ספר האורה, חלק א קי״אSefer HaOrah, Part I 111
א׳[קיא] הלכות בישולי גוים וגיעולם.
אסור למיכל בישולי גוים בריפתא דילמא אפו לה ארמאי דתנן אלו דברים אסורין ואין אסורן איסור הנאה, חלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו. והפת והשלקות והשמן שלהן, אבל הקמחים והסלתות מותרין, דאין איסור אלא אוכל שנשתנה מברייתו על ידי האור, אבל הנאכל כמות שהוא חי, אין בו משום בישולי גוים, וכל שאינו עולה על שלחן מלכים לאכול בו את הפת, אין בו משום בישולי גוים. דגים קטנים מלוחים אין בהם משום בישולי גוים, ואם צלאן גוי סומך עליהם משום עירובי תבשילין, ואי עבדינהו גוי כסא דהרסנא אסורי, דקמחא עיקר, גוי שהצית את האור באגם כל החגבים שבתוכו אסורים:
אסור למיכל בישולי גוים בריפתא דילמא אפו לה ארמאי דתנן אלו דברים אסורין ואין אסורן איסור הנאה, חלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו. והפת והשלקות והשמן שלהן, אבל הקמחים והסלתות מותרין, דאין איסור אלא אוכל שנשתנה מברייתו על ידי האור, אבל הנאכל כמות שהוא חי, אין בו משום בישולי גוים, וכל שאינו עולה על שלחן מלכים לאכול בו את הפת, אין בו משום בישולי גוים. דגים קטנים מלוחים אין בהם משום בישולי גוים, ואם צלאן גוי סומך עליהם משום עירובי תבשילין, ואי עבדינהו גוי כסא דהרסנא אסורי, דקמחא עיקר, גוי שהצית את האור באגם כל החגבים שבתוכו אסורים:
1
ב׳ובשר שעל גבי גחלים, בין שהניח גוי והפך ישראל, בין שהניח ישראל והפך גוי מותר, שאין אסור עד שיהא תחילה וסוף ביד גוי, הילכך ההוא ריפתא שגר גוי ואפה ישראל, שגר ישראל ואפאה גוי מותר, אי נמי שגר ואפה גוי וישראל וחתה בגחלים מותר:
2
ג׳[קיא*] פסק רבינו גרשום.
פת של גוים אפילו בישלו ישראל אסור, שהרי איסורו משום חתנות, כדאמרינן לעיל גזרו על פתן ושמנן משום יינן, ואף על גב דשאר איסורין אינן אסורין אלא בבית גוי כדאשכחן גבי [שכר ופת], בכל מקום אסורה, כדאמרינן בא לאסרו בשדה, מכלל דאסרוהו אף בשדה, אפילו אפאו ישראל אסור, כדאמרינן לעיל כסבורין העם לומר פלטר גוי, והוא לא אמר אלא פלטר ישראל, ואפילו זבניה מיניה דהא פלטר סתם זבין ודייק האסורין, ופת ישראל שאפה גוי בבית ישראל אסור משום בישולי גוים, וכן כל שאר בישולי גוים אסורין בביתו של ישראל, מדתניא מניח ישראל בשר על גבי גחלים עד שיבוא מבית הכנסת או מבית המדרש, הא ודאי בבית ישראל מיירי, וקתני מניח ישראל, אבל אם לא הניח לא, אלמא בבית ישראל אסור משום בישולי גוים, ועוד דהא הלכתא סתמא קאמרי דאסורין בכל מקום. אבל אם סייע ישראל אפילו בביתו של גוי מותרין שאר בישולין, חוץ מפת שאסור בכל מקום, וליכא למימר דבישולי גוים אסור משום חתנות, ובפת נמי אין בו אלא משום בישולי גוים ויהא מותר היכא דאפי ליה ישראל הא ליכא למימר דאם איתא דבישולי גוים אסור הוא משום חתנות אמאי אסורין יותר משכר. ואין לומר מהגרע בבית גוי משכר, ולמה אינו משום חתנות בשכר כביינן איכא למימר הרחקה יתירה והכירא הואיל ונשמר ממגע של גוי ולא דמי דאף על גב דבשעת בישול אית ביה משום חתנות, מיהו בשעת אכילה לית ביה הכירא ואיכא למיחש. אבל יין אית ביה הכירא בשעת שתייה, וראיה לדבר דאמר במעשה דאחאב התם שתייה הוא סתם יינן ועדיין לא נאסר ולא מצינו מיינן שאסרוהו עד שמאי והלל דהתם חזינן דמשום בנותיהם אסרוהו לפיכך שכר של גוים אפילו סייע בו ישראל בבישול אסור