דרשות אל עמי, ימים נוראים ל״דSermons Unto My People, The High Holidays 34
א׳לד. הבורחים מאת ד'
למפטיר דיונה
למפטיר דיונה
1
ב׳"ויקם יונה לברח תרשישה מלפני ד' וירד יפו וימצא אניה באה תרשיש... וד' הטיל רוח גדולה אל הים ויהי סער גדול בים והאניה חשבה להשבר... ויונה ירד אל ירכתי הספינה וישכב וירדם, ויקרב אליו רב החובל ויאמר לו, מה לך נרדם קום קרא אל אלקיך... ויאמר אליהם עברי אנכי ואת ד' אלקי השמים אני ירא, אשר עשה את הים ואת היבשה, ויראו האנשים יראה גדולה, ויאמרו אליו, מה זאת עשית, כי ידעו האנשים, כי מלפני ד' הוא ברח"... (יונה א, ג-י)
2
ג׳הכל תלוי במזל.
3
ד׳"הכל תלוי במזל אפילו ספר תורה שבהיכל" אפשר להגיד גם בנוגע למפטיר דיונה, הרבה הפטרות אנו קוראים במשך השנה, אבל אין שום הפטרה שזכתה לכל כך קופצים כמו מפטיר דיונה. בעד מפטיר דיונה משלמים תמיד בכסף מלא והשתא עוד עלה השער עליה יותר מכל השנים הקודמות.
4
ה׳ואמנם אפשר לאמר כמאמר העולם, דבר שעולה בדמים מרובים הוא באמת שוה לזה, כי ממפטיר דיונה אפשר לדעת איזו היא דרך ישרה שנבור לנו לעצמנו.
5
ו׳כד הוינא טליא.
6
ז׳זכורני, כד הוינא טליא. ילד הלומד ב"חדר" והגעתי להנביא יונה: "ויקם יונה לברוח תרשישה מלפני ד'", נזדעזעה כל נפשי ובקרב לבי פנימה הוקמה סערה, סערת רוח, אולי לא קטנה מהסערה על הים שהיתה בימי הנביא הנ"ל: היתכן, אנכי שהנני תינוק דלא חכים ודלא טפש, יודע בכל זאת בנוגע לד', ש"כבודו מלא עולם" ו"לית אתר דפנוי מניה", והנביא, נביא ד', לא ידע מזאת? האם לא ידע הנביא את הכתוב (תהלים קלט, ט) המפורש "אנה אלך מרוחך ואנה מפניך אברח, אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך", ואיך עלה על דעתו למצוא עיר מקלט, לנוס מאת ד', תרשישה?
7
ח׳הרבה, הרבה שנים עברו עלי מהיום שנתעוררה השאלה הזאת בקרבי, גדלתי והייתי לאיש וגם לרב בישראל וכמשך הזמן הזה עלה בידי לתרץ בתרוצים מספיקים להרבה והרבה קושיות חמורות שבחמורות, אמנם הקושיא הזו עמדה לפני בכל תקפה ועוזה, ולא נתנה לי מרגוע לנפשי, עד שבא מקרה קל הערך לפני וברוך החונן לאדם דעה, שעל ידי זה נתחוורו לי הדברים כל צרכם, וחושב אני, כי דבר בעתו יהיה, אם אספר לכם כעת את המקרה הנ"ל.
8
ט׳מעשה בימי המלחמה.
9
י׳בימי המלחמה היה הדבר הזה, אז כשהשמים נטפו דם והארץ מלאה פגרים מתים. האויר מכוסה אדים מרעילים ומחניקים וימש חושך, נסעתי במסילת הברזל בפולניה המדינה - והנסיעה במסילת הברזל בימים ההם ובזמן הזה הלא ידועה היא לכולכם - הרגשתי טלטולי דגברא בכל מרירותם טולטלתי מקרון אל קרון ולא מצאתי מקום מחילים הרבים, שמלאו את כל הקרנות עד אפס מקום, וכבדוני מדי עברי לפניהם כיד ד' הטובה עליהם, גם בידיהם וגם ברגליהם, ורשומם של כבודם הטוב היה ניכר היטב בכל רמ"ח אברי ושס"ה גידי שהכוני ופצעוני. אז בחמלת ד' עלי מצאתי אח לצרה, שאמר אלי, נסעה ונלכה שם בקצה המסע, שנמצא שם כמעט קרון פנוי לגמרי; ואמנם לא שיקר האח לצרה הזה. עליתי בקרון שהראה לי ואמרתי, האח, חמותי ראיתי אור! לא היה שם רק חיל אחד, ואף הוא לא היה יכול לנגוע בי לא בידיו ידי עשו ולא ברגליו רגלי עשו, כי הוא שכב על הספסל מפרפר בין החיים ובין המות בפצעיו האנושים שזבים מהם דם לרוב. ישבתי יחד עם האח לצרה בהרוחה שלמה על ספסל אחד וברכתי: "ברוך הגומל חסדים טובים". אבל אנחותיו של החיל הזה הלכו הלוך והתגבר והתחילו לבוא תכופות זו אחרי זו. מתחילה לא שמתי לב לזה כלל, ולא עוד אלא שכאמור עוד קננה שמחה מסותרת בלבבי מזאת, כי רק בזאת הייתי בטוח, שלא יגע בי לרעה, אבל לאט לאט, ירדו אנחותיו אלה לתוך נימי לבבי וזעזעו אותי כל כך, עד שלא יכלתי עוד להתאפק יותר מבלי לסור אליו. הוא היה כבר גוסס ורגעיו ספורים, אבל העינים שלו עודן היו פתוחות לרוחה. הבטתי ישר בהן. א התפרצה אנחה מלבי שהיתה עוד גדולה יותר מאנחותיו. לקחתי תרמילי בידי וברחתי כמו מן הפח כל עוד נפשי בי שוב לאחד מן הקרונות, שהיה מלא על כל גדותיו מבני עשו, מסרתי את כל גופוי להם, שיעשו מה שיעשו ובלבד שלא אראה את עיני הגוסס הזה.
10
י״אאז בישבי בקרון, או יותר נכון, בעמדי כמעט תלוי באויר מרוב הצפיפות, בורח מעיני הגוסס הזה, נפקחו עיני לרוחה לראות את עצמי כמו שהנני כל כך קטן ופעוט, התחלתי לחשוב חשבון הנפש שלי, על מה זה ועל מה זה ברחתי מעיני הגוסס הזה, האם מצד הרחמנות וההשתתפות בצערו, אם כן איזו הרווחה באה לי בנוסי ממנו, אדרבא היה עלי לשבת על ידו, ואולי יכולתי במה להקל את מכאובו. אכן ברם הדבר שלא מעיני החיל הלז ברחתי, כי אם מעיני ד' המשוטטות בכל, ואשר הפעם הצטלמו בעיני החיל, שגם הוא בצלם אלקים נברא, ולא צערו של החיל הזה הניס אותי כמנוסת מות משם, אך צערה של השכינה המצטערת בצערו של כל אדם ואומרת: "קלני מראשי קלני מזרועי"...
11
י״במן הפרט אל הכלל.
12
י״גומחשבותי הלכו אז מן הפרט אל הכלל כולו: אולי הכל, הכל כל האנשים העומדים צפופים כל כך בכאן במסירות נפש ממש, בשביל מכונת הקיטור ההולכת לפניהם ומושכת אותם במהירות עצומה, אולי כל אלה הנם בורחים מלפני ד' המה, ורק בשביל זה בראו להם האנשים מכונות קיטור ומכונות חשמל ואוירונים הרצים במהירות כל כך, בשביל שיהיה ביכלתם לנוס חיש מהר מפני ד' הרודף אחריהם.
13
י״דואמנם אף נביא האמת אפשר לו שיברח מאת ד', אבל הוא בורח רק פעם אחת בחייו, והבריחה נחשבת לו ל"חדוש" גדול, עד שמצא לנכון לכתוב זאת בספר לזכרון עולם, אבל כל האנשים הבלתי נביאים המה בורחים מאת ד' בלי הרף, המה עוסקים בבריחה מיום לידתם עד יום מיתתם, בורחים כל עוד נפשם בם ומוסרים את נפשם בשביל בריחה זאת... כי הלא אני בעצמי, שאינני מחזיק את עצמי כלל וכלל להגרועים ביותר, הנני מוסר את נפשי בעמדי בין חילים פרועים כאלה, שכל רגע הם נכונים למרט את זקני ולירד לחיי, ובלבד שלא אראה את עיני החיל הגוסס הזה המזכירות ומעוררות את האלקים שבקרבי ואת חובתי בעולמי..."
14
ט״והעיר הגדולה לאלקים.
15
ט״זוכשכלתה נסיעתי, שאמנם לא ארכה ביותר, אך לגבי דידי היתה ממש ארוכה כאריכת הגלות, וירדתי אל העיר הגדולה לאלקים, שיש בה הרבה עשרות רבוא אדם, אשר "לא ידעו בין ימינם לשמאלם ובהמה רבה", והאנשים שמה המה כל כך נבהלים ונחפזים, אצים רצים ונסים כאילו איזו כוחות נסתרים רודפים אחריהם, התחלתי להביט בעיני כל אחד ואחד ולבדוק אותו אם לא מאת ד' אלקים הוא בורח... ואמנם התבוננתי סביבי בעיר הגדולה לאלקים הזאת וראיתי, כי לא רק אצים ורצים, אך גם יושבים ושוכבים יש בה, באמצע היום בכל הרחובות והסמטאות, באמצע הדרכים ובצדי הדרכים, יושבים ושוכבים אנשים ונשים מכל המינים, זקנים וזקנות, עוללים ויונקים עטופים בבלאי סחבות, רועדים מתוך הקור הגדול וידיהם פשוטות לעזרה, ובפיהם מבקשים לחם מכל העוברים ושבים, והעוברים ושבים מתרחקים מהם כמטחוי קשת, ועושים את עצמם כאילו אינם רואים ואינם מרגישים בהם כלל.
16
י״זאז נודע לי הדבר על מה ולמה אצים ורצים האנשים הללו כל כך, כי מאת ד' אלקים אשר כבודו מלא כל צדי הרחובות והסמטאות המה בורחים.
17
י״חבתי קברות בכל מקום שאנו פונים.
18
י״טוכשהלכתי אחר כך לתומי ברחוב וראיתי איש שהתעלף ונפל מרעב באמצע הרחוב כאבן דומם, והרחוב הומה מבני אדם המטילים סביבות המתעלף כאילו לא קרה דבר, וכששאלתי להם, היתכן? השיבו לי, אין זה נוגע לנו מאומה, יש עזרה מהירה.
19
כ׳הבנתי כבר היטב על מה ולמה נוסדה העזרה מהירה וכדומה, זה בא כדי שיקל להם, להאנשים, לברוח מאת ד', שלא ירגישו שום עול בקרבם על מעשיהם אלה.
20
כ״אהבנתי כבר על מה ולמה נתרבו כל כך בתי חולים בכל עיר ועיר, וכל איש ואשה שיש לו חולה בתוך ביתו מיד הוא שולח מאת פניו לבית החולים? מפני ש"הקב"ה יושב למראשותיו שלחולה ומאת הקב"ה בורחים הכל כמטחוי קשת וע"כ הוא ממהר להתפטר ממנו ומהקב"ה היושב למראשותיו, בשלחו לו לבית החולים עם שבכות הברזל על חלונותיו, שלא יראה הקב"ה החוצה ח"ו... ואם יש "בית מחסה ליתומים" "הכנסת אורחים" ו"מושב זקנים", הלא טעם הוסדם מובן מאליו, כדי שלא יסובבו האומללים האלה ברחוב ולא יחזרו העניים על הפתחים להזכיר בלי הרף את האלקים שהנם בורחים ממנו בפחד גדול כל כך.
21
כ״בכל אלה בתי קברות המה לקבור את רגש החיים, רגש אלקים חיים, המפעם בקרבנו, בקרב לב כל איש ואיש, כל אלה המה עדים כשרים ונאמנים, שאמנם יודעי ד' פוחתים והולכים, ואין מי שיפרוס בעצמו לרעב לחם ועניים מרודים יביא ביתה... כי הכל, הכל יעשה האדם, ימסור גם את נפשו ומאדו, ובלבד שלא יבוא במגע ומשא עם ד' אלקים הרודף אחריו.
22
כ״גובכל מקום אשר תפנה תראה לפניך קברנים שכירים בכסף, המקברים גם את המתים וגם את החיים, ומקפידים רק שיהיה הכל בסדר נכון וה"שורות" תהיינה ישרות... וכל מי שיכול לברוח מאת ד' בצעדים יותר מהירים הוא הגבור והוא החרוץ, הוא המשכיל והוא החכם ונבון אשר לפניו יכרעו הכל ברך...
23
כ״דואולי זו היא הסיבה, שאין אנו רואים כעת יחידים כלל, אך מפלגות מפלגות, כי כל אחד יש לו מפלגה שלו שבשמה יתימר ומלתה על לשונו תמיד. כי זהו דור המפלגה או דור ההפלגה - אחת היא - המבקש בכל מיני השתדלות לבנות עיר ומגדל, בחשבו שאולי זה יהיה המחיצה בינו ובין אביו שבשמים, ומה שנבצר מן היחיד לא יבצר מן המפלגה שלמה, כי כל יחיד ויחיד בע"כ שיבוא לפעמים אם מדעת או שלא מדעת, לידי חשבון הנפש שלו, אבל ערוב המפלגות מטשטש את החשבונות ומערבב את התחומים עד מבלי למצוא ידים ורגלים כלל ומכל שכן לבלי למצוא את הלב ואת הנפש שבקרבם.
24
כ״העכשיו חושב אנכי, שאתם, רבותי כמוני תבינו כבר איך יתכן במציאות שגם נביא האמת יברח לפעמים מאת ד', כי אצל נביא האמת יקרה זאת רק פעם אחת בחייו בעוד שאנחנו בורחים בכל ימי חיינו, מראשיתנו עד סופינו.
25
כ״ויונה והדג הגדול.
26
כ״זואם תרצו לדעת, מתי תחדל הבריחה שלנו מאת ד', ולא עוד אלא שמתחילים אנו להתקרב לו בכל אמצעינו?
27
כ״חגם על זה תוכלו למצוא תשובה מספקת בספר יונה, שהוא גם ספר החיים שלנו.
28
כ״טזהו "וימן ד' דג גדול לבלוע את יונה, ויהי יונה במעי הדג שלשה ימים ושלשה לילות, ויתפלל יונה אל ד' אלקיו ממעי הדגה, ויאמר, קראתי מצרה לי אל ד'".
29
ל׳כי רק כשיבוא הדג הגדול - "ותעשה אדם כדגי הים", שהגדול בולע את הקטן - אדם יותר תקיף ויותר חזק ממנו והוא בולע את אחד מאתנו ומחזיקו בשני טרף שלו ואיננו רוצה להניח טרפו מפיו בשום אופן, אז פתאום נזכר לו האיש הבורח מאת ד', את אלקיו שברח ממנו זה עידן ועדנים, אז "ויתפלל יונה אל ד' אלקיו ממעי הדגה" - אז הוא טוען "קראתי מצרה לי אל ד'", אבל דא עקא, כי הוא קורא אל ד' רק מצרה לו, כי מצרת אחרים אדרבא הוא בורח מאת ד', הוא מוסר את דינו של הדג הגדול לשמים, אבל תיכף כשיקויים בו הכתוב "ויאמר ד' לדג ויקא את יונה אל היבשה", אזי הוא נעשה בעצמו לדג גדול שבולע את הקטנים ובורח מאת ד' בכל כחו.
30
ל״אקיקיון דיונה.
31
ל״בובין בליעת דג אחד למשנהו, כשיש לנו רגע של מנוחת הנפש במה אנו עוסקים?
32
ל״גגם את זה ספר לכם בעל מפטיר דיונה, זהו "וישמח יונה על הקיקיון שמחה גדולה", קיקיון "שבן לילה היה ובן לילה אבד", אבל כל בעלי הקיקיון שוכחים את ה"בן לילה אבד" ומדמים כי לעולם חוסן.
33
ל״דקיקיון דיונה זהו כל חיינו, רק זה נשאר לנו מכל עמלנו תחת השמש.
34
ל״האבל ידעו נא כל אלה הבורחים מאת ד' את דברי יונה "ואתה ד' קח נא את נפשי ממני כי טוב מותי חיי", כי אמנם כל הצער שבחיים בא רק מסיבת הבריחה מאת ד', ואם רוצים אנו באמת בחיים טובים, אז עלינו לחדול מברוח מאת ד', ואז "מי יודע ישוב ונחם אלקים ושב מחרון אפו ולא נאבד"...
35