דרשות אל עמי, ימים נוראיםSermons Unto My People, The High Holidays

א׳א. ואל כליך לא תתן
לפרשת כי תצא

ב׳"כי תבא בכרם רעך, ואכלת ענבים כנפשך שבעך, ואל כליך לא תתן" (דברים כג, כה).

ג׳מעיני הרחצה של הנשמה.

ד׳רבותי!

ה׳עוד מעט ותכלה שנה. כבר עברו עלינו משנה זו אחד עשר חודש, ועוד חודש ימים והשנה איננה, כאילו לא היתה כלל במציאות, ונוספה גם היא על ה"חסור" של חיינו הקצובים. עומדים אנו בבין השמשות של השנים ורואים, איך שהשמים מתקדרים בעבים יותר ויותר מיום ליום, הלילה מתגדל והיום מתקטן, האילנות משירים את בגדי החמודות שלהם, השדות נעשים ערומים יותר ויותר והצפרים עפות מכאן בקול תאניה ואניה אל מדינות רחוקות מאוד.

ו׳והאם כל אלו אינם קוראים אלינו בקול גדול מסוף העולם ועד סופו: בואו חשבון, בואו ונחשוב חשבונו של עולם, חשבון עולמנו, מאין ולאן...

ז׳הנני רואה כעת בביהכנ"ס הרבה פנים חדשות, שלא היו בכאן זה הרבה שבתות, ממעינות הרחצה באו, ממעיני הישועה, ששם שהו איזה שבועות, ושם, במעיני הרחצה יש שלשה "סיזונים" (עונות), וכעת, כנראה, כבר נגמר גם ה"סיזון" השלישי; אבל אם מעיני הרחצה של הגוף כבר מתחילים להיות נסגרים, הנה נפתחו עתה דוקא מעיני הרחצה של הנשמה, וגם הם ישתמשו למעיני הישועה, אם תרחצו שם את נשמותיכם היטב, היטב.

ח׳"יהיה לפנות ערב ירחץ במים וכבא השמש יבא אל תוך המחנה" (דברים כג, יב). כל סוף שנה הוא ה"לעת ערב" של חיינו ושקיעת השמש שלנו, והאם לא כבר באה העת אחרי שכבר טבלנו מאה פעמים ואחת את גופנו במעינות רחצה שונים, להתחיל לטבול את נשמותינו ולשוב סוף סוף אל המחנה, מחנה השכינה של אלהי ישראל.

ט׳כרמו של הקב"ה

י׳התבוננו היטב ותראו, כי כל המחלות אשר עברו עליכם, שבשבילן הוזקקתם לבקש רפואה במעיני הרחצה, הנה סבתן באה באמת לא ממקרי הגוף, אך ממקרי הנפש, שלא שמרתם את חוקי הבריאות שלה, כי באמת עולם גדול ורחב ידים ברא הקב"ה, ולא החסיר בו כל טוב בעד כל בריותיו, שמוצאות כולן את פרנסתן בכבוד ובהרוחה, אלא שקפחת בעצמך את פרנסתך ובזה אתה גורם לעצמך כל מחלה וכל תקלה וכל קטטה.

י״א"כי תבא בכרם רעך" - "אשירה נא לידידי שירת דודי לכרמו" (ישעיה ה, א), וכל העולם כולו הוא כרמו של הקב"ה כרם גדול שנטע בו כל עץ נחמד למראה וטוב להשכיל, והכרם הוא באמת כרם רעך, כמו שנאמר (משלי כז, י) "רעך ורע אביך אל תעזוב", הנה עליך לדעת כי "ואכלת ענבים כנפשך שבעך" והכל יש לך משם מן המוכן, ולך צריך להיות רק פה לאכול, והרשות לך לאכול כמה שתחפוץ, עד כדי שביעה ועד בכלל, אך ביחד עם זה עליך לדעת, כי "ואל כליך לא תתן". לחנם אתה רץ מבוקר ועד ערב, לחנם לא תתן תנומה לעיניך ולא תדע שבעה, כי לא תמצא לעולם מרגוע לנפשך, ואם יש לך מנה אתה רוצה מאתים, לחנם אתה צובר כסף לאלפים ולרבבות, כי כל אלה המה הבל הבלים, ואחת דבר ד' הבורא נפשות רבות כי "ואל כליך לא תתן" כליך נקובים הם ככברה מלאים נקבים, נקבים, חלולים, חלולים, וכבולעם כך פולטם ומאומה לא ישאר בידך, "בגפו יבוא ובגפו יצא", וכמאמר חז"ל (קהלת רבה ה, כא) "אדם בא לעולם בידים קפוצות, כלומר, כל העולם כולו שלי הוא, ונפטר מן העולם בידים פשוטות, כלומר, לא נטלתי מן העולם הזה כלום".

י״באבל לכל הפחות, אם היינו יודעים ומרגישים בהכרה ברורה, כי "ואל כליך לא תתן" אזי היינו יכולים לקיים את ה"ואכלת ענבים כנפשך שבעך" והיינו שמחים בחלקנו, ותמיד היתה הברכה מצויה בידינו, אבל, דא עקא, כי אנו רודפים דוקא למלאות את הכלים הנקובים, ובשביל זה אין אנו שבעים לעולם, והרדיפה אחרי המותרות מביאה לזה, שלא נשיג גם את ההכרחיות, כי זהו כלל גדול, שרק אז "ואכלת ענבים כנפשך שבעך" בעת שתדע כי "ואל כליך לא תתן".

י״גקרנותיו קודמין לפרסותיו.

י״דוחכז"ל מספרים באגדתם על דבר אדם הראשון "ת"ר, יום שנברא בו אדם הראשון כיון ששקעה עליו חמה, אמר, אוי לי! בשביל שסרחתי עולם חשך בעדי וחוזר לתהו ובהו, וזו היא מיתה, שנקנסה עלי מן השמים, היה יושב בתענית ובוכה כל הלילה וחוה בוכה כנגדו - וכו' - עמד והקריב שור שקרנותיו קודמין לפרסותיו" (עבודה זרה ח, א).

ט״וומה נמרצים המה הדברים האלה, שיש בהם בקורת חדה על כל בני אדם וחוה, שתמיד המה יושבים ובוכים ואינם מוצאים את אשרם בתבל.

ט״זהנה לצני הדור מתלוצצים, שאם אנו שופכים דמעות כתנים בתפילת "ונתנה תוקף" הוא לא כל כך על ה"מי ימות", אך על ה"מי יחיה". ואמנם הרבה יותר מלצנות לבדה יש בזה, כי באמת אם נחשוב חשבונו של עולם, אז נראה, כי לו היתה רק דאגת "מי ימות" בעולם, אזי לא היתה כלל הדאגה גדולה כל כך, ראשית, הרי "סוף אדם למיתה", ובעודנו הוא חי לו דאג אך להנאתו ולטובתו, בודאי היה מוצא כל אחד את חלקו המוכן לו בעולם הגדול ורחב ידים הזה, אבל הדאגה של "מי יחיה", זאת אומרת, שגם אחרי מותו ימצאו אנשים לאלפים ולרבבות, שיחיו ויתענגו על כל טוב, זאת אינה נותנת לו מנוחה. זאת ועוד אחרת, כי הדאגה של מי ימות היא רק דאגה אחת הדאגה שהוא דואג על עצמו, אבל דאגת מי יחיה הרי היא דאגה אין-סופית, כי הלא כמה וכמה מיליונים אנשים יש בתבל, ועל כל אדם שהוא פוגש בדרכו עליו להתעכב ולבכות עליו בדמעות שליש: "מי יחיה"... והדאגה האין-סופית זו מביאה באמת את האדם לבור שחת לפני עתו.

י״זאכן מאין המקור לדאגת מי יחיה זו?

י״חהמקור הוא "מעץ הדעת" שבאדם, שכיון שאכלו אדם וחוה מעץ הדעת מיד "ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי ערמים הם" (בראשית ג, ז) מפני שזו היא תכונתה של דאגת "מי יחיה", שכל אחד חפץ להתגדל על חבירו, וכל אחד נכוה מחופתו של חבירו, אכן אז כשלא היו עוד חברים בעולם זולת בהמות וחיות, היו חפצים להתנשאות רק עליהן ואז פקחו את עיניהם וראו לתמהונם, שהמלבוש אשר עליהם, העור על בשרם, הלא הוא גם המלבוש של כל הבעלי חיים, אבל אם אז די היה גם בעלי תאנה, שיהיו שמחים בחלקם, הנה עתה שנתרבו בני אדם וחוה בעולם, במה נחשבים לו, להאדם, העלי תאנה, אם גם לחברו יש כזה. ושעל כן מיום ליום חדשים לבקרים יציצו כעשב השדה "מָדות" חדשות, ויש שהאדם מלובש עם כל שמונת בגדי כהונה של כהן גדול בשעתו, ובכל זאת הוא פוקח את עיניו ויודע כי ערום הוא.

י״טוזהו שאמר, כי תיכף כשאכל מעץ הדעת שקעה העליו חמה, התחיל להרגיש, כי האורה ושמחה שלו פורחת ממנו כצל עובר וכחלום יעוף, שקעה עליו חמה והחשך מתגבר עליו מרגע לרגע.

כ׳וכשהתחיל לבקש את סבת החשך הנורא הזה מצא, כי הסבה העיקרית היא "שקרנותיו קודמין לפרסותיו", הנה לכל שור יש גם פרסות כדי שיהיו לו במה לעמוד על הארץ, וגם קרנים כדי שיהיו לו במה לנגוח את כל מי שרוצה להפריעו ממנוחתו, אכן השורים שלנו הנה הפרסות שלהם קדמו בזמן להקרנים, שהרי עם הפרסות הם באים תיכף לאויר העולם, בעוד שהקרנים מתגדלות אחר כך, אבל השור של מעשה בראשית, שכולם בצביונם נבראו, הרי קדמו הקרנים להפרסות.

כ״אודא עקא, שהאדם אחרי אכלו מעץ הדעת נעשו גם כן קרנותיו קודמים לפרסותיו, לו דאג האדם ראשית כל על פרסותיו שלו למצוא מעמד בחיים, ולהשתמש בנגיחת הקרנים שלו רק אחר כך, כשיבוא מי להפריעו ממנוחתו, כי אז "יגעתי ולא יצאתי אל תאמין" (מגילה ו, ב), היה מוצא את פרסותיו ולא היה זקוק כלל לקרנותיו, אבל האמת היא להיפך "קרנותיו קודמין לפרסותיו", עיקר העיקרים ושרש תענוגו בעולם הוא ההשתמשות בהקרנים, ובכל התולדות של קרן, כמו, למשל "נגיחה, נשיכה, רביצה ובעיטה" (בבא קמא ב, ב), ורק אחרי שכבר כלה את כל חמתו, אזי יש שמחתחיל לחשוב גם על דבר פרסות, על דבר איזה עמידה בחיים, אך על פי רוב לא יספיק לו הזמן כלל לבוא להפרסות, כי הלא יש כל כך בריות בעולם, שהוא מוכרח לקיים בהן את הקרן ותוצאותיו, ועוברים עליו כל ימיו והוא טרוד רק בגרסא של "שור שנגח את הפרה", בעוד שמהמסכתא "דרך ארץ", הדרך ארץ שלו, איננו יודע מאומה.

כ״בכל זה הוא רק באשר שהאדם שוכח את פקודת רבון העולמים: "ואל כליך לא תתן".

כ״גבשעה שאתה נותן לכליו של בעל הבית.

כ״דוחכז"ל דורשים על זה (בבא מציעא פז, ב) "כי תבא נאמר כאן, ונאמר להלן לא תבוא עליו השמש, מה להלן בפועל הכתוב מדבר, אף כאן בפועל הכתוב מדבר וכו' ואל כליך לא תתן, בשעה שאתה נותן לכליו של בעל הבית אתה אוכל, ובשעה שאי אתה נותן לכליו של בעה"ב אי אתה אוכל", ומה חודרים ונוקבים הדברים האלה, אם נשים לב אל המוסר היוצא לנו מזה.

כ״ה"פועלי דיממי אנן" (עירובין סה, א), ויש לנו בעה"ב טוב ומטיב המשלם לנו את שכרנו לפנים משורת הדין, ומקום העבודה הוא בכרם גדול, רחב ידים, שלא יחסר מאומה בו, והעבודה כשהיא לעצמה, מה נעימה היא ומה מתוקה, אבל עלינו לבלי להסיח דעת אף לרגע, כי הכרם הוא כרמו של בעל הבית, ולא לנו הוא, כשיצאנו לאויר העולם כבר מצאנוהו בשלמותו, וכשנפטור מן העולם לא יגרע ממנו על ידי זה גם כן מאומה. אמנם כאמור, הבעל הבית הוא בעל בית טוב ומטיב, רב חסד ורב להושיע, העומד תמיד על גבי הפועלים, ואומר להם בנעימות ובחן: "ואכלת ענבים כנפשך שבעך", שולחן ערוך לפניכם, ואכלו רעים ושתו דודים, וכועס הוא על מי שאינו ממלא זאת, כי "המצער עצמו מן היין נקרא חוטא" (ע"פ נזיר יט, א), אבל דוקא בשביל זה, שהבעל הבית הוא כל כך טוב, גם עלינו להיות בלתי רעים כל כך, ועלינו לדעת, שרק "בשעה שאתה נותן לכליו של בעל הבית אתה אוכל", ואמנם זאת לפנים בישראל, שגם החולין שלנו היו על טהרת הקודש, ראשית בכורים היו שייכים להבעל הבית הגדול, כל פירותינו היו לטבל, טרם שהופרשו מהם החלק המגיע להבעל הבית, לא טעמנו משום דבר, טרם שברכנו את הבעל הבית.

כ״ואמנם זאת לפנים בישראל, אבל עכשיו?...

כ״זעכשיו, הננו מקימים במלואה את המצוה של "ואכלת ענבים כנפשך שבעך", ולא עוד, אלא שאנו עושים בזה עוד לפנים משורת הדין ואוכלים אנו עוד יותר מכדי שביעה, אכילה גסה ממש, אבל מסיפא דקרא "ואל כליך לא תתן" איננו חפצים לדעת, ומכליו של בעל הבית אין אנו רוצים גם לחשוב.

כ״חוהאם לא באה העת עכשיו, כשאנו עומדים כבר לפני קץ השנה, לחשוב מעט גם אודות זאת.

כ״טשימו לבבכם, סוף סוף, לזה!...

ל׳ב. קערה מלאה וקערה ריקה
לפרשת כי תצא

ל״א"זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים" (דברים כה, יז). ובמדרש תנחומא (פרק ז) "כאן כתיב זכור ובשבת כתיב זכור, שניהם שוין? אמר שלמה, (קהלת ב, טו) ואמרתי אני בלבי, כמקרה הכסיל גם אני יקרני, ולמה חכמתי אני אז יותר, ודברתי בלבי שגם זה הבל, כי אין זכרון לחכם עם הכסיל לעולם, אע"פ שכתיב בשבת זכור ובעמלק זכור אינן שוין. אמר שלמה כמקרה הכסיל גם אני יקרני, משל למה הדבר דומה, למלך, שעשה סעודה וזימן את האורחים, נכנס הקערה לפניו מלאה כל טוב, אמר, זכור פלוני אוהבי, משקנח את הקערה אמר, זכור פלוני שונאי, אמרו לו אוהביו זה הזכרת וזה הזכרת? אמר להם, זה הזכרתי על קערה מלא כל טוב וזה הזכרתי על קערה ריקם, כך השבת כתיב בה זכור את יום השבת לקדשו ולכבדו במאכל ומשתה וכסות נקיה, ובעמלק כתיב, זכור את אשר עשה לך עמלק, על מה אתה זוכרו על שולחן ריקם, שנאמר, תמחה את זכר עמלק מתחת השמים".

ל״במספרים על הגאון ר"א מסלונים ז"ל שפעם אחת הביא לפניו איזה מחבר את חבורו, שהיה כולל פירוש מפורט על ספר קהלת, כדי שיתן את הסכמתו עליו, הגאון הזה כנודע, היה מבקר גדול על חבורים חדשים וקשה היה מאוד למחבר חדש להשיג את הסכמתו, אבל כשהגאון הנ"ל שם עינו בהחבור הזה, הנה תיכף כשעלעל בו איזה דפים, אמר בנחת רוח גדולה, ר' מחבר, אגיד לכבודו את האמת ומקצת שבחו בפניו, כי אמנם חכם גדול מאין כמותו הוא כבודו, המחבר הזה נהנה, כמובן, מזה הנאה גדולה, אבל מצא לנכון כנהוג להראות, כי לא רק חכם גדול הוא, אך גם עניו גדול הוא, ויאמר, יאמין לי רבי, כי לא מחכמתי היתירה חברתי את החבור הזה, אך היתה בזה סיעתא דשמיא וזכות אבות. אכן הגאון הנ"ל התעקש ויאמר, לא ולא, ר' מחבר, אינני רואה בזה, לא סיעתא דשמיא ולא זכות אבות, אך פשוט כפשוטו חכמה גדולה, וכשהמחבר שאל לו, שיאמר לו ממה הוא מתפעל כל כך מחבורו? ענה לו בניחותא, הרי ידוע לכל, ששלמה המלך היה החכם מכל אדם, ואתה בפירושך הנך מהפך אותו להשוטה מכל אדם ח"ו, ולהפוך את החכם היותר גדול להשוטה היותר גדול, לזה דרושה באמת חכמה יתירה למעלה מכח האנושי.

ל״גהלצה זו מבלי משים תעלה על לבנו בקראנו את המדרש הנ"ל, האם באמת קושיות ממין זה היו עולות על דעת החכם מכל אדם, האם באמת לא הבין את ההבדל בין זכור את אשר עשה לך עמלק ובין זכור את יום השבת לקדשו, דבר שגם תינוק דלא חכים ודלא טיפש יוכל להבין בנקל את ההבדל ביניהם, גם בלי משל של קערה מלאה וקערה ריקה?

ל״דאכן נתבונן נא מעט על דרך החיים של בני אדם ונראה, כי אמנם גם אנו אפשר לנו לתת את הסכמתנו על שלמה המלך, כי אמנם חכם גדול היה...

ל״השלשה שמות לאדם.

ל״וחכז"ל במדרשם (קהלת רבה ז, א) על הפסוק בקהלת, "טוב שם משמן טוב" (שם), אומרים: "תני, שלשה שמות יש לו לאדם, אחד, שקוראין לו אביו ואמו, אחד, שקוראין לו חבריו ואחד, שקרוי לו בספר תולדות בריתו וטוב מכולן זהו השם השלישי". ואותו המדרש נמצא גם כן במדרש תנחומא (פרשת ויקהל), אך בנוסח אחר בסופו: "שלשה שמות יש לו לאדם, אחד, שקוראין לו אביו ואמו, אחד, שקוראין לו חבריו, ואחד, שקרא לו עצמו, טוב מכולן זה, שקרא לו עצמו", אבל באמת, אם הנוסח שונה זה מזה, הנה הכונה אחת היא.

ל״זהנה חכז"ל מעידים, כי האדם קודם שיצא לאויר העולם מכריזים עליו מלמעלה, "טפה זו מה תהא עליה", וכבר אז נחקק גזר דינה של טפה זו, אם יצא ממנה חכם או טפש, ובכל זאת אחרי כך, כשכבר יצא האדם לאויר העולם ויבוא במגע ומשא עם הבריות, נעשה הדבר לבלתי מבורר כלל, כי כמה פעמים יקרה שאנו שומעים על איש אחד דעות שונות, יש אומרים שפלוני בן אלמוני הוא חכם גדול מאין כמוהו, ויש אומרים כלפי לייא, אדרבא, הוא הטפש היותר גדול, יש אומרים עליו, שצדיק הוא, ויש חולקים ואומרים, איפכא מסתברא, והסבה לחלוקי דעות אלה פשוטה היא, כי אהבה מקלקלת השורה ושנאה מקלקלת השורה, וכל אדם, שבא עמנו במגע ומשא מעורר אצלנו רגשות שונים, למקצת הוא מעורר את רגש האהבה ולמקצת את רגש השנאה והצד השוה, שאצל אלו ואלו מדת הדין, לדון את חברם כמו שהוא באמת, לקויה ואין משפטם צודק. ובשביל זה אפשר מאוד, שגם השם שקוראין לו אביו ואמו, וגם השם שקוראין לו חבריו, שניהם רחוקים הם מאד ממדת האמת, מהשם שקורא לו עצמו, מהשם העצמי והאמתי שלו. אבל מתי יתודע באמת השם הזה השלישי, האמתי? על זה באה הנוסחא האחרת, "ואחד שכתוב בספר תולדות בריתו", זהו השם שתוציא ההסטוריה עליו, כי לאחר מותו ואחרי מות בני דורו, כשבטלה גם האהבה וגם השנאה, אז, רק אז, אפשר להוציא משפט צדק עליו, בלי שום שוחד ומשא פנים לא לכף זכות ולא לכף חובה.

ל״חמכאן, אולי המנהג להעמיד מצבה על המת, לא תיכף ביום קבורתו, אך אחרי י"ב חודש, מפני שהתוארים אשר נכתוב עליו ביום קבורתו, בודאי לא יהיו צודקים. עליהם יהיה טבוע או החותם על אהבה או של שנאה, ששניהן, כאמור, מקלקלות את השורה. ורק לאחר י"ב חודש, ש"גזירה על המת, שישתכח לאחר י"ב חודש", ואז כשבטלה גם האהבה וגם השנאה, אז אפשר להעמיד את המצבה הראויה לו.

ל״טהאדם הוא בשביל המצבה.

מ׳כשמת האדם באים, כאמור, יורשיו ומציבים מצבה עליו: פה נקבר החסיד, הישר הנכבד וכו' וכו'.

מ״אאבל הכל חושבים, שהמצבה באה בשביל האדם הנפטר, בעוד, שהאמת היא להיפך, לא המצבה באה בשביל האדם, אך האדם בא בשביל המצבה.

מ״בכשאנו מתבוננים בדבר, אנו רואים, כי כל חיי האדם יש להם תוכן רק בשביל המצבה, אך כשם שאין פרצופיהם של בני אדם שוים, ואין דעותיהם של בני אדם שוות, כך אין חוש הטעם של בני אדם בענין המצבה שוה.

מ״גיש מצבות שונות, יש מצבה של עץ פשוט, של אבן, של מתכת ועוד ועוד, וכל המצבות הללו באות אחרי מיתה, אבל יש גם מצבות ממין אחר לגמרי, והן באות דוקא בחיים, ולא עוד, אלא שכל החיים באים רק בשבילן.

מ״דאם האדם לא יתן שנה לעיניו ותנומה לעפעפיו, ועובד כ"ד שעה ב"מעת לעת" בשביל לכלכל את בניו ובנותיו, הרי הוא עובד בעיקר הדבר בשביל המצבה, אלא, שרואה הוא את מצבתו בבניו ובנותיו, שישארו אחריו, ואם השני, שאין לו בנים ובנות, עקר וסריס מלדה ומבטן, וגם הוא אין לו מנוח בנפשו מרוב עמל ויגיעה, גם לו יש מצבה, שבשבילה הוא מוסר את נפשו, הלא היא המצבה של "קראו בשמותם עלי אדמות", והוא שמח לראות, איך ששמו רשום על הבתי-חומה שלו, על בתי המסחר שלו וכדומה. אכן באמת, גם היחידי סגולה, אנשי המעלה, שאינם עוסקים כלל בעולם הזה ומתרחקים מן הבצע, גם חייהם הם, הנה מעיקרא דדינא באים הם גם כן רק בשביל המצבה, אלא שיש להם חוש טעם אחר בענין זה, יחידי סגולה כאלה יש שמפקירים את כל החיים, כדי להמציא איזו המצאה, שתקרא על שמם, או עוסקים ב"עשות ספרים הרבה אין קץ" והמה מחברים חבורים של כמה וכמה כרכים, והמה יושבים שבעה נקיים ומטבילים את עצמם ש"י טבילות לפני כל אות ואות, אבל באמת, עיקר העיקרים אצלם הוא שער הספר, שבו נרשם שמו בפירוש, שחור על גבי לבן, כדי שידעו כל העולם כולו, כי מתקיים בתבל פלוני בן אלמוני שכזה, אלא שלא נאה ויאה לבוא רק בשער הספר לבד, הוא מוכרח אגב אורחא להוסיף על השער הזה עוד כמה דפים של גוף הספר, וגם לאיש מצוין שכזה, הנה המטרה העיקרית היא איפוא המצבה.

מ״הבקיצור, המצבה היא לא בשביל המתים, אך בשביל החיים, או יותר נכון, שכל תוכן החיים הוא בשביל המצבה.

מ״והמצבה - ובנינו וחורבנו של עולם.

מ״זאכן, לכאורה, כל מיני המצבות האלה שפרטנו הרי המה מביאים ברכה מרובה לעולם, כי לולי זאת הרי לא נתקיים העולם, לא היה האדם פרה ורבה, לא היה עוסק בבנינו של עולם, לא היה מבקש המצאות חדשות ולא היה כותב ספרים חדשים וכדומה.

מ״חאבל אין טוב החלטי בעולם, והפסיכולוגיה של בקשת המצבות מביאה גם להרבה רעות בעולם. מצד אחד היא עוזרת הרבה לבנינו של עולם, ומצד השני היא מביאה גם לחורבנו של עולם, כי באמת מה היא הפסיכולוגיה של כל המלחמות שבעולם, אם לא בקשת המצבה של איזה יחידים תקיפי עולם, היחידים האלה מבקשים מצבה יותר גדולה ונהדרה, מצבה שתשאר לזכר עולם בההיסטוריה של כל העמים והלשונות, שכל תלמידי בתי הספר יהיו מוכרחים לשנן זאת בעל פה, ובשביל זה המה מכריזים מלחמה בעולם, מחריבים מדינות שלמות והורגים רבוא רבבה של בני אדם, והכל בשביל המצבה שלהם, ששמם ישאר לזכר עולם.

מ״טהפסיכולוגיה של עמלק.

נ׳ואם אנו מוצאים "ויבוא עמלק וילחם עם ישראל", הלא אין ספק לנו, שפסיכולוגיה של מלחמה זו היתה אותה של כל המלחמות שבעולם, הלא היא תאות המצבה, ושעל כן לא לחנם אמרה התורה (שמות יז, יד) "מחה אמחה את זכר עמלק", זו היתה מדה כנגד מדה, הוא רצה במצבה יותר גדולה משל כל אדם, ולעומת זאת ישאר בלי מצבה כלל, זכרו יהיה נמחה לגמרי.

נ״אאבל על זה שואל החכם מכל אדם באמת שאלת חכם:

נ״ב"כאן כתיב זכור ובשבת כתיב זכור שניהם שוין?"

נ״גהנה מספרים על הגאון ר' חיים מולוז'ין ז"ל, שכשבא פעם אחת לבקר את הישיבה בלילה מצא שני אברכים, שישבו אצל הגמרא ושוחחו ביניהם בהתלהבות עצומה, וכששאל להם מדוע המה מבטלים את עתם בדברים בטלים? ענו, כי לא בדברים בטלים המה עוסקים, אך בענינים העומדים ברומו של עולם, המה מתוכחים, איך למצוא עצה ותחבולה נגד היצר הרע שבאדם, וכל אחד יש לו בזה דרכים אחרים איך למחות לו "שתין פולסא דנורא", והשיב להם הגאון הזה, הידעתם מה יאמר על זה היצר הרע? הוא אומר יתוכחו הם כמה שיחפצו, איך לחלק לי מהלומות, אבל, בין כך ובין כך, המה בטלים מן הלמוד וזה הלא כל חפצו.

נ״דולכאורה גם עמלק יוכל לאמר ככה, תכתוב התורה כמה שתחפוץ "מחה תמחה זכר עמלק" וכדומה, אבל בין כך ובין כך, אני נזכר בהתורה שתי פעמים, והתורה נעתקה לכל הלשונות שבעולם והמצבה שלי עומדת במעלה עליונה כל כך, ואיך לא אשמח בחלקי. אלמלא יצאתי למלחמה נגד ישראל, מי ידע ממני ומי זכר את שמי, ועל ידי מעשה רב זה שעשיתי הרי נשארתי למזכרת עולם

נ״ה"כאן כתיב זכור ובשבת כתיב זכור שניהם שוין"...

נ״ותשובה כהלכה.

נ״זאבל החכם מכל אדם מצא גם תשובה כהלכה לשאלה כענין זו.

נ״חכי באמת מעיקרא דדינא פרכא, מה שמדמים בני אדם, כי יוצאים הם ידי חובת מצבתם בזה, שיהיה רשום: פה נקבר פלוני בן אלמוני וכו', זו היא טעות גדולה.

נ״טרק אז יש באמת ערך להמצבה, אם אחרי הפ"נ פלוני בן אלמוני באה רשימה ארוכה של צדקה ומעשים טובים, שהביאו ברכה לעולם, אבל הפ"נ לבד איננו שוה מאומה.

ס׳המצבה היא רק כלי המחזיק ברכה, אבל צריך שיהא מחזיק ברכה, אכן אם הוא רק כלי ריק ואין שום תקוה שבזמן מן הזמנים אפשר יהיה למלאותו, איזה ערך יש לו!

ס״א"לזה הזכרתי על קערה מלאה וזה הזכרתי על קערה ריקה". אינו דומה זכור לזכור, ועמלק אמנם השיג מצבה, אבל ממין זה נוח לה שלא נבראה משנבראה, אמנם נשאר שמו לזכרון אבל לזכרון שהוא היה "עמלק ימח שמו"...

ס״בהמצבה של השנה החולפת.

ס״גוכשעומדים אנו היום בפרשת "כי תצא" לא רק בספר התורה, אך גם בספר החיים, השנה שנת... יוצאת ומתפרדת מאתנו לנצח ועלינו להעמיד מצבה לחיינו בשנה זו, שאמנם כבר באה העת לזה, ככל מצבה הנצבת אחרי י"ב חודש, עלינו לפשפש במעשינו ולהתבונן, איזו מצבה נשארה לנו ממנה, אם מצבה של קערה מלאה, או מצבה של קערה ריקה, אם מצבה של זכור את יום השבת לקדשו, או מצבה של זכור אשר עשה לך עמלק...

ס״דהוי מה גדול הוא ההבדל בין זכור את יום השבת לקדשו במאכל ומשתה וכסות נקיה, ובין הזכור את אשר עשה לך עמלק, והאם באמת אפשר לנו להתהלל בקדושת המאכל ומשתה והכסות נקיה שלנו?

ס״הנחפשה דרכנו ונחקורה...

ס״וג. לא נתתי ממנו למת
לפרשת כי תבוא

ס״ז"כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישית, שנת המעשר, ונתתה ללוי, לגר, ליתום ולאלמנה, ואכלו בשעריך ושבעו. ואמרת לפני ד' אלהיך, בערתי הקדש מן הבית, וגם נתתיו ללוי, לגר, ליתום, ולאלמנה ככל מצותך אשר צויתני, לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי. לא אכלתי באני ממנו ולא בערתי ממנו בטמא ולא נתתי ממנו למת, שמעתי בקול ד' אלהי, עשיתי ככל אשר צויתני. השקיפה ממעון קדשך, מן השמים, וברך את עמך, את ישראל" וגו' (דברים כו, יב-טו).

ס״חהנה עומדים אנו בסוף השנה לפני "מברך השנים", בתפלה חרישית של "השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך, את ישראל". אבל עלינו לדעת, כי מקודם אנו צריכים להיות ביכולת להגיד את ה"ודוי" הזה.

ס״טהנה כל ימי נצטערתי על פירוש הכתוב "ולא נתתי ממנו למת", מה זאת? איך נותנים למת? ולא נתקררה דעתי בפירוש רש"י ז"ל על זה, עד שלמדתי בינה מאת... מאת האבן.

ע׳האבנים והלבבות.

ע״אהייתי בשבוע זה בהמוסד של צדקה... וראיתי שם בהאולם היפה אבן שיש גדולה ונהדרה, ועל האבן הזאת רשומים הרבה שמות של אנשים ידועים לי, וכששאלתי מה טיבה של האבן הזאת עם השמות הללו? האם אבן מצבה היא, הלא מצבה אנו מציבים על מתים והאנשים הללו הלא חיים המה ב"ה? השיבוני לאמר, כי כל האנשים האלה נתנו מנה יפה להמוסד הזה, בתור קרן קימת, בעבור ששמותיהם יוחקקו על האבן הזאת.

ע״בוהמשיבים האלה השיבו לי בודאי תשובה כהלכה, אבל התשובה ההיא עוררה בלבי בכל זאת שאלה עצומה, מי המה במעלה יותר עליונה: אבנים או לבבות, הלא בודאי לא יתעקש שום איש להכחיש, כי הבכורה היא להלבבות על האבנים, האבנים המה בהסוג דומם, והלבבות המה בסוג חי, והחי גדול הרבה במעלתו ממעלת הדומם. ומדוע מבקשים בני אדם יפים כאלו דוקא את הדומם ולא את החי, למה להם למסור את כספם לקרן קימת, שרק האבנים תדענה משמותיהם, בעוד שיכלו בכספם זה לחקוק את שמותם על כמה עשרות לבבות חיים הזקוקים לזה?

ע״גאם לא, שהאדם נותן בחפץ לב יותר להמת מלהחי, והוא שבע רצון יותר כשיודע שנדבתו נשארת על האבן מכפי שנשארת על הלב. אבל התורה מפקדת אותנו את ההיפך, כי עלינו לאמר: "לא נתתי ממנו למת", אך "נתתיו ללוי, לגר, ליתום ולאלמנה", פשוט בשביל זה שיקימו את מצות "ואכלו בשעריך ושבעו".

ע״דלא אכלתי באוני ממנו.

ע״הראיתי במקום הרחצה... שהייתי, שבאים שמה אנשים למצוא רפואה מכל המינים, מהם שמנים ביותר, ומהם רזים ביותר, וכמובן, שהשמנים ביותר המה הגבירים, והרזים ביותר המה הדלים, הראשונים באים כדי להכחש שם במעט, כי השומן הרב יזיק מאד לגופם, כי כל מקום הרחצה הוא מין "פרה אדומה", המהפך את השמנים לרזים ואת הרזים לשמנים, כידוע.

ע״ואבל, כמובן, לו אכלו העשירים כבני אדם, ולא כבהמות גסות, הרבה יותר מכדי שביעה, והיו נותנים את הנשאר להם לאלה הרעבים, כי אז, לא היו אלה שמנים יותר מדי, ואלה לא היו רזים יותר מדי וכולם היו יכולים לשבת בביתם בכבוד גדול, ולא היו זקוקים כלל למקומות הרחצה.

ע״זוגם על זה יתודה כל חסיד "לא אכלתי באני ממנו ולא בערתי ממנו בטמא".

ע״חלא אכלתי "באנינות" לא כתיב, אך "באוני", כפי שעל פי רוב אוכלים העשירים עד כדי אנינות, עד כדי מיתה, ואחר כך, כאמור, המה צריכים לנסוע בכל קצוי תבל, כדי לבער את הטומאה, את הסרח העודף שבכרסם, אבל אם "לא אכלתי באוני ממנו", אז ממילא "לא בערתי ממנו בטמא".

ע״טולא בערתי ממנו בטמא.

פ׳וגם זו רעה חולה הננו רואים תחת השמש, שנוח לו לאדם יותר לקיים את המצוה של "לכלב תשלכון אתו" (שמות כב, ל), משיקיים את המצוה של "ונתת ללוי, לגר, ליתום ולאלמנה", הוא מחזיק לפעמים את מאכליו הבלתי נחוצים לו, עד שנפסלים גם מאכילת כלב, והוא מוכרח לבער זאת בטומאה, ובלבד שלא יהנה ממנו שום איש. וכבר אמר הגאון ר"י סלנטר ז"ל בטעמו של דבר שאנו רואים, שהטבח לא יתרגז כלל על הרב דמתא, שהטריף לו שור העולה לכמה וכמה עשרות שקלים, ולעומת זאת אם יצא חייב בדין תורה על פרוטה אחת, אז הוא מרעיש עולמות על הרב ורוצה לקורעו, מפני שכשמטריפים לו לא תצא מזה שום טובת-הנאה לזולתו, אבל כשיוצא חייב, הנה לא על הפסדו הוא מתלונן, אך על ההנאה שמגיעה מזה לחברו, ובאמת כבר עמדו חכז"ל על הפסיכולוגיה האנושית זו גם בהלכה, עי' בבבא קמא (מ, א) "חייבי כופרין מאי, כיון דכפרה הוא כחטאת ואשם דמי מחמר חמיר עילויה ולא בעי משכוניה, או דלמא, כיון דלחבריה הוא דבעי למיתבא ליה - וכו' לא חמיר מילתא עילויה ובעי משכוניה", ואמנם כן, כל אדם עלול, שיניח לבער את כל מה שיש לו, אחרי שנטמאו מאכילת כלב ובלבד שלא יהנה מהם שום אדם.

פ״אבקיצור, מי יכול להתודות היום את הדברים "לא אכלתי באני ממנו ולא בערתי ממנו בטמא ולא נתתי ממנו למת", מי יכול להתודות כזאת, אחרי שעל פי רוב נהפכו לנו הלא תעשה האלה למצוות עשה.

פ״באבל האבן הזאת שספרתי עליה למעלה, הנה לא ללמד על עצמה יצאה, אלא ללמד על הכלל כולו, שמהאבן הזאת התחלתי להתבונן בינה ולראות שכל חיינו המה חיי מתים, כלומר, כי יד המתים על העליונה בכל מקום אשר תפנו.

פ״גולדוגמא די יהיו הפרטים האחדים האלה:

פ״דהזכרת נשמות.

פ״הלפנים אין אנו מוצאים, שיהיו נזהרים כל כך בהזכרת נשמות של המתים, שאין לזה מקור לא מן התורה, לא מן הנביאים ולא מן הכתובים, אכן לעומת זאת היו נזהרים במאוד מאוד בהזכרת נשמות של החיים, כל אחד היה מזכיר את נשמתו הוא כמה וכמה פעמים ביום והיה מרגיש את הדברים "אלהי נשמה שנתת בי טהורה היא, אתה בראתה, אתה נפחתה בי ואתה משמרה בקרבי ואתה עתיד לטלה ממנו ולהחזירה בי לעתיד לבוא". והזכרת נשמות כזו היתה מצילה עליו מכל חטא ועון. כל זה היה לפנים, אבל עכשיו הוא להיפך, הזכרת נשמות של המתים היא בדורנו, זה המצוה היותר גדולה, שהכל נזהרים בה גם אנשים וגם נשים, אם כי היא בודאי מצות עשה שהזמן גרמא, גם גדולים וגם קטנים מחויבים בה, אבל הזכרת נשמות של החיים מאן דכר שמיה, ויש שהאדם שחי עלי אדמות מאה שנה ויותר, ובמשך חייו הארוכים הזכיר כמה וכמה נשמות של מתים שונים, אבל את נשמתו הוא, את נשמתו החיה שכח לגמרי ולא עלתה על לבו כלל.

פ״ו"יאָהרצייט".

פ״זאין אנו מוצאים כלל בדורות הראשונים שישמרו כל כך את ה"יאהרצייט" של המתים שכבר מתו, אבל לעומת זאת היו זהירים מאד בה"יאהרצייט" של החיים, וכל יום ויום נחשב אצלם למין "יאהרצייט" כזה. "שוב יום אחד לפני מיתתך" היה שומע כל אחד קול קורא לו ממרום, וכל ימי חייו נחשב אצלו לה"יום האחד" הזה, כי לא ידע האדם את עתו. אבל עכשיו הוא להיפך, "היארצייט" של המתים נחשב להמצוה היותר חמורה, שדוחה כל מצוה וכל ל"ת שבתורה, ועומדת למעלה יותר גבוה מכל הי"ג עיקרים, אבל מי רוצה לחשוב מה"יאהרצייט" של החיים, ויש שהאדם מקבל על עצמו לשמור את ה"יאהרצייט" של קרוביו היותר רחוקים, ואת ה"יאהרצייט" של הקרוב היותר קרוב לו את עצמו, ש"אדם קרוב הוא אצל עצמו", איננו שומר כלל, באשר, כי קרוביו הרחוקים כבר מתו, והוא עודנו חי, והמתים יקרים לאדם הרבה יותר מהחיים.

פ״חשתי מצוות.

פ״טגם "מצוה לשמוע דברי חכמים" היא מצוה וגם "מצוה לקיים דברי המת" היא מצוה, כידוע, אבל "הכל תלוי במזל" ואף מצות בכלל, להמצוה הראשונה מי ישים לב, ופתגם מורגל הוא גם בפי הבריות היפות, כביכול "ומה בכך, אם אינני מציית להרב", אבל מהמצוה השניה מחזיקים הכל וגדולה כחה מכל המצוות שבתורה, שאף הריקנים בישראל, שאינם מלאים מצוות כלל מקיימים אותה בכל פרטיה ודקדוקיה.

צ׳אמרתי, שהכל תלוי במזל, אבל באמת לאו במזלא תליא מלתא, אלא פשוט מפני שאנו מכבדים את המתים יותר מהחיים, והחכמים אף אם כבר מתו גם כן הרי הם בכלל "צדיקים שבמיתתן נקראו חיים" (ברכות יח, א) ומי ישום להם לב, לא כן מצוה לקיים דברי המת, אף אם היה במחילת כבודו הטפש היותר גדול, הנה מעלתו, מעלת המת, מכריעה את כל החכמים שבעולם.

צ״אוכל כך, גדול שלטון המתים עלינו...

צ״במועד גדול ומועד קטן.

צ״גמועד גדול, בידוע, נקראו כל המועדים שלנו, אשר הננו מצווים עליהם ממעמד הר סיני. ומועד קטן נקראו מלבד חול המועד גם ימי "השבעה", שבעת ימי אבלות, ע"ש "קרא עלי מועד לשבור בחורי" (איכה א, טו).

צ״דוהנה דבר שאין צריך לומר, כי "המועד גדול", גדול יותר מהמועד קטן, כי לא לחנם נקרא זה גדול וזה קטן, ומושכל ראשון הוא, כי דגדול גדול יותר מדקטן, אבל בכל זאת, מי איננו יודע, כי בזמננו הוא אדרבא "יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא", כמה שומרי מועדים גדולים יש בתוכנו וכמה שומרי מועדים קטנים. הרי ידוע כעת לכל רב בישראל, שמכל הארבע שלחן ערוך הגדולים שלנו הוא צריך להתעסק ביותר רק ב"הלכות אבלות" התופסות בהש"ע שלנו רק איזה דפים, כי כל השאלות באות רק בהלכה זו.

צ״הלמשל באים להרב בשאלה אם מותר לו לפתוח את חנותו בשבת, בהשקפה הראשונה גרמה להרב, כי השאלה נוגעת בהלכות שבת, אבל כשהוא מתחיל להתפלא, היתכן שאתה אינך יודע, כי בשבת אסור משא ומתן, הוא שומע את התשובה מפי השואל, כי, מעשה שהיה כך היה:

צ״והוא יושב לא עלינו "שבעה", ובכל ימי השבעה כמובן, חנותו סגורה ומסוגרת, אבל, כיון שבשבת אמרו לו אינה נוהגת אבלות, הלא שורת הדין נותנת, שמותר לו לפתוח, ובכל זאת הוא מיראי הוראה ובא לשאול שאלת חכם...

צ״זוגם שאלה בהלכות שבת בזמננו הנה באמת נוגעת בעיקרה להלכות אבלות.

צ״חומדוע באמת נתגדל המועד קטן כל כך על המועד גדול?

צ״טבשביל שהמועד גדול הוא זכר לאלהים חיים, והמועד קטן הוא זכר לאיזה מת וגדול כחו של המת מהחי.

ק׳ספר תורה וגברא רבא.

100

ק״אלפנים היו אומרים (מכות כב, ב) "כמה טפשאי שאר אינשי, דקיימי מקמי ספר תורה ולא קיימי מקמי גברא רבא", אבל כעת כבר חדלו לאמר על נדון זה "כמה טפשאי", כי באמת כל החכמים מתנהגים ככה.

101

ק״בוהמה עושים זאת לא מטפשות ח"ו, אך מפני שהגברא רבא הוא איש חי, וגוילי הס"ת הוא דבר מת, והאנשים כורעים ומשתחוים רק לפני המת, ולא לפני החי יהיה מי שיהיה.

102

ק״גבית ומדרש.

103

ק״ד"בית המדרש", כידוע, כלול משני דברים מבית ומדרש, הבית הוא בית ככל הבתים שבעולם, בנוי מעצים או מאבנים, אבל בהבית הזה יושבים אנשים על התורה ועל העבודה, ולכן הוא נקרא בית מדרש, ואותו המובן הוא גם כן "לבית הכנסת" וגם "לארון הקודש" כידוע.

104

ק״הוהנה לפנים לא היו מדקדקים כלל על הבית או על הארון, רק על המדרש והכנסת, כנסיה לשם שמים שבו, או על "הקודש" שבארון הקודש, אבל, עכשיו כידוע הוא להיפך, מדגישים רק את המלה הראשונה הבית והארון ואת המלה השניה, המדרש, הכנסת והקודש מבליעים כל כך עד שכמעט לא נשמעת כלל.

105

ק״וויש לנו כעת לא רק בתים, אך היכלים גדולים "טמפלען" בלע"ז, אבל עם בטלנים קטנים.

106

ק״זיש לנו כעת ארונות של כסף וזהב, אבל הקודש בו איפה הוא?

107

ק״חומדוע מדקדקים כל כך היום בהבתים והארונות ולא בהמדרש, הכנסת והקודש? מפני שהבתים והארונות נעשים מעץ ומאבן, או לו גם מכסף וזהב, אבל על כל פנים מדברים מתים, אכן המדרש, הכנסת והקודש באים מאנשים חיים, ואת החיים שונאים בני אדם, המה רוצים תמיד רק לעבור על הלאו של "לא נתתי ממנו למת", והמה נותנים דוקא למת.

108

ק״טר' תנחום דמן נוי.

109

ק״י"פתח ואמר (ר' תנחום דמן נוי) אנת שלמה אן חכמתך, אן סוכלתנותך - וכו' - דבריך סותרין זה את זה וכו', אמרת ושבח אני את המתים שכבר מתו וחזרת ואמרת, כי לכלב חי טוב מן האריה המת", (שבת ל, א).

110

קי״אאכן, כנראה, החכם האלהי הזה לא ידע מדורנו זה, כי אלמלא ידע מזה, היה יודע, כי שלמה המלך החכם מכל אדם, הוא סוף סוף חכם גדול ממנו, ולא היה מתפלא עליו בתמיה רבתי כל כך, "אן חכמנותך, אן סכלנותך", כי באמת אין כל סתירה בדבריו, אך הכל לפי הזמן.

111

קי״בלפנים בדורות הראשונים היה בודאי לכלב חי טוב מן האריה המת, כי מה יכלו המתים אז לפעול ולעשות גם בעד עבורם וגם בעד זולתם, כיון "שבמתים חפשי, כשמת נעשה חפשי מן התורה ומן המצות", אבל עכשיו בדור זה, אדרבא עלינו כולנו לאמר בקול גדול "ושבח אני את המתים שכבר מתו" ו"טוב יום המות מיום הולדו", כי אמנם האבות המתים משפיעים הרבה יותר על בניהם מאלה האבות החיים, כי האב החי אין בכחו בשום אופן להמשיך את בנו היקר לבית המדרש, גם אם יתחנן אליו בדמעות שליש, ואילו להאב המת יש כח מגניטי חזק, שבלי אומר ודברים הוא ממשיך את בנו לא רק להתפלל, אך גם שיעבור לפני התיבה, "כזקן ורגיל פרקו נאה וזקנו מגודל"...

112

קי״גאמנם "טוב יום המות מיום הולדו", כי ביום הולדו לא יבוא לשבח, לפאר, לרומם ולגדל את הבורא יתברך, שהביאו לאויר העולם, ואילו ביום המות מה ותיק וחסיד הוא.

113

קי״דאכן מי יגלה עפר מעיניך, ר' תנחום דמן נוי, וראית את דורנו זה, והיתה פליאתך סרה מאליה ואיננה.

114

קי״הספרי חיים וספרי מתים.

115

קי״ו"א"ר אבהו, אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה, רבש"ע, מפני מה אין ישראל אומרים לפניך שירה בראש השנה ויום הכיפורים? אמר להם, אפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו וישראל אומרים שירה" (ראש השנה לב, ב).

116

קי״זוהכל שואלים, ספרי מתים למה לו להקב"ה ביום דין, הלא אחרי המיתה אי אפשר לו להאדם לא לתקן מה ולא לעוות, כי "לא המתים יהללו יה ואל כל יורדי דומה" והדרא קושיא לדוכתה, ספרי מתים למה לו?

117

קי״חאמנם דורנו זה בחכמתו הרב יכול לתת תשובה מספקת גם להפליאה העצומה הזו.

118

קי״טוהדבר פשוט בתכלית הפשטות.

119

ק״ככי אמנם לפנים לא היה צורך להקב"ה ביום דין רק את הספרי חיים, אבל עכשיו אם יבוא לחפש בספרי חיים, כמה פעמים היה בבית הכנסת בן הדור החדש, הנאור, המשכיל, האירופאי, וכדומה, הנה איזה טורח גדול יש כביכול, בזה, כי הלא נחוץ לעלעל בכל דפי ימי השנה וספק גדול אם ימצא בהם אף יום אחד, עכשיו יותר נאה ויאה לקחת רק את ספרי המתים, ולקרוא בהם: פלוני בן אלמוני נפטר בשנה זו ביום זה, ואז כבר ידוע, שבנו של פלוני זה בא באותו היום לביהכנ"ס והתפלל שם שלש פעמים כדין וכדת, ומכלל הן אתה שומע לאו, כי זולת היום הזה לא דרכה רגלו במקום קדוש.

120

קכ״אספרי חיים וספרי מתים, לפנים היה הספר שלנו, ספר התורה לספר חיים, והיום נעשה רק לספר מתים, כי בחיים לא נרגיש מציאותו כלל, ורק המתים נזכרים ממנו, לפנים היה אלהי ישראל לאלהים חיים, והיום נעשה, כיבכול, רק לאלהי המתים, כי בחיים לא יזכר ולא יפקד.

121

קכ״בוכמה קשה הוא כעת הודוי של "לא נתתי ממנו למת", בעוד שכל הנתינות שלנו, גם הנתינות של בין אדם לחברו, וגם הנתינות של בין אדם למקום, המה רק נתינות מתה ולא חיה.

122

קכ״גההבדל בין הצדקה לפנים ובין הצדקה של היום.

123

קכ״ד"ונתת ללוי, לגר, ליתום ולאלמנה ואכלו בשעריך ושבעו וגו' ולא נתתי ממנו למת" (דברים כו, יב-יד). ולכשתמצאו לאמר, הנה ההבדל בין הצדקה לפנים להיום הוא כאותו ההבדל שיש בין הישיבה בתוך בני ביתו ובין הישיבה במלון. הנה לכאורה, הישיבה במלון יפה ממדרגה הראשונה היא יותר יפה ונעימה מהישיבה בבית, שהרי במלון יש לך כמה וכמה משרתים המוכנים לשרתך לקול צלצולך הראשון, משתחוים לך בהדרת הכבוד ועומדים לפקודתך, בעוד שבבית, לא נעשה הכול בדיוק כל כך. אבל באמת הדבר הוא להיפך, בבית הנך איש חי, שכל בני הבית מרגישים לך קורבה פנימית, בתור שאר בשר, עצם מעצמיהם ובשר מבשרם, ואילו במלון הנך רק "נומער" מת. היום הנך תופס את הנומער פלוני ומחר יתפוס איש אחר את הנומער הזה וישתחוו גם לו כמו שהשתחוו לך. וכל הדרת הכבוד לא על חשבונך הוא, אך על חשבון ה"נומער" המת.

124

קכ״הכן הוא גם כן ההבדל בין הצדקה לפנים להיום, לפנים לא היה נעשה אמנם מעשה הצדקה בדיוק כל כך כמו היום, אבל הרגישו גם הנותן וגם המקבל איזו קורבה חיה, קורבה פנימית ביניהם, קורבה של אנשים אחים, קירבה של בני בית "יהי ביתך פתוח לרוחה ויהיו עניים בני ביתך" (אבות א, ה), ואילו עכשיו מעשה הצדקה אמנם נעשה בדיוק ובסדר גדול, במדה וקצב על צד היותר נעלה, אבל חסרה אותה ההרגשה החיה בלב, העני הוא רק "נומער" מת, ששומרים אמנם בכל מיני זהירות, שלא יוחלף "הנומער" חלילה, שומרים את סדר המוקדם והמאוחר, אבל סוף סוף הוא רק "נומענר" מת ולא יותר.

125

קכ״ואבל התורה אומרת "ולא נתתי ממנו למת", אל תהי נתינותך נתינה למת, אך לחי.

126

קכ״זוכשעומדים אנו בתקופת השנה בתפלה לפני השי"ת "השקיפה ממעון קדשך, מן השמים, וברך את עמך, את ישראל", אז עלינו לזכור, כי לפני תפלה "השקיפה", יש הודוי של "לא נתתי ממנו למת"...

127

קכ״חד. תכלה שנה וקללותיה
לפרשת כי תבוא

128

קכ״ט"והיה אם לא תשמע בקול ד' אלהיך וגו', אשר אנכי מצוך היום, ובאו עליך כל הקללות האלה והשיגוך. ארור אתה בעיר וארור אתה בשדה, ארור טנאך ומשארתך". וגו' כל התוכחה (דברים כח, טו-סט).

129

ק״ל"בא וראה, שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם, הקב"ה בירך את ישראל בשתים ועשרים וקללם בשמונה, ואלו משה רבנו ברכם בשמונה וקללם בעשרים ושתים" (בבא בתרא ח, ב).

130

קל״א"אין מפסיקין בקללות, מ"ט? לפי שאין אומרים ברכה על הפורעניות. אמר אביי, לא שנו אלא בקללות שבתורה, אבל של משנה תורה פוסק, מ"ט, הללו בלשון רבים נאמרות, ומשה מפי הגבורה אמרן, והללו בלשון יחיד נאמרות, ומשה מפי עצמו אמרן" (מגילה ו לא, ב).

131

קל״בחשבון עולמנו.

132

קל״געוד ימים מעטים ונאמר כולנו "תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה", אכן גם אשתקד אמרנו זאת, וגם לפני עשרות שנים אמרנו ככה, גם אבותינו וזקנינו אמרו כזאת לפני כל שנה ושנה, מיום לידתם עד יום מיתתם, ובכל זאת שנה הולכת ושנה באה, והקללות אינן הולכות מאתנו, אך מתגברות הן מיום ליום "ואין לך יום שאין קללתה מרובה מחברתה" ו"ברבות הימים אנו נמעטים ובסגות הזמנים אנו נצערים", והאם לא באה העת עתה, אחרי קריאת התוכחה הארוכה הזו, לעשות חשבון עולמנו, ולשאול מה זה ועל מה זה הננו העם האחד בין כל השבעים אומות המצוין בהתוכחות הארוכות שלו?

133

קל״ד"הקללות שבמשנה תורה, כאמור, משה רבינו מפי עצמו אמרן" ובשביל זה הן מרובות הרבה יותר מהברכות כנ"ל, אבל, הלא משה רבנו, "אוהב ישראל" היה, שמסר תמיד את נפשו על זה, ואיך יתכן, שעל דעת עצמו יחלק לנו קללות רבות כל כך?

134

קל״הומדוע באמת הקללות הראשונות נאמרו בלשון רבים והקללות האחרונות בלשון יחיד?

135

קל״ו"ומה ענין שמיטה להר סיני", שכיון, שנאמרו הקללות האחרונות בלשון יחיד, לכן מפסיקין, הא, סוף סוף, אין אומרים ברכה על הפורעניות.

136

קל״זחורבן ראשון וחורבן שני.

137

קל״חאמנם כבר העיר הרמב"ן, שהקללות הראשונות נאמרו על חורבן ראשון, והקללות האחרונות נאמרו על חורבן שני. ובאמת לישנא דקרא גופא מוכיח על זה. התוכחה הראשונה מדברת יותר מחורבן הארץ והבית "ונתתי את עריכם חרבה והשמותי את מקדשיכם וגו', והשימותי אני את הארץ וגו', אז תרצה הארץ את שבתתיה" (ויקרא כו, לב-לד), והתוכחה השניה מדברת יותר מחורבן העם "יככה ד' בשגעון ובעורון ובתמהון לבב וגו', בנים ובנות תוליד ולא יהיו לך, כי ילכו בשבי וגו', ונתן ד' לך שם לב רגז וכליון עינים ודאבון נפש" (דברים כח, כח-סו), שכל אלה מראים יותר על חורבן העם מחורבן הארץ והבית. ובאמת בזה הוא ההבדל בין חורבן ראשון לחורבן שני, כי החורבן שני, שבא בעיקר בשביל שנאת חנם. הנה העבירה גופה, השנאת חנם, החריבה את מקור החיות של האומה, ועשתה אותנו לאברים מדולדלים. "לב רגז" זהו החורבן היותר גדול. וגדול חורבן האומה שבעים ושבע פעמים מחורבן הבית, כי בית שנחרב, הנה יתעודד בעל הבית, הוא בעצמו, או בניו ובני בניו ויקימו את הבית על תלו, אבל עם כי יחרב מי יקימהו ומי יסעדהו. שעל כן בהתוכחה הראשונה נאמרו הדברים "או אז יכנע לבבם הערל, אז ירצו את עוונם וזכרתי להם ברית ראשונים" אבל בהתוכחה האחרונה אנו קוראים את הדברים "גם כל חלי וכל מכה, אשר לא כתוב בספר התורה הזאת יעלם ד' עליך עד השמדך" - ומה נוראים המה הדברים האלה "עד השמדך". אמנם, תהילה לא-ל שעד ולא עד בכלל, אבל בעוד שבחורבן בית ראשון בא אחרי שבעים שנה ה"וזכרתי להם ברית ראשונים", הנה בחורבן בית שני זהו קרוב לאלפים שנה שהננו עומדים לפני ה"עד השמדך".

138

קל״טהתוכחה הראשונה באה איפא בשביל העבירות של הבית ראשון עבודה זרה, גלוי עריות ושפיכות דמים, והתוכחה האחרונה באה בעיקרה בשביל עבירת הבית שני: שנאת חנם.

139

ק״מההבדל בין עונשה של עבירת ל"ת לעונשה של עבירת מצות עשה.

140

קמ״אוהנה גם על עבירת לא תעשה וגם על עבירת מצות עשה מכין את העובר מלקות כמבואר בכתובות (פו, א וב') "במה דברים אמורים, במצות לא תעשה, אבל במצות עשה כגון שאומרין לו, עשה סוכה ואינו עושה, לולב ואינו עושה, מכין אותו, עד שתצא נפשו". ואם כן יש הכאת מלקות על שתיהן, אבל, בכל זאת, יש הבדל רב בין המלקות על עבירת ל"ת, שבאה בתור עונש על העבר, ובין מלקות על עבירת עשה, שבאה בתור עונש על ההוה, שאינו מקיים עתה את המצוה.

141

קמ״בוההבדל הוא בהדברים האלה:

142

קמ״גא) בעבירת לא תעשה הנה בכל מכה ומכה מהמנין המגיע לו, הוא נעשה קרוב יותר להכפרה, כיון דכל עיקרה של המלקות בא בשביל כפרת עבירתו, כמו דאמרינן במכות (כג, א) "ונקלה אחיך לעיניך, כשלקה הרי הוא כאחיך", לא כן במלקות על עשה, כיון שהמלקות באות בעד ההוה, שאינו מקיים עתה את המצוה, הנה כל מה שמכין אותו יותר, הוא נחשב לחוטא יותר, ולא עוד, אלא שההכאה גופה נחשבת לו לעבירה, על שהוא מביא לזה, וזהו שאמר הכתוב "על מה תוכו עוד תוסיפו סרה", שבהכאה גופה המה מוסיפים סרה.

143

קמ״דב) במלקות על עבירת לא תעשה יש שיעור אחד לכל העוברים, לא פחות מל"ט - למי שגופו יכול לקבל מספר שכזה ולא ימות - ולא יותר מל"ט, מה שאין כן במלקות על עבירת מ"ע, דמובן מאליו, כי, לא שייך בזה שיעור אחד, כי "אין דעות בני אדם שוות", יש אדם שבמכה אחת הוא מתחיל תיכף לקיים את המצוה בדחילו ורחימו, ויש עקשן כזה, שמכין אותו עד שתצא נפשו והוא נשאר בכל זאת בעל עבירה.

144

קמ״הג) המלקות על עבירת לא תעשה מכין בלי הפסק, דאם לא כן לא יצטרפו למנין אחד, כמו שמסבירים את ההלכה ד"משלשלין בממון ואין משלשלין במלקות", משום דמלקות האחרונות במספר מכאיבות הרבה יותר מהראשונות, שעל כן אם נחלק את המספר של ל"ט לאחדים, לא יקבל כל אחד את חלקו, אך פחות מהחלק המגיע לו, ומובן, דבשביל זה אי אפשר גם כן, שתבוא בזה הפסקה, מה שאין כן במלקות על עבירת עשה, דהיא באה על ההוה, הנה מובן, שנחוץ להפסיק בין כל הכאה להכאה, לראות אולי כבר שב ורפא לו, ולא נצטרך להלקותו בחנם.

145

קמ״ואופין של הקללות האחרונות.

146

קמ״זואמנם כל המתבונן אל הקללות האחרונות יראה, שיש בהן כל הפרטים המיוחדים של ה"מכין אותו עד שתצא נפשו" בעד עבירת מצות עשה "ובאו אליך כל הקללות האלה והשיגוך עד השמדך".

147

קמ״חועל כן אנו רואים בה, שכל מה שנמשכת התוכחה יותר, הנה גדול יותר הרגז שבה, עד כי כבר אין מלים בפיה איך להביע את הרגז הזה "גם כל חלי וכל מכה, אשר לא כתוב בספר התורה הזאת, יעלם ד' עליך עד השמדך" (דברים כח, סא). כי, כאמור בעונשה של עבירת מ"ע, הנה כל מה שמוסיפים להכות העבירה גדולה יותר.

148

קמ״טהתוכחה כולה נאמרה בלשון יחיד, כאמור, שבעונש מ"ע הנה יש שיעור אחר לכל יחיד ויחיד, כי, "אין דעותיהם של בני אדם שוות".

149

ק״נ"ואחרון אחרון חביב", בהתוכחה זו מפסיקין באמצע ואומרים ברכה על הפורעניות, כי בעונש על מ"ע מפסיקין תמיד לראות ולהתבונן, אולי כבר מקבל עליו את המצוה באהבה ואין להכותו עוד.

150

קנ״אאמנם כן, התוכחה הזו באה על עבירת מ"ע של "ואהבת לרעך כמוך", שעוברים אנו עליה בשאט נפש כל כך.

151

קנ״בומי אינו רואה בעיניו את כל אופיה של התוכחה זו; האם אין אנו רואים, שכל מה שתמשך הגלות יותר יוגדל הרגז שבעתיים, האם אין אנו רואים, שאין השיעור שוה לכל, לא גלות אחת יש, אך גליות שונות, ובאחרונה האם אין אנו מרגישים את ההפסקה הבאה באמצע, וכמה פעמים כבר היו לנו הפסקות כאלה, שהתוכחה נפסקת לאיזה זמן, ובזמן הזה יש כבר רבים שמדמים, כי כבר בא הקץ לכל מכאובנו ולא נוסיף לדאבה עוד, ואז מתחילים להתערב בגויים, וללמוד ממעשיהם, אבל אחרי ההפסקה באה התוכחה עוד ביתר שאת ויתר עוז.

152

קנ״גמפסיקין באמצע ואומרים ברכה על הפורעניות, אבל מי איננו מרגיש, שהברכה הזו שאומרים באמצע, היא דוקא הקללה היותר גדולה ונוראה, כי כל עיקרה של ברכה זו, לא בא אלא כדי שנרגיש אחר כך את התוכחה בכל מרירותה, שלא נהיה בגדר "כיון דדש דש".

153

קנ״דנחמה אחת.

154

קנ״הורק נחמה אחת יש לנו בכוס היגונים הזה, כי מי, ש"מכין אותו עד שתצא נפשו" הלא מוכח, כי עדיין נפשו בקרבו, וכי עדיין יש תקוה, שישוב ורפא לו. כי הלא אם ידוע לנו בוודאי שלא תועלנה לו כל ההכאות, הרי אסור להכותו על עבירת מצות עשה, כי באמת רק על עבירת ל"ת צותה התורה להלקות ולא על עבירת עשה, וכל ההכאה הוא רק בשביל תקון העתיד, הרי סימן מובהק הוא, שעדיין יש תקוה לתקון.

155

קנ״וובכל סוף שנה, כשאנו עומדים בתפלה חרישית לפני השי"ת "תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה", אז עלינו לעשות קץ לעבירת המ"ע הזו של "ואהבת לרעך כמוך", ואז ממילא "תכלה שנה וקללותיה".

156

קנ״זכן הדבר, אם רוצים אנו לעשות סוף ל"התוכחה", אז עלינו לשמוע היטב ל"בעל קורא", שקורא אותה בחפזון יותר מדי, ולהתבונן היטב על אופיה ותכונתה, ולהסיר את הסבות המביאות אותה, ואז, יחד עם סוף השנה יבוא גם סוף התוכחה.

157

קנ״חה. אתם נצבים
לפרשת נצבים

158

קנ״ט"אתם נצבים היום כלכם לפני ד' אלהיכם, ראשיכם, שבטיכם, זקניכם ושטריכם כל איש ישראל טפכם, נשיכם וגרך אשר בקרב מחניך, מחטב עציך עד שאב מימיך, לעברך בברית ד' אלהיך וגו'" (דברים כט, ט-יא).

159

ק״סהנה פתחה התורה בלשון רבים, "אתם נצבים" ומסימת בלשון יחיד "וגרך, מחוטב עציך" ומדוע? גם המלה "היום" למה היא באה, האם באמת רק היום הננו עומדים לפני ד' ולא אתמול ולא מחר, הלא הוא "חי העולמים" השוכן בקרבנו מעולם ועד עולם? וגם המלה "כולכם" הלא לכאורה למותר היא אחרי שפרטה התורה אח"כ "כל איש ישראל"?

160

קס״אאכן אולי באו כל אלו, כדי שנעמוד ונתבונן בסוף השנה מה חובתנו בעולמנו. ואמנם כן, אין בתורה אף אות אחת יתירה, ומכל שכן מלים יתירות. נעשה נא את חשבון הנפש שלנו.

161

קס״בכי תצא. כי תבוא ואתם נצבים.

162

קס״גאחרי הפרשיות כי תצא וכי תבוא באה הפרשה של אתם נצבים, ללמדך כי אמנם תוכל לשנות את מקומך, אבל בשום אופן לא תוכל לשנות את מקומו של עולם. ברגליך תוכל לעשות גם יציאה וגם ביאה, לצאת מכאן ולבוא לשם, אבל בנשמתך אין יציאה ואין ביאה, היא נצבת תמיד על מקום אחד לפני ד' אלהיך. מד' אלהיך לא תוכל לצאת ולבוא, כי "מלא כל הארץ כבודו". וכשעומדים אנו בסוף השנה ורוצים אנו לעשות סך הכל מכל אשר לנו, ויש בני אדם שנפרדים מן השנה בדאגה של "כי תצא" שיצאו מהם הרבה שההוצאה היתה יתירה על ההכנסה שלהם, ויש שההוצאה היתה לא רק בממון, אך גם בנפשות. ולעומתם, הרבה נפרדים מן השנה בשמחה, שזכו לפ' כי תבוא שהביאו להם בה הרבה ברכה, אבל גם הדאגה וגם השמחה בשקר יסודן, כי באמת כל היציאה והביאה המה רק מדומיות, נדמה לכם כזאת, בעוד שבאמת "אתם נצבים", הנכם נצבים לפני ד', כמו שעמדתם אשתקד, וכשם שעמדו אבותיכם ואבות אבותיכם, ובעצם הדבר לא נשתנה מאומה.

163

קס״ד"אתם נצבים" היום כולכם לפני ד' אלהיכם". והנביא ירמיהו אומר (ח, ה-ו): "מדוע שובבה העם הזה ירושלים משבה נצחת, החזיקו בתרמית מאנו לשוב. הקשבתי ואשמע לוא כן ידברו, אין איש נחם על רעתו לאמר, מה עשיתי כלה שב במרוצתם כסוס שוטף במלחמה".

164

קס״הואמנם הדברים האלה נוקבים ויורדים עד התהום. הנה החסיד ר' משה חיים לוצאטי ז"ל בספרו "מסלת ישרים" אומר "יסוד היסודי ושורש החסידות שיזדכך ויתברר לאדם מה חובתו בעולמו", ומי, שיש לו איזה דעת בקרבו, הלא יודה, כי אמנם כן, שזה הוא יסוד היסודי ושורש השרשים, כי בלעדי זה מותר האדם מן הבהמה אין. ובכל זאת הדבר הזה לא רק שאין נחשב לנו לשורש וליסוד, אך גם לענף ולסניף איננו נחשב בחיים המציאותיים. והסבה מפני שאין לנו פנאי לזה. רצים אנחנו תמיד, רצים בלי הרף, ערב ובוקר וצהרים, ואין אנו נותנים חשבון לנפשנו, על מה ולמה הננו רצים כל כך, הננו כהציפורים הנאחזות בפח, שרצות הלוך ושוב מזוית לזוית ומדמות בנפשן בודאי, שבמרוצתן הן בונות עולמות, בעוד שבאמת הן גופן אחוזות בפח. כן היא גם המרוצה שלנו. ולמרות החפזון והבהלה שלנו, אנו עומדים על מקום אחד בהפח הסובב אותנו, "תכבד העבודה על האנשים" (שמות ה, ט) זו היתה עצת פרעה וזו היא גם עצת היצר הרע, והננו שומעים לעצתו, ומכבידים אנחנו בעצמנו את העבודה עלינו, עד שאין לנו פנאי לעמוד רגע אחד, ולשאול את עצמנו, למי אנו עמלים, ומה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש?

165

קס״ווהאם לא באה העת קודם ראש השנה לקרוא את הפרשה של "אתם נצבים", ולהתיצב רגע אחד מן כל המרוצה של כל השנה, או אז נרגיש בודאי, כי "אתם נצבים היום כולכם לפני ד' אלהיכם".

166

קס״זדחוי בקדשים.

167

קס״ח"אתם נצבים היום כלכם לפני ד' אלהיכם". ואמנם המלה "היום" מלמדת אותנו הרבה, הרבה מאוד.

168

קס״טהנה הכתוב אומר (דברים כג, כב): "כי תדר נדר לד' אלהיך לא תאחר לשלמו, כי דרש ידרשנו ד' אלהיך מעמך והיה בך חטא". ואמנם הלאו הזה נאמר לכל אחד מאתנו, כי איש ישראלי נדר נדר גדול לאלהי ישראל, הלא היא השבועה, שמשביעין לכל אחד קודם שיצא לאויר העולם, "תהי צדיק ואל תהי רשע, ואפילו כל העולם כולו אומרים לך, צדיק אתה, היה בעיניך כרשע" (נדה ל, ב) והשבועה הזו אנו שומעים באמת מיום יציאתנו לאויר העולם, עד יום מיתתנו "תיסרך רעתך" זאת היא הבת קול של השבועה הזאת, ואינו מועיל גם זה שאתה עושה את עצמך בעיני הבריות, כאילו צדיק אתה, עד שכל העולם כולו אומרים עליך: צדיק אתה, גם אז הנך מרגיש את האמת, כי "היה בעיניך כרשע". אבל מה היא הסבה, שאיננו ממלאים את השבועה הזאת, השבועה של "היה צדיק ואל תהי רשע"? הסבה העיקרית היא, מה שאנו דוחים את מלוי השבועה הזו מיום ליום. הננו דוחים את הדבר מהיום למחר, וכשיבוא המחר הרי נעשה שוב ל"היום", שעלינו לדחות אותו שוב, ויש שהאדם יחיה מאה ועשרים שנה, וה"מחר" לא בא לעולם כלל. כי מפני דחיית המחר הוא שוכח את ה"שוב יום אחד לפני מיתתך". כי זהו כלל גדול "בקדשים", מה שאין אנו מוצאים זאת ב"חולין" בשום מקום, הלא הוא הכלל ש"כיון שנדחה שוב אינו חוזר ונראה", בחולין אם אנו דוחים את הדבר לאיזה זמן, לא נדחה לעולם, כי, חזקה שכשיבוא הזמן נשמור לקיים זאת. לא כן בקדשים, אם רק נדחה הדבר שוב ברי לנו, שלא יחזור ונראה לעולם, ומה גם "היכא דדחינהו בידים" כסברת התוס' בכמה מקומות. ולא לחנם הזהירה התורה במצות אכילת קדשים "ולא תותירו ממנו עד בקר והנתר ממנו עד בקר באש תשרפו" (שמות יב, י), כי זהו כלל גדול בקדשים, שאם גם דוחים את הדבר רק לזמן קצר מהלילה עד הבוקר, אזי כבר נעשה הדבר נותר לגמרי, וסופו של דבר "והנתר ממנו עד בקר באש תשרפו", כי על כן עלינו לדעת את הלאו של "לא תאחר לשלמו", כי בין כך ובין כך, בין אם תרצה, ובין אם לא תרצה, "דרש ידרשנו ד' אלהיך מעמך" (דברים כג, כב), הוא יגבה ממך את חובו, ומי שמחויב בקרבן אם איננו רוצה להביאו, הנה "כופין אותו עד שיאמר רוצה אני", ובעקשנותו הוא מביא רק לזה, ש"והיה בך חטא" וכדרשת חכז"ל על זה (ראש השנה ה, ב) "בך חטא, ולא בקרבנך חטא", מהקרבן שאתה חייב לא תשתמט ממנו לעולם.

169

ק״ע"אתם נצבים היום", העסק של שותפות, שהתקשרת עם הקב"ה, הוא עסק של היום, שאי אפשר לך בשום אופן לדחותו.

170

קע״אהיום שמאפיל ומאיר.

171

קע״באתם נצבים היום - וכדברי המדרש (ע"פ ילקוט שמעוני נצבים רמז תתק"מ) "מה היום מאיר פעמים ומאפיל פעמים, כך אתם, כשאפלה לכם, אני עתיד להאיר לכם", כי, הנה הקהלת אומר (יב, א): "וזכר את בוראיך בימי בחורתיך, עד אשר לא יבאו ימי הרעה, והגיעו שנים אשר תאמר, אין לי בהם חפץ", אכן לדאבוננו מעטים מאוד האנשים השומעים לעצת החכם מכל אדם, והאדם במבחר ימיו ושנותיו, שוכח לגמרי את הדבר "כי לא לעולם חסן" וידמה בלבבו, כי כך ימשך הדבר לעולם, וכשיגיעו ימי הרעה כבר עבר המועד, ואי אפשר לו לעשות בעדו מאומה, אבל מדוע בן אדם אינך מתבונן על היום, הוא מאיר פעמים אבל הוא מאפיל פעמים, ואתה מכין תמיד את הנרות מקודם, ומדוע לא תכין את נרותיך גופא, את נר הנשמה שבקרבך בעוד מועד, בעוד אשר לא הגיעו ימי הרעה, בעוד אשר לא נכבה נרך לגמרי.

172

קע״גאתם נצבים היום...

173

קע״דבטול הסמיכות של תורת חיים.

174

קע״הנתבונן נא על עוד דבר אחד בדורנו זה. הנה לכאורה "אכשר דרא" כעת במדה שלא היתה כמוה מעולם. לפנים היו בית הכנסת ובית המדרש בשפל המצב ממש, הבתים היו של עצים נרקבים, רעועים ומטים לנפול, החלונות היו שבורים למחצה, הגג היה מלא נקבים, נקבים, חלולים, חלולים, הגשם והשלג היו אורחים קבועים שם בהבתים פנימה, וגם איזה "פנים" היו לו "לארון הקודש"? היה של עץ פשוט, שעמד הרבה פעמים על שלש רגלים, שבקושי החזיק מעמד, הדלתות של הארון היו שבורות, הפרוכת היתה קרועה עד שנראו לעין כל הספר תורה, ואילו עכשיו ב"ה יש לנו בתי כנסיות ובתי מדרשות בנויים לתלפיות היכלים ממש, היכלי מלך, בנוים מאבני גזית, ומרוצפים בכסף וזהב, וכל יקר וסגולה, והארון הקודש עומד כמלך בגדוד, עם הפרוכת שנראה כעין כתר המלך.

175

קע״וכן, לכאורה "אוכשר דרא", אבל רק "לכאורה" הוא.

176

קע״זובאמת, לפנים היו אמנם "ארוני הקודש" מלאים נקבים, נקבים, והיתה הקדושה יוצאת דרך הנקבים האלה אל הבית פנימה, ומן הבית דרך החלונות השבורים והגג הפתוח אל "חצר ביהכנ"ס" או "רחוב ביהכנ"ס", ומשם היתה מתפשטת אל כל העיר, כי גם כל בתי העיר היו מלאים נקבים כאלה, הגשם והשלג היו אמנם אורחים קבועים שם בהבתים פנימה, אבל יחד עם זה היו יוצאים משם טל של תחיה וגשם ברכה לכל הסביבה. אכן עכשיו, אמנם הארונות המה בנויים ממש כמבצרים, אבל כל זה רק בשביל שלא תתפשט, חלילה, הקדושה החוצה, עכשיו רוצים בכל תוקף ועוז, שהספר תורה ינוחו בשולם על משכבם, ולא יפריעו את החיים ח"ו, שעל כן עושים משמרת למשמרת, הארון קודש גופא בנוי מאבנים חזקים, ו"הבית" עשוי כמין מגדל ממש, וסביב לו עוד מחיצה חזקה, באופן שהקדושה אסורה בזקים ושלשלאות של ברזל.

177

קע״חואמנם גם כעת יש תורה, ויש חיים, והתורה גופה אמנם מפז ומפנינים יקרה, כי עוטרים אנו אותה בפז ובפנינים ממש, אבל בטלה התורת חיים בסמיכות, כי ה"תורה מונחת, כעת, בקרן זוית", שלא תתפוס מקום בחיים כלל.

178

קע״טלפנים כשחלקו את היום ל"חציו לד' וחציו לכם" היה באמת ניכר ה"לד'" גם ב"הלכם", אבל עכשיו, להיפך, גם בהלד' גופא תופס מקום יותר "הלכם".

179

ק״פכי למה נכסה על האמת, שהיהדות, שהסיסמא שלה היתה תמיד "והצנע לכת עם ד' אלהיך" קבלה כעת רק צורה פומבית, נעשה רק ליהדות של "בית הכנסת" לחקות בזה את הגויים, שכל הדת מצומצמת אצלם רק ב"בית התפלה" וה"כהן" שלהם.

180

קפ״אאבל לא זו הדרך.

181

קפ״בעלינו לדעת, כי אתם נצבים היום כולכם לפני ד' אלהיכם, כל איש ישראל, לא בקרן זוית אחת שאנו מיחדים להקב"ה אנו יוצאים ידי חובתנו, אך עלינו למסור לו את כל רמ"ח אברינו ושס"ה גידינו כל איש ישראל, ה"איש" וה"ישראל" שבנו, אי אפשר לחלוק לשתי רשויות לאמר, היה ישראל בבית הכנסת ואיש בחוץ, אך "איש ישראל" בסמיכות, בכל ה"איש" שבנו צריך להיות הישראל, ובכל הישראל שבנו צריך להיות האיש. "מחוטב עציך עד שואב מימיך", כי אמנם זאת לפנים בישראל, שגם בהחטיבת עצים שלנו, וגם בהשאיבת מים שלנו, נצב ד' אלהינו. "כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום לפני ד' אלהינו, ואת אשר איננו פה עמנו היום", גם כשאיננו פה, בביהכנ"ס, הנה באמת אנו גם כן נצבים לפני ד' אלהינו, זהו עיקר היהדות.

182

קפ״גרבים ויחיד.

183

קפ״ד"ראשיכם, שבטיכם, זקניכם ושוטריכם, טפכם, נשיכם וגרך אשר בקרב מחניך". פתח בלשון רבים, ומסיים בלשון יחיד, להראות, כי, אמנם תפלה בציבור הוא מצוה, אבל עיקר היהדות הוא לא דבר ציבורי וענין פומבי לבד. היהדות שייכת לכל יחיד ויחיד, ואינם יוצאים בה רק במה שיש לכל קהלה וקהלה ראשיכם, שבטיכם, זקניכם ושוטריכם וסתם "עשרה בטלנים" שמתפללים בעד כסף תפלה בציבור ובלבד שלא יחסר המזג... כי "לעברך בברית ד' אלהיך ובאלתו", גם כשאתה חי ביחידות, מתבודד לנפשך, גם אז אינך בן חורין מברית ד' ומאלתו, המלווים אותך בכל מקום שאתה פונה.

184

קפ״הורק כשנמלא את כל הדברים אלה, אז, אפשר יהיה לנו לפנות אל אותו הד' לאמר:

185

קפ״ו"שדי עשינו את שלנו, תקיף עשה את שלך" ותתחל שנה וברכותיה.

186

קפ״זו. על שלשה דברים
לפרשת נצבים

187

קפ״ח"פן יש בכם איש או אשה, או משפחה או שבט, אשר לבבו פנה היום מעם ד' אלהינו, ללכת לעבד את אלהי הגוים ההם, פן יש בכם שרש פרה ראש ולענה, והיה בשמעו את דברי האלה הזאת, והתברך בלבבו לאמר, שלום יהיה לי, כי בשררות לבי אלך - וגו' - לא יאבה ד' סלח לו, כי אז יעשן אף ד' וקנאתו באיש ההוא, ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר הזה, -וגו' - והבדילו ד' לרעה מכל שבטי ישראל - וגו' - הנסתרות לד' אלהינו, והנגלות לנו ולבנינו עד עולם, לעשות את כל דברי התורה הזאת" (דברים כט, יז-כח).

188

קפ״טאשמנו מכל עם.

189

ק״צהנה הגיעו הימים, ימי הסליחות, שבהם אנו קמים באשמורת הבוקר, ומכים על לבבינו במרירות עצומה: "אשמנו מכל עם, בושנו מכל דור ודור", כלומר, שבזה גופא אשמנו מכל עם, בזה, שבושנו מכל דור ודור, שמדור לדור הננו פוחתים והולכים במצבנו הרוחני "ברבות הימים אנו נמעטים ובסגות הזמנים או נצערים", לכל הפחות במעמדנו המוסרי, ותמיד הננו אומרים, אם כי החכם מכל אדם מזהירנו "אל תאמר, מה היה, שהימים הראשנים היו טובים מאלה" (קהלת ז, י).

190

קצ״אאכן מה היא הסבה באמת, שלא כדורות הראשונים דורות האחרונים האלה?

191

קצ״בעל שלשה דברים הנני מתאונן.

192

קצ״גכשאני לעצמי, הנני תולה את הקלקלה בשלשת הדברים הללו: השלום היראת שמים והאמת שנתרבו כל כך בתוכנו, במדה שלא היתה כזאת מעולם.

193

קצ״דהשלשת דברים הללו הלא, כמדומה לכם, המה היסודות היחידים, שעליהם העולם עומד, ובכל זאת דוקא על שלשת הדברים האלו אני מתאונן, כי השמוש המרובה שאנו משתמשים בה עכשיו, מביאים עלינו קללה ולא ברכה.

194

קצ״הואבאר את דברי.

195

קצ״וא) על השלום.

196

קצ״זלפנים היינו שומעים בבית הכנסת ובבית המדרש שלנו דברי ריבות שונים, שהיהודים היו מתקוטטים זה עם זה בהתלהבות עצומה, עד כי היו באים הרבה פעמים לידי עכוב הקריאה ועכוב התפלה, והיום, ב"ה, אין פרץ ואין צוחה בבית-מקדש מעט שלנו, אך מנוחת שלום ושלוה, השקט ובטח שוררת בהם. ואפשר, לכאורה, לחשוב, כי, באמת אכשר דרא, והמאמר של חז"ל "לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום" (עוקצין פ"ג מי"ב) נאמר באמת רק על דורנו זה, שיודע כל כך להוקיר את השלום, אבל כשאנו מתבוננים היטב להשלום הזה, כי אדרבא דוקא על זה יש להצטער. לפנים היו מתקוטטים על דבר איזו "עליה שמנה", על דבר "מקום" יפה בבית המדרש, על מנוי רב דמתא וכדומה, מפני שלכל אלה הדברים היתה חשיבות כזו, שעמדה להם ברומו של עולם, וכל אחד היה חפץ לזכות בזה, אבל היום אין מתקוטטים בשביל כך, כי נחשבים הם לקטני ערך כאלה, שבריות יפות אינן מטפלות בזה, כי ה"עליה" היא עליה להספר, ספר התורה. והתורה כבר ירדה מגדולתה כל כך, עד כי "העליה" נחשבת באמת לירידה. וה"מקום" בביהכנ"ס, כבר איננו מכבד את האדם, אך להיפך, האדם מכבד את המקום. והרב, שהוא נושא דגל התורה, הלא אין כדאי הדבר, גם בנזק הזמן שיטפלו בו. והשלום הזה מראה רק על שלום בית הקברות, כי נקברו אצלנו רגשי הקדושה, וכבר רמזו לזה חכמינו ז"ל במדרש איכה אלו זכיתם הייתם קוראים בתורה "איכה אשא לבדי" (איכה רבה פתיחתא יא, ד"ה ר"י פתח), ועכשיו שלא זכיתם הרי אתם קוראים "איכה ישבה בדד". כי, אמנם הריב ומצה שהיו לפנים הראו על הזכות שיש לנו. והשלום של עכשיו, הבדידות, שכל אחד בודד במועדו, מראה להיפך על חובתנו.

197

קצ״חועל שלום כזה הנני מתאונן באמת...

198

קצ״טב) על היראת שמים.

199

ר׳לפנים לא היתה היראת שמים כל כך חזקה בעולמנו, שהרי לא היה היהודי מתירא להזכיר את שם שמים יותר ממאה פעמים בכל יום. כשהיה כותב איזה מכתב היה רושם ראשית כל את הבעזהי"ת, וכשהיה מדבר עם חברו היה מזכיר בכל שלשת מלים שפלטו מפיו את הדברים: אי"ה, בע"ה, ב"ה וכדומה, אבל עתה נעשתה היראת שמים כל כך חזקה בקרבנו, עד, כי, מתיראים אנו להזכירו כלל, ושם שמים לא יזכר ולא יפקד עוד, אבל, כמובן, גם על דא קא בכינא.

200

ר״אכי יראת שמים חזקה כזו, מראה שנתרבו "הרשעים" בקרבנו ולא "החכמים".

201

ר״בכי מהו ההבדל בין החכם ובין הרשע של "ההגדה"? הלא החכם שואל מה העדות, והחוקים, והמשפטים אשר צוה ד' אלהינו אתכם; והרשע שואל גם כן את אותה השאלה, אם, כי בסגנון אחר "מה העבודה הזאת לכם?", והאם בהסגנון הדבר תלוי?

202

ר״גאכן הוא רשע, מפני "שהוציא את עצמו מן הכלל", "עצמו" זהו הקב"ה כמו דמצינו אותו הלשון בגיטין (נו, ב) בספור המעשה על דבר טיטוס, שנכנס לקודש הקודשים "והציע ספר תורה ועבר עליה עבירה, ונטל סייף וגידר את הפרוכת, ונעשה נס, והיה דם מבצבץ ויוצא, וכסבור, הרג את עצמו", שכאשר לא נאה להזכיר את הקב"ה בפירוש בדבר זה, השתמשו בלשון "עצמו", שהוא עצמו של עולם. וזהו ההבדל בין חכם לרשע, להחכם אין יראת שמים כל כך, ובכל שאלה ושאלה, כמו בכל תשובה ותשובה שלו, הוא מזכיר שם שמים "אשר צוה ד' אלהינו אתכם". אבל להרשע היראת שמים כל כך חזקה אצלו, עד כי ח"ו לו להוציא דבר כזה מפיו "מה העבודה הזאת לכם" ו"ד' אלהינו" מאן דכר שמיה, וזהו שאמר "ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל", כי בכלל דבריו אין כלל העצם, זהו הקב"ה, מזאת אנו רואים, שהוא "כפר בעיקר".

203

ר״דוממילא מובן, שגם על יראת שמים כזו יש להתאונן.

204

ר״הג) על האמת.

205

ר״ולפנים היתה האמת בשפל המדרגה מאד, שהרי הרבה אנשים היו צבועים, זאת אומרת, שבגלוי היו זהירים במצוה קלה כבחמורה, כמהדרים מן המהדרים ומחמירים גם לפנים משורת הדין, ובסתר היו עושים מעשים אשר לא יעשו, ונמצאה, שהאמת היתה לקויה מאד, אבל עכשיו, הלא כל בעלי העבירה המה כמעט כולם בעלי-אמת הם, המה אינם מכחישים כלל, שבעלי עבירה הם, ולא עוד, שצועקים זאת בפרהסיא ובריש גלי, למען ידעו הכל מי המה, אבל, גם על האמת הזאת ובעלי אמנה אלו אני מתאונן.

206

ר״זכמאמר חכמינו ז"ל בחגיגה (יד, א):

207

ר״ח"אמר רב קטינא, אפילו בשעת כשלונה של ירושלים לא פסקו מהם בעלי אמנה - וכו' - לא אהיה חובש, לא הייתי מחובשי בית המדרש, ובביתי אין לחם ואין שמלה, שאין בידי לא מקרא ולא משנה ולא גמרא. ודלמא שאני התם, דאי אמר להו גמירנא, אמרי ליה, אימא לן? הוה ליה למימר, גמר ושכח, מאי לא אהיה חובש, לא אהיה חובש כלל. איני, והאמר רבא, לא חרבה ירושלים עד שפסקו ממנה בעלי אמנה, שנאמר: שוטטו בחוצות ירושלים, וראו נא, ודעו ובקשו ברחובותיה, אם תמצאו איש, אם יש עושה משפט מבקש אמונה ואסלח לה? לא קשיא, הא בדברי תורה, הא במשא ומתן, בדברי תורה הוו, במשא ומתן לא הוו".