לשתותו בביתו של גוי [כדאמרינן לעיל משום חתנות ואפילו שכר תמרים אסור לשתותו בביתו של גוי] והוא הדין למשקה של [דבש] שקורין מיד ויין תפוחים ויין תותים כמו כן ושכר (של ישראל) [של שעורין אם סייע ישראל] מותר לשתותו בביתו של (גוים) ישראל. ואם [לא] סייע בו [ישראל] אסור משום בישולי גוים, אפילו אם הוא בביתו של ישראל. אבל משקה של דבש אפילו אם לא סייע בו ישראל [בבישול] מותר בביתו של ישראל, דאין בו משום בישולי גוים, דהא נאכל כמות שהוא חי, כדאמרינן לקמן ביין של תפוחים הנקנה מן החביות אסור דחיישינן לאיערובי חמרא, אבל של אוצר מותר, דאין מערבין בו יין, דאי מערבי לא מוקים. וכן יין תותים ושמן זית מבושל דהוא נאכלין כמות שהוא חי, וכל הנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישולי גוים, והלכתא קדירה בת יומא נותנת טעם לשבח הוא, וכל שנתבשל בתוכה אסור, מדקאמר אי אפשר דלא מפגמא פורתא, פורתא הוא דפגמי הא רובא לשבח הוא ואסור, קדרה שלא נתבשל בה יום אחד, מאותו יום ואילך שלא בישל בה נותנת טעם לפגם הוא ומותר כל המתבשל בה. סכין של גוים נועצו עשר פעמים בקרקע קשה, ואחר כן חותך בה צונן ולא חמין, ואם יש גומות בסכין, אפילו צונן לא יחתוך, ואם חתך כל דבר צונן בעי קליפה. ולא סגיא להו בהדחה, וכל מאני דמתבשל בהו מדעם מסאב אסור לבשולי בהו ישראל ומיכל מנהון עד דמפליט מנהון מאנא מאנא כי היכי דאישתמושי בהו מדעם מסאבא, כדכתיב כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש וטהר [במדבר ל"ד כ"ג] כגון שפוד ואסכלא לא משתרין עד דמעלינהו לנורא, דתנן השפודין והאסכלאות מלבנן באור עד שתשיר קלופתן. יורות וקומקמסין ומחמי חמין דתשמישן ברותחין צריך למיפלטינהו ברותחין. ואף על גב דקומקומא לאו דרכיה לבשולי, זמנין דמבשל ולא משכח מאנא ומקרי ומבשל. אבל ודאי קטנים שאין צפור דרור יכול לכנוס לתוכן לא צריכי הגעלה ודיין בטבילה והיכי מפליט לה ברותחין. יורה קטנה בתוך יורה גדולה, יורה גדולה עביד לה גדנפא דלישה ומליא מיא ומרתחא דכבולעו כך פולטו, וכפא נמי צריך למשדייהו גבי דודא. קערות נטיל מיא מן דודא ושדו עלייהו ושפיר דמי. ואף על גב דמפליט צריך למטבלינהו בנהרא, והדר שרי לאישתמושי בהו. בישולי קדרות של שפחות בלא שימור ששופתות על כירה אחת אסור שהרי אלף פעמים נמצאו מגעולות בכפות נמאסות של קדירה ממנה לבד של ראום והגעילום בעצמן במרק פיגול כליהם אף כי להכניס צלמי נכריות לכתחילה להתפטם לחמם ברוח תועבה המטמטם לב אוכליהם ועוונם ישאו, דכתיב ונטמאתם בם. [ויקרא י"א מ"ג]:
פת של גוים אפילו בישלו ישראל אסור, שהרי איסורו משום חתנות, כדאמרינן לעיל גזרו על פתן ושמנן משום יינן, ואף על גב דשאר איסורין אינן אסורין אלא בבית גוי כדאשכחן גבי [שכר ופת], בכל מקום אסורה, כדאמרינן בא לאסרו בשדה, מכלל דאסרוהו אף בשדה, אפילו אפאו ישראל אסור, כדאמרינן לעיל כסבורין העם לומר פלטר גוי, והוא לא אמר אלא פלטר ישראל, ואפילו זבניה מיניה דהא פלטר סתם זבין ודייק האסורין, ופת ישראל שאפה גוי בבית ישראל אסור משום בישולי גוים, וכן כל שאר בישולי גוים אסורין בביתו של ישראל, מדתניא מניח ישראל בשר על גבי גחלים עד שיבוא מבית הכנסת או מבית המדרש, הא ודאי בבית ישראל מיירי, וקתני מניח ישראל, אבל אם לא הניח לא, אלמא בבית ישראל אסור משום בישולי גוים, ועוד דהא הלכתא סתמא קאמרי דאסורין בכל מקום. אבל