דרשות אל עמי, שלש רגלים א׳Sermons Unto My People, The Three Festivals 1
א׳א. ההידור והיופי לפי השקפת היהדות
ליום הראשון של חג הסוכות
ליום הראשון של חג הסוכות
1
ב׳"ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפת תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל, ושמחתם לפני ד' אלהיכם שבעת ימים" (יקרא כג, מ).
2
ג׳חג הסכות - סמל היהדות.
3
ד׳אם כי חג הסוכות הוא לכאורה רק אחד מהשלש רגלים שלנו, הנה גם השקפה שטחית בנביאים ובחז"ל דיה להוכיח, כי תמיד ראו בו את סמל היהדות השלמה, שבזה ורק בזה אנו מצטינים מכל העמים, באופן שהחג הזה לבד כבר די להראות לפני כל העולם כולו, כי "אתה בחרתנו מכל העמים".
4
ה׳בנביאים - כפי שקראנו זה לא כבר בהפטרה "וכן תהיה מגפת הסוס הפרד הגמל והחמור וכל הבהמה אשר יהיה במחנות ההמה כמגפה הזאת, והיה כל הנותר מכל הגוים הבאים על ירושלים, ועלו מדי שנה בשנה להשתחוות למלך ד' צבאות ולחוג את חג הסכות... זאת תהיה חטאת מצרים וחטאת כל הגוים, אשר לא יעלו לחג את חג הסכות" (זכריה יד, טו-יט).
5
ו׳ובחז"ל במס' עבודה זרה (ג, א) על טענת אומות העולם "תנה לנו מראש ונעשנה, אמר להן הקב"ה, שוטים שבעולם, מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, ומי שלא טרח בערב שבת מהיכן יאכל בשבת, אלא אף על פי כן מצוה קלה יש לי וסוכה שמה, לכו ועשו אותה... מיד כל אחד ואחד נוטל והולך ועושה סוכה בראש גגו, והקב"ה מקדיר עליהם חמה בתקופת תמוז, וכל אחד מבעט בסוכתו ויוצא... מיד הקב"ה יושב ומשחק עליהן, שנאמר יושב בשמים ישחק".
6
ז׳אולם לכאורה מה נשתנה מצוה זו מכל הרמ"ח מצוות עשה שבתורה, שרק היא מראה על ה"אזרח שבישראל"? והאם באמת כל חטאת הגוים הוא "אשר לא יעלו לחוג את חג הסוכות", ומלבד זאת אין שום טענה ותביעה עליהם? הלא כמדומה שבע מצות בני נח שהם באמת מצווים על זה ועוברים בכל זאת עליהן בשאט נפש ובשחצנות גסה הוא חטא יותר גדול?
7
ח׳אבל חכו נא מעט רגע, רבותי, ותראו, כי חג הסוכות מורה את הדרך הישרה שיבור לו האדם לכל המין האנושי בכלל, ורק באשר שהאנושיות אינה זהירה בחג הסוכות, לכן אי אפשר לה לקיים גם את השבע מצות של בני נח, ולכן היא באה לידי העבירות החמורות של עבודה זרה גילוי עריות ושפיכת דמים, באופן שאמנם רק "כל האזרח בישראל ישבו בסכת" ו"זאת חטאת כל הגוים אשר לא יעלו לחוג את חג הסכות" דוקא...
8
ט׳תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם.
9
י׳הנה במשך הקיץ אמרנו פעמים אחדות את מאמרו של רבי (אבות ב, א) "איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם? כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם".
10
י״אאמרנו זאת לשם מצוה בעלמא, כי מצוה היא לומר בכל שבתות הקיץ את הפרקי אבות, אבל בגופא דעובדא מי שם לב להפרקים שאינם תופסים אצלנו רק רגעים אחדים בין "צדקתך צדק" ל"עלינו", ונאמרים בעיקר רק בשביל ה"רבנן קדיש" שבא אחריהם, אכן לו היו אזנינו שומעות את מה שאנו מוציאים מפינו, היינו מבינים היטב בהדברים האלה אנו נותנים את המחאה היותר גדולה לכל דרכי חיינו, אז היינו מרגישים היטב כמה נתרחקנו מהדרך הישרה של רבי, ומה גדול התהום בין הדרך הישרה שיבור לו האדם ובין הדרך שבחרנו אנו, המרחק שביניהם עוד רב יותר מהמרחק שבין מזרח למערב, מהמרחק שבין השמים להארץ.