208

ר״טואמנם, גם האמנה שלהם בדברי תורה, וגם האי-אמנה שלהם במשא ומתן, שניהן מעידות על כשלונה של ירושלים.

209

ר״יכי בשעת כשלונה של ירושלים היה, כנראה, דור כדורנו זה, שלכאורה נדמה, שספו וגם תמו "צבועים" בעולם, ואינם עוד יותר "אף לרפואה". אבל כל זה הוא רק לכאורה, ובאמת הצביעות מתקימת גם עתה אולי עוד יותר מלפנים, אלא שהצבעים נתחלפו, לפנים היו היראת שמים וה"לומדות" צבע יפה מאוד, והיו הכל צובעים את עצמם בהצבע הזה, ואף הבעל עבירה הראה את עצמו כבעל ירא שמים, ואף מי שלא גמר כלל היה אומר גמר ושכח, והיה מדגיש ביותר את ה"גמר" מאשר את ה"שכח", אבל עתה נתחלפה ה"מודה" מן הקצה אל הקצה, כידוע, שהמודה משתנית תמיד לרוח היום, ויראת שמים ולומדות הן מן הצבעים המכוערים מאד, שכל נפש יפה - ועלובות הן הבריות היפות האלה - תגעל בהן, והנה איזה "צבוע" יואיל להצבע בהן. עכשיו מבקש כל צבוע את הצבעים העוברים כעת לסוחר, כמו, למשל, נושא ונותן באמונה וכדומה, והוא מתקשט בזה, אם כי הוא רחוק מזה כרחוק מזרח ממערב.

210

רי״אובשעת כשלונה של ירושלים, כמו בשעת כשלונו של דורנו זה, הנה בפרט אחד נעשו כולם בעלי אמנה, שאין עוד מי שיאמר "גמר ושכח", אך כל אחד ואחד צועק בקול גדול "שאין בידו לא מקרא ולא משנה ולא גמרא", אבל, לאידך גיסא, במשא ומתן שם הצביעות גדולה למאד.

211

רי״בואמנם כן, בשעת כשלונה של ירושלים לא פסקו מהם "בעלי אמנה", ובעלי אמנה אלו עם האמת שלהם, המה דוקא הביאו את כשלונה של ירושלים.

212

רי״גועל "האמת" הנני מתאונן...

213

רי״דבשרירות לבי אלך.

214

רי״הוזהו שאמר הכתוב "והיה בשמעו את דברי האלה הזאת", כי כבר שאלו המפרשים, למה פרט הכתוב ב"האלה" דוקא את אלו העבירות, הלא גם זולתן יש כמה וכמה עבירות? ותרוצם הוא, כי הכתוב פורט רק את אלו העבירות הנעשות בסתר ולא בגלוי, כמו שפתח ב"ארור האיש, אשר יעשה פסל ומסכה ושם בסתר", ומסיים ב"ארור מכה רעהו בסתר", ועל כן בעלי עברה דזמננו, למשל, יכולים, לכאורה, בצדק להתברך בלבבם לאמר: "שלום יהיה לי, כי בשרירות לבי אלך", זאת אומרת, כי אמנם הם מסכימים, שהבעלי עברה דלפנים כדאי שתבוא עליהם כל האלה הזאת, כי הלא המה אנשי שקר, צבועים וכו', שנסתרים בסתר ועוברים עברות, בעוד שבגלוי המה מתכסים בטלית שכולה תכלת, אבל אנו הרי "בשרירות לבי אלך" הננו מהדרים לעבור על כל התורה כולה דוקא כשאנו הולכים, ולא כשאנו יושבים בחדרי חדרים, ואם יחפוץ איזה מהם, למשל, לעשן בשבת, הוא מהדר דוקא לעשות זאת ברחובות קריה ולא בביתו, ואם כן אנשי אמת הם ו"חותמו של הקב"ה אמת" ובודאי יהפוך להם הקב"ה את האלה הזאת לברכה.

215

רי״ואבל האמת הוא להיפך, "לא יאבה ד' סלח לו, כי אז יעשן אף ד' וקנאתו באיש ההוא", כי העובר עבירה בפרהסיא, גדול עונשו הרבה מהעובר בצנעה, ועליו הכתוב אומר "והנפש אשר תעשה ביד רמה וגו', ונכרתה הנפש ההוא מקרב עמה, כי דבר ד' בזה, ואת מצותו הפר" (במדבר טו, ל-לא).

216

רי״זל"ו צדיקים נסתרים.

217

רי״חובאמת אנו רואים כעת צביעות ממין אחר לגמרי, יש הרבה אנשים, שבאמת המה מלאים מצות כרמון, אלא שלפני הבריות המה משימים את עצמם כחופשיים, המה יתפללו בביתם בחדרי חדרים, אבל ח"ו שלא ירגיש בזה שום איש וכדומה.

218

רי״טואם לפנים היו רק ל"ו צדיקים נסתרים, הנה עתה מספרם יגיע לאלפים ולרבבות.

219

ר״כאבל "כל יתר כנטול דמי", ל"ו צדיקים נסתרים, בודאי מביאים ברכה לעולם, אכן אם מספרם נתרבה כל כך, כבר המה מביאים קללה ולא ברכה.

220

רכ״ארק לפנים, כשהיראת שמים הביאה כבוד לבעליה אמרו, כי המעלה היותר טובה היא "והצנע לכת עם ד' אלהיך", אבל עכשיו, בדורנו זה, הנה להיפך על כל הדברים האלה נאמר: "פרסומא מלתא".

221

רכ״בכי "הנסתרות לד' אלהינו", אבל לא ישפיע זאת על שום איש אחר שילמד ממנו, ומוטב הרבה יותר לעשות את כל המעשים בדרך הנגלה, כי "והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת", שתשפיע גם על הבנים שלך, וגם על כל הסביבה שלך, שממך יראו, וכן יעשו את כל דברי התורה הזאת.

222

רכ״גבקיצור, עלינו לשוב בתשובה שלמה לאותה התקופה, ששלשת הדברים האלה, השלום, היראת שמים והאמת, לא שלטו כל כך בעולם היהודי...

223

רכ״דז. קומי רני בלילה
לימי הסליחות

224

רכ״ה"קומי רֹני בליל לראש אשמרות, שפכי כמים לבך, נכח פני אד-ני, שאי אליו כפיך על נפש עולליך העטופים ברעב, בראש כל חוצות" (איכה ב, יט).

225

רכ״והגיעו ימי הסליחות, הימים אשר "השמש" דופק בכל הפתחים לפני עמוד השחר בקול ענות גבורה: קומו לעבודת הבורא.

226

רכ״זויסודתו של מנהג זה, בהררי קודש הוא, "השמש" הראשון היה, כביכול, ירמיהו הנביא, שדפק על כל הבתים בקול ההולך מסוף העולם ועד סופו: קומי רני בלילה.

227

רכ״חואם רוצים אנו להבין את ערכן של הסליחות, אז עלינו להבין קודם כל את ערכם של הדברים: קומי רני בלילה.

228

רכ״טבכיה ורנה של לילה.

229

ר״להנה אותו הנביא ירמיהו שאמר את הפסוק "בכו תבכה בלילה" (איכה א, ב), הוא הוא האומר גם כן את הפסוק "קומי רני בלילה", אבל, אם אנו יכולים להבין את שיכות הבכיה להלילה, כדברי חכמינו ז"ל במדרש (סנהדרין קד, ב) "למה בלילה, לפי שכל הבוכה בלילה, כוכבים ומזלות בוכים עמו", או, "שכל הבוכה בלילה, השומע קולו בוכה כנגדו" (שם), הנה בשום אופן לא נוכל להבין, לכאורה, רנה בלילה למה היא באה? האם לא יספיק להרנה היום, עד שנחוץ בשביל זה עוד לקום בראש אשמורת? ואת הדברים האלה אמר גם כן במגילת איכה, בשעה שהכול נחרב לעיניו והעולם שמם בעד כל ישראל ורנה מה זו עושה בשעה כזו?

230

רל״אאמנם באמת כשנתבונן היטיב, נראה, כי בה"קומי רני בלילה" הביע הנביא את הטרגדיה של האומה הישראלית הרבה יותר מכפי שהביע בה"בכה תבכה בלילה".

231

רל״בקומי רני בלילה, זאת אומרת: כי לא רק הבכיה שלנו מקורה מעצבות ותוגה נפשית, אך גם בהרנה והזמרה שלנו נסוכה ה"מרה שחורה", לא רק בכיתנו נשמעת בקול יגון ואנחה, ובלוית שטף של דמעות, אך גם את הרנה והזמרה שלנו, מלוה נאד של דמעות.

232

רל״ג"בכו תבכה בלילה" ו"קומי רני בלילה", גם בהבכיה שלך וגם בהרנה שלך נראה הלילה בכל נוראותיו, בחשכת האפלה שבו.

233

רל״דמה בין משוררי ישראל למשוררי אומות העולם.

234

רל״הכי לא כמשוררי אומות העולם המה משוררי ישראל.

235

רל״ובשירת הראשונים אנו שומעים את משק הציפורים, בעת שמקבלים את האביב, ובשירת ישראל אנו שומעים את הפרידה שלהם, בעת שמזמרים בקול תוגה "עבר קציר, כלה קיץ"...

236

רל״זהראשונים מזמרים את "הנצנים נראו בארץ עת הזמיר הגיע... התאנה חנטה פגיה" וכו' וכו' וישראל מזמר את ה"יבש חציר נבל ציץ" (ע"פ שיר השירים).

237

רל״חהראשונים מזמרים את ה"מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים", והאחרונים משוררים את ה"טבעתי ביון מצולה ואין מעמד, באתי במעמקי מים ושבולת שטפתני".

238

רל״טבקיצור, הראשונים מזמרים על הדר הטבע, על זהר הרקיע, על אורה ושמחה, על קולות מים רבים אדירים, על הפרחים והשושנים, והאחרונים מזמרים על בין השמשות, על חשכת הלילה, על מדבר שממה, על הקרח והקפאון, על עמוד הענן וכדומה.

239

ר״מקומי רני בלילה זו היא הטרגדיה היותר נוראה של עם המתמוגג בדמעותיו, שגם בזמירותיו ורנותיו נשמע הד קול הלילה, הד קול תוגה חרישית ההולך מסוף העולם ועד סופו.

240

רמ״אטרגדיה ונחמה כאחת.

241

רמ״באבל אם בהדברים האלה, כלולה היא הטרגדיה שלנו, הנה, מאידך גיסא, יש למצוא בזה גם נחמתנו לכל מכאובנו מימי החורבן עד היום הזה.

242

רמ״גהנחמה היא, כי יכולים אנו לשיר גם בלילה, כי שירתנו היא לא שירה הבאה מן החוץ, מן האפקטים החיצוניים, מן הרושמים המלאכותיים, אך שירתנו היא שירת הנשמה, ומעמקי הלב, שירת הפנימיות והמסתורין שבנו, ולזה לא תשמע יותר את שירתך זו, השירה שנאמרה בלי אומר ודברים, אך יוצאת מהלב לבדו "שפכי כמים לבך נוכח פני אד-ני". זו היא השירה ש"כל עצמותי תאמרנה ד' מי כמוך", השירה של "כאיל תערוג על אפיקי מים, כן נפשי תערוג אליך אלהים".

243

רמ״דויפה אומרים חכמינו ז"ל (תמיד לב, ב) "כל העוסק בתורה בלילה, שכינה כנגדו, שנאמר קומי רני בלילה", כי מזה גופא אנו מרגישים את השכינה המלוה אותנו יותר מכל אומות העולם.

244

רמ״הקומי רני בלילה, ואם הלילה כה ארוך בלי קץ וסוף, הנה יש לנו לזה סגולה בדוקה, שגם השירה שלנו תמשך בלי קץ וסוף, וסוף סוף תעיר השירה שלנו את שומר הלילה לשאלהו "שומר, מה מלילה, שומר מה מליל?" או אז נשמע את תשובתו, "אמר שמר אתא בקר וגם לילה אם תבעיון בעיו שבו אתיו" (ישעיה כא, יב).

245

רמ״וקומי רני בלילה. ביום הנך מביט מסביב והנך שואל בתמהון "איך נשיר את שיר ד' על אדמת נכר" (תהלים קלז, ד) והנך מוכרח בעל כרחך לתלות את הכנורות שלך על ערבים, אבל בלילה, בלילה, כשחשכה גדולה שרויה על "אדמת נכר" הרי תוכל שוב לקחת את הכנורות בידך ולשיר את "שיר ד'".

246

רמ״זקומי רני בלילה. ביום הנך מרגיש את הבדידות שלך, כל האנשים עומדים בחבורות חבורות, קבוצות קבוצות, לכל העמים אף היותר קטנים וחלשים, יש קרובים וגואלים, אפטרופסים ומגינים, אך אתה לבד הנך בדד וערירי, אבל קומי רני בלילה, בלילה, שכל אחד ישן בדד במטתו, או אז תרגיש את "ד' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר".

247

רמ״חיעקב תיקן תפלת ערבית.

248

רמ״טהנה חכמינו ז"ל אומרים בברכות (כו, ב) "איתמר רבי יוסי ברבי חנינא אמר תפלות אבות תקנים". אברהם תיקן תפלת שחרית, שנאמר, וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד שם, ואין עמידה אלא תפלה, שנאמר, ויעמוד פנחס ויפלל, יצחק תיקן תפלת מנחה שנאמר, ויצא יצחק לשוח בשדה, ואין שיחה אלא תפלה, שנאמר, אשפוך לפניו שיחי, יעקב תיקן תפלת ערבית, שנאמר, ויפגע במקום, ואין פגיעה אלא תפלה שנאמר אל תשא בעדם וגו' ואל תפגע בי.

249

ר״נוהנה דבר שאין צריך לומר, כי הדברים האלה המה לא כפשוטם. כי היתכן, שאנחנו, אנשים קטנונים, אנו מתפללים גם תפלת שחרית, גם תפלת מנחה וגם תפלת ערבית, ואלו אבותינו הגדולים התרשלו בזה ולא התפללו רק פעם אחת ביום?

250

רנ״אאכן כדי להבין את זאת, נחוץ לנו להבין את מהותה של התפלה בכלל.

251

רנ״בגם לפני הרבה אלפים שנה לפנים, בעוד שבוילנה וורשה, זיטומיר ויוזעפאף, אמשטרדם וברלין לא היו עוד בתי דפוס, בעוד שלא ידעו עוד מה זה נוסח אשכנז ומה זה נוסח ספרד, הנה גם אז אמנם לא ידעו עוד מסדורי תפלה ונוסחאות תפלה, אבל את התפלה גופה הכירו גם אז וידעו היטיב את ערכה, כי התפלה כשהיא לעצמה ימיה מששת ימי בראשית.

252

רנ״גכי התפלה האמיתית, התפלה הטבעית ולא המלאכותית, היא אותה התפלה, שהאדם מתפלל אותה לא מתוך סדור נדפס ולא על פי נוסח קבוע, אך היא אותה התפלה, שעליה אומרים חכז"ל "אל תעשה תפילתך קבע, אלא רחמים ותחנונים לפני הקב"ה".

253

רנ״דהתפלה האמיתית היא השתפכות הנפש, בעת שמרוב התפעלות "נפשו יצאה בדברו" והיא מתדבקת אל קונה מאליה, התפלה הזו, הנה באמת מיוחדה לא רק אל האדם לבדו, אך כל "דרי מעלה עם דרי מטה" מצטרפים למנין להשתתף בתפלה זו. התפלה האמיתית היא מתוך "ספר השירה", שהכל יתפללו גם המלאכים, שרפים ואופנים מחד גיסא, וכל הדומם והצומח מאידך גיסא.

254

רנ״הומובן, שרק תפלה כזו התפללו אבותינו הגדולים, שהיו עוד גדולים יותר ממלאכי מעלה.

255

רנ״וואם התפלה היא השתפכות הנפש, הנה כשרוצים אנו לדעת את נוסחאות התפלה של אבותינו הגדולים אלה, אז עלינו לשום לב אל מעמד נפשם.

256

רנ״זאמנם אין איש, שיכול להעריך אותם, מי הוא הגדול שבהם, אבל זאת אנו יכולים לאמר, כי לא כולם חיו את חייהם במצב אחד.

257

רנ״חאם אנו שמים לב לתולדות חייהם של אבותינו אלה, כפי המסופר לנו בתורה, אז אפשר לציין את חייו של אברהם מראשם לסופם, שהיו תקופת העליה, חייו של יצחק - תקופת העמידה, וחייו של יעקב - תקופת הירידה.

258

רנ״טחייו של אברהם - תקופת העליה. הנה אברהם לא ירש מאומה מתרח אביו לא בחומר ולא ברוח. הוא שבר את אליליו של אביו ושמע את קול ד' האומר לו "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך" (בראשית יב, א) בלי שום צידה לדרך. אבל מיום ליום עלה האיש ויגדל, עד כי גדל מאוד, "וד' ברך את אברהם בכל", לא רק שעשרו היה רב מאוד, עוד זכה להעמיד תלמידים הרבה ולהיות נערץ ומרומם על כל בני תמותה "ואת הנפש אשר עשו בחרן" (בראשית יב, ה), שהכניסם תחת כנפי השכינה, עד שנחשבו כאילו הוא עשאם, ומלכים ממש קדמו את פניו באימה ויראה "ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין, והוא כהן לאל עליון ויברכהו ויאמר" (בראשית יד, יח). על דבר אחד הצטער אותו צדיק "מה תתן לי ואנכי הולך ערירי" (בראשית טו, ב), אבל גם בקשתו זו נמלאה "וד' פקד את שרה כאשר אמר". (בראשית כא, א) הוא אמנם נתנסה בעשרת נסיונות, אבל עמד בכולם ויצא כמנצח. בקצרה, אברהם עלה במעלות האושר מיום ליום, תקופת העליה במלוא מובן המלה הזאת.

259

ר״סיצחק כבר ירש מאביו הכל, ירש ממנו גם את הרכוש החומרי, וגם את אלהיו הרוחני. אין אנו מוצאים אצלו קפיצה גדולה לפנים, אבל לא היה גם נסוג אחור, הוא חי חיי שלוה, לא הצטער הרבה גם מבנו בכורו עשו, שנחשב גם הוא לפניו בתמימותו הרבה לצדיק המדקדק במצות ושואל שאלות של "איך מעשרים מן התבן" (בראשית רבה, מובא ברש"י) וכדומה, ובצדק אפשר לכנות את תקופת ימי חייו תקופת העמידה.

260

רס״אאבל לא כאלה חלק יעקב, תקופת חייו כבר לא היתה לא תקופת העליה ולא תקופת העמידה, אך תקופת הירידה במלוא מובן המלה הזאת.

261

רס״בהירידה שלו הותחלה כבר בעודנו ברחם אמו, שהיה לו "שכן קרוב ואח רחוק" כעשיו הרשע "ויתרצצו הבנים בקרבה" (בראשית כה, כב). וכשיצא לאויר העולם היה שומע ממנו תמיד "יקרבו ימי אבל אבי, ואהרגה את יעקב אחי" (בראשית כז, מ), ברח מעשו ורץ ללבן הארמי, מן הפח אל הפחת, "וכשבקש לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף" והותחלה הגלות האיומה, שהוא הרגיש זאת תיכף, גם בעודנו בנו יוסף המשנה למלך בכל ארץ מצרים כאשר מספרת לנו התורה (בראשית מו, ה) "וישאו בני ישראל את יעקב אביהם" וכביאור אחד המפרשים האחרונים, שלא לחנם קורא הכתוב את הבנים בשם "בני ישראל", ואותו בעצמו, את האב בשם "יעקב אביהם", ללמדך שאף על פי שהלכו כולם בדרך אחד, בדרך מצרימה, הנה לא כולם הלכו במצב נפשי אחד. הבנים כבנים, אמנם שבטי יה, אבל לא ראו את הנולד כל כך, המה הלכו בשמחה רבה, שמחו, כי הולכים המה אל אחיהם המשנה למלך, והמה גם המה יהיו מקורבים למלכות והמה הלכו כ"בני ישראל" בגאון ובגדל לבם, בתופים, ובמחולות, בני ישראל, זאת אומרת, ישראל ששמו גרם על ש"שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל". אבל ה"סבא" היה חכם רואה את הנולד יותר מהבנים ובעת שנשאו אותו הרגיש כי נושאים המה את "יעקב אביהם", את יעקב הנכנע והמלומד בצרות, את יעקב שנקרא בשם זה מפני ש"ידו אוחזת בעקב עשו".

262

רס״גבקיצור, כל תקופת חייו מראשיתה לסופה, היתה תקופת הירידה, כל יום ויום היה אצלו בגדר "אין לך יום, שאין קללת מרובה מחברתה" ורק "הצרות האחרונות היו משכחות לו את הראשונות", ויפה פירש הרב ר' משה חפץ ז"ל בספרו "מלאכת מחשבת" את הפסוק בפ' ויחי "ויהי ימי יעקב שני חייו", כי למי שימיו רעים הנה כל יום נחשב אצלו לשנה, כי תמיד הוא אומר בערב "מי יתן בוקר, ובבוקר מי יתן ערב", "ויהי ימי יעקב שני חייו", שכל יום נחשב לו לשנה.

263

רס״דוכשהתפלל כל אחד מהאבות האלה, - ובודאי סברו כאותו המאן דאמר "והלואי שיתפלל אדם כל היום כולו" (ברכות כא, א), הנה שונה היתה תפלתו של כל אחד, כמו ששונה היה המצב הנפשי של כל אחד.

264

רס״הבתפלת אברהם של כל הכ"ד שעות שב"מעת לעת" נשמעה התפלת שחרית, סמל תקופת העליה, שהשמש מתחילה להאיר באור קטן, מתגדל מרגע לרגע. בתפלתו של יצחק נשמעה התפלת מנחה תפלת הצהרים, סמל תקופת העמידה, כשהאדם בא אל מרום פסגת הצלחתו, אשר לא יוכל לעלות יותר. אבל גם יעקב התפלל, גם הוא נשא עיניו למרום בהתדבקות עצומה, אכן מובן מאליו, כי בתפלתו לא נשמעה התפלת שחרית, מפני ששחרית לא היתה לו מעולם, בתפלתו לחנם תבקשו את התפלת מנחה, כי כל חייו היו אחרי הבין השמשות, בשעה שכבר אסור להתפלל תפלת מנחה. בתפלתו נשמעה תמיד רק התפלת ערבית, את שירת ה"כי בא השמש", השמש שזרח באור נוגה כל כך לאבותיו, אברהם ויצחק, בא לפניו ויהי חושך.

265

רס״ו"וילן שם כי בא השמש..." ומה גדול המרחק בין ה"ויצא יצחק לשוח בשדה" של יצחק אביו לבין ה"ויצא יעקב מבאר שבע".

266

רס״ז"וישכב במקום" וכדברי חכמינו ז"ל (ע"פ אגדת בראשית נד) במדרש שבאותה שעה התפלל יעקב אבינו את תפלת "שיר המעלות, אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי..."

267

רס״חהר, שדה ובית.

268

רס״טומה נמרצים דברי חכז"ל בפסחים (פח, א) "לא כאברהם שכתוב בו הר, שנאמר, אשר יאמר היום בהר ד' יראה, ולא כיצחק, שכתוב בו שדה, שנאמר, ויצא יצחק לשוח בשדה, אלא כיעקב, שקראו בית, שנאמר, ויקרא את שם המקום ההוא בית אל".

269

ר״עכי אנחנו אמנם מתפללים כעת, גם ערב, בוקר וצהרים, אנחנו מתפללים כעת גם תפלת שחרית, גם תפלת מנחה וגם תפלת ערבית, אבל באמת הנה מן חורבן בית המקדש עד היום, גם בהתפלת שחרית והתפלת מנחה שלנו, נשמעת רק הערבית ה"כי בא השמש" ומקום התפלה שלנו אי אפשר לכנות לא בשם הר, סמל העליה, ולא בשם שדה סמל העמידה, שאינם צריכים שם לא לעלות ולא לרדת, אך בית, מעין ביתו של יעקב שקוראים עליו "מה נורא המקום הזה, אין זה, כי אם בית אלהים" הבית עראי, מאיזה אבנים המתחברות יחד רק כדי שיניח צדיק את ראשו לאיזה רגע, עד יעבור זעם "כי בא השמש..."

270

רע״אההשכמה לסליחות.

271

רע״בוכשהננו קמים כעת לסליחות באמצע הלילה ורצים אנו, בעוד שלא עברה עדיין לגמרי שינה ותנומה מעפעפינו, לבתי המדרש, הנה אנו נותנים בזה פירוש חי להפסוק של ירמיהו "קומי רני בלילה" (איכה ב, יט).

272

רע״ג"לשמוע אל הרנה ואל התפלה", אבל מה היא הרנה שלנו, זו היא הרנה של "קומי רני בלילה", זו היא הרנה של "ערומים נותרנו ורבתה הרעה", זו היא הרנה של "אזכרה אלהים ואהמיה, בראותי כל עיר על תלה בנויה, ועיר האלהים מושפלת עד שאול תחתיה", הרנה של "כדלים ורשים דפקנו דלתיך" (קטעים מתוך הסליחות) וכדומה, זו היא הרנה של תפלת ערבית ליעקב, הרנה של "כי בא השמש".

273

רע״דאבל בכל זאת "קומי רני בלילה לראש אשמרות" גדול הוא כחו של מי שיכול לשיר בשירים גם על לב רע, גדול הוא כחו של מי שיכול לקום ולרון גם בלילה בעת ש"וימש חושך", גדול הוא כחו של מי שנמצא בעת צרה כזו, שאין לו, גם לחם לאכול ובגד ללבוש, ובכל זאת יש לו הרחבת הדעת כל כך לאמר "וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך" (בראשית כח, כב), ומרנתנו בלילה כבר אנו רואים את "ראש האשמורת", כבר רואים אנו את עמוד השחר ונץ החמה.

274

רע״העורו ישנים משנתכם.

275

רע״וקומי רני בלילה, הנה השופר, שנשמע את קולו בעוד ימים אחדים, בראש השנה, הוא בא, לפי טעמו של הרמב"ם (הלכות תשובה פ"ג ה"ד), לאמר: עורו ישנים משנתכם והקיצו נרדמים מתרדמתכם, אבל אם נישן עד ראש השנה, אז ספק גדול הוא, אם יהיה ביכלתו של השופר להקים אותנו, שעל כן בא ה"שמש" ימים אחדים לפני ראש השנה מדי יום ביומו לדפוק לסליחות, שהדפיקה הזו מדברת בקול גדול את הדברים: "עורו ישנים משנתכם והקיצו נרדמים מתרדמתכם", קומו! קומו יהודים לעבודת הבורא ועד מתי תשכבו עצלים.

276

רע״זמה בין ראש השנה לשאר המועדים.

277

רע״חהנה עוד ימים אחדים ונאמר "תקעו בחדש שופר בכסא ליום חגנו, כי חוק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב" (תהלים פא, ד), וכבר דרשו חכז"ל על זה הרבה דרשות, אולם גם הדברים כפשוטם אפשר להבין בנקל.

278

רע״טהנה ההבדל בין ראש השנה לכל המועדים הוא בזה, שבכל המועדים באה מקודם ההכנה, למשל, בחג הפסח בא הקרבן פסח, שנשחט בערב הפסח וטעון בקור ד' ימים קודם השחיטה בתור הכנה. בחג השבועות ההכנה היא כל ימי הספירה, ובחג הסוכות הלא כל "ימי נוראים" המה הכנה להחג הזה. לא כן בראש השנה שעל פי התורה אין להחג הזה שום הכנה מקודם.

279

ר״פועוד הבדל יש, שבכל המועדים הרי יש ידיעה מקודם, שיודעים מתי יחול המועד, מפני שכולם באים באמצע החודש, לא כן בראש השנה, שהוא בא בראש חודש, הלא אי אפשר לדעת מקודם מתי יבואו העדים להעיד על קדוש החודש. ושני ההבדלים האלה נכללים בהמלה "בכסא", שהוא לשון התכסות הבאה לפתע פתאום מבלי שום הכנה מקודם, וגם הוא לשון העלמה, מבלי שום ידיעה מקודם.

280

רפ״אוטעמו של דבר, מפני שהכנה אינה שיכת רק במקום שיש המשך וקשר פנימי בין הערב יום טוב והיום טוב, לא כן בראש השנה, שכל עיקרו הוא בא להבליט, שבאה פסיקתא רבתי בחייך, זאת אומרת, שנפסק הקשר בין האתמול להיום, ומהיום והלאה עליך להביט על עצמך כקטן שנולד, ורק על פי השקפה זו עליך לחשוב את חשבונו של עולם שלך, ומהאי טעמא אי אפשר, שבראש השנה תהיה ידיעה מקודם, מפני שבראש השנה גם הידיעה צריכה להיות חדשה לגמרי.

281

רפ״בוזה שביאר המדרש "בחודש שופר, בחודש הזה תחדשו מעשיכם", וכ"כ למה, מפני שהוא "בכסא", כביאורנו הנ"ל, שצריך להתגלות לפניכם עולם חדש.

282

רפ״גוכמו שמספרים חכז"ל, שהאדם כשיוצא לאויר העולם, בא מלאך וסוטרו על פיו, והוא שוכח את כל התורה כולה שלמד קודם שיצא לאויר העולם, כן בראש השנה, שבו נברא העולם, שבו הרת עולם, על האדם לשכוח הכל ולהתחיל ללמוד הכל מחדש, וזהו שאמר "זכרון ליום ראשון".

283

רפ״דלו נברא האדם תיכף עם השכל.

284

רפ״הכי באמת, אם היה האדם יוצא לאויר העולם תיכף ביחד עם החושים והשכל, כי אז היה רואה ומרגיש תיכף לא רק את הבריאה אך גם את הבורא. אכן, דא עקא, כי החושים מתפתחים אצל האדם בהרבה זמן קודם שיבוא אליו השכל, והחושים מהפכים את הרגש להרגל וההרגל נעשה לו לטבע, עד שאינו מרגיש כלל, כי גם הטבע איננו מדרך הטבע, אך מפעלת אלהים הוא.

285

רפ״ואבל כשבא ראש השנה הנה צריך האדם לשכוח הכל, לשכוח את כל ההרגל והטבע גם יחד, לשכוח את רגש החושים והשכל הנולד לו בתור תולדה מזה, או אז יזכור מה חובתו בעולמו.

286

רפ״ז"תקעו בחודש שופר" בחודש הזה תחדשו מעשיכם, מפני ש"בכסא ליום חגנו", שכל עיקרו של החג לא בא אלא לכסות על כל העבר ולהתחיל הכל מחדש.

287

רפ״חאבל איך נוכל לבוא למדרגה זו, לזו יש עצה בדוקה ומנוסה, העצה של "קומי רני בלילה", ימי הסליחות המה ימי המעבר בין השכחה והזכרון.

288

רפ״טקומי רני בלילה בעת ששאון החיים נפסק, אין יוצא ואין בא, אין משא ומתן, אין מסחר וקנין, אין קול ואין קשב, פסקה ההלולא וחנגא, הגילה רנה דיצה וחדוה, לא נשמע לא "קול המונה של העיר" ולא "קול גלגל חמה" ורק קול התרנגל הולך למרחוק, או אז, תשמע גם את קולך, קול הפנימי שכך הצועק "שיתי לבך למסלה, דרך הלכת", נפשי הכיני צדה לדרך בעודך בחיים חיתך, יש לאל ידך".

289

ר״צמי יתנני במדבר.

290

רצ״אהנה אותו הנביא שאמר את ה"קומי רני בלילה" הוא, הוא האומר גם כן את הפסוק "מי יתנני במדבר מלון אורחים ואעזבה את עמי" (ירמיהו ט, א).

291

רצ״בואמנם אפשר לנו להבין את מצב הנפש של הנביא הגדול, שלבו מלא תמיד רחמים לכל הברואים אשר בתבל, את המרירות שבקרב לבו, הרגש, כשהוא פולט מתוך פיו את הדברים האלה. מלחמה גדולה בקרב נפשו פנימה עד שבא לידי יאוש שכזה, מתחלה הלא מנסה להיות "ישב בדד וידום כי נטל עליו" אבל לא זמן רב יוכל הנביא להמצא במצב שכזה, כי הוא מרגיש את הכאב הגדול של "והיה בלבי כאש בוער בעצמותי, ונלאתי כלכל לא אוכל" ומה יעשה הנביא, שאינו יכול לא לדבר ולא לחשות? הוא בורח המדברה, שם הוא מתבודד לנפשו וחי את עולמו הוא באין מפריע בעדו, אבל גם שם לא יוכל להאריך ימים גם שם לא יוכל למצוא מנוחה, מנוחת הנפש, געגועים חזקים תוקפים אותו, המושכים אותו בחזקה לשוב אל עמו וארצו, או אז יתפרצו מפי הנביא הדברים "קומי רני בלילה", רק בלילה כשעיניו לא תראינה את כל העול הנעשה תחת השמש, אז אולי יכול לרון ולשיר את שירתו הוא, השירה הגדולה, שירת הנצח לחי עולמים, רק אז תשתחרר נפשו מכל הכבלים והשלשלאות של ברזל, שנארגו מתוך זוהמת העולם והשמים מועקה עליו, רק אז ירגיש את ה"שובי נפשי למנוחיכי כי ד' גמל עליכי" (תהלים קטז, ז).

292

רצ״ג"קומי רני בלילה" ומה נאמנים הדברים האלה גם היום, כשאנו רואים שעל ידי המלחמה, מלחמת העולם, נהפכים האנשים לחיות טורפות, שאין אנו יודעים באמת על מה לבכות יותר, אם על שריפת הגוף, על הנופלים חלל בהשדות קטל, או על שריפת הנשמה המתפשטת בכל העולם כולו, גם הרחק, הרחק משדות קטל. "אל תבכו למת, בכו בכה להולך" בלי נשמה, נשמת אלהים... בזמן שכזה מה טוב היה, אם היה לילה תמיד, לילה בלי ראשית בלי תכלית, ועינינו לא תראינה את כל הכעור והתעוב, את כל השחצנות והשקצנות, רק בלילה אפשר יהיה לנו לקיים את הדברים: "קומי רני וגו' שפכי כמים לבך נכח פני אד-ני". (איכה ב, יט)

293

רצ״דאמרנו, כי האנשים נהפכו לחיות טורפות, לא בשביל שהאמת היא כך, רק בשביל שכן הוא שגרא דלשנא ובאמת, אם היה מקום משפט לשפוט לא רק בין אדם לאדם, אך גם בין אדם לבהמה, אזי בודאי, שהיו החיות טורפות מגישות קובלנא עלינו על הפתגם הזה, שבו אנו מוציאים שם רע עליהן...

294

רצ״הדג, אדם ונחש.

295

רצ״וואמנם חכמינו ז"ל, שהיו זהירים מאוד גם באבק של לשון הרע כשבקשו בן זוג לאדם לא מצאו מכל הבהמה והחיה אשר על פני האדמה רק את הני תרי צנתרי דדהבא ה"אברכי משי"... הדג והנחש. "הכל משמשין פנים כנגד עורף, חוץ משלשה, שמשמשין פנים כנגד פנים ואילו הן הדג ואדם ונחש" (בכורות ח, א).

296

רצ״זואמנם חלקו לו, להאדם, את הכבוד הראוי לו והעמידוהו באמצע כדין תלמיד חכם וגדול הדור, אבל נתנו לו שני שכנים טובים מימינו ומשמאלו, מימינו - את הדג ומשמאלו - את הנחש, כי אמנם כן, גם החיות היותר טורפות כמו הארי, הזאב, הנמר הברדלס וכדומה, המה טורפים רק את שאינו מינם, הזאב למשל, טורף את הכבשה, אבל מעולם לא ראינו, שהזאב הגדול יטרוף את הזאב הקטן שהוא מינו, רק בהדג והאדם אנו מוצאים, שהמה טורפים גם את בני מינם "ותעשה אדם כדגי הים" (חבקוק א, יד) "שאלמלא מוראה של מלכות, איש את רעהו חיים בלעו" (אבות ג, ב), שבאמת ידעו זאת מהמלכות גופה, שאין לה מוראה של מלכות... כי שם הכל מותר והכל שרוי, וכל הבולעת יותר, נחשבת יותר למלכות של חסד...

297

רצ״חכל החיות טורפות, טורפות רק להנאתן, כדי למלא את תאותן, ורק הנחש והאדם טורפים רק בשביל האדם הרע השוכן בקרבם, רק המה נושכים נשיכה לשמה, וכל ההנאה שלהם היא לראות, איך שקרבנם מפרפר בין החיים ובין המות, כדברי חכמינו ז"ל "שאלו לנחש, מה אתה נהנה, שאתה נושך, ארי דורס ואוכל, דוב טורף ואוכל, אתה מה הנאה יש לך? אמר להם, עד שאתם שואלים אותי שאלו לבעל הלשון, מה נהנה, שאומר לשון הרע, שנאמר אם ישיאך הנחש בלי לחש, ומה יתרון לבעל הלשון ואמרו לו, למה אתה נושך באבר אחד וארסך הולך בכל האברים? אמר להם, שאלו לבעל הלשון, שהוא ברומי והורג בסורי, בסורי והורג ברומי" (מדרש רבה דברים פרשה ה דה"ו).

298

רצ״טואמנם כנראה חכז"ל לא ידעו מהתותחים המודרנים, התותחים של ה"ארבעים ושנים", שאלמלא זאת לא הוצרכו להשתמש במשל של "לשון" כי היום הוא הדבר כפשוטו, שעומדים ברומי והורגים גם עוד רחוק יותר מסורי.

299

ש׳אבל על כל פנים, בזמנים כאלה מה טוב הלילה, ורק הלילה, לרון את שיר ד'. בעתים וזמנים כאלה הננו רוצים לאמר כמשה רבינו בשעה שראה את חורבן בית המקדש "ליטא שמשא, אמאי לא חשכת, בשעה דעל שונא לבי מקדשא" (מדרש איכה).

300

ש״א"ליטא שמשא" אבל שמשא זה כמו להכעיס מאיר דוקא כעת באור נוגה ומטביל את קרנותיו בים הדמים, שהציף את כל העולם כולו, השמש נעשה לועג לרש, והוא לועג מכל בני אדם בצחוקו הפרוע, ואין לנו עצה אחרת רק לקום ולרון בלילה ולשפוך כמים לבנו נוכח פני ד' "שאי אליו כפיך על נפש עולליך העטופים ברעב בראש כל חוצות" (איכה ב, יט), שהדברים נאמרים היום לא לתפארת המליצה ולא לשבר את האזן, אך המה דברים כפשוטם ממש.

301

ש״באבל, בכל זאת "קומי רני בלילה לראש אשמרות" ועוד מעט ונשמע את קולו של הקב"ה האומר "יהי אור", עוד מעט ונשמע גם את אותו הנביא האחר, שבמקום ה"קומי רני בלילה" הוא אומר (ישעיה ס, א):

302

ש״ג"קומי אורי, כי בא אורך".

303

ש״דח. במסתרים
לראש השנה לפני תקיעת שופר

304

ש״ה"כל העמים תקעו כף, הריעו לאלהים בקול רנה, כי ד' עליון, נורא, מלך גדול על כל הארץ. - וכו' - עלה אלהים בתרועה, ד' בקול שופר" (תהלים מז, ו).

305

ש״ומורי ורבותי!

306

ש״זהנני מביט על כל סביבי, והנני רואה לפני גם זקנים וגם צעירים, גם ילדים וגם באים בימים, גם עשירים וגם עניים, וכולם עומדים בחרדת קודש וברטט פנימי, מוכנים ומזומנים לשמוע קול שופר מאת הבעל-תוקע העומד לפניכם.

307

ש״חאבל אם תדמו, כי זה האיש העומד כאן הוא הוא הבעל-תוקע באמת, אם תחשבו, שהקרן של איל המונח עתה על השלחן זהו השופר, אם יעלה על דעתכם, כי רק בראש השנה לבד אנו שומעים קול תרועה וכל הקולות עולים רק למאה - אם סבורים אתם כך, אינכם באמת אלא טועים במחילת כבודכם.

308

ש״טברם הדבר, כי הבעל תוקע האמתי זהו הקב"ה בכבודו ובעצמו, והשופר הוא נשמותינו גופא, אכן קול תרועה זה אנו שומעים לא רק בר"ה, אך בכל שס"ה ימים של השנה, ולא מאה קולות, אך רבוא רבבות קולות מריעים באזנינו בלי הרף.

309

ש״יהנכם מביטים עלי בתמהון, היתכן הדבר, הלא איננו רואים ואיננו שומעים גם כעת שום דבר?

310

שי״אאך לא עלי תלונותיכם, אך עליכם בעצמכם, שעינים לכם ולא תראו, אזנים לכם ולא תשמעו, וכבר התפלא עלינו הנביא ירמיהו באמרו:

311

שי״ב"כה אמר ד', עמדו על דרכים וראו ושאלו לנתבות עולם, אי זה דרך הטוב ולכו בה ומצאו מרגוע לנפשכם, ויאמרו: לא נלך. והקמתי עליכם צפים, הקשיבו לקול שופר, ויאמרו, לא נקשיב" (ירמיהו ו, טז-יז).

312

שי״גוזהו כל האסון, כי אנו צועקים תמיד: לא נקשיב, בעוד שבאמת אם תרצו, הרי אפשר לכם לשמוע את קול השופר גם עתה עוד לפני התקיעות.

313

שי״דהלא כה יאמר אותו הנביא ירמיה במקום אחר:

314

שי״ה"תנו לד' אלהיכם כבוד בטרם יחשך ובטרם יתנגפו רגליכם על הרי נשף... ואם לא תשמועה, במסתרים תבכה נפשי מפני גוה, ודמע תדמע ותרד עיני דמעה, כי נשבה עדר ד'" (שם יג, טז-יז).

315

שי״ווחכמינו ז"ל דורשים על זה: "מקום יש לו להקב"ה, ומסתרים שמו. ומי איכא בכיה קמי הקב"ה, והאמר רב פפא, אין עצבות לפני הקב"ה, שנאמר הוד והדר לפניו, עוז וחדוה במקומו? לא קשיא, הא בבתי גואי, הא בבתי בראי" (חגיגה ה, ב).

316

שי״זמי הוא המאושר בתבל?

317

שי״חאם אשאל לכל העדה הגדולה הנמצאת עתה בכאן, מי מכם מרגיש את עצמו למאושר בתבל, מי בכם שמח בחלקו באמת, שאינו דורש ואינו מבקש יותר בחייו? אז, חושב אנכי, שבלי שום ספק לא אשמע גם מאחד מכם תשובה חיובית על שאלתי זו, אך אשמע על זה תשובה של "לא" באלף רבתי. ולא עוד אלא שברי לי, שהמאושר הזה, מאושר במלא מובן המלה, אין במציאות בכל הארץ.

318

שי״טאבל מדוע באמת אין אתם חושבים את עצמכם למאושרים? מה חסר לכם בעולמכם?

319

ש״כאמנם יודע אנכי, ששערי תרוצים לא ננעלו, לכל אחד יש תרוץ מן המוכן על שאלה זו, זה תולה במעוט ממון, וזה תולה ברבוי בנים, זה מראה על מחלה זו, וזה מראה על תקלה זו, אבל מראש אנכי יודע, כי כל התרוצים האלה הנם רק אמתלאות לבד לכסות על האמת, כל אלה הם רק הונאה עצמית, כי הלא כמה וכמה אנשים אנכי יודע, שכבר נמלאו להם החסרונות הללו, והם אדרבא מרגישים את עצמם עוד לאומללים יותר גדולים.

320

שכ״איסורי הגוף ויסורי הנפש.

321

שכ״באכן אומללים המה בני אדם על פי רוב, לא בשביל יסורי הגוף שלהם, אך בשביל יסורי הנפש, כי יסורי הגוף יש רק להמעוט, ואלה הבעלי מומים, החולים, הרעבים וכדומה, אבל הרוב הרי המה שבעים, בריאים ושלמים בגוף, אלא שהשלמות הנפשית חסרה להם.

322

שכ״גוהראיה, כי גם רוב התענוגים שבעולם אינם באים בשביל הגוף, אך בשביל הנפש, כמו המוסיקה, התיאטראות, המשחקים השונים, המחולות, השכרות וכדומה.

323

שכ״דוהשאלה היא, מאין בא לאדם כל יסורי הנפש האלה? מה היא הנסבה לכל העצבות וה"מרה שחורה" שבנפש האדם, עד, כי הוא מוכרח לבקש חדשים לבקרים, אפקטים חדשים כדי לבדחה ולשעשעה?

324

שכ״הפנים וחיצון בעולם הנשמות.

325

שכ״וברם הדבר, כי כשם שיש פנים וחיצון בעולם הגופים, כך יש פנים וחיצון בעולם הנשמות, ועל פי רוב רחוקה החיצוניות שבנפש מהפנימיות שבה כרחוק מזרח ממערב, וכשאנו אומרים על איזה איש בדאי ושקרן, שהוא מדבר אחד בפה ואחד בלב, הנה גם זה גופא הוא שקר, כי לא אחד בלב יש בו, אך רבוא רבבה. והאמת היא, כי לא רק הפה משקר, אך עוד יותר משקר הלב, האנשים שפיהם ולבבם אינם שוים לא רובא דעלמא הם, אבל גם אלה שפיהם ולבבם שוים, הנה הלב גופא איננו שוה. הוא מדמה בלבו, שלבו חושב כך וכך, בעוד שבאמת לבו חושב אחרת לגמרי, הוא שומע את קולו החיצוני שבלבו ואיננו שומע את קולו הפנימי, ושעל כן השקרים שבמחשבה עוד רבו יותר מהשקרים שבדיבור, כי על כן "ודובר אמת בלבבו" זהו יקר המציאות מאד.

326

שכ״זהכל יודעים כעת מההיפנוטיזם, שמפילים תרדמה על האדם, ואז אם יאמרו לו, למשל, שיקח איזה חרב שלופה הנמצאה במקום פלוני וילך עם החרב הזאת בשעה פלונית אל שכנו הדר בבית פלוני ויכהו נפש, אזי ישמור למלאות זאת בדיוק, כמצווה עליו מפי הגבורה, ואם ישאלו אותו אחר כך, על מה ולמה הרגת איש ושפכת דם נקי על לא דבר? ישוב לך אמרים, כי אתה חושד בכשרים, ח"ו, הוא איננו רוצח ולא גזלן, אך הוא עשה את מעשהו כדין וכדת, מפני שההרוג היה אויב בנפשו וארב עליו תמיד להורגו, והוא קיים רק את המצוה של "הבא להורגך השכם והרגהו". והאיש הזה איננו משקר ח"ו, פיו ולבו שוים, והוא מדבר את מה שבלבו, אבל הוא איננו "דובר אמת בלבבו", כי לבו מהופנט ומסור לרשות אחרים, בעוד שלבו גופא. לבו באמת יודע, כי ההרוג הזה היה אדרבא כרע וכאח לו ובקש תמיד את טובתו.

327

שכ״חולההיפנוטיזם הזה, הלא היינו כולנו עדי ראיה שנים תכופות זה לא כבר כשנות המלחמה העולמית, שמיליוני אנשים עמדו זה לעומת זה כחיות טורפות, ועוד יותר מחיות טורפות, כי תותחיהם הלכו למרחוק, גזרו על ימין ועל שמאל בהנאה משונה ובתענוג גדול אשר אין דוגמתו. וכשהיינו שואלים את כל המיליוני אנשים האלה, מדוע ולמה עזבתם את משפחותיכם ועסקיכם, את כל האהוב והחביב לכם, ויצאתם על שדי קטל להפוך את כל העולם כולו לדם? מה המריצכם לזה? היינו שומעים בודאי את התשובה הידועה, כי מלחמת מצוה המה נלחמים, והמצוה הזו היא הגדולה מכל המצוות שבעולם, אבל כל יודעי דעה באמת יודעים, כי רק ההיפנוטיזם המריצם לזה, ההיפנוטיזם שעשו איזה רודפי כבוד ומבקשים עטרה מיוחדת להתגדר בה. אמנם, מיליוני האנשים האלה אינם כולם שקרנים ח"ו, המה מדברים את מה שבלבם, אבל לבם מסור לאיזה יחידים היודעים היטיב את חכמת ההיפנוטיזם, ובפרט אחרי שהתותחים והתופים מכל המינים עוזרים על ידם להמשיך את ההיפנוטיזם הזה.

328

שכ״טאבל כל זאת הלא רק לדוגמא להראות על לבנו ונפשנו בכלל, כי באמת, גם בעת שאין מי שיטיל עלינו תרדמת ההיפנוטיזם, וגם בזמן שאין מלחמה בעולם, גם אז רחוקה הפנימיות שבנפשנו מהחיצוניות שבה כרחוק מזרח ממערב, כי גם אז הננו מושפעים מהשפעת -

329

ש״להמונה של העיר.

330

של״אעל פי דברי חכז"ל "אלמלא קול המונה של העיר נשמע קול גלגל חמה" (יומא כ, ב) הנה נמצאים אנו מראשית יציאתנו לאויר העולם תחת השפעת קול המונה של העיר. הכול מטילים עלינו היפנוז, המולדת, הסביבה, החברה, המפלגה, וכדומה, וגם אם תרצה להיות "פרא" ותתרחק מכל מפלגה, הרי אתה לא תוכל להתרחק מקול המונה של העיר, ההולך למרחוק של ק"כ מיל ויותר, ולא קול אחד, אך רבוא רבבות קולות כמספר הערים, והקולות האלה מטילים עליך שכרון הנפש, עד כי לא תשמע לא את הקול של גלגל חמה ולא את הקול הפנימי גופא שבך.

331

של״בכי בעצם הדבר, הנשמה שבאדם, זאת אומרת: הפנימיות שבנשמה, גם באדם, היותר גרוע, היא יחידה, מחשבה מרכזית יחידה יש לה, זו המחשבה של:

332

של״ג"כאיל תערג על אפיקי מים, כן נפשי תערג אליך אלהים. צמאה נפשי לאלהים, לאל חי, מתי אבוא ואראה פני אלהים"... (תהלים מב, ב-ג)

333

של״דומכאן, מהצמאון הזה, באים כל יסורי הנפש שבאדם, ומכאן היא הנסבה, שבני אדם רצים ומבזבזים את כל כחותיהם, כדי למצוא ולהמציא אפקטים שונים לנפש כמו, הטיאטרון וכדומה, כי בכל אלה המה רוצים להשקיט את צער הצמאון הזה.

334

של״הובשביל כך, נחשב האדם להאומלל שבהאומללים, אם יושיבהו על איזה אי הרחק מ"המונה של העיר", אף אם יתנו לו שם כל המעדנים שבעולם, כי אז יסור מעליו ההיפנוטיזם הנפשי והוא מרגיש את ה"יחידה" שבו התובעת את חלקה.

335

של״ואבל גם כל האפקטים שבדו להם בני אדם אינם בני קימא, ואינם מאריכים ימים, כי כל האפקטים עושים עלינו רושם רק על ידי חדושם, ותיכף אחרי זה פג טעמם מהם, ובשביל זה אין אחד שיחשוב את עצמו למאושר ויהא שמח בחלקו, זולת צדיק הדור המשקיט את צמאונו באמת, באלהים חיים...

336

של״זוזהו שאמר "תנו לד' אלהיכם כבוד בטרם יחשך וגו' ואם לא תשמעוה במסתרים תבכה נפשי" וכדברי חכז"ל:

337

של״ח"מקום יש לו להקב"ה ומסתרים שמו".

338

של״טאם תאמר בן אדם, כי חיפשת את הקב"ה בכל מקום ולא מצאת אותו, חיפשת אותו גם בעיר וגם בכפר, גם בשדה וגם ביער, גם ברשות הרבים וגם בסמטאות, גם בבית וגם בבית המדרש ובית הכנסת וכו' וכל המקומות האלה ריקנים הם מהקב"ה, חלילה; בדקת את כל רמ"ח אבריך ושס"ה גידיך, את כל גופך ואת כל נשמתך ובכולם אתה רואה רק חולין ולא קדשים, רק טומאה ולא טהרה, עד שבלי משים תעלה על לבך מחשבת הנבל "אמר נבל בלבו אין אלהים". כי אז עליך, בן אדם, להתבונן בעמקי נפשך, בפנימיות הנשמה, בעומקא דלבא, בהמסתרים שבך, הקדשי קדשים שלך, ואז תראה, כי "מקום יש לו להקב"ה ומסתרים שמו", ואם מכל המקומות הרחקת אותו ודחקת את רגלי השכינה, כביכול, הנה בשום אופן לא תוכל להזיזו מהמסתרים שבך.

339

ש״מבתי גואי ובתי בראי.

340

שמ״א"במסתרים תבכה נפשי". התבונן נא במסתרי נפשך ותראה, איך שהיא בוכה תמיד, בוכה בלי הפוגות ואין לה מנחם, ותמיד היא עטופת אבל ויגון, שוממה ועצובה, ואם כי כשאתה עובר ברחובות קריה הומיה אתה רואה, כי "הוד והדר לפניו, עוז וחדוה במקומו", בני אדם רוקדים כאילים וכבני צאן מרוב שמחה ולא עוד, אלא שכל ה"הלולא וחנגא" שבבתי בראי שבך, מעידים על החורבן הנורא שב"בתי גואי" שבך, כי אלמלא זאת לא הוזקקת לכל אלה ה"איפקטים" החיצוניים, עד שבאמת גם ה"הוד וההדר" וגם ה"עוז וחדוה" מעוררים רק רחמים והשתתפות בצערם של האומללים האלה.

341

שמ״בומדוע באמת בוכה הנפש כל כך?

342

שמ״ג"במסתרים תבכה נפשי מפני גוה". היא בוכה על שותפה הרע, הגוף, שמתנהג עמה כעם שפחה חרופה, ומענה אותה באכזריות נוראה. "כי נשבה עדר ד'" - הוא מחזיק אותה בשביה ומתעמר בה בענויים קשים ומרים. היא בוכה ועצובה כל כך, מפני שחשבונותיה עם השותף הזה, חשבון הנפש, מטושטשים לגמרי ועל כל תביעותיה להשותף: בואו חשבון, בואו ונחשוב חשבונו של עולם, עונה השותף: להד"מ (לא היו דברים מעולם).

343

שמ״דבקצור, כי מה שאנו רואים, ש"במסתרים תבכה נפשי", זהו מעיד כי "מקום יש לו, להקב"ה, ומסתרים שמו".

344

שמ״הגנוחי גנח וילולי יליל.

345

שמ״וכי, על כן "כל העמים תקעו כף הריעו לאלהים בקול רנה", אצל כל העמים, ולא דוקא בעם ישראל לבד, נמצאה תרועת אלהים, זו התרועה של "גנוחי גנח וילולי יליל". הגניחה והיללה שבמסתרי הנפש, ואם כי בין גניחה וגניחה יש איזה הפסק ואז במשך ההפסק באים ההוד והדר, העוז וחדוה של בתי בראי, הוא רק כדי להנפש מעט ולשאוף אויר לרגע קל בין גניחה לגניחה.

346

שמ״זומה היא הסבה לכל הגניחות והיללות האלה?

347

שמ״חזהו "עלה אלהים בתרועה ד' בקול שופר".

348

שמ״טאבל את הקול שופר הזה כבר אנו שומעים עכשיו, עוד לפני התקיעות מהתוקע האמתי...

349

ש״נאם תאבו ושמעתם...

350

שנ״אט. לשמוע קול שופר
לראש השנה לפני התקיעות

351

שנ״ברבותי! הנה בעל התוקע כבר עומד מוכן ומזומן עם השופר בידו, עוד מעט ותשמעו את קולות התקיעה, השברים והתרועה היוצאים מהשופר, אבל מקודם הנכם צריכים לשמוע בכונה עצומה את ברכתו של בעל התוקע:

352

שנ״ג"ברוך אתה ד' אלהינו מלך העולם, אשר קדשנו במצותיו וצונו לשמוע קול שופר".

353

שנ״דלשמוע קול שופר, ובכל מקום שנאמרה שמיעה, הכתוב מדבר לא רק בשמיעת האזן, אך בשמיעת המוח והלב, אם "לא שמיע לי" הוא "כלומר לא סבירא לי", הנה לשמוע הוא, כלומר, סבירא לי.

354

שנ״הואמנם אין אנו יוצאים בזה שאנו מוסרים את האזנים שלנו לבעל התוקע הזה, אך הננו צריכים למסור לו את כל מחשבותינו ורגשותינו, וללמוד מהשופר הזה. ואמנם הרבה, הרבה יש לנו ללמוד ממני, אם רק נרצה בכך.

355

שנ״וצר ורחב.

356

שנ״זהביטו נא על צורת השופר הזה גדולו ומראהו, הוא צר בתחלתו ורחב בסופו, צר במקום הנחת הפה של הבעל תוקע, ורחב במקום שהקול יוצא, ומדוע הוא בצורה כזו? פשוט, מפני שרק על ידי זה אפשר לשמוע ממנו קול שופר, רק על ידי זה מתרחב הקול של בעל התוקע לקול גדול וחזק. ואמנם הלא התכונה הזו היא לכל הצדיקים, שחייהם המה צרים בתחלתם ורחבים בסופם, בעוד שחיי הרשעים המה להיפך, רחבים בתחלתם וצרים בסופם. וכבר בארו הדרשנים את מאמר חכמינו ז"ל "זקני תלמידי חכמים כל זמן שמזקינים דעתם מתישבת עליהם, זקני עם הארץ כל זמן שמזקינים דעתם מטורפת עליהם", (קנים פ"ג, מ"ו) כי זהו ההבדל בין דבר טבעי ובין דבר מלאכותי, הדבר הטבעי, למשל, כשהתפוח נופל מהאילן להארץ, הוא הולך לכתחלה בכבדות, אבל מרגע לרגע, במדה זו, שהוא מתקרב להארץ המושכת אותו, הוא נעשה מהיר יותר בטיסתו, אבל דבר מלאכותי, שהוא נגד הטבע, למשל, כשהאדם זורק איזו אבן לשמים, הנה מתחלה היא רצה מכח דחיפה במהירות, אבל מרגע לרגע נעשית מהלכה חלשה יותר ויותר, ושעל כן אם רוצים אנו לדעת ולהבחין בין דרך הצדיקים ובין דרך הרשעים מה מהם הוא הדרך הטבע ומה הוא הדרך המלאכותי, אפשר להבחין זאת על ידי הבחינה הזו, שחיי הצדיקים הנם תחלתם יסורים וסופם שלוה, וחיי הרשעים המה להיפך, תחלתם שלוה וסופם יסורים. או במלים אחרות, שהצדיקים כל זמן שמזקינים דעתם מתישבת עליהם, ועמי הארצות כל זמן שמזקינים דעתם מטורפת עליהם, שהוא מפני זה, שדרך הצדיקים הוא דרך הטבעי, ודרך הרשעים הוא הדרך המלאכותי שלא כדרך הטבע. וזהו ביאור הכתוב במשלי (ד, יח-יט) "וארח צדיקים כאור נגה, הולך ואור עד נכון היום, דרך רשעים כאפלה לא ידעו במה יכשלו". כי אורח נקרא שביל צר, ודרך הוא דרך המלך, וזהו ההבדל בין הצדיקים להרשעים, הרשעים מתחילים מדרך המלך, מתחלתם שלוה ומסימים באפלה, שכל מה שמזקינים נעשית להם אפלה יותר, והצדיקים להיפך מתחילים מאורח משביל צר, אך "הולך ואור, עד נכון היום" מרגע לרגע מתגדלת האורה שלהם.

357

שנ״חואמנם כן, רק כשהאדם חי כצורת השופר הזה, שתחלתו צר וסופו רחב, רק אז הוא יכול להשמיע קול שופר, רק אז הוא בכלל מדבר, אבל כשהוא עושה להיפך, מתחלתו רחב וסופו צר, אז לחנם יתקע בשופר, כי אף אם יתקע כל היום כולו, ואף אם יעמול בכל כחו מאומה לא יצא מזה, כי זה כלל גדול, שרק אם מן המצר קראתי יה, ענני במרחב יה, אבל אם פותחים מן המרחב אז סופו שבא לידי מיצר. ולא לחנם מקדים הבעל תוקע לפני תקיעתו את הפסוקים: "מן המצר" וכו' "קולי שמעת" וכו', כי באמת בזה נותן לכם הבעל תוקע את המושג הנכון מהתקיעות.

358

שנ״טפשוטה לפניה ופשוטה לאחריה.

359

ש״סאם צורת השופר באה ללמד לכם תורה גדולה, הנה קולות השופר שתשמעו מיד, מלמדים לכם עוד יותר ויותר.

360

שס״אעוד מעט ויתחיל בעל התוקע לתקוע, מאה קולות יתקע, אך כל הקולות הולכים בסגנון אחד שהוא פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה ובאמצע? באמצע, בין פשוטה לפשוטה באים השברים והתרועה ביחד, או שברים בלא תרועה, או תרועה בלא שברים, שהמה קולות של גנוחי גנח וילולי יליל. ומה אומרים לכם כל אלה? המה אומרים בקול גדול לכולנו יחד את דברי הקהלת (ז, כט):

361

שס״ב"לבד, ראה זה! מצאתי אשר עשה האלהים את האדם ישר, והמה בקשו חשבנות רבים".

362

שס״גכי באמת ברא אלהים האדם ישר, ברא אותו בדרך פשוטה, ולו הלך האדם בדרך הפשטות שבקרבו, לו שמע לקול הפנימי שבקרבו, אזי אשרהו וטוב לו כל הימים, אך דא עקא, שהאדם שונא את הפשוטה, הוא שונא את הישרות והוא מבקש חשבונות רבים, והחשבונות האלו ממררים את חייו ומהפכים לו את העולם לעמק הבכא "אלהים עשה את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים".

363

שס״דואמנם בין פשוטה לפניה ובין פשוטה לאחריה, באים הקולות של "גנוחי גנח וילולי יליל" כל אדם נברא בפשוטה ומת בפשוטה כמאמר חכמינו ז"ל על ספר קהלת ש"בקשו לגונזו, מפני, שדבריו סותרים זה את זה" ולא גנזוהו רק מפני "שתחלתו ד"ת וסופו ד"ת". (ילקוט שמעוני רמז תתקסו) כי אמנם, קהלת זהו סמל חיי האדם עלי אדמות מיציאתו לאויר העולם עד נשימתו האחרונה, ובכל אדם הנה תחלתו ד"ת "אלהי נשמה שנתת בי טהורה היא", וסופו ד"ת, שבסוף ימיו, ברגע האחרון הוא מרגיש, שרק "סוף דבר הכל נשמע, את אלהים ירא ואת מצותיו שמור, כי זה כל האדם", אך באמצע, כשהוא סר מדרך התורה הוא מלא סתירות, דבריו סותרין זה את זה, רשעים מלאים חרטות, לא ימצא מנוח בנפשו, בונה לרגע, וסותר ברגע השני.

364

שס״הפשוטה לפניה ופשוטה לאחריה, אבל לו היתה גם פשוטה באמצע, אז היה העולם, גם העולם הזה לגן עדן, אבל, כשרק פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה הנה הבאמצע הוא מלא משברים ותרועה, מקולות של "גנוחי גנח וילולי יליל", שהנפש מתמוגגת מרוב צער ויגון, ומיסורים אין קץ.

365

שס״וואמנם, בסוף המאה קולות באה התקיעה גדולה ללמד, כי סוף סוף, תבוא בינה בלבנו למצוא את דרך הפשוטה והישרה, שהיא, רק היא משמחת לב, "וביום שמחתכם ומועדיכם וראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות" שאז היתה תקיעה לבדה בלי שברים ותרועה.

366

שס״זשמעו את הברכה.

367

שס״חאכן עליכם לשמוע לא רק את המאה קולות של בעל התוקע, אך גם את הברכה שלו לפני זה. כי גם מהברכה יש לנו ללמוד הרבה.

368

שס״טהוא מברך "לשמוע קול שופר" ולא "לתקוע קול שופר", כי אמנם זהו חסרון אומתנו מאז ומעולם, שיש לנו בעלי תקיעה הרבה, אך אין לנו בעלי שמיעה הרבה, כל אחד חפץ להיות בעל תוקע בעצמו, אך איננו חפץ לשמוע מה שאחר תוקע, כל אחד חפץ להיות מפשיע, אבל אין איש, שיחפוץ להיות מושפע, כל אחד חפץ להיות בעל דעה ולא מבין דעה, הכל יש אצלנו, אך משמעת אין אצלנו, וזו היא הסבה לכל הערבוביא השוררת בתוכנו, וזהו המקור לכל מחלה וכל תקלה וכל קטטה בתוכנו, וכשבא הראש השנה ואנו מתפללים כל כך בכוונה עצומה "תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה". הנה עלינו להסיר גם את סבת הקללה, שאפשר זה רק על ידי זה שנתרגל "לשמוע קול שופר", לשמוע ולא רק להשמיע, שיהיה בעל תוקע אחד, ומאות ואלפים שומעים, ולא כמו שנהוג אצלנו להיפך, שבכל השנה יש הרבה בעלי תקיעות והשומעים מעטים מאד.

369

ש״ע"לשמוע קול שופר" ו"שופר אחד אמר רחמנא, ולא שנים ושלשה שופרות", ואמנם על זה צריכים להתפלל כל ישרי לב, הה! מתי יבוא התור, שיהיה אצלנו שופר אחד, ולא יהיה כמספר היהודים מספר השופרות, ואז, רק אז, שנזכה לשופר אחד, אזי בודאי יהיה זה להשופר הגדול, שופרו של משיח, שעליו נאמר "יתקע בשופר גדול, ובאו האבדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים, והשתחוו לד' בהר הקדש בירושלים" (ישעיה כז, יג).

370

שע״אי. זכרון תרועה [ראש השנה תרע"ה]
"וידבר ד' אל משה לאמר, דבר אל בני ישראל לאמר, בחדש השביעי באחד לחודש יהיה לכם שבתון, זכרון תרועה מקרא קדש" (ויקרא כג, כד).

371

שע״ביודעים אנו כי בראש השנה אנו שומעים לא רק קולות תרועה, אך גם קולות תקיעה, ומדוע הכל מתיחס רק אל התרועה, ומדוע אין אנו מוצאים גם "יום זכרון תקיעה"? הלא דבר הוא.

372

שע״גאולם, השנה העברה אולי תוכל לתת לנו תשובה מספקת על זה.

373

שע״דאין רע בלי טוב.

374

שע״הרבותי! כשאנו עומדים כעת בתקופת שנה חדשה, שכבר אפשר לנו להביט בהשקפה אוביקטיבית על השנה העברה, שהלכה לעולמה, הנה הסך הכל אפשר לנו לעשות ממנה בקצרה.

375

שע״והכל הכל יראה לנו, כי אמנם, צדקו הקדמונים, שאין רע בלי טוב.

376

שע״זהשנה מראשה לסופה היתה שנת ראינו רעה, במדה שלא היתה אולי כמוה מימי חורבן בית שני, בשנה זו הוחזרנו שוב להמצב של לפני בריאת העולם, שה"ארץ היתה תהו ובוהו וחשך על פני תהום", אך בהבדל הזה, שאז היתה "רוח אלהים מרחפת על פני המים", והיום רוח אלהים מרחפת על פני הדם... דם בכל מקום, דם מסוף העולם ועד סופו, מבול של דם הציף לא רק את כל הארץ, אך גם את כל האויר עד בשמים ממעל, ולחנם חכינו במשך כל השנה לקריאתו של השי"ת: "יהי אור", שלא נראה כלל.

377

שע״חובשעה שאנו עומדים כעת בתפלה לפני השי"ת הרחום וחנון "מי באש, מי במים, מי בחרב, מי ברעב" וכו', באותה שעה עומדים אחינו ובנינו בעצמם בחרבות שלופות ומוריקים אש זה על זה, היהודי הבולגרי מכה והורג את היהודי הרומיני, היהודי הרוסי - את היהודי הגליצי, היהודי הצרפתי - את היהודי האשכנזי, היהודי האנגלי - את היהודי הטורקי, ובעת ההסתערות, כידוע, צועקים היהודים "שמע ישראל ד' אלהינו, ד' אחד", ומה נורא הדבר, שבשם ד' אחד משתער הגוי אחד, אחד על חברו כחיות טורפות.

378

שע״טוגם אנו המאושרים והמוצלחים, כביכול, שמזלנו הטוב גרם, שהננו נמצאים מאחורי החזית של המלחמה, גם אנו לא הרגשנו עוד מעולם את כל הנוראות של הדברים "ערומים נותרנו, ורבתה הרעה", כמו שהננו מרגישים זאת השתא. "ערומים נותרנו ורבתה הרעה", בנוהג שבעולם, הנה איש עשיר מפחד לנפשו פן יוָרש, ויצא נקי מנכסיו, אבל איש שכבר הוא נקי מנכסיו, ממה הוא צריך לירא בעד רכושו שאין לו, אכן ראו זה דבר פלא, שכבר בראשית השנה שעברה הלא, כמדומה לנו, כבר ערומים נותרנו, ואמרנו לנפשנו אז, שכבר באנו עד קצה הרעה, שרע מזה כבר אי אפשר להיות, אבל מי לא ראה, שאף על פי כן בכל משך השנה מיום ליום "רבתה הרעה".

379

ש״פ"רבתה הרעה" כן הדבר! שנת ראינו רעה במדה שלא היתה כמוה זה הרבה דורות היתה השנה הזו שהלכה לעולמה, ובכל זאת הוא אשר אמרנו, כי "אין רע בלי טוב" וגם טוב יש בשנה הזו הוא הטוב של קהלת... "טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה... והחי יתן אל לבו" (קהלת ז, ב). הטוב הזה לוה אותנו מראשית השנה עד אחרית השנה, לא הלכנו אל בית משתה, פשוט מפני שבית משתה לא היה במציאות. "איך יערב לי אכול ושתות בעת אראה, כי יסחבו הבבלים את כפיריך, או איך מאור יום יהיה מתוק לעיני, בעוד אראה בפי עורבים פגרי בשריך", והלכנו כסדר אל בית אבל, פשוט מפני שכמעט שכל בית נהפך לבית אבל "אין בית אשר אין שם מת", ואמנם זכינו להטוב ההוא, הטוב של "והחי יתן אל לבו".

380

שפ״אאכן בכל זאת, כשאנו מביטים עכשיו על כל היתומים והלאמנות החדשים, שנתרבו בשנה זו, על כל האבות והאמות השכולים והגלמודים, הנה מבלי משום תתפרץ מפיות כולנו ברגע זה תפלה לפני השי"ת הרחום וחנון:

381

שפ״ברבש"ע, השפעת עלינו רוב טובה, ואיננו יכולים לקבל...

382

שפ״גהסיבה של רוב טובה זה.

383

שפ״דאבל מהי הסיבה של "רוב טובה" זה, הרוב טובה של הטוב ללכת אל בית אבל, שנתפשט כעת בכל העולם כולו?

384

שפ״ההסיבה העקרית לדעתי היא, מה, ששכח כל העולם כולו את ה"זכרון תרועה"...

385

שפ״וזכרון תרועה.

386

שפ״ז"זכרון תרועה". אבל, לכאורה, האם רק תרועות נשמע עכשיו מבעל התוקע הזה, הלא אדרבא התקיעות מרובות יותר מהתרועות ובכל זאת "זכרון תרועה" אמר רחמנא ולא זכרון תקיעה, ומדוע?

387

שפ״חפשוט, מפני שהתקיעה האדם זוכר בעצמו ממילא, ואינו צריך בזה לשום הזכרה מיוחדת, לא כן התרועה, כמה מונע האדם מהזכרתה של זו בכל התחבולות שיש בידו לשכחה, כאילו לא היתה בעולם כלל.

388

שפ״טכי האדם בטבעו הוא אופטימיסטי זה כבר הראו חכמים רבים; האדם רואה תמיד את האור, ואינו רואה את הצל, מקוה תמיד על השכר, ואינו מרגיש בההפסד שיוכל להיות, יודע תמיד מהתוצאות הטובות ואינו רוצה לדעת מהתוצאות הרעות; כל אדם נוסע במסלת הברזל ובאניות, אף על פי שלפי הסטטיסטיקה אחד מרבוא רבבה יהרג על ידי איזה אסון שיקרה, ולהיפך אנו רואים, שכל אחד קונה לו לעצמו, איזה שטר גורל, ומשלם בעד זה בכסף מזומן בטבין ותקלין, אף על פי שרק אחד מרבוא רבבה יזכה בהפרמיה הראשונה, מפני שתמיד רואה האדם רק את המדה טובה, ואינו רואה את המדה של פורעניות. כל אחד, שנוסע במסלת הברזל חושב בודאי, כי הוא לא יהיה בכלל ה"אחד" שיהרג על ידי אסון, ולהיפך כל מי שקונה שטר גורל ברי לו, שהוא יהיה ה"אחד" שיזכה.

389

ש״צואמנם מדה טובה מרובה על מדת פורעניות, אבל סוף סוף, מה נואלו האנשים האלה, שמסיחים לגמרי את דעתם מהמדה של פורעניות הזו, וכמה פורעניות באות לעולם דוקא בשביל היסח הדעת הזה.

390

שצ״א"זכרון תקיעה" לא נחוץ כלל, כי זאת זוכר כל אדם מעצמו "וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשכם ותקעתם בחצצרת", וכל אחד זוכר תמיד את יום השמחה שלו בלי שום הזכרה מצד אחר, אבל מה מעטים המה האנשים הזוכרים, שיש גם תרועה בעולם, שיש גם ה"גנוחי גנח וילולי יליל".

391

שצ״בהמלחמה והזכרון תרועה.

392

שצ״גואם תרצו, הנה כל המלחמה הזו, מלחמת העולם, שמיליוני בני אדם הביאה לבאר שחת, הנה כל עיקרה לא באה, אלא בשביל, ששכחו מהזכרון תרועה הזה

393

שצ״דכל אחת מהאומות המשתתפות בה, זכרו היטיב ביצאם בהלולא וחנגא כל כך למלחמה, את התקיעה... את ה"ותקעתם בחצוצרות"... כל אחת ראתה את הארצות החדשות הנכבשות על ידה, את האוצרות אשר יפלו לה לשלל, את הכבוד מלכים אשר ינחלו, כל אחד מהחיילים והעליונים מהם ראו את הפרחים אשר תזרקנה עליהן העלמות העדינות בשובם ממלחמת גבורים זו, שמעו את שירת המשוררים "בחסד עליון" שיקדישו להם, הרגישו במשמוש היד את ה"מדלים" שיחולקו להם - זכרו היטיב את התקיעה, אבל שכחו לגמרי והסיחו דעת בהחלט מה"זכרון תרועה", שכחו את הארצות שלהן הנחרבות בתכלית החורבן, עד שלא תוספנה להבנות עוד, שכחו לראות את כל הדם שיציף את כל העולם כולו, שכחו מהקרונות של מסלת הברזל המלאים גופות אדם מתים עד אפס מקום, שכחו לשמוע את אנקת החללים והפצועים המתגלגלים בכל מקום שאתה פונה, שכחו מדמעות ההורים והקרובים הנשפכות כמים מסוף העולם ועד סופו - שכחו מהתרועה, שכחו לגמרי את ה"גנוחי גנח וילולי יליל".

394

שצ״הועתה? עתה אמנם רואים הם הכל את התרועה, אבל כבר עבר המועד, הם יכלו להבעיר את האש, אבל אין בידם לכבותה.

395

שצ״וזכרון תרועה לכל אחד מאתנו.

396

שצ״זאבל גם בזמן שאין מלחמה בעולם, אפשר לכל אחד מאתנו ללמוד הרבה מה"זכרון תרועה", כי באמת לו היה "זכרון תרועה" בחיים ולא רק על גבי הנייר, כי אז היו מקבלים חיינו פנים אחרות לגמרי...

397

שצ״חאנו מוצאים בתורה, שאמר השי"ת אחרי המבול "לא אסף לקלל את האדמה בעבור האדם, כי יצר לב האדם רע מנעריו וגו', עוד כל ימי הארץ זרע וקציר, וקר וחם, וקיץ וחרף, ויום ולילה לא ישבתו" (בראשית ח, כא-כב). והקושיה ידועה, הלא רק בשביל זה ש"וירא ד' כי רבה רעת האדם בארץ" (בראשית ו, ה) הביא את המבול, ואיך יתכן, שזה גופא, מה שיצר לב האדם רע מנעוריו, יהיה סיבה, שהשי"ת יקבל על עצמו, שלא יוסיף עוד להביא מבול על הארץ? אכן הדבר הוא פשוט בתכלית הפשטות, לפנים כשחיו בני האדם ימי מתושלח, לא ידעו חולי ולא היתה זקנה בעולם, אז היה יכול להיות, שיהיה "כל יצר מחשבת לבו רק רע כל היום", כל ימי חייו, אבל אחר כך, שנגזר על האדם "והיו ימיו מאה ועשרים שנה" ובהשנים המעטות האלה, הנה חלק גדול מהן המה שנים, שאין בהן חפץ, שבהן הוא כאילו עבר ובטל מן העולם, עכשיו אי אפשר להיות יצר האדם רע רק מנעוריו, בעוד שדם העלומים שבקרבו מעוררו לחטאת נעורים, אבל אין יתכן, שיהיה יצר האדם רע כשהוא כבר הזדקן, כשהוא עומד כבר קרוב יותר אל המתים מאל החיים. וגם בימי נעוריו גופא, הרי על האדם לזכור, כי -

398

שצ״ט"עוד כל ימי הארץ זרע וקציר, וקר וחום, וקיץ וחורף ויום ולילה לא ישבתו", ואיך אפשר לו, לאדם לשכוח, כי אחרי הקיץ - החורף, ואחרי היום - הלילה ולא לעולם חוסן.

399

ת׳אבל דא עקא, כי זוכרים אנו היטיב את התקיעה שבחיים, ואיננו רוצים לדעת כלל מהתרועה, אף כשהתרועה כבר ממשמשת ובאה, וכשאנו רואים את עמוד השחר ונץ החמה, שוכחים אנו לגמרי משקיעת החמה ובין השמשות. כשמביטים אנו על האילנות הפורחים, נשכח לגמרי כי במהרה יהיו למצבות מתות, כשאנו מסתכלים באשה נאה מסיחים אנו דעתנו לגמרי מה"דע מאין ולאן", שהיא באה מטפה סרוחה והולכת למקום עפר רמה ותולעה, שוכחים אנו כי "אחרי כל שמחה מות ומה יתרון לשמחתך", שוכחים אנו, כי "אבנים, שישבנו עליהן בנערותנו, עשו עמנו מלחמה בזקנותנו", שוכחים אנו כל זאת, מפני שכל אלה שייכים להתרועה, להגנוחי גנח וילולי יליל, שאיננה לרצון לנו כלל.

400

ת״איום תרועה וזכרון תרועה.

401

ת״בואם רוצים אנו לעשות קץ וסוף להגנוחי גנח וילולי יליל שבחיינו, אז עלינו לשום לב, כי התורה צותה עלינו בראש השנה, שיהיה או יום תרועה, או זכרון תרועה, זאת אומרת: כשאנו עושים זכרון תרועה, אז איננו יום תרועה, אבל כשהוא יום תרועה, אז איננו בא לזכרון תרועה. ואמנם זהו כלל גדול גם בחיים.

402

ת״גכל התרועה שבחיינו באה רק מפני, שאין אנו ממלאים את הזכרון תרועה, כי לו זכרנו כל זאת בעוד מועד, היינו יוצאים בזכירה בעלמא.

403

ת״ד"זכרון תרועה מקרא קודש".

404

ת״היא. ראש השנה ויום הזכרון [ראש השנה תרע"ז]
"מעי מעי אוחילה. קירות לבי המה לי, לבי לא אחרש, כי קול שופר שמעת נפשי, תרועת מלחמה. שבר על שבר נקרא, כי שדדה כל הארץ... עד מתי אראה נס אשמעה קול שופר"

405

ת״ו(ירמיהו ד, יט-כא).

406

ת״זחג של שני שמות.

407

ת״חרבותי! החג הזה, שאנו חוגגים עכשיו נקרא בשני שמות: בשם "יום הזכרון" ובשם "ראש השנה". בתורתנו הקדושה הוא נקרא רק בשם הראשון, אבל בתלמוד ובלשנא של בני אדם היום, הוא נקרא רק בשם האחרון.

408

ת״טומה רחוקות הן המחשבות העולות על לבנו משני השמות הללו, מה רחוקות הן אלה מאלה. בעוד שהשם ראש השנה מעורר בנו את הרגש של "יום טוב", מוליך אותנו לתקופה חדשה, המזהרת בשלל צבעיה, והנותנת תקוה בלבנו, תקוה לימי אורה ושמחה, תקוה לעולם שכולו טוב, לעולם של כנפי נשרים, הנה להיפך השם יום הזכרון הזה מוביל לנו אל המציאות כמה שהיא, והוא משליך אותנו פתאום מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, לעמק הבכא, לעולם החושך, ששם יורדים בני אדם יושבי חושך וצלמות עם דאגותיהם הפעוטות והמצערות. בקיצור, בעוד שהשם ראש השנה, אומר לנו "תחל שנה וברכותיה הנה השם יום הזכרון אומר לנו, השנה כלתה, אבל קללותיה עודן נמשכות.

409

ת״ייום הזכרון הזה.

410

תי״אוכשאנו נזכרים מה היתה לנו בשנה העברה שהלכה כעת לעולמה, הנה חיל ורעד יעבור עלינו בכל גופנו ונפשנו, ותסמר שערות ראשנו.

411

תי״ביום הזכרון. וכל אחד נזכר את כל הרפתקאות שעברו עליו במשך השנה, ושעדיין נמשכות הן גם עתה, הנה אנחה יוצאת מקרב לבבו, אנחה השוברת את כל גופו של אדם.

412

תי״גיום הזכרון. וכשאנו עושים סך הכל משנה זו, מה הביאה להכלל כולו, הנה אפשר לנו לרשום רק את ה"תקונים" האלה: תכריכים של נייר, ועגלות יד בעל ה"מתים", מפני שכבר אין האדם כדאי, שיטריחו בשבילו בסוסים ותכריכים של סדין.

413

תי״דאמנם מכת מדינה היא, או, יותר נכון, מכת מדינות היא. מכת "והיית משוגע ממראה עיניך", בולמוס של שגעון אחז את כל העולם כולו, להיות מאבדים עצמם לדעת, שרק זו היא תכונתה של מלחמת עולם הבוערת כעת בכל תקפה, אבל בעוד שלכל העמים יש בהמבול של דם הזה גם איים קטנים, ששם המה מוצאים מרגוע לנפשם, ובדמעותיהם המרובות מתערבות גם דמעות של גיל ברגעי הנצחון, הנה לנו אין גם המשהו נחמה הזו, הננו תמיד רק מנוצחים אם האשכנזי מכה את הרוסי האשכנזי שמח ואנו בוכים, ואם הרוסי מכה את האשכנזי, הרוסי שמח ואנו בוכים שוב, כי הלא גם אלו וגם אלו אחינו ובשרנו המה.

414

תי״השאלה ותשובה.

415

תי״וראש השנה ויום הזכרון זהו מעין שאלה ותשובה, ראש השנה מעורר בנו את ה' השאלה לשאול לאלהי הרוחות, אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש, ה' ה' אל רחום וחנון, מתי יהיה קץ לצרותינו, מתי יבוא קץ הפלאות? עד אנה נהיה תלוים תחת הלהט החרב המתהפכת? "הוי חרב לד' עד אנה לא תשקטי", האם ראש השנה הזה יביא לנו את מה שהביא לנו ראש השנה העבר, כי אז הרי נוח לו, שלא נברא משנברא?

416

תי״זאבל הד' היודע עתידות כבר נתן תשובה על זה מששת ימי בראשית.

417

תי״חהתשובה היא, כי ראש השנה ויום הזכרון בדבור אחד נאמרו, ובא זה ומלמד על זה. -

418

תי״ט"ישראל לא ידע עמי לא התבונן" (ישעיה א, ג) מבאר המדרש, כי ישראל לא ידע לשעבר, עמי לא התבונן לעתיד (ספרי האזינו ד), ואם נרצה לדעת את ראש השנה של העתיד אזי עלינו לדעת את יום הזכרון שלעבר.

419

ת״כ"דע מה למעלה ממך" וכבר בארו הראשונים, שאם נרצה לדעת מה נשמע למעלה, בשמי שמים תחת כנפי השכינה, אז אפשר לך לדעת ממך גופא.

420

תכ״אואמנם כן, אם רוצים אנו לדעת, מהו הרוח השורר למעלה, אם הוא בא ממדת הדין או ממדת הרחמים, ממדת הנקמה, או ממדת החסד, אזי תוכל לדעת זאת ממך גופא, כי הלמעלה הוא ראי מהלמטה, כי האדם היא צלם אלהים - ובמדה שאתה מודד מלמטה מודדים לך שם מלמעלה.

421

תכ״בואם זה כשני שבועות, שאנו קמים באשמורת הבוקר וטוענים לפני השי"ת בדמעות שליש "הנשמה לך והגוף פעלך, חוסה על עמלך, הנשמה לך והגוף שלך, ד' עשה למען שמך". הנה עלינו לדעת, לדאבוננו, מראש את תשובת השי"ת, כי "עלובה עיסה, שהנחתום מעיד עליה", הלא בעצמנו הננו מודים כי "שחה לעפר נפשנו", גם נפשנו כבר נתגשמה כל כך עד, כי היא גופה נהפכה לאפריות, לגופניותְ, עד שאין ניכר כלל ההבדל אצלנו בין הנשמה להגוף.

422

תכ״גואם זה כשני שבועות, שאנו אומרים להשי"ת בכל אשמורת הבוקר בקול פולח כליות ולב "עורה למה תישן ד' הקיצה, אל תזנח לנצח", והננו מתפלאים בתמיהא עצומה, מדוע כל אלהי הגוים עומדים על המשמר, שלא תאורע לעמם כל תקלה וכל קטטה, ורק אתה, אלהי ישראל, שעליך כתוב "לא ינום ולא יישן שומר ישראל", נתישנת, כביכול, כל כך, עד שלא תראה כלל בצערם של ישראל, "עמך ונחלתך, רעבי טובך, צמאי ישעך", הננו טוענים וטוענים זאת ומחכים לתשובה ואיננה, אבל באמת התשובה כבר נתונה לנו מכבר, עוד במעמד הר סיני, זהו "תקעו בחדש שופר" וכדברי הרמב"ם, שכל עיקר השופר בא לאמר לכם "עורו ישנים משנתכם והקיצו נרדמים מתרדמתכם", כלומר, עד שאתם מעירים אותי, העירו נא מקודם את עצמכם.

423

תכ״דכן הדבר, עלינו לעשות מקודם את יום הזכרון. לזכור את כל מה שעלינו לזכור, ולבלי להסיח דעת, ואז יבוא ה"ראש השנה", שאנו מחכים לו כל כך, הראש השנה היו"ט, החגיגי, ראש השנה של "תחל שנה וברכותיה".

424

תכ״ההלנו אתה אם לצרינו.

425

תכ״ו"ויהי בהיות יהושע ביריחו, וירא והנה איש עומד לנגדו, וחרבו שלופה בידו, וילך יהושע אליו "ויאמר לו: הלנו אתה, אם לצרינו" (יהושע ו). ואמנם, גם אנחנו הננו רואים בראש השנה זה את המלאך ד' וחרבו שלופה בידו, ושש כנפים לו, שטס עמהן מסוף העולם ועד סופו, והוא גוזר על ימין ועל שמאל, וחפצים אנו לשאול לו גם כן את שאלת יהושע, "הלנו אתה אם לצרינו", אבל באמת אין אנו צריכים כלל לשאלה זו, כי יודעים אנו מראש, שלצרינו הוא, מפני הטעם הפשוט ש"לנו" אין כלל במציאות כי מי המה, שאפשר לכנותם בשם "לנו", הלא הכל, כל העולם כולו, המה צרינו. וחיל ורעדה יאחזנו מפני מלאך הבלהות הזה, אנה נלך מפניו, ואנה נברח ממנו? אך המלאך הבלהות הזה משיב לנו גם כן את התשובה, שהשיב ליהושע "של נעליך מעל רגליך, כי המקום אשר אתה עומד עליו קודש הוא". לא בי האשם, אך בכם, אתם בעצמכם נתתם חרב בידי להרגכם, כי טמאתם את כל המקום בנעליכם המסואבות, ורק כשתבואו לנקודת השקפה זו "כי המקום אשר אתה עומד עליו קודש הוא", אזי תחלצו מן המצר, אז, רק אז, יהפך מלאך בלהות זה לאחד ממלאכי רחמים, משרתי עליון, אז, רק אז, יהפך הגיהנום של עמק הבכא זה לגן עדן.

426

תכ״זקוה לשלום.

