ספר התרומה, פסקים רכ״אSefer HaTerumah, Psakim 221
א׳פסק השתא דאתינן דהלכה כרבה וברייתא דלעיל כב"ה אסור לתת חטין לתוך הריחים מע"ש אלא כדי שיטחנו מבעוד יום משום טעמא דרבה דמשמעת קול אבל שביתת כלים אינו אסור לב"ה ואפי' עביד הכלי מעש' וא"כ מותר לתת גחלי' מע"ש בכלי נקוב העשוי מבריחי ברזל ומתחממין בו בשבת בלא טעמא דאפקורי מפקר ליה כדקאמר תלמודא גבי גיגית נר וקדירה לב"ש דהתם אין יכול להיות שלא יהיו בשבת דגיגי' שורין בו שעורים שבועי' או חדש לעשות מהן שכר וא"כ מותר להשאיל קרדומו ואתו ומחבתו לעכו"ם מע"ש אע"פ שעושה בו עכו"ם מלאכה בשבת וגם עביד הכלי מעש' דהא שביתת הכלים אינו אסור לב"ה אבל בשבת עצמה אסור להשאיל לעכו"ם כמו שאביא ראיה על הכל וכן לשכור לו כליו אסור מע"ש שנר' כשכיר שבת אפילו שוכרו לשבוע או לחדש אבל ברביעי ובחמישי שרי לשכור לעכו"ם כליו לשבוע שלם אבל ליום אסור אפילו ברביעי כמו שוכר לשמור פרה אדומה או לשמור הזרעים לעומר דשכיר יום אסור דנר' כשכיר שבת אבל שכיר שבו' או שכיר חדש שרי אבל בחנם שרי מע"ש להשאיל לו כמו דפרי' אבל בהמתו אסור לא להשאיל לעכו"ם ולא להשכיר לעכו"ם אפי' ברביעי אם סבור שיעשה בה מלאכה בשבת וראי' על הכל ת"ר לא ישכיר כליו לעכו"ם מע"ש וברביעי ובחמישי מותר ואיסורא לא הוי משום שביתת כלים דהא אין אסור כלל לב"ה כדפריש' לעיל ותו דא"כ אפי' ברביעי ובחמישי נמי ליתסר אם ישנו לכליו ביד עכו"ם בשבת וגם לא מיירי בשוכרו לימים אלא לשבוע או לחדש. דאי בשוכר כליו ליום אפילו כשנתן לעכו"ם ברביעי ובחמישי יהא אסור אם ישהא בשבת ליד עכו"ם אלא בשוכרו לשבוע או לחדש מיירי ואפי' הכי אסור לשוכרו מע"ש דכיון דקרוב כל כך וסמוך לשבת נר' כשוכרו לשבת עצמה אבל שאל' בחנם מותר אפי' מע"ש דאיסור שביתת כלים אינו אסור לבית הלל כדפרי' לעיל אבל בשבת עצמה אסור להשאיל לעכו"ם וכן ת"ר (י"ח ע"ב) בית שמאי אומר לא ימכור אדם לעכו"ם חפציו ולא ישאילנו ולא ילונו ולא יתן לו במתנה אלא כדי שיגיע העכו"ם בביתו למקום שרוצה העכו"ם להוליכו שיהיה שם קודם השבת דהרואה את כליו של ישראל ביד עכו"ם בשבת סבור שהישראל נתן לו בשבת עצמה להוליכו וב"ה אומר כדי שיגיע לבית הסמוך לחומה ור"ע אומר כדי שיצא העכו"ם מפתח ביתו של ישראל שהשאיל לו אע"פ שהעכו"ם נושאו בשבת ואמר רבי יוסי בר' יהודה לא בא רבי אלא לפרש דברי ב"ה אבל בשבת עצמה אוסר הוא להשאיל לעכו"ם כי אם מע"ש עצמה עם חשיכה כדי שיצא מפתח ביתו וטעמא שהרואה סבור שהישראל צוה לעכו"ם להוליכו חוץ לבית בר"ה שהרי בשבת עצמה מוציאו מבית ישראל ולא ידעו שהעכו"ם נושאו לצורך עצמו.