11
י״באו אז תראו עולם הפוך לפניכם, שלא רק עליונים למטה ותחתונים למעלה, אך כל אחד מאתנו הולך בעליונו למטה ובתחתונו למעלה, עולם של משחקים על הבמה, שכל אחד משתדל בכל מאמצי כחו להתראות לא בפרצופו האמיתי, אך בפרצוף משונה עוד יותר ממלאך המות, וכל מי שיעלה בידו זאת יותר משחק אמן נקרא בפי כל. בקיצור, כל אחד חפץ להטעות את חברו, וסוף דבר שהוא מטעה עוד יותר את עצמו, עולם משונה!...
12
י״גהעבירה על "חייך קודמין".
13
י״דכדי לראות, כי אין בדברינו הפרזה על המדה אף במשהו, נחוץ רק להתבונן מעט בספר החיים ספר תולדות אדם.
14
ט״והנה חז"ל אומרים בבא מציעא (סב, א) "שנים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד מהם קיתון של מים, אם שותים שניהם מתים, ואם שותה אחד מהם מגיע לישוב, דרש בן פטורא, מוטב שישתו שניהם וימותו, ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו, עד שבא ר' עקיבא ולימד, וחי איך עמך חייך קודמים לחיי חברך". - בהשקפה הראשונה אפשר לדמות, כי אמנם בזה בודאי כולי עלמא פוסקים שהלכה כר' עקיבא, והלואי שיקיימו גם כל שאר דבריו כמו שמקיימים המה את דבריו בזה הלכה למעשה, אלא שכמו בכל מצוה ומצוה יש הרבה מדרגות בעושיה, יש העושים רק כדי לצאת ידי חובתם, יש מהדרים ויש מהדרים מן המהדרים, כך יש מדרגות שונות גם במצוה זו, - העושים רק לצאת ידי חובתם ישתמשו בכללו של ר' עקיבא הנ"ל רק כשהם "מהלכים בדרך וביד אחד מהם קיתון של מים, אם שותים שניהם ימותו". ויש מהדרים שמשתמשים בהכלל הזה גם כשיש לו רב, אך לא יוכל לראות איך שגם לחבירו יש כמוהו, או עוד יותר ממנו, והוא אומר: עלי כתיב הכל, כי הלא הלכה פסוקה היא "חייך קודמים לחיי חבירך", ויש גם מהדרים מן המהדרים, האוהבים תמיד לעשות לפנים משורת הדין ולהוסיף הרבה סיגים וגדרים על כל מצוה ומצוה, וביראתם פן ואולי יעברו על מצוה זו של "חייך קודמין", אז יראו לעשות קץ לחיי חברם, וממילא המה בטוחים שלא יבואו חלילה לידי עבירת מצות עשה זו.
15
ט״זכך אפשר היה לנו לחשוב בהשקפה הראשונה, אבל המציאות באה ומטפחת על פנינו, כי באמת גם על מצוה נאה וקלה כזו אנו עוברים ג"כ בשאט נפש, וגם בקיום המצוה הזו הננו ג"כ רק משחקים על הבמה, כל אחד בהמסוה שלו על פניו.
16
י״זכי באמת דוק ותשכח, שמאידך גיסא, הנה כל עיקר החיים שלנו הוא לא בעד עצמנו, אך בעד חברנו, ראובן חי בעד שמעון ושמעון חי בעד ראובן.
17
י״חהבגדים שלנו נעשים כרגיל ממכסה עליון וממכסה תחתון, המכסה התחתון הוא כמובן יותר קרוב אל גופנו מהמכסה העליון, שכל עיקרו לא בא אלא בשביל הבריות שיתענגו על מראהו היפה, ותא חזי על מה מוציאים בני אדם יותר כסף, על המכסה העליון, או על המכסה התחתון.
18
י״טבתינו ודירותינו נעשים מחדרים שונים, חדרי המשכב, חדרי האוכל, וחדר האורחים, סַלון בלע"ז, ועל מה אנו מוציאים יותר כסף, איזה מהם אנו מקשטים יותר בכל מיני קשוט שיש לאל ידינו, הנה דבר שאצ"ל, שהוא על חדר האורחים, שאולי פעם בחודש או בשנה יבקרהו אחד מן הבריות היפות או הבלתי-יפות...