427

תכ״ח"קוה לשלום ואין טוב" מתאונן הנביא (ירמיהו ח, טו) ולכאורה ההיפך משלום הוא לא, "אין טוב" אך מלחמה, והיה לו לאמר קוה לשלום והנה מלחמה? אבל כשאנו מתבוננים במלחמה זו, אז אפשר לנו לירד לסוף דעתו של הנביא; כאשר פרצה מלחמה זו, אזי לא היה ספק לשום איש, כי לכל היותר תמשך שלשה חדשים, כי יותר לא יהיה בכח לנהלה, ולעומת זאת אנו רואים, שכבר עברו יותר משלש שנים ועדיין לא נראה כלל הקץ. ומעיקרא מאי קסברו, ולבסוף מאי קסברו"? ואמנם אלו ואלו אמת, אז לפני שלש שנים היינו אנשים אחרים, לגמרי אחרים, לא היה יכול אז לעלות על דעתנו, כי ימותו אנשים לעינינו, לאלפים ולרבבות בכל רגע ורגע, ואנחנו נביט על זה בשויין נפש, עיר המוסר היה חזק בלבנו והרגשנו בלא משפט היה כל העולם כולו מזדעזע. אז היינו מתיראים גם לדרוס על הקברים, והיום מה אנו רואים? היום נעשו כל בני אדם למקברים פרופיסונלים, שמזאת המה שואבים את פרנסתם, וכל מה שירבו המתים נעשה שמחתם יותר גדולה, ואולי צדק מי שאומר, כי כעת אדרבא ששים - שבעים אחוזים ממאה מבקשים את האלהים, שלא יהיה קץ וסוף למלחמה, ומי שאינו רוצה במלחמה זו כבר מת או עומד למות. ואמנם, לפי מצב הפסיכולוגי של בני אדם בהתחלת המלחמה, לא היתה יכולה המלחמה להמשך יותר משלשה חדשים לכל היותר, אבל עכשיו, שנהפכה הפסיכולוגיה של בני אדם לפסיכולוגיה של חיות טורפות, גם שלש שנים כיום אחד נחשב.

428

תכ״ט"קוה לשלום", אבל הידעתם הסיבה, מדוע לא בא עד הנה השלום, מפני ש"אין טוב" נתבטל כל הטוב שבאדם, וכבר אין אנו רוצים בשלום.

429

ת״לקול שופר תרועת מלחמה.

430

תל״אואם תרצו לדעת את מקור כל המהפכה, שבאה לעולם, את מקור כל מלחמת השגעון הזו? אז הביטו נא על בעל התוקע הזה עם השופר שבידו. הכל יודעים, כי לא השופר משמיע קול, אך הבעל תוקע הזה, ובכל זאת לו נסה הבעל תוקע לתקוע בלא שופר, לא היה עושה הדבר שום רושם, אך דוקא יען שהקול של בעל התוקע הולך על ידי כלי שני, על ידי צנורות של השופר, שמתחיל מנקב קטן והולך ומתרחב, עד שבא לחלל רחב, דוקא בשביל זה נעשה הקול לקול פחדים לקול של "גנוחי גנח וילולי יליל". והאם אין אנו רואים, כי זהו "גם סבת כל ה"גנוחי גנח וילולי יליל" של כל העולם כולו בזמננו. המלחמה הזו התחילה באמת לא בשנת תרע"ד, אך בהרבה מאות שנה לפנים, המלחמה התחילה לא ע"י התותחים הכבדים של קרופ, אך ע"י הפיות הקלים של ה"דיפלומטים" היפים - ומי כעת איננו דיפלומט יפה, היא כעת מלאכה נקיה וקלה, שכל הבריות משתמשות בה - וחכמת הדיפלומטיא באה רק מזה, שיכולים בני אדם לדבר על ידי צנורות וכלי שני ושלישי, עד שהבעל תוקע בעצמו כבר איננו שומע את קולו גופו, אך את קול השופר, והדיפלומט על פי רוב גם כשהוא בעצמו מדבר, הוא שומע קול אחר, קול זר הבא לו מן החוץ, אבל כשם שקול השופר נעשה לקול פחדים, לקול של "גנוחי גנח וילולי יליל", כך נעשים גם קולות הדיפלומטים לקולות תאניה ואניה לכל העולם כולו. והם, הם, שהביאו את כל ה"גנוחי גנח וילולי יליל" של מיליוני בני אדם.

431

תל״בוזהו שאמר הנביא, "מעי, מעי אוחילה, קירות לבי הומה לי", זהו מכבר, זה מלפני עשרות שנים, בשעה שהכל התענגו על רוב שלום, כי גם אז "קול שופר שמעה נפשי" וכבר ידעתי את התוצאות מזה, שהן "תרועת מלחמה".

432

תל״גואם תרצו לדעת "עד מתי אראה נס של המלחמה"? כל זמן ש"אשמעה קול שופר"...

433

תל״דואמנם אנחנו בני ישראל אין אנו אשמים כלל בתרועת המלחמה, אבל האם אפשר לנו להגיד בבטחה, כי אין אנו אשמים גם ב"הקול שופר", הלא מי כעת איננו משתמש בחייו היום יום בקול שופר, ומי כעת איננו בעל תוקע יפה מובחר מן המובחר. ואם נרצה באמת שיבוא סוף וקץ לתרועת מלחמה, אז עלינו לעשות קץ לקול שופר, שאנו משמיעים בלי הרף בוקר ערב וצהרים, ודי יהיה בהמאה קולות של ראש השנה לבד.

434

תל״הזכרו היטב, כי "עד מתי אראה נס"? עד הזמן ש"אשמעה קול שופר".

435

תל״ויב. קרע שטן [ראש השנה תר"פ]
"אשרי העם יודעי תרועה ד' באור פניך יהלכון (תהלים סט, טז) אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה" (תהלים פד, ה).

436

תל״זערכו של ראש השנה.

437

תל״חראש השנה. ועם ה"יום אתמול כי יעבור" עברה מאתנו שנת תרע"ט לנצח, ונכנסה לתוך מספר השנים הרבות מששת ימי בראשית, ששבקו חיים לכל חי והלכו לעולמן, ושנה חדשה, שנת תר"פ, או, כפי שקוראין אותה המליצים, שנת פר"ת, עם הוד העלומים שלה יורשת את מקומה.

438

תל״טראש השנה! אבל מה מעטים המה האנשים בתבל, לפי הערך, שהיום הזה נחשב להם באמת לראש השנה. רק לעם אחד המעט מכל העמים, להיהודים, נחשב לראש השנה, אבל כל השבעים אומות, הלא מונים מנין שנים אחר, לגמרי אחר, ואינם יודעים כלל את ערכו של היום הזה.

439

ת״מאכן בכל זאת יחשבו מה שיחשבו האומות האלה, ואנחנו יודעים, שה"יום הרת עולם" לכל העולם כולו ו"על המדינות בו יאמר" בין אם תרצינה בכך ובין אם לא תרצינה בכך. ואמנם כן, ראש השנה הוא היום לא רק בסדור ובמחזור, אך ראש השנה על כל הנעשה תחת השמש, והשמש בעצמו הביטו עליו ותראו, כי "מזל מאזנים" עליו, כי מאזנים לחודש תשרי שאת זה ישפיל ואת זה ירים.

440

תמ״אראש השנה, זהו ה"יארצייט" של כל העולם כולו, ולחנם יש לכל אחד "יאהרצייט" מיוחד באחד מימי השנה, "וכל באי עולם יעברון לפניך כבני מרון, מאי כבני מרון, הכי תרגימו, כבני אמרנא" (ע"פ ראש השנה יח, א), שהיו סוקרים את העשירי בסקרא, והאם כשהיתה רואה זאת, היתה שמחה, כי ילדה נתקשט בצבע יפה שכזה, ואחר כך כשהיתה רואה איך שילדה מובל לשחיטה היתה בוכה בדמעות שליש, אבל האם עלתה על דעתה העניה, כי הבכיה שלה היתה צריכה להתחיל תיכף מהסקרא הזו? ראש השנה זהו הסקרא, וכל השחיטות הנעשות במשך השנה הרי כל אלו באות מהסקרא הזו, וכל ה"יאהרצייטים" שרשמתם אינם אלא טעות, כי רק "יאהרצייט" אחד יש, זהו ראש השנה, ומי יודע כמה אנשים עומדים כעת בבית הכנסת וסקרא על פניהם, וחבל, שאינם מרגישים זאת.

441

תמ״באמנם ראש השנה הוא לכל באי עולם, "וכל העמים תקעו כף" ביום הזה, באמת צריכים כולם לעשות ביום הזה את חשבון עולמם, ולחשוב מה הביאה להם השנה העברה, אבל מה שונה יהיה הסך הכל לעם ישראל, מכפי שהוא לכל העולם כולו.

442

תמ״גבעוד, שלכל העולם כולו תחשב השנה העברה ל"השנת שלום" היותר גדולה, כי בשנה זו נכתב ונחתם השלום העולמי, הנה לנו אדרבא שנה זו היתה השנת מלחמה היותר גדולה, שלא היתה עוד כמוה בעולמנו. שנה שכל העולם כולו הכריז עלינו מלחמה במרירות עצומה, ויצאו כולם חוצץ נגדנו בחרבם וקשתם.

443

תמ״דשבעים אומות יש בעולם, ובהן טובות ורעות, נאורות ופראות, אבל נגדנו המה כולן בעצה אחת להיות עמנו במצב של מלחמה.

444

תמ״ה"כל העמים יושבים שלוים ושקטים, ועניי בני עמך ישראל דויים, סחופים ומדולדלים", ונגעו דמי אבות ובנים ונתערבו דמי רחמניות וילדיהם, דמי חתנים וכלות, דמי חסידים וחסידות, דמי הגונים והגונות, דמי אחים ואחיות, ארץ אל תכסי דמם".

445

תמ״ואת הדברים האלה אמרנו בהסליחות, אבל האם רק בהסליחות אמרנו זאת? והיום רק ביום ערב ראש השנה? הלא בכל השנה הננו רואים זאת, ולא בספר הסליחות, אך בספר החיים.

446

תמ״זויחד עם הנביא ירמיהו הנה עלינו לאמר בנוגע לשנה העברה:

447

תמ״ח"מבלגיתי עלי יגון, עלי לבי דוי, הנה קול שועת בת עמי מארץ מרחקים" (ירמיה יח, יט).

448

תמ״טואמנם כן, לכל אחד מאתנו יש גם צרת הפרט די והותר, רבים, רבים מאתנו עומדים כעת בלבות נשברים ומרגישים, שהכנפים שלהם כבר נקצצו, הפרחים נבלו, התקוות נכזבו, והחמה שלהם שוקעת, שוקעת לגמרי. אך בכל זאת "מבלגיתי עלי יגון", אפשר להבליג על יגון זה של "עלי לבי דוי" של צרת הפרט, כי הלא כל הצרות האלה כבר נעשו להרגל, אבל "הנה קול שועת בת עמי מארץ מרחקים" קול ענות חלושה, קול יגון ואנחה, קול הפולח כליות ולב, קול דוי היוצא מגדר הטבע גם לעם המלומד בצרות.

449

ת״נהלא שמעתם כולכם את הקול היוצא מאחינו מאוקרינא, שמובלים פשוט "כצאן לטבח יובל". אמרתי "כצאן לטבח יובל", אבל גם זאת לא אמרתי רק בשביל שגרא דלשנא, כי באמת המשל הזה כבר איננו מספיק כלל וכלל, כי הלא גם על צאן לטבח יש דינים מיוחדים, למשל "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד", וכדומה, ואילו שחיטת אחינו אלה, אין דין ומשפט כלל, מותרת שחיטתם גם ב"אותו ואת בנו", מותרת שחיטתם גם בסכין פגום, עמהם הכל מותר והכל שרי.

450

תנ״אהנה "קול שועת בת עמי מארץ מרחקים", שמספר הנהרגים והנשחטים הגיע ליותר משמונים אלף יוהדים, וערים שלמות יש, שלא נותר בהם אף איש יהודי אחד, שיבכה את המתים, וקהלות גדולות יש, שהנשים מתקבצות לבית הכנסת ומתפללות ב"מנין" כדי לעשות זכר לנשמות בעליהן וילדיהן. שלא נשאר מהם שריד.

451

תנ״בשמונים אלף יהודים, אבל כבר כהו רגשותינו לגמרי, עד שאנו מבטאים את המספר הזה בנחותא ובנעימות, כאילו רק מספר יבש לפנינו "מחוץ שכלה חרב בבית כמות" (איכה א, ב). באנו לידי זה, עד שאיננו מרגישים כלל את הכאב, כי איננו כבר בבחינת "בשר החי", וכל הנהרגים בחוץ על ידי החרב הנה נחשב לנו "בבית כמות", כאילו מתו בבית כדרך כל האדם.

452

תנ״גואמנם אוי לנו, שכך עלתה בימינו.

453

תנ״דיום טוב היום.

454

תנ״האבל בכל זאת, ואחרי כל אלה הנה יום טוב היום, ויום טוב רבתי, יום טוב, שאנו מחויבים בו בשמחה, כי "שמחת יום טוב מצוה". הביטו נא וראו, הנה אויבינו בנפש לקחו ושדדו מאתנו את כל אשר לנו, אבל דבר אחד לא יכלו לגזול ממנו בשום אופן - זהו השופר, ועדיין השופר מוכן ומזומן אצל בעל התוקע וכל זמן שהוא בתוכנו, עוד לא אבדה תקותנו.

455

תנ״והלא, מיודענו מאז, הוא השופר העתיק יומין הזה, השופר הטרדציונלי, שההיסטוריה שלו מתחלת עוד מאברהם אבינו.

456

תנ״ז"וירא, והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו", וכבר שאלו המפרשים מהו הלשון "אחר" ומי היה האיל הראשון? ומתרצים, כי הלך כל כך בשמחה להעקידה עד שיצחק גופא, בנו יחידו, נחשב לו לאיל, והאיל האמתי נחשב לו בשביל זה רק לאיל אחר. וכדברי חכז"ל על הכתוב "השבעתי אתכם, בנות ירושלים, בצבאות או באילות השדה", שכנסת ישראל משביעה בזה לכל השבעים אומות, שעושים את דמה כדם הצבי וכדם האיל, אבל כל זמן ששופרו של איל האמתי בידנו לא נפחד מאומה, כי הוא, השופר, מעיד לנו כמאה עדים כשרים ונאמנים, שסוף סוף יבוא מלאך ד', שיכריז מסוף העולם ועד סופו את הדברים:

457

תנ״ח"אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה".

458

תנ״טהלא זהו השופר של מתן תורה (שמות יט, טז) "ויהי קלת וברקים וענן כבד על ההר וקל שפר חזק מאד". זהו השופר של היובל, שעליו נאמר (ויקרא כה, ט-י) "והעברת שופר תרועה וגו' וקראתם דרור בארץ לכל ישביה וגו', ושבתם איש אל אחזתו ואיש אל משפחתו תשבו". והוא, הוא גם שופר של משיח, ש"בשופר גדול יתקע ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים".

459

ת״סוכשאתם שומעים את קול השופר, הרי אתם שומעים מצד אחד את קולו של האיל בעת שנשפך דמו כדם האיל, אבל מאידך גיסא, הרי אתם שומעים בו גם את קול מתן תורה, גם את קול היובל הקורא דרור בארץ וגם את קולו של משיח.

460

תס״אקרע שטן.

461

תס״בוהשופר הזה יקרע את השטן באמת, לא רק את השטן הרואה ואינו נראה, אך גם את בני השטן הרואים - וגם לצערנו - נראים באמת, בני השטן של כל יושבי תבל המרובים כחול הים "כל יושבי תבל ושוכני ארץ כתקוע שופר תשמעו" ובעל כרחכם תשמעו, בין אם תרצו בכך ובין אם לא תרצו בכך, ואף אם יתד תשימו על אזניכם, מאומה לא תועילו בזה, כי קול השופר יחדר שם על אפכם ועל חמתכם.

462

תס״ג"הנצחון המוחלט הוא, על צדו של זה, שיכול להחזיק מעמד שעה אחת יותר מהאויב" דבר זה למדנו דוקא בשנה העברה שנת תרע"ט. בראש השנה אשתקד, עוד היו ידם של הגרמנים על העליונה וכבשו כמעט את כל העולם כולו, אך מתנגדיהם לא נפלו מזה ברוחם, ותלתה את תקותה בהפתגם הנ"ל, ומה אנו רואים עכשיו, הפתגם הזה נעשה לעובדא.

463

תס״דאבל האמת נתנה להגיד, כי בכל זאת אי אפשר לכנות זאת בשם נצחון מוחלט במלא מובן המלה הזאת, כי נצחון של שעה האחרונה הוא רק נצחון לשעה, אבל לנו יש פתגם אחר, כי הנצחון המוחלט בא למי ש"אחרית הימים" שלו הוא, והאחרית הימים הוא בעדנו. רק אנו נהיה היחידים, שנחזיק אז מעמד יותר מכולם "והיה באחרית הימים יהיה הר בית ד' נכון בראש ההרים" (מיכה ד, א), אך גם אז, לא נקמה נדרוש מכל אויבינו, כאשר הננו רואים מהמנצחים של עכשיו, הנקמה היחידית שלנו היא, ש"עולתה תקפץ פיה וכל הרשעה כולה כעשן תכלה, כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ".

464

תס״היודעי תרועה.

465

תס״ווהמאה קולות שתשמעו מידי מהבעל התוקע, קולות השברים והתרועה של "גנוחי גנח וילולי יליל", הקולות האלה מכריזים לכל העולם כולו, לכל יושבי תבל ושוכני ארץ, לכל השבעים אומות הנראות כשבעים אריות הקמים עלינו, על הכבשה הקטנה - מכריזים להם בקול:

466

תס״זאל תפחידו אותנו. "עוצו עצה ותופר, דברו דבר ולא יקום, כי עמנו אל" אנחנו הננו העם העתיק יומין, המלומד בצרות כל כך, עד שהננו אומרים, "ארשי העם יודעי תרועה", הננו יודעים את "הגנוחי גנח וילולי יליל" זה הרבה אלפים שנה, ובכל זאת הביטו נא וראו, עוד אנחנו חיים, והשופר עדיין נמצא בידנו ובלבבנו, למרות כל השודדים הרוצים לשדוד אותו מאתנו.

467

תס״חאשרי העם יודעי תרועה, רק זה העם הוא המאושר, העם שיודע לחיות גם בתרועה "בגנוחי גנח וילולי יליל", "באור פניך יהלכון" יודעים אנו, כי כל זה בא לנו, משום שאנחנו הולכים באור פני ד', ובשביל זאת, שונאים אותנו כל העולם כולו, אבל יקרה לנו הארת פנים זו מכל מחמדי תבל, ובזה אנו מתפארים.

468

תס״טיום תרועה מקרא קודש.

469

ת״עאמנם כעת אין אנחנו בני יחידים בהיום תרועה, כי כל העולם כולו כבר נמצא במצב של "גנוחי גנח וילולי יליל", וכולם טובעים בים של דם ודמעות, הכל כבר באו להכרה, מה שידענו אנחנו לפני אלפים שנה, כי "שופר שצפהו זהב פסול", והכל תולים את הקלקלה בהאלהי הכסף והזהב, שהמה הביאו את כל החורבן הגדול הזה, שעל כן רבו כעת מתקני עולם הרוצים לשבר את האלילים האלה ולהביא לחם וחופש לכל, אבל עליהם לדעת, כי "יום תרועה מקרא קודש" התרועה הגדולה הנשמעת כעת, ה"גנוחי גנח וילולי יליל" שבכל העולם כולו קורא לכל, כי רק תיקון אחד יש לזה והוא, "מקרא קודש", אי אפשר להשיג לחם וחופש לכל, אם לא תשרור הקדושה והטהרה בעולם.

470

תע״א"יום תרועה מקרא קודש" כשהוא בא ביחד עם הקדושה הוא שופר, אבל בלי הקדושה הוא "רק קרן שכונתו להזיק".

471

תע״בואמנם בשנה העברה נסו מצדדים שונים להביא תקונים לעולם, אבל כל זמן שלא יתוקן התקון הזה, התקון של "לתקן עולם במלכות שדי" לא יועילו כל התקונים שבעולם, זהו רק התקון היחידי לכל העולם.

472

תע״גרק השופר הזה, השופר של "יום תרועה מקרא קודש" יכול להביא לידי זה ש"ושבתם איש אל אחוזתו ואל משפחתו", אבל בלעדי זה, לא תועילנה מאומה כל המהפכות בעולם.

473

תע״דיושבי ביתך.

474

תע״האמנם כן, "אשרי העם יודעי תרועה" כנ"ל, ובכל זאת אינם נופלים ברוחם כלל וכלל, ואדרבא, על ידי זה מתחזקים יותר לעבודת הבורא "ובאור פניך יהלכון", אבל האם תמיד נהיה רק בגדר "יודעי תרועה", האם תמיד נהיה רק "שמחים ביסורים" וכל האהבה תהיה לנו ביסורים של אהבה? לא ולא, עוד יבוא היום, והיום הזה כבר עומד מאחרי כתלנו, שנקרא גם את:

475

תע״ו"אשרי יושבי ביתך", ועוד נשב בביתנו, בית אבות, בית הלאומי שלנו, בית ישראל בארץ ישראל.

476

תע״זיג. הלוח הישן והחדש
בראש השנה לפני התקיעות

477

תע״ח"מתכנסים מלאכי השרת לפני הקב"ה ושואלים אימתי ראש השנה ואימתי יום הכיפורים? והקב"ה משיב: ולי אתם שואלים? אני ואתם נלך לבית דין של מטה, שנאמר תקעו בחדש שופר, בכסא ליום חגנו, כי חוק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב"

478

תע״ט(ע"פ עין יעקב ירושלמי ראש השנה אות ה').

479

ת״פרבותי!

480

תפ״אהנה מאתמול ועד היום הלא לכאורה עבר רק יום אחד, יום רגיל ככל הימים, אבל מה גדול השנוי שעשה היום הזה בחיינו; בו נתחלפו לא הימים, אך השנים. כשפקחנו אתמול את עינינו בבוקר ראינו על הלוח את שנת... והיום בן לילה כבר הננו רואים לוח אחר ושנה אחרת. הראיתם אתמול את הבין השמשות? אז ברגע הזה, בהרגע שאספה השמש את הנצוצות האחרונים שלה והכינה מקום לקראת אור הכהה של הלבנה, אז נפגשו השנים זו עם זו, התאבקו רגע אחד, והסוף היה, שהשנה, שנת... הוכרחה להניח את מקומה בעד השנה, שנת...

481

תפ״בחפצתי לשאול לכם, רבותי, האם כבר הכינותם לכם את הלוח החדש. ומה אתם נוהגים עם הלוח הישן?

482

תפ״גואמנם גם מהלוחות אפשר לנו ללמוד הרבה.

483

תפ״דשני מיני לוחות.

484

תפ״הואמנם שני מיני לוחות, שני מיני קלנדרים - בלע"ז - אנו רואים, מין אחד הם הלוחות טרף, זה הוא קלנדר המחובר מעלים שונים שכל עלה הוא דבר בפני עצמו ורק חיבור קל על ידי מחט הוא המחבר לכל העלים האלה יחד, וכמספר ימות השנה כן הוא מספר העלים, כל עלה הוא יום שלם, ובבוקר בבוקר, כשאנשים קמים משנתם, המה זריזים מקדימים לקרוע עלה אחד ולהשליך אותו על הרצפה, וכשבאה השפחה לנקות את הרצפה בהמטאטא אשר בידה, אז היא משליכתו ביחד עם כל הגלל החוצה. הלוח הזה הוא בתחילת השנה עב ושמן עם כרס רחב כמנהג בעלי בתים חשובים, וכשתולים אותו בראשית השנה על הקיר, הוא נשען עליו בהרחבת הדעת ובגדלות מיסטית, אבל מיום ליום, שנקרעים ממנו עלה אחרי עלה, הוא נעשה כחוש ודק ביותר, עד כשמגיעים הימים האחרונים של השנה, נשאר ממנו רק שלד יבש, רק העמוד הדק, שעליו נתפרים הי' העלים. העמוד הזה תלוי על הכותל כמין מצבה המעידה לכל לאמר: פה נקבר לוח שלם, שהיה משנה עתים ומחליף את הזמנים, חכם מחוכם, שהכל נהנו מאורו, אבל הוא שבק חיים לכל חי ונשאר ממנו רק המצבה העגומה הזו. אכן בני אדם שונאים את המתים, המה מקברים אותם בבתי קברות מיוחדים, אבל אין להם נחת רוח כלל, שהמה המתים, ימצאו במקום חיותם, ושעל כן בסוף השנה, לוקחים גם את השלד הזה ומשליכים אותו החוצה בלי שום לויה והספדים כאילו לא היה כלל במציאות. ותיכף מיד נשכחות כל הגדולות שהביא הלוח הזה לעולם, ולוח אחר בא ויורש את מקומו.

485

תפ״ויש עוד לוח ממין אחר, זהו לוח הנעשה מפנקס או מדף אחד, שהוא תלוי גם כן על הקיר, או, אם פנקס הוא, טומנים אותו בכיס, מהלוח הזה אינם קורעים בתוך השנה שום דבר, אך אדרבא מחבקים אותו כל השנה בכבוד גדול כראוי לו, ומזמן לזמן פותחים אותו, אם פנקס הוא, או, אם מדף אחד הוא, משתחוים לפניו להביט יפה יפה עליו, כשהוא תלוי על הקיר.

486

תפ״זאבל הצד השוה שבהם, שגם הלוח ממין השני, כשתכלה השנה הנה הוא נעשה לוח של אשתקד, שהוא למשל ולשנינה על כל מי שעבר זמנו ונעשה לא יוצלח, וגם אותו משליכים החוצה כדבר שאין לו חפץ, או אם זכה לכך, משתמשים בו בתור נייר לצור על פי צלוחית.

487

תפ״חהאנשים והלוחות.

488

תפ״טואמנם הסתכלו היטב בהלוחות ותראו, כי כמוהם נמשלנו. הנה רוב בני האדם, והרוב היותר גדול, המה מין לוחות טרף, שכל יום ויום הוא עלה מיוחד, באין שום המשך וקשר ביניהם, ויום אחד, כי יעבור מחייהם נקרע עלה אחד, נקרע לעולם, לנצח נצחים, ולא יבוא עוד תמורתו. מיום ליום המה נעשים רזים ביותר ומרגישים איך שנקרעים מהם גזרים, גזרים כעלי הלוח, וכל שנה, כי תעבור משאירה להם רק מצבה, שלד יבש לאמר: פה נקברה שנה שלמה משנותיך, כמאמר איוב (יז, א) "רוחי חבלה, ימי נזעכו קברים לי", כלומר, שכל יום ויום הוא קבר להיום העבר, ועל הקבר הזה אין מי שיניח עליו פרחים, אך קוצים ודרדרים. אמנם יש אנשים והמה אמנם המעטים, שחייהם המה כלוח הפנקס או לוח הדף, שאמנם יש קשר בין ימיהם, ויום אחד כי יעבור אינם משליכים אותו החוצה כעלה הזה, כי כל יום ויום הגדיל את רכושם, וספר החשבונית שלהם נעשה עב יותר, המה שומרים את עצמם כשם ששומרים את לוח הפנקס, או את לוח הדף במשך כל השנה, אבל גם על הלוח ממין זה, כאמור יבוא קץ וסוף, גם לוח ממין זה נעשה בסוף השנה ל"לוח של אשתקד", שמשליכים אותו בסוף השנה ככלי אין חפץ, וגם בני אדם ממין לוח זה כשיבא סוף השנה, הרי באמת כשיתבוננו היטב יראו כי מכל השנה נשאר להם רק "לוח של אשתקד" הרכוש שנתגדל אצלם היה אמנם מתוק בתחילה כשהיה מוסיף והולך, אבל לבסוף, אחרי שכבר נרשם בספרי החשבונות העבים שלהם, הנה נפשם ריקה עוד יותר מבחתחלה.

489

ת״ציוצרי הלוח.

490

תצ״אאבל יש יחידי סגולה והמה אמנם מעוטא דמעוטא, שהמה מחברי הלוח, והמה אינם מתנהגים עם הלוחות כרוב בני האדם הנ"ל, המה אוצרים גם את הלוח של אשתקד למשמרת עולם, וגם הלוחות של עשרות שנים לפנים, לא רק כאשר חביבים להם מעשי ידיהם, כי על הלוחות האלה הזיעו הרבה את מוחם, אך גם בשביל זה, כי רק על ידי לוחות העבר המה יכולים לכוון את העתיד ולחבר את הלוח על להבא.

491

תצ״בישראל הוא יוצר הלוח.

492

תצ״גואמנם ליוצר הלוח נמשלנו אנחנו, בני ישראל, וגם להלוחות הישנים יש ערך גדול בעדנו, כי אנו צריכים לחיות לא על פי הלוח, אך להיפך הלוח צריך להיות על פי חיינו. אנו צריכים להיות המחברים שלו, אנו הם הבית דין של מטה, שהקב"ה, כביכול, אומר למלאכי השרת שלו "אני ואתם נלך לבית דין של מטה", לשאול מהם, אימתי ראש השנה, וכל שנה העוברת לא תעשה אצלנו ל"לוח של אשתקד" אך אדרבא תשאר למשמרת לנצח נצחים, ללמוד ממעשיה הטובים, שנעשים על ידינו בה, גם את מה שעלינו לעשות להבא.

493

תצ״דראש השנה לשנים ולנטיעים ולירקות.

494

תצ״הכי הביטו נא וראו, שהראש השנה שלנו הוא ראש השנה לא רק לשנים, אך גם לנטיעים ולירקות, וגם מהנטיעים והירקות האלה אפשר לנו ללמוד איך צריכים להיות השנים אצלנו. כל הנטיעים והירקות האלה הנם בראש הקיץ מכוסים בעלים יפים ונוצצים, ובפרחים הנותנים ריחם למרחוק, אבל הראש השנה שלהם הוא דוקא באחד בתשרי, כשהעלים כבר נפלו מהם ונעשו למרמס, הפרחים כבר נבלו ולא נשאר מהם זכר ושריד, ורק הפירות, הפירות נשארו מהם, שבני אדם מוכרים אותם ולוקחים בעדם כסף מלא.

495

תצ״וובאחד בתשרי הוא גם ראש השנה שלך, בן אדם, ותשים נא אל לבך, כי כל מה שצברת במשך השנה כל הכסף והזהב המה רק עלים לבד, שכבר נתונים המה למרמס, גם כל הכבוד והשם טוב שהנחלת, המה רק פרחים יפים הנותנים אמנם ריח למרחוק, אבל בראש השנה, באחד בתשרי כבר נבלו ולא נשאר מהם מאומה, ורק המצוות והמעשים טובים שלך המה הפירות שהם בני קימא גם אז, ולא עוד, אלא שדוקא אז הם באים לגמר בשולם. ואם בא הראש השנה והנך רואה בהקנטורא שלך ספרי חשבונות עבי הכרס, וביניהם נמצא פנקס קטן שבקטנים, אז עליך לדעת כי ספרי החשבונות הגדולים לא לך הוא, אך דוקא הפנקס הקטן שבקטנים, שבו אתה רושם כנהוג את הנדבות המעטות שנדבת במשך השנה, רק הוא, הפנקס הזה שלך, שלך הוא, כמו שאמרה התורה בפרשת נשא (במדבר ה, י) "ואיש את קדשיו לו יהיו, את אשר יתן לכהן לו יהיה". אם לאדם יש חולין וקדשים הרי בודאי שחושב הוא כי החולין שלו הוא, אבל הקדשים הרי המה ממון גבוה ומה יש לו בזה, אבל התורה אומרת להיפך, כי דוקא "ואיש את קדשיו לו יהיה", החולין אינם שלו כלל, ורק הקדשים הם חלקו בעולם ששום איש אינו יכול לגזול ממנו, כי "קדשים כל היכי דאיתא ברשותא דמריא איתא", ואת "אשר יתן לכהן לו יהיה", בנוהג שבעולם כשהישראל נותן אחד מחמשים או אחד מששים מפירותיו לכהן, הוא חושב בודאי, כי נ"ט חלקים נשארו קנינו ורכושו, וחבל לו מאד שהחלק הששים נלקח מאתו לעולם, אבל באמת הוא להיפך הנ"ט חלקים לא שלו הם, ורק דוקא חלק הששים הזה "את אשר יתן לכהן" - דוקא זה "לו יהיה".

496

תצ״זוכל זה מלמד לנו האחד בתשרי, שהוא ראש השנה לשנים, לנטיעים ולירקות...

497

תצ״חיד. תשליך
ליום א' דראש השנה אחרי ה"תשליך"

498

תצ״ט"מי אל כמוך, נשא עון ועבר על פשע לשארית נחלתו לא החזיק לעד אפו, כי חפץ חסד הוא. ישוב ירחמנו, יכבש עונתינו ותשליך במצלות ים כל חטאתם" (מיכה ז, יח-יט).

499

500מה למדתם מה"תשליך"?

500

501רבותי!

501

502רק זה עתה שבתם מ"התשליך", עוד הלחלוחית של מים נכרת על פניכם, עוד ריח הנהר עולה באפכם, אבל מה טוב ונעים היה אם הייתם רואים את הנהר הזה לא רק בעיני בשר, אך גם בעיני רוח, כי אז הייתם מרגישים לא רק בהרגעים המעטים שעמדתם עתה אצל הנהר, אך גם בכל השס"ה ימים של כל השנה את טעם ה"תשליך" הטוב והיפה באמת.

502

503כי אמנם הרבה הרבה יש לנו ללמוד מהנהר הקטן הזה, שעמד עכשיו לנגד עינינו.

503

504ההתחברות.

504

505כל מי שיש לו איזו השגה בידיעות הטבע, יודע, כי כל התחברות כימית אי אפשר להיות בשום אופן בין שני חומרים יבשים לגמרי, ולא עוד, אלא, שגם שני מיני אויר לא יתחברו יחד, בלתי אם בהיות אחד מהם רטוב מעט. ואמנם השנה כולה נפשנו יבשה, יבשה מאוד, ובשביל זה מעיקה עלינו כל כך הבדידות, כל אחד בודד במועדו. אין לנו זה עם זה התחברות אמתית, התחברות פנימית, אף על פי שלמראית עין מתקיימות כל כך חברות שונות, שכל אלה הן רק מן השפה ולחוץ. מה חסר לנו? חסרה לנו הלחלוחית, הרטיבות. ועל כן יהודים חביבים, העצה היותר טובה לזה הוא, ללכת אל "התשליך" ולהביט אז, לא רק בהסדור או המחזור, אך גם על הנהר גופא, המחובר ממיליוני טפי מים, החיים באהבה ואחוה, בשלום ורעות. וכשאתם מנערים את בגדיכם בהנהר הזה ותלכו הבית, קחו נא ואל תשכחו, למען ה', מהנוזלים האלה להרטיב את נשמותיכם תמיד, שלא תתיבשנה ושלא תצטמקנה כל כך, ואז לא תהינה עיני כל אחד מכם צרות בשל חברו, ותרגישו, כי "כל ישראל חברים" נאמר לא רק לתפארת המליצה אך הוא צריך להיות עובדא ממש.

505

506ואז רק אז תרגיש את עצמך למאושר, כמו שביארו את דברי הקהלת (ה, יא) "מתוקה שנת העבד אם מעט ואם הרבה יאכל והשבע לעשיר איננו מניח לו לישון", כי באמת האדם גם אם מעט יאכל, היה יכול לישון במנוחה, אלא מה שהוא רואה "שובע העשיר" זהו המפריע את שנתו, אבל כשאתה תרגיש את ההתחברות ולא תהא עינך צרה בשל אחרים, אזי רק אז תוכל לא רק לישן במנוחה, אך גם לחיות במנוחה.

506

507מי ישפל ומי ירום.

507

508הנה בכיתם בדמעות שליש בבוקר בתפלת "ונתנה תוקף" על ה"מי ישפל ומי ירום", אבל האם בתפלת "התשליך", שאמרתם זה עתה, לא מצאתם תשובה מספיקה על שאלה זו?

508

509כן הדבר, אם תרצו לדעת "מי ישפל ומי ירום", אזי הביטו נא אל הנהר שהשלכתם בו זה עתה כל חטאתיכם.

509

510הלא ראיתם שמה, כי החומרים הכבדים, כמו האבן, המתכת וכדומה, כשהם נופלים בנהר המה יורדים מטה מטה, ולעומתם, החומרים הקלים כמו הקש והעץ כשהמה נופלים שמה המה צפים בהרחבת הדעת ובמנוחה נעימה על פני המים, וזה אומר לכם, כי "מי ישפל", מי שמכביד את עצמו ביותר "כל הרודף אחרי הכבוד, הכבוד בורח ממנו", "ומי ירום", מי שמקיל בעצמו ואינו "מתנפח", כל כך כדי להתראות לכבד ביותר "כל הבורח מן הכבוד הכבוד רודף אחריו".

510

511והמים גופא האם לא ראיתם, איך שאינם נחים אף לרגע, המה יורדים ועולים, עולים ויורדים וחוזרים חלילה בלי הרף, ומדוע? בטח כבר ידוע לכולכם, מה שביארו חוקרי הטבע בזה, כי הוא מפני, שכל מה שקר ביותר הוא כבד ביותר, ואחרי שהמים העליונים מתקררים ביותר המה יורדים תיכף מטה, ככל דבר הכבד, ועל מקומם עולים המים התחתונים, שהמה עדיין חמים ביותר, אבל כיון שעולים הם למעלה, המה גופא מתקררים ויורדים מטה, וחוזרים חלילה וכן הלאה והלאה.

511

512וכשעמדתם אתם זה עכשיו אצל הנהר וראיתם אל כל זה, מה היה לכם ללמוד מכל זה? כי כן הוא הדבר גם עם בני אדם, כל מה שלבכם יהיה קר ביותר לא תרגישו בצערם של אחרים, לא תרחמו על הבריות ולא תחושו בשוד עניים ואנקת אביונים, תרדו מטה, מטה, אבל אם תהיה לכם "חמימות" בלבכם, ולא יתקשה כאבן ותרגישו את ה"לב טהור ברא לי אלהים", אז היו בטוחים, כי בהקדם או באחור תעלו מעלה מעלה.

512

513לוה ומשלם.

513

514עמדנו זה עתה אצל הנחל והרגשנו את דברי הקהלת (א, ז) "כל הנחלים הלכים אל הים, והים איננו מלא, אל מקום שהנחלים הלכים שם הם שבים ללכת". הננו רואים גם בהנחלים דרך תשובה, המה משיבים ופורעים את מה שלוים, המה לוים מן הים ומשלמים לו בדיוק, המה לוים מן הגשם היורד מן השמים והמה משלמים זאת בדיוק, כי "ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה" (בראשית ב, ו) כמו שמבארים חוקרי הטבע, כי המים אשר על פני הנחלים, כשהם מתחממים עולים למעלה ונעשים לאויר, ואחר כך כשהם מתקררים המה יורדים למטה בתור גשם, וכשאנו רואים ומרגישים זאת האם אין אנו צריכים להרגיש את אודם הבושה על פנינו, שהננו פחותים בערך גם מן הנחל הזה, שאין בו רוח חיים, כי האם אפשר לנו להגיד בבטחה, שאיננו בכלל "לוה רשע ולא ישלם". כל אחד מאתנו הוא לוה מהחברה האנושית מראשית יציאתנו לאויר העולם עד נשימתנו האחרונה, הננו זקוקים כולנו בלי יוצא מן הכלל לעזרת אחרים. כשהננו נולדים הננו צריכים "לאמות", שיטפלו בנו, וכשאנו מתים הננו נצרכים למקברים ו"לחברא קדישא", ומן יום הלידה עד יום המיתה, הלא גם כן לו היה כל אחד מאתנו רק אדם יחידי בתבל, כי אז היה אובד בעניו, אבל מה הננו משלמים להחברה האנושית תמורת זאת?

514

515"נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם" (תהלים לז, כה) שלכאורה הרי זאת נגד המציאות המרה? אבל אולי הלשון נעזב הוא מלשון "עזב תעזב עמו" "ולא ראיתי צדיק נעזב", הוא לא ראיתי צדיק עזור מאחרים "וזרעו מבקש לחם" שיהי רק מבקש, מקבל, ולא נותן? כי הצדיק הוא ההיפך מהלוה רשע ולא ישלם, הצדיק הוא חונן ונותן, וכשהוא מקבל מאחרים הוא משלם להם תמורת זאת, כפל כפלים ברבית ורבית דרבית.

515

516ואנו? אנו משלמים גם כן את חובתנו להחברה האנושית ב... בתשליך שהננו משליכים לטובת מין האנושי את כל חטאתינו המרובות וחסל...

516

517"דיוקנו של מעלה ודיוקנו של מטה".

517

518רק זה עתה באנו מהתשליך, ומה ראינו שם? ראינו שם את המים אבל ראינו שם גם את עצמנו, כי זהו ההבדל בין כל הדברים אשר בתבל ובין המים, כשהננו מביטים בכל הדברים, הננו רואים רק את הנראה ולא את הרואה גופא, אבל כשאנו מביטים על פני המים, הננו רואים גם את הנראה את המים, וגם את הרואה גופא, את האדם המביט, כי בהמים נראה האדם כמו בראי מלוטש, ואמנם מה נחוץ הדבר, שמזמן לזמן יביט האדם גם על עצמו, כי דא עקא, שהאדם רואה רק את אחרים ואינו רואה את עצמו כמה שהוא באמת, הוא יודע את הכל, אבל אינו יודע את עצמו.

518

519וכשעמדנו אצל הנהר בתפלת ה"תשליך" ראינו בהמים גם את תמונתנו אנו, שלא ראינו אותה זה כשנה שלמה, מה"תשליך" של אשתקד, וגם את הרקיע ממעל עם קרני השמש שבו הטובל את עצמו גם כן בהנהר, ומה מלמדנו זה?

519

520מבלי משים נזכרתי בעמדי עתה, את מאמר חכמינו ז"ל בחולין (צא, ב) על הפסוק "ומלאכי אלהים עולים ויורדים בו", שהמה אומרים על זה: "תנא, עולין ומסתכלין בדיוקנו של מעלה ויורדין ומסתכלין בדיוקנו של מטה, בעו לסכוניה, מיד והנה ד' נצב עליו", ומה נוקבים ויורדים הדברים עד התהום, מה גדול ההבדל בין דיוקנו של מעלה ובין דיוקנו של מטה, שראינו זאת כעת בבת אחת בהנהר של ה"תשליך"...

520

521"עולין ומסתכלין בדיוקנו של מעלה ויורדין ומסתכלין בדיוקנו של מטה". מספרים על הפילוסוף ארכימידוס היוני, שבבוקר לא עבות, אחד, בא בהמצאה חדשה, שהמציא מכונה נפלאה, שעל ידה יהיה ביכלתו לשקול את כדור הארץ ולהגיד בדיוק כמה ליטרות יש בה, וכמובן, שהמצאה זו הרעישה את כל יושבי תבל, שבאו לראות את הפלא הגדול הזה, אבל אז אמר להם הפילוסוף הנ"ל: שוטים שבעולם, בידי אמנם יש המכונה הנפלאה הזו, אבל כידוע, אם רוצים לשקול איזה דבר, אזי צריכים להעמיד את אותו הדבר על גבי המשקל, ולא את המשקל על גבי ה"דבר". ובכן כשאבוא לשקול את כדור הארץ, הרי צריכים להעמיד את כדור הארץ על גבי המכונה, ועל כן הראו נא לי בטובכם הרב איזו נקודה מחוץ לכדור זה, ואעמוד את המכונה שלי על גבי נקודה זו ותראו כולכם את הפלא הגדול הזה.

521

522והנה הפילוסוף היוני הזה חפץ לשקול את כל כדור הארץ, ואנחנו בני ישראל, עם הנביאים, אין אנו חפצים רק לשקול את ה"עולם קטן" שבנו, את עצמנו גופא. והלא כמדומה, דבר קטן הוא לגמרי, אבל, דא עקא, כי באמת הוא להיפך, שזה עוד קשה יותר מה"חדוש" של ארכימידוס, והסבה ג"כ מפני שלא המצאנו עדיין את ה"נקודה", שאפשר יהיה לנו להעמיד עליה את המאזנים, וגם כשהננו מתחילים בבקורת עצמית, חסרה להבקורת הזאת ה"נקודה" של מקום העמידה שלה; כי גם כשאנו רוצים להביט על הרוחניות שבנו, הנה אנו מבטים על זה בהמשקפים של גשמיות שלנו, ובמשקפים אלו הננו צדיקים גמורים. או במלים אחרות, גם כשבאיזה זמן מן הזמנים תתעורר בנו התשוקה להסתכל מעט בהדיוקנא של מעלה שבנו, הננו מסתכלים על זה על ידי חוש הראות של הדיוקנא של מטה שבנו, וזה מביא אותנו שוב למטה ולא למעלה, אבל לו באמת היה ביכלתנו למצוא את "הנקודה" מחוץ להעולם קטן שבנו, לו באמת היינו יכולים להסתכל בדיוקנא של מעלה שבנו בעינים הראויות לזה, אזי היינו מרגישים מה קטנים ופעוטים אנחנו, מה נבזים ושפלים אנחנו, כמאמר דוד המלך "כי אראה שמיך, מעשי אצבעותיך, ירח וכוכבים אשר כוננת" - אם אראה באמת את השמימיות שבתבל אז אני מרגיש היטב - "מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו" (תהלים ח, ה).

522

523"עלו והסתכלו בדיוקנא של מעלה, ירדו והסתכלו בדיוקנו של מטה בעו לסכוניה", כי באמת כשנסתכל באופן זה, אז גם הצדיקים היותר גדולים שבתבל כיעקב אבינו, שעליו נאמר זאת, ירגישו את כל מרירות הדברים של "אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", וגם המה יהיו בסכנה, סכנת נפשות ממש, כי יראו את כל הקטנוניות שבנפשם, לולי, שמיד "והנה ד' נצב עליו" העוזרו בזה, כי "בא לטהר מסייעין אותו" (יומא לח, ב).

523

524וכשבאנו זה עתה מהנהר ששם הסתכלנו גם בדיוקנו של מעלה וגם בדיוקנו של מטה, הוי מה צריכים אנו לה"מיד והנה ד' נצב עליו"...

524

525"הציבי לך צינים, שמי לך תמרורים וגו', דרך הלכת" (ירמיהו לא, כ) הננו מקפידים מאד על בנינו ובנותינו, כשהם באים מבית הספר להסתכל היטב איזו "ציונים" יש להם משם, אם "ציונים" טובים, בינונים או גרועים, ומה כועסים אנו עליהם, כשהמה באים עם אלה האחרונים, אבל ראו זה פלא, כי על הציונים שלנו גופא אין אנו מקפידים כלל, ובאמת לו קיימנו את המקרא הנ"ל "הציבי לך ציונים", והיינו מעיינים בהציונים שלנו גופא, אז היינו מרגישים את ה"שימי לך תמרורים", הציונים שלנו המה "אפס" - "נול" בלע"ז - הסך הכל הוא רק "תמרורים" ואז, רק אז נרגיש, כמה הננו צריכים לקיים את הדברים "שיתי לבך למסלה דרך הלכת".

525

526כחלום יעוף.

526

527כשעמדנו אצל הנהר ראינו, כאמור, בהמים את עצמנו. ראינו שם ממש אנשים חיים, אבל אף לשום אחד מאתנו לא עלה כלל ספק בלבבו שמא הוא חי באמת בהמים, אף על פי, שאם היינו דנים על פי חוש הראיה שלנו לבד, היינו יכולים לישבע על זה בנקיטת חפץ, אלא שלהאדם יש מלבד זה גם חוש המישוש, וכשהוא בא למשמש בתוך המים, אינו מרגיש רק מים לבד, מזה הננו יודעים, כי רק אנשים מדומים שם בהמים.

527

528אבל אם חוש הראיה יכול להטעותנו כל כך, מי יאמר, שגם חוש המישוש אינו יכול להטעות אותנו? אולי כשם שבנהר מתקיימים רק אנשים מדומים, אם כי חוש הראיה רואה אותם באמת, כך גם על גבי הנהר מתקיימים רק אנשים מדומים, אם כי חוש המשוש שבנו ממשמש אותם?...

528

529מי יודע: אם אפשר להיות חלום של איזו שעות שבבוקר השכם יתודע לנו כי כל החושים שבנו הטעו אותנו כל הלילה, אם לא יתכן להיות גם חלום של איזו שנים, ולו גם שבעים שנים או "בגבורת שמונים שנה"?

529

530ואמנם ראש הפילוסופים החדשים הרס בזה את כל הפילוסופיה הישנה, כי כל האמת שלנו היא רק "אמת סוביקטיבית" ולא "אמת אוביקטיבית", ואם חוש הראיה בלי חוש המשוש יכול להטעות אותנו כל כך, איך נוכל להכריע בדברים שלמעלה מן הטבע שאין חוש הראיה וחוש המשוש שולטים שם לגמרי.

530

531ובאמת כבר הקדימו הגאון רבנו אליהו מווילנא ז"ל בביאורו על מאמר חכמינו ז"ל "כל הלן שבעת ימים בלי חלום נקרא רע", (ברכות יד, א) שהוא מבאר זאת על פי דרכו, כי באמת כל העולם הזה הוא רק חלום יעוף, אלא שהאדם מרוב טרדותו אינו מרגיש בזה, ואם האדם יוכל להצטדק על אי הרגשתו בששת ימי המעשה, שאין לו פנאי לחשוב את חשבון עולמו הוא, אבל בשבת קודש, שאז הוא כבר פנוי מעבודתו ואם גם אז הוא שוטה שאינו מרגיש, במה יצטדק, וזהו שאמר: שהלן שבעת ימים, שבמשך זה הרי היתה גם שבת ובכל זאת "בלי חלום", אינו מרגיש בחלומו, שכל מה שהוא רואה, שומע, טועם, מריח וממשש הוא רק חלום, נקרא "רע". זהו מופת נאמן על רוע לבבו.

531

532בקיצור: התשליך הזה מלמדנו כי לא רק שהננו "משול כחרס הנשבר, כציץ נובל וכאבק פורח", שכל אלו הרי המה סוף סוף דברים מציאותיים, אך הננו ממש גם "כחלום יעוף", ומתי, רבותי, מתי נתעורר נא מהחלום הזה?...

532

533התרנגולת וילדיה.

533

534קהל גדול ראיתי השתא אצל ה"תשליך", באו גם גברים וגם נשים, גם עוללים וגם ישישים, אבות, בנים ובני בנים, אמרו יחד את תפלת התשליך בדחילו ורחימו, ויחדיו נערו את בגדיהם בהנהר לאות כי השליכו את חטאותיהם, אם כי חטאותיהם אינן שוות כלל, האב עודנו שומר שבת כהלכה, הבן, אם כי הוא איננו עוד ח"ו מחלל שבת בפרהסיא, אבל כבר חסר לו הרבה, שיהיה בכלל של שומר שבת כהלכה, והבני בנים? כמה הם רחוקים הם גם מאביהם וגם מהסבא שלהם. אכן בכל זאת, הנהר הוא רחב ידים וביכלתו לקבל את כל החטאים השונים אלה מאלה לגמרי.

534

535אכן אולי ראיתם, כי ביחד עמנו עמדה גם תרנגולת על שפת הנהר וגם על פניה היתה נסוכה איזו עצבות ותוגה חרישית כמו על פנינו. אבל איזו מחשבות נוגות נתעוררו במחה הקטן, שבשביל זה עמדה כל כך נדכאה ולא מצאה מקום מנוח? מפני שבהנהר גופא, בודאי ראיתם, נמצאו הברי אווזא הקטנות שלה, אלה הבריות הקטנות הן בנותיה של תרנגולת זקנה זו, ומה גדולים היו החבלי לידה שלה, שהמליטה את הביצים ואחר כך היתה צריכה להיות "מרבה ישיבה" לשבת ימים ושבועות, כמו כלואה בבית האסורים, ולבסוף אחרי שזכתה לשמוע את הצפצוף הראשון של בנותיה אלה הנולדות לה, ואחרי שהתרנגולים ההולכים כמלך בגדוד כבר ברכוה בברכת מזל טוב, יצתה לטיל עמהן בהרחבת הדעת לאמר: שישו בני מעי, והנה באתה עמהן אל הנהר. אבל בכאן מרדו בנותיה אלה בה, הן רקדו כאילים בתוך הנהר, משיטות את כנפיהן בגדלות ובהרחבה והניחו את אמן על שפת הנהר שוממה ועזובה לנפשה, ועל כן היא האומללה כל כך עצובה ונכאת רוח, וע"כ היא הולכת ומכשכשת בזנבה כל כך בכעס עצור.

535

536הבטתי אל התרנגולת וילדיה אלה בעלות שתי הרגלים והבטתי אל הזקנים ונכדיהם בעלי שתי הרגלים והרהרתי בלבי: הוי תרנגולת, תרנגולת, יש לי בערך חצי נחמה, צרתך היא לא צרת יחיד, אך צרת רבים, כי הלא כל הזקנים ההולכים על שתי רגלים, העומדים כעת בתפלת תשליך, הם עמך בצרה, גם אלו ב"האי פחדא יתיבו", בניהם ונכדיהם קפצו וקופצים למקום שהם לא יוכלו לבוא, והם סובבים מסביב לבתי בני מעיהם מבלי אפשר להכנס שמה, מפני החילול שבת והמאכלות אסורות שעושים ואוכלים שם, וגם המה, הזקנים האלה, הולכים כל כך עצובים ונזעפים ואין מי שיושיעם.

536

537אמנם כן, לא לחנם באה התרנגולת זו עם בנותיה אלה דוקא בעת אמירת התשליך.

537

538חכז"ל אומרים בקדושין (לא, א) "דרש עולא רבא אפיתחה דבי נשיאה, מאי דכתיב, יודוך ד' כל מלכי ארץ, כי שמעו אמרי פיך, מאמר פיך לא נאמר, אלא אמרי פיך, בשעה שאמר הקב"ה אנכי ולא יהיה לך, אמרו אומות העולם, לכבוד עצמו הוא דורש, כיון שאמר כבד את אביך ואת אמך, חזרו והודו למאמרות הראשונות. רבא אמר מהכא, ראש דברך אמת, ראש דברך ולא סוף דברך, אלא מסוף דברך ניכר, שראש דברך אמת". ואולי אם מלכי ארץ הודו על ידי מאמר כבד את אביך ואת אמך לכל עשרת הדברות, אולי גם ה"בני מלכים" שלנו, בני אברהם יצחק ויעקב, יודו להרבה דברים מעיקרי התורה ע"י הדבור של כבד את אביך ואת אמך. בני מלכים אלה אם אינם מבינים לצערנו לשמור את השבת מצד "אנכי ד' אלהיך" אולי יבינו לשמור את השבת מצד "כבד את אביך ואת אמך", כי איזה צער המה גורמים להם על ידי החילול שבת, ואולי בשביל זה כתבה התורה את המצוה של שבת בין הדבור של "אנכי ד' אלהיך" ובין הדיבור של "כבד את אביך ואת אמך" אבל באמת תפסנו את השמירת שבת רק לדוגמא, כי על ידי "כבד את אביך ואת אמך" יוכלו לבוא גם לידי "לא תאכל כל נבלה וטרפה" וכדומה, ואם ישמרו את כל אלה, לו גם מצד ה"כבד את אביך ואת אמך" אולי יבינו סוף סוף כמלכי ארץ לפנים, שגם ראש דברך אמת ויבואו סוף סוף להכרה ש"אנכי ד' אלהיך", הוא ולא אחר.

538

539מה ביני לבין חמי.

539

540אנו הולכים בראש השנה שלנו אל המים, והם, שכנינו, הולכים גם כן בראש השנה שלהם אל המים, אבל הבדל רב יש בין המים שלנו ובין המים שלהם, המים שלנו המה מים חיים שוטפים, אבל המים שלהם מוקפאים הם בפקאון עז, קר ויבש, והאם אי אפשר לראות בזה את הסימבול של מה ביני לבין חמי? תורתנו היא תורת חיים, קלת התנועה, אינה עומדת על מקום אחד, אך שוטפת בשטף עז מימות עולם עד היום הזה, מתגדלת ומתחדשת ע"י כל תלמיד ותיק, "וכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש נתן ע"י הקב"ה למשה בסיני". ותורותיהם...

540

541אמנם על הקרח אפשר לעמוד ביותר בטחון מכפי שעל המים, אבל סוף סוף דבר מת הוא ואנו חפצים בחיים.

541

542אמנם כן, רבותי! מה טוב ויפה יהיה, אם נראה את הנהר לא רק בעיני בשר, אך גם בעיני רוח, כי אז אפשר יהיה לנו לאמר בצדק (מיכה ז, יט):

542

543"ישוב ירחמנו, יכבש עונותינו ותשליך במצלות ים כל חטאתם".

543

544טו. רחל מבכה על בניה
ליום השני של ראש השנה

544

545"כה אמר ד', קול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה, מאנה להנחם על בניה, כי איננו. כה אמר ד', מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך, נאם ד', ושבו מארץ אויב. ויש תקוה לאחריתך, נאם ד', ושבו בנים לגבולם" (ירמיה לא, טו-טז).

545

546מדוע דוקא רחל מבכה?

546

547רבותי! כל מי מכם ששמע את ההפטרה שנקראה זה עתה, בשום לב, שומע בודאי את קול בכיתה של אמנו רחל, ורואה את דמעתה על לחיה, אבל אם תרצו לדעת גם את ההשתלשלות של הדבר, מדוע דוקא רחל מבכה על בניה ואל שאר האבות והאמות הקדושים שלנו, עליו לקרוא ולשמוע גם את אגדת חז"ל הנפלאה בזה.

547

548אגדה יפה.

548

549הלא כה מספרת לנו האגדה במדרש רבה על מגילת איכה: "באותה שעה - כשחרב בית המקדש - היה הקב"ה בוכה ואומר, אוי לי על ביתי, בני היכן אתם, כהני היכן אתם, נביאי היכן אתם, אוהבי היכן אתם... אמר לו הקב"ה לירמיהו, אני דומה היום לאדם, שהיה לו בן יחיד ונעשה לו חופה ומת בתוך חופתו. לך וקרא לאברהם, ליצחק, ליעקב ולמשה מקבריהם, שהם יודעים לבכות.

549

550מיד הלך ירמיהו למערת המכפלה ואמר לאבות העולם: עמדו, שהגיע זמן שאתם מתבקשים לפני הקב"ה. אמרו לו, למה? אמר להם, איני יודע, מפני שהיה מתירא שלא יאמרו בימיך היתה לבנינו זאת, הניחן ירמיהו ועמד על שפת הירדן וקרא: בן עמרם, בן עמרם, עמוד, הגיע זמן שאתה מתבקש לפני הקב"ה, אמר לו מה היום מיומים. אמר לו ירמיהו איני יודע. הניחו משה והלך אצל מלאכי השרת ואמר להם, משרתי עליון, כלום אתם יודעים, מפני מה אני מתבקש לפני הקב"ה? אמרו לו, בן עמרם, אי אתה יודע, שבית המקדש חרב וישראל גלו, והיה צועק ובוכה עד שהגיע לאבות העולם, מיד... בא אברהם לפני הקב"ה בוכה, וממרט זקנו, ותולש שערת ראשו, ומכה את פניו, וקורע את בגדיו ואפר על ראשו, והיה מהלך בבית המקדש...

550

551פתח אברהם לפני הקב"ה ואמר, רבש"ע, למאה שנה נתת לי בן, וכשעמד על דעתו והיה בחור בן שלשים ושבע שנים, אמרת לי, העלהו לעולה לפני, ונעשיתי עליו אכזרי ולא רחמתי עליו, אלא אני בעצמי כפתתי אותו...

551

552פתח יצחק ואמר, רבש"ע, כשאמר לי אבא, אלהים יראה לו השה לעולה בני, לא עברתי על דבריך, ונעקדתי ברצון לבי על גבי המזבח ופשטתי את צוארי תחת הסכין, ולא תזכיר לי זאת ולא תרחם על בני...

552

553פתח יעקב ואמר, רבש"ע, לא עשרים שנה עבדתי בבית לבן, וכשיצאתי מביתו פגע בי עשו הרשע, ובקש להרוג את בני, ומסרתי עצמי למיתה עליהם, ועכשיו נמסרו ביד אויביהם כצאן לטבחה, לאחר שגדלתים כאפרוחים של תרנגולים, וסבלתי עליהם צער גידול בנים...

553

554פתח משה ואמר, רבש"ע, לא רועה נאמן הייתי על ישראל ארבעים שנה, ורצתי לפניהם כסוס במדבר, וכשהגיע זמן שיכנסו לארץ גזרת עלי, במדבר יפלו עצמותי... וזהו המשל שאומרים בני אדם, מטוב אדני לא טוב לי, ומרעתו רע לי...

554

555הלך משה וירמיהו לפניו, עד שהגיעו לנהרות בבל, ראוהו למשה, אמרו זה לזה, בא בן עמרם מקברו לפדותנו מיד צרינו, מיד יצתה בת קול ואמרה, גזירה היא מלפני...

555

556באותה שעה הרימו קולם בבכיה גדולה, עד שעלתה בכיתם למרום, הדא הוא דכתיב על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו...

556

557פתח משה ואמר, ליטא שמשא, אמאי לא חשכה בשעה דעל שנאה לבית מקדשא...

557

558ועוד אמר לפניו, רבש"ע, כתבת בתורתך, ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד, והלא כבר הרגו בנים ואמותיהם ככה וככה ואתה שותק...

558

559באותה שעה פתחה רחל לפני הקב"ה ואמרה, רבש"ע, גלוי לפניך, שיעקב עבדך אהבני אהבה יתירה, ועבד בשבילי לאבי שבע שנין, וכששלמו אותן שבע שנין, והגיע זמן נשואי לבעלי, יעץ אבי להחליפני לבעלי בשביל אחותי, והוקשה עלי הדבר עד מאד... ולאחר כן נחמתי בעצמי, וסבלתי את תאותי, ורחמתי על אחותי, שלא תצא לחרפה... ומסרתי לאחותי כל הסמנים, שמסרתי לבעל. כדי שיהא סבור שהיא רחל, ולא עוד, אלא שנכנסתי תחת המטה, שהיה שוכב עם אחותי, והיה מדבר עמה והיא שותקת, ואני משיבתו על כל דבר ודבר, כדי שלא יכיר לקול אחותי, וגמלתי חסד עמה, ולא קנאתי בה, ולא הוצאתיה לחרפה. ומה אני, שאני בשר ודם, עפר ואפר, לא קנאתי לצרה שלי, ולא הוצאתיה לבושה ולחרפה, ואתה מלך חי וקים, רחמן, מפני מה קנאת לעבודה זרה, שאין בה ממש, והגלית בני, ונהרגו בחרב, ועשו אויבים בם כרצונם...

559

560מיד נתגלגלו רחמיו של הקב"ה ואמר, בשבילך, רחל, אני מחזיר את ישראל למקומם, הדא הוא דכתיב כה אמר ד' קול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה, כה אמר ד' מנעי קולך מבכי...

560

561האגדה כשהיא לעצמה.

561

562ואמנם אגדה זו כשהיא לעצמה מה יפה היא, כמה מן השירה והפיוט יש בה, ובקראנו אותה, אנו רואים באמת את אבות העולם עומדים מקבריהם ובוכים על שבר בניהם.

562

563האגדה כשהיא לעצמה, כבר נותנת לנו תירוץ מספיק על שאלתנו, מדוע דוקא רחל מבכה על בניה, כי באמת כולם בכו, כולם עשו את שלהם, אבל הקב"ה שמע רק לתפלתה של צדקנית זו.

563

564אבל, באמת מדוע נשמעו דבריה של אותה צדקנית יותר מכל דבריהם של אבות העולם? הלא טענותיהם של אברהם, יצחק, יעקב ומשה היו לכאורה יותר חזקות?

564

565אם תרצו אין זו אגדה.

565

566אבל באמת אם תרצו אין זו כלל אגדה, אם תרצו, הנה כל זה הוא מציאות חיה, מה שאנו רואים זאת בעינינו גופא.

566

567גדול ונורא היה השבר בכל העולם כולו מחורבננו, לא רק החיים בכו על זה, אך גם המתים לא היו יכולים להתאפק מבכי, לא רק בני אדם בכו, אך גם מלאכים, שרפים ואופנים חדלו משירתם התמידית, ובכיתם עלתה למרום, בקעה את השבעה רקיעים, עד שהגיעה לכסא הכבוד, והקב"ה גופא לא מצא מזה, כביכול, מנוח, הוא שואל את הפמליא של מעלה והפמליא של מטה "בני היכן אתם, כהני היכן אתם, נביאי היכן אתם", ואין מי שישיבהו על זה, וגם הוא בוכה, כביכול. וכשהקב"ה בוכה, בוכה עמדו כל הבריאה, בוכים השמש, והירח וכל הכוכבים, בוכים על כל עולמות העליונים והתחתונים, בוכים ארזי הלבנון ואזובי הקיר, וכל הבריאה כולה טובעת בים של דמעות.

567

568אמנם כן, גדול היה השבר שהשברנו מהחוברן, ואם בכל זאת עדיין אנו מתקיימים עד היום הזה בגלותנו, הנה עלינו להודות על זה רק לה"צידה לדרך", שלקחנו עמנו בלכתנו בגולה.

568

569הצידה לדרך שלנו.

569

570הכל, הכל שדדו ממנו האויבים, אבל דבר אחד לא יכלו לשדוד ממנו זה "הקברים" שלנו.

570

571ומן הקברים יצאו המתים שלנו, ואמנם מראם היה נורא מאד, כל אחד יצא "ממרט זקנו ותולש את שער ראשו ומכה את פניו, קורע בגדיו ואפר על ראשו" אבל סוף סוף הלכו עמנו, וזהו היה ה"צידה לדרך" שלנו.

571

572עמנו הלך אברהם אבינו, אך הוא לא כבר "חד גברא" אצלנו, כבר יש לו תלמידים לאלפים ולרבבות, ולא עוד, אלא שהתלמידים עוד עולים על רבם. הוא עקד את בנו על גבי המזבח ופשט את צוארו לשחיטה, אבל הלא סוף סוף רק כונה טובה היתה בזה, כי בסוף הלא בא המלאך ואמר לו "אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה", ואילו תלמידיו הרבים היו עוקדים את בניהם ובנותיהם ופושטים את צוארם לשחיטה, ומלאך ד' לא נראה להם, והיו שוחטים אותם ממש, ודמם נשפך כדם הצבי וכדם האיל "מי ישמע ולא ידמע, הבן נשחט והאב קורא את שמע".

572

573עמנו הלך יצחק, שכבר פרה ורבה במאד מאד, עד לאין מספר, כי מי יכול לספור את כל הנעקדים והנשחטים, שבעצמם השחיזו את הסכין, ובשמחה רבה עלו לעקדה "ועקדת יצחק לזרעו היום", מה שקרה לפני אלפים שנה ליצחק, הרי אנו רואים זאת "לזרעו היום" בכל מקום שאנו פונים.

573

574ומי מדבר אודות יעקב, שבאמת כל יהודי היה מעין "ישראל סבא" ו"יעקב אבינו לא מת" כלל, יעקב מסר את נפשו בשביל בניו, ואיזה יהודי, אף מהמדרגות היותר קטנות, לא היה מוסר את נפשו בחפץ ורצון לבב בשביל טובת בניו.

574

575אבל גם משה הלך עמנו, משה ה"רעיא מהימנא", משה שרץ לפנינו כסוס במדבר, אמנם "לא קם נביא בישראל כמשה", אבל כמה פרנסים ורועים נאמנים היו לנו, שהיו בזה "בני משה" באמת; מספרים על הפרנסים הזקנים שלנו, כשהיו הולכים לטובת הכלל, לבקש ולהשתדל בעד אחיהם אצל השררה, היו לובשים מלמעלה בגדי שבת ויו"ט שלהם, ומלמטה את ה"תכריכין", כי אמנם כמה פעמים מצאו בהליכתם זו את מיתתם, והתנחמו רק בזה, שלכל הפחות יקברו בהתכריכין שלהם, ובכל זאת הלכו בשמחה ובהתלהבות עצומה, המה ידעו גם כן מראש, ש"במדבר הזה יפלו עצמותיהם", ובכל זאת היו ששים ושמחים לעשות רצון הכלל.

575

576ואמנם כן, הכל היו לנו בגולה והם היו גורמים גדולים לקיומנו, אבל מה היה הגורם העיקרי, והראשי לזה?

576

577מאברהם יצחק ויעקב ומשה למדנו, איך למות על קדושת השם, אבל מי למד אותנו איך לחיות על קדושת השם?

577

578רחל אמנו.

578

579לאשרנו, הלכה גם רחל אמנו אתנו בגולה, ובכל מקום שטולטלנו מלמעלה, לוותה אותנו בהנעימות והחן שעל פניה, בהעדינות והאצילות שבנשמתה.

579

580רחל, העקרת הבית, האם הבנים שמחה, רחל האשה היושבת ב"ירכתי הבית כגפן פוריה", המטפלת בגדול בניה, ומזמרת בקולה הנעים את שירת הערש "תורה היא המובחרת שבכל סחורה", רחל, שכל הנחת והאושר בחייה הוא לשמוע את קול קול יעקב מבעלה ובניה - זו היא ה"אשת חיל מי ימצא, ורחוק מפנינים מכרה", שלימדה אותנו, איך לחיות על קדוש השם.

580

581יעקב מסר את נפשו בשביל חיי המשפחה, אבל רחל הלא היא בעצמה סמל המשפחה גופא.

581

582כי על כן בכו אברהם יצחק ויעקב, בכה משה, בכו בלי הפוגות, הרעישו את השמים והארץ, והשי"ת נשאר בכעסו, וחמתו לא שככה ממנו, ורק כששמע את ה"רחל מבכה על בניה", רק אז נכמרו רחמיו, רק אז נשמע הקול:

582

583"מנעי קולך מבכי ועניך מדמעה".

583

584בנות רחל.

584

585וכשנתקבצתן אתן, בנות רחל, היום לשמוע את הקול שופר, האם לא תשמענה בה"גנוחי גנח וילולי יליל" של השברים והתרועה את קול בכיתה של רחל אמכן, ודא עקא, שהיא מבכה בשנים אלו, לא רק על בניה, אך עוד יותר על בנותיה...

585

586הה! איכן בנות רחל, איכן, מיום ליום פוחתות והולכות הבנות רחל האמתיות עם הקדושה והטהרה, הצניעות והעניות, הנדיבות והעדינות, החן והחסד שלה.

586

587רחל מבכה על בניה, אבל הבנות רחל של היום, כבר הן טרודות כל כך במיני תענוגים ושעשועים שונים, עד כי אין להן כבר פנאי לראות מה שנעשה עם בניהן ולא עוד, אלא כשרואות בעיניהן גופא, כי הבנים עוזבים לאט לאט את אלהי ישראל, ובילדי נכרים ישפיקו, אינן בוכות על זה כלל, אדרבא הן שמחות בחלקן.

587

588אבל רוצה אני לקוות, שהבנות רחל שנקבצו כאן ב"עזרת נשים" לשמוע קול שופר, הן בנות רחל אמתיות, ורק בידכן הדבר תלוי שנשמע שוב את קול ד':

588

589"מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה... ויש תקוה לאחריתך, נאום ד' ושבו בנים לגבולם".

589

590טז. ותשמע הארץ
לשבת שובה

590

591"האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי. יערף כמטר לקחי, תזל כטל אמרתי, כשעירם עלי דשא וכרביבים עלי עשב, כי שם ד' אקרא, הבו גדל לאלהינו" (דברים לב, א-ב).

591

592"שובה ישראל עד ד' אלהיך" (הפטרת השבוע).

592

593תמצית הנבואה.

593

594פרשת האזינו זו היא תמצית הנבואה של כל הארבעים ושמנה נביאים ושבע נבואות שנתנבאו להם לישראל.

594

595פרשת האזינו זו היא פרשה קטנה, שכל הנבואה שלנו תלויה בה, כל הנביאים המה רק מפרשים ומבארים לפרשה זו.

595

596בפרשה זו אנו מוצאים את כל דברי ימי ישראל מראשית היותו לגוי עד היום הזה ועד בכלל.

596

597בה אנו שומעים את שירת כנסת ישראל בימי עלומיה, כשהיא מצלצלת מסוף העולם ועד סופו; את הגיונה והסתכלותה בעולם בימי עמידתה ואת קינותיה הפולחות כליות ולב ואנחותיה המשברות את כל גופו של אדם בימי ירידתה.

597

598בה אנו רואים את ישראל בימי שחרותו "ימצאהו בארץ מדבר ובתהו ילל ישימן... כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף יפרש כנפיו יקחהו, ישאהו על אברתו", את ישראל בתקופת הצהרים שלו כשהוא אוכל "חמאת בקר וחלב צאן עם חלב כרים ואלים בני בשן ועתודים", אבל רואים אנו בו את ישראל גם כשהוא במצב "מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה, "ושן בהמות אשלח בם עם חמת זוחלי עפר", ממש מה שאנו רואים בעינינו בדורות אלה "שן בהמות", וידוע, שהשן "יש הנאה להזיקה", ואמנם שונאינו אוכלים אותנו בכל פה ויש להם הנאה רבה מאכילת בשרנו ודמנו, ואם כן לכאורה, היו צריכים להיות שבעים רצון מאכילה זו, אבל ראו זה דבר פלא "עם חמת זוחלי עפר" המה עוד הכועסים עלינו, וכל מה שמרבים לאכול אותנו מתרבה חמתם יותר ויותר.

598

599בה, בהשירה הזו, כלולה כל התוחכת מגולה ואהבה מסותרת של כל נביאי האמת והצדק, "הלה' תגמלו זאת, עם נבל ולא חכם, הלא הוא אביך קנך הוא עשך ויכננך..." "וירא ד' וינאץ מכעס בניו ובנותיו", הבנים והבנות שלנו, לא די להם בזה, שעוברים על כל הקדוש לנו, אך המה עוד כועסים עלינו, כועסים על כל התורה והיהדות למה הן מתקיימות כלל במציאות ורוצים הם לעקרן משרשן. "חדשים מקרוב באו, לא שערום אבותיכם... הם קנאוני בלא אל... ואני אקניאם בלא עם, בגוי נבל אכעיסם". תורות חדשות באו לעולם, ויש כאלה האומרים, כי יכולים להיות יהודים טובים גם בלי אלהים, אלהי ישראל, כי יוצאים ידי חובת היהדות בלאומיות גרידתא, ולא עוד אלא שהמה מחזיקים את עצמם, כי המה מסלתה ומשמנה של היהדות, כי הם קנאוני בלא אל, המה קנאו היהדות של יהדות בלי אל. אבל מי אינו יודע, שאי אפשר לגזור את היהדות לגזרים, ומי שאומר, שאין לו ביהדות אלא לאומיות בלבד, גם לאומיות אין לו כלל, ואם מתחילים בלא-אל הנה הסוף הוא, כי נשארים גם בלא-עם "ואני אקניאם בלא עם".

599

600אבל בשירה זו יש גם כל "האחרית הימים" של הנביאים, כל העתיד המזהיר שלנו "הלא הוא כמוס עמדי חתום באוצרותי... כי ידין ד' עמו ועל עבדיו יתנחם... הרנינו גוים עמו, כי דם עבדיו יקום ונקם ישב לצריו וכפר אדמתו עמו".

600

601בקיצור, השירה הזו היא תמצית כל הנבואה, ויפה אמר הרמב"ן, אלמלא היה אומר הדברים האלה איש אחר, זולת משה רבנו, היינו אומרים עליו, כי אלקים הוא, כי לא נפל מכל דברי הנבואה הזאת אף צרור אחד.

601

602ההקדמה להנבואה בישראל.

602

603אולם, אם השירה הזו גופה היא תמצית הנבואה, הנה ההקדמה להשירה הזו, היא ההקדמה היותר נאותה לכל הנבואה בישראל.

603

604ההקדמה מתחלת מ"האזינו" ונמשכת עד "הצור תמים פעלו".

604

605הטרגדיה של נביא האמת.

605

606מה גדולה ונוראה היא הטרגדיה של נביא האמת כשעליו לאמר, "ישב בדד וידם, כי נטל עליו" (איכה ג, כח), או "מי יתנני במדבר, מלון אורחים, ואעזבה את עמי", מה עצומים הם יסורי נפשו כשעליו להוציא מפיו את הדברים האלה, ואמנם תיכף הוא שב ונחם על זה "ואמרתי, לא אזכרנו ולא אדבר עוד בשמו והיה בלבי כאש בוער בעצמותי ונלאיתי, כלכל לא אוכל", והוא מתחיל לדבר שוב, מדבר בלי הרף, מדבר על העצים ועל האבנים, אבל אינו כובש את נבואתו.

606

607אבל, הוי נביא, נביא האמת, לפני מי אתה משחית את דבריך? האם לא תראה, כי כל שומעיך ינודו עליך ראש ואומרים "אויל הנביא, משוגע איש הרוח", וכשם שמצוה לאמר דבר הנשמע, כך מצוה, שלא לאמר דבר שאינו נשמע?

607

608אכן רוח הוא באנוש.

608

609הנה סובב, סובב הולך הרוח, הולך אל דרום וסובב אל צפון, ואף רגע אינו נח, יש אמנם שעל איזה הר בודד עומד ריחים של רוח הסובב את כנפיו אחרי הטקט של הרוח, ממש כמחולת המחנים, אבל כמה מקומות יש בתבל, שאין שם ריחיים של רוח לגמרי וגם שם מגיע הרוח הסובב, כי אמנם הרוח אינו סובב בשביל הריחיים של רוח, אך להיפך עושים ריחיים של רוח, יען שמתקיים הרוח, ואחת היא להרוח, אם משתמשים בכחו או לא.

609

610ואכן רוח הוא באנוש, ואחת הוא להנביא אם משתמשים המה ברוחו או לא.

610

611אכן רוח הוא באנוש והוא סובב סובב לכל רוחות העולם ומחולל נפלאות.

611

612כח הדיבור.

612

613אבל גם מלבד זאת, מלבד ההכרח הטבעי של "אכן רוח היא באנוש", הנה בעצם הדבר כחו של הדיבור גדול מאוד, שבונה עולמות ומחריבם, בין אם ירצו השומעים בכך בין אם לא ירצו, ואף אם יתד יהיה להם על אזניהם, לא יוכלו למנוע את פעולתו של הדיבור כשהוא לעצמו.

613

614"לא יחל דברו ככל היצא מפיו יעשה" (במדבר ל, ג), אומרים המקובלים, כי הפירוש הוא, שאל תחזיק את דבריך לחולין, כי באמת כל היוצא מפיו יעשה, הדיבור גופא הוא מעשה, מעשה רב בכל העולמות העליונים ותחתונים "לא תתני ומימר, משום דבדיבורו עשה מעשה" (תמורה ג, ב). זהו כלל גדול בכל הדיבורים שבעולם, שעובדים מעשה, ואת זאת אפשר לנו לדעת גם מההיפנוטיזם, כי גדול כח הדיבור והרצון של האדם, וזאת אנו יודעים גם מההיסטוריה, כי יעברו הרבה תקופות של שנים, עד שמתחדש איזה דבר בעיון או במעשה, אבל כיון שכבר מצא אחד את החדוש, שוב נמצאים הרבה בני אדם במקומות שונים אשר לא שמעו כלל מעולם מחדוש זה, שבאים בעצמם בשכלם לזה, כמו שמבארים זאת המקובלים בלשונם הם, כי כל הכבדות היא להוריד את הדבר מעולם האצילות לעולם העשיה, אבל כיון שכבר ירד זאת על ידי איש אחד שוב הדבר נקל לכל איש לבוא ולאחז בו.

614

615אין נביא בזמנו.

615

616כשם "שאין נביא בעירו" - פתגם ידוע - כך אין נביא בזמנו. כי כבר ביארנו את ההבדל בין תנועה טבעית לתנועה מלאכותית, שהראשונה הולכת מן הכבד אל הקל, זאת אומרת, שמתחלה היא מתנהגת בכבדות, ואחר כך כל מה שתמשך תנועתה נעשית מהלכה יותר קל, והאחרונה היא להיפך, הולכת היא מן הקל אל הכבד. זה הוא ההבדל, למשל, בין עלית האבן למעלה על ידי זריקה ובין ירידתו אחר כך למטה כמובן. וזה הוא ההבדל גם כן בין נביא האמת ובין נביא השקר, הנבואה האמתית זו היא תנועה טבעית, שכך צריכה להיות, שעל כן מתנהגת מתחלה בכבדות כל כך, ויש שיעברו כמה דורות והנבואה הזו אינה מוצאת שום הד בלבבות, אבל אחר כך בהמשך הזמן נעשית מדור לדור יותר מהירה במהלכה, עד שכלם עונים אמן אחריה. ולהיפך הנבואה השקרנית, שהיא מלאכותית, הנה בתחלה היא קלת התנועה מאד, רודפת אחרי כל האנשים ומשוגתם, אבל מיום ליום נעשית יותר כבדה במהלכה, עד שבהמשך הזמן תשכח לגמרי.

616

617הנבואה והאחרית הימים.

617

618ועל כן עיקר העיקרים היה להנביא "אחרית הימים", מפני כי הנביא זהו איש העתיד, ולא איכפת לו כלל, אם הכל שוחקים אחריו וקוראים לו "משוגע איש הרוח", אדרבא כל מה שירבו המלעגים עליו בתחלתו, זהו הימן שמדור לדור יתרבו המסכימים עליו, שיתנו לו הסכמה מלאה על כל דבריו.

618

619קול קורא במדבר.

619

620"קול קורא במדבר" זהו הטרגדיה של הנביא, שדבריו המה כקול קורא במדבר, אבל מאידך גיסא, בזה אתה מוצא כל נחמתו, כי כשקורא אדם במדבר, הנה נשמע לא רק הקול, אך גם הבת-קול, כי מהקול יוצא הד-קול, כאילו עומד אחד ומשנן את דבריו, ויש שהאדם קורא במדבר ונמצא שם הרחק, הרחק ממנו איזה איש, שאינו שומע את קול הקורא גופא, אבל שומע הוא את ההד היוצא ממנו. וקול הנביא היה אמנם כקול קורא במדבר. ולא שמעו בני דורו את קולו גופא, אבל הלא כבר עברו מאז אלפים שנה ועדיין אנו שומעים את הד קול הנביא המצלצל מסוף העולם ועד סופו.

620

621ותשמע הארץ.

621

622ולא לחנם מתחלת ההקדמה לכל הנבואה בישראל בהדברים "האזינו השמים, ותשמע הארץ", להשמים הוא פונה בלשון צווי של הווה, שיאזינו תיכף ומיד, אבל להארץ הוא מדבר בלשון של עתיד "ותשמע הארץ", שתשמע אחרי כך, כי אמנם זהו כל עיקרה של הנבואה.

622

623כשמתחיל הנביא לדבר הוא מדבר כמעט רק אל השמים, כמו שאומרים בהלצה "הוא צועק לשמים: חי וקיים", כי בארץ לא ימצאו דבריו שום מסלות בלבות בני אדם, אבל הנביא לא יתפעל מזה מאומה, בהכרתו הברורה, בלי שום ספק בעיניו, כי סוף סוף, בהקדם או באחור:

623

624"ותשמע הארץ". אם הארץ אינה שומעת עכשיו ועוברת על כל דברי הנביא בבטול היש ובשאט נפש, הנה סוף סוף תשמע את דברי הנביא למחר או למחרתים, לשנה הבאה או למאה שנה הבאה, או לאלף שנים הבא, השנים והדורות לא מעלים ולא מורידים בזה, לנביא האמת יש זמן תמיד, הוא אינו דוחק את השעה, ואם יתמהמה הדבר עד אחרית הימים אין בזה כל סכנה, אך העיקר הוא ש"ותשמע הארץ", שתבוא סוף סוף לידי שמיעה, ואף אם ישימו יתד על אזניהם, ויסגרו את כל תריסי החלונות והדלתות שבמשמרת למשמרת, הנה סוף סוף יחדיר קו להנביא שם בחזקה, יפרק הרים וישבר סלעים ויבקע רקיעים "ותשמע הארץ"...

624

625יערף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי, כשעירים עלי דשא וכרביבים עלי עשב", וכפירש"י, שיש הרבה עצבים על המטר, כמו הולכי דרכים וכדומה, אבל על הטל הכל שמחים, ואמנם כן דברי הנביא, בתחלה המה כמטר ועוד יותר ממטר, ששם יש מעוט בני אדם, שמתעצבים על זה ועל דברי הנביא כמעט הכל עצבים, אבל סוף סוף יהיו דברי הנביא כטל, והכל יבינו, שרק טל של תחיה מביאים דברי הנביא, ואם לכתחלה יראו בעינינו דברי הנביא, "כשעירים עלי דשא", שהוא כפירש"י רוח סערה המחריב עולמות, הנה הנביא לא יתפעל מזה מאומה בידעו, כי סוף סוף יבאו בני אדם לההכרה, שדברי הנביא המה "כרביבים עלי עשב", ויקבלו את כל דבריו באהבה ורצון.

625

626"ראה הפקדתיך היום הזה על הגוים ועל הממלכות לנתוש ולנתוץ ולהאביד ולהרוס לבנות ולנטוע" (ירמיהו א, י). זהו הפרוגרמה לא רק של הנביא ירמיהו, אך גם של כל הנביאים, נביאי האמת והצדק. המה מאבדים ומהרסים מקודם, המה המביאים את "לנתוש ולנתוץ" לכתחלה, אבל סוף סוף בהקדם או באיחור יבואו להמטרה של "לבנות ולנטוע".

626

627הנביא והחורבן.

627

628ועל פי רוב אנו רואים, כי רק אחרי ההרס והאבדן, אחרי הנתישה ונתיצה, אחרי החורבן, אז, רק אז, מתחילים להבין את נפש הנביא.

628

629כשעמד הבית הראשון אז היו ידיהם של נביאי השקר על העליונה, את דבריהם שתו בצמא ומן נביאי האמת התרחקו כמטחוי קשת ובא החורבן, חורבן הבית, ועשה שנוי ערכים גמור, מנביאי השקר לא נשאר לנו זכר ושריד ונביאי האמת מזהירים כזהר הרקיע עד היום הזה.

629

630וכשעמד הבית השני היו ידם של הצדוקים על העליונה והפרושים היו מרוב דלת העם, ובא החורבן והעמיד על האמת.

630

631"כי שם ד' אקרא, הבו גדל לאלהינו". דבר ידוע הוא, שד' הוא מדת הרחמים ואלהים הוא מדת הדין, ואמנם בעת שד', מדת הרחמים, נראה על פני הארץ, אז רק "אקרא", בלשון יחיד, רק הנביא בעצמו בדד וגלמוד קורא בשמו, וקולו הוא אמנם רק קול קורא במדבר, אבל בין אם תרצו ובין אם לא תרצו "הבו גדל לאלהינו", כשבאה האלהים, מדת הדין, אז, רק אז נמצאים רבים המצדיקים את הדין וצועקים בקול גדול: ברוך דיין האמת.

631

632נביא לגויים.

632

633אבל נביא האמת הוא לא רק נביא ל"המעט מכל העמים", אך הוא נביא לכל הגוים ולכל הממלכות, ואם עדיין הגוים אטמה אזניהם מלשמוע את דברי נביאי האמת, הוא פשוט מפני, שמחכים עוד לחורבנם. וכשם, שישראל שמעו את דברי הנביא רק אחרי חורבנם, כך יתחילו גם הגוים להבין את נביאי האמת אחרי חורבנם הם.

633

634"לי נקם ושלם, לעת תמוט רגלם, כי קרוב יום אידם, אשיב נקם לצרי ולמשנאי אשלם".

634

635ואמנם עתה אחרי החורבן הנורא, שהביאה המלחמה העולמית מתחילים מעט מעט להבין את דברי הנביאים, כי טוב ונכון הדבר ש"לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה", ועל סדר היום כבר עלתה השאלה על דבר בטול המלטריזמוס, אבל באמת הדבר הזה אי אפשר במציאות, כל זמן שלא יקיימו גם את שאר הדברים של אותו הנביא.

635

636עגל הזהב.

636

637באמת המליטריזמוס גופא זהו מסובב מן עגל הזהב, והלא כה מספר לנו ראש הנביאים "ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחולות", אז הוכרז הקול "שימו איש חרבו על ירכו עברו ושובו משער לשער במחנה והרגו איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרובו". ואם רואים אנו מיליוני בני אדם עומדים ומקיימים את המצות עשה הזו של "הרגו איש את אחיו" בדחילו ורחימו כל כך וכל כהני הדתות שבעולם מבטיחים להם בעד המצוה הזו החלק לעולם הבא היותר גדול, אזי עלינו לדעת, כי הסבה לזה הוא עגל הזהב, שמתקיים בעולם גם בזמן של שלום.

637

638"וירא את העגל ומחולות" אנו רואים לא רק עגל הזהב בעולם, אך גם מחולות סביבו, שזאת עוד יותר מכאיבה מהעגל גופא. העשירים המה עגל הזהב גופא והעניים המה העוסקים במחולות מסביב לעגל הזהב המה הכורעים משתחוים ומודים ורוקדים קדוש קדוש לכל עגל הזהב, שיש לו כרס יותר רחב... וכל סדרי העולם נמדדים רק על ידי אמת המדה של עגל הזהב ומחולות אלה, וכל זמן, שסדר כזה שורר בעולם, אז בעל כרחם ישרור גם הסדר של "הרגו איש את אחיו", כי העגל קטן יותר מדי, שיהיה מקום עליו לרכוב לכל הגוים והממלכות שבעולם, ובעל כרחם הם מוכרחים להרוג זה את זה.

638

639ורק כשכל סדר העולם הגרוע הזה ישתנה, כשנפוג מהשכרון שהטילה עלינו ההשקאה של מי עגל הזהב ככתוב "ויקח את העגל אשר עשו... ויטחן עד אשר דק ויזר על פני המים וישק"... אז, רק אז תחדל גם המצות עשה של "הרגו איש את אחיו".

639

640ואם נרצה, ש"לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה" (ישעיה ב, ז), אז עלינו לציית גם את שאר דברי אותו הנביא האומר שם (ישעיה ב, ב):

640

641"ביום ההוא ישליך האדם את אלילי כספו ואת אלילי זהבו, אשר עשו לו להשתחוות".

641

642שובה ישראל.

642

643ועל כל פנים התשובה בוא תבוא בהקדם או באיחור ואף על פי שתתמהמה.

643

644"שובה ישראל עד ד' אלהיך", ואם לא שמענו את קול ד', את מדת הרחמים, כאשר לא שמעו לו גם אבותינו, אבל האינכם שומעים כבר את קול אלהים, את קול מדת הדין הפוגעת כך באופן כל כך נורא, אלהיך, והקול הזה הלא צועק לך בקול גדול: שובה.

