דרשות אל עמי, שלש רגליםSermons Unto My People, The Three Festivals

א׳א. ההידור והיופי לפי השקפת היהדות
ליום הראשון של חג הסוכות

ב׳"ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפת תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל, ושמחתם לפני ד' אלהיכם שבעת ימים" (יקרא כג, מ).

ג׳חג הסכות - סמל היהדות.

ד׳אם כי חג הסוכות הוא לכאורה רק אחד מהשלש רגלים שלנו, הנה גם השקפה שטחית בנביאים ובחז"ל דיה להוכיח, כי תמיד ראו בו את סמל היהדות השלמה, שבזה ורק בזה אנו מצטינים מכל העמים, באופן שהחג הזה לבד כבר די להראות לפני כל העולם כולו, כי "אתה בחרתנו מכל העמים".

ה׳בנביאים - כפי שקראנו זה לא כבר בהפטרה "וכן תהיה מגפת הסוס הפרד הגמל והחמור וכל הבהמה אשר יהיה במחנות ההמה כמגפה הזאת, והיה כל הנותר מכל הגוים הבאים על ירושלים, ועלו מדי שנה בשנה להשתחוות למלך ד' צבאות ולחוג את חג הסכות... זאת תהיה חטאת מצרים וחטאת כל הגוים, אשר לא יעלו לחג את חג הסכות" (זכריה יד, טו-יט).

ו׳ובחז"ל במס' עבודה זרה (ג, א) על טענת אומות העולם "תנה לנו מראש ונעשנה, אמר להן הקב"ה, שוטים שבעולם, מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, ומי שלא טרח בערב שבת מהיכן יאכל בשבת, אלא אף על פי כן מצוה קלה יש לי וסוכה שמה, לכו ועשו אותה... מיד כל אחד ואחד נוטל והולך ועושה סוכה בראש גגו, והקב"ה מקדיר עליהם חמה בתקופת תמוז, וכל אחד מבעט בסוכתו ויוצא... מיד הקב"ה יושב ומשחק עליהן, שנאמר יושב בשמים ישחק".

ז׳אולם לכאורה מה נשתנה מצוה זו מכל הרמ"ח מצוות עשה שבתורה, שרק היא מראה על ה"אזרח שבישראל"? והאם באמת כל חטאת הגוים הוא "אשר לא יעלו לחוג את חג הסוכות", ומלבד זאת אין שום טענה ותביעה עליהם? הלא כמדומה שבע מצות בני נח שהם באמת מצווים על זה ועוברים בכל זאת עליהן בשאט נפש ובשחצנות גסה הוא חטא יותר גדול?

ח׳אבל חכו נא מעט רגע, רבותי, ותראו, כי חג הסוכות מורה את הדרך הישרה שיבור לו האדם לכל המין האנושי בכלל, ורק באשר שהאנושיות אינה זהירה בחג הסוכות, לכן אי אפשר לה לקיים גם את השבע מצות של בני נח, ולכן היא באה לידי העבירות החמורות של עבודה זרה גילוי עריות ושפיכת דמים, באופן שאמנם רק "כל האזרח בישראל ישבו בסכת" ו"זאת חטאת כל הגוים אשר לא יעלו לחוג את חג הסכות" דוקא...

ט׳תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם.

י׳הנה במשך הקיץ אמרנו פעמים אחדות את מאמרו של רבי (אבות ב, א) "איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם? כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם".

י״אאמרנו זאת לשם מצוה בעלמא, כי מצוה היא לומר בכל שבתות הקיץ את הפרקי אבות, אבל בגופא דעובדא מי שם לב להפרקים שאינם תופסים אצלנו רק רגעים אחדים בין "צדקתך צדק" ל"עלינו", ונאמרים בעיקר רק בשביל ה"רבנן קדיש" שבא אחריהם, אכן לו היו אזנינו שומעות את מה שאנו מוציאים מפינו, היינו מבינים היטב בהדברים האלה אנו נותנים את המחאה היותר גדולה לכל דרכי חיינו, אז היינו מרגישים היטב כמה נתרחקנו מהדרך הישרה של רבי, ומה גדול התהום בין הדרך הישרה שיבור לו האדם ובין הדרך שבחרנו אנו, המרחק שביניהם עוד רב יותר מהמרחק שבין מזרח למערב, מהמרחק שבין השמים להארץ.

י״באו אז תראו עולם הפוך לפניכם, שלא רק עליונים למטה ותחתונים למעלה, אך כל אחד מאתנו הולך בעליונו למטה ובתחתונו למעלה, עולם של משחקים על הבמה, שכל אחד משתדל בכל מאמצי כחו להתראות לא בפרצופו האמיתי, אך בפרצוף משונה עוד יותר ממלאך המות, וכל מי שיעלה בידו זאת יותר משחק אמן נקרא בפי כל. בקיצור, כל אחד חפץ להטעות את חברו, וסוף דבר שהוא מטעה עוד יותר את עצמו, עולם משונה!...

י״גהעבירה על "חייך קודמין".

י״דכדי לראות, כי אין בדברינו הפרזה על המדה אף במשהו, נחוץ רק להתבונן מעט בספר החיים ספר תולדות אדם.

ט״והנה חז"ל אומרים בבא מציעא (סב, א) "שנים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד מהם קיתון של מים, אם שותים שניהם מתים, ואם שותה אחד מהם מגיע לישוב, דרש בן פטורא, מוטב שישתו שניהם וימותו, ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו, עד שבא ר' עקיבא ולימד, וחי איך עמך חייך קודמים לחיי חברך". - בהשקפה הראשונה אפשר לדמות, כי אמנם בזה בודאי כולי עלמא פוסקים שהלכה כר' עקיבא, והלואי שיקיימו גם כל שאר דבריו כמו שמקיימים המה את דבריו בזה הלכה למעשה, אלא שכמו בכל מצוה ומצוה יש הרבה מדרגות בעושיה, יש העושים רק כדי לצאת ידי חובתם, יש מהדרים ויש מהדרים מן המהדרים, כך יש מדרגות שונות גם במצוה זו, - העושים רק לצאת ידי חובתם ישתמשו בכללו של ר' עקיבא הנ"ל רק כשהם "מהלכים בדרך וביד אחד מהם קיתון של מים, אם שותים שניהם ימותו". ויש מהדרים שמשתמשים בהכלל הזה גם כשיש לו רב, אך לא יוכל לראות איך שגם לחבירו יש כמוהו, או עוד יותר ממנו, והוא אומר: עלי כתיב הכל, כי הלא הלכה פסוקה היא "חייך קודמים לחיי חבירך", ויש גם מהדרים מן המהדרים, האוהבים תמיד לעשות לפנים משורת הדין ולהוסיף הרבה סיגים וגדרים על כל מצוה ומצוה, וביראתם פן ואולי יעברו על מצוה זו של "חייך קודמין", אז יראו לעשות קץ לחיי חברם, וממילא המה בטוחים שלא יבואו חלילה לידי עבירת מצות עשה זו.

ט״זכך אפשר היה לנו לחשוב בהשקפה הראשונה, אבל המציאות באה ומטפחת על פנינו, כי באמת גם על מצוה נאה וקלה כזו אנו עוברים ג"כ בשאט נפש, וגם בקיום המצוה הזו הננו ג"כ רק משחקים על הבמה, כל אחד בהמסוה שלו על פניו.

י״זכי באמת דוק ותשכח, שמאידך גיסא, הנה כל עיקר החיים שלנו הוא לא בעד עצמנו, אך בעד חברנו, ראובן חי בעד שמעון ושמעון חי בעד ראובן.

י״חהבגדים שלנו נעשים כרגיל ממכסה עליון וממכסה תחתון, המכסה התחתון הוא כמובן יותר קרוב אל גופנו מהמכסה העליון, שכל עיקרו לא בא אלא בשביל הבריות שיתענגו על מראהו היפה, ותא חזי על מה מוציאים בני אדם יותר כסף, על המכסה העליון, או על המכסה התחתון.

י״טבתינו ודירותינו נעשים מחדרים שונים, חדרי המשכב, חדרי האוכל, וחדר האורחים, סַלון בלע"ז, ועל מה אנו מוציאים יותר כסף, איזה מהם אנו מקשטים יותר בכל מיני קשוט שיש לאל ידינו, הנה דבר שאצ"ל, שהוא על חדר האורחים, שאולי פעם בחודש או בשנה יבקרהו אחד מן הבריות היפות או הבלתי-יפות...

כ׳כי באמת כל עמלנו ויגיעתנו בחיים מיום הלידה עד יום המיתה הוא רק בשביל ההתהדרות, לוקסוס בלע"ז, לוקסוס בדירתנו, בהלבשתינו, במאכלינו וכו' וכו', וכל זה מפני הבושה, שראובן מתביש מפני שמעון ושמעון מתביש מפני ראובן, ושע"כ כל אחד מחשיך מפיו את ההכרחיות שלו, לפעמים קרובות מאד, רק בשביל שיהיה מהודר בעיני חבירו, והאם מקיימים אנו את המ"ע של חייך קודמין לחיי חבירך? הלא אנו עושים ממש את ההיפך הקיצוני מזה!

כ״אוכבר התאונן על זה הנביא ירמיהו באמרו: "שובו בנים שובבים... הננו אתנו לך, כי אתה ד' אלקינו... והבשת אכלה את יגיע אבותינו מנעורינו את צאנם ואת בקרם, את בניהם ואת בנותיהם. נשכבה בבשתנו ותכסה כל כלמתנו, כי לד' אלקינו חטאנו" (ירמיהו ג, כב-כד).

כ״בכי אמנם רק הבושת, מה שאנו עושים מפני הבושה של הבריות, קולטת את כל יגיענו, ומכלת גם את צאננו ובקרבנו, גם את בנינו ואת בנותינו מבלי השאיר לנו שריד כמעט, אבל באמת כיון ש"חייך קודמין לחיי חבירך" הלא עלינו יותר להתביש מפני עצמנו גופא, ואת זה מיעץ ירמיהו "נשכבה בבשתנו - גופא - ותכסה כלמתנו", הכלימה בינינו לבין עצמנו, ואז נדע "כי לד' אלקינו חטאנו", ככה מיעץ ירמיהו, אך מי שומע לו?...

כ״גכי מימי אדם הראשון, משעה שאכל מעץ הדעת ונפקחו עיניו לדעת טוב ורע, התחלנו להסיח את דעתנו מהמלבוש הפנימי שבנו, ואנו שמים כל מעינינו רק על המלבוש החצוני שהולך הלך וגדל מיום ליום על חשבון המלבוש הפנימי שהולך ומתקטן משעה לשעה.

כ״דאבל רבי מיעץ לנו אחרת, הוא אומר "איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם, כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם" ויש סדר למשנתו בזה, הוא מקדים את המוקדם ומאחר את המאוחר, התפארת לעושיה צריך להיות קודם במעלה לה"תפארת לו מן האדם", כי הלא "חייך קודמין לחיי חבירך", כי ע"כ הלא בראש וראשון עלינו להיות קרובים אל עצמנו ולראות שיהיה תפארת וישא חן הדבר בעינינו גופא, ואז אפשר יהיה לנו מעין טפל לעיקר לדקדק שיהיה גם תפארת לשאר האדם - אבל אנו כמובן, כשם שאין אנו שומעים לירמיהו כך אין אנו שומעים לרבי תלמידו, ואנו מחליפים את היוצרות, מהפכים סיפא לרישא ורישא לסיפא, כל חיינו נתונים המה לההשתדלות של "ותאפרת לו מן האדם", ואין לנו כלל פנאי לקטנות כאלה של "ותפארת לעושיה".

כ״הנתבונן נא בעוד דבר אחד, הנה כל חפץ וכל תשוקת האדם בחיים, הוא חיים של עושר וכבוד, פעם אחת בחודש, בכל שבת מברכים אנו, מתפללים זאת מתוך הסדור "חיים של עושר וכבוד" - ושלא מתוך הסדור הרי אנו מתפללים זאת בכל רגע ורגע, ובאמת עושר וכבוד המה לא שני דברים אך דבר אחד, כי עפ"י רוב האדם רודף אחרי העושר לא בשביל ההשתמשות בעשרו, וגם אצל אנשים זקנים וחשוכי בנים לא תוקטן התאוה לעשירות אף במשהו - מפני שגם התאוה ההיא באה בעיקרה רק בשביל להראות את רוב עשרו ואת רוב גדולתו, ולכן נאמר "אוהב כסף לא ישבע כסף", כי אם לו אהב את הכסף בשביל מטרת ההשתמשות, כי אז היה אפשר שבזמן מן הזמנים ישבע בזה עד שלא יחפוץ יותר, כשהיה כבר בטוח שהשיג את מטרתו במלואה, אבל כיון שהוא אוהב את הכסף כשהוא לעצמו בשביל הכבוד היוצא מזה, אז אי אפשר שישבע בזה.

כ״וובאמת הכבוד איננו אחת מתאוות החיים, אך זהו באמת החיים גופא, זהו כל תוכן החיים, וכל המלחמות שבני אדם נלחמים אלו כנגד אלו הרי המה ג"כ רק בשביל הכבוד כמובן, כי בשביל הכבוד האדם מוכן ומזומן בכל רגע ורגע למסור את נפשו ואת נפשות כל אומתו.

כ״זאבל נתבונן נא במהות הכבוד, מהו הנעימות שבזה?

כ״חאחד מגדולי החסידים ביאר את המאמר באבות "יהי כבוד חבירך חביב עליך כשלך", כי הכוונה, שיהיה חביב עליך הכבוד שמחלק לך חבירך כמו הכבוד שאתה מכבד את עצמך גופא, למשל, כשאתה, ראובן בן יעקב, הנך נכנס לביתך גופא, והנך פונה לעצמך ברגש כבוד גדול: ברוך הבא ר' ראובן! ישב נא ר' ראובן, כבוד רב יש להבית שאתה דרכת על המפתן שלו, כי אין גדול בעולם ממך וכדומה וכדומה. האם ירגיש איזה תענוג מהכבוד הזה, לא מניה ולא מקצתיה, ומיעץ לנו התנא שטעם כזה ירגיש גם בהכבודים שהוא משיג מחבירו.

כ״טאכן באמת זו היא רק עצה מחוכמה של אחד מגדולי החסידים, אכן בגופא דעובדא לא כך הוא דרך העולם, שאמנם מהכבודים שחבירו נותן לו הוא רואה את כל תענוגו ומשושו בחיים, אבל מהכבודים שיחלק לעצמו לא ירגיש בזה שום טעם וריח, ובכלל שום בר דעת לא ינסה כלל כזה, ורק משוגע וחסר דעת יכול לעשות ככה.

ל׳אכן מדוע באמת הננו קוראים לזה משוגע, הלא "חייך קודמין לחיי חבירך", ומדוע לא יהיה באמת הכבוד שלך יקר במעלה יותר מהכבוד של חבירך? הלא כל איש מחזיק את עצמו למצוין יותר מכל שאר האדם, וא"כ הרי יותר היה לו לשמוח מה שמוצא חן בעיני עצמו, הגדול שבגדולים, מכפי שהוא שמח במה שמוצא חן בעיני אחרים, הקטנים שבקטנים? הלא להסכמתו שהוא מסכים על עצמו יש יותר חשיבות מההסכמה שמשיג מאחרים?

ל״אושוב אתה רואה עולם הפוך, ראובן שמח ומרקד כאיל מתוך עונג במה ששמעון אומר עליו שהוא איש חכם, א"כ ראובן מחזיק את שמעון לאבטוריטט יותר גדול ממנו, כי הוא יותר בר סמכא ממנו, ושמעון להיפך מלא גילה, רינה, דיצה וחדוה במה שראובן אומר עליו שחכם הוא, עולם הפוך ממש.

ל״באולם כל זה באשר אנו עוברים על המצוה של "חייך קודמין לחיי חבירך".

ל״גוגם על זה מכוון רבי באמרו בתור מחאה על כל זה "איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם, כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם" זאת אומרת, שמקודם עליך לבקש שתהיה תפארת לעושיה, מקודם עליך לבקש למצוא חן ושכל טוב בעיניך גופא, ואח"כ עליך לבקש את ה"תפארת לו מן האדם".

ל״דאיזהו חכם הלומד מכל אדם.

ל״האמנם יש גם בני עליה אם שהנם מועטים בכל דור ודור, והמה, הבני עליה, אינם שטופים כל כך, או כל עיקר, בתאוות הנ"ל, הם אדרבא מקדישים את כל חייהם לתורה ולתעודה אכן כשנתבונן היטב בדבר נראה, כי גם הם עוברים בשאט נפש על המצוה של "חייך קודמין".

ל״והנה מרגלא בפומא דהחכמים הקדמונים, כי לו יצויר שהאדם יעלה לרום שמים וראה שם את כל החדשות ונצורות, רזי עולם פלאי פלאים, אך אם לא יהיה ביכלתו לרדת מטה ולספר בהמון רב את כל הפלאות, אז חייו אינם חיים, כי צערו יהיה גדול מנשוא.

ל״זואמנם כל זה מראה כי האדם אינו מוצא קורת רוח בידיעת החכמה כשהיא לעצמה, אך כל קורת רוחו הוא בהסברתו לאחרים.

ל״חוזהו שאמרו חכמי ההלכה "עביד אינש לאחזוקי דיבוריה", וחשבו זאת לנגיעה כמו נגיעת ממון הפוסלת את האדם לעדות ולדין, כי האדם כיון שהפליט מפיו איזה דבר, שוב הוא נוגע להחזיק דוקא בזה ומשתדל בכל כחו שהכל יסכימו לו, וזהו ג"כ מפני שלא הידיעה כשהיא לעצמה היא העיקר להאדם, אך ההסכמה שישיג על זה זוהי כל תכליתו.

ל״טוכבר המליץ אחד המבקרים על חכם אחד את מאמר חז"ל "איידי דטריד למיפלט לא בלעי", כלומר, בחפצו של חכם זה רק להשפיע על אחרים, לכן הוא בעצמו קולט רק מעט מזעיר, והמחלה הזו היא באמת אצל כל החכמים במדה מרובה או מועטת.

מ׳והסתכלו עוד ותראו, כי אע"פ ש"סוף מעשה במחשבה תחילה", אבל באמת, לא הדיבור נולד מהמחשבה, אך להיפך המחשבה מהדיבור. אין אנו מחשבים באמת את מחשבותינו אנו גופא, אך הננו מחשבים רק איך להביע את מחשבותינו לאחרים, ובשעה שהננו מדברים כבר אין אנו ברשותנו לגמרי, אך תלוים הרבה ברשות אחרים.

מ״ארוב המחלוקת בדברי חכמה הוא ג"כ לא מפירוד המחשבות או מפירוד הדעות, אך מפירוד הדבורים, שכל אחד רוצה להשתמש בדיבור מיוחד.

מ״בבקיצור, אם כי בתפלה אנו מקדימים את ה"ללמוד" לפני ה"ללמד", אך בחיים אנו עושים את ההיפך, הננו עוסקים ב"ללמד" מקודם שבאנו ל"ללמוד".

מ״גוהחכמים שלנו רחוקים הרבה מאד מהחכם של בן עזאי - החכם של בן עזאי הוא הלומד מכל אדם, והחכמים שלנו להיפך רוצים שכל אדם ילמדו מהם וחסל.

מ״דושוב אנו רואים שגם המה החכמים עוברים בשאט נפש על מצוה נאה וקלה זו "חייך קודמין לחיי חבירך", והמה רוצים לזכות את אחרים דוקא ולא את עצמם גופא.

מ״הוגם להם מכוון רבי בעצתו "איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם, כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם" שלעולם תהא התפארת לעושיה קודמת לה"תפארת לו מן האדם".

מ״ויסודות החנוך שלנו.

מ״זובאמת איך אנו מחנכים את הילדים שלנו?

מ״חמלמדים אנחנו אותם לדבר בשבעים לשונות, כדי שיוכלו כל הבריות שבעולם להבין אותם, אבל אין אנו מלמדים אותם לחשוב יפה כדי שיבינו את עצמם גופא. הננו נותנים להם כל הידיעות שבעולם,ְ אבל ידיעה אחת אנו מונעים מהם את הידיעה הקטנה בת שלשת המלים: דעת את עצמך. הננו מחנכים אותם שידעו לחשוב את כל החשבונות הזרים להם שבעולם אבל איננו מחנכים אותם שידעו לחשוב את החשבון הקטן שלהם, חשבון הנפש. בקיצור, הננו משתדלים בכל אמצי כוחותינו שיקוים ביוצאי חלצינו את הסיפא "ותפארת לו מן האדם", אבל מהרישא "ותפארת לעושיה", אין אנו רוצים לדעת.

מ״טוסוף דבר, שעצתו של רבי נשארה לעצה יפה רק בפרקי אבות, אבל לא בפרקי החיים.

נ׳לכם ולא לאחרים.

נ״אאמנם ידענו כי "כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש ניתן מהקב"ה למשה בסיני", ובכן הרי גם עצתו של רבי צריכה להיות רמוזה כבר בתורתנו, כי "מי איכא מידי דלא רמיזא באורייתא".

נ״בובאמת אפשר למצוא זאת בכתוב זה שהתחלנו "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר", ורק עלינו להדגיש את ה"לכם" ל"ההדר" ולומר שיהי ההדר לכם ולא לאחרים.

נ״גכי הנה יש הרבה מאומות העולם וגם משלנו שקובלים עלינו לומר, כי רגש היופי איננו מפותח אצלנו כלל, כי רגש המוסר מטריד אותנו כל כך, עד מבלי לתת מקום לרגש אחר שיהא לו איזו שליטה בנו.

נ״דאכן באמת גם זוהי עלילה ככל עלילות שמוצאים על ישראל, לא רק רגש המוסר, אך גם רגש היופי קדוש לנו, וברכה מיוחדת התקינו חז"ל ע"ז כדאמרינן "האי מאן דנפיק ביומי ניסן וחזי אילני דקא מלבלבי, אומר ברוך שלא חסר בעולמו כלום, וברא בו בריות טובות ואילנות טובות להתנאות בהן בני אדם" (ברכות מג, ב). אלא שידעו, שכשם שלא כל הנוצץ הוא זהב, כך לא כל מה שהבריות ממציאים אופנים מלאכותיים איך להתנאות הוא יפה באמת, כי כל אלה מכוונים שיהיה הדר לאחרים, אבל היהדות מודעת מ"ולקחתם לכם פרי עץ הדר" שיהיה הדר לכם גופא, זהו ההידור הפנימי וכלפי פנים, ההידור הנפשי, הלבבי, ההידור שבמסתרים, שאמנם אין עין כל אדם אחר שולטת שם, אבל אתה בעצמך הנך מרגיש זאת היטב.

נ״ה"ולקחתם לכם פרי עץ הדר", כתוב הדר הוא.

נ״ואתרוג דומה ללב.

נ״זוחז"ל (מדרש רבה ויקרא ל, יד) אמור אומרים "השדרה דומה לשדרה של אדם, ההדס דומה לעין, הערבה דומה לפה, והאתרוג דומה ללב".

נ״חואמנם צאו וראו מה בין בני לבן חמי, מה בין כנסת ישראל המעט מכל העמים ובין כל העמים. שבעים אומות יש בתבל וכולן משתדלות לעלות במעלה העליונה אבל מה נחשבת להן המעלה העליונה? עפ"י רוב הן שמות את כל מעינן בהשדרה, שתהא השדרה שלהן יפה, ההוד שבגבורה, גבורת השרירים, החיל והכח, היד החזקה והזרוע הנטויה זהו כל העיקר אצלם, זהו הא' והת' שלהם ובכן כל ההדר שלהם הוא בהלולב, יש בה גם מעוטא שמיפות את ההדס הדומה לעין "החכם עיניו בראשו" אלה הן האומות האוהבות חכמה ודעת, ויש גם כאלה שהעיקר הוא אצלן ערבה יפה, ערבה דומה לפה, ומי שאין כחם אלא בפה, שחץ שחוט לשונם ויודעים היטב להשתמש בהכלל שהלשון לא נברא אלא לכסות על מחשבות הלב, אלה המה סלתן ושמנן שלהם יכרעו הכל ברך, אבל כולן שכחו לגמרי כי יש בארבעה מינים גם אתרוג, כי יש בהרמ"ח איברים ושס"ה גידים גם איזה אבר קטן הנקרא "לב", ואחת היא יונתי תמתי, העם לבדד ישכון, שמצווה ועומד זה אלפים שנה "ולקחתם לכם פרי עץ הדר" שיהיה ההדר ניכר בהאתרוג הדומה ללב".

נ״טואם יש כאלה שמלגלגים על השדרה שלנו, על העינים שלנו ועל הערבה שלנו כי אינן מהודרות כל כך, לא איכפת לנו זאת כלום, ילגלגו וילגלגו עד כמה שנפשן חשקה בזה ואחנו נעשה את שלנו.

ס׳יודעים אמנם אנו ש"ארבעה מינים מעכבים זה את זה", ואי אפשר לאתרוג בלי לולב הדס וערבה, אבל בכל אלה לא נאמר החיוב של הדר זולת באתרוג לבד. ישראל הוא הלב שבאומות, אומר משוררנו הגדול ר' יהודה הלוי.

ס״אעצו ופריו שוה.

ס״בובגמ' סוכה (לא, א) דורשים חז"ל את הכתוב הנ"ל "פרי עץ הדר, עץ שטעם עצו ופריו שוה, הוי אומר זהו אתרוג", וגם "אל תקרא הדר אלא הדָר, דבר שדר באילנו משנה לשנה", ואמנם לא דרשה בעלמא היא, כי עוד יותר ממה שמאומת זה בפירוש הכתוב מאומת זה בחיים המציאותיים.

ס״גכי זהו ההבדל מהחכמת יון, שכל העמים נהנים עד היום מזיוה מחד גיסא והיהדות מאידך גיסא, השכלת יון הולידה דיפלומטים והיהדות הולידה נביאים.

ס״דהדיפלומטים המה קלי הלשון מאד אבל לעומת זה המה כבדי הלב, והנביאים להיפך המה, אמנם כבדי הלשון אבל קלי הלב, לבם דופק בקלות יתירה.

ס״ההנביאים המה ערלי השפתים אבל לבם פתוח כפתחו של אולם, והדיפלומטים אמנם שפתיהם פתוחות לרוחה, אבל ערלי הלב המה.

ס״וו"ישראל אם אינם נביאים הם בני נביאים הם", והאתרוג שאנו אוחזים בידנו בחביבות יתירה כל ימי חג הסוכות על שום מה? כדי להראות לפני כל העולם כולו, כי תשועת ישראל תבוא ע"י נביאים ולא ע"י דיפלומטים.

ס״זכי בזה משונה הוא האתרוג מכל שאר הפירות והאילנות "שעצו ופריו שוה", כל שאר האילנות רחוק טעם הפרי מהעץ כרחוק מזרח ממערב, ואנחנו איננו רוצים באילנות כאלו, שדו פרצופין, ששתי רשויות יש אצלן, אין אנו רוצים שיהא רחוק הפה מהלב, הדיבור מהמחשבה, החיצוניות מהפנימיות, אנו רוצים רק באתרוג שיהיה עצו ופריו שוה, אחוזים וקשורים יחד, קשר אמיץ שבל ינתק לעולם, אנו רוצים מ"עור אחד" דוקא.

ס״חהשכלת יון, אומר משוררנו החביב ר' יהודא הלוי, אין להפרי כי אם פרחים, ואילו היהדות, נוסיף אנו, היא כולה פרי וגם בהעץ אנו טועמים רק טעם פרי.

ס״טהדר באילנו משנה לשנה.

ע׳והיא - מה שטעם עצו ופריו שוה - היא שעמדה לו להאתרוג שיש לו גם התכונה השניה, שדר באילנו משנה לשנה. כל שאר האילנות גדלים רק במקום ובתקופה ידועה, "ממגד תבואות שמש וממגד גרש ירחים", אלה הגדלים מהשמש יש שהירח אדרבא מזיק להם, ולהיפך יש שאדרבא נחוצים המה דוקא להירח והשמש לא יועיל להם מאומה, יש שגדלים הם על טל ויש שגדלים הם על מטר, ולכן אי אפשר להם שהפירות ידורו בהם משנה לשנה. יחיד ומיוחד הוא האתרוג בהם, שהוא דר באילנו משנה לשנה, מפני שמסתגל הוא לכל תקופות השנה, לכל שינוי הטבע.

ע״אוישראל, שיש לו תכונתו הראשונה של האתרוג, שטעם עצו ופריו שוה, יש לו ממילא גם תכונתו השניה שדר באילנו משנה לשנה, כי סיבה ומסובב יש בכאן, התכונה הראשונה היא הסיבה והתכונה השניה היא המסובב, ובשביל זה יש גם לנו כח ההסתגלות שאין לשום אומה ולשון, הגידול שלנו הוא בכל הזמנים ובכל התקופות, בכל האקלימים ובכל הרוחות, וגם רוחות שאינן מצויות אינן יכולות לשלול מאתנו את כח הגידול שאינו פוסק בנו.

ע״בואמנם כן מי כעם ישראל גוי אחד בארץ. הרומיים בשעתם שמו את כל מעינם בהלולב שלהם, שיהיה המהודר ביותר מכל הלולבים שבעולם, המה הדרו את השדרה שלהם, במדה שלא היתה דוגמתה לפניהם ואולי גם לאחריהם, זו היתה שדרה יקרת המציאות, ובכ"ז לא הועילה להם כלום ביום עברה, וכבר נתיבש הלולב שלהם עד שנתפרק בצפורן מחמת יבשותו, נקטם ונכפף ראשו ונפרצו עליו כעלי החריות, בקצור, כל הפסולים שמנו חכמים בלולב (עי' או"ח סי' תרמ"ה) נמצאו בו ונפסלו לגמרי. היונים בשעתם אמרו, כי ההדס והערבה המה העיקרים, והמה דקדקו להדר זאת בכל מיני ההידור שבעולם, והאמת נתנה להגיד, כי הדבר עלה להם באופן יפה, ההדס - העינים - החכם עיניו בראשו - והערבה, הפה שלהם היו על תכלית היופי וקמו להם חכמים מליצים ומשוררים נפלאים מאד, ובכ"ז עברו אלו תקופות עליהם וכבר הננו רואים, איך שההדס נעשה להדס שוטה ומהערבה נשרו רוב עליה ונפסלו גם הם (ע' או"ח תרמ"ו תרמ"ז). אחד הוא עם ישראל שמתקיים עד היום הזה למרות כל הרפתקאות דעדו עליו, יען מפני שעיקר העיקרים אצלו הוא האתרוג הדומה ללב, ורק אותו, את האתרוג הוא בודק יותר מכל המינים, רק כשהוא צריך לברור את האתרוג הוא שם את המשקפים על עיניו ובודקו בשבע בדיקות אם אין בו חלילה איזו נקודה, אף שאינה נרגשת כלל לעין רואה זולת ע"י זכוכית מגדלת.

ע״גכן עיקר העיקרים ויסוד היסודות אצלנו הוא האתרוג, הוא המלך של הארבעה מינים, וממילא ע"י זכותו מחזיקים מעמד אצלנו גם השאר מינים, הלולב, ההדס והערבה, שעד היום המה בחזקת כשרות אצלנו, אם כי אינם מהודרים אצלנו כל כך.

ע״דחטאת כל הגוים.

ע״הוביחד עם הנביא אפשר לנו לומר גם היום בבטחה, "זאת תהיה חטאת מצרים וחטאת כל הגוים אשר לא יעלו לחוג את חג הסוכות", כי אמנם זו היא עלת כל העלות וסיבת כל הסבות המביאות לידי כל העבירות שבעולם, גם הז' מצות של בני נח שאינם נזהרים בהם כלל וכלל, גם העבירות החמורות של עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים הנן רק תולדות מאבי אבות הטומאה, שאינם זהירים במצות עשה של חג הסוכות.

ע״וכי לו היו נזהרים בחג הסוכות והיו יודעים איך לבקש ולמצוא את ההדר שבחיים, כי אז לא היו באים לכל אלה, ולא היה אפשר להם כלל לבוא לזה.

ע״זואם תשאלו מי האשם בהמלחמה האחרונה ששללה מיליוני נפשות על לא חמס בכפם, ומי האשם בכל המלחמות שבעולם? אל תשובו וילהלם קיסר, ניקולי השני וכדומה, אך תאמרו כהנביא כי כל זה בא מ"חטאת הגוים אשר לא יעלו לחוג את חג הסכות".

ע״חכי אמנם ראו זה דבר פלא, השכנים שלנו, הנוצרים מחקים אותנו כקוף לבני אדם, את כל החגים שלנו יש להם כמונו, את חג הפסח חג השבועות וגם את חג הפורים, אבל אחד חסר להם - חג הסוכות, כי אמנם כמו מרגישים הם בהרגשה אינסטינקטית, כי לא להם נאה ויאה לחוג את חג הזה, אי אפשר להם להחזיק בידיהם, ידי עשו - את הארבעה המינים, בעוד שכל סדרי חייהם הוא ההיפך ממש מזה מן הקצה אל הקצה.

ע״טולא לחנם יושב הקב"ה ומשחק, כמאמר חז"ל בע"ז, "יושב בשמים ישחק", כשהם, השכנים שלנו, מנסים לקיים את המצוה קלה הזו.

פ׳ורק אז, באחרית הימים, כשיהיה הר בית ד' בראש ההרים ונהרו אליו כל הגוים אז לא רק "כל האזרח בישראל ישבו בסכות", אך גם -

פ״א"והיה כל הנותר מכל הגוים הבאים על ירושלים ועלו מדי שנה בשנה להשתחוות למלך ד' צבאות ולחוג את חג הסכות"... (זכריה יד, טז)

פ״בב. הסוכה - תשובה להטבע
לחג הסוכות

פ״ג"וחגתם אתו חג לד' שבעת ימים בשנה, חקת עולם לדרתיכם, בחודש השביעי תחגו אותו. בסכת תשבו שבעת ימים, כל האזרח בישראל ישבו בסכת" (ויקרא כג, מא-מב).

פ״דמה מספרת לכם הסוכה הקטנה?

פ״הדברנו בהדרשה הקודמת על ערך הד' מיני, ואם שמתם לב לדברי, רבותי הנכבדים, אז בודאי מצאתם במצוה הזו טעם וריח, לא רק במשך זמן הנענועים, אך לכל השנה ולכל ימי חייכם על פני האדמה, אבל בדרשה הקודמת הלא העיקר שכחתי, כי בחג הסוכות, זמן שמחתנו, יש לא רק מצות הד' מינים בלבד, כי למה נקרא שמו חג הסוכות על שם הסוכה שאנו יושבים בה, והאם אפשר לנו לעבור על זה בשתיקה?

פ״וובאמת האם לא שאלתם לנפשכם מה מספרת לנו הסוכה הקטנה הזו? התורה בעצמה אומרת על מצוה זו "למען ידעו דרתיכם" זאת אומרת, כי אין אנו יוצאים בישיבה לבד, אך העיקר הוא הידיעה הכרוכה בה, ומה היא הידיעה החדשה שהיא מלמדת אותנו?

פ״זמעץ הדעת לעץ החיים.

פ״חואמנם לא לחנם עזבנו כעת את בתינו היפים מרובי החדרים המרווחים והאולמים הנהדרים המרהיבים דעתו של אדם והלכנו לנוע לסוכה קטנה של ד' על ד' המחזקת בדוחק גדול "ראשו ורובו ושולחנו" ושאינה יכולה לעמוד כמעט גם לפני רוח מצויה.

פ״טלא לחנם הוא כל זה, זהו מראה על סדר החיים החדש שעלינו להתחיל מבראשית ממש, זהו התשובה מעץ הדעת לעץ החיים.

צ׳מגילת קהלת.

צ״אוכעין פירוש למס' סוכה באה המגילת קהלת, שאנו קוראים בה במשך ימי החג, כי כל המגילה הזו באה להראות את כל הרקבון והזוהמא הכרוכים בעץ הדעת ולהכריח אותנו לנוס לכל הפחות מזמן לזמן כדי להטהר מעט מן הזוהמא, תחת צל עץ החיים.

צ״בכי מה זה הקוטב ממגילה זו? הנה לא רק ה"תחילתה ד"ת וסופה ד"ת" (שבת לב, ב) אך גם מאמצעה יש ללמוד הרבה.

צ״גהלא כה מספר לנו החכם מכל אדם בהמשך דבריו: "כי ברוב חכמה רוב כעס ויוסיף דעת יוסיף מכאוב... וראיתי אני את כל עמל ואת כל כשרון המעשה, כי היא קנאת איש מרעהו... ראה זה מצאתי אשר עשה האלקים את האדם ישר והמה בקשו חשבנות רבים" (קהלת ז, כט).

צ״דכי לכאורה הננו רואים בדורותינו אלה תרתי דסתרי. מצד אחד, דורנו זה הוא בודאי הדור דעה היותר גדול שבכל הזמנים, ומצד השני אולי לא היה עוד מעולם דור חסר טעם כמוהו, ובעץ הדעת זה אין כל טעם וריח. מצד אחד נפתחו מעינות החכמה לכל בני אדם גם לנערים וזקנים גם לנשים וטף, ומצד השני נסתמו הלבבות לגמרי והחכמה אינה מאירה ואינה משמשת כלל את הלב, והדור המחבק זרועות עולם ויודע איך לעלות בשמים ממעל על ידי האוירונים הנפלאים ולרדת בארץ מתחת על ידי התת-מימיות, הדור הזה הוא דוקא דור צר עין במדה שלא היתה כמעט עוד מעולם, דור אכזרי אשר לא ידע רחם, דור הרומס ברגליו כל צדק משפט. בדורנו זה הנה לאו דוקא "כל המיצר לישראל נעשה ראש" אך גם המיצר לבני נח נעשה ראש, ולכאורה אנו עומדים ומשתוממים, איך יתכנו שני הפכים בנושא אחד, איך אפשר בבת אחת לראות את ה"תרתי דסתרי" האלה?

צ״האכן כבר ביארתי במקום אחר ("דרכה של תורה", מבוא לס' "דרכי משה, דרך הקודש" ח"א), כי באמת אין זה כלל תרתי דסתרי אך אדרבא הוא בגדר סיבה ומסובב, ואל תאמר למרות, שלמרות שהוא דור דעה הוא דור לא ידע בושת, אך אמור יען, יען שהוא כ"כ דור חכם, לכן הוא כ"כ דור רע, ויען שהוא כל כך רע ושואף לדם כמו הנחש הקדמוני, לכן הוא כ"כ ערום וחכם.

צ״ומלאך המות מלא עינים.

צ״ז"מלאך המות מלא עינים" אומרים חכז"ל (מס' עבודה זרה כ, ב), זאת אומרת, שכל העינים - החכמות, כי "החכם עיניו בראשו" - כל עיקר הורתן ולידתן באו מהמלאך המות שאין כמוהו גדול ונכבד בחכמה ודעת ו"הוא השטן הוא היצר הרע הוא המלאך המות".

צ״חנתבונן נא על המלחמה הנוראה, מלחמת העולם, שבאה זה לא כבר לידי קצה, שהביאה חורבן לעולם ומבול גדול של דמעות ודם, אבל מאידך גיסא אנו רואים איך שע"י המלחמה נתרחבו המדעים כ"כ באופן שלא יאומן כי יסופר מקודם, המצאות כבירות ורבות הערך נמצאו אשר לא שערו אבותינו ואבות אבותינו מעולם באופן שהאבי אבות הטומאה, המלחמה, הביאה תולדות העולות למעלה להשכיל.

צ״טומי יודע רוח האדם העולה למעלה, אפשר הדבר מאד, כי גם כל ההמצאות שהמציאו מדור דור לפני המלחמה, הנה הסיבה העיקרית שלהן היא המלחמה, אם כי באופן בלתי ישר, כי גם אז אם לא היתה מלחמה בפועל, היתה מלחמה בכח, ובאמת מה שקוראים בני אדם זמן מלחמה וזמן שלום הוא רק לשבר את האזן, באמת אין שלום בעולם, אך יש זמן של מלחמה, ויש זמן של הכנות למלחמה, שנדמה לנו כאילו הוא זמן של שלום.

ק׳ואפשר מאד, כי גם ההמצאות הישנות כבר כמו מסלת הברזל, הטיליגרף, הטלפון וכדומה גם כל אלה המה התולדות של המלחמה בכח, של ההכנות למלחמה שאינן פוסקות לעולם, כי כל אחד מהעמים אשר על פני האדמה חפץ להיות יותר מוכן ומזומן ליום קרב וזו היא שהמריצתם לבקש את ההמצאות האלה, כי כל זמן שהאדם חי את חייו הפרימטיביים שלו היה מסתפק גם בהחמור המשרך דרכו, גם זה היה לפניו די והותר, אבל תכונת המלחמה בכלל היא תכונת ה"בחפזון" ולזה לא יוצלח החמור שהולך בשובה ונחת, אז נסו להשתמש בהסוס הרץ בחפזון יותר מהחמור, אז אמרו "סוס שוטף למלחמה", אכן בהמשך הימים כשאלקי המלחמה נתגדל יותר ויותר, כבר נראה להם גם הסוס לקטן יותר מדאי להכילו, אזי הוצרכו לבקש אמצעים אחרים לזה וכשמבקשים ְ- מוצאים, כי "יגעת ולא מצאת אל תאמין".

100

ק״אבקיצור, בעד כל הדברים הטובים והיפים האלה הננו חייבים תודה להמלאך המשחית, מלאך המות, כי הוא חוללם והולידם.

101

ק״בתכונת עץ הדעת.

102

ק״גכי אמנם התורה גופא מתארת לנו היטב את תכונתו של עץ הדעת.

103

ק״דאם תרצו לדעת את תכונת עץ הדעת של כל העולם כולו, של כל האומות והלשונות, שאמנם קוראים אנו אותו בשמות שונות, ציביליזציה, קולטורה, פרוגרס וכדומה, אם תרצו לדעת את שרשו ומקור גדולו, אם תרצו לדעת זאת נחוץ לנו להתחיל מבראשית ואז נדע - כי המסית לזה, זאת אומרת, הסיבה הגורמת להעץ הדעת שבקרב האדם הוא הנחש הקדמוני, הוא ולא אחר, הנחש, שכוונתו להזיק, הנחש שאין הנאה להיזקו, זולת ההנאה לראות איך שארסו מכלה וממית.

104

ק״ה"והנחש - מספרת לנו התורה (בראשית ג, א) - היה ערום מכל חית השדה אשר עשה אלקים", כי הרשעות שלו יותר מכל חית השדה, עשתה אותו גם להערום מכל, והנחש זה הוא הסבה של עץ הדעת שבאדם.

105

ק״וותוצאות הדבר של ההנאה מעץ הדעת הרי אפשר ג"כ למצוא שם ב"בראשית", זה הוא: "וישלחהו ד' אלקים מגן עדן וישכן מקדם לגן עדן את להט החרב המתהפכת".

106

ק״זכי "משורש נחש יצא צפע" והדעת, שהורתה ולידתה היתה ע"י הנחש, תוכל להביא רק לידי להט החרב המתהפכת, שיעמדו בני אדם כחיות טורפות זה לעומת זה, ששים ושמחים לשפוך דם כמים ולשתות מהם לשכרה בהרגישם בזה את כל התענוגים שבעולם.

107

ק״חואמנם מעץ הדעת הקדמוני כבר צצו ופרחו עצים רבים שמלאו פני תבל תנובה, אבל כמו העץ הראשון כן כל העצים שנשתלשלו ממנו כולם באים מהנחש שגם הוא פרה ורבה מאז מאד מאד ותמלא הארץ ילדיו, וכולם מביאים לידי התוצאות הקדמוניות להלהט החרב המתהפכת, שג"כ כבר לבשה צורות חדשות של קני רובה, תותחים, טאנקסים וכדומה.

108

ק״טוס"ס העץ הדעת איננו מנעים לאדם את החיים, אך להיפך מגרש אותו מגן עדנו שישב שם כמלך במסבו והכרובים ממעל לראשו, כי באמת אחרת לא יכול להיות, כי קימא לן שאין קטיגור נעשה סניגור, והדעת שבאה מהנחש, אי אפשר לה להביא את הגן עדן לאדם.

109

ק״יההתשלמות וההתהדרות שמות נרדפים הן.

110

קי״אאכן לא רק בספר התורה אנו קוראים זאת, כי אם גם בספר החיים - להבדיל בין הקודש ובין החול - ולא רק בזמן מלחמה, אך גם בזמן ששלום בעולם, כאשר כבר ביאר חכם אחד מחכמי אומות העולם במופתים חותכים, כי כל עיקר ההשתלמות של האדם באה ע"י ההתהדרות, לוקסוס בלע"ז, והראיה כי הא בהא תליה, באירופא ואמריקא, למשל, ששם הלוקסוס מפותח מאד, שם גם הציביליזציה חזקה, ולהיפך באסיה ואפריקא ששם גם שתיהן הן במדרגה היותר נמוכה. וגם הוא מבאר, כי לא ההשתלמות היא סיבה לההתהדרות, אך להיפך שההתהדרות היא הסיבה לההשתלמות כי בזה שהאדם אינו מסתפק במועט, אך מבקש הוא התהדרות בכל, התהדרות במאכליו, במלבושיו, בדירתו וכדומה, והוא מוכרח לבקש תחבולות שונות כדי להשיג כל אלה ולעלות על חבירו שאין לו כל זאת, ההכרח יאלצהו ממילא להמציא חדשות לבקרים המצאות שונות, וזו היא כל עיקר השתלמותו של האדם.

111

קי״בהקנאה היא הסיבה לההשתלמות.

112

קי״גאכן באמת גם החכם הזה עוד לא ירד לסוף עמקו של הדבר, אמת היא שההתהדרות היא הסיבה לההשתלמות, אבל ההתהדרות גופא זו היא מסובב מסיבה אחרת - מהקנאה, ונמצא שהקנאה, מקור הרשעות שבאדם זו היא אם כל הציביליזציה שבעולם. כי מדוע באמת נעשית תשוקת ההתהדרות גדולה מיום ליום, יען שמקור הרשעות שבאדם מתגבר יותר ויותר מזמן לזמן, וזה מביא לידי קנאה יתירה, שכל אחד חפץ יותר ויותר לעלות על חברו.

113

קי״דושלמה המלך, החכם מכל אדם, היה חכם יותר גדול מהחכם הנ"ל וירד לסוף עומקו של הדבר, והוא שאמר זאת בדברים קצרים, אך נוקבים ויורדים עד התהום: "וראיתי אני את כל עמל ואת כל כשרון המעשה - ציביליזציה בלע"ז - כי היא קנאת איש מרעהו" (קהלת ד, ד). ועתה אין להתפלא כלל, אם אנו רואים ש"יוסיף דעת יוסיף מכאוב", כי אמנם "אין קטיגור נעשה סניגור" ואין סם המות נעשה לסם חיים בשום אופן, אין האש מכבה ואין היצה"ר מביא לידי טוב, והדעת שמקורה הראשון, אבי אבות שלה, היא קנאה ורשעות, בעל כרחך אי אפשר לה להביא אחרת זולת מכאוב.

114

קי״הואמנם מזמן לזמן, ומדור לדור מתרבה הדעת, אבל ביחד עם זה מתרבה המכאוב, ומכאובי הדור הנוכחי רבו הנה יותר ממכאובי הדור הקודם, ואין מנוס ואין מפלט מזה.

115

קי״ווהשאלה היא איך להחלץ מן המצר, איך להשתחרר מן המכאובים הנוראים האלה, מן המצוקי שאול השמים מחנק לנפש האלה?

116

קי״זאך גם על זה מוצא החכם מכל אדם תשובה מספקת והוא אומר:

117

קי״ח"ראה זה מצאתי, אשר עשה אלקים את האדם ישר, והמה בקשו חשבונות רבים".

118

קי״טכי אמנם לא ממרחק נביא לחמנו. וזהו כל האסון שמבקשים אנו תמיד עצות מרחוק ולא מקרוב, הננו מבקשים חשבונות רבים, בעוד שאין כלל במה לחשוב הרבה. "אלקים עשה את האדם ישר", אבל דוקא מה שהוא ישר אינו מוצא חן בעיני האדם, שיש לו נטיה גדולה לעקמומיות דוקא.

119

ק״כהתשובה אל הטבע.

120

קכ״אכל האסון הוא מה שאנו מתרחקים במכוון מהטבע בכל מיני ההתרחקות שיש בידינו, הכל הכל מבדילים אותנו מהטבע, הכרכים הגדולים, הבתי חומה עם הקומות הרבות והכתלים העבים, רעש האופנים של המכונות הגדולות, הכבשונים הגבוהים של בתי החרשת, הקיטור שאינו פוסק בכל מקום שאתה פונה וכדומה וכדומה, הכל באו כדי להקים מחיצה גדולה, מחיצה של ברזל בין האדם ובין הטבע, הכל באו רק כדי לגרש את האדם מעל החיים, שגם צלו של העץ הזה לא יגיע אליו.

121

קכ״בהננו מתענגים על המשחקים שמציגים איזה מחזה ממחזות החיים באופן מלאכותי ומשונה בלהג הרבה ובדברים בטלים, ואין אנו מתענגים כלל על המחזה, מחזה החיים גופא שנראה לעינינו בכל רגע באופן טבעי. הננו מוחאים כף וקוראים הידד עד כלות הנפש לקראת כל משורר בחסד אלקים המשורר בחרוזים את הטבע, או לקראת ציר המציר בשרד איזה מחזה מהחיים, ואין אנו מתפעלים כלל ועוברים אנו בשויון נפש גמור על הטבע גופא, ואין אנו אומרים כלל מה יפה אילן זה מה יפה ניר זה, לא מפני שאין אנו רוצים להפסיק ממשנתנו כעצתו של התנא באבות (פ"ג, מ"ז), אך פשוט מפני שעינים לנו ואינן רואות, אזנים לנו ואינן שומעות את כל מה שנושא עליו אופי טבעי, ורק את המלאכותיות אנו אוהבים ורק אפקטים זרים אנו מתגעגעים.

122

קכ״גהתשובה אל הטבע זהו הפתרון לכל שאלות החיים, זוהי התרופה היחידית להמכאוב הבא מעץ הדעת.

123

קכ״דאמנם אז יחדל ה"עמל וכשרון המעשה", אבל ביחד עם זה תחדל גם הקנאת איש מרעהו, וצלו של עץ החיים יסתיר אותנו מכל מחלה, מכל תקלה ומכל קטטה.

124

קכ״הכי "אלקים עשה את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים"...

125

קכ״והסוכה - פירוש חי למגילת קהלת.

126

קכ״זופירוש חי למגילת קהלת, ואולי היותר מובחר מכל מאות הפירושים שכבר נתחברו עליה היא סוכה שאנו יושבים בה בהחג הזה.

127

קכ״חכי רק בשביל זה נקראה בשם סוכה בשביל הסכך המסכך אותה, שרק זה נותן לה את האופי המיוחד שלה, כי הלא על הדפנות אין דינים מיוחדים והם כשרים מכל דבר, ורק על הסכך נאמרו דינים מיוחדים ובראש כל נאמר בסי' תרכ"ט באו"ח: "דבר שמסככין בו צריך שיהיה צומח מן הארץ ותלוש ואינו מקבל טומאה".

128

קכ״טוזה הכלל לענין קבלת טומאה, שכל דבר שנעבד בידי אדם מקבל טומאה, אבל דבר שלא שלטו בו ידי אדם כמו פשוטי כלי עץ אינם מקבלים טומאה, והידעתם מדוע ולמה הוא כך?

129

ק״לזהו מטעם דברי הקהלת "וראיתי אני את כל עמל ואת כל כשרון המעשה כי היא קנאת איש מרעהו" ולכן כל דבר שנוצר מהעמל וכשרון המעשה טמא הוא, טמא, טמא יקרא, כי בזה מתגלה הקנאה והשנאה, הרשעות ויצר הרע שבאדם, אבל טהור הוא הטבע, טהור וקדוש הוא, וגם אלף אלפים שרצים לא יטמאוהו, הטבע - זהו יציר כפיו של הקב"ה בעצמו שלא חל בו הידיים המסואבות של האדם, ומה הקב"ה טהור אף הוא טהור.

130

קל״אפשוטי כלי עץ אינם מקבלים טומאה, יען מה שהוא פשוט הוא טהור, וכל הטומאה באה מחמת שאנו בורחים מהפשוט כמטחוי קשת, יען שאנו שונאים את הפשוט שנאת מות, יען שאנו מרגישים געל נפש להישר, ואנו מבקשים דוקא את העקמומיות ומה שמעוקם ביותר זה נח לנו יותר, ובשביל זה אין אנו שבעים רצון כלל מזה שאלקים עשה את האדם ישר, והננו רצים דוקא אחרי "חשבונות רבים".

131

קל״בהאויר המלא טומאה.

132

קל״גוכל השנה, בכל השס"ה ימים והשס"ה לילות הננו נמצאים תמיד באויר של טומאה, הכסא שאנו יושבים עליו, השלחן שאנו נשענים עליו וכו' וכו' וגם התקרה שממעל לראשינו הכל הכל מקבלים טומאה, ובכן כל האויר הסובב אותנו מלא טומאה, ואי אפשר לנו לנשום אף נשימה אחת של טהרה בכל השנה כולה. הננו שוכחים כמעט שיש דבר שצומח מן הארץ וגדולו מן הארץ, כי כל כך אנו נטולים מהטבע ע"י המחיצות של ברזל שמסבבות אותנו, וכדאי הדבר באמת לצאת לכה"פ לשבעת ימים ולשבת תחת סכך שצומח מן הארץ ואינו מקבל טומאה, כדי שלכה"פ אפשר יהיה לנשום אויר טהור במשך של שבוע ימים.

133

קל״דוממעל להסכך ע"י הנקבים שבו נראים השמים המספרים כבוד אל והכוכבים הנוצצים באור צנוע ובסוד שיח שרפי קודש והננו מרגישים הפעם את הטבע הערום כפי שיצא מכפיו של הקב"ה, נפשנו מתדבקת עם כל היצור והמון נסתרות שמבראשית שאין קנאה ואין שנאה ואין תחרות ביניהם, הששים ושמחים תמיד לעשות רצון קונם, או אז הננו שומעים את הקול ממרום האומר:

134

קל״ה"כל מאן דאיהו מגזעה ושרשא קדישא דישראל, ישבו בסוכה תחת צלא דמהימנותא"...

135

קל״וזמן שמחתנו.

136

קל״זמכל החגים הנה חג הסוכות הוא האחד המיוחד, שעליו נאמר זמן שמחתנו מפני שרק זמן שמחה אחד יש בחיים, זהו הזמן שהאדם מרחיק את עצמו במעט מן העץ הדעת תחת צלו של עץ החיים, כי אם עץ הדעת גורם "שיוסיף דעת יוסיף מכאוב", הנה עץ החיים להיפך פועל שיוסיף חיים יוסיף שמחה ונחת, זמן השמחה הוא רק כשאדם מתדבק עם הטבע אם כל חי ויחד עמה הוא אומר שירה לנשמתה, נשמת אלקים, מי שאמר והיה העולם...

137

קל״חאורה ושמחה.

138

קל״טאמנם האורה שבסוכה איננה מרובה כל כך, כי "צלתה מרובה מחמתה" הלכה פסוקה היא, אבל בכל זאת זה אינו ממעט את השמחה, ולהיפך מזה גופא, מה שצלתה מרובה מחמתה, אנו שואבים שמחה, כי האמת ניתנה להגיד, שהיהדות אינה אוהבת כל כך את האורה הצוחנית והקולנית של השמש שמאירה בחוצפה יתירה "אומות העולם נמשלו לחמה" המה הגסים, השחצנים הבעלי ידים... אבל ישראל נמשלו ללבנה, זו הלבנה הצנועה, הבושת פנים, ההולכת לה בלאט ובהסתר "ירח יקר הולך", ולכן הננו מוצאים שמחה דוקא בזה שצלתה מרובה מחמתה, כי שמחתנו היא ג"כ לא שמחה צוחנית וקולנית, חן היהודי שפוך עליה ומסוה הבושה על פניה, שמחה של מצוה...

139

ק״מולא לפלא הוא כלל, מה שאו"ה חקו אותנו כקופים בכל, אך לא בחג הסוכות, שהוא נשאר רק חגנו אנו, כי מרגישים המה בהרגשה אינסטנקטית כי לא להם הוא חג שכזה, אי אפשר להם בשום אופן להרגיש טעם של חג ומכל שכן שמחה בצלתה מרובה מחמתה.

140

קמ״אכי רק "כל מאן דאיהו מגזעה ושרשא קדישא דישראל ישבו בסוכות תחת צלא דמהימנותא"...

141

קמ״בתוכה אינה כברה.

142

קמ״גאמנם עלינו להודות על האמת, שתוכה של הסוכה איננה כברה, כי בעוד שמבחוץ אנו רואים אותה והיא כולה מסוככת בפשוטי עץ בלי שום קשוט ונוי, הנה כשתביטו בה פנימה תמצאו בה את ה"כלים הנאים ומצעות הנאות" כי הלכה פסוקה היא באו"ח (סי' תרל"ט) שכל הדברים היפים שיש לו לאדם מחויב הוא להכניסם בסוכה, ולא עוד אלא שיש עוד קדושה לכל נוי סוכה, ואסורים מפני קדושתם כל שבעה.

143

קמ״דאמנם "כל האזרח בישראל ישבו בסכות", כמו האזרח בישראל כן היא גם הסוכה שלנו, גם האזרח בישראל, הישראל האמתי, אין תוכו כברו, דו פרצופין לו, צבוע הוא, אך באופן הפוך מכל הצבועים הרגילים הוא צבוע בצבע של כעור מבחוץ ויפה הוא מבפנים, "שחורה אני ונאוה", אומרת כנסת ישראל על עצמה, שחורה מברה ונאוה מתוכה וכן היא גם הסוכה שלנו.

144

קמ״ההסוכה והאהל מועד.

145

קמ״וובדבר זה שוה הסוכה שלנו להאהל מועד, שגם לו היו יריעות חצוניות ויריעות פנימיות, וגם הוא לא היה תוכו כברו כדאיתא במס' שבת (צט, א) "ת"ר, יריעות התחתונות של תכלת, ושל ארגמן, ושל תולעת שני ושל שש, ועליונות של מעשה עזים", ומי שראה את האהל מועד מבחוץ, נדמה לו כי כולו רק מעשה עזים לבד, בעוד שבתוכו היתה עשירות נפרזה כל כך גם בחומר וגם בצבע.

146

קמ״זואם תדמו כי נתנו ערך רב יותר להתכלת וארגמן וכו' על המעשה עזים, אינכם אלא טועים, כי הלא כך מסיים שם בגמ' "וגדולה חכמה שנאמרה בעליונות יותר ממה שנאמרה בתחתונות, דאילו בעליונות כתיב, וכל הנשים אשר נשא לבן אותנה בחכמה טוו את העזים", כי אמנם חכמה יתירה נחוץ לזה באמת, לכסות את העושר הרב של תכלת וארגמן במעשה עזים פשוטים, וזו היא באמת "חכמת ישראל" שהפרוגרמה שלה היא לבכר את הפרי הפנימי על הפרחים החיצוניים, לבכר את החטה שבתוך מהתבן הקש והמוץ שבבר.

147

קמ״חכן "כל האזרח בישראל ישבו בסכות", זו היא תכונתו של האזרח בישראל, שיושב בסכות ואין תוכו כברו...

148

קמ״טמה ביני לבין חמי.

149

ק״נ"האזרח" זהו שם תואר בכל האומות שבעולם, והתואר הזה ינתן לאלה שמשכמם ולמעלה המה גבוהים משאר בני אומתם, אלה שהצטינו באיזה דבר והראו בזה גדולות, כי אז המה מוכתרים בתאר "אזרח נכבד לדורותיו", והם ובניהם ובני בניהם עד סוף כל הדורות נהנים מהתואר הזה, שאינו מביא רק כבוד לבד, אך גם עושר - כי להם, להאזרחים ולנכדיהם ניתנה הארץ, המה בעלי האחוזות הגדולות, והשאר המה רק אכרים, התלויים כמעט כולם בחסדי אלה המיוחסים. אכן אם תבקשו בספרי היוחסין שלהם תמצאו כי ההצטינות היתה בזה שעברו יותר משאר הבני בשר ודם על הלאו ד"לא תרצח", ובשביל זה נעשו לגבורי מלחמה והוכתרו בתוארים שונים. אמנם גם היהדות יודעת מתוארים וגם אצלנו יש אנשים שמוכתרים בתואר האזרח מישראל, זהו התואר היותר גדול אצלנו, אבל האזרחים שלנו המה דוקא אלה היושבים בסוכות, אלה המסתפקים בפשוטי כלי עץ, אלה שחיים חיים של צלתה מרובה מחמתה, אלה הצנועים שהתוך שלהם יפה הרבה יותר מהבר שלהם, אלה רק אלה המה האזרחים בישראל.

150

קנ״א"כל האזרח בישראל ישבו בסכות"...

151

קנ״בג. דיני האתרוג - וחוקי היופי
לחג הסוכות

152

קנ״גולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפת תמרים וענף עץ עבת וערבי נחל (ויקרא כג, מ).

153

קנ״דדבר אחר, פרי עץ הדר זהו הקב"ה, שכתוב בו הוד והדר לבשת, כפת תמרים זה הקב"ה, שכתוב בו צדיק כתמר יפרח, וענף עץ עבת זה הקב"ה, דכתיב והוא עמד בין ההדסים, וערבי נחל זה הקב"ה, דכתיב ביה סולו לרכב בערבות ביה שמו" וכו' (מדרש רבה אמור פ"ל, ט).

154

קנ״ה"ד"א פרי עץ הדר אלו ישראל. מה אתרוג זה יש בו טעם ויש בו ריח, כך ישראל יש בהם בני אדם, שיש בהם תורה ויש בהם מעשים טובים. כפת תמרים אלו ישראל, מה התמרה זו יש בו טעם ואין בו ריח - וכו' - וענף עץ עבת אלו ישראל, מה הדס יש בו ריח ואין בו טעם כך ישראל - וכו' - וערבי נחל אלו ישראל, מה ערבה זו אין בה טעם ואין בה ריח, כך הם ישראל, יש בהם בני אדם שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים, ומה הקב"ה עושה להם, לאבדן אי אפשר, אלא אמר הקב"ה, יוקשרו כולם אגודה אחת והן מכפרין אלו על אלו (מ"ר שם אות יב).

155

קנ״ורגש המוסר ורגש היופי.

156

קנ״זשני הרגשות הללו, או כפי שנקראים הם בלשונות הלע"ז האתיקה והאסתתיקה, המה הגלגלים שהתפתחות המין האנושי סובבת עליהם, והמה, רק המה, כשהנם מפותחים היטב, עושים את האדם לאדם המעלה, שרוח הבריות ורוח המקום נוחים הימנו, ומוצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם.

157

קנ״חאכן אעפ"י ששניהם כאחד טובים המה, הנה לא ראי זה כראי זה, הראשון רגש המוסר, הוא רגש בין-לאומי, אבל השני חותם הלאומיות טבוע עליו.

158

קנ״טאמנם גם השלחן ערוך של הלכות מוסר אינו שוה בסגנון אחד בכל המקומות ובכל האומות. אכן בעוד שההבדלים בו הם רק בכמות ואיכות הפרושים וההגהות שבאים עליו, אבל עצם השולחן ערוך אחד הוא לכל, הנה השולחן ערוך של הלכות היופי נבדל מארץ אחת לשניה, מאומה אחת לחברתה כרחוק מזרח ממערב.

159

ק״סכי ההלכות מוסר יש להן יסודות קבועים ונאמנים, וההבדלים שבהן בין האומות השונות הנן עפ"י רוב בהמעשה, ולא בההלכה, כי בזאת כמעט כולי עלמא מודים, שהרע הוא רע והטוב הוא טוב, ורק שיש בזה הרבה עיקרים ופרטים שאלה סוברים, הלכה ומורין כן, ואלה סוברים, הלכה ואין מורין כן, הנה היסודות של הלכות היופי מרפרפים באויר, ובשביל זה ההבדלים שבהם בין האומות השונות הם בעצם ההלכה, בעיקרי הפרנציפים, ומה שבעיני אומה אחת נקרא מגונה הנה אדרבא בעיני אומה השניה היושבת בשכנות עמה נקרא זאת דוקא יפה, מהודר שבמהודר.

160

קס״אואם בארצות אירופה, למשל, ההידור הוא דוקא בנעילת הסנדל וגלוי הראש, שבזה הוא מכבד את הבריות, ומי שיעשה את ההיפך יהיה ללעג ולקלס והכל ירמזו עליו באצבע ראו: כמה מכוער הוא איש זה, הנה בארצות אסיה הוא להיפך ממש, איש המוצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם הוא דוקא מי שמכסה את ראשו ומגלה את רגליו, לזה דוקא קוראים "דזנטלמן" ומי שעושה את ההיפך מזה הוא האיש שאינו יודע כלל מה זה נמוס ודרך ארץ.

161

קס״בבהארצות ששם בני אדם לבנים וצהובים, הנה כשרוצים לתאר את השטן, מלאך הבלהות, סמל הכעור והמגונה, הם מתארים אותו שחשך משחור תארו, ולהיפך בארצות השחורים שמה דוקא מתארים את אותו השטן בעצמו בצבע לבן ובהיר כסלת נקיה.

162

קס״גוכל זה מפני, כפי שכבר הראו רבים מן החכמים, שהמוסר הוא דבר אביקטיבי לא כן היופי שהוא רק סוביקטיבי וכבר אמרו "אין מושיבין בטעם", כלומר, כי לכל אחד יוכל להיות טעם המיוחד רק לו לבדו, ואין מקשין מאחד על השני בזה.

163

קס״דובזה ביארו את מאמר חז"ל (ילקוט שמעוני רמז תקמ"ז) תזריע "שאל טורנוסרופס הרשע את ר"ע, איזה מעשים נאים של הקב"ה או של בשר ודם? אמר לו של בשר ודם נאים - וכו' - א"ל למה אתם מלים? א"ל, אף אני יודע, שעל דברים אלו אתה שואל, לכך הקדמתי ואמרתי לך שמעשה בו"ד נאים משל הקב"ה, הביא לו שבלים וגלוסקות, אלו מעשה הקב"ה ואלו מעשה בו"ד אין אלו נאים?" - שבודאי אי אפשר לומר, שתשובת ר"ע היתה שהאדם הוא יוצר אמן יותר גדול ממי שעשה מעשה בראשית, ח"ו, זה דבר שאין הפה יכלו לדבר ואין האוזן יכול לשמוע, ולא יכול כלל לעלות הדבר על שום בר דעת אף בתור שקלא וטריא ובתור שאלה, אלא באשר שהרשע הנ"ל לא שאל לר"ע איזו מעשים טובים של הקב"ה או של בו"ד, אך איזו מעשים נאים, השיבו לו באמת ע"ז תשובה כהלכה, כי בגופא דעובדא אין בטבע כלל נאה ומגונה, והמה אך מושגים תלוים בדעת האדם בדמיונו וטעמו, ובזה בודאי כוחו של בו"ד יפה, כי הוא מצייר זאת לפי טעמו ורוחו, וכל אחד הוא בזה שמח בחלקו דוקא.

164

קס״השופר הגזול ואתרוג השאול.

165

קס״ושני חגים יש לנו זה אחרי זה, ראש השנה וחג הסוכות, וכל חג יש לו הכלי מכשירים שלו, רה"ש את השופר וחג הסוכות את האתרוג ושאר המינים, והאם לא לפלא הוא הפלוגתא רחוקה שביניהם.

166

קס״זברה"ש קי"ל דאף התוקע בשופר הגזול ואפילו לא נתיאשו הבעלים ממנו יצא, כמבואר בשו"ע או"ח (ס' תקפ"ו סעיף כ'), ואילו בחג הסוכות הנה גם בשאולים אין אנו יוצאים מפני שכתוב בתורה "ולקחתם לכם" - עי' באו"ח (ס' תרמ"ט סעיף ח) - ומדוע באמת עשתה התורה פלוגתא רחוקה כל כך ביניהם?

167

קס״חאכן אין זה פלא כלל, אם נשים אל לב תכונת שני החגים הללו, ודוקא בשביל שהם קרובים כל כך זה לזה, לכן הם רחוקים כל כך בהדין של שאול וגזול.

168

קס״טראש השנה בא לפתח אצלנו את רגש המוסר בקול השופר הצועק אלינו במאה קולות שובו בנים שובבים, וחג הסוכות בא אצלנו לעורר את רגש היופי על ידי הד' מינים שבראשם הוא האתרוג המהודר, הפרי עץ הדר, כי באמת כאמור זה בלי זה לא יתכן, וטובים השנים לעשות את האדם לאדם המעלה, להשריש בקרבו את לחלוחית הרוח ולעורר בקרבו את הכחות הנרדמים שלו, כחות אלקה ממעל, שבאים מצלם אלקים שבו.

169

ק״ערגש המוסר הוא ראשון במעלה ורגש היופי הוא השני במעלה, ובשביל זה בא רה"ש בהקדם זמן וחג הסוכות אח"כ, אבל ס"ס גם הראשון בלי השני לא יתכן.

170

קע״אכי לו לא היה הרגש האסתתי כלל במין האנושי, כי אז היתה חסרה ההרחבת הדעת של האדם בכלל והיו החיים יבשים בלי טעם וריח.

171

קע״באכן דוקא בשביל זה יבדלו בההלכה, ששופר הגזול כשר ואתרוג הגזול ואף השאול פסול.

172

קע״גכי בשופר, ברגש המוסר, אין בזה הדין של "לכם", זהו דבר השוה לכל בני אדם, חוקים קבועים ונאמנים יש בזה לכל המין האנושי, יש להם אופי אינטרנציונלי, אם כי בהשמירה של החוקים האלה רחוקים העמים זה מזה הרבה אבל סוף סוף בתור הלכה הוא משפט השוה לכולם, ולכן גם שופר של אחרים כשר, כי גם אצל האחרים לא ימצא שופר, מין מוסר, אחר, שיהיה שונה מצביונו של שופרו גופא. לא כן רגש האסתתי, שכל אומה ואומה מניחה את חותמה המיוחד ע"ז, כל אחד יש לו הטעם שלו, שם נאמר "ולקחתם לכם פרי עץ הדר" שיהיה ההדר לכם, לפי השקפתכם וטעמכם, שלא יהיה שאול מאחרים, כי דבר זה לא ניתן בשאלה, כי בין גברא לגברא יאבד כל ערכו, ומה שהוא הדר לאחרים איננו כלל וכלל הדר לכם.

173

קע״דהיופי הלאומי שלנו.

174

קע״הואמנם רצוננו להכיר איזו אומה ולהעריכה כראוי אפשר לבוא לזה בנקל, אם אנו שמים לב להשקפתה על היופי שבחיים, איזה תנאים נחוצים לה בזה שתוציא משפט על איזה דבר שהוא הדור כהלכה.

175

קע״ו"ולקחתם לכם פרי עץ הדר", ברם כי ההדר שלנו דרוש לארבעה תנאים, כמו האתרוג שלנו, שיהיה לו גם גידול ומראה וגם טעם וריח.

176

קע״זובזה נשתנינו מכל אומה ולשון, כל האומות אינן מבקשות בהיופי רק את שני התנאים הראשונים, כי שני הדברים האחרונים אינם נכנסים אצלן בחוש היופי, אך בחוש הטעם והריח, ודבר שיש לו גידול ומראה יפה, לו גם בלי טעם וריח כלל מהודר נקרא לו, לא כן אצלנו, שהטעם וריח זקוקים לגוף הענין של היופי ובלי זה לא יתכן כלל, וזה מעיד על התכונה הלאומית שלנו בכלל, כי אין אנו מסתפקים בפרחים לבד, אך אנו מבקשים גם את הפרי; אין אנו מסתכלים בקנקן לבד אך העיקר במה שיש בו.

177

קע״חעצו פריו שוה.

178

קע״טוגם בזה אנו נבדלים מכל האומות, כי בעוד שהן רואות את היופי ההיסטורי בזה, שהבנים מתרחקים מהאבות והולכים קדימה קדימה, כי אוי ואבוי היה להם אם למשל הבנים בהמאה הכ' היו מעשי אבותיהם של המאה הראשונה בידיהם, וכל התפארות הוא בזה שאין מעשי אבותיהם בידיהם, ומזמן לזמן ומדור לדור המה משתנים ככרום וזה נקרא אצלם התפתחות, בקיצור המה רואים את היופי בזה שאין טעם העץ והפרי שוה, הנה ממש ההיפך הוא אצלנו, אנו רואים את הפאר וההדר בזה שמעשי אבותינו בידינו, כל מאוינו ותוחלתנו הוא ש"נחדש ימינו כקדם", שתוחזר העטרה ליושנה, שישובו בנים לגבול שגבלו הראשונים, בקיצור ההדר שלנו הוא דוקא בזה שעצו ופריו שוה.

179

ק״פדיני האתרוג וחוקי היופי שלנו.

180

קפ״אואמנם אם רצוננו לדעת את חוקי היופי שלנו איזו המה התנאים הדרושים כדי להפיק את החוש האסתתי של ישראל, עלינו ללמוד היטב את דיני האתרוג, כי הרבה הלכות גדולות בהלכות אסתתיקה אפשר ללמוד מהם.

181

קפ״בלמשל הדין בש"ע או"ח תרמ"ח (סעיף יח) "אתרוג העגול ככדור פסול", שבאמת כל אחד מאתנו מרגיש בלבו איזה גועל נפש גם לכל בר נש שהוא עגול ככדור... שכרסו מלא על כל גדותיו והוא שמן יותר מדאי, על בר נש כזה אנו אומרים כרגיל, כמה מכוער האיש הזה, אין לו כלל פנים של יהודי, ולהיפך מי מוצא חן בעינינו דוקא אלה ה"אברכי משי" שלנו עם הפנים החורים והרזים, שאין בהם אף טפת דם, אך יש שם עינים יפות וחוטם יהודי, קול יעקב וגם ידים ידי יעקב, "שלא נגעו מעולם אף בזבוב שעל הקיר", כי מעריכים אנו את היפה והמגונה שבכל דבר רק לפי מדת ה"מגושם" שבו, אם מגושם הוא יותר הוא מגונה בעינינו, ואם מגושם פחות הוא יפה אצלנו.

182

קפ״גאו, למשל, הדין המבואר שם (סעיף יט) "גדלו בדפוס ועשאו כמין בריה אחרת פסול". כי אמנם כל העולם כולו מחזיקים להדר רק מה שהוא כמין בריה אחרת, למשל, יש שהאדם באשר הוא אדם אינו מעורר בקרבו שום רגש של יופי, אך אם לוקחים את העץ או את האבן ועושים ממנו דמות אדם או גם דמות איזו חיה ועוף, אז כבר מעורר זה התפעלות של יופי, וכל זה למה? מפני שהעץ או האבן נעשה ע"י זה לבריה אחרת, ואילו אנו היהודים, כבר שמענו זה איזו אלפים שנה על הר סיני בהעשרת הדברות הראשונות "לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת" - וע"כ אנו יודעים ג"כ כי האתרוג הוא הדר דוקא כשאנו לוקחים אותו כמו שהוא מתחילת ברייתו, אבל כ"שגדלו בדפוס ועשאו כמין בריה אחרת" לו גם להבריה היותר נאה בתבל, כבר איננו מהודר כלל, כי אי אפשר לנו על פי החוש האסתתי הישראלי שלנו להרגיש יופי בזה שבא באופן מלאכותיי ונושא אופי של חקוי.

183

קפ״דוגם זאת אפשר ללמוד מהלכתא זו, כי אין אנו סובלים כלל את מה שהוא גדל בדפוס מראש, הבא לקבוע קצב ומדה שוה לדברים נפרדים, הרוצה לכלול את הכל בחדא מחתא, ולהניח על הכל חותם של שיעבוד, שיהיו משועבדים לאיזו תכנית עשויה מלמפרע.

184

קפ״המתלוצצים עלינו, כי אי-הסדר הוא הסדר לישראל, ואמנם מודים אנו על האמת, כי הרבה אמת יש בזה, מפני שבאמת אנו מרגישים איזה "כח הדוחה" ממנהגה של סדום, שקבעה מטה אחת שוה בארכה וברחבה לכל האורחים, ובשביל הסדר היפה כדאי הוא לה גם לקצוץ את רגלי האורחים ובלבד שהמשטר לא יופרע ח"ו, ע"כ אין אנו מצוינים בהמשמעת של ברזל שבכל האומות, כי אי אפשר לנו לסבול את המועקה המפגיעה באופן קשה את החרות הנפשית.

185

קפ״ובקיצור "גדלו בדפוס פסול" והנח לו לאתרוג שיוגדל באופן חופשי באדמת ד' הגדולה והרחבה, ואז אדרבא הוא כשר ומהודר...

186

קפ״זואמנם כן מדיני האתרוג אפשר לנו ללמוד היטב את חוקי היופי שלנו: לדעת מה נחשב לנו ליפה ומה למכוער.

187

קפ״חה"קברטט" שלנו.

188

קפ״טהתנאי היותר מוסכם לעצם מהותו של היופי הוא מה שקורים בכל הלשונות הרמוניה, כל עץ לבדו אינו מעורר בנו שום רגש של יופי, אכן היער שהוא כלל מהרבה עצים פרטים כבר עושה עלינו רושם יפה בההרמוניה שלו, טפה של מים אינה אומרת לנו כלום, אך כל הטפות יחד בהצטרפן לים גדול המכה גלים, "מקולות מים רבים אדירים משברי ים" כבר רואה כל אחד ש"אדיר במקום ד'" וכל זה מצד ההרמוניה שבו.

189

ק״צויש מדעים שונים שכל עיקרם לא באו אלא בשביל זה, למשל, חכמת הארכיטקטורה שהבנין נעשה מלבנים או מחומרים שונים אחרים, שאין בכל אחד מהם שום טעם וריח, וכל החכמה היא בההרמוניה שבהם, וכן חכמת המוסיקה המורכבת מקולות שונים, וכל קול הוא פשוט בתכלית הפשטות, אך כשבאים רצופים יחד ע"י הרמוניה הדרושה הם מקסימים אותנו ומרימים אותנו ממש לעולם העליון ע"י היופי שבהם.

190

קצ״אוידוע הוא, כי המוסיקה באה כרגיל ע"י רבעון, קברטט בלע"ז, זאת אומרת, מארבעה קולות, שכל קול מזמר במעלה מיוחדה, ולו יזמרו כולם בטון שוה, אז לא ינעם כלל לאוזן, ודוקא מפני שכל אחד מארבעת הקולות מנגן בסגנון אחר, מזה דוקא באה ההרמוניה הנעימה.

191

קצ״בובחג הסוכות שבא ביחוד לעורר את רגש האסתתי שלנו, אי אפשר שיהיה בשלמות אם יחסר לו הקברטט המוסיקאלי.

192

קצ״גואמנם גם זה איננו חסר בחג שלנו. -

193

קצ״דהאתרוג הלולב ההדס והערבה אלו המה הקברטט שלנו!

194

קצ״ההאתרוג בודאי הוא יותר מהודר משאר המינים, אבל אם נקח במקומם ארבעה אתרוגים, אז יהיה זה כמו מוסיקא של גון אחד.

195

קצ״וובצדק אמרו חז"ל "ארבעה מינים מעכבים זה את זה", כי אי אפשר למוסיקה אמתית בלי קברטט.

196

קצ״זהאגודה.

197

קצ״חהנה מרגלא בפומי דאינשי לקרוא להארבעה מינים אלו בשם אגודה, אכן את השם הזה כבר אנו שומעים בזמן האחרון לא רק בחג הסוכות אך גם בכל השנה, אבל כמה רחוקים הם אלה שלקחו להם את השם הזה במנופול מהאגודה הישנה המתקיימת מיום שעמדו אבותינו על הר סיני. האגודה הישנה כל תהלתה ותפארתה היא בהד' מינים השונים בהקברטט שלה, ואילו ה"אגודה" החדשה יודעת רק ממין אחד, ולא חלה ולא מרגישה כלל, כי זהו הנגוד הגמור מהאגודה הישנה.

198

קצ״טאמנם יודעים אנו היטב, כי דבר גדול הוא כש"אז נדברו יראי ד' איש אל רעהו" אבל אל לנו לשכוח גם את סיפא דקרא "ויקשב ד' וישמע", כשרק ד' לבדו שלו נגלו תעלומות כל איש ומסתרי כל לב, הוא בעצמו המקשיב ולא אחרים, אבל בחג הסוכות כשאנו מקריבים אז שבעים פרים כנגד שבעים האומות, זאת אומרת, כשאנו נמצאים בסוכה פרוצה וכל השבעים אומות מביטות עלינו בעין חשד ומבקשות כל האמתלאות השונות כדי להציק אותנו, אז אנו צריכים כאויר לנשימה אגודה אחרת מזו. זו היא האגודה הישנה בלי מרכאות כפולות, האגודה שגם הערבה לוקחת בה חלק, ואם תחסר זו, לו גם יקח אתרוג במקומה, והאתרוג יהיה המהודר שבמהודר הרי הוא מברך ברכה לבטלה ועובר על לאו ד"לא תשא שם אלקיך לשוא".

199

ר׳תפילין וערקתא דמסאני.

200

ר״אואם תרצו לדעת איזה ערך נתנו חז"ל להרעיון של האגודה האמיתית בישראל, אפשר לכם להוכח זאת מההבדל שבין תפילין - לערקתא דמסאני.

201

ר״בהנה חז"ל מספרים בשבת (מט, א) "פעם אחת גזרה מלכות רומי הרשעה גזירה על ישראל, שכל המניח תפילין ינקרו את מוחו, והיה אלישע מניחם ויוצא לשוק, ראהו קסדור אחד, רץ מפניו ורץ אחריו וכיון שהגיע אצלו נטלן מראשו ואחזן בידו, אמר לו, מה זה בידך? אמר לו כנפי יונה, פשט את ידו ונמצאו כנפי יונה" - וכתבו בתוס' שם "ואע"ג דאמר בסנהדרין (עד, ב) בשעת גזירת המלכות אפילו על מצוה קלה יהרג ואל יעבור ואפילו לשנויי ערקתא דמסאני אסור? היינו משום דבשינוי ערקתא - וכו' - ודומה שמוציא עצמו מכלל ישראל, אבל הכא אינו עושה כלום, אלא שאין לו תפילין בראשו שעה אחת והרבה ישראל שאין להם תפילין כמותו".

202

ר״גוראו, רבותי, עד היכן הדברים מגיעים, מצד אחד מצות תפילין, מ"ע המפורשת בתורה כמה פעמים ושבאה להזכיר לנו את עול מלכות שמים, ומצד השני ערקתא דמסאנא שאין לזה שום מקום לא בתורה שבכתב ולא בתורה שבע"פ, שאינה אומרת כלום באמת, כי בגופא דעובדא איזה נ"מ לן אם הערקתא הם אוכמי או חיוורי ובכ"ז בעד הראשון, התפילין, אינו מחויב כלל למסור את נפשו, ועל השני אנו אומרים יהרג ואל יעבור, יען שגם בענינים כאלו אנו אומרים "פוק חזי מאי עמא דבר", וכיון, יהיה מאיזו סיבה שתהיה, שיש הרבה ישראל "שאין להם תפילין כמותו" הנה בשעת הסכנה אין סכנה, שגם הוא יהיה כאחד מהם, לא כן ערקתא דמסאני, כיון שכלל ישראל נהג כך, לו גם בלי שום מקור ובלי שום טעם, הוא מחויב להיות בכלל יהרג ואל יעבור, כדי שלא ידמה "שמוציא עצמו מכלל ישראל".

203

ר״דואמנם כן ההוצאה מכלל ישראל שקולה אצלנו כנגד כל העבירות שבתורה, זו היא עבירה לא פחותה בערכה מע"ז גילוי עריות ושפיכות דמים - ומובן, שאחת היא לנו מי הוא המוציא את עצמו מכלל האגודה אם האתרוג או הערבה, כי גם האתרוג שמוציא את עצמו גדול עוונו מנשוא, כי בזה גופא שמוציא את עצמו מן הכלל אינו נחשב כלל שוב לאתרוג, והוא עומד אז עוד במדרגה יותר נמוכה מהערבה.

204

ר״הואמנם כדאי שהחוגים האלו יחשבו מעט בכובד ראש על דבר האגודה העתיקה, ואז אולי יוכחו כי לכה"פ ישוב ארץ ישראל כעת איננה עומדת פחות במעלה מערקתא דמסאני לפנים, ומה גם שאין דורש מאתנו בשביל זה שנהיה בגדר "יהרג ואל יעבור", אך להיפך "שנחיה ונראה ונירש טובה וברכה" בארץ חמדה טובה ורחבה.

205

ר״והתולים באילן גדול.

206

ר״זאכן אלה באים בטענה ותולים את עצמם באילן גדול - בה"חתם סופר" שהנהיג במדינת הונגריה את שיטת הפרוד להפרד מהנאולוגים, והמה הולכים בעקבותיו בזה בקצוניות נפרזה.

207

ר״חאולם שוכחים אלה התולים ומסיחים את דעתם מזה, כי בימי החתם סופר לא נפרד האתרוג מהערבה, אך להיפך הערבה נפרדה מהאתרוג - כי אלה הנאולוגים הוציאו את עצמם מכלל ישראל. המה כבר לא היו ישראל אך מדיארים בני דת משה, מחקו את ציון וירושלים מעל הסדור ומעל לבבם, והח"ס וסיעתו לא פרשו עצמם חלילה מן הציבור הישראלי, אך מהציבור המדיארי שנקראו כביכול "בני דת משה".

208

ר״טאכן כעת הרי הפורשים פורשים את עצמם דוקא מאלה שמדגישים על כל צעד וצעד ועל כל שעל ושעל את הישראל שבהם ומסורים בלב ונפש לציון וירושלים, והיתכן פרישה זו? ואמנם עבירה שבין אדם למקום יוהכ"פ מכפר, עבירה שבין אדם לחבירו אין יוהכ"פ מכפר עד שירצה את חבירו, אבל עכ"פ יש עצה גם לזה. אכן עבירה שבין אדם לאומתו הרי לזו אין תרופה, לא הרצאה - כי את מי ירצה - ולא יוהכ"פ.

209

ר״יוגם על אלה הזהירים גם במצוות שבין אדם למקום וגם במצוות שבין אדם לחבירו, גם אלה צריכים לחשוב את חשבון הנפש שלהם ולראות אם אינם חוטאים חלילה חטאים מהסוג השלישי הנ"ל. ואמנם שרי להו מאריהו ועלינו לדון גם את אלה הפורשים לכף זכות, ואם גם כוונתם רצויה, אכן סוף סוף מעשיהם אינם רצויים לגמרי.

210

רי״אכל האזרח בישראל.

211

רי״בגם בפסח וגם בסוכות אנו מוצאים בתורה שהדגישה בשניהם את ה"כל ישראל". בפסח כתיב (ויקרא כג, מב) "ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל", ובסוכות כתיב "בסכת תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל ישבו בסכת".

212

רי״גוחז"ל דרשו על זה דרשות מיוחדות. בפסח דרשו "וכי כולם שוחטים והלא אינו שוחט אלא אחד, אלא מכאן ששלוחו של אדם כמותו" (קידושין מא, ב) ובסוכות דרשו "מלמד שכל ישראל יוצאים בסוכה אחת" (סוכה כז, ב), ומדוע לא דרשו לכאורה בסגנון אחד בשניהם יחד?

213

רי״דואמנם עפ"י הלכה מובן זאת בנקל, מפני שרק בשחיטה מועלת שליחות, אבל לא בישיבת סוכה, כהסברו של התוס' רי"ד, משום דהוא דבר שבגופו, ושליחות לא נאמרה רק על זה שהפעולה של השליח נחשבת כמו של המשלח, אבל גופו של השליח אינו כמו גופו של המשלח, והדברים עתיקים.

214

רי״האכן מלבד זה, מוסר גדול השמיעו לנו חכמינו ז"ל בזה. כי זהו כלל גדול, כשהדבר נוגע בהלכות שחיטה, אז עליך לקבל את הרע במיעוטו, ולא יהיו "כולם שוחטים", אך "אינו שוחט אלא אחד". אבל כשהדבר נוגע לישיבה, אז אדרבא אסור עליך לאמר אני אשב ואצא את כולם מטעם שליחות, אך אדרבא "כל האזרח בישראל ישבו" בצוותא חדא בשלום ובמישור.

215

רי״וותורה שלמה יש בזה, מפני שכנהוג הלכה למעשה אנו רואים דוקא את ההיפך, כי כשהדבר נוגע לשחיטה, לו גם שחיטת אדם, אז רצים הכל בדחילו ורחימו לקיים את המצוה בגופם ממש. וסוברים "כי מצוה בו יותר מבשלוחו", לא כן כשהדבר נוגע לישיבה, אז כל אחד רוצה להיות רק הוא בעצמו יושב כמלך במסבו, ואת השאר הוא רוצה להוציא רק מטעם שליחות לבד.

216

רי״זמה בין האתרוג להערבה.

217

רי״חובכל זאת מאידך גיסא אל לנו להפריז על המדה, ולאמר, כי כיון שה"ארבעה מינים מעכבים זה את זה", שוב אין כלל הבדל בין האתרוג להערבה. לא ולא, כי סוף סוף אי אפשר לכלול את שניהם בחדא מחתא, ואל יתהלל חוגר כמפתח.

218

רי״טכי אמנם הערבה היא יחסנית רק כשהיא באגודה יחד, אבל כשמוצאים אותה בהושענא רבא מן האגודה, אז חבוט ערבה הוא מנהג נביאים עתיק, כי כשהיא מתבודדת לנפשה, אז אין לה תקנה אלא חבוט לבד - ומן הצד השני, אם כי האתרוג הוא בכלל הארבעה מינים, אבל הוא איננו מתאגד ביחד עם הערבה, אם כי מדביקים אותו בקירוב ממש גם להערבה.

219

ר״כודא עקא כי יש ערבות בזמננו, אלה שאין להם לא טעם ולא ריח, הרוצים דוקא שהאתרוג יהיה נאגד עמהם כאילו היה אחד מבני החבורה שלהם גם בטעם וגם בריח.

220

רכ״אואמנם הת"ח צריך להתקרב אל העם הארץ, אבל לא להתאגד עמו ממש, כי אז יאבד כל ערכו בעיניו, כי כדברי חז"ל "למה ת"ח דומה לפני ע"ה, בתחילה דומה לקיתון של זהב, סיפר הימנו - דומה לקיתון של כסף, נהנה ממנו דומה לקיתון של חרש, כיון שנשבר שוב אין לו תקנה" (סנהדרין נב, ב). ואם יתאגד ממש עמו יעשה תיכף ומיד לקיתון של חרש הנשבר.

221

רכ״בובשביל זה נבדל האתרוג מכל שאר השלשת מינים בזה, שכולם כשרים בדיעבד אף משל אשתקד, לא כן באתרוג הוא צריך להיות דוקא של השתא, ואתרוג של אשתקד פסול לגמרי, מפני שהערבה דורשת בכל שנה ת"ח חדש, שלא נשתמשה בו עדיין...

222

רכ״גמקור היופי בכלל.

223

רכ״דאמרנו, שהארבעה מינים באים לפתח אצלנו את רגש היופי, כשם שהימים הנוראים באו לפתח אצלנו את רגש המוסר. אכן כדאי באמת הדבר להתבונן פעם אחת ולשאול את עצמנו, רגש היופי זה מה טבעו ומה מהותו בכלל, מהיכן הוא נובע אצלנו ומה מקורו?

224

רכ״האמנם שאלות ממין אלה יש לשאול ג"כ על רגש המוסר הטבוע בקרבנו. זאת עפ"י דרכו, כי זה מראה על הקול האלקים המתהלך בתוך האדם ועל כל חטא וחטא הוא שומע את אותו הקול הצועק עליו מארבע רוחות העולם: איכה.

225

רכ״ווהבלתי מאמינים, החומרניים הרואים בכל העולם כולו, וגם בתוך האדם רק חומריות גסה, מבארים זאת לשיטתם הם, ולפי דעתם זה אינו קול אלקים המתהלך בתוך האדם, אך זהו הד קול האדם עצמו ביחוסו לפשעי אחרים. זהו רק מין "תיקון העולם" שבני אדם מצאו ובדו להם, כי לולי זאת איש את רעהו חיים בלעו ולא רק ה"סור מרע", אך גם ה"עשה טוב" בא לדבריהם רק הודות להאנכיות השולטת בתוך האדם, כי אלה החומרניים רואים בכל דבר רק מהרהורי לבם, רק אנכיות גסה ולא יותר - המורה לו, כי בשביל תקון העולם כדאי הדבר שיתנהגו בני האדם זה לזה במדת גומלין, ב"שמור לי ואשמור לך" ו"אקדימי ריפתא לעניא כי היכי דליקדם לבניכו" (ע"פ שבת קנא, ב).

226

רכ״זוא"כ בנוגע לרגש המוסר עוד יש מענה גם בפי החומרניים, אכן מה יענו אלה ביום שידובר בם לדרוש מהם תשובה וביאור בנוגע לרגש היופי?

227

רכ״חובאמת איך אפשר לבאר מאין בא לאדם המושגים יפה, נחמד, מענין וכדומה מחד גיסא, ולהיפך מאידך גיסא המושגים מכוער חסר טעם משעמם וכדומה?

228

רכ״טאמנם החומרניים, אשר רק תשובה אחת יש להם על כל השאלות, נסו לבאר גם זאת עפ"י דרכם, ואומרים כי כל ההנאה האסתתית באה מהטעה עצמית, היינו בעת שאנו מתבוננים במעשי אמנות אנו מרמים את עצמנו בדעת, אנו שוכחים לרגע, שלפנינו נמצא רק ציור ודמות ולא האוביקט בעצמו, ולא רק באמנות של תמונות, אך בכל מעשי אמנות יש בו יסודות המחזיקים את ההטעה והמחלישים אותה, והתנודה הזאת בין הדמיון והמציאות היא מקור ההנאה האסתתית.

229

ר״לאכן כל המתבונן באמת יראה בנקל, כי הבאור הזה גופא הוא רק הטעה עצמית ולא יותר.

230

רל״אובאמת היופי, שהוא כדברי קנט, "נשיאות חן בלי התעוררות הרצון", או לפי דברי חכם אחר, שהוא "פיליסופיה של הרגש", מתגלה, לפי הסברתו של הגל המתאימה מאד, "הרוח הבלתי תכליתי, שמתגלה ג"כ בהאמונה והפילוסופיה", או כפי שמסביר במקום אחר, שהיופי היא "השתקפות האידיאה מתוך החומר". וזו היא גם דעת שופינהויער, שהאמנות היא ה"קנין היותר נעלה שרכש לו רוח האדם, מחמת שבה ידוכא לגמרי הרצון העור והשוטה, והשכל הטהור יגיע לידי בטוי".

231

רל״בהיופי שכל עיקרו בא, כאמור, מההרמוניה ממראות, צבעים וקולות, מעיד על ההרמוניה שיש בעצם הבריאה, והאדם, שהוא צלם אלקים יש לו שלא מדעת נטיה לזה.

232

רל״גבקיצור, רגש היופי שבאדם מעיד על הקב"ה עוד יותר מרגש המוסר.

233

רל״דוחג הסוכות אחרי ראש השנה ויום הכיפורים מה אמר לנו?

234

רל״ההוא אומר לנו, כי גם אלה שלא הרגישו את ה"עלה אלקים בתרועה ד' בקול שופר" גם אלה שלא הרגישו את "כי ביום הזה - וכו' - לפני ד' תטהרו" גם אלה בעל כרחם עליהם להרגיש בחג הסוכות, כי "פרי עץ הדר זהו הקב"ה דכתיב בו "הוד והדר לבשת" כל ההוד וההדר שבבריאה זהו לבושו של הקב"ה", "השתקפות האידיאה מתוך החומר".

235

רל״וזכרו נא, רבותי, כי "פרי עץ הדר זהו הקב"ה".

236

רל״זד. חג הסוכות - ומלך המשיח
לחג הסוכות

237

רל״ח"אמרו לפניו - אומות העולם - ריבונו של עולם תנה לנו מראש ונעשנה, אמר להן הקב"ה, שוטים שבעולם, מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, מי שלא טרח בע"ש מהיכן יאכל בשבת, אלא אעפ"כ מצוה קלה יש לי וסוכה שמה לכו ועשו אותה - וכו' - ואמאי קרי לה מצוה קלה משום דלית ביה חסרון כיס, מיד כל אחד ואחד נוטל והולך ועושה סוכה בראש גגו, והקב"ה מקדיר עליהם חמה בתקופת תמוז, וכל אחד מבעט בסוכתו ויוצא - וכו'. - והא אמר רבא מצטער פטור מן הסוכה? נהי דפטור בעוטי מי מבעטי" (עבודה זרה ג, א-ב).

238

רל״ט"א"ר חנינא אין מלך המשיח בא אלא ליתן לאו"ה שתי מצוות כגון סוכה ולולב" (ילקוט שמעוני תהלים כא, רמז תרפב).

239

ר״מהלאומיות והבין-לאומיות.

240

רמ״אשאלת הלאומיות היא שאלה עתיקת יומין מאד ושגם עכשיו לא מצאה עדיין תשובה ברורה. בכל הפרלמנטים שבעולם אנו רואים ספסלים מיוחדים לבעלי הימין ולבעלי השמאל, הראשונים דוגלים בשם הלאומיות שלהם, ואין להם בעולמם אלא זו לבד, ולעומתם האחרונים וגם המרכז, שעפ"י רוב יושבים שם הליברליים, מבטלים פחות או יותר את הנימוקים הלאומיים ובאים כנהוג בטענות אנושיות כלליות.

241

רמ״בועם מי מהם הוא הצדק? לכאורה הלא בודאי עם אלה האחרונים, כי באמת הלא אב אחד לכולנו אל אחד בראנו, ובאמת מי יכול להציב גבולים בזה ולאמר שעד אמה זו שייך לעם פלוני ומאמה זו והלאה שייך לעם אלמוני, בעוד שהארץ גופה שעליה הם דנים אינה עושה שום הבדל ופדות ואינה רוצה לדעת מכל ההבדלים המלאכותיים האלה. והראיה שנותנת או אינה נותנת את פריה ואת יבולה במדה שוה גם שם וגם כאן? ובכלל מה זו לכאורה אומה ולאומיות, מי יאמר לך, שמפלוני בן אלמוני שחי לפני מאות שנים או לפני אלפים שנים ממנו דוקא הותחלה היסטוירה מיוחדת, שכל נכדיו וניניו עד סוף כל הדורות יחשבו לחטיבה מיוחדת. ומה חזית שלא תקדים את ההיסטוריה הזו במעט ותתחיל את הספירה מאיזה דורות לפנים ואז יבטלו כל ההבדלים האלה?

242

רמ״גכשאנו מתחילים, למשל, ביעקב אז היהודים המה עם מיוחד, והערביים ובני אדום המה שונאים מוחלטים להם, אבל אולי נחוץ להתחיל מאברהם, והוא הלא היה אב המון גוים ובכן כולנו אחים אנחנו? ואולי עוד נחוץ להביט עוד יותר לפנים, לשם חם ויפת, ומדוע לא באמת לנח, ואז כולנו, כל השבעים אומות והלשונות, כולנו בני נח אנחנו?

243

רמ״דובאמת מי גלה לנו, שדוקא טפה סרוחה - "מאין באת מטפה סרוחה" - היא הראש לבית אבות, ובשביל הטפה סרוחה זו יתאבקו בני אדם וילחמו זה עם זה עד סוף כל הדורות?

244

רמ״ה"לך לך" - יסוד היהדות.

245

רמ״וולא לחנם מתחלת היהדות מפרשת לך לך, כי עד פרשת לך לך אנו שומעים רק מבני נח. כי ב"לך לך" אתה מוצא את יסוד היסודות ושרש השרשים של היהדות.

246

רמ״ז"ויאמר ד' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" (בראשית יב, א).

247

רמ״חוהמפרשים באו על זה בחבילי קושיות. א) הלא כבר נאמר בסוף פרשת נח (בראשית יא, לא) "ויקח תרח את אברם בנו ואת לוט בן הרן בן בנו ואת שרי כלתו אשת אברם בנו, ויצאו אתם מאור כשדים ללכת ארצה כנען" ואם כבר יצאו למה להם שוב הצווי של לך לך? ב) כי הסדר הוא מהופך לגמרי, שהוא מובן שמקודם עליו היה לצאת מבית אביו, אח"כ מהמולדת ואח"כ מהארץ, ולמה כתבה התורה דוקא להיפך, מארצך וממולדתך ומבית אביך? ג) אל הארץ אשר אראך אינו מדוייק כלל, דהיה צריך לאמר אראה לך, אבל "אראך" מורה לא על הארץ, אך על אברהם, שהוא יהיה הנראה ולא הרואה?

248

רמ״טובמדרש רבה אנו מוצאים על זה "ר' יצחק פתח, שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך", ומה חפץ לכאורה המדרש להגיד בזה?

249

ר״נברם שהמדרש בא בזה לפרש פשוט את פשט הכתוב, כי לא על ההליכה הגופנית הכתוב מדבר, אך על ההליכה הרוחנית.

250

רנ״אכי אמנם אברהם גם טרם ששמע את קול ד' הקורא אליו לך לך כבר יצא ביחד עם תרח אביו מאור כשדים ללכת ארצה כנען, אלא שהליכה זו לא היתה נכרת רק ברגליו לבד, אבל עדיין לא השפיעה על מוחו ולבבו.

251

רנ״בכי גם האדם המעלה איננו בן חורין מוחלט במהלך מחשבותיו ודעותיו, כי תמיד "פרנס לפי הדור" ולא רק "דור לפי הפרנס" - האדם נמצא תמיד במצב היפנוזי שמטילים עליו ביחוד המשפחה, המולדת והארץ, ואברהם לא היה יכול להכיר את בוראו אם לא היה בן חורין מוחלט, בלתי תלוי לגמרי בשום דעת אחרים.

252

רנ״גולזה התכוון השי"ת באמרו "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך", זאת אומרת, כי אם אמנם כבר יצאת מארץ כשדים אבל כיון ש"ויקח תרח את אברם בנו" עדיין הנך משועבד שיעבוד הנפש לתרח וסיעתו, והבורא עוד רחוק ממך כרחוק מזרח ממערב, ואם תרצה להתקרב אליו, אז ראשית כל "לך לך", שתהיה נמצא לך, ברשותך, וזה אי אפשר רק כשתשחרר את עצמך מכל ההיפנוז של ארצך ומולדתך ובית אביך.

253

רנ״דומובן שהשחרור אינו בא בפעם אחת, כי אם לאט לאט מן הקל אל הכבד, ואם היציאה הגופנית היתה אצל אברהם כמו אצל כל האנשים מתחילה מהבית אב, אח"כ מעיר המולדת ואח"כ מהארץ - מהמדינה, הנה היציאה הרוחנית הולכת לגמרי בסדר מהופך "מארצך ומולדתך ומבית אביך" והמדרש מפרש זאת "שכחי עמך ובית אביך" כי השכחה שהיא דבר רוחני הולך דוקא בסדר הזה.

254

רנ״הוכשנסתכל בדבר היטב נראה, כי ה"לך לך" הוא לא רק פרוזדור לטרקלין, הקדמה להחיבור, כי אם זהו הטרקלין, החבור גופא, כי בזה לבד כבר מונח בטול האלילות לגמרי והכרת הבורא באמת.

255

רנ״ונקודת ההשקפה של האלילות.

256

רנ״זכי מה היתה נקודת ההשקפה של האלילות ואיך נואלו בני אדם כל כך להאמין בזה?

257

רנ״חעל זה כבר נתן תשובה נמרצה חכם אחד מחכמי או"ה, שהראה בראיות ברורות, כי לא ההשתוממות על הדר הטבע ופלאי חזיונותיה הביאה לראשונה את האדם להכיר את בוראו, כי אם הפחד והבהלה מפני המקרים הרעים המתרחשים בעולם.

258

רנ״טומקרים רעים ראה האדם הקדמוני משני צדדים, מצד הטבע ומצד האדם, הוא נפגש מחד גיסא במכשולים רבים בכל אשר פנה מתהפוכות הטבע שמתנהג עמדו מעין "להכעיס", ומאידך גיסא סבל צרות רבות ורעות גם מאדם רעהו, כי סדרים קבועים ומשפטים צדיקים טרם היו בארץ ובני אדם היו משפחות משפחות, עדר עדר לבדו, ומלחמת עולם, מלחמה של כליה שררה בין משפחה ומשפחה.

259

ר״סוראה לו האדם הקדמוני בכל צרה וצרה איזה רוה נסתר העומד לו לשטן, וחשב לו שאפשר גם להם, כמו לבני אדם, לפיסם בדברים ולכפר פניהם במנחה.

260

רס״אומשני מיני הרעות נולדו לו שני מיני אלילים, אלילי הטבע ואלילי העמים, אלילי הטבע היו משותפים כמעט לכל בני אדם, כמו אלהי האש אלהי המים אלהי הרוח, הברק וכדומה, ואלילי האומה היו מיוחדים לכל אומה ואומה, וכך נתהוו אלהי אשור, אלהי ארם, אלהי פרס, אלהי מדי וכו' וכו'.

261

רס״בד' ואלקי העברים.

262

רס״גורק בזה אפשר לנו להבין את הפסוקים בפ' שמות (ה, א-ג): "ואחר באו משה ואהרן ויאמרו אל פרעה, כה אמר ד' אלקי ישראל, שלח את עמי ויחגו לי במדבר, ויאמר פרעה מי ד' אשר אשמע בקלו לשלח את ישראל? לא ידעתי את ד', וגם את ישראל לא אשלח. ויאמרו, אלקי העברים נקרא עלינו". ולכאורה תשובת משה רבינו אינה מספיקה כלל פרעה, כי אם איננו יודע מי ד', וכדברי חז"ל "שפשפש בפנקסו ולא מצא את שם ד'", הרי באותם הפנקסאות לא ימצא בודאי גם את שם אלקי העברים ומה הועיל בתשובתו?

263

רס״דאמנם זהו אשר אמרנו, כי עובדי האלילים ידעו משני מיני אלילים, מאלילי הטבע ואלילי האומה, הראשונים היו משותפים לכל בני אדם והאחרונים אליל מיוחד לכל אומה, ועל כן לא היה יכול פרעה בשום אופן להבין, כי יש ד' שהוא הויה, אלקי הטבע - ושיהיה ביחד עם זה אלקי ישראל, הוא פשפש בפנקסו ולא מצא אלקים כזה, ואי אפשר היה לו באמת למצוא מפני שאלקים כזה אין במציאות לפי מושגי האלילות. אכן באשר למשה היה העיקר המטרה שישלח את בני ישראל מארצו לא נכנס עמדו בוכוחים יתרים, אך השיב לו לפי דבריו "אלקי העברים", ומאלקי העברים ידע גם פרעה וסיעתו, כי זאת הבינו היטב, כי כשם שיש במציאות אלהי מצרים מיוחד, כך יש גם כן אלקי העברים מיוחד.

264

רס״הבזמן השופטים.

265

רס״וולא רק שפרעה לא הבין זאת, אך היו זמנים שגם הרבה מבני ישראל לא היו יכולים לרדת לתוך עומקו של דבר.

266

רס״זלמשל, בזמן השופטים אנו מוצאים תקופה שלמה בישראל, כי בכל פעם שהיו צריכים להלחם באויביהם היו פונים תמיד אל ד' אלקי אבותיהם שהוא יעמוד בעדם ויפיל את שונאיהם לפניהם, וכאשר רק תפלתם נתמלאה שבו בכל פעם לעבוד אלהים אחרים, "ולא זכרו את ד' אלקיהם המציל אותם מיד כל אויביהם מסביב" - שלכאורה "אטו בשופטני עסקינן"? אבל באמת לא שופטני היו אבותינו, אך מנקודת השקפתם האלילית אי אפשר היה להם להתנהג אחרת, כי כל עובדי האלילים היו מתנהגים כך, הם היו פונים לאלהי האומה רק בעת שהרגישו בצער האומה, זאת אומרת, כשנלחמו עם אומות אחרות, אבל בזמן ששלום בעולם הרי לא היו זקוקים לאלהי האומה, אך לאלהי הטבע - ובני ישראל אז בזמן השופטים ידעו גם כן רק מאלקי העברים ולא ידעו שהוא ג"כ אלקי העולם.

