ספר המכריע ס״זSefer HaMakhria 67
א׳גרסינן בפרק גיד הנשה אמר ליה שקול אכול האידנא דהתירא שכיח טפי.
1
ב׳כתב המורה רב הונא כרב סבירא ליה דאסר בהעלמה ולא קיימא לן כוותיה בהא אלא אמתנייתא סמכינן נמצא בגבולין ומצא בה בשר ואע"ג דשנינהו בעומד ורואהו שינויא דחיקא נינהו וכי קיימא לן הלכתא כרב באיסורי גבי פלוגתא דשמואל הוא דאמרינן הכי אבל גבי מתניתא לא ורב כהנא הא חזינן דאמר ליה שקיל אכול.
2
ג׳ואינו נראה לי דכיון דלא חזינן דפליג על רב לא תנא ולא אמורא היכי מצינן למדחייה ורב כהנא לא פליג עליה אלא כוותיה סבירא ליה ומשום הכי איצטריך למיתב טעמא למילתיה דהאידנא דהתירא שכיח טפי כלומר דאפילו בשאר עיירות ליכא למיחש אע"פ שרוב עכו"ם מפני שרוב שוחטין של היום ישראל הם שעיר שכולה עכו"ם רוב עיירות שסביבותיה ישראל היו דרים עם העכו"ם הלכך אפילו רובא דעלמא היא בכשרות היום ומפני טעם זה התיר אבל בשאר ימות השנה לא היה מתיר שמע מינה כרב ס"ל והלכך הלכה כרב. וכך כתב גם רבינו יצחק זצוק"ל וקיימא לן כרב.
3
ד׳אבל מיהו נראה לי שאין לחוש לחילוף העורבים אלא במקום שהעורבים מצויין תמיד בחצרותיהן וכדאמרינן נמי לענין בדיקת חמץ חצר אינה צריכ' בדיקה מפני שהעורבים מצויי' שם אבל במקומינו שאין העורבים מצויין שם בחצרותינו ליכא למיחש דמילתא דלא שכיח היא ומילתא דלא שכיח לא גזרו רבנן.
4
ה׳וכך פסק גם רבינו חננאל זצוק"ל דהלכתא כרב דבשר הנעלם מן העין אסור מדמקשה מינה בפרק אלו מציאות ורבינו תם פסק דלא קיימא לן כרב ודייק מדאמרינן ורב היכי אכל בשרא ועוד ראיה מדאמרינן באלו מציאות דלא מקשה אפרגיות שחוטות מדרב כדפריך לעיל גבי ירך והא ליכא למימר דשחיט' הוי סימן דהא התם משמע אם רובא עכו"ם אסור וכל הני אמוראי דהכא איכא למימר דלא כרב סבירא להו אלא עיר שרוב טבחים עכו"ם הוה והיו עכו"ם מצויין ביני דני ברחובות שהיו משימין חביותיהם ברחובות.
5
ו׳ואינן נראין לי דברי רבינו תם שכל סוגית ההלכה הולכת כרב וכל אלו המעשים אם היו בעיר שרובה עכו"ם מה צורך לתלמוד לכותבם וכי לא ידענו שעיר שכולה עכו"ם בשר הנאבד אסור בלא סימן ובלא טביעות עין אלא ודאי כולהו מיירו בעיר שרובה ישראל ודוקא בסימן ובטביעות עין שרו ובלאו הכי אסירי כרב.
6
ז׳והראיה של רבינו חננאל היא ראיה ברורה דהכי אמרינן באלו מציאות ההוא דיו דשקל בישרא ושדא בי צנייתא דבי רב מריון אתא לקמיה דאביי אמר ליה זיל שקול לנפשך והא רובה ישראל נינהו שמעת מינה הלכה כרבי שמעון בן אלעזר אפי' ברוב ישראל שאני דיו דכזוטו של ים דמי והא אמר רב בשר שנעלם מן העין אסור בעומד ורואהו.
7
ח׳והנה אע"פ שרוב ישראל הוו מקשה תלמודא והא אמר רב בשר שנעלם מן העין אסור וקיימא לן אין התלמוד מקשה אלא מהלכה פסוקה. וראיתי כתוב שרבינו תם גריס אתא לקמיה דרב ולא גריס אתא לקמיה דאביי והשתא מקשה תלמודא מדידיה אדידיה.
