ספר האורה, חלק א נ״בSefer HaOrah, Part I 52
א׳[נב] הלכות עירובין.
והיכא דגוי דר במבוי [של ישראל] ודאי צריך ישראל לשכור ממנו ולערוב בהדי הדדי, ולטלטל כל צרכו במבוי ואין להם (ממש) [חשש] לביטול דגוי שמא יחזור ויבטל, ואין הדבר תלוי [בביטול, כי שכירות הוא, ולכך אין אנו צריכין לשכור בכל שבת ושבת כי הדבר תלוי] בתנאי השכירות שאם יתנה עם הגוי בשעה שישכור הימנו לחדש ולחדשים או לשנה, או כמה שיתנה, אין צריך לחדש העירוב ולחזור ולהתנות עד משלם ימי שכירותו, ומי שרוצה להחמיר על עצמו, ולשכור בכל ערב שבת ושבת ולחדש עירובו הרשות בידו, ואפילו בשבת עצמה מותר לשכור מגוי [ואפילו בפחות משוה פרוטה, וכיון ששוכר אותו מן הגוי אף על פי] שאינו משום העירוב בביתו של גוי אלא בביתו דיו, ומאן דמקלע באישפיזא [דגוי] בהדי פניא דמעלי שבתא ולא הספיק לשכור הימנו רשותו עד שחשיכה יכול לשכור משתחשך ושפיר דמי, והלכתא ישראל השוכר בית לנכרי בחצירו, אינו אוסר עליו ואין צריך ישראל לחזור ולשכור ממנו רשותו דאומדן דעתא הוא [דכי] אוגר ליה ישראל ביתא לגוי, אדעתא דאסר ליה רשותא עליה לטלטולי בשבת לא (אסר) [אגר] ליה הני תרי בתי דסמיכי להדדי כיון דאיכא בין הני תרי בתי חלון דהוא ארבע על ארבע. והוא בתוך עשרה ומערבין הני תלתי בתי כחדא מחמת אותו חלון שביניהם, וכיון שסמכן על אותו חלון שביניהן נעשו הני תרתי בתי כחדא ביתא ושרי לטלטולי בכל הני כותלים והחורים והחלונות שבכותלים [ושרי] נמי לטלטולי מבית לבית, אפילו שלא כדרך אותו חלון, אין מערבין עירובי תחומין אלא לדבר מצוה, ועירובי תחומין ושתופי מבואות מערבין [בין] בפת בין בפירות בין ביין בין בשמן, וכל זה לקולא, כי אם עירב עירובי תחומין ושתופי מבואות בפת. כל שכן דמעלי פה ומשפט אחד לכל העירובין לעשותן משלו, ולזכות בהן על ידי אחר בן דעת, או ליטול מכולם ולעשותן ושיעור אחת לכולם אם הם מרובים משמונה עשרה ולמעלה מזון שתי סעודות לכולן בזמן שהן מועטין, כגרוגרת לכל אחד ואחד בתחילת עירוב, אבל לסוף כל שהוא. וצריכין הגבהה, וצריכין ברכה, וסוגיין כרבי יהושע, דאמר אין מערבין עירובי חצירות אלא בפת, ואין מערבין אלא בפת שלימה, ואפילו הוא כזית, ואין מערבין בפת פרוסה, ואפילו הוא מאפה סאה, ומאי טעמא אין מערבין בפרוסה, משום איבה, ירושלמי מפני מה אמרו מערבין בחצירות, מפני דרכי שלום, ומעשה באחת שהיתה מריבה עם חברתה, ושלחה עירובה ביד בנה ונסבתיה ונשקתיה, אתא אמר ליה לאימיה, אמרה המין רחמא מתוך כך עשו שלום, הדא הוא דכתיב וכל נתיבותיה שלום [משלי ג' י"ז]. חפצי הגוי קונין שביתה בכל מקום משום שביתה. הבהמה והכלים כרגלי הבעלים. שור של פטם כרגלי הקונה שור של אדם כרגלי כל אדם, השואל כלי מחבירו מערב יום טוב, אף על פי שלא מסרו לו אלא ביום טוב, הרי הוא כרגלי השואל, ואם שאלו ביום טוב כרגלי המשאיל. וממלאין מבור הגלגל [ומבור] היקר בשבת [שלא] אסרו