דרשות אל עמי, ימים נוראים ל״אSermons Unto My People, The High Holidays 31
א׳לא. לא שרירין ולא קימין
לכל נדרי
לכל נדרי
1
ב׳"כל נדרי, ואסרי, ושבועי, וחרמי, וקונמי, וקנוסי, וכנויי, דאנדרנא, ודאשתבענא, ודאחרימנא, ודאסרנא על נפשתנא... כולהון יהון שרן, שביקין, שביתין, בטלין ומבוטלין, לא שרירין ולא קימין, נדרנא לא נדרי ואסרנא לא אסרי, ושבועתנא לא שבועות".
2
ג׳הנגון והמלות.
3
ד׳לא רק מנהג ישראל תורה, אך גם נגון ישראל תורה, גם הנגונים שלנו נתקדשו כבר בעטרת הקדושה, בהדרת השיבה החופפת עליהם. וביחוד נגוני הימים הנוראים, שבכל תפוצות ישראל, מסוף העולם ועד סופו סגנון אחד להם.
4
ה׳וברגע זה שהננו עומדים אנחנו כולנו בפה תחת ההיפנוז של הנגון הנורא והנשגב מ"כל נדרי", עומדים גם כן בכל אתר ואתר רבוא רבבות יהודים תחת השפעתו של הנגון הזה שעדיין חזקה עליהם.
5
ו׳אבל איזו שייכות יש להנגון הזה אל המלים, הלא, כמדומה לנו, שלא רק שאין שום שייכות ביניהם, אך הם גם בבחינת תרתי דסתרי, בבחינת "שני כתובים המכחישים זה את זה", אם באמת "נדרנא לא נדרי ואסרנא לא אסרי ושבועתנא לא שבועות", הרי יש לנו לשמוח על זה, ומדוע כה עצוב הוא הנגון הזה, מדוע נשמע בו את ה"גנוחי גנח וילולי יליל" של כל הבריאה כולה, מדוע כל מי שיגיע לאזניו הנגון הזה חיל ורעדה יאחזנו, ונדמה לו, שהוא שומע את הבת קול מן השמים המנהמת כיונה, את השכינה המיללת "קלני מראשי קלני מזרעוי", בקיצור, מדוע נתנו להמלים הללו נגון שאין הולם אותם כלל וכלל?
6
ז׳האקטיב והפאסיב של חיינו.
7
ח׳אבל אחרי ההתבוננות אנו רואים, כי הרמוניא נפלאה שוררת בכל תפילותינו ביום הכפורים מן "כל נדרי" עד תפלת "נעילה", הרמוניא לא רק בסדור התפלות, אך גם בסדור הנגונים הנפלאים.
8
ט׳הנה בחיינו החילוניים אנו נוהגים בכל תחילת שנה לבקר את הפנקסים, פנקסי הבוכהלטריה הכפולה שלנו, להתבונן היטב בהאקטיב והפאסיב שלהם, ואם אנו רואים שהפאסיב גדול יותר מהאקטיב, הרי כבר אנו יודעים שהסך הכל נגמר ב"דיפיציט", וגדול הצער ורב הכאב מזה, ואנו מחפשים מחשבות בעצה, איך לתקן את הדבר לימים הבאים, כי אם ימשך המצב שכזה, הרי אפשר לבוא, חלילה, גם לידי "בנקרוט". ואם בחיי החולין שלנו כך, הרי בחיי הקדשים, והקדשי קדשים שלנו על אחת כמה וכמה, שאנו צריכים להתבונן לכה"פ "אחת בשנה", לראות אם אין הפאסיב מרובה על האקטיב, חלילה. אך מה אנו רואים גם אחרי התבוננות קלה? אנו רואים לצערנו הגדול, כי בחיי הקדשים, בחיי הנפש שלנו אין כמעט אקטיב כלל, ורק פאסיב לבד. אמנם הננו מונים לעצמנו גם מעשים טובים, אבל צריכים אנו להודות על האמת, כי גם בהמעשים טובים הרע מרובה על הטוב, גם בזה הפאסיב מרובה שבעתיים על האקטיב. "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" (קהלת ז, כ), גם בהטוב שלנו גופא אנו חוטאים חטאים נוראים, גם בהטוב שלנו הפרוץ מרובה על העומד, גם הטוב שלנו צלתו מרובה מחמתו.
9
י׳צדק וחסד אמת ושלום.
10
י״אכי על מה נוסדו הצדק והחסד שלנו, על מה אדניהם הטבעו, מה הוא רוח החיים שלהם?
