ספר האורה, חלק א ק״יSefer HaOrah, Part I 110
א׳[קי] הלכות בשר בחלב.
כל הבשר אסור לבשל בחלב חוץ מבשר דגים וחגבים, העוף עולה עם הגבינה על שלחן אחד ואינו נאכל, אכל גבינה מותר לאכול בשר בקנוח הפה, אכל בשר אסור לאכול גבינה, אלא אם כן שהה שיעור סעידתא אחריתי, רבי אוסר לאכול חלב אחר דגים מבושלים בלא קנוח מפני שומן שבפרור ושבקערה. דגים שעלו בקערה מותר לאכלן בכותח, צנון שחתכו בסכין אסור לאכלו בכותח, רבי אינו מניח לאכול בשר וגבינה על השלחן, ואפילו לאותן שאין מופלגין ממנו בהוצאה ואפילו הוא יושב בראשו של שלחן, אלא אם כן נוטל את המפה על ברכיו ואוכל לעצמו, או לעשות מחיצה בין הקערות בינו לבין האוכלים, והביא ראיה מהא דשני אכסנאין זה בא מן הצפון וכו' ותני עלה לא שנו אלא שאין מכירין זה את זה וכו':
כל הבשר אסור לבשל בחלב חוץ מבשר דגים וחגבים, העוף עולה עם הגבינה על שלחן אחד ואינו נאכל, אכל גבינה מותר לאכול בשר בקנוח הפה, אכל בשר אסור לאכול גבינה, אלא אם כן שהה שיעור סעידתא אחריתי, רבי אוסר לאכול חלב אחר דגים מבושלים בלא קנוח מפני שומן שבפרור ושבקערה. דגים שעלו בקערה מותר לאכלן בכותח, צנון שחתכו בסכין אסור לאכלו בכותח, רבי אינו מניח לאכול בשר וגבינה על השלחן, ואפילו לאותן שאין מופלגין ממנו בהוצאה ואפילו הוא יושב בראשו של שלחן, אלא אם כן נוטל את המפה על ברכיו ואוכל לעצמו, או לעשות מחיצה בין הקערות בינו לבין האוכלים, והביא ראיה מהא דשני אכסנאין זה בא מן הצפון וכו' ותני עלה לא שנו אלא שאין מכירין זה את זה וכו':
1
ב׳צורר אדם בשר וגבינה במטפחת אחת. ובלבד שלא יהיו נוגעין זה בזה. וכשאוכלין גבינה ואחר כך אוכלים בשר רוחצין ידיהם ופיהם במים ומקנחים פיהם יפה יפה:
2
ג׳מורי ראה מעשה שבא לפני זקני ר' שמואל הכהן, בכף הבשר שבאה בקדירה של חלב, ושאלתי קמי מורי כסוי קדירת חלב כשהוא רותחת או חלוף ובדבר המכסה קדירת בשר בשעת בישול, ואמר משערינן בכל הכסוי, והעיד רבי יעקב בר יקר על כף חולבת שהגיסו בה קדירה מלאה בשר, ושיער בששים, לפי מה שנכנס בקדרה, ולא לפי כולה. טיפת חלב שנפלה לתוך קדירה ויש באותה קדירה בשר כמו אותו חלב ששים פעמים כמותו, בטל אותו חלב ומותרת אותה קדירה באכילה, דקיימא לן כל איסורין שבתורה בששים, חוץ מדברים שאמרו חכמים כגון אלו אסורין ואיסורן בכל שהוא, וכגון תרומה שאינה בטילה אלא באחד ומאה. וכגון ערלה וכלאי הכרם שאינם בטילים אלא במאתים, וכגון תבלין ופלפלין ששיעורן בטעמן. וקיימא לן כרבי יהודה בין בטיפת חלב שנפלה על הבשר ולא ניער, ויש בה כדי ליתן טעם באותה חתיכה, בין בחלב הדבוק בחתיכת בשר, ויש בה ליתן טעם, ואפילו אין בו כזית דהא חצי שיעור אסור מן התורה חתיכה עצמה נעשית נבילה ואין מועילין שאר החתיכות לבטלה וכולן נאסרות, ואפילו הן אלף, דבהא קיימא לן נמי כרבי יהודה דמין במינו לא בטיל, דהא קם ליה רבי בשוטתיה ורב ושמואל קיימו בשוטתיה דרב ושמואל דאמרו תרווייהו כל איסורין שבתורה במינן במשהוא והלכה כרבי יהודה נמי באיפשר לסחטו אסור וכולה נעשית נבילה מין במינו לא בטיל. אלמא אם יש ברוטב לבדו יותר מששים בכל החתיכה שקבלה את הטעם הרוטב מבטלה ומשליך לחוץ אותה חתיכה וכולן מותרות, ובהא אפילו רבי יהודה מודה דכל מין ומינו ודבר אחר סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו:
