דרשות אל עמי, ימים נוראים ל״בSermons Unto My People, The High Holidays 32
א׳לב. שהחינו וקימנו [יום הכיפורים תר"פ]
תרתי דסתרי.
תרתי דסתרי.
1
ב׳רבותי! כולנו שעמנו עכשיו את הברכה מפורש יוצא מפי החזן: "ברוך אתה ד', אלקינו מלך העולם, שהחינו וקימנו והגיענו לזמן הזה", וחושב אנכי, כי לא רק כל האזנים הנמצאות במקום הזה שמעו יחדיו ברכה אחת, אך גם כל הלבבות שבכאן הרגישו יחדיו הרגשה אחת, הרגשת חיל ורעדה, רעד ורטט בעתה ופלצות בכל הגוף, בכל הרמ"ח אברים ושס"ה גידים, בכל חדרי הנשמה שבנו.
2
ג׳הה! מה נורא ואיום הוא הדבר הזה, ה"שהחינו וקימנו והגיענו לזמן הזה", הלא המה כמעט תרתי דסתרי, שני הפכים בנושא אחד, חיים בזמן הזה, ואיזו חיים אפשר להיות בזמן הזה, בעת שחייך תלוים לך מנגד, בעת שבערב תאמר, מי יתן בוקר ובבוקר תאמר, מי יתן ערב, בעת שאין לך יום שאין קללתה מרובה מחברתה, בעת שהננו עומדים בכל השנה בשאלה איומה לפני הקב"ה, שאלת "הכלה אתה עושה לשארית ישראל?"
3
ד׳קוה לשלום ואין טוב.
4
ה׳"שהחינו וקימנו והגיענו לזמן הזה". ומה אנו רואים בחיי הזמן הזה?
5
ו׳אנו רואים, איך שנתקיים הפסוק של ירמיה (ח, טו) "קוה לשלום ואין טוב", הנה בראש השנה העברה, שנת תרע"ט, בקשנו מהשי"ת רק מלה אחת: שלום, בהשלום שמנו את כל תקותינו, בו ראינו את התרופה לכל מחלה, לכל תקלה בעולם. ולא הסתפקנו בזה רק בתפלה לבד, אך כל אחד מאתנו נעשה לצורך זה גם לאסטרטג מומחה ומנוסה, וידע לחשוב בדיוק את הימים, השעות והרגעים שבהם יבוא בהכרח קץ המלחמה, ורבו אצלנו הדיפלומטים כצמח השדה, וכל אחד גדול הרבה יותר מביסמרק בשעתו, וכולם ידעו לכוון את הרוחות ולדעת מתי יחתם השלום המקווה. ואמנם תקות המתפללים, האסטרטגים והדיפלומטים שלנו, לא היתה לשוא, והשלום אמנם בא בהשנה העברה. "קוה לשלום", והתקוה נתמלאה במלואה, כל הממלכות הנלחמות באו על החתום, שמהיום והלאה רק שלום ושלוה, חן וחסד ישרור ביניהם, אבל "ואין טוב" מה הועלנו בכל זה, אם הטוב שקוינו שיבוא לנו מהשלום הזה לא בא, ולהיפך המצב עוד הורע יותר ויותר, כי אמנם תמה המלחמה העולמית, אבל הותחלה המלחמה של כל הגוים כמעט עם עַם ישראל השה פזורה.
6
ז׳בימיכם היתה אלה.
7
ח׳"שהחינו וקימנו והגיענו לזמן הזה" ואמנם נורא ואיום הוא הזמן הזה, אבל היודעים אתם, רבותי, מה שעלה על רעיוני בשמעי את הברכה הזו?
8
ט׳נזכרתי באגדת חז"ל הידועה (ע"פ מדרש רבה איכה בהקדמה פסקה כד) על דבר חורבן בית המקדש.
