דרשות אל עמי, חגים וזמנים שוניםSermons Unto My People, Chanuka, Purim, and Special Shabbatot
א׳א. הנרות הללו
"הנרות הללו קודש הם ואין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד".
"הנרות הללו קודש הם ואין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד".
1
ב׳קדושת הנרות
2
ג׳עוד הפעם הודלקו הנרות שלנו בכל תפוצות ישראל, ועוד הפעם אנו נותנים שבח והודאה להשי"ת "שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה".
3
ד׳הננו מרגישים עכשיו מעין טעם עולם הבא "שאין בו לא אכילה ולא שתיה, אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה", כי הלא החג הזה אינו מביא לנו לא אכילה ולא שתיה יתירה מכל ימות החול, אלא רק אורה לבד, שאף על פי שאי אפשר לנו להשתמש ממנה, הנה הראיה לבד מביאה לנו הנאת הנפש, הנאה שאי אפשר לבטא אותה באומר ודברים.
4
ה׳אבל במה מצטינים הנרות שלנו? למי יש צורך בהם, בהנרות הקטנטנים הללו, אחרי שאור החשמל המאיר כזוהר הרקיע מצוי בכל מקום "ושרגא בטיהרא מאי אהני"? ובכלל איזה חדוש יש בדבר לאמר על זה "שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה", אחרי שבכל שבוע ושבוע אנו מדליקים נרות ואומרים "בורא מאורי האש"?
5
ו׳"הנרות הללו קודש הם" זו היא התשובה המספיקה על השאלות הללו.
6
ז׳כי בכל השנה כשאנו מדליקים נרות באה ביחד עם ברכת "בורא מאורי האש" גם ברכת "המבדיל בין קודש לחול", והננו מרגישים תיכף את החילוניות שבחיים ואת בריחת הנשמה היתירה מאתנו, הננו מרגישים בהאורה היוצאת מהם את ה"צלתה מרובה מחמתה", את העצבות והשממון של ימות החול, ואנו שומעים באזנינו גופא את קול שועת הרשעם בשובם חזרה להגיהנום שלהם.
7
ח׳ורק עם אחת בשנה הננו מדליקים נרות בלי "המבדיל בין קודש לחול", אך אדרבא אומרים אחרי ההדלקה "הנרות הללו קודש הם", והננו מרגישים את ריח השמן שבהיכל ד', את הד הקדושה היוצא מקדשי הקדשים של עולם הרוח.
8
ט׳"הנרות הללו קודש הם", זהו החדוש היותר גדול שחדשה היהדות ונשארה עד היום "חדא בדרא", בזה שחדשה את הנרות של קודש.
9
י׳כי בכל שאר הדתות גם בהישנות וגם בהחדשות, אנו מוצאים נרות וקדושה בגדר תרתי דסתרי, במקום שיש נרות אין קדושה, ובמקום שיש קדושה אין נרות והם בבל יראה ובל ימצא שם, מיראה פן יבולע הקודש על ידם. ואחת היא היהדות שמכרזת מימות עולם ועד היום, שהנרות הללו קודש הם, ולא סתירה יש ביניהם, אך אדרבה המה תלויים זה בזה, אי אפשר לקדושה אמתית בלי נרות, ואי אפשר לנרות של קיימא בלי קדושה.
10
י״אכי דוקא בבית המקדש שלנו מוכרח להמצא הנר תמיד, ורק שם אפשר לנר שיהיה נר תמיד.
11
י״בובעוד שכהני כל הדתות שבעולם המה המכבים את הנרות, אור הדעת, בכל מקום שהמה מוצאים, והמה עוסקים בזה לדחילו ורחימו ערב ובוקר וצהרים, ועושים זאת בכל האמצעים שיש בידם, אם ב"דם ואש ותמרות עשן" כמו שנהגו בדורות הראשונים, שכל מי שהיה חשוד על הדעת נידון לשריפה, ואם בתחבולות הפוליטיקה הקלריקלית כמו שנוהגים בדורות האחרונים, אבל הצד השוה שבהם שכולם המה "מורדי אור" ושואפים לחשכת מצרים. הנה אצלנו דוקא הכהנים המה המדליקים את הנרות, עליהם מוטלת המצוה הזו שאיננה כלל וכלל מצוה התלויה בארץ אחת, אך חובת הגוף והנפש שלהם בכל מקום שהמה נמצאים.
12
י״ג"והדליקו נרות בחצרות קדשך", והכהנים שלנו מדליקים את הנרות לאו דוקא בבית המקדש, שנמצא רק על הר הבית בירושלים, אלא גם בכל חצרות הקודש של ד' שבכל ארבע רוחות העולם. כי המה כהני ד' שעליו נאמר "וירא אלקים את האור כי טוב" וכשנגלה לעמו ישראל במתן תורה לא נגלה אלא על ידי האש.
13
י״דהיונים טמאו השמנים שבהיכל.
14
ט״וואם נכנסו יונים להיכל וטמאו כל השמנים שבהיכל, אין כל פלא בדבר, כי המה הלכו בזה לשיטתם, הלא המה היונים, שכבר היו להם חכמים גדולים כמו סוקרטס אפלטון וכדומה, שחכמתם מאירה לארץ ולדרים עליה עד היום הזה, ומאידך גיסא היו כל בני העם שרויים בחשך וצלמות, אסירי עני וברזל, כי הכהנים שלהם שמרו בכל משמרת "הקודש" שלא יעלה להם אף קרן אור נוגה משהו. וכשסוקרטס לא נזהר בלשונו והטיף את דבריו המאירים לפני קהל עם ועדה, יצא עליו הגזר דין הנורא שישתה את כוס התרעלה כדי שילך הוא למיתה ולא יפריע את החיים מהתרדמה הארוכה שלהם, ו"כבו את הנר בשביל החולה - העם החולה במחלת הבערות - שישן". וכשנכנסו יונים להיכל, נכדיהם של שומרי משמרת "הקודש" הנ"ל וראו שמן בהיכל, ראו מנורות דולקות ופתילים מאירים עמדו נדהמים ונשתוממים על המראה המוזר הזה והתפעלו על זה הפלא ופלא היתכן הדבר המגונה הזה, נרות בעזרה מנין, ואם באמת במקדש אתם חפצים הרי השמן צריך להיות בבל יראה ובבל ימצא, ואם בשמן אתם חפצים למה לכם מקדש?
15
ט״זוטמאו את כל השמנים שבהיכל, כי לשיטתם לא היתה להם דרך אחרת ואדרבא מרוב "אהבה" לנו עשו את מה שעשו.
16
י״זבקיצור, היוניות חוגגת את חגה כשעולה בידה לסתום את הגולל על השמנים, והיהדות חוגגת דוקא כשהשמנים דולקים ומאירים באורם המזהיר והצנוע.
17
י״חואין לנו רשות להשתמש בהם.
18
י״טאמנם מאידך גיסא עלינו לדעת, כי לא כל מה שנקראים נרות אצל כל העולם כולו נחשבים לנרות אצלנו. כי כעת השמן מצוי בזול ויש הרבה מיני שמנים ומכשירי הדלקה שלא יספרו מרוב ולא שערום הראשונים, ואור הציביליזציא חדר בכל עבר ופנה, בכל הרחובות והסמטאות גם היותר נדחים, "ותמלא הארץ דעה כמים לים מכסים". אבל דא עקא, כי אמנם כל ה"דעות" מצויות אבל אין "דעת אלקים" בארץ. מה שקורים אנחנו ציביליזציה, אלו המה הידיעות השמושיות שהן משמשות בתור קרדום לחפור בהן, והעיקר הפרס שמקבלים על ידן, הפרוטות והדינרין שמשיגים בחלופן. בקיצור, הכל בשביל הקיבה ולחם הקלקל שהמה רק המה המכריעים והפוסקים היחידים בכל השאלות העומדות על הפרק, ושכחו כולם ועושים עצמם כלא יודעים, "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ד' יחיה האדם" (דברים ח, ג), ועל ידי נרות חנוכה אנו מזכירים להם, כי מלבד הקיבה והבטן יש גם רוח ונפש בנו, ויש גם ידיעות "שאין לנו רשות להשתמש בהן", ידיעות בלתי שמושית בחיי היום יום, ובכל זאת המה מהדברים העומדים ברומו של עולם ואולי גם קדמו לבריאת עולם.
19
כ׳כי יודעים אנו מ"שמנים שבהיכל" שאלו עוד עולים אצלנו על כל השמנים שבעולם.
20
כ״א"שמנים שבהיכל", ולא כאותו הכהן הקתולי שהיה ביחד עם זה גם אסטרונום מצוין, וכששאלו לו איך הוא מאחד בנפשו שני אלה ההפכים, מספרים, שהיה דרכו להשיב "כשאני עוסק באסטרונומיא אשכח את כהונתי, וכשאני עוסק מעשי כהן אשכח את האסטרונומיא", כי זה לא יתכן אצלנו בשום אופן, אסור לנו להחזיק ב"שתי רשויות", אך באחדות מוחלטת, אחדות שלא ניתנה להתחלק בשום אופן, ובכל מקום גם בהיכל וגם בשדה צריכה לשרור אצלנו רק רשות אחת. ואותם השמנים גופא שאנו מדליקים בביהכנ"ס, אותם השמנים גופא אנו צריכים להדליק גם בבתינו, ואמנם כולנו יחד בנעורינו ובזקנינו הננו כהנים לאל עליון, כולנו שייכים לאותו העם של ממלכת כהנים, אבל כשאנו עושים מעשי כהונה, עלינו לבלי לשכוח את ידיעותינו, וכשאנו באים לכלל דעה עלינו לבלי לשכוח את הכהונה שלנו.
21
כ״בזהו "שמנים בהיכל".
22
כ״ג"מעלים בקודש".
23
כ״דרק נר אחד דולק היום, ואתם יודעים כולכם, רבותי, שאם ראשיתו של החג מצער, הנה אחריתו ישגה מאד, ובסוף החג כבר תראו שמונה נרות דולקים ברוב פאר וכבוד, כי הלכה כבית הלל ש"המהדרים מן המהדרים יום ראשון מדליק אחת מכאן ואלך מוסיף והולך", ואנו כולנו הננו מחזיקים את עצמנו לא רק למהדרים, אך גם למהדרים מן המהדרים, כי אך יתכן אחרת, ואתם יודעים גם כן את טעמו של בית הלל בזה שהוא מצד "מעלים בקודש ואין מורידים" (שבת כא, ב).
24
כ״הוכדאי לעמוד על זה הכלל גופא, כי אם אמנם מובן היטב, שאי אפשר להיות ירידה בקודש, אבל עליה מנלן? הלא בין עליה ובין ירידה יש גם כן דרך הממוצע: עמידה, ומי יאמר לנו שבחנוכה דוקא מוסיף והולך ולא יעמוד על מקום אחד?
25
כ״ואכן עלינו לדעת, כי כשם שהתורה שלנו היא תורת חיים, כך גם הקדושה שלנו היא קדושת חיים, ובחיים אין עמידה, אך או עליה או ירידה, ומה שקוראים אנו בחיים עמידה, אינו אלא לשבר את האזן "אורח חיים למעלה למשכיל למען סור משאול מטה". החיים מתפתחים בלי הספק, ואם אינך הולך מעלה אז בעל כרחך הנך יורד מטה.
26
כ״זועל ידי נרות החנוכה אנו מראים לא רק על הקדושה שביהדות, אך גם שהיא קדושה חיה ולא מתה.
27
כ״חובכלל לא תתכן אצלנו קדושת הגוף רק על דבר חי, ואם יקדישו איזה דבר דומם שאין בו רוח חיים, אין לו רק משום קדושת דמים שקלה ביותר ויש לה פדיון.
28
כ״טולא עוד אלא אף "קדשים שמתו - שהיתה בהם מתחלה קדושת הגוף - יצאו מידי מעילה דבר תורה" (מעילה ב, א) ונפקעה קדושתם.
29
ל׳קדשים שמתו, וביהדות אין קדשים שמתו, כי הננו מקדישים רק את הנשמת חיים ולא את הגוף המת יהיה מי שיהיה, ו"הקדושים" שיש לנו שבאמת יש בהם הצלם אלקים, המה קדושים לנו רק מצד האלקים שבהם ולא מצד הצלם שלהם, ואצל שאר הדתות כמה "קדשים שמתו" יש, שרק להם כורעים ומשתחוים ולפניהם יכרעו ברך.
30
ל״אבכל תקופה ותקופה מין שמן מיוחד.
31
ל״בואף על זה אנו צריכים להתבונן, מדוע לא נמשך הנס רק שמונה ימים ולא יותר, האם היד ד' תקצר שידליק השמן לא שמונה ימים, אך שמונים ושמונה שנה ועוד יותר!
32
ל״גוהתשובה על זה היא גם כן כנ"ל יען שאין אצלנו קדשים שמתו, אך קדשים חיים, והחיות מתבטאת לא רק על ידי התפתחות הגוף, אך גם על ידי התפתחות הנפש, לא רק ע"י העליה בכמות, אך גם על ידי העליה באיכות, ואינו דומה המצב נפש של הילדות לזו של הזקנות, ובכל זאת האדם ונפשו כשהוא לעצמו אחד הוא בכל זמניו, וממקור אחד יונקת נפשו בכל מצביה וזמניה השונים, וכך הוא המדה גם בהקדשים חיים שלנו.
33
ל״דועל כן צריכה היהדות בכל תקופה ותקופה למין שמן מיוחד, ואמנם יש אצלנו על זה פרק שלם של "במה מדליקים", ויש הרבה נרות ושמנים האסורים לנו, ואין מדליקים בהם בשבת ואין מדליקים בהם בחנוכה, אבל גם בה"במה מדליקים" אנו מוצאים הרבה מיני נרות ושמנים.
34
ל״הואם כי זאת התורה לא תהא מחולפת ולא תהא אחרת מאת הבורא יתברך שמו, וכל איתני עולם לא יוכלו לשנות בה אף אות אחת, בכל זאת אנו צריכים בכל תקופה ותקופה, בכל זמן וזמן לשמן חדש, כדי שיודלק היטב היטב בקרבנו הנר מצוה ותורה אור.
35
ל״ווהננו רואים בשלשת היהדות הארוכה טבעות טבעות שונות בכל תקופה ותקופה.
36
ל״זוהננו רואים בההסטוריה הארוכה תקופות שונות וכל תקופה ותקופה נושא עליה חותם מיוחד כמו אבות, שבטים, משה ויהושע, זקנים ונביאים, כנסה"ג, תנאים ואמוראים, רבנן סבוראי והגאונים, ראשונים ואחרונים, ואין לך תקופה בישראל שלא חדשה דבר מה ביהדות.
37
ל״חואם כי "כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש ניתן מהקב"ה למשה בסיני" אבל על כל פנים עד לעולם ועד לא יחדלו התלמידים העתידים לחדש.
38
ל״טוכבר הראה הקב"ה לאדם הראשון בעצמו "דור דור ודורשיו, דור דור וחכמיו דור דור וסופריו" וכו' (מ"ר בראשית).
39
מ׳וכך אנו רואים, למשל, את תקופת החשמונאים לא רק לתקופה מיוחדת בתור מלוכה, אך גם בתור דור דור ודורשיו של התורה, שהותחלה מבית דין של חשמונאים ונגמרה בשמעון בן שטח.
40
מ״אוכך אנו רואים אחר כך את תקופת ההורדסים שאמנם בתור מלוכה לא לנו היא, אך לצרנו, אבל בתור דור דור ודורשיו לא היתה עקרה לא ילדה בהיהדות, הותחלה משמעיה ואבטליון ונגמרה בר' יוחנן בן זכאי.
41
מ״בוכך הוא הדבר בכל תקופה ותקופה עד היום הזה.
42
מ״גוחז"ל אומרים "למה נמשלה התורה למים, לומר לך, מה מים מגדלים את הצמחים, כך דברי תורה מגדלים את מי שהוא עמל בהם כל צרכם" (ע"פ ילקוט שמעוני ישעיה רמז תפ).
43
מ״דכי אמנם דברי תורה מגדלים ומוגדלים בלי הרף ואינם עומדים נקפאים אף לרגע.
44
מ״החשכים, מורדי אור וכו'.
45
מ״וובצדק אומרים חכז"ל באבות (פ, ו) "אל תקרי חרות אלא חרות, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה, וכל מי שעוסק בתלמוד תורה הרי זה מתעלה שנאמר וממתנה נחליאל ומנחליאל במות".
46
מ״זכי בטעות מעריכים את היהדות בהערכה של שאר הדתות, וקוראים את השומרי תורה בכנויים יפים כאלה: חשכים, מורדי אור, מחזיקים בנושנות, בעלי הזיה וכדומה, ואת עצמם, כשהמה פורקי עול תורה, המה מקשטים בהשמות המצלצלים: חופשיים, נאורים, מתקדמים, מודרניים וכדומה, בעוד שבאמת איפכא מסתברא, כי אדרבא רק אנחנו הננו החופשיים באמת, הבני חורין האמתיים ואין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה והמה, מי שקוראים לעצמם חופשיים, דוקא המה המשועבדים והאדוקים בתאוות; רק אנחנו הננו המתקדמים והנאורים האמיתיים "וכל מי שעוסק בתלמוד תורה הרי זה מתעלה", פריגסישט בלע"ז, והמה דוקא החשכים והמורדי אור, כשם שגם זה איננו אמת מה שקוראים אותנו מחזיקים בנושנות, או בריות מעולם הישן, כי מי קשיש יותר אברהם או תרח, ואם אנחנו בני אברהם הננו, כי מעשה האבות בידינו, הנה המה הפורקים עול תורה נחשבים לבני תרח ונמצא שהדבר הוא כלפי לייא, שהמה שייכים דוקא לעולם הישן יותר מעולמנו.
47
מ״חכל הנוגע בהם יוקדש.
48
מ״טסרנו מעט הצדה ונשוב לענינינו להיונים והתמתיונים שרק הודות להם אנו חוגגים את החג הזה.
49
נ׳נכנסו יונים להיכל, נכנסו אבל הוצאו משם, נכנסו ברצונם והוצאו בעל כרחם, המה טמאו את השמנים שבהיכל, אבל הטומאה לא נמשכה זמן רב ומיד נמצא פך שמן טהור שהחזיר את הטהרה בהיכל ליושנו, אבל כשיצאו מההיכל, והנה ההיכל רודף אחריהם בכל מקום אשר פנו ללכת, רודף אחריהם אחרי זה הרבה מאות שנים רצופות ולא נתן להם מנוחה.
50
נ״אהמה רצו שהיוניות תכנס בההיכל ועלתה להם ההיפך, שרוח ההיכל נכנס לתוכה של היוניות גופא.
51
נ״בכי רואים אנו בהיהדות את מה שמספרים על המלך האגדתי מידאס, שכל מה שנגע באצבעו נהפך לזהב, נגע בחול ונהפכו לזהב, נגע בעצים ואבנים ומיד התחילו להיות נוצצים כזהב ממש.
52
נ״גואותה האגדה הנה הדבר שבמציאות אצל היהדות, כי בכל מה שנוגעת היא מקדשת במדה ידועה, מרובה או מעוטה, כי עליה נאמר "כל הנוגע בהם יוקדש", ואף אלה שנכנסים לההיכל במחשבה נמבזה כל כך כדי לטמאות אותו, הנה בעל כרחם ונגד רצונם יוקלט באיזו מדה בהם רוח ההיכל הטהור והקדוש.
53
נ״דואחרי שנכנסו יונים להיכל רואים אנו בתור תוצאות הדבר הזה את התורה גופה, תורת אלקים, תורת היהדות כשהיא נעתקת ליונית, יפת רצה לסתור את אהלי שם לגמרי והנה נתקיים להיפך כי אהלי שם נתעשרו גם ביפיפותו של יפת כדי לקיים מה שנאמר יפת אלקים ליפת וישכון באהלי שם.
54
נ״הורואים אנו, כי היוניות משמשת דוקא להעשיר את חכמת ישראל על ידי חבל נביאים המתנבאים בסגנון אחד להראות לכל העמים והשרים על ידי היוניות גופה את יפיה של היהדות, כמו למשל ספר אריסטיאס, אגרת ירמיהו, ספר החשמונאים, השלישי, שורת הסבלה, ספר החכמה המיוחס לשלמה המלך ועוד, ועל כולם ספרי פילון היהודי או ידידיה האלכסנדרוני, אשר אמרו עליו כי הדבר מוטל בספק, אם הוא ידבר בסגנונו של אפלטון או שאפלטון מדבר בסגנונו של פילון.
55
נ״ווהעבודה הזו, עבודת הקודש, לא פסקה מאתנו גם כשחדל ההיכל להתקיים, ואדרבא עוד נתחזקה ביתר שאת ויתר עוז ב"תקופת ספרד" שלנו ע"י המאורות הגדולים שמזהירים עד היום בתוכנו, ר' סעדיה גאון, הרמב"ם, ר' יהודא הלוי, האבן עזרא, ר' שלמה בן גבירול ועוד ועוד, שהצד השוה שבהם שכולם עסקו לגייר את היוניות ולהכניסה בבריתו של אברהם אבינו.
56
נ״זכי אם אמנם "קשים גרים לישראל כספחת", ואין היהדות שואפת לגייר אנשים, אבל קל הוא לנו הדבר לגייר שיטות ודעות, להוציא מהן את ניצוצות הקדושה, להוציא יקר מזולל וטהור מטמא.
57
נ״חבקיצור, גדול כח הקליטה של היהדות שיכולה לקלוט ולבלוע בתוכה מחשבות ודעות מכל העמים והלשונות ולעכל אותן היטב, לעשות אותן עצם מעצמה ובשר מבשרה, כמו כל בעל חיים שמעכל לתוכו מאכלים שונים, ולא נודע כי באו אל קרבנה.
58
נ״טוההיכל, היכל הקודש, היה הספוג, שספג לתוכו אגב אורחא גם את היוניות והכניסה אותה באחת הפנות של העזרות המרובות שלו.
59
ס׳וכשנכנסו רומיים להיכל.
60
ס״אואחרי היונים באים הרומים, שגם הם נכנסים להיכל ואינם יוצאים ממנו עד שעושים אותו למאכלת אש, ולא נשאר ממנו כמעט זכר ושריד, ואחרי שהורגים את כל בחור בעם, את כל גבורי ישראל, המה לוקחים את החלשים שבנו בשביה ומביאים אותם אסורים בשלשלאות של ברזל לרומי, ולאות כי נצחה רומי את יהודה המה מתיכים מטבעות של זהב, כסף ונחשת אשר מצוירת עליהם תבנית בת יהודה השדודה בתמונת אשה נגה ושוממה היושבת על הארץ ומתיפחת וידיה אסורות לאות עבדות עולם, ועליה נצב איש רומי, איש מלחמה נאזר בגבורה, נשען על חרב גאותו, ומתחת להציור הכתבת: "יהודה המנוצחת".
61
ס״ביהודה המנוצחת! אבל הכל, הכל יכולים שונאינו ומנדינו לשלול מאתנו, אך את פך השמן אינם יכולים לשדוד מאתנו, וכ"ז שהפך השמן בידינו אי אפשר להם לראות "יהודה המנוצחת" ולא יראו זאת עד עולם.
62
ס״גוהרומיים כיון שנכנסו פעם אחת לההיכל, וחדרו פעם אחת לתוך קדשי הקדשים פנימה, שוב אי אפשר היה להם לשתחרר מהקודש שלנו עד עולם, ואף על פי ששרפו את בית המקדש, הנה רדף אחריהם העשן של התבערה בכל מקום שהמה נחתים, וחדר גם לתוך רומי גופא, חדר גם לתוך היכליהם וארמונותיהם וגם עד חצר בית המלך הגיע.
63
ס״דוהעשן שלנו עשה שמות נוראות בכל רחבי מדינות רומי הגדולות.
64
ס״הואם המה שברו ושרפו את המבצרים שלנו, הנה העשן היוצא מקודש הקודשים שלנו שורף ומכלה את אלהיהם, אם המה שפכו את חמתם על העצים ועל האבנים שלנו, העשן הקודש שלנו לוחמת בשצף קצף בהרוחות והדעות שלהם, צפרני הנשר הרומי הותחרו עמוק עמוק בבשרינו, וקול הארי, גור אריה יהודה, חודר עמוק עמוק לתוך נפש הנשר.
65
ס״ווגם להרומיים כמו להיונים לא עלתה בידם לטמאות את השמנים שבהיכל, אך להיפך השמן הטהור שלנו טהר גם אותם במקצת, הם באו ללמד אותנו ונמצאו למדים מאתנו, ודוקא אז בהתקופה הנוראה הזו ליהודה, רבים מעמי הארץ מתיהדים, ואף על פי שלא נפל פחד היהודים עליהם, נפל פחד היהדות עליהם.
66
ס״זסופר דברי הימים המהולל טציטיוס מתפלא על זה הפלא ופלא ושואל: מה היה לגדולי רומי, כי אחזו במנהגי עם לועז למול את בשר ערלתם ולבזות את תורת האלילות המורשה להם משנות דור ודור, האבות מקשיחים לבם מבניהם, והבנים קמים באבותיהם וידבקו בדת ישראל.
67
ס״חאכן ההיסטוריון המומחה הזה שאל בזה שאלת תם בעלמא, ושכח כי כל זה בא באשר שנכנסו הרומיים להיכל ובאו אל הקודש פנימה, ומי שנכנס שם לא יצא שוב נקי כי "לא יראה פני ריקם" כתיב.
68
ס״טועל כן לא הועילו כל הגזירות והעונשים הקשים שהוציאו קסרי רומי בתקופה ההיא נגד המתיהדים, וסוף סוף נפלה האלילות של רומי ולא הוסיפה עוד קום מפני הדר גאונו של אלקי ישראל, ורומי האלילית נהפכה לרומי הנוצרית.
69
ע׳ולא יהודה נעשית למנוצחת אך רומי, וכל זה מפני כחו והודו של פך השמן שלנו.
70
ע״אהדלקת והטבת הנרות.
71
ע״בומצינו מחלוקת הרמב"ם והראב"ד (בפ"ט מהל' ביאת מקדש הלכה ז) שהראשון אומר: "וכן הדלקת הנרות כשירה בזרים, לפיכך אם הטיב הכהן את הנרות והוציאן לחוץ מותר להדליק", והראב"ד מצריך לכתחלה גם הדלקת הנרות שתהא נעשית על ידי כהן.
72
ע״גולכאורה מחלוקת זו אינה נוגעת רק באחד מפרטי אחת המצוות שבתורה, ומחלקות כאלה הרי ישנן למאות בין הרמב"ם והראב"ד. אכן אם נתעמק בזה אך מעט, נראה, כי מחלוקת זו לא ללמד על עצמה יצאה, אלא ללמד על הכלל כולו יצאה, היא נוגעת לא רק לאחת המצוות, אך לכל המצוות שבתורה, ומקפת את כל היהדות כולה, ובה אנו רואים שתי השקפות שונות על עצם היהדות.
73
ע״דוהרמב"ם לשיטתו, והראב"ד לשיטתו.
74
ע״ההרמב"ם שהכניס גם את אריסטו לתוך תחומה של היהדות, שגייר בכלל את חכמת יון והכניסה תחת כנפי השכינה, ושנהג בזה כר' מאיר בשעתו ש"רמון מצא תוכו אכל וקליפתו זרק", ואחרי שזרק את הקליפות השונות מהפילוסופיא של הגויים, הכניס חלקים מהתוכן שלה לתוך עצמותה של היהדות, הוא ידע היטב, כי לא ההדלקה הוא העיקר, אך ההטבה, ואפשר לעשות את ההדלקה גם בחוץ ועל ידי זרים ולהכניסם במקדש ולהיטיבם והם כשירים לכתחלה, כי אין אנו מקפידים לדעת מי הדליקם ואיפה הדליקם זה אין נפקא מינה לנו, לא להלכה ולא למעשה, תבוא ההדלקה מאיזה מקום שתבא ועל ידי מדליקים יהיו מי שיהיו, העיקר הוא ההטבה שבמקדש להיטיב אותם שיתאימו אל המקדש שלנו, לברר את האוכל מן הפסולת שבהם ולהבדיל את הקדש מן החול שלהם, ואת זה, עבודת הברור וההבדלה, צריכה להעשות דוקא על ידי הכהנים המשוחים בקדש ובמקום קדוש.
75
ע״ווהראב"ד שתמיד קרא תגר בזה על הרמב"ם, ומרגליה בפומיה תמיד, כי הפילוסופיא הארורה הטעתו להרמב"ם, וסבר תמיד כי תורת ד' צריכה להיות טהורה מכל תערובות ומכל כלאים, והשתדל לעשות חיץ מבדיל בין התורה ובין הפילוסופיא, הוא קורא תגר בצדק לפי שיטתו גם על פסק הלכה זו של הרמב"ם, ואינו מבין איזה הבדל יש בין ההדלקה ובין ההטבה, כי הכל צריך להיות ממקור קדוש, ובאופן שתחילתו וסופו בכשרות, ואם הודלק על ידי זרים לא יתכנו לנו, ומדוע נקח מזרים, בעוד שיש לנו מן המוכן אצלנו די והותר. ובעוד שהמקורות שלנו לא נכזבו ולא יכזבו לעולם ועד.
76
ע״זבהעלותך את הנרות.
77
ע״חואמנם נהגו בישראל לפסוק בזה כהרמב"ם, ואחרי הרעש הגדול שהרעישו כמה וכמה גדולי ישראל על הרמב"ם שהכניס נרות זרים במקדש, וקנאו את קנאת ד' צבאות בכל האמצעים שהיו אז בידם וכוונתם בודאי היתה לשם שמים, הנה אחרי הרעש הגדול הזה קם קול דממה דקה ונשתתקה המחלוקת לגמרי, ושמו של הרמב"ם ז"ל נשאר קדוש וטהור אצלנו עד היום הזה.
78
ע״טכי אמנם זה דוקא מביא לקדוש השם, אם יכולים אנו להיטיב גם את הנרות שהדליקו זרים, בזה דוקא אנו מראים את כחה הגדול של היהדות שאפשר לה להוציא נצוצות קדושה מכל מקום שהוא, ושיש לה, להיהדות, בית קבול גדול שכזה שאפשר לה לצרף את כל הרוחות הטמאות, להוציא טהור מטמא ולהכניסן לתוך תוכה.
79
פ׳אדרבא בזה כוחנו וגבורתנו ובזה הננו מתפארים נגד כל העמים ולהשונות.
80
פ״אכי על האלקים שלנו נאמר (ויקרא טז, טז) "השכן אתם בתוך טמאתם" כי אפשר להביא גם את הטומאה למדרגה של שכינה, "ומי יתן טהור מטמא לא אחד" (איוב יד, ד).
81
פ״בועל דברי תורה שלנו נאמר "הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונופת צופים" וכשם שמטבע הדבש להפוך את הדברים הנמצאים ולעשותם לדבש כמו שהביא הרא"ש בחולין בשם רבנו יונה, דגם בשר טרפה השרוי בדבש מתכשר ונעשה ממש דבש, ככה גם התורה אשר שם משה לפני בני ישראל, כל מה שהיא קולטת בקרבה נהפך ונעשה לתורה גופה.
82
פ״גבהעלותך את הנרות.
83
פ״דוכשהתורה הקדושה מדברת על דבר נרות היא אומרת (במדבר ח, ב) בקיצור נמרץ מאד: "בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו".
84
פ״הבהעלותך את הנרות, ולכאורה באיזו נרות הכתוב מדבר, הרי יש הרבה נרות בעולם ויש מינים ממינים שונים? כי באמת אין הנ"מ כל כך גדול ונכבד, יבואו הנרות מכל מקום, העיקר הוא העליה של הנרות, יעסקו כל העולם כולו בהדלקתם ואנחנו נביאם לידי העליה, לידי ההטבה והתקון הנחוץ שלהם.
85
פ״והעיקר הוא "אל מול פני המנורה יאירו", זאת אומרת, העבודה המרכזית, התמצית הפנימית, המכוון והתכלית של הנרות, אפשר לנו לקבל באהבה אל כל השבע חכמות שבעולם, אבל עלינו להתנהג כהחכם מכל אדם שספרו קהלת "תחילתו דברי תורה וסופו דברי תורה", שכל החכמות שבעולם מוליכות אותו למטרה אחת ל"סוף דבר הכל נשמע".
86
פ״ז"אל מול פני המנורה, מלמד שמצדד כלפי נר מערבי ונר מערבי כלפי שכינה" (מגילה כא, ב), והדברים מובנים מאליהם ומדברים בעדם.
87
פ״חבהעלותך את הנרות והיהדות הביאה עליית נשמה לכמה נשמות רצוצות ושבורות, והעיקר הוא לא מקור הנרות, אך העליה והתקון שלהם.
88
פ״טזה איזו עשרות שנים ששונא ישראל אחד, חכם להרע, הרעיש את כל העולם כולו בהראותו שזמן רב לפני ה"ביבל", התנ"ך, היתה השבת ידועה ל"בבל", אבל מה נפקא מינה לנו בדבר, וסוף סוף לא יוכלו גם שונאי ישראל להכחיש, כי רק על ידינו קבלה השבת את הנשמה יתירה שלה, רק אנחנו הרכזנו מסביב להשבת את "מלאכי השלום מלאכי השרת מלאכי עליון" ורק על פי הזמנתנו המה באים בהמון חוגג עד היום הזה.
89
צ׳יודעים אנו גם כן, אף בלי שיעירו אותנו על זה שונאי ישראל, כי זמן רב לפני מתן תורה עוד בזמנו של אדם הראשון, כבר ידעו מקרבנות, אבל כל הרואה יראה, כי התורה הוסיפה על זה את השמן ולבונה, את הריח ניחוח ועוד ועוד.
90
צ״אבקיצור, העיקר הוא בהעלותך את הנרות.
91
צ״בשלהבת עולה מאליה.
92
צ״ג"תני רמי בר חמא, פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקים בהם בשבת, אין מדליקים בהם במקדש, משום שנאמר להעלות נר תמיד... כדי שתהא שלהבת עולה מאליה ולא על ידי דבר אחר" (שבת כא, א).
93
צ״דובכל זאת ואחרי כל אלה, עלינו לבלי להפריז על המדה יותר מדאי ולבלי להגדיש את הסאה גם בזה, כי לכל יש גבול וגם עליית הנרות אינה יוצאת מן הכלל הזה, כי סוף סוף לא כל הנרות והשמנים מוכשרים לזה. גם לכח הקליטה של היהדות יש מצרים וגבולים, ועיקר העיקרים הוא "שתהא שלהבת עולה מאליה ולא על ידי דבר אחר".
94
צ״הכי, דא עקא, שלפעמים רבות השתמשו באמצעים אחרים כדי להכניס נרות זרים בתוך גבולנו, ולא עלתה השלהבת מאליה, אלא על ידי אמצעי כפיה שכפו את ההר כגיגית על היהדות להכניס בה דברים אשר לא לפי רוחם הם, פתו ואנסו אותה שתסכים לדעות נכריות אשר אי אפשר להן בשום אופן שתתמזגנה עם היהדות.
95
צ״ו"לא חרבה ירושלים אלא מפני שהעמידו דבריהם על דין תורה", זאת אומרת, שהכניסו את דבריהם בעצמם, הדברים בטלים שלהם, בדין תורה, דחקום לשם בעל כרחה של התורה, בעוד שהתורה צועקת עליהם בקולי קולות לא בי הם.
96
צ״זוזאת היתה גם חטאת בעלי ההשכלה הברלינים, כידוע, והדברים עתיקים.
97
צ״חויזרח לו השמש.
98
צ״טאכן לא עכשיו הזמן לדבר על דבר חטאות, בעוד שהנרות של חנוכה עדיין דולקים ומזהירים, עלינו רק לראותם בלבד ולהתבונן מה בין הנרות שלנו לנרות שלהם.
99
ק׳ויפה אומר המדרש על הפסוק "ויזרח לו השמש" - "ר"א בשם ר' אחא אומר, כך היתה השמש מרפא באבינו יעקב, ומלהטת בעשו ובאלופיו, אמר לו הקב"ה, אתה סימן לבניך, מה אתה השמש מרפא בך ומלהט בעשו, כך השמש תהא מרפא בך, דכתיב וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה, ומלהטת באומות העולם דכתיב הנה היום בוער כתנור" (מ"ר וישלח).
100
ק״אכי הנרות שלנו אינם מלהטים, אינם שורפים ואינם מכלים, כמו אצל אומות העולם, שלפעמים רבות הם משתמשים בהנרות, באור הדעת וההשכלה, להשמיד להרוג ולאבד על לא דבר, ועל ידי הציוויליזציה שלהם, הם ממציאים בכל יום ויום מיתות קלות ויפות חדשים לבקרים, ואם לפנים היו בעולם רק ארבע מיתות, סקילה, שריפה וכו', הנה עכשיו יש להם הרבה מאות מיתות שונות ומשונות, אבל סוף סוף גם מיתה קלה ויפה הנה לא קלה ולא יפה כלל, הנה הנרות שלנו רק מאירים ומחממים, מזריחים ומזהירים, מבריאים ומרפאים.
101
ק״ב"וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה" מחד גיסא, ו"הנה היום בוער כתנור" מאידך גיסא, וכרחוק הכבשן אש, שמשליכים שם אנשים חיים, מהשמש צדקה, כך רחוקים הנרות שלהם מהנרות שלנו.
102
ק״גכי הנרות הללו קודש הם, והם יביאו לנו בהקדם או באיחור את מה שקרה ליעקב סבא:
103
ק״ד"ויזרח לו השמש"...
104
ק״הב. הפך השמן הנצחי שלנו
"מאי חנוכה? דתנו רבנן, בכ"ה בכסלו יומי דחנוכה תמניא אינון, דלא למספד בהון ולדלא להתענות בהון, שכשנכנסו יונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברו מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד ונעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים, לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה" (שבת כא, ב).
"מאי חנוכה? דתנו רבנן, בכ"ה בכסלו יומי דחנוכה תמניא אינון, דלא למספד בהון ולדלא להתענות בהון, שכשנכנסו יונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברו מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד ונעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים, לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה" (שבת כא, ב).
105
ק״וההיסטוריה בתור תירוץ לקושיה עתיקה.
106
ק״זואמנם מי מכם רבותי, אינו יודע את המאמר הישן נושן הנ"ל, ורבים מכם בודאי יודעים גם כן את הקושיה העתיקה, שכבר עמדו עליה ראשוני הראשונים, א"כ הדבר הרי חוגגים אנו יום אחד משמונת ימי חנוכה למותר, חנם על לא דבר, שהרי יום הראשון אי אפשר להביא בחשבון, מאחרי שבו מצאו שמן מן המוכן, וכל הנס נמשך רק שבעה ימים?
107
ק״חוהקושיה הזו שכמה קולמסים כבר נשברו ודיו לרוב נשפכו עליה, וביחוד היתה משמשת חמר לדרוש להדרשנים שבכל דור ודור, הנה תשובה מספקת על זה באמת, אפשר למצא רק בההיסטוריה הארוכה שלנו, שממנה נראה שאין כלל קושיה במציאות.
108
ק״טשמונת החשמונאים.
109
ק״יכי ראו זה דבר פלא - עמדתי על זה בעצמי ואחרי כך ראיתי שכבר קדמוני אחד בזה - כי לא רק שהפך השמן הנדלק שמונה ימים, אך גם כן שמונה חשמונאים יש לנו שמשלו בישראל זה אחרי זה, ואחר כך נשקעה מלכותם ועברה לזרים.
110
קי״אהלא המה: מתתיהו, יהודה, יונתן, שמעון, יוחנן הורקנוס, אריסטובל הראשון, ינאי אלכסנדר ושלומית.
111
קי״בתקופה שנמשכה קרוב למאה ושלשים שנה, זו היא תקופת הזהב שלנו בימי בית שני, ואח"כ התחילה המלחמת אחים, מלחמת הורקנוס ואריסטובלוס, והם הם שגרמו, שבמקום היונים נכנסו הרומיים להיכל, ומני אז לא נחת ביעקב, עבדים - הורדוס עבד האדומי ויוצאי חלציו - משלו בנו עד שגרמו העונות וחרב הבית לגמרי.
112
קי״גומה שמספרת לנו הברייתא בסגנונה היא, מספרים לנו ההיסטוריונים של הזמן ההוא בסגנונם הם.
113
קי״ד"נכנסו יונים להיכל וטמאו כל השמנים שבהיכל" ופירוש לזה ב"ספר חשמונאים" ששם אנו קוראים "אז ישלח המלך אנטיוכס ספרים ביד הרצים לכל ערי יהודה, ויצום ללכת בדרכי הגויים לבלתי הקריב עוד עולה ומנחה במקדש, לבלתי הסך נסך לד' ולהפר את השבתות והמועדים... ויסוגו רבים ממצות ד' ויצמדו לגויים ותשחת כל הארץ".
114
קי״ה"בדקו ולא מצאו" ובלשון ה"ספר חשמונאים הנ"ל: כלמה כסתה בני בית יעקב ויהי אבל גדול לכל בני ישראל במושבותם, שרים וזקנים נאנחו בחורים ובתולות אומללו, כי על היונים נספחו עוד המתיונים "מרשיעי ברית" ויטמאו את כל הארץ וכמעט לא נמצא עוד שמן טהור בכל תפוצות ישראל, בדקו ולא מצאו, וגם אחרי היגיעה לא מצאו.
115
קי״ו"אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול" הלא הוא מתתיהו הכהן הזקן, אשר ענה לפקידי המלך שרצו לאנוס גם אותו לעבור על הדת: "אם אמנם יסורו כל עבדי המלך גוי גוי מאלהיו, וישמעו לקולו להמיר את חוקת אבותיהם, אנכי ובני משפחתי לא נסוג אחור מאחרי אלקינו ולא נפיר את בריתו אתנו", ולא הסתפק בזה לבד, אך עוד הכריז בקולי קולות נגד כל בני עמו לאמר: "מי האיש החרד לתורת אלקיו ומחזיק בבריתו ילך אחרי".
116
קי״ז"ולא היה בו להדליק אלא יום אחד", כי זקן האיש מתתיהו, זקן ושבע ימים מאד, וכבר הוא מוכן ומזומן ללכת בדרך כל הארץ ולאסוף אל עמיו, ורבים אומרים, מה יוכל להושיענו הסבא הזה, שכבר כשל כחו מרוב עמל ונדודים ומכמה הרפתקאות שעברו עליו, ואם כוונתו באמת רצויה, אבל האם אפשר לקוות למעשים כבירים מאיש שבור ורצוץ זה, ואם אמת שנר אלקים בוער בקרבו כיקוד אש, הרי אין בו להדליק אלא יום אחד בלבד, יודלק ויכבה חיש מהר, יאספו המאורות ועלטה תכסה שוב את כל הארץ.
117
קי״ח"ונעשה בו נס והדליקו ממנו ח' ימים", כי נר אלקים טרם יכבה הצית את אשו בלב רבים וכן שלמים ההולכים בעקבותיו "ויצוה את בניו אחריו, כי שמעון בנו איש נבון דבר ומכלכל דברי מדינה במשפט יהיה לאב ולמושל ויהודה המכבי איש גבור חיל מנעוריו יהיה לשר צבא", ובהדברים "שימו נפשכם על ברית אלקינו והלחמו מלחמת ד'" גוע ויאסף אל עמיו, (שם בס' חשמונאים הנ"ל).
118
קי״טוכה האיר הפך של שמן שמונה ימים רצופים, וכה יצא חטר מגזע מתתיהו הזקן שמונה חשמונאים שעד היום מזהירים אצלנו כזוהר הרקיע וזכרם לא יסוף מאתנו לעולם.
119
ק״כוהנבואה מספרת לנו גם כן אותם הדברים בעצמם על פי סגנונה המיוחד (זכריה ד, א-ב).
120
קכ״א"וישב המלאך הדובר בי ויעירני כאיש אשר יעור משנתו, ויאמר אלי מה אתה רואה? ואומר ראיתי והנה מנורת זהב כלה - מתתיהו - וגלה על ראשה - המצנפת שבראש כהן, - ושבעה נרותיה עליה" - שבעה יוצאי חלציו, ועוד יפים כח הבנים והבני בנים מכח האב הסבא שבעתיים ולכל בני ישראל היה אור במושבותם.
121
קכ״בהפך השמן - ההיסטוריה שלנו.
122
קכ״גואם תרצו הנה כל ההיסטוריה שלנו הוא מעשה בפך השמן שהולך ונשנה אצלנו תמיד, כי נס חנוכה נגמר אצלנו ב"המשך יבא" שנמשך עוד עד היום הזה.
123
קכ״ד"בימי מתתיהו בן יוחנן כהן גדול חשמונאי ובניו" בדקו ומצאו פך של שמן אחד, ובימי בבא בן בוטא, אנו מוצאים שוב את אותו הפך חוזר וניעור כמו שמספרים חז"ל (ב"ב ג, ב; ד, א): "הורדס עבדא דבית חשמונאי הוה נתן עיניו באותה תינוקת... כי חזת ההיא ינוקתא דקא בעי למינסבה, סליקא לאיגרא ורמא קלא, אמרה כל מאן דאתי ואמר מבית חשמונאי קאתינא עבדא הוא, דלא אישתיירא מינייהו אלא ההיא ינוקתא... אמר מאן דריש מקרב אחיך תשים אליך מלך רבנן, קם קטלינהו לכלהו רבנן, שבקיה לבבא בן בוטא למשקל עצה מינה", והעצה של בבא בן בוטא היתה "הוא כבה אורו של עולם, דכתיב כי נר מצוה ותורה אור, ילך ויעסוק באורו של עולם, דכתיב, ונהרו אליו כל הגוים".
124
קכ״הוהורדס כמו אנטיוכס שבקש להשכיח את תורתנו השאיר פך של שמן אחד, בדמות בבא בן בוטא, אבל זהו כחו של פך השמן שלנו, שאם שאין בו להדליק אלא יום אחד בלבד, הנס נכנס בו והוא דולק עשרות בשנים וגם מאות בשנים, וכה נבנה על ידו בית המקדש החדש בנינו של הורדס שעמד זמן ארוך לגאון ולתפארת ונהרו אליו באמת כל הגויים.
125
קכ״וואם כי "קטלינהו לכולהו רבנן" ולא שייר רק אחד את בבא בן בוטא, מהאחד נעשו רבים, וה"רבנן" נתרבו דוקא אז בהפלגה יתירה עד שנעשו לשני בתים רמים ונשאים, בית שמאי ובית הלל.
126
קכ״זוכשנכנסו הרומיים להיכל, וכשחדרו צבאות אספסינוס וטיטוס לבית המקדש ושרפו את הכל, הסיחו גם כן את דעתם הרעה מפך של שמן אחד שהיה מונח בחותמו של ר' יוחנן בן זכאי, ששוב נעשה בו נס והדליק כמה וכמה מאות בשנים.
127
קכ״חכי זהו "מקום התורפה" של כל שונאי ישראל מאז ומעולם, שאינם שמים לב להפכים הקטנים שלנו, ואחרי שמכבים את המאורות הגדולים שלנו הם אינם דואגים כלל, אם נשאר באחד מהחורין והסדקין איזה פך קטן שאין לו ערך כלל בעיניהם, ואנחנו משתמשים ב"מקום תורפה" זה של שונאינו, והיא שעמדה לנו לחיותנו עד היום הזה.
128
קכ״ט"תן לי יבנה וחכמיה" אומר רבי יוחנן בן זכאי לאספסינוס, ואספסינוס מהרהר בלבו ומה איכפת לי אם ישאר אצלם הפך הקטן הזה.
129
ק״ללא עלה על דעתו אז, כי כשם שנוצחו היונים על ידי פך השמן כך ינוצחו גם הרומיים על ידי פכנו הקטן.
130
קל״אוהרבה מאות שנים אח"כ בשקיעת החמה של הישיבות סורא ופומבדיתא שבבבל שכבר היה "העולם שמם" ודמו ש"עתידה תורה שתשתכחה מישראל", הנה דוקא אז נתפשטה התורה בכל קצוי תבל ותגיע עד מצרים ואפריקא, עד ספרד וצרפת, מפני שד' הותיר לנו אז שריד כמעט, ארבעת השבויים מסוריא: רב שמריה בר' אלחנן, רב חושיאל, ר' נתן הבבלי ור' משה בר' חנוך, שההשגחה העליונה סבבה שיולקחו בשביה וימכרו בתור עבדים לארבע רוחות העולם, כדי להפיץ תורה גם בכל איים רחוקים.
131
קל״בוכל המסתכל בעינים פקוחות יראה, כי פך השמן הזה לא נתרוקן עוד, והנס הזה הולך ונשנה עוד בימינו אלה, וכשם שעם ישראל הוא נצחי כך גם פך השמן נצחי, ועוד יותר שהנצחיות של השני היא הסיבה להנצחיות של הראשון.
132
קל״גאין מצנפת בראש כהן גדול.
133
קל״דובעלי הבריתא של "מאי חנוכה", שחיו כנראה בתקופת הורדס, עבד האדומי, באותה התקופה שאמרו, כי נס חנוכה לא ניתן כלל לכתוב כמאמרם (יומא כט, א) "למה נמשלה אסתר לאילת השחר? לומר לך, מה אילת השחר סוף הלילה, אף אסתר סוף כל הנסים, והא איכא נס חנוכה? ניתן לכתוב קאמינא", מפני שיראו מפני חמת המציק של מלכות בית הורדוס, באותה התקופה שנאנחו בסתר לבבם ואמרו ביגון קודר "הסר המצנפת והרם העטרה, בזמן שמצנפת בראש כהן גדול, עטרה בראש כל אדם, נסתלקה מצנפת מראש כהן גדול נסתלקה עטרה מראש כל אדם" (גיטין ז, א), כלומר, אז, בתקופת הזהב, בתקופת החשמונאים, שהמלוכה והכהונה היו כרוכים יחד, שהמשרה היתה על שכמו של בעל המצנפת, אז היתה גם כן עטרה בראש כל אדם, כל אחד מהפרושים הרגיש את עצמו כאילו עטרה בראשו, וכשהמצנפת הוסרה מעל הכהן גדול ונמסרה לעבד האדומי, אז נפלה גם העטרה.
134
קל״הואז באותה התקופה כששאלו הבנים מאי חנוכה? ויראו גם לספר להם, מפני אימת המלך, מכל הנסים הגבורות התשועות והמלחמות, הנה לא פחדו כלל לספר מהנס של פך השמן הכולל בקרבו את כל אלה יחד.
135
קל״וואם אין עוד מצנפת בראש כהן גדול, אבל יש פך של שמן המונח בחותמו, שהוא גבור התבל והוא לא יחות מפני כל.
136
קל״זפך השמן גופא בנס הוא עומד.
137
קל״חהוא אשר אמרנו, כי בההיסטוריה אנו מוצאים התירוץ היותר מרווח להקושיה הידועה הנ"ל, ממנה אנו רואים כי הנס הוא לא רק במה שהדליק שמונה ימים, אך כי פך השמן גופא בנס הוא עומד.
138
קל״טנס הנסים הוא שאיך שלא יהיה הנה תמיד נשאר לנו לפליטה לכל הפחות פך של שמן אחד טהור, אם כי הוא נראה אצלנו בשמות ובתוארים שונים, בדמות מתתיהו בן יוחנן כהן גדול חשמונאי, או בדמות בבא בן בוטא, בדמות ר' יוחנן בן זכאי או בדמות ארבעה האסורים, כי לא הדמות ולא השם והתואר הוא העיקר, אך העיקר הוא, שאיך שלא יטמאו שונאינו אותנו, שומר ישראל לא ינום ולא יישן להמציא לנו איזה פך של שמן טהור, ובזה אנו רואים את ההשגחה המיוחדה של השי"ת עלינו.
139
ק״מולא עוד, אלא שזה שבדקו ומצאו פך של שמן אחד, הנס עוד יותר גדול מזה שהדליקו ממנו שמונה ימים, כי זהו כלל גדול אצלנו, ש"אין עושה טוב אין גם אחד", לנו נחוץ רק האחד, והרבים באים כבר ממילא, ורע לנו רק אז, אם אין גם אחד, אבל זהו כמעט דבר שאיננו במציאות, כי תמיד נשאר לנו לפחות אחד והוא מהפך את כל הכלל לעושה טוב.
140
קמ״אבקיצור, יש כח מאגניטי בהפך השמן שלנו. וע"כ נאמר כדברי המשורר "כי רק עם אחרון היהודי גם אחרונים תקותנו".
141
קמ״בהמהדרין מן המהדרין.
142
קמ״גוידועה היא המחלוקת של בית שמאי ובית הלל, איך צריכים המהדרים מן המהדרים להתנהג בזה "ב"ש אומרים יום ראשון מדליק שמונה מכאן ואילך פוחת והולך, וב"ה אומרים, יום ראשון מדליק אחת מכאן ואילך מוסיף והולך" (שבת כא, ב).
143
קמ״דולכשתרצו הנה גם המחלוקת הזו נוגעת לא רק בסדור הנרות אך גם בסדור הענינים של מעשי החשמונאים בכלל, זו היא מחלוקת היסטורית בהערכת דברי הימים של המכבים למי לתת משפט הבכורה, אם להראשונים, או להאחרונים שבהם.
144
קמ״הכי אין ספק, שבפועל ממש אנו רואים בכל תקופת החשמונאים עליה בלתי פוסקת מדור לדור גם בחומר וגם ברוח, גם במצב הפוליטי וגם במצב התורה. כל אחד מהחשמונאים המושלים הוסיף נופך משלו על הקודמים לו, ולא רק שגבולי הארץ נתרחקו, אך גם גבולי הרוח של היהדות נתפשטו בתקופתם בכל דור ודור יותר ויותר, כל זה מנקודת ההשקפה של ה"בפועל" אבל אם נשקיף מנקודת ה"בכח" הרי אפשר לבוא לידי החלטה אחרת לגמרי.
145
קמ״וכי בודאי כחו של מסולל המסלה הראשון גדול יותר מאלה ההולכים בעקבותיו, אם גם אלה מרחיבים ומשפרים אותה, קל הרבה יותר להיות מוסיף נופך משלו מלהיות מחדש את עצם הדבר. גם ננס על גבי ענק נראה גדול יותר, אבל סוף סוף הענק נשאר ענק והננס רק ננס.
146
קמ״זמחלוקת מעין זה אנו מוצאים למשל בין ר' יוחנן וריש לקיש על הכתוב "נח איש צדיק תמים היה בדרתיו" ש"ר' יוחנן אמר, בדורותיו ולא בדורות אחרים, וריש לקיש אמר, בדורותיו וכ"ש בדורות אחרים" (סנהדרין קח, א), שהראשון הביט על צדקתו בפועל, והאחרון על צדקתו בכח, כי אין ספק, שבפועל היו בדורות אחרים שאחרי המבול, כשכבר באה האנושיות להתפתחות יותר גדולה, צדיקים בעלי מעשים טובים יותר חשובים מנח, אבל מאידך גיסא אין לשכוח, כי בכח נקל הרבה יותר להיות צדיק גדול בדור של צדיקים מלהיות צדיק קטן בדור של רשעים.
147
קמ״חויובן עוד ביותר, אם נשים לב, כי ר' יוחנן היה צדיק מלידה ומבטן, וריש לקיש היה בעל עבירה גדול ונהפך אחר כך לבעל תשובה, וכל אחד מהם דבר בזה את מה שהרגיש בעצמו, ר' יוחנן הרגיש יותר את הצדיקים בדורות של צדיקים, כי בתור צדיק מלידה ומבטן חי גם כן בסביבה של צדיקים, אבל ריש לקיש הרגיש את כל הקושי שבדבר להיות צדיק בדורות של רשעים, כי, כמובן, גם הסביבה שלו בימי נערותו היתה כזו.
148
קמ״טוכשנסתכל מעט נראה, כי הרבה ממחלוקת בית שמאי ובית הלל בנויות על היסוד הזה, שבית שמאי שמו לב ביחוד להבכח ובית הלל להבפועל.
149
ק״נלמשל, מחלוקתם בשטר הנוגע לכמה פרטים, שבית שמאי סוברים, דשטר העומד לגבות כגיבוי דמי, ובית הלל סוברים, דלאו כגבוי דמי, (יבמות לח, ב, סוטה כה, א וש"מ), שהדברים בולטים למדי דבית שמאי מביטים על הבכח ובית הלל על הבפועל.
