ספר התרומה, פסקים קל״דSefer HaTerumah, Psakim 134
א׳לפני אידיהן של עכו"ם ג' ימים אסור לשאת ולתת עמהם ולהשאילן ולשאול מהם להלוותן וללוות מהם לפרעם ולפרוע מהם ובגמרא אמר שמואל בגולה אינו אסור אלא יום איד בלבד ומשמע דהכי הלכה ואע"ג דעל נחום המדי דאמר נמי יום אחד לפני האיד אסור ואפ"ה קא אמרי ליה רבנן נשתקע הדבר ולא נאמר היינו משום דנחום המדי מיירי אף בארץ ישראל אבל בגולה לית דפליג אדשמואל ואף ע"ג דלחד לישנא מוקי מלתא דשמואל בתנאי בגמרא גבי חכמים היינו תנא קמא מ"מ הלכה כמותו ועוד דאיכא לישני טובא בגמ' דמצי סברי כולהו תנאי כשמואל ועוד דלרבי יוחנן דאמר נשא ונתן אסור ור"ל אמר מותר ותניא כוותיה דריש לקיש צ"ל דלר"י נשא ונתן איכא בינייהו וסבר ר' יוחנן כחד מינייהו אבל דשמואל סברי כולהו תנאי שפיר והשתא לא תקשי כיון דתני' כוותיה דריש לקיש אמאי לא חשיב ליה בהחולץ בהדי הני תלת דהלכה כריש לקיש לגבי ר' יוחנן וחשיב נמי חליצת מעוברת כדתניא כוותיה דריש לקיש אלא כיון דאשכח ר' יוחנן תנא דסבר כוותיה כדפריש' אין הלכה כריש לקי' והאידנא אין נזהרין מלשאת ולתת עמהם אפילו ביום אידם וליכא לאסור מטעם דכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו דהא מהא טעמא שרי תלמודא פרק בתרא רב יהודה שדר קרבנא לאבי דרבא ביום אידם אמר קים לי בגויה דלא פלח לעכו"ם ואע"ג דקאמרי' התם דגר תושב הוה הא קאמר נמי התם רבא שדר ליה לבר ששך אמר קים לי דלא פלח לעכו"ם ולא קאמר התם גר תושב הוה ועוד פירש שיש להתיר משום איבה דאמרינן בפרק קמא (ו' ע"ב) רבי יהודה נשיאה שדר ליה ההוא גברא דינרא קסרייאנא אמר אשקליה אזיל ומודי לא אשקליה הויא ליה איבה וכן פרק שני בת ישראל מיילדת עכו"ם בשכר אמר ר' יוסף משום איבה ועוד יש להתיר מפני שנראה כמחניף לו כדאיתא בירושלמי במה דברים אמורים בעכו"ם שאינו מכיר אבל במכירו מותר שאינו אלא כמחניף לו ותניא היה נכנס לעיר ומצאן שמחים שמח עמהם שאינו אלא כמחניף להם ומהני טעמי דאיבה ומחני' אין להתיר רק להשאילן ולהלוותן ולפורען כשהעכו"ם תובע חובו אבל לשאת ולתת עמהם דהיינו מקח וממכר לא דיכול הישראל לומר אין לנו לקנות שום דבר ולא למכור וכן לשאול מהם ולפרוע מהם מה יודע העכו"ם שמניחו בשביל אידו אבל מטעם דקים לן בגוייהו דלא אזלי ומודי יש להתיר הכל ולפרוע מהם נמי פסקי' בגמ' כר' יהושע בן קרחה דאמר מלוה על פה נפרעין מהם מפני שהוא כמציל מידם ואפי' חובות שיש לו חותם נמי יש לומר דהרבה יש שאין בטוח בטוב מחובו ואפי' אותו שסבור להיות בטוח בטוב יש להתיר לתבוע לעכו"ם ביום אידו מדאמרינן בירושלמי אפי' מלוה בשטר או ב"ד היא לא כל שעה אדם זוכה ליפרע מהן ולהלוותן פי' רבינו תם דהיינו דווקא בחנם אבל ברבית שרי דלא שייך כאן אזיל ומודה אלא מצטער הוא בדבר כדאיתא בקדושין לזבון איניש ברתיה ולא לוזיף ברביתא מיהו יש להתיר אפי' בחנם מן הטעמים שבו ומ"מ יש לאסור מטעם לפני עור לא תתן מכשול שהולכין ונודרין תקרובת לעכו"ם מן המעות ביום אידם ויש לסמוך באותם מעות שנותנין אינן קרויין תקרובת כי אם אותן שהם לקנות תשמישי עב"ז כדתנן לקמן פ' רבי ישמעאל (נ"א ע"ב) מצא בראשו מותרת משם אין ראייה דמותרין איכא למימר משום דלא אסרינן אלא תקרובת שהיא כעין פנים אבל מ"מ תקרובת מקרי ואסור להלוותן משום לפני עור וגו' ויש להתיר מטעם דאין נותנין כ"כ שלא יוכלו אותו מעט ללותו מעכו"ם אחרים אפי' לא היינו מלוין להם דהא גבי לא יושיט כוס של יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח מוקי לה לקמן דווקא בתרי עברי דנהרא שלא היה יכול ליקח אם לא נתן לו ישראל ועוד פיר' ר"ת דכל מקח וממכר שרי לעכו"ם ביום אידו ולא אסרה מתני' אלא מידי דתקרובת ופירושו הכי הוי ולשאת מהן מעות ולתת להם חליפין מידי דראוי להן להקריב אבל שאר דברים שרי דלא שייך אזיל ומודה במקח וממכר כיון דנותן לו מעות חליפין תחת המקח שקונה וגם אין בטוח שירויח בסחורה זו ולא זו חזינא טעמא דאזיל ומודה מפורש בתלמו' רק לגבי להשאילן וללוותן ולפורען ומביא ראיה מדפריך תלמודא ומי בעינן ג' ימים והתנן בד' פרקים המוכר בהמה לחברו צריך להודיעו אמה מכרתי לשחוט בתה מכרתי לשחוט ומשני לאכילה סגי ביום אחד להקרבה בעינן תלתא יומי אלמא לא מיירי מתני' אלא במידי דתקרובת מיהו יש לפרש דפריך כיון שאין רגילות לבקש ג' ימים קודם האי דצורך תקרובת אם כן אין שם של עכו"ם שגור בפיהם כל כך קודם דליתסר מקח וממכר מטעם דאזיל ומודי. א"כ פריך הכי אי טעמא דלשאת ולתת הוי משום לפני עור לא תתן מכשול אם כן אינו אוסר אלא מידי דתקרובת ואם כן למה בעי ג' ימים עוד היה מביא ראיה מדאבעי' להו (ו' ע"ב) טעמא דלשאת ולתת משום הרויחה פי' שמרויח ומשתכ' בסחורתו ואזיל ומודי אי משום לפני עור ואין אסור למסור להם אלא במידי דתקרובת נפקא מינה דאית ליה בהמה לעכו"ם דלפני עור ליכא ואמאי לא קאמר נפקא מינה למכור להם דברים שאינם תקרובת לכך מפרש הכי דפשיטא אינו אסור למכור אלא מידי דתקרובת משום הרויח' שיש לו עתה ריוח בהמות רבות ויכול עתה להקריב המובחר והטוב או דילמא משום לפני עור לא תתן מכשול והיכא דאית ליה בהמה לעכו"ם שרי דלפני עור ליכא והשתא הרויחה אין לשון שמרויח ומשתכר אלא לשון ריוח ובהמות רבות ובגמ' דקתני בברייתא דרב זביד דבר שאין מתקיים מוכרים להם ואין לוקחין מהם היינו כל מילי אפי' מידי דתקרובת כיון שלא יתקיים עד יום האיד ולא לוקחי' מהם היינו דורון דומיא דההוא דינרא דשדר ההוא מינא לר' יהודה נשיאה דמייתי התם בסמוך ואית ספרים דגרסי אבל בדבר המתקיי' אסיר אי לאו משום איבה ותו הא דבסיפא הברייתא דתניא כוותיה דר"ל דקאמר לא אמרו אלא דבר המתקיים אבל דבר שאין מתקיים מותר ואפי' בדבר המתקיים נשא ונתן מותר ובלישנא אחרינא מסיים בתוספתא לקח ונתן מותר ומשמע הא לכתחלה אסור אפי' ליקח ובברייתא דרב זביד שרי ליקח דבר המתקיים. ותו הא כיון דבין דבר המתקיים ובין דבר שאין מתקיים בכל חד איכא איסורא והיתרא אם כן הוי מצי למימר כמו כן לא אמרו אלא בדבר שאינו מתקיים אבל בדבר המתקיים מותר וי"ל כיון דמתניתין לא מיירי אלא למכור מידי דתקרובת. א"כ שפיר קאמר לא אמרו אלא בדבר המתקיים אע"ג דבדבר שאין מתקיים נמי אסור קבלת דורון בזה לא מיירי. ודבר המתקיים דשרי בברייתא דרב זביד ליקח מהם בדורון היינו מידי דתקרובת דממעט לתקרוב' ומצטער לאחר זמן אבל ברייתא דלעיל דמסיים בה בלוקח ומכר מותר דמשמע אבל לכתחלה אסור ה"ק אפי' בדבר המתקיים שיש למצוא בו איסור בין ליקח בין למכור ליקח כגון לקבל דורון בדבר שאין ראוי לתקרובת כי ההיא דינרא ולמכור בדבר הראוי לתקרובת אפי' הכי בדיעבד אם לקח ומכר מותר ולפי' רש"י דפי' לשאת ולתת מקח וממכר תקשי כי הוה נמי מצי למימר לא אמרו אלא בדבר שאין מתקיים שאסור ליקח משום שמתאוה למכרו כגון ירק וכיוצא בו וגם צריך לומר דברייתא פליגן אהדדי וצ"ע. נשא ונתן ר"ל אמר מותר ר"י אמר אסור היינו דווקא בלפני אידיהן אבל ביום אידם לכולי עלמא אסור כדאיתמר בברייתא ובלפני אידיהן הלכה כר"י דאסר מדלא מני לה בברייתא בהדי תלת פרק החולץ דהלכה כר"ל ואע"ג דתניא כוותיה דר"ל ר"י אשכח תנא כוותיה לקמן דפריך חכמים היינו תנא קמא ומשני נשא ונתן איכא בינייהו ור' יוחנן סבר כמאן דאסר אבל ליכא למימר דלא אצטריך למחשבה בהדי תלת משום דתניא כוותיה דהא חשיב חליצה מעוברת. דתניא כוותיה דר"ל.
1
ב׳ר' יהושע בן קרחה או' אומר אדם לחברו בשבת הנראה שתעמוד עמי לערב א"ר יוחנן הלכה כר' יהושע בן קרחה היו שנים אחד מטמא ואחד מטהר אחד אוסר וא' מתיר אם א' מהן גדול ממנו בחכמה ובמנין הלך אחריו ואם לאו הלך אחר המחמיר ר"י בן קרחה או' בשל תורה הלך אחר המחמיר בשל סופרים הלך אחר המיקל א"ר יוסף הלכה כר"י בן קרחה ובתלמוד יש איכא דאמרי ואין מפורש איזה עיקר ופרש"י בשל תורה הלך אחר המיקל מיד כרבנן זיל בתר בתרא ור"ת וריב"א פירשו דסברא דכל איכא דאמרי ללשון ראשון כטפל לגבי עיקר ושוב חזר ר"ת לומר דבשל סופרים הלך אחר המיקל כמו בשמעתי' בפלוגתא דתרי תנאי נחום המדי אומר שואל אדם צרכיו בשומע תפלה. וכן הלכה כדקאמר תלמוד' דעבדי כוותיה משום דתליא באשלי רברבי וכן פסק שמואל ורב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמי' דרב אע"פ שאמרו שואל אדם צרכיו בשומע תפלה אם ר"ל בסוף כל ברכה מעין ברכה אומר' כדאמר רב חייא בר אשי או' רב אם יש חולה בתוך ביתו או' בברכת חולים אם צריך לפרנסה אומר בברכת השנים וכן א"ר יהושע ב"ל אע"פ שאמרו שואל אדם צרכיו בשומע תפלה אם רצה לומר אחר תפלתו אפי' כסדר יוה"כ אומרה קודם אלהי נצור משמע דווקא אחר תפלתו יכול להאריך אבל באמצע הברכות אין יכול להאריך ועתה הוא רגילות לו' סליחות באמצע סלח לנו ומרבין תחנונים באמצע הברכה ושמא י"ל דצרכי צבור שאני ושרי אבל צרכי יחיד אין להאריך כי אם אחר תפלתו ועוד י"ל דלרבות' נקט אפי' לאחר תפלתו שכבר הפסיק מלומר תחנונים ואמר כבר שלש אחרונות שבו דברי שבח סד"א שאסור לומר תחנונים ולצרפן בתפלתו עד לאחר אלהי נצור ויעקור רגליו קמ"ל דשרי וכ"ש בשומע תפלה ובאמצע כל הברכה שמותר לו' מענינה.
2
ג׳תניא בסדר עולם רבי יוסי אומר מלכות פרס בפני הבית שלשים וארבע מלכות יון בפני הבית מאה ושמנים מלכות בית חשמונאי מאה ושלש מלכות הורודוס מאה ושלש הרי ארבע מאות ועשרים שנה שעמד הבית אמר רב פפא אי טעיתנא שרוצה למנות שנים שאחר חורבן ולא ידע פרטא כמה הוי לשייליה לספרא כמה חשיב וליטפי עלייהו עשרים שנים שהסופר כותב בשטרות הזמן ממלכות יונים כדתניא בגולה אין מונין אלא למלכות יוונים בלבד ומלכות יון היתה קודם חורבן שפ"ו שנים כדאיתא בבריתא דר"י דלעיל. ושש שנים של תחלת מלכותו בעילם שלא מלכו רק בעילם לא קחשיב א"כ הסופר חשיב ש"ף שנים קודם החורבן וכי הוו ב' וחד שנין לאחר החורבן חשב הסופ' ד' מאות וחד שנה אם כן פרט' דסופר הוי שנה אחת וכי טפי תנא עליה ב' שנה משכח לחומריה שיש מן החורבן כ"א שנה.
3
ד׳וצריך שיהא המנעל כלו תפור מרצועות עור ולא מחוטי פשתן וקנבוס כדאמר רב (ק"ב ע"ב) סנדל התפור בפשתן אין חולצין שנ' ואנעלך תחש ולא כלשון אחר של רש"י שפי' מנעל של עור ויש בתוכו פשתן כעין שתופרין לבד בתוך המנעל שקורין על כל שטרא דכי האי גונא נר' דשרי כמו סנדל של עץ דתנן כשרה ומוקי לה במחופ' עור ואנפליא של בגד פסולה מוקי לה כשאין מחופה עור לכך נראה כלשון שני שתפור ממש מפשתן ופי' רבי' תם שצריך המנעל מעור בהמה טהורה דומיא דתחש ולא מעור סוס וכלב אע"פ שגם מהם רגילין לעשות מנעלים ותימא מניין לו זה דכיון דתחש לאו דוקא משום דנעל נעל ריבה אם כן מכל עור נמי ומ"מ כיון דנפק מפומיה יעשו לחומרא כדבריו מבהמה טהורה.
4
ה׳וצריך שיהא היבם גדול והיבמה גדולה בשעת חליצה כדאמר איש כתיב בפרשה אם לא יחפוץ האיש וגומר וחלצה נעלו ומקשינן אשה לאיש וכן אמר רב נחמן פרק מי שמת (ב"ב קנ"ו ע"א) בודקים לחליצה ולמיאונין וכן אמר רבא פרק יוצא דופן (נדה מ"ז ע"ב) אבל לחליצה בעיא בדיקה וכן פרק מצות חליצה והלכת' עד שתביא שתי שערות. והא דאמר רבא פרק התקבל (גיטין ס"ה ע"א) גבי שלש מדות בקטנה הגיעה לעונת נדרים שזהו שנה שלפני גדלות חולצת פי' רבינו תם דמיירי לדברי רבי יוסי דאמר פרק מצות חליצה קטנה חולצת וכן נמי איתא התם בהדיא לדברי בריבי חולצת בפעוטות אמר רבא עד שתגיע לעונת נדרים והלכתא עד שתביא שתי שערות וי"א הלכתא נמי הוי מדברי רבא כלומר אע"פ שלדברי רבי יוסי חולצת בהגעת נדרים מ"מ כך הלכה עד שתביא שתי שערות וכן הוי פ' כל שעה (פסחים ל"ב ע"א) דאמר רב אשי לדידי פרזלייהו בנור' והלכתא אידי ואידי ברותחי' האי והלכתא נמי הוי מדברי רב אשי כי היכי דלא תקשי משלהי עבודה זרה דהשפודין של נותר מגעילן ומפ' רב אשי טעמא משום דהיתרא בלע לא צריכי לבון. וגבי חמץ קאמר פרזלייהו בנורא אלא מחמיר היה ולכך לדידי בנור' אבל הלכתא ברותחין. עוד מפ' מו' רבינו פרק התקבל גרסינן רבה ולא רבא חברו של אביי ומייתי ראיה מדתני במדות ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים ואלו פרק מי שמת אמר רבא אמר רב נחמן בן י"ח וזאת הגירסא עיקר התם כדמוכחא שמעתתא.
5
ו׳הלכך צריך שיהא האיש בן י"ג שנים ויום אחד והאשה בת י"ב שנה ויום א' שזהו זמן גדלות שלהן כדתנן פרק בא סימן (נדה ס"ט ע"א) ואח"כ יבדקו האיש אם יש לו שתי שערות בבית הערוה אז קרויין גדולים וראויין לחליצה אבל שערות קודם זמן השנים לא יועילו כלום דשומא נינהו וארכן של שערות כדי לכוף ראשו לצד עיקרו דאמר מר עוקב' הלכה כדברי כולם להחמיר באורך שערות דפליגי במתניתין פרק בא סימן וצריך שיהו גומות קטנות יניקת השערות מן הבשר כדאמר פ' בא סימן (ס"ג ע"ב) אמר רב הונא שתי שערות שאמרו צריך שיהא בעיקרן גומות ואע"ג דאמר שמואל שתי שערות אפילו אחת על הכף ואחת על הבצים ותניא נמי אפי' אחת על קשרי אצבעות של יד ואחרת על הרגל דברי ר"ש אין הלכה כן אלא כרבנן אמר רב אשי עד שיהו שתי שערות במקום אחד אמנם אומר מורי רבינו הקדוש לפי שאין בקיאין להכיר גומות אם יש רבוי שערו' וגם גדלות באיש ובאשה סגי ואם ירצה יבדוק האשה בדדין אם הטו הדדין גדולה היא ומסתמא יש לה שערות כדתנן פרק בא סימן שזהו סימן העליון וא"א לבא עליון עד שיבא תחתון ובדיקת האשה אם יש לה שערות יכול להיות אפי' על פי נשים כדאמרינן ריש בא סימן לאחר הפרק דאיכא חזקה דרבא דאמר הגיעה לכלל שנותיה חזקה הביאה סימנין ולא תמאן לכך לגבי חליצה סמכינן על פי נשים לבדוק את השערות כר"י דהתם וברייתא דהתם דאין האשה נאמנת לומר גדולה היא שתחלוץ מיירי תוך הפרק דליכא חזקה דרבא עד לאחר הפ' כדמוקי לה התם ועוד מוקי לה לאחר הפר' וכר"ש דלית ליה חזקה דרבא אמנם הלכה כר"י לגבי ר"ש כדאמר פ' מי שהוציאוהו ועוד דרבא בתראה הוא וסבירא ליה כר"י התם ולא כפי' רבינו חננאל דפסיק כר"ש ודלא כרבא דמ"ד כר"י תוך הזמן כלאחר הזמן איתותב פ' יוצא דופן וליתא כפי' ר"ת מ"כ פר' בא סימן ואם בודקין בדדין אי שוכבין או מוטין זה הדבר יכול האיש לבדוק בלא גנות וטוב הדבר דא"א לבא עליון עד שיבא תחתון קודם אבל לגבי מיאון אם באו לכלל שנים שאין האשה נאמנת לומר אין לה שערות כדי למאן ולא מבעיא אם בעל דא"כ אפי' אנשים לא מהימני דחוששין שמא נשרו היכא דבעל אלא אפי' לא בעל נמי דהשתא מהימנא ולא חיישינן שמא נשרו מ"מ לא ממאנא בזמן הזה משום גומו' דפסקינן אע"פ שאין שערות ומי יוכל להבחין דבר זה שלא יהיו גומות ועוד דשמא שתי שערות מהני אפי' אחת בגבה ואחת בכריסה או על קשרי אצבעותיה ורגליה ומי יוכל לבדוק כל גופה ולעמוד על אמיתת הבדיקה ואפי' גברי לא מהימני כ"ש נשים וחשבון השנים של איש י"ג שנים ויום אחד ושל אשה י"ב שנה ויום אחד אם גדולי' הם הרבה או יש להם שערות הרבה בבית הערוה או בזקן אין חוששין ושפיר חולצין ואם לאו יש ספק בדבר אומר מורי רבינו יצחק בר"ש דאין האב והאם נאמנין כדתניא פרק האומר בקדושין נאמן האב לומר על בנו בני זה יש לו י"ג שנים ויום אחד ובתי זאת בת י"ב שנים ויום אחד לנדרים ולערכין ולהקדשו' אבל לא למכות ולעונשין ומסתמא כמו שאין נאמן למכות ולעונשין ה"ה לחליצה דהוי דבר שבערוה דאינו נאמן ואפי' ראינו שעמד להתפל' והשלים לעשרה בית הכנסת אין בכך כלום דשמא ע"פ האב עשו כן שנאמנין לנדרים ולהקדשות ואע"פ דשרינן ע"פ קרוב או אשה שהיבמה אשת המת אחיו של חולץ כדאמר פרק החולץ (יבמות ל"ט ע"ב) משום דאינהו מרתתי משום דהוי מילתא דעבידא לאיגלויי ואע"ג דאמרינן סוקלין ושורפין על החזקות פ' עשרה יוחסין (קדושין ד' ע"א) היינו דווקא בבנים קטנים שבוכים אחר האם וגם האשה מכרת יותר בניה אבל בשנים רגילי דטעו ולא מהימני מיהו ברייתא מתוקמא במקום שלא הוחזקו ע"י שכנים שלא נולדו באותו מקום שאין אנו יודעין כי אם ע"פ האם אבל אם הוחזקה שהגיעו לכלל שנים אז יועילו השערו' שהרי הוחזקה נדה בשכונתה בעלה לוקה עליה. ובירושלמי בקדושין האיש ואשה שעומדין בבית אחד בחזקה שהיא אשתו הויא חזקה מעליית' ועוד כי רוב פעמים שערות אינן באות לפני הגעת שנים אי נמי ברייתא דאין האב נאמן מיירי דאין כאן שערות והאב מעיד שהגיעו לכלל שנים והביאו שערות ונשרו לכך אינו נאמן מיהו יקשה על זה דמשמע שהאב אינו בא להעיד על השערות כי אם על השנים כל זה דקדק רבינו הקדוש ובתקון חליצה שפי' ר"ת מפורש וזה לשונו. אם יצא קול שהגיעה יבמה לכלל שנותיה חשבינן לה בהכי הוחזקה בשכנותי' שהגיע' לכלל שנותיה והוחזקה והגיעה לסימנין בשכנותי' אינה צריכה בדיקה כדאמרינן פרק מלקין וסוקלין על החזקות ואע"פ שאין שורפין תרומה חומרא בעלמא הוא הוחזקה היינו שיצא עליה קול שעברו עליה י"ב שנים ויום אחד וגם יוצא עליה קול שיש לה סימנין עכ"ל. וקצת יש להשיב על דברי הארי דההיא דסוקלי' על החזקות אינה ראיה לכאן כדפירשתי לעיל והא דקאמר אין שורפין עליה תרומה. היינו חומרא בעלמא לא ידע מו' רבינו מאי קאמר אלא מן הדין הו' דאין שורפין הטומאה דרוב תנוקות מטפחין אינו רוב גמור מדהוצרך לומר התם עשאוהו חכמים כמי שיש בו דעת לישאל ואי רוב גמור הוה אפילו אין בו דעת לישאל נמי נימא ובפרק כל היד נמי בשלשה מקומות הלכו חכמים אחר הרוב למעוטי ההיא דתנוק דלא שרפינן ואי רוב גמור לא אשכחן בשום מקום שהחמירו שלא לשרוף.
6
ז׳הלכך אם יש להם רבוי שערות ארוכות הרבה או רבוי שערות כמו שרגילות לאיש גדול ולאשה גדולה אז מותר' לחלוץ דמסתמא הגיעו לכלל שנות גדלות ואם אין להם כל כך שערות ויש ספק אם יש להם שנים של גדלות אז אם יש לה קול בדבר והוחזקו בשכנים ובגבירות שלא על פי שיש לאיש י"ג שנה ויום אחד והאשה יש לה י"ב שנה ויום אחד סגי בהכי להחזיקם בגדולים עם השערות שאנו רואין ואין השערות שומא ואין צריך להביא עדים על הלידה וכי תימא דאמרינן ריש בא סימן בודקין אותו לפני הפרק דאי הנהו משתכחי לאחר הפרק שומא נינהו. ואם כן כי בדקינן ומצאנו שערות לאחר השנים של גדלות ניחוש דילמא מקודם לכן בעודם קטנים באו אלו השערות ושומא נינהו אומר מו' רבינו ודאי לכתחלה בודקין אותו לפני הפרק לברר הדבר ואם לא בדק לא הפסיד אלא כי נמי לא בדק עד לאחר הפרק שהגיעו לכלל שנים ומצאו שערות אין לחוש דמקודם לכן לא באו וראיה לדבר מדא"ל רבי לא בדק זיל בדקה והרי מקמי הכי לא נבדקה ויש לדחות שאמר לו לבודקה בדדין אם הטו שזהו סי' העליון וא"א לבא עד שיבא התחתון. וגם מעובדא דבני ברק דפרק מי שמת דאמר מהו לבודקן ויש לדחות אם מצאו הסימנין יש לסמוך על חזקה דריש לקיש דאין העדים חותמין על השטר עד שנעשה גדול ויש ראיה גדולה דאמרי' פרק בא סימן נאמנת אשה לומר קטנה היא שלא תחלוץ והשתא מאי אהני דיבורא הלא אפילו אמרה יש לה שערות לא חלצה דקתני סיפא ואינה נאמנת לו' גדולה היא שתחלוץ. אלא הכי פי' כי בדקניה ומצאו לה שערות נאמנת לומר הני שערות מקודם לכן ושומא הוו ואי לא מעיר' האשה כלום חלצה שפיר דאמרי' הני שערות לאחר הפרק באו והא דקתני ואינה נאמנת לומר גדולה שתחלוץ מוקי לה התם כר"י דאמר תוך הפרק מקריא גדולה כלאחר הפרק ובתוך הפרק ליכא חזקה דרבא ולכך אשה לא מהימנא אבל לאחר הפרק שיש לה שנים עשר שנים ויום אחד איתא לחזקה דרבא ואשה מהימנא ואע"ג דלשון שני מוקי לה תלמוד' אף לאחר הפרק והרב ר"ש דלית ליה חזקה דרבא. מ"מ קיימא לן כלשון ראשון דמוקי לה כר' יהודה דאית ליה חזקה דרבא ולכך בודקי' בזמן הזה שפיר נשים חדא דרבא הוא בתראה והלכה כמותו. ועוד דאמרי' פ' מי שהוציאוהו (עירובין מ"ו ע"ב) ר"י ור"ש הלכה כר"י אע"ג דר"ה פסק כר"ש אינו נכון כדפי' רבינו תם מ"כ ובאותה ברייתא נמי דקתני נאמנת אשה לומר גדולה היא שלא תמאן ואינה נאמנת לומר קטנה היא שתמאן יש תימה מה אנו צריכין לנאמנותה לומר גדולה היא ולא תמאן הלא אפי' שתקה או אפילו קטנה היא בשביל כך לא ממאנה. ויש לפרש הכי כגון שבדקוה גברי ולא מצאו בה שערות ורוצים למאנ' וכגון שלא בעל דלא חיישינן שמא נשרו אבל היכא דבעל דאיכא ספקא דאורייתא נאמנת אשה לומר ראינו בה שערות ונשרו ולא ממאנת.
7
ח׳תנן פרק החולץ היבמה לא תחלוץ ולא תייב' עד שיהא לה ג' חדשים וכן שאר נשים לא ינשאו ולא יתארסו אחת בתולות ואחת בעולות שנתאלמנו או נתגרשו בין מן הארוסין בין מן הנשואין וכן הלכה ואע"ג דאמר רב אשי אמר ר' יוחנן הלכה כר' יוסי דאמר כל הנשים יתארסו חוץ מן האלמנה מפני האיבול ואבול שלה ל' יום אין הלכה כן דהא אמר ר' חייא בר אבא חזר בו ר' יוחנן ואסר הכל אפי' ארוסה ליארס. ואמר רב יוסף ממתניתא דכרמא הדר ביה דמתניא בתר ההיא דרדופה דא"ר ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה שמעתי מפי חכמים בכרם ביבנה כולן צריכות להמתין ג' חדשים ונראית שהיא עיקר כיון שנשנית בכרם ביבנה וכן סומכין העולם על אידך דבכרם ביבנה דתניא פרק הערל (ע"ה ע"ב) אמר ר' ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה שמעתי מפי חכמים בכרם ביבנה כל שאין לו אלא ביצה אחת הרי הוא כסריס חמה וכשר ועל זה אנו סומכין העולם להכשיר בני אדם הנתוקין שכורתין מהם ביצה אחת אע"ג דמתני' פליגא עלה דתנן איזהו פצוע דכא כל שנפצעים בצים שלו אפי' ביצה אחת אע"פ שיש לחלק בין פצוע לסריס אינו נראה.
8
ט׳תנו רבנן יבמה שחלצו לה אחים בתוך ג' חדשים של מיתת הבעל צריכה להמתין להנשא ג' חדשים חלצו לה לאחר ג' חדשים אינה צריכה להמתין להנשא לכלום הוי ג' חדשים שאמרו משעת מיתת הבעל ולא משעת חליצת היבם ולא דמי לגט דאמר רב משעת נתינה כדמפרש התם.
9
י׳הלכך אשה הרוצה לחלוץ צריכה להמתין לה עד לאחר מיתת הבעל שלשה חדשים ומותרת לינשא מיד אפי' מת בעלה מן הארוסי' וגם אפילו אינה רוצה רק ליארס צריכה להמתין ג' חדשים ממיתת הבעל גזירה אטו נשואה לינשא שצריך ג' חדשים משום הבחנה והיכא שמת היבם לאחר יותר משלשה חדשים ממיתת אחיו הבעל אפי' הכי צריכה להמתין שלשה חדשים אחר מיתת היבם כך פסק רבינו תם בתשובה לרב אהרן ברבי יוסף.
10
י״אתנן פ' קמא דבכורות (י"ג ע"א) מצות ייבום קודמת למצות חליצה בראשונה שהיו מתכונים לשם מצוה עכשיו שאין מתכוונין לשם מצוה מצות חליצה קודמת למצות ייבום אמר רב אין כופין וכו'. פי' ר"ת דהכי הלכתא דמצות חליצה קודמת למצות ייבום בזמן הזה כסתם משנה דבכורות וכסתם משנה דט"ו נשים פוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן מן החליצה ומן הייבום ובגמ' דייק מדלא תנן מן היבום ומן החליצה מני אבא שאול היא דאמר מצות חליצה קודמת למצות יבום ופרק מצות חליצה נמי תני בר קפרא לעולם יבדוק אדם בחליצה כאבא שאול וכן פ' אע"פ (כתובות ס"ד ע"ב) אמר רב טובי בר קיסנא אמר שמואל כותבין אגרת מרד על ארוסה ואין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם. ופריך מברייתא אחת ארוסה ושומרת יבם כותבין ומשני במסקנא אידי ואידי שתבע ליבם כאן במשנה ראשונה כאן במשנה אחרונה אלמא שמואל סובר דמשנה אחרונה דמצות חליצה קודמת למצות יבום וכן הלכה כר' יצחק דאמר פרק החולץ דחזר ר' לו' דמצות ייבום קודמת ורבינו חננאל פסק פרק מצות חליצה כמו כן דמצות חליצה קודמת. כך פי' רבי' תם ובירושלמי פ' קמא דיבמות רבי יוסי בן חלפתא חרש חמש חרישות וחמש נטיעות ארזים נטע בישראל ודרך סדין בעל פיר' יבמתו היתה ולא היה רוצה ליהנות ממנה רק מעט ונתן סדין בינו לבינה רק נקב עשה בסדין דרך מקום ביאה והוליד ממנה ה' בנים אמר רב (יבמות שם) אין כופין פי' אין כופי' אותו לחלוץ וקאי אעכשיו דמצות חליצה קודמת בתר מתניתין דבכורות. וכי אתי לקמי' דרב אמר להו אי ניחא לך ליבומי יבם בדידך תלא רחמנא אם לא יחפוץ וגו'. וחלצה נעלו הא אם חפץ יבם ואף רב יהודה סבר אין כופין מדאתקי' רב יהודה בגמ' דחליצתה ואמינא ליה אי צבית ליבומי יבם ואי לא אטלע לה רגלא דימינא ופי' רבי' שלמה וז"ל אין כופין אותו לחלוץ אי ניחא לתרוייהו ליבומי. אבל אם לא תרצה האשה לייבם מחמת שנתנה אמתלא לדבריה מטעינן ליה וחליץ ואם אין יכולין להטעותו כופין לחלוץ כדאמר רב ששת מניין ליבמה שנפלה לפני מוכה שחין שאין חוסמין אותה ולאו דווקא מוכה שחין אלא בכל אמתלא שתתן לדברי' כדתנן בהמדיר (כתובות ע' ע"א) בורסי שמת לו אח בורסי אמרו חכמי' יכולה היא לומר לאחיך הייתי יכולה לסבול ולך איני יכולה לסבול. וקיימא לן באע"פ כותבין אגרת מרד על ארוסה ואין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם מכל אלין כפינן ליה וחליץ ושקלא כתובה עכ"ל. ויש להקשו' על פירושו דלא חזינן דכפינן ליה לחלוץ אלא במוכה שחין ובורסי דווקא שהן מאותן השנויין פרק המדיר שכופין אותם להוציא אבל בשאר אמתלאו' לא כפינן ליה וההיא דאין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם אין ראיה דכפינן ליה לחלוץ דא"כ אפי' בלא אמתלא נמי ועוד אי כפינ' לחלוץ א"כ מה חדוש הוא שאין כותבין עליה שומרת יבם פשיטא דהא לא שבקינן ליה לאיניש לייבם וגם התם קאמר ר"י תבעל ליבם אין נזקקין לו לכתוב עליה אגרת מרד פשיטא שהרי גם האיש כפינן לחלוץ. וגם מדאמר רב אי צבית ליבומי יבם וכן רב יהודה משמע דלא כפינן ליה לחלוץ.
11
י״בהלכך אע"פ שכך הלכה דמצות חליצה קודמת מ"מ כך הלכה דלא כפינן ליה לחלוץ דהוה ליה חליצה מעושה ופסולה אלא מטעינן ליה לומר חלוץ והיא תתן לך מאתי' זוז ובשביל כך אינה חייבת ליתנם כדאיתא פרק מצות חליצה ואי לא מצינן להטעותו שבקינן ליה ולא עבדינן ליה כפייה אלא א"כ הוא מאותן שכופין אותם להוציא ולא מבעיא אם אין ליבם אשה דלא כפינן ליה לחלוץ אלא אפילו יש לו אשה כבר דאמרינן פרק הבא על יבמתו הנושא אשה על אשתו כופין אותו להוציא ויתן כתובה. וגם בלא ההיא יש במקומנו חרם קדמונית שלא לישא שתי נשים אפי' הכי לא כפינן לחלוץ דשמא כיון דנפלה ממילא לא מקרי שתי נשים כיון שהשנייה אשה דקנו לו מן השמים הלכך לא כפינן ליה לחלוץ וגם לא שבקינן ליה לייבם כיון דמצות חליצה קודמת. וההיא דאמר רב אין כופין פי' רבינו תם בע"א ומפרש דקאי אבראשונה שהיו מתכוונין לשם מצוה מצות יבום קודמת והוי פי' אמר רב אין כופין אותו לייבם וגם יש ספרים שכתוב בהם מצות יבום קודמת בהדיא אמר רב אין כופין כי אתי לקמי' דרב א"ל אי ניחא לך חלוץ אי ניחא לך יבם מיירי באותן שבאו לפני רב. והיה יודע שהיו מתכוונין לשום מצוה והיה אומר להם כן. וכן סבר רב יהודה אין כופין לייבם אפי' לאותן שכוונתן לשם מצוה היה כותב ואמינא ליה אי צבית ליבומי ייבם ואי לא אטלע לה רגלא דימינא. וכן פי' רבינו חננאל דאין כופין זהו ליבם וקאי אמצות יבום קודמת דקאי דגריר' בתר מתניתין דבכורות דקתני סיפא ועכשיו שאין מתכוונין לשם מצוה מצות חליצה קודמת. וגריס חזרו לומר מצות יבום קודמת אמר רב אין כופין אך רבי' תם לא גריס אותו חזרו לומר משום דסבר מצות חליצה קודמת כדפי' לעיל. וגם רבינו חננאל פסק כן פרק מצות חליצה קודמת מצוה בגדול ליבם לא רצה הולכין אצל הקטן הימנו עד שמגיעין אצל קטן שבכולן לא רצו חוזרין אצל הגדול שבכולן ואם האיש בעיר אחרת והאשה בעיר אחרת משפט היבמה הולכת אחר היבם. סדר חליצה כך היא ומשפטה דרך קצרה והראיו' כתבתי למעלה באורך.
12
י״גיבררו שלשה דיינין ויוסיפו עוד שנים להשלים לחמשה לפרסומי מלתא ויזהרו שלא יהיו קרובים זה לזה ולא ליבם ולא ליבמ' ויאמרו נלכה למקום פלוני כדי לחלוץ כדאמר רבא צריכי דייני למקבע דוכתא שנאמר השערה שצריך לברר המקום תחלה וילכו שם וישבו והאיש והאשה יעמדו הכל כעין דין בשעת חליצה כדאמר ר' חייא בר אבא ביני עמודי ולא מועמד ואמר נפיק כדמוכח פרק בתרא דמועד קטן. ואע"ג דדריש לה בספר עמידה מועמד ואמר אסמכתא בעלמא הוא. ועוד דאי דרשא גמורה אם כן ליהוי עיכובא מעכבא. והתניא בין יושב בין עומד בין מוטה כשרה. אלא העמידה הויא מטעם כמו דין. וישאלו בית דין אם יש שלשה חדשים ממיתת הבעל ואח"כ יעידו לפניהם שזה היבם הוא אחיו של מת ושהיה אותו המת בעל של אשה זו. ובעדות אפי' על פי קרוב או ע"פ אשה כדאיתא פרק החולץ ואח"כ ישאלו אם יש לאיש שלשה עשר שנה ויום אחד ולאשה שנים עשר שנה ויום א' ואע"ג שאין האב נאמן על השנים כדתניא פרק האומר בקדושין מ"מ א"צ להביא עדים על השנים אלא אם הוחזקה גדולה בשנים על פי הגבירות והשכנים שלא ע"פ האב סגי בכך ואח"כ יבדקו אם יש שתי שערות באשה בבית הערוה ובאיש בזקן או בבית הערוה ואין לחוש שמא מקודם הזמן באו והיו שומא. והבדיקה של יבמה יכולה להיות על פי נשים כיון דהגיעה לכלל שנותיה סמכינן על פי נשים משום חזקה דרבא דאמר חזקה הביאה סימנין כר"י דפרק בא סי' דהלכה כמותו לגבי דר"ש וברייתא דאין אשה נאמנת לומר גדולה היא שתחלץ מיירי בתוך הפרק דליכא חזקה דרבא לר"י דהלכה כמותו ולכך אם יש רבוי שערות או שערות ארוכות הרבה א"צ לבדוק יותר וגם על שנותיה נמי יש לסמוך שהגיעו אם יש רבוי שערות בלא הוחזקה על פי שכנות ולא עדות ואם בדקו שהדדין שוכבין או מוטין אז היא גדולה בודאי שזהו סימן העליון ותנן א"א לעליון עד שיבא התחתון ואחרי שנתברר הדבר שהם גדולים בשנים ובשערות יזהרו ב"ד שלא אכלה האשה עדיין דבר באותו יום שמא אכלה דברים המביאין וגורמין רוק לבא ואמר רבא אכלה תומא או גרגישתא לא תחלוץ דכתיב וירקה מעצמה והוא הדין רמונים כדאמר פרק אעפ"י ושאר דברים שאינן עולין על לב אדם ואח"כ יאמרו ב"ד ליבם הגדול אי ניחא לך יבם אי ניחא לך חלוץ ואם חפץ לחלוץ יקחו מנעל שכולו עור וגם תפור מעור ורצועות תלויות בו וראשיהן תפורות בו וגם קרסים בלולאות כדאמרינן פרק אע"ג דאית ליה חומרתא קטרינן ליה מיתנא. והמנעל לכתחלה יהיה שלו וגם מנעל ימין ואפי' בדיעבד צריך ליתנו ברגל ימין דילפינן רגל רגל ממצורע. וברגל יחף שלא יהא מעל דמעל ושלא יהא המנעל ארוך עד למעלה מן הארכובה דלא ליהוי מעל דמעל ואח"כ יכרוך הרצועות סביב רגלו על אזני המנעל וישים הקרסים בלולאות למהוי חליצה אלימתא ותאמר האשה מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי. וצריך שתאמר בלשון הקדש כדתנן פרק מצות חליצה ופרק אלו נאמרין וצריך שתאמר האשה יחד אלו שתי תיבות בלי שום הפסק לא אבה בלא וי"ו כדאיתא במסורת שלשה חסרי' לא אבה יבמי לא אבה ה' השחיתך וישראל לא אבה לי בתלים ואח"כ יאמר לא חפצתי לקחתה ואח"כ יעמוד האיש אצל הכותל או אצל העמוד וידחוק רגלו בארץ כדאמר אמימר האי מאן דחליץ למדחקי' לכרעיה ואחר תתיר האשה קשר הרצועות והקרסים מן הלולאות הכל בידה הימנית ולא תהא שמאל מסייעת כדאיתא בירושלמי אע"ג דמן התורה א"צ ימין דגדמת בשניה מועיל כדאמר ללוי מי כתיב וחלצה ביד ותהא שומטת המנעל מן העקב ותחלוץ כל המנעל והכל מעומד לא מוטה ולא יושב כדפירש לעיל וצריכי דייני דליחזו רוק מדנפיק מפומא דיבמה עד כנגד היבם ואינו צריך עד ארעא אלא אם הוא ארוך והיא גוצא וקלטתו הרוח קרינא ביה בפניו ואם היא ארוכה והוא גוץ וקלטתו הרוח לא מהני מידי דבעינן עד דמטי להדי אפיה ואחרי כן קוראה בלשון הקדש ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל והעומדים שם יאמרו שלשה פעמים חלוץ הנעל חלוץ הנעל חלוץ הנעל אמר רב יהודה מצות חליצה קוראה וחולצת ורוקקת וקוראה זה סדר מורי ה"ר ברוך ברבי יצחק.
13
י״דסליקו הלכות חליצה
14