9
י׳הלא כה מספרת לנו האגדה: "כשחרב בית המקדש היה הקב"ה בוכה ואומר, בני היכן אתם, כהני היכן אתם, אוהבי היכן אתם, אמר הקב"ה לירמיהו, אני דומה היום לאדם, שהיה לו בן יחידי ועשה לו חופה ומת בתוך חופתו, לך וקרא לאברהם, ליצחק, ליעקב ומשה מקבריהם, שהם יודעים לבכות, מיד הלך ירמיהו למערת המכפלה, ואמר לאבות העולם, עמדו, שהגיע זמן שאתם מתבקשים לפני הקב"ה. אמרו לו, למה? אמר להם, איני יודע מפני שהיה מתירא, שלא יאמרו לו, בימיך היתה לבנינו זאת".
10
י״אנורא ואיום הוא הרעיון, אם ירמיהו היה מתירא, שלא יאמרו לו "בימיך היתה לבנינו זאת", איך לא נתירא אנחנו, שבמשך העשי"ת הננו מקיצים את כל שוכני עפר מדור דור, ואת כל "מלאכי רחמים משרתי עליון" שבשמי שמים, שיהיו מליצי יושר בעדינו, איך לא נתירא, שלא ישיבו לנו ג"כ בקול ענות "בימיכם היתה זאת!"
11
י״בבימיכם היתה אלה, הננו ישנים ונחים בשלום על משכבנו זה כמה מאות ואלפים שנה ולא שמענו עוד כאלה שבזמן הזה, ובודאי הקולר תלוי בכם, ורק בכם.
12
י״גבימינו היתה אלה, שנתקיימו במילואם, במדה שלא היתה עוד מעולם, דברי התוכחה שבמשנה תורה "והיית למשל ולשנינה", כי אמנם כבר אין לנו משל לצרותינו, מפני שגם המשל היותר נורא, שאפשר לו להדמיון לצייר, לא יספיק לו, להנמשל, כי תמיד יהיה המשל חוור יותר מדי לעומת הנמשל: כי אם אמרנו מקודם, שכל הגוים כמעט הכריזו מלחמה עלינו, הרי כמובן, שהמשל הזה אינו מספיק כלל. כי אמנם כל מלחמה אם כי בכללה מביאה קללה לשני הצדדים, אבל לעומת זאת הרי יש בה כמה רגעים מזהירים ומלאים הוד. כל מלחמה אם כי היא שוללת קרבנות רבים, אבל מאידך גיסא, מביאה לעולם גבורים שמדור לדור יספרו תהלתם ובהם יתפארו. אבל אצלנו הננו רואים את הקללה, אבל אין אנו רואים את הרגעי הוד, אנו רואים את הקרבנות, אבל אין אנו רואים את הגבורים, גבורי ישראל, כי אינם במציאות.
13
י״דלא כנופלים במלחמה אפשר לחשוב את כל אלה חללי הפוגרומים, את כל אלה הנהרגים, הנשחטים, הנשרפים, והנחנקים בשנה העברה, אלה היו רק כצאן לטבח יובל.
14
ט״ואבל גם המשל הזה אינו מספיק כלל וכלל, כי גם בנוגע לצאן יש הלכות שחיטה, גם בדיננו וגם בדיניהם יש כמה פרקים ובכל פרק ופרק כמה סעיפים מאסורי צער בעלי חיים, והכל יודעים שאסור לשחוט בסכין פגום, והכל יודעים ש"אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד", אבל הלא על שחיטתנו אנו אין דין ואין משפט, בנוגע לנו נאמר שהכל שוחטין, וגם חרש, שוטה וקטן בכלל, גם "אם אחרים רואים אותם" וגם בלי אחרים רואים אותם, ובכל שוחטין גם בגרזן וגם במגירה כידוע.
15
ט״זדמנו פשוט נפשך כמים. אבל האם כבר המשל הזה מתאים להנמשל?
16
י״זלא ולא, גם מים טהורים אין שופכים בלי כל תכלית ובלי כל מטרה, אבל איזו תכלית יש בשפיכת דמנו.