267

רס״חהמדבר - שם הר האלקים.

268

רס״ט"וישמע יתרו כהן מדין חתן משה את כל אשר עשה אלקים למשה ולישראל עמו - וכו' - ויבא יתרו חתן משה ובניו ואשתו אל משה, אל המדבר אשר הוא חנה שם הר האלקים" (שמות יח, א-ה).

269

ר״עובהדברים האחרונים קלעה התורה להראות לנו לא רק את הנקודה המקומית ששם עמד יתרו, אך גם את הנקודה הרוחנית שעליה עמד בעת שהכיר את בוראו האמתי.

270

רע״אכי כבר אמרו חז"ל (מדרש רבה במדבר פרשה א, ז) במדבר "למה במדבר סיני? מכאן שנו חכמים בשלשה דברים ניתנה תורה, באש, במים, במדבר, באש מנין? והר סיני עשן כולו, ובמים מנין? גם העבים נטפו מים, ובמדבר מנין? וידבר ד' אל משה במדבר סיני, ולמה ניתנה בג' דברים הללו? אלא מה אלו חנם לכל באי עולם, כך דברי תורה חנם הם, שנאמר הוי כל צמא לכו למים; ד"א וכו', כל מי שאינו עושה את עצמו כמדבר הפקר, אינו יכול לקנות את החכמה והתורה" וכו'.

271

רע״בזאת אומרת, כי כדי להכיר את אחדות הבורא נחוץ להכיר מקודם את אחדות הבריאה, אבל דא עקא, כי בני אדם מבטלים על ידי הבדלים מלאכותיים את האחדות הזו, המה מציבים גבולות ופוסקים פסקי פסקי את כדור הארץ, וכל אחד מוצא מקו להתגדר בו ולהניח עליו את חותמו הפרטי. וע"כ אם רצוננו להכיר את מי שאמר והיה העולם, עלינו לנוס לאיזה זמן קצר המדברה ששם לא שלטו בני אדם בההבדלים המלאכותיים שלהם, שם במקום הפקר שאינם דורשים ממנו לא תעודות מסע ושכר דריסת הרגל וכדומה, שם במקום שכל מה שאנו משיגים שם אנו משיגים בחנם אין כסף, שם אחרי התבוננות שעה קלה אפשר להשיג את הבורא.

272

רע״גויתרו שהיה עובד אלילים, שכבר עבד את כל עבודה זרה שבעולם ונפשו היתה שקועה בנ' שערי טומאה של אלילי הטבע ואלילי האומה, מהיכן זכה הוא לקבלת פני השכינה?

273

רע״דפשוט, על ידי ש"ויבא יתרו אל המדבר אשר הוא חונה שם הר האלקים", ע"י שהבין סוף סוף כי הר אלקים אינו נמצא לא במצרים ולא בבבל, לא בסדום ולא בעמורה, אך דוקא במדבר, במקום הפקר. ומהמדבר הזה בא להאלקים והבין, כי אין לא אלילי הטבע ולא אלילי האומה, שכל אלה המה דברים מלאכותיים שבדו להם בני האדם, אך יש אלקי העולם מן העולם ועד העולם.

274

רע״האל הארץ.

275

רע״ואמנם יתרו בא אל המדבר רק אחרי שכבר שמע מקודם את כל אשר עשה אלקים למשה ולישראל עמו, אבל אברהם, שלא שמע עוד לא ממשה ולא מישראל מהיכן בא הוא אל נקודה ההשקפה המדברית?

276

רע״זמפני ששמע את קול ד' גופא שאמר לו "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך". כי אמנם אין ארצך במציאות, אך יש הארץ בה' הידיעה, ואיפה היא הארץ הזאת? "אל הארץ אשר אראך" בכל מקום שאתה נראה שם, הלאה הגבולים והלאה המצרים, כי רק גבול ומצר אחד יש והוא הארץ, כדור הארץ. והמבין יבין מאליו כי כשם שאין ארצך, כך אין מולדתך ואין בית אביך, אך יש מולדת ויש בית אב משותף לכל מין האנושי, זהו "אב אחד לכולנו, אל אחד בראנו".

277

רע״חאלקי העולם ואלקי ישראל.

278

רע״טואעפ"כ, כל המדמה כי היהדות היא נגד הלאומיות לגמרי באופן מוחלטת, אינו אלא טועה, שהרי אנו רואים מאידך גיסא, שיש לנו לא רק אלקי העולם, אך גם אלקי ישראל שבחר בנו מכל העמים ורוממנו מכל הלשונות. ולא עוד אלא שכתוב הדר הוא "אף חובב עמים", וזה מורה כי אלקי ישראל רוצה בכלל בחיים לאומיים, שכל עם ועם יחיה ויתפתח עפ"י צביונו ותכונתו המיוחד.

279

ר״פולכאורה איך יתכנו תרתי דסתרי האלה, אלקי העולם ואלקי ישראל, האם אין זה שני הפכים?

280

רפ״אאולם אותו אברהם בעצמו ששמע את קול ד' הקורא אליו "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך", וכביאורנו הנ"ל, הנה אותו אברהם שמע אח"כ את דברי ד' אליו "ואתנה בריתי ביני ובינך... והקימותי את בריתי ביני ובינך ובין זרעך אחריך לדרתם לברית עולם, להיות לך לאלקים ולזרעך אחריך" (בראשית יז, ב-ז), הרי שיחד הקב"ה את שמו בזה רק על בית אב מיוחד? כאילו הוציא את כל העולם כולו מן הכלל?

281

רפ״באמנם שאלה זו איננה חדשה, כי כבר שאל אותה אברהם אבינו בעצמו, וזהו שנאמר תיכף כששמע אברהם את אלה הדברים האחרונים "ויפל אברם על פניו", מרוב פליאה, כי זה היה לו סתירה גלויה לכל הכרתו הפנימית ושיטת חייו עד הנה - ואם "חכמת אדם תאיר פניו", הנה כשהאדם נמצא במבוכה של איזו "מדרש פליאה", אזי פניו נופלים "ויפול אברם על פניו".

282

רפ״גאכן שאלתו זו לא נשארה בתיקו, ועל זה באה תשובה כהלכה של השי"ת, ושוב הוארו פניו, ואחרי "ויפול אברם על פניו" כתוב: "וידבר אתו אלקים לאמר, אני הנה בריתי אתך והיית לאב המון גוים, ולא יקרא עוד את שמך אברם והיה שמך אברהם, כי אב המון גוים נתתיך, והפרתי אותך במאד מאד ונתתיך לגוים ומלכים ממך יצאו".

283

רפ״דהלאומיות שלנו.

284

רפ״הכי הלאומיות שלנו אינה דומה אף במשהו להלאומיות שלהם, וגם ע"ז נאמר "מה ביני לבין חמי", כי הלאומיות שלנו אינה מביאה לנו לצרות עין - שוביניזם בלע"ז - אך להיפך לידי הרחבת הדעת. ואם מחזיקים אנו את עצמנו לבני מלכים הנה מרגישים אנו בזה, כי לא שררה אנו נוטלים בזה, אך עבדות אנו נוטלים, ואם חושבים אנו את עצמנו לעם הנבחר מכל העמים, הנה לא זכות אנו נוטלים לעצמנו בזה אך חובה אנו נוטלים, החובה של "והיית לאב המון גוים", זאת אומרת, לפטרון ולאפטרופוס שלהם לשמרם כבבת עינינו וללמדם כל דבר טוב ומועיל כיד ד' הטובה עלינו. ואם כי יודעים אנו למפרע, שהם ישלמו לנו את השכר למוד בכל מיני מדוה, הנה אנחנו לא נחדול לעמוד על המשמר ולהיות מלמדים להועיל, כי יודעים אנו שעל זה נאמר (ירמיה מח, י) "ארור עשה מלאכת ד' רמיה".

285

רפ״וה"ברית" והכנסת אורחים.

286

רפ״זולא לחנם מספרת לנו התורה את הספור מהכנסת אורחים של אברהם אבינו דוקא תיכף אחרי פרשת המילה, שביום השלישי למילתו "וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו" (בראשית יח, ב), ללמדך, כי הברית שלנו איננה בניגוד כלל להכנסת אורחים שלנו, או במלים אחרות, שהלאומיות שלנו איננה סתירה כלל להאנושיות, לההשקפה הקוסמופליטית שלנו.

287

רפ״ח"וירא וירץ לקראתם מפתח האהל וישתחו ארצה", ובעוד שאצל כל העמים מביאה הלאומיות לידי שנאה לכל מי שאינו מאנ"ש, לידי שוביניזם, הנה אצלנו מביאה זאת דוקא לאהבה, כי הברית מטלת עלינו חובה לרוץ לכל נדכה וקשה יום, יהיה מאיזה עם שיהיה ולהשתחוות לפניו ארצה ולאמר "אל נא תעבור מעל עבדך".

288

רפ״טוזה שאמרו חז"ל "גדולה הכנסת אורחים מקבלת פני השכינה" (שבת קכז, א), כי כאמור, הסדרה לך לך כמו סותרת את עצמה מראשה לסופה, כי היתכן לכאורה שני הפכים כאלו "לך לך מארצך וממולדתך" וכו' לפי ביאורנו הנ"ל עם הברית שמבדלת אותנו מכל העמים. ולזה באה פרשת וירא שמוצאת את שביל הזהב שביניהם, זאת אומרת, כי גם הברית שלנו הוא לא לכבודנו ולא לכבוד בית אבא שלנו, אלא לכבוד כל האנושיות כולה.

289

ר״צבקיצור, פרשת הכנסת אורחים מורה לנו את אחדות הבריאה ומאחדות הבריאה אנו באים ממילא לאחדות הבורא, וכאשר בכל דבר הסיבה גדולה מן המסובב, הנה יפה אמרו חז"ל "גדולה הכנסת אורחים מקבלת פני השכינה", כי הכנסת אורחים היא הסיבה היותר נכונה, שמביאה אותנו לקבלת פני השכינה.

290

רצ״אהתעודה שלנו.

291

רצ״בכי אמנם יש לנו "תעודה" בתבל, זו היא התעודה של אברהם אבינו לרוץ לקראת כל הגוים, להשתחוות לפניהם ארצה ולאמר להם בתחנונים רבים "יוקח נא מעט מים ורחצו רגליכם והשענו תחת העץ". אינכם חלים ואינכם מרגישים לדאבוננו מה חסר לכם, חסר לכם מעט מים, כי אבק רב נצבר ברגליכם, ודא עקא שאתם אינכם רואים זאת, כי ע"כ שמעו נא בעצתנו והרי קל הוא הדבר מאד ותחי נפשכם, רק מעט מים קחו, ואז והשענו תחת העץ, וכדברי חז"ל "אין עץ אלא תורה" (מדרש רבה בראשית פי"ב, ו) כשתתרחצו מעט מהאבק של עבודה זרה אזי גם אתם יכולים להשען בצל העץ, בצל התורה, וגם לכם יהיה חלק לעוה"ב בתור חסידי אומות העולם.

292

רצ״גהאהל שלנו.

293

רצ״דוירא אליו ד' באלוני ממרא והוא ישב פתח האהל כחום היום (בראשית יח, א).

294

רצ״הכי אם אמנם גם לנו יש, על ידי מילה ושארי הדברים המבדילים אותנו מן כל העמים, אהל מיוחד, הנה משונה הוא אופיו של האהל שלנו רחוק הרבה מאופיו של האהלים שלהם. כי רק בשלנו יש פתח האהל, בעוד שאצלם אין כלל פתח ואם ישנו הם יושבים על כל פנים רחוק ממנו בתכלית הריחוק, ורק אנחנו לבדנו יושבים פתח האהל.

295

רצ״ואיננו צרי עין, איננו מצומצמים אך ורק בהד' אמות שלנו, איננו קצרי הראות לראות רק את התקרה שעל אהלנו, אך הננו יושבים פתח האהל, ומבעד הפתח הזה הפתוח לרוחה, הננו רואים את כל העוברים ושבים יהיה מי שיהיה, ולכולם הננו פונים ברחמים ובתחנונים "אל נא תעבור מעל עבדך". -

296

רצ״ז"והוא יושב פתח האהל כחום היום". מרגישים אנו, כי כשם שחום היום משותף לכל הבריות, כך גם כן כל הקנינים הארציים משותפים לכולם, ואסור לנו לסגור את השערים בשום אופן.

297

רצ״חהסוכה סמל הלאומיות שלנו.

298

רצ״טואם אנו רוצים להבין היטב את סמל לאומיותנו, אנו צריכים לראות בעינים פקוחות את הסוכה שלנו, שיש לה כל האופי של אהלו של אברהם אבינו.

299

ש׳הסוכה זו היא רשות היחיד הלאומי שלנו "כל האזרח בישראל ישבו בסוכות מלמד שכל ישראל ראויים לישב בסוכה אחת" (סוכה כז, ב) כי אמנם גם לנו יש רשות היחיד מיוחדה, כמו לכל העמים, אבל בזה משונה הרשות היחיד שלנו משלהם, כי בשלנו נאמר "דרך הסיכוך להיות קל כדי שיראו ממנו הכוכבים הגדולים" (שו"ע או"ח תרל"א ס' ג) ועי' בלבוש וב"ח שפוסלים בדיעבד כשאין המטר יוכל לירד בה - וכל זה למה? מפני שאסור לנו להסיח דעת אף לרגע, כי יש מלבד הרשות היחיד שלנו גם רשות הרבים גדולה מאד מאד ושם יש כוכבים הרבה.

300

ש״א"ויוצא אתו החוצה ויאמר הבט נא השמימה וספר הכוכבים אם תוכל לספר אותם" (בראשית טו, ה).

301

ש״בואמנם גם כשאנו יושבים בהרשות היחיד המצומצמה שלנו, בהסוכה הקטנה של ז' על ז' טפחים, איננו באים בכל זאת לקטנות המוחין ולצמצום ההשקפה ולצרות העין, כי מרגע לרגע אנו מביטים עין למעלה, החוצה ושם הננו רואים את השמים וכל צבאם, והננו באים ממילא להרחבת הדעת, ולהתפשטות המחשבה.

302

ש״גואם כי הסוכה שלנו צריכה להיות צלתה מרובה מחמתה, אכן עכ"פ גם חמה צריכה להיות נראה בה ולא רק צל לבד "והוא יושב פתח האהל כחום היום".

303

ש״דשבעים פרים כנגד שבעים אומות.

304

ש״האבל אין אנו יוצאים בהבטה החוצה לבד, כי "בראיה בעלמא לא קנה", אך זה מטיל עלינו חובה להיות "אב המון גוים" בפועל ממש וכאב עלינו "לגדלם לחנכם ולחכמם" - בכל אשר יש לאל ידינו, ובשביל זה אנו מקריבים דוקא בחג הסוכות, שאנו יושבים בה תחת הסכך שהכוכבים נראים מתוכו, שבעים פרים כנגד שבעים אומות, להראות לכל העולם כולו, שאין אנו מבדילים בין אומה לאומה, וכולן תעמודנה על הברכה.

305

ש״ואבל מאידך גיסא, מזה גופא אנו רואים סוף סוף כי "אף חובב עמים", השי"ת דעתו נוחה מהחיים הלאומיים, ואם יש שבעים אומות עלינו להקריב בעד כל אומה ואומה, כי אמנם הלאומיות גופא נחוצה להבין לאומיות, כי כשם ש"אין מושיבין סריס בסנהדרין", מפני שהוא לא ידע רחם, ודוקא בעל משפחה שיש לו לדאוג בעד משפחתו הוא מבין ומרגיש גם בצערם של אחרים, ככה בל יאמר איש הנני קוסמופוליטי לבד ואינני מכיר בשום אומה ולשון, כי זהו סריס גם כן באופי הנפשי שלו, אם כי יש לו אשה ובנים.

306

ש״זכי זהו כלל גדול בדין מכללי דר' ישמעאל "כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט, פרט וכלל בא כלל ומוסיף על הפרט" (ע"פ פסחים ו, ב), זאת אומרת, כי אם אנו מתחילים תיכף בכלל, אז נבוא לאין בכלל אלא מה שבפרט, וישאר רק פרט לבד, ולהיפך כשמתחילים מפרט אז נבוא ממילא מן הפרט אל הכלל והכלל יוסיף הכל.

307

ש״חואי אפשר לנו לתפוס בטיסה אחת את האנושיות כולה, אם לא נתפוס מקודם את העם שבו אנו יושבים לכה"פ.

308

ש״טאכן פרי החג פוחתים והולכים מיום ליום עד שלבסוף נשאר רק פר אחד, להראות כי מן הפרט אנו צריכים לבוא אל הכלל, וסוף דבר הכל נשמע כי "ביום ההוא יהיה ד' אחד ושמו אחד", אז יתוקן עולם במלכות שדי, ועולתה תקפץ פיה וכל הרשעה כולה כעשן תכלה ואז יעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונו, ואם מתחילים משבעים, אבל הסוף יהיה שישאר רק אחד לבד.

309

ש״יועד היום ההוא, היום שיהיה באחרית הימים, הנה "חלק ד' עמו, יעקב חבל נחלתו" ועלינו לעמוד על המשמר להקריב בעד כולם קרבנות כי "יצב גבלת עמים למספר בני ישראל" (דברים לב, ח-ט).

310

שי״אחג הסוכות ומלך המשיח.

311

שי״בומכל האמור עד כה כבר אפשר לכם, רבותי, להבין היטב כי המאמר "אין מלך המשיח בא אלא ליתן לאומות העולם סוכה ולולב" איננו אגדה בעלמא, אך דברים כפשוטם וכמשמעם.

312

שי״גכי אמנם כבר נבאו הנביאים שזהו כל תעודתו של המשיח המקווה.

313

שי״ד"ושפט בין הגוים והוכיח לעמים רבים וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה... ביום ההוא ישליך האדם את אלילי כספו ואת אלילי זהבו" (ישעיה ב, ד, כ.

314

שי״הובמה אפשר להאנושיות לבוא למדרגה זו? ומה הן ההוכחות של המשיח שעל ידן יוכיח לעמים רבים, כי כך צריך להיות הלכה למעשה? רק ע"י סוכה ולולב. הלולב שבכללו כל הד' מינים ישפר את חיי האדם הפרטי ויביאו לידי תכלית השלמות, להמעלה היותר עליונה האפשרית, כאשר כבר בארנו זאת למדי בדרשותינו הקודמות - ע"י הד' מינים יתרגל לבכר את הפרי על הפרחים, את הלב על כל שאר האיברים, את ה"תפארת לעושיה על התפארת לו מן האדם", את ההידור "לכם" מההידור לאחרים וכו' וכו', ואז יוכרח האדם לבוא למדרגה זו להשליך את אלילי כספו ואת אלילי זהבו, והסוכה הקטנה תשפוט בין הגוים ותאכפם שיכתתו את חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות, כי דא עקא שכל העמים שעל פני האדמה אינם דרים בסוכה כשירה, הסכך שלהם מעובה כמין בית, ולא רק שאין הכוכבים נראים שם, אך גם החמה אינה נראית. המה רואים בהסוכה שלהם רק את הרשות היחיד, ושוכחים שם לגמרי מהרשות הרבים כאילו איננה כלל במציאות, ובשביל זה יש להם כל כך חרבות וחניתות, ובשביל זה המה עוסקים ערב, בוקר וצהרים רק בלמודי מלחמה.

315

שי״ומסקלים מרשות היחיד לרשות הרבים.

316

שי״ז"מעשה באדם אחד שהיה מסקל מרשותו לרה"ר ומצאו חסיד אחד, אמר לו, ריקה, מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך לרשות שלך? לגלג עליו, לימים נצרך למכור שדהו והיה מהלך ברה"ר ונכשל באותן אבנים, אמר יפה אמר לי אותו חסיד, מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך לרשות שלך" (בבא קמא נ, ב).

317

שי״חוכמעשה האדם אחד מתנהגים כל האומות שאינן יושבות בסוכות כשירות, המה רואות את הרה"ר רק כשהן צריכות לסקל את האבנים וכל מיני אשפה מרשותן, כי אזי הן נותנות אלו במתנה גמורה להרה"ר, ואינן שומעות ולא רוצות כלל לשמוע את דברי החסידים הפונים אליהן מזמן לזמן במוסר, מפני מה אתן מסקלות מרשות שאינה שלכן לרשות שלכן. אבל באחרית הימים יראו ויוכחו כולן כי יפה אמר אותו חסיד ואז יבא מלך המשיח וינהיג סוכה כשירה וד' מינים מובחרים לכל באי עולם, ויביא בזה את אחרית הימים שנכון יהיה הר בית ד' בראש ההרים.

318

שי״טזמן שמחתנו.

319

ש״כרק בחג הסוכות נאמר זמן שמחתנו ולא בשאר החגים, והידעתם מדוע?

320

שכ״אכי חמשה ימים טובים מן התורה יש לישראל, והם הולכים בסדר זה פסח, שבועות, ראש השנה, יום הכיפורים וסוכות, ואם "זקני ת"ח כל זמן שמזקינים דעתם מתישבת עליהן" הנה העם חכם ונבון לא כל שכן שכל זמן שמזקין דעתו מתישבת - בפסח ושבועות אנו מרימים על נס רק את זה שבחר בנו מכל העמים, והוציא אותנו מארץ מצרים, ונתן לנו את תורתו, בראש השנה ויום הכיפורים כבר אנו מתחילים לדאוג ולהתפלל בעד כל העולם כולו "ובכן תן פחדך אלקים על כל מעשיך... ויעשו כולם אגודה אחת... ועולתה תקפץ פיה וכל הרשעה כולה כעשן תכלה" וכו', אבל בחג הסוכות שהוא האחרון עפ"י הסדר להחגים, הנה אחרון אחרון חביב שבו אנו כבר באים להכרה, כי לא רק בתפלה לבד אנו יוצאים את חובתנו, אך נחוץ עוד להקריב בפועל ממש קרבנות בעד כל העולם כולו. וע"כ רק חג הסוכות נקרא סוכת שלום כי בה כלול כבר השלום של כל האנושיות כולה. ובו, רק בו אפשר לומר זמן שמחתנו, כי אין שמחה שלמה אצלנו רק כשינהרו כל הגוים אל הר ד' וכולם יתענגו מרוב טובו, כי בלי זאת לשמחה מה זו עושה, "מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה".

321

שכ״בכל אחד מבעט בסוכתו ויצא.

322

שכ״גבקיצור, באחרית הימים ינהיג המשיח סוכה כשירה לכל האומות, אבל לעת עתה, עד אחרית הימים, אע"פ שאין לך לכאורה מצוה קלה ממנה "ואמאי קרי לה מצוה קלה דלית בה חסרון כיס", כי המצוה הזו כשמקיימים אותה בשלמותה מביאה לזה שלא יהא שום חסרון לכל השבעים אומות שעל פני האדמה, כי סוכת שלום היא כנ"ל, אכן דא עקא, כי "כל אחד הולך ועושה סוכתו בראש גגו" - כל אחד חפץ שתהיה סוכתו גבוה משל חבירו, וכל אחד דואג לא כל כך על "מי ישפל" אך על "מי ירום", ואם רואה שראש גגו של פלוני גבוה משלו הוא נכוה מכבודו של חבירו, באופן, שהסוכת שלום גופא מביאה לכל תקלה וכל קטטה.

323

שכ״דומה עושה הקב"ה? "מקדיר עליהם חמה כבתקופת תמוז וכל אחד מבעט בסוכתו ויצא".

324

שכ״הכי הנה לכאורה נדמה לנו שהאלילות כבר פשטה את הרגל לגמרי, ואם בימי קדם נואלו בני אדם להאמין, כי יש אלילי הטבע ואלילי האומה מיוחדים, הנה כעת הכל מודים בבורא אחד, אבל זהו רק לכאורה, ובאמת האליליות עדיין מתקיימת, אלא שפשטה צורה ולבשה צורה אחרת.

325

שכ״ווהצורה של האלילות הישנה היא הלאומיות החדשה, המודרנית, כי בה טמון במעמקים אותם אלילי האומות, שכל עם האמין באלילו המיוחד, כי הוא המושיע לו מכף אויביו שיש להם אלילים אחרים.

326

שכ״זוכשם שלפנים אם נפל איזה עם במלחמתו והנצחון היה על צד שכנגדו קלל לא רק במלכו אך גם באלקיו, ככה אנו רואים גם היום, כי כשעם אחד מנוצח במלחמתו, אז לא רק מלכו נופל, אך גם אלקיו ירד מגדולתו לגמרי, לא רק בעיני אחרים, אך גם בעיני עצמו, הקלטורה שלו שהרימוה הכל מקודם על נס וכולם הראו באצבע עליה כי אין כמוה, הנה כעת אחרי שירד מגדולתו גם היא נעשה מושפלת עד שאול תחתיה ומתבישים גם להזכיר את שמה, כי נעשית לסמל הכעור והמגונה, ודוגמאות לזה - אך למותר, די להראות על תוצאות המלחמה העולמית האחרונה.

327

שכ״חוזה מראה, כי כל הלאומיות המודרנית נוסדה רק על יסוד רגש הכבוד להתקיף שלפניו יכרעו ברך, שזה היה גם מקור האלילות שהעריצה רק את העריצות לבד ולא יותר.

328

שכ״טוע"כ אין כל פלא בדבר, אם אותם הגוים בעצמם שרצו כל אחד לעשות סוכתם בראש גגם על גפי מרומי קרת, הנה כשתקרה להם עת צרה, כשהקב"ה מקדיר עליהם חמה והם מתחילים לסבול מעט מקרני השמש הלוהטים, אז "כל אחד מבעט בסוכתו", באותה הסוכה גופא שעמדה מקודם אצלו בראש הגג "ויצא".

329

ש״לועל זה אפשר לנו לומר בצדק "ראו מה בין בני לבן חמי".

330

של״א"והאמר רבא מצטער פטור מן הסוכה? נהי דפטור, בעוטי מי מבעטינן".

331

של״בכי אמנם גם אנחנו יצאנו מן הסוכה, מהרשות היחיד שלנו, מארץ ישראל זה אלפים שנה, אבל מעולם לא בעטנו בה, להיפך מצטערים היינו תמיד וגם עכשיו ע"ז "לבכות ענותך אני תנים ועת אחלום שיבת שבותך אני כנור לשיריך", ולא עוד אלא שהננו רואים אצלנו ממש להיפך מכל העמים, שדוקא בעת שאנו יורדים הנה אלקינו מתעלה בעינינו, וה"לאומיות" שלנו עוד נעשה חביבה יותר בעינינו, אבל הם, האו"ה, אינם מצטערים כלל במקרה שכזה, אך להיפך בעוטי מבעטי המה בעצמם, מבעטים בהרשות היחיד שלהם, מבעטים ויוצאים בשויון נפש לגמרי.

332

של״גוכל זה למה? מפני שהם שקועים עדיין בע"ז שירושה להם מאבותיהם וטבועה עדיין בכל רמ"ח אבריהם ושס"ה גידיהם, ואנחנו בשם ד' אלקינו נדגול עוד מימי אברהם שהכיר את בוראו.

333

של״דאבל סוף סוף עוד מעט ויבא מלך המשיח, ויתן לכל האו"ה סוכה כשירה, סוכת שלום.

334

של״הה. הסוכה - והגלות
לחג הסוכות

335

של״ו"ויאמר, לא יעקב יאמר עוד שמך, כי אם ישראל, כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל... וישב ביום ההוא עשו לדרכו שעירה ויעקב נסע סכתה... על כן קרא שם המקום ההוא סכות".

336

של״ז(בראשית לב, כח; לג, טז-יז).

337

של״חהלכות הסוכה - הלכות הגלות.

338

של״טהנה פעמים אחדות בכל יום ויום מחג הסכות אנו מתפללים להשי"ת "הרחמן הוא יקים לנו סוכת דוד הנופלת", ובכן כבר ידוע לכם מזה, רבותי, כי בסוכות שלנו אנו רואים את סמל הגלות, "סוכת דוד הנופלת", והדברים עתיקים, ובכל זאת חושבני, כי לא למותר להתעמק מעט בדבר, ואז אולי נראה, כי לא רק שהיא סמל הגלות, אך גם כן כי כל הלכות הסוכה הן באמת הלכות הגלות, שמורות לנו הלכה למעשה איך להתנהג בגלותא - מס' סוכה הוא פירוש על מס' גלות, כשם שלהיפך מס' גלות - פירוש על מס' סוכה, כי הן מתאימות יחד בכל פרטיהן ודקדוקיהן דבר לא נעדר.

339

ש״מפרי החג.

340

שמ״אהנה פרי החג כידוע פוחתים והולכים, ביום הראשון פרים בני בקר שלשה עשר, וביום השני פרים בני בקר שנים עשר וכו' וכו', וכבר עמדו חז"ל על זה ואמרו "מה ראה להיות פוחת בכל יום? אלא למדה התורה דרך ארץ, שאם ילך אדם לאכסניא וקבלו חברו, יום ראשון מאכילו עופות, בשני מאכילו דגים, בשלישי בשר, ברביעי ירק, פוחת והולך, עד שמאכילו קטניות" (מדרש תנחומא פינחס יח).

341

שמ״בולכאורה, מנהג העולם אמנם כך הוא, אבל דרך ארץ מאן דכר שמיה, דרך ארץ הרי דבר גדול הוא "דרך ארץ קדמה לתורה", והאם באמת דרך ארץ הוא לקבל באופן כזה את האורח הבא בצל קורתנו?

342

שמ״גאמנם זהו לא דרך ארץ שלנו, אך זהו דרך ארץ של הגוים שבשבילם באו פרי החג "שבעים פרים כנגד שבעים האומות", והאכסנאי הוא ישראל, כי הננו בכל מקום ומקום אכסנאים, אורחים, אם כי לא היינו מעולם אורחים לא קרואים, אדרבא בכל מקום שבאנו הנה לכתחלה קבלו את פנינו בתרועת שמחה, כי מצאו בנו באמת מקור ברכה והצלחה לכל הארץ, אבל כך הוא הדרך ארץ, ודרך כל הארצות שהננו שם בגלתא "יום הראשון מאכילו עופות - וכו' - עד שמאכילו קטניות" וכמובן, שגם זה לא נגמר הדבר, ואם האכסנאי אינו חכם ואינו מבין ברמיזה, אז מראים לו פשוט את הדלת.

343

שמ״דוכל ההיסטוריה הישראלית בגלות הולכת תמיד עפ"י סדר דרך ארץ הזה, כזה היה בספרד, באשכנז, בצרפת וכו' וכו', ויש לפעמים שחוזר חלילה, זאת אומרת, אחרי שכבר באנו למדרגה האחרונה של גירוש, אז אחרי עבור איזה זמן הננו נקראים שוב באותה הארץ ושוב מתחיל הסדר של "יום ראשון מאכילו בשר עוף".

344

שמ״הואם מביטים אנו על כדור הארץ ורואים אנו בה איזו נקודות, ששם באנו אל המנוחה, אל נא נהיה מפליגים לכל דבר, כי כל אלה הן מקומות חדשים בעדנו, שזה לא כבר התישבנו שם, והננו שם עדיין במצב האכסנאי שביום הראשון, אבל אחרי יום הראשון בא השני השלישי והסוף ידוע היטב.

345

שמ״ווכבר המליצו על זה את מאמר חז"ל בבבא בתרא (עג, ב) "ואמר רבה בר בר חנא, זימנא חדא הוה קא אזלינן בספינתא וחזינן לההוא כוורא דיתבא ליה חלתא אגביה וקדח אגמא עילויה, וסברינן יבשתא היא, וסלקינן ואפינן ובשלינן אגביה, וכד חם גביה איתהפך, ואי לאו דהוה מקרבא ספינתא הוה טבעינן", כי כל זה נאמר על ישראל. ולא רק רבב"ח חזה זאת, אך כולנו הננו עדי ראיה לזה, ואם לא באנו ח"ו למדרגה של "טבעתי ביון מצולה ואין מעמד, באתי במעמקי מים ושבולת שטפתני" הוא רק מפני "דמקרבא ספינתא", כי הספינה שלנו עומדת מוכן ומזומן אצל החוף, כדי שנוכל לקיים בכל עת ובכל שעה את המצוה של "לך לך". ואם נדמה לנו לרגע, כי יושבים אנו בנוה שאנן על היבשה הוא רק מקסם שוא, כי באמת בכל ימי גלותנו נאמרו עלינו הדברים "אחינו בני ישראל הנתונים בצרה ובשביה העומדים בין בים ובין ביבשה". הננו תמיד בין המצרים, בין הים והיבשה, פורחים באויר תולים על בלימה, אלא שלפעמים מטעה לנו ההוא כוורא - "ותעשה אדם כדגי הים" שהגדול בולע את הקטן - שנסבור יבשתא היא, ואז הננו יושבים עליו בהרחבת הדעת כמנהג גוברין יהודאין האוהבים להתראות כבני מלכים והננו אופים ומבשלים עליו כיד המלך, אלא שדא עקא "וכד חם גביה איתהפך" וכל בנינינו המה רק קורי עכביש, קיקיון דיונה שבן לילה היה ובן לילה אבד.

346

שמ״זבקיצור, שעלינו להחזיק תמיד את הספינה בקרבת מקום היותר אפשרי, ממש בהד' אמות שלנו, כדי שתהיה לנו מוכנת ומזומנת תמיד בכל עת ובכל שעה.

347

שמ״חכל האזרח בישראל.

348

שמ״ט"כל האזרח בישראל ישבו בסכת למען ידעו דרתיכם, כי בסכות הושבתי את בני ישראל" (ויקרא כג, מב).

349

ש״נ"למען ידעו דרתיכם" ואמנם ידיעה זו מועילה לנו בכל הדורות ובכל הזמנים שהננו בגלות, אל נשלה את עצמנו בדמיונות שוא ותעתועים, אל נרמה את עצמנו להראות באצבע כי בארץ פלונית ואלמונית הננו נחשבים לאזרחים גמורים, ככל אזרחי המדינה, כי באמת גם "כל האזרח ישבו בסכות" - כולנו בנעורינו ובזקנינו גם בהארצות הנאורות, וגם בהארצות החשוכות, הננו יושבים בסוכות שעומדות בנס, ואינן מתקימות בפני כל רוח שאינה מצויה.

350

שנ״אובמס' סוכה (כז, ב) אנו מוצאים בזה "תניא רבי אליעזר אומר, כשם שאין אדם יוצא ידי חובתו ביו"ט הראשון של חג בלולבו של חבירו - וכו' - כך אין אדם יוצא ידי חובתו בסוכתו של חברו, דכתיב חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים משלך, וחכמים אומרים, אע"פ שאמרו אין אדם יוצא ידי חובתו ביו"ט הראשון בלולבו של חברו, אבל יצא ידי חובתו בסוכתו של חבירו, דכתיב כל האזרח בישראל ישבו בסוכות, מלמד שכל ישראל ראויים לישב בסוכה אחת" ועי' ברש"י שם "דמשמע סוכה אחת לכל ישראל שישבו בה זה אחר זה, ואי אפשר שיהא לכולם דלא מטי שוה פרוטה לכל חד אלא ע"י שאלה".

351

שנ״בואמנם ר"א וחכמים הלכה כחכמים, כי "מלמד שכל ישראל ראויים לישב בסוכה אחת", ולא רק שאנו ראויים, אך אנו יושבים בפועל ממש בסוכה אחת, גם המיליונרים וגם המלירדרים שלנו המה יושבים כל זמן שהם בגלות רק בסוכה "דלא מטי שוה פרוטה לכל חד", כל העשירות שלנו בגולה אינה שוה פרוטה, כי ביום אחד כי יעבור אפשר שתתהפך הקערה על פיה ויצאו ערומים כיום הולדם, ועל כן אי אפשר לומר שאין אדם יצא בסוכה שאולה, כי כל מהותה של הסוכה היא שאין בה ה"לכם", כי הכל, הכל שאול הוא בידנו משל אחרים, ויש לנו בזה רק רשות הישיבה לאיזה זמן קצר או ארוך ולא יותר.

352

שנ״גסוכה ישנה.

353

שנ״דובסוכה (ט, א) אנו מוצאים מחלוקת נושנה של בית שמאי ובית הלל "סוכה ישנה בית שמאי פוסלין, ובית הלל מכשירין", ואמנם קיימא לן, כי אע"ג שב"ש וב"ה הלכה כב"ה, בכל זאת "אלו ואלו דברי אלקים חיים", ולכתחילה בודאי טוב ונכון לעשות בכל שנה ושנה סוכה חדשה.

354

שנ״הוכהלכות הסוכה כך הלכות הגלות, כי אם הגלות כשהיא לעצמה הוא דבר רע בהחלט, הנה שבעתיים תוגדל הרעה לגלות ישנה, עתיק יומין, כי "קשה עתיקא מחדתא", ועל כן מוטב לנו לבחור את הרע במיעוטו ולבקש מזמן לזמן גלות חדשה "ויתהלכו מגוי אל גוי ומממלכה אל עם אחר", כדי להיות בתור "פנים חדשות" בכל מקום ומקום, עד שתבוא העת המאושרת וגם אנחנו נהיה בעל הבית על אדמתנו.

355

שנ״ומחיצות של ברזל.

356

שנ״זאכן לכאורה, הרי אנו נותנים בעצמנו בזה פתחון פה לשונאינו בנפש, שונאי בני שם, כי אם כך הרי הצדק אתם ששוללים את זכיותנו ומקפחים את פרנסתינו בכל אשר יש לאל ידם, כי הלא המה באים בזה רק להזכיר לנו את המ"ע מן התורה "למען ידעו דרתיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל" וגם "האזרח בישראל" איננו רק כאורח נטה ללון, ואם יתנו לנו זכיות אזרחיות הרי עלולים אנו להסיח דעת לגמרי מהידיעה הנחוצה הזו?

357

שנ״חע"ז נשוב, כי כבר אנו מוצאים בזה שקלא וטריא בגמ', אמנם השקלא וטריא סובבת בהלכות סוכה, אבל הלא כאמור, הלכות סוכה והלכות גלות תאומות הן.

358

שנ״טהלא זה לשון הגמ' בסוכה (ב, ב) "סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה... רבא אמר מהכא, בסוכות תשבו שבעת ימים אמרה תורה כל שבעת הימים צא מדירת קבע ושב בדירת עראי, עד עשרים אמה אדם עושה דירתו דירת עראי, למעלה מעשרים אמה אין אדם עושה דירתו דירת עראי אלא דירת קבע, אמר ליה אביי, אלא מעתה עשה מחיצות של ברזל וסיכך על גבן הכי נמי דלא הוה סוכה? א"ל הכי קאמינא לך, עד עשרים אמה אדם עושה דירתו דירת עראי, כי עביד ליה דירת קבע נמי נפיק, למעלה מעשרים אמה דאדם עושה דירתו דירת קבע, כי עביד ליה דירת עראי נמי לא נפיק".

359

ש״סואמנם הקושיא "אלא מעתה עשה מחיצה של ברזל" וכו' זו היא הקושיא שעל ידה באים עלינו בעקיפין כל אלה הרוצים להצר לנו, ולדחוק את רגלינו, ולהם לא נאה ויאה הדבר שהננו קונים שביתה באיזה מקום על יסודות נאמנים במחיצה של ברזל והמה שואלים לנו, היתכן הדבר, הרי עליכם לשבת בכאן בדירת עראי ולא בדירת קבע?

360

שס״אאבל התשובה של רבא, מספקת גם לשאלה זו "עד עשרים אמה אדם עושה דירת עראי, כי עביד ליה דירת קבע נמי נפיק", כי אמנם יודעים אנו היטב, שעלינו לקיים את ה"למען ידעו דרתיכם כי בסכות הושבתי" ולבלי להסיח דעת אף לרגע, כי זו היא רק דירת עראי, לזמן ידוע או בלתי ידוע, אבל לכה"פ לא לעולם ועד, אכן אין זאת אומרת שבמשך זמן שבתנו עלינו לדור בבנינים כאלה שהפרוץ מרובה שם על העומד, ושיהיו הפקר לדריסת הרגל של כל צרוע וכל זב, כי אמנם, גם את הדירת עראי שלנו אפשר לסדר מעין דירת קבע כמו שאמר לנו הנביא בשם ד' עוד בהיותנו בגלות בבל (ירמיה כט, ה) "כה אמר ד' צבאות אלקי ישראל לכל הגולה אשר הגליתי מירושלים בבלה, בנו בתים ושבו ונטעו גנות ואכלו את פרין, קחו נשים והולידו בנים ובנות... ודרשו את שלום העיר אשר הגליתי אתכם שמה והתפללו בעדה אל ד', כי בשלומה יהיה לכם שלום".

361

שס״בסוכה שתחת סוכה.

362

שס״גכי גם זאת על האומות, שהננו בגלות אצלן, לדעת, שהלכה פסוקה היא במשנה סוכה (ט, ב) "סוכה על גבי סוכה העליונה כשירה והתחתונה פסולה" וילפינן זאת מקרא שנאמר "בסכת תשבו ולא בסוכה שתחת סוכה", ואם נגזר עלינו גזירת גלות, אבל לא נגזרה עלינו גלות בתוך גלות, אם עלינו להיות עבדים לאדונים אין לנו להיות עבדים לעבדים, ודא עקא, שדוקא "עבדים משלו בנו פורק אין מידם". ובשביל זה לא רק שמותר לנו אך גם חובה עלינו לעשות את כל הטצדקאות שבעולם כדי להשתחרר מהעבדים האלה המכבידים עלינו את אכפם ואם נשבענו מחד גיסא שלא נמרוד במלכיות, הרי נשבעו גם הן מצדן שלא ישתעבדו בנו יותר מדאי.

363

שס״דואת האמת אנו מגידים בפומבי ובריש גלי לפני כל העולם כולו, כי גם בגלות אנו רוצים לשבת בהסוכה העליונה ולא בהתחתונה, כי ברכת השי"ת שברך אותנו "ונתנך ד' אלקיך עליון על כל גויי הארץ", אי אפשר שלא תתמלא במלואה.

364

שס״ה"הישן תחת המטה בסוכה לא יצא ידי חובתו" היא שוב משנה מפורשת בסוכה (כ, ב), וגם בהסוכה לא נרצה להיות תחת המטה, אך על המטה, וכל התחבולות של שונאינו בנפש לא יועילו להביא אותנו תחת המטה, על אפם ועל חמתם, המה כרעו ונפלו ואנחנו קמנו ונתעודד.

365

שס״ותשבו כעין תדורו.

366

שס״זוחז"ל (ע"פ סוכה כו, א) דורשים על הכתוב "בסכות תשבו שבעת ימים - תשבו כעין תדורו".

367

שס״חואמנם זוהי תכונתה של הגלות, שאנו מקיימים בה את התשבו כעין תדורו, כלומר, שאי אפשר לומר שיש לנו שם דירה ממש, אך רק מעין דירה, ולא עוד אלא שעל הכל חותם ה"מעין" טבוע, החיים בגלות המה מעין חיים, האורה ושמחה שמה המה מעין אורה ומעין שמחה וכו' וכו'. -

368

שס״טמפני שהגלות כשהיא לעצמה היא נגד הטבע, באופן שעפ"י דרך הטבע אי אפשר כלל לשום אומה להתקיים בגלות זמן ארוך, וגם אנחנו לא היינו יכולים להתקיים לולי המצאנו את ההמצאה הזו להסתפק בכל דבר ב"מעין" לבד.

369

ש״עולא רק להשי"ת בלבד אנו פונים בתפלתינו "יהי רצון, שתהא אמירה זו מרוצה לפניך כאילו הקרבתי חטאת", או "כאילו הקרבתי עולה" - או פשוט, "שתהא חשובה מצוה זו לפניך כאילו קיימתיה בכל פרטיה ודקדוקיה וכוונותיה" וכו', אך גם בינינו לבין עצמנו אנו משתמשים תמיש ב"כאילו" ואם הדבר באמת לא היה בפועל ואי אפשר כלל שיהיה בפועל, לא איכפת לנו הרבה, ואחת היא לנו, כיון שאנו חושבים אותו כאילו ישנו במציאות.

370

שע״אלבוד וגוד אסיק מחיצתא.

371

שע״בוהלכה עתיקה מאד, הלכה למשה מסיני, כי בסוכה אמרינן לבוד, דופן עקומה וגוד אסיק מחיצתא, זאת אומרת, אף על פי שכמובן למה נקראה סוכה מפני שמסוככת בסכך, אבל מה נעשה שבאמצע הסכך יש פרוץ פחות מג' טפחים? אין אנו נתפעלים מזה הרבה והננו מסככים את הפרוץ הזה - בלבוד, שאנו חושבים את מקום הפרוץ למסוכך ממש וחסל; הסוכה צריכה להיות של שלשה דפנות, או לכל הפחות, שתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח, אבל מה יעשה היהודי ואין לו רק ד' קונדיסין לבד? יעמיד את הד' קונדיסין על שפת הגג ואנו אומרים: גוד אסיק מחיצתא, או מה יעשה היהודי כשרואה שחלק מן הסכך שלו הוא סכך פסול? יניחנו מן הצד סמוך להדפנות והסוכה כשירה דאמרינן דופן עקומה, דהיינו לומר שאנו רואים כאילו הכותל נעקם ויחשב סכך הפסול מגוף הכותל.

372

שע״גואמנם הלכות גדולות יש בזה, הלכות הנוגעות לא רק לשבוע אחד בשנה, בחג הסכות, אך לכל השנה. זה יותר מח"י מאות שנה שהננו בגלות, שהננו משתמשים בהלכות אלו למעשה היום יומי.

373

שע״דכי רק הודות לזה אנו מחזיקים מעמד בגלות, יען שהננו מומחים לסתום את פרצותינו - בלבוד, לישר את ההדורים שלנו - בדופן עקומה, ולהחזיק את מגדלינו הפורחים באויר ותלויים על בלימה - ע"י גוד אסיק מחיצתא, ובזה כל כוחנו וגבורתינו.

374

שע״הלוז של שדרה.

375

שע״וכן הדבר מה שלכל העולם כולו הוי מומא הנה אצלנו דוקא למעלה תחשב.

376

שע״זדופן עקומה והיש לך לכאורה דבר מכוער יותר מזה? אבל בחיי הגלות שלנו אדרבא כאמור, רק על זה, על הדופן עקומה, אנו נשענים ובזה אנו מחזיקים מעמד עד היום הזה.

377

שע״חוכבר עמדו חז"ל על זה באמרם "מאי דכתיב נאמנים פצעי אוהב ונעתרות נשיקות שונא, טובה קללה שקלל אחיה השילוני את ישראל מברכה שברכם בלעם הרשע, אחיה השילוני קללן בקנה אמר להם לישראל, והכה ד' את ישראל כאשר ינוד הקנה, מה קנה זה עומד במקום מים וגזעו מחליף ושרשיו מרובין ואפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזות אותו ממקומו אלא הולך ובא עמהם, דוממו הרוחות עמד הקנה במקומו, אבל בלעם הרשע ברכן בארז וכו', מה ארז אינו עומד במקום מים ואין גזעו מחליף ואין שרשיו מרובין וכו', וכיון שנשבה בו רוח דרומית עוקרתו והופכתו על פניו" (תענית כ, א).

378

שע״טכי אמנם לו נסינו להשתמש בברכותיו של בלעם הרשע והיינו כארזים בעלי קומה זקופה וגרון נטוי כבר היה באה רוח דרומית ועוקרת והופכת אותנו על פנינו, אלא שלאשרנו שמענו יותר לקללה של אחיה השילוני והיינו כאשר ינוד הקנה במים ושמנו כארץ גוונו ונפלנו כורעים לפני כל זד יהיר, עד שמרוב הכריעות השגנו "דופן עקומה", אבל זה הועיל לנו שאפילו כל הרוחות שבעולם לא הזיזו אותנו ממקומנו אלא הלכנו ובאנו עמהן וכיון שדוממו הרוחות עמדנו שוב במקומנו.

379

ש״פוכבר המליצו על זה את אחד הנסים שנעשו לאבותינו בבית המקדש "עומדים צפופים ומשתחוים רוחים" (אבות ה, ה) כי את הנס הזה אנו רואים בכל ימי גלותינו גם כן, כי בעת שהיינו רוצים להיות עומדים בקומה ישרה כארזים, אז היינו צפופים לכל רע - וכיון שנעשינו למשתחוים, אז, דוקא אז, רוחים.

380

שפ״אואולי זה המרומז ג"כ בהוכוח שבין אדרינוס ור' יהושע בן חנניא כמסופר במדרש רבה ויקרא (פרשה יח, א) "אדרינוס שחיק עצמות שאל את ר' יהושע בן חנינא, אמר לו מהיכן הקב"ה מציץ את האדם לעתיד לבוא? אמר לו, מלוז של שדרה, א"ל מן אן את מודע לי? איתי יתיה קומוי נתנו במים ולא נמחה, נתנו בריחים ולא נטחן, נתנו באש ולא נשרף, נתנו על הסדן והתחיל מקיש עליו בפטיש, נחלק הסדן ונשבר הפטיש ולא הועיל ממנו כלום".

381

שפ״בכי מלבד הכווונה הפשוטה - כי אין מקרא יוצא מידי פשוטו - כלול בזה גם וכוח על דבר תחית המתים של האומה בתור אומה, שאדרינוס שחיק עצמות חשב בודאי כי האומה הישראלית כבר חנטו חנטיא וספדו ספדיא וקברו קבריא ואין כל תקוה ואפשרות שתקום בזמן מן הזמנים לתחיה, אבל ר' יהושע בר חנינא הראה לו, כי עוד לא אבדה תקותנו - מלוז של שדרה.

382

שפ״גכי הנה חז"ל אומרים בבבא קמא (טז, א) "שדרו של אדם לאחר שבע שנים נעשה נחש והני מילי דלא כרע במודים", והוא מדה כנגד מדה, כי לולי הלוז של שדרה שבאדם, לא היה יכול לכרוע מעולם, והיה עומד כל ימי חייו רק בקומה זקופה לבד - ורק זה - הלוז - נותן לו את האפשרות לכרוע, וכיון שלא השתמש בזה במודים, הוא נענש שנעשה נחש.

383

שפ״דואמנם יש לעם ישראל כשירצה וכשהוא מוכרח לזה את התכונה של לוז שבשדרה, והוא כורע במודים לא רק לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, אך גם - להבדיל - לפני מלכי בבשר ודם שונים וסתם שררות שבעולם, ובזה הוא הסוד שהננו שונים מכל העמים אשר על פני האדמה "נתנו במים ולא נמחה טחנו בריחים ואל נטחן" וכו' ואמנם אדרינוס שחיק עצמות צחק גם מתשובתו של אותו יהודאי, הוא צחק עד שנשחקו עצמותיו באמת, אבל לנכדיו כבר אין זכר ושריד, בעוד שנכדי ר' יהושע בן חנינא קוראים עד היום את דבריו ורואים בחוש, כי למרות מה שכבר טחנו אותנו בריחים שרפו אותנו באש נתנו אותנו במים והכו אותנו בפטיש שעל הסדן, הנה אנחנו ת"ל חיים וקיימים עד היום הזה בעוד שהסדן כבר נחלק, הפטיש כבר נשבר והריחים כבר נופצו לרסיסים, וכל זה למה? בשביל שיש לנו הלוז של שדרה ויודעים אנו איך להשתמש בו לפעמים ולכרוע במודים עד יעבור זעם.

384

שפ״הואמנם כן הדבר, בסוכה גם דופן עקומה כשירה, כי פעמים רבות הוא דוקא דבר הצריך לגופו ומועיל לקיומה של הסוכה, סוכת דוד הנופלת.

385

שפ״וסכך מדובבל.

386

שפ״זאבל אל נא נהיה מפריזים על המדה יותר מדאי, אל נאמר שכיון שגם דופן עקומה כשר בסוכה הנה מצוה להדר דוקא אחרי זה.

387

שפ״חואכן דא עקא, כי יש הרבה הטועים בזה, וגם במקום שאפשר להשתמש בדפנות ישרות, הנה הם בוחרים דוקא את העקומה וחושבים שדוקא ע"י זה הם נעשים למהדרים מן המהדרים במצוות.

388

שפ״טואמנם זהו פרי הגלות, שהביאה אותנו גם לידי גלות הנפש, מתחילה כרענו לפני הגוים מאונס, ואח"כ מרצון, מתחילה מיראה, ואח"כ מאהבה, גם בשעת הצורך וגם שלא בשעת הצורך - כרענו ורקדנו לפני כל פריץ וזד יהיר ושרנו לפניו שירת "מה יפית". והדופן העקומה הביאה גם לידי העקמומיות שבלב ושבמוח, ושוב לא היה ביכלתנו להבין כלל את הישרות שבחיים, ובכרנו דוקא את העקמומיות, והדברים עתיקים.

389

ש״צובגופא דעובדא הלא רק דופן עקומה כשרה בסוכה, אבל לא סכך עקום, כי בזה הלא פסקינן בשו"ע או"ח (תרל"א סק"ה) "היה הסיכוך מדובלל (פי' מבולבל) והוא הסיכוך שהיה מקצתו למעלה ומקצתו למטה כשר ובלבד שלא יהא בין העולה והיורד ג' טפחים" - ובכן הסכך המבולבל הרבה בין אחד לשני ג' טפחים פסולה, כי לכל הפחות צריך להיות סדר במה שלמעלה ממך, ולכה"פ זה לא יהיה מבולבל הרבה.

390

שצ״אאך דא עקא, כי הגלות הביאה בלבול גם בזה, גם הראש שלנו נעשה מבולבל בהרבה ענינים ו"אין סדר לישראל", הננו מפורדים ומפוזרים לא רק במקום אך גם בדעות ומחשבות זה עולה וזה יורד, זה מושך לכאן וזה מושך לכאן והמרחק מזה לזה הוא יותר מג' טפחים "ונתתי לך לב רגז" זוהי התוכחה היותר גדולה של הגלות.

391

שצ״בוכבר עמד על זה יוסף הצדיק ואמר לאחיו "אל תרגזו בדרך" (בראשית מה, כד) וחז"ל היורדים לעומק הפשט מפרשים זאת שאמר להם, שאל ירגזו בדבר הלכה ואל יפסיעו פסיעה גסה (תענית כ, ב), כי אמנם אע"פ שלכל עם ועם יש מפלגות מיוחדות, שכל אחת מהן יש לה ה"אני מאמין" שלה ואינה רוצה בה"אני מאמין" של חברתה, אבל אנו רואים בנו את הרגז בדבר הלכה לבד, בדבר הלכה, כי באמת אין שום נפקא מינה בזה למעשה כלל, רק הלכה לשם הלכה, רוגז לשם רוגז לבד, וגם זוהי רעה חולה שנדבקה בנו שאנו פוסעים פסיעה גסה, חסר לנו השביל הזהב, הדרך הממוצע, רחוב המלך, אך אוהבים אנו את הקצוניות, את הצדי-דרכים, את הקפיצה והדלוג מהר לעמק וכל זה בא לנו מ"בדרך", מפני שזה כאלפים שנה שהננו יושבים בסוכות בדירות עראי, ויוסף הצדיק מתחנן אצלנו "אל תרגזו בדרך", אך שומע אין לו.

392

שצ״גהסכך קודם הסוכה.

393

שצ״דגם זו היא הלכה פסוקה בסוכה ש"אין לעשות הסכך קודם שיעשה הדפנות (או"ח תרל"ה), ואי אפשר מבלי להודות על האמת, כי לא שמרנו בגלותנו המר גם את ההלכה הפשוטה הזו.

394

שצ״הכי לכאורה כלום יש הלכה יותר פשוטה מזו, הלא כך מחייב השכל הפשוט, שאדם בונה מקודם את הדפנות ואח"כ את התקרה, הוא מתחיל מן היסוד ואח"כ הוא בא אל הגג, ואמנם פשוט הדבר עד למאד, אבל תכונתה של הגלות היא לעשות את ההיפך מן הפשוט, בגלות הננו רואים מהפרד"ס, רק את הרד"ס, זאת אומרת, רמז, דרוש, סוד, אבל לא את הפשט, הננו אוהבים את הפלפול ולא את הפירוש, את החדוד ולא את הלבון, הננו בוחרים יותר לעקור הרים מללכת על הכביש ולכן יש לנו נטיה דוקא להתחיל מן הגג ואח"כ לעשות את הדפנות, ואם כי בנין כזה איננו דבר של קימא אין אנו שמים לב לזה.

395

שצ״וולא לחנם שאלו סבי דבי אתונא לריב"ח "בני לן ביתא באוירא דעלמא", כי אמנם זוהי תכונתו של היהודי להתחיל את בנינו דוקא באוירא.

396

שצ״זאמרנו "זוהי תכונתו של היהודי" כי כך סברו סבי דבי אתונא עלינו, אבל באמת לא היהדות גרמה לכך, אך ורק הגלות היתה בעוכרנו, ואלה ועוד כאלה המה התוצאות השליליות של הגלות.

397

שצ״חתעשה ולא מן העשוי.

398

שצ״טואי אפשר לנו מבלי להודות על האמת ג"כ, כי בסוכה הגדולה שלנו, הגלות הגדולה מסוף העולם ועד סופו, אין אנו נזהרים ככל הראוי בההלכה המפורשת הזו.

399

ת׳הנה הכתוב אומר מפורש "חג הסכת תעשה לך", וזהו באמת עומק פשוט של מקרא מה שהוסיפו חז"ל על זה, כמבואר בסוכה (יא, ב) "תעשה ולא מן העשוי מכאן אמרו הדלה עליה את הגפן ואת הדלעת ואת הקיסום וסיכך על גבה פסולה", ושם (יב, א) החוטט בגדיש לעשות לו סוכה אינה סוכה, משום תעשה ולא מן העשוי, ואמנם בה"תעשה" לא עשו חכמים שיעור בדבר, ואף במעשה כל דהו סגי ובשביל זה אמרו "תקרה שאין עליה מעזיבה ב"ה אומרים, מפקפק או נוטל את מבינתים" (סוכה טו, א).

400

ת״אאבל מה נעשה ועובדא היא, שבגלות המר הורגלנו דוקא לבקש את ההיפך, לבקש דוקא אחרי העשוי, מה שעשוי ע"י אחרים זהו טוב, אהוב וחביב לנו, בעוד שמה שנכנס בסוג ה"תעשה" שלנו לא ירצה כלל ופיגול הוא בעינינו גופא.

401

ת״ב"וידו אוחזת בעקב עשו" נתקיימו אצלנו בגלותא הדברים כפשוטם, זאת אומרת, שכל מה שאנו עושים הוא בעקבותיו של עשו, גם מה שהוא, עשו, דש בעקבו יקר וחביב לנו.

402

ת״גואע"פ שתכונה טבועה בנפש כל אדם שהוא "רוצה בקב שלו יותר מעשרה קבין של חברו" הנה הגלות הביאה אותנו לתכונה מתנגדת לגמרי, שאנו רוצים יותר בקב של אחרים מעשרה קבין שלנו, ויפה לנו יותר שיחה בטלה שלהם מתורה שלמה שלנו.

403

ת״דתעשה ולא מן העשוי, אבל הלא בגלות אנו עוסקים רק בסרסרות לבד, סרסרים אנחנו לא רק בעניני ממונות, אך גם בעניני הרוח, מלאכתנו נעשית תמיד ע"י אחרים אלא שאנו מסייעים בזה, שאנחנו מזווגים את המוכר והקונה יחד, והוא הדבר גם בעניני הרוח, שבמשך ימי גלותנו היינו כמעט רק מתווכים בין הזרמים השונים, המעתיקים מכלי אל כלי, המפרשים לשיטות פילוסופיות שונות, אבל שיטות מקוריות כמעט שלא יצרנו. בקיצור, לקחנו הכל מן העשוי ולא קיימנו את ה"תעשה".

404

ת״הבל תהי מצות סוכה קלה בעיניך.

405

ת״וובכל זאת ואחרי כל אלה אל תהי מצות סוכה קלה בעיניך - וגם היהדות הגלותית אל תהי קלה בעינינו, ולא צדקו אלה הבאים בהסיסמא של שלילת הגלות מעיקרה, כי אמנם גם הגלות היתה לנו בית ספר טוב שנצרפנו בו כבכור הזהב.

406

ת״זגם בהסוכה וגם בהגלות יש דברים חיוביים ומועילים.

407

ת״חאם הסוכה צלתה מרובה מחמתה, והחשך מרובה על האור והצער מרובה על הנחמה, הנה חביבים יסורים, ודוקא על ידי זה שעם ישראל סבל יותר יסורים מכל העמים אשר על פני האדמה, דוקא זה חדד את מוחו ועשה אותנו לעם סגולה מכל העמים.

408

ת״טבסוכה יש מחלוקת "ת"ר, שתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח רבי שמעון אומר שלש כהלכתן ורביעית אפילו טפח" והמחלוקת היא "אם יש אם למקרא או יש אם למסורת" (סוכה ו, ב), אבל על כל פנים אלו ואלו מודים, כי גם על פי המקרא וגם על פי המסורת הנה דופן אחד יכול להיות משל טפח לבד והשאר פתוח לרוחה, ואמנם זהו כחה של היהדות הגלותית שקיימנו את המאמר (באבות א, ה) "יהי ביתך פתוח לרוחה ויהיו עניים בני ביתך" במלא מובן המלים האלה, והנחנו תמיד דופן אחד פרוץ לכל עובר ושב ו"כל דכפין יתי וייכול" ורק ע"י זה החזקנו מעמד, ואם שלפעמים רבות השתמשנו בההלכה הפסוקה בשו"ע אור"ח (תרכ"ח, ב), כי הסוכה כשירה גם כשהיא בראש העגלה או בראש הספינה, והרבה שנות גלותנו עברו עלינו בנדודנו בראש העגלה או בראש הספינה וגם למטה מן העגלה ולמטה מן הספינה, אכן מאידך גיסא השתמשנו גם בהלכה זו המבוארת שם (תר"ל סעיף יד) "יכול לעשות מחבירו דופן לסוכה להכשירה ואפילו ביו"ט ובלבד שלא ידע אותו שהועמד שם, שבשביל מחיצה הועמד שם", ואמנם כן היה לנו דפנות מבעל חיים, כל אחד מסר את נפשו בעד חבירו והגין עליו בגופו ממש עד טפת דמו האחרונה, ולא עוד אלא "שלא ידע אותו שהועמד שם" שחבירו המשתמש בו צריך להיות לו אסיר תודה, כי כבר הושרשו בנו המדות של חסד ורחמים, עד שנעשה כבר אצלנו לדבר טבעי לרגש אינסטינקטי המובן מאליו.

409

ת״ישבת וסוכה.

410

תי״אואנו מוצאים עוד חדוש בסוכה, כי אפשר שתהא כשרה ליום השבת לבד ולא לשאר הימים והוא "סיכך על גבי מבוי שיש לו לחי או על גבי באר שיש לו פסין הרי זו סוכה כשירה לאותה שבת שבתוך החג בלבד, מתוך שלחי זה ופסין אלו מחצית לענין שבת נחשוב אותם כמחיצות לענין סוכה" (שם תר"ל ז).

411

תי״בואמנם גם אמיתת ההלכה זו אפשר לראות בתוך הסוכה הגדולה, הגלות הארוכה, שלנו, כי כל הגלות שלנו אומרת את המגו של רבא "מגו דהוי דופן לענין שבת הוי דופן לענין סוכה", כי לולא השבת כבר לא היתה לנו שום תקומה בארצות לא לנו - ויפה אמר אותו חכם על הכתוב "ושמרו בני ישראל את השבת", כי יותר ממה ששמרו ישראל את השבת שמרה השבת את ישראל. ולא לחנם נקראה "שבת מלכתא" כי אמנם השבת היתה לנו הממלאת מקומה של המלוכה שבטלה אצלנו, ולא עוד אלא שעוד יפה כחה מזו, כי אין מלך בלי עם ובלי מדינה, אכן השבת תופסת אצלנו גם מקומה של המדינה והיא היא שעושה אותנו לעם - ואם באים האויבים ומפילים למשואות את דפנות הסוכה זו אחרי זו, ונעשה הפרוץ מרובה על העומד, הנה בל יפול רוחנו, כי כל זמן שהשבת שוררת אצלנו הנה "מגו דהוי דופן לענין שבת הוי דופן לענין סוכה".

412

תי״גשחורה אני ונאוה.

413

תי״דכי גם על הסוכה הקטנה וגם על הסוכה הגדולה שלנו אפשר לומר את דברי שיר השירים "שחורה אני ונאוה" שחורה מבפנים ונאוה מבחוץ.

414

תי״ה"כיצד מצות ישיבה בסוכה... כלים הנאים ומצעות הנאות בסוכה... המנורה בסוכה... וקדרות וקערות חוץ לסוכה" (שו"ע או"ח תרל"ט, א), ואותם הדברים נאמרו גם על הסוכה הגדולה, הגלות שלנו "אל תראוני שאני שחרחורת ששזפתני השמש" ו"אל תסתכלו בקנקן - הגלות - אלא במה שיש בו", וכשתסתכלו בו היטב תראו, כי מלא הוא כלים הנאים ומצעות הנאות, ועל כולם המנורה הטהורה, שכולה מקשה זהב עד ירכה עד פרחה, ובה הנר תמיד, הנר מצוה ותורה אור.

415

תי״ושחורה אני ונאוה...

416

תי״זנסוך המים.

417

תי״חומצוין הוא חג הסוכות מכל שאר החגים - בנסוך המים.

418

תי״טוכבר שנו לנו חכמים במשנה עתיקה מאד "מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו... מנורות של זהב היו שם... ולא היה חצר בירושלים שאינה מאירה מאור בית השואבה, חסידים ואנשי מעשה היו מרקדים בפניהם באבוקות של אור בידיהן ואומרים לפניהם דברי שירות ותשבחות והלוים בכנורות ובנבלים ובמצלתיים ובחצוצרות וכלי שיר" וכו' וכו' (סוכה נא, א וב).

419

ת״כוהידעתם, רבותי, מדוע הפליגו כל כך בשמחת בית השואבה?

420

תכ״אכי הוא מפני חדושו, שבכל השנה והחגים בכלל עסקו בנסוך היין, ורק בחג הסוכות בא נסוך המים.

421

תכ״בונאמר (ישעיה יב, ג) "ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה", מים דוקא.

422

תכ״גכי אמנם זהו כחנו לאלקינו. כל העמים יודעים רק מ"יין ישמח לבב אנוש", ואנחנו שע"י הגלות נעשינו כמעט נזורים מכל תענוגות החיים, האם תדמו, כי ע"י זה עלינו להנזר גם משמחת החיים? לא ולא, כי אין לך עם שמח יותר מעם היהודים, מפני שאצלנו גם "ושאבתם מים בששון" הננו מרגישים טעם ששון בהמים יותר מהטעם שמוצאים כל העמים בהיינות היותר מובחרים.

423

תכ״דושמחת בית השואבה, זוהי השמחה המצויה אצלנו, זהו כאלפים שנה, כשהננו הולכים מגוי אל גוי ומממלכה אל עם אחר, ועוסקים בנסוך המים לבד.

424

תכ״ה"ושאבתם מים בששון".

425

תכ״וולכן רק חג הסוכות נקרא זמן שמחתנו, כי זוהי, רק זו, שמחתנו המיוחדת לנו, הששון האופיי שלנו.

426

תכ״זהגלות והגאולה.

427

תכ״חואמנם גדולה היא הגאולה, גאולת ישראל, גדולה כיום בריאת שמים וארץ, אכן בשביל זה אין לנו למעט גם את דמותה של היהדות הגלותית, כי כשם שאי אפשר לגלות בלי גאולה כך אי אפשר לגאולה בלי גלות, הגלות היתה לנו לפרוזדור טוב כדי שנוכל להכנס לטרקלין.

428

תכ״טואם אנו נקראים ישראל מפני שעלינו נאמר "כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל", הנה עלינו להודות בזה רק על ידי מה ש"ויעקב נסע סכתה" בעוד ש"וישב ביום ההוא עשו לדרכו שעירה" - הוא, עשו, אינו יודע רק את דרכו הסלולה לבד, ואם נדחף מדרכו הוא נעקר מגדולו, לא כן יעקב שיודע מסכות ובכל מקום שהוא הולך, סוכתו עם הענני כבוד הולכת עמדו.

429

ת״לעד שתתמלא תפלתנו "הרחמן הוא יקים לנו את סוכת דוד הנופלת"...

430

תל״או. ענני כבוד וסוכות ממש
"כי בסוכות הושבתי את בני ישראל ענני כבוד היו, דברי ר' אליעזר, ר"ע אומר סוכות ממש עשו להם (סוכה יא, ב).

431

תל״ברבותי הנכבדים! אם לקחתי היום לנושא הדרוש את המאמר הנ"ל, אל תביטו עלי בתמהון, כי גם המאמר הזה, אף על פי שבהשקפה שטחית הוא עוסק בדבר שאין בו נפקא מינה כלל לא להלכה ולא למעשה ואפשר לשאול לכאורה "מה דהוה הוה" ואיך יתכן פלוגתא בזה? אכן באמת כשנחדור מעט לתוך עומקם של הדברים, נראה, כי זוהי מחלוקת לא במה שהיה, אך במה שיהיה, המחלוקת נוגעת לכל תקותינו ומשאת נפשינו בעתיד. והמחלוקת הזו עתיקה מאד, עוד הרבה דורות לפני ר"א ור"ע, ועדיין היא נמשכת גם עכשיו ותמשך גם הלאה עד שיבוא תשבי שיתרץ כל הקושיות והאיבעיות.

432

תל״גהכהנים והנביאים.

433

תל״דיודעים אנו, כי הכהנים והנביאים לא היו מעולם בדעה אחת, ולפעמים לא רחוקות דברו קשות אלו כנגד אלו, ובמה היה הפרוד ביניהם?

434

תל״הבזה שהנביאים היו סמל האמת והכהנים - סמל השלום.

435

תל״ומשה רבנו הוא סמל הנבואה, ואהרן הכהן - סמל הכהונה.

436

תל״זאהרן כידוע היה "אוהב שלום ורודף שלום", ומאהבתו הרבה להשלום יצא גם העגל, כי לא היה יכול להשיב את פני העם ריקם, וכשאמרו לו "עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו, כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו", השיב להם "למי זהב התפרקו ויתנו לי ואשליכהו באש ויצא העגל הזה" - אבל משה רק האמת נר לרגליו וכששמע את דברי אהרן הללו הוא עומד בשער המחנה ואומר "מי לד' אלי.. שימו איש חרבו על ירכו עברו ושובו משער לשער במחנה והרגו איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרבו" (שמות לב, כו-כז)., הנביא שקול ד' מדבר מתוך גרונו הוא בעל צד אחד, הוא רואה רק את מה שצריך להיות, ואיננו מתחשב כלל במה שאפשר להיות, הוא יודע מה שצריך להיות, ואיננו מתחשב כלל במה שאפשר להיות, הוא יודע רק מהלכתחלה ואיננו מתפשר כלל עם הדיעבד, אינו יכול להבין בשום אופן איך אפשר שיהיה "הלכה ואין מורין כן", כי ההלכה והמעשה היתה אצלו דבר אחד שאי אפשר להפרד ביניהם אף כחוט השערה. בקיצור, הנביא אינו רואה את העולם אלא דרך אספקלריא של האמת והצדק וכל חפצו ועמלו להגשים אלו בשלמותם בכל חזיונות החיים, והוא נלחם בעד זה עד כמה שידו מגעת, ואמנם הוא יודע שבעד זה הוא "איש ריב ואיש מדון לכל הארץ" ולא עוד אלא שמכל העברים מראים עליו באצבע וצועקים "אויל הנביא משוגע איש הרוח" (הושע ט, ז), אכן הוא לא יחת מקולם ואיננו מתפעל מלעגם והולך לו בדרכו הסלולה. אבל הכהן אם גם כן כוונתו לשם שמים, אך באשר בתוך העם הוא חי ומהתרומות ומעשרות שלו הוא מתפרנס ומוכרח גם לפעמים, אמנם נגד רצונו, להיות ככהן המחזיר על הגרנות, הוא יודע ומרגיש גם כן, כי "לא ניתנה תורה למלאכי השרת" ואי אפשר הדבר לבלי להתחשב כלל עם המציאות, וע"כ הוא שם בחשבון גם את מה שאפשר להיות, ומפריד לפעמים בין הלכתחלה ובין הדיעבד, בין ההלכה למעשה.

437

תל״חואמנם שיטת הנביאים היא האמתית, כמובן, אבל מאידך גיסא שיטת הכהנים היא המתקבלת, וע"כ כתיב גבי אהרן (במדבר כ, כט) כשמת "ויבכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל" - ובמשה כתיב (סוף דברים) "ויבכו בני ישראל את משה בערבות מואב שלשים יום ויתמו ימי בכי אבל משה" והדברים ידועים.

438

תל״טואליהו הנביא שהצטיין ביותר עוד מכל הנביאים בה"יקוב הדין את ההר" בהקצוניות שלו שתפס ארבע מאות איש נביאי הבעל "ויורידם אל נחל קישון וישחטם שם", הנה אנו מוצאים אחרי זה "והנה ד' עובר ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים לפני ד', לא ברוח ד' ואחרי הרוח רעש ולא ברעש ד', ואחרי הרעש אש, לא באש ד' ואחרי האש קול דממה דקה... והנה אליו קול ויאמר מה לך פה אליהו" (מלכים א י״ט:י״ג) - ובזה הראה לו השי"ת, כי לפעמים דוקא לא ברוח ולא ברעש ולא באש ד', אך דוקא בקול דממה דקה, כי אין הקב"ה חפץ במיתתם של רשעים, אך שישובו מדרכם ויחיו, והקול דממה דקה פועל הרבה פעמים יותר מהקול רעש גדול.

439

ת״מואמנם "ויעל אליהו בסערה השמים" (מלכים ב ב, יא), כי עלמא הדין אינו מסוגל לאיש שכזה, כי סוף סוף עלמא דשיקרא הוא, והוא ישוב עלינו רק בימות המשיח, שאז "עולתה תקפץ פיה וכל הרשעה כולה כעשן תכלה".

440

תמ״אכי בעולם הזה נאמר (זכריה ח, יט) "והאמת והשלום אהבו", ואמנם לפעמים רבות המה תרתי דסתרי, ואם אמת יש כאן שלום אין כאן, ולהיפך אם שלום יש כאן אמת אין כאן, כי האמת היא רק יחידה והשקרים המה כל כך מרובים, ואם אנו מוכרחים לאהוב את שניהם, בעל כורחנו עלינו לפשר ביניהם ולנטות מעט הצדה כדי לצאת ידי חובת שניהם, ולכן לעתיד לבוא, בעולם שכולו אמת, אז לא יצטרכו בני אדם לשום פשרות, ואז יקוב הדין את ההר.

441

תמ״בשמאי והלל.

442

תמ״גואמנם גרמו העוונות ו"אותותינו לא ראינו, אין עוד נביא בקרבנו ולא אתנו יודע עד מה" ובכל זאת המחלוקת בין הכהונה והנבואה לא פסקה בתוכנו, והננו רואים אותה חוזרת ונעורה שוב על ידי ראשי המדברים - שמאי והלל.

443

תמ״ד"הלל אומר, הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה... שמאי אומר עשה תורתך קבע אמור מעט ועשה הרבה והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות" (אבות פ"א, מט"ו).

444

תמ״הולכאורה הלא ידוע הוא ששמאי והלל נחלקו כל ימיהם, והפעם אנו רואים אותם שניהם מדברים כמעט בסגנון אחד, אם כי בשנוי הלשון, כי מה הנפקא מינה בין האוהב את הבריות של הלל ל"הוי מקבל את כל אדם בסבר פנים יפות" של בית שמאי, או בין עשה תורתך קבע של שמאי לה"מקרבן לתורה" של הלל?

445

תמ״ואכן כשנעמיק מעט בדבר נראה, כי לא רק שיש נפקא מינה רבתי ביניהם, אך גם כי לא לחנם נקבעו המאמרים האלה באבות. כי כפי שנתבאר אצלנו במקום אחר, נקראה המס' בשם זה מפני שכל המאמרים שהובאו שם המה אבות לכל שאר המימרות שבש"ס של אותו "מאן דאמר", שכולן נחשבות לתולדות המסתעפות ממילא מאותה המימרא שבאבות, זאת אומרת שכל המאמרים באבות לכל תנא ותנא המה כללים, ואידך, שאר מאמריו גם בהלכה וגם באגדה המה רק פירושים לזה, שעליהם נאמר "ואידך פרושא היא זיל גמור".

446

תמ״זואמנם שמאי והלל, ואח"כ בית שמאי ובית הלל חלקו בכמה וכמה הלכות ואגדות, אבל המקור בית אב לכל אלו, נקודת המרכז שממנה יצאו כל הפרטים האלה, המה מאמריהם באבות הנ"ל.

447

תמ״חכי אמנם בגופא דעובדא הלא אתה מוצא בשני המאמרים האלה דברים שוים לגמרי, אך הבדל יש בסדור הדברים.

448

תמ״טשמאי מתחיל "מעשה תורתך קבע" ומסיים ב"והוי מקבל את כל אדם" וכו', והלל להיפך, במה שבר פלוגתיה מסיים הוא מתחיל "אוהב שלום ורודף שלום", ומסיים במה ששמאי מתחיל - בתורה "ומקרבן לתורה".

449

ת״נואמנם מהסדר הזה כמה הלכתא גבורתא איכא למשמע מינייהו.

450

תנ״אכי אמנם תכונת שני מאורי עולם אלה היתה שונה זו מזו תכלית השנוי, אם כי כוונת שניהם היתה רק לשם שמים, כאשר חז"ל בעצמם מספרים עליהם במס' שבת (לא, א):

451

תנ״ב"ת"ר, מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי אומר לו, כמה תורות יש לכם, אמר לו שתים, תורה שבכתב ותורה שבעל פה, אמר לו, שבכתב אני מאמינך ושבע"פ איני מאמינך, גיירני, על מנת שתלמדני תורה שבכתב, גער בו והוציאו בנזיפה, בא לפני הלל גייריה - וכו' - שוב מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי, אמר ליה גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה, כשאני עומד על רגל אחת, דחפו באמת הבנין שבידו, בא לפני הלל גייריה, א"ל מאי דעלך סני - וכו'.

452

תנ״גשוב מעשה בעכו"ם אחד, שהיה עובר אחורי בית המדרש, ושמע קול סופר שהיה אומר ואלה הבגדים אשר יעשו חשן ואפוד, אמר הללו למי? אמרו לו לכהן גדול, אמר אותו עכו"ם בעצמו אלך ואתגייר בשביל שישימוני כה"ג, בא לפני שמאי א"ל גיירני ע"מ שתשימני כה"ג, דחפו באמת הבנין שבידו, בא לפני הלל גייריה - וכו' - לימים נזדווגו שלשתן למקום אחד, אמרו קפדנותו של שמאי בקשה לטורדנו מן העולם, ענוותנותו של הלל קרבנו תחת כנפי השכינה".

453

תנ״דאמנם מי שמתאר את שמאי בדמות איש קפדן ורגזן פשוט שאינו מוציא מתחת ידו את אמת הבנין אינו אלא טועה, כי הלא זהו שמאי שהפתגם שלו היה "והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות" אלא שהיה איש שלא ויתר מדעותיו אף כחוט השערה, כל דבר שהחזיק היה אצלו חוק ולא יעבור שממנו לא זז בשום אופן.

454

תנ״הוזהו שאמר "עשה תורתך קבע", מלשון קבוע, שתורתך תהיה קבוע במסמרים, העיקרונים שלך יהיו מוצקים, כמחיצות של ברזל שאינם נעים ונדים, ואם יבוא אליך איש אז "אמור מעט" באר לו בדברים קצרים את הקבועות שבתורתך, ורק אז "הוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות".

455

תנ״ואבל הלל מהפך את הסדר! אם אמנם הוא יודע גם כן, כי בתורה אי אפשר לעשות פשרות, כי המה דברים "חיים וקיימים ונאמנים ונחמדים לעד ולעולמי עולמים", אבל אפשר להביא זאת באמצעים אחרים, לא ע"י אמת הבנין שביד, אך להיפך ע"י "אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות" שמזה יבוא גם הסוף "ומקרבן לתורה".

456

תנ״זכי אמנם משלשת המעשות הנ"ל אנו רואים כי גם הלל לא היה ותרן, וכל האומר הקב"ה וותרן הוא יותרון חייו", אך הוא דוקא ע"י ענוותנותו הביא לזה ששלשת הנכרים הנ"ל וותרו על תנאיהם וסוף דבר היה שקבלו גם את התורה שבכתב וגם את התורה שבע"פ ולא נעשו לכהנים גדולים ונוכחו אח"כ, כי לא רק שברגל אחת אי אפשר ללמוד את כל התורה כולה, אך גם כל ימי חיי האדם לא יספיקו לזה.

457

תנ״חבקיצור, אם כי שניהם שמאי והלל דברו בכאן בסגנון אחד, אבל שנוי הסדר בדבריהם מראה על השינוי העיקרי בהשקפתם על החיים.

458

תנ״טשמאי היה על צד הנבואה, והלל - על צד הכהונה, הראשון סובר שעל כל אחד להיות מתלמידיו של משה "עשה תורתך קבע" והאחרון סובר "הוי מתלמידיו של אהרן", דייקא.

459

ת״סבית שמאי ובית הלל.

460

תס״אוכשם שעל צד משה היו בני הנביאים ועל צד אהרן בני אהרן הכהנים, כך אנו רואים אח"כ את גלגוליהם בשמאי והלל שנעשו לבתים שלמים, בתים מיוחדים בית שמאי ובית הלל.

461

תס״בוידוע שב"ש היו המחמירים וב"ה המקילים, ואמנם יש גם יוצא מן הכלל ובמשנה עדיות (ד, וה') חשבו את הקולי ב"ש וחומרי ב"ה, אבל, כבר נאמר, שכל יוצא מן הכלל מחזק את הכלל.

462

תס״גואמנם אלו ואלו דברי אלקים חיים "ואע"פ שנחלקו ב"ש וב"ה - וכו' - לא נמנעו ב"ש לישא נשים מב"ה - וכו' - ללמדך שחיבה ורעות נוהגין זה בזה, לקיים מה שנאמר האמת והשלום אהבו" (יבמות יד, א), כי ע"י שניהם ביחד נתקיימו הדברים במלואם, האמת והשלום, ב"ש החזיקו בסמל האמת של הנביאים ובהקצוניות שלהם, וב"ה בסמל השלום של הכהנים, ב"ש היו מחדדי טפי וב"ה היו המרובים, ומפני דרכי שלום הוא ש"אחרי רבים להטות".

463

תס״דהאמת המופשטה והאמת המציאותית.

464

תס״הובאמרנו, שבית הלל נטו יותר אחרי השלום אין כוונתנו חלילה לומר, שנטו מדרך האמת אף כחוט השערה, אלא שיש באמת שני מינים, אמת מופשטת, ואמת מציאותית, הראשון היא אמת שאינה מתחשבת עם תנאי המציאות, אך דנה באופן מופשט אבסטרקטי על מה שצריך להיות על הבכח, והשני היא אמת השוקלת גם את תנאי האפשרות, את הדבר באשר הוא שם, שאינה מסיחה הדעת, כי מלבד הבכח יש גם הבפועל שלפעמים אינם מתאימים יחד וזה ההבדל בין האמת של ב"ש להאמת של ב"ה.

465

תס״ולמשל "בית שמאי אומרים הראיה שתי כסף והחגיגה מעה כסף, ובית הלל אומרים, הראיה מעה כסף והחגיגה שתי כסף" (חגיגה ב, א) ופלוגתתם היא כדמפרש בגמ' שם (ו, א) "ב"ש אומרים, הראיה שתי כסף, שהראיה עולה כולה לגבוה מה שאין כן בחגיגה - וכו' - וב"ה מאי טעמא לא אמרי כב"ש? דקא אמרת ראיה עדיפא, דעולה כולה לגבוה, אדרבא חגיגה עדיפא דאית בה שתי אכילות" - ושניהם הולכים לשיטותיהם ונקודת השקפותיהם על החיים בכלל, כי אמנות האמת המופשטה אומרת בודאי כי העיקר הוא "כולה לגבוה", כי אמנם כך נאה ויאה וכך צריך להיות, ובכן ראיה עדיפא דכולה לגבוה, אכן האמת המציאותית לא תוכל לדאבוננו להסכים ע"ז, כי במציאות אי אפשר בעולם הזה להנהגי את ה"כולה לגבוה", את אכילת המזבח לבד, אם לא שתהא ביחד עם זה גם אכילת אדם, ולכן חגיגה עדיפא דיש בה שתי אכילות.

466

תס״זאו מחלוקתם שם בחגיגה (יב, א) "ת"ר, בית שמאי אומרים, שמים נבראו תחלה ואח"כּ נבראת הארץ, שנאמר בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ ובית הלל אומרים, ארץ נבראת תחלה ואח"כ שמים, שנאמר ביום עשות ד' אלקים ארץ ושמים", כי כידוע הארץ היא סמל החומר והשמים הם סמל הרוח, ואמנם בודאי צריך האדם להיות שמימי יותר מארצי, אבל בפועל ממש הנה סוף סוף אין הדבר כן, והוא מרגיש את הארץ יותר מכפי שהוא מרגיש את השמים בקרבו, ולמה נקרא שמו אדם מפני שהוא "עפר מן האדמה" אם כי בודאי יש בו גם "נפש חיה".

467

תס״חואם כי חז"ל סתמו ושנו סתם "ת"ר שני שנים ומחצה נחלקו ב"ש וב"ה, הללו אומרים, נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא והללו אומרים, נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא" (ערובין יג, ב) ולא פרשו מי הם "הללו" - הוא מפני שהדבר מובן מאליו כי ב"ש המה בעלי הדעה הראשונה וב"ה בעלי הדעה האחרונה, כי זוהי תכונתה של האמת המציאותית, שאינה חושבת הרבה עם מה שהיה יתכן או בלתי יתכן להיות או לא להיות, אך מביטה על הדבר באשר הוא שם, וכיון שבין כך ובין כך האדם כבר נברא אל לנו לחשוב במופלא ממנו, ומסתמא כך נוח לו, לא כן האמת המופשטת שאינה מסתפקת בהדיעבד אך מבקשת ביחוד את הלכתחלה, ואם אי אפשר להכחיש שסוף סוף כבר נברא האדם, אבל בכל זאת האמת נתנה להגיד שנוח לו שלא נברא.

468

תס״טהאמצעי והתכלית.

469

ת״עהנה בעולם המעשה בודאי האמצעי קודם להתכלית, שהרי כשאדם רוצה לבנות לו בית הנה מכין הוא מקודם את החומר והלבנים שהם האמצעי להתכלית, אבל בעולם המחשבה הרי הוא להיפך שהתכלית באה מקודם, שהרי כשהולך להכין את החומר ולבנים כבר חשב והחליט בדעתו לבנות לו הבית.

470

תע״אועל כן בית שמאי שהיו קרובים יותר לעולם המחשבה בכרו תמיד את התכלית על האמצעים, ובית הלל שקרובים יותר לעולם המעשה בכרו להיפך את האמצעים.

471

תע״בולכן אנו מוצאים במס' ביצה (טז, א) "תניא, אמרו עליו על שמאי הזקן כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת, מצא בהמה נאה אומר, זו לשבת מצא אחרת נאה הימנה מניח את השניה ואוכל את הראשונה, אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו, שכל מעשיו לשם שמים שנאמר, ברוך ד' יום יום", כי כידוע השבת המרמזת על עולם שכולו שבת, זו היא התכלית נגד ימות החול שהם האמצעים, "ומי שלא טרח בערב שבת לא יאכל בשבת" וע"כ שמאי היה אוכל כל ימיו לכבוד שבת ולא חשב רק ע"ד התכלית לבד, אכן הלל מדה אחרת היתה לו, בכל השקפותיו על החיים, ובהיותו נוטה יותר לעולם המעשה הרגיש, כי מקודם צריך להיות האמצעי וכל מעשיו לשם שמים.

472

תע״גובזה הוא גם מחלוקתם בברכות (נא, ב) "ב"ש אומרים, מברך על היום ואח"כ מברך על היין, וב"ה אומרים, מברך על היין ואח"כ מברך על היום", כי גם שם היין הוא האמצעי להתכלית "יין ישמח לבב אנוש" ועל ידי זה ירגיש בשמחת היום וב"ש לשיטתם, שמתחילים כל דבר מהתכלית שבו וב"ה לשיטתם, שסדר העולם הוא מהופך מתחילה בא האמצעי ואח"כ התכלית.

473

תע״דהיחידים והמרובים.

474

תע״הבין כך ובין כך, ב"ש בכרו את היחידים, יחידי סגולה בני עליה המעטים, וראו בעולם רק אמת אחת, האמת של אלה הבני עליה, וב"ה העריכו יותר את המרובים, כי אם אמנם "צדיק יסוד עולם" אבל גם זה לעולם הוא צריך ובלי זה אי אפשר לו להתקיים, ואם אמנם "שקול משה כנגד ששים רבוא" הרי מזה גופא מוכח גם כן, כי עכ"פ שקול ששים רבוא כנגד משה, וממילא לא רק אמת אחת יש, אך אמתות הרבה, כי הכל תלוי לפי נקודת ההשקפה שממנו אנו יוצאים לדון על הדבר.

475

תע״ו"ת"ר, היו יושבין בבית המדרש והביאו אור לפניהם, ב"ש אומרים, כל אחד מברך לעצמו וב"ה אומרים, אחד מברך לכולן, משום שנאמר ברוב עם הדרת מלך. בשלמא ב"ה מפרשי טעמא, אלא ב"ש מאי טעמא? קסבר מפני בטול בית המדרש" (ברכות נג, א). והדברים בולטים ומובנים מאליהם, כי אמנם כך היו מוכרחים לאמר לשיטתם, לב"ה העיקר הוא ה"ברוב עם" שראו בזה ההדרת מלך וההדרת עם ביחד, ולב"ש בית המדרש דוחה הכל וגם ה"ברוב עם" נדחה מפני זה.

476

תע״זוזוהי מחלוקתם שם גם בזה "ב"ש אומרים, שברא מאור האש וב"ה אומרים בורא מאורי האש" וטעמייהו "דב"ש סברי חדא נהורא איכא בנורא וב"ה סברי, טובי נהורי איכא בנורא", כי אמנם כן לב"ש יש רק חדא נהורא לא רק בנורא אך גם בכל העולם כולו, אמת אחת ולא יותר, וב"ה ראו טובי נהורי בכל מקום אשר פנו.

477

תע״חלעתיד לבא - הלכה כב"ש.

478

תע״טאולם כל המדמה כי כיון שהלכה כב"ה שוב כל דברי ב"ש היא משנה שאינה צריכה אינו אלא טועה גמור.

479

ת״פברם הדבר, כי טובים השנים מן האחד וזה בלי זה, לו גם ב"ה בלי ב"ש לא יתכנו כלל, כי את זה לעומת זה עשה לנו אלקים, נתן לנו נביאים ונתן לנו כהנים נתן לנו ב"ש, ונתן לנו ב"ה, ולא עוד אלא שהנבואה היתה סבה להכהונה, ושיטת ב"ש - סבה לשיטת ב"ה.

480

תפ״אכשיש כתה ידועה שדוגלת בשם האמת בקצוניותה הנפרזה, אזי מביאה זאת גם למתנגדיה שימצאו את שביל הזהב, אם הראשונה מכרזת תמיד על מה שצריך להיות, אז גם האפשר להיות של הצד השני מקבל אופי אחר, הלכתחילה היא סבה להדיעבד שבא בתור מסובב מזה, ואמנם טוב ונכון הדבר שיהיו קומץ אנשים שיתחשבו רק עם הלכתחילה, עם הבכח לבד מבלי להתחשב כלל, אם הדבר יכול להיות גם בדיעבד ולצאת מכח אל הפועל, כדי שגם הבעלי דיעבד יושפעו מזה, וע"י שניהם יחד "תסתיים שמעתתא".

481

תפ״בבקיצור "האמת והשלום אהבו", והאמת באה תמיד בראשונה כי השלום הוא המסובב ממנה.

482

תפ״גוזהו גם הטעם שבכל מקום הקדימו את בית שמאי לפני בית הלל, אם כי ההלכה היא תמיד כפי דעת האחרון, אבל ס"ס ב"ש היו הסבה לב"ה, ועל זה נאמר "אלו ואלו דברי אלהים חיים".

483

תפ״דואמנם לא תמיד תהיה הלכה כב"ה, ולפי דברי המקובלים הנה לעתיד לבוא ההלכה היא דוקא כב"ש.

484

תפ״הכי אמנם עכשיו מוכרחים בני האדם להתנהג לא כל כך עפ"י האמת המופשטה, אך על פי האמת המציאותית, אבל לעתיד לבוא, בעולם שכולו אמת אזי תקח האמת הראשונה את משפט הבכורה, ואז הלכה כב"ש שבהאמת הזאת דגלו.

485

תפ״ובעולם המעשה אמנם האמצעי קודם להתכלית, אבל בעולם המחשבה הרי להיפך התכלית קודמת להאמצעי, כשאדם בונה בית, הנה אמנם במעשה הוא מכין את החומר והלבנים - האמצעי - ואח"כ הולך ובונה לו הבית - התכלית - אבל במחשבה הרי החליט מתחילה ע"ד הבית ורק אז הולך לבקש את החומר והלבנים.

486

תפ״זואם עכשיו בעולם המעשה הלכה כב"ה שהקדימו את האמצעי להתכלית, הנה לעתיד לבוא, בעולם המחשבה, הלכה דוקא כב"ש.

487

תפ״חרבי אליעזר ורבי עקיבא.

488

תפ״טואמנם דור דור ודורשיו, דור דור וחכמיו, אבל מחלוקת ב"ש וב"ה הננו רואים שהיא מתגלגלת מדור לדור, ועד היום לא פסקה המחלוקת הנ"ל בתוכנו.

489

ת״צוהנה כידוע ר' עקיבא החזיק בשיטת בית הלל ור' אליעזר שמותי הוא מתלמידי ב"ש.

490

תצ״אוכשבאו שניהם להכתוב "למען ידעו דרתיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל", שהדברים בעצמם מוכיחים, כי אין אנו יוצאים בישיבת הסוכה לבד, אם לא תביא זאת גם לידיעה איך להתנהג לנו בעתיד, ולכן אנו אומרים בכל חג הסוכות "הרחמן, הוא יקים לנו את סוכת דוד הנופלת", אבל איך ובאיזה אופן אפשר לנו לבוא לזה, שסוכת דוד הנופלת, ארץ ישראל, תקום שוב לתחיה? בזה נתעוררה מחלוקת עצומה בין ר"א ור' עקיבא.

491

תצ״בהראשון השמותי, תלמיד בית שמאי, שהחזיק בכל תוקף ועוז בשיטת רבו שה"כולה לגבוה" עדיף מה"שתי אכילות", שאנו צריכים להביא בחשבון רק את האמת המופשטה ולא את האמת המציאותית, שהתכלית קודם להאמצעי - החליט בודאות גמורה, כי ענני כבוד היו - כך היו וכך יהיו גם לעתיד, ענני השכינה, כולה לגבוה, רוחניות שברוחניות, ורק לזה אנו צריכים להשתוקק ולזה אנו צריכים לשאוף, וממילא מובן, כי לזה אנו צריכים לחכות על מי שיבוא ב"ענני שמיא" ויבנה לנו את בית המקדש של מעלה בית המקדש של אש. אכן ר"ע תלמיד בית הלל, שסובר ששתי אכילות עדיפי מכולה לגבוה, ושיודע כי האמצעי צריך להיות קודם התכלית, הנה אע"פ שאין ספק כלל, כי התכלית הקיצונה הם הענני כבוד, אבל בכל זאת לעתיד לבא אי אפשר להסיח דעת גם מ"סוכות ממש", ונחוץ לנו להשתדל בכל מאמצי כוחותינו ועד מקום שידינו מגעת להקים את סוכת דוד הנופלת באופן פשוט וממשי, וזה יביא להתכלית הנרצה, להענני כבוד שיבואו בהקדם או באיחור.

492

תצ״גנאה ודרשים ונאה מקיימים.

493

תצ״דוהם, התנאים ככל חכמי ישראל האמתים לא היו רק נאה דורשים אך גם נאה מקיימים, ור"ע שפירש "סכות ממש" נסה להראות זאת הלכה למעשה, להקים את סוכת דוד הנופלת בפועל ממש.

494

תצ״הוכשנראה הגבור הנערץ בר כוכבא היה ר"ע הראשון שעמד לימינו לאמצו ולסעדו, מידו בא לו השם בר כוכבא, כי באמת שמו העצם הוא בר כוזיבא על שם עירו, ור"ע הכתיר לו בשם הזה לרמז עליו את המקרא "דרך כוכב מיעקב", ובראות אותו ר"ע בראשונה בכל תפארת גבורתו והוד מראהו נרעש לבו ויקרא "זהו מלך המשיח" (ירושלמי תענית דף כד), אך הוא, ר"ע לא הסתפק בדרשותיו לבד, כי ידע כי "לא המדרש עיקר אלא המעשה" ונסע למרות זקנתו וחולשתו לכרכי הים בכל מקומות של פזורי ישראל בימים ההם (עי' ר"ה כו, א יבמות קכא א וקכב א ועוד) לעורר את היהודים נדחי ישראל למרוד ברומא ולכונן שנית ממלכה ביהודה, ובלב תלמידיו שהיו כ"ד אלף במספר נטע את התשוקה הגדולה לקנא את קנאת ד' ועמו ולעמוד בשורה הראשונה במערכת המלחמה של בר כוכבא.

495

תצ״וואמנם אי אפשר היה לו להתיחס להתנועה הזו באופן אחר כי כיון שהכתוב אומר "למען ידעו דרתיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל" הן סוכות ממש, הנה זו היא מצוה הנוהגת לדורות, ובכל זמן ועדן כשרק נראה איזו שעת הכושר להקים את סוכת דוד הנופלת, הנה מחויבים כל בני ישראל למסור את נפשם עליה.

496

תצ״זואמנם חכמים רבים התנגדו גם אז לר"ע, ור' יוחנן בן תורתא אמר לו בדברים קשים למאד (ירושלמי שם) "יעלו עשב בלחייך ועדיין בן דוד אינו בא", כי היו ג"כ רבים שסברו כר"א כי "ענני כבוד" היו ויבחרו לנפשם יותר להיות בזה בגדר שב ואל תעשה אך להמשיך הלאה את הענני כבוד שלא פסקו בתוכנו לעולם, זהו העמוד הענן שהולך לפנינו תמיד לנחותנו הדרך מסוף העולם ועד קצהו.

497

תצ״חוזה שמספרים לנו בסנהדרין (סח, א) כשחלה ר"א נכנסו ר"ע וחבריו לבקרו - וכו' - נכנסו וישבו לפניו מרחוק ד' אמות, א"ל למה באתם? א"ל ללמוד תורה באנו, א"ל ועד עכשיו למה לא באתם? אמרו לו, לא היה לנו פנאי, אמר להם, תמה אני אם ימותו מיתת עצמן, אמר לו ר"ע שלי מהו? א"ל שלך קשה משלהן" כי אמנם כן היו ימים שר"ע וחבריו לא היה להם פנאי, כי טרודים היו בעבודת המלחמה הנוראה נגד הרומיים תחת פקודת בר כוכבא השר צבא האדיר, כי כאמור, ר"ע לשיטתו ש"סוכות ממש" צריך להיות ור"א השמותי כעס ולבו מלא חמה לשמוע כי מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה, מניחים את הענני כבוד ועוסקים בסוכות ממש, ומרוב שיחו וכעסו קללם קללה נמרצת "תמה אני אם ימותו מיתת עצמן", ולר"ע אמר "שלך קשה משלהן" וגרמו העוונות ונבואתו נתקיימה במלואה.

498

תצ״טפלוגתא ישנה - חדשה.

499

500יש פלוגתות רבות שהן חוזרות ונעורות מזמן לזמן, ואף אם כבר נפסקה הלכה כחד "מאן דאמר", אין זאת עדיין הלכה פסוקה לעולם, ולפעמים בהמשך הזמנים כשחוזרת ונעורה שוב, ואז יש שמורין בזה דוקא את ההיפך.

500

501ככה היה הדבר גם במחלוקת של ר"א ור"ע, אם ענני כבוד היו או סוכות ממש, בתחילה ידעו כי הלכה כר"ע מחבריו - ורוב העם, רוב מנין ורוב בנין נהג כוותיה לעמוד בשורות המערכות של צבאות בר כוכבא, והכל רמזו עליו באצבע לאמר זהו שאמר הכתוב דרך כוכב מיעקב, אכן לאחר המפלה הנוראה שלו, והבר כוכבא נהפך לבר כוזיבא פשוט, חזרה ונתרבה שוב אותה המחלוקת, ונתקבלה ההלכה בכל תפוצות ישראל דוקא כר"א, כי רק ענני כבוד היו, וכמעט לא עלה על הדעת להתעסק להקים את סוכת דוד הנופלת בסוכות ממש. ואמנם התשוקה לעלות לארץ ישראל לא פסקה בתוכנו מעולם, אבל רק בשביל לשבת שם על התורה ועל העבודה, להמשיך את שלשלת הענני כבוד שלנו ולא יותר.

501

502עד שבאה התקופה האחרונה, והמחלוקת הנ"ל חזרה ונעורה שוב בכל תקפה, ופסק ההלכה הובא שוב לרויזיה, ואם כי לא הובא הדבר למנין, אבל כל הרואה יראה, כי רוב מנין ורוב בנין מתחיל שוב לפסוק כר"ע, והוחזרה העטרה ליושנה.

502

503אכן באמת עגם על זה נאמר "אלו ואלו דברי אלקים חיים" וכל המבין יבין כי "טובים השנים מן האחד" ובא זה ומסייע לזה, ו"למען ידעו דרתיכם" נאמר על שניהם ממש, גם על ענני כבוד וגם על סכות ממש, ולו לא עסקו אבותינו זה שנות אלפים בענני כבוד לא היה בידינו כעת אף לחלום על דבר סוכות ממש, ואף עכשיו המה, הענני כבוד, הכח המעמיד של הסוכות ממש שלנו.

503

504הר, שדה בית.

504

505"ואנו מוצאים בזה אגדה יפה לחז"ל בפסחים (פח, א): "ואמר ר"א, מאי דכתיב והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ד' אל בית אלקי יעקב וגו' אלקי יעקב ולא אלקי אברהם ויצחק? אלא לא כאברהם, שכתוב בו הר, שנאמר אשר יאמר היום בהר ד' יראה, ולא כיצחק שכתוב בו שדה, שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה, אלא כיעקב שקראו בית, שנאמר ויקרא את שם המקום ההוא בית אל".

505

506וברם הדבר שלאגדה זו היינו בעצמנו עדי ראיה לפני ארבעים-חמשים שנה. ראינו רק את הזקנים עולים לארץ ישראל לבכות על כותל המערבי ולמות על הר הזיתים, כי אמנם אז ידעו רק מהר הזיתים ומכותל החרב, האידיאל שלהם היה למות בארץ ישראל ולחיות בזמן תחית המתים, ומי שלא עלה בידו הדבר להקבר בהר הזיתים הסתפק במעט עפר של א"י שיכסו את עיניו בהם אחרי מותו, כי בכלל היתה אז א"י ענין של עולם הבא ולא של עולם הזה, ענין רק לאלה שסוברים כרשב"י לקיים מה שנאמר "והגית ביום ובלילה" כפשוטם ממש, אבל לא לאלה העוסקים בהויות העולם. בקיצור, ארץ ישראל היתה להם רק מקום של אויר נשמות ולא יותר.

506

507וכאשר כל קצוניות מחד גיסא מביאה לקצוניות מאידך גיסא, ובאו הצעירים לפני איזו עשרות שנים ולחמו בהזקנים והתחילו לגרש מא"י את אויר הנשמות ולהביא שם אויר של פריז וכדומה, אויר החומריות והגשמיות, קראו את עצמם בשם ביל"ו, ר"ת מהכתוב "בית יעקב לכו ונלכה" ושכחו כי בהכתוב שם יש עוד שתי מלים המוכרחות לגוף הענין: "באור ד'", והלכו סתם כדי ליסד שם קלניות ולהיות עם הארץ ככל הגוים אשר על פני האדמה.

507

508אכן לאשרנו הננו רואים שמתחיל להתרקם דרך הממצע בין שני הקצוות האלו, שארץ ישראל היא להם גם מקום של אויר נשמות וגם מקום של אויר יפה לגוף, יודעים, ששם השכינה שרויה גם על מי שעוסקים בתורה ועבודה וגם על מי שעוסקים בהויות העולם ואוכלים את חוליהם על טהרת הקודש. ויודעים, כי יש שם גם הר הזיתים וגם הר ציון, גם כותל המערבי, וגם בית, בית לאומי ישבנה בעזהי"ת במהרה בימינו, ואמנם מצוה גדולה היא למות שם, כי כל המת שם הוא מת על קדוש השם, אבל עוד מצוה יותר גדולה לחיות שם על קדוש השם. בקיצור, בילוי"ם עם "באור ה'" כלומר המכרזת על כל המקרא מראשו לסופו "בית יעקב לכו ונלכה באור ד'", והתנועה מתחלת למלאות את כל העולם הישראלי.

508

509ואיזו הדרך היא היותר נכונה?

509

510בזה נשתמש בלשון חכז"ל "לא כאברהם שקרא לו הר", והוא קרא אז בשם הזה, מפני שעסק אז בעולה שכולה כליל, בשעה ששמע את קול ד' הקורא אליו "קח נא את בנך, את יחידך, אשר אהבת, את יצחק, ולך לך אל ארץ המריה והעלהו שם לעלה" (בראשית כב, ב), ומאליו מובן, שראה באותו מעמד את ארץ ישראל כהר, שקשה לטפס עליו כי "מי יעלה בהר ד'", אבל "לא כאברהם שקרא לו הר", כי אי אפשר לעם שלם שיצטרך בכל ימי חייו לטפס על הר, כי לא הכל ראויים וזוכים לכך. אבל גם "לא כיצחק שקרא לו שדה, שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה", והוא הלך אז לפגוש את רבקה ולחיות עמה כדרך כל הארץ, כי כשם שאי אפשר לאומה שלמה שתתקיים כשתצטרך תמיד למסור את נפשה ולטפס על ההר, ככה אי אפשר לאומה הישראלית, שלא תהיה לה בעולמה אלא שדה, כי אמנם ארץ ישראל היא לא רק הר לבד, אבל גם לא שדה פשוט, כפי שטועים רבים, שדה של ד' מאות פרסה על ד' מאות פרסה, מין בולגריא או סרביה וכדומה, כי זהו חלול הקודש שאין כמוהו.

510

511ארץ ישראל איננה לא הר ולא שדה, ארץ ישראל היא בית, בית אל, בית, בית דירה היא, אמנם במצבה של עכשיו היא סוכת דוד הנופלת, אבל אפשר להקימה, ולמרות מה שהיא קטנה מאד אפשר לקיים בה מה שנאמר בסוכה "תשבו כעין תדורו" דירה ממש של בני בשר ודם, אבל אף לרגע אחד אין לנו להסיח דעת, כי בית אל היא ששם השכינה שרויה והכל, גם החולין, צריכים להיות על טהרת הקודש, כי הלא "אין זה כי אם בית אלקים וזה שער השמים" ו"מקדש של מטה מכוון כנגד מקדש של מעלה" ואם חרב המקדש של מטה ולא חרב המקדש של מעלה, ואפילו "אם קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא" הנה הכל מודים ש"קדושה שניה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא", ובכן אל תהינו לבזות את הקודש.

511

512בקיצור, עלינו לדעת כי "אלו ואלו דברי אלקים חיים" והכתוב "למען ידעו דרתיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל" הכוונה גם על ענני כבוד וגם על סכות ממש, ועלינו לדעת ולזכור זאת בלי הרף, לבל להסיח דעת אף לרגע, ואז נשמע בקרוב במהרה בימינו את הפסוק:

512

513"ויאמר אלקים אל יעקב קום עלה בית-אל".

