ספר התרומה, פסקים קל״גSefer HaTerumah, Psakim 133
א׳תנו רבנן מצות חליצה בשלשה שיודעין להקרותו כעין דיינין ר' יהודה או' בחמשה ומסקנ' הדר ביה רבי יהודה רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע עביד עובדא בחמשה והא הדר ביה ר' יהודה לפרסומי מלתא בעלמא אמר רב כהנא הוה קאימנא קמיה דרב יהודה אמר לי תא וסק לזרדא דקנה לאצטרופי בחמשה לפרסומי מלתא בעלמא הלכך צריך דיינין מבוררין לחליצה לפרסומי מלתא ושלא יהו קרובי' זה לזה לא ליבם ולא ליבמה וצריך שיאמרו תחלה נלך למקום פלוני כדי לחלוץ שם שצריך לברר המקום לשם חליצה כדאמר רבא צריכי דייני למקבע דוכתא דכתיב השערה אל הזקנים ובספרי תניא ועלתה יבמתו צריכין שילכו בגוב' של עיר לחלוץ וכדאמר רב יהודה תא סק לזרדא דקנ' לחלוץ שיכירו הדיינין שהאשה החולצת היא אשת המת אחיו של זה החולץ כדאמר רבא אין חולצין אלא אם כן מכירין פרק יש נוחלין (ב"ב קל"ח ע"ב) ופרק מצות חליצה (יבמות ק"י ע"א) וגם רב התקין בגיטא דחליצה ואשתמודעינהי דאחוה דמיתנא הוה והלכתא אפי' ע"י קרוב או ע"י אשה כדאיתא פרק החולץ (שם ל"ח ע"ב) וצריך שלא יהיו הדיינין עכו"ם כדכתיב ונקרא שמו בישראל ולא בבית דין של עכו"ם עד שיהא אביו ואמו של דיין מישראל אע"ג דאמרינן פרק מצות חליצה (ק"ב ע"א) גר דן חבירו גר אבל בישראל לא ידון אותו גר אפי' דיני ממונות כדאיתא פ' החולץ (שם מ"ה ע"ב) רבא אכשריה לרב מרי בר רחל ומנייה בפורסי דבבל אמר כיון דאמו מישראל מקרב אחיך קרינן ביה דהא תנן פרק בא סימן ובפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין ל"ו ע"א) הכל כשרין לדון דיני ממונות ולא דיני נפשות ואמרי' לאתויי גר וממזר היינו לדון חברו גר אבל ישראל לא עד שתהא אמו מישראל אבל לגבי חליצה אם חליצה של בני גרים צריכין דיינין מישראל א"נ אפי' החליצה של בני ישראל אתי קרא לפסול אפי' אמו של דיין מישראל עד שיהא גם אביו מישראל וצריך שיתכוין לחלוץ כדאמר ר"י (יבמות ק"י ע"א) אני שונה בין שנתכוון הוא ולא נתכוונה היא נתכוונה היא ולא נתכוון הוא אינה חליצה עד שיתכונו שניהם וצריך שישבו הדיינין משום דחליצה היא כמו דין וצריך לחלוץ מעומד בין האיש בין האשה כי ההיא דאתיא לקמיה דרבי חייא (שם) אמר לה בתי עמודי אמרה לו אמו ישיבה זו היא עמידתה. ופרש"י לשון אחר שהיתה קטעת וכן בספרי תניא ועמד ואמר לא חפצתי וגומר מכאן שצריך לחלוץ מעומד אמנם על כרחיך צ"ל דהיינו משום דחליצה הויא כמו דין ולכתחלה דווקא אבל דיעבד אפי' חלצו בישיבה כשרה כמו דין כדתניא (שם ק"ג ע"א) בין עומד בין יושב בין מוטה כשרה א"כ ע"כ דרשא דספרי מקרא ועמד ואמר בעמידה היינו אסמכתא דאי אדרשא גמורה היכי כשרה בדיעבד הא כתיב ככה דרשינן עכובא וכן מוכח פרק בתרא דמועד (כ"א ע"א) קריעה מעומד מנלן ויקם איוב ויקרע ואלא מעתה ועמד הכי נמי בעמידה והתניא בין עומד בין יושב בין מוטה כשרה אלמא עמידה לאו מועמד ואמר נפיק וא"ת והא מועמדו שני האנשים דרשינן בעמידה הכי נמי נדרוש עמידה מועמד ואמר וליהוי עכובא וי"ל דלא משמע ועמד ואמר עמידה כמו ועמדו כל היכא דאיכא מעשה לאחר ועמד כמו ויקם ויקרע ועמד ואמר לא משמע עמידה אבל ועמדו שני האנשים לא כתיב שום מעשה לאחר ועמדו א"כ לעמידה ממש אתי.
1
ב׳תנן חלצה במנעל שאין שלו או של שמאל בימין חליצתו כשרה חלצה ברגל חליצתו פסולה ור"א מכשיר והלכה כרבנן דילפי רגל רגל ממצורע דכתיב רגלו הימנית.
