ספר האורה, חלק א ק״טSefer HaOrah, Part I 109
א׳[קט] דין מליחה.
לענין מליחה הלכה למעשה מדיח ומולח לאלתר. ומניחו על גבי כלי מנוקב. ושוהה כדי הילוך מיל. ואחר כך מנפצו ממלחו יפה יפה. הילכך חייב אדם למלוח את הבשר ביותר. ולהרבות עליו מלח. ולא תהא המלח גללניתא. ולא דקוקיתא. משום דלא נפיק דמא מן בשרא, אלא במילחא דכעין חוטי. כדאמרינן רב דימי מנהרדעא ממלח להו במלחא גללניתא ומנפיץ ליה ממלחיה. כי היכי דלא נפיל מלחא במיא בשעת הדחתה. וליהדר דמא וליפוק במיא והדר ליבלע בישרא לדמא. אלא מנפץ ליה ממלחיה מאבראי ומדח ליה במיא. וזהו שאמרו חכמים מליח הרי הוא כרותח. שאם נמלח עם חלב הרי הוא כצולה הבשר בדלא נקריה לחלב מיניה ואסור לאכול אותו הבשר לעולם. וכבוש הרי הוא כמבושל. שאם מלח הבשר בקערה. דמי כאלו בשלו בקדירה בדלא מלחיה ואסור לאכול אותו בשר לעולם. ואפילו צלי אלא ימכרנו לגוי. והקערה אין לה תקנה עד שיגעילנה. פירוש אחר כבוש בחומץ ותבלין הרי הוא כמבושל. לפי שחוזק החומץ מוציא את הדם ומוצה כמו מלח. ולפיכך אם ישים חתיכת בשר בדלא מליח בחומץ כדי למצוץ הדם ויש עמה חתיכת איסור, הרי הוא כאלו נתבשלו יחד ושתיהן אסורות. כמו אם נמלחו יחד שתיהן. ודגים ועופות שמלחן זה עם זה אפילו בכלי מנוקב אסורין. משום דדגים רפו קרמייהו [וקדמי] ופלטי. ועופות קמיטין ובתר דניחי דגים פליטי עופות ובלעו דגים בשר ובשר מותר, מפני ששניהן פולטין בשוה כאחת וטרודין לפלוט ואין יכולין לבלוע. ומליחת בשר שאמרתם שבני אדם טומנין אותו במלח, לא יפה הם עושין ששמנונית של חתיכה כיון שנטמן במלח נצטמק בהן הדם ואינו יוצא. וחזי לן לעניות דעתין דאין מולחין אלא על גבי כלי מנוקב. ואם עבר ומלח הבשר אסור. משום דמליח הרי הוא כרותח. [ושותה הדם והוה כמי שנתבשל בה אבל מכל מקום אם לא נשתהא הבשר כשיעור מליחתו דין הוא להתירו ולהתיר הקערה ועוד מדין אחר יש להתירו משום דמליח הרי הוא כרותח דאמרינן, הני מילי] דאינו נאכל מחמת מלחו. אבל נאכל [מחמת מלחו] לא. מיהו כיון דאין רוב העולם בקיאין בשיעור המליחה שפיר דמי להחמיר. אין מניחין כלי תחת הבשר לצלי עד שיכלה כל מראה אדמומית שבו. מנא ידעינן ואסקה רב אשי דלית ליה תקנתא, עד דמייתי תרי או תלת גללי מלחא. ושדי ליה בי דוגי, בתר הכי שביק ליה עד דצייל ושפי ליה ושדי, שהשמן צף למעלה והדם יורד למטה, ודוקא תרי או תלתא אבל טפי לא. ההוא בר אווזא טווייה דאתא קמיה דרבי בסעודתיה דלא אמלח אפילו לצלי, ולא אכל מיניה, מהאי טעמא דאמר מר אין הבשר יוצא מידי דמו לעולם עד שידיחנו יפה יפה, וימלחנו יפה יפה, ואף על גב דצלי הוא, נהי דלא בעי מליחה כל כך כמו