ספר המכריע ס״אSefer HaMakhria 61
א׳גרסינן בהלכתא קמייתא דפסחים אמר רב יהודה הבודק צריך שיברך מאי מברך רב פפי משמיה דרבא אמר על ביעור חמץ רב פפא משמיה דרבא אמר לבער חמץ דלבער כולי עלמא לא פליגי דודאי להבא משמע כי פליגי על ביעור מר סבר מעיקרא משמע ומר סבר להבא נמי משמע ומסיק תלמודא והלכתא על ביעור חמץ.
1
ב׳פירוש האי דפסיק תלמודא על ביעור חמץ לאו למימרא דלא ניברך לבער דהא אמרן דלבער כולי עלמא לא פליגי דודאי להבא משמע אלא בהא בא לפסוק שגם על ביעור חמץ להבא משמע ולאפוקי מדרב פפא והלכך אין לנו לחלק בין ברכות המצות אלא כמו שירצה אדם כך יברך או לעשות או על המעשה.
2
ג׳אך אם אין המצוה מוטלת עליו כגון שהוא שליח לחבירו אינו יכול לברך לעשות אלא על המעשה.
3
ד׳וכך פתרון המורה כך משמע דפירש והלכתא על ביעור חמץ נמי להבא משמע וגם לגבי מילה נמי לא שנא אבי הבן מאיניש דעלמא דהא להבא משמע ועל המילה נמי כלמול דמי.
4
ה׳הנה מוכיח פתרונו ששניהן שוין ואין לחלק ביניהם ולא קבע התלמוד על הביעור ולא לבער אלא גם על ביעור נמי להבא משמע.
5
ו׳אבל רבינו תם זצוק"ל כתב והלכתא על ביעור חמץ ואע"ג דלבער כולי עלמא לא פליגי על ביעור עדיף ליה טפי הואיל ועשיית מצותו זו היא גמר מלאכתו דכיון שנבדק עכשיו שוב אינו צריך לחזור ולבדו' וכגון מילה ושחיטה וכסוי הדם ותקיעת שופר ופדיון הבן וטביל' כלי' ונטילת ידים ומקרא מגילה ואכילת מרור והפרש' מעשר כל אלו וכיוצא בהן מברך עליהם על המעשה דכיון שעשאן פעם אחת שוב אינו חייב לחזור בו ולהאריך במצותן אבל שאר מצות שאין להם הפסק דכל שעה חייב להתעסק בהם כגון תורה ותפלין וציצית וסוכה ומילה ולהכניסו בבריתו בכולן מברך עליהן לעשות.
6
ז׳ונר חנוכה אע"ג דיש לה הפסק יש לה זמן שצריך שיהא בה שמן להיות דולקת משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק ואם לא נתן לא יצא ואע"ג דאם כבתה אינו זקוק לה מיצרך צריך והא דאמרינן במנחות סח בין תפלה לתפלה מברך שתים בשל ראש להניח תפילין ועל מצות תפילין משום שכבר בירך להניח משום הכי מברך על מצות וזה החילוק שחילק רבינו תם בין מצות שיש להן הפסק ובין מצות שאין להם הפסק אינו נראה לי משום דלתרווייהו קשי' דהדלקת הנר של חנוכה אמאי קא חשיב לה ממצות שאין להם הפסק משום דיש לה זמן עד שתכלה רגל מן השוק כיון שהדליקה ושם בה שמן שיספיק לזה השיעור מה יש לה עוד לעשות הלא גמר כל המצוה ולא נשאר לו עוד לעשות דבר ואמאי אמרינן בגמרא דמברך להדליק ניברוך על הדלקת נר חנוכה מאי אמרת דאכתי משכה מצותה כבר דאם כבתה אין זקוק לה מיהו אם רוצה לכבותה קודם שתשקע רגל מן השוק אינו רשאי.
7
ח׳הא לאו מילתא היא דהא מצות הביעור משכה יותר שאסור להכניס חמץ בביתו כל שבעה ואם הכניס שם עכבר חמץ עוד צריך לחזור לבדוק מה שאין כן בנר חנוכ' שאם כבתה קודם זה השיעור אינו זקוק לה ואפילו הכי חשיב לה במצות שיש להן הפסק כל שכן נר חנוכה.
8
ט׳ותו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו הלא יש לה הפסק משיאיר מזרח של יום שמיני ועד שימול ואמאי אמרינן בגמרא דמברך להכניסו ליברוך על מצות הברית ותו מה שאנו מברכין לגמור את ההלל הלא יש לה הפסק אמאי אינו מברך על גמר ההלל מאי שנא הלל ממגילה.