150
קנ״אאו, למשל, מחלקתם בעדיות (פ"ד מ"י) "המפלת אור לשמונים ואחד, ב"ש פוטרין מקרבן וב"ה מחייבין, אמרו להם ב"ה לב"ש, מאי שנא אור שמונים ואחד מיום שמונים ואחד, אם שוה לו לטומאה לא ישוה לו לקרבן", ותשובת ב"ש על זה שנויה במס' כריתות (ז, ב) "לא אם אמרתם במפלת לאור שמונים ואחד, שלא יצאה לשעה שהיא ראויה להביא בה קרבן", שהדברים מדברים בעדם, שב"ש מבדילים בין השעה שהיא ראויה להביא בה קרבן ובין השעה שאיננה ראויה אף על פי שבפועל ממש אין הבדל, שהרי סוף סוף לא הביאה עדיין את קרבנה, וב"ה אינם מבדילים בזה כלל ואם היא מחויבת ביום שמונים ואחד, הרי על כרחך שלא השעה הראויה היא הגורמת בזה, אלא יומא דקא גרם והלילה הרי הולך להיום הבא, וזהו שאמר "אם שוה לו לטומאה לא ישוה לו לקרבן".
151
קנ״בואמנם אפשר להאריך עוד בדוגמאות, אבל גם אלו תספקנה להבין גם את טעמם של ב"ש שבכל יום ויום פוחת והולך, וגם טעמם של ב"ה שמוסיף והולך, כי שניהם לשיטתם הולכים בזה.
152
קנ״גכי מנקודת השקפה של בכח גדול כחו של מתתיהו הזקן מכל החשמונאים הבאים אחריו, כי הוא היה הראשון, שהרהיב להוציא את פך השמן הטהור מתוך חותמו, בעוד שלפניו היו רק שמנים טמאים בכל הארץ וגם בתוך ההיכל בכלל, והוא כבר סלל את המסלה לההולכים בעקבותיו שמצאו לפניהם כבר שמן טהור במדה מרובה, וקל היה להם הדבר להוסיף על זה נופך משלהם.
153
קנ״דאבל מנקודת ההשקפה של ה"בפועל" אין לנו עסק בנסתרות ובהדי כבשי דרחמנא למה לן, וסוף סוף המעשים מעידים שכל תקופת החשמונאים היתה תקופה של עליה, שמדור לדור הגדילו עלילה והוסיפו חיל למעלה למעלה. ואם נשים לב, למשל, למצבו של יהודה בימי מתתיהו הזקן ולמצבנו בימי שלומית המלכה האחרונה של החשמונאים לפני בא הפירוד על ידי בניה, אז נראה כי באמת הוטב המצב שבעתיים, ואם ביום הראשון, הבא לזכרון מתתיהו אנו מדליקים אחת, הנה ביום השמיני הבאה לזכרון שלומית, זו המלכה הדגולה מרבבה שפעלה כל כך גדולות ונצורות בימי מלכותה, בודאי ובודאי אנו צריכים להדליק שמונה.
154
קנ״הקדשים וחולין מעורבים זה בזה.
155
קנ״וואת מחלקתם של ב"ש וב"ה אפשר להבין גם מצד אחר, מצד החול והקודש שבתנועת החשמונאים.
156
קנ״זכי אם בודאי שהתנועה הנ"ל נעוצה מתחלתה רק בקודש לבד, ומקורה ושרשה בא רק מקדשי הקדשים, מהשמן המונח בחותמו של כהן גדול, הנה במשך הימים סבבה סחור סחור, ונעשית לתנועה שחול וקודש מעורבים בה זה בזה.
157
קנ״ח"בימי מתתיהו בן יוחנן כהן גדול חשמונאי ובניו, כשעמדה מלכות יון הרשעה על עמך ישראל להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך", ואמנם מלכות יון הרשעה עמדה בימים ההם על עם ישראל לא רק לזה לבד להשכיח תורתו ולהעבירו על חוקי רצון ד', אך גם לשעבד את האומה כולה בתכלית השעבוד, ואם כי ישבנו בארץ ישראל, לא היתה זאת, ארץ ישראל במלוא מובן המלה, אך אחת מנפות יון של היהודים לא היתה בה גם צל של ממשלה, אבל המסתכל בההיסטוריה יראה כי השיעבוד מלכיות לא הניע כלל את הקדשים, כי אז היה נשאר מתתיהו ובניו בעירו מודיעין הרחוקה כשלש פרסאות מירושלים, ואנחנו כעת גם את שמם לא היינו שומעים, ורק אז כשטמאו את ההיכל לא יכול להתאפק עוד הישיש הזה ויקרא בקול "אוי לי כי נולדתי לראות בשבר בת עמי, מקדש אלוה בכף זרים, צבי תפארתנו לחבל שוסים ואיך לא אקוץ בחיים" (ס' חשמונאים), ואז הוציא את חרבו מתערה שחולל בה נפלאות.
158
קנ״טוהתנועה הזו שהיתה מתחלתה כולה רוחנית, הנה בהמשך הזמן הלבישה עליה גם בשר ועצמות ידים וגידים.
159
ק״סובעוד שפתגמו של מתתיהו היה "מי לד' אלי", הנה פתגמו של בנו, יהודה המכבי היה "חזקו ונתחזקה להלחם בעד עמנו, תורת אלקינו ובעד נשינו וטפנו", והוא נלחם לא רק בעד כבוד התורה, אך גם בעד כבוד האומה המחולל, והוא נלחם גם עם המלך דימינטרוס שמלך אחרי אנטיוכס, אף על פי שזה לא דרש להעבירם מעל דת קדשם, כי אם להכניעם לבל יתפרצו מפני ממלכת סוריא, ובאמת נמצאו רבים מן החסידים שהתנגדו למלחמה זו, כיון שאיננה מלחמת מצוה, אך יהודה המכבי קרא בקול "חלילה לנו להפוך עורף, ואם קרבה עתנו ומתנו כאנשי חיל, ואל יהי כבודנו לכלמה", והוא קיים את דבריו ומת כאיש חיל.
160
קס״אואם כי מתתיהו החשמונאי היה רק כהן גדול, הנה בניו היו גם חכמי מדינה מצוינים, וכדיפלומטים מומחים ומנוסים ידעו להשתמש בכל שעת הכושר גם ע"י נכלי הפוליטיקה, ויהודה המכבי כבר התחיל בדבר למשוך את רומי על צדו ולהטיל איבה ושנאה בינה ובין יון, אם שגם על זה התנגדו רבים מן החסידים, שדברם היה בכל עת "ברוך הגבר אשר יבטח רק בד' וארור הגבר אשר ישים בשר זרועו", אבל החשמונאים לא שמו על זה לב בידעם כי "עת לעשות לד' הפרו תורתך", ובכל האמצעים האפשריים השתמשו כדי להגדיל ולהרחיב את המדינה, לבצור את מבצריה ולהבטיח את שלומה וקיומה לאורך ימים.
161
קס״בוכה פרק שמעון, הרביעי לתקופת חשמונאים, את עול ממלכת סוריא לגמרי, ובהיותו לכהן גדול לא שחר פני המלך סוריא להקים את המשרה הכבודה הזאת בידו כאשר עשה זאת גם אחיו יונתן, ובימיו חדלו לספר מספר השנים למלכי יון, ויחלו לספור מספר חדש מימי נשיאותו של שמעון החשמונאי, והוא היה הראשון אשר התיך מטבעות בישראל שנשארו לנו לפליטה עד היום, שמעבר אחד הכתובת: "שקל ישראל" ומעבר השני "לגאולת ציון", וכה באה בימיו לא רק גאולת התורה, אך גם גאולת ציון.
162
קס״גויוחנן הורקנס בנו עוד לא הסתפק במלחמת הגנה לבד וישם פניו גם למלחמת תנופה, ויסע את חילו מול ערי שמורון ותתך חמתו על שכם ומקדש הכותים על הר גריזים, ואחרי ששם שפטים בהשמרונים, שם פניו בהאדומים ויכריחם להתיהד ולמול בשר ערלתם, וכה נספחו גם הם על בית יעקב, אם שגם על זה היו מתנגדים רבים, כי "קשים גרים לישראל כספחת".
163
קס״דובנו יהודה אריסטובול הששי לתקופת החשמונאים, עוד הרחיק ללכת ממנו, והוא היה הראשון בימי הבית השני שלא הסתפק בכתר כהונה לבד, ויקח גם את כתר המלוכה ונקרא בשם "מלך יהודה", אם כי גם מעשהו זה הדאיב את לב רבים משלומי אמוני ישראל, אשר ידעו כי המלוכה יאתה רק לחטר מגזע ישי ונצר מבית דוד, אך הוא לא שם לב לזה, וכה הוריש את המלוכה גם לבינו החשמונאים האחרונים, אלכסנדר ינאי ושלומית המלכה, שהראשון אמנם לא התנהג כשורה עם הפרושים כידוע, ובכל זאת גם הוא פעל גדולות ונצורות בהרחבת והפרחת המדינה וילכד ערים רבות בנפות עבר הירדן ובחבל הבשן והגלעד. והאחרונה, שלומית, שהיתה באמת אשה טובת לב ויראת ד' בכל לבבה ונפשה, שבימיה הוחזרה עטרת התורה ליושנה ביחוד על ידי אחיה שמעון בן שטח שעמד בראש, אבל ס"ס גם היא בודאי שלא יכלה להפיק רצון כל הפרושים שידעו, כי "מקרב אחיך תשים עליך מלך" כתיב, מלך ולא מלכה.
164
קס״הבקיצור, בכל תקופת ימי חשמונאים, אנו רואים ג"כ אור וצל משמשים בערבוביא, והתנועה שמתחלתה היתה כולה קודש הנה במשך הימים קבלה צורה אחרת, צורה של קודש וחול מעורבים זה בזה, וברבות הזמן נתרבה החול על הקודש יותר ויותר.
165
קס״וכולה לגבוה או שתי אכילות.
166
קס״זוכשבא הדבר לבית שמאי ולבית הלל שכבר היו בתקופת ההורדסים, לתת הערכה נכונה לתקופת החשמונאים, תקופת הזהב בזמן בית שני, הנה בית שמאי לשיטתם ובית הלל לשיטתם.
167
קס״חכי מחלוקת נושנה היא ביניהם בערכי קרבנות ראיה וחגיגה "ב"ש אומרים, הראיה שתי כסף והחגיגה מעה כסף, וב"ה אומרים הראיה מעה כסף והחגיגה שתי כסף (חגיגה ב, א), ופלוגתתם הוא כדמפרש בגמ' שם (ו, א) שהראיה עולה כולה לגבוה, מה שאין כן בחגיגה - וכו' - וב"ה מאי טעמא לא אמרי כב"ש? דקא אמרת ראיה עדיפא, דעולה כולה לגבוה, אדרבא חגיגה עדיפא דאית בה שתי אכילות".
168
קס״טואתה המחלוקת ממש יש ביניהם גם בנרות של חנוכה.
169
ק״עב"ש לשיטתם, שמה שהוא כולה לגבוה הוא יותר חשוב, אומרים בצדק "יום ראשון מדליק שמונה מכאן ואילך פוחת והולך", שהרי מנקודת ההשקפה של כולה לגבוה, היו דורות החשמונאים פוחתים והולכים במעלתם וערכם, שמדור לדור שכחו יותר ויותר את העיקר של "כולה לגבוה".
170
קע״אוב"ה לשיטתם דחגיגה עדיפא דאית בה שתי אכילות, אי אפשר להם שלא יחלקו על ב"ש בזה, ולאמר להיפך ד"יום ראשון מדליק אחת מכאן ואילך מוסיף והולך", כי מנקודת ההשקפה של "שתי אכילות" היתה כשתקופת החשמונאים תקופת עליה, שמדור לדור עלו מעלה מעלה.
171
קע״בובשעת הסכנה מניחה על שולחנו.
172
קע״גואמנם הלכה כב"ה, וכולנו בנעורינו ובזקנינו נחשבים בעינינו למהדרין מן המהדרין והננו מוסיפים והולכים בכל שמונת ימי חנוכה והחג נגמר אצלנו בשמונה נרות, להראות כי גם המלחמות שעשו עם הגויים בשביל טובת המדינה, אנו מעריכים ומוקירים בכבוד גמור, ובמחתא חדא אנו אומרים "על הנסים ועל הגבורות ועל התשועות ועל המלחמות", כי גם הגבורות והמלחמות עומדות אצלנו במעלה לא קטנה מהנסים והתשועות.
173
קע״דוכבר שנו חז"ל "ת"ר, נר חנוכה מצוה להניח על פתח ביתו מבחוץ... ובשעת הסכנה מניחה על שולחנו ודיו" (שבת כא, ב).
174
קע״הכי אמנם חג החנוכה הוא מכוון לא רק כלפי פנים אך גם כלפי חוץ, ולא רק אנחנו צריכים לראות את הנרות הללו, אך גם כל הגוים צריכים לראותם, למען ידעו כל עמי הארץ ולא יאמרו עוד איה אלקיהם.
175
קע״ואנו צריכים להראות להם, כי גם אנחנו יכולים להשיב מלחמה שערה, וכי גם "ללמד לבני יהודה קשת הנה כתובה על ספר הישר" שלנו, ועוד לא נס ליחו של גור אריה יהודה לגמרי, וביחד עם ה"רוממות אל בגרונם" של היהודים יש אצלם גם "חרב פיפיות בידם" שיכולים הם להשתמש בזה לעת מצוא.
176
קע״זאכן "בשעת הסכנה" כשיד עכו"ם תקיפה, והננו שה אחת בין שבעים אריות שעומדים עלינו לכלותינו, ואין לקוות לגבורות ולמלחמות מצדנו, אז "מניחה על שולחנו ודיו".
177
קע״חואם אין אנו יכולים להלחם עם היונים, נלחם נא עם המתיונים שלנו, ואם אי אפשר לנו להאיר את הרחובות והסמטאות החשכים והאפלים שבכל העולם כולו, נאיר לכל הפחות את מבואות בתי הכנסת שלנו; אם הרסו שונאינו ואויבנו בנפש את מזבח החיצון שלנו, נצטמצם ונתכווץ במזבח הפנימי שלנו.
178
קע״טבשעת הסכנה עלינו להפרש לקרן זוית, לצדי הדרכים, להתפרץ לאיזו פרצה דחוקה, למצוא איזה ד' אמות מצומצמים ושם יאירו הנרות חנוכה שלנו, שם ימצא פך השמן העתיק יומין את מקומו, ושם נחכה עד יעבור הזעם, עד שתעצר המגפה.
179
ק״פ"מניחה על שולחנו ודיו", כי עלינו להודות, שדא עקא, שגם בהשולחן שלפני ולפנים שלנו רבה העזובה והפרוץ מרובה על העומד, ועלינו לבקש את כל התחבולות שבעולם שנחזיק לכל הפחות את השולחן עם לחם הפנים שלנו בקדושה ובטהרה, כמו שהחזיקו אותו אבותינו מדור דור.
180
קפ״אומה רחוק השולחן ערוך של עכשיו להשולחן ערוך שלפנים, רחוק כרחוק מזרח ממערב, כגבוה שמים מעל הארץ. אין אנו רואים עוד עליו את המפה הטהורה שהיינו רגילים לראותה מאז ומעולם והשולחן גופא הלא פוסח הוא על שני הסעיפים וצולע על ירכו ורבו בו הפרצים והבקעים.
181
קפ״בויש שעל השולחנות שלנו דולקים כל הנרות והשמנים שבעולם, אך דוקא השמן היוצא מקודש הקודשים נפקד שם.
182
קפ״גאבל חנוכה היום ועלינו לגרש את המחשבות המרגיזות האלה, נתנחם כי עוד לא אלמן ישראל ועוד נשאר פך של שמן טהור, זעיר שם, זעיר שם, וכל זמן שזה נמצא "עוד לא אבדה תקותינו".
183
קפ״דכוס של שמן נשא ובשם ד' נקרא ונאמר לכל העולם כולו "עוצו עצה ותופר, דברו דבר ולא יקום כי עמנו אל".
184
קפ״ה"על הנסים ועל הפורקן - וכו' - בימים ההם בזמן הזה", כי הנס של חנוכה, הנס של פך השמן הוא לא רק נס של הימים ההם אך גם של הזמן הזה.
185
קפ״וזהו פך השמן נצחי שלנו.
186
קפ״זג. החג הארצי-ישראלי
"דרש רב נתן בר מניומי משמיה דר' תנחום, נר של חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה פסולה כסוכה וכמבוי. ואמר רב כהנא, דרש רב נתן בר מניומי משמיה דר' תנחום מאי דכתיב, והבור ריק אין בו מים, ממשמע שנאמר והבור ריק, איני יודע שאין בו מים, אלא מה ת"ל אין בו מים, מים אין בו, אבל נחשים ועקרבים יש בו", (שבת כא, ב).
"דרש רב נתן בר מניומי משמיה דר' תנחום, נר של חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה פסולה כסוכה וכמבוי. ואמר רב כהנא, דרש רב נתן בר מניומי משמיה דר' תנחום מאי דכתיב, והבור ריק אין בו מים, ממשמע שנאמר והבור ריק, איני יודע שאין בו מים, אלא מה ת"ל אין בו מים, מים אין בו, אבל נחשים ועקרבים יש בו", (שבת כא, ב).
187
קפ״חאין אורה בחוץ לארץ.
188
קפ״טמצוין הוא חג החנוכה מכל החגים באורך זמנו, ובשפע האורה שבו, כל החגים שלנו לא ימשכו אלא יום אחד בלבד, אם לא נצרף את חול המוד שבינתיים ואם גם נצרפם, אינם מגיעים לכל היותר רק לשבעה ימים, כי הלא "שמיני עצרת רגל בפני עצמו הוא", ורק חג אחד של שמונה ימים יש לנו, זהו חג החנוכה, ובשום חג אין לנו מצוה של הדלקת נרות כמו שיש לנו בחנוכה, ומדוע?
189
ק״צמפני שכל החגים שלנו מזכירים לנו או את המדבר השמם המטיל עלינו אימה וזועה, או את הגלות המר והנורא, ורק בן-יחיד יש לנו, זהו חג החנוכה שהוא כולו מראשו ועד סופו חג ארצי ישראלי.
190
קצ״אפסח הוא יו"ט שגלות ומדבר מעורבים בו יחד, בו יצאנו מגלות למדבר; שבועות וסוכות, יו"ט של מדבר לבד, ופורים יו"ט שכולו גלות, גלות בשבע ועשרים ומאה מדינה, תחת ממשלתו של מלך טפש אחד, שיועצו הראשי הוא המן בן המדתא האגגי.
191
קצ״בואמנם גם בגלות וגם במדבר יש תחנות המשמחות את הלב לרגע ומטילות עלינו רוח חגיגי ועונג יו"ט, אבל הן רק כאיים קטנים בים הגדול, שכמעט תעיף עיניך בם ואינם, ואי אפשר ולא יתכן שהרוח החגיגי יאריך ימים, כי אחרי ה"ויחנו" של המדבר, אחרי החניה הקצרה באה "ויסעו" המשעמם את הנפש והמדכא את הרוח שנמשך בלי קץ ובלי סוף, ובגלות, אם יקרה לפעמים ש"שושנת יעקב צהלה ושמחה בראותם יחד תכלת מרדכי", הנה תיכף ומיד רואים, כי "לשמחה מה זו עושה" בעוד ש"אכתי עבדי אחשורוש אנן". בקיצור, רק חג ארצי ישראלי יוכל להאריך ימים וכל מה שמאריך יותר הוא מוסיף והולך.
192
קצ״גוכמו כן בגלות ובמדבר, אף בשעה ששמחה יש כאן, אורה אין כאן, כי על זה נאמר "ובמקום אשר ישכון הענן שם יחנו בני ישראל", ובכל מקום שאתה פונה שם הנך מוקף עננים למעלה ולמטה, מפנים ומאחור. וחז"ל אומרים "במחשכים הושיבני כמתי עולם זהו תלמודה של בבל" (סנהדרין כד, א), זאת אומרת, שגם על כל יצורי הגלות החשך שרוי, ואם נרצה באיזה אבוקה של אור, באיזו נצוצות המאירים, אז עלינו לבקש ולמצוא זאת רק ממקור ארצי ישראלי.
193
קצ״דוהנרות הקטנטנים הללו מספרים לנו, כי לא לעולם היינו עם נודד, והיו ימים וגם אנחנו היינו עם ככל העמים אשר על פני אדמה, וישבנו בארץ חמדת שלנו, ואם קטנה היא בכמותה גדולה היא באיכותה, "ר' שמעון בן יוחאי פתח, עמד וימודד ארץ, מדד הקב"ה כל הארצות ולא מצא ארץ הראויה ליתן לישראל אלא ארץ ישראל" (מדרש רבה ויקרא יג, ב).
194
קצ״הוהנרות הללו נותנים לנו פריסת שלום גם מארץ ישראל המחודשת, שאחרי בלותה היתה לה עדנה שוב על ידי בניה בוניה שחכתה עליהם זה כאלפים שנה ולא נתנה לזרים את פריה. הנרות הללו מכניסים בכל ארבע רוחות העולם את האויר נשמות של הארץ, את ריח הלבנון ואת טל חרמון, הם מראים לנו את שמי התכלת הבהירים והמזהירים הסוככים את הארץ והם משיבים לנו את השכינה שניטלה ממנו ואיננה מוצאת את מקומה בחו"ל, כי אין השכינה שורה בחוץ לארץ (ע"פ מועד קטן כה, א).
195
קצ״ווברגע זה, שבכל ארבע רוחות העולם דולקים הנרות שלנו, מתפשטת ארץ ישראל בכל הארצות והננו מתחברים עמדה בקשר אמיץ שלא ינתק לעולם. ושבה אלינו שוב תקופת החשמונאים הגבורים, גבורי ישראל, ושומעים אנו את הד קולם, קול יעקב, קול גור אריה יהודה שלא יחת מפני כל. והנרות מחממים ומעודדים את הלבבות, מאירים ומזהירים בהנפש פנימה, משפיעים עלינו טל של תחיה, טל של ברכה מציון המצוינת, קודש הקדשים, מהשמן הטהור שבהיכל, מהנר תמיד שלנו שלא יכבה נרו לעולם ועד.
196
קצ״זאסיר בור בארץ ישראל ומשנה למלך בחו"ל.
197
קצ״חויפה מסמיכים חז"ל את שני המאמרים, נר חנוכה למעלה מעשרים אמה, והבור ריק אין בו מים של יוסף, כדי ללמדנו בזה דבר גדול, שיפה להיות אסיר בור בארץ ישראל מלהיות משנה למלך בחו"ל.
198
קצ״טבכל החגים יש לנו רק מצוות מעשיות, אבל בחנוכה יש לנו מלבד המצוה במעשה ההדלקה גם מצות ראיה, לראות את הנרות, ולמעלה מעשרים אמה פסולה משום "דלא שלטה בה עינא", כי "וראיתם אותו וזכרתם", ועל ידי ראית הנרות נזכרים מאליהם כל מחמדינו מימי קדם, כל ימי ההוד וההדר, הגאון והתפארת, בשבתנו בארצנו הברוכה והטובה.
199
ר׳ואל תאמרו, כי גם בגלות ובחו"ל יש אורה למכביר וגם על אדמת נכר אפשר ליהודי להיות שמח בחלקו, שהרי ב"ה לא אלמן ישראל גם בהיותו מפוזר בגויים, וכבר הבטיח לנו השי"ת כי "לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו", וההבטחה נתקימה עד היום הזה, שבהרבה מארצות הגלות יש לנו יהודים התופסים משרות חשובות וכבודם גדול מאוד.
200
ר״אאל תאמרו כן כי לא נכון הדבר כלל וכלל, וחז"ל קלעו היטב אל המטרה כשפרשו את הכתוב לא יסור שבט מיהודה, כי אלו "ראשי גליות שבבבל שרודים את ישראל בשבט" (סנהדרין ה, א), והשרים שיש לנו בגלות כוחם יפה רק לרדות את ישראל בשבט ולא יותר.
201
ר״בובגופא דעובדא גם המשנה למלך בגלות הוא רק עבד עבדים, משועבד ומכור לעקר בתוך תוכו.
202
ר״גומלבד מה שכל המסתכל בעין פקוחה הוא רואה זאת בעיניו ממש, ואין הדבר צריך לפנים כלל, הנה המתעקש יכול למצוא זאת גם בכתוב מפורש בתורה.
203
ר״ד"וישמע ראובן ויצילהו מידם... ויאמר... השליכו אותו אל הבור הזה... והבור ריק אין בו מים", והדברים ברורים שרק "מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו" ובכל זאת על זה נאמר "וישמע ראובן ויצילהו מידם".
204
ר״הוליוסף היה עוד אח ויהודה שמו, והוא יעץ אחרת "מה בצע כי נהרוג את אחינו וכסינו את דמו, לכו ונמכרנו לישמעאלים... כי אחינו בשרו הוא", והוא לא נחשב כלל לגואל ולמציל שהרי עליו לא אמרה התורה "וישמע יהודה ויצילהו מידם". וחז"ל אומרים על זה בצדק "כל המברך את יהודה, שאמר מה בצע כי נהרוג את אחינו, הרי זה מנאץ ועל זה נאמר ובוצע ברך נאץ ד'" (סנהדרין ו, ב), ומדוע? הלא לכאורה רק יהודה היה הגורם בדבר שיהיה למשנה למלך בכל ארץ מצרים שבלעדו "לא ירום איש את ידו ואת רגלו", ובכל האופנים הרי מסרו לאנשים ולא לנחשים ועקרבים?
205
ר״ואלא, שמוטב להיות בבור שאין בו מים בארץ ישראל, מלהיות גם משנה למלך בחו"ל, גם הנחשים ועקרבים שבארץ ישראל המה יותר טובים מאלה ההולכים על שתים המנשקים אותנו באהבה רבה בחו"ל. וכבר אמרו חז"ל, "מוטב ללון במדבריות של ארץ ישראל ולא ללון בפלטריות של חו"ל" (מדרש רבה בראשית לט), וע"כ אל תהי חנוכה היו"ט היחידי המזכיר לנו את ארץ ישראל, לא בחורבנה אך בשלותה, קלה בעיניכם, ואם אינכם יכולים לראות את הארץ, ראו לכה"פ את הנרות, הניחו אותם במקום ששלטא בו עינא ועיניכם לא תמושנה מהם לעולם.
206
ר״זוהביטו אל הנרות, כי גם הם מביטים עליכם באהבה רבה, אהבה נאמנה שלא תדע שבעה.
207
ר״חעפר חול וכוכבים.
208
ר״טואם תשאלו הלא גם ארץ ישראל איננה כעת ארץ ישראל, כי בני ישמעאל נאחזו על אדמתה והמה הרוב ואנחנו המיעוט, ומה יתרון לנו בכל עמלנו שמה מכל ארצות הגלות?
209
ר״יגם על זה נמצא תשובה כהלכה בתורה.
210
רי״אהנה השי"ת נתן את הבטחתו לאבותינו הקדושים, אברהם יצחק ויעקב, שירבה את זרעיהם כעפר הארץ, כחול אשר על שפת הים וככוכבי השמים. וראו זה דבר פלא, שלאברהם ברך בכל הברכות האלה יחד "ושמתי את זרעך כעפר הארץ, אשר אם יוכל איש למנות את עפר הארץ, גם זרעך ימנה (בראשית יג, טז), "כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים" (שם כב, יז), ליצחק ברך הקב"ה רק ברכה אחת, הברכה של "והרביתי את זרעך ככוכבי השמים" (שם, כו, ד), וליעקב רק הברכה של עפר "והיה זרעך כעפר הארץ" (ויצא), ואמנם כדאי לעמוד על ההבדל שעשה הקב"ה בין האבות בנוגע להברכות הנ"ל?
211
רי״בוכבר עמדו על זה גדולי הדרשנים בדורות הקודמים, והאחד המיוחד שבהם, הרב בעל "אפיקי יהודה", מבאר זאת עפ"י דרכו - וכמובן, בהוספת הרבה נופך משלנו - כי אם אמנם, שגם עפר, גם חול וגם כוכבים לא יספרו מרוב וזהו הצד השוה שבהם, אבל בעצמם ותכונתם המה שונים זה מזה, שהרי להעפר יש התדבקות עצמית, והרבה פרורי עפר אנו רואים מחוברים יחד כאילו המה חטיבה אחת, ולא עוד אלא שאפשר לקחת רגבי עפר מארצות שונות ולהציק עליהם מים והמה נעשים לגוש אחד, סימן הוא לזה שאף בהיותם מפורדים בפועל הנם מאוחדים בכח. לחול אין התדבקות כזו שהרי כל אבק ואבק שבהם הוא דבר בפני עצמו, ואם גם נשפוך מים על החול שעל שפת הים, לא יועילו לקרבם אך לרחקם זה מזה, אכן אם התדבקות אין להם, התקרבות יש להם, שהרי המה מונחים בשכנות זה על גבי זה, ואינם מפריעים כלל וכלל אחד לחברו, מה שאין כן הכוכבים, שלא רק שאין להם התדבקות, אך גם התקרבות אין להם. הפזור של הכוכבים הנאה להם והנאה לעולם, כל כוכב צריך להיות במקומו המיוחד הוא, ואם יתנגשו שני כוכבים יחד, אזי המה מביאים פורעניות לעולם, ולפעמים תבוא מזה מהפכה של ארצות שלמות.
212
רי״גוהנה יודעים אנו שחז"ל כינו את כל העמים הנוצרים בשם בני אדום, ואת כל העמים המחמדנים בשם בני ישמעאל, ונמצא שבני אברהם המה כל בני האמונות הראשיות בתבל, ולא לחנם ברך השי"ת את אברהם ביחוד "והיית לאב המון גויים", לא רק אב של גוי אחד, אך אב של גויים רבים, כי אמנם הרבה עשרות גויים יש כאלה, בני יצחק המה רק בעלי שתי האמונות, הישראלית - ולהבדיל - והנוצרית, ובני יעקב המה רק אנחנו היהודים.
213
רי״דועלינו להוסיף עוד על זה, כי אף על פי שהצד השוה שבבני אדום ובני ישמעאל, ששניהם אינם אוהבים נאמנים לנו, אבל השנאה של הראשונים יותר גדולה אלינו מזו של האחרונים. וכבר רמזו על זה חז"ל (פרקי דרבי אליעזר מז) בפרשם את הכתוב "תרום ידך על צריך וכל אויביך יכרתו", כי הצרים אלו בני עשו והאויבים אלו בני ישמעאל, וידוע שצר הוא שונא יותר גדול מאויב, ועל כן אמר (גיטין נו, ב) "היו צריה לראש כי כל המצר לישראל נעשה ראש", ואויביה, שהשנאה שלהם לנו הוא במדרגה יותר פחותה, אם אינם נעשים ראשים, על כל פנים המה שלוים, ואמנם כך היא גם כן העובדא המציאותית שבני אדום המה הראשים כעת ולא הבני ישמעאל.
214
רי״הואם ברך הקב"ה את אברהם בשלשה הדברים יחד, גם בעפר, גם בחול גם בכוכבים, הוא כדי להורות את אברהם איך צריכים להתיחס זרעיו זה לזה.
215
רי״וכעפר - כך צריך להיות היחוס של זרעיו היהודים זה לזה, שצריכה להיות אצלם התדבקות אמתית, התדבקות פנימית וגם בזמן שאינם מדובקים בפועל, הנם באמת מדובקים המה בכח.
216
רי״זכחול - זה היחס שלנו עם בניו של ישמעאל, שאי אפשר שתהא בנו התדבקות אמתית, אבל התקרבות של שכנים אפשרית להיות בינינו ולא ירעו ולא ישחיתו זה לזה.
217
רי״חככוכבים - זהו היחס שלנו עם בניו ובני בניו של אדום, שמוטב לשניהם יחד, שישב כל אחד מהם במקומו המיוחד ויחיה את חייו על פי רוחו וטבעו הוא ויתפתח על פי תכונותיו הטבעיים, כי תמיד כשהם מתפגשים יחד יבוא לידי קטסטרופה, בחומר או ברוח, כמו שני כוכבים המתקרבים זה לזה, ופזורם - כאלו הכוכבים שרחוק האחד מחברו כמה אלפי מילין, הנאה להם והנאה לעולם, כי כידוע שעליהם נאמר "ולאם מלאם יאמץ" ולא נתמלא זה אלא מחורבנו של זה (בראשית כה, כג וברש"י שם).
218
רי״טומאליו מובן, שאם אברהם שהיה האב המון גויים היה צריך לכל הברכות האלה יחד, הנה ליצחק שהיה רק אבי עשו ויעקב לא היה צריך רק להברכה של הכוכבים ללמדו על היחס של הבנים האלה זה לזה כנ"ל, ויעקב שהיה רק אבי הי"ב שבטים, שבטי יה, שלא נמצא במטתו שום פסול, לו דיה היתה הברכה של עפר לבד, ולא ברכו הקב"ה בשאר הברכות, שאז יהיה "כל יתר כנטול דמי", כי ביניניו לבין עצמנו אסור לנו להתיחס זה לזה ביחס של חול וכוכבים, אך ורק בהיחס של עפר, מדובקים ומחוברים כחטיבה אחת כגוש אחד "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ".
219
ר״כעובדה היסטורית.
220
רכ״אאכן כל הדברים הללו אינם רק דברי דרוש בעלמא שנאמר "אין משיבין על הדרוש", אלא גם עובדה היסטורית, שאין עליה תשובה ולית לה פרכא.
221
רכ״בעלעלו בספרי ההיסטוריה ותראו, כי זה קרוב לשני אלפים שנה, שהננו נמצאים בארצות בני אדום, והראו נא לי, אדרבא, במטותא מכם, איזו פנה, איזו קרן זוית בהארצות האלה, ששם יש לנו או היה לנו גם מנוחת הגוף וגם מנוחת הנפש, מקום מקלט גם לחומר וגם לרוח שלנו. לא תמצאו מקום שכזה, מפני שאיננו במציאות בהארצות האלה, או שיש שריפת הגוף, ואם הגוף קיים הרי בודאי יש שם שריפת נשמה, בני אדום או שמנשכים לנו ואם מנשקים לנו הרי יש בנשיקה זו מות לרוחנו. וכבר המליצו על זה את המאמר "משיב הרוח ומוריד הגשם", רק אז נושב הרוח שלנו, כשהגשם, הגשמיות שלנו הורדה עד הדיוטא התחתונה. וכל זה מראה לנו, כי הקולקטורא שלנו ושלהן הנה שני הקצוות שלא יתאחדו לעולם, תרתי דסתרי שלא תבואנה לעולם לעמק השוה, ואין אחת מתמלאת אלא מחורבנה של השניה.
222
רכ״גובכל תקופת הגלות אנו מוצאים רק תקופת הזהב אחת, זוהי תקופת ספרד, כשהיינו תחת ממשלתם של הערביים, אז ראינו איך שנתאחדו ערב ועבר יחד, איך שהתמזגו הרוחניות שלנו עם הרוחניות של בני ישמעאל באוצר רוחני אחד, שעד היום השפעתו של האוצר הזה גדולה מאד על כל עמי התרבות.
223
רכ״דוכל זאת מראה לנו באותיות בולטות למאד, כי אמנם יחסנו לבני אדום הוא יחס של כוכבים, ויחסנו לבני ישמעאל הוא יחס של חול, ואם אהבה ואחוה אי אפשר להיות בינינו, כי סוף סוף ישמעאל פרא אדם, אבל שלום ורעות אפשר שיהיה בינינו בכל האופנים.
224
רכ״הלארץ המזרח, מראים לנו הנרות הללו את הדרך, לארץ המזרח, ששם עמדה ערשנו, ערש הילדות, ומני אז שיצאנו משם היינו בבחינת אבר המדולדל, אילן שנעקר מגדולו, ואם נרצה לחדש ימינו כקדם אין לנו רק עצה אחת:
225
רכ״ולשוב לארץ המזרח, לארץ אבותינו.
226
רכ״זיעקב סבא, בניו והשי"ת.
227
רכ״חומבלי משים עולה על לבבי נאום שנאמתי לפני קהל עם ועדה, זה עשרות בשנים באחד הכרכים ברוסיא המדינה.
228
רכ״טהדבר היה בשנת תרס"ו, אחרי היום השבעה עשר לחודש אקטובר למספרם, אותו היום שבו הכריז הצאר ניקוליי השני על כל מיני חופש שבעולם, חופש הדבור, הדפוס, הדת וכדומה וכדומה, ולכל עמי רוסיא הגדולה והרחבה מאד מאד היתה אורה ושמחה וששון ויקר, ומרוב שמחה התהוללו מעט עמי הארץ בהרבה עשרות ערים ועירות של תחום המושב שלנו, ויהרגו וישרפו, ויסקלו ויחנקו הרבה אלפים נפשות מישראל ושללם לבוז, למרות מה שהצעירים שלנו היו הגורמים הראשים לכל מיני החופש שהכריז ה"מלך של חסד" הזה, שהרי הם "בדמים" קנו את כל המניפסט הנאדר הזה, הם היו הריביליציונרים הראשונים והם הם שמסרו נפשם על כל תג ותג ועל כל קוץ וקוץ של הלכות "חופש", ולמרות מה שבעת הפוגרומים גם הם לא ישבו בחבוק ידים, אז כבר ידעו מהפסוק "ללמד לבני יהודה קשת הנה כתובה על ספר הישר", ובני ישראל כבר אחזו רומח ומגן והכריזו על "הגנה עצמית", אך סוף סוף "הידים ידי עשו" ורק "הקול קול יעקב", ולא הועילה ההגנה עצמית רק לעורר יותר את חמת ההמון השובב והפרוע, שיגזור על ימין ועל שמאל ולא יחמול גם על עוללים ויונקים.
229
ר״לאז הטילו הזקנים והישישים שלנו את כל האשמה על הצעירים ויאמרו, כי רק המה שהסבו בכל זאת, המה שהתערבו בריב שאינם שלהם, ובחרבם שלקחו בידם בשביל הגנה עצמית, שיסו בזה את כל הלכבים לכלותינו מעל פני האדמה, כי הלא סוף סוף רק מתי מספר אנחנו לעומת המאות מיליונים פראים האלה.
230
רל״אולעומתם הריעו הצעירים על הזקנים ויחרפום ויגדפום בשמות שפנים, מוגי לב, עבדים עבדי עולם, מלכחי פנכא, בעלי "מה יפית" וכדומה, ומה אתם רוצים שנחיה חיי כלב, אתם רוצים שנפשוט את צוארנו לשחיטה כצאן לטבח יובל? לא ולא! הזמנים האלה כבר חלפו ועברו ולא ישובו עוד לעולם, אנו יודעים להגן על כבודנו, ואם נמות, נמות לכל הפחות מות גבורים, מיתה יפה של אבירים, בני ענק, היודעים להשיב מלחמה שערה, ואמנם יודעים אנו, שעוד כהנה וכהנה תאכל החרב, אבל זה לא יפחידנו, הדם שלנו זהו השמן המשחה של הריבילוציא, והפגרים מתים שלנו זהו הזבל המזבל את שדמות המדינה הגדולה שתהפך לגן עדן גם בשבילנו.
231
רל״בוכשנתאספו גם הזקנים וגם הצעירים לערוך אזכרה לנשמות ה"קדושים" ופנו אלי בבקשה "פסוק לנו את פסוקיך", הקריתי לפניהם את הפסוקים הללו:
232
רל״ג"ויאמר יעקב אל שמעון ואל לוי עכרתם אתי להבאישני בישב הארץ, בכנעני ובפריזי ואני מתי מספר ונאספו עלי והכוני ונשמדתי אני וביתי. ויאמרו הכזונה יעשה את אחותנו. ויאמר אלקים אל יעקב, קום עלה בית אל", (בראשית לד, ל - לה, א).
233
רל״דואמנם יש דבר שיאמר, ראה זה חדש הוא וכבר היה לעולמים אשר היה מלפנינו, כי הוכוח שלכם הלא הוא וכוחם של יעקב סבא ובניו.
234
רל״האתם הזקנים הישישים הנכם טוענים ממש את אותה הטענה של הסבא הקדמון, יעקב סבא, "עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ". יודע הוא אמנם גם כן את גודל העול הנעשה על ידי שכם בן חמור, וכבודה של דינה בתו, המרומס באופן גס כל כך על ידי המנוול הזה, יקר לו בכל האופנים לא פחות מכפי שהוא לשמעון וללוי, אלא שכזקן מנוסה הוא יותר בעל מעשה מבעל דמיון והוא רואה את הנולד "ואני מתי מספר ונאספו עלי והכוני" ומה יועילו לי כל האידיאלים המצלצלים האלה.
235
רל״ואבל גם הבנים טוענים ומביאים ראיה שאין עליה תשובה ממקרא מפורש בתורה: "הכזונה יעשה את אחותנו" - לכל יש גבול, ולא תמיד עת לחשות, וכי אפשר להביט בשויון נפש על מעשה נבלה כזו, וכי אפשר לראות כבלע את הקודש ולשתוק שתיקה כהודאה? הנך אומר, סבא, "ונשמדתי אני וביתי" ובכן מה היה עלינו לעשות, לחבק ולנשק את שכם בן חמור ולאמר לו, ישר כח בעד המעשה היפה שלו כדי שלא יגע בנו לרעה, ונוכל לחיות חיים שיש בהם בושה וכלמה, חיים של שפלות ובזיונות, חיים שנוח להם שלא נבראו משנבראו.
236
רל״זוהשי"ת שעומד ושומע את טענת שני הצדדים מה הוא אומר?
237
רל״ח"לא בסבי טעמא, ולא בדרדקי עצה", חסר להצעירים נסיון החיים, וההתלהבות היתירה לפעמים מעבירה אותם על דעתם, אבל חסר להסבי הטעם הרגש, המשאת נפש, חסרה להם לפעמים הלחלוחיות, והם מתאבנים ונעשים לעצמות יבשות, וכשדוקרים אותם במחט הוא כמחט בבשר המת ואינם מרגישים כלום.
238
רל״טבאמת שניהם, גם יעקב וגם שמעון ולוי, צודקים, אבל מזה גופא ראיה ששניהם בלתי צודקים.
239
ר״מכי אמנם לא טוב לחיות חיי כלב, אבל מאידך גיסא לא טוב גם כן למות מות גבורים, וסוף סוף "לכלב חי טוב מן הארי המת".
240
רמ״אוגם יעקב סבא וגם שמעון ולוי נשארו בתיובתא, שמעון ולוי לא השיבו כלום על התיובתא של יעקב "ונשמדתי אני וביתי", כשם שיעקב לא השיב כלום על הקושיא החזקה של בניו "הכזונה יעשה את אחותנו".
241
רמ״בואמנם תכונה יהודית היא מאז ומעולם לישב קושיה אחת על פי קושיה שניה, אבל סוף סוף נשארות באמת שתי הקושיות בלי תשובה כהלכה. ותשובה רדיקלית לכל הקושיות והאיבעיות הללו היא רק אחת:
242
רמ״ג"קום עלה בית אל".
243
רמ״דאם תרצו להנצל מן הפטיש והסדן ולצאת מן המבוכה ומעגל הקסמים האלה, אם לא תחפצו לא בחיים של בושה וכלמה ולא במות גבורים אך בחיים של כבוד, אז הנכם יכולים להשיג זאת רק שם, בארץ המזרח, בארץ אבותינו, ששם נבאו נביאינו ושרו משוררינו והד קולם נשמע מסוף העולם ועד סופו.
244
רמ״הבית אל, ששם השכינה שרויה ואויר נשמות מרחף בה תמיד, עיני ד' בה מראשית השנה עד אחרית השנה, וקדושתה לא פסקה גם בחורבנה, כי "אפילו למאן דאמר קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא, קדושה שניה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא". שם, שם תמצאו את מה שיגעתם ולא מצאתם בכל ימי הגלות. שם, שם תמצאו גם מרפא לנפש וגם מרפא לגויה, שם תחליפו כנשר נעוריכם ותחדשו ימיכם כקדם.
245
רמ״וולשוא באים אליכם רופאי אליל ומרפאים את שברכם על נקלה לאמר, שלום שלום גם בארצי הגלות, אל תשעו אל נביאי שקר האלה, כי עליכם לדעת שבארצות הגלות יש לכם רק שתי ברירות, או הברירה של "ונשמדתי אני וביתי" או הברירה של "הכזונה יעשה את אחותנו", ואם תרצו בברירה שלישית אז:
246
רמ״ז"קום עלה בית אל".
247
רמ״חואמנם מני אז ועד היום נשתנו העתים ונתחלפו הזמנים, גבולי המדינות שבכל העולם כולו קבלו פנים חדשות, נהרסו מדינות ישנות ונבנו חדשות, וגם במחננו אנו, כבר שומעים ציפורים חדשות עם צפצופים משונים שלא שמענו אז, אבל האלקים לא נשתנה והפסוק שלו לא נתחלף, והוא המדבר אלינו גם היום בקולו המצלצל ההולך מסוף העולם ועד סופו:
248
רמ״ט"קום עלה בית אל".
249
ר״נוהנרות הללו שאנו מדליקים לזכר הבית אל העתיק יומין שלנו, לזכר התקופה, תקופת הזהב, שכבוד ד' זרח עלינו ונתבשם כל העולם כולו מריח השמן שלנו, הנרות הללו מרמזים ומקרצים לנו באופן בולט:
250
רנ״א"קום עלה בית אל".
251
רנ״בהעולם הזה והעולם הבא בגלות ובארץ ישראל.
252
רנ״גוחג החנוכה - החג הארצי ישראלי מעמיד אותנו על טעות אחת, שנעשית אצלנו להנחה מוסכמת. כי העולם הזה והעולם הבא המה אצלנו בבחינת תרתי דסתרי, כי הטל השמים ומשמני הארץ אי אפשר שידורו אצלנו בכפיפה אחת.
253
רנ״דולהנחה זו יש הרבה סמוכין מדברי חז"ל שאמרו "למה נמשלו ישראל לזית, לומר לך, מה זית חובטין וטוחנין ומקיפין בחבלים, ואחר כך נותן שמנו, כך ישראל באים אומות העולם וחובטין אותו ממקום למקום, וחובשין אותו, ואחר כך עושה תשובה (ע"פ מדרש רבה שמות פל"ו, א), וכהנה מאמרים הרבה. והדרשנים שבכל דור השתמשו בהנחה זו לפרש הרבה כתובים, כמו את הכתוב "ובמקום אשר ישכון הענן שם יחנו בני ישראל", והכתוב "ומשה נגש אל הערפל אשר שם אלקים" כי רק אז הננו חזקים באמונתנו ולאומיותנו כשהענן והערפל סוככים אותנו, ולהיפך אם "ויזרח לו השמש והוא צולע על ירכו", כשהשמש זורחת להיהודי הוא נעשה צולע על ירכו פוסח על שני הסעיפים וכדומה.
254
רנ״האבל באמת גם הנחה זו היא אחת מהשקרים המוסכמים, כי הלא דוקא לנו נתנה הברכה של "ויתן לך אלקים מטל השמים ומשמני הארץ", וכבר אמרו חז"ל (ע"פ הוריות י, ב) "ומי סני להו לצדיקים דאכלו תרי עלמא" ואין כלל סתירה אצלנו בין העולם הזה והעולם הבא, ולהיפך על תורתנו נאמר "ובחרת בחיים למען תחיה", ואלקינו אוהב דוקא את האורה "וירא אלקים את האור כי טוב" ולא יחד את שמו על החושך כמו דכתיב "ויקרא אלקים לאור יום ולחשך קרא לילה" ולא אמר קרא אלקים, מפני שאלקים שלנו שונא את החשך, ואם באמת קשה למצוא אצלנו תורה וגדולה במקום אחד הנה לא תכונתנו היא הגורמת לזה, אלא שזו היא תכונת הגלות המזוהמת.
255
רנ״וכי הגלות כשהיא לעצמה היא בריאה אי-נורמלית שמשרצת רק ברואים אינורמליים.
256
רנ״זואי אפשר שבגלות יתאימו העוה"ז והעוה"ב יחד, כי העוה"ז שבגלות יונק את יניקתו מעולם זר, שכל אוירו הוא עבודה זרה, ואי אפשר שיתאחדו שם ה"טל השמים" עם ה"משמני הארץ", בעוד שכבר "גזרו טומאה על ארץ העמים", וגם האויר של ארץ העמים מטמא, ומי שיש לו משמני הארץ, ע"כ הוא מסור לתנאי חיים ולסביבה של גלולים, וכמובן שזה מפריע לו להשגת הטל שמים. אבל בארץ ישראל שגם השמים וגם הארץ שלנו הם, האויר מחכים ומטהר יחד, שגם העולם הזה הוא עולמנו אנו, שם לא רק שאין סתירה בין העוה"ז והעוה"ב, אך להיפך המה משלימים זה לזה ומשפיעים אחד על חברו.
257
רנ״חואת זה אנו מוצאים גם בתקופת הבית ראשון וגם בתקופת הבית שני, הימים היותר טובים בבית ראשון היו ימי דוד ושלמה ובבית שני בימי החשמונאים, שבשניהם אנו רואים תקופת הזהב גם לעוה"ז וגם לעוה"ב שלנו, גם להחומר וגם להרוח שלנו.
258
רנ״טנר חנוכה מצוה להניח על פתח ביתו מבחוץ.
259
ר״סולא לחנם אמרו "נר חנוכה מצוה להניח על פתח ביתו מבחוץ", להראות לנו על ההבדל שבין ארץ ישראל ובין הגלות, בגלות אנו צריכים לומר אם נרצה להתקיים "לך עמי בוא בחדריך", לבלי לראות את אור השמש להתבודד ולהיות כלואים בקרן זוית, אבל בארץ ישראל דוקא להיפך מצוה לצאת לחוץ למרחביה, כי לנו הוא ולא לצרנו.
260
רס״אוחכז"ל אומרים על הכתוב "בהעלותך את הנרות" - "מכאן שמעלה היה לפני המנורה שעליה עומד הכהן ומיטיב" (מ"ר והובא ברש"י), ועוד אמרו אל מול פני המנורה, מלמד שמצדד כלפי נר מערבי ונר מערבי כלפי שכינה (מגילה כא, ב), ולא כמו בהגלות שבמקום שיש נרות אין שכינה ובמקום שיש שכינה אין נרות, כי אמנם הכתובים "ובמקום אשר ישכון הענן שם יחנו בני ישראל", "ומשה נגש אל הערפל אשר שם אלקים" נאמרו רק במדבר, אבל בארץ ישראל להיפך, הנרות צריכים לשכינה והשכינה צריכה לנרות, ועוד צריך הכהן להיטיב את הנרות, כי זוהי מצוה מן המובחר.
261
רס״בכי על כן רק ארץ ישראל הוא לנו בית אל, אבל בגלות במקום שיש לנו בית איננו מחזיקים באל, חלילה, ובמקום שיש לנו אל אין בית בעדנו. כי רק בארץ ישראל "בית המקדש של מטה מכוון כנגד בית המקדש של מעלה" (ירושלמי פ"ד דברכות), אבל בחו"ל המטה והמעלה המה תרתי דסתרי.
262
רס״גומה נמרצים ונשגבים דברי חז"ל "נמשלו ישראל לזית ונמשל הקב"ה לנר, מה דרכו של שמן להנתן בנר והמה מאירים שניהם כאחד, כך אמר הקב"ה לישראל, בני הואיל ואורי הוא אורכם ואורכם הוא אורי, אני ואתם נלך ונאיר לציון, קומי אורי כי בא אורך" (פסיקתא דרב כהנא כא, א).
263
רס״דכי רק בציון אורו של הקב"ה ואורו של ישראל יונקים ממקור אחד ומשפיעים זה על זה השפעת גומלין, ואין סתירה בין הקולטורא החילונית ובין התורה הקדושה, אבל בחו"ל שני המאורות הגדולים האלה הם כשני מלכים שאי אפשר להם להשתמש בכתר אחד, כי כל תנאי החיים והסביבה הוא בנגוד להאורה האמיתית, אורה של הקב"ה.
264
רס״הואמנם אלו ואלו דברי אלקים חיים, המדרש "למה נמשלו ישראל לזית לומר לך מה זית חובטין וכו'" והמדרש "נמשל ישראל לזית ונמשל הקב"ה לנר", שניהם אמת, כי זהו ההבדל בין ארץ ישראל ובין חוצה לארץ.
265
רס״ולאומיות שלנו בארץ ישראל ובחוץ לארץ.
266
רס״זבנוהג שבעולם כל עם מתגאה בלאומיותו כששמש ההצלחה זורחת על ראש האומה והוא מתחמם לאורה, ואצלנו הדבר להיפך, כשהננו שפלים ונבזים בעיני כל הגויים, אז הננו יודעים כי "אתה בחרתנו מכל העמים", ולהיפך אם אנו חשובים בעיני אחרים אין אנו חשובים כלל בעינינו אנו, והאם גם זאת אחת מתכונתינו המשונות והמוזרות?
267
רס״חלא ולא, אלא שגם זאת היא פרי הגלות המשונה והמוזרה, ושוב תקופת החשמונאים תוכיח, שכל מה שנצחונם היה הולך וגדול, נתבצרה האהבה והלאומית יותר ויותר בכל שדרות העם.
268
רס״טוכבר הרגישו בזה חז"ל ואמרו:
269
ר״ע"לא כבדד של משה, שאמר, ד' בדד ינחנו, ולא כבדד של אותו רשע, שאמר, עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב, ולא כבדד של ירמיהו שאמר, מפני ידך בדד ישבתי, אלא כבדד של יעקב, שאמר, וישכון ישראל בטח בדד עין יעקב" (מדרש רבה דברים).
270
רע״אכי גם משה, גם בלעם הרשע וגם ירמיהו כולם מדברים כשעם ישראל נמצא או במדבר - משה ובלעם - או בגלות - ירמיהו - ובאותן התקופות רק אז הננו מתבודדים לנפשנו ואיננו מתערבים עם הגויים, רק אז שהצד השני, כלומר, הגויים, אינו רוצה שנתערב בו, וזהו שאמר בלעם "עם לבדד ישכון - רק אז - ובגויים לא יתחשב" כשאיננו חשובים כלל לבני אדם בעיני הגויים, או כשהם עוד מכבידים את ידם עלינו וגוזרים עלינו גזירות קשות, ומפני גודל ההתמרמרות שבלבנו עליהם אנחנו נעשים ללאומיים, כמו שראינו את הלאומיים החדשים שלנו שנעשו בין לילה אחרי הפרעות של שנות השמונים ברוסיא, ואחרי משפט דריפוס בצרפת, וזהו הבדד של ירמיהו "מפני ידך בדד ישבתי". ובאופן היותר טוב רק אז חזקה הלאומיות שלנו כשאנו סוגרים את תריסי החלונות שלנו לבלי יחדור שם אור מן החוץ, זהו הבדד של משה "ד' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר", שאמנם כולם אמרו אמת בזמנם ובמקומם, בגלות ובמדבר. אבל אנו אומרים "לא הן ולא שכרן", אין אנו חפצים לא בגלות ובמדבר ולא בתוצאותיהם, חפצים אנו שיתקיים הבדד של יעקב "וישכון ישראל בטח בדד עין יעקב", לשכון בטח ועין תהיה לנו לראות את כל הנעשה בבית ובחוץ, ובכל זאת להיות בדד, חטיבה אחת בעולם.
271
רע״בזהו הנר חנוכה שלנו, שדוקא במצותה להניח למטה מעשרים אמה כדי שתהא "שלטא בה עינא", ולהרגיש דוקא אז את "הנסים הגבורות התשועות והמלחמות" שנעשו לאבותינו ולנו ולא עשה כן לכל גוי.
272
רע״גהשתחואה חיצונית ופנימית.
273
רע״דאבל אטו כרוכלא נחשוב וניזיל את כל המאמרים הרבים בחז"ל המבליטים את ההבדל בשבתנו בארץ ובשבתנו בגלות, הן מאמרים כאלה ישנם לעשרות.
274
רע״הנסתפק נא בסוף דבר להזכיר את דברי הרב בעל ה"תניא" זצ"ל, שפירש את התפילה "ומפני חטאינו גלינו מארצנו, וכו', ואין אנו יכולים לעלות ולראות ולהשתחוות לפניך". והוא מותיב לה, בשלמא לעלות ולראות שפיר, שאין לנו יכולת עכשיו, אבל "להשתחוות לפניך", הלא ד' מלא כל הארץ כבודו ולית אתר דפנוי מניה ואנו יכולים להשתחוות לפניו בכל מקום שאנו רוצים? והוא מפרק לה, כי יש השתחואה פנימית, ויש השתחואה חצונית, האחרונה נאמרה רק על הגוף, אבל הראשונה נאמרה על הנפש שהנפש כולה כורעת ומשתחות לנשמת כל חי, מתבטלת לפניה ומתרפקת על קונה, ואם האחרונה, התשחואת הגוף נוהגת בכל מקום, הנה הראשונה, השתחואת הנפש אפשרית רק בארץ ישראל, ובשביל זה אנו מתאוננים באמת, "ואין אנו יכולים להשתחוות לפניך".