השמעת קול בשבת אלא קול שיר בלבד אבל אקושי (אערעא) [אתרעא] וכיוצא בזה לא, וקול השיר כגון שרים ושרות שמכין בתופין ובמחולות ובטבלא, וכל כיוצא בהן. [גרסינן בגמרא דבני מערבא אמר רבי אליעזר כל משמיעי קול בשבת אסורין, ר' אילעא אעצר בסידרא סליק לביתיה ואשכחן דמוכין דמך על ארעא (כגון) [בנין] דלא מקשי [על תרעא] בשבתא, ואמרו נמי ר' ירמיה שרא מקיש על תרעא בשבתא, אמר [ליה] אביי מאן שרי לך. ואנן סמכינן אגמרא דילן דאמרינן מסתברא הלכתא כרבא דאמר לא אסרו אלא בקול שיר בלבד ועוד אמרינן אמימר שרי למימלא בגלגלא דמחוזא, ועוד משנה שלימה הוא וממלאין מבור הגדול בגלגל בשבת], והני מילי בבור ברשות היחיד, אבל בור של שני שותפין אם עירבו עירובי חצירות מותרין למלא הימנו. אבל אם לא עירבו כשיש כותל בין אותן שני חצרות שעומדות על פי הבאר, שוב אינן צריכות דבר אחר, והיכא דאיכא בור ברשות הרבים, אסור למלאות הימנו בשבת, אלא אם כן עשו לו סביב מחיצה גבוהה עשרה טפחים, וגם אין לשתות לאדם שיעמוד ברשות הרבים וישתה ברשות היחיד, עד שיכניס ראשו ורובו למקום שהוא שותה, וגם לא ישקה לבהמתו, והיא עומדת ברשות הרבים, עד שתכניס ראשה ורובה למקום שהיא שותה, וכן לא יעמוד אדם ברשות היחיד וישתין ברשות הרבים, וכן לא ירוק ואף מי שנתלש רוק מפיו, לא יהלך ד' אמות עד שירוק ומרזב המקלח מים לרשות הרבים אסור לשפוך מים שילכו לרשות הרבים משום דקא אזלי מכחו, ואי איכא ארבע וחמשה ישראל דדיירי בפונדק אחד אף על גב דשכר האי פונדק מבעליו צריכין כל אחד ואחד לערב בהדי הדדי מפני שכיון שישראל הם אותן דיורין קנה כל אחד ואחד הדיורין שבפונדק בביתו בשכירותו וכדידיה דמי, ולפיכך צריכין לערב כולהו כחדא למשתרי להון הבתים והחצירות שבפונדק, ואם אותן הדיורין שבפונדק גוים הן ששוכרין אותו מבעל הפונדק, ואיכא חד ישראל ביניהן לא צריך האי ישראל דדייר תמן שום שכירות מן בני ההוא פונדק ושרי לטולטוליה בכוליה פונדק, דאי אפילו דייר חד ישראל בביתא דגוי המיוחד לו לאותו גוי לא צריך ההוא ישראל למיגר מיניה ושרי ליה לישראל לטולטוליה בביתא דגוי, דקיימא לן כרבי אליעזר בן יעקב דאמר לעולם אינו אסור עד שיהא שני ישראלים אוסרים זה על זה, אבל אי דיירי שני ישראל בביתא דגוי, צריכין הן לשכור מן הגוי, ולערב בהדי הדדי שכיון שהן שנים אוסרים זה על זה, והני מילי שצריכין השנים שכירות ועירוב בזמן שהן חלוקין, ואין אוכלים בספל אחד, אבל אי אכלי בספל אחד לא צריכי עירוב כיון דלא חלוקין בעיסתן אין אוסרים זה על זה, ואם יבא ישראל (לשכור) [לשבות] בחצרו של גוי צריך לשכור ממנו רשותו וכיון ששכרו אין צריך לערב ומותר לו לצאת משם אלפים אמה לכל רוח ולטלטל בכל בלא עירוב, ואם החצר משני גוים צריך לשכור משניהם, ואם שכח ולא קנה מן הגוי, אסור לטלטל בחצר, אבל לצאת יוצא אלפים אמה ואפילו בשבת גופה קונה מן הגוי בפלפלין או במעט מאכל חוץ מן הכספים ומן הפרוטים שאסור ליתן לגוי:
