ספר התרומה, פסקים רמ״דSefer HaTerumah, Psakim 244
א׳דיני סחיטה
1
ב׳הרי מצינו איסור סחיטה גבי מים הבלועים בבגד פר' אלו קשרים (קי"ג) פגע באמת המים אם יכול להניח רגלו ראשונה קודם שתיעקר רגלו שנייה מותר ואם לאו אסור היכי לעביד ליקף אתי לידי סחיטה וכן פרק חבית (קמ"ד ע"ב) הרוחץ במי מערה הוא מסתפג בעשר אלונטית ולא יביאם בידו ומפרש משום סחיטה. וכן פ' שואל (קמ"ח ע"א) ופרק המביא כדי יין (י"ט ע"א) הני נשי דלא משניין היכי ליעביד אי פריס סודרא עליה על הכד. דילמא מטמיש במיא ואתי לידי סחיטה. ופר' יום טוב ואין מטבילין כלי' ביום טוב אמר רב יוסף גזרה משום סחיטה כל הני סחיטות של מים הוו משום לבון שבכך הבגד מתלבן וזה אב מלאכה המלבן. והא דאמרינן פרק יום טוב (י"ט ע"א) נדה מערמת וטובלת בבגדיה בי"ט ולא גזרינן משום סחיטה וכן פ' יוה"כ (ע"ז ע"ב) ההולך להקביל פני רבו עובר עד צוארו במים ואינו חושש ולא גזרינן שמא יסחוט התם משום מצוה שאני. אי נמי גבי נדה מתוך שאין התרתה אלא דרך מלבוש זכורה היא כדאיתא התם וליכא למיפרך גבי רבו וגבי נדה ליתסר משום שרייתו זהו כבוסו אפילו בלא סחיטה כדאמר פרק דם חטאת (צ"ד ע"ב) ופר' נוטל היתה לשלשת על הכר פי' טנוף מקנחה בסמרטוט היתה של עור מניח מים עליו עד שתכלה אבל אם הוא של בגד לא יניח מים עליו לפי דשרייתו זהו כבוסו לא היא התם דאיכא טנוף דוקא שייך כבוס בנתינת מים עליו וגם מתכוין לכך להעביר הטנוף אבל גבי נדה הטובלת בבגדיה ומקביל פני רבו שנכנס במים עם בגדיו ושורה אותן אפילו הן שזורין מחמת שהם ישנים לא שייך בהו כבוס וגם אדרבא מלוכלכין יותר בשרייתן וטובלן במים וראיה לדבר קנוח ידיו במפה דהוי מותר בשבת. וכן ספוג אלונטית שמקנח כל גופו לאחר רחיצה בשבת דאדרבא מלוכלכין יותר כך תירץ רבינו יעקב בספר הישר ואלו גבי יין ושמן יש מקום דחיישינן בהו לסחיטה ויש מקום דלא חיישינן בפ' מפנין (קכ"ח ע"ב) גבי מיילדין את האשה אם צריכה לשמן חברתה מביאה לה בשערה דרך ר"ה ופריך הא עביד סחיטה רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו אין סחיטה בשיער אבל אם השמן בבגד שייך ביה סחיטה וכן פרק תולין (קמ"א) אמר רבא לא ליהדק איניש אדרא אפומא דשישא דילמא אתי לידי סחיטה פי' מוך או מטלית סתימת פך שמן או יין או סתימת נקב חבית כמו אשישא גרבא דחמרא כדפירש הערוך כל הני סחיטות הוי איסורא משום דישה לשמן וליין הוא צריך וגם אין הולך לאבוד דנופל לתוך החבית או הפך. ואפילו אינו מתכוון להוציא הבלוע בסתימה מ"מ פסיק רישיה הוא דבהדוקו בתוך פי הפך יוצא המשקה ונופל לתוכו והוי דישה כמו סוחט זתים וענבים אבל משום איסור לבון לא הוי דסוחט בגד מיין ושמן אין מתלבן דאכתי צריך לנקותו במים משום חזותא וריחא ולהכי אתי שפיר הא דתנן פ' תולין (קל"ט ע"ב) מסננין יין בסודרין ולא גזרינן שמא יסחוט דמשום לבון רגילות הוא לסחוט הבגד. אבל משום צורך היין שבתוכו אין ריוח גדול בזה ואין רגילות לסוחטו לכך. להכי לא גזרינן אלא בשסוחטו בידים כמו אודרא דשישא וכמו שמן בשערה לצורך חברתה והא דאמרינן פרק שמנה שרצים (ק"ט ע"א) נותן יין צלול או מים צלולין לתוך המשמרת ואינו חושש משום בורר כיון דמשתתי הכי. אלמא במים נמי שרי ליתנם בבגד ולא גזרינן שמא יסחוט י"ל התם דוקא במשמרת שעשויה לכך ולא קפיד בה וליכא למגזר דילמא יסחוט אבל בסודר אסור לסנן מים רק יין ושאר משקין לבר מים וכי האי גוונא אמרינן פרק במה טומנין (מ"ח ע"א) מאי שנא מפרוונקא התם לא קפיד עילויה. וההיא דהמביא כדי יין דדרי באוכפא נפרוס סודרא עילויה ולא גזרינן דילמא מטמיש ואתי לידי סחיטה. התם מיירי ביין ולא גזרינן ביה מידי כדפרי'. ואי מיירי בדבר יבש כגון פירות כדפי' רש"י אתי שפיר טפי. ובפרק נוטל (קנ"ג ע"א) תנן ספוג אם יש לה בית אחיזה מקנחין בו ואם לאו אין מקנחין בו שמקנח היין והשמן הבלוע בבגד ובקערה וההוא משום דישה ולא משום לבון. והוי פסיק רישיה כשאין בו בית אחיזה. והשתא הא דאמרינן פרק קמא דכתובות ופרק שמנה שרצים אמר רב מסוכרא דנזייתא אסורה להדוקה ביומא טבא. ופי' רש"י מסוכרא הוא מוך מטלית על נקב החבית או הפך למעלה וניחא ליה שיזוב היין המובלע במטלית לתוך החבית וכן פירש בערוך בערך סכר שמסוכרא במקום מגופת חבית היא. ואם כן הוי איסור סחיטה משום דישה כמו אודרא דשישא ורבינו יעקב מפרש דנזייתא היא גיגית של שכר כדאמרינן וסימניך נזייתא שלהי פרק קמא דפסחים (כ' ע"א) ומסוכרא הוא המטלית הוי מן הצד ואם כן איסור הדוק מסוכרא לא הוי משום לבון דהא לא שייך לבון בסחיטת יין ושמן ושכר כי אם במים כדפי' לעיל. ונזייתא אין לפרש שיש בו מים דפ' קמא דפסחים מוכח שיש בו תבואה ומשקין וגם משום איסור דישה לא הוי כיון שמן הצד הוא והמשקה הנסחט מן המטלית נופל לארץ והולך לאבוד דאע"ג דפסיק רישיה הוא למסוכרא דנזייתא כדאיתא פרק קמא דכתובות. מ"מ מותר כיון שהולך לאבוד מה שנופל לארץ מה שנסחט. וכן פירש בערוך בערך פסק דאפי' פסיק רישיה מותר אם אינו נהנה בדבר. ומתוך כך מתיר הוא בערוך למשוך בשבת יין מן החבית בברזא הכרוכה לה במוכין של פשתן כיון שהברזא תהיה מן הצד. ומביא ראיה מפרק הבונה גבי התולש עולשין ואי לייפות לו קרקע הוי בכל שהו. ופריך אטו כולהו לאו לייפות נינהו. וכי תימא לא מיכוין הא פסיק רישיה הוא. לא צריכא בארעא דלאו דידיה ואינו אסור. ובפ' כל כתבי מפשיטין את הפסח כולו בשבת ופריך אמאי אע"ג דלא קא מיכוין פסיק רישיה הוא ואסור. מחזה ואילך שלא נעשה צורך גבוה ומשני דשקיל בברזיה. פירו' רצועות קטנות שאין שיעור במה שמפשיט יחד ולא ניחא ליה. ובפ' ר"א דמיל' גבי בשר אע"פ שיש בהרת יקוץ ומוקי לה בליכא אחר אבל אי הוה אחר לאב אסור למול דניחא ליה ושרי לאחר דלא ניחא ליה. ובפ' לולב הגזול משום ר"א בר"ש אמרו ממעטין ענבים מן ההדס ביום טוב ופריך הא קא מתקן מנא. ואע"ג דלא קא מכוין פסיק רישיה הוא. ומשני לא צריכא דאית ליה הושענא יתירה ושרי כיון דאין נהנה במעוט הענבים לכך פירש רבינו יעקב דאיסור הדוק מסוכרא שהוא מן הצד הוי משום שמבטלה וחייב משום בונה. וזה הדבר תימה דהא קרי ליה תלמודא פ' קמא דכתובות פסיק [רישיה] והיאך הוי פסיק רישיה הלא דעתו ליטל' ולמשוך בה עוד ואי מבטלה מיד היאך קרי ליה אין מתכוין אמנם אפילו הוי המסוכרא והסתימה מן הצד כאשר פי' רבינו יעקב יכול הוא לפרש איסור של סחיטה משום דישה וכגון שיש כלי תחתיה לקבל היין הנופל בשעה שמושכין היין. וכן רגילות הוא שיש כלי מתחת אם כן אין הנסחט מהמטלית הולך לאבוד והוי כמו אודרא דשישא. מיהו פי' מורי רבינו דאפי' אין כלי מתחת החבית לקבל היין הנופל. מ"מ אסור למשוך בברזא הכרוכה בפשתן ובמוך בשבת משום דישה. ואע"ג שהבלוע הנסחט נופל על הארץ לאבוד נהי דאיסור' דאוריית' ליכא כדמייתי ראיה בערוך מד' מקומות כדפי' לעיל. מ"מ איסור' דרבנן איכא דהא ספוג שמקנח בו את הבגד והקער' מלכלוך היין ושמן ודבר אחר והרי אינו נהנה במה שבלו' מספוג ונסחט ממנו וא"ה אסור אם אין לו בית אחיז' וגם מפיס מורסה אי להוציא ליחה דשרי היינו משום צערא הא לאו הכי אסיר משום דהוה פסיק רישיה שעושה פה והוי כמו פתח אע"פ דאינו צריך לפה ואפילו למ"ד פרק חבית משקה ההולך לאבוד לאו משקה הוא גבי מפצע זתי' לידע לימסק. התם דמעיקרא היה אוכל ולא הוה ליה בעין כגון זה הבלוע במוך ובמטלי' שניכר המשקה מעיקרא. וכבשין שסוחטן לגופן מותר למימיהן אסור והכא בהך מטלית הכרוכה בברזל אינו סוחטו לצורך היין הבלוע בו כשמהדקו בחבית שהרי נופל לארץ ונראה דמותר לא דמי דבכבשי' לגופן מותר דוקא לגופן שאינו רוצה שיהיה המשקה בגוף של האוכל שרוצה לאוכלו בלא משקה הבלוע בו.