2
ג׳הלכך לכתחלה צריך מנעל שלו ושל ימין דדוקא דיעבד כשר כדאמר ליה רבה לאביי הב לי דימינא ואקני ליה דאימר דשרי רבנן שאינו שלו ושל שמאל דיעבד דווקא. ומ"מ אף בדיעבד אף ברגל ימין בעינן וצריך שיהא במנעל שתי רצועות ארוכות תלויות וראשיהם תפורות למנעל ויכריך אותם סביב המנעל ברגלו ויקשור שניהם יחד שני קשרים כדאמר (ק"ב ע"א) האי מנעל דידן אע"ג דאית ביה חומרתא פי' קרסים קטרינן ביה מיתנא פי' רצועות וכן פנקא וארקתא אלמא רצועות צריך במנעל. ואח' תהא האשה מתרת קשר הרצועות בימין ואח"כ תחלוץ ותהא שומטת המנעל מן הרגל הכל בימין. ולא תהא שמאל מסייעתה כלל ולא כמו שפי' בספר הישר שולפתו בימין ושמאל מסייעת ולא היא אלא צריך הכל בימי' התרת קשר הרצועות בימין ושמיטת העקב בימין בלא סיוע שמאל דהכי איתא בירושלמי כיצד היא עושה קושרו כדי שיוכל להלך בו ובתר הכי קאמר רבי חנינא בריה דרבי הלל עונבו כדי שיוכל להתיר באחת מידיה. כיצד היא עושה מתירתו בימין ותופסתו בשמאל. ושומטת עקב בימין וגוררת בימין כדי שתהא חליצה והתרתה בימין ויש שעושין קשר ועניבה על הקשר לקיים דברי הירושלמי וטוב יותר לעשות שני קשרים זה על גב זה שמה שאומר בירוש' עניבה היינו כדי שתוכל להתיר בקל בידה אחת בימין. ויש שעושין קשר מן הרצועות התלויות קשורות שני קשרים זה על גב זה מלבד שני הקשרים של הרצועות ועוד שני קרסים בלולאות וזה יותר טוב כדי לעשות חליצה אלימתא כדאמרינן פרק מצות חליצה הא דידן אע"ג דאית ביה חומרתא קטרינן ביה מיתנא. חומרתא היינו קרסים מיתנא היינו רצועות ונראה דמדרבנן הוא מה שצריך האשה לחלוץ בימין דמי כתיב וחלצה ביד דנילף יד יד ממצורע הא אפי' גדמת חולצת בשניה. וצריך לחלוץ קודם שתאכל האשה מפני הרוק פן תאכל דברים הגורמים רוק לבא כדאמר רבא (ק"ו ע"ב) אכלה תומא או גרגישתא לא עשתה ולא כלום מאי טעמא וירקה מעצמה בעינן וליכא ושמא דברים אחרים נמי יש שגורמין רוק כמו רמונים כדאיתא פרק אע"פ וכיוצא בהן. וצריך שיסמוך עצמו אצל הכותל ויעמוד שם כדי שיוכל לדחוק רגלו בטוב בארץ כדאמר אמימר צריך למדחקיה לרגלי'. וצריך שיראו הדיינין הרוק כשיוצא מפי האשה כדאמר רבא צריכי דייני למחזי רוקא כד נפיק מפומא דיבמ' דכתיב לעיני הזקנים וירקה עד דמטי כנגד פניו של יבם וא"צ שיפול הרוק לארץ ואע"ג דפרק החולץ (ל"ט ע"ב) תקין רב יהודה רבנן בגיטא דחליצה ורקת באנפת דוקא דמטי עד לארעא וגם יש ספרים שאינו כתוב שהרי הוא ארוך והיא גוצא וקלטתו הרוח קרינא ביה ומהני. וצריך שלא תרוק דם לחוץ ואע"ג דאמרו ליה ללוי מי כתיב וירקה רוק. מ"מ רוק בעינן כדקאמר התם רקקה דם כשרה. דא"א בלא צחצוחי רוק ומוקי לה במוצצת ודווקא בשותתת לא מהני דאז ליכא רוק עם הדם אלמא רוק בעינן. וכן פירש רבינו שלמה גבי לוי מי כתיב וירקה רוק לחוד וירקה כתיב ואם יש דם מעורב בו לא פסול בכך. וצריך שיחלוץ ברגלו יחף ולא עם בתי שוקים דכתיב מעל רגלו ולא מעל דמעל ואע"ג דסנדל של עץ כשר. ומוקי לה בגמרא במחופה עור וכן אנפיליא של בגד. היינו לפי שתפורין יחד והוי מנעל אחד. אבל המנעל על בתי שוקים מקרי מעל דמעל. וצריך שהמנעל לא יהא ארוך עד למעלה מן הארכובה כדתנן למעלה מן הארכובה פסולה וטעמא משום דכתיב מעל ולא מעל דמעל. אבל השוק אינו קרוי מעל דמעל משום דאסתוירא המחבר השוק והרגל עד ארעא נחיתי אבל רש"י פירש דלמעלה מן הארכובה שנחתך שוקו וכן בגמ' אי כתיב ברגלו הו"א בשוקי לא קא משמע לן מעל רגלו אפילו בשוקו ופירש רבינו שלמה אם נחתכה יחלוץ בשוק דהא כתיב מעל רגלו וקשה למורי רבינו הקדוש דאם נחתך אפילו למטה מן הארכובה לא מצי חליץ תו דלא עדיף אוביו וקפוף דלא חליץ דאתהפיך כרעייהו ואמר רב אשי דלא חלצי משום דאמר אמימר האי מאן דמסגי לעיל ליחתא דכרעיה לא חליץ כ"ש אם נחתך לגמרי אף ע"ג דפריך מרגלים פרט לבעלי קבים דמיירי דנחתך על מתני' דלמטה מן הארכובה כשרה מ"מ פריך שפיר אלמא אין קרוי רגל בשוק. וא"כ כמו דפסלת כשהמנעל גבוה וארוך עד למעלה מן הארכובה משום דלא אקרי רגל א"כ למטה נמי ומשני גבי חליצה כתיב מעל רגלו ובלבד שיהא הרגל שלם אז מותר אפילו למעלה ולא מעל דמעל.
