ספר האורה, חלק א נ״גSefer HaOrah, Part I 53
א׳[נג] הלכות קידוש.
ובערבי שבתות וימים טובים היכא דאתחיל ליה למיכל מקמי תשע שעות, ואימשך ליה לסעודתיה עד שקדש עליו היום, פורס מפה ומקדש, ואחר כך שרי המוציא, וגמר סעודתיה ומברך ברכת המזון, אין קידוש אלא במקום סעודה, משום דכתיב וקראת לשבת עונג, [ישעיה נ"ח י"ג], במקום שקראת לשבת שם תהא עונג. המקדש אם טעם מלא לוגמיו יצא, ואם לאו לא יצא, ולהוציא אחרים אף על פי שלא טעם מוצאן ידי חובתן, ובלבד שיטעמו היוצאין מלא לוגמיהן, ואם לא טעם כי אם אחד מהם יצאו כולם ידי חובתן, אבל אין מברכין [על הכוס] אלא אם לא ישתה אדם ממנו ואפילו בשתיית תינוק שפיר דמי. אם אין להם יין מקדש על הפת, וצריכין כל היושבין לטעום מן היין או מן הפת, וסדר קידוש על הפת בשבת אומרים ויכולו והמוציא במקום בורא פרי הגפן, ואינו בוצע עד שיאמר אשר קדשנו במצותיו ואוכל, ובפסח אם אין לו יין מקדש על הפת, ואינו אוכל עד שיסדור הסדר ואחר כך אוכל, ואף על פי שמקדש בלילה מקדש ביום, וקידושא ביום בורא פרי הגפן, וזהו קידושא רבא, ומאן דמברך מקדש השבת טעות הוא בידו [אמר רבא נשים חייבות בקידוש היום, דכתיב זכור ושמור [שמות כ' ח' דברים ה' י"ב] כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה, והני נשי הואיל ואיתנהו בשמירה איתנהו בזכירה, על פת ויין]. נטל ידיו לא יקדש הוא אלא אחר יקדש, והוא יוצא ידי חובתו בשמועה ושתייה, ואינו צריך לחזור וליטול ידיו הכי הלכתא נטל ידיו קבע דעתו על הפת, והיכא דלא נטל ידיו עיקר קידוש על היין, וכיון דנטל ידיו סח דעתיה מיין, דאין נטילת ידים לפירות, והלכך קבע דעתו על הפת, ומברך על הפת, ואין מקדשין אלא על היין, ואין מברכין אלא על היין, אבל אשיכרא לא, והיכא דשכר חמר מדינה הוא מבדילין, אבל לא מקדשין, ואי לית ליה חמרא, מייתי ענבי ועצר להו [במעלי שבתא, או] במעלי יומא טבא, ולאורתא מקדש עלייהו, וכסא דטעים ליה בפומיה לא מיבעיא ליה לברוכי עליה ברכת המזון ולא למימר עליה קדושא ואבדלתא, דאמר מר טעמו פגמו, אבל אם רוצה לשתות יין צריך לברך דאסור ליהנות מן העולם בלא ברכה, ומיהו אם אין לו אלא [יין פגום מקדש עליו, דקפיד לכתחילה משמע ולא כל צמוקין שרי לקדושי עלייהו אלא] כגון דכמושין בגופנייהו ולא דיבישין וכד עצר להו נפקא מינייהו לחלוחית הכי הוא דתרינן להו במיא ומעצרינן להו ומקדשין ומברכינן עלייהו [אבל אי כד עצר להו לא נפקי מינייהו לחלוחית לא מקדשין עלייהו], וחמרא דריחיה חלא וטעמא חמרא מקדשינן עליה ומברכין עליה ברכת המזון, ובורא פרי הגפן, דבתר טעמא אזלינן, ושמרים דרמא עלייהו מיא אף על גב דאית בהו טעם יין לא מברכינן עלייהו בורא פרי הגפן, ולא מקדשינן, דקיוהא בעלמא הוא, ולאחר שקידש על הכוס נוטל ידיו על השלחן ומברך על נטילת ידים, וחייב לבצוע על שתי ככרות [ומברך על העליון המוציא, משום דכתיב לקטו לחם משנה [שמות ט"ז כ"ב]]. ונשים חייבות בקידושא של יומא, אפילו להוציא אחרים שאינם יודעים לקדש ואי [קדוש] ואישתלי ולא טעם ליה ושתי ליה אחריני או אשתפיך מייתי ליה כסא אחרינא ומברך עליו בורא פרי הגפן, ושתי ליה ולא צריך לאהדורי קידושא [אחרינא] דאמר מר המקדש אם טעם [מלא לוגמיו] יצא, ואם לא טעם לא יצא, והני מילי כגון דקדיש ושתי ליה אחריני ועדיין יושב במקומו סגי בהכי דמברך על כוס אחר בורא פרי הגפן ודיו, אבל אי שלא במקום סעודה קדוש או קם מן ההוא דוכתא צריך לאהדר ולקדושי, ואי אשתלי ולא קדוש, וטעם מידי מקדש, דאמר רבא [הלכתא] טעם מקדש טעם מבדיל, ומי שלא קידש בערב שבת מקדש והולך כל השבת כולו. ומאן דאית ליה שרגא [בביתו] ובעי למיכל בחצר מצותה למיתב בהדי שרגא ומקדש:
ובערבי שבתות וימים טובים היכא דאתחיל ליה למיכל מקמי תשע שעות, ואימשך ליה לסעודתיה עד שקדש עליו היום, פורס מפה ומקדש, ואחר כך שרי המוציא, וגמר סעודתיה ומברך ברכת המזון, אין קידוש אלא במקום סעודה, משום דכתיב וקראת לשבת עונג, [ישעיה נ"ח י"ג], במקום שקראת לשבת שם תהא עונג. המקדש אם טעם מלא לוגמיו יצא, ואם לאו לא יצא, ולהוציא אחרים אף על פי שלא טעם מוצאן ידי חובתן, ובלבד שיטעמו היוצאין מלא לוגמיהן, ואם לא טעם כי אם אחד מהם יצאו כולם ידי חובתן, אבל אין מברכין [על הכוס] אלא אם לא ישתה אדם ממנו ואפילו בשתיית תינוק שפיר דמי. אם אין להם יין מקדש על הפת, וצריכין כל היושבין לטעום מן היין או מן הפת, וסדר קידוש על הפת בשבת אומרים ויכולו והמוציא במקום בורא פרי הגפן, ואינו בוצע עד שיאמר אשר קדשנו במצותיו ואוכל, ובפסח אם אין לו יין מקדש על הפת, ואינו אוכל עד שיסדור הסדר ואחר כך אוכל, ואף על פי שמקדש בלילה מקדש ביום, וקידושא ביום בורא פרי הגפן, וזהו קידושא רבא, ומאן דמברך מקדש השבת טעות הוא בידו [אמר רבא נשים חייבות בקידוש היום, דכתיב זכור ושמור [שמות כ' ח' דברים ה' י"ב] כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה, והני נשי הואיל ואיתנהו בשמירה איתנהו בזכירה, על פת ויין]. נטל ידיו לא יקדש הוא אלא אחר יקדש, והוא יוצא ידי חובתו בשמועה ושתייה, ואינו צריך לחזור וליטול ידיו הכי הלכתא נטל ידיו קבע דעתו על הפת, והיכא דלא נטל ידיו עיקר קידוש על היין, וכיון דנטל ידיו סח דעתיה מיין, דאין נטילת ידים לפירות, והלכך קבע דעתו על הפת, ומברך על הפת, ואין מקדשין אלא על היין, ואין מברכין אלא על היין, אבל אשיכרא לא, והיכא דשכר חמר מדינה הוא מבדילין, אבל לא מקדשין, ואי לית ליה חמרא, מייתי ענבי ועצר להו [במעלי שבתא, או] במעלי יומא טבא, ולאורתא מקדש עלייהו, וכסא דטעים ליה בפומיה לא מיבעיא ליה לברוכי עליה ברכת המזון ולא למימר עליה קדושא ואבדלתא, דאמר מר טעמו פגמו, אבל אם רוצה לשתות יין צריך לברך דאסור ליהנות מן העולם בלא ברכה, ומיהו אם אין לו אלא [יין פגום מקדש עליו, דקפיד לכתחילה משמע ולא כל צמוקין שרי לקדושי עלייהו אלא] כגון דכמושין בגופנייהו ולא דיבישין וכד עצר להו נפקא מינייהו לחלוחית הכי הוא דתרינן להו במיא ומעצרינן להו ומקדשין ומברכינן עלייהו [אבל אי כד עצר להו לא נפקי מינייהו לחלוחית לא מקדשין עלייהו], וחמרא דריחיה חלא וטעמא חמרא מקדשינן עליה ומברכין עליה ברכת המזון, ובורא פרי הגפן, דבתר טעמא אזלינן, ושמרים דרמא עלייהו מיא אף על גב דאית בהו טעם יין לא מברכינן עלייהו בורא פרי הגפן, ולא מקדשינן, דקיוהא בעלמא הוא, ולאחר שקידש על הכוס נוטל ידיו על השלחן ומברך על נטילת ידים, וחייב לבצוע על שתי ככרות [ומברך על העליון המוציא, משום דכתיב לקטו לחם משנה [שמות ט"ז כ"ב]]. ונשים חייבות בקידושא של יומא, אפילו להוציא אחרים שאינם יודעים לקדש ואי [קדוש] ואישתלי ולא טעם ליה ושתי ליה אחריני או אשתפיך מייתי ליה כסא אחרינא ומברך עליו בורא פרי הגפן, ושתי ליה ולא צריך לאהדורי קידושא [אחרינא] דאמר מר המקדש אם טעם [מלא לוגמיו] יצא, ואם לא טעם לא יצא, והני מילי כגון דקדיש ושתי ליה אחריני ועדיין יושב במקומו סגי בהכי דמברך על כוס אחר בורא פרי הגפן ודיו, אבל אי שלא במקום סעודה קדוש או קם מן ההוא דוכתא צריך לאהדר ולקדושי, ואי אשתלי ולא קדוש, וטעם מידי מקדש, דאמר רבא [הלכתא] טעם מקדש טעם מבדיל, ומי שלא קידש בערב שבת מקדש והולך כל השבת כולו. ומאן דאית ליה שרגא [בביתו] ובעי למיכל בחצר מצותה למיתב בהדי שרגא ומקדש:
1