275
רע״ווסוף דבר הכל נשמע, רק בן יחיד יש לנו בין כל החגים שלנו, חג החנוכה, שהוא החג הארצי-ישראלי.
276
רע״זוהבו גודל להחג הארצי-ישראלי היחידי.
277
רע״חד. יעקב וישראל
"בימי מתתיהו בן יוחנן כהן גדול חשמונאי ובניו כשעמדה מלכות יון הרשעה על עמך ישראל להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך, ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם בעת צרתם, רבת את ריבם, דנת את דינם, נקמת את נקמתם".
"בימי מתתיהו בן יוחנן כהן גדול חשמונאי ובניו כשעמדה מלכות יון הרשעה על עמך ישראל להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך, ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם בעת צרתם, רבת את ריבם, דנת את דינם, נקמת את נקמתם".
278
רע״טהחג הישראלי.
279
ר״פלא רק, כאמור, שחג החנוכה הוא החג הארצי ישראלי היחידי, אך כשנתסכל היטב נראה, כי הוא גם כן כמעט החג הישראלי היחידי.
280
רפ״אמפני ששתי תכונות שונות המתנגדות זו לזו נמצאות בתוכנו שאפשר לכנותם בשם תכונת יעקב ותכונת ישראל. ובההיסטוריה שלנו אנו רואים תקופות שלמות ששוררת בנו התכונה הראשונה ותקופות שלמות ששוררת בהן התכונה השניה, ויש גם תקופות כאלה, ששתי התכונות המתנגדות הללו משמשות בערבוביא יחד ומתרוצצות ומתנגשות זו בזו ואין נחת.
281
רפ״בוגם בהחגים שלנו יש חגים שהורתם ולידתם בתכונת יעקב שבנו, ויש חגים שמבליטים יותר את תכונת ישראל שבנו, וזהו שאמרנו שחג החנוכה מצטיין בזה שהוא כולו חג ישראלי, כי הוא מבליט ביחוד את תכונת ישראל שבנו.
282
רפ״גתכונת יעקב - הפסיכולוגיה הגלותית.
283
רפ״דאם רוצים אנו לדעת ולירד לתוך עומקה של תכונת יעקב שבנו, די לנו לקרוא את הפרשה של "וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו" עד הכתוב "ויאבק איש עמו עד עלות השחר - וכו' - לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל". ולהוסיף על זה עוד איזה מדרשים שדרשו חז"ל וחדרו בזה לתוך תוכם של הדברים.
284
רפ״הלמשל, אמרו על הכתוב "ויחץ את העם אשר אתו וכו' לשני מחנות - "התקין עצמו לג' דברים, לדורון - ותעבור המנחה על פניו, למלחמה - אם יבוא עשו אל המחנה האחת והכהו, לתפילה - ויאמר יעקב אלקי אבי אברהם".
285
רפ״וועל הכתוב ויותר יעקב לבדו אמרו "שנשתייר על פכין קטנים, מכאן לצדיקים, שחביב עליהם ממונם יותר מגופם" (חולין צא, א).
286
רפ״זועל הכתוב כי על כן ראיתי פניך כראות פני אלקים הם אומרים: "מותר להחניף לרשעים בעולם הזה", שנאמר "כי על כן ראיתי פניך כראות פני אלקים" (סוטה מא, ב).
287
רפ״חועל הכתוב שלחני כי עלה השחר הם אומרים "א"ל - יעקב - וכי גנב אתה או קוביוסטוס אתה, שאתה מתירא מן השחר, באו כתות כתות של מלאכי השרת שאמרו לו, מיכאל עלה, כי עת הזמיר הגיע, לאמר שירה, אם אין אתה פותח בשיר, נמצא השיר בטל, התחיל מתחנן ליעקב א"ל, בבקשה ממך שלח אותי, שלא ישרפוני מלאכי השרת שבערבות בשביל עיכוב השיר" (ילקוט שמעוני רמז קלב).
288
רפ״טובכלל אמרו על כל הפרשה הזו: "באותה שעה שקרא יעקב אבינו לעשו אדוני א"ל הקב"ה אתה השפלת עצמך לפני אחיך וקראת אותו אדון שמונה פעמים, אני מעמיד ממנו שמונה מלכים קודם לבניך, דכתיב "ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלך מלך לבני ישראל" (ילקוט שמעוני בראשית רמז קל).
289
ר״צועוד אמרו "מפני מה זכה בנימין, שתשרה שכינה בחלקו? מפני שלא השתחוה לעשו בחזירתו מבית לבן" (ספרי).
290
רצ״אמן המאמרים הללו אנו רואים כי לא היו חז"ל שבעים רצון כל כך מהשתחוואותיו של יעקב לפני עשו, וכמובן, שחלילה וחלילה לדמות כי חז"ל בקרו בזה את מעשיו של יעקב, בחיר האבות, שבודאי בכל השתחואה שלו יש סודות עמוקים וע' פנים לתורה, אלא שהשתמשו בהכלל, כי מעשי אבות סימן לבנים, ואם התורה כתבה לנו בחיי האבות איזה מעשים תמוהים על פי פשוטם, הוא מפני הסימן לבנים שיעשו בעתיד את אותם המעשים כפשוטם ממש, ואת מעשי הבנים כבר אפשר לבקר.
291
רצ״בומכאן מודעה רבה שכל מה שנדבר בהמשך דרושנו על דבר יעקב, אין כוונתנו על דבר יעקב אבינו אלא על שם יעקב שנמסר בירושה לנו, בקיצור לא על המעשי אבות אלא על הסימן לבנים שיש בזה.
292
רצ״גהצידה לדרך שלנו.
293
רצ״ד"וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו - וכו' - ויצו אותם לאמר, כה תאמרו לאדוני לעשו" לא גלות אחת אך גליות הרבה עמדו עלינו "ויתהלכו מגוי אל גוי, ומממלכה אל עם אחר", ותמיד מתנינו חגורים ומקלותינו בידינו להיות מוכן ומזומן לדרך, ועובדא היא, כי בהכרכים הגדולים יושבים אחינו בני ישראל על פי רוב לא רחוק מבית הנתיבות של מסלת הברזל לאות ולראיה, כי תמיד הפרשה של "ואלה מסעי" לפנינו.
294
רצ״הומה היא הקטרת שלנו, מה היא הצידה לדרך שלנו?
295
רצ״וראשית כל ההכנעה, השפלות, נתקיימה בנו הקללה של הנחש "על גחונך תלך" והננו הולכים בשפל ברך, בפשוט ידים ורגלים, הננו שולחים מקודם מלאכים שביחד עם החניפה ליושב הארץ המביאה לידי גועל נפש, וראו אותו לדעת, כי אנחנו הננו פרה חולבת, ואם יכניסו אותנו אל הארץ יהיה להם תיכף מתן שכרו בצדו "ויהי לי שור וחמור צאן ועבד ושפחה" ואת כולם יחלבו ויהיה להם מזה שפע רב ורק אלו, השור והחמור, וכדומה, נותנים לנו זכות הקיום על פני האדמה.
296
רצ״זומראים אנו להם גם על כח ההסתגלות שבנו, כי אפשר לנו להסתגל לכל תנאי החיים ולמצוא חן בעיני כל, "עם לבן גרתי ותרי"ג מצות שמרתי".
297
רצ״חוהמלאכים אינם מפריזים כלל על המדה בזה, וכשיעקב פוגש את עשו אחיו, הוא משתחוה לפניו לא פעם אחת, אך שבע פעמים.
298
רצ״טהפוליטיקה של הגלות.
299
ש׳ומהו הפוליטיקה שלנו, הפוליטיקה של הגלות?
300
ש״אכי אמנם גם בימי גליותינו לא חסרו לנו מעולם פוליטיקאים מומחים ומנוסים, חכמים ונבונים יודעי בינה לעתים, שהיו מתווכים בינינו לבין האומות ע"י - "עזים מאתים ותישים עשרים", ע"י "פרות ארבעים ופרים עשרה" וכדומה וכדומה, זוהי הפוליטיקה של "ויפצר בו ויקח"...
301
ש״בההכנה למלחמה בהיותנו בגלות.
302
ש״גואמנם גם בהיותנו בגלות לא שכחנו מעולם שהננו צריכים להיות מוכנים למלחמה, אבל כל ההכנה היתה בזה ש"אם יבוא עשו אל המחנה האחת והכהו", ובכל ימי הגלות הם מתכוננים ואנחנו מתכוננים למלחמה, הם משחיזים את הסכינים ושוחטים בכח ואנחנו פושטים את הצוארים לשחיטה, הם הצולבים ואנחנו הנצלבים, ורק בחסדי ד' נשארה לנו איזה שארית הפליטה, "והיה המחנה הנשאר לפליטה".
303
ש״ד"יחץ" והפסיכולוגיה של הגלות בכלל.
304
ש״ה"ויחץ את העם לשני מחנות", ואמנם הדבר הזה בא לכתחלה רק מתוך הכרח ובאין ברירה, אבל אנו רואים הרבה מעשים ש"תחילתם באונס וסופם ברצון", וגם ה"יחץ" שתחילתו בא רק מאונס, נעשה אצלנו בהמשך הזמן לטבע שני, ולדבר הכרח.
305
ש״וובמקום שיש שני יהודים יש שני מחנות העוסקים במצות "יחץ", בדחילו ורחימו.
306
ש״זואנו רואים בחיינו כמעט תמיד את הכתוב ברבקה "וימלאו ימיה ללדת והנה תומים בבטנה", מקודם היתה עקרה לגמרי, אבל כאשר פקד לה ד', שוב לא אחד בבטנה, אך שנים, ואצלנו גם כן יש מקומות, שמקודם לא היתה שמה קהלה כלל, אבל כיון שנמלאו ימיו של אותו מקום ללדת, הוא מוליד תיכף שתי קהלות, שני רבנים ושני מיני שחיטות בבת אחת.
307
ש״חויש אצלנו מפלגות כאלה, שכל עיקר הפרוגרמה והתכנית שלהם הוא "יחץ", כל שאר הדברים הם לאו דוקא, ולא נכתבו רק כדי שלא להוציא את הנייר חלק. גם "קדש" וגם "רחץ" היא לאו דוקא, אבל "יחץ" זהו עיקר העיקרים, בשביל זה המה מוסרים את נפשם ממש ושום קרבן לא יכבד להם לסבב בכל מיני התאמציות שלא יהיה אצלנו מחנה אחד, אך "ויחץ את העם לשני מחנות".
308
ש״טובכלל נעשה אצלנו לתכונה טבעית ליחץ ולפרר כל דבר לפירורים קטנים וכל המוסיף בזה הרי זה משובח, ובמקום הבית-הכנסת יש אצלנו ה"קלויזל" וה"שטיבל", וכו' וכו', כי הפסיכולוגיה של גלות לא היתה יכולה לתפוס את הגודל והרוחב של בית שלם, והוכרחה לצמצם ולהקטינו עד כמה שאפשר.
309
ש״יובכלל על ידי הגיטו הצרה פעלה על נפשותינו שנמוד הכל במדה צרה ומוגבלת, ולאט לאט נשרשה בנו המדה של צרות עין, כי חסרו לנו הדברים המרחיבים דעתם של אדם.
310
שי״אהגלות למדה אותנו שמותר להחניף לרשעים בעולם הזה, שנאמר "כי על כן ראיתי פניך כראות פני אלקים", אכן גם זה היה תחילתו באונס וסופו ברצון ונתרגלנו בחנופה גם לצורך וגם שלא לצורך, והעברה לשמה נעשה לעברה פשוטה ומלאכה הצריכה לגופה.
311
שי״בכשאמר יעקב "כי על כן ראיתי פניך כראות פני אלקים" חשב בלבו שגם אלקים של עשו הוא רשע כמותו, אבל לבסוף אמרנו לכל רשע ורשע "פניך כפני אלקים" כפשוטם וכמשמעם.
312
שי״גולבסוף עלינו להודות על האמת, איך שלא ידאב לנו הדבר מאד, כי נשרשה בנו ע"י הגלות גם המדה המגונה של התשוקה לכסף יותר מדאי. לכתחלה נתעוררה בנו התשוקה המגונה הזו בידענו, כי רק הכסף יענה את עשו, ורק סגולה בדוקה אחת יש המצילה אותנו מידיו, ידי עשו, והוא ה"ויפצר בו ויקח", וכאשר כלל גדול הוא בתורה ובחיים ש"מתוך שלא לשמה בא לשמה", נהפכה גם האהבה הזו, אהבת הכסף שהיתה מקודם אהבה התלויה בדבר, לאהבה שאינה תלויה בדבר, לאהוב את הכסף לשם כסף סתם.
313
שי״דוכמה פעמים אנו רואים אצלנו את הכתוב "ויותר יעקב לבדו", וכפירוש חז"ל "נשתייר על פכים קטנים", ויש שהננו נשארים מעין סרח העודף בעיני כל העמים והלשונות והכל מתרחקים ממנו "ויותר יעקב לבדו", נחשב ל"נותר" בעיני כל, למשנה שאינה צריכה רק מפני החולשה שבנו, להשתייר על פכין קטנים ולשמור אותם יותר מבבת עינינו. ואמנם יעקב אבינו עשה זאת רק מפני הטעם שלצדיקים ממונם חביב עליהם יותר מגופם לפי שאין פושטים ידיהם בגזל, אבל אנו, בני יעקב נוהגים ככה רק מפני החשיבות של הפכים קטנים כשהם לעצמם.
314
שי״ההשם "יעקב" - הסיבה הגורמת.
315
שי״וואל תחשדוני, כי כוונתנו בזה להאשים את ישראל ולהצדיק עליהם את הדין, כי באמת "אשמנו מכל עם בושנו מכל דור ודור". חלילה וחלילה, כי אמנם "בנות ישראל יפות הן אלא שהעניות מנוולתן", כי כל אלה הן פרי הגלות הבלתי טבעית, הבריאה המשונה, שאין על עפר משלה.
316
שי״זולא הפריזו חז"ל כלל על המדה באמרם כי "לעתיד לבוא נוטל הקב"ה עוונותיהם של ישראל ונותנם בראשו של עשו", כי האשמה תחול רק עליו.
317
שי״ח"ויצא הראשון אדמוני כולו כאדרת שער... ואחרי כן יצא אחיו וידו אוחזת בעקב עשו, ויקרא שמו יעקב", עשו היה ההדיוט הקופץ בראש, ויעקב הוכרח לאחוז בעקב עשו, וכשאדם מוכרח לאחוז בידו בעקבו של חברו, הוא צריך בע"כ להרכין את ראשו ולהיות כרמש הרומש על הארץ.
318
שי״טהשם "יעקב" המדבר בעדו, כי עשו הוא הראשון, ואחיו הוא רק מעין סרח העודף הנגרר אחריו כאורח בלתי קרוא, השם יעקב זו הוא הסיבה הגורמת לכל האשמות שמאשימים אותנו, וזהו שאמרנו כי "בנות ישראל יפות הן אלא שהעניות מנוולתן".
319
ש״כיהיה איך שיהיה, סוף סוף עלינו להודות, כי העניות נוולה אותנו לא רק בהחצוניות לבד, אך גם בהפנימיות, פנימיות הנפש.
320
שכ״אעד כאן אופיו של ה"יעקב שבנו".
321
שכ״ברוחות חדשות מנשבות.
322
שכ״גאכן גם רוחות חדשות מנשבות במחנה, וכשיעקב עומד על הפכים הקטנים ושומרם בדחילו ורחימו והנה "ויאבק איש עמו עד עלות השחר", והאיש טוען שלעולם יהא אדם - איש, ואל יזחול על ארבע אף אם פחד המות לנגד עיניו. את הכל יתן האדם בעד נפשו, אבל לא את הרגש האנושי שבו ולא ינשק את השבט אף אם הוא שבטו של ה"פריץ" בכבודו ובעצמו.
323
שכ״דלא, לא זה הדרך, על ידי הפוליטיקה שלכם, הפוליטיקה של "עזים מאתים ותישים עשרים" וכדומה תרדו מטה מטה עד שתהיו באמת לבריות שפלות ונמבזות.
324
שכ״הויאבק "איש" עמו, טענת המאבק הוא רק אחת "איש", כי יעקב סבא שכח והסית את דעתו מה"איש" שבו.
325
שכ״ו"עד עלות השחר" והוא טוען עוד, כי כבר עומד השחר לבוא, ולא כימים הראשונים הימים אלו, כבר מנשבות רוחות חדשות, רוח של חופש ודרור, רוח של שיווי זכיות לכל בני אנוש וכדומה וכדומה, ואם נרצה שלא נהיה ללעג ולקלס בגויים, אז עלינו להחזיק קודם כל את עצמנו גופא לאנשים.
326
שכ״זכעכו"ם או כתלמיד חכם נדמה לו.
327
שכ״חואיך התיחס יעקב אל ה"איש", וההתאבקות שלו?
328
שכ״ט"חד אמר כעכו"ם נדמה לו וחד אמר כתלמיד חכם נדמה לו" ועל כל פנים אלו ואלו מודים שלא כיהודי כשר נדמה לו, מפני שבית יעקב לא הורגל זה מאות בשנים לשמוע טענות כאלה, ואע"פ שבעצם הדבר הטענות הללו אינן מתנגדות כלל לרוחנו, ההרגל עושה את שלו ובהמשך הימים גם הגלות גופא עם כל תולדותיה הכרוכות בה נתקדשו אצלנו בעשר קדושות, ומי שהיה מדבר נגד זה, הבטנו עליו בעיני חשד, ואם איננו עכו"ם הוא על כל פנים אחד מהמתחכמים הפורצים גדר - ת"ח - שנחוץ לגעור עליו בנזיפה.
329
ש״לכי עלה השחר.
330
של״אאכן ראו זה דבר פלא, כי דוקא בעלי ה"מהלך החדש" האלה, שכעכו"ם וכת"ח נדמו לו ליעקב, דוקא לאלה חוש הראיה שלהם מפותח ביותר, ובשביל זה המה מרגישים מקודם "כי עלה השחר" ויהי אור. ואין בזה כלל פחיתת הכבוד לבית יעקב, שאינו רואה ואינו מרגיש זאת, כי כל זה בא לו רק מתוקף הצרות שגרמו לכך שגם פרשת "ויחי יעקב" היא פרשה סתומה מפני "שנסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד", ומי שעיניו נסתמו אינו מרגיש כל כך באור השחר הבוקע ועולה.
331
של״בובין כה ובין כה וההתאבקות שבין יעקב סבא ובין ה"איש" - שאמנם לחד מאן דאמר במדרש רבה היה המלאך מיכאל - המלחמה בין הזקנים והצעירים גדולה עד מאד, אע"פ שלוחמים לא בחרב ולא בחנית, אך במבול של דברים ובפולמוס של וכוחים נלהבים, הנה "העלו אבק ברגליהם עד כסא הכבוד" (חולין צא, א) מחלוקת לשם שמים.
332
של״גוהצעירים צועקים בקולי קולות ובכל הלשונות שבעולם "שלחני כי עלה שחר", כבר צר להם הגיטו הסוגרת ומסוגרת, שואפים הם למרחב יה, ולדברים המרחיבים דעתו של אדם בכלל, שואפים הם להעולם הגדול ולא להיות כלואים בעולם קטן המכווץ והמצומצם של "רחוב היהודים".
333
של״דוכשמגיעים הדברים האלה לאזני יעקב סבא הוא מתרעם מאד על זה, ושואל בתמהון "וכי גנב קוביוסטוס אתה שאתה מתירא מן השחר", כי מרוב שיעבוד הגלות חדלנו כבר להתענין בשחר ובעוד דברים "הבלים" כאלה שאינם נפקא מינה כלל לדינא ומי שבא אלינו ב"קטנות" כאלה הוא חשוד מעט בעינינו.
334
של״הוה"איש" משיב לא גנב ולא קוביוסטוס אני, אך הזמן הזמיר הגיע, ואם אין אני פותח בשיר נמצא השיר בטל, ממש כמו שטוענים הצעירים של זמננו, שבאים תמיד בכוחה של ה"עת החדשה" ובהזמירות החדשות שלה.
335
של״וישראל יהיה שמך.
336
של״זוכשיעקב סבא מתעקש לאמר "לא אשלחך" כי מתירא הוא שלא ירחיקו ללכת למקום אשר משם לא ישובו עוד, לא יוכל עוד ה"איש" להתאפק ומדבר דברים ברורים: "לא יעקב יאמר עוד שמך, כי אם ישראל".
337
של״חהה, יעקב, יעקב, כבר באה העת שתבין, כי רוחות חדשות מנשבות כעת בעולם, הזמנים נשתנו ואנחנו עמהם, ומה שנאה ויאה היה לפנים לא נאה ויאה כלל וכלל היום, ועליך סוף סוף לדעת שעל ידי "תולעת יעקב" תלך תמיד מטה מטה, כל עשו ירמוס עליך ברגליו, אתה תאחז בעקבו של עשו והוא יבעוט בו בפניך, וכבר באה העת שתרגיש כי ישראל שמך, השם המעיד על ההיפך הגמור של תכסיסך עד היום, "כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל", עליך ללכת אדרבא בקומה זקופה ובהרמת ראש, לא תחת מפני כל ולא תשא פנים לשום גוי, כי "ישראל עזים שבאומות" (ע"פ ביצה כה, ב); ו"חוצפא אפילו כלפי שמיא מהני" (סנהדרין קה, א), ואין לך דבר העומד בפני הרצון. בקיצור עליך להכיר את ערך עצמך כי רב הוא ואז תהיה בטוח כי הנצחון יהיה על צדך "ותוכל".
338
של״טהפשרה של השי"ת בזה.
339
ש״מועם מי הוא הצדק, עם יעקב או עם ה"איש"?
340
שמ״אהנה כבר הביאנו את דברי חז"ל במדרש "באותה שעה שקרא יעקב אבינו לעשו אדוני, אמר לו הקב"ה, אתה השפלת את עצמך לפני אחיך וקראת אותו אדון שמונה פעמים" וכו', והדברים מדברים בעדם, ועוד אמרו "מפני מה זכה בנימין שתשרה שכינה בחלקו מפני שלא השתתחוה לעשו בחזרת יעקב מבית לבן", אע"פ שכמובן מה שבנימין לא השתחוה, אי אפשר לזקוף זאת על חשבונו בתור מעלה, כי פשוט לא השתחוה מפני שלא נברא עדיין, כשם שמאידך גיסא אי אפשר לזקוף את ההשתחואה של יעקב בתור חסרון שלו, כי רק הצרות הביאוהו לכך. אכן סוף סוף אנו רואים מזה, שאין רוח חכמים נוחה כל כך מהשתחואות לעשו ושותפיו.
341
שמ״באכן למותר להגיד כי גם ה"איש" אינו צודק לגמרי, לה"איש" אמנם יש הרגשה דקה מן הדקה להרגיש בדמדומי חמה הראשונים של עלות השחר באיזו מארבע רוחות העולם, אבל מסיח דעת, כי אצלנו בגלות גם השחר איננו עדיין סגולה לכל תחלואינו, ולפעמים אדרבא "ויזרח לו השמש והוא צולע על ירכו", ואם לכל העולם כולו הנה "שמש צדקה מרפא בכנפיה", הנה גם בכלל הזה יש חוץ, "חוץ מן היהודים"...
342
שמ״גובכן איך עלינו להתנהג?
343
שמ״דעלינו לשמוע לעצתו של השי"ת השומר ישראל מימות עולם שתיכף אחרי ההתאבקות של יעקב עם ה"איש" נראה אליו.
344
שמ״ה"ויאמר לו אלקים, שמך יעקב לא יקרא שמך עוד יעקב, כי אם ישראל יהיה שמך", וכפירוש חז"ל "לא שיעקר שם יעקב ממקומו אלא שיהא ישראל עיקר ויעקב טפל לו".
345
שמ״וכל זמן שאין אנו יושבים באצרנו ובין האומות הננו שרויים, הנה גם אחד משני הקצוות הנ"ל איננו הדרך הישרה באמת, ובעל כרחנו עלינו לבקש ולמצוא גם בזה את דרך הממוצע, שביל הזהב, ואם כי השם "יעקב" כבר נעשה באמת לישן יותר מדאי, בכל זאת לא יעקר לגמרי ממקומו, וישאר רק בתור טפל להשם העיקר - ישראל.
346
שמ״זהאידיאל צריך להיות השם ישראל ובשם יעקב עלינו להשתמש רק באין ברירה בתור "הכרח לא יגונה", בתור הוראת שעה, מעין יוצא מן הכלל המחזק את הכלל, שהוא "יהא ישראל עיקר".
347
שמ״חיעקב וישראל בספר בראשית ושמות.
348
שמ״טוהיוצא מדברינו, כי תיכף בספר בראשית, זאת אומרת, מתחילת הויתנו ויציאתנו לאויר העולם, אנו רואים שתי תכונות המתנגדות זו לזו מן הקצה אל הקצה, מתרוצצות בקרבנו יחד.
349
ש״נואת שתי התכונות המתאבקות זו עם זו, אנו רואים שהולכות ונשנות בכל משך ההיסטוריה הארוכה שלנו עד היום הזה ועד בכלל.
350
שנ״אורק על ידי זה תתבארנה לנו באר היטב כמה פרשיות סתומות בההיסטוריה ובעיקר תתבארנה לנו בזה הרבה פליאות באומתנו גופא, שאי אתה יכול לעמוד על אופיה של אומה זו, שלפעמים אנו רואים אותה בדמות תולעת יעקב הזוחלת על הארץ ומשתחות לכל עובר ושב יהיה מי שיהיה, ולפעמים אנו רואים אותה בדמות "ישראל עזים שבאומות" המטיל אימה ופחד על כל יושבי תבל. גם על זה אל תתפלאו כי גלגל החוזר הוא בעולמנו ועוברים אנו בנקל מיעקב המשתחוה לארץ לאחוז בעקבו של עשו, לישראל המעיד עליו כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל, ולפעמים שתי התכונות מתערבות יחד.
351
שנ״בלמשל הכתוב בתחילת ספר שמות: "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב", שלכאורה שינוי הלשון - בני ישראל את יעקב - תמוה מאד.
352
שנ״גאכן כשנסתכל היטב נראה, כי זהו המבוא ופתח השער לחדור על ידו להבנת כל המאורעות המענינות המסופרות בספר הזה וגם בהספרים הבאים אחריו.
353
שנ״דאם קוראים אנו, למשל אחר כך את המסופר על משה "וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו, ויפן כה וכה וירא כי אין איש, ויך את המצרי ויטמנהו בחול", הנה המפתח להבנת המעשיה הזו הוא הכתוב הנ"ל.
354
שנ״ה"אלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב", הם באו מצרימה כשיעקב וישראל מעורבים בהם יחד, ואע"פ שלמראית עין המה בני ישראל, אבל במעמקי נפשם נשארה עדיין בקרבם תכונת יעקב - את יעקב - וע"כ רק בשביל כך אפשר היה מחזה שכזה ש"איש מצרי מכה איש עברי מאחיו", ואע"פ שהמצרי היה רק אחד, והעברים רבים, עברי מאחיו, שנמצא בתוך סביבה של אחים רבים, בכל זאת המצרי הוא המכה והעברי הוא המוכה - יען כי בא מצרימה "את יעקב", שאמר "אם יבוא עשו אל המחנה האחת והכהו", כי אם האדון רוצה להכות על העבד לשום כארץ גוו ולנשק את השבט.
355
שנ״ו"וירא כי אין איש" - כי שכחו לגמרי את ה"איש", את ה"ויאבק איש עמו", שכחו לגמרי את הישראל שבקרבם, וקיים "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש" ויך את המצרי.
356
שנ״ז"ויצא ביום השני" והוא רואה שוב את אותה הפסיכולוגיה של "תולעת יעקב" ועוד ביתר בהירות: "שני אנשים עברים נצים, ויאמר לרשע למה תכה רעך, ויאמר מי שמך לאיש שר ושופט עלינו".
357
שנ״חוהלא באמת היה משה שר חשוב, אחד מיושבי שער המלך, ולא עוד אלא שכבן בית נחשב שם בחצר המלכות, ואיך הרהיב הרשע, להתנפל עליו בדברים שכאלה, בעוד שהוא, משה, פנה אליו רק בדברים רכים ובנמוס "למה תכה רעך"?
358
שנ״טהתשובה פשוטה יען ש"ויגדל משה ויצא אל אחיו". לו היה מתרחק מתוך אחיו כמטחוי קשת, כי אז היו מכבדים ומוקירים אותו והיו יראים מפניו לא רק יראת העונש, אך גם יראת הרוממות, יראת הכבוד, אבל כיון ש"ויצא אל אחיו", הוא נעשה ל"חולין" בעיניהם והכל שואלים אותו "מי שמך לאיש שר ושופט".
359
ש״ס"אחינו אתה", אם המלים האלו יוצאות מפי נכרי לנכרי, אזי הן מצלצלות כדברי חבה וכבוד, אבל כשהן יוצאות מפי יהודי אז פירושן הוא בטול, לעג וקלס, אחינו אתה יהודי שכמותנו ומה היחוס שלך.
360
שס״אולשוטר פשוט נכרי או מתנכר מתיחסים ברגש הכבוד יותר חזק מכפי שמתיחסים גם לשר הגדול הקרוב למלכות, אם הוא יהודי ויוצא אל אחיו.
361
שס״בולא לחנם נזרקו אז מפי משה הדברים האלה "אכן נודע הדבר" וכמדרשו "נודע לי הדבר שהייתי תמוה עליו, מה חטאו ישראל מכל שבעים אומות להיות נרדים בעבודת פרך אבל רואה אני שהמה ראויים לכך", כי המחזה השני עוד מבליט ביותר שכבר נשתקע לגמרי השם ישראל, ולא רק שאיננו שם עיקר אך גם איננו שם טפל אצלו, ואיך אפשר שיקויים בו הכתוב "כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל", בעוד שאיננו מחזיק את עצמו גופא לאיש.
362
שס״גואם כל האומות יושבות שלוות ושקטות ורק אנחנו יוצאים מן הכלל הזה, הוא מפני שאנו גופא הוצאנו את עצמנו מכלל האומות כשאנו מחזיקים את עצמנו לתולעת ולא איש...
363
שס״דוכשהיהודים טוענים אחרי כך בקול גדול "חדל ממנו ונעבדה את מצרים כי טוב לנו עבוד את מצרים", או "מי יתן מותנו ביד ד' בארץ מצרים בשבתנו על סיר הבשר", הנה "קול יעקב" מדבר בגרונם, קול יעקב בהסחת דעת לגמרי מה"ישראל" שבקרבם.
364
שס״הוכשרואים את המצרים מתים על שפת הים נעור בקרבם שוב ה"ישראל", וכששרים המה שרים כבני ישראל.
365
שס״ו"אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לד'".
366
שס״זיעקב וישראל בספר במדבר.
367
שס״חוהדבר הולך ונשנה גם בספר במדבר, לא פעם אחת אך הרבה פעמים, ובא לידי בטוי יותר חזק במעשה המרגלים.
368
שס״טעשרת המרגלים היו בעלי תכונת יעקב, ורק כלב ויהושע בן נון בעלי תכונת ישראל. הראשונים טוענים "ונהי בעינינו כחגבים", תולעת יעקב, זוחלים בפשוט ידים ורגלים על הארץ. והאחרונים משיבים לאמר "אל תיראו את עם הארץ כי לחמנו הם סר צלם מעליהם" זהו הפירוש של ישראל "כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל".
369
ש״עוכל העם כולו מכריעים לדברי הראשונים "נתנה ראש ונשובה מצרימה".
370
שע״אאכן, אם כאמור בגלות יש עוד מקום גם ליעקב וגם לישראל וגם השם יעקב אינו נעקר שם לגמרי, הנה בארץ ישראל אין מקום רק לישראל ולא ליעקב.
371
שע״בארץ ישראל ולא ארץ יעקב.
372
שע״גולא נכנסו לארץ ישראל רק אלה שני בני ישראל כלב בן יפנה ויהושע בן נון, וזולתם מתו במדבר, כי אינם מסוגלים לארץ ישראל.
373
שע״דרבת את ריבם.
374
שע״הובחג החנוכה, החג הארצי ישראלי, מתבלט ביחוד גם החג הישראלי בכלל, בו אנו עושים פומבי להישראל שבקרבנו.
375
שע״וואם אסתר המלכה אמרה את הדברים הנוקבים עד התהום "ואילו לעבדים ולשפחות נמכרנו החרשתי", הנה הגלות והתכונת יעקב המסתעפת מזה דברה מתוך גרונה ואף למלכה בגולה יש רק הפסיכולוגיה של יעקב.
376
שע״זאבל אוירא דארעא דישראל מחכים ומביא את תכונת הישראל ואינם מחרישים כלל שם אף אם רואים רק צל של עבדות.
377
שע״חשם אינם מחכים עד שיבוא המלך והמן אל המשתה, אלא קמים נגד המלך וההמנים שלו גופא ומראים להם, כי השם ישראל נאה ויאה לנו.
378
שע״טרבת את ריבם דנת את דינם נקמת את נקמתם, ואמנם כל חג החנוכה בא מנס מן השמים, כי בדרך טבע אי אפשר להבין את הנצחון של עם קטן ודל, אך מאידך גיסא אי אפשר לשכוח, כי שמנו ישראל הוא מפני ש"שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל", ואי אפשר שיבוא ה"ותוכל" לפני ה"שרית", ואחרי שכבר התחלנו בעצמנו לריב את הריב ולדון את הדין ולנקום את הנקמה ועשינו את שלנו, אז עשה ד' את שלו, ורבת את ריבם ודנת את דינם, וכו'.
379
ש״פבקיצור, כל עיקרו של חג החנוכה הוא פירוש להשם ישראל שבנו.
380
שפ״אואמנם באותה מדה שה"ישראל" שבנו מתגבר על ה"יעקב" שבקרבנו באותה מדה מתגדל אצלנו ערכו של חג החנוכה, כי בני ישראל "אם אינם נביאים בני נביאים הם" ומרגישים לפעמים בהרגשה אינסטינקטית יותר ממה שאפשר לחכמים להשיג בחכמתם.
381
שפ״בומאות הרבה בשנים שמפני קושי השעבוד כמעט שנשתקע השם ישראל מקרבנו, תפס החג הזה מקום קטן בחיינו, מדור לדור התחכמו להקטין יותר ויותר את "הנרות הללו", עד כי היו למשל ולסמל להקטנה בכלל, ומרגלא בפומי דאינשי, "הן גדולות כל כך כמו הנרות של חנוכה", כמובן, בלשון "סגי נהור", כי העם הרגיש שכל החיים עמדו בנגוד גמור לרוח החג הזה וחפצו רק לצאת ידי חובתם בלבד, וכיון שעל פי דין אין שיעור לזה, הנה כל מי שהתחכם להקטין יותר את הנרות הרי היה זה משובח.
382
שפ״גאכן כשנראה שוב ה"איש" ברחובותינו ושירות חדשות נשמעו בתחומנו כי "לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל", אז תיכף התחיל העם בהמוניו להרגיש את גודל ערכו של חנוכה, וכולם בפה אחד, מבלי להמלך תחלה זה עם זה, נותנים כבוד ויקר להחג המכבים ומשבחים ומפארים ומעריצים אותו בפומביות יתירה.
383
שפ״דואחרי שכבר היה החג הזה כמעט בלתי מורגש בתוכנו חזר ונעור שוב בתוקף ועוז כימי קדמותו. הכל תלוי במזל וגם החגים בכלל.
384
שפ״הפכים קטנים ופך השמן.
385
שפ״ובשבת העברה [פרשת וישלח] קראנו על דבר פכים קטנים "ויותר יעקב לבדו" - נשתייר על פכים קטנים. והיום הננו רואים לעינינו את פך השמן, הגדול מאוד באיכותו, של המכביים הקדמונים.
386
שפ״זהפכים קטנים מזכירים לנו את התכונת יעקב שבנו, והפך השמן - את תכונת ישראל שבקרבנו.
387
שפ״חוכבר באה העת שבמקום הפכים קטנים שלפעמים היו חביבים עלינו יותר מגופותינו ונפשותינו גם יחד, ולפעמים רבות הם שגרמו כי "ויותר יעקב לבדו" באין חברותא, כי הביטו עלינו כעל אנשים העובדים רק לעגל הזהב והמטבע זהו הנשמה שלהם - שבמקום הפכים הקטנים האלה נשמור נא בקדושה ובטהרה את פך השמן המקורי שלנו המרומם ומעדן את הנפש, המשפיע עלינו שפע של אורה, שפע של תחיה.
388
שפ״טהחליפו את הפכים הקטנים על פך השמן הגדול.
389
ש״צאין מרצין מעות לאור הנר.
390
שצ״אוכבר שנו חז"ל (שבת כב, א), ש"אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה", כי אמנם נר אלקים טרם יכבה בקרבנו בכל דור ודור, וגם בהתקופות הכי רעות, נשארנו עם חכם ונבון, וגם שונאינו היותר נוראים בעל כרחם יענו אמן על זה, אלא שלפעמים רבות השתמשנו בחכמתנו ובכשרוננו רק כדי להרצות מעות, למלאות בכסף וזהב את הפכים הקטנים שלנו ולא שמנו כלל לב שהפך הגדול שלנו מתרוקן לגמרי.
391
שצ״בועלינו לדעת, כי רק לפך השמן שלנו אפשר שיהא מוסיף והולך, אבל הפכים הקטנים שלנו בעל כרחם שהם פוחתים והולכים, למרות כל ההשתדלות והחריצות שאנו מצטיינים בהן, כי פכינו הקטנים בגולה נקובים הם ו"כבולעם כך פולטם" אם תיכף ומיד או בהמשך הזמן, וסוף סוף נשארים אצלנו רק הפכים ריקנים וה"אוצר" שהיה מונח בהם עובר לאחוזת עולם ליושב הארץ ולא לנו כידוע.
392
שצ״גוהנסיון ההסטורי - ואין חכם כבעל הנסיון - כבר הורה לנו בבהירות גמורה, כי "אין מרצין מעות לאור הנר של חנוכה".
393
שצ״דבדיקה בהנרות הללו במסתרי הלב.
394
שצ״הועלינו לבדוק בהנרות הללו במסתרי הלב שלנו לראות עד כמה נעור שם ה"ישראל" שבקרבנו.
395
שצ״וכי יש מעשים כאלה, שלמראית עין נדמה כי כל הורתם ולידתם באים ממקור "ישראל", אבל אחרי בדיקה מעטה הננו רואים שם כי יד עכו"ם באמצע, את ה"יעקב" הנגרר רק אחרי עקבו של עשו.
396
שצ״זכשאנו מסתכלים היטב נוכל לראות,ְ למשל, גם בעבודת התחיה הלאומית שלנו, את ה"ויצא הראשון אדמוני... ואחרי כן יצא אחיו" זאת אומרת השפעתם של זרים.
397
שצ״חחז"ל מספרים (כתובות סב, א), "ההוא ישראל ועכו"ם דהוה קאזלי באורחא בהדי הדדי, לא אימצי עכו"ם לסגויי בהדי ישראל, אדכריה חורבן ביהמ"ק נגיד ואיתנח, ואפ"ה לא אימצי עכו"ם לסגויי בהדיה אמר ליה לאו אמריתו אנחה שוברת חצי גופו של אדם? אמר ליה, הני מילי מילתא חדתי אבל הא דשנן בה לא".
398
שצ״טואמנם נזכרו כעת הרבה מאתנו בחורבן ביהמ"ק ובחורבן הארץ, והמה רוצים לבנות את הנהרסות, אבל דא עקא, כי זה בא להם לא מהתעוררות עצמית, אך מפני שהעכו"ם הזכירו להם זאת, העכו"ם התחילו להתענין על דבר בית לאומי לעם ישראל בארץ ישראל, ואם עשו יוצא ראשון, בעל כרחן נגרר אחריו גם כן יעקב.
399
ת׳וכמובן, כיון שהדבר נעשה כאילו כפאום שד ולבם בל עמם, הדבר מתנהל בעצלתיים.
400
ת״אויש שהעכו"ם מתחילים להתפלא עלינו "לאו אמריתו אנחנה שוברת חצי גופו של אדם" ואיך אפשר שעם ישראל הנאנח זה כאלפים שנה על "ציון האבלה והשוממה", ואנחות האלו אינן עושות רושם כלל ואינן מביאות לשום מעשים, אדרבא "לא מצי עכו"ם לסגויי בהדי ישראל" שהוא תמיד אץ לדרכו על דבר ה"סחר מכר" והפכין קטנים שלו כאילו לא קרה כלל חורבן בעולמו?
401
ת״בוהתשובה על שאלה זו היא ג"כ תשובת אותו היהודי הנ"ל "הני מילי מלתא חדתי" כי זו איננה אנחנה היוצאת מקרב הלב, ואנחה כזו לא רק שאיננה שוברת את חצי גופו, אך גם אין רשומה ניכר בכלל וכמו שאומרים, שמגיעה רק עד כפתור של בגדו ולא יותר. ומפני זה הולכת עבודתנו, העבודה בשביל ארץ ישראל בכבדות כל כך, כי ארץ ישראל אי אפשר לה להבנות רק על ידי "ישראל", ולא כשעשו צריך להיות המזכיר נשכחות לנו בזה.
402
ת״גרק באורו של פך השמן העתיק יומין שלנו נביא אור חדש על ציון.
403
ת״דה. המאור שבתורה
"ויאמר אלי מה אתה רואה? ואמר ראיתי, והנה מנורת זהב כלה וגלה על ראשה ושבעה נרתיה עליה, שבעה ושבעה מוצקות לנרות אשר על ראשה. ושנים זיתים עליה, אחד מימין הגלה ואחד על שמאלה... זה דבר ד' אל זרובבל לאמר, לא בחיל ולא בכח, כי אם ברוחי אמר ד' צבאות" (זכריה ד, ב-ו).
"ויאמר אלי מה אתה רואה? ואמר ראיתי, והנה מנורת זהב כלה וגלה על ראשה ושבעה נרתיה עליה, שבעה ושבעה מוצקות לנרות אשר על ראשה. ושנים זיתים עליה, אחד מימין הגלה ואחד על שמאלה... זה דבר ד' אל זרובבל לאמר, לא בחיל ולא בכח, כי אם ברוחי אמר ד' צבאות" (זכריה ד, ב-ו).
404
ת״הארץ ישראל לעם ישראל עפ"י תורת ישראל.
405
ת״והדגשנו בהדרשות הקודמות, כי חג החנוכה מבליט לנו ביותר מכל החגים את ערכם של ארץ ישראל ועם ישראל, אכן כל המדמה, כי רק בשביל זה לבד בא החג הנ"ל, אינו אלא טועה ומטעה.
406
ת״זכי החג הזה מכריז גם כן על ההוספה: על פי תורת ישראל, זאת אומרת, כי "אין אומתנו אומה אלא בתורותיה", וגם אין ארצנו - ארץ ישראל, אלא בתורת ישראל.
407
ת״חולא עוד, אלא שגם זה טעות אם חושבים כי זוהי רק הוספה, כי באמת "על פי תורת ישראל" זהו עיקר העיקרים ויסוד היסודות.
408
ת״טואמנם עצם הגרסא "ארץ ישראל לעם ישראל על פי תורת ישראל", שרבים מתימרים בה בתור הפרוגרמה וה"אני מאמין" שלהם, גם גרסא זו צריכה הגהה רבתי.
409
ת״יכי אין תורתנו רק קרדום לחפור בה בארץ ישראל. אין תורתנו רק אמצעי לתכלית אחרת, אין תורתנו תופסת רק קרן זוית בארץ ישראל, כי אדרבא הכל, הכל הם כשפחות חרופות לגבי התורה, שהיא צריכה להיות המושלת בכיפה מקצה תבל ועד קצהו. רק תכלית אחת יש לפני יצור כפיו של הקב"ה - זוהי התורה, וכל שאר הדברים, וגם ארץ ישראל בכלל, הם משמשים רק בתור אמצעים להתכלית הגדולה הזו.
410
תי״אגם ארץ ישראל היא רק פרוזדור להטרקלין של התורה, ומה נואלו אלה הרוצים לצמצם את אלקי ישראל, שהוא מלא בכל העולמות העליונים והתחתונים, תוך כברת ארץ קטנה של ד' מאות פרסה על ד' מאות פרסה.
411
תי״בלא רק שאלקי ישראל הוא מן העולם ועד העולם, אך גם תורתו היא ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים, ורק מצוות אחדות יש שהן תלויות בארץ, אבל כל התורה כולה איננה תלויה כלל בארץ.
412
תי״גוהחג הזה יותר משהוא מבליט את ערכי ארץ ישראל ועם ישראל, הוא מבליט את ערכה של תורת ישראל שהיא למעלה מכל.
413
תי״דכי האם חפצו היונים הרשעים להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן כמו שחפץ זאת המן הרשע, או לכל הפחות לנשלם מעל אדמתם? לא ולא, הם לא העמידו להם למטרה לא את הכחדת עם ישראל ולא את חורבן ארץ ישראל, אך "להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך", אלא שזה גופא כולל כבר את חורבנם של כל עולמנו.
414
תי״הגזירת שמד, נקראות גזירות מעין אלה, שמד בסתם מבלי להשאיר לנו זכר ושריד לא בעולם הזה ולא בעולם הבא.
415
תי״והמכבים הקדמונים והאחרונים.
416
תי״זלפנים היו לנו רק מכבים אחדים, יהודה המכבי היה הראשון ואחריו אחיו ויוצאי חלציהם, ואינם מגיעים אף לעשרות.
417
תי״חוכעת הרי אכשר דרא, שהמכבים פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד, ובכל ערי ישראל הגדולות והקטנות ואף היותר נדחות ונסתרות, אנו מוצאים על כל צעד וצעד, ועל כל שעל ושעל מכבים לאין מספר, בחורים ובתולות מכל המינים ותמלא הארץ אותם לאלפים ולרבבות. אכשר דרא!
418
תי״טאכן כל זה נדמה רק למראית עין, כי כשנחדור לתוך תוכו של דבר אנו רואים, כי השם הזה נעשה לשם שנתרוקן מתוכנו, ולא עוד אלא שהוא בא בנגוד גמור לתוכנו העתיק יומין.
419
ת״כמה העיר ביחוד את חמתם של המכבים הקדמונים לנקום קנאת ד' צבאות? מה שהמתיונים בנו ב"הבירה" או "מצודות אקרא" בקרן צפונית מערבית להיכל ד' בית משחק ומקום מערכה לילדים ונערים, וכפי המסופר בספר חשמונאים, "ויצו לכל בחורי כח לשחק בו במסוה על פניהם, ויפרצו חוקות היונים בכל העיר, ויחפזו ללכת אל בית המשחק להתפתל ולהתנגח בחנית ורמח לרוץ במעגל ומערכה ולשחוק בשחוק הכדורים" - ובמה מתעסקים המכבים של עכשיו?
420
תכ״אאמנם היהדות יודעת להוקיר גם כן את הגוף שבאדם וגם חיים של חלוץ עצמות לא מוזרים לה, אדרבא היא מתפללת על זה בכל שבת מברכים, אבל היוניות עשתה את הגוף למין עבודה זרה, ו"בעל הגוף" היה האליל שהכל כורעים ומשתחוים לו. הוא נעשה לא רק להתקיף אך גם להמכובד שבמכובדים, ולעבודת המוח, גם של המוח היותר גדול שבגדולים לא היתה אף שמינית שבשמינית חשיבות מזו של עבודת הרגלים הגסות - פוטבאל בלע"ז. והאם איננו רואים עכשיו את היוניות זו כשהיא שבה לתחיה וחוזרת ונעורה עוד ביתר שאת ויתר עוז אף אצל המכבים שלנו?
421
תכ״בוכנראה ש"בעל המפטיר" שלנו, זכריה הנביא, ראה בעיני רוחו גם את המכבים הקדמונים וגם את המכבים האחרונים, וכאשר לא היה יכול לעמוד בהשקפה הראשונה על טבעם ומהותם של שני המחנות האלה ולהבדיל בין הקודש ובין החול, בין התכלת להקלא אילן, הוא פנה אל המלאך (ד, ד-ו): "ואען ואמר אל המלאך הדבר בי לאמר, מה אלה אדני? ויען המלאך הדובר בי, ויאמר אלי, הלא ידעת מה המה אלה, ואמר לא אדני", ואז השיב לו המלאך בדברים ברורים עד מאד:
422
תכ״ג"לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ד' צבאות". לא בחיל ולא בכח - אלו המה המכבים האחרונים - כי אם ברוחי - המכבים הקדמונים.
423
תכ״דהורדוס ומרים החשמונאית.
424
תכ״הוחז"ל מספרים בבבא בתרא (ג, ב) "הורדוס עבדא דבית חשמונאי הוה, נתן עיניו באותה תינוקת - וכו' - קם קטלינהו לכולהו מרותא ושייריה לההוא ינוקתא, כי חזת ההיא ינוקתא דקא בעי למינסבה סליקא לאיגרא ורמי קלא, אמרה, כל מאן דאתי ואמר מבית חשמונאי קאתינא עבדא הוא - דלא אישתיירא מינייהו אלא ההיא ינוקתא, וההיא ינוקתא נפלה מאיגרא לארעא, טמנה שבע שנין בדובשא - וכו' - כי היכי דנאמרו בת מלך נסב".
425
תכ״והורדוס עבד האדומי, חשב כי אם ישמור אצלו את גופה של המכבית האחרונה, ועוד יטמין את הגוף בדבש המתוק מאד, כי אז יהיה יחסן גדול גם הוא, ולא דעת ולא תבונה לו להבין, כי גוף מת אם גם הוא טמון בדבש אין לו שום חשיבות, אם הרוח חיים איננו בקרבו, ומה יועיל לו היחוס, בעוד שהכל יודעים כי החשמונאית האחרונה כבר נפלה מאיגרא לארעא.
426
תכ״זואולי גם על המתימרים ומתיחסים עם המכבים בזמננו אנו, כדאי לעמוד רגע ולהתבונן, אם לא נשאר להם רק הגוף של המכבים טמון בדבש והרוח כבר פרח מהם למקום אשר לא ישוב עוד משמה.
427
תכ״חחג החנוכה - חג התורה שבעל פה.
428
תכ״טהחג הזה מכריז בפומביות יתירה, לא רק על ערכה של תורת ישראל בכלל, אך גם על ערכה המיוחד של התורה שבע"פ בפרט.
429
ת״ל"נכנסו יונים להיכל וטמאו כל השמנים שבהיכל", זאת אומרת, שהם לא חפצו לשרוף את ההיכל וגם לא לכלות את השמן, אלא רק לטמאות, וידוע שאין טומאה למשקין מן התורה (עי' בפסחים טז, א). והקב"ה לא עביד נסים בכדי, ואם נעשה הנס הנפלא הזה, הרי שמע מינה, שאמנם צדקו חז"ל באמרם "כי טובים דודיך מיין", שד' אומר "חביבים עלי דברי סופרים יותר מיינה של תורה" (ע"פ מדרש רבה שיר השירים פ"א, יח), וכשגזרו הסופרים טומאה על המשקים, הנה השי"ת בעצמו מקבל כביכול, את הגזרה, ומשנה בשביל זה את מערכות הטבע.
430
תל״אלא ניתן לכתוב.
431
תל״בוחז"ל אומרים "למה נמשלה אסתר לשחר, לומר לך, מה שחר סוף כל הלילה אף אסתר סוף כל הנסים, והא איכא חנוכה? ניתן לכתוב קאמינא" (יומא כט, א), זאת אומרת, שנס חנוכה לא ניתן לכתוב.
432
תל״גוהוא לא ניתן לכתוב מטעם פשוט, כי נס חנוכה שכל עיקרו מובן רק על פי ההנחה של תורה שבעל פה, הנה "דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרם בכתב".
433
תל״דוכבר ביאר חכם אחד את חמשת החגים שלנו באופן שכזה.
434
תל״הפסח שבועות סוכות מעמידים לנו על שלשת העיקרים הראשיים כפי שבאר אותם מהר"י אלבו, פסח - מציאת ד', שבועות - תורה מן השמים, סוכות - ההשגחה הפרטית, הענני כבוד המקיפים את כל אחד ואחד שהוא היסוד לשכר ועונש.
435
תל״ואבל לשלשת העיקרים הנ"ל שהם משותפים לכל בעלי הדת, נחוץ להוסיף עוד שני עיקרים המיוחדים בעדנו.
436
תל״זשהתורה נוהגת בכל מקום, גם בהיותנו מפוזרים ומפורדים בין העמים שעל זה מעיד חג הפורים "קימו וקבלו, קימו מה שקבלו כבר" (שבת פח, א). ושהתורה שבכתב אין לה ערך בלי התורה שבעל פה שעל זה מעיד חג החנוכה עם נס פך השמן שלו. והוא על כן נס שלא ניתן לכתוב.
437
תל״חוהנס לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כולו של תקופת החשמונאים, שכולה חגיגה פומבית של תורה שבע"פ שעלתה אז כפורחת ותעש לה כנפים לעלות מעלה מעלה, ובימים ההם הרימו חכמי הפרושים ראש וידם היתה על העליונה גם בכל הנהגת המדינה שהם היו האורים ותומים של המלוכה. באופן שחג החשמונאים בכללו הוא חג של תורה שבע"פ, החג של ה"לא ניתן לכתוב".
438
תל״טכל חכמי ישראל - כקליפת השום.
439
ת״מואם רוצים אנו להסביר בקצרה את ערכה של תורה שבעל פה בהיהדות, די לנו אם נאמר בקצרה כבן עזאי (בכורות נח, א) כל חכמי ישראל דומין עלי כקליפת השום, אשר הכל משתוממים היתכנו הדברים לבן עזאי שהצטיין בענותנותו, לבטל כקליפת השום את כל חכמי ישראל?
440
תמ״אאכן המשתוממים האלה אינם יודעים, כי קליפת השום הוא דבר חשוב עד למאד, ואי אפשר כלל להשום שיתקיים בלי הקליפה, וכבר אמרו (ע"פ נדה יז, א) "האוכל שום קלוף שעבר עליו הלילה דמו בראשו מפני הסכנה".
441
תמ״בואמנם יש הרבה השואלים "מאי אהנו לן רבנן" שהוסיפו רק קליפות, סיגים, גדרים, גזירות וקנסות, ואינם חלים ואינם מרגישים השואלים האלה, שחכמי ישראל דומים כקליפת השום, השום מתקיים רק הודות להקליפה, וישראל מתקיים רק הודות לחכמיו שהוסיפו קליפות וסיגים וכו' להתורה שבכתב, ולולי חכמיו וסופריו היינו כשום קלוף שעבר עליו הלילה, ועלינו הרי כבר עברו לילות הרבה בלי מספר.
442
תמ״גרק על ידי זה שחז"ל דרשו על כל קוץ וקוץ ועל כל תג ותג שבתורה תלי תלים של הלכות והקיפו אותנו בחבילי מצוות מעשיות בשבתנו ובלכתנו, בשכבנו ובקומנו, ובכל מקום שהננו פונים הננו רואים "שולחן ערוך" לפנינו, דוקא בזה כוחנו וגבורתנו לעמוד נגד כל הקמים עלינו מבית ומבחוץ מפנים ומאחור.
443
תמ״דהודות להתורה שבע"פ נעשית התורה שבכתב לתורת חיים, לתורה מעשית, שלא נתנה לנו להסיח דעת אף לרגע ממנה.
444
תמ״ההתורה והחיים.
445
תמ״ווכשהותחלה אצלנו תנועת התיקונים בדת - ריפורמציין בלע"ז - זה יותר ממאה שנים תלו המתקנים את עצמם באילן גדול - בתורה שבעל פה דוקא. כי הלא אנו מוצאים בה כמה פעמים שכח בית דין יפה לעקור דברים מן התורה, וסמכו על הכתוב "עת לעשות לד' הפרו תורתך", ובכן כאשר "יפתח בדורו כשמואל בדורו" והתורה אומרת "ובאת אל השופט אשר יהיה בימים ההם", גם להם להמתקנים מותר ושרי לעשות נתוחים בהתורה ככל אות נפשם.