19
כ׳כי באמת כל עמלנו ויגיעתנו בחיים מיום הלידה עד יום המיתה הוא רק בשביל ההתהדרות, לוקסוס בלע"ז, לוקסוס בדירתנו, בהלבשתינו, במאכלינו וכו' וכו', וכל זה מפני הבושה, שראובן מתביש מפני שמעון ושמעון מתביש מפני ראובן, ושע"כ כל אחד מחשיך מפיו את ההכרחיות שלו, לפעמים קרובות מאד, רק בשביל שיהיה מהודר בעיני חבירו, והאם מקיימים אנו את המ"ע של חייך קודמין לחיי חבירך? הלא אנו עושים ממש את ההיפך הקיצוני מזה!
20
כ״אוכבר התאונן על זה הנביא ירמיהו באמרו: "שובו בנים שובבים... הננו אתנו לך, כי אתה ד' אלקינו... והבשת אכלה את יגיע אבותינו מנעורינו את צאנם ואת בקרם, את בניהם ואת בנותיהם. נשכבה בבשתנו ותכסה כל כלמתנו, כי לד' אלקינו חטאנו" (ירמיהו ג, כב-כד).
21
כ״בכי אמנם רק הבושת, מה שאנו עושים מפני הבושה של הבריות, קולטת את כל יגיענו, ומכלת גם את צאננו ובקרבנו, גם את בנינו ואת בנותינו מבלי השאיר לנו שריד כמעט, אבל באמת כיון ש"חייך קודמין לחיי חבירך" הלא עלינו יותר להתביש מפני עצמנו גופא, ואת זה מיעץ ירמיהו "נשכבה בבשתנו - גופא - ותכסה כלמתנו", הכלימה בינינו לבין עצמנו, ואז נדע "כי לד' אלקינו חטאנו", ככה מיעץ ירמיהו, אך מי שומע לו?...
22
כ״גכי מימי אדם הראשון, משעה שאכל מעץ הדעת ונפקחו עיניו לדעת טוב ורע, התחלנו להסיח את דעתנו מהמלבוש הפנימי שבנו, ואנו שמים כל מעינינו רק על המלבוש החצוני שהולך הלך וגדל מיום ליום על חשבון המלבוש הפנימי שהולך ומתקטן משעה לשעה.
23
כ״דאבל רבי מיעץ לנו אחרת, הוא אומר "איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם, כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם" ויש סדר למשנתו בזה, הוא מקדים את המוקדם ומאחר את המאוחר, התפארת לעושיה צריך להיות קודם במעלה לה"תפארת לו מן האדם", כי הלא "חייך קודמין לחיי חבירך", כי ע"כ הלא בראש וראשון עלינו להיות קרובים אל עצמנו ולראות שיהיה תפארת וישא חן הדבר בעינינו גופא, ואז אפשר יהיה לנו מעין טפל לעיקר לדקדק שיהיה גם תפארת לשאר האדם - אבל אנו כמובן, כשם שאין אנו שומעים לירמיהו כך אין אנו שומעים לרבי תלמידו, ואנו מחליפים את היוצרות, מהפכים סיפא לרישא ורישא לסיפא, כל חיינו נתונים המה לההשתדלות של "ותאפרת לו מן האדם", ואין לנו כלל פנאי לקטנות כאלה של "ותפארת לעושיה".
24
כ״הנתבונן נא בעוד דבר אחד, הנה כל חפץ וכל תשוקת האדם בחיים, הוא חיים של עושר וכבוד, פעם אחת בחודש, בכל שבת מברכים אנו, מתפללים זאת מתוך הסדור "חיים של עושר וכבוד" - ושלא מתוך הסדור הרי אנו מתפללים זאת בכל רגע ורגע, ובאמת עושר וכבוד המה לא שני דברים אך דבר אחד, כי עפ"י רוב האדם רודף אחרי העושר לא בשביל ההשתמשות בעשרו, וגם אצל אנשים זקנים וחשוכי בנים לא תוקטן התאוה לעשירות אף במשהו - מפני שגם התאוה ההיא באה בעיקרה רק בשביל להראות את רוב עשרו ואת רוב גדולתו, ולכן נאמר "אוהב כסף לא ישבע כסף", כי אם לו אהב את הכסף בשביל מטרת ההשתמשות, כי אז היה אפשר שבזמן מן הזמנים ישבע בזה עד שלא יחפוץ יותר, כשהיה כבר בטוח שהשיג את מטרתו במלואה, אבל כיון שהוא אוהב את הכסף כשהוא לעצמו בשביל הכבוד היוצא מזה, אז אי אפשר שישבע בזה.
25
כ״וובאמת הכבוד איננו אחת מתאוות החיים, אך זהו באמת החיים גופא, זהו כל תוכן החיים, וכל המלחמות שבני אדם נלחמים אלו כנגד אלו הרי המה ג"כ רק בשביל הכבוד כמובן, כי בשביל הכבוד האדם מוכן ומזומן בכל רגע ורגע למסור את נפשו ואת נפשות כל אומתו.
26
כ״זאבל נתבונן נא במהות הכבוד, מהו הנעימות שבזה?
27
כ״חאחד מגדולי החסידים ביאר את המאמר באבות "יהי כבוד חבירך חביב עליך כשלך", כי הכוונה, שיהיה חביב עליך הכבוד שמחלק לך חבירך כמו הכבוד שאתה מכבד את עצמך גופא, למשל, כשאתה, ראובן בן יעקב, הנך נכנס לביתך גופא, והנך פונה לעצמך ברגש כבוד גדול: ברוך הבא ר' ראובן! ישב נא ר' ראובן, כבוד רב יש להבית שאתה דרכת על המפתן שלו, כי אין גדול בעולם ממך וכדומה וכדומה. האם ירגיש איזה תענוג מהכבוד הזה, לא מניה ולא מקצתיה, ומיעץ לנו התנא שטעם כזה ירגיש גם בהכבודים שהוא משיג מחבירו.
28
כ״טאכן באמת זו היא רק עצה מחוכמה של אחד מגדולי החסידים, אכן בגופא דעובדא לא כך הוא דרך העולם, שאמנם מהכבודים שחבירו נותן לו הוא רואה את כל תענוגו ומשושו בחיים, אבל מהכבודים שיחלק לעצמו לא ירגיש בזה שום טעם וריח, ובכלל שום בר דעת לא ינסה כלל כזה, ורק משוגע וחסר דעת יכול לעשות ככה.
29
ל׳אכן מדוע באמת הננו קוראים לזה משוגע, הלא "חייך קודמין לחיי חבירך", ומדוע לא יהיה באמת הכבוד שלך יקר במעלה יותר מהכבוד של חבירך? הלא כל איש מחזיק את עצמו למצוין יותר מכל שאר האדם, וא"כ הרי יותר היה לו לשמוח מה שמוצא חן בעיני עצמו, הגדול שבגדולים, מכפי שהוא שמח במה שמוצא חן בעיני אחרים, הקטנים שבקטנים? הלא להסכמתו שהוא מסכים על עצמו יש יותר חשיבות מההסכמה שמשיג מאחרים?
30
ל״אושוב אתה רואה עולם הפוך, ראובן שמח ומרקד כאיל מתוך עונג במה ששמעון אומר עליו שהוא איש חכם, א"כ ראובן מחזיק את שמעון לאבטוריטט יותר גדול ממנו, כי הוא יותר בר סמכא ממנו, ושמעון להיפך מלא גילה, רינה, דיצה וחדוה במה שראובן אומר עליו שחכם הוא, עולם הפוך ממש.
31
ל״באולם כל זה באשר אנו עוברים על המצוה של "חייך קודמין לחיי חבירך".
32
ל״גוגם על זה מכוון רבי באמרו בתור מחאה על כל זה "איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם, כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם" זאת אומרת, שמקודם עליך לבקש שתהיה תפארת לעושיה, מקודם עליך לבקש למצוא חן ושכל טוב בעיניך גופא, ואח"כ עליך לבקש את ה"תפארת לו מן האדם".
33
ל״דאיזהו חכם הלומד מכל אדם.
34
ל״האמנם יש גם בני עליה אם שהנם מועטים בכל דור ודור, והמה, הבני עליה, אינם שטופים כל כך, או כל עיקר, בתאוות הנ"ל, הם אדרבא מקדישים את כל חייהם לתורה ולתעודה אכן כשנתבונן היטב בדבר נראה, כי גם הם עוברים בשאט נפש על המצוה של "חייך קודמין".
35
ל״והנה מרגלא בפומא דהחכמים הקדמונים, כי לו יצויר שהאדם יעלה לרום שמים וראה שם את כל החדשות ונצורות, רזי עולם פלאי פלאים, אך אם לא יהיה ביכלתו לרדת מטה ולספר בהמון רב את כל הפלאות, אז חייו אינם חיים, כי צערו יהיה גדול מנשוא.
36
ל״זואמנם כל זה מראה כי האדם אינו מוצא קורת רוח בידיעת החכמה כשהיא לעצמה, אך כל קורת רוחו הוא בהסברתו לאחרים.
37
ל״חוזהו שאמרו חכמי ההלכה "עביד אינש לאחזוקי דיבוריה", וחשבו זאת לנגיעה כמו נגיעת ממון הפוסלת את האדם לעדות ולדין, כי האדם כיון שהפליט מפיו איזה דבר, שוב הוא נוגע להחזיק דוקא בזה ומשתדל בכל כחו שהכל יסכימו לו, וזהו ג"כ מפני שלא הידיעה כשהיא לעצמה היא העיקר להאדם, אך ההסכמה שישיג על זה זוהי כל תכליתו.
38
ל״טוכבר המליץ אחד המבקרים על חכם אחד את מאמר חז"ל "איידי דטריד למיפלט לא בלעי", כלומר, בחפצו של חכם זה רק להשפיע על אחרים, לכן הוא בעצמו קולט רק מעט מזעיר, והמחלה הזו היא באמת אצל כל החכמים במדה מרובה או מועטת.
39
מ׳והסתכלו עוד ותראו, כי אע"פ ש"סוף מעשה במחשבה תחילה", אבל באמת, לא הדיבור נולד מהמחשבה, אך להיפך המחשבה מהדיבור. אין אנו מחשבים באמת את מחשבותינו אנו גופא, אך הננו מחשבים רק איך להביע את מחשבותינו לאחרים, ובשעה שהננו מדברים כבר אין אנו ברשותנו לגמרי, אך תלוים הרבה ברשות אחרים.
40
מ״ארוב המחלוקת בדברי חכמה הוא ג"כ לא מפירוד המחשבות או מפירוד הדעות, אך מפירוד הדבורים, שכל אחד רוצה להשתמש בדיבור מיוחד.
41
מ״בבקיצור, אם כי בתפלה אנו מקדימים את ה"ללמוד" לפני ה"ללמד", אך בחיים אנו עושים את ההיפך, הננו עוסקים ב"ללמד" מקודם שבאנו ל"ללמוד".
42
מ״גוהחכמים שלנו רחוקים הרבה מאד מהחכם של בן עזאי - החכם של בן עזאי הוא הלומד מכל אדם, והחכמים שלנו להיפך רוצים שכל אדם ילמדו מהם וחסל.
43
מ״דושוב אנו רואים שגם המה החכמים עוברים בשאט נפש על מצוה נאה וקלה זו "חייך קודמין לחיי חבירך", והמה רוצים לזכות את אחרים דוקא ולא את עצמם גופא.
44
מ״הוגם להם מכוון רבי בעצתו "איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם, כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם" שלעולם תהא התפארת לעושיה קודמת לה"תפארת לו מן האדם".
45
מ״ויסודות החנוך שלנו.
46
מ״זובאמת איך אנו מחנכים את הילדים שלנו?
47
מ״חמלמדים אנחנו אותם לדבר בשבעים לשונות, כדי שיוכלו כל הבריות שבעולם להבין אותם, אבל אין אנו מלמדים אותם לחשוב יפה כדי שיבינו את עצמם גופא. הננו נותנים להם כל הידיעות שבעולם,ְ אבל ידיעה אחת אנו מונעים מהם את הידיעה הקטנה בת שלשת המלים: דעת את עצמך. הננו מחנכים אותם שידעו לחשוב את כל החשבונות הזרים להם שבעולם אבל איננו מחנכים אותם שידעו לחשוב את החשבון הקטן שלהם, חשבון הנפש. בקיצור, הננו משתדלים בכל אמצי כוחותינו שיקוים ביוצאי חלצינו את הסיפא "ותפארת לו מן האדם", אבל מהרישא "ותפארת לעושיה", אין אנו רוצים לדעת.
48
מ״טוסוף דבר, שעצתו של רבי נשארה לעצה יפה רק בפרקי אבות, אבל לא בפרקי החיים.
49
נ׳לכם ולא לאחרים.
50
נ״אאמנם ידענו כי "כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש ניתן מהקב"ה למשה בסיני", ובכן הרי גם עצתו של רבי צריכה להיות רמוזה כבר בתורתנו, כי "מי איכא מידי דלא רמיזא באורייתא".
51
נ״בובאמת אפשר למצוא זאת בכתוב זה שהתחלנו "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר", ורק עלינו להדגיש את ה"לכם" ל"ההדר" ולומר שיהי ההדר לכם ולא לאחרים.
52
נ״גכי הנה יש הרבה מאומות העולם וגם משלנו שקובלים עלינו לומר, כי רגש היופי איננו מפותח אצלנו כלל, כי רגש המוסר מטריד אותנו כל כך, עד מבלי לתת מקום לרגש אחר שיהא לו איזו שליטה בנו.
53
נ״דאכן באמת גם זוהי עלילה ככל עלילות שמוצאים על ישראל, לא רק רגש המוסר, אך גם רגש היופי קדוש לנו, וברכה מיוחדת התקינו חז"ל ע"ז כדאמרינן "האי מאן דנפיק ביומי ניסן וחזי אילני דקא מלבלבי, אומר ברוך שלא חסר בעולמו כלום, וברא בו בריות טובות ואילנות טובות להתנאות בהן בני אדם" (ברכות מג, ב). אלא שידעו, שכשם שלא כל הנוצץ הוא זהב, כך לא כל מה שהבריות ממציאים אופנים מלאכותיים איך להתנאות הוא יפה באמת, כי כל אלה מכוונים שיהיה הדר לאחרים, אבל היהדות מודעת מ"ולקחתם לכם פרי עץ הדר" שיהיה הדר לכם גופא, זהו ההידור הפנימי וכלפי פנים, ההידור הנפשי, הלבבי, ההידור שבמסתרים, שאמנם אין עין כל אדם אחר שולטת שם, אבל אתה בעצמך הנך מרגיש זאת היטב.
54
נ״ה"ולקחתם לכם פרי עץ הדר", כתוב הדר הוא.
55
נ״ואתרוג דומה ללב.
56
נ״זוחז"ל (מדרש רבה ויקרא ל, יד) אמור אומרים "השדרה דומה לשדרה של אדם, ההדס דומה לעין, הערבה דומה לפה, והאתרוג דומה ללב".
57
נ״חואמנם צאו וראו מה בין בני לבן חמי, מה בין כנסת ישראל המעט מכל העמים ובין כל העמים. שבעים אומות יש בתבל וכולן משתדלות לעלות במעלה העליונה אבל מה נחשבת להן המעלה העליונה? עפ"י רוב הן שמות את כל מעינן בהשדרה, שתהא השדרה שלהן יפה, ההוד שבגבורה, גבורת השרירים, החיל והכח, היד החזקה והזרוע הנטויה זהו כל העיקר אצלם, זהו הא' והת' שלהם ובכן כל ההדר שלהם הוא בהלולב, יש בה גם מעוטא שמיפות את ההדס הדומה לעין "החכם עיניו בראשו" אלה הן האומות האוהבות חכמה ודעת, ויש גם כאלה שהעיקר הוא אצלן ערבה יפה, ערבה דומה לפה, ומי שאין כחם אלא בפה, שחץ שחוט לשונם ויודעים היטב להשתמש בהכלל שהלשון לא נברא אלא לכסות על מחשבות הלב, אלה המה סלתן ושמנן שלהם יכרעו הכל ברך, אבל כולן שכחו לגמרי כי יש בארבעה מינים גם אתרוג, כי יש בהרמ"ח איברים ושס"ה גידים גם איזה אבר קטן הנקרא "לב", ואחת היא יונתי תמתי, העם לבדד ישכון, שמצווה ועומד זה אלפים שנה "ולקחתם לכם פרי עץ הדר" שיהיה ההדר ניכר בהאתרוג הדומה ללב".
58
נ״טואם יש כאלה שמלגלגים על השדרה שלנו, על העינים שלנו ועל הערבה שלנו כי אינן מהודרות כל כך, לא איכפת לנו זאת כלום, ילגלגו וילגלגו עד כמה שנפשן חשקה בזה ואחנו נעשה את שלנו.
59
ס׳יודעים אמנם אנו ש"ארבעה מינים מעכבים זה את זה", ואי אפשר לאתרוג בלי לולב הדס וערבה, אבל בכל אלה לא נאמר החיוב של הדר זולת באתרוג לבד. ישראל הוא הלב שבאומות, אומר משוררנו הגדול ר' יהודה הלוי.
60
ס״אעצו ופריו שוה.