513

514ז. המאמינים והכופרים
לשבת חוה"מ סוכות

514

515"תניא אמרו עליו על הלל הזקן כשהיה שמח בשמחת בית השואבה אמר כן, אם אני כאן הכל כאן ואם איני כאן מי כאן. הוא היה אומר כן, למקום שאני אוהב שם רגלי מוליכות אותי, אני תבוא אל ביתי אנו אבוא אל ביתך, אם אתה לא תבוא אל ביתי אני לא אבוא אל ביתך, שנאמר בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך. אף הוא ראה גלגולת אחת שצפה על פני המים, אמר לה, על דאטפת אטפוך ומטיפיך יטופון" (סוכה נג, א).

515

516קהלת וזמן שמחתנו.

516

517הנה מנהג ישראל תורה והמנהג כבר הובא בשו"ע לקרוא בשבת חוה"מ סוכות את מגילת קהלת, ואמנם לפני שעות אחדות קיימנו את המנהג הזה והלואי שנקיים כן את כל הדינים והמנהגים שבשו"ע.

517

518להשלש רגלים בשנה נתנו לכל רגל ורגל מגילה מיוחדה, לחג הפסח - שיר השירים, לחג השבועות - רות, ולחג הסוכות - קהלת. אבל בעוד שהראשונות, שיר השירים ורות באות באמת כדבר בעתו - בשיר השירים אנו מרגישים היטב את חג האביב "כי הנה הסתו עבר, הגשם חלף הלך לו, הנצנים נראו בארץ עת הזמיר הגיע" וכו' וכו', ברות אנו חשים את חג הבכורים, את ריח השדה אשר ברכו ד', כשאנו קוראים אותה הננו רואים בעינינו ממש את אבותינו כשעסקו בקצירת ראשית בכורי אדמתם, ומה יפה היה המראה, אשרי עין ראתה כל אלה "והנה בועז בא מבית לחם ויאמר לקוצרים, ד' עמכם, ויאמרו לו, יברכך ד'", כזה היה היחס של הבעה"ב עם פועליו, ובכן יש גם טעם וגם ריח בקריאת המגלות הללו בהחגים הנ"ל, אבל איזה טעם וריח יש בקריאת מגילת קהלת בחג האסיף, בזמן שמחתנו? הלא כשאנו קוראים אותה הננו נטבעים ביון מצולה של מרה שחורה שאין לה תחלה וסוף, והננו שומעים את הקול הקורא אלינו מכל הרוחות שבעולם, מלמעלה ומלמטה, מפנים ומאחור "הבל הבלים הכל הבל". המגלה הזאת אומרת לנו "ושנאתי את החיים" גם החיים היותר טובים "כי כל ימיו מכאבים וכעס ענינו, גם בלילה לא שכב לבו", "ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים אשר המה חיים עדנה, וטוב משניהם את אשר עדיין לא היה" וכו' וכו', ובכלל המגלה הזאת כולה אומרת יאוש ומשכרת אותנו בכוס היגונים שבה, וכשאנו גומרים אותה הננו רואים בעולם רק את ה"עבר קציר כלה קיץ ואנחנו לא נושענו", את הפרחים והציצים הנובלים, את הצפרים הטסות מכאן בזעף ויגון מבלי להגיד אף מלה אחת בתור ברכת הפרידה. בקיצור, הננו חשים כי כבר באו "ימי הרעה והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ... כי הולך האדם אל בית-עולמו וסבבו בשוק הסופדים", ואחרי כל אלה "זמן שמחתנו", האם אין בזה תרתי דסתרי, הלא אם כך הדבר לשמחה מה זו עושה?

518

519תחלתה ד"ת וסופה ד"ת.

519

520ואמנם הכל מודים ששלמה המלך חכם היה ואיננו צריך עוד לה"אני מסכים" שלנו, אכן בכל זאת הנני מדמה בצדק, כי בעת ששמעתם את קריאת המגילה הזו - ואמנם עדיין הדבר מוטל בספק אם באמת שמעתם - לא על אחד מכם עבר הרהור, מי יודע אם הוא בעצמו, שלמה המלך ע"ה, לא עבר על אזהרתו בסוף המגילה "ויותר מהמה בני הזהר עשות ספרים הרבה אין קץ ולהג הרבה יגיעת בשר"?

520

521ואמנם כבר עמדו חז"ל בעצמם על זה ואמרו "בקשו חכמים לגנוז ספר קהלת מפני שדבריו סותרים זה את זה, ומפני מה לא גנזוהו מפני שתחילתו דברי תורה וסופו ד"ת, תחילתו דברי תורה, דכתיב מה יתרון לאדם בכל עמלו, שיעמול תחת השמש ואמרי דבי רבי ינאי, תחת השמש הוא דאין לו, הא קודם השמש יש לו, סופו דברי תורה, דכתיב סוף סבר הכל נשמע את אלקים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם, מאי כי זה כל האדם? אמר ר' אלעזר, כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה" (שבת נ, ב).

521

522ואמנם כאן ישאל השואל, א"כ למה לנו באמת הלהג הרבה ויגיעת בשר, הלא יכלנו לקרוא רק את שני הפסוקים הללו שיש בהם ד"ת, ולשייר את כל שאר הדברים שאינם מעלים ואינם מורידים, ואולי עוד מורידים כיון שסותרים זה את זה?

522

523אכן דברי תורה עניים במקום זה ועשירים במקום אחר, ובמקום אחר אנו מוצאים "דברי קהלת, ולא נאמר דברי שלמה אלא על ידי שאמריו תלויים בהקהל, אמר רב הונא בשם רבי אחא משמר זה נכנס ומשמר זה יוצא לשמוע חכמתו" (ילקוט שמעוני רמז תקסה).

523

524זאת אומרת, כי קהלת לא רק שהיה מדבר ככל הדברנים לפני הקהל כמובן, ולא לפני עצים ואבנים, אך גם שהיה דבריו תלויים בהקהל, לפי רוחו וטעמו של הקהל, וכיון שהיה משמר יוצא ומשמר נכנס ואין דעות בני אדם שוות, ממילא דבריו סותרים זה את זה, כי הכל לפי טעם ודעת הקהל ששמעו לדבריו, ומה שנאה ורצוי ל"משמר היוצא" לא היה נאה ורצוי כלל ל"משמר הנכנס".

524

525ואמנם שלמה החכם מכל אדם נהג בזה כמו משה הנביא מכל אדם, שגם עליו נאמר "וירד משה מן ההר אל העם", כי למרות מה שהוא, משה, עמד תמיד על הר ד', והיה יותר קרוב לשמים מאל הארץ, איש אלקים ש"החציו ומעלה אלקים" שבו גבר על ה"חציו ולמטה אדם" שבו, אבל כשבא לדבר אל העם ירד מגדולתו הרמה "אל העם" ודבר לא רק בלשון העם, אך גם לפי רוח העם, כי "כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל" (שמות יט, ג) והשתדל שגם לבית יעקב, אלו הנשים וגם "לבית ישראל אלו האנשים" יהיו דבריו נשמעים ומובנים היטב.

525

526אבל, מאידך גיסא, הרי זה עלול להביא, שבמקום שהמנהיג ישפיע על העם, ישפיע העם על המנהיג, ובמקום שהעם יתעלה על ידי הנביא, ירד גם הוא עמדם, אך על זה נאמר "שפיל לסיפא דקרא".

526

527"וירד משה מן ההר אל העם ויקדש את העם", זאת אומרת, ירידה צורך עליה היא, הוא ירד אל העם כדי להעלותו שוב אל ההר, הוא מדבר אמנם עמהם לפי רוחם וטעמם, אבל זהו גופא משמש לו כדי להוציא מזה את מסקנותיו הוא, הוא מראה להם כי גם לשיטתם הם אי אפשר שלא נבוא לאותן התוצאות והעיקרונים שעליהם הוא נתמך.

527

528והירידה של הנביא אינה מביאה לזה, שלהנביא גופא תסתלק קדושתו ויוצא לחולין, אך להיפך ל"ויקדש את העם", שגם העם גופא יתבשם מריח הקדושה שלו וכל הנוגע בהנביא יוקדש להיות כמוהו באיזה צד.

528

529וככה עשה גם כן החכם מכל אדם, כי אמנם היו "דבריו תלויים בהקהל", ובשביל זה "דבריו סותרין זה את זה", אבל דוק ותשכח, כי "תחילתו דברי תורה וסופו דברי תורה, כל דבריו הביאו סוף סוף להתכלית המבוקשת, לה"סוף דבר הכל נשמע" - כל הסתירות שבדבריו באו מפני שירד גם כן מן ההר אל העם, ובעת הירידה הרי היה "משמר יוצא ומשמר נכנס", ולכל משמר ומשמר דעות מיוחדות יש והוא היה צריך להסתגל לכולן ולדבר מתוך השקפותיהן הם, אבל לכולם הכריח על פי הוכחות הגיוניות לקוחות מתוך יסודות השקפתם גופא, כי "סוף דבר הכל נשמע", שמהכל נשמע ומוכח ש"את אלקים ירא ומצותיו שמור כי זה כל האדם".

529

530והוא בא ל"הסופו ד"ת" מפני ש"תחילתו ד"ת", כי זהו דרך כל מי שרוצה לעלות את העם במעלה יותר עליונה "תחילתו ד"ת" הוא צריך לעמוד מקודם על ההר, על יסוד מוצק ונכון בל ימוט, ורק אז נוכל להיות בטוחים, כי גם אחרי הירידה אל העם יביאם ל"סופו ד"ת".

530

531קהלת אינו אוהב להתוכח.

531

532והחכמה של החכם מכל אדם ניכרת בזה שאינו אוהב להתוכח הרבה עם אלה הנלוזים והעקשים, אדרבא הוא מראה להם פנים שוחקות כאילו הוא מסכים להם.

532

533למשל, דבריו שבאו אמנם לא בתחילתו ולא בסופו אך דוקא באמצע (קהלת ג, יח-כא): "אמרתי אני בלבי על דברת האדם לברם אלקים ולראות שהם בהמה המה להם, כי מקרה בני האדם ומקרה הבהמה ומקרה אחד להם, כמות זה כן מות זה ורוח אחד לכל, ומותר האדם מן הבהמה אין, כי הכל הבל, הכל הולך אל מקום אחד, הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר, מי יודע רוח בני האדם העלה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ".

533

534והנה מי שמפרש כי "העולה היא... היורדת היא... זוהי ה' השאלה, אינו אלא טועה, כי א"כ היה צריך להיות הנקוד על זה בפתח ולא בקמץ, ומהנקוד מוכח שהה' בכאן היא ה' הידיעה, כלומר שאמנם יש בני אדם שיש להם רוח העולה, ויש בני אדם שיש להם רוח הבהמה היורדת.

534

535כי אמנם כלל קהלת בהדברים הקצרים האלה את כל התמצית של הפילוסופיה החדשה, שאפשר ללמדה כשהננו עומדים על רגל אחת בדברים האלה "שהם - בני האדם - בהמה המה להם"... זאת אומרת כי האדם הוא בן בנו של הקוף הקדמוני, שרק בהמשך הימים כרת לו את זנבו, וגם עכשיו אין בין האדם להקוף, אלא שלזה האחרון יש זנב ולהאדם חסר זה.

535

536כי ההבדל העיקרי בין הפילוסופיא הישנה להפילוסופיא החדשה הוא בזה, שהראשונה מעטה את דמותו של האלקים והאחרונה ממעטת את דמותו של הצלם-אלקים. הפילוסופיא החדשה אינה עוסקת כל כך בחקירות על דבר אלקות, אך היא הולכת וחותרת חתירה אחר חתירה בערכו של האדם, היא שוללת ממנו את המותר מן הבהמה שלדבריהם אין כלל במציאות, ואין האדם סוג מיוחד כמו שחשבו הקדמונים "דומם צומח חי מדבר", אלא שגם הוא נכנס בסוג החי, שגם בו יש בעלי חיים יותר פקחים ויותר סכלים, והוא אמנם הפקח שבכולם, אבל מה בכך, זהו רק הבדל בכמות הפקחות ולא באיכות, ואם כי לכאורה זוהי רק מדת עניוות, שאין לך מדה טובה הימנה, אבל עניוות זו מביאה לידי כפירה בעיקר, כי אם אין צלם אלקים ממילא אין גם אלקים חלילה, ולא לחנם נאמר "והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" שלמרות העניוות שאין כמוה שלו לא שכח ולא הסיח דעת אף לרגע כי איש הוא, ולא קוף שכרת את זנבו.

536

537כי אם האדם הוא בן-קוף בעצם תכונתו, הלא גם לו אין בחירה ככל בעלי החיים ורק נתון הוא כולו בידי המקרים הסובבים אותו, ובאין בחירה אין גם שכר ועונש, ובכלל אין כלל השארת הנפש וכו' וכו'.

537

538ואכן אין כל חדש תחת השמש, ובחנם יתהללו בני דורנו בהמצאה הגדולה שמצאו, כי המה יוצאי חלצי הקוף, כי אמנם גם בזמן שלמה המלך, כבר היו פילוסופים גדולים כמוהם, שידעו ג"כ בע"פ את התורה הגדולה הזו, תורת הקוף.

538

539הם ידעו, כי "לברם אלקים ולראות שהם בהמה המה להם" - שיטת דרוין כולה - המה ידעו ממילא מזה גם את התולדות הפילוסופיות כי לאדם אין בחירה, אך "כי מקרה בני האדם ומקרה הבהמה", ואין השארת הנפש "כמות זה כן מות זה".

539

540אכן, כאמור, שלמה המלך אינו מתוכח עמהם הרבה, אדרבא הוא אומר להם: יפה דרשתם וכל דבריהם אמת וצדק.

540

541מספרים, מעשה בשני אנשים שנסעו מאיזו עירה קטנה שבליטא לוילנה, ירושלים דליטא, וכששבו משמה לעירתם ומסרו את רשמי הנסיעה שלהם, הנה כחשו זה את זה מן הקצה אל הקצה, אחד מסר, כי בוילנא היהודים המה מלאכים ממש, מלאכי השרת מלאכי עליון, כי הלא כל היום וכל הלילה המה יושבים על התורה ועל העבודה, מעוטפים בטלית ותפילין וכו' וכו', והשני אמר להיפך, כי עיר נשחתה בתכלית ההשחתה היא, כי הלא כל היום וכל הלילה המה יושבים ומשחקים בקלפים ועושים את כל העבירות שבעולם - ולשני כתובים המכחישים האלה בא שלישי והכריע ביניהם, כי הצדק עם שניהם יחד, אך כל אדם רואה מהרהורי לבו, כל אחד רואה מה שהוא חפץ לראות, הראשון שהיה בעצמו איש חסיד הלך ל"המנין של החסיד", מנין הגר"א מוילנה, ששם יושבים באמת פרושים מעוטפים בטלית ותפילין ולא פסק פומם מגרסא, והשני שהוא בעל עבירה הלך לבעלי העברות, שאינם חסרים גם שם, כמובן, וראה מה שראה ומסר מה שמסר וגם אתו הצדק.

541

542וככה משיב גם כן החכם מכל אדם "על דברת בני האדם".

542

543"מי יודע רוח האדם העולה - בה' הידיעה - היא למעלה, ורוח הבהמה היורדת - שוב בה' הידיעה - היא למטה לארץ".

543

544כלומר, כי הכל תלוי בהאדם גופא, וכפי שהוא מחליט כך הוא האמת לאמתו, אם יש לו רוח העולה, שרואה הכל מנקודת העליה, חושב את עצמו לצלם אלקים, מכיר את ערכו ויתרונו האנושי, אז היא באמת - למעלה, אבל אלה בני אדם שכל דברתם היא "לברם אלקים ולראות שהם בהמה המה להם", שרואים בכל מקום אשר הם פונים רק ירידה "ורוח הבהמה היורדת", "היא" - אמנם כן - "למטה לארץ".

544

545כי אמנם אלה הכופרים בהשארת הנפש הצדק אתם, כי מי שכופר בהשארת הנפש, באמת איננו בכלל זה כמבואר בהמשנה דסנהדרין (צ, א) "ואלו שאין להם חלק לעולם הבא האומר אין תחית המתים מן התורה".

545

546ומי שאומר "כי מקרה האדם ומקרה הבהמה ומקרה אחד להם", כלומר כי אין לאדם בחירה במעשיו, וגם הוא עושה ככל בעלי החיים אשר על פני האדמה, על ידי מקרה וע"י הכרח, גם זה איננו משקר ח"ו, כי מי שאיננו מאמין בבחירה מזה נטלה לאט הבחירה באמת, "והבא לטמא פותחין לו" "וכיון שעבר אדם עבירה ושנה נעשה לו כהיתר". ואמנם "שערי תשובה לא ננעלו", אבל התשובה גופה הוא דבר האפשרי רק בעת שהאדם יודע שהוא בעל בחירה והוא האחראי על מעשיו.

546

547וכבר אמרו הראשונים על הקושיה הידועה, מדוע נענש פרעה אחרי שהשי"ת אומר בעצמו "כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו", ואם ד' שלל את הבחירה ממנו במה הוא אשם? והשיבו, כי שלילת הבחירה גופה באה לו בתור עונש, ובאמת זהו העונש של כל בעלי העבירה וביחוד של אלה הכופרים בבחירה, שלאט לאט הבחירה מושללת מהם לגמרי, כי בסיס הבחירה הוא הידיעה, שיודע ומרגיש שבן חורין הוא במעשיו אבל כיון שאינו מרגיש זאת בטל היסוד וממילא נופל הבנין.

547

548וגם זהו בכלל "ורוח הבהמה היורדת, היא למטה לארץ", וכשם שלהבהמה אין בחירה כך אין גם להם.

548

549וגם אלה הצועקים בקולי קולות, כי המה נכדיהם של הקופים גם אלה אי אפשר לחשוד ח"ו, שהמה שקרנים וכזבנים, כי אמנם מקור נכון יש לדבריהם - בחז"ל גופא, שאמרו בערובין (יח, ב) "א"ר ירמיה בן אליעזר, כל אותן השנים שהיה אדם הראשון בנדוי הוליד רוחין ושדין ולילין, שנאמר ויחי אדם שלשים ומאה שנה ויולד בדמותו כצלמו, מכלל דעד האידנא לאו כצלמו הוליד" ועי' במורה נבוכים להרמב"ם פ"ז, דהכוונה שהוליד גופים הדומים לאנשים אבל בלי הדעת השלמה כמו הקופים, ואותו ר' ירמיה בן אליעזר אומר ג"כ במס' סנהדרין (קז, א) בדור ההפלגה ש"נחלקו לג' כתות, אחת אומרת נעלה ונשב שם ואחת אומרת נעלה ונעשה מלחמה - וכו' - זו שאמרה נעלה ונעשה מלחמה נעשו קופין ורוחות ושדים ולילין וכו' - ובכן גם מאדם הראשון נולדו קופין, וגם בדור הפלגה נעשו שליש בני אדם לקופין, וקי"ל כלל גדול "דאע"ג דאינהו לא חזו מזליהו חזו" - ובכן כל אלה האומרים, שהם נכדיהם של הקופים בודאי הצדק אתם, ורק שלא נוכל לדעת אם הם נכדיהם של הקופים בזמן אדם הראשון, או הקופים של דור הפלגה, אבל על כל פנים קופים הם, קופים אמיתים לכל הדעות.

549

550ובכן "על דברת בני האדם לברם אלקים ולראות שהם בהמה המה להם" יש רק תשובה אחת, התשובה של קהלת "מי יודע" שאמנם הצדק אתם, ולהם יש באמת "רוח הבהמה היורדת"...

550

551ואמנם כן, זהו כחו של קהלת, שנותן לכולם את הצדק, אם כי בשביל זה דבריו סותרים זה את זה.

551

552קהלת סמל האנושיות בכלל ובפרט.

552

553ואמנם לא לחנם החליטו חז"ל לבלי לגנוז ספר קהלת, והשאירו לנו לא רק התחילתו ד"ת וסופו ד"ת, אך גם את האמצע, את הדברים הסותרים זה את זה, כי גם הם נחוצים לגוף הענין.

553

554ואמנם כן צריך להיות דרך כל אדם המעלה, כשנולד "תחילתו ד"ת", כי אצל כל אדם נאמר, שקודם שיצא לאויר העולם מלמדים אותו כל התורה כולה, אבל כיון שיצא לאויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו ומשכחו כל התורה כולה ואז מתחילה התקופה הארוכה שדבריו סותרים זה את זה, הוא מתחיל להתפלסף ולהתחכם ואין שלום בנפשו, ומה שבונה היום בשכלו הוא סותר למחר וחוזר חלילה, אכן אחרי כל זה הוא בא למסקנא, כי "תכלית הידיעה שלא נדע" ואין מוצא אחר בלתי האמונה התמימה "וסופו ד"ת".

554

555ואמנם, אע"פ שכאמור "תכלית הידיעה שלא נדע", בכל זאת כתוב הדר הוא "דע את אלקי אביך" כי ה"שלא נדע" לבד איננה מעלה לאדם המעלה, שהרי גם הבהמה אינה יודעת, והיתרון לאדם באשר הוא אדם הוא דוקא בזה שאחרי שכבר חקר בשכלו כיד ד' הטובה עליו, הוא שב להתמימות של "תמים תהיה עם ד' אלקיך" - "תכלית הידיעה שלא נדע", גם על זה גופא צריכה להיות ידיעה שכלית.

555

556וזהו שאמרו חז"ל (ע"פ חולין ה, ב) על הכתוב אדם ובהמה תושיע ד' "אלו בני אדם שהם ערומים בדעת כאדם ומשימים עצמם כבהמה", שעל כל פנים המה צריכים להיות מקודם ערומים בדעת כאדם.

556

557וזהו שאמר דוד אביו (תהלים קיט, נט): "חשבתי דרכי" - מתחילה חשבתי בשכלי, ורק אח"כ "ואשיבה רגלי אל עדותיך".

557

558ובכן גם כל אדם באשר הוא אדם נחוץ שבמשך ימי חייו יעברו עליו ימים שדבריו סותרים זה את זה, ואז רק אז יבין וירגיש את הסופו ד"ת, אז תהיה לו התורה משיבת נפש באמת.

558

559"סוף דבר הכל נשמע - וכו' - כי זה כל האדם", כי כך הוא התפתחות חייו של כל אדם המעלה כנ"ל.

559

560"כי זה כל האדם" וככה הוא גם עם האנושיות בכללה, שתחילתה ד"ת, אדם הראשון לפני שאכל מעץ הדעת, וסופה ד"ת ה"באחרית הימים" שאז "כי מציון תצא תורה ודבר ד' מירושלים" לכל העולם כולו, ומהתחילה עד הסוף, מאדם הראשון עד אחרית הימים, זהו הבאמצע של קהלת, שהדברים סותרים זה את זה, והעולם מלא חלופים ונגודים מהפכות ותמורות, זה בונה וזה סותר.

560

561חג הסכות פירוש למגילת קהלת.

561

562ולא לחנם אנו קוראים את מגילת קהלת בחג הסוכות, כי חג הסוכות הוא פירוש חי להמגילה הזו.

562

563חג הסוכות, זמן שמחתנו, הנה יש לו באמצע חול המועד ארוך, יותר מכל החגים, חוה"מ של חמשה ימים שלמים, והוא נגמר בשמיני עצרת, שהוא גם כן שמחת-תורה, להודיעך, כי כך הוא החיים עלי אדמות "ראה אלקים עשה את האדם ישר" וכיון שהוא ישר יש לו במה לשמוח, ואמנם נאה הוא עולמו של הקב"ה ויש בו "גילה רינה דיצה וחדוה" לכל מי שדורש זאת. בקיצור, האדם נברא ב"זמן שמחתנו", אלא שהוא מבקש חשבונות רבים ואז מתחיל החוה"מ הארוך, שחול ומועד משמשים בו בערבוביא, אבל הוא נגמר שוב בזמן שמחתנו, בשמחת התורה, כי אין שמחה באמת אלא זו, כי בלי תורה העולם חשך בעדו, והאדם המעלה אחרי כל הכרכורים שהוא מכרכר מוכרח לבוא לזה ואחרת לא יתכן.

563

564אבל מאידך גיסא עלינו לדעת, כי גם לחול המועד יש ערך רב, וגם על "המבזה את המועדות", נאמר שאין לו חלק לעולם הבא, כי רק אחרי החול המועד, אפשר להרגיש את כל ההוד וההדר שבשמחת התורה, וכבר אמרו "אין שמחה כהתרת הספיקות" ואם חקרת בשכלך עד כמה שכחך מגיע לקיים מה שנאמר "דע את אלקי אביך", ועל ידי זה יתעוררו אצלך כמה ספיקות ואז תראה, כי "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני, רחוק מה שהיה ועמק עמק מי ימצאנה", או אז תרגיש את ה"משיבת נפש" שיש בתורת ד' תמימה.

564

565ובשביל זה גם בחול המועד יש שמחת בית השואבה, השמחה של נסוך המים, סמל הדעת "כי מלאה כל הארץ דעה את ד' כמים לים מכסים" (ישעיה יא, ט) כי סוף סוף אי אפשר להעלים עין, "שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החשך" (קהלת ב, יג), אע"פ שזה מביא ל"דברים סותרים זה את זה", אבל ע"י כך נוכל להרגיש אח"כ את ה"סופו לד"ת".

565

566על ה"אני" עומדים כל עיקרי היהדות.

566

567על כמה עיקרים עומדת היהדות? הרמב"ם העמידה על י"ג עיקרים הידועים, ומהר"י אלבו חלק עליו ואומר (ספר העקרים מאמר ראשון פרק ב), שאין בה רק ג' עיקרים - מציאות ד', שכר ועונש, ותורה מן השמים. ודורשי רשומות מצאו, כי על שלשת עיקרים הנ"ל באים השלש רגלים, הסוכה החג הראשון בסדר השנה מעידה על מציאת ד', זאת אומרת, כי גם עכשיו ובכל הזמנים אנו יושבים בסוכה תחת צלא דהימנותא, כי בכל מקום שאנו פונים מלא האויר מענני כבוד ולית אתר דפנוי מהם, פסח שהמצרים קבלו למטרפסם בהאי עלמא וישראל את שכרם, מעיד על שכר ועונש, ושבועות כמובן, הרי כל עיקרו הוא אומר תורה מן השמים.

567

568אכן המבין יבין, כי משלשת העיקרים הנ"ל נחוץ להעמיד את הראשון, מציאת ד', בתור עיקר העיקרים ויסוד היסודות, שהרי אלו השנים האחרים, שכר ועונש ותורה מן השמים, המה תלויים בהראשון ומסתעפים ממנו ובלעדו לא יתכנו כלל.

568

569והלל הזקן כשהיה שמח בשמחת בית השואבה השמחה שבאה בעיקר כנגד הצדוקים שלא הודו בזה כל עיקר, ושאז הוא דבר בעתו לברר את מהות היהדות לפי הבנת הפרושים, השכיל עוד יותר מהרמב"ם ומהר"י אלבו, שבמקום השלשה עשר של הראשון, והשלשה של השני מצא הוא מלה אחת - רק מלה קטנה של שלשת אותיות - שבה כלולים כל עיקרי היהדות, זו המלה - "אני".

569

570אם "אני" כאן הכל כאן.

570

571לא פחות ולא יותר מאל אחד.

571

572מציאות ד' - אבל זה לבד אינו מסמן עדיין הרבה, כי הלא כל יושבי תבל ושוכני ארץ מאמינים בד' כל אחד לפי דרכו, ובמה נכרת בזה אופיה המיוחד של היהדות?

572

573על זה נשיב כאותו החכם היהודי ששאלו אותו חבריו הגוים מאיזה טעם הוא יהודי? הטעם פשוט - השיב - מפני שאי אפשר לי להאמין לא בפחות מאל אחד ולא ביותר מאל אחד.

573

574כי אם אלהי הגוים, שעד היום עדיין יש בהם תערובת האלילות הוא יותר מאל אחד, הנה אלהי הפילוסופים הוא פחות מאל אחד.

574

575את האלהים של הפילוסופים השכיל מאד ר' יהודה הלוי לתאר אותו בדברים קצרים, בתשובת הפילוסוף למלך הכוזרים "אין אצל הבורא לא רצון ולא שנאה, כי הוא נעלה מכל החפצים ומכל הכוונות... וכן הוא נעלה אצל הפילוסופים מידיעת חלקי הדברים מפני שהם משתנים, ואין בידיעת הבורא שנוי, והוא אינו יודע אותך כל שכן שידע כוונותך ומעשיך, וכ"ש שישמע תפלותיך ויראה תנועותיך, ואם יאמרו הפילוסופים שהוא בראך, הם אומרים זה על דרך העברה, מפני שהוא עלת העלות בבריאת כל נברא, לא מפני שהוא בכוונה מאתו, ולא ברא מעולם אדם, כי העולם קדמון" (כוזרי מאמר ראשון).

575

576זאת אומרת, אלהים שאינו יכול לברוא אפילו יתוש אחד ואיננו יודע ומכיר כלל את הברואים, אלקים שאין לו לא רצון ולא שנאה.

576

577ואלקים כזה הוא הרבה פחות מאחד, אלהים בלי רוח חיים.

577

578ואם האלילות ידעה מאלילים, שעינים להם ולא יראו, אזנים להם ולא ישמעו, אף להם ולא יריחון וכו' הנה אמנם הפילוסופים יודעים היטב, כי אין לאלקים לא עינים ולא אזנים, לא ידים ולא רגלים וגם אף אין לו, אבל זו היא הנותנת, שהם גם מודים, כי הוא איננו רואה ואיננו שומע, איננו הולך ואיננו עושה ואף אינו מריח.

578

579וזהו כל החדוש שבהיהדות שיודעת מאלקים חיים, אם כי איננו גוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף ואין לו שום דמיון כלל.

579

580"אנכי ד' אלקיך" זוהי המלה הראשונה של הקב"ה כשנגלה לעמו ישראל.

580

581אנכי ולא אנחנו, זהו מעיד שלא יותר מאל אחד, אבל מאידך גיסא הרי זה מעיד ג"כ על לא פחות מאל אחד, כי אנכיות שייכת רק כשיש הכרת עצמו והעושה בכוונה ובבחירה, וממילא לא יתכנו כלל דברי הפילוסוף, כי "אין אצל הבורא לא רצון ולא שנאה, כי הוא נעלה מכל החפצים ומכל הכוונות".

581

582והלל, שהיה מומחה גדול יותר מכל בני דורו ולהעמיד את כל התורה כולה על רגל אחת, הוא היה מומחה ומנוסה ג"כ להעמיד את כל עיקרי היהדות על מלה אחת.

582

583אם "אני" כאן, אם אתה מאמין ב"אני ד'" - כפירוש רש"י - שוב הכל כאן, שוב יש לך כל עיקרי האמונה שלנו והמה מונחים בקופסא שלך, כי מזה מסתעפים ממילא לא רק שכר ועונש ותורה מן השמים, אך גם כל הי"ב העקרים האחרים של הרמב"ם אבל אם חלילה "ואם "איני" כאן" אם גם אתה מאמין בד', אבל חסרה לך ההכרה בה"אני" שלו, אז "מי כאן" אין לך מאומה, וכבר יצאת לגמרי מתחום היהדות.

583

584ה"אני" שבאדם.

584

585אכן, האם באמת אנו צריכים להוציא את דברי הלל מידי פשוטם, ולומר שהלל מדבר בשמו של הקב"ה, בעוד שדבריו ברור מללו שהוא מדבר בעדו?

585

586ברם הדבר, כי גם על זה נאמר "אין מקרא יוצא מידי פשוטו" והלל אומר על עצמו גופא אם "אני" כאן הכל כאן.

586

587ולא רק הלל אומר זאת אך כל אחד מאתנו צריך לאמר ככה.

587

588כי אמנם אינכם חלים ואינכם מרגישים בעת שאתם מוציאים מפיכם את המלה "אני", זו המלה הקטנה בת שלש אותיות, שהתינוק כשרק מתחיל לדבר הוא משתמש בה, כי בזה גופא כבר אתם מודים ש"הכל כאן" בזה אתם נותנים הסכמה על כל עיקרי היהדות.

588

589כי המלה הקטנה הנ"ל, שאדם הראשון כבר ידע ממנה, לא חדלה מימי אדם הראשון ועד היום הזה להעסיק את הפילוסופים מכל העמים ומכל המינים, שדרשו אותה כמין חומר ותלו בה הרים התלוים בשערה, ועדיין היא נשארה כחדה סתומה.

589

590מי הוא אני? הנך אומר אני שמעתי, אני ראיתי, אני הרחתי אני חשבתי וכו' וכו', ובכן לא האזנים שמעו, לא העינים ראו, לא האף הריח ולא המוח חשב, אך האני, שהוא האחד והמיוחד, המפקד על כל אחד מהחושים ומצוה על כל אחד מהאיברים, והמה עושים כל דבר על פי פקודתו, אבל מי הוא זה האני, שעומד מחוץ לכל החמשת החושים ואיה משכן מקום כבודו?

590

591הנך אומר, ידי כואבות, רגלי כואבות, ראשי כואב וכו' ובדברים אלו מורגש, כי יש בעל ואדון לכל הרמ"ח איברים ושס"ה גידים שכולם כפופים ונכנעים לו, וגם כשנחתכו איזו אברים ממנו הוא אומר חסרו לי האיברים האלה, אבל ה"לי" נשאר בשלמות, והשאלה במקומה עומדת איפה הוא האדון שבקרבו?

591

592ואמנם כבר הראו רבים וכן שלמים, כי השאלה לא תפתר בדרך אחרת, רק אם נחליט, כי אכן יש באדם נפש נבדלת, שהיא היא הפועלת את פעולות האדם באמצעות איבריו וחושיו, היא היא הבעל והאדון לכל מה שנמצא בגופו והיוצאים ממנו.

592

593אכן באמת ה"אני" מעיד, לא רק על נפש נבדלת, אך גם על הכרת עצמותה, שהיא בת חורין וחופשית במעשה ובתנועותיה והיא אחראית על זה.

593

594"דע מה למעלה - ממך".

594

595דע מה למעלה, אם תרצה לדעת מה למעלה, מה נשמע שם בעולם הרוח, הנה - ממך, אפשר לך לדעת ממך גופא, כי אתה הוא צלם אלקים.

595

596ואם יש בהצלם אלקים שבך מעין "אני", הרי מכל שכן שיש כזאת באלקים גופא, שהוא בן חורין וחופשי מוחלט במעשיו, זאת אומרת, לא פחות מאל אחד.

596

597ואמנם אלה הפילוסופים הכופרים הולכים לשיטתם, והמה שוללים גם מהאדם את הבחירה, זו היא שיטת ההדיטרמניזמוס, ובכן הכל, לדבריהם, מן הצלם אלקים עד האלקים גופא ועד בכלל הכל מתנהגים על פי הכרחיות ואין רצון ובחירה לא אצל הבריאה כולה ולא אצל הבורא.

597

598אך אם "אני" כאן, ההרגשה האינסטינקטית בקרב כל האדם, כי יש "אני" בנו, מביא אותנו ל"הכל כאן" להאמין בהכל.

598

599ובכן, רבותי, התדעו מה ד' אלקיכם שואל מכם? רק שתגידו את המלה "אני" ותרגישו מה שאתם אומרים וחסל.

599

600בטול טענות מתנגדי הבחירה.

600

601כאמור, הנה הבחירה, או כפי שאנו קוראים זאת האני שבאדם, זו היא יסוד היסודות של היהדות, אבל מה רבו מתנגדי הבחירה בכל דור ודור, והמה באים להלחם בה משתי חזיתות שונות, מצד אחד הדיטרמניסתים, ומצד השני הפטליסתים.

601

602הראשונים מבטלים את הבחירה מפני שמראים, כי כל מה שהאדם עושה הוא עושה זאת בגלל איזו סבה וטעם שכלי שיש לו בדבר, וא"כ ה"אני" שבקרבו איננו הפועל אך הנפעל, שאנוס הוא עפ"י הטעמים והסבות העומדים מחוצה לו לעשות ולפעול את מה שהוא פועל ועושה, הוא נשאר אתמול בביתו, יען כי ירד הגשם, והוא יצא היום לשוח יען כי חם היום, הוא ישב לאכול יען כי היה רעב, והוא חדל לאכול יען כי כבר היה שבע וכן להלן וכן להלן.

602

603המה מתלוצצים ואומרים, כשאנו רואים אכר הולך לו עם עגלה הקשורה להשור וחורש את האדמה, הנה האדמה סוברת כי הסבה של החרישה מונחת בהעגלה, העגלה סוברת שהסבה בהשור, והשור - בהאכר, אבל כשם שהעגלה פועלת עפ"י הכרח, השור עפ"י הכרח, כך עובד לו גם האכר עפ"י הכרח, מפני שרואה עתידות שאם לא יחרוש לא יהא מה לאכול.

603

604זו היא בקיצור טענת הראשונים, הבאה ביחוד מחוסר אמונה, כי, כאמור, אינם מאמינים כלל שיש בורא ברצון, וממילא מובן שאי אפשר להיות רצון בהבריאה.

604

605אבל האחרונים, הפטיליסתים באים לבטל את הבחירה מנקודת השקפה מהופכת לגמרי - מרבוי האמונה, כי כיון - אומרים הם - שהכל נגזר מאת האלקים מראש, הרי אי אפשר שישתייר איזה שיור לבחירת האדם, כי מה יבחור בעוד שכבר הוחלט גם נקיפת אצבעו למטה תיכף מראשית בריאתו.

605

606אכן הלל הזקן יודע להשיב על כל הטעות משני הצדדים הללו.

606

607"הוא היה אומר למקום שאני אוהב שם רגלי מוליכות אותי".

607

608ובזה הוא משיב להדיטרמניסתים את אותה התשובה שהשיב להם פילוסוף אמריקני בדורנו זה, הוא מראה להם, כי הם מחליפים את המסובב לסבה, כי כשאנו מסתכלים היטב אנו רואים, כי רוח האדם היא היא הסבה העצמית לכל פעולות האדם, ואלה הסבות והטעמים אשר ידמו הדיטרמניסתים, כי המה מכריחים את רצונו של אדם אינם סבות כלל, רק מסובבים המה, הנה הנם רק תנאים וגבולים אשר על ידם ובאמצעותם פועל הרצון, אבל בתור רצון חופשי בלתי מוכרח כלל, והרצון החופשי הזה בלבד הנהו הסבה העצמית היחידה לפעולת האדם.

608

609והלל אומר זאת בקיצור נמרץ "למקום שאני אוהב שם רגלי מוליכות אותי", כל הדברים האלה המה רק מסובבים מאני אוהב, שזו היא הסבה.

609

610ואמנם לא נעלם מעיני הלל, כמו מכל המאמינים, כי הרבה החנוך משפיע, הרבה סבל הירושה והחברה, אבל משל למה הדבר דומה? לאותו הקוף שחקה את האדם שנשא משקפים על עיניו, והקוף חקה אותו אך בשינוי מקום, כי במקום העינים נשא זאת על המצח, וכמובן שלא הועילו כלום, כי לא המשקפים רואים, אך העינים והמשקפים המה רק כלי שרת לזה, ככה בכל הדברים העיקר הוא ה"אני אוהב", אם כי לפעמים נחוצים לו לזה הרבה תנאים חצוניים.

610

611ובנוגע להטענה מצד הפטליסתים, הלא זו היא החקירה הנושנה על דבר ידיעה ובחירה, שלכאורה הן תרתי דסתרי, אם ידיעה יש כאן והשי"ת יודע הכל מראש, שכבר נגזר בגזירה חלוטה, איך יתכן דבר הבחירה?

611

612וכבר נשאלה זאת עוד בימי ישעיהו כמו שפירשו הדרשנים הקודמים "למה תאמר יעקב ותדבר ישראל נסתרה דרכי מד' ומאלקי משפטי יעבור" (ישעיהו מ׳:כ״ז), שהם אמרו כי שני הדברים הללו ביחד, גם ידיעה וגם בחירה לא יתכנו, אך ממה נפשך או שנסתרה דרכי מד', שד' איננו יודע את מחשבות בני אדם, ואם זה איננו אמת, ועלינו לאמר "אני מאמין שהבורא יתברך שמו יודע כל מעשי בני אדם וכל מחשבותם" אם כן "ומאלקי משפטי יעבור", כי אז לא יתכן שתהא לאדם בחירה וממילא אין שכר ועונש ואין משפט ודין, ואיך אנו אומרים אחרי אני מאמין הנ"ל גם "אני מאמין שהבורא יתברך שמו גומל טוב לשומרי מצוותיו" וכו'. ותשובתו של ישעיה היא ממש כתשובתו של הרמב"ם, כי כשם שעצמיות האלקים נעלמה ממנו, כך נעלמה ממנו גם איכות ידיעתו, כי אין הידיעה של דבר נוסף על עצמיותו כמו אצל האדם, אך ידיעתו ועצמותו זהו דבר אחד, ואם נראה לנו סתירה בידיעה ובחירה זהו יען שאנו מודדים את ידיעתו על פי ידיעתנו אנו, ובאמת "כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכי דרכיכם נאום ד'" וזהו שאמר "הלא ידעת אם לא שמעת אלקי עולם ד' בורא קצות הארץ לא ייעף ואל יגע אין חקר לתבונתו". כי תבונתו היא ממין אחר לגמרי.

612

613ובחנם רגז הראב"ד על הרמב"ם ואמר, כי מוטב היתה לו השתיקה בזה, שהרי גם ישעיהו לא שתק בזה.

613

614ולהסברת דברי הרמב"ם מוסיפים האחרונים, כי אצל השי"ת שהוא בלי ראשית ובלי תכלית, הנה אין אצלו שלשת זמנים של עבר הוה ועתיד, אך הכל הוא אצלו הוה, ומפרשים בזה את דברי ר' עקיבא "הכל צפוי - בלשון הוה, כלומר כי גם העתיד הוא אצלו הוה, ממילא - "והרשות נתונה" אפשר שתהא בחירה לאדם, והדברים עתיקים.

614

615"ואף הוא ראה גלגולת אחת שצפה על פני המים אמר לה על דאטפת אטפוך וסוף מטיפיך יטופון", כי אין בזה כל סתירה, ואמנם היתה ידיעה מקודם "על דאטפת אטפוך" ובכל זאת יש בחירה וממילא יש שכר ועונש "ומטיפיך יטופון".

615

616הכופרים בעיקר.

616

617אבל יש ג"כ בכל דור ודור כופרים בעיקר בלי שום חקירות והתפלספות, הם אינם מתעמקים כלל אם הם מאמינים "בפחות מאל אחד או ביותר מאל אחד" אך פשוט "אמר נבל בלבו אין אלקים" וחסל ומה משיב להם על זה הלל הזקן?

617

618החכם האלקי הזה, מתנהג במנהגו של החכם מכל אדם לבלי להתוכח עמהם הרבה ואף לא מעט, אך לאמר להם: יפה דרשתם...

618

619"אם תבוא אל ביתי אני אבוא אל ביתך, אם אתה לא תבוא אל ביתי אני לא אבוא אל ביתך, שנאמר, בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך".

619

620זו היא אותה התשובה שהשיב בשעתו משה רבינו לפרעה.

620

621הלא כה מספר המדרש על הכתוב בשמות (ה) "ואחר באו משה ואהרן ויאמרו אל פרעה, כה אמר ד' אלקי ישראל - וכו' - ויאמר פרעה מי ד' אשר אשמע בקולו".

621

622כי "פרעה אמר להם המתינו לי עד שאחפש בספר שלי מיד נכנס לבית ארמון שלו והיה מביט כל אומה ואלקיה התחיל קורא אלקי מואב אלקי עמון ואלקי צידון, אמר להם חפשתי שמו בבית גנזי ולא מצאתי אותו, אמרו לו שוטה שבעולם מי ראה הכהן בבית הקברות - וכו' - אלקינו הוא אלקים חיים" (מ"ר שם).

622

623הנה מעשה בשני בטלנים מהדור הישן שישבו בבוקר לא עבות אחד אחורי התנור והכירים באיזה בית המדרש והתווכחו בחשק רב על דבר הפוליטיקה. התחיל בטלן אחד לספר להשני, כי שמע מהבריות, שמלבד ביהמ"ד הזה והעירה הנדחה הזו יש עוד ערים ומדינות גדולות, למשל יש בעולם עיר שקוראים אותה פטרבורג, מוסקוה, פריז, לונדון, נויארק וכדומה - ויען לו הבטלן השני כשהוא מגרד בקרחתו ובגבחתו, שוטה שבעולם, כלום הנך מחוייב להאמין כל מה שיאמרו הבריות, רק פתי יאמין לכל דבר, בשלמא בוורשה הנני מאמין, כי הלא הנני מוצא אותה בגמ' מפרשת "מס' ברכות תלמוד בבלי נדפס בדפוס ארגלברנד בוורשה", וכן ווילנה דפוס "האלמנה ואחים ראם", הנני מאמין למשל ג"כ ביוזפוף, אם כי אין על זה גמ' מפורשת, אך יש על זה רמב"ם מפורש שכתוב הדר בו שנדפס ביוזפוף מכלל דאיכא זו בעולם, והנני מוסיף ללכת ואומר כי הנני מאמין גם בקוונא מפני שיש "באר יצחק" על זה אבל כל שאר הקק"ים שפרטת הא מנין לך, אדרבא ניתי ספר ונחזי אותן?

623

624והדור החדש מתלוצץ ומלא פיו שחוק על הבטלנים האלה, אבל דא עקא שאינם חלים ואינם מרגישים שבטלנותם עוד גדולה יותר לאין ערך.

624

625הבטלנים מהדור הישן לא האמינו בפריז ולונדון וכדומה מפני שאין גמ' מפורשת על זה והבטלנים מהדור החדש אינם מאמינים באלקים מפני שאומרים כפרעה בשעתו "המתינו לי עד שאחפש בספר שלי", וכשאינם מוצאים שם, בהספרים שבחרו הם את האלקים מיד המה כופרים.

625

626גם המה יודעים רק לטעון כאותו הבטלן על כל דבר ודבר ניתי ספר ונחזי, אלא שבמקום הספר העתיק יומין שכבר נתקדש בעשר קדושות וכבר איתמחי לכל העולם כולו, יש להם ספרים שבן לילה היו ובן לילה אבדו ובזה המה מאמינים.

626

627ובצדק נפנה עליהם בדבריו של משה "שוטים שבעולם מה לכהן בבית הקברות, אלקינו הוא אלקים חיים" לא בהספרים המתים עליכם לבקש את האלקים, אך חפשו אותו בחיים ושם תמצאוהו בודאי, כי "מבשרי אחזה אלקי" ו"כל עצמותי תאמרנה ד' מי כמוך".

627

628אמר נבל בלבו.

628

629"למנצח לדוד, אמר נבל בלבו אין אלקים" (תהלים יד, א), ולכאורה האם הנבלים אומרים רק בלבם, הלא המה צועקים זאת בריש גלי וקולם הולך מסוף העולם ועד סופו?

629

630אבל דוד בא להדגיש בזה ובצדק כי הנבלים אומרים זאת בלבם ולא בראשם - השכל, כידוע שוכן בראש והאמונה בלב - כי עדיין לא נולד האיש שיכול להראות בשכל שאין אלקים, אלא שהנבלים גופא באים בכח האמונה...

630

631כי באמת אין כלל כופרים ואדרבא אין לך מאמינים יותר גדולים מאלו הכופרים בעיקר, אלא שבעוד אנחנו מאמינים בתורה שלמה, הנה הם מאמינים באיזו שיחה בטלה של איזה איש, וכפירתם גופא באה מרוב אמונתם, שהנם באמת בכלל פתי יאמין לכל דבר.

631

632"אנו משכימים לדברי תורה והם משכימים לדברים בטלים, אנו עמלים והם עמלים, אנו רצים והם רצים"...

632

633הא בהא תליא.

633

634ועל כן הלל הזקן אינו מתווכח עמהם, אך הוא אומר להכופרים בעיקר, הנכם מקיימים את הפסוק "אמר נבל בלבו אין אלקים" והצדק אתכם, שבאמת בלבבכם אין אלקים "אין ד' בקרבכם" וסר צלמו, צלם אלקים מעל פניכם.

634

635כי הא בהא תליא "אם אתה תבוא אל ביתי "אני" אבוא אל ביתך" כשאנו מאמינים בד' באמת ובתמים, אז או רואים אותו - עד כמה שאפשר לבן אדם לראותו כמו שנאמר ובמשרי אחזה אלקי - ומרגישים אותו, אבל להיפך "אם אתה לא תבוא אל ביתי "אני" לא אבוא אל ביתך", אם אינך מאמין בו לא תמצאהו בשום אופן, אז הנך אומר בצדק... כפרעה בשעתו "חפשתי שמו בבית גנזי ולא מצאתי אותו", כי באמת אי אפשר לך כלל למצוא אותו.

635

636"שנאמר בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך" ו"אזכיר" הוא במקום "תזכיר", כי באמת הא בהא תליא, אם יש תזכיר מצדך אז יש אזכיר מצדי "דע מה למעלה - ממך" גופא.

636

637וסוף דבר הכל נשמע "אם אני כאן הכל כאן" וה"אני" קאי גם על הקב"ה וגם על האדם, כי בה"אני" של האדם יש נצוץ מהאני של הקב"ה.

637

638וכשאתה אומר "אני" כבר הנך מודה ב"הכל" "אני" הוא "הכל" ו"הכל" הוא "אני".

638

639ח. השארת הנפש של האומה הישראלית
לשבת חול המועד סוכות

639

640"אמרו עליו על הלל הזקן כשהיה שמח בשמחת בית השואבה אמר כן, אם אני כאן הכל כאן ואם איני כאן מי כאן. הוא היה אומר כן, למקום שאני אוהב שם רגלי מוליכות אותי, אם תבוא אל ביתי אני אבוא אל ביתך, אם אתה לא תבוא אל ביתי אני לא אבוא אל ביתך, שנאמר בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך. אף הוא ראה גלגולת אחת שצפה על פני המים אמר לה, על דאטפת אטפוך ומטיפיך יתופון" (סוכה נג, א).

640

641החידה השמינית.

641

642הנה הכל יודעים משבע חידות העולם: א) מהות החומר והכח. ב) התנועה או הדחיפה הראשונה. ג) החיים. ד) תכליתיות הטבע. ה) ההכרה החושית. ו) הרעיון והדבור. ז) הבחירה החופשית. אבל דא עקא, כי לא הכל יודעים שיש עוד חידה שמינית: קיום עם ישראל בעולם.

642

643איך מתקיים עם זהו כאלפים שנה בלי מלוכה, בלי אנשי צבא, בלי ארץ וגם בלי שפה?

643

644ובמה נשתנה אומה זו מכל האומות העתיקות שבעולם, שלא הוגלו ממקומן ולא גורשו מארצן, ובכל זאת כבר ספו תמו ולא נודעו רק לחוקרי קדמוניות ועקבותן נשארו רק בבתי גונז של דברים עתיקים.

644

645איה המה הבבלים, האשורים, הרומיים, היונים הקודמים?

645

646אמנם כן זוהי החידה השמינית שאינה פחותה בערכה מהשבע החידות הנ"ל.

646

647וכשם שהשבע החידות הנ"ל אי אפשר למצוא פתרונן רק על ידי האמונה, כן הוא גם עם החידה השמינית שהפתרון היחידי לה הוא רק האמונה:

647

648"כי חלק ד' עמו יעקב חבל נחלתו... כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף, יפרש כנפיו יקחהו ישאהו על אברתו, ד' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר" (דברים לב, ט-יב).

648

649אולם כשם שכל האמונה אפשר וגם חובה לקרבה אל השכל, ככה אפשר גם באמונה זו.

649

650אומה ואלקיה.

650

651הנה חכז"ל אומרים "ואין לך כל אומה ואומה שלוקה שאין אלהיה לוקה עמה, שנאמר ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים, ובזמן שישראל עושין רצונו של מקום אין מתיראין מכל אלו, שנאמר כה אמר ד', אל דרך הגוים אל תלמדו, ומאותות השמים אל תחתו" (סוכה כט, א).

651

652אבל כל מבין דבר הלא יתפלא הפלא ופלא מי המה אלהיה של כל אומה ואומה, הלא יודעים אנו כולנו, כי "ד' הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד" ואלהים של כל האומות הוא רק אחד, אלקי ישראל, שהוא ג"כ אלקי העולם, מן העולם ועד העולם?

652

653אמנם מפי החכמים האחרונים, חכמי אומות העולם למדנו, כי שלש עתים עוברות על כל אומה ואומה. א) זמן הצמיחה והגדול, בראשית התפתחותה כשיוצאת לאויר העולם, שאז מזמן לזמן היא הולכת ועולה מתחזקת ומתעודדת, מחפשת ומוצאת לה אופקים חדשים, כובשת לה מקום להתגדר שהולך עלה וגדל. ב) זמן העמידה, כשהיא באה אל מרום מטרתה, כשהיא מתפתחת בקרבה את כל הכחות הרוחניים הצפונים בה, עד מדת האפשריות, כשהיא מוצאת את כל מה שהיה אצלה בכח אל הפועל, כשהיא מגיעה אל מרום הפסגה שהיה מוכן לה מראשית הויתה. ג) זמן הירידה כי אין עמידה על מקום אחד בחיים, כי "כל הדברים יגעים", ואחרי העמידה בהכרח שתבוא תקופת הירידה, ואז היא פוחתת והולכת, הולכת ויורדת מיום ליום, תלך ממרום ההר מטה מטה, עד שבאה למעמקים והיא טובעת ביון מצולה ואין מעמד, כוחתיה יתמוטטו והכל שוחקים והיא טובעת ביון מצולה ואין מעמד, כוחתיה יתמוטטו והכל שוחקים על משבתה עד שפורחת נשמתה ממנה, והיא מונחת בשלום על משכבה.

653

654ואמנם הדבר הזה מאומת על פי הנסיון ההיסטורי.

654

655ובאמת אפשר לאמר על זה "שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך" כי כך היה הדבר בכל האומות מששת ימי בראשית עד היום הזה, ורק עם ישראל היה יוצא מן הכלל, אבל עדיין צריכים אנו למודעי לדעת על מה זה ועל מה זה? בשלמא בכל האישים והבעלי חיים הפרטיים בהכרח שתבוא לבסוף תקופת הירידה מפני הזקנה הקופצת עליהם ומביאה כדברי קהלת (יב, א) "לשנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ ויזעו שומרי הבית והתעותו אנשי החיל ובטלו הטוחנות וחשכו הראות בארבות", אבל איזו זקנה יש באומה, הלא דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת והאומה יושבת לה על ארצה כמקדם, ומדוע היא הולכת וגועת?

655

656אתם קרויים אדם.

656

657ברם שהתשובה היותר מספיקה לזה תמצאו, רבותי היקרים, רק במאמרו של רבי שמעון בן יוחאי, הידוע: "ואתם צאני צאן מרעיתי אדם אתם, אתם קרויים אדם ואין אומות העולם קרויים אדם" (יבמות סא, א).

657

658המאמר הזה אמנם גרם לנו לצרות רבות ורעות מזמנו של ר"ש בן יוחאי עד היום הזה, כי תמיד הרימו צוררי ישראל אותו על הנס, וכשבאנו לדרוש מהאומות שתתיחסנה אלינו כאל אנשים השיבו בהמאמר הזה, וכשהיינו באים בקובלנא על השחיטות ומדורי גיהנם שסבלנו מהן היו אומרות לנו "טול קורה מבין עיניך", כי הלא אתם במקומנו הייתם מתנהגים עמנו עוד באכזריות יותר גדולה, כי אם אין אנו קרויים כלל אדם בעיניכם, הלא דמנו הפקר לגמרי ו"טוב שבגוים הרוג" זו היא מצות עשה גמורה!

658

659וברם, שעל המאמר הזה הנה לא רק הרבה דיו נשפך והרבה קולמסים נשברו, אך גם הרבה דם אדם נשפך כמים והרבה גלגלתות נשברו לרסיסים, ועדיין המאמר אומר דרשוני.

659

660אכן כשנתעמק מעט בדבר נראה כי גדולות ונצורות השמיע לנו רשב"י בזה, וגם עתה בדור המאה הכ' אחרי כל ההמצאות הכבירות שמצאו להן האומות, ואחרי כל ההתפתחות הגדולה והכבירה בהשתלמות האנושיות בכללה, אפשר לנו לומר בכל זאת בבטחה:

660

661"אתם קרויים אדם ואין אומות העולם קרויים אדם".

661

662ובמטותא מכם, רבותי, רק לדייק מעט בלישנא, הוא אינו אומר שאין בני נח, או הנכרים, קרויים אדם, אך "ואין אומות העולם קרויים אדם".

662

663ואם התוס' מקשים שם מהא דדרשינן דעכו"ם ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול, שנאמר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, כהנים לוים וישראלים לא נאמר אלא האדם, (סנהדרין נט, א ועבודה זרה ג, א), ותירוצו של ר"ת דיש חלוק בין אדם להאדם דכותים בכלל אדם נינהו, הרי דחוק מאד, דהשכל מחייב ממש ההיפך כל דל"האדם" יש חשיבות יתירה מאדם, ד"האדם" הרי בא בה' הידיעה, זאת אומרת, אדם ידוע ונכבד, וביותר דהרי מצינו דחז"ל דרשו על הכתוב "איש איש מבית ישראל ומן הגר בישראל אשר יקריב קרבנו" וכו' ודרשו "לרבות את הנכרים שנודרים נדרים ונדבות כישראל" (מנחות עג, ב) ואם הם, הנכרים בכלל איש, שיונח רק על בני המעלה, הרי הם מכ"ש בכלל אדם, שכל מין האדם הוא בכלל זה?

663

664הנה כל הקושיות הללו תעבורנה לגמרי, כי ברם שכל עכו"ם הוא בכלל איש, וכל נכרי הוא בכלל האדם, אבל בכ"ז "אין אומות העולם קרויים אדם".

664

665ואבאר לכם את הדבר.

665

666כמות האדם הפרטי כן מיתת האומה.

666

667הנה הרמב"ם מפרש את הכתוב בישעיה (סו, כב) "כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה עומדים לפני, נאום ד', כן יעמוד זרעכם ושמכם", מפני שיש עמים רבים עתיקים שאם אמנם זרעם מתקיים, אבל כבר בטל שמם וזכרם, ולכן הבטיח לנו השי"ת, כי אצלנו יתקיים לעולם גם זרענו וגם שמנו.

667

668ובאמת בין אומה חיה וקיימה ובין אומה מתה ובטלה מן העולם אין ההבדל רק בהשם, כי באמרנו שאומה פלונית כבר שבקה חיים לכל חי אין הכוונה שכל אנשי האומה אחד לא נעדר נהרגו כולם ולא נשאר להם נינים ונכדים כלל וכלל, אלא שהשם בטל, זאת אומרת, כי המה נפוצים על פני התבל או אפילו יושבים במקום אחד, אבל לא בתור אומה מיוחדת ונבדלת לעצמה שממשכת את שלשלת ההיסטוריה שלה, כי יוצאי חלציה כבר נתערבו בין הגוים ולא נודעו כי באו אל קרביהם.

668

669ובכל זאת אנו אומרים בבטחה ובהחלטה גמורה, כי אומה פלונית כבר מתה ונקברה קבורת עולם ולא תקום עוד לתחיה, אם כי חסר לה רק מלתא זוטרתי, השם לבד, מפני שכמיתת האדם וכל בעל חיים פרטי כך היא מיתת האומה.

669

670כי באמת ההבדל בין החיים ובין המות אצל כל הבעלי חיים הפרטיים אינו ג"כ רק בהשם לבד, זאת אומרת, שע"י המות בטלה ידיעת עצמותו של בע"ח זה.

670

671כי שאלו לבר בי רב דחד יומא בידיעת הטבע ויגיד לכם, כי ע"י המות אינו מאבד הבע"ח אף משהו מן המשהו מגופו, כי בכלל אין כליון ואבדון מוחלט בטבע, ורק שגופו מתפרד ליסודותיו, משתנה ומחליף צורה עפ"י חוקי טבע המציאות, ובכ"ז אנו קוראים לזה מות ובצדק, כי סוף סוף נפסקה החיות האורגנית, בטלה ידיעת עצמותו, אין שום שייכות בין חלקי היסודות שע"י החיים היו ביחד לדבר שלם שלא ניתן להתחלק, ועכשיו "הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר".

671

672וככה הוא הדבר גם בחיי האומה, יסודותיה של האומה המה האישים הפרטיים, הם נשארים אמנם גם אחר מיתתה, אבל סוף סוף פסקה החיות האורגנית של האומה בתור אומה.

672

673כי האומה כשהיא מתקיימת יש לה בתור אומה כל התפקידים האורגניים הדרושים ומוכרחים לקיומו של בע"ח פרטי גם לה יש ראש - המלך, רגלים - הארץ, ידים - אנשי הצבא, לב - המטרופולין של המדינה, הלשון - שפת האומה, הנשמה - הרוח הלאומי שלה, וכו' וכו'.

673

674וכשהאומה קיימת הנה יש לה מרכז ויש לה היקף ומשפיעים האברים זה על זה וינקי מהדדי, אבל כשהיא נופלת אז כל אחד לעברו ילך, זה פונה לכאן וזה פונה לכאן, נפסקה היניקה והגומלין שביניהם.

674

675ואם נבוא לחשוב חשבון עולמנו, ונשאל את עצמנו, מה נשאר לנו בגלותנו מהתפקידים האורגנים הראשונים של האומה הנ"ל?

675

676יש לנו להראות רק על דבר אחד לבד, על הנשמה, כי הלא אין לנו לא מלך ולא אנשי צבא, לא מדינה ולא המטרופולין שלה, ואף לא לשון כי אנחנו מדברים בכל השבעים לשונות, אבל לא בלשון עבר. אכן הרוח הלאומי שלנו נשאר בכל זאת ואף על פי כן.

676

677וא"כ יוצא לנו, שכל עיקר ההבדל בין ישראל לעמים הוא בזה, שכנסת ישראל יש לה הסגולה של השארת הנפש ונשמתה אזלית ערטילאית זה כאלפים שנה בלי גוף, אכן כל העמים הנה יחד עם מיתת הגוף תמות גם נשמתם.

677

678ואם תרצו לדעת סיבת הדבר הזה עלינו להתעמק מעט בהשארת הנפש של בע"ח הפרטיים.

678

679מאמינים אנו כולנו שלהאדם יש השארת הנפש, ואם גופו שב אחרי מיתתו אל העפר, הנה רוחו עולה למעלה, ואמנם לא כל הנשמות שוות בגורלן, ויש גיהנום ויש גן עדן, אבל עכ"פ הן מתקיימות כולן גם אחרי המות, לא כן הנפשות של כל שאר בע"ח שביחד עם מיתתם הן חדלות ועוברות מן העולם לגמרי "ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ".

679

680ואמנם אם קבלה היא נקבל, ואם לדין יש שאלה, אי שנא, הלא גם בבהמה הנפש היא איזה דבר רוחני ואיך יתכן בזה מות?

680

681ההבדל האיכותי בין נפש האדם ובין נפש שאר הבע"ח.

681

682אכן דברים של טעם השמיע לנו בזה הספר "פעדאן" הידוע.

682

683הספר הנ"ל מתאר את סוקרטוס הפילוסוף היוני, שידוע שהובא בבית האסורים בגלל מלחמתו עם עבודת האלילים בזמנו ונגזר דינו למיתה ע"י שתית כוס רעל, כשהוא יושב שם בבית האסורים ביום האחרון לפני מותו בחוג תלמידיו שבאו לראותו בפעם האחרונה, והוא מחזיק את כוס התרעלה, מלאך המות שלו, בידו.

683

684כמובן, שאז היה דבר בעתו לדבר על דבר השארת הנפש.

684

685וסוקרטס מבאר לתלמידיו כשהוא כולו מלא מין דיצה וחדוה פנימית, כמו היה הולך אל המחול, את סיבת הדבר שאין שום פחד המות לנגד עיניו, מפני שברי הוא לו, שהוא מתעלה ע"י זה, והנשמה שירדה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא ע"י החיים, חוזרת ע"י המיתה למקורה הראשון, נפרדת מעולם הגופות ומתרוממת שוב לעולם הנשמות.

685

686ועל שאלת תלמידיו: מנא לן?

686

687הוא משיב להם באריכות יתירה שהתמצית בקיצור הוא זה:

687

688כי כיון שיודעים אנו שכליון מוחלט אין בטבע המציאות, וגם הגוף אחרי מיתתו איננו בטל מן העולם לגמרי, אך יתחלק לחלקיו שמאריכים גם אח"כ את קיומם יתחברו גם יתפרדו ויהיו לצורות שונות עד אין חקר, הרי מזה גופא כבר מוכח שיש השארת הנפש.

688

689כי אם נחשוב, כי כמות הגוף כן גם מות הנשמה לא ימלט מאחת משתי אלה, אם כמקרה הגוף יקרה גם אותה לעבור גם היא דרך שינויים ותמורות תמידיים, או נגזור עליה כי כהרף עין תכלה ותאפס.

689

690והנה אנו יודעים כי האופן השני הוא דבר נמנע בטבע המציאות, אחרי אשר בה אין כליון מוחלט, רק האלקים לבדו יוכל לכלות ולאפס איזה דבר לגמרי, אבל היש לנו לפחד מן האלקים הטוב והמטיב ומחיה את כל נברא? הוא בודאי לא יכלה ולא יאפס את הנשמה בצאתה מן הגוף, כי למה תגרע היא מכל נמצאי המציאות שאין בה כליון מוחלט? והאופן הראשון ג"כ לא יתכן בה, כי דבר רוחני איננו מורכב מחלקים שונים שאפשר יהיה לבוא בו ההפרדה, אך הוא עצם פשוט ושלם בתכלית השלימות שלא ניתן להתחלק.

690

691אכן התלמידים לא הסתפקו גם בתשובה כהלכה זו ויוסיפו עוד להקשות קושיות מנא לן, מנ"ל כי גוף האדם לחוד ונפש האדם לחוד, שני עצמים נבדלים אחד מרעהו לגמרי, דלמא השנים הללו המה רק אחד לבד שבאו בהרכבה יחד, ויש רק גוף וכח הגוף שלזה האחרון נקרא נפש ובמות הגוף יחדל ממילא גם הכח, שהוא הוא הנפש?

691

692למשל, הנה לפנינו כלי זמר שונים ואנחנו מתענגים מאד על הקולות השונים היוצאים מהם ואנו קוראים לזה "הרמוניה", הנה לפנינו בנין מפואר, תמונה נהדרה, ואנחנו מתפעלים מחין ערך היופי והסדר הנשגב שבהם, וגם לזה יש שם מיוחד השם "זימטריה", אבל מי פתי יסור הנה ויאמר כי הרמוניה תתקיים גם בשבירת הכנור, והזימטריה תשאר גם אחרי שהבנין נפץ לרסיסי מפני הכלל הזה, שאין כליון מוחלט בטבע? כי גם הבר דעת היותר קטן יבין, כי כל אלו לא היו דברים העומדים ברשות עצמם מעולם, אלו המה רק תולדות שבאו מאופן ההרכבה של החלקים השונים, וכשאלו נתפרדו הרי אלו ההרמוניה והזימטריה אינן כלל במציאות, מפני שבאמת לא היו כלל מעולם במציאות רק בדמיון לבד.

692

693והנמשל מובן מאליו, אולי גם הנפש כאחת מהן?

693

694והשאלה הזו היא אמנם נוקבת ויורדת עד התהום, כי אמנם כשאנו מחליטים שיש נפש עצמית בחיים, אז ממילא הדבר מוכח שיש גם השארת הנפש אחרי המות, אבל מעיקרא דדינא פרכא, אולי העיקר חסר לגמרי, אין כלל נפש, אך יש הרמוניה וזימטריה בין חלקי הגוף ואיביריו השונים, וממילא אין מה להשאר אחרי המות?

694

695אך לסוקרטוס הפילוסוף המובהק גם על זה שערי תשובה לא ננעלו והוא משיב להם מיניה וביה, כי אדרבא זו היא הנותנת, וממקום שבאתם משם אני רואה בעליל גם את מציאת הנפש וממילא גם את השארת הנפש.

695

696ידוע לנו כי "אין בכלל אלא מה שבפרט", זאת אומרת, כי כל חבור או הרכבה איננו כי אם קרבת החלקים וקשורם יחד, וממילא אי אפשר לבוא הוספה על ידי זה רק בכמות אבל לא באיכות, אם נקח, למשל, מים פושרין ונשפוך אותם לכלי שנמצא בו מים פושרין, אז ע"י זה רבו המים במדתם אבל לא באיכות החמימות שלהם.

696

697ואם כן הרי עלינו לשאול לעצמנו בגופא דעובדא, הרמוניה וזימטריא מה טבען? אם בכל קול וקול, בכל הברה והברה לא נמצאה שום הרמוניה מאין נברא יש מאין ע"י החבור? אם בכל חלק מחלקי הבנין אין שום יופי של זימטריה מאין נתחדש זאת ע"י ההרכבה, הלא "אין בכלל אלא מה שבפרט"? וההוספה בכמות לא תוכל להוסיף על האיכות?

697

698ובעל כרחנו עלינו לתור ולבקש את הסיבה הנאמנה, את הבורא והמחולל של ההרמוניה והזימטריה גופא ובכלל לכל עצם היופי והאסתתיקה שבעולם לא בהבנין ולא בהנבל וכנור וכדומה, אך שוב בהאדם.

698

699ברם הדבר, כי הבורא והמחולל מכל אלה הוא העצם המשיג שבאדם, נפשו המשכלת והנבדלת שבו, שרגש היופי יש בו בקרבו מתחילת בריתו, והוא נחוץ רק לגרוי מן החוץ, כדי שיתעורר בו היופי הפנימי הבא מצד חלק אלקה ממעל שבו.

699

700ובאופן זה מובן מאליו, שגם בהרמוניה וזימטריה וכדומה אין החבור וההרכבה בוראים יש מאין, זו היא רק דחיפה שירגיש את מה שכבר יש בו בעצם הוויתו.

700

701ולמותר להגיד, כי המשל של הרמוניה וזימטריה לנפש האדם, ששמא גם היא כמובן, הוא שוא ושקר מעיקרו, זהו חלוף המסובב בהסיבה וכאילו היית אומר, כי מצל העץ יצא ונולד העץ ומריחה הנעים של השושנה נבראה השושנה.

701

702אך לא רק המשל נסתר ע"י המושכל-ראשון הנ"ל, אך גם המנשל כשהוא לעצמו לא יתכן כלל וכלל.

702

703אי אפשר בשום אופן אף להרהר בהרהור כל דהו, כי הנפש היא רק תולדות החבור וההרכבה של רמ"ח איברי הגוף ושס"ה גידיו, כי הלא כבר הנחנו כי "אין בכלל אלא מה שבפרט" ומחבור הרבה פרטים אי אפשר שיולד כח חדש לגמרי שבלתי דומה כלל אל כחות הפרטיים, וא"כ איך אפשר לנו לעלות על הדעת, שהעצם החושב והמשיג שבאדם, שהוא כולו רוחני, יתהוה מחבור פרטים, איברי הגוף וגידיו, פרטים גשמיים משוללי ההשגה לגמרי.

703

704וכשם שטפה מים אחת פושרת גם אם יוסיפו עליה רבוא רבבות טפות פושרות כאלה, אי אפשר שתוסיף חמימות אף במשהו, ככה הרי עוד יותר מן הנמנעות הוא, שמפרטים משוללי השגה יצא כלל החושב והמשיג.

704

705בלתי אם נחליט, כי גם הפרטים, איברי הגוף וגידיו גם המה בעלי מחשבה והשגה וגם להם כח משיג וחושב, אך הרי מובן מאליו שזהו מן הנמנעות, כי אז לא היה לו להאדם כח משיג וחושב אחד, אך הרבה מאות של כחות כאלה שכל אחד חושב באופן משונה מחבירו, כשם שהאיברים גופא משונים זה מזה, ואנחנו הלא מרגישים כולנו שיש רק "אני" אחד אצלנו תמיד.

705

706ובכלל לו היתה הנפש רק תולדה של חבור איברי הגוף, כי אז בכל האופנים לא היה כח מחשבתו מתפשט רק על מה נחוץ לו לגופו לקיומו ולשמירתו, ואנחנו הלא רואים אנו, כי האדם חושב גם על מה שבשמים ממעל ועל הארץ מתחת, דורש מה למעלה ומה למטה, מה לפנים ומה לאחור, דברים שאין להם כל שייכות לקיום גופו.

706

707והלא רואים אנו, שהאדם יודע להרגיש לא רק את צרכיו, אך את צרכי חבירו וצרכי כל האנושיות כולה.

707

708ואנו רואים עוד יותר, שהאדם מוכן ומזומן גם להמית את גופו בידים בשביל איזו אידיאה, ואם לא היתה הנפש רק מסובב מהגוף, איך יתכן שהמסובב ילחם בהסיבה שממנה באה כל הוייתו, אין זאת, כי הנפש היא לא מסובב מהגוף אך הבעל והאדון של הגוף, שהנהו בידה כחומר ביד היוצר.

708

709וזהו ההבדל בין נפש האדם לנפש הבהמה, שעל האחרונה בודאי נאות המשל של הרמוניה וזימטריה, ובמות גופה הנה אין נשמתה פורחת ממנה, אך אין כלל מה לפרוח, כי לא היתה מעולם רק תולדות החבור והרכבה ולכן אמנם נפש הבהמה אינה יודעת רק לשמור לגופה ולא יותר, אינה חושבת ע"ד קיומם של אחרים, איננה מוסרת את נפשה בשביל איזו אידיאה, וכשבטל הגוף שלה שוב חדל תפקידה של הנפש מאליה כלא היתה מעולם.

709

710ומלמדים אותו כל התורה כולה.

710

711כל הדברים הנ"ל מסרתי לכם, רבותי הנכבדים, בקיצור נמרץ מהספר "פעדאן" שתולה זאת באילן גדול סוקרטוס הפילוסוף היוני, אולם לנו יש עוד אילן יותר גדול ממנו הלא הוא ר' שמלאי, שהוא נותן לנו ציור עוד יותר בהיר על דבר נפש האדם.

711

712באגדתו הנפלאה בנדה (ל, ב) על דבר מהותו של הולד במעי אמו הוא מספר לנו בהמשך הדברים "ומלמדין אותו כל התורה כולה וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו... וכיון שיצא לאויר העולם בא מלאך וסוטרו על פיו ומשכחו" וכו'.

712

713שלכאורה הלא אותו המלאך סטר גם על פיו של ר' שמלאי גופו וגם אותו השכיח את כל מה שלמד וידע קודם שיצא לאויר העולם, וא"כ מהיכן הוא זוכר ויודע זאת גופא מה שהיה קודם לידתו?

713

714אכן הוא ידע זאת לא מנבואה אך מחכמה "וחכם עדיף מנביא".

714

715כי באמת אחרי כל הדברים, דברי האמת וצדק הנ"ל של סוקרטוס, עדיין תורת הנפש סתומה ואומרת דרשוני, כי מאידך גיסא הרי בצדק ישאל השואל אם כן הוא הדבר, שהנפש הוא עצם נבדל ופשוט שיכול להתקיים גם בלי הגוף, מדוע בכל ימי חיי האדם אנו רואים בעליל את השפעת הגוף על הנפש, באופן שהאחרון איננו כלל עומד ברשות עצמו. אנו רואים, כי קטן שנולד בעודנו גופו קטן הנה גם שכלו פעוט מאד וכמעט שאיננו נרגש כלל, ובמדת התפתחות גופו מתפתח גם שכלו, וגם אחר כך אנו רואים שע"י מחלת הגוף יפגם גם שכלו וכח מחשבתו וכשהוא רעב ללחם הנה "אין קמח אין תורה", ולא עוד אלא שגם בשר הבהמה משפיע על הרוח שבאדם, כמבואר בבבא קמא (עא-עב) שרב נחמן טעה בדין משום דלא אכל בשרא דתורי, והדבר מתאמת עפ"י הנסיון של כל איש ואיש, והאם אין בזה סתירה גלויה לההנחה שהנפש הוא עצם פשוט ונבדל לגמרי?

715

716אכן על השאלה הזו נותן לנו תשובה מספקת הפילוסוף והפיטן רשב"ג בספרו מקור חיים.

716

717הוא אומר כך:

717

718"דע שהנפש ברואה על אמתת הידיעה, על כן יתחייב שתהיה לה בעצמה ידיעה מסוגלת בה, ואולם כשהתאחדה הנפש בעצם ונתערבה עמו בסתרו אותם הרשומים בה, כי כבתה אותם מאפילת העצם - הגוף - מה שהחשיך אורה והתעבה עצמה - [עצם הנפש נעשה גס במושג הרוחני] - והיתה - הנפש - במעלת המראה, הזכה אשר בדבקה בעצם עכור ועב יתעכר אורה".

718

719ורצונו במשל זה, כי אם נקח כלי זכוכית לבן ונביט על ידם נראה מראה זכה, אבל אם נדביק להם עצם עכור ועב יתעכר אורם, וכן הוא הדין בנפש, שהוא אמנם סמל הזכות והטוהר, אבל כשנדבק אל העצם העכור והעב, אל הגוף, בעל כרחך שיתעכר גם אורו, אולם ע"י הלמודים הוא מזדכך שוב והוא שב להשיג את "הצורות והתכניות המושכלות", כלומר ענינים שכליים שדבר אין להם עם הענינים המוחשיים, כי ע"י הלמודים תבוא "זכות הנפש הצרופה ויציאת מה שהיה כח נסתר אל הפועל".

719

720והדברים נכונים ומאירים מאד וראויים למי שאמרם, לולי שקדמוהו כבר אחר, ר' שמלאי הנ"ל, שהסביר כל זאת בדברים קצרים אבל שנונים מאד.

720

721"ומלמדים אותו כל התורה כולה", כי אם הנפש היא חלק אלקי ממעל בודאי שיודעת היא את כל מה שנחוץ לדעת, אך בהתדבקותה אל הגוף "בא מלאך וסוטרו על פיו", והמלאך הזה נראה לנו לכולנו יחד, הננו מכירים אותו היטב, זהו החומר הגס, אבל ע"י הלמודים אפשר שוב להשיג הכל.

721

722על כל פנים הלא תבינו עכשיו היטב, רבותי הנכבדים, כי דברי ר' שמלאי הנ"ל המה מוכרחים לכל בר דעת אמתי, וביותר למי שמכיר בהשארת הנפש, כי רק אז נוכל להחזיק בהשארת הנפש אם נחזיק גם בראשיתה של הנפש, אם היא מתקיימת גם קודם שיצא האדם לאויר העולם, אז היא מתקיימת גם אחרי שיצא האדם מן העולם.

722

723מה בין נפש האומה הישראלית לנפש אומות העולם.

723

724הארכתי לכאורה יותר מדאי בדרושנו זה על דבר השארת הנפש, ורבים מכם, רבותי, בודאי עומדים ותוהים, וכי זה דבר בעתו בזמן שמחתנו? אבל הרגעו נא יקירי, במטותא מכם, ראשית ענין זה הוא באמת דבר בעתו בכל הזמנים "כי זה כל האדם" וביותר בזמן שמחתנו, כי אם לא נדע בברור, שיש השארת הנפש אנו צריכים להתאבל בכל ימי חיינו "וי לן דמיתנן וי לן דמיתנן" ולשמחה מה זו עושה. ובזה, ע"ד תכלית האדם, הלא עסק גם קהלת שקראנו היום, ושנית, כי בזה נמצא גם תשובה מספקת לה"חדה השמינית", קיום עם ישראל בגלותא.

724

725כי כבר ביארנו, שכשם שיש נפש לכל חי כך יש נפש לכל אומה בתור אומה - וכפי שהראו חכמי הסוציולוגיה האחרונים מתגלה הנפש הזו במחשבות הדתיים השולטים בה, בחוקי המשפט הנהוגים בה, במדות ומוסר, במנהגי המודה ובמערכת הממשלה, הנפש הזו חודרת בכל החלטות הרצון של היחיד, שהוא אמנם חושב את עצמו לחפשי להחליט דבר כפי רוחו, אבל הוא ממלא בזה בלי דעת את הרצון הלאומי.

725

726וא"כ לכל השבעים אומות שבעולם יש לכל אומה ואומה נשמתה המיוחדת, אולם ההבדל בין נשמות כל האומות הנ"ל ובין נשמת האומה הישראלית הוא ממש כאותו ההבדל שבין נשמת האדם לנשמת שאר הבע"ח.

726

727כי התמצית מכל דברינו הנ"ל בההבדל שבין נשמת האדם לנשמת שאר בע"ח הוא בזה:

727

728א) נשמת האדם ישנה במציאות גם קודם שיצא לאויר העולם.

728

729ב) נשמת האדם מסוגלה לחשוב גם מחשבות נאצלות שאינן נוגועת כלל לשמירת גופו.

729

730ג) היא דואגת גם לקיומם של ברואים אחרים ולא רק לקיום עצמו.

730

731ד) היא מפקירה לפעמים את גופה וממיתה אותו בשביל איזה אידיאל רב.

731

732וכל אלו הדברים אין בשום בע"ח, ומזה יוצא, כי נפש האדם הוא עצם נבדל ומתקיימת גם אחרי שיצא האדם מן העולם כשם שהיתה גם טרם שיצא לאויר העולם, לא כן נפש שאר הבע"ח שהיא רק מין הרמוניה וכשנשבר הכנור היא פוסקת מאליה כלא היתה כלל מעולם.

732

733וראו נא, רבותי, דבר פלא, כי כל אלו ההבדלים יש גם בין ישראל לעמים.

733

734אצלנו "התורה קדמה לבריאת עולם", אנחנו לא קבלנו את התורה בארץ ישראל אך במדבר "מצא חן במדבר עם שרידי חרב" (ירמיה לא, א) "זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולתיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה" (ירמיה ב, ב), וטרם שהיה לנו הגוף בתור אומה, הארץ, המדינה, הממשלה וכדומה כבר נתקיימה הנשמה הלאומית שלנו שגם עליה נאמר "ומלמדים אותה כל התורה כולה וצופה ומביטה מסוף העולם ועד סופו".

734

735והתורה הלאומית שלנו הרי איננה עוסקת רק בשמירת גופה של האומה לבד, אדרבא, היא מתחלת ב"בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ" ולא ב"החודש הזה לכם"...

735

736הנשמה הלאומית שלנו יודעת להקריב קרבנות לא רק לעצמה, אך גם שבעים פרים כנגד כל שבעים האומות.

736

737ולבסוף הלא זה פעמים אחדות שהפקרנו בעצמנו את גוף האומה בשביל אידיאלים לאומיים, לא נבוכדראצר ונבוזראדן, לא אספסיאנוס וטיטוס גלו אותנו מארץ ישראל, אך אנחנו בעצמו היינו המסייעים לזה "לא הגלה הקב"ה את ישראל לבין אומות העולם אלא כדי שיתוספו עליהם גרים" וכל הרואה יראה כי זה היה גם רצון הנביאים בבית ראשון ורצון התנאים בבית שני, והתבוננו נא עד היכן הדברים מגיעים, שבשביל הגרים שקשים לישראל כספחת מסרנו את נפשנו, מסירת נפש האומה גופה...

737

738והאם תמצאו אף אחד מהדברים האלה אצל נשמות שאר האומות.

738

739ואם גם להם יש נפש לאומית, אבל תמיד הגוף קדם אצלם, והנשמה באה רק בתור מסובב מזה, כי ע"י ישיבתם במקום אחד בתור קבוץ מאוחד בע"כ הם משפיעים זה על זה ובהמשך הימים הרגל נעשה טבע.

739

740ובמה מתבטאת הנפש הלאומי הזאת רק בשמירת גופה של האומה לבד, ואם יש גם אצלם חסידי אומות העולם, אנשים אידיאליים שיודעים להביא קרבנות גם בעד אחרים, אבל עדיין לא ראינו אומה חסידה בכלל, שתדע בתור אומה להקריב קרבנות בשביל אומות אחרות, הרי כל עיקר הלאומיות שלהן היא האיגאיזמוס הלאומיות, שאומרת אין עוד מלבדו.

740

741ואם יש גם אצלם אנשים המוסרים את נפשם בשביל איזה אידיאל, אבל כלום ראיתם מימיכם אומה בתור אומה שתמסור את נפשה, תתפרד מארצה ותגלה לכל ארבע רוחות העולם בשביל איזה אידיאל לטובת אחרים.

741

742והיוצא מזה, שנפש האומה הישראלית היא עצם נבדל ומתקימת גם אחרי שיצא גופנו מן העולם, כשם שהתקיימה טרם שיצא גופנו לאויר העולם והיינו ארבעים שנה במדבר וענני כבוד סככו עלינו "ובמקום אשר ישכון הענן שם יחנו בני ישראל", אבל נפש שאר האומות היא רק מין הרמוניה, וכשנשבר הכנור היא פוסקת מאליה כלא היתה כלל מעולם.

742

743והאם נחוץ לנו עוד להוסיף כי זהו המכוון במאמרו של רשב"י "ואתם צאני צאן מרעיתי אדם אתם, אתם קרויים אדם ואין או"ה קרויים אדם"?

743

744הלא מכל מה שדברנו הנה הדברים מדברים בעדם, אתם - בתור אומה - קרויים אדם, נשמתכם הלאומית היא נשמת אדם, שיש לה השארת הנפש ואין אומות העולם - בתור אומה - קרויים אדם, נשמותיהם הלאומיות היא כנשמת שאר בע"ח ובמות הגוף תמות גם הנשמה.

744

745והדברים הללו אמר רשב"י, וראויים הדברים למי שאמרם. זהו רשב"י שהרומיים רצו להורגו ומפני חמת המציק התחבא עם בנו ר' אליעזר כשלש עשרה שנה במערה ו"הוו משלחי מנייהו והוו יתבי עד צוארי בחלא" (שבת לג, ב), ובמערה הזו אמר להרומיים ולכל אומות העולם "ואין אומות העולם קרויים אדם".

745

746לו שמעו אז הרומיים את דבריו היו צוחקים עליו במלא פיהם, ועכשו תבוא ההיסטוריה ותגיד את משפטה הצדק.

746

747כן הדבר, רק אנו קרויים אדם ורק לנשמתנו הלאומית יש השארת הנפש.

747

748"כי חלק ד' עמו יעקב חבל נחלתו. ימצאהו בארץ מדבר... יפרש כנפיו יקחהו ישאהו על אברתו, ד' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר"... (דברים לב, ט-יב).

748

749ה"אני" הלאומי.

749

750ואמנם דברים בעתם היו דברי הלל הזקן בשמחת בית השואבה.

750

751הוא בא בזה להדגיש את ערך החג הזה, חג הסוכות, שכל עיקרו בא "למען ידעו דרתיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים" (ויקרא כג, מג) כלומר, שארבעים שנה קודם יצירת גוף האומה, כבר נתקימה נשמתנו באופן כל כך מזהיר "וד' הלך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחתם הדרך ולילה בעמוד אש להאיר להם ללכת יומם ולילה" (שמות יג, כא), וזה מבטיח לנו, כאמור, גם בהשארת הנפש.

751

752"אם אני כאן הכל כאן ואם איני כאן מי כאן".

752

753רק האדם הוא האחד בין כל שאר הבע"ח שיכול לומר בצדק "אני" שזה מורה שהוא "בעל הגוף", ה"אני" שבו הוא האדון וכל אברי הגוף סרים למשמעתו, ה"אני" הוא הסיבה והחומר הוא המסובב, ה"אני" הוא הבעל דעה שבו על כל החומר שהוא אצלו כחומר ביד היוצר, אבל שום בע"ח זולת האדם אי אפשר לו להשתמש במלת אני לו גם כן היו מדברים כמונו, מפני שאין אצלם בעל הגוף ואין אצל הבעל דעה, כי אדרבא הדעה היא רק מסובב מהגוף, תולדה ממנו ו"משמש" שלו.

753

754בקיצור, האדם הוא האחד בין רבוא רבבות הבע"ח האחרים, שאפשר לו להשתמש במלת "אני" וישראל הוא האחד בין כל שבעים האומות שיש לו גם "אני" לאומי.

754

755כי אם אמנם, כאמור, יש לכל אומה ואומה רצון מיוחד, אבל הרצון הזה הוא רק דבר המסתעף מהקרקע שהמה יושבים, מהאקלים, מהסביבה, ואין בעל הגוף בעל על גופו של אומה, אצלם, ורק ישראל הוא האחד ש"האני" שלו לא הסתעף מהקרקע וכדומה, אך להיפך, כל אלו המה דברים המסתעפים מ"האני" שבו, בכל העמים החצוניות השפיעו על שנויי הפנימיות שבהם, ואצלנו להיפך הפנימיות השפיעו על החצוניות שלנו.

755

756ועל כן זכור ושמור לזכור ולשמור תמיד את ה"אני" הלאומי שלנו, כי "אם אני כאן הכל כאן", אין אנו מתיראים מאומה מכל צר ואויב, מכל שטן ופגע רע, יכולים הם לגזול מאתנו הכל, לחרוב את הארץ ולשרוף את הבית, אבל את ה"אני" שלנו לא יחרבו ולא ישרפו, ושם לא תהא להם שליטה.

756

757"הוא היה אומר, למקום שאני אוהב שם רגלי מוליכות אותי".

757

758אמנם בימיו של הלל הזקן עוד עמד הבית על מכונו והיו "כהנים בעבודתם לוים בדוכנם וישראל במעמדם", אבל עקבות החורבן כבר נראו לחכם שעיניו בראשו כהלל ובעיני רוחו כבר ראה איך שבני ישראל גולים ממקומם לכל ארבע רוחות העולם, ואמנם כל עם ועם כשהוא גולה נשמתו אינה גולה עמו, כי היא שבה תיכף לאין ולאפס, לא כן בני ישראל, שבכל מקום שגלו שכינה גלתה עמהם "גלו לבבל שכינה עמהם גלו לעילם שכינה עמהם", וכל זה מפני שיש להם "אני" עצמי משלהם והוא מלוה אותם בכל מקום שהם פונים.

758

759וזהו שאמר הלל "למקום שאני אוהב" - יען שיש אצלנו "אני אוהב", אהבה שאינה תלויה בדבר, אינה תלויה לא בהקרקע ולא בהאויר של הקרקע "שם רגלי מוליכות אותי" ע"כ אינני מתירא אם רגלי תולכנה אותי למרחקים בין הרי חושך, מעבר לנהר סמבטיון, כי גם שם ה"אני אוהב" מלוה אותי.

759

760"אם אתה תבא אל ביתי - וכו' - שנאמר בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך" כי אומה זו ואלקיה של אומה זו אינם מתיראים משינוי מקום, "בכל המקום", כל העולם הוא מקומו של הקב"ה, וכל הארץ הוא ג"כ מקומו של ישראל.

760

761"אף הוא ראה גלגולת אחת שצפה על פני המים", ואמנם לא נעלמו ממנו כל הצרות הרבות והרעות שתעבורנה על עם ישראל, עד שמגופה של האומה לא תשאר רק הגלגולת לבד, כי כל האיברים האחרים הרגלים - הארץ, הידים - אנשי הצבא, הלב - ירושלים, הלשון - השפה יוגזרו מאתנו, ולא נשארה רק הגלגלת, זאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל, וגם ממנה נלקח המוח, כי יש בתורה חיצון ופנימי, והפנימיות שבה הוא חלק הנסתר, ומעת שנסתם רוח הקודש אצלנו הרי חסר החלק הזה, ולא נשאר לנו רק החלק הנגלה לבד, הגולגולת החיצונה שמחזקת את המוח וגם היא צפה על פני המים, וגלי הים עוברים עליה להטביעה, כי מזמן לזמן גוזרים גזירות שלא יעסקו ישראל בתורה, ובכל זאת ראו זה דבר פלא, היא "צפה על פני המים", ולא מתחת המים, והיא חזקה מכל גלי המים שבעולם, היא תמיד מלמעלה והם מלמטה לה.

761

762הוא ראה כל זאת וידע, כי הסיבה לכל זה הוא מפני ש"אני כאן הכל כאן", ועוד יבא היום ש"מטיפיך יטופון", ו"הרנינו גוים עמו, כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו וכפר אדמתו עמו"... (דברים לב, מג)

762

763בקיצור "אם אני כאן הכל כאן" ואם פילוסוף אחד אומר בנוגע להספיקות על דבר החיים, אולי המה רק דמיון לבד "אני חושב ובכן חי אני", הנה הלל הזקן אומר זאת בנוגע לכל האומה הישראלית שרבים חושבים אותה כבר למתה שכבר חנטו חנטיא וספדו ספדיא וקברו קבריא, אבל האומה אומרת "אני חושבת ובכן חיה אני". כל זמן שיש מחשבה יהודית בעולם הננו חיים וקיימים.

763

764אם אני כאן הכל כאן...

764

765"רוצה אני".

765

766וידועים דברי הרמב"ם (בהלכות גיטין) בהסבר הדברים שישראל כשאינו רוצה לקיים איזו מצוה כופין אותו עד שיאמר רוצה אני, שלכאורה מה טעם יש בדבר, הלא חותמו של קב"ה אמת ואם הוא אומר רוצה אני אבל הלא השקר שבזה בולט וגלוי לכל, כי הוא עושה זאת רק מחמת הכפיה, ומה הועילו חכמים בתקנתם? והוא מותיב לה והוא מפרק לה, כי אמנם בטבעו של האדם הישראלי מונח שרוצה הוא באמת לקיים את מצות הבורא, ורק סיבות חצוניות גרמו לו להעבירו מדעת קונו, ובכן באה הכפיה רק להבריח את הסבות החצוניות האלה שלא ישמע להן אך ישמע לנשמתו הפנימית שבאמת היא קוראת בלי הרף רוצה אני במצוות קוני.

766

767וראיתי באיזה ספר שפירש בזה יפה את הכתוב בפ' תרומה (שמות כה, ב) "ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי". כי התורה אמרה במכוון הלשון "ויקחו" ולא הלשון "ויתנו", להראות כי לוקחים צדקה גם כן בעל כרחו של אדם, כי הלכה היא שכופין על הצדקה, וכדי שלא תקשה קושית הרמב"ם הנ"ל, הנה הכתוב בעצמו מרמז תיכף את התירוץ ממי שתקחו את תרומתי באונס ובע"כ גם הוא "איש אשר ידבנו לבו", הלב באמת חפץ לתת גם בלי כפיה ובלי אונס, והכפיה הועילה רק לסלק את הסיבות החיצוניות המעכבות, ואז הוא רוצה שוב באמת.

767

768ובזה פרשתי אנכי את המשנה הידועה "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא שנאמר ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ נצר מטעי מעשי ידי להתפאר". כי אמנם עמך כולם צדיקים, ואם אנו רואים אצלם גם רשעים, אל תתפלאו מזה "נצר מטעי מעשי ידי להתפאר", גם המטע היותר נעלה צריך לתקנו ולשפרו, לקצצו ולזמרו, אבל רק לאילני מאכל תועלנה כל העבודות האלה, אכן לאילני סרק כל העבודות הללו לא תביאנה פירות. ככה הוא ג"כ עם ישראל "ועמך כולם צדיקים" אלא שלפעמים המה נחוצים לקצוץ ולזמור, אבל מזה גופא ראיה שאין עליה תשובה, כי הננו עץ מאכל ולא עץ סרק...

768

769וכבר אמרו חז"ל במדרש רבה (שמות פל"ו, א) על הכתוב זית רענן יפה פרי תואר קרא ד' שמך "מה הזית הזה עד שהוא באילנו מגרגרין אותו ואח"כ מורידין אותו מן הזית ונחבט - וכו' - ואח"כ טוחנין אותן ואח"כ מקיפין אותן בחבלים ומביאין אבנים ואח"כ נותנין שמנן, כך ישראל באים או"ה וחובטין אותם ממקום למקום וחובשין אותם וכופתין אותם בקולרין ומקיפין אותם טרטיוטין ואח"כ עושים תשובה והקב"ה עונה להם", ודברי המדרש הללו מדברים בעדם וכל ביאור לזה אך למותר.

769

770בקיצור, בישראל יש ה"רוצה אני", ה"אני" הפנימי והאמיתי של כל ישראל רוצה להתדבק בקונו ובוראו, כי באמת "חלק ד' עמו יעקב חבל נחלתו", חלק הקשור אל המקור שממנו נתחלק, בקשר בל ימוט לעולם.

770

771ועלינו רק לשמוע לעצתו של הלל הזקן "אם אני כאן", אם נשמע לקול האני הפנימי שלנו, לה"רוצה אני" אז ממילא יהיה "הכל כאן", והכל על מקומו יבא בשלום.

771

772השארת הנפש ותחית המתים.

772

773"ואם איני כאן מי כאן".

773

774הננו מאמינים לא רק בהשארת הנפש אך גם בתחית המתים ושני הדברים האלה הם הא בהא תליא, ואי אפשר להפריד בין הדבקים.

774

775השארת הפנש ותחית המתים, זאת אומרת, כי הנשמה אחרי מות הגוף נעשה לנשמה דאזלית ערטילאית ומרחפת בעולמות העליונים במעלות קדושים וטהורים כזוהר הרקיע מזהירים, אבל סוף סוף יש לה געגועים אל גופה מלפנים ועוד יבוא יום לקץ הימין של תחית המתים שהנשמות תשובנה אל גופן ואז יקיצו וירננו כל שוכני עפר.

775

776ובאמת אי אפשר לצייר זה בלי זה. לו היתה תחית המתים בלי השארת הנפש, הן הרי לא היתה זאת תחיה, אך לידה חדשה, שאין לה שום שייכות עם האדם שכבר חי עלי אדמות, כי כבר נפסק הקשר והותרה החבילה ביניהם, אבל מאידך גיסא אין שום טעם בהשארת הנפש, זאת אומרת, נפש החיים, אם לא תבא בהמשך הזמן שוב לחיים עלי אדמות, והזיווג שנתפרד יזדווג עוד.

776

777וברם הדבר, כי אנו מאמינים באמונה שלמה, ששני הדברים הללו, השארת הנפש ותחיית המתים יש גם בכנסת ישראל כולה בתור אומה.

777

778השארת הנפש שלה כבר ביארנו למדי ותחיית המתים שלה הלא לא נחוץ כלל לבאר.

778

779"ובא לציון גואל" שלא חדלנו להגיד מחורבן בית המקדש עד היום הזה, זוהי תחית המתים שלה. הננו מאמינים, שלא לעולם נהיה בגדר נשמות דאזלין ערטילאין ונרחף רק בעולמות העליונים, ועוד יבוא היום ואע"פ שיתמהמה עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא שנשמע את קול ד' המכריז מסוף העולם ועד סופו: "עורי עורי, לבשי עזך ציון, לבשי בגדי תפארתך ירושלים עיר הקודש, התנערי מעפר קומי שבי ירושלים התפתחי מוסרי צוארך שביה בת ציון" (ישעיה נב, ב).

779

780וכשם שבזמן תחית המתים הפרטיים לוקח הקב"ה את כל היסודות של הגוף שכבר נפזרו לכל הרוחות שבעולם ומקבץ אותם ונותן בהם הרוח שכבר היה בהם, כך הוא גם כן בתחית המתים של האומה ש"ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לד' בהר הקודש בירושלים" (ישעיה כז, יג).

780

781ואז תשמע ציון את הקול הקורא אליה מכל ארבע רוחות העולם: "ציון הלא תשאלי לשלום אסיריך והם יתר עדריך, מים ומזרח וצפון ותימן שלום וברכה שאי מכל עבריך" (ריה"ל - קינות ט באב).

781

782וחבל מאד כי בימים האחרונים התחילו מבלי דעת ומבלי תפוגה להפריד בין הדבקים.

782

783באו המתבוללים ואמרו, הננו מאמינים בהשארת הנפש של האומה, בה"תעודה" הידועה. זאת אומרת, שמאמינים בגלגול הנפש, שהיא מתגלגלת אצל בעלי חיים שונים, וגם נשמת ישראל לדבריהם מתגלגלת בכל האומות שבעולם, אבל אינם מאמינים בתחיית המתים ומחקו את ציון וירושלים מן הסדור ועוד יותר מחקו זאת מן הלב. ובאו הלאומיים לעומת זאת והפכו את היוצרות, מאמינים הם בתחית המתים בכל לבבם ובכל נפשם ולא עוד אלא שעושים כל אשר יש בידם כדי לקרב את הנס הגדול הזה, אבל דא עקא כי אינם מאמינים בהשארת הנפש, כי לדעתם כבר פרחה נשמתנו העתיקה ממנו והמה מבקשים נשמה חדשה לנו.

783

784ואינם חלים ואינם מרגישים, כי אם גם תתגשם התקוה שמה מקוים בכל לבבם ובכל נפשם, אך בלי השארת הנפש, לא תהא זאת תחית המתים, לא תהא זאת תחית העם העתיק יומין, אך בריאה חדשה לגמרי, ומי יודע איזו צורה תהא להבריאה הבלתי טבעית הזאת.

784

785כי רק אז יש ערך לתחית המתים, אם ישאר ה"אני" העתיק שהוא חוזר ונעור ע"י התחיה, אבל אם ה"אני" כבר נפרד לעולם, אז "אם איני כאן מי כאן".

785

786ובמטותא מכם, רבותי הנכבדים, זכרו תמיד כי "אתם קרויים אדם" ויש לנו גם השארת הנפש וגם תחיית המתים...

786

787ט. מדירת עראי לדירת קבע
לשמיני עצרת בעת הזכרת נשמות

787

788"וכי ירבה ממך הדרך כי לא תוכל שאתו, כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ד' אלקיך לשום שמו שם... ונתתה בכסף וצרת הכסף בידך" (דברים יד, כד-כה).

788

789מה לכהן בית הקברות.

789

790דבר גדול הנהיגו בדורות האחרונים להזכיר נשמות בכל חג וחג, כי באמת לשום תפלה אין כח המושך כמו שיש להתפלה הקצרה של הזכרת נשמות.

790

791היא מושכת לבית הכנסת גם אלה שלא ישבו בסוכה כל החג ולא ידעו מהד' מינים, מאתרוג, לולב, הדס וערבה, ולא שמעו כלל שמחר תהיה שמחת תורה.

791

792כי למה נכחד את האמת ורבים מכם, רבותי הנכבדים, באו רק מפני שראו בהלוח של הקהילה הישראלית דפה, כי ביום פלוני לחודש אוקטובר ובשעה פלונית בדיוק תערך הזכרת נשמות.

792

793ואמנם יש בהלוח הנ"ל עוד דברים, אבל הם אינם מבקשים רק את הזכרת נשמות וכיון שמצאו זאת הרי הם מסתפקים בזה וחסל.

793

794ובכל זאת הנני קורא שלום, שלום לכולכם יחד, שלום לרחוק ולקרוב, וגם אלה הבאים רק להזכרת נשמות לבד יעמדו על הברכה, כי סוף סוף גם זה טוב יותר מלא כלום.

794

795אבל לכאורה אלה המבקרים את ביהכ"נ בכל ימי החג, או עוד יותר בכל שס"ה ימות השנה, אלה מה חטאו, שהזכרת נשמות תפריע להם את שמחתם לגמרי?

795

796הלא ע"י הזכרת נשמות הננו מוציאים את עצמנו מביהכנ"ס המלא חדות יו"ט על כל גדותיו ונפשנו שוטטת בבתי הקברות השונים, כל אדם מכם רואה רק קבר אחד או קברים אחדים, ששם נקברו אלה היקרים והחביבים לו כבבת עינו, אבל כשיצטרפו כל הקברים האלה למקום אחד, הרי יתפסו מקום הגדול שבעתים מביהכנ"ס הגדול הזה, וע"י הזכרת נשמות הרי אנו מביאים את בית הקברות הגדול הזה לכאן, ואנו פותחים בעצמנו את הקברים והננו רואים את הני שופרא דבלי בארעא ונפשנו מתמוגגת מרוב צער ויגון, והאם אין אלו תרתי דסתרי זמן שמחתנו והזכרת נשמות, וכלום ראיתם מימיכם שמחה של בית הקברות?

796

797בשלמא בכל החגים עוד מצאנו מקום להזכרת נשמות ביו"ט שני של גליות, ואז נאה ויאה הדבר כי ע"כ "של גלויות" הוא, ומכל הגלויות אמנם ריח בית הקברות נודף, אבל שמיני עצרת, שהוא יו"ט ארץ ישראל, יו"ט דאורייתא, היש לנו רשות להשבית את השמחה שבו?

797

798"מת ביו"ט ראשון יתעסקו בו עממין, ביו"ט שני יתעסקו בו ישראל" (שבת קלט, ב), ואם אנו עוסקים בהזכרת נשמות של המתים ביו"ט שני עוד אנו עושים כדין, אבל ביו"ט ראשון כשמיני עצרת, הזכרה זו מאי עבידתה?

798

799ובצדק אפשר לשאול מה לכהן - וכל בני ישראל המה ביו"ט ככהנים - בבית הקברות?

799

800הזכרת נשמות וחיי נשמות.

800

801אכן, רבותי הנכבדים, הביטו נא רגע אחד, על השליח ציבור שלנו, שהולך כבר מעוטף בקיטל לבן ו"ירמולקה" לבנה חבושה לו על ראשו, ואז תבינו מפני מה באה הזכרת נשמות בשמיני עצרת.

801

802כי לא לחנם נתלבש הש"ץ שלנו במלבושי מתים כאלה, הוא כבר מכין את עצמו לתפלת מטר שבמוסף, עוד מעט ותשמעו את קולו "אף ברי אתת שם שר מטר להעביב ולהענין להריק להמטיר... קבל ברצון שועת שואלי מים, רעם ונהלם על מבועי מים, שכנס בחצרות בית מוצא מים, יתרום מנחל עדניך מים" וכו' וכו'.

802

803ואמנם עירנו וכל העירות שאצלנו אינן דרושות בימי החורף למים, אדרבא המים מקלקלים את הדרכים ומביאים אך רפש וטיט, אלא שהש"ץ שלנו נושא עיניו למרחוק לארץ ישראל, לארץ שעליה אמר משוררינו החביב ר' יהודא הלוי "חיי נשמות אויר ארצך", וע"כ נתלבש גם הוא במלבושים כאלה שמזכירים חיי נשמות.

803

804כי אמנם כן, רבותי, יש לפנינו כעת שתי תפלות "הזכרת נשמות וחיי נשמות", ושתיהן הן נחוצות לגוף החג, שתיהן הן מענינא דיומא, כי ע"כ במטותא גם מאלה שבאו בדחילו ורחימו ובכוונה תחילה רק להיות בעת הזכרת נשמות לבד וחסל, כי מתיראים הם שאם ישהו עוד בביהכ"נ יעברו על "לא תוסיפו", במטותא, כי יתנהגו הפעם לפנים משורת הדין ויחכו עד אחרי תפלת מטר, כי יש לזו שייכות עם הזכרת נשמות, כי הלא התפלה הזו, תפלת מטר, באה, כאמור, ג"כ להזיכר את החיי נשמות.

804

805הדירת קבע של היחיד ושל האומה.

805

806ברם שתי התפלות הללו הן במענינא דיומא, כי מהו בעיקר ערכו של היום הזה, יום שמיני עצרת? בזה שביום הזה אנו יוצאים מדירת עראי, הסוכה, להדירת קבע שלנו, לביתנו הקבוע, שהננו יושבים בה בכל השנה, אולם יציאה זו תהא לבטלה אם לא נזכור ביחד עם זה את הדירת קבע האמיתית שלנו, את הדירת קבע של היחיד וגם את הדירת קבע של האומה.

806

807הדירת קבע של היחיד כיצד? זו היא הזכרת נשמות, כי באמת רק דירת קבע אחת יש לכל אחד מאתנו, זהו ה"בית עולם", כי כל ימי חיינו היא רק דירת עראי "ימי שנותינו שבעים שנה" ומשבעים שנה לשבעה ימים אין המרחק גדול כל כך - זהו רק מרחק בכמות ולא באיכות, וכבר פרשו הדרשנים הקדמונים את הכתוב על יעקב "ויבן לו בית ולמקנהו עשה סכות" (בראשית לג, יז) כי חיי האדם עלי אדמות היא רק מין סוכה, דירת עראי, וגם היא צלתה מרובה מחמתה "ולמקנהו עשה סכות", זו היא רק סוכה למקנהו, לגופו של אדם שאיננו עצמותי באמת, אבל בזה לבד איננו יוצא כלל ידי חובתו אם לא יבנה לו, לה"אני" שלו בית, בית עולמים, טרקלין כראוי, כי "העולם הזה דומה לפרוזדור לפני עולם הבא", ונאמר התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין" (אבות פ"ד, מט"ז).