446
תמ״זוהוסיפו עוד, כי מאיזה טעם אמרו "דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרם בכתב", על כרחך מפני שבזה אי אפשר לקבוע מסמרות לעולם ועד, כל אלו הם רק תקנות לצורך השעה, הכל לפי הזמן והמקום "ודור דור ודורשיו דור דור וחכמיו, דור דור וסופריו", ואם נאה ויאה היה להחכמים והסופרים בדורות הקדמונים לתקן כך וכך, הנה כחם של החכמים והסופרים בדורות הללו יפה לבטל את הישנות ולחדש חדשות ככל העולה על רוחם, כי התורה היא תורת חיים, זאת אומרת, שאנו צריכים להתאים תמיד את התורה להחיים, ואם מתעורר איזה נגוד ביניהם צריכים לפשר בזה, וכו' וכו' דברי הבלים כאלה.
447
תמ״חהנני מדגיש את המלים "דברי הבלים". מפני שבאמת הפירוש של תורת חיים הוא להתאים את החיים להתרוה, ולא להיפך להתאים את התורה להחיים.
448
תמ״טזהו מעין ההבדל בין הכנסת אורחים של סדום להכנסת אורחים של אברהם אבינו. שניהם ידעו, כי אי אפשר להכנסת אורחים בלי מטות בעדם, אכן בעוד שאברהם אבינו התקין את המטות לפי מדת האורחים, הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו, נהגו בסדום להיפך, להתקין את האורחים, לפי מדת המטות, זאת אומרת, שהמדה הקבועה להמטות היתה להם חק ולא יעבור, ואם האורח גדול יותר מכפי המטה עשו תקונים בו, בהאורח, שקצצו את רגליו עד שיתאים להמטה.
449
ת״נוכבר הארכתי בזה במאמרי "דרכה של תורה" (מבוא לספרי דרכי משה ח"א) להראות על הטעות, שטועים "מתקני הדת" בהראותם, כי גם קדמונינו השתמשו בזה כמו תיקון פרוזבול של הלל הזקן, והיתר עסקא וכדומה, כי לא דעת ולא תבונה להם להבין, שכל הדוגמאות האלה אינן תיקונים בדת, אך ורק תיקונים בחיים, דת התורה לא נשתנתה מאומה על ידי זה, אך החיים, באיזה פרטים נשתנו, למשל, פרוזבול, גם טרם שתיקן הלל את תקנתו היה דין התורה שהמוסר שטרותיו לבית דין אינו משמט, שזה מוכח מגופא דקרא שכל האיסור הוא ב"לא יגוש" (עי' גיטין לז, א). אלא שעד הלל לא היו נוהגים שהמלוה ימסור תמיד שטרותיו לבית דין, ובא הלל והנהיג את המנהג הזה בחיים הלכה למעשה, והוא הדין בתקנת היתר עסקא, שידעו תמיד כי אין איסור רבית בעסקא על פי דין תורה, ומהר"ם מלובלין ז"ל לא תיקן את הדת מאומה על ידי ההיתר עסקא שלו, אך תיקן את החיים שיתנהגו תמיד בהלואות באופנים של עסקא וכדומה בענינים כאלו, ובחנם תולים הם בעלי הבוקי סריקי, בעלי התיקונים בדת, את עצמם באילנות כל כך גדולים כאלה.
450
תנ״אכי, כאמור, תורת חיים פירושה התאמת החיים אל התורה ולא להיפך.
451
תנ״בובכלל כשנעיין בדבר, נראה, כשבית דין התנו לעקור דבר מן התורה, עשו זאת בשביל התורה גופא וחשבו תמיד בזה את השכר שתשתכר התורה בזה כנגד הפסדה.
452
תנ״גוגם תקנת פרוזבול גופה, כל עיקר הצורך שראה בה הלל היה משום "שראה את העם שנמנעו מלהלוות זה את זה ועברו על מה שכתוב השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל וגו'" (עי' גיטין לו, א), וכן שאר תקנותיהם לעקור דברים מן התורה היו גם כן רק מפני הנמוקים הנ"ל. למשל, עקרו נטילת לולב ותקיעת שופר ביום טוב שחלו להיות בשבת, הלא הוא רק מצד "גזרה שמא יטלנו בידו וילך אצל בקי ללמוד ויעבירנו ד' אמות ברשות הרבים" (עי' סוכה מג, א).
453
תנ״דבקיצור, אין התורה מין הכנסת אורחים של סדום שאפשר יהיה לחתוך ממנה איברים איברים ובלבד שהמטה תשאר במדתה.
454
תנ״הובכלל כל המושג "תיקונים בדת" הוא מין אבסורד, כשמוצאים אנשים מפיהם זאת אינם שומעים מה שמדברים, כי זהו תרתי דסתרי, אם יש דת, זאת אומרת, תורה מן השמים, הלא אי אפשר בה תיקונים בידי אדם, ואם שייכים בה תיקונים הלא אין דת כלל במציאות. ועל זה כבר התפלא הנביא באמרו: "איכה תאמרו חכמים אנחנו ותורת ד' אתנו, אכן הנה לשקר עשה עט שקר ספרים" (ירמיהו ח, ח).
455
תנ״והוא מתפלא לא רק על מה שיראה, יראת שמים חסרה להם, אך גם מה שחכמה אין בקרבם, כי לו היתה מעט חכמה בלבבם, לא היו אומרים "תורת ד' אתנו", כלומר ברשותנו, שזהו שני הפכים בנושא אחד, כי אם יש תורת ד' הרי בעל כרחך היא "קדמה לבריאת עולם" גופא.
456
תנ״זכבר היה לעולמים.
457
תנ״חולכל דרשני הריפורמא שלנו אנו אומרים, אותה הריפורמא שאתם דורשים כבר היתה לעולמים זה כאלף ושמונה מאות ועשרים ושמונה שנים על ידי "אותו האיש" - והתוצאות מזה הלא ידועות לכולכם.
458
תנ״טוכבר בארתי בזה - במאמרי הנ"ל - את דבריהם ז"ל, "א"ר יהודה אמר שמואל, בשעה שנשא שלמה את בת פרעה, ירד גבריאל ונעץ קנה בים ועלה עליו שרטון ועליו נבנה כרך גדול שברומי" (שבת נו, ב).
459
ת״סכי לא על רומי הישנה מדבר שמואל אך על רומי החדשה שפשטה את צורתה הקודמת, האלילות, ולבשה צורה אחרת, הנוצריות.
460
תס״אוראה שמואל בעיניו לא רק את רומי גופה, אך גם את הכרך גדול שברומי, שהיה מעין מדינה בתורך מדינה ומלוכה בתוך מלוכה, שבו ישב ה"אב" והאפטרופוס לכל המאמינים החדשים, המתווך בין שערי השמים וכל בני תמותה, והוא המושל בכפה גם בעולם הזה, הממליך מלכים ולו המלוכה.
461
תס״בהתבונן וראה בצער גדול ובדאבון נורא, איך שהכרך גדול שברומי מתגדל מיום ליום ומשעה לשעה והעיר אלקים הולכת מטה מטה, וכבר היא מושפלת עד שאול תחתיה.
462
תס״גוידע שמואל מה שאנו יודעים כולנו, כי כל הכרך גדול שברומי הוא יצור רוחו של "אותו האיש", שממקור ישראל בא ובלבל את כל עולמנו והפך קערה על פיה.
463
תס״דו"אותו האיש" הרי לא בא לכתחלה לעקור את התורה משרשה, אדרבא, הכריז ברבים "שהמבטל אף מצוה קלה קטן יקרא במלכות שמים", אבל תלמידיו ירדו לסוף דעתו והבינו מתוך דבריו, כי הוא אינו נותן ערך רב להמצוות המעשיות והמה כבר פרסמו ברבים כי "מצוות בטלות לעתיד לבוא" ו"העתיד לבוא" כבר נעשה בעיניהם להוה, והתחילו לבטל את המצוות בכח ועוז בכל האמצעים שהיו בידם ובכל מיני התחבולות האפשריות, ואחד המיוחד שבהם שהיה מקודם קרוב ביותר להפרושים ונהפך מאוהב לאויב, הרהיב להוציא לעז על התורה לאמר "ממעשה התורה לא יצדק כל גבר, כי על ידי התורה דעת החטא, ולולי אמרה התורה לא תחמוד, לא היינו יודעים את החמוד, כי עד זמן התורה לא היה החמוד ובאין תורה אין חמוד".
464
תס״הוכשהתבונן שמואל לכל זה, אמר ביגון קודר "בשעה שנשא שלמה את בת פרעה" וכו'.
465
תס״וכי אמנם יש קונה עולמו בשעה אחת, ויש שבשעה אחת נבנה עולם שלם, והשעה שנשא שלמה את בת פרעה, כלומר, השטה להקטין את המצוות המעשיות ולומר שהכל תלוי בכוונת הלב, ואע"פ שאמרה התורה, לא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו, בכל זאת מי שבטוח בלבו שלא יסור אפשר לו להרבות כמה שלבו חפץ, הנה השיטה הזו הביאה לידי כרך גדול שברומי.
466
תס״זואמנם "כל האומר שלמה חטא אינו אלא טועה", ושלמה בודאי כל כונתו בכל מעשיו היתה רק לשם שמים. אבל השעה היתה לדאבוננו שעה רעה, כי בהשעה הזו מצאו אחר כך מקום להתגדר בו ויתד לתלות בו כל נלוזי דרך ומעקשי דרך הישרה לבטל את הדברים שבמעשה על סמך הדברים שבלב, ובאין עול מצוות אין גם עול תורה, וממילא פורחת נשמתה של היהדות מאליה.
467
תס״ח"אותו האיש" בהריפורמא שלו הביא להכרך גדול שברומי, שמקור כל הרדיפות והעלילות הגזירות והמצוקות נגדנו ממנו בא, ומה יביאו לנו בעלי הריפורמא החדשה, אלה שאוחזים מעשי "אותו האיש" בידיהם? ד' הוא היודע.
468
תס״טגוף ונפש במצוות.
469
ת״עואמנם אם כי עלינו לקיים את כל מצוות התורה בלי שום התחכמות והתפלספות אך פשוט ככל הנאמר בה"שולחן ערוך" שלנו, בכל זאת מאידך גיסא עלינו לדעת, כי אין אנו יוצאים בזה לבד את כל ידי חובתנו אם לא נצטרף לזה גם את המאור שבתורה.
470
תע״אוהמאור שבתורה אנו מוצאים רק על ידי התורה שבעל פה, שידעה לחדור לתוך תוכה של התורה ולגלות את מצפונותיה ע"י המדות שהתורה נדרשת בהן.
471
תע״בוכלל גדול היה להם, כי "דברי תורה עניים במקום זה ועשירים במקום אחר", ולפעמים נלמד סתום מן המפורש, וכששני כתובים מכחישים זה את זה יבא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם, ובעיקר עשו בית אב לתורה, ללמוד דבר מתוך דבר, להוציא מהפרטים כללים ומהכללים פרטים.
472
תע״גכי על התורה הזו נאמר "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום" ורק אז נרגיש את הנועם והשלום שבה, כשנשים לב להכלליות שבה לכל נתיבותיה ודרכיה.
473
תע״דוכבר אמרו חז"ל "כל הקורא בלא נעימה ושונה בלא זמרה עליו הכתוב אומר גם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים בל יחיו בהם" (מגילה לב, א).
474
תע״הכי, למשל, יש אצלנו חוקים כאלה "עין תחת עין שן תחת שן" וכו' "וקצותה את כפה" או "וגם בעליו יומת" וכדומה, והאם אפשר לחיות בחוקים ומשפטים כאלה? אכן כשאנו קוראים את התורה בהזמרה והנעימה הראויה, אז מקבלים החוקים האלה פנים חדשות לגמרי והדיני נפשות נהפכים לדיני ממונות, כידוע.
475
תע״ווהנעימה והזמרה באה להם על ידי שימת לב לכל דרכיה ונתיבותיה, כאמור, שמתוך זה מצאו את הדרך הכבושה והישרה גם בהפרטים המוזרים לכאורה.
476
תע״זכי ברם צריך לדעת, שכשם שיש גוף ונפש בכל הבעלי חיים שבעולם, כך יש גוף ונפש בהתורת חיים "מצוות צריכות כוונה" - המצוות זהו הגוף והכוונה זוהי הנפש, וכשם שיש השארת הנפש אחרי מיתת הגוף, כך יש גם כן מצוות שאף על פי שאינן נוהגות אצלנו זה מכבר, והנפש שבהן לא תחדל לעולם.
477
תע״חלמשל, הקרבנות וכל המצוות התלויות בארץ, הנה רק המעשה שבהן תלויות בתנאים ידועים, אבל הרוח שבהן הוא תמיד למעלה מן המקום ומן הזמן. וכל זה הודות להמאור שבתורה שהמציאו לנו חכמי תורה שבעל פה.
478
תע״טוחג החנוכה שהוא, כאמור, חג התורה שבעל פה מצטיין בצדק ב"הנרות הללו", להראות לנו את המאור שבתורה שמידה בא לנו.
479
ת״פשלטא בה עינא.
480
תפ״אובצדק אמרו חז"ל (שבת כב, א) "נר חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה פסולה" משום "דלא שלטא בה עינא", כי עלינו לדעת שאף על פי "שאין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד", אבל על כל פנים חובה עלינו לראותם.
481
תפ״בכי אמנם אין לנו רשות להשתמש בהמאור שבתורה לדרוש טעמא דקרא כדי לבטל אותו על ידי מה שכבר בטל הטעם, ומחשבה שכזו פגול הוא לא ירצה. אבל מאידך גיסא עלינו לדעת כי "דע את אלקי אביך" זוהי גופה מצוה, ואם אין ביכלתנו לקרב את התורה אל השכל, עלינו לקרב את השכל אל התורה.
482
תפ״גולעולם צריך להיות בזה "שלטא בה עינא", וכבר נאמר (שמות לד, ג) "גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא", כי אותה התורה גופה שהיא סם חיים נהפכת לאלה שהם בבחינת צאן ובקר לסם מות, כמאמרם ז"ל (יומא עב, ב) "זכה נעשית לו סם חיים לא זכה נעשית לו סם מות".
483
תפ״דולא לחנם סמכו לזה את מאמרם "ומאי דכתיב והבור ריק אין בו מים, מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו". כי אמנם זוהי דרכה של תורה, מי ששלטא בה עינא הוא מוצא בה מים, ומי שלא שלטא בה עינא אזי להיפך, הוא מוצא בה נחשים ועקרבים זהו ה"סם מות" הנ"ל, כי כלל גדול הוא ש"לא עם הארץ חסיד". ויותר מזה אמר רשב"ל (שבת סג, א), "אם עם הארץ הוא חסיד אל תדור בשכונתו", כי החסידות של עם הארץ נהפכת לו לרועץ, ומביאה רק קללה ולא ברכה.
484
תפ״הוזהו שאמרו (מגילה לב, א) "כל האוחז ספר תורה ערום נקבר בחייו". כי זאת התורה לא ניתנה לנו רק בלבוש שלבשו אותה המאורות הגדולים שלנו, ואלה שאחזו אותה ערום בלי הלבוש הנ"ל, כבר נקברו והלכו לעולמם זה כבר, וה"קראים" יוכיחו, שכמעט כבר ספו תמו.
485
תפ״ואכן גם מלבד הקראים אנו מוצאים הרבה דוגמאות גם בהעבר וגם בההוה שלנו, שעל ידי זה שלא ידעו רק מהנר מצוה ולא חפצו לדעת מה"תורה אור", הוחשכו עיניהם ולבם לגמרי וכל מעשיהם הם בנגוד גמור לרוח התורה, אם כי את החיצוניות של התורה המה מחזיקים בכל תוקף.
486
תפ״ז"ראיתי והנה מנורת זהב כולה", זוהי התורה שבעל פה, שעל ידי שתפסה את ה"כולה" שבתורה ולא רק פרטים בודדים, על ידי זה שמדדה את כל דרכיה ונתיבותיה של התורה, ולא רק איזו קרני זויות שבה, ע"י זה נעשית כל היהדות שלנו למנורת זהב, ויש בה גם נעימה וגם זמרה גם חיים וגם שלום.
487
תפ״חבקיצור, חג החנוכה - חג התורה שבעל פה.
488
תפ״טו. היונים והמתיונים
לחנוכה ופרשת וישב
לחנוכה ופרשת וישב
489
ת״צ"אלה תלדות יעקב יוסף... ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם. וישראל אהב את יוסף מכל בניו... ועשה לו כתנת פסים... ויחלם יוסף חלום... ויוספו עוד שנא אותו על חלמותיו ועל דבריו. ויחלם עוד חלום אחר... ויקנאו בו אחיו" (בראשית לז, ב...).
490
תצ״א"בקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף" (ברש"י שם).
491
תצ״בשנאת אחים.
492
תצ״ג"אלה תולדות יעקב יוסף", כל התולדה שלנו מראשיתה ועד היום הזה היא גלגל החוזר של מכירת יוסף.
493
תצ״דכי מה מלמד אותנו המעשה ביוסף?
494
תצ״השגדולה השנאה ששונאים בני יעקב זה לזה מהשנאה ששונאים אותנו הגויים.
495
תצ״וולא לחנם אומר הכתוב (דברים כג, ח) "לא תתעב אדמי, כי אחיך הוא". אין לנו, כמדומה, שונא יותר גדול מאדומי שכל מחשבתו הוא "יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי", ובכל זאת כשבא הדבר לידי מעשה, כשפגש את יעקב בדרך ועליו היה להוציא את מחשבתו זו מכח אל הפועל, הנה "וירץ עשו לקראתו ויחבקהו ויפל על צוארו וישקהו" (בראשית לג, ד), ואמנם ה"וישקהו" מלאה נקודות להראות, כי לא היתה נשיקה של חיבה, אבל סוף סוף לא הרג אותו בפועל ממש.
496
תצ״זאין לנו אויב יותר נורא מלבן שעליו נאמר "ארמי אובד אבי", וכששמע שברח יעקב ממנו רץ אחריו ברציחה גדולה, אבל על כל פנים מן השמים עכבוהו "ויבא אלקים אל לבן הארמי בחלום הלילה, ויאמר לו, השמר לך פן תדבר עם יעקב מטוב ועד רע" (שמות לא, כד), והסוף היה שפנה אליו בהדברים "ועתה לכה נכרתה ברית אני ואתה והיה לעד ביני ובינך".
497
תצ״חאכן השנאה ששונאים בני יעקב גופא זה לזה היא ממין אחר לגמרי, שנאה זו לא תדע רחם כלל, שנאה זו עזה ממות וקשה משאול, היא אינה מסתפקת באמירה בעלמא, אלא מתגשמת במעשה באכזריות נוראה.
498
תצ״טו"לא תתעב אדומי" - על שנאתו לך "כי אחיך הוא", אחיך שונא לך שינאה יותר גדולה ויותר עמוקה.
499
500"דל כבודנו בגויים" - אין לנו כבוד כל כך מהגויים, אבל "ושקצונו", השקוץ שלנו גופא שאנו משקצים זה לזה נורא עוד שבעתיים "כטומאת הנדה", שכל טפה וטפה מביאה לידי טומאת שבעה.
500
501ואחרי שספרה התורה בפרשיות ויצא - וישלח משנאת הגויים אלינו, מספרת לנו התורה בפ' וישב משנאת הבני יעקב גופא.
501
502וכל כך גדולה השנאה האחרונה עד שאפילו המציל שעליו נאמר "וישמע ראובן ויצילהו מידם", הוא גופא משליך אותו הבורה "והבור ריק אין בו מים, מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו".
502
503הרוגז שבשלוה.
503
504וכל זאת יקרה לנו בימי השלוה "בקש יעקב לישב בשלוה וקפץ עליו רוגזו של יוסף", כשהצוררים ואויבים מן הגויים מניחים לנו רגע לישב בשלוה, הנה אנחנו גופא איננו מניחים זה לזה לחיות.
504
505"אחים בצרה", הננו רק אחים בצרה, אבל לא אחים בשמחה והדברים עתיקים.
505
506ואת הסדר הזו אנו קוראים בההיסטוריה שלנו, אחרי שכבר עבר הרבה מאות שנים, מלה במלה. כמעט בכל תקופת הבית שני היתה נקראת "שנים מקרא ואחד תרגום" פרשת וישב הנ"ל.
506
507ישבו בני בניו של יעקב בארץ מגורי אביהם, בארץ כנען, שכבר נעשית לארץ ישראל, בקשו לישב בשלוה, והיו יכולים באמת לישב בשלוה באין נוגש ומפריע, אבל כאמור אנחנו רק אחים לצרה ולא אחים לשמחה, ובימי השלוה אנו שוכחים את האחוה שבינינו, וחוזרת ונשנת אותה השנאת חנם, שהביאה בשעתה למכירת יוסף.
507
508ולא רק עשרה הרוגי מלכות הידועים, אך כל הרוגי מלכות שבהתקופה ההיא ועצם המלוכה שנפלה ולא יספה עוד לקום, בא לנו מצד אותה הפסיכולוגיה של מכירת יוסף, זהו הלב רגז שבנו המתעורר ביחוד בימי השלוה שלנו.
508
509חלומות ודברים.
509
510ואמנם בכל האומות אנו רואים מפלגות שונות המתגודדות זו עם זו, אבל מצוינת היא אומתנו בזה, שמעשה אבות ירשו בנים, שכל השנאה באה - על ידי חלומות.
510
511"ויוסיפו עוד שנוא אותו על חלומותיו ועל דבריו", באמת כל עיקר השנאה בא מתוך חלומות שאין בהם ממש, מעשיות של עורבא פרח וכדומה "על חלומותיו ועל דבריו", מתוך החלומות המה באים לידי ריב דברים, וכשם שאי אפשר לחלום בלי דברים בטלים, כך גם הדברים גופא המה דברים בטלים שאין בהם ממש, ולא באו רק בשביל שיהא מקום להתגדר ולתלות בהם את השנאה.
511
512שנאה וקנאה.
512
513בנוהג שבעולם שהקנאה מביאה לידי שנאה, מקנא פלוני באלמוני על שההצלחה מאירה לו פנים, בעוד שלו היא פונה עורף, ולאט לאט מתהוה הקנאה לטינא שבלב ולשנאה כבושה ואז השנאה היא רק מסובב מהקנאה שהיא הסיבה, אבל הכתוב מספר לנו כי בנידון דידן היה הדבר באופן אחר, מקודם "וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום", ואחר כך כתיב "ויקנאו בו אחיו", זאת אומרת, שלא הקנאה הביאה לידי שנאה, אך להיפך, השנאה הביאה לידי קנאה, כי באמת שנאת חינם היא בלי שום טעם ונמוק, אלא שכאשר לא נאה ולא יאה היא לומר ששונאים סתם, חנם על לא דבר, בודים איזו אמתלא לזה, שנשרשת כל כך בלב, עד שמדמים אח"כ שהיא באמת עובדא מציאותית, ואחרי השנאה המה מתחילים לקנאות באמת את השנוי.
513
514"ויראו אותו מרחוק, ובטרם יקרב אליהם ויתנכלו אותו להמיתו", כי דא עקא, שכל אחד רואה את חברו מרחוק ולא מקרוב, והוא שונא אותו לא בשביל שהוא מכירו, אך מאשר שאינו רוצה כלל להכירו. הוא מתירא להתודע אליו מקרוב, פן תתבטל השנאה, ואז לא יהא ביכלתו לקיים את המצוה של "ויתנכלו אותו להמיתו" ועל כן הוא מתרחק ממנו כמטחוי קשת.
514
515בעת צרה, הנה "לא קרב זה אל זה - יהודי עם מצרי - כל הלילה" אבל בעת שלוה הנה דוקא על היהודים גופא נאמר "לא קרב זה אל זה".
515
516אבר מן החי.
516
517"ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם" וחז"ל מבארים זאת "ר' מאיר אומר, אמר חשודים הם על אבר מן החי" (ירושלמי פאה פ"א ה"א), וראו זה דבר פלא, כי עד היום הזה הנה השחיטה שהשי"ת צוה עלינו מפני אבר מן החי, מביאה הרבה פעמים לידי פרוד בין אחים, לידי שנאה וקנאה.
517
518יושבים להם יהודים בשלוה באיזו קהלה בישראל, הכל טוב וישר ומיד נמצאים איזה קופצים בראש המוציאים לעז על השחיטה המקומית, שאיננה כשירה למהדרים מן המהדרים, והולכים להם ועושים במה לעצמם, קהלה מיוחדת, ומתרוצצות הקהלות זו בזו ואין נחת.
518
519והשחיטה שאחד מהטעמים שנתנה התורה עליה הוא "והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה... והייתם לי קדושים כי קדוש אני ד', ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי" (ויקרא כו, ו), הנה אצלנו משמשת לפעמים דוקא כדי להבדיל אותנו זה מזה, ולהפריד בין הדבקים.
519
520אבר מן החי אסור לנו משום צער בעל חיים, אבל שוכחים אלה המביאים דבה רעה על זה, כי גם צער בני אדם דאורייתא, ואסור לגרום להם צער בחנם על לא דבר.
520
521הקנאי הראשון.
521
522ושוכחים הקנאים האלה את הנהגתו של הקנאי הראשון שלנו בזה.
522
523הלא כך מעידה התורה על הקנאי הראשון שבישראל:
523
524"פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם וגו', לכן אמר הנני נותן לו את בריתי שלום" (במדבר כה, יא-יב), שלכאורה המלה בתוכם מיותרת? ואומרים בשם הגאון החסיד ר' פינחס מקוריץ זצ"ל, כי זאת באה ללמדנו, שגם הקנאי היותר גדול איננו צריך להסיח דעתו אף לרגע, כי הקנאות שלו צריכה להיות בתוכם, בתוך המחנה גופא, וחלילה לו לצאת בשביל זה מחוץ למחנה, וליסד בעדו במה מיוחדת כדי להתגדר בה.
524
525ולא לחנם מסיימה התורה על זה: "לכן אמור, הנני נותן לו את בריתי שלום", כי מעשהו זה מורה שהקנאות לא העבירה אותו על דעתו ועל דעת קונו ששמו שלום, וגם הקנאות גופא מתבלטת אצלו בתור קנאות של שלום.
525
526נכדיו של הקנאי הראשון.
526
527ואמנם ככה נהגו גם כן נכדיו של אותו הקנאי הנ"ל, מתתיהו בן יוחנן כהן גדול חשמונאי ובניו, שכל תקופתם היא תקופת של "בקנאם את קנאתי בתוכם" ובכל משך ימי ממשלתם קנאו את קנאת ד' צבאות, אבל לא יצאו מחוץ למחנה ובתוך עמם נמצאו תמיד.
527
528ואמנם זוהי תכונתם של הכהנים, שמחד גיסא הם מצטינים בקנאות, בקנאת ד' צבאות, ומצד השני הם מצטינים באהבת השלום, ותמיד אמרו "הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום", כי הכהנים השכילו להמציא קנאות של שלום ושלום של קנאות.
528
529ועלינו כולנו להיות ממלכת כהנים ולהתנהג באופן שכזה בקנאות ושלום יחד.
529
530כמו שבאמת היתה בכל תקופת החשמונאים, שגם אז היו אצלנו מפלגות שונות, שהיו רחוקות זו מזו הרבה מאד בדעות ובמעשים, פרושים, צדוקים, אסיים וכדומה, ובכל זאת היו נאחדים כולם תחת דגל של קהל אחד ומדינה מאוחדת.
530
531כי לעולם עלינו לזכור ש"והיה מחנך קדוש", הקדושה באה לנו רק כשיש מחנך, מחנה אחד לכל ישראל.
531
532השנאת חנם המנוצחת בחנוכה.
532
533ועל כל פנים חג החנוכה הוא החג היחידי שבו באנו לידי נצחון, לא רק נגד שונאינו מבחוץ, אך גם נגד שונאינו מבפנים. בו, בחג הזה, נצחנו את עצמנו גופא, נצחנו את השנאת חנם, המחלה המתדבקת בנו מימות עולם, ועושה בנו שמות נוראות, הוא אשר אמרנו, כי חג החנוכה הוא חג השנאת-חנם המנוצחת.
533
534ואם הנצחון נגד שונאינו מבחוץ תלוי מאת השי"ת לבדו, שהוא רק הוא השומר ישראל, הנה הנצחון נגד שונאינו מבפנים, נגד אלה שעליהם אומר הנביא "מהרסיך ומחריביך ממך יצאו", הנצחון כבר תלוי גם בנו לא מעט, כי לזה אנו צריכים לנצח את עצמנו גופא, לנצח את השנאת חנם שבנו.
534
535ועל כן אין שום חג שצריכה להיות "שלטא בו עינא" זולת חג החנוכה, כי בכל החגים מספיקות עיני ד' לבדו, ולא כן בחנוכה כי על זה נאמר "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים".
535
536ואולי גם זהו מרומז בדרשת רב נתן בר מניומי משמיה דר' תנחום (שבת כא, ב): "נר חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה פסולה", והטעם שדוקא בזה יש עכובא של "שלטא בה עינא" הוא משום החדוש שיש בו, נצחון לא רק נגד הגויים, אך גם נגד יהודים, נצוחו בו לא רק היונים, אך גם המתיונים, ושנאת היהודים זה לזה גרועה הרבה יותר משנאת הגויים.
536
537שהרי "והבור ריק אין בו מים, מים אין בו, אבל נחשים ועקרבים יש בו", וכבר מקשים, שלכאורה היה לו לראובן להעמידם בחזקת כשרות, שאף על פי שאמרו "ועתה לכו ונהרגהו", בכל זאת כשיבוא הדבר לידי מעשה תתעורר בקרבם אהבת אחים, שבשביל זה קיימא לן גם כן ש"מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה". וקל וחומר הדברים מעשו שהתהלל ג"כ מקודם "יקרבו ימי אבל אבי, ואהרגה את יעקב אחי", ובכל זאת כשבא לידי מעשה נפל על צוארו וישקהו?
537
538אכן חג החנוכה נותן לנו תירוץ מספיק על זה. הוא מראה לנו, ששנאת בני יעקב זה לזה גרועה לפעמים הרבה יותר משנאת עשו ליעקב.
538
539ושנאת המתיונים היתה יותר חזקה ומוחלטה משנאת היונים אלינו, כי היונים המה בני אדום והמתיונים בני יעקב.
539
540בשביל כתנת פסים.
540
541"וישראל אהב את יוסף מכל בניו... ועשה לו כתנת של פסים" (בראשית לז, ג), וחז"ל מעירים על זה: ואמר רבא בר מחסיא ואמר רב חמא בר גוריא אמר רב, לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו נתקנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים (שבת י, ב).
541
542ואמנם בשביל כתנת פסים נתגלגלו אבותינו למצרים ובשביל כתנת פסים היינו בכל רע בימי מלכותם של היונים. כי המתיונים הם הם שהכניסו את היונים להיכל ובשביל מה? בשביל שרצו לזכות דוקא בהכתנת פסים של הכהן הגדול.
542
543ואמנם הכהונה הגדולה היא במעלתה וקדושתה מאד מצד עצמה, וכתרה, כתר כהונה, תופסת מקום חשוב מאד בין השלשת כתרים הראשיים האפשריים בכלל לבני תמותה, אכן במה דברים אמורים לאלה שמודים בקדושה וכהונת ד' בכלל, אבל אלה המתיונים הכופרים בכל, שאין להם חלק ונחלה באלקי ישראל, מה להם ולכהונה במקדש ד'? אלא שנפשם חשקה בכתנת בד ובמכנסי בד שעל בשרו של כהן גדול. ובשביל זה חפצו רשעים, מרשיעי ברית כיהושע יזון ומינילאוס להיות דוקא כהנים גדולים בישראל.
543
544ומעשי האבות, המתיונים, ירשו בניהם המתבוללים שלנו, בכל האומות שבתוכם הם נמצאים שיש להם עד היום הז התאוה מיוחדה להיות פרנסים וראשי קהלה בישראל. מחד גיסא המה מבזים את כל קדשי האומה, ומאידך גיסא המה חפצים דוקא, שאומה זו תבחור אותם אלופים לראשה.
544
545זוהי שוב תאות הכתנת בד והמכנסי בד...
545
546בשביל כתנת פסים ירדו אבותינו למצרים ובשביל כתנת פסים עלו היונים להיכל ד'.
546
547היונים והמתיונים.
547
548המתיונים אוהבים מאד את היונים, והיונים שונאים את המתיונים, ואף על פי שכלל גדול הוא שכמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם, הנה בזה אנו רואים יוצא מן הכלל.
548
549המתבוללים אינם חדלים להכריז ערב ובוקר וצהרים בכל מקום שהמה נמצאים "אהבתי את אדוני", והאדונים שונאים אותם תכלית שנאה.
549
550וחג החנוכה מבליט ביותר את המדה הזו.
550
551מינילאוס הבוגד שהתיונותו הביאה אותו לידי כך "לבוז את היכל ד' להוציא ממנו כל חמודותיו, עד כי כמעט לא נותר כלי יקר בבית ד'", והובילם שי למורה לאנטיוכס הרשע, הנה הוא דוקא נהרג אחר כך על ידי ליזאש שר הצבא של אנטיוכס, ולהיפך עם בנו של מתתיהו החשמונאי, יהודה המכבי, שנלחם עם היונים בשצף קצף כל כך, עמדו דוקא כרת ברית שלום.
551
552ועד היום הזה שונאים הגויים את המתבוללים ומבזים אותם בלבם, הרבה יותר ממה ששונאים ומבזים את ה"לאומיים" שלנו.
552
553וכשיש להם להגויים דבר להיהודים, המה פונים דוקא אל הציונים, ולא להמתבוללים, אף על פי שאלה האחרונים המה המלחכי פנכא ונושאי כלים שלהם.
553
554ראובן ויהודה.
554
555ואת זה גופא משמיעה לנו התורה בהמעשה של מכירת יוסף.
555
556על ראובן מעידה התורה "וישמע ראובן ויצילהו מידם", אף על פי שהוא השליך אותו לבור של נחשים ועקרבים, ועל יהודה שעל ידו נתגלגל הדבר, שיוסף נעשה למשנה למלך בכל ארץ מצרים, לא זכרה אותו התורה לטוב אף במלה אחת. וחז"ל חדרו היטב לתוך רוחה של התורה באמרם על הכתוב "מה בצע כי נהרוג את אחינו וכסינו את דמו", כדברים האלה "ר' מאיר אומר כל המברך את יהודה, שאמר מה בצע כי נהרוג את אחינו הרי זה מנאץ, ועל זה נאמר ובוצע ברך נאץ ד'" (סנהדרין ו, ב), כי כיון שלא ברכה אותו התורה בעד מעשהו זה שמע מינה שאסור לברכו עבור זה.
556
557ולא לחנם שפכו חז"ל את חמתם כל כך על המברכים את יהודה, מפני שהרגישו בה"מברכים" האלה את תכסיסם של המתבוללים שתמיד עצתם היא למכור אותנו לישמעאלים או לבני אדום כדי להנצל מבור הגיטו שלפעמים נחשים ועקרבים מטילים שם לרווחה.
557
558אכן באמת מוטב להיות "עם לבדד ישכון" אף בבור של נחשים ועקרבים אבל בבור מיוחד לעצמו, מלהיות "איש מצליח בבית אדוניו המצרי".
558
559ודוקא אלה המבדילים אותנו מן העמים אף על פי שעל ידי זה הם משליכים אותנו לפעמים הבורה, דוקא אלה המה מצילינו ופודאינו, ולהיפך אלה שרוצים לזכות אותנו בכל טוב ובלבד שנתערב ביחד עם ישמעאל ואדום, דוקא אלה המה בעוכרנו.
559
560ויראו נא מתבוללינו וילמדו לקח מיוסף גופא, שכבר זכה לכל הכבוד והגדולה להיות משנה למלך, שבלעדו לא ירום איש את ידו ואת רגלו בכל ארץ מצרים, ובכל זאת אנו רואים שגם בביתו לא היה שורר.
560
561"ויבקש לבכות, ויבא החדרה ויבך שמה וירחץ פניו ויצא ויתאפק ויאמר שימו לחם, וישימו לו לבדו, ולהם לבדם, ולמצרים האוכלים אתו לבדם, כי לא יוכלון המצרים לאכול את העברים לחם, כי תועבה היא למצרים", זאת אומרת שאף על פי שהיה משנה למלך בכל ארץ מצרים, הנה בביתו גופא היה עבד עבדים עד שלהמצרים המשרתים בביתו לא נאה ויאה להם לאכול אתו לחם, כי תועבה היא למצרים, למצרים ולא ליוסף. לו אולי נחשב הדבר לכבוד לאכול אתם לחם, אבל להעבדים בזיון היא לאכול עם אדוניהם, כי - עברי הוא.
561
562ולא עוד אלא שאף לבכות אינו יכול בשעה שנפשו מרה עליו והוא מוכרח להעמיד פנים שוחקות בעת שבמסתרים תבכה נפשו והכל מפני הבושה לפני עבדיו.
562
563ואולי גם לזה רמזו חז"ל בסמכם את הנר חנוכה להבור ריק אין בו מים, מפני ששניהם מלמדים אותנו דבר אחד, כי עלינו להלחם עם המתבוללים עד רדתם.
563
564כסוכה, עלינו להיות מובדלים ומופרשים בענני כבוד שלנו, ואף על פי שהעננים מחשיכים לפעמים, הנה סוף סוף ענני כבוד הם לנו.
564
565וכמבוי, שכל דיניו נוסדו אל המקרא "אל יצא איש ממקומו", שעל כל אחד לשמור את רשותו המיוחדת ואסור להוציא מרשות לרשות.
565
566ולכל המתבוללים אנו קוראים: "אל יצא איש ממקומו", "וכל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני".
566
567היונים והרומאים.
567
568חז"ל מספרים "מעשה בבתו של נחוניא חופר שיחין, שנפלה לבור גדול, באו והודיעו את רבי חנינא בן דוסא... אמר להם שלום... אמרו לו נביא אתה? אמר להם, לא נביא ולא בן נביא אנכי, אלא כך אמרתי, דבר שאותו צדיק מצטער בו יכשל בו זרעו, אמר רבי אחא, אעפ"כ מת בנו בצמא" (בבא קמא נ, א). ואמנם מה נורא היא הטרגדיא הזו של נחוניא חופר שיחין לכל העולם כולו, "שר המשקים" לכל צמא למים ובנו גופא מת בצמא, ודוקא בדבר שאותו צדיק מצטער בו נכשל בו זרעו.
568
569הטרגדיא הזו אמנם פגעה רק באיש יחיד, אבל בתקופת החשמונאים אנו רואים את אותו המחזה שהוא פוגע בכל עם ישראל.
569
570נלחמו החשמונאים הראשונים בכל כחם ומרצם, במסירות נפש שאין דוגמתה נגד המתבוללים וההתבוללות, ולבסוף נכשלו בזה גופא החשמונאים האחרונים. ובמקום החנופה ליון באה החנופה לרומי, ואם המתיונים הכניסו את היונים להיכל, הנה החשמונאים האחרונים הכניסו את הרומאים להיכל.
570
571הרוקנוס ואריסטובלוס החשמונאים האחרונים, שני האחים הללו, בניהם של אלכסנדר ינאי ושלומית כשרבו על דבר הירושה הגדולה הכהונה והמלוכה, לא מצאו דיין שיכריע ביניהם אלא פומפיוס הרומי, שבעבור הפסק לקח שכר בטלה כדבעי, ולאט לאט תחב את צפרני הנשר הרומי בעם ישראל וארצו עד שגלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו לגמרי.
571
572וחז"ל העירו בצדק על זה "א"ר יהודה אמר שמואל, בשעה שנשא שלמה את בת פרעה ירד גבריאל ונעץ קנה בים ועלה עליו שרטון ועליו נבנה כרך גדול שברומי (שבת נו, ב), ולא אגדא בעלמא היא, אך היא עובדא היסטורית. הכרך גדול שברומי שנתפשט גם בארץ ישראל הוא פרי רוח ההתבוללות שנשרשה בקרבנו עוד מימי עולם ומשנים קדמוניות.
572
573כי מהו הפסיכולוגיא של רוח ההתבוללות? זהו בנגוד התכונה האנושית הטבעית ש"אדם רוצה בקב שלו יותר מעשרה קבין של חברו". הנה תכונת ההתבוללות גורמת להיפך, לבכר את הקב של חברו על עשרה קבין שלו, כל מה שבא מן החוץ הוא טוב ואהוב וחביב ונחמד בעיניו, ולהיפך כל הבא מתוך עצמותו גופו פגול הוא ולא ירצה בעיניו. ואם "חן המקום על יושביו", הנה ההתבוללות מביאה לזה שמוצא חן דוקא במקומות אחרים ולא בהמקום שהוא יושב.
573
574שלמה נושא את בת פרעה בשעה שבנות ציון לפניו שהן כל כך יפות ומלאות חן, והוא מבכר דוקא את בת פרעה, מפני שהיא בת פרעה, אסופת חוץ וזמורת זר, והורקנוס ואריסטבלוס מבכרים דוקא את פומפיוס הרומי שיהיה דיין ושופט, בעוד שהסנהדרין שלנו יושבים בלשכת הגזית ומלאים רוח הקודש, מפני שפומפיוס הרומי הוא ולא יהודי.
574
575ואמנם סיבה אחת היא לשני המחזות השונים האלה, לנשואת שלמה את בת פרעה ולכרך גדול שברומי שהגיע עד ארץ ישראל ועד בכלל. ובשעה שנשא שלמה את בת פרעה כבר הונח היסוד לכרך גדול שברומי שבני בניהם של החשמונאים הראשונים הביאו אותו לידי גמר.
575
576ודבר שנצטער עליו אותו צדיק, מתתיהו בן יוחנן כהן גדול חשמונאי, נכשלו בו זרעיו.
576
577המתבוללים וההתבוללות.
577
578ולכשנסתכל בדבר נראה, כי אף על פי שמספר המתבוללים פוחת והולך, הנה ההתבוללות גופה מוספת והולכת.
578
579המתבוללים וההתבוללות, לכאורה, בדבור אחד נאמרו: נשוא ונושא, הרעיון ונושאי הרעיון. אבל יש לפעמים שהנשוא מתקיים גם בלי הנושאים, מעין גלגול נשמה שמתגלגלת מגוף אחד לשני ולא נודעה כי באה אל תוכו. והתגלגלה ההתבוללות גם לתוך הרבה מן ה"לאומיים" החדשים.
579
580ודוגמאות לזה יש לעשרות, אך לצורך ענינינו נסתפק לעת עתה באחת:
580
581יש לנו "חשן משפט" משלנו הנוסד על עיקרי הצדק והמשפט, החסד והרחמים של היהדות, ויש ה"קודקס" האירופי הנוסד על חוקי הרומאים הקדמונים המבוססים על העריצות והתקיפות שבתכונתם. וכשבאים אלה הלאומיים החדשים להחזיר את ה"שכנתא בגלותא" לציון, עיר אלקינו, המה חפצים להנהיג דוקא את "משפט השלום" של הגויים ולא את ה"חשן משפט" שלנו.
581
582"והיה ביום ההוא - מבטיח לנו הנביא - לא יוסיף עוד שאר ישראל ופליטת בית יעקב להשען על מכהו, ונשען על ה' קדוש ישראל באמת" (ישעיה י, כ), אך דא עקא, שלא רק שהמתבוללים נשענים תמיד דוקא על המכים ונושקים את השבט שלהם, אך גם הלאומיים החדשים מחקים את מעשיהם אלה ו"משפט השלום" הוא אחד מהמעשים האלה.
582
583ולא דעת ותבונה להם להבין, כי המשפט הרומי כמשפטו של פומפיוס הרומי יוכל להביא רק לידי בנינו של כרך גדול שברומי, ולא לבנינו של כרך ירושלים.
583
584"ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה", אבל רק במשפט שלנו המבוסס על הצדק והצדקה.
584
585שנאת חנם והתבוללות.
585
586יש תכונות שונות, שלכאורה אין להן כלל שייכות זו לזו, אכן כשנסתכל מעט נראה, כי ממקור אחד הן באות ויניקה אחת להן.
586
587שנאת חנם והתבוללות שתי מכות הן בבית ישראל האוכלות אותנו בכל פה מראשית יציאתנו לאויר העולם עד היום הזה. למראית עין נדמה, כי כל אחת היא מכה בפני עצמה שאין לה כלל שייכות להשניה, אבל באמת אותה הסיבה הגורמת להתבוללות, אותה הסיבה היא גם להשנאת חנם.
587
588השנאת חנם באה גם כן מזה שאנו מזלזלים בעצמנו גופא, יען כי עצמנו ובשרנו הוא. אלא שאצל החרדים היא מביאה לפעמים לשנאת היהודים, ואצל החופשיים לשנאת היהדות. אצל הראשונים היא מתלבשת בדמות שנאת חנם, ואצל האחרונים בדמות ההתבוללות.
588
589ועל דבר זה כבר עמדו חז"ל באמרם "תני משום ר' יוסי, שכם מקום מוכן לפורעניות, בשכם עינו את דינה, בשכם מכרו את יוסף, בשכם נתחלקה מלכות בית דוד" (סנהדרין קב, א).
589
590כי הנה כבר העירו חז"ל (ע"פ ילקוט שמעוני וישלח קלה) על הכתוב "ויקחו את דינה מבית שכם" שלקחו אותה בעל כרחה, כי נפשה כבר חשקה בשכם בן חמור, שזוהי התבוללות פשוטה ונגלת, וזהו המקום המוכן לפורעניות הסיבה הגורמת גם למכירת יוסף ולהתחלקות מלכות בית דוד, שהסיבה הנגלית בזה היא שנאת חנם, כי כאמור שנאת חנם והתבוללות ממקור אחד הן באות ומיניקה אחת הן יונקות.
590
591ולא לחנם מוצאת התורה לנחוץ להזהיר אותנו באזהרה חמורה "מקרב אחיך תשים עליך מלך, לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא" (דברים יז, טו), כי יש לנו חולשה להמליך דוקא איש נכרי.
591
592כל העמים אשר על פני האדמה אינם צריכים לאזהרה כזו, כי אך למותר הוא להם ומשנה שאינה צריכה, אבל אנחנו לא רק שאנו צריכים לאזהרה, אך גם האזהרה לא הועילה הרבה פעמים, ולמרות מה שהתורה מנמקת כי מלבד האיסור שבזה, הוא גם דבר בלתי טבעי לגמרי "לא תוכל לתת עליך איש נכרי", בכל זאת עברנו על זה כמה פעמים.
592
593בקיצור, נצחנו לעת עתה את המתבוללים אבל לא נצחנו עדיין את ההתבוללות שנתגלגלה אצל החרדים בדמות שנאת חנם, ואצל הלאומיים החדשים בכמה דמויות שונות.
593
594וחג החנוכה קורא לנו למלחמה לא רק עם היונים אך גם עם המתיונים, ולא רק עם המתיונים אך גם עם ההתיונות.
594
595זאת אומרת, מלחמה לא רק עם המתבוללים, אך גם עם ההתבוללות.
595
596ז. חג החלשים והמועטים
לחנוכה ולפרשת מקץ
לחנוכה ולפרשת מקץ
596
597"ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חלם, והנה עמד על היאר, והנה מן היאר עלת שבע פרות יפות מראה ובריאת בשר, ותרעינה באחו, והנה שבע פרות אחרות עלות אחריהן מן היאר, רעות מראה ודקת בשר... ותאכלנה הפרות רעות המראה ודקת הבשר את שבע הפרות יפת המראה והבריאות" (בראשית מא, א-ד).
597
598חלום פרעה וחנוכה.
598
599פרעה לא ראה בחלומו, כי את חלומו יקראו היהודים מדי שנה בשנה בשבת חנוכה. בני עמו המצריים כבר שכחו לא רק את חלומותיו, אך גם את מעשיו ופעולותיו וגם את עצמו גופא, ואילו היהודים זה יותר משלשת אלפים שנה שזכרו לא יסוף ממנו, וגם חלומותיו נקראות אצלנו שנים מקרא ואחד תרגום.
599
600ואמנם "חלמא טבא" חזא לנו פרעה, כי הלא אותו החלום קבל את פתרונו הנצחי דוקא אצלנו "בימי מתתיהו בן יוחנן כהן גדול חשמונאי ובניו".
600
601גם אז הננו רואים, ולא בחלום אך במציאות, איך שרעות המראה ודקות בשר - היהודים - בולעות את יפות המראה ובריאות הבשר - היונים. ו"מסרת גבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים" הלא זהו הפתרון הנצחי לחלום פרעה.
601
602כי סוף סוף, שבע השנים הטובות ושבע שנים הרעות הוא רק פתרון עובר, עברו הי"ד שנים והפתרון אינו נרגש שוב, אבל חג החנוכה הוא נצחי. ומי יגלה עפר מעיניך, פרעה, מלך מצרים, וראית כי עם שלם, היהודים, מתקיימים זה הרבה אלפים שנה רק על סמך חלומך זה.
602
603ולא מקרה הוא, שתמיד אנו קוראים בחנוכה את חלום פרעה, כי אמנם חלום פרעה וחנוכה ב"דבור אחד נאמרו".
603
604ולאו דוקא בחנוכה.
604
605וחלום פרעה אין אנו רואים אצלנו דוקא בחנוכה לבד, כי כשנסתכל בדבר אנו מבינים כי כל קיומנו עד עכשיו ועד בכלל, כל ההיסטוריה הארוכה שלנו נבנית על יסוד חלום פרעה.
605
606"כי אתם המעט מכל העמים", הננו תמיד הרעות המראה ודקות הבשר ביותר שבין כל הגויים, הננו תמיד השבלים הדקות והשדופות קדים שבין כל יושבי תבל, ובכל זאת הננו עדי ראיה לכמה וכמה גויים יפות מראה ובריאות בשר, שבלים בריאות ומלאות שהלכו לעולמם ולא נשאר מהם זכר ושריד, ואנחנו המעט מכל העמים, מתקיימים עד היום הזה.
606
607ואמנם אין חלום בלי דברים בטלים, בחלום פרעה בלעו החלשים את הגבורים ואילו אנחנו איננו עוסקים בבליעה, מלאכה זו איננה חביבה עלינו ביותר, וגם יראים אנו, שלא להשחית את הקבה שלנו, אבל מלאכתנו זו נעשית על ידי אחרים, וסוף סוף הן הבריאות והמלאות נבלעות ומתבטלות ועוברות מן העולם, ואנחנו החלשים והמועטים עדיין אנו "רועים באחו", באופן שהחלום מתקיים בעיקרו עד היום הזה.
607
608אימת חלש על הגבור.
608
609ועוד יותר עלינו להדגיש, שהמדה הזו, אימת חלש על הגבור, איננה דוקא תכונה יהודית, כי כשאנו מסתכלים בההיסטוריה העולמית, אנו רואים שדרכו של עולם כך הוא אצל כל האומות והגויים, שדוקא החלשים מנצחים את הגבורים, וזה כלל גדול בדין.
609
610לו היו הגבורים המנצחים תמיד, כי אז היתה רק מלכות אחת מושלת בכפה מימות עולם, אבל כשאנו רואים גם בזה גלגל החוזר, זו עולה וזו יורדת, שמע מינה כי לא לגבורים המלחמה.
610
611אין לנו גבורה יותר גדולה ממלכות בבל בשעתה, ומי נצחוה האם גבורים יותר גדולים ממנה שלא היו כלל בשעתה? הלא דוקא חלשים, וכשהיא, מלכות בבל, ירדה מעל הבמה על ידי החלשים ומדי תפסה את מקומה, היתה למדי אותו הסוף של בבל שנוצחה שוב על ידי חלשים.
611
612ומהארבע מלכיות השולטות בעולם כל אחת בשעתה, בבל מדי יון ואדום, כבר ראינו את אותו הסוף, מיתה על ידי מלאך המות חלש, של שלש מהן, והרואה יראה, כי גם המלכות הרביעית הולכת ומתקרבת לקצה על ידי מלאך המות הנ"ל.
612
613וכבר נעשה הדבר למוסכם אצל חוקרי ההיסטוריה, כי כחיי היחיד - חיי האומה, וכשם שעל כל יחיד עוברות שלש תקופות, תקופת העליה, העמידה והירידה, כך הוא גם כן הדבר בחיי האומה בתור אומה, שאחרי שהגיעה למרום פסגת עמדתה, שלפניה יכרעו ברך כל אפסי ארץ והיא חושבת שאני ואפסי עוד, שאז נפל תפול ולא תוסיף עוד לקום, וכלל גדול היא ש"לפני שבר גאון".
613
614וכבר ראה דניאל את הסוף של כל הד' מלכיות הללו. ובנוגע להמלכות הרביעית, אדום, אמר בקיצור נמרץ "וצפיר העזים הגדיל עד מאד וכעצמו נשברה הקרן הגדלה" (דניאל ח, ח).
614
615סבת המחזה הנפלא הזה.
615
616אמנם עדיין צריכים אנו לחקור מה זו סיבת המחזה הנפלא הזה, כי סוף סוף גם אחרי הביאור של השלש תקופות, עדיין נשאר המחזה הנ"ל ל"מדרש פליאה", כי מובן מאליו, שאין הנידון דומה לראיה, אם אצל היחיד מתחלת הירידה אחרי העליה והעמידה, הוא מפני שגופו מתחיל להתמוטט, אבל אומה שגופה מתקיים גם אחרי ירידתה, שהלא גוף האומה מתהוה מהיחידים הרבים הנמנים עליה ואותם היחידים הרי אינם תמים לגוע גם אחרי ירידת האומה, אלא שרוח האומה יורדת. והדרא קושיה לדוכתה מהי סיבת הירידה הזו?
616
617ועל זה משיבים בשני טעמים.
617
618א) כי בהיות העם במצב בלתי מזהיר כל כך, אז יתנו לב להליכותיהם בחיים להוסיף אמץ ולהתגבר חילים, ולמדו את בניהם קשת וכל אחד עושה את כל מה שביכלתו בשביל שגשוגה והפרחתה של המדינה שבתוכה הוא יושב, אבל כשמגיעים למרום פסגת הצלחתם ובסור פחד האויב מנגד עיניהם יתחילו להתרשל מעט בכבודת הכלל, וכל אחד רק טובת הפרט שלו לנגד עיניו, ולאט לאט יחליפו את הרוח הפנימי של האומה, הכח המעמיד שלה על רוחות חצוניות מתמכרים לתאוות בשרים ולתענוגים עוברים, עד אשר יחלש רוח גבורתם והיו לנשים, והאויבים יבאו שם כאל פרצה פרוצה.
618
619ומבארים בזה היטב את מאמר חז"ל במדרש רבה על הכתוב "היו בני שוממים כי גבר אויב", שמבארים זאת בזה הלשון: "ר' איבו אמר, כהדא אופתא דקרא, דכמה דהיא רביא היא קטנה, ר' יהודא ב"ר סימן אמר, כהדא חזירתא דכמה דבניה רביין היא קטנה".
619
620כי הכלל הגדול ש"כל המצר לישראל נעשה ראש" לא בתור קללה לישראל נאמר זאת, אך בתור קללה להמצרים שתיכף המה נעשים לראשים ואחרי שיגיעו למרום פסגת הצלחתם, תיכף מתחלת הירידה שלהם, כאמור "לפני שבר גאון".
620
621וזהו שאמר הנביא בהבדל בסיבת הבכיה שלו לסיבת הבכיה של הבנים, שאינם מבינים להעריך את הדבר כראוי. "על אלה אני בוכיה, עיני עיני יורדה מים, כי רחק ממני מנחם משיב נפשי", הוא בוכה על "מי ימות" ולא על "מי יחיה" ודא עקא, ש"היו בני שוממים" על זה ש"גבר אויב" על ה"מי יחיה", ובשכל הילדותי שלהם אינם מרגישים שזהו דוקא לקללה בעדם ולא לנו, כי התגברו רק בשביל שיחלשו אחרי כך לגמרי ויפלו ולא יוסיפו עוד לקום.
621
622וסיבת המחזה המשונה הזה, שדוקא הנצחון המוחלט מביא לידי אבדן, מבוארים בדברי חז"ל במאמרם הנ"ל.