8
ט׳ובירושלמי בפרק אין מעמידין גריס התם אתא לקמיה דרב כהאי עובדא ואינו נראה לשבש כל הספרים ולגרוס כרצונו.
9
י׳ובירושלמי בפרק אין מעמידין מעשים אחרים מביא שם דאתו לקמיה דרב ולא זה ומאי דגרסינן התם בפרק אלו מציאות רבי חנינא מצא גדי שחוט בין טבריא לציפורי והתירוהו לו ורבי אמי אשכח פרגיות שחוטו' בין טבריא לציפורי ואמר ליה רבי יוחנן שקול לנפשך משום דשחיטה הויא סימן שאין דרך העכו"ם לשחוט אלא לנחור או למלוק וכך פירש שם רבינו שלמה בן היתום זצוק"ל.
10
י״אואע"פ שהשיטה אינה מוכחת שם כן דשחיטה הויא סימן דאמרינן התם מדהתירוהו לו משום שחיטה רוב ישראל נינהו ושמע מינה הלכה כר' שמעון בן אלעזר אפילו ברוב ישראל נמי אמר רבא רוב עכו"ם וטבחי ישראל וגם איתא דשחיטה הויא סימן לישני ליה הכי אע"ג דרוב עכו"ם ורוב טבחי עכו"ם שחיטה הויא סימן ומדאוקמה רבא ברוב טבחי ישראל שמע מינה טעמ' דרוב טבחי ישראל הא רוב טבחי עכו"ם אסיר ולא אמרינן דשחיטה הויא סימן וכיון דשחיטה לא הויא סימן אע"ג דרוב ישראל הוו ניח' לעורבים לרובא דעלמא אלא לאו שמע מינה ליתא.
11
י״באמנם כי זו השטה כך מוכחת דלא כרב אבל קשה בעיני ביותר לומר כן דלעיל מינה מקשה תלמודא מדרב אלמא דהלכתא כותיה והשתא מוקי דלא כרב ועוד דסוגיא דשמעתא אזלא כולה כרב והנכון בעיני לתרץ כאן דרבא השיבו לפי שיטתו שהוא דקדק ואמר מדהתירו לו משו' שחיטה אלמא רובא ישראל נינהו וא"כ שמעת מינה דהלכה כרבי שמעון בן אלעזר אפי' ברובא ישראל ואהדר ליה רבא דלפי סברתך שאתה סובר ומדקדק מכאן דרובא ישראל הוו אינך יכול לדקדק אלא רוב טבחי ישראל אבל העיר היתה רובא עכו"ם ומשו"ה התירו לו משום מציאה ולמה אתה מדקדק מכאן דרוב ישראל היתה העיר אבל מיהו אין לסמוך על האי שינוייא דאע"ג דליכא למיחש לרוב אותה העיר איכא למיחש לרובא דעלמא כרב והעיקר הוא משום דשחיטה הויא סימן ואפי' רוב עכו"ם נמי וכיוצ' בזה כתבתי ביבמות בפרק רבן גמליאל שמה שמתרצים האמוראים שם עיקרים שלשה פסקי הלכות ואין לסמוך עליהם שאינם אלא חידודין בעלמא ופלפולים שהיו עושין האמוראים ולא שיסמכו עליהם ובהרבה מקומות בתלמוד אתה מוצא כן וזהו אחד מהן שרבא ודאי לפי שיטתו השיבו ולפי מה שסבר לדקדק מכאן דרוב ישראל הוו ואפי' הכי המציא' שרבא דוחה אותה שנוכל להעמידה ברוב עכו"ם ובטל כל דקדוקך אבל העיקר הוא משום דשחיטה הויא סימן ולא קשי' לרב ותדע דהכי הוא דאי לא תימא הכי אם כן נקשה לרב ממאי דאמרינן בפרקא קמא דחולין תניא הרי שמצא תרנגול' שחוטה בשוק או שאמר לשלוחו צא ושחוט לי והלך ומצא שחוט חזקתו שחוט וממאי דתניא נמי הרי שאבדו לו גדיו ותרנגוליו והלך ומצאן שחוטין וכו' והרי נעלמו מן העין אלא לאו ש"מ לא אמר רב אלא בבשר שאין בית השחיטה נכרת אבל בשלמים שחיטתן הויא סימן.
12