ספר התרומה, פסקים פ״אSefer HaTerumah, Psakim 81
א׳ובמקום שמפרישין שתי חלות עושין השנייה לחם גדול כדי ליתנה לכהן ולאכלה. ואם נתערב עם לחמים אחרים צריך אחד ומאה לבטל. ואם לאו אסורים לזרים. והני מילי מין במינו לחם חטין בלחמי חטין אבל מין בשאי' מינו ככר חטין בשל שעורים בטל בס' כשאר איסורין כדתנן במס' ערלה ומייתי לה פ' גיד הנשה (חולין צ"ט ע"א) מין במינו להחמיר. כיצד שאור של חטין שנפל לתוך עיסת חטין אין בו להעלות באחד ומאה בין שיש בו כדי לחמץ בין אין בו כדי לחמץ אסור. מין בשאינו מינו להקל כיצד גריסין שנתבשלו עם עדשים אם אין בה בנותן טעם בין שיש בה להעלות באחד ומאה בין אין בה להעלות באחד ומאה מותר. וכן תניא האי קדירה שבשל בה תרומה לא יבשל בה חולין. ואם בשל בנותן טעם דטעם לה כהן. ולא מצינו שיהיה חלוק בין תרומת ארץ ישראל לתרומת חוצה לארץ. שלא יצטרך אחד ומאה להתיר לזרים. והא דאמר שמואל (בכורות כ"ב ע"ב) פרק עד כמה תרומת חוצה לארץ בטלה ברוב רבה מבטל לה ברוב ואכיל לה בימי טומאתו. היינו לכהן דווקא דלפי שהיא תרומה טמאה אסור לאכלה ודוקא רבה מבטל לה ברוב חולין ואוכלה בימי טומאתו ושלא טבל לקריו. אבל משום טומאת מת לא היה חושש כדפרישית לעיל וכן הדין לחלת האו'. אבל לזרים צריך אחד ומאה כדאמר פרק (ע"ז ס"ז ע"ב) ר' ישמעאל תרומת נכרי מדמעת. משמע הא דישראל מדמעת כשאר תרומת ארץ ישראל עד שיהיו אחד ומאה.
1
ב׳תנן פרק בתרא דמס' טבול יום [פ"ד מ"ב] האשה שהיא טבולת יום ארוך לשה את העיסה וקוצה לה חלה ומפרשתה ומנחתא בכפיש' או בנחותא ומקפת וקורא לה שם מפני שהיא שלישי ושלישי טהור בחולין. משמע הכא שבשעת קריאת שם לחלה צריך שתהא נוגעת לעיסה דאי לאו דלא יצטרך מוקף רק סמוך לקריאת שם מקודם לכן ולא בשעת קריאת שם ממש למה צריך להניח העיסה גדולה בכפיש' שהוא פשוטי כלי עץ ואח"כ קרא לה שם. יניח מעט מעיס' שיעור חלתו בכפישה ולא יותר ואז יקרא לה שם והא דתנן במסכת חלה [פ"ב מ"ח] ומייתי לה בפ' כשם. ר"א אומר ניטלת מן הטהור על הטמא. כיצד שתי עיסות אחת טהורה ואחת טמאה נוטל שיעור חלה מעיסה שלא הורמה חלתה ונותן פחות מכביצה באמצע כדי שיטול מן המוקף. ופריך בפרק כשם. והתניא כביצה. מר סבר חולין הטבולין לחלה כחלה דמו ומר סבר לאו כחלה דמו. ופי' רבי' שלמה יטול שעור חלה, דהיינו כל העיס' הטהורה ונותן כביצה בין הטמאה לעיסה טהורה שיעשה כולה חלה לבסוף. דהשתא הטמאה שהיא ראשון והכביצה שבינתים שני ואין עושה שלישי לעיס' הטהורה שהיא חולין והשתא מה בכך. מ"מ לאחר שיקרא שם חלה אל הטהורה אז יהי שלישי. אלא ודאי בשעת קריאת שם ירחיקם זו מזו. ויש לומר ודאי בשעת קריאת שם ממש אינו צריך שיגעו זה לזה והא דלא שרינ' להקיף חוץ לכפישה ולהניח אחרי כן שעור חלה על הכפישה ולקרות שם משום פן ישכח ויקרא שם חוץ לכפישה כשהם שתיהם בידה והיא טבולת יום. מיהו נראה יותר דלעולם צריך מוקף ונגיעה בשעת קריאת שם בפשטא דמילתא. והתם מיירי שיש הרבה עיסה בטהורה. ולא