11
י״בעל זה אנו מוצאים תשובה מחוכמה מאד בהאגדה הידועה והנפלאה המספרת לנו איך התיחסו הצדק והחסד, האמת והשלום לבריאת האדם עלי אדמות.
12
י״גהלא כה מספרים לנו באגדתם הנפלאה הנ"ל:
13
י״ד"א"ר סימון, בשעה שבא הקב"ה לבראת את אדם הראשון, נעשו מלאכי השרת כתות כתות וחבורות חבורות, מהם אומרים, אל יברא, ומהם אומרים, יברא, הה"ד, חסד ואמת נפגשו, צדק ושלום נשקו, חסד אומר, יברא, שהוא גומל חסדים, ואמת אומר אל יברא שכולו שקרים, צדק אומר, יברא, שהוא עושה צדקות, שלום אומר אל יברא, דכוליה קטטה (מדרש רבה בראשית פ"ח, ה).
14
ט״וכי אמנם חכז"ל השכילו באגדתם זו לחדור לתוך נפש האדם בכל הדורות ובכל הזמנים, מימות אדם הראשון ועד היום הזה. האדם, לדעתם, כולו מלא צדקות וגמילת חסדים מחד גיסא, וכולו שקרים וכולו קטטות מאידך גיסא.
15
ט״זולכאורה איך יתכן הדבר, הלא צדקות וחסד הם בכלל "עשה טוב" ואמת ושלום הם בכלל "סור מרע", וידוע ש"עשה טוב" הוא בחינה יותר גודלה ומעלה יותר עליונה מ"סור מרע", ואם האדם כבר הגיע להמעלה העליונה הרי בודאי כבר עבר בשלום את המעלות התחתונות ממנה? אם לא שבאמת כל ה"עשה טוב" שלנו בא דוקא מזה, שאנו עוברים על ה"סור מרע", כל הצדק וחסד שלנו יונקים את יניקתם מהשקר והקטטה השוררים בעולם. באופן שבין הגמילת חסדים והצדקות המרובות בעולם מחד גיסא והשקרים והקטטות הממלאים את כל אויר העולם מאידך גיסא, יש קשר יחוסי אמיץ, קשר של סיבה ומסובב, השקרים והקטטות היא הסיבה, והצדקות והגמילות חסדים הוא המסובב. וזהו שטענו מלאכי האמת והשלום בתור תשובה למלאכי הצדק והחסד, כי מעיקרא דדינא פרכא, לו היו בעולם אמת ושלום, כי אז לא היו צדקות וחסד נחוצים בעולם, ורק על חורבות הראשונים, אמת ושלום, נבנו אלה האחרונים, צדקות וחסד.
16
י״זמה לומדת לנו המלחמה העולמית.
17
י״חואילוסטרציה יפה להאגדה הנפלאה הזו תוכל לשמש לנו המלחמה העולמית הזו. הננו רואים כעת מצד אחדת שפיכת דמים נוראה שכמוה לא נהיתה עוד מעולם, דם נשפך כמים ועוד יותר ממים. ומצד השני נתרבו כעת האחיות הרחמניות לאלפים ולרבבות ותמלא הארץ אותן. מצד אחד נתרבו השודדים והחומסים באופן מבהיל מאד, ומצד השני נתרבו אלה הבעלי צדקות והבעלי חסד. אבל, כמובן, שגם בהשקפה שטחית אנו רואים כי הא בהא תליא, יען שיש שפיכת דמים כל כך, לכן באות האחיות הרחמניות של "הצלב האדום" וכדומה, ויען ששודדים וחומסים כל כך מחד גיסא, לכן זקוקים אנו לבעלי צדקות ובעלי חסד מאידך גיסא. ולא עוד אלא שיש הרבה אנשים שמקימים את שני הדברים הללו בבת אחת, ביד אחת המה שודדים וחומסים ככל אשר יש לאל ידם וביד השניה המה מחלקים נדבות בחסד גדול, מצד אחד המה בכלל של "מי שברך", כי הרי המה הנותנים "פת לאורחים וצדקה לעניים", ומצד השני המה בכלל הקללה היותר גדולה, הקללה של "תיפח רוחם של מפקיעי שערים". ולא רק יחידים אנו רואים שמתנהגים ככה, אך גם מדינות שלמות מחזיקות בשטה זו, המדינות הללו אמנם אינן לוקחות בעצמן חלק במלחמה, אך הן מכינות כל הכלי משחית שבעולם בעד שני הצדדים הלוחמים יחד, וכל המילרדים של שני הצדדים נופלים לידן, ובעבור זה הן שולחות מזמן לזמן איזה פרוטות להקל את עוניים של קרבנות המלחמה, ואין מי שיאמר להן: "לא מעוקצכן ולא מדובשכן"!