3
ד׳וצריך שיהא המנעל כלו תפור מרצועות עור ולא מחוטי פשתן וקנבוס כדאמר רב (ק"ב ע"ב) סנדל התפור בפשתן אין חולצין שנ' ואנעלך תחש ולא כלשון אחר של רש"י שפי' מנעל של עור ויש בתוכו פשתן כעין שתופרין לבד בתוך המנעל שקורין על כל שטרא דכי האי גונא נר' דשרי כמו סנדל של עץ דתנן כשרה ומוקי לה במחופ' עור ואנפליא של בגד פסולה מוקי לה כשאין מחופה עור לכך נראה כלשון שני שתפור ממש מפשתן ופי' רבי' תם שצריך המנעל מעור בהמה טהורה דומיא דתחש ולא מעור סוס וכלב אע"פ שגם מהם רגילין לעשות מנעלים ותימא מניין לו זה דכיון דתחש לאו דוקא משום דנעל נעל ריבה אם כן מכל עור נמי ומ"מ כיון דנפק מפומיה יעשו לחומרא כדבריו מבהמה טהורה.
4
ה׳וצריך שיהא היבם גדול והיבמה גדולה בשעת חליצה כדאמר איש כתיב בפרשה אם לא יחפוץ האיש וגומר וחלצה נעלו ומקשינן אשה לאיש וכן אמר רב נחמן פרק מי שמת (ב"ב קנ"ו ע"א) בודקים לחליצה ולמיאונין וכן אמר רבא פרק יוצא דופן (נדה מ"ז ע"ב) אבל לחליצה בעיא בדיקה וכן פרק מצות חליצה והלכת' עד שתביא שתי שערות. והא דאמר רבא פרק התקבל (גיטין ס"ה ע"א) גבי שלש מדות בקטנה הגיעה לעונת נדרים שזהו שנה שלפני גדלות חולצת פי' רבינו תם דמיירי לדברי רבי יוסי דאמר פרק מצות חליצה קטנה חולצת וכן נמי איתא התם בהדיא לדברי בריבי חולצת בפעוטות אמר רבא עד שתגיע לעונת נדרים והלכתא עד שתביא שתי שערות וי"א הלכתא נמי הוי מדברי רבא כלומר אע"פ שלדברי רבי יוסי חולצת בהגעת נדרים מ"מ כך הלכה עד שתביא שתי שערות וכן הוי פ' כל שעה (פסחים ל"ב ע"א) דאמר רב אשי לדידי פרזלייהו בנור' והלכתא אידי ואידי ברותחי' האי והלכתא נמי הוי מדברי רב אשי כי היכי דלא תקשי משלהי עבודה זרה דהשפודין של נותר מגעילן ומפ' רב אשי טעמא משום דהיתרא בלע לא צריכי לבון. וגבי חמץ קאמר פרזלייהו בנורא אלא מחמיר היה ולכך לדידי בנור' אבל הלכתא ברותחין. עוד מפ' מו' רבינו פרק התקבל גרסינן רבה ולא רבא חברו של אביי ומייתי ראיה מדתני במדות ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים ואלו פרק מי שמת אמר רבא אמר רב נחמן בן י"ח וזאת הגירסא עיקר התם כדמוכחא שמעתתא.