17
י״חואמנם לשוא נבקש כעת משל לצרתינו, כי לא נמצא בכל העולם, וגם את הנמשל וגם את המשל בעצמו עלינו לקחת מעצמנו גופא. "והיית למשל". גם שתי התוכחות יחד שבתורת כהנים ובמשנה תורה כבר אינן מספיקות כלל לנו.
18
י״טשם אנו מוצאים רק את הדברים (דברים כח, כו) "והיתה נבלתך למאכל לכל עוף השמים ולבהמת הארץ", אבל כי גם הדגים האלמים, השקטים יאכלו את בשרנו זאת אין אנו מוצאים גם שם.
19
כ׳אבל בימיכם היתה גם אלה, אנחנו הננו רואים גם זאת, ואוי לעינים שכך הן רואות.
20
כ״אהלא כבר קראתם, רבותי, בהעתונים מהאיסור והחרם החמור, שהכריזו רבני קיוב, שלא יאכלו בני ישראל גם בשבתות דגים מן הדניפר, כי שם ראו פתאום שהדגים נעשו לעבים ושמנים באופן בלתי רגיל, שלא כדרך הטבע ואחרי החקירה ודרישה נודעה סבת הדבר הזה, כי בכמה ערים ועירות שעל שפת הדניפר הושלכו בנהר קהלות שלמות, גם אנשים וגם נשים, גם נערים וגם זקנים, עוללים ויונקים מעוברות ויולדות, ושם בנהר הביטו הנאהבים והנעימים זה את זה בפעם האחרונה, חבקו איש את רעהו ויצאו נשמתם בטהרה, ולהדגים היתה אורה ושמחה וששון ויקר, יום טוב שלא היה להם עוד כמוהו מששת ימי בראשית ויאכלו את הגופים היקרים של בני ציון היקרים המסולאים מפז בכל פה בהלולא וחנגא רבתי ומזה נתעבו ונשתמנו כל כך. ועל כן הוכרז החרם והאיסור לאמר, להוי ידוע לכם, כי באכלכם דגי הדניפר הנה את בשר אבא ואמא אתם אוכלים, את בשר הסבא והסבתא, בשר האח והאחות, הבן והבת אתם מכניסים לתוך פיכם...
21
כ״בוכהיום הננו צריכים להגיה בתורה ולאמר "חסורי מחסרא והכי קתני": "והיתה נבלתך לחית השדה ולעוף השמים ולדגת היאור"...
22
כ״גכן הדבר, בימינו היתה זאת, ורק בימינו. ואבות העולם, שהננו מטרידים אותם כל כך ביום הקדוש הזה צועקים אלינו מרה בימיכם היתה זאת.
23
כ״דהרואה תגלחת בחלום.
24
כ״השהחינו וקימנו והגיענו לזמן הזה.
25
כ״וומה אנו רואים בזמן הזה גם במדינתנו, מדינת פולין, במקום שלא רבו בה כל כך הנהרגים והנשחטים, במקום שלא היינו כל כך לברות לחית השדה, לעוף השמים ולדגי היאור, מה אנו רואים גם בכאן?
26
כ״זהננו רואים בו את מאמר חכז"ל: "הרואה תגלחת בחלום"... (ברכות נו, ב).
27
כ״חכי אמנם ברה"ש ויוהכ"פ דאשתקד חזינו לנו חלמא טבא איך שהאוקופציה תחדל, ואנחנו נהיה לפולנים חופשיים בפולין החופשית והמאושרת. לא הסתפקנו אז בשויון אזרחי, אך חלמנו גם על דבר שויון לאומי עם מיניסטריון יהודי וכדומה וכדומה, ואמנם חלמא טבא חזינו, אבל מה היה סוף החלום הזה?
28
כ״טזהו "הרואה תגלחת בחלום"... השכנים הטובים שלנו למדו עמנו את פרק כיצד מגלחים, תלשו את זקנינו ומרטו את בשרנו ומחו את הצלם אלקים מעל פנינו.
29
ל׳ואולי גם עלינו לקיים את סוף המאמר הנ"ל. "הרואה תגלחת בחלום, ישכים ויאמר ויגלח ויחליף שמלותיו", וגם עלינו להחליף את שמלותינו, להחליף לגמרי את התכסיסים שאחזנו בהם עד עתה.