יעשנה כולה חלה אלא יפריש קצת ממנה השתא הכביצה שבינתים שהוא שני לא יעשה העיסה טהורה ג' שהרי לעולם היא חולין. תנן במס' חלה (פ"ב) העושה עיסתו קבי' ונגעו זה בזה פטורים מן החלה עד שישוכו ר"א אומר אף הרודה ונותן לסל. הסל מצרפן לחלה. פרק קמא דנדה ופרק אלו עוברין (פסחים מ"ד) פוסק שמואל כר"א. ונראה דהיינו דווקא להתחייב העיסה בחלה אם אין בכל אחת כשיעור. שעל דבר זה אמרו במשנה. וכן נמי מוכח פרק אלו עוברין הני נשי דנהוג למיפ' קפיזא קפיזא בפסחא. ופריך חומרא דאתי לידי קולא הוא דמפקע להו מחלה. ומשני דעביד לה כר"א. דא' הסל מצרפן לחלה. אבל לענין חשיבות מוקף בשעת קריאת שם להפריש מעיסה זו מעט כדי לפטור עיסה זו צריך נגיעה כמו בתרומה ומעשר שצריך בם נגיעה משום מוקף. וכן כדי לפטור גם עיסה אחרת לא יועיל צירוף סל אלא יצטרך נגיעה או נשיכה כלם יחד שהרי בשתי עיסות אחת טמאה ואחת טהורה למה מצר' ר"א פ' כשם להפסיק בינתים פחות מכביצה יתנם בכלי רחוקים זה מזה. מיהו יכול להיות דאפי' בשעת קריאה שם יועיל צירוף סל לפטור מאחת את עיסה אחרת. והא דבעי ר"א בביצה בין עיסה טמאה לטהורה התם כיון דמקפיד על נגיעתן מפני הטומאה לא יועיל צירוף סל. וכן משמע בירושלמי דמס' חלה דבר שהוא מקפיד על תערובתו אין הבית מצרף. דבר שאין מקפיד על תערובתו הבית מצרף. ונראה דבמקום הבית גר' הכלי מצרף. מיהו קשה. דמשמע דבעי נגיעה עם צרוף כלי אפי' לחיי' עיסות קטנות בחלה. דהא דקאמר פ' אלו עוברין ר' יהושע בן לוי לא אמר ר' אליעזר הסל מצרפן לחלה אלא בככרות של בבל שנושכות זו את זו אבל בעבין לא והא אמר ר' חנינא אפי' בעבין. ומשמע דעל כרחין תנא קמא דאמר עד שישוכו קאי ר"א דאמר דבעינן צירוף סל עם נשיכה לר' יהושע או עם נגיעה לר' חנינא אבל בצרוף כלי לחוד לא יועיל. ואם כן ק' ההיא דירו' דקאמר אם אין מקפיד על תערובתן הכלי מצרף בלא נגיעה. ואם נאמר דר' חנינא דא' אפי' בעבין דליכא נשיכה יועיל צירוף סל וכמו דלא בעינן נשיכה לא בעינן נגיעה רק צירוף סל לחודיה אתיא שפיר ההיא דירו' אליביה. אי נמי בירושלמי מיירי לפטור מאחת על חברתה ושתיהן יש בהן כשיעור כגון ההיא דסוטה שמפריש מעיסה זו לפטור עיסה זו. לכך בצירוף כלי בלא נגיעה סגי. אבל אם אין בהם כשיעור לא יתחייבו על ידי צירוף כלי לחודיה אלא א"כ יש נשיכה או נגיעה ושמעתי מהר"ר יצחק ב"ר אברהם שיש בירו' פרק כל שעה וישליכנה לאויר בית אויר בית מצרף לחלה. ואי' קרקע בי' מצרף לחלה. ומשני דבר שמקפיד על תערובתו אין הבית מצרף. דבר שאינו מקפיד על תערובתו הבית מצרף. משמע דבית דווקא קאמר שאויר בית מצרף כשמשליכנה לאויר הבית. והשתא כללו של דבר להתחייב בחלה כשעושה מצות קטנות צ' צירוף כלי וגם נשיכה לר"י ב"ל או נגיעה לר"ח. אבל כשיש לכל אחת ואחת כשיעור ורוצה לפטור מאחת את כולן א"צ רק צירוף כלי או השלכה לאויר הבית בזמן ששתיהן טמאות או שתיהן טהורות כדאיתא בירו' בזמן שאינו מקפיד על תערובתו הבית מצרף. פי' אויר בית או אויר כלי.
