ספר המכריע צ׳Sefer HaMakhria 90
א׳גרסינן בפרק שבועת העדות משביע אני עליכם מצוה אני עליכם ואוסרכם אני הרי אלו חייבים בשמים ובארץ הרי אלו פטורים בשי"ן דל"ת ביו"ד ה"א בשדי בצבאות וכו'.
1
ב׳מזו ההלכה מוכיח שכל השבועות אינו חייב עליהם עד שיזכיר את השם או אחד מן הכינויים וכן בשבועת ביטוי בין להתחייב קרבן בין לעבור בבל יחל ואם לא הזכיר השם ואמר שבוע' שלא אוכל ככר זו אינה כלום עד שיאמר שבוע' בשם דהא כל שבועה ילפינן משבועת ה' תהיה בין שניהם ושבועה האמורה גבי נדרים העובר עליה בבל יחל לא משניא משאר שבועות והשתא בשבועת העדות דלא כתיבה [דלאו בת] שבועה בעינן שם הכא דכתיבה שבועה לא כל שכן והתנא שלא הזכיר בכל מקום שם אלא שבועה סתם לאו למימרא דשבועה סתם בלא שם הויא שבועה אלא מפני שלא רצה להזכיר את השם דהא גבי שבועת העדות לא תני אלא שבועה שאיני יודע לך עדות בלא שם ולא מתחייב עד שיזכיר את השם וכן בכל הברכות האמורות בתלמוד לא תמצא בהם שם אלא ברוך הטוב והמטיב ברוך דיין האמת ברוך שהחיינו ובכולם צריך להזכיר שם שכל ברכה שאין בה הזכרת השם ומלכות לאו שמה ברכה.
2
ג׳וכך אמר רבינו משה בר מיימון זצוק"ל בספר הפלאה שחיבר בפרק שני בהלכות שבועות אחד הנשבע או שהשביעו א' בשם המיוחד או באחד מן הכנויים כגון שנשבע במי שהוא חנון ובמי ששמו רחום ובמי ששמו ארך אפים וכיוצא בהם בכל לשון הרי זו שבועה גמורה וכן אלה וארור הרי הן שבועה והוא שיזכיר שם מן השמות או כינוי מן הכנויין כיצד כגון שאמר באלה או בארור לה' או למי ששמו חנון מי שיאכל דבר פלוני ואכלו הרי זה נשבע לשקר וכן בשאר מיני שבועות וכן האומר שבועה בשם או במי ששמו חנון שלא אוכל ואכל שזו אשה והוא איש שאין לך בידי כלום ויש לו שאיני יודע לך עדות והוא שיודע הרי זה חייב.
3
ד׳אמר אלה או ארור או שבועה ולא הזכיר שם או כינוי הרי זה אסור (כדבר) [בדבר] שנשבע עליו אבל אינו לוקה ולא מביא קרבן אם עבר על שבועתו עד שיהיה שם מן השמות המיוחדין או כינוי מן הכינויין כמו שביארנו ולא בשבועה בלבד אלא כל כינוי שבועה כשבועה כגון שהיו אנשי אותו המקום עלגין והיו קורין לשבועה שביתה או שבוקה או שהיו ארמים שלשון שבועה בלשונן מומתא והיו העלגין מכנין אותה ואמרי' מוהא כיון שאמר לשון שמשמעו ועניינו שבועה הרי זה חייב כמי שהוציא שבועה וכן האומר לאו לאו שני פעמים דרך שבועה או הין הין והזכיר שם או ביטוי הרי זה נשבע וכן ימין שבועה ושמאל שבועה שנאמר נשבע ה' בימינו ובזרוע עוזו וכן האומר שלא אעשה כך וכך והזכיר שם או כינוי הרי זו שבועה. אמר אשר לה' או למי ששמו חנון שלא אעשה או שאעשה הואיל והוציאו בלשון שבועה הרי זו בשבועה.
4
ה׳והמורה פירש בריש נדרים כל כינוי שבועות כשבועות אם אמר שבוקה שלא אוכל ככר זו אע"פ שלא הזכיר שם הוה ליה כמאן דאמר שבועה שלא אוכל ככר זו וקם ליה בלא יחל ואע"ג דקיימא לן בשבועות דבעינן השבעה בשם הני מילי לגבי שבועת העדות או שבועת הפקדון או שבועת ביטוי להתחייב קרבן אבל לענין לא יחל לא בעינן שבועה בשם כלל משום דהוה ליה כידות שבועה דאנן סהדי כל המזכיר שבועה מתכוין לישבע בבורא הוא הלכך אע"ג דלא הזכיר השם קם ליה בלא יחל וכי אמר שבוקה נמי לא שנא שהוא כינוי לשבועה.
5
ו׳וכדברי רבינו משה נראה לי אע"פ שיש דברים בתלמוד שמשמע דלא בעינן שם בשבועת ביטוי כמו כל האומר לאו לאו שני פעמים דהיכי דמי אי דאמר שם כגון בשם שלא אעשה דבר זה בחד לא מחייב ומה צורך לשני לאוין אלא ודאי בלא שם ויש לפרש כגון שאמר דבר שיכול לומר לאו לשבועה נתכונתי כגון ההוא דאמר לאלהא דישראל לא מגלינא ודעתו היתה לאלהא דישראל לא מגלינא הא לעמו ישראל מגלינא ולא נתכוון לישבע אלא אמר פעמים לא מגלינא כאילו הוציא שבועה מפיו דמי ואינו יכול להערים ולעולם הזכרת השם בעינן.