לקדירה, מליחה מיהא לצלי בעי, דאמרינן מולחין בשר לצלי אבל לא לקדירה, כלומר אינו צריך למלוח כלקדירה, דאיידי דצלי הוא דאיב דמא. ואף על פי שלא אכל ממנו רבי הניח תינוקת לאכול ממנו, דאמרינן קטן אוכל נבילות לתיאבון אין בית דין מצווין להפרישו, וכל שכן הכא דאין איסורו חמור כנבילות. הנהו תרי יוני דאישתכחי בבית רבי והדיחום ומלחום בכלי מנוקב. ולאחר ששהתן שיעור מליחה הניחום בכלי אחר שאינו מנוקב. ונתמצו שם מן מליחתן. כסבורין הם לומר מליח הרי הוא כרותח, אמר רבי הואיל ושהו בכלי מנוקב תחילה כשיעורן מותר. שהרי אלו נתנן בקדירה עצמה ונתבשלו מותרין, הכא נמי לא שנא, וציר זה שנתמצה אינו אלא מי מלח, ואין כאן שום דם. ואם לא נשתהו בכלי מנוקב תחילה, רואין את הנתון לתוך הציר. וחותכין וזורקין אותו והשאר מותר:
לענין מליחה הלכה למעשה מדיח ומולח לאלתר. ומניחו על גבי כלי מנוקב. ושוהה כדי הילוך מיל. ואחר כך מנפצו ממלחו יפה יפה. הילכך חייב אדם למלוח את הבשר ביותר. ולהרבות עליו מלח. ולא תהא המלח גללניתא. ולא דקוקיתא. משום דלא נפיק דמא מן בשרא, אלא במילחא דכעין חוטי. כדאמרינן רב דימי מנהרדעא ממלח להו במלחא גללניתא ומנפיץ ליה ממלחיה. כי היכי דלא נפיל מלחא במיא בשעת הדחתה. וליהדר דמא וליפוק במיא והדר ליבלע בישרא לדמא. אלא מנפץ ליה ממלחיה מאבראי ומדח ליה במיא. וזהו שאמרו חכמים מליח הרי הוא כרותח. שאם נמלח עם חלב הרי הוא כצולה הבשר בדלא נקריה לחלב מיניה ואסור לאכול אותו הבשר לעולם. וכבוש הרי הוא כמבושל. שאם מלח הבשר בקערה. דמי כאלו בשלו בקדירה בדלא מלחיה ואסור לאכול אותו בשר לעולם. ואפילו צלי אלא ימכרנו לגוי. והקערה אין לה תקנה עד שיגעילנה. פירוש אחר כבוש בחומץ ותבלין הרי הוא כמבושל. לפי שחוזק החומץ מוציא את הדם ומוצה כמו מלח. ולפיכך אם ישים חתיכת בשר בדלא מליח בחומץ כדי למצוץ הדם ויש עמה חתיכת איסור, הרי הוא כאלו נתבשלו יחד ושתיהן אסורות. כמו אם נמלחו יחד שתיהן. ודגים ועופות שמלחן זה עם זה אפילו בכלי מנוקב אסורין. משום דדגים רפו קרמייהו [וקדמי] ופלטי. ועופות קמיטין ובתר דניחי דגים פליטי עופות ובלעו דגים בשר ובשר מותר, מפני ששניהן פולטין בשוה כאחת וטרודין לפלוט ואין יכולין לבלוע. ומליחת בשר שאמרתם שבני אדם טומנין אותו במלח, לא יפה הם עושין ששמנונית של חתיכה כיון שנטמן במלח נצטמק בהן הדם ואינו יוצא. וחזי לן לעניות דעתין דאין מולחין אלא על גבי כלי מנוקב. ואם עבר ומלח הבשר אסור. משום דמליח הרי הוא כרותח. [ושותה הדם והוה כמי שנתבשל בה אבל מכל מקום אם לא נשתהא הבשר כשיעור מליחתו דין הוא להתירו ולהתיר הקערה ועוד מדין