30
ל״אעסקנו בכל השנה בבחירות שונות, שלזאת הקדשנו את כל מרוצנו וחריצותנו, בבחירות לסיימים ולמגיסטרטים זרים, אכן מתוך זה שכחנו את הבחירות שלנו גופא, את הבחירה של פנימיות נפשנו את ה"ובחרת בחיים".
31
ל״בתלינו את כל תקותנו בשנה העברה על אגודת העמים "פלקר בונד" בלע"ז, אבל שכחנו על ידי זה מהאגודה הישנה שלנו, זו היא ה"ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך ולעבדך בלבב שלם".
32
ל״גבעד כל זקן מרוט ופאה קרוחה שלחנו מחאות לפריז, ועד כמה הועילו המחאות האלה הלא ידוע הוא לכולכם, אבל שכחנו את האדריסה הישנה שלנו, האדריסה של כסא הכבוד.
33
ל״דוהלא על האדריסה זו היינו שולחים תמיד את מחאותינו השונות בכל עת צרה היא ליעקב.
34
ל״הוכמו אבותינו, שבטי יה, לפנים, כך היינו מביאים גם אנחנו את כתונת ישראל המגואלה בדם לפני שומר ישראל והיינו אומרים לו: "הכר נא הכתונת בנך היא אם לא", הכר נא אל רחום וחנון, הכר נא אלקי אברהם, יצחק ויעקב, הכר נא את הכתונת המגואלה בדם, אם לא כתונת בניך הם, בניך המוסרים את נפשותיהם על קדושת שמך הגדול.
35
ל״ווהקב"ה היה משיב להם ברחמים גדולים, אמנם כן, כתונת בני הוא, זהו הבן יקיר לי, הילד שעשועים "חיה רעה אכלתהו", החיה ההולכת על שתי רגלים "ומיד כל חיה אדרשנו" "ונקיתי, דמם לא נקיתי".
36
ל״זועכ"פ עלינו גם כן לנסות עוד פעם לפנות אל האדריסה הישנה הנ"ל.
37
ל״חובכלל עלינו להחליף את שמלותינו ולשנות לגמרי את התכסיס שלנו.
38
ל״טאבל לעת עתה הננו מברכים ברכת "שהחינו וקימנו והגיענו לזמן הזה" ומה נוראים המה החיים בזמן הזה.
39
מ׳ומממלכה אל עם אחר.
40
מ״אאנחנו הננו המברכים ברכת שהחיינו, אבל לדאבון לבבנו הגדול הננו רואים, כי לה"שהחיינו" בחיים זכו דוקא אלה שונאינו בנפש, שכנינו ה"טובים" שכבר לא נחשבו בתור אומות מיוחדות, שכבר מתו מיתה לאומית וכבר ספדום ספדיא וחנטום חנטיא וקברום קבריא, קמו כעת לתחיה, ונשאו ראש למעלה, כמו הפולנים, הליטאים, ההידמקים וכדומה. ואנו אומנם מברכים מזמן לזמן ברכת שהחיינו ומדברים אנו בלי הרף על התחיה הלאומית שלנו, אבל במציאות הרי להיפך, הגלות עוד מתגברת יותר ויותר, והשעבוד מתרבה מיום ליום. ואם קשה ונורא הדבר להיות משועבד לאדונים, מה קשה ונורא להיות משועבד לעבדים "עבד כי ימלוך" - "עבדים משלו בנו"! עכשיו אנו מבינים את הדברים "ויתהלכו מגוי אל גוי ומממלכה אל עם אחר", שלכאורה כפל הלשון למה הוא בא? כי אמנם הנסיון של השנים האחרונות נותן לנו פרוש מרווח על זה, כי אמנם בשנים אלו לא הלכנו מגוי אל גוי, כי הרי במקום אחד הננו יושבים בכל העת הזאת, ובכל זאת כמה גליות עברו עלינו במשך השנים הללו, זה לא כבר היינו בגלות אצל הרוסים, אח"כ אצל האשכנזים שכבשו את הארץ וזכו, כמובן, גם בנו, ועכשיו אצל הפולנים, ומי יודע מי ומי יהיו עוד ה"בעלי בתים" שלנו "ומממלכה אל עם אחר" נתקיים בנו כעת, שהננו נמסרים מיד אל יד כמו איזה דומם הנמכר בשוק. "כי עזה כמות אהבה קשה כשאול קנאה", ומה נוראה היא הקנאה לראות, איך ש"כל עיר ועיר על תלה בנויה ועיר האלקים מושפלת עד שאול תחתיה", המלחמה שעברה הביאה גאולה כמעט לכל העמים הנדכאים שכולם קמו לתחיה, ורק אנחנו הושפלנו עוד יותר ויותר עד שאול תחתיה.