807

808וכשאנו יוצאים בשמיני עצרת מהדירת עראי להדירת קבע, הננו מזכירים נשמות, אלה הנשמות החביבות שכבר הן יושבות בהדירות קבע שלהן ולנות בסתר בצל שדי ושמבינות כעת באמת, כי כל ימי חייהן היו רק סוכה, דירת עראי לבד.

808

809"יזכור אלקים את נשמת"...

809

810אכן לא נצא ידי חובתנו בהזכרה זו לבד אם לא נזכור גם כן את הדירת קבע של האומה בתור אומה, זו היא ה"ארץ חמדה טובה ורחבה", ד' מאות פרסה על ד' מאות פרסה, זו היא הארץ שחיי נשמות אוירה, "ארץ אשר ד' אלקיך דרש אתה תמיד עיני ד' אלקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה" (דברים יא, יב), ארץ ישראל.

810

811רק ארץ זו היא הדירת קבע של האומה הישראלית, ושאר הארצות גם אלה שהננו יושבים בהן הרבה מאות שנה וגם אלפי שנה הן רק דירת עראי לבד, לזמן יותר קצר או לזמן יותר ארוך.

811

812והננו נזכרים בארץ זו והננו מתפללים על הגשם כי נחוצה היא לכך, ואם כי בהדירות העראיות שלנו הגשם בחורף יזיק יותר מאשר יועיל, אין אנו מביטים על זה, כי על כן שמיני עצרת הוא היום, שעלינו לחשוב בעיקר על הדירת קבע שלנו.

812

813הקריבו על עצמכם.

813

814ומה נאים המה דברי המדרש בזה "ביום השמיני עצרת, זה הוא שאמר הכתוב תחת אהבתי ישטנוני ואני תפלה. אתה מוצא בחג ישראל מקריבים לפניך ע' פרים על ע' אומות, אמרו ישראל, רבון העולמים, הרי אנו מקריבים עליהם ע' פרים והיו צריכים לאהוב אותנו והם תחת אהבתי ישטמוני, לפיכך אמר להם הקב"ה, עכשיו הקריבו על עצמכם, ביום השמיני עצרת תהיה לכם" (מדרש רבה במדבר פכ"א).

814

815ואמנם בזמן הזה בטלו הקרבנות אבל לא בטלו דבריו של הקב"ה הנ"ל הצועק אלינו: "הקריבו על עצמכם".

815

816זה כאלפים שנה שהננו בגלות ובמשך הזמן הארוך הנ"ל הקרבנו כנגד כל הע' אומות, לא רק ע' פרים אך גם רבוא רבבות של בני אדם, בני ציון היקרים המסולאים מפז, דמנו נשפך כמים בשביל כל הארצות, ואין לך ארבע אמות קרקע בתחום המושב שלנו שלא רותה מדם שלנו, ועיר האלקים מושפלת עד שאול תחתיה, מפני שציון דורש אין לה, והיא מבקשת מאתנו דמים, ולא "דמים תרתי משמע" אך רק דמים - כסף, אבל דא עקא, כי גם זה קשה להשיג מאתנו כקריעת ים סוף. ואמנם בכל ימי הסוכות הננו טרודים מאד בהשבעים פרים כנגד שבעים אומות, ואין לנו פנאי להתבונן לצרכנו אנו, אבל הן כבר בא שמיני עצרת, והאם לא נשמע את קול ד' הקורא אלינו "הקריבו על עצמכם".

816

817הש"ץ מתפלל על גשם בארץ ישראל אבל רק אז תהא תפלתו נשמעת אם גם אתם מצדכם תביאו גשם - גשמי נדבה "איש כמתנת ידו כברכת ד' אלקיך אשר נתן לך" (דברים טז, יז) בשביל הבית קבע "הבית הלאומי" שלנו.

817

818הרשות היחיד והרשות הרבים.

818

819יזכור אלקים את נשמת... וכשאנו מזכירים את הנשמות הנה גם הן נזכרות, נזכרות מעלמא הדין שחיו בו לפנים והן באות לפרוס בשלום בניהן, נכדיהן, בעליהן ונשותיהן המזכירים את שמם ברחמים גדולים וגעגועים רבים, ומה קשה עליהן שוב פרידתן מהם.

819

820ואמנם הננו מרגישים ברגע זה מעין אויר נשמות, כי כל הבית הכנסת מלא נשמות עד אפס מקום, שנקבצו ובאו מקרוב ומרחוק והן מתלחשות יחד זו עם זו בסוד שיח שרפי קודש, וחבל מאד, שאין אנו מבינים את לשונן. הננו מבינים רק לשונות כאלה הנבטאים ע"י קולות עבים וגסים, חומריים ומגושמים אבל אין אנו מבינים לשון נאצל, לשון רוחניי ונפשיי שנבטא באין אומר ודברים באין שאון ורעש, אך באותיות פורחות באויר ובקול דממה דקה.

820

821חבל מאד שאין אנו נזקקים לשפה זו, שפת הנשמות, כי אלמלי זאת היינו יכולים לשמוע מהן חדשות נפלאות ומעשיות יפות מאד.

821

822אך מעשיה אחת הנני שומע מהן אף על פי כן, אם כי גם אנכי אינני נזקק לשפתן.

822

823זו היא המעשה המסופר כבר בבבא קמא (נ, ב).

823

824"מעשה באדם אחד, שהיה מסקל מרשותו לרשות הרבים ומצאו חסיד אחד, אמר לו, ריקה, מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך לרשות שלך? ליגלג עליו, לימים נצרך למכור שדהו והיה מהלך באותו רה"ר ונכשל באותן אבנים, אמר יפה אמר לי אותו חסיד מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך לרשות שלך".

824

825כי אמנם רק בעולם הזה יש רשויות היחיד, יש מצרים ויש גבולות, יש גדרים ויש מחיצות, ולכל אחד יש מקומו המיוחד, הקרן זוית שלו, אבל שם בעולם הבא יש רק רשות הרבים אחת, כי שם בעולם האמת אינם יודעים מכל השקרים המוסכמים האלה שבדו להם בני אדם יושבי חושך וצלמות, שם הנשמות מרחפות בעולמות העליונים, טסות מעולם אחד לשני בלי תעודות מסע ובלי ויזות.

825

826אבל דא עקא, כי כל זמן שהאדם נמצא בעולם הזה הוא מסקל מרשות היחיד לרה"ר, לו כל העיקר שרשות היחיד שלו תהיה על צד היותר נעלה, ואם כי ע"י זה יסבול הרה"ר לא איכפת לו זאת כלל, ואמנם נמצא חסיד אחד, או חסידים אחדים, המבינים עד כמה רע ומר הדבר הזה והם צועקים בקול גדול "ריקה מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך לרשות שלך" אבל מי משים לב לדבריהם, כל חסיד הוא אצלנו בכלל חסיד שוטה, אם כי לפעמים הוא אדרבא הפקח היותר גדול.

826

827אבל הנשמות החביבות הללו שהננו מזכירים אותן בזה, הן יודעות כעת היטב כי "יפה אמר להן אותו חסיד" וכו', הן מיעצות אותנו לבלי ללגלג על אותו חסיד, אך לשמוע בקולו וטוב לנו כל הימים.

827

828הרשות הרבים של האומה.

828

829ואם ההזכרת נשמות מזכירות לנו על דבר הרשות הרבים של היחיד הנה ה"חיי נשמות" תפלת גשם, מזכירים לנו גם כן על דבר הרשות הרבים של האומה.

829

830כי הנה המעשה של אדם אחד הנ"ל הוא מעשה רקב בההיסטוריה שלנו, שכבר נשנה כמה פעמים וגם עכשיו עדיין הולך ונמשך.

830

831ארץ ישראל זו היא הרשות הרבים שלנו, לכל האומה כולה באשר היא שם, לכל האובדים והנדחים שלנו בכל ארבע רוחות העולם, אבל מלבד הרה"ר הזו יש לכל חלק וחלק מאומתנו רשות היחיד מיוחדה, זו היא המדינה ששם הם יושבים בגלותם.

831

832ואמנם הזהיר לנו הנביא כי גם בארצות הגלות כל אחד במקומו ובארצו מצווה על מצות עשה זו "בנו בתים ושבו ונטעו גנות ואכלו את פרין... ודרשו את שלום העיר אשר הגליתי אתכם שמה... כי בשלומה יהיה לכם שלום" (ירמיה כט, ז) אבל מאידך גיסא הרי נשבענו שבועה חמורה "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני. תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי" (תהלים קלז, ו) - ודא עקא, כי עפ"י רוב הננו עוברים על שבועה זו מפני המ"ע של הנביא הנ"ל, הננו עסוקים וטרודים תמיד בבנין בית, בנטיעת גנות ובדרישת שלום העיר בגלות, עד כי אין לנו פנאי אף להרהר הרהור קל על דבר ציון וירושלים. בקיצור, הננו מסקלים מרשות היחיד לרשות הרבים, הננו רואים רק שברה"י שלנו יהיה נאה ומפוארה, ואם שע"י זה יהיו כל האבנים ברה"ר שלנו איננו שמים לב לזה.

832

833אבל מזמן לזמן נמצאו חסידים ואנשי מעשה הצועקים אלינו "ריקים מפני מה אתם מסקלים מרשות שאינה שלכם לרשות שלכם", אכן החסידים המה רק יחידים והמלגלגים עליהם המה רבים, רבים מאד.

833

834אכן "לימים נצטרך למכור שדהו" הימים הללו היו בשנת השמונים למאה העברה במדינת רוסיה, שמה ישבו היהודים והרגישו את עצמם כבר לאזרחים גמורים, וכבר ראו שם מעין גן עדן התחתון, כי על כן ארץ גדולה ורחבה היא למאד, ארץ אשר לא יחסר כל בה, ורוחות חדשות מנשבות אז בעולם, רוח של השכלה וחופש, והיו בטוחים כי תיכף ומיד ישיגו שיווי זכיות ומה להם עוד, עד שבא שנת השמונים והתחילו הפרעות בכמה וכמה ערים במדינה זו, ומכל קצוי ארץ זו נשמעה הקריאה: הלאה היהודים המצורעים המתועבים וכו', אז נזכרו היהודים בהשבועה של אם אשכחך ירושלים וכו', אז היו הסטודנטים היהודים, שמקודם היו חלוצי ההתבוללות, הראשונים, שהכריזו על ביל"ו "בית יעקב לכו ונלכה" ועלו במסירת נפש ארצה ישראל, ויסדו את הקולוניות הראשונות. אז הבינו כי "יפה אמר לי אותו חסיד מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך לרשות שלך" רוסיה איננה רשות שלנו אך דוקא ארץ ישראל היא רשות שלנו, זו היא הרה"ר של כל האומה...

834

835אבל גם באותה השעה ישבו היהודים הפולנים ולגלגו על אותו חסיד, עד שבא גרבסקי, ושוב הבינו כי יפה אמר לי אותו חסיד, והותחלה "העליה הרביעית" ונוסעים חסידים עם אדמוריה"ם בראשם ארצה ישראל, ומרגישים כי באים מרשות שאינה שלהם לרשות שלהם.

835

836אכן המעשה הזה עוד לא נגמר, הנה ישנם עוד יהודים בהרבה ארצות המלגלגים על אותו חסיד, אבל גם עליהם תעבור כוס ח"ו, וגם הם בהקדם או באחור מעט יצטרכו לאמר יפה אמר לי אותו חסיד - כי זהו כלל גדול שכל ארצות הגלות הן רשויות שאינן שלנו, ורק ארץ ישראל היא הרשות שלנו.

836

837ואמנם בדבר הזה שגו גם גדולים וטובים עוד בהדורות הקדמונים, הרמב"ם ז"ל, למשל, ורבים מגדולי חכמי ישראל בתקופה זו חברו הרבה מספריהם בשפה הערבית ולא בשפה העברית, מפני שחשבו כי בשפת הגר זו יהיו דבריהם יותר נשמעים, אולם באה המציאות וטפחה על פניהם, כי לולי המעתיקים שהעתיקו את דבריהם ללשון הקודש לא היה נשאר מהם זכר ושריד, והראיה - כי אלה מספריהם שלא נמצאו להם גואלים להעתיקם כמעט שנאבדו לגמרי, כי רק לשון הקודש הוא הרה"ר שלנו בתור לשון, כי הוא לשון שבני ישראל נזקקים לו ס"ס בכל ארבע רוחות העולם, וכל שאר הלשונות הגלותיות הם רק רשויות היחיד שאינן מתמידות ונאבדות מתוך הקהל שלנו בהמשך הזמן.

837

838ועל כל פנים הזכרת נשמות מזכירה לנו את חובתנו הגדולה להרשות הרבים שלנו, המבקשת מאתנו לסקל את אבניה ולבנות את חורבותיה.

838

839וצרת הכסף בידך.

839

840אינני רוצה לעכב עוד את הנשמות היקרות שבאו הלום בהמון חוגג בשביל לשמוע את הזכרתן ועל כן רק עוד מלה אחת וחסל.

840

841כי סוף דבר הכל נשמע "וכי ירבה ממך הדרך כי לא תוכל שאתו, כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ד' אלקיך לשום שמו שם".

841

842הנשמות היקרות שאתם באים להזכירן אומרות לכם, כי רחוק מאד המקום שאליו הולכים כל בני תמותה, זהו המרחק מעולם הזה לעולם הבא, המרחק שאין לשערו ואין להעריכו, מרחק אין סופי. ואם כן בן אדם מה יועילו לך כל כספך וזהבך, כל אוצרותיך ונחלותיך, כל הנכסי דניידי ודלא ניידי שלך, כי הרי מראש ידעת "כי לא תוכל שאתו" ובדד וגלמוד תשוב אל המקום "אשר יבחר ד' אלקיך לשום שמו שם".

842

843ורק עצה אחת יש לך זו היא "וצרת הכסף בידך", "אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו" (פסחים נ, א), אך גם אשרי מי שבא לכאן וכספו בידו כי הכסף שאתה נותן לצדקה, לצרכי הכלל או לצרכי הפרט, זהו נשאר בידך, ברשותך, תמיד. כמו שפרשו את הכתוב "ואיש את קדשיו לו יהיו איש אשר יתן לכהן לו יהיה" (במדבר ה, י) כי האדם מדמה שהחולין שלו הוא בעוד שהקדשים הוא רק לגבוה, הוא מדמה, כשנותן תרומה לכהן שהוא מפסיד על ידי זה מכיסו, אבל באמת להיפך, "ואיש את קדשיו - ולא החולין - לו יהיו, איש אשר יתן לכהן - ולא מה שהשאיר לעצמו - לו יהיה".

843

844וצרת הכסף בידך, זו היא התכלית של הזכרת נשמות...

844

845י. שׂישׂוּ ושׂמחו בשׂמחת תורה
לליל שׂמחת תורה

845

846"ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ד' פנים אל פנים... ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל" (סוף התורה).

846

847"בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ" (התחלת התורה).

847

848התורה ושמחת התורה.

848

849חג הסוכות הוא לא רק החג הארוך ביותר מכל החגים, אך גם המגוון ביותר. גם לחג הפסח, למשל, יש שמונה ימים, אך כל יום ויום הוא "כדאתמול" גם בשם וגם בתוכן, כל השמונת ימים הוא חג המצות "זכר ליציאת מצרים" מבלי שום הבדל אחד מחברו. לא כן חגנו זה, הנה שלשום היה הושענא רבא אתמול שמיני עצרת והיום שמחת תורה ולא רק שנוי השם יש ביניהם אך גם שנוי התוכן, כל יום ויום מצהיר לנו הצהרה אחרת, והננו מרגישים בו בריאה חדשה לגמרי ועולם מתהוה ממין אחר.

849

850בהושענא רבא ראינו את השמים נבקעים ומהם יוצא "קול מבשר מבשר ואומר" "אמץ ישעך בא... קומו ישני חברון... צמח איש צמח שמו הוא דוד בעצמו"...

850

851בשמיני עצרת את ה"ברי אתת שם שר מטר... יטריח לפלג מפלג גשם"... ועל ימינו יעמדו לעזר כל המזלות הטלה והשור התאומים והסרטן, האריה והבתולה וכו' וכו'.

851

852ובשמחת תורה הרי "אחרון אחרון חביב" שהוא עולה באמת על כולם. עולמות העליונים ועולמות התחתונים נפתחים בו לעינינו והננו רואים בו מחזות נפלאים ובהקיץ ולא בחלום, הננו רואים בו איך ש"משה עלה למרום" "והתקבצו מלאכים זה אל זה, זה לקבל זה ואמר זה לזה מי הוא זה... מי עלה למרום... מי עלה למרום"... ובמראה ולא בחדות הננו רואים בו איך ש"אברהם שמח בשמחת תורה, יצחק יעקב משה, אהרן, יהושע, שמואל, דוד, שלמה, אליהו שמח בשמחת תורה", אכן מאידך גיסא הננו שומעים בו גם כן את ה"וי וי צוח משה בפה מלא זו עליה ירידה היא להתכלה", ואיך שקבץ משה את שבטי ישרון ובקש והתחנן מפניהם "תמימי תפדוני מרדת שחת" אבל "מר צרחו כולם וצוחו כאחת שאין פדיון וכפר"... ובכל זאת אין אנו מתעצבים על זה, אך להיפך "שישו ושמחו בשמחת תורה, נגיל ונשיש בזאת התורה".

852

853כן, רבותי היקרים, שמחת תורה לנו היום, ועל כן גדול השאון ורבה ההמולה בבית הכנסת, על כל פנים גילה רינה דיצה וחדוה. שני חתנים יש לנו היום חתן תורה וחתן בראשית עם כלה אחת, שנוציאה מיד מהחדרי חדרים שנתחבאה שם ונלך עמה ז' הקפות ועוללים ויונקים, וזקנים וישישים ירקדו כאילים וכבני צאן, כי על כן שמחת תורה לנו היום ו"שישו ושמחו בזאת התורה ונגיל ונשיש בזאת התורה"...

853

854ואמנם מצויין הוא עם ישראל לא רק בהתורה אך גם בשמחת התורה שלו, כי כלום ראיתם מימיכם עמי הנוצרים או המחמדים ישמחו ויתהוללו מקטן ועד גדול בבתי המסגד שלהם עם ה"ברית החדשה" או הקורן, להבדיל, שלהם? האדוקים שבהם יראים המה את אלקיהם ואת החוקים שלהם המה מקיימים, אבל לשמחה מה זו עושה?

854

855ואמנם משמחת התורה אפשר להכיר את מהותה של תורה זו ואופיה המיוחדה, שהיא באמת חטיבה אחת בעולם.

855

856"לעיני כל ישראל" זו היא כל התורה כולה.

856

857אם רוצים אנו לדעת מה טבעה של זאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל, הנה די לנו לשמוע רק את הדברים שיקראו מחר בספר ה"חתן תורה והחתן בראשית", ולכשתרצו אפשר להיות מסתפקים במועט, בסוף דבריו של ה"חתן תורה" ובתחילת דבריו של ה"חתן בראשית".

857

858זאת אומרת, הדברים "בראשית ברא אלקים" "לעיני כל ישראל" מוסרים בקיצור נמרץ את כל תכונתה ועצמותה של תורה זו.

858

859מזה שמענו, כי התורה הזו מתחלתה ועד סופה בלי שום יוצא מן הכלל היא "לעיני כל ישראל" כלומר, שלא רק שהיא נאמרה לכל ישראל, אך הוא גם לעיני כל ישראל, העינים, סמל הידיעה - "החכם עיניו בראשו" - של כל יהודי מימי מתן תורה עד סוף כל הדורות יכולות לראות בה כל אחד לפי כח הראיה שלו, כל אחד לפי כח הבנתו והשגתו. "א"ר יצחק, מה שהנביאים עתידים להתנבאות בכל דור ודור קבלו מהר סיני, שכן משה אומר להם לישראל, כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום ואת אשר איננו פה עמנו היום... ולא כל הנביאים בלבד קבלו מסיני נבואתן, אלא אף החכמים העומדים בכל דור ודור כל אחד קיבל את שלו מסיני... א"ר שמואל בר נחמני אר"י, מהו קול ד' בכח, אפשר לומר כן והלא מלאך אחד אין כל בריה יכולה לעמוד בקולו... אלא בכח שיכול לסבול" (מדרש רבה שמות פכ"ח, ו).

859

860ואם כי רק נוסח אחד יש להתורה, שאי אפשר לחסר ממנה או להוסיף עליה אפילו קוצו של יו"ד אחד, אבל כפי דברי המדרש שם "קול אחד נחלק לז' קולות והם נחלקים לע' לשון שנאמר ד' יתן אומר המבשרות צבא רב" וכל אחד שומע זאת לפי רוחו וטעמו ולפי הבנתו.

860

861"כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל" לבית יעקב אלו הנשים, לבני ישראל אלו האנשים" (מכילתא פרשת בחדש, ב), כי לא ראי זה כראי זה, ולא מה שנאה ויאה לנשים נאה ויאה לאנשים, ובעת שהנשים שמעו בהדברים אמירה רכה, שמעו האנשים בזה הגדה, דברים קשים כגידין אבל על כל פנים הכל שמעו והבינו ב"כח שיכלו לסבול".

861

862בקיצור, כל התורה כולה מראשה ועד סופה נאמרה לא רק לאזני כל ישראל, אך גם לעיני כל ישראל, כל אחד רואה זאת בעינים אחרות, אבל ס"ס רואה גם ראיה רוחנית, כל אחד בלי יוצא מן הכלל שעיניו בראשו יוכל להבין אותה לפי מדת שכלו.

862

863כי באמת אין בתורה דברים שהם נגד השכל כמו בכל הדתות שבעולם, אך על פי רוב יש בה דברים ש"אלמלא נכתבו דין הוא שיכתבו" וגם לאלה החוקים ש"השטן משיב עליהם" יש למצוא טעמים בנקל, וגם ל"פרה אדומה" כבר נאמרו טעמים שונים, אלא שכמובן מלבד הטעמים הגלויים האלה יש עוד טעמים נסתרים, רזי דרזין וסודי סודות, אבל עכ"פ סוף דבר הכל נשמע כי "בראשית ברא אלקים - לעיני כל ישראל" גם האלקים שלנו הוא לעיני כל ישראל, ואם כי נאמר עליו "כי לא יראני האדם וחי", אבל סוף סוף אפשר לראותו ראיה רוחנית, אפשר להבינו ולהרגישו ויש ש"רואה שפחה על הים מה שאיננו רואה יחזקאל בן בוזי הכהן" (עפ"י מכילתא פרשת שירה ג) וגם עכשיו מי שירצה בכך יוכל להראות באצבע ולאמר: זה אלי ואנוהו.

863

864גדולה דעה.

864

865וזהו שאמרו חז"ל בברכות (לג, א) "א"ר אמי, גדולה דעה שניתנה בתחילת ברכה של חול".

865

866כי אמנם גם טרם מתן תורה היו אצל העמים הקדמונים חכמים גדולים, והחרטומים במצרים יוכיחו, שיכלו בחכמתם לעשות מופתים כאלה, אבל החכמה היתה רק נחלת יחידי סגולה והעם רובו ככולו היה שקוע בבערות נוראה כבהמה בבקעה. כי הדעת היתה להם דבר של מניפול להכהנים ולהקדושים שלהם, שמסרו איש לרעהו בלחש ובסודי סודות, הדעת היתה להם ענין של נסתר ולא של נגלה, ורק התורה עשתה את הריבילוציה הרוחנית להוציא את הדעת מרשות היחיד לרשות הרבים, מן הנסתר להנגלה.

866

867"ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות יט, ו) אומרת התורה, כולכם תהיו לי בגדר כהנים וגם "ממזר ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול", ועל כל אחד מישראל נאמרו הדברים "ואתה דע את אלקי אביך ועבדהו", שאינו יוצא באמונה לבד אך צריך לזה גם ידיעה.

867

868ובחנם מסתייעים הנוצרים בדברי ירמיהו שאמר "הנה ימים באים נאום ד' וכרתי את בית ישראל ואת בית יהודה ברית חדשה" שהכוונה על "אותו האיש" שנתן לעולם "ברית חדשה", כי נוכל לאמר להם בלשון הגמ' "שטיא, שפיל לסיפא דקרא" האומר "כי זאת הברית אשר אכרת את בית ישראל אחרי הימים ההם נאם ד' נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה... ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ד', כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם" (ירמיהו לא, לב-לג) בעוד כידוע, אצל הנוצרים גם הלמוד בברית חדשה גופא אסור להמון העם שאינם מלמדים אותם רק "קטיחוזים" לבד, כי גם אצלם מעשי אבותיהם עובדי האלילים בידיהם, להחזיק זאת במניפול אצל הכהנים לבד.

868

869ובע"כ שגם הברית הישנה וגם הברית החדשה של ירמיהו רק שלנו הוא, כי גם הברית החדשה יכרות ד' "את בית ישראל ואת בית יהודה", שאצלנו באמת כבר נתקיימו הדברים "כי כולם ידעו אותי למקטנים ועד גדולם" (ירמיה לא, לג) "וכל בניך למודי ד'" (ישעיה נד, נג).

869

870ואנשי כנסת הגדולה שהאחד מהשלשה הדברים העקרוניים שהורו היה "והעמידו תלמידים הרבה", כלומר, שפתחי בית המדרש לא יהיו נעולים לפני שום איש מישראל וכל הרוצה לטול את השם יבא ויטול ומי יתן והיו כל עם ד' נביאים, הם סדרו במכוון את התפלה של דעה אחרי קדושה, ללמדנו כי הקדושים שלנו אינם רוצים להחזיק את הדעת במניפול אצלם אך "אתה חונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה" גם האנוש, שם הקטנות, ברי נש זעירים ופעוטים גם המה יוכלו לזכות לדעת ולבינה, גם להם השערים, שערי דעה לא ננעלו.

870

871והביטו וראו עוד דבר פלא שהתקינו את הברכה הזו דוקא בתחילת ברכה של חול ולא בהברכות של שבת ויו"ט, להראות, כי הדעת היא אצלנו לא ענין של יו"ט, דבר שחזיונו לא נפרץ, לא רק ענין של קדושה, שמי שאינו קדוש מרחם אסור לנגוע בה, אך זוהי תחילת ברכה של חול, זוהי נצרכת גם בחיים החלוניים, דבר הנצרך מדי יום ביומו, ונאמרה בתחילת ברכה של חול, כי בלעדי זה אי אפשר כלל להתחיל. בקיצור, הדעת איננה אצלנו רק ענין של תכשיט שהאדם מתקשט בהם בשבתות ויו"ט, אך זהו ענין של חול שהאדם מתלבש אז כך בהמלבושים ההכרחים לבד ועל כן "גדולה דעה שניתנה בתחילת ברכה של חול".

871

872ועל כן, יהודים חביבים, חובה על כולנו יחד, על גדולים ועל קטנים על אנשים ונשים לשמוח בשמחת תורה, כי ע"י שמחת התורה אנו מביעים את מהותה של התורה גופא, שהיא תורה "לעיני כל ישראל" ולכולנו יחד יש חלק בה כל אחד לפי "כוחו שיכול לסבול".

872

873ע"י שמחת תורה אנו מראים מה בין בני לבן חמי, להם יש רק אמונה ולנו יש ג"כ תורה, האמונה תוכל להביא את האדם לידי יראה ופחד, לידי רטט ו...ערצה, אבל בשום אופן לא לידי שמחה וחדוה, אכן תורה מביאה גם לידי גילה רינה דיצה וחדוה ובכן "שישו ושמחו בשמחת תורה".

873

874ישראל ואורייתא וקוב"ה.

874

875ידוע הוא מאמרם ז"ל "ישראל ואורייתא וקוב"ה חד הוא" (עפ"י זוהר ויקרא דף עג, ע"א) אבל לא הכל יודעים שזה כבר מרומז ב"שמחת תורה".

875

876החתן תורה יסיים בלעיני כל ישראל והחתן בראשית יתחיל ב"בראשית ברא אלקים", ובכן נעוץ סופה בתחילתה ויצא לך אלקים וכל ישראל ואורייתא - כי מבראשית עד כל ישראל זהו אורייתא - חד הוא, ובשביל זה באה השמחה להורות על הדבוק הפנימי בינינו ובין התורה, כי אי אפשר לשמחה אמתית בלי זה.

876

877וזהו גם כן המכוון במה שהננו מקדימים לפני כל פרק ופרק של פרקי אבות את המשנה של כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא וכו', ומסיימים בהמשנה של ר' חנניא בן עקשיא "רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות" וכו', ללמדנו כי אי אפשר להפריד בין הדבקים, בין כל ישראל ובין הקב"ה והתורה והמצוות שלו, או כפי שקוראים זאת בזמננו בין הדת והלאומיות, כי מי שאינו מחזיק בכל ישראל אי אפשר שיחזיק בהקב"ה והתורה והמצוות בשלימות, ולהיפך מי שאינו מחזיק באמונה שלמה בהקב"ה ותורתו אי אפשר לו שיהיה מסור באמת לכל ישראל.

877

878וזכרו נא כי התורה מסיימת ב"כל ישראל" ללמדנו כי עלינו להיות אוהבי כל ישראל, ולא רק איזו כתה ומפלגה מהם, כי לדאבוננו יש אצלנו מסתפקים במועט, ואומרים וכי מה איכפת לו להקב"ה, אם במקום ט"ו מיליונים יהודים יהיו לו רק ט"ו אלף אבל אלה יהיו אורטודוקסים אמיתיים, שיתפללו ותיקין ויגלחו את זקנם דוקא ע"י סם ויכסו את ראשם בירמולקה הגדולה כגרוגרות דר' צדוק כדי לצאת גם לשמים וגם לבריות, אבל התורה איננה רוצה באורטודוקסים כאלה, אך באלה העומדים על נקודת ההשקפה של "כל ישראל" דוקא.

878

879וכשאמר הקב"ה למשה "ראיתי את העם הזה והנה עם קשה ערף הוא ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול" ענהו משה "חטא העם הזה חטאה גדלה ויעשו להם אלהי זהב, ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת" (שמות לב, לב), כי הוא לא רצה להיות מסתפק במועט כזה, הוא הרגיש היטב כי סופה של יהדות זו הנתמכת רק ע"י יחידים להיות מתנוונת והולכת עד שתכלה מאליה, וע"כ דרש במפגיע שגם העם הזה ש"חטא חטאה גדולה" ישאר ויתקיים.

879

880כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא.

880

881בקיצור, התורה נחתמת ב"כל ישראל" והכל הולך אחרי החתום והמשנה מפרשת זאת ביתר באור "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שנאמר ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר".

881

882ואמנם המפרשים באו על משנה זו בחבילי קושיות, הם שאלו הלא התנא מביא ראיה לסתור, כי הלא מהכתוב ועמך כולם צדיקים וכו' מוכח שדוקא אם הם צדיקים אז יש להם חלק לעוה"ב ומכלל הן אתה שומע לאו? ושנית, הוא מתחיל בעוה"ב ומסיים בלעולם ירשו ארץ, מה ענין ארץ לעוה"ב, הלא שם בעוה"ב אין כלל ארץ וארציות, שם אין לא אכילה ולא שתיה אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה".

882

883אולם באמת אין התנא מביא ראיה כלל על עוה"ב, אך על זה שכל ישראל המה צדיקים בבחינה ידועה, וגם הפושעים שבישראל אפשר לדון לכף זכות כמאמרם (ע"פ סנהדרין לז, א) "אפילו פושעים שבישראל מלאים מצוות כרמון". וממילא הרי מובן שיש להם חלק לעולם הבא.

883

884ואם תשאל איך אפשר לנו לאמר, שהם הפושעים שבישראל מלאים מצוות, בעוד שאנו רואים אותם שהם מתרחקים מן המצוות כמטחוי קשת?

884

885על זה משיב "ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ" זאת אומרת, כשנזכה ל"לעולם ירשו ארץ" אז "ועמך כולם צדיקים".

885

886כי באמת עד היום הזה לא ירשנו את הארץ הזו ירושה עולמית, והבטחת השי"ת לאברהם "אני ד' אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרשתה" (בראשית טו, ז), תקויים בודאי באחרית הימים, אבל עכ"פ עד היום לא באנו עדיין לזו.

886

887כי בימי הבית הראשון הרי הכתוב מספר לנו "ולא הוריש מנשה את בית שאן... ואפרים לא הוריש את הכנעני היושב בגזר... זבולון לא הוריש את יושבי קטרון... אשר לא הוריש את יושבי עכו" וכו' וכו' (שופטים א, כז-לא), כל אחד מהשבטים היה בכלל "תני ושייר" והגוים האלה נשארו שם כמו שהכתוב אומר בשביל "לנסות בם את ישראל לדעת הישמעו את מצוות ד' אשר צוה את אבותם" ואמנם לא עמדו בנסיון אך "ויעזבו את ד' אלקי אבותם וילכו אחרי אלהים אחרים מאלהי העמים אשר סביבותיהם" (שם א, וב), אבל עכ"פ זה לא היה מרשעת ישראל אך מרשעת הגוים שנשארו שם שבע"כ השפיעה זאת גם על ישראל. אכן לו ירש לנו הקב"ה ארץ בירושה גמורה וחלוטה ככל השבעים האומות שלכל אחת מהן יש ארץ מיוחדה ומוגבלה במצריה, בת חורין ושוררת על עצמה באין צר ונוגש, כי אז ברי "ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ" ואם לא היו צדיקים בימי הבית ראשון הסבה היא מפני שלא נתקיימה הסיפא ה"לעולם ירשו ארץ", כי לא היינו יורשים אמתים אך שכנים.

887

888ובימי הבית השני הלא כמעט שלא התחילו כלל לרשת את הארץ בתור "בעלי בתים" גמורים, הם באו שם רק הודות לחסדו של מלך כורש, ואנו יודעים תמיד ש"חסד לאומים חטאת". ובצדק אמרו אבותינו בימיו של עזרא ונחמיה "הארץ אשר נתת לאבותינו לאכול את פריה ואת טובה הנה אנחנו עבדים עליה ותבואתה מרבה למלכים... ועל גויתנו משלים ובבהמתנו כרצונם ובצרה גדולה אנחנו (נחמיה ט, לו-לז) והצרה הגדולה לא פסקה כל ימי זמן קיומו של הבית השני, כי אחרי שבא הקץ למלכות פרס התחילה תקופתה של מלכות יון שסבלנו ממנה קשה, ואם כי החשמונאים לחמו עמה בגבורה נפלאה, אכן על כל פנים לא היתה לנו מנוחה גמורה, וכשנשתחררנו סוף סוף ממנה באנו עוד לידי שיעבוד יותר קשה, לשיעבוד רומי שתחבה את צפרניה החדות והמשילה עלינו את העבד האדומי ויוצאי חלציו עד שבא החורבן, והאם יפלא שגם אז למדו הרבה מן הגוים שהם היו באמת האדונים האמתיים על ארץ ישראל, וכמובן שגם החטאים שחטאו אז נחוץ לזקוף רק על חשבונם של הגוים ולא על חשבון של ישראל, כי אי אפשר, כאמור, שיתקיים ה"ועמך כולם צדיקים" בעת שלא נתקיים ה"לעולם ירשו ארץ".

888

889ואחרי החורבן הרי אין מה לדבר, בכל קצוי ארץ הננו מפוזרים בין כל גויי התבל ששקועים כולם בנ' שערי טומאה, ואיך יתכן שלא תחדור הטומאה ברב או במעט גם אצלנו.

889

890מראים על "חלוצינו" בארץ ישראל, שבארץ הקודש גופה עוברים כמה מהם על הרבה עבירות שבעולם, אבל מי לא יבין שה"חלוצים" האלה אע"פ שגופם עובד בא"י הנה נשמותיהם מרחפות עדיין בגלות ואלהי הנכר שולטים בהם שליטה בלתי מוגבלת, אכן עכ"פ גם החטאים האלה לא שלנו הם אך מהנכר באו.

890

891ובצדק אמרו חז"ל כי "הקב"ה נוטל עונותיהם של ישראל ונותנן בראשו של עשו", ואין בזה שום משא פנים בדין, כי באמת כל העוונות הן שייכות רק לו, כי ממנו באו מתחילתן ומעיקרן.

891

892"ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר" המטע היותר מובחר אם יעקר מגדולו שוב הוא אובד טעמו וריחו ואינו שוה כלום, ואם אנחנו בני ישראל נעקרנו מגדולינו זה אלפים שנה, ולא עוד אלא שכאמור גם כשהיינו במקומנו לא היו לנו שרשים חזקים כנחוץ, ובכ"ז עוד ריחנו לא נמר לגמרי וטעמנו לא פג מאתנו עד הקצה האחרון חלילה, אז בצדק אפשר לנו לאמר "ועמך כולם צדיקים" ול"כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא", אם כי כמובן החלקים לא יהיו שוים לכל אחד.

892

893וביום שמחת תורה ב"זה היום עשה לנו ד' נגילה ונשמחה בו", עלינו לזכור עוד יותר מכל הימים כי "מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" שכולם אהובים כולם ברורים, ועל כן רבותי הנכבדים "שישו ושמחו בשמחת תורה, נגיל ונשיש בזאת התורה"...

893

894בשמחת תורה.

894

895אבל מאידך גיסא אין לנו לשכוח אף לרגע, כי "שישו ושמחו בתורה" לא כתיב, אך "שישו ושמחו בשמחת תורה" ולא למותר היא המלה הנ"ל.

895

896כי באמת רק שמחה גומלנית היא שמחה אמתית. אם החתן, למשל, אוהב את כלתו ושמח אתה מאד, אבל אם היא איננה אוהבת אותו ואיננה שמחה בו כלל וכלל, אזי גם שמחת החתן איננה שמחה שלמה.

896

897וככה הוא הדבר אם אנחנו שמחים בהתורה, אבל אם התורה איננה שמחה בנו אז לשמחה זו אין חשיבות גדולה.

897

898וזהו שאנו אומרים "שישו ושמחו - רק אז תהיה לנו שמחת משנה - בשמחת תורה, כשגם התורה תשמח בנו.

898

899ומעשה באדם אחד מהריקנים שבישראל שהיה עלז ומלא חדוה מאד בשמחת תורה, ושאלו אותו על מה ולמה? והשיב, כי מעשה שהיה כך היה. הוא היה דל ואביון הלך ותבע לדין תורה את העשיר והנכבד היותר גדול שבעיר ותבע ממנו הון עתק, אם כי לא היה לו דין ודברים עמדו בכל ימי חייו, הלז צעק להד"ם, אבל הלא דין הוא שהנתבע צריך לישבע שבועת היסת, וכמובן, שהוא לא רצה לישבע כי אנשים נכבדים אינם נשבעים אף על אמת, והפך את השבועה על התובע, והוא, התובע לא התרשל כלל, נשבע ולקח את כל הכסף ונעשה עשיר, ומדוע לא ישמח בשמחת תורה, הלא כל עשירותו באה מהתורה שיש בה דינים כאלה.

899

900וכמובן, שאיש כזה שמח בצדק בהתורה, אבל התורה איננה שמחה בו כלל וכלל.

900

901כי באמת אין אנו יוצאים מה שאנו לומדים את התורה, אך נחוץ שגם התורה תלמוד אותנו, כמו שפירש ה"כתב סופר" את הכתוב "וכתב לו את משנה התורה הזאת - וכו' - והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו" - (דברים י״ז:י״ט), כי אין הכוונה שהמלך ילמוד כל ימי חייו, כי אז אימתי תהיה לו עת לנהל את מלכותו, אך ש"כל ימי חייו", זאת אומרת, כל הביוגרפיה שלו יקרא בהתורה, היינו שכל מעשיו וכל הנהגותיו בחיים יהיו על פי דרכי התורה.

901

902כי יש ספר תורה ויש ספר תולדות אדם, ושני הספרים האלה צריכים להתאים זה עם זה.

902

903זהו "שישו ושמחו בשמחת תורה", אתם תשמחו בהתורה והתורה תשמח עמכם,

903

904שישו ושמחו...

904

905יא. כל חמירא - סוד קיום היהדות
להימים הראשונים של חג הפסח

905

906"כל חמירא וחמיעא דאיכא ברשותי, דלא חמיתיה ודלא בערתיה לבטל ולהוי הפקר כעפרא דארעא" (בטול חמץ).

906

907"דרש רב עוירא, בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים. בשעה שהולכות לשאוב מים הקב"ה מזמין להם דגים קטנים בכדיהן ושואבות מחצה מים ומחצה דגים, ובאות ושופתות שתי קדרות אחת של חמין ואחת של דגים, ומוליכות אצל בעליהן לשדה ומרחיצות אותן - וכו' - וכיון שמתעברות באות לבתיהם, וכיון שהגיע זמן מולדיהן הולכות ויולדות בשדה תחת התפוח - וכו' - וכיון שמכירים בהם מצרים באים להורגם ונעשה להם נס ונבלעים בקרקע ומביאים שורים וחורשים על גבם שנאמר על גבי חרשו חורשים, ולאחר שהולכין היו מבצבצין ויוציאין כעשב השדה, שנאמר רבבה כצמח השדה נתתיך, וכיון שמתגדלים באים עדרים עדרים לבתיהם - וכו' - וכשנגלה הקב"ה על הים הם הכירוהו תחילה שנאמר זה אלי ואנוהו" (ע"פ סוטה יא, ב).

907

908ערב הפסח.

908

909לא רק חג הפסח כשהוא לעצמו הוא יקר ונחמד לנו, אך גם לערב הפסח יש ערך רם ונשא, ולא לחנם בא הערב פסח קודם להפסח גופא, כי הסיבה צריכה להיות קודם המסובב - והערב פסח הוא הסיבה להפסח.

909

910כי מהו הסיבה שבן לילה - מערב הפסח למחרתו - יצאנו מעבדות לחרות מאבל ליום טוב, מאפלה לאורה ומשעבוד לגאולה?

910

911הסיבה היא ה"כל חמירא" וכו' שאמרנו בכוונה בערב הפסח, ולא עוד אלא שבכחו של "כל חמירא" אנו חיים בכל השנה, גם אחרי הפסח כשנהפך שוב הגלגל עלינו והננו שוב באבל, באפילה בשיעבוד וכו' "במחשכים הושיבני כמתי עולם" ובכל זאת הננו חיים וקיימים סוף סוף.

911

912הוא אשר אמרנו, כי ב"כל חמירא" עלינו לבקש את סוד קיום היהדות.

912

913יאוש הפקר וביטול.

913

914הנה בה"כל חמירא" אנו מבטלים את החמץ, כי כפי דברי הגמ' הנה חמץ "מדאורייתא בבטול בעלמא סגי", ולשיטת רש"י בפסחים (ד, ב) מה שאמרה התורה "אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם" הכוונה על השבתה בלב שזהו בטול.

914

915ואמנם אנו מוצאים בהלכה שלשה גדרים בהפקעת ממון מבעליו, היינו יאוש, הפקר ובטול.

915

916ומהו ההבדל המהותי ביניהם?

916

917יאוש, כל עיקרו בא אחרי שכבר יצא הדבר מרשותו של בעלים מקודם, אם כי עדיין הוא בכלל שלו, כמו למשל, שנגנב או נאבד ממנו והוא אומר "וי לחסרון כיס", דהא גם קודם שאמר זאת הרי כבר איננו ברשותו, דאינו יכול להשתמש בזה מאומה, וכדברי הגמרא "גזל ולא נתיאשו הבעים שניהם אינם יכולים להקדיש זה - הגזלן - לפי שאינו שלו, וזה - הנגזל - לפי שאינו ברשותו (בבא קמא סט, א), אבל אם יאמר אדם על כספו שמונח בארגזו "וי לחסרון כיס" לא אמר כלום. ובזה מסביר הרמב"ן הא דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש, משום דכיון דטרם שנתיאש כבר מצאו איש אחר ונעשה על זה שומר אבדה, אם כן הוה הדבר ברשותו ועל זה לא יועיל יאוש.

917

918הפקר ובטול הוא להיפך, דשניהם אינם מועילים רק כל זמן שהדבר נמצא ברשות בעלים, אבל לאחר שכבר יצא בין כך ובין כך מרשותו אם כי עדיין לא נפקעה בעלותו לגמרי שוב אינו יכול לא להפקיר ולא לבטל כמבואר בב"ק (שם) לענין הפקר ובפסחים (ו, ב) לענין ביטול.

918

919ובכל זאת יש הבדל רב לשיטת רש"י בין הפקר לביטול מצד אחר, דהראשון הוא הפקעת הבעלים מהחפץ, זאת אומרת, דהחפץ נשאר בעצמותו מה שהיה אלא דהוא איננו עוד בעליו, לא כן בטול דהוא להיפך הפקעת החפץ מהבעלים, היינו דהחמץ נחשב לעפרא דארעא, ואם כי בעלותו לא נפקעה אבל הוא בעלים על עפר לבד. וזהו ציור מיוחד רק בחמץ לבד כעין "כיפת שאור שיחדה לישיבה", דאף על גב דלכאורה הוא חמץ גמור, אבל כיון שיחדה לישיבה אינו עובר כלל על זה.

919

920ובזה, כמובן, תסתלקנה כל קושיות התוס' שהקשו על רש"י שם בפסחים, כי זהו חדוש מיוחד לענין חמץ לבד, ואמנם הפקר צריך להיות דוקא בפה וגם בפני שלשה, אבל בטול ענין אחר הוא.

920

921ולכן סובר הרמב"ם ג"כ (בפ"ב מהלכות חמץ ומצה הלכה ב), דבטול אינו מועיל רק לחמץ שאינו ידוע, אבל לחמץ ידוע לא מועיל כלל, אם כי, כמובן, בהפקר אי אפשר לחלק כנ"ל, יען כי כיון שהבטול מסלק רק חשיבות הדבר לבד, סובר הוא שזה לא יתכן במקום שידוע לו ונראה שהוא כנגד המציאות, שאיננו כלל עפרא דארעא.

921

922והלשון גופא הרי מוכיח זאת "לבטל ולהוי כעפרא דארעא", שכל עיקרו בא על בטול החמץ ולא על בטול הבעלות, אך כיון שהחמץ נתבטל שוב לא איכפת לן אם הוא בעלים כי סוף סוף איננו שוב בעלים של חמץ.

922

923מה בין בני לבן חמי.

923

924ואמנם, רבותי היקרים, לא לפלפל בדברי הלכה באתי היום, אך הארכתי בזה כדי להראות לכם "מה ביני לבן חמי", מה בין האומה הישראלית לכל השבעים אומות שבעולם. כי ההבדל הוא גם כן בזה, שכל האומות נפלו רק מיאוש והפקר לבד ובשביל זה הלכו הרבה מהן לעולמן יחד עם חורבן ארצן, לא כאלה חלק יעקב שיודע להשתמש בכל חמירא גם כל השנה, הוא יודע גם את סוד הבטול וזהו הנותן לו כח ועצמה, וזהו המבצר היותר בטוח שכל החצים ובלסטראות לא יוכלו ליגע בו לרעה.

924

925"פרה אדומה אלו ישראל".

925

926כבר אמרו חז"ל (ירושלמי שקלים א, א) "אין אתה יכול לעמוד על אופיה של אומה זו" וכי "פרה אדומה אלו ישראל" זאת אומרת, שכשם שפרה אדומה מלאה סתירות ונגודים, מטהרת טמאים ומטמאת טהורים, כך ישראל בכל פנה שאנו פונים הננו רואים אותו מלא סתירות ונגודים.

926

927כל אחד מישראל בכל משך ימי גלותו הארוכה היה כלפי חוץ בריה שפלה, אסקופה הנדרסת, תולעת ולא איש, נעלב ואינו עולב, שומע חרפתו ואינו משיב, וכמעט שאבד לגמרי את רגש הכבוד. וכשישבו אותו בגיטו מחוץ למחנה לא מחה כלל, וכשתפרו לו על בגדיו טלאי צהוב שיהיה לחרפה ולדראון עולם לא היה איכפת לו זאת כלל, ואם דרשו ממנו שיתהולל לפני ה"פריץ" ויזמר לפניו "מה יפית" לבדח את דעתו של השררה, היה עושה זאת בחפץ לבב ולא התאונן כלל על זה, אם רק היה לו מזה איזו טובת הנאה, שכל זה הרי מראה כי היהודי הוא נבזה ושפל בעיני עצמו גופא. אבל כל זה היה רק כלפי חוץ, וכלפי פנים, בבית הכנסת ובבית המדרש היינו רואים את אותו היהודי גופא כשהוא נלחם בחרף נפש בשביל עליה שמנה, בשביל "עיר" חשובה במזרח ומה גם בשביל איזו גבאות, ונראה היה כי אין לך רודף אחרי הכבוד כמותו, כי הכבוד זהו כל תכלית חייו ובשביל זה הוא נכון גם כן למסור את נפשו ומאדו.

927

928ראינו את היהודי כשהוא מקיים עד הקצה האחרון את האזהרה "ועם שונים אל תתערב" והיה רואה את התהפוכות המדיניות הרבות בארצות פזוריו ולא היה שם לב כלל לזה והיה עומד מרחוק ושותק. אבל אותו היהודי היה בקהלתו בעל דעה גדול, ולא עוד אלא שבינינו לבין עצמנו נחשבנו תמיד ל"כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו זקנים כולנו יודעים את התורה" וכל אחד נחשב לבן מלכים ממש, ולא רצה לבטל את דעתו מפני דעת חבירו וגם מפני דעת רבים הגדולים וטובים ממנו, ובשביל זה רבתה בנו תמיד המחלוקת, והאם אין זה באמת מין פרה אדומה חידה סתומה, "מדרש פליאה" שאין לה פתרונים?

928

929הס קטיגור וקח סניגור מקומו.

929

930ואמנם בכל דור ודור מראים המקטרגים שלנו על אלה וכדומה, אבל בבטחה נוכל לאמר גם על זה "הס קטיגור וקח סניגור מקומו".

930

931על המקטרגים לדעת את המאמר המוסכם (אבות ב, ד) "אל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו" וכשהיו מגיעים למקומו של עם הישראלי היו יודעים, כי כל זה בא לנו מרגש האינסטינקטי החזק שיש לנו לשמירת קיומנו.

931

932כי כל עם שגולה מעל אדמתו יש לו רק שתי ברירות או למות מות גבורים או לחיות חיי כלב, ואמנם לא ראי זו כראי זו, אבל הצד השוה שבהן ששתיהן מוליכות לשאול ואבדן, לכליון גופה או נשמתה של האומה. אכן האומה הישראלית כשהגיע תורה להגלות מעל אדמתה מצאה דרך מקורי איך להחלץ מן המצר, שיהיה גם הזאב שלם וגם הכבשה שלמה.

932

933נעשינו לרואים ואינם נראים, זאת אומרת, שלא חדלנו מעולם לחיות חיי גבורים אמתים אלא שחכמתנו עמדה לנו שאומות העולם לא ירגישו בכך.

933

934ועצה זו יש לנו מימי קדם, עוד מהאבות הראשונים שלנו.

934

935קום עלה בית אל.

935

936הנה יעקב סבא טוען לבניו שקנאו קנאת כבוד אחותם "עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ בכנעני ובפריזי ואני מתי מספר ונאספו עלי והכוני ונשמדתי אני וביתי", ובניו מושיבים לו "הכזונה יעשה את אחותינו", ומה השיב להם על זה אלקים? "ויאמר אלהים אל יעקב קום עלה בית אל" (בראשית לה, א).

936

937יעקב ראה את החסרון שיש בהברירה האחת, כשבני הגלות אינם רוצים לוותר על כבודם מאומה, כי אמנם הם יוכלו לזכות למות מות גבורים, אבל רק למות ולא לחיות, כי הלא המה ה"מתי מספר" ותושבי הארץ המה המרובים, ה"בעלי בתים", האזרחים, היחסנים, "ונאספו עלי והכוני ונשמדתי אני וביתי", והבנים עומדים ותוהים ושואלים את אביהם הזקן, ובכן מה אתה רוצה לברור את הברירה השניה לחיות חיי כלב, חיי הרמש הזוחל על הארץ, לתת את עצמנו לבוז ושמצה לפני כל זד יהיר "הכזונה יעשה את אחותנו" ואם אמנם באופן כזה נחיה ולא נמות, אבל האם יש טעם וריח לחיים המלאים בושה וכלימה כאלה?

937

938אבל הקב"ה מצא דרך שלישי לגמרי בזה, שיהיה הדבר טוב ורצוי מכל הצדדים, באופן שנחיה ולא נמות, ובכל זאת כבודנו לא יפגם מאומה.

938

939"קום עלה בית אל" זאת אומרת, התעלה למרום, והוי מתנשא למעלה מכל הפעוטים והקטנטנים הסובבים אותך "הכל לפי המבייש והמתבייש", ומה איכפת לך מהביוש שלהם, האם הוא ביוש של אנשים ה"עושים מעשי עמך"?

939

940עליך לבלי לאבד את רגש האנושי, רגש הכבוד שבך, אך אדרבא יש שההסכמה של ההמון מביאה אותו לידי "חשבון הנפש", לידי חשש ופקפוק שמא נתעה בשוא, כיון שדעת ההמון מכוונת לדעתו, הוא. ומספרים על פילוסוף אשכנזי אחד שאמר: כיון שההמון מתחיל לקרוא את ספריו סימן הוא שצריך לבערם מן העולם... ויעקב סבא ויוצאי חלציו בימי ענים ומרודם הנה חביבים יסורים לעשותו לגאון ממין זה, שהכרת ערכו תהיה כל כך בטוחה וברורה בעיניו, עד כי הסכמת העמים לא רק שלא יבקש אלא יחשוב לו למחסור וישמח על העלבון שלהם ויצטער על הכבוד שהם מנחילים.

940

941"קום עלה בית אל", ואם העולם הזה חשך בעדך הלא יש בידך לברוא לך עולמות חדשים ושם תוכל לחיות בהרחבה בחיים של עושר וכבוד, חיים שאין בהם בושה וכלימה. להם יש שמות הכבוד של גרפים, נסיכים, ברונים וכדומה, ולנו הרי יש במקום זה מורה, מורה מורנו ועוד ועוד, ושלנו מרובים משלהם, ואם הם מחלקים מידלים הרי אנו מחלקים ביד יותר רחבה עליות, שלישי ששי ועוד ועוד. בקיצור, הכל הכל יש לנו משלנו ואין אנו זקוקים כלל לאחרים. הן, כל האומות נלחמות בשביל השליטה על הים, ואנו הרי כבר מושלים אנו כמושלים בכיפה על הים היותר גדול ורחב ידים ים התלמוד, ואם להן יש גבורים גם לנו יש כאלה די והותר, האם לא הראה הרמב"ם את גבורתו בהיד החזקה שלו והרמב"ן במלחמת ד' שנלחם בגבורה ובחרף נפשו ועוד ועוד גבורי ישראל.

941

942נבלעין בקרקע ומבצבצין ויוצאין.

942

943ואם רב עוירא מספר לנו אגדה על דבר יוצאי מצרים, הנה באמת אותה אגדה אפשר לראות בפועל ממש בכל ההיסטוריה הגלותית הארוכה שלנו.

943

944בכל ההיסטוריה הנ"ל אנו רואים איך שהננו מכלכלים בקרבנו את הדו פרצופין האלה.

944

945כשהיו מכירים המצריים וכל הצוררי ישראל למיניהם בכל התקופות, אז היינו נבלעים בקרקע וכמה שורים היו באים מכל ארבע רוחות העולם וחרשו על גבינו לקיים מה שנאמר "על גבי חרשו חורשים", הושיבו אותנו בגיטו חשכה, תפרו על בגדינו טלאי צהוב, כסו את פנינו כלימות וריק, חרפו וגדפו אותנו כל עובר ושב בכל מיני החרופים והגדופים שבעולם ואנחנו כבשנו את פנינו בקרקע והיינו נעלבים ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבים עושים מאהבה ושמחים ביסורים. אבל כיון שאלה רק יצאו מאתנו ונשארנו בינינו לבין עצמנו אז היינו מבצבצים ויוצאים כעשב השדה, אז הרגשנו כי "אתה בחרתנו מכל העמים ורוממתנו מכל הלשונות", אז ידענו כי אנחנו הננו כולנו בני מלכים המיוחסים היותר גדולים שבעולם.

945

946והבו גודל לבני הגלות שבשביל עליה שמנה או מקום חשוב ב"מזרח" של ביהכנ"ס וביהמ"ד, התלקחה לפעמים מחלוקת עד לשמים, כי דוקא מחלוקת זו היא שעמדה לנו להחזיק ולקיים את רגש האנושי שבנו שלא היה יכול להתגלם במעשה כלפי חוץ, והיה מוכרח להתכווץ ולהצטמצם כלפי פנים ששם מצא את בטויו, אם כי לפעמים ג"כ באופן מופרז יותר על המדה.

946

947אבל עכ"פ ידענו עת לכל חפץ והכל היה דבר בעתו מה טוב. לו לא היינו נבלעים בקרקע בעת שהכירו המצריים בנו כי אז כבר הרגו אותנו ולא השאירו ממנו זכר ושריד, ולו לא היינו להיפך מבצבצים ויוצאים כעשב השדה בעת שיצאו ממנו, כי אז כבר היה נכחד ממנו רגש האנושי לגמרי וחיינו לא היו חיים כלל ולא היו נחשבים למאומה.

947

948"התורה הזו דומה לשני שבילין אחד של אור ואחד של שלג, הטה בשל זו מת באור, הטה בשל זו מת בשלג, מה יעשה? יהלך באמצע" (ירושלמי חגיגה ט, א).

948

949ואמנם לא רק לתורת ישראל יש שני שבילין, אך גם לחיי ישראל בגלותא יש שני שבילין האלה, אחד של אור ואחד של שלג ושניהם מביאים לאבדן, כי לו היינו בעלי רגש תמיד והיינו מתלהבים מכל פגיעה בכבוד שלנו ככל העמים שעל פני הארץ, אז היינו מתים בשל אור, כי תמיד היתה החמה בוערת בנו ומתפרצת החוצה נגד כל בני תבל ואנחנו הננו המעט מכל העמים ובודאי היו עושים כבר כליה ממנו. אבל גם בשביל השני, הקיצוניות מצד אחר להיות קרים כאבן דומם ולבלי להרגיש כלל בחרפתנו, לבטל כליל את רגש הכבוד שלנו גם זה היה מסוכן למאד כי זה היה מביא ל"הטה בשל זו מת בשלג", כי מי שמאבד לגמרי את הרגש זהו כבר נחשב למת.

949

950וגם לדרך החיים שלנו עמדה השאלה בכל תקפה, מה יעשה? ובאה גם כן התשובה: יהלך באמצע, להרכיב את האור ואת השלג ביחד, ויועיל האור להחם את השלג ויועיל השלג לקרר את האור, ומההרכבה הזו יתהוה השביל הזהב שלנו, דרך החיים המיוחד שלנו.

950

951ואמנם אל לנו לשכוח כי "בשכר נשים צדקניות נגאלו ישראל ממצרים" ולא רק במצרים אך בכל הגליות שלנו הנה בזה שרגש הכבוד היה חזק אצלנו והכרת עצמנו לא נכחדה ממנו, עלינו לזקוף זאת במדה מרובה על חשבון הנשים הצדקניות שלא חסרו אצלנו בכל דור ודור.

951

952אלה הנשים שערש ילדיהן התנועע רק על פי פזמונים כאלה:

952

953נומה, יקירי נומה, ילד,

953

954לרב בישראל תהיה בן חמד,

954

955רב עם כל המעלות,

955

956ועוד תפסוק את כל השאלות, - ועוד ועוד.

956

957ובשכבם ובקומם של הילדים שמעו מאמותיהם רק זאת כי "התורה היא המובחרת מכל סחורה, מובחרת גם מפז ומפנינים, גם מצמוקים ושקדים", וכדומה.

957

958והאם יפלא הדבר כי אלה הבנים כשגודלו נשתרשה בלבם ההכרה הברורה, כי "אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה" בלבד ולא נפלו ברוחם אם נסגרו בעדם כל השערים מאחרי שהשערים, המצויינים בהלכה היו עדיין פתוחים לפניהם לרווחה.

958

959מה כוחנו? בכל חמירא.

959

960ואם תרצו לדעת במה כוחנו ובמה גבורתנו יותר מכל העמים אשר על פני האדמה, שכולם ספו ותמו באבדם את ממשלתם ורק אנחנו חיים וקיימים עד היום הזה.

960

961נשיב לכם בקיצור נמרץ מאד, כוחנו וגבורתנו - בכל חמירא...

961

962הננו היחידים בין כל העמים שאומרים בכל שנה ושנה:

962

963"כל חמירא... לבטל ולהוי כעפרא דארעא".

963

964כל העמים זולתנו יודעים רק מיאוש או מהפקר, אבל אין להם מושג קל מביטול, ואנחנו יודעים גם מזאת ומשתמשים בזה בכל עת הצורך.

964

965כי אמנם אנו רואים בההיסטוריה עמים שירדו מעל הבמה אחרי שלחמו כאריות ומתו מות גבורים, ואלה ידעו מהפקר, להפקיר את חייהם בשביל כבוד האומה והמולדת ועל ידי זה הצילו את כבודם אבל לא הצילו את חייהם, כי ההפקר מפקיע רק את הבעלות מהדבר והדבר נשאר בשלימותו שכל הקודם בו זכה, והם מתו ואחרים באו וירשו את מקומם. הננו רואים בההיסטוריה עמים אחרים שידעו רק מיאוש, אלה אמרו "וי לחסרון כיס" אחרי שהמולדת כבר יצאה מרשותם, המה אבדו לגמרי את התקוה לשוב באיזה זמן מן הזמנים אל ארצם, כהצוענים למשל, ועל ידי זה אבדו לא רק את הרגש הלאומי אך גם כן את רגש האנושי ונעשו לשפלים ונבזים גם בעיני אחרים וגם בעיני עצמם.

965

966אכן בהגיע תורו של עם ישראל להגרש מעל אדמתו ולהיות נודד בגוים זה כאלפים שנה, הנה לא השתמש הרבה לא בהפקר ולא ביאוש, אך בביטול.

966

967ידענו מבטול היש ובטלנו כעפרא דארעא את כל צוררנו ומנדינו, ואם הם פגעו בכבודנו באופן היותר נורא, אמרנו כאמור "הכל לפי המבייש והמתבייש" ואחרי שאת המביישים אותנו בטלנו בתכלית הבטול ממילא לא היו מתבישים אצלנו כלל, ואם העבודה זרה שבעולם כל כך מרובות ואלקי ישראל הוא אל מסתתר כביכול, לא שמנו כלל לב לזה ולא נפלנו ברוחנו, אך בטלנו אותן כעפרא דארעא, כי הלכה פסוקה היא שלע"ז של עכו"ם מועיל בטול, ואם כל העולם כולו מלא בשאור שבעיסה, הנה ידענו כי "כיפת שאור שיחדה לישיבה אם טח פניה בטיט הרי זו בטלה ומותר לקיימה" (רמב"ם פ"ב הל' טו) וראינו את כל השאור שבעולם כטחוי טיט הנ"ל שאפשר לישב עליו.

967

968ואמנם צדק רש"י שכוונת התורה ב"אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם" הוא על השבתה בלב ולא על ביעור ממש, כי "לא ניתנה תורה למלאכי השרת", ואיך תדרוש התורה מאתנו דבר שמן הנמנע לקיים, והאם יש היכולת בידנו לבער את כל השאור והחמץ שבעולם? אבל תחת זה אפשר לנו בנקל אם רק נרצה בכך לבטלם ולהשביתם בלב וחסל.

968

969בקיצור, כל חמירא זהו סוד קיום היהדות, ומכחו של כל חמירא אנו מתקיימים עד היום הזה.

969

970ואם תרצו, רבותי היקרים, הנה אפשר לכם למצוא את כל תוכן של ה"כל חמירא" בדברי משה רבינו (דברים לב, ט):

970

971"כי חלק ד' עמו יעקב חבל נחלתו"... "ד' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר".

971

972זאת אומרת, שהננו חושבים את עצמנו לא רק בערב הפסח, אך גם בכל השנה לחלק מיוחד בכולם לחטיבה אחת שאין דוגמתה במציאות ל"חלק ד' עמו", ובשביל זה אין אנו מתפעלים כלל מ"למה יאמרו הגוים" כי "ד' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר".

972

973ובלעם הרשע מפרש את זאת עוד ביתר באור באמרו "עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב", כי אמנם מלבד עם ישראל יש עוד הרבה עמים ששוכנים לבדד, אבל אחד הוא העם הישראלי ש"ובגוים לא יתחשב" שאינם באים כלל בחשבון לפניו, שחוות דעתם עליו אינם מעלים ואינם מורידים כלל בעיניו, כי יש לו הערכה מקורית, אמת - מידה מיוחדת משלו.

973

974"ואין עמו אל נכר", האלקי הנכר אינם מתקיימים כלל בעיניו, כי כבר ביטלם כעפרא דארעא.

974

975פסח בלי ערב פסח.

975

976וכשעומדים אנחנו כעת אחרי ההצהרה הבלפורית הידועה ומכנף הארץ זמירות שמענו כי הננו ה"דור האחרון לשעבוד וראשון לגאולה" - ועל כל דבר ודבר חותם הגאולה טבוע עליו, ויש לנו "קרן הגאולה" ויש לנו "שקל הגאולה" וכדומה וכדומה, הנה כדאי מאד להזכיר, כי פסח בלי ערב הפסח לא יתכן כלל, ואי אפשר בשום אופן שנאמר "לשנה הבאה בני חורין ולשנה הבאה בארעא דישראל" אם לא נאמר מקודם בכוונה נמרצה את ה"כל חמירא".

976

977ועלינו להודות על האמת, כי דוקא כעת שכחנו מ"כל חמירא" לגמרי, איננו מבינים כלל את פירוש המלות מזה.

977

978גאולה בתוך גלות וגלות בתוך גאולה.

978

979כי כל זמן ש"הכל חמירא" התקיים אצלנו הנה גם בהגלות הרגשנו רגש של גאולה, ובצדק הננו קוראים לזה גאולה בתוך גלות. אבל עכשיו שבעוונותינו הרבים שכחנו מהכל חמירא, הנה אנו יכולים לזעוק גאולה גאולה ערב ובוקר וצהרים מעל כל הגגות והמעקות שבעולם, מכל החורים והסדקים שבכל ארבע כנפות הארץ אבל כל הרואה בעינים פקוחות יראה את הגלות בתוך הגאולה.

979

980כי מה בין דורות הראשונים לדורות האחרונים?

980

981הראשונים, בני הגאולה בתוך גלות הרגישו את הרגש האנושי כלפי פנים ולא כלפי חוץ, נבלעים היו בקרקע כשהכירו בהם המצריים ושאר האומות, והיו מבצבצין ויוצאין כעשב השדה לאחר שהלכו אלה, והאחרונים בני הגלות בתוך הגאולה הנם להיפך, המה מרגישים ברגש האנושי כלפי חוץ ולא עוד אלא שמכריזים על זה בקולי קולות למען ישמע כל העולם כולו, אבל רק למען ישמעו אחרים, אצלם כבר נתבטלו כל התוארי כבוד שלנו והמה מחפשים אחרי תוארי כבוד שלהם, שהמה בעיניהם לסמל השלמות, וכשאינו מועיל גם החיפוש, כי "כל הרודף אחרי הכבוד הכבוד בורח ממנו" המה מקללים את יומם ונפשם מתעטפת עליהם מרוב יגון ואנחנה וכל חייהם עוברים עליהם לריק ולבהלה לנוע מ"גוי" אחד לשני לבקש הסכמות שהננו בכלל אדם. אבל מי שרודף אחרי הסכמות אחרים, זהו אות ומופת, כי עדיין חסרה לו ההסכמה העצמית, בקיצור, המה להיפך מבצבצים דוקא בעת שמכירים בהם המצריים והמה נבלעים בקרקע כשהלכו אלה.

981

982הראשונים העמידו מקרבם שתדלנים שישתדלו אצל מלכים ושרים לבטל את רוע הגזרה, והאחרונים מעמידים דפלומטים הרצים מחצר לחצר לבקש מאותם המלכים ושרים בכל הלשונות של בקשה, שידברו עלינו טובות, כי אצל הראשונים היה רק רגש של יראה, יראת העונש מהגוים, ולהאחרונים - רגש הכבוד, יראת הרוממות.

982

983הראשונים לא התאוננו אלא על זה שאינם נותנים להם מקום מנוחה, אבל מעולם לא התאוננו למשל, על שאינם ממנים אותם לאופיצרים, אכן להאחרונים קשה המצב שבעתיים, כי נוספו להם דאגות וצרות חדשות שאבותיהם לא ידעו מהן מעולם.

983

984ובצדק אנו מתאוננים כעת "הביטה בענינו כי רבו מכאובינו וצרות לבבינו", כי אמנם מלבד המכאובים שהמה מכאיבים באמת נתוספו על זה צרות לבבינו, הצרות הבאות מהלב מה"עינא ולבא תרי סרסורי דעבירה", ואם לפנים הרגשנו רק באלה הראשונים, הנה עכשיו הצרות האחרונות משכחות את הראשונות.

984

985על זמננו זה אמרו חכמינו בצדק (פסחים סב, ב): "מיום שנגנז ספר יוחסין תש כוחן של חכמים וכהה מאור עיניהם", כי בהדורות הקודמים גם בעתים היותר קשות לא יכלו אויבינו לשלול מאתנו את הספר היוחסין שלנו, ספר מקורי שאין לשום אומה דוגמתה ואז מצאנו בו נוחם וצרי מרפא לכל מכאובינו, אבל עכשיו שנגנז גם הספר יוחסין הזה, והננו זקוקים לספרי יוחסין של אחרים, אלה היוחסין המהפכים את כל הסדר ועושים עליונים למטה ותחתונים למעלה אז גם כחם של חכמים תשו ומאור עיניהם כהה.

985

986גרסת ההתבוללות היתה "היה אדם בצאתך ויהודי באהלך" וגרסת הלאומיות החדשה היא "היה אדם באהלך ויהודי בצאתך", כלומר, שכל היהדות נעשה אצלם למין פומביות להתראות לפני כל האומות שבעולם כי גם אנחנו הננו שוים להן בזה, כי גם אנחנו אומה מיוחדת, אבל בינם לבין עצמם נפשם ריקה עליהם, כי אין להם שום שייכות אל היהדות.

986

987ואמנם לא ראי זה כראי זה, לא ראי הלאומיים כהרי המתבוללים, אבל הצד השוה שבהם ששניהם נפשותיהם מלאים קרעים ושברי שברים ואין מתום בהם, כי אין בנפש כדי חלוקה שתתחלק לדו פרצופין לאדם וליהודי וכל המחלק סימן הוא ששניהם גם היהודי וגם האדם שבו פגומים הם.

987

988על מה אבדה הארץ.

988

989וכשמגיעות לנו כעת ידיעות מרגיזות, כי דוקא בארצנו הקדושה נראה כעת חילול הקודש היותר גדול, דוקא שם מהדרים הצעירים שלנו לחלל שבת בפרהסיא ולאכול טריפות בפומבי והמה עושים זאת ב"דחילו ורחימו" כאילו המה מקיימים את המצוה השקולה ככל המצוות שבתורה, ואתם עומדים ומשתוממים הזה הוא פרי הגאולה שלנו?

989

990אל תשתוממו כלל, רבותי, כי אמנם כן זהו פרי הגאולה המזויפת שכל עיקרה ושרשה באה מתוך הגלות, זהו פרי הגלות בתוך גאולה.

990

991ואם תשמעו, כי הצעירים האלה מתפקרים יותר בבואם לארץ הגאולה שלנו, כאילו הארץ הקדושה ותורתנו הקדושה המה תרתי דסתרי.

991

992אל תתפלאו גם על המראה הזה, כי אמנם לשיטתם שיטת הגאולה המזויפת אמנם כן צריך להיות, כי כאמור הסיסמא העיקרית שלהם אם כי לא בפירוש נאמרה אבל מכללה היא "היה יהודי בצאתך ואדם באהלך" ובבואם לארצנו הקדושה ש"חיי נשמות אויר ארצך" המה מרגישים באויר שהם נמצאים ב"אהל" שלהם, לכן הם ממהרים להיות "אדם באהל" וזהו לדעתם, לחלל כל קודש.

992

993ואם בפולין, למשל, נלחמים בני מפלגתם בעוז ובמרץ נגד חוק השביתה ביום הראשון מפני שזה מביא לחלול השבת שלנו, ובירושלים, דוקא המה מחללים שבת בפרהסיא, אין זו תרתי דסתרי אצלם, כי כך אמנם צריך להיות לדעתם, בפולין צריכים להיות "יהודי" ובירושלים "אדם"...

993

994"אמר רב יהודה אמר רב, מאי דכתיב מי האיש החכם ויבן את זאת, דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולמלאכי השרת ולא פירשוהו, עד שפירשו הקב"ה בעצמו דכתיב ויאמר ד' על עזבם את תורתי וגו' היינו לא שמעו בקולי היינו לא הלכו בה? אמר רב יהודה אמר רב לומר, שאין מברכין בתורה תחילה" (נדרים פא, א).

994

995כי הברכה הראשונה שאנו מברכין על התורה ברכת "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו" הוא עיקר העיקרים ויסוד היסודות של היהדות כולה שאיננה מתקיימת רק ע"י האמונה כי הננו העם הנבחר מכל העמים, וממילא אין לנו לשום לב כלל להלעג וקלס שלהם, אבל אם חדלנו לומר ולהרגיש את הברכה הזו אז אין לנו תקומה גם בארצנו אנו, כי סוף סוף הננו "המעט מכל העמים" ומה כוחנו ומה גבורתנו נגדם.

995

996וכשאנו באים, רבותי, כעת לבנות הארץ החרבה והשוממה אל נא נשנה על אותן השגיאות שבשבילן נעשה הארץ לחרבה ושוממה.

996

997ונאמר בכוונה את ה"כל חמירא" ונקיים את מצות ה"בטול" כהלכתה ואז נהיה בטוחים כי אחרי הערב פסח יבוא גם חג הפסח, פסח לעתיד, ואז "לשנה הבאה בארעא דישראל".

997

998יב. כהא לחמא עניא
"כהא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים, כל דכפין ייתי ויכול, כל דצריך ייתי ויפסח, השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל השתא עבדי לשנה הבאה בני חורין (הגדה).

998

999המשל והנמשל.

999

1000כשאתם אומרים, רבותי, כהא לחמא עניא לפי גירסת הרבה סדורים ומחזורים - הנה הכ' הוא כ' הדמיון, לומר כי המצה היא משל לאיזה נמשל. ואמנם את המשל, המצה, אנו רואים היטב ואפשר גם למששה באצבע - אבל האם לא עמדתם על זה לאיזה נמשל מכוונת מצה זו שאנו אוכלים?

1000

1001אכן רבותי כשתתבוננו היטב תוכחו, כי לא רק את המשל, המצה, אנו ממששים ביד, אך גם את הנמשל אתם יכולים למשש ממש ביד, כי הנמשל זהו - במחילת כבודכם - אתם בעצמכם.

1001

1002כמונו כמוך.

1002

1003כשאנו יושבים השתא על הסדר והננו אומרים כהא לחמא עניא הנה יובנו הדברים כפשוטם, כי הלחם שלנו כעת חשך משחור תארו, בלי תואר ובלי הדר, שהסובין שבו מרובים על הדגן, וגם זה ניתן במדה מצומצמת מאד עד פחות מכזית וכביצה לחם, וגם לזה לאו כל אדם זוכה לכך אם לא יעמוד איזה שבועות מקודם במערכה לחכות על תורו, ובשבתנו על הסדר יש שיעלה ספק על לבנו אם חג הפסח הוא או חג החנוכה שעליו נאמר "קודש הם ואין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד". אבל היו ימים ולא רחוקים הם, שהמצה היתה סולת נקיה יפה וברה וגם אז אמרנו כהא לחמא עניא, ומדוע קראנו אותה "עניא"? מפני הדינים המיוחדים שלה. אכן כשאנו מסתכלים היטב נראה כי אותם הדינים מקיימים העכו"ם הלכה למעשה גם בנו, כנסת ישראל העלובה, ולכך אנו אומרים כהא לחמא עניא עם כ' הדמיון לומר כמונו כמוך, לחמא עניא...

1003

1004שלא יעלה.

1004

1005בראש וראשון משונה הוא הלחם הזה מכל הלחם שבעולם בזה שמקפידים אנחנו עליו מאד שלא יעלה הרבה, כמו שפסק הרמ"א (בס' ת"ס) "ויש לעשות המצות רקיקין ולא פת עבה כשאר לחם", וכשיושב היהודי אל הסדר ומבלי משים יעברו לפניו כל העמל והתלאה שמצאו אותו במשך כל השנה, מסדר של אשתקד עד הסדר של השתא, אשר סיבת כל הסיבות מזה הוא רק דבריו של השונא ישראל הראשון, פרעה, שאמר "הבה נתחכמה לו פן ירבה... ועלה מן הארץ" שכל שונאי ישראל אחריו מחקים אותו בזה ואינם יכולים לישון מהיראה שמא יעלה היהודי ויתרומם מעט מן הארץ - כשנזכר היהודי בכל זה הוא אומר בצדק "כהא לחמא עניא", כמו הלחם כן אנכי, בן ישראל, על שנינו יחד יש הדואגים ויראים פן ירבה ויעלה, ועושים את כל התחבולות שבעולם שלא יבוא חלילה לידי זה.

1005

1006לא יניח בלי עסק.

1006

1007ומשונה הוא לחמא עניא זה מכל הלחם שבעולם גם בזה, לפי המבואר באו"ח (ס' תנ"ט), ש"לא יניח העיסה בלי עסק אפילו רגע אחד", וכשאין מה לעסוק בה אין עצה אחרת רק לעשות בה נקבים נקבים וגם זהו עסק יפה עפ"י הדחק.

1007

1008וכשישב היהודי אל הסדר ומתבונן היטב אל המצה אשר על השולחן, אז נזכר גם בו בעצמו, נזכר בחיי הגלות שלו שאמנם לא ימשכו לזמן רב, כי רק "השתא הכא ולשנה הבאה בארעא דישראל" אבל עכ"פ השתא הנה "כהא לחמא עניא" עמך, לחמא עניא, אנכי בצרה, כי גם לנו היהודים אינם מניחים אויבנו אף רגע אחד בלי עסק וכשאין עסק אחר הנה מנקבים המה אותנו ככברה וחושבים זאת להעסק היותר יפה גם שלא עפ"י הדחק.

1008

1009אין לשין תחת השמש.

1009

1010כהא לחמא עניא, ובלחמא עניא זו אנו מוצאים דין מפורש באו"ח (תנט, א) ש"אין לשין במקום השמש וע"כ נהגו לזהר מללוש נגד החלון הפתוח ואסור להלוך המצות תחת הרקיע המגולה", ואמנם כנסת ישראל בגלותא מתיראת מאד מפני השמש ומפני הרקיע המגולה, כי כל זמן שהננו נמצאים בהמדבר הנורא ולא באנו אל המנוחה ואל הנחלה הנה זה כלל גדול לנו ש"במקום אשר ישכן הענן שם יחנו בני ישראל", הענן הוא המורה דרך שלו, להענן יש כח המושך בעדנו ואנחנו נמשכים אחריו בעל כרחנו, ולהיפך יש להשמש כח הדוחה בעדנו, והננו מתרחקים ממנה כמטחוי קשת, ובכל מקום אשר השמש זורחת בה והשמים בהירים שם אין לנו דריסת הרגל, ושמה הנה או שלא נמצאים יהודים כלל או לכל היותר רק מתי מעט. ורק בארצות החשוכות, ששם ערפל וצלמות שוררים תמיד, והשמים מכוסים בעבים בכל עת, לשם אנו נמשכים, ושם הנה הרוב מנין והרוב בנין שלנו.

1010

1011וכבר פרשו בדרך מליצה את הכתוב אצל יעקב "ויזרח לו השמש והוא צולע על ירכו", כי אמנם מעשה אבות סימן לבנים, לבני יעקב סבא שכיון שרק זרחה להם השמש שלכל העולם כולו הנה שמש צדקה מרפא בכנפיה, אך לבני יעקב הוא להיפך שמתחילים על ידי זה להיות צולעים על ירכם, מתחילים להיות פוסחים על שתי הסעיפים, מתרחקים ממסורת אבות, מתחילים להתבייש מצור מחצבתם עד שמתערבים בגוים ונבלעים שם ולא נודעו כי באו אל תוכם.

1011

1012וזו היא הסבה שאנו רואים תמיד את הרוב מנין ורוב בנין של ישראל דוקא בהארצות החשוכות, מפני שאלה היהודים שהתישבו לפנים בהארצות הנאורות כבר נשתקעו בין הגוים ונתבטלו שמה לגמרי.

1012

1013כזית שאמרו במקום מרה.

1013

1014וספור נפלא אנו מוצאים בחז"ל ספור המתובל בהלכה:

1014

1015"ההוא פולמסא דאתא לפומבדיתא ערקו רבה ורב יוסף, פגע בהו ר' זירא אמר להו, ערוקאי! כזית שאמרו במקום מרה" (חולין מו, א).

1015

1016ולמותר להגיד כמה מן הזרות יש בזה, שאמנם דבר בעתו מה טוב, אבל דבר שלא בעתו מה רע, ובעת פולמסא, כשנמצאים בסכנת נפשות, כפשע בינם ובין המות ובורחים כל עוד נפשם בם מפני חמת המציק, שמובן מאליו שכל הפוגע את הבורחים הללו צריך להשתתף בצערם, ואיך עלה על ר' זירא, שכפי דברי התוס' שם הוא לא היה צריך לברוח, "דאביו גבאי המלך היה דנהג בגבאותיו תליסר שנין", ולא היו לו דאגות אחרות זולת הדאגה של "כזית שאמרו במקום מרה" וכשעכב אותם במרוצתם בשביל זה היה כמו לועג לרש ח"ו?

1016

1017אבל אם נתבונן בזה רק מעט נראה, כי אמנם הדברים הללו היו דברים בעתם, כי בזה הטיף להם נוחם לעודדם בצרה, שלא יבואו ח"ו לידי יאוש שזה קשה מכולם.

1017

1018"כזית שאמרו במקום מרה", הנה הלכה למשה מסיני דניטל הכבד טריפה, והכלל של כל הטריפות הוא מפני "שאין כמוה חיה", ואם לא ניטל הכבד כולו אלא נשתייר ממנו כזית הנה יש הבדל באיזה מקום נשארה הכזית, דדוקא אם נשתייר במקום מרה שם כשר ואם לאו טריפה, והטעם מפני שקי"ל בטריפות דפעמים הרבה אינו מועיל השאר כלום משום ד"סופו להתמסמס" הכל, וכשם שנסמסמס הרוב כך יתמסמס לאט לאט גם המעוט הנשאר, אבל אם הכזית נשארה במקום מרה שם כשר משום דתפקידה של המרה הוא לזרוק טפות בהכבד, ואמנם הטפות הללו מרות עד למאד כי הלא ממרה הן באות, אבל דוקא בשביל שהן מרות לכן הן מבריאות להכבד ובשביל זה כשר באופן כזה, כי בזה הננו בטוחים שלא רק שמן הכזית הזו לא יגרע מאומה, אך סוף סוף יתגדל הכבד וישוב לאט לאט לאיתנו הראשון.

1018

1019וזהו שפגע בהו ר' זירא ואמר להו ערוקאי, כזית שאמרו במקום מרה.

1019

1020ערוקאי! הנני רואה את פניכם המביעים חושך וצלמות, את עיניכם המביעות כי כבר אבדה תקותינו ואין עוד שום תקומה לעם ישראל כי הלא מפולמסא אתם בורחים ואין אתם יודעים לאן לרוץ, כי הפולמוס הוא לא רק בפומבדיתא לבד, אך בכל מקום שבני ישראל נחתים שם, ואתם מתיראים שלא ישאר משונאיהם של ישראל שריד ופליט, ערוקאי! אל תבואו לידי יאוש ולא יעלו על לבבכם דברים כאלה כי האם לגדולי ישראל שכמוכם אפשר לשכוח משנה מפורשת והלכה פסוקה שכזית שאמרו במקום מרה, שדוקא הטפות המרות הן המבריאות להכבד וממילא גם להבהמה כולה. וזהו הלא הוא כל תכונתו של עם ישראל, שדוקא הטפות המרות שזורקים עלינו שונאינו בנפש דוקא הן הן המבריאות אותנו, כי הלא עם ישראל הוא "ניטל" לא רק מכבד, אך מהרבה איברים שהנשמה תלויה בהן, חסר לנו הכל, אך ת"ל שעוד כזית נשארה אצלנו, מתי מעט, אך עלינו לשמור שלא יתמסמס גם החלק הנשאר, וב"ה שיש לנו שומרים כאלה המה אויבינו בנפש, שאינם מסיחים את דעתם אף לרגע לזרוק בנו את הטפות המרות, המרות מאד כלענה, אבל בשביל זה הן מבריאות אותנו כל כך.

1020

1021ואמנם לא פעם אחת הדגישו זאת חז"ל כי אצלנו חביבים יסודים, וישראל נמשל לזית לומר "מה זית חובטין וטוחנין ומקיפין בחבלים ואח"כ נותן שמנו, כך ישראל באים אומות העולם וחובטין אותו ממקום למקום וחובשין אותו ואח"כ עושה תשובה" (מ"ר תצוה), אבל אלה שחושבים כי זהו באמת תכונתו של ישראל אינם אלא טועים, זהו לא תכונת ישראל כשהוא לעצמו, אך זהו תכונת הגלות, כי הגלות כשהיא לעצמה זהו דבר מוזר ובלתי טבעי לגמרי וממילא כל מה שיצא ומסתעף ממנה חותם האי-טבעיות טבוע עליו, כי בחיים טבעיים אי אפשר להתקיים במקום בלתי טבעי כזה.

1021

1022ואמנם ישראל כשהוא לעצמו אינו בורח מן השמש והאורה, ואינו צריך דוקא להענן והערפל, להיסורים ולהחבטות, אלא שכשהוא בגלות המר אי אפשר לו באופן אחר, שמה החיים הטבעיים מביאים לזה שאנו חדלים לחיות לגמרי, ועל הגלות בכלל נאמרו הדברים "לא ראו איש את אחיו ולא קמו איש מתחתיו שלשת ימים ולכל בני ישראל היה אור במושבתם" (שמות י, כג), זאת אומרת שהאורה בגלות יונקת מן החושך שמסביב דוקא והדברים עתיקים.

1022

1023וכשרוצים אנו בישיבתנו אל הסדר להדגיש את כל מרירותה של הגלות אנו אומרים כהא לחמא עניא, כשם שהיא בורחת מן השמש כמטחוי קשת, כך אנו בורחים ג"כ ממנה, ולא מפני שאנו שונאים אותה, אדרבא מי כמונו יודע ש"שמש צדקה מרפא בכנפיה", אלא שאין ברירה, שכך הגלות מחייבת ובאופן אחר לא יתכן, ועלובה היא העיסה של הא לחמא עניא ועלובה היא כנסת ישראל האבלה והשוממה, אחים בצרה...

1023

1024מים שלנו.

1024

1025כהא לחמא עניא, ומשונה לחמא עניא זה מכל הלחם שבעולם גם בזה שהוא נחוץ דוקא למים שלנו, למים של אתמול, ומים של היום לא יוכשרו בעדו.

1025

1026וכשאנו שמים לב לפרנסתנו בכל השנה, האם אין אנו רואים כי רק ממים שלנו אנו חיים, מאלה הפרורים שנופלים מאחרים שכבר אכלו יותר מכדי שביעה ואין להם עוד שום כח לאכול יותר כפי שפרשו את הכתובים בתהלים (ד, ז-ח) "רבים אמרים מי יראנו טוב, נסה עלינו אור פניך ד'. נתתה שמחה בלבי מעת דגנם ותירושם רבו", כי זהו ההבדל ביני לבין חמי, הם, הגוים, רוצים שהטוב יהיה רק להם, והם רק הם יתענגו עליו ולא יהא לזרים חלק בו, ואלו אצלנו כל השמחה הוא בעת דגנם ותירושם של הגוים - רבו יותר מדאי ואז נופלים מפיהם איזה פרורים ואנו חוטפים זאת בחשק גדול. בקיצור, רק משיריים אנו חיים, ממה שנשאר מדאתמול מאשתקד, ממים שלנו, כי המים של היום, המים חיים באמת, לא ירצו לנו ואין לנו רשות לנגוע בהם.

1026

1027כהא לחמא עניא, כמוך כמונו...

1027

1028שעונים עליו דברים הרבה.

1028

1029ובטעמא של דבר דהמצה נקראת לחם עוני אנו מוצאים עוד נמוק בגמ' "לחם שעונין עליו דברים הרבה" (פסחים לו, א) וכפירש"י שם "שגומרים עליו את ההלל ואומרים עליו הגדה" ואמנם המצה קטנה עד למאד אבל ההגדה מה גדולה וארוכה היא, הנך אוכל רק כזית אחת מצה ואתה יוצא ידי חובתך, אבל לפני אכילתך ואחרי אכילתך הנך מחוייב לאמר ולאמר בלי שום קץ וגבול "והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה".

1029

1030ואמנם למצה זו נמשלנו ש"עונים עלינו דברים הרבה", ולמרות מה שהננו המעט מכל העמים, הנה אין לך עם ולשון בעולם גם מהיותר גדולים, שיאמרו עליו דברים כל כך הרבה כמו עלינו, שכל פה וכל לשון אינם חדלים לדבר עלינו אם לרעה - והמה כמעט כולי עלמא - ואם לטובה - יחיד סגולה שבדור.

1030

1031"שעונין עליו דברים הרבה" ואמנם אומרים גם הלל בהגדה, אבל עיקר ההגדה עוסקת ב"כמה לקו"... ואם אחד אומר שלקו עשר מכות, בא השני ומוסיף שכל מכה ומכה היתה של ארבע מכות ובא השלישי ומוסיף שהיתה של חמש מכות וכו' וכו', בקיצור רוב ההגדה עוסקת ב"דם ואש ותמרות עשן" - ואמנם גם עלינו אנו שומעים מזמן לזמן מחסידי אומות העולם מעין הלל, אבל זהו רק יוצא מן הכלל, שכפי דברי המדקדקים זהו גופא מחזק את הכלל, והכלל הוא שאין קץ לעלילות, שמעללים עלינו בכל הדורות ובכל הזמנים, ו"עלילת הדם" רק אחת מהן היא, ואמנם כבר הובטחנו ש"כל כלי יוצר עליך לא יצלח וכל לשון תקום אתך למשפט תרשיעי" (ישעיה נד, יז), אבל מה מכאיבים ומה דוקרים כל אלו הדברים שבודים עלינו, כל אלו העלילות שמאשימים בהן אותנו.

1031

1032הן יוקצר הגליון מלהכיל את כל שמות הגנאי שהם מכנים אותנו, ורק על שם גנאי אחד נעמוד בזה, על הכנוי: יהודי מצורע, שכל שונאי ישראל מגנים אותנו בזה והידעתם את המקור הראשון לשם גנאי זה?

1032

1033ואמנם הוא כנוי עתיק יומין מאד, כבר אנו מוצאים שיוסיפון פלוויוס מתווכח עם אפיון היוני, שונא ישראל ידוע בזמן הבית שני, שבההיסטוריה שכתב מביא גם כן את העובדא של יציאת מצרים, אבל לפי דבריו הסיבה בזה היתה לא גבורות ד' ולא חסדי אבות אך... הצרעת שדבקה בנו, כי ע"י שהיינו עבדים בזויים וחדלי אישים דבקה בנו הצרעת שידוע שהיא מחלה מתדבקת, ופרעה הלא מלך של חסד היה והתירא מאד שלא תודבק מחלה זו גם אצל האדונים, כי מחלה זו אינה שמה פדות בין המעמדות השונים, ע"כ צוה בבוקר לא עבות אחד לגרש את כל אלה המצורעים מתוך ארצו, ובהיות ששום אומה ולשון לא חפצה להכניס את אלה המצורעים לתוך ארצן פן יבולע גם להן, לכן נדדו במדבר במקום שאין איש זולתם עד תום כל הדור ההוא.

1033

1034שילוח, גירוש, וכלי כסף וזהב.

1034

1035ואמנם תיתי לו לאפיון היוני, שעל ידו אני מבין את הפסוקים הקשים מאד בפ' בא (שמות יא, א-ב):

1035

1036"ויאמר ד' אל משה, עוד נגע אחד אביא על פרעה ועל מצרים אחרי כן ישלח אתכם מזה, כשלחו כלה גרש יגרש אתכם מזה. דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב".

1036

1037ומה קשה להבין אריכות הלשון הנפרזה הזו בתורה שאנו דורשים בה כל תג ותג וכל קוץ וקוץ ובכלל איך יתכן הדברים "כשלחו כלה גרש יגרש אתכם מזה", הלא אחרי השילוח את מי יגרש, כי אפשר לגרש את מי שמתעקש ואינו רוצה לצאת, אבל אחרי שכבר יצא גרוש זה למה ואיך הוא בא, ושנית אינה מובנת כלל סמיכות הפרשה של הפסוק הראשון להשני, להציווי, ע"ד שאלת הכסף וזהב?

1037

1038אכן ע"י עלילת אפיון היוני ימ"ש יתבארו לנו הדברים בנקל מאד. כי כנראה פרעה גופא הוציא את הדיבה הבזויה הזו, כי כמובן שהתבייש לומר ששלח את ישראל מפני יראת המכות הגדולות שהופגע בהן, שבזה הלא יודה בעצמו על חולשתו ועל רפיונו, והוא הלא שם את עצמו לאלהים הרם ומתנשא על כל, ומצא טוב ונכון לפניו לפרסם את הדבר בפומבי, כי הוא בעצמו אינו חפץ בישיבתם בארצו, והוא רוצה להפטר מהם חיש מהר.

1038

1039ואמנם יש גם אנשים ישרים שכשיקרה להם עסקא בישא אינם רוצים להודות על חולשתם וקלקלתם, אלא תולים את הקלקלה באחרים.

1039

1040וזכורני בעיר מולדתי איש נכבד אחד גדול בתורה וביראה ושמו היה ר' ישראל, שבתו התקשרה בקשר התנאים עם צעיר אחד והלז חזר אח"כ, אמר ר' ישראל בזה הלשון, הלא יודע הוא חתן דנן, שאנכי הנני ר' ישראל, למדן ירא שמים ושלשלת היוחסין, ואם יש לו חוצפה כזו אף על פי כן למאן בבתי, אינני חפץ עוד בו בשום אופן. ואמנם ידע במעמקי נפשו שבאמת חפץ הוא, אלא שהחתן איננו חפץ, ובכל זאת מוטב היה לו להשלות את נפשו, שבגופא דעובדא גם הוא איננו חפץ עכשיו.

1040

1041ואם ר' ישראל יכול להשלות את נפשו הנה מה יפלא על רשע כפרעה שחפץ בודאי לטעות את עצמו ולהטעות את אחרים, כי הוא הוא ששלח גט פטורין לישראל ולא המה בחלו בו.

1041

1042וזוהי שמספרת לנו התורה "עוד נגע אחד אביא על פרעה ועל מצרים אחרי כן ישלח אתכם מזה" - פשוט מחמת יראת המכות והנגעים המרובים שבאו עליו, והוא ישלח אתכם בהלך ובכה כי מאבד הוא בידים רכוש גדול שכזה, ששים רבוא עבדים עבדי עולם שאפשר לומר להם "עשה עמי ואיני זנך", אבל ראו זה דבר פלא מה שיכול רשע כמוהו, שאפילו על פתחו של גיהנם אינו חוזר, לבדות "כשלחו כלה גרש יגרש אתכם מזה" אחרי השלוח יתחיל לפרסם ברבים, כי זה לא היה שלוח אך גירוש, מפני שהתירא מחמת הצרעת שפגעה בכם לפי דבריו, ואתם צריכים איפא לאות ומופת שהעלילה הזו ככל העלילות בשקר יסודה.

1042

1043ולכן "דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב" ואנו יודעים, שיש לא רק נגעי אדם, אך גם נגעי בתים ונגעי בגדים, ובכן המחלה הזו, מחלת הצרעת מתדבקת גם ע"י הנגיעה בבגדים ובכלים, ואם היתה אף שמץ אמת בעלילה זו, איך היו המצרים משאילים את הכלי כסף והכלי זהב שלהם לנו, והרי נתנו זאת בשאלה על מנת להחזיר ואיך לא חששו שע"י החזרה אח"כ תודבק המחלה גם בהם. והדבר הזה, שאלת הכלי כסף וכלי זהב, הלא חקוק לזכרון עולם גם בההיסטוריה שלהם, והראיה שעוד בימי אלכסנדרוס מוקדון באו המצרים בקובלנא עלינו וטענו "הוא אומר וד' נתן את חן העם בעיני מצרים וישאילום, תנו לנו כסף וזהב שנטלתם ממנו" (סנהדרין צא, א).

1043

1044ובכן משאילת הכלי כסף וזהב יש אות ומופת חי, כי כל העלילה של גירוש היהודים מפני הצרעת בשקר יסודה, אבל האם הועילו הראיות הללו? הלא שונאי ישראל יודעים את האמת ומתכוונים למרוד בה, ואפיון היוני, כאמור, חזר שוב על העלילה הזו, והפתגם יהודי מצורע נשאר אצל כל שונאי ישראל למיניהם עד היום הזה.

1044

1045בקיצור הננו כהמצה וגם עליה וגם עלינו עונים דברים הרבה.

1045

1046כהא לחמא עניא...

1046

1047המעלות טובות ללחמא עניא.

1047

1048ובכל זאת ואחרי כל אלה, מאידך גיסא גם מעלות טובות יש ללחמא עניא זו. ראשית, כי ע"י זה שאנו אופין אותה רקיקין ולא פת עבה, והיא חלקה מכל הצדדים ואין בה שפועים ואלכסונים ככל הפת, אפשר להניח אחת על חברתה והן מתדבקות יחד בדבוק שלם, ושנית, הרי רק בה אסור להיות סדקים כמבואר בשו"ע (שם) "ואם החמיצה עד שיש בה סדקים ואחד הולך הנה ואחד הולך הנה הוי חמץ גמור", ואמנם אלו הן המעלות טובות שיש ג"כ בכנסת ישראל, ש"מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ", ולמרות המחלוקת ופרוד הדעות השוררות אצלנו, הנה בכ"ז אין בנו סדקים גדולים כמו בכל האומות, ויש בינינו הבדלים במנהגים ובנוסחאות, אבל לא בעיקרים ויסודות שהמה שוים לכל בני האומה, זולת אלה שנקרעו מאתנו בהמשך הימים לגמרי. וביחוד אנו רואים זאת בעת צרה, שכולנו הננו אחים לצרה, והננו מתדבקים זה לזה בדיבוק גמור, והננו אומרים תמיד ולא רק בחג הפסח "כל דכפין ייתי ויכול" ובשביל זה הננו בטוחים, כי למרות מה שהננו סובלים כל התלאות והמצוקות של הא לחמא עניא, הנה גאולתנו קרובה לבוא, וכבר עומדת היא אחר כתלנו.

1048

1049"השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל, השתא עבדי לשנה הבאה בני חורין"....

1049

1050יג. האבות והבנים
"והיה כי יאמרו אליכם בניכם, מה העבדה הזאת לכם. ואמרתם זבח פסח הוא לד'"

1050

1051(שמות יב, כו-כז))

1051

1052"והיה כי יאמרו, בשורה רעה נתבשרו ישראל באותה שעה, שעתידה תורה שתשתכח מישראל, ויש אומרים, בשורה טובה נתבשרו, שעתידים לראות בנים ובני בנים"

1052

1053(ע"פ מכילתא, מסכתא דפסחא, פרשה יב).

1053

1054חג הפסח - חג הבנים.

1054

1055חג הפסח הוא ביחוד חג הבנים, שהרי כל עיקר השיעבוד של אבותינו במצרים היה נרגש בהבנים "כל הבן הילוד היארה תשליכוהו" ובעת הגאולה הם, הבנים, הכירו את אלקי ישראל עוד במדה חזקה יותר מאבותיהם, כפי שמסופר בסוטה (יא, ב) "וכשנגלה הקב"ה על הים, הם - הבנים - הכירוהו תחילה, שנאמר זה אלי ואנוהו", ועל כן לא יפלא כלל, שבפסח עושים האבות מעין "רויזיה" רוחנית לבניהם, אבל מה עגמה נפשם עליהם בראותם, כי "כנגד ארבעה בנים דברה תורה אחד חכם ואחד רשע אחד תם ואחד שאינו יודע לשאול", זאת אומרת, שחמשה ועשרים אחוזים שלמים מבניהם המה רשעים גמורים, ולא עוד אלא כשהוא מסתכל היטב הוא רואה, כי מספר האחוזים של הרשעים יוגדל עוד יותר מכ"ה אחוזים, שהרי כך מוכח גם מלשון התורה גופה שכתבה "והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם", בניכם בלשון רבים, ואילו בתם כתיב "והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת" (שמות יג, יד), ובחכם כתיב "כי ישאלך בנך מחר לאמר מה העדת והחקים והמשפטים אשר צוה ד' אלקינו אתכם" (דברים ו, כ), בשניהם רק בנך לשון יחיד, לאמר לנו כי הרשעים המה רבים, רבים מאד, בעוד שהחכמים וגם התמימים המה רק יחידים, יחידי סגולה, אחד בעיר ושנים במשפחה, ועוד יותר ממה שמוכח זה מלשון התורה, כנ"ל מוכח זה עוד יותר מהחיים המציאותיים, שכל אחד רואה זאת בעיניו.

1055

1056ובכן "והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם", בניכם בלשון רבים, כי רבים, רבים המה המקיפים אותנו בשאלות כאלו, או יותר נכון במסקנות כאלו, כי אצלם אין נכנס כל זה בגדר שאלה, אך הדבר כבר ברור להם בלי שום ספק, כי כל העבודה הזאת היא רק משוגעת "והיה כי יאמרו" זהו אצלם בכלל אמירה אבל לא בכלל שאלה. כי בכלל אינם באים בשאלות לאבותיהם, בעוד שהמה החכמים בעיניהם ואת אבותיהם יחזיקו לשוטים ולחסרי בינה, וע"כ אינם שואלים אך אומרים, גוזרים על אבותיהם שיעשו או בל יעשו כך וכך.

1056

1057ואמנם כן, המה, הרשעים, אינם שואלים כלל לאבותיהם אבל מאליה תתעורר השאלה אצל האבות, כששומעים כל זאת - ואוי לאזנים שכך שומעות - מה לעשות ואיך להתנהג עם בנים פושעים כאלו?

1057

1058ברם הדבר, שבעל ההגדה משיב על זה תשובה קצרה וחדה למאד "ואף אתה הקהה את שיניו"... ואמנם לכאורה דבר זה מסוכן קצת בעד האבות, כי הלא גם להם, להבנים, יש ידים עוד יותר חזקות משל האבות, אכן עכ"פ תשובה כזו יכולים גם הבנים הרשעים להבין, אבל תשובת התורה על זה "ואמרתם זבח פסח הוא לד'", איננה מובנת כלל, כי למה יוציאו האבות שם שמים לבטלה, בידעם למפרע, כי אלה הבנים אינם מאמינים כלל בד' ולא יאמינו גם בפסוק מפורש זה?

1058

1059משל למה הדבר דומה, לאותו המלמד שהתווכח עם אפיקורס אחד כופר בעיקר, וטען לו המלמד, שוטה שבעולם, הלא רש"י אומר מפורש בהתחלת חומש, כי לכן התחילה התורה בבראשית ברא אלקים כדי להראות לכל שבעים האומות, שכל הארץ של הקב"ה היא והוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ולהמלמד לא עלתה כלל על הדעת, שאפשר שכופר בעיקר יכפור גם ברש"י מפורש?

1059

1060אולם רק אז אפשר לנו להבין את התשובה, כשנסתכל מעט לתוך הפסיכולוגיה של הבנים הרשעים האלה.

1060

1061ודלמא איפכא מסתברא.

1061

1062מספרים, כי חתן אחד שהציעו לו נכבדות עם בתו של ת"ח, וחתן דנן לא ידע כלל בה"נקודות השחורות" הלך להמלך עם למדן אחד לשאלו עצה מה יעשה ביום שישלח המחותן כמנהג הימים ההם, איש מומחה שיתהה על קנקנו. ויעץ לו הלמדן הנ"ל עצה טובה, שהוא לא יפתח פיו מתחילה, אך אדרבא יבקש את המומחה הבוחן, שהוא יגיד איזה דבר תורה, כמנהג הלומדים, ואחר כך כשיגמור את הד"ת יסבב הוא, החתן, באצבעותיו סחור סחור, כנהוג בעת שמדברים בד"ת, ויגיד רק את שלש המלות הללו "ודלמא איפכא מסתברא".

1062

1063מובן מאליו, שחתן דנן שמע לעצתו ועשה הכל כמה שהורה לו, ובהיות כי דרך הלומדים הגדולים לקצר באמרים, כי סומכים על זה שדי לחכימא ברמיזה בעלמא, חשב הבוחן, כי בודאי מרמז החתן בדבריו לאיזו סברא שאמנם על פיה אפשר לדחות את החדוש שאמר, כי כידוע יש ע' פנים לתורה, וישיב לו בענות חן, הנני יודע למה אתה מכוון, וגם אני עמדתי על זאת אבל מצאתי ראיה מפורשת לסברתי מגמרא פלונית, אכן חתן דנן, שלא ידע רק זאת שעל כל דבר ודבר נחוץ לאמר "ודלמא איפכא מסתברא" שאל לו שוב בסבבו את אצבעותיו כלמדן אמיתי "ודלמא איפכא מסתברא" נתרגז מעט הבוחן ואמר, אתה תדמה כי אין כלל גמרא כזו, ובכן "ניתי ספר ונחזי" אבל מה גדלה פליאתו כשחתן דנן השיב לו גם ע"ז "ודלמא איפכא מסתברא" זאת אומרת שלא ניתי ספר ולא נחזי...

1063

1064ואמנם מספרים זאת בתור הלצה גרידתא, אכן כשהתחלתי להתבונן מעט בזה ראיתי ונוכחתי, כי יש בזה הרבה יותר מהלצה בעלמא, כי באמת אצל כל אדם וביחוד אצלנו היהודים, נמצאה התכונה הזו, אם במדה יותר מרובה או יותר מועטת להתיחס לכל דבר מנקודת השקפה של "ודלמא איפכא מסתברא" כי ע"כ יש אצלנו ע"ז כ"כ הרבה מלים, כמו אדרבא, מה חזית, מה ראית, כלפי לייא, איפכא מסתברא, ועוד ועוד.

1064

1065עץ הדעת של אדם הראשון.

1065

1066ולכשתרצו אפשר להכיר את התכונה הזו עוד מקדמת דנא מאד - אצל אדם הראשון גופא.

1066

1067הנה השי"ת הזהיר לו "מכל עץ הגן אכל תאכל ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו, כי ביום אכלך ממנו מות תמות" (בראשית ב, טז-יז), ומדוע עבר יציר כפיו של הקב"ה על הציווי הזה, האם באמת לא היה יכול לכבוש את תאוותו מזה? הלא כפי שאומרים חז"ל (פסיקתא מו, א) לא היה עץ הדעת דבר נפלא ויחיד במינו, אך פשוט תאנה היה או חטה היה, והן אנחנו בני אדם פשוטים ילודי אשה יכולים לעבור שבע פעמים ביום לפני אילנות מלאים תאנים ושדות מלאים חטים וכובשים אנו את יצרנו ואינם נוגעים בכל אלו, ומדוע דוקא אדם הראשון לא היה יכול להתגבר על יצרו בזה?

1067

1068אכן תשובה על שאלה זו נתן הקב"ה בעצמו באמרו "המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת", זאת אומרת, כי כל עיקר הסיבה בזה שאכל הוא מפני "אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו", ובשביל זה היה צריך אדם הראשון לומר "ודלמא איפכא מסתברא" ולאכול זאת דוקא.