2
ג׳פסק הלכך צריך ליזהר שלא יגעו בגדיו במי' כדאמרינן פ' אלו קשרים פגע באמת המים אם אינו יכול להניח רגלו לאידך גיסא קודם שמעקר רגלו שנייה אסור. מאי טעמא אי לנחית במיא אתי לידי סחיטה ואם יסחטם חייב משום לבון והא אב מלאכה המלבן אבל ההולך לדבר מצוה כגון להקביל פני רבו או מצוה אחרת ופגע במים יעבור במים ולא גזרינן פן יסחוט כדאמרינן פ' בתר' דיומא ואם היה לכלוך על הבגד אסור מן התורה ליתן עליו מים דשרייתו זהו כבוסו כיון שיש שם לכלוך וגם מתכוין לכבסו בענין זה להשליך מים עליו כדאמר פרק דם חטאת ופ' נוטל אבל אם לא היה נוטף על הבגד וגם לא היה מתכוין לו לכבס הבגד וללבנו ע"י נתינת מים עליו אין כאן איסור כיבוס וליבון בשרייה זו ואין אסור אלא דילמא יסחוט דהא להקביל פני רבו שרי לעבור במים. וכן נדה לטבול בגדיה בשבת ובלא קבלת פני רבו נמי אינו אסור לעבור במים אלא גזרה דילמא יסחוט אבל במצוה להקביל פני רבו לא גזרו לשמא יסחוט. וכן רוחץ במים מסתפג ומקנח גופו באלונטית בסדין. וכן מקנח ידיו במפה מותר אע"פ שעל ידיו נבלעין בבגד כיון שאין כוונתו לכבסו בענין זה. ולגזרה שמא יסחוט ליכא למיחש כיון שאין כי אם מעט כשמקנח גופו וידיו בסדין. ואפילו באוליירין משרתי המרחץ שהיו חשודין לסחיטה לא אסרו להסתפג בהן כי אם להביא הסדינין בידיהם. אמנם בגד הבלוע ביין ושמן אין הדין כן כי אם סוחטו לא שייך איסור לפי שהרי אינו מתכבס ומתלבן דאכתי איכא ריח ומראה אלא האיסור הוה משום דש שמוציא המשקה שבלוע אמנם אינו צריך לשמור בגדו מיין ושמן בשבת כדתנן מסננין יין בסודרין. וכן ספוג אם יש בית אחיזה מקנחין בו את הקער' משמן ומאכל מיין. וטעמא דאפילו כשיסחוט אין בו איסור משום ליבון דהא אין מתלבן בכך דעדיין יש בו ריח ומראה אלא משום דישה כמו סוחט זיתים וענבים שמוציא את המשקה הבלוע והוי כמוציא דגן מן השבולת דהוי דש ואין רגילות לסחו' בגד משום משקה הבלוע בו. אבל בגד או מוכין הבלוע מיין ושמן והיא סתומה לפך ולמגופ' חבית למעלה אסור להדקו שם משום דישה שהיין זב ונופל בכלי כדאמרינן אודרא דשישא אסור להדקה אבל מן הצד הכרוכה ממטלית ומוכין ונתונה תוך חבית מהצד מותר למשוך בה ולהדקה בנקב כיון שהיין הולך לאבוד ונופל לארץ ואין כאן איסור דישה לפי' הערוך דפי' דמידי דלא ניחא ליה לא מיתסר. ומייתי ראיה מארבע מקומות דהיכא דלא ניחא ליה אין איסור דאורייתא. ומיהו יש מן הראיו' שיכולין לדחות. ואומר מורי רבינו דאסור למשוך בברזא הכרוכה ממוכין והיא נתונה בחבית מן הצד. ואף על פי שבהדוק הברזא הוי נופל המשקה לארץ והולך לאיבוד דנהי דאיסורא מן התורה ליכא כמו שמביא ראיה בערוך. מ"מ איסורא דרבנן איכא כמו ספוג אי אין לו בית אחיזה אין מקנחין בו. ואפילו לפירוש הערוך דשרי מכל מקום היכא דאית כלי תחת החבית מודה הוא דאסור לפי שאין המשקה הולך לאבוד. וכן רגילות שיש כלי תחת החבית ואסור הוא בכל ענין למשוך בברזא כרוכה במוכין בשבת.
3