5
ו׳הלכך צריך שיהא האיש בן י"ג שנים ויום אחד והאשה בת י"ב שנה ויום א' שזהו זמן גדלות שלהן כדתנן פרק בא סימן (נדה ס"ט ע"א) ואח"כ יבדקו האיש אם יש לו שתי שערות בבית הערוה אז קרויין גדולים וראויין לחליצה אבל שערות קודם זמן השנים לא יועילו כלום דשומא נינהו וארכן של שערות כדי לכוף ראשו לצד עיקרו דאמר מר עוקב' הלכה כדברי כולם להחמיר באורך שערות דפליגי במתניתין פרק בא סימן וצריך שיהו גומות קטנות יניקת השערות מן הבשר כדאמר פ' בא סימן (ס"ג ע"ב) אמר רב הונא שתי שערות שאמרו צריך שיהא בעיקרן גומות ואע"ג דאמר שמואל שתי שערות אפילו אחת על הכף ואחת על הבצים ותניא נמי אפי' אחת על קשרי אצבעות של יד ואחרת על הרגל דברי ר"ש אין הלכה כן אלא כרבנן אמר רב אשי עד שיהו שתי שערות במקום אחד אמנם אומר מורי רבינו הקדוש לפי שאין בקיאין להכיר גומות אם יש רבוי שערו' וגם גדלות באיש ובאשה סגי ואם ירצה יבדוק האשה בדדין אם הטו הדדין גדולה היא ומסתמא יש לה שערות כדתנן פרק בא סימן שזהו סימן העליון וא"א לבא עליון עד שיבא תחתון ובדיקת האשה אם יש לה שערות יכול להיות אפי' על פי נשים כדאמרינן ריש בא סימן לאחר הפרק דאיכא חזקה דרבא דאמר הגיעה לכלל שנותיה חזקה הביאה סימנין ולא תמאן לכך לגבי חליצה סמכינן על פי נשים לבדוק את השערות כר"י דהתם וברייתא דהתם דאין האשה נאמנת לומר גדולה היא שתחלוץ מיירי תוך הפרק דליכא חזקה דרבא עד לאחר הפ' כדמוקי לה התם ועוד מוקי לה לאחר הפר' וכר"ש דלית ליה חזקה דרבא אמנם הלכה כר"י לגבי ר"ש כדאמר פ' מי שהוציאוהו ועוד דרבא בתראה הוא וסבירא ליה כר"י התם ולא כפי' רבינו חננאל דפסיק כר"ש ודלא כרבא דמ"ד כר"י תוך הזמן כלאחר הזמן איתותב פ' יוצא דופן וליתא כפי' ר"ת מ"כ פר' בא סימן ואם בודקין בדדין אי שוכבין או מוטין זה הדבר יכול האיש לבדוק בלא גנות וטוב הדבר דא"א לבא עליון עד שיבא תחתון קודם אבל לגבי מיאון אם באו לכלל שנים שאין האשה נאמנת לומר אין לה שערות כדי למאן ולא מבעיא אם בעל דא"כ אפי' אנשים לא מהימני דחוששין שמא נשרו היכא דבעל אלא אפי' לא בעל נמי דהשתא מהימנא ולא חיישינן שמא נשרו מ"מ לא ממאנא בזמן הזה משום גומו' דפסקינן אע"פ שאין שערות ומי יוכל להבחין דבר זה שלא יהיו גומות ועוד דשמא שתי שערות מהני אפי' אחת בגבה ואחת בכריסה או על קשרי אצבעותיה ורגליה ומי יוכל לבדוק כל גופה ולעמוד על אמיתת הבדיקה ואפי' גברי לא מהימני כ"ש נשים וחשבון השנים של איש י"ג שנים ויום אחד ושל אשה י"ב שנה ויום אחד אם גדולי' הם הרבה או יש להם שערות הרבה בבית הערוה או בזקן אין חוששין ושפיר חולצין ואם לאו יש ספק בדבר אומר מורי רבינו יצחק בר"ש דאין האב והאם נאמנין כדתניא פרק האומר בקדושין נאמן האב לומר על בנו בני זה יש לו י"ג שנים ויום אחד ובתי זאת בת י"ב שנים ויום אחד לנדרים ולערכין ולהקדשו' אבל לא למכות ולעונשין ומסתמא כמו שאין נאמן למכות ולעונשין ה"ה לחליצה דהוי דבר שבערוה דאינו נאמן ואפי' ראינו שעמד להתפל' והשלים לעשרה בית הכנסת אין בכך כלום דשמא ע"פ האב עשו כן שנאמנין לנדרים ולהקדשות ואע"פ דשרינן ע"פ קרוב או אשה שהיבמה אשת המת אחיו של חולץ כדאמר פרק החולץ (יבמות ל"ט ע"ב) משום דאינהו מרתתי משום דהוי מילתא דעבידא לאיגלויי ואע"ג דאמרינן סוקלין ושורפין על החזקות פ' עשרה יוחסין (קדושין ד' ע"א) היינו דווקא בבנים קטנים שבוכים אחר האם וגם האשה מכרת יותר בניה אבל בשנים רגילי דטעו ולא מהימני מיהו ברייתא מתוקמא במקום שלא הוחזקו ע"י שכנים שלא נולדו באותו מקום שאין אנו יודעין כי אם ע"פ האם אבל אם הוחזקה שהגיעו לכלל שנים אז יועילו השערו' שהרי הוחזקה נדה בשכונתה בעלה לוקה עליה. ובירושלמי בקדושין האיש ואשה שעומדין בבית אחד בחזקה שהיא אשתו הויא חזקה מעליית' ועוד כי רוב פעמים שערות אינן באות לפני הגעת שנים אי נמי ברייתא דאין האב נאמן מיירי דאין כאן שערות והאב מעיד שהגיעו לכלל שנים והביאו שערות ונשרו לכך אינו נאמן מיהו יקשה על זה דמשמע שהאב אינו בא להעיד על השערות כי אם על השנים כל זה דקדק רבינו הקדוש ובתקון חליצה שפי' ר"ת מפורש וזה לשונו. אם יצא קול שהגיעה יבמה לכלל שנותיה חשבינן לה בהכי הוחזקה בשכנותי' שהגיע' לכלל שנותיה והוחזקה והגיעה לסימנין בשכנותי' אינה צריכה בדיקה כדאמרינן פרק מלקין וסוקלין על החזקות ואע"פ שאין שורפין תרומה חומרא בעלמא הוא הוחזקה היינו שיצא עליה קול שעברו עליה י"ב שנים ויום אחד וגם יוצא עליה קול שיש לה סימנין עכ"ל. וקצת יש להשיב על דברי הארי דההיא דסוקלי' על החזקות אינה ראיה לכאן כדפירשתי לעיל והא דקאמר אין שורפין עליה תרומה. היינו חומרא בעלמא לא ידע מו' רבינו מאי קאמר אלא מן הדין הו' דאין שורפין הטומאה דרוב תנוקות מטפחין אינו רוב גמור מדהוצרך לומר התם עשאוהו חכמים כמי שיש בו דעת לישאל ואי רוב גמור הוה אפילו אין בו דעת לישאל נמי נימא ובפרק כל היד נמי בשלשה מקומות הלכו חכמים אחר הרוב למעוטי ההיא דתנוק דלא שרפינן ואי רוב גמור לא אשכחן בשום מקום שהחמירו שלא לשרוף.