אחר יש להתירו משום דמליח הרי הוא כרותח דאמרינן, הני מילי] דאינו נאכל מחמת מלחו. אבל נאכל [מחמת מלחו] לא. מיהו כיון דאין רוב העולם בקיאין בשיעור המליחה שפיר דמי להחמיר. אין מניחין כלי תחת הבשר לצלי עד שיכלה כל מראה אדמומית שבו. מנא ידעינן ואסקה רב אשי דלית ליה תקנתא, עד דמייתי תרי או תלת גללי מלחא. ושדי ליה בי דוגי, בתר הכי שביק ליה עד דצייל ושפי ליה ושדי, שהשמן צף למעלה והדם יורד למטה, ודוקא תרי או תלתא אבל טפי לא. ההוא בר אווזא טווייה דאתא קמיה דרבי בסעודתיה דלא אמלח אפילו לצלי, ולא אכל מיניה, מהאי טעמא דאמר מר אין הבשר יוצא מידי דמו לעולם עד שידיחנו יפה יפה, וימלחנו יפה יפה, ואף על גב דצלי הוא, נהי דלא בעי מליחה כל כך כמו לקדירה, מליחה מיהא לצלי בעי, דאמרינן מולחין בשר לצלי אבל לא לקדירה, כלומר אינו צריך למלוח כלקדירה, דאיידי דצלי הוא דאיב דמא. ואף על פי שלא אכל ממנו רבי הניח תינוקת לאכול ממנו, דאמרינן קטן אוכל נבילות לתיאבון אין בית דין מצווין להפרישו, וכל שכן הכא דאין איסורו חמור כנבילות. הנהו תרי יוני דאישתכחי בבית רבי והדיחום ומלחום בכלי מנוקב. ולאחר ששהתן שיעור מליחה הניחום בכלי אחר שאינו מנוקב. ונתמצו שם מן מליחתן. כסבורין הם לומר מליח הרי הוא כרותח, אמר רבי הואיל ושהו בכלי מנוקב תחילה כשיעורן מותר. שהרי אלו נתנן בקדירה עצמה ונתבשלו מותרין, הכא נמי לא שנא, וציר זה שנתמצה אינו אלא מי מלח, ואין כאן שום דם. ואם לא נשתהו בכלי מנוקב תחילה, רואין את הנתון לתוך הציר. וחותכין וזורקין אותו והשאר מותר:
1
ב׳לונביל שבשלו בקדירה בלא צלי רבי מתיר והוא שנקרהו ומלחו יפה יפה. שלפיכך אין [בני אדם] רגילין לבשלו בקדירה, כי אם על ידי צלי, לפי שפניו חלוקים וכסבורים שאין המלח נכנס לתוכו. רבי אומר אין לך חלק בבשר יותר מחתיכות הנתלות בעצם [השוק] שקורין שורי"ץ, וגם הבשר שתחת העצמות הקטנות שמעורין עם ראשי הוניש חלק הוא ביותר, ואין אנו חוששין בכך:
2
ג׳פעם אחת מצא רבי בקערה שלפניו עצם בראש אחד על הירך ותלוי בו באותו בשר שקורין רטילה, וזרק לכלב מפני שהגידין צומתין בו אבל שאר בשר שנתבשל עמו התיר לפי שאין בגידין בנותן טעם. מעשה בשוק שהיו בו גידין ושומן מגיד הנשה שנתבשלה עם שאר הבשר ולא ננקר, והתיר רבי. אף על פי שאותן גידין מגיד הנשה הן מתפרשין דקיימא לן אין בגידין בנותן טעם והשומן שבו מעט ויש בשוק עצמו ששים כדי לבטלו, ואף על גב דליכא בשאר התבשיל כדי לבטל השוק מותר שהרוטב מבטל את השוק ואף על גב דהלכה כרבי יהודה דאמר מין במינו לא בטיל, מודה רבי יהודה במין ומינו ודבר אחר סלק את מינו כמי שאינו, ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו. והיכא דאישתלי ובשלה לאטמא כי אית בה גיד הנשה. אם יש בה בנותן טעם הרי זה אסורה. וכיצד משערינן אותה כבשר בלפת, ואמר רב הונא כבשר בראשי לפתות, דמרירי טפי ולא יהיב טעמא, ואי ליכא שיעורא בנותן טעם שרי ליה לדידיה. וכל התבשיל מותר, ואף על גב דקיימא לן דאין בגידין בנותן טעם נהי דלית ביה טעם ולא צריך לשיעוריה מכל מקום שמנו אסור. דישראל קדושים נהגו בו איסור. וקנוקנות שלו נמי מיסר אסורן. ולא שנו אלא שנתבשל בה, אבל נצלה בה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד. והיכא דאמלח גיד הנשה בהדי ירך שדי ליה לגיד הנשה והבשר מותר. דכי אמרינן מלוח הרי הוא כרותח. דצלי. כדאמרינן קולף ואוכל עד שמגיע לגיד. אמר רבא אמור רבנן בטעמא בנותן טעם דאפשר למיטעמיה בהן. מין ושאינו מינו בין דהתירא בין דאיסורא דליכא למיקם אטעמא כגון שמנונית דגיד. אי נמי מין ושאינו מינו דאיסורא וליכא קפילא גוי למיטעמיה משערינן בששים וכשהן משערין משערין בבשר ובקופה ובקלחת וברוטב. פירוש קופה פונדריילא דק דק של בשר ותבלין המתאסף בשולי הקדרה, קלחת קדירה, וכי נתבשלה חתיכת נבילה עם שאר חתיכות ומים ותבלין או ירקות אמרינן סלק את מינו כמי שאינו. ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו, וכי משערינן בדידיה משערינן ולא במאי דנפיק מיניה. שומן הלב ושל בין הדקין ההוא לא מקרי בשר אלא חלב מקרי. כדאמרינן חלב העשוי ככובע וכיון שנפל בו חלב משהוא מחלב של איסור נאסר. ושל צלעות ושל אליה ושל חזה. ההוא בשר שמן נקרא ומין בשר הוא. ולאו מין חלב הוא. ואם נתבשל עם חלב של איסור בנותן טעם. ואם נתבשל עם בשר איסורו במשהוא. ואיזהו חלב איסור. חלב הכליות. וחלב שעל גבי הכרס. ושעל גבי הדקין. אבל שומן הירך מין בשר הוא. וחתיכה שאסרה שלא במינה ונותן טעם הולכין אחר האוסר. ואחר הנאסר להחמיר. כיצד כגון בשר שנאסר בחלב של איסור אוסרת חלב של היתר במשהוא, דהולכין אחר האוסר ואוסרת נמי בשר היתר במשהוא דהולכין אחר הנאסר, כדאמרינן חתיכה עצמה נעשית נבילה ואוסרת כל החתיכות כולן, מפני שהן מינה. ובצירופי אסורין נראה לרבי הלכה כרבי מאיר בגזירותיו ומצטרפין. כגון חלב וחלב בקדירה ואין באחת מהן כדי ליתן טעם מצטרפין ואוסרין והכא חידוש הוא. וכן הלכה כרב ושמואל בכל איסורין שבתורה במינן במשהוא. ושלא במינן בנותן טעם. ורבא הוא מבתראי וקם בשיטתיה. דאמר רבא הילכתא חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו במשהוא. דכל איסורין שבתורה במשהוא, שלא במינו במשהוא, דגזר שלא במינו אטו מינו בחמץ:
3