18
י״טבזמן שאין מלחמה בעולם.
19
כ׳אבל גם בזמן שאין מלחמה בעולם, האם אין אנו רואים גם כן על פי רוב, כי בעלי הצדקה והחסד רק מחורבנם של האמת והשלום הם נזונים. וכמה גבאי צדקה יש, גבאים של בקור חולים ו"לחם עניים", שהעניים והחולים המה הפועלים העובדים בבתי החרשת של הגבאים המנצלים אותם מאד, ובשביל זה המה מוכרחים לבוא לפני הגבאים הללו בכריעה ובהשתחויה לבקש חסד וצדקה מהם. אבל לו היתה "אמת" בעולם, כי אז היו באים הפועלים האלה על שכרם באמת, כפי המגיע להם עפ"י עבודתם בצדק, כי אז לא היו צריכים כלל לחסד ולצדקה.
20
כ״אבקיצור, מלאכי האמת והשלום לא דברו חלילה שקר וקטטה בטענם על האדם שכולו שקר וכולו קטטה.
21
כ״בישרות וחובות.
22
כ״גוכבר המלצנו על זה את מאמרם ז"ל על הפסוק "לא תעשון וגו' איש כל הישר בעיניו כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה" (דברים יב, ח-ט) שבארו זה להלכה, כי "ישרות תקריבו חובות לא תקריבו", (זבחים קיד, א), כי אמנם זו רעה חולה הננו רואים תחת השמש, כי רוב בני אדם נותנים נדבות, אבל אינם משלמים חובות, עושים לפני משורת הדין, ואינם זהירין בדין, זהירים מאד מאד בכל הסיגים והגדרים, אבל פורצים ומבטלים את העיקרים והשרשים, בונים במות קטנות, שמקשטים אותן בכל מיני קשוט ויופי כמהדרים מן המהדרים ובאותה העת הם מהרסים לגמרי את הבמה הגדולה. בקיצור, רואים אנו את האנשים שעפ"י רוב הנם מקיימים את הכתוב "איש כל הישר בעיניו", עם ביאור חז"ל הנ"ל "ישרות תקריבו, חובות לא תקריבו", מבטלים הם את העיקר, החובות שלהם, ונזהרים הם בהטפל, בהישרות שבדו ושבודים להם מלבם חדשים לבקרים.
23
כ״דההכנסה שבחשבון הנפש.
24
כ״הותפלת כל נדרי זהו הסך הכל מההכנסה של נפשנו, האקטיב שלנו. כי הנה חכז"ל אומרים "כל הנודר כאילו בונה במה והמקיימו כאילו מקריב עליו קרבן" (נדרים כב, א) כי כשם שע"י הבמות קטנות נהרסת הבמה הגדולה, כך ע"י הנדרים והשבועות שבודים להם בני אדם מלבם, המה מחלישים את השבועה הגדולה, שהשביע לנו הקב"ה בכבודו ובעצמו כשיצאנו לאויר העולם, זה הוא השבועה של "הוי צדיק ואל תהי רשע".
25
כ״ו"כל נדרי, ואסרי, ושבועי, וחרמי, וקונמי, וקונסי, וכנויי, דאנדרנא ודאשתבענא, ודאחרימנא ודאסרנא על נפשתנא" - זהו כל הסך הכל מהאקטיב שלנו, מכל המעשים טובים שבנו, כי רק במות קטנות בנינו באופן מלאכותי במשך כל השנה והקרבנו עליהן, בעוד שאת הבמה הגדולה הטבעית החרבנו בידינו ממש. בדינו הרבה נדרים מלבנו, בעוד שמן הנדר הגדול לאלקי ישראל הסחנו את דעתנו, קבלנו עלינו שבועות הרבה, בעוד שאת המושבע ועומד מהר סיני שכחכנו לגמרי, אסרנו את עצמנו בהרבה אסורים, בעוד שאת אסורי התורה שכחנו לגמרי.
26
כ״זכי אמנם מדור לדור, מזמן לזמן ומשנה לשנה מתרבים אצלנו נמוסים, תקנות וחובות חדשים, שכל בן תרבות מחויב להזהר בהם, שלא יחטיא מהם אף כחוט השערה, זהו העול דרך ארץ הבא לרשת את מקומו של העול תורה, וכל מה שהעול תורה נחלש, הנה העול דרך ארץ מתגבר, וכל מה שהתקנות, הנמוסים והחובות שנגזרו מהקב"ה הולכים ונשכחים, הנה התקנות, הנמוסים והחובות שנגזרו מבריות יפות ובלתי יפות מתרבים והולכים.