אם סייע ישראל אפילו בביתו של גוי מותרין שאר בישולין, חוץ מפת שאסור בכל מקום, וליכא למימר דבישולי גוים אסור משום חתנות, ובפת נמי אין בו אלא משום בישולי גוים ויהא מותר היכא דאפי ליה ישראל הא ליכא למימר דאם איתא דבישולי גוים אסור הוא משום חתנות אמאי אסורין יותר משכר. ואין לומר מהגרע בבית גוי משכר, ולמה אינו משום חתנות בשכר כביינן איכא למימר הרחקה יתירה והכירא הואיל ונשמר ממגע של גוי ולא דמי דאף על גב דבשעת בישול אית ביה משום חתנות, מיהו בשעת אכילה לית ביה הכירא ואיכא למיחש. אבל יין אית ביה הכירא בשעת שתייה, וראיה לדבר דאמר במעשה דאחאב התם שתייה הוא סתם יינן ועדיין לא נאסר ולא מצינו מיינן שאסרוהו עד שמאי והלל דהתם חזינן דמשום בנותיהם אסרוהו לפיכך שכר של גוים אפילו סייע בו ישראל בבישול אסור לשתותו בביתו של גוי [כדאמרינן לעיל משום חתנות ואפילו שכר תמרים אסור לשתותו בביתו של גוי] והוא הדין למשקה של [דבש] שקורין מיד ויין תפוחים ויין תותים כמו כן ושכר (של ישראל) [של שעורין אם סייע ישראל] מותר לשתותו בביתו של (גוים) ישראל. ואם [לא] סייע בו [ישראל] אסור משום בישולי גוים, אפילו אם הוא בביתו של ישראל. אבל משקה של דבש אפילו אם לא סייע בו ישראל [בבישול] מותר בביתו של ישראל, דאין בו משום בישולי גוים, דהא נאכל כמות שהוא חי, כדאמרינן לקמן ביין של תפוחים הנקנה מן החביות אסור דחיישינן לאיערובי חמרא, אבל של אוצר מותר, דאין מערבין בו יין, דאי מערבי לא מוקים. וכן יין תותים ושמן זית מבושל דהוא נאכלין כמות שהוא חי, וכל הנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישולי גוים, והלכתא קדירה בת יומא נותנת טעם לשבח הוא, וכל שנתבשל בתוכה אסור, מדקאמר אי אפשר דלא מפגמא פורתא, פורתא הוא דפגמי הא רובא לשבח הוא ואסור, קדרה שלא נתבשל בה יום אחד, מאותו יום ואילך שלא בישל בה נותנת טעם לפגם הוא ומותר כל המתבשל בה. סכין של גוים נועצו עשר פעמים בקרקע קשה, ואחר כן חותך בה צונן ולא חמין, ואם יש גומות בסכין, אפילו צונן לא יחתוך, ואם חתך כל דבר צונן בעי קליפה. ולא סגיא להו בהדחה, וכל מאני דמתבשל בהו מדעם מסאב אסור לבשולי בהו ישראל ומיכל מנהון עד דמפליט מנהון מאנא מאנא כי היכי דאישתמושי בהו מדעם מסאבא, כדכתיב כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש וטהר [במדבר ל"ד כ"ג] כגון שפוד ואסכלא לא משתרין עד דמעלינהו לנורא, דתנן השפודין והאסכלאות מלבנן באור עד שתשיר קלופתן. יורות וקומקמסין ומחמי חמין דתשמישן ברותחין צריך למיפלטינהו ברותחין. ואף על גב דקומקומא לאו דרכיה לבשולי, זמנין דמבשל ולא משכח מאנא ומקרי ומבשל. אבל ודאי קטנים שאין צפור דרור יכול לכנוס לתוכן לא צריכי הגעלה ודיין בטבילה והיכי מפליט לה ברותחין. יורה קטנה בתוך יורה גדולה, יורה גדולה עביד לה גדנפא דלישה ומליא מיא ומרתחא דכבולעו כך פולטו, וכפא נמי צריך למשדייהו גבי דודא. קערות נטיל מיא מן דודא ושדו עלייהו ושפיר דמי. ואף על גב דמפליט צריך למטבלינהו בנהרא, והדר שרי לאישתמושי בהו. בישולי קדרות של שפחות בלא שימור ששופתות על כירה אחת אסור שהרי אלף פעמים נמצאו מגעולות בכפות נמאסות של קדירה ממנה לבד של ראום והגעילום בעצמן במרק פיגול כליהם אף כי להכניס צלמי נכריות לכתחילה להתפטם לחמם ברוח תועבה המטמטם לב אוכליהם ועוונם ישאו, דכתיב ונטמאתם בם. [ויקרא י"א מ"ג]:
3