ספר האורה, חלק א קי״גSefer HaOrah, Part I 113

א׳[קיג] הלכות יין נסך.
יין של ישראל שנסכו גוי, אף על פי שאסרוהו חכמים בהנאה, אנן נהנינן לזבוני לגוים, משום דבזמן הזה אין מנסכין לעבודה זרה. ומיהו יין נסך של גוי אסור בהנאה דכולי האי לא מקלינן. ומעשה היה בלותיר שנתן גוי אחד יין נסך לישראל [ומכרו לגוים] והוקשה הדבר בעיני הזקנים. מגע הגוי על ידי דבר אחר, כגון בקנה אם אנו יודעים [שנתכוון] לדבר אחר כגון מדדו בקנה, או התיז את הצרעה מותר בהנאה ממתניתין, מגע בכוונה ולא חזינן למאי איכוון אסור בהנאה. מההוא עובדא דבירם דשרייה רב משום דשלא בכוונה הוה הא בכוונה אסור, משום לך לך אמרינן לנזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב:

ב׳נתערב יין במים אמר לנו רבי שמואל הלוי מגרמישא אם נתערב במים ונגע בו משערינן ביה בששים, אבל אם נתן יין במאכל קודם שירתיח המאכל אפילו באלף לא בטיל, מפני שהוא חשוב, ואינו מתבטל:

ג׳וששאלתם על יהודי שנתנו לו יין נסך בחובו, אם קבלו ישראל אסור בהנאה, ואם הניחו ברשות הגוי ומכרו [ישראל ברשות גוי] על ידי גוי מותר בדמיו, שאפשר להערים. דתנן גר וגוי שירשו את אביהם גוי וכו':

ד׳כחו של גוי בחיבורין כגון דאוריק ארוקי הכיר בו שהוא יין נסך אסור אף בהנאה. מדרבי יוחנן שהכריז על יינם משום יין נסך משום לך לך שמא יגע ולא אדעתין, לא הכיר בו מותר אפילו בשתייה, מדרבי יוחנן בן נורי ורבי יוסי בן נהוראי דחד מתיר אפילו בשתייה משום דגוי לא הוה ידע. ושלא בחיבורין כגון זריקה מותר אפילו בשתייה, ואפילו נתכוון, מדרב אשי דאמר כל שבזב טהור בגוי אינו עושה יין נסך. גוי שזרק אבן לתוך חביות של ישראל להכעיס ומתכוין לנסך אותו יין נסך אסור בשתיה ומותר בהנאה, וזה ששנינו נטל את החבית וזרקה לבור, זה היה המעשה והתירוהו בהנאה ולא בשתיה והא דאמר רב אשי כל שבזב טמא בגוי עושה יין נסך, למשרייהו בהנאה הוא דאמר אבל בשתייה זו וזו אסור:

ה׳גוי שרקק ביין מותר, דהכי אמרינן בהלכות פסוקות דמר רב יהודאי גאון. אבל רוקו אף על גב דטמא בזב בגוי לא מתסר, דכי אשכחן טומאה ברוקו של זב, לאו משום דרוקא, אלא משום דרוק גופיה טמא הוא, ולדבריך כל טמא בזב בגוי עושה יין נסך אי נגע רוק בגוי דעלמא וכן שערו או בשר המת או מירי דמאיס מי אסרינן ליה והא לא אסרו רבנן אלא על מגע. וכי להוסיף יש, והלא אף השרץ דמאיס אי נפל ליין אינו אוסרו, דאמרינן נותן טעם לפגם הוא, כגון הני צרעין או יתושין וזבובין דהוו כשרץ העוף ומנתשיה בגויה, ולא אסרינן ליה וכל שכן רוקו דלית ביה איסורא אלא מאוסותא בעלמא. ומכל מקום (לית ליה דזורק כרוקק דמי) [הוה ליה כזורק למשתרי דקיימא לן זריקה בגוי אינו עושה יין נסך, כדתנן נטל את החבית וכו' ומנא לן דרוקק כזורק דמי] כדתנן גבי שבת ולא יעמוד אדם ברשות הרבים וישתה ברשות היחיד וכו', וסופא דמילתא וכן לא ירוק מנמצא דרוקק תולדה דזורק הוא ולא מיתסרא גבי יין נסך:

ו׳חבית של יין המטפטף והעמידו גוי, יין שבתוכו כשר אף בשתייה, לפי שסדיקת החבית של עץ לארכה נסדקת, חבית של חרס לרחבה נסדקת. מה התם מותר אף הכא יינה מותר, כדאמרינן גבי חביתא דפקעה לארכה אתא גוי חיברה שרייה. רפרם בר פפא לזבוני לגוים, וההוא הווה דפקעה לארכה אבל פקעה לרחבה אפילו בשתייה מותר, מאי טעמא מעשה לבנה קעביד, הילכך ההוא חבית נמי שרי:

ז׳וששאלתם על היהודי שהיה על השלחן וכד היין היה אצלו, ובא גוי והשמיט את המפה מתחת הכד, והסיט את היין, ונשפך ממנו חוץ, היין אסור הוא בשתייה דכח כחו הוא ורבי אחא בר יעקב עבד עובדא בכח כחו ואסור:

ח׳וששאלתם יין של ישראל (בפיטבי) [בפיטם] ונטל ישראל אגודת קש וסתם פי (הפיטבי) [הפיטם] כדי שלא יצא היין כשהוא מטלטל ומתגלגל ולא סתמו יפה יפה ובא גוי ונעץ מקלו בתוך האגודה כדי להחזיק הסתימה, ונכנס המקל בלא רצונו לתוך (הפיטבי) [הפיטם] ונגע ביין וקודם שהוציא הגוי את המקל לחוץ רץ ישראל ותפש במקל והוציאוה שניהם לחוץ. והעיד מורי ר' יעקב שהיה מעשה בקולוניא והתירוה בשתייה. והשיבו יין שהתיר מורי לא יפה התיר כפי רבו דהווה ליה כחו של גוי כשנעץ המקל ונגע ביין, לא הועיל לו כלום זה ישראל שסייעו והוציאו עמו, לאחר שנגע גוי ביין במקלו, ולא דמי להנך דנקיט ישראל דנא וכו' דהתם כח תרווייהו בהדי הדדי קאתי והתם נמי לא משכשך אבל כאן ששיכשך במקלו אסור, ומקלו יגיד לו חטאו, ובשתייה הוא דאסור, אבל בהנאה לא, דאומר לו ישראל לאו כל כמינך שתאסור לי ייני לאונסי, ותמיהא דאמר רב אשי כל שאלו במגע זב טמא בגוי עושה יין נסך, וקיימא לן קנה בקומטו שלו טהור, והסיט בו טמא דהא מינד ליה לטהור להכי טמא דקא עביד עובדא:

ט׳ההוא גוו דקא סליק לדוקלא לאתוי לן פירי אלותא, ובהדי דקא נחית דנקיט לולבא בידיה שמטיה ונפל בחמרא שריה רב לזבוני לגוים, כמאן כי האי דתנן מדדו בקנה או שהתיז את הצרעה [בקנה] או שהיה מטפיח על [פי] החבית המרותחת בכל אלו [היה] מעשה ואמרו ימכר. ורבי שמעון מתיר בשתייה ואין הלכה כרבי וכן האי אתרוגא דנפיל לחביתא וכו' דלא ליתסר בהנאה, אבל בשתייה דברי הכל אסור, ואותו העד שמאי דקדק רבה התיר ולא בשתייה, ואוסר היה רבי יהודה הלוי שלא לתת ביד גוי כלי מלא ובו יין לאחוז בידו, אף על פי שלא מזיזו משום לך לך שמא יזיזנו, או ישכשך או ישפוך וינסך, אבל לגין סתומים או פיטם צר ולא מלאה כל כך, מטלטל הגוי לבדו ונושא, וכן מנהג כאן:

י׳פיטם היה תוסס ומכחו הקשה יצא הברזא [לחוץ ולקח הגוי הברזא ורצה לתחבו בנקב ולא היה יכול לכוון הנקב, והיה היין מקלח על הגוי ועל ידיו ולאחר כן לקח ישראל הברזא] מיד גוי ושטפה במים ונעצה במקומה בנקב. והתיר היין בשתייה, הואיל והיה מקלח היין על יד גוי בשטף ולא בנחת, דאין דרך ניסוך בכך, הואיל ולא קלח בכוס ביד גוי, רבותי נוהגין כשמעקל המערצה סביב תופש הגוי עם ישראל ומגלגלין ובטינא מוליכן גוים, וישראל הולך בקרוב ורואה ומקפיד שלא ישפוך לחוץ, ולכך יאחוז ישראל מיד הגוי. ועל כד היין שהיה ביד ישראל, ונגע הגוי בו פתאום ודחפה בבגדו ובגופו עד שיצא מן היין לחוץ לכד יהודי באמצע דכחו הוא כמאן דשפיך ישראל וגוי בהדי הדדי ממנא דשדא ולא נפיק מכח ארמאי לחודייהו מותר, וכי תימא לא נפיק אדעתיה דישראל יש להשיב ההוא גוי כשהוא ישן לאו אדעתיה לעביד יין נסך, ישראל נמי אף על גב דלא מדעתיה מכשר ומסייע לדידיה וכחא דחמרא עדיף, ועוד כי נדייה לידיה ולמנא קא נפיק מכח ישראל ומותר בשתייה כולו. וכן רבותינו מתירין אותו, וכן נוהגין כאן כרבי יעקב מנהר פקוד בכח כחו, וכבר זמן מרובה גם אני תמהתי ושאלתי על זה והתירו לי, וגם אני שאלתי כעין זה מרבינו שלמה מורה צדק בשעת לויתו והתיר לו וסימן לדבר אמר לי כמצחק, מה שנשפך לארץ אסור ומה שנותר בכלי מותר. פרק השוכר הפועל לעשות ביין נסך וכו', גוי אחד דחק ברגלו בכלי ישראל ונשפך ממנו יין ואסרוהו [במגינצא בשתייה] דקא אמרינן בהו במסכת עבודה זרה ההוא מותר בהנאה:

י״אושאלתי אם אפשר לומר כן לגוי לדורכו ולהנות ממנו, והשיב ודאי אסור בהנאה, הואיל וממש בידים נתן ישראל רשות לגוי לדורכו, וכן הורה רבי יצחק [בר משה], [ולאחר כך שאלתי את ר' שמואל הכהן מורה צדק והורה כמו כן], אבל ר' שמואל בר דוד [הלוי] אוסרו בהנאה, וכמדומה לנו שנשיב את רבי שמואל הכהן ויודה האמת:

י״בואלו הראיות במסכת עבודה זרה פרק אין מעמידין במתניתין אלו דברים של גוים אסורין. שלש חביות סתם יינם אסור בהנאה, וכל שכן הכא דישראל נתן לו רשות לעשות יין נסך, ועוד בפרק רב ישמעאל לוקחין גת בעוטה וכו' עד ירד לבור, מה שבבור אסור בהנאה, וכל שכן הכא דירה לבור, ועוד בפרק זה אמרינן מתניתין נמי דייקא דקתני המטהר יינו של נכרי וכו' עד אין מניחין עד שיתן לו את מעותיו נאסרו בהנאה וכל שכן הכא שמערב בו שכר אריסות יין נסך, וכן גוי השוכר את הפועל ישראל אמרינן [אסור] וכל שכן זה דבידים אמר לנו, וכן בפרק זה עצמו המוכר יינו לגוי, מדד עד שלא פסק, וכל שכן זה דבידים נתן לו רשות, וכל רבותי אוסרין בהנאה, חוץ מרבי שמואל הלוי לבדו:

י״גיין הבא בספינה בחביות או בקרון אף על פי שהיין מקלח ויוצא לחוץ מה שבתוך החבית מותר:

י״דחביות של ישראל מגופפת ומזופפת יפה, ופיה מדובק במסמרות ושכר לו הגוי להוליך לו זה היין הזה ממקום למקום, והיהודי הולך עמו. ובערב שבת שבתו בכפר קרוב לעיר פרסה או שתים ושבת לעת המנחה עמד הגוי והנהיג העגלה ללכת ולהגיע לעיר, ואמר ליהודי שילך עמו ולא אבה כי אמר אי אפשר לילך היום עד חשיכה, וכשבא היין לעיר במוצאי שבת באו הבעלים והעדים והעידו על החביות שהוא כמות שהיתה, ואף היהודי הזה כן העיד שמצאה כמות שהיתה שהניחה ופשפשו כל סביבותיה ודבקותיה ומגיפותיה ולא מצאו שם ריעותא אם היין מותר בשתייה או לאו, תשובה רבותינו המובחרים משיבים לך פה אחד שאסור הוא בשתייה, כי משנה רוחת הוא בישראל, אם הודיעו שהוא מפליג כדי שיסתום ויגנוב אסור, וכל שכן זה שהוליך פרסה או יותר בלא ישראל, ואף על פי שבדקו יפה, ולא מצאו שום ריעותא, אימר שמא לא בדקו יפה יפה, ואם כן שמותר היה מפני מה לא אמרו רבותינו בתלמוד אם בדקו יפה יפה מותר אבל בין לכתחילה ובין דיעבד אין לו היתר עולמית, ולדברי הכל אין לו היתר וברור מללו שאסור הוא ולא מצאו לו מתירין, ואף על פי כן אענה אף אני חלקי על פיטם אשר הוצק על פי העגלה שפיה בלא חזקת משתמר, ולא קפנדריא ולא [נרפת] ואף על פי שמצאו שם אותיותיו וחותמיו קיימים אסור, כי כבר ראינו היום כמה פעמים שמזייפין בשאינו יכול להכירו שלוקח מרצע דק או סכין שפיו חלש ונוקב בצדה כמלא מחט ומוציא כדי שתייתו וסותם בעץ או בשום דבר וטח אותו ואין לעמוד עליו, ויש שנוקב תחת המגיפות, ואחר כך מכה ומיישבה על מקומו, ברוך שבחר בדברי חכמים וקיימו לעולם, ומה בחביות של חרס אף על פי שאינו יכול לנקוב בדופניה ואף על פי שהוא טח ומגיף, אמרינן שאין רשאין להפליג, כל שכן בפיטם שמזייפין בעלי מאירה, דאם כן כל מי שיחפוץ יחתום ויסתום פיטמו ויניח ביד גוי להוליכו יחידי לסמוך על בדיקתו וסימניו ויאמר לא כן ולא ראינו אף לא שמענו בזה היתר ואסור הוא:

ט״והלכה למעשה יין נסך ממש, חבית [בחבית מותר בהנאה חוץ מדמי אותה חבית] אבל יין ביין כולו אסור בהנאה, סתם יינם יין ביין אפילו יין ביין מותר, חוץ מדמי אותו יין וכן הלכה. זיוף במסכת עבודה זרה הלכה כרבי אליעזר דלא חיישינן לזיופא, דילמא טרח וחלף חמרא דישראל בחמרא דידיה ועביד חותם כדמעיקרא, ובחותם אחד שרי, כדאמרינן לקמן במכילתין השתא דקיימא לן כרבי אליעזר וכו' וכל שכן כזמן הזה שאין גוים מנסכין לעבודה זרה לא צריך חותם בתוך חותם, כדאמרינן גבי [חומץ] אין צריך חותם בתוך חותם אי משום יין נסך לא מנסך ליה, אי משום חלופי כיון דאיכא חותם אחד לא טרח ומזייף ודוקא חבית של חרס שחותמה ניכר, אבל של עץ שיכול לנענץ סכין בדופני הכלי ולהוציא ממנה היין אסור עד שיכסה כל החבית במטלית, כמה ימים סמך רבינו שלמה על דברי הרב הגאון רבי יצחק ברבי יהודה שהיה אומר כן, ושוב חזר בו שלא להטריח כל כך, הואיל הגוים בזמן הזה אינם רגילים לנסך יין לעבודה זרה, אין מטריחין לזייף, לכך אין צריך, ובלבד שיוסיף שוליים לחבית בשביל המטלית שסביב השוליים, שקורין [מליט], ולחתום פי החבית שקורין בונדין בעץ קטן למדת פי החבית, וכותבין בו אותיות חציין על פי החבית וחציין על העץ, שאם יטלנו הגוי לא יוכל לחזור ולתקן מפני האותיות, וכן הנהיג רבינו שלמה, חבית של עץ שלנו בשני שוליים בכל צדי לפי ששולי החביות אינם סתומים יפה ומחוברין במוכין או במטלית של בגד עם החביות, ואין כאן אלא חותם אחד, ולא חיישינן שמא ינעוץ הסכין בדופני הכלי להוציא מן היין אם פומא דחבית שריקא או חתימה, שאם יטלנה גוי מעל החביות יהא ישראל מכיר בדבר הזה, היינו חותם אחד והחביות עצמה סתומה במגיפה אותה המגיפה הוי חותם בתוך חותם כל מידי דסתימה מקרי חותם אחד, האותיות הווין חותם אחד, אבל סתימת השעוה לא הויא חותם, דליכא טירחא לזיופא, ואם מסלק לה חוזר ומדבק לה כדמעיקרא, ומיהו בהכי סגי. יהודי שם יינו בחותם אחד בבית גוי ואסרוהו:

ט״זגוי ששתה יין בביתו של ישראל, ולאחר ששותה בעודו טופח הכלי מן היין שכחו ולא שטפו את הכלי והוציאו בו יין מן הפיטם והורו בו בגרמיש"א שאם היה בכלי לחלוח כל כך שהיה טופח על מנת להטפיח אסור כל היין שבחביות ואם לאו מותר אף בשתייה. ושמעתי [ממורי] שאין בלבו לאסור עכשיו יינן של גוים בהנאה, לפי שאין דרכן לנסך יין לעבודה זרה, אבל אינו רוצה להוציא קול פן ירגילו ויקילו ריקים בדבר, הלין הלכתא דשאילה ששאלתם כל שרי דאמרינן שרי בשתייה. [וכל היכא דאמור בה אסור, בשתייה בלבד אסור ומותר בהנאה, ישראל בעליונה וגוי בתחתונה והיין בתחתונה, וישראל רואהו מלמעלה שרי. וכי שרי דאמרינן הכא שרי אף בשתייה] והוא, דלא נגע כל אסור, אסור אף בהנאה ובכולהו הלכתא כרבא. ובכולהו הלכתא כרבא. מסקנא דמילתא מגע גוי ביין שנתכוון שכשך אף על פי שלא נגע אסור אף בהנאה ממתני' דאגר דומיא דגוי משום לך לך, שלא בכוונה שלא הכיר בו שהוא יין, מותר אף בשתיה ממתניתין דחרס גוי וכו' וכן נפל לבור שלא בכוונה מותר בהנאה ממתניתין, וכן נתכוון ליטול דבר אחר כגון בקנה כגון אתרוגא דרב אשי שלא בכוונה מותר בהנאה, מגע גוי על ידי דבר אחר כגון בקנה, אם אנו יודעין שנתכוון לדבר אחר כגון אחז בקנה, או התיז את הצרעה מותר בהנאה ממתניתין בכוונה ולא חזינן למאי איכוון אסור בהנאה, מההוא עובדא דבירם, דאמרינן שלא בכוונה הוא ושרי הא בכוונה אסור, משום לך לך אמרינן, מחביות לבור מה שבבור יין נסך דגוי לא גזרו רבנן וכן הלכה כרב אשי, ואין אדם חולק עליו, ואי שפיך גוי מן הכלי מותר מה שבכלי קטופי קטופי שנפסק ראש העליון של נצוק קודם שיגיע ראש התחתון לכלי הגוי ואי נגע מקמי דנפסוק ראש העליון של נצוק קודם שיגיע ראש התחתון לכלי הגוי ואי נגע מקמי דנפסוק ראש העליון, תו לא מהני ליה קטופי קטופי ואסור ליה בניצוק, דסבירא לן דניצוק חיבור וכן הלכה, כל להדי ברזא חמרא אסור, פירוש קלוח הסמוך לנקב אסור בשתייה ולא בהנאה, שהרי אין כאן שיכשוך שהנקב צר ואינו יכול לשכשך, ואידך שרי אפילו בשתייה, דקא סבר צדדין לאו חיבור הוא לאסור את היין ולית הילכתא כוותיה, דהא שרייה רב יימר למילתיה כרב פפא בתנאי, וקם ליה רב פפא כרבי יהודה ויחידאה הוא ופליגו רבנן עליה והלכתא כרבים, ואמרינן דבין מפומא בין מצדדין דכלי חבור, אמר רב דימו כולה מתניתין היתרא לנו איסורא הוא ורישא מיא דאיסורא, וסופא מיא דהתירא, ואין הלכה כרב דימי, שהרי בא רבי יצחק והחמיר, ובא רבי אבין והחמיר ופסקא הוא יין נסך במשהוא:

י״זוששאלתם על יין שבחבית שהוציא ממנו יין לתוך כלי שמזגו גוי ממנו בכלי ששתה בו ונשאר בו עכבת יין, נראה בעיני שהוא מותר, ואף על גב שלא עמד ישראל על גביו במזגו מן הכלי לפי שאין גוים אדוקים עכשיו לנסך יין נסך, ואין מכניסים ידיהם לתוך הכלי שמוזגין ממנו שאין דרכם לעבוד עבודה זרה בכך אלא על ידי שכשוך, ואין לנו לאסור את הכלי שמזגו ממנו, אלא מחמת ניצוק חבור וכן הלכה שנצוק חבור ליין נסך, וכששכח ישראל ועירה מן החביות לתוך אותו כלי הראשון, הרי זה ניצוק הבא מכח הניצוק, ואין לאסור את היין שבחביות על כך, ירד לבור, מה שבבור אסור והשאר מותר, ואמר רב הונא לא שנו אלא שלא החזיר לגת וכו':

י״חוגוי דעל למרתף של יין של ישראל ולא אחדיה לדשא בתריה ואפילו אית ליה לגוי לאשתמוטי על כניסתו חמרא שרי, דמימר אמר השתא אתי דהא שרינן כל דבהדי ברזא מהאי טעמא, היה אוכל עמו נכרי על השלחן ולגין על השלחן, והלך לו ישראל ולא הודיעו שהוא מפליג, מה שעל השלחן אסור, דלא מירתת, דסבר לבך הוא מניח על השלחן ואם אמר לו בשעת הליכה הוי מוזג ושותה בהודיעו שהוא מפליג ומחזיק ידיו ליגע ביין, הלכך מה שעל השלחן וודאי אסור וגם כל חביות פתוחות שבבית אסורות דנגע ולא מירקת. וכן הלכה היכא דלא הודיעו שהוא מפליג אפילו חביות פתוחות מותרות. ואפילו שהה יום אחד, והוא דיכול לבוא להם דרך עקלתון:

י״טאחד מתלמידי רבי יצחק הלוי העיד עליו שהתיר לרבי אשר בנו ביוצא ונכנס יותר מפרסה, ורבי אמר לי אפילו שהה יום אחד, כיון דגוים בזמן הזה לא תכיף להו יצרא דניסוך ליכא למיחוש שמא גנב ושתה למגע לא חיישינן [כגון אם היה גוי במקום מעבר דאפכי תמן כולהי עלמא מרתת לגנוב ולשתות ולמגע דידיה לא חישינן] נוקבין נקב במגופת חבית להריח את היין לבדקו אם יכול להתקיים להריח גוי ביין ישראל שפיר דמי, נתפש עליו כגנב אמר רבי משום רבינו הגדול ההוא כרבא דהוי ביה חמרא, לא בית ממש אלא בית שאין בני אדם דרין בה נתפש עליו כגנב, כלומר אם אין רשות לגוי לכנס באותה כרבא בלא רשותו של ישראל ואם נכנס נתפש עליו כגנב שיכול לומר גנב אתה. אז היין מותר, לפי שמתיירא ליגע ביין פן יראוהו ואפילו אם יאמר לו שלא במתכוון מותר יאמר לו ישראל אני חושש, וגם לא יהא לך לכנוס בלא רשות שלי, לפיכך היין מותר שבוודאי לא נגע בו, ולא הלך לשם אלא לעיין. אבל אם אינו נתפש עליו כגנב שיש לו רשות לכנוס בין בדעת ישראל בין שלא בדעת ישראל חמרא אסור, דאימר נגע דמימר אמר אפילו חזו לי ישראל [מאי אכפת לי דאמינא ליה לאו לדעתי] נגעתי ורבותי התירו כעין זה, ואמרו בשם הקדמונים שנכנסו גנבים למרתף, ומצאו פטמים סתומים והתירום, וגם אני הבאתי ראיה (למעידים למתירים) [למתירים] במסכת עבודה זרה להתיר מההוא דגנב וכו' דלא ידענה אי משום דרובא גנבי ורובא דפולמוסא ישראל, והוי ספק ספיקא לקולא, דברישא דמסכת מיירי דדניאל ותלמידי בית שמאי גרו עליו מצאתי בברייתא דרבי אליעזר שמשה רבינו גזר עליו בשטים:

כ׳חביות שהן מזופפות של גוים צריך לערותן במים שלשה ימים מעת לעת ובכך יש להם תקנה, ומה שהוצרכו חכמים בכלי גוים לערותן מים שלשה ימים מעת לעת אפילו לתת לתוכן שאר משקין הוצרכו כן כדאמרינן במסכת עבודה זרה כלי שנתן לתוכו יין, נותן לתוכו ציר או מורייס, דוקא ציר או מורייס דאגב חורפייהו לא שייצו חמרא, אבל שאר משקין לא, אלא אם כן עירה מים שלשה ימים מעת לעת:

כ״אשאל כלי מחבירו ישראל, צריך להטבילו, שהרי בא לידי חיוב טבילה על ידי חבירו שלקחו:

כ״בבתשובות הגאונים מצא [רבי] בזמן הזה אין לנו להתיר יין נסך בימי הבציר, או כל זמן שמותר בהנאה, ולשהותו אצלו בחבית ולישנו ולמכרו ביוקר דודאי אתי לידי תקלה, ועוד בבית גוי אסור, דעושה דברים ותקנתם שמחזיר ליהנות באיסורי הנאה, ואף על פי שאנו אומרים שהוא מותר בהנאה בזמן הזה, מפני שחוששין אנו להפסד ישראל, אבל כמה דאפשר להרחיק ירחיק:

כ״גגוי דמהדק גיגית מלא יין כדי שיתחברו סדקין לארכה מלמעלה למטה, אין זה כמהדק חבית הנפקעת לארכה, דחבית הנפקעת לארכה עומדת מפוקעות ומזימנות ליפול חצייה אילך וחציה אילך, וכשהוא מדבקה מחבר כל היין זה לזה, אבל בגיגית יין במקומו עומד על ידו הדיקו הראשון וסדק קטן שיוצא בו היין והוא מהדקו, הילכך אפילו לארכה שפיר דמי, וכן לכלי עץ שלנו, אבל דבר זה אסור להיות גוי תוחב מטלית או נעורת פשתן בסדק ובחיבורי השוליים לסתום מפני שהוא נוגע ביין:

כ״דקנקנים של גוים שאין מכניסין לקיום, משכשכן במים והם טהורים, ומותרין לאלתר [כי כובי דפימבודיתא דשרטן רב יהודה, וכגון חצבי שחמי דשרטן רב עוירא כולן אקראי בעלמא מניחן לתוכן יין לפי היין בשכשוך] [כסי] פעם ראשון ושני אסור שלישי מותר [והי כסי דפחרי ננהו] וקנקנים של חרס המכניסן לקיום המזופפין ורגילין לקיים בהו יין, קיימא לן כמה שהורה רבי אמי בעינן שלשה ימים מעת לעת. ואם נתיישנו שנים עשר חודש כשרים, ואפילו לא מלאן וסגי בהכי בשכשוך:

כ״הוקנקנים של גוים המזופפין, כיון שנשרה זיפתן מותרין, אם נתישנו שנים עשר חודש אף על גב דמקלף לזפת דיליה אסורין משעת קליפה ואילך שנים עשר חודש או מערן שלשה ימים מעת לעת:

כ״ווחביות של עץ או של חרס מלאות או חסרות, וטוענים אותם גוי וישראל, או מודדין אותן חביות סתומות פיהן בטיט, או בכל דבר אפילו בלא חותם, מתוך שאין אנו חוששין לנגיעה שרי ואם מפני שמוריק גוי הרי ישראל עמו, ואי משום דקא אתיא חבית מכח גוי כי האי גוונא לא חיישינן לשכשוך:

כ״זיין נסך על גבי ענבים ידיחם ומותרים, ואם היו מבוקעות אסורים:

כ״חגוי ששכשיך ידו בחומץ אף על גב דלא מנסחי חומץ לעבודה זרה אסור משום גזירת יין, מיהו אף על פי שנראה לרבי יצחק הלוי מדיוקיה דרבי אסא במסכת דעבודה זרה פרק אין מעמידין שאם נגע גוי בחומץ שלנו מותר, ותלמידיו מתירין ואחרים נהגו בו איסור, ואין אדם רשאי להתירן דלא מצינו אלא לאפוקי מאסורי הנאה, אבל בשתייה אסור:

כ״ט[הוספה מכ"י א'].אמר רב אשי כל שבזב טמא בגוי עושה יין נסך, האי כללא לאו דוקא, דיש מותר בהנאה ואסור בשתייה ויש אסור אף בהנאה, ויש מותר לגמרי, אף על גב דבזב טמא, דרב אשי לא בא להשמיענו כלום, אלא לזריקה דגוי להתיר בכלל של היתר, דקאמר כל שבזב טהור, בגוי אינו עושה יין נסך, כגן זריקה, אם זרק זב אבן על גבי כלי לא טמאו, וגוי נמי אם זרק אבן או צרור או כל דבר על גבי יין שלא בכוונה להנסיכו מותר בשתייה. וכן הורה רבי, וכן נשמע על רבינו יוסף הגדול שהתיר זרק גוי, וכן הנהיג את כל דורו, ומשום דרוב איסורין והיתירות של יין דומות לטומאתו של זב, כייל להו רב אשי הכי בזב [ולאו דוקא]:

ל׳והיכא דהבור עמוק כיון דקא אזיל מיניה [למיניה] עד שפת הבור הוי יין נסך, דגזרו אטו בור [מלא ולא שני לן בין בור] מלא לבור חסר, והילכך גוי אף על פי שזריקתו מותרת הני מילי כגון שאינו עומד על שפת הגיגית של יין וזרק למרחוק ונפל לתוכה, אבל עומד אצל הגיגית והפיל אבן או צרור מלמעלה לגיגית לתוך הגיגית הרי זה יין נסך [מ"ר] הילכך הנוצרים המביאים ענבים בסלים ובדרדורים אין מניחים אותם לזרוק בתוך הגיגית של יין אלא ישראל אוחז בהם וזורקם לתוך הגיגית, ואם סייע גוי לזרוק כשר אלא שאין עושין לכתחילה שמא ישגה ישראל לסמוך על הגוי, ונמצא בא מכח גוי לבדו והוי יין נסך מ"ר:

ל״אה"ג אמר רב אשי הא דאתא לאשמיענן לא צריך חותם, אפילו למאן דבעי לקמן חותם בתוך חותם, ומיהו בחותם אחד סגי כרב, כדבעינן למימר קמן, הלכתא כרבי אליעזר, ומהכא שמעינן דחומץ של ישראל אינו נאסר במגע גוי, דכי האי גוונא נמי אמרינן לקמן בסמוך גבי יין מבושל דקתני לקמן דאינו נאסר במגע גוי והכי הלכתא מ"ר. אמר רבי אליעזר שונין יין מבושל אין בו משום יין נסך, דהלכה כרבי אליעזר דלא חייש לזיופא ובחותם אחד שרי, וכל שכן בזמן הזה דאין הגוים יודעין בטיב ניסוך, לא שנא נודות ולא שנא קנקנים צריך לערותן שלשה ימים מעת לעת, ובכך יש להם תקנה, וכל הכלים שבעולם שאסורים משום יין נסך, יש להם תקנה בכך חוץ מכלי נתר דבלעי טפי, והילכך בדבר שמכניסו לקיום, כגון נודות וקנקנים וחביות, גזרו רבנן דצריך עירוי שלשה ימים מעת לעת, לא שנא עמד בהן יין נסך זמן מרובה, לא שנא עמד בהן יין נסך שעה מועטת, דלא פליג רבנן בדבר שמכניסו לקיום לפי שעה גזרו רבנן, אבל חביות של עץ וכן כל כלים המזופפין אם מחממין בקינסא וכפפן על האור אם עבר האור תחתיו כל כך שנשרה כל הזפת היכשרן בכך, וכולן אם שיכשכן במים מרותחין מותרין, וכן הורה ר' יצחק הלוי, ודבר שאין מכניסו לקיום כגון כוסות וזכיכיות משכשכן במים והן מותרין, לא שנא בשהיה בהן יין זמן מרובה, לא שנא מעט, מותרין בשכשוך פעם אחת, ואם נגובין הן אין צריכין שכשוך מ"ר:

ל״בוהלכתא פעם ראשון ושני אסור, פירוש ואם שתה בהן גוי פעם ראשונה ושנייה אסור וצריך לערן שלשה ימים, והוא הדין לכלי חרס:

ל״גוהלכתא גבי יין נסך אם נגע גוי בענבים או בפסולת שקורין ניי"ש נוטל ישראל מקום מגעו וכל סביבותיו וכל השאר מותר, ובלבד שלא יגע במקום המשקה, וכן הורה רבי פסולת של ענבים בכך לא שנו דאיתו שבגת מותר ואפילו נגע אלא שלא החזיר גרגותנו לגת, וריקן שם כל החרצנים יין שבתוכו אסור, וכל מה שבגת, מפני חרצני הגרגותני אסורין מפני היין נסך שבבור על ידי ניצוץ או על ידי חיבור כדמפרש ואזיל וחוזרים אותם חרצנים ואוסרין כל מה שבגת, שמע מינה ניצוק חיבור, ומיהו יין שבגת מותר דאין לאסרו מחמת שיורד על היין שבגרגותני שהוא יין נסך דניצוק מחמת ניצוק הוא ומותר והלכה כרב באיסורי, ואמר רב תינוק בן יומו עושה יין נסך ואסור בהנאה, בתשובות הגאונים מצאתי דגוים בזמן הזה אינם יודעים בטיב ניסוך שאין דרכם לשכשך יינם לעבודה זרה ויינם מותר בהנאה: