ספר האורה, חלק א קכ״וSefer HaOrah, Part I 126
א׳[קכו] ימים שראש חודש אדר הסמוך לניסן חל להיות בהן.
ימים שראש חודש אדר הסמוך לניסן חל להיות בהן, כגון ביום שבת או ביום שני או ביום רביעי או ביום שישי, וסימן ובד"ו, וכנגד אלו ארבעה ימים שראש חודש אדר חל להיות בהן תיקנו שתולי עולם סימנים להפסקות חוק ולא יעבור, ואלו הן הראשון זט"ו, שני ב"ו, שלישי ד"ד רביעי ובי"ו, ועתה אבאר אותן הסימנים, זט"ו כשחל ראש חודש להיות ביום שבת, הפסקה יהיה בחמשה עשר באדר, בין פרשת זכור לפרשת פרה אדומה, ואותה השנה יהיה אותה הפסקה לבדה, ב"ו כשחל ראש חודש אדר ביום שני, הפסקה יהיה בששה באדר, בין פרשת שקלים לפרשת זכור, ואין עוד מלבדה, ד"ד כשחל ראש חודש אדר ביום רביעי, יהיה הפסקה ברביעי באדר, בין פרשת שקלים לפרשת זכור, ואין עוד מלבדה, ובי"ו כשחל ראש חודש אדר להיות ביום ששי אותה שנה יהיו שתי הפסקות, יום ב' לחודש, בין פרשת שקלים לפרשת זכור, והשניה יהיה בששה עשר לחודש, בין זכור לפרה אדומה, וסימנך זבד"ו זט"ו ב"ו ד"ד ובי"ו, ולעולם לא נעשה הפסקה בין פרשת פרה לפרשת החודש, וסימנך וטיהרו וקדשו [ויקרא ט"ז י"ט] כלומר טהר בעצמך, וקדש ירחך, ועל כן תקנו רבותינו ז"ל ארבעה פרשיות אלו זו אחר זו, פרשת שקלים תקנו ראשונה כדי שיקדים שקלים לשקלי צר ובוזה, פ' זכור ואחריו פרה אדומה, שאין ישראל ראויין לנס גדול כזה בלא טהרה ובלא נקיות, ואחריה פרשת החודש, וסימן וטהרו וקדשו, ולעולם כשחל ראש חודש אדר הסמוך לניסן להיות בחול, מקדימין פרשת החודש. אבל כשחל להיות בשבת קורין בו ביום, באלו הימים תמצא ראשי חדשי השנה, ניסן אגה"ז, אייר בגה"ז, סיון אגד"ו תמוז אגה"ו, אב בדו"ז, אלול אב"ד, תשרי בגה"ז, מרחשוון בדה"ז, כסליו א"ב ג"ד ה"ו, טבת אבגד"ו, שבט בגדה"ז, אדר ראשון בדה"ז, אדר שני זבד"ו, למה מונין לחמה לתקופות, שהקור והחום והקיץ והחורף ובישול הפירות וחורפתם ואפילתם הכל תלוי בחמה, שכך שנינו בארבעה שבילין החמה מתהלכת, ניסן אייר סיון מהלכת בהרים, כדי לפטר את השלגים, תמוז אב אלול, מהלכת בישוב, כדי לבשל את הפירות, תשרי מרחשוון כסליו מהלכת [בימים כדי לייבש הנהרות, טבת שבט אדר מהלכת] במדבר, שלא לייבש את הזרעים, ואפילו ארבעה שבילין הם ארבע תקופות של שנת החמה וכל השנה נמשכת אחריהן, ועל כן אם היינו הולכין אחרי שנות הלבנה לעשות כל עת תשרי וניסן משנים עשר חודש לא יתכנו המועדות שלא יהיה פסח בחודש האביב, דכתיב שמור את חודש האביב ועשית פסח לה' אלהיך [דברים ט"ז א'], ולא סוכות בזמן האסיף, דכתיב וחג האסיף תקופת השנה [שמות ל"ד כ"ב], ועל זה תקנו רבותינו לעבר את השנה, כדי להשוות שנת הלבנה עם שנת החמה, מפני תקנת המועדות ועבור השנה שלשים יום, לא בד"ו פסח וסימן הוא לבד"ו יעשה לכם [שמות י"ב ט"ז], ולא נה"ז עצרת, סימן ויהי חורב (על) [אל] הגיז"ה (שופטים ו' מ') ולא אד"ו ראש השנה. סימן לא אד"ו הראש, ולא אג"ו יום הכפורים וסימן התר אגודות מוטה [ישעיה נ"ח ו'], ולא זב"ד פורים, סימן זבדנו (אותי אלהים) [אלהים אותי] זב"ד טוב [בראשית ל' כ'], מה טעם לא אד"ו ראש השנה, שאם יבוא ראש השנה ביום א' יבוא סוכות ביום א' ושביעי של ערבה יבא בשבת, ולפיכך דוחין אותו ליום ב', ומפני מה לא יבוא ביום רביעי ראש השנה, שאם יבא כן, יבוא יום הכפורים ביום ו' ודחינן ליה ליום ה', משום מתיא, כמו שאמרו רבותינו שאם יארע ביום ששי ולא ביום שבת, ומפני מה לא באה ביום ששי ראש השנה, שאם יבא כן, יבוא צום הכפורים ביום ראשון, ואית בה משום ירקיא, ולפיכך דחינן ראש השנה ליום שבת, ודבר זה תקנו חכמים לבני גולה, משום ירקיא ומשום מתיא שלא יבוא יום הכפורים סמוך לשבת, בין מלפניה ובין מלאחריה, ושלא יבוא יום ערבה בשבת, שאין ערבה דוחה את השבת
