ספר התרומה, פסקים ק״לSefer HaTerumah, Psakim 130
א׳הלכך שכיב מרע הנותן גט לאשתו צריך לכפול תנאו ולומר כדתקי' רבא תנאי כפול והן קודם ללאו. ותנאי קודם למעשה ויאמר כן הרי זה גיטך ואם לא מתי לא יהא גט. ואם לא ימות מחליו בטל הגט. ואם אחר כך יחלה צריך גט אחר. ואם רוצה שתהא מגורשת בגט ראשון יתן זמן בתנאי ויאמר אם מתי עד זמן פלוני יהא גט מעכשיו. ותהא מגורשת ממני ותהא מותרת לכל אדם. ואם לא מתי עד אותו זמן לא יהא גט. מיהו אומר מורי רבינו שאם נתנו סתם על מנת שימות ופירש שיהא תנאי זה כדין תנאי בני גד ובני ראובן יכול יהיה שיועיל בלא כפילו' תנאי. ואם נפשך לומר היאך יאמר שכיב מרע שום תנאי בגט. א"כ צריך שיסבור יש ברירה. כדפי' רש"י בפרק כל הגט (כ"ה ע"ב). מיהו באותן הימים הרי היא כאשת איש לכל דבריה דר"י. ודייק תלמודא ולכי מייתי הוי גיטא. אלמא יש ברירה ופירש דכל תנאי שאין בידו לקיים כגון מיתה וחיים שהם תלויין בידי שמים אי' מועיל. אלא למאן דאמר יש ברירה. והרי נחלקו רבותי' ר"ת ורבי' יצחק נכדו הלכתא כמאן דאמר יש ברירה או אין ברירה בשמעתא (ב"ק פ"ח ע"ב) דקניין פירות בפלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש י"ל הרי שמואל עצמו סובר שלהי ביצה (ל"ז ע"ב) גבי חבית ובהמה שלקחו בשותפות דאין ברירה. ואפי' הכי אתקין שמואל תנאה בגיט' דשכיב מרע והיינו טעמא דבדבר העומד להתברר כגון מיתה וחיים מודה שמואל דיש ברירה. גם כל ראיות דמייתי ר"ת לפסוק אין ברירה הוא בדבר שאין עומד להתברר. אבל בדבר העומד להתברר מודה ר"ת דיש ברירה. וגם רב יהודה אמר הרי היא כאשת איש לכל דבריה ור' יוסי דאמר מגורשת ואינה מגורשת מודו דיש ברירה לפי דברי רש"י דפרק כל הגט דלכי מייתי הוי גיטא והוא עיקר ולא כפ' מי שאחזו. וכן עמא דבר לתת לשכיב מרע גט על תנאי במותו ובחייו.
1
ב׳תנן אמר כתבו גט לאשתו ואחזו קורדייקו' וא' אל תכתבו גט לאשתי אין בדבריו אחרונים כלום. ובגמ' ר"ל אמר כותבין ונותנין לאלתר בחליו. דהא קתני אין בדבריו אחרונים דלכי מתסי לא בעי מהדר לאמלוכי ביה. ר"ל מדמי ליה לישן דכותבין. ור' יוחנן מדמה ליה לשוטה דשוטה לא סמייה בידיה והאי סמייה בידיה. בשרא סומקא אגומרי וחמרא מרקא ורבי יוחנן אמר לישן לא דמי דישן מחוסר מעשה אבל האי לא מחוסר מעשה. מכאן אומר רבי' יצחק בר"ש שהכותב גט לשכיב מרע יזהר שלא יתקלקל בחליו בשעת כתיבה דפעמים שאין בדעתו והוי כמו מטורף ואין יודע מה מדבר ובין למר ובין למר לא דמי לישן וגם לא סמייה בידיה והוי פעמים שוטה ופעמים חלי'. ועל הגוסס כבר שלח הר' יואל מנונא אל מורי רבי' כי גוסס שמדבר בטוב וגם דעתו מיושבת אין יכול ליתן את הגט דחשוב כמת. ומביא ראיה מפרק יש נוחלין (ב"ב ק"כ ע"ב). ולר"מ דאמר אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם יכיר למה לי בנכסי' שנפלו כשהוא גוסס. ופר"ח שאינו יכול להקנות' במתנה דכיון דרוב גוססין למיתה הרי הוא חשוב כמת וא"כ כמו שאינו יכול ליתן גט. והתנן ריש אהלו' (פ"א) ובמס' שמחות הגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו נוחל ומנחיל