27
כ״חבקיצור, הסך הכל מהאקטיב שלנו הוא: אפס, "לא" באלף רבתי "נדרנא לא נדרי ואסרנא לא אסרי ושבועתנא לא שבועות" ואמנם אחרת אי אפשר להיות, כי כיון שהם רק נדרנא ואסרנא ושבועתנא, זאת אומרת, נדרים אסורים ושבועות שלנו, שאנו רק אנו המצאנו אותם הנה בע"כ הם נכנסים בכלל "לא". והאקטיב שלנו נגמר בזה:
28
כ״ט"כולהון בטלין ומבוטלין לא שרירין ולא קימין..."
29
ל׳ואם הנגון המלוה את הדברים האלה הוא כל כך עצוב ונורא, פולח כליות ולב, שובר את כל גופו של אדם, אין מה להתפלא על זה כלל וכלל, זה מתאים באמת להמלים, והרמוניה שלמה יש ביניהם, זהו התאניה ואניה על האקטיב המעציב שלנו.
30
ל״אהפאסיב שלנו.
31
ל״באכן אם את האקטיב שלנו גמרנו כמעט ברגע אחד מפני שאין באמת מה להאריך בזה, אחרי שכל זה "בטלין ומבוטלין, לא שרירין ולא קימין" , הנה לא כן הוא הדבר עם הפאסיב שלנו.
32
ל״גרשימת הפאסיב שלנו נמשכת כמעט מעת לעת שלם, תיכף אחרי תפלת כל נדרי הננו מתחילים בזה, רשימה ארורכה של על חטא... ועל חטא... חושבים אנו את החטאים עפ"י סדר א"ב מאלף עד תי"ו, וגם אות אחת מהכ"ב אותיות שבנו לא נעדרת בה, כל אות יש לה החטאים שלה, וכשגומרים אנו את האות האחרונה, את התי"ו, אנו מתחילים שוב מהאלף, וחוזר חלילה, כי חטאים רבים בלי מספר יש בנו "ביודעים ובלא יודעים" "גלוים ונסתרים", ואם באנו לפורטם אין אנו מספיקים לא רק במל"ע אחד, אך גם בכל שס"ה ימות השנה, וע"כ הננו מכורחים אחרי אמירת "על חטא" אלף פעמים להוסיף עוד את הדברים "את הגלוים לנו כבר אמרנום לפניך והודינו עליהם, ואת שאינם גלוים לנו, לפניך הם גלוים וידועים"...
33
ל״ד"השורה האחרונה".
34
ל״הומחר, רבותי, מחר בשעה זו בערך נעשה את "השורה האחרונה", ה"בלנס" שלנו. מחר אחרי שכבר נדע בבירור את כל האקטיב שלנו מחד גיסא ואת הפאסיב שלנו מאידך גיסא, מחר נדע בדיוק מה היא השורה האחרונה שלנו. אבל גם עתה כבר אפשר לתאר איזה סך הכל יוכל לצאת מאקטיב קצר של "בטלין ומבוטלין" כזה ומפאסיב ארוך כנ"ל, הסך הכל הוא:
35
ל״ו"מה אנו ומה חיינו, מה חסדנו ומה צדקתנו".
36
ל״זמה אנו.
37
ל״ח"מה אנו" הנה בכל היוהכ"פ אנו חושבים כרוכלא את כל מיני החטאים ש"אנחנו חטאנו", אבל ה"אנחנו" היא כל כך קטן, והחטאים כל כך מרובים וגדולים, עד כי מרוב החטאים יאבד ה"אנחנו" לגמרי ואיננו נראה כמעט כלום "ומה אנו"...
38
ל״ט"מה אנו", ודבר זה כבר נשאל זה כבר בבית מדרשם של הפילוסופים מדור דור.
39
מ׳"מה אנו", אמנם יש בנו בלי שום ספק בשר גידים ועצמות וכדומה, יש בנו מיסודות המים, העפר הרוח והאש, לדעת הקדמונים, או משבעים ושבעה יסודות אחרים לדעת האחרונים, אבל איפה הוא ה"אני" שבנו, באיזה מקום ופינה בגופנו עלינו לבקשו.
40
מ״אוהפילוסופים שבכל דור ודור בקשו את ה"אני" הנ"ל.
41
מ״בואמנם פילוסוף אחד אמר על זה את הפתגם הידוע: "הנני חושב ובכן חי אני", אבל דא עקא, כי רובא דרובא של בני אדם אינם חושבים כלל, ואינם יודעים כלל מה לחשוב ואי אפשר להם כבר לחשוב, ואם כן איפה הוא ה"אני" בהאנשים האלה.