2
ג׳השתא יש מקומות שמפרישין מן העסה מעט חלה ושורפין אותה והוא הדין דמצו יהבי לה לכהן קטן שלא ראה קרי או אפי' לכ"ג שראה קרי וטבל לקריו כדאיתא בהלכות גדולות כגון תרומת חוצה לארץ דאמרינן פרק בנות כותים שהטבילוה קודם לאמה לסוכה שמן של תרומה ואפי' לא טבל נמי אם רוצה הכהן לבטלה ברוב חולין אוכלה כגון תרומת חוצה לארץ דאמרינן פרק עד כמה רבה מבטלה ברוב ואכיל לה בימי טומאתו והוא הדין לחלת האור לדידן כך מפרש בה"ג בהלכות פסחים בשם רב כהן צדק והכהן קטן או גדול שטבל לקריו מותרים בה ומשום טומאת מת אין חששא כדאיתא פר' עד כמה כדפי' לעיל. ויש מקומות שמפרישין עוד חלה שנייה שהיא גדולה ונותנה לכהן שהוא גדול ואף שלא טבל לקריו כדאמר רבינא פרק עד כמה ומפריש חלה אחריתי שלא תשתכח תורת חלה ויהיב לה לכהן שהוא גדול. ואומר מורי רבינו שאותה חלה שנייה מותרת לנדות לזבי' ולזבות וכך הוא מנהג במקום שמפרישין אותה שהכהן אוכלה עם אשתו נדה ואע"ג דתנן חלה שנייה אסורה לזבים ולזבות היינו דוקא מנהר אמנום ולפנים אע"פ שהוא חוצה לארץ מ"מ היו קרובים לא"י והחמירו בה יותר אבל אם רחוקים מותרת אפי' לזבים ולזבות ולנדות תדע שהרי מנהר אמנום ולפנים דהיינו חוצה לארץ דתנן התם אחת של אור מסתמא אסורה לטמא מת ואפי' הכי אמר פ' עד כמה דחלה ראשונה יהיב לה לכהן קטן אע"ג שהוא טמא מת כדאיתא התם והיינו טעמא לפי שבימי אמוראים היו רחוקים מא"י ולא החמירו בה ומה שאין עכשיו מפרישין החלה שנייה בכל מקום כדאמר רבינא שצריך כדי שלא תשתכח תורת חלה שמא לפי שצריך לשמרה מזרים עכו"ם וגם פעמים שנותנים אותה בקערה במרק רותח. ועתה אסור זה לאוכלה בקערה וגם שמא מסופק להם הדבר דאם אשתו נדה מותרת בה דהא תנן אסורה לזבים ולזבות. וטעמא דרחוקין מארץ ישראל אינו פשוט כל כך ואע"פ שאין מפרישין אותה אין העיסה טובלת בכך כמו חלה ראשונה שאסור לאכול מן העיסה אם אשה מפרישה או בתחלה או בסוף כדאמר פ' רבי ישמעאל (ע"ז ס"ז ע"א) תרומת נכרי בחוצה לארץ אינה מדמעת הא דישראל מדמעת ואוסרת העיסה ואם תאמר כמו שתקנו שתי חלות לפי שהראשונה נשרפת מפני שהיא טמאה אם אין מוצאין כהן קטן או כהן גדול שטבל לקריו ולכך תקנו עוד חלה שנייה שיאכלנה אפי' כהן והוא גדול ובעל קרי כדי שלא תשתכח תורת חלה אם לא יפרישו עוד אחרת ויאכלוה כמו כן אמאי לא תקנו בימיהם להפריש שתי תרומות כענין זה. ואומר מורי רבינו לפי שכל אדם הם מגלגלין עיסה ואיכא למיחש שמא תשתכח תורת חלה אבל לא כל אדם קונין להם קרקעות וממרחין להם תבואות מיהו בירושלמי במס' חלה פריך לה. ומשני אין אחר חלה כלום אבל יש אחר תרומה שצריך להפריש מעשר. כי אם היה מפריש תרומה שנייה ונותנה לכהן שיאכלנה הלא היא טבולה עוד למעשר. וכי תימא קודם שיאכלנה שיתננה לכהן יפריש מעשר שלה ממקום אחר יש לומר דילמא פשע ויאכלנה הכהן תחלה ואע"ג דאמרינן גבי נקוב תרומה נקוב ואינו נקוב תרומה ויחזור ויתרום ולא אמרי דילמא פשע התם לא איפשר לתקוני בגוונא אחריתי.
3