ספר המכריע נ״בSefer HaMakhria 52
א׳גרסינן בפרק הנושא את האשה איתמר האומר לחבירו מנה אני חייב לך רבי יוחנן אמר חייב ריש לקיש אמר פטור היכי דמי אי דאמר להו אתם עדי מאי טעמא דריש לקיש ואי דלא אמר להו אתם עדי מאי טעמא דרבי יוחנן לעולם דלא אמר להו אתם עדי והכא במאי עסקינן כגון דאמר ליה מנה אני חייב לך בשטר.
1
ב׳רבינו חננאל פירש דבאמירה בעלמא אמר ליה הכי לאו דכתב ליה במגילתא והמורה פירש כגון דכתב ליה הכי במגילתא.
2
ג׳וכדברי המורה נראה לי מדקא מקשינן מכתב לכהן שהוא חייב לו ומערב היוצא לאחר חיתו' שטרות שהם ככתיבה ש"מ בכתיבה מיירינן.
3
ד׳אבל מיהו קשיא לי לפתרון המורה טובא דפריש שמסר לו שטר לפנינו וכתב בו אני חייב לך מנה ואע"פ שכתב ידו הואי והאי דתנן הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב גובה מנכסי בני חורין כגון שחתם בו אני פלוני לויתי מפלוני מנה כדמוכח בפרק האשה שנתאלמנה אמר אביי לא ליכתוב איניש חתימות ידיה אלא אחספא ודוקא אחספא אבל במגילתא לא מאי טעמא דילמא משכח לי' וכו' ותנן הוציא עליו כתב ידו וכו' אלמא בחתימת ידיה מיירי אבל הכא הכי כתב ליה חייב אני לך מנה ולא חתם בו. ובערב היוצא לאחר חיתום שטרות פירוש תחת חתימות העדים כתוב פלוני הוא ערב והוא מודה בדבר.
4
ה׳ואינו נ"ל פתרון זה כלל דהוציא עליו כתב ידו סתם קתני בין ששמו חתום שם בין שאין שמו חתום שם דכתב ידו קתני ולא שמו חתום.
5
ו׳ואי זה יותר גדול מי שכותב כתב ידו אני חייב לך מנה ולא הזכיר שמו או מעשה דאביי שכתב בכתב ידו ראובן בן יעקב ולא יותר והמלוה מזייף וכותב מלמעלה מה שירצה ומתקיים בעבור שמו שחתום למטה הוי אומר יותר גדול אותו שכותב בכתב ידו תורף הדבר ואומר כי אני חייב לך מאותו שכותב שמו ולא יותר. ומה שפירש בערב היוצא לאחר חיתום שטרות כגון שכתב בו פלוני הוא ערב והוא מודה בדבר אינו נראה לי כלל.
6
ז׳וזה שפירש המורה כך ולא פירש כדפריש לעיל כגון שכתב בכתב ידו אני ערב לך ולא הזכיר שמו שם מפני שכתוב כהלכה הא דכתוב ביה פלוני ערב וכיון שהזכיר פלוני נדחק המורה לפרש שלא היה כתב ידו אלא אחרים כתבו כך והוא מודה בדבר. שאם היה הוא חתום אני פלוני ערב היינו הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו שגובה מבני חרי.
7
ח׳ולא יתכן פתרון זה כלל שכיון שהוא מודה בדבר ועל פי הודאתו אתה מחייבו ולולי הודאתו אי אתה מחייבו שהרי אינה כתב ידו ולא תוכל לחייבו אלא מפני שמודה בדבר.
8
ט׳אי הכי אמאי פליג ר' ישמעאל ובן ננס בהאי מילתא דר' ישמעאל ערב בשעת מתן מעות הוה ומשתעבד מנכסי בני חורין מפני שאין עדים בדבר ובן ננס סבר אינו גובה ממנו כלל דמוכחא מילתא דלאחר מתן מעות הוה ומשום הכי הוא חתום לאחר חיתום שטרות וערב דלאחר מתן מעות אינו משתעבד אלא בקנין.
9
י׳ומה איצטריכו לאיפלוגי בהא מילתא ולמידן סתמא דמילתא היכי הוה נשאל אותו מתי נכנסתה ערב בשעת מתן מעות או אחר מתן מעות אם יאמר בשעת מתן מעות ישתעבד ואם לאחר כן לא ישתעבד דהכי פסקינן הלכתא בגט פשוט ערב דשעת מתן מעות לא בעי קנין דלאחר מתן מעות בעי קנין ובערב היוצא לאחר חיתום שטרות פסקי' הלכה כרבי ישמעאל.