1
ב׳תנן ב"ש אומרים אין נותנים אונין של פשתן לתוך התנור מע"ש אלא כדי שיהבלו מבעוד יום ולא צמר לתוך היורה כדי לצבוע אלא כדי שיקלוט העין ואין פורסין מצודות חיה ועוף ודגים אלא כדי שיצודו מבעוד יום כגון מקום שרגילין עופות לבא ונלכדין מהרה ואין מוכרין לנכרי ולא טוענין עמו ולא מגביהין עליו אלא כדי שיגיע למקום קרוב ואין נותנין עורות לעבדן ולא כלים לכובס נכרי אלא כדי שיעשו מבעוד יום ובכולן ב"ה מתירין עם השמש אם כן מותר לתת בגדיו לעכו"ם ע"ש עם חשיכה לתקנם או יריעה לארוג אע"פ שעושה מלאכה בשבת כיון שהעכו"ם עושה המלאכה בביתו של עכו"ם ולא מינכר מלתא שהיא מלאכת ישראל. ועל הקבולת שהעכו"ם מקבל עליו לבנות בית של ישראל כבר התיר רבינו יעקב לבנות בשבת והיה מביא ראיה מדשרו ב"ה לתת עורות לעבדן וכלים לכובס נכרי והעכו"ם מתקנן בשבת ולא תימא משום דבצנעה עביד אלא אפי' בפרהסיא שרי כמו ריחים שמותר לתת לתוכן חטין מע"ש והן נטחנין בשבת וזה פרהסיא ומשמעת קול דשרי דהא רב אושעי' לעיל מאן תנא שביתת כלים דאסור בית שמאי היא. דהא מני ברייתא דאסר' חטין לתוך ריחים מע"ש בית שמאי אבל לבית הלל שרי ועוד פרק קמא דעבו"ז (כ"א) שרי להשכיר שדהו לעכו"ם למחצה לשליש ולרביע וחורש וזורע בשבת משום דקאמר אריסותיה עביד הוא הדין לבנות בית בקבלנות שרי עכו"ם דקבלנותיה קא עביד ואע"ג דר"ש ב"א פליג עליה ולית ליה טעמא דעכו"ם אריסותיה קא עביד אין הלכה כמותו אלא כר"ש ב"ג וסתם מתניתין דהתם דאסרה מרחץ להשכיר לעכו"ם משום דנקראת על שמו אבל שדה לגוי שרי כדדייק על ר"ש ב"ג משום דעכו"ם אריסותיה קא עביד ואמרינן נמי במכילתא פוסק עמו על מנת לשבות ואינו שובת דברי רבי ור"ש ב"ג פליג ואומר א"צ משום דאין העכו"ם מניח לעשות קבלנותו בשביל הישראל והא דאמרי' פרק מי שהפך (י"ב ע"ב) אמר שמואל מקבלי קבולת בתוך התחום אסור חוץ לתחום מותר מפרש לה רבינו יעקב באבל שאסור לעשות מלאכתו ובהכי מיירי התם ואמר רב פפא וחוץ לתחום נמי דשרי כי קבלוה לעשות קודם שהיה אבל הני מילי דליכא מתא דמקרבא להתם אבל איכא דמקרבא להתם למקום שעושים מלאכת האבל אסור שיראו ויאמרו שבתחלה מסר מלאכתו לעשות לאחר שהיה אבל אמר רב משרשי' וכי ליכא דמקרב' נמי דשרי הני מילי בשבתו' וי"ט שאין רגילין בני אדם ללכת מעיר אל עיר אבל בחולו של מועד אסור משום שהולכין מעיר לעיר ורואין המלאכה וכ"ש בחול גמור אסור אלא רבותא קאמר דאפי' בחולו של מועד שאין כל כך רגילות ללכת חוץ מעירו אפי' הכי אסור ואפילו חוץ לתחום ואפילו ליכא מתא דמקרבא להתם ועובדא דהתם דמר זוטרא דבני ליה אפדנא הכי הוה ובאבלו הוה חוץ לתחום ולא מקרבא למתא ובשבתו' ובי"ט בנו ליה ופירש מלגור בה משום דאדם חשוב הוה איכא דאמרי סייעי סייע בהדייהו בתיבנא היה מוסר להם תבן ולא היה קבולת גמורה אבל בשבת לחודיה שרי קבולת אפילו בתוך התחום כמו שפירש לעיל כך פירש רבינו יעקב ומורי רבינו אומר דמההיא דעורות לעבדן וכובס לנכרי דשרו בית הלל אין ראיה דהא באבלות שרי התם נמי מלאכתו ביד אחרים וטעמא משום דהיינו תלוש ואין עושין המלאכה בבית הבעל כי אם בבית המקבל ומריחים שנותנין בהם חטין מע"ש אין ראיה משום שהמלאכה נעשית מאיליה וטוחנן אבל קבולת שהעכו"ם עושה מלאכת ישראל אסור כאלו מצוה לעכו"ם לעשות בשבת ועוד כי פירשתי לעיל דהלכה כרבה דאוקי בריית' דאסרה חטים לתוך ריחים אפילו כבית הלל. וכן פיר' רבינו חננאל הא מני