1068

1069ואולי זהו המכוון במאמר חז"ל "המן מן התורה מנין שנאמר המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת" (חולין קלט, ב). כי באמת אי אפשר לבאר שנאת המן אבי אבות של כל שונאי בני שם בכל הדורות רק גם כן על ידי התכונה הנ"ל של "ודלמא איפכא מסתברא", כי אם יאמר לך אדם, למשל, שכל השנאה לישראל הוא מפני שהננו אדוקים יותר מדי בדת איננו אלא טועה, והראיה שאתה מוצא במקומות ששם היהודים כבר פרקו עול הדת לגמרי, והשנאה לא נתמעטה במאומה. ואמנם ה"המנים" גופא כשאתם שואלים אותם, מדוע המה שונאי ישראל כל כך, ישיבו לכם, כי המה אינם שונאי ישראל מוחלטים, המה רק שונאים אותם בשביל מעשיהם אלו ואלו וכשישנו את מעשיהם תסור גם שנאתם, אכן מראש עלינו לדעת כי כל זה שקר וכזב ואם גם נעשה כדבריהם לא תחדל שנאתם אף במעט, כי אז דוקא יחליפו את דבריהם ויאמרו, כי עלינו היה להתנהג באופן הפוך לגמרי. כי באמת כל שנאתם באה מה"איפכא מסתברא" ואיך שלא נתנהג לא יחדלו מלזעוק את האיפכא מסתברא שלהם, זוהי התכונה העתיקה של "המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת".

1069

1070גדול המצווה ועושה.

1070

1071ובצדק אמרו חז"ל "גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה" (בבא קמא פז, א) כי מי שאינו מצווה יש שהוא עושה דוקא משום איפכא מסתברא אבל מי שהוא מצווה, הרי לכאורה מאותה התאוה של איפכא מסתברא היה צריך למנוע מזה, ובכל זאת הוא עושה שמע מינה, שהיראת שמים שבקרבו גדולה כ"כ עד שהיא מכריעה גם את התאוה הזו ובשביל זה שכרו יוגדל מאד.

1071

1072ובזה ראיתי מבארים היטב את דברי הגמ' בשבת (ט, ב וי, א) "אמר אביי הני חברין בבלאי, למאן דאמר תפלת ערבית רשות, כיון דשרי ליה המינייה לא מטרחינן ליה, מתקיף ליה רב ששת, טריחותא למיסר המייניה, ועוד ליקו הכי וליצלי? משום שנאמר הכון לקראת אלקיך ישראל", ועמדו בתוס' שם על זה שבתירוץ זה לא הועיל כלום להקושיה הראשונה שהקשה "טריחותא למיסר המייניה?" אבל באמת רק אז היה אפשר להקשות "טריחותא למיסר המייניה" כשלא ידע מ"הכון לקראת אלקיך ישראל", שזה גופא הוי מצוה, וקא סלקא דעתיה שאפשר להתפלל גם בלי זה, אבל כיון שנתברר שזהו חובה, שוב הוי באמת טרחא יתירה, כי אע"פ שעצם הדבר לא הוי כלל וכלל אף טרחה קלה, אך ה"איפכא מסתברא" שבקרבו מכביד עליו הדבר מאד מאד.

1072

1073"רחמנא אחשבה".

1073

1074ואל תדמו, רבותי, כי זהו רק דברי דרוש, שידוע, ש"אין מושיבין על הדרוש", כי באמת אנו מוצאים, שחז"ל השתמשו בזה גם בהלכה שיש לה מסמרות קבועים.

1074

1075ומשנה מפורשת שנה לנו רבי בביצה (כז, ב) "בהמה שמתה לא יזיזנה ממקומה, מעשה ושאלו את ר' טרפון עליה ועל החלה שנטמאת ונכנס ושאל לבית המדרש ואמרו לו, לא יזיזם ממקומם" - ועי' ברש"י שם שכתב ע"ז "חלה שנטמאת אינה ראויה לכהן היום, דהא באכילה אסורה לעולם ובהסקה או לתתה לכלבו ביו"ט אסור, דאין מבעירין קדשים טמאים מן העולם ביו"ט ואפילו ע"י אכילת בהמה, דקי"ל שאין שורפין קדשים ביו"ט, ולא תימא דוקא שריפה משום דהבערה שלא לצורך היא, דהא אין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט הבערה לצורך היא דהדלקת נר ביו"ט צורך אכילה היא ומותרת אפילו הכי בשמן שריפה לא וכו' - שאין קדשים טמאים מתבערים ביו"ט, דרחמנא אחשבה להבערתם דכתיב באש ישרף הלכך מלאכה היא". והננו רואים דאע"ג דהתורה התירה בפירוש מלאכת אוכל נפש ביו"ט ובהדלקת שמן שריפה הרי יש גם אוכל נפש וגם מצוה, אך דוקא המצוה עושה חסרון בכאן, דדוקא על ידה נחשב גם האוכל נפש למלאכה, ולא עוד אלא שאף דבר שבעצם איננה כלל מלאכה כמו להשליך אוכל לפני הכלבים וכדומה, אך במקום שאנו מקיימים ע"י זה מצוה מן התורה גם זה נחשב למלאכה גמורה, מפני שבאמת מלאכה קשה היא למאד לקיים מצות התורה "משא דבר ד'" הדבר ד' עושה זאת למשא כבד, וכל זה מפני ה"איפכא מסתברא" שמתעורר בקרבנו נגד זה.

1075

1076ביזת מצרים.

1076

1077ואם גם זה לא יספיק לכם אביא לכם ראיה מן ההיסטוריה.

1077

1078הנה כששואלים כעת לבעלי עברות שבקרבנו - והמה רבים רבים מאד בעוה"ר - מפני מה ולמה אתם עוברים על כמה וכמה דברים מן התורה, הנה אם איננו מסוג העברינים שעושים כדי להכעיס ישיב לכם כי בודאי רצונו לקיים את מצות התורה, אלא שכבד עליו הדבר מאד ובאמת במסתרים תבכה נפשו עליו ע"ז, אך מה לעשות.

1078

1079ואמנם כבר המליץ על זה גאון אחד את המאמר "לא המקום מכבד את האדם, אך האדם מכבד את המקום", כי באמת כל דברי התורה המה דברים "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" וכל "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום" ואין בהם שום קושי וכובד, באופן שהמקום - הקב"ה - איננו מכביד כלל על האדם, אבל להיפך האדם מכביד על המקום שבא תמיד בטרוניא לפני הקב"ה ודורש ממנו גם עושר וגם כבוד ועוד ועוד.

1079

1080אכן כל בעלי עבירה הנ"ל אינם רוצים להודות בכך, כאמור.

1080

1081אבל ציירו נא לעצמכם לו היתה מצות עשה בהתורה, מ"ע שלא הזמן גרמא, שעל כל יהודי ויהודי החובה לצבור כסף וזהב המונחים בראש כל חוצות, והנני שומע קול הקורא מפי כולכם: הלואי! מצוה כזו היינו מקיימים הכל בנעורינו וזקנינו בדחילו ורחימו מבוקר ועד הערב ועד בכלל. אכן במחילת כבודכם הנכם טועים רבותי גם בזה, ובאמת כבר היתה לעולמים גם מצוה כזו, וגם זו היתה למשא כבד מאד על הבריות.

1081

1082והמצוה הזו כתובה באותה התורה גופה "דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב" הרי מ"ע מפורשת על כל יהודי שישאול - ושאלה שלא על מנת להחזיר היתה - כסף וזהב ככל אשר תמצא ידו, וכל המרבה בזה הרי זה משובח, ובואו וראו עד כמה היתה קשה עליהם גם מצוה זו.

1082

1083"וד' נתן את חן העם בעיני מצרים וישאילום" אנו קוראים אח"כ באותה הסדרה, והגמ' בברכות (ט, ב) מפרש זאת "א"ר אמי מלמד שהשאילום בעל כרחם, איכא דאמרי בע"כ דמצרים ואיכא דאמרי בע"כ דישראל משום משא". ואמנם אין אנו רוצים להכריע בין האיכא דאמרי, אבל כל אחד יבין, כי פשטות הדברים נראה יותר כהדעה האחרונה, שהרי כתיב "וד' נתן את חן העם בעיני מצרים", זאת אומרת, שהמצריים מצדם בקשו את כל יהודי ויהודי שפגשו על דרכם שיקח כסף וזהב ככל אות נפשו, אלא שבכ"ז "וישאילום בעל כרחם", ובודאי שהבע"כ מצדם של ישראל, שלא חפצו לקחת משום משא, אכן כלום ראיתם מימיכם, שיהיה משא ליהודי לצרור כסף וזהב על שכמו, לו גם יהיה משקלם רב מאד, אלא שכאמור "משא דבר ד'"...

1083

1084תשובה כהלכה.

1084

1085ועתה נבין בנקל, כי אמנם תשובה כהלכה השיבה התורה על השאלה, שאלה שלא כענין של הבנים, וברם הדבר, כי הרשע יוכל להרגיש מתשובה זו כאב לא פחות מ"הקהה את שיניו" של בעל ההגדה.

1085

1086"ואמרתם זבח פסח הוא לד'". כלומר, צדקת בן יקיר, תכשיט מצוין, כי אמנם קשה עליך מאד העבודה הזו, והידעת מדוע? יען כי - "זבח פסח הוא לד'", ורק זה הוא המכביד עליך ביותר.

1086

1087הננו מתלוצצים לפעמים על בנים כאלו ואנו אומרים: הוא אינו מכוון כל כך אל ההגדה, אך מכוון הוא לה"קנידלך". אבל באמת גם לו לא היתה כלל הגדה בעולם וכל המצוה של חג הפסח היתה רק באכילת המאכל הנ"ל, גם אז לא היה נמנע הבן מלצעוק ככרוכיא על האב שמכביד עליו במצוה קשה כזו, מצוה - של אכילת "קנידלך"...

1087

1088והראיה כי הלא בתורה גופה אין כל רמז מההגדה ארוכה, אך התורה מדברת רק מאכילה גרידתא, שכל אחד יקח שה מן המובחר ביותר כדי לקיים המצוה בתכלית ההידור, והתורה צותה רק "אל תאכלו ממנו נא ובשל מבשל במים כי אם צלי אש" (שמות יב, ט), פשוט מפני שע"י זה יוטעם ביותר, והנה לו לא היתה זאת מצוה מפורשת בתורה, כי אז אין כל שום ספק בדבר, שהבן התכשיט הנ"ל היה אוכל זה לתאבון באכילה גסה כדרכו מאז, אבל כיון שבאכילה זו הוא מקיים מצות עשה שוב הוא נעשה לאסטניס גדול אשר אינו יכול ממש לפתוח את פיו "מה העבודה הזאת לכם", מי יכול לקבל על עצמו עבודה קשה, עבודה המפרכת את הגוף והנפש כזו והוא איננו יכול בשום אופן לאכל את הכזית שמגישים לו. והאב מביט על הבן יקיר לו ואומר, צדקת בני, צדקת, כי על כן זבח פסח הוא לד', ובשביל זה הוא באמת עבודה קשה מאד בעדך.

1088

1089"אני הכבדתי את לבו".

1089

1090ואולי בזה נסיר מהתורה קושיא חזקה למאד ששואלים לא רק הרשעים אך גם החכמים והצדיקים.

1090

1091"ויאמר ד' אל משה בא אל פרעה, כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו", והקושיא ידועה הלא זהו נגד העיקר היסודי באמונתו שיש לאדם בחירה חופשית, כי לולי זאת לא יתכן שיהא לאדם שכר ועונש, ואם השי"ת מכביד את לבו במכוון כמה הוא אשם בדבר, ומדוע הגיעו לו באמת מכות נוראות וגדולות כל כך?

1091

1092אכן אחרי התבוננות מעטה נראה, כי לא הכביד הקב"ה במכוון את לבו, אך "אני הכבדתי את לבו", יען כי הוא ציווי מ"אני" לכן הוכבד לבו, כי באמת איזו טובת הנאה היה לו לפרעה מהששים רבוא העבדים האלה, הלא חז"ל מספרים כי גם כשבנו את פתם ואת רעמסס הנה "ראשון ראשון מתרוסס" ו"ראשון ראשון פי תהום בולעו", ורק בשביל זה נקראו בשמות אלו (סוטה יא, א) ואיך שלא התנהג עמם באכזריות הרי בע"כ היה צריך להאכילם מה, לו גם דגים קשואים ואבטיחים, אבל עכ"פ גם אלו עולים באיזה סכום, וא"כ השאלה היא עבדים כאלו שנהום כרסם לא שוויי מדוע איננו משלח אותם לנפשם שילכו למקום שלבם חפץ ויפטור מאוכלי נהמא דכסופא אלה? אך מפני ש"אני" הכבדתי את לבו, מה שמרגיש כי זהו רצונו של הקב"ה זהו שמכביד את לבו לעשות את ההיפוך ולומר: איפכא מסתברא.

1092

1093בשורה רעה ובשורה טובה.

1093

1094ואמנם בשורה רעה עד למאד נתבשרו ישראל תיכף בעת יציאתם ממצרים, שבניהם יאמרו תמיד "מה העבודה הזאת לכם", זאת אומרת, שלא רק בעלי עבירה לתאבון יהיו, אך גם בעלי עבירה להכעיס, וגם כל דבר שמצד עצמו הוא טוב ורצוי להם, אך כיון שהמה יודעים שזהו מצוה שוב נפשם בוחלת בזה ועושים את ההיפוך ממש, ובכל זאת ואחרי כל אלה הצדק בזה לא עם המאן דאמר הראשון, אך דוקא עם המ"ד השני "שבשורה טובה נתבשרו"...

1094

1095"בשורה טובה נתבשרו שעתידים להוליד בנים ובני בנים"...

1095

1096כי באמת לא רק היום אין אנו פוסקים מלהתאונן בכל רגע ורגע "עתידה תורה שתשתכח מישראל", אך גם לפני הרבה מאות שנים לפנים היה זה לפזמון רגיל.

1096

1097ולכאורה אם המצב הרוחני היה כ"כ רע גם אז הלא עתה כבר היה צריך להיות נשכח הכל, וגם המאמר "עתידה תורה שתשתכח מישראל" בכלל, ובכ"ז גם עכשיו אנו אומרים רק "עתידה תורה" וכו', רק חששא לעתיד, אבל הוה לא נעשה הדבר ב"ה, ומהי הסבה בזה?

1097

1098הסיבה פשוטה מפני שהבנים אומרים תמיד להאבות "מה העבודה הזאת לכם".

1098

1099זאת אומרת, שהבנים שלנו המה בטבעם "ריויליציונרים" לגבי אבותיהם, וכל מה שהאבות עושים אומרים הבנים איפכא מסתברא, ואם האבות המה עובדי ד' טוענים הבנים מה העבודה הזאת לכם, אבל לאידך גיסא אם האבות המה עובדי עבודה זרה טוענים שוב הבנים מה העבודה הזאת - עבודה זרה - ומתחילים לעשות ההיפך, להיות עובדי ד'.

1099

1100וזהו שכתוב "ואני זאת בריתי אותם אמר ד' רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך", זאת אומרת, שאמנם אפשר הדבר שימוש מפי זרעך, כיון שזרעך צריך לעשות את ההיפך ממך ואם אתה עוסק בתורה הרי הוא צריך לברוח ממנה כמטחוי קשת, אבל אי אפשר שתמוש גם מפי זרע זרעך, כי הלא הוא הנכד הרי שוב צריך לעשות להכעיס את אביו הע"ה, והוא מתחיל להתגעגע שוב להתורה.

1100

1101ובצדק אמרו "בשורה טובה נתבשרו שעתידים להוליד בנים ובני בנים", ואם הבנים שואלים להאב העוסק בעבודת ד' "מה העבודה הזאת לכם". והוא מתחיל להכעיס לעבוד עבודה זרה, הנה הבני בנים שוב שואלים לאביהם "מה העבודה הזאת - ע"ז - לכם" והוא מתחיל שוב בעבודת ד' וחוזר חלילה.

1101

1102וכל מי המעיין בההיסטוריה שלנו יראה שאין בזה גוזמה יתירה כי אמנם כך הוא "הגלגל חוזר" שלנו שאחרי עבור איזו תקופה של שכחת התורה הנה חוזרת ונעורה שוב ואחרי בלותה היתה לה עדנה וסיבה של שני המחזות הללו, היא רק אחת מה שיש אצל בנינו מעין תכונה של ריוילוציה, שרוצים להפוך תמיד את הקערה על פיה.

1102

1103ובימינו אלה גופא הננו רואים את ההבדל בין המזרח והמערב, בארצות המזרח הבנים מתרחקים מיום ליום מהתורה והיהדות, ובארצות המערב להיפך הננו רואים מחזה משמח לב שהבנים שבים לאט לאט לגבולם, ונכדיהם של מתבוללים גמורים יש ששבים בתשובה שלמה, והסיבה בזה מובנת היטב כנ"ל. בקיצור, רבותי, עלינו לפסוק כהמאן דאמר האחרון ונחכה לה"בשורה טובה"...

1103

1104יד. סבי ודרדקי
"מעשה ברבי אליעזר ור' יהושע ור' אלעזר בן עזריה ור' עקיבא ור' טרפון שהיו מסובין בבני ברק והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה, עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם, רבותינו הגיע זמן ק"ש של שחרית".

1104

1105מה שנעשה הוא שיעשה.

1105

1106רבותי, כשהגדתם אתמול את המעשה הזה, הנה בודאי הייתם תוהים ומתפלאים לא מעט, לכאורה מה קא משמע לן בעל ההגדה בזה, ובשביל מה החריד את כל אלה האריות שבחבורה מקברם?

1106

1107ולכן הנני מיעץ לכם רבותי להתעמק מעט בזה ואז תראו ותוכחו, כי לא מעשה בעלמא סיפרתם בזה, אך מעשה רב, במעשה הזה הנכם רואים כמו חי תקופה הכי גדולה והכי מעניננת בההיסטוריה שלנו, והמעשה הזה הוא לא רק מעשה שהיה, אך גם כן מעשה שהוה בימינו אנו ושכולנו עדי ראיה לכך, כי זהו כלל גדול בההיסטוריה ש"מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה" ומעשים שכבר נשתקעו חוזרים ונעורים לעינינו, ואז תבינו, רבותי, ג"כ כי הרבה, הרבה קא משמע לן בעל ההגדה בזה, לדעת לעות דבר גם בימינו אלה.

1107

1108תקופת בר כוכבא.

1108

1109באיזה זמן קרה המעשה הנ"ל? על זה מעידים שמות התנאים, גבורי המעשה הזה, שכולם חיו בערך חמשים שנה אחרי חורבן בית שני, בימי מלכותו של "אדרינוס שחיק טמיא".

1109

1110זה אדרינוס שהיה אז מושל בכפה כמעט על כל העולם ובראשית עליתו למלוכה הבטיח הרים וגבעות לעם היהודי האומלל ולאות אהבה וידידות בין רומי וירושלים חקק הסינט הרומי מטבעות שמעבר האחד היה חקוק עליו צלם אדרינוס ומעבר השני שלשה נערים יהודים האוחזים בידם כפות תמרים, והיהודים קוו עליו כמו על כורש בשעתו שיבנה את בית המקדש החרב כימי עולם וכשנים קדמוניות. אבל לדאבונם נכזבה תקותם, כי המלך הנ"ל נעשה ל"אדרינוס שחיק עצמות" הוא הצורר היותר גדול לעמנו מימי עולם, ובמקום בנין בית המקדש שהבטיח מקודם בנה על המקום המקודש הזה מקדש אליל לכבוד אלהי עוזו יופיטר, וגם את שם ירושלים שינה על שם איליא קפיטולינא, כי חפץ שישתקע שם עם ישראל ושם ארצו לעולם.

1110

1111ואז כידוע קם הגבור הנערץ אשר אין דוגמתו לפניו ולאחריו, בר כוכבא, אשר משאתו נבהלה רומי ותרגז תחתיה ותחת דגלו נאספו המונים המונים מכל קצוי ארץ יהודה כדי לקנאות קנאת ד' צבאות וארצו.

1111

1112וכשראה ר' עקיבא את הגבור הנערץ, גור אריה יהודא הזה, התלהב מאד ודרש עליו את הכתוב דרך כוכב מיעקב ודמה באמת, כי על העת ההיא כיוון הנביא באמרו "עוד אחת מעט היא ואני מרעיש את השמים ואת הארץ והפרתי כסא ממלכות והשמדתי חוזק ממלכות הגוים" (עי' סנהדרין צו), והוא לא היה רק נאה דורש, אך גם נאה מקיים ונטע בכל הכ"ד אלף תלמידים שהיו לו רוח גבורה, וכולם עמדו בשורה הראשונה במערכות המלחמה של בר כוכבא וסיעתו, ונסע גם לכרכי הים בכל מקומות שבני ישראל מפוזרים ומפורדים שם לעוררם למרוד ברומי, כדי לעזור לבר כוכבא לכונן שנית ממלכה ביהודה.

1112

1113לא בסבי טעמא.

1113

1114וכאשר אנו יודעים את מקום המעשה, שוב הדבר נקל מאד להשיג את תוכן המעשה.

1114

1115כי כנודע "לא בסבי טעמא ולא בדרדקי עצה", זאת אומרת, שהטעם, הרגש, העוז והמרץ, הוא הרבה יותר מפותח אצל הצעירים מכפי שהוא אצל הזקנים, שהרפתקאות שכבר עדו עליהם והתקוות השונות שהיו להם בימי חייהם ושנגמרו באכזבה שלמה כל אלה משפיעות עליהם להקהות את הרגש שבהם, שלא יתפעלו מכל דבר ולא יתלהבו מול מעשה כביר, אך יאמרו על כל זה "גם זה הבל" זהו "לא בסבי טעמא". ולהיפך הצעירים שדמם עוד רותח ביותר, ושלא טעמו עוד ממרירות החיים הם אמנם עלולים להתלהב ולהתרגש בנקל, אבל עצה חסרה להם, כי אין להם עוד נסיונות החיים "ואין חכם כבעל הנסיון", ואם נסיון אין כאן חכמה אין כאן, זהו "ולא בדרדקי עצה".

1115

1116ומשל משלו החכמים את הזקנים והצעירים ביחד לאותה מכונת הקיטור של מסילת הברזל, שאמנם מסילת הברזל בלי מכונת הקיטור לא תוכל לפעול מאומה, אבל מאידך גיסא מכונת הקיטור בלי מסילת הברזל תביא את נוסעיה לידי סכנה ממש: הזקנים המה המסילת הברזל והצעירים המה מכונת הקיטור.

1116

1117וככה היה הדבר גם בתקופת בר כוכבא, שגם אז הרגישו הצעירים בגודל התקופה יותר מהזקנים, והם, הצעירים, היו הראשונים שנאספו על דגל בר כוכבא בעוד שהזקנים ברובם היותר גדול עוד עמדו מנגד, ועכ"פ לא התלהבו כל כך למראה הגבור הנערץ הזה.

1117

1118ואז, באותה התקופה, "מעשה ר' אליעזר בר' יהושע ור' אלעזר בן עזריה ור' עקיבא ור' טרפון שהיו מסובן בבני ברק - מקום ישיבתו של ר' עקיבא - והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה" כלומר, כל הזקנים הללו לא ראו רק את הלילה בעצם חשכותו ואפילתו, הלילה הארוך בלי קץ וגבול, בלי תחילה וסוף. ואם כי רק חמשים שנה עברו אז מהחורבן נדמה להם, כי כבר עברו יותר מחמשים יובלות, המה ראו את הלילה ושאלו בכל רגע ורגע "שומר מה מלילה, שומר מה מליל" אבל אין קול ואין קשב. ואמנם הם לא נתיאשו חלילה אף לרגע וידעו בברור, כי בכל שעה ושעה אפשר לחכות על עמוד השחר שיבוא, אבל סוף לעת עתה עדיין לא נראה כלום, ואינו ידוע כלל מאיזה מקום יתגלה, ואמנם ברי להם, שהעתיד יזהיר לישראל כאור שבעת הימים וחפרה הלבנה ובושה החמה מפני האור הזה, אבל בהוה הרי הדברים יגעים מאד, רק שמה ושאיה, חושך ועלטה, ערפל וצלמות, ומה לעשות? במה אפשר לנחם את כל האומללים האלה? "והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה", ראו ונוכחו, כי בעתיתם קשות כאלה העצה היותר נוחה ורצויה היא להסיח דעת לגמרי מההוה, לסגור את העינים לגמרי מכל מה שמסביב לנו ולהתעמק רק בהעבר המזהיר לנו, ומן העבר לפסוע תיכף פסיעה גסה אל העתיד, וידמה לנו לרגע, כי אין כלל הוה במציאות ורק עבר ועתיד יש, והעבר שלנו הרי כל כך יפה ונשגב הוא, אין לכל אומה משלו, וזה יעיד גם על העתיד שלנו שעוד יעלה במעלה על העבר, "ובאחרית הימים נכון יהיה הר בית ד' בראש ההרים ונהרו אליו כל הגוים". "והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה" בכדי שמהספורים האלה נדע כי "כימי צאתך מארץ מצרים אראך נפלאות".

1118

1119"עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם, רבותינו, הגיע זמן קריאת שמע של שחרית".

1119

1120התלמידים אמנם המה כננסים לגבי ענקים לעומת רבותיהם הגדולים בעצה ובחכמה, אבל ברגש המה דוקא יותר חזקים מרבותיהם, וגם חוש הראיה שלהם מפותח יותר מהזקנים, ואם הזקנים אינם רואים רק חשכת הליל, הנה הם הצעירים, בעיניהם הבהירות רואים כבר את עמוד השחר ואת נץ החמה והמה פונים לרבותיהם בקריאה: "רבותינו הגיע זמן קריאת שמע של שחרית".

1120

1121אמנם טוב ונהדר הוא העבר שלנו, יפה ונשגב הוא העתיד שלנו, אבל גם ההוה הוא דבר שאי אפשר לבטלו בכלאחר יד, גם מההוה אי אפשר להסיח דעת לגמרי, כי אין קפיצה בזמן.

1121

1122רבותינו, טוענים התלמידים, הנכם עסוקים רק בשאלות להשומר "שומר מה מלילה שומר מה מליל", ואינכם חלים ואינכם מרגישים, כי בנתיים כבר נראה השחר בכל הקסם וההוד שלו, אינכם חלים ואינכם מרגישים בהרוחות החדשות המנשבות ובהרוחות האלה אפשר להפיל את רומי למשואות, וירושלים תעלה שוב לגדולתה, האם אינכם רואים איך ש"דרך כוכב ביעקב" זהו הגבור הנערץ בר כוכבא, זהו הגור אריה יהודה אשר יניס את הנשר הרומי.

1122

1123"הגיע זמן קריאת שמע של שחרית", ורק נחוץ להשמיע על השחרית, לקרוא זאת באזני כל יושבי תבל, מסוף העולם ועד סופו, ואל תסתפקו בספורי יציאת מצרים לבד, כי אתם עומדים כעת לפני יציאה חדשה שאיננה פחותה בערכה מיציאת מצרים, יציאה מעול רומי ומשעבודה.

1123

1124רבותינו, הגיע זמן קריאת שמע של שחרית!

1124

1125אחרית דבר.

1125

1126ומה היה האחרית דבר מהמעשה הנ"ל? בעל ההגדה שותק בזה, אבל ההיסטוריה איננה שותקת והיא מספרת לנו את הסוף מעשה הנ"ל.

1126

1127לכתחילה נשמעו הגדלוים להקטנים, נשמעו רבותינו לתלמידיהם, רבי עקיבא הלך אחרי עקבות תלמידיו ואחריו כל הזקנים שבדור, שעזרו לבר כוכבא בכל כח השפעתם הגדולה על העם, וההצלחה האירה את פניה לעם היהודי האומלל, ונדמה, כי נעה מלכות רומי ותרגז תחתיה מפני אלה גבורי ישראל, וכל גדולי רומי שתקעו בערי יהודה ברחו לנפשם, והיהודים נעשו לשליטים לבדם בכל הארץ. וכה הלכו מחיל אל חיל וכבר הטביעו מטבעות עבריות מיוחדות, שנקראו מעות כוזביות שעליהן היה חקוק גפן או כפות תמרים עם שתי חצוצרות התרועה והכתובת "לחרות ישראל".

1127

1128התחילו להרגיש את טעם החרות בכל יפיו והדרו, ונדמה א, כי כבר באו הימים שעליהם אמר המשורר "מי זאת הנשקפה כמו שחר" וכדברי המדרש "כך תהיה גאולתם של ישראל מתחילה היא באה קימאה קימאה ואחרי כך היא מנצנצת ובאה" (ע"פ ירושלמי ברכות א, א) - והכל ראו בעליל, כי התלמידים היו צודקים יותר מרבותיהם באמרם "כבר הגיע זמן של שחרית".

1128

1129אבל פתאום והנה השחר טס ונעלם, והחשך כסה את ארץ יהודה, ויהי ערפל ועלטה אשר כמוהם לא היו בעולם, ומכל תקופת השחר ההיא לא נשארו לנו רק הזכרונות הנוראים הללו "כרך גדול היה לאדרינוס כמין טבריא לצפורי והקיפוהו אותו גדר מהרוגי ביתר וסוסי הרומאים היו שקועים בדם עד חוטמם ושטף הדם היה מגלגל סלעים משא ארבעים סאה".

1129

1130ומחרות ישראל נתוסף לנו רק עוד חורבן חדש בההיסטוריה שלנו, מהבר כוכבא נעשה בר כוזיבא. ואמנם נתוספה לנו ברכה מתקופת הזהב ההיא ברכת הטוב והמטיב, אבל כל הטוב והמטיב ראינו בזה "הטוב שלא הסריחו והמטיב שנתנו לקבורה" (ברכות מח, ב).

1130

1131ואז הגיעו לישראל ימים רעים מאד, העיר הקודש נחרשה, על הר הבית הועמד שקץ משומם "ומימי פולמוס האחרון גזרו שלא תצא הכלה באפריון בתוך העיר".

1131

1132סיבת הדבר.

1132

1133והידעתם מה גרם לכל הרעה הזאת?

1133

1134מפני שלבסוף השמיטו את ה"רבותינו" וה"קריאת שמע" ואמרו רק "הגיע זמן שחרית לבד".

1134

1135התחילו לבטוח על כוחם ואונם לבד, עד שהעיזו פניהם לומר להקב"ה - כפי שהובא במדרש - "לא תסעוד ולא תכסוף" ובזה בטלו את ה"קריאת שמע" שלנו, שכחו כי עלינו לומר ערב בוקר וצהרים "שמע ישראל ד' אלקינו ד' אחד", ולנטוע בקרבנו את ההכרה כי "אם ד' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו" (תהלים קכז, א).

1135

1136ולבסוף בטלו מלהגיד גם את ה"רבותינו", זאת אומרת שהתחילו להתיחס אל רבותיהם, אל אלה הזקנים שהיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה, בקלות ראש וגם בשאט נפש, וכמסופר במדרש רבה איכה "ר' אליעזר המודעי היה עסוק בשקו ותעניתו ומתפלל בכל יום לפני ד' ואומר, רבון העולמים, אל תשב בדין היום", וידעו גם הרומיים כי כל זמן "שהתרנגולת הזאת - ר"א המודעי - מתגעגעת באפרה" לא יכלו להבקיע אל העיר, אבל לבסוף בעט בר כוכבא בהתנא האלקי הזה ובמותו נשמעה הבת קול שאמרה "הרגת את ר' אליעזר המודעי זרועם של ישראל ועין ימינם, לפיכך זרוע של אותו האיש יבש תיבש ועין ימינו כהה תכהה, מיד גרמו עונות ונהרג בר כוכבא ונלכדה העיר".

1136

1137גלגל החוזר בההיסטוריה.

1137

1138כשמונה עשר מאות שנה עברו כבר מהתקופה ההיא, אבל יש גלגל חוזר בההיסטוריה, ובימינו אנו היינו עדי ראיה ג"כ למעשה ממין זה, כי הדרדקי הרגישו את השחר טרם שהרגישו זאת הסבי, והם, הדרדקי, היו הראשונים שהכריזו על שיבת ציון, על התחיה הלאומית, על גאולת הארץ והתחילו הבנים לשוב לגבולם בתור "חלוצים", ואחריהם נגררים גם הזקנים והולכים בעקבותיהם, ואלו ואלו מודים, שהלילה בא אל קצו ונצני החמה כבר נרגשים באויר. אבל חלילה וחלילה לדרדקי שלנו לשנות שוב על השגיאה ההיסטורית הנ"ל, ולהשמיט את ה"רבותינו" וה"קריאת שמע" כי בלי זה לא יתכן גם ה"זמן של שחרית".

1138

1139זכרו נא זאת, צעירנו האהובים, ואז - לד' הישועה.

1139

1140הימניים והשמאליים.

1140

1141וגם את הזקנים וגם את הצעירים שלנו הייתי מיעץ להם שילמדו מה מיעקב אבינו, יעקב סבא.

1141

1142התורה מספרת לנו כשקרבו ימי יעקב למות, לקח יוסף את שני בניו עמו את מנשה ואת אפרים "ויקח יוסף את שניהם, את אפרים בימינו משמאל ישראל ואת מנשה בשמאלו מימין ישראל ויגש אליו. וישלח ישראל את ימינו וישת על ראש אפרים והוא הצעיר, ואת שמאלו על ראש מנשה שכל את ידיו כי מנשה הבכור" (בראשית מח, יג-יד).

1142

1143והנה נתקשו המפרשים מאד על הדברים "כי מנשה הבכור", הלא איפכא מסתברא, כיון שמנשה הבכור הלא היה צריך יעקב לשית עליו הימין ולא השמאל? ובשביל זה דחקו לומר, כי הכוונה בכאן לומר אף על פי שמנשה הוא הבכור, וזהו לגמרי נגד הפשט הפשוט ש"כי" משמש בתור "יען", ונראה שדוקא בשביל שהוא הבכור לכן מהראוי להניח עליו השמאל?

1143

1144אכן באמת אין מקרא יוצא מידי פשוטו, וגם כאן הפירוש של "כי מנשה הבכור" הוא יען שהוא הבכור לכן מהראוי להניח עליו יד השמאלית, כשם שראוי להניח על אפרים את הימין יען שהוא הצעיר.

1144

1145כי הנה בכל אדם, כידוע, יש סטרא דימינא וסטרא דשמלא, ויתר שאת ויתר עוז להימין, כידוע, ולא רק שהיד והרגל הימניות חזקות יותר מהשמאליות, אך גם בהמוח של צד הימיני יש יותר עצמה מכפי של צד השמאלי. אבל דבר נכבד אחד יש בצד השמאל מה שאיננו כלל בנמצא בצד הימין זהו הלב, ובכן בנוגע להשכל שמקורו במוח משפט הבכורה לסטרא דימינא, אבל בנוגע להרגש, שמקורו בלב, הוא כולו תלוי אך ורק בסטרא דשמאלא לבד.

1145

1146ואמנם כך היא המדה גם בנוגע להמפלגות בבני אדם, שעפ"י רוב הזקנים שייכים למפלגות הימין והצעירים - להשמאל, מפני שהזקנים בעלי השכל הקר והמתונים ביותר, בהם ניכר יותר הסטרא דימינא, והצעירים בעלי הרגש וההתלהבות מושפעים באמת יותר מהסטרא דשמאלא.

1146

1147וכך ראינו גם אצל אפרים ומנשה, שמנשה הבכור היה בעל שכל יותר גדול מאחיו הצעיר, אבל לעומת זה היה אפרים בעל רגש יותר חזק, ולא עוד אלא שאנו רואים בכל ההיסטוריה הישראלית, שבני אפרים מצוינים ברגשם המתפרץ החוצה ואינו יודע כל גבול ומעצור לרוחו.

1147

1148המה, הבני אפרים, לא חכו עד שירחם ד' ויוציאם מארץ מצרים אך מגודל ההתרגשות וההתלהבות שבקרב לבבם חגרו איש חרבו על ירכו ויתפרצו ביד חזקה אל גבולות הפלישתים, (עי' סנהדרין צב, ב), וגם בזמנם של השופטים והנביאים אנו מוצאים, כי היו נוחים מאד להתרגש והיו נכונים בכל רגע ורגע להלחם בעד כבוד עמם, כמסופר בשופטים (יב, א) "ויצעק איש אפרים ויעבור צפונה, ויאמרו ליפתח, מדוע עברת להלחם בבני עמון ולנו לא קראת ללכת עמך ביתך נשרוף באש", שהננו רואים מזה עד היכן הדברים מגיעים. וגם לעתיד לבוא הרי אנו יודעים שיקום משיח בן יוסף, גם כן מבני אפרים, שירצה להביא את הגאולה לפני זמנה, כי אצל הבעלי רגש האמיתים אין מתינות ואי אפשר להם לחכות על הזמן המוגבל, והם מוכרחים לדחוק את הקץ.

1148

1149וכל זה בא להם לבני אפרים בירושה מאביהם אפרים, ה"בן יקיר" ה"ילד שעשועים" הצעיר שבכל השבטים, שבטי יה, וכצעיר היה לבו מפעם בקרבו בחזקה, וזה הביא לידי התרגשות והתפעלות עד אין קץ.

1149

1150ואמנם לא הצליחו בני אפרים במעשיהם אלה מעולם. המתפרצים לפני יציאת מצרים נהרגו כולם, הלוחמים עם יפתח הגלעדי גם כן היה להם סוף מר כמסופר שם בשופטים (שופטים יב, ד-ו) "ויקבוץ יפתח את כל אנשי גלעד וילחם את אפרים... ויפול בעת ההיא מאפרים ארבעים ושנים אלף", והסוף של משיח בן יוסף הלא גם כן ידוע, שהוא רע ומר למאד. אבל בכל זאת המה חביבים לפני הקב"ה הבוחן כליות ולב ויודע שעושים את כל מעשיהם מלבם הבוער באש קנאה, שע"כ נחשבו ההרוגים האלה לקדושים ו"הקב"ה נטל דמם של בני אפרים וטבל בו כליו כביכול ואמר איני מתנחם עד שאנקם נקמתם של בני אפרים" (שמות רבה פ"ב) "ומאן נינהו מתים שהחיה יחזקאל? אמר רב, אלו בני אפרים שמנו לקץ וטעו" (סנהדרין צב, ב) אבל עכ"פ מה טובה היה לו באה המזיגה בין מנשה ואפרים, זאת אומרת, שמנשה לא יהיה כל כך בעל שכל קר לבד, ואפרים לא יהיה כל כך פחז כמים.

1150

1151כי ע"כ כשהעמיד יוסף את אפרים משמאל ישראל ואת מנשה מימין ישראל, הנה יעקב סבא שהכיר את תכונת הנכדים עוד יותר מאביהם גופא "שלח את ימינו וישת על ראש אפרים והוא הצעיר ואת שמאלו על ראש מנשה שכל את ידיו כי מנשה הבכור", כלומר, כי מנשה הבכור, ויש לו התכונה של כל הבכורים והזקנים שבעולם, שהמה ימניים יותר מדי ורחוקים המה מהשמאל כרחוק מזרח ממערב, כי ע"כ הלב שהוא בשמאל אינו מגיע אליהם כל כך, ולמה להם עוד להוסיף עליהם מסטרא דימינא, אדרבא להם נחוץ שיהיה להם מה מהשמאל, שישיגו ג"כ מעט רגש הבא מהלב, וע"כ "ואת שמאלו על ראש מנשה", אבל להיפך אפרים "הוא הצעיר" והיו לו כל התכונות של הצעירים השייכים יותר להסטרא דשמאלא, והלב מפעם בהם בחזקה עוד יותר מדי, ולהם חסרה הימניות דוקא, שלא יהיו כל כך רתחנים ומתלהבים, ועל כן "וישלח ישראל את ימינו וישת על ראש אפרים".

1151

1152ואמנם עד היום הננו רואים עדיין את אותו החסרון, שלהבכורים, הזקנים חסר מעט שמאליות ולהצעירים חסר מעט ימניות.

1152

1153כי באמת "לב ישראל" יכול לחולל נפלאות, אך דא עקא שאצל הזקנים יש ה"ישראל" אך אין הלב, לבם קר כאבן "ויכתוב משה את התורה על האבנים", אינם חלים ואינם מרגישים ורק עושים מצוות אנשים מלומדה, בלי התלהבות ובלי מסירות נפש. וכמובן יש אמנם גם הרבה יוצאים מן הכלל הזה - ואצל הצעירים אמנם יש הלב ועושים את מעשיהם בהתלהבות ובהתרגשות עצומה גם לפעמים במסירת נפש ממש, אבל הישראל, הישראל חסר אצלם, עוברים בשאט נפש על התורה ומצוותיה, בוזים ליקהת אמם.

1153

1154אצל הזקנים יש ה"ואהבת את ד' אלקיך" אבל, אין הבכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך, כי כל האהבה היא רק מין "מהיכי תיתי" ולא רק שאינם מוסרים את נפשם על אהבה זו, אך גם את מאדם, את ממונם, אינם רוצים לותר עליה, ובנידון זה המה צדיקים ממש "שממונם חביב עליהם יותר מגופם", ואצל הצעירים להיפך, אמנם יש אצלם ה"בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך", ובעד האידיאלים היקרים בעיניהם המה נכונים גם למסור את נפשם, אבל ה"ואהבת את ד' אלקיך" חסר אצלם לגמרי - וכמובן גם בזה יש יוצאים מן הכלל - אכן צדקו המדקדקים באמרם, שהיוצא מן הכלל מחזק את הכלל.

1154

1155"ויברכם ביום ההוא לאמר, ישימך אלקים כאפרים וכמנשה", הברכה הזו לא אבדה את ערכה הראשון עד היום הזה.

1155

1156מה טוב היה לו באה מזיגה בין תוכנת אפרים ובין תכונת מנשה, והיה לו לאפרים מעט מישוב הדעת של מנשה ולמנשה מעט מההתלהבות של אפרים. מה טוב היה לו היה להזקנים מעט מהלב של הצעירים ולהצעירים מעט מהישראל של הזקנים.

1156

1157אז לא רק שהיינו אומרים בהגדה "רבותינו הגיע זמן קריאת שמע של שחרית" אך היינו יכולים לאמר זאת בכל השנה, ולא רק לאמר אך גם לראות את השחרית בעינינו.

1157

1158"מי זאת הנשקפה כמו שחר"...

1158

1159טו. שיר השירים
לשבת חוה"מ פסח

1159

1160"כל כתבי הקודש מטמאין את הידים, שיר השירים וקהלת מטמאין את הידים, ר"י אומר, שיר השירים מטמאין את הידים וקהלת מחלוקת, ר' יוסי אומר, קהלת אינו מטמא את הידים ושיר השירים מחלוקת... אר"ע, חס ושלום מעולם לא נחלק אדם מישראל על שיר השירים שלא תטמא את הידים, שאין כל העולם כולו כדאי כיום שניתן בו שיר השירים לישראל, שכל הכתובים קודש ושיר השירים קודש קדשים, ואם נחלקו לא נחלקו אלא על קהלת" (ידים פ"ג, מ"ה).

1160

1161זמן חרותנו וזמן שירתנו.

1161

1162חג הפסח תופס מקום אצלנו לא רק בתור זמן חרותנו, אך גם בתור זמן שירתנו. בחג הזה אנו שואבים יותר מכל שאר החגים ממעיני השירה והזמרה העתיקים שלנו, בו אנו שומעים את שירת משה ובני ישראל כשעומדים על שפת הים, את שירת דוד מלך ישראל כשהוא יושב על גבי מרומי הר ציון, ועל כולן את שיר השירים אשר לשלמה.

1162

1163כי לא רק עם נביאים אך גם עם משוררים אנחנו, הננו אומרים שירה בכל התקופות ובכל הזמנים, והשירה כמו הנבואה נתעטרה אצלנו בעטרת קדושה "כל הכתובים קודש ושיר השירים קודש קדשים".

1163

1164עם משוררים אנחנו, וכל העולם כולו נדמה בעינינו לספר שירה אחד שבו יקחו חבל כל דרי מעלה עם דרי מטה, מן המלאכים שרפים ואופנים אשר בשמים ממעל עד התולעת היותר קטנה שבארץ מתחת, מן הארז אשר בלבנון עד האזוב שעל הקיר, לכל אחד שירתו המיוחדה והמקורית וכולן עולות להרמוניא אחת...

1164

1165ולא רק ששיר השירים הוא משל לכנסת ישראל, אך זהו כנסת ישראל גופא, כי אם כל העולם כולו הוא שיר, הנה כנס"י זהו השיר השירים של העולם.

1165

1166הנה יודעים אנו כאמור באיזה מקום שר משה ובני ישראל את שירתם, יודעים אנו באיזה מקום שר דוד את שירתו, אבל היודעים אנו ג"כ באיזה מקום הושר השיר השירים?

1166

1167בזה הרי יש פלוגתא רחוקה מאד בין רבותינו הקדמונים "ר' חנינא בר פפא אמר, בים נאמר שיר השירים היך מה דאת אמר לסוסתי ברכבי פרעה, ר' יהודא ב"ר סימון אמר, בסיני נאמר שנאמר, שיר השירים, שיר שאמרו אותו השירים השוררים, שנאמר קדמו שרים אחרי נוגנים... ר' מאיר אומר באהל מועד נאמר... רבנין אמרי בבית עולמים" (ע"פ מדרש רבה שיר השירים פ"א, יב).

1167

1168את כל השירים שבכתבי הקודש אנו יודעים את שם משורריהם, אבל האם ידוע לנו ג"כ את שם המשורר של שיר השירים הנ"ל?

1168

1169הרי גם בזה כמה הדעות שונות ורחוקות זו מזו.

1169

1170כי מלבד הדעה הסתמית, כי כנסת ישראל אמרה את השיר הנפלא הזה יש עוד דעות אחרות "תני משום ר' נתן הקב"ה בכבוד גדולתו אמרהו, שיר השירים אשר לשלמה למלך שהשלום שלו, רבן גמליאל אומר מלאכי השרת אמרוהו, שיר השירים שיר שאמרוהו שרים של מעלה" (שם).

1170

1171ועם מי הוא האמת, הלא כל אחד מביא לדבריו ראיה שאין עליה תשובה?

1171

1172ברם הדבר, שאלו ואלו דברי אלקים חיים, כי כשכנס"י שרה את שירתה אז היא מכריחה, כביכול, גם את מלאכי השרת וגם את הקב"ה בכבודו ובעצמו שישתפו בהמקהלה שלה... ושירת כנס"י היא למעלה מן הזמן ולמעלה מן המקום, ואותה השירה ששרנו על הים לא חדלה גם כשהיינו על הר סיני, באהל מועד ובית עולמים...

1172

1173הכנור המנגן מאליו.

1173

1174וגם כשחרבו נבוכדראצר ונבוזראדן אספסיאנוס וטיטוס את הבית עולמים שלנו הנה "על ערבים בתוכה תלינו כנורותינו", על הכל היו להם, לשונאי ישראל אלה, שליטה, את הכל שדדו וחמסו ממנו וערומים נותרנו, אבל דבר אחד לא יכלו לשדוד ולחמוס ממנו, על דבר אחד לא היה להם שום שליטה - זהו הכנור שלנו, ואם כי לא רצינו אז לנגן עמדו, כי "איך נשיר את שיר ד' על אדמת נכר", אבל סוף סוף לא נשבר הכנור ולא נופל לרסיסים, הוא נשאר שלם בתכלית השלמות, ורק תלינו אותו על ערבים, תלינו אותו לשעה קלה ואמרנו לו "חבי כמעט רגע עד יעבור זעם", ובכל עת מצוא ובכל שעת הכושר הננו לוקחים אותו שוב בידינו והוא מחולל שוב נפלאות...

1174

1175הלא זהו הכנור מיודענו מאז שהיה "תלוי למעלה ממטתו של דוד והיה מנגן מאליו", ונתלה על הערבים כשישבנו על נהרות בבל, הוא חוזר ומתגלה לנו מזמן לזמן ומנגן שוב מאליו, ככה ראינו אותו אחרי עבור הרבה מאות שנים מימי דוד והוא נמצא למעלה ממטתו של ר' יהודא הלוי והוא מנגן שוב "ציון הלא תשאלי לשלום אסוריך"... וכאשר באו הספרדים והגלו אותנו מארצם, מקום כנורו של ר' יהודא הלוי, והציגוהו שוב ככלי ריק, הנה שוב לא היה להם שליטה על הכנור הנ"ל, שבכל מקום שאנו גולים הוא מלוה אותנו.

1175

1176השירה הפרה ורבה.

1176

1177שיר השירים "ר' איבו אמר, שיר חד השירים תרין" (במדרש שם), כלומר, השירה אצלנו היא פרה ורבה ומחד נעשה תרין ומתרין ארבע וכן הלאה וכן הלאה, ואם "אין לך יום - אצלנו - שאין קללתו מרובה מחברתה" הנה גם "אין לך יום שאין שירתו מרובה מחברתה כי ברבות הימים ובסגות הזמנים אנו למדים יותר ויותר לשיר ולנגן...

1177

1178ובשיר השירים אנו יכולים לשמוע את הד כל התקופות השונות שעברו עלינו.

1178

1179כשעלה עמוד השחר שלנו ונראו נצני החמה הראשונים שרנו "מי זאת הנשקפה כמו שחר יפה כלבנה ברה כחמה". כשנראה לנו הצהרים בכל תקפו והדרו זכרנו "כי הנה הסתו עבר, הגשם חלף הלך לו, הנצנים נראו בארץ, עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו... מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים"... אכן גם כש"ויהי ערב" וימש חושך לנו, גם אז היתה לנו שירה מן המוכן "מצאוני השומרים הסובבים בעיר, הכוני פצעוני נשאו את רדידי מעלי שומרי החומות" וגם הדברים האלו תופסים מקום מכובד בשיר השירים שלנו...

1179

1180כשרצו מלאכי השרת לאמר שירה על הים גער בהם הקב"ה בנזיפה "מעשי ידי טובעים בים, ואתם אומרים שירה", אבל לא גער כלל על בני ישראל שאמרו אז שירה, מפני שיודע הקב"ה את תכונתנו שגם כשאנו בעצמנו טובעים בים, גם אז איננו פוסקים מלומר שירתנו, "למנצח על שושנים לדוד... באו מים עד נפש, טבעתי ביון מצולה ואין מעמד באתי במעמקי מים ושבולת שטפתני" (תהלים סט, א-ג), וגם אז "למנצח" אין אנו פוסקים מלמנצח בנגינות, וגם אז נדמה בעינינו, כאילו אנו יושבים על שושנים...

1180

1181"הנך יפה דודי אף נעים" ובפירוש חז"ל אומרת כנס"י לפני הקב"ה אפילו האף שאתה מביא עלינו נעים הוא" (ע"פ ילקוט שמעוני רמז תתקפה) כי אמנם הננו מרגישים נעימות אף בהאף של הקב"ה, אף במידת הדין שלו, הננו מרגישים טעם חביב אף בהיסורים "חביבים יסורים"...

1181

1182שיר השירים וקהלת.

1182

1183אמנם אותו המחבר של שיר השירים הוא ג"כ המחבר של ס' קהלת, ומה גדול המרחק בהשקפת העולם ביניהם, ממש כרחוק מזרח ממערב. ואמנם כבר עמדו חז"ל על זה, היתכן שמחבר אחד יוצא מתחת ידו שני דברים המתנגדים זה לזה ממש מן הקצה אל הקצה? ואמרו "שיר השירים כתב תחילה ואחר כך משלי ואח"כ קהלת... כשאדם נער אומר דברי זמר, הגדיל אומר דברי משלים, הזקין אומר דברי הבלים" ומאופטימיסטי נלהב שרואה את כל העולם כולו בתור ספר שירה גדול נהפך לפיסימיסטי עקשן הרואה את כל העולם כולו בתור נאד של דמעות אחד גדול, שבו תזלנה "דמעות העשוקים ואין להם מנחם", ובכל מקום שהוא פונה הוא רואה רק "שולחן ערוך" של "הלכות אבלות" "טוב ללכת אל בית אבל".

1183

1184אולם האמת ניתנה להגיד, שהיהדות תפסה את הלשון ראשון של שלמה המלך. ולא את הלשון אחרון שלו, ולא רק הנערים שלנו אומרים שיר השירים בכוונה, אך גם הזקנים שלנו אומרים זאת בהתלהבות עצומה.

1184

1185כי במה מחולק הפסימיסט מהאופטימיסט? באמת המה רואים שניהם את אותם המחזות עצמם, ושניהם המה אולי בעלי שכל במדה שוה, אלא שלהראשון יש מרה שחורה, הרואה בכל דבר את הצד הרע, את הכף חובה שבו ולהשני יש מרה לבנה המרגיש בכל דבר את הצד הטוב, הכף זכות שבו, כמו שאמרו חז"ל "אורח טוב מהו אומר? כל מה שטרח בעה"ב לא טרח אלא בשבילי, אורח רע מהו אומר? כל מה שטרח בעל הבית לא טרח אלא בשביל אשתו ובניו" (ע"פ ברכות נח, א). הנה שניהם רואים כמדומה את אותה המציאות עצמה, את העובדא שהבעה"ב טרח, ובכל זאת הם באים לידי מסקנות המתנגדות זו לזו לגמרי, הרי שסיבת הנגוד הוא רק מפני הנגוד שבתכונותיהם, שזהו אורח טוב וזהו אורח רע.

1185

1186והיהדות שמדגישה תמיד את היצר טוב שבאדם וכל מטרתה היא להגביר את היצר הזה על היצר הרע שבקרבו, אי אפשר לה עפ"י תכונתה שתהא לה השקפת פיסמיות, והיא כולה מלאה להיפך באופטימיות.

1186

1187וכבר נשאלה שאלה לפני רבותינו הקדמונים "איזו היא דרך טובה שידבק בה האדם?" והשיבו "עין טובה", ו"איזו היא דרך רעה, שיתרחק ממנו האדם? עין רעה". כי אין אדם רואה אלא מהרהורי לבו, ואם הוא רואה טובות, שמע מיניה שבתכונתו הוא טוב, ולהיפך כשרואה את רעות זהו גופא מעיד על עצמותו.

1187

1188בקיצור השקפת עולמה של היהדות היא השקפה אופטימית, ולא עוד אלא שזה מונח בעיקר העיקרים ויסוד היסודית של היהדות: האמונה באחדות הבורא.

1188

1189כי אי אפשר לבוא לידי העיקר של אחדות הבורא, אם לא תקדם מקודם ההכרה של אחדות הבריאה.

1189

1190ובזה מונח עיקר ההבדל בין עובדי האלילים הקדמונים, שהאמינו בשתי רשויות, באלהי הטוב ואלהי הרע ובין היהדות, שלא ראתה בעולם רק אלקים אחד, אל רחום וחנון, מפני שעפ"י השקפת היהדות אין כלל רע מוחלט במציאות "וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד", ואם יש אחדות הבריאה בלי שום יוצא מן הכלל, הרי ממילא מסתעף מזה גם אחדות הבורא.

1190

1191היהדות אומרת "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד", כי גם הערב הוא בכלל יום כמו הבוקר, ובאמת אין כלל במציאות חושך בעולמו של הקב"ה, ובאותו הזמן ששמינו מכוסים בעבים, הנה תאיר החמה בכל נגהה והדרה בחלק שני מכדור הארץ, ורק לנו, שחשכו עינינו בארובות נדמה שהוא ערב.

1191

1192"וידעת היום והשבת אל לבבך כי ד' הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד" (דברים ד, לט) אומרת לנו התורה.

1192

1193כי "שואל כענין ומשיב כהלכה", רק אז תוכל להיות התשובה תשובה כהלכה כשהשאלה היא שאלה כענין, ואמנם כל עיקרה של האמונה בכלל נתעורר אצל האדם בתור תשובה על השאלה כדברי הנביא (ישעיהו מ, כו) "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה", אכן לאלה הגוים שראו בהבריאה גם טוב וגם רע, גם אור וגם חושך וכו' וכו' העמידו את השאלה באופן כזה מי ברא את הטוב ומי ברא את הרע, מי ברא את האור ומי ברא את החושך ובאו להם על זה תשובות רבות: אלהי הטוב ואלהי הרע, אלהי האור ואלהי החושך וכו', אבל "וידעת היום" אם תדע שיש רק יום בעולם ולא לילה, יש רק אור בעולמו של הקב"ה ולא חושך, אז תהיה שואל כענין, תשאל רק שאלה אחת "מי ברא אלה", מי ברא את כל הטוב הזה, ועל שאלה אחת לא תוכל לבוא רק תשובה אחת "והשבות אל לבבך כי ד' הוא האלקים", שאין הבדל כלל בין ד', מדת הרחמים ובין אלקים, מדת הדין, אך "הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא" (דברים לב, ד).

1193

1194באחת, השיר השירים מתאים הרבה יותר להשקפת היהדות מזו של קהלת, כי שונאים אנו את העצבות ואת ה"מרה שחורה", וגם השכינה אינה שורה אצלנו מתוך עצבות אלא מתוך שמחה של מצוה דוקא, והללנו את ד' בתוף ומחול במינם ועוגב בצלצלי שמע ובצלצלי תרועה והיינו אך שמחים, באופן שגם ה"יום כפורים", היום הנורא ואיום נהפך לנו ליום טוב "ולא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב ויום הכפורים".

1194

1195העניות המעברת על הדעת.

1195

1196אבל באו ימים אשר אין בהם חפץ לנו, והגלות עם כל נוראותיה ומרירותיה העבירה אותנו על דעתנו ונהפך לבנו עלינו מן הקצה אל הקצה, והעם של שיר השירים נעשה לעם של קהלת, שידע רק לנענע בראש על כל דבר ולאמר "הבל הבלים הכל הבל". אז אמרנו "אסור למלאות שחוק פיו בעוה"ז" ו"זמרא מנא לן דאסור דכתיב אל תשמח ישראל אל גיל כעמים", ונדמה כי הכנור שתלינו על ערבים לשעה נשבר כבר לרסיסים ולא תהיה לו עוד שום תקומה אצלנו.

1196

1197בימים הללו לא טעמו ילדינו, ילדי הגיטו, טעם ילדות מעולם, כי זקנים ובאים בימים היו כבר תיכף כישצאו לאויר העולם "ותפתח ותראהו את הילד והנה נער בוכה... ותאמר מילדי העברים זה", אז בכו ילדינו כבר כנערים גדולים, וזה היה הסימן כי מילדי העברים זה, כי ראינו אז בהעצבות חן יהודי מיוחד, ומי שלא היתה לו בפרצופו אף טיפת דם אחת נחשב ל"אברך משי".

1197

1198באותו הזמן הנורא בעת צרה ליעקב, נתעוררו בצדק חלוקי דעות אם שיר השירים מטמא את הידים, אם הוא בכלל כתבי הקודש, והיו הרבה שענו על זה בשלילה, כי לדעתם כבר עבר זמנו של שיר השירים כי "איך נשיר את שיר ד' על אדמת נכר" ונמצאו כאלה שהרחיקו עוד ללכת ואמרו, "מיום שפשטה מלכות הרומי וגוזרת עלינו גזירות קשות... דין הוא שנגזור על עצמנו, שלא לישא אשה ולהוליד בנים, ונמצא זרעו של אברהם אבינו כלה מאליו" (בבא בתרא ס, ב).

1198

1199ראויים הדברים למי שאמרם.

1199

1200אכן כששמע זאת ר' עקיבא התקצף והתרגז ע"ז למאוד וקרא בהתלהבות עצומה "חס ושלום לא נחלק אדם מישראל על שיר השירים שלא תטמא את הידים, שאין כל העולם כולו כדאי כיום שניתן בו שיר השירים, שכל השירים קודש ושיר השירים קודש קדשים", והדברים ראויים מאד למי שאמרם.

1200

1201הלא זהו ר' עקיבא, האופטימיסט היותר גדול כפי שמספרים חז"ל "וכבר היה רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה ור' יהושע ורבי עקיבא מהלכין בדרך, ושמעו קול המונה של רומי ברחוק ק"כ מיל והתחילו בוכין ור"ע משחק, א"ל מפני מה אתה משחק? א"ל ואתם מפני מה אתם בוכין? א"ל הללו כושים שמשתתחוים לעצבים... יושבים בטח והשקט ואנו בית הדום רגלינו שרוף באש ולא נבכה? א"ל, לכך אני משחק, ומה לעוברי רצונו כך לעושי רצונו על אחת כמה וכמה. שוב פעם אחת היו עולין לירושלים, כיון שהיגעו להר הצופים קרעו בגדיהם, כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיוצא מבית קדשי הקדשים התחילו הן בוכין ור"ע משחק... אמרו לו מקום שכתוב בו והזר הקרב יומת ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה? אמר להן לכך אני מצחק... באוריה כתיב לכן בגללכם ציון שדה תחרש בזכריה כתיב עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים, עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתירא, שלא תתקיים נבואתו של זכריה, עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה, בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת" (סוף מסכת מכות).

1201

1202הלא זהו ר' עקיבא, שגם בעת שסרקו את בשרו במסרקות של ברזל הנה לא רק שלא הצטער על זה אך להיפך הצטער על שלא בא הדבר הטוב הזה מקודם "כל ימי נצטערתי על מצוה זו אימתי תבוא לידי ואיקימנה" (ברכות סא, ב).

1202

1203כי זהו, כאמור, תכונתו של כל אופטימיסט אמתי למצוא באותה המחזה גופא, שאחרים בוכים עליו, דברים המביאים להיפך לידי שמחה ושחוק.

1203

1204"ור"ע משחק" זוהי תכונתו של ר' עקיבא, ומה מוזר לו היה הדבר שתוכל להיות מחלוקת אם שיר השירים הוא בכלל כתבי הקודש, הלא שיר השירים לא רק שהוא קודש, אך גם קודש קדשים, כי הלא רק השיר השירים שבקרבנו הוא הוא שעמד לנו, שאנו חיים עד היום הזה, "ואם נחלקו לא נחלקו אלא על קהלת", שבאמת "דבריו סותרים זה את זה", ונשאר אצלנו בכלל כתבי הקודש רק מפני "שתחילתו דברי תורה וסופו דברי תורה".

1204

1205הלכה כר"ע.

1205

1206ואמנם הלכה כר"ע, ושיר השירים הוא קודש קדשים, ואם כי גם קהלת נכנס בכלל כתבי הקודש, אבל הננו נוהגים כבוד בשיר השירים יותר, כי על כן קודש קדשים הוא. קהלת לא נדפס רק בהמחזור של סוכות לבד, אבל שיר השירים נדפס בכל סדור שמחזיקים אותו בכל ימות השנה, ואם את קהלת אנו קוראים רק פעם אחת בשנה, בשבת חוה"מ סוכות, הנה את שיר השירים אנו קוראים בכל שבוע ושבוע בהזמן היותר מוכשר לדברים נאצלים ורוממים, לפני קבלת שבת, כשאנו מנערים את האבק של ששת ימי המעשה והננו מוכנים להזדווג עם השבת מלכתא.

1206

1207ואם דרך ארץ הוא שרק כש"אדם נער אומר דברי זמר", אבל אצלנו גם הזקנים והישישים אומרים את שיר השירים בהתלהבות עצומה לפעמים עוד יותר מהצעירים וגם הם שרים "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים"...

1207

1208כי מטבע שלנו הוא מטבע של אברהם אבינו ש"זקן וזקנה מצד אחד בחור ובתולה מצד אחר", זאת אומרת, שגם הבחורים ובתולות שלנו יש להם מה מתכונתם של הזקן וזקנה, ובשביל זה גם להזקן וזקנה שלנו נשארה להם עוד מה מתכונתם של הבחור ובתולה, אצלנו החיים עוברים עלינו כשרה אמנו שעליה נאמר "בת ק' כבת כ' ובת כ' כבת ז'".

1208

1209אצלם, אצל אומות העולם, בנערותם המה יודעים רק מדברי זמר, וע"כ בזקנותם המה יודעים להיפך רק מהבל הבלים, אבל אצלנו באה סינתיזה בזה, מעין מזיגה של שיר השירים וקהלת יחד, וגם הצעירים שלנו לומדים ב"החדר" קהלת ובשביל זה גם כשהוזקנו המה יודעים עוד בעל פה את שיר השירים".

1209

1210אצלנו יש שני ראשי שנה בשנה, באחד בניסן ובאחד בתשרי, ואנו קוראים קהלת בסוכות ושיר השירים בפסח, ואמנם כאשר אנו מונים מניסן נמצא שאנו קוראים שיר השירים לפני קהלת, אבל כשאנו מונים מתשרי נמצא שקראנו את קהלת לפני שיר השירים, וזו היא הנותנת, כי אצלנו עולים התרתי דסתרי הללו, קהלת ושיר השירים, בד בבד.

1210

1211גם בשיר השירים אנו מרגישים תיכף את ה"מלך שהשלום שלו", וגם בקהלת אנו חשים לאידך גיסא כי "מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש, תחת השמש אין לו למעלה מן השמש יש לו" (מדרש רבה קהלת א, ד), כי האדם הוא עוד למעלה מן השמש.

1211

1212בקיצור "כל הכתובים קודש ושיר השירים קודש קדשים"... ועוד נשמע את הקול מבשר שיאמר לנו "שירה חדשה שבחו גאולים"...

1212

1213טז. שלמה המלך והאשמדאי
"א"ל - שלמה המלך לאשמדאי - כתיב כתועפות ראם לו, ואמרינן, כתועפות אלו מלאכי השרת, ראם אלו השדים מאי רבותייכו מינן? א"ל, שקול שושילתא מנאי והב לי עיזקתך ואחוי לך רבותאי, שקליה לשושילתא מיניה ויהיב ליה עזקתא. בלעיה, אותביה לחד גפא ברקיעא ולחד גפא בארעא, פתקיה ארבע מאה פרסי, על ההיא שעתא אמר שלמה מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש, וזה היה חלקי מכל עמלי, מאי וזה? רב ושמואל, חד אמר, מקלו וחד אמר, גונדו. היה מחזיר על הפתחים, כל היכי דמטא אמר, אני קהלת הייתי מלך על ישראל בירושלים, כי מטא גבי סנהדרין אמרו רבנן, מכדי שוטה בחדא מלתא לא סריך, מאי האי?... שלחו להו למלכוותא, קאתי מלכא לגבייכו? שלחו להו אין קאתי. שלחו להו, בידקו בכרעיה, שלחו להו, במוקי קאתי... אתיוהו לשלמה והבו ליה עזקתא ושושילתא דחקיק עליה שם, כי עייל חזיה פרח... רב ושמואל, חד אמר... וחד אמר, מלך והדיוט ומלך"

1213

1214(גיטין סח, ב).

1214

1215חיי שלמה משל לכנסת ישראל.

1215

1216רבותי, זה לא כבר שמעתי מהבעל קורא את השיר הנפלא, שיר השירים, ואתם יודעים כולכם שהדוד ורעיתו גבורי השיר הנ"ל אינם דברים כפשוטם, אך זהו שירת אהבה בין הדוד של כל העולם - הקב"ה בכבודו ובעצמו - ובין "איומתו סגולתו", כנסת ישראל, ומה עזה היא האהבה שביניהם "כי עזה כמות אהבה... מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה", ומה נעימים המה דברי-הידידות שביניהם, הקב"ה אומר לכנסת ישראל: "הנך יפה רעיתי, הנך יפה עיניך יונים", והיא גם היא משיבה לו מצדה "הנך יפה דודי אף נעים". הקב"ה אומר לה מקצת שבחה בפניה "כשושנה בין החוחים כן רעיתי בין הבנות", ותיכף הוא שומע את תשובתה של כנס"י "כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים" והקב"ה איננו מסתפק במקצת השבח והוא מתחיל להביע לה את כל שבחה בפניה "שערך כעדר העזים... שיניך כעדר הקצובות... כחוט השני שפתותיך" וכו' וכו', ואז תתחיל גם היא לפתוח את ה"מענה לשון" שלה ולקלסו "דודי צח ואדום"...ראשו כתם פז... לחייו כערוגת הבושם" וכו' וכו', כי שניהם המה לא רק אוהבים סתם, אך הם חולי אהבה, כביכול, ורוחם כים נגרש השקט לא יוכלו.

1216

1217ואמנם "עזה כמות אהבה קשה כשאול קנאה" ואהבה עזה מחד גיסא מעוררת קנאה קשה מאידך גיסא, ומלבד השולמית היפה הזו, יש עוד בנות ירושלים המקנאות באשרה ומשתדלות בכל מאמצי כהן להחליש את האהבה הזו, ומי המה הבנות ירושלים הללו? "ר' יוחנן אמר, מהו בנות ירושלים? עתידה ירושלים להעשות מטרופולין לכל המדינות (מ"ר), ומה שר' יוחנן חזה בעתיד הרי אנו רואים זאת כבר כדבר הוה, ירושלים הנה זה הרבה מאות שנים מטרופולין לכל המדינות ועוד יותר לכל הדתות, ירושלים היא עיר הקודש כהיום לא רק לישראל, אלא גם להנוצרים והמחמדנים, כי ממקור ירושלים שאבו את אמונתם ותורתם, אבל הבנות קמות באמן להלחם באמן הזקנה עד רדתה, ואינן נמנעות גם מלהגיד דלטוריא עליה לפני אלוף נעוריה.

1217

1218אבל האם הזקנה עוד כחה בפה להגן על עצמה מפני כל הקמים עליה, והיא אומרת לפני כל העולם כולו "שחורה אני ונאוה בנות ירושלים" וכפירוש חז"ל "שחורה אני בכל ימות השבוע ונאוה אני בשבת, שחורה אני בעוה"ז ונאוה אני לעוה"ב, שחורה אני בכל ימות השנה ונאוה אני ביוה"כ" (מ"ר), "כאהלי קדר כיריעות שלמה" בהוספת פירוש חז"ל (שם) "מה אהלי קדר, אע"פ שנראים מבחוץ כעורים ושחורים וסמרטוטים, והם מבפנים אבנים טובים ומרגליות, כך תלמידי חכמים, אע"פ שנראים כעורים ושחורים בעולם הזה, אבל מבפנים יש בהם תורה, מקרא, משנה, מדרשות והלכות, תלמוד, תוספות והגדות". וכנסת ישראל טוענת עוד "אל תראוני שאני שחרחורת ששזפתני השמש". ועפ"י המשל היפה שמוסיפים חז"ל בזה "מעשה בקרתנית אחת, שהיתה לה שפחה כושית שירדה למלאות מן העין היא וחברתה, אמרה לחברתה, חברתי, למחר אדוני מגרש את אשתו ונוטלני לאשה, אמרה לה, למה? בשביל שראה ידיה מפוחמות, אמרה לה אי שוטה שבעולם ישמעו אזניך מה שפיך מדבר, ומה אם אשתו שהיא חביבה עליו ביותר, את אומרת מפני שראה ידיה מפוחמות שעה אחת רוצה לגרשה, את שכולה מפוחמת ושחורה ממעי אמך כל ימיך על אחת כמה וכמה" (מ"ר שם).

1218

1219כי האם הזקנה שכבר קומטו פניה מזוקן הנה זה אדרבא מוסיפה עליה לוית חן, והיא עולה כפורחת גם עכשיו הרבה יותר מבנותיה הצעירות הבנות ירושלים הנחרות בה, והשי"ת אוהבה ודודה מאז שאמר לה לפני כל העולם כולו "וארשתיך לי לעולם" אינו שם לב כלל לכל אלה הרוצים להטיל איבה בינו ובין בחירתו רצתה נפשו בה.

1219

1220בקיצור, רבותי, הנכם יודעים הכל, ששיר השירים הוא משל לכנסת ישראל, ואין מן הנחוץ להרבות על זה דברים הרבה, אבל מי מכם יודע, כי לא רק שיר השירים, אך גם שלמה גופא, שכמובן היה ונברא באמת, הנהו גם כן משל חי לכנסת ישראל בכל מה שעבר עליה עד היום הזה ומה שיעבור עוד עליה בעתיד, ועל דבר זה הנני רוצה לדבר לכם היום.

1220

1221האשמדאי בולע את שם המפורש.

1221

1222לכתחילה ידע רק שלמה המלך מהשם המפורש, הוא היה חד בדרא בזה, ובזה אמנם חולל נפלאות ושלט גם על מלאכי השרת וגם על שדים ושדות להבדיל, הדביר תחת רגליו גם את הרוחות הטהורות וגם את הרוחות הטמאות. בקיצור, הכל יראו מפניו יראת הכבוד ובכל אשר פנה הצליח, עד שבא האשמדאי, ששלמה בעצמו הביאו אליו ובלע את השם המפורש, ומיד תפס את מקומו של שלמה שתש כחו לגמרי.

1222

1223שלמה המלך היה החכם מכל האדם ועם ישראל היה החכם מכל האומות "ואמרו - כל הגוים - רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה" - השם המפורש היה רק אצלנו, וכל הגוים היו עובדי אלילים פשוטים וישתחוו לעץ ואבן מעשי ידיהם כדברי הנביא (ישעיהו מד, טז) "חציו שרף במו אש, על חציו בשר יאכל יצלה צלי וישבע, אף יחם ויאמר האח, חמותי ראיתי אור. ושאריתו לאל עשה לפסלו יסגוד לו וישתחו ויתפלל אליו ויאמר, הצילני כי אלי אתה". ובכח "שם המפורש" שרק אנחנו ידענו ממנו היינו העזים מכל האומות, ונבאו נביאינו על כל הגוים והממלכות שבעולם, כי הכל היו סרים למשמעתנו. ואם גזרו הנביאים שלנו בשם ד' על אחת הממלכות לו גם היותר גדולה וכבירה שימיה ספורים והיא תפול ולא תוסיף לקום עוד, אזי מוכרחה היתה לקיים זאת בדיוק היותר נמרץ. אבל בא האשמדאי בדמות "אותו האיש" והוציא את ה"שם המפורש" ממנו, וחדלנו להיות "חד בדרא" בזה, כי מסר אותו לכל הגוים, ומני אז סר יחוסנו ממנו, ולא יאמרו עוד הגוים "רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה", אך להיפך "רק עם שפל ונבזה הגוי הקטן הזה".

1223

1224אינני יודע כמה מכם, רבותי, קראתם את הספר "מעשה תלוי" או "מעשה של אותו איש", שהיה מפורסם מאד עוד בימי הבינים ונעתק גם ללשון יהודית אשכנזית, ואם כי הצנזור אסר את הדפסתו נמצא בכל זאת בכתבי יד בנוסחאות שונות והיו עוסקים בקריאתו בליל "ניטל".

1224

1225בספר הזה יסופר בתוך שאר הדברים, כי "אותו האיש" התגנב בבית המקדש ולמד את שם המפורש, וכדי שלא ישכח אותו כתב את השם על הקלף ותחב אותו בעור בשרו ובכח השם המפורש ריפא חיגר ומצורע והחיה מת לפני הילני המלכה וכו' וכו'. ואמנם אין אנו יודעים כמה מן המציאות וכמה מן ההפרזה של האגדה יש בזה אבל עכ"פ תבינו כבר את האגדה, שהאשמדאי לקח את העזקתא דחקיק עליה שם ובלעיה ובכח זה הראה נפלאות.

1225

1226חד גפא ברקיעא וחד גפא בארעא.

1226

1227ואם תרצו לדעת במה הצליח האשמדאי למשוך כל כך את הלבבות אחריו? במה הצליח ה"ברית החדשה" שמאות מיליוני בני אדם מאמינים בה? מדוע רק עם ישראל לבד מחזיק בתורת משה וכל העמים הנאורים כביכול, מחזיקים בתורתו של "אותו האיש" דוקא?

1227

1228גם את זאת יכולים אתם למצוא בנקל בהאגדה הנ"ל.

1228

1229כל כחו וגבורתו של האשמדאי הוא בזה ש"אותביה לחד גפא ברקיעא ולחד גפא בארעא".

1229

1230כי הנה אז בימים ההם ובזמן הזה היה רוב המפלגות בישראל, וביחוד היתה גדולה ועצומה השנאה והאיבה בין התלמידי חכמים והעמי הארצות, כל אחד מהע"ה אמר "מי יתן לי ת"ח ואנשכנו כחמור" וכל אחד מהת"ח אמר "מי יתן לי ע"ה ואנשכנו כחמור". אז אמרו כי "עם הארץ מותר לנוחרו ביום הכיפורים שחל בשבת, ואסור להתלוות עמו בדרך, ואין מוסרים להם עדות, ואין מקבלים ממנו עדות" (פסחים סט, ב) ומגע עם הארץ היה מטמא כשרץ. וכמובן, שגם הע"ה מצדם לא טמנו את ידיהם בצלחת, ובקשו איך להנקם מהפרושים הת"ח. ומאידך גיסא נתקיימה אז גם כן, מפלגת האסיים, שהם היו ההיפך לגמרי מן הקצה אל הקצה מאלה הע"ה, כי הם האסיים, מאסו לגמרי את עניני הארץ, בטלו את החומר לגמרי, ומאסו בחיי המשפחה והישוב, לא נשאו נשים ולא הולידו בנים, וחיו חיי נזירות במדבריות, וגם מהם לא היתה רוח חכמים נוחה וכנו אותם בשם "חסידים שוטים", כי הפרושים החזיקו בדרך הממוצע, ש"בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ", ויש בכל אדם גם מזה וגם מזה, וכשם שלא נאה ויאה להיות עם הארץ לבד ולשכוח לגמרי את הענינים השמימיים, כך מאידך גיסא אי אפשר שיהיה האדם אך שמימי לבד ויסיח דעתו לגמרי מעניני הארץ.

1230

1231ובזה השתמש האשמדאי לקבל תחת כנפיו את שני האגפים הקצונים האלה, אשר הצד השוה שבהם ששניהם לא היו לרצון לפני הפרושים, רוב מנין ורוב בנין של ישראל, ויצא הדבר שתורתו מורכבת גם מתורת האסיים מחד גיסא, וגם ממעשי העמי הארץ מאידך גיסא "חד גפא ברקיעא - שיטת האסיים - וחד גפא בארעא - דרך העמי הארץ.

1231

1232ובשביל זה אנו מוצאים בתורתם, את הסתירה הגדולה בין המדרש להמעשה, המדרש שלהם אומר, שאם סוטרים לך על הלחי האחת הגש את לחייך השניה, אם יבוא מי לעשוק ממך את הבגד העליון תן לו גם את הבגד התחתון שלך, ובמעשה הרי ידוע שעושים ממש את ההיפך, מחד גיסא המה כותבים ראמות ונשגבות על דבר זכויות השפלים והנדכאים, הענוים והצמאים לצדק, ומשכר הרחמנים שירוחמו, וברי הלב שיקבלו פני השכינה, ואוהבי השלום שנקראו בנים למקום, והנרדפים בצדקם שישיגו מלכות שמים וכו' וכו', ומאידך גיסא הרי אנו יודעים איך המה מתנהגים בפועל ממש. כי רק אצלנו התורה שבכתב והתורה שבע"פ הנן מתאימות בד בבד, ועל שתיהן נאמר "תורת ד' תמימה משיבת נפש" - אבל אצלן רחוקה התורה שבע"פ מהתורה שבכתב כרחוק מזרח ממערב וה"קרי" הוא ממש ההיפך מה"כתיב", כי בה"כתיב" משכו תחת דגלם את האסיים וב"הקרי" את העמי הארץ.

1232

1233ובהמשך הימים הכריע ה"חד גפא בארעא" את ה"חד גפא ברקיע" לגמרי, כי סוף סוף גם בזמנו היו העמי הארץ מרובים לאין ערך מהאסיים, וע"כ הננו רואים שבכל דבריו הוא חונף את העמי הארץ העניים בדעת, ולהנשים אשר טבעו בחטא, ומדבר קשות נגד החכמים ומלעיג עליהם. ותלמידיו ההולכים בעקבותיו הלכו עוד צעד אחד הלאה, ובעוד שרבם משך אחריו את הע"ה מישראל, הנה הם, התלמידים, שמו כבר עיניהם בכל הע"ה שבעולם מקרב כל הגוים, ולא הביטו על דבריו שאמר בפירוש, כי הוא שלוח אל היהודים, ולא בא לעקור תורה כי אם להשלימה, הנה התלמידים ברצותם להחניף לכל הגוים אמרו בדברים ברורים, שמעת שעמד "אותו האיש" ללמד ולהורות נתבטלו המצוות והחוקים, וזכויות האדם בין יהודי ובין אינו יהודי תלויה באמונה, ומי שמודה במלאכות... ובאדנותו ומאמין בתחיתו אחרי מותו הוא זוכה לטוב ואושר הנצחי. הוא "אותו האיש" בעצמו החל רק לקצץ בנטיעות, ראה את תלמידיו אוכלים בלי נטילת ידים ועוברים על דברי סופרים ולא מיחה בהם, וכאשר התרעמו עליו הפרושים על זה, השיב כי חוקי הסופרים המה רק מצוות אנשים מלומדה, ולא אלקים צוה אליהם, ובאמת, אוכל הנכנס לתוך פיו של אדם אינו מטמא כי אם היוצא ממנו מטמא, והמחשבות הרעות היוצאות מן הלב הן מטמאות את האדם, אבל לאכול בלי נטילת ידים אינו מטמא, אבל תלמידיו עקרו כבר לגמרי את השרשים, ולא רק על חוקי הסופרים הרימו יד, אך בטלו לגמרי כמעט את כל חוקי התורה ואמרו בהחלט שאין קיומם הכרחי לבעלי הדת, וכל זאת מפני חפצם למשוך את כל עמי הארץ - גם כפשוטם וגם כמשמעם - תחת דגלם.

1233

1234פתקיה ארבע מאה פרסי.

1234

1235בין כה ובין כה, וברגע אחד הושלך שלמה ארבע מאות פרסה, והאשמדאי תפס את מקומו וישב על כסא מלכותו כמלך בגדוד, והדבר נעשה בלי שום מהפכה מדינית, וגם איש אחד לא הרגיש בזה, ואף לבני ביתו של שלמה לא עלה כלל על הדעת, כי נשתנה מה בחצר המלך, הכל הלך במשרים, הכל התנהג כדאשתקד וכדאתמול, כי להאשמדאי היה ממש פרצופו של שלמה בלי שום שינוי, ואף חכמתו עמדה לו שהכל הכירו גם בו, שהוא החכם מכל אדם, ובאו כל חכמי הגוים מכל קצוי תבל לשתות בצמא את דברי חכמתו, ולא ידעו כי פי האשמדאי הוא המדבר אליהם, ובאו כל אלף הנשים שלו להתרפק עמו באהבים ולא הרגישו, כי עם האשמדאי יש להם עסק.

1235

1236ושלמה המלך בעצמו? הוא נמצא רחוק, רחוק מאד מכסא מלכותו, ארבע מאות פרסה מארץ ישראל, בדד וגלמוד, ערירי ונעזב לנפשו, רואה ואינו נראה כלל, אין איש מרגיש בו ואין איש שם על לב לדרוש בשלומו ולשאלו מי הוא, הוא הולך על פני חוצות לבקש מכירים ומיודעים, ואמנם הוא פוגש על דרכו הרבה הרבה אנשים הידועים לו היטב, כי הלא כל אלה היו באים מרחוק לשמוע את חכמתו, והיו עומדים צפופים כמה ימים ושבועות עד שזכו לראות את פניו, אבל גם איש אחד אינו פונה אליו אף בהברכה הרגילה ברכת צפרא טבא כאילו איננו כלל במציאות וסר צלו לגמרי. הוא הולך לבקר את בתי הספר שהנהיג בכל עיר ועיר, ובכל כפר וכפר כדי להפיץ את הדעת בין כל יושבי תבל, ושם הוא רואה איך שמלמדים בהתלהבות עצומה את ספריו, את משליו, משלי שלמה, את שיריו, שיר השירים אשר לשלמה, את הגיונותיו, דברי קהלת בן דוד מלך ירושלים, והוא פונה אליהם ואומר, הידעתם, כי אני אני הוא המחבר מכל אלה, אבל בתור תשובה מגרשים אותו בחרפה. הוא הולך לבתי מדרשות ושם הוא שומע איך שדרשנים שונים דורשים את דבריו, כמין חומר, כל אחד מראה בהם ק"ן טעמים ומאות השומעים שותים בצמא את דבריהם, וכשהוא רוצה אחר כך לטפס על הבמה ולגלות את כוונתו האמתית, הנה שומע הוא הרבה קולות בבת אחת, רד, רד משוגע, והוא נמלט משם כל עוד נפשו בו. ובדרך הוא סר אגב אורחא לבית המשפט לדיני נפשות, ששם ישפטו את המורדים במלכות והוא שומע איזה פסק דין המתחיל בהדברים "בשם הוד מלכותו שלמה החכם מכל אדם" וכו' וכו', והוא לא יכול להתאפק עוד יותר וצועק בכל מאמצי כחו, אני, אני הוא שלמה המלך ואינני מסכים כלל וכלל להפסק דין הזה, ותדעו כי אתם שופכים דם נקי, ומיד נבהלים שוטרי בית המשפט ומושיבים אותו בבית האסורים על הפרעת הסדר, אבל ימי שבתו שם לא יארכו, כי הרופאים מוצאים תיכף שהוא חולה הרוח ומוציאים אותו לחפשי. ובצר לו מאד, כי כבר כלה אצלו פרוטה מן הכיס הוא מחזיר על הפתחים יחד עם כל הקבצנים לבקש לחם חסד. ובכל בית ובית אשר הוא מגיע הנה תמונתו תלויה על קיר, והוא נגש תיכף אליה ומראה לכל בני הבית הביטו וראו הלא זו היא תמונתי, אבל הכל נדים בראשם ומתלחשים חרש, הלא זהו המחוסר דעה הידוע שהשתגע לאמר, שהוא שלמה המלך.

1236

1237ובכל זאת, הנה הוא איננו נופל ברוחו, והולך ברחובות קריה מלובש בבלויי סחבות אבל בהוד מלכות ובהרחבת הדעת של מושל בחסד עליון, וכאשר בני ה"חברה הלבנה" רצים אחריו וסוחבים אותו, זה מושכו לכאן וזה מושכו לכאן בלעג משונה, ויש ששמים עליו כתר של נייר ומרימים אותו למעלה וצוחקים בקול פרא: יחי המלך, הנה הוא מרעים עליהם בקולו, דרך ארץ, שובבים "אני קהלת הייתי מלך על ישראל בירושלים", ואיך אתם מרהיבים לעשות במלך ישראל מעשי הוללות כאלה.

1237

1238ואמנם טרגדיה נוראה היא, טרגדיה שאין על עפר משלה, זוהי קשה ממאה מיתות. וכל מדורי הגיהנם לא ישוו אליה.

1238

1239אבל הלא כל הטרגדיה הנ"ל עברה על כנסת ישראל זה כאלפים שנה, ועדיין היא נמשכת עד היום הזה ומי יודע מתי תקרב אל קצה, וגם אנחנו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו המחזקת ארבע מאות על ארבע מאות פרסה, והאשמדאי - "אותו האיש" - תפס את השלטון בידו, ועל מקום "הברית הישנה" הביא "ברית חדשה", והננו זה כאלפים שנה מחזירים על הפתחים והולכים מגוי אל גוי ומממלכה לממלכה ובכל מקום שהננו באים הננו מכריזים בקול רם "אני קהלת", האם אינכם מכירים אותנו, הלא אנחנו הננו בני אברהם יצחק ויעקב, אבות העולם הקדושים והטהורים שאין דוגמתם גם אצל "הברית החדשה", הננו מחזירים על הפתחים והננו שומעים איך שבכל בתי הספר ילמדו את התנ"ך שלנו "כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החוקים האלה ואמרו, רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה", או "וראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליך ויראו ממך", או "כי חלק ד' עמו יעקב חבל נחלתו... יצרנו כאישון עינו, כנשר יעיר קינו על גוזליו ירחף... הרנינו גוים עמו כי דם עבדיו יקום", וכדומה וכדומה, והננו פונים אליהם ואומרים הלא ידעתם אם לא שמעתם, שאנחנו הננו העם הזה שאתם מרבים אותו להללו כל כך, אבל הננו מקבלים על זה את אותה התשובה שהיה מקבל שלמה המלך בשעתו, כשהיה מהדר על הפתחים ואמר "אני קהלת".

1239

1240ומה המה עושים בבתי התפלה שלהם? מזמרים את תפלותינו, תפלות דוד בן ישי נעים זמירות ישראל, ומה יכאב לבנו לראות כי מסיחים המה לגמרי את דעתם שאנחנו הננו העם שהוציא מקרבו את אותו דוד המלך, וכשאנו מביטים על התמונות הממלאות את כל בתי המסגד שלהם הלא מכירים אנו בהן פרצופים יהודיים לגמרי, כי הלא גם מיסדי "הברית החדשה" כולם ממקור ישראל יצאו.

1240

1241ואמנם כל האומות יודעות ש"קודש ישראל לד' וגו' כל אוכליו יאשמו" (ירמיה ב, ג), כולן יודעות, שהשי"ת אמר לנו "וארשתיך לי לעולם וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים וארשתיך לי באמונה" (הושע ב, כא), אלא שנחלף להם האשמדאי בשלמה המלך, ואין הן מכירות בנו את ה"ישראל סבא", וישראל סבא הלא הוא חי וקיים ואיננו פוסק אף רגע מלהכריז על קיומו ולומר "אני קהלת", אבל בזה הוא מביא את עצמו לא רק ללעג ולקלס, אך גם למכה ולחרפה.

1241

1242ובין כך ובין כך, עולם כמנהגו נוהג, ובמקום הברית הישנה באה הברית החדשה, במקום עבד ד' - בן אלהים, כביכול, במקום בית המקדש, בית המסגד שלהם, במקום הכהן הגדול - ה"אב" ברומי - להבדיל באלף הבדלות - ועינינו רואות וכלות.

1242

1243וזה חלקי מכל עמלי.

1243

1244אז מתחיל שלמה לחשוב את חשבון הנפש שלו. והוא רואה מחד גיסא כי "מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש", אבל מאידך גיסא הוא מנחם את עצמו "וזה חלקי מכל עמלי", כי אמנם ס"ס לא הכל שדד ממנו האשמדאי, עוד נשאר לו לפליטה דבר מה מרוב גדלו ועשרו מימי קדם וזהו "חד אמר מקלו וחד אמר גונדו".

1244

1245וכשעם ישראל מתחיל לחשוב את חשבון הנפש שלו מיום שהאשמדאי "פתקיה ארבע מאות פרסה" הוא רואה גם כן אמנם מחד גיסא כי "מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש", כי כל עמלנו בגלות בארצות לא לנו הוא לריק ולבהלה ולא לחנם פסקו חז"ל להלכה, כי "מקרקעי בחו"ל כמטלטלי בארעא דישראל דמיא" (עירובין כט, א) מפני שבאמת בחו"ל אין לנו נכסי דלא ניידי, אך הכל ניידי ואין להם תקומה בפני כל רוח מצויה "נחלתנו נהפכה לזרים", אבל מאידך גיסא הרי "זה חלקי מכל עמלי", ועוד נשאר לנו מה לפליטה מהאשמדאי הכל יכול שבלע אותנו בליעה גסה.

1245

1246"חד אמר מקלו", הכל שדד וחמס ממנו השד משחת, האשמדאי הנורא, אבל על דבר אחד לא היה לו שליטה על המקל שלנו, על תכונת הנודד הנצחי שבנו "כי במקלי עברתי את הירדן", ועוד נשאר לנו לפליטה מקלו של יעקב סבא, ובו עברנו לא רק את הירדן, אך את כל השבעה ימים שבעולם. הננו בקיאים וחריפים עצומים בהפרשת "לך לך", והננו הולכים מגוי אל גוי ומממלכה לממלכה, ואם ביש לנו בחד מתא הננו נעים ונדים למתא אחריתא, והעולם סוף סוף הוא גדול ורחבת ידים, ובהמקל הנפלא שבידנו הננו מוצאים תמיד כר נרחב ומקום להתגדר בעדנו. וכבר אמרנו במקום אחר, כי ההבדל בין ישראל לעמים הוא כאותו ההבדל בין בית רם ונשא הבנוי על יסודות נאמנים ובין עגלה הסובבת על אופנים, הראשון, כמדומה, מוצק ואיתן הרבה יותר מהשניה, אבל מאידך גיסא אם יבוא איזה שמשון הגבור ויתחיל לדחוף את הבית עד שיזיזו ממקומו, אז הוא נופל לגמרי ולא יוסיף עוד לקום, לא כן השניה, העגלה, הדחיפה תועיל רק לשנות את מקומה ולא יותר. והנמשל מובן מאליו, כי אמנם על ישראל נאמר "הליכות עולם לו", כל העולם כולו דוחפים אותו אבל אין יכולת בידם להפילו למשואות, רק להביאו לידי "משנה מקום משנה מזל".

1246

1247"וחד אמר גונדו". ועי' ברש"י שכתב על זה "לבושו", ובביאורי טהרות דרב אחאי ראיתי "קודו" מקידה של חרס לשתות מים, ואמנם "אלו ואלו דברי אלקים חיים", כי המקל לבד לא היה מספיק לנו לולי לא היה לנו נוסף על זה כשרון מיוחד להתאקלם בכל המקומות ולהתנהג בכל המדינות "הכל כמנהג המדינה" ולהסתגל להתנאים המקומיים, זהו "גונדו לבושו". הכשרון שלנו להתלבש בכל מקום בלבוש מיוחד "כיד המלך" שיש לו הרבה לבושים מכמה גוונים, אם כי רק את לבושנו החיצון אנו מחליפים מזמן לזמן, אבל את הפנימיות שלנו אין אנו משנים אף כקוצו של יוד.

1247

1248וגם זה אמת, שיש לנו "מקידה של חרס לשתות מים", יש לנו תכונה מיוחדת להסתפק במועט ולחיות גם בהתנאים היותר גרועים, יודעים אנו מה"דרכה של תורה, פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישון וחיי צער תחיה", כלומר, שגם בפת המלח אנו מרגישים טעם אכילה ממש, וגם מים במשורה נחשב לנו לשתיה כהלכה, וישנים אנו על הארץ שינה עמוקה ביותר ממה שאחרים ישנים על כרים וכסתות ומרגישים חיות חביבה גם בחיי צער, ורק ע"י תכונה זו יכולנו להתקיים בגלות המר.

1248

1249בקיצור, יכולים אנו לאמר על זה "זה חלקי מכל עמלי".

1249

1250להאשמדאי רגלים של תרנוגלים.

1250

1251ואם תרצו לדעת, רבותי, את הסוף דבר, גם את העתיד שלנו, כי עד מתי נחיה חיי צער, עד מתי יהיה רק המקל חלקנו מכל עמלנו?

1251

1252גם תשובה מספיקה ע"ז תוכלו למצוא בסוף האגדה הנ"ל.

1252

1253"כי מטא גבי סנהדרין אמרו רבנן, מכדי שוטה בחדא מלתא לא סריך, מאי האי?... שלחו להו בדקו בכרעיה, שלחו להו במוקי קאתי".

1253

1254כי אם אמנם "ראיתי בני עליה והנם מועטים", אבל סוף סוף הרי ישנם במציאות, והמה, היחידי גולה, מבינים היטב, כי אי אפשר ששוטה יתעקש רק בדבר אחד לאמר שהוא מלך, בעוד שדעתו לא נסתרה בשום מקצוע אחר שיודע להשיב כהוגן, והמה מתחילים לדרוש ולחקור בזה היטב, היטב, ואזי המה רואים תיכף את מי הצדק.

1254

1255כי אמנם האשמדאי, מלך השדים, הוא כל יכול, יכול לפשוט צורה וללבוש צורה אחרת של איזו בריה שהיא באופן שכל הרואהו יהיה ברי לו, שהוא הוא הבריה הנ"ל, אבל בנוגע לדבר אחד הוא חלש ורפה אונים, זהו בנוגע לרגלים, כי בשום אופן איננו יכול להתדמות לאדם ברגליו, והטעם פשוט כי "שקר אין לו רגלים" וסוף סוף הרי כל הענין, שלובש איזו צורת אדם, שקר הוא מתחילתו ועד סופו, כי שד הוא ולא אדם.

1255

1256ואמנם בוא יבוא היום ואף על פי שיתמהמה, שימצאו בני עליה גם אצל או"ה ויעמדו את השאלה בכל תוקף ועוז:

1256

1257מכדי שוטה בחדא מלתא לא סריך, מאי האי? היתכן, כי עם שלם, שאיננו כלל עם טיפש בכל הדברים, ולהיפך, הלא גם שונאי ישראל מודים עליו, שהוא עם חכם ונבון, יתעקש דוקא בדבר אחד לאמר תמיד "אני קהלת הייתי מלך" ולהחזיק את עצמם תמיד ל"בני מלכים", סולתן ושמנן של כל האומות, אין זאת, כי יש דברים בגו.

1257

1258או אז יתחילו לעשות את חשבון הנפש שלהם, ותיכף יראו ויוכחו, כי כל הענין מראשו ועד סופו היה רק אחיזת עינים, ואם כי להאשמדאי יש כל הסימנים של שלמה המלךְ, אבל דבר אחד חסר לו - הרגלים, ובשביל זה "במוקי קאתי" אינו בא מעולם יחף, אלא תמיד רגליו מכוסות באנפלאות, כדי שלא יראו הרואים שרק רגלים של תרנגולת לו, רגלים דקות ורזות עד למאד.

1258

1259כי אמנם הדת הנוצרית חקתה את היהדות בכל, אבל בדבר אחד לא תוכל לחקות את היהדות בהמקוריות שלה. כמובן מאליו, שחקוי ומקוריות המה תרתי דסתרי, וכדי לכסות על החקוי הבולט יותר מדי, היא שמה לב ביותר להצורה ולא להתוכן, את הצורה היא מקשטת בכל מיני קשוטים והתוכן מתרוקן לאט לאט. בקיצור, הנצרות זוהי צורה שנתרוקנה מתוכנה, כל עיקרה של היהדות היא "לא תעשה לך כל פסל וכל תמונה" זאת אומרת, להפשיט את הדתיות מכל צורה מוחשית ומוגבלת ולקשרה בלי אמצעי באידיאל מופשט שאין לו כל תמונה, ואילו כל עיקרה של הנוצריות הוא רק הפסל והתמונה של היהדות בלי עצם היהדות גופה.

1259

1260"במוקי קאתי", כי מי שיש לו רגלים של אדם אינו מתירא כלל ללכת גם כן יחף, אבל למי שיש רגלים של תרנגולת ורוצה הוא שיחזיקו אותו לבן אדם, אז בע"כ הוא מוכרח לכסות אותן במוקי.

1260

1261וסוף סוף יכירו וידעו כל יושבי תבל ושוכני ארץ "מה ביני לבין חמי", ידעו להבחין בין תכלת לקלא אילן, ירגישו מי הוא המלך האמיתי ומי הוא האשמדאי שהתלבש בדמותו, ואז ישובו אלינו שוב ה"עיזקתא ושושילתא דחקיק עליה שם" ואנו יכולים להיות בטוחים שהלכה כמאן דאמר "מלך והדיוט ומלך", וכשם שכבר ראינו בההסיטוריה הארוכה שלנו את המלך והדיוט, כך נזכה לראות גם את הסוף "ומלך".

1261

1262אני שלמה.

1262

1263אבל אין לנו להסיח דעת, שרק הודות לזה ששלמה הדגיש בכל מקום שפנה "אני הייתי מלך" הוחזרה העטרה ליושנה ונעשה שוב מלך.

1263

1264ואם רוצים אנו באמת שתוחזר אצלנו העטרה ליושנה, ושיחדשו ימינו כקדם, אז עלינו להתנהג גם כן באופן כזה, ולבלי לחדול להכריז לפני כל העולם כולו, כי רק אנחנו הננו העם הנבחר, העם סגולה מכל העמים ולבלי להתביש כלל מפני המלעיגים עלינו על זה, כי סוף סוף ימצאו יחידי סגולה שישאלו כהסנהדרין בשעתם "מכדי שוטה בחדא מלתא לא סריך מאי האי?", וישיבו לנו את "השם המפורש" ואז "והיה ד' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ד' אחד ושמו אחד".

1264

1265יז. שירת ישראל
לשביעי של פסח

1265

1266"אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לד' ויאמרו לאמר" (שמות טו, א).

1266

1267"א"ר מאיר וכו' אז ישיר משה, שר לא נאמר אלא ישיר, מכאן לתחית המתים מן התורה"

1267

1268(סנהדרין צא, ב).

1268

1269"אמר משה לפני הקב"ה, יודע אני, שחטאתי לפניך באז, שנאמר ומאז באתי אל פרעה והרי טבעת אותו לים, לכך אני משבחך באז, הדא הוא דכתיב, אז ישיר משה. בוא וראה דרך הצדיקים במה שהם סורחים הם מתקנים, הוי נופת תטופנה שפתותיך, ממי הם למדים? מן הקב"ה, שבדבר שהוא מכה הוא מרפא... צא ולמד ממרה שהורה למשה דבר מר והשליך למים ונמתקו המים, שנאמר ויורהו ד' עץ וישלך אל המים וימתקו המים... עץ מר היה והמתיק המים המרים, וכך משה לא קנט אלא באז ובמה שסרח תיקן מעשיו ואמר אז ישיר משה" (מדרש רבה שמות פכ"ג, ג).

1269

1270שני מיני אמת.

1270

1271אעפ"י שמוסכם אצל כל, שהאמת היא בת יחידה בעולמו של הקב"ה "חותמו של הקב"ה אמת", בכל זאת כשאנו מתעמקים מעט בדבר נראה, כי יש שני מיני אמת בתבל. יש אמת המספרת את המציאות ויש אמת היוצרת את המציאות, כלומר, הראשונה מסתעפת מהמציאות והשניה להיפך, המציאות מסתעפת ממנה. או במלים אחרות, בהראשונה הנה העובדות שהתרחשו הן הסיבה לה, להאמת, ובהשניה להיפך, היא האמת, סבתן וגורמתן של העובדות.

1271

1272גם בהלכה אנו מוצאים שעמדו על ההבדל הזה.

1272

1273הנה כל עדות באה בשביל לברר את האמת, אכן יש עדות שבעל פה ויש עדות שבשטר, ומקשים הראשונים, איך אנו מאמינים לעדות שבשטר, הלא הלכה פסוקה היא שבעדות בעינן "מפיהם ולא מפי כתבם"? ויפה מתרץ זאת הרב המאירי, שכל עיקרה של הלכה הנ"ל הוא במקום שהכתב מספר את המעשה, אבל לא במקום שהכתב זהו המעשה גופא. למשל, האם נוכל לשאול על עדי חתימה של גט, הא בעינן מפיהם ולא מפי כתבם? שכמובן, דזהו בורכא, כי העדי חתימה אינם מספרים בכאן על דבר גירושין, אך להיפך "עדי חתימה כרתי" וחתימתם זוהי עצם הגירושין גופא. וכן גם כן בשטרי ממון, כיון דקי"ל דחייב אני לך מנה בשטר הנה אע"פ שלא לוה אצלו מעולם יועמד שיעבוד על נכסיו, משום דעצם השטר מסבב שיעבוד, ואם כן הלא גם בזה הכתב זהו המעשה גופא.

1273

1274באופן, שגם באמת של עדות יש שני מיני אמת, אמת המספרת את המציאות ואמת היוצרת את המציאות.

1274

1275האמת של המרגלים.

1275

1276מספרים על הגאון הנצי"ב מולוז'ין ז"ל, שפעם אחת בא לפניו עובר אורח מארץ ישראל, וכאשר שאלו מה נשמע בארץ ישראל? סיפר לו הלז אך ורק בשורות רעות ומרות, ויתרגז הגאון הנצי"ב, איך הוא מרהיב לדבר לשון הרע על ארץ ישראל? וכאשר ענה לו הנ"ל, זה אינו לשון הרע אך אמת לאמתו. אמר הגאון הנצי"ב אמנם גם המרגלים דברו אמת, ובכל זאת נענשו בעונש קשה מאד, כי אמנם גם אמת מרה מארץ ישראל אסור לספר. ואמנם זהו היה ההבדל בין האמת של המרגלים מוציאי הדיבה מחד גיסא ובין כלב בן יפונה ויהושע בן נון מאידך גיסא, האמת של הראשונים היתה האמת של המציאות, שאין לה רק אלא מה שעיניה רואות, האמת של העבר וההוה "הארץ אשר עברנו בה לתור אותה ארץ אוכלת יושביה היא, ושם ראינו את הנפילים בני ענק" ואמנם כך היה המעשה. אכן האמת של האחרונים היא אמת כזאת שאינה נגררת אחרי המציאות, אך המציאות נגררת אחריה, ואמת כזו אינה מתחשבת עם ההוה, אך את העתיד, שהיא מכריחה שיתנהג כחפצה "אם חפץ ד' בנו והביא אותנו אל הארץ הזאת ונתנה לנו", כי הכל הולך אחרי החפץ.

1276

1277הפובליציסטיקה והשירה.

1277

1278וזהו גם כן ההבדל בין הפובליציסטיקה והשירה, הראשונה כל כוחה בזה להעריך את העובדות כמה שהן בלי כחל ובלי סרק, והשניה כל גבורתה בזה שעל יוצריה אומרים "מיטב השיר כזבו".

1278

1279כששר המשורר, למשל, "ישמחו השמים ותגל הארץ ירעם הים ומלואו, יעלוז שדי וכל אשר בו, אז ירננו כל עצי יער" או כשמקונן המשורר "איכה ישבה בדד האעיר רבתי עם היתה כאלמנה... דרכי ציון אבלות" וכו' וכו', הנה הכל יודעים, שכל אלה אי אפשר כלל במציאות, כי מעולם לא ראינו שהשמים ישמחו ושהארץ תגל, ומכל שכן שעצי יער ירננו, ולא קרו מעולם שהעיר תהיה לאלמנה ודרכיה לאבלים - ובכל זאת חס ושלום לחשוד את המשורר, כי משקר הוא במזיד. אך גם זה אמת, אמת של שירה, המכריחה את המציאות שתתנהג כחפצה, בין אם תרצה בכך ובין אם לא תרצה בכך, והיא שולטת גם בעולמות התחתונים וגם בעולמות העליונים, ואם היא גוזרת למשל על השמים שישמחו הנה בעל כרחם המה מחוייבים לרקוד מרוב שמחה.

1279

1280ולפעמים יש להיפך, שכל עיני הבשר שבתבל רואים איזה דבר בחוש, ממששים זאת בידים ממש, ובכל זאת המשורר גוזר כי הדבר איננו במציאות, ואף על פי כן האמת אתו, כי הוא למעלה מן המציאות שהוא אצלו כחומר ביד היוצר.

1280

1281"נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם" אומר המשורר (תהלים לז, כה).

1281

1282ואם תשאלו, הלא הננו רואים זאת מעשים בכל יום?

1282

1283על זה משיבים חז"ל "פסוק זה שר העולם אמרו" (יבמות טז, ב), כלומר, כי אמנם בעולם ממש יש הרבה צדיקים, שלא רק זרעם מבקשים לחם, אך הם בעצמם מבקשים, וגם בזה אין כלל הכלל של "יגעת ולא מצאת אל תאמין", כי בזה גם אחרי היגיעה אינם מוצאים כלום, אבל מלבד העולם יש גם כן שר העולם שהוא השליט והוא המשביר לכל הארץ, כלומר, אלה שיכולים להתרומם מעל עמק הבכא, ושירתם עולה כתועפות ראם להרקיע במרום, ושם אינם רואים את מה שהוא, אך מה שראוי להיות, ובודאי אין מהראוי שיהא צדיק נעזב וזרעו יבקש לחם.

1283

1284האמת היוצרת את המציאות.

1284

1285ואמנם לא רק אצל שר העולם, אך גם בעולם גופא אנו מוצאים אמת היוצרת את המציאות, זאת אומרת, שלא רק אצל משוררים בחסד עליון אנו מוצאים שירה, אך גם אצל כל קרוצי חומר אפשר למצוא זאת, כי אמנם יש שירה בחיים בכלל.