644

645האם אין אנו רואים, כי על ידי עגל הזהב והמצות עשה של "הרגו איש את אחיו", כבר נשברו הלוחות הראשונים לגמרי, כמעט שלא נשאר מהם מאומה, ומרגישים אנו ריקניות נוראה בלבנו ואין עצה ותחבולה אחרת לפנינו זולת העצה של ד' לראש הנביאים:

645

646"פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים, ויקח בידו שני לוחות אבנים ויקרא ד', ד' אל רחום וחנון".

646

647יהודים חביבים, נקבל נא גם כן את לוחות האבנים בידינו ונזעוק בקול גדול "ד', ד' אל רחום וחנון", ואולי יחוס, אולי ירחם...

647

648יז. מדת הדין ומדת הרחמים
לשבת שובה

648

649"שובה ישראל עד ד' אלהיך, כי כשלת בעוניך" (הושע יד, ב).

649

650"כי שם ד' אקרא, הבו גדל לאלהינו". "כשאקרא אזכור שם ד' אתם הבו גדל לאלהינו וברכו שמו". (דברים לב, ג, וברש"י שם).

650

651איכה נעשתה התועבה הזאת.

651

652עומדים אנחנו היום בין כסא לעשור, בהימים אשר עליהם נאמרו הדברים (ישעיה נה, ו): "דרשו ד' בהמצאו קראהו בהיותו קרוב", בהימים אשר בהם הולך קול ד' מסוף העולם ועד סופו: "שובה ישראל עד ד' אלהיך", אבל גם תשובה גופה לא דבר נקל הוא לגמרי "נחפשה דרכינו ונחקרה ונשובה עד ד'". (איכה ג, מ) לזה דרוש חפוש מיוחד והתבוננות מרובה.

652

653עוד ימים אחדים ונבכה מרה בתפלתנו, תפלת זכה "מתמיהים אנחנו על נפשנו, איכה נעשתה התועבה הזאת", אבל אולי כדאי באמת לבקש איזו תשובה על שאלת "איכה" הזו?

653

654רבוי האמונה.

654

655לדעתי אפשר למצוא תשובה על זה ברבוי האמונה. החסרון העיקרי, שהננו יורדים מטה מטה במצבנו הרוחני הוא מה שנעשינו למאמינים גדולים יותר מדאי.

655

656אמנם הננו מחויבים כולנו להאמין באמונה שלמה, כי השי"ת אינו חפץ במות המת, אך בשוב רשע מדרכו וחיה. "הרוצה בתשובה" זהו אחד התארים העיקרים של הקב"ה, אבל בכל זאת אנו מוצאים, כי לפנים, בימי הקדם, היתה אמונה זו רפויה מאד, כמו שכתוב ביחזקאל (לג, י): "ואתה בן אדם, אמור אל בית ישראל, כן אמרתם לאמר: פשעינו וחטאתינו עלינו ובם אנחנו נמקים ואיך נחיה". אחר כך, בימי הביניים נתחזקה מעט האמונה בזה, בעיקר התשובה הכל האמינו, אבל עדיין לא באה אמונה זו לכלל שלמות, שהרי התשובה שהאמינו בה היתה כמעט למעלה מכח האנושי, חשבו כי על כל חטא וחטא צריכים להתענות ש"י תעניתים ולהסתגף בסגופים נוראים, כאשר מאריכים בזה הרבה ספרי התקופה הזו; ובפרט כשבאו ימי החודש אלול, ימי התשובה הרשמיים, שאז חשבו, שעל האדם להבדל כמעט לגמרי מן חומריותו, עד שאמרו, כי האכילה בערב יום הכיפורים הוא ענוי יותר גדול הרבה מהתענית ביום הכיפורים, כי איך אפשר לו לאדם לטעום לחכו מה בימי חשבון נפש כאלה. ובזה פרשו את הכתוב "ועניתם את נפשותיכם", בלשון רבים, כי מצוה על האדם לענות גם את נפש החיונית וגם את נפש השכלית, ועל ידי התענית ביום הכיפורים הוא מענה את נפשו החיונית, ועל ידי האכילה בערב יום הכיפורים הוא מענה את נפשו השכלית. והדברים עתיקים.

656

657אכן בהעת החדשה מתחזקת האמונה בזה משנה לשנה, באופן, שלא יכלו לשער כלל הדורות הקודמים. עתה הכל יודעים, שהמאמר בקידושין (מ, א) "אפילו רשע גמור כל ימיו, ועשה תשובה באחרונה, אין מזכירין לו שוב רשעו", הוא פשוט כמשמעו, שהרשות לכל ישראל להיות רשע גמור לא רק בכל י"א חדשי השנה, אך גם בחודש הי"ב, חודש אלול, הכל כמנהג המדינה, ורק לעשות תשובה באחרונה היינו, להתענות ולבוא לבית הכנסת ביום הכיפורים, ויש עוד מהדרים מן המהדררים, שסוברים, כי כיון שגם ענוי נפש השכלי נחשב גם כן לענוי, כנ"ל, שבשביל זה "כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו התענה בעשירי", הרי יותר נכון לענות גם בערב יום הכיפורים וגם ביום הכיפורים את נפש השכלית והמה נאה דורשים ונאה מקיימים ואוכלים ושותים גם בתשיעי וגם בעשירי והכל לשם שמים... וחובת תשובה המה יוצאים בזה, שמענדים עניבה לבנה על צוארם הגלוח ביום הכיפורים ובזה כבר המה בטוחים, שאין כאן לא נדר ולא איסור, לא חרם ולא שמתא, אבל יש כאן מחילה, סליחה וכפרה מיום כיפורים זה, עד יום כיפורים הבא עלינו.

657

658אבל, מובן מאליו, שגם על זה נאמר "כל יתר כנטול דמי", ומרבוי האמונה הזה, נאבדה האמונה לגמרי.

658

659החכמה, הנבואה והתורה על דבר התשובה.

659

660"שאלו לחכמה, חוטא מהו עונשו? אמרה: חטאים תרדוף רעה, שאלו לנבואה, חוטא מהו עונשו? אמרה: הנפש החוטאת היא תמות. שאלו לתורה, חוטא מהו עונשו? אמרה: יביא קרבן ויתכפר, שאלו להקב"ה: חוטא מהו עונשו? אמר, יעשה תשובה, היינו דכתיב, טוב וישר ד' על כן יורה חטאים בדרך" (ע"פ ירושלמי מכות פ"ב ה"ו).

660

661זאת אומרת, כי רק אז מועלת התשובה, כשהיא באה אחרי שאלה, אחרי השאלה הגדולה של "חוטא מהו עונשו", ורק אחרי שיודעים כי תשובת החכמה על זה היא, "חטאים תרדוף רעה", כי תשובת הנבואה על זה היא, "והנפש החוטאת היא תמות", וגם התורה, שכל דרכיה דרכי נועם, אומרת על זה, שיביא קרבן תמורתו, בקיצור, רק אחרי שכל הידיעות שבקרבו מתקוממות נגד תקון התשובה והוא בא בסימן השאלה להקב"ה בלב נשבר ונדכה "חוטא מהו עונשו", כלומר, שהוא מוכן ומזומן לקבל עונשו והוא רוצה רק לדעת באיזה אופן הוא העונש, רק אז ישמע את תשובתו של הקב"ה: יעשה תשובה.

661

662כן הדבר, רק אז כשבאים בטענה כמו בדורו של יחזקאל בהדברים (לג, י) "פשעינו וחטאתינו עלינו ובם אנחנו נמקים ואיך נחיה", רק אז שומעים את תשובתו של ד' "חי אני נאום ד', אם אחפוץ במות המת, כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה".

662

663הגזר דין על משה.

663

664ובמדרש רבה פ' וילך (פרשה יא, י) אנו מוצאים מאמר נפלא.

664

665"ועדיין לא נחתם גזר דין הקשה, עד שנגלה אליו הקב"ה ואמר לו, גזירה היא מלפני, שלא תעבור, שנאמר, כי לא תעבור את הירדן הזה. ודבר זה קל בעיניו של משה, שאמר, ישראל חטאו כמה חטאות גדולות כמה פעמים, ובקשתי עליהם רחמים ומיד קבל ממני, שנאמר, הרף ממני ואשמידם, מה כתיב תמן, ויאמר ד', סלחתי כדבריך, אני, שלא חטאתי מנעורי לא כל שכן, שאתפלל על עצמי ויקבל ממני, וכיון שראה הקב"ה, שקל היה בעיניו של משה ואינו עומד בתפלה, מיד קצף עליו ונשבע בשמו הגדול, שלא יכנס".

665

666והדברים הללו נוקבים ויורדים עד התהום, אם משה רבנו, איש האלהים, שכדברי המדרש (ילקוט שמעוני רמז תתק"מ): "קול תפלתו היה דומה לחרב, שהוא קורע וחותך ואינו מעכב". ובכל זאת לא הועילה תפלתו בזה כלל, מפני שקל היה הדבר בעיניו, אנן, שהננו בעצם קלים שבקלים והתשובה גופה מה קלה היא בעינינו, אנן מה נעני אבתרה.

666

667ומשה רבנו הרי היה בא אז באמת בטענה עצומה לפני הקב"ה, כמסופר שם במדרש שטען "הרי אתה עושה תורתך פלסתר, דכתיב ביומו תתן שכרו, וזו היא שילום עבודה של ארבעים שנה שעמלתי עד שהיו עם קדוש", ובכל זאת לא הועילו לו כל הטענות והמענות האלה, מפני רבוי האמונה, שהאמין בתשובה. אנן שאין לנו שום טענות ומענות להשי"ת, ורק את רבוי האמונה בתשובה שלו יש לנו, אנן מה נאמר ומה נדבר ומה נצטדק!

667

668הסבה של רבוי האמונה בזה.

668

669אבל לכאורה מאין בא רבוי האמונה הזה לדורנו זה המלא כפירה והמטיל ספק בכל? ואיך יתכנו שני הפכים כאלה?

669

670אבל באמת אינם כלל שני הפכים, אך אדרבא הא בהא תליה.

670

671כי כמחלת הגוף כן מחלת הנפש. כל אבר שבאדם עלול למחלות שונות, אבל המחלה היותר גדולה ונוראה היא המחלה, שמסירה מהאבר כל כאב, זו היא מחלת השבץ, הפאראליז בלע"ז, ממחלה זו אין מרגיש האדם שום כאב, אך אדרבא זהו גופא הסמן, שאין תרופה עוד למחלתו. וכן הוא הדבר גם כן במחלות הנפש, יש בנפש מיני מחלות שונות, אבל המחלה היותר גדולה, זו היא מחלת השבץ של הנפש, שאז באמת יושבת לה הנפש בשלוה ואינה מרגשת שום כאב בקרבה, אבל זהו הסמן היותר גרוע, זהו המראה, כי ח"ו אין עוד מזור ותרופה לה.

671

672שלש מדרגות בעבודת הבורא.

672

673הגאון ר' ישראל סלנטר זצ"ל אומר, כי יש שלש מדרגות בעבודת הבורא יתברך שמו. א) ההרגשה, להרגיש את חסרונו, כי "אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" (קהלת ז, כ), כלומר, שגם בהטוב גופא, שהוא עושה על פי רוב הוא חוטא, שאינו עושה זאת בתכלית השלמות. ב) כבישת היצר, היינו שהיצר הרע נשאר בקרבו, אלא שהוא כובשו ביד חזקה, וזהו מדרגת נח, שכתוב בו "את האלהים התהלך נח". היינו שתמיד היה צריך להזכיר בשם אלהים, המדת הדין כדי שלא יחטא. ג) תקון היצר, שמתקן את עצמו לגמרי באופן שאינו מתאוה כלל לרעה, זו היא מדרגת אברהם, שכתוב בו "התהלך לפני והיה תמים". הוא הלך, כביכול, לפני אלהים, מעצמו בלי שום מלחמה בקרבו הלך בדרך הישר, מפני שכבר נעשה לתמים בטבעו, על ידי תיקון היצר. וכנגד השלש המדרגות הללו נקראה התורה בשלשה שמות. א) חיים כדאיתא בעבודה זרה (ג, ב) "כיון, שפורשין מן התורה, מיד המה מתים", זה הוא נגד המדרגה הראשונה, ההרגשה, כי מי שאין לו ההרגשה חסרה לו באמת החיות האמתית. ב) רפואה, כדאיתא בקידושין (ל, ב) "אמר הקב"ה לישראל בראתי יצה"ר, בראתי לו תורה תבלין", שזה הוא נגד המדרגה השניה, שהיצה"ר יש בקרבו, אלא, שיש לו תבלין במה לכבשו, שלא יפגע בו לרעה כל כך. ג) חומה, בבבא בתרא (ז, ב) חומה זו תורה, היינו מוקפת חומה, שלא יכנס היצה"ר כלל.

673

674וזה הוא ההבדל בין הדורות הקודמים לדורנו זה. לפנים גם לבעלי העבירה בישראל חסרו רק שתי המדרגות האחרונות, אבל המדרגה הראשונה, ההרגשה, לא היתה חסרה גם להם, ובשביל זה כשבאו ימי התשובה היה לבם מתמלא אימה ופחד מיום הדין, ואם כי האמינו בכחה של התשובה, בכל זאת היה לבם נוקפם בידעם את גדל חסרונם, אבל סופו וגם תמו יודעי פלילה, לא די לנו שחסרו לנו שתי המדרגות האחרונות, אך גם המדרגה הראשונה, ההרגשה, אין לנו, ואין אנו מכירים כלל בחסרוננו, נעשינו לשוטים, שאינם מרגישים והעיקר חסר מן הספר. מחלת השבץ תקפה את נפשנו, הראש השנה כבר עבר, היום שבת שובה ועוד ימים אחדים וגם היום כיפורים יעבור ונפשנו ריקה כמו יום יום, כאילו אין חשבון הנפש כלל במציאות.

674

675"שמרה נפשי כי חסיד אני" (תהלים פו, ב), דוד אף על פי שחסיד היה בכל זאת היה מתירא מאד לנפשו ובקש רחמים "שמרה נפשי"ְ ואנן, יתמי דיתמי, הננו כל כך בטוחים בנפשנו, היתכן?

675

676אורי וישעי.

676

677"ד' אורי וישעי". מפרשים חכז"ל "אורי בראש השנה וישעי ביום הכיפורים" וכדאי לעמוד ולהתבונן בדבריהם אלה.

677

678הנה כשמוצאים איזה שיכור ברחוב יש מנהגים שונים במדינות שונות, יש מדינות, שבמקרה זה המה לוקחים את השיכור ומובילים אותו לבית האסורים, ששם יכבדוהו כשהוא בשיכרותו באיזו סטירות לחי, והוא ישן שם כל הלילה בבור אפל עד הבוקר ואחרי כן כשפגה ממנו שיכרות, מניחים אותו לצאת לחרות חנם אין כסף. אבל יש מדינות יותר נאורות, שמתנהגים במקרה זה באופן אחר לגמרי, אינם מכים את השיכור כלל וכלל, אך אדרבא, מושיבים אותו על עגלת צב ומובילים אותו לאיזה בית מלון ומשכיבים אותו בחדר יפה, ואחר כך בבקר כששיכרותו כבר עברה ממנו מפקדים עליו לשלם מלבד השכר מלון, גם עונש מיוחד, בעד בלתי התנהגותו כשורה. ומובן, שהמנהג האחרון מגיע יותר למטרתו מהמנהג הראשון, כי כשמכים אותו בעודנו בשיכרותו אינו מרגיש כמעט מאומה, ואם אחר כך הוא יצא לחופשי חנם אין כסף, הוא עלול לחטוא שנית ושלישית. לא כן, כשהוא צריך לשלם כסף ענושים, אחרי שכבר הוא במצב של התפכחות, אז יעשה עליו הדבר רושם גדול, שלא ישנה זאת עוד פעם.

678

679ואמנם כן, במצב של שיכרות הננו נמצאים תמיד, שיכורים ולא מיין, אין אנו רואים כלל את הדברים כהויתם, ורוח עועים נסוך עלינו תמיד, ובמצב כזה גם התשובה לא תועיל מאומה, שעל כן בראש וראשון בא ראש השנה, שבו עלינו להתפכח משכרותנו, ורק אז יש תקוה, שנשוב ונרפא לנו.

679

680ד' אורי וישעי, אורי בראש השנה וישעי ביום הכיפורים, ביום הכיפורים אנו מכים על לבנו כל ה"מעת לעת" באמירת על חטא, אבל כל ההכאות האלה הן כמו ההכאות, שמכים את השכור בעודנו בשכרותו, שאינן מועילות מאומה, כי ע"כ בא מקודם הראש השנה ורק אז כשאנו מתפכחים ע"י ד' אורי של ראש השנה ע"י המלכיות, זכרונות ושופרות, אז נוכל להרגיש את גודל הכאב של ההכאות ביום הכיפורים.

680

681אורי בראש השנה וישעי ביום הכיפורים, הננו מיגעים, כביכול, את השי"ת כל יום הכיפורים בבקשותינו ותחנותינו, הננו דורשים ממנו לא רק חיים טובים, ברכה ושלום ופרנסה טובה, אך גם עושר וכבוד ועוד ועוד, הננו דורשים ממני, שיושיע לנו תשועת עולמים, אבל עלינו לדעת, כי רק אז מתקיים ה"ישעי ביום הכיפורים", כשיהיה מקודם "אורי בראש השנה", כשנאיר באור ד' על כל חשכת חיינו ולבדוק בכל החורים והסדקים של חיינו בד' אורי.

681

682ד' אורי, זהו לא נר של שעוה ולא נר של חלב, לא אור של הגאז והחשמל, וגם לא האור של השמש והלבנה, אך אור ד' המאיר עוד אלפי אלפים יותר מאור של שבעת הימים, ולגבי אור גדול כזה מה קטנים ופעוטים אנחנו!

682

683אם בארזים נפלה שלהבת.

683

684רבותי, נחפשה דרכנו ונחקורה ונשובה אל ד'. אם בארזים, ארזי העולם נפלה שלהבת של פחד מאימת הדין מה יעשו אזובי הקיר כמונו.

684

685אומרים בשם הגאון מוילנא על הכתוב (בשמואל ב, יב, יג) ויאמר דוד אל נתן חטאתי לה', ויאמר נתן אל דוד: גם ד' העביר חטאתך", והנה אחרי מלת חטאתי יש פסקא באמצע הפסוק, שלא כרגיל, והוא ז"ל מבאר זאת על פי דרכו, כי באמת כל וידוי צריך להיות לכל הפחות משלשת המלים האלה: "חטאתי עויתי פשעתי", ומדוע לא אמר רק "חטאתי" לבד? אך מהמלה "חטאתי" לבד, נשבר כל כך לבו בקרבו, עד כי לא יכול עוד לדבר יותר, ובאה פסקא באמצע הפסוק לאמר, שנפסקו דבריו באמצע וזהו שאמר (בתהלים לב, ה) "חטאתי אודיעך, עוני לא כסיתי, אמרתי אודה עלי פשעי לה' ואתה נשאת עון חטאתי סלה", זאת אומרת, שבאמת היה חפץ לגמור את הדבר ולהודיע גם מהעון והפשע שבקרבו אלא שנעתקו מלין מפיו וד' הבוחן לבבות מחל לו גם באמרו חטאתי לבד. ומה נורא הדבר, כשאנו שמים אל לבנו אם דוד המלך נעים זמירות ישראל, לא היה יכול לגמור מרוב שברון לבו את הודוי, איך אפשר לנו, הקטנים שבקטנים, לכפול ולשלש את הודוי בשויון רוח גמור כל כך.

685

686מספרים על הגאון הצדיק ר' אהרן קרלינער זצ"ל, שכשעבר פעם אחת בראש השנה לפני התיבה, הנה אחרי שנגן בהנגון הטרדציונלי את "המלך", התעלף ונפל על הארץ ולא היה בו כח עוד לקום על רגליו, ואח"כ כשהתעורר מעט אמר, כי כשהוציא מלת המלך מפיו נזכר בספור הגמ' בגיטין (נו, א) בתשובת אספסיאנוס לר' יוחנן בן זכאי, שקרא לו מלך, ואמר לו אספסינוס "אי מלכא אנא עד האידנא אמאי לא אתית לגבאי". ואילו אנחנו צועקים "המלך", בקול גדול כאילו היה ח"ו אחד מחבירנו, ואיננו מרגישים שום פחד בקרבנו.

686

687מספרים על הגאון ר' לוי יצחק מברדיטשוב זצ"ל, שפעם אחת בעשרת ימי תשובה עבר ערל אחד מבית לבית לשאול, למי נחוץ לתקן מנעלים ישנים, וכשדפק גם על פתחו של הגאון הנ"ל בשאלה זו רעדו כל עצמותיו בקרבו ואמר, כי מן השמים מרמזים לו, שעליו לתקן את נפשו, שסרה מדרך הישר. ואנן, שהננו שקועים כל כך במ"ט שערי טומאה, מה נענה אבתריה?

687

688האם אין כל התשובה שלנו רק הונאה עצמית ולא יותר, והננו מוסיפים עוד סרה בזה בעברנו על ה"על חטא, שחטאנו לפניך בודוי פה", כי כל הודוי שלנו הוא רק מן הפה ולא מן הלב, מן השפה ולחוץ ולא יותר.

688

689העברינים לפנים והישרים של היום.

689

690עוד ימים אחדים ונעמוד כולנו במקום הזה עטופי לבנים ברגשי קודש ובחרדת כבוד ונאמר בלחש ובקול דממה דקה "על דעת המקום ועל דעת הקהל, בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה, אנו מתירים להתפלל עם עברינים". ואמנם את הדברים האלה הננו אומרים בלילי יום הכיפורים זה מאות בשנים, אבל מתירא אנכי כשנאמר השתא את הדברים האלה, שלא יקומו אלה העברינים מקבריהם עם תכריכיהם הלבנים ויצעקו עלינו מלא על חוצפתנו זו. כידוע נתקנו הדברים האלה להגיד לפני תפלת כל נדרי בתקופת האנוסים בספרד. אלה האנוסים, שעברו את כל שבעת מדורי הגיהנום של האנקויזיציה וסוף סוף לא היו יכולים לעמוד בנסיון וקבלו את דת הנוצרים למראית עין, אבל נשארו יהודים נאמנים בלבבם ונפשם, סבלו יסורים פנימיים על ידי צעדם זה, שהיו עוד יותר גדולים מיסורי האנקויזיציה, והיסורים האלה עוד נתחזקו יותר כשהיה מגיע יום הכיפורים, ולמרות הסכנת-נפשות היו מוסרים את נפשם לבוא בחשאי בבית הכנסת של היהודים וכשבאו, היו עומדים אצל הפתח והיו יראים לגשת אל הקודש בהרגישם את חטאם הנורא שעשו, כי ע"כ בקשו כל הקהל, שנתמלא לבם עליהם רחמים, רשות מב"ד של מעלה ומב"ד של מטה להתפלל עמדם יחד. "על דעת המקום ועל דעת הקהל, בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה, אנו מתירים להתפלל עם העברינים". אבל העברינים אלה הרי הצדקה להם לפנות אלינו בצעקה מרה, את מי אתם נועזים לקרוא בשם עברינים, ואם אנחנו הננו עברינים, הרי אתם אינכם כדאים גם להשם הזה. והגיעו עצמכם, אנחנו, שהיינו יהודים אנוסים, כלומר, יהודים בפנימיות הלב וגוים אנוסים למראית עין, הננו עברינים, ואתם, שהנכם ג"כ יהודים אנוסים, אך במשמעות אחרת, יהודים למראית עין ואנוסים בפנימיות הלב, כי גם מעט היהדות שנשארה לנו היא רק מצד אונס, ההרגל וכדומה, אתם הנכם חושבים את עצמכם לצדיקים!... אנחנו, שמסרנו את נפשנו בשביל היהדות הננו העברינים, ואתם, שבעד טובת הנאה של פרוטת נחושת, הנכם מחללים את כל הקודש, אתם הנכם הצדיקים!...

690

691בקיצור "שובה ישראל עד ד' אלהיך, כי כשלת בעוניך", וכבר באה העת להרגיש את כל הכשלון שלנו, ורק אז, כשנבוא ראשית כל לכלל הרגשה, רק אז אפשר, שיתקיים ראשית הפסוק "שובה ישראל עד ד' אלהיך". כבר באה העת, שנרגיש את ה"הבו גדל לאלהינו" - מדת הדין, ורק אז נזכה לשמוע את ה"כי שם ד' אקרא" נזכה לראות את מדת הרחמים.

691

692מדת הדין ומדת הרחמים.

692

693"כי שם ד' אקרא, הבו גדל לאלהינו".

693

694"שובה ישראל עד ד' אלהיך, כי כשלת בעוניך". ידוע הוא ומוסכם לכל, שד' הוא מדת הרחמים והאלהים הוא מדת הדין, אבל מדוע האלהים, שהוא מדת הדין, בא גם בשם היחוס "אלהיך", "אלהינו", וד', שהוא מדת הרחמים אינו בא לעולם רק סתם?

694

695ואמנם הדבר יבואר על פי השקפת חכז"ל על מדת הדין ומדת הרחמים.

695

696"בראשית ברא אלהים, ולא נאמר ברא ד', שבתחלה עלה במחשבה לבראהו במדת הדין, וראה, שאין עולם מתקיים והקדים מדת הרחמים ושתפה למדת הדין והיינו דכתיב, ביום עשות ד' אלהים ארץ ושמים" (מדרש רבה בראשית).

696

697כי באמת מבארים גם החכמים, שמדת הדין קודמת למדת הרחמים, כי אם לא היתה מדת הדין במציאות, אז לא היתה אפשרית כלל גם מדת הרחמים, כי אם אנו רואים, שגם בלב הרשע היותר גדול מתעורר לפעמים מוסר כליות על רשעהו שעשה, שלא יתן לו מנוח, עד שמודה בעצמו על חטאו שעשה ומקבל עונשו. הנה באמת מקורו של מוסר כליות זה, או, כאשר יקראו זאת המליצים, "קול אלהים המתהלך בתוך האדם" אינו באמת אלא הד קול המדת הדין של האדם גופא, כי כיון, כשהוא שונה את העול הזה, אבל אם היתה בעולם רק מדת הרחמים לבד, והיינו דנים את כל אדם רק לכף זכות בלבד, אז הרי דבר שאין צריך לומר, כי הכף זכות הזאת היתה שבה גם אלינו להצדיק את כל מעשנו, גם המעשים הבלתי צודקים כלל וכלל.

697

698אולם באיזה אופן אפשר לנו להתנהג במדותיו של הקב"ה, שנשתף גם אנחנו את מדת הרחמים עם מדת הדין ביחד?

698

699על זה הורו לנו חכז"ל "ואפילו כל העולם כולו אומרים לך, צדיק אתה, היה בעיניך כרשע", (נדה ל, ב) אבל יחד עם זה אמרו "והוה דן את כל אדם לכף זכות" (אבות פרק א), זאת אומרת, שהאדם צריך להתיחס לעצמו רק במדת הדין לבד, למצוא תמיד את הצד חוב שבו, אבל לאחרים הוא צריך להתיחס רק במדת הרחמים לבד, לראות בהם רק את הזכות ולא את החובה.

699

700כי ע"כ אי אפשר לבטא את הד' בשם היחס לאמר הד' שלי, כי אי אפשר לקבל את מדת הרחמים לעצמו בלבד, אבל את האלהים הנה לא רק שאפשר, אבל גם מחויבים אנו בזה שיהיה "אלהינו", שאת המדת הדין נקבל בעדנו לקו ולמשקולת בכל מעשינו ומחשבותינו.

700

701אמנם כאשר אנו מתבוננים אל מעשינו אנו רואים, שהננו מחליפים לדאבוננו את היוצרות, הננו לוקחים את הד' רק לנו, כמו שאין לזרים חלק בו, אבל את העולם כולו יאמרו על איזה אדם, שרשע הוא, הוא בעיניו כצדיק, ולהיפך יש לנו כלל "והוה דן את כל האדם לכף חובה".

701

702אל זר.

702

703וזהו שאמרה התורה (דברים לא, יז) "וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים והסתרתי פני מהם והיה לאכל, ומצאוהו רעות רבות וצרות, ואמר ביום ההוא, הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה". הנה "על כי אין ד' בקרבי" לא אמר, אך "על כי אין אלהי בקרבי", כי, דא עקא, שאמנם הד', המדת הרחמים, יש בקרב כל אדם המשתמש בו לעצמו עוד יותר מן המדה, ורק כי "אין אלהי בקרבי", שאת זה הננו נותנים במתנה רק לאחרים, ואין אנו משיירים כלל מזה לעצמנו.

703

704בכל אדם כמעט יש אל זר, לראובן יש המדת הדין של שמעון, כלומר מה שהוא, שמעון, היה צריך לראות את החובה שלו, רואה זאת דוקא ראובן ולא הוא. ולהיפך לשמעון יש המדת דין, שהיתה צריכה להיות לראובן. ואיננו שומעים את האזהרה שכבר הזהרנו עליה: (בתהלים פא, ט-י) "שמע עמי ואעידה בך, ישראל אם תשמע לי, לא יהיה בך אל זר ולא תשתחוה לאל נכר":

704

705וזהו שאמר "כי שם ד' אקרא, הבו גדל לאלהינו", את הד', בהמדת רחמים, צריך האדם להשתמש רק לשם הקריאה לבד, לקרוא זאת לאחרים, אבל את האלהים צריך להיות "הבו גדל לאלהינו" נחוץ להגדיל את האלהים שבנו, להגדילו ולא להקטינו, כביכול.

705

706"כשאקרא, אזכור את שם ד' אתם הבו גדל לאלהינו" כפירש"י, כי אמנם משה רבנו, שראה בעצמו את מדת הדין בכל מרירותו, שפוגע אותו באופן כל כך קשה, שאחרי ש"רץ לפני ישראל כסוס במדבר ארבעים שנה" נגזר עליו, שבמדבר יפלו עצמותיו, הוא היה צריך לקרוא יותר בשם ד', במדת הרחמים, אבל אתם, שהנכם חיים אך ורק על ידי כח המדת הרחמים אתם להפך צריכים יותר להגדיל את האלהים, למען שלא תדמו, כי רק מדת הרחמים לבד שוררת בעולם.

706

707פשפוש בעונות של אחרים.

707

708וכשבאים ימי התשובה הננו אמנם מתחילים לפשפש בעונות, אבל על פי רוב רק בעונות של אחרים, כל אחד כשמתעורר בקרבו בהימים האלו קול האלהים המתהלך בתוך האדם, הוא שומע באלהים זה את מדת הדין של חברו, ורק של חברו, אז הננו קוראים את דברי הנביא האומר:

708

709"שובה ישראל עד ד' אלהיך", כשאתה שב בתשובה, אז עליך לשוב לא אל האלהים של חברך, אך "אל אלהיך" אל האלהים שלך "כי כשלת בעונך", כי גם העון היה רק שלך, וממילא גם התשובה אל האלהים, צריכה להיות תשובה אל האלהים שלך.

709

710יח. ועתה
לשבת שובה

710

711"ועתה פן ישלח ידו א"ר אבא בר כהנא מלמד שפתח לו הקב"ה פתח של תשובה. ועתה, אין ועתה אלא תשובה, שנאמר, ועתה ישראל מה ד' אלהיך שואל מעמך".

711

712(מדרש רבה בראשית כא ד"ה ו).

712

713ואמנם לא במליצה וחידה דברו כאן חכז"ל, אך דברים כפשוטם, ואם תרצו לשוב באמת בתשובה שלמה, אז עליכם רק להבין היטב היטב את המלה "ועתה".

713

714"ועתה מה ד' אלהיך שואל ממך", הוא שואל ממך רק, שתדע מה ה"ועתה", את פרוש המלה הלא קשה הזו.

714

715אבל אם בכל השנה מסיחים דעת דוקא מפירוש המלה הזו, גם אנשים כאלה שיודעים ובקיאים היטב בפרוש המלות, הנה ראשית השנה, עשרת ימי תשובה, הרי מסבירים הם לך זאת באופן כל כך קל, עד שבשום אופן אי אפשר לך להסיח דעת מזה עוד.

715

716פרק שירה ובת קול של הר חורב.

716

717הננו יודעים כולנו, שיש פרק שירה בעולם, וכל דרי מעלה עם דרי מטה, מהרמש הרומש על הארץ עד המלאכים, שרפים ואופנים, כולם אינם פוסקים מלאמר שירה, ויומם ולילה לא ינוחו, וגם הצפרדע, בריה עלובה זו, הנה כפי שאומרים חכז"ל, היא אומרת שירה יותר מדוד המלך נעים זמירות ישראל, אבל מדוע אין אנו שומעים כלל את שירתם הנפלאה? מדוע אנו רצים ומשלמים בכסף מלא לשמוע איזו מקהלת מנגנים קטנה, בעוד שלפנינו מקהלה, מקהלת מנגנים, גדולה כזו, שמיליוני בריות גדולות עם קטנות משתתפות בה?

717

718יודעים אנו, שיש בת קול היוצאת מהר חורב בכל יום ויום ומכרזת ואומרת "אוי להם לבריות מעלבונה של תורה" (אבות ו, ב), אבל מדוע איננה מגיעה הבת קול הזו לאזני הבריות היפות? מדוע? האם האשם הוא בהם, במקהלת המשוררים וההר חורב, שאינם מרימים את קולם כראוי. או אולי האשם הוא בנו, שאזנים לנו ולא יאזינו?

718

719בריאה חדשה.

719

720ואמנם כן, החסרון הוא בנו שאנו ישנים בראש השנה, מה שבאמת אסור זאת, כמו שאמרי אינשי, שהישן בר"ה גם מזלו בכל השנה ישן עמו.

720

721הלא כה אומרים חכז"ל "בכל הקרבנות כתיב והקרבתם וכאן (בר"ה) כתיב ועשיתם, אמר להם הקב"ה, מכיון שנכנסתם לפני בדין בר"ה ויצאתם בשלום מעלה אני עליכם כאילו נבראתם בריאה חדשה" (ירושלמי ר"ה פ"ד, ה"ח). זאת אומרת, שבראש השנה צריכים אנו להביט על עצמנו כעת בריאה חדשה, ואז היינו רואים באמת בעולם חדשות ונצורות, לא רק בראש השנה, אך בכל השנה כולה.

721

722החושים והשכל.

722

723כי כל חסרוננו הוא, כאשר כבר ביארנו בדרושנו לר"ה, מה שהחושים באים לאדם זמן רב קודם שניעור השכל שבו, ואז כשמתעורר השכל שבקרבו, הנה כבר ההרגל חזק עליו, לבלי לראות בכל העולם כולו את אצבע אלהים, אך את יד הטבע.

723

724בעוד שבאמת אין טבע כלל במציאות, זהו אחד "מהשקרים המוסכמים". ורק לההרגל הננו קוראים בטעות טבע.

724

725ואמנם הכל יודעים, שההרגל נעשה טבע, אבל מה מעטים היודעים, שבאמת הרגל וטבע אינם כלל שני דברים נפרדים, אך דבר אחד ורק עם שני שמות נרדפים.

725

726אדם הראשון והטבע.

726

727חכז"ל מספרים על אדם הראשון, ש"כיון ששקעה עליו חמה, היה יושב בתענית ובוכה כל הלילה וחוה כנגדו ואמר, אוי לי, שבשביל שסרחתי עולם חשך בעדי וחוזר לתהו ובהו וזו היא מיתה, שנקנסה עלי מן השמים, כיון שעלה עמוד השחר, אמר, מנהגו של עולם כך הוא", (ע"פ עבודה זרה ח, א) ובני בניו של אדם הראשון כבר נתחכמו כל כך, עד כי אינם בוכים כלל על כל המראות הללו באמירת אוי לי, אך קוראים כל זאת בשם קצר: טבע וחסל, ובהביע את המלה הזאת, המה מדמים בנפשם, כי יש בזה פילוסופיה שלמה, בעוד שבאמת כל הטבע הוא מה שאדם הראשון קרא זאת בצדק: מנהגו של עולם כך הוא.

727

728כל הטבע הוא רק מנהג שכך נהוג הדבר עד עכשיו, אבל מי האיש שיכול להגיד בודאות גמורה, כי כך יתנהג גם למחר ולמחרתיים.

728

729וכל כך גדול עלינו כוחו של ההרגל, עד שאם יבוא אחד, למשל, ויאמר לנו ממקור נאמן מאד, כי מחר לא יזרח השמש כלל כל היום כולו כמו בלילה ממש, אז נצחוק כולנו עליו, על חלומותיו ועל דבריו, היתכן? הרי זהו נגד השכל, כאילו באמת השכל מחייב, שיזרח דוקא השמש ביום ויחשיך בלילה. כל הטבע הוא רק מה שנקרא בלשון התלמודי חזקה דמעיקרא, זאת אומרת, שעד עכשיו היה כך, וכל זמן שלא נדע שבא שנוי, עלינו להעמידו על חזקתו, אבל בעוד שהתלמודיים יודעים היטב, כי חזקה איננה ברור ודאי ואיננה רק הכרעת הספק, הנה הטבעיים משתמשים בזה בתור הלכה פסוקה, שאין להרהר אחריה.

729

730בקיצור כל מוסדות הטבע בנויים רק על ה"כדאתמול"...

730

731ורק הרגל ה"כדאתמול" הזה משפיע עלינו, שאנו צריכים לבקש נסים דוקא בקריעת ים סוף, ואין אנו רואים נס יותר גדול דוקא כשהים מלא על כל גדותיו המדבר לכל בקול גדול, כי גדול הוא ד' אלהים, גדול מאד, "מקלות מים רבים אדירים משברי ים אדיר במרום ד'" (תהלים צג, ד). אנו רואים נס גדול, ב"שמש בגבעון דום", ואין אנו רואים את הנס של "וזרח השמש ובא השמש", מדי יום ביומו "השמים מספרים כבוד אל ומעשי ידיו מגיד הרקיע"...

731

732קטן שנולד וגדול שנולד.

732

733כי ע"כ כל החסרון, שאין אנו שומעים את "הפרק שירה", והבת קול היוצאת מהר חורב הוא מה שכל אחד מאתנו היה רק קטן שנולד, החושים קדמו בזמן הרבה להשכל, ואם גם נתגדל אחר כך, הנה השפעת הקטנות חזקה עליו גם אז בגדלותו, שאינו רואה את הדברים כהויתם מרוב הרגלו בזה, אבל לו היה כל אחד מאתנו לא קטן שנולד, אך גדול שנולד, זאת אומרת, שהיה נולד תיכף בשכלו, אז היה יודע את כל "הפרק שירה" בעל פה, אז היה יודע שיחת עופות וגם שיחת דקלים כשלמה המלך בשעתו, כי גם כל שיחתם היא ג"כ רק בעניני דשמיא... ואז היה יודע, כי לא רק שכל התורה כולה היא אותיותיו של הקב"ה, אך כל העולם כולו הוא רק אותיותיו שלו.

733

734זכרון ליום ראשון.

734

735ובגדר גדול שנולד הננו נעשים בראש השנה, זוהי הבריאה החדשה, שהקב"ה דורש ממנו, שנעשה בראש השנה כנ"ל, זהו הזכרון ליום ראשון.

735

736וכשאנו נעשים כנ"ל ברה"ש לגדול שנולד, עלינו לבקש את המלאך שיסטור, כשם שיש מלאך הסוטר על כל קטן שנולד כאגדת חז"ל הידועה (נדה ל, ב), כדי שנשכח את כל תורת ההרגל שלמדנו באשתקד, ולהתחיל להביט על הכל מחדש, מחדש ממש, כאילו עתה, רק עתה הננו רואים זאת בפעם הראשונה, כמו אדם הראשון טרם שידע מהחכמה הגדולה של "מנהגו של עולם כך הוא".

736

737אז יתראה לנו כל העולם כולו בצבע חדש לגמרי, אזי היינו יכולים למשמש ביד ממש את כל הרוח שבחומר, אז היינו מרגישים את פירוש המלות, של "וביום השביעי שבת וינפש", הוא: שבשבת קודש נתן הקב"ה נפש בכל הבריאה, כי באמת יש נפש לא רק להחי ומדבר, אך גם להצומח והדומם. אם התפוח נופל לארץ, מפני כח המושך שבארץ, זו היא הנפש של הארץ, החיות שלה שתוכל למשוך את התפוח מרחוק. אם חבורת אנשים יושבים נשענים בידיהם על שולחן, שהוא בלי ברזל, ושואלים את השולחן והוא משיב להם דבר, דבר על אופנו לקיים מה שנאמר "עמי בעצו ישאל"... אבל על כל פנים יש נפש גם להשולחן, גם להעץ היבש הזה יש איזו חיות, זהו פירוש המלות של הדברים "ואתה מחיה את כולם", כי אמנם אין טבע מת במציאות כלל, הכל חי, חי ממש והחיות הזה מי לא ירגיש, שהוא הצלם אלהים שבכל הבריאה, ש"לית אתר פנוי מיניה".

737

738בקיצור, הראש השנה מבקש ממך רק דבר קטן אחד, שתחדול להביט על הכל מנקודת ההשקפה של "כדאתמול", אך מנקודת ההשקפה של ראש השנה, של זכרון ליום ראשון.

738

739ועתה לשון תשובה.

739

740ואם מתחילים עשרת ימי תשובה שלנו דוקא בר"ה, הרי הדבר פשוט מאד לפי דברינו, כי רה"ש מעורר בנו את ההשקפה של ועתה.

740

741כי עד מתי נהיה רק בני אתמול, עד מתי נהיה טבועים רק בההרגל המקלקל את כל תהלוכת המחשבה שבנו, עד מתי תהיינה אזנים לנו ולא תשמענה את כל נועם הזמרה של המקהלה הגדולה מהעשב הקטן אשר אנו רומסים ברגלינו עד הארז הגדול, מהנמלה הקטנה עד השנהב הגדול, מהתולעת הזוחלת על הארץ עד המלאכים שרפים ואופנים וכל דרי מעלה עם דרי מטה, עד מתי לא נשמע את כל זאת.

741

742עד מתי, עד מתי?

742

743עד שנבין להביט על הכל מנקודת ההשקפה של ועתה, אז נבין גם את ה"ועתה ישראל מה ד' שואל ממך, כי אם ליראה את ד'" ונירא אותו ונאהוב אותו באמת ובתמים בלב שלם.

743

744וידוע הוא מאמר חכז"ל על הכתוב "ועתה ישראל מה ד' אלהיך שואל מעמך" שמקשים: "אטו יראה מלתא זוטרתא היא"? ומתרצים "אין לגבי משה מלתא זוטרתא היא", ואמנם היראה היא כבר מלתא זוטרתא, לא רק למשה בעצמו, אך לגבי משה, לכל העומדים על נקודת השקפתו של משה, בזה, היינו; שמתחילים לחשוב את חשבונו של עולם ב"ועתה".

744

745וראית את אחורי.

745

746ואם תרצו הרי נוכל לבוא בזה גם להבנת הכתובים הכי קשים בתורה:

746

747"ויאמר הראני נא את כבדך - וגו' - ויאמר ד' הנה מקום אתי ונצבת על הצור, והיה בעבר כבדי ושמתיך בנקרת הצור, ושכתי כפי עליך עד עברי, והסרתי את כפי, וראית את אחרי ופני לא יראו" (שמות לג, יח-כג).

747

748אמנם בודאי בהכתובים הללו כלולים כבשונו של עולם, רזין דרזין, שאין מוחא סביל דא, אבל גם במוחותינו הפשוטים מאד, אפשר שתפול איזו השגה בהדברים האלה.

748

749הנה חכז"ל אומרים על הכתוב (בראשית כח, יא): "ויפגע במקום" - "ר"ח בשם ר' אמי אמר, מפני מה מכנין שמו של הקב"ה וקוראין אותו מקום, שהוא מקומו של עולם, ואין עולמו מקומו, מן מה דכתיב הנה מקום אתי, הוי, הקב"ה מקומו של עולם ואין עולמו מקומו" (בראשית רבה פס"ח, ט).

749

750ובאמת זהו דרך המכריע בין שתי השיטות הקיצוניות באלהות, אלו הן: שיטת הטהיזמוס ושיטת הפנטהיזמוס. השיטה הראשונה סוברת כי השם הוא עומד וקיים מחוץ להעולם, והשיטה השניה סוברת ממש להיפך, כי האלהים והעולם הוא דבר אחד ופתגמה הוא "הכל הוא אחד ואחד הוא הכל". אבל באמת שתי השיטות הללו גם יחד אינן לפי רוח היהדות.

750

751היהדות סוברת, כי אמנם השי"ת איננו לגמרי מחוץ להעולם כי כתוב הדר הוא "ואתה מחיה את כולם" "כבודו מלא עולם" וע"כ אין שום ספק כי "לית אתר דפנוי מניה", כדברי המקובלים או כדברי התלמוד בברכות (י, א) "הני חמשה ברכי נפשי כנגד מי אמר דוד, לא אמרן אלא כנגד הקב"ה וכנגד נשמה, מה הקב"ה מלא כל העולם, אף נשמה מלאה את כל הגוף", ודבריהם ברור מללו, שהקב"ה הוא החיות של כל העולם כולו, כשם שהנשמה היא חיותו של כל הגוף, ובכן רחוקה היא היהדות מן השיטה הראשונה, אבל, כמובן, עוד הרבה יותר היא רחוקה מהשיטה השניה החותרת את כל יסודי הדת בכלל, כי לפי זה אין בחירה, אין השגחה ואין שכר ועונש וכדומה, ושיטת היהדות גופה הוסברה באופן מאד נעלה במאמר חז"ל הנ"ל "הקב"ה מקומו של עולם ואין עולמו מקומו", זאת אומרת, כי תחת אשר שיטת הפנתהיזמוס אומרת כי השם הוא בתוך העולם, אומרת היהדות להיפך, כי העולם הוא בתוך השם, אבל העולם לגבי השם הוא רק פרט מהכלל הגדול והנורא מאד.

751

752והנה אם אמנם אי אפשר לראות בראיה שכלית את השם הגדול והנכבד שהוא מחוץ להעולם, אבל את השם שבתוך העולם אפשר אמנם לראות היטב גם בהשכל לבד.

752

753לו חסרנו אחד החושים.

753

754נצייר נא לעצמנו, איך היה נראה לנו הארץ, לו נוצרנו כולנו בלי חוש הראיה, זאת אומרת, שכל בני האדם אשר על האדמה היו עיוורים מלידה ומבטן.

754

755והציור הזה אמנם מה קשה הוא, אם כי גם עתה יש אשר נעצום את עינינו ובכל זאת עולם כמנהגו נוהג, כי אמנם אז, אם עינינו אינן רואות ברגע זה, אבל הלא ראו כל הימים מקודם, וזה כבר די לתת לנו מושג נאמן מכל הדברים העוטרים אותנו סביב, סביב, ואם גם נתאמץ בכל כוחתינו לתאר לנו חשכת עולמים, גם אז יעמדו כמו חי לפנינו כל המרחביה אשר ראינו בחיינו אלף אלפים פעמים.

755

756ואם תאמרו לשאול להעיוור מלדה ומבטן, שהוא יגיד לכם, איך הוא מצייר לעצמו את העולם, גם ממנו אין מביאים ראיה בנדון זה, כי אם אמנם הוא בעצמו אינו רואה, אבל אלפי אלפים אנשים אחרים רואים בעדו. גם הוא יודע בידיעה ודאית, כי יש שמש מחממת ומאירה, גם הוא יודע, כי יש שמים וכוכבים ומים רבים, נהרות וימים, עולם גדול ורחב ידים מאד, ובריות לאין מספר, אף אם הוא בעצמו לא ראה כל זאת מעולם, וכל כך התרגל בידיעת אלה, עד שכל מחשבותיו ותהלוכות חייו סובבות הולכות על יסוד הידיעות הללו.

756

757אמנם אחרת, לגמרי אחרת, היתה לו כל האנשים כולם היו עיוורים מלידה ומבטן, ולא היה ממי לשאול וממי ללמוד, כי אז כל אחד היה יודע מהארץ רק את המקום אשר דרכה כף רגלו בו, וממעל להם היה יודע כל אחד רק את המרחב, אשר ימשש בידיו, והתאור הצר הזה היה מקצר בודאי את כל ההשגה שלנו עד לאפס, ומכל החכמות והידיעות, שרכש המין האנושי, מימות עולם עד היום הזה, לא היה באופן זה אף החלק היותר קטן.

757

758ואם תשאלו למאי נפקא מינה כל זה, הלא תהילה לא-ל, שהדבר הוא לא כך והשי"ת חנן לנו בחוש הראיה, ולמה לנו לחקור חקירות משוללות כל מציאות כאלה? אך באמת הננו באים בזה, רק בשביל חקירה אחרת, שאמנם זו כבר נוגעת לנו הרבה מאד.

758

759כי אמנם מתוך ציור הנ"ל אפשר לנו לעשות ציור אחר הלא הוא הציור של מה היה:

759

760לו נוסף לנו חוש ששי.

760

761הן אנו יודעים את העולם רק במדה כזו, שהוא בא במגע ומשא עם חמשת חושינו, חוש הראיה, חוש השמיעה, חוש הריח. חוש הטעם וחוש המשוש, אבל מי יודע, אם כל זה איננו רק חלק קטן, מעט מזעיר, מן העולם הגדול הבלתי בא במשא ומתן עם חושינו אלה? מי יודע אם אין חסרים לנו עוד הרבה חושים, כדי להשיג בהשגה אמיתית את העולם ומלואו?

761

762ואמנם ברור הוא בלי ספק, כי גם אם היה לנו לכל הפחות רק עוד חוש ששי נוסף על חמשת חושינו הנ"ל, כי גם אז היה מקבל העולם אצלנו צורה חדשה לגמרי.

762

763למשל, הכל יודעים עכשיו, כי כל אשר בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, כל הדברים אשר בקרבנו ולפנינו וסביבותינו מלאים כח נעלם ונסתר, אשר על ידו יצאו כל המעשים מכח אל הפועל, ולכח הזה נקרא כח האלקטרי, הוא הכח המושך שיש לכל הטבע כולו, אבל הן את הכח הזה לא נראה ולא נשמע, לא נריח ולא נטעם. ומכל שכן שאי אפשר למשמש זאת בידים, ועל כן עברו כמה אלפים שנים על האדם ולא ידע כלל מזה, אך במקרה נודע הדבר באופן פרטי ועתה גם בר בי רב דחד יומא יודע, כי בכל מקום אשר הוא פונה, הוא נתון בידי כוחות מושכים שונים, אשר לית אתר דפנוי מהם.

763

764והאם גם המשל הזה לבד לא יספיק לנו להראות באופן בולט, כי לכל הפחות חסר לנו עוד חוש ששי כדי להשיג עוד הרבה כוחות נעלמים בתבל.

764

765אבל באמת גם מה שקוראים הטבעיים "כח המושך" הוא רק לשבר את האוזן, המה מבארים איזה "מדרש פליאה" ע"י "מדרש פליאה" אחר. רואים המה בעולם הרבה דברים בלתי מובנים לגמרי והמה מתרצים את כל הקושיות במלה אחת, שגם היא בלתי מובנה כלל וכלל. אמנם יודעים הם כי כל החזיונות התמוהים מאד, באים מכח המושך, אבל מהו כוח המושך אם לא שוב "מדרש פליאה", שלית נגר ובר נגר דיפרקינהו.

765

766ואמנם הכח הזה, כח המושך כפי שקוראים אותו מעיד ביותר, כי "הקב"ה מלא כל העולם" ו"לית אתר דפנוי מניה". זהו ה"מקומו של עולם" ה"מחיה את כולם" ולא רק לנו יש נשמה, אך גם לכל הדומם והצומח יש נשמה, ואין שום דבר מת במציאות, הכל חי, והנשמה של כל העולם כולו זהו הקב"ה, שהוא נשמת העולם.

766

767נקרת הצור.

767

768גם בהאבן המת אשר אנו דורכים עליו ברגלינו באופן כל כך גס, גם בו יש לראות את אלהים חיים, אם רק נחפוץ לראות כראוי, כי הכל יודעים עכשיו, שגם האבן הקשה כל כך הנראה כאילו נעשה מחומר אחד אשר לא יכיל בקרבו כל חלל וכל נקב, הנה באמת גם הוא מלא נקבים נקבים, חלולים חלולים מראשו ועד סופו, גם הוא באמת מחובר מחלקים קטנים שבקטנים, אשר העין אינה יכולה לראותם גם בזכוכית מגדלת מרוב קטנותם, וכל חלק וחלק הוא דבר שלם בפני עצמו, וכל הסיבה, שהחלקים אינם מתפוררים ונשמטים אחד אחד לעברים שונים, הנה הסיבה בזה הוא שוב אותו הכח, שנקרא כח המושך, וכל חלק מושך את חברו, ורק הכוח הזה הוא המאסף לכל המחנות לכלכלם יחד, כאילו היו כולם מ"עור אחד" וא"כ גם האבן המת הזה, חי את חייו גם לו יש נשמה, וגם הנשמה הזו היא נשמת אלהים חיים כמובן.

768

769וכששאל משה להקב"ה "הראני נא את כבודך", הנה השיב לו הקב"ה בפשטות נמרצה "הנה מקום אתי", כדברי חכז"ל "הקב"ה מקומו של עולם", ואם תרצה להוכח מזאת, הרי אתה אפשר להוכח זאת גם מזה "ושמתיך בנקרת הצור", גם הצור חלמיש שאתה רואה הנה הוא מלא נקרות, נקבים מראשו לסופו, ומי הוא המחזיק אותו שלא יתפורר לרסיסים, זהו רק סיבת כל הסיבות, סיבות ה"הנה מקום אתי" "הקב"ה מקומו של עולם", כנ"ל, ואם אין אנו רואים זאת, הוא רק מפני התבלול שעל עינינו "ושכתי כפי עליך עד עברי" הכף של הקב"ה ה"מכסה טפחיים ומגלה טפח" ועוד פחות הרבה מטפח, אבל "והסרתי את כפי" אז "וראית את אחורי ופני לא יראו", כי כאמור "הקב"ה הוא מקומו של עולם, ואין העולם מקומו". או כדברינו לעיל, שהעולם נמצא בתוך השם ואין השם בתוך העולם לבד, והאלהות שבתוך העולם הוא רק מעט מן המעט של האלהות המלא מן העולם ועד העולם, זהו רק בבחינת אחוריו של ד', אך יש עוד פנים שעל זה נאמר "כי לא יראני האדם וחי".

769

770קרנותיו קודמין לפרסותיו.

770

771אבל סוף דבר הכל נשמע, כי היראה היא באמת מלתא זוטרתא, שאפשר לבוא אליה מתוך מלה אחת של "ועתה", להתחיל, להביט על הכל מחדש ממש, וכל החסרון הוא רק מצד הרגל החושים, שאינם מניחים להראש לעמוד ולהתבונן. ואמנם הקרבן שנחוץ לנו להביא הוא ממש אותו הקרבן של אדם הראשון, שהוא היה הראשון, שהרגיל אותנו לאמר על הכל "דרכו של עולם כך הוא", וכשעשה תשובה הנה לפי דברי חכז"ל (שם במס' ע"ז) "הביא קרבן שקרנותיו קודמין לפרסותיו" הקרנים המה בראש, אבל הפרסות המה דוקא במקום הנמוך יותר, במרחק קיצוני מהראש, ודא עקא, כי כל האנשים באים קודמים בהפרסות, ומתרגלים להביט על הכל מנקודת השקפה נמוכה מאד, מנקודת החושים לבד, וכשבאות הקרנות, כשמתעורר השכל, אזי כבר נעה הכל להרגל, ל"דרכו של עולם כך הוא" אבל לו יכולנו באמת להקדים את הקרנים אזי היינו רואים עולם אחר לפנינו, אזי היינו שומעים באמת את הקול האחד והמיוחד ההולך מסוף העולם ועד סופו "שובה ישראל עד ד' אלהיך".

771

772יט. שובה ישראל
"שובה ישראל עד ה' אלהיך" (הושע יד, ב).

772

773חדש ימינו כקדם.

773

774הלשון "שובה" מדבר בעדו, כי הנביא אינו דורש ממנו רק שנשוב שוב להדרכים הקדמונים, שרק המה היו בבחינת דרך הישר.

774

775כל עיקרה של התשובה הוא "השיבנו ד' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם" (סוף איכה), זאת אומרת, כי אם רוצים אנו בתשובה שלמה, עלינו לשוב ולהיות כקדם, כמו שחיו אבותינו וזקנינו "שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך" (דברים לב, ז).

775

776ואמנם למרות דברי הקהלת (ז, י) "אל תאמר מה היה, שהימים הראשנים היו טובים מאלה", הננו מוכרחים להודות בדאבון לב גדול את הדברים, שהננו אומרים זה כשבועים מדי יום ביומו:

776

777"אשמנו מכל עם בושנו מכל דור ודור" (בסליחות).

777

778זאת אומרת, שאם אמנם לא כצעקתה כך הוא, וגם היום איננו חלילה העם היותר גרוע, אבל בזה "אשמנו מכל עם", בזה, ש"בושנו מכל דור ודור", כי בעוד, שכל העמים עולים במעלתם המוסרית במעט או הרבה מדור לדור, כי סוף סוף אי אפשר לדמות את הגוים של עכשיו להגוים שהיו לפני אלפים שנה, הנה אנחנו להיפך, מדור לדור הננו יורדים מטה מטה, ומדור לדור עלינו לאמר ולשנן את הפזמון "אם הראשונים כמלאכים אנו כבני אדם ואם הראשונים כבני אדם אנו כחמורים ולא כחמורו של ר' פנחס בן יאיר" (ע"פ שבת קיב, ב). ו"הראשונים" נחשבו אצלנו לא רק אלה, שחיו לפני אלפים שנה, אך גם אלה שחיו לפני איזה דורות מקודם.

778

779לכל העמים יאדמו פניהם מבושה, כשמזכירים להם את זקניהם לפני אלפים שנה, ואילו אצלנו הוא להיפך, בושה וכלמה תכסה את פנינו כשמזכירים לנו את הנכדים שלנו, כי על כן בעוד שלכל העמים אם נאמר להם שיחודשו ימיהם כקדם, יחשבו זאת להקללה היותר נמרצה, הנה לנו הדברים "חדש ימינו כקדם", זוהי תכלית כל תפלותינו, ובזה הננו מבטאים את מרום פסגת תקותנו באופן שאין למעלה מזה.

779

780ואמנם הדברים "בושנו מכל דור ודור" המה לדאבוננו הרב, לא רק מליצה, בעלמא, אך דברים כהויתם.

780

781הננו מוכרחים להתביש, למשל, לא רק לעומת הת"ח, הצדיקים והנדבנים שלפנים, אך גם לעומת העמי הארץ, הרשעים והכילים שלפנים.

781

782כי אמנם אם רוצים אנחנו לדעת בדיוק את ערכם של אלה האחרונים בדורות הראשונים, אזי אי אפשר לנו ללמוד זאת מחלק האגדה, שהרבה דברים נאמרו רק ברמז וסוד "ואין למדין מן האגדות", אכן ההלכה הרי אי אפשר לכחש, שאין בה מתפארת המליצה וממנה הרי אפשר לדעת אל נכון, איך נראו בדורות האלה העמי הארצות, הרשעים והכילים.

782

783עמי הארץ לפנים.

783

784אם תרצו לדעת את ערכם של עמי הארץ לפנים ראו נא את הסוגיא בשבועות (ה, א) "גופא, מנין שאינו חייב אלא על שיש בה ידיעה בתחלה וידיעה בסוף והעלם בינתים, תלמוד לומר, ונעלם, ונעלם, שני פעמים, דברי ר"ע, רבי אומר אינו צריך, הרי הוא אומר ונעלם, מכלל דידע והוא ידע - הרי כאן שתי ידיעות, אם כן מה תלמוד לומר, ונעלם, לחייב על העלם טומאה ועל העלם מקדש. - וכו' - אלא אמר אביי קסבר רבי, ידיעת בית רבו שמה ידיעה, א"ל רב פפא לאביי, אלא דקתני, אין בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף, מי איכא דלית ליה ידיעת בית רבו? א"ל, אין משכחת לה בתינוק, שנשבה לבין הנכרים". והדברים ברור מללו, שאז לא נמצא בכל בית ישראל אף אחד דלא היתה ליה ידיעת בית רבו ולא למד מעולם דיני טומאה וטהרה, רק מי שהיה תינוק שנשבה בין העכו"ם. ובצדק נוכל להתפלל הלואי שיהיו לנו עמי הארץ שלפנים, כי אמנם גם אלה היו חשובים יותר מהרבה תלמידי חכמים של היום; בין כל עמי הארץ שלפנים לא נמצא אף תינוק אחד שלא היתה לו ידיעת בית רבו, ואילו אצל הת"ח של היום כמה תינוקות נמצאו, שלא רק שלא למדו את דיני הטומאה וטהרה, אך בכלל לא למדו את ה"נקודות השחורות"...

784

785הה! מי יתן לנו את עמי הארץ לפנים ונרכיבם אלופים לראשינו...

785

786הרשעים שלפנים.

786

787אם תרצו לדעת אם הרשעות, כיבכול, של הרשעים הקודמים למדו נא את המשנה בחולין (מא, ב) "השוחט לשם עולה, לשם זבחים, לשם אשם תלוי, לשם פסח, לשם תודה, שחיטתו פסולה - וכו' - השוחט לשם חטאת, לשם אשם ודאי - וכו' - שחיטתו כשירה" ועי' ברש"י שנתן טעם על זה בלשונו הזהב "דהא חטאת לאו בנדר ונדבה אתי, והא לא חשו רבנן, דלמא מאן דחזי סברי מחויב חטאת הוא, דהא קלא אית ליה, דמי שבא לפניו דבר עבירה בשוגג, אינו מחפה עליה כדי שיתביש ומתכפר לו". הרי שהיה ברור להם הדבר, שאין אף אחד מישראל, שיעבור עבירה לו גם בשוגג ויחפה על הדבר, ועל היסוד הזה בנו הלכה שלמה. ומה גדול הוא המרחק בין הרשעים לפנים להצדיקים של היום, הרשעים לפנים גם כשקרה להם אסון ועברו עבירה בשוגג הלכו ופרסמו זאת ברבים, כדי שיתבישו ויתכפרו להם, ואיפה נמצאו אנשים כאלה גם בין הצדיקים של היום שיעשו כזאת.

787

788ואת דרכם של הרשעים לפנים אפשר ללמוד גם מן המאמר הזה "תניא אמר ר"ש, בדין הוא שתהא מנחת חוטא טעונה שמן ולבונה, שלא יהא חוטא נשכר, ומפני מה אינה טעונה שמן, שלא יהא קרבנו מהודר, ובדין הוא שתהא חטאת חלב טעונה נסכים, שלא יהא חוטא נשכר, ומפני מה אינה טעונה, שלא יהא קרבנו מהודר" (סוטה טו, א ומנחות ו, א) ואנו רואים מזה, שגם על הרשעים דזמנם היתה המצוה חביבה כל כך, עד שכשרצו לקנסם בעד רשעתם, לא קנסו אותם בממון, כי זה לא נחשב אצלם לכלום, לעומת הקנס של "לא יהא קרבנו מהודר", ואילו היום גם הצדיקים גופא יש שיותרו בנפש חפצה לא רק על ההידור מצוה, אך גם על המצוה גופה ובלבד שלא יסבלו חסרון כיס.

788

789הה! מי יתן לנו שוב את הרשעים לכל הפחות שלפנים...

789

790הכילים לפנים.

790

791וגם את הכילים לפנים אפשר להכיר עפ"י דברי חז"ל אלה: "כתוב בספר בן סירא, כל ימי עני רעים, והאיכא שבתות ויו"ט? כדשמואל, דאמר שמואל, שנוי וסת תחלת חולי מעים" (כתובות קי, ב). שאם אמנם דבר זה אינו נוגע להלכה, אך עכ"פ מקושית הגמרא כל כך בתמימות "והאיכא שבתות ויו"ט", אפשר לנו לקבל מושג נכון גם מהכילים בזמנם, שהרי כנראה לא עלה כלל על דעתם, שהעני ימצא בקהילה של כילים וקמצנים, שאינם נותנים לשום דבר שבצדקה, והעני רועב לא רק בחול, אך גם בשבתות ויו"ט, ואיננו סובל כלל משנוי וסת, כי אין לו כלל במה לשנות את וסתו. לא עלה זאת על דעתם, פשוט מפני שהדבר לא היה כלל במציאות, ואף בהקהילה של קמצנים היותר גדולים לא היה שום הבדל בשבתות ויו"ט בין עני לעשיר ולא נכר כלל אז שוע לפני דל, כי הכל התענגו אז "במאכלי ערבות, מיני מטעמים, במלבושי כבוד זבח משפחה". ואילו עכשו אנו רואים גם בקהלות של נדבנים ובעלי צדקות, שהעניים מחכים בביהכנ"ס וביה"מ בשבתות ויו"ט, שאחד מבעלי המזרח יזמינם לשולחנם, מחכים ומחכים ויוצאים בפחי נפש.

791

792הה! מי יתן לנו לכה"פ את הכילים והקמצנים שלפנים...

792

793וזהו אשר אמרתי, כי לא רק, שאין לנו הת"ח, הצדיקים והנדבנים שלפנים, אך גם העם הארץ, הרשעים והכילים שלפנים ג"כ כבר קשה למצוא.

793

794בושנו מכל דור ודור...

794

795בכל שנה שובה חדשה.

795

796ואמנם את דברי הנביא "שובה ישראל" אנו קוראים כבר זה הרבה יותר מאלפים שנה, אבל בכל שנה ושנה מקבלים הדברים האלה פרוש חדש לגמרי. ואם אומרים אנחנו השתא "שובה ישראל", הנה אין כוונתינו בזה לאמר, שנשוב לתקופת הנבואה בישראל, זהו כבר אידיאל גדול יותר מדאי, ו"תפסת מרובה לא תפסת", אך שלכל הפחות נשוב להתקופה של איזו עשרות שנה לפנים, כי לצערנו אנו פוחתים והולכים במובן הרוחני משנה לשנה.

796

797כי בעוד שלפנים היו נוסעים רק על חמורים והחמור משרך את דרכו כידוע, ועל כן גם כשסרו והלכו מדרך הישר הלכו בעצלתיים והתשובה לדרך הישר היתה קלה עליהם, הנה עכשיו, שהכל יכולים לעשות "קפיצת הדרך" על ידי מסלת הברזל, ואוירונים וכדומה, הנה גם הנסיעה מדרך הישר נעשה ג"כ ברעש גדול, וע"כ הננו עומדים כל כך מרחוק מדרך הישר, ו"השובה ישראל" מצלצל אצלנו כעת בנגון כל כך מוזר.

797

798ספורי אבות.

798

799"למנצח לבני קרח משכיל, אלהים באזנינו שמענו אבותינו ספרו לנו" (תהילים מ״ד:א׳-ב׳). ואמנם זהו ההבדל בין ה"משכילים" לפנים לה"משכילים" של היום, המשכילים לפנים אם גם לא מלאו את כל מה שאבותינו פקדו עלינו, אבל לפחות שמעו בתשומת לב, שמעו באזניהם את מה ש"אבותינו ספרו לנו", ואילו ה"משכילים" של היום - ומי איננו כעת משכיל - שומעים אמנם את כל מה הניתן להשמע ומה שאינו ניתן להשמע, שומעים את כל הספורים ואגדות מני קדם, ורק את מה ש"אבותינו ספרו לנו" אינם רוצים לשמוע בשום אופן. ואמנם רבותא גדולה קמשמע לן הבני קרח משכיל, ואם כי חכז"ל אומרים, שהבני קרח לא מתו, אבל סוף סוף הננו רואים איך שהולכים וגועים לעינינו.

799

800ואמנם אשרי אזן ששמעה את ספורי אבותינו הקדמונים, שקסם הוד היה שפוך עליהם וריחות נחוח של גן עדן מקדם נשמע מהם, ועל מה החלפנו את ספורי אבותינו אלה? מי יביא לנו חליפתם ומי יביא לנו תמורתם?

800

801האגדה על דבר פטירתו של משה.

801

802אגדה אחת מאגדות אבותינו הקדמונים אספר לכם כעת, זו היא האגדה הנפלאה המספרת לנו מהרגעים האחרונים של משה רבנו הגדול לפני מותו, ואתם קימו לפחות הפעם את הדברים "אלהים באזנינו שמענו אבותינו ספרו לנו", ואולי תוכלו מזה ללמוד הרבה.

802

803הלא כה מספרת לנו האגדה (ע"פ ילקוט שמעוני פרשת וילך רמז תתק"מ ודברים רבה פ"ט דה"ט) "באותה שעה - ששמע משה את הגזרה שנגזרה עליו - אמר משה לפני הקב"ה, רבונו של עולם אם אין אתה מכניס אותי לארץ ישראל הנח אותי כחיות השדה, שהן אוכלין עשבים ושותין מים וחיין ורואין את העולם, כך תהא נפשי כאחת מהן. א"ל רב לך. אמר לפניו, רבונו של עולם, ואם לאו הניח אותי בעולם הזה כעוף זה, שהוא פורח בכל ד' רוחות העולם ומלקט מזונו בכל יום ולעת ערב חוזר לקנו, כך תהא נפשי כאחד מהן, א"ל רב לך - וכו'. אמר לפניו, רבש"ע, יטול יהושע ארכי שלי ואהא חי, אמר לו הקב"ה, עשה לו כדרך שהוא עושה לך, מיד השכים משה והלך לביתו של יהושע, נתירא יהושע ואמר, משה רבי בוא אצלי, יצאו להלוך, הלך משה לשמאלו של יהושע, נכנסו לאהל מועד, ירד עמוד הענן והפסיק ביניהם, משנסתלק עמוד הענן הלך משה אצל יהושע ואמר, מה אמר לך הדיבור? אמר לו יהושע, כשהיה הדבור נגלה עליך יודע הייתי מה מדבר עמך? באותה שעה צעק משה ואמר מאה מיתות ולא קנאה אחת ושלמה מפרשה כי עזה כמות אהבה קשה כשאול קנאה".

803

804ואמנם מה יפה ועשירה היא אגדה זו כשהיא לעצמה, בה אנו רואים כמו חי לפנינו את משה רבנו לפני מותו, כשהוא עומד על הר העברים וקרן עור פניו כאור שבעת הימים והוא רואה מחד גיסא את "ארץ חמדה טובה ורחבה", ארץ ישראל משאת נפשו, ומאידך גיסא את ה"ששים רבוא" יהודים העומדים שם בעמק ומסתכלים בזיו פניו המלאות הוד עלומים, מסתכלים עליו ברוח נכאה בהרגישם כי עוד מעט ואיננו, והוא גם הוא מסתכל עליהם ומה קשה לו פרידתו מהם. הן כל ה"ששים רבוא" האלה על ברכיו נולדו בארבעים שנות המדבר, והוא יודע לקרוא בשמות לכל אחד ואחד, ואז תקפה עליו תשוקת החיים מאד מאד, הוא החליט להתאבק עם המות ויעבור עליו מה, הוא הרגיש אז כי "טוב לכלב חי מן הארי המת", והעולם ומלואו נראו אלא הפעם בקסם חדש המושך אותו בחבלים נעימים, שבשום אופן אי אפשר לו להפרד מהם והוא טוען במרירות להקדוש ברוך הוא "הנח אותי כחיות השדה, הניח אותי כעוף זה" וכו' וכו', ואז יראה את העולם בעיני חיה ועוף ובלבד שיראה ולא יסתמו עיניו לנצח, לנצח, ואז יבוא בתור חיה ועוף במחנה ישראל ויראה את עמו האהוב שמסר נפשו עליו, אם כי הם ידמו כי חיה פשוטה או עוף פשוט לפניהם.

804

805ובעודנו הוא מתפלל ככה להשי"ת עומד כל "דור המדבר" ושומע זאת, עומדים כל המלאכים, שרפים ואופנים לפני כסא הכבוד ושומעים זאת "אראלים ומצוקים אחזו בארון" והכל מחכים בלב נפעם לראות מי ינצח את מי. אבל האל רחום וחנון נעשה לקנא ונוקם והוא משיב בקרירות גמורה על כל בכיותיו ותחנותיו במענה קצר "רב לך אל תוסיף דבר אלי". ואמנם "הצור תמים פעלו, כי כל דרכיו משפט", אבל בכל זאת מה נורא משפטו זה ומה קשה לו הדבר לקבל זאת באהבה, והוא מנסה עוד פעם את כחו בתפלה אולי יחוס, אולי ירחם והוא שואל עוד פעם "רבש"ע יטול יהושע ארכי שלי ואהא חי".

805

806ואמנם האמת נתנה להגיד, כי משה רבנו בעצמו לא האמין בדבר, שתפלתו זו תשמע. וקל וחומר הדברים, אם הקב"ה לא נתן לו רשות לחיות גם כחית השדה וכעוף השמים, מכל שכן שלא יניחו לחיות כאדם ממש, אם כי יהיה רק כתלמיד של יהושע, ואמנם, כאמור, הוא בעצמו לא האמין בכך, והוא מנסה זאת רק כ"טובע הנאחז בקש".

806

807ועמד כל "דור המדבר" תחת הר העברים וחכו בכליון עינם לתוצאת הדבר, ועמדו כל המלאכים, שרפים ואופנים ממעל להר העברים וחכו בכליון עינים לתוצאות הדבר, ולכולם היה "חדוש" נפלא כששמעו שהקב"ה מלא את בקשתו זו.

807

808נתעצבו מאד המלאכים מזה, כי הצוקים נצחו את האראלים, ושמחו מאד המצוקים על זה, כל דור המדבר רצו בשמחה רבה ללחוץ את ידיו של משה ולברכו ברכת מזל טוב, ברכת חיים ארוכים.

808

809ולבסוף? לבסוף אחרי שכבר ברכו אותו כולם בחיים ארוכים, בקש והתחנן אותו משה רבנו "מאה מיתות ולא קנאה אחת" ובעצמו מסר את נשמתו להקב"ה שנטלה בנשיקה ומשה מת בארץ מואב מול בית פעור...

809

810והיתכן הדבר? אם ניחא היה לו, למשה, לחיות גם כחית השדה וכעוף השמים, למה לא היה לו ניחא לחיות באופן שיהושע "יטול ארכי שלו", הלא משה רבנו היה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה!

810

811אבל לכל יש גבול וגם להעניוות של משה יש גבול "והאיש משה עניו מאד", הוא היה עניו מאד, אבל רק עד כמה שלא בטלה זאת לגמרי את ה"איש" שבו, ולמרות מה שתשוקת החיים היתה גדולה מאד אצלו, הנה יש ש"עזה כמות אהבה קשה כשאול קנאה". ו"מאה מיתות ולא קנאה אחת", כי מי שאיננו מרגיש קנאה רוחנית כלל, איננו עוד בגדר איש.

811

812האגדה הנ"ל והזמן הזה.

812

813ואמנם יפה ועשירה היא אגדה זו גם כשהיא לעצמה, אבל גם מוסר השכל רב יש ללמוד מנה, אם נרצה בכך, להזמן הזה.

813

814חז"ל אומרים (במדבר רבה פי"ט ד"ה כח) "משה הוא ישראל וישראל הוא משה", חיי משה המה סמל חיי העם כולו אמנם גם אגדה זו הננו רואים בעם ישראל, אך לא בתור אגדה, אלא במציאות ממש.

814

815אמנם תשוקת החיים לחיות חיי עם גדולה אצלנו מאד יותר מכל העמים החיים על פני האדמה, ורק כחה של תשוקה זו גרם לנו, שהננו מאריכים כל כך ימים. עמים אחרים במצבנו אנו כבר אבדו את עצמם לדעת ויצאה נשמתם, נשמת עמם, ונתערבו בין הגוים ולא נודע כי באו אל קרבם כלל. אבל אנחנו אמרנו תמיד "נהיה כחיות השדה, שהן אוכלין עשבים ושותין מים וחיין ורואין את העולם", "נהיה כעוף זה, שהוא פורח בכל ד' רוחות העולם כך תהא נפשי כאחד מהן". ואמנם זה כאלפיים שנה כמעט, מיום שגלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו, שהננו חיים בין האומות חיים של חיות השדה ועוף השמים, הננו פורחים בכל ד' רוחות העולם וגם לעת ערב איננו שבים לקיננו "ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה". ודמנו מותר לכל כדם חיה ועוף, וגם מצות כסוי הדם איננה נוהגת בנו, ובכ"ז לא אמרנו נואש ולא קצתה נפשנו בחיי בוז אלה, ושמחנו בחלקנו, שסוף סוף הננו רואים את העולם בתור עם מיוחד וחטיבה מיוחדת, בעוד שכל העמים בני גילנו כבר ספו תמו לנצח.

815

816סוף האגדה הנפלאה הנ"ל.

816

817אבל מה אנו רואים עכשו? הננו רואים כעת את סוף האגדה הנפלאה הנ"ל.

817

818בארצות שונות וביחוד בארצות המערב כבר הננו חיים לא חיים של חיות השדה ועוף השמים, אך חיי אדם ממש, השגנו שם זכות אזרחים ממש והרבה יהודים הגיעו לגדולה באופן היותר נעלה, אבל דוקא שם נתקיימו הדברים שנטל ארכי שלנו מאתנו ונתן לאחרים, נתן לגוים שכנינו.

818

819הן אנחנו היינו מאז ומעולם המורים של כל גויי האדמה, אבל בדאבון לב עלינו להודות כי הם, הם נטלו כעת ארכי שלנו.

819

820הן אנחנו היינו הראשונים שנקראו בשם בני אל חי, ועתה הננו הראשונים המתכנים בשם בני בלי דת, וסוד ידוע הוא לכל כעת, כי כל המתכנים בארצות המערב בשם בני בלי דת המה יהודים ונעשה שם יהודי ושם בן בלי דת לשמות נרדפים.

820

821אנחנו הננו ה"עם הספר" הידוע, אבל חרפה היא להגיד שבני הבריטים וההולנדים בקיאים בהספר שלנו, ספר הספרים, הרבה יותר מבנינו אנו.

821

822אנחנו, רק אנחנו, שמענו על ההר סיני את ה"זכור" ואת ה"שמור" על דבר השבת, שהיתה חמדה גנוזה להקב"ה ולא מסרה זאת לשום אומה ולשון רק לנו, האומה הישראלית, ולבסוף יש הרבה מן הגוים ששובתים כעת גם ביום השבת וגם ביום הראשון, אבל מה רב היהודים, שאינם שובתים ואין להם מנוחה כלל וכלל.

822

823אנחנו היינו העם המצטין ביותר מכל העמים בצניעותו, וגם השונאי ישראל היותר גדולים היו מודים, שאין כעם ישראל גוי אחד בארץ המצוין בטהרת המשפחה שלו, אבל גם זאת נטלת ממנו כעת וכבר שומעים אנו לחרפתנו, כי הגוים מרננים, שברחובות היהודים בערי המערב הגדולות, אי אפשר לאיש ישר ללכת בהם מפני הפריצות.

823

824אמנם ת"ל, גם עכשיו עדיין הרוב שלנו עודנו רד עם אל, אבל מי איננו רואה את הליברטריום הנפלא המתהוה לעינינו המהפך את היהדות המזרחית על ידי ההגירה הגדולה ליהדות מערבית, ואת היהדות המערבית ליהדות של אפס ועוד יותר פחות מאפס.

824

825ובין כה וכה מה גדולה היא הבושה והחרפה, כשעלינו לשמוע את קול רב החובל הטוען ליונה ולכנסת ישראל הנמשלה ליונה:

825

826"מה לך נרדם, קום קרא אל אלהיך".

826

827המה, בני אדום ובני ישמעאל, כבר מגידים לנו מוסר והמה צריכים כבר להקיץ אותנו בקול, שנקום לעבודת הבורא "קום קרא אל אלהיך", המה מתפלאים עלינו, אם כל עם ועם קורא לאלהיו, מדעו אין לכנסת ישראל, שנמשלה ליונה, את אלהיה היא.

827

828רק מה נוראה היא החרפה כשהם נטלו את הארכי שלנו, אבל מה עלינו לעשות במצב שכזה, האם נקרא כמשה רבנו בשעתו "מאה מיתות ולא קנאה אחת"?

828

829אבל הקב"ה אומר "כי לא אחפוץ במות המת, כי אם בשובו מדרכו וחיה", והנביא מפרש זאת באמרו:

829

830שובה ישראל.

830

831ועלינו רק לשמוע לקול הנביא הזה הקורא לנו גם היום!

831

832שובה ישראל!...

832

833כ. עד ד' אלהיך
לשבת שובה

833

834"שובה ישראל עד ד' אלהיך, כי כשלת בעונך. קחו עמכם דברים ושובו אל ד' (הושע יד, ב-ג).

834

835בלתי רשעים ועובדי ד'.

835

836גם כל אלה "מחזיקי הדת" ו"שומרי הדת" די בכל אתר ואתר, שבאמת הנם מחזיקים במסורת אבות, על צד היותר נעלה וזהירים גם בכל מנהגי ישראל תורה, שמדקדקים בהם בכל תוקף ועוז, ולא עוד אלא ששמים לילות כימים על התורה - ממש הצדיקים בדורנו - גם להם פונה הנביא בכרוזו זה, ההולך מסוף העולם ועד סופו!

836

837שובה ישראל עד ד' אלהיך.

837

838כי אמנם אם בודאי אנשים ממין זה אינם במדרגת הרשעים, אבל כמה רחוקים הם מלהיות עובדי ד' באמת.

838

839עפ"י מה שכבר הביאנו במקום אחר את דברי הגרש"ז זצ"ל בה"תניא" שלו על הכתוב במלאכי (ג, יח) "ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע, בין עובד אלהים לאשר לא עבדו", שלכאורה היינו רשע והיינו לא עבדו, וכפל הלשון למה הוא בא? "כי גם איש יהודי, שלא עבר מימיו שום עבירה קלה, אף עבירה דרבנן בכלל, וגם קיים כל המצוות שאפשר לו לקיימן ותלמוד תורה כנגד כולם ולא פסיק פומיה מגרסא, אלא שאין עליו אור ד' המאיר על נפש אלקית, מפני שאין יצרו עומד לנגדו לבטלו מתורתו ועבודתו ואין צריך ללחום עמו כלל, כי חזק עליו ההרגל, שנעשה אצלו לטבע, אף על פי שאיש כזה בודאי אינו בכלל רשע, אבל הוא בכלל שלא עבדו" (ע"פ תניא ח"א פט"ו), ודבריו כנים ואמתים בודאי, כי כשם ש"עכו"ם בזמן הזה לאו עובדי עבודה זרה הם אלא מעשה אבותיהם בידיהם", כן אי אפשר לכנות עובדי ד', אלה שרק מעה אבותיהם בידיהם, מצות אנשים מלומדה.

839

840וכמה רחוקים הם כל בעלי "מחזיקי הדת" ו"שומרי הדת" שבזמננו מלהיות עובדי ד' באמת. המה מחזיקים במסורת אבות, אבל "מעשה אבותיהם" בידיהם אין זה שבח גדול.

840

841כי כשם שהרכוש החומרי הבא בירושה איננו מצליח כלל, כמאמר העולם, ורק הרכוש הבא על ידי עמל ויגיעה מתקיים על פי רוב, כן גם להרכוש הרוחני הבא בירושה אין הצלחה מרובה, אם לא יוסיף על זה מדיליה תוספות מרובה על העיקר.

841

842ולזה נאמר "אשרינו מה טוב חלקנו, ומה נעים גורלנו ומה יפה ירושתנו", זאת אומרת, שאם אמנם "מה יפה ירושתנו", אבל ראשית כל צריך להיות "מה טוב חלקנו", חלקנו גופא, שבא אלינו ע"י עמלנו ויגיעתנו.

842

843ועל כן נאמר "אלהי אברהם, אלהי יצחק ואלהי יעקב", שכל אחד ואחד מהם הוסיף מדיליה על האלהות שהיה לו בירושה מאביו.

843

844וגם אנו אומרים "אלהינו ואלהי אבותינו", לאמר, כי אין אנו רשאים להסתפק רק באלקי אבותינו לבד, אך נחוץ לבוא גם למדרגת "אלהינו".

844

845ולא לחנם מזהירה לנו התורה כמה פעמים בקדשים "לא תותירו ממנו עד בוקר", ללמדך, כי גם הקדשים לא ירצו אם הם באים רק מדאתמול, אבל דא עקא, כי כל הקדשים שלנו באים רק מטעם "כדאתמול" ו"כדאשתקד", ולא מטעם שלנו גופא.

845

846וגם לאלה פונה הנביא ואומר "שובה ישראל", אלה שנקראים בבחינת ישראל, בני עליה המעטים, גם אתם כמה רחוקים הנכם מדרך הישר, כמה רחוקים הנכם מ"עד ד' אלהיך", כי אי אפשר להסתפק באלהי אבות לבד, אך צריך להיות גם אלהיך והעיקר הזה הלא חסר מן הספר.

846

847"קחו עמכם דברים ושובו אל ד'", כי דא עקא, שהדברים שאנו מדברים אל ד' בבית הכנסת ובבית המדרש, נשארים שם תחת כותלי הבתים האלה. ואינם יוצאים לכתחלה ממקורות הלב, רק מן השפה ולחוץ לבד, אבל באמת צריך להיות "קחו עמכם דברים", את הדברים עלינו ליקח עמנו ממש בכל מקום שהננו פונים.

847

848התשובה מביאה לידי חזרת תשובה.

848

849"שובה ישראל עד ד' אלהיך", וביותר יתבאר הדבר עפ"י ההלכה בנדרים (כח, א וב') במשנה "הרי נטיעות הללו קרבן עד שיקצצו, טלית זו קרבן עד שתשרף, אין להם פדיון". ושם בגמ' "ולעולם? אמר בר פדא, פדאן חוזרות וקדושות, פדאן חוזרות וקדושות עד שיקצצו", ובר"ן שם "ומזה שמעינן לדיני ממונות, שהאומר לחברו לך חזק וקני שדה, נתונה לך מעכשיו עד שאלך לירושלים וחזר וקנאה ממנו קודם שעלה לירושלים, חוזר וזוכה בה מקבל, שכך אמר לו לעולם יהא שלך. עד שאעלה לירושלים". ואנו רואים מזה, דהלשון "עד" מביא גם בהלכה לידי חוזר חלילה "פדאן חוזרות וקדושות, פדאן חוזרות וקדושות" בלי קץ ותכלית, וכשאומר הנביא בכאן "עד" הוא ג"כ כדי ללמדנו דבר גדול בהלכות תשובה. -

849

850כי כשם שאומרים החכמים "תכלית הידיעה, שלא נדע" (בחינת עולם יג, ג), כן אפשר לאמר, תכלית התשובה היא הרגשת הממרחקים, זאת אומרת, שכל מה שהוא שב יותר בתשובה שלמה, הוא מרגיש יותר את עמידתו מרחוק מדרך הישר, ותכלית התשובה היא להיות חוזר בתשובה, חוזר חלילה וחוזר חלילה בלי קץ וסוף.

850

851"עד ד' אלהיך", זאת אומרת, שתמיד הנך עומד רק "עד", כי כל מה שתתקרב יותר לד', הנך מרגיש יותר את הריחוק, והנך מרגיש שוב את העד ולא עד בכלל. וזה הוא ביאור הדברים "ובקשתם משם את ד' אלהיך ומצאת", כי תמיד על האדם להרגיש, שהוא נמצא לגבי ד' משם ולא מפה.

851

852ויפה ביאר הגרש"ז מלאדי ז"ל הנ"ל את מאמר חז"ל בברכות (ה, א) "לעולם ירגיז אדם את היצה"ט על היצה"ר", כי הלשון "ירגיז" בא ללמדנו, כי עיקר כל העיקרים הוא ההרגשה, כי היצה"ט גופא, כיון שהאדם מתרגל בו והרגל נעשה טבע, הוא גופא נהפך למין יצה"ר, שע"כ נחוץ תמיד להרגיזו ולהקניטו, שלא יהיה לו, להיצה"ט, מנוחה אף רגע, ומי שיש לו הרחבת הדעת מהיצ"ט שלו, שמע מיניה, שכבר אין לו יצ"ט במציאות, כי "צדיקים אין להם מנוחה בעוה"ז".

852

853וזה הוא ביאור חכז"ל על הכתוב הנ"ל "בין עובד אלהים לאשר לא עבדו", שפרשו בזה "אינו דומה מי ששונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחד" (חגיגה ט, ב), כי אז בזמן חכז"ל היו רגילים כולם לשנות את פרקם מאה פעמים, וא"כ כששנה את פרקו רק מאה פעמים, כבר לא קיים את ה"לעולם ירגיז אדם יצה"ט על יצה"ר". כי כבר חסרה בזה ההרגזה, אם לא שילמוד לכה"פ מאה ואחד, אבל כמובן, כשיתרגל בזה גופא, הרי צריך שוב להרגזה וחוזר חלילה "ופדאן חוזרות וקדושות, פדאן חוזרות וקדושות" בלי קץ וסוף, זהו מה שאמרנו, כי כל תכלית התשובה היא מה שמביאה לידי חזרת תשובה.

853

854מדרגת הבינוני.