6
ז׳ומאי דאמר בפירקין דלעיל גבי אסר הוציאו בלשון נדר נדר ובלשון שבועה שבועה ופירושו אם אמר אסר עלי ככר זה זהו בלשון נדר אסר שלא אוכל ככר זה זהו בלשון שבועה ואי סלקא דעתך בשבועת ביטוי בעינן שם השם יוכיח שאם הזכי' שם הוא שבועה אם לאו הוא נדר.
7
ח׳יש לומר אם אמר אסר עלי ככר זה אע"פ שהזכיר את השם ואמר לה' נדר הוא ולאו דבעינן הזכרת שם אלא דשייכא נמי הזכרת דשם בנדרים ואילו אמר קונם עלי ככר זה לה' נדר הוא דהא אשכחן דכתיב איש כי ידור נדר לה' ומשמע לשם ה'.
8
ט׳ובפרקא קמא דנדרים אמרינן וטעמא תקינו רבנן כינויין דלא לימא קרבן ולימא קרבן לה' דילמא אמר לה' קרבן ולימא לה' קרבן דילמא אמר לה' ולא אמר קרבן וקא מפיק שם שמים לבטלה וכו' ומשמע מהכא דבשבועה אינו [צריך] להזכיר את השם אלא כיון שאמר בשבועה כאילו אמר בשם דמי דאם איתא דצריך להזכיר שם בשבועה כדפרישית אם כן למה תקנו כינויין בשבועה כדי שלא יזכיר שבועה ויבא לומר בשם והרי אתה מצריכו להזכיר השם בשבועה עצמה ואם לאו אינה שבועה וכל שכן בכינויין אלא לאו שמע מינה אם אמר בשבועה הרי קשר עצמו בשבועה וקאי בלא יחל על זדונה ועל שגגתה מביא קרבן עולה ויורד ומשום הכי תקנו חכמים כינויין שלא יאמר שבועה ויזכיר השם.
9
י׳והכי נמי מסתברא ממאי דאמרינן משביע אני עליכם מצוה אני עליכם אוסרכם אני עליכם הרי אלו חייבין ואמרינן בגמרא מאי קאמר אמר רב יהודא הכי קאמר משביע אני עליכם דאמר בתורה מצוה אני עליכם בצואה האמורה בתורה אוסרכם אני באסר האמורה בתורה אמר ליה אביי דתני רבי חייא כובלכם אני הרי אלו חייבים כובל בתורה מי כתיב אלא אמר אביי הכי קאמר משביע אני עליכם בשבועה מצוה אני עליכם בשבועה אוסרכם בשבועה כובלכם בשבועה כל הני מוכיחי בלא הזכרת השם דאם איתא דצריך הזכרת השם כדפריש המורה ומזכיר השם באחד מכל הלשונות הללו אם כן כובלכם אני אמאי קשיא ליה לאביי מי כתיב כובל דאורייתא אע"ג דלא כתיב כובל כיון דאמר כובל אני אתכם בשם הבורא או קושר אני אתכם בשם שתעידו לי אמאי לא הויא שבועה אלא ודאי כולהו בלא הזכרת השם נינהו ומשום הכי מקשה אביי דכובל אני לאו כלום קאמר והכי נמי מסתברא ממאי דאמרן תנא רבנן ומבטא שבועה אסר שבועה וכו' עד אמר אביי הכי קאמר מבטא שבועה מהכא אם היו תהיה לאיש ונדריה עליה או מבטא שפתיה ואילו שבועה לא אמר ואם איתא דצריך הזכרת השם אמאי בעינן למילף מקרא דמבטא שבועה אילו אמר מבטא בה' אינה שבועה אלא ודאי בלא הזכרת השם קאמר דמבטא בלבד הוא לשון שבועה וכל שכן כשאמר שבועה והאי דתנן בשי"ן דל"ת ובכל הכינויין הכין פירושה בשמים ובארץ הרי אלו פטורים שאין זו שבועה דודאי כשהשביעם שבועה סתם הם חייבים שסתם שבועה בשם משמע אבל כשפירש בשמים ובארץ אין זו שבועה של כלום ומשום הכי אצטריך למיתני דדוקא בשמים ובארץ אינו כלום אבל אם פירש באחד מכל אלו הכינויים שבועה הוא שלא תאמר עד שיפרש בשם המיוחד ושי"ן דל"ת ויו"ד ה"א כינויים הם שלא הזכיר כל השם שלם אלא שתי אותיות לבד הזכיר לו ולא גרע מכל הני כינויין אבל לעולם הכא דהזכיר לו שבועה סתם כאילו הזכיר בשם דמי והכי מוכחי כל הני הלכתא דמסכת נדרים ומסכת שבועות דאין לפקפק בהם ולהתירם.
10