ספר התרומה, פסקים פ״גSefer HaTerumah, Psakim 83
א׳שמעינן מהכא שני בני אדם או תלמידים הלומדים בפני רבן שיש להם עיסה שנלושה ביחד מדעת שניהם וגם אין דעתם לחלקה ויקח כל אחד חלקו אלא כי אם לאכול יחד חייבת בחלה בין לר' יוחנן בין לר"ל ואע"פ שאין כשיעור בחלק הא' כי אם בין שניהם ואפי' נלושה ונתערבה שלא מדעתם אליבא דרבי יוחנן. וא"כ המפריש את החלה צריך ליקח רשות מכל בעלי העיסה. דגבי תרומה כתיב תרימו אתם (קידושין מ"ב ע"ב) דרשי' לרבות שלוחכם. ואמרי' מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם אבל מיהא דאמרי' ריש ראשית הגז דשותפות חייב' בתרומה ובחלה ליכא למשמע כי אם כשיש כשעור בחלק כל אחד ואחד אבל קשה למורי על ההיא דמסכת חלה. דעושה עיסה עם הנכרי אם אין כשיעור בשל ישראל פטור הא אם יש כשיעור חייב. ואלו (חולין קל"ה ע"א) ריש ראשית הגז קאמר שותפות העכו"ם פטור מתרומה ומן החלה וכשעור בשל ישראל נמי מיירי. וכן פ"ק דפסחים (ו' ע"א) עיסת ארנונא פטור' ונראה למו' רבינו דכי קנו הקמח יחד הישראל והעכו"ם פטור'. דבכל פורתא יש לעכו"ם חלק בו ומתני' דמחייבא מיירי בקנו כל אחד לבדו הקמח ואחר כך לשין קמחן יחד. והכי איתא בירושלמי ר' חייא בר בון בעא קומי ר' זירא ואפי' יש בשל ישראל כשעור אמאי חייבת יעשה קב מכאן וקב מכאן וקב עכו"ם באמצע. א"ל אינו מעורב ע"י גידין בתמיה. א"כ משמע שלא קנו ביחד הקמח דאז לא הוה שייך למימר שהגידין וחוטין נמשכים מזו לזו. ובראשית הגז יש איכא דאמרי שותפות עכו"ם בתרומה חיובי מחייב. כן בפסחים יש לשון זה. דעיסת ארנונא חייבת בחלה. לפי' זה א"צ לחלק כלום. וללישנא דפסחים דעיסת ארנונא פטורה סבר כלישנא דראשי' הגז דשותפות עכו"ם פטורה. ואפי' כאיכא דאמר הראשית הגז דאמר שותפות של עכו"ם חייב. היינו בחלק הישראל וההיא דפסחים דפטר היינו בחלק עכו"ם.
1
ב׳תנן פרק אלו עוברין, כיצד מפרישין על החלה בטומאה. ר"א אומר לא תקרא לה שם עד שתאפה בן בתירא אומר תטיל בצונן שלא תחמיץ. ר' יהושע אומר לא זהו חמץ שמוזהרין עליו בבל יראה ובל ימצא. אמר רבי התם הלכה כר"א. וטעמא דר"א הוי דאינו קרוי אפייה שלא לצורך משום דהואיל דכל חדא וחדא חזיא ליה לכך אופה אותה קודם קריאת שם. ובשעת אפייה איזו שירצה יעשה חלה. ואית ספרים דאית בהון לשון אחר הואיל ואי בעי מתשיל עליה. אבל לאחר קריאת שם אסור לאפותה. דטעמא דכל חדא וחדא חזיא ליה לא שייך למימר. שהרי כבר נאסרה אחת. ומטעם דאי בעי מתשיל עלה לא שרינן לאפו' לאחר קריאת שם דלא שכיח דמתשיל עלה אע"ג דמהאי טעמ' שרי לאפות קודם קריאת שם ובפרק ר' ישמעאל נמי אמרינן דשתי הלחם דלמאן דאמר תנור אינו מקדש אין אפייתן דוחה י"ט ולא שבת ולא שרינן לאפות בי"ט מטעם דאי בעי פריק להו כיון דלא שכיחא. דכיון דתנור לא מקדש הוי מצי פריק להו. דאי תנור מקדש הוה אפייתן דוחה שבת. דאי אפי להו מאתמול אפסלו להו בלינה. וכן פרק התכלת גבי חביתי כ"ג. כן פרק שתי הלחם גבי לחם הפנים דאמר להו חד אף כי היום יקדש בכלי. וכי תימא למה אסור לאפות לאחר קריאת שם אי משום אפייה שלא לצורך. הלא פרק ב' דביצה אר"ש בן אלעזר ממלאה אשה כל התנור פת אע"פ שאינה צריכה רק לפת אחד. מפני שהפת נאפה יפה בזמן שהתנור מלא. ואמר רבא התם הלכה כר"ש ב"א. ואי משו' איסור טלטול, א"כ למה צריך לכל זה טעמי דהואיל ואי בעי כו' וי"ל דהני מילי בתנור. אבל לאפות תחת הגחלים לא שייך טעמא דהפת יפה. ועוד התם שרי משום דכל חדא וחדא חזיא ליה טפי מגבי חלה ועוד גזרינן הכא לאפותה עם האחרים אטו לאפותה אותה לבדה. וא"ת ויקרא לה שם וישרפנה כדין חלה או תרומה טמאה. ואע"פ שאין שורפין קדשים. היינו משום דהוי הבערה שלא לצורך שאסור ליהנות בשעת שריפה. אבל חלה או תרומה טמאה יכול ליהנות ממנה בשעת שריפה כדאמרינן נתתי לך. שלך תהא להסיקה תחת תבשילך. וכן אית דדריש מתתן לו ולא לאורו מכלל דבת אורו היא. וכן תנן פרק במה מדליקין אין מדליקין בשמן שריפה בי"ט ובשלמא למ"ד התם טעמא גזירה י"ט אטו ע"ש. והתם מתוך שמצוה לבערו גזירה שמא יטה אבל לרב חסדא דא' טעמא משום דאין שורפין בי"ט וכן תניא כוותיה. ובע"ש דתנן היינו בי"ט שחל להיות בערב שבת. אמאי אין שורפין בי"ט. ותירץ הר"ר יצחק בר' אשר דכיון שלא הותרו שאר הנאות רק בשעת שריפה. א"כ מצות בעור הוי גזירת הכתוב ואסור בי"ט כמו נדרים ונדבות למ"ד אין קרבין בי"ט אע"פ שהאדם אוכל מהן אסור לשחטן דמשלחן גבוה קא זכו, וכן שתי הלחם דאין אפייתן דוחה י"ט אע"ג דיש בהם אכילת אדם. ואפי' למ"ד קרבין דמודה דהנאה בשעת שריפה תרומה טמאה כיון דאית בה אכילת אדם הוי כמו משלחן גבוה ולא יום טוב. וקשה למו' רבנו דלא דמי דהתם ניכר בהם צורך גבוה בנדרים ונדבות הדם נזרק הקרב והכליות נקרב ע"ג המזבח. ושתי הלחם יש בהם תנופה אבל בשריפת תרומה טמאה ליכא לגבוה כלום ולא שייך למימר משלחן גבוה קא זכו דאי לא תימא הכי אפיית תרומה טהורה וצליי' הפסח שהן מצוה היאך דוחין י"ט. לכך יש לפ' שאם היתה נהנית בשעת שריפה היתה מותר' בי"ט מן התורה אלא גזרינן אטו שלא לצורך. ואז אסור מן התורה אע"פ שהוא מצוה לשורפה משום דגמרינן התם מקדשים שאסור לשרוף בי"ט מקרא דעד הבקר תן לו בקר שני.
2