ד׳חלב ובשר אין [רבי] יכול לעמוד בהם אם שני מינים הם. ויש ביטול החלב בחתיכת בשר. ואם לאו. וקא אזיל רבי לחומרא ואמר אין לו ביטול. בשר ודם, פשיטא ליה דשני מינים הם. בשר שנתבשל בקדירה. דרך הוא לתת עליו מלח מפני הטעם. ורבי אין מולחה בשבת. אף על פי שיכול להערים בו, כהא דרב אדא בר אהבה מערים ומלח ליה גרמא גרמא, אף על פי כן אין רבי רוצה לעשות במבושל, הואיל ואין בשר מבושל נפסל בלא מלח, ובשר חי למולחו בשבת אי אפשר, דלא שייך הכא על ידי איערומי, דהא לא ניתן לבשל ולאכול בשבת. ורבי מתיר למלוח הרבה חתיכות בבת אחת על קרש אחד, וכשיהפוך אחת יהפוך את כולן. ואמר לן רבי דהכי הילכתא דהכי הוא בצלי דמותר, ולא אמרינן הרי הוא כמבושל אלא דבר שמליח כל כך שאינו נאכל מחמת מלחו עם המלח שעליו כגון הירינגי"ש שאם עולין עמהם דגים טמאים אסורין. אבל הירינגי"ש עצמן ממולחין נהגו בו היתר, מפני שאין דגים טמאים עולין עמהם לבדן הם נמלחים, אבל סתם דגים מלוחים של גוים של דגים טמאים עולין עמהם ונמלחים עמהן אסורין, דמליח הרי הוא כרותח, ושמעתי מפי מורי על בשר יבש מליח אם לא רוחץ והושם בקדירה, אין בכך כלום, [ומה שאמר שמואל] מדיח ומולח ומדיח, ההוא הדחה אחרונה לא מפקה דם, דכל דם האיברים כבר יצא במליחה, ולא הוצרכה הדחה אחרונה אלא כדי לרוחצו מדם שנתלכלך בחוץ שיצא ממנו, הילכך השתא כשרובש אין בו שום לחלוחית דם ומותר. הביאו לפני רבי דגים קטנים לאחר שנתבשלו ומצא ביניהן דג טמא. והכשירן רבי וטיהרן רבי מן האיסור והשליכו חוצה, ואמר רבי הואיל ונמצא האיסור בעין לא נשאר שם אלא טעמו ובטל בששים כשאר טעמי איסורין, אבל אם לא נמצא האיסור ויודעין שנפל שם אפילו ברבי רבבות לא בטיל, ושיבוש הוא ביד האומר אם יש שם אלף בטל דכי יש שם איסור אפילו באלפי אלפים לא בטיל, דבריה לא בטילה, והיכא דבדקיניה ויהיב טעמא, לעולם טעמא לא בטיל, כדאמרינן בכמה דוכתא, ואמרינן נמי יש בהן בנותן טעם בין יש שם להעלות באחד ומאה בין אין להעלות באחד ומאה אסור, דטעמא לא בטיל אבל כי לא יהיב טעמא בעינן ששים לבטול:
4
ה׳כל טבח שנמצא אחריו חלב כזית מלקין אותו, כשעורה מעברינן ליה:
5
ו׳סכין ששחט בה אסור לחתוך בה רותח:
6
ז׳קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח:
7
ח׳ככר שחתך עליה בשר אסור לאכלה והני מילי דאסמיק:
8
ט׳פעם אחת הביאו לפני רבי טלה שלא היה לו אלא כוליא אחת והכשירו, ודוקא ניטל אבל הקטינה עד כפול, או לקתה מחמת מכה טריפה:
9
י׳אסור לטבח לחתוך עצם דמפרקת לאחר שחיטה קודם שתצא נפשה, דאמרינן בחותך מפרקתה של בהמה עד שלא תצא נפשה אף על גב דאין לחוש לכבדות בשר, לבליעת דם באברים חיישינן]:
10