6
ז׳הלכך אם יש להם רבוי שערות ארוכות הרבה או רבוי שערות כמו שרגילות לאיש גדול ולאשה גדולה אז מותר' לחלוץ דמסתמא הגיעו לכלל שנות גדלות ואם אין להם כל כך שערות ויש ספק אם יש להם שנים של גדלות אז אם יש לה קול בדבר והוחזקו בשכנים ובגבירות שלא על פי שיש לאיש י"ג שנה ויום אחד והאשה יש לה י"ב שנה ויום אחד סגי בהכי להחזיקם בגדולים עם השערות שאנו רואין ואין השערות שומא ואין צריך להביא עדים על הלידה וכי תימא דאמרינן ריש בא סימן בודקין אותו לפני הפרק דאי הנהו משתכחי לאחר הפרק שומא נינהו. ואם כן כי בדקינן ומצאנו שערות לאחר השנים של גדלות ניחוש דילמא מקודם לכן בעודם קטנים באו אלו השערות ושומא נינהו אומר מו' רבינו ודאי לכתחלה בודקין אותו לפני הפרק לברר הדבר ואם לא בדק לא הפסיד אלא כי נמי לא בדק עד לאחר הפרק שהגיעו לכלל שנים ומצאו שערות אין לחוש דמקודם לכן לא באו וראיה לדבר מדא"ל רבי לא בדק זיל בדקה והרי מקמי הכי לא נבדקה ויש לדחות שאמר לו לבודקה בדדין אם הטו שזהו סי' העליון וא"א לבא עד שיבא התחתון. וגם מעובדא דבני ברק דפרק מי שמת דאמר מהו לבודקן ויש לדחות אם מצאו הסימנין יש לסמוך על חזקה דריש לקיש דאין העדים חותמין על השטר עד שנעשה גדול ויש ראיה גדולה דאמרי' פרק בא סימן נאמנת אשה לומר קטנה היא שלא תחלוץ והשתא מאי אהני דיבורא הלא אפילו אמרה יש לה שערות לא חלצה דקתני סיפא ואינה נאמנת לו' גדולה היא שתחלוץ. אלא הכי פי' כי בדקניה ומצאו לה שערות נאמנת לומר הני שערות מקודם לכן ושומא הוו ואי לא מעיר' האשה כלום חלצה שפיר דאמרי' הני שערות לאחר הפרק באו והא דקתני ואינה נאמנת לומר גדולה שתחלוץ מוקי לה התם כר"י דאמר תוך הפרק מקריא גדולה כלאחר הפרק ובתוך הפרק ליכא חזקה דרבא ולכך אשה לא מהימנא אבל לאחר הפרק שיש לה שנים עשר שנים ויום אחד איתא לחזקה דרבא ואשה מהימנא ואע"ג דלשון שני מוקי לה תלמוד' אף לאחר הפרק והרב ר"ש דלית ליה חזקה דרבא. מ"מ קיימא לן כלשון ראשון דמוקי לה כר' יהודה דאית ליה חזקה דרבא ולכך בודקי' בזמן הזה שפיר נשים חדא דרבא הוא בתראה והלכה כמותו. ועוד דאמרי' פ' מי שהוציאוהו (עירובין מ"ו ע"ב) ר"י ור"ש הלכה כר"י אע"ג דר"ה פסק כר"ש אינו נכון כדפי' רבינו תם מ"כ ובאותה ברייתא נמי דקתני נאמנת אשה לומר גדולה היא שלא תמאן ואינה נאמנת לומר קטנה היא שתמאן יש תימה מה אנו צריכין לנאמנותה לומר גדולה היא ולא תמאן הלא אפי' שתקה או אפילו קטנה היא בשביל כך לא ממאנה. ויש לפרש הכי כגון שבדקוה גברי ולא מצאו בה שערות ורוצים למאנ' וכגון שלא בעל דלא חיישינן שמא נשרו אבל היכא דבעל דאיכא ספקא דאורייתא נאמנת אשה לומר ראינו בה שערות ונשרו ולא ממאנת.