61
ס״בובגמ' סוכה (לא, א) דורשים חז"ל את הכתוב הנ"ל "פרי עץ הדר, עץ שטעם עצו ופריו שוה, הוי אומר זהו אתרוג", וגם "אל תקרא הדר אלא הדָר, דבר שדר באילנו משנה לשנה", ואמנם לא דרשה בעלמא היא, כי עוד יותר ממה שמאומת זה בפירוש הכתוב מאומת זה בחיים המציאותיים.
62
ס״גכי זהו ההבדל מהחכמת יון, שכל העמים נהנים עד היום מזיוה מחד גיסא והיהדות מאידך גיסא, השכלת יון הולידה דיפלומטים והיהדות הולידה נביאים.
63
ס״דהדיפלומטים המה קלי הלשון מאד אבל לעומת זה המה כבדי הלב, והנביאים להיפך המה, אמנם כבדי הלשון אבל קלי הלב, לבם דופק בקלות יתירה.
64
ס״ההנביאים המה ערלי השפתים אבל לבם פתוח כפתחו של אולם, והדיפלומטים אמנם שפתיהם פתוחות לרוחה, אבל ערלי הלב המה.
65
ס״וו"ישראל אם אינם נביאים הם בני נביאים הם", והאתרוג שאנו אוחזים בידנו בחביבות יתירה כל ימי חג הסוכות על שום מה? כדי להראות לפני כל העולם כולו, כי תשועת ישראל תבוא ע"י נביאים ולא ע"י דיפלומטים.
66
ס״זכי בזה משונה הוא האתרוג מכל שאר הפירות והאילנות "שעצו ופריו שוה", כל שאר האילנות רחוק טעם הפרי מהעץ כרחוק מזרח ממערב, ואנחנו איננו רוצים באילנות כאלו, שדו פרצופין, ששתי רשויות יש אצלן, אין אנו רוצים שיהא רחוק הפה מהלב, הדיבור מהמחשבה, החיצוניות מהפנימיות, אנו רוצים רק באתרוג שיהיה עצו ופריו שוה, אחוזים וקשורים יחד, קשר אמיץ שבל ינתק לעולם, אנו רוצים מ"עור אחד" דוקא.
67
ס״חהשכלת יון, אומר משוררנו החביב ר' יהודא הלוי, אין להפרי כי אם פרחים, ואילו היהדות, נוסיף אנו, היא כולה פרי וגם בהעץ אנו טועמים רק טעם פרי.
68
ס״טהדר באילנו משנה לשנה.
69
ע׳והיא - מה שטעם עצו ופריו שוה - היא שעמדה לו להאתרוג שיש לו גם התכונה השניה, שדר באילנו משנה לשנה. כל שאר האילנות גדלים רק במקום ובתקופה ידועה, "ממגד תבואות שמש וממגד גרש ירחים", אלה הגדלים מהשמש יש שהירח אדרבא מזיק להם, ולהיפך יש שאדרבא נחוצים המה דוקא להירח והשמש לא יועיל להם מאומה, יש שגדלים הם על טל ויש שגדלים הם על מטר, ולכן אי אפשר להם שהפירות ידורו בהם משנה לשנה. יחיד ומיוחד הוא האתרוג בהם, שהוא דר באילנו משנה לשנה, מפני שמסתגל הוא לכל תקופות השנה, לכל שינוי הטבע.
70
ע״אוישראל, שיש לו תכונתו הראשונה של האתרוג, שטעם עצו ופריו שוה, יש לו ממילא גם תכונתו השניה שדר באילנו משנה לשנה, כי סיבה ומסובב יש בכאן, התכונה הראשונה היא הסיבה והתכונה השניה היא המסובב, ובשביל זה יש גם לנו כח ההסתגלות שאין לשום אומה ולשון, הגידול שלנו הוא בכל הזמנים ובכל התקופות, בכל האקלימים ובכל הרוחות, וגם רוחות שאינן מצויות אינן יכולות לשלול מאתנו את כח הגידול שאינו פוסק בנו.
71
ע״בואמנם כן מי כעם ישראל גוי אחד בארץ. הרומיים בשעתם שמו את כל מעינם בהלולב שלהם, שיהיה המהודר ביותר מכל הלולבים שבעולם, המה הדרו את השדרה שלהם, במדה שלא היתה דוגמתה לפניהם ואולי גם לאחריהם, זו היתה שדרה יקרת המציאות, ובכ"ז לא הועילה להם כלום ביום עברה, וכבר נתיבש הלולב שלהם עד שנתפרק בצפורן מחמת יבשותו, נקטם ונכפף ראשו ונפרצו עליו כעלי החריות, בקצור, כל הפסולים שמנו חכמים בלולב (עי' או"ח סי' תרמ"ה) נמצאו בו ונפסלו לגמרי. היונים בשעתם אמרו, כי ההדס והערבה המה העיקרים, והמה דקדקו להדר זאת בכל מיני ההידור שבעולם, והאמת נתנה להגיד, כי הדבר עלה להם באופן יפה, ההדס - העינים - החכם עיניו בראשו - והערבה, הפה שלהם היו על תכלית היופי וקמו להם חכמים מליצים ומשוררים נפלאים מאד, ובכ"ז עברו אלו תקופות עליהם וכבר הננו רואים, איך שההדס נעשה להדס שוטה ומהערבה נשרו רוב עליה ונפסלו גם הם (ע' או"ח תרמ"ו תרמ"ז). אחד הוא עם ישראל שמתקיים עד היום הזה למרות כל הרפתקאות דעדו עליו, יען מפני שעיקר העיקרים אצלו הוא האתרוג הדומה ללב, ורק אותו, את האתרוג הוא בודק יותר מכל המינים, רק כשהוא צריך לברור את האתרוג הוא שם את המשקפים על עיניו ובודקו בשבע בדיקות אם אין בו חלילה איזו נקודה, אף שאינה נרגשת כלל לעין רואה זולת ע"י זכוכית מגדלת.
72
ע״גכן עיקר העיקרים ויסוד היסודות אצלנו הוא האתרוג, הוא המלך של הארבעה מינים, וממילא ע"י זכותו מחזיקים מעמד אצלנו גם השאר מינים, הלולב, ההדס והערבה, שעד היום המה בחזקת כשרות אצלנו, אם כי אינם מהודרים אצלנו כל כך.
73
ע״דחטאת כל הגוים.
74
ע״הוביחד עם הנביא אפשר לנו לומר גם היום בבטחה, "זאת תהיה חטאת מצרים וחטאת כל הגוים אשר לא יעלו לחוג את חג הסוכות", כי אמנם זו היא עלת כל העלות וסיבת כל הסבות המביאות לידי כל העבירות שבעולם, גם הז' מצות של בני נח שאינם נזהרים בהם כלל וכלל, גם העבירות החמורות של עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים הנן רק תולדות מאבי אבות הטומאה, שאינם זהירים במצות עשה של חג הסוכות.
75
ע״וכי לו היו נזהרים בחג הסוכות והיו יודעים איך לבקש ולמצוא את ההדר שבחיים, כי אז לא היו באים לכל אלה, ולא היה אפשר להם כלל לבוא לזה.
76
ע״זואם תשאלו מי האשם בהמלחמה האחרונה ששללה מיליוני נפשות על לא חמס בכפם, ומי האשם בכל המלחמות שבעולם? אל תשובו וילהלם קיסר, ניקולי השני וכדומה, אך תאמרו כהנביא כי כל זה בא מ"חטאת הגוים אשר לא יעלו לחוג את חג הסכות".
77
ע״חכי אמנם ראו זה דבר פלא, השכנים שלנו, הנוצרים מחקים אותנו כקוף לבני אדם, את כל החגים שלנו יש להם כמונו, את חג הפסח חג השבועות וגם את חג הפורים, אבל אחד חסר להם - חג הסוכות, כי אמנם כמו מרגישים הם בהרגשה אינסטינקטית, כי לא להם נאה ויאה לחוג את חג הזה, אי אפשר להם להחזיק בידיהם, ידי עשו - את הארבעה המינים, בעוד שכל סדרי חייהם הוא ההיפך ממש מזה מן הקצה אל הקצה.
78
ע״טולא לחנם יושב הקב"ה ומשחק, כמאמר חז"ל בע"ז, "יושב בשמים ישחק", כשהם, השכנים שלנו, מנסים לקיים את המצוה קלה הזו.
79
פ׳ורק אז, באחרית הימים, כשיהיה הר בית ד' בראש ההרים ונהרו אליו כל הגוים אז לא רק "כל האזרח בישראל ישבו בסכות", אך גם -
80
פ״א"והיה כל הנותר מכל הגוים הבאים על ירושלים ועלו מדי שנה בשנה להשתחוות למלך ד' צבאות ולחוג את חג הסכות"... (זכריה יד, טז)
81