והיכא דגוי דר במבוי [של ישראל] ודאי צריך ישראל לשכור ממנו ולערוב בהדי הדדי, ולטלטל כל צרכו במבוי ואין להם (ממש) [חשש] לביטול דגוי שמא יחזור ויבטל, ואין הדבר תלוי [בביטול, כי שכירות הוא, ולכך אין אנו צריכין לשכור בכל שבת ושבת כי הדבר תלוי] בתנאי השכירות שאם יתנה עם הגוי בשעה שישכור הימנו לחדש ולחדשים או לשנה, או כמה שיתנה, אין צריך לחדש העירוב ולחזור ולהתנות עד משלם ימי שכירותו, ומי שרוצה להחמיר על עצמו, ולשכור בכל ערב שבת ושבת ולחדש עירובו הרשות בידו, ואפילו בשבת עצמה מותר לשכור מגוי [ואפילו בפחות משוה פרוטה, וכיון ששוכר אותו מן הגוי אף על פי] שאינו משום העירוב בביתו של גוי אלא בביתו דיו, ומאן דמקלע באישפיזא [דגוי] בהדי פניא דמעלי שבתא ולא הספיק לשכור הימנו רשותו עד שחשיכה יכול לשכור משתחשך ושפיר דמי, והלכתא ישראל השוכר בית לנכרי בחצירו, אינו אוסר עליו ואין צריך ישראל לחזור ולשכור ממנו רשותו דאומדן דעתא הוא [דכי] אוגר ליה ישראל ביתא לגוי, אדעתא דאסר ליה רשותא עליה לטלטולי בשבת לא (אסר) [אגר] ליה הני תרי בתי דסמיכי להדדי כיון דאיכא בין הני תרי בתי חלון דהוא ארבע על ארבע. והוא בתוך עשרה ומערבין הני תלתי בתי כחדא מחמת אותו חלון שביניהם, וכיון שסמכן על אותו חלון שביניהן נעשו הני תרתי בתי כחדא ביתא ושרי לטלטולי בכל הני כותלים והחורים והחלונות שבכותלים [ושרי] נמי לטלטולי מבית לבית, אפילו שלא כדרך אותו חלון, אין מערבין עירובי תחומין אלא לדבר מצוה, ועירובי תחומין ושתופי מבואות מערבין [בין] בפת בין בפירות בין ביין בין בשמן, וכל זה לקולא, כי אם עירב עירובי תחומין ושתופי מבואות בפת. כל שכן דמעלי פה ומשפט אחד לכל העירובין לעשותן משלו, ולזכות בהן על ידי אחר בן דעת, או ליטול מכולם ולעשותן ושיעור אחת לכולם אם הם מרובים משמונה עשרה ולמעלה מזון שתי סעודות לכולן בזמן שהן מועטין, כגרוגרת לכל אחד ואחד בתחילת עירוב, אבל לסוף כל שהוא. וצריכין הגבהה, וצריכין ברכה, וסוגיין כרבי יהושע, דאמר אין מערבין עירובי חצירות אלא בפת, ואין מערבין אלא בפת שלימה, ואפילו הוא כזית, ואין מערבין בפת פרוסה, ואפילו הוא מאפה סאה, ומאי טעמא אין מערבין בפרוסה, משום איבה, ירושלמי מפני מה אמרו מערבין בחצירות, מפני דרכי שלום, ומעשה באחת שהיתה מריבה עם חברתה, ושלחה עירובה ביד בנה ונסבתיה ונשקתיה, אתא אמר ליה לאימיה, אמרה המין רחמא מתוך כך עשו שלום, הדא הוא דכתיב וכל נתיבותיה שלום [משלי ג' י"ז]. חפצי הגוי קונין שביתה בכל מקום משום שביתה. הבהמה והכלים כרגלי הבעלים. שור של פטם כרגלי הקונה שור של אדם כרגלי כל אדם, השואל כלי מחבירו מערב יום טוב, אף על פי שלא מסרו לו אלא ביום טוב, הרי הוא כרגלי השואל, ואם שאלו ביום טוב כרגלי המשאיל. וממלאין מבור הגלגל [ומבור] היקר בשבת [שלא] אסרו השמעת קול בשבת אלא קול שיר בלבד