7
ח׳תנן פרק החולץ היבמה לא תחלוץ ולא תייב' עד שיהא לה ג' חדשים וכן שאר נשים לא ינשאו ולא יתארסו אחת בתולות ואחת בעולות שנתאלמנו או נתגרשו בין מן הארוסין בין מן הנשואין וכן הלכה ואע"ג דאמר רב אשי אמר ר' יוחנן הלכה כר' יוסי דאמר כל הנשים יתארסו חוץ מן האלמנה מפני האיבול ואבול שלה ל' יום אין הלכה כן דהא אמר ר' חייא בר אבא חזר בו ר' יוחנן ואסר הכל אפי' ארוסה ליארס. ואמר רב יוסף ממתניתא דכרמא הדר ביה דמתניא בתר ההיא דרדופה דא"ר ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה שמעתי מפי חכמים בכרם ביבנה כולן צריכות להמתין ג' חדשים ונראית שהיא עיקר כיון שנשנית בכרם ביבנה וכן סומכין העולם על אידך דבכרם ביבנה דתניא פרק הערל (ע"ה ע"ב) אמר ר' ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה שמעתי מפי חכמים בכרם ביבנה כל שאין לו אלא ביצה אחת הרי הוא כסריס חמה וכשר ועל זה אנו סומכין העולם להכשיר בני אדם הנתוקין שכורתין מהם ביצה אחת אע"ג דמתני' פליגא עלה דתנן איזהו פצוע דכא כל שנפצעים בצים שלו אפי' ביצה אחת אע"פ שיש לחלק בין פצוע לסריס אינו נראה.
8
ט׳תנו רבנן יבמה שחלצו לה אחים בתוך ג' חדשים של מיתת הבעל צריכה להמתין להנשא ג' חדשים חלצו לה לאחר ג' חדשים אינה צריכה להמתין להנשא לכלום הוי ג' חדשים שאמרו משעת מיתת הבעל ולא משעת חליצת היבם ולא דמי לגט דאמר רב משעת נתינה כדמפרש התם.
9
י׳הלכך אשה הרוצה לחלוץ צריכה להמתין לה עד לאחר מיתת הבעל שלשה חדשים ומותרת לינשא מיד אפי' מת בעלה מן הארוסי' וגם אפילו אינה רוצה רק ליארס צריכה להמתין ג' חדשים ממיתת הבעל גזירה אטו נשואה לינשא שצריך ג' חדשים משום הבחנה והיכא שמת היבם לאחר יותר משלשה חדשים ממיתת אחיו הבעל אפי' הכי צריכה להמתין שלשה חדשים אחר מיתת היבם כך פסק רבינו תם בתשובה לרב אהרן ברבי יוסף.
10
י״אתנן פ' קמא דבכורות (י"ג ע"א) מצות ייבום קודמת למצות חליצה בראשונה שהיו מתכונים לשם מצוה עכשיו שאין מתכוונין לשם מצוה מצות חליצה קודמת למצות ייבום אמר רב אין כופין וכו'. פי' ר"ת דהכי הלכתא דמצות חליצה קודמת למצות ייבום בזמן הזה כסתם משנה דבכורות וכסתם משנה דט"ו נשים פוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן מן החליצה ומן הייבום ובגמ' דייק מדלא תנן מן היבום ומן החליצה מני אבא שאול היא דאמר מצות חליצה קודמת למצות יבום ופרק מצות חליצה נמי תני בר קפרא לעולם יבדוק אדם בחליצה כאבא שאול וכן פ' אע"פ (כתובות ס"ד ע"ב) אמר רב טובי בר קיסנא אמר שמואל כותבין אגרת מרד על ארוסה ואין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם. ופריך מברייתא אחת ארוסה ושומרת יבם כותבין ומשני במסקנא אידי ואידי שתבע ליבם כאן במשנה ראשונה כאן במשנה אחרונה אלמא שמואל סובר דמשנה אחרונה דמצות חליצה קודמת למצות יבום וכן הלכה כר' יצחק דאמר פרק החולץ דחזר ר' לו' דמצות ייבום קודמת ורבינו חננאל פסק פרק מצות חליצה כמו כן דמצות חליצה קודמת. כך פי' רבי' תם ובירושלמי פ' קמא דיבמות רבי יוסי בן חלפתא חרש חמש חרישות וחמש נטיעות ארזים נטע בישראל ודרך סדין בעל פיר' יבמתו היתה ולא היה רוצה ליהנות ממנה רק מעט ונתן סדין בינו לבינה רק נקב עשה בסדין דרך מקום ביאה והוליד ממנה ה' בנים אמר רב (יבמות שם) אין כופין פי' אין כופי' אותו לחלוץ וקאי אעכשיו דמצות חליצה קודמת בתר מתניתין דבכורות. וכי אתי לקמי' דרב אמר להו אי ניחא לך ליבומי יבם בדידך תלא