ספר התרומה, פסקים רמ״זSefer HaTerumah, Psakim 247
א׳תנן (קכ"ב ע"א) נכרי שהדליק את הנר ישתמש ישראל לאורו ואם בשביל ישראל אסור וכן עכו"ם שעשה כבש ירד בו ישראל ואם בשביל ישראל אסור וכן עכו"ם שמילא מים לבהמתו ישקה ישראל אחריו ואם בשביל ישראל אסור ואם תאמר מאי שנא ממשקין שזבו מאיליהן דאסורין ולא משום מוקצה אסור אלא משום גזרה שמא יסחוט ושמא יתלוש כדאיתא פ' קמא דביצה י"ל סחיטת פירות ותלישתן דבר קל הוא לעשות. ואי שרית הוא למיכל עביד להו ולא מידכר לזה פירש' עכו"ם שבשל לעצמו בשר או בצים או דגים מותר ישראל לאכול מהן דאין זה דבר קל לעשות כמו בנכרי שהדליק נר ועשה כבש ומילא מים דמותר ישראל ליהנות מהן וכן תנן סתמא במס' תרומות (פ"ב מ"ג) המבשל בשבת בשוגג יאכל. ובפ' קמא דחולין רב כי מורי לתלמידיה כר"מ מורי להו דאמר מבשל בשבת יאכל ולא כר' יהודה דאמר וכן פרק כירה (ל"ח) גבי שכח קדירה על גבי כירה בשבת מייתי ראייה ממבשל בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל ובשכח לא שנא וקשה דתנן פרק קמא דחולין (י"ד ע"א) השוחט בשבת וביום הכיפורים שחיטתו כשרה וקאמר שחיטת שבת אסורה ליומא דומיא די"ה ורבי יהודה היא דפריך הא שרי ר' יהודה אוכלא דאיפרת הוא דתנן פרק חבית (קמ"ג ע"ב) אין סוחטין את הפירות להוציא מהן משקין ואם יצאו מעצמן אסורין רבי יהודה אומר אם עומדין לאוכלין היוצא מהן מותר ומשני הא אמר שמואל מודה רבי יהודה בסלי זתים וענבים הואיל וסתמייהו למשקין קיימי. הלכך אפי' יצאו מעצמן הוו אסורין וכן בהמה לשחיטה קיימא והשתא מי דמי הלא סחיטת פירות קל הוא לעשות טפי משחיטת בהמה ועוף. אמנם בלאו הכי קשה הפשט התם אמאי לא אוקי מתניתין דאסרא ליומא שחיטת שבת כרבנן דאסרי משקין שזבו אפי' עומדת לאכילה ותו מעיקרא דסבור דרבי יהודה שרי אוכלא דאיפרת הוא מדשרי עומדין לכתחלה. ולא אסר אלא פירות העומדין למשקין כ"ש דניחא טפי. דהא בהמה נמי קיימי לשחיטה ולהכי אסורה ליומא. ואמאי הוצרך להכא דרבי שמואל ור' יהודה מפליג בפירות בסתמייהו בין זתים וענבים לשאר פירות אלא צריך לפרש דהכי קאמר כרבנן לא מצי אתיא דדוקא במשקין שזבו אסרי משום דדבר קל הוא לעשות ולסחוט ואפילו עומדין לאכילה סברי רבנן דבר קל הוא לסחוט בעודה בכפו ואיכא למיגזר טפי משחיט' בהמה דרמי אנפשיה ומדכר אבל רבי יהודה דאמר ייחדן למשקין אסור ייחדן לאוכלין מותר אם כן מחשבתו מוציאה מידי משקין. והיכא שייחדן לאכילה אינו קל לסחוט ושרי ומתניתין אסרה בבהמה ששחטה שאינו כמו כן קל לעשות ומשני אע"פ שייחדן לאכילה שאינו עתה קל לעשות כדפרישית אפי' הכי קא אסר בסתמייהו למשקין כגון זתים וענבים אפי' ייחדן לאכילה שאינו קל לר' יהודה הוא הדין בהמה שהיא עומדת לשחיטה אע"פ שאינו קל לעשות יאסור ר' יהודה ועוד יש לפרש דבמידי דאכילה דוקא אסרינן אפי' נעשו ממיל' כגון פירות הנושרין ומשקין שזבו פן יעשה הישראל כן אבל במידי אחריני לא גזרינן אם לא נעשה בשביל ישראל כגון בנר וכבש ומים לבהמתו ולכך משוה לבהמה שנשחטה בשוגג דאסור דמידי דאכילה הוא ולא נאמר השתא טעמא דקל לעשות להאי פירוש' עכו"ם שבשל לעצמו בשבת בשר בצים דגים אסור הישראל לאכול כמו משקין שזבו ופירות הנושרין ואע"ג דהילכתא כסת' משנה דמסכת תרומות דהמבשל בשבת בשוגג יאכל היינו דוקא בישראל עצמו שבשל בשוגג דליכא למגזר פן יבשל במזיד דלא ברשיעי עסקינן אבל בעכו"ם שבשל לעצמו אי שרית ליה לישראל למיכל איכא למיגזר דילמא יאמר לו לעכו"ם לבשל בשבילו ובמסקנא ישראל ששחט בשוגג אסור ולא מטעם שמא ישחוט אלא משום מוקצה דלא חזי לכוס. ורבינו יעקב אסר לה"ר יצחק לאכול לחם של עכו"ם שנאפה בשבת. ושמא טעמא אע"ג דמבשל בשבת בשוגג יאכל זהו משום שראוי הבשר לכוס ולאכול קודם לכן. אבל לחם שנאפה בשבת שמא אין הקמח ראוי לאכול ואפי' היו החטין בשבת. הלא לא היו ראויין לאכול לאחר שנאפה דהיינו בפת וביום טוב ספק אם אסור מפני שנטחן ונרקד בי"ט ואע"ג דזהו ספיקא דרבנן ביו"ט ואין לאסור בשבת מטעם שנאפה בעצים מוקצים שנתלשו בשבת אפי' כן ליכא איסורא בהכי דהא תנן המבשל בשבת בשוגג ולא מפליג בנתלשו היום והיינו טעמא דאפילו למאן דאמר יש שבח עצים בפת היינו דווקא באיסור הנאה כגון פת שנאפה בקליפי ערלה או בקשין של כלאי הכרם אבל במידי דליכא איסורי הנאה לא אמרי' יש שבח עצים בפת. וכן פירש רש"י פרק בתרא גבי פת שנאפה בכמון של תרומה. ועל הלחם של עכו"ם שנאפה בשבת נראה לי פני' להתיר ולאסור ורבנן מצינן למימר דשרי דהא קיימא לן כר' שמעון דלית ליה מוקצה. ובפ"ב (קנ"ז ע"א) פסקינן כותיה בר מנר שהדליקו באותו שבת דדחיי' בידים ואע"ג דבשוחט מודה ר"ש בבעלי חיים שמתו ומתני' דמחתכין את הנבלה לפני הכלבים מוקי לה בפר' אין צדין (כ"ז ע"ב) במסוכנת דאדם מצפה מתי תמות בהמתו יש לומר הכי נמי אדם מצפה שיטחן העכו"ם חטין ויאפה אותו דכמה שטחנו העכו"ם ולשו ואפאו ליכא איסורא כי אם משום מוקצה והרי ר"ש לית ליה או שמא דומה לפירות הנושרין דמודה ר"ש דאסור כדפי' רש"י פ' אין צדין גבי עכו"ם שהביא לו דורון אם יש במינו במחובר אסור אפי' ר"ש מודה משום דהוי כגרוגרות וצמוקים דר"ש מודה דאסור. תניא בתוספתא עכו"ם שהדלי' ישתמש ישראל לאורו. וכן עכו"ם שעשה כבש ומילא מים לבהמתו ובישראל בין שוגג בין מזיד אסור. ושמא אתיא כר"י דאסר מבשל בשבת אפילו בשוגג ואמר יאכל למ"ש דקא קניס שוגג אטו מזיד כדאיתא פ' הנזקין (נ"ג). מיהו אפי' כר"מ אתיא דהא מודה ר"מ דהשוחט בשוגג אסור משום דלא חזי לכוס והא נמי דומה להא דקודם שהדליק הנר ועשה הכבש אינו יכול לירד ולראות. א"ר חנינא (קכ"ב) מעמיד אדם בהמתו על גבי עשבים בשבת אע"פ שישנן מחוברין כגון במרעה ואינו עוב' משום למען ינוח שורך כדאיתא במכילתי' יכול לא יניחנו עוקר ת"ל למען ינוח שורך וגו' ואין זה נייח דיהיה פעמים שורו רעב אם אתה אוסרו לו ואין מעמיד את בהמתו מן המוקצה. והא דתניא לעיל עכו"ם שליקט עשבים מאכיל אחריו ישראל מוקי לה כגון דקאי לה באפה ואזלה. וכ"ש אם עכו"ם ליקט עשבים בשבת ומאכיל אותם לבהמת ישראל אין צריך הישראל לומר לעכו"ם אל תאכל כדאיתא גבי דליקה אין צריך לומר לעכו"ם אל תכבה ובשביל שלא יהא מערים לעשות בשביל ישראל ואומר לעשות לעצמו. ואע"ג דתניא נר שהוא דולק במסיבה אם רוב ישראל אסור. וכן מרחץ שהיא מרחצת בשבת אם רוב ישראל אסור אע"פ שהוא לא פירש בשביל ישראל הוא עושה לפי שהרי גופו נהנה אבל לבהמתו ודאי שרי שיהיה הנכרי מאכיל את בהמתו של ישראל מוקצה שהרי הוא לא פירש כי בשביל הישראל הוא עושה וגם גופו של ישראל אינו נהנה בדבר.
1
ב׳פסק בטחתי בצור ולא אמעד עוד לעולם ולעולמי עד. יאיר עיני בתורתו ויישר לבי להבין דתו קושט אמת אמרתו. אבאר נא בעזרתו מלאכ' של ישראל בשבת בשביל עצמו ומלאכת של עכו"ם בשביל עצמו או בשביל ישראל הן באיסורא דאורייתא הן באיסורא דרבנן מה דינם הן בשבת הן במו"ש הן לו הן לאחרים וגם דיני מוקצה מפירות שנשרו או מביצה שנולדה או צד עוף חיות ודגים מה דינן בי"ט ראשון הן בי"ט שני או למוצאי י"ט או מי"ט לשבת או בשני י"ט של ר"ה או שבאו מחוץ לתחום. ודיני שירי פתילה משבת לי"ט.
2