10
י״אואם איתא דהוא מודה בדבר מה לנו לדון סתמא דמילתא היכי הוה נשאל את פיו אלא בודאי אין כאן הודאתו כלל והוא כופר בדבר מפני שהוא כתב ידו אנו מחייבים אותו כדתנן הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין וכך הוכחתי שם בגט פשוט דבכתב ידו מיירינן ושמע מינה דאף ע"ג דכתב שמו חולק ר"ל דאם איתא דיש חילוק בין היכא דכתב שמו ובין היכא דכתב אני חייב לך בלא הזכרת שמו הוה ליה לשנויי הכא מפני ששמו מוזכר שם ובהא מודינא לך אלא לאו שמע מינה בכל חולק ריש לקיש ואע"פ ששמו מוזכר שם.
11
י״בותו אם איתא כדברי המורה דיש חילוק בין היכא דכתב שמו ובין היכא דכתב אני חייב לך מנה אמאי לא אותבינן לריש לקיש מהמוצי' עליו כתב ידו ואוקמה כגון שכתב שם אני פלוני מאי מוכחא ההיא מתניתין דכתב שם אני פלוני טפי מכתב לכהן שהוא חייב לו חמש סלעים כי היכי דאותבינן ליה מינה וסברינן דלא חתם שם שמו הכי נמי הוה לאקשויי ליה מהאי ואיהו בזה מפרק לה כגון שחתם שמו שם.
12
י״גותו מאי האי דקא משני ריש לקיש עד כאן לא קאמר ר' ישמעאל התם אלא דשייך ליה נפשי' בשעבודא דאורייתא אטו לוה זה לא משתעבד מן התורה למפרע למלוה והא כתיב והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה.
13
י״דומאן משתעבד טפי ערבא או לוה גופיה השת' ערבא משתעבד לוה גופיה לא כל שכן והא דפליגי בגט פשוט בשיעבודא אי דאורייתא אי לאו דאורייתא דוקא בשעבוד נכסים לטרוף מן הלקו' אבל מיניה ליכא מאן דפליג דמשועבד הוא לפרוע חובו.
14
ט״ומכל הני קושיין נר' לי לפרש כך דהיכא דכתב בכתב ידו שאני חייב לך מנה שהלוית לי כולי עלמ' לא פליגי דחייב הוא ליתן לו ועל זה שנינו הוצי' עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין ולא שנא בין כתב אני פלוני בין כתב אני חייב לך ולא הזכיר שמו דין אחד להם ולא איפליגו רבי יוחנן וריש לקיש אלא במי שרוצה לתת לחברו מנה במתנה שלא היה חייב לו כלום אלא הוא מאליו רוצה להכחיש לו מנה וזהו פתרון מנה אני חייב לך אני רוצה להתחייב לך מנה ולא שמודה לו כי הוא חייב לו אלא הוא רוצה להתחייב לו רבי יוחנן סבר אלימא מילתא דשטרא וכמאן דקנו מיניה דמי ור"ל סבר לא אלימא מילתא דשטרא וכיון דלא קנו מיניה מצי למיהדר ביה.
15
ט״זאבל הודה לו שהוא חייב לו מנה שהלוהו וכתב לו בשט' לא פליג ריש לקיש ומשום דפליגי במנה שלא היה חייב לו משום הכי מקשה לריש לקיש מהנושא את האשה שמתחייב לזון את בת אשתו שלא היה חייב לזונה וקס"ד משום דכתב לה בשטרא בלחוד הוא דמשתעבד כאילו קנו מיניה.
16
י״זוהשיב ריש לקיש לעולם בשטרא בלחוד לא משתעבד והכא משום דהוא תנאי דבשעת קדושין וקדושין הוא דמשעבדו ליה ולא שטרא ואקשינן ליה נמי מכתב לכהן שלא היה חייב לו כלום ובכתובתו משתעבד.
17
י״חוהשיב שאני התם דמשועבד מדאורייתא ליתן חמש סלעים ואין כאן אלא בירור בעלמא והמודה לחבירו שהלוהו מנה דומה שהוא חייב לו מן הדין אבל לעולם אם הוא רוצה להתחייב לו מנה שלא היה חייב לו אינו משתעבד בשטרא ומצי מיהדר ביה.