3
ד׳אסור לאכול חלב בכפות שאכלו בהן אוכלין חמין של בשר, אלא אם כן מגעילן ברותחין בכלי בכלי שני בין של קרן בין של עץ:
4
ה׳חלב הנמצא בעור הקיבה קרוש שמולחין אותה בעורה בין שנותנין בה חלב אחר בין שמולחין אותה קיבה בחלבה אסור משום בשר בחלב ממש לאסור הגבינה איסור גמור דמה שכנסו בקיבה חלב גמור הוא כדתנן כשרה שינקה מן הטריפה קיבתה אסורה, שמע מינה דחלב טריפה חשבינין ליה וטריפה שינקה מן הכשירה קיבתה מותרת מפני שכנוס במעיה והוה ליה כנתון בקערה, ותניא נמי קיבה שבישלה בחלבה אסורה מפני שהוא כנוס במעיה [והוה ליה כנתון בקערה]:
5
ו׳וכחל שבישלו עם הבשר אסור. ובששים מותר, וכחל מן המנין. וחלב הקיבה הנמלח עם הבשר משנתנו טעם זה בזה נעשו שניהם איסור, כדקיימא לן חתיכה עצמה נעשית נבילה, וכל טעם היוצא עוד מן חלב הקיבה בין טעם הבשר שבו בין טעם החלב שבו הכל אסור לפי שכולו נבילה, וכשמתערב חלב זה עם חלב נבילה הוה ליה מין במינו חלב נבילה וחלב היתר, וכבר פסקנו חתיכה נעשית נבילה ואוסרות כל החתיכות כולן ולא אמרינן בר נותן טעם הוא מפני שאף טעם החלב שהיה מתחילה נעשית כולה נבילה:
6
ז׳המעמיד חלב בעור הקיבה, אם יש בה כדי ליתן טעם בחלב, הרי זו אסורה, חלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו, ולא בישלו הגוי. אלא שהביאו צונן, ואין בכל אותה מדינה דבר טמא, ודאי מותר לאכלו בין חי בין מבושל, בין לעשות גבינה, אבל גבינות גוים ודאי אסורות, מפני שמחליקין פניה בשומן חזיר, יש אומרין מפני שמעמידין אותה בשרף ערלה, ויש שמחמירין בדבר משום פרצה, דחלב שחלבו גוי אסורה. ואף על פי שאין עמו בהמה טמאה. מעשה בקטן ששתה חלב בספל אחד, ונשארו צחצוחי חלב, והשליכו לתוך קיתון של מים. והיה סיר מלא בשר על הכירה ונתנו מן המים שבקיתון לתוך הקדרה ושיער הקדרה בששים. מההוא קדירה שאכלו בה חלב, פעם אחת שכחו ונתנו בה בשר חם, והשליכוה לקרן זוית, והיו גוים אוכלין בה את חלבן, ושכחו בה קיבה כשירה, והתיר רבי את החלב, לפי שנשתמש בה צונן. קדרה של חרס חדשה שנתנו לתוכה חלב, ושמו בה קיבה ונתחמץ ואחר כך הוחמו בה חמין בתוכה, ולשו בה את העיסה, אותו הפת אסורה באכילה, דאשכחנא דאסר רחמנא טעמא דאיסורא כאיסורא ממש, מדגלי רחמנא גבי נזיר מיין ושכר יזיר [במדבר ו' ג'], ותנן משרת ליתן טעם כעיקר, ותנן טיפת חלב שנפלה על החתיכה של בשר, אם יש בה בנותן טעם אסורה, ואמר אביי טעמו ולא ממשו בעלמא והני מיא הואיל ואית בהו טעמא דחלבא הוה ליה כחלבא, ותנן אין לשין את העיסה בחלב, ואם לש כל הפת אסורה כולה, ולא מיבעיא היכא דאיתיה לאיסורא בכלי שאסור הכלי. אלא אפילו הרתיח האיסור בכלי אחד ונתנהו רותח בכלי אחר נאסר אף האחרון, כדתנן אחד כלי שבישל בו, ואחד כלי שעירה לתוכו רותח אחד קדשי קדשים, ואחד קדשים קלים, טעונין מריקה ושטיפה, והוא הדין לכלי חרס שטעונין שבירה, דתנו רבנן אשר תבושל בו ישבר [ויקרא ו' כ"א] אין לי אלא שבישל בו, עירה לתוכו מניין, תלמוד לומר אשר תבושל בו ישבר:
7
ח׳[קי*] פסק זה מספר העתים.