1285

1286יודעים אנו שטעמו של המן במדבר היה כצפיחית בדבש, זאת אומרת, שכל אחד טעם בו את מה שלבו חפץ ביותר, אם חפץ, למשל, בבשר הרגיש בזה טעם בשר ואם חפץ בדבש הרגיש טעם דבש וכדומה. אך באמת גם כעת שאינו נופל מַן מִן השמים אנו רואים גם כן את הנס של כצפיחית בדבש, שהטעם באדם הולך אחרי הרצון שלו, ומה שהוא רוצה זה הוא מרגיש באמת.

1286

1287אנו יודעים כעת שמרפאים את האדם גם כן על ידי היפנוטיזם שהמהפנז מפקד להחולה המהופנז שירגיש את עצמו לבריא אולם וגם זו היא רפואה בדוקה, אך כמובן, שלא בשביל שהוא איננו חולה באמת, לכן הוא מרגיש את עצמו לבריא, אך להיפך שבשביל שהוא מרגיש את עצמו לבריא לכן הוא באמת כך, זוהי אמת היוצרת את המציאות.

1287

1288וכבר עמדו חז"ל על זה ואמרו (ירושלמי שבת פי"ד ה"ג): "והסיר ד' ממך כל חולי זה רעיון וכו' ונתן על ברזל על צוארך זהו הרעיון", כי גם המחלה והבריאות הכל הולך אחרי הרעיון.

1288

1289החטא והתשובה של משה ב"אז".

1289

1290וכל הרעיון הזה רמזו חז"ל בקיצור נמרץ בהמדרש "אמר משה לפני הקב"ה, יודע אני שחטאתי לפניך באז... לכך אני משבחך באז".

1290

1291כי המלה "אז" קובע מסמרות בדבר מראה על המעשה באשר הוא שם, אבל כאמור נוכל להשקיף על המציאות משתי נקודות השקפה שונות, מנקודה הפובליציסטית ומנקודה הפיוטית, נוכל להוציא את האמת מהמציאות ונוכל להיפך להוציא מציאות מהאמת.

1291

1292והחטא של משה היה בזה שעמד על נקודת השקפה הראשונה והוציא את האמת מהמציאות, וכשפרעה חדל לתת תבן התרגש כל כך מזה עד שהרהיב לעמוד לפני הקב"ה בטענה "ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך" (שמות ה, כג), אבל גם התשובה של משה היה ב"אז", כי הביט על הדברים מנקודת השקפה אחרת להוציא מציאות מהאמת, אמת פיוטית, אמת של שר העולם, שהמציאות נגררת אחריה בין אם תרצה בכך ובין אם לא תרצה בכך, וזה הביאו ל"אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לד'", ו"שר לא נאמר אלא ישיר", כי אמת ממין השני מכוונת יותר אל העתיד מאשר אל ההוה, קולעת אל מה שראוי להיות ולא אל מה שהוא בפועל עכשיו. אמת כזו רואה את האותות למרחוק ומה שהיא גוזרת הקב"ה מקיים, ואם כי כעת אין כלל מה לשיר, כי ס"ס גם אחרי שמת מצרים על שפת הים עוד נשארו במדבר הנורא. אבל "אז ישיר" אמת כזו תביא סוף סוף לשירה, אם בהקדם או באחור מעט.

1292

1293"צא ולמד ממרה שהורה למשה... עץ מר היה והמתיק המים", כי אמנם יש שהמים נעשים מתוקים לא רק על ידי נופת, אך אדרבא על ידי עץ מר, וכל מה שהוא מר ביותר הוא ממתיק ביותר, ורק על האדם לדעת איך להוציא מתוק ממר ויקר מזולל, ואת זה ידע משה ואמר "אז ישיר" ואחריו ענו כל בני ישראל.

1293

1294ובאמת ה"אז ישיר" היו יכולים לאמר גם אז, כשגזר פרעה "לא תוסיפון לתת תבן לעם ללבון הלבנים כתמול שלשום", כי העץ מר הזה כבר היה ביכלתו להמתיק המים המרים, אם רק היו רוצים בכך, אלא ש"משה חטא באז", ורק כשעמד על שפת הים הכיר את קלקלתו ותיקן את עותתו ב"אז" "אז ישיר משה".

1294

1295שירה לדורות.

1295

1296"ויאמרו לאמר", ובמדרש מפרש את כל הלשון בזה "נהיה אומרים לבנינו ובנינו לבניהם, שיהיו אומרים לפניך כשירה הזאת" ואמנם עם ישראל שמר את הצואה הזאת באופן שאין למעלה הימנו, כי שירת אז ישיר שהותחלה זה יותר משלשת אלפים שנה עדיין לא פסקה עד היום הזה, ועוד לא באה אל קצה, וזו היא שעמדה לנו.

1296

1297כי "שר לא נאמר אלא ישיר" זו היא שירה שאין לה סוף, ולא תעשה מעולם לעבר, אך תמיד תחכה על עתידה.

1297

1298משה ובני ישראל שרו אחרי קריעת ים סוף, אבל כשאנו מסתכלים היטב בההיסטוריה שלנו אנו רואים, כי השירה שאינה פוסקת אצלנו גרמה הרבה פעמים לידי קריעת ים סוף גופה, הרבה הרבה ימים נהפכו לפנינו ליבשה בכח השירה שלנו.

1298

1299כי היהודי בכלל אינו חי בפרוזה, אך בשירה. האמת שלו איננה מתחשבת עם המציאות, אך להיפך המציאות מצוותת להאמת שלו.

1299

1300על פי המציאות היבשה הננו נחשבים כבר לאומה מתה, שכבר ספדיה ספדיא וחנטוה חנטיא וקברוה קבריא. עפ"י החשבון הקר כבר אבדה תקותינו שנשוב באיזה זמן לתחיה.

1300

1301אך לא מפי המציאות אנו חיים.

1301

1302עם משוררים אנחנו, ובעת שאין אנו מוצאים מקום מנוחה בעולם המציאות הרי יש עוד כר נרחב לפנינו בעולם הדמיון, בעת שמגרשים אותנו מעולם העשיה הרי יש לנו עוד מקום גדול להתגדר בעולם האצילות, בעת שנועלים לפנינו את כל השערים הרי עוד פתוחים לפנינו לרוחה השערי שמים, בעוד שסוגרים לפנינו את כל הימים הרי נשאר לנו עוד הים התלמוד, הגדול מכל הימים שבעולם, ואם מכאיבים הם הגוים אותנו עד לידי יציאת נשמה, נשארה לנו לפליטה הנשמה היתירה, ששם לא יוכלו להגיע בשום אופן.

1302

1303תחית המתים מן התורה.

1303

1304וכחה של השירה יפה לא רק על החיים, אך גם על המתים, שהשירה מעוררתם ומקיצתם לתחיה "יקיצו וירננו כל שוכני עפר".

1304

1305ואם "שר לא נאמר אלא ישיר מכאן לתחית המתים מן התורה" ולא רק מן התורה, אך גם מן המציאות אנו יודעים זאת.

1305

1306כי כל אדם מרגיש בנפשו ש"שר לא נאמר אלא ישיר" שמקור השירה שבקרבו - כי באמת אצל כל אדם, גם אצל מי שאיננו משורר פרופיסיונלי נמצאה במדה מועטת או במדה מרובה בבואה דבבואה של שירה - איננו יונק את יניקתו מהעבר וההוה, אך ורק מהעתיד, בכל אדם יש ה"ישיר" ולא ה"שר", העתיד מלטפו ומעודדו, מרמזו ומקרצו שיראה בו את כל משאלות לבבו לטובה, באופן שכל אדם רואה את העתיד, שהוא כולו מלא שירה. ואם לא היתה תחיית המתים הרי אין כלל עתיד לאדם, כי בלי זה הרי כל חיינו המה רק כיום אתמול כי יעבור, ושמע מינה, כי הרגשה אינסטינקטית יש בקרב הנפש פנימה שעוד עתיד גדול נשקף לו זהו העתיד של תחית המתים.

1306

1307אכן כאשר ידוע, הנה מאמינים אנו באמונה שלמה לא רק בתחית המתים פרטיים, אך גם בתחיית האומה הישראלית בתור אומה, שגם היא אע"פ שתתמהמה, עם כל זה נחכה לה בכל יום שתבוא, ועוד מעט ישוב "העם בלי ארץ להארץ בלי עם". ואם תרצו לדעת אות ומופת על זה, נאמר לכם גם כן "שר לא נאמר אלא ישיר", העם שיש בקרבו כל כך פיוט, העם שמגדוליו ועד קטניו כולם אומרים שירה ובכחה המה יכולים להתרומם על כל הקטניות והפעוטיות בתבל ולחבק זרועות עולם, עם כזה לא יוכל לרדת לבאר שחת, ואם גם שבעתיים יפול, הנה אחרי רגע יוסיף לקום ושב רוחו בקרבו, ואחרי בלותו היתה לו עדנה, כי השירה שבו לא תתן למלאך המות לשלוט עליו.

1307

1308"תשורי מראש אמנה, מראש שניר וחרמון" (שיר השירים ד, ח) ובמדרש אומר על זה "עתידים ישראל לאמר שירה לעתיד לבא, מראש אמנה - בזכות אברהם שהאמין בהקב"ה, שנאמר והאמין בד', מראש שניר - בזכות יצחק וחרמון - בזכות יעקב, ומעונות אריות - גלות בבל ומדי, ומהררי נמרים - זו ממשלת רומולוס".

1308

1309ואמנם כן אם עברנו בשלום גם את מעונות אריות של גלות בבל ומדי וגם הרי נמרים זוהי גלות רומי, הנה כל זה רק הודות לשירה שלנו, זוהי השירה שהשתלשלותה מתתחלת עוד אצל אברהם והיא נמשכת עד היום הזה.

1309

1310"אז ישיר", ובמדרש (שמות רבה פכ"ג, ד) "הדא הוא דכתיב פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה".

1310

1311כידוע היו לנו בתקופת ספרד יהודים אנוסים, אלה שלא יכלו ללמוד מפני חמת המציק של האינקביזיציה ולמראית עין התנצרו ובפה מלא הוכרחו לאמר שכופרים באלקי ישראל, אם כי בלב שלם נשארו בסתר יהודים נאמנים לד' ולתורתו. אבל אלה היו רק המעוט, והרוב מנין ורוב בנין של ישראל נשארו יהודים לא רק בלבבם, אך גם בפיהם, ובעת שעונו באכזריות נוראה צעקו לפני כל העולם כולו "שמע ישראל ד' אלקינו ה' אחד".

1311

1312ואמנם הכל רואים, כי "ותורת חסד על לשונה" ולא רק על לבה, כי כדי להכעיס את כל הצוררים שלנו לא חדלנו להכריז אף רגע על התורת חסד שלנו ולקדש את השם ברבים, וכל זאת מפני שפיה פתחה בחכמה, מה שפתחנו לפני יותר משלשת אלפים שנה באז ישיר, ועדיין אנו שרים עד היום הזה.

1312

1313בקיצור, מזה ש"שר לא נאמר אלא ישיר" אנו יודעים בברור תחיית המתים גם מן התורה וגם מן המציאות, גם תחיית המתים הפרטים וגם תחיית האומה הישראלית בתור אומה.

1313

1314יציאת מצרים וקריעת ים סוף.

1314

1315הימים הראשונים של חג הפסח מספרים לנו מיציאת מצרים. והימים האחרונים - מקריעת ים סוף, ומהו ההבדל ביניהם?

1315

1316אנו מוצאים על זה תשובה במדרש רבה על הפסוק "ויראו העם את ד'" (עפ"י פכ"ב, ג).

1316

1317"שנו רבותינו, הקורא את שמע צריך להזכיר קריעת ים סוף ומכת בכורים באמת ויציב, ואם לא הזכיר אין מחזירים אותו, אבל אם לא הזכיר יציאת מצרים מחזירים אותו, שנאמר למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים. ומה בין יציאת מצרים לקריעת ים סוף? אלא שיציאת מצרים קשה, שנאמר או הנסה אלקים. ותדע לך שזו קשה מזו, שביציאת מצרים כתיב אנכי ד' אלקיך, אבל בקריעת ים סוף אינו מזכיר את השם. ולמה צריך להזכיר קריעת ים סוף באמת ויציב? לפי שכיון שקרע להם את הים האמינו בו, שנאמר ויאמינו בד' ובמשה עבדו, ובזכות האמונה שהאמינו זכו לומר שירה ושרתה עליהם שכינה, שכן כתיב אחריו אז ישיר משה. לכך צריך אדם לסמוך גאולה לתפלה, כשם שהם הסמיכו שירה אחרי תפלה וקריעה".

1317

1318ביציאת מצרים כתיב אנכי ד' אלקיך ובקריעת ים סוף איננו מזכיר את השם. ומדוע הלא בודאי הכל בידי שמים ובפרט נס גדול כקריעת ים סוף? ללמדנו על ההבדל שביניהם, כי ביציאת מצרים היו בני ישראל רק בתור "בית קבול" להנס, מבלי שום גרמא מצדם, כי הלא עד היציאה היו "הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה", ועל כן כתיב "אנכי ד' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים", במעשה רב הזה ראינו רק את ד' לבדו, מבלי שום השתתפות של בני ישראל שהיו בזה רק נפעלים ולא פועלים. לא כן בקריעת ים סוף שהתחלת הנס באה דוקא מצד בני ישראל גופא כמאמר חז"ל במדרש רבה (פרשה כא, י) על הכתוב "ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה, אם בים למה ביבשה, ואם ביבשה למה בים? אלא מכאן אתה למד, שלא נקרע להם הים עד שבאו לתוכו עד חוטמם ואחר כך נעשה להם יבשה", ועוד אמרו "א"ל הקב"ה למשה עת לקצר ועת להאריך, בני שרויין בצער, הים סוגר והאויב רודף ואתה עומד ומרבה בתפלה, דבר אל בני ישראל ויסעו", כלומר, שהקב"ה אמר לו, שבלי תועלת תהיה צעקתו אליו לבד, אם לא תבוא ביחד עם זה גם כן התעוררות מצד האומה כולה, ובמקום הצעקה להקב"ה מוטב יותר שידבר אל העם ויסעו, יסעו אף בים ויעלו במים עד חוטמם ממש, ובכל זאת לא יסוגו לאחור, יבואו לידי הכרה, כי אף להטבע ולמות בים הוא יותר טוב מלחיות במצרים, ממש ההיפך ממה שעלה על דעתם מקודם, כי מוטב יותר למות במצרים מלחיות במדבר.

1318

1319ולכן אין מזכירים את השם בקריעת ים סוף לבל נבוא לידי טעות לסמוך בזה על הד' לבד, לעמוד מרחוק מן הים ולבלי לרצות להטביל אף אצבע במים, אך לחכות שיהפך הים ליבשה.

1319

1320והיוצא מזה, כי "מי שלא הזכיר קריעת ים סוף באמת ויציב אין מחזירים אותו", כלומר, אותם היהודים שלבם מלא אהבה להעם ולהארץ, ארץ ישראל, ועובדים בכל מאמצי כחם לטובתם, ובשבילם לא יכבד להם שום דבר, וגם לקפוץ אל הים ולחרף נפשם למות בכלל, ואם אמנם מאידך גיסא יש להם חסרון גדול מנשוא, שהקריעת ים סוף אינה מתאחדת אצלם עם האמת ויציב, שאינם מבינים כי כל זה קשור בהאמונה שלנו, כי הכל בידי שמים ו"אם ד' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו", אותם היהודים "אין מחזירים אותו", אין אנו דוחים אותם בשתי ידים, ואם שמאל דוחה ימין מקרבת, כי יש תקוה לאחריתם, שסוף סוף יבינו, כי הא בהא תליא, וכשם ששבו אל עמם כך ישובו בהמשך הזמן גם כן אל אלקיהם.

1320

1321המשוררים והמאמינים.

1321

1322וכשתשאלו גם כן על הלכתחילה, לכתחילה למה אנו צריכים להזכיר קריעת ים סוף באמת ויציב, מדוע אנו תולים את ה"לאומיות" שלנו בהאמונה, הלא אצל כל הגוים המה שני דברים נפרדים לגמרי, ואפשר להיות כופר בעיקר וביחד עם זה להיות, למשל, צרפתי או אשכנזי טוב מהדר מן המהדרים?

1322

1323אל תשאלו זאת, רבותי, לפי שכיון שקרע להם את הים האמינו בו ובזכות האמונה שהאמינו זכו לאמר שירה.

1323

1324כי אי אפשר שתבוא גאולה אצלנו בלי שירה, כי לא ככל הגוים בית ישראל. כל הגוים גם היותר נחשלות שבהם חסרה להם רק העמידה ברשות עצמם, במדה מרובה או מועטת, וכשהם פורקים את העול זרים מעליהם מיד הם נושעים תשועת עולמים, כי הלא על אדמתם המה יושבים מעולם, ורק אנחנו הננו הבנים יחידים בתבל, שבגלות אנחנו יושבים, ולא רק ש"חרבה עירנו ושמם בית מקדשנו", אך גם "גלינו מארצנו, ונתרחקנו מעל אדמתנו", ונעשינו לאבר המדולדל בכל העולם כולו, וכדי להגאל נחוץ "לברוא יש מאין", דבר שלא היה עוד לעולמים, ואת זה אי אפשר להעשות ע"י דיפלומטים לבד. כי אמנם כל מדינה ומדינה יוצרת את הדיפלומטים שלה, אבל עדיין לא ראינו שיהיה בכחם של דיפלומטים ליצר את המדינה. בקיצור, תשועת ישראל לא תבוא על ידי דיפלומטים, אך על ידי משוררים שישוררו בחסד עליון, רק על ידי השירה תבוא ארוכה גם לחורבן האומה, וגם לחורבן הארץ, השירה תבקע את כל הימים עם המים הזדונים העומדים לנו לשטן, השירה תחולל נפלאות ותעבירנו את כל המדבריות ותוליכנו קוממיות לארצנו.

1324

1325ולא לחנם אנו קוראים בכל פסח את ה"שיר השירים" וה"אז ישיר", ללמדנו, כי "פסח לעתיד" יבוא גם כן על ידי השירה. כי השירה והחירות אינן אצלנו שני דברים נפרדים, אך דבר אחד סיבה ומסובב.

1325

1326אבל אל לנו לשכוח, כי אי אפשר שתהא אצלנו שירה אמיתית ומקורית, שירה עממית, אם לא תשען זו על האמונה העתיקה שלנו, אמונתנו מדור דור, כי רק "בזכות האמונה שהאמינו זכו לומר שירה".

1326

1327"ויאמינו בד' ובמשה עבדו אז - רק אז - ישיר".

1327

1328גאולה ותפלה.

1328

1329"וכן צריך לסמוך גאולה לתפלה, כשם שהם הסמיכו שירה אחרי תפלה".

1329

1330כי דא עקא, שנתבטלה אצלנו הסמיכות בין גאולה לתפלה, והרבה שעוסקים אצלנו בגאולה אינם מבינים את ערך התפלה, כשם שיש אצלנו מתפללים שאינם מבינים כראוי את ערך הגאולה.

1330

1331דא עקא, שאצלנו המשוררים אינם מאמינים והמאמינים אינם משוררים.

1331

1332וכבר דרשו חז"ל על הכתוב "למרבה המשרה ולשלום אין קץ א"ר תנחום דרש בר קפרא בצפורי, מפני מה כל מ"ם שבאמצע תיבה פתוח וזה סתום, ביקש הקב"ה לעשות חזקיהו משיח וסנחריב גוג ומגוג, אמרה מדת הדין לפני הקב"ה, רבנו של עולם, ומה דוד מלך ישראל, שאמר כמה שירות ותשבחות לפניך לא עשיתו משיח חזקיה שעשית לו כל הנסים הללו ולא אמר שירה לפניך תעשהו משיח לכך נסתתם" (סנהדרין צד, א).

1332

1333ואמנם חזקיהו היה מאמין גדול, ולא רק מאמין סתם, אך גם עוסק בתורה במדה יותר גדולה מכל המלאכים שהיו בישראל, כמאמרם ז"ל (שם), כי בימיו "בדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו מי שלא היה בקי בטומאה וטהרה וחבל עול מפני שמן, וחבל עולו של סנחריב מפני שמנו של חזקיהו שהיה דולק בבית המדרש" ובשביל זה חשב, כי הוא איננו צריך לשירה, וכשבא ישעיהו הנביא לגביה ואמר לו "זמרו לד'" השיב לו "מודעת זאת בכל הארץ, תורה שאני לומד כבר מכפרת על השירה" (ע"פ מדרש רבה שיר השירים ד, כ).

1333

1334אבל הוא טעה בזה במחילת כבודו הרמה טעות מרה ובשביל זה נשאר המ"ם של "למרבה המשרה" סתום ולא פתוח. וככה טועים כל אלה המאמינים, שחושבים שבאמונה לבד המה יוצאים ידי חובתם ומביטים על כל השירה כעל דברים בטלים.

1334

1335ברם הדבר, כי השירה האמתית, שירת הלב והרגש, הוא דבר הצריך לגופה של האמונה, שבלעדה היא רק מן השפה ולחוץ, מצות אנשים מלומדה. כמו שאמרו במדרש (מדרש רבה שמות פרשה כג, ב) "א"ר אבהו, אע"פ שכתב כבר שהאמינו עד שהיו במצרים, שנאמר ויאמן העם, חזרו ולא האמינו, שנאמר אבותינו במצרים לא השכילו נפלאותיך ובזכות האמונה שהאמינו שרתה עליהם רוח הקודש ואמרו שירה, הדא הוא דכתיב, אז ישיר משה, ואין אז אלא לשון אמנה".

1335

1336כי אם יאמר לך אדם, שהוא מאמין והראיה, שבכל יום ויום הוא אומר "אני מאמין" בכוונה גדולה, אז תשיב לו שיש "אז ישיר" אצלנו ואין אז אלא לשון אמנה, רק זהו מאמין אמיתי, מי שהאמונה מביאה לו לידי שירה, שכל עצמותיו תאמרנה ד' מי כמוך, אבל אמונה בלי שירה זהו רק הונאה עצמית.

1336

1337אבל עוד טעות יותר גדולה טועים אלה שחושבים לצאת ידי חובתם בשירה לבד מבלי תורה ואמונה כלל, המשוררים שאינם מאמינים, השוכחים, כי "אז ישיר" יתכן רק אחרי "ויאמינו בד' ובמשה עבדו", ובלי זה כל השירה שלהם היא רק פטפוטי מלים בעלמא, כי עליהם לדעת שאם אינם סומכים גאולה לתפלה אז אי אפשר שיביאו את הגאולה.

1337

1338בקיצור, על ידי השירה האמיתית, המקורית שלנו, שירת ישראל, תבוא אי"ה גאולתנו ופדות נפשנו.

1338

1339יח. העצמות והרוח
להזכרת נשמות באחרון של פסח

1339

1340"שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ד' אלקיך במקום אשר יבחר, בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסכות, ולא יראה את פני ד' ריקם" (דברים טז, טז).

1340

1341"ויקח משה את עצמות יוסף עמו, כי השבע השביע את בני ישראל לאמר, פקד יפקד אלקים אתכם והעליתם את עצמותי מזה אתכם" (שמות יג, יט).

1341

1342"וכל אותן שנים שהיו ישראל במדבר היו שני ארונות הללו אחד של מת ואחד של שכינה מהלכים, זה עם זה, והיו עוברים ושבים אומרים מה טיבם של שני ארונות הללו? אמרו אחד של מת ואחד של שכינה" (סוטה יג, א).

1342

1343חג הפסח והזכרת נשמות.

1343

1344רבותי! הנכם עומדים כולכם כעת בהדרת קודש לפני התפלה הכי קצרה אבל הכי מזעזעת את הנפש, תפלת הזכרת נשמות.

1344

1345אמנם כן חג הפסח למרות מה שהוא בעיקרו בעד החיים לבד, כמו שדרשו חז"ל על הכתוב (דברים טז, ג) "למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך" שרק בימים שאתה עוסק בחיים אתה זוכר יציאת מצרים ולא בימים שאתה עוסק במתים (עי' ירושלמי ברכות פ"א), בכל זאת תופסים בו מקום גדול ג"כ המתים.

1345

1346כבר ביום הראשון של החג קראנו בתורה על דבר מתים "ותהי צעקה גדלה במצרים, כי אין בית אשר אין שם מת" (שמות יב, ל), ובשבת חוה"מ הלא כל ההפטרה עוסקת רק במתים "היתה עלי יד ד'... ויניחני בתוך הבקעה והיא מלאה עצמות... והנה יבשות מאד, ויאמר אלי בן אדם התחיינה העצמות האלה?" וכו' וכו' (יחזקאל לז, ג), וגם אתמול בשביעי של פסח לא שכחנו מהמתים וקראנו בתורה "ויקח משה את עצמות יוסף עמו".

1346

1347ואכן, אם תרצו, רבותי, לדעת את טבעה ומהותה של תפלה זו, תפלת הזכרת נשמות, אז עליכם לשום לב לכל מה שקראנו בחג הזה על דבר המתים.

1347

1348ארונו של מת וארונו של שכינה.

1348

1349כאמור, לפי מאמר חז"ל, הלכו שני ארונות במדבר, אחד ארונו של מת ואחד ארונו של שכינה, ואמנם אנו יכולים להבין מה זה ארונו של מת, אבל איך נוכל להבין מה זה ארונו של שכינה, השכינה שהיא סמל הרוחניות איך תצמצם בארון והלא "לית אתר פנוי מינה" (רעיא מהימנא פנחס דף רנז)?

1349

1350אמנם אם נרצה נוכל לא רק להבין אך גם לראות בעינינו ממש את ארונו של שכינה שהלך ביחד עם ארונו של יוסף במדבר.

1350

1351"ויסב אלקים את העם דרך המדבר" (שמות יג, יח): והנה ששים רבוא אנשים מלבד נשים וטף הולכים במדבר בארץ לא זרועה, שלא דרכה שם רגל איש מעולם, מדבר שאין אתה רואה שם זולת שמים ארץ וחול בוער, ששם ירוצו נחשים ועקרבים בחמה שפוכה ובמשטמת נצח, ועל כל צעד וצעד ועל כל שעל ושעל הנך נתקל בהם, והמדבר הוא כל כך גדול ורחב, בלי קץ וגבול, בלי ראשית ובלי תכלית, וכשמנשבות הרוחות מכל העברים מתרוממים גלי חול ויגיעו עד לשמים, ויכסו את השמש והירח והיה חושך וערפל ולא יראה איש את אחיו והתפזרו המחנות לכל רוח.

1351

1352"ויסעו ויחנו", אבל איזו חניה אפשר להיות במדבר הנורא הזה, במקום ציה וצלמות, במקום שלא יראה ולא ימצא מאומה זולת קוצים ודרדרים הנוקבים את הרגלים עד מות.

1352

1353ויום ירדוף יום, וירח ירדוף ירח והם עדיין הולכים, ושנה הולכת ושנה באה ואינם רואים את הסוף.

1353

1354והשעמום כל כך גדול ונורא, בכל יום ויום אותו לחם הקלוקל של אתמול ושל שלשום, של אשתקד ושל לפני אשתקד, אין מה שירהיב את העין, אין צמחים ואין פרחים, אין אילנות ואין ירקות, ואין מה שירהיב את האוזן, לא נשמע צפצוף הציפורים ולא נשמע קריאת התרנגולים, ורק קול ממרום מפסיק את הדממה העמוקה, הקול של - "צאו וחפרו קברים", ומיד לוקחים כל הששים רבוא אנשים איש איש ומעדרו בידו והמה חופרים לאורך כל המדבר קברים ארוכים, ובלילה המה יורדים אל הקברים ומחכים למלאך המות, וכאשר יקומו בבוקר והנה שוב הקול הולך ממרום "יבדלו החיים מן המתים" המה מברכים המחזיר נשמות לפגרים מתים, ומתחילים לצעוד שוב בצעדי און קדימה, קדימה, והמה הולכים בקומה זקופה וברחבות נהדרה ממש כבני מלכים, ואמנם יודעים המה לאן המה הולכים - המה הולכים לארץ ישראל.

1354

1355ארץ ישראל - אבל בארץ ישראל זו יושבים ל"א מלכים ואין בהם אף אחד מבני אברהם, יצחק ויעקב. בארץ זו יושבות שבע אומות ואין אף אחד מהאומה הישראלית ובכל זאת אינם נופלים כלל ברוחם ואין לבם נוקף אף לרגע, המטרה ברורה לפניהם.

1355

1356מה מעודד את רוחם ומי נותן כח ועצמה להם, על מה המה נשענים ומנין להם הודאות שכל עמלם איננו לשוא?

1356

1357הנביא אומר על זה בשם ד' מליצה נשגבה למאד (ירמיהו ב, ב): "זכרתי לך חסד נעוריך, אהבת כלולתיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה", אבל גם המליצה הרוממה הזו אינה נותנת תשובה על שאלותינו אלה.

1357

1358אמת שלא בידים ריקנות הלכו בני ישראל מארץ מצרים, התורה מספרת לנו "וחמשים עלו בני ישראל מארץ מצרים", זאת אומרת, שהלכו משם מזוינים, אבל הידעתם מה היו הכלי זיין שלהם, האם תדמו שהיו זאת חרבות וקשתות, תותחים ומפוצצות? לא ולא.

1358

1359"וחמשים עלו בני ישראל מארץ מצרים - ויקח משה את עצמות יוסף עמו", הכלי זיין שלהם היו העצמות של יוסף.

1359

1360משה מלכם ומושיעם של ישראל, החזיק בידו את המת הגדול, את יוסף שכבר שבק חיים לכל חי זה כמאות שנים ובזה חפץ להושיע את ישראל.

1360

1361העצמות הללו היו גם הכלי זיין וגם הדגל שלהם, בכחם של העצמות הללו היו בטוחים, כי יכבשו את הארץ, באופן שכבר נחשבה להם לארץ ישראל.

1361

1362אכן באמת במה גדול כחם של העצמות הללו, העצמות היבשות שאינן אומרות כלום?

1362

1363על זה משיב מאמר חז"ל "וכל אותן שנים שהיו ישראל במדבר היו שני ארונות הללו, אחד ארונו של מת ואחד ארונו של שכינה, מהלכים זה עם זה", כלומר, כי בני ישראל ראו בזה לא רק את ארונו של מת, אך גם את ארונו של שכינה, לא רק את העצמות היבשות, אך גם את השכינה שבהעצמות, הנשמה שבקרבן הרוח אלקי ששכן בהן, ראו בהן את סמלו של יוסף החי והאידיאל שלו.

1363

1364העצמות הללו הזכירו להם את הצואה האחרונה שלו "פקד יפקד אלקים אתכם והעליתם את עצמותי מזה אתכם", כל כך גדולה בקרבו האהבה להארץ, וכל כך היה בטחונו חזק שפקד יפקד אלקים.

1364

1365והעצמות הללו היו בעדם סמל הבטחון, כי הלא אלו הן העצמות של יוסף, זהו העבד שלא התביש לאמר "גנב גנבתי מארץ העברים" וגם אז לא אבד את הבטחון שלו, ועל כן לא נשקע ממנו רגש האנושי והכרת עצמו שבקרבו, עד כי זכה אחר כך להגיע למדרגה של "ובלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו בכל ארץ מצרים", ראו כל זאת ונזכרו הלכה, שגם למרות הנחשים והעקרבים, למרות האבני נגף וצורי מכשול, יגיעו סוף סוף למטרתם, ואם כי המדבר ארוך מאד ואין שם דרך ואין מסילה, הנה אל להם לנפול ברוחם, כי סוף סוף יבוא קץ הפלאות.

1365

1366וכשאכף עליהם המחסור ורבו הצועקים ואומרים "נפשנו יבשה אין כל", אז הראו להם את שני הארונות הללו, ומיד נדמו הרוחות ונרגעו הלבבות, וידעו כי עוד לא אבדה תקותם.

1366

1367שני הארונות - והזכרת נשמות.

1367

1368וכל זה ספרתי לכם, אדוני הנכבדים, לא רק בשביל שיהיה לכם ציור מדור המדבר אך ביחוד בשביל שיהיה לכם ציור מה"דור הולך" שאתם באתם כעת להזכיר את נשמותיהם.

1368

1369כי בהזכרת נשמות אתם מקיימים ג"כ את מה שקיים משה לפני יותר משלשת אלפים שנה, - הנכם לוקחים כעת עצמות של מתים שונים עמכם.

1369

1370איפה נקברו העצמות של המתים, שאתם באים כעת להזכיר את נשמותיהם? איפה? בכל ארבע רוחות העולם, כי "מי מנה עפר יעקב" כחיינו כן מיתתנו, מפוזרים בכל קצוי תבל בחיינו והננו מפוזרים במיתתנו, אך אתם מרגישים בעצמכם, כי בהקבורה היפה שנתתם להעצמות החביבות הללו לא יצאתם את חובתכם לגמרי, וכאשר יצאתם מבית הקברות לקחתם את העצמות עמכם גופא, ואתם נושאים אותן בקרב לבבכם פנימה, ומזמן לזמן המה מתפרצות החוצה והנכם רואים אותן בעיניכם גופא, זהו הזמן של הזכרת נשמות.

1370

1371אבל, דעו נא רבותי, כי גם בזה עוד לא תוכלו להתהלל שכבר עבדתם כדבעי למעבד. אם תסיחו את דעתכם מזה כי "היו שני ארונות מהלכים אחד ארונו של מת ואחד ארונו של שכינה" ואם אתם רואים ברגע זה רק את הארונות של העצמות החביבות לכם, ואינכם רואים ביחד עם זה גם את הארונות של שכינה המלוים אותן, זאת אומרת, את השכינה שבהעצמות הללו, אז, במחילת כבודכם, אינכם רואים מאומה.

1371

1372כי אמנם "דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת", אבל רק הארץ, הארציות לבד, אכן הרוחניות אינה עומדת כלל על מקום אחד, וביחד עם הדור הולך הלכה גם שכינתו עמו, וכמה רחוק במעלה אצלנו הדור ההוה מהדור ההולך, פנה זיוו פנה הדרו, אבל, דא עקא, שאין אנו מרגישים כבר בכך. בקיצור, את ארונו של יוסף הננו רואים, אך איננו רואים כלל את ארונו של שכינה שבו.

1372

1373בצאתנו ממצרים ובצאתנו מירושלים.

1373

1374בצאתנו ממצרים לקח משה את עצמות יוסף עמו ואלו היו לנו גם לדגל וגם לכלי זיין בידינו, להוליכנו קוממיות לארצנו. אבל לא ארכו הימים ובמקום "בצאתנו ממצרים" שמענו קול נהי של "בצאתנו מירושלים" אבל שוב לא יצאנו בידים ריקנות ורכושנו במתים עוד נתגדל ונתרבה בהמשך הימים, וכשיצאנו מירושלים לקחנו עמנו גם את עצמותיהם של האבות, אברהם יצחק ויעקב, גם את עצמותיהם של משה ואהרן וגם את עצמותיהם של הנביאים והנביאות, המשוררים והמשוררות שלנו, והם הלכו בראש המחנה ואחריהם נגררנו כולנו, עד שהביאו אותנו שוב לירושלים. ובצאתנו משם עוד הפעם הנה שוב יצאנו באוצר של מתים שנתכפל כפל כפלים בהמשך הזמן, לקחנו צידה לדרך את העצמות של הכנסת הגדולה והחשמונאים, העצמות של שמעיה ואבטליון, שמאי והלל, ועוד ועוד.

1374

1375וזהו שהראה לו הקב"ה ליחזקאל: "היתה עלי יד ד'... ויניחני בתוך הבקעה והיא מלאה עצמות. והעבירני עליהם סביב סביב והנה רבות מאד על פני הבקעה... ויאמר אלי בן אדם, העצמות האלה כל בית ישראל המה" (יחזקאל לז, א-יא).

1375

1376כי באמת העצמות האלה כל בית ישראל המה, כי בלעדן כבר לא היה נשאר מבית ישראל פליט ושריד.

1376

1377"ויהי קול כהנבאי - מספר שוב אותו הנביא - והנה רעש, ותקרבו עצמות עצם אל עצמו, וראיתי והנה עליהם גידים ובשר עלה ויקרם עליהם עור מלמעלה ורוח אין בהם, ויאמר אלי הנבא על הרוח, הנבא בן אדם... מארבע רוחות בואי הרוח ופחי בהרוגים האלה ויחיו"...

1377

1378הנביא ראה מרחוק מאד, ראה גם את זמננו אנו המצטיין בזה "והנה רעש ותקרבו עצמות עצם אל עצמו", הקול רעש גדול של ה"לאומיות" של "התחיה" וכדומה וכדומה מלות מצלצלות ייפות מאד, ואמנם אי אפשר להכחיש שהקול רעש הזה פעל הרבה להקריב את העצמות "עצם אל עצמו" לקרב את פזורינו ונפוצותינו זה לזה אבל דא עקא "ורוח אין בהם".

1378

1379איה רוח ישראל סבא, הרוח העתיק יומין, איה רוחם של האבות והאמהות, רוחם של משה ואהרן, רוחם של נביאנו ונביאותינו, רוחם של התנאים והאמוראים, ועוד ועוד, איה? איה?

1379

1380"וראיתי והנה עליהם גידים ובשר עלה ויקרם עליהם עור מלמעלה ורוח אין בהם".

1380

1381היהדות שלנו היא רק יהדות של "ויקרם עליהם עור מלמעלה", זו היא רק יהדות כלפי חוץ ולא כלפי פנים, יהדות של פומביות בלי ה"והצנע לכת עם ד' אלקיך", יהדות של צורה ולא של תוכן, ובכוונה מקשטים את הצורה, כדי שלא תתראה הריקניות שבתוכן.

1381

1382"ורוח אין בהם" זהו הסך הכל, העצמות נעשו לעצמות יבשות מאד, ארונה של שכינה פרח מאתנו ונשאר לנו רק הארון של העצמות המתים, העצמות היבשות לבד, ומי יגלה עפר מעיניך נביא הגולה ותקום ותכריז שוב בקול גדול שיזעזע גם את המתים וגם את החיים: "מארבע רוחות בואי הרוח ופחי בהרוגים האלה ויחיו".

1382

1383ולעת עתה, כל זמן שלא נגלה עפר מעיני נביא הגולה הרי הנפשות, נפשות החיות, שאתם באתם להזכירן, מכריזות לנו על זה.

1383

1384"מה אתה רואה".

1384

1385מהו ההבדל מלפנים להיום?

1385

1386לפנים, מספרים חז"ל (עבודה זרה יח, א) מעשה בר חנניא בן תרדיון "שהיה יושב ועוסק בתורה, מקהיל קהילות ברבים וספר תורה מונח לו בחיקו, הביאוהו - מלכות רומי הרשעה שגזרה שלא יעסקו ישראל בתורה וכל העוסק בתורה ישרף - וכרכוהו בס"ת, והקיפוהו בחבילי זמורות, והציתו בהן את האור, והביאו ספוגין של צמר ושראום במים, והניחום על לבו כדי שלא תצא נשמתו מהרה, אמרה לו בתו אבא אראך בכך, אמר לה, אלמלא אני נשרפתי לבד היה הדבר קשה לי, ועכשיו שאני נשרף וס"ת עמי, מי שמבקש עלבונה של ס"ת הוא יבקש עלבוני, אמרו לו תלמידיו רבי מה אתה רואה? אמר להן, גוילין נשרפין ואותיות פורחות".

1386

1387ורבותינו בעלי התוס' עמדו על השאלה "מה אתה רואה", מהיכן הרגישו באמת שהוא רואה דבר מה.

1387

1388אכן באמת אין זו כלל שאלה, אם נצייר נא לרגע את המחזה הנורא הזה.

1388

1389הנה לפתע פתאום עוף השמים הוליך את הקול, שעל ר' חנניא בן תרדיון נגזרה גזירת מיתה, הוא ר' חנניא בן תרדיון אהוב העם, ידיד כל בית ישראל, רבן של כל בני הגולה, שכל תלמידי חכמים בזמנו המה תלמידיו או תלמידי תלמידיו, והמה רואים בו לא רק רב, אך גם אב ופטרון ונפשיהם קשורה בנפשו מבלי להסיח דעת ממנו אף לרגע, ומה נוראה היא ההרגשה שהוא עומד להפרד מהם לנצח.

1389

1390וכמובן, שלא רצו להאמין לשמועה הלא טובה הזו, כי בכלל האדם אינו אוהב להאמין לבשורה רעה, אבל הקול הולך הלך וחזק, עד שנעשה לשיחה בפי כל הבריות, אם כי כל אחד מוסר זאת לחבירו בלחש ובסודי סודות למען לא יודע הדבר, חלילה, לר' חנניא בן תרדיון בעצמו.

1390

1391ובכל תפוצות ישראל נקהלים קהילות לחשוב מחשבות בעצה, איך לבטל את רוע הגזירה ושתדלנים אחרי שתדלנים יוצאים לרומי בשביל זה "אולי יחוס אולי ירחם"...

1391

1392כשהשתדלנים שבים כלעומת שבאו, ותשובה מרה בפיהם, כי כבר כלתה הרעה, ואין כל תקוה, זולת התקוה של "מן השמים ירחמו", הנה הוכרזה תענית ציבור בכל פזורי הגולה, ובני ישראל מרבים ביום הזה בתכסיסינו הישנים, ב"תשובה תפלה וצדקה".

1392

1393ואמנם תמיד "תשובה תפלה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה", אבל הפעם קרה יוצא מן הכלל, ובעוד שכל בני ישראל עומדים עטופי טלית ותפילין בביהכנ"ס ובביהמ"ד ושופכים דמעות כתנין לפני שומר ישראל "הביאוהו וכרוכוהו בס"ת והקיפוהו בחבילי זמורות" ומיד הורקו ביהכנ"ס וביהמ"ד והכל רצו למקום המעשה, ובבואם שם כבר נפגשו עם כל הזדים שואפי דם שבאו להתענג על המחזה איך דם יהודי נשפך, ונתערב הקול תאניה ואניה של כל היהודים מגדול ועד קטן עם קול הלולא וחנגא של כל השואפי דם הללו.

1393

1394ובפעם האחרונה נשאו כל היהודים את עיניהם למרום לפני אבינו שבשמים, וברי היה להם, שסוף סוף ברגע האחרון ישלח ד' שרף מן השמים "והיה כל זדים וכל עושי רשעה קש" ולא ישאר מהם שריד ופליט ויתקדש שם שמים ברבים.

1394

1395אכן שוב טעו טעות מרה ואמנם בא שרף, אך לא ממרום, אך ממעמקים והצית את החבילי זמורות, ומיד נעשה שלהבת רבה, שהלכה הלוך וגדול, ולנוגה הלהב התנוצצו עיני ר' חנניא בן תרדיון והיו כדמות הספיר, ורבוא רבבות עינים של בני הנאספים שם נשואות שמה לראות את מבטו האחרון ולהשאיר את התמונה הזו חקוקה על לוח לבבם תמיד.

1395

1396והשלהבת כבר אחזה בגוף הנשרף הזה והוא בוער באש וקול פולח כליות ולב בוקע את כל הארץ ומגיע עד לשמים, בוכים הכל, בוכים זקנים ונערים, נשים ואנשים בכיה מרה, שגם אבן נמוח מזה, ורק יוצא מן הכלל אחד נמצא בכל הקהל הגדול הזה, שלא רק שאינו בוכה, אך עוד שוחק בשמחה רבה.

1396

1397מי הוא עוכר ישראל זה שמרהיב לעשות כך?

1397

1398זהו - ר' חנניא בן תרדיון בעצמו, ולא עוכר ישראל הוא חלילה, אך רבן של כל בני הגולה, הרגלים כבר בוערות באש - והוא משחק, הלהבה כבר אחזה בכל גופו - והוא לועג.

1398

1399ובצדק שאלו לו תלמידיו "רבי מה אתה רואה?", כי אמנם אנחנו לא נכחד לך את האמת, שהננו רואים את קץ כל בשר, חורבן העולם וחשכו עינינו בארובות, ואין עוד כל תקוה לזרעו של אברהם הכלה מאליו ואיננו מבינים כלל רבנו "לשמחה מה זו עושה"?

1399

1400אז ענה להם ר' חנניא בן תרדיון מתוך הלהב קשות, אתם הנכם אמנם קצרי הראות ואינכם רואים רק את מה שמתחת לחוטמיכם, אבל אני רואה:

1400

1401"גוילים נשרפים ואותיות פורחות".

1401

1402אפשר לשרוף את גופו של ר' חנניא בן תרדיון ורבוא רבבה כמוהו, אבל בשום אופן אי אפשר לשרוף את נשמתו, אפשר לבער את ספר התורה, הגוילים של התורה, אבל לא את התורה בעצמה, את האותיות הפורחות, אפשר לכלות את העצים והאבנים של כל בתי כנסיות ובתי מדרשות, של כל ארוני הקודש, אבל לא את הכנסיה, המדרש והקודש גופא. בקיצור, "גוילים נשרפים ואותיות פורחות".

1402

1403ומה אנו רואים?

1403

1404כך ראה רק חנניא בן תרדיון בזמנו, וכמוהו הרבה דורות אחריו, אבל מה אנו רואים, בזמננו?

1404

1405בזמננו אנו רואים את ההיפך, גוילים קיימים ואותיות נשרפות.

1405

1406הספרי תורה רבו כמו רבו והתורה גופה משתכחת מישראל, את הארון הקודש מקשטים בכל מיני קשוט ואת הקודש גופא מגרשים ממחנינו, בונים לתלפיות בתי כנסיות ובתי מדרשות ומחריבים באותו הזמן את הכנסיה והמדרש גופא.

1406

1407בקיצור, הננו מנשקים את ספר התורה בשפתינו, בעוד שאת התורה גופה הננו מנשכים בשינינו הגסות.

1407

1408וכשאנו מזכירים נשמות כעת, אל נשכח נא גם כן את הנשמה הגדולה, שכולנו היינו קרובים אליה, את הנשמה הישראלית היוצאת מגוף האומה, וקול נשמה כזו היוצאת מן הגוף בודאי הולך מן סוף העולם ועד סופו, כי מה קשה הפרידה ביניהם.

1408

1409אבל, דא עקא, כי בהזכרת נשמות גופא אין אנו שמים לב רק אל גופי הנשמות, ולא אל הנשמה שבנשמות, אל הצורה של הנשמות ולא אל התוכן שלהן.

1409

1410בקיצור, רבותי, הזכרת נשמות מזכירה לנו, שעלינו לחדול להיות "בעלי גופים" לבד, ועלינו לבקש ולמצוא בכל דבר את הנשמה שבו ואז נקיים את הכתוב (שמות כג, יז) "שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך", - ולהדגיש כי יִרְאה ולא נאמר אלא ירָאה, כי עלינו להיות לא רק רואים, אך גם נראים לפניו - "ולא יראה פני ריקם". כי הקב"ה שונא את הריקניות ואת כל דבר שנתרוקן מתוכנו, לו גם שמעוטף בקליפה יפה.

1410

1411ודא עקא שכל מחמדינו מני קדם מתרוקנים אצלנו מתוכנם...

1411

1412ובכן, רבותי, אמרו נא "הזכרת נשמות"...

1412

1413יט. שלשה מיני חרות
"והלחות מעשה אלקים המה והמכתב מכתב אלקים הוא חרות על הלחות, אל תקרא חרות אלא חירות, שאין לך בן חורין, אלא מי שעוסק בתלמוד תורה" (אבות ו, ב).

1413

1414"כדתניא, זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, מה שאין הפה יכול לדבר ומה שאין האוזן יכול לשמוע" (שבועות כ, ב).

1414

1415"מא"ר יודן, זכור נתן לאומות העולם, שמור נתן לישראל" (פסיקתא רבתי פרשה כג).

1415

1416הרב באמצע.

1416

1417שלשה חגים יש לנו, חג המצות, חג השבועות וחג הסוכות, וכולם אהובים כולם ברורים, אבל אין שום ספק שחג השבועות עולה במעלה על כל שאר החגים ולא לחנם הוא בא באמצע, בין חג הפסח ובין חג הסוכות, כי הלכה פסוקה היא אצלנו "שלשה שהיו מהלכין בדרך, הרב באמצע, גדול בימינו וקטן בשמאלו, וכן מצינו בשלשה מלאכי השרת שבאו לאברהם, מיכאל באמצע, גבריאל לימינו ורפאל לשמאלו" (ע"פ יומא לז, א) וחג השבועות לעומת שאר החגים הוא בבחינת רב, שלמען הכבוד ניתן לו מקום חשוב באמצע.

1417

1418אמנם כולם המה ימים טובים לישראל, ובכל זאת הנה בחג הפסח לא הזכירה לנו התורה מאומה מחיוב השמחה שבו, ורק בחג השבועות וחג הסוכות צותה לנו התורה לשמוח, אבל בחג הסוכות כל השמחה היא "כי יברכך ד' אלקיך בכל תבואתך ובכל מעשה ידיך" (דברים טז, טו), זו היא שמחה על התבואה ועל מעשי ידיו של האדם בעצמו, בעוד שבחג השבועות השמחה היא שמחה עילאה "ושמחת לפני ד' אלקיך", ושמחה של האחרונה, כמובן גבוה מזו של הראשונה כגבוה שמים מעל הארץ.

1418

1419ואמנם כן חג השבועות הוא המרכז של כל החגים שהם נחשבים להקפיו.

1419

1420ספירה.

1420

1421התורה מצוה לנו "וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה... והקרבתם מנחה חדשה לד'" (ויקרא כג, טו-טז).

1421

1422ולכאורה בזמננו שיש ב"ה לוחות ממינים שונים, הנדפסים בכל שנה למאות אלפים בכל הלשונות שבעולם, הלא כל הטורח הזה לספור בכל יום בקול רם את הימים והשבועות אך למותר הוא? "וכל יתר כנטול דמי"?

1422

1423אכן כל "פקודי ד' ישרים", וכשאנו מתבוננים בדבר נראה, כי הפסירה אמנם נחוצה בזה.

1423

1424כי כנהוג אנו סופרים את הימים והשבועות כשעינינו מיחלות להופעה חדשה משמחת ונראה לנו שזו היא תוחלת ממושכה יותר מדי, וכדי למהר את הקץ, אנו מונים את הימים, וידמה לנו, כי על ידי זה אנו ממהרים את מרוצת הזמן.

1424

1425ככה מונה האסיר הנדון לשבת זמן קבוע בבית האסורים, ככה מונה האכר שזרע בדמעה את הימים שעליו לחכות עד שיקצור ברנה, וככה מונה מי שהניח יסוד לבנין רם ונשא ושמחכה לברך על המוגמר.

1425

1426ומעין כל אלה היא גם הספירה שלנו.

1426

1427הראשון שהתחיל לספור את ימי הספירה היה משה רבנו, שתיכף כששמע מפי הקב"ה שדעתו להוציא את בנ"י מארץ מצרים, שאל לו בתמהון "וכי אוציא את בני ישראל מארץ מצרים?", כלומר, איזו תועלת תצמח מזה" וכשהשיב לו הקב"ה "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה", וזה כל התכלית של יציאת מצרים, הנה אמנם נרגע רוחו מהתשובה הזו אבל מה קשה היה לו החכוי בזה, ומה מאד היה חפץ לדחוק את השעה ולראות כבר בעיניו את ההר הנפלא הזה, וכדי להקל את צערו, הצער של תוחלת ממושכה, החל לספור את הימים והשבועות ובעקבותיו הלכו כל בני ישראל והתורה הנהיגה זאת לדורות.

1427

1428חג האביב וחג הבכורים.

1428

1429לחג הפסח וחג השבועות יש עוד שני שמות: חג האביב וחג הבכורים, ואמנם כשמם כן תהלתם.

1429

1430כי מהו ההבדל בין אביב ובין בכורים?

1430

1431באביב אנו מוצאים פרחים, וביום הבכורים - פירות, האביב משמש בזה בתור אמצעי וביום הביכורים כבר אנו רואים את התכלית.

1431

1432ואמנם כן, חג הפסח הוא חג הפרחים של האומה הישראלית, אבל חג השבועות הוא חג הבכורים שלה, כי גם משוחרר בלי תורה, הוא כמו פרחים כל פירות, הפרחים מרהיבים את העין, אבל אין בהם כדי שביעה, לא כן הפירות שאם אמנם חוש הראיה אינו מרגיש בהם טובת הנאה, אבל לעומת זה לחוש הטעם המה דברים הכרחיים, ורק במתן תורה נתבשלו הפירות. בקיצור, יציאת מצרים הוא האמצעי ומתן תורה - התכלית.

1432

1433מנחת עומר ושתי הלחם.

1433

1434ואם אנו מקריבים בחג הפסח מנחת העומר של שעורים, מאכל בהמה, בחג השבועות מקריבים שתי הלחם מחטים, מאכל אדם, הנה גם בזה יש נמוק נכון, כי חג הפסח הביאנו לחֵרות. "זמן חרותנו", וחג השבועות הביאנו לחָרות ל"חָרות על הלוחות" ואמנם כל בעלי חיים אשר על פני אדמה ולא רק האדם לבד שואפים לחרות ואינם סובלים עול זרים. אבל את ה"חָרות על הלוחות הנה רק האדם לבד הוא מסוגל להבין ולהרגיש זאת.

1434

1435לא ככל הגוים בית ישראל.

1435

1436ועל ידי הספירה אנו עושים חבור וקשר בין שני הימים טובים הללו. כי אם אמנם "לא ראי זה כראי זה", אבל הצד השוה שבהם, שהאחד בלי השני לא יתכן, ולא רק שכל אחד בלי השני איננו דבר שלם, אך גם חצי דבר איננו.

1436

1437כי לא ככל הגוים בית ישראל, אצלם חגי החֵרות לחוד וחגי החָרות לחוד, כי אין שום קשר ביניהם, בין הדת ובין הלאומיות, לא כן אצלנו ש"ישראל ואורייתא וקוב"ה חד הוא", אצלנו החֵרות והחָרות המה כמו "קרי וכתיב".

1437

1438ואם יאמרו המתבוללים שהם מחזיקים רק בדת משה לבד, עלינו להזכיר להם, כי אין אצלנו במציאות דת משה לבד, אנחנו יודעים רק מ"דת משה וישראל" ואם אתם מוחקים את הישראל תו אין לכם כלל. עלינו להזכיר להם, שאי אפשר לבכורים בלי אביב, ואי אפשר לתכלית בלי אמצעים.

1438

1439ואם נתרבו אצלנו "לאומיים" חדשים אשר לא שערו אבותינו ואבות אבותינו, שמעמידים את כל היהדות על ד' מאות פרסה של ארץ ישראל לבד, אז עלינו להעיר להם כי במחילת כבודם אינם יודעים גם לספור כהוגן, והראיה כי אינם יודעים מ"הספירה" המקשרת את היציאת מצרים והמתן תורה, את החירות והחרות לדבר שלם אחד, שלא ניתן להתחלק כלל.

1439

1440אבל גם את היהודים הטובים שלנו, אלה המאמינים בני מאמינים שמחכים בצדק בליל שבועות לפתיחת שערי שמים ולשמוע משם "קול מבשר מבשר ואומר", גם את אלה עלינו להזכיר שאמנם שבועות הוא חג הקציר, אבל אי אפשר לבוא לה"ברינה יקצורו" טרם נקיים את ה"זורעים בדמעה".

1440

1441בקיצור, הספירה מורה לנו, כי היהדות צריכה ליהודים שלמים, ולא ליהודים למחצה, לשליש ולרביע.

1441

1442"שבע שבתות תמימות תהיינה" רק כשנעמוד על סוד הספירה נשיג את התמימות של היהדות, שהיא חטיבה אחת בעולם, ואי אפשר למוד אותה באמת המדה של הגוים.

1442

1443הספירה ותלמידי ר' עקיבא.

1443

1444ולפי המסורה נהרגו כל תלמידי ר' עקיבא במספר כ"ד אלף איש בימי הספירה והננו נוהגים בשביל זה אבלות בימים ההם.

1444

1445אבל האם רק מקרה היה בזה, שהם נהרגו דוקא בימי הספירה?

1445

1446על זה נשיב, כי באמת אנו מוצאים קשר הגיוני חזק בין שני הדברים הללו, בין הספירה ומיתת תלמידיו דר' עקיבא.

1446

1447כי כמו שמספרים חז"ל הנה עיקר הסיבה של מפלת בר כוכבא, שכידוע עמדו תלמידי ר' עקיבא במערכות הצבא שלו, זה הגבור הנערץ שלא היתה דוגמתו בעולם, היה ביחוד מפני שהם הדגישו רק את ה"לחרות ישראל" שרשמו זאת גם כן על המטבעות שלהם, אבל לא הדגישו כלל את ה"לד' הישועה" כמו שעשו זאת הגבורים הקודמים להם, מתתיהו החשמונאי ובניו - ולא עוד אלא שבסוף העיזו עוד לומר להקב"ה "לא תסעוד ולא תכסוף" והראתה להם ההשגחה העליונה, כי בלי ישועת ד' אי אפשר שתבוא גם כן חרות ישראל. בקיצור, כל אסונו היה בזה שלא עמדו על סוד הספירה המשרישה בקרבנו את ההכרה, שאי אפשר להפריד בין הדבקים, ושלא יתכן ה"זמן חירותנו" בלי ה"מתן תורה".

1447

1448כי אמנם אנו אומרים בהגדה של פסח "אלו נתן לנו את התורה ולא הכניסנו לארץ ישראל דיינו" אבל אין אנו אומרים להיפך "אלו הכניסנו לארץ ישראל ולא נתן לנו את התורה דיינו", והדברים עתיקים.

1448

1449מספר יחוסי ומספר סכומי.

1449

1450ואולי בזה נמצא ישוב מספיק גם על שאלת בעל "התניא" בסידור, מדוע אנו מונים במספר סכומי "יום אחד, שני ימים, שלשה ימים" וכו' ולא במספר יחוסי "יום הראשון, השני השלישי" וכו' שהיה יותר נאה לצחות הלשון?

1450

1451מפני שבמספר יחוסי אפשר לטעות ולדמות, שיחוס האחד גדול מהשני, בעוד שכל עיקר הספירה בא להדגיש על התמימות שכולם שוים לטובה, וגם בעת שנספור את היום האחרון אין אנו עושים מהימים הקודמים רק עבר לבד "יום אתמול כי יעבור", אך אנו אומרים "היום תשעה וארבעים יום", כלומר, שכל המ"ט ימים נמצאים ברשותנו היום, ואם הימים בעצמם כבר עברו ובטלו מן העולם, אבל התוכן שלהם נשאר בלבנו, זה התוכן המקשר את שני החגים.

1451

1452זכור ושמור בדבור אחד נאמרו.

1452

1453ובכן, רבותי, נגענו הפעם בשאלת "הדת והלאומיות" שלנו, זו היא שאלה שכבר דשו בה רבים, וכל מי שיש לו פה לדבר מרבה בזה להג הרבה, ואני, שונא מאד את הקמחא טחינא, ואם נגעתי בזה הוא רק בשביל מה שאני רוצה לחדש בזה.

1453

1454כי "מעיקרא דדינא פרכא", כי כל עיקר המושגים של דת ולאומיות שהכניסו לתוך המחנה שלנו מופרך מעיקרו, כי כל השמות הללו מבבל עלו ולא מארץ ישראל... שאלו את המדה מהגוים ורוצים למוד בה את היהדות, הצועקת לא בי הוא... בראו מטה של סדום ורוצים להניח בה את היהדות החיה, בתור אורח, בעל כרחה, וכשהיהדות גדולה הרבה יותר מכפי המטה שבראו ואי אפשר לצמצם אותה בה, המה עושים שוב מעשי סדום וקוצצים מהיהדות איברים שלמים וגם איברים כאלה, שהנשמה תלויה בהם.

1454

1455כי באמת היהדות החיה אי אפשר לצמצם אותה לא במסגרת דתית ולא במסגרת לאומית וגם לא בשתיהן יחד. היהדות כאמור זוהי חטיבה אחת בעולם, היהדות זוהי השקפה עולמית מיוחדה שאין דוגמתה, ואותה נחוץ למדוד דוקא באמת המדה שלה.

1455

1456ולכן לאו דוקא מי שאומר שאין לו בהיהדות אלא דת או לאומיות בלבד, שלזה אין כלום. אך גם האומר, שיש לו בהיהדות שני הדברים האלה יחד, אך על כל פנים מבין בזה שני דברים, כי גם זה אין לו אף דבר אחד של היהדות.

1456

1457זהו מה שרציתי לחדש לכם בזה, אבל החדוש הזה כבר נתחדש לפני יותר משלשת אלפים שנה על הר סיני.

1457

1458שם שמענו את ה"זכור" ואת ה"שמור", וההבדל בין זכור לשמור הוא לא רק בהמלה, אך גם בהתוכן, כי בזכור כתיב "כי ששת ימים עשה ד' את השמים ואת הארץ... וינח ביום השביעי על כן ברך ד' את יום השבת ויקדשהו" (שמות כ, יא) ובשמור כתיב "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ד' אלקיך משם ביד חזקה ובזרוע נטויה על כן צוך ד' אלקיך לעשות את יום השבת" (דברים ה, טו). ובלשון המודרני שלנו הננו אומרים שבהדברות הראשונות נותנת התורה נמוק דתי ובהאחרונות נמוק לאומי. והנה, כמובן, שמי שאיננו מאמין בשתיהן, בהדברות הראשונות והאחרונות יחד, שלזה אין חלק ונחלה באלקי ישראל, אך גם האמונה בשתיהן יחד לא תספיק אם לא נדע ביחד עם זה כי "זכור ושמור בדבור אחד נאמרו", כי אצלנו אינם כלל וכלל שני דבורים מיוחדים, אך הוא דבור אחד ממש.

1458

1459זכר ליציאת מצרים.

1459

1460וגם על זה אנו צריכים, רבותי, לשום לב.

1460

1461הנה שלש הרגלים אף על פי שלכל אחת מהן יש אופי מיוחד, פסח - זמן חרותנו, שבועות - זמן מתן תורתנו, וסוכות - זמן שמחתנו, יש להן צד השוה, שכולן באות זכר ליציאת מצרים.

1461

1462ולא רק הרגלים, אך גם חלק גדול משאר המצוות, כמו מזוזה, ציצית תפילין, שבת ועוד ועוד, בא בשביל זכר ליציאת מצרים, ולא עוד אלא כשנגלה הקב"ה על הר סיני לא התפאר במה שברא את השמים ואת הארץ, אך רק בזה, ש"אנכי ד' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים".

1462

1463ולכאורה אין אנו מבינים מה כל הרעש הגדול שאנו מרעישים בזה, "יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא", הרבה עמים יש שלא היו עבדים מעולם, ובכל זאת אינם מתיחסים בזה כל כך כמו אנחנו שהננו רק עבדים משוחררים. והאם באמת עבד משוחרר הוא יחסן גדול כל כך, הלא אנו יודעים להיפך שבהעשרה יוחסין שעלו מבבל הנה חרורי ממזרי ונתיני עומדים במדרגה שוה?

1463

1464אכן ישוב מספיק לזה יוכל לתת לנו רק הזמן הזה שהננו חיים כעת.

1464

1465הזמן הזה הוא הפרשן היותר גדול להמאמר "שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה" ולא רק בשביל דרשת חז"ל הוכחת חז"ל "אל תקרא חרות אלא חירות", כי באמת צדקת הדבר הזה אפשר להוכיח לא רק מהלוחות של ספר התורה, אך גם מהלוחות של ספר החיים.

1465

1466הזמן האחרון מראה בעליל, כי מלבד החָרות על הלוחות אין חֵרות במציאות.

1466

1467ובזה נבין, שאם אנחנו הננו עבדים משוחררים, הנה כל העמים אשר על פני האדמה הנם עדיין עבדים עד היום הזה.

1467

1468עולם הפוך.

1468

1469הנני חפץ מקודם לשאול לכם, רבותי, שאלה אחת קטנה וגדולה היא אצלי.

1469

1470התדעו, כי הנכם חיים בממלכה חופשית, בריפובליקה בת חורין על פי כל התגין המודרניים האחרונים?

1470

1471הנני רואה, כי הנכם מביטים עלי בתמהון, כי באמת אינכם מרגישים כלל את ההבדל בין ממשלת... המושל היחידי, ששמו היה למפלצת לכל העולם כולו ובין הריפובליקה החדשה... העריצית נשארה כמקדם, אלא שבמקום הקוזק... בא החַם ה...

1471

1472אמנם לא רק אנחנו היהודים השעיר לעזאזל בכל המדינות איננו חלים ואיננו מרגישים שום הבדל לטובה, אך גם עם הארץ שלכאורה נשתחרר זה עתה מעול זרים, ויושב כעת על אדמתו כבעל הבית מכובד, גם הוא איננו חדל להתאונן, כי הכל נשאר כדאשתקד, וכשם שהיה מקודם משועבד תחת שבטו של הזנדר ה... כך הוא משועבד כעת תחת שבטו של הזנדר ה... ולפעמים האחרון עוד עולה במעלה על הראשון, שאם הראשון יסר בשוטים הנה האחרון מיסר בעקרבים.

1472

1473ולכאורה מי באמת מעכב את הגאולה של עם הארץ, הלא הוא כעת שורר בביתו ו"שבת נוגש שבתה מדהבה" אצלו ומי מפר כעת לתקן את עולמו באופן נאות?

1473

1474אכן באמת זוהי מכת מדינה, או, יותר נכון, מכת מדינות כי כולן יודעות באופן היותר טוב רק להחליף את הרעז'ים האבסולוטי בהרעז'ים הריפובליקני, אבל סוף סוף מידי רעז'ים הלוחץ והנוגש עד למחנק אינם משתחררים כלל.

1474

1475כי גם בהריפובליקות החופשיות באמת, שכבר יש להן מסורה של חרות מכמה עשרות ומאות שנים, גם שם אמנם התושבים חופשיים מעול מלכות, אבל לעומת זה מרגישים הם במדה יותר מרובה את העול דרך ארץ, ובמקום מלך אחד, יש שם מלכים רבים - מלך של מלח, מלך של נחושת, מלך של ברזל וכדומה, וכל אחד הוא מושל יחידי במקצוע שלו, ויכול לנצל את כל העובדים בזה כמה שלבו חפץ באין מפריע, זו היא מלכות הטרעסטים הידועה, שאלפי בני אדם יושבי חושך וצלמות אסירי עני וברזל עובדים כשורים וחמורים בעד המלכים היחידים שאוכלים את פרי עבודתם.

1475

1476ואמנם אנו רואים מחזה חדש בשנים האחרונות, כי נתעוררו ברוסיא אנשים נלהבים שהרבה מהם המה ממקור ישראל, שנסו להשליך גם את העול מלכות וגם את העול דרך ארץ, זהו הבלושוביזם הידוע.

1476

1477אבל האם היה זה בכלל נסיון שהצליח? תבוא המציאות המרה ותשיב על זה.

1477

1478במציאות אנו רואים כי במעשה יצא ממש ההיפך משל מחשבה תחילה. במקום החירות שרצו להביא הביאו עבדות שלא היתה כמוה גם בהימים היותר קשים של ממשלת היחיד, בטלו לא רק את חופש הדבור, אך גם את חופש המחשבה בטלו, וכל איש שם איננו בן חורין גם במחשבתו. כל הטרח שטרחו היה, כביכול, בשביל לבטל את המעמדים השונים ולהביא שוין ואחוה בעולם, ובשביל זה שפכו כל כך דם ואמנם עלתה בידם לעשות את העולם לעולם הפוך, שעליונים למטה ותחתונים למעלה, אבל ס"ס נשארו עדיין עליונים ותחתונים, והעליונים של עכשיו מדכאים את התחתונים עוד באכזריות יותר נוראה מכפי שדכאו העליונים שלפנים.

1478

1479ומדוע קרה כזאת באמת?

1479

1480שלשה מיני חירות.

1480

1481על זה נשיב, כי שלשה מיני חרות יש, א) פוליטית, ב) איקונומית, ג) מוסרית.

1481

1482הראשון משחרר את העם מעול זרים, השני מביא לזה שלא יצטרכו בני אדם זה לזה, והשלישי בא לשחרר את היחיד כשהוא לעצמו מכל האופקים בני רגע השונים, מכל ההשפעות הארעיות הזרות, שאינן באות מתוך מעמקי הנפש פנימה, ובשביל זה האדם מלא חרטות מהן.

1482

1483וכדי להשריש בקרבנו את שלשת מיני החרות הללו באו שלשת החגים שלנו, חג הפסח, חג השבועות וחג הסוכות.

1483

1484חג הפסח מובן שזהו מבטא את החרות הפוליטית, השחרור מעול זרים. שבועות, זמן מתן תורתנו זהו מביע את החופש המוסרי, את החרות על הלוחות המביאה לידי חירות המוסרית. וחג הסוכות, חג האסיף "באספך מגרנך ומיקבך" זאת אומרת שלכל אדם מישראל כשישבנו על אדמתנו היה הגרן והיקב שלו, מבטיח לנו גם את החרות האיקינומית.

1484

1485ואם חג השבועות, הוא החג האמצעי בין פסח וסוכות, זהו מפני שהוא באמת גולת הכותרת של כל החגים.

1485

1486אי אפשר שיהיה חג הסוכות אצלנו אם לא יוקדם מקודם חג השבועות, כי אי אפשר שתבוא חרות איקונומית בעולם, אם לא תוקדם לה מקודם חרות מוסרית, כי בלי החרות האחרונה תהפך החרות הראשונה לחרות של "איש את רעהו חיים בלעו", אבל גם חג הפסח שהוא אמנם הבכור לכל החגים זקוק ותלוי הוא בחג השבועות, ועל זה באה הספירה.

1486

1487וטעות מרה טעו הבולשיביקים שרוצים להקדים את חג הסוכות לפני חג השבועות.

1487

1488מהות היהדות - החרות המשולשת.

1488

1489ואם תרצו לדעת את מהות היהדות כשאתם עומדים על רגל אחת, אראה לכם על החרות המשולשת הנ"ל, זו היא כללא ואידך פירושא היא.

1489

1490ולא לחנם אנו מדגישים כל כך על כל צעד וצעד את יציאת מצרים, ולא לחנם מתפאר אלקי ישראל כל כך בעובדא זו, כי אמנם בזה אנו מוצאים את סמל היהדות כולה.

1490

1491ואמנם החרות זוהי התכונה הלאומית הראשית שלנו, וזו היא שעשתה לנו לעם קשה עורף היותר גדול, שנכון למסור נפשו גם על ערקתא דמסאני אם הוא מרגיש כנגדו איזו כפיה מן החוץ.

1491

1492ועד היום הזה ועד בכלל אנו רואים שבראש כל המהפכות שהתרחשו בכל המדינות לטובת החרות עמדו אנשים ממקור ישראל, לפעמים בגלוי ולפעמים בסתר, אבל עכ"פ במסירות נפש נפלאה, כי כל זה בא להם בירושה מאבותיהם שנחה עליהם רוח זו עוד מימי מתן תורה.

1492

1493אך דא עקא, כי היורשים האלה ירשו רק את החרות החיצונית ולא את הפנימית, את הקליפה של החרות למדו אבל את התוך שלה לא למדו, ובשביל זה עדיין רחוקה ישועתנו לבוא וצדקתנו להגלות.

1493

1494זכור ושמור - תרתי דסתרי לאומות העולם.

1494

1495ושוב אנו באים להמאמר "זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו", כי זהו באמת רק לישראל ולא לאומות העולם, כי אצלן הנה לא רק שאינם בדבור, אך המה כמו תרתי דסתרי. אלה שמחזיקים בזכור, בהנמוק הדתי "כי ששת ימים עשה ד' את השמים ואת הארץ", הרי לוחמים המה בהשמור, בהנמוק הסוציאלי "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ד' אלקיך", ופוק חזי בכל המדינות, שכהני הדת שלהן הקלריקליים, המה נושאי דגל העבדות והעריצות, ונלחמים נגד כל שנוי לטובה, ולהיפך בעלי "השמור" הסוציאליים הנלחמים בעד ה"שביתה" וכנגד המשטר הרכושני, נלחמים גם כן עם הדת.

1495

1496ואצלנו הנה לא רק שאינם תרתי דסתרי, אך גם בדיבור אחד נאמרו, שהם משלימים זה לזה.

1496

1497ובצדק אמרו חז"ל "זכור ניתן לאו"ה", כי את הזכור, את הנמוק הדתי יכולים להבין כל האומות, כי אין לך עם בעולם שלא תהיה לו דת איזו שהיא, אבל "שמור ניתן לישראל" את ההבנה שזכור זקוק לשמור אינם מבינים זאת או"ה.

1497

1498וישועת העולם כולו תוכל לבוא רק אז, כשירגישו כולם, כי זכור ושמור בדבור אחד נאמרו.

1498

1499אז כשילחמו נושאי דגל החופש והחרות בכל מקום בשם - אנכי ד' אלקיך.

1499

1500אז ירגישו את החרות המשולשת, שרק זו יכולה להביא תיקון העולם כולו.

1500

1501כ. מבית עבדים
"אנכי ד' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים, לא יהיה לך אלים אחרים על פני" (שמות כ, ב).

1501

1502"והתמכרתם שם לאיביך לעבדים ולשפחות ואין קנה, אלה דברי הברית אשר צוה ד'" וגו'

1502

1503(דברים כח, סח-סט).

1503

1504אמר רשב"י, אתם יש לכם קנין באו"ה, שנאמר, וגם מבני התושבים הגרים עמכם מהם תקנו (ויקרא כ״ה:מ״ה), אבל לאומות העולם אין להם קנין בכם, ולמה יש לכם קנין באומות העולם? ע"י שהקניתם אלה דברי הברית ולמה האומות אין להם קנין בכם? ע"י שלא קנו אלה דברי הברית... "ר' יצחק אמר לעבדים ולשפחות אי אתם נקנין, אבל אתם נקנין להשמיד להרוג ולאבד... שכן כתב לנו משה רבנו בתורה, והתמכרתם שם לאיביך לעבדים ולשפחות ואין קנה, שמא להשמיד להרוג ולאבד" (מדרש רבה אסתר פתיחתא א, א).

1504

1505מוסר בני חורין.

1505

1506בין האלילות ששררה בכל העולם כולו עד מתן תורה, ובין אחדות הבורא, שנתחדשה על הר סיני יש לא רק הבדל במספר, ההבדל בין אחד להרבה, כי אם גם הבדל בעצם. לא רק הבדל כמותי, כי אם גם הבדל איכותי.

1506

1507אצל היהדות ברא אלקים את האדם בצלמו ודמותו, ואצל האלילות, להיפך, בראו להם בני האדם את האלהים בצלמם ודמותם. היהדות אומרת "מה הוא רחום אף אתה רחום, מה הוא חנון אף אתה חנון" וגו', והאלילות אומרת להיפך: מה אתה - אף הוא, וכה נולדו אצלם אלילים נואפים שודדים וצמאים לדם, גם לדמם של חבריהם האלילים וגם לדם אדם וחוה...

1507

1508וזה שאמרו במ"ר (פ' ויצא), "אמר ר' יוחנן, הרשעים מתקיימים על אלהיהם שנאמר ופרעה חלם והנה עומד על היאור, אבל הצדיקים אלקיהם מתקיים עליהם שנאמר והנה ד' נצב עליו" כי אמנם כל יסודה של האלילות הוא להתיצב על אלהיהם, שהרי המה עושים היקש מצלמם לאלהיהם, וכל היסוד של היהדות הוא בזה שד' נצב על האדם.

1508

1509היהדות שואפת, שגם בני האדם יהיו לצדיקים, והאליליות עושה גם את האלילים לרשעים.

1509

1510כי מה היא זו מדת הרשע?

1510

1511זו היא המדה של הערצת התקיף, הנוטעת בלב האדם לא רק רגש היראה, אך גם רגש הכבוד לכל תקיף ותקיף, התקיף מטיל עליו אימה, ובכל זאת - או יותר נכון, דוקא בשביל זאת - הוא אוהב לו כנפשו ולחלש, להיפך, הוא מתיחס, לא רק ברגש של בזיון, כי אם גם ברגש של שנאה, והכל מפני החטא היחידי שחלש הוא.

1511

1512ובאמת עצם הרשעות הזו נמצא במדה מרובה או מועטת בלב כל אדם, הגעו בעצמכם, רבותי, בזה ותמצאו...

1512

1513ואז תעמדו גם על העובדא כי כל עיקרה של עבודת האלילות בא רק ממדת הרשעה הזו, הם עבדו להאלילים מפני שחשבו אותם לתקיפי דעלמא. ואמנם הם אהבו את האלילים בכל נפשם ומאדם, והקריבו להם לא רק את מיטב חלבם ובקרם, אך גם את מיטב בניהם, אבל אהבה זו באה רק ממדת הרשעות שבקרבם, לאהב ולכבד את התקיף, ומי תקיף יותר מאליל...

1513

1514והנגוד הקיצוני לכל זה הביאה היהדות, שעבדה תמיד לאל רחום וחנון ורב חסד, ואם ידעו כי הוא גם גדול ונורא, גבור ותקיף, אבל הלא "במקום גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו ודבר זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשלש בכתובים" (מגילה לא, א), והתבוננו, שמעולם לא אמרה היהדות: מה הוא תקיף אף אתה תקיף, אלא "מה הוא רחום אף אתה רחום" וכו'.

1514

1515ואלמלא בא לפני בזמן הזה עכו"ם אחד להתגייר והיה דורש ללמדו את כל התורה כולה על רגל אחת - ואמנם היום גם בני ישראל גופא דורשים ללמוד את התורה כולה על רגל אחת - הייתי אומר לו:

1515

1516מלחמה לד' עם התקיפים מדור דור, זהו כלל גדול ואידך פירושא היא זיל גמור.

1516

1517ואם כל האלילים מבקשים את הרודפים ולפניהם יכרעו ברך, הנה ה"אלקים יבקש את הנרדף" וכביאור חז"ל על זה "לעולם האלקים יבקש את הנרדף, בין צדיק רודף צדיק, בין רשע רודף רשע, בין רשע רודף צדיק, ואפילו צדיק רודף רשע" (מדרש רבה ויקרא כז, ה), כי כיון שהצדיק מתחיל להיות לתקיף ולרודף הוא פוסק להיות ברגע זה צדיק, והרשע ברגע שנעשה לנרדף הוא פוסק מלהיות רשע.

1517

1518הפילוסוף המשוגע ניטשה היה מתלוצץ בהיהדות והיה אומר, כי כל מוסר היהדות הוא רק מוסר עבדים, שהרי הוא מגין רק על החלשים, ועל זה נשיב "פלגינן דבוריה". אמנם הצדק אתו בזה, כי היהדות איננה מוסר של אדונים, אבל איננה בשום אופן גם מוסר של עבדים, כי גם האדונים וגם העבדים שונאים לנו בתכלית השנאה, הראשונים מפני שהמה הרודפים, התקיפים, והאחרונים מפני שהמה הכורעים ומשתחוים ומודים לפני הרודפים הללו.

1518

1519היהדות איננה לא מוסר של אדונים ולא מוסר של עבדים, אלא מוסר של בני חורין.

1519

1520ואם תרצו לדעת מאין אנו יודעים זאת? מהקב"ה בעצמו שאחת דבר על הר סיני:

1520

1521"אנכי ד' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" זהו הוא החותם תכנית שלו.

1521

1522לא "חסור" אך "חבור".

1522

1523וחז"ל מפרשים זאת ביתר ביאור באמרם "דרש עולא רבא אפיתחא דבי נשיאה מאי דכתיב יודוך ד' כל מלכי ארץ כי שמעו אמרי פיך, מאמר פיך לא נאמר אלא אמרי פיך, בשעה שאמר הקב"ה אנכי ולא יהיה לך, אמרו אומות העולם לכבוד עצמו הוא דורש, כיון שאמר כבד את אביך ואת אמך חזרו והודו למאמרות הראשונות" (קידושין לא, א).

1523

1524כי אמנם או"ה גם אחרי ששמעו את האנכי ולא יהיה לך לא חלו ולא הרגישו מתחילה את המהפכה הגדולה שחוללה היהדות בזה, כי עלה על דעתם המשובשת, שכל ההבדל בין היהדות להאלילות הוא רק במספר לבד, שעשו "חסור", מהרבוי האלילים שלהם והעמידו על אחד, שהוא עוד יותר רודף אחרי הכבוד מהם כי הוא רוצה להיות דוקא "חד בדרא". ורק כששמעו את הדברות האחרונות מ"כבד את אביך ואת אמך" והלאה הבאות לשפר את כל חיי האנושיות כולה, אז הרגישו, כי לא רק "חסור" עשתה היהדות, אך "חבור" חדש לגמרי, כי היהדות באה לתקן את כל העולם כולו במלכות שדי ש"עולתה תקפץ פיה וכל הרשעה כולה כעשן תכלה".

1524

1525בקיצור, "אנכי ד' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" זו היא כל התורה כולה.

1525

1526גלגול האלילות.

1526

1527תאמרו, ת"ל עכשיו אין אנו צריכים כלל לדבר על דבר האלילות שכבר נתבטלה גם אצל הגוים ונעשה חומר רק לההיסטוריים המומחים לאותו דבר.

1527

1528אבל לדאבוני הנכם טועים גם בזה.

1528

1529באמת הנה כשם שבעולם החומרי אנו רואים חומרים פושטים צורה ולובשים צורה אחרת והחומר בעצמו נשאר כמקדם, כך אנו רואים בעולם הרוחני להיפך, צורה יוצאת מגוף אחד ונכנסת לגוף אחר, והצורה בעצמה נשארה כמה שהיתה.

1529

1530יש גלגול בנשמות, הנשמה לפי דעת המקובלים, כשהיא יוצאת מגוף אחד היא טסה בעולם התהו עד שמוצאת לה גוף אחר להכנס בו, ויש גלגול באידיאלים, שמתגלגלים מחומר אחד לשני, אם שע"י שינוי החומר קשה הרבה פעמים לעמוד עליהם ולהכירם.

1530

1531וברם הדבר, שכל המתבונן בעינא פקיחא יראה, כי כך הוא הדבר גם בנוגע להאליליות, האליליות לא נתבטלה גם עתה, אלא שנתגלגלה מחומר אחד לשני, ואמנם יש בזה שינוי החומר, אבל לא שינוי הנשמה שבה.

1531

1532ואותן האמונות שזנחו את עבודת האליליות וקבלו עליהן את האמנות החדשות, עשו רק "חסור". הם החסירו מסכום האלילים הרבים שהיו עד אז והעמידום על שלשה - אמונת השלוש של הנוצרים - או על אחד - אמונת מחמד - ואם כה ואם כה אמנם נתמעט הרבה מהחומר של האלילות, אבל הנשמה שבה נשארה כמה שהיתה, הנשמה של הרשעות שנוסדה על תקיפות לבד.

1532

1533ואם נעשה כל כך חביב על הנוצרים פתגמו של אותו האיש, שאם סוטרים לך על הלחי האחת הגש בהדרת כבוד את לחייך השניה, או אם יסיר מי מעליך ביד חזקה את המעיל העליון, תמסור לו תיכף בהכנעה מרובה את המעיל התחתון שלך - וכמובן שכל זה אמנם רק להלכה ולא למעשה - הנה כל מי שיורד לתוך עומקו של דבר יראה, כי יש בזה הרבה יותר משיטת האליליות ממה שיש בזה משיטת היהדות. כי היהדות ששונאה את הרודפים תכלית שנאה אומרת "עין תחת עין", - אם עין תחת עין ממש או עין תחת עין ממון אבל על כל פנים הרודף לא ינוכה, אולם האליליות ראתה באמת תמיד את כל תקיף ועריץ, את כל מי שיש לו יד חזקה וזרוע נטויה כראות פני אלקים, ותמיד התיחסה ברגש כבוד גדול לכל סוטר על הלחי ולכל חמסן בכח, ובפתגם הנ"ל חדשה הנוצריות רק את האופן שבו מחוייבים כולנו להביע לו את רגש הכבוד שלנו...

1533

1534ואמנם כן - עבודת האלילות שאת התחלתה אנו רואים בימי הקדם לא פסקה מן העולם גם בימי הבינים וגם בעת החדשה, אם כי רואים אנו אותה בכל פעם ופעם בגלגול חדש.

1534

1535בימי הבינים אנו רואים את האלילות בדמות התקיפות בעולם הבא. ה"קדושים" אשר בארץ משלו ממשלה בלתי מוגבלת, ובראשם עמד האפיפיור, שהיה ממש מושל בכפה, שכל מלכי מזרח ומערב היו הדום לרגליו. אבל באמת גם אז הנה לא הקדושה משלה בארץ, אלא התקיפות הקודמת קבלה צורה חדשה, צורה של עולם הבא... ברי היה להם, כי כל אלה הקדושים תקיפים גדולים הם בעולם הבא, עד שכל התקיפים בעולם הזה כאין המה נגדם, לכן היו הכל כורעים ומשתחוים ומודים לפניהם, ודבר זה הלא הוא עצם האלילות מאז ומעולם לכרוע ברך לפני כל תקיף ותקיף, אך ורק מפני התקיפות שיש בו, אם כי תקיפות זו אינה מביאה למכבדיה שום תועלת ומביאה לפעמים עוד הפסד. וכן היו שונאים בתכלית השנאה את כל הכופרים ששפכו את דמם כמים, לא כל כך בשביל כפירתם, אך בשביל חטאם האחד שחלשים הם, אם לא בעולם הזה, על כל פנים בעולם הבא...

1535

1536והעת החדשה אמנם הפילה למשואות את אלילי ימי הביניים וסר צלם של ה"קדושים", אבל באותה השעה השתדלה שלא ישאר ח"ו החלל ריק והנייר חלק ובראה במקומם אלילים חדשים, הלא המה האלילים הלאומיים.

1536

1537ובזמננו אמנם יחיד ששודד וחומס בתקיפותו הרבה אינו נוח לכבוד כל כך, כשם שמאידך גיסא חדלו להעריץ גם את התקיף בעולם הבא, אבל לעומת זה נעשה התקיפות הלאומית למטבע עוברת לסוחר בכל העולם כולו, וכל עם שיכול יותר לשדוד ולהרוג הוא העם הנבחר, שהכל מחוייבים בכבודו, ולהיפך על העם העשוק ורצוץ מביטים הכל כעל עם לא היה, ושונאים אותו בשביל זה תכלית שנאה.

1537

1538וכה יש גם בזמננו אלילים רבים, כל אומה ואומה ואלילה המיוחד שלה.

1538

1539המזבח שלנו והמזבחות שלהם.

1539

1540תשאלו, אם כן מה הועילה היהדות במלחמתה עם האליליות, אחר שהגלגולים שלה פרים ורבים מיום ליום?

1540

1541על זה נשיב בדברי התורה "מזבח אדמה תעשה לי... ואם מזבח אבנים תעשה לי לא תבנה אתהן גזית, כי חרבך הנפת עליה ותחללה" (שמות כ, כא-כב).

1541

1542כי אמנם אמת ויציב שהמזבח שלנו תופס מקום קטן בלי ערך כלל לעומת המזבחות שלהם, המזבח שלנו גם כשהיה על מרום הפסגה שלו החזיק רק ל"ב אמה על ל"ב אמה, ואילו המזבחות שלהם הרי מלאו כל הארץ כבודם, ובכל זאת אין לנו כלל מה להתקנא בהם אם נשים לב אל סיבת גדולתם ותפארתם שהוא מצד עבירתם על הכתוב "כי חרבך הנפת עליה ותחללה". כי אצלם אדרבא החרב עוד הוסיפה הדרת קדושה, והמזבחות שלהן כולן נבנו בחרבות ונגבלו בדם, ואם המזבח שלנו איננה גדולה בכמות אבל תחת זה היא "קב ונקי", נקיה היא מדם אדם, ואף טפה אחת לא באה עליה, ואף חרב אחת לא שלטה בה, כי מחזיקים אנו כל זה לחלול הקודש "כי חרבך הנפת עליה ותחללה".

1542

1543אנחנו לא השתמשנו מעולם ביד חזקה וזרוע נטויה להכניס אומות אחרות תחת כנפי השכינה, כמו שעשו הן, כי יודעים אנו שגם אנחנו לא באנו לידי כך רק אחר שקבלנו עלינו בנפש חפצה ואמרנו כולנו יחדיו: נעשה ונשמע, ולא זו אלא אף אלה שבאים בעצמם אלינו ומבקשים זאת מאתנו בדחילו ורחימו איננו זריזים מקדימים לזכות במקח אך אנו מנסים לדבר על לבם שלא ימירו את אלהיהם.

1543

1544יודעים אנו להוקיר את היציאה שלנו מבית עבדים, ויודעים אנו להזהר ג"כ מכל שמץ של הכנסת אחרים לבית עבדים.

1544

1545אבק האלילות של הפילוסופיא.

1545

1546דברנו על דבר האלילות וגלגולי האלילות שהיהדות נלחמה בהם בחרוף נפש.

1546

1547אולם גם המרחק בין השקפת עולמה של היהדות ובין השקפת עולמה של הפילוסופיא רב הוא, אם כי שתיהן נלחמו במרץ גדול נגד האלילות.

1547

1548ביחוד בולט ההבדל שביניהן בהשקפותיהן על האדם הרחוקות זו מזו כרחוק מזרח ממערב.

1548

1549הפילוסופיא מטבעה מוחזקת ליחסנית גדולה שאינה נותנת דריסת הרגל רק ליחידי סגולה, בעוד ששערי היהדות פתוחים לכל, ומטעם זה מעולם לא עלתה יפה המזיגה של היהדות עם הפילוסופיא, אם כי טרחו בזה מאורי ישראל היותר גדולים.

1549

1550הנה למשל חסיד גדול שאין ערוך לגדולתו היה רבינו בחיי הדיין, שקנה לו שם עולם בספרו "חובת הלבבות", ובכל זאת תחת השפעת הפילוסופיא כתב את הדברים האלה הנוקבים ויורדים עד התהום "לא יכול לעבוד עלת העלות ותחילת ההתחלות אלא נביא הדור מטבעו או הפילוסוף המובהק במה שקנהו מן החכמה וזולתם עובדים זולתו" (שער היחוד פ"ב).

1550

1551שר התורה שאין דוגמתו בהרבה דורות לפניו ואין כמותו לאחריו היה הרמב"ם ז"ל שממש כל רז לא אניס ליה ביהדות, עד שאמרו עליו בצדק "ממות משה ועד משה לא קם כמשה", אבל הפילוסופיא השפיעה עליו לכתוב בסוף ספרו מורה נבוכים בתור גולת הכותרת את הדברים האלה "ואני פותח הדברים במשל, המלך כולו בהיכלו ואנשים כולם... מהם מי שאחוריו אל בית המלך, ומהם מי שרוצה ללכת אל בית המלך ומבקש לבקר בהיכלו אלא שעד היום לא ראה חומת פני הבית כלל... ומהם מי שהגיע אליו והוא מהלך סביבו ומבקש למצוא השער, ומהם מי שנכנס בשער והוא הולך בפרוזדור, ומהם מי שהגיע עד שנכנס אל תוך הבית", והנמשל ידוע, "הרוצים לבוא אל בית המלך אלא שלא ראו בית המלך כלל הם המון אנשי התורה, רצה לומר עמי הארץ העוסקים במצוות, והמגיעים אל הבית ההולכים סביבו הם התלמודיים... ואשר הכניסו עצמם לעיין בעיקרי הדת כבר נכנסו לפרוזדור אבל מי שהגיע לדעת מופת על מה שנמצא עליו מופת... כבר הגיע עם המלך בתוך הבית".

1551

1552וכן הוא הרחיק עוד ללכת מרבנו בחיי, ולדעתו רק להפילוסוף לבדו, לו ולא לאחר יש דריסת הרגל בארמון המלך, וזולתו, גם התלמודים בכלל הולכים רק סביבו. רק להפילוסוף ש"יודע כל מה שנמצא עליו מופת" נוח לו שנברא וכל השאר המה בריות עלובות ממש, שנוח להן שלא נבראו משנבראו ועכשיו שנבראו כאילו לא נבראו.

1552

1553אכן היהדות התמימה שאיננה אוהבת להתפלסף הרבה אומרת בפשטות נפלאה "כי המצוה אשר אנכי מצוך היום וגו' לא בשמים הוא לאמר מי יעלה לנו השמימה... ולא מעבר לים הוא לאמר, מי יעבר לנו אל עבר הים... כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו" (דברים לב, יא-יד).

1553

1554"אתם נצבים היום כלכם לפני ד' אלקיכם... טפכם נשיכם וגרך אשר בקרב מחניך מחטב עציך עד שוב מימיך" (דברים כט, ט-יא).

1554

1555ובכן גם חוטב העצים ושואב המים יכול להגיע אל ארמון המלך ממש ולעבוד "את עלת העלות ותחילת ההתחלות" ולא עוד אלא שיקר אצלנו יותר המאמין ב"מופתיו" של משה רבנו ממה שיודע המופת של "כל מה שנמצא עליו מופת" של הפילוסוף, כי אפשר להיות יהודי טוב גם בלעדי המופתים של האחרון אבל בלי המופתים של משה רבנו אין ליהודי חלק ונחלה באלקי ישראל.

1555

1556בקיצור, התורה נתנה במדבר מפני שהיא הפקר לכל בני אדם כמדבר וכל הקודם בה זכה מבלי שום צינז מיוחד על זה, ולא עוד אלא שיש אצלנו ספר שירה ושם הננו רואים, כי גם הצפרדע והעכבר, הנחש והעקרב, גם שבולת החטה שבולת השערה ושאר הירקות שבשדה אומרים שירה בלי הרף ל"עלת העלות ותחילת ההתחלות" ומכל שכן שביד האדם יהיה מי שיהיה, גם הפחות שבפחותים לאמר שירה אם רק ירצה בכך...

1556

1557ובנוגע לכל הפילוסופיא יפה המליץ הבעש"ט ז"ל על מאמר חז"ל (מדרש רבה איכה הקדמה, ב) "אותי עזבו ותורתי שמרו, הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו" כי "השי"ת אומר, כי אם גם יעזבו את החקירה על דבר אותי לא יעשו שום פגם חלילה לא בפמליא של מעלה ולא בפמליא של מטה אם רק ותורתי שמרו".

1557

1558ומה צדק ר' יהודה הלוי ז"ל שידע היטב להבחין בין "אלהי אריסטו לאלקי אברהם" באמרו כי "באמת בעל התורה מבקש האלקים לתועלת יותר גדולה זולת תועלת ידיעתו אותו בעוד שהפילוסוף אינו מבקש אלא שיספרהו על אמתתו ולפי זה אינה מזיקה הסכלות בידיעת אלקים אלא כהזק הסכלות בידיעת הארץ שהיא משטח (ע"פ כוזרי מאמר ד' אות יג) ודבריו אלה המה אמת ויציב שכל תורתנו גם הכתובה וגם המסורה נשענת עליהם.

1558

1559וכשתמצאו לומר, הנה הפילוסופיא אעפ"י שהרבתה כל כך להלחם עם האלילות איננה נקיה בעצמה מאבק האלילות אם כי בגלגול חדש ומקורי לגמרי "דק עד דק עד אין נבדק".

1559

1560ואם האלילות היא כאמור, הערצת התקיפות, הנה הפילוסופיא אמנם בטלה בתכלית הבטול את כל האופנים הרגילים הנותנים תקיפות לאדם אך לעומת זה בראה מין תקיפות מיוחדה, תקיפת הדעת של הפילוסוף. ולהתקיפים ממין זה מסרה גם את העולם הזה וגם את העולם הבא, וכל השאר המה בעיניה רק כסרח העודף, רק נשמות הפילוסופים צרורות בצרור החיים בהתדבקן עם "שכל הפועל", והשאר "מותר האדם מן הבהמה אין", בעוד שהיהדות יודעת לכבד ולהוקיר לא רק את השפלים בגוף, אך גם את השפלים ברוח, וגם "אדם ובהמה, בני אדם המשימים עצמם כבהמה, תושיע ד'" (ילקוט שמעוני רמז תלה).

1560

1561ועל כן אנו רואים, שאף על פי שלכאורה הפילוסופיא עם האלילות הן שני קצוות, הנה יש צד השוה ביניהן: שתיהן, גם הפילוסופיא וגם האלילות, התנגדו למדת החמלה שבאדם בתכלית ההתנגדות, עד שגם הפילוסוף שפינוזא החליט, כי "אין מן הראוי לאיש המעלה להתנהג במדת החמלה, כי אין בה תועלת והיא רעה בעצם, מפני שהחמלה תעיר בנו רגש עצב וזה לא יתכן לאדם שלם בשכלו". בעוד שאצלנו תופסת מדת החמלה והרחמנות את החלק היותר גדול של כתבי קדשנו, ודבר מוסכם הוא אצלנו, כי הקב"ה שתף תיכף בבריאת העולם את מדת הרחמים למדת הדין, כי בלי זה לא היה יכול העולם להתקיים.

1561

1562ואם נסכם את כל מה שאמרנו בזה יצא לנו, כי זהו ההבדל בין היהדות מחד גיסא ובין האלילות והפילוסופיא מאידך גיסא: היהדות אומרת תמיד: "מה הוא - הקב"ה - אף אתה" והאלילות אומרת להיפך: מה אתה - אף הוא, או, במלים אחרות, היהדות דמתה את הצורה להיוצר, והאלילות, להיפך - את היוצר להצורה, והפילוסופיא אומרת, כי בכלל אין שום יחס וקשר בין "הוא" ו"אתה" או בין הצורה ליוצרה, כי "הוא אינו יודע אותך וכל שכן כוונתך"...

1562

1563הפילוסופיא אומרת "תכלית הידיעה שלא נדע", ובעבור הידיעה של אי הידיעה הזאת, שלאו כל מוחא סביל דא, המה דורשים שכל העולם כולו יובילו מאנייהו לבי מסותא, והיהדות אומרת לעומת זאת "דע את אלקי אביך" וכל אדם יכול לזכות לזה אם רק ירצה בכך, והמזיגה של היהדות עם הפילוסופיא הוא דבר אי אפשרי, מפני ש"זאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל" איננה לא ספר המדע ולא ספר המוסר, אך ספר התורה של תורת חיים.

1563

1564וזהו שאמרו חז"ל על הכתוב ויקחו לי תרומה "הדא הוא דכתיב, כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו. בנוהג שבעולם, אדם לוקח חפץ שמא יכול ליקח בעליו, אבל הקב"ה נתן תורה לישראל ואומר להם, כביכול לי אתם לוקחים, הוי, ויקחו לי תרומה" (מדרש רבה תרומה).

1564

1565שבזה השמיעו לנו, כי את "עלת העלות ותחילת ההתחלות" יכולים לעבוד לאו דוקא הפילוסוף והנביא, אך כל מי שמקיים את התרי"ג מצוות אף בלי כוונה מיוחדה, כי קיימא לן "מצוות אינן צריכות כוונה", וגם זאת, כי כל התלמודיים העוסקים בנגעים ואהלות ב"שור שנגח את הפרה" וב"שור שנגח ד' וה'" המה דוקא ה"מגיעים עם המלך בתוך הבית" פנימה, ואם תשאלו איזו ידיעה באלקות המה קונים לעצמם בלמודים אלה? אין זו שאלה כלל, כי בלקיחת התורה לוקחים גם את בעליה עמה המחוברים יחד כשלהבת בגחלת. ואמנם יבוא הנסיון ויעיד על זה, כי כל אלה העוסקים, למשל, בשור שנגח את הפרה ובשור שנגח ד' וה' המה בעלי מוסר יותר גדולים מאלה העוסקים בספרי המדות שלהם, והדברים עתיקים.

1565

1566עבדות הגוף ועבדות הנפש.

1566

1567והיוצא מדברינו, כי הרבה בתי עבדים יש, אם כי מסוגים ומינים שונים "ולא ראי זה כראי זה": בית עבדים של האלילות, בית העבדים של גלגולי האלילות האמונות של אדום וישמעאל, בית עבדים של אבק האלילות, הפילוסופיא מדור דור, ועל כולם מצהיר אלקי ישראל מימות מתן תורה ועד היום הזה:

1567

1568"אנכי ד' אלקיך, אשר הוצאתיך... מבית עבדים".

1568

1569אמנם כאן יש מקום לשואל לשאול, הלא סוף סוף אין מקרא יוצא מידי פשוטו, ועל פי פשוטו של דבר הננו גם היום עבדים לכל מלכי מזרח ומערב ולכל שבעים אומות בכל ימי הגלות המר שלנו?

1569

1570אכן על זה נותן לנו תשובה מספקת ר"ש בן יוחאי במאמרו הנ"ל.

1570

1571"אתם יש לכם קנין באומות העולם, אבל לאומות העולם אין להן קנין בכם".

1571

1572כי יש עבדות הגוף ויש עבדות הנפש, כלומר, העבדות איננה משעבדת רק את הגוף, אך היא משעבדת ג"כ את הנפש ולא רק שיד עבד כיד רבו, אך גם ראשו ולבו שייכים להרב, והוא חושב ומרגיש רק את מה שטוב ונכון בעיני אדונו, שירא הוא מפניו לא רק יראת העונש אך גם יראת הכבוד, ומשתדל בכל מאמצי כחו למצוא חן אצלו. בקיצור, הוא נעשה לאובטימט חי שלא חלי ולא מרגיש כלל בשפלותו ובבזיונו.

1572

1573והנה שני מיני העבדות האלה עפ"י רוב המה תלוים זה בזה, כלומר, שהעבד בגוף הוא עבד ג"כ בנפש, והעבד בנפש הוא ג"כ עבד בגוף. אכן הסיבה והמסובב שבהן מתחלפים לפעמים, יש שהעבדות בגוף היא הסיבה להעבדות בנפש, שעל ידי היותו משועבד בגופו ימים רבים לאדונו הוא בא מתוך יראת העונש גם ליראת הכבוד, אך יש גם להיפך שהעבדות בנפש היא הסיבה להעבדות בגוף, כי כיון שאיננו מרגיש את ערך החרות שבאדם, הנה בעל כרחך בהקדם או באיחור ימצא איזה אדון שישעבדו גם בגופו.

1573

1574ובזה יובנו לנו הכתובים "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבד ובשביעי יצא לחפשי חנם, אם בגפו יבא בגפו יצא... אם אדוניו יתן לו אשה וילדה לו בנים או בנות, האשה וילדיה תהיה לאדוניה והוא יצא בגפו, ואם אמר יאמר העבד אהבתי את אדוני... והגישו אל הדלת... ורצע אדניו את אזנו במרצע ועבדו לעולם" (שמות ריש פרשת משפטים).

1574

1575אשר לכאורה אין אנו מבינים את הלשון "כי תקנה עבד עברי", שמשמע שכבר לפני הקניה היה עבד, ויותר נכון היה אם כתבה התורה כי תקנה עברי לעבד, וגם הה' הידיעה של "ואם אמר יאמר העבד" איננה מובנת לנו?

1575

1576וכשנתבונן רק מעט נראה שאמנם בדיוק כתבה לנו התורה "כי תקנה עבד עברי" ללמדנו, שבאמת אותו האיש שהלך ומכר את עצמו לעבד, הנה היה עבד בנפש מתחילת יציאתו לאויר העולם, כי אלמלא זאת לא היה נעשה מרצונו הטוב לעבד בגוף, ואם ידמה הקונה, שהוא קנה איזה בן חורין לעבד אינו אלא טועה, ועליו לדעת "כי תקנה עבד עברי", שכבר לפני הקניה היה עבד עבדים, עבד בכל נימי נשמתו.

1576

1577ואמנם הבדל גדול יש בין מי שהעבדות בנפש היתה סיבה להעבדות בגוף, ובין מי שהעבדות בנפש היתה רק מסובב מהעבדות בגוף, כי במין הראשון הנה אף כשיפתח לו האדון את השערים לרוחה ויוציאהו לחפשי, לא יהיה בכל זאת לבן חורין, כי הסיבה תשאר תמיד אף אחרי שבטל המסובב, אבל במין השני כיון שבטלה הסיבה ממילא בטל המסובב והוא נעשה למשוחרר באמת.

1577

1578שּׂוהיטב אמרה התורה, כי כיון שהעבדות בנפש היתה הסיבה להעבדות בגוף, הנה הלז כבר אין לו שום רצון עצמי והוא רק כמכונה אצל אדונו, שאפשר לו לעשות עמדו כחומר ביד היוצר "אם בגפו יבא בגפו יצא", כי הוא איננו מסוגל לשום פעולה עצמית זולת "אם אדוניו יתן לו אשה וילדה לו בנים או בנות" כי גם לישא אשה ולהוליד בנים ובנות לעצמו, איננו מסוגל כלל בלי האדון, ובאמת שבאופן כזה "האשה וילדיה תהיה לאדוניה", שהמה באמת שייכים להאדון ולא לו שהיה בזה רק נפעל ולא פועל. וגם זאת הוא למעלה מכל כל ספק ש"אמר יאמר העבד" - בה' הידיעה, העבד מששת ימי בראשית - "אהבתי את אדוני", כי הוא עובד את הרב לא מתוך יראה, אך מתוך אהבה, מפני שגם הכלל של "אדם קרוב אצל עצמו" איננו אצלו, כי ה"עצמו" שלו זהו לא הוא אך אדונו, וכיון שכך הוא לא יועיל גם מה שהאדון מראה לו את הדלת וגם רוצע את אזנו עד שפך דם בשביל שיצא לחירות, הנה כל זה לא יועילו כלום "ועבדו לעולם" והוא נשאר עבד עבדים כל ימי חייו.

1578

1579והוסיפה עוד התורה ואמרה "וכי ימכור איש את בתו לאמה", וכפירוש הגאון ר' יהונתן מפראג ז"ל, שהכוונה שהקונה גופה היא אמה, הוא מכר את בתו למי? לא לגבירה, אך לאמה, כי כנהוג, האדונים משתמשים בעבדים והגבירות משתמשות בשפחות, ואם כל הקונה עבד לעצמו כקונה אדון לעצמו, הנה כל אשה הקונה שפחה כקונית גבירה לעצמה והיא גופה נעשית לאמה.

1579

1580ובאמת, אע"פ שהאדון והעבד המה לכאורה שני הקצוות, אבל כידוע לפעמים רבות הקצוות מתאחדים יחד ויש צד השוה שביניהם, והצד השוה בנידון דידן הוא ששניהם המה עבדים בנפש, כי לו לא היה האדון עבד בנפש לא היה עולה על דעתו כלל לשעבד איש שיש לו צלם אלקים כמוהו.

1580

1581ובצדק אמרה התורה "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", כי פרשת עבדים זו הוא יסוד היסודות של כל המשפטים והדינים, גם דיני ממונות וגם דיני נפשות, כי כולם נוסדו על יסוד הבחירה שבאדם, שהוא בעצמו בעל הבית על מעשיו והוא לבדו האחראי עליהם, ואת זה אפשר ללמוד מפרשת עבדים זו, שבה אנו מוצאים את המחאה היותר גדולה להעבדות בנפש, שהיא כולה נגד רצון הבורא.

1581

1582"ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" זהו צריך לבוא לפני כל המשפטים שבעולם בתור מבוא ופתח השער...

1582

1583ועכ"פ הדבר מבואר גם בספר התורה וגם בספר החיים כי יש עבדות הגוף ויש עבדות הנפש וכשעבדים היינו לפרעה במצרים היינו גם עבדים בגוף וגם עבדים בנפש, כמו דכתיב "ולא שמעו אל משה מקצר רוח - עבדות הנפש - ומעבודה קשה" - עבדות הגוף - ובא זמן חרותנו - ששחרר אותנו מעבדות הגוף, ובא זמן מתן תורתנו ושחרר אותנו גם מעבדות הנפש.

1583

1584ועל כן לא שמענו מהקב"ה את ה"אנכי ד' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" רק בחג השבועות, ולכאורה למה המתין הקב"ה שבע שבתות תמימות עד שהוציא את הדבור הזה שהיה יכול להצהיר זאת תיכף בחג הפסח? מפני שבחג הפסח אמנם ראינו את היציאת מצרים, אבל עדיין נשארנו בבית עבדים, זוהי האטמוספירה העבדותית, שמשעבדת את הנשמה שתהיה מכורה לזרים, ובית עבדים זה הלך עמנו גם במדבר מבלי להפרד ממנו אף לרגע, עד שבאנו אל הר סיני ורק שם נשתחררנו ממנו ורק אז היה יכול הקב"ה לפנות בצדק אלינו ולאמר "אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים".

