דרשות אל עמי, ימים נוראים ל״הSermons Unto My People, The High Holidays 35

א׳לה. לשנה הבאה בירושלים
לפני תפלת נעילה

ב׳רבותי!

ג׳הנה זה כמעט מעת לעת שהננו עומדים בתפלה לפני אלקי הרחמים, ובמשך ה"מעת לעת" הנ"ל פתחנו כמה וכמה פעמים את ארון הקודש ואמרנו בתפלה ובתחנונים "אבינו מלכנו, פתח שערי שמים לתפלתנו". וכעת כבר אנו עומדים לפני הפתיחה האחרונה, שאחריה כבר תבוא הנעילה לזמן רב, לשנה שלמה, עד השנה הבע"ל, ובשנה הבע"ל הרי כבר ידוע לכולכם המקום ששם נתישב אי"ה ישיבת קבע - לשנה הבאה בירושלים -

ד׳הכל הולך אחרי החתום.

ה׳ואמנם לא לחנם ה"שורה האחרונה" של כל תפלותינו ביוהכ"פ היא הדברים "לשנה הבאה בירושלים", כי הכל הולך אחרי החתום. כל מיני הבקשות השונות שבקשנו במשך היום הזה מאת הקב"ה, בקשות בעד הכלל והפרט, בעד היחיד והציבור, בעד הרוח והחומר, כל הבקשות האלה תוכלנה להתמלא במלואן, רק אז כשתתמלא הבקשה הקטנה בת שלשת מלים הנ"ל: לשנה הבאה בירושלים. זהו כללא ואידך כל מה שהארכנו במשך כל המעל"ע, רק פרושא הוא. וע"כ אחרי הדברים האלה הננו ממהרים תיכף לנעול את ארון הקודש, כי אחרי זה מוכרחת לבוא הנעילה, אחרי זה כבר אין להוסיף, וכל המוסיף גורע.

ו׳הפתיחה והנעילה.

ז׳כשפתחנו, רבותי, אתמול את ארון הקודש הזה אמרנו "אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה", וכשננעול אותו נאמר "לשנה הבאה בירושלים", ואמנם נעוץ סופה בתחילתה, והדרן לך מסכתא יום הכפורים, כי הא בהא תליא, אי אפשר שיקוים אצלנו ההתחלה בלי הסיום.

ח׳"אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה", אבל איך אפשר אצלנו במציאות אורה ושמחה בעת ש"שבת משוש לבנו" איך אפשר לנו לשמוח ולשיר בשירים על לב רע "איך נשיר את שיר ד' על אדמת נכר", והשאלה הזו שנשאלה זה אלפים שנה בעת שתלו הלוים שלנו את כנורותיהם על הערבים אי אפשר לה להפתר רק אז כשנהיה "לשנה הבאה בירושלים".

ט׳"אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה", אבל היש אפשרות באלה אחרי חורבן בית המקדש, כ"שארץ נמסרה ביד רעים קרן ירדה עד עפר. צרי עין מצאו יד, פועלי שקר חיל עשו. עושי צדקה לא נראו, שונאי בצע לא עמדו", וכו' אבל "לשנה הבאה בירושלים" ואז תחזיר העטרה ליושנה ואז "זיו אורם - של הצדיקים וישרי לב - כשחר יבקע, קולם ישאו וירונו בגאון צור עולמים, אשרי העם שככה לו, אשרי העם שד' אלקיו".

י׳אליהו התשבי ומשיח.

י״אאבל מדוע אנו אומרים זה כאלפים שנה את ה"לשנה הבאה בירושלים", וה"שנה הבאה" הזו לא באה עדיין ואין אנו יודעים גם מתי יהיה קץ הפלאות "אותותינו לא ראינו, אין עוד נביא בקרבנו, ולא אתנו יודע עד מה"?

י״בפשוט, מפני ששוכחים אנחנו, כי "אמירת ז' פעמים ד' הוא האלקים" קודמת לאמירת "לשנה הבאה בירושלים".

י״גוהפתגם "ד' הוא האלקים" ידוע מקורו שבא לנו מתקופת אליהו הנביא: "ויגש אליהו אל כל העם ויאמר, עד מתי אתם פסחים על שתי הסעפים אם ד' האלקים לכו אחריו ואם הבעל לכו אחריו... ויאמר אליהו אל העם, אני נותרתי נביא לד' לבדי ונביאי הבעל ארבע מאות וחמשים איש. ויתנו לנו שני פרים... וקראתם בשם אלהיכם ואני אקרא בשם ד', והיה האלהים אשר יענה באש הוא האלהים, ויען כל העם ויאמרו טוב הדבר. ויאמר אליהו לנביאי הבעל, בחרו לכם הפר האחד ועשו ראשונה, כי אתם הרבים... ויקראו בשם הבעל מהבקר ועד הצהרים לאמר, הבעל עננו ואין קול ואין ענה, ויהי בצהרים ויהתל בהם אליהו ויאמר, קראו בקול גדול, כי אלקים הוא... אולי ישן הוא ויקץ. ויקראו בקול גדול ויתגדדו כמשפטם בחרבות וברמחים עד שפך דם עליהם... ואין קול ואין ענה ואין קשב... ותפל אש ד' ותאכל את העלה ואת העצים ואת האבנים ואת העפר ואת המים... וירא כל העם ויפלו על פניהם ויאמרו, ד' הוא האלקים ד' הוא האלקים. ויאמר אליהו להם תפשו את נביאי הבעל... ויורדם אליהו אל נחל קישון וישחטם שם" (מלכים א יח כא-מ).

י״דוכשאנו אומרים ז' פעמים "ד' הוא האלקים" קודם שאנו אומרים פעם אחת "לשנה הבאה בירושלים" הוא פשוט מפני שמסורת לנו מאבותינו מדור דור, כי אליהו הנביא צריך לבוא לפני משיח בן דוד "הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בוא יום ד' הגדול והנורא" (סוף מלכים) זהו אליהו אשר לא ידע רחום בדין, הנלחם עם כל הבעלים ונביאי הבעל בחרף נפש ובקנאות גדולה ועצומה הבוערת בלבבו כיקוד אש גם נגד כל אלה הפוסחים על שתי הסעיפים ורצים בדחילו ורחימו גם לד' וגם להבעל, כי "פינחס זהו אליהו", וכפינחס הוא מקנא קנאת ד' צבאות בקיצוניות נפרזה ולא יחת מפני כל.

ט״ווכשאנו מחכים על המשיח שלנו שיביא את גאולתנו ופדות נפשנו זה עידן ועדנים, ועדיין עקבותיו של הרוכב על החמור לא נראו כלל וכלל, אל תדמו, שהאשם הוא בהחמור המשרך דרכו והולך לו בעצלתיים, לא ולא, האשם הוא רק בנו ששכחנו כי מקודם צריך לבוא איתו אליהו הנביא, שישבר את כל הבעלים והאשתרות ולא ישאר מהם זכר ושריד ושיקח את כל נביאי הבעל ויעבירם מן העולם וימח שמם וזכרם כי "והיה האלקים אשר יענה באש הוא האלקים", ודא עקא, כי האש הזאת חסרה לנו, "הן ולאו ורפיא" בידנו, ותמיד הננו "פוסחים על שתי הסעיפים", ויראים אנו תמיד יראת הכבוד, מפני כל נביאי הבעל, שהננו כורעים ומשתחוים לפניהם.

ט״זכן, רבותי, רק אז כשנבוא למדרגה זו, שעליה עמדנו בתקופת אליהו הנביא, ונכריז לפני כל העולם כולו, לפני כל נביאי הבעל וכל מיני עבודה זרה השונים, כי "ד' הוא האלקים" ולא רק פעם אחת, אך כמה וכמה פעמים, ולא רק באמירה בעלמא, אך גם, או יותר נכון, ביחוד, בהרגשה, שנרגיש זאת בכל רמ"ח אברינו ושס"ה גידינו, ונגרש את כל מיני הע"ז השונים שדבקו בלבנו ובנשמתנו פנימה בדעת ושלא בדעת, כי אז הנכם יכולים להיות בטוחים, גם בלי הבטחה מיוחדת מצדי, כי "לשנה הבאה בירושלים".

י״זרומי וירושלים.

י״ח"לשנה הבאה בירושלים" אבל לדאבוננו עדיין ירושלים חרבה ושוממה, ורומי, שהחריבה את בית אלקינו קימת ופורחת?

י״טאל תתפלאו ואל תעצבו על זה "שישי ושמחי בת אדום יושבת בארץ עוץ, גם עליך תעבור כוס, תשכרי ותתערי" (איכה ד, כא). והרואה יראה, כי הכוס הזה כבר קרוב להתמלא על כל גדותיו ומן הכוס המר ישתו בקרוב לא רק רומי לבדה, אך כל ההולכים בעקבותיה.

כ׳ומה נמרצה ונשגבה בזה אגדת חז"ל הנפלאה במעילה (יז, א וב) "שאל ר' מתיא בן חרש את ר' שמעון בן יוחאי בעיר רומי מנין לדם השרץ שהוא טמא? א"ל דאמר קרא וזה לכם הטמא, אמרו לו תלמידיו, חכים ליה בן יוחאי, אמר להם תלמוד ערוך בפניו של ר' אלעזר בר ר' יוסי, שפעם אחת גזרה המלכות גזרה, שלא ישמרו את השבת ושלא ימולו את בניהם ושיבעלו נדות, הלך ר' ראובן בן איסטרובלי וסיפר קומי והלך וישב עמהם, אמר להם, מי שיש לו אויב יעני או יעשיר? אמרו לו יעני, אמר להם אם כן לא יעשו מלאכה בשבת כדי שיענו, אמרו, טבית אמר ליבטל ובטלוה, חזר ואמר להם, מי שיש לו אויב יכחיש או יבריא? אמרו לו, יכחיש, אמר להם אם כן ימולו בניהם לשמונה ימים וכיחישו, אמרו, טבית אמר ובטלוה, חזר ואמר להם, מי שיש לו אויב ירבה או יתמעט? אמרו לו, יתמעט, אם כן לא יבעלו נדות? אמרו טבית אמר ובטלוה, הכירו בו שהוא יהודי החזירום, אמרו, מי ילך ויבטל הגזירות? ילך ר' שמעון בן יוחאי, שהוא מלומד בנסים ואחריו מי ילך? ר"א בר ר' יוסי וכו', כשהיו מהלכין בדרך נשאלה שאלה זו בפניהם מנין לדם השרץ שהוא טמא? עקם פיו ר' אליעזר ברבי יוסי ואמר, וזה לכם הטמא וכו'. והיינו דאמר ר' אליעזר ברבי יוסי, אני ראיתיה בעיר רומי והוו עליה כמה טיפי דמים".

כ״אוכל המעין באגדה זו יעמוד משתומם - הלא השאלה הזו היא שאלת הלכה רגילה ומדוע מצאו לנכון לרשום לדורות, שהשאלה הזו היתה בעיר רומי דוקא, ובאותו הזמן שנגזרו על ישראל גזרות משונות כאלה ומאי נ"מ לן כל זה לדינא? ומה התפלאו כל כך תלמידיו מתשובתו של ר' שמעון בן יוחאי, שקראו בהתלהבות גדולה כל כך חכים ליה בן יוחאי, איזו חכמה יתירה ראו בזה? ומה ענין להא דמסיים "והיינו דאמר ראב"ר", איזה קשר יש בין דם השרץ שהוא טמא ובין הפרוכת של ביהמ"ק שהיו עליה כמה טיפי דמים?

כ״באבל באמת בשאלה זו היתה לא שאלת הלכה לבד, אך בעיקר של דבר שאלה פוליטית הנוגעת לכל קיומה של רומי הגדולה שהיתה אז המושלת בכיפה כמעט מסוף העולם ועד סופו, והדבירה עמים תחת רגליה, ומוראה נפל על כולם, אך לא על ר"ש בן יוחאי, שלמרות מה שברח מפני חמת רומי במערה והתחבא שם ביחד עם בנו ר' אלעזר כשלש עשרה שנה וחי שמה חיי צער באופן שלא יאומן כי יסופר, כמסופר בשבת (לג, ב) "הוו משלחי מנייהו והוו יתבי עד צוארייהו בחלא", וכשיצאו משם צעק עליו ר' פינחס בן יאיר חתניה "אוי לי, שראיתיך בכך", אבל בכל זאת רוחו של ר"ש בן יוחאי היה עשוי לבלי חת גם אז, והוא לא היה ירא להוציא משפטו על רומי בצדק "כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמן, תקנו שווקין להושיב בהן זונות, מרחצאות לעדן בהן עצמן, גשרים ליטול מהם מכס" (שם), הוא לא התביש גם כן מלומר "אתם קרויים אדם ואין אומות העולם קרויים אדם" (יבמות סא, א) ואמר במכלתא (בשלח פ"א) "טוב שבעכו"ם הרוג", שכוון בזה ג"כ רק על הרומיים, שהשחיתו התעיבו עלילה בזמנו ונהפכו לחיות טורפות.

כ״גוזהו ששאל ר' מתיה בן חרש את ר"ש בן יוחאי בעיר רומי, מנין לדם השרץ שהוא טמא, כי יען שהשאלה היתה בעיר רומי, לכן ירא לדבר אותה בגלוי והליט זאת בלשון של הלכה למעשה "מנין לדם השרץ שהוא טמא", כלומר, הננו שומעים אותך דורש תמיד על רומי, שהיא בבחינת שרץ השורץ על הארץ, כהשרץ הזה, העכבר וכדומה המשחיתים את כל מה שרואים באין הנאה ואינו רואה מה למעלה ומה לאחור הימנו, ככה היא גם הפוליטיקה של רומי, שאינם רואים ואינם רוצים לראות מה יולד יום, ולמרות מה שהם מחזיקים את עצמם להחכמים והדיפלומטים היותר גדולים, אינם רואים כלל וכלל את הנולד, כי סוף סוף יעוררו את חמת כל העולם כולו במעשיהם המתועבים האלה, והפטיש הגדול ישובר לגזרים ויהיה ככלי חרס הנשבר, כי "דם השרץ טמא", הטומאה כבר נחתה בכל דמם מכף רגלם ועד קדקדם וטמא טמא יקרא והכל יבדלו מהם, כל זאת אמנם שמעו מר"ש בן יוחאי מאה פעמים ואחת, אבל הוא, ר' מתיה בן חרש שאל לו "מנין" לו כל אלה האם אין זה בכלל הוצאת דבה בעלמא?

כ״דוע"ז השיב לו ר"ש בן יוחאי תשובה כהלכה "דאמר קרא, וזה לכם הטמא", וכפירש"י שם "והאי קרא מיותר הוא לדרשא למידרש ביה הכי, דהא כתיב קרא אחרינא אלה הטמאים לכם" ובזה השמיע שוב ברמז דק את כל הקלקלה הנמצאת ברומי, שבשבילה היא מוכרחת ליפול למשואות בקרב הימים. ראשית רואים אנו שם במקום "אלה לכם הטמאים" - לשון רבים - את "וזה לכם הטמא", לשון יחיד - כלומר, כי סבת טומאתם היא בזה הטמא, כי באמת כל אחד כוונתו רק לטובת היחיד, ולא בעד טובת הרבים, טובת הפרט ולא טובת הכלל; ולא רק שהטומאה מלאה את כל המטרפולין הזאת, אך לכל אחד ואחד עוד יש טומאה מיוחדת, שהוא מתחכך בה תמיד להנאתו, וגם הלשון זה מעיד על דבר שאפשר להראות ולמשש ממש באצבע כדבר חכז"ל במנחות (כט, א) שהוא אחד משלשת דברים "שהיו קשין לו למשה, עד שהראה לו הקב"ה באצבעו", וזאת אומרת, כי גם חכמיה היותר גדולים רואים רק את ה"זה" את מה שאפשר למשמש ממש ביד, את מה שמתחת לחוטמם, את ההוה, אבל אינם רואים לא את העבר ולא את העתיד, אינם רואים את הנולד ואינם רוצים כלל לדעת מה יולד יום "טומאתה בשוליה לא זכרה אחריתה" ומדינה עם מדיניות כזו אי אפשר לה שתתקים זמן רב.

כ״הוכשהתפלאו עליו תלמידיו "חכים ליה בן יוחאי", כלומר, מה קשה הדבר להוציא משפט כזה על עם גדול כזה שכחו וגבורתו מלא עולם, ולאו כל מוחא סביל דא?

כ״והשיב להם בענותנותו "תלמוד ערוך בפיו של ר' יוסי שפעם אחת גזרה המלכות גזרה" וכו', כלומר, לא אנכי הוא המעיד עליהם משפט חרוץ שכזה, אך הם גופא מעידים על עצמם מי ומי הם. כי כל שלש הגזירות הללו שהביא הן לדוגמא עד כמה קצרי ראות הם ואינם רואים יותר מהשרצים הזוחלים על הארץ, וכשהשרצים המה נושכים את כל מה שנופל לתוך פיהם מבלי לחקור ולדרוש כלל, אם מביאים הם בהנשיכה הזו טובה לעצמם או להיפך גורמים עוד רעה לגופם, וכשהכירו בו שהוא יהודי חדשו שוב את הגזירות, אע"פ שבזה הביאו רעה לעצמם עוד יותר מכפי שהביאו לאויבם המדומה, שהרי על ידי זה יגרמו שהאויב יעשיר, יבריא וירבה, אך אין זאת רק מפני שכך הוא דרכו של השרץ להטיל ארסו ולהזיק גם במקום שהוא גופו נשרף בהבל פיו, וכל עם שבוערת בלבבו שנאה מקלקלת השורה כזו להיהודים עד שכיון "שמכירים בו שהוא יהודי" אף אם יאמר דבר שיש בו עצה להציל את כל המדינה אין שומעים לו, הנה עם כזה אי אפשר לו שיאריך ימים על האדמה.

כ״זוכתנא דמסייע לכל זה הוא מביא מזה "והיינו דאמר ר"א בר"י, אני ראיתיה בעיר רומי והוו עליה כמה טיפי דמים", כלומר, כי אצל השרצים אין שום הבדל בין עורם ובשרם לבין דמם, כי הכל נהפך עצלם לדם והכל טמא, ובוא וראה, כי רומי שארת בשר של השרצים שלקחה מאתנו את הפרכת הבאה מהקדשי קדשים שלנו, ששכינת אלקי הצבאות שכנה עליה תמיד, הנה כיון שנפלה הפרוכת ליד רומי "הוו עליה כמה טיפי דמים", וגם היא נהפכה לדם.

כ״חכי רומי גזלה מאתנו לא רק את משמני הארץ, אך גם את טל השמים חפצה לעשוק ממנו, חפצה לזכות לא רק בה"עולם הזה" שלנו, אך גם בה"עולם הבא" שלנו, ואמנם הם חמסו מאתנו לא רק את כל ה"חולין" שלנו, אך גם על המקדש והקדשי קדשים שלנו נטו יד, הוציאו בחזקה את הפרוכת ומזבח הזהב וכו' ולבסוף דמו, כי עלה בידם לגזול גם את אלקי ישראל, כביכול, ותורתו הקדושה ממנו, באמרם, כי כבר כרת הקב"ה עמהם "ברית חדשה", אבל כל הרואה יראה מה שראה ר"א בר"י "אני ראיתיה בעיר רומי והוו עליה כמה טיפי דמים", הם לקחו מאתנו רק את החיצוניות ולא את הפנימיות, רק את הקליפה ולא את התוך, והקדשים גופא נתחללו אצלם ושקצום כטומאת הנדה, כי האדרת האמונה שלהם מלאה מראשה לסופה כתמים של דם מדמי אדם שהרגו לאלפים ולרבבות על האינקויזיציה "הקדושה"...

כ״טכל זה ראה ר"א בר"י בעיניו "אני ראיתיה בעיר רומי", ומה רואים אנו כעת?

ל׳הנה נבואתו של ר' שמעון בן יוחאי - וחכם עדיף מנביא - כבר נתקימה. השרץ הגדול שבימיו, רומי העתיקה, שממנו רגזו כל מלכי מזרח ומערב, כבר נפל מתבוסס בדמו, והכל יודעים, כי דמו הוא דם השרץ שטמא, אבל במקום השרץ הגדול הזה אנו רואים שקמו שרצים קטנים וקטנטנים, שמעשה השרץ הגדול בידיהם, וגם הם כיון שהכירו באחד שהוא יהודי, הנה אף אם יאמר דבר שיש בו ריוח והצלה לכל המדינה כולה אין שומעים לו, וגם הם כל מחשבתם ומזמתם תמיד הוא לחדש גזרות ועלילות על ישראל, וגזירות כאלה הגורמות רעה גם לעצמם. אמנם זאת כבר יודעים הם, כי מי שיש לו אויב בתוך ביתו יעני ולא יעשר וע"כ המה גוזרים כעת לא ע"ז שיחללו ישראל את השבת, אך שישמרו גם את יום הראשון שלהם לבלי עשות כל מלאכה כדי שיענו, אבל גם בגזרותיהם אלה אינם מביאים שום טובה לעצמם כידוע. וגם להם יש פרוכת המלאה כמה טיפי דמים, זו היא הפרוכת של אידיאלים יקרים מאד שבהם יתימרו, המלים המצלצלות: צדק, יושר, אהבה אחוה, בטול המליטריזמוס, אגודת העמים וכדומה, אבל כל הרואה יראה, כי הפרוכת שלהם גם כן כשל רומי שרויה בדם אדם, ולא עוד אלא שכל עיקרו של הפרוכת הנ"ל, של האידיאלים הנפלאים והמלים המצלצלות האלה, לא בא רק כדי לכסות על הדם ששופכים כמים, הם מתעטפים בפרוכת של קדשי קדשים, בעוד שהם משוקצים כטומאת הנדה.

ל״אאבל גם זה יעבור וסופם של השרצים הקטנים האלה יהיה כסופו של השרץ הגדול הנ"ל, ואם יצאנו חיים ושלמים משניו של השרץ הגדול, הנה אין לנו מה לפחוד משניהם של השרצים הקטנים האלה, שנאמר להם "עוצו עצה ותופר, דברו דבר ולא יקום, כי עמנו אל", וסוף סוף "לשנה הבאה בירושלים" ואז נרחוץ בנקיון מוחלט את הפרוכת מכל טיפי הדם שנדבקו בה ונביאה שוב למקומה הראוי, להקדשי קדשים כימי עולם וכשנים קדמוניות...

ל״באמור מעט ועשה הרבה.

ל״גואם תשאלו לי, מדוע אין אנו כופלים את ה"לשנה הבאה בירושלים" לכה"פ ז' פעמים כמו שכופלים אנו את ה"ד' הוא האלקים"?

ל״דעל זה אשיב לכם, כי ברם הדבר שבזה לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה, וכל הממעט בדיבור ומרבה במעשה בזה הריהו משובח. ודא עקא, כי רגילים אנחנו בשנים האחרונות להכריז "לשנה הבאה בירושלים" לא רק בתפלת נעילה, אך שבעים ושבע פעמים בכל יום ויום, ולא בבהכנ"ס ובבה"מ, אך בכל עבר ופנה, גם בכתב וגם בעל פה, הננו הולכים מקונגרס לקונגרס, מקונפרנציה לקונפרנציה ומכריזים על "לשנה הבאה בירושלים" בקולי קולות נגד כל העולם כולו, אבל מה קטנים ופעוטים המה מעשינו לעומת הרעש הגדול הזה.

ל״ה"אזכרה אלקים ואהמיה - אנו אומרים בתפלת נעילה - בראותי כל עיר על תלה בנויה ועיר האלקים מושפלת עד שאול תחתיה, ובכל זאת אנו לי' ועינינו לי'". ולכאורה כפל הלשון למה הוא בא, הרי "יש בכלל מאתים מנה", ובכלל "אנו" שהוא כל רמ"ח איברינו ושס"ה גידנו הרי הן גם "עינינו", ולמה אנו כופלים עוד "ועינינו לי"'?

ל״ואבל דא עקא, כי עד היום איננו מקיימים את ה"ועינינו לי'", ואולי מי יודע אם לא זו היא הסיבה מה ש"כל עיר על תלה בנויה ועיר אלקים מושפלת עד שאול תחתיה". "אנו לי' ועינינו לי'" זאת אומרת, שאין אנו מסתפקים רק בבטחון בד' לבד, אך גם "ועינינו לי", שעינים לנו לראות ולהרגיש את כל הצער של גלות ישראל ושכינתא בגלותא, ומי שרואה ומרגיש זאת אי אפשר לו לשבת בחבוק ידים בעת כושר כזו ולבלי לאמר ביחד עם הנביא "למען ציון לא אחשה ולמען ירושלים לא אשקוט עד יצא כנגה צדקה" (ישעיה סב, א) זהו הפרוש של "ועינינו לי", אבל האם אנו מקיימים זאת באמת?

ל״ז"ועינינו לי'" וכבר אמרתי במה דמצינו בנתינת תרומה שלש מדרגות "עין יפה - אחד מארבעים, עין בינונית - אחד מחמישים, ועין רעה - אחד מששים". ולכאורה כיון דהדין הוא דחטה אחת פוטרת את הכרי, למה לו לבעל עין רעה לתת אחד מששים יתן חטה אחת ויפטר? אכן להפטר בחטה אחת אפשר רק לזה שאין לו עין כלל, אבל למי שיש לו עין, לו גם עין רעה, הנה לכל הפחות יפטר באחד מששים, אבל לא יסתפק בשום אופן בחטה אחת.

ל״חאכן לצערנו גם בעלי ה"עין רעה" פוחתים והולכים בקרבנו, הנה אנו מדברים עד דבר נתינת מעשר בעד תחית ארץ ישראל, ובפועל אין אנו נותנים אף תרומה, אף כדי נתינה של עין רעה, מפני שחסרה לנו העין לגמרי ובחטה אחת אנו רוצים לפטור את עצמנו, ואיך אפשר לנו להגיד "ועינינו לי'", בעוד שאין לנו עינים כלל, ואף מדרגת עין רעה אין בנו?

ל״טכי על כן זו היא העצה היעוצה לנו להגיד רק פעם אחת "לשנה הבאה בירושלים", כי אין פנאי בדבר להאריך באמירה, כי הרי שומעים אנו את קול השופר הגדול הקורא אותנו לקבץ גלויותנו, ותיכף עלינו להתחיל בעבודת הבנין, בנין עולם, בנין עדי עד.

מ׳כי על כן, רבותי, תיכף כשנשמע את קול התקיעה נאמר בחפזון נמרץ "לשנה הבאה בירושלים" ונרוץ תיכף הביתה עם נר הנשמה בידנו כדי להתחיל תיכף במצות סוכה, להקים בפועל ממש את "סוכת דוד הנופלת"...

מ״אואז בודאי, אי"ה, לשנה הבאה בירושלים...