אין מעמידין בעור קיבת נבילה, אבל מעמידין בקיבת נבילה ובקיבת שחיטת נכרי, ובקיבת כשירה שינקה מן הטריפה, מאי טעמא דחלב המכונס בעור הקיבה פירשא בעלמא הוא. איסור שנפל לתוך היתר, במאי דבלע קדירה משערינן. והני מילי היכי דמשערי' האיסור כמות שנפל שם תחילה, דהתם ודאי משערינן בהיתר דבלע קדירה, אבל אם באנו לשער האיסור כמו שבא לפנינו מצומק בבישול. אין משערינן במאי דבלע קדרה, דהתירא בלע דאיסורא לא בלע, שאף האיסור נבלע ממה שהיה וכי לא משערינן לקדרה עצמה, הני מילי להקל, כגון שהוא של היתר, אבל אם הוא של איסור, כגון קדרה חולבות ובשר רותח לתוך חלב רותח, או כל דבר איסור שנפל לתוך היתר, חם לתוך חם אסור, חם לתוך צונן וצונן לתוך חם, הלכתא כשמואל דתתאה גבר, הילכך חם לתוך צונן מותר ובעי הדחה, צונן לתוך חם אסור. פת שאפאה עם הצלי בתנור אסור לאכלה עם רותח, ואף על פי שרותח לא נתערב אלא בנסיובי דחלבא, ואינו ממש חלב וגבינה אסור, ועוד דהאי ביניתא דאטווי בהדי בישרא ואסרה רבא מפרזקיא למיכלה בכותחא, ועוד ההוא תנורא דטחו ביה טחייא אסר רבא למיכל ריפתא בכותחא. ואי תנור של מתכות הוא ושגריה מבחוץ ביני וביני שפיר דמי. ואי [תנור של חרס הוא] שגריה מבפנים שפיר דמי. כדתניא אין טשין את התנור באליה. ואם טש כל הפת אסורה כולה עד שיסיק את התנור. ואסור נמי לאפות את הפת עם מולייאתא של בשר או של גבינה בין מגולה בין מכוסה. דההוא פיטמא שעל כסוי המולייתא הא חזינן דלא מעכבא ריחא כלל למפעפעא שומנא למעלה מן הקרום. ועוד שפותחין אותה בכמה מקומות כדי שלא יתנפח קרום של מעלה. וקרום של המולייאתא לאו כלום דקא נפיק ריחא וריחא מילתא הוא. ואף לדברי האומר ריחא לאו מילתא הוא, הני מילי תנור שלהם שפתחו למעלה, דלא מיעכבא ביה ריחא, דנפיק דרך פתחו ולא אישתהוי לגויה ריחא דאיסורא, ולא מפטמי אהדדי. אבל תנור דידן שפתחו מן הצד, ודאי קא מעכב ביה ריחא ומפטמי אהדדי איסורא מהתירא ומנא תימרא שסתם תנור שדברו בו חכמים בשפתחו למעלה דבכל דוכתא אשכחן דתני מדביקין פת בתנור בדופני התנור. ולא בקרקעיתו. ותי אמרינן גבי יום טוב עצים שנשרו מן הדקל בתנור ביום טוב, ולא משכחת לה אלא בתנור שפתחו למעלה ונותנין בו מולייאתא כשהוא מכוסה ואופין אותה עם הלחמים בתנור ובלבד שיהיו מרוחקין זה מזה, וכשאינה מכוסה אופין אותה לבדה, ואחר כך מעיינין שלא יצא ממנה על קרקעות התנור, ואופין הלחמים אחר שיוציאנה, אבל של גוי לאפות עם ישראל ודאי אסור, ויראי חטא משוחין אותה בפי התנור, ולא בפנים התנור, שלא יהא כל כך הריח ללחמים, אבל הכל מודים שכל מה שנאפה בתנור עם המולייאתא אפילו מכוסות של נבילות וטריפות ודאי הכל אסור דריחא מילתא הוא:
אין מעמידין בעור קיבת נבילה, אבל מעמידין בקיבת נבילה ובקיבת שחיטת נכרי, ובקיבת כשירה שינקה מן הטריפה, מאי טעמא דחלב המכונס בעור הקיבה פירשא בעלמא הוא. איסור שנפל לתוך היתר, במאי דבלע קדירה משערינן. והני מילי היכי דמשערי' האיסור כמות שנפל שם תחילה, דהתם ודאי משערינן בהיתר דבלע קדירה, אבל אם באנו לשער האיסור כמו שבא לפנינו מצומק בבישול. אין משערינן במאי דבלע קדרה, דהתירא בלע דאיסורא לא בלע, שאף האיסור נבלע ממה שהיה וכי לא משערינן לקדרה עצמה, הני מילי להקל, כגון שהוא של היתר, אבל אם הוא של איסור, כגון קדרה חולבות ובשר רותח לתוך חלב רותח, או כל דבר איסור שנפל לתוך היתר, חם לתוך חם אסור, חם לתוך צונן וצונן לתוך חם, הלכתא כשמואל דתתאה גבר, הילכך חם לתוך צונן מותר ובעי הדחה, צונן לתוך חם אסור. פת שאפאה עם הצלי בתנור אסור לאכלה עם רותח, ואף על פי שרותח לא נתערב אלא בנסיובי דחלבא, ואינו ממש חלב וגבינה אסור, ועוד דהאי ביניתא דאטווי בהדי בישרא ואסרה רבא מפרזקיא למיכלה בכותחא, ועוד ההוא תנורא דטחו ביה טחייא אסר רבא למיכל ריפתא בכותחא. ואי תנור של מתכות הוא ושגריה מבחוץ ביני וביני שפיר דמי. ואי [תנור של חרס הוא] שגריה מבפנים שפיר דמי. כדתניא אין טשין את התנור באליה. ואם טש כל הפת אסורה כולה עד שיסיק את התנור. ואסור נמי לאפות את הפת עם מולייאתא של בשר או של גבינה בין מגולה בין מכוסה. דההוא פיטמא שעל כסוי המולייתא הא חזינן דלא מעכבא ריחא כלל למפעפעא שומנא למעלה מן הקרום. ועוד שפותחין אותה בכמה מקומות כדי שלא יתנפח קרום של מעלה. וקרום של המולייאתא לאו כלום דקא נפיק ריחא וריחא מילתא הוא. ואף לדברי האומר ריחא לאו מילתא הוא, הני מילי תנור שלהם שפתחו למעלה, דלא מיעכבא ביה ריחא, דנפיק דרך פתחו ולא אישתהוי לגויה ריחא דאיסורא, ולא מפטמי אהדדי. אבל תנור דידן שפתחו מן הצד, ודאי קא מעכב ביה ריחא ומפטמי אהדדי איסורא מהתירא ומנא תימרא שסתם תנור שדברו בו חכמים בשפתחו למעלה דבכל דוכתא אשכחן דתני מדביקין פת בתנור בדופני התנור. ולא בקרקעיתו. ותי אמרינן גבי יום טוב עצים שנשרו מן הדקל בתנור ביום טוב, ולא משכחת לה אלא בתנור שפתחו למעלה ונותנין בו מולייאתא כשהוא מכוסה ואופין אותה עם הלחמים בתנור ובלבד שיהיו מרוחקין זה מזה, וכשאינה מכוסה אופין אותה לבדה, ואחר כך מעיינין שלא יצא ממנה על קרקעות התנור, ואופין הלחמים אחר שיוציאנה, אבל של גוי לאפות עם ישראל ודאי אסור, ויראי חטא משוחין אותה בפי התנור, ולא בפנים התנור, שלא יהא כל כך הריח ללחמים, אבל הכל מודים שכל מה שנאפה בתנור עם המולייאתא אפילו מכוסות של נבילות וטריפות ודאי הכל אסור דריחא מילתא הוא:
8