זקוק ליבם ופוטר. היינו דוקא מילי דאתי ממילא אבל עשייתו ומתנתו וגטו אינו כלו'. והא דתנן פרק כל הגט (גיטין כ"ח ע"ב) המביא גט והניחו זקן או חולה נותנו בחזק' שהוא קיים. וקאמר לא שנו אלא בחולה דרוב חולה לחיים. אבל בגוסס שרוב גוססים למיתה לא. משמע דווקא כשהניחו חולה גוסס חיישי' שמא מת כשיתננו לאשה. אבל אם חי עדיין כשר. לא היא כך היא הפי'. אבל אם קודם שהיה גוסס נתן לשליח הגט וקודם שנסע השליח הניחו גוסס לא יתננו בחזקת דאולי יתרפא כמו רוב חולי' שמתרפאין אלא רוב גוססין למיתה ולא נתרפא. ואפי' עדיין גוסס וחי בשעת נתינה אין גט. אבל רבי' שמואל מ"כ פי' בנכסים שנפלו כשהוא גוסס שאינו יכול לדבר אין לו כח ליתן. משמע הא אם יש לו כח לדבר וליתן מתנתו מתנה. והיה קשה לו על פי' זה א"כ אמאי נקט גוסס אפי' חולה או בריא כיון שאינו יכול לדבר אין במקחו ובמתנתו כלום כדתנן נשתתק ואמר כתבו גט לאשתי כו'. ותניא כשם שבודקין אותו לגיטין כך בודקין אותם למשאות ומתנות. לכך תפס לו פר"ח עיקר. והשיב לו מו' רבי' הקדוש גוסס כיון שמדבר בטוב ודעתו מיושב עליו שפיר נותן גט ואין ספק בדבר שהרי שנינו פרק מי שאחזו (שם ע' ע"ב) ופרק בתר' דיבמות (ק"כ ע"ב) שחט בו שני' או רוב שנים ורמז ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו והרי כאן כולם מתים ואפי' הכי מועיל הגט כ"ש גוסס שמעוטן חיים. וכן מגוייד בצומ' גידין וצלוב כותבין גט בדבורם אע"פ שרובן למיתה. אלמא כל זמן שהוא חי ומדבר בטוב הוי גטו גט ואין חשוב כמת וכן תניא פ"ק דערובין גוסס נודר ומעריך. ואמאי מי עדיף אמירתו ממסירתו להדיוט. אלא ודאי מתנתו וגיטו מועילי'. וכן נמי מוכח ההיא דהניחו גוסס דאי עדיין חי בשעת נתינה והוא גוסס שמועיל הגט אלא דחיישי' שמא כבר מת. וההיא דנפלו לו נכסי' כשהוא גוסס מיירי דאינו יכול לדבר כמו שפי' שמואל והא דלא נקט חולה או בריא שנשתתק משום דנקט מלתא דפסיקא. דסתם גוסס אינו יכול לדבר. ועוד חולה שנשתתק מסתמא יתרפא וישתפה ואז יועיל מתנתו וא"כ קרא דיכיר למה לי. וגם רבי' חננאל שפי' נמי נפלו כשהוא גוסס אז אינו יכול לקנותם לפי שחשוב שרוב גוססין למיתה לא רצה לומר אלא בשביל שאינו יכול לדבר ואין דעתו מיושבת. אבל אם מדבר בטוב ומיושב דעתו מתנתו וגיטו מועילין בטוב.
2
ג׳תנן פרק מי שאחזו לא תתיחד אלא בפני עדים ואפי' בפני עבד חוץ משפחתו מפני שלבו גס בה. דכיון שהגט אינו נגמר עדיין עד שימות הוה ליה גט ישן, ותנן פרק הזורק (גיטין ע"ב) ב"ש אומר' פוטר את הגט ישן. וב"ה אוסרין. והלכה כב"ה. כל שנתייחד עמה אחר שכתבו לה גט קודם ולא נגמרו הגירושין. ואם גירשה בגט ישן הגט פסול ולא תנשא לכתחלה. ואמנם כל אדם שגירש אשתו בגט גמור וכש' לא יתייחד עמה. ושלהי פ"ב דכתובות (כ"ח ע"א) אמר המגרש אשתו לא תנשא בשכנותו. ולזה ממנה בנכסי אביה אינה נפרעת אלא ע"י אחר ואי אתו לדינא לקמן לא מזקיקנא ליה אלא נוקי שלוחא בינייהו. ותניא באבל רבתי היא מס' שמחות במה ד"א שנתגרשה מן הנשואין. אבל נתגרש' מן הארוסין נפרעת ע"י עצמה מפני שאי' לבו גס בה ואינה מכרת בקריצותיו וברמיזותיו.