41
מ״בחדשים לבקרים רבה אמונתך.
42
מ״גובכל זאת, או יותר נכון, דוקא בשביל זאת, עלינו לברך ברכת שהחיינו בשמחה רבה ובהתלהבות עצומה.
43
מ״דראו מה שדורשים חכז"ל על זמננו זה -
44
מ״ה"ויאמר, שלחני כי עלה השחר, כתיב (איכה ג, כג) חדשים לבקרים רבה אמונתך, אמר ר' שמעון בר אבא, על שאתה מחדשו בכל בוקר ובוקר, אנו יודעים, שאמונתך רבה להחיות לנו את המתים, א"ר אלכסנדרי, ממה שאתה מחדשנו בבוקרן של מלכויות אנו יודעים, שאמונתך רבה לגאלנו" (בראשית רבה פרשה עח פסקא א).
45
מ״וואם במשך השנים האחרונות עברו עלינו הרבה גליות, הנה להיפך זאת צריכה עוד לחזק יותר את תקותנו, כי אם אצרנו כח להתחזק בעתים רעות שכאלה, אם הרגשנו גם כימים נוראים כאלה את ה"חדשים לבקרים" את ה"אתה מחדשנו בבוקרן של מלכויות", עלינו להיות גם כן בטוחים בסוף הפסוק "רבה אמונתך", "אנו יודעים שאמונתך רבה לגאלנו".
46
מ״זמלאכי הנהר דינור.
47
מ״חואם תאמרו כי "קשה כשאול קנאה", והאם אפשר לנו להביט בשויון נפש איך שנפלנו גם מהעמים היותר קטנים שקמו כעת לתחיה ואנחנו "עבדי אנן ובחשוכא שרינן"?
48
מ״טלזה אולי טוב ונכון להתבונן גם בסוף המדרש הנ"ל, כי הוא נוגע באמת לזמן הזה.
49
נ׳המדרש הנ"ל אחרי דרש את הכתוב "חדשים לבקרים" כנ"ל מתחיל בדברים זרים ונפלאים כאלה:
50
נ״א"ר' חלבו בשם ר' שמואל בר נחמן אמר, לעולם אין כת של מעלה מקלסת ושונה, אלא בכל יום בורא הקב"ה כת של מלאכים חדשה והן אומרים שירה חדשה לפניו והולכין להם, אמר ר' ברכיה השבתי את ר' חלבו, והא כתיב, ויאמר שלחני כי עלה השחר והגיע זמני לומר שירה? א"ל חנוקא סברת למחנקני, אמרית מה הוא דין דכתיב ויאמר שלחני כי עלה השחר, אמר לי, זה מיכאל וגבריאל, שהן שרים של מעלה, דכולן מתחלפין ואינון לא מתחלפין. אדרינוס שחיק טמיא שאל את ר' יהושע בן חנניא א"ל, אתם אומרים, אין כת של מעלה מקלסת ושונה אלא בכל יום ויום הקב"ה בורא כת של מלאכים חדשים והן אומרים שירה לפניו והולכין להן? א"ל הן. א"ל, ולאן אזלין? א"ל, מן הן דאיתבריין, א"ל ומן אן הן איתבריין? א"ל מן נהר דינור. א"ל, ומה עסקינן דנהר דינור? א"ל, כהדין ירדנא דלא פסיק לא ביממא ולא בליליא, א"ל ומן אן הוא אתי? א"ל, מן זיעתהון דחייתא".
