דרשות אל עמי, ימים נוראים ל״גSermons Unto My People, The High Holidays 33
א׳לג. יזכור
להזכרת נשמות
להזכרת נשמות
1
ב׳"יזכור אלקים את נשמת... תהא נפש... צרורה בצרור החיים עם נשמת אברהם יצחק ויעקב, שרה רבקה רחל ולאה ועם שאר צדיקים וצדקניות שבגן עדן.
2
ג׳חג המתים.
3
ד׳ביום הזה, יוהכ"פ, הנה לא רק שם, בשמים, נפתחים כדברי חז"ל, ספרי המתים, אך גם פה, על הארץ, בבתי כנסיות ובתי מדרשות שלנו, בכל לבבות הנאספים נפתחים ג"כ ספרי המתים והם נקראים מאליהם.
4
ה׳"לא היו ימים טובים לישראל כיום הכפורים", אבל גם עכשיו הוא היום טוב היותר גדול אם לא להחיים, לכל הפחות להמתים...
5
ו׳אמנם מעריכים אנחנו הזכרות נשמות גם בכל שלש רגלים, אבל בשום חג אין להם, להמתים, ישיבת קבע בלבבותינו, כמו שיש להם ביום הכיפורים...
6
ז׳ביום הזה, ביוהכ"פ, הנם, המתים כל כך קרובים לרוחנו, כי הלא מתאחדים אנו עמהם כעת בכל, גם בהמאכל ומשתה, וגם בהבגדים, מאכל אחד ובגד אחד היום גם להחיים וגם להמתים... והמתים אמנם באים היום בהמון חוגג בבתי כנסיות ובתי מדרושת שלנו, והאויר במקומות הקדושים האלה נעשה כולו היום לאויר נשמות...
7
ח׳והאם לא תרגישו זאת, רבותי, בעצמכם, כי במקום הזה מרובים כעת הרבה יותר המתים על החיים, החיים תופסים רק את הרצפה של ביהכנ"ס, ואלו המתים טסים ורצים בכל החלל מן הרצפה עד התקרה, בכל עבר ופנה, בכל קרן זוית שבו וכבר צר להם המקום...
8
ט׳"יזכור אלקים את נשמת"... ונשמות של הרבה דורות שונים אשר לא ידעו כלל זה את זה בחייהם, הנה בשמען את קול הקריאה של השמש "יהודים אמרו נא יזכור" תמהרנה תחפזנה לבוא בכאן, מארבע כנפות הארץ הן באות רואות ואינן נראות, ולאור נרות הנשמה המרובים הן מברכות אלה לאלה בברכת שלום...
9
י׳"יזכור אלקים את נשמת"... ואנחנו החיים הננו נשואים ברוח פתאום לבתי קברות שונים שעל פני כל רוחב התבל, ורואים אנו בעינינו ממש את הקברים הפתוחים... את סתימת הגולל, ואת פרצופי הקברנים המשונים, והפצעים הישנים שכבר זורו וחובשו נפתחים שוב והם מכאיבים מאד מאד, ודם הלב שכבר נגלד חוזר וניעור והוא זב בשטף גדול...
10
י״א"הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו" אבל סוף סוף נפרדו המתים מעל החיים, הם נעשו לבר מינן, שבקו חיים לכל חי, אבל איך אפשר לחיות בלעדן, בלי הנשמות האהובות הללו, שהיינו קשורים כל כך עמהן שהיינו תמיד עמהן בצוותא חדא ולא הסחנו דעת אף לרגע מהן, ומה קשה עלינו פרידתן!
11
י״ב"יזכור אלקים את נשמת"... אבל האם צריך באמת הקב"ה, אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש, להזכרותנו, ואם "גזרה על המת שישתכח לאחר י"ב חודש", למה לנו להזכיר נשכחות ולגרום לנו צער חנם איזו תכלית ומטרה יש בזה?
12
י״געל זה אולי נמצא תשובה מספקת באגדה נפלאה אחת של חז"ל.
13
י״דהמת הראשון.