3
ד׳תנן פרק המגרש ג' גיטין פסולין. כתב בכתב ידו ואין עליו עדים כו'. ר"א אומר אע"פ שאין עליו עדים אלא שכתבו לה בפני עדים כשר. שאין העדים חותמין על הגט אלא מפני תקון העולם. ר"א סבר עידי מסירה כרתי ומתיר לכתוב את הגט על דבר שיכול להזדייף כדמוכח פרק כל הגט (כ"ד ע"א) כתב לגרש את הגדולה לא יגרש את הקטנה. ופריך הא גדולה מצי מגרש. ומוקי לה בעידי מסירה ור"א היא. משמע דלר"מ דאמר עידי חתימה עיקר בעינן שיהא מוכיח מתוכו של גט שיהא של אשה זו ושל איש זה. ואם יש שתיהן שוות אין מועיל אם אינו משולש בדורות. והא דתנן בפרק המגרש (פ"ו ע"ב) שנים ששלחו שני גיטין שוין נתערבו נותן שניהם לזו ושניהם לזו. ופריך בגמ' הא דלא כר"א דהא לא ידע עדים בהימנייהו מגורשא. משמע אבל לר' מאיר אתי לי' שפיר דאין מוכיח מתוכו באיזה גט מתגרשת אשה זו. וי"ל דהתם מיירי כשהשלישו הדורות בגט יוסף בן שמעון בן ראובן ובשני יוסף ב"ש בן יעקב ושכחו שם זקניהם. ולכך לר' מאיר מתגרשות שלכל מכירי השמות נודע איזה גט של אשה זו. ומהתם נמי מוכיח דלר' אליעזר עידי חתימה לא מהני מידי בלא עידי מסירה. דהא לר"מ דא' עידי חתימה עיקר מועילי' כיון שמשולשי' בדורות כדפי' ואפי' הכי קאמר דלא כר"א. ופ' האיש מקדש (קידושין מ"ז ע"ב) דתני' התקדשי לי בשטר חוב ר"מ אומר מקודשת וחכמים אומרים אינה מקודשת. ומוקי לה פלוגתייהו באותיות נקנות במסירה. או כרב פפא דא' שיכתוב וימסור. והשתא לימא דכולי עלמא אית להו דרב פפא ופליגי בהא שראובן קדשה בשטר חוב שנתן לו שמעון וכתב לו שטר מתנה עליו שהיה בו עידי חתימה ולא עידי מסירה לר"מ מקודשת שהשטר היה שלו. לחכמים לא היה שלו כיון שלא היו עידי מסירה. אלא ש"מ לר"א דא' עידי מסירה היינו אף עידי מסירה והוא הדין עידי חתימה ולא היא. דפלוגתייהו לא הוי אלא בשטר של קניין או בגט. אבל שטר זה שעושה על שט"ח אינו אלא לראיה בעלמא. דאלו לקניין היאך שטר חוב נקנה על ידו. הלא מטלטלי' אינן נקנין אלא בהגבהה. הלכך לכולי עלמא בעידי חתימה סגי. ומ"מ קשה דתנן פ' גט פשוט (ב"ב קס"ז ע"א) כותבין גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו. ופריך בגמ' ליחוש לשני יוסף ב"ש וממטי ליה לאתת חבריה. והשתא לר"מ לא פריך מידי דבעינן שיהא משולש שיהא ניכר מתוכו ומוכיח על מי הוא. ולרבינו אלעזר נמי כיון דלא סגי בעידי מסירה הנהו ידעי אם היא אשתו. אבל אם לר"א אף עידי מסירה גרידא והוא הדין עידי חתימה גרידא אז אתי שפיר ואומר רבי' דר"א דדוקא פריך דעידי מסירה יטעו ויסברו שהיא אשתו כיון שיודעין שאשתו של יוסף זה שמה רחל ויודעין שאשה זו המקבלת גט זה שמה רחל יסברו שהיא אשתו ולא מסקי אדעתייהו ביוסף ב"ש אחר שיש לו אשה כשמה של יוסף זה. ומשני זאת אומרת שני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת אין מגרשין נשותיהן אלא זה בפני זה. ולכך כשהוציא גיטה או לגבות כתובתה או לינשא ישאלו בית דין לעדים שהיו בשעת מסירה אם היו שני יוסף ב"ש במעמד הגרושין. או לא חיישינן שמא יתננו לאשת חברו. וי"מ דמשני לר"מ אתיא ומוכיח שפיר הגט מתוכו כגון שיוסף ב"ש חברו חתם בגט וזהו פי' של זה בפני זה כשיוסף ב"ש מגרש אשתו הרי חברו חתום בגט.
4