9
י׳ואם יעלה בלב אדם לומר דהלל אין לו הפסק מפני שהוא נוהג בכל שמונת ימי החג וכן כל שמונת ימי חנוכה משום הכי מברכינן לגמור הא לאו מלתא היא שגם מקרא מגילה מושך בלילה וביום.
10
י״אועוד נטילת ידים שמושכת כל הימים שאסור לו לאכול בלא נט"י אלא על כל פעם ופעם הוי גמר המצוה ומברך על המעשה ובהני נמי ניברוך על המעשה.
11
י״בותו מה דכייל מר דכל מצוה שאין לה הפסק ומברך עליה לעשות והרי תורה דאין לה הפסק משחרית מברך עליה אשר קדשנו במצותיו וצונו על דברי תורה ליברוך ללמוד תורה אלא ודאי ליתנהו להני כללי ואין לחלק ביניהם כלל ומאי דבעי איניש ליברוך.
12
י״גאך השליח שאין המצוה מוטלת עליו לא ליברוך לעשות אלא על המעשה כדאזלא סוגיא דשמעתא.
13
י״דעוד ראיתי לאחד שחיבר ספר על שבע הברכות וחילק אנה צריך לברך על המעשה והרבה דברים על כל ברכה וברכה הבל הבלים הכל הבל.
14
ט״ואך ראיתי בו דבר אחד טוב אם היה לו מעמד.
15
ט״זכתב נקוט האי כללא בידך כל מצוה שמוטל על האדם ואי אפשר לו לפטור עצמו מחובתו על ידי שליח זולתי על ידי עצמו הוא המצוה שאין מברכין עליה על המעשה אלא לעשות כגון מצות סוכה שטיבעה לישב מפני שאין יוצא בה ידי חובתה על ידי ישיבת אחר וכן מצות עיטוף וכן תפילין מברך עליהם להניח וזה הכלל אין לו מעמד שהרי מצות התורה ליתא על ידי שליח ומברך על דברי תורה ולא ללמוד תורה.
16
י״זונטילת לולב ונטילת ידים ואכילת מרור ואכילת מצה ליתנהו על ידי שליח ומברך על המעשה ולא לעשות.
17
י״חונר חנוכה אפשר על ידי שליח ומברך להדליק ולא על הדלקת וכן לגמור את ההלל וכן להכניסו בבריתו של אברהם אבינו דאפשר על ידי שליח ומברך לעשות ולא על המעשה אלא ודאי לית מששא בהאי כללא ואין לחלק ביניהם כלל כאשר כתבתי וכאשר פירש המורה ומפני זה לא דקדקו חכמים בדבר שפעמים כתבו על המעשה ופעמי' כתבו לעשו' והבא לחלק ביניהם אינו יוצא מידי קושי' לעולם והוא נצרך להדחק לעיולי פילא בקופא דמחטא וסוף סוף אינו מעלה דבר וכיוצא בזה אמרינן בהלכתא קמייתא דכיצד מברכין.
18
י״טת"ר על הפת מהו אומר מוציא לחם מן הארץ ר' נחמיה אומר מוציא לחם אמר רבה במוציא כולי עלמא לא פליגי דאפיק משמע דכתיב אל מוציאו ממצרים כי פליגי בהמוציא רבנן סברי המוציא נמי דאפיק משמע דכתי' המוציא לך מים מצור החלמיש ור' נחמיה סבר המוציא דמפיק משמע דכתיב המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים.
19
כ׳ומסקינן והלכתא המוציא לחם מן הארץ.
20
כ״אוהאי פסקא לא אתא לאפוקי דלא תימא מוציא דהא אמרן במוציא כולי עלמא לא פליגי דאפי' משמע ותו' דאמרינן התם משתבחי ליה רבנן לרבי זירא בר רב זביד אבוה דרבי שמעון ב"ר זביד במעמד כל החבורה דאדם גדול ובקי בברכות הוא. אמר להם לכשיבא לידכם הביאוהו אלי. זימנא חדא איקלע קמיה אפיקו ליה ריפתא פתח ואמר מוציא לחם. אמר זהו שאומרים עליו אדם גדול ובקי בברכות בשלמא אי אמר המוציא לחם אמר לן טעמא דרבנן וקמ"ל הלכתא אלא השתא דאמר מוציא מאי קמ"ל ואיהו סבר לאפוקי נפשיה מפלוגתא הרי שגם רבנן מודו במוציא אם כן מאי דפסק תלמודא הלכתא המוציא לא בא אלא לאפוקי מר' נחמיה דאמר דאפי' משמע ולעולם שניהם יכול לומר.
21