ספר האורה, חלק א מ״טSefer HaOrah, Part I 49
א׳[מט] הלכות שעטנז.
עיקר שעטנז שוע טווי ונוז, שוע תרגום וטח את הבית [ויקרא י"ד מ"ב] וישוע, והוא ניפוץ, ולפיכך הלבדין אסורין מפני שהן שועין, נוז הוא דבר שמחובר ותלוי בדבר אחר, כגון התפירה והארוגה ועשיית הגדולים והעבותות, והלכתא אסור לתפור שני בגדים, אחת של פשתן, ואחת של צמר, ואפילו בחיטי משי כדי לעשות בגד אחת ללבוש, כיון (שאחדן) [שדוחק] זה בזה בתפירה, נעשין כשועין וכנווזין, וקיימא לן (כרבנן) [מדרבנן] או שוע או טוו או נווז, ובגד שאבד בו כלאים לא ימכרנו לגוים, ולא יעשנו מרדעת לחמור, אבל עושה אותן תכריכין למת, ובגד שאבד בו כלאים צובעו ומותר. האי מאן דאית ליה חוטא דכותנא בגלימיה דעמרא ונתקיה ולא ידוע אי נתיק או לא נתיק שפיר דמי, והלכתא בגדים של מלבוש ושל כסות, כיון שאסורין מן התורה אפילו לתופרן בחיטי פשתן [אסורין אבל כרים וכסתות שאיסורן מדרבנן אם תפרן בחוטי פשתן] אין בכך כלום, ומרדעת של חמור הרי הוא ככרים וכסתות, הילכך אסור לתפור [שום] בגד של צמר בחוטי פשתן, ובגד של פשתן בחוטי צמר ולא לחבר שום [דבר של] צמר בצמר עצמו אלא במינו, אלא אם כן מחברו בקנבוס או במשי, ולתקן בגדי צמר בפשתים כגון אהרש ואלניפרא אסור דשנו, האי נמטא [גמרא] דנרש שריא, ושמעת מיהא דבגד שהוא תחתיו של אדם, שהוא עשוי להצעה ולא לדבר אחר, וכן נמי כרים וכסתות אין בהם משום כלאים, אלא מטעם שמא תכרך נימא [אחת] על בשרו, ובזמן שהם קשים ואין לחוש לכריכת נימא מותרין לגמרי, והילכך כרים וכסתות שהן תפורין בכלאים אין לחוש לכריכת נימא דקשים הם לית לן בה ומכל מקום ראוי נמי לכתחילה לשמור הניכרים וכסתות דידן שלא לתפרן בכלאים, מפני שפעמים שאדם מנענען ומוציא מהן תבנן או צמרן ומתכסה בהן. הני צררי דזוזי אין בהן משום כלאים, ומפני מה גזרה תורה על שעטנז ועל הכלאים, מפני שקין הביא זרע פשתן והבל הביא צמר, וגזר הקדוש ברוך הוא שלא יתערבו מנחת חוטא ומנחת זכאי:
עיקר שעטנז שוע טווי ונוז, שוע תרגום וטח את הבית [ויקרא י"ד מ"ב] וישוע, והוא ניפוץ, ולפיכך הלבדין אסורין מפני שהן שועין, נוז הוא דבר שמחובר ותלוי בדבר אחר, כגון התפירה והארוגה ועשיית הגדולים והעבותות, והלכתא אסור לתפור שני בגדים, אחת של פשתן, ואחת של צמר, ואפילו בחיטי משי כדי לעשות בגד אחת ללבוש, כיון (שאחדן) [שדוחק] זה בזה בתפירה, נעשין כשועין וכנווזין, וקיימא לן (כרבנן) [מדרבנן] או שוע או טוו או נווז, ובגד שאבד בו כלאים לא ימכרנו לגוים, ולא יעשנו מרדעת לחמור, אבל עושה אותן תכריכין למת, ובגד שאבד בו כלאים צובעו ומותר. האי מאן דאית ליה חוטא דכותנא בגלימיה דעמרא ונתקיה ולא ידוע אי נתיק או לא נתיק שפיר דמי, והלכתא בגדים של מלבוש ושל כסות, כיון שאסורין מן התורה אפילו לתופרן בחיטי פשתן [אסורין אבל כרים וכסתות שאיסורן מדרבנן אם תפרן בחוטי פשתן] אין בכך כלום, ומרדעת של חמור הרי הוא ככרים וכסתות, הילכך אסור לתפור [שום] בגד של צמר בחוטי פשתן, ובגד של פשתן בחוטי צמר ולא לחבר שום [דבר של] צמר בצמר עצמו אלא במינו, אלא אם כן מחברו בקנבוס או במשי, ולתקן בגדי צמר בפשתים כגון אהרש ואלניפרא אסור דשנו, האי נמטא [גמרא] דנרש שריא, ושמעת מיהא דבגד שהוא תחתיו של אדם, שהוא עשוי להצעה ולא לדבר אחר, וכן נמי כרים וכסתות אין בהם משום כלאים, אלא מטעם שמא תכרך נימא [אחת] על בשרו, ובזמן שהם קשים ואין לחוש לכריכת נימא מותרין לגמרי, והילכך כרים וכסתות שהן תפורין בכלאים אין לחוש לכריכת נימא דקשים הם לית לן בה ומכל מקום ראוי נמי לכתחילה לשמור הניכרים וכסתות דידן שלא לתפרן בכלאים, מפני שפעמים שאדם מנענען ומוציא מהן תבנן או צמרן ומתכסה בהן. הני צררי דזוזי אין בהן משום כלאים, ומפני מה גזרה תורה על שעטנז ועל הכלאים, מפני שקין הביא זרע פשתן והבל הביא צמר, וגזר הקדוש ברוך הוא שלא יתערבו מנחת חוטא ומנחת זכאי:
1