1584

1585ואמנם אחרי יציאת מצרים נכנסנו שוב תחת עולם של כמה וכמה מלכויות בגלויות שונות, אבל סוף סוף יש לנו להתהלל בצדק שמבית עבדים שממנו יצאנו לא נחזור עוד לעולם, כי אחת דבר אלקים "אשר הוצאתיך... מבית עבדים".

1585

1586ומימי מתן תורה ועד היום הזה אפשר לאמר ביחד עם רשב"י "אתם יש לכם קנין באו"ה, ואו"ה אין להם קנין בכם", כי אמנם אנחנו לא שעבדנו מעולם תחתינו שום אומה ולשון, ובכ"ז יש לנו קנין נפש בהן, ולהיפך אומות העולם, שכמעט אין אף אחת מהן שלא שעבדה אותנו תחתיה, אבל רק שיעבוד יש להן בנו ולא קנין "ואו"ה אין להן קנין בכם".

1586

1587"והתמכרתם... לעבדים ולשפחות ואין קונה", רק נראה הדבר כאילו נתמכרנו, בעוד שבאמת אין קונה, אין שום קנין חל בנו וכ"ז מפני מה? מפני ש"אלה דברי הברית" וכדברי רשב"י "ע"י שהקניתם אלה דברי הברית".

1587

1588פורים ושלש רגלים.

1588

1589וממילא מובן, שבזה נוכל למצוא ישוב מספיק על השאלה הידועה: מאי שנא פורים משלש רגלים לענין הלל?, אם כדברי הגמ' אין אנו אומרים הלל בפורים מפני ש"אכתי עבדי אחשורוש אנן", הרי מאותו הטעם לא היה לומר הלל גם בשלש רגלים, שכולן הן זכר ליציאת מצרים ואכתי עבדי פרעה אנן בכל ארצות הגלות? ואם פרעה כבר מת הלא גם לאחשורוש אין כבר כל זכר, אלא שההולכים בעקבותיו, לדאבוננו עוד חיים וקימים, וא"כ הרי גם יורשיו הרוחנים של פרעה עוד לא תמו כלל וכלל?

1589

1590אכן זהו הדבר, שבשלש רגלים אנו חוגגים את היציאה מבית עבדים, ששם לא נוכל לשוב עוד לעולם, כל זמן שיש אצלנו "אלה דברי הברית".

1590

1591וביותר ביאור מבאר זאת ר' יצחק שאחרי ששמע את דברי רשב"י הנ"ל, מצא לנחוץ להוסיף על זה "לעבדים ולשפחות אין אתם נקנים, אבל אתם נקנים להשמיד להרוג ולאבד, שכן אסתר אומרת לאחשורוש ואילו לעבדים ולשפחות נמכרנו החרשתי - וגו' - שכן כתב לנו משה רבנו בתורה והתמכרתם שם לאויביך לעבדים ולשפחות ואין קונה, שמא להשמיד להרוג ולאבד".

1591

1592כי אמנם כן, בפורים אי אפשר לומר הלל, מפני שכל עיקר החג היה שנצלנו מהגזירה של להשמיד להרוג ולאבד, ועדיין אנו קנויים לזה עד היום הזה, אבל אנו מחוייבים לומר הלל בשלש רגלים מפני שלעבדים ולשפחות אין אנו קנויים עוד יותר.

1592

1593וידעו נא כל שונאי ישראל בכל הדורות ובכל הארצות הקמים עלינו, כי אמנם המה יכולים להשיג "סמיכה" ע"ז שהמה מומחים גדולים להשמיד להרוג ולאבד, שהמה מופלגים ומצוינים בשפיכת דם נקי ובשוד וחמס וכו' וכו', אבל בשום אופן לא ישיגו תעודה ממנו שהם יכולים לקנות אותנו לעבדים ולשפחות, כי זה לא יעלה בידם בשום אופן ולחנם כל עמלם ויגיעתם בזה.

1593

1594וידו אוחזת בעקב עשו.

1594

1595"אמר רשב"י אתם יש לכם קנין באו"ה וכו'", ואמנם ראויים הדברים למי שאמרם, זהו רשב"י שהתחבא שלש עשרה שנה במערה מפני חמת המציק, רומי הרשעה שבקשו את נפשו, ושם במערה חבר את ס' ה"זהר". אכן במערה החשכה הזו הרגיש בכל זאת, כי לנו יש קנין באומות העולם ולהן אין קנין בנו.

1595

1596כי ס"ס לא היד החזקה והאגרוף הגדול המה המושלים בעולם, אך הרוח - "אכן רוח הוא באנוש" - הוא המושל, וע"כ אי אפשר בשום אופן שרוח חזק ישתעבד לחש ממנו, ורוח היהדות חזק מכל, את זאת גם על האומות להודות.

1596

1597וזהו שמספרים חז"ל (מדרש רבה בראשית סג, ט) מהויכוח שהיה בין אותו ההגמון וחד מן דבית פלניא שהראשון שאל להשני "מי תופס המלכות אחרינו? הביא נייר חלק ונטל קולמוס וכתב עליו ואחרי כן יצא אחיו וידו אוחזת בעקב עשו".

1597

1598כי אותו ההגמון שאל לנו כמתלוצץ, האמנם הנכם שוטים כל כך עד שיוכל לעלות על דעתכם כי אתם תתפסו את המלכות אחרינו; אתם החלשים, התולעת יעקב? ואותו התנא קיים את הכתוב "ענה כסיל" והראה לו, כי לא רק בעתיד הקרוב או הרחוק יותר נתפוס את המלכות, אך גם עתה שהננו בגלות המר, עשוקים ורצוצים, גם עתה כשנתבונן היטב נראה, כי אנו אוחזים בעקב עשו, כי אע"פ שאי אפשר לבלי להודות על האמת שלעשו רגלים חזקות מאד שהוא בועט בהן בלי הרף את כל מי שפוגש על דרכו, אבל ידינו אוחזות בעקביו והם מתנהגים הרבה פעמים לפי רצוננו אנו, כי אנחנו הננו בבחינה ידועה מעין הבעל עגלה של כל העולם, שעפ"י שריקת החליל שלנו היא נדה ממקומה, ובכל התנועות החדשות המתרחשות בעולם הנה אנו נתנו בה את הדחיפה הראשונה.

1598

1599וזהו שהראה לו בהכתוב וידו אוחזת, שהוא לשון הוה, כלומר כי תשובה על שאלתו איננו צריך לבקש רק בעתיד כי גם בהוה נמצא על זה תשובה מספקת.

1599

1600חרות הגוף ועבדות הנפש.

1600

1601ואמנם הסמיכות של "לעבדים ולשפחות ואין קונה" ל"אלה דברי הברית" הננו רואים לא רק בספר התורה אך גם - ואולי עוד יותר - בספר החיים.

1601

1602כי כל זמן שהחזקנו ב"אלה דברי הברית", לא היתה לשום אומה ולשון שליטה על נפשותינו ונשארנו תמיד בני חורין ברוחנו, וכדברי הנביא (ישעיה נא, כג) "אשר אמרו לנפשך שחי ונעבורה ותשימי כארץ גוך". זאת אומרת, כי הם, העמים, רצו שנשפיל ונכניע את נפשותינו, אבל זאת לא עלתה בידם בשום אופן ורק את הגו שלנו עשו לאסקופה הנדרסת, אבל לא את הרוח שלנו. זה נשאר איתן ותקיף כחלמיש צור.

1602

1603אכן המסתכל בעינים פקוחות יראה, כי כל זה היה רק לפנים בעוד ש"אלה דברי הברית" תפסו את כל החיים שלנו, ואם כי היינו אז כמעט בכל ארצות הגלות משוללי זכיות לגמרי, נשארנו בכל זאת בני חורין גמורים במעמקי נפשותינו.

1603

1604ובעת החדשה, כשהתחילה אצלנו תקופת האמנסיפציה, תקופת החרות, מה אנו רואים? שדוקא עכשיו הננו שקועים בעבדות עד הצואר. זכינו בהרבה ארצות לחירות הגוף ונשקענו בעבדות הנפש הקשה מכל.

1604

1605עכשיו אפשר לגרוס "והתמכרתם לאויביך לעבדים ולשפחות" אבל בלי הסיום של "ואין קונה" כי אמנם הרבה קונים יש לנו, הננו קנויים לכל האומות והלשונות, הננו קנויים לכל הקולטורות והתרבותיות השונות, לכל העבדות זרות שבעולם, וזרים הננו דוקא להתרבות שלנו, זרים הננו לעצמיותנו גופא.

1605

1606וקול ד' קורא אלינו גם כעת מסוף העולם ועד סופו.

1606

1607"אנכי ד' אלקיך אשר הוצאתיך... מבית עבדים, לא יהיה לך אלהים אחרים על פני".

1607

1608כי מדוע אתם עובדים אלהים אחרים דוקא, ואת אלקי אבותיכם עזבתם לגמרי, מדוע אתם לומדים לבניכם את כל התורות שבעולם ואת התורה הקדושה שלנו אתם מסתירים מהם, מדוע אתם מלעיטים לילדיכם את כל השפות שבעולם מלבד השפה, שפת קודש שלנו, מדוע אתם מוסרים את נפשותיכם בעד כל הארצות, ובעד הארץ הקדושה שלנו אין אתם נותנים אף פרוטות, מדוע?

1608

1609זהו רק מפני שעדיין אתם נמצאים בבית עבדים בהעבדות הנפש, אם כי בחיצוניות אתם נדמים לבני חורין, זוהי עבדות בתוך חירות.

1609

1610אבל לו הרגשנו את ה"אנכי ד' אלקיך אשר הוצאתיך... מבית עבדים" כי אז כבר ממילא היינו מקיימים את ה"לא יהיה לך אלהים אחרים" שכולם הם אצלנו פרי ה"בית עבדים" שנכנסנו בו שוב.

1610

1611נתבטלו אצלנו "אלה דברי הברית" וממילא בטלו הגוים גם את ה"ואין קונה", והננו קנויים להם מבלי דעת.

1611

1612המתבוללים והלאומיים.

1612

1613ואמנם את העבדות בתוך חירות של המתבוללים כבר הרגישו בזה גם ה"לאומיים" החדשים, אך דא עקא, כי אינם רואים נגע עצמם.

1613

1614אינם רואים ואינם מרגישים, כי גם אצלם חבויה העבדות בתוך חירות, אם כי בצורה אחרת.

1614

1615הם אמנם אינם עוברים על הלאו של "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני", כי אינם עובדים ח"ו עבודה זרה, אבל לעומת זה המה עוברים על הלאו של "השמר לך... פן תדרוש לאלהיהם לאמר, איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם ואעשה כן גם אני, לא תעשה כן לד' אלקיך" (דברים יב, ל) שהכתוב מגנה בכאן את החקוי לא פחות מההתבוללות - וגם אלה שעובדים את אלקי ישראל, אך המה עושים לא מפני צורך נפשי עצמי, אך רק מפני ש"איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם ואעשה כן גם אני" גם אני אראה שיש לי אלקים וגם אני יודע מה זו עבודת אלקים כמוהם - גם אלה אינם רצוים כלל בעיני אלקי ישראל האומר "לא תעשה כן - אע"פ שאתה עושה זאת - לד' אלקיך".

1615

1616והלאומיים החדשים שלנו אמנם אוהבים את הארץ, ארץ ישראל, מפני שגם הגוים הרי אוהבים את ארצותיהם הם, המה חובבים את שפת עבר, מפני שכל העמים חובבים את שפתיהם הם וכדומה וכדומה, אבל אינם אוהבים ואינם מוקירים את התורה, מפני שלהגוים אין תורה, וכדברי חז"ל "אם יאמר לך אדם יש תורה בגוים אל תאמין" (ע"פ מדרש רבה איכה ב, יג) כי אצלם אין כלל המושג תורה, כמו אצלנו שהתורה בעצמה בתור למוד היא חיינו ואורך ימינו.

1616

1617ולו היו הלאומיים הנ"ל מתבוננים מעט לתוך עומקו של דבר היו רואים כי גם הם שקועים בעבדות בתוך חירות, אם כי העבדות אינה מביאה אצלם להתבוללות אך לחקוי.

1617

1618וגם הם עדיין לא נגאלו לגמרי מבית עבדים... שזה אפשר לבוא רק כשירגישו את המתן תורה...

1618

1619אז יבינו את פרוש המלות של שירת האזינו:

1619

1620"כי חלק ד' עמו חבל נחלתו... ד' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר".

1620

1621זאת אומרת, שלא די בזה שהננו עם, אך אנו צריכים להיות "חלק ד' עמו", ולא די גם בזה ש"ד' בדד ינחנו", אך אנו צריכים להרגיש ג"כ ש"ואין עמו אל נכר" ששום אלהי נכר לא ישפיעו על תכונתנו ואופיתנו.

1621

1622בקיצור, אנו צריכים שוב לקול מהר סיני שיבקע רקיעים ויחריד את כל העם אשר במחנה, קול שילך מסוף העולם ועד סופו:

1622

1623"אנכי ד' - אשר הוצאתיך... מבית עבדים"...

1623

1624כא. כלל ופרט
"מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו את עלתיך ואת שלמיך, את צאנך ואת בקרך, בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך" (שמות כ, כא).

1624

1625"דרש רבי שמעון בן יוחאי... ואתם צאני צאן מרעיתי, אדם אתם, אתם קרויים אדם ואין אומות העולם קרוים אדם" (יבמות סא, א).

1625

1626"והלחת מעשה אלקים המה והמכתב מכתב אלקים הוא חרות על הלחת, אל תקרא חרות, אלא חרות, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה" (אבות פ"ו, מ"ב).

1626

1627מה בין האדם שלנו להאדם שלהם.

1627

1628אם רוצים אנו לעמוד על אופיה של אומה זו, אזי צריכים אנו קודם כל לעמוד על השקפתה של אומה זו על האדם בכלל.

1628

1629כי אמנם לא רק שאלקי ישראל איננו זה של הגוים, אך גם האדם שלנו, כלומר, השקפתנו על האדם רחוק מזה של הגוים כרחוק מזרח ממערב.

1629

1630ואת ההבדל הגדול שביניהם אפשר להביע בפורמולה קצרה זו:

1630

1631להם הפרט הוא בעד הכלל, ואצלנו, להיפך, הכלל הוא בעד הפרט, או, במלים אחרות, אצלם, אין בפרט אלא מה שבכלל, ואצלנו אין בכלל אלא מה שבפרט.

1631

1632זאת אומרת, אצלם כל חשיבותו של האדם הפרטי הוא רק במדה זו שהוא מביא תועלת בקיומו להחברה, להכלל שרק זה הוא קנה המדה לה"ערכון" שלו, ואצלנו להיפך, כל עיקרה של החברה לא באה אלא כדי להנעים ולשפר את חיי האדם הפרטי, שיקרים הם מצד עצמם.

1632

1633אין בפרט אלא מה שבכלל.

1633

1634כי אצלם אין בפרט אלא מה שבכלל נוכל לראות גם בימי הקדם וגם בהעת החדשה.

1634

1635בימי קדם היה מנהג יפה להיונים, העם המפותח והנאור מכל העמים שעל פני האדמה בזמן ההוא, שהבנים לקחו את אבותיהם הזקנים, שכבר לא יכלו למצוא את מחיתם בעצמם והפילו אותם ממרומי ההר, כדי שימותו מיתה משונה, ויפטרו מלתת להם נהמא דכסופא. ובעשותם זאת לא הרגישו בקרבם שום עול ועבירה, להיפך, עשו זאת בדחילו ורחימו לשם מצות קיום הכלל כיון שחייהם מביאים רק הפסד להחברה שנהום כריסם אינם שוים.

1635

1636ובמלוכת רומי, זו שה"קודקס"שלה נתקדש אצל כל עמי אירופה ואמריקה, היה מותר להאבות להמית ילד רע התואר שנולד להם בתנאי שיעשו זאת בהשגחת השכנים. וגורל כל בת בכורה היה למיתה. והם הוסיפו ללכת בזה קדימה, קדימה, עד שבימי הקיסרים כבר היה רשות להאבות להמית את בניהם בלי תנאי כלל, (עי' חוקת משפטי הרומיים ויגיסטא, 148). ולא זו אלא אף החסיד היותר גדול שבאומות העולם, אפלטון, הפילוסוף האידיאליסטי המפורסם, התיר בהיתר גמור להאביד בני רעי התואר, נולדים בזנות בני רשעים וגם זקנים, למען שלא תסבול החברה מהם בכדי (עי' דיני נגר 291).

1636

1637ואם כי ידעו שרציחה בכלל היא עבירה, אך לעומת זאת ברי היה להם, כי לקיום הפרט יש הזכות רק במדה שהוא מביא תועלת בקיומו להכלל, וכיון שפסק להביא תועלת הרי הוא כאילו עבר ובטל מן העולם ודמו מותר כדם הצבי וכדם האיל.

1637

1638שינוי הדורות ולא שינוי העיקר.

1638

1639ואמנם בעת החדשה נשתקעו המנהגים היפים האלה, ולא עוד אלא מי שעושה כזאת ענוש יענש עפ"י חוקי כל הממשלות שבעולם, אבל כל המסתכל בעינים פקוחות יראה, כי לא שנוי הדעות יש בזה, אך ורק שנוי המנהגים - דור דור ומנהגיו, והרבה פעמים יש שנתבטל איזה מנהג, אבל לא נתבטל הטעם שממנו ינק המנהג את כח החיוני שלו.

1639

1640כי מהו המשטר המדיני בכל הגוים ובכל הזמנים, אם לא תוצאות ההשקפה הזאת, כי כל זכות קיומו של הפרט הוא רק בשביל הכלל? ואמנם המשטר המדיני אינו עומד על מקום אחד והוא פושט צורה ולובש צורה, אבל רק שינוי צורה יש כאן ולא שינוי התוכן שכל עיקרו הוא השתעבדות הפרט להכלל, השתעבדות הגוף והנפש גם יחד.

1640

1641ולא רק המשטר הריפובליקני והדימוקרטי, שיסוד היסודות ועיקר העיקרים שהוא נשען עליהם הוא רק ה"רוב" שרק על פיו יקום דבר והמעוט הוא כמאן דליתא, שעליו לקבל בגזירת עירין פתגמין ובמאמר קדישין כל מה שיפקד עליו הרוב בין לחיים ובין למות, אך גם המשטר של ממשלת היחיד, גם זה בא תמיד רק בשם הכלל, שהוא היחיד המושל בחסד אלהים מחזיק את עצמו לבא כחו של הכלל הזה שנתמנה עליו על ידי ההשגחה העליונה...

1641

1642ומן הכלל הזה אינו יוצא גם המשטר הסוביטי של ממשלת הבולשיביקים, גם בהם שרק שנוי הצורה ולא יותר, גם אצלם הכלל הוא העיקר, אלא שהם מבינים בזה רק את הפרלטריון, וכל השאר נוח להם שלא נבראו משנבראו ועכשיו שנבראו כאילו לא נבראו כלל.

1642

1643והצד השוה אצל כל האומות העולם, שכולן סוברות שהפרט הוא רק כחומר ביד היוצר אצל הכלל, שברצותו הוא מניח לו לחיות וברצותו הוא ממיתו, ובשביל זה גם הממשלות היותר נאורות והיותר מצוינות מוצאות ליושר ולצדק בלי שום ספק ספיקא להוציא את ה"פרטים" בעל כרחם לשדה קטל, להרוג וליהרג במלחמת מצוה או במלחמת הרשות, במלחמת מגן או מלחמת תגרה, ומי שאינו רוצה בכך אחת דתו להמית. כי דבר מוסכם הוא אצלם שפרט שאינו ממלא את חובתו להכלל הריהו מאבד בזה את זכותו לחיות על פני האדמה.

1643

1644עד כאן - השקפת הגוים על האדם.

1644

1645ומה אומרת היהדות על זה?

1645

1646אין בכלל אלא מה שבפרט.

1646

1647היהדות מורה להיפך, כי אין בכלל אלא מה שבפרט, כי כל ענין הכלל הוא דבר מלאכותי, אבל באמת מראשית בריאתו הנה "אדם יחידי נברא", ובכן הפרט קודם להכלל, זאת אומרת, שמהפרטים נעשה כלל ולא להיפך, ולכן גדול ערכו של כל אדם יחידי לו גם היותר חלש ושפל שאינו מביא שום תועלת בקיומו להכלל אך לכל אדם יש יחוס עצמי, מצד כי הוא נברא בדמותו וצלמו של אלקים גופא, ועליו נאמר (תהלים ח, ו) "ותחסרהו מעט מאלקים", ו"חייב כל אדם לומר בשבילי נברא העולם" (משנה סנהדרין פ"ד מ"ה).

1647

1648ואחד העיקרים של היהדות הוא, כי הקב"ה יודע לא רק את מעשי בני אדם אך גם את מחשבותיהם, זאת אומרת, שגם מחשבתו של אדם, לו גם היותר פעוטה וקטנטנית, תופסת מקום חשוב כל כך בעולמות התחתונים והעליונים, עד שהאלקים גופא מתענין בה.

1648

1649ועל כן אין שום ספק להיהדות, כי יש השגחה פרטית ולא רק כללית, כי כדאי הוא הפרט, יהיה מי שיהיה, שהקב"ה ישגיח עליו בעינא פקיחא לדעת מה יעשה לו "ואין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזים עליו מלמעלה".

1649

1650ובזמן שהאדם שרוי בצער, לו גם האדם הנופל למשא על החברה בכלל, הנה צערו בוקע כל השבעה רקיעים, והשכינה גופה כביכול מצטערת עמו וקולה קול תאניה ואניה נשמע בכל העולמות "קלני מראשי קלני מזרועי" (משנה סנהדרין פ"ו מ"ה).

1650

1651מנקודת השקפה זו אפשר להבין דברי חז"ל שאומות העולם מצאו חדוש ב"כבד את אביך ואת אמך", עוד יותר מ"אנכי ד' אלקיך" עד שבשביל זה הודו לכל הדברות (עי' קידושין לא, א) כי אמנם הם הורגלו שהבנים ימיתו את האבות בידיהם אחרי שאי אפשר להם להוציא תועלת מהם, והם מצאו בצדק בזה מלתא דתמיהא.

1651

1652פרשת המלחמה.

1652

1653ועד היכן הדברים מגיעים אפשר ללמוד מפרשת המלחמה, שקבעה בה התורה חוקים כאלה.

1653

1654"ודברו השוטרים אל העם לאמר, מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו ילך וישוב לביתו...

1654

1655ומי האיש אשר נטע כרם ולא חללו ילך וישוב לביתו... ומי האיש אשר ארש אשה ולא לקחה ילך וישוב לביתו... ויספו השוטרים לדבר אל העם ואמרו מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו" (דברים כ, ה-ח).

1655

1656ובכן בשעה שכל העם נמצא במצב מלחמה ובסכנה גדולה, עומדים השוטרים ומבקשים רחמים מכל אחד שאינו חפץ להלחם מפני שיש לו בית חדש, מפני שנטע כרם, מפני שהוא חתן, או סתם מפני שירא הוא על נפשו - הירא ורך הלבב - והשוטרים במקום להכריח את כל אלה ביד חזקה שלא יפרשו מן הציבור, הנה להיפך הם משגיחים על הסדר שישובו דוקא לביתם. ולכאורה איזה נמוק יש בדבר זה והיכן היא טובת הכלל? הרי הפרטים הללו מעמידים את כל הכלל בסכנה, כי באופן כזה הרי הותרה הרצועה ויתפזר המחנה לכל רוח?

1656

1657אכן התורה הולכת בזה לשיטתה של חרות היחיד, חרות גמורה ומוחלטת בלי שום יוצא מן הכלל, ואין שום דבר שבעולם שאפשר יהיה בשבילו לשלול את החרות הזאת, ואם דבר גדול הוא טובת הכלל, הנה גם טובת הפרט שאיננו חפץ בכך גם את זה אי אפשר לבטל כלאחר יד, ואם הוא אינו רוצה בכך אי אפשר להכריחו לזה בשום אופן.

1657

1658הלכות גרים.

1658

1659ולא רק על הפרטים מבני ישראל חסה התורה, אך גם על הפרטים משאר האומות הבאים להסתופף תחת צל קורתנו, פרשה התורה את כנפיה, אם כי על ידי זה יסבול כל הכלל הישראלי ודבר זה אפשר לראות ביותר מהלכות גרים אצלנו.

1659

1660אמרנו "הלכות גרים", אבל באמת - אין בתורה רק חוק אחד בזה, זה הוא "חוקה אחת לגר ולאזרח" (ויקרא כג, מב) והחוק הזה יקר כל כך בעיני התורה, עד שכמה וכמה פעמים כפלה אותו, והתורה אינה מסתפקת בזה רק בחוקיות לבד, אך דורשת מאתנו גם אהבה שנאהוב את הגר בכל לבבנו ובכל נפשנו "ואהבת לו כמוך".

1660

1661אבל כמה היה יכול חוק כזה להזיק לעניני המדינה, מדינת היהודים, בכלל, הן מדינת היהודים היתה אפילו בימיה היותר טובים קטנה וחלשה, היא היתה מוקפת שונאים ומתנגדים מכל העברים, ומפני טעמים מדיניים ודתיים חשבו מתנגדיה תמיד להחריבה ולהכריתה, ואם מדינה קטנה ומוקפת אויבים מכל עברים מחוקקת חוקים שוים לגר ולאזרח הרי היא עצמה חותרת בזה חתירה גדולה תחת בנינה ואעפ"כ נתנה התורה מקום להחתירה הגדולה תחת כל קיומה של המדינה מפני חירות הפרטים הזרים, שבחרו דוקא להתישב בהמדינה הקטנה הזו.

1661

1662פרשת מלכים.

1662

1663ואמנם יש גם פרשת מלכים בתורה, אבל באותו מקום גופא מדגשת התורה, כי כל עיקרה של המלכות שהיא סמל ההשתעבדות של הפרט להכלל באה אצלנו רק מתוך אהבת החקוי "שימה לנו מלך לשפטנו ככל הגוים" (שמואל א ח, ה), והתורה נהגה בזה כמו בענין יפת תואר, להחליש את התאוה על ידי מלוי התאוה אבל על ידי הגבלות רבות "רק לא ירבה לו נשים ולא ירבה לו סוסים, וכסף וזהב לא ירבה לו מאד", וכתב לו ספר משנה התורה והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו" (ע"פ דברים יז, טז-יח). וכלום אפשר לנו לתאר מלך בלי כסף וזהב, מלך בלי סוסים וכלי זיין, מלך שהוא בבחינת "קטן וספר תורה בידו"... וכל זאת מפני שבכלל לא היתה דעת התורה נוחה מהמלכות, שבאיזו צורה שתהיה היא פוגעת סוף סוף בחרות האישיות של היחיד.

1663

1664הנביאים והחכמים.

1664

1665והנביאים והחכמים שבנו עוד הוסיפו ללכת בזה צעד קדימה, והכל - לטובת הפרט.

1665

1666ואם בתורה יש, כאמור, פרשת מלוכה, הנה הנביאים שידעו שבאמת אין דעתה נוחה מזה כלל ובאה שם רק מפני ל"קבל את הרע במיעוטו", הם לחמו בפומבי ובריש גלי נגד המלוכה בכלל.

1666

1667וכשבאו בני ישראל אל הנביא הראשון בארץ ישראל, שמואל, ותבעו ממנו את פרשת המלך שבתורה, השיב להם בדברים כאלה המעמידים את כל המלוכה כסמל בלהות, עד שיותר לא היה יכול להגיד גם האגיסטטור היותר חריף בדור הציביליזציה האירופית.

1667

1668אחר כך אמנם הרבה נביאים ונביאות עמדו לישראל בשבתו על אדמתו ו"אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד", אך הצד השוה שביניהם, שכולם החזיקו לאחת המטרות הראשיות שלהם ללחום עם המלוכה ולהביאה עד דכא, על ידי זה שתבעו תמיד מהמלוכה, סמל הכלל, את עלבונו של הפרט.

1668

1669ואם נהרג בעצת דוד איזה אוריה החתי, מיד בא אליו נתן הנביא והמשיל לו את המשל הידוע של כבשת הרש ואמר לו: "אתה האיש" (שמואל ב יב, ז). ואם גרם אחאב מלך ישראל להריגתו של איזה נבות היזרעאלי בא הנביא והרעיש עליו שמים וארץ: "הרצחת וגם ירשת הנני מביא עליך רעה והכרתי לאחאב משתין בקיר ועצור ועזוב בישראל" (מלכים א כא, יט).

1669

1670ובשביל אוריה החתי ונבות היזרעאלי ודכוותהון נתבטלה המלוכה בישראל בימי הנביאים.

1670

1671ואמנם דוד המלך ושלמה בנו השאירו אחריהם שם עולם גם אצל הנביאים וגם אצל העם שלא חדלו עד היום הז להתגעגע אליהם, אבל דוד הלא היה מלבד מלך גם נעים זמירות ישראל, ושלמה בנו היה מלבד מלך גם החכם מכל אדם, וגם המה לא היו באמת מלכים במובן המלה הזאת אצל כל העמים.

1671

1672הנה, למשל, שלמה המלך עומד ומתפלל ברגע היותר חשוב של מלכותו: "ונתת לעבדך לב שמע לשפט את עמך" (מלכים א ג, ט). ותפלה זו מוצאת כל כך חן בעיני אלקים שנתפעל מזה, כביכול, ואמר לו "יען אשר שאלת את הדבר הזה ולא שאלת לך ימים רבים ולא שאלת לך עושר, ולא שאלת נפש אויביך ושאלת לך הבין לשמוע משפט" וגו'.

1672

1673וכלום יכולים לצייר לעצמנו את אלכסנדר מוקדון, את יוליוס קיסר, או מלך גדול אחר שיעמוד לפני אלקיו ויתחנן "תן לי לב שומע לשפוט את עמי".

1673

1674ואמנם כן, אלה המלכים שדעת הנבואה היתה נוחה מהם במקצת, היו באמת רק שופטים שמטרתם היתה ביחוד להשגיח שלא יעשה הכלל עול להפרט ושלא יעשו הפרטים עול זה לזה.

1674

1675והחכמים - "חכם עדיף מנביא" שעשו את המלוכה הדום לרגליהם והתיחסו אל המלוכה גם אל מלכי החשמונאים כאל אחד העם "ינאי המלך הנח כתר כהונה, רב לך כתר מלכות" או "ינאי המלך עמוד על רגליך ויעידו בך" (סנהדרין יט, א).

1675

1676ואמנם הלכה פסוקה היא אצלנו ש"דינא דמלכותא דינא" אבל הביטו בחדושי הרשב"א למס' גיטין (י, ב) שאומר שזהו דוקא במלכי עכו"ם, אבל לא במלכי ישראל, מפני שבארץ ישראל הנה כל היהודים המה שותפים בה, ואף להמלך אין בה רשות יותר מהשאר, ובכן גם הוא לא יכול לעשות בה אף כקוצו של יוד נגד חוקי התורה.

1676

1677אבל כל זה הביא כמובן לבטול המלוכה בישראל לגמרי.

1677

1678כי אי אפשר למלוכה להתקיים כשכל נביא יוכל לפנות אל המלך בדברים שכאלה: "הרצחת וגם ירשת" וכשכל חכם יוכל לאמר לו "עמוד על רגליך ויעידו בך", והוא אסור בכבלי ברזל מבלי יוכל לשנות אף כקוצו של יוד. אי אפשר לה למלוכה, שכל עיקרה נוסדה על הסיסמא שהפרט היא בעד הכלל להתקיים במקום שהחיים מתנהגים על ידי נביאים וחכמים המורים להיפך שהכלל הוא בעד הפרט.

1678

1679וכשם שהתנהגו הנביאים והחכמים עם פרשת המלוכה שבתורה, כך התנהגו גם כן עם פרשת המלחמה.

1679

1680בתורה אנו מוצאים עוד פרשיות של "כי תצא למלחמה" אם כי ע"י הגבלות שונות, והמלך דוד השתמש בפרשיות אלו ונהל מלחמות שונות שיצא מהן כמנצח, אכן החכמים שחדרו לתוך עומקה של התורה, שנפש כל יחיד ויחיד נחשבת אצלה כעולם מלא, הם מתחו קו על כל הגבורות, התשועות והמלחמות שנעשו על ידו ואמרו "כבוש יחיד לא שמיה כבוש" וחסל, אם כי כבוש יחיד זה היה בודאי לטובת הכלל.

1680

1681בקיצור, הפרט מושל אצלנו ממשלה בלתי מוגלבת וחרותו היא מוחלטת, באופן שכל מלכי מזרח ומערב אי אפשר להם לשלול ממנו זאת.

1681

1682עולם קטן.

1682

1683כי האדם הוא עולם קטן, עולם מלא מיוחד בפני עצמו, ובכן אי אפשר לו להעריכו רק על פי התועלת שהוא מביא בקיומו לאחרים, כשם שאי אפשר להעריך אחד מהעולמות העליונים והתחתונים רק על פי טובת ההנאה שהוא מביא בעולם שאינו שלו. ועל כן אי אפשר להקריב את חיי הפרט נגד רצונו בשביל טובת הכלל. כי אי אפרש להחריב עולם שלם בשביל העולמות האחרים, שהעולם החרב כבר לא ירגיש כלל בקיומם.

1683

1684מנקודת השקפה זו אומרת ההלכה "זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל פטור מאי טעמא? מנא תבירא תבר", אבל "זרק תינוק מראש הגג ובא אחר וקיבלו בסייף - וכו' - חייב מפני שקירב את מיתתו" (בבא קמא כו, ב וכז, א) כי רק הכלי, דבר שאין בו רוח חיים נערך על פי השווי שיש לו, לא כן האדם שיש לו ערך עצמי וחייו, לו גם חיי רגע לבד, אין להם שום תמורה.

1684

1685ומנקודת השקפה זו תסולק קושית התוס' בסנהדרין (פ, ב), דאיתא שם "הנסקלין בנשרפין ר"ש אומר, ידונו בסקילה שהשריפה חמורה", שהקשו, אחרי שהנשרפים הם רובא כדאמר הנסקלים בנשרפים, ניזל בתר רובא דמועיל אף להחמיר בדיני נפשות?

1685

1686אמנם באמת לדברינו אין זו קושיא, דרק אז אזלינן בתר רוב בדיני נפשות כשהרוב הוא בהאדם הנידון גופא, כמו, למשל, בסנהדרין שהרוב מוצאים שהוא החייב, אבל אי אפשר לדון אדם בעונש יותר חמור מצד שאנשים אחרים אם כי המה אמנם הרוב חייבים בעונש הנ"ל. כי האדם, כאמור, הוא עולם קטן בפני עצמו, ועולמות אחרים אי אפשר להם להשפיע על זה, כי "רוב" באופן שכזה נחשב רק במקום ש"כולהו בחדא מחתא מחתינהו", וכל הפרטים נדונים רק על שם הכלל היוצא מהם, אבל לא במקום שכל פרט ופרט הוא נערך מצד עצמו, שם אי אפשר להכריע מצד רוב רק במקום שגם הרוב הוא בגופו של הפרט ממש.

1686

1687חָרות וחֵרות.

1687

1688והאם צריכים אנו עוד להוסיף על זה, כי זהו הביאור של המאמר (אבות פ"ו, מ"ב) "אל תקרי חרות אלא חרות, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה".

1688

1689חושבני, שאחרי כל הדברים הנ"ל, תבינו כבר, רבותי, את המאמר הנ"ל בלי שום רמז, דרוש וסוד, אך דברים כפשוטם, דברים כהויתם ממש, כי באמת אין אתם מוצאים בעולם חרות ממש, חרות במלוא מובן המלה, חרות של היחיד, כמו שנותנת זאת היהדות, כי זולתה אתם רואים רק שיעבוד אם כי בצורות שונות, שיעבוד ליחיד, שיעבוד לרבים ובאופן היותר טוב שיעבוד להכלל, שהפרט לעומתו נחשב כמאן דליתא, ורק היהדות נותנת את החרות המוחלטת בלי שום הגבלה ובלי שום יוצא מן הכלל.

1689

1690ההבדל בין אדם ובין איש.

1690

1691ורשב"י מבאר את כל זאת בדברים קצרים מאד.

1691

1692"אתם קרויים אדם ואין אומות העולם קרויים אדם", אם כי גם הם קרויים בשם "איש", כמו דאמרינן בחולין (דף יג, ב) ובכמה מקומות "איש, מה תלמוד לומר איש, איש לרבות עכו"ם, שנודרים נדרים ונדבות כישראל", אף על פי שידוע שה"איש" גדול במעלה יותר מה"אדם", ואם עכו"ם הם בכלל איש, הרי הסברא נותנת שמכל שכן הם בכלל אדם? כי אמנם זו היא הנותנת.

1692

1693כי אחרי התבוננות מעטה נראה שההבדל בין אדם ובין איש הוא גם בזה:

1693

1694איש יאמר בדרך כלל על אדון, כמה שנאמר "ד' איש מלחמה" שהפירוש היא שד' הוא אדון המלחמה, או "והיה ביום ההוא נאם ד' תקראו לי אישי" שהפירוש הוא "אדוני", ומצינו בפירוש שאיש ואדון הוא דבר אחד "אישי כהן גדול", שהמכוון הוא "אדוני כהן גדול", ויותר מצינו שכשרצו להבליט את ההבדל בין אדון ובין עבד אמרו "עבד לוה לאיש מלוה", כלומר, שבעוד שהלוה הוא עבד הנה המלוה הוא אדון.

1694

1695ובכן יש שלש שמות לבני חוה, א) איש, ב) עבד, ג) אדם.

1695

1696ההבדל בין שני הראשונים הרי כבר מבואר מדברינו הנ"ל, שהמה שני הקצוות, אכן השלישי, אדם, זהו הממוצע שביניהם, זאת אומרת מי שאיננו אדון וגם איננו עבד, הוא אינו משעבד את אחרים ואיננו משועבד לשום איש, הוא בן חורין, סוג כזה איננו מכונה בשם איש, אבל איננו מכונה גם כן בשם עבד, זהו "אדם".

1696

1697והתבוננו רבותי, כי אנו מוצאים בתורה "אדם הראשון" אבל אין אנו מוצאים בשום מקום "איש הראשון" ורק אחרי שהיתה לו חוה לאשה השיג את השם איש "ויאמר האדם זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה, כי מאיש לוקחה זאת" (בראשית ב, ג), זאת אומרת שטרם שנשא אשה היה לו השם אדם ורק אחרי כך הוא נקרא בשם איש, מפני שהיתה לו אשה, כי אמנם "אדם יחיד נברא" ובכן לא היה בכלל עבד, כי לא היה משועבד לאחרים, אבל לא היה גם כן בכלל איש, כי לא משל גם כן על אחרים, שלא היו אז במציאות, ורק אחרי שנתארש עם חוה שעליה נאמר "והוא ימשול בך" נעשה הוא איש מפני שהיתה לו כבר אשה.

1697

1698וכשהתבונן רשב"י על האנושיות עד זמנו ועד בכלל, ראה שהם נחלקו רק לשתי קטיגוריות, האחת של "בני אדם יושבי חשך וצלמות אסירי עני וברזל" והשניה של בני אדם שאינם נוקפים אף באצבעם הקטנה ומתענגים על כל טוב סלה, הראשונה עובדת עבודת פרך, יומם ולילה לא תנוח ומתמוגגת בצער ויגון, והשניה "אינה תוחבת את אצבעה במים קרים" ומוצאת את הכל מוכן לפניה, הראשונה מכניסה בעולם הרבה ואינה מוציאה אף מעט, והשניה להיפך מוציאה הרבה ואינה מכניסה אף מעט, הראשונה זורעת בדמעה ואינה קוצרת כלל, והשניה קוצרת ברינה מבלי שהיתה זקוקה כלל לזריעה.

1698

1699בקיצור, הוא ראה בעולם רק משעבדים ומשועבדים, מושלים והסרים למשמעתם, אדונים ועבדים, אבל לא ראה את דרך הממוצע שביניהם, ואת מרי שיחו על המחזה הזה שפך בהמאמר הנ"ל "אתם קרויים אדם ואין אומות העולם קרואיים אדם", אצלן אמנם יש אנשים למכביר מחד גיסא ויש עבדים לאין מספר מאידך גיסא, אבל דא עקא, כי אין אצלן האדם, הבן חורין, שאינו מנצל את אחרים ואיננו מנוצל מהם, האדם הטבעי כפי שהוא מראשית ברייתו, יציר כפיו של הקב"ה, שמין כזה איננו במציאות אצלן.

1699

1700ואמנם בשביל זה הכריז הקב"ה על הר סיני בקול אדיר שנשמע מסוף העולם ועד סופו "אנכי ד' אלקיך אשר הוצאתיך... מבית עבדים", כי הקב"ה אוהב דוקא את הבני אדם, שאינם אדונים ואינם עבדים, אבל רק ששים רבוא שמעו לקול הזה, והשאר נשארו כמו שהיו -

1700

1701ואם אמנם רוחות חדשות מנשבות כעת גם אצל אומות העולם, שהטובים שבהן לוחמים גם כן בשצף קצף נגד כל מיני האדונים, אבל דא עקא שאינם חלים ואינם מרגישים, שהם משחררים בזה את האדם רק מידי שיעבוד הפרט ונותנים לו במקום זה את שיעבוד הכלל, שהוא, האדם הפרטי, רק כחומר ביד היוצר אצלם.

1701

1702אכן התורה משתדלת לשחרר את האדם גם מזה "לא תהיה אחרי רבים לרעות" (שמות כג, ב) גם להרבים אין כח לגרום רעה להיחיד.

1702

1703"אתם קרויים אדם", וגם זה הבדל בין אדם ובין איש, כי באיש לא הרי היחיד, כהרי הרבים, ביחיד נאמר "איש" וברבים "אנשים", לא כן באדם, שגם יחיד וגם רבים בדבור אחד נאמרו, ללמדנו בזה כי כל יחיד ויחיד הוא עולם מלא בפני עצמו.

1703

1704ולהמושג "אדם" הנ"ל, לא באו אומות העולם גם היום, כי, כאמור, באופן היותר טוב משועבד הפרט בחבלי ברזל אל הכלל.

1704

1705הלכה למעשה.

1705

1706"אתם קרויים אדם" אמנם יודעים אנו, כי הרבה פעמים רחוק ה"קרי", מן ה"כתיב" מרחק רב, ויש הרבה פעמים ש"הלכה ואין מורין כן". אכן בנידון זה, במושג ה"אדם" שלנו אנו רואים, שהחיים שלנו היו עוד יותר אידיאליים מכפי שדרשה ממנו התורה גופא.

1706

1707ואם בתורה אנו מוצאים שלמרות השקפתה על האדם, שהוא עולם קטן, יש בה מלבד מדת הרחמים, גם מדת הדין במדה לא מעטה, כי כפי מאמר חכז"ל ברא הקב"ה את עולמו במדת הדין, ורק כשראה שאין העולם יכול להתקיים בזה לבד שיתף את מדת הרחמים למדת הדין, הנה בהחיים המציאותיים שלנו התגברה מדת הרחמים על מדת הדין, עד שהאחרונה כמעט לא נרגשה כלל אצלנו.

1707

1708מדת העונשים.

1708

1709ודבר זה אנו רואים באופן בולט למדי במדת העונשים להחוטאים ולהפושעים.

1709

1710אמנם בתורה גופה אנו מוצאים "שמדת העונש היא לפעמים קטנה מאד לעומת החטא וביחוד לפי מדת העונש של הגוים בזמן ההוא. למשל, לפי דיני התורה היה הגנב יכול לגנוב כמה שלבו חפץ, וכשנתפס ביד היה משלם רק כפל לבד וחסל, אבל בכל זאת הרי סוף סוף נמצאים בתורה לא רק שכר אך ג"כ עונש, לא רק ממון אך גם קנס ויש בה גם דיני נפשות סקילה, שריפה, הרג וחנק, אבל במציאות כמעט שנתבטלו לגמרי.

1710

1711גם בזמן הבית כשישבו סנהדרין בלשכת הגזית ודנו גם דיני קנסות וגם דיני נפשות, גם אז ישבו ודנו רק להלכה ולא למעשה שכמעט היה מן הנמנעות.

1711

1712"תניא, א"ר שמעון בן שטח, אראה בנחמה, אם לא ראיתי אחד שרץ אחר חבירו לחורבה ורצתי אחריו, וראיתי סייף בידו ודמו מטפטף והרוג מפרפר, ואמרתי לו: רשע מי הרגו לזה או אני או אתה? אבל מה אעשה, שאין דמך מסור בידי, שהרי אמרה תורה על פי שנים עדים יומת המת" (סנהדרין לז, ב).

1712

1713מנקודת השקפה זו אי אפשר היה כמעט לדון דיני נפשות, כי איזה רוצח יואיל להזמין לפני ריצחתו עדים כשרים ונאמנים דוקא, כדי שהסנהדרין יוכלו לקיים את המצוה של "עפ"י שנים עדים יומת המת"... ולא די בזה אלא שהוסיפו עוד ואמרו, שכל רוצח זקוק להתראה והוא צריך לקבל את ההתראה, זאת אומרת, ש"אם שתק או הרכין בראשו פטור, ואפילו אמר יודע אני פטור, עד שיתיר עצמו למיתה ויאמר: על מנת כן כן אני אעשה" (רמב"ם פי"ב מהל' סנהדרין הלכה ב) ומי יכריח את הרוצח להגיד זאת? ואכן הדבר הגיע לידי כך, עד שבצדק אמרו חכז"ל "כל סנהדרין שהורגת אחת לשבוע או אחת לשבעים שנה נקראת חבלנית" (מכות ז, א).

1713

1714ואמנם יכולים אנו לתאר לעצמנו כמה היה מספר הנדונים למיתה בעת הנאורה הזאת, אם היו מחזיקים בכללים הללו, כי מי אינו יודע שבזמננו כל הנדונים למיתה המה רק על פי אומדנא ולא רק אומדנא דמוכח...

1714

1715אכן גם דיני נפשות אלו נתבטלו עוד בזמן שבית המקדש היה קים, כי "ארבעים שנה קודם חורבן בית שני בטלו דיני נפשות מישראל" מפני שגלו הסנהדרין ולא היו שם במקומם במקדש, ואחר כך אחר החורבן נתבטלו גם דיני קנסות מפני ש"אין בית דין סמוכים", (רמב"ם פי"ד מהל' סנהדרין הלכה יג).

1715

1716ורואים אנו מכל זה, כי הוצאת העונשים מכח אל הפועל היתה קשה עלינו מאד, עד שתפשו בכל הטצדקאות שבעולם להשתמט מזאת וכשמחפשים מוצאים.

1716

1717וכל כך למה? מפני שכל עונש ועונש בא לא כל כך בשביל החטא, כי מי יכול למוד במדה ישרה את מדת העונש לפי מדת החטא, הלא אין מדה ומשקל בזה, - אלא שהעונש בא בעיקר בשביל העתיד למען "ישמעו ויראו", זאת אומרת: בשביל תקנת הכלל, שיוכל לחיות במנוחה ולא יראה מאימת בעלי עבירה, ואם כי גם לפעמים העונש הוא על פי טעות, כי "שגיאות מי יבין", אין כאן רעה גדולה כל כך, כי כהנה וכהנה תאכל החרב בשביל טובת הכלל, שלמענו נברא העולם, אבל היהדות בהשקפתה, שכל פרט ופרט הוא עולם מלא ושהכלל הוא בעד הפרט, חשה כל פעם ופעם בבואה לדין דיני נפשות ולבה היתה נוקפה מאד בזה כי מה תיתי לו להפרט מה שהכלל יוכל להתענג על כל טוב אבל הוא יהרג על לא דבר.

1717

1718"והרי לא כדיני ממונות דיני נפשות, דיני ממונות - אדם נותן ממונו ומכפר לו, ודיני נפשות - דמו ודם זרועו תלויין בו עד סוף כל העולם. שהרי בקין נאמר, קול דמי אחיך צועקים, דמו ודם זרועו. לפיכך נברא אדם יחידי בעולם, ללמדך, שכל המאבד נפש אחת מן העולם מעלין עליו כאילו אבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת בעולם מעלין עליו כאילו קיים עולם מלא; הרי כל באי עולם בצורת אדם הראשון הם נבראים ואין פני כל אחד מהם דומים לפני חברו, לפיכך כל אחד ואחד יכול לומר, בשבילי נברא העולם" (לשו' המשנה, בסנהדרין לו, א והרמב"ם פי"ב מה' סנהדרין הלכה ג).

1718

1719טענת רשב"ג בזה.

1719

1720ואמנם ר' שמעון בן גמליאל תבע בזה את עלבונו של הכלל, וטען לר"ט ור"ע שאמרו "אלו היינו בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם", כי גם זה איננו נכון כלל "אף הם מרבים שופכי דמים בישראל" (מכות ז, א), אבל אין הלכה כמותו בזה, ואולי נאמרו הדברים האלה דוקא מפי רשב"ג שהיה קרוב למלכות, כדאמרינן בבבא קמא (פג, א) "של בית רבן גמליאל התירו לספר בחכמת יונית, מפני שקרובים למלכות" והחכמת יונית השפיעה שלא במתכוון גם על רב הדומה למלאך ד' צבאות כמוהו. אולם היהדות המקורית, היהדות הנלחמת בחכמת יונית מימי עולם ומשנות דור ודור, ידעה ש"אין ספק מוציא מידי ודאי", ומפני ספק פן ירבו שופכי דמים בעתיד, אי אפשר לשפוך דמים בודאי עתה.

1720

1721ואמנם אנו מוצאים גם במקום אחר מחלוקת עם רשב"ג בשאלה מוסרית טהורה, שגם שם אין הלכה כמותו - בעירובין (לב, ב) "רבי סבר, ניחא ליה לחבר דליעבד הוא איסורא קלילא ולא ליעבד עם הארץ איסורא רבה, ורבן שמעון בן גמליאל סבר, ניחא ליה לחבר דליעבד עם הארץ איסורא רבה ואיהו אפילו איסורא קלילא לא ליעבד", ובצדק אמר על זה רבי "נראין דברי מדברי אבא", כי מוסר היהדות המקורית, שתמציתו הוא "מאי דעלך סני לחברך לא תעביד", לא יוכל להסתפק בזה, שהוא נזהר אף באיסורא קלילא אם ע"י זה יגרום שחבירו יעבור על איסורא רבה, ואולי גם בזה הושפע רשב"ג שלא במכוון - כי "שגיאות מי יבין" - מחכמת יונית, וגם בזה אין הלכה כמותו.

1721

1722הקבצנות בישראל.

1722

1723בקיצור, במעשה היינו עוד יותר אידיאליים מכפי שהיינו בהעיון ובשביל זה נתבטלו העונשים אצלנו כמעט לגמרי.

1723

1724ובאופן יותר בולט הננו רואים זאת בה"קבצנות" בישראל.

1724

1725מוצאים אנו הלכה פסוקה בבבא מציעא (סב, א) "שנים שהיו מהלכים בדרך וביד אחד מהם קיתון של מים, אם שותים שניהם ימותו ואם שותה אחד מהם מגיע לישוב דרש בן פטורא מוטב שישתו שניהם וימותו ואל יראה אחד מהם במיתת חברו, עד שבא ר' עקיבא ולמד: וחי אחיך עמך חייך קודמים לחיי חברך".

1725

1726ואע"פ שתמיד הלכה כר' עקיבא ובפרט בזה שמקרא מפורש מסייע לזה, בכל זאת כל הרואה יראה כי במעשה נהגנו כבן פטורא, כי בשום אופן לא היה יכול היהודי לראות במיתת חברו.

1726

1727ואמנם הקבצנות בישראל נהפכה למין שנוררות ונעשה ללעג ולקלס לא רק בין הגוים, אך גם בין המשכילים שבנו. ואמנם אי אפשר לכחד, שעל ידי הקבצנות נתרבו אצלנו ההולכי בטל, שנפלו למשא על הציבור, אך מפני החששא של "ואל יראה אחד מהם במיתת חברו" בטלנו הכל, והיה לנו כלל גדול בחיים ש"כל הפושט יד נותנים לו".

1727

1728ואמנם לא נעלם ממנו, כי יש רמאים רבים המשתמשים במנהגנו זה לרעתנו ולרעת הכלל כולו, ובכל זאת "בואו ונחזיק טובה לרמאים", כי כדאי שיסבול הכלל כולו בשביל לקיים נפשות הפרטים המעטים שאינם רמאים.

1728

1729ובשביל זה לא השגחנו גם כן על האזהרה החמורה "המבזבז אל יבזבז יותר מחומש", וכמה פעמים עברנו על זה ובזבזנו הרבה יותר, "והוא רחום יכפר עון", כי החיים שלנו התנהגו בזה לא על פי הדין, אך על פי "לפנים משורת הדין".

1729

1730עקידת יצחק.

1730

1731מספרים מעשה באדם אחד, שעל ידי קנאת ד' צבאות שבערה בקרבו כיקוד אש חפץ להביא רעה על אחד מישראל שלא ישרו דרכיו בעיניו , ובאו והביאו לו פתקא מאיזה רב, שיהיה שב ואל תעשה בזה, והתרעם הקנאי על זה ואמר "דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים", הלא הקב"ה בעצמו אומר "ובערת הרע מקרבך" ומי ישמע בזה לאיזה רב שרוצה למנעו ממצוה רבתי כזו? והשיבו לו, הנה אנו מוצאים בתורה, שהקב"ה בעצמו פנה אל אברהם ואמר לו "קח נא את בנך את יחידך, אשר אהבת, את יצחק, ולך לך אל ארץ המוריה והעלהו שם לעולה אל אחד ההרים אשר אומר אליך", ובכל זאת כאשר קרא אליו "מלאך ד' מן השמים, אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה" לא נגע בו ידו לרעה, ואיך האמין את המלאך בזה אחרי ששמע מפי הקב"ה בעצמו דברים אחרים? ומדוע באמת בפעם השנית לא בא אליו הקב"ה בעצמו? אם לא ללמדנו, כי כשצריכים אנו לשחוט איזה יהודי אנו צריכים לשמוע זאת מאת הקב"ה בכבודו ובעצמו יוצא ולא ע"י מלאך ולא ע"י שליח, אבל על מניעת השחיטה גם מלאך הוא בר סמכא בזה, ולא עוד אלא שגם אחרי ששמענו מאת הקב"ה בעצמו את מצות השחיטה, הנה יפה עדותו של המלאך האומר בשם ד' למנוע מזאת.

1731

1732ואמנם מדי יום ביומו הננו מזכירים להקב"ה את עקדת יצחק, וביחוד בראש השנה שכל עיקרה של תקיעת שופר הוא בשביל "ועקדת יצחק לזרעו היום ברחמים תזכור". ולכאורה אם בשביל זה הרי עלינו היה לקחת בראש השנה איזו מאכלת, כדי שיזכור הקב"ה את המאכלת שבו רצה אברהם לשחוט את בנו ולא שופר של איל, שזה הרי מזכיר להיפך כי סוף סוף לא שחט את בנו, אך איזה איל, שזה איננו רבותא כלל וכלל?

1732

1733אולם באמת בשופר של איל זה אנו באים להזכיר להקב"ה גם את מה שרצה לשחוט את בנו, וגם מה שבפועל לא שפך דם אדם, אך דם איל, כי באמת גדול כחו בפעולתו האחרונה עוד יותר מהראשונה. זו מראה עד כמה היה רחום וחנון עד ששמע גם להמלאך בזה ולא לחנם אמרו חז"ל (ביצה לב, ב) "כל מי שאין לו שלש מדות הללו - רחמנים בישנים גומלי חסדים - בידוע שאינו מזרעו של אברהם אבינו" - וכשרוצים אנו לעורר את מדת הרחמנות של הקב"ה, אנו לוקחים את השופר של איל ואומרים בצדק "ועקדת יצחק לזרעו היום ברחמים תזכור",

1733

1734ו"מעשי אבות ירשו בנים" וכך היא דרכי התורה והחיים אצלנו תמיד, שבחיים הובלטה המדת רחמים אצלנו עוד יותר מכפי שדורשת ממנו התורה גופה, כי ידענו ש"לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו את דבריהם על דין תורה".

1734

1735וזה הרעיון במאמר חז"ל "אמר רבא, כמה טפשאי הני אינשי דקיימי מקמי ספר תורה ולא קיימי מקמי גברא רבה, דאילו בספר תורה כתיב ארבעים יכנו ואתו רבנן ובצרו חדא" (מכות כב, ב).

1735

1736כי לא לחנם הביאו רק את הדוגמא הזו, כי זהו לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כולו של כל התורה שבעל פה. כי בכל התורה שבעל פה לא תמצאו בשום מקום שהם הוסיפו חלילה על התורה במספר המלקות ובכלל במדת הדין שבתורה, אך להיפך שהם בצרו מהמלקות שבתורה כמה שהיה להם הדבר באפשרי, כי ידעו והבינו את רוח התורה ש"דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום". וכשם ששמע אברהם להמלאך נגד צוויו של הקב"ה, בידעו כי המלאך דיבר ברוחו של השם, כך אנו שומעים להתורה שבעל פה מפני שיודעים אנו שגם כל זה מסיני נאמרו ו"לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל, אלא בשביל תורה שבעל פה".

1736

1737בקיצור, "אתם קרויים אדם" זהו התואר היותר נכון שאפשר לתת להאומה הישראלית וה"קרי" עוד עלה בזה על ה"כתיב".

1737

1738בטול "מדינת היהודים".

1738

1739ברם הדבר, רבותי, שתוצאות ההשקפה הזו של "אתם קרויים אדם" אנו רואים לא רק בבטול ארבע מיתות בית דין, שאינן מתקיימות עוד אצלנו בפועל, אך גם בבטול... המדינה, מדינת היהודים גופא.

1739

1740ואמנם לא מפני חששת ר' שמעון בן גמליאל, שעל ידי בטול ארבע מיתות בית דין יתרבו שופכי דמים בישראל, בטלה מדינת היהודים, כי האמת נתנה להגיד, שזה היה פחד שוא, וגם אחרי בטול הארבע מיתות בית דין היו אצלנו שופכי דמים במדה פחותה לאין ערך מכפי מספרם אצל אומות העולם בכל הזמנים, אם כי הן, אומות העולם, ידעו לא רק מארבע מיתות, אך ממיתות הרבה לאין מספר, כי דבר ידוע ומוסכם הוא שהבית שני נחרב לא בשביל עבודה זרה, לא בשביל גלוי עריות ולא בשביל שפיכת דמים, אלא רק בשביל שנאת חנם...

1740

1741אבל כשתרצו, רבותי, להתעמק מעט בזה תראו, כי כל עיקרה של שנאת חנם זו, שפירושה מחלוקת ופירוד לבבות לא באה אלא מחוסר משמעת, שלא רק שהגדולים לא נשמעו להקטנים, אך גם הקטנים לא נשמעו להגדולים, כל אחד שפט את שפטיו ובנה במה לעצמו מבלי לקבל מרותו של הכלל.

1741

1742באופן, שגם זה הוא תוצאת השקפתנו על החיים, שהכלל הוא בעד הפרט ושעל כן הרשה כל פרט לעצמו להפרד מתוך החבורה, וע"י זה נתרבו בנו המפלגות לאין מספר, שזה מביא ממילא גם לידי שנאת חנם.

1742

1743והיוצא מזה, כי אותה ההשקפה הישראלית שנלחמה עם המלוכה הישראלית בכל ימי קיומה, עד שהפילה אותה לארץ, אותה ההשקפה נלחמה באמת אם גם שלא במתכוון ובאופן בלתי ישר, במדינה הישראלית גופא וגם בזה יצאה ועטרת הנצחון על ראשה...

1743

1744כי באמת כל מדינה אי אפשר לה להתקיים רק כשכל אחד חושב את עצמו וגם את חברו לחוליות קטנות בתוך המכונה הגדולה של המדינה והוא נכון בכל עת ובכל שעה ברצון או באונס לההרג או להרוג בשביל טובתה, אבל אי אפשר לה בשום אופן להתקיים כשכל אחד חושב את עצמו לעולם קטן מיוחד, שיונק את חיותו מעולמו הקטן לבד, כי העולמות הקטנים האלה כשמתכנסים יחד המה מביאים רק מהומה ומבוכה ולא יותר...

1744

1745הבסיס של כל מדינה ומדינה שהיא נשענת עליו הוא הסדר והמשטר השורר בכל. אבל "אין סדר לישראל". ולכשתמצאו לאמר, הנה גם דבר זה גופא שאין סדר לישראל הוא תוצאות השקפתנו בנדון ה"כלל ופרט", כי כל סדר בא מתוך הכלליות של האדם, שמבקש תמיד לצרף את הפרטים לכלל אחד, שיהיה להם דמות אחת וצביון אחד, אם כי ע"י זה מתבטלים הפרטים ואינם נראים למדי, אבל האינדיבידיות מתנגד ממילא לכל סדר ובאין סדר אין מדינה...

1745

1746והעיקר, כי כל מדינה עומדת בעיקרה על מדת הדין, ואולי מזה נגזר השם מדינה, אבל אי אפשר לה למדינה להתקיים כשהיא כולה רחמים כי אז ישתות יהרסון...

1746

1747ובין כה ובין כה, הנה בשביל זה לא רק שהמלוכה היהודית נתבטלה, אך גם המדינה היהודית נתבטלה, וקבלת עול תורה הביאה באמת גם לביטול עול מלכות וגם לבטול דרך ארץ של כל העולם כולו.

1747

1748וכה הלך ישראל במקלו ותרמילו בגולה.

1748

1749ותמצית כל הדברים האלה מביעה התורה בדברים קצרים מאד:

1749

1750"מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו את עלתיך... בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך" (שמות כ, כא).

1750

1751"מזבח אדמה" זהו המבטא היותר מתאים למהותה של היהדות, שלא חדלה להקריב כל הקרבנות שהיה ביכלתה להקריב על מזבח אדמה, זאת אומרת בעד המושג אדם שיצרנו אנחנו ושרק אנו מבינים ומשיגים אותו בכל היקפו.

1751

1752מזבח אדמה זה הוא קדושת היחיד בלי שום גבולים ופשרות והתאמות עם דברים מקריים העומדים מחוץ להכרה שלנו שמתוך המושג של קדושת היחיד ואחריותו הגדולה בעד מעשיו יוצאת גם ההשקפה, שצריך היחיד להיות חופשי לחלוטין מסור לעצמו ואחראי לעצמו בעד עצמו ג"כ בלי גבולות ופשרות ושעל כן אי אפשר לנו להיות אוהבים גדולים להסדר שבעיקרו עומד על שיעבוד היחיד לפני הכלל.

1752

1753והתורה רואה גם כן את העתידות והתוצאות מכל אלה, שע"י זה עלינו יהיה לקחת כלי גולה בידינו ולנדוד מגוי אל גוי ומממלכה לממלכה. אבל ערכו של מזבח אדמה הנ"ל גדול כל כך בעינינו, עד כי גם הקרבן הזה, הגלות המר, נעים לנו ג"כ ו"בכל המקום - בכל תפוצות הגולה - אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך" ולכאורה היה צריך לומר תזכיר אך באמת "אזכיר" ו"תזכיר" אחד הוא אצלנו, כי ערכו של האדם גדול כל כך בעינינו, עד כי גם בעת שהאדם מזכיר הנה באמת לא הוא, האדם, מחשב זאת, אך הצלם אלקים שבו הוא המחשב, באופן שה"תזכיר" מביא באמת לה"אזכיר".

1753

1754באחרית הימים.

1754

1755אבל לא תמיד נהיה עם נודד בגוים, ועוד מעט ונשוב חזרה לארצנו הקדושה כימי עולם וכשנים קדמוניות ועלינו רק לחכות לזה איזה זמן קצר עד... האחרית הימים.

1755

1756אז כשיגור זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ, אז תבוא גם גאולתנו ופדות נפשנו.

1756

1757ואם תשאלו, רבותי, מדוע תלויה גאולתנו דוקא בהזאב והכבש כשיוחזרו למוטב, ומה קשה באמת לחכות עד התקופה הזו?

1757

1758אשוב לכם, רבותי, אמנם כן קשה הדבר מאד לחכות עד האחרית הימים, אבל אי אפשר הדבר מקודם, אי אפשר בשום אופן אף אם נרצה בזה בכל לבבנו ובכל נפשנו.

1758

1759"משחרב ביהמ"ק נולד משיח" אומרים חז"ל, זאת אומרת, המשיחיות שתביא גאולה לכל העולם אם כי היא אחד מעיקרי האמונה שלנו מאז ומעולם, אבל היא נתחזקה אצלנו ביותר ובאה לכלל הכרה בולטת כשחרב ביהמ"ק, כי אז נוכחנו לדעת שהננו מחוייבים לדאוג לטובת כל העולם כולו, לא רק בשביל טובת העולם, אך גם בשביל טובתנו אנו... אז משחרב ביהמ"ק ראינו בעליל, שאי אפשר לו לבית ולהמדינה שמסביב להבית להתקיים כל זמן שלא יבא המשיח וישנה את סדרי כל העולם כולו, מפני ש"סדנא דארעא חד הוא" ואי אפשר שתהא מדינה אחת יוצאת מן הכלל של כל המדינות ותהא שונה מהן מן הקצה אל הקצה כאי קטן בתוך ים הגדול, כי אז אחת דתה להעבר ולהבטל מן העולם. אי אפשר לה למדינה להתקיים במדת הרחמים לבד כשכל העולם כולו אינו רוצה לדעת גם ממדת הדין... אי אפשר לה למדינה להתקיים בעול תורה לבד כשכל העולם כולו עסוק רק בעול מלכות ודרך ארץ לבד... אי אפשר לה למדינה להתנהג במדת חסידות כשכל העולם כולו אינו נזהר גם מדברים שבחובה...

1759

1760ולפנינו עמדה פרובלימה קשה: או שתהא מדינתנו ככל המדינות והיה "ככל הגוים בית ישראל" זאת אומרת, מדינה בלי יהדות, או שנסתפק לעת עתה לזמן קצר, זאת אומרת רק עד... אחרית הימים, ביהדות בלי מדינה ואנחנו בחרנו בהשניה ונולד לנו המשיח, שברי לנו כי בוא יבוא ואע"פ שיתמהמה, שהוא יתקן עולם במלכות שדי, ועולתה תקפץ פיה, וכל הרשעה כולה כעשן תכלה, וממשלת זדון תעבור, ויתמו חטאים מן הארץ, ויתמלא כל העולם כולו במדת הרחמים, עד שגם הזאב והנמר הדוב והברדלס יהפכו לרחמנים בני רחמנים...

1760

1761ורק אז - נכון יהיה הר בית ד' בראש ההרים ונהרו אליו כל הגוים - אבל לעת עתה עד אחרית הימים יצאנו מעט בגולה כדי לקרב את אחרית הימים...

1761

1762כב. אלקי הרוחות ונביאי האמת
"והר סיני עשן כלו מפני אשר ירד עליו ד' באש ויעל עשנו כעשן הכבשן, ויחרד כל ההר מאד. ויהי קול השופר הולך וחזק מאד, משה ידבר והאלקים יעננו בקול"... וכל העם ראים את הקולת ואת הלפידם ואת קול השפר ואת ההר עשן, וירא העם וינעו ויעמדו מרחק... ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלקים" (שמות יט, יח-יט; כ, טו-יח).

1762

1763"וידבר משה אל ד' לאמר, יפקד ד' אלקי הרוחות לכל בשר איש על העדה. אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם, ואשר יוציאם ואשר יביאם, ולא תהיה עדת ד' כצאן אשר אין להם רועה" (במדבר כז, טו-יז).

1763

1764מתן תורה.

1764

1765זמן מתן תורה לנו היום, ואמנם נקל לבטא את המלים האלה בפינו, אבל מה קשה להעלות את הדבר על הלב, מה שבאמת "אין הפה יכול לדבר ואין האוזן יכולה לשמוע".

1765

1766גם הרעיא מהימנא, משה רבנו, בעצמו אומר "כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך, למן היום אשר ברא אלקים אדם על הארץ, ולמקצה השמים ועד קצה השמים, הנהיה כדבר הגדול הזה או הנשמע כמוהו, השמע עם קול אלקים מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויחי" (דברים ד, לב).

1766

1767"בשעה שנתן הקב"ה תורה לישראל - מספר המדרש (ע"פ שמות רבה פכ"ט, ט) - צפור לא צוח, שור לא געה, עוף לא פרח, אופנים לא אמרו קדוש, הים לא נזדעזע, הבריות לא דברו אלא העולם שותק והקול יוצא אנכי ד' אלקיך", וקול אחד נחלק לז' קולות, והם נחלקים לשבעים קולות, והיו כל אומה ואומה שומעת בלשונה, וגם הנשמות העתידות להבראות שאין בהן ממש, שלא נאמרו בהן עמידה, אף על פי שלא היו באותה שעה, כל אחד קיבל את שלו" ואמנם מה נהדר ונורא היה המחזה!

1767

1768בקולות וברקים עליהם נגלית, ובקול שופר עליהם הופעת, לפידי אש ועמוד עשן לוו את הקולות, וכל העם שומעים את הנראה ורואים את הנשמע. ויחרד כל העם אשר במחנה... ונפשם יצאה בדברו... והקול היה "קול גדול ולא יסף" וכתרגומו "ולא פסק". ואמנם זה הרבה יותר משלשת אלפים שנה עברו מהיום הנשגב הזה, ואעפ"כ מדי שנה בשנה כשבא היום הששי לחודש סיון נפתחים לעיני כל איש ישראל ארובות השמים, והננו רואים ברוחנו שוב את אלקי ישראל יושב על כסא רם ונשא ושרפים עומדים ממעל לו, וקוראים זה אל זה קדוש, קדוש, קדוש ד' צבאות ועד היום הננו מרגישים את הלפידי אש "רשפיה רשפי אש שלהבת יה", עד כי "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה".

1768

1769משה אמת ותורתו אמת.

1769

1770ואם תשאלו ממני, שאגיד לכם בקיצור מה כל החידוש שנתחדש על הר סיני, ובמה מצטיינת תורה זו מכל שאר התורות שבעולם, שנתינתה עוררה כל כך רעש גדול בעולמות העליונים והתחתונים יחד?

1770

1771אשיב לכם על זה במלה קטנה אחת בת שלשת אותיות: באמת, "אמת", זו היא הבת יחידה של הקב"ה שחותמו אמת, ואמת זו נתגלמה בעולם הזה רק על ידי "משה אמת ותורתו אמת". וכבר בקשו דורשי רשומות ומצאו, כי בשלשת המלים של התחלת התורה נזכרות האותיות אמת: בראשית' ברא' אלקים', והאותיות הנ"ל באו בסוף המלים להראות, כי מתחילתה עד סופה כולה אמת, והיא המקור והבנין אב לכל נביאי האמת וצדק.

1771

1772אולם אי אפשר לנו להבין את כל ערכה של תורת אמת זו, אם לא נתעמק מעט בעצם הגדר של מלה קטנה זו.

1772

1773נביאי האמת ונביאי השקר.

1773

1774יודעים אנו, כי באותו הזמן שחיו ופעלו בתוכנו נביאי האמת, באותו הזמן חיו גם כן נביאי השקר והשפעתם אז על העם היתה אולי עוד יותר גדולה מזו של הראשונים.

1774

1775אולם דבר שאין צריך להאמר הוא, כי בודאי גם נביא השקר לא הכריז מעל הבמה כשפתח פיו לדבר לאמר: רבותי! שמעו נא את השקרים שאספר לכם, כי בודאי אחרי הקדמה שכזו היו בורחים גם השקרנים ממנו כמטחוי קשת. אלא שגם אצל נביא השקר היתה המלה "אמת" שגורה תמיד על פיו ורק בשמה ידגול, ורובו ככולו של העם ראו בו - ורק בו - את סמל האמת ושתו בצמא את דבריו. כי על כן היה חביב כל כך על הקהל, בעוד שנביא האמת היה נחשב ל"איש ריב ואיש מדון לכל הארץ" עד שכמה פעמים היה מוכרח להיות "ישב בדד וידום, כי נטל עליו".

1775

1776ובכל זאת כאשר גם נביא האמת וגם נביא השקר הלכו לעולמם נעשה "שינוי ערכין" גמור בקרב העם, עד שמהנביא השקר החביב לא נשאר גם זכר ושריד ונביא האמת חי וקים בקרבנו ודבריו מזהירים כזהר הרקיע עד היום הזה.

1776

1777ומה היא הסיבה שהביאה את "שינוי הערכין" הזה?

1777

1778הסיבה בזה מפני שיש אמת של אמת ויש אמת של שקר.

1778

1779אמת של שקר.

1779

1780הנה השקר במובן הרגיל הוא אחת בפה ואחת בלב, זאת אומרת, בלב שולטת האמת והשקר הוא בפה לבד, אבל באמת גם המושג הזה של השקר הוא - שקר... והאמת היא, שגם הלב וגם הפה משקרים, ושקרו של הלב עוד גדול שבעתיים משקרו של הפה. כי בפה משקרים רק השקרנים הפרופיסיונליים, אבל בלב משקרים רובא דרובא של בני אדם. ולא לחנם אנו אומרים "ומודה על האמת - שפיו ולבו שוים - ודובר אמת בלבבו" - שהלב גופא לא ישקר -

1780

1781שקר שבלב כיצד?

1781

1782כבר דברתי על זה במקום אחר, שאנו רואים הרבה פעמים, שהאדם חושב שלבו מהרהר כך וכך, בעוד שבאמת, בפנימיות נפשו, אינו יודע כלל מזאת, או יודע לגמרי אחרת.

1782

1783אמת של היפנוטיזם.

1783

1784ציור לזה הוא ההיפנוטיזם, שלא רק שהמהופנז עושה את כל מה שפקד עליו המהפנז, אך הוא חושב, שהוא הוא רצונו גופא.

1784

1785והיפנוז זה אנו מוצאים, כאשר כבר הראו חכמים רבים, בכל מקום שאנו פונים בחיינו החברתיים בכלל - הכל, הכל מטילים היפנוז על האדם, החינוך, הסביבה, האקלים, הגזע, החברה, המפלגה וכו' וכו'. והאדם יש שהוא פונגרף חי לא רק בדיבורו, אך גם במחשבתו, הוא חושב מחשבות של אחרים לגמרי ומדמה בנפשו שאלו הן מחשבותיו הוא גופא. ואם כן המהופנז מדבר לכאורה אמת טהורה, ופיו ולבו שוים, אבל זהו אמת של היפנוטיזם, שכל עיקרו הוא שקר שמהפך את מחשבתו לחשוב דברים שלא עלו באמת על דעתו ולא היו יכולים לעלות כלל על דעתו מעולם.

1785

1786אמת של גנבים ושודדים.

1786

1787גם קהל לסטים - אומר ר' יהודה הלוי בספרו הנודע ה"כוזרי" (נמצא בספר הברית חלק א מאמר כ, פ"ז) "מתנהג על פי האמת והצדק שביניהם, כי לולי זאת לא תהא חברתם מתמדת", ובאמת בתור רב בישראל אוכל אני גם כן להעיד, כי מעולם לא קרה הדבר לפני, שיבואו מי מהם להשביע שבועת השותפים זה לזה, אף על פי שכידוע גם להם יש עסק של שותפות והם מחלקים חלק כחלק בהגניבות שבאו לכל אחד מהם, ואם כן הרי היו יכולים גם כן כל אחד ואחד לחשוד את חברו בהעלמה, אלא שבטוחים הם בכך, שמי שנמנה על חברתם לא יעלה דבר נגד הצדק של הגנבים ולא יעלים חלילה אף פרוטה אחת מקופת-הגנבה שלהם.

1787

1788וזה לא כבר קראתי הלצה יפה באחד העתונים: מעשה שאחד גנב במסילת הברזל מאיזה נוסע שעון של כסף שהיה מזוהב בחצוניותו, והנה לאחרי איזה ימים השיג הנגנב את שעונו בחזרה עם מכתב נזיפה מהגנב, שבו הוא קובל עליו על זה שמלאו לבו לעשות ככה, הוא נסע עמו יחד וחשב אותו לאיש ישר, שאיננו מרמה את הבריות, ואם הוא נושא שעון של זהב לא היה יכול לעלות על דעתו שאין תוכו כברו, ובשביל זה טרח כל הטורח הזה לגנוב זאת מכיסו, ועתה הרי גרם לו טורח בכדי ולחנם היה כל עמלו בזה וגדול עונו מנשוא...

1788

1789בקיצור, גם להגנבים והשודדים יש אמת אך זוהי אמת של חברת לסטים, שכל עיקרה נוסדה על השקר.

1789

1790ואולי על זה כוון ישעיה הנביא באמרו (כד, טז-יז): "מכנף הארץ זמרות שמענו צבי לצדיק, ואמר, רזי לי, רזי לי, אוי לי, בוגדים בגדו ובגד בוגדים בגדו. פחד ופחת ופח עליך יושב הארץ".

1790

1791כי כנף הארץ זהו המקום אשר שם משכנות השודדים שבורחים מן הישוב להסתר מעין רואים כמו שכתב איוב (כד, ה) "הן פראים במדבר יצאו בפעלם משחרי לטרף", אבל ראו זה דבר פלא כי דוקא מהמקום הזה זמירות שמענו צבי לצדיק, צבי לצדיק, וכאשר כל קהל השומעים התפלאו על זה, היתכן הדבר, מה לכהן בבית הקברות ומה לצדיק במקום טומאה הזה? השיב להם הנביא בנחת "רזי לי, רזי לי" אני יודע את הסוד הצפון בזה, שאינו משמח כלל את הלב, אך להיפך מעורר בי דאגות רבות "אוי לי", כי מזה אני יודע שבוגדים בגדו ובגד בוגדים בגדו". כי הצדיק הנ"ל זהו ראש השודדים, וכאשר פרצה מריבה בין השודדים האלה, וכבר עמד הדבר שתתפרד החבילה ושיותפסו לבית האסורים, עמד ראש השודדים ובקול חוצב להבות אש עוררם על העול הגדול, שהמה רוצים לעשות, כי זהו נגד כל חוקי השודדים, ואיך לא יבינו את ערכם הגדול שהוכתרו בשמות כבוד כאלה, ואיך המה רוצים לבזות את הדגל הנכבד שלהם, ודבריו היוצאים מן הלב נכנסו אל הלב ומיד כרתו ברית שלום ביניהם, וכל אחד אמר על הן צדקו, כי לא יעשה עוד לעולם משגה שכזה. ובכן "בוגדים בגדו ובגד בוגדים בגדו", ע"י זה עוד הוכפלה הבגידה, ואם היתה מקודם איזו תקוה לבני הישוב שיחלצו מן המצר של השודדים האלה, כי "סוף גנב לתליה", הנה עתה אחרי שה"צדיק" הזה יצא ועטרת הנצחון על ראשו, כבר אבדה תקותם לגמרי ועתה "פחד ופחת ופח עליך יושב הארץ" כל השודדים שהיו להם שמות פסובודינימיים כאלה כולם יבואו לעשות שמות בארץ. והנביא מספר כל זאת כדי להראות, שלא כל הנוצץ הוא זהב, ולא כל מי שמכריזים עליו בקולי קולות שהוא צדיק הדור הנהו באמת כך.

1791

1792ובכן נתברר למדי מה זו אמת של לסטים.

1792

1793אמת של בני עשו הרשע.

1793

1794הנה חז"ל (עבודה זרה ב, ב ובמדרשים) דורשים על הכתוב ד' מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן "מאי בעי בשעיר ומה בעי בפארן? מלמד שהחזירה הקב"ה על כל אומה ולשון ולא קבלוה, נגלה על בני עשו הרשע ואמר להם, מקבלים אתם את התורה? אמרו לו מה כתיב בה? אמר להם, לא תרצח, אמרו, זו היא ירושה שהורשנו אבינו על חרבך תחיה".

1794

1795ונוכל לנו לתאר לעצמנו באיזו רוגזה הביטו על כל מי מהם שפרץ גדר וקבל את התורה, הלז היה נחשב להם כאיש המשולל כל מוסר ורומס ברגל גאוה את כל חוקי האמת והצדק, כי איך לא יזכור את עשו אביו בשכבו על ערש דוי מפרפר בין החיים ובין המתים, והצואה האחרונה שלו היתה "על חרבך תחיה", וכל הבנים שלו הבטיחו לו על הן צדקם, שיקימו את דבריו בכל פרטיהם ודקדוקיהם. ובכן גם לבני עשו הרשע יש האמת שלהם, שנכונים הם למסור את נפשם בשביל זה בכל רגע ורגע.

1795

1796האמת הלאומית.

1796

1797אכן גם אצל אלה שאינם שייכים באופן רשמי לחבורת השודדים ואינם גם כן מבני בניו של עשו הרשע, גם אצל אלה יש שהאמת שלהם היא אמת של שקר, זו היא האמת הלאומית, שכל העמים הנאורים דוגלים בה.

1797

1798על פי האמת הלאומית מוצאים להורג רבוא רבבות אנשים על לא חמס בכפם, באמתלאות שונות של מלחמת מצוה או מלחמת רשות, ומי שאינו רוצה לשפוך דם נקי ורוצה להשתמט ממצוות שכאלה אחת דתו להמית בתור מורד במלכות, ואמנם הם ממיתים אותו על פי כל חוקי האמת שלהם, אבל זוהי אמת לאומית שכל עיקרה נוסד על השקר.

1798

1799וכבר עמד שלמה המלך על זה ואמר (משלי יד, לד) "צדקה תרומם גוי וחסד לאומים חטאת", שכל המפרשים יגעו בביאור הפסוק הזה, וכבר עמדו על זה חז"ל בעצמם בבבא בתרא (י, ב) "תניא, אמר להם ר' יוחנן בן זכאי לתלמידיו, בני! מהו שאמר הכתוב צדקה תרומם גוי וחסד לאומים חטאת? נענה ר' אליעזר ואמר, צדקה תרומם גוי אלו ישראל, דכתיב ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ וחסד לאומים חטאת - וכו' - נענה ר"ג ואמר - כו' - אמר ר"ג, עדיין אנו צריכים למודעי ר' אליעזר המודעי אומר" וכו', שמזה אנו רואים שדברי שלמה המלך אלה היו להם ל"מדרש פליאה", אכן אחרי כל מה שאמרנו בהנ"ל הרי הדברים ברורים למדי:

1799

1800"צדקה" - סתם צדקה בלי שום שם לוי, זהו אמת של אמת - "תרומם גוי" אבל "חסד לאומים", שהוא חסד על פי ההשקפה הלאומית "חטאת", כיון שכל הלאומיות בהמושג הרגיל אצל הגוים הוא אחד השקרים המוסכמים.

1800

1801נעשית האמת עדרים, עדרים.

1801

1802"ותהי האמת נעדרת, מלמד שנעשית עדרים עדרים והולכת לה" (סנהדרין צז, א) והכל שואלים, א"כ הדבר מה יש להנביא להתאונן על זה, הלא אדרבא זהו סימן ברכה, שנתרבו כ"כ חברות "שומרי אמת" עד שנעשית האמת עדרים עדרים?

1802

1803אכן תשובה מספקת על זה תהא ה"אמת" גופא, האמת של זמננו, שאמנם לא אמת אחת אנו רואים, אך אמתות הרבה שאחת סותרת את חברתה.

1803

1804אכן כשם שהנביא מתאונן ש"אין אלקים בארץ", אם כי אדרבא עבדו לאלילים רבים, כי כשיש אלילים רבים אז "כל יתר כנטול דמי" ואף אלקים אחד אין בארץ ככה גם עם האמת "חותמו של הקב"ה אמת" וכשיש אמתות הרבה "נעשית האמת עדרים עדרים", אז "ותהי האמת נעדרת" לגמרי "והולכת לה", הולכת כעשן נדף, כצל יעוף.

1804

1805צדק צדק תרדוף.

1805

1806והתורה מצוה לנו "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך... ושפטו את העם משפט צדק... צדק צדק תרדף" (דברים טז, כ) ולא לחנם כפלה התורה את הדברים "צדק צדק" כי אמנם צדק לבד אינו מספיק שהלא יש הרבה צדק כשם שיש הרבה מיני אמת, וכשם שיש אמת של שקר כך יש צדק של עושק, וחסד של חטאת, ולא לזה מכוונת התורה, אך "צדק, צדק" זאת אומרת צדק של צדק, שגם האב וגם התולדה של ההשקפה בא ממקור הצדק, את זה תרדוף.

1806

1807מה בין נביא האמת לנביא השקר.

1807

1808וזה היה ההבדל בין נביא האמת לנביא השקר, כי גם נביא השקר לא שקר במתכוון אך שלא במתכוון, הוא שקר יותר בלב מבפה, ויש שברי היה לו כי אך ורק אמת ידבר, אבל האמת שלו היתה אמת של שקר.

1808

1809נביא האמת הטיף לחיים של אמת, בעוד שנביא השקר ידע רק מאמת של החיים, זאת אומרת, שנביא האמת רצה להנהיג את החיים על פי האידיאל האמתי שלו, ונביא השקר כפה על האידיאל שיתאים להחיים. אצל נביא האמת היה "צדק לפניו יהלוך" ונביא השקר גרר את האמת, שהיה בידו כחומר ביד היוצר, לאחריו. נביא האמת מתנהג על פי הפרינציפ של "יקוב הדין את ההר" ונביא השקר להיפך כופה את ההר כגיגית על הדין שלא ישמיע את קולו בחוץ ח"ו.

1809

1810בקיצור "דור לפי פרנס" זהו מהותו של נביא האמת ו"פרנס לפי דור" זהו מהותו של נביא השקר.

1810

1811ואם אומרים המושלים "אין נביא בעירו", הנה רק על הנביא האמתי נאמר ככה, בעוד שנביא השקר הוא דוקא נביא בעירו ובדורו.

1811

1812כי על כן בדורו היה תמיד יד נביא השקר על העליונה, אבל אצל הדור הבא נשאר רק נביא האמת.

1812

1813כי במיתת הדור של נביא השקר מתה גם האמת שלו, חדל ההיפנוז התרבותי לפעול את פעולתו ונשאר רק שקר ערום בלי כחל ובלי סרק, בעוד שהאמת של נביא האמת לא תוכל למות לעולם.

1813

1814מחלוקת של שלום ושלום של מחלוקת.

1814

1815נביא האמת התחיל אמנם במחלוקת "איש ריב ואיש מדון לכל הארץ", אבל זו היתה מחלוקת של שלום כדי שיתאחדו הלבבות ויקבלו כולם אמת אחת, ונביא השקר להיפך התחיל משלום "וירפאו את שבר עמי על נקלה לאמר שלום, שלום אבל זה היה שלום של מחלוקת, שיהיו "כמספר עריך כן אלקיך יהודה" וכמספר האנשים מספר האמתות.

1815

1816נביא האמת כשרואה שני אנשים נצים אינו שוהה אף רגע מלצוח ככרוכיא "רשע למה תכה רעך", והוא נראה אמנם בזה לבעל מחלוקת, אבל באמת מטרתו בזה רק למען השלום, שיחדלו מלהריב זה עם זה. אכן נביא השקר אם יבוא מקרה כזה לידו יפנה לכל אחד ויאמר שהצדק אתו, ואם יבא השלישי וישאל, היתכן, ששניהם ביחד יהיו צודקים הלא המה "שני כתובים המכחישים זה את זה"? יתן גם להסתם מקשן זה צדק ו"למען השלום" הזה מובן שמביא רק פרוד ולא יותר.

1816

1817וזהו שאמרו חז"ל "אלמלא זכיתם הייתם קוראים איכא אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם" ועכשיו שלא זכיתם הרי אתם קוראים איכה ישבה בדד" (מדרש רבה איכה) כי הנביא האמת הביא לה"איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם", והנביא השקר הביא לה"איכה ישבה בדד".

1817

1818ואולי כוונו זאת גם במאמרם הידוע "כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים ושאינה לשם שמים אין סופה להתקיים" (אבות פ"ה מי"ז), כי דוקו ותשכחו ש"מתקיימת" ו"לא מתקיימת" לא נאמר, אך "סופה להתקיים", כלומר כי כל התכלית של מחלוקת לשם שמים הוא מה שסופה להתקיים, שהיא מביאה קיום, כלומר, שלום, בעולם "ושאינה לשם שמים" כולל בזה כל דבר וגם השלום גופא בכלל "אין סופה להתקיים" מביאה את ההיפך מקיום שהוא בטול ופרוד.

1818

1819וזהו שאמרו חז"ל במועד קטן (כט, א) "וא"ר לוי בר חיתא וכו', הנפטר מן החי לא יאמר לו לך בשלום אלא לך לשלום, הנפטר מן המת לא יאמר לו לך לשלום, אלא לך בשלום וכו', שהרי דוד שאמר לאבשלום לך בשלום הלך ונתלה, יתרו שאמר למשה לך לשלום עלה והצליח". כי ההבדל בין "לשלום" ובין "בשלום" הוא בזה, שהראשון מורה על התכלית שתצא מזה, זאת אומרת, שכל הדרכים המובילים אל השלום יהיו רצויים בעיניך, אף על פי שהדברים כשהם לעצמם לא נחת בהם, אבל בשביל המטרה הרצויה הכל כדאי, אבל "לך בשלום", הפירוש שיתחיל תיכף את הליכתו בשלום, שלא יגע בדרך הלוכו אף בזבוב שעל הקיר, וזה אפשר באמת רק במתים ולא בחיים.

1819

1820וכשאמר יתרו לחתנו משה "לך לשלום", הנה באמת בטא בזה את כל הפרוגרמה של ראש הנביאים ושל כל בני הנביאים בכל הזמנים, שאמנם דרכם של הנביאים איננו סוגה בשושנים, אבל לעומת זה סוף הכבוד לבוא.

1820

1821וכשאמר דוד לאבשלום לך בשלום קלע גם כן אל המטרה, כי הוא אבשלום היה הטפוס של כל נביאי השקר כמו שמספר הכתוב (שמואל ב טו, ב-ה): "והשכים אבשלום ועמד על יד דרך השער, ויהי כל האיש אשר יהיה לו ריב לבוא אל המלך למשפט, ויקרא אבשלום אליו ויאמר, אי מזה עיר אתה? ויאמר מאחד שבטי ישראל עבדך, ויאמר אליו אבשלום ראה דבריך טובים ונכחים ושומע אין לך מאת המלך, ויאמר אבשלום מי ישימני שפט בארץ ועלי יבוא כל איש אשר יהיה לו ריב ומשפט והצדקתיו, והיה בקרב איש להשתחוות לו ושלח את ידו והחזיק לו ונשק לו". כלומר, שהוא נתן צדק לכל אחד מהנשפטים ועוד הוסיף מדיליה נשיקה ביד, זהו הלך "בשלום" שמתחיל בשלום ומסיים ב"הלך ונתלה".

1821

1822וזה אנו רואים בגורלם של כל נביאי האמת מחד גיסא, וגורלם של כל נביאי השקר מאידך גיסא, הראשונים זכו ו"עלו והצליחו" ושמותיהם מזהירים כזהר הרקיע עד היום הזה בכל העולם כולו, והאחרונים נתקיים בהם הדבר של "הלכו ונתלו", וכבר נמח שמם וזכרם כאילו לא היו כלל בעולם.

1822

1823הקשר ההגיוני בין אלקי ישראל ונביאי האמת.

1823

1824אמנם אם רואים אנו עוד הבדל בין נביא האמת לנביא השקר, שהראשונים דברו תמיד בשם אלקי ישראל שהשרה את שכינתו עליהם, והאחרונים אך ורק בשם הבעלים ושאר האלילים למיניהם, הרי מבלי משים אנו מרגישים, כי יש בכאן קשר הגיוני באופן שהאחד מכריח את השני בתור סיבה ומסובב.

1824

1825ואמנם אחרי כל האמור למעלה, הרי הקשר ההגיוני שביניהם כבר מובן מאליו.

1825

1826כי אי אפשר היה בשום אופן, שנביא האלילות ידבר פעם אמת גם אם ירצה בכך, כי כל עיקרה של האלילות באה מתוך השקפה חלקית, שרואה כל חלק וחלק מהטבע והבריות לבריאה בפני עצמה עם בורא מיוחד, ומהשקפה חלקית לא תוכל להולד רק אמת חלקית שהיא אמת של שקר, מפני שהאמת המוחלטת היא רק בההכל - ולא בחלק.

1826

1827האלילות לא היתה קנאית וצרת עין מעולם, והיא הרשתה לכל קיבוץ וקיבוץ את אלילו המיוחד, ומזה נסתעף שגם האמת שלה לא היתה קנאית והניחה מקום להגדר להרבה מיני אמת וכאמור "כל יתר כנטול דמי", באופן שכל נביא ונביא שלה היה נביא השקר, אבל אלקי ישראל, אם כי הוא רחום וחנון הוא גם קנא ונוקם, ואיננו סובל שום שתוף "אנכי ד' אלקיך... לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" (שמות כ, ב) אלו המה הדברות הראשונות שלו ומשה רבינו מפרש זאת בשירתו הנפלאה "ד' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר" (דברים לב, יב), וממילא גם חותם שלו - חותמו של הקב"ה אמת - היא קנאית ביותר ואיננה סובלת שום רבוי, וכשם שהוא אחד ככה גם היא אחת, בת יחידה בעולם.

1827

1828אלקי הרוחות לכל בשר.

1828

1829וזהו שבקש משה רבינו מאת הקב"ה כשידע כי כבר כלה ונחרצה מלפניו שהגיע זמנו להפרד מעם ישראל האהוב לו כל כך, ורצה שבהסתלקותו לא תסתלק חלילה גם הנבואה - שהוא היה יוצרה ומחוללה - מישראל, הנה הביע זאת בהתפלה הקצרה הלזו:

1829

1830"יפקד ד' אלקי הרוחות לכל בשר איש על העדה, אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם" (במדבר כז, טז-יז).

1830

1831ובהדברים הקצרים האלה הביע את כל העיקר של אחדות הבורא כפי הבנת היהדות, מחד גיסא, ואת תוכן הנבואה האמתית שלנו מאידך גיסא.

1831

1832כי מהו ההבדל בין אלקי ישראל לאלילי הגוים? בזה שהראשון הוא אלקי הרוחות לכל בשר והאחרונים המה אלהי בשר לכל הרוחות, זאת אומרת, שאנחנו השתדלנו בכל מיני ההשתדלות שבידנו להעלות גם את הבשר למעלה, להכניס גם בהחומר רוח, בעוד שהם מורידים גם את הרוח למטה, ומכניסים גם בו חומר וגשם.

1832

1833וזהו הלא גם כן הנגוד היסודי בין נביא האמת ובין נביא השקר.

1833

1834נביא האמת ראה את העתיד, את מה שצריך להיות ה"אחרית הימים" והשתדל לעשות מזה הוה, ונביא השקר רואה את ההוה ואומר "מה שהיה הוא שיהיה"... או במלים אחרות, נביא האמת רוצה להעמיד את הדיעבד על הלכתחילה, ונביא השקר להיפך מעמיד את הלכתחילה על הדיעבד. השקפתו של נביא האמת היא מלמעלה למטה, בעוד שהשקפתו של נביא השקר היא מלמטה למעלה.

1834

1835וזהו שבקש משה רבינו יפקוד ד' אלקי הרוחות לכל בשר, זאת אומרת, אלקות שמרים גם את הבשר למעלה ולא להיפך, אלקות שמדמה את הצורה ליוצרה ולא את היוצר להצורה, אלקות שהוא "עלת כל העלות וסיבת כל הסיבות" הוא יפקוד "איש על העדה", סמל הנבואה האמיתית, שהיא משפיעה על העדה, ולא כנבואת השקר שהעדה משפיעה עליה, "אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם" אלו המה נביאי האמת שהולכים לפני העם ולא כנביאי השקר שהולכים לאחרי העם, שהעם עונין אמן אמן, לכל אשר יאמרו הם קדוש, קדוש, ולא כנביאי השקר שעונים אמן אמן לכל אשר יאמר העם קדוש קדוש.

1835

1836בקיצור, יש קשר הגיוני בין אלקי ישראל ונביאי האמת. וזהו שאמרו חז"ל "כל דיין שדן דין אמת לאמתו נעשה שותף להקב"ה במעשי בראשית" (שבת י, א).

1836

1837כי כשדן אמת לאמתו, זהו אמת של אמת ולא אמת של שקר אז בזה הוא מכריז את אחדות הבורא ונעשה שותף להקב"ה.

1837

1838ותפלתו של משה נתקימה במלואה ובמיתת משה לא מתה הנבואה מקרבנו וגם כשגרמו העוונות ו"אין עוד נביא בקרבנו", הנה בני הנביאים חיים וקימים הם עד היום הזה.

1838

1839נביא לגוים.

1839

1840לא רק ירמיהו לבד היה נביא הגוים ככתוב "בטרם אצרך בבטן ידעתיך ובטרם תצא מרחם הקדשתיך נביא לגוים נתתיך" (ירמיהו א, ה), אך אנחנו כולנו בתור אומה, יש לנו התעודה הזאת, וכל איש ישראל מקטן ועד גדול שומע את הקול ממרום הקורא אליו "נביא לגוים נתתיך".

1840

1841כי הנה ידועה שיטת הרמב"ם ז"ל שהדרך הממוצע זה הוא "שביל הזהב" שעל האדם לבור. ושביל הזהב זה עליו לבחור בכל המדות שמנו חכמים. לא טובה למשל, השפלות הנפרזה, כשם שלא טובה הגאוה, אך הענוה הממוצעת בין הגאוה והשפלות זוהי הדרך הרצויה לאלקים ואדם. לא טובה הפזרנות הקיצונית ולא טובה הכילות אך הנדיבות זוהי הדרך הממוצע שביניהן, ואת זה על האדם לבחור, וכן גם בשאר המדות, והדברים עתיקים.

1841

1842אולם כאשר אנו שמים לב בהספרות התלמודית לו גם באופן שטחי אנו רואים תיכף, כי היהדות דורשת ממנו הרבה יותר מדרך הממוצע.

1842

1843רבי לויטס איש יבנה אומר, מאד מאד הוי שפל רוח בפני כל אדם שתקות אנוש רמה" (אבות פ"ד, מ"ד) ובכן הוא דורש מאתנו שפלות נפרזה במאד מאד ולא רק עניות ממוצעת.

1843

1844"יוסי בן יוחנן איש ירושלים אומר יהי ביתך פתוח לרוחה ויהיו עניים בני ביתך" (אבות פ"א, מ"ה) ובפירוש המפרשים, שעל האדם לקמץ בעד בני ביתו עד שיהיו כעניים בכל התנהגותם, אבל בעד אחרים עליו לפזר כל כך עד שיוכלו לחיות ברוחה, ובכן גם בפזרנות עלינו להיות קצוניים.

1844

1845ואמנם אפשר להביא דוגמאות ממאמרים מעין אלה לעשרות ולמאות, אלא שדי להגיד כי כל מס' אבות הרי נוסדה על העיקרון הזה, שעלינו להיות קצוניים בכל מדה נכונה, עד שעלינו להיות כ"עבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס", לזה גם כן כמובן, אי אפשר בדרך הממוצע.

1845

1846ואם תשאלו רבותי הנכבדים, הרי כל אלו סותרים לשיטת הרמב"ם הנ"ל?

1846

1847גם על זה תמצאו תשובה במס' אבות הנ"ל:

1847

1848"רבי אומר איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם, כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם, והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות" (אבות פ"ב, מ"א). ושאלו המפרשים מדוע מתחיל בלשון נסתר "שיבור לו האדם" ומסיים בנוכח "והוי זהיר"? והשיבו על זה, כי ב"דרך ישרה שיבור לו האדם" הוא מדבר על האדם בכלל, ולא רק על בני ישראל, שהאדם בתור אדם עליו לבחור בדרך הממוצע, זהו מדת תפארת שהיא "שביל הזהב", ומבאר זאת עוד בדברים יותר ברורים "שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם" שעליו לכוין שגם בני האדם ימצאו את דרכו לתפארת, שזה אפשר רק ע"י דרך פשרנית "לא חמימי ולא קרירי". אבל כל זה נאמר בלשון נסתר - להם, להגוים. אכן לכל איש ישראל הוא פונה בלשון נוכח "והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה", זאת אומרת, לבלי להביט כלל על מדת התפארת, שהיא דרך הממוצע, אך יעשה הכל עוד לפנים משורת הדין, וגם בהמצוות קלות שאדם דש אותן בעקביו יהא זהיר בהן, וכבר נאמר "קדש עצמך במותר לך" ועל כל יהודי החובה להוסיף מחול על הקודש.

1848

1849וא"כ, יש איפה ואיפה במדות, מדת כל אדם שבאומות העולם הוא דרך הממוצע, ומדת איש ישראלי הוא האידיאליות הקצוניות שבחיים ומדוע?

1849

1850מפני שעל כל יהודי ויהודי נאמר "נביא לגוים נתתיך", ובתור בני נביאים אי אפשר לנו להסתפק בשום אופן בדרך הממוצע.

1850

1851כי הנביאים לא ידעו ולא חפצו לדעת מדרך הממוצע, הם היו קיצוניים באמת שלהם, קיצוניים בבקשת הרוחני המוחלט בכל, שנואים היו להם תמיד המים הפושרים של לא חמימי ולא קרירי, "ועד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים" זה היה הלוזונג התמידי שלהם.

1851

1852המשל מהמקל שנתעקם.

1852

1853כי גם הרמב"ם בעצמו לא תמיד הוא מסכים עם דרך הממוצע, הוא מביא על זה את המשל הידוע מהמקל שנוח לו כשהוא ישר, אבל אם כבר נתעקם לאיזה צד ואנו חפצים להישירו, אז אי אפשר הדבר בלתי אם נכפוף אותו על צד השני, ואז דוקא יוכל להתישר, והנמשל הוא שאם אדם כבר נטה לקיצוניות רעה, אז אי אפשר לו לבוא לדרך הישר, זולת אם יטה להקיצוניות המתנגדת לה, להקיצוניות של הטוב.

1853

1854וכבר המליצו על זה הדרשנים את מאמר חז"ל "תנו רבנן, דבר בעיר אל יהלך אדם באמצע הדרך - וכו' - שלום בעיר אל יהלוך בצדי דרכים" (בבא קמא ס, ב), על שם הכתוב "ראיתי עיר קטנה", וכששלום בעיר, שעוד לא נתעקם המקל, אז כמובן צריך ללכת באמצע הדרך, בדרך הממוצע, אבל כשדבר בעיר, כשכבר הופרע הסדר ופרצה המגפה בקרבו, אז כדי לישר עצמו, הוא מוכרח ללכת בצדי הדרכים כדי לקבל את תשובת המשקל.

1854

1855עם סגולה.

1855

1856ואנו הלא הננו עם סגולה מכל העמים ועלינו להשפיע על כל העולם כולו, על כל האומות והלשונות שכבר נתעקמו כל כך והאם אפשר לנו לעשות זאת בשביל הזהב? הלא אז נהיה כאותו האיש השוטה שמנסה באופן כזה לישר את המקל שנתעקם.

1856

1857ובשביל זה הננו צריכים להיות קיצוניים לצד הטוב בכל דרכינו ומעשינו, ואז אפשר יהיה לנו להשפיע ברב או במעט גם על הגוים שיתקרבו במדה ידועה לשביל הזהב.

1857

1858ואם אמנם לא נשאנו הרבה פירות בזה, והמקל עדיין עקום מאד, בכל זאת אי אפשר לכחש, כי לולי הקיצוניות שלנו היו העמים עומדים עוד במדרגה יותר גרועה מזה, שהמה עומדים עכשיו.

1858

1859ואמנם לפלא גדול על הרמב"ם ז"ל ש"מימות משה ועד משה לא קם כמשה", שלא עמד על העיקר הגדול שביהדות, שהננו עם סגולה מכל העמים ולא חשב זאת בטעמי המצוות שלו. הוא חלק את כל המצוות לי"ד סוגים (עי' מורה נבוכים ח"ג פל"ה), בעוד שבאמת יש גם סוג ט"ו זהו הסוג של עם סגולה מכל העמים שכמה וכמה מצוות באו רק בשביל זה.

1859

1860הננו עם סגולה, ובשביל זה נחשב אצלנו קדוש השם לאחד העיקרים היותר גדולים, ואם רוצים אנו לקדש את השם המחולל כל כך אצל כל העמים והלשונות שעל פני האדמה, אז אי אפשר לעשות זאת בדרך הממוצע, דרך הכבושה לרבים אך עלינו למסור את נפשותינו גם על ערקתא דמסאני.

1860

1861בקיצור, בני נביאים אנחנו וכשם שנביאי האמת וצדק היו קיצוניים שבקיצוניים במדת האמת וצדק שלהם, כן גם "בני הנביאים", האומה הישראלית, שירשו את נחלתם הרוחנית, הנה אופיה של אומה זו שהיא שונאת את הבינוניות, את הפושרים, וע"כ יש לנו תמיד מפלגות קיצוניות יותר ממפלגות המרכז.

1861

1862ואמנם הדרך הממוצע הוא אמנם הדרך היותר בטוח מכל צרה שלא תבוא, ואלה שעיקר העיקרים הוא אצלם שלא יאונה להם כל רע, יבחרו בודאי את הדרך הזה ורק את הדרך הזה, אבל אנו "בני נביאים" אנחנו והתורה קדמה אצלנו לבריאת עולם והאידיאל עומד אצלנו למעלה מן החיים כדי שלכל הפחות יחדור האידיאל הזה מעט גם בתוך חיים של הגוים.

1862

1863עם סגולה מכל העמים...

1863

1864ועמך כולם צדיקים.

1864

1865ולא לחנם אנו מקדימים לפני כל פרק ופרק של מס' אבות את המשנה של "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שנאמר ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר".

1865

1866כי באמת אמרו חז"ל "האי מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דאבות" (בבא קמא ל, א) ובכל זאת מנהג ישראל תורה, שעל כל יהודי ויהודי בלי שום יוצא מן הכלל ללמוד פרקי אבות בשבתי הקיץ, ולכאורה מי שאינו רוצה להיות חסידא הרי יכול להשתמט מזאת?

1866

1867בשביל זה אנו מקדימים את המשנה הנ"ל, שממנה אנו יודעים את חובתנו כלפי כל העולם כולו, כי אנחנו הננו צריכים להחם את כל המים הקרים שבכל רוחות התבל, וכדי להחם מים קרים, אי אפשר לעשות זאת על ידי מים פושרים, אך ורק ע"י רותחין שברותחין, ועל כן כל אחד מאתנו מוכרח להיות חסידא "ועמך כולם צדיקים" מפני ש"נצר מטעי מעשה ידי להתפאר", הקב"ה נטע אותנו בכל ארבע רוחות העולם, כדי שנוציא פירות יפות, "לא הגלה הקב"ה את ישראל לבין האומות, אלא כדי שיתוספו עליהם גרים, שנאמר וזרעתיה לי בארץ, כלום אדם זורע סאה אלא להכניס כמה כורין" (פסחים פז, ב).

1867

1868וכבר השיב ר' יהודא הלוי בה"כוזרי" על השאלה ששאלו אותו, אם דת ישראל היא באמת האמיתית, מדוע עם ישראל עם השם, מפוזר ומפורד בין כל העמים והוא נתון למרמס תחת כפות רגליהם? כי עשה השי"ת עם ישראל כאשר יעשה האכר המשליך את התבואה בבטן האדמה, כי לא יעשה זאת מפאת שמואס בהתבואה, אך להיפך יען שחפץ שתביא התבואה הזאת לו מאה שערים, ובשביל זה הוא משליך להארץ דוקא את התבואה היותר מובחרת, וכן עשה הקב"ה כדי שנביא גם אנחנו מאה שערים, וכשם שהתבואה בראשית צמיחתה תאבד את צורתה והשבולת והגרעינים יתדמו רק במקצת אל התבואה העיקרית, ורק כאשר יתבשלו כל צרכם, אז ידמו בכל מכל אל התבואה המושלכת, כן הוא גם עם העמים שבתוכם אנו יושבים, שלעת עתה המה מתדמים לנו רק בפחות ממעוטא דמעוטא, אבל סוף סוף ב"אחרית הימים" יתבשלו כל צרכם ויקבלו את צורתנו אנו.

1868

1869בקיצור, הננו נצר מטעו של הקב"ה שנטע אותנו בכל ארבע רוחות העולם ובשביל זה עלינו למלאות את הציווי "ועמך כולם צדיקים".