14
ט״ואגדה זו מספרת לנו על דבר המת הראשון - הבל.
15
ט״ז"כשנהרג הבל היו אדם ועוזרו יושבים ובוכים ומתאבלים עליו ולא היו יודעים מה לעשות... והכלב שהיה משמר את צאנו של הבל הוא היה משמר את נבלתו מחית השדה ומעוף השמים, עורב אחד שמת רעהו אמר, אני מלמד לאדם זה מה לעשות, נטל את רעהו וחפר בארץ לעיניהם וקברו, אמר אדם כעורב הזה נעשה, נטל נבלתו של הבל וקברו (ילקוט שמעוני בראשית רמז לח).
16
י״זואמנם אגדה זו כשהיא לעצמה מה נשגבה ומה מזהירה, מה יפה ומה עשירה היא בהפיוט והשירה שבה. התוכן שבה לבד, הרושם שעשה המת הראשון בתבל, הבל, על אביו, האדם הראשון, מה מענין הוא.
17
י״חעכשיו יש לכל אומה ולשון, גם להאומות היותר שפלות, ספר מלים גדול, שיש בו שמות לאלפים ולרבבות, לא רק לכל הנמצאים שבעולם, אך גם לכל המושגים שברעיון.
18
י״טבעבודה זו בחבור המלים כבר התחיל אדם ספר הראשון, שהוא קרא שמות כפי שמעידה התורה, לכל הבהמה והחיה, ומדור לדור התפתח הדבר יותר ויותר עד כי ספרי המלים המה עכשיו הספרים הכי עבים שישנם במציאות.
19
כ׳ואמנם השמות המיוחדים שבדו להם בני אדם לכל המושגים, מקילים הרבה על הפה, שעל ידם אפשר במלה אחת לבטא מושג גדול ורחב, אבל מאידך גיסא מכבידים הם על הלב, שאינו מרגיש לפעמים בתוכן הדבר, מפני רוב הרגלו בהשם, שמבטא אותו כבר באופן בנאלי ונעשה לא לאט לשם שמתרוקן מתוכנו.
20
כ״אלמשל, מלה אחת יש בכל הלשונות שבעולם: מות. וכשאנו רואים נגד עינינו, למשל איש חי רב פעלים, שפתאום פשט את ידיו ואת רגליו, והוא שוכב בלי תנועה כלל כאבן דומם, פניו נעשים חורים כסיד, הלב יחדל לדפוק וכל גופו נעשה קר, הנה פוטרים אנו את כל המחזה הטרגדי הזה במלה אחת: מות, וחסל. וכשאנו אומרים פלוני בן אלמוני מת, הנה כבר יודעים כל השומעים את המלה "מת" הזו לבד, את כל המהפכות שנעשה בפלוני בן אלמוני הנ"ל, יודעים, אבל לא מרגישים, כי מרוב הידיעה תתמעט ההרגשה בזה.
21
כ״באבל במצב אחר לגמרי היה אדם הראשון, שהוא היה צריך עוד להמציא את השמות, הוא שגם שקיעת החמה עוד היתה לו דבר חדש ונפלא מאד כפי שמספרים חכז"ל במס' עבודה זרה (ח, א) "יום שנברא בו אדם הראשון כיון ששקעה עליו חמה אמר, אוי לי שבשביל שסרחתי עולם חשך בעדי וחוזר עולם לתהו ובהו, וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים, והיה יושב בתענית ובוכה כל הלילה, וחוה בוכה כנגדו, כיון שעלה עמוד השחר אמר, מנהגו של עולם כך הוא" - ועכשיו אפשר לתאר אם שקיעת החמה עשתה עליו רושם נורא כזה, הנה איזה רושם עשה עליו המת הראשון בטרם שידע, שמנהגו של עולם כך הוא.