622
623ר' איבו מבאר זאת על פי הטעם הראשון הנ"ל וכפירוש ה"מתנות כהונה", שהכוונה על קליפה של דלועין, שכל מה שהחצון נתגדל הפנימי מתמעט, זאת אומרת, שכשהגיעה האומה לאותה התקופה שהיא חושבת כבר "אני ואפסי עוד", אז היא מזניחה את הרוח הפנימי שלה על הסמך של החצוניות שהיא מתחילה להתעסק בזה בחשק נמרץ.
623
624ור' יהודא ב"ר סימון סובר כהטעם השני הנ"ל, ומסביר זאת לחזירתא, לראיה, שלא תמיד מעלה גדולה היא להרבות בבנים, והנמשל מובן מאליו, שכל אומה שבניה מרובים יותר מדאי, כי לקחה הרבה אסופים מן השוק והכניסה אותם לתוך נחלתה, סופה של אומה זו לירד לטמיון.
624
625והנה ד' נצב עליו.
625
626אולם באמת יש עוד טעם שלישי בזה, ואחרון אחרון חביב מפני שהוא יותר פשוט ויותר מתקבל על הלב.
626
627זהו הצדק המוחלט שנראה בהנהגת הקב"ה את עולמו.
627
628כאשר כבר אמר אחד מחכמי אומות העולם, שבדק בכל ארבע רוחות העולם ולא מצא את השי"ת, חלילה, חפש למעלה ולמטה, לפנים ולאחור ולא ראה אותו, אבל כשהתחיל לעלעל בההיסטוריה של כל העמים ומיד נראה לו האלקים כשהוא יושב על כסא רם ונשא ובידו מאזני משפט לשלם לכל אומה ואומה כמעשיה, אם לשבט או לחסד.
628
629וחכם זה לא גלה לנו בדבריו אמריקא חדשה, כי כולנו יודעים, שיש השגחה פרטית בעולם, ואם אנו רואים רשע וטוב לו הוא מפני שהשי"ת הוא מאריך אף וחיי האדם קצרים מאד ועד שיתעורר האף, האדם כבר הלך לעולמו, והוא שקיל למטרפסיה בעלמא הדין, בעולם הנשמות, אבל אומה שיש לה אריכת ימים עכ"פ יותר מאיש פרטי היא שקלת למטרפסא בהאי עלמא, ועל כן אנו רואים מדת שכר ועונש, מדה כנגד מדה לא רק בההיסטוריה של עם ישראל, אך גם בההיסטוריה של כל הגויים.
629
630ואת זה כבר ראה יעקב בחלומו "ויחלום והנה סלם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו, והנה ד' נצב עליו", ועי' במדרש רבה (ע"פ מדרש רבה בראשית סח, יד) "והנה מלאכי אלקים אלו שרי ארבעה גליות, עולים ויורדים, יורדים ועולים אין כתיב כאן, אלא עולים ויורדים שכל אחד ירוד מחברו", כלומר שיעקב כבר ראה את הארבע מלכיות גם בעליתן וגם בירידתן, וראה גם זאת, שעליה זו צורך ירידה היא "עולים ויורדים" העליה גופא מביאה להם לירידה. אמנם במלאכי אלקים ממש הוא להיפך ש"ירידה צורך עליה היא", אבל לא כן הדבר במלאכים שהם שרי האומות שכל קיומם הוא רק בחלום... אצלם באה הירידה תיכף אחרי העליה.
630
631"והנה ד' נצב עליו" זוהי ההשגחה הפרטית הבולטת ונראה לעיני כל בההיסטוריה של כל הממלכות שבעולם.
631
632בקיצור, בההיסטוריה אנו רואים את ה"והאלקים יבקש את הנרדף" וכל אותן האומות שהן רודפות סופן להעבר ולבטל מן העולם בהקדם או באחור.
632
633ואת ה"מסרת גבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים" ראינו לא רק אצלנו בתקופת החשמונאים, אך גם אצל כל העמים ובכל התקופות, כשהיו הגבורים והרבים - הרודפים והחלשים והמועטים - הנרדפים.
633
634הקולטורא של היוניות.
634
635בימינו ובזמננו היה חי פילוסוף משוגע גרמני אחד וניטשא שמו, שעד היום יש לו תלמידים ההולכים בעקבותיו גם במחננו אנו.
635
636הפילוסוף הזה הטיף ל"שנוי ערכין" גמור בכל מושגי הטוב והרע של מין האנושי המבוסס על המוסר היהודי.
636
637לדבריו מטרת האדם הוא כמו מטרת שאר הברואים לפתח את הכחות שנתנה לו הטבע בשביל שיתרומם בו הטופס המיני, למדרגה יותר גבוה ועליונה - ופתוח הכחות באדם פירושו הוא, שהחזק ידכא את החלש עד כמו שיש באפשרותו להוציא זאת אל הפועל, כדי שהחלשים יעברו ויבטלו מן העולם וישארו רק החזקים, כמו שאנו רואים את הפרוצס הזה בכל סדרי הבריאה, שכל הנחשלים יורדים מעל במת החיים לתועלתם של הנשארים המסוגלים לזה יותר והמה נבנים מחורבנם של היורדים.
637
638ולשיטתו אדרבא הבו גדול להמלחמות, כי זהו כל החיים וכל התוכן שבהם. זהו השאור שבעיסה שעל ידי זה מתפתח המין האנושי לבוא לאט לאט להגובה הראוי, כי כל אלה המנוצחים במלחמה המה סרח העודף של האנושיות, המפגרים ללכת, ובשביל כך לא יכלו להחזיק מעמד, ולאלה הרי נוח להם שלא נבראו משנבראו.
638
639והוא שוחק להמוסר שלנו הנוסד על הרחמים והחסד, על החמלה והחנינה, כי כל המדות הללו הן חרפה ל"אדם העליון" אלו מראות רק על החולשה והרפיון שבאדם, והן מהפכות עליונים למטה ותחתונים למעלה, שהגבורים העליונים, אינם מפתחים את כחותיהם כראוי אך ורק בשביל התחתונים, החלשים, וכמליצתו ששוחטים את האריות שבחבורה בשביל הכבשה החלשה.
639
640ואמנם קולטורא יונית זו לא חדלה גם אצל הנצרות, אף על פי שלמראית עין היא מתנגדת לה מן הקצה אל הקצה, אלא שבמקום ה"אדם העליון" של עולם הזה יצרה היא, הנצרות, "אדם העליון" של עולם הבא, שהוא צריך להיות המושל בכפה, וכל השאר צריכים להיות הדום לרגליו.
640
641אבל היהדות אינה מודה כלל ב"אדם העליון" כי מי שהוא מחזיק את עצמו ל"עליון" אדרבא הוא בהמדרגה היותר תחתונה, ודוקא "האיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה", וכבר אמרו חז"ל על הכתוב "והאלקים יבקש את הנרדף, לעולם בין צדיק רודף צדיק, בין רשע רודף רשע, בין רשע רודף צדיק ואפילו צדיק רודף רשע, מכל מקום והאלקים יבקש את הנרדף" (מדרש רבה ויקרא פ' כ"ו), והמבין יבין כי רשע רודף צדיק זהו "האדם העליון" של היוניות "וצדיק רודף רשע" זהו ה"אדם העליון" של הנצרות, ובכל אלה אין אלקים עמהם כי ה"אלקים יבקש את הנרדף" דוקא.
641
642ועוד יותר, פסקו להלכה כי "אוהב לפרוק ושונא לטעון מצוה לטעון לשונא כדי לכוף את יצרו" (בבא מציעא לב, ב), אע"פ שהשונא שנוי לו רק מצד שאיננו מדקדק במצוות כמבואר בפסחים (קיב, ב) "חמור שונאך, מאי שונא, אילימא שונא ישראל, וישראל מי שרי למיסנא, והכתיב, לא תשנא את אחיך בלבבך? דחזי ביה דבר ערוה", וכבר עמדו בתוס' (שם בב"מ) כיון דמצוה לשנאותו, מאי כפית יצר שייך? ותרצו "דכיון שהוא שונא אותו, מסתמא גם חברו שונא לו, ובאים מתוך כך לשנאה גמורה ושייך כפית יצר".
642
643והדברים נוקבים ויורדים עד התהום, ומראים באופן היותר בולט "מה ביני לבין חמי".
643
644אצלם מי שחשבו לשנוי במלכות השמים, מצווה כל אחד לרדפו בכל מיני הרדיפות שבעולם, ואצלנו אדרבא עלינו לבכרו עוד על האהובים מצד מעשיהם הטובים, כי סוף סוף כיון שהוא שנוי הוא נרדף "והאלקים יבקש את הנרדף". זה ההבדל בין "תורת הקנאות" שלנו - כפי שמכנים אותנו - ובין "תורת האהבה" שלהם...
644
645וכל התורה כולה היא בניגוד לשיטת ניטשה המשוגע, מלחמה עם הגבורים אשר מעולם, מבלי הבדל במה בולטת גבורתם, ולמה נקרא התורה תושיה מפני שמתשת כחו של אדם (סנהדרין כו, ב) ומביאה לנצחון החלשים על הגבורים.
645
646כתר תורה.
646
647ואמנם תאמרו, הלא החשמונאים בעצמם הם הגבורים בה הידיעה, גם בעולם הזה וגם בעולם הבא, כי הם שמו על עצמם את שני הכתרים כתר מלכות וכתר כהונה גם יחד?
647
648אל תשאלו זאת, כי להם היתה גם כתר תורה העולה על גביהם, כי כל הכתרים האחרים, כתר מלכות וכתר כהונתה בטלים ומבוטלים לגבי הכתר הזה שמחליש את כל הגבורה שיש בהמלוכה והכהונה גם יחד.
648
649הנה, למשל, ינאי החשמונאי היה גם מלך וגם כהן גדול, אבל "מעשה שהיה, דעבדא דינאי מלכא קטל נפשא, אמר להו שמעון בן שטח לחכמים, תנו עיניכם בו ונדוננו, שלחו ליה עבדא קטל נפשא, שדריה להו, שלחו ליה, תא אנת נמי להכא, והועד בבעליו, אמרה תורה, יבא בעל השור ויעמוד על שורו, אתא ויתיב, אמר ליה שמעון בן שטח ינאי המלך עמוד על רגליך ויעידו בך (סנהדרין יט, א), והאם יש טעם גם להכתר מלכות וגם להכתר כהונה, אם כל נושא כתר התורה יכול לפנות אליו ולאמר "עמוד על רגליך ויעידו בך".
649
650ואת זה הראה הקב"ה להנביא זכריה כששאל למלאך ד' "מה אלה אדני?" והשיב לו המלאך "זה דבר ד' אל זרבבל לאמר, לא בחיל ולא בכח, כי אם ברוחי אמר ד' צבאות" (זכריה ד, ו), כי הוא שאל להמלאך "מה הועילו חכמים בתקנתם" אם החלשים גופא נעשו לגבורים? והמלאך באר לו את הדבר, כי אצל החשמונאים הרוח עולה על החיל ועל הכח, וכתר תורה שלהם עולה על הכתר כהונה וכתר מלכות שנעשו הדום לרגלי הכתר ראשון הנ"ל.
650
651מלחמה נגד המלחמות.
651
652גם החשמונאים לחמו כאריות, אבל זו היתה מלחמה נגד כל המלחמות שבעולם, וגם נגד רעיון המלחמה בכלל, כי במלחמתם זו הראו לכל שלא החיל והכח המה המנצחים, אך הצדק המוחלט והאמת הנצחית המה המנצחים.
652
653הראו כי ההיסטוריה נותנת פירוש יפה להכלל שכללו חז"ל "כל דאלים גבר" וכפי הנמוק שנמק הרא"ש בזה, כי מי שהאמת והצדק אתו הוא המנצח, כי הוא נלחם באמץ לב יותר ממי שמתכוון למרוד בהאמת.
653
654"על הנסים ועל הפורקן ועל הגבורות ועל התשועות ועל המלחמות", אצל כל האומות המלחמות באות בראשונה ותופסות את המקום הראשון בחיי הכלל והפרט יחד, ואצלנו הן תופסות דוקא את המקום היותר אחרון, ולאו משום ש"אחרון אחרון חביב" אלא דוקא מפני שמאוס עלינו זה ביותר ואין אנו משתמשים בה רק מתוך הכרח כדי לבטל את המלחמות מעיניך, "על הנסים ועל המלחמות" אנו סומכים על הנסים יותר, אם כי אין סומכים על הנס, מכפי שאנו סומכים על המלחמות.
654
655"על התשועות ועל המלחמות", כי מודים אנו שלא המלחמה מביאה להתשועה, אך להיפך הישועה, מי שבצדק הוא צריך להושע מביאה לו לידי נצחון במלחמה.
655
656"והיה ביום ההוא שרש ישי אשר עמד לנס עמים אליו גוים ידרשו והיתה מנחתו כבוד" (ישעיה יא, י), אצלם נושאי הכבוד המה בעלי המלחמה שאין להם מנוחה ולא יתנו לאחרים מנוחה, ואילו אצלנו להיפך "והיתה מנוחתו כבוד", כל הכבוד הוא בהמנוחה, מי שנותן מנוחה לכל הבריות הוא המכובד.
656
657חנוכה ותשעה באב.
657
658חנוכה ותשעה באב המה שני המועדים - כי גם תשעה באב נקרא מועד "קרא עלי מועד לשבור בחורי" - המזכירים לנו את ארץ ישראל. הראשון - ארץ ישראל בבנינה השני - בחורבנה.
658
659ולכאורה איפכא מסתברא, החרבות מתאימות יותר לחנוכה להראות על הגבורות ועל המלחמות של החשמונאים שחרבם הצליחה, והנרות מתאימים יותר בתשעה באב בתור נרות נשמה לכל אלה גבורי ישראל שנפלו במלחמה?
659
660אבל באמת גם על זה נאמר "דבר בעתו מה טוב" החרב יפה לתשעה באב כדי לתחוב בהקברים, כי החרב הביאה לנו ומביאה לכל העולם כולו רק תשעה באב ורק קברים, קברי מתים ולא יותר. ואם יש נצחונות בחיים, בחיי הכלל והפרט, הנה לא החרב היא הגורמת לזה אך המנורה, הפך של שמן הנמצא בחותמו של כהן גדול, הנר תמיד שלא יכבה נרו לעולם.
660
661כי "הנרות לעולם יאירו" והם נמצאים בכל עת, המה המנצחים בכל התקופות ובכל הזמנים ואצל כל אנושי, ובאותה המדה שהחזיקה בהם כל אומה ואומה, באותה המדה בא נצחונה.
661
662ולחנם יבזבזו העמים המקולטרים מילירדים רבים בכסף ומיליונים בבני אדם למען להשיג איזה נצחון, בעוד שבידם לעשות זאת על ידי נרות של פרוטות אחדות, כאשר עשינו זאת אנחנו והצלחנו.
662
663מחלוקת בית שמאי ובית הלל.
663
664"רבי אומר, אמר הקב"ה רעומנין בני תרעומנין וכו', יעקב עסוק אני עם בנו להוליכו במצרים ומתרעם, נסתרה דרכי, אף ציון אני עסוק עמה להעביר מלכיות, ולא כבר העברתי מהם בבל, מדי, יון, ועתיד אני להעביר ומתרעמת, ד' עזרני וד' שכחני" (ע"פ ילקוט שמעוני במדבר רמז תשס"ד).
664
665כי אמנם כן הדבר, מהד' מלכיות ששולטות בעולם מימות עולם ועד עכשיו, שלש מהן כבר עברו ובטלו מן העולם ובטח גם אחרית הרביעית תהיה כשלשת אחיותיה.
665
666והנרות הללו הם הם העדי ראיה שראו במפלת כל המלכיות הנ"ל. אדרבא שאלו אותם והם יספרו לכם את כל המוצאות לבבל, למדי ליון והיו בטוחים כי הם יהיו עדי ראיה גם לקורות המלכות הרביעית.
666
667והם לא רק עדי ראיה, אך גם עדי מעשה, כי יש שני מיני עדות, עדות שרואים את המעשה כשמעידים על דבר איזו עובדא שקרה, ועדות שמחדשים את המעשה שעל ידי ראייתם אדרבא מתהוה כל ההתחדשות, כמו, למשל, עדי גיטין וכל עדי שטרי קנין למאן דאמר עדי חתימה כרתי, שהעדים גופא המה הכורתים והפועלים את התוצאות שבזה.
667
668והנרות הללו לא רק שראו בכל המפלות והנצחונות של המלכיות, אך במדה ידועה הם הם הגורמים לכך, כי כל מי שלא היה לו מעט שמן מהפך השמן שלנו, מהשמן של אלקי ישראל שעליו כתיב "והאלקים יבקש את הנרדף" אי אפשר בשום אופן שינצחו נצחון מוחלט, ואם ינצחו לשעה הוא רק לשעה, לרגע, והנצחון המוחלט הוא דוקא להנרדפים.
668
669ומה נואלו האשכנזים, למשל, שכשיצאו למלחמת תנופה נגד כל העולם כולו במלחמת העולם האחרונה, רשמו על דגלם "עמנו אל", ולא הרגישו, שזהו תרתי דסתרי, כי האלקים הוא תמיד עם הנרדפים ולא עם הרודפים. ולא לחנם נוצחו במלחמה מפני הנרדפים החלשים, אע"פ שהם הרודפים כחם וגבורתם היה מלא עולם.
669
670באופן שהנרות הללו המה לא רק נרות הנצחון של עם ישראל הנרדף תמיד, אך המה גם כן נרות נשמה, נרות המעידים על יום הפטירה של כמה וכמה ממלכיות שחפצו להיות דוקא רודפות.
670
671ומאליו נופל הספק אם מכוונים אנו בהנרות ביחוד להראות על נצח ישראל או על הארעיות שבשבעים אומות, אם על התחיה שלנו, או על יום הפטירה של כמה וכמה מהאומות?
671
672ובזה המחלוקת של בית שמאי ובית הלל, שהראשונים סוברים, שפוחת והולך והאחרונים סוברים, שמוסיף והולך, כי בית שמאי ראו בהנרות את נשמות האומות שהלכו לעולמן, וזהו שאמרו "טעמא דבית שמאי כנגד פרי החג" שהם גם כן כנגד שבעים האומות, ובית הלל ראו בזה את הנצח ישראל, את הממלכת כהנים וגוי קדוש, וכלשון הגמ' "טעמא דבית הלל, מעלין בקודש ואין מורידין".
672
673השגחה כללית והשגחה פרטית.
673
674והיוצא מדברינו, כי בהשגחה פרטית אנו מאמינים באמונה שלמה, אבל אין אנו רואים זאת בחוש, ולהיפך אנו רואים "צדיק ורע לו רשע וטוב לו" ולפעמים הרבה מתקיים ה"למען יאריכו ימיך בעולם שכולו ארוך" שבעולם הבא, שהוא ממעל להכרתנו בעולם הזה. אכן את ההשגחה הכללית לא רק שאנו מאמינים בה, אך שאפשר לראותה גם בחוש בדברי הימים, ששם אנו רואים כי כל אומה שוקלת למטרפסה בהאי עלמא, אם בהקדם או באחור.
674
675ועלינו להוסיף על זה, כי אף על פי שבנוגע להפרט אנו רואים ש"עולם כמנהגו נוהג", וכבר אמרו חז"ל "בני חיי ומזוני לאו בזכותא אלא במזלא תליא מלתא" אבל יוצא מן הכלל הזה המה האבות שלנו, שכל דברי ימי חייהם מתחילתם ועד סופם המה למעלה מדרך הטבע, גם הבני חיי ומזוני שלהם הוא על פי דרך נס. אברהם יורד לכבשן האש והוא יוצא משם בשלום - האבות והאמהות שלנו המה כמעט כולם עקרים ועקרות ופרים ורבות בכל זאת. אין להם פרנסה קבועה, ובכל זאת היו כולם בעלי רכוש רב כי נתברכו "בכל, מכל, כל" - ונראה שהכלל "אין סומכים על הנס" לא נאמר על אבותינו, כי בכל חייהם אנו רואים רק הנהגה נסית.
675
676והסיבה לזה היא גם כן פשוטה מפני שהאבות אף על פי שכשהם לעצמם היו אנשים פרטים ונחשבו להקב"ה בתור כלל, שהרי מהם יצא הכלל כולו והם היו לאבות המון גויים.
676
677וביותר בולט הכלל הזה שהאבות סמכו על הנהגה למעלה מדרך הטבע - מראובן, שעליו מעידה התורה "וישמע ראובן ויצילהו מידם" אם כי השליך אותו הבורה שמים אין בו, אבל נחשים ועקרבים יש בו, וכבר ביארו המפרשים שעשה זאת במכוון, מפני שעונשם של בעלי לשון הוא הנחש שהוא מדה כנגד מדה, כמו שמצינו מאמר חז"ל (מדרש רבה דברים ה, ט) "שאלו לנחש, מה אתה נהנה שאתה נושך, ארי דורס ואוכל, דוב טורף ואוכל, אתה מה הנאה יש לך? אמר להם, עד שאתם שואלים אותי, שאלו לבעל לשון מה נהנה שאומר לשון הרע, שנאמר אם ישוך הנחש בלי לחש ומה יתרון לבעל הלשון? ואמרו לו, למה אתה נושך באבר אחד וארסו הולך לכל האברים? אמר להם, שאלו לבעל הלשון שהוא ברומי והורג בסוריה, בסוריה והורג ברומי. וכדי לנסות את יוסף אם באמת דבר לשון הרע על אחיו, השליך אותו לתוך הבור של נחשים. ואמנם אנו יודעים כי גם בזה הוא הכלל של "עולם כמנהגו נוהג" ויש כמה בעלי לשון הרע שהנחש לא פגע בהם לרעה ויש הנוצרים לשונם מרע, ובכל זאת הנחש שולח בהם ארסו, וביחוד איך סמך על הנס להשליך אותו במקום סכנה? אם לאו שעל האבות, אבות הכלל, היתה השגחה למעלה מדרך הטבע והם היו יכולים לסמוך גם על הנס.
677
678ואולי גם לזה התכוון ר' נתן בר מניומי משמיה דר' תנחום כשהסמיך את שני המאמרים האלה יחד.
678
679"נר חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה פסולה" משום "דלא שלטא בה עינא", כי אף על פי שבהשגחה פרטית לא שלטא בה עינא של בני אדם, הנה את ההשגחה הכללית כל איש שעיניו פקוחות יכול לראות זאת בנקל, ולא עוד אלא שגם האבות שהיו אנשים פרטים כשהם לעצמם, אך בתור אבות הכלל חיו כל ימיהם בהנהגה נסית וגם סמכו על הנסים כנ"ל "ומאי דכתיב והבור ריק אין בו מים" וכו', כנ"ל.
679
680חלמא טבא.
680
681ועל כל פנים צדקנו באמרנו חלמא טבא חזא פרעה מיודענו, והפתרון מזה איננו רק פתרון עובר של י"ד שנים שכבר עברו ונשכחו, אלא יש לזה גם פתרון עולמי, פתרון לדורות שנמשך עד היום הזה.
681
682מחלום פרעה אפשר לנו להבין את סוד נצח ישראל, מדוע רק ישראל לבד מתקיים עד היום הזה בעוד שהרבה עמים שיותר צעירים ממנו כבר ספו תמו?
682
683מפני שכלל גדול הוא בההיסטוריה העולמית ש"ותאכלנה הפרות רעות המראה ודקות הבשר את שבע הפרות יפות המראה והבריאות", וכשמספר זאת פרעה ליוסף הוא מפרש זאת עוד ביתרון באור "ותבאנה על קרבנה ולא נודע כי באו אל קרבנה ומראיהן רע כאשר בתחלה".
683
684וזהו ההבדל בין ישראל לעמים, גם אצלם כלל גדול הוא שהחלשים בולעים את הגבורים, הנרדפים מנצחים את הרודפים, אבל כיון שכבר נצחו שוב המה גופא נהפכים לרודפים שרודפים את האחרים, וכיון שבלעו את הפרות הבריאות בשר, שוב המה גופא נעשים לבעלי בשר ולבעלי גוף שרוח אין בהם, ושוב באות פרות אחרות רעות המראה ודקות בשר ובולעות את אותן שכבר נעשו לבריאות וחוזר חלילה ה"חד גדיא" הידוע.
684
685אחת היא האומה הישראלית, שלא נעשה לרודפת מעולם "ומראיה רע כאשר בתחלה" ונשארה תמיד רעת המראה ודקת בשר ועל כן תתקיים לעולם ועד כי עמנו אל, האלקים שמבקש את הנרדף.
685
686וכשקוראים אנו פרשת מקץ בשבת חנוכה הרי אנו מביעים בזה, כי החג הזה הוא חג בין-לאומי לכל העולם כולו, לכל רעות המראה ודקות בשר, לכל הנרדפים והחלשים לכל העשוקים והרצוצים שבעולם.
686
687ובואו נא כל הנרדפים והעשוקים שבעולם להשתתף עמנו יחד בחג הנרות, בחג החנוכה, חג החלשים והמועטים...
687
688סח [ג-ח]. אנו מדליקים
"הנרות הללו אנו מדליקים על הנסים ועל הנפלאות... ואין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד".
"הנרות הללו אנו מדליקים על הנסים ועל הנפלאות... ואין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד".
688
689"והשתא דאמרינן הדלקה עושה מצוה, הדליקה חרש שוטה וקטן לא עשה ולא כלום"
689
690(שבת כג, א).
690
691הנרות ואנו.
691
692כשאנו אומרים את הפסקא "הנרות הללו אנו מדליקים", אין אנו מרגישים כלל את האירניא המרה הצפונה בהמלים הללו. ידועה מליצת פיטן אחד שאמר מה קטן היה ההר סיני לגבי משה רבנו הענק הגדול, שאין כמוהו לפניו ולאחריו.
692
693ואנו אומרים מה קטנים ופעוטים אנחנו כשאנו עומדים לגבי הנרות הללו הגדולים מאד באיכותם.
693
694הה, מה רחוק ה"אנו מדליקים" מה"נרות הללו".
694
695והשאלה "מה אנו" שהיא שאלה מרה בכל שס"ה ימות השנה, תתעורר עוד ביתר מרירות ובעוקץ עוד יותר חד בימות החנוכה.
695
696הנרות הללו, שמספרים לנו ממתתיהו בן יוחנן כהן גדול חשמונאי ובניו, מחנה ושבעה בניה שמסרו את נפשם על קדוש השם, אנו מדליקים, ובינינו לבין עצמנו הרי ידוע מה "אנו"... ואין אנו מתבישים כלל מפני הנשמות המזהירות כזוהר הרקיע והמאירות כעת אלינו מהנרות הללו.
696
697נצוץ מהנרות הללו.
697
698אנו צריכים להתביש לא רק מהנרות הללו, אך גם מהנצוצות הניתזים מהם, לא רק מהחשמונאים בעצמם, מתתיהו החשמונאי ובניו, אך גם מיוצאי חלציו של ה"עבד האדומי", למשל, אגריפס המלך, שרק מצד אמו היה מגזע החשמונאים, ממרים בת הורקנוס, ומצד אביו היה נכדו של הורדס עבד האדומי.
698
699אם על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים, נראה נא את מצב שלשת הדברים הנ"ל אז והיום.
699
700על התורה - ואנו שונים בתלמוד "פרשת המלך כיצד... עושים לו בימה של עץ בעזרה והוא יושב עליה... וחזן בית הכנסת נוטל ספר תורה ונותנה לראש הכנסת, וראש הכנסת נותנה לסגן, והסגן נותנה לכהן גדול, וכהן גדול נותנה למלך, והמלך עומד ומקבל וקורא יושב. אגריפס המלך עמד וקבל וקרא עומד ושבחוהו חכמים, וכשהגיע ללא תוכל לתת עליך מלך איש נכרי, זלגו עיניו דמעות ואמרו לו, אל תירא, אגריפס, אחינו אתה" (סוטה מא, א).
700
701על העבודה - נקרא, למשל, את דבר המשנה בבכורים "כיצד מעלים את הבכורים? כל העירות שבמעמד מתכנסות לעיר של מעמד ולנים ברחובות של עיר, לא היו נכנסים לבתים, ולמשכים היה הממונה אומר, קומו ונעלה ציון אל הר אלקינו... החליל מכה לפניהם עד שהגיעו קרוב לירושלים... וכל בעלי אומנות שבירושלים עומדים לפניהם ושואלים בשלומם, אחינו אנשי מקום פלוני בואכים לשלום... הגיעו להר הבית אפילו אגריפס המלך נוטל הסל על כתפו ונכנס" (בכורים פ"ג משניות ב-ד).
701
702או "ערבי פסחים לא יאכל אדם עד שתחשך, ואפילו אגריפס המלך שרגיל לאכול בט' שעות, לא יאכל אותו היום עד שתחשך" (פסחים קז, ב).
702
703על גמילות חסדים, אפשר לראות מהבריתא המסיחה לפי תומה, "מעבירים את המת מלפני הכלה וזה וזה מלפני מלך ישראל, ומעשה באגריפס המלך שעבר מלפני הכלה ושבחוהו חכמים" (כתובות יז, א).
703
704כה נהג מלך ישראל, ואיך אנחנו ההדיוטים נוהגים? כה נהג נכדו של עבד האדומי, ואיך אנחנו, נכדיהם של ה"אבות" וה"אמהות" הקדושים והטהורים נוהגים?
704
705הוא, הניצוץ הקטן של הנרות הללו, עומד וקורא את התורה ועיניו זלגו דמעות כשנוכח כי הוא עובר על אחת ממצוות התורה, ואילו "אנחנו המדליקים" עוברים בשאט נפש על כמה וכמה מדברי התורה, ואין אנו חשים ומרגישים כלל. התורה אמנם נקראת כעת לא רק במוצאי שביעית, אך בכל שבת ושבת ובכל שני וחמישי, אך מי ישים לב לדברי התורה, אנו יושבים בעת מעשה ומשיחים בינינו דברים בטלים ולהג הרבה.
705
706המלך מתנהג בעניוות, הוא מוחל על כבודו ומעביר על מדותיו מפני מצוה של הכנסת כלה, ואנו שרק בני מלכים אנחנו, כל אחד מחזיק את עצמו ל"חד בדרא" ואינו רוצה לותר אף על קוצו של יוד מכבודו המדומה ונתחב דוקא להיות קופץ בראש?
706
707המלך אינו מתביש לקיים בפומבי מצות התורה, ולמרות מה שהיו לו משרתים עושי רצונו לאלפים ולרבבות, הנה מפני חביבות המצוה הוא נוטל בעצמו הסל על כתפו, לקיים מה שנאמר "מצוה בו יותר מבשלוחו", ואילו אנחנו מי מאתנו, למשל, לא יתביש לישא בעצמו את הטלית ותפילין ברחוב, ומשכל שכן לצאת עם התפילין בזרוע ובראש ברחובות קריה, כאשר כן היו נוהגים אבותינו, לקיים מה שנאמר "וראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליך ויראו ממך". הלא בימינו מי שיעשה כן יאמרו עליו, שלית ליה דינא דבר נש, ולאו דוקא בגלות מפני היראה למה יאמרו הגויים, אך גם בארץ ישראל בהמקומות שיש שם רק יהודים מי ירהיב לעשות ככה?
707
708וכבר הביאנו (במאמרנו "דרכה של תורה"), את מה שהמליץ אחד מגדולי הדרשנים על שתי הנוסחאות בסדר התפילה שלנו, אחת: לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר ובגלוי, והשניה: "לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר כבגלוי", כי שתי הנוסחאות אמת ואלו ואלו דברי אלקים חיים, כל אחת בזמנה ובשעתה. לפנים היו צריכים לגרוס "בסתר כבגלוי" כי אז היה ההבדל בין הירא שמים והבלתי ירא רק בסתר, שהלא בגלוי היו כולם צדיקים שומרי תורה ומדקדקים במצוה קלה כבחמורה, מהדרים מן המהדרים אף במנהג ישראל תורה, וכל ההבדל בין הצדיקים והרשעים היה רק בסתר. מי שלא היה צדיק בלב שלם, היה מסתתר בחדרי חדרים ועובר איזו עברה, אז בהימים הטובים ההם, לא היו צריכים להתפלל רק שיהא כל אדם ירא שמים בסתר כבגלוי ואז ממילא יהיו "כולם אהובים כולם ברורים, כולם קדושים וכולם עושים באימה וביראה רצון קונם". אבל עכשיו שנשתנו העתים ונתחלפו הזמנים והצדיקים שיש לנו בסתר הם הרבה יותר מאילו שיש לנו בגלוי, כי בגלוי המה מתבישים בפני הבריות. עכשיו אם נתפלל על בסתר כבגלוי עוד נמעיט את המספר, ונביא עלינו לא ברכה אך קללה, עכשיו הננו צריכים להתפלל להיפך בסתר ובגלוי, שלכל הפחות אלה היהודים בסתר יהיו יהודים גם כן בגלוי ולא יתבוששו.
708
709וכל כך למה? מפני שברבות הזמנים אנו מתרחקים יותר ויותר מהאור נוגה העולה מהנרות הללו.
709
710והנרות הללו אנו מדליקים ואין אנו מרגישים כי אנו והנרות הם תרתי דסתרי...
710
711"העסקנים הציבוריים.
711
712תאמרו, את זה לעומת זה עשה אלקים, ואם התורה והעבודה אינן מזהירות אצלנו כל כך, הלא לעומת זה מצב הגמילות חסדים הוא אצלנו במעלה העליונה מאד, ובכל מקום שאנו פונים הננו רואים עסקנים ציבוריים שעומדים בראש של כמה וכמה מוסדות של צדקה, ולא עוד, אלא שיש התחרות גדולה בזה וכל אחד רוצה לזכות דוקא במצוה הגדולה הזו?
712
713אך גם על זה אני אומר "על דא קא בכינא".
713
714כי דא עקא, שיש אצלנו שפע של ברכה בעסקנים ציבוריים הפרים ורבים ששים בכרס אחד, בעוד שהעוסקים בצרכי ציבור באמונה פוחתים והולכים.
714
715כי אמנם, לכאורה, נפלאתי מאד על זה, שכל גבאי הצדקה בזמננו מתכנים בשם עסקנים ציבוריים ולא בשם עוסקים בצרכי ציבור, שם עתיק יומין מאד ושבכל שבת ושבת אנו מברכים אותם בברכת "מי שברך"? עד שבאתי לכלל הכרה כי אמנם על פי רוב שמם נאה להם והם נאה לשמם וכשמם כן תהילתם.
715
716עסקנים ציבוריים ולא עוסקים בצרכי ציבור, כי כל עסקנותם הוא בזה שהשמיטו את ה"בצרכי"...
716
717לפנים היו אצלנו עוסקים "בצרכי ציבור" וכשבא לפניהם, למשל, ענין של "פת לאורחים וצדקה לעניים" לא פסקו שאין כלל צורך בכך וילכו להם האורחים והעניים באשר ילכו ולא יפריעו את מנוחת הציבור, אלא שבקשו בכל היכולת שהיתה בידם, וגם למעלה מן היכולת, איך למלאות את הצרכים הללו.
717
718אבל עכשיו ראשית כל חכמה מוחקים העסקנים החביבים שלנו את ה"בצרכי", מכחישים וכופרים בעיקר הצורך, ובאורחים והעניים המה רואים רק רמאים ונוכלים, שפלים ונבזים, כי על כן רק עסקנים ציבוריים הם ולא עוסקים בצרכי ציבור, לו גם שלא באמונה...
718
719עכשיו אני מבין את מנהגו של סדום במצוה של הכנסת אורחים, שכידוע היתה להם מטה קבועה לכל האורחים ואותו האורח שהיו רגליו יותר ארוכות מכפי מדתה של המטה, אוי ואבוי לו כי היו מקצצים את רגליו כדי להתאימו למדת המטה, אשר לכאורה גם זה בלתי מובן, ממה נפשך, אם הודו הסדומיים במצוה של הכנסת אורחים, היה להם לקיים זאת כהלכתה, ואם לאו כל הטורח הזה למה?
719
720כי באמת אין הדברים כפשוטם ממש.
720
721המטה והאורח זהו בלשון המודרני הצורך והיכולת, והכנסת אורחים של אברהם אבינו הוא להתאים את המטה לפי מדת האורח, להתאים את היכולת לפי מדת הצורך, זאת אומרת, ראשית כל לתהות על קנקנו של הצורך, וכאשר ראו ונוכחו כי באמת צורך יש בכאן, אזי כבר יגעו ומצאו אופן של יכולת איך למלאות את הצורך הזה, כי הלכה פסוקה היתה להם ש"אין ציבור עני" ו"אין ציבור מתים".
721
722והכנסת אורחים של סדום הוא להיפך להתאים את האורח לפי המטה, להתאים את הצורך לפי היכולת, ואם נדמה היה לעסקניהם שאין יכולת ככך - ותמיד נדמה להם זאת - אז כפרו בעיקר הצורך ואמרו, להד"ם, האורח איננו אורח והעני איננו עני...
722
723ולא לחנם אנו רואים שהמועמדים לגבאי צדקה בזמננו המה על פי רוב אבירי הלב, כי אמנם רק את זה אנו מבקשים - עסקנים ציבוריים שיכחישו בעיקר הצורך.
723
724כי אמנם לא נתינת הצדקה הוא העיקר אך הפיוס שיש בזה. וכבר אמרו חז"ל (בבא בתרא ט, ב), "כל הנותן פרוטה לעני מתברך בו' ברכות והמפייסו בדברים מתברך בי"א ברכות - וכו' - שנאמר ותפק לרעב נפשך ונפש נענה תשביע" וכו'.
724
725ולפנים גם כשהנתינה היתה מועטה היה הפיוס מרובה אז ידעו מ"והיו עניים בני ביתך" והעני הרגיש את עצמו לבן בית, והיתה קורבת הנפש בין הנותן ובין המקבל, ועכשיו גם במקום שהנתינה מרובה אין שום פיוס כלל וכלל, והוא מקבל את הצדקה לא בתור אח ולא בתור בן בית, אלא בתור "שנורר" הנופל למשא על הציבור.
725
726ואיפה היא מדת הרחמנות שלנו שהצטיינו בה מעולם? הלא אנו מתפללים על זה מדי שבת בשבתו "מלך מלכי המלכים ברחמיו יתן בלבו... רחמנות", והלא כלל גדול הוא ש"כל המתפלל על חברו הוא נענה תחילה" ומדוע אין אנו נענים במדה זו של רחמנות שאנו מתפללים אותה על אחרים?
726
727אולי ישיבו לנו על זה הנרות הללו...
727
728צדיקים שממונם חביב עליהם יותר מגופם.
728
729ואמנם נתרבו אצלנו הצדיקים, ואנו רואים בבחינה זו שפע של ברכה מאד.
729
730כי אם התכונה של צדיקים הוא כדברי חז"ל "שממונם חביב עליהם יותר מגופם" הרי כמה וכמה צדיקים יש בדורנו, שמקיימים את המצוה הזו בכל פרטיה ודקדוקיה.
730
731אבל לו חכמו ישכילו "צדיקנו" אלה כי אז היו רואים, שגם מצוה זו אינם מקיימים כלל.
731
732כי כשם שמצינו בחז"ל את המאמרים "מכאן לצדיקים שממונם חביב עליהם יותר מגופם", אנו מוצאים ששואלים על פרשת קריאת שמע, שכתוב שם "ואהבת את ד' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך", ששואלים, "אם נאמר בכל מאדך, למה נאמר בכל נפשך? אלא לומר לך, אם יש אדם שממונו חביב עליו מגופו, לכך נאמר בכל מאדך" (פסחים כה, א), וכבר העירו רבים, כי מזה אנו רואים אמתת הפתגם דאמרי אינשי "כי אין העולם משוגע", זאת אומרת, שרק יחיד יכול לצאת מדעתו, אבל הכלל כולו הוא בר דעת, שפתגם זה אנו רואים מהתורה גופה, שרק הפרשה של קריאת שמע המדברת בלשון יחיד נאמרו הדברים "ובכל מאדך", אבל בהפרשה המדברת בלשון רבים "לאהבה את ד' אלקיכם בכל לבבכם ובכל נפשכם" הושמטו ה"בכל מאדכם" מפני שאין לך משוגעות גדולה מזו לחבב את הממון יותר מהגוף, ו"העולם" איננו משוגע.
732
733והאם זה סותר למאמרי חז"ל הנ"ל, שזו היא תכונת כל הצדיקים שבדור?
733
734לא ולא, אם נדייק היטב בהלשון חז"ל.
734
735על דבר הצדיקים הם משתמשים בהלשון "שממונם חביב עליהם יותר מגופם", ועל דבר הבכל מאדך שבקריאת שמע הלשון הוא "שממונו חביב עליו יותר מגופו", ולא הבדל בלשון לבד יש בזה, אך הבדל בתוכן.
735
736כי הצדיק אינו מחזיק את הממון שלו לממונו, אך לממונם של הכלל כולו שהוא רק שומר חנם עליהם, אבל אלה, מי שמחזיק את הממון לממונו הוא, וזה חביב עליו יותר מגופו, הוא באמת צריך בדיקה אם לא נטרפה דעתו עליו.
736
737ואמנם שני המקומות שמדברים על דבר הצדיקים המה רק באופנים כאלה.
737
738כי אמרו זאת על יעקב שכתוב עליו "ויותר יעקב לבדו" וכפירוש חז"ל "שנשאר על פכין קטנים", ועל אמו של משה שהתורה מספרת עליה "ותקח לו תבת גומא", וחז"ל שאלו (סוטה יב, א) "מאי שנא גומא" ולא תבה יותר יקרה? שכל זה מפני שצדיקים "ממונם חביב עליהם יותר מגופם", זאת אומרת, שאינם עוברים על בל תשחית, אינם מכלים את ממונם חנם על לא דבר ואינם מוציאים את כספם על עניני "לוקסוס" ומותרות, אך חיים בצמצום גדול ו"בדרכה של תורה" הידועה.
738
739ובכן גם התכונה הזו של הצדיקים אין להם ל"צדיקינו" היום, ומה יש להם?
739
740אמנם הנרות הללו מספרים לנו מצדיקים אחרים, לגמרי אחרים...
740
741מתעסק בקדשים.
741
742הנרות הללו אנו מדליקים... הנרות הללו הבוערים בשלהבת יה ומתיזים נצוצות קדושה למרחוק.
742
743אנו מדליקים, אנו הקפואים מקור, ובאופן היותר טוב, הננו לא חמימי ולא קרירי.
743
744אנו מדליקים, שכל מעשינו הוא בלי שום התלהבות של קדושה, בלי שום איתערותא דלעילא, רק לצאת ידי חובה ותו לא מידי.
744
745שאלתי פעם אחת ליהודי ירא שמים וירא חטא, שמנהגו היה בנתינת שלום לתחוב רק את שתי אצבעותיו, מדוע אתה חס ליתן את כל כף היד כדרך כל בני אדם?
745
746ויענני לאמר: פליאה לי על פליאתך! הלא הדברים פשוטים לגמרי, כי כלום אני נותן לו שלום בשביל החיבה היתירה שיש בי לפלוני זה, אלא מפני שכתוב הדר הוא בתורה "ואהבת לרעך כמוך", זאת אומרת, רק בשביל שאני מצווה בכך, וכל מצוה הלא יוצאים בכזית, וכלום אין בשתי אצבעות כדי כזית? וככה נעשה אצלנו המצוה הלבבית הנפשית של "ואהבת לרעך כמוך" רק למצוה של כזית ולפעמים אנו יוצאים ידי חובת מצוה זו ב"ברור לו מיתה יפה"...
746
747ומשום הכי אנו נותנים למשכן ח"י פעמים ח"י ולעבודה זרה אנו נותנים מות פעמים מות...
747
748כי הנתינה למשכן הוא לא בשביל עצם המטרה הקדושה, רק יען ש"צדקה תציל ממות", ולזה אין אנו מקפידים שתהא בנתינה כדי חיות להמקבל, אלא די ח"י פרוטות של הנותן.
748
749כי בהצדקה תציל ממות אנו מכוונים לא למי שהוא זקוק לצדקה שתצילו ממות רעבון, אלא רק בתור קמיעה וסגולה להנותן שיחיה לאורך ימים בזכות הח"י פרוטות.
749
750ואמנם גם האומר "סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני הרי זה צדיק גמור", אבל סוף סוף איש גמור ואדם המעלה איננו.
750
751עד כמה נשתנו העתים ונתחלפו הזמנים ולא לברכה אך... אפשר לראות מהלכה זו "תניא, אמר ר"ש, בדין הוא שתהא מנחת חוטא טעונה שמן ולבונה, שלא יהא חוטא נשכר, ומפני מה אינה טעונה, שלא יהא קרבנו מהודר, ובדין הוא שתהא חטאת חלב טעונה נסכים, שלא יהא חוטא נשכר, ומפני מה אינה טעונה שלא יהא קרבנו מהודר" (סוטה טו, א ומנחות ו, א וב).
751
752אז היה הקנס היותר גדול להחוטא - שלא יהא קרבנו מהודר, אף על פי שעל ידי זה קמץ הרבה כסף, אבל היה מחשב הפסד מצוה, ההפסד שלא יהא קרבנו מהודר, כנגד שכרה, הכסף שמרויח ע"י זה, ונחשב לו זאת לקנס גדול, ואילו עכשיו לא רק להחוטאים אך גם להצדיקים, הקנס היותר גדול היה נחשב להם, אם הטילו עליהם, שיהא קרבנם מהודר ויצטרכו לבזבזה על זה כסף.
752
753אמנם למה לנו לבקש דוגמאות ממרחק, בעוד שיש לנו דוגמא חיה ונאמנה מקרוב - מהנרות הללו.
753
754כי מדוע ולמה הנרות שלנו כל כך קטנים ופעוטים הם, ולא עוד אלא שמשנה לשנה מתחכמים אנו להקטינם יותר ויותר, עד כי נעשו למשל ולשנינה לקטנות בכלל, ומרגלא בפומי דאינשי להגיד בלשון סגי נהור, "הם גדולים כל כך כמו הנרות של חנוכה" ומדוע הוא באמת ככה? משום ש"הנרות הללו קודש הם" ובדברים שבקדושה עלינו רק לצאת ידי חובתנו וחסל. ואם בכל הל"ו נרות של חנוכה יש כזית של חלב והמה שוים ביחד פרוטה שלמה, הרי זה די והותר.
754
755אנו יוצאים את חובתנו הלאומית להגבורים הגדולים שלנו שהראו כל כך גדולות ונצורות בעדנו - בנרות חנוכה פעוטים, כשם שמאידך גיסא אנו יוצאים את חובתנו ביחס כלפי שונאינו ומנדינו הגדולים בהכאה קטנה על הרצפה - בחג הפורים.
755
756אמנם הננו עושים בזה הכל על פי דין, אבל גם ירושלים חרבה רק בשביל זה שהעמידו דבריהם על דין תורה, ולא חפצו לדעת מלפנים משורת הדין.
756
757"הנרות הללו קודש הם", אכן הרי דוקא בקדשים הדין הוא שמתעסק פסול, אם כי בחולין כשר, ואנו עושים את ההיפך, במעשי החולין אנו עוסקים בכוונה בדחילו ורחימו, ובמעשי הקדשים הננו רק מתעסקים בלי רגש ובלי חיים.
757
758והנרות הללו, שמזכירים לנו מבעלי רגש נלהבים שלבם בער כיקוד אש לכל הקדוש לנו, אנו מדליקים, אנו שאיננו חלים ואיננו מרגישים, אנו שהלב נתאבן אצלנו כל כך...
758
759למעלה מעשרים אמה.
759
760מספרים הלצה יפה, שיהודי חרד אחד גרש מביתו בליל חורף קר את העני שדפק על פתחו שיתן לו מקום ללון, כי אם לאו ימות מכפור ומקור, וגרשו באמתלא - ש"גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה"... ובכן באיזה מקום יתן לו ללון, הלא אין לו חדר שיתאים להשכינה, שגם האולם היותר נהדר לא לפי כבודה של השכינה היא.
760
761ובזה ראיתי לפרש את מאמר חז"ל באברהם ושרה שהוא אמר קמח והיא אמרה סלת, ואמרו על זה "מכאן, שהאשה עיניה צרה באורחים יותר מן האיש" (בבא מציעא פז, א), ו"מקשים העולם", הלא איפכא מסתברא, אם היא אמרה סלת הרי עיניה יפות יותר בקבלת אורחים.
761
762אך זו היא הנותנת, כי מי שמתפיס את המרובה במדת הכנסת אורחים, סימן הוא שעיניו צרות ואינו רוצה באמת גם במועט, ומי שמתרגם את המאמר "גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה" כפשוטם ממש, סופו של דבר שיגרש את האורח לגמרי.
762
763ואמנם את ההלכה הזו, אנו רואים לאו דוקא בהכנסת אורחים לבד, אנו רואים זאת גם בעיקרי היהדות גופא.
763
764המתבוללים החופשיים, למשל, מקדישים ומעריצים את ספר התורה במאד מאד, שהרי מקשטים ומפארים אותה בכל מיני קשוטים שבעולם ומגניזים אותה בארון הקודש יפה ונהדר, ובעת הוצאה והכנסה הולכים הגבאים אחריה ועטרותיהם בראשיהם באימה וביראה גדולה. אבל מרוב הקדושה שמקדישים אותה המה מחללים אותה לגמרי, כי בקדשים אסור להשתמש והם אמנם אינם משתמשים בה אף במשהו.
764
765והקדושה שמקדישים את התורה מביאה להם רק לכדי גניזה, לגניזת ספר התורה, אמנם ברוב כבוד והדר, ובלבד שלא תתפרץ החוצה ולא תהא לה אחיזה בחיים.
765
766ויש יראים, למשל, שמקדישים מאד מאד את ארץ ישראל שהיא ארץ הקדושה, ואת שפת עבר שהיא לשון הקודש, וסוברים גם כן שקדשים אסורים בהנאה, וממילא אסור להשתמש בארץ ישראל לאכול מפריה ולשבוע מטובה, ורק למות שם היא מצוה גדולה וגם הדבור בלשון הקודש נחשב להם לעברה, וכנראה גם כן מהנמוק הנ"ל, שכיון שהיא לשון הקודש אין לנו רשות להשתמש בה.
766
767ולכל אלה פונה רב נתן בר מניומי משמיה דר' תנחום בדבריו הידועים "נר חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה - וכו' - ומאי דכתיב והבור ריק" וכו'.
767
768זאת אומרת "ולא תעלה במעלות על מזבחי אשר לא תגלה ערותך עליו", אל תגביהו את הדברים שבקדושה יותר מדאי עד לאיגרא רמא, שסופם על ידי זה לבוא לידי נפילה של בירא עמיקתא.
768
769כי מדוע באמת השליך ראובן ליוסף במקום של נחשים ועקרבים? הוא מפני ש"וישלך אותו הברה", וכבר ביארו המפרשים, כי בכל מקום שנאמרה בו לשון השלכה הוא למטה מעשרים אמה, כדמוכח מהכתוב בויקרא "והסיר את מראתו בנוצתה והשליך אתה אצל המזבח קדמה" (ועיין במס' תמיד פ"א משנה ב' ובמפרש שם)ְ, וכשם שלא שלטא עינא דאינשי למעלה מעשרים אמה, כך לא שלטא עינא למטה מעשרים, ולא ראה ראובן שיש שם נחשים ועקרבים.
769
770ואמנם כך היא דרכה של תורה וכל הדברים שבקדושה, שמי שמגביה אותם למעלה מעשרים אמה, סופו שישליך אותם למטה מעשרים אמה, וגם במקום שמים אין בו ונחשים ועקרבים יש בו.
770
771שני הקצוות.
771
772אבל, דא עקא, שהגלות עשתה אותנו לעם של קצוניים, אם קצוניות לצד זה או לצד שכנגד, אבל סוף סוף דרך הממוצע לקויה ותמיד האגפים הקצונים שלנו מרובים בכפל כפלים מהמרכז.
772
773הננו נאחזים תמיד בסבך של שני הקצוות, ואם יצאנו מקצה אחד, הנה תיכף נופלים אנו אל הקצה השני. או שאנו מגביהים את עצמנו למעלה מעשרים אמה על ההר הגדול, או שאנו מורידים את עצמנו למטה מעשרים אמה בבור תחתית, ומשביל הזהב ודרך המלך אין אנו רוצים לדעת. והנר חנוכה שלנו, או שהוא למעלה מעשרים אמה, או שמקיימים אנו בו את הכתוב "וישליכו אותו הברה", אכן בשום אופן אין אנו רוצים לקיים את המצוה כהלכתה, שהיא "מצוה להניח על פתח ביתו מבחוץ".
773
774ו"הנרות הללו אנו מדליקים", הלא הנרות הללו מספרים לנו דוקא מדרך הממוצע, מדרך המלך, משביל הזהב. על הנרות הללו נאמר "אל מול פני המנורה יאירו" וכפירש"י "אל מול נר האמצעי שאינה בקנים אלא בגוף של מנורה", ואנו מדליקים, אנו שבורחים תמיד מנר האמצעי.
774
775הנרות הללו באים לזכרם של החשמונאים שכל עיקר החדוש שלהם היתה ההתרחקה מהקצוניות היתירה, וכשם שלחמו עם המתיונים מחד גיסא, כן לא הסכימו עם "מצדיקי הרבים" בזמניהם שאחזו את הקצוניות מאידך גיסא ולא רצו להלחם ולעמוד על נפשם ביום שבת קודש, עד שבאו החשמונאים ודרשו "עד רדתה אפילו בשבת". כי ידעו, שהתורה היא תורת חיים, באופן שהנרות הללו מזכירים לנו התורת חיים. ואנו מדליקים, אנו הקצוניים הנפרזים המבקשים דוקא את צדי הדרכים ובורחים מדרך המלך.
775
776פשט ופלפול.
776
777כי תכונת הקצוניות שבנו הביאה אותנו גם לידי כך, שאוהבים אנו את הפלפול יותר מהפשט, את החדוד יותר מהלבון ואת המדרש יותר מהמעשה. הננו רואים תמיד את ההר והעמק, ואין אנו רואים את המישור, מומחים גדולים הננו לקפיצת הדרך, אבל איננו מומחים לדרך הישר.
777
778אוהבים אנו לשאול קשיות ותיובתות ולהיות "סתם מקשן" גם במקום שהדבר פשוט כל כך, למצוא רמזים וסודות גם במקום שהדברים בהירים מצד עצמם, ובשביל זה נסגנו כל כך אחורנית בכל דרכי החיים, כי החיים אינם גורסים את ה"סתם מעקשנים".
778
779ועל התכונה היהודית זו כבר עמדו חז"ל בספרם על חוני המעגל (תענית כג, א), ש"יומא חד הוה אזל באורחא, חזיה לההוא גברא דהוה נטע חרובא, אמר ליה, האי עד כמה שנין טעין? אמר ליה, עד שבעין שנין, אמר ליה פשיטא לך דחיית שבעין שנין? אמר ליה, האי גברא עלמא בחרובא אשכחתיה, כי היכי דשתלי לי אבהתי שתלי נמי לבראי... אתי ליה שינתא ונים שבעין שנין, כי קם חזיה לההוא גברא דהוה קא מלקט מיניהו, אמר ליה, את הוא דשתלי? א"ל בר בריה אנא, א"ל, שמע מינה דניימי שבעין שנין".
779
780וחוני המעגל לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא, שדברים שאצל כל העולם כולו המה טבעיים עד למאד המה נעשים אצלנו ל"מדרש פליאה" שהננו עומדים ומשתוממים על זה הפלא ופלא.
780
781מעשים בכל יום שאנשים נוטעים חרובים ו"הגויים" מסיחים על זה לפי תומם "האי גברא עלמא בחרובא אשכחתיה, כי היכי דשתלי לנו אבהתא שתלי נמי לבראי", אכן לנו, עם חכם ונבון, הדבר קשה עד מאד ואנו באים על זה בתיובתא רבתי, "פשיטא לך דחיית שבעין שנין?" וכיון שאין "פשיטא" על זה ממילא צריכים לניים בחלמא ולקום משינתא אחרי שבעין שנין ולראות איך נכדיהם של אלה המסיחים לפי תומם נהנים מיגיע כפם של זקניהם, ונכדיהם של הסתם מקשנים צועקים מרוב צער ויגון "או חברותא או מיתותא".
781
782וחוני המעגל זהו המעגל קסמים שהננו נתונים בו זה כאלפים שנה.
