ספר התרומה, פסקים ר״זSefer HaTerumah, Psakim 207
א׳משפט עשיית הבתים. עור דפוס הבתים צריך מעור בהמה טהורה. או חיה טהורה. וצריך עבוד לשמה. כדתניא פרק הקומץ ופרק נגמר הדין. ציפן זהב או (עיין ת' מנחם עזרי' ת' ל"ג) טלה עליה עור בהמה טמאה פסולין אלא מעור בהמה טהורה עד שיעבדם לשמן דברי רבי שמעון בן גמליאל. וכן הלכה כדפרישית בהלכות ספר תורה.
1
ב׳ומותר לעשות הבתים מן קלף שכותבין בו תפילין ומזוזות אף על פי ששנו בברייתא שמצפין אותו מעור וכן פ' במה אשה (מ"ח ע"ב) יוצאה והרי תפילין שמחופי' עור מ"מ קלף הדק שפיר קרוי עור כדי שיכתוב בארבע עורות (בהקומץ ל"ד). ואם כתבן על עור אחד יצא. ואף על גב דקלף ועור דינם חלוק לענין הוצאת שבת פרק המוציא יין (ע"ח ע"ב) אין קפידא בכך. ואפילו עושה את דפוס הבתים מקלף דק שכותבין בו ועושים הרצועות מעור עב וחזק. ואמרינן פרק הקומץ אין קושרין אותו אלא במינו ואין בכך כלום והכל קרוי מין אחד ולא אתא למעוטי אלא משי ולשונות של ארגמן. וכן איתא בשמושא רבא. ומחפי לאעא של דפוס בקלפא. אלמא קלפא כשר לבתים ויש עושין מעור שליל לפי שהוא רך ודק. וטוב לעשות ממנו כפילות הבתים וקמט השינין. וכן מתקנין אותו כעין קלף וכותבין בו הפרשיות ואומרין כי הגון הוא יותר למצוה כי לא נעבדה בו עבירה. שלא היה בו תשמיש של זכר ונקבה. ונראה דכשר הוא ושפיר מתקרי עור לכתוב ואין שם בשר עליו כלפי כתיבה ולא גרע מעור עוף טהור דכשר כדאמרינן פרק שמנה שרצים אמר רב הונא כותבין תפילין על עור של עוף טהור. וקאמר נמי מאי קא משמע לן תנינא. החובל בהן חייב בשבת אם נצרר הדם אף על פי שלא יצא. ומשני סלקא דעתך אמינא כיון דאית ביה נקבי נקבי לא קא משמע לן. וגם מייתי ראיה מברייתא דתורת כהנים. ושסע אותו בכנפיו ולא יבדיל דכתיב גבי תורי' ובני יונה לרבות את העור שקרב ואי כשר הוא אמאי אצטריך קרא לרבויי. ומשני כיון דאית ביה פרצי פרצי מאיס קא משמע לן ואם כן כל שכן עור שליל דכשר לכתוב בו (ק"ח ע"א) ואף על גב דפרק העור והרוטב (קכ"ה ע"ב) אלו שעורותיהן כבשרן חשיב עור שליל ועור הראש של עגל הרך וגם רבי יוחנן דאמר בלשון יחיד אני שונה אותה דווקא בעור של ראש עגל פליג משום דסופו להקשות כדאיתא פרק בהמה המקשה ופרק כיצד צולין (פ"ד ע"ב) גבי טומאה דוקא חשיבי כבשר משום דרכין וגם ראויין לאכילה אבל לעניין חובל בהן בשבת ולכתוב תפילין חשיבי שפיר עור כמו שמשוה חבלה בשבת ותפילין פרק שמנה שרצים ואם תאמר הא בריש פרקא (ק"ז ע"ב) מדמי חובל בשבת לטומאה דקאמר מאן תנא שמנה שרצים יש להם עור לעניין שבת רבי יוחנן בן נורי דאמר גבי עורותיהן כבשרן שמנה שרצים יש להן עור וקאמר אפילו לרבנן נמי אתיא דהתם דווקא העור כבשר משום דכתיב אלה הטמאים לרבות שעורותיהן כבשרן. אבל גבי חובל בשבת לא. והשתא אמאי אמר רבי יוחנן בן נורי היא וגם אמאי אצטריך אלה הטמאים לרבנן. ולימא כיון דרכין הם חשובין כבשר לעניין טומאה. ומכל מקום חובל בשבת חשובין עור בעור שליל ועור ראש עגל ויש לומר לפי שעור השרצים קשה יותר ומאוס לאכילה לכך אצטריך קרא דאלה הטמאים. ולכך היה מדמה אותם תחלה.
2