22
כ״גרק שני בנים היו להם לאדם וחוה, ומה גדולה אהבתם אליהם, נפשם קשורה בנפשם, אינם מסיחים דעתם מבניהם אף לרגע, אלה המה כל מעינם, תקותם ונחמתם בחיים, אבל הנה עבר יום אחד, שני ימים, שלשה ימים והבל איננו, הבל היקר והחביב להם עוד ביותר בהיותו הצעיר, הבן-זקונים, הילד שעשועים. בראשונה חשבו אך מקרה הוא, ובכל רגע ורגע, חכו לבואו בכליון עינים, אבל כאשר כבר עברו ימים אחדים ועדיין עקבותיו לא נודעו הנה פג לבם ונפשם. המה חוקרים ודורשים את אחיו קין, אולי יודע הוא שמץ ממנו, אכן הוא משיב להם בתמיהא רבתי "השומר אחי אני"? והמה הולכים ותעים בשדות וביערות, במדבריות וערבות, בהרים ועמקים לבקש את עקבות הבל בנם, והעולם הוא כל כך גדול, בלי ראשית בלי תכלית ואין את מי לשאול, כי יחידים המה בכל כדור הארץ, אין עוד איש זולתם, והמה הולכים ותועים עד שראו מרחוק איזו נקודה קטנה, קטנה מאד, ובמדה שהמה מתקרבים אל הנקודה, במדה זו היא מתגדלת, עד כשנגשו אליה והנה האח חמותי, ראיתי אור צעקו אדם וחוה בקול יחד, כי זה היה הבל המוטל לו על הארץ בהרחבה גדולה.
23
כ״דהבל, הבל בננו היקר מחמד נפשנו ועטרת ראשנו! קראו בשמחה אדם וחוה, הבל הבן יקיר, הילד שעשועים, הנה סוף סוף ת"ל מצאנוך, מצאנוך, ואנחנו כבר אמרנו נגזרנו, הה מה נורא היה הפחד שלנו כל העת שנעלמת ממנו, אכן תודה לאל, תודה לאל... קומה נא, ילדנו היקר חיש מהר ונתעלס באהבים.
24
כ״האבל הבל לא קם ולא זע ממקומו, הוא שוכב לו כמקודם ברחבות נכבדה.
25
כ״ווכ"שההר אינו הולך אל מחמד הולך מחמד אל ההר", כשהבל אינו קם לקראת אדם וחוה, הנה אדם וחוה כורעים ומשתחוים לו, המה שוכבים אצלו מימינו ומשמאלו ובכל הלשונות של חבה המה מדברים לו, כי לא יוסיף עוד להתעולל בם ויקום נא על רגליו.
26
כ״זוכשגם זה אינו מועיל מאומה המה מתחילים לחבק ולנשק לו כדי להעירו על ידי זה משנתו, אבל ראו זה פלא, פניו כל כך קרים, קרים מאד, באופן שלא ראו עוד זאת מעולם. מה זאת? מה זאת? המה שואלים זה לזה ואין תשובה. גם ידיו, המה טוענים בתמהון, חורים כל כך, מה זאת? מה זאת? אדם הראשון שח את אזנו אל לב הבל, אבל איננו שומע מאומה, הלב אינו דופק עוד יותר, חוה פותחת את אשמורות עיני בנה הסגורות, והנה אין שום זיק אור בקרבן, מה זאת? מה זאת?
27
כ״חאבל מי לא ידע מה זאת, אלו המה סמני המיתה הידועים, שכשרואים זאת קוראים תיכף לגבאי החברה קדישא, והמה, הגבאים, עומדים על המקח, וכשבאים לידי השואה קוראים את המתעסקים והקברנים ומקיימים מצות הלוית המת, ורושמים בספר המתים את שמו ושם אביו וחסל.
28
כ״טמי לא ידע זאת? כן כעת הכל יודעים זאת, אבל אדם הראשון וחוה לא ידעו עוד מזאת, ואי אפשר היה להם לדעת זאת, השם מות לא ידוע להם עוד כלל, והמה יושבים מסביב לבנם, הבל, המוטל על הארץ כאבן דומם, ומרגע לרגע נעשים פניו יותר חורים ויותר קרים, וכל גופו מתחיל כבר לרקוב.