אבל אקושי (אערעא) [אתרעא] וכיוצא בזה לא, וקול השיר כגון שרים ושרות שמכין בתופין ובמחולות ובטבלא, וכל כיוצא בהן. [גרסינן בגמרא דבני מערבא אמר רבי אליעזר כל משמיעי קול בשבת אסורין, ר' אילעא אעצר בסידרא סליק לביתיה ואשכחן דמוכין דמך על ארעא (כגון) [בנין] דלא מקשי [על תרעא] בשבתא, ואמרו נמי ר' ירמיה שרא מקיש על תרעא בשבתא, אמר [ליה] אביי מאן שרי לך. ואנן סמכינן אגמרא דילן דאמרינן מסתברא הלכתא כרבא דאמר לא אסרו אלא בקול שיר בלבד ועוד אמרינן אמימר שרי למימלא בגלגלא דמחוזא, ועוד משנה שלימה הוא וממלאין מבור הגדול בגלגל בשבת], והני מילי בבור ברשות היחיד, אבל בור של שני שותפין אם עירבו עירובי חצירות מותרין למלא הימנו. אבל אם לא עירבו כשיש כותל בין אותן שני חצרות שעומדות על פי הבאר, שוב אינן צריכות דבר אחר, והיכא דאיכא בור ברשות הרבים, אסור למלאות הימנו בשבת, אלא אם כן עשו לו סביב מחיצה גבוהה עשרה טפחים, וגם אין לשתות לאדם שיעמוד ברשות הרבים וישתה ברשות היחיד, עד שיכניס ראשו ורובו למקום שהוא שותה, וגם לא ישקה לבהמתו, והיא עומדת ברשות הרבים, עד שתכניס ראשה ורובה למקום שהיא שותה, וכן לא יעמוד אדם ברשות היחיד וישתין ברשות הרבים, וכן לא ירוק ואף מי שנתלש רוק מפיו, לא יהלך ד' אמות עד שירוק ומרזב המקלח מים לרשות הרבים אסור לשפוך מים שילכו לרשות הרבים משום דקא אזלי מכחו, ואי איכא ארבע וחמשה ישראל דדיירי בפונדק אחד אף על גב דשכר האי פונדק מבעליו צריכין כל אחד ואחד לערב בהדי הדדי מפני שכיון שישראל הם אותן דיורין קנה כל אחד ואחד הדיורין שבפונדק בביתו בשכירותו וכדידיה דמי, ולפיכך צריכין לערב כולהו כחדא למשתרי להון הבתים והחצירות שבפונדק, ואם אותן הדיורין שבפונדק גוים הן ששוכרין אותו מבעל הפונדק, ואיכא חד ישראל ביניהן לא צריך האי ישראל דדייר תמן שום שכירות מן בני ההוא פונדק ושרי לטולטוליה בכוליה פונדק, דאי אפילו דייר חד ישראל בביתא דגוי המיוחד לו לאותו גוי לא צריך ההוא ישראל למיגר מיניה ושרי ליה לישראל לטולטוליה בביתא דגוי, דקיימא לן כרבי אליעזר בן יעקב דאמר לעולם אינו אסור עד שיהא שני ישראלים אוסרים זה על זה, אבל אי דיירי שני ישראל בביתא דגוי, צריכין הן לשכור מן הגוי, ולערב בהדי הדדי שכיון שהן שנים אוסרים זה על זה, והני מילי שצריכין השנים שכירות ועירוב בזמן שהן חלוקין, ואין אוכלים בספל אחד, אבל אי אכלי בספל אחד לא צריכי עירוב כיון דלא חלוקין בעיסתן אין אוסרים זה על זה, ואם יבא ישראל (לשכור) [לשבות] בחצרו של גוי צריך לשכור ממנו רשותו וכיון ששכרו אין צריך לערב ומותר לו לצאת משם אלפים אמה לכל רוח ולטלטל בכל בלא עירוב, ואם החצר משני גוים צריך לשכור משניהם, ואם שכח ולא קנה מן הגוי, אסור לטלטל בחצר, אבל לצאת יוצא אלפים אמה ואפילו בשבת גופה קונה מן הגוי בפלפלין או במעט מאכל חוץ מן הכספים ומן הפרוטים שאסור ליתן לגוי:
1