ימים שראש חודש אדר הסמוך לניסן חל להיות בהן, כגון ביום שבת או ביום שני או ביום רביעי או ביום שישי, וסימן ובד"ו, וכנגד אלו ארבעה ימים שראש חודש אדר חל להיות בהן תיקנו שתולי עולם סימנים להפסקות חוק ולא יעבור, ואלו הן הראשון זט"ו, שני ב"ו, שלישי ד"ד רביעי ובי"ו, ועתה אבאר אותן הסימנים, זט"ו כשחל ראש חודש להיות ביום שבת, הפסקה יהיה בחמשה עשר באדר, בין פרשת זכור לפרשת פרה אדומה, ואותה השנה יהיה אותה הפסקה לבדה, ב"ו כשחל ראש חודש אדר ביום שני, הפסקה יהיה בששה באדר, בין פרשת שקלים לפרשת זכור, ואין עוד מלבדה, ד"ד כשחל ראש חודש אדר ביום רביעי, יהיה הפסקה ברביעי באדר, בין פרשת שקלים לפרשת זכור, ואין עוד מלבדה, ובי"ו כשחל ראש חודש אדר להיות ביום ששי אותה שנה יהיו שתי הפסקות, יום ב' לחודש, בין פרשת שקלים לפרשת זכור, והשניה יהיה בששה עשר לחודש, בין זכור לפרה אדומה, וסימנך זבד"ו זט"ו ב"ו ד"ד ובי"ו, ולעולם לא נעשה הפסקה בין פרשת פרה לפרשת החודש, וסימנך וטיהרו וקדשו [ויקרא ט"ז י"ט] כלומר טהר בעצמך, וקדש ירחך, ועל כן תקנו רבותינו ז"ל ארבעה פרשיות אלו זו אחר זו, פרשת שקלים תקנו ראשונה כדי שיקדים שקלים לשקלי צר ובוזה, פ' זכור ואחריו פרה אדומה, שאין ישראל ראויין לנס גדול כזה בלא טהרה ובלא נקיות, ואחריה פרשת החודש, וסימן וטהרו וקדשו, ולעולם כשחל ראש חודש אדר הסמוך לניסן להיות בחול, מקדימין פרשת החודש. אבל כשחל להיות בשבת קורין בו ביום, באלו הימים תמצא ראשי חדשי השנה, ניסן אגה"ז, אייר בגה"ז, סיון אגד"ו תמוז אגה"ו, אב בדו"ז, אלול אב"ד, תשרי בגה"ז, מרחשוון בדה"ז, כסליו א"ב ג"ד ה"ו, טבת אבגד"ו, שבט בגדה"ז, אדר ראשון בדה"ז, אדר שני זבד"ו, למה מונין לחמה לתקופות, שהקור והחום והקיץ והחורף ובישול הפירות וחורפתם ואפילתם הכל תלוי בחמה, שכך שנינו בארבעה שבילין החמה מתהלכת, ניסן אייר סיון מהלכת בהרים, כדי לפטר את השלגים, תמוז אב אלול, מהלכת בישוב, כדי לבשל את הפירות, תשרי מרחשוון כסליו מהלכת [בימים כדי לייבש הנהרות, טבת שבט אדר מהלכת] במדבר, שלא לייבש את הזרעים, ואפילו ארבעה שבילין הם ארבע תקופות של שנת החמה וכל השנה נמשכת אחריהן, ועל כן אם היינו הולכין אחרי שנות הלבנה לעשות כל עת תשרי וניסן משנים עשר חודש לא יתכנו המועדות שלא יהיה פסח בחודש האביב, דכתיב שמור את חודש האביב ועשית פסח לה' אלהיך [דברים ט"ז א'], ולא סוכות בזמן האסיף, דכתיב וחג האסיף תקופת השנה [שמות ל"ד כ"ב], ועל זה תקנו רבותינו לעבר את השנה, כדי להשוות שנת הלבנה עם שנת החמה, מפני תקנת המועדות ועבור השנה שלשים יום, לא בד"ו פסח וסימן הוא לבד"ו יעשה לכם [שמות י"ב ט"ז], ולא נה"ז עצרת, סימן ויהי חורב (על) [אל] הגיז"ה (שופטים ו' מ') ולא אד"ו ראש השנה. סימן לא אד"ו הראש, ולא אג"ו יום הכפורים וסימן התר אגודות מוטה [ישעיה נ"ח ו'], ולא זב"ד פורים, סימן זבדנו (אותי אלהים) [אלהים אותי] זב"ד טוב [בראשית ל' כ'], מה טעם לא אד"ו ראש השנה, שאם יבוא ראש השנה ביום א' יבוא סוכות ביום א' ושביעי של ערבה יבא בשבת, ולפיכך דוחין אותו ליום ב', ומפני מה לא יבוא ביום רביעי ראש השנה, שאם יבא כן, יבוא יום הכפורים ביום ו' ודחינן ליה ליום ה', משום מתיא, כמו שאמרו רבותינו שאם יארע ביום ששי ולא ביום שבת, ומפני מה לא באה ביום ששי ראש השנה, שאם יבא כן, יבוא צום הכפורים ביום ראשון, ואית בה משום ירקיא, ולפיכך דחינן ראש השנה ליום שבת, ודבר זה תקנו חכמים לבני גולה, משום ירקיא ומשום מתיא שלא יבוא יום הכפורים סמוך לשבת, בין מלפניה ובין מלאחריה, ושלא יבוא יום ערבה בשבת, שאין ערבה דוחה את השבת
1