29
ל׳כן "נח נפשיה" דהבל "ושבק חיים לכל חי", אבל אדם הראשון וחוה אינם יודעים עוד מכל המלים היפות האלה "והוא יושב ובוכה וחוה כנגדו".
30
ל״אוחיות השדה ועוף השמים כבר הריחו את ריח הרקבון והמה רצים בהמון חוגג לטרוף טרף.
31
ל״בואדם הראשון וחוה יושבים ובוכים ומגרשים את חית השדה ועוף השמים, ולוקחים להם לעזרה את הכלב שהיה משמר את צאנו של הבל שישמור את נבלתו מהם.
32
ל״גויום ירדוף יום, ירח ירדוף ירח, עברו ירחים, עברו שנים, והם , אדם וחוה, עדיין ישובים ובוכים, ומסביבי לגופו של הבל כבר נעשה נהר גדול משטף הדמעות שלהם, אבל הם אינם זזים ממקומם.
33
ל״ד"ולא היו יודעים מה לעשות" ומה אפשר היה להם לעשות, להתפרד וללכת ממנו, הלא עצמם ובשרם הוא, והאם אפשר לו לאדם להתפרד מעצמו ובשרו?
34
ל״האמנם כבר התחילו להרגיש, כי לא יביאו בישיבתם ובבכיתם עוד שום תועלת להבל חנם, אבל הלב בוכה מעצמו, בוכה מאליו, בין אם יש תועלת בזה אם לא, בוכה בלי שום ישוב הדעת, כי גדול הכאב ונורא מאד.
35
ל״ואמנם כן האגדה הנ"ל גם כשהיא לעצמה היא יפה ונשגבה למאד, אבל כל הרואה יראה, כי להאגדה הנ"ל יש גם תוך פנימי עמוק, כי אם את ה"רישא" שבה כבר אפשר לנו לתאר מעצמנו, כנ"ל, אכן את ה"סיפא", ספור המעשה מהעורב מאין ידעו לכאורה? האם עמדו באותו מעמד וראו אותו?
36
ל״זאכן באמת לא רק חז"ל ראו אותו, אך גם אנחנו כולנו הננו רואים את העורב הזה, איך שמלמד לנו את ההלכות קבורה...
37
ל״חהעורב שבאדם.
38
ל״טכשאנו מתבוננים ליחוס החיים אל המתים אז יש שבלי משים תעלה מחשבה בלבנו מי יודע אם נכונה היא ההלכה הפסוקה שלנו, כי החיים המה הטהורים, והמתים בלי יוצא מן הכלל המה אבי אבות הטומאה, כי אולי היה צריך להיות להיפך, כי אין טהרה כלל בחיים, ואם יש טהרה בעולם, ובודאי יש, אז עלינו לבקש זאת רק בעולם המתים...
39
מ׳הרהורים כאלה עולה על לבי לעתים תכופות, למשל, כשנדחפים אלי, בתור רב בישראל, איזה אנשים בבהלה גדולה לאמר, רבי, חושה נא מהר נא, הננו מוכרחים תיכף ומיד למכור את בית מסחרנו לאחרים ואנו מבקשים ממך לסדר את הדבר במהירות היותר אפשרית, וכשהנני שואל בתמיהא רבתי, היתכן? מדוע ולמה? ובפתע פתאום כל כך? המה משיבים לי, הלא שמעת, כי אבינו היקר גוסס וכבר באו אליו גבאי ה"חברה" ואם לא נמכור תיכף ומיד הרי נהיה מוכרחים לסגור את בית מסחרנו לכל ה"שבעה" ואבדנו, וכמובן, שאנשים האלה עושים כל זאת על פי ה"הלכה", אבל כמה לקוי הוא הרגש הלבבי שבקרבם, האב, שמסר את נפשו עליהם והקריב את כל חייו עבורם, האב גוסס, היציאת נשמה קרובה לבוא, רגעיו ספורים וברגעים האחרונים הוא רוצה להביט בפעם האחרונה על בניו האהובים לו יותר מנפשו, והבנים רק דאגה אחת יש להם כעת, דאגת החנות, שלא תסגר חלילה לשבעה ימים שלמים מפני פטירת האב.
40
מ״אאו כשבאה אלי, למשל, אשה עצובה אחת בקול בכי, רבי, הצילה נא, אל תתמהמה אף רגע אחד, בוא מהר לביתי לסדר גט פטורין בעדי, ואני מכיר את האשה הנ"ל וגם בעלה, ויודע אנכי, מה גדולה היא האהבה ששררה ביניהם ממש "אם יתן איש כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו", ופתאום גט פטורין? והיא מבארת לי את הדבר, כי בעלה גוסס והיא מתיראת שלא תהא זקוקה ליבם, ואמנם גם האשה הכשרה הזו מתנהגת בזה כדת וכהלכה, אבל מה רבה ונוראה היא האכזריות של החיים אל המתים.
41
מ״בוכשמלוים בני אדם את אחד מן החבורה שלהם שמת לחלק לו את הכבוד האחרון, ופיהם מלא דאגה מפטירתו, כראוי לאנשים יפים כמוהם, ולבבם מלא דאגה מזה שהקבורה נמשכת זמן רב כל כך, עד שעל ידי זה לא יוכלו לאכול את ארוחת הצהרים בזמנה, או יבטלו את התיאטרון, חלילה, הנני מהרהר בלבי, אמנם האנשים האלה באים לחלק כבוד להנפטר, אבל מה רבה ונוראה היא האכזריות של החיים אל המתים. מה גדול הבזיון שמבזים המה לו בזה.
42
מ״געל כל אלה הדברים התבוננו גם חז"ל, אבל המה רצו למצא גם את הסיבה לזה, מה היא הסיבה שהמת נשכח כל כך מהלב, מה היא הסיבה שדמעותינו מלוות את המת רק עד הקבורה, אבל אחר הקבורה להיפך עוד אוכלים סעודת הבראה בשמחה גדולה, מה היא הסבה שביחד עם סתימת הגולל נסתם גם זכרון האיש, שתפס מקום כל כך חשוב במוחנו ובלבבנו?
43
מ״דהמה חפשו, דרשו וחקרו אחרי הסיבה הלזו "ויגעת ולא מצאת אל תאמין" כי אמנם מצאו אותה בדמות... העורב.
44
מ״ה"עורב אחד שמת רעהו, אמר, אני מלמד לאדם זה מה לעשות, נטל את רעהו וחפר בארץ לעיניהם וקברו, אמר אדם, כעורב הזה נעשה, נטל נבלתו של הבל וקברו".
45
מ״וכי הנה מכל הברואים היותר אכזרים אשר על פני הארץ, מכל החיות הטורפות והעופות הדורסים מצטין העורב באכזריותו ביחוד. כי גם הארי הזאב הדוב הנמר והברדלס וכדומה אינם אכזרים רק לאחרים, אבל ליוצאי חלציו הנה אדרבא מתיחסים הם ברחמים גדולים. לא כן העורב, שהוא אכזר גם ליוצאי חלציו כידוע, בשביל זה כתיב "לבני עורב אשר יקראו" - עי' בכתובות (מט, ב) - והעורב הזה נמצא גם בכל האדם. "ויהי האדם לנפש חיה", מעידה התורה (בראשית ב, ז) וזאת אומרת, כי בכל אדם יש נפש, נשמה טהורה, צלם אלקים, אבל מאידך גיסא יש בו גם חיה, חיה שבאדם, או, יותר נכון, בכל אדם יש אדם שבאדם ויש עורב שבאדם.
46
מ״זואם תראו את האנשים בוכים על המת, גם על המת היותר יקר וחביב, גם על המת היותר קרוב, ממש עצמם ובשרם, רק רגע אחד ואח"כ הוא נעשה כלא היה, אם תשמעו איך שמרגלא בפומא דאינשי לאמר, מת ונקבר וחסל, או "המתים הם מתים והחיים צריכים לחיות", הנה צריכים אתם לזקוף את העילה הפסיכולוגית שבזה אל העורב שבאדם.