בית שמאי כל זה אמר רב יוסף הלכה כרבה לגבי רב יוסף. וההיא דשלהי פרק קמא דשרי להשכיר לעכו"ם שדהו. דוקא שדה שרגילות לקבלו באריסות למחצה לשליש ולרביע ושייך לומר עכו"ם אריסותיה קא עביד. אבל בית רגילות לשכור פועלים שכירי יום ולא יאמרו הרואים עכו"ם קבלנותיה קא עביד. ועוד דאיכא בירו' בהדיא פרק קמא דעב"ז ופרק קמא דמכילתין דבין ענין אבל ובין ענין שבת קבולת בתלוש מותר בבית אחרי' במחובר אסור. והכי איתא התם. תני אומנים עכו"ם שהיו עושים עם ישראל בתוך ביתו אסור בתוך בתיהם מותר. מהו בין כך ובין כך מותר בין בתלוש בין במחובר בין בשכירות בין בקבלנות. אמר אילא בין בתלוש בין במחובר ובלבד שיהא בקבולת. ר"ש בר ביסנא אמר הלכה כר"ש ב"א בשב' ובאבל ובעב"ז. עכ"ל ירושלמי ואע"ג דאין הלכה כר"ש בן אלעזר גבי שדה אלא כרשב"ג וסתם מתניתין דפרק קמא דעב"ז דעכו"ם אריסותיה קא עביד. מכל מקום בבנין בית הלכה כמותו. ועוד דבתוספתא דעב"ז קא מייתי ברייתא דירושלמי וגריס בה רשב"ג וכל שכן שזהו חובתו דגבי בית אסור במחובר קבולת. והא פרק קמא דעכו"ם מתיר רשב"ג בשדה. ואלו בירושלמי ובתוספתא אסר בית. ופסק הלכה כותיה.
2
ג׳ואין נותנין חטין לתוך הרחי' אלא כדי שיטחנו מבעוד יום אמר רבה מפני שהיא משמעת קול ויאמרו רחים של פלוני טוחנין בשבת ויסברו דבשבת נתנו החטי' אמר ליה רב יוסף ולימא מר משום שביתת כלים והשתא דאסרת לבית הלל שביתת כלים גפרית ומתגמר דשרי משום דהכלי לא עביד מעשה כי אם הגחלים שבתוכו והשתא דאמר רב הושעיא מאן תנא שביתת כלים דתניא וכל אשר אמרתי לכם תשמרו לרבות שביתת כלים בית שמאי היא אם כן הא מני ברייתא דאסרה ריחיים בית שמאי היא ובין עביד מעשה ובין לא עביד מעשה אסר ולכך נמי קאמר בית שמאי אין נותנין אונין של פשתן לתוך תנור מע"ש אלא כדי שיהבלו מבעוד יום פירש רבינו תם דחטין לתת בריחים מע"ש והוו נטחנין בשבת מותר דאמר רב אושעיא במסקנא דברייתא דאסרה בית שמאי היא אבל בית הלל שרו אמנם פירש רבינו חננאל דהלכה כרבה דמוקי ברייתא דאסרה לתת בריחים חטין מע"ש מפני שמשמעת קול ולא כרב יוסף דאית ליה שביתת כלים אפילו לבית הלל ורבה ורב יוסף הלכה כרבה ועוד דשמא התלמוד כך אמר השתא דאמר רב אושעיא מאן תנא שביתת כלים בית שמאי היא פי' רב יוסף דאמר איסור בריחים משום שביתת כלים ר"ל ואליבא דבית שמאי ולעיל דאמר והשתא דאמרת שביתת כלים לבית הלל תלמודא קאמר ליה לפי מה שהיה סבור שרב יוסף לבית הלל קאמר קודם שנודע דברי רב אושעיא ועוד תדע דהלכה כרבה דלית ליה שביתת כלים (עיין ירושלמי פ"ק פלוגתא דב"ש וב"ה והביא גם הרשב"א ז"ל ומזה הוכיח דב"ה מחלק בין התחיל בע"ש לשבת עצמו ועיין ת' הריב"ש הביא הב"י רא"ה ועיין ב"ח שם ושפיר דברי ס' תרומה ועיין פ"י) דקאמר לקמן מאי שנא דבית שמאי שרו לטעון קורות בית הבד על זתים וענבים שמרוסקין והולכין ומתמצין בשבת יותר ממלאכות דמתניתין אין פורסין מצוד' ואין נותנין אונין של פשתן לתוך התנור וכו' ומתרץ התלמוד כלהו דאי עביד להו בשבת חייב חטאת ולכך גזרו ע"ש עם חשכה והשתא מדוע לא אמר בלא גזירה משום שביתת כלים ואע"פ שהדבר מונח בכלי מע"ש כיון שיש בתוכו בשבת אסור מן התורה אלא ודאי שביתת כלים שרי וא"ת אם כן ברייתא דאסר' שביתת כלים מני לרבה י"ל כבי' שמאי ודוקא במילי דעביד מעשה והני דמתני' מיירו אף היכא דלא עביד מעשה כגון תנור שאינו זז כלל ממקומו לכך קאמר טעמא משום גזירה.
3