1869

1870התורה נתנה באש.

1870

1871ואמנם לא לחנם נתנה התורה באש, ללמדנו כי בתורתנו זו אנו צריכים לחמם את כל הקרח הנורא של כל האומות ולהשונות, ובהקולות וברקים שלוו אותה אנו צריכים להעיר את כל הישנים ולהקיץ את כל הנרדמים, לקרוא לכל העולם כולו "קול ד' בכח וכו' קול ד' שובר ארזים" "עורו ישנים משנתכם והקיצו נרדמים מתרדמתכם", עד ש"יקיצו וירננו כל שוכני עפר".

1871

1872"ויהי קול השופר הולך וחזק מאד משה ידבר והאלקים יעננו בקול" (שמות יט, יט), אין לנו להסתפק בדרך הממוצע, במים הפושרים שלא חמימי ולא קרירי", אין לנו להסתפק בדרך הכבושה, במנהג אבותינו בידינו, אך קול השופר שלנו צריך להיות הולך וחזק מאד, מיום ליום ומרגע לרגע הוא צריך להתגבר יותר ויותר ולהביא לזה ש"ויחרד כל העם אשר במחנה" שינועו כל אמות הספים שבעולם מקול הקורא קדוש, קדוש, קדוש ד' צבאות.

1872

1873"משה ידבר", הנה משה דבר לא נאמר, אך "משה ידבר", בלשון עתיד, כי הוא לא אמר עוד את מלתו האחרונה. הוא מדבר זה יותר משלשת אלפים שנה ועדיין לא גמר את נאומו, ובכל דור ודור הננו שומעים את קולו בכל השבעים לשונות שבעולם וכל יושבי תבל ושוכני ארץ אומרים לו "משה שפיר קאמרת"...

1873

1874"משה ידבר והאלקים יעננו בקול"...

1874

1875כג. ששה סדרי משנה
ליום ב' דחג השבועות (בחו"ל)

1875

1876"כי תאנה לא תפרח ואין יבול בגפנים, כחש מעשה זית ושדמות לא עשה אכל, גזר ממכלה צאן ואין בקר ברפתים, ואני בד' אעלוזה אגילה באלקי ישעי, ד' אדני חילי וישם רגלי כאילות ועל במותי ידריכני למנצח בנגינותי" (הפטרת היום; חבקוק ג, יז-יט).

1876

1877"אמר ר"ל, מאי דכתיב והיה אמונת עתיך חוסן ישועות חכמת ודעת וגו', אמונת זה סדר זרעים, עתיך זה סדר מועד, חוסן זה סדר נשים, ישועות זה סדר נזיקין, חכמת זה סדר קדשים, ודעת זה סדר טהרות" (שבת לא, א).

1877

1878"אונקלוס בר קלונימוס איגייר, שדר קיסר גונדא דרומאי בתריה וכו', אמר להו אימא לכו מלתא בעלמא, נפיורא נקט נורא קמי פיפיורא, פיפיורא לדוכסא, דוכסא להגמונא, הגמונא לקומא, קומא מי נקט נורא קמי אינשי, אמרו ליה לא, אמר להו והקב"ה נקט נורא קמי ישראל דכתיב וד' הולך לפניהם יומם" וגו' (עבודה זרה יא, א).

1878

1879מלחמת היהדות.

1879

1880הנה זה היום - זמן מתן תורתנו - עשה ד' נגילה ונשמחה בו, והקב"ה בעצמו צוה לנו על אותו היום "ושמחת לפני ד' אלקיך", וחז"ל אומרים "הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם מאי טעמא יום שנתנה בו תורה" (פסחים סח, ב) אבל מאידך גיסא מה מרובות הן הרפתקאות שהסב לנו היום הזה של מתן תורה.

1880

1881כי למה נקרא הר סיני? מפני "שירדה שנאה לאומות העולם עליו" (שבת פט, א) ומיום שעמדנו על הר סיני עד היום הזה לא פסקה המלחמה מכל העולם כולו גם נגד היהודים וגם נגד היהדות, ונלחמים כל העמים נגד עם ישראל ונלחמות כל הדתות נגד תורת ישראל.

1881

1882אולם אם במלחמת העמים הננו מנהלים רק מלחמת מגן, הנה במלחמת הדתות כחנו וגבורתנו אתנו להניף גם מלחמת תגרה, וכמובן לא בחיל ולא בכח כי אם ברוח. כאלף וארבע מאות שנה מימות מתן תורה עד קרוב לסוף בית שני נלחמנו באלילות בכל האמצעים הרוחניים שהיו ברשותנו, עד שהפלנו את כל האלילים לארץ ונופצו לרסיסים, וכשיצאנו מהמלחמה הזו ועטרת הנצחון על ראשנו הנה בקשה היהדות לישב בשלוה וקפץ עליה רוגזה של אמונת הנוצרים והמחמדנים וזה כאלפים שנה, שהן, שתי האמונות הנ"ל נלחמות בהיהדות בחמה שפוכה בידים ידי עשו כדרכן, וגם היהדות אינה טומנת ידיה בצלחת, והיא משיבה מלחמה שערה על פי דרכה היא - בהקול קול יעקב, ועדיין המלחמה לא באה לקצה.

1882

1883שעיר ופארן.

1883

1884אמנם אין לנו לכחד את האמת, כי אי אפשר להשוות את שתי האמונות הנ"ל לאלילות פשוטה, כי בהאמונות הנ"ל אנו מוצאים כמה עיקרים מתורתנו שממנה שאבו במדה מרובה, אבל עדיין כמה רחוקות הן מתורתנו אנו.

1884

1885וכבר עמדו על זה חז"ל ודרשו על הכתוב "ד' מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן ואתא מרבבות קודש" כי "ד' מסיני בא הוא לשון עברי וזרח משעיר למו זהו לשון רומי והופיע מהר פארן זהו לשון ערבי" ועוד שם "דבר אחר, ויאמר ד' מסיני בא, כשנגלה הקב"ה ליתן תורה לישראל לא על ישראל בלבד נגלה, אלא על כל האומות, בתחילה הלך לבני עשו ואמר להם מקבלים אתם את התורה? אמרו לו, מה כתיב בה? אמר להם, לא תרצח, אמרו לו כל עצמן של אותן האנשים אביהם רוצח הוא, שנאמר והידים ידי עשו - וכו' - הלך ומצא את בני ישמעאל, אמר להם, מקבלים אתם את התורה? אמרו לו מה כתיב בה? לא תגנוב, א"ל כל עצמם של אביהם לסטים היה, שנאמר והוא יהיה פרא אדם" (מדרש רבה ברכה).

1885

1886ואמנם בדברי המדרש הנ"ל כלולה היסטוריה ארוכה של כל הדתות הראשיות השולטות כעת בעולם.

1886

1887כי ראשית כל "ד' מסיני בא" לא על ידי מלאך ולא על ידי שליח אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו, התגלות אלקות אמתית שששים רבוא אנשים היו עדים כשירים ונאמנים לזה. אח"כ אנו רואים וזרח משעיר למו זהו לשון רומי - הדת הנוצרית, והופיע מהר פארן זהו לשון ערבי - הדת המחמדנית - שבנגוד לעבודת האלילות שהחזיקו מקודם נוכל לומר, כי נגה עליהם כמעט אור אלקים חיים, אבל אלו היו רק נצוצות קטנים מעין גץ היוצא מתחת הפטיש של הקב"ה.

1887

1888אכן "אף חובב עמים כל קדושיו בידך" וכדברי המדרש שם "מלמד שחבב המקום את ישראל מה שלא חבב כל אומה ולשון, "והם תוכו לרגליך" אע"פ שהם לוקים אין זזים משם, אלא ישא מדברותיך מקבלים עליהם עול תורתך כל אשר דבר ד' נעשה ונשמע, תורה צוה לנו ציווי זה אינו אלא לנו ואינו אלא בעבורנו.

1888

1889כלומר, צאו וראו מה ביני לבין חמי, רק אצלנו הוא אש דת שנשרשת בעמקי הנפש שבנו ונקלטת בכל רמ"ח אברינו ושס"ה גידנו, רק אצלנו היא תורת-חיים, שהתורה יונקת את יניקתה מהחיים שלנו, באופן שהחיים שלנו המה גופי תורה, לא כן בני הדתות האחרות, שכל הדתיות שלהם הוא רק מן השפה ולחוץ "מקופיא" של החיים ולא "מקיבעא", באופן שהחיים הוא דבר לחוד והדת הוא דבר לחוד והשפעת הגומלין שביניהם קלושה מאד, ולכן גם אחרי ש"זרח משעיר למו הופיע מהר פארן" אפשר לנו לאמר בבטחה "תורה צוה לנו משה מורשה" ורק לנו ולא לאחרים.

1889

1890ו"הדבר אחר" שבמדרש מפרש את זאת עוד ביתר באור, כי בני בניו של עשו הרשע אם כי קבלו את התורה - התבוננו בלשון המדרש, שאינו אומר שמאנו בהתורה בכלל, אלא שהשיבו על זה "ירושה היא לנו" וכו' - בכל זאת המה, הנוצרים, הנה סבל הירושה שירשו מעשו הרשע חזק אצלם מהתורה שאינה רק להלכה ולא למעשה, ו"הידים ידי עשו" זהו עיקר העיקרים שלהם, ואם כי "רוממות אל בגרונם" הנה מאידך גיסא "חרב פיפיות בידם".

1890

1891ובני בניו של ישמעאל - המחמדנים - אם כי גם הם קבלו את התורה, לא הועילה להם התורה לזוז אף כחוט השערה מהירושה שירש להם אביהם: "והוא יהיה פרא אדם", ובשום אופן אינם יכולים לקבל את ה"לא תגנב" וה"לא תנאף" הלכה למעשה ועד היום הזה הנה ה"בקשיש" זהו היסוד העיקרי של ההנהגה שלהם בעולם הזה, והזנות זהו כל האידיאל שלהם גם בעולם הבא ולא מצאו להם בגן עדן שלהם תענוג יותר גדול מהעבירה על "לא תנאף".

1891

1892כי רק אנחנו הקדמנו נעשה לנשמע, אבל אצלם גם מה שקבלו עליהם ועל זרעם לקדשי קדשים כמו העשרת הדברות גם באלו לא קבלו רק את ה"נשמע" ולא את ה"נעשה" ורחוק הנעשה מהנשמע שלהם כרחוק מזרח ממערב.

1892

1893וזהו שאמר המדרש "והם תוכו לרגליך, אע"פ שהם לוקים אין זזים משם אלא ישא מדברותיך מקבלים עליהם עול תורתיך, כל אשר דבר ד' נעשה ונשמע" ולכן תורה צוה לנו, ציווי זה אינו אלא לנו, אינו אלא בעבורנו.

1893

1894ואם תרצו לדעת בקיצור נמרץ מה היא מהות היהדות, ובמה נשתנתה לטובה מכל שאר האמונות והדתות שקמו בעולם מששת ימי בראשית עד היום הזה?

1894

1895נשוב לכם במאמר חז"ל שהתחלנו "והיה אמונת עתיך חוסן וגו'".

1895

1896מה בין היהדות להאלילות.

1896

1897"אמונת זהו סדר זרעים, עתיך זהו סדר מועד, חסן זהו סדר נשים" (שבת לא, א). ובהמלים הקצרות האלה הובלט כל ההבדל שבין היהדות להאלילות.

1897

1898כי כבר עמדנו במקום אחר - עי' דרשה ד' - כי יסוד האלילות בא להאדם הקדמוני לא מההשתוממות על הדר הטבע ופלאי חזיונותיה, כי אם הפחד הקדמוני מפני המקרים הרעים המתרחשים בעולם. וכאשר המקרים הרעים ראה האדם הקדמוני משני צדדים מצד הטבע ומצד האדם, ומשני מיני הדעות האלה נולדו לו שני מיני אלילים: אלילי הטבע ואלילי העמים, שהראשונים היו משותפים כמעט לכל בני אדם, כמו אלהי האש, אלהי המים, אלהי הרוח, הברק וכדומה. ואלהי האומה היו מיוחדים לכל אומה ואומה, וכך נתהוו אלהי אשור, אלהי ארם וכו' וכו'.

1898

1899וכדי לבטל את הדעה המשובשה הזו ולהראות כי הד' ואלקי ישראל הוא דבר אחד הננו חוגגים את שלשת החגים, שלכולם יש ענין כפול, טבעי ולאומי גם יחד, ולכן נקרא כל חג בשמות כפולים, חג האביב וחג הפסח, חג הבכורים וחג השבועות, חג האסיף וחג הסוכות, לומר, כי אצלנו עולים שני הדברים הללו בד בבד והנם באמת חד, והחגים של אביב, בכורים ואסיף חגים טבעיים טהורים, הנם ביחד עם זה גם חגים לאומים פסח, שבועות, סוכות ואל אחד ה"מקדש ישראל והזמנים" נתן לנו את אלה המועדים לשמחה.

1899

1900"אמונת זה סדר זרעים, עתיך זהו סדר מועד" הזרעים של כל הטבע והמועד, זכרונות האומה הישראלית אינם רצלנו שני דברים שונים, אך המה ברי מצרא זה לזה ודרים בשכנות יחד, כי רוח אחד חוללם, וממקור אחד באו, ולא כהאליליות שחלקה בין הדבקים בזה.

1900

1901חוסן זהו סדר נשים.

1901

1902בהתורה שבעל פה שלנו תופסות הנשים מקום הגון, סדר שלם בין הששה סדרי משנה מדבר רק על דבר הנשים וזכיותיהן כלפי האנשים, ואמנם גם בתורה שבכתב הוקצע להן מקום חשוב.

1902

1903די להזכיר כי אבות האומה כיעקב וכמשה הצטיינו בזה שלחמו בגבורה בעד זכיות הנשים.

1903

1904ביעקב נאמר "ויהי כאשר ראה יעקב את רחל בת לבן... ויגש יעקב ויגל את האבן מעל פי הבאר וישק את צאן לבן" (בראשית כט, י), ממש כאחד הפרשים דזמננו, להבדיל.

1904

1905ובמשה נאמר (שמות ב, טו-יז) "ויברח משה מפני פרעה, וישב בארץ מדין, וישב על הבאר, ולכהן מדין שבע בנות, ותבאנה ותדלנה ותמלאנה את הרהטים להשקות צאן אביהן, ויבאו הרועים ויגרשום, ויקם משה ויושיען וישק את צאנם". וגדול כחו של משה מכחו של יעקב, שהגין על נשים שהוא לא קרוב ולא גואל להן, ואינן גם כן בנות עמו, ורק נלחם עבור זכות האשה בתור אשה.

1905

1906ובכן גם יעקב אבינו וגם משה רבינו הגינו ביראת כבוד על האשה כ"דזנטלמנים" של המאה הי"ט והכ', אכן הם התיחסו ברגש הכבוד להנשים מצד שהן המין החלש ולא מצד שהן מין היפה, כי היהדות נלחמת תמיד נגד כל מיני תקיפות מאיזו צורה שתהיה, ותמיד יש לה רגש הכבוד להחלשים והנרדפים.

1906

1907והתורה מספרת לנו על דבר משה רבינו איך נלחם בעד כל הנרדפים שבעולם.

1907

1908"ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו... ויך את המצרי" (שמות ב, יא-יב), אבל בזה אפשר לומר כי הגין על העברי מפני המצרי, כלומר מפני הרגש הלאומי, הנה מוסיפה התורה "ויצא ביום השני והנה שני אנשים עברים נצים, ויאמר לרשע למה תכה רעך" ובכן הגין גם על הנרדף עברי מפני רודף עברי, ושמא תאמר כי הרגיש רק את העול שנעשה אצל בני אחיו בין זה לזה, אבל לא הביט און ולא ראה עמל אצל הגוים וכי מה איכפת לו מה שנעשה אצלם, הנה קראו עוד בתורה "ולכהן מדין שבע בנות... ויבאו הרועים ויגרשום, ויקם משה ויושיען וישק את צאנם", אם כי גם הרועים וגם הבנות נכרים היו לו.

1908

1909ובזה מפרשים את הפסוקים במשפטים (שמות כא, א) "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבד ובשביעית יצא לחפשי חנם... וכי ימכר איש את בתו לאמה לא תצא כצאת העבדים... ואם לבנו יעדנה כמשפט הבנות יעשה לה, אם אחרת יקח לו שארה כסותה ועונתה לא יגרע... מכה איש ומת מות יומת... וכי יריבן אנשים והכה איש את רעהו באן או באגרוף" וכו', ולכאורה הלשון אשר תשים אינו מובן ומדוע לא כתוב בפשטות "אשר תאמר"? מפני שבאמת הנה כל המשפטים הנ"ל כבר שם משה והוציא מכח אל הפועל עוד לפני מתן תורה מדעתיה דנפשיה.

1909

1910"כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבוד ובשביעית יצא לחפשי חנם" ומשה כבר הנהיג זאת הלכה למעשה כמו שנאמר "ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם", ועל פי פירוש המדרש (רבה שמות פ"א, כח)"ראה שאין להם מנוחה הלך ואמר לפרעה, מי שיש לו עבד אם אינו נח יום אחד בשבוע הוא מת, ואילו עבדיך אם אין אתה מניח להם יום אחד בשבוע הם מתים, אמר לו, לך ועשה להם כמו שתאמר, הלך משה ותקן להם את יום השבת לנוח" ובכן כבר שם את המשפט שאי אפשר לאדם לעבוד בלי מנוחה, ואם הוא עובד בשש הנה בשביל טובת האדון גופא דרוש שבשביעית יצא לחופשי.

1910

1911"מכה איש ומת מות יומת" כאשר שב משה "וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו... ויך את המצרי ויטמנהו בחול", ובכן כבר קיים את הפסק הזה.

1911

1912"וכי יריבון אנשים והכה איש את רעהו באן או באגרוף", כי המחלוקת מביאה כרגיל גם לידי הכאה, ואם התחילו ב"כי יריבון אנשים" הנה יגמרו ב"והכה איש את רעהו" - כאשר כן הבין משה מסברתו, וכשיצא ביום השני "וירא והנה שני אנשים עברים נצים ויאמר לרשע למה תכה רעך".

1912

1913"וכי ימכור איש את בתו לאמה לא תצא כצאת העבדים" כי נחוץ להתיחס לה בחמלה יתירה מלגבר כאשר נהג זאת משה הלכה למעשה "ויבאו הרועים ויגרשום ויקם משה ויושיען וישק את צאנם".

1913

1914ואמנם מה נמלצים המה דברי התורה שהאריכה כל כך בשבח האשה, כדי שלא נקפח את זכותה ח"ו אף במשהו "לא תצא כצאת העבדים" האשה היא רכה וענוגה מטבעה ואי אפשר להתיחס לה באופן גס כמו לגבר-עבד, "ואם לבנו ייעדנה כמשפט הבנות יעשה לה", כי גם יעוד הוא אחת מהרמ"ח מצוות עשה שבתורה, ועליו לקחת את האמה לכלתו ולתת לה כמשפט הבנות, כל כך חסה התורה על כבוד האשה שלא יחולל.

1914

1915חוסן זהו סדר נשים, כי זוהי מטרת היהדות לתת חוסן לכל מי שזקוק לכך והנשים זקוקות לזה ביותר.

1915

1916ובאמת הא בהא תליא, כי כבר בארנו במקום אחר - (עי' דרשה כא) - כי כל עיקרה של האלילות בא מרגש הכבוד להתקיף ומי תקיף יותר מאליל, והיהדות אומרת מלחמה לד' עם התקיפים מדור דור, ומכאן שינוי ההשפקה מן הקצה אל הקצה בין האלילות והיהדות, שאצל הראשונה רחוק סדר הזרעים מן סדר מועד כרחוק מזרח ממערב, ואצלנו שני הסדרים יחד נכללים בשתי מלות הבאות בסמיכות "אמונת עתיך", כי האלילות כרעה לכל תקיף וראתה בהזרעים והמועד מיני תקיפים מיוחדים, שאין להם שום שייכות אלו לאלו, לא כן היהדות שכל עיקרה הוא להלחם בעד הנרדפים ויש לה בשביל זה סדר מיוחד, סדר נשים, אצלה. "אמונת עתיך", דבר אחד הוא, כי רואים אנו בכל מקום שאנו פונים את מדת הרחמים, גם מצד הטבע וגם מצד האדם.

1916

1917ישועות זה סדר נזיקין.

1917

1918עד כאן דברנו על דבר ההבדל שבין היהדות להאלילות, עכשיו נראה מהו ההבדל בין השקפת עולמה של היהדות לזו של הנוצרות.

1918

1919כי לכאורה הרי הנוצריות היא הנגוד הגמור מהאליליות, כי בעוד שהאליליות מלמדת לאדם שיהיה רודף מלמדת הנוצריות שעל האדם להיות תמיד נרדף, ואם האליליות יודעת רק מנקמה יוצאת הנוצריות להיפך דוקא מרחמים וכל עיקרה אינה באה אלא בשביל החלשים והנדכאים גם בחומר וגם בדעת.

1919

1920אכן גם על זה נשיב: לא זה הדרך.

1920

1921כי עלינו לבלי להסיח דעת אף לרגע שאחרי ה"חוסן" באו ה"ישועות", ואחרי סדר "נשים" יש סדר "נזיקין", ובלי הסדר האחרון הזה חסרו ה"ישועות" לגמרי.

1921

1922הסדר הזה, כידוע עוסק בענינים שבין אדם לחבירו, בעניני ממון וקנס, בדיני ממונות ודיני נפשות, במלקות ומיני עונשים שונים.

1922

1923ולהנצרות אמנם יש "נשים", כידוע, שמראשית הויתה משכה תחת דגלה בעיקר את הנשים ועמי הארץ, אבל אין לה כלל סדר נזיקין, ובמקום זה יש לה רק כלל אחד, זו היא פתגמו של "אותו האיש", שאם סוטרים לך על הלחי האחת הגש בהדרת כבוד את לחיך השניה, או אם יסיר מי מעליך ביד חזקה את המעיל העליון, מסור לו תיכף בהכנעה מרובה את המעיל התחתון שלך, זהו כל חלק המשפטים שלה.

1923

1924אבל באמת תורה זו מזויפת מתוכה, כי "על שלשה דברים העולם עומד על האמת ועל הדין ועל השלום" (אבות א, יז), ובאין דין אין גם אמת ואין גם שלום ואין העולם יכול להתקיים. ואמנם על כל אדם להתנהג גם לפנים משורת הדין אבל אם נעמיד רק זאת בתור עיקרון בלי מדת הדין כלל אז השתות יהרסון ואיש את רעהו חיים בלעו.

1924

1925ואמנם יוצר העולם יצר כידוע את עולמו במדת הדין, ורק כשראה שאין העולם יוכל להתקיים שיתף את מדת הרחמים למדת הדין, ואי אפשר ליצור כפיו להתחכם בזה יותר מהיוצר בעצמו. כי אם המדת רחמים באה בתור שיתוף להמדת דין, אז מה טוב ומה נעים שבת שתיהן גם יחד, אבל אם המדת רחמים רוצה להיות "חד בדרא" אז תצא מזה רק אכזריות לבד שקשה עוד שבעתיים ממדת הדין.

1925

1926ולכשתמצאו לומר הנה גם בזה אנו רואים ששני הקצוות מתאחדים יחד, וגם בפתגמו של אותו האיש הנ"ל יש בזה הרבה יותר משיטת האלילות ממה שיש בזה משיטת היהדות, כאשר כבר עמדנו על זה - בדרשה כ - והראינו שגם בזה אפשר להכיר את גלגול האליליות כי האליליות ראתה תמיד את כל תקיף ועריץ כראות פני אלקים ותמיד התיחסה ברגש כבוד גדול לכל סוטר על הלחי ולכל חמסן ביד חזקה, ובפתגם הנ"ל רק נתחדש האופן שבו מחויבים אנחנו כולנו להביע לו את רגש הכבוד שלנו.

1926

1927בקיצור, גם סדר נזיקין הוא משנה הצריכה לגופה ותורתנו לא היתה תורה שלמה אם הסדר הזה היה חסר.

1927

1928ומנקודת ההשקפה זו אומרים חז"ל במגילה (כה, א) "האומר על קן צפור יגיעו רחמיך ועל טוב יזכר שמך משתקים אותו" ובבבא קמא (נ, א) "כל האומר הקב"ה ותרן הוא יותרו חייו" שכל זה מכוונים נגד הנוצרים, שמחקו את סדר נזיקין לגמרי.

1928

1929וזהו שאמרו גם כן "ר"א בנו של ריה"ג אומר, אסור לבצוע וכל הבוצע הרי זה חוטא וכל המברך את הבוצע הרי זה מנאץ ועל זה נאמר ובוצע ברך נאץ ד', אלא יקוב הדין את ההר שנאמר כי המשפט לאלקים הוא. וכן משה אמר יקוב הדין את ההר" (סנהדרין ו, ב) "אמר רשב"ג אל תהי מלגלג בדין, שהוא אחד משלשה רגלי העולם למה ששנו חכמים על שלשה דברים העולם עומד על הדין ועל האמת ועל השלום. תן דעתך, שאם הטית את הדין שאתה מזעזע את העולם שהוא אחד מרגליו", (דברים רבה פ"ה, א), כי אמנם בזמנם כשהדת הנוצרית יצאה לאויר העולם היו הרבה מלגלגים על הדין ובשביל זה ברכו את כל בוצע שהוא מטה דין, כי בזה רצו להבליט ש"הברית החדשה" עולה על "הברית הישנה", ובאמת אמרו "אל תהי מלגלג בדין" ו"כל המברך את הבוצע הרי זה מנאץ".

1929

1930ומשפטים בל ידעום.

1930

1931הנה על הכתוב "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" דרשו חז"ל על זה דרשות אחדות שכולן אהובות כולן ברורות:

1931

1932"תני ר' ישמעאל אומר, ואלה מוסיף על הראשונים, מה עליונים מסיני אף תחתונים מסיני" (מכילתא).

1932

1933"לפניהם ולא לפני עכו"ם" (גיטין פח, ב).

1933

1934"תניא, מנין שהיתה סנהדרין גדולה אצל המזבח, שנאמר, ולא תעלה במעלות על מזבחי וסמיך ליה ואלה המשפטים" (ירושלמי פ"ב, ה).

1934

1935והמדרש מביא על זה את הפסוק "מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום".

1935

1936כי כפי שאמרנו, הנה סדר נזיקים חסר להם להנוצרים לגמרי, ואם קבלו מה מה"אורח חיים" "אבן העזר" ו"יורה דעה" שלנו, הנה לא קבלו כלום מה"חשן משפט" שלנו, ואמנם בכל מדינה ומדינה יש שר משפטים מיוחד ושופטים ושוטרים נמצאים אצלם בכל עיר ועיר ובכל כפר וכפר, אבל באמת אין כלל במציאות חושן משפט של דת הנוצרית, כי המשפטים שלהם לקוחים דוקא מרומי העתיקה בעוד שהיתה עוד עובדת אלילים.

1936

1937ולא עוד אלא שכל החשן משפט שלהם עומד בנגוד גמור למשפט הנוצרי, כידוע.

1937

1938ואלה הנוצרים שלעגו מקודם על הדין שלנו, כי לדעתם צריכים להתנהג רק במדת הרחמים לבד, קבלו בעצמם את החוקים של עובדי האלילים העתיקים האכזרים מאד.

1938

1939ואם התורה שלנו אומרת "עין תחת עין - ממון", הנה אצלם על כל עבירה קלה עונשים בעבודת פרך וכדומה.

1939

1940והמה הראו בעצמם את צדקת השקפת חז"ל, שכאשר מחליפים את מדת הדין על מדת הרחמים לחוד, אז תצא מזה מדת האכזריות הקשה שבעתיים ממדת הדין.

1940

1941וטעמו של דבר הוא כאשר כבר ביארנו במקום אחר - ע' חלק ראשון דרשה י"ז - כי אם אנו רואים, שגם בלב הרשע היותר גדול מתעורר לפעמים מוסר כליות על רשעתו שעשה, שלא יתן לו מנוח עד שמודה בעצמו על חטאו שעשה ומקבל עונשו, הנה באמת מקורו של מוסר כליות זה, או כאשר יקראו זאת המליצים "קול אלקים המתהלך בתוך האדם", איננו באמת אלא הד קול המדת דין של האדם גופא, כי כיון שהוא מודד במדת הדין את כל אדם שעשה לו עול, הנה אותה המדה שבה גם אליו כשהוא שונה את העול הזה. אבל כיון שאחזו רק במדת הרחמים לבד, הנה ראשית כל פועלת המדה הזאת על האדם הפועל בעצמו לסלק את המוסר כליות שבו ולהצדיק את כל מעשיו, גם את אלה המעשים שאי אפשר לדון אותם לכף זכות כלל וכלל.

1941

1942זאת ועוד אחרת, כי למדת הדין יש "חושן משפט", שלם עם סימנים למאות וסעיפים לאלפים ועל כל פרט ופרט יש פרינציפים קבועים, שאי אפשר לזוז מהם אף כחוט השערה ו"יקוב הדין את ההר" לא כן מדת הרחמים שהוא דבר התלוי רק בלב, אין בזה לא כללים ולא פרטים, אך תלויה ב"שודא דדיני" של כל אדם, שבידו להטותה לכל רוח כחומר ביד היוצר, ובאמת גם טורקומדה האינקביזיטור היותר גדול, ששפך דם נקי לאלפים ולרבבות, היה רחום וחנון על פי דרכו, הוא רחם על הנפשות האומללות שצד אותן השטן בחרמו לפי דעתו, ובחסדו הרב הכניסן תחת כנפי השכינה על ידי אמצעים קלים ונוחים - כמו סקילה שריפה הרג וחנק וכדומה.

1942

1943אכן לו היה לטורקומדה וחבריא, אף מעט מן המעט גם ממדת הדין, כי אז היה יודע שהדין אומר בלי שום יוצא מן הכלל: לא תרצח אף במקום שעל ידי זה יזכה הנרצח לעולם הבא.

1943

1944"כל אלמנה ויתום - אומרת התורה - לא תענון, אם ענה תענה אותו כי אם צעק יצעוק אלי שמע אשמע צעקתו, וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב, והיו נשיכם אלמנות ובניכם יתומים" (שמות כב, כא) וכבר בארו המפרשים, שהכוונה בזה באיש שחפץ לעסוק בענוי היתומים והאלמנות לשם שמים "כי אם צעק יצעק אלי", כדי שיהיה מוכרח לצעוק אלי, להקב"ה, כי למי יזעוק באין לו אב ואם אם לא לה"אבי יתומים ודיין אלמנות", ומתוך שלא לשמה יבא לשמה ויהיה לצדיק גמור. אכן הקב"ה אינו חפץ גם בזה והוא אומר להמענה "שקול טובתך ושדי אחיזרי", ובעבוד כוונתו לשם שמים הנ"ל יקבל שכרו כראוי "וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב, והיו נשיכם אלמנות ובניכם יתומים".

1944

1945אכן הנוצרים שמאנו במדת הדין וקבלו על עצמם רק את מדת הרחמים לבד, עסקו תמיד ועוסקים עד היום הזה ב"אם ענה תענה אותו כי אם צעק יצעק אלי" כידוע.

1945

1946בקיצור, גם המשפטים המה גופי תורה, וזהו שדרש "ואלה מוסיף על הראשונים מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני". אכן "לפניהם ולא לפני עכו"ם", כי עד היום אין להם, להעכו"ם, חלק ונחלה בהמשפטים שנתנו מהקב"ה בסיני, ויודעים רק ממשפטי רומי האלילית שהתנגדה לגמרי לתורת הר סיני.

1946

1947כי רק אצלנו היתה סנהדרי גדולה אצל המזבח, סמוכים וקשורים זה בזה בקשר שלא ינתק לעולם וינקו מהדדי, אבל אצלם רחוקים המזבח והסנהדרין זה מזה כרחוק מזרח ממערב, ובעוד שהמזבח מורה להם את מדת הרחמים הקצונית, מורה הסנהדרין שלהם את מדת האכזריות, שכאמור עוד קשה שבעתיים ממדת הדין.

1947

1948אצלנו סמוכה הסנהדרי גדולה להמזבח ומאידך גיסא סמוך הזבח, כמובן, להסנהדרין "לא תבנה אתהן גזית כי חרבך הנפת עליה ותחלליה ולא תעלה במעלות על מזבחי - וכו' - ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם". בעוד שאצלם נחוץ להרחיק פרשת ואלה המשפטים מסוף פ' יתרו לכל הפחות ת"ק פרסה, שהרי אצלם כיון שהדבר נוגע להגדלת המזבח שלהם ולהעלות על המעלות שלו בטלו כל המשפטים, והכל מותר והכל שרי, ו"המטרה מקדשת את האמצעים" -

1948

1949וסוף דבר הכל נשמע, כי רק אצלנו יש "ישועות" מפני שיש אצלנו ג"כ "סדר נזיקין" הקדוש והיקר לנו לא פחות מסדר זרעים מועד ונשים, שעל כולם נאמר: "תורת ד' תמימה משיבת נפש".

1949

1950חכמה ודעת - קדשים וטהרות.

1950

1951וגם בזה נבדלת היהדות מהנצרות, כי אצלנו, ורק אצלנו, הנה חכמה זה סדר קדשים ודעת זה סדר טהרות.

1951

1952כי בעוד שהנצרות יודעת מ"קדושים" שפרים ורבים אצלה לאלפים ולרבבות, הנה היהדות יודעת כמעט רק מתלמידי חכמים, ואי אפשר שיהיה אצלנו קדוש אם לא יהיה מקודם תלמיד חכם.

1952

1953ואם אצל הנצרות הנה החכמה והקדשים המה תרתי דסתרי, הנה אצלנו הם דבר אחד ממש "חכמה זה סדר קדשים ודעת זה סדר טהרות".

1953

1954כי בהקדשים והטהרות שלנו אין לגמרי דבר שהוא נגד השכל, להיפך "עדות ד' נאמנה מחכימת פתי" (תהלים יט, ח).

1954

1955ויפה פרשו את הכתוב (הושע יד, ד) "אשר בך ירוחם יתום" כי בעוד שכל הדתות החזיקו בהן האנשים רק מצד מסורת אבות, הנה הדת הישראלית גם היתום, זאת אומרת, יתום רוחני, שאין לו כל מסורה, גם הוא יכול לחסות תחת כנפה של היהדות, כי אם כי יש בה כמה דברים שהם למעלה מן השכל, אבל אין בה כלל דברים שיהיו נגד השכל.

1955

1956כי תורתנו איננה רק דת, אך גם כן דעת, כי על כן דורשת התורה מאתנו ראשית כל את הידיעה, "וידעת היום והשבות אל לבבך" (דברים ד, לט) "אתה הראת לדעת" (שם לה) "דע את אלקי אביך ועבדהו" (דברי הימים א כח, ט) "כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי" (ירמיה ט, כג), ועוד ועוד. ולכן אמרו חז"ל "מנין שאפילו נכרי ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול, ת"ל, אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, כהנים לוים וישראלים לא נאמר, אלא אדם, הא למדת שאפילו נכרי ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול" (בבא קמא לח, א). בקיצור "דעת זה סדר טהרות", כי בהדעת אנו רואים טהרות כמו שבטהרות שלנו יש דעת.

1956

1957ובצדק אמרו חז"ל "ומה ראו לומר בינה אחר קדושה? שנאמר, והקדישו את אלקי יעקב ואת אלקי ישראל יעריצו וסמיך ליה וידעו תועי רוח בינה" (מגילה יז, ב) כי אמנם קושיא חמורה שאלו בזה חז"ל "מה ראו לומר בינה אחרי קדושה?" כי הלא ידוע בכל הדתות שבעולם, שהבינה והקדושה המה שני הפכים, ואלה המבינים אינם קדושים כשם שהקדושים מאידך גיסא אינם מבינים? ועל זה מתרצים יפה "שנאמר, והקדישו את אלקי יעקב" וכו', כי לא ככל הגוים בית ישראל ולא ככל הדתות היא תורת ישראל, ואצלנו יש בין הקדושה והידיעה סמיכת הפרשה והסמיכה היא לא בכדי.

1957

1958גדולה דעה וגדולה נקמה.

1958

1959ובזה מפרשים בהשכל את מאמר חז"ל "ואמר ר' אמי גדולה דעה, שניתנה בין שתי אותיות, שנאמר כי אל דעות ד', וכל מי שאין בו דעה אסור לרחם עליו, שנאמר כי לא עם בינות הוא על כן לא ירחמנו עושהו - וכו' - מתקיף לה רב אחא קרחינאה, אלא מעתה גדולה נקמה, שניתנה בין שתי אותיות שנאמר אל נקמות ד'? א"ל, אין במלתא מיהא גדולה היא" (ברכות לג, א).

1959

1960כי בהמאמר "גדולה דעה" כוונו נגד הנוצרים שלחמו בחמה שפוכה מראשית הויתם נגד הדעה בכלל, עד שאסרו למאמינים את הקריאה בכתבי הקודש וגם על קריאת האבנגליון ענשו בעונשים קשים, ולזה מכוון הדברים "וכל מי שאין בו דעה אסור לרחם עליו".

1960

1961וכאשר שאל השני "אלא מעתה גדולה נקמה", כי כאמור, מצטיינת היהדות נגד הנצרות גם בזה - בהס' נזיקין, בהנקמה, כפי שמלעיגים עלינו הנוצרים שאלקי ישראל הוא אלקי נקמות, ועל זה מתרצים "אין במלתא מיהא גדולה היא" כאשר אמרנו, כי בלי ס' נזיקין לא היתה התורה שלנו תורה שלמה.

1961

1962ובאמת "גדולה נקמה שניתנה בין שתי אותיות שנאמר כי אל דעות ד'", זאת אומרת, שרק אז גדולה הנקמה כשהיא נמצאת בין שתי אותיות בין אל - שהוא מדת הדין - ובין ד' - שהוא מדת הרחמים - כלומר, שלא רק שהמדת דין שבך, אך גם המדת רחמים שבך דורשת ממך שתקיים מצות נקמה, רק אז עליך להשתמש בזאת, וזו היא הנקמה היהודית.

1962

1963והיוצא מדברינו, כי באמונת עתיך חוסן - זרעים, מועד נשים - באו להבליט את ההבדל בין היהדות להאלילות, וב"ישועות חכמה ודעת" - נזיקין קדשים וטהרות - באו להבליט את ההבדל בין היהדות להאמונות החדשות.

1963

1964האדם - במרכז היהדות.

1964

1965וכשדרשו הרומאים מאונקלוס הגר שינמק את היהדות שקיבל עליו, השיב להם בדברים ברורים "נפיורא נקט נורא קמי פפיורא - וכו' - הקב"ה נקט נורא קמי ישראל, דכתיב וד' הולך לפניהם יומם". ואם תשאלו "ערבא ערבא צריך", כי הלא הוא מדבר לבלתי מאמינים, שאינם מאמינים גם בהכתוב של "וד' הולך לפניהם יומם"? אין זו שאלה, כי באמת גם הבלתי מאמינים מוכרחים להאמין בהכתוב הנ"ל, כי המה רואים זאת בעיניהם גופא עד היום הזה ועד בכלל.

1965

1966כי באמת הבליט בזה אונקלוס את מהות היהדות, ואת ההבדל שבינה ובין כל שאר הדתות שבעולם בפורמולה קצרה מאד:

1966

1967בכל הדתות שבעולם עומדת עבודת האלקים במרכזה של הדת, ואילו בהיהדות עומדת עבודת עצמו של האדם, זאת אומרת, העבודה שעל האדם לעבוד בעד הכשרת עצמו והצלם אלקים שבו - בהמרכז.

1967

1968ובעוד שהאלילות דרשה מהאנושיות קרבנות אדם הנה דורשת היהדות מאתנו רק למלאות אחרי הדברים "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" "ולא נתנו המצוות אלא כדי לצרף בהן את הבריות".

1968

1969ואם כי גם היהדות ידעה מקרבנות, הנה אלה לא באו בשביל לשחד את אלקים במנחה כהשגת האלילות, כי אלקי ישראל הוא אלקים "אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד", אלא גם כן בשביל טובת האדם בעצמו להרגילו ברוח נשברה, בהעניות אם כל המדות טובות, כי "זבחי אלקים רוח נשברה", ובשביל זה כל הקרבנות צריכים דעת בעלים (עי' נדרים לה, ב) ו"מתעסק בקדשים פסול" (זבחים מז, א), כי העיקר איננו במעשה הקרבנות, אך בהמחשבה שיצייר האדם בנפשו בעת ההקרבה, כאילו הוא נתון על גבי המזבח ולא יתגאה עוד. וזהו שאמר הכתוב "אדם כי יקריב מכם קרבן לד'... יקריב אתו לרצנו, לפני ד'" (ויקרא א, ב-ג), כי העיקר בזה הוא הרצון שנחשב כאילו הוא מקריב חלק ממנו גופא "כי יקריב מכם". "זאת תורת העולה, היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבוקר ואש המזבח תוקד בו" בהמקריב גופא, שיבער בו האש דת, שלהבת יה ו"לא תכבה", בשביל טובתו, טובת המקריב בעצמו.

1969

1970בקיצור, על כל המצוות שבתורה בלי שום יוצא מן הכלל נאמרו הדברים "ויצונו ד' לעשות את כל החוקים האלה... לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה" (דברים ו, כד) ו"רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות" (מכות כג, ב).

1970

1971אמנם האמונות החדשות בטלו את הקרבנות לגמרי, אבל בזה נתבטלה רק הצורה העתיקה, אבל לא נתבטל התוכן העתיק. וגם בהאמונות האלה אם תסלק מקרבן את ה"היכל" וה"כהן" אז לא נשאר שמה כלום, כי המרכז של האמונות החדשות נשאר אותו המרכז העתיק של האלילות כנ"ל, ואילו אצלנו אם אמנם אנו יודעים גם כן מקדושת בית הכנסת, אבל פוק חזי כמה תופסות אצלנו "הלכות בית הכנסת" בהשו"ע שלנו וכמה תופסות ההלכהות האחרות העוסקות במעשי יום יום.

1971

1972בהיהדות תופס ה"היכל" - טמפל בלע"ז - מקום קטן, ואילו בית התבשיל למשל תופס אצלנו "שולחן ערוך" שלם - ש"ע "יורה דעה", שכל עיקרו לא בא אלא בשביל להורות לנו איך להתנהג שם, את מה שכשר לבשל ולאכול ואת מה שטריפה ואסור. לנו יש שו"ע שלם על דבר חדר המשכב של האדם, שו"ע "אבן העזר" העוסק בביאות כשירות ובביאות אסורות, בפריה ורביה ובדברים שבינו לבינה. לנו יש שו"ע שלם על דבר תגרנות וכדומה, שו"ע חושן משפט, העוסק באומנים ופועלים, בחנונים וסוחרים במלוה ולוה, בה"מניח את הכד" וב"שור שנגח את הפרה".

1972

1973ולא עוד אלא שמי שלא יבקר את בית הכנסת אף פעם בחייו, אם כי בודאי שהוא מתנהג שלא כהוגן, בכל זאת הוא נחשב ליהודי כשר, ואילו מי שאינו זהיר בהדינים של בית התבשיל וחדר המשכב הנהו עברין, שעליו נאמר בתורה כמה פעמים "ונכרתה הנפש ההיא מעמיה".

1973

1974כי גם בזמן שביהמ"ק היה קיים, אמר הנביא "אל תבטחו לכם אל דברי השקר לאמר היכל ד', היכל ד', היכל ד' המה - וכפירוש המפרשים כי ההיכל ד' האמתי הוא רק המה, האנשים גופא עם הצלם האלקים שבם - כי אם היטב תטיבו את דרכיכם... גר יתום ואלמנה לא תעשקו... ושכנתי אתכם במקום הזה... למן עולם ועד העולם" (ירמיה ז, ד-ז).

1974

1975במלה אחת, כל האמונות נוסדו כל עיקרן בשביל לשחד את האלקים ע"י כהנים ממיני דרגא שונים, שלא יתרגז על כל התועבות שעושים המאמינים, ואילו אצלנו הוא להיפך, שהאלקים הוא "שומר ישראל" ושומר של כל הבריות שלא יעשו עול זה לזה.

1975

1976או בלשון אונקלוס אצל כל האומות הנה נפיורא נקט נורא קמי פיפיורא, פיפיורא לדוכסא, דוכסא להגמונא, הגמונא לקומי" - כי אצל כל העמים יש איזה מין "אב קדוש" שיושב על כסא רם ונשא ומתווך בין בני אדם יושבי חושך וצלמות ובין אלקים - "והקב"ה נקט נורא קמי ישראל דכתיב וד' הולך לפניהם יומם" שאת זאת רואים אנו בעינינו גופא גם עכשיו, כי הלא כל תפקידה של התורה הוא רק בזה, "וד' הולך לפניהם להאיר להם את הדרך" להראות לנו את הדרך הישר "והודעת להם את הדרך ילכון בה ואת המעשה אשר יעשון" ע"י נר מצוה ותורה אור.

1976

1977ועל כן אין צורך להיהדות לא בנפיורי ולא בפפיורי, לא בדוכסי ולא בהגמוני ואף לא בקומי, אך כל יהודי יכול לגשת ישר אל אלקי ישראל ולהתרפק עליו כבן המתרפק על אביו, ובצדק נוכל לומר "כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו כד' אלקינו".

1977

1978הכל מודים בעצרת דבעינן מי לכם.

1978

1979"והיה אמונת עתיך חוסן ישועות חכמת ודעת".

1979

1980ומן היהדות אנו באים אל היהודים, כי לא ככל הגוים בית ישראל. כל הגוים מחזיקים בדתיהם, אבל אין הדת מחזיקה אותם, ואילו אצלנו יותר ממה שאנו החזקנו את התורה החזיקה התורה אותנו כפי שכבר אמרנו במקום אחר "עץ חיים היא למחזיקים בה" מחזיקים אותה לא נאמר אלא "מחזיקים בה" שרק בה אנו מחזיקים מעמד כי "הארון נושא את נושאיו".

1980

1981ובצדק אמרו חז"ל (פסחים סח, ב) "הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם מאי טעמא יום שנתנה בו תורה", ש"מקשים העולם" על זה, אם בשביל זה הרי יותר היה ראוי לומר "הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לד'", ולכם מאי עבידתיה ביום שנתנה בו תורה? אבל באמת היטיבו את אשר דברו, כי בהלד' לבד לא נבליט את כל מהותו של יום העצרת, יום שנתנה בו תורה, כי אמנם כל העמים הולכים בשם אלהיהם ויבא השואל וישאל "ומה ראית" אך אז נראה לו על "הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם", כי זה כל מהותה של היהדות שהיא מטפלת בעיקר בה"לכם" בה"שולחן ערוך" של האדם.

1981

1982ואמנם אם עד היום הזה יש לנו לא רק ה"לד'" אך גם ה"לכם" הנה עלינו להודות גם על זה להיום שנתנה בו תורה שהיא היא הנותנת לנו כח ועצמה לחיותנו כהיום הזה.

1982

1983וכדברי הנביא שהתחלנו "כי תאנה לא תפרח ואין יבול בגפנים כחש מעשה זית ושדמות לא עשה אכל גזר ממכלה צאן ואין בקר ברפתים ואני בד' אעלוזה אגילה באלקי ישעי".

1983

1984אם אנחנו מתקיימים בעולם לא רק בזמן ש"התאנה חנטה פגיה והגפנים סמדר נתנו ריח", לא רק בזמן שנתקיימו בנו הדברים "ברוך פרי בטנך... ופרי בהמתך שגר אלפיך ועשתרות צאנך" אך גם בזמן שתאנה לא תפרח וכו' הנה עלינו לדעת שכל זה מפני ש"ואני בד' אעלוזה אגילה באלקי ישעי" ואנו חיים וקיימים עד היום בגילה רינה זו.

1984

1985ובכן, רבותי, נגילה ונעלוזה בזאת התורה...

1985

1986כד. משה ודוד
"ואלה תולדות פרץ, פרץ הוליד את חצרון, וחצרון הוליד את רם, ורם הוליד את עמינדב, ועמינדב הוליד את נחשון, ונחשון הוליד את שלמה, ושלמון הוליד את בעז, ובעז הוליד את עובד, ועובד הוליד את ישי, וישי הוליד את דוד" (סוף מגילת רות).

1986

1987"אמר רב, לא אברי עלמא אלא לדוד, ושמואל אמר, למשה", וברש"י שם, שרב סובר, שהעולם נברא רק "בזכות דוד, שהיה עתיד לומר כמה שירות ותשבחות" ושמואל סובר שהעולם נברא "בשביל משה, שהיה עתיד לקבל את התורה" (סנהדרין צח, ב).

1987

1988חסידים ומתנגדים.

1988

1989אע"פ שכלנו מאמינים בני מאמינים בזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל, בכל זאת חלוקים אנו לשתי סיעות ראשיות, לחסידים ולמתנגדים ושתי הסיעות תולות את עצמן באילנות גדולים, המתנגדים - בהגר"א מווילנא והחסידים - בהגרש"ז בעל התניא זצ"ל.

1989

1990ואמנם שניהם היו אריות שבחבורה, הדומים למלאכי ד' צבאות, אשר בדורות רבים גם לפניהם וגם לאחריהם לא היו כמותם בישראל, ובכל זאת מחלוקת גדולה ופלוגתא רחוקה התעוררה ביניהם "ואם בארזים נפלה שלהבת מה יעשו אזובי קיר" אם לא ללכת אחרי שניהם יחד, ולהפרד לשתי מחנות שכל אחת טוענת "עלי יניח צדיק את ראשו".

1990

1991כי אמנם המחלוקת הזו היתה בלי ספק מחלוקת לשם שמים שסופה להתקיים והיא מתקיימת באמת עד היום הזה, ובכל תפוצות ישראל, בכל עיר ועיר ובכל פלך ופלך אתם רואים שתי כתות, כת החסידים וכת המתנגדים, ואתם שומעים שתי נוסחאות, נוסח אשכנז ונוסח ספרד.

1991

1992ובמה נחלקו קדושי עליון אלה?

1992

1993אם תשאלו את השטחיים משני הצדדים יאמרו לכם, כי עיקר המחלוקת היה בה"שלשה דברים שהעולם עומד" מה הוא העיקר בזה ולמי לתת את משפט הבכורה, אם להתורה או להעבודה, והגר"א הדגיש את הראשונה, בעוד שהרש"ז הדגיש את השניה.

1993

1994ידיעה והרגשה.

1994

1995אכן באמת הבאור הזה אינו מספיק כלל, ואם נבוא לסכם את פרוד הדעות שלהם בדברים קצרים נאמר, כי חלקו בזה, אם לבכר את הידיעה של היהדות על ההרגשה שבה, או להיפך.

1995

1996הגר"א ז"ל הניח כל נקודת הכובד של היהדות על הידיעה שבה, על התלמוד שמביא לידי מעשה, בעוד שהגרש"ז ז"ל הקפיד ביותר על ההרגשה שבה, ההרגשה המביאה לידי תלמוד.

1996

1997האחרון מבאר למשל, את המאמר, "לעולם ירגיז אדם יצר הטוב על יצר הרע" (ברכות ה, א) כי העיקר הוא בההרגזה כי היצ"ט גופא כיון שהאדם מתרגל בו והרגל נעשה טבע הוא גופא נהפך למין יצה"ר, וע"כ נחוץ תמיד להרגיזו ולהקניטו, באופן, שלא יהיה לו, להיצ"ט, מנוחה.

1997

1998והמאמר "מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה" הוא מבאר על פי דרכו "הוה ליה למימר מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה"? אלא הענין, כי הדחילו ורחימו שבהתגלות לבו המתלבשים במעשי המצוה להחיותם לפרחא לעילא, גבהו דרכיהם למעלה מבחינת המעשה, ואי אפשר להם להתלבש בבחינת מעשה המצוות להיות להם בחינת מוחין וחיות להעלותן לפרחא לעילא, אם לא שהקב"ה מצרפן ומחברן לבחינת המעשה והן נקראות בשם מחשבה טובה (תניא פרק טו).

1998

1999ועל כן הקפיד הרבה מאד על הדחילו ורחימו, ואחרי שמאריך מאד בהכנות הרבות שצריך גם האדם הבינוני לעשות לפני כל מצוה ומצוה ולפני כל תפלה ותפלה, הוא אומר "ובהכנה זו יתחיל ללמוד שעור קבוע, שעיקר הכנה לשמה לעכב היא בתחילת הלמוד בבינונים, וכמו בגט וס"ת שצריכים לשמה לעכב, וכשלומד בשעות הרבה רצופות יש לו להתבונן בהכנה זו הנ"ל בכל שעה ושעה על כל פנים, כי בכל שעה ושעה היא המשכה אחרת מהעולמות העליונים להחיות התחתונים והמשכת החיות שבשעה שלפניה חוזרת למקומה" (שם פרק מא).

1999

2000וע"ז טוען הגר"ח מוולוזין ז"ל תלמידו המובהק של הגר"א ז"ל: "לזאת הזהר בנפשך מאד שלא ישאך יצרך לאמר, שכל עיקר תורה ומצוה המה דוקא כשהם בכונה עצומה ובדביקות אמתית, וכל זמן שאין לב האדם מלא לעשות בכוונה קדושה אינה נחשבת למעשה ועבודה כלל, וכל כך תהא מחשבתך טהורה בהכנת המצוה, עד שיעבור זמן המצוה או התפלה. והגע עצמך, כגון אם יטריד אדם עצמו לילה ראשונה של פסח בכוונת אכילת מצה ותמשך ההכנה עד לאחר שעלה עמוד השחר, וכי מאי נפקותא בין זה למי שהיה תוקע שופר בכוונה עצומה בליל ראשון של פסח, ואוכל כזית מצה בראש השנה ומתענה בערב יום כיפורים וביום הכיפורים נוטל הלולב - וכו' וכו' - וגם כי באמת כמעט בלתי אפשר לבוא תיכף בתחילת קביעת למוד למדרגת לשמה כראוי, כי העוסק בתורה שלא לשמה הוא למדרגה שמתוך כך יוכל לבוא למדרגת לשמה ולכן גם הוא חביב לפניו ית'". כהנה וכהנה הוא מאריך בספרו "נפש החיים".

2000

2001והוא לא היה רק נאה דורש בזה, אך גם נאה מקיים.

2001

2002וכבר הבאנו בח"א מה שמספרים עליו הלצה יפה: פעם אחת כשבקר את הישיבה בולוזין אחרי חצות הלילה - כי בהישיבה הזו לא פסקה תורה כל ימות קיומה אף שעה אחת לא ביום ולא בלילה, כידוע - וראה שני אברכים המשוחחים ביניהם בהתלהבות עצומה וכששאל להם במה הם עוסקים? וכשהשיבו לו, כי מתוכחים המה ביניהם באיזה אופנים לכבוש את היצה"ר ולחלק לו שתין פולסא דנורא כראוי לו. אמר להם, התדעו מה חושב היצה"ר כעת? הוא חושב יתנו הם לי פולסי דנורא כמה שלבם חפץ, אבל בתוך כך המה בטלים מתורה ובזה כבר השגתי את מטרתי בשלימות.

2002

2003והדוגמאות האחדות האלה כבר דיין להראות באופן בולט את נקודת הפירוד שביניהם.

2003

2004אין כל חדש תחת השמש.

2004

2005ועם מי מהם הוא הצדק?

2005

2006מובן, שאי אפשר להכריע בזה, ועל כגון דא נאמר "אלו ואלו דברי אלקים חיים", כי באמת אין כל חדש תחת השמש, והמחלוקת הנ"ל, מחלוקת נושנה היא מדורות הראשונים וראשוני הראשונים בישראל, אלא שבכל דור ודור היא מתגלת באנפין שונים.

2006

2007הרמב"ם ור' יהודה הלוי.

2007

2008כי לכשתרצו לומר הנה באותה המחלוקת של הגר"א והרש"ז נחלקו גם הראשונים הרמב"ם ור' יהודה הלוי ז"ל, ואמנם שניהם היו פילוסופים גדולים, שאין כמותם בישראל.

2008

2009אבל הראשון היה פילוסוף המח והשני - פילוסוף הלב.

2009

2010הראשון נתן את משפט הבכורה להשכל, והשני - להרגש.

2010

2011ואם הרמב"ם למד אותנו איך לדעת את ד' הנה למד אותנו השני איך להרגיש את ד'.

2011

2012ועל כן היה הראשון רק פילוסוף והשני היה גם לפילוסוף וגם למשורר, והתמזגו אצלו שני הדברים האלה למלתא חדא, ורואים אנו שירה גם בהפילוסופיה שלו, כשם שמאידך גיסא אנו רואים אצלו פילוסופיה גם בהשירה שלו.

2012

2013די לשום עין בשני הספרים המסולאים מפז ה"מורה נבוכים" וה"כוזרי" למען לעמוד על ההבדל הגדול שביניהם בהבנת היהדות, אם כי שניהם כוונו אך ורק לשם שמים.

2013

2014ה"מורה נבוכים" מקרב את התורה אל השכל, וה"כוזרי" להיפך, מקרב את השכל אל התורה.

2014

2015ובעוד שלדעת ה"מורה נבוכים" הנה כל תכלית האדם היא רק לדעת את ד' בשכלו הוא, הנה אומר הכוזרי "בעל התורה מבקש את האלקים לתועלת יותר גדולה זולת תועלת ידיעתו אותו, הפילוסוף אינו מבקש אלא שיכירהו על אמיתותו ואינה מזיקה הסכלות בידיעת אלקים אלא כחזקת הסכלות בידיעת הארץ שהיא שטחית" כלומר, שלדעתו התורה איננה בעיקרה מדעית, אך מוסרית ומפתחת את הרגש.

2015

2016באופן, שמחלקתם של הגר"א והרש"ז, החסידות וה"התנגדות" היא מעין גלגול של פרוד הדעות בין הרמב"ם ור' יהודה הלוי.

2016

2017רב ושמואל.

2017

2018אכן באמת כבר קדמום במחלוקת זו גדולי האמוראים רב ושמואל, בהמאמר שהבאנו לעיל.

2018

2019"רב אמר לא איברי עלמא אלא לדוד - כי דוד היה אומר שירות ותשבחות, דוד הדגיש את השירה והפיוט של היהדות - ושמואל אמר, למשה - שקיבל את התורה, שכוללת בעיקרה חוקים ומשפטים מצוות עשה ולא תעשה, התורה שמשה רבנו מעיד עליה בעצמו "כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעו את כל החקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה" (דברים ד, ו), כלומר, כי היהדות היא יותר דבר של חכמה ובינה מאשר של רגש ופיוט.

2019

2020ועל כן אנו רואים, כי רב היה לא רק בעל הלכה אך גם בעל אגדה, ומאמריו באגדה מפוזרים בכל הספרות התלמודית והמדרשות למאות, בעוד שמשמואל אנו מוצאים דברי אגדה רק מעט מזעיר.

2020

2021מלבד זאת היה רב גם כן "בעל תפלה" גדול, הוא יסד את נוסח התפלה למוסף ראש השנה וזהו תקיעתא דרב הנזכר בירושלמי דראש השנה (פ"א ה"ה), תיקן תפלה על הגשמים "מודים אנחנו לך ד' אלקינו על כל טפה וטפה שהורדת לנו" (תענית ו, ב), הודאה לציבור במודים (ירושלמי ברכות פ"ז ה"ח), וברכה למי שטעה ולא הזכיר של שבת (ברכות מט, ב ובירושלמי שם פ"ז ה"ה), והתפלה של שבת שמברכים בה את החודש ונודעה בשם "תפלת רב" (ברכות טז, ב), ויש האומרים שגם תפלת "ומפני חטאינו" במוסף רב תקנה.

2021

2022וכשאמר רב "לא איברי עלמא אלא לדוד" הוא היה באמת בזה לא רק נאה דורש, אך גם נאה מקיים.

2022

2023ובצדק אמר רב "הריני כבן עזאי" (ירושלמי פאה פ"ב ה"ג) שהיה בעל רגש גדול כל כך, שכשניכנס לפרדס הציץ ומת מרוב התפעלות.

2023

2024אולם שמואל במקום ההצטינות בפיוט ואגדה של רב היתה לו הצטינות בחשבון שאין בה כלל מן השירה ואמר על עצמו "נהירין לי שבילי דרקיע כשבילי דנהרדעא" (ברכות נח, ב).

2024

2025בקיצור, גם רב ושמואל חלקו בזה "ואין כל חדש תחת השמש".

2025

2026ר' יוחנן בן זכאי ור' עקיבא.

2026

2027ולכן כשאנו מתבוננים בדבר הננו רואים, כי מחלוקת זו נודעה בין החיים עוד בדורות רבים שלפני רב ושמואל, באופן שזו היא גם כן מחלוקת של תנאים.

2027

2028כי בזה נחלקו גם ר' יוחנן בן זכאי ור' עקיבא כמו שמסופר בגיטין (נו, ב) כשהביאו את ר' יוחנן בן זכאי לפני אספסינוס והוא מצא בעיניו חן כל כך, עד שאמר לו "בעי מינאי מידי דאתן לך" אמר לו "תן לי יבנה וחכמיה", קרי עליה ר' יוסף ואיתימא ר' עקיבא, משיב חכמים אחור ודעתם יסכל, איבעי למימר ליה לשבקינהו הדא זימנא".

2028

2029כי הבית המקדש שהיו שם כהנים בעבודתם ולוים בדוכנם, הבית המקדש שנגנו שם בנבל וכנור, בתוף ומחול, במינים ועוגב, בצלצלי שמע ובצלצלי תרועה, הבית המקדש "שמי שלא ראה בנין זה לא ראה בנין נאה מימיו", ביהמ"ק זה חזק בלב כל רואה את ההרגשה של היהדות, את ההתלהבות של רוממות אל, אבל לעומת זה הביאה יבנה לכל העם כולו את ידיעת היהדות, ומשם יצאה תורה ואורה בכל תפוצות ישראל, ושם הונחה אבן הפנה לתורה שבעל פה, וממנה ישקו העדרים עד היום הזה.

2029

2030ונראה מזה שלר' יוחנן בן זכאי נחשבה ידיעת היהדות לעולה על כולן ועל כן בקש רק יבנה וחכמיה, ור' עקיבא שבקר אותו קשה על זה נתן את המשפט הבכורה לההרגשה.

2030

2031ואמנם גם הם לא היו רק נאה דורשים, אך גם נאה מקיימים כידוע.

2031

2032ישעיה הנביא וחזקיהו מלך יהודה.

2032

2033אבל אם תדמו, רבותי, כי הם היו הראשונים שחדשו את המחלוקת הזו, אינכם אלא טועים, כי כשתתבוננו תראו, לפי דעת חז"ל, שעוד בדורות רבים לפני התנאים נחלקו בזה הני תרי צנתרי דדהבי: ישעיה הנביא וחזקיה מלך יהודה.

2033

2034ראו, למשל, במדרש (שיר השירים רבה, ד, כ) על הכתוב בדברי הימים (ב לב, כה) ולא כגמול עליו השיב יחזקיהו כי גבה לבו" שדרשו "אפשר חזקיהו צדיק גמור ואת אמרת כי גבה לבו? אלא כי גבה לבו מלומר שירה. אתא ישעיהו לגבי חזקיהו וסיעתו, אמר לו זמרו ד', א"ל, חזקיהו למה? א"ל כי גאות עשה, א"ל מודעת זאת בכל הארץ, אמר חזקיהו, תורה שאני לומד מכפרת על השירה".

2034

2035ובסנהדרין (צד, א) דרשו על הכתוב "למרבה המשרה ולשלום אין קץ, א"ר תנחום, דרש בר קפרא בצפורי, מפני מה כל מ"ם שבאמצע תיבה פתוחה וזה סתום, ביקש הקב"ה לעשות חזקיהו משיח וסנחריב גוג ומגוג, אמרה מדת הדין לפני הקב"ה, ומה דוד מלך ישראל שאמר כמה שירות ותשבחות לפניך לא עשיתו משיח, חזקיהו שעשית לו כל הנסים הללו ולא אמר שירה לפניך תעשה משיח, לכך נסתם".

2035

2036אבל לעומת זה אנו מוצאים מספרים על חזקיהו מלך יהודה, שבימיו בדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו מי שלא היה בקי בטומאה וטהרה - וחובל עול מפני שמן, וחובל עולו של סנחריב מפני שמנו של חזקיהו שהיה דולק בביהמ"ד (שם עמוד ב).

2036

2037ומי לא יראה - שהראשונים האלה שהיו בודאי כמלאכי ד' צבאות נחלקו רק בזה, חזקיהו טען "תורה שאני לומד כבר מכפרת על השירה". ולגבי ידיעות התורה נחשבו לו כל השירות ותשבחות למלתא זוטרתי, כי הלא כל השירות הללו כבר "מודעת זאת בכל הארץ", ומאי קא משמע לן בזה, ויותר נראה לו הדבר להרחיב במקום זה את ידיעת התורה מדן ועד באר שבע, שהכל יהיו בקיאים בטומאה וטהרה בנגעים ואהלות, שיש בה כל כך חכמה ודעת "חכמה זהו סדר קדשים ודעת זהו סדר טהרות", אבל ישעיה הנביא חשב אחרת וטען, "זמרו ד' כי גאות עשה מודעת זאת בכל הארץ" כי למרות מה שמודעת זאת בכל הארץ, אל תאמרו: מאי קא משמע לן, פשיטא, או למאי נפקא מינה, כי הזמרה והשירה אלו הן דברים שברגש ולא בשכל, דברים שבלב ולא במוח, ובזה אין מספיקה הידיעה בלבד, אך צריכה להיות בזה גם ההרגשה ואם בלמוד יש שיעור של מאה פעמים ואחת, הנה בשירה אין שיעור לדבר, ודוד המלך אמר שירה כל ימיו ולא שאל "למאי נפקא מינה", כי השירה היא מטרה בפני עצמה והנפקא מינה מונח בה גופא, ובאמת יש "ספר שירה" ושם אנו רואים כי כל דרי מעלה עם דרי מטה אומרים שירה בלי הרף מראשית יציאתם לאויר העולם עד הרגע האחרון, וגם המות גופה אומרת שירה, והם אינם שואלים כלל קושיות כאלה, כי אין מקשים על השירה.

2037

2038הכינו כסא לחזקיהו מלך יהודה.

2038

2039ובכן אנו רואים גלגול של מחלוקת משנות דור ודור שבה נחלקו ישעיה הנביא וחזקיה, ר' יוחנן בן זכאי עקיבא, רב ושמואל, הרמב"ם ור' יהודה הלוי, הגר"א והרש"ז ז"ל, ועדיין המחלוקת נמשכת עד היום הזה.

2039

2040ואמנם חז"ל בעצמם עמדו על הסמיכות שבין חזקיהו מלך יהודה ור' יוחנן בן זכאי.

2040

2041וזהו שמספרים "ת"ר, כשחלה ר' יוחנן בן זכאי נכנסו תלמידיו לבקרו, כיון שראה אותם התחיל לבכות, אמרו לו תלמידיו, נר ישראל, עמוד הימיני, פטיש החזק מפני מה אתה בוכה? אמר להם, אילו לפני מלך בשר ודם היו מוליכים אותי שהיום כאן ומחר בקבר - וכו' - אף על פי כן הייתי בוכה, ועכשיו שמוליכים אותי לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, שהוא חי וקיים לעולמי עולמים - וכו' - ולא עוד אלא שיש שני דרכים לפני, אחת של גן עדן ואחת של גיהנם ואיני יודע באיזו מוליכים אותי ולא אבכה - וכו' - ובשעת פטירתו אמר להם, פנו כלים מפני הטומאה והכינו כסא לחזקיהו מלך יהודה שבא" (ברכות כח, ב).

2041

2042ואת המאמר הזה שנחשב למעין "מדרש פליאה" הנה אחרי כל דברינו הנ"ל אפשר לא רק להבינו, אך אפשר גם כן לראות את המסופר בזה כמו חי נצב לעינינו.

2042

2043כי כשחלה ר' יוחנן בן זכאי והרגיש שקרב קצו ללכת בדרך כל הארץ, עברו לפניו, כמו אצל כל אדם לפני מותו, כל המקרים היותר חשובים שבחייו. עברו לפני כבני מרון והוא רואה אותם בעיניו ממש כאילו עתה קרו, אז בא לפניו גם זכרון היום ההוא, יום הרת עולם בחייו, זה היום שהיה נחשב בו בעיני הבריות בין המתים, וכבר באו לחלק לו את הכבוד האחרון ולהלוותו לבית עולמו, אבל הוא היה אז רק מת מדומה הלא זהו אותו היום שמספרים חז"ל בגיטין (נו, א) "אבא סקרא ריש בריוני דירושלים בר אחתיה דר' יוחנן בן זכאי הוה שלח ליה תא בצנעא לגבאי, אתא אמר ליה, עד אימת עבדיתו הכי וקטליתו ליה לעלמא בכפנא, א"ל, מה איעביד, דאי אמינא להו מידי קטלי לי, א"ל חזי לי תקנתא לדידי דאיפוק, אפשר כהוה הצלה פורתא, א"ל נקוט נפשך בקצירי וליתי כולי עלמא ולישיילי בך וכו' ולימרו נח נפשך וכו', עביד הכי נכנס בו ר' אליעזר מצד אחד ור' יהושע מצד אחר, כי מטו לפיתחא בעי למדקריה, אמר להו יאמרו רבן דקרו, בעו למדחפיה, אמר להו יאמרו רבן דחפו וכו', כי מטי להתם, אמר שלמא עלך מלכא שלמא עלך מלכא, א"ל מחייבת תרי קטלא, חדא דלאו מלכא אנא וקא קרית לי מלכא, ותו אי מלכא אנא עד האידנא אמאי לא אתית לגבאי" וכו'. והמעשה הזה עמד עתה לפני מותו כמו חי, ורק הבדל קטן יש בין היום ההוא להיום הזה, אז היה מת מדומה והיום כבר הוא עומד להיות מת אמת. אז שמע איך שאמרו עליו הבריות נח נפשיה ושמע את כל ההספדים שספדו עליו הספדנים, וידע כי כל זה הוא רק למראית עין, והיום... אז בעי למדקריה ובעו למדחפיה, והיום כבר יתחיל חבוט הקבר באמת, אז כששמע הדברים יוצאים מפורש מפי מלך בשר ודם "מחייבת לי קטלא" נפל עליו אימה ופחד וסמרו שערת ראשו מזה, ומה יהיה עתה כשיוליכו אותו לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה.

2043

2044אבל עיקר סיבת בכיתו היה "ולא עוד אלא שיש שני דרכים לפני אחת של גן עדן ואחת של גיהנם ואיני יודע באיזו מוליכים אותי" כי אמנם אז, באותו היום ההוא ברי היה לו, שהדרך שהלך בה בעת עמדו לפני אספסינוס ופנה לו בהבקשה "תן לי יבנה וחכמיה", היא הדרך המובילה לגן עדן, למרות מה שר' עקיבא קרא עליו את הפסוק "משיב חכמים אחור ודעתם יסכל", כדאמרינן שם "הוא סבר דלמא כולי האי לא עביד והצלה פורתא לא הוי", ואין ספק מוציא מידי ודאי. אבל מי יודע להכריע דבר כזה ובהרגעים האחרונים לפני מותו נתעוררו אצלו רגשי נוחם ומוסר כליות, אולי באמת לא טוב עשה שויתר על קיום ביהמ"ק, ולו גם ספק קיום, מפני יבנה וחכמיה, והדרך הנ"ל שהלך בה היתה אולי דרך המובילה לגיהנם ולא לגן עדן, ורגשי הספק האלה מררו את הרגעים האחרונים בחייו עד מאד וביחוד כשהדבר כבר היה בבחינת "מעוות לא יוכל לתקן".

2044

2045ובכה ר' יוחנן בן זכאי, בכה נר ישראל, עמוד הימיני, פטיש החזק, בכה לפני כל תלמידיו שנוכחו באותו מעמד, ואמנם אלפי התלמידים האלה מעידים כעדים כשרים ונאמנים על התוצאות הטובות שהביאה יבנה וחכמיה, אבל מאידך גיסא עבר בדמיונו לפני עיני רוחו הביהמ"ק בכל יפיו והדרו עם "הכהנים בעבודתם ולוים בדוכנם וישראל במעמדם", ואת כל אלה הביא אספסינוס המלך, שמצא כל כך חן בעיניו, למאכולת אש, ומה נורא הדבר.

2045

2046אכן אז, כשגברה מצוקת לבו עד למות, נזכר בחזקיהו מלך יהודה, שהלך ג"כ בשיטתו, בחזקיהו מלך יהודה שהשיב לישעיהו הנביא בגאון "תורה שאני לומד מכפרת על השירה", והיה כי ישאלו לו בההוא עלמא, מדוע לא בקשת גדולות מאספסינוס, שישאיר את בית המקדש עם שירת הלוים ועבודת הכהנים, ישיב ג"כ בבטחה ובעוז, תורה שאני למדתי ברבים ביבנה, מכפרת על כל אלה.

2046

2047ואז אמר "והכינו כסא לחזקיהו מלך יהודה שבא", כי הוא אח לצרה שיצילו מגיהנם ויפתח לפניו את שערי גן עדן לרוחה.

2047

2048מ"ם סתומה.

2048

2049ובכן, תדעו רבותי, מכל זה כי מחלוקת החסידים והמתנגדים היא מחלוקת נושנה למאד.

2049

2050ואמנם האגדה מספרת, כי פעם אחת נסע הגרש"ז להגר"א ז"ל, כדי להתפשר עמדו, אבל, גרמו העוונות והגר"א לא נתן להגרש"ז להכנס, ולו לא הצליח מעשה שטן זה, כי אז כבר היה בא הקץ וזכינו כבר למלך המשיח.

2050

2051ואמנם האגדה הנ"ל יסודה בהמדרש שהביאנו לעיל על זה הכתוב למרבה המשרה "מפני מה כל מ"ם שבאמצע תיבה פתוחה וזה סתום? ביקש הקב"ה לעשות חזקיהו משיח - וכו' - אמרה מדת הדין לפני הקב"ה - וכו' - חזקיהו שעשית לו כל הנסים הללו ולא אמר שירה לפניך תעשה משיח, לכך נסתם", זאת אומרת, שכל זמן שפרוד הדעות שורר בין חזקיהו ובין ישעיהו, כל זמן שלא נתמזגה התורה של חזקיהו עם השירה של ישעיהו, ההתלהבות החסידית עם דרכי הלמוד של ה"מתנגדים", הנה עדיין המ"ם שבלמרבה המשרה סתומה ולא פתוחה ועדיין מדת הדין מקטרגת לפני הקב"ה, ומשיח בן דוד עדיין רוכב על החמור והחמור משרך דרכו ולא נראו עוד עקבותיו עד היום הזה.

2051

2052ולא לחנם אנו קוראים ביום הראשון של חג השבועות את השתלשלות המתן תורה, וביום השני את מגילת רות המספרת לנו מיחס דוד המלך, נעים זמירות ישראל, להראות לנו, כי באמת אין ביניהם שום הבדל, ואל תאמר כי לא איברי עלמא אלא לדוד או לא איברי עלמא אלא למשה, אך אמור טובים השנים מן האחד, ובאמת היהדות נקנית גם בידיעה, וגם בהרגשה, וביהדות יש גם תורה וגם שירה, ולא עוד אלא שבתורה שלנו יש גם שירה. וכבר אמרו חז"ל "כל הקורא בלא נעימה ושונה בלא זמרה, עליו הכתוב אומר, וגם אני נתתי חוקים לא טובים ומשפטים בל יחיו בהם (מגילה לא, א) ובהשירה שלנו יש גם תורה כתפלת דוד "יהיו לרצון אמרי פי שיעשו לדורות ויחקקו לדורות ולא יהיו כספרי מירוס, אלא יהיו קורים בה ונוטלים שכר עליהם כנגעים ואהלות" (ילקוט שמעוני תהלים רמז תריג).

2052

2053כי חג השבועות הוא גם חגו של משה וגם חגו של דוד, כי זה בלי זה לא יתכן.

2053

2054ועל כן, ר' יוחנן כששמע את מחלוקת רב ושמואל הנ"ל באיזו זכות איברי עלמא הכריע בדבר ואמר "לא איברי עלמא אלא למשיח", המשיח שיאחד בקרבנו גם את משה וגם את דוד, שיאחד אצלנו גם את השירה וגם את התורה. ואז, רק אז יהיה המ"ם שבלמרבה המשרה פתוחה ולא סתומה.

2054

2055"וישי הוליד את דוד" ויבא משיח בן דוד במהרה בימינו אמן.

2055

2056[תמצית דרשה זו כבר נדפסה בהמאמר "דרכה של תורה" והבאתיה בזה מפני שבאמת כאן מקומה]

2056

2057כה. רות וכנסת ישראל
דרשה ליום ב' דחג השבועות ולהזכרת נשמות, בשנת תרע"ח בין רעבון ובין תקוה ויאוש

2057

2058"ויהי בימי שפט השפטים ויהי רעב בארץ" (רות א, א).

2058

2059"ומה ענין רות אצל עצרת, שנקראת בעצרת בזמן מתן תורה? ללמדך שלא ניתנה תורה אלא על ידי יסורים ועוני (ילקוט שמעוני - רות א, רמז תקצו).

2059

2060שאלה גדולה.

2060

2061ואמנם שאלה גדולה שואל המדרש בכאן "מה ענין רות אצל מתן תורה"? כי הלא מלבד שאין שום סמיכת הפרשה ביניהם, הנם לכאורה תרתי דסתרי, שני הפכים וגם הנושא אינו אחד, בעוד שמתן תורה הוא לא רק דבר למעלה מן הטבע ולמעלה מן השכל, אך הוא ממש דבר ש"אין הפה יכול לדבר ואין האוזן יכולה לשמוע", שכל הנסים שקרו מששת ימי בראשית עד היום הזה כלא נחשבו לעומת המחזה הנורא הזה, התגלות אלקות לבני אדם יושבי חושך וצלמות. ולעומת זאת מגילת רות מספרת לנו דבר רגיל לגמרי, מעשה יום יום שאין בזה כל חדוש ופלא "ומה ענין רות אצל מתן תורה?"

2061

2062אם נרצה להרגיש משהו מן המשהו מהמחזה של מתן תורה, אזי נחוצה לזה התפשטות הגשמיות ממש ולשוט בעולמות העליונים למעלה מכל השבעה רקיעים, להפגש שם עם המלאכים האומרים שירה למאריה דעלמא כולא, ולהתרועע עם השרפים ואופנים וחיות הקודש שעונים ואומרים בקול רעש גדול קדוש קדוש, קדוש ד' צבאות. ולעומת זאת כשרוצים אנו להרגיש את המסופר במגילת רות, אזי אנו צריכים לרדת מטה מטה בעולם המגושם, להתחבר עם האכרים אנשי השדה ולהיות כאחד מהם שכל מטרת חייהם הוא "ויאכל וישת וייטב לבו ויבוא לשכב בקצה הערמה", וכמה גדול המרחק ממתן תורה למגילת רות, ממש עוד גדול יותר מהמרחק שבין השמים והארץ, מהמרחק של מזרח ממערב והדרא קושיא לדוכתה "מה ענין רות אצל מתן תורה?"

2062

2063ויהי רעב בארץ.

2063

2064ואמנם בגופא דעובדא, לפי מצבנו ההוה, לפי הרוחות של בני אדם עכשיו הנה באמת מגילת רות הוא דבר בעתו, לא רק בחג השבועות, אך בכל שס"ה ימות השנה.

2064

2065כי בפסוק הראשון של המגילה זו כבר אתה רואה כמו בראי מלוטש אם הזמן ההוה.

2065

2066"ויהי בימי שפוט השופטים ויהי רעב בארץ".

2066

2067ואם תראה זאת, שבני אדם טרודים כל כך ותמיד המה רצים ונחפזים בכל מאמצי כחם בהתלהבות גדולה, אין להם שהות אף לרגע אחד, ולא יספיקו להם אף ימי הקיץ הארוכים והמה זריזים מקדימים וקמים באשמרת הבוקר, ואמנם "אגרא דכלה דוחקא" ו"אגרא דפרקא רהיטא", אומרים חז"ל, אבל הלא איננו רואים לא כלה ולא פרקא, ומה כל החרדה הזו?

2067

2068הנה משיב הכתוב על זה בדברים קצרים למאד "ויהי רעב בארץ"...

2068

2069ואם האנשים כשהמה נפגשים עכשיו זה עם זה לא נשמעה מפיהם הברכה הרגילה, ברכת "צפרא טבא", אך מביטים זה על זה, למרות מה שהיו תמיד חברים ורעים נאמנים, כתרנגולים זועפים, והולכים להם איש לדרכו בחמה גדולה ובשצף קצף, אל תתמהו גם על זה, אלו הן התוצאות של "ויהי רעב בארץ".

2069

2070ואם תשמעו כעת בכל מקום שאתם פונים קול ענות, לא קול ענות גבורה ולא ענות חלושה, אך קול ענות של ריב ומצה, עליכם לדעת כי "ויהי רעב בארץ" "כמשלם שערי מכדא נקיש ואתי תיגרא" (בבא מציעא נט, א).

2070

2071אם תראו, שהלבבות נתאבנו, שהמוחות נתבלבלו, את צערם של החיים אינם חשים, ואת המתים אינם מבכים עוד, ובבוקר כשאנשים קמים משנתם והמה שומעים כי פלוני בן אלמוני הלך לעולמו, אזי המה מנענעים בראשם על זה בשלות השקט ובמין טובת הנאה כאילו יאמרו: אם העולם קטן ביותר אז השמחה מרובה ביותר. אם נתמעטו האנשים יתרבה חלק הלחם שמגיע לכל אחד. אל תשאלו היתכן שכל כך ירד המין האנושי במצבו הרוחני, כי "ויהי רעב בארץ".

2071

2072אם תראו כי כמו להעורבים השחורים יש חוש הריח מיוחד להריח מרחוק איזה פגר מובס ולמצץ את דמו, כך יש חוש הריח כזה גם לאנשים שנבראו בצלם אלקים, ומהדם הרב שנשפך כעת כמים הם עשו נאדת של יין לעצמם, ושותים מהם לתאבון גדול, ומהגופות הנופלים במלחמה לרבבות בכל יום המה עושים גשרים לטייל עליהם בתענוג מיוחד, אם בכל מקום אשר תפנו הנכם נתקלים בשפיקולנטים שונים האורבים לנפשכם ומוצצים את דם התמצית שלכם, אלה השפיקולנטים העושים עסקים טובים גם בלחם וגם בתכריכים, וכשאתם חיים הנכם משועבדים להשפיקולנט של לחם, וכשאתם מתים הנכם נופלים בידי השפיקולנט של תכריכים, באופן שגם החיים וגם המות מסורים אך ורק בידו וקשה לכם המות כשם שקשים לכם החיים, וידעתם, כי "ויהי רעב בארץ"...

2072

2073ואמנם הננו מוצאים אצל אבותינו לא פעם אחת ש"ויהי רעב בארץ", אבל אין שום דמיון בכל אלה להרעב של ימי רות ולהרעב של ימינו אלה. אנו מוצאים למשל ש"ויהי רעב בימי דוד שלש שנים" שנה אחרי שנה - ממש כמו בימינו אלה - ובכל זאת לא באו לידי יאוש, אך "ויבקש דוד את פני ד'" - ותיכף נגלה להם הסוד כי "אל שאול ואל בית הדמים אשר המית את הגבעונים", וכפירוש חז"ל (יבמות עח, ב) ש"נוב עיר הכהנים הספיקה להם מים ומזון" ועל ידי אבידת נוב, חסרו להם המים ומזון האלה. ועל כל פנים ידעו אז כי נחוץ לדאוג גם להעניים, שיהיה להם מה לאכול ובזכות זאת נושעו והרעב חדל. אבל בימי רות היה הדבר באופן אחר לגמרי "ושם האיש אלימלך" וכדברי חז"ל שכל אחד מהעשירים היה אומר "אלי תבוא המלוכה", באופן שכל אחד מהעשירים דאג רק לעצמו ולבשרו, אם שגם על ידי זה יחרב כל העולם כולו לא איכפת לו כלל, כי ע"כ כשהותחלו ימי הרעבון היה אומר אלימלך "עכשיו כל ישראל מסבבים פתחי זה בקופתו וזה בקופתו ועמד לברוח מפניהם" (מדרש רבה). אמנם ה"אלימלכים" שלנו, שלברוח אינם יכולים מפני שאינם משיגים את ה"וויזות" מהשלטונות לזה, הנם מבריחים את עצמם ומתחבאים בחדרי חדרים, ששם "כנור ונבל תוף וחליל ויין משתיהם", מעין חתונה על בית הקברות, בימי המגפה.

2073

2074וכשה"אלימלכים" דזמנינו מתחבאים בחדרי חדרים, הנה נשאר להעניים רק דרך אחד, לפנות אל השופט "אשר יהיה בימים ההם", כי הלא השופט בין אם ירצה בכך ובין אם לא ירצה בכך, ע"כ דלתו פתוחה לרוחה, וכמובן, שגם הוא בעצמו מבלי עזר וסעד מאחרים לא יוכל להספיק לכל עני ועני די מחסורו אשר יחסר לו, הנה זה מביא ש"ויהיה בימי שפוט השופטים ויהי רעב בארץ", הרעב מביא גם לידי זה ששופטים את השופט על כל צרה שלא תבוא והוא חטאת הקהל והשעיר לעזאזל בעד כל תקלה וכל קטטה, אבל מאידך גיסא הנה "שפוט השופטים" מה ששופטים את השופטים היא הסיבה במדה ידועה ל"ויהי רעב בארץ" כי כשאנדרלמוסיא שוררת בעולם, אז ממילא השתות יהרסון וב"אין תורה אין קמח" וכמו שב"אין קמח אין תורה".

2074

2075בקיצור, קריאת מגילת רות הוא כעת דבר בעתו, הננו מבינים עכשיו היטב את הכתוב "ויהי רעב בארץ", כשם שלפני שנתיים הרגשנו היטב את הדברים "ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר ויחרד כל העם אשר במחנה". אז בעת שהאוירונים עפו ממעל לראשנו וזרקו כדורי אש עלינו, וראינו בחוש גם את הקולות וברקים וגם את הענן כבד, ומי יראה וישמע כאלה ולא יחרד "ויחרד כל העם אשר במחנה". ועתה ב"ה הקולות חדלו וחדלנו גם להחריד, אבל לעומת זאת "ויהי רעב בארץ", ומובן שהצד השוה שבהם, שאשרי האיש שלא טעם גם את טעם שניהם - אבל, כמדומה לנו, שהאחרון עוד קשה מהראשון, כי על כל פנים החרדה מביאה גם לידי הרגשה וההרגשה מביאה לידי חיות, אבל עתה נפשנו יבשה אין כל, אין לא חרדה ולא הרגשה אבל אין גם חיות, זולת החיות של "ירעה עד שיסתאב"...

2075

2076ובכל זאת ולמרות כל אלה יום טוב לנו היום, היום טוב היותר מפואר ו"הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם". ועל כן ביחד עם הנביא (חבקוק ג, יז-יח) נאמר "כי תאנה לא תפרח ואין יבול בגפנים כחש מעשה זית ושדמות לא עשה אכל" - וכו' - ואני בד' אעלוזה אגילה באלקי ישעי" וכשם שנתקיים אצלנו הפסוק הראשון של "כי תאנה לא תפרח" כך עלינו לקיים ג"כ את הפסוק השני "ואני בד' אעלוזה" וכו'.

2076

2077אכן כל זאת, רבותי, אמרנו רק מעין אגב אורחא, אבל שאלת המדרש הלא עדיין במקומה עומדת "ומה ענין רות אצל עצרת", כי סוף סוף מגילת רות נקראת אצלנו לאו דוקא בשנות מלחמה ובשנות רעבון, ומה ענין אז למגילה זו?

2077

2078התשובה על שאלה זו יש רק אחת: תשובת המדרש גופא "ללמדך, שלא ניתנה התורה אלא על ידי יסורים ועוני".

2078

2079באשר תמותי אמות.

2079

2080כי מה שקרה לרות קרה גם לכנסת ישראל מימי מתן תורה עד היום הזה.

2080

2081הנה נעמי מפחידה את רות כלתה הרוצה לקבל עליה דת משה וישראל ואומרת לה כדברי חז"ל (ע"פ ילקוט שמעוני רות רמז תרא) "אסור לן תחום שבת, אסור לן יחוד", ועל זה משיבה רות בעוז ובמרץ, "כי אל אשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין". וכשנעמי מתעקשת עוד ומטילה על כלתה מורא מארבע מיתות בית דין, אינה נופלת רות ברוחה כלל ומשיבה בגאון "ובאשר תמותי אמות" וכפירוש חז"ל "שני קברים מתוקנים לבית דין ושם אקבר" (ילקוט שמעוני רות רמז תרא).

2081

2082ואמנם גם כנסת ישראל כשהתעקשה לקבל את התורה, שמאנו בה ישמעאל ועשו, ידעה מראש, כי זה יביא לה לאיסור "תחומים דאורייתא", ינהיגו לה "תחום המושב" ויופקד עליה "שבו איש תחתיו ואל יצא איש ממקומו" מהתחום והלאה אף פסיעה אחת והעובר על זה ענוש יענש. אבל כנס"י משיבה גם על זה "אל אשר תלכי אלך", והיא הולכת אחרי הקב"ה בעינים עצומות, שגם הוא מצמצם את שכינתו כביכול ב"תחום המושב" שלנו כי זוכר הוא את החסד נעורים שלנו "זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה" וכשם שאנחנו הלכנו אז אחריו, כך הוא הולך כביכול כעת אחרינו.

2082

2083ואמנם לא נעלם מאתנו גם זאת, כי על ידי התורה אסר לן יחוד, כי למה נקרא הר סיני "מפני שירדה שנאה לאומות העולם עליו", וכל כך גדלה השנאה של העכו"ם לנו עד כי אסור לנו היחוד להתיחד עמהם בדרך מפני הסכנה, ובכל זאת איננו נופלים ברוחנו והננו אומרים "באשר תליני אלין" ושומר ישראל לא ינום ולא ישן.

2083

2084ואנחנו איננו נבהלים כלל כשאנו שומעים מהאומות העולם שמפחידות אותנו גם בארבע מיתות בית דין, בסקילה שריפה, הרג וחנק, שהן מומחיות גדולות בזה בהידים ידי עשו שלהן, והנן משתמשות בזה נגדנו בלי הרף, וגם על זה נשוב: אל תפחידנה אותנו בזה "ובאשר תמותי אמות", כי "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה - שבין כנסת ישראל לאביה שבשמים - ונהרות לא ישטפוה", ואמנם "שני קברות מתוקנים לבית דין ושם אקבר". ולכבוד גדול הוא הדבר למי שזכה בכך, כי כל גדולינו היו מצפים לזה, וכדברי ר"ע בעת שסרקו את בשרו במסרקות של ברזל: "כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה - וכו' - אמרתי מתי יבוא לידי ואקיימנו" (ברכות סא, ב). וכל אלה שנהרגו על קדוש השם נתקדשו גם הם וגם הקברים שלהם בקדושה עולמית, קדושת הגוף, ומדי שבת בשבתו הננו מזכירים אותם בהדרת הכבוד "קהילות הקודש שמסרו נפשם על קדושת השם הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו".

2084

2085אחרי הקוצרים.

2085

2086אכן גם באלה המקומות שזרחה עלינו שמש ההצלחה, גם באלה המקומות ששם אינם דנים אותנו בארבע מיתות בית דין ואין אנו יודעים שם גם מ"הלכות תחומים" וחוסים אנו בצלם של מלכי חסד, גם אז מה אומלל הוא העם החי בחסדם של אחרים.

2086

2087"ותלך ותבוא ותלקט בשדה אחרי הקוצרים", ואמנם זוהי מנת חלקנו וגורלנו ללקט את הפרורים משולחן אחרים ולחכות עד שישאירו הם שיריים לנו. וכדברי המשורר (תהלים ד, ז) "רבים אמרים מי יראנו טוב נסה עלינו אור פניך ד', נתת שמחה בלבי מעת דגנם ותירשם רבו", זאת אומרת, שבעת שהרבים, כל האומות, מתפללים רק על עצמם "נסה עלינו אור פניך ד'" הנה כנסת ישראל שמחה בלבה על זה "שדגנם ותירושם - של אחרים - רבו", כי אז כשישפיע להם הקב"ה רוב טובה שאינם יכולים עוד לקבל, יש תקוה גם לנו, שאנחנו נבנה מהנותר שלהם. באופן, שגם בהמקומות שמצאנו שם מעט מנוחה הננו תמיד אחרי הקוצרים.

2087

2088"וצמית והלכת אל הכלים ושתית מאשר ישאבון הנערים", זאת אומרת, שהננו צריכים לחלק כבוד גם להנערים, הפחותי ערך, העבדים, גם המה מיוחסים נגדנו כי הלא תושבי הארץ הם ועל כן המה ישאבו מקודם, ורק מה שישאר מהם מותר לנו בהנאה.

2088

2089ואמנם בחסד גדול התנהג בועז עם רות, ובכל זאת הוא אומר אליה "אל תלכי ללקוט בשדה אחר וגם לא תעבורי מזה וכה תדבקין עם נערותי", עם נערותי ולא עם בני ביתי, כי אמנם גם אלה שמתיחסים אלינו בחסד, חרפה הוא להם הדבר לשבת עמנו במחיצה אחת "וכה תדבקין עם נערותי".

2089

2090רות מכרת טובה.

2090

2091אכן רות היא בטבעה מכרת טובה "ותפול על פניה ותשתחו ארצה ותאמר אליו מדוע מצאתי חן בעיניך להכירני ואנכי נכריה", "אמצא חן בעיניך אדוני כי נחמתני, וכי דברת על לב שפחתך, ואנכי לא אהיה כאחת שפחתך". ובטבעה של כנסת ישראל גם כן להיות מכרת טובה, כי יודעת היא שבכל ארצות גלותיה היא צריכה לומר "ואנכי נכריה" כי לא כאן הוא המקום שלה, רק שם, שם בארץ אבות, ועל כן כל חוט של חסד שמראים לה היא יודעת להעריך באופן שאין למעלה הימנה "ודרשו בשלום העיר אשר הגליתי אתכם שמה, והתפללו בעדה, כי בשלומה יהיה גם לכם שלום".

2091

2092כי גואל אתה.

2092

2093אבל סוף סוף קצה נפשה של רות בלחם הקלוקל הזה, קצה נפשה להיות תמיד סמוכה על שולחן אחרים, והיא רוצה לנסות את מזלה, אולי סוף סוף יעלה בידה להיות בעלת בית לעצמה ולבוא אל המנוחה ואל הנחלה, ובשביל זה היא מנסה לעשות צעד מסוכן שכזה לרדת הגרן בחצי הלילה, ובתחנונים רבים היא פונה אל האיש: "אנכי רות אמתך ופרשת כנפיך על אמתך, כי גואל אתה".

2093

2094ואם כי בועז היה איש טוב ומטיב, בכל זאת לא מהר כל כך בגאולתה, כי אכן זוהי חולשה של כל האנשים הטובים שהמה רוצים להיות תמיד מטיבים, וכשיגאלו את הזקוק לעזרתם בגאולה שלמה, הרי שוב לא יצטרכו עוד יותר להיטיב עמו, ולכן הוא מנסה לדחות אותה בקש ואומר לה "כי אמנם כי אם גואל אנכי, וגם יש גואל קרוב ממני".

2094

2095ואמנם לא בנקל עלתה הגאולה לרות "ובעז עלה השער, וישב שם והנה הגואל עובר אשר דבר בועז, ויאמר סורה שבה פה פלוני אלמוני - וכו' - אם תגאל גאל, ואם לא תגאל הגידה לי ואדע, כי אין זולתך לגאול ואנכי אחריך - וכו' - ויאמר הגואל, לא אוכל לגאול לי פן אשחית את נחלתי".

2095

2096ואת הפרשה הזו האחרונה בהמגילה הנ"ל אנו רואים ג"כ כעת בדברי ימינו כי סוף סוף פקעה סבלנותה של כנסת ישראל והיא איננה מסתפקת עוד ב"שש שעורים" שזורקים לה הבעלי טובות בהמטפחת שלה שגם זאת היא משיגה אחרי שמלאה את דברי חמותה "ובאת וגלית מרגלותיו ושכבת"... וכבודה נרמס לארץ באופן גס, וסוף סוף גם סבלנותה של כנסת ישראל פקעה, והיא פונה בתחינה גדולה הנשמעת מסוף העולם ועד סופו "ופרשת כנפיך על אמתך כי גואל אתה" האם לא בני אב אחד ולא בני אם אחת אנחנו ומה נשתנינו מכל אומה ולשון, מדוע כל העמים יושבים שלוים ושקטים על אדמתם ורק אנחנו הננו משוללים כל זה, ואין לנו אף ד' אמות קרקע משלנו בכל כדור הארץ, מדוע יש לכל האומות אף היותר קטנות ושפלות אפוטרופסים וגואלים רבים, הרבים את ריבן והדנים את דינן והנוקמים את נקמתן, ורק אנחנו יצאנו מן הכלל הזה והננו בודדים ונעזבים לנפשנו, והלא גם לנו יש קרובים רבי הערך ובעלי השפעה גדולה, יש לנו הדוד ישמעאל והדוד עשו, ומדוע "אוהבי ורעי מנגד נגעי יעמודו וקרובי מרחוק עמדו". ובכן אנא אוהבי ורעי, קרובי ומיודעי "ופרשת כנפיך על אמתך כי גואל אתה", ואין אנו חפצים כלל במתנות ובלחם חסד, אך ורק שיקיימו את הכתוב "והשיב את הגזלה אשר גזל" שישיבו לנו את ארצנו שישמעאל ועשו לקחו ממנו ביד חזקה, בגזל ובחמס לקחו את כבשת הרש ולא השאירו לנו מאומה.

2096

2097כהנה וכהנה טוענת ומתחננת כנסת ישראל לדודיה הרבים.

2097

2098אבל דא עקא, שכל אחד מהדודים משיב לה: "אמנם גואל אנכי וגם יש גואל קרוב ממני", וכל אחד מהדודים אומר לחברו "כי אין זולתך לגאול ואנכי אחריך" וזיל הכא קא מדחה לה וזיל הכא קא מדחה לה באמתלאות שונות "לא אוכל לגאול פן אשחית את נחלתי", הלא נחלתי קודמת לכל, הענינים שלי קרובים לי יותר. וכשם שידוע, ש"כל המצר לישראל נעשה ראש" כך ידוע שכל המטיב לישראל יורד מגדולתו, וגם אלה הבעלי טובות, כביכול, שלנו, כשדורשים אנו מהם שיעשו איזה צעד ממשי בעבור גאולת הארץ בעבורנו משתמטים באמתלא הנ"ל "פן אשחית את נחלתי", כי הלא ארץ קדושה היא לכל הדתות והמלוכות הגדולות והן מצודתן פרושה בכל קצוי תבל ומתיראות הן לנפשן פן יקניטו ע"י צעד שכזה את בני דת פלונית או אלמונית.

2098

2099אבל סוף סוף, מספרת המגילה, נמצא הגואל האמתי, שהקים את שם המת על נחלתו, וסוף סוף ימצא גם הגואל ישראל שיביאנו אל המנוחה ואל הנחלה בעזהי"ת.

2099

2100הזכרת נשמות.

2100

2101אכן כדי לזכות לגאולה זו בעגלא ובזמן קריב, הנה עלינו להזכיר נשמות בכוונה עצומה, בדחילו ורחימו.

2101

2102כי אז בודאי תעלה על לבבכם גם הזכרת נשמותיכם גופא, כי הלא גם נשמותינו אנו עמדו לפנים על הר סיני כמאמר חז"ל (ע"פ מדרש רבה שמות פכ"ח, ו) "שכן משה אומר להם לישראל, כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום ואת אשר איננו פה עמנו היום, עמנו עומד היום אין כתיב כאן, אלא עמנו היום, אלו הנשמות העתידות להבראות, שאין בהן ממש, שלא נאמרה בהן עמידה, אע"פ שלא היו באותה שעה כל אחד ואחד קיבל את שלו". ואם בכל השנה אנו מסיחים את דעתנו מזה, הלא עכשיו ביום מתן תורה ובעת הזכרת נשמות האם אפשר לבלי להזכיר את הר סיני, שלפני איזה אלפי שנה עמדנו בעצמנו שם.

2102

2103להקים שם המת על נחלתו.

2103

2104וכשאתם רוצים כעת להזכיר את המתים, הזכירו נא את המת הגדול, שאנחנו כולנו הננו קרובים לו וכולנו חייבים בכבודו.

2104

2105הנה הפלוני אלמוני שבמגילת רות נענה בחשק גדול להצעת בועז ואמר בפה מלא "אנכי אגאל", אבל כשאמר לו בועז "ביום קנותך השדה אשת המת קנית להקים שם המת על נחלתו", כבר השתמט הגואל ואמר "לא אוכל לגאול לי", ואמנם הדין ודברים האלה הולכים ונשנים גם היום הזה.

2105

2106כי אמנם רבו הגואלים אצלנו היום, ממש רבבה כצמח השדה, כל פה וכל לשון מדברים כעת על דבר הגאולה הקרובה, הכל מרגישים כי קרובה ישועתנו לבוא וצדקתנו להגלות, וסוף סוף ישיבו לנו האומות את הגזלה אשר גזלו מאתנו זה כאלפים שנה. וכמובן, שבעת כזאת אסור לנו לשבת בחבוק ידים ועל כל אחד מאתנו החיוב לעשות בזה את כל אשר ביכלתו כדי לקרב את קץ הפלאות, ומי שמשתמט בעת הכושר זו גדול עוונו מנשוא.

2106

2107והגעו בעצמכם, אם התורה מצוה לנו על מי שלא ירצה לקחת את יבמתו ש"ונגשה יבמתו אליו - וכו' - וירקה בפניו וענתה ואמרה, ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו" כמה אנו צריכים לירוק בפני כל אלה שאינם רוצים לבנות את בית אבות שלהם, את ביתם עצמם, בית הלאומי היחידי שלנו.

2107

2108ואמנם נמצאו אצלנו כעת אנשים נלבבים חלוצים וחלוצות ממין אחר לגמרי, שאדרבא מוסרים את נפשם בשביל בנין הארץ. אכן דא עקא, שגם אלה שוכחים את הכתוב כי "ביום קנותך השדה קנית להקים שם המת על נחלתו" ואלה הרוצים בנחלה אינם רוצים לגמרי בשם המת ולאט לאט הוא נעשה לשם שנשתקע...

2108

2109ארץ ישראל הלא היא ארץ אבות, ארץ ש"חיי נשמות אויר ארצה", אבל הרבה מה"גואלים" שלנו מגרשים את הנשמות משם ושם המת הולך ונשכח לאט לאט.

2109

2110הוא אשר אמרנו, כי בעת שאתם מזכירים את המתים הזכירו נא גם את המת הגדול, ישראל סבא, והקימו נא שם המת על נחלתו... כי בלי הקמת שם המת על נחלתו לא נזכה לעולם בהנחלה גופא...

2110

2111ה"נשמות שבגוף".

2111

2112ואמנם הנכם עומדים, רבותי, כעת אחרי קריאת המגילה, מגילת רות, המספרת תולדות דוד בן ישי, ולפני הזכרת נשמות, וכדבר בעתו יהיה להזכיר לכם את מאמר חז"ל המדבר גם מדוד וגם מנשמות: "אין בן דוד בא עד שיכלו כל נשמות שבגוף" (יבמות סב, א).

2112

2113ואמנם הרבה רזי דרזין וסודי סודות נאמרו על המאמר הזה אבל באמת אפשר להבינו גם כפשוטו.

2113

2114כי כשאתם אומרים, למשל, רבותי, שהנכם נמצאים כעת בביהכנ"ס... שברחוב... סימן הוא, שהרחוב גדול מביהכנ"ס, כי קטן נתלה בגדול ואין גדול נתלה בקטן. וכן כשאתם אומרים שרחוב זה הוא בעיר... שמע מינה, שהעיר גדול מהרחוב, וכן תאמרו העיר שבמדינות... מפני שהמדינה גדולה יותר מהעיר, וכו' וכו'.

2114

2115וכשאומרים חז"ל "נשמה שבגוף" זהו סימן מובהק שהגוף גדול יותר מהנשמה. ואמנם יש הרבה, הרבה מאד, אנשים שכאלה שהגוף גדול אצלם הרבה יותר מהנשמה, ואם כי גם להם יש נשמה, אבל היא רק נשמה שבגוף, היא מתחבאת שם בקרבן זוית לגמרי, רואה ואינה נראה כלל, היא רק כלי שרת ושפחה חרופה אצל הגוף לשרתו ולעמוד לפניו כעבדא קמי מריה. "בנפשו יביא לחמו" כל מהותה של הנפש היא בעיניהם רק בשביל הבאת לחמו, אבל רק לחמו הוא, כי בעד אחרים לא איכפת לו כלל. אבל יש גם קטיגוריה אחרת של אנשים, אם כי מספרם מעט מאד, אלה היחידי סגולה, שהמה בגדר אחר לגמרי, אצלם אין נשמה שבגוף, אך גוף בנפש, כי אם אמנם גם להם יש גוף, אך אינם "בעל גופים", כי אצלם הגוף הוא רק אמצעי לתכלית, פרוזדור לטרקלין, והמה להיפך משמשים בהגוף את הנשמה שלהם ובאים למדרגה זו של "כל עצמותי תאמרנה ד' מי כמוך" ו"מבשרי אחזה אלקי".

2115

2116ואם תשאלו, מדוע לא בא עוד בן דוד שהננו מחכים עליו זה כמה? הא לכם תשובה מספיקה:

2116

2117"אין בן דוד בא עד שיכלו כל נשמות שבגוף", אז כשיכלו אלה ה"בעלי גופים", האיגואיסטים, החומרניים, בעלי "נשמה שבגוף", ובמקומם יבאו אנשי רוח, בעלי נפש, אנשי "גוף שבנפש" אז יבוא בן דוד, יבוא במהרה בימינו ולא יתמהמה אף רגע אחד יותר.

2117

2118ובכן אחרי מגילת רות התחילו רבותי בהזכרת נשמות, להזכיר כי הגוף הוא בנפש, ואז תזכו לראות בעיניכם גופא את סוף המגילה "וישי הוליד את דוד"...

2118

2119הזאת נעמי.

2119

2120וגם על זאת תשימו לב, הנה בראשית המגילה שאלו הכל הזאת נעמי בלשון תמיהא ובה' השאלה, אבל בסופה אמרו הכל בניחותא ובודאות "יולד בן לנעמי".

2120

2121ואמנם גם על כנסת ישראל מתפלאים כל העמים ושואלים בתמיהא גדולה "הזאת נעמי?" כי אמנם כל העמים מוקירים ומעריצים מאד את שם ישראל, כי הלא בתורתנו ובנביאינו המה מאמינים, שהשם ישראל מראה "כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל", "רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה, כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו" או "אשריך ישראל, מי כמוך עם נושע בד'" וכו' וכו' ויודעים המה היטב, שכל הפוגע בעם ישראל לא ינוקה, כי "קודש ישראל לד'... כל אוכליו יאשמו רעה תבוא אליהם נאום ד'" אבל המה שואלים בפליאה גדולה הזאת נעמי, ולא עוד אלא שכבר לא נחשב להם אצלם הדבר גם לשאלה כלל, וברי להם, כי כל הדברים האלה לא נאמרו עלינו, עם בזוי ושסוי, אך על איזה ענין אחר, שכבר הלך לעולמו.

2121

2122אולם יבא יום ויולד הבן ישי שלנו שנקרא שמו "פלא יועץ, אל גבור אבי עד שר שלום", ואז "יאמרו בגוים הגדיל ד' לעשות עם אלה" דוקא! אז ידעו כולם כי יולד בן לנעמי, לנעמי הזקנה שכבר ספדוה ספדיא, הנה אחרי בלותה היתה לה עדנה.

2122

2123בכן הכינו את עצמכם, רבותי, לאותו היום שנשמע שוב את הבשורה הטובה:

2123

2124"יולד בן לנעמי" במהרה בימינו אמן.

2124