782
783כשבאה שעת הכשר לגאולתנו ולפדות נפשנו, אנו מקיפים את שעת הכשר זו בחבילי קושיות ואנו מניחים את כל הקושיות בתיקו - תשבי יתרץ קושיות ואיבעיות, ועד שיבא התשבי אנו מניחים את עצמנו לישן שינה ליטרגית, וכשאנו קמים משנתנו כבר אחרנו את המועד, כבר זכו בזה אחרים "ויותר יעקב לבדו" והוא צועק בקול מר "או חברותא או מיתותא".
783
784"והנרות הללו אנו מדליקים", אנו שעדיין הננו עסוקים בהמשנה "המכבה את הנר בשביל החולה שישן" כי עדיין ישנים אנו שינה ליטרגית, והנרות הללו הרי מפריעים הם את שנתנו...
784
785ואין לנו רשות להשתמש בהם.
785
786"הנרות הללו אנו מדליקים" הלא כל "הנרות הללו" אינם באים אלא בשביל ה"אנו מדליקים", הנרות המה האמצעי והאנו - התכלית, כל החגים שהמה זכרונות של העבר, באים רק להורות לנו דרך לעתיד. אבל דא עקא כי "ישראל לא ידע לשעבר עמי לא התבונן לעתיד", כי כל הזכרונות אינם מביאים אותנו לידי ידיעה והרגשה, וממילא חסרה אצלנו ההתבוננות לעתיד.
786
787ואמנם "הנרות הללו קודש הם", אבל דא עקא כי "ואין לנו רשות להשתמש בהם", אנחנו איננו יודעים איך להשתמש עמהם כראוי.
787
788יש לנו עשירות גדולה של זכרונות העבר, ובכל זאת איננו עשירים במלוא מובן המלה.
788
789כי איזהו עשיר? מי שלא רק שרכושו רב, אך גם יודע ומכיר בעשרו ויודע איך להשתמש בזה.
789
790וכבר פרשו בזה את המאמר באבות (פ"ג מי"ח), "חביב אדם שנברא בצלם, חבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם - וכו' - חביבים ישראל שנקראו בנים למקום, חבה יתירה נודעת להם" וכו', כי אין החשיבות כל כך בהדבר כשהוא לעצמו אך העיקר הוא בהנודעת לו ולהם, כשהדבר בא לכלל ידיעה והרגשה אבל אם ידיעה והרגשה אין כאן מה יש כאן?
790
791"והשתא דאמרינן הדלקה עושה מצוה הדליקה חרש שוטה וקטן לא עשה ולא כלום" וכשאנו עושים את מעשינו בלי הרגשה האם אנו יוצאים חובת הדלקה - הלא כשם ששוטה אינו מרגיש, כך להיפך מי שאינו מרגיש נחשב לשוטה...
791
792"הנרות הללו אנו מדליקים ואין לנו רשות להשתמש בהם" בעוד שהנרות המה המחאה היותר גדולה נגד ה"אנו" ומעשינו וגם המעשים הטובים בכלל.
792
793אכן חנוכה היום ועלינו לגרש את ההרהורים הנוגים והעצבים האלה, והבה נקוה כי נצח ישראל לא ישקר והנרות הללו יהיו שוב עדי ראיה של עתיד מזהיר כימי עולם וכשנים קדמוניות...
793
794ט. חג המקוריות בישראל
"מעשה בה' זקנים שכתבו לתלמי המלך את התורה יונית והיה היום קשה לישראל כיום שנעשה העגל, שלא היתה יכולה התורה להתרגם כל צרכה" (מסכת סופרים פ"א מ"ז).
"מעשה בה' זקנים שכתבו לתלמי המלך את התורה יונית והיה היום קשה לישראל כיום שנעשה העגל, שלא היתה יכולה התורה להתרגם כל צרכה" (מסכת סופרים פ"א מ"ז).
794
795היונים והתרגום היוני
795
796הכל יודעים שהסיבה לחג החנוכה - מה שנכנסו יונים להיכל, אבל לא הכל יודעים שגם זה הוא מסובב מסיבה אחרת, שבאה דוקא לא מצד היונים, אך מצדנו גופא, וזה היה עוד לפני אנטיוכס אפיפנוס - עוד בימיו של תלמי המלך.
796
797זהו מה שספרו חז"ל במאמרם הנ"ל "מעשה בה' זקנים וכו', שוב מעשה בתלמי המלך שכנס ע"ב זקנים והושיבם בשבעים ושנים בתים ולא גלה להם על מה כנסם, נכנס לכל אחד ואחד מהם, אמר להם, כתבו לי תורת משה רבכם, נתן המקום עצה בלב כל אחד ואחד והסכימה דעתן לדעת אחת" (מסכת סופרים פ"א מ"ז-ח).
797
798והננו רואים, שאע"פ שמן השמים היה כל הדבר, שהרי "נתן המקום עצה בלב כל אחד ואחד". ועוד יותר דרשו חז"ל על זה במגילה (ט, ב) את הכתוב "יפת אלקים ליפת וישכון באהלי שם, שעל זה כבר כוון נח ש"יפיפותו של יפת יהא באהלי שם", בכל זאת משנה לא זזה ממקומה "והיה היום קשה לישראל כיום שנעשה העגל".
798
799כי בכל עגל יש כבר שור בכח, שור שקרנים לו וכוונתו להזיק, וגם המעשה הזה, מעשה בתלמי המלך, אם שלכאורה ולמראית עין אין בזה שום שמץ רע ושום מחשבת פגול, אבל התוצאות מזה היו רעות למאד, ומזה יצא אחר כך שור הבר עם הפקודה שלו "כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל" (בראשית פ"ב).
799
800קדשים לחוץ וחולין בעזרה.
800
801שני איסורים יש לנו, איסור של קדשים לחוץ ואיסור של חולין לעזרה, וגם בזה נאמר "עברה גוררת עברה", ואם מוציאים קדשים לחוץ, סופו של דבר שיכניסו גם כן חולין לעזרה.
801
802המוציא קדשים לחוץ אפשר שתהא כוונתו רצויה, שיתפשטו הקדשים בכל הגבולים, אבל הוא אינו מחשב הפסד עברה כנגד שכרה, כי על ידי זה הוא מביא לידי טשטוש הגבולים וערבוב התחומים בכלל, והקדשים לחוץ יביא לידי הכנסת החוץ אל הקדשים.
802
803מעתיקים את התורה ליונית, והסוף שמעתיקים את היוניות להתורה, מכניסים יפיפותו של יפת באהלי שם, אבל לאט לאט נכנס גם רוחו של יפת, שאינו יפה כלל וכלל לאהלי שם, וצר שם המקום להכיל והאהל שלנו נסתר לגמרי.
803
804"האי תנא הוצאה הכנסה קריא ליה", ואם מוציאים מרשות היחיד שלנו לרשות הרבים, זה יביא גם כן להכנסה, להכניס את הרשות הרבים של כל הגויים לתוך רשות היחיד שלנו והסוף שתתבטלנה הרשויות לגמרי.
804
805ואם מוציאים מההיכל שלנו למחנה היונים, סופו של דבר ש"נכנסו יונים להיכל".
805
806ואם "הזקנים" מעתיקים את התורה ליונית, הנה הכהנים מעתיקים את היונית גופא בלשון הקודש, והם בונים דוקא במקום ה"בירה", בקרן צפונית מערבית להיכל ד' בית משחק ומקום מערכה לילדים ונערים, וכל המשחקים האלה בטח התנהלו בלשון עברית צחה...
806
807הזקנים ממלאים את רצונו של תלמי המלך והכהן הגדול ממלא את רצונו של אנטיוכס אפיפנס. הלבישו מקודם את היהדות במחלצת של היוניות, והלבישו אחר כך את היוניות במחלצת של היהדות.
807
808חג החנוכה - מלחמה עם הכלאים.
808
809אין לך דבר מגונה להיהדות כהכלאים, כשזורעים שני מינים שונים ביחד, כשמרכיבים מין בשאינו מינו, כשמלבישים גבר שמלת אשה ואשה - שמלת גבר.
809
810והיהדות והיוניות הנה שני מינים, שלא יבאו לידי התאחדות לעולם, שם ויפת המה בעלי שתי תכונות שונות שלא תתמזגנה לעולם. ועם הכלאים האלה בכרם בית ישראל, לחמו החשמונאים, לחמו וגם יכלו להם. ואמנם מלחמה קשה וכבדה היא, כי תמיד יש לנו עסק בזה עם אויב מסתתר המתלבש בכמה גוונין.
810
811"וטמאו את כל השמנים שבהיכל", לא שפכו את השמנים לגמרי, אך טמאו אותם, שהוא היזק שאינו ניכר, (ע' בבבא קמא ה, א), ולא הכל מבינים שגם היזק שאינו ניכר שמיה היזק.
811
812ולא לחנם אנו מקפידים בנר חנוכה שיהא "שלטא בה עינא", כי נחוץ ראיה חדה ומצוינה ביותר, כדי להבדיל בין תכלת לקלא אילן, בין הטהור ובין הטמא.
812
813רק חכמים הרואים את הנולד למרחוק מאוד היו יכולים לראות באותו היום שכתבו הזקנים את התורה יונית שהוא קשה כיום שנעשה בו העגל.
813
814ובודאי כשהוציאו החכמים אז את המשפט הנ"ל, היו הכל משתוממים עליהם בודאי, כי הלא לכאורה אדרבא במעשיהם זה קדשו את שם שמים ברבים. אבל כך הוא מעשה העגל תמיד, שרק יחידי הדור תופסים את טיבו ומהותו, וגם בעגל הראשון כשפנה משה אל אהרן ואמר לו "מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו חטאה גדולה"? השיב לו זה האחרון "אל יחר אף אדוני, אתה ידעת את העם כי ברע הוא... ואמר להם, למי זהב, התפרקו ויתנו לי ואשליכהו באש ויצא העגל הזה", כלומר שיצא בהיסח הדעת בלי מחשבה וכוונה תחילה, וכוונתו אדרבא היתה רצויה, אבל תהיה הכוונה מה שתהיה, סוף סוף במעשה עגל ממש הוא.
814
815כסוכה וכמבוי.
815
816תאמרו, האם חפצים אנו בגיטו רוחנית, שתהא מחיצה של ברזל בינינו ובין כל העולם כולו, עד שגם הפצת התורה בין הגויים על ידי העתקתה ללשונות אחרות תחשב למעשה עגל?
816
817על זה הוא משיב "כסוכה וכמבוי".
817
818"כסוכה" שעליה נאמר (ויקרא כג, מג) "למען ידעו דרתיכם, כי בסכת הושבתי את בני ישראל", זאת אומרת, לא מחיצה של ברזל, אך ענני כבוד מפסיקים בינינו ובין כל העולם כולו, ואמנם אפשר לנו להביט דרך נקבי הסכך בכל מה שיעשה בתבל ומלואה, ולא עוד אלא שסכך המעובה כמו בית פסולה, כי לא בגיטו רוחנית אנו חפצים, אבל תמיד עלינו לדעת - למען ידעו דורותיכם - כי מובדלים ומופרשים הננו מהם ולא מחשבותינו מחשבותיהם ולא דרכינו דרכיהם.
818
819"וכמבוי", שכל עיקרו נוסד על הכתוב "שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקומו" וגם לשם וגם ליפת הנאה להם והנאה לעולם כשאינם עוברים על הלאו הזה.
819
820ואמנם מדאורייתא אינה אסורה רק ההוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים ומרשות הרבים לרשות היחיד, אבל החכמים מצאו לנכון גם ההוצאה מרשות היחיד למבוי ולכרמלית, גזירה משום רשות הרבים.
820
821ואותו הדבר הוא גם כן ברשויות הרוחניות, הכל יודעים שאסור לנו לצאת לגמרי לרשות הרבים ולהתבולל בין הגויים, אבל יש שאנו הולכים סחור סחור, דרך קפנדריא, איננו יוצאים ישר לרשות הרבים, אך למעין כרמלית, את זה לא הכל מבינים שהוא אסור, ורק חכמים הרואים את הנולד מכריזים גם על זה איסור והצדק אתם.
821
822ותרגום התורה ליונית היה מעין יציאה לכרמלית שהביאה באחריתה ליציאה לרשות הרבים לגמרי.
822
823השפעת העגל הנ"ל במצרים.
823
824ואת השפעת העגל הנ"ל, תרגום התורה ליונית, אנו רואים ביותר במצרים שאין אוירה מחכים כזה של ארץ ישראל, וששם לא היו גבורי הרוח כהחשמונאים שנלחמו בחרף נפש נגד הזרם של השפעות זרות, שם באמת זה העגל הקטן לגדול היה, לשור הבר, שנגח על ימין ועל שמאל בלי רחם. כי שם במצרים כבר למדו היהודים את תורת ישראל לא ממקורה הראשון, אך מהתרגום היוני, ואת תוצאות הדברים מעידה ההיסטוריה הישראלית.
824
825הלא כך אנו קוראים ב"דברי ימי ישראל":
825
826"כמעשי היונים עשו גם יהודי אלכסנדריא, את חזון לבם והגיון רוחם חפשו ומצאו לא לבד בדברי התורה והנביאים הסתומים והחתומים, כי אם גם בספורים בדברי החוקים והמצוות המעשיות, דברי הימים, כל דבר באר היטב ומפורש בתורה נביאים וכתובים היה להם למשל ומליצת חידות ויגלו פנים חדשות בתורה... התרגום - כאשר יקראהו - תרגום השבעים גם הוא עזר לרעה לעקש הישרה ולעות פני הכתובים, כי גם הוא נטה פעמים רבות מפשוטו של מקרא ועצם הכוונה בספר תורה בלשון עברית, ויתרגם באופן דרש ורמז, וזה השפיע לרעה על המון יהודי אלכסנדריה, שלא מצאו עוד טעם בפשט המקרא ובספורי כתבי הקודש הנחמדים בחן התמימות המרחף עליהם. גם הקוראים בתורה והמתרגמים אותה ביום השבת בבתי כנסת שבאלכסנדריה, היו אנוסים לפרש את המקרא באופן זר ולגלות פנים בתורה שלא כהלכה. תוצאות הדבר הזה היה, כי רבים מיהודי אלכסנדריה המתפלספים חדלו מהחזיק במצוות המעשיות, בראותם בהם - בהמצוות - אך לבושים אל חקרי-לב, ובכן האיש היודע את החקירה האלקית אין לו כל צורך במעשי המצוות, ומן בטול המצוות המעשיות הוא אך פסיעה אחת לצאת האיש הזה מתחום אמונת ישראל, ובכן רבו באלכסנדריה ממירי דת ישראל בתורת אלהי נכר".
826
827עד כאן לשונה של ההיסטוריה הישראלית שהיא נותנת הפירוש היותר מספיק והיותר מרווח למאמרם ז"ל: "ואותו היום קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל".
827
828גלגל החוזר של ההיסטוריה.
828
829הננו רואים בההסיטוריה כמה פעמים את הגלגל החוזר, שמחזיר את המעשים הישנים שכבר נשכחו ונשתקעו לגמרי והם חוזרים ונשנים מחדש, ותקופות שלמות שכבר ירדו לתהום הנשיה, עולות שוב בצביון חדש על במתי החיים.
829
830"מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה".
830
831ואחרי שעברו כאלפים שנה מהתרגום היוני, הננו רואים שוב פולמוס גדול בעולמנו, פולמוס שזעזע את כל בית ישראל מסוף העולם ועד סופו, ושוב בשביל... תרגום, והפעם בשביל התרגום האשכנזי ולא על ידי ה"זקנים" אך על ידי רמ"ד [מנדלסון] ותלמידיו.
831
832גם התרגום הזה בא לכאורה מתוך כוונה רצויה כמו שמבאר זאת למדי בהקדמתו, אבל גם על התרגום הזה נאמר "והיה היום קשה לישראל כיום שנעשה העגל".
832
833הגאונים הגדולים, האריות שבחבורה בימים ההם, כמו ר' יחזקאל לנדוי ז"ל בעל ה"נודע ביהודה", ו"הצל"ח" ועוד ר' "רפאל הכהן ז"ל" בעל ה"ושב הכהן" רב לקהלות אה"ו ר' פינחס הלוי איש הורויץ ז"ל בעל ה"פלאה" ועוד הרעישו עולמות נגד התרגום הזה.
833
834ושוב עמדו תמימים הרבה והשתוממו על המראה מה עול מצאו אריות שבחבורה אלה בהתרגום הנ"ל, ושוב באה ההיסטוריה והראתה, כי גדולי ישראל אשר היו חכמים הרואים את הנולד שצפו למרחוק עד שגם ההיסטוריון גרץ, ששנאתו לגדולי ישראל קלקלה הרבה פעמים את השורה בספרי ההיסטוריה שלו הוכרח הפעם להודות על האמת ולכתוב את הדברים האלה:
834
835"ובכל זאת צדקו תלמידי החכמים הקנאים, הם בקנאתם ראו את הנולד יותר מבן מנחם ומוויזל, שני האנשים האלה, בן מנחם וווייזל, שכל חפצם היה - לפי דבריהם - להסיר רק את קורי העכביש ואת צמחי הפטריות אשר עלו עליו בקצת מקומות, הועילו בעצמם לפרר מעט מעט את יסודיו".
835
836כי אמנם גם הכופר הכל לא יכול לכפור בתנועת השמד, כפשוטה וכמשמעה, שבאה מ"ההשכלה הברלינית".
836
837ומהעגלה התמימה הזו נתהוה שור הבר, שקרנים לו לנגח על ימין ועל שמאל ולעשות שמות נוראות בכל בית ישראל.
837
838השפעת גומלין.
838
839והסיבה בזה היתה גם כן השפעת גומלין, העתיקו את התורה לאשכנזית ואחר כך העתיקו את האשכנזיות להתורה, אמרו מתחילה שכוונתם היתה להראות להעמים והשרים את יפיה של התורה ואחר כך התחילו בעצמם להתביש הימנה.
839
840בקיצור, שוב באו מהקדשים לחוץ לחולין בעזרה, ועל ידי ההשכלה הברלינית "נכנסו אשכנזים להיכל" כשם שנכנסו לפנים יונים להיכל, ולא רק שכל הנמוסים החלוניים היו אצלנו עפ"י הטעם האשכנזי, אך גם כל הדברים שבקדושה שלנו וגם בית הכנסת בכלל - ההיכל - "טעמפל" בלע"ז - הכל הכל נעשו על פי הנוסח וסגנון האשכנזי, על פי המודה של הגויים.
840
841אמת-המדה מן החוץ.
841
842כי לא רק שהוזקקו ללמוד את התורה רק מהתרגום האשכנזי והמקור היה להם כספר החתום וכמשנה שאינה צריכה, אך גם את כל ההשגה שלהם על דבר מהות היהדות לקחו מן החוץ, ובאמת המדה השאולה מן הגויים מדדו את היהדות, וכאשר אצל הגויים יש רק המושג של "רעליגיון" ולא של "תורת חיים" נצטמצמה ממילא גם אצלם כל היהדות במטת סדום של "רעליגיאן".
842
843וכה נעשה האומה הישראלית והתורה שלה רק ל"רעליגיונס-געזעלשאפט", הקהילה העברית - ל"רעליגיונס געמיינדע" ה"תלמוד תורה" - ל"רעליגיונס שולע" ו"רעליגיונס אונטעריכט" וכדומה וכדומה, ובכל מקום שאתה פונה הנך רואה "רעליגיון" אבל תורה ויהדות מאן דכר שמה.
843
844אדם ויהודי.
844
845אז נוצרה הסיסמא הידועה "היה אדם בצאתך ויהודי באהליך", ואם כי היא סיסמא קצרה למאד, בת חמשת מלין, נקבה וירדה עד התהום של היהדות, והסוף שהפכה את כל הקערה על פיה.
845
846ואמנם לשיטתה, שיטת התרגום ושאילת אמת המדה מן החוץ, צודקת הסיסמא הזאת מאד. כיון שכל היהדות היא רק דת, הלא אין שום דת שבעולם שתתפוס את כל האדם, את כל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו ואת כל הנשמה שבו, כל דת מסתפקת במועט באיזו קרן זוית שבאדם, והדת והאדם באשר הוא אדם המה תמיד בגדר שתי רשויות שאין האחת נוגעת בחברתה אף כמלא נימא, ואם מיחדים להדת מקום חשוב באהל הרי היא צריכה להיות שמחה בחלקה. אבל מה רחוקה זאת מהיהדות המקורית, היהדות של תורת חיים, היהדות שהיא הנשמה של האומה, וכשם שהנשמה ממלאה את כל הגוף, כך התורה ממלאת אותנו מכף רגלינו ועד קדקדנו ו"לית אתר דפנוי מינה" ו"הפוך בה והפוך בה דכולא בה".
846
847ואיך אפשר לחלק אצלנו בין האדם ובין היהודי שבקרבנו, בעוד שהיהדות מכרזת דוקא את הסיסמא העתיקה "וראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליך ויראו ממך" ותמיד היה בא אצלנו השם "איש יהודי" בסמיכות, ללמדנו כי בכל האיש שבנו צריך להיות היהודי ובכל היהודי צריך להיות האיש.
847
848היהדות המקורית התמימה יודעת מ"אתם קרויים אדם" שאדם ויהודי היינו הך, כי רק אנחנו הננו בגדר "אדם המעלה" אבל היהדות המתורגמת והזיפנית רואה את עצמה מעין סתירה לה"אדם", מעין "יוצא דופן" וסרח העודף בחיינו, מעין "קונטרבנדה" שצריכים להתחבא עמדה בחדרי חדרים.
848
849אכן כלל גדול כללו לנו חז"ל, שיותר שהוא מאומת עפ"י ההלכה הוא מאומת עפ"י הנסיון, והוא כי "כל דבר שאסור מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור", וסופו של דבר היה, שהיהדות נאסרה אף בחדרי חדרים, פרחה נשמתה ממנה לגמרי ובעלי הסיסמא הנ"ל ונושאי דגלה נעשו למתבוללים פשוטים, נבלעו בין הגויים ולא נודע כי באו אל קרבם.
849
850אם נתקיים בהם ה"היה אדם בצאתך", אם לא נתטשטש גם ה"אדם" שלהם, הדבר מוטל בספק, אבל זה ודאי, כי המחצית השניה "יהודי באהליך" נתבטלה לגמרי.
850
851האורטדוקסיה המערבית.
851
852וכשבאו היחידים השרידים שעוד נשארו לפליטה בארצות המערב, עד היכן הדברים מגיעים "אז נדברו יראי ד' איש אל רעהו" ויחליטו להבדל מן המחנה וליסד קהילות נפרדות לעצמן בשם "קהל יראים".
852
853אכן גם אלה, במחילה מכבודם הגדול, לא עמדו כראוי על עיקר הקלקלה שהיא ההתרחקות מן התורה המקורית, שלא נתנה באמת להתרגם כראוי.
853
854ובעצם הדבר, גם להם, להאורטודוקסיא הנ"ל, כשאינם שואבים את היהדות ממקורה הראשון, נשארה להם רק "רעליגיאן" לבד, אלא שמדקדקים בזה ביתר זהירות, גם להם הדבר חלוק לשתי רשויות, והאדם והיהודי שבהם לאו חד הוא בעיניהם, אלא שבעוד שהמתבוללים הבינו בה"יהודי באהליך" רק "אחת בשנה" "מיום כפורים זה עד יום כפורים הבא עלינו", הבינו הם היראים בזה תפילת השכמה בכל יום, ולהביט בדיקנות יתרה על השעון כמנהג גוברין אשכנזים טהורים... אבל סוף סוף האדם שבהם נשאר אדם אשכנזי לכל פרטיו ודקדוקיו עם הקולטורא האשכנזית בכל מעלותיה וחסרונותיה.
854
855ואמנם במקום לגלח את הזקן בתער הסירו אותו בסם, ושמו על ראשם ירמולקה הגדולה כ"טל ומטר" בסדור קטן לצאת גם ידי חובת שמים וגם חובת הבריות, שמרוב קטנותה של הירמולקה יטעו, שהם יושבים בגלוי ראש כראוי לאנשים אירופיים מודרניים, אבל סוף סוף גם הם מקפידים על "האדם בצאתך".
855
856וכל זה מפני שגם היהדות שלהם היא יהדות מתורגמת ולא יהדות מקורית מהתורה שבכתב ושבעל פה ככתבה וכלשונה, שעליה נאמר והגית בה יומם ולילה.
856
857רוחות חדשות מנשבות במחנה.
857
858וכשאנו שומעים משנות השמונים של המאה העברה למספרם, רוחות חדשות מנשבות במחנה, המכריזות ומדגישות בכל תוקף ועוז כי אך שוא ושקר בפיה של ה"השכלה הברלינית" כי רק בני דת אחת אנחנו, בעוד שבאמת הננו גוי מיוחד ככל הגויים אשר על פני האדמה, ובכן "יהיה ככל הגויים בית ישראל" ובכל מקום שאתה פונה הנך שומע רק "לאומיות לאומיות", "נציואנאליזמוס", כשם שהיה מצלצל באזנינו קודם השם "רליגיון", כשאנו שומעים כל זאת אל תאמר "אכשר דרא" וסוף סוף נפטרנו מתוצאותיה הרעות של ה"השכלה הברלינית".
858
859לא מינה ולא מקצתה, כי גם זהו מתוצאות של אותו היום ש"היה קשה לישראל כיום שנעשה העגל", גם זהו פרי היהדות המתורגמת המתרחקת ממקורה הראשון.
859
860והמסתכל בעינים פקוחות יראה, כי אין בין ההתבוללות להלאומיות החדשה אלא הבדל בשנים...
860
861ראשית יציאתה לאויר העולם של ההתבוללות היתה לפני מאה ועשרים שנה בערך, וראשית יציאתה לאויר העולם של הלאומיות החדשה היא לפני חמשים שנה בערך.
861
862הראשונה באה אחרי הריבילוציה הצרפתית, שהכריזה על הומניזם וקוסמופליטיזם וכדומה, והשניה אחרי מלחמת אשכנז וצרפת, כשגברו יד הראשונה על האחרונה והתחילו רוחות חדשות של "נאציאנאליזמוס" ו"שוביניזמוס" לנשוב במחנה של הגויים.
862
863ואם כי רחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב, הנה הצד השוה שבהם שהבסיס להאידיאל שלהם הוא הבושה והיראה מפני "למה יאמרו הגויים" אלא כאשר הגויים גופא מפורדים בדעותיהם ממילא בא הפרוד גם במחנה היראים מפני ה"למה יאמרו" הנ"ל.
863
864תחת השפעת נפליון בונאפורט השיבו הסנהדרין שלנו לפני יותר ממאה שנה, כי היהודים אינם רק כתה דתית וגם נשואי תערובות אינם אסורים על פי החוק היהודי, ותחת השפעת ביסמארק וגיריה דיליה קבלו הלאומיים החדשים כי אך עם אנחנו והדת הוא רק דבר פרטי.
864
865בקיצור, כל אלו התנועות קלוטי חוץ המה שבאו בעיקר, כאמור, מפני "למה יאמרו הגויים", אלא שבעוד שהמתבוללים הבינו תחת השם גויים האדם שבגויים, מבינים הלאומיים החדשים תחת השם הזה את האומות שבגויים, והם מתבישים, שלא יאמרו עליהם, כי אין להם לאומיות משלהם כמו שיש לשכניהם, וההבדל הוא רק בזה, שבעוד שהמתבוללים יראים מפני למה יאמרו הגויים שיהודים הם, מתבישים הלאומיים החדשים מפני למה יאמרו הגויים שגויים המה גופא ולית להו מגרמיהו כלום...
865
866וגם אצלם כמו אצל המתבוללים נחשבים האדם והיהודי שבהם לשתי רשויות אלא שמהפכים את הגרסא, שבעוד שהמתבוללים גרסו "היה אדם בצאתך ויהודי באהליך", הנה המה גורסים "היה יהודי בצאתך ואדם באהליך", כי כל היהדות נעשית אצלם לענין של פומביות "ופרסומא מלתא", להכריז ולפרסם על זה לפני הגויים למען ידעו כי גם לנו יש ארץ ושפה וכדומה, אבל ביניהם לבין עצמנו נפשם ריקה עליהם.
866
867תפלין של יד ותפלין של ראש.
867
868ולא לחנם צותה לנו תורה להניח שני תפילין, של יד ושל ראש, הראשון הננו מניחים תחת הכתונת ואפשר לכסות אותה בהכתונת, אבל השל ראש אסור לכסות, כדי להבליט בכל תוקף ועוז, כי אין אצלנו שתי רשויות, ועלינו להיות יהודים גם בגלוי וגם בסתר, גם בצאתנו לחוץ וגם בבואנו לאהל. מחד גיסא עלינו לקיים על ידי התפילין של ראש המגולה והזקוף למעלה את הכתוב "וראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליך", ולא להתביש מפני שום איש, מאידך גיסא עלינו להיות יהודים גם בכל המקומות הנסתרים, וגם תחת הכתונת שלנו צריך להיות היהודי שבנו ניכר ונרגש היטב היטב.
868
869מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ.
869
870ובחג החנוכה שהוא כולו חג המקוריות בישראל, החג שקורא לשוב אל היהדות המקורית והתמימה, שיש לה אמת המדה משלה ומתוך עצמה היא יונקת - בחג הזה אנו מבליטים ביחוד, את הזיפנות של היהדות המתורגמת בתרגומים שונים, שהפרידה בין הדבקים - בין האדם והיהודי, באשר כן הוא גם כן אצל הגויים שהדת והחיים המה שני דבקים נפרדים.
870
871כי באמת היהדות המקורית אומרת "מבית ומבחוץ תצפנו זהב".
871
872ו"נר חנוכה מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ" ולא כהמתבוללים שאמרו היה יהודי באהליך דוקא ולא בצאתך ויראו מפני ה"מבחוץ", ולא כהלאומיים המודרניים שלנו שגורסים "היה יהודי בצאתך" דוקא שלדבריהם צריכים להרחיק את הנר חנוכה מפתח ביתו כמטחוי קשת, כי שם היהדות בבל יראה ובל ימצא, והנר של חנוכה צריכה להאיר רק את החוץ ולא את הבית פנימה.
872
873לא ולא, אך מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ.
873
874תעודת ישראל.
874
875המתבוללים שלנו, קטני הנפש ופעוטי הרגש, המציאו להם תעודה גדולה מדגישים, שתעודת ישראל הוא להפיץ בין כל יושבי תבל ושוכני ארץ את דעת אלקים ואת המדות הטובות שבתורתו, ולכך נוצר ישראל כדי למלאות את תעודתו זו, ובכן כאשר קרבו הימים שתעודה זו תמלא בשלימותה - לפי דבריהם - הרי כבר אפשר לחשוב על דבר ה"ליקיוידציה" של אומתנו והפקחים שבנו כבר אפשר להם להתבולל בין הגויים כיון שהתכלית שבשבילה יצאנו לאויר העולם כבר מתחלת להתגשם.
875
876והלאומיים שלנו צועקים על זה להד"ם, אין תעודה לישראל כשם שאין תעודה לשאר הגויים, כי גם על גוי כמו על כל בעל חי פרטי נאמרו הדברים "על כרחך אתה חי ועל כרחך אתה מת". ואין אומה באה לעולם בדעת ומחשבה תחילה, וממילא אין היא נפטרת ברצונה הטוב, ועל כן בטלים ומבוטלים כל הדברים על דבר תעודת ישראל שלא היתה ושלא נבראה, אנו לא חילק ידענו ולא בילק ידענו, אנו יודעים רק אחת שעם חי הננו ויש לנו הזכות לשבת על אדמתנו כמו כל העמים אשר על פני האדמה.
876
877ועם מי הוא הצדק?
877
878גם בזה שניהם מפריזים על המדה ושניהם תולים בוקי סריקי בהיהדות.
878
879אמת, כי "תעודת ישראל" היא לא המצאת המתבוללים, אך היא עתיקה למאוד. ולא אברהם גיגר וסיעתו חדשו זאת, אך - להבדיל בין הקודש ובין החול - אברהם אבינו כבר ידע ממנה, הוא כבר שמע את קול ד' מדבר אליו "והיית לאב המון גויים, ונברכו בך כל משפחות האדמה" שבדברים אלו מתבטאת תעודת ישראל בכל בהירותה ורוממותה והוא, אברהם אבינו, כבר התחיל להוציא את התעודה הזו מכח אל הפועל.
879
880"ויסע אברם הלך ונסוע הנגבה... ויקרא בשם ד'". זה היה התעודה שלו.
880
881שניהם, גם המתבוללים וגם הלאומיים, שאין להם בעולמם רק יהדות מתורגמת ולא יהדות מקורית, הביטו על השאלה הזאת, כמו על כל השאלות המיוחדות שלנו רק מתוך משקפים ששאלו מן הגויים, ובזמן שחכמי הגויים הורו להלכה ולמעשה, שלכל אומה ואומה יש תעודה מיוחדה, מצאו גם המתבוללים, שראשית התהוותה של ההתבוללות היתה באותו הזמן, תעודה בישראל, וג"כ בשביל "למה יאמרו הגויים" שהננו יוצאין מן הכלל הזה, ובזמן שחכמי הגויים התחילו לכפור בזה בנוגע לאומותיהם שלהם, מחקים אותם כקופים גם הלאומיים שלנו, כי כך היא כעת המודה האחרונה.
881
882ולשניהם אנו אומרים ניתי ספר ונחזי, אבל רק הספר המקורי שלנו ולא הספרים המתורגמים שהמציאו אותם.
882
883בו בספר הספרים המקורי שלנו תראו, כי אמנם הננו יוצאים מן הכלל גם בזה.
883
884ואם כל העמים יצאו לאויר העולם על ידי דור ההפלגה, על ידי זה שבלל ד' את שפתם "אשר לא ישמעו איש את שפת רעהו", הנה יצאה האומה הישראלית לאויר העולם, על ידי קול מיוחד של השי"ת "לך לך מארצך וממולדתך... ואעשך לגוי גדול".
884
885כל העמים הארץ קדמה להם, שעל ידי ישיבתם בארץ אחת נתאחדו לגוי אחד, ואי אפשר לראות אצלם מחשבה תחילה של תעודה, אבל ישראל שהתורה קדמה אצלו לבריאת עולמו, על כרחך שאיזו תעודה המריצתו לזה, זו היא התעודה של "ממלכת כהנים וגוי קדוש".
885
886מפיהם ולא מפי כתבם.
886
887ומה נמרצים בזה דברי חז"ל על הכתוב בויקרא "והוא עד, או ראה, או ידע אם לוא יגיד ונשא עונו", ש"והוא עד - אלו ישראל שנאמר ואתם עדי נאום ד', ראה - אתה הראת לדעת, או ידע - וידעת היום, אם לא יגיד ונשא עונו, אם לא תגידו אלקותי לאומות העולם הרי אני פורע מכם" (מדרש רבה ויקרא פ"ו, ה), באופן שאנו מצווים על התעודה שלנו, לא רק על ידי כמה וכמה מצוות עשה, כי זוהי חובתנו גם בתור "עם סגולה מכל העמים", אך גם בלא תעשה מיוחדה על השלילה של זו הלא תעשה של "אם לא יגיד ונשא עונו", ואולי בשביל זה הקרי הוא "לוא" בואו, כי גם "אם לו יגיד", אם אנו מגידים זאת רק בינינו לבין עצמנו, וקולנו לא נשמע על פני חוצות שיזעזע את כל הלבבות, אז גם כן "ונשא עונו", כי לא לזה לבד נוצרנו.
887
888אבל מאידך גיסא אל יעלה על לבנו מחשבת פגול לומר, כי מאחרי שהספר שלנו, ספר הספרים, כבר נתפשט בכל העולם כולו ונעתק לכל השפות של כל האומות והשבטים גם של היותר נדחים ומרוקנים, הרי בזה כבר מלאנו את תעודתנו באמונה, ושוב אפשר לנו להעבר ולהבטל מן העולם בתור אומה מיוחדת.
888
889על זה נאמר "והוא עד" ובעדות הלכה פסוקה היא ש"מפיהם ולא מפי כתבם", ולא הרי עם היהודי כעם יון, למשל, לזה האחרון היתה "חכמת יון" תפארתו, וכיון שמסר את חכמתו זו על הספר כבר יצא ידי חובתו וחסל. לא כן אנחנו שתפקידנו המיוחד הוא בהגדת עדות, להגיד לכל באי עולם את ההופעה האלקית שראינו בעינינו גופא, וזה צריך להיות דוקא "מפיהם ולא מפי כתבם".
889
890ואם תעודה יש לנו להורות לכל באי עולם את המוסר האלקי, אז עלינו להתקיים דוקא בתור חטיבה מיוחדת כדי לקיים את הכתוב "והיו עיניך רואות את מוריך".
890
891ולזה מכוונים גם דברי ישעיה הנביא באמרו:
891
892"הן עד לאומים נתתיו, נגיד ומצוה לאמים, הן גוי לא תדע תקרא וגוי לא ידעוך אליך ירוצו, למען ד' אלקיך ולקדוש ישראל כי פארך" (נה, ד-ה).
892
893והדברים מדברים בעדם, כי דוקא בשביל מלוי תעודתנו הידועה "הן גוי לא תדע תקרא וגוי לא ידעוך אליך ירוצו", עלינו להתקיים בתור לאום מיוחד ובתור עד לאומים.
893
894נר איש וביתו.
894
895וחג החנוכה, חג המקוריות בישראל, מורה לנו גם בזה את הדרך הנכונה. כי אמנם, כאמור, "נר חנוכה מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ", זאת אומרת, כי תפקידו של הנר העתיק יומין שלנו הוא להאיר גם את החוץ והרשות הרבים, למען יהנו כל העמים ולהשונות מאורנו הגדול והמזהיר כאור החמה, אבל מעידך גיסא אל לנו לשכוח, כי עיקר המצוה הוא "נר איש וביתו", ורק אז אפשר יהיה לנו להאיר על פני חוץ ברחובות קריה, אם ראשית כל הבית שלנו יהיה מלא אורה, ורק כשיהיה לנו בית ישראל תהיה השפעתם במדה מרובה או מועטה גם על ה"חוץ".
895
896בקיצור, אמנם יש תעודה לישראל, אבל ימיה של התעודה כימי עולם. עם עולם אנחנו ותעודתנו היא תעודת עולם, וכלשון התלמוד "מצותה - של נר חנוכה - עד שתכלה רגל מן השוק", רק אז כשתכלה רגל מן השוק, כשלא יהיה אף איש אחד בארץ, אז נחדול להאיר, אבל עד אותו הזמן לא יכבה נרנו.
896
897שלילת הגלות.
897
898אע"פ שלכאורה המתבוללים והלאומיים המודרניים מתנגדים זה לזה מן הקצה אל הקצה, בכל זאת כאמור יש צד השוה שביניהם.
898
899וזה נוגע גם בהפרט של שלילת הגלות, ששניהם מסכימים על זה אבל כל אחד מטעמים ונמוקים אחרים.
899
900שניהם אינם מבינים ואינם יכולים לתפוס, איך אפשר לגלות וגאולה לדור בכפיפה אחת ועל כן המה באים שניהם לההשקפה של שלילת הגלות. אלא שהראשונים - המתבוללים - מפרשים זאת על ידי הסחת דעת מן הגאולה, כשנחדול לחלום על דבר ארץ ישראל וכל היהודים בכל מקומות פזוריהם יחשבו את מקומות פזוריהם לארצותיהם הם, או יותר נכון כשהיהודים יבטלו מן העולם ולא יהיו רק צרפתים בני דת משה, אשכנזים בני דת משה, פולנים בני דת משה וכדומה, אז ממילא הרי אין עוד "גלות" בעדנו, והאחרונים - הלאומיים המודרניים - מפרשים זאת על ידי הסחת דעת מכל ערכי הגלות, לדעתם צריך להעביר מחק על כל יצורי הרוח של היהדות בגלותה, לקרוא לעזרה את הפורה של של שכחה, שישכיח אותנו את כל השנים שעברו עלינו מימות חורבן הארץ עד עכשיו, ואז כשנשתחרר מכל אבק הגלות נזכה לגאולה בעגלא ובזמן קריב.
900
901וגם בזה אלה ואלה שוגים ברואים, וכשם שאי אפשר לכפור בהגאולה שהיא אחת מעיקרי היהדות, כך אי אפשר לכפור גם כן בהגלות, זאת אומרת, להשליך אחר גוונו את כל יצורי רוחה של היהדות בגלותה, כי גם בימי גלותנו לא עמדנו מללדת, וגם אז לא היינו בגדר עקרה, וכבר אמרו חז"ל (פסחים פז, ב) "צדקה עשה הקב"ה בישראל שפזרם לבין האומות".
901
902גולה וגאולה.
902
903וחג החנוכה, חג המקוריות בישראל, מראה לנו גם בזה את שביל הזהב.
903
904"ויאמר אלי מה אתה רואה? ויאמר ראיתי והנה מנורת זהב כלה וגלה על ראשה", ועל זה מעירים חז"ל "חד אמר גולה, וחד אמר גאולה, מאן דאמר גולה, שגולה לבבל וגולה השכינה עמהם, כדאמרי למענכם שולחתי בבלה, מאן דאמר גאולה פרוקא דכתיב גואלנו ד' צבאות שמו" (מדרש רבה קהלת ד, א).
904
905כי המנורה שלנו, המנורה של חנוכה שגלה על ראשה מראה גם על הגולה וגם על הגאולה, שגם בגאולתנו וגם בגלותנו, לא חדלה להאיר, וגם כשהלכנו מגוי אל גוי הנה האורה של השכינה הלכה לפנינו.
905
906בקיצור, חג החנוכה קורא אלינו, הלאה התרגומים, הלאה העתקות, ושובו שובו אל המקוריות... כי רק בה תמצאו אורה ושמחה...
906
907י. העשיר לא ירבה
לפרשת שקלים [עם פרשת משפטים]
לפרשת שקלים [עם פרשת משפטים]
907
908"כי תשא את ראש בני ישראל לפקדיהם, ונתנו איש כפר נפשו לד' בפקד אתם, ולא יהיה בהם נגף בפקד אתם, זה יתנו כל העבר על הפקדים מחצית השקל בשקל הקודש... העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט" (שמות ל, יב-טו).
908
909"למה מחצית השקל? ר' יהודא ור' נחמיה, חד אמר, לפי שחטאו במחצית היום יתנו מחצית השקל, וחד אמר לפי שחטאו בשש שעות ביום יתנו מחצית השקל, דעביד שיתא גרמיסין" (ירושלמי שקלים פ"ב ה"ג).
909
910אשר תשים.
910
911רבותי, קראנו היום לא רק פרשת שקלים, אך גם פ' משפטים, ולא רק השתא, אך תמיד, בכל השנים אם רק אינה שנה מעוברת, שתי הפרשיות הללו, משפטים ושקלים, מחוברות יחד אצלנו. ואמנם לכשנסתכל בזה היטב נראה, כי יש סמיכת הפרשה ביניהן, באופן שבאה זו ולמדה על זו והאחת משלמת לחברתה, כי לא תתכן פרשת משפטים בלי פרשת שקלים, כשם שלא תתכן פרשת שקלים בלי פרשת משפטים. ורק מקודם אנו צריכים לחדור לתוך פשוטו של מקרא.
911
912"ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", "אשר תשים" ולא "אשר תאמר" ומדוע?
912
913וחז"ל אומרים על זה "שלשה דברים נתן משה את נפשו עליהם ונקראו על שמו, ואלו הם ישראל והתורה והדינים. ישראל, כמה נצטער עליהם ונקראו על שמו שנאמר ויזכור ימי עולם משה עמו, התורה, שנאמר זכרו תורת משה עבדי, הדינים, שנאמר ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" (מדרש רבה שמות ל, ד).
913
914כי בזה, בשימת המשפטים, מסתמלת תכונתו של משה ראש הנביאים ותכונת הנבואה בכלל.
914
915הסגנון והתוכן של הנביאים.
915
916כי אף על פי שאין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד, אבל תוכן אחד לכל הנביאים והנביאות.
916
917מ"ח נביאים וז' נביאות נתנבאו לישראל, ולכל אחד ואחת מהם סגנון מקורי מיוחד, אבל הצד השוה שבהם, שכולם נתנבאו למטרה אחת משותפת לכולם: "לתקן עולם במלכות שדי", זאת אומרת, שבמקום האגרוף הגדול ישלוט המשפט, שבמקום החיל והכח יבוא הרוח של צדק ויושר, ובמקום היד החזקה ישררו החסד והרחמים.
917
918"וארשתיך לי לעולם, וארשתיך לי בצדק ובמשפט, בחסד וברחמים, וארשתיך לי באמונה וידעת את ד'", זהו כל תוכן הנבואה בישראל.
918
919ואמנם הרבה מאות בשנים היו קולם של כל המ"ח נביאים והז' נביאות כקול קורא במדבר, ומלבד הבני-נביאים, בני ישראל, לא שם אליהם איש לב, וזהו זמן קצר שהננו רואים לכאורה דבר מרנן ומשמח את הלב, שבכל מקום שאנו פונים מדברים רק על דבר צדק ויושר, על דבר חסד ומשפט, ותמלא כל הארץ בהאידיאלים של הנביאים, אכשר דרא.
919
920אכן כל זה רק לכאורה, כי באמת אמנם קול הנביאים מצא הד מסלות רק בפיהם של האנשים ולא בלבבם, בתיאוריה אבל לא בפרקטיקה, במדרש אבל לא במעשה.
920
921ומי יודע רוח בני האדם אולי גם בזה אפשר להשתמש באותו הכלל של הדיפלומט הידוע, שאמר, כי הלשון לא נברא אלא לכסות על המחשבה שבלב, ויען כי הלב נתרחק כל כך, ומיום ליום הם מתרחקים יותר מהיסודות של הנביאים לכן הלשון מרבה כל כך לטפל בהם.
921
922כן תעשה כאשר דברת.
922
923כי בני הנביאים האמיתים יודעים ש"כן תעשה כאשר דברת" כתוב בפסוק אחד, וה"כן תעשה" איננו צריך להתרחק מה"כאשר דברת" אך במשהו מן המשהו, והמה צריכים ללכת תמיד בד בבד, ואילו אצל אלה המתימרים בהאידיאלים של הנביאים רחוק ה"כאשר דברת" מה"כן תעשה" כרחוק מזרח ממערב. ה"כאשר דברת" כמה נאה ויאה הוא, ממש רכו משמן, "נפת תטופנה שפתותיך דבש וחלב תחת לשונך", אבל ה"כן תעשה" מה מכוער הוא ממש עד לגועל נפש.
923
924ולא לחנם עשתה ההשגחה העליונה את ראש הנביאים לכבד פה, כדי להדגיש כי לא ה"כאשר דברת" הוא העיקר אצלנו אך ה"כן תעשה", ונביאינו לא היו מצוינים כלל בדבור, אך במעשה, ולא כהבני נביאים, כביכול, של היום, שכל כחם אינו אלא בפה.
924
925"רוממות אל בגרונם - אבל וחרב פיפיות בידם".
925
926ויפה אומרים חז"ל על הכתוב "את משפטי תעשו ואת חוקותי תשמרו", כי את משפטי תעשו, דברים שאלמלא לא נכתבו דין הוא שיכתבו, ואת חוקותי תשמרו דברים שהשטן משיב עליהם" (יומא סז, ב), כי אמנם כן, השטן משיב רק על החוקים, ועל המשפטים אינו קורא תגר כלל ואדרבא הוא טוען שאלמלא נכתבו דין הוא שיכתבו. אבל דא עקא כי רוצה הוא רק שיכתבו ולא שיעשו, הוא מסכים שיכנסו המשפטים בהתורה שבכתב, ואינו מסכים שיכנסו בהתורה שבחיים, בהתורת חיים.
926
927וכדי להוציא מלב השטן מקפידה התורה לכתוב "את משפטי תעשו" לומר שבכתיבה לבד אין אנו יוצאים ידי חובתנו.
927
928וכשמצוה הקב"ה למשה על דבר המשפטים, מצא לנכון להדגיש "ואלה המשפטים אשר תשים", כי אמנם הרבה מחוקקים עמדו להן לאומות העולם, שאמרו משפטים וחקקו אותם על הכתב, אבל מי כמשה ששם משפטים, בשימה בפועל ממש, והמעשה קדם אצלו להמדרש, וטרם שאמר אותם לפני בני ישראל, כבר נהג על ידם בריש גלי לעיני כל תיכף כשגדל ויצא אל אחיו.
928
929וזהו שאמרה התורה "שופטים ושוטרים תתן לך", כלומר, למשה שהיה לא רק שופט לאחרים אך גם שוטר להוציא את כל המשפטים מכח אל הפועל, ולא רק כשהדבר נוגע לאחרים, אך גם כשהדבר נוגע לעצמו גופא לך.
929
930וחז"ל, שירדו לתוך עומק פשוטו של מקרא, אומרים בצדק, כי לא לחנם השתמשה התורה בכאן בלשון "תשים" כי זהו אחד משלשה דברים ש"נתן משה נפשו עליהם ונקראים על שמו".
930
931השקפת התורה על הרכוש בכלל.
931
932אכן מאידך גיסא עלינו לדעת כי בשום אופן לא יגיע העולם למשפט צדק, כל זמן שלא ננהוג הלכה למעשה את הפרשת שקלים.
932
933ובשביל כך תמיד, כמעט, כשאנו קוראים פ' משפטים אנו מוסיפים על זה גם פרשת שקלים, והפרשה האחרונה זוהי הבסיס שעליו נשענת כל הפרשה הראשונה.
933
934כי מקודם שאנו באים לפסוק משפטים בדיני ממונות, אנו צריכים שתהא לנו השקפה נכונה על דבר הממונות בכלל.
934
935ואת זה נותנת לנו התורה בבהירות יתירה בפרשת שקלים.
935
936שאלת הממון - שאלה מימות עולם.
936
937כי שאלת הממון, או כפי שקוראים זאת בלשון המודרני, שאלת המשטר הסוציאלי ימיה כימות עולם.
937
938השאלה הזו נתעוררה תיכף מיציאתם של קין והבל לאויר העולם, זאת אומרת רק כשהיה אדם יחידי בתבל, לא היתה שאלה זו במציאות, ותיכף כשבמקום האחד באו שנים נתעוררה מיד השאלה בכל תקפה ועוזה.
938
939קין והבל, זה אומר כל העולם כולו שלי הוא, וזה אומר כל העולם כולו שלי הוא, ומההלכה הפסוקה בכהאי גונא ש"יחלוקו" לא ידעו ולא רצו לדעת, והפשרה היתה ש"ויקם קין על הבל אחיו ויהרגהו" וכל מה שנתרבו האנשים נתרבו הבעלי מחלוקת ונתרבו ההריגות ביניהם.
939
940ובגופא דעובדא איך צריך להיות באמת המשטר הסוציאלי בתבל? בזה יש חלוקי דעות גם בין החכמים גופא.
940
941יש אומרים, כי המשטר הקיים עכשיו, זאת אומרת ש"איש זורע לו הארץ", הוא גם המשטר הצודק, שהלא עוד לפני יציאתו של אדם לאויר העולם, נכרז עליו, טפה זו מה תהא עליה, עשיר או עני, ועל כן דרכו של עולם כך הוא, שאחד צריך להיות עשיר של אוצרות כבירים שגם אם יחיה ויאריך ימים כמתושלח לא ילחך מאוצרותיו כלחוך השור, והשני עני ש"אזיל בפלגא דמחצלא" וגווע מרעב ומקור.
941
942ויש אומרים, לא זה הדרך, ומכל שכן שלא זה מן היושר, כי הלא אב אחד לכולנו אל אחד בראנו, ולמה יגרע חלק העני מחלק העשיר, בעוד שלד' הארץ ומלאה וכל בני אדם בנים הם למקום, ובכן כיס אחד צריך להיות לכולם וחלק כחלק יקח כל אחד בלי שום הבדל. ועם מי מהם הוא האמת?
942
943האמת הוא שאלו ואלו שגו ברואה, אלו ואלו הרחיקו ללכת מדרך הישר, וגם בזה יש שביל הזהב, דרך המלך שזו היא דרך התורה בשאלה המכאיבה הזו.
943
944דעת התורה.
944
945דעת התורה היא, כי אמנם מחד גיסא "לא יחדל אביון מקרב הארץ", אבל אל לנו להסיח דעת מאידך גיסא מהכתוב "אפס כי לא יהיה בך אביון".
945
946הכתוב הראשון מורה לנו, כי הפתגם "כיס אחד לכולנו" הוא אך הזיה בעלמא, שלעולם לא תצא מכח אל הפועל, כי כל התפתחות העולם באה מהיזמה הפרטית, בהיות כל אדם קרוב אצל עצמו והוא משתדל בעדו וממילא מביא תועלת גם להכלל, ו"אין בכלל אלא מה שבפרט", ואם נסלק את כל הנגיעה הפרטית שבאדם ולא תהא קנאה ותחרות ביניהם, אז אנו מסלקים בזה גם כן את הכח המניע שמביא לגדול ולפתוח.
946
947וזהו מה שתארו חז"ל ביומא (סט, ב) כשחבשו את היצר הרע בהתחלת הבית שני תלתא יומי "ובעו ביעתא בת יומא בכל ארץ ישראל ולא אשתכח".
947
948ואמנם העשירות היא בכלל משוגעת, אבל כבר אמר הרמב"ם "אלמלא המשוגעים לא נתקיים העולם".
948
949וזהו שאמרה התורה "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ".
949
950אכן הכתוב השני מורה לנו, שגם בזה אסור להפריז על המדה, כי המסתכל בעינים פקוחות יראה, כי לפעמים הרבה הסיבה לעניותו של פלוני ועשירותו של אלמוני, באה לא מצד הבת קול שהכריזה בשעתה על הטפה, כששאלו אותה "טפה זו מה תהא עליה", אלא שבאה מפני סדרי החיים המקולקלים המבוססים רק על העריצות והתקיפות בלבד המושלות בעולם בממשלה בלתי מוגבלת ו"איש זרוע לו הארץ", אף על פי שלא בצדק ושלא במשפט הוא מתנהג, ועשירותו הנפרזה של זה היא הסיבה הגורמת לעניותו הנפרזה של חברו.
950
951זהו שאמרה התורה, "אפס כי לא יהיה בך אביון" לא תהא הסיבה להאביונות של חברך בך גופא, שאתה היית הגורם לכך, ומידך באה לו זאת.
951
952וכל העשירים שבעולם צריכים בדיקה מרובה באוצרותיהם הגדולים לראות אם אין קבורים שם הרבה אביונים, ואם כל אוצרותיהם לא באו רק מהעברה על ה"אפס כי לא יהיה בך אביון".
952
953"אם כסף תלוה את עמי את העני עמך", וכשבא עני לעשיר ומבקש ממנו הלואה, וכמובן שהעשיר אינו רוצה לתת לו בהיותו עני ובלתי בטוח בהתשלומים, אבל לו ידעו עשירינו אלה כי "העני עמך", שכל עניותו של זה באה מעמך מגרמא דיליה כי אז התיחסו באופן אחר להעני.
953
954העשיר לא ירבה.
954
955ואם נרצה לסכם את כל השקפתה של התורה על הרכוש בכלל, אפשר לעשות זאת על ידי המקרא הקצר הזה: "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט".
955
956כלומר, שהתורה איננה באה לבטל לגמרי את המעמדות, שלא יהיו בכלל בעולם עניים ועשירים, אלא כיס אחד לכולם, כי כאמור, זהו לא יתכן. אבל התורה באה להפחית את הרעה ככל האפשר, לקבל את הרע במיעוטו, והיא מכוונת להגביל ולצמצם את ההבדל בין העניים והעשירים ככל האפשר עד שכמעט לא יהא נרגש כלל.
956
957"העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט", שלא יהיו עשירים נפרזים יותר מדאי בעולם ולא יהיו עניים נפרזים יותר מדאי.
957
958כי אם העשיר לא ירבה בעשירותו כל כך אז ממילא הדל לא ימעיט באופן מבהיל ואיום כל כך, כי הרבוי במדה יתירה של זה מביאה למעוטא ולמעוטא דמעוטא, מעוט אחרי מעוט הבא לא לרבות אך להפחית של השני.
958
959האמצעים לכך.
959
960והתורה לא היתה בזה רק גוזרת אך מצאה גם כן את האמצעים לכך, אמצעים לתקן עולם במשטר סוציאלי כזה, שגם העשירים וגם הדלים בין אם ירצו בכך ובין אם לא ירצו לא יהא ביכלתם לעבור לא על "לא ירבה" ולא על "לא ימעיט".
960
961האמצעים היו: א) חלוקת הקרקע במדה שוה "לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו". ב) יובל. ג) איסור רבית. ד) מעשר עני.
961
962על ידי שני הדברים הראשונים לא היתה שאלה אגררית במציאות כלל בארץ ישראל, השאלה המכאבת ביותר עד היום הזה אצל כל האומות והלשונות ושהיא הגורמת הראשית גם לעשירות נפרזה מחד גיסא - לאלה שלקחו חלק יפה ככל אות נפשם, וגם לעניות נפרזה - לאלה שלא זכו כלל בזה או רק חלק פעוט מאד.
962
963והשאלה הזו שלא מצאה פתרונים עד היום הזה לא היתה כלל שאלה אצלנו.
963
964על ידי השלישי, אסור רבית, שבזה נכלל גם הפקעת השער וכדומה לא היה הכסף פרה ורבה כמו היום, והחלק הגדול מהעשירות שמביאה לאידך גיסא לעניות הלא בא מתגרנות, שיש בזו תמיד גם רבית או מעין אבק רבית ועל כל פנים מהפקעת השער בודאי לא תמלט.
964
965ואם אחרי כל אלה היו בכל זאת איזה אחוזים מבני ישראל עניים מה שלא ימלט, הרי מצאה התורה תרופה גם לזה על ידי מעשר עני שהיה כולל עשרה אחוזים שלמים.
965
966כלומר אמצעים כאלה שאם שלא בטלו כלל את המעמדות של עשירים ועניים, הם קבעו מסמרות של ברזל ומשמרת למשמרת גם להעשירים שלא יעברו על "לא ירבה" וגם להדלים שלא יעברו על "לא ימעיט".
966
967ארבע מדות באדם.
967
968אמנם כל זה כשישבנו על אדמתנו והיו לנו מצוות התלויות בארץ, וכמעט כל האמצעים שפרטנו כמו חלוקת הקרקע במדה שוה, שמיטה ויובל, הרי הם מהמצוות התלויות בארץ, ומה נעשה כשגלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתינו ובטלו כל המצוות הנ"ל, מה נעשה אז שלא נעבור על הכתוב "העשיר לא ירבה" וכו'?
968
969על זה נותן לנו תשובה מספקת התנא באבות באמרו:
969
970"ארבע מדות באדם, האומר שלי שלי ושלך שלך זו מדה בינונית ויש אומרים, זו מדת סדום, שלי שלך ושלך שלי עם הארץ, שלי שלך ושלך שלך חסיד, שלך שלי ושלי שלי רשע" (אבות פ"ה י"ג).
970
971ואמנם קודם כל נחוץ להעיר כי הקושיה שמקשים הרבה מפרשים, מדוע בחר לו התנא הלשון ארבע מדות באדם ולא אמר בפשטות ארבע מדות בממון כשם שאומר אחר כך ארבע מדות בדעות, ארבע מדות בתלמידים, ארבע מדות בהולכי בית המדרש וכדומה, שבכולם תפס את הפרטים שעליהם הוא מדבר, ואילו שאלת הממון כלל זאת תחת הכלל של "באדם" כולו?
971
972כי באמת אין זו שאלה כלל, מפני שהממון זהו באמת, לדאבוננו, כל האדם, כמו שאמרו חז"ל (ע"פ ילקוט שמעוני דברים רמז תתנו) והיקום אשר ברגליו זהו הממון, והכסף יענה את הכל, ואם "דמים תרתי משמע" הוא מפני שבדמים ממון, רואה האדם את כל דם התמצית שבו והממון זהו הכח המניע בכל מעשי בני אדם ומחשבותיהם ועל כן כשמדבר התנא על דבר המדות בממון, הוא אומר ארבע מדות באדם, ללמדנו את מנהג העולם שממון ואדם חד הוא.
972
973אכן על כל פנים הננו רואים מהמדות הללו כי רק מדה אחת היא הנכונה, זו "שלי שלך ושלך שלך", כי כל שלש המדות האחרות הן מדות של עמי הארץ, רשעים, או באופן היותר טוב, היא מדת סדום.
973
974שלי שלי ושלך שלך הלא זו היא המדה של הקאפיטליזמוס, המדה בינונית של כל הבעל הבית שבעולם שהם אומרים להעניים שלך שלך, בידעם כי אין להם משלהם כלום, כדי שאלו יסכימו על ה"שלי שלי" של העשירים.
974
975"שלי שלך ושלך שלי" המדה הקומוניסטית שעל פי רוב דוגלים בה עמי הארץ, הפרלטריון, וגם בזו הנגיעה בולטת, הם אומרים במכוון "שלי שלך" בהיות שאין להם משלהם כלום, כדי שהצד השני - העשירים - יסכימו על הסיפא של "ושלך שלי"... ולמותר להגיד, שמדת הרשע שהרשעות בולטת ממנה באופן גס מאוד תועבה היא בעיני ד'.
975
976ובכן נשארה באמת להיהדות רק מדה אחת, זו היא המדה של החסיד "שלי שלך ושלך שלך", שאין בזה אף שמץ של נגיעה.
976
977זאת אומרת, שהיהדות נלחמת גם כן בהקפיטליזמוס, אלא שהיא נלחמת בזה לא בחיל ולא בכח כי אם ברוח, כי היהדות סוברת שאין קטיגור נעשה סניגור, ואם הקאפיטליזמוס בנוי על החיל והכח אי אפשר לבטלו על ידי אותם האמצעים, ואי אפשר לבטל את היד החזקה של העשירים ע"י היד החזקה של העניים, אי אפשר להלחם בטירור של צד אחד על ידי הטירור של צד השני, כי ע"כ אינה נלחמת היהדות בהקאפיטליזמוס ע"י ה"שלך שלי" כהרשעים, או כעמי הארץ, אך ע"י ה"שלי שלך", זאת אומרת, להרים את הגבה המוסרי של כל אחד ואחד, שכל אחד יבטל במדה האפשרית את הנגיעה הפרטית, ואז ממילא תחדל שאלת הממון, השאלה המכאיבה ביותר מכל השאלות שבעולם, להתקיים.
977
978"ביום ההוא ישליך האדם את אלילי כספו ואת אלילי זהבו", זה הוא האידיאל של היהדות, כלומר שכל אחד ישליך את אלילי הכסף והזהב שלו, ולא שכל אחד ירצה להשליך רק את אלילי הכסף והזהב של חברו, כדי שהוא יזכה מן ההפקר.
978
979וסוף סוף הלאו של "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט" הוא מצוה שאינה תלויה בארץ, כי גם עכשיו אפשר לקיים זאת ע"י ה"שלי שלך".
979
980"אין כל חדש תחת השמש".
980
981ואמנם גם על זה, על הקאפיטליזמוס והקומוניזמוס וכו', נאמר בקהלת "יש דבר שיאמר ראה זה חדש הוא, כבר היה לעולמים, ואין כל חדש תחת השמש", כי כל אלו השיטות אנו רואים תיכף בהתחלת האנושיות עוד קודם המבול.
981
982ולא לחנם מתחיל התנא בהמדה של "שלי שלי ושלך שלך", כי אמנם בזה התחילה גם האנושיות.
982
983קין והבל.
983
984"ויבא קין מפרי האדמה מנחה לד' והבל הביא גם הוא מבכרות צאנו ומחלביהן" (בראשית ד, ג-ד), הכתוב הזה כבר מדבר בעדו, כי ידעו גם אז מקנין פרטי וכל אחד החזיק בשלו, באופן שקין והבל כבר אמרו זה לזה "שלי שלי ושלך שלך" וכדברי חז"ל "על מה היו מדיינים, אמרו בואו ונחלק את העולם, אחד נטל את הקרקעות, ואחד נטל את המטלטלין, דין אמר ארעא דאת קאים עליה דידי, ודין אמר מה דאת לביש דידי, דין אמר חלוץ, ודין אמר פרח, מתוך כך ויקם קין על הבל אחיו ויהרגהו" (מדרש רבה שם).
984
985דור המבול.
985
986והמשטר הרכשני הזה שאינו יודע כל גבול גרם גם כן אחרי כך להמבול.
986
987"קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס מפניהם", גזל לא נאמר אלא "חמס", וההבדל בין גזל לחמס הרי אנו יודעים "גזלן לא יהיב דמי חמסן יהיב דמי" (בבא קמא סב, א).
987
988ואמנם המשטר הרכשני הקצוני שאינו יודע רחם הוא מעין חמס - האדון הרי משלם לפועליו דמים ואינו דורש חלילה מהם שיעבדו לו בחנם, אבל הוא מנצל אותם, אינו משלם להם כפי שווים באמת. הם משתכרים רק אל צרור נקוב בעוד שהוא, האדון, שאינו תוחב את אצבעו במים קרים מתענג על כל טוב, אם כי בכלל גזלן איננו, אבל הוא בכלל חמסן שמשתמש בדחקם של הפועלים כדי לנצל אותם.
988
989או, למשל, כשהוא מפקיע את השער על צרכי אוכל נפש, וכל אחד כמדומה משלם לו בעין יפה, כי הכל צריכים למארי דחיטא, אבל עושים זאת מצד הכרח באין ברירה אחרת, גם זהו בכלל חמסן שאינו לוקח בחנם, אלא שעושה חליפין המבוסס על החולשה של הצד השני שאין לו עצה אחרת אלא לומר "רוצה אני".
989
990וזהו שאמר "כי מלאה הארץ חמס מפניהם", שהחמס מעין זה בא עפ"י רוב דוקא מפני העיר כידוע, וה"פני" היו אז ה"נפילים", "בני אלקים" "הגבורים אשר מעולם אנשי השם".
990
991דור ההפלגה.
991
992ואחרי דור המבול בא דור ההפלגה, כי כל קצוניות מצד אחד גורמת לקצוניות מצד השני, וה"שלי שלי ושלך שלך" (בראשית יא, ג-ד) מביא ל"שלי שלך ושלך שלי".
992
993ואם בדור המבול אנו רואים את המדה הראשונה, הנה בדור ההפלגה אנו רואים שוב את המדה השניה.
993
994"ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים... ויאמרו הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים ונעשה לנו שם" (בראשית יא, ג-ד), כלומר, קומוניא ממש, הכל בונים ביחד והכל יושבים ביחד במגדרל אחד, לא נכר שוע לפני דל, יחד עשיר ואביון, מתמחוי אחד הם נזונים וכיס אחד לכולם.
994
995אכן גם מדה זו הביאה לתוצאות מרות מאד, המה רצו בשפה אחת ולבסוף "כי שם בלל ד' שפת כל הארץ", ואין כל פלא בדבר כי תיכף בראשית התנועה היה אפשר לראות שאם למראית עין "ויהי כל הארץ שפה אחת", אבל בגופא דעובדא "ודברים אחדים", יש דברים בגו, ולכל אחד דברים אחרים ופניות שונות, בזה כבר אין אחדות, אך אחדים, העניים באו להקומוניא מתוך פניה של ממון והעשירים באו לזה מלתוך פניה של אישות, כי הקומוניא המסקנית שואפת גם לבטול חיי המשפחה, כי כל זמן שיש "זרענו" יש גם "כספנו" ועל כרחך שנחוץ לבטל גם את ה"זרענו" ויהיה הכל הפקר. בקיצור, כל אחד בא בפניות אחרות "ודברים אחדים".
995
996מדת סדום.
996
997וכשראו בסדום את המפלה הגדולה והמוחלטת של הקומוניא בזמנם, החזירו את העטרה ליושנה, ויאחזו שוב את המדה של שלי שלי ושלך שלך, ועוד ביתר שאת ויתר עוז ככל נסיגה לאחור שבאה תמיד ביתר מהירות, וככל בעלי תשובה שמרחיקים ללכת עוד מצדיקים גמורים ו"במקום שבעלי תשובה עומדים" וכו'.
997
998ורק בזה נבין את כל המרירות ששררה בסדום נגד הצדקה, וכל מי שהיה חשוד על זה אחת דתו להמית, כמו שמספרים חז"ל ש"הכריזו בסדום, כל מי שהוא מחזיק בפת לחם לעני ולאביון ישרף באש. פלוטית בתו של לוט היתה נשואה לאחד מגדולי סדום, ראתה עני אחד מדוקר ברחוב העיר ועגמה עליה נפשה מה היתה עושה בכל יום כשהיתה יוצאת לשאוב מים היתה נותנת בכד שלה מכל מה שבביתה ומאכלת לאותו עני, אמרו, מאין חי העני הזה? וכשידעו בדבר, הוציאוה להשרף וכו', באותה שעה אמר הקב"ה, ארדה נא ואראה אם צעקת הנערה הזאת עשו אנשי סדום, אהפוך יסודותיה למעלה" (ילקוט שמעוני בראשית רמז פג).
998
999כי כל מי שהיה נותן איזו נדבה, היה חשוד שוב על הקומוניזם.
999
1000ואם האומר שלי שלי ושלך שלך זוהי מדה בינונית אבל "ויש אומרים", אם נעשה זאת לשיטה ולהלכה פסוקה, לכלל גדול בדין, שלא נאמר בו חוץ, אז היא מדת סדום.
1000
1001ולא לפלא שהעונש של אנשי סדום היה לאין ערך חמור יותר מדור ההפלגה וגם מדור המבול, כי המדה הזו שנואה בעיני ד' יותר מכולן.
1001
1002כי אם יש איזה אידיאל ב"שלי שלך ושלך שלי" ואמנם אידיאל מוטעה ומופרך מעיקרו הוא שלעולם לא יתגשם זה בחיים, אבל סוף סוף יש בשיטה זו איזו רוחניות שבמחשבה, אבל איזה אידיאל יש ב"שלי שלי ושלך שלך" בהמדה של הכרסתנים היודעים רק למלא את קיבתם ולהחליק את כרסם העב לאמר שלום עלי נפשי?
1002
1003אברהם אבינו.
1003
1004ולאושר כל המין האנושי נראה אז על אופק ההיסטוריה אברהם אבינו.
1004
1005וכשראה ונוכח כי כל השיטות הנ"ל פגול הן, אזי בא והמציא את מדתו הוא שהיא:
1005
1006שלי שלך ושלך שלך, מדת החסיד.
1006
1007ובצדק אמר התנא באבות (פ"ה, מ"ב) "עשרה דורות מנח ועד אברהם להודיע כמה ארך אפים לפניו, שכל הדורות היו מכעיסים ובאים, עד שבא אברהם אבינו וקיבל שכר כולם".
1007
1008כי בשיטתו יש נצוצות הקדושה של כל השיטות הקודמות לו.
1008
1009מדור המבול ומאנשי סדום לקח את השלך שלך, ומדור ההפלגה את השלי שלך, וממילא יצאה לו המדה של שלי שלך ושלך שלך, זהו "השכר כולם", כי הוא כללם יחד.
1009
1010והוא לא היה רק נאה דורש, בחדוש שיטה חדשה, אך בעיקר נאה מקיים, ולמותר להאריך בזה, כי הלא הדברים ברורים וידועים לכל.
1010
1011וכבר הביאנו בח"א (דרשה כב) כי זהו המכוון בהכתוב "והוא יושב פתח האהל כחם היום" שזאת אומרת שאף על פי שה' ברך את אברהם בכל, הנה חשב את כל רכושו לשלו, כמו חם היום, שרק משוגע וחסר דעה יכול לאמר כי אך לו שייך השמש, ואין לאחר חלק בו, ומה נשתנה הארץ מהשמש שבני אדם מציבים בה גבולים, הלא גם לד' הארץ ומלואה.
1011
1012ואמנם בהמשל הזה משתמשים כל הקומוניסטים שבעולם, אבל ההבדל הוא בזה, שבעוד שהם באים מזה למסקנא לקחת ביד חזקה ובזרוע נטויה מאחרים, בא הוא מזה למסקנא אדרבא לתת לכל אחד בידים פתוחות.
1012
1013ולקחת לא היה חפץ אף כשהיו רוצים לתת לו בעין יפה "הרמתי ידי אל ד' אל עליון, קונה שמים וארץ, אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך".
1013
1014בקיצור, הוא קיים במלואה את שיטת החסיד הנ"ל.
1014
1015ואולי זהו המכוון גם כן במאמרם (בבא בתרא טז, ב) "אבן טובה היתה תלויה בצוארו של אברהם אבינו שכל חולה הרואה אותה מיד מתרפא ובשעה שנפטר תלאה הקב"ה בגלגל חמה", כי אמנם מהגלגל חמה לבד, אם כל אחד יתבונן בה ויוציא ממנה את המסקנות שהוציא אברהם אבינו ממנה - מה"כחם היום" - אפשר להשיג רפואה לכל מחלה לכל תקלה ולכל קטטה.
1015
1016וכל אלה מכוונים למטרה אחת שהעשיר לא ירבה והדל לא ימעיט בנתינה, ומכל שכן בלקיחה מן העולם.
1016
1017ולא יהיה בהם נגף.
1017
1018כי רק מנקודת השקפה זו על הממון אפשר להמנע מארבע אבות נזיקין של האנושיות, וביחוד מהקרן שכוונתה להזיק וכל תולדותיה הכרוכות עמה כמו נגיפה, נשיכה, רביצה ובעיטה.
1018
1019כי מדוע אינם חדלים בני אדם לנגוף זה עם זה, ואי אפשר להם בשום אופן לשבת בשלוה בהשקט ובטח?
1019
1020רק מצד זה שעוברים על לא ירבה, היחידים על ה"לא ירבה" שבשקלים, והמלוכות על ה"לא ירבה" שבפרשת המלוכה "רק לא ירבה לו סוסים... וכסף וזהב לא ירבה לו מאוד". "אין רבוי אחרי רבוי אלא למעט", והרבוי של אלו מביא למעוט של האחרים, ומתקנאים בעלי המועט בבעלי המרובים והם נופלים זה על זה כחיות טורפות, ומכאן המלחמות בין הממלכות שכל אחת מתקנאת בחברתה, ומכאן המלחמות בין המפלגות והמעמדים השונים המביאות לידי מהפכות וריבילוציות בפנים המדינות.
1020
1021ובחנם מנסים החכמים בכל הדורות ובכל הזמנים לבקש אמצעים איך לתקן עולם שישבו להם בני אדם בשלום ושלוה, כי רק אמצעי אחד יש לזה:
1021
1022העשיר לא ירבה וממילא "ולא יהיה בהם נגף" ולא יתנגפו בני אדם זה עם זה.
1022
1023השקלים מכפרים על מעשי העגל.
1023
1024בקיצור, כל מחלה וכל תקלה וכל קטטה בעולם באות מהעגל הזהב, שעדיין הוא מרקד בכל העולם כולו, או יותר נכון, שמרקדים לפניו כל יושבי תבל ושוכני ארץ ולפניו יכרעו הכל ברך ונופלים "כורעים" שבע פעמים ביום.
1024
1025"וירא את העגל ומחולות", ואנו רואים, לא רק עגל הזהב בעולם, אך גם מחולות סביבו, שזאת עוד יותר מכאיבה מהעגל גופא. העשירים המה העגל הזהב והעניים המה העוסקים במחולות מסביב לעגל הזהב... וכל סדרי העולם נמדדים רק על ידי אמת המדה של העגל והמחולות אלה" (לשוני בח"א דרשה טז).
1025
1026ותרופה אחת יש לכל המחלות, התקלות והקטטות האלה - התרופה של השקלים כנ"ל.
1026
1027ואמנם כהיום עוסקים רבים וכן שלמים במלחמה נגד העגל, והמה קולעים כנגדו חצים של תותחים כבדים וממטירים עליו כל הבלסטראות שבעולם, אבל אמצעים אלו מועילים רק לנפצו לרסיסים כדי שהמנפצים יזכו בהרסיסים האלה כזוכים מן ההפקר. אבל משה רבנו לא כך נהג אלא "ויקח את העגל אשר עשו וישרוף באש ויטחן עד אשר דק ויזר על פני המים", שלא ישארו ממנו אף פרורים קטנים.
1027
1028והשקלים עוד מקדימים את הרפואה להמכה, כי אם נעמוד על נקודת ההשקפה הנ"ל, לא יבואו כלל בני אדם לעגל הזהב.
1028
1029מטבע של אש.
1029
1030"זה יתנו כל העובר על הפקודים", וחז"ל מוסיפים על זה שנטל הקב"ה מטבע של אש מתחת כסא הכבוד והראהו למשה ואמר לו "זה יתנו".
1030
1031כי רבים הם היום החכמים העוסקים בשיפור הסוציאליות, אבל כל התורה שלהם בנויה על ההשקפה החומרנית הגסה, שאין לה להאנושיות אלא הקבה בלבד ובכל הרוחות המנשבות בעולם, הרוח של האנושיות, נחוץ לבקש את הסיבה רק בהקבה לבד, באופן שהמטבע שהם רוצים בה היא מגושמת עד למאד, ועל כן לא יצליחו בה לעולם.
1031
1032בעוד שהיהדות יודעת ממטבע אחרת לגמרי, ממטבע של אש, רוחניות שברוחניות הלקוחה מתחת כסא הכבוד, וזה יתנו כזה יתנו.
1032
1033המה רוצים לשפר את הסוציאליות על ידי החיה שבאדם, ואנו רוצים לעשות זאת על ידי האדם שבאדם, על ידי הצלם אלקים שבו, זאת אומרת, על ידי שפור הגובה המוסרי שבאדם.
1033
1034האופן הראשון מביא ל"שלך שלי", והאופן השני מביא ל"שלי שלך".
1034
1035האופן הראשון זקוק לאמצעי כפיה ואונס, והאופן השני להיפך, כל עיקרו בא מתוך הבחירה כשנדע לבחור את הטוב על הרע.
1035
1036"ביום ההוא ישליך האדם את אלילי כספו ואת אלילי זהבו" (ישעיה ב, כ), כלומר שישליך זאת בעצמו ולא שישליכו זאת אחרים בעל כרחו, זוהי מטרת היהדות.
1036
1037והיום ההוא, היום של העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט, בוא יבוא, ואף על פי שיתמהמה עם כל זה נחכה לו בכל יום שיבוא...
1037
1038יא. הלאומיות והציבוריות
"כי תשא את ראש בני ישראל לפקדיהם, ונתנו איש כפר נפשו לד' בפקד אתם, ולא יהיה בהם נגף בפקד אתם... העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל" (שמות ל, יב-טו).
"כי תשא את ראש בני ישראל לפקדיהם, ונתנו איש כפר נפשו לד' בפקד אתם, ולא יהיה בהם נגף בפקד אתם... העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל" (שמות ל, יב-טו).
1038
1039"א"ר אבהו, אמר משה לפני הקב"ה, במה תרום קרן ישראל? א"ל בכי תשא" (ב"ב יב, ב).
1039
1040"אמר משה לפני הקב"ה, רבש"ע משאני מת אין אני נזכר? אמר לו, חייך כשם שאתה עומד עכשיו ונותן להם פ' שקלים ואתה זוקף את ראשם כך בכל שנה שהם קוראים אותם כאילו אתה עומד לפניהם, וזוקף את ראשם, מניין? ממה שקראו בענין, שנאמר, וידבר ד' אל משה לאמר כי תשא את ראש בני ישראל, שא לא נאמר, אלא כי תשא"
1040
1041(ע"פ מדרש תנחומא כי תשא פ"ג).
1041
1042פרה אדומה - אלו ישראל.
1042
1043עם ישראל הוא חידה סתומה בעולם, ולא רק שקיומו הוא "מדרש פליאה", כי היתכן שתתקיים שה אחת בין שבעים אריות, שכבר התפלא על זה ראש הנביאים כשהראו לו את כנסת ישראל בדמותו של "סנה בוער באש והסנה איננו אכל", והתפלא על זה הפלא ופלא "אסרה נא ואראה את המראה הגדול הזה, מדוע לא יבער הסנה?" אך גם עצם תכונתו ואופיו היא אחת מפלאות העולם "ואי אתה יכול לעמוד על אופיה של אומה זו" אומרים חז"ל (ירושלמי שקלים פ"א, ה"א) בעצמם.
1043
1044"פרה אדומה אלו ישראל" אומר המדרש, זאת אומרת, כשם שפרה אדומה מכלכלת בקרבה תרתי דסתרי, מטהרת טמאים ומטמא טהורים, כך האומה הישראלית גופה מכל צד שתסתכל עליה אתה רואה בה תרתי דסתרי שני הפכים בנושא אחד, שטר ושוברו בצדו.
1044
1045מצד אחד מי כעם ישראל גוי אחד בארץ, ומצד השני מי כעם ישראל גוי של בעלי מחלוקת ופרוד לבבות; מצד אחד אנו מצטינים מכל האומות בשנאת חנם שאנו שונאים זה לזה, ומצד אחר אנו מצטינים ברחמנות, וגמילת חסדים. מקדש שני לא חרב אלא בשביל שנאת חנם ועדיין השטן הזה מרקד בינינו ובכל זאת "שלש מידות יש באומה זו רחמים, בישנים, גומלי חסדים" (ע"פ יבמות עט, ג) והוא כלל גדול עד היום הזה; מחד גיסא הננו מפוררים לפרורים קטנים, מפלגות כתות וסיעות שונות שכל אחת סותרת את מה שחברתה בונה, ומאידך גיסא גלפי חוץ הננו נחשבים ל"קהל" אחד מה שהננו באמת כך; מעבר אחד מלשינות ודלטוריא יש בינינו במדה מרובה, שכבר היתה זאת גם כן בימי משה כשאמר "אכן נודע הדבר", ומעבר השני הננו מצטינים תמיד במצות פדיון שבויים; אנו בוכים ביותר מכל האנשים אשר על פני האדמה על ה"מי ימות", אבל אנו בוכים גם כן במדה לא פחותה על ה"מי יחיה". ובאחרונה גם ע"ז הננו צריכים להשתאות, שבתור עם היושב על אדמתו הננו החלשים יותר מכל האומות, ומעט ורעים היו ימי חיינו על אדמתנו מרוב חולשה, אבל מאידך גיסא מה גדולה גבורתנו להתקיים בגלות, בזה הננו ה"עזים מכל האומות". ממש "פרה אדומה" אנו רואים אצלנו בכל מקום שאנו פונים.
1045
1046וכנסת ישראל בעצמה קובלת על זה באמרה "שחורה אני ונאוה", שבבת אחת הננו רואים אצלנו גם את הכעור וגם את היופי, גם את המגונה וגם את הנאוה, והחסרונות עם המעלות מעורבים יחד.
1046
1047אבל מה משיב לה על זה הקב"ה?
1047
1048הוא אומר "כולך יפה רעיתי ומום אין בך", וגם החסרונות שלנו מעלות הן באמת. כי על ישראל נאמר (ויקרא טז, טז) "השכן אתם בתוך טמאתם" וגם בהטומאה שלנו השכינה מצויה.
1048
1049ובתורת כהנים אומרים על הכתוב (ויקרא כד, ב) "צו את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלת נר תמיד", כי "תמיד ואפילו בטומאה", זאת אומרת שגם בהטומאה שלנו אנו רואים שנר אלקים טרם יכבה בקרבנו, נר תמיד שעליו נאמר "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה".
1049
1050המחלוקת בישראל.
1050
1051נקח למשל את הדבר המגונה ביותר אצלנו, היא המחלוקת, שהיא מחלה ממארת בקרבנו מימות עולם, "וירא והנה שני אנשים עברים נצים" ובכל מקום שיש רק שני עברים הנה ריב ומצה ביניהם, מה שזה יאמר אור הוא יקרא השני חושך - והיום של פלוני הוא לילה אצל אלמוני.
1051
1052וכבר מרגלא בפומי דאינשי לומר כי לכך המנהג אצלנו להשיב על "שלום עליכם" ב"עליכם שלום" מפני שכל יהודי רגיל לומר את ההיפך ממה שאמר חברו, ואם זה קרא שלום עליכם, בעל כרחך על השני להפוך את הסדר ולומר "עליכם שלום".
1052
1053וכבר אמרו הדרשנים הקודמים בדרך הלצה על הכתוב "ויענו כל העם יחדיו, ויאמרו כל אשר דבר ד' נעשה", כי כל המעלה היתה מה שענו כולם יחדיו, כי אלמלי זאת, אם האחד היה אומר נעשה על כרחך על השני לומר לא נעשה, והדברים עתיקים.
1053
1054ואמנם בהמחלוקת בישראל מצאו תמיד הדרשנים מקום להתגדר ולתלות על זה את כלי זינם. ומספרים הלצה יפה, שלדרשן אחד היתה רק דרשה אחת: על המחלוקת, וכמובן שהדרשה כזו נאותה רק לפ' קרח, אבל פ' זו נקראת לדאבון לבבו רק פעם אחת בשנה, ומה לעשות בשאר שבתות השנה? הנה היה דרכו בכך, כשבא לאיזו עיר, בשעה שפ' קרח לא היתה נקראת באותו השבוע, הנה בעליתו על הבמה היה מאבד מקודם בכוונה את קופסת הטבק שלו, והיה מחפש אותה בכל הפנות של הבימה, ואחרי שלא מצא אותה, היה אומר, ראו, רבותי, כי הקופסא שלי נבלעה בתהום כמו קרח בשעתו, ואחרי שכבר הזכרתי לכם את קרח, בכן נגיד דרשה מענינא דיומא של קרח.
1054
1055הס קטיגור וקח סניגור מקומו.
1055
1056אבל אני אומר גם על זה הס קטיגור וקח סניגור ממקומו.
1056
1057ואיך שלא יתראה הדבר בעיניכם, רבותי, כפרדוכס גמור, אני מחליט כי מדת המחלוקת זהו סוד קיומנו הנצחי, ורק בזו אנו צריכים לבקש את הסיבה מה שבאנו באש ובמים ויצאנו בשלום כדברי הכתוב (ישעיה נד, יג) "כל כלי יוצר עליך לא יצלח וכל לשון תקום אתך למשפט תרשיעי".
1057
1058ואמנם את הפרדוקס הזה כבר שמענו מחז"ל גופא שאמרו "אלמלא זכיתם, הייתם קוראים איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם, ועכשיו שלא זכיתם הרי אתם קוראים איכה ישבה בדד" (מדרש רבה איכה, הקדמה), ובכן המחלוקת הריב והמצה זהו הזכות ולא החובה של ישראל, ולהיפך כשאין מחלוקת בישראל מקונן הנביא ע"ז "איכה ישבה בדד", אין רוח חיים ואין תנועה.
1058
1059ועוד יותר אמרו "דרש רב דימי, שמונה עשר קללות קלל ישעיהו הנביא את ישראל ולא נתקררה דעתו, עד שאמר, ירהבו הנער בזקן והנקלה בנכבד, ובכן גם אותה המחלוקת הקצונית שמגיעה לידי כך עד לידי עזות, גם כן לברכה תחשב, ודעת הנביא שהוא בודאי דורש טוב לעמו, מתקררת על ידי זה.
1059
1060ואל תאמרו, שאנחנו רוצים לטהר את השרץ בק"ן טעמים, אלא שבאמת גם השרץ הזה ממקור קדוש יהלך.
1060
1061והמקור הוא מה שאנו יודעים לא רק מלאומיות אך גם מציבוריות.
1061
1062ההבדל בין אומה לציבור.
1062
1063ואת ההבדל בין אומה לציבור אפשר להרגיש גם בהשקפה הראשונה.
1063
1064האומה נקראת אומה, אף כשבניה הנמנים על דגלה שייכים לסוגים ומעמדים שונים, לדרגות ולמעלות שונות, ומתחלקים לעליונים ותחתונים, למיוחסים ולבלתי מיוחסים, לאצילים ולדלת העם, אבל סוף סוף ארץ אחת להם ולפעמים גם שפה אחת ויש להם לכולם יחד ענינים משותפים, ובכן לאומה אחת הם נחשבים. לא כן ציבור שעיקר המלה מורה על חטיבה אחת המצוברת ומחוברת יחד מכל הצדדים בלי שיור כל שהוא.
1064
1065וזהו שאמר המדרש על הכתוב בשיר השירים (ילקוט שמעוני רמז תתקצב): "בטנך ערמת חטים. אמר ר"ל, מה החטים הללו כולם עולים במדה, כך היו ישראל כולם עולים במנין, הזקנים והחסידים והחכמים, וזה שאמר הכתוב כי תשא את ראש בני ישראל", זאת אומרת כשם שהחטים צבורים ומחוברים יחד, וכולם נמדדים במדה אחת, מפני שאין שום הבדל בין חטה אחת לחברתה, כך אין שום הבדל בין ישראל אחד לחברו, וכשם שעל כל החטים יש מדה אחת, כך יש על כל ישראל מנין אחד.
1065
1066ואם היציאת מצרים עשתה אותנו לעם "עם יצא ממצרים", והמתן תורה עשתה אותנו לעם סגולה מכל העמים, הנה באה פרשת שקלים ועשתה אותנו גם לציבור אחד, יחיד ומיוחד בעולם, שאין דוגמתו לאחדות.
1066
1067הפרשת שקלים נותנת לכל יהודי ויהודי משקל שוה בלי שום יתרון אחד על חברו, כשם שאין יתרון לשקל אחד על חברו.
1067
1068"אתם נצבים היום כלכם לפני ד' אלקיכם ראשיכם שבטיכם, זקניכם ושטריכם, כל איש ישראל, טפכם נשיכם וגרך אשר בקרב מחנך, מחטב עציך עד שאב מימיך" (דברים כט, ט-י), כלומר, אם יש איזה הבדל בין זה לזה, הוא לא גדול יותר מאותו ההבדל שבין חוטב עצים לשואב מים, כי סוף סוף בני מעמד אחד ויחוס שוה להם, ובאמת כולם גם הזקנים והראשים וגם דלת העם כולם נסקרים בסקירה אחת ונמדדים ונשקלים במדה אחת ובמשקל אחד, ואין אצלנו מדה ומדה איפה ואיפה.
1068
1069כל אחד ואחד בלי יוצא מן הכלל, צריך לשא בעול החובות "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט", וממילא הוא זוכה גם כן בכל הזכויות במדה שוה.
1069
1070פרשת משפטים ושקלים מחוברות יחד.
1070
1071וכשאנו קוראים פרשת משפטים ופ' שקלים בשבת אחת, הרי זאת אומרת לנו כי הא בהא תליא, כי בגופא דעובדא רק בזה הננו מצויינים שאצלנו נקראת פ' שקלים בבת אחת עם פ' משפטים.
1071
1072כי אמנם לכל עם ועם יש ספר משפטים "קודקס" מיוחד, אבל על פי רוב המשפטים האלה באים רק לחוג מיוחד, שבאותו הזמן הם מוציאים חוגים אחרים מן הכלל, ואותו החוג שהממשלה בידו, לוקח בזה גם את המשפטים לעצמו ומשייר את מתנגדיו שמוציאם מן החק הקבוע.
1072
1073גם להממשלה הסוביטית יש ספר משפטים, אבל הספר הזה נוצר רק לבעלי הפריויליגיה ממפלגה הקומונית, והשאר לית להם דינא דבר נש, ובאיטליה להיפך יש ספר משפטים רק בעד פאשיסתים והשאר משוללים הרבה מהזכיות שיש להראשונים, ודוגמאות כאלה, אם גם לא באופן בולט כל כך אפשר לראות גם בשאר המדינות.
1073
1074וכדי להמנע מן הקלקלות האלה באות אצלנו פרשת משפטים ופרשת שקלים מחוברות יחד, ללמדנו, כי המשפטים צריכים להיות בעד הכלל כולו בלי שום יוצא מן הכלל, ואי אפשר שיהא בזה חוץ מאיזו סיעה של אנשים, יהיו מי שיהיו. כי כאמור כולם נמדדים ונשקלים במדה ובמשקל שוה.
1074
1075השם ציבור חביב עלינו ביותר.
1075
1076ונחזור לעניננו, כי פרשת שקלים באה להגדיר אותנו בתור ציבור, ולא רק בתור אומה.
1076
1077ואמנם הגדר ציבור היה חביב עלינו ביותר, ואם בתורה ובנביאים אנו מכונים על פי רוב בשם עם, לאום או גוי, הנה בעלי התלמוד והמדרש השתמשו יותר בהמושג ציבור, להבליט את כל גדל ערכו של הציבור ואת האחריות הגדולה המוטלת על כל פרט ופרט לדאוג לשלמותו של הציבור, והזהירו בכל האזהרות החמורות לבלי לפרוש מן הציבור, ומה נמרצים דבריהם בזה "בזמן שהציבור שרויים בצער ופירש אחד מהם, באם שני מלאכי השרת המלוים לו לאדם, ואומרים לו פלוני שפירש מן הציבור אל יראה בנחמת ציבור", והיו בטוחים כל כך בכחו של הציבור שלנו, שכל זמן שיש בציבור אצלנו לא יאונה לנו כל רע, עד שהחליטו כי "אין ציבור מתים" ו"ציבור לא מעני".
1077
1078ובשביל זה לחמו כל כך נגד הצדוקים שהיו אומרים מביאים קרבן ציבור משל יחיד, כי זה נגע לעצם נשמתה של היהדות הטהורה, שעל כח הציבור היא נשענת, ובכן בכל דבר ציבורי צריך כל הצבור כולו להשתתף בו "ואין מביאים קרבנות ציבור משל יחיד", ואם יגבילו את הציבור בחובותיו, מכל שכן שיגבילו אותו בזכויותיו.
1078
1079וכבר ביארנו במקום אחר (עי' בספרנו "דרך הקודש" ש"ח) על פי ההלכה, שהגדר קנין ציבורי איננו מפרט לכלל, לומר שיען שיש לכל יחיד זכות וקנין בהדבר ממילא הוי של ציבור כולו, דאז יהיה ההבדל בין יחיד לציבור רק הבדל כמותי, אלא שהוא להיפך מכלל לפרט, זאת אומרת, שאין באמת לכל יחיד שום זכות בהדבר, אך הוא שייך כולו להכלל, בתור סוג מיוחד ושם ומהות בפני עצמו, וכיון דכל אחד הוא פרט בהכלל, יש לו אותה הזכות השייכת להכלל.
1079
1080ורק משום זה פסקינן דכל כהן שאינו שוקל חוטא, אף על גב שהכהנים שאלו על זה קושיה חמורה מהכתוב "וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל", ואם ישתתפו בשקליהם, הרי יהיה להם חלק בכל המנחות, ואם כן עומר, שתי הלחם ולחם הפנים איך נאכלים (מנחות כא, ב וערכין ד, א), ובכל זאת לא השגיחו חכמים על שאלתם זו וטעמם ונמוקם עמם, כמו שפירשו בירושלמי שקלים (פ"א הלכה ג) "כיון שנמסרה לציבור כמו שהוא נדבת ציבור",ְ זאת אומרת, שכיון שהגדר קנין ציבורי הוא מכלל לפרט, אם כן אף חלקו של הכהן במנחות הנ"ל, אם משתתפים גם כן בהשקלים לא נחשב למנחת כהן אך למנחת ציבור, והתורה אמרה רק "וכל מנחת כהן כליל תהיה".
1080
1081והרבה הארכנו בזה במקצוע ההלכה מה שאין כאן המקום, אבל על כל פנים אנו רואים מזה שאף מנקודת השקפת ההלכה, הנה אין הציבור רק צרוף כמותי של היחידים, אך הוא מושג ומהות בפני עצמו, שכל עניני היחיד מתבטלים בו.
1081
1082ורק מושג ציבור שכזה נתן לנו כח ועצמה ומשפע ברכתו אנו מתקימים עד היום הזה.
1082
1083השנאה - ממקור האהבה.
1083
1084ובכן הנני על ידי זה ללמד זכות על עם ישראל מהחטא הגדול, החטא של שנאת חנם שטפלו עליו, וכל מי שיש לו פה לדבר מרבה דברים להאשימנו בזה, וגם את חטאי אני מזכיר היום - אני בתוכם.
1084
1085כי באמת גם השנאת חנם שלנו ממקור קדוש תהלך - ממקור... האהבה, אהבת ישראל.
1085
1086ואבאר את דברי. ידועים דברי ה"אבן עזרא" על הלאו של "לא תחמוד" ששאל על זה קושיה חמורה, בשלמא כל הלאוים המה ברשותו של האדם כי בידו לבלי לרצוח ולבלי לגנוב וכדומה, אבל מה יעשה האדם כשלבו חומד, סוף סוף מה הוא אשם בזה?
1086
1087והוא מותיב לה והוא מפרק לה, במשל מבן כפר שמעולם לא יחמוד את בת המלך, כי דבר כזה לא יוכל להעלות על דעתו, בידעו כי איננה בת מינו, וכי הוא מן הנמנעות, ולעולם אין הלב חומד, אלא דבר שיתכן לפי דעתו שיבוא לידי מציאות, והנמשל הוא כי על כל אדם להשריש בקרבו את הידיעה וההכרה כי מה ששיך לאחרים אין זה כלל מהסוג שלו, והוא מן הנמנמעות לעולם, וממילא לא יחמוד כלל, ואם אינו עושה כן עבירת הלאו של לא תחמוד בידו.
1087
1088ומפני טעם זה, הנה לקרובים ובני משפחה אחת קשה יותר ה"לא תחמוד" כיון שהם כולם סוף סוף ממין ומסוג אחד, והלב חומד, בין אם ירצה בכך ובין אם לא ירצה בכך, ומבלי משים מתעוררת הטענה "מה חזית" הלא אנשים אחים אנחנו, ומדוע יגרע חלקי ממנו.
1088
1089ומושג הציבור, שעשה אותנו לא רק לעם אחד, אך לחטיבה אחת, זהו המושג המשריש בקרבנו אהבת ישראל שנאהוב זה את זה כאחים וכבני משפחה אחת, הוא הוא גורם גם כן לשנאה.
1089
1090כי אצלנו אין הבדל בין בני כפרים ובני מלכים, וכולנו בני מלכים אנחנו, ויחס שוה לכולנו, כל אחד מרגיש שחברו הוא עצם מעצמו ובשר מבשרו, ואע"פ שיודעים אנו היטב ש"לא תחמוד" הוא לאו חמור, אבל סוף סוף הלב אינו מציית להלאו, והוא חומד במה שיש לחברו, כי למה יגרע חלקו, ומתוך חמדה באים לידי קנאה ומתוך קנאה לידי שנאה, ומתוך שנאה גם למלשינות ודלטוריה, וכהנה וכהנה עברות חמורות למאד.
1090
1091אבל סוף סוף כל העברות האלה ממקור קדוש תהלכנה, ממקור האהבה, אהבת ישראל, הבוערת בלבבנו כיקוד אש, האהבה המצויה רק אצל קרובים ושארי בשר.
1091
1092וכיון שהמקור הוא טוב, אנו רואים שוב, מאידך גיסא, באותו מקום התורפה גופא גם תוצאות טובות, ובעלי השנאת חנם גם כן רחמנים וגומלי חסדים, והמלשינים גופא עוסקים הרבה פעמים במצות פדיון שבויים, ואין בזה כלל תרתי דסתרי, כי כולם ממקור אחד יהלכו, ממקור מושג הציבור. ואחרי שנצני השנאה כבר פעלו את פעולתם, שוב מתעוררת הקורבה שביניהם ומתגבר רגש הרחמנות להשתתף בצער של אחים, ואותם האחרים שמכרו בידיהם ממש את יוסף אחיהם, אומרים סוף סוף אחר כך "אבל אשמים אנחנו על אחינו, אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו", באופן שאין כלל בזה תרתי דסתרי ודבר והפוכו.
1092
1093המחלוקת - ממקור האחדות.
1093
1094ואף גם את האשמה שטפלו עלינו מכל עבר, שהמחלוקת הכתה שרשים אצלנו באופן נורא, וכל פה וכל לשון מרבים להג הרבה על המדה המגונה הזאת המצויה בקרבנו, גם את האשמה הזאת תוסר בנקל, אם נשים לב להמקור שלה והמקור למחלוקת הוא דוקא... האחדות שלנו.
1094
1095אצלן, אצל האומות, אי אפשר שתהא מחלוקת במדה כל כך מרובה, יען שלא כל בני האומה נחשבים אצלם לבעלי דעות, ואם כי בני אומה אחת הם, אבל מה רחוקים המה זה מזה בסוגיהם, זה חכם וזה הדיוט, ואיך ירהיב ההדיוט לחלוק על דעת החכם. אבל אצלנו, שכל ישראל בעלי דעות הם, ו"כולנו חכמים, כולנו נבונים כולנו זקנים", הנה כל אחד מבטל את דעת חברו בתכלית הבטול.
1095
1096ואין בזה תרתי דסתרי, ואדרבא זו היא הנותנת, יען ש"מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" לכן מי כעמך ישראל גוי של מחלוקת ופרוד הדעות.
1096
1097ושוב, כיון שגם המדה המגונה הזו באה לנו לא מרשעות חלילה אך אדרבא מהיצר טוב שבנו, לכן אנו רואים את אותם הבעלי מחלוקת גופא כלפי פנים, שהם "קהל" יחיד ומיוחד כלפי חוץ.
1097
1098וזהו שאמרו חז"ל כנ"ל, ש"אלמלא זכיתם הייתם קוראים איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם", וכי דעת ישעיהו נתקררה במה שאמר "ירהבו הנער בזקן והנקלה בנכבד", שלפי זה כבר הדברים מדברים בעדם.
1098
1099ובאמת כבר עמדה על זה דבורה הנביאה, אשת לפידות, שביחד עם המעלות של כנסת ישראל שפרטה בשירתה הידועה, "ד' בצאתך משעיר, בצעדך משדי אדום, ארץ רעשה גם שמים גם עבים נטפו מים... מני מכיר ירדו מחוקקים ומזבולן מושכים בשבט סופר", שרה ביחד עם זאת גם את הדברים "לפלגות ראובן גדולים חקקי לב, לפלגות ראובן גדולים חקרי לב" (שופטים ה׳:ט״ז), כי גם פלגות ראובן אחרי חקרי לב כראוי מראים על המעליותא ולא על הגריעותא שבנו, גם זה אפשר לזקוף על חשבון הדעבט ולא על הקרדיט שבנו.
1099
1100העזות והחולשה שלנו.
1100
1101וגם זה אמת כי אנו מכילים בקרבנו, גם עזות יתירה וגם חולשה יתירה. הננו העזים מכל האומות ובבת אחת גם החלשים מכל האומות, ובכל זאת שתי התכונות הללו אינן תרתי דסתרי.
1101
1102כאמור, הננו העזים מכל האומות בחיי הגלות והחלשים מכל בחיי המדינה, והסיבה לכל הנגודים האלה היא רק אחת: הציבוריות שירשה אצלנו את מקום הלאומיות.
1102
1103ואת זה כבר ביאר לנו משה רבנו לפני מותו בדברים קצרים ורבי התוכן מאוד (דברים לג, ד-ו): "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב, ויהי בישרון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל, יחי ראובן ואל ימות, ויהי מתיו מספר".
1103
1104כי כדי שעם יאריך ימים בארצו ובמדינתו, הנה ראשית חכמה היא ההתרכזות, צנטרליזציה בלע"ז, שכל האומה כולה תסור למשמעת של הנהלה ראשית אחת, תהיה זאת בדמות מלך מושל יחידי בחסד עליון, או בדמות פרלמנט של נבחרי האומה, רפובליקה, אחת היא, אבל סוף סוף יש הנהלה ראשית, שהיא מרכז כל המדינה, כשם שהלב הוא מרכז לכל האברים.
1104
1105אכן מרכז במלוא מובן המלה, לא היה לנו מעולם לא רק בלשטון החלוני אך גם בפולחן הדתי שלנו.
1105
1106אמנם היה לנו גם מלך וגם כהן גדול, וכל אחד עם כתרו בראשו, כתר מלכות וכתר כהונה, אבל מה הועילו להם כתריהם האלה, אם על גביהם התנוסס הכתר תורה, שלעומתו היו הכתרים הראשונים מעין שרגא בטיהרא.
1106
1107"ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ" (הוריות יג, א), עם כל השמונה בגדי כהונה שלו ומכל שכן שקודם למלך עם הארץ, עם כל הגדולה והגבורה שלו.
1107
1108ידענו כי "דינא דמלכותא דינא" אבל ראו דבר פלא, שזהו דוקא במלכותא של נכרים ולא במלכותא שלנו, כמו שכתב הרשב"א בנדרים (כא, א) ד"במלכי ישראל לאו דינא הוא, דאינו יכול ליטול מה משלהם כלום, לפי שארץ ישראל כל ישראל שותפים בה, ואין בה למלך יותר מלאיש אחר".
1108
1109ובכן אני שואל אתכם, אבותי, איזו מלכות היתה לנו, אם "כל ישראל שותפים בה ואין למלך יותר מלאיש אחר".
1109
1110ובנוגע להכהונה גדולה, אמנם מלובש היה בשמונה בגדי כהונה וכ"ד מתנות קיבל ועוד ועוד, אבל הפולחן הדתי לא היה במניפול בידו, אדרבא, כמעט כל התפקידים הדתיים היה יכול כל אחד מישראל למלאות.
1110
1111"הכל שוחטים ושחיטתם כשירה, הכל תורמים ותרומתם תרומה, הכל כשירים לכתוב את הגט אפילו חרש שוטה וקטן, הכל יורדים לפני התיבה", ולא עוד אלא ש"הכל כשירים לדון" וגם "דיני ממונות" של כהן גדול בשלשה ואף הדיוטים בכלל.
1111
1112באופן שלא היתה לנו הנהלה ראשית בשבתנו על אדמתנו לא מצד החילוני ולא מצד הדתי, שותפים היינו בארץ ולא היה למלך ולכהן גדול יותר חלק מלאיש אחר.
1112
1113והשותפות הזו היתה מעין קדירא דבי שותפי, שלא חמימא ולא קריא, ולא יכלנו להחזיק מעמד, וזאת הביאה ש"גלינו מארצינו ונתרחקנו מעל אדמתנו".
1113
1114אבל המכה הזו היתה לנו לרפואה בגלותנו, ואותה הסיבה שהביאה לחורבן היתה לנו לסם חיים אחרי חורבננו.
1114
1115"ואנכי תולעת ולא איש" (תהלים כב, ז). אין לנו בריה יותר עלובה וחלשה מהתולעת הנתונה למרמס לפני כל עובר ושב, אבל מאידך גיסא היא לפעמים יותר חזקה מהארי, הזאב, הנמר והברדלס וכדומה, שהרי בכל אלו יש אברים שהנשמה תלויה בהם, וכשאלה מתדלדלים המה מתים, לא כן התולעת שגם אם תחתכו אותה להרבה גזרים, הנה כל חלק וחלק זוחל אף על פי כן על הארץ כמקדם.
1115
1116כי דוקא יען שהיא חלשה כל כך, הנה החיות שלה אינה מתרכזת במקום מרכזי אחד, אך בכל הגוף יחד. וככה הדבר גם בכנסת ישראל "ואנכי תולעת"...
1116
1117ומשה רבינו לפני פטירתו כשלבו דאג עליו על עתידות עמו, ופנה להקב"ה בתפילתו "הגידה לי, שאהבה נפשי, איכה תרעה איכה תרביץ בצהרים" וכדברי המדרש "הגידה לי שאהבה נפשי אומה זו שאהבה נפשי שמסרתי נפשי עליה, איכה תרעה בימי גלותה, איכה תרביץ בימי שעבוד מלכויותה", הנה מצא תשובה מספקת על שאלתו זו מתורת משה גופה.
1117
1118"תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב", תורה כזו שעשתה אותנו לא רק לעם, אך גם לציבור, לחטיבה אחת, שכולם נמדדים ונשקלים במדה ובמשקל שוה, שמלבד שרוב המצוות אינן תלויות בארץ, הנה איננה תלויה גם כן באישים פרטים, אך "בקהלת יעקב" כולה, ואנו נחשבים גם כן לא רק לאומה אחת, אך גם לקהלה אחת.
1118
1119וגם "ויהי בישרון מלך בהתאסף ראשי עם" גם אז "יחד שבטי ישראל" לא היו להמלך ולראשי עם יותר זכיות מ"כל ישראל", שכולם היו שותפים שוים בהארץ.
1119
1120ומזה יכול להיות לבו של משה סמוך ובטוח כי: "יחי ראובן, ואל ימות ויהיו מתיו מספר", אם עם יכול עוד למות ולהעבד ולהבטל מן העולם, אבל "אין ציבור מתים", רק "ויהי מתיו מספר" ימותו יחידים אבל ה"קהלת יעקב" לא תמות.
1120
1121כי כל קיומו של עם תלוי באיזו נקודה מרכזית וכשהנקודה הזו חדלה להתקיים, יעבור ויבטל מן העולם גם העם, אבל ציבור, הנה גם "מנין" של יהודים הוא ציבור שלם, ותפילתם נשמעת כתפלה בציבור, ואם גזרו אותנו לגזרים רבים ולחלקים קטנים ופעוטים, הנה כל חלק וחלק מאתנו התקיים כבריה בפני עצמה.
1121
1122ו"אנכי תולעת" ובכן "יחי ראובן" וישראל חי, חי חי... ולא ימות לעולם, לעולם...
1122
1123השקלים שלנו ושקליו של המן.
1123
1124והערכה נפלאה להשקלים נתנו חז"ל במאמרם "אמר ר"ל, גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל, לפיכך הקדים שקליהם לשקליו" (מגילה יג, ב).
1124
1125כי אנו קוראים במגלת אסתר (ז, ג-ו) "ותען אסתר המלכה ותאמר, אם מצאתי חן בעיניך המלך ואם על המלך טוב, תנתן לי נפשי בשאלתי ועמי בבקשתי, כי נמכרנו אני ועמי להשמיד להרוג ולאבד, ואלו לעבדים ולשפחות נמכרנו החרשתי, כי אין הצר שוה בנזק המלך, ויאמר המלך אחשורוש, ויאמר לאסתר המלכה, מי הוא זה ואי זה הוא אשר מלאו לבו לעשות כן? ותאמר אסתר איש צר ואויב המן הרע הזה".
1125
1126ואמנם יודעים אנו, שהמלך הגדול, "המולך מהדו ועד כוש, שבע ועשרים ומאה מדינה", היה ביחד עם זה גם טפש גדול, אבל בזה הרי אנו שומעים לא רק טפשות, אך גם שקר גס, מה שלא נאה ויאה כלל למלך ואף למלך טפש בכלל?
1126
1127אכן באמת לא שקר בזה אחשורש, ובאמת לא עלתה על דעתו להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים, ורק המן הוליך אותו שולל בלשון הדיפלומטיה שלו, לישנא דמשתמעא לתרי אפי.
1127
1128כי כן מספר לנו הכתוב "ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו, כי הגידו לו את עם מרדכי, ויבקש המן להשמיד את כל היהודים אשר בכל מלכות אחשורש... ויאמר המן למלך אחשורש, ישנו עם אחד מפוזר ומפרד בין העמים... אם על המלך טוב יכתב לאבדם".
1128
1129המן היה חכם להרע, אבל סוף סוף חכם, והבין כי לא ככל העמים עם היהודי, אם נרצה לאבד איזו אומה מכל האומות אשר על פני האדמה, אזי די להשמיד את הראשים שלה, עיני האומה וממילא נשארים כל בני האומה כצאן בלי רועה עד שיסתאבו לגמרי והמה כלים מאליהם, מה שאין כן האומה הישראלית שכל בניה למודי ד', וכולם חכמים, כולם נבונים כולם ראשים, ולהשמיד אומה כזו נחוץ להשמיד מנער ועד זקן טף ונשים מבלי השאיר אף נשמה אחת, "כי רק עם אחרון היהודי גם אחרית תקותנו".
1129
1130וזהו שאמר "ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו, כי הגידו לו את עם מרדכי", וכדברי חז"ל "עם מרדכי זהו רבנן" שעשו את כל העם לראשים ולנשואי פנים, ובכן לא די בהשלחת יד במרדכי וחבריו לבד, וכדי להשמיד את האומה הישראלית נחוץ להשמיד את כל היהודים.
1130
1131אכן כמובן, מחשבה כזאת הנה לבא לפומי לא גליא, ולא הרהיב להביע זאת בפירוש לפני אחשורש, ובחר לשון ערומים "ישנו עם אחד... אם על המלך טוב יכתב לאבדם", וכששמע זאת אחשורש שלא הבחין בין אומה לאומה, חשב כי הכונה בודאי לאבד את העם בתור עם, וזה אפשר בנקל על ידי השמדת הראשים שבהם ואמר להמן "והעם לעשות בו כטוב בעיניך", העם בתור עם כמובן.