47
מ״חהנפש שבאדם אינה שוכחת לעולם את המת, אך השכחה באה מהחיה שבאדם, האדם שבאדם אינו יכול להסיח את דעתו לעולם מהנפטר, שהיה קרוב לו כל כך, והיסח הדעת בא רק מהעורב שבאדם.
48
מ״טואם אנו מעריכים ביוהכ"פ הזכרת נשמות, הנה טעם הדבר כבר מובן היטב, ההזכרה באה מאליה מפני שהננו פשוט מוכרחים לזה.
49
נ׳כי ביום הכפורים הרי מתעורר בכל אחד מאתנו רגש של עלית נשמה והחיה שבנו שוקטת לרגע, והעורב שבאדם נחלש לזמן מועט, ואז כשאנו מתחילים להרגיש את הנפש שבנו ואת האדם שבנו, הננו חוזרים שוב אל אותה התקופה של אדם הראשון וחוה טרם שלמדו ממורנו ורבנו העורב... אל אותה התקופה שהיו אדם ועוזרו יושבים ובוכים ומתאבלים עליו ולא היו יודעים מה לעשות... ע"י גרוש העורב לרגע אחד מקרבנו נפתחים שוב הקברים שהיו רק מעשי ידיו של העורב, והמתים נראים לפנינו שוב בתכריכיהם הלבנים, והלב זב דם והעינים בוכות מאליהן.
50
נ״אאיכן, איכן נשמות אהובות ונעימות?
51
נ״ביזכור אלקים את נשמת...
52
נ״גהעורב והמלחמה.
53
נ״דכשהרג קין את הבל אחיו הנה תיכף בא עורב אחד לאדם, ועכשיו כשמיליוני בני קין הורגים את מיליוני בני הבל, ועוד יותר שאין ידוע כלל עכשיו מי המה הבני קין ומי המה הבני הבל, עכשיו נאספו עורבים לאלפים ולרבבות, ובכל מקום שאתה פונה הנך רואה רק עורבים, הממלאים את כל האויר, החודרים בבתיך, בתנוריך והמשארותיך, בחדר משכבך ועל מטתך, וגם בבתי כנסיות ובבתי מדרשות שלך, פשוט אין מנוס ואין מפלט מהם.
54
נ״ה"איך יערב לי אכול ושתות בעת אראה כי יסחבו הבבלים את כפיריך, או איך מאור יום יהיה מתוק לעיני בעוד אראה בפי עורבים פגרי בשריך" אומר משוררנו הגדול ר' יהודה הלוי.
55
נ״ואבל כל זה היה רק בימיו, אבל בימינו אין אנו מתפלאים עוד כלל פליאות "איך יערב לי" כאלה, העורבים שראה ר' יהודה הלוי, את "פגרי בשריך" בפיהם, הנה אדרבא עכשיו הם "מחותנים" גדולים אצלנו, שאי אפשר לנו כלל לחיות אף לרגע בלעדם, וכל מי שיש בקרבו מדה יותר גדולה ממדת העורב הרי זה משובח.
56
נ״זעכשיו כשאנו שומעים איך "יסחבו הבבלים את כפיריך, כשאנו שומעים איך שבשנה אחת נהרגו ונחנקו ונשחטו יותר משמונים אלף יהודים ויהודיות באוקרינא לבד, אין אנו אומרים "איך יערב לי אכול ושתות", אך אדרבא הותיקים שבנו עושים בשביל זה איזה נשף חשק במעדני מלך, שההכנסה מוקדש לטובת קנית תכריכים בשביל הנהרגים, והכל לשם שמים...
57
נ״חאכן עומדים אנחנו כעת לפני הזכרת נשמות, התפלה הבאה, כאמור לעיל, אחרי גרישת העורב מקרבנו, ואולי באמת עכשיו הוא עת הכשר לגרש את העורב הזה לעולם ולא לתת לו עוד מקום להכנס בתוכנו בשום אופן, עכשיו הוא עת הכשר לזה, כי אם לא עכשיו אימתי?
58
נ״טובכן יהודים הגידו נא תפלת יזכור... הזכירו נשמות המתים ותחי גם נפשכם...
59