854

855באופן רגיל הננו מחזיקים את עצמינו לבינונים, התלוים ועומדים, אבל אם תרצו להטריח מעט בטובכם הרב לעיין ב"התניא" הנ"ל מה היא מדרגת הבינוני, אז אולי תשקיפו על עצמכם מנקודת השקפה אחרת, לגמרי אחרת. הגאון הנ"ל מראה שם בראיות ברורות, כי בינוני איננו נקרא מי שעבר בכל ימי חייו אף עבירה דרבנן אחת, כי הלא גם על עבירה מדברי סופרים נקרא רשע, וגם אם ראה את אחרים עוברים עבירה והוא לא מיחה, הרי הוא בכלל מי שיש בידו למחות ולא מיחה שנקרא רשע, וכל שכן כשביטל איזו מצות עשה, שעל זה דרשו חכז"ל את הדברים "כי דבר ד' בזה", וא"כ בינוני בודאי שמקיים הוא גם את המ"ע ד"והגית יומם ולילה", כי על כן אמר רבא על עצמו "כגון אנו בינונים" בספ"ט דברכות (סא, ב). והחילוק בין בינוני לצדיק גמור הוא רק בזה, שהאחרון הוא בבחינת "ולבי חלל בקרבי", שהיצה"ר כבר נאבד אצלו לגמרי והבינוני הוא במדרגת "ובערת הרע מקרבך", ותמיד הוא צריך ללחום עמדו כדי לבערו, והוא מדייק זאת מלשנא דגמ' גופא האומר "בינוני זה וזה שופטן", הנה לא אמר זה וזה שולטן, כי אם היה לו להיצה"ר חלילה שום שליטה עליו, שוב היה נחשב לרשע גמור, אך באמת היצה"ר הוא אחד השופטים שבקרבו, אבל מעולם אין הלכה כמותו, אך הלכה כדברי המכריע, זהו הקב"ה המכריע ביניהם. כמאמר חז"ל "אלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו". ואם כן יודעים אנו מדבריו מה היא מדרגת הבינוני, ואנן מה נעני אבתריה?

855

856אין חפוש אלא בנרות.

856

857וביחד עם הנביא ירמיהו עלינו לאמר:

857

858"נחשפה דרכינו ונחקרה ונשובה אל ד', נשא לבבנו אל כפים, אל אל בשמים".

858

859הנה כל מקום שנאמר חפוש אינו אלא בנרות כדאמרינן בפסחים (ז, ע"ד) "דכתיב, בעת ההיא אחפש את ירשלים בנרות", ואמנם כן נחפשה דרכינו בנרות.

859

860מספרים על הפילוסוף היוני דיוגניס, שהיה הולך תמיד, גם בעצם הצהרים, בעששית, והיה מחפש לכל עבר, וכשהיו שואלים לו את מה אתה מבקש? היה מרגלא בפומיה, את האדם הנני מבקש, וכשהיו שואלים לו שוב, למה לך עששית בצהרים? היה משיב, כי דא עקא, וגם עם עששית בצהרים אינני מוצא את האדם, שיהיה אדם באמת.

860

861אכן כך נוהג רק פילוסוף יוני, שהוא מחזיק רק את עצמו לאדם באמת. ומביט על כל שאר בני אדם מגבוה, אבל לא כך מנהגו של נביא האמת. גם הוא מבקש ומחפש את האדם, אבל הוא איננו מבקשו מבחוץ, אך מבפנים, כלומר, את האדם שבקרבו גופא. ואם על הפילוסוף היוני היו הכל מתפלאים עליו לאמר: "שרגא בטיהרא מאי אהני?" הנה אין להתפלא כלל על נביא האמת, כי הוא מבקש אמנם במקום אשר תמיד שורר שם חושך ואפלה נצחית, הוא מבקש במסתרי הלב, אשר שם לא יחדרו מעולם קרני השמש, והוא גם הוא מחפש בנר "אין חפוש אלא בנרות", הוא מחפש ב"ד' אורי", הוא מחזיק את נר ד' בידו והוא בודק עמדו את כל החורים והסדקים שבקרבו, בודק וחוזר ובודק, אך לדאבונו אין בזה הכלל של "יגעת ולא מצאת אל תאמין".

861

862העיקר חסר מן הספר.

862

863"נשא לבבנו אל כפים אל אל בשמים".

863

864כי מה אנו רואים אחרי החפוש המרובה במסתרי הלב, בהחורים וסדקים שבו, הננו רואים פלא גדול, כי אין לנו לב כלל. כלומר, אנו רואים שהלב שלנו איננו שלנו כלל, כי כשם שהקיבה שבנו איננה ברשותנו, כי היא מבקשת את תפקידה בלי הסכמתנו כלל, בין אם נרצה בכך ובין אם לא נרצה בכך, ככה גם הלב גופא איננו ברשותנו, עפ"י מאמר חכז"ל (ע"פ מדרש רבה תולדות פס"ז, ח) "צדיקים לבם ברשותם ורשעים מסורים ביד לבם", ומי מאתנו הוא בכלל צדיקים? וא"כ אין לנו לב כלל והעיקר חסר מן הספר, ומה הוא הפלא שאין אנו שומעים את הבת קול המכרזת לנו מסוף העולם ועד סופו: שובה ישראל, כי הלא לזה נחוץ ראשית כל להקדיש את הלב לשמים, והרי הלכה פסוקה היא, שאי אפשר להקדיש דבר שאינו ברשותו, ו"גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש, זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו" (בבא קמא סט, א), וכיון שאין הלב ברשותנו איך אפשר לנו להקדישו, כי על כן אם רוצים אנו לקיים את הכתוב "נחפשה דרכנו ונחקרה ונשובה אל ד'", עלינו לקיים ראשית כל את הפסוק הבא אחריו "נשא לבבנו אל כפים", זאת אומרת להכניס את הלב אל הכפים, שיהיה הלב בידנו וברשותנו, ואז רק אז נוכל לבא "אל אל בשמים".

864

865ואולי גם לזה קולעים דברי בעל המפטיר דהיום, באמרו "שובה ישראל עד ד' אלהיך", זאת אומרת, כי טרם שתכנס לטרקלין עליך לעבור את הפרוזדור, ועוד הרבה הרבה יש עליך לשוב גם עד ד' אלהיך, טרם שתבוא אל ד', לפני ולפנים, יש עליך עוד לעבור את השערים הרבים אשר אתה עומד כל כך רחוק מהם.

865

866וכבר רמז על זה משה רבנו באמרו "וידעת היום והשבת אל לבבך" (דברים ד, לט), כי ראשית כל עליך לשוב אל לבבך, שיהיה באמת לבבך, שיהיה לבך ברשותך.

866

867הספר והלב.

867

868"שובה ישראל עד ד' אלהיך, כי כשלת בעונך".

868

869אם רוצים אנו למצוא את הדרך תשובה בנקל, אז עלינו לשים לב לההלכה הקדומה והפשוטה כל כך - המשנה בבבא מציעא (כט, ב) "מצא ספרים קורא בהן אחד לשלשים יום, ואם אינו יודע לקרות גוללן". ואמנם על הלכה זו לא ישאל שום איש: "מנא הני מילי", כי מובנה היא היטב לכל בר דעת אף היותר קטן, כי אם לא יעשה זאת, אי אפשר יהיה לו לקיים מצות השבת אבדה, כי הספרים יושחתו לגמרי. אמת, שבמעשה לא הכל מקיימים זאת, מפני שלא הכל מוצאים אבדות, ולא כל המוצאים מקיימים מצות השבת אבדה, אבל כל אחד בשלו, בהספרים העומדים בארונו, מקיים זאת על צד היותר נעלה, ואף אלה שאינם יודעים לקרות, יודעים שעליהם לגוללם כדי שלא יופסדו.

869

870אבל ראו זה פלא, הנה לכל אדם, אף להאדם היותר גרוע, יש לו ספר מן המוכן, ספר יקר מאד, אשר יקר מכל הון דעלמא, ואשר אף הבור היותר גדול יכול לקרוא בו בנקל, הלא הוא הספר חיים שבכל אדם - הלב. אכן חדשים, שנים ושמטות יעברו ואת הספר הזה לא רק שאין אנו משתמשים בו לקראתו, אך אין אנו פותחים אותו גם לגוללו, ויש אנשים שבתיהם מלאים ספרים מן הקצה אל הקצה לאלפים ולרבבות ועל כל ספר וספר רשום "נומר", מדויק, וגם כשנקיץ להם באמצע הלילה מתרדמתם, יגידו בדיוק את "הנומר" מכל ספר וספר, אבל דוקא מהספר היותר יקר, ספר הלב - "מכל משמר נצור לבך, כי ממנו תוצאות חיים" - דוקא מהספר הזה המה מסיחים דעתם לגמרי. והן גם הספר הזה ככל הספרים, אם אינם קוראים בו וגם אינם גוללים אותו זמן כביר, הוא הולך ונפסד לגמרי.

870

871"נחפשה דרכנו ונחקרה ונשובה אל ד', נשא לבבנו אל כפים, אל אל בשמים", כי אמנם מה רחוקות הן אצל כל אחד הכפים מהלב, מה רחוקים הם המעשה מהמדרש, ההוראה מההלכה, הדיעבד מהלכתחלה, העובדות מהפרינציפים, המציאות מהדרכים של כל אחד ואחד.

871

872הן גם אצל האדם היותר פחות הרי יש לו מה בלבבו, הוא מרגיש ויודע במדה מרובה או מועטה את האסור והמותר, גם הוא חש בלבו לכל הפחות משהו מן המשהו מפרינציפי הצדק והיושר. אך דא עקא, כי רחוקות הן הכפים מהלב, גם מלבו גופא, ואין הוא מתנהג במציאות גם על פי דרכיו גופא.

872

873ואמנם "נחפשה דרכנו" - לא רק הדרכים של צדיקי הדור, אך גם רק את דרכנו אנו, בני אדם יושבי חושך וצלמות, גם אז ברור כשמש כי "ונשובה אל ד'", "נשא לבבנו", - גם את הלב היותר פשוט ומושחת - "אל כפים", גם אז נבוא בלי שום ספק "אל אל בשמים".

873

874נשיאת כפים ונשיאת הלב.

874

875"נשא לבבנו אל כפים, אל אל שבשמים".

875

876עוד ימים מועטים ונעמוד מעת לעת שלם בבית הכנסת ובכל רגע ורגע נשא את כפינו אל הלב להכותו "על חטא" "על חטא" "את הגלוים וידועים לנו ואת שאינם גלוים וידועים לנו", אבל יפה מתלוצץ על זה אחד הדרשנים, שבזה אנו מקיימים רק את הכתוב "על מה תכו עוד תוסיפו סרה". משל למה הדבר דומה, כשממלאים איזה שק בקש או בתבן, והשק נתמלא על כל גדותיו ואין באפשר עוד להכניס שם יותר, הנה מכים שם באגרוף כדי שיתכוץ המשא שבו ויהיה ביכולת להכנס שם עוד, וכך אנו נוהגים גם ביום הכיפורים, שבמשך השנה כבר נתמלא הלב חטאים על כל גדותיו, עד שכבר קצר המקום מלהכילם, הנה "על מה תכו", כל ההכאה למה היא באה, בשביל שיהיה ביכולת לקיים "עוד תוסיפו סרה". "צרור עון אפרים צפונה חטאתו", כל יוהכ"פ בא אצלנו רק כדי לצרור ולצפון היטב את החטאים של אשתקד, כדי להכין מקום להתגדר בעד חטאים חדשים, ו"המקום להתגדר" הזה מתחיל תיכף במוצאי יוהכ"פ עוד קודם ה"הבדלה".

876

877אכן אולי נחוץ היה לנו להתנהג להיפך, לא לעשות נשיאת כפים אל הלב אחת בשנה, אך אדרבא לעשות נשיאת הלב אל הכפים בכל השנה.

877

878והבדל גדול יש ביניהם. כשנושאים את הכפים אל הלב ומכים אותו, הנה הלב, שהיה דומה לאבן, מתקשה ומתכוץ עוד יותר ממה שהיה, כמו כל דבר דומם, שההכאה בו מועילה רק להתקשותו, אבל נשיאת הלב אל כפים זהו דבר אחר, לגמרי אחרת. זאת אומרת, כשכפיך נעשות לאגרוף רשע, אז ינשא לבך אל הכפים להכות אותן בשבט מוסר - כשעובר לפניך עני אומלל המבקש ממך רחמים, ובמקום לקיים את המצוה "פתוח תפתח את ידך", אתה מאמץ אותן בחזקה, ינשא נא לבך אליהן להכות אותן בהכאת הלב, אשר הכאתו תוכל רק להביא לך צרי מרפא לנשמתך החולנית מאד. וכשאתה לוקח את ידיך לעבור על ל"ט מלאכות שבת, הלא לב טהור ברא לך אלהים והלב דופק תמיד בלי הרף, ועליך להרגיש את הדפיקה הזו גם בידיך העוסקות בעברה, זו היא הדפיקה של "זכור ושמור בדבור אחד נאמרו", ומכל שכן כשאתה עושה בידים ממש את בניך ובנותיך לתנוקות שנשבו בין העכו"ם, איך לא תרגיש את הכאת לבך גופא הצועק אליך "ארור אשר לא יקים את התורה הזאת", "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך ושנתתם לבניך" ואם לב יש לך הרי אתה מוכרח לקיים את ה"ושננתם" וכדומה וכדומה.

878

879וזהו שכתוב (איכה ג, לט) "מה יתאונן אדם חי, גבר על חטאיו", בעוד שיש לך עצה פשוטה לזה וזהו העצה של "נשא לבבנו אל כפים" שהיא סגולה בדוקה המביאה תמיד "אל אל בשמים".

879

880בדיקה בה"אני מאמין".

880

881הנה כל אדם רגיל הוא למשמש בכיסו, לא רק בערב שבת עם חשכה כההלכה, אך גם בכל יום ובכל שעה, כל אדם רגיל תמיד לבדוק בספרי החשבונות שלו, אבל דוקא בהאוצר היותר יקר לאדם, בדבר שהוא יסוד היסודות ושורש השרשים של חייו - בה"אני מאמין" שלו, אין איש עושה "רויזיה" לבדוק היטב, היטב ולראות מזמן לזמן מה נשאר לו מ"אני מאמין".

881

882ובאמת מה רב טובה היתה מביאה הבדיקה בזה, הן גם האדם היותר מושחת, גם הוא אם היה מתנהג במעשה לכה"פ על פי "אני מאמין" שלו, על פי אמונת לבו, הנה בכל האופנים לא היה כל כך רע ומושחת, כפי שהוא באמת.

882

883הלא גם רוב השודדים והרוצחים הנה ה"אני מאמין" שלהם איננו מסכים לזה, שהרי אם יעשה להם אדם אחר כזאת המה מרגישים את ה"עולה" שבזה, אלא שאינם עושים "רויזיה" לה"אני מאמין" שלהם. וגם רובא דרובא מ"החופשים" אינם חופשים כל כך באמת בה"אני מאמין" שלהם כמו שחופשים המה במעשה.

883

884למשל, אם היו עושים "רויזיה" להאני מאמין שלהם כל אלה הבאים לכאן רק ל"הזכרת נשמות". אם מאמינים המה ב"הזכרת נשמות" הרי בעל כרחך מאמינים המה גם בהשארת הנפש, ואם מאמינים הם בנשמת חיים, הרי בע"כ מאמינים המה גם באלהים חיים, אבל האם מתנהגים המה עפ"י אמונה זו? אלא שאינם עושים "רויזיה" כלל לה"אני מאמין" שלהם ו"חיים בלי חשבון ומתים בלי ודוי..."

884

885וזהו שאמר "שובה ישראל עד ד' אלהיך, כי כשלת בעוניך", זאת אומרת, כי גם אם תשוב רק אל אלהיך, לה"אני מאמין" שלך לבד, גם אז תראה "כי כשלת בעוניך", עונות שהן עונות גם לך, גם לשיטתך, וכל החסרון הוא שאינך בודק את ה"אני מאמין" שלך כלל וכלל.

885

886"ולבך ידבר תהפוכות".

886

887וגם זה בכלל דברי הנביא באמרו "שובה ישראל עד ד' אלהיך"...

887

888הנה ידוע הוא הפתגם הישן "אם ההר אינו הולך אל מחמד, הנה מחמד הולך אל ההר", אבל במעשה אנו רואים הרבה פעמים להיפך, שהאנשים בוחרים יותר להמשיך את ההר אליהם, אם כי, כמובן, עמלם בזה לשוא, מללכת בנקל אל ההר.

888

889שובה ישראל עד ד' אלהיך, זאת אומרת, להמשך אחרי ד', אלהים חיים, הרי הוא, כמדומה, דבר קל מאד, אבל האנשים עושים עפ"י רוב להיפך, המה מתאמצים בכל כחותיהם להמשיך, כביכול, את ד' אחריהם, אם כי, כמובן, להבל ולריק כל עמלם.

889

890"להמשיך את ד' אחריהם", זאת אומרת, כי גם כשמתעורר אצלם הרהור תשובה, הנה מתחילים הם להקטין את המרחק הרב שיש בין דרכם להדרך הישר באמת, בזה שמעקלים את דרך הישר גופא, המה מתחילים לרכך את מדת הדין עד לאפס, כי הקב"ה לא יבוא בטרוניא עם בריותיו, עד שבאים לזה ש"לית דינא ולית דיינא", ובמקום להגדיל את עצמם, המה מקטינים, כיבכול, את "הגדול, הגבור והנורא", ובמקום לשוב את האדם שבם אל הד', המה משיבים את הד' אל האדם שבם "עיניך יראו זרות ולבך ידבר תהפכות" (משלי כג, לג), כי יען שהנך הולך אחרי עיניך הרואות זרות, אתה בא גם לידי תהפוכות, להפוך את הסדר ולהחליף את היוצרות.

890

891אבל אם ההר לא ילך אחריך מכל שכן היוצר הרים, ועליך לזכור תמיד, כי דרך תשובה היא רק אחת, התשובה של "שובה ישראל עד ד' אלהיך", ולא להיפך.

891

892מודה בקנס לאחר שבאו עדים.

892

893וגם זאת עלינו לזכור באחרונה, כי רק מודה בקנס ואח"כ באו עדים יש מאן דאמר דפטור, אבל מודה בקנס לאחר שבאו עדים, כולי עלמא מודים, דהודאתו איננה כלום, ואמנם הלא "אבריו של אדם מעידים בו", ו"אתם נצבים היום כולכם לפני ד' אלהיכם" זהו אבריו הנ"ל לקיים מה שנאמר "ועמדו שני האנשים לפני ד'", ואם נחכה בתשובתנו עוד מעט, הלא כבר יהיה לאחר זמן, נהיה בגדר מודה בקנס לאחר שבאו עדים, כי ע"כ עלינו להקדים מעט "שובה ישראל עד ד' אלהיך" וכידוע ש"האלהים אלו הדיינים", וזאת אומרת, עד שיגמר דינך עפ"י אבריך המעידים בך, כי אז כבר יהיה הדבר לאחר זמן.

893

894בקיצור "עד ד' אלהיך" זהו כללא דתשובה, ואידך פרושא היא זיל גמור...

894

895כא. כי כשלת בעונך
לשבת שובה

895

896"שובה ישראל עד ד' אלהיך, כי כשלת בעונך" (הושע יד, ב).

896

897ואמנם את ביאור הדברים של "כי כשלת בעונך" אפשר לנו למצוא לא רק בספרי המבארים השונים, המבארים זאת באופנים שונים, אך גם בספר החיים, וכמדומה לי, כי דוקא שם, בספר החיים, אפשר למצוא את הביאור היותר נכון לזה, אם כי גם כן באופנים שונים.

897

898רשע ורע לו.

898

899הנה חכז"ל אומרים בברכות (ז, א) על הכתוב "הודיעני נא את דרכיך" את הדברים האלה: "אמר לפניו: רבש"ע, מפני מה יש צדיק וטוב לו צדיק ורע לו, רשע וטוב לו רשע ורע לו? אמר לו: משה וכו', צדיק וטוב לו - צדיק גמור, צדיק ורע לו - צדיק שאינו גמור, רשע וטוב לו - רשע שאינו גמור, רשע ורע לו - רשע גמור".

899

900ואמנם תשובה טובה השיב לו הקב"ה למשה, ואת התשובה הזו נבין ביותר, כשנשים לב אל ההבדל שבין תכסיסי היצה"ר לפנים לתכסיסיו היום.

900

901לפנים היו להיצר הטוב והיצר הרע, לכל אחד מהם, דרכים ותכסיסים מיוחדים איך להשפיע על בני האדם. אז לא היתה מלכות נוגעת בחברתה אף כמלא נימא. היצה"ט היה בא בשם העולם הבא, ויצה"ר בשם העולם הזה. היצ"ט היה מבטיח להאדם "לויתן ושור הבר" לאחר מאה ועשרים שנה, והיה בא היצה"ר וטוען כנגדו לאמר, טוב מראה עינים מהלך נפש, את "הלויתן ושור הבר" בעולם הבא אינך רואה, בעוד שאם תשמע לעצתי, הרי אפשר לך לראות זאת תיכף ומיד, ולא רק לראות, אך גם לאכל זאת בפה ובקיבה ממש, והלא ידוע הוא הכלל, כי "אין ספק מוציא מידי ודאי", ככה וכדומה לזה היו טענותיו של היצה"ר לפנים.

901

902אבל היום נשתנה המערכה של היצה"ר לגמרי, גם היצה"ר כמו היצ"ט אי אפשר לו לבוא מכח העולם הזה, כי גם הוא איננו "בעל הבית" כלל בעולם הזה לעשות בו כאדם העושה בתוך שלו, עכשיו הלא גם אם יעשה היהודי כל העבירות שבעולם אינו מטיב את מצבו בזה כלל וכלל. אומות העולם יודעים עכשיו היטב את מאמר חכז"ל "ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא" (ע"פ סנהדרין מד, א), והמה מחזיקים אותו כישראל גמור לכל עניני עולם הזה, וגם אם ימיר את דתו, אי אפשר לו להמיר את חוטמו, שנשאר גם אז חוטם יהודי, שמתרחקים ממנו כמטחוי קשת. "הכרת פניהם ענתה בם", אם גם "וחטאתם כסדום הגידו לא כחדו", ואם גם יזעקו בקולי קולות, שחוטאים הם כסדום ועוד יותר מסדום, אין מועיל להם זה מאומה בשביל להשיג שווי זכיות ככל הגוים, כי "הכרת פניהם ענתה בם", עכשיו לו היה מחזיק היצה"ר בתכסיסו הקודם, כי אז היה נשאר בודאי בלי עבודה לגמרי. מה עושה היצה"ר עתה, הוא הולך ומשיג גבולו של היצ"ט, וגם הוא בא לו להאדם בשם עולם הבא, שאמנם אין בו גם לויתן ושור הבר, אך יש בו צרור של "אידיאלים", שממציא מזמן לזמן חדשים לבקרים, ושבשבילם לדעתו על כל אדם לקיים את ה"יהרג ואל יעבור".

902

903ואם לפנים, כשהיו רוצים לבטאות על איזה אדם, שמצבו הוא רע למאד, היו אומרים עליו "הוא חי כמו צדיק בעולם הזה", הנה עתה אפשר גם להפוך הגרסא ולומר "כמו רשע בעוה"ז", כי גם אותו אי אפשר לקנאות במאומה.

903

904ואמנם זהו גם ההבדל בין הרשעים לפנים להיום, לפנים היה הרשע - רשע וטוב לו, ובהיות כן לא היה רק בכלל של רשע שאינו גמור, כי הלא לכל רשע ממין זה היתה אמתלא טובה, שעדות היצה"ר היתה נאמנת לו יותר מעדותו של היצ"ט, כי אין דומה שמיעה לראיה, וכל רשע אפשר היה לו להצטדק כי קיים רק את הפסוק המפורש בתורה "וישמן ישרון ויבעט"... אבל עכשיו שהרשעים המה בסוג של רשע ורע לו, כי אוי ואבוי גם להם, עכשיו כל רשע הוא בודאי רשע גמור, כי מאי חזית לו לשמוע יותר להיצה"ר מהיצ"ט, בעוד ששניהם מרחקים עדותם, אבל היצ"ט בא לכל הפחות בשם אמונה עתיקה, שנתקדשה לכל העולם זה יותר משלשת אלפים שנה, בעוד שלהיצה"ר גם זאת אין לו, ולהיצה"ר של זמננו נשאר רק התאר "כסיל" שהיה לו לפנים, כי שני התוארים הראשונים "מלך זקן", כבר נאבדו לו, אין לו לא "ההוד מלכות" ולא "זקנה", כי הוא משתנה ככרום בכל יום ויום לבוא בשם אידיאלים חדשים. בקיצור, עכשיו הרשע הוא רשע גמור, רשע לכל הדעות, נין ונכד של אותו הרשע כשהלך למות, אמר "הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכורה", ממין הרשעים, ש"אפילו על פתחו של גיהנם אינם חוזרים".

904

905ומה טוב ונכון, שיבואו אלה הרשעים בשבת שובה בבית הכנסת ובית המדרש לשמוע את דברי אותו הנביא הפונה אליהם:

905

906"שובה ישראל עד ד' אלהיך, כי כשלת בעונך", הלא אתה רואה, כי עונך לא הועיל לך מאומה להצילך מן הכשלון, ובין כך ובין כך הנך "רשע ורע לו", והלא מוטב לך יותר להיות לכל הפחות "צדיק ורע לו"...

906

907כשלון העון בחיוב.

907

908אכן באמת אפשר לנו להרגיש את ה"כי כשלת בעונך" לא רק בשלילה, כביאורנו הנ"ל, שהעון אינו מציל לנו מכשלון, אך גם, ויותר נכון, ביחוד, בחיוב, כי עיקר הכשלון בחיינו בא רק על ידי העון.

908

909היתוש של טיטוס.

909

910ידועה בודאי לרובכם, מורי ורבותי, האגדה הנפלאה של חכז"ל על דבר היתוש של טיטוס.

910

911הלא כה מספרים חכז"ל בגיטין (נו, ב) על דבר טיטוס הרשע: "ותפש זונה בידו ונכנס לבית קדשי הקדשים והציע ספר תורה ועבר עליה עבירה, ונטל סייף וגידר את הפרוכת, ונעשה נס והיה דם מבצבץ ויוצא, וכסבור, הרג את עצמו - וכו' - מה עשה, נטל את הפרוכת ועשאו כמין גרגותני והביא כל כלים שבמקדש והניחן בה, והושיבן בספינה לילך ולהשתבח בעירו - כו' - עמד עליו נחשול שבים לטבעו, אמר כמדומה אני, שאלהיהם של אלו אין גבורתו אלא במים, בא פרעה טבעו במים, בא סיסרא טבעו במים, אף הוא עמד עלי לטבעני במים, אם גבור הוא יעלה ליבשה ויעשה עמי מלחמה, יצתה בת קול ואמרה לו, רשע בן רשע בן בנו של עשו הרשע, בריה קלה יש לי בעולמי ויתוש שמה, אמאי קרי לה בריה קלה, דמעלנא אית לה ומפקנא לית לה, עלה ליבשה ותעשה עמה מלחמה, עלה ליבשה, בא יתוש ונכנס בחוטמו ונקר במוחו שבע שנים. יומא חד הוה קא חליף אבבא דבי נפחא, שמע קל ארזפתא אישתיק, אמר, איכא תקנתא, כל יומא מייתו נפחא ומחו קמיה, לנכרי יהיב ליה ארבע זוזי, לישראל אמר ליה, מיסתייך דקא חזית בסנאך, עד תלתין יומין עבד הכי, מכאן ואילך כיון דדש דש - וכו' - כשמת פצעו את מוחו ומצאו בו - כו' - כגוזל בן שנה משקל ב' ליטרין, אמר אביי, נקטינן, פיו של נחושת וצפרניו של ברזל".

911

912אמנם את גוף היתוש ראה מחכז"ל רק ר' פנחס בן ערובא שהעיד על עצמו "אני הייתי בין גדולי רומי" כשהוציאו לאחרי מותו את היתוש ממוחו, אבל באמת את מהותו של היתוש, שנקר את מוחו של טיטוס, אפשר גם לנו לראות ולהרגיש, וגם למשמש בידים ממש.

912

913היתוש שנקר באכזריות כל כך במוחו של טיטוס הלא היא בריה עתיקת יומין מאד, זהו "הצלם אלהים" שבתוך האדם, גם בתוך האדם היותר גרוע, גם בתוך "הרשע בן רשע בן בנו של עשו הרשע".

913

914ומכל עברה שהאדם עושה נבראה, כפי דברי חכז"ל, "קליפה" רעה, והקליפות הרעות האלה הן המנקרות במוחו של טיטוס הרשע הבעל עברה היותר גדול.

914

915ואמנם טיטוס בזמנו היה הגבור היותר גדול שבעולם, כבש כמעט את כל המדינות שבעולם, שנעשו לו למס עובד, וכל הגבורים כאין נגדו, אך בפני בריה קלה אחת שלכל היותר היתה "כגוזל בן שנה", בפני הבריה הזו לא היה יכול לעמוד ונשתה גבורתו לגמרי.

915

916וכשישב כמלך במסבו בין כל השרים והשרות, האצילים והאצילות, רואי פני המלך, ועיניו רואות את כל יקר תפארת גדולתו, והנה פתאום עיניו יורדות מים. מה לך המלך, מה לך בן אלים? שואלים אותו כולם. אין כלום, אין כלום, הוא משיב בשפה רפה ודמעתו על לחיו, כי אמנם יש לכל אדם גם עיני רוח, ובשעה שעיני בשר שלו רואות את כל היקר והגדולה שמסביבו, הנה העיני רוח שלו רואות את השלהבת היוצאת מבית קדשי הקדשים ואלפי יהודים רצים חיים לתוך השלהבת, אולי יעלה בידם לכבות בדמם את התבערה, אבל התבערה הולכת ומתגברת ועולה עד לשמים, והשלהבת הזאת עומדת כולה כעת לתוך עיניו, והיא מדברת אליו בקול פחדים "רשע בן רשע בן בנו של עשו הרשע", את עולמך אבדת בידיך ממש, והוא בוכה, בוכה מאין הפוגות.

916

917הוא יושב בתיאטרון והוא שומע את מקהלת המזמרים והמזמרות היותר נפלאה, את קולות המוסיקה המחוללת נפלאות, ורבתה ההלולא וחנגא מאד מאד, עד כי כל הרגלים רוקדות כאילים כמו מאליהן, ופתאום והנה צעקת אויה לי! יוצאת מתוך המלך בקול חזק כל כך, עד שעולה היא על כל קולות המקהלות, ושאון גדול נעשה בכל התיאטרון, ורצים ונבהלים להביא אותו הביתה, וכל הקהל מתפזרים עצובים ונכאים, ואין איש יודע את הסיבה של צעקת השבר של המלך, זולת המלך בכבודו ובעצמו. כי באותה שעה, ששמע את קולות המוסיקה והתזמרה, באותה שעה שמע הצלם אלהים שבו את קולות מאות אלפים הפצועים, המפרפרים בין החיים והמות המתגוללים על כל הרי יהודה וצעקתם גדלה עד לשמים ובוקעת שבעה רקיעים, וכל הקולות הללו עולים לקול אחד הצועק לו מסוף העולם ועד סופו! רשע בן רשע בן בנו של עשו הרשע!!!

917

918והנה הוא יושב בחבורת היותר מקורביו "והשתיה כדת", מהיינות היותר מובחרים שמבדינותיו הרבות, ויין ישמח לבב אנוש, אבל "כטוב לב המלך ביין", הוא נופל פתאום על הארץ, מתעלף אין אונים, ורצים ונדחפים כולם להביא את הפרופיסורים היותר מצוינים שברומי, והמה בודקים אותו בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו והכל הוא על צד היותר נעלה, ובכל זאת מה קשה עליהם להביא לו רוח חיים בקרבו, והמה מתמיהים איש לרעהו מבלי דעת באיזה שם לכנות את המחלה הנפלאה הזאת. ואמנם בספרי הרפואה אין שם למחלה זו, זו היא מחלת היתוש, שנתעוררה בקרבו ביתר שאת ויתר עוז דוקא בעת שתיית היין האדום, כי אז נראה לו פתאום גם אדום ממין אחר, זהו הדם האדום מבני ציון היקרים המסולאים מפז, שנשפכו בראש כל חוצות, ודמים בדמים נגעו, והם מרתחים בקול אדיר וחזק, ומהרתיחה הזו סולד כל גופו והוא נופל אין אונים...

918

919הנפחא של טיטוס.

919

920לכל פצע, חבורה ומכה טריה שבאדם יש שני מיני רפואות, מין האחד הוא ארוכה וקצרה, ומין השני הוא קצרה וארוכה. ארוכה וקצרה כיצד? מרככים את המכה בשמן ובמיני סמים אחרים, זורים ומחבשים את הפצע עד ששב ורפא לו, הדרך הזה הוא דרך ארוכה, מפני שהדבר ימשך איזה זמן, אבל סוף סוף הוא נרפא מזה לגמרי. קצרה וארוכה כיצד? הוא מגרד וממעך את המכה בידיו, שאמנם לכתחלה הוא מרגיש הטבה רבה מזה, ממש מין "עונג רוחני", אבל רפואה אמתית לא ישיג מזה לעולם, ולא עוד אלא שכל מה שהוא מגרד יותר יוגדל הפצע עוד יותר.

920

921ואכן יש לא רק מכה טריה שבגוף, אך יש גם מכה טריה שבנפש, וכרפואת הגוף כן רפואת הנפש, שאפשר ג"כ בשני הדרכים הללו, בדרך ארוכה וקצרה ובדרך קצרה וארוכה. הדרך הראשון הוא לתקן את המעוות ולשוב בתשובה שלמה לפני החנון המרבה לסלוח. הדרך השני הוא לגרד את המכה ולהגדילה עוד יותר, שבאותו הרגע, שהוא מגדילה הוא מרגיש מעין עונג רוחני, אבל אח"כ להיפך יוגדל הכאב עוד יותר. ובדרך השני הזה בחר טיטוס הרשע.

921

922"יומא חד הוה קא חליף ואזיל אבבא דבי נפחא, שמע קל ארזפתא אישתיק". כידוע, התענוג היותר גדול שבחיי הרומים שבזמן טיטוס הרשע היה להביא את שבויי המלחמה היותר גבורים בביברין של חיות טורפות, ולראות איך שמתאבקים עם החיות הטורפות האלה. למחזה זה היו באים כל גדולי רומי, אפרתי העם, להתענג על מראה הדמים הזה, ולשמחתם לא היתה קץ. וכשנטרפו כבר כל השבויים בפיות החיות טורפות, היו שוכרים בכסף מלא אנשים מקרב עמם גופא, שיפקירו את עצמם להתאבק עם החיות, ובלבד שלא יחסר המזג. כי רומא נעשה אז לה"נפחא" של כל העולם, פטיש כל הארץ, רומי נהפכה לדם, ובלי דם אדם לא היתה יכולה לחיות אף שעה אחת. וטיטוס ש"שמע קל ארזפתא" כזה, נשתתק לרגע היתוש שבקרבו, כאמור, שברגע הגדלת המכה, ברגע זה מרגיש האדם מעין עונג רוחני, ואם לישראל, להשבויים, לא שלם מאומה, באמרו "מיסתיך, דקא חזית בסנאך", הנה לעכו"ם, לבני עמו, שלם "ארבע זוזוי", בכסף מלא, כי "עברה גוררת עברה", ובאותו הרגע שהיא גוררת מנחילה להאדם מעין עונג, אבל כשם שבמכת הגוף הנה סוף כל מה שתוגדל המכה יוגדל הכאב, כך גם במכת הנפש, וסוף דבר "כיון דדש - דש", המכה נתגדלה והכאב נתגדל עוד יותר, והיתוש מנקר ומנקר, בלי מנוס ומפלט ממנו, והקול יוצא מכל ארבע כנפות הארץ ובוקע רקיעים:

922

923רשע בן רשע בן בנו של עשו הרשע!!!

923

924היתוש שבמוח כל אדם.

924

925וכשאנו מתבוננים להמוח של כל אדם המלא תמיד דאגה במה לבלות את העת, ואם כי כל "ימי שנותינו בהם שבעים שנה", אשר באמת נחשבים הם בחיי הנצח רק "כיום אתמול כי יעבור", הנה אצלנו המה נראים ארוכים כל כך ומוחנו טרוד תמיד רק בדאגה איך להנצל מן הבטלה המביאה אותנו לידי שעמום, הנה באמת כל זה בא לנו מהיתוש שנתגלגל לכל אחד מאתנו.

925

926ואמנם כל אחד מאתנו נברא עם בית המקדש שלם המיוחד רק לו, וביהמ"ק זה הוא של אש, והוא גדול ונשא עד למאד, מהלך שבעים שנה, אבל בכל יום ויום מחיינו אנו סותרים חלק ממנו, עד שבסוף לא נשאיר ממנו אף זכר ושריד, אכן היתוש שבקרבנו צועק גם עלינו בקול גדול: רשע בן רשע...

926

927ובשביל זה, רק בשביל זה הננו רצים כל כך אחרי כל נפחא לשמוע את "קל ארזפתא" היוצא ממנו, כי באמת רק בזה נמצא את כל התענוגים שבעולם, כל התענוגים שבעולם באים רק לשכר אותנו בקול המולה שלהם, בהשאון הרב שבהם, כדי שלא נרגיש את הכאב הגדול של נקור היתוש.

927

928אבל כלל גדול הוא, "כיון דדש - דש", וכל התענוגים משתיקים את היתוש שבנו רק לרגע, בה"גץ הראשון היוצא מתוך הפטיש", אבל אח"כ, כשאך יעבור הרושם הראשון, הננו מרגישים את הריקניות שבנו עוד יותר מבתחילה.

928

929והקול צועק אלינו עוד ברגז יותר גדול: רשע בן רשע הוי מה עשית! בידיך גופא שרפת את בית מקדשך ומה יתרון לך מכל עמלך!

929

930היתרון לך רק בזה, שגם עלינו כמו על טיטוס יכתב בספר הזכרונות: "כשמת פצעו את מוחו ומצאו בו כגוזל בן שנה משקל ב' ליטרין, פיו של נחושת וצפרניו של ברזל", כי אמנם גוזל, זו היא היונה, סמל העניות והצניעות, שהן הבתי אב לכל המדות הטובות, נמצא במוחנו, אלא שאצלנו הוא מקבל צורה חדשה לגמרי, רק אצלנו הוא נעשה "פיו של נחושת", סמל המצח נחושה עם "צפרניו של ברזל" כדי לדקר את כל מי שאנו פוגעים בצפרנינו החדות.

930

931ואמנם כן "כי כשלת בעונך", כי הכשלון שבחייך, שאתה מחפש תמיד אמצעים איך להנצל ממנו, עד שאתה מוצא לבסוף את הבאר שחת המוכן לך, כל הכשלון הזה בא רק מעונך.

931

932ואם תרגיש ותבין את ה"כי כשלת בעונך", הנה בעל כרחך תרגיש גם את רישא דקרא, את ה"שובה ישראל"...

932

933כב. והשיב את הגזלה
לשבת שובה

933

934"שובה ישראל עד ד' אלהיך, כי כשלת בעונך" (הושע יד, ב).

934

935"נפש כי תחטא ומעלה מעל בד', וכחש בעמיתו בפקדון, או בתשומת יד או בגזל, או עשק את עמיתו - וכו' - והיה כי יחטא ואשם, והשיב את הגזלה אשר גזל, או את העשק אשר עשק, או את הפקדון אשר הפקד אתו, או את האבדה אשר מצא (ויקרא ה, כא-כג).

935

936הריעותי את מעשי.

936

937כל עיקר התשובה, שאנו מדברים כל כך עליה בשבת-שובה אינו באה אלא כדי לקיים ביחוד את המצוה, מצות עשה של "והשיב את הגזלה אשר גזל".

937

938כי הננו גוזלים ועושקים בכל השנה, גם משל הדיוט וגם משל גבוה, גם משל אדם וגם משל מקום, ומרוב הרגלנו בזה, הנה "הרגל נעשה טבע", ואיננו מרגישים כלל בזה כאילו מנהגו של עולם כך הוא, ואי אפשר כלל להיות אחרת.

938

939הננו חושבים לפחיתת הכבוד להגיד אחרי מטתו של איזה גדול הדור, בתור שבחו, כי לא גזל ולא עשק בכל ימי חייו, וגם בברכת מי שברך, שאנו מברכים בכל שבת ושבת את "פני העיר", הננו מברכים רק את אלה הנותנים "נר למאור ויין לקדוש ולהבדלה ופת לאורחים וצדקה לעניים", וכדומה, אבל איננו מברכים כלל וכלל את האנשים שלא עשקו ושלא גזלו, כאילו אין בזה כל הצטינות. אכן באמת הננו מוצאים בחז"ל כי אדרבא התואר היותר גדול שאפשר לאמר על צדיק הדור הוא שבכל ימי חייו לא גזל ולא עשק אף פעם אחת.

939

940התואר הזה, ורק הזה, אמרו חכז"ל על צדיקים כמו יעקב אבינו ומשה רבינו.

940

941"ויותר יעקב לבדו, א"ר אלעזר, שנשתייר על פכין קטנים, מכאן לצדיקים, שממונם חביב עליהם יותר מגופם, וכל כך למה, לפי שאין פושטין ידיהם בגזל" (חולין צא, א).

941

942"ותקח לו תיבת גומא, מאי שנה גומא? א"ר אלעזר, מכאן לצדיקים שממונם חביב עליהם יותר מגופם, וכל כך למה, לפי שאין פושטין ידיהם בגזל" (סוטה יב, א).

942

943האדם מתיחס כרגיל בזה, שהוא עסקן ציבורי, שהוא "פרזידנט" של איזו חברה וכדומה, אבל אינו מתיחס כל כך בזה, שלא פשט את הרגל בכל ימי חייו - ואגב אורחא, אין זו, פשיטת הרגל, שום חסרון לפרנס ולעסקן ציבורי - אבל באמת אנו מוצאים, כי דוקא בהשבח הזה נשתבח גדול הדור כאברהם אבינו.

943

944"וילך למסעיו מנגד ועד בית אל, עד המקום אשר היה שם אהלה", "בחזירתו פרע הקפותיו" (בראשית יג, ג וברש"י שם).

944

945ואמנם נוכל להגיד בבטחה, כי כמעט אין צדיק בארץ, אשר יפרע את הקפותיו ולא יפשוט ידו בגזל, זולת אלה שחכז"ל אמרו עליהם את השבח הזה.

945

946ואמנם, רבותי, כפרדוקס תמוה יראה לכם הדבר הזה, אבל חכו נא רגע ואראה לכם זאת שחור על גבי לבן בספר החיים.

946

947הנכם רואים עולם גדול ורחב ידים לפניכם ובו בריות לאין מספר, וכולן גם היותר קטנות ושפלות שבהן מוצאות את פרנסתן בכבוד, ורק האדם, מבחר היצורים ונזר הבריאה, יש שהוא מת פשוט מרעב ומעוני, ומדוע?

947

948או, לאידך גיסא, הנכם רואים בעולם ברואים יותר גבורים ועצומים ממנו, בני אדם, כמו הארי, הזאב, הנמר וכדומה, ולא קרה הדבר מעולם, שאחד מהם יניח איזו ירושה לבניו, והאדם, שהוא חלש כנגדם, יש שהוא משאיר הון עצום אחרי מותו, ומה היא הנסבה בזה?

948

949אכן אולי חדא מתורצת בחברתה, אולי הא בהא תליא ויש סמיכת הפרשה בין שני המחזות הללו, כלומר, שלכן אנשים גועים מעוני ומיגון, יען שיש לעומתם אנשים, שיש להם כסף תועפות יותר מדי, ורק לכן מתים אנשים מרעב, יען ששכניהם אוכלים יותר מכדי שביעה ועוד יותר מכדי אכילה גסה. אולי?

949

950והאולי הזה הוא באמת ודאי, וכבר עמדו חכז"ל על זה באמרם: "ר' שמעון בן אליעזר אומר, מימי לא ראיתי צבי קיץ, וארי סבל ושועל חנוני, והם מתפרנסים שלא בצער, והם לא נבראו אלא לשמשני, ואני נבראתי לשמש את קוני, אינו דין שאתפרנס שלא בצער, אלא שהריעותי את מעשי וקפחתי את פרנסתי (שילהי קידושין ב, ב).

950

951הסדר החברותי הנרקב.

951

952"הריעותי את מעשי", האשם בכל זה הוא רק הסדר החברותי הנרקב, שאיננו באמת בסדר כלל, ועומד רק על הבסיס של היד החזקה והאגרוף הגדול.

952

953וכבר הרגישו בזה חכז"ל באמרם "כמה יגיעות יגע אדם הראשון עד שמצא פת לאכול, חרש וזרע וקצר ועמר ודש וזרה וברר וטחן והרקיד ולש ואפה, ואני מוצא כל אלו מתוקנין לפני; כמה יגיעות יגע אדם הראשון עד שמצא בגד ללבוש, גזז ולבן, נפץ וטוה וארג ותפר, ואני משכים ומוצא כל אלו מתוקנין לפני" (ברכות נח, א). ואמנם בזה ש"אני מוצא כל אלו, מתוקנין לפני", אין בכאן כל דבר היוצא מדרך הטבע, כי ת"ל נתרבו האנשים, ויש רבוא רבבות בני אדם העמלים בזה, והמה החורשים, הזורעים, הקוצרים, הלשים והאופים, המה, המה הגוזזים, הטוים, האורגים והתופרים, המה, המה העושים את כל אלה, ואנו? אנו גם כן איננו יושבים לבטלה, אנו נותנים... את הפה שלנו לאכול ואת גופנו ללבוש.

953

954והיו ימים והזקנים שבנו עודם זוכרים זאת היטב, כי דוקא אלה שחרשו וזרעו, קצרו ועמרו, לשו ואפו, כי דוקא לאלה חסר הפת לאכול, ודוקא אלה שגזזו וטוו, ארגו ותפרו, דוקא אלה הלכו ערומים, עד שכבר היה מרגלא בפומי דאינשא, שכל הסנדלרים הולכים יחף.

954

955אבל נצייר נא לרגע אחד, שהננו במקום אדם הראשון בשעתו, וגם עלינו לעשות את כל עבודות פרך האלה בידינו ממש, הלא אז גם אם היינו עובדים כל הכ"ד שעה שב"מעת לעת", וגם אם היינו חיים על פני האדמה כמתושלח בשעתו, גם אז לא היה איש שישתכר יותר מכדי מחיתו, ואם כן כל העשירות באה רק יען שמלאכתנו נעשית על ידי אחרים... אם כי אין אנו עושים כלל רצונו של מקום.

955

956מכאן, מזה שמלאכתנו נעשית ע"י אחרים, עלינו לבקש גם הסיבה, שיש עשירים בתבל וגם הסבה, שיש עניים כל כך בתבל.

956

957רק הסדר החברותי המקולקל חלק את בני האדם לעליונים ותחתונים. כשנתרבו בני אדם וחוה, הנה הוזקקו בעל כרחם להשתמש ב"חליפין", אבל לפנים היו ה"חליפין", בפשטות, אם לזה היה שור והוא היה זקוק לחמור, ולחברו היה חמור והוא להיפך נזקק לשור היו לומדים את משנת "המחליף שור בחמור", אבל כדי להקל את מעשה החליפין המציאו את המטבע העוברת לסוחר, אכן ע"י זה נשכח השיווי האמתי של כל דבר והחליפין נעשים שלא בצדק, למשל, כשעושים בעל האחוזה והאכר חליפין ביניהם, זה נותן את הקרקע וזה נותן בתור חליפין את גופו, הנה בעל האחוזה מעריך את סחורתו הרבה יותר מכדי שויה, ולהיפך את סחורתו של האכר מעריכים בפחות הרבה מכדי שויה. אבל לו היה נערך כל דבר בערכו האמתי, כי אז לא היו לא עניים ולא עשירים בתבל, אך כל אחד ואחד היה מתפרנס שלא בצער.

957

958בקיצור, כל סדר החיים שלנו מיוסד על השיטה של "שלי - שלי ושלך - שלך", הקרובה בימינו יותר למדת סדום מכפי שהיא קרובה למדה בינונית.

958

959אכן באיזה אופן אפשר לפתור את הפרובלימה הקשה הזו? והנה יש שפותרים זאת על פי דרך פשוטה של "שלי - שלי ושלך - שלי", אבל כל האומר כן הרי הוא "רשע" בלי שום ספק, יש הפותרים זאת עפ"י הדרך של "שלי - שלך ושלך - שלי", דרך "הקאמונה", דרך של "כיס אחד לכולנו", אבל גם הדרך הזה לא יתכן עפ"י השקפת היהדות, שחשבה את כל האומרים כן ל"עמי הארץ" שזה גם כן תואר בלתי יפה כלל וכלל.

959

960והיהדות יגעה ובקשה בזה עצה נכונה ומצאה.

960

961שלי - שלך ושלך - שלך חסיד.

961

962זו היא שיטת היהדות, שלא על העניים לאמר לעשירים שלך שלי, אך כל העשירים לאמר להעניים: שלי - שלך.

962

963ובדרך זו הלכו כל הבעלי תורה וגדולה במקום אחד שבכל דור ודור, שחיו אעפ"כ בצמצום גדול, בידעם כי מה שיש להם יותר מההכרחיות אינו שייך להם.

963

964ורבנו הקדוש, שהיה עשיר מופלג כידוע, הנה "בשעת פטירתו זקף עשר אצבעותיו כלפי מעלה ואמר, גלוי וידוע לפניך, שיגעתי בעשר אצבעותי בתורה, ולא נהניתי אפילו באצבע קטנה" (כתובות קד, א), וכמליצת המדרש על זה "עד שאדם יתפלל שיכנס תורה לתוך גופו, יתפלל, שלא יכנסו מעדנים לתוך גופו" (מובא בתוספות שם).

964

965ור"ל, שלא היה עשיר כלל וחי כל כך בצמצום, עד שלא ישן על כרים באמרו: כרסי-כרי, הנה כשהניח אחרי מותו קבא דמוריקא, קרא אנפשיה "ועזבו לאחרים חילם" (גיטין מח, א).

965

966שאין פושטין ידיהן בגזל.

966

967ואמנם שבח גדול הוא מאד לאדם, אם אפשר לו להשתבח בזה, שלא פשט את ידיו בגזל, זאת אומרת, שהוא נזהר לא רק בגזל פשוט, אך הוא נזהר גם בפשיטת ידים, אינו פושט את ידיו לחיות בהרווחה גדולה, מפני שהוא מרגיש כי גם זה גופא הוא "בגזל", במה שהוא פושט את ידיו יותר מדאי ומקבל מן העולם יותר מכפי הנחוץ לו, בזה גופא הוא גוזל את האחרים, שאין להם אף כדי מחיתם המצומצמת.

967

968זו היא הגזלה, שעליה נתכוון ישעיה הנביא באמרו: "גזלת העני בבתיכם" (ישעיה ג, יד), כי הנה גזלה פשוטה היא מה שגוזלין מן העשיר כי אצל העני אין מה לגזול, ובגזלה זו כמובן, הולך הגזלן לבית הנגזל, אבל יש גם להיפך, שגוזלים לא מהעשיר, אך מהעני, והנגזל גופא מביא את הגזלה לבית הגזלן "גזלת העני בבתיכם", זו היא אמנם לא גזלה פשוטה, אבל גזלה רגילה מאד, מעשים בכל יום ובכל שעה ובכל רגע, ובעד גזלה כזו משיגים גם כבוד וגם הערצה כידוע...

968

969לוה רשע ולא ישלם.

969

970כי על כן כשנשאלה שאלה לחכז"ל "איזו היא דרך רעה, שיתרחק ממנה האדם", השיב על זה ר' אליעזר: עין רעה, ר' יהושע - : חבר רע, הנה ר' שמעון חלק על שניהם ואמר לא כזה ולא כזה אלא "הלוה ואינו משלם, אחד הלוה מן האדם כלוה מן המקום, שנאמר לוה רשע ולא ישלם". כי באמת "בלוה ואינו משלם" כלולה כל הרעה והרשעות שיש באדם, וגם עין רעה וחבר רע בכללו.

970

971כי כל אלה האנשים המחזיקים בהפרינציפ של "שלי שלי ושלך שלך" המה בכלל של "הלוים ואינם משלמים", כלומר שלא רק מפני איזו סיבה שנתהוה להם אינם משלמים אחר כך, אך לכתחלה המה לוקחים שלא על מנת להחזיר, גמ"ח של אמת... וזהו שכתב "אינו משלם" בלשון הוה.

971

972כי גם בעלי ה"שלי שלי" הרי המה באמת לוים מהחברה האנושית, לוים כסדר ובלי הרף, מיום גוחם מבטן אמם עד יום מותם ועד בכלל, כי לולי שרבוא רבבות אנשים "בני אדם יושבי חושך וצלמות, אסירי עני וברזל" עמלו בעדם, לא היו יכולים להתקיים, וכמאמר חכז"ל "תורה תחילתה גמ"ח וסופה גמ"ח, תחילתה גמ"ח, דכתיב, ויעש ד' לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם, וסופה גמ"ח, דכתיב, ויקבור אותו בגי" (סוטה יד, א). וספר התורה וספר החיים שוים בזה לגמרי, כי גם ספר החיים תחילתו וסופו גמ"ח, כשנולד האדם ויוצא לאור החיים הוא נצרך תיכף לגמ"ח, שאנשים אחרים יטפלו בו לעשות לו כתונת עור לכסות את מערומיו, וכשהוא נפטר מן העולם הרי הוא זקוק שוב לגמ"ח, שתבוא איזו "חברה" לעסוק ב"ויקבור אותו", והתחלה והסוף מלמדים לא על עצמם, אך על הכלל כולו, על כל ספר החיים של כל אדם, כי רק הודות להגמ"ח הוא מתקיים, ופריעת הגמ"ח הזה אפשר רק ע"י אמירת "שלי - שלך", להשיב את המותרות שוב להחברה, אבל אם האדם מחזיק רק ב"שלי - שלי", הרי הוא באמת לוה רשע ולא ישלם.

972

973וזהו שאמר אליפז התמני "כי תחבול אחיך חנם ובגד ערומים תפשיט, לא מים עיף תשקה ומרעב תמנע לחם" (איוב כב, ז), זאת אומרת, כי מי שאינו משקה לעיף מים ואינו נותן לרעב לחם, הנה לא רק שהוא אינו נותן נדבות, אך הוא אינו משלם גם חובותיו, הוא לא רק שאיננו בכלל "עשה טוב", אך איננו גם בכלל של "סור מרע", והוא בכלל של "כי תחבול אחיך חנם ובגד ערומים תפשיט" (שם פסוק ו).

973

974החודש תשרי - והאדם.

974

975רבותי! "שובה ישראל" קראנו היום, ואמנם, כדברינו הנ"ל, התשובה הזו מזכירה לנו את התשובה האחרת, התשובה של "והשיב את הגזלה אשר גזל", אבל באמת התשובה הזו הננו קוראים לא רק בההפטרה של שבת שובה, אך קוראים אנו זאת בספר החיים בכל חודש תשרי זה מאה פעמים ואחת.

975

976עפ"י מאמרם ז"ל "אבן טובה היתה תלויה לו בצוארו של אברהם אבינו, שכל חולה הרואה אותה מיד מתרפא, ובשעה שנפטר אברהם אבינו מן העולם תלאה הקב"ה בגלגל חמה" (בבא בתרא טז, ב). כי אמנם אברהם אבינו, שכאמור השבח היותר גדול שנאמר עליו הוא זה "שבחזירתו פרע הקפותיו", שהוא היה לא רק לוה מהחברה, אך גם משלם, שלא היה יכול לחיות אף רגע בלי צדקה ומעשים טובים, ולכל נדכה וקשה יום היה מקיים "וירא וירץ לקראתם מפתח האהל וישתחו ארצה" (בראשית יח, ב) - אברהם אבינו זה היה לו בחייו אבן טובה, אבן שואבת, שהמשיכה את כל הרואה ללמד ממעשיו, וכל חולי הנפש כשראה אותה מיד היה מתרפא, אבל גם כשמת, הנה כל מי שרוצה להתרפאות באמת, אפשר לו לראותה בגלגל חמה ורפא לו.

976

977כי אמנם גם מהגלגל חמה אפשר לנו ללמוד היטב, איך מוטל עלינו לפרוע את הקפתינו, איך לא נאה הדבר להיות לוה רשע ולא ישלם.

977

978כי הנה חכז"ל אומרים "באחד בתקופת ניסן ובאחד בתקופת תשרי היום והלילה שוין, מכאן ואילך היום לוה מן הלילה והלילה מן היום ופורעים זה לזה בלי שטר ובלי גזר דין" (ע"פ ילקוט שמעוני רמז תרע"ג ועוד).

978

979ובכל אחד בתשרי הלא קורא לנו הגלגל חמה, ראה, בן אדם, הנני מתחיל כבר היום לשלם את חובותי להלילה, אף על פי שהתשלום הזה לא נעים כלל באמת, לא נעים כלל להאור להסתלק מפני חשבון החושך, ואף על פי שאין ע"ז לא שטר ולא גזר דין, בכ"ז הנני משלם עד לפ"ק, הנני משלם זאת בנפש חפצה, והאם לא הגיע תורך, בן אדם, שהנך ג"כ אחד מהברואים תחת השמש, שתתחיל גם כן לשלם חובותיך? והן חובות רבים מוטלים עליך, חובות גם לאדם וגם למקום, גם לשמים וגם לבריות, ועל החובות הללו הרי יש גם השטר חוב וגם הגזר דין "שלשה ספרים נפתחים בראש השנה" וכו', ולמתי, הוי למתי, תדחה את ה"פריעת בעל חוב מצוה" הזו?

979

980ואמנם מזל מאזנים לחודש תשרי, כי בו אנו רואים את המאזני צדק בכל הבריאה כולה לא רק הגלגל של חמה משלם את חובותיו, אך הכל, הכל, אשר תחת השמש עוסקים בפריעת בע"ח במרץ גדול; האדמה משלמת בחודש זה רבית גדולה בעד החרישה והזריעה שלותה מבני האדם והזורעים בדמעה ברנה יקצרו, האילנות עומדים טעונים בכל טוב כמו מבקשים הם לכל עובר ושב לאמר: אכלו רעים ושתו דודים כיד ד' הטובה עלינו, ותדעו כי עמלכם לא היה לשוא, עמלכם נשא פירות. כן הדבר, הכל עוסקים בחודש זה בפריעת בע"ח, והאם אתה, בן אדם, רק אתה, נזר הבריאה, תהיה היוצא מן הכלל הזה? היתכן הדבר, שתהיה הגרוע במעלה גם מן הדומם והצומח? היתכן?

980

981אם כבנים ואם כעבדים.

981

982הנה רגילים אנחנו לטעון להשי"ת בר"ה ויוהכ"פ הרבה פעמים: "אם כבנים ואם כעבדים, אם כבנים רחמנו כרחם אב על בנים ואם כעבדים, עינינו לך תלויות, עד שתחננו ותוציא כאור משפטנו". ומאליו מובן, שרוצים אנו הרבה יותר להיות אצל השי"ת כבנים ולא כעבדים, שהרי בלתי נעים מאד הדבר להיות "עינינו תלויות עד שתחננו ותוציא כאור משפטנו", אבל האם אנו נוהגים באמת, בינינו לבין עצמנו כבנים?

982

983והרי לדאבוננו אנו מוכרחים להשיב על שאלה זו בשלילה.

983

984הנה חכז"ל מספרים לנו בבבא בתרא (י, א) שאל טורנסרופוס הרשע את ר"ע, אם אלקיכם אוהב עניים הוא, מפני מה אינו מפרנסם? - וכו' - אמשל לך משל למה הדבר דומה, למלך בשר ודם שכעס על עבדו וחבשו בבית האסורין וצוה עליו, שלא להאכילו ושלא להשקותו, והלך אדם אחד והאכילו והשקהו, כששמע המלך לא כועס עליו? ואתם קרויים עבדים, שנאמר, כי לי בני ישראל עבדים, אמר לו ר"ע, אמשל לך משל, למה הדבר דומה, למלך בשר ודם, שכעס על בנו וחבשו בבית האסורין וצוה עליו, שלא להאכילו ושלא להשקותו, והלך אדם אחד והאכילו והשקהו, כששמע המלך לא דורן משגר לו? ואנן קוריין בנים, דכתיב "בנים אתם לד' אלהיכם".

984

985הנה רואים אנו את עיקר המחלוקת בין טורנוסרופוס הרשע ובין ר"ע, שהוא בהמשל, כי הנמשל גם לשניהם מכוון הוא היטב, באופן שאי אפשר כלל להוציא מן המשל, שכל אחד המשיל בזה, אחרת.

985

986ואמנם תורה שלמה יש לנו ללמוד מהמשלים האלה.

986

987כי אנו מוצאים אצלנו שתי הלכות הסותרות, לכאורה, זו את זו, הלא היא ההלכה בגיטין (ח, ב) ובב"ב (קמט, א) דהכותב כל נכסיו לעבדו יצא בן חורין וקונה את כל הנכסים וגם את שאר העבדים שהיו לאדונו, דגם הם בכלל הנכסים, אולם הלכה אחרת אנו מוצאים בב"ב (קלא, ב) "אמר רב יהודא אמר שמואל, הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפטרופא, פשיטא, בנו הגדול לא עשאו אלא אפטרופוס, בנו הקטן מאי, אתמר רב חנילאי, בר אדי אמר שמואל, אפילו בנו קטן המוטל בעריסה. ואמנם לדעת הרי"ף יש הבדל בין בן בין הבנים לבת בין הבנות, אבל הרשב"ם והרא"ש סוברים, דאין שום חילוק וגם בבת בין הבנות לא עשאה אלא אפטרופא, ועי' בטור, דאם כתב כל נכסיו לשני בניו ויש לו עוד בנים, דשניהם המה אפטרופסים, ועכ"פ מה גדול המרחק בין ב' ההלכות האלה, והלא לכאורה האדם אוהב יותר את הבן מאשר הוא אוהב את עבדו, ולמה עשו בכאן "יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא", את העבד הזכו בכל, ואת הבן לא עשאו אלא אפטרופוס?

987

988אך באמת כשנתעמק בזה מעט נראה מזה גופא, עד כמה ירדו חכז"ל לסוף דעתו של אדם. כי באמת הלא אין שום יושר בדבר, לכתוב את כל הנכסים לעבד אחד, במקום שיש לו עוד עבדים וגם בנים, כשם שאין יושר, שיכתוב כל נכסיו לאחד מבניו, בעוד שיש לו מלבדו עוד בנים, אך אין באים בטענת יושר לאדון, יהיה מי שיהיה, כי הלא כל האדנות גופה, בעצם יסודה, היא נגד היושר, כי איזה יושר וצדק יש בדבר, שישלוט האדם באדם "כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים" (קידושין כב, ב), השמיע הקב"ה עוד במעמד הר סיני, וכיון שנתבטלו אצל האדון הזה, כמו לכל האדונים שבעולם חוקי היושר לגמרי, ע"כ אפשר, שבאמת חפץ לזכות את כל נכסיו רק לאחד מעבדיו, ושאר עבדיו יצטרכו לבקש לחם חסד מהעבד הזה, ואם ירצה יוכל לאמר להם "עשו עמי ואינני זנכם", ומצבם יורע עוד שבעתיים מכפי שהיה, כי אם קשה הדבר להיות עבד נמכר לאדון, מה קשה להיות עבד נמכר לעבד, שזה לא כבר היו יחד במדרגה אחת, אבל ב"הכותב כל נכסיו לאחד מבניו", הרי באב הכתוב מדבר, שיש לו מדת האב "כרחם אב על בנים", שבשביל זה הוא כותב את נכסיו דוקא לאחד מבניו, ולא לאיש זר לגמרי, וכל מי שיש לו הרגשת אב בקרבו, אי אפשר הדבר, שחוקי היושר יהיו מוזרים לו לגמרי, כי על כן אם על פי דין אמנם יכול האב בחייו להנחיל את נכסיו לכל מי שירצה, אבל איזה יושר יש בדבר, למסור את כל הנכסים רק לאחד מבניו, והלא אב אחד לכל הבנים, ומה יעשו הבנים האחרים האלה, היגוועו מרעב חלילה, אין זאת אלא שכונתו היתה בזה רק לעשות לו אפטרופוס, כדי לחלק לו כבוד, אבל לא נתכוון בזה חלילה לקפח את פרנסתם של שאר הבנים לגמרי.

988

989זאת ועוד אחרת, כי באמת איננו עושה האדון הזה כל טובה לאחד מעבדיו שלו כתב את כל הנכסים, שהרי בזה יעורר קנאה עצומה אצל שאר העבדים ו"קשה כשאול קנאה" ואחרית קנאה כזו מי ישורנה, ועכ"פ תוצאות טובות אי אפשר לצמוח מזה, אבל כל אדון, גם האדון היותר טוב איננו דורש טובתו של עבדו באמת, ולא איכפת לו להאדון הזה, אם במעשהו זה, שכתב לו כל נכסיו, יביא עליו רעה תחת טובה. לא כן האב לבנו, שבודאי דורש טובתו הוא, הנה באמת יותר טוב לו להבן, שהאב כתב לו כל נכסיו, שיהיה רק אפטרופוס משיהיה הוא לבדו ה"בעל-הבית" לגמרי, כי כשיהיה רק אפטרופוס הנה עכ"פ יחלקו לו שאר האחים כבוד, אבל כשיהיה לבדו ה"בעל הבית" לא ישיג לא כבוד ולא עושר.

989

990וזה הוא ההבדל בין השקפת טורנסרופוס הרשע וסיעתו מצד אחד ובין השקפת ר"ע וסיעתו מצד אחר. בעלי שיטת טורנסרופוס רואים את כל העולם כולו מנקודת השקפה של עבדות הנוסדה רק על הכח והיד החזקה, אבל בעלי שיטת ר' עקיבא רואים את העולם מנקודת השקפה של בנים, הנוסדה בעיקרה על היושר והרחמנות "כרחם אב על בנים". ואם לבעלי שיטת טורנסרופוס הדבר פשוט מאד, זהו ההלכה של "הכותב נכסיו לאחד מעבדיו", שהאחד המאושר בזה זוכה בחלקו לגמרי, והעבדים האחרים כלל וכלל, כי הלא "הן אב אחד לכולנו, אל אחד בראנו", והיתכן הדבר, שלאחד הבנים יוכתבו כל הנכסים ושאר הבנים יגועו מרעב, ואיזה יושר יש בזה, ואיה הרחמנות של "כרחם אב על בנים", אין זה בלתי שהאחד המאושר הזה הוא רק אפטרופוס על העניים הצריכים לחסדו, ולכל היותר אפשר לו לדרוש רק ש"יחלקו לו כבוד", אבל אם יאמר "עלי כתיב" לגמרי, אזי לא רק שאיננו נחשב לנדבן אך נחשב לגזלן, נחשב לשולח יד בפקדון שהופקד אצלו.

990

991ואמנם הרבה פעמים יקרה, שאחד הבנים המאושר הזה, הוא "תינוק המוטל בעריסה", ועכ"פ אין לו שכל יותר מהתינוק הזה, כי הרי ידוע, ש"לא לנבונים עושר"... אבל גם על זה אי אפשר לבוא בטרוניא, כי מי יוכל לרדת לסוף דעתו של אב רחמן, אפשר שדוקא בשביל זה עשאו לאפטרופוס, פשוטו מפני רחמנות, כי לולי זאת הרי מי היה מתחשב עמדו...

991

992וכשאנו אומרים להשי"ת "אם כבנים ואם כעבדים", ותובעים אנו ממנו זכות הבנים, הלא עלינו לבלי לשכוח גם את חובת הבנים זה לזה, ויאמרו נא האפטרופסים שלנו, יאמרו נא בעצמם, האם מלאו את חובת האפטרופסות שלהם בצדק? האם אפשר להם להתהלל, כי לא שלחו יד בפקדונם אשר הופקד אצלם?

992

993ואם אי אפשר להם זאת, הלא לכה"פ עתה בעשרת ימי תשובה עליהם לקיים את הדברים:

993

994"והשיב את הגזלה אשר גזל, או את העשק אשר עשק, או את הפקדון אשר הפקד אתו"

994

995ואם לא עכשיו אימתי?...

995

996ונקרב בעל הבית אל האלהים.

996

997בהעשרת ימי תשובה הרי ידוע הוא, שעליהם נאמרו הדברים "דרשו ד' בהמצאו קראהו בהיותו קרוב" (ישעיה נה, ו), ואמנם רוצים אנו מאד, שיהיה השי"ת קרוב לנו לכה"פ בימים האלה, כדי שיתן לנו חתימה טובה לאלתר לחיים טובים וארוכים וכו' וכו', אבל הרי עלינו לבלי לשכוח את החובה שמביאה עלינו ההתקרבות הזו, הלא היא החובה של "ונקרב בעל הבית את האלהים, אם לא שלח ידו במלאכת רעהו" (שמות כב, ז). והידעתם מה זה נקרא שליחות יד במלאכת רעהו? פשוט, כי הסיבה שאתה חי בהרוחה כל כך, ורעך, השכן היושב למולך מתמוגג מרעב הוא, כאשר אמרנו, מפני שאין אנו מעריכים כראוי את המלאכות השונות שבעולם, כל אחד מעריך את מלאכתו במיליונים, בעוד שמלאכת רעהו הוא מעריך בפחות משוה פרוטה, ומכאן היא סיבת העשירות הנפרזה בעולם מחד גיסא, וסיבת העניות הנפרזה מאידך גיסא, אמנם כן זהו נקרא שליחות יד, אבל איזה בעל הבית מאתנו אפשר לו לקיים את הפסוק של "ונקרב בעל הבית הנ"ל".

997

998על חטא שחטאנו בחוזק יד.

998

999ואמנם החטא הזה, החטא של שליחות יד הנ"ל, אי אפשר לנו לזקוף לגמרי על חשבוננו אנו, זהו יותר שייך למין החטאים, שעליהם אנו אומרים "אבל אנחנו ואבותינו חטאנו" כי כבר האבות אכלו בוסר, זהו חטא הנובע בעיקרו מסדר החברה המקולקל עוד מימות עולם, אבל לדאבוננו גם על החטא הישן הזה הננו מוסיפים פירוש חדש משנה לשנה.

999

1000ובשנים אלו... שנות מלחמה, נתנו פירוש חדש לעל חטא ישן - ל"על חטא שחטאנו בחוזק יד".

1000

1001כשהיו שואלים לפנים - מספרים חכז"ל - לאיזה אדם, מדוע כספך נעשה לסיגים? היה משיב לו בשאלה, מדוע סבאך מהול במים? ומה שאמרו חכז"ל אז בדרך מליצה, הננו רואים זאת עתה בדרך פשט ממש. כששואלים עכשיו, למשל, לאופה יהודי, מדוע אתה מיקר כל כך את השער על הלחם, הנאפה מסובין ממש? הוא משיב להשואל, ומדוע אתה דורש דמים כל כך בעד החלב, שאינו אלא מים ממש? ואמנם שניהם, גם האופה וגם החולב אינם מפסידים מאומה מהמלחמה, אדרבא הם מתפללים לד', לא יבוא כלל קץ למלחמה זו, אבל מה רע ומר לאלה שלא ברכם ד' באיזה דבר בזה שיוכלו להתגדר בו, אלה סובלים גם משניהם יחד, והמה נופלים בתור קרבנות המלחמה.

1001

1002כי אמנם מרובים יותר הקרבנות הנופלים מאחורי החזית של המלחמה, מאשר הקרבנות הנופלים על החזית.

1002

1003כבר הגענו לשנות חזקה של המלחמה, ואמנם לא מהאינציאטיבה שלנו נתעוררה מלחמה זו, אבל גם אנחנו אין אנו חפים כלל מפשע המלחמה, גם אנחנו אשמים, בזה, שאין אנו עושים מחאה לזה כדי לבטל את החזקה הזו, ואם כי אין אנו יכולים למחות בפניהם, בפני איתני עולם ומצוקי ארץ המתנגשים זה עם זה, אבל הלא קיימא לן, דגם "מחאה שלא בפניו הוי מחאה" (כתובות יז, ב), אכן לדאבוננו, לא רק שאין אנו מוחים, אך אדרבא הננו מחזקים עוד את החזקה הזו, האיתנים האלה מוצאים גם בנו "תנא דמסיע", כי כמה וכמה אנשים מאתנו, שבנו גשרים מהגופות המתים שנפלו במלחמה ומהדם האדום הנשפך בכל התבל המה שותים יין אדום, שותים עד לשכרה ואומרים שלום עלי נפשי.

1003

1004המלחמה הביאה לנו מה שקוראים "גבירים של מלחמה" ו"קרבנות של מלחמה", אבל מי אינו רואה את הסיבה ומסובב שיש בין שני הסוגים האלה, אם כי לבלתי ידוע מי מהם הוא הסיבה ומי מהם הוא המסובב, ואמנם אי אפשר לדעת זאת, מפני שבאמת בכל אחד יש גם סבה וגם מסובב כאחד, גבירי המלחמה המה הסיבה לקרבנות המלחמה וקרבנות המלחמה המה הסיבה לגבירי המלחמה, וכך חוזר חלילה הדבר בלי קץ וסוף.

1004

1005ואמנם מבואר בש"ע חו"מ (ס' רלא) "שאסור לאדם להשתכר בדברים שיש בהם חיי נפש אלא שתות, ואין אוצרין פירות שיש בהם חיי נפש, וכן "אין מוציאין את הנ"ל מרשות מלך זה לרשות מלך אחר", אבל מי ישים לב היום ל"קטנות" כאלה, ואדרבא כל העברינים על ההלכות האלה המה דוקא "פני" העיר בעלי המזרח ובעלי השלישי, והמה המה העסקנים הציבוריים המכובדים כידוע.

1005

1006ואמנם כבר אמרו חכז"ל "תיפח רוחם של מפקיעי השער", אבל מפקיעי השער שבנו גם מזה אינם מתפעלים מאומה, כשם שאינם מתפעלים משוד עניים ומאנקת אביונים שבימינו.

1006

1007הוא אשר אמרנו, כי עכשיו נתגלו לנו פרושים חדשים על חטאים ישנים, ותיתי להם לנכבדינו היום, שמקום הניחו להם מן השמים להתגדר ולגלות לנו את פרוש המלות של בחוזק יד, שלא ידענו עד היום את פרושם, המה, המה, הנכבדים האלה, הוא פירוש חי על זאת, האנשים האלה הלא לכאורה אינם גזלנים פשוטים, ואדרבא הרי אותם, רק אותם ברכנו היום בברכת "מי שברך", כי המה הרי ה"נותנים יין לקדוש והבדלה ופת לאורחים וצדקה לעניים", ואמנם הכל, הכל אמת ויציב, אבל גם זה אמת, כי חוזק יד יש להם לקחת את דם התמצית של העניים בתכלית ההכשר כמהדרים מן המהדרים, חוזק יד יש להם "ואיש זרוע לו הארץ".

1007

1008ותוצאות ה"חוזק יד" הזה הרי אנו רואים גם כן, אלו המה ה"קדישים" הרבים המתרבים אצלנו מיום ליום.

1008

1009"יתגדל ויתקדש שמיה רבא" צועקים היתומים בקול צרוד ערב ובוקר וצהרים, ואמנם בעלי החוזק יד אלה מגדלים ומקדשים את שמיה רבא מאד, מאד... המה מביאים קידוש השם בעולם, אך בלשון סגי נהור...

1009

1010הוי רבותי, מתי, מתי נקיים את ה"שובה ישראל", מתי נקיים את מצות "והשיב את הגזלה אשר גזל"? מתי?...

1010

1011כג. הן קרבו ימיך למות [ראש השנה תרע"ח]
"ויאמר ד' אל משה, הן קרבו ימיך למות, קרא את יהושע - וכו' - וילך משה ויהושע ויתיצבו באהל מועד, וירא ד' באהל בעמוד ענן, ויעמוד עמוד הענין על פתח האהל". (דברים לא, יד-טו).

1011

1012"משל למה הדבר דומה, לאחד ש את המלך להביא לו חרב חדה לדורון, אמר המלך, התיזו את ראשו בה, א"ל, במה שכבדתיך בה אתה מתי? את ראשי, כך אמר משה, בהן קלסתיך, הן לד' אלהיך השמים ושמי השמים, ובהן אתה גוזר עלי מיתה? אמר לו הקב"ה, שכן רע מונה את הנכנסות ואינו מונה את היוצאות, אין אתה זוכר בשעה שאמרת הן לא יאמינו לי, הוי הן קרבו ימיך למות" (מדרש רבה דברים פ"ט פ"ו).

1012

1013משבת שובה לשבת שובה.

1013

1014רבותי! הננו עומדים עכשיו כולנו בנעורינו ובזקנינו בביהכנ"ס זה, ואשתקד, באותו היום ובאותה השעה ממש, עמדנו ג"כ כולנו במקום זה. ואמנם דבר לא נשתנה מאותו היום להיום דהאידנא, השמש יצאה על הארץ בדיוק באותו הרגע ממש שבאה אשתקד ובלי שום ספק שתשמור את מועדיה גם ביציאתה ממנו, ועל הלוח אנו רואים שוב רשום שחור על גבי לבן: שבת שובה, ורק הבדל קטן יש, אשתקד היה רשום שנת... והיום שנת... והידעתם מה אומר לכם ההבדל הקטן הזה?

1014

1015אמנם דבר גדול הוא אומר לכם בזה.

1015

1016כשאתם עוברים בדרך הנכם רואים לצדי הדרכים עמודים נצבים בהפסק קצוב זה מזה, ועל כל עמוד נרשם מספר סדורי, וכשאתם מביטים על המספרים של העמודים אתם יודעים, כי עברתם מיל אחד, שני מילין, שלשה מילין וכדומה, וכדומה, ואמנם גם בלי העמודים אלה אפשר לכם לעשות את דרככם למקום שתחפצו, אכן אז היה נראה לכם הדרך לארוך יותר מדאי, כשאינכם רואים את קצו וגם אין ידוע לכם הקץ, אבל העמודים כמו מקצרים לנו את הדרך, יודעים אנו, למשל, כי הדרך מהתם להכא הוא שבעים מילין, וכשהננו מביטים על העמוד ורואים אנו בו את המספר עשרים שלשים וכדומה, הרי הם כמו מדברים אלינו, ומנחמים אותנו, שכבר נתקרבנו אל המטרה, עוד נשארו לנו רק חמשים... ארבעים מילין, ועוד מעט וננוח על משכבנו בשלום.

1016

1017ואמנם כשם שיש עמודים במקום, כן יש עמודים בזמן, זהו מהלך השנים, וכשם שהעמודים במקום מספרים לך, כי קרוב אתה יותר לסוף המקום שלך, כן מספרים לך העמודים בזמן, כי קרוב אתה יותר לסופך גופא, להסוף כל אדם, והנך כבר קאנדידאט יותר קרוב למלאך המות...

1017

1018הן קרבו ימיך למות! ואמנם לפלא גדול הוא הדבר, שבעוד שבזמננו כמעט אין כברת ארץ קטנה, שלא יהיו בה עמודים במקום, הנה לעומת זה מה מעטות הן הארצות, שנזכרים בהן מעמודי הזמן.

1018

1019והנביא אומר "הציבי לך צינים, שמי לך תמרורים, שתי לבך למסלה דרך הלכתי, שובי בתולת ישראל, שובי אל עריך אלה" (ירמיה לא, כ). ואמנם בזה שואל הנביא את אותה השאלה, מדוע אינך מעמיד ציונים לך גופא, על חייך ששלך הם, כשם שאתה מעמיד ציונים על הארץ שאינה שלך, ואמנם כשהיית מעמיד ציונים לך, אז הסך הכל לא יהיה משמח כלל, הסך הכל יהיה של "שימי לך תמרורים", אבל זה יביא לך תועלת גדולה, זה יביא לך לידי זה "שיתי לבך למסלה דרך הלכתי, שובי בתולת ישראל".

1019

1020ואמנם לו היה מציית האדם להנביא בזה, כי אז היו מקבלים החיים צורה אחרת, לגמרי אחרת.

1020

1021בין החיים ובין המתים.

1021

1022הנה התורה מספרת לנו על אהרן הכהן "ויעמד בין המתים ובין החיים ותעצר המגפה" (במדבר יז, יג). אבל באמת לא רק אהרן עמד לפנים בין החיים ובין המתים, אך גם אנחנו כולנו הננו עומדים באמת תמיד בין החיים ובין המתים.

1022

1023כשאדם נער ואבא קיים ואמא קיימת, סבא קיים וסבתא קיימת ודודים ודודות לאין מספר והוא מתעלס באהבים עם חברים אהובים המרקדים יחד כאילים וכבני צאן, הנה אז הוא עומד לגמרי בין החיים ודבר אין לו עם המתים, אבל תיכף כשהוא רואה את הנפטר הראשון במשפחתו, כשהוא רואה את הסבא והסבתא מתים, שאהבו אותו כל כך ונשקו אותו תמיד נשיקות מאליפות, הנה הוא מתקרב תיכף בפסיעה אחת אל המתים, אם כי ראשו ורובו הוא בין החיים. אכן "ברבות הימים ובסגות הזמנים" הוא מתקרב יותר ויותר אל המתים מאל החיים, הלא כבר מתו עליו גם אבא ואמא, מהדודים והדודות גם כן כמעט לא נשאר אף אחד, וכבר נתפרדה החבילה שלו כשמתו עליו הרבה מבני החבורה, שנפשו היתה קשורה בנפשם, והוא מביט בין החיים, ואינו מוצא שם אף אחד שיהיה איש כלבבו, הלא באמת מקומו יותר בין המתים מבין החיים, הלא הוא עומד כבר כמעט בשתי רגליו בבית הקברות, כי שמה, רק שמה משכן נפשו ושעשועיו בחיים.

1023

1024אכן לו עשה האדם תמיד חשבון צדק לחשוב כמה חלקים ממנו עומדים בין החיים וכמה חלקים ממנו עומדים בין המתים, לו עשה האדם משנה לשנה סך הכל בזה והיה רואה איך שמשנה לשנה מתקרב יותר אל המתים מאל החיים, כי אז בטוח היה שיקויים גם בו הפסוק של "ויעמד בין המתים ובין החיים ותעצר המגפה", כי אז לא היו מגפות בעולם, ולא היו בני אדם עוסקים רק ב"נגיפה, נשיכה" וכו'. אבל דא עקא, כי שוכחים המה את ה"בין המתים" לגמרי, ובשביל זה רבתה כל כך המשובה נצחת, ובשביל זה מלאה הארץ חמס.

1024

1025למנות ימינו.

1025

1026ואמנם על זה כבר התפלל "משה איש האלהים" באמרו: "ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורת שמונים שנה - וכו' - למנות ימינו כן הודע ונביא לבב חכמה" (תהלים צ, י-יב). והתפלה הזו ראויה באמת לא רק למשה איש האלהים, אך לכל אחד מאתנו, כי אמנם ראו זה דבר פלא, שבזמננו זה שכמעט אין שום איש, שלא ידע למנות ולספור, ויש כאלה שיודעים לספור ולחשוב גם חשבונות של אלפי אלפים, אבל על כל פנים גם האיש היותר המוני אפשר לו לחשוב חשבון של איזה עשרות, גם של דברים כאלה הבלתי נוגעים לו כלל, ורק את המספר היותר פשוט, המספר של חייו גופא כמעט שהוא מן הנמנעות אף לאדם המעלה לספור זה כהוגן. הלא כמדומה דבר נקל הוא מאד לעשות "חסור" של ארבעים, חמשים, למשל, ממספר שבעים, ולחשוב בדיוק את ה"סך הכל" הנשאר, ומדוע קשה כל כך לעשות "חסור" כזה מימי שנותינו שבעים שנה ולראות את הסך הכל כמה עוד נשאר לנו להיות בין החיים.

1026

1027ואמנם "למנות ימינו כן הודע ונביא לבב חכמה", לו ידענו למנות ימינו, כי אז היה לנו "לבב חכמה", אבל דא עקא, שאין אנו יודעים למנות ימינו ובשביל זה, רק בשביל זה, הננו רחוקים כל כך מלבב חכמה.

1027

1028שמיטה חדשה.

1028

1029הנה נעים זמירות ישראל אומר בתפלתו "עד אנה ד' תשכחני נצח, עד אנה תסתיר את פניך ממני, עד אנה אשית עצות בנפשי יגון בלבבי יומם, עד אנה ירום אויבי עלי, הביטה ענני ד' אלהי, האירה עיני פן אישן המות" (תהלים יג, ב-ד).

1029

1030רבותי! הננו עומדים עכשיו לא רק בההתחלה של שנה חדשה, אך גם בההתחלה של שמיטה חדשה, כידוע, שכשם שהרגעים מצטרפים לימים, הימים - לשבועות, השבועות - לחדשים, החדשים - לשנים, כך מצטרפות השנים לשמיטות, והשמיטות - ליובלות, ועם שנת תרע"ז שחלפה ועברה מאתנו זה לא כבר, הנה שמיטה שלמה הלכה לעולמה, לבית הקברות הנצחי.

1030

1031ואמנם תסמר שערת ראשנו בזכרנו מה היתה לנו השמטה העברה, השם היותר מתאים לה הוא "שמטה של דמים", כי מראשה לסופה היא עקובה בדם, שהציף בה את כל העולם כולו, וד' היודע עתידות, אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש הוא לבדו יודע מה תביא לנו השמטה החדשה, אם בה יבוא קץ לתקופת הדמים או, חלילה, לא. ואם השמטה העברה הביאה לנו את ה"מי באש, מי במים, מי בחרב, מי ברעב" וכו', האם תביא לנו השמיטה החדשה את ה"מי ינוח מי ישקט, מי ישלו ומי ירום"?

1031

1032אבל גם בזמן שאין מלחמה בעולם, מה רבו המה השנויים הנעשים בחיי האדם משמיטה לשמיטה.

1032

1033כי אמנם המספר שבעה יש לו ערך גדול בחיי האדם בכלל ובחיי הישראלי בפרט. "אשה כי תזריע וילדה זכר" הנה אחרי יום השביעי ירצה דמו ונכנס לבריתו של אברהם אבינו, בשנה השביעית מחייו מתחלת תקופת החינוך "בן שש שנים למקרא", משש ועד י"ג הרי שוב שבע שנים ושוב תקופה חדשה בחייו - הוא נעשה ל"בר מצוה", מי"ג ועד כ' - שוב שבע שנים והוא נעשה כבר בן עונשים. וכשנמלאו לו שבע שמיטות הרי נעשה לבן ארבעים ותשע, ותקופה חדשה לגמרי באה בחייו, הלא היא התקופה של "וקדשתם את שנת החמשים".

1033

1034"ויכתוב משה את התורה הזאת, ויתנה אל הכהנים בני לוי הנושאים את ארון ברית ד', ויצו משה אותם לאמר, מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסוכות, בבוא כל ישראל לראות את פני ד' אלהיך - וכו' - תקרא את התורה הזאת נגד כל ישאל באזניהם, הקהל את העם האנשים והנשים והטף, למען ישמעו ולמען ילמדו" (דברים לא, ט-יב).

1034

1035ואמנם כן, אם בכל השנים יש שהתורה נקראת רק להכהנים והלוים, הנה בבוא שנת השמיטה התורה נקראת מאליה נגד כל ישראל, גם נגד האנשים, הנשים והטף.

1035

1036אז בבוא שנת השמיטה יתבוננו כולם את אשר לפניהם, הלא ימי שנותינו שבעים שנה, זאת אומרת, עשר שמיטות, וכל שמיטה שעוברת עלינו נוטלת היא חלק עשירי מחיינו, כלומר, בכל שמיטה הננו מרגישים חלק עשירי של טעם המיתה, והאם כל זה אינו מדבר לנו בקול גדול לאמר "נפשי, שיתי לבך למסלה דרך הלכת"...

1036

1037אז, בבוא שנת השמיטה יתבוננו כולם את אשר לפניהם, גם הטף, גם האנשים וגם הזקנים, הטף - הרי כל התקופה שלהם, תקופת הילדות היא משתי שמיטות, שאז, רק אז, אפשר להם להכין את הצדה לדרך לכל ימי חייהם, כידוע "הלומד כשהוא ילד למה הוא דומה" - וכו' "והלומד כשהוא זקן למה הוא דומה" - וכו' (ע"פ אבות פ"ד, מ"כ), ואם השמיטה שהלכה מהם הלכה לבטלה, מה נשאר להם עוד, שלא יהיו "ככותב על נייר מחוק". האנשים יתבוננו כמה שמיטות מחייהם כבר עברו עליהם וכמה עוד נשארו להם עלי אדמות, ימי העליה שלהם כבר עברו ואינם, גם ימי העמידה שלהם הלא כבר קרבו לקצם, והנם מרגישים כבר את ה"בין השמשות" של חייהם, את ה"הוי כי פנה יום, כי ינטו צללי ערב". ומתי, הוי מתי, יתחילו לקיים את ה"וקדשתם את שנת החמשים"? והזקנים, שכבר עברו עליהם תשע שמיטות ויותר והמה עומדים כבר בשמיטה העשירית, המה עומדים כבר בערב שבת עם חשכה, שעל זה נאמר "חייב אדם למשמש בגדיו בערב שבת עם חשכה, שמא ישכח ויצא" (ע"פ שבת יב, א) - אם כל חייהם עברו עליהם בהיסח הדעת, עליהם לכה"פ למשמש בגדיהם כשעומדים כבר לפני יום השבת, לפני יום השביעי שלהם, ולהסיר את הטומאה שנדבקה בהם, כי אוי ואבוי יהיה להם, אם ישכחו ויבואו לעולם שכולו שבת עם בגדיהם המלאים עון, והשמיטה קוראה להם בכל תוקף "העשירי יהיה קודש", לכה"פ בשמיטה העשירית שלך, בשארית הפלטה שלך, תשלם את חובתך לקונך.

1037

1038ובמדרש פ' וילך "א"ר יוחנן, עשר מיתות כתובות על משה ואלו הן: הן קרבו ימיך למות ומות בהר וכו'". ואמנם לא רק משה רבנו, אך כל אדם מאתנו קורא את העשר מיתות הכתובות עליו, כי, כאמור, לכל אדם יש עשר שמיטות בחייו ובכל שמיטה הוא קורא את הפסוק הכתוב עליו:

1038

1039הן קרבו ימיך למות!

1039

1040החיים בלי חשבון - מתים בלי ודוי.

1040

1041הנה הזכרת יום המיתה נחשבה תמיד לסגולה בדוקה ולתריס מוחלט מפני פגעי המנוול, עד שאמרו "לעולם ירגיז אדם יצ"ט על יצה"ר, אם נצחו מוטב ואם לאו יעסוק בתורה, נצחו מוטב ואם לאו יקרא ק"ש, נצחו מוטב ואם לאו יזכור לו יום המיתה" (ברכות ד, א), שבזו, בהזכרת יום המיתה, היו בטוחים, שהיצה"ר יפול אין אונים ולא יוסיף עוד לקום.

1041

1042וכבר פרשו הדרשנים את צואת דוד המלך ע"ה "ויצו דוד את שלמה בנו לאמר הנני אנכי הולך בדרך כל הארץ" (מלכים א ב׳:א׳) כי בהמלה "לאמר" הכוונה, שצוה את שלמה בנו, שיאמר תמיד וישנן בלי הרף את הדברים האלה: "הנני אנכי הולך כדרך כל הארץ", זאת אומרת, שתמיד יהיה יום המיתה לנגד עיניו ואז "וחזקת והיית לאיש", אז יהיה בטוח, שיהיה חזק, גבור הכובש את יצרו, ושלמה בנו אמנם קיים את הצואה הזו בכל פרטיה, וע"ז רמז בספרו קהלת "כי החיים יודעים שימותו והמתים אינם יודעים מאומה" (קהלת ט, ה) שזאת אומרת, כי החיים, אלה הצדיקים הנקראים חיים המה, רק המה, יודעים שימותו, כי מזמן לזמן המה מזכירים יום המיתה, אבל המתים, הרשעים, שבחייהם קרויים מתים, אינם יודעים מאומה, אינם יודעים גם את הידיעה הודאית, שאין שום ספק בדבר, הידיעה שימותו.

1042

1043אבל, לדאבונינו, עלינו להודות על האמת, כי דוקא אצלנו, בני ישראל, הנה הצואה הזו, רפויה מאד עוד יותר מבשאר העמים. ולא רק שאין אנו נזכרים ביום המיתה בכל ימי חיינו, אך גם ביום המיתה גופא, או יותר נכון, גם בשעת המיתה, אין אנו נזכרים בזה כלל, ועובדא היא, כי בעוד שאצל העמים שכנינו הנה כמעט לא יקרה שימות מי מהם בלא ודוי, הנה אצלנו הוא דבר יקר המציאות מאד. וכבר נאמר ע"ז פתגם המוני: "החיים בלי חשבון מתים בלי ודוי", אבל אולי נחוץ להפוך את הגרסא ולאמר "המתים בלי ודוי סמן הוא שחיו בלי חשבון", כי לו היו חיים בחשבון, חשבון הנפש, והיו נזכרים מזמן לזמן ביום המיתה, לא היו שוכחים לגמרי את המיתה, לכה"פ בשעת המיתה גופא, והתודו את עונם אשר חטאו.

1043

1044ואמנם כל אחד מאתנו צריך להתפלל ביחד עם דוד נעים זמירות ישראל "הביטה ענני ד' אלהי, האירה עיני פן אישן המות" (תהלים יג, ד), כי כל הרשעה והתועבה שבאדם באות רק מפני זה, שצ"ט ממאה ישנים המה שינה לטרגות וחשכו עיניהם מראות את המות המשמשת ובאה.

1044

1045עצתו של עקביא בן מהללאל בזה.

1045

1046אבל מה עלינו לעשות לקדם את הרעה, את הסכנה של "פן אישן המות"?

1046

1047על זה כבר נתן לנו תשובה מספקת עקביא בן מהללאל באמרו:

1047

1048"הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עברה. "דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. דע מאין באת - מטפה סרוחה, ולאן אתה הולך - למקום עפר רמה ותולעה, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון - לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה" (אבות ג, א).

1048

1049וכבר שאלו על זה כל המפרשים, כפל הלשון, שכפל את כל שאלה ושאלה שתי פעמים למה הוא בא, הרי אפשר היה לו לאמר את התשובה תיכף אחרי כל שאלה ושאלה?

1049

1050אבל באמת אין זו קושיא כלל, כי אמנם כל עצתו של עקביא בן מהללאל הוא בכפל הלשון, רק בזה הוא הבטחון, שלא יבוא לעברה.

1050

1051כאשר כבר האריך בזה החסיד ר' משה חיים ליצטו בהקדמתו לספרו היקר "מסלת ישרים" שכותב בצדק, כי באמת בספרו לא חדש אף שום דבר, כי דוקא בשביל זה רוב בני אדם אינם שמים כלל לב לזה, כי בני אדם אוהבים את הפלפול ושונאים את הפשט, רוב בני אדם רואים את ההר ואינם רואים את העמק, ונקל יותר להיות עוקר הרים ולטוחנם זה בזה מללכת במישור, וע"כ הוא אומר שם, שאין התועלת מספרו זה בקריאה פעם אחת כנהוג, כי מזה לא יתחדש לו שום דבר, ורק התועלת היא בזה, ש"כל ימיו יהיה בעמוד והחזר", כדי שיחרתו הדברים האלה עמוק עמוק בנפשו ולא יזוזו ממנו לעולם.

1051

1052אבל באמת בעצה זו כבר הקדימו עקביא בן מהללאל, כי כל דברי עקביא בן מהללאל בזה, הלא גלוים וידועים אף להאיש היותר המוני, מי לא ידע שהוא בא מטפה סרוחה והוא שב למקום עפר רמה ותולעה, ומאי קא משמע לן בזה? אבל זה גופא קא משמע לן, שדברים כאלו נחוץ לכפול תמיד, וכשאתה גומר לאמר "דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון". עליך להתחיל שוב מחדש מרישא, דע מאין באת וכו' וכו' והדברים האלה לא יסורו מפיך ומלבבך כל הימים.

1052

1053"דע מאין באת ולאן אתה הולך". כשנרצה לדעת את הדרך הממוצע, אפשר זאת לדעת רק אם נשים לב מקודם לשני הקצוות, כי כל ממוצע הוא ממוצע בין שני הקצוות, כמובן מאליו, אבל גם החיים של כל אדם הם ממוצע בין שני קצוות, ממוצע בין ה"מאין" "ולאן", ממוצע בין ה"טפה סרוחה" ובין ה"רמה ותולעה", וע"י שני הקצוות האלה אפשר להכיר גם ממוצע זה מה טבעו, כי הוא באמת רק הסך הכל משני הדברים היפים האלה יחד.

1053

1054"דע מאין באת ולאן אתה הולך", וזכורני, כי זה לא כבר קראתי איזה ספר של נוסע ידוע המתאר את האנשים הפראים בירכתי אפריקא כפי שראם בעיניו ממש. ולדוגמא על פראותם הנוראה הוא מביא את המעשה הזה: הוא שאל להחכם שבהם, שהוא הזקן שבחבורה, זקן של מאה שנים ויותר, אם יודע הוא מאין בא השמש ולאן הוא יוצא? והנה ראשית כל הביט עליו בתמהון כאינו יודע מה הוא שח לגמרי, אכן גם כאשר תאר לו על ידי ציורים שונים, שהוא מכוון לאותו ה"אדום" הבא בכל יום שם למעלה בשמים ומאיר לארץ ולדרים עליה, ויוצא בכל ערב לאיזה מקום נסתר וימש חושך, הנה נתן אותו הזקן החכם עליו בקולו, הוי, שד לבן, בכור שטן, מה נפקא מינה לך בשאלות כאלה, אני היום בן מאה שנה ויותר ולא עלתה על דעתי מעולם שאלות כאלה, שאינן מעלות ואינן מורידות ואתה עול ימים, עגל בן יומו כבר הנך מחויב הכל לדעת?

1054

1055ואמנם המעשה הזה מראה בעליל עד כמה פראים המה ה"פראים" האלה, שגם להזקן שבחבורה שלהם לא עלה מעולם על הדעת לשאול מאין בא השמש ולאן הוא יוצא, הוא חי יותר ממאה שנה וראה את השמש בכל יום כשהוא בא וכשהוא יוצא, ואינו יודע כלל, שהוא בא ממזרח ויוצא למערב.

1055

1056אבל כשקראתי אנכי את המעשה הזה עלו על לבי מחשבות מרים מאד.

1056

1057חשבתי כמה פראים הם גם האנשים הבלתי פראים, אלה הלבנים, האירופאים, המשכילים, הנאורים, המקולטרים ועוד ועוד.

1057

1058הפרא הזה לא עמל את מוחו לחשוב על דבר השמש הרחוק ממנו עשרות מיליוני מיל, אבל הלא יש דבר אחד, שאיננו רחוק ממנו גם עשרה מיל, גם תחום שבת אחד, הוא נמצא ממש בארבע אמות שלנו, קרוב, קרוב מאד אלינו וגם הדבר הזה בא והולך לעינינו ממש, כונתי, להקרוב היותר גדול אלינו, זהו ה"אדם קרוב אצל עצמו", שגם הוא בא והולך, בא מטפה סרוחה והולך למקום עפר רמה ותולעה, אבל כמעט גם אחד מאלף אינו נמצא שיהרהר בשאלה זו לפעמים.

1058

1059ואולי לזה נתכוון קהלת באמרו "טובה חכמה עם נחלה ויותר לראי השמש" (קהלת ז, יא), שגם הוא מתפלא על זה, אם האנשים רואים את השמש הרחוק מהם עשרות מליון מיל, מדוע אינם רואים את עצמם שקרוב להם כל כך, מדוע יודעים הכל בימינו ובמקומותינו להשיב על השאלה מאין בא השמש ולאן הוא יוצא, ואינם יודעים להשיב, או, יותר נכון, אינם יודעים גם לשאול שאלת מאין באת ולאן אתה הולך.

1059

1060"מאין באת ולאן אתה הולך". וכשאני רואה כעת קבוץ גדול של אנשים עומדים צפופים בביהכנ"ס הזה לשמוע את דרשתי, ואמנם מרוב הצפיפות אינני רואה רק את הראשים ולא יותר, הרי מבלי משים עולה הרהור על הלב, אם יהיה "עולם כמנהגו נוהג" ולא נזכה לראות את הפלא היותר גדול, הפלא של "בלע המות לנצח", הרי בעוד ששים או לכל היותר שבעים שנה יהיו מכל הראשים האלה מצבות!

1060

1061וכשאני הולך בגן הטיול ורואה אני שם את כל ההלולא וחנגא ואת כל ההמולה והשאון הרב של הזוגות זוגות ההולכים כמו במחול, הרי מאליה תתפרץ מחשבה אל הלב, כי אז, רק אז הוא דבר בעתו לפנות לכל זוג וזוג ולשאלם, אם שכחו לגמרי את ה"דע מאין באת ולאן אתה הולך"? האם שכחו לגמרי מהגן השני הנמצא לא רחוק מהגן הזה וגם שם יש אלוני חמד המכוסים בפרחים השולחים ריחם הטוב למרחוק, ואין בין גן זה להגן האחר הנ"ל אלא הבדל זה, שבמקום הצמד הנעים היושבים בגן זה תחת כל אילן ומתעלסים באהבים, הנה שמה נמצא תחת כל אילן קבר אדם, והאם שוכחים האנשים הטובים האלה, כי מחר או מחרתיים - ויש גם מחר לאחר זמן - עליהם לצאת מגן זה להגן השני הנ"ל?

1061

1062וכשאני רואה שני אנשים עברים נצים על דבר איזה טיפה אדמה, שכל אחד טוען: כולו שלי, או שני עמים גדולים נלחמים ושופכים דם על דבר איזו ד' אמות קרקע, שכל אחד טוען: עלי כתיב, הנני מהרהר, מי יתן פה להארץ, כי אז היו שומעים הבעלי פלוגתא הנ"ל, איך שהיא אומרת: להד"ם, אנכי אינני לא של ראובן, ולא של שמעון, לא של עם פלוני ולא של עם אלמוני, אך כולכם, כולכם הנכם שלי, כי יש לי ב"ה בית קבול גדול לקבל כולכם בזרועותי.

1062

1063ויעמוד עמוד הענן.

1063

1064כן, רבותי, אשתקד עמדתי על בימה זו ודרשתי לפניכם בשבת שובה, והיום הנני דורש שוב, הכל, הכל כמו אשתקד, ורק בהבדל זה, שאז היתה שנת ... והיום שנת ... ומה מספרת לנו זאת?

1064

1065מספרת לנו, כי אמנם משנה לשנה הננו רואים את עמוד הענן העומד על הפתח...

1065

1066הה, כמה אנשים עמדו אשתקד בכאן, בביהכנ"ס זה, עמדו שמחים בחלקם ולא הרגישו בעמודי הענן, שכבר עמד על פתחם להורידם שאולה, והיום? הלואי שיתן ד' שלשנה הבאה אוכל לאמר לכם "ואתם הדבקים בד' אלהיכם חיים כלכם היום" (דברים ד, ד), הלואי שעמוד הענן זה לא יראה ולא ימצא אף לאחד מאתנו, אבל מי יודע?... מי יודע?...

1066

1067שלשה "הן".

1067

1068ואמנם לא רק משה רבנו חטא, נענש וקלס להקב"ה ב"הן", אך אנחנו כולנו הננו דומים לו בזאת, ורק בהבדל זה, שהוא אמר "הן אני ערל שפתים" ועלינו לאמר "הן אנו ערלי לב", כי אין אנו מרגישים מאומה ואיננו רואים ושומעים את כל הנעשה סביבותיו, אבל הננו נענשים ג"כ ב"הן", כי כל ראש השנה מדבר אלינו בקול גדול מסוף העולם ועד סופו: הן קרבו ימיך למות", ורק דבר אחד נשאר לנו, לעשות תשובה כמשה רבנו ולזעוק בקול גדול:

1068

1069"הן לד' אלהיך השמים ושמי השמים"...

1069

1070ראש השנה לשנים.

1070

1071כל ראש השנה, אמרנו, קורא אלינו בקול גדול מסוף העולם ועד סופו "הן קרבו ימיך למות", ואמנם גם אם לא נרצה בע"כ אנו שומעים את הקול הזה.

1071

1072כי מה הוא רה"ש? ע"ז נותן לנו תשובה מאמר חכז"ל:

1072

1073"אר"י, כשמתכנסין מלאכי השרת לפני הקב"ה לאמר: אימתי ראש השנה ואימתי יום הכיפורים? - הקב"ה אומר להם, למי אתם שואלים, אני ואתם נלך אצל בית דין של מטה (מדרש רבה דברים ב, יד).

1073

1074והדבר פשוט למאד, כי בעצם הדבר כבר האריכו גם החכמים הבלתי תלמודיים להראות, שאין כלל מציאות זמן לפני מי שאמר והיה העולם, ולפניו אין כלל עבר ועתיד אך הכל הוה, וכל הזמן הוא רק פרי הדמיון האנושי, שהמציאו להם זאת כדי להקל עליהם את ההשגה, שקשה להם להשיג את אין סוף ועשו חלוקים מלאכותיים בחלקם את הנצח ליובלות והיובלות לשמיטות והשמיטות לשנים וכן להלן עד לרגעים, אבל בגופא דעובדא איפה המה הגשרים המפסיקים ביניהם, הלא בין השנה העברה לשנה זו ג"כ יש רק הבדל הרגע, ומי יאמר לנו, כי רגע זה היה שייך עוד לשנת... והרגע הבא אחריו ברציפות ממש ככל הרגעים כבר שייך לשנה אחרת.

1074

1075ולכן בצדק אומר הקב"ה כששואלים לו, אימתי ר"ה "אני ואתם נלך לבית דין של מטה", כי כל עיקר הדבר הוא רק פרי הב"ד של מטה, שהמציאו להם דברים מלאכותיים כאלה.

1075

1076"באחד בתשרי - אומרים חכז"ל ר"ה לשנים ולשמיטין וליובלות ולנטיעות ולירקות" (בריש מס' רה"ש), כלומר, ר"ה רק לדברים זמניים, שסופם להעבר ולהבטל מן העולם. ר"ה לשנים זהו לא ר"ה בעצם, אך ורק לשנים, למספר שנותינו הקצובות והמעטות.

1076

1077ובעת שאנו מבטאים את השם ר"ה, הרי אנו מבטאים ביחד עם זה גם את הקול הנורא! "הן קרבו ימיך למות" ואין עצה ואין תחבולה אחרת לפנינו רק ביחד עם זה לזעוק ג"כ בקול גדול:

1077

1078"הן לד' אלהיך השמים ושמי השמים"...

1078

1079כד. ובחרת בחיים למען תחיה
לשבת שובה

1079

1080העדתי בכם היום את השמים ואת הארץ החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה, ובחרת בחיים למען תחיה (דברים ל, יט).

1080

1081שקרים מוסכמים.

1081

1082כשרוצים אנו לברך את רעינו בהברכה היותר גדולה הננו מברכים לו כרגיל בברכת אריכת ימים, אבל באמת הרי על פי רוב הננו נותנים לו בזה קללה, ולא ברכה.

1082

1083אם על אחד מן החבורה שמת דואגת כל החבורה כולה, גם זאת לא בצדק, כי באמת אדרבא היו צריכים כולם לרקוד על זה מרוב שמחה, ולא עוד אלא שהמת גופא לו היה ביכלתו להראות לנו את רגשותיו, כי אז בודאי לשמחתו לא היתה קץ.

1083

1084אם רואים אנו איש זקן מופלג הננו אומרים עליו לסבא זה יש שנים, וגם בזה הננו מדברים שקר, כי באמת דוקא לסבא זה אין שנים כלל.

1084

1085אם רואים אנו איש בעל תאוה, אז הננו אומרים עליו כרגיל, זהו איש חי, וגם בזה הננו משקרים, כי דוקא בשביל שהוא בעל תאוה איננו איש חי כלל.

1085

1086כל אלו המה השקרים המוסכמים היותר גדולים, שמשקרים רוב בני אדם בכוונה ושלא בכוונה.

1086

1087על כרחך אתה חי.

1087

1088ואינני רוצה מכם, רבותי היקרים, שתאמינו לי בזה על הן צדקי לבד, פן אראה לכם על זה מופתים חותכים מחייכם גופא.

1088

1089יודעים אתם כולכם, כי כשאתם חיים חיי צער נראים לכם החיים לארוכים מאד, כפי שמרגלא בפומא דאינשי, שבחיי צער הנה כל יום נראה כשנה, והיפך בחיי עונג נראה כל שנה כ"יום אתמול כי יעבור", ועל כן כשאתם רוצים להביע שחייתם באיזה זמן בעונג גדול, אז אתם אומרים, בלינו את הזמן כל כך בטוב, עד כי לא הרגשנו כלל איך שעברו עלינו השעות.

1089

1090ובזה פירש יפה הרב ר' משה חפץ ז"ל בספרו "מלאכת מחשבת" את הכתוב "ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה, ויהי ימי יעקב שני חייו" (בראשית מז, כח) שזאת אומרת, שחייו במצרים היו כל כך חיי צער, עד כי ימי יעקב היו נחשבים אצלו לא כימים, אך כשנים, וזהו שכתוב אצל המרגלים "במספר הימים אשר תרתם את הארץ ארבעים יום, יום לשנה, יום לשנה תשאו את עונתיכם" (במדבר יד, לד), כי כפל הלשון "יום לשנה יום לשנה" בא להראות, כי כל זה בא מדה כנגד מדה, יען שגם אצל המרגלים נראה כל יום לשנה, מפני שהישיבה בארץ ישראל נראה להם לישיבת צער, וע"כ נדמה להם אותם הארבעים יום לארבעים שנה. ע"כ גם העונש יהיה של ארבעים שנה, וזהו שכתוב "שמחנו כימות עניתנו שנות ראינו רעה" (תהלים צ, יח), כי אמנם כן, כשאדם שמח הוא יודע רק מימות, אבל כשהוא רואה רעה אז נחשב לו זאת לשנות.

1090

1091ואמנם כל אלו דברים עתיקים גלוים וידועים לכל, אבל לא הכל מבינים מהו הסיבה ומהו המסובב בזה. ובאמת לא התענוג הוא הסיבה לקיצור החיים, אך להיפך קיצור החיים הוא הסיבה להתענוג, או יותר נכון, כי קיצור החיים גופא זהו כל עצם התענוג, כי מהו כל התענוגים שבעולם כמו, למשל, התיאטרון, המוסיקה, המשחקים השונים, שתיית יין שרף וכדומה, וגם עושר וכבוד בכלל, שבכולם הלא אין שום ממשות לגוף, אלא שהמה מין יין שרף המביאים שכרון על האדם, שלא ירגיש בהזמן הארוך לו יותר מדי והמביא אותו לידי שעמום. כל התענוגים שבעולם הנה עיקר העונג הוא בזה, שעל ידם מבלים את העת, כמרגלא בפומא דאינשי לאמר "אני בליתי את העת בטוב", והאמריקנים קוראים זאת פשוט "המתת העת", ולהיפך כל הצער שבחיים בא מהרגשת החיים גופא, כשמרגיש הוא את כל רגע ורגע אך שהוא בא והולך, כשמרגיש הוא את ה"חיים ארוכים" או כמו שקוראים לזה בלע"ז "לאנגווייליג".

1091

1092בקיצור, עצם החיים גורמים לאדם רק צער גדול ונורא, ובה במדה שעולה ביד האדם להקטין את הרגשת החיים שלו, בה במדה מתגדל ה"גילה רנה דיצה וחדוה" שלו.

1092

1093וזהו שאמרו גם "על כרחך אתה חי", ולא אמרו רק "על כרחך אתה נולד" להראות, כי עצם החיים הוא דבר שבא "על כרחך", ושע"כ באים כל התענוגים שבעולם רק כדי להשתחרר על ידם חיש מהר מה"על כרחך" זה".

1093

1094הוא אשר אמרנו, כי אריכת ימים איננה ברכה כלל לאדם בר דעת.

1094

1095וכן הבכיות שבוכים בני החבורה על אחד מחבריהם שמת הן בכיות של חינם לגמרי, כי הרי המת הזה בא להמטרה היותר גדולה שאליה קולעים כל בני החבורה, כי עליהם לבקש אמצעים שונים איך לבלות את העת, בעוד שהוא, הנפטר, כבר בלה את העת לגמרי, והוא כבר פטור מכל הטורח הזה.

1095

1096סוף אדם למיתה.

1096

1097וכאשר כל דבר נקרא על שם המטרה, כמו שביארו את הכתוב "לא יבוזו לגנב כי יגנב למלא נפשו כי ירעב" (משלי ו, ל), מפני שאין המטרה שלו היא הגנבה מצד עצמה, רק בשביל הקיבה התובעת את תפקידה, אז איננו נוכל לקרוא לו בשם גנב. וכן מבארים בזה את מאמר חז"ל "איזהו חכם הלומד מכל אדם" (אבות פרק ד). כי רק אז נכר הדבר שהוא אוהב את החכמה לשמה, כי יודע הוא, ש"מכל מלמדי השכלתי", אבל כיון שאינו מתנהג ככה, הרי סימן הוא, שלא החכמה מצד עצמה אהובה לו, אך בשביל פניות שונות הוא לומד, לכן אי אפשר לקרות לו בשם חכם, אף אם הוא לומד חכמה הרבה, מפני שלא זאת היא המטרה שלו, וע"כ, ממילא מובן, שכיון שכל מטרת בני אדם ממין הרגיל הנ"ל היא המיתה, הרי לא נוכל לקרוא אותם כלל בשם חיים.

1097

1098וזהו המכוון במאמרם: "כי הוה מסיים ר"מ ספרא דאיוב הוה אמר הכי: סוף אדם למות, סוף בהמה לשחיטה, והכל למיתה הם עומדים, אשרי מי שעמלו בתורה, ועושה נחת רוח ליוצרו, גדול בשם טוב ונפטר בשם טוב" (ברכות יז, א), שלכאורה מאי הוא מחדש בזה ומה קא משמע לן, כי מי איננו יודע, שכל אדם ימות "כי החיים יודעים שימותו"? אלא שעיקר החדוש הוא בזה, כי "סוף אדם למות", כי לא רק שהוא עתיד למות, אך הסוף, זאת אומרת, המטרה מחייו היא רק המיתה, כמו שסוף בהמה לשחיטה, שכל המטרה והתכלית מגידול בהמה היא השחיטה, וז"ש "והכל למיתה הם עומדים", שכל העמידה בחיים, כל הטעם בחיים הוא רק מהמיתה.

1098

1099וזהו שדרש אותו ר"מ על הכתוב "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד זה המיתה" (מדרש רבה בראשית). כי אמנם זהו כל הטוב שבחיים.

1099

1100וכאשר, כפי שאמרנו, כל דבר נקרא רק ע"ש המטרה, לכן אמרו בצדק "רשעים בחייהם קרויים מתים", כנ"ל, מפני שכל המטרה בחיים שלהם היא המיתה.

1100

1101ובטעות קוראים לאיש בעל תאוה - איש-חי, כי זהו ממש ההיפך מן האמת, ואולי אמת הוא רק בלשון של "סגי נהור".

1101

1102זקן ופני זקן.

1102

1103הוא אשר אמרנו, כי כשאומרים על איזה אדם, להסבא הזה יש הרבה שנים, שגם זה הוא מן השקרים המוסכמים, כי באמת להיפך, לכל ילד יש הרבה שנים, שהרי בדרך הטבע עוד יחיה שבעים שמונים שנה, אבל לכל סבא רגיל הלא אין שנים כלל, ואפשר רק לאמר עליו שאבד הרבה שנים, אבדן לנצח אבדה שאינה חוזרת.

1103

1104ובצדק אמרו חכז"ל על הכתוב "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן","איזהו זקן זה שקנה חכמה" (קדושין לב, ב). כי את מה שאנו קוראים כרגיל זקן יש לו באמת רק מפני זקן, הפנים החיצוניים שלו נראו כשל זקן, שהרי הפנים שלו מלאים קמטים קמטים, ומכוסים בשערות לבנות, אבל איננו באמת זקן כלל, כי למי אנו קוראים עשיר, למי שיש לו מיליונים, או למי שאבד מיליונים, וכל הזקנים הרגילים הרי, כאמור, רק אבדו את שנותיהם, וכבר אין להם מאומה, זולת מי שקנה חכמה, ששנותיו לא עברו לבטלה, ואמנם התורה מצוה אותנו לכבד גם זקן אשמאי, גם לזה שיש לו רק פני זקן, אבל עלינו לבלי להחליף את הדברים, ולדעת, כי יש הבדל רב בין פני זקן ובין זקן ממש, כנ"ל.

1104

1105הקב"ה ממלא שנותיהם של צדיקים.

1105

1106עד הנה דברנו מחיי האנשים הרגילים, הבעלי תאוה, שהמה בכלל הרשעים, אבל יש חיים ממין אחר לגמרי, אלו הם החיים של הצדיקים, שאינם שואבים את חיותם ממקור אפקטים חיצוניים המטילים שכרה עליהם, שלא ירגישו במרוצת הזמן, כנ"ל, אך שואבים המה את חיותם ממקור נשמתם גופא, מהצלם אלהים שבהם, מהיכלי מלך, מלכו של עולם, הסובבים אותם, אצלם בא עצם החיים בשביל מטרת החיים גופא, כי "לא המתים יהללו יה ולא כל יורדי דומה", ורק "חי, חי יודוך", וכל זמן שהמה חיים נשמתם מתעשרת מרגע לרגע, ורק להאנשים הללו אפשר לקורא בשם אנשים חיים במלוא מובן המלה הזאת, אחרי שכל דבר כנ"ל נקרא על שם המטרה, ובאלו הרי המטרה הם החיים לבד.

1106

1107בחיי הצדיקים הללו אין תענוגים משונים כאלו שיקצרו את החיים, להפך את השנים לרגעים, אבל אין לו גם צער שכזה, שיאריך את החיים יותר מדי, להפוך את הרגעים לשנים, כי באמת גם שתי "המהפכות" הללו אינן רצויות כלל וכלל לאדם המעלה. אצל הצדיקים היום הוא יום והשנה - שנה, לא פחות ולא יותר.

1107

1108וזהו מה שאמרו חכז"ל בסוטה (יג, ב) על הכתוב "בן מאה ועשרים שנה אנכי היום, מה תלמוד לומר היום, ללמדך, שהקב"ה ממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום ומחודש לחודש, שנאמר, את מספר ימיך אמלא". כי זהו מדה כנגד מדה, יען שגם חיי הצדיקים המה חיים כאלה, שהיום - יום והחודש - חודש.

1108

1109ואיזה דרך עלינו לבחור בחיים?

1109

1110על זה באה עצת התורה. "ובחרת בחיים למען תחיה", כי עליך לבחור חיים כאלה ש"למען" בהם, זאת אומרת, המטרה שלהם היא ה"תחיה", החיים בעצמם ולא חיים כאלה שבאים "למען תמות", שהמטרה שלהם היא להמית את העת, כנ"ל.

1110

1111"ויהי" "והיה".

1111

1112ואם נרצה עוד יותר להתעמק בההבדל שבין חיי הרשעים לחיי הצדיקים, עלינו לשים לב למאמר חכז"ל שאמרו:

1112

1113"אמר ר' לוי ואיתימא ר' יונתן, דבר זה מסורת בידינו מאנשי כנה"ג, כל מקום שנאמר ויהי אינו אלא לשון צער, שנאמר, ויהי בימי אחשורוש - המן, ויהי בימי שפוט השופטים, הוה רעב - וכו' - והכתיב ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד, והאיכא שני, והאיכא שלישי, והאיכא טובא? אמר רב אשי, כל ויהי איכא הכי ואיכא הכי, ויהי בימי אינו אלא לשון צער" (מגילה י, ב). ולהיפך הניחו "שכל מקום שנאמר והיה אינו אלא לשון שמחה" (עי' במ"ר אסתר).

1113

1114כי אם נמצה את עומק הדבר מכל מה שדברנו בההבדל שבין חיי הצדיקים ובין חיי הרשעים אפשר לנו לעשות "סך הכל" קצר מאד:

1114

1115הרשעים מהפכים את ההוה והעתיד לעבר, והצדיקים להיפך מהפכים את העבר לעתיד.

1115

1116הרשעים מהפכים את ההוה והעתיד לעבר, וכל מה שההוה עובר עליהם במהירות יותר, יגדל תענוגם יותר כנ"ל, אבל אצל הצדיקים הוא להיפך, שעושים מהעבר עתיד, שהם מקפידים ביחוד, שלא יעבור עליהם אף יום אחד לבטלה, ומיום ליום נפשם משתלמת יותר ויותר, ובבואם בימים המה מרגישים את כל רשומי הימים שעברו עליהם כאילו חיים וקיימים המה לעיניהם.

1116

1117בקיצור, גם הרשעים וגם הצדיקים חיים את חייהם על פי ו' המהפכת, אלא שאצל הרשעים יש ו' המהפכת מעתיד לעבר, ואצל הצדיקים יש ו' המהפכת מעבר לעתיד.

1117

1118חיי הרשעים המה "ויהי בימי" שהוא ו' המהפכת מעתיד לעבר, כי הלא "יהיה" הוא עתיד וע"י הו' הנתוספת בראשיתו נעשה לויהי שהוא עבר, וזהו כל תוכן חיי הרשעים, שכל ימיהם המה בגדר "ויהי", שבאמת אינו אלא לשון צער, כי "רשעים תחילתם שלוה וסופם יסורים", אבל חיי הצדיקים המה בגדר "והיה" שהיא ו' המהפכת מעבר לעתיד כנ"ל, שבאמת אינו אלא לשון שמחה, כי "צדיקים תחילתם יסורים וסופם שלוה".

1118

1119ואמנם גם זהו בכלל דברי השי"ת: "ובחרת בחיים למען תחיה". שעל האדם לבחור חיים כאלה, שיביאו אותו לידי תחיה, שהוא לשון עתיד - זאת אומרת, לידי חיים כאלה המהפכים את העבר לעתיד כנ"ל.

1119

1120הנברא והלא נברא שבאדם.

1120

1121"העדותי בכם היום את השמים ואת האדץ, החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה, ובחרת בחיים למען תחיה" (דברים ל, יט).

1121

1122ואת הבחירה הזו אפשר עוד להבין ביותר עפ"י מאמר חז"ל בעירובין (יג, ב) "תנו רבנן, שתי שנים ומחצה נחלקו ב"ש וב"ה, הללו אומרים, נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, והללו אומרים, נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא, נמנו וגמרו, נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו, ואמרי לה ימשמש במעשיו".

1122

1123ואמנם עצם המאמר הזה מובן היטב, זו היא המחלוקת הנושנה בין הפסימיסטים והאופטומיסטים, אבל הלשון "נוח לו לאדם שלא נברא" אינו מדויק לכאורה כלל, כי מי הוא ה"לו" כל זמן שלא נברא כלל?

1123

1124אכן באמת, לדעתי, הלשון הזה בא בדיוק, כי בזה הם מראים לנו לא רק את המסקנות של שתי השיטות הקיצוניות הנ"ל, שיטת הפעסימיזם והאופטומיזם, אך הם מסבירים לנו גם את הנמוקים, שהביאו להם למסקנותיהם אלה.

1124

1125מה המה הנמוקים של שיטת האופטומיזם?

1125

1126בזה הוא ראש המדברים הרמב"ם ז"ל, שמאריך הרבה בזה במורה נבוכים חלק שלישי (פרק י) להראות, כי בדיוק כתבה התורה "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד", ולא כתבה "את כל אשר ברא והנה טוב מאד", כי זהו ההבדל בין "עשה" ל"ברא", שהוא הבדל בין פעולה הגורמת לחיוב ובין פעולה הגורמת להעדר, וזה לשונו שם "וצריך שנודיעך דעתנו אנחנו בו כפי מה שיגזרהו העיון הפילוסופי, והוא שאתה יודע, שמסיר המונע הוא המניע בצד אחד, כמי שהסיר עמוד שתחת הקורה ונפלה בכבדותה הטבעי שאנחנו נאמר, כי מסיר העמוד ההוא, הוא הניע הקורה וכו', ובזה הצד נאמר גם כן, למי שהסיר ענין אחד, שהוא עשה ההעדר, ואף על פי שהעדר אינו דבר נמצא, כי כמו שנאמר במי שכבה נר בלילה, שהוא חדש החושך, כך נאמר במי שהפסיד הראות שעשה העורון , ואע"פ שהחושך והעורון העדרים ואינם צריכים לפועל, ולפי זה הפירוש יתבאר מאמר ישעיה, יוצר אור ובורא חושך עושה שלום ובורא רע, מפני שהחושך והרע העדרים, והסתכל איך לא אמר עשה חושך, ולא עשה רע, מפני שאינם דברים נמצאים, שתתלה בהם עשיה. ואמנם אמר על שניהם בורא, שהיא מלה, שיש לה התלות בהעדר בלשון העברי", וע"כ כתבה התורה "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד" ולא "את כל אשר ברא" להראות כי באמת בעולם העשיה של השי"ת, זאת אומרת, במה שעשה בחיוב אין כל רע במציאות, וכל הרע הוא רק במה שברא, היינו בפעולותיו שמביאות להעדר.

1126

1127ואמר עוד שם "ואחר זאת ההצעה עליך לזכור מה שכבר התבאר במופת... וכל מה שהוא רע בחק נמצא מן הנמצאות, הרע ההוא הוא העדר הדבר ההוא, או העדר ענין טוב מעניניו, ומפני זה אמרו גזרה מוחלטת, שהרעות כולם העדרים, והמשל בו באדם שמותו רע והוא העדרו, וכן חליו, או עניו או סכלותו הם רעות בחקו וכולם העדרי קנינים... ואחר אלו ההקדמות יודע באמת, שהשם יתעלה לא יאמר עליו סתם, שהוא עושה רע בעצם כלל, ר"ל שיכוין כוונה ראשונה לעשות רע זה לא יתכן, אבל פעולותיו כולם טוב גמור, שהוא אינו עושה רק מציאות וכל מציאות טוב והרעות כולם הן העדרים, לא תתלה בהם פעולה רק בצד אשר בארנו".

1127

1128ובדבריו היקרים אלה כלולים באמת כל נמוקי שיטת האופטומיזם, שאע"פ שהחיים מלאים כל כך צער ויגון, בכ"ז באמת אין כל רע במציאות, וכל הרעות שבעולם באות רק מהעדר איזו מציאות, כמו המיתה שהיא העדר החיים, המחלות - העדר הבריאות, העוני - העדר הממון, הסכלות - העדר החכמה וכדומה, כל הרעות הן מעין החושך, שלא יתכן לאמר שהשי"ת עשה את החושך, ורק בא ממילא ע"י הסרת האור, ולכן כללם ישעיה בלשון אחד "יוצר אור ובורא חשך עושה שלום ובורא רע".

1128

1129עד כאן השקפת האופטומיזם ונמוקיה, עתה נשמע מה בפי הפסימיסטים.

1129

1130ואמנם השקפת הפעסימיסטית ברר ונימק כל צרכה אחד מן הפילוסופים החדשים; הפילוסוף הזה שמחכמי אומות העולם הוא, כמובן לא ראה את דברי הרמב"ם בזה, אבל בכ"ז הוא הבר-פלוגתא הראשי של הרמב"ם בזה.

1130

1131הוא רואה את ה"טוב" וה"רע" שבעולם ממש בהשקפה מהופכת מן הקצה אל הקצה מזו של הרמב"ם.

1131

1132לדעתו הוא להיפך, שאין במציאות רק רע מוחלט, ואם לפעמים אנו מרגישים את עצמנו בטוב, הנה באמת הטוב הזה בא רק מהבלתי-מציאות, מההעדר, או לכל היותר מהמעבר, או מהבין המצרים שבין העדר והמציאות, אבל בכל האופנים לא מהמציאות גופא.

1132

1133הבריאות, למשל, לשיטה זו איננה מביאה בעצם לאדם כל עונג שהוא, כי איננו מרגיש זאת כלל, ורק כשיקום מחליו הוא מרגיש ברגעים הראשונים איזה עונג, ונמצא כי גם העונג הזה בא ביחוד מהמעבר של העדר להמציאות ולא מהמציאות גופא.

1133

1134העשירות ג"כ אינה מביאה עונג לאדם מצד עצמה, שהרי כמה עשירים מופלגים מלידה ומבטן מרגישים את עצמם לאומללים שבאומללים, אלא עני כי יתעשר מרגיש ברגע הראשון שמשיג את עשרו איז תענוג פנימי, אבל רק ברגע הראשון, כי אח"כ אדרבא הוא מרגיש עוד צער יותר גדול מכפי שהיה לו טרם שנתעשר, שהרי "מי שיש לו מנה רוצה מאתים" ועכשיו שיש לו המנה הרי חסר לו עוד יותר וצערו עוד נתגדל.

1134

1135וגם החיים בעצמם הרי כבר הארכנו להראות, כי האדם אינו מוצא ספוקו בהם רק באותה המדה שיעלה בידו לקצרם חיש מהר יותר.

1135

1136ונמצא, שכשאנו חודרים לתוך תוכו של דבר הנה כל הטוב שבעולם הוא להפך מהעדר ולא מהמציאות, שהרי קיצור החיים, המקור לכל התענוגים, מקורו ג"כ מהעדר לבד.

1136

1137האכילה, השתיה, המשגל וכדומה בכולם אין התענוג רק מצד ההעדר, שאיננו רעב, שאיננו צמא, ולא יעונה לו מצד המותרות שנצברו בגופו, והראי', כי כשאוכל ושותה על בטן מלאה וכדומה שוב אינו מוצא באלו שוב עונג.

1137

1138כל הטוב שבחיים הוא איפא רק פרי הדמיון ולא פרי המציאות. הדמיון מתאר, למשל, לפני הגבר את האשה בשלל צבעים יפים ומזהירים המרהיבים לב, והוא מתענג על ידה ומרגיש אחד מששים מטעם גן עדן, אבל תיכף כשמלא את תאותו עמה והוא רואה את המציאות כמה שהיא נעשה לו קר בכל גופו...

1138

1139גם העושר והכבוד מענגים לאדם רק מצד הדמיון שבהם לבד, הוא מתענג עליהם רק באותו הזמן שהוא רודף אחריהם, ונדמה לו, כי אחזם בידו, אבל תיכף כשאחזם במציאות ממש בידו, תיכף פג טעמם ממנו לגמרי, ובשביל זה, רק בשביל זה, הנה "אוהב כסף לא ישבע כסף", ו"כל הרודף אחרי הכבוד הכבוד בורח ממנו", מפני ששניהם המה כאותם הצללים, כשאתה מתקרב עליהם ואתה אוחזם ממש ביד, הנך מרגיש, שהידים ריקנות הן, אין בהן כלום.

1139

1140והוא דין בכל האידיאלים שבעולם, שכולם יפים ונעימים, כולם אהובים וכולם ברורים רק בטרם שיצאו מכח אל הפועל, אבל כיון שנעשו לפועל ממש פג טעמם וריחם נמר, עד שגם אלה הממציאים את האידיאלים האלה אינם מכירים אותם לגמרי ושואלים בתמיהא "בני מי אלה הם"?... בכל האידיאלים שבעולם הננו רואים, כאשר כבר ביארנו במקום אחר, את אגדת חז"ל בנדה (נ, ב) בהולד, שטרם שיוצא לאויר העולם הוא יודע את התורה כולה, וכיון שיצא לאויר העולם בא מלאך וסוטרו על פיו והוא יוצא בור ו"עם הארץ" לגמרי, שאותו ההבדל אנו רואים בכל הדברים הנעשים תחת השמש, ההבדל מקודם שיצאו לאויר העולם לאחר שיצאו לאויר העולם... וכל זה בא ביחוד מפני ההבדל שבין הדמיון והמציאות הערומה בכלל, הדמיון הוא תמיד טוב והמציאות היא לעולם רעה, אין בה כלל דבר טוב, כשם שאין בדמיון כלל דבר רע.

1140

1141זו היא התמצית של שיטת הפילוסוף האחרון הזה.

1141

1142הרי יש לנו שתי שטות קצוניות, המתנגדות זו לזו. מן הקצה אל הקצה, האחת - שיטת הרמב"ם - אומרת, כי אין רע במציאות, וכל הרע בא רק מההעדר המציאות, והשנית שיטת הפילוסוף הנ"ל - אומרת, כי להפך אין טוב במציאות כלל, וכל הטוב בא רק מההעדר.

1142

1143אבל באמת המחלוקת הזו מחלוקה נושנה היא למאד, מחלוקת בית שמאי ובית הלל, ורק מה שהפילוסופים קוראים זאת בלשונם מציאות והעדר או חיוב ושלילה וכדומה מלשונות ההגיון שבדו להם, קוראים לזה התלמודים בלשון בני אדם ממש, המה קוראים לזה: נברא ושלא נברא.

1143

1144וזהו שאמרו "הללו אומרים, נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא", זאת אומרת ש"הלא נברא" היינו ההעדר, או השלילה - קראו זאת באיזה שם שתחפצו, כי השם לאו דוקא, והעיקר הוא התוכן - הוא הנוח לאדם יותר מהנברא, מהמציאות או החיוב, כי דעת "הללו" היא כמו דעת הפילוסוף הנ"ל. שכל הטוב נמצא רק בההעדר ולא בהמציאות, "והללו אומרים נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא", כדעת הרמב"ם, שאין רע כלל במציאות, ובלשון התלמוד, ב"הנברא" וכל הרע בא רק מבלי המציאות, מהלא נברא שבעולם.

1144

1145ההבדל בין קודש לחול.

1145

1146ואם "נמנו וגמרו, נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו ואמרי לה, ימשמש במעשיו", הנה הדבר מובן היטב, זהו ההבדל בין קודש לחול.

1146

1147עפ"י מאמר חכז"ל בברכות (מ, א) "א"ר זירא וכו': בוא וראה, מדת הקב"ה אינה כמדת בשר ודם, מדת בשר ודם כלי ריקן מחזיק מלא אינו מחזיק, אבל הקב"ה אינו כן, אלא מלא מחזיק, ריקן אינו מחזיק, שנאמר, אם שמוע תשמע, אם שמוע - תשמע, ואם לאו - לא תשמע".

1147

1148כי אמנם בכל אדם יש בו גם ממדת בו"ד - עפ"י החומר שבו - וגם ממדת הקב"ה - עפ"י הנפש שבו - ונקל מאד להרגיש את ההבדל בין שתי המדות הללו. כל התענוגים הבאים לספק את המדת בו"ד שבאדם מושכים כאמור את יניקתם ביחוד מ"הלא נברא", מהעדר, מהשלילה, או כמליצת הגמ' בכאן מ"הריקן", והראי', כי "מלא אינו מחזיק" את התענוגים, שמע מינה, שבכל הללו אין תענוג בעצם, ורק אפקטים דמיוניים הם, ובשביל זה כל מה שמתרגלים בהם יותר יתקטן רושמם, אבל יש באדם גם תענוגים הבאים לספק את מדת הקב"ה שבו, אלו הם תורה, מצות ומעשים טובים, וכל הדברים הרוחניים בכלל, ואלו להיפך מושכים את יניקתם דוקא מה"נברא", מהחיוב, מהמציאות, או, כמליצת הגמרא בכאן, מ"המלא", והראי', כי דוקא "מלא מחזיק, ריקן אינו מחזיק", בהדברים הללו אנו רואים, כי דוקא כל מה שמתרגלים בהם יותר יוגדל העונג יותר ויותר, ושמע מינה, שהתענוג שבהם הוא לא מהדמיון, אך מהמציאות ממש.

1148

1149וזה אולי טעם ההבדל שאנו מוצאים בין קדש לחול בחשבון הימים והלילות, בחולין "היום הולך אחרי הלילה, שנאמר ויהי ערב ויהי בקר יום אחד", ובקדשים להפך, "הלילה הולך אחרי היום שלפניו" דנפקא לן זאת מדכתיב (בפ' צו) "ביום קרבנו יאכל" וכתוב בתריה "לא יניח ממנו עד בקר" (חולין ג, א). וא"כ בחולין בא תמיד מקודם הלילה ואח"כ היום, אבל בקדשים בא תמיד מקודם היום ואח"כ הלילה. משום דבחולין אנו מרגישים את המציאות רק ע"י ההעדר, את המלא ע"י הריקן כנ"ל, את היום ע"י הלילה, שלכן בא שם תמיד הלילה קודם היום, אבל בקדשים שלהפך, דמרגישים אנו שם את העדר ע"י המציאות, את הריקן ע"י המלא, דשם מי שהוא ריקן לגמרי אינו מרגיש כלל שריקן הוא, ורק אם היה מלא ונתרוקן הוא מרגיש היטב את הריקנות שבקרבו, שם הוא מרגיש את הלילה ע"י היום, וע"כ בא שם לפיכך תמיד היום קודם הלילה.

1149

1150וזהו ש"נמנו וגמרו, נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו, ואמרי לה, ימשמש במעשיו", זאת אומרת, כי בגופא דעובדא כל הנוח שבאדם, כל יניקת התענוג שבחולין הוא מהלא נברא, כנ"ל, אבל כשהוא מפשפש במעשיו או ממשמש במעשיו הוא יונק את יניקתו בטוב טעם מהנברא דוקא.

1150

1151אלה הם מועדי.

1151

1152ובזה יובנו לנו הכתובים בפ' אמור (ויקרא כג, ב) הקשים מאד "וידבר ד' אל משה לאמר, דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם, מועדי ד' אשר תקראו אתם מקראי קדש, אלה הם מועדי". כי התורה באה להשמיענו בזה דבר גדול, הנה אמנם רוב בני אדם יודעים מחולין ומקדשים, יודעים מימות החול ומימות הקודש, אבל המה טועים בזה, שחושבים כי ימות החול באים בשבילם וימות הקודש רק בשביל הד', שזו היא טעות גמור, כי באמת להפך, בהקודש דוקא אפשר להאדם למצוא את ה"לכם" שבו, מכפי שהוא מוצא זאת בימות החול שלו, ואם יאמר האדם ששת ימי המעשה המה מועדי, שהרי המה שייכים לגמרי לי, ושבת היא רק ממועדי ד', הוא טועה, כי באמת בשבת קודש אפשר לו למצוא יותר בנקל את מועדיו, מכפי שאשר הוא מוצא בששת ימי המעשה.

1152

1153וזה שאמר לו השי"ת למשה "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם", תדבר ותאמר אליהם תמיד ערב, בקר וצהרים, כי "אלה מועדי ד' אשר תקראו אותם מקראי קודש", הנה באמת הקריאה הזו לא נכונה היא לגמרי, כי המועדים הללו "מקראי קודש", הנה באמת הקריאה הזו לא נכונה היא לגמרי, כי המועדים הללו אינם לאו דוקא "מועדי" ומקראי קודש, אך גם "אלה הם מועדי", שעל כל אחד לאמר כמשה רבנו, שדוקא אלה המה המועדים שלנו, שהננו יונקים מהם את כל היניקה החיובית, המציאות באמת.

1153

1154וכל הדברים הללו כלולים בעיקרם בהמקרא שהתחלנו, ורק מה שהפילוסופים קוראים בשמות חיוב ושלילה, מציאות והעדר, וכדומה, ומה שהתלמודים קוראים זאת בשמות "נברא" ו"לא נברא" "מלא" ו"ריקן", קוראת זאת התורה בלשון פשוט מאד, בלשון החיים והמות, כי כל מציאות הוא דבר שבחיים, וכל העדר הוא מת, ואמנם יש אנשים היונקים את היותם מהמות, מהעדר, כנ"ל, והתורה מיעצת לנו עצה טובה שלא נעשה כן, אך עלינו לבחור "בחיים למען תחיה" בחיים של חיים, שזה אפשר רק במדת הקב"ה, שמלא מחזיק ריקן אינו מחזיק, שזה אפשר רק בקדשים שהיום קודם ללילה.

1154

1155כן, רבותי, באה העת של הבחירה הזו, באה העת של "יפשפש במעשיו" או של "ימשמש במעשיו"...

1155

1156כה. טהרת המחשבה
לשבת שובה

1156

1157"ואינו יוצא משם - ממעי אמו - עד שמשביעין אותו שנאמר, כי לי תכרע כל ברך תשבע כל לשון, כי ליתכרע כל ברך זה יום המיתה, שנאמר, לפניו יכרעו כל יורדי עפר, תשבע כל לשון זהו יום הלידה, שנאמר נקי כפים ובר לבב אשר לא נשא לשוא נפשי ולא נשבע למרמה, ומה היא השבועה שמשביעין אותו, תהי צדיק ואל תהי רשע, ואפילו כל העולם כולו אומרים לך, צדיק אתה, היה בעיניך כרשע, והוי יודע, שהקב"ה טהור ומשרתיו טהורים ונשמה שנתן בך טהורה היא, אם אתה משמרה בטהרה מוטב, ואם לאו הריני נוטלה ממך. תני דבי ר' ישמעאל, משל לכהן שמסר תרומה לעם הארץ ואמר לו, אם אתה משמרה בטהרה מוטב, ואם לאו הריני שורפה לפניך. אמר ר' אלעזר מאי קרא, ממעי אמי אתה גוזי מאי משמע דהאי גוזי לשנא דאשתבועי הוא, דכתיב, גזי גזרך והשליכי" (נדה ל, ב).

1157

1158פונוגרף למחשבה.

1158

1159הנה עוד ימים אחדים ונעמוד כולנו יחד בביהכנ"ס זה כמעט מעת לעת שלם ונכה על לבנו בחזקה באמירת ודוי.

1159

1160"אשמנו, בגדנו, גזלנו... צררנו קשינו עורף" וכו' וכו' "ועל חטא שחטאנו לפניך באונס וברצון... וע"ח שחל"פ בגלוי עריות... בועידת זנות... בחוזק יד... בזלזול הורים ומורים... בחלול השם וכו' וכו', ואת הודוי הזה אומרים כולם, גם הרשעים גמורים, גם הבינונים וגם הצדיקים גמורים, גם אלה שכולנו יכולים להעיד עליהם, כי מעולם לא גזלו ולא חמסו, אנשים "שאינם נוגעים אף בזבוב על הקיר לרע", אנשים שאינם מחללים את השם, אך להיפך מקדשים את השם, אנשים, שאין להם חוזק יד, כי "התורה מתשת כוחם", כולם, כולם אומרים כל זה בכל זאת, ולכאורה הרי "דובר שקרים לא יכון לנגד ד'", ואיך מרהיבים הצדיקים האלה לאמר שקרים כאלו ביום הקדוש ובמקום קדוש כזה?

1160

1161אכן חלילה לכם לחשוד בכשרים כאלה, שישקרו ח"ו ביום הכפורים גופא, כי אמנם גם הצדיקים גמורים האלה אפשר להם להגיד את כל הודוי בפה מלא ואם לא חטאו את כל החטאים הנפרשים בהודוי בפועל הנה בכל האופנים עברו עליהם בכח, אם לא עשו את כל אלה במעשה, עכ"פ פשעו בהם במחשבה.

1161

1162וחבל, שעדיין לא הומצא פונוגרף למחשבה, כשם שהומצא כזה לדבור. לו היה פונוגרף כזה, שהיה מקבל בתוך תוכו את כל המחשבות וחצאי המחשבות, ההרהורים והתסיסות שבאדם והיה מוסרם אח"כ בסוף השנה, למשל, מלה במלה לבעל המחשבות גופא, כי אז היה הפונוגרף זה המוכיח היותר גדול להאדם, אז היו הרבנים יכולים להתפטר לגמרי ממלוי חובתם הבלתי נעימה כלל להגיד מוסר ותוכחה בשבת-שובה. די ויותר מדאי היה להציג את הפונוגרף הזה בשבת-שובה על הבימה וגם הצדיקים הגמורים שבנו היו פניהם מתאדמים מבושה ממחשבותיהם גופא.

1162

1163כי אמנם גם הצדיקים הגמורים האלה לא ימלט שלא היו בנפשם כמה וכמה שברי-מחשבות וקטעי הרהורים של עברות, ואף העברות היותר חמורות בכלל, אלא שלא יצאו העברות האלה אל הפועל מפני הבושה, מפני הכבוד, מפני היראה, שלא יפלו אצל הבריות ממדרגתם, מדרגת צדיקים גמורים שהוחזקו אצלם. בקיצור, הכל מפני "למה יאמרו הבריות".

1163

1164מחשבה רעה המצטרפת למעשה.

1164

1165וכי תאמרו, ומה בכך אם יעלו מחשבות והרהורים רעים על האדם, הלא גם בר בי רב דחד יומא יודע, כי "מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה".

1165

1166אמנם דוקא מפני שכל יודעים את המאמר הזה מעטים מאד אלה המבינים אותו.

1166

1167הנה מקור המאמר הזה הוא בקידושין סוף פרק קמא (מ, א) "מחשבה טובה מצרפה למעשה שנאמר אז נדברו יראי ד' איש אל רעהו ויקשב ד' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ד' ולחושבי שמו - וכו' - מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה, שנאמר, "און אם ראיתי בלבי לא ישמע ד'", ואלא מה אני מקיים, הנני מביא אל העם הזה רעה פרי מחשבותם? מחשה שעושה פרי הקב"ה מצרפה למעשה, מחשבה, שאין בה פרי אין הקב"ה מצרפה למעשה, ואלא הא דכתיב, למען תפוש את בית ישראל בלבם? אמר רב אחא בר יעקב, ההוא בעבודת כוכבים הוא דכתיב, דאמר מר חמורה עבודת כוכבים, שכל הכופר בה כמודה בכל התורה כולה. עולא אמר, כדרב הונא, דאמר רב הונא, כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה הותרה לו. עולא אמר, כדרב הונא, דאמר רב הונא, כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה הותרה לו. הותרה סלקא דעתך? אלא נעשית לו כהיתר".

1167

1168וכל מי שאינו מסתפק בשטחיות הדברים לבד, הלא צריך לעמוד על זה, וכי בשביל שחמורה עבודת כוכבים, או וכי בשביל שנעשה לו כהיתר יעשה הקב"ה דינא בלי דינא, הלא סוף סוף גם בהאופנים הללו אינן אלא מחשבות גרידתא ומחשבות רעות אין בהן ממש בעצם, ומדוע יענש על זה?

1168

1169אולם היטב אמר בזה הגאון ר' רפאל הכהן ז"ל בספרו "דעת קדושים", כי מכאן מוכח, שלא מפני שמחשבה רעה בעצם לא נחשבה כלל, לכן איננה מצטרפת למעשה, אלא מפני שכל אדם בחזקת כשרות הוא עומד, וכיון שלא יצאה המחשבה מכח אל הפועל תהיה מאיזה סבה שתהיה, עלינו לאמר, כי גם באופנים אחרים לא היתה יוצאת לפעולות, והמחשבה לא היתה רק מחשבת לכאורה מעין "הוה אמינא ושקלא וטריא" בעלמא, שבכל האופנים לא היתה באה לידי "מסקנא" ו"הלכה למעשה". וע"כ בעבר ושנה, שנעשה לו כהיתר, או במחשבת עבודת כוכבים, שמחשבה זו מצד עצמה כבר מוציאה אותו לגמרי מהחזקת כשרות, כי כבר חסר לו כל הבסיס של כשרות, הוא נענש שפיר גם על המחשבה לבד.

1169

1170ובזה הוא מפרש באופן יפה מאד את דברי חז"ל בנזיר (כג, א) ת"ר, אישה הפרם וד' יסלח לה באשה שהפר לה בעלה והיא לא ידעה הכתוב מדבר, שהיא צריכה כפרה וסליחה, וכשהיה מגיע ר"ע אל פסוק זה היה בוכה, ומה מי שנתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידי בשר טלה טעון סליחה ומחילה, המתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר על אחת כמה וכמה", שלכאורה, מה ענין זה לר"ע שיבכה על זה, הלא הוא בודאי לא נתכוון ולא עלה בידו בשר חזיר מעולם?

1170

1171ולפי דרכנו יבואר גם זה, כי משני הטעמים שאמרנו לעיל בהא דאין מחשבה רעה הקב"ה מצרפה למעשה יוצא גם נפקא מינה לדינא.

1171

1172הנפקא מינה הוא במי שנתכוון לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה, דאם הטעם שמחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה מפני שהמחשבה בעצם לא נחשבה לכלום, הנה גם באופן זה אין בידו שום עבירה, דסוף סוף הרי מעשה עבירה אין כאן, אחרי דעלה בידו בשר טלה באמת, אבל אם הטעם כמו שאמרנו, מפני שטרם בא הדבר לידי מעשה הוא עדיין בחזקת כשרות, אבל בנידון דידן הרי באמת בא הדבר אצלו גם למעשה, כי בעת אכלו הרי חשב שהוא אוכל בשר חזיר, אלא שבמקרה נזדמן לו במקום זה בשר טלה, וכיון שהגיע ר"ע לפסוק זה של אשה הפרם וד' יסלח לה, שגם שבאמת לא עשתה שום מעשה עברה, אחרי שכבר הפיר לה, ובכל זאת טעונה סליחה, מפני שחשבה, שהיא עושה באמת מעשה עבירה, - הנה גם הוא, ר"ע הצדיק הגדול, היה בוכה על זה, ולא רק הוא, אך כל הצדיקים הגדולים שבכל דור ודור צריכים לבכות על זה. כי ד' היודע מחשבות ובוחן כליות ולב, הוא יודע, שכמה וכמה פעמים עולים גם על לבם של צדיקים גמורים מחשבות והרהורים רעים, תאוות וכוננות נתעבות, ואם הדברים אינם יוצאים מכח אל הפועל, הוא לא מפני החזקת כשרות שלהם, אך מפני למה יאמרו הבריות ובאופן היותר טוב מפני יראת העונש, וא"כ כולם, כולם טעונים מחילה, סליחה וכפרה.

1172

1173ואלי זהו ג"כ באור דברי המדרש רבה (פ' ויגש) "אבא כהן ברדלא אומר, אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום התוכחה, בלעם, חכם של הוגים לא יכול לעמוד בתוכחתו של אתונו, הדא הוא דכתיב, ההסכן הסכנתי לעשות לך כה ויאמר, לא, יוסף, קטנם של שבטים היה ולא היו יכולים לעמוד בתוכחתו, הדא הוא דכתיב ולא יכלו אחיו לענות אותו, כי נבהלו מפניו, לכשיבוא הקב"ה ויוכיח לכל אחד ואחד לפי מה שהוא, שנאמר, אוכיחך ואערכה לעיניך על אחת כמה וכמה".

1173

1174כי גם אבא כהן ברדלא לא היה מתירא מעבירות במעשה, אבל מעבירות שבמחשבה, כמובן, אין ילוד אשה שיהיה חף מהם לגמרי, ואם רואים אנו, שגם אחי יוסף וגם בלעם נבהלו כל כך מעבירות שבידם, אף שבאמת במעשה לא חטאו כלל, כי הסוף היה ממכירת יוסף כדברי יוסף בעצמו "אתם חשבתם עלי רעה אלהים חשבה לטובה למען עשות כיום הזה להחיות עם רב", ובבלעם הרי "ויהפוך ד' את הקללה לברכה", ובכל זאת נבהלו כ"כ מעבירות שבידם, הרי שמע מיניה מזה, דכל הטעם שמחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה, הוא מפני שאנו אומרים, שאין זו ממין "סוף מעשה במחשבה תחלה", אלא הרהור פורח לבד, אבל כיון שבאמת הביאה מחשבתו הרעה של האדם גם למעשה, אלא שבמקרה נתגלגל הדבר מאליו למעשה טוב, נחשבה זאת שפיר לעבירה בפועל, וכשהגיע אבא כהן ברדלא לזה, צעק בצדק גם הוא: אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה.

1174

1175ואולי יוטעם לנו בזה עוד יותר מה שדוקא ר"ע כשהיה מגיע לפסוק זה של "ואשה הפרם וד' יסלח לה" היה בוכה, כי על פי אגדת חז"ל נענש ר"ע ביחד עם שאר חבריו מעשרה הרוגי מלכות, שסרקו את בשרו במסרקות של ברזל, וכל עונשו הנורא הזה בא לו בשביל חטא מכירת יוסף, ומפסוק זה כנ"ל אנו רואים, שאמנם מכירת יוסף נחשבה לחטא, ובשביל זה בכה ר"ע, שראה מזה את אחריתו הנוראה.

1175

1176אבל עכ"פ אנו רואים מזה, שיש הרבה פעמים שמחשבה רעה מצטרפת שפיר למעשה, וזהו שחפצנו לבאר בזה.

1176

1177הזכרת נשמות של החיים.

1177

1178ובאמת, הלא כל מותר האדם מן הבהמה בנפשו הוא, והפגם בנפש מחטאי המחשבה צריך להיות עוד יותר חמור מפגם הגוף מחטאים שבמעשה, ובשביל זה "אינו מתכוין ומתעסק פטור", מפני שלא עשה פגם בנפשו כלל, ולהיפך "מצוות צריכות כוונה", ובלי זה אינו יוצא ידי חובת מצוה.

1178

1179ובאמת על כל אדם באשר הוא אדם מוטל הדבר לחפש תמיד בחורים ובסדקים של נפשו ולבדוק שם היטב היטב, עד מקום שידו מגעת את הפגמים שנתהוו בה, ולתקנם לפי מדת יכלתו.

1179

1180אך זו רעה חולה תחת השמש, שבני אדם אוהבים יותר לדרוש אל המתים מאשר אל החיים, המה מזכירים נשמות המתים ואינם מזכירים את נשמות חייהם, את נשמותיהם גופא.

1180

1181כל אחד אומר "אלהי נשמה שנתת בי טהורה היא", אבל אינו מרגיש כלל מה שהוא אומר, כי לולי זאת לא היה מעיז להגיד שקר גלוי כל כך.

1181

1182לו הזכיר האדם את נשמתו גופא באמת ובתמים, לו גם אחת בשנה, כי אז היה יודע היטב ש"אפילו כל העולם כולו אומרים לו צדיק אתה, הוי בעיניך כרשע" ולא כמנהג העולם כעת, שמקיימים את הדבר ממש להיפך, שאפילו כל העולם אומרים לאדם רשע אתה, הוא בעיניו כצדיק.

1182

1183ובאמת הזכרת נשמות של החיים זו היא מצות עשה, שעל האדם לקיים אותה בכל רגע ורגע מבלי הרף.

1183

1184"והוי יודע, שהקב"ה טהור, ומשרתיו טהורין, ונשמה שנתן בך טהורה היא, אם אתה משמרה בטהרה מוטב, ואם לאו הריני נוטלה ממך. משל לכהן שמסר תרומה לעם הארץ".

1184

1185היסח הדעת.

1185

1186ומה נמרץ ונשגב המשל הזה עפ"י ההלכה הפסוקה, דהיסח הדעת פוסל בתרומה, כמבואר בחגיגה (כ, א). זאת אומרת, שלא רק טומאה בחיוב פוסלתה. אך גם היסח הדעת לבד, שהסחת את דעתך לרגע ולא שמרתה בטהרה היא נפסלת לעולם, והנמשל מזה מובן, שלא רק הטומאות שאתה מביא על נפשך מביאות עליך קללה, אך גם ההיסח הדעת לבד, שהנך מסיח את דעתך לרגע מזה, "שהקב"ה טהור ומשרתיו טהורין ונשמה שנתן בך טהורה היא" היסח הדעת הזה לבד פוסל את נפשך לעולם.

1186

1187שומר עם הארץ.

1187

1188אמנם הנה מצינו בפסחים (לד, א) מחלוקת בהיסח הדעת "ר' יוחנן אמר, פסול טומאה הוה ורשב"ל אמר, פסול הגוף הוי, ר"י אמר, פסול טומאה הוה, שאם יבוא אליהו ויטהרנה שומעין לו, ורשב"ל אמר, פסול הגוף הוי, שאם יבוא אליהו ויטהרנה אין שומעין לו", ובאמת הלכה כר"י וא"כ כל היסח הדעת הוא רק ספק טומאה, ובכל ספק טומאה הרי קי"ל דתולין, לא אוכלין ולא שורפין, וא"כ קשה לכאורה, אמאי קאמר "אם אתה משמרה בטהרה מוטב, ואם לאו, הריני שורפה לפניך", הא כשאינו משמרה לא הוה הפסול רק מצד היסח הדעת?

1188

1189אמנם הדבר יתבאר עפ"י מה דמבואר בשבת (טו, ב) "על ששה ספיקות שורפין את התרומה וכו' - על ספק בגדי עם הארץ, על ודאי מגען ועל ספק טומאתן שורפין". הרי דבע"ה שאני, דגם על ספק טומאה שורפין, וזהו שאמר "משל לכהן, שמסר תרומה לע"ה", כי הנשמה שלך נמסר לשומר עם הארץ, גופך הוא כולו ממין הע"ה, כל תשוקתו וכל נטיתו היא אך לארציות ולגשמיות, ולכן גם רגע אחד כי יעבור, ואתה הסחת דעתך מנשמתך, ואתה סומך את דעתך על הע"ה, השומר שלך, אז היא כמו ודאי טומאה, דשורפין וזהו שאמר "ואם לאו הריני שורפה לפניך".

1189

1190הנזירות שבהנשמה.

1190

1191ואם תשאלו, מי שמע את השבועה הזאת, הלא כל האנשים החיים אינם יודעים כלל משבועה כזאת? על זה משיב ר' אלעזר "מאי קרא, ממעי אמו אתה גוזי, ומאי משמע דהאי גוזי לשנא דאשתבועי הוא, דכתיב, גזי נזרך והשליכי". כי אמנם זו היא מעין גדר נזירות, וכבר בארנו במק"א, כי אמנם צדק המהרי"ט, שהנזירות הוא תואר קדושה שמתהוה עליו ע"י קבלתו, וממילא הוא נאסר בכל אסורי הנזירות מדין התורה כי התורה אוסרת זאת על כל מי שיש לו תואר קדושה כזה, כשם שיש איסורים מיוחדים על מי שיש לו תואר הקדושה של כהונה; והדברים עתיקים. ומעין זה היא גם השבועה שמשביעין לכל אדם: הוי צדיק, כי השבועה הזו באה לאדם ממילא וגם בלי ידיעתו כלל, כי בכל נשמה ונשמה, גם הנשמה היותר גרועה יש תואר קדושה ידוע, ובכל חטא וחטא שהוא עושה נעשה פגם בהקדושה הזו, ובשביל זה מרגיש האדם צער פנימי כשהוא עושה עבירה, כי "ממעי אמי אתה גוזי", וגוזי לשנא דנזירות הוא כדכתיב גזי נזרך והשליכי.

1191

1192בקיצור, כשם שאנו מעריכים הזכרת נשמות של המתים ביום הכיפורים, כך עלינו להעריך הזכרת נשמות של החיים בשבת שובה, ואם "בארזים נפלה שלהבת" אם ר"ע ואבא כהן ברדלא בכו בהזכרת נשמות זו כנ"ל, מה יעשה אזובי קיר כמונו!...

1192

1193כו. המפלגות בישראל והתשובה שלהן
לשבת שובה

1193

1194"קחו עמכם דברים ושובו אל ד', אמרו אליו כל תשא עון... אשור לא יושיענו, על סוס לא נרכב ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו" (הושע יד, ג-ד).

1194

1195היחיד והרבים.

1195

1196הנה אחרי שמוכיח הנביא לכל יחיד ויחיד באמרו "שובה ישראל", הנה הוא מתחיל להוכיח גם את הרבים, והתוכחה הזו עוד יותר ארוכה מהתוכחה להיחיד.

1196

1197"קחו עמכם דברים ושובו אל ד'", אתם הרבים, המפלגות הגדולות עם הקטנות, עם ראשיכם, זקניכם, שוטריכם וכל המלכחי פנכא שלכם, הה, כמה זקוקים אתם לתשובה שלמה, כמה עליכם להכות על לבכם על חטא ועל חטא...

1197

1198ואמנם גם בדורנו זה הנה עלינו לכוון את התוכחה יותר להרבים מאשר להיחיד, מפני שרוב החטאים בזמננו המה חטאות הציבור, חטאות המפלגה.

1198

1199היום כמעט שקשה למצוא יחיד בעולם, זאת אומרת, יחיד שחי בעולמו המיוחד מבלי להיות כפוף לשום מפלגה, כי כל יחיד ממין זה הרי הוא "פרא" ויוצא מן הכלל, שהכל מראים עליו באצבע, והוא ללעג ולקלס בעיני כל הבריות היפות ובלתי יפות... וכל איש מן הישוב, בין אם ירצה בכך ובין אם לא ירצה בכך, עליו להתכסות בטלית של איזו מפלגה ולהתחמם שם...

1199

1200היום אם תבקשו בנרות יהודי סתם, יהודי בלי שם לווי, לא תמצאו בשום אופן. והיה אם תעמדו על פרשת דרכים לשאול את כל יהודי עובר ושב מה הוא, אזי תשמעו אמנם תשובות רבות, רבות כל כך ממספר המפלגות הפרות ורבות אצלנו ששים בכרס אחד ממש. זה יאמר לכם, למשל, שציוני הוא, השני יאמר לכם שאורטודקסי הוא, השלישי שהוא מתבולל, הרביעי - פועל ציון, החמישי - צעיר ציון, הששי - בונדאי השביעי... אך מי יוכל לחשוב כרוכלא את מספר המפלגות המרובות אצלנו כחול אשר על שפת הים, אכן גם אחד ממאה לא יאמר לכם שיהודי סתם הוא, מפני שבאמת , כאמור, אין כלל סתם יהודי כעת במציאות.

1200

1201ובעשרת ימי תשובה כל על המפלגות הללו לעשות את חשבון הנפש שלהן להתוודות על חטאתן אשר חטאו בגלוי ובסתר, ביודעים ובלא יודעים.

1201

1202"קחו עמכם דברי ושובו אל ד' אמרו אליו כל תשא עון"...

1202

1203אשור לא יושיענו.

1203

1204הנה נמסר את משפט הבכורה בתוכחת הנביא למפלגת המתבוללים, והננו עושים זאת מפני שני טעמים, ראשית, מפני שמקוה אנכי, כי אף אחד ממפלגתם אין כעת בביהכנ"ס, כי המה "בבל יראה ובל ימצא" במקומות אלו, זולת אולי "אחת בשנה"... ואפשר לקיים בהם "זכין לאדם שלא בפניו"... ולהגיד את כל שבחם שלא בפניהם... ושנית, מפני שבני מפלגה זו פוחתים והולכים מיום ליום, ואם נחכה הרבה אז אולי לא יהיה כבר את מי להוכיח.

1204

1205אשור לא יושיענו. זוהי התשובה העיקרית הנחוצה לכם, המתבוללים מכל המינים, האשכנזים, הצרפתים, הפולנים, המדירים וכו' וכו' בני דת משה.

1205

1206ואמנם בדברי על המפלגה הנכבדה הזו, אי אפשר לי לעבור עליה מבלי להגיד באמת איזו דברים בשבחה, שאמנם לא בשקר לגמרי לקחו להם את השם הזה, השם של "בני דת משה".

1206

1207כי אמנם יותר ממה שמתפלאים עליהם האשכנזים, הצפרתים הפולנים האמיתיים, על שלקחו להם אלה המתבוללים עטרה שאינה הולמתם, במה שמתכנים בשמותיהם הם, הנה יותר מזה מתפלאים הרבה יהודים עליהם במה שמתכנים בשם "בני דת משה", והמה שואלים, ובצדק לכאורה. "מה ענין שמיטה להר סיני", מה ענין לאלה, שקראו שמיטה על כל מה שנתנו לנו בהר סיני. מה ענין להם להר סיני להכנות בני הדת של סיני?

1207

1208אבל בני ישראל "אם אינם נביאים בני נביאים הם" ואמנם גם להם להמתבוללים, יש איזו שייכות לדת משה.

1208

1209השייכות היא בזה, שהמה מקיימים מצות עשה אחת בתורה, הרבה יותר ממה שמקיימים אותה כל שאר המפלגות.

1209

1210הלא זוהי העשה של:

1210

1211"ואם אמר יאמר העבד אהבתי את אדני... לא אצא חפשי, והגישו אדניו... אל הדלת או אל המזוזה, ורצע אדניו את אזנו במרצע ועבדו לעולם". (שמות כא, ה-ו).

1211

1212ואת המצות עשה הזו המה מקיימים בכל לבבם, בכל נפשם ובכל מאודם, ובכל השס"ה ימים של השנה, ערב ובוקר וצהרים לא יחדלו מלזעוק בקולי קולות בכל מקום שהמה פונים: אהבתי את אדוני... ומנשקים את ידי האדון בחשק גדול ובהתלהבות עצומה, מנשקים עד כלות הנפש, עד שנעשה לגעל נפש להאדון גופא, והוא, האדון, מגיש את העבדים האלה אל הדלת... מראה להם פשוט את הדלת, וכשאינם מבינים רמיזה זו מה טבעה, הוא מרצע להם פשוט את אזניהם במרצע, כדי להתעולל בהם מעט, כמנהג "הפריץ" עם גוברין יהודאין אלה... אבל בכל זאת המה מקיימים את המצוה הזו במסירת נפש ממש ואחרי כשהדם כבר נוטף מאזניהם הפצועות המה מקיימים עדיין את ה"ועבדו לעולם".

1212

1213ואמנם לא לחנם נקראים האדונים-העבדים האלה בשם "בני דת משה"...

1213

1214אבל בכ"ז הרהור תשובה נחוצה גם לבני דת משה הללו.

1214

1215וכשיהרהרו בתשובה לו רק רגע אחד יראו ויוכחו תיכף ומיד, כי "אשור לא יושיענו", זאת אומרת, כי כל מה שיזעקו יותר בקול גדול "אהבתי את אדוני", הנה להיפך האדון ישנא אותם בתכלית השנאה, כי כל אדון אוהב לשמוע את המלה "אהבתי", רק מאדון אחר, אבל לא מעבד, ואדרבא לגעל נפש הוא לו להאדון לשמוע זאת ממנו, עליהם לשוב סוף סוף בתשובה ולבוא לידי הכרה, כי אפשר להיות יהודי כשר בתכלית הכשרות, ממהדרין מן המהדרין גם בלי העשה הזו, וגם אלה שדרשו לאמר "מה נשתנה אזן מכל אברים שבגוף? אמר הקב"ה, אזן ששמעה על הר סיני בשעה שאמרתי כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים, והלך זה וקנה אדון לעצמו ירצע", (קידושין כב, ב) כי גם אלה שדרשו כך היו בכל זאת ג"כ בני דת משה אמתיים...

1215

1216"אשור לא יושיענו" זהו הודוי הנחוץ לכם, המתבוללים מכל המינים, להגיד ולשנן תמיד בלי הרף, עד שתרפא משובתכם ותחדלו לשום את עיניכם רק אל אשור, רק אל ה"למה יאמרו הגוים" ותחדלו לזמר את ה"מה יפית" שלכם, שכבר נעשה לזרא. והייתם לאנשים... ולא רק לבני דת משה לבד...

1216

1217מתבוללים למחצה לשליש ולרביע.

1217

1218אמרנו מקודם, כי בטוחים אנחנו, שממפלגת המתבוללים לא נמצא אף אחד כעת בבהכנ"ס, וגם כי המה בכלל פוחתים והולכים, ובשביל זה נתנו להם בזה משפט הקדימה, ואמנם הדבר הזה אמת בנוגע להמתבוללים השלמים, אבל דא עקא, כי יש גם מתבוללים למחצה, לשליש ולרביע, והללו לא רק שאינם פוחתים והולכים, אך להיפך מתרבים מיום ליום, והללו נמצאים בבהכנ"ס ובבהמ"ד, לא רק בשבת תשובה ובעשי"ת בכלל, אך גם בכל שס"ה ימים של השנה, שמתפללים כותיקים גמורים...

1218

1219כי, דא עקא, שיש אצלנו לא רק מתבוללים בדעת, אך גם מתבוללים שלא בדעת, שחושבים את עצמם להיפך, ליראים ושלמים, אדוקים ולאומיים נלהבים.

1219

1220כבר הרגלנו כל כך בהתבוללות זו, עד שכבר נעשה לטבע ואיננו מרגישים שוב בה.

1220

1221הננו רואים זאת באופן יותר בולט בהבחירות לשלטוני הקהלה שלנו וכדומה, שגם בהערים, או יותר נכון ביחוד בהערים, שרוב מנין ורוב בנין שלהם המה "חסידים", הנה הנחברים המה רובם ככולם אסימילטרים ממש, ומה מראה לנו זה? כי אמנם גם הבוחרים "החסידים", אם אינם, חלילה, מתבוללים שלמים, הנם לכה"פ מתבוללים למחצה לשליש ולרביע, וכשם שהמתבולל השלם כורע ומשתחוה לכל עכו"ם ומזמר לו זמירת "אהבתי את אדוני", כך החצאי מתבוללים הללו כורעים לפני כל מתבולל גמור משלנו ושרים לו גם כן שירת "אהבתי את אדוני".

1221

1222"ותחסרהו מעט מאלהים וכבוד והדר תעטרהו" (תהלים ח, ו) ויפה המליץ על זה הגאון ר"י סלנטר זצ"ל, כי רואים אנו את החולשה שבנו, שגם יראים ושלמים מעטרים כבוד והדר לאיזה איש, שאין לו שבח אחר זולת השבח הזה שחסר לו מעט או הרבה מאלהים, זאת אומרת, שכל גדולתו ותפארתו היא בזה, שרק אין יראת אלהים בלבבו, והחולשה הזאת באה לנו רק מפני זה, שרבים בתוכנו המתבוללים למחצה, לשליש ולרביע, גם בין אלה המלובשים בטלית שכולה תכלת.

1222

1223וגם לאלה מכוונים דברי הנביא באמרו "קחו עמכם דברים ושובו אל ד', אמרו אליו... אשור לא יושיענו" וגם מאלה שנדמים כאשור, שנדמים לעכו"ם, גם מאלה לא תבוא תשועתנו.

1223

1224וכבר באה העת, שתהיה לכם איזו הכרה עצמית, ולבלי לפול כורעים לפני כל מי שעליו נאמר "ותחסרהו מעט מאלהים".

1224

1225עבדים משלו בנו.

1225

1226אבל גם בזמן שאין בחירות בעולם היהודי, גם אז אפשר לראות את תוצאות ההתבוללות למחצה הזו - בחינוך הילדים. גם אלה הנותנים לילדיהם חינוך יהודי איך הם מתיחסים להמחנכים היהודים ולהמחנכים הבלתי יהודים, איך הם מתיחסים להמלמד העברי ולהמורה הכללי, וגם בקבוצה של יהודים חרדים תשמעו כשמריבים זה עם זה אז קורא האחד להשני: הנך מלמד, וזהו החרוף היותר גדול, וכל זה בא גם כן רק מההתבוללות המפנימית הזו, אם כי החיצוניות מכוסה "בירמולקה" ובאבנט.

1226

1227"לעינינו עשקו עמלנו ממושך וממורט ממנו, נתנו עלם עלינו, סבלנו על שכמנו, עבדים משלו בנו פורק אין מידם". הננו אומרים זה איזה שבועות בכל יום ויום באשמורת הבוקר, ואמנם לא שקר אנו מדברים בזה.

1227

1228לעינינו עשקו עמלנו, - ואת עמלנו אלו הבנים. אם רואים אנו, שבנינו נגזלים ממנו והולכים לרעות בשדות אחרים, אם רואים אנו שנתקימה הקללה של "בנים ובנות תוליד ולא יהיו לך" (איכה ה, ח) - בכל מלאה, הנה הסיבה העיקרית לזה הוא מה ש"עבדים משלו בנו פורק אין מידם". עבדים משלו עלינו לא נאמר, אך בנו, והבדל גדול יש ביניהם, לפנים משלו העבדים רק עלינו, מלבר, משלו בגופנו, ולא משלו בנפשנו ואז יכולנו לפרוק מידם, אבל עכשיו שהמה מושלים בנו מלגו, בפנימיות נפשנו, ורק בשביל זה נעשקו "עמלנו" אז "פורק אין מידם".

1228

1229ואם נרצה לפרוק מידם, אז יש לזה רק עצה אחת לשמוע את דברי הנביא הצועק עלינו בקול גדול: "אשור לא יושיענו".

1229

1230על סוס לא נרכב.

1230

1231ואמנם מאידך גיסא רבו בנו המפלגות ככמהין וכפטריות, שחרתו על דגלם את הדברים: "אשור לא יושיענו", אלו הן המפלגות הלאומיות השונות שבנו עם הפרוגרמות המיוחדות שלהן, אבל הצד השוה שבהן, שכולן טוענות תמיד: "אם אין אני לי מי לי", ו"ואין לך דבר העומד בפני הרצון", וכדומה, אבל גם הן זקוקות לתשובה גדולה, גם להן יש מה להתודות הלא זו היא הודוי של:

1231

1232"על סוס לא נרכב".

1232

1233כי אמנם כשם שיודעות הן היטב את ראשית מאמרו של הלל הזקן "אם אין אני לי מי לי", כך עליהן לדעת גם את הסיפא. "וכשאני לעצמי מה אני".

1233

1234ודא עקא, כי המפלגות האלה בתור מפלגות, כמו מסיחות הן את דעתן מזה.

1234

1235"על סוס לא נרכב". "אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם ד' אלהינו נזכיר" (תהלים כ, ח) זה היה לנו לכלל גדול מימות עולם, ואם כי "סוס שוטף למלחמה" והוא מוכשר מאין כמוהו לזה, אבל לא מהמלחמה ולא מערמומיות המלחמה - הדיפלומטיא - לבדה תבוא תשועתנו "לא בחיל ולא בכח, כי אם ברוחי אמר ד'" (זכריה ד, ו), וכבר ידענו, כי "סוס ורכבו רמה בים, עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה" (שמות טו, א-ב).

1235

1236"על סוס לא נרכב", "אין חכם כבעל הנסיון", והנסיון, הנסיון של ההיסטוריה הארוכה שלנו, מראה לנו בעליל את צדקת דברי הנביא בזה, כי אי אפשר לנו לתלות את כל ישועתנו רק בסוס ורוכבו לבד. כי "כשאני לעצמי מה אני".

1236

1237לא היה בעולם גבור יותר נערץ מבר כוכבא, אשר גם ר' עקיבא ראה בו את מלך המשיח ודרש עליו את הפסוק "דרך כוכב מיעקב", אבל כשהתחיל לבטוח בהסוס שלו - סמל המלחמה - לבד, ואמר להקב"ה "לא תסעוד ולא תכסוף", הנה נעשה מבר כוכבא לבר כוזיבא, נכזבה תקות ישראל באופן נורא למאד ולא נשארה לנו מכל הגבורות והמלחמות שלו רק הברכה האחת, ברכת הטוב והמטיב "הטוב על שלא הסריחו והמטיב שנתנו לקבורה" (ברכות מח, ב).

1237

1238ו"העיד ר"י בר אליקים משום קהלא קדישא דירושלים, כל הסומך גאולה לתפלה אינו ניזוק כל היום כולו" (ברכות ט, ב) ואמנם טוב עושות המפלגות הללו, שמשתדלות הן בכל כחן בגאולה, אבל עליהן לדעת שצריכות הן לסמוך את הגאולה לתפלה לאלהי ישראל, שישלח להן את הברכה במעשה ידיהן, כי רק אז יהיו בטוחות, שלא תיזקנה ולא תתנגפנה רגליהן, ואם אינן עושות זאת הרי הן עוברות בשאט נפש על דברי הנביא בשם ד':

1238

1239על סוס לא נרכב!

1239

1240ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו.

1240

1241ואמנם תמצא לומר יש גם מפלגה אחת ודוקא מפלגה גדולה המתהללת לפעמים, כי היא רוב מנין ורוב בנין של ישראל, אשר על דגלה רשומים גם שני הדברים הללו, גם "אשור לא יושיענו", וגם על "סוס לא נרכב", הלא הן המפלגות האורטודוקסיות שפרו ורבו אצלנו ת"ל בשמות שונות ובמטרה אחת לחזוק הדת, ואמנם הכל טוב ויפה אצלן, ובכל זאת, לדאבוננו, גם הן עודן זקוקות לתשובה רבתי, גם עליהן נאמר "קחו עמכם דברים ושובו אל ד'", וגם עליהן להרהר בתשובה ולאמר:

1241

1242"ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידנו".

1242

1243כי הנה כבר שאל הגאון ר"י סלנטר זצ"ל הנ"ל בטעמו של דבר, שאנו רואים תמיד במלחמת החרדים עם החופשיים, שיד האחרונים על העליונה, הלא קיימא לן, שקושטא קאי ושקרא לא קאי, והאמת הלא היא בודאי עם החרדים? והוא מותיב לה והוא מפרק לה, כי אמנם החופשיים נלחמים בעד השקר אבל - באמת, והחרדים נלחמים אמנם בעד האמת, אבל - בשקר...

1243

1244והדברים באמת נוקבים ויורדים עד התהום של היהדות החרדית, שחסר לה בהרבה פעמים ה"בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך".

1244

1245וכבר המלצנו על זה את המליצה "הקול - קול יעקב, והידים - ידי עשו", כי אמנם לו היה באמת הלב - לב יעקב, אז אולי לא שלטו בנו הידים - ידי עשו, כי אז היו מקבלים היינו צורה אחרת, ואז אולי "וראו כל עמי הארץ, כי שם ד' נקרא עליך ויראו ממך" אך דא עקא, שרק הקול - קול יעקב, והלב ריק אין בו מאומה, וכל מעשינו המה רק מצות אנשים מלומדה, ובשביל זה שולטות בנו כל כך הידים ידי עשו ואין מי שיציל אותנו מהם.

1245

1246"ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו" החסרון הוא מה שהאלהים נמצא אצלנו רק במעשה ידינו, במעשה ולא במחשבה, בהידים ולא בלבב. והאדם יראה לעינים וד' יראה ללבב.

1246

1247והשאלה הנושנה "היש ד' בקרבנו אם אין", שנשאלה לפני אלפים שנה, עדיין לא מצאה תשובה עד היום הזה גם אצל רבים מחרדינו.

1247

1248כי אמנם היש ד' בפינו לא נשאלה, שהלא צועקים אנחנו פעמים בכל יום: "שמע ישראל ד' אלהינו ד' אחד", היש ד' בידינו או בראשנו לא נשאלה, כי הלא יש לנו תפילין של יד ותפילין של ראש, ואמנם יש ד' אצלנו גם בפינו וגם בראשנו, גם בידינו וגם בבגדינו - ציצית, ואף גם בבתינו - מזוזות, ורק בקרן זוית אחת חסר לנו ד' - בהלב שלנו, העיקר חסר מן הספר.

1248

1249היש ד' בקרבנו במעמקי הלב, בפנימיות הנפש שלנו, זאת נשארה עד היום בה' השאלה גם אצל הרבה מהיראים והשלמים.

1249

1250במסתרים תבכה נפשי.

1250

1251ומה נמרצה בזה אגדת חכז"ל:

1251

1252"אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה, רבש"ע, שממה עלי נפשי כשאני עוברת על ביתך והוא חרב וקול דממה בתוכו ואומר, מקום שזרעו של אברהם הקריבו קרבנות לפניך והכהנים עומדים על הדוכן, והלוים מקלסים בכנורות יהיו שועלים מרקדים בו, הדא הוא דכתיב, על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו. באותה שעה היה הקב"ה בוכה ואומר אוי לי מה עשיתי, השרתי שכינתי למטה בשביל ישראל, ועכשיו שחטאו חזרתי למקומי הראשון, חס ושלום, שהייתי שחוק לגוים ולעג לבריות. באותה שעה בא מטטרון ונפל על פניו ואמר לפניו, רבש"ע, אני אבכה ואתה לא תבכה. אמר לו, אם אין אתה מניח אותי לבכות עכשיו, אכנס למקום שאין לך רשות ליכנס ואבכה, שנאמר, ואם לא תשמעו במסתרים תבכה נפשי מפני גוה וגו' (מדרש רבה איכה).

1252

1253ואמנם באגדה נפלאה זו יש לראות גם מציאות חיה שבזמננו.

1253

1254כי כשאנו מסתכלים בהשקפה שטחית ידמה לנו, כי ע"י החורבן הרב רק המצב החומרי של ישראל הוא שיורד מאז ועד היום מטה מטה, אבל המצב הרוחני להיפך עוד עלה מעלה מעלה, כי במקום ירושלים השגנו את יבנה, סוריא ופומבדיתא ועוד ועוד, והתורה נפוצה בכל קצוי הארץ, ויש שנתקיים אצלנו "כל בניך למודי ד'", יצרא דעבודה זרה נשרף לגמרי, והעמי הארץ שמלפנים - ג"כ כמעט שאינם כעת כלל במציאות, ונתרבו אצלנו ב"ה הותיקים הנוהגים מנהג חסידות, הזהירים במצוה קלה כבחמורה, המהדרים מן המהדרים, ואמנם "אשרנו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו".

1254

1255אבל כל זה נדמה רק למטטרון שר הטבע, הרואה רק את החיצוניות ולא את הפנימיות, הרואה רק מלבר ולא מלגו, ולכן הוא טוען להקב"ה כשהוא נופל על פניו "אני אבכה ואתה לא תבכה", זאת אומרת, אני שר הטבע והחומר יש לי על מה לבכות, כי בחומר היה החורבן גדול ונורא עד מאד, אבל אתה, סמל הרוחניות, על מה יש לך לבכות, הלא להיפך לשמוח אתה צריך כאמור.

1255

1256אכן הקב"ה הרואה גם את הפנימיות כהחיצוניות הוא יודע, כי יבנה באמת לא ירשה לגמרי את מקומה של ירושלים, הוא יודע, כי החורבן לא היתה רק בכמותנו, אך עוד יותר באיכותנו, ואמנם מן אז ועד היום נתרבה אצלנו חומר היהדות, אבל רוחה של זו פוחתת והולכת אצלנו מיום ליום.

1256

1257וזהו שמשיב לו הקב"ה יש מקום "שאין לך רשות ליכנס - במסתרים", במסתרי הנפש, במעמקי הלב, בחדרי חדרים של האדם, בהקדשי קדשים שלו, ושם, כשמסתכל אני, שם אני בוכה בלי הפוגות "במסתרים תבכה נפשי מפני גוה" וכדברי חכז"ל "מפני גאותן של ישראל שנטלה מהם ונתנה לאומות העולם", כי דא עקא, שגם להיראים ושלמים שלנו חסרה הגאותן של ישראל כידוע.

1257

1258בקיצור, הנביא מורה דרך תשובה לכל המפלגות שבנו, ורק אז כשנשמע לדבריו, אז "ארפא משובתם"...

1258

1259כז. התשובה והמשיח
לשבת שובה

1259

1260"שובה ישראל עד ד' אלהיך... קחו עמכם דברים ושובו אל ד' (הושע יד, ב).

1260

1261"ורוח אלהים מרחפת על המים, זהו רוחו של מלך המשיח, האיך דאת אמר ונחה עליו רוח ד', באיזה זכות ממשמשת ובאה? המרחפת על המים, בזכות התשובה שנמשלה כמים, שנאמר שפכי כמים לב" (מדרש רבה בראשית פ"ב, ד).

1261

1262בולמוס המפלגיות.

1262

1263בולמוס המפלגיות אחז את כל העולם כולו. לא רק אצלנו, אך בכל האומות הנאורות אין אדם נקרא בשם בן תרבות, אם לא יהיה שייך לאיזו מפלגה. העסקנים הציבוריים הפרנסים ואפטרופסי הכלל פרים ורבים בזמננו - בלי עין הרע - לאלפים ולרבבות אין מספר. כי להיות בזמננו ראש מפלגה היא מלאכה נקיה וקלה מאד, לזה דרושות רק שתי המדות הללו: שקרנות וחוצפה... ומי שיש לו זאת במדה יותר מרובה, הוא נעשה לראש מפלגה יותר גדולה.

1263

1264וכל המפלגות האלה למה הן באות לכאורה?

1264

1265באות, כמובן, לשם הטבת הסדר החברותי, לשם ההשתלמות האנושיות לשם שפרורו ושכלולו של הכל, לשם תיקון העולם. בקיצור, הכל לטובת הכלל, כי בזמננו דואג כל אחד רק לטובת הכלל ולא יותר...

1265

1266אבל מדוע אחרי כל אלה הנה העולם לא נתקן כלל והסדר החברותי כמנהגו נוהג, המנהג הישן של "איש את רעהו חיים בלעו" גם ב"סדר" וגם שלא ב"סדר"? מדוע אחרי כל המלים המצלצלות של פרוגרס ציביליזציה וכדומה עומדים בכל זאת האנשים אלו לעומת אלו כזאבי טרף?

1266

1267התשובה על זה פשוטה, יען כי אין בכלל אלא מה שבפרט, ואי אפשר לשכלל את הכלל בלי שכלולו של הפרט מקודם, ואם הפרט הוא "חיה" יהיה הכלל ממילא לחיות, ולא תועילנה למנוע זאת כל המפלגות שבעולם.

1267

1268ודא עקא, כי כל המפלגות, כאמור, עוסקות רק בשביל טובת הכלל, כל העסקנים הציבוריים למיניהם, דואגים רק בעד הציבור, ואין מי שיטפל בהפרט, בהיחיד, שידאוג בעד עצמו גופו, לשכלל ולהשלים את נפשו גופא, להעלותה למדרגה יותר עליונה.

1268

1269לכל אלה אפשר וגם מחויבים אנו לאמר: תקנתם את העולם ואת עצמכם לא תקנתם, ע"כ לא תקנתם כלל, לא תקנתם מאומה "ושקילו טובתכם ושדי אחיזרי".

1269

1270החנוך ומעשה הצדקה.

1270

1271ומהשפעת המפלגיות שבעולם אנו רואים גם בדברים שאין להם לכאורה יחוס ישר להמפלגה, כי הכל מכוון רק להכלל ולא להפרט.

1271

1272בהחינוך, למשל, אין אנו מקיימים כעת את הדברים "חנוך לנער על פי דרכו", אך אנו מחנכים אותו עפ"י דרך "בית החרשת" שיצרנו לזה. ולא רק שאנו מדקדקים מאד, שכל הנערים והנערות מבית חרשת זה ישאו על ראשם כובע מצבע וממראה אחד, אך שגם לנשמותיהם יהיה צבע ומראה אחד, הצבע המלאכותי, שבעלי בית החרשת לנשמות הזה חפצים בו. והמחונכים יודעים בגמרם את למודם איך להתנהג עם ה"חברה", אך אינם יודעים איך להתנהג בינם לבין עצמם, יודעים הם איך למלאות את חובתם חובת הנמוס והדרך ארץ להכלל, ואינם יודעים איך למלאות את חובתם, חובתם המוסרית והרוחנית, להפרט שלהם גופא.

1272

1273והוא הדין גם במעשה הצדקה. לפנים היה האדם מרחם על כל פרט על כל בריה עלובה ו"כל הפושט יד נותנים לו", והיה הנותן יחיד והמקבל יחיד, ויש ש"נותן ואינו יודע למי נותן נוטל ואינו יודע ממי נוטל", כי הצדקה היתה באה ממקור נפשי, לבבי פנימי, וע"כ ה"מתן בסתר" היתה המדרגה היותר עליונה בצדקה. אמנם ידעו גם אז, כי צדקה דרבים עדיפא מצדקה דיחיד, אבל כל זה רק מפני שברבים יש כמובן הרבה יותר יחידים מכפי שיש ביחיד. אבל היום גם האנשים הנדבנים מתבישים במין צדקה שכזו. הצדקה נעשה היום רק למין תעשיה אקציונרית, שכל עיקרה לא באה אלא בשביל שלא יקולקל הסדר היפה, חלילה, ע"י קבצנים, ושוב בשביל תקון החברה, אבל בשום אופן לא בשביל להקל צרת הפרט. הצדקה נעשה כמין חברת אחריות המבטחת את חבריה מאש או מכל צרה שלא תבוא, וצרת "ויהיו עניים בני ביתך" נחשבת להעשירים להצרה היותר גדולה, וגם מצרה זו הנם מבטיחים את עצמם ע"י נדבתם לאיזו חברה של צדקה, כי העיקר בזה הוא החברה ולא הצדקה כשהיא לעצמה. ובשביל זה אנו רואים עפ"י רוב, כי גבאי הצדקה אינם כלל כל כך רכי הלב, ולפעמים יש להם שנאה מוחלטת להעניים ואינם מרגישים כלל בלבם את ה"תרתי דסתרי" שבזה, כי המה גבאים להחברה של צדקה, אבל אין להם שום נטיה פנימית להצדקה גופא.

1273

1274בקיצור, הכל בשביל החברה, הכלל, הציבור, המפלגה, האנושיות, והיחיד - הפרט נשתקע לגמרי.

1274

1275מושגי הצדק בכלל.

1275

1276ואמנם גם מושגי הצדק בכלל, שלקויים המה מאד בזמננו, הנה חלק גדול מזה יש לזקוף ג"כ על בולמוס המפלגיות, שאחז את כל העולם כולו.

1276

1277כי מה חסר לו, לה"צדק" דזמננו, שיהיה באמת לצדק?

1277

1278חסר לו החוט המשולש הזה, מה שאנו מוצאים בהשקפת הצדק של היהדות:

1278

1279א) "צדק צדק תרדוף" (דברים טז, כ). ב) "צדק לפניו יהלוך" (תהלים פה, יד). ג) "צדק ילין בה" (ישעיה א, כא).

1279

1280כי הצדק דזמננו איננו לן גם לינת לילה אחד, כי בכל בוקר ובוקר יש "צדק" חדש לגמרי, ומה שנחשב אתמול לרשעות נחשב היום לצדק. ומי יודע אם לא הצדק של היום יהיה למחר להרשע היותר גדול; הצדק של המודה החדשה איננו הולך לפני החיים, שאפשר יהיה לקרוא על זה צדק לפניו יהלוך, כי אם הוא הולך לאחרי החיים, הצדק בזמננו איננו עמוד האש שיאיר את דרך החיים, אך סוחבים אותו כאופן החמישי להעגלה מאחורי הדרך. בקיצור, הוא איננו סיבה להחיים, אך מסובב להקדיש על ידו את כל המעשים הנעשים תחת השמש, גם את המעשים היותר מתועבים שבעולם. בהצדק דזמננו אין הולך ה"דיעבד" אחרי ה"לכתחלה", כי אם להיפך ה"לכתחלה" אחרי ה"דיעבד", וכל זה מפני שבזמננו אין מי שידע מהצדק צדק תרדוף, צדק בכפל הלשון, זאת אומרת, צדק של צדק, כי בזמננו יש רק צדק של מפלגה, היינו שלפי תכסיסה של מפלגה פלונית ואלמונית נחשב זה למעשה צדק. אבל אפשר מאד, שהאידיאל גופא של מפלגה פלונית ואלמונית, שבשביל האידיאל הזה באים כל התכסיסים האלה, איננו צודק כלל, ואם כן הצדק שלהם איננו צדק של צדק, אך צדק של רשע.

1280

1281ובכן גם מושגי הצדק לקויים מסיבת בולמוס המפלגיות שבעולם.

1281

1282השתלמות הפרט והכלל.

1282

1283אמנם היהדות שואפת גם להשתלמות הפרט וגם להשתלמות הכלל, התשובה זו היא השתלמות הפרט, שעל כל יחיד ויחיד לפשפש תמיד במעשיו ובהרהוריו, ולראות תמיד להיטיב את דרכיו יותר ויותר, לעלות מעלה מעלה במעלת הרוח, והמשיח זהו השתלמות הכלל כולו, זה הוא האחרית הימים, שהסדר החברותי ישתנה כולו לטובה ו"לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה" ולהר בית ד' ו"נהרו כל הגוים", זהו מלך המשיח שישפוט בין הגוים ויוכיח לעמים רבים. בקיצור, המשיח, שיביא השתלמות האנושיות בכלל.

1283

1284אבל למי משתי ההשתלמיות הללו יש משפט הקדימה? מה בהן הסבה ומה המסובב?

1284

1285על זה משיבים לנו חכז"ל באמרם:

1285

1286"ורוח אלהים מרחפת על המים, הרוח זהו רוחו של מלך המשיח, שהוא בא בזכות התשובה שנמשלה כמים", זאת אומרת, שהשתלמות היחיד קודמת להשתלמות הציבור. שאי אפשר בשום אופן להיטיב את הסדר החברותי, אם לא יוקדם לזה שכלולו המוסרי של כל אחד מבני החבורה, ואי אפשר להביא תקון העולם אם לא יתקן כל "פרט" מקודם את עצמו.

1286

1287ודא עקא, כי הרוח אלהים, שהכל עוסקים כעת להביא על העולם אינה מרחפת כלל על המים, אינו מבוסס כלל על השתלמות היחיד, ודא עקא, כי שכחו לגמרי את הכלל האקסיומי, כי "אין בכלל אלא מה שבפרט", ואם הפרט אינו משתלם ואולי עוד ירד ממעלתו, איך אפשר לו להכלל שישתלם, ובשביל זה עדיין אין אנו רואים את עקבותיו של המשיח.

1287

1288ניסן ותשרי ומלך המשיח.

1288

1289ומתי יבוא סוף סוף המלך המשיח, שהננו מחכים עליו זה אלפים שנה שיבוא?

1289

1290בזה יש חלוקי דעות בתלמוד, חד אמר "בניסן נגאלו, בתשרי עתידין להגאל", וחד אמר, "בניסן נגאלו, בניסן עתידין להגאל" (ראש השנה יא, א).

1290

1291ואמנם מניסן ועד תשרי הרי אין המרחק רב כל כך, אבל באמת מה גדולה הפלוגתא רחוקה שיש ביניהם. זו היא מחלוקת, שיש בה נ"מ לא רק בששה חדשים, אך נ"מ בכמה מאות וגם באלפים שנה.

1291

1292והמחלוקת בזה כבר אנו מוצאים לא רק בתקופת התנאים, אך עוד בתקופת הנביאים. כשהנביאים מנבאים על דבר תקופת המשיח, אנו מוצאים שמתארים זאת בשני אופנים שונים, הרחוקים לגמרי זה מזה.

1292

1293פעם המה מתארים את מלך המשיח בדמות איש מלחמה ופעם להיפך בדמות מלך השהשלום שלו. למשל, נבואתו של זכריהו "ויצא ד' ונלחם בגוים ההם, כיום הלחמו ביום קרב... וזאת תהיה המגפה, אשר יגף ד' אל כל העמים אשר צבאו על ירושלים, המק בשרו והוא עמד על רגליו ועיניו תמקנה בחוריהן ולשונו תמק בפיהם... וכן תהיה מגפת הסוס והפרד הגמל והחמור וכל הבהמה אשר יהיה במחנות ההמה כמגפה הזאת... זאת תהיה חטאת מצרים וחטאת כל הגוים" וכו' וכו' (זכריה יד, טו) ונבואתו של ישעיהו ומיכה מאידך גיסא "והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ד' בראש ההרים ונהרו אליו עמים והלכו גוים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ד', ואל בית אלהי יעקב... ושפט בין עמים רבים והוכיח לגוים עצומים עד רחוק, וכתתו חרבותם לאתים וחניתיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה וכו' וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ, ואריה כבקר יאכל תבן" (ישעיה ב; מיכה ד).

1293

1294והרי הדבר מובן, דלא רק הבדל הסגנון יש בכך, אך הבדל בתוכן, שרחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב, ההבדל בין "וזאת תהיה המגפה" לבין "וגר זאב עם כבש".

1294

1295וההבדל הזה גרם גם להבדל גדול בזמנה של תקופת המשיח. לפי הציור הראשון אין בין הגאולה הראשונה, יציאת מצרים, להגאולה האחרונה כלום, ורק "כימי צאתך ממצרים אראך נפלאות", וכמו ביציאת מצרים לא הוטבו המצריים בתכונתם כלום, ורק ביד חזקה של ד' יצאנו משם, הפח נשבר ואנחנו נמלטנו, כן גם בגאולה העתידה תהיינה כל האומות כמו שהן עכשיו, שעומדות אלה מול אלה כזאבי טרף, ורק על ידי "וזאת תהיה המגפה" תבוא תשועתנו. אבל להציור השני הגאולה העתידה היא לא גאולה לישראל לבד, אך גאולה לכל העולם כולו, גאולה לכל המין האנושי ולכל הבריות שבעולם, וגם האריה והזאב ירגישו את הגאולה הזו, שיגאלו מתכונותיהם הרעות ו"לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי". והנה בעוד שהגאולה לפי הציור הראשון תוכל להיות גם בחפזון, כמו שהיתה גאולת מצרים, הנה הגאולה ממין השני לא ראו הנביאים רק באחרית הימים, כי השתלמות כל הבריאה כולה אי אפשר לה שתבוא בחפזון ההשתלמות הולכת לה לאט לאט בפסיעות קטנות ומדודות מאד, וזהו שאמרו, "כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכו".

1295

1296ובזה היא גם המחלוקת של ר"א ור' יהושע, שר"א אומר, "בניסן נגאלו, בניסן עתידין להגאל", ור' יהושע אומר "בניסן נגאלו, בתשרי עתידין להגאל".

1296

1297בניסן היתה יציאת מצרים, ואמנם מיציאה זו גם "שמעו עמים ירגזון, חיל אחז יושבי פלשת, אז נבהלו אלופי אדום נמוגו כל יושבי כנען", אבל מ"ירגזון" זה לא נשתנו בתכונתם כלום, והמה נשארו כמו שהיו, אבל בתשרי אנו מתפללים בעיקר גם בעד השתלמות כל המין האנושי וכל הבריות כולם, כי הלא "כל ישבי תבל ושכני ארץ, כנשא נס הרים תראו וכתקע שופר תשמעו" (ישעיה יח, ג) ו"כל העמים תקעו כף הריעו לאלהים בקול רנה" (תהלים מז, ב) ועל כן אנו אומרים אז "ובכן תן פחדך על כל מעשיך ואימתך על כל מה שבראת... ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך... ועולתה תקפץ פיה וכל הרשעה כולה כעשן תכלה" - ואין אנו יוצאים רק בפה לבד, אך אנו מקריבים בחודש תשרי - בחג הסוכות - בפועל ממש שבעים פרים כנגד שבעים האומות.

1297

1298וזו היא המחלוקת שביניהם, המ"ד דבניסן עתידין להגאל סובר, דגם הגאולה העתידה תהיה רק גאולה לישראל לבד, אבל מ"ד דבתשרי עתידין להגאל סובר דהגאולה העתידה, היא גאולה של כל הבריות כולן, גאולה שבה "עולתה תקפץ פיה וכל הרשעה כולה כעשן תכלה", גאולה שבה יעשו כולם אגודה אחת "לעשות רצונך לעבדך בלבב שלם".

1298

1299ואמנם בודאי הגאולה של תשרי היא יותר יפה ויותר מזהירה מזו של ניסן, אבל לגאולה זו צריכים לחכות הרבה עד - האחרית הימים, ומה קשה הדבר לחכות כל כך, ואמנם אסור לדחוק את הקץ, אבל מה לעשות וכבר קשה כח הסבל.

1299

1300ועל כן אומרים חכז"ל על זה את המסקנא האחרונה "זכו עתידין להגאל בניסן", ולא נצטרך לחכות עד אחרית הימים, עד הזמן ש"אריה כבקר יאכל תבן"... אבל "לא זכו עתידין להגאל בתשרי", וגאולתנו תהי' תלויה בגאולת כל העולם כולו, שאמנם גם זו תבוא, אבל נחוץ יהיה לחכות לזה זמן מעט, עד - אחרית הימים...

1300

1301ובאמת גם "הזכו" וגם ה"לא זכו" חזו כבר הנביאים ואין כל סתירה בדבריהם "אלו ואלו דברי אלהים חיים" ואם זכריהו מדבר בסגנון אחר וישעיהו ומיכה מדברים בסגנון אחר, הוא מפני שה"זכו" וה"לא זכו" הוא ענין שלא מן השמים הוא, כי "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים".

1301

1302ועל כל פנים כשעומדים אנו כעת בתשרי, בעת שהננו מוכנים ומזומנים לתקן את כל העולם כולו במלכות שדי, בעת שהננו רוצים לעקור את העולה והרשעות מכל הבריאה, אז עלינו לזכור, כי מקודם וראשית כל עלינו לתקן את עצמנו, כי "קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים" הוא כלל מוסכם מאז.

1302

1303וסוף דבר עלינו לזכור, כי "רוח אלהים מרחפת על המים", כי רק "בזכות התשובה שנמשלה כמים" יבוא הרוח אלהים, זהו "רוחו של מלך המשיח", ועל כל יחיד ויחיד לגאול מקודם את עצמו, ואז תבוא ממילא גאולת הכלל "וכל הרשעה כולה כעשן תכלה".

1303

1304כן הדבר, מקודם עליך לקיים את ה"שובה ישראל עד ד' אלהיך", תשובת הפרט, ואז ממילא תבוא גם ה"קחו עמכם דברים ושובו אל ד'" תשובת הכלל כולו.

1304

1305כח. אחת בשנה
ליום הכפורים אחרי תפלת כל נדרי

1305

1306אתם נצבים.

1306

1307"אתם נצבים היום כלכם לפני ד' אלהיכם" (דברים כט, ט), אלהי הצבאות אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש. הננו נצבים בהדרת הכבוד ובחרדת קודש, והננו מרגישים היטב, כי לא רק את גופנו טבלנו במים, אך גם את נפשנו טבלנו... באלקים חיים. "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ד' תטהרו" (ויקרא טז, ל).

1307

1308אמר ר"ע, אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרים ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים, שנאמר, וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם, ואומר, מקוה ישראל ד', מה מקוה מטהר את הטמאים, אף הקב"ה מטהר את ישראל" (יומא פה, ב). ומה נוקבים ויורדים הדברים עד התהום - טבילה באלהים חיים, מרגישים אנחנו, כי לא רק את לבושנו החיצוני החלפנו ללבן, אך גם את לבושנו הפנימי החלפנו "אם יהיו חטאיכם כשנים, כשלג ילבינו". מרגישים אנחנו, כי לא רק את הנר של חלב או את הנר של שעוה הדלקנו, אך גם את הנר נשמה שבנו "כי אתה תאיר נרי, ד' אלהי יגיה חשכי" (תהלים יח, כט).

1308

1309"אתם נצבים היום כלכם לפני ד' אלהיכם, ראשיכם, שבטיכם, זקניכם ושטריכם וגו', וגרך אשר בקרב מחניך, מחטב עציך עד שאב מימיך". מרגישים אנו את לבנו כעת ל"לב טהור ברא לי אלהים". והננו מחבקים את כל הבריאה באהבה רבה, יודעים אנו כעת, כי לא "לעולם קטן" בפני עצמו נחשב כל אדם ואדם, אך הננו רק חוליות קטנות בתוך המכונה הגדולה של הבריאה "ואב אחד לכולנו אל אחד בראנו", וביחוד כל ישראל חברים, ואין אחד גדול מחברו אף כמלוא נימא, מקום אחד לכולנו - בבית הכנסת הזה. המלבוש החיצון שוה לכולנו יחד ומנעלים שוים לרגלנו, ולא נכר כעת שוע לפני דל, כי יחד עשיר ואביון, ראשיכם, זקניכם ושוטריכם, עם חוטב עציך ושואב מימיך, הכל, הכל שוים המה כעת, כולם אהובים כולם ברורים.

1309

1310אתם נצבים היום כולכם לפני ד' אלהיכם, והנכם מביטים ברגש קדש על הנרות הרבים הממלאים את כל הביהכנ"ס מעבר לעבר, המאירים הפעם באיזה חן מיוחד - נרות נשמה הם. והננו מרגישים, שהתאחדנו הפעם לא רק עם כל היקום המתקיים כעת, אך גם עם כל הנשמות מדור דור, שעמדו גם כן בערב הזה בבית הכנסת ובבית המדרש. נרות נשמה הם ולרגע ידמה לנו, כי גם עכשיו התאספו הנשמות דאזלין ערטילאין אלה בבית הכנסת הזה, והנן מתפללות יחד אתנו בסוד שיח שרפי קודש, ולא לחנם מורגש בביהכנ"ס כעת "דוחקא דציבורא" הרבה יותר מכפי מספר הציבור, כי הנשמות הן העוזרות בהדוחקא הזו. נרות נשמה הם, וכל אחד רואה בהנר שהדליק, את אביו ואמו האהובים והחביבים, שהלכו לעולמם, את בניו ובנותיו, שהלכו בלא עתם לעולמם. והוא מרגיש, כי "הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו". "כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום, ואת אשר איננו פה עמנו עומד היום". הכל התאחדו להיות נצבים כולם לפני ד' אלהיהם, באימה וביראה.

1310

1311קדושת ונוראות היום.

1311

1312אבל הננו מרגישים, לא רק בקדושת היוםְ, אך גם בנוראות היום "ונתנה תוקף קדושת היום, כי הוא נורא ואיום". כי הא בהא תליא, יען שהוא כל כך קדוש לנו, לכן הוא ביחד עם זה גם נורא לנו, נורא הוא הדבר להביט מפתח הקהל הקדוש שלנו על החולין הטמאים של חיינו, נורא הוא הדבר להוריד את העין מן הר ההרים הרוחני שלנו, היום הכיפורים, על עמק הישימון, עמק הבכא, עמק התהום של חיינו. נורא הוא להביט בנר הנשמה שלנו, נר אלהים, על חשכת חיינו, שלנגה אור הנשמה יוגדל עוד החושך שבעתיים עד כי "וימש חושך", נורא ואיום הוא הדבר כשאנו שמים אל לבנו, איך שבמשך השנה שברנו את הלוחות, לוחות ד' לרסיסים, ולא השארנו מהם זכר ושריד, וגם את הדבור הראשון "אנכי ד' אלהיך" השלכנו אחרי גוונו.

1312

1313נורא ואיום הוא הדבר, כשאנו עושים את חשבון הנפש שלנו והננו רואים, כי רק את הדמעות והקול בכי שלנו אנו נותנים נדבה לד', אבל איננו נותנים לו אף משהו מן המשהו מצחוקנו ומשמחתנו, ואין לו, להקב"ה, שום חלק בהגילה רינה דיצה וחדוה שלנו, ועל לבנו עולה דברי הפיטן "בטוב לא דרשנוך, ברוב כל שכחנוך, בעת הצר לנו איך תמצא". שבאמת כבר הקדימו להפיטן נעים זמירות ישראל באמרו "נגדך כל תאותי ואנחתי ממך לא נסתרה" (תהלים לח, י), כלומר, שאמנם את אנחותינו הננו נותנים לו חפץ לבב, ושעל כן הנן גלויות וידועות לפניו, אבל התאוות שלנו הנן תמיד לנגדו למרות רוחו, אבל איך תערבנה לפניו אנחותינו, בעוד שהננו סותרים זאת בתאותינו המתנגדות לו לגמרי.

1313

1314נורא ואיום הוא הדבר, כשאנו מפשפשים במעשנו ובמחשבותינו מכל השנה והננו רואים, שאין בהם מתום, וגם המעשים טובים, כביכול, שלנו המה כל כך לקויים וחסרים, עד כי אין בהם מתום, ובלי משים יתפרצו מלבנו הדברים: "מתמיהים אנחנו על נפשנו, איך נעשתה התועבה הזאת".

1314

1315אמנם כן, שעה קדושה נוראה ואיומה היא לנו השעה הזאת.

1315

1316אבל אם תדמה, בן אדם, כי בזה לבד כבר יצאת ידי חובתך בעולמך, בזה לבד כבר מלאת את כל המוטל עליך לפני יוצרך וקונך, ובזה לבד כבר תוכל לדרוש מאלקי הרחמים מחילה, סליחה וכפרה? אם ככה אתה חושב, אזי אתה טועה טעות גדולה, ולחנם כל עמלך ויגיעתך ביום הזה.

1316

1317מקדש במקום ומקדש בזמן.

1317

1318כי מה הוא ערכו של יום הכפורים?

1318

1319כשהיה בית המקדש קיים, היה לנו מקדש במקום, והיה סר היהודי מכל קצוי ארץ ישראל שמה שלש פעמים בשנה, אבל הכתוב אומר "ולא יראו פני ריקם" (שמות כג, טו), הראיה לא היתה צריכה להיות ראיה ריקנית, ואמנם כששב היהודי משם אל גפנו ואל תאנתו, היה שב עם נתח מקדש בלבבו, והריח נחוח שבמקדש ד' היה מלוה לו גם בשדותיו וכרמיו.

1319

1320וכש"מפני חטאינו גלינו מארצנו וכו' ואין אנו יכולים לעשות חובתנו בבית בחירתך, מפני היד שנשתלחה במקדשך", ואין לנו עוד מקדש במקום, אבל עדיין נשאר לנו מקדש בזמן, זהו יוהכ"פ, וגם על מקדש זה נאמר הלאו של "ולא יראו פני ריקם". יוהכ"פ הוא הלב של כל הימים, וכהלב עליו להיות המרכז, אשר ממנו תצא החיות לכולם; יוהכ"פ הוא הנשמה של כל השנה, וכשם שהנשמה ממלאה את כל הגוף, כך יוהכ"פ ממלא בהשפעה קדושה שבו את כל השנה.

1320

1321אחת בשנה.

1321

1322וכשהכתוב (ויקרא טז, לד) אומר "והיתה זאת לכם לחקת עולם לכפר על בני ישראל מכל חטאתם אחת בשנה", הנה לא להשמיענו הוא בא, שיום העשירי בחודש השביעי הוא רק אחת בשנה, כי מי לא ידע זאת ומאי קמ"ל בזה, והתורה הקדושה, שדרשינן בה כל קוץ וקוץ וכל תג ותג לא תכתוב שתי מלים יתירות לגמרי, אם לא, שבזה היא באה להשמיענו דברים גדולים מאד.

1322

1323היא מגלה לנו בזה, כי אמנם יוהכ"פ הוא אחת, רק אחת ולא יותר, אבל רק אז יהא בילכתו של היום הזה "לכפר על בני ישראל מכל חטאתם", כשיהיה "בשנה" כשהשפעתו הקדושה והטהורה תהא נכרת בכל השנה, בכל השס"ה ימים שלה.

1323

1324"אתם נצבים היום כולכם לפני ד' אלהיכם", אבל למחר באותה השעה הרי נאמר בודאי את הדברים "היום יפנה, השמש יבוא ויפנה". אכן אם תדמה כי ביחד עם שקיעת השמש אפשר, שתושקע גם הקדושה שצברת במשך היום, אז עלים לזכור את סיפא דקרא. "בשנה", כי בכל השנה עליך לזכור בקדושת הרגע הזה, וכשתקף עליך יצרך ואל עבירה תנוס, אז תשוה לנגד עינך את הרגע הנורא ואיום הזה.

1324

1325אמנם הננו עומדים אנחנו כעת אחרי תפלת כל נדרי, אבל כבר הוכנו חזנים גם לתפלת שחרית, גם לתפלת מוסף, גם לתפלת מנחה וגם לתפלת נעילה של מחר, אבל אם תאמר לעשות אחרי תפלת הנעילה, נעילה גם ללבבך, שהיה פתוח לכל רגשי קדושה ביום הזה, אם תאמר לעשות נעילה גם לידיך, שקיימת היום את ה"פתוח תפתח את ידך", אזי זכור שוב את הסיפא דקרא: "בשנה".

1325

1326אמנם את הקיטל הלבן, שהננו מלובשים בו היום נסיר אותו למחר, אבל עליך לדעת, כי גם אז לא הותרה הרצועה, כי "אחת בשנה" ו"בכל עת יהיו בגדיך לבנים".

1326

1327אמנם הנר של חלב או של שעוה שהדלקת לא יאיר הרבה זמן, המה רק נרות של מעת לעת ומחר בזמן הזה כבר יתאבקו עם החושך הבא להחשיך אורם, אבל אם תדמה, כי בזה כבר תוכל לכבות גם את נר-הנשמה שבך, את ה"כי אתה תאיר נרי", אזי עם הארץ גדול הנך בזה, כי אחת בשנה. ושמן על ראשך לא יחסר לעולם ועד.

1327

1328מי שכבה נרו ביוהכ"פ.

1328

1329רבותי! זכרו נא את פסק הרמ"א (ש"ע או"ח תר"י) "מי שכבה נרו ביום הכיפורים יחזור וידליקנו במוצאי יוהכ"פ, ואל יכבנו עוד, וגם יקבל עליו שכל ימיו לא יכבה במוצאי יוהכ"פ לא הוא ולא אחר". אמנם כן, יש שנרנו, נר הנשמה, יכבה לא רק אחרי המעל"ע, אך באמצע יוהכ"פ, ויש שהרגש של מחר גם באמצע היום לא יהיה כבר הרגש הטהור של כל נדרי, אבל אז עליך להדליקו במוצאי יוהכ"פ ואל יכבנו עוד לעולם לא הוא ולא אחר, כי באמת העיקר ביוהכ"פ הוא לא היוהכ"פ בעצמו, אך המוצאי יוהכ"פ, שנמשך בכל השנה, כי זהו כלל גדול, שיוהכ"פ הוא אחת בשנה.

1329

1330כט. אור זרוע לצדיק
לכל נדרי

1330

1331"אור זרע לצדיק ולישרי לב שמחה" (תהלים צז, יא).

1331

1332זו היא ההקדמה, שאנו מקדימים לפני תפלתינו ביום הכפורים, אבל לא רק הקדמה יש בזו, אך גם יסוד היסודות ושורש השרשים של כל תפלתינו בכל השנה כלולים בהדברים הקצרים האלה. בזה אפשר באמת למצוא את התכן והתכלית של כל היהדות כולה, ולא לחנם באים הדברים האלה כעין נזר עטרה להיום הקדוש מכל הימים.

1332

1333תפלת כל נדרי.

1333

1334אמנם כן, רבותי, עומדים אנחנו כעת בשעה נהדרה ונוראה כאחת, והשעה הזו משכה את כולנו לכאן, כולנו למגדול ועד קטן מנער ועד זקן, וגם אלה שלא דרכה כף רגלם במקום הזה בכל השנה מהרו היום לבוא בחרדת קודש לבית הכנסת זה. ולא רק אנחנו פה, אך בכל ארבע רוחות העולם, במזרח ומערב, צפון ודרום, בכל הבתי מקדש מעט שלנו המפוזרים בכל קצוי ארץ, עומדים בשעה זו כעשרת מיליון יהודים ויהודיות - כן ירבו - בחיל ורעדה לפני יוצרם וקונם, עומדים עטופי לבנים ונושאים את עיניהם למרום בחרדת קודש.

1334

1335ועדיין מצלצל באזנינו הנגון הנפלא של תפלת כל נדרי שזה רק עתה נגמרה, הנגון המביע את כל נאקותיו של עם עני ואביון המתבוסס בדמו זה כאלפים שנה, המספר לכם ממסעי הצלב, מגזירת ת"ח, מאנקויזיציה שבספרד וכדומה, הנגון שבו אתם שומעים את קול הנהרגים והנשחטים על קדושת השם בשועתם: "שמע ישראל", את קול האנוסים בברחם במערות מפני אויב ומתנקם. בקיצור, הנגון שכל הרפתקאות המרות שעברו עלינו בההיסטוריה הארוכה שלנו היטביעו את חותמן עליו, ובכל זאת אנו מוסרים מודעה מקודם, כי אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה", ולכאורה במצב שכזה לאורה ולשמחה מה זו עושה?

1335

1336דבר בעתו.

1336

1337אבל באמת הדברים הללו באים דוקא כדבר בעתו: ולא רק שאפשר לנו להגיד זאת אך גם מחויבים אנחנו להגיד זאת לפני תפלת כל נדרי דוקא.

1337

1338כי הלא, כאמור, כולכם, כולכם באתם היום לבית הכנסת, גם אלה שלא דרכה כף רגליהם בכאן בכל השנה, ואמנם הנכם כולכם אהובים, כולכם ברורים, כולכם, לרבות גם אלה השומרים את המ"ע של "אחת בשנה", ואינם עוברים חלילה, על "בל תוסיף" בזה... גם הם אהובים לפנינו, ולכה"פ יותר מאלה שאינם מקיימים גם את "האחת בשנה". אבל האנשים היפים הללו, שאמנם מקיימים הם את ה"אחת בשנה", ואם יבואו בפעם שנית ידוע לכל, שיש להם "יאהרצייט", ואם יבואו בפעם השלישית הוא בודאי "להזכרת נשמות" - האנשים היפים האלה יכולים לקבל מביקורם בבית הכנסת מושג בלתי נכון כלל על דבר אלקי ישראל והיהדות. הם ידמו בודאי, כי להיהדות יש רק ימים נוראים ולא יותר, כי בבתי כנסיות שלנו דורשים אנו רק אל המתים, כי אלקי ישראל אוהב רק את הדמעות והיללות, בקיצור, הם יכולים לדמות, שהיהדות מצוינת בהשקפת ה"מרה שחורה" שלה.

1338

1339אבל מה טועים הם האנשים היפים האלה בהוציאם משפט שכזה על היהדות ואלקיה.

1339

1340הלא זהו אלקי ישראל, שבבית מקדשו הללו אותו ביחוד בנבל וכנור, בתוף ומחול במינים ועוגב בצלצלי שמע ובצלצלי תרועה. הלא זהו אלקי ישראל שעל מזבחו הקריבו בשר לריח ניחוח ונסכו עליו יין מן המובחר ביותר, מפני ש"אין שמחה אלא ביין" ו"אין שמחה אלא בבשר", הלא זו היא היהדות, שאמרה כי "אין השכינה שורה מתוך עצבות, אלא מתוך שמחה של מצוה" (ע"פ שבת ל, ב), הלא זו היא היהדות, שגם היום הכיפורים גופא נחשב לה להיום טוב היותר גדול "ולא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב ויוהכ"פ" (משנה תענית פ"ד, מ"ח), וביום הזה היו יוצאים בני ציון ובנות ציון במחולות כרמים והיו מתעלסים באהבים וערבה גם זאת להשי"ת כעולה וכקרבן.

1340

1341ולכבודם של האנשים היפים האלה הננו מקדימים את הדברים האלה:

1341

1342"אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה".

1342

1343להוי ידוע לכם, כי היהדות כלולה בעיקרה מאירה ושמחה, אורה ושמחה ולא חושך ודאגה, ואם תראו לפעמים את היהדות במצב של בכיה, הנה זו היא הבכיה על אלה שאינם יודעים את היהדות, ואם תראו שהיהדות מצטערת הנה זהו הצער של הצדיקים והישרי לב שמשתתפים הם בצערם של האינם צדיקים ואינם ישרי לב, שאינם מרגישים את כל האורה והשמחה שבהיהדות הטהורה.

1343

1344ויהי אור.

1344

1345"אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה". ובמדרש רבה (ע"פ בראשית רבה פי"ב ד"ה והארץ היתה) אנו מוצאים: "ר' אבהו אמר, מתחילת ברייתו של עולם צפה הקב"ה במעשיהם של צדיקים ובמעשיהם של רשעים, והארץ היתה תהו ובהו וחשך אלו מעשיהם של רשעים, ויאמר אלהים יהי אור אלו מעשיהם של צדיקים, אבל איני יודע באיזה מהם חפץ, אם במעשי אלו אם במעשי אלו, כיון דכתיב, וירא אלהים את האור כי טוב, הוי במעשיהם של צדיקים חפץ ואינו חפץ במעשיהם של רשעים".

1345

1346והביאור של המדרש הזה, שהכל חושבים אותו למדרש פליאה וכמה דיו כבר נשפכו וכמה קולמסים נשברו בשבילו, הוא פשוט מאד לדעתי.

1346

1347כי לכאורה, באמת אי אפשר לדעת באיזה מהם חפץ הקב"ה אם במעשי הצדיקים או במעשי הרשעים, כי הלא לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה, לשניהם, גם להצדיקים וגם להרשעים יש בחייהם גם שלוה וגם יסורים, להצדיקים כידוע תחילתם יסורים וסופם שלוה, ולהרשעים, להיפך, תחילתם שלוה וסופם יסורים, אבל עכ"פ גם אלו וגם אלו אינם נצולים מיסורים, ומי יכול להכריע בדבר למי מהם יש היתרון.

1347

1348אמת, שמעשי הצדיקים כנגד מעשי הרשעים הוא כיתרון האור מן החושך, מעשי הצדיקים כשהוא לעצמו, בלי שום השכר הכרוך בזה, מאיר בלב ובמוח, ולהיפך מעשה הרשעים כשהוא לעצמו, גם בלי העונש הכרוך בזה מחשיך ומאפיל בכל הרמ"ח אברים ושס"ה גידים שבאדם. אבל מאידך גיסא הרי "והארץ היתה תהו ובהו וחשך אלו מעשיהם של רשעים ויאמר אלהים יהי אור אלו מעשיהם של צדיקים", כלומר, בכמה שלוה מתחילים הרשעים את מעשיהם - "היתה" כלומר, מאליה, בלי שום טורח, בלי שום עמל ויגיעה נעשים מעשיהם המביאים לתהו ובהו וחשך וכדומה, ולהיפך, בכמה צער ויסורים עושים הצדיקים את מעשיהם - "ויהי אור", וכל מקום שנאמר "ויהי" הרי ידוע, שאינו אלא צער, ואמנם המה היוצרים את האור, אבל מה בצע להם בכל זה אחרי כל הצער והיסורים שעדו עליהם בשביל זה "ואיני ידוע באיזה מהם חפץ".

1348

1349"כיון דכתיב וירא אלהים את האור כי טוב, הוי במעשיהם של צדיקים חפץ ואינו חפץ במעשיהם של רשעים", כי סוף סוף זהו כלל גדול בכל מקום, ש"טוב אחרית דבר מראשיתו", ו"הכל הולך אחרי החתום", והאחרית דבר יש רק אצל הצדיקים, אצלם "וירא אלהים את האור כי טוב" הצדיק רואה את הדיעבד שלו, כי טוב הוא, ומכלל הן אתה שומע לאו, כי אצל הרשעים הנה לאחר הראיה תמיד רע, כי הטוב הוא אצלו רק בהלכתחילה ולא בהדיעבד, וכאמור, "הכל הולך אחרי החתום" ו"סוף דבר הכל נשמע", ובודאי ב"מעשיהם של צדיקים הוא חפץ" שהסוף דבר, הדיעבד, טוב אצלם "ואינו חפץ במעשיהם של רשעים", שרק הראשית דבר, הלכתחילה, נראה להם לטוב.

1349

1350וזהו שאמרנו עכשיו "אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה", כלומר, להצדיק אמנם בקושי גדול עולה לו האור "אור זרוע" והוא מהזורעים בדמעה, אבל סופו שהוא מגיע לה"ברנה יקצרו" והוא זוכה להיות בגדר "ולישרי לב שמחה", זו היא השמחה המיוחדת של ישרות הלב, שמחה שאין דוגמתה כלל בכל התענוגים שבעולם. בקיצור, בחיי הצדיקים אמנם ה"בראשית" שלהם מתחלת ב"ויהי" ו"כל מקום שנאמר ויהי אינו אלא לשון צער" אבל ה"סיום" שלהם הוא תמיד הסדר של "וזאת הברכה", אבל חיי הרשעים המה להיפך המה מתחילים ב"וזאת הברכה" ונגמרים ב"התוכחה"...

1350

1351ישרי ראש וישרי לב.

1351

1352"אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה". ואמנם ביאור הדברים "ישרי לב" אפשר לנו למצוא במאמר חז"ל בילקוט (ילקוט שמעוני משלי רמז תתקכט) ריש משלי: "והחכמה מאין תמצא", מלמד שהיה שלמה מחפש ואומר, היכן החכמה מצויה, ר' אליעזר אומר, בראש, ר' יהושע אומר, בלב, ואתיא כדעתיה דר' יהושע דאמר, החכמה בלב, דכתיב, נתת שמחה בלבי, ואין שמחה אלא חכמה, שנאמר "חכם בני ושמח לבי".

1352

1353כי באמת זהו ההבדל בין החכמה שבראש ובין החכמה שבלב. על החכמה שבראש נאמר "יוסיף דעת יוסיף מכאוב", ועל החכמה שבלב נאמר "נתת שמחה בלבי" "חכם בני ושמח לבי".

1353

1354ובמחלוקת זו של ר' אליעזר ור' יהושע הנה הלכה כר' יהושע, ועד כמה שיקרה ונכבדה היא החכמה שבראש, הנה החכמה שבלב יקרה ונכבדה עוד שבעתיים. החכמה שבלב זו היא החכמה הטבעית הנטועה בנו מראשית יציאתנו לאויר העולם, האינסטינקט האלהי הטבוע בכל האדם, הרגש הרוחני הממלא את כל חדרי לבבו, כי לב טהור ברא לנו אלהים, וכדי להיות חכם לב די לכל אחד לשמוע בהקשבה נמרצה את הד קול דפיקת לבבו בעצמו המורה לו את דרך הישר.

1354

1355ואמנם זהו ההבדל מלפנים להיום, ההבדל בין הדור הישן והחדש, הדור הישן אולי לא היה כ"כ חכם בראש, אבל לעומת זה היה חכם בלב. לא ידע הרבה שפות, אבל לעומת זאת ידע את שפתו הטבעית, לא ידע הרבה ידיעות, אבל ידע את הידיעה הקטנה בת שלשת המלים "דע את עצמך", לא ידע אולי לחשוב חשבונות מתמטיות כל כך, אבל ידע לחשוב את חשבון הנפש. ואילו אנחנו בני הדור החדש, יש הרבה מאתנו שיודעים כל השבעים לשונות, אבל את הלשון הטבעי הלבבי שלהם שכחו לגמרי, יודעים הם את כל הידיעות שבעולם, אבל מהידיעה הקטנה של "דעת את עצמך" הם מסיחים דעת לגמרי, יכולים המה לחשוב את כל החשבונות המתמטיות שבעולם, אבל בחשבון הנפש המה בורים גמורים. בקיצור, הדור החדש הוא חכם בראש, אבל, דא עקא, שהוא בער וכסיל בלב.

1355

1356הלב היהודי! ומי יכול להביע את כל האצילות והתפארת, הנצח וההוד הרוממות והגבורה, החן והחסד שכלולים בהלב היהודי!

1356

1357ויפה אמרו חכז"ל (איכה רבה פתיחתא טז) "כי נגע עד לבך זה בית המקדש" כי הלב היהודי היה בית מקדש, ממש קדשי קדשים.

1357

1358והלב היהודי הזה הולך ונחרב לעינינו לדאבון לבבנו.

1358

1359ובשביל זה, רק בשביל זה, ערבה כל שמחה מאתנו, בשביל זה אין אנו מוצאים מרגוע לנפשנו, בשביל זה נעשים החיים מיום ליום קשים ביותר.

1359

1360"ולישרי לב שמחה", לישרי ראש לא נאמר, אך לישרי לב, ובשעה הנהדרה והנוראה הזו שאנו עומדים עכשיו עלינו להבטיח ולקבל על עצמנו ראשית כל להיות מהיום והלאה לישרי לב, ואז תבוא השמחה אלינו מאליה, כי "לישרי לב שמחה"...

1360

1361ל. שחורה אני ונאוה
לכל נדרי

1361

1362"שחורה אני ונאוה וגו', שחורה אני כל השבוע ונאוה אני בשבת, שחורה אני כל ימות השנה ונאוה אני ביוהכ"פ וגו', שחורה אני בעוה"ז ונאוה אני לעוה"ב". (שיר השירים רבה פ"א דה"ב).

1362

1363היופי שבחיים.

1363

1364רבותי! אם יש בחיים, חיי בני אדם יושבי חושך וצלמות, גם רגעים מאירים ומזהירים, אזי בקשו אותם בהשעה שהננו עומדים עכשיו, השעה של תפלת כל נדרי, אם תרצו למצוא בעמק הבכא של העולם הזה איזה הר נאה להמלט שמה, אזי הוי הוא לפניכם, אלו בתי המקדש מעט בשעה שתפלת כל נדרי מצלצלת בתוכם, ואם תרצו לבקש את היופי שבחיים, את הנאה בהעולם המכוער, את ההוד וההדר בכל הסחי והמאוס של עלמא דשיקרא, אזי הביטו נא על פניכם גופא בשעה זו.

1364

1365אמנם שעה רוממה ונהדרה היא השעה הזו, לא רק עולם הבא היא נותנת לפניכם, אך גם עולם הזה, לא רק את ה"לד'" תמצאו בכאן, אך גם את ה"לבב". "ואתם הדבקים בד' אלהיכם חיים כולכם היום", רק היום, שהננו דבקים בד' אלהינו הננו מרגישים את החיים, החיות שבנו.

1365

1366עולם המציאות ועולם הדמיון.

1366

1367הכל יודעים, כי יש עולם המציאות ועולם הדמיון, אבל לא הכל יודעים מהו באמת עולם המציאות ומהו עולם הדמיון, הדעה המוסכמת היא, כי אלה הרשעים העוסקים בישובו של עולם המה חיים בעולם המציאות, ולהיפך כל הצדיקים העוסקים בתורה ומצות המה חיים בעולם הדמיון.

1367

1368יודעים אנו מעולם הזה ועולם הבא, אבל אנו מרמים, כי עולם הזה הוא דבר שגם הכופר הכל מוכרח להודות בו, בעוד שהעולם הבא דרוש למאמינים בני מאמינים, אבל באמת כל הסברות הללו הן מן השקרים המוסכמים.

1368

1369החלום שבמציאות.

1369

1370באמת יש פילוסופים המטילים ספק בעצם המציאות, כי אולי אין זו כלל מציאות, אך חלום בטל המתעה את האדם ומוליך אותו שולל, המה אומרים: מי יודע, אולי כשם שיתכן חלום של לילה אחד, שבו נדמה לך, שאתה בונה עולמות ומחריבם שבו הנך טס בטיסה קלה כהרף עין מכאן לאספמיא וכדומה, ואתה עתיד להשבע בלילה בנקיטת חפץ, כי כך הוא באמת, שהרי הרגשת הכל בחושיך, פשוט במשמוש היד, וכשאתה נעור משנתך בבוקר הנך רואה, שלא דובים ולא יער, אך אתה נמצא במטתך הידועה לך, כך אולי אפשר להיות גם חלום של שבעים, שמונים שנה, שפתרונו יודע לך כשיכסו בעפר את עיניך, הפתרון של "לא היו דברים מעולם", כי "העולם" שראית היה "עלמא דשקרא", עורבא פרח.

1370

1371החומר והצורה

1371

1372וראש הפילוסופיה החדשה ק'... הסביר זאת בשיטת קופרניקוס הידועה. עד זמנו של קופרניקוס היה ברי לכל ההמון הפשוט וגם להחכמים והנבונים שבעולם שהארץ עומדת על מקום אחד, מבלי שום תנועה, כחתן תחת חופתו, והשמש והירח וכל הכוכבים סובבים והולכים במחולות המחנים לכבודה, וכל זה בא מפני טעות החושים שהטעו אותנו ליחס להעולם אשר מחוצה לנו את מה שהננו מרגישים פנימה, או, במלים אחרות, לראות בה"עולם הגדול" את הראי המלוטש של ה"עולם קטן", עד שבא קופרניקוס והפך את הקערה על פיה, והארץ התחילה להתנועע בחזקה, ולהיפך, השמש אינה זזה עוד יותר ממקומה, והדברים כבר עתיקים, ידועים וברורים המה גם "ברחוב הסנדלרים", ככה הוא הדבר - אומר הפילוסוף ק'... הנ"ל - בכל המציאות כולה, כי מה שאנו חושבים שיען שהשלחן, למשל, הוא שלחן כשהוא לעצמו, לכן מכירים אותנו אותו בתור שלחן, היא כאותה הטעות הנ"ל, ובאמת הדבר הוא להיפך, שלכן השלחן הוא שלחן, מפני שאנו מכירים ומשיגים אותו בתור שלחן, כשם שהשמש נראה לנו לסובבת והולכת מפני שאנו סובבים והולכים ביחד עם הארץ. זאת אומרת, שבעולם המציאות יש רק חומר לבד ומה שאנו קוראים צורה, זו איננה במציאות כלל, אך פרי דמיונו של האדם, ויען שאנו מכירים את הצורה, לכן היא נעשה לצורה, ובאמת אין שלחן במציאות כלל, אך יש ארבע רגלים של עץ ודף של עץ עליהן, או יותר נכון, שגם רגלים וגם דף אין בזה, אך יש איזה גזרים של עץ, כי במציאות אין כללים אך פרטים, ושכלנו מהפך את הפרטים לכללים ואחר כך נדמה לנו, כי גם החושים שבנו רואים את הכללים, ועל כן הננו אומרים, שהננו רואים שלחן, שזהו ג"כ כלל מפרטים שונים, גזרי עץ ויתדות, בעוד שבאמת הוא להיפך, שלא בשביל שהוא שלחן לכן אנו רואים אותו, אך להיפך שבשביל שאנו רואים אותו בתור שלחן, לכן יש שלחן במציאות.

1372

1373אם אני כאן.

1373

1374הוא היה רגיל לאמר, העולם הוא הציור שלי, או במלים אחרות, הכל יש מפני שאני נמצא. והדברים מובנים.

1374

1375ובאמת כבר הקדימו חכם יותר גדול ויותר קדום מלפניו - ולהבדיל בין הקודש ובין החול - הלא הוא הלל הזקן באמרו את מאמרו הידוע, "אם אני כאן הכל כאן ואם איני כאן מי כאן", זאת אומרת, שכל ה"הכל" שאנו רואים בעולם הוא רק מפני ש"אני" כאן, כי כל הצורה שבמציאות היא רק דמות דיוקנו של ה"אני שלנו".

1375

1376ולזה מכוון גם החכם מכל אדם באמרו בקהלת (ג, יא) "גם את העלם נתן בלבם", כי כל העולם כולו הלא רק פרי הלב של האדם.

1376

1377אבל באמת כבר ידע את הסוד הזה גם אדם הראשון, וזהו שאמרה התורה "ויקרא האדם שמות", זאת אומרת, שלפני האדם לא היו כלל שמות במציאות, מפני שהשמות באים להבליט ביחוד את הכללים והצורות, וזאת אין במציאות בלי האדם.

1377

1378השבת, יום הכיפורים והעולם הבא.

1378

1379אמנם, כאמור, "אם "אני" כאן הכל כאן", אבל גם זהו מה"עבודות הקשות שבמקדש", כי הנה ימים רבים יעברו על האדם וה"אני" איננו במציאות אצלו, וכשהאני שלו חסר הרי הכל חסר מן הספר, כי אם "איני כאן מי כאן".

1379

1380ה"אני" שבאדם חוזר ונעור רק לפרקים, ולזה דרוש ההתעוררות בדחילו ורחימו מיוחדה ומכוונה לכך. את ה"אני" של כל השבוע נעור באדם רק בשבת קודש, כשהוא משתחרר שחרור פנימי מכל הכבלים המשעבדים של ששת ימי המעשה, וזהו הנשמה היתירה שמרגיש היהודי אז, ואת ה"אני" השנתי משיג האדם רק ביוהכ"פ "אחת בשנה", כשהוא צובר את כל נצוצות הקדושה שמכל שס"ה ימות השנה והוא מכניסם לתוך אוצר הקדשי קדשים שבחדרי חדרים שבנשמתו.

1380

1381וכבר אמרנו, במקום אחר כי הדא הוא דכתיב "ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת", כי עולם המעשה שבנו מתגלה דוקא לא בששת ימי המעשה, אך ביום השביעי שבו הוא שובת ממעשיו, כי דוקא ביום הזה הוא המאסף את כל פרורי החיות שנתפוררו ממנו לכל רוח בכל ימות השבוע, ויום הכפורים שהוא השבת שבתון, הוא גם כן המעשה רב שבעולם העשיה, כי בו הוא מקבץ את כל הנצוצים נצוצי החיים שבו, שנפזרו לכל רוחות העולם בכל ימות השנה.

1381

1382כי על כן, אם בשבת קודש אנו מרגישים בקרבנו נשמה יתרה, הנה ביום הכפורים אנו מרגישים את כל עולם הנשמות בקרבנו.

1382

1383כי על כן זהו מה שאמרנו למעלה, כי גם החלוקות המלאכותיות שחלקנו בין עולם המציאות ובין עולם הדמיון, בין עולם הזה ובין עולם הבא, כי כל זה הוא מן השקרים המוסכמים.

1383

1384כי באמת כלפי לייא, אדרבא איפכא מסתברא, מה שאנו קוראים עולם המציאות באמת רק עולם הדמיון הוא, ומה שאנו קוראים עולם הדמיון הוא הוא עולם המציאות האמתי. והערכה שאנו מעריכים בה את העולם הזה והעולם הבא היא גם כן שלא בצדק, הננו מדמים, כי עולם הזה הוא דבר שברגש, שאפשר למשמש זה ממש ביד, בעוד שהעולם הבא הוא רק דבר של אמונה, אבל האמת לא כן, כי אדרבא העולם הבא הוא דבר שברגש, בעוד שהעולם הזה הוא דבר של אמונה, העולם הבא הוא הודאי והעולם הזה הוא הספק, כי אם כדברי הפילוסוף הנ"ל, שכל העולם הוא הציור שלי, או שהכל יש מפני שאני נמצא, הרי אין ספק שה"ציור" וה"אני" שבקרבנו יונק את יניקתו ביחוד מהעולם הבא, מעולם הנשמות, ונמצא, שכל העולם הזה הוא רק בבואה דבבואה של העולם הבא, כל עולם המציאות הוא רק צלו של עולם הדמיון.

1384

1385כי צל ימינו.

1385

1386"כי שאל נא לדר רישון וכונן לחקר אבותם, כי תמול אנחנו ולא נדע, כי צל ימינו עלי ארץ", אומר בלדד השוחי בספר (איוב ח, ז-ח).

1386

1387כשאנו מחלקים את הזמן לעבר, הוה ועתיד, אנו עושים הונאה עצמית, כי באמת יש רק עבר ועתיד וההוה כמעט שאיננו במציאות, כי מתי הוא ההוה שלנו? טרם שאנו מתחילים להרגיש את הרגע שבו אנו עומדים הרי הוא נחשב עדיין בגדר עתיד וכיון שאנו מרגישים בו הרי כבר נעשה לעבר ובטל מן העולם.

1387

1388מונים אנו את הימים ואנו אומרים, תמול, היום, מחר אבל באמת "שאל נא לדור ראשון וכונן לחקר אבותם" והם יאמרו לך "כי תמול אנחנו", אין כאן "היום" בחיינו, אך כל ימינו הוא כיום אתמול כי יעבור, אין כלל אנשים של בני יומם, אך בני תמול ושלשום.

1388

1389"ולא נדע כי צל ימינו עלי ארץ" (איוב ח, ט), הנה בעת שאנו עומדים נגד הקיר מרחוק יתראה צלנו שעליו גדול מאד, והננו דנים קל וחומר בעצמנו, אם מרחוק הננו גדולים כל כך, הרי מקרוב, כשנתקרב אל הקיר לא כל שכן, אבל המציאות הוא להיפך, כי כל מה שאנו מתקרבים אל הקיר יוקטן צלנו יותר ויותר, ולבסוף אחרי שאנו מגיעים אל המטרה והננו נגשים אל הקיר ממש, עד שאנו יכולים למשמש את הצל ממש ביד, הנה עורבא פרח, כי שוב אין כלל צל במציאות.

1389

1390וסמל הצל הזה הם כל ימות חיינו, שעוברים ברדיפה אחרי מטרות שונות, אבל כל מה שאנו מתקרבים אל המטרה, כן תוקטן המטרה שבהמטרה, וכאשר חושבים אנו, כי כבר אפשר לנו למשמש אותה ביד, כבר איננה במציאות כלל.

1390

1391יום שכולו שבת.

1391

1392ואם יש איזה תענוג בחיים הנה מקורו הוא מעולם הבא שבעולם הזה. יום השביעי הוא שבת, יום הכפורים הוא שבת שבתון ועולם הבא הוא יום שכולו שבת, ואם אנו מרגישים בשבת איזה מין תענוג פנימי, שאי אפשר להרגישו בשום אופן בימות החול, אם אנו חשים ביוהכ"פ מין גילה מיוחדת, את ה"וגילו ברעדה", שאיננה במציאות בכל ימות השנה. הוא מפני שכל מה שאנו מתקרבים יותר ויותר אל עמוד השחר של היום שכולו שבת מתרבה אצלנו ה"גילה, רנה דיצה וחדוה" שבנו, כי אז רק אז הננו שבים אל ה"רנה" שבנו, אז הננו נעשים לבני היום ולא רק לבני תמול שלשום, אז הננו מתמלטים לרגע מהצל הרודף אחרנו והננו מתיחדים ביחודא שלים עם הישות שבנו.

1392

1393ואמנם כן "שחורה אני ונאוה, נאוה אני בשבת, נאוה אני ביוהכ"פ ונאוה אני בעולם הבא" זוהי השבת, השבת שבתון והיום שכולו שבת, החוט המשולש שלא ינתק.

1393

1394כן, רבותי, הננו מרגישים ברגע זה מעין טעם של עולם הבא, הננו מרגישים ברגע זה לא רק נשמה יתרה, אך נשמות יתירות הרבה, הה, מה יפה הרגע הזה ומה נעים!

1394

1395שחורה אני ונאוה, שחורה אני בכל ימות החול ונאוה אני ביוהכ"פ, כן הדבר, כל הפנים נעשות ביוהכ"פ לפנים חדשות, שמקבלת מין יופי וזוהר מיוחד, והעינים מזהירות בזוהר של יום כפורים מיוחד, והלואי שהפנים הנאות הללו והעינים המזהירות הללו יארכו ימים באותו התואר וההדר של עכשיו, הלואי שכל השנה נוכל לקרוא את הדברים שקרינו זה לא כבר:

1395

1396"אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה".

1396

1397הלואי...

1397

1398לא. לא שרירין ולא קימין
לכל נדרי

1398

1399"כל נדרי, ואסרי, ושבועי, וחרמי, וקונמי, וקנוסי, וכנויי, דאנדרנא, ודאשתבענא, ודאחרימנא, ודאסרנא על נפשתנא... כולהון יהון שרן, שביקין, שביתין, בטלין ומבוטלין, לא שרירין ולא קימין, נדרנא לא נדרי ואסרנא לא אסרי, ושבועתנא לא שבועות".

1399

1400הנגון והמלות.

1400

1401לא רק מנהג ישראל תורה, אך גם נגון ישראל תורה, גם הנגונים שלנו נתקדשו כבר בעטרת הקדושה, בהדרת השיבה החופפת עליהם. וביחוד נגוני הימים הנוראים, שבכל תפוצות ישראל, מסוף העולם ועד סופו סגנון אחד להם.

1401

1402וברגע זה שהננו עומדים אנחנו כולנו בפה תחת ההיפנוז של הנגון הנורא והנשגב מ"כל נדרי", עומדים גם כן בכל אתר ואתר רבוא רבבות יהודים תחת השפעתו של הנגון הזה שעדיין חזקה עליהם.

1402

1403אבל איזו שייכות יש להנגון הזה אל המלים, הלא, כמדומה לנו, שלא רק שאין שום שייכות ביניהם, אך הם גם בבחינת תרתי דסתרי, בבחינת "שני כתובים המכחישים זה את זה", אם באמת "נדרנא לא נדרי ואסרנא לא אסרי ושבועתנא לא שבועות", הרי יש לנו לשמוח על זה, ומדוע כה עצוב הוא הנגון הזה, מדוע נשמע בו את ה"גנוחי גנח וילולי יליל" של כל הבריאה כולה, מדוע כל מי שיגיע לאזניו הנגון הזה חיל ורעדה יאחזנו, ונדמה לו, שהוא שומע את הבת קול מן השמים המנהמת כיונה, את השכינה המיללת "קלני מראשי קלני מזרעוי", בקיצור, מדוע נתנו להמלים הללו נגון שאין הולם אותם כלל וכלל?

1403

1404האקטיב והפאסיב של חיינו.

1404

1405אבל אחרי ההתבוננות אנו רואים, כי הרמוניא נפלאה שוררת בכל תפילותינו ביום הכפורים מן "כל נדרי" עד תפלת "נעילה", הרמוניא לא רק בסדור התפלות, אך גם בסדור הנגונים הנפלאים.

1405

1406הנה בחיינו החילוניים אנו נוהגים בכל תחילת שנה לבקר את הפנקסים, פנקסי הבוכהלטריה הכפולה שלנו, להתבונן היטב בהאקטיב והפאסיב שלהם, ואם אנו רואים שהפאסיב גדול יותר מהאקטיב, הרי כבר אנו יודעים שהסך הכל נגמר ב"דיפיציט", וגדול הצער ורב הכאב מזה, ואנו מחפשים מחשבות בעצה, איך לתקן את הדבר לימים הבאים, כי אם ימשך המצב שכזה, הרי אפשר לבוא, חלילה, גם לידי "בנקרוט". ואם בחיי החולין שלנו כך, הרי בחיי הקדשים, והקדשי קדשים שלנו על אחת כמה וכמה, שאנו צריכים להתבונן לכה"פ "אחת בשנה", לראות אם אין הפאסיב מרובה על האקטיב, חלילה. אך מה אנו רואים גם אחרי התבוננות קלה? אנו רואים לצערנו הגדול, כי בחיי הקדשים, בחיי הנפש שלנו אין כמעט אקטיב כלל, ורק פאסיב לבד. אמנם הננו מונים לעצמנו גם מעשים טובים, אבל צריכים אנו להודות על האמת, כי גם בהמעשים טובים הרע מרובה על הטוב, גם בזה הפאסיב מרובה שבעתיים על האקטיב. "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" (קהלת ז, כ), גם בהטוב שלנו גופא אנו חוטאים חטאים נוראים, גם בהטוב שלנו הפרוץ מרובה על העומד, גם הטוב שלנו צלתו מרובה מחמתו.

1406

1407צדק וחסד אמת ושלום.

1407

1408כי על מה נוסדו הצדק והחסד שלנו, על מה אדניהם הטבעו, מה הוא רוח החיים שלהם?

1408

1409על זה אנו מוצאים תשובה מחוכמה מאד בהאגדה הידועה והנפלאה המספרת לנו איך התיחסו הצדק והחסד, האמת והשלום לבריאת האדם עלי אדמות.

1409

1410הלא כה מספרים לנו באגדתם הנפלאה הנ"ל:

1410

1411"א"ר סימון, בשעה שבא הקב"ה לבראת את אדם הראשון, נעשו מלאכי השרת כתות כתות וחבורות חבורות, מהם אומרים, אל יברא, ומהם אומרים, יברא, הה"ד, חסד ואמת נפגשו, צדק ושלום נשקו, חסד אומר, יברא, שהוא גומל חסדים, ואמת אומר אל יברא שכולו שקרים, צדק אומר, יברא, שהוא עושה צדקות, שלום אומר אל יברא, דכוליה קטטה (מדרש רבה בראשית פ"ח, ה).

1411

1412כי אמנם חכז"ל השכילו באגדתם זו לחדור לתוך נפש האדם בכל הדורות ובכל הזמנים, מימות אדם הראשון ועד היום הזה. האדם, לדעתם, כולו מלא צדקות וגמילת חסדים מחד גיסא, וכולו שקרים וכולו קטטות מאידך גיסא.

1412

1413ולכאורה איך יתכן הדבר, הלא צדקות וחסד הם בכלל "עשה טוב" ואמת ושלום הם בכלל "סור מרע", וידוע ש"עשה טוב" הוא בחינה יותר גודלה ומעלה יותר עליונה מ"סור מרע", ואם האדם כבר הגיע להמעלה העליונה הרי בודאי כבר עבר בשלום את המעלות התחתונות ממנה? אם לא שבאמת כל ה"עשה טוב" שלנו בא דוקא מזה, שאנו עוברים על ה"סור מרע", כל הצדק וחסד שלנו יונקים את יניקתם מהשקר והקטטה השוררים בעולם. באופן שבין הגמילת חסדים והצדקות המרובות בעולם מחד גיסא והשקרים והקטטות הממלאים את כל אויר העולם מאידך גיסא, יש קשר יחוסי אמיץ, קשר של סיבה ומסובב, השקרים והקטטות היא הסיבה, והצדקות והגמילות חסדים הוא המסובב. וזהו שטענו מלאכי האמת והשלום בתור תשובה למלאכי הצדק והחסד, כי מעיקרא דדינא פרכא, לו היו בעולם אמת ושלום, כי אז לא היו צדקות וחסד נחוצים בעולם, ורק על חורבות הראשונים, אמת ושלום, נבנו אלה האחרונים, צדקות וחסד.

1413

1414מה לומדת לנו המלחמה העולמית.

1414

1415ואילוסטרציה יפה להאגדה הנפלאה הזו תוכל לשמש לנו המלחמה העולמית הזו. הננו רואים כעת מצד אחדת שפיכת דמים נוראה שכמוה לא נהיתה עוד מעולם, דם נשפך כמים ועוד יותר ממים. ומצד השני נתרבו כעת האחיות הרחמניות לאלפים ולרבבות ותמלא הארץ אותן. מצד אחד נתרבו השודדים והחומסים באופן מבהיל מאד, ומצד השני נתרבו אלה הבעלי צדקות והבעלי חסד. אבל, כמובן, שגם בהשקפה שטחית אנו רואים כי הא בהא תליא, יען שיש שפיכת דמים כל כך, לכן באות האחיות הרחמניות של "הצלב האדום" וכדומה, ויען ששודדים וחומסים כל כך מחד גיסא, לכן זקוקים אנו לבעלי צדקות ובעלי חסד מאידך גיסא. ולא עוד אלא שיש הרבה אנשים שמקימים את שני הדברים הללו בבת אחת, ביד אחת המה שודדים וחומסים ככל אשר יש לאל ידם וביד השניה המה מחלקים נדבות בחסד גדול, מצד אחד המה בכלל של "מי שברך", כי הרי המה הנותנים "פת לאורחים וצדקה לעניים", ומצד השני המה בכלל הקללה היותר גדולה, הקללה של "תיפח רוחם של מפקיעי שערים". ולא רק יחידים אנו רואים שמתנהגים ככה, אך גם מדינות שלמות מחזיקות בשטה זו, המדינות הללו אמנם אינן לוקחות בעצמן חלק במלחמה, אך הן מכינות כל הכלי משחית שבעולם בעד שני הצדדים הלוחמים יחד, וכל המילרדים של שני הצדדים נופלים לידן, ובעבור זה הן שולחות מזמן לזמן איזה פרוטות להקל את עוניים של קרבנות המלחמה, ואין מי שיאמר להן: "לא מעוקצכן ולא מדובשכן"!

1415

1416בזמן שאין מלחמה בעולם.

1416

1417אבל גם בזמן שאין מלחמה בעולם, האם אין אנו רואים גם כן על פי רוב, כי בעלי הצדקה והחסד רק מחורבנם של האמת והשלום הם נזונים. וכמה גבאי צדקה יש, גבאים של בקור חולים ו"לחם עניים", שהעניים והחולים המה הפועלים העובדים בבתי החרשת של הגבאים המנצלים אותם מאד, ובשביל זה המה מוכרחים לבוא לפני הגבאים הללו בכריעה ובהשתחויה לבקש חסד וצדקה מהם. אבל לו היתה "אמת" בעולם, כי אז היו באים הפועלים האלה על שכרם באמת, כפי המגיע להם עפ"י עבודתם בצדק, כי אז לא היו צריכים כלל לחסד ולצדקה.

1417

1418בקיצור, מלאכי האמת והשלום לא דברו חלילה שקר וקטטה בטענם על האדם שכולו שקר וכולו קטטה.

1418

1419ישרות וחובות.

1419

1420וכבר המלצנו על זה את מאמרם ז"ל על הפסוק "לא תעשון וגו' איש כל הישר בעיניו כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה" (דברים יב, ח-ט) שבארו זה להלכה, כי "ישרות תקריבו חובות לא תקריבו", (זבחים קיד, א), כי אמנם זו רעה חולה הננו רואים תחת השמש, כי רוב בני אדם נותנים נדבות, אבל אינם משלמים חובות, עושים לפני משורת הדין, ואינם זהירין בדין, זהירים מאד מאד בכל הסיגים והגדרים, אבל פורצים ומבטלים את העיקרים והשרשים, בונים במות קטנות, שמקשטים אותן בכל מיני קשוט ויופי כמהדרים מן המהדרים ובאותה העת הם מהרסים לגמרי את הבמה הגדולה. בקיצור, רואים אנו את האנשים שעפ"י רוב הנם מקיימים את הכתוב "איש כל הישר בעיניו", עם ביאור חז"ל הנ"ל "ישרות תקריבו, חובות לא תקריבו", מבטלים הם את העיקר, החובות שלהם, ונזהרים הם בהטפל, בהישרות שבדו ושבודים להם מלבם חדשים לבקרים.

1420

1421ההכנסה שבחשבון הנפש.

1421

1422ותפלת כל נדרי זהו הסך הכל מההכנסה של נפשנו, האקטיב שלנו. כי הנה חכז"ל אומרים "כל הנודר כאילו בונה במה והמקיימו כאילו מקריב עליו קרבן" (נדרים כב, א) כי כשם שע"י הבמות קטנות נהרסת הבמה הגדולה, כך ע"י הנדרים והשבועות שבודים להם בני אדם מלבם, המה מחלישים את השבועה הגדולה, שהשביע לנו הקב"ה בכבודו ובעצמו כשיצאנו לאויר העולם, זה הוא השבועה של "הוי צדיק ואל תהי רשע".

1422

1423"כל נדרי, ואסרי, ושבועי, וחרמי, וקונמי, וקונסי, וכנויי, דאנדרנא ודאשתבענא, ודאחרימנא ודאסרנא על נפשתנא" - זהו כל הסך הכל מהאקטיב שלנו, מכל המעשים טובים שבנו, כי רק במות קטנות בנינו באופן מלאכותי במשך כל השנה והקרבנו עליהן, בעוד שאת הבמה הגדולה הטבעית החרבנו בידינו ממש. בדינו הרבה נדרים מלבנו, בעוד שמן הנדר הגדול לאלקי ישראל הסחנו את דעתנו, קבלנו עלינו שבועות הרבה, בעוד שאת המושבע ועומד מהר סיני שכחכנו לגמרי, אסרנו את עצמנו בהרבה אסורים, בעוד שאת אסורי התורה שכחנו לגמרי.

1423

1424כי אמנם מדור לדור, מזמן לזמן ומשנה לשנה מתרבים אצלנו נמוסים, תקנות וחובות חדשים, שכל בן תרבות מחויב להזהר בהם, שלא יחטיא מהם אף כחוט השערה, זהו העול דרך ארץ הבא לרשת את מקומו של העול תורה, וכל מה שהעול תורה נחלש, הנה העול דרך ארץ מתגבר, וכל מה שהתקנות, הנמוסים והחובות שנגזרו מהקב"ה הולכים ונשכחים, הנה התקנות, הנמוסים והחובות שנגזרו מבריות יפות ובלתי יפות מתרבים והולכים.

1424

1425בקיצור, הסך הכל מהאקטיב שלנו הוא: אפס, "לא" באלף רבתי "נדרנא לא נדרי ואסרנא לא אסרי ושבועתנא לא שבועות" ואמנם אחרת אי אפשר להיות, כי כיון שהם רק נדרנא ואסרנא ושבועתנא, זאת אומרת, נדרים אסורים ושבועות שלנו, שאנו רק אנו המצאנו אותם הנה בע"כ הם נכנסים בכלל "לא". והאקטיב שלנו נגמר בזה:

1425

1426"כולהון בטלין ומבוטלין לא שרירין ולא קימין..."

1426

1427ואם הנגון המלוה את הדברים האלה הוא כל כך עצוב ונורא, פולח כליות ולב, שובר את כל גופו של אדם, אין מה להתפלא על זה כלל וכלל, זה מתאים באמת להמלים, והרמוניה שלמה יש ביניהם, זהו התאניה ואניה על האקטיב המעציב שלנו.

1427

1428הפאסיב שלנו.

1428

1429אכן אם את האקטיב שלנו גמרנו כמעט ברגע אחד מפני שאין באמת מה להאריך בזה, אחרי שכל זה "בטלין ומבוטלין, לא שרירין ולא קימין" , הנה לא כן הוא הדבר עם הפאסיב שלנו.

1429

1430רשימת הפאסיב שלנו נמשכת כמעט מעת לעת שלם, תיכף אחרי תפלת כל נדרי הננו מתחילים בזה, רשימה ארורכה של על חטא... ועל חטא... חושבים אנו את החטאים עפ"י סדר א"ב מאלף עד תי"ו, וגם אות אחת מהכ"ב אותיות שבנו לא נעדרת בה, כל אות יש לה החטאים שלה, וכשגומרים אנו את האות האחרונה, את התי"ו, אנו מתחילים שוב מהאלף, וחוזר חלילה, כי חטאים רבים בלי מספר יש בנו "ביודעים ובלא יודעים" "גלוים ונסתרים", ואם באנו לפורטם אין אנו מספיקים לא רק במל"ע אחד, אך גם בכל שס"ה ימות השנה, וע"כ הננו מכורחים אחרי אמירת "על חטא" אלף פעמים להוסיף עוד את הדברים "את הגלוים לנו כבר אמרנום לפניך והודינו עליהם, ואת שאינם גלוים לנו, לפניך הם גלוים וידועים"...

1430

1431"השורה האחרונה".

1431

1432ומחר, רבותי, מחר בשעה זו בערך נעשה את "השורה האחרונה", ה"בלנס" שלנו. מחר אחרי שכבר נדע בבירור את כל האקטיב שלנו מחד גיסא ואת הפאסיב שלנו מאידך גיסא, מחר נדע בדיוק מה היא השורה האחרונה שלנו. אבל גם עתה כבר אפשר לתאר איזה סך הכל יוכל לצאת מאקטיב קצר של "בטלין ומבוטלין" כזה ומפאסיב ארוך כנ"ל, הסך הכל הוא:

1432

1433"מה אנו ומה חיינו, מה חסדנו ומה צדקתנו".

1433

1434מה אנו.

1434

1435"מה אנו" הנה בכל היוהכ"פ אנו חושבים כרוכלא את כל מיני החטאים ש"אנחנו חטאנו", אבל ה"אנחנו" היא כל כך קטן, והחטאים כל כך מרובים וגדולים, עד כי מרוב החטאים יאבד ה"אנחנו" לגמרי ואיננו נראה כמעט כלום "ומה אנו"...

1435

1436"מה אנו", ודבר זה כבר נשאל זה כבר בבית מדרשם של הפילוסופים מדור דור.

1436

1437"מה אנו", אמנם יש בנו בלי שום ספק בשר גידים ועצמות וכדומה, יש בנו מיסודות המים, העפר הרוח והאש, לדעת הקדמונים, או משבעים ושבעה יסודות אחרים לדעת האחרונים, אבל איפה הוא ה"אני" שבנו, באיזה מקום ופינה בגופנו עלינו לבקשו.

1437

1438והפילוסופים שבכל דור ודור בקשו את ה"אני" הנ"ל.

1438

1439ואמנם פילוסוף אחד אמר על זה את הפתגם הידוע: "הנני חושב ובכן חי אני", אבל דא עקא, כי רובא דרובא של בני אדם אינם חושבים כלל, ואינם יודעים כלל מה לחשוב ואי אפשר להם כבר לחשוב, ואם כן איפה הוא ה"אני" בהאנשים האלה.

1439

1440מה אנו...

1440

1441ופילוסוף שני משיב על השאלה הזו בפשטות ממש, ה"אני" של כל איש - אומר הוא - הוא הסכום היוצא מהתאחדות העבר עם העתיד, וכשאומר אדם "אני" אינו מכוון בזה לשערות ראשו וצפרניו, שהיום הם כאן ומחר מתגוללות באשפה, ואף לא לידיו ולרגליו ויתר חלקי אותו "בשר ודם", הפושט צורה ולובש צורה, כי אם להכח הפנימי, המאחד באיזה אופן נסתר את כל הרשמים והזכרונות של העבר עם כל החפצים והתקוות לעתיד ועושה מכולם בריה שלמה אחת אורגנית.

1441

1442ואמנם כל זה טוב ויפה, אבל עדיין השאלה במקומה עומדת לרוב בני אדם, שהם רק "בני יומם", שדבר אין להם לא עם העבר ולא עם העתיד, אינם שואלים מעולם לנפשם את השאלה "מאין ולאן", לא יחפצו לדעת כלל "מה לפנים ומה לאחור", מהעבר לא נשאר להם שום רושמים, והעתיד לא יתן להם שום תקוות באמת, ורק מ"טובת הנאה" של הרגע המה חיים, להאנשים הללו הרי השאלה במקומה עומדת "מה אנו".

1442

1443האם הם מכוונים באמרם "אני" לשערות ראשם וצפרנם, שהיום הם כאן ומחר הם מתגוללים באשפה, או לשאר חלק ה"בשר ודם" שבהם הפושטים צורה ולובשים צורה! -

1443

1444מה אנו...

1444

1445ומה חיינו.

1445

1446בכל ימי חיינו הננו עומדים תמיד בחפוש דרך החיים, אבל הדרכים כל כך מרובים ומגונים, סבוכים ונלוזים, עד כי החיים בעצמם נבלעים בתוכם ולא נודעו כי באו אל קרבם.

1446

1447"ומה חיינו". וחכם אחד מצייר את האדם, איך שהוא עומד בפה פתוח בכל ימיו ומקשה קושיות חמורות מאד בהפרובלימות של החיים, והתשובה על כל הקושיות הללו בבת אחת הוא מקבל אז כשסותמים את פיו בעפר קברו: כן! כן! זהו החיים שלנו "ומה חיינו"?

1447

1448"ומה חיינו", אמנם יש חיים בעולם, אבל ספק גדול הוא אם יש גם בעלי חיים, כי מי המה הבעלי חיים, האם הבשר והגידים והעצמות, האש מים רוח והעפר שבנו, שמקודם יצאנו לאויר העולם היו במציאות וגם לאחרי יציאתנו מן העולם ישארו, האם המה הבעלי חיים שלנו, הלא כולם המה רק נפעלים ולא פועלים, קנויים ולא קונים, ומה חיינו...

1448

1449ומה חסדנו ומה צדקותנו.

1449

1450ואת החסד והצדקה שלנו, הרי כבר אנו יודעים היטב מה מקורם, כי הוא, כפי שאמרנו לעיל, השקר והקטטה, וידוע ש"אין קטיגור נעשה סניגור", ולכן גם על הצדקה והחסד שבנו טוענים האמת והשלום: אל יברא, כי רק מחורבנם, חורבן האמת והשלום באו שני הדברים היפים האלה.

1450

1451נעילה.

1451

1452והסוף מכל זה? הנה סוף דבר הכל נשמע, "ומותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל". הסוף הוא, כי אחרי שהאקטיב הוא כל כך פעוט ומצער, עד כי כמעט לא יוכל לבוא כלל בחשבון, והפאסיב הוא כל כך מרובה וגדול, הנה השורה האחרונה הרי מובנת מאליה, ה"בלנס" מראה, כי עומדים אנו לפני פשיטת הרגל ממש, לפני משבר גדול ונורא, לפני "בנקרוט" של כל המאה אחוזים, ועלינו לנעול את בית מסחרנו של השנה דאשתקד, לנעול אותו לעולם, ואם נרצה לפתוח אותו אחר כך, עלינו להניח שם איזה רכוש שיהיה כדאי לטפל בו.

1452

1453כן, עלינו להתחיל אחרי הנעילה הכל מחדש, כקטן שנולד, כגר שנתגייר, ורק אז נוכל לקוות, כי... לשנה הבאה בירושלים...

1453

1454לב. שהחינו וקימנו [יום הכיפורים תר"פ]
תרתי דסתרי.

1454

1455רבותי! כולנו שעמנו עכשיו את הברכה מפורש יוצא מפי החזן: "ברוך אתה ד', אלקינו מלך העולם, שהחינו וקימנו והגיענו לזמן הזה", וחושב אנכי, כי לא רק כל האזנים הנמצאות במקום הזה שמעו יחדיו ברכה אחת, אך גם כל הלבבות שבכאן הרגישו יחדיו הרגשה אחת, הרגשת חיל ורעדה, רעד ורטט בעתה ופלצות בכל הגוף, בכל הרמ"ח אברים ושס"ה גידים, בכל חדרי הנשמה שבנו.

1455

1456הה! מה נורא ואיום הוא הדבר הזה, ה"שהחינו וקימנו והגיענו לזמן הזה", הלא המה כמעט תרתי דסתרי, שני הפכים בנושא אחד, חיים בזמן הזה, ואיזו חיים אפשר להיות בזמן הזה, בעת שחייך תלוים לך מנגד, בעת שבערב תאמר, מי יתן בוקר ובבוקר תאמר, מי יתן ערב, בעת שאין לך יום שאין קללתה מרובה מחברתה, בעת שהננו עומדים בכל השנה בשאלה איומה לפני הקב"ה, שאלת "הכלה אתה עושה לשארית ישראל?"

1456

1457קוה לשלום ואין טוב.

1457

1458"שהחינו וקימנו והגיענו לזמן הזה". ומה אנו רואים בחיי הזמן הזה?

1458

1459אנו רואים, איך שנתקיים הפסוק של ירמיה (ח, טו) "קוה לשלום ואין טוב", הנה בראש השנה העברה, שנת תרע"ט, בקשנו מהשי"ת רק מלה אחת: שלום, בהשלום שמנו את כל תקותינו, בו ראינו את התרופה לכל מחלה, לכל תקלה בעולם. ולא הסתפקנו בזה רק בתפלה לבד, אך כל אחד מאתנו נעשה לצורך זה גם לאסטרטג מומחה ומנוסה, וידע לחשוב בדיוק את הימים, השעות והרגעים שבהם יבוא בהכרח קץ המלחמה, ורבו אצלנו הדיפלומטים כצמח השדה, וכל אחד גדול הרבה יותר מביסמרק בשעתו, וכולם ידעו לכוון את הרוחות ולדעת מתי יחתם השלום המקווה. ואמנם תקות המתפללים, האסטרטגים והדיפלומטים שלנו, לא היתה לשוא, והשלום אמנם בא בהשנה העברה. "קוה לשלום", והתקוה נתמלאה במלואה, כל הממלכות הנלחמות באו על החתום, שמהיום והלאה רק שלום ושלוה, חן וחסד ישרור ביניהם, אבל "ואין טוב" מה הועלנו בכל זה, אם הטוב שקוינו שיבוא לנו מהשלום הזה לא בא, ולהיפך המצב עוד הורע יותר ויותר, כי אמנם תמה המלחמה העולמית, אבל הותחלה המלחמה של כל הגוים כמעט עם עַם ישראל השה פזורה.

1459

1460בימיכם היתה אלה.

1460

1461"שהחינו וקימנו והגיענו לזמן הזה" ואמנם נורא ואיום הוא הזמן הזה, אבל היודעים אתם, רבותי, מה שעלה על רעיוני בשמעי את הברכה הזו?

1461

1462נזכרתי באגדת חז"ל הידועה (ע"פ מדרש רבה איכה בהקדמה פסקה כד) על דבר חורבן בית המקדש.

1462

1463הלא כה מספרת לנו האגדה: "כשחרב בית המקדש היה הקב"ה בוכה ואומר, בני היכן אתם, כהני היכן אתם, אוהבי היכן אתם, אמר הקב"ה לירמיהו, אני דומה היום לאדם, שהיה לו בן יחידי ועשה לו חופה ומת בתוך חופתו, לך וקרא לאברהם, ליצחק, ליעקב ומשה מקבריהם, שהם יודעים לבכות, מיד הלך ירמיהו למערת המכפלה, ואמר לאבות העולם, עמדו, שהגיע זמן שאתם מתבקשים לפני הקב"ה. אמרו לו, למה? אמר להם, איני יודע מפני שהיה מתירא, שלא יאמרו לו, בימיך היתה לבנינו זאת".

1463

1464נורא ואיום הוא הרעיון, אם ירמיהו היה מתירא, שלא יאמרו לו "בימיך היתה לבנינו זאת", איך לא נתירא אנחנו, שבמשך העשי"ת הננו מקיצים את כל שוכני עפר מדור דור, ואת כל "מלאכי רחמים משרתי עליון" שבשמי שמים, שיהיו מליצי יושר בעדינו, איך לא נתירא, שלא ישיבו לנו ג"כ בקול ענות "בימיכם היתה זאת!"

1464

1465בימיכם היתה אלה, הננו ישנים ונחים בשלום על משכבנו זה כמה מאות ואלפים שנה ולא שמענו עוד כאלה שבזמן הזה, ובודאי הקולר תלוי בכם, ורק בכם.

1465

1466בימינו היתה אלה, שנתקיימו במילואם, במדה שלא היתה עוד מעולם, דברי התוכחה שבמשנה תורה "והיית למשל ולשנינה", כי אמנם כבר אין לנו משל לצרותינו, מפני שגם המשל היותר נורא, שאפשר לו להדמיון לצייר, לא יספיק לו, להנמשל, כי תמיד יהיה המשל חוור יותר מדי לעומת הנמשל: כי אם אמרנו מקודם, שכל הגוים כמעט הכריזו מלחמה עלינו, הרי כמובן, שהמשל הזה אינו מספיק כלל. כי אמנם כל מלחמה אם כי בכללה מביאה קללה לשני הצדדים, אבל לעומת זאת הרי יש בה כמה רגעים מזהירים ומלאים הוד. כל מלחמה אם כי היא שוללת קרבנות רבים, אבל מאידך גיסא, מביאה לעולם גבורים שמדור לדור יספרו תהלתם ובהם יתפארו. אבל אצלנו הננו רואים את הקללה, אבל אין אנו רואים את הרגעי הוד, אנו רואים את הקרבנות, אבל אין אנו רואים את הגבורים, גבורי ישראל, כי אינם במציאות.

1466

1467לא כנופלים במלחמה אפשר לחשוב את כל אלה חללי הפוגרומים, את כל אלה הנהרגים, הנשחטים, הנשרפים, והנחנקים בשנה העברה, אלה היו רק כצאן לטבח יובל.

1467

1468אבל גם המשל הזה אינו מספיק כלל וכלל, כי גם בנוגע לצאן יש הלכות שחיטה, גם בדיננו וגם בדיניהם יש כמה פרקים ובכל פרק ופרק כמה סעיפים מאסורי צער בעלי חיים, והכל יודעים שאסור לשחוט בסכין פגום, והכל יודעים ש"אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד", אבל הלא על שחיטתנו אנו אין דין ואין משפט, בנוגע לנו נאמר שהכל שוחטין, וגם חרש, שוטה וקטן בכלל, גם "אם אחרים רואים אותם" וגם בלי אחרים רואים אותם, ובכל שוחטין גם בגרזן וגם במגירה כידוע.

1468

1469דמנו פשוט נפשך כמים. אבל האם כבר המשל הזה מתאים להנמשל?

1469

1470לא ולא, גם מים טהורים אין שופכים בלי כל תכלית ובלי כל מטרה, אבל איזו תכלית יש בשפיכת דמנו.

1470

1471ואמנם לשוא נבקש כעת משל לצרתינו, כי לא נמצא בכל העולם, וגם את הנמשל וגם את המשל בעצמו עלינו לקחת מעצמנו גופא. "והיית למשל". גם שתי התוכחות יחד שבתורת כהנים ובמשנה תורה כבר אינן מספיקות כלל לנו.

1471

1472שם אנו מוצאים רק את הדברים (דברים כח, כו) "והיתה נבלתך למאכל לכל עוף השמים ולבהמת הארץ", אבל כי גם הדגים האלמים, השקטים יאכלו את בשרנו זאת אין אנו מוצאים גם שם.

1472

1473אבל בימיכם היתה גם אלה, אנחנו הננו רואים גם זאת, ואוי לעינים שכך הן רואות.

1473

1474הלא כבר קראתם, רבותי, בהעתונים מהאיסור והחרם החמור, שהכריזו רבני קיוב, שלא יאכלו בני ישראל גם בשבתות דגים מן הדניפר, כי שם ראו פתאום שהדגים נעשו לעבים ושמנים באופן בלתי רגיל, שלא כדרך הטבע ואחרי החקירה ודרישה נודעה סבת הדבר הזה, כי בכמה ערים ועירות שעל שפת הדניפר הושלכו בנהר קהלות שלמות, גם אנשים וגם נשים, גם נערים וגם זקנים, עוללים ויונקים מעוברות ויולדות, ושם בנהר הביטו הנאהבים והנעימים זה את זה בפעם האחרונה, חבקו איש את רעהו ויצאו נשמתם בטהרה, ולהדגים היתה אורה ושמחה וששון ויקר, יום טוב שלא היה להם עוד כמוהו מששת ימי בראשית ויאכלו את הגופים היקרים של בני ציון היקרים המסולאים מפז בכל פה בהלולא וחנגא רבתי ומזה נתעבו ונשתמנו כל כך. ועל כן הוכרז החרם והאיסור לאמר, להוי ידוע לכם, כי באכלכם דגי הדניפר הנה את בשר אבא ואמא אתם אוכלים, את בשר הסבא והסבתא, בשר האח והאחות, הבן והבת אתם מכניסים לתוך פיכם...

1474

1475וכהיום הננו צריכים להגיה בתורה ולאמר "חסורי מחסרא והכי קתני": "והיתה נבלתך לחית השדה ולעוף השמים ולדגת היאור"...

1475

1476כן הדבר, בימינו היתה זאת, ורק בימינו. ואבות העולם, שהננו מטרידים אותם כל כך ביום הקדוש הזה צועקים אלינו מרה בימיכם היתה זאת.

1476

1477הרואה תגלחת בחלום.

1477

1478שהחינו וקימנו והגיענו לזמן הזה.

1478

1479ומה אנו רואים בזמן הזה גם במדינתנו, מדינת פולין, במקום שלא רבו בה כל כך הנהרגים והנשחטים, במקום שלא היינו כל כך לברות לחית השדה, לעוף השמים ולדגי היאור, מה אנו רואים גם בכאן?

1479

1480הננו רואים בו את מאמר חכז"ל: "הרואה תגלחת בחלום"... (ברכות נו, ב).

1480

1481כי אמנם ברה"ש ויוהכ"פ דאשתקד חזינו לנו חלמא טבא איך שהאוקופציה תחדל, ואנחנו נהיה לפולנים חופשיים בפולין החופשית והמאושרת. לא הסתפקנו אז בשויון אזרחי, אך חלמנו גם על דבר שויון לאומי עם מיניסטריון יהודי וכדומה וכדומה, ואמנם חלמא טבא חזינו, אבל מה היה סוף החלום הזה?

1481

1482זהו "הרואה תגלחת בחלום"... השכנים הטובים שלנו למדו עמנו את פרק כיצד מגלחים, תלשו את זקנינו ומרטו את בשרנו ומחו את הצלם אלקים מעל פנינו.

1482

1483ואולי גם עלינו לקיים את סוף המאמר הנ"ל. "הרואה תגלחת בחלום, ישכים ויאמר ויגלח ויחליף שמלותיו", וגם עלינו להחליף את שמלותינו, להחליף לגמרי את התכסיסים שאחזנו בהם עד עתה.

1483

1484עסקנו בכל השנה בבחירות שונות, שלזאת הקדשנו את כל מרוצנו וחריצותנו, בבחירות לסיימים ולמגיסטרטים זרים, אכן מתוך זה שכחנו את הבחירות שלנו גופא, את הבחירה של פנימיות נפשנו את ה"ובחרת בחיים".

1484

1485תלינו את כל תקותנו בשנה העברה על אגודת העמים "פלקר בונד" בלע"ז, אבל שכחנו על ידי זה מהאגודה הישנה שלנו, זו היא ה"ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך ולעבדך בלבב שלם".

1485

1486בעד כל זקן מרוט ופאה קרוחה שלחנו מחאות לפריז, ועד כמה הועילו המחאות האלה הלא ידוע הוא לכולכם, אבל שכחנו את האדריסה הישנה שלנו, האדריסה של כסא הכבוד.

1486

1487והלא על האדריסה זו היינו שולחים תמיד את מחאותינו השונות בכל עת צרה היא ליעקב.

1487

1488וכמו אבותינו, שבטי יה, לפנים, כך היינו מביאים גם אנחנו את כתונת ישראל המגואלה בדם לפני שומר ישראל והיינו אומרים לו: "הכר נא הכתונת בנך היא אם לא", הכר נא אל רחום וחנון, הכר נא אלקי אברהם, יצחק ויעקב, הכר נא את הכתונת המגואלה בדם, אם לא כתונת בניך הם, בניך המוסרים את נפשותיהם על קדושת שמך הגדול.

1488

1489והקב"ה היה משיב להם ברחמים גדולים, אמנם כן, כתונת בני הוא, זהו הבן יקיר לי, הילד שעשועים "חיה רעה אכלתהו", החיה ההולכת על שתי רגלים "ומיד כל חיה אדרשנו" "ונקיתי, דמם לא נקיתי".

1489

1490ועכ"פ עלינו גם כן לנסות עוד פעם לפנות אל האדריסה הישנה הנ"ל.

1490

1491ובכלל עלינו להחליף את שמלותינו ולשנות לגמרי את התכסיס שלנו.

1491

1492אבל לעת עתה הננו מברכים ברכת "שהחינו וקימנו והגיענו לזמן הזה" ומה נוראים המה החיים בזמן הזה.

1492

1493ומממלכה אל עם אחר.

1493

1494אנחנו הננו המברכים ברכת שהחיינו, אבל לדאבון לבבנו הגדול הננו רואים, כי לה"שהחיינו" בחיים זכו דוקא אלה שונאינו בנפש, שכנינו ה"טובים" שכבר לא נחשבו בתור אומות מיוחדות, שכבר מתו מיתה לאומית וכבר ספדום ספדיא וחנטום חנטיא וקברום קבריא, קמו כעת לתחיה, ונשאו ראש למעלה, כמו הפולנים, הליטאים, ההידמקים וכדומה. ואנו אומנם מברכים מזמן לזמן ברכת שהחיינו ומדברים אנו בלי הרף על התחיה הלאומית שלנו, אבל במציאות הרי להיפך, הגלות עוד מתגברת יותר ויותר, והשעבוד מתרבה מיום ליום. ואם קשה ונורא הדבר להיות משועבד לאדונים, מה קשה ונורא להיות משועבד לעבדים "עבד כי ימלוך" - "עבדים משלו בנו"! עכשיו אנו מבינים את הדברים "ויתהלכו מגוי אל גוי ומממלכה אל עם אחר", שלכאורה כפל הלשון למה הוא בא? כי אמנם הנסיון של השנים האחרונות נותן לנו פרוש מרווח על זה, כי אמנם בשנים אלו לא הלכנו מגוי אל גוי, כי הרי במקום אחד הננו יושבים בכל העת הזאת, ובכל זאת כמה גליות עברו עלינו במשך השנים הללו, זה לא כבר היינו בגלות אצל הרוסים, אח"כ אצל האשכנזים שכבשו את הארץ וזכו, כמובן, גם בנו, ועכשיו אצל הפולנים, ומי יודע מי ומי יהיו עוד ה"בעלי בתים" שלנו "ומממלכה אל עם אחר" נתקיים בנו כעת, שהננו נמסרים מיד אל יד כמו איזה דומם הנמכר בשוק. "כי עזה כמות אהבה קשה כשאול קנאה", ומה נוראה היא הקנאה לראות, איך ש"כל עיר ועיר על תלה בנויה ועיר האלקים מושפלת עד שאול תחתיה", המלחמה שעברה הביאה גאולה כמעט לכל העמים הנדכאים שכולם קמו לתחיה, ורק אנחנו הושפלנו עוד יותר ויותר עד שאול תחתיה.

1494

1495חדשים לבקרים רבה אמונתך.

1495

1496ובכל זאת, או יותר נכון, דוקא בשביל זאת, עלינו לברך ברכת שהחיינו בשמחה רבה ובהתלהבות עצומה.

1496

1497ראו מה שדורשים חכז"ל על זמננו זה -

1497

1498"ויאמר, שלחני כי עלה השחר, כתיב (איכה ג, כג) חדשים לבקרים רבה אמונתך, אמר ר' שמעון בר אבא, על שאתה מחדשו בכל בוקר ובוקר, אנו יודעים, שאמונתך רבה להחיות לנו את המתים, א"ר אלכסנדרי, ממה שאתה מחדשנו בבוקרן של מלכויות אנו יודעים, שאמונתך רבה לגאלנו" (בראשית רבה פרשה עח פסקא א).

1498

1499ואם במשך השנים האחרונות עברו עלינו הרבה גליות, הנה להיפך זאת צריכה עוד לחזק יותר את תקותנו, כי אם אצרנו כח להתחזק בעתים רעות שכאלה, אם הרגשנו גם כימים נוראים כאלה את ה"חדשים לבקרים" את ה"אתה מחדשנו בבוקרן של מלכויות", עלינו להיות גם כן בטוחים בסוף הפסוק "רבה אמונתך", "אנו יודעים שאמונתך רבה לגאלנו".

1499

1500מלאכי הנהר דינור.

1500

1501ואם תאמרו כי "קשה כשאול קנאה", והאם אפשר לנו להביט בשויון נפש איך שנפלנו גם מהעמים היותר קטנים שקמו כעת לתחיה ואנחנו "עבדי אנן ובחשוכא שרינן"?

1501

1502לזה אולי טוב ונכון להתבונן גם בסוף המדרש הנ"ל, כי הוא נוגע באמת לזמן הזה.

1502

1503המדרש הנ"ל אחרי דרש את הכתוב "חדשים לבקרים" כנ"ל מתחיל בדברים זרים ונפלאים כאלה:

1503

1504"ר' חלבו בשם ר' שמואל בר נחמן אמר, לעולם אין כת של מעלה מקלסת ושונה, אלא בכל יום בורא הקב"ה כת של מלאכים חדשה והן אומרים שירה חדשה לפניו והולכין להם, אמר ר' ברכיה השבתי את ר' חלבו, והא כתיב, ויאמר שלחני כי עלה השחר והגיע זמני לומר שירה? א"ל חנוקא סברת למחנקני, אמרית מה הוא דין דכתיב ויאמר שלחני כי עלה השחר, אמר לי, זה מיכאל וגבריאל, שהן שרים של מעלה, דכולן מתחלפין ואינון לא מתחלפין. אדרינוס שחיק טמיא שאל את ר' יהושע בן חנניא א"ל, אתם אומרים, אין כת של מעלה מקלסת ושונה אלא בכל יום ויום הקב"ה בורא כת של מלאכים חדשים והן אומרים שירה לפניו והולכין להן? א"ל הן. א"ל, ולאן אזלין? א"ל, מן הן דאיתבריין, א"ל ומן אן הן איתבריין? א"ל מן נהר דינור. א"ל, ומה עסקינן דנהר דינור? א"ל, כהדין ירדנא דלא פסיק לא ביממא ולא בליליא, א"ל ומן אן הוא אתי? א"ל, מן זיעתהון דחייתא".

1504

1505ואמנם גם המעין השטחי הגמור ירגיש תיכף, כי האגדה הנפלאה הזו איננה כפשוטה, ולא שירת המלאכים ענינה אותם בזה, אך דבר פוליטי שנפקא מינה בזה להלכה למעשה יצוק בה. כי לא לחנם סמכו את כל אלה להמאמר חדשים לבקרים רבה אמונתך המתפרש כנ"ל לאמונת הגאולה שלנו, ולא לחנם הביאו את אדרינוס שחיק טמיא לביהמ"ד שלנו לשאול שאלה אצל ר' יהושע בן חנניא, והאם באמת לא יכול אדרינוס שחיק טמיא לישון במנוחה בהיכלו, אם לא היה יודע "לאן אזלין" המלאכים וכדומה, וגם הדברים "חנוקא סברית למחנקני" מעידים, כי על דבר שהנשמה, נשמת היהדות, תלויה בו היא סובבת השקלא וטריא הזו.

1505

1506כי אמנם דבר גדול שאל אדרינוס, דבר הנוגע לכל המדיניות שלו. זהו אדרינוס, שכמוהו לא היה עוד צר וצורר לישראל, זהו אדרינוס שנלחם עם בר כוכבא ויכול לו, והציף את כל הארץ בדם של גבורי ישראל, שלא השאיר בהם זכר ושריד ולא היה לו שום ספק, שבזה כבר הגיע למטרתו האחרונה, למחות שם ישראל לגמרי שלא יזכר ולא יפקד עוד לעולם. אבל למותר להגיד, שהוא שגה ברואה ותקותו נכזבה לחלוטין. במקום מלכי ישראל שכבר ספו ותמו קמו ה"מאן מלכי רבנן" לאלפים ולרבבות ובמקום הבר כוכבא ושאר הגבורים שנהרגו כולם במלחמה, עמדו אלה גבורי ישראל האמתים, הגבורים לא בחיל ולא בכח, אך ברוח והם נלחמו עמדו במלחמתה של תורה, נלחמו ויכלו לו.

1506

1507והוא שמע וידע, כי שם, בהבתי מדרשות של היהודים דורשים, כי אדרבא רומא תמות מיתה עולמות וירושלים תחיה לאורך ימים. מנכדיו של אדרינוס לא ישאר זכר ושריד, ונכדיו של רבי עקיבא ושאר הרוגי מלכות יתקימו לעולם ועד.

1507

1508ושם בבית המדרש דרשו זאת, כמובן, לא בגלוי, כי יראו מפני חמת המציק, אך דרשו זאת ברמז ובסוד.

1508

1509והם הליטו את כל זה באגדה הנפלאה הזו "לעולם אין כת של מעלה מקלסת ושונה, אלא בכל יום בורא הקב"ה כת של מלאכים חדשה והן אומרים שירה חדשה לפניו והולכין להם", זאת אומרת, כי ידעו אז בבית מדרשנו מה שנתאמת עכשיו גם ע"י נסיון ההיסטוריה וגם ע"י הפילוסופיא החדשה, כי כשם שבחיי האיש הפרטי יש תקופת העליה, העמידה והירידה, כך הוא הדבר גם בחיי האומה, בכלל; כי בכל אומה יש ג"כ נשמת חיים המאחדת את כל האישים האינדיבידואים לחטיבה אחת, וחכז"ל קראו לנשמת חיים הזו, מה שרגיל עכשיו בפי כל בשם רוח האומה, קראו אז בלשונם בשם שר של אומה. השר הזה נמצא במרום, ואם האומה נלקית הוא מפני שהשר נלקה תחילה, כי בהחלשת רוח האומה תבוא ממילא אפיסת הכחות של גוף האומה כולו והוא הולך וגוע לגמרי, ואם אנו רואים בכל תקופה ותקופה בההיסטוריא, כי אומות הולכות ואומות באות, אומות נופלות ואומות קמות הוא מפני ש"בכל יום הקב"ה בורא כת של מלאכים חדשה והם אומרים שירה חדשה לפניו והולכין להם", ואלה השרי מעלה שאמרו בתקופה ידועה אחת שירה, אם אמרו את שירתם עד גמירא, אין להם כבר עוד תקוה לשנות את שירתם עוד פעם בתקופה אחרת, כי על מקומם תבוא כת של מלאכים חדשה והם התופסים את מקומם, והישנים עם שירתם הנפלאה נשכחים כמת מלב. והדברים היו אז מכוונים לרומי עם כל המלכחי פנכא שלה לאמר לה, אל תשמחי אויבתי, אם אמנם שירתך כעת מצלצלת מסוף העולם ועד סופו, וכל מלכי מזרח ומערב שומעים בהדרת קודש לכל תנועה ותנועה שלך, אם יש לך, רומי, להקת משוררים כל כך גדולה, ושירתך בוקעת רקיעים בונה עולמות ומחריבתם, אבל מזה גופא תבוא מפלתך, זהו הסמן היותר גדול, כי קרוב קצך לבוא, כי כבר אמרת את שירתך עד גמירא, וכבר מוכנת כת של מלאכים חדשה לתפוס את מקומך.

1509

1510כהנה וכהנה דרשו בבתי מדרשות שלנו והדרשות הועילו לחזק את רוחם ולעמוד כסלע איתן בפני כל האבני נגף שירה עליהם אדרינוס וסיעתו.

1510

1511וכשבא אדרינוס בבית מדרשנו לשאול את השאלה ע"ד המלאכים "לאן אינון אזלין", היתה זאת שאלה העומדת ברום של עולמו, שאלה הנוקבת ויורדת עד התהום, שאלת להיות או לחדול של מדינת רומי.

1511

1512הוא התפלא הפלא ופלא היתכן, "לאן אינון אזלין", איך אפשר לצייר כלל שרומי תלך לעולמה, מי יירש את מקומה, מי חזק יותר ממנה, ומי יוכל לנצחה, הלא רומי תוכל להגיד בצדק אני ואפסי עוד "ולאן אינון אזלין"?

1512

1513אבל ר' יהושע בן חנניא לא התפעל מזה מאומה, והשיב לו בקרירות רוח גדולה "מן הן דאיתבריין", ואם תאמר "ומן אן הן איתבריין"? אשיב לך "מן נהר דינור", ואם תאמר שוב "ומן אן הוא אתי"? גם על זה כבר יש לי תשובה מוכנה מראש "מן זיעתהון דחייתא", זאת אומרת, כי עד שאתה אדרינוס תשאלני, איך אפשר שרומי תמות, אני שואל אותך מהיכן רומי זו חיה, מהיכן היא נבראה, ואמנם מי לא ידע, כי רומי וכל העמים הדומים לה הנה כל גדולתם לא היתה ממקור פנימי, מקור רוחני עצמיי, ממקור נשמת חיים אמיתית, רק בנהר דינור יולדו ויצאו לאויר העולם, זהו הנהר דינור המטיל אש זלעפות, יומם ולילה לא ינוח, האש הבאה "מן זיעתהון דחייתא", מן הדם והזיעה של רבוא רבבה הבעלי חיים שבולעת אל תוכה, כן הדבר, רומי וכל העמים בלעי המטרפולין הגדולים הכובשים את כל העולם כולו, כל עיקר גדולתם הוא מהאש, מאש התותחים, הקני רובה ושאר המלאכי חבלה שלהם הממטירים על כל יושבי תבל, כל כבודם ותפארתם היא "מהזיעתהון דחייתא", מן הדם והזיעה של בני אדם יושבי חשך וצלמות אסירי עני וברזל, שספגו לתוך גופם, ומזה נשתמנו ונתעבו כל כך.

1513

1514וכלל גדול הוא גם בהלכה וגם במעשה, כי "כבולעו כך פולטו", ועל כן דעו נא, כי בחרב באותם לעולם ובחרב תלכו מן העולם, מדם וזיעה נשתמנתם ונתעבתם ובדם וזיעה שלכם תטבעו ותמסו.

1514

1515וכאשר פתר ר' יהושע בן חנניא כן היה, זאת היתה מנת חלקה וגורלתה של רומי.

1515

1516ואם תשאלו "והא כתיב ויאמר שלחני כי עלה השחר", והשאלה הזו כבר מכוונת אלינו גופא, על מה אנו נשענים בבטחוננו העצום, כי עוד יבוא השחר לנו, עם עני ואביון, כי עוד נקום לתחיה, הלא גם עלינו גם כן אפשר לומר, כי כבר אמרנו את שירתנו, בימי דוד ושלמה, בימי החשמונאים ומה תקותנו עוד?

1516

1517ע"ז באה התשובה "חנוקא סברית למחנקני", - כי בזה אתה רוצה לשלול גם את תקותנו - שאני "מיכאל וגבריאל שהן שרים של מעלה, דכולהו מתחלפין ואינון לא מתחלפין". לא כמלאכי כל הגוים הם מלאכי ישראל גוי אחד בארץ, רק אלה שבחרב באו הנה בחרב ילכו, רק אלה שמדם וזיעה נשתמנו, אלה ימצאו ג"כ את מותם בדם וזיעה שיופלטו מהם. לא כאלה חלק יעקב, שהוא לא בא לאויר העולם בחרב ודם, אך במלאכי השלום, במיכאל וגבריאל, בשמותיו של הקב"ה, בה"אנכי ד' אלהיך" שהכריז מסוף העולם ועד סופו, הנה יכול להיות בטוח כי "אני ד' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם".

1517

1518המלאכים הקטנים שבזמן הזה.

1518

1519ואמנם תשובת ר' יהושע בן חנניא הננו רואים שנתקימה במלואה, לא רק להרומים לפנים, אך גם להעמים שבזמננו, בהשנה האחרונה ראינו איך שהעמים היותר גדולים אמרו את שירתם "והלכו להם"...

1519

1520אבל על מקומם באה כת של מלאכים קטנים, מלאכי חבלה, אומות קטנות ופעוטות בלי כתב ולשון, שקמו לתחיה והמה המחבלי כרמים, העוסקים ב"נגיפה נשיכה רביצה ובעיטה" לנו, עם בזו, ושסוי. -

1520

1521אכן "ברוך אתה ד' אלקינו מלך העולם שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה", אם הגדולים לא יכלו לנו מה יעשו לנו אלה הקטנים והפעוטים.

1521

1522אל תפחידונו! הננו קוראים אליהם, רק אלה שמקיימים את ה"על חרבך תחיה" עליהם להתירא מן ה"על חרבך תמות", אבל אנחנו שלא ידענו מעולם מ"על חרבך תחיה" אותנו לא תוכל החרב להמית.

1522

1523ועוד יבוא היום במהרה בימינו, שכל העולם כולו ישמע את הקול הנורא שיזעזע את כל מלכי מזרח ומערב: "שלחני כי עלה השחר", שלחני, לארץ האבות והבנים, לארץ חמדת נפשנו, לארץ ישראל, קימו סוף סוף את הכתוב "והשיב את הגזלה אשר גזל", כי עלה השחר, וגם אם תסגרו את התריסים שעל חלונותיכם, וגם אם יתד תהיה על אזניכם, מאומה לא תועילו, השחר יחדור שם על אפכם ועל חמתכם.

1523

1524והקול הזה, בין אם יחפצו ובין אם לא יחפצו יהיו מוכרחים סוף סוף לשמוע.

1524

1525והיוהכ"פ שלנו המתחיל בברכת "שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה", היו בטוחים, כי יגמר: ב"לשנה הבאה בירושלים"...

1525

1526לג. יזכור
להזכרת נשמות

1526

1527"יזכור אלקים את נשמת... תהא נפש... צרורה בצרור החיים עם נשמת אברהם יצחק ויעקב, שרה רבקה רחל ולאה ועם שאר צדיקים וצדקניות שבגן עדן.

1527

1528חג המתים.

1528

1529ביום הזה, יוהכ"פ, הנה לא רק שם, בשמים, נפתחים כדברי חז"ל, ספרי המתים, אך גם פה, על הארץ, בבתי כנסיות ובתי מדרשות שלנו, בכל לבבות הנאספים נפתחים ג"כ ספרי המתים והם נקראים מאליהם.

1529

1530"לא היו ימים טובים לישראל כיום הכפורים", אבל גם עכשיו הוא היום טוב היותר גדול אם לא להחיים, לכל הפחות להמתים...

1530

1531אמנם מעריכים אנחנו הזכרות נשמות גם בכל שלש רגלים, אבל בשום חג אין להם, להמתים, ישיבת קבע בלבבותינו, כמו שיש להם ביום הכיפורים...

1531

1532ביום הזה, ביוהכ"פ, הנם, המתים כל כך קרובים לרוחנו, כי הלא מתאחדים אנו עמהם כעת בכל, גם בהמאכל ומשתה, וגם בהבגדים, מאכל אחד ובגד אחד היום גם להחיים וגם להמתים... והמתים אמנם באים היום בהמון חוגג בבתי כנסיות ובתי מדרושת שלנו, והאויר במקומות הקדושים האלה נעשה כולו היום לאויר נשמות...

1532

1533והאם לא תרגישו זאת, רבותי, בעצמכם, כי במקום הזה מרובים כעת הרבה יותר המתים על החיים, החיים תופסים רק את הרצפה של ביהכנ"ס, ואלו המתים טסים ורצים בכל החלל מן הרצפה עד התקרה, בכל עבר ופנה, בכל קרן זוית שבו וכבר צר להם המקום...

1533

1534"יזכור אלקים את נשמת"... ונשמות של הרבה דורות שונים אשר לא ידעו כלל זה את זה בחייהם, הנה בשמען את קול הקריאה של השמש "יהודים אמרו נא יזכור" תמהרנה תחפזנה לבוא בכאן, מארבע כנפות הארץ הן באות רואות ואינן נראות, ולאור נרות הנשמה המרובים הן מברכות אלה לאלה בברכת שלום...

1534

1535"יזכור אלקים את נשמת"... ואנחנו החיים הננו נשואים ברוח פתאום לבתי קברות שונים שעל פני כל רוחב התבל, ורואים אנו בעינינו ממש את הקברים הפתוחים... את סתימת הגולל, ואת פרצופי הקברנים המשונים, והפצעים הישנים שכבר זורו וחובשו נפתחים שוב והם מכאיבים מאד מאד, ודם הלב שכבר נגלד חוזר וניעור והוא זב בשטף גדול...

1535

1536"הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו" אבל סוף סוף נפרדו המתים מעל החיים, הם נעשו לבר מינן, שבקו חיים לכל חי, אבל איך אפשר לחיות בלעדן, בלי הנשמות האהובות הללו, שהיינו קשורים כל כך עמהן שהיינו תמיד עמהן בצוותא חדא ולא הסחנו דעת אף לרגע מהן, ומה קשה עלינו פרידתן!

1536

1537"יזכור אלקים את נשמת"... אבל האם צריך באמת הקב"ה, אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש, להזכרותנו, ואם "גזרה על המת שישתכח לאחר י"ב חודש", למה לנו להזכיר נשכחות ולגרום לנו צער חנם איזו תכלית ומטרה יש בזה?

1537

1538על זה אולי נמצא תשובה מספקת באגדה נפלאה אחת של חז"ל.

1538

1539המת הראשון.

1539

1540אגדה זו מספרת לנו על דבר המת הראשון - הבל.

1540

1541"כשנהרג הבל היו אדם ועוזרו יושבים ובוכים ומתאבלים עליו ולא היו יודעים מה לעשות... והכלב שהיה משמר את צאנו של הבל הוא היה משמר את נבלתו מחית השדה ומעוף השמים, עורב אחד שמת רעהו אמר, אני מלמד לאדם זה מה לעשות, נטל את רעהו וחפר בארץ לעיניהם וקברו, אמר אדם כעורב הזה נעשה, נטל נבלתו של הבל וקברו (ילקוט שמעוני בראשית רמז לח).

1541

1542ואמנם אגדה זו כשהיא לעצמה מה נשגבה ומה מזהירה, מה יפה ומה עשירה היא בהפיוט והשירה שבה. התוכן שבה לבד, הרושם שעשה המת הראשון בתבל, הבל, על אביו, האדם הראשון, מה מענין הוא.

1542

1543עכשיו יש לכל אומה ולשון, גם להאומות היותר שפלות, ספר מלים גדול, שיש בו שמות לאלפים ולרבבות, לא רק לכל הנמצאים שבעולם, אך גם לכל המושגים שברעיון.

1543

1544בעבודה זו בחבור המלים כבר התחיל אדם ספר הראשון, שהוא קרא שמות כפי שמעידה התורה, לכל הבהמה והחיה, ומדור לדור התפתח הדבר יותר ויותר עד כי ספרי המלים המה עכשיו הספרים הכי עבים שישנם במציאות.

1544

1545ואמנם השמות המיוחדים שבדו להם בני אדם לכל המושגים, מקילים הרבה על הפה, שעל ידם אפשר במלה אחת לבטא מושג גדול ורחב, אבל מאידך גיסא מכבידים הם על הלב, שאינו מרגיש לפעמים בתוכן הדבר, מפני רוב הרגלו בהשם, שמבטא אותו כבר באופן בנאלי ונעשה לא לאט לשם שמתרוקן מתוכנו.

1545

1546למשל, מלה אחת יש בכל הלשונות שבעולם: מות. וכשאנו רואים נגד עינינו, למשל איש חי רב פעלים, שפתאום פשט את ידיו ואת רגליו, והוא שוכב בלי תנועה כלל כאבן דומם, פניו נעשים חורים כסיד, הלב יחדל לדפוק וכל גופו נעשה קר, הנה פוטרים אנו את כל המחזה הטרגדי הזה במלה אחת: מות, וחסל. וכשאנו אומרים פלוני בן אלמוני מת, הנה כבר יודעים כל השומעים את המלה "מת" הזו לבד, את כל המהפכות שנעשה בפלוני בן אלמוני הנ"ל, יודעים, אבל לא מרגישים, כי מרוב הידיעה תתמעט ההרגשה בזה.

1546

1547אבל במצב אחר לגמרי היה אדם הראשון, שהוא היה צריך עוד להמציא את השמות, הוא שגם שקיעת החמה עוד היתה לו דבר חדש ונפלא מאד כפי שמספרים חכז"ל במס' עבודה זרה (ח, א) "יום שנברא בו אדם הראשון כיון ששקעה עליו חמה אמר, אוי לי שבשביל שסרחתי עולם חשך בעדי וחוזר עולם לתהו ובהו, וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים, והיה יושב בתענית ובוכה כל הלילה, וחוה בוכה כנגדו, כיון שעלה עמוד השחר אמר, מנהגו של עולם כך הוא" - ועכשיו אפשר לתאר אם שקיעת החמה עשתה עליו רושם נורא כזה, הנה איזה רושם עשה עליו המת הראשון בטרם שידע, שמנהגו של עולם כך הוא.

1547

1548רק שני בנים היו להם לאדם וחוה, ומה גדולה אהבתם אליהם, נפשם קשורה בנפשם, אינם מסיחים דעתם מבניהם אף לרגע, אלה המה כל מעינם, תקותם ונחמתם בחיים, אבל הנה עבר יום אחד, שני ימים, שלשה ימים והבל איננו, הבל היקר והחביב להם עוד ביותר בהיותו הצעיר, הבן-זקונים, הילד שעשועים. בראשונה חשבו אך מקרה הוא, ובכל רגע ורגע, חכו לבואו בכליון עינים, אבל כאשר כבר עברו ימים אחדים ועדיין עקבותיו לא נודעו הנה פג לבם ונפשם. המה חוקרים ודורשים את אחיו קין, אולי יודע הוא שמץ ממנו, אכן הוא משיב להם בתמיהא רבתי "השומר אחי אני"? והמה הולכים ותעים בשדות וביערות, במדבריות וערבות, בהרים ועמקים לבקש את עקבות הבל בנם, והעולם הוא כל כך גדול, בלי ראשית בלי תכלית ואין את מי לשאול, כי יחידים המה בכל כדור הארץ, אין עוד איש זולתם, והמה הולכים ותועים עד שראו מרחוק איזו נקודה קטנה, קטנה מאד, ובמדה שהמה מתקרבים אל הנקודה, במדה זו היא מתגדלת, עד כשנגשו אליה והנה האח חמותי, ראיתי אור צעקו אדם וחוה בקול יחד, כי זה היה הבל המוטל לו על הארץ בהרחבה גדולה.

1548

1549הבל, הבל בננו היקר מחמד נפשנו ועטרת ראשנו! קראו בשמחה אדם וחוה, הבל הבן יקיר, הילד שעשועים, הנה סוף סוף ת"ל מצאנוך, מצאנוך, ואנחנו כבר אמרנו נגזרנו, הה מה נורא היה הפחד שלנו כל העת שנעלמת ממנו, אכן תודה לאל, תודה לאל... קומה נא, ילדנו היקר חיש מהר ונתעלס באהבים.

1549

1550אבל הבל לא קם ולא זע ממקומו, הוא שוכב לו כמקודם ברחבות נכבדה.

1550

1551וכ"שההר אינו הולך אל מחמד הולך מחמד אל ההר", כשהבל אינו קם לקראת אדם וחוה, הנה אדם וחוה כורעים ומשתחוים לו, המה שוכבים אצלו מימינו ומשמאלו ובכל הלשונות של חבה המה מדברים לו, כי לא יוסיף עוד להתעולל בם ויקום נא על רגליו.

1551

1552וכשגם זה אינו מועיל מאומה המה מתחילים לחבק ולנשק לו כדי להעירו על ידי זה משנתו, אבל ראו זה פלא, פניו כל כך קרים, קרים מאד, באופן שלא ראו עוד זאת מעולם. מה זאת? מה זאת? המה שואלים זה לזה ואין תשובה. גם ידיו, המה טוענים בתמהון, חורים כל כך, מה זאת? מה זאת? אדם הראשון שח את אזנו אל לב הבל, אבל איננו שומע מאומה, הלב אינו דופק עוד יותר, חוה פותחת את אשמורות עיני בנה הסגורות, והנה אין שום זיק אור בקרבן, מה זאת? מה זאת?

1552

1553אבל מי לא ידע מה זאת, אלו המה סמני המיתה הידועים, שכשרואים זאת קוראים תיכף לגבאי החברה קדישא, והמה, הגבאים, עומדים על המקח, וכשבאים לידי השואה קוראים את המתעסקים והקברנים ומקיימים מצות הלוית המת, ורושמים בספר המתים את שמו ושם אביו וחסל.

1553

1554מי לא ידע זאת? כן כעת הכל יודעים זאת, אבל אדם הראשון וחוה לא ידעו עוד מזאת, ואי אפשר היה להם לדעת זאת, השם מות לא ידוע להם עוד כלל, והמה יושבים מסביב לבנם, הבל, המוטל על הארץ כאבן דומם, ומרגע לרגע נעשים פניו יותר חורים ויותר קרים, וכל גופו מתחיל כבר לרקוב.

1554

1555כן "נח נפשיה" דהבל "ושבק חיים לכל חי", אבל אדם הראשון וחוה אינם יודעים עוד מכל המלים היפות האלה "והוא יושב ובוכה וחוה כנגדו".

1555

1556וחיות השדה ועוף השמים כבר הריחו את ריח הרקבון והמה רצים בהמון חוגג לטרוף טרף.

1556

1557ואדם הראשון וחוה יושבים ובוכים ומגרשים את חית השדה ועוף השמים, ולוקחים להם לעזרה את הכלב שהיה משמר את צאנו של הבל שישמור את נבלתו מהם.

1557

1558ויום ירדוף יום, ירח ירדוף ירח, עברו ירחים, עברו שנים, והם , אדם וחוה, עדיין ישובים ובוכים, ומסביבי לגופו של הבל כבר נעשה נהר גדול משטף הדמעות שלהם, אבל הם אינם זזים ממקומם.

1558

1559"ולא היו יודעים מה לעשות" ומה אפשר היה להם לעשות, להתפרד וללכת ממנו, הלא עצמם ובשרם הוא, והאם אפשר לו לאדם להתפרד מעצמו ובשרו?

1559

1560אמנם כבר התחילו להרגיש, כי לא יביאו בישיבתם ובבכיתם עוד שום תועלת להבל חנם, אבל הלב בוכה מעצמו, בוכה מאליו, בין אם יש תועלת בזה אם לא, בוכה בלי שום ישוב הדעת, כי גדול הכאב ונורא מאד.

1560

1561אמנם כן האגדה הנ"ל גם כשהיא לעצמה היא יפה ונשגבה למאד, אבל כל הרואה יראה, כי להאגדה הנ"ל יש גם תוך פנימי עמוק, כי אם את ה"רישא" שבה כבר אפשר לנו לתאר מעצמנו, כנ"ל, אכן את ה"סיפא", ספור המעשה מהעורב מאין ידעו לכאורה? האם עמדו באותו מעמד וראו אותו?

1561

1562אכן באמת לא רק חז"ל ראו אותו, אך גם אנחנו כולנו הננו רואים את העורב הזה, איך שמלמד לנו את ההלכות קבורה...

1562

1563העורב שבאדם.

1563

1564כשאנו מתבוננים ליחוס החיים אל המתים אז יש שבלי משים תעלה מחשבה בלבנו מי יודע אם נכונה היא ההלכה הפסוקה שלנו, כי החיים המה הטהורים, והמתים בלי יוצא מן הכלל המה אבי אבות הטומאה, כי אולי היה צריך להיות להיפך, כי אין טהרה כלל בחיים, ואם יש טהרה בעולם, ובודאי יש, אז עלינו לבקש זאת רק בעולם המתים...

1564

1565הרהורים כאלה עולה על לבי לעתים תכופות, למשל, כשנדחפים אלי, בתור רב בישראל, איזה אנשים בבהלה גדולה לאמר, רבי, חושה נא מהר נא, הננו מוכרחים תיכף ומיד למכור את בית מסחרנו לאחרים ואנו מבקשים ממך לסדר את הדבר במהירות היותר אפשרית, וכשהנני שואל בתמיהא רבתי, היתכן? מדוע ולמה? ובפתע פתאום כל כך? המה משיבים לי, הלא שמעת, כי אבינו היקר גוסס וכבר באו אליו גבאי ה"חברה" ואם לא נמכור תיכף ומיד הרי נהיה מוכרחים לסגור את בית מסחרנו לכל ה"שבעה" ואבדנו, וכמובן, שאנשים האלה עושים כל זאת על פי ה"הלכה", אבל כמה לקוי הוא הרגש הלבבי שבקרבם, האב, שמסר את נפשו עליהם והקריב את כל חייו עבורם, האב גוסס, היציאת נשמה קרובה לבוא, רגעיו ספורים וברגעים האחרונים הוא רוצה להביט בפעם האחרונה על בניו האהובים לו יותר מנפשו, והבנים רק דאגה אחת יש להם כעת, דאגת החנות, שלא תסגר חלילה לשבעה ימים שלמים מפני פטירת האב.

1565

1566או כשבאה אלי, למשל, אשה עצובה אחת בקול בכי, רבי, הצילה נא, אל תתמהמה אף רגע אחד, בוא מהר לביתי לסדר גט פטורין בעדי, ואני מכיר את האשה הנ"ל וגם בעלה, ויודע אנכי, מה גדולה היא האהבה ששררה ביניהם ממש "אם יתן איש כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו", ופתאום גט פטורין? והיא מבארת לי את הדבר, כי בעלה גוסס והיא מתיראת שלא תהא זקוקה ליבם, ואמנם גם האשה הכשרה הזו מתנהגת בזה כדת וכהלכה, אבל מה רבה ונוראה היא האכזריות של החיים אל המתים.

1566

1567וכשמלוים בני אדם את אחד מן החבורה שלהם שמת לחלק לו את הכבוד האחרון, ופיהם מלא דאגה מפטירתו, כראוי לאנשים יפים כמוהם, ולבבם מלא דאגה מזה שהקבורה נמשכת זמן רב כל כך, עד שעל ידי זה לא יוכלו לאכול את ארוחת הצהרים בזמנה, או יבטלו את התיאטרון, חלילה, הנני מהרהר בלבי, אמנם האנשים האלה באים לחלק כבוד להנפטר, אבל מה רבה ונוראה היא האכזריות של החיים אל המתים. מה גדול הבזיון שמבזים המה לו בזה.

1567

1568על כל אלה הדברים התבוננו גם חז"ל, אבל המה רצו למצא גם את הסיבה לזה, מה היא הסיבה שהמת נשכח כל כך מהלב, מה היא הסיבה שדמעותינו מלוות את המת רק עד הקבורה, אבל אחר הקבורה להיפך עוד אוכלים סעודת הבראה בשמחה גדולה, מה היא הסבה שביחד עם סתימת הגולל נסתם גם זכרון האיש, שתפס מקום כל כך חשוב במוחנו ובלבבנו?

1568

1569המה חפשו, דרשו וחקרו אחרי הסיבה הלזו "ויגעת ולא מצאת אל תאמין" כי אמנם מצאו אותה בדמות... העורב.

1569

1570"עורב אחד שמת רעהו, אמר, אני מלמד לאדם זה מה לעשות, נטל את רעהו וחפר בארץ לעיניהם וקברו, אמר אדם, כעורב הזה נעשה, נטל נבלתו של הבל וקברו".

1570

1571כי הנה מכל הברואים היותר אכזרים אשר על פני הארץ, מכל החיות הטורפות והעופות הדורסים מצטין העורב באכזריותו ביחוד. כי גם הארי הזאב הדוב הנמר והברדלס וכדומה אינם אכזרים רק לאחרים, אבל ליוצאי חלציו הנה אדרבא מתיחסים הם ברחמים גדולים. לא כן העורב, שהוא אכזר גם ליוצאי חלציו כידוע, בשביל זה כתיב "לבני עורב אשר יקראו" - עי' בכתובות (מט, ב) - והעורב הזה נמצא גם בכל האדם. "ויהי האדם לנפש חיה", מעידה התורה (בראשית ב, ז) וזאת אומרת, כי בכל אדם יש נפש, נשמה טהורה, צלם אלקים, אבל מאידך גיסא יש בו גם חיה, חיה שבאדם, או, יותר נכון, בכל אדם יש אדם שבאדם ויש עורב שבאדם.

1571

1572ואם תראו את האנשים בוכים על המת, גם על המת היותר יקר וחביב, גם על המת היותר קרוב, ממש עצמם ובשרם, רק רגע אחד ואח"כ הוא נעשה כלא היה, אם תשמעו איך שמרגלא בפומא דאינשי לאמר, מת ונקבר וחסל, או "המתים הם מתים והחיים צריכים לחיות", הנה צריכים אתם לזקוף את העילה הפסיכולוגית שבזה אל העורב שבאדם.

1572

1573הנפש שבאדם אינה שוכחת לעולם את המת, אך השכחה באה מהחיה שבאדם, האדם שבאדם אינו יכול להסיח את דעתו לעולם מהנפטר, שהיה קרוב לו כל כך, והיסח הדעת בא רק מהעורב שבאדם.

1573

1574ואם אנו מעריכים ביוהכ"פ הזכרת נשמות, הנה טעם הדבר כבר מובן היטב, ההזכרה באה מאליה מפני שהננו פשוט מוכרחים לזה.

1574

1575כי ביום הכפורים הרי מתעורר בכל אחד מאתנו רגש של עלית נשמה והחיה שבנו שוקטת לרגע, והעורב שבאדם נחלש לזמן מועט, ואז כשאנו מתחילים להרגיש את הנפש שבנו ואת האדם שבנו, הננו חוזרים שוב אל אותה התקופה של אדם הראשון וחוה טרם שלמדו ממורנו ורבנו העורב... אל אותה התקופה שהיו אדם ועוזרו יושבים ובוכים ומתאבלים עליו ולא היו יודעים מה לעשות... ע"י גרוש העורב לרגע אחד מקרבנו נפתחים שוב הקברים שהיו רק מעשי ידיו של העורב, והמתים נראים לפנינו שוב בתכריכיהם הלבנים, והלב זב דם והעינים בוכות מאליהן.

1575

1576איכן, איכן נשמות אהובות ונעימות?

1576

1577יזכור אלקים את נשמת...

1577

1578העורב והמלחמה.

1578

1579כשהרג קין את הבל אחיו הנה תיכף בא עורב אחד לאדם, ועכשיו כשמיליוני בני קין הורגים את מיליוני בני הבל, ועוד יותר שאין ידוע כלל עכשיו מי המה הבני קין ומי המה הבני הבל, עכשיו נאספו עורבים לאלפים ולרבבות, ובכל מקום שאתה פונה הנך רואה רק עורבים, הממלאים את כל האויר, החודרים בבתיך, בתנוריך והמשארותיך, בחדר משכבך ועל מטתך, וגם בבתי כנסיות ובבתי מדרשות שלך, פשוט אין מנוס ואין מפלט מהם.

1579

1580"איך יערב לי אכול ושתות בעת אראה כי יסחבו הבבלים את כפיריך, או איך מאור יום יהיה מתוק לעיני בעוד אראה בפי עורבים פגרי בשריך" אומר משוררנו הגדול ר' יהודה הלוי.

1580

1581אבל כל זה היה רק בימיו, אבל בימינו אין אנו מתפלאים עוד כלל פליאות "איך יערב לי" כאלה, העורבים שראה ר' יהודה הלוי, את "פגרי בשריך" בפיהם, הנה אדרבא עכשיו הם "מחותנים" גדולים אצלנו, שאי אפשר לנו כלל לחיות אף לרגע בלעדם, וכל מי שיש בקרבו מדה יותר גדולה ממדת העורב הרי זה משובח.

1581

1582עכשיו כשאנו שומעים איך "יסחבו הבבלים את כפיריך, כשאנו שומעים איך שבשנה אחת נהרגו ונחנקו ונשחטו יותר משמונים אלף יהודים ויהודיות באוקרינא לבד, אין אנו אומרים "איך יערב לי אכול ושתות", אך אדרבא הותיקים שבנו עושים בשביל זה איזה נשף חשק במעדני מלך, שההכנסה מוקדש לטובת קנית תכריכים בשביל הנהרגים, והכל לשם שמים...

1582

1583אכן עומדים אנחנו כעת לפני הזכרת נשמות, התפלה הבאה, כאמור לעיל, אחרי גרישת העורב מקרבנו, ואולי באמת עכשיו הוא עת הכשר לגרש את העורב הזה לעולם ולא לתת לו עוד מקום להכנס בתוכנו בשום אופן, עכשיו הוא עת הכשר לזה, כי אם לא עכשיו אימתי?

1583

1584ובכן יהודים הגידו נא תפלת יזכור... הזכירו נשמות המתים ותחי גם נפשכם...

1584

1585לד. הבורחים מאת ד'
למפטיר דיונה

1585

1586"ויקם יונה לברח תרשישה מלפני ד' וירד יפו וימצא אניה באה תרשיש... וד' הטיל רוח גדולה אל הים ויהי סער גדול בים והאניה חשבה להשבר... ויונה ירד אל ירכתי הספינה וישכב וירדם, ויקרב אליו רב החובל ויאמר לו, מה לך נרדם קום קרא אל אלקיך... ויאמר אליהם עברי אנכי ואת ד' אלקי השמים אני ירא, אשר עשה את הים ואת היבשה, ויראו האנשים יראה גדולה, ויאמרו אליו, מה זאת עשית, כי ידעו האנשים, כי מלפני ד' הוא ברח"... (יונה א, ג-י)

1586

1587הכל תלוי במזל.

1587

1588"הכל תלוי במזל אפילו ספר תורה שבהיכל" אפשר להגיד גם בנוגע למפטיר דיונה, הרבה הפטרות אנו קוראים במשך השנה, אבל אין שום הפטרה שזכתה לכל כך קופצים כמו מפטיר דיונה. בעד מפטיר דיונה משלמים תמיד בכסף מלא והשתא עוד עלה השער עליה יותר מכל השנים הקודמות.

1588

1589ואמנם אפשר לאמר כמאמר העולם, דבר שעולה בדמים מרובים הוא באמת שוה לזה, כי ממפטיר דיונה אפשר לדעת איזו היא דרך ישרה שנבור לנו לעצמנו.

1589

1590כד הוינא טליא.

1590

1591זכורני, כד הוינא טליא. ילד הלומד ב"חדר" והגעתי להנביא יונה: "ויקם יונה לברוח תרשישה מלפני ד'", נזדעזעה כל נפשי ובקרב לבי פנימה הוקמה סערה, סערת רוח, אולי לא קטנה מהסערה על הים שהיתה בימי הנביא הנ"ל: היתכן, אנכי שהנני תינוק דלא חכים ודלא טפש, יודע בכל זאת בנוגע לד', ש"כבודו מלא עולם" ו"לית אתר דפנוי מניה", והנביא, נביא ד', לא ידע מזאת? האם לא ידע הנביא את הכתוב (תהלים קלט, ט) המפורש "אנה אלך מרוחך ואנה מפניך אברח, אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך", ואיך עלה על דעתו למצוא עיר מקלט, לנוס מאת ד', תרשישה?

1591

1592הרבה, הרבה שנים עברו עלי מהיום שנתעוררה השאלה הזאת בקרבי, גדלתי והייתי לאיש וגם לרב בישראל וכמשך הזמן הזה עלה בידי לתרץ בתרוצים מספיקים להרבה והרבה קושיות חמורות שבחמורות, אמנם הקושיא הזו עמדה לפני בכל תקפה ועוזה, ולא נתנה לי מרגוע לנפשי, עד שבא מקרה קל הערך לפני וברוך החונן לאדם דעה, שעל ידי זה נתחוורו לי הדברים כל צרכם, וחושב אני, כי דבר בעתו יהיה, אם אספר לכם כעת את המקרה הנ"ל.

1592

1593מעשה בימי המלחמה.

1593

1594בימי המלחמה היה הדבר הזה, אז כשהשמים נטפו דם והארץ מלאה פגרים מתים. האויר מכוסה אדים מרעילים ומחניקים וימש חושך, נסעתי במסילת הברזל בפולניה המדינה - והנסיעה במסילת הברזל בימים ההם ובזמן הזה הלא ידועה היא לכולכם - הרגשתי טלטולי דגברא בכל מרירותם טולטלתי מקרון אל קרון ולא מצאתי מקום מחילים הרבים, שמלאו את כל הקרנות עד אפס מקום, וכבדוני מדי עברי לפניהם כיד ד' הטובה עליהם, גם בידיהם וגם ברגליהם, ורשומם של כבודם הטוב היה ניכר היטב בכל רמ"ח אברי ושס"ה גידי שהכוני ופצעוני. אז בחמלת ד' עלי מצאתי אח לצרה, שאמר אלי, נסעה ונלכה שם בקצה המסע, שנמצא שם כמעט קרון פנוי לגמרי; ואמנם לא שיקר האח לצרה הזה. עליתי בקרון שהראה לי ואמרתי, האח, חמותי ראיתי אור! לא היה שם רק חיל אחד, ואף הוא לא היה יכול לנגוע בי לא בידיו ידי עשו ולא ברגליו רגלי עשו, כי הוא שכב על הספסל מפרפר בין החיים ובין המות בפצעיו האנושים שזבים מהם דם לרוב. ישבתי יחד עם האח לצרה בהרוחה שלמה על ספסל אחד וברכתי: "ברוך הגומל חסדים טובים". אבל אנחותיו של החיל הזה הלכו הלוך והתגבר והתחילו לבוא תכופות זו אחרי זו. מתחילה לא שמתי לב לזה כלל, ולא עוד אלא שכאמור עוד קננה שמחה מסותרת בלבבי מזאת, כי רק בזאת הייתי בטוח, שלא יגע בי לרעה, אבל לאט לאט, ירדו אנחותיו אלה לתוך נימי לבבי וזעזעו אותי כל כך, עד שלא יכלתי עוד להתאפק יותר מבלי לסור אליו. הוא היה כבר גוסס ורגעיו ספורים, אבל העינים שלו עודן היו פתוחות לרוחה. הבטתי ישר בהן. א התפרצה אנחה מלבי שהיתה עוד גדולה יותר מאנחותיו. לקחתי תרמילי בידי וברחתי כמו מן הפח כל עוד נפשי בי שוב לאחד מן הקרונות, שהיה מלא על כל גדותיו מבני עשו, מסרתי את כל גופוי להם, שיעשו מה שיעשו ובלבד שלא אראה את עיני הגוסס הזה.

1594

1595אז בישבי בקרון, או יותר נכון, בעמדי כמעט תלוי באויר מרוב הצפיפות, בורח מעיני הגוסס הזה, נפקחו עיני לרוחה לראות את עצמי כמו שהנני כל כך קטן ופעוט, התחלתי לחשוב חשבון הנפש שלי, על מה זה ועל מה זה ברחתי מעיני הגוסס הזה, האם מצד הרחמנות וההשתתפות בצערו, אם כן איזו הרווחה באה לי בנוסי ממנו, אדרבא היה עלי לשבת על ידו, ואולי יכולתי במה להקל את מכאובו. אכן ברם הדבר שלא מעיני החיל הלז ברחתי, כי אם מעיני ד' המשוטטות בכל, ואשר הפעם הצטלמו בעיני החיל, שגם הוא בצלם אלקים נברא, ולא צערו של החיל הזה הניס אותי כמנוסת מות משם, אך צערה של השכינה המצטערת בצערו של כל אדם ואומרת: "קלני מראשי קלני מזרועי"...

1595

1596מן הפרט אל הכלל.

1596

1597ומחשבותי הלכו אז מן הפרט אל הכלל כולו: אולי הכל, הכל כל האנשים העומדים צפופים כל כך בכאן במסירות נפש ממש, בשביל מכונת הקיטור ההולכת לפניהם ומושכת אותם במהירות עצומה, אולי כל אלה הנם בורחים מלפני ד' המה, ורק בשביל זה בראו להם האנשים מכונות קיטור ומכונות חשמל ואוירונים הרצים במהירות כל כך, בשביל שיהיה ביכלתם לנוס חיש מהר מפני ד' הרודף אחריהם.

1597

1598ואמנם אף נביא האמת אפשר לו שיברח מאת ד', אבל הוא בורח רק פעם אחת בחייו, והבריחה נחשבת לו ל"חדוש" גדול, עד שמצא לנכון לכתוב זאת בספר לזכרון עולם, אבל כל האנשים הבלתי נביאים המה בורחים מאת ד' בלי הרף, המה עוסקים בבריחה מיום לידתם עד יום מיתתם, בורחים כל עוד נפשם בם ומוסרים את נפשם בשביל בריחה זאת... כי הלא אני בעצמי, שאינני מחזיק את עצמי כלל וכלל להגרועים ביותר, הנני מוסר את נפשי בעמדי בין חילים פרועים כאלה, שכל רגע הם נכונים למרט את זקני ולירד לחיי, ובלבד שלא אראה את עיני החיל הגוסס הזה המזכירות ומעוררות את האלקים שבקרבי ואת חובתי בעולמי..."

1598

1599העיר הגדולה לאלקים.

1599

1600וכשכלתה נסיעתי, שאמנם לא ארכה ביותר, אך לגבי דידי היתה ממש ארוכה כאריכת הגלות, וירדתי אל העיר הגדולה לאלקים, שיש בה הרבה עשרות רבוא אדם, אשר "לא ידעו בין ימינם לשמאלם ובהמה רבה", והאנשים שמה המה כל כך נבהלים ונחפזים, אצים רצים ונסים כאילו איזו כוחות נסתרים רודפים אחריהם, התחלתי להביט בעיני כל אחד ואחד ולבדוק אותו אם לא מאת ד' אלקים הוא בורח... ואמנם התבוננתי סביבי בעיר הגדולה לאלקים הזאת וראיתי, כי לא רק אצים ורצים, אך גם יושבים ושוכבים יש בה, באמצע היום בכל הרחובות והסמטאות, באמצע הדרכים ובצדי הדרכים, יושבים ושוכבים אנשים ונשים מכל המינים, זקנים וזקנות, עוללים ויונקים עטופים בבלאי סחבות, רועדים מתוך הקור הגדול וידיהם פשוטות לעזרה, ובפיהם מבקשים לחם מכל העוברים ושבים, והעוברים ושבים מתרחקים מהם כמטחוי קשת, ועושים את עצמם כאילו אינם רואים ואינם מרגישים בהם כלל.

1600

1601אז נודע לי הדבר על מה ולמה אצים ורצים האנשים הללו כל כך, כי מאת ד' אלקים אשר כבודו מלא כל צדי הרחובות והסמטאות המה בורחים.

1601

1602בתי קברות בכל מקום שאנו פונים.

1602

1603וכשהלכתי אחר כך לתומי ברחוב וראיתי איש שהתעלף ונפל מרעב באמצע הרחוב כאבן דומם, והרחוב הומה מבני אדם המטילים סביבות המתעלף כאילו לא קרה דבר, וכששאלתי להם, היתכן? השיבו לי, אין זה נוגע לנו מאומה, יש עזרה מהירה.

1603

1604הבנתי כבר היטב על מה ולמה נוסדה העזרה מהירה וכדומה, זה בא כדי שיקל להם, להאנשים, לברוח מאת ד', שלא ירגישו שום עול בקרבם על מעשיהם אלה.

1604

1605הבנתי כבר על מה ולמה נתרבו כל כך בתי חולים בכל עיר ועיר, וכל איש ואשה שיש לו חולה בתוך ביתו מיד הוא שולח מאת פניו לבית החולים? מפני ש"הקב"ה יושב למראשותיו שלחולה ומאת הקב"ה בורחים הכל כמטחוי קשת וע"כ הוא ממהר להתפטר ממנו ומהקב"ה היושב למראשותיו, בשלחו לו לבית החולים עם שבכות הברזל על חלונותיו, שלא יראה הקב"ה החוצה ח"ו... ואם יש "בית מחסה ליתומים" "הכנסת אורחים" ו"מושב זקנים", הלא טעם הוסדם מובן מאליו, כדי שלא יסובבו האומללים האלה ברחוב ולא יחזרו העניים על הפתחים להזכיר בלי הרף את האלקים שהנם בורחים ממנו בפחד גדול כל כך.

1605

1606כל אלה בתי קברות המה לקבור את רגש החיים, רגש אלקים חיים, המפעם בקרבנו, בקרב לב כל איש ואיש, כל אלה המה עדים כשרים ונאמנים, שאמנם יודעי ד' פוחתים והולכים, ואין מי שיפרוס בעצמו לרעב לחם ועניים מרודים יביא ביתה... כי הכל, הכל יעשה האדם, ימסור גם את נפשו ומאדו, ובלבד שלא יבוא במגע ומשא עם ד' אלקים הרודף אחריו.

1606

1607ובכל מקום אשר תפנה תראה לפניך קברנים שכירים בכסף, המקברים גם את המתים וגם את החיים, ומקפידים רק שיהיה הכל בסדר נכון וה"שורות" תהיינה ישרות... וכל מי שיכול לברוח מאת ד' בצעדים יותר מהירים הוא הגבור והוא החרוץ, הוא המשכיל והוא החכם ונבון אשר לפניו יכרעו הכל ברך...

1607

1608ואולי זו היא הסיבה, שאין אנו רואים כעת יחידים כלל, אך מפלגות מפלגות, כי כל אחד יש לו מפלגה שלו שבשמה יתימר ומלתה על לשונו תמיד. כי זהו דור המפלגה או דור ההפלגה - אחת היא - המבקש בכל מיני השתדלות לבנות עיר ומגדל, בחשבו שאולי זה יהיה המחיצה בינו ובין אביו שבשמים, ומה שנבצר מן היחיד לא יבצר מן המפלגה שלמה, כי כל יחיד ויחיד בע"כ שיבוא לפעמים אם מדעת או שלא מדעת, לידי חשבון הנפש שלו, אבל ערוב המפלגות מטשטש את החשבונות ומערבב את התחומים עד מבלי למצוא ידים ורגלים כלל ומכל שכן לבלי למצוא את הלב ואת הנפש שבקרבם.

1608

1609עכשיו חושב אנכי, שאתם, רבותי כמוני תבינו כבר איך יתכן במציאות שגם נביא האמת יברח לפעמים מאת ד', כי אצל נביא האמת יקרה זאת רק פעם אחת בחייו בעוד שאנחנו בורחים בכל ימי חיינו, מראשיתנו עד סופינו.

1609

1610יונה והדג הגדול.

1610

1611ואם תרצו לדעת, מתי תחדל הבריחה שלנו מאת ד', ולא עוד אלא שמתחילים אנו להתקרב לו בכל אמצעינו?

1611

1612גם על זה תוכלו למצוא תשובה מספקת בספר יונה, שהוא גם ספר החיים שלנו.

1612

1613זהו "וימן ד' דג גדול לבלוע את יונה, ויהי יונה במעי הדג שלשה ימים ושלשה לילות, ויתפלל יונה אל ד' אלקיו ממעי הדגה, ויאמר, קראתי מצרה לי אל ד'".

1613

1614כי רק כשיבוא הדג הגדול - "ותעשה אדם כדגי הים", שהגדול בולע את הקטן - אדם יותר תקיף ויותר חזק ממנו והוא בולע את אחד מאתנו ומחזיקו בשני טרף שלו ואיננו רוצה להניח טרפו מפיו בשום אופן, אז פתאום נזכר לו האיש הבורח מאת ד', את אלקיו שברח ממנו זה עידן ועדנים, אז "ויתפלל יונה אל ד' אלקיו ממעי הדגה" - אז הוא טוען "קראתי מצרה לי אל ד'", אבל דא עקא, כי הוא קורא אל ד' רק מצרה לו, כי מצרת אחרים אדרבא הוא בורח מאת ד', הוא מוסר את דינו של הדג הגדול לשמים, אבל תיכף כשיקויים בו הכתוב "ויאמר ד' לדג ויקא את יונה אל היבשה", אזי הוא נעשה בעצמו לדג גדול שבולע את הקטנים ובורח מאת ד' בכל כחו.

1614

1615קיקיון דיונה.

1615

1616ובין בליעת דג אחד למשנהו, כשיש לנו רגע של מנוחת הנפש במה אנו עוסקים?

1616

1617גם את זה ספר לכם בעל מפטיר דיונה, זהו "וישמח יונה על הקיקיון שמחה גדולה", קיקיון "שבן לילה היה ובן לילה אבד", אבל כל בעלי הקיקיון שוכחים את ה"בן לילה אבד" ומדמים כי לעולם חוסן.

1617

1618קיקיון דיונה זהו כל חיינו, רק זה נשאר לנו מכל עמלנו תחת השמש.

1618

1619אבל ידעו נא כל אלה הבורחים מאת ד' את דברי יונה "ואתה ד' קח נא את נפשי ממני כי טוב מותי חיי", כי אמנם כל הצער שבחיים בא רק מסיבת הבריחה מאת ד', ואם רוצים אנו באמת בחיים טובים, אז עלינו לחדול מברוח מאת ד', ואז "מי יודע ישוב ונחם אלקים ושב מחרון אפו ולא נאבד"...

1619

1620לה. לשנה הבאה בירושלים
לפני תפלת נעילה

1620

1621רבותי!

1621

1622הנה זה כמעט מעת לעת שהננו עומדים בתפלה לפני אלקי הרחמים, ובמשך ה"מעת לעת" הנ"ל פתחנו כמה וכמה פעמים את ארון הקודש ואמרנו בתפלה ובתחנונים "אבינו מלכנו, פתח שערי שמים לתפלתנו". וכעת כבר אנו עומדים לפני הפתיחה האחרונה, שאחריה כבר תבוא הנעילה לזמן רב, לשנה שלמה, עד השנה הבע"ל, ובשנה הבע"ל הרי כבר ידוע לכולכם המקום ששם נתישב אי"ה ישיבת קבע - לשנה הבאה בירושלים -

1622

1623הכל הולך אחרי החתום.

1623

1624ואמנם לא לחנם ה"שורה האחרונה" של כל תפלותינו ביוהכ"פ היא הדברים "לשנה הבאה בירושלים", כי הכל הולך אחרי החתום. כל מיני הבקשות השונות שבקשנו במשך היום הזה מאת הקב"ה, בקשות בעד הכלל והפרט, בעד היחיד והציבור, בעד הרוח והחומר, כל הבקשות האלה תוכלנה להתמלא במלואן, רק אז כשתתמלא הבקשה הקטנה בת שלשת מלים הנ"ל: לשנה הבאה בירושלים. זהו כללא ואידך כל מה שהארכנו במשך כל המעל"ע, רק פרושא הוא. וע"כ אחרי הדברים האלה הננו ממהרים תיכף לנעול את ארון הקודש, כי אחרי זה מוכרחת לבוא הנעילה, אחרי זה כבר אין להוסיף, וכל המוסיף גורע.

1624

1625הפתיחה והנעילה.

1625

1626כשפתחנו, רבותי, אתמול את ארון הקודש הזה אמרנו "אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה", וכשננעול אותו נאמר "לשנה הבאה בירושלים", ואמנם נעוץ סופה בתחילתה, והדרן לך מסכתא יום הכפורים, כי הא בהא תליא, אי אפשר שיקוים אצלנו ההתחלה בלי הסיום.

1626

1627"אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה", אבל איך אפשר אצלנו במציאות אורה ושמחה בעת ש"שבת משוש לבנו" איך אפשר לנו לשמוח ולשיר בשירים על לב רע "איך נשיר את שיר ד' על אדמת נכר", והשאלה הזו שנשאלה זה אלפים שנה בעת שתלו הלוים שלנו את כנורותיהם על הערבים אי אפשר לה להפתר רק אז כשנהיה "לשנה הבאה בירושלים".

1627

1628"אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה", אבל היש אפשרות באלה אחרי חורבן בית המקדש, כ"שארץ נמסרה ביד רעים קרן ירדה עד עפר. צרי עין מצאו יד, פועלי שקר חיל עשו. עושי צדקה לא נראו, שונאי בצע לא עמדו", וכו' אבל "לשנה הבאה בירושלים" ואז תחזיר העטרה ליושנה ואז "זיו אורם - של הצדיקים וישרי לב - כשחר יבקע, קולם ישאו וירונו בגאון צור עולמים, אשרי העם שככה לו, אשרי העם שד' אלקיו".

1628

1629אליהו התשבי ומשיח.

1629

1630אבל מדוע אנו אומרים זה כאלפים שנה את ה"לשנה הבאה בירושלים", וה"שנה הבאה" הזו לא באה עדיין ואין אנו יודעים גם מתי יהיה קץ הפלאות "אותותינו לא ראינו, אין עוד נביא בקרבנו, ולא אתנו יודע עד מה"?

1630

1631פשוט, מפני ששוכחים אנחנו, כי "אמירת ז' פעמים ד' הוא האלקים" קודמת לאמירת "לשנה הבאה בירושלים".

1631

1632והפתגם "ד' הוא האלקים" ידוע מקורו שבא לנו מתקופת אליהו הנביא: "ויגש אליהו אל כל העם ויאמר, עד מתי אתם פסחים על שתי הסעפים אם ד' האלקים לכו אחריו ואם הבעל לכו אחריו... ויאמר אליהו אל העם, אני נותרתי נביא לד' לבדי ונביאי הבעל ארבע מאות וחמשים איש. ויתנו לנו שני פרים... וקראתם בשם אלהיכם ואני אקרא בשם ד', והיה האלהים אשר יענה באש הוא האלהים, ויען כל העם ויאמרו טוב הדבר. ויאמר אליהו לנביאי הבעל, בחרו לכם הפר האחד ועשו ראשונה, כי אתם הרבים... ויקראו בשם הבעל מהבקר ועד הצהרים לאמר, הבעל עננו ואין קול ואין ענה, ויהי בצהרים ויהתל בהם אליהו ויאמר, קראו בקול גדול, כי אלקים הוא... אולי ישן הוא ויקץ. ויקראו בקול גדול ויתגדדו כמשפטם בחרבות וברמחים עד שפך דם עליהם... ואין קול ואין ענה ואין קשב... ותפל אש ד' ותאכל את העלה ואת העצים ואת האבנים ואת העפר ואת המים... וירא כל העם ויפלו על פניהם ויאמרו, ד' הוא האלקים ד' הוא האלקים. ויאמר אליהו להם תפשו את נביאי הבעל... ויורדם אליהו אל נחל קישון וישחטם שם" (מלכים א יח כא-מ).

1632

1633וכשאנו אומרים ז' פעמים "ד' הוא האלקים" קודם שאנו אומרים פעם אחת "לשנה הבאה בירושלים" הוא פשוט מפני שמסורת לנו מאבותינו מדור דור, כי אליהו הנביא צריך לבוא לפני משיח בן דוד "הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בוא יום ד' הגדול והנורא" (סוף מלכים) זהו אליהו אשר לא ידע רחום בדין, הנלחם עם כל הבעלים ונביאי הבעל בחרף נפש ובקנאות גדולה ועצומה הבוערת בלבבו כיקוד אש גם נגד כל אלה הפוסחים על שתי הסעיפים ורצים בדחילו ורחימו גם לד' וגם להבעל, כי "פינחס זהו אליהו", וכפינחס הוא מקנא קנאת ד' צבאות בקיצוניות נפרזה ולא יחת מפני כל.

1633

1634וכשאנו מחכים על המשיח שלנו שיביא את גאולתנו ופדות נפשנו זה עידן ועדנים, ועדיין עקבותיו של הרוכב על החמור לא נראו כלל וכלל, אל תדמו, שהאשם הוא בהחמור המשרך דרכו והולך לו בעצלתיים, לא ולא, האשם הוא רק בנו ששכחנו כי מקודם צריך לבוא איתו אליהו הנביא, שישבר את כל הבעלים והאשתרות ולא ישאר מהם זכר ושריד ושיקח את כל נביאי הבעל ויעבירם מן העולם וימח שמם וזכרם כי "והיה האלקים אשר יענה באש הוא האלקים", ודא עקא, כי האש הזאת חסרה לנו, "הן ולאו ורפיא" בידנו, ותמיד הננו "פוסחים על שתי הסעיפים", ויראים אנו תמיד יראת הכבוד, מפני כל נביאי הבעל, שהננו כורעים ומשתחוים לפניהם.

1634

1635כן, רבותי, רק אז כשנבוא למדרגה זו, שעליה עמדנו בתקופת אליהו הנביא, ונכריז לפני כל העולם כולו, לפני כל נביאי הבעל וכל מיני עבודה זרה השונים, כי "ד' הוא האלקים" ולא רק פעם אחת, אך כמה וכמה פעמים, ולא רק באמירה בעלמא, אך גם, או יותר נכון, ביחוד, בהרגשה, שנרגיש זאת בכל רמ"ח אברינו ושס"ה גידינו, ונגרש את כל מיני הע"ז השונים שדבקו בלבנו ובנשמתנו פנימה בדעת ושלא בדעת, כי אז הנכם יכולים להיות בטוחים, גם בלי הבטחה מיוחדת מצדי, כי "לשנה הבאה בירושלים".

1635

1636רומי וירושלים.

1636

1637"לשנה הבאה בירושלים" אבל לדאבוננו עדיין ירושלים חרבה ושוממה, ורומי, שהחריבה את בית אלקינו קימת ופורחת?

1637

1638אל תתפלאו ואל תעצבו על זה "שישי ושמחי בת אדום יושבת בארץ עוץ, גם עליך תעבור כוס, תשכרי ותתערי" (איכה ד, כא). והרואה יראה, כי הכוס הזה כבר קרוב להתמלא על כל גדותיו ומן הכוס המר ישתו בקרוב לא רק רומי לבדה, אך כל ההולכים בעקבותיה.

1638

1639ומה נמרצה ונשגבה בזה אגדת חז"ל הנפלאה במעילה (יז, א וב) "שאל ר' מתיא בן חרש את ר' שמעון בן יוחאי בעיר רומי מנין לדם השרץ שהוא טמא? א"ל דאמר קרא וזה לכם הטמא, אמרו לו תלמידיו, חכים ליה בן יוחאי, אמר להם תלמוד ערוך בפניו של ר' אלעזר בר ר' יוסי, שפעם אחת גזרה המלכות גזרה, שלא ישמרו את השבת ושלא ימולו את בניהם ושיבעלו נדות, הלך ר' ראובן בן איסטרובלי וסיפר קומי והלך וישב עמהם, אמר להם, מי שיש לו אויב יעני או יעשיר? אמרו לו יעני, אמר להם אם כן לא יעשו מלאכה בשבת כדי שיענו, אמרו, טבית אמר ליבטל ובטלוה, חזר ואמר להם, מי שיש לו אויב יכחיש או יבריא? אמרו לו, יכחיש, אמר להם אם כן ימולו בניהם לשמונה ימים וכיחישו, אמרו, טבית אמר ובטלוה, חזר ואמר להם, מי שיש לו אויב ירבה או יתמעט? אמרו לו, יתמעט, אם כן לא יבעלו נדות? אמרו טבית אמר ובטלוה, הכירו בו שהוא יהודי החזירום, אמרו, מי ילך ויבטל הגזירות? ילך ר' שמעון בן יוחאי, שהוא מלומד בנסים ואחריו מי ילך? ר"א בר ר' יוסי וכו', כשהיו מהלכין בדרך נשאלה שאלה זו בפניהם מנין לדם השרץ שהוא טמא? עקם פיו ר' אליעזר ברבי יוסי ואמר, וזה לכם הטמא וכו'. והיינו דאמר ר' אליעזר ברבי יוסי, אני ראיתיה בעיר רומי והוו עליה כמה טיפי דמים".

1639

1640וכל המעין באגדה זו יעמוד משתומם - הלא השאלה הזו היא שאלת הלכה רגילה ומדוע מצאו לנכון לרשום לדורות, שהשאלה הזו היתה בעיר רומי דוקא, ובאותו הזמן שנגזרו על ישראל גזרות משונות כאלה ומאי נ"מ לן כל זה לדינא? ומה התפלאו כל כך תלמידיו מתשובתו של ר' שמעון בן יוחאי, שקראו בהתלהבות גדולה כל כך חכים ליה בן יוחאי, איזו חכמה יתירה ראו בזה? ומה ענין להא דמסיים "והיינו דאמר ראב"ר", איזה קשר יש בין דם השרץ שהוא טמא ובין הפרוכת של ביהמ"ק שהיו עליה כמה טיפי דמים?

1640

1641אבל באמת בשאלה זו היתה לא שאלת הלכה לבד, אך בעיקר של דבר שאלה פוליטית הנוגעת לכל קיומה של רומי הגדולה שהיתה אז המושלת בכיפה כמעט מסוף העולם ועד סופו, והדבירה עמים תחת רגליה, ומוראה נפל על כולם, אך לא על ר"ש בן יוחאי, שלמרות מה שברח מפני חמת רומי במערה והתחבא שם ביחד עם בנו ר' אלעזר כשלש עשרה שנה וחי שמה חיי צער באופן שלא יאומן כי יסופר, כמסופר בשבת (לג, ב) "הוו משלחי מנייהו והוו יתבי עד צוארייהו בחלא", וכשיצאו משם צעק עליו ר' פינחס בן יאיר חתניה "אוי לי, שראיתיך בכך", אבל בכל זאת רוחו של ר"ש בן יוחאי היה עשוי לבלי חת גם אז, והוא לא היה ירא להוציא משפטו על רומי בצדק "כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמן, תקנו שווקין להושיב בהן זונות, מרחצאות לעדן בהן עצמן, גשרים ליטול מהם מכס" (שם), הוא לא התביש גם כן מלומר "אתם קרויים אדם ואין אומות העולם קרויים אדם" (יבמות סא, א) ואמר במכלתא (בשלח פ"א) "טוב שבעכו"ם הרוג", שכוון בזה ג"כ רק על הרומיים, שהשחיתו התעיבו עלילה בזמנו ונהפכו לחיות טורפות.

1641

1642וזהו ששאל ר' מתיה בן חרש את ר"ש בן יוחאי בעיר רומי, מנין לדם השרץ שהוא טמא, כי יען שהשאלה היתה בעיר רומי, לכן ירא לדבר אותה בגלוי והליט זאת בלשון של הלכה למעשה "מנין לדם השרץ שהוא טמא", כלומר, הננו שומעים אותך דורש תמיד על רומי, שהיא בבחינת שרץ השורץ על הארץ, כהשרץ הזה, העכבר וכדומה המשחיתים את כל מה שרואים באין הנאה ואינו רואה מה למעלה ומה לאחור הימנו, ככה היא גם הפוליטיקה של רומי, שאינם רואים ואינם רוצים לראות מה יולד יום, ולמרות מה שהם מחזיקים את עצמם להחכמים והדיפלומטים היותר גדולים, אינם רואים כלל וכלל את הנולד, כי סוף סוף יעוררו את חמת כל העולם כולו במעשיהם המתועבים האלה, והפטיש הגדול ישובר לגזרים ויהיה ככלי חרס הנשבר, כי "דם השרץ טמא", הטומאה כבר נחתה בכל דמם מכף רגלם ועד קדקדם וטמא טמא יקרא והכל יבדלו מהם, כל זאת אמנם שמעו מר"ש בן יוחאי מאה פעמים ואחת, אבל הוא, ר' מתיה בן חרש שאל לו "מנין" לו כל אלה האם אין זה בכלל הוצאת דבה בעלמא?

1642

1643וע"ז השיב לו ר"ש בן יוחאי תשובה כהלכה "דאמר קרא, וזה לכם הטמא", וכפירש"י שם "והאי קרא מיותר הוא לדרשא למידרש ביה הכי, דהא כתיב קרא אחרינא אלה הטמאים לכם" ובזה השמיע שוב ברמז דק את כל הקלקלה הנמצאת ברומי, שבשבילה היא מוכרחת ליפול למשואות בקרב הימים. ראשית רואים אנו שם במקום "אלה לכם הטמאים" - לשון רבים - את "וזה לכם הטמא", לשון יחיד - כלומר, כי סבת טומאתם היא בזה הטמא, כי באמת כל אחד כוונתו רק לטובת היחיד, ולא בעד טובת הרבים, טובת הפרט ולא טובת הכלל; ולא רק שהטומאה מלאה את כל המטרפולין הזאת, אך לכל אחד ואחד עוד יש טומאה מיוחדת, שהוא מתחכך בה תמיד להנאתו, וגם הלשון זה מעיד על דבר שאפשר להראות ולמשש ממש באצבע כדבר חכז"ל במנחות (כט, א) שהוא אחד משלשת דברים "שהיו קשין לו למשה, עד שהראה לו הקב"ה באצבעו", וזאת אומרת, כי גם חכמיה היותר גדולים רואים רק את ה"זה" את מה שאפשר למשמש ממש ביד, את מה שמתחת לחוטמם, את ההוה, אבל אינם רואים לא את העבר ולא את העתיד, אינם רואים את הנולד ואינם רוצים כלל לדעת מה יולד יום "טומאתה בשוליה לא זכרה אחריתה" ומדינה עם מדיניות כזו אי אפשר לה שתתקים זמן רב.

1643

1644וכשהתפלאו עליו תלמידיו "חכים ליה בן יוחאי", כלומר, מה קשה הדבר להוציא משפט כזה על עם גדול כזה שכחו וגבורתו מלא עולם, ולאו כל מוחא סביל דא?

1644

1645השיב להם בענותנותו "תלמוד ערוך בפיו של ר' יוסי שפעם אחת גזרה המלכות גזרה" וכו', כלומר, לא אנכי הוא המעיד עליהם משפט חרוץ שכזה, אך הם גופא מעידים על עצמם מי ומי הם. כי כל שלש הגזירות הללו שהביא הן לדוגמא עד כמה קצרי ראות הם ואינם רואים יותר מהשרצים הזוחלים על הארץ, וכשהשרצים המה נושכים את כל מה שנופל לתוך פיהם מבלי לחקור ולדרוש כלל, אם מביאים הם בהנשיכה הזו טובה לעצמם או להיפך גורמים עוד רעה לגופם, וכשהכירו בו שהוא יהודי חדשו שוב את הגזירות, אע"פ שבזה הביאו רעה לעצמם עוד יותר מכפי שהביאו לאויבם המדומה, שהרי על ידי זה יגרמו שהאויב יעשיר, יבריא וירבה, אך אין זאת רק מפני שכך הוא דרכו של השרץ להטיל ארסו ולהזיק גם במקום שהוא גופו נשרף בהבל פיו, וכל עם שבוערת בלבבו שנאה מקלקלת השורה כזו להיהודים עד שכיון "שמכירים בו שהוא יהודי" אף אם יאמר דבר שיש בו עצה להציל את כל המדינה אין שומעים לו, הנה עם כזה אי אפשר לו שיאריך ימים על האדמה.

1645

1646וכתנא דמסייע לכל זה הוא מביא מזה "והיינו דאמר ר"א בר"י, אני ראיתיה בעיר רומי והוו עליה כמה טיפי דמים", כלומר, כי אצל השרצים אין שום הבדל בין עורם ובשרם לבין דמם, כי הכל נהפך עצלם לדם והכל טמא, ובוא וראה, כי רומי שארת בשר של השרצים שלקחה מאתנו את הפרכת הבאה מהקדשי קדשים שלנו, ששכינת אלקי הצבאות שכנה עליה תמיד, הנה כיון שנפלה הפרוכת ליד רומי "הוו עליה כמה טיפי דמים", וגם היא נהפכה לדם.

1646

1647כי רומי גזלה מאתנו לא רק את משמני הארץ, אך גם את טל השמים חפצה לעשוק ממנו, חפצה לזכות לא רק בה"עולם הזה" שלנו, אך גם בה"עולם הבא" שלנו, ואמנם הם חמסו מאתנו לא רק את כל ה"חולין" שלנו, אך גם על המקדש והקדשי קדשים שלנו נטו יד, הוציאו בחזקה את הפרוכת ומזבח הזהב וכו' ולבסוף דמו, כי עלה בידם לגזול גם את אלקי ישראל, כביכול, ותורתו הקדושה ממנו, באמרם, כי כבר כרת הקב"ה עמהם "ברית חדשה", אבל כל הרואה יראה מה שראה ר"א בר"י "אני ראיתיה בעיר רומי והוו עליה כמה טיפי דמים", הם לקחו מאתנו רק את החיצוניות ולא את הפנימיות, רק את הקליפה ולא את התוך, והקדשים גופא נתחללו אצלם ושקצום כטומאת הנדה, כי האדרת האמונה שלהם מלאה מראשה לסופה כתמים של דם מדמי אדם שהרגו לאלפים ולרבבות על האינקויזיציה "הקדושה"...

1647

1648כל זה ראה ר"א בר"י בעיניו "אני ראיתיה בעיר רומי", ומה רואים אנו כעת?

1648

1649הנה נבואתו של ר' שמעון בן יוחאי - וחכם עדיף מנביא - כבר נתקימה. השרץ הגדול שבימיו, רומי העתיקה, שממנו רגזו כל מלכי מזרח ומערב, כבר נפל מתבוסס בדמו, והכל יודעים, כי דמו הוא דם השרץ שטמא, אבל במקום השרץ הגדול הזה אנו רואים שקמו שרצים קטנים וקטנטנים, שמעשה השרץ הגדול בידיהם, וגם הם כיון שהכירו באחד שהוא יהודי, הנה אף אם יאמר דבר שיש בו ריוח והצלה לכל המדינה כולה אין שומעים לו, וגם הם כל מחשבתם ומזמתם תמיד הוא לחדש גזרות ועלילות על ישראל, וגזירות כאלה הגורמות רעה גם לעצמם. אמנם זאת כבר יודעים הם, כי מי שיש לו אויב בתוך ביתו יעני ולא יעשר וע"כ המה גוזרים כעת לא ע"ז שיחללו ישראל את השבת, אך שישמרו גם את יום הראשון שלהם לבלי עשות כל מלאכה כדי שיענו, אבל גם בגזרותיהם אלה אינם מביאים שום טובה לעצמם כידוע. וגם להם יש פרוכת המלאה כמה טיפי דמים, זו היא הפרוכת של אידיאלים יקרים מאד שבהם יתימרו, המלים המצלצלות: צדק, יושר, אהבה אחוה, בטול המליטריזמוס, אגודת העמים וכדומה, אבל כל הרואה יראה, כי הפרוכת שלהם גם כן כשל רומי שרויה בדם אדם, ולא עוד אלא שכל עיקרו של הפרוכת הנ"ל, של האידיאלים הנפלאים והמלים המצלצלות האלה, לא בא רק כדי לכסות על הדם ששופכים כמים, הם מתעטפים בפרוכת של קדשי קדשים, בעוד שהם משוקצים כטומאת הנדה.

1649

1650אבל גם זה יעבור וסופם של השרצים הקטנים האלה יהיה כסופו של השרץ הגדול הנ"ל, ואם יצאנו חיים ושלמים משניו של השרץ הגדול, הנה אין לנו מה לפחוד משניהם של השרצים הקטנים האלה, שנאמר להם "עוצו עצה ותופר, דברו דבר ולא יקום, כי עמנו אל", וסוף סוף "לשנה הבאה בירושלים" ואז נרחוץ בנקיון מוחלט את הפרוכת מכל טיפי הדם שנדבקו בה ונביאה שוב למקומה הראוי, להקדשי קדשים כימי עולם וכשנים קדמוניות...

1650

1651אמור מעט ועשה הרבה.

1651

1652ואם תשאלו לי, מדוע אין אנו כופלים את ה"לשנה הבאה בירושלים" לכה"פ ז' פעמים כמו שכופלים אנו את ה"ד' הוא האלקים"?

1652

1653על זה אשיב לכם, כי ברם הדבר שבזה לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה, וכל הממעט בדיבור ומרבה במעשה בזה הריהו משובח. ודא עקא, כי רגילים אנחנו בשנים האחרונות להכריז "לשנה הבאה בירושלים" לא רק בתפלת נעילה, אך שבעים ושבע פעמים בכל יום ויום, ולא בבהכנ"ס ובבה"מ, אך בכל עבר ופנה, גם בכתב וגם בעל פה, הננו הולכים מקונגרס לקונגרס, מקונפרנציה לקונפרנציה ומכריזים על "לשנה הבאה בירושלים" בקולי קולות נגד כל העולם כולו, אבל מה קטנים ופעוטים המה מעשינו לעומת הרעש הגדול הזה.

1653

1654"אזכרה אלקים ואהמיה - אנו אומרים בתפלת נעילה - בראותי כל עיר על תלה בנויה ועיר האלקים מושפלת עד שאול תחתיה, ובכל זאת אנו לי' ועינינו לי'". ולכאורה כפל הלשון למה הוא בא, הרי "יש בכלל מאתים מנה", ובכלל "אנו" שהוא כל רמ"ח איברינו ושס"ה גידנו הרי הן גם "עינינו", ולמה אנו כופלים עוד "ועינינו לי"'?

1654

1655אבל דא עקא, כי עד היום איננו מקיימים את ה"ועינינו לי'", ואולי מי יודע אם לא זו היא הסיבה מה ש"כל עיר על תלה בנויה ועיר אלקים מושפלת עד שאול תחתיה". "אנו לי' ועינינו לי'" זאת אומרת, שאין אנו מסתפקים רק בבטחון בד' לבד, אך גם "ועינינו לי", שעינים לנו לראות ולהרגיש את כל הצער של גלות ישראל ושכינתא בגלותא, ומי שרואה ומרגיש זאת אי אפשר לו לשבת בחבוק ידים בעת כושר כזו ולבלי לאמר ביחד עם הנביא "למען ציון לא אחשה ולמען ירושלים לא אשקוט עד יצא כנגה צדקה" (ישעיה סב, א) זהו הפרוש של "ועינינו לי", אבל האם אנו מקיימים זאת באמת?

1655

1656"ועינינו לי'" וכבר אמרתי במה דמצינו בנתינת תרומה שלש מדרגות "עין יפה - אחד מארבעים, עין בינונית - אחד מחמישים, ועין רעה - אחד מששים". ולכאורה כיון דהדין הוא דחטה אחת פוטרת את הכרי, למה לו לבעל עין רעה לתת אחד מששים יתן חטה אחת ויפטר? אכן להפטר בחטה אחת אפשר רק לזה שאין לו עין כלל, אבל למי שיש לו עין, לו גם עין רעה, הנה לכל הפחות יפטר באחד מששים, אבל לא יסתפק בשום אופן בחטה אחת.

1656

1657אכן לצערנו גם בעלי ה"עין רעה" פוחתים והולכים בקרבנו, הנה אנו מדברים עד דבר נתינת מעשר בעד תחית ארץ ישראל, ובפועל אין אנו נותנים אף תרומה, אף כדי נתינה של עין רעה, מפני שחסרה לנו העין לגמרי ובחטה אחת אנו רוצים לפטור את עצמנו, ואיך אפשר לנו להגיד "ועינינו לי'", בעוד שאין לנו עינים כלל, ואף מדרגת עין רעה אין בנו?

1657

1658כי על כן זו היא העצה היעוצה לנו להגיד רק פעם אחת "לשנה הבאה בירושלים", כי אין פנאי בדבר להאריך באמירה, כי הרי שומעים אנו את קול השופר הגדול הקורא אותנו לקבץ גלויותנו, ותיכף עלינו להתחיל בעבודת הבנין, בנין עולם, בנין עדי עד.

1658

1659כי על כן, רבותי, תיכף כשנשמע את קול התקיעה נאמר בחפזון נמרץ "לשנה הבאה בירושלים" ונרוץ תיכף הביתה עם נר הנשמה בידנו כדי להתחיל תיכף במצות סוכה, להקים בפועל ממש את "סוכת דוד הנופלת"...

1659

1660ואז בודאי, אי"ה, לשנה הבאה בירושלים...

1660