1131
1132אבל המן שלח ספרים ביד הרצים "להשמיד להרוג ולאבד מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד" ולא חשב זאת כלל למפריז על המדה בדברי המלך אחרי שהמלך צוה לו בפירוש לאבד את האומה הישראלית, וזהו אי אפשר רק באופן שכזה שלא ישאר מהם אף זכר ושריד, כי גם "המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא" וגם מנפש אחת מישראל יוכל לצאת עולם מלא.
1132
1133אכן אחשורש איננו חכם שדי לחכימא ברמיזא, ולתומתו שאל בצדק כששמע מפי אסתר "כי נמכרנו אני ועמי להשמיד להרוג ולאבד, מי הוא זה ואיזה הוא אשר מלאו לבו לעשות כן" ולא היה יכול לעלות על דעתו כי הוא הוא אחשורש בכבודו ובעצמו.
1133
1134באופן שהתשועה באה לנו בימי אסתר ומרדכי רק על ידי זה, שלא רק אומה אנחנו, אך גם ציבור ואי אפשר לנו לכלותינו מעל פני האדמה זולת להשמיד להרוג מנער ועד זקן טף ונשים, וזהו ס"ס דבר קשה מאד.
1134
1135ומושג הציבור בא לנו, כאמור, מהשקלים, וזהו הקדים שקליהם לשקליו, הרפואה קודמת בזה להמכה.
1135
1136והרפואה קודמת למכה הזו ראינו לא רק בימי מרדכי ואסתר, אך בכל ימי גלותנו, שכמה וכמה פעמים בקשו אותנו לכלותנו מעל פני האדמה, אלא כיון שזאת אי אפשר רק בהריגת כל היהודים, וזהו ס"ס לא מלאכה נקיה וקלה היא.
1136
1137וזהו שאמרה התורה "ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם", כי האומה הישראלית היתה מתה כבר במגפה רעה, אלא שרעיון השקלים, המושג הציבורי הכרוך בזה, הוא לנו לתריס בפני הפורעניות.
1137
1138הרמת קרן ישראל.
1138
1139והיום צריכים אנו עוד להוסיף, כי זהו המכוון במאמרי חז"ל שבהם התחלנו.
1139
1140ושפיר השיב הקב"ה למשה על שאלתו "במה תרום קרן ישראל" שהוא "בכי תשא".
1140
1141או כששאלו "משאני מת אין אנו נזכר?" והשיב לו "חייך בכל שנה שאתה קורא פ' שקלים" וכו', כי אמנם אלמלא ההשקפה הציבורית שהשרישה בקרבנו פ' שקלים, לא רק שקרן ישראל היה בשפל המצב מאד הרבה יותר מכפי שהוא עכשיו, אלא שבכלל לא היה ישראל נזכר כלל במציאות.
1141
1142"משאני מת אני נזכר", משה רבנו היה המלך הראשון בישראל, ואם היתה לנו רק השקפה לאומית כלכל העמים ולא גם השקפה ציבורית, אז במות המלוכה היתה מתה ביחד עמה גם האומה, כאשר כן אנו רואים בכל הגויים כשגלו מארצם שהתנונו והלכו עד שירדו לטמיון, אבל פרשת שקלים, הציבוריות שלנו, זוקפת את ראשינו למעלה מכל הרפתקאות העוברות עלינו.
1142
1143עמוד הענן ועמוד האש.
1143
1144ובתור התמצית והסך הכל מכל דברינו הנ"ל ישמש לנו הכתוב שנאמר עלינו עוד ביציאת מצרים "לא ימיש עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה לפני העם" (שמות יג, כב), כי הציבוריות, כאמור, הפריעה לנו במדה ידועה להתקיים על אדמתנו אבל מאידך גיסא היא נותנת לנו עוז ועצמה להתקיים בגלותנו, ואם מצד אחד אנו רואים אצלנו את עמוד הענן יומם, וגם ביום, בתקופות הזהב שלנו, אין שמינו בהירים למדי ועננים רבים מכסים אותם, הנה מצד השני "ועמוד האש לילה" גם בהלילה שלנו, בימי גלותנו אין ה"וימש חושך", גם שם עמוד האש הולך לפנינו ונצני אורה מלווים אותנו בכל מקום שאנו פונים.
1144
1145ואתה הסיבה שגרמה לעמוד הענן יומם, הביאה גם כן בית ראשון ותקופת החשמונאים בבית שני, שאז היתה, לפי מליצת חז"ל, הלבנה במלואה - גם אז כבר נראו העננים, בבית ראשון - הריב שלא פסק בין אפרים ויהודה - ובבית שני, מלחמת המפלגות.
1145
1146אבל כיון שהסיבה מכל הקנאה והשנאה היא, כאמור, הציבוריות, אנו רואים אחר כך בלילה, בחשכת הגלות, את אותה הסיבה בדמות עמוד אש, שהחים והאיר לנו כאחת.
1146
1147זו היא המסירות הנפלאה שהיתה בקרבנו כלפי הציבור היהודי, או כפי שהיו קוראים זאת לפנים כלל ישראל.
1147
1148זו היא "המטבע של אש" שיש בהשקלים, המטבע של כסא הכבוד, כי אף על פי שבעצם הדבר נתינת המבטעות נתרבה אצלנו יותר ויותר, ובמקום מחצית השקל נותנים כעת הרבה שקלים בבת אחת, אבל כל המסתכל בעינים פקוחות יראה, כי האש פוחתת והולכת מיום ליום.
1148
1149אין שוב אותה הקורבה הנפשית, הלבבית, האידיאליות שהיתה בינינו - אין שוב אותה ההתלהבות והמסירות שהיו מלאות חום ואורה כלפי הכלל ישראל.
1149
1150אמנם נתחלף לנו השם כלל ישראל במלה יותר מודרנית ב"לאומיות", אבל שכחנו, כי אנו מצטינים לא בלאומיות שישנה אצל כל אומה ואומה, אך בציבוריות שנוסדה על ה"כלל ישראל" שהוא יותר מקיף ומאחד מהשם המודרני הנ"ל.
1150
1151ואלקי ישראל הלא פונה אלינו בכל פרשת שקלים לאמר:
1151
1152"זה יתנו, כזה - מטבע של אש - יתנו...
1152
1153והוא דורש מאתנו לא רק לאומיות אך גם ציבוריות.
1153
1154יב. פרשת שקלים וזמן הזה
"כי תשא את ראש בני ישראל לפקדיהם, ונתנו איש כפר נפשו לד' בפקד אתם, ולא יהיה בהם נגף בפקד אתם. זה יתנו כל העבר על הפקדים מחצית השקל בשקל הקדש... העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל לתת את תרומת ד' לכפר על נפשתיכם" (שמות ל, יב-טו).
"כי תשא את ראש בני ישראל לפקדיהם, ונתנו איש כפר נפשו לד' בפקד אתם, ולא יהיה בהם נגף בפקד אתם. זה יתנו כל העבר על הפקדים מחצית השקל בשקל הקדש... העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל לתת את תרומת ד' לכפר על נפשתיכם" (שמות ל, יב-טו).
1154
1155כולה מוקשה.
1155
1156רבותי, רוצה אני להתנהג היום בדרך הדרשנים הכבושה, להתחיל את הדרשה - ב"כולה מוקשה"...
1156
1157הלא כל הפרשה הזו היאר "כולה מוקשה".
1157
1158א) מדוע הספירה באופן פשוט היא סיבה להנגף, מה החטא בזה?
1158
1159ב) מדוע דוקא מחצית השקל ולא שקל שלם?
1159
1160ג) מהלשון "לכפר על נפשתיכם" משמע, כי מלבד הטעם השלילי שיש בהשקלים - "ולא יהיה בהם נגף" - יש בזה עוד טעם חיובי, כפרה על חטא, והשאלה היא על איזה חטא? כנהוג משיבים, שהם מכפרים על מעשי העגל, אבל לפי סדר הפרשיות, הרי השקלים נאמרו קודם מעשה העגל, ואם תאמר, שאין מוקדם ומאוחר בתורה? עדיין יוקשה, הלא האדנים נבנו מכסף השקלים, והמשכן היה קודם מעשה העגל?
1160
1161ד) בכל פסוק מתחיל בלשון יחיד ומסיים בלשון רבים או להיפך, "איש כפר נפשו בפקד אתם" "זה יתנו כל העבר על הפקודים" "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט לתת את תרומת ד' לכפר על נפשתיכם", ומדוע?
1161
1162ה) מתחיל בלשון נסתר ומסיים בלשון נוכח "זה יתנו העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט", - הכל בלשון נסתר, ולבסוף - "לכפר על נפשתיכם" - בלשון נוכח - "והיה לבני ישראל - שוב לשון נסתר - לכפר על נפשתיכם", לשון נוכח, ומדוע?
1162
1163ואתם יודעים, רבותי, שאינני "סתם מקשן" ואם הלאיתי אתכם היום בקושיות כל כך, הוא בשביל התירוץ מספיק שמצאתי על כל הקושיות הנ"ל, שכבר האריכו בהם הדרשנים הקדמונים מדור דור, והתירוץ מספיק מצאתי בספר... בספר החיים, בזמן הזה.
1163
1164הסטטיסטיקה - על ידי מלאך המות.
1164
1165"ולא יהיה בהם נגף בפקד אותם". אני רוצה לשאול לכם, רבותי, היום עוד שאלה חמורה.
1165
1166הגידו נא לי, חביבי, במטותא מכם, מה מספר אוכלוסי היהודים בעיר?...
1166
1167והדגשתי את המלה חמורה, מפני שבאמת היא שאלה חמורה בזמננו, ואני יודע בעצמי שהקשיתי לשאול שאלה כזו, שקשה למצוא עליה תשובה מספקת.
1167
1168אמנם לפנים היתה התשובה על שאלה ממין זו קלה למאד.
1168
1169כי אפשר היה לבקר את כל בית הכנסת ובית המדרש שבעיר בזמן התפילה גם בימות החול, ומיד נודעה לנו הסטטיסתיקה הנכונה של היהודים אחד לא נעדר, כי מי לא היה נזהר בתפילה בציבור ומי לא היה משכים ומעריב בית המדרש ובבית הכנסת.
1169
1170ואחרי כך כשהתחילו לזלזל מעט בתפילה בציבור בימות החול, אבל עכ"פ בשבתות ויו"ט הרי אפשר היה למצוא בבתי התפילה שלנו את הסטטיסתיקה הנכונה.
1170
1171אמנם בשבתות ויו"ט לא היינו צריכים כלל לבתי התפילה, בשביל לדעת את מספר בני ישראל בכל אתר ואתר, כי היינו יכולים לדעת זאת גם ברחוב, וכשעברנו על רחובות העיר היינו יכולים לספור את החנויות והבתי מלאכה הסגורים על מסגר ומיד נגלה לפנינו המספר המדויק של אחינו בני ישראל.
1171
1172ובאמת אף בימות החול גופא ולאו דוקא בבתי התפילה, אפשר היה להוכח בנקל את מספר היהודים על ידי... המזוזות, היינו מונים את מספר המזוזות ובזה מנינו יחד גם את מספר בתי ישראל, כי אין בית עברי אשר אין שם מזוזה.
1172
1173ולא מיבעיא, אם היינו רוצים לשאול את בעלי בתי המקולין היהודים, כי מיד היינו שומעים מהם תשובה מספקת על שאלתנו הנ"ל, כי איזה יהודי אכל טרפות חס וחלילה, וממספר השורים הנשחטים על ידי הטבחים היהודים, היה אפשר לדעת בנקל את מספר היהודים.
1173
1174ומכל שכן כשרצינו להטריח את עצמנו ולהכנס ל"בית הקהל", ששם הרי היו הספרים נפתחים ובהם רשומים כל יהודי ויהודי מתושבי העיר, כי איזה יהודי לא היה חבר להקהילה.
1174
1175ובכן לפנים היתה זו שאלה קלה למאד ולא נאה היה כלל לרב בישראל שישאול שאלה כזו בפומבי ובריש גלי.
1175
1176אבל נשתנו העתים והתחלפו הזמנים, והיום הנה שאלה זו היא באמת שאלה חמורה, ותשובה מספקת עליה היא אחת מהעבודות הקשות שבמקדש.
1176
1177אם נספור את היהודים בעיר... למשל, על פי מספר המבקרים בבית הכנסת ובבית המדרש בימות החול לא יגיעו אולי רק למאות, ואם גם נעשה את הספירה בשבתות וימים טובים בכל בתי התפילה שבעיר יגיעו לאלפים ולא יותר, ומכל שכן שאם נרצה לספרם על ידי מספר החנויות ובתי המלאכה הסגורים, שהסך הכל יהיה לא הרבה יותר מאיזו עשרות, ואלא מאי, על פי מספר המזוזות? אמנם המספר הזה יהיה מרובה יותר מהמספר הקודם הנ"ל, כי יש אצלנו הרבה יהודים, שאינם יראים מפני האלקים האומר "מחלליה מות יומת" ויראים מפני... השדים אם לא תהיינה מזוזות על פתחיהם, אכן בכל האופנים גם המספר הזה יביאנו בטעות גדולה.
1177
1178והגיעו הדברים לידי כך, שגם השורים הנשחטים אינם ראיה כלל וכלל על מספר בני ישראל, כי רבים רבים הם היהודים המתגאלים בבשר טריפה, וגם השקץ והעכבר לא לתועבה הוא להם, והמה מקיימים את מאמר חז"ל (בתורת כהנים) "אל יאמר אדם אי אפשי בבשר חזיר, אלא אפשי ואפשי", וצועקים בריש גלי אפשי ואפשי בבשר חזיר, ואם כי חז"ל מסיימים "אבל מה אעשה" וכו', הנה המה כמהדרים מן המהדרים עושים בזה לפנים משורת הדין, ומקיימים את הרישא של המאמר הנ"ל, לא רק כמשמעו אך כפשוטו ממש, כי אם לא יאכלו, מנא ידעינן שהם מקיימים באמת את ה"אפשי ואפשי בבשר חזיר"...
1178
1179ומכל שכן שאינם מרבים בשאלות בכשרות וטרפות, שבזה המה מתנהגים גם כן במדת חסידות לפנים משורת הדין... כמאמר חז"ל (בחולין מד, ב) על הכתוב ביחזקאל "הנה נפשי לא מטמאה ונבלה וטרפה לא אכלתי מנעורי ועד עתה, ולא בא בפי בשר פגול" שהיה קשה להם, האם בזה יש להתפאר? ופרשו, שהכוונה שלא אכל "מבהמה שהורה בה חכם" - וכמובן שזה רק לפנים משורת הדין שככה נוהגים רק יחידי סגולה, ואילו היום יש הרבה מאד כאלה, שאפשר להם להתפאר שלא אכלו מבהמה שהורה בה חכם, כי גם בלי הוראת חכם המה יודעים שהכל מותרים והכל שרוים...
1179
1180בקיצור, גם השורים והבהמות אינם ראיה כלל וכלל על המספר שלנו.
1180
1181והגיעו הדברים לידי כך. עד שגם פנקסי בית הקהל אינם מראים בזה סך הכל מדויק. אמנם יש בעיר לא קהל אחד אך קהילות שונות, אבל אם תמנו את החברים בכל הקהילות יחד, לא יגיעו רק לאלפים אחדים, ואנחנו הרי יודעים אנו כולנו שיש ב"ה בעיר... עשרות אלפים יהודים - כן ירבו - וברי לנו הדבר בלי שום ספק ספיקא, ומנין לנו הודאות הזו?
1181
1182על זה נותנים לנו תשובה מספקת... המתים ובתי הקברות.
1182
1183יש בכאן בתי הקברות ב"ה - לא נאמר על זה כן ירבו - בכל מקום שאנו פונים, ולכל בית הקברות "חברה קדישא" מיוחדה ולכולן יש עבודה למדי, כי עדיין לא באה העת של "בלע המות לנצח" - ואם יודעים אנו שעל כל אלף אוכלוסים מתים בערך כך וכך במשך השנה, הנה אפשר לעשות סך הכל מדויק של החיים, והסך הכל יראה לנו באמת כי יש בכאן איזו עשרות אלפים יהודים.
1183
1184זהו שאמרנו כי לפעמים אנו זקוקים למלאך המות, שיעזור לנו לדעת את הסטטיסתיקה הנכונה ממספר בני ישראל.
1184
1185אבל התורה מכרזת ואומרת לנו בכל פרשת שקלים שאנו קוראים אותה מדי שנה בשנה:
1185
1186"ולא יהיה בהם נגף בפקד אותם", אל תפקדו את היהודים על ידי הנגף הבא על ידי מלאך המות, אל תהיו זקוקים ללכת לבית הקברות בשביל לדעת את ראשי בני ישראל.
1186
1187אין היהדות שלנו יהדות מתה, שרק בבית הקברות מקומה ומלאך המות ממונה עליה, אך יש לנו יהדות חיה וקימא, שרק על ידי החיים היא צריכה להספר ולהמנות.
1187
1188"ולא יהיה בהם נגף בפקד אותם", חלילה וחלילה לכם לקחת את הנגף, את מספר המיתות, למסייע להסטטיסתיקה שלכם...
1188
1189יהדות חולנית
1189
1190אמנם לא בכל המקומות המצב כל כך רע, ות"ל לא אלמן ישראל, וגם בזמן הזה ובמדינות הללו שרחוקות מתורה ועבודה, אבל על כל פנים גם הן מצטינות בהגמילת חסדים שבתוכן, ואין לנו לדרוש רק אל המתים כדי לדעת את מספר בני ישראל, כי אפשר להעמיד את המספר המדויק גם על ידי הבתי חולים, על ידי ה"מושבי זקנים", על ידי הבתי יתומים היהודים וכדומה.
1190
1191ובוודאי ובודאי זוהי מדרגה יותר טובה כשאפשר להעריך את הסטטיסתיקה מבלי עזרת בית הקברות, יהדות כזו כבר איננה בכלל של יהדות מתה - אבל אם מכלל מתה יצאה, מכלל חולנית לא יצאה, שהרי סמי מכאן את החולים, הזקנים היתומים וכל החלשים למיניהם ולא נשאר לך מהיהדות מאומה.
1191
1192בעוד שהתורה נתנה דוקא לבריאים ולשלמים, וגם כל בעלי המומים נתרפאו לפני המתן תורה, כידוע.
1192
1193יהדות כזו, יהדות של גמילת חסד לבד, היא יהדות שפתגמה היא "אשר בך ירוחם יתום" שרק היתומים וכל האומללים למיניהם זקוקים לה ולא יותר, אבל כבר הראה הנביא, שהדרך הזה לא יתכן, "ולא נאמר עוד אלקינו למעשה ידינו ולא נאמר עוד - אשר בך ירוחם יתום".
1193
1194כי יהדות חולנית בעל כורחה שתתהוה סוף סוף ליהדות מתה, שהלא כל החולים עומדים בסכנה למיתה.
1194
1195וגם ליהדות שכזו מכוון הכתוב באמרו, "ולא יהיה בהם נגף בפקד אותם", כי נגף הוא ג"כ מהלשון נגיחה נגיפה וכו', כי אוי ואבוי הוא ליהדות שכזו שהפקידה זקוקה לנגיפה, לכל מחלה ולכל תקלה, וכשתחדלנה הנגיפות, המחלות והתקלות למיניהן, לא תהיה עוד יהדות בעולם.
1195
1196כי התורה אינה חפצה לא ביהדות מתה ולא ביהדות חולנית, אך ביהדות בריאה ושלמה...
1196
1197נשמות רצוצות.
1197
1198ואמנם בזמן הזה תמצאו ישוב מספיק לא רק על הקושיה הראשונה, אך גם על כל הקושיות שפרטנו לעיל.
1198
1199שאלנו, למשל, עוד, מדוע דוקא מחצית השקל ולא שקל שלם?
1199
1200והתשובה פשוטה, מפני שאין שלמות בנפש היהודי המודרני, נשמותינו רצוצות ומרוסקות, מפוררות ומפוצלות לכמה וכמה פצולים וקטעים.
1200
1201על רבקה אמנו מספרת לנו התורה כי "ויתרוצצו הבנים בקרבה" שכשעברה על פתחי בית הכנסת משך אותה יעקב לשם, וכשעברה על פתחי בתי עבודה זרה משך אותה עשו להכנס שמה, אבל אצלנו יש ה"ויתרוצצו" בנפש יעקב גופא, שאין מתום בקרבה ותכונות מתכונות שונות, של קודש ושל חול, של טמא ושל טהור, של עגל ושל משכן מתנגשות ומתאבקות בקרבה ואין נחת.
1201
1202אם המטבע הוא האדם, אי אפשר לנו לתת מטבע שלמה מפני שאין שלמות באדם, אך חצאיות שונות ומשונות שכל אחת סותרת את חברתה מן הקצה אל הקצה.
1202
1203פסה התמימות בנפשנו ורק קרעים קרעים יש בה ואנו מאחים את הקרעים בטלאי על גבי טלאי שאינם בר קימא, ומביאים רק ערבוביא במח ולא יותר.
1203
1204יחיד ורבים.
1204
1205שאלנו עוד על הלשון "לכפר על נפשתיכם" על איזה חטא מכוונת התורה? אכן קושיה זו מתורצת בחברתה שהקשינו עוד, מדוע יחיד ורבים מעורבים יחד בכאן, בכל פסוק ופסוק, מתחיל ביחיד ומסיים ברבים או להיפך.
1205
1206כי ברם הדבר, שבכל יחיד ויחיד מקרבנו יש רבים לגמרי.
1206
1207מספרים על הפסלוסוף המשונה דוגנס, שהיה הולך ביום תמיד עם עששית והיה מחפש בה בכל עבר ופנה, וכשהיו שואלים לו: את מה אתה תבקש? היה מרגלא בפומיה להשיב, את האדם הנני מבקש, וכשהיו שואלים לו שוב, למה לך עששית בצהרים? היה משיב, כי דא עקא, שגם עם עששית בצהרים אינני מוצא את האדם שיהא אדם באמת.
1207
1208אכן כבר קדמו בחפוש זה ירמיהו הנביא, שאמר "שוטטו בחוצות ירושלים, וראו נא ודעו, ובקשו ברחובותיה, אם תמצאו איש" (ירמיהו ה, א), כלומר שלא רק שקשה למצוא "עושה משפט מבקש אמונה" על מה שמדבר אחר כך, אך פשוט "איש" בלי שום תואר ושם לוי קשה למצוא וגם הכלל של "יגעת ולא מצאת אל תאמין" אין מתקיים בזה, ומדוע? יען כי כשתסתכלו היטב תראו ותוכחו כי בכל איש יש כמה וכמה אנושים קטנים הסותרים זה את זה.
1208
1209האדם נברא דו פרצופים אומרים חז"ל, אכן בזמננו נראה באדם לא דו פרצופים, אך איזו עשרות פרצופים, ומכל צד שאתה פונה אתה רואה בו פרצוף אחר או יותר נכון אנוש מיוחד.
1209
1210אנוש אחד יש בו בפה ואנוש אחר יש בו בלב - אחד בפה ואחד בלב - אך גם מה שאנו אומרים אחד בלב הוא גם כן לשיגרא דלישנא, כי באמת גם בלב יש בו לא אחד אך אחדים, ויש שמדמה שלבו חושב כך וכך, בעוד שבאמת לבו חושב אחרת לגמרי, ומה מעטים הם אלה שבאו למדרגה של "ודובר אמת בלבבו", כי על פי רוב לא רק הפה משקר אך גם הלב משקר.
1210
1211בבית המדרש אתה רואה בו אנוש אחד, וברחוב אתה רואה בו שוב אנוש אחר לגמרי שרחוקים המה זה מזה כרחוק מזרח ממערב.
1211
1212"מי יתנך כאח לי אמצאך בחוץ אשקך" אומר שלמה החכם מכל אדם (שיר השירים ח, א). כי אמנם על פי רוב האנשים מנשקים זה לזה בבית המדרש ומנשכים זה לזה בחוץ כשהמה באים במגע ומשא מסחרי.
1212
1213אנוש אחד אתה רואה בו כשהוא נמצא בסביבה יהודית ואנוש אחר לגמרי כשהוא נמצא בסביבה נכרית.
1213
1214אבל אטו כרוכלא נחשוב וניזיל, די לנו כבר לומר וכן להלן וכן להלן.
1214
1215ולא לחנם אומר הנביא "בת עמי חגרי שק התפלשי באפר אבל יחיד עשי לך" (ירמיה ו, כו), כי זו היא המעלה היותר גדולה, שאפשר לומר על גדול הדור, שהוא היה יחיד ולא רבים, כי, כאמור, בכל אדם הרגיל יש רבים, איזה "מנינים" של אנושים קטנים המתרוצצים זה עם זה, וכידוע ש"כל יתר כנטול דמי" ובכן אין בקרבו גם יחיד, ורק יחידי סגולה יש בתבל שהם נקראים בגדר יחיד, ובצדק מרעיש הנביא עולמות כל כך על פטירת איש כזה.
1215
1216זהו שאמרה התורה בשבחו של יעקב, בחיר האבות, "ויעקב איש תם" כי לא רק שה"תמים תהיה עם ד' אלקיך" הוא אחת מהעבודות הקשות שבמקדש, אך גם סתם "איש תם" הוא השבח היותר גדול שאין למעלה הימנו.
1216
1217ואולי בשביל כך נקראים סתם בני אדם בשם אדם, והאדם המעלה בשם איש, כי באיש יש הבדל בין יחיד ובין רבים, אבל באדם אין הבדל, כידוע, כי זו היא הנותנת, שבסתם בני אדם יש בכל יחיד וגם רבים, ורק באדם המעלה מוצאים למכביר, אבל "איש" איפה ימצא.
1217
1218ובצדק אומר הנביא, "שוטטו בחוצות ירושלים וראו נא ודעו ובקשו ברחובותיה אם תמצאו איש" - כי אמנם אדם, שבהיחיד שבו יש גם רבים אינו היחיד שבו הוא יחיד באמת.
1218
1219בקיצור, גם לפנים היה קשה למצוא איש יחיד, וכמובן, שהיום עוד קשה הדבר שבעתים, כי הלא כל הקולטורא המודרנית באה ביחוד בשביל זה, להרגיל את האדם שלא יהא תוכו כברו...
1219
1220ועתה הרי מובן גם צורך הכפרה וגם שינוי הלשון מיחיד לרבים ומרבים ליחיד, כי זו היא הנותנת, הננו צריכים כולנו לכפרה על החטא הזה שאנו משנים את היחיד ברבים.
1220
1221וזהו שאמרה התורה "העשיר לא ירבה - בלשון יחיד - והדל לא ימעיט - שוב בלשון יחיד - ממחצית השקל לתת את תרומת ד' לכפר" - והידעתם על איזה חטא - "לכפר על "נפשתיכם" בלשון רבים, החטא היותר גדול הוא מה שלאיש אחד יש לא רק נפש אחת, אך נפשות הרבה שעל זה באמת נחוצה כפרה, והלואי שתועיל הכפרה...
1221
1222נוכח ונסתר.
1222
1223נשארה לנו איפא רק הקושיה האחרונה, על העירוב של לשון נוכח ונסתר ביחד. אכן הנני מאמין, רבותי, כי את הישוב המספיק לקושיה זו, כבר תמצאו בעצמכם.
1223
1224כי מה מלמדת אותנו הקולטורה של המאה הי"ט והכ' לספירתם, אם לא שעל כל אדם מודרני לגלות טפח ולכסות טפחיים, שיהא הנסתר שבו מרובה הרבה על הנגלה - וכשהנכם מדברים לנוכח בלשון נוכח אינכם אלא טועים, כי לא נוכח לפניכם, אך נסתר, ורק אפס קצהו ממנו אנו רואים וכולו אין אנו רואים, ולא לחנם מדברים בהשפות המודרנות גם לנוכח יחיד בלשון נסתר רבים, כי בכל אדם מודרני הנסתר שבו מרובה יותר מהנגלה והוא לא יחיד אך רבים כנ"ל.
1224
1225ופתחה התורה בלשון נסתר ומסיים בלשון נוכח "לכפר על נפשתיכם", ללמדנו, כי על זה גופא, על הערבוביא של הנכח והנסתר, אנו טעונים כפרה והלואי שתועיל הכפרה.
1225
1226מקצת נחמה.
1226
1227באופן שפרשת שקלים היא המחאה היותר חריפה לכל הנהגותינו בזמן הזה, לכל חיי "הקולטורא" שלנו. ורק מקצת נחמה יש לנו, כי סוף סוף חצי פסוק מהפרשה הנ"ל אנו מקיימים בכל תוקף ועוז כמהדרים מן המהדרים.
1227
1228זהו הלאו של "העשיר לא ירבה"... ועשירינו אינם עוברים חלילה על הלאו הזה ואינם מרבים לתת וח"ו לחשוד בזה את הכשרים האלה.
1228
1229אדרבא הם מתנהגים בזה עוד לפנים משורת הדין, ובהיות כי על כל לאו ולאו שבתורה הוסיפו חכמים הרבה סיגים וגדרים, כדי שעל ידי זה ישמר הלאו ביתר בטחון, הנה מהחששא הגדולה שחוששים עשירינו החרדים על דבר ד', שלא יעברו חלילה על "לא ירבה", אינם נותנים אף את המעט, לקיים מה שנאמר "עשירים מקמצים"...
1229
1230ואמנם הכל תלוי במזל, ואף פסוק שבתורה תלוי במזל, ולפעמים בפסוק אחד גופא אנו מוצאים שמחציתו מתקיים בזהירות יתירה ועוד בהוספת סיגים וגדרים, בעוד שממחציתו השניה מסיחים דעת לגמרי ועוברים עליו בשאט נפש.
1230
1231למשל, הפסוק הזה גופא, "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט" הנה המחצית הראשונה הרי מתקיים בכל פרטיו ודקדוקיו כנ"ל, ואילו על המחצית השניה מי שם לב. עשירינו אינם מרבים לתת בכל האופנים, אבל הדלים שלנו אינם רוצים לדעת כלל מ"הלא ימעיט".
1231
1232אמנם הננו משחקים על מחזה שכזה שכדאי היה לבכות, כי הלא כל קיומנו בגלות היה רק הודות להפסוק הזה "והדל לא ימעיט", ומה שנוגע היה לחובת הציבור לא הוציא אף אחד, יהיה מי שיהיה, מן הכלל, ותמיד ידענו מנתינות כאלה שלא היו לפי ממון אך לפי נפשות, והיא שעמדה לנו עד היום הזה, ואם גם הכלל הזה נשמט מתחת רגלינו, מה כוחנו ומה גבורתנו.
1232
1233ובכל זאת אין אנו בוכים על זה, אך משחקים - כרבי עקיבא בשעתו שהמעשה ידוע:
1233
1234"שוב פעם אחת היו עולים לירושלים, כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם, כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קודש הקדשים, התחילו הם בוכים ור"ע משחק... אמרו לו, מקום שכתוב בו והזר הקרב יומת ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה? אמר להם, לכך אני מצחק, באוריה כתיב לכן בגללכם ציון שדה תחרש, בזכריה כתיב עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים, עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה, הייתי מתירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה, בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת" (סוף מכות).
1234
1235ואם ר"ע אמר זאת על שני פסוקים שאינם סמוכים כלל זה לזה, איך לא נאמר ככה על פסוק אחד. אם נתקיימה הרישא של הפסוק "העשיר לא ירבה", בודאי תתקיים גם הסיפא שבו "והדל לא ימעיט". ויחד עם הפיטן נאמר "אור פניך עלינו אדון נשא ושקל אשא בבית נכון ונשא ובצדק נהגה ערך כי תשא".
1235
1236יג. המנין והסכום
"כי תשא את ראש בני ישראל לפקדיהם, ונתנו איש כפר נפשו לד' בפקד אתם, ולא יהיה בהם נגף בפקד אתם. זה יתנו כל העבר על הפקדים מחצית השקל בשקל הקדש" (שמות ל, יב-יג).
"כי תשא את ראש בני ישראל לפקדיהם, ונתנו איש כפר נפשו לד' בפקד אתם, ולא יהיה בהם נגף בפקד אתם. זה יתנו כל העבר על הפקדים מחצית השקל בשקל הקדש" (שמות ל, יב-יג).
1236
1237"האומות העולם יש להם מנין ואין להם סכום וכו', בני יפת גמר ומגוג, אבל בני ישראל יש להם מנין ויש להם סכום וגו', במספר כל זכר, פקדיהם זה המנין, במספר זה הסכום" (מדרש רבה שיר השירים ו, כג).
1237
1238מספר הרגלים ומספר הראשים.
1238
1239אחד מחכמי אומות העולם אומר מליצה יפה מאד, "האדם הוא דומם לעולם, בין שהוא חי ובין שהוא מת. צומח - כל זמן שהוא חי, חי - כל זמן שהוא ער, ואדם רק לפרקים רחוקים מאד".
1239
1240אכן דא עקא, כי העולם אינו מתחשב כלל וכלל עם "מאמרי חכמה" כאלה, ואף שמתענגים עליהם כעל חדוד יפה, הנם נשארים רק חדוד ולא יותר.
1240
1241כי הלא מנהג העולם הוא בכל מקום למנות את כל זוג רגלים של מהלכי על שתים בתור אדם, אם כי יש רבוא רבבות בני אדם, שחיו עלי אדמות שבעים שנה ויותר, ובמשך חייהם היו בגדר כל הסוגים, גם בסוג דומם, גם בסוג צומח, וגם בסוג חי, אבל אף רגע אחד לא היו בסוג אדם כמשמעו באמת.
1241
1242ובחנם שמחים כל ראשי המדינות כשמעריכים סטטיסתיקה משנה לשנה ורואים שהמספר נתרבה, ולא דעת ולא תבונה להם להשכיל, כי אין לשמוח בזוגות רגלים המתרבות, אך בראשים...
1242
1243ברם, שהתורה יודעת מסטטיסתיקה אחרת, והיא אומרת, "כי תשא את ראש בני ישראל". אם תרצה לדעת את מספר הראשים ולא רק את הזוגות רגלים, את מספר הנפשות ולא רק את מספר הגופים, את האדם שבאדם ולא רק את הדומם, הצומח והחי שבו, אז תעריכו את הספירה על ידי מיתודה אחרת, על ידי "ונתנו איש כפר נפשו לד'".
1243
1244כי במה נבדל האדם מכל הברואים אשר על פני האדמה, רק בהרגש שמרגיש גם את זולתו - כי בזה ש"אדם קרוב הוא אצל עצמו" בזה אינו מצטיין מכל הברואים ההולכים על ארבע, ומכל השקצים והרמשים זוחלים ורומשים על הארץ, כי כולם קרובים הם אצל עצמם ואלא במה הוא נחשב לבחיר הברואים, בזה שיש בו גם ממדתו של הקב"ה, שהוא קרוב לכל קוראיו, ולא רק לעצמו במה שמרגיש לא רק את הפרט שלו אך גם את הכלל כולו, וזולת זה הרי מותר האדם מן הבהמה אין.
1244
1245ועל כן אפשר למנות רק את אלה הנותנים, ולא את המקבלים, כי "כולם - כל הברואים - מקבלים" והאדם מצטיין בזה שיודע גם לתת ולא רק לקבל, וזו הנתינה מראה על הרגש שבאדם, זאת אומרת, על האדם שבאדם.
1245
1246תאמרו, הסטטיסתיקה המודרנית היא יותר נעלה ומשוכללה, וביחוד יותר מדויקת, שהרי ממנה לא יסתר איש, היא בודקת בחורים ובסדקים ורושמת את כל אחד על הספר, באופן שבהסך הכל איש לא נעדר, ואילו בהסטטיסתיקה של התורה, הרי אפשר שהסך הכל יהיה כוזב, כי יראה על מספר פחות הרבה מכפי שהוא באמת, שהלא בודאי ימצאו נעלמים, שימחלו על הכבוד להיות נפקדים, ובלבד שכיסם יהיה שלם ולא יהא נחסר על ידי מחצית השקל.
1246
1247אל תדאגו על זה, כי אלה הנעלמים אינם באים באמת בחשבון כלל, כי זו היא אמת המדה המודדת אותם רק בתור רגלים ולא בתור ראשים, בתור בעלי גופים ולא בתור בעלי נפש וכו', והשמטתם מן הסך הכל הנאה להם והנאה להכלל.
1247
1248הכמות והאיכות.
1248
1249ואחרי סטטיסתיקה כזו באה בצדק ההבטחה של "ולא יהיה בכם נגף בפקד אותם".
1249
1250כי אמנם כל כוחנו וגבורתנו להתקיים בתור שה אחת בין שבעים אריות, הוא רק בזה שבכרנו תמיד את הנפש על הגוף, את האיכות על הכמות, ולולי זאת כבר תמנו לגוע.
1250
1251"כי אתם המעט מכל העמים" מעט בכמות ורב באיכות, בזה דוקא הננו מתפארים תמיד.
1251
1252אמנם יודעים אנו היטב מההלכה הפסוקה של "אחרי רבים להטות", ובכל זאת אין אנו מתפעלים כלל מה שרוב האנשים אשר על פני האדמה המה נגדנו, בידענו מפרשת שקלים המלמדת אותנו, כי אנו מונים רק את הראשים ואמנם הננו מבטלים את דעתנו מפני רוב דעות, אבל רק מפני רוב דעות.
1252
1253והיו ימים שנביא ד' היה לבדו, בודד ונעזב לנפשו, ונביאי הבעל הרבה מאד, ארבע מאות וחמשים איש "ויאמר אליהו אל העם, אני נותרתי נביא לד' לבדי, ונביאי הבעל ארבע מאות וחמשים איש", ובכל זאת לא אמר אליהו אחרי רבים להטות, בידעו כי אין בכאן רוב דעות וצעק בכל כחו ד' הוא האלקים, ובזה הציל את ישראל.
1253
1254היו ימים, שהמתיונים היו רוב מנין ורוב בנין של ישראל, ומתתיהו החשמונאי ובניו מעוטא דמעוטא, ובכל זאת לא נפלו ברוחם, והפך השמן הטהור שלו עלה על כל השמנים הטמאים של המתיונים המרובים.
1254
1255"ולא יהיה בהם נגף בפקד אתם", כי אם נביט על מספרנו בכמות הנה חיל ורעדה יאחזנו ונפול ביאוש נורא ומר בראותנו, כי "ברבות הימים אנו נמעטים ובסגות הזמנים אנו נצערים". לפני שלשת אלפים שנה ויותר היינו עם של ששים רבוא איש, ולפי רבוי הטבעי הרגיל, היינו צריכים להיות כעת לכל הפחות עם של איזו מאות מיליונים, ולדאבוננו הננו רואים שגם עכשיו הננו המעט מכל העמים.
1255
1256אבל השקלים ילמדנו, כי עלינו להסיח דעת מכל המספרים המעציבים האלה, אלה המה רק מספרי הכמות ואנחנו מלחמה לנו עם הכמות מדור דור, ולעולם לא נחדל לדעת כאליהו הנביא בשעתו "ד' הוא האלקים", כי לא הכמות היא המכריעה, אך האיכות. ואז "ולא יהיה בהם נגף בפקד אתם", אז לא יתנגפו רגלינו על הרי נשף, ולא יתפקע לבבינו מרוב צער ויגון, אך נלך לבטח ברגלינו ונשא את ראשינו למעלה למעלה.
1256
1257"כי תשא את ראש בני ישראל".
1257
1258הספירות העליונות והתחתונות.
1258
1259אבל מאידך גיסא, אנו רואים, שאף על פי שלגבי היהדות לא הכמות הוא העיקר אלא האיכות, הנה לא העמידה היהדות צנז גבוה לזה, והסתפקה במועט ובמעוטא דמעוטא, ותפסה לא רק את המינימום אך את מחצית המינימום: מחצית השקל, זאת אומרת, שאף על פי שמי שאינו מתענין כלל בהכלל אינו בא בחשבון, אבל מאידך גיסא כל הרוצה לטול את השם הזה בא ונוטל, ולא רק שהימין מקרבת אך גם השמאל אינה דוחה חנם על לא דבר.
1259
1260והספירה נעשה במכוון באופן שכזה, שאי אפשר שתהא נעשית על ידי נשיאת פנים, כי אינם רואים כלל את הפנים בשעת ספירה, ואם אין פרצופיהם של בני אדם שוות, וכשאתה רואה איזו פרצוף מתעורר בך תיכף, מבלי דעת ומבלי כונה תחלה, או סימפטיה או אנטיפטיה, והנך מתיחס תיכף אליו או ברגש של אהבה המקלקלת השורה או ברגש של שנאה המקלקלת גם כן מאידך גיסא - ובשביל שלא תהא בזה נשיאת פנים אסור להסתכל כלל בהפנים בשעת הספירה, אך בהמטבעות שכולן שוות הן מבלי שום הבדל אחת מחברתה אף כמלא נימא.
1260
1261ואמנם לו התנהגו כל הגויים על פי הספירה הזו, כי אז היו בטוחים כולם בהבטחת הקב"ה "ולא יהיה בהם נגף בפקד אתם".
1261
1262כי מלבד המלחמות שיש בעולם בין אומה אחת לחברתה, יש מהפכות בעולם וגם בזמן ששלום בעולם אין מנוחה לבריות, ואם גם תתקיים ההבטחה הנבואית "לא ישא גוי אל גוי חרב" הנה עדיין אין בטוח כל גוי וגוי במנוחה אמתית במדינתו בעצמו, כל זמן שמזמן לזמן באות מהפכות בחייו הפנימים של הגוי גופא המהפכות את הקערה על פיה.
1262
1263ומה הן הסיבות לכל המהפכות שבעולם, לכל הריבילוציות והקנטר-ריבילוציות שאינן פוסקות?
1263
1264הסיבה היא מה שבכל הגויים יש לא ספירה אחת, אך ספירות הרבה, יש הספירות העליונות והספירות התחתונות ומקנאות התחתונות בעליונות ועושות מהפכה, והמהפכה מביאה לזה שנהפכים העליונים למטה והתחתונים למעלה, אבל כיון שעצם החלוקה לעליונים ותחתונים נוהג גם אחר כך, אם כי בסדור מהופך, על כן בהכרח שכל מהפכה מביאה למהפכה נגודית, כל ריבלוציה גוררת אחריה קנטר-ריבילוציא וחוזרת חלילה עד שיעשו פשרה, אבל הפשרה היא גם כן רק מדומה לזמן קצר, כי אי אפשר שתהא נעשית פשרה קבועה וקימה על בסיס רעוע, על בסיס החלוקה של ספירות עליונות ותחתונות יהיה מי שיהיה בסוג העליונים והתחתונים, כי סוף סוף הבסיס הזה נשאר גם אחרי כל המהפכות והמהפכות הנגודיות.
1264
1265אבל לו עמדו הגויים על השקפת התורה בזה, שבאמת אין ספירות עליונות ותחתונות, אך יש ספירה יחידה ושוה שאינה נושאת כלל פנים ואי אפשר לה שתשא פנים, כי אינה משגיחה כלל על זה, אז "ולא יהיה בהם נגף בפקד אתם" אז חדלו כל הנגיחות והנגיפות הפנימיות שבין האומות הבאות בעקבות הספירות השונות.
1265
1266זהו מה שמבדיל המדרש בין אומות העולם ובין ישראל, שאומות העולם יש להם מנין ואין להם סכום, שאמנם גם הן יודעות את מלאכת המנין והמספר, אבל אינן מעריכות כראוי את הסכום, את הסך הכל הכולל, את כל הנמנים למספר אחד, יחיד ומיוחד, ובשביל זה כל הערבוביא שאינה פוסקת אצלן. ואילו אנחנו יודעים לא רק ממנין, אך גם מסכום מקיף וכולל בלי שום יוצא מן הכלל, ואצלנו יש לא רק ה"לפקדיהם" לשון רבים, אך גם ה"במספר" לשון יחיד, כי כל הרבים נעשים אצלנו ליחידה אחת כנ"ל.
1266
1267הפרלמנטים שלהם והסנהדרין שלנו.
1267
1268ואמנם פרשת שקלים לא רק שמלמדת אותנו איך להעריך סטטיסתיקה נכונה, אך גם מראה לנו באיזה אופן מכריע הרוב דעות.
1268
1269כי הנה מצטינות המאות הי"ט והכ' למספרם - בפרלמנטיזמוס. כמעט בכל הארצות ירדו מעל המערכה ממשלות היחיד וכמדומה שלא תוספנה עוד לקום, ובמקומן בא המשטר הריפובליקני, שממשלה נתנה לנבחרי העם ועל פי רוב דעות יקום דבר. ומכנף הארץ זמירות שמענו, פרלמנטיזמוס, פרלמנטיזמוס, וגם במחנינו אנו מה גדול רגש הכבוד וגם יראת הכבוד מפני הדר גאונה של המלה הזו.
1269
1270וכאשר אנחנו הננו מומחים גדולים בחקוי, ולא תמיד בחקוי של המתוקנים שבהם, הנה בע"ה גם אנחנו זכינו כבר לפרלמנטים בזעיר אנפין, כמו שקוראים את הקונגרסים, והכנסיות הגדולות שלנו, ובכן אין אנו נופלים בזה מכל העמים אשר על פני האדמה.
1270
1271אבל כל המסתכל בעינים פקוחות יראה, כי גם אליל המאות האחרונות הזה אינו משביע רצון כלל וכלל. וכשם שבממשלת היחיד לא מצאו בני אדם מרגוע לנפשם, כך אינם מוצאים מרגוע גם בהמשטר הפרלמנטי שבא על מקומה, כי עולם כמנהגו נוהג כמו אז כן עתה.
1271
1272והסיבה לזה פשוטה, כי בכל הפרלמנטים שבעולם לא הרוב דעות מכריע, אך רוב הידים מכריע.
1272
1273ואמנם בכל הפרלמנטים הנה המלות צדק ומשפט אינן זזות מעל במת הנואמים, כל אחד מדבר אך ורק בשם הצדק והמשפט, אבל דא עקא שאנו יודעים מראש את המסקנות שיוציא כל אחד ואחד מהנואמים על פי הצדק והמשפט שלו.
1273
1274אם עולה אחד מן האכרים לדבר, אזי יודעים אנו שהצדק ומשפט שלו הוא לנשל את בעלי האחוזים הגדולות מעל אדמתם ולחלק זאת לכל האכרים, ואם הנואם הוא מבעלי האחוזות, הרי אין ספק הוא שידרוש בשם הצדק והמשפט להחזיר את העטרה ליושנה, לחדש שוב את חק העבדות, שהאכרים יהיו עבדים עבדי עולם לה"פריצים".
1274
1275ואם פועל הוא הנואם ומדבר בשם הפרלטריון, הרי הדבר ידוע מראש, שידרוש בשם היושר מכה נצחת להבורזואיזיה הנרקבה, ואם בורזואי הוא הנואם הרי בודאי ישפוך את כל חמתו על הפרלטריון החצוף, וכדומה וכדומה.
1275
1276ואמנם ראויים הדברים למי שאמרם אבל רק למי שאמרם בהיות כל אחד ואחד דורש לטובת עצמו.
1276
1277בקיצור, כל אחד מביע את רצונו לקחת בעד עצמו ובעד מפלגתו, ולא לתת.
1277
1278זהו שאמרנו, כי לא רוב דעות מכריע, אך רוב ידים, ידים המוכנות לקבל תמיד ולא לתת אף פעם אחת. ויותר נכון היה לקרוא זאת בשם רוב האגרפים, או רוב פניות, כי רק רוב הפניות הוא המכריע, הפניות שיש לא רק אצל האדם, אך גם אצל כל החיות היודעות רק לקחת ולא לתת, רק את טובת עצמן ולא את טובת זולתן.
1278
1279אבל התורה אומרת "זה יתנו כל העובר על הפקדים" רק הנותנים באים בחשבון המנין ולא המקבלים.
1279
1280וזהו ההבדל בין הפרלמנטים שלהם ובין הסנהדרין שלנו לפנים, כי יסוד היסודות ועיקר העיקרים אצל הסנהדרין היתה ההלכה שנוגע פסול לדון, ואילו בכל הפרלמנטים שבעולם, רק הנגיעה העצמית אז המפלגתיות מדברת מתוך גרונם של כל הנואמים, שהרי מראש אפשר להגיד את התוכן של כל הנאומים על פי הנגיעות הידועות לנו של הנאומים.
1280
1281ודא עקא, שאין האומות מתנהגות על פי סנהדרין, אך על פי פרלמנטים המביאים לחכוכים פנימיים, לנגיחות ונגיפות בין המפלגות ועוברים על הכתוב "ולא יהיה בהם נגף בפקד אתם".
1281
1282ואולי גם לזה נתכוון המדרש באמרו "אומות העולם יש להן מנין ואין להן סכום", כי אף על פי שהן יודעות למנות, אינן יודעות איך להוציא את המסקנות הנכונות מזה, איך להעריך את הסך הכל כראוי וכנכון.
1282
1283ערך כי תשא.
1283
1284"אור פניך עלינו אדון נשא, ושקל אשא בבית נכון ונשא ובצדק הגה ערך כי תשא" (ב"יוצרות").
1284
1285"ערך כי תשא", כי אמנם פרשת שקלים איננה רק פרשה אחת מפרשיות התורה, אך יש לה גם כן ערך מיוחד, והיא כוללת בקרבה "שנוי ערכין" בכל סדרי חיינו. ופרשת שקלים מטילה עלינו את התפקיד להביא את השנוי ערכין הנ"ל, לכל האומות והלשונות.
1285
1286אבל "חכמת המסכן בזויה" ובהיותנו מפוזרים ומפורדים בכל ארבע רוחות העולם, ובכל מקום הננו כאורחים בלתי קרואים, מה כוחנו להשפיע על ה"מכניסי אורחים", ועל כן מתיפחת כנסת ישראל לפני צורה וקונה בכל שנה ושנה כשהיא מגיעה לפרשת שקלים "אור פניך עלינו אדון נשא ושקל אשא בבית נכון ונשא" ואז כשנהיה לא עוברי אורח, אך מכניסי אורחים, אז רק אז "בצדק הגה ערך כי תשא", אז נוכל למלאות את הערך הנ"ל. כי ביתנו לא יהיה "בית לאומי" סתם כמו לכל הגויים, אך "בית נכון ונשא".
1286
1287כי אך קטני המוח ופעוטי הלב יכולים לחשוב, כי כל משאת נפשנו הוא לזכות בארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה.
1287
1288האם בשביל זה היינו עם נודד בגויים זהו כאלפים שנה, באנו באש ובמים ועברנו על כל שבעה מדורי גיהנם, כדי שנזכה לבסוף באיזו כברת ארץ קטנה ונהיה גם אנחנו "עם הארץ"?
1288
1289העם שמקרבו יצאו הנביאים, שנבאו לכל העולם כולו, שממנו יצאו גדולי הרוח שהאירו לכל הארץ ולדרים עליה, הישמח בחלקו אם כבר יהיו לו גפנים ותאנים משלו? לא ולא, אין אנו מסתפקים בבית סתם, אך ב"בית נכון ונשא" כדברי נביאינו "נכון יהיה הר בית ד' בראש ההרים ונשא מגבעות ונהרו אליו כל הגוים" (ישעיה ב, ב).
1289
1290כי השקלים מלמדינו, שרק זה בא בחשבון מי שנותן ולא מי שמקבל, וכהנה נאמר גם כן בנוגע להאומות בתור אומה. המושג הרגיל הוא, כי מעריכים כל אומה ואומה על פי כח הבליעה שלה, אם בלעה וחטפה מהאי עלמא יותר מהאחרות, אזי היא בעלת זכויות יותר גדולה, ואילו אצלנו להיפך יש ערך כי תשא, ואנו מעריכים דוקא על פי כח הנתינה, על פי כח הפליטה, ועל כן אנו יודעים כי קרן ישראל מתרומת דוקא על ידי כי תשא, על ידי "זה יתנו".
1290
1291ות"ל שעוד לא יבש המעין הנובע שלנו ויש לנו עוד מה לתת לכל העולם כולו.
1291
1292חכו נא כל האומות והלשונות, חכו נא רק רגע עד שיהיה לנו ה"בית נכון ונשא", ואז - אז נתקן את כל העולם כולו במלכות שדי...
1292
1293במקום הדיפלומטיה הארורה, הדיפלומטיה שאחת בפיה ואחת בלבבה, האומרת ואינה עושה, המדברת ואינה מקימת, ש"חלקו מחמאות פיה רכו דבריה משמן, למען לצוד דגים במים עכורים, במקום זה ישמע כל העולם כולו מקצהו ועד קצהו שוב את קול הנבואה החוצבת להבות אש, הבוקעת רקיעים, קול ד' הקורא בכח ובהדר גם יחד.
1293
1294במקום הפלמנטריזמוס הרקובה שרק לעצמה היא דורשת, שלא על פי רוב דעות יקום שם דבר אך על פי רוב פניות, יבואו הסנהדרין שלנו הרחוקים מנגיעה כל שהיא "ושפטו בין הגויים והוכיחו לעמים רבים".
1294
1295במקום הדיקטטורה של היחיד או של הציבור, של הפרט או של הכלל, אבל הצד השוה שבהם שמשעבדים את האדם עד דכדוכה של נפש, נביא את הדיקטטורה של האדם על עצמו, את הדיקטטורה של קול אלקים המתהלך בתוך האדם.
1295
1296ובמקום כל השקלים שבעולם, מקורי הטומאה והתועבה, השקלים שמהם יצא תמיד עגל הזהב שרוחות רעות ושדים מרקדים לפניו ברקוד פרוע לשמצה המעורר סחי וגועל נפש, יבא השקל שלנו, שקל הקודש, שמכסא הכבוד מחצבתו, מטבע של אש מן השמים המאיר ומזהיר כזהר הרקיע.
1296
1297כבר נתנו לעולם שתי פעמים, בכל פעם שני לוחות אבנים, מהלוחות הראשונים נשברו האבנים ומהלוחות השניות נתטשטשו האותיות, אבל אין אנו נופלים ברוחנו ועוד ניתן לכל יושבי תבל ושוכני ארץ לוחות בפעם השלישית באש שחורה על גבי אש לבנה שלא יוכל להשבר ולהטשטש בשום אופן.
1297
1298כן, כן יבא מהר יום המקווה, היום, ש"אור פניך עלינו אדון נשא ושקל אשא בבית נכון ונשא ובצדק הגה ערך כי תשא"...
1298
1299יד. הסיף והספר
לפרשת זכור
לפרשת זכור
1299
1300"זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים, אשר קרך בדרך, ויזנב בך כל הנחשלים אחריך, ואתה עיף ויגע ולא ירא אלקים, והיה בהניח ד' אלהיך לך מכל איביך מסביב בארץ אשר ד' אלקיך נתן לך נחלה לרשתה, תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח" (דברים כה, יז-יט).
1300
1301"כאן כתיב זכור ובשבת כתיב זכור שניהם שוים? אמר שלמה, אמרתי אני בלבי כמקרה הכסיל גם אני יקרני, ולמה חכמתי אני אז יותר, ואמרתי אני, כי אין זכרון לחכם עם הכסיל לעולם, אע"פ שכתוב בשבת זכור ובעמלק זכור אינם שוים, אמר שלמה, כמקרה הכסיל גם אני יקרני, משל, למה הדבר דומה, למלך שעשה סעודה וזימן את האורחים, נכנסה הקערה לפניו מלאה כל טוב, אמר, זכור פלוני אוהבי, משקנח את הקערה, אמר, זכור פלוני שונאי, אמרו לו אוהביו, זה הזכרת וזה הזכרת? אמר להם, זה הזכרתי על קערה מלאה וזה הזכרתי על קערה ריקם, כך בשבת כתיב זכור את יום השבת לקדשו במאכל ובמשתה וכסות נקיה, ובעמלק כתיב זכור את אשר עשה לך עמלק, על מה אתה זוכרו על שולחן ריקם, שנאמר, תמחה את זכר עמלק מתחת השמים" (מדרש תנחומא כי תצא פ"ז).
1301
1302עמלק סמל המיליטריזמוס.
1302
1303גם בהשקפה שטחית אנו מרגישים בעמלק את סמל המיליטריזמוס שהסיף משמש לו לא רק לאמצעי אך לתכלית החיים, או, יותר נכון, שזהו כל תוכן החיים שלו, ואלה יוצאים למלחמה לא מתוך הכרח ובאין ברירה אחרת, אך כמו שיוצאים למחול, כי הלא רק בזה, במלחמה, המה מוצאים מקום להתגדר ולהבליט את עצמותם וישותם.
1303
1304- "ויבא עמלק - מספרת לנו התורה בפרשת בשלח - וילחם עם ישראל".
1304
1305בנוהג שבעולם בין האומות התרבותיות, אף על פי שגם אצלן רק היצר הרע