רחמנא אם לא יחפוץ וגו'. וחלצה נעלו הא אם חפץ יבם ואף רב יהודה סבר אין כופין מדאתקי' רב יהודה בגמ' דחליצתה ואמינא ליה אי צבית ליבומי יבם ואי לא אטלע לה רגלא דימינא ופי' רבי' שלמה וז"ל אין כופין אותו לחלוץ אי ניחא לתרוייהו ליבומי. אבל אם לא תרצה האשה לייבם מחמת שנתנה אמתלא לדבריה מטעינן ליה וחליץ ואם אין יכולין להטעותו כופין לחלוץ כדאמר רב ששת מניין ליבמה שנפלה לפני מוכה שחין שאין חוסמין אותה ולאו דווקא מוכה שחין אלא בכל אמתלא שתתן לדברי' כדתנן בהמדיר (כתובות ע' ע"א) בורסי שמת לו אח בורסי אמרו חכמי' יכולה היא לומר לאחיך הייתי יכולה לסבול ולך איני יכולה לסבול. וקיימא לן באע"פ כותבין אגרת מרד על ארוסה ואין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם מכל אלין כפינן ליה וחליץ ושקלא כתובה עכ"ל. ויש להקשו' על פירושו דלא חזינן דכפינן ליה לחלוץ אלא במוכה שחין ובורסי דווקא שהן מאותן השנויין פרק המדיר שכופין אותם להוציא אבל בשאר אמתלאו' לא כפינן ליה וההיא דאין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם אין ראיה דכפינן ליה לחלוץ דא"כ אפי' בלא אמתלא נמי ועוד אי כפינ' לחלוץ א"כ מה חדוש הוא שאין כותבין עליה שומרת יבם פשיטא דהא לא שבקינן ליה לאיניש לייבם וגם התם קאמר ר"י תבעל ליבם אין נזקקין לו לכתוב עליה אגרת מרד פשיטא שהרי גם האיש כפינן לחלוץ. וגם מדאמר רב אי צבית ליבומי יבם וכן רב יהודה משמע דלא כפינן ליה לחלוץ.
11
י״בהלכך אע"פ שכך הלכה דמצות חליצה קודמת מ"מ כך הלכה דלא כפינן ליה לחלוץ דהוה ליה חליצה מעושה ופסולה אלא מטעינן ליה לומר חלוץ והיא תתן לך מאתי' זוז ובשביל כך אינה חייבת ליתנם כדאיתא פרק מצות חליצה ואי לא מצינן להטעותו שבקינן ליה ולא עבדינן ליה כפייה אלא א"כ הוא מאותן שכופין אותם להוציא ולא מבעיא אם אין ליבם אשה דלא כפינן ליה לחלוץ אלא אפילו יש לו אשה כבר דאמרינן פרק הבא על יבמתו הנושא אשה על אשתו כופין אותו להוציא ויתן כתובה. וגם בלא ההיא יש במקומנו חרם קדמונית שלא לישא שתי נשים אפי' הכי לא כפינן לחלוץ דשמא כיון דנפלה ממילא לא מקרי שתי נשים כיון שהשנייה אשה דקנו לו מן השמים הלכך לא כפינן ליה לחלוץ וגם לא שבקינן ליה לייבם כיון דמצות חליצה קודמת. וההיא דאמר רב אין כופין פי' רבינו תם בע"א ומפרש דקאי אבראשונה שהיו מתכוונין לשם מצוה מצות יבום קודמת והוי פי' אמר רב אין כופין אותו לייבם וגם יש ספרים שכתוב בהם מצות יבום קודמת בהדיא אמר רב אין כופין כי אתי לקמי' דרב א"ל אי ניחא לך חלוץ אי ניחא לך יבם מיירי באותן שבאו לפני רב. והיה יודע שהיו מתכוונין לשום מצוה והיה אומר להם כן. וכן סבר רב יהודה אין כופין לייבם אפי' לאותן שכוונתן לשם מצוה היה כותב ואמינא ליה אי צבית ליבומי ייבם ואי לא אטלע לה רגלא דימינא. וכן פי' רבינו חננאל דאין כופין זהו ליבם וקאי אמצות יבום קודמת דקאי דגריר' בתר מתניתין דבכורות דקתני סיפא ועכשיו שאין מתכוונין לשם מצוה מצות חליצה קודמת. וגריס חזרו לומר מצות יבום קודמת אמר רב אין כופין אך רבי' תם לא גריס אותו חזרו לומר משום דסבר מצות חליצה קודמת כדפי' לעיל. וגם רבינו חננאל פסק כן פרק מצות חליצה קודמת מצוה בגדול ליבם לא רצה הולכין אצל הקטן הימנו עד שמגיעין אצל קטן שבכולן לא רצו חוזרין אצל הגדול שבכולן ואם האיש בעיר אחרת והאשה בעיר אחרת משפט היבמה הולכת אחר היבם. סדר חליצה כך היא ומשפטה דרך קצרה והראיו' כתבתי למעלה באורך.