42
מ״גמה אנו...
43
מ״דופילוסוף שני משיב על השאלה הזו בפשטות ממש, ה"אני" של כל איש - אומר הוא - הוא הסכום היוצא מהתאחדות העבר עם העתיד, וכשאומר אדם "אני" אינו מכוון בזה לשערות ראשו וצפרניו, שהיום הם כאן ומחר מתגוללות באשפה, ואף לא לידיו ולרגליו ויתר חלקי אותו "בשר ודם", הפושט צורה ולובש צורה, כי אם להכח הפנימי, המאחד באיזה אופן נסתר את כל הרשמים והזכרונות של העבר עם כל החפצים והתקוות לעתיד ועושה מכולם בריה שלמה אחת אורגנית.
44
מ״הואמנם כל זה טוב ויפה, אבל עדיין השאלה במקומה עומדת לרוב בני אדם, שהם רק "בני יומם", שדבר אין להם לא עם העבר ולא עם העתיד, אינם שואלים מעולם לנפשם את השאלה "מאין ולאן", לא יחפצו לדעת כלל "מה לפנים ומה לאחור", מהעבר לא נשאר להם שום רושמים, והעתיד לא יתן להם שום תקוות באמת, ורק מ"טובת הנאה" של הרגע המה חיים, להאנשים הללו הרי השאלה במקומה עומדת "מה אנו".
45
מ״והאם הם מכוונים באמרם "אני" לשערות ראשם וצפרנם, שהיום הם כאן ומחר הם מתגוללים באשפה, או לשאר חלק ה"בשר ודם" שבהם הפושטים צורה ולובשים צורה! -
46
מ״זמה אנו...
47
מ״חומה חיינו.
48
מ״טבכל ימי חיינו הננו עומדים תמיד בחפוש דרך החיים, אבל הדרכים כל כך מרובים ומגונים, סבוכים ונלוזים, עד כי החיים בעצמם נבלעים בתוכם ולא נודעו כי באו אל קרבם.
49
נ׳"ומה חיינו". וחכם אחד מצייר את האדם, איך שהוא עומד בפה פתוח בכל ימיו ומקשה קושיות חמורות מאד בהפרובלימות של החיים, והתשובה על כל הקושיות הללו בבת אחת הוא מקבל אז כשסותמים את פיו בעפר קברו: כן! כן! זהו החיים שלנו "ומה חיינו"?
50
נ״א"ומה חיינו", אמנם יש חיים בעולם, אבל ספק גדול הוא אם יש גם בעלי חיים, כי מי המה הבעלי חיים, האם הבשר והגידים והעצמות, האש מים רוח והעפר שבנו, שמקודם יצאנו לאויר העולם היו במציאות וגם לאחרי יציאתנו מן העולם ישארו, האם המה הבעלי חיים שלנו, הלא כולם המה רק נפעלים ולא פועלים, קנויים ולא קונים, ומה חיינו...
51
נ״בומה חסדנו ומה צדקותנו.
52
נ״גואת החסד והצדקה שלנו, הרי כבר אנו יודעים היטב מה מקורם, כי הוא, כפי שאמרנו לעיל, השקר והקטטה, וידוע ש"אין קטיגור נעשה סניגור", ולכן גם על הצדקה והחסד שבנו טוענים האמת והשלום: אל יברא, כי רק מחורבנם, חורבן האמת והשלום באו שני הדברים היפים האלה.
53
נ״דנעילה.
54
נ״הוהסוף מכל זה? הנה סוף דבר הכל נשמע, "ומותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל". הסוף הוא, כי אחרי שהאקטיב הוא כל כך פעוט ומצער, עד כי כמעט לא יוכל לבוא כלל בחשבון, והפאסיב הוא כל כך מרובה וגדול, הנה השורה האחרונה הרי מובנת מאליה, ה"בלנס" מראה, כי עומדים אנו לפני פשיטת הרגל ממש, לפני משבר גדול ונורא, לפני "בנקרוט" של כל המאה אחוזים, ועלינו לנעול את בית מסחרנו של השנה דאשתקד, לנעול אותו לעולם, ואם נרצה לפתוח אותו אחר כך, עלינו להניח שם איזה רכוש שיהיה כדאי לטפל בו.
55
נ״וכן, עלינו להתחיל אחרי הנעילה הכל מחדש, כקטן שנולד, כגר שנתגייר, ורק אז נוכל לקוות, כי... לשנה הבאה בירושלים...
56