18
י״טואקשי' ליה נמי מערב היוצא לאחר חיתום שטרו' דלא הוה חייב ליה כלום אלא בכתיבתו משתעבד. והשיב משום דשייך ליה נפשיה בשעבוד' דאוריי' ודמי למנה אני חייב לך שהלויתני. אבל מי שרוצה לחייב את עצמו בדבר שאינו משועבד מן התורה אינו משתעבד בכתיבתו בלבד. ומיהו אם החתים שם עדים מודה ריש לקיש דהא מערב הכתוב בתוך השטר לא מקשי' ליה משום דחתימי ביה סהדי. והיכי דחתימי עליו עדים לא פליג ריש לקיש.
19
כ׳וכך כתב גם רבינו יצחק זצוק"ל ומדמקשינן עליה דריש לקיש ממתניתין דהנושא את האשה ופסקה עמו שיהא זן את בתה חמש שנים דלית ליה גבה מעיקרא ולא מידי אלא מחייב נפשיה במידי דלא הוה חייב ביה.
20
כ״אותו אקשינן ליה מהא כתב לכהן שהוא חייב לו חמש סלעים דלית ליה לכהן גביה מעיקרא ולא מידיה ואוקימנא נמי לדרבי יוחנן ברבי ישמעאל דאמר ערב היוצא לאחר חיתום שטרות גובה מנכסים בני חורין דלית ליה גביי' מידי אלא איהו חייב ליה נפשיה שמעינן מהני כולהו דפלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש כמאן דקביל על נפשיה מילתא דלא הוה מחייב ביה הוא.
21
כ״בוכל זה אינו נראה לי שלשון השטה אינו מוכיח כן דמדקא מתמה היכי דמי דאי דאמר להו אתם עדי או דלא אמר להו אתם עדי ואוקמה הכא במאי עסקינן כגון דאמר ליה מנה אני חייב לך בשטר שמע מינה דכי היכי דהוה סלקא דעתיה מעיקרא דאודי ליה על מנה שהלוהו הכי נמי מוקי לה השתא ולא הוסיף אלא דאמר ליה בשטר ולא בפה כי הוה סלקא דעתיה שאלו כן דלא מוקי לה בהלואה אלא במתנה הכי הוה ליה למימר הכא במאי עסקינן דאמר ליה מנה אני נותן לך בשטרי מדקאמר מי חייב שמע מינה בהלואה קא מיירי כדקא סלקא דעתיה מעיקרא ולא הוסיף אלא השטר והכין פירושא לעולם דלא אמר להו אתם עדי והכא במאי עסקינן דאמר ליה מנה אני חייב לך בשטר כלומר בדיבור הזה שהודה לו לא בפה הודה לו אלא כתב לו בשטר אני חייב לך מנה ולא שמסרו לו בעדים כדפירש המורה אלא בינו לבינו וכתב ידו היא לו לראיה שהודה לו ובהא פליגי רבי יוחנן סבר כיון שההודאה זו לא היתה בפה אלא בשטר אלימא מילתא דשטרא כמי שהודה לו בפה ואמר להו אתם עדי וריש לקיש סבר לא אלימא מילתא דשטרא דמה לי אם הודה בפיו מה לי אם הודה בכתב ידו ולא אלימא הודאת כתבו מהודאת פיו.
22
כ״גואי קשיא ממאי דתנן הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין אין זה דומה לזה שאות' הכתיבה אינה הודאה אלא עדות שהלוהו כיון שעל סמך אותה הכתיבה הלוהו כתיבתו ככתיב' עדים דמיא אצל בני חרי ואלו הלוהו בפני עדים כלום צריך לומר אתם עדי אבל זו הכתיבה אינה אלא הודאה שמודה לו כי הלוהו לא עכשיו אלא מקודם לכן וכיון שההלואה לא על סמך כתיבה זו הלוהו אלא בינו לבינו בלא שום דבר ועכשיו בא להודות לו כך הוא אם הודה לו בכתב כמו שאם הודה לו בפה ולא אלימא הודאת כתבו מהודאת פיו דכתב ידו כאילו הודה לו בפני עדים דמי אבל לא אלימא כמאן דאמר להו אתם עדי. תנן הנושא את האשה וכו' מאי לאו כי האי גוונא.
23
כ״דפירוש אחרי שנשאה כתב לו בכתב ידו שיזון את בתה ואילו אמר להם בפה לא הוה משתעבד ובכתיב' משתעבד אלמא אלימא מילתא דשטרא ומשני לא בשטרי פסיקתא.
24
כ״הפירוש שאלו כתב לה הכי אחר שנשאה אינו כלום שגם בכתיבתו אינו משתעבד אלא כעת שנשאה התנה עמה כך דבאמירה בלחוד נשתעבד.
25