12
י״גיבררו שלשה דיינין ויוסיפו עוד שנים להשלים לחמשה לפרסומי מלתא ויזהרו שלא יהיו קרובים זה לזה ולא ליבם ולא ליבמ' ויאמרו נלכה למקום פלוני כדי לחלוץ כדאמר רבא צריכי דייני למקבע דוכתא שנאמר השערה שצריך לברר המקום תחלה וילכו שם וישבו והאיש והאשה יעמדו הכל כעין דין בשעת חליצה כדאמר ר' חייא בר אבא ביני עמודי ולא מועמד ואמר נפיק כדמוכח פרק בתרא דמועד קטן. ואע"ג דדריש לה בספר עמידה מועמד ואמר אסמכתא בעלמא הוא. ועוד דאי דרשא גמורה אם כן ליהוי עיכובא מעכבא. והתניא בין יושב בין עומד בין מוטה כשרה. אלא העמידה הויא מטעם כמו דין. וישאלו בית דין אם יש שלשה חדשים ממיתת הבעל ואח"כ יעידו לפניהם שזה היבם הוא אחיו של מת ושהיה אותו המת בעל של אשה זו. ובעדות אפי' על פי קרוב או ע"פ אשה כדאיתא פרק החולץ ואח"כ ישאלו אם יש לאיש שלשה עשר שנה ויום אחד ולאשה שנים עשר שנה ויום א' ואע"ג שאין האב נאמן על השנים כדתניא פרק האומר בקדושין מ"מ א"צ להביא עדים על השנים אלא אם הוחזקה גדולה בשנים על פי הגבירות והשכנים שלא ע"פ האב סגי בכך ואח"כ יבדקו אם יש שתי שערות באשה בבית הערוה ובאיש בזקן או בבית הערוה ואין לחוש שמא מקודם הזמן באו והיו שומא. והבדיקה של יבמה יכולה להיות על פי נשים כיון דהגיעה לכלל שנותיה סמכינן על פי נשים משום חזקה דרבא דאמר חזקה הביאה סימנין כר"י דפרק בא סי' דהלכה כמותו לגבי דר"ש וברייתא דאין אשה נאמנת לומר גדולה היא שתחלץ מיירי בתוך הפרק דליכא חזקה דרבא לר"י דהלכה כמותו ולכך אם יש רבוי שערות או שערות ארוכות הרבה א"צ לבדוק יותר וגם על שנותיה נמי יש לסמוך שהגיעו אם יש רבוי שערות בלא הוחזקה על פי שכנות ולא עדות ואם בדקו שהדדין שוכבין או מוטין אז היא גדולה בודאי שזהו סימן העליון ותנן א"א לעליון עד שיבא התחתון ואחרי שנתברר הדבר שהם גדולים בשנים ובשערות יזהרו ב"ד שלא אכלה האשה עדיין דבר באותו יום שמא אכלה דברים המביאין וגורמין רוק לבא ואמר רבא אכלה תומא או גרגישתא לא תחלוץ דכתיב וירקה מעצמה והוא הדין רמונים כדאמר פרק אעפ"י ושאר דברים שאינן עולין על לב אדם ואח"כ יאמרו ב"ד ליבם הגדול אי ניחא לך יבם אי ניחא לך חלוץ ואם חפץ לחלוץ יקחו מנעל שכולו עור וגם תפור מעור ורצועות תלויות בו וראשיהן תפורות בו וגם קרסים בלולאות כדאמרינן פרק אע"ג דאית ליה חומרתא קטרינן ליה מיתנא. והמנעל לכתחלה יהיה שלו וגם מנעל ימין ואפי' בדיעבד צריך ליתנו ברגל ימין דילפינן רגל רגל ממצורע. וברגל יחף שלא יהא מעל דמעל ושלא יהא המנעל ארוך עד למעלה מן הארכובה דלא ליהוי מעל דמעל ואח"כ יכרוך הרצועות סביב רגלו על אזני המנעל וישים הקרסים בלולאות למהוי חליצה אלימתא ותאמר האשה מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי. וצריך שתאמר בלשון הקדש כדתנן פרק מצות חליצה ופרק אלו נאמרין וצריך שתאמר האשה יחד אלו שתי תיבות בלי שום הפסק לא אבה בלא וי"ו כדאיתא במסורת שלשה חסרי' לא אבה יבמי לא אבה ה' השחיתך וישראל לא אבה לי בתלים ואח"כ יאמר לא חפצתי לקחתה ואח"כ יעמוד האיש אצל הכותל או אצל העמוד וידחוק רגלו בארץ כדאמר אמימר האי מאן דחליץ למדחקי' לכרעיה ואחר תתיר האשה קשר הרצועות והקרסים מן הלולאות הכל בידה הימנית ולא תהא שמאל מסייעת כדאיתא בירושלמי אע"ג דמן התורה א"צ ימין דגדמת בשניה מועיל כדאמר ללוי מי כתיב וחלצה ביד ותהא שומטת המנעל מן העקב ותחלוץ כל המנעל והכל מעומד לא מוטה ולא יושב כדפירש לעיל וצריכי דייני דליחזו רוק מדנפיק מפומא דיבמה עד כנגד היבם ואינו צריך עד ארעא אלא אם הוא ארוך והיא גוצא וקלטתו הרוח קרינא ביה בפניו ואם היא ארוכה והוא גוץ וקלטתו הרוח לא מהני מידי דבעינן עד דמטי להדי אפיה ואחרי כן קוראה בלשון הקדש ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל והעומדים שם יאמרו שלשה פעמים חלוץ הנעל חלוץ הנעל חלוץ הנעל אמר רב יהודה מצות חליצה קוראה וחולצת ורוקקת וקוראה זה סדר מורי ה"ר ברוך ברבי יצחק.
13
י״דסליקו הלכות חליצה
14