ספר האורה, חלק א מ״דSefer HaOrah, Part I 44
א׳[מד] דין פת הצנומה בקערה.
ופת צנומה בקערה כי ליכא שלימא אחריתי, אי אית בה פירורין כזית, מברך עליה המוציא, ודוקא פת צנומה בקערה, דכיון דשדי רותחין עלה, הוה ליה כלי שני ואינו מבשל, אבל רמא פת בקדירה הוה ליה כלי ראשון, וכיון דמבשלה אף על גב דאיתיה בעיניה נפיק ליה מתורת לחם, ומברך עליה בורא מיני מזונות, ואין קרוי לחם אלא האפוי בתנור, אבל מעשה אילפס פטורין מן החלה, ואין מברכין עליה המוציא [ואין אדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח, ולחמא דטפקא וכל מעשה אילפס כי הרתיח ולבסוף הדביק דברי הכל כתנור דמיא ומברך עליה המוציא], והיינו דקא מדמי מעשה אילפס לטפקא, משום דסבירא ליה כרבי יוחנן, ואנן חזי לן דבטפקא לא נחלק אדם מעולם, דהא אמרינן בפירוש האי בוכיא היסיקו מבחוץ הוא ואסור ואי מלייה בגומרי שפיר דמי, ומדקא שרי למיפא בה מצה בפסח מכלל דכתנור דמי ואין מחלוקות בדבר דהיכא דהרתיח ולבסוף הדביק ודאי מותר כמו תנור, והמוציא בצע ליה מהיכא דגמר בישוליה היכא דבשיל שפיר, והיכא דאיקרי ואכיל נהמא ואישתלי ולא שרי המוציא, ובתר הכי אידכר הדר שרי המוציא ואכיל, ודוקא דלא גמר סעודתיה, אבל אי גמיר סעודתיה ולא יכול למיכל טפי לא ליבריך דמעיקרא הוה חזי ליה לברוכי המוציא, וכיון דאכיל וגמיר אידחי ליה וכל הנראה ונדחה [שוב] אינו חוזר ונראה, והיכא דשכח והכניס אוכלין לתוך פיו ולא בריך אי מידי דלא מאיס הוא פולטן ומברך, ואי מידי דמאיס הוא מסלקן לצדדין ומברך, ואי משקין בולען, והני כולהו אמרינן בברכות דקמי מיכלא ומשתיא, כגון המוציא ובורא פרי הגפן ושהכל, וברכות דפרי דאמרינן כיון דגמיר אידחי ליה ואינו חוזר ונראה, אבל ברכות דבתר מיכלא יברך במקום שנזכר עד שיתעכל המזון שבמעיו, וכמה שיעור עיכול, כל זמן שאינו רעב מחמת אותה אכילה, והיכא דאכיל ומספקא ליה אי בריך אי לא בריך, אי משבעת המינין אכל דמחייב ברכה מדאורייתא מספיקא הדר מברך, ואי משאר מיני מאכל דחיובא [דברכה] מדרבנן נינהו מספיקא לא הדר ומברך, כל המצות שהאדם חייב אדם אדם מוציא את הרבים ידי חובתן, חוץ מברכת המזון, דכתיב ואכלת ושבעת וברכת [דברים י'], מי שאכל הוא מברך, שינוי צריך לברך, בין בדברים שטעונין לאחריהן במקומן, כגון מיני דגן, ובין בדברים שאינן טעונין לאחריהן במקומן, כגן פירות ויין צריך לברך, דהלכתא כרב ששת, והיכא דאכיל נהמא וצריך לאפנויי ואזיל והדר אתא שרי המוצאי ברישא והדר אכיל, ולגבי תפלה אף על גב דצלי ליה רובא דצלותא הדר מצלי מן רישא, כדתנן היה עומד בתפלה ומים שותתין לו על ברכיו פוסק וממתין עד שיכלו המים וחוזר ומתפלל, להיכן חוזר, רב חסדא ורב המנונא חד אמר למקום שפסק. [וחד אמר חוזר לראש, ופסק רבינו האיי דהלכתא כמאן דאמר למקום שפסק], ואם [שהא כדי לגמור את כולה חוזר לראש] ובתר דאכלו בתר דאמרו הב ונברך אסור למשתי דהא עקרי נפשייהו ממשתייא, ואי בעי מיהדר ומשתי צריך לברוכי [בורא פרי הגפן, וכיון דבריך אכסא קמא תו לא צריך לברך] עד כסא דברכתא דמזונא, אבל אי נמלך בעי לברוכי על כל כסא וכסא:
ופת צנומה בקערה כי ליכא שלימא אחריתי, אי אית בה פירורין כזית, מברך עליה המוציא, ודוקא פת צנומה בקערה, דכיון דשדי רותחין עלה, הוה ליה כלי שני ואינו מבשל, אבל רמא פת בקדירה הוה ליה כלי ראשון, וכיון דמבשלה אף על גב דאיתיה בעיניה נפיק ליה מתורת לחם, ומברך עליה בורא מיני מזונות, ואין קרוי לחם אלא האפוי בתנור, אבל מעשה אילפס פטורין מן החלה, ואין מברכין עליה המוציא [ואין אדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח, ולחמא דטפקא וכל מעשה אילפס כי הרתיח ולבסוף הדביק דברי הכל כתנור דמיא ומברך עליה המוציא], והיינו דקא מדמי מעשה אילפס לטפקא, משום דסבירא ליה כרבי יוחנן, ואנן חזי לן דבטפקא לא נחלק אדם מעולם, דהא אמרינן בפירוש האי בוכיא היסיקו מבחוץ הוא ואסור ואי מלייה בגומרי שפיר דמי, ומדקא שרי למיפא בה מצה בפסח מכלל דכתנור דמי ואין מחלוקות בדבר דהיכא דהרתיח ולבסוף הדביק ודאי מותר כמו תנור, והמוציא בצע ליה מהיכא דגמר בישוליה היכא דבשיל שפיר, והיכא דאיקרי ואכיל נהמא ואישתלי ולא שרי המוציא, ובתר הכי אידכר הדר שרי המוציא ואכיל, ודוקא דלא גמר סעודתיה, אבל אי גמיר סעודתיה ולא יכול למיכל טפי לא ליבריך דמעיקרא הוה חזי ליה לברוכי המוציא, וכיון דאכיל וגמיר אידחי ליה וכל הנראה ונדחה [שוב] אינו חוזר ונראה, והיכא דשכח והכניס אוכלין לתוך פיו ולא בריך אי מידי דלא מאיס הוא פולטן ומברך, ואי מידי דמאיס הוא מסלקן לצדדין ומברך, ואי משקין בולען, והני כולהו אמרינן בברכות דקמי מיכלא ומשתיא, כגון המוציא ובורא פרי הגפן ושהכל, וברכות דפרי דאמרינן כיון דגמיר אידחי ליה ואינו חוזר ונראה, אבל ברכות דבתר מיכלא יברך במקום שנזכר עד שיתעכל המזון שבמעיו, וכמה שיעור עיכול, כל זמן שאינו רעב מחמת אותה אכילה, והיכא דאכיל ומספקא ליה אי בריך אי לא בריך, אי משבעת המינין אכל דמחייב ברכה מדאורייתא מספיקא הדר מברך, ואי משאר מיני מאכל דחיובא [דברכה] מדרבנן נינהו מספיקא לא הדר ומברך, כל המצות שהאדם חייב אדם אדם מוציא את הרבים ידי חובתן, חוץ מברכת המזון, דכתיב ואכלת ושבעת וברכת [דברים י'], מי שאכל הוא מברך, שינוי צריך לברך, בין בדברים שטעונין לאחריהן במקומן, כגון מיני דגן, ובין בדברים שאינן טעונין לאחריהן במקומן, כגן פירות ויין צריך לברך, דהלכתא כרב ששת, והיכא דאכיל נהמא וצריך לאפנויי ואזיל והדר אתא שרי המוצאי ברישא והדר אכיל, ולגבי תפלה אף על גב דצלי ליה רובא דצלותא הדר מצלי מן רישא, כדתנן היה עומד בתפלה ומים שותתין לו על ברכיו פוסק וממתין עד שיכלו המים וחוזר ומתפלל, להיכן חוזר, רב חסדא ורב המנונא חד אמר למקום שפסק. [וחד אמר חוזר לראש, ופסק רבינו האיי דהלכתא כמאן דאמר למקום שפסק], ואם [שהא כדי לגמור את כולה חוזר לראש] ובתר דאכלו בתר דאמרו הב ונברך אסור למשתי דהא עקרי נפשייהו ממשתייא, ואי בעי מיהדר ומשתי צריך לברוכי [בורא פרי הגפן, וכיון דבריך אכסא קמא תו לא צריך לברך] עד כסא דברכתא דמזונא, אבל אי נמלך בעי לברוכי על כל כסא וכסא:
1
ב׳בירך על היין שלפני המזון, פטר את היין שלאחר המזון, בשבתות וימים טובים, הואיל ואדם קובע סעודתו על היין, אבל בשאר ימות השנה, ברך על היין שלפני המזון, לא פטר את היין שלאחר המזון, פירוש יין ששותין לאחר סעודה ועדיין לא ברכו ברכת המזון, הוא שנקרא יין לפני המזון, אבל ברכו ברכת המזון הוא יין של אחר המזון, וצריך ברכה, ואינו נפטר בברכה שבירך על היין שלפני המזון, בין בחול בין בשבתות וימים טובים:
2
ג׳שינוי יין צריך לברך, וקיימא לן מחמרא בישא לחמרא טבא מברך הטוב והמטיב:
3
ד׳ומאן דשתי מיא נמי כיון דבירך זימנא קמייתא תו לא צריך לברוכי, דאי קבע מיכלא אמיא ולית ליה חמרא דעתיה אמירו וקבע סעודתיה אמשתיא עליהו, וכיון דבירך זימנא קמייתא, תו לא צריך לברוכי, ואי לא קבע אמיא, דאית ליה חמרא ושתי ובירך על כוס ראשון בורא פרי הגפן, וצריך הוא למשתי מיא צריך לברוכי שהכל ולא מפטר בבורא פרי הגפן, והילכך צריך לברוכי עליה שהכל, דכיון דאית ליה חמרא ושתי מיא נמלך הוא אמיא:
4
ה׳ובשבת מתחיל בנחמה ומסיים בנחמה, אבל יום טוב וראש חודש, אין משנה בפתיחתה ובחתימתה, אבל אומר קדושת היום באמצע. שלשה שאכלו אם ביקש אחד מהם ויצא לשוק, קורין לו ומזמנין עליו והוא דקרי ליה ועני, דכיון דשרי המוציא כחדא איקבעי להו בחובה, והני מילי בשלשה, אבל בעשרה, כיון דבעי לאדכורי שם שמים, כגון נברך לאלהינו לא מזמני עליה עד דאתי, דכתיב במקהלות ברכו אלהים [תהלים ס"ח כ"ז]. שלשה שאכלו כאחד, אם ביקש אחד מהם לצאת, אין השנים מפסיקין סעודתן כדי לזמן עמו, אלא הוא מברך לעצמו בלא זימון ויוצא, והם גומרין סעודתן, דכי אמרינן שלשה שאכלו כאחד אינן רשאין לחלק, היכי דגמרי סעודתן בבת אחת, ואין אחד מהם צריך לצאת, אבל אם רצו השנים לצאת מפסיק היחיד סעודתו ומזמן עמהם, וכששנים יוצאים אם ירצה אחד מהם לחזור ולגמור את סעודתו מתחיל ומברך המוציא:
5
ו׳וקטן היודע למי מברכין מזמנין עליו, וכן הלכה. ואמרו רבוותא והוא שנכנס לשלש עשרה אף על גב דלא פרח, אבל לא הגיע לשלש עשרה אין מזמנין עליו, ואנן לא סבירא לן הכי, דכיון דקרו ליה קטן אפילו בן תשע ובן עשרה. כשהוא יודע למי מברכין מזמנין עליו, והכי חזינא לרבינו האי גאון ז"ל:
6
ז׳שנים שאכלו דגן ואחד אכל ירק מצטרפין ואפילו טובל עמהן בציר, או שתה עמהם כוס אחד מצטרף, ואפילו שבעה אכלו דגן ושלשה אכלו ירק מצטרפין לנברך אלהינו, אבל ששה לא רובא דמינכרא בעינן וקא אמרו רבנן דוקא לאצטרופי לעשרה לענין נברך לאלהינו. אבל לבי תלתא לא מצטרף עד דאכיל כזית דגן:
7
ח׳וכד אכיל כזית דגן מפיק את אחרים ידי חובתן, [מאן] דאכלו שיעור [דרבנן] כוותיה או כזית או כביצה, אבל אכלו אינהו כדי שביעה ואיהו אכיל כזית [לא מפיק כזית] שיעורא דאורייתא, שהוא מכביצה ולמעלה אלא מברך מאן דאכיל ושבע:
8
ט׳בא ומצאן כשהן מברכין אמרו נברך, הוא אומר ברוך ומבורך, אמרו ברוך אומר אמן:
9
י׳וברכת [הלחם] של מצה וברכת היין של קדוש היום, אף על פי שיצא [מוציא]:
10
י״אומברכין על היין אף על פי שלא נתן לתוכו מים בורא פרי הגפן, אבל כוס של ברכה אין מברכין עליו עד שיתן לתוכו מים עשרה דברים נאמרו בכוס של ברכה [טעון] הדחה ושטיפה חי ומלא עיטור ועיטוף וכו', ואנו אין לנו אלא [ארבעה הדחה שטיפה חי ומלא], הדחה מבפנים ושטיפה מבחוץ, וחי בלא שום מים עם ברכת הארץ, ובברכת הארץ נותן לתוכו מים, כדאמרינן בכוס של ברכה נותן לתוכו מים. ומלא דאמר רבי יוחנן כל המברך על כוס של ברכה נותנין לו נחלה בלי מצרים. וגם עיטור נהגו למיעבד שאף האחרים נוטלין בידיהם כוסות, כדי לעטר כוס של ברכה, וכן נמי מאן דשתי חמרא או מיא ואכיל פרי ובתר דשתי ואכיל שח ולא בירך על הגפן או שהכל צריך לחזור ולברך:
11
י״בסליקו הלכות נטילות ידים והמוציא והזימון:
12