51
נ״בואמנם גם המעין השטחי הגמור ירגיש תיכף, כי האגדה הנפלאה הזו איננה כפשוטה, ולא שירת המלאכים ענינה אותם בזה, אך דבר פוליטי שנפקא מינה בזה להלכה למעשה יצוק בה. כי לא לחנם סמכו את כל אלה להמאמר חדשים לבקרים רבה אמונתך המתפרש כנ"ל לאמונת הגאולה שלנו, ולא לחנם הביאו את אדרינוס שחיק טמיא לביהמ"ד שלנו לשאול שאלה אצל ר' יהושע בן חנניא, והאם באמת לא יכול אדרינוס שחיק טמיא לישון במנוחה בהיכלו, אם לא היה יודע "לאן אזלין" המלאכים וכדומה, וגם הדברים "חנוקא סברית למחנקני" מעידים, כי על דבר שהנשמה, נשמת היהדות, תלויה בו היא סובבת השקלא וטריא הזו.
52
נ״גכי אמנם דבר גדול שאל אדרינוס, דבר הנוגע לכל המדיניות שלו. זהו אדרינוס, שכמוהו לא היה עוד צר וצורר לישראל, זהו אדרינוס שנלחם עם בר כוכבא ויכול לו, והציף את כל הארץ בדם של גבורי ישראל, שלא השאיר בהם זכר ושריד ולא היה לו שום ספק, שבזה כבר הגיע למטרתו האחרונה, למחות שם ישראל לגמרי שלא יזכר ולא יפקד עוד לעולם. אבל למותר להגיד, שהוא שגה ברואה ותקותו נכזבה לחלוטין. במקום מלכי ישראל שכבר ספו ותמו קמו ה"מאן מלכי רבנן" לאלפים ולרבבות ובמקום הבר כוכבא ושאר הגבורים שנהרגו כולם במלחמה, עמדו אלה גבורי ישראל האמתים, הגבורים לא בחיל ולא בכח, אך ברוח והם נלחמו עמדו במלחמתה של תורה, נלחמו ויכלו לו.
53
נ״דוהוא שמע וידע, כי שם, בהבתי מדרשות של היהודים דורשים, כי אדרבא רומא תמות מיתה עולמות וירושלים תחיה לאורך ימים. מנכדיו של אדרינוס לא ישאר זכר ושריד, ונכדיו של רבי עקיבא ושאר הרוגי מלכות יתקימו לעולם ועד.
54
נ״הושם בבית המדרש דרשו זאת, כמובן, לא בגלוי, כי יראו מפני חמת המציק, אך דרשו זאת ברמז ובסוד.
55
נ״ווהם הליטו את כל זה באגדה הנפלאה הזו "לעולם אין כת של מעלה מקלסת ושונה, אלא בכל יום בורא הקב"ה כת של מלאכים חדשה והן אומרים שירה חדשה לפניו והולכין להם", זאת אומרת, כי ידעו אז בבית מדרשנו מה שנתאמת עכשיו גם ע"י נסיון ההיסטוריה וגם ע"י הפילוסופיא החדשה, כי כשם שבחיי האיש הפרטי יש תקופת העליה, העמידה והירידה, כך הוא הדבר גם בחיי האומה, בכלל; כי בכל אומה יש ג"כ נשמת חיים המאחדת את כל האישים האינדיבידואים לחטיבה אחת, וחכז"ל קראו לנשמת חיים הזו, מה שרגיל עכשיו בפי כל בשם רוח האומה, קראו אז בלשונם בשם שר של אומה. השר הזה נמצא במרום, ואם האומה נלקית הוא מפני שהשר נלקה תחילה, כי בהחלשת רוח האומה תבוא ממילא אפיסת הכחות של גוף האומה כולו והוא הולך וגוע לגמרי, ואם אנו רואים בכל תקופה ותקופה בההיסטוריא, כי אומות הולכות ואומות באות, אומות נופלות ואומות קמות הוא מפני ש"בכל יום הקב"ה בורא כת של מלאכים חדשה והם אומרים שירה חדשה לפניו והולכין להם", ואלה השרי מעלה שאמרו בתקופה ידועה אחת שירה, אם אמרו את שירתם עד גמירא, אין להם כבר עוד תקוה לשנות את שירתם עוד פעם בתקופה אחרת, כי על מקומם תבוא כת של מלאכים חדשה והם התופסים את מקומם, והישנים עם שירתם הנפלאה נשכחים כמת מלב. והדברים היו אז מכוונים לרומי עם כל המלכחי פנכא שלה לאמר לה, אל תשמחי אויבתי, אם אמנם שירתך כעת מצלצלת מסוף העולם ועד סופו, וכל מלכי מזרח ומערב שומעים בהדרת קודש לכל תנועה ותנועה שלך, אם יש לך, רומי, להקת משוררים כל כך גדולה, ושירתך בוקעת רקיעים בונה עולמות ומחריבתם, אבל מזה גופא תבוא מפלתך, זהו הסמן היותר גדול, כי קרוב קצך לבוא, כי כבר אמרת את שירתך עד גמירא, וכבר מוכנת כת של מלאכים חדשה לתפוס את מקומך.
56
נ״זכהנה וכהנה דרשו בבתי מדרשות שלנו והדרשות הועילו לחזק את רוחם ולעמוד כסלע איתן בפני כל האבני נגף שירה עליהם אדרינוס וסיעתו.
57
נ״חוכשבא אדרינוס בבית מדרשנו לשאול את השאלה ע"ד המלאכים "לאן אינון אזלין", היתה זאת שאלה העומדת ברום של עולמו, שאלה הנוקבת ויורדת עד התהום, שאלת להיות או לחדול של מדינת רומי.
58
נ״טהוא התפלא הפלא ופלא היתכן, "לאן אינון אזלין", איך אפשר לצייר כלל שרומי תלך לעולמה, מי יירש את מקומה, מי חזק יותר ממנה, ומי יוכל לנצחה, הלא רומי תוכל להגיד בצדק אני ואפסי עוד "ולאן אינון אזלין"?
59
ס׳אבל ר' יהושע בן חנניא לא התפעל מזה מאומה, והשיב לו בקרירות רוח גדולה "מן הן דאיתבריין", ואם תאמר "ומן אן הן איתבריין"? אשיב לך "מן נהר דינור", ואם תאמר שוב "ומן אן הוא אתי"? גם על זה כבר יש לי תשובה מוכנה מראש "מן זיעתהון דחייתא", זאת אומרת, כי עד שאתה אדרינוס תשאלני, איך אפשר שרומי תמות, אני שואל אותך מהיכן רומי זו חיה, מהיכן היא נבראה, ואמנם מי לא ידע, כי רומי וכל העמים הדומים לה הנה כל גדולתם לא היתה ממקור פנימי, מקור רוחני עצמיי, ממקור נשמת חיים אמיתית, רק בנהר דינור יולדו ויצאו לאויר העולם, זהו הנהר דינור המטיל אש זלעפות, יומם ולילה לא ינוח, האש הבאה "מן זיעתהון דחייתא", מן הדם והזיעה של רבוא רבבה הבעלי חיים שבולעת אל תוכה, כן הדבר, רומי וכל העמים בלעי המטרפולין הגדולים הכובשים את כל העולם כולו, כל עיקר גדולתם הוא מהאש, מאש התותחים, הקני רובה ושאר המלאכי חבלה שלהם הממטירים על כל יושבי תבל, כל כבודם ותפארתם היא "מהזיעתהון דחייתא", מן הדם והזיעה של בני אדם יושבי חשך וצלמות אסירי עני וברזל, שספגו לתוך גופם, ומזה נשתמנו ונתעבו כל כך.
60
ס״אוכלל גדול הוא גם בהלכה וגם במעשה, כי "כבולעו כך פולטו", ועל כן דעו נא, כי בחרב באותם לעולם ובחרב תלכו מן העולם, מדם וזיעה נשתמנתם ונתעבתם ובדם וזיעה שלכם תטבעו ותמסו.
61
ס״בוכאשר פתר ר' יהושע בן חנניא כן היה, זאת היתה מנת חלקה וגורלתה של רומי.
62
ס״גואם תשאלו "והא כתיב ויאמר שלחני כי עלה השחר", והשאלה הזו כבר מכוונת אלינו גופא, על מה אנו נשענים בבטחוננו העצום, כי עוד יבוא השחר לנו, עם עני ואביון, כי עוד נקום לתחיה, הלא גם עלינו גם כן אפשר לומר, כי כבר אמרנו את שירתנו, בימי דוד ושלמה, בימי החשמונאים ומה תקותנו עוד?
63
ס״דע"ז באה התשובה "חנוקא סברית למחנקני", - כי בזה אתה רוצה לשלול גם את תקותנו - שאני "מיכאל וגבריאל שהן שרים של מעלה, דכולהו מתחלפין ואינון לא מתחלפין". לא כמלאכי כל הגוים הם מלאכי ישראל גוי אחד בארץ, רק אלה שבחרב באו הנה בחרב ילכו, רק אלה שמדם וזיעה נשתמנו, אלה ימצאו ג"כ את מותם בדם וזיעה שיופלטו מהם. לא כאלה חלק יעקב, שהוא לא בא לאויר העולם בחרב ודם, אך במלאכי השלום, במיכאל וגבריאל, בשמותיו של הקב"ה, בה"אנכי ד' אלהיך" שהכריז מסוף העולם ועד סופו, הנה יכול להיות בטוח כי "אני ד' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם".
64
ס״ההמלאכים הקטנים שבזמן הזה.
65
ס״וואמנם תשובת ר' יהושע בן חנניא הננו רואים שנתקימה במלואה, לא רק להרומים לפנים, אך גם להעמים שבזמננו, בהשנה האחרונה ראינו איך שהעמים היותר גדולים אמרו את שירתם "והלכו להם"...
66
ס״זאבל על מקומם באה כת של מלאכים קטנים, מלאכי חבלה, אומות קטנות ופעוטות בלי כתב ולשון, שקמו לתחיה והמה המחבלי כרמים, העוסקים ב"נגיפה נשיכה רביצה ובעיטה" לנו, עם בזו, ושסוי. -
67
ס״חאכן "ברוך אתה ד' אלקינו מלך העולם שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה", אם הגדולים לא יכלו לנו מה יעשו לנו אלה הקטנים והפעוטים.
68
ס״טאל תפחידונו! הננו קוראים אליהם, רק אלה שמקיימים את ה"על חרבך תחיה" עליהם להתירא מן ה"על חרבך תמות", אבל אנחנו שלא ידענו מעולם מ"על חרבך תחיה" אותנו לא תוכל החרב להמית.
69
ע׳ועוד יבוא היום במהרה בימינו, שכל העולם כולו ישמע את הקול הנורא שיזעזע את כל מלכי מזרח ומערב: "שלחני כי עלה השחר", שלחני, לארץ האבות והבנים, לארץ חמדת נפשנו, לארץ ישראל, קימו סוף סוף את הכתוב "והשיב את הגזלה אשר גזל", כי עלה השחר, וגם אם תסגרו את התריסים שעל חלונותיכם, וגם אם יתד תהיה על אזניכם, מאומה לא תועילו, השחר יחדור שם על אפכם ועל חמתכם.
70
ע״אוהקול הזה, בין אם יחפצו ובין אם לא יחפצו יהיו מוכרחים סוף סוף לשמוע.
71
ע״בוהיוהכ"פ שלנו המתחיל בברכת "שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה", היו בטוחים, כי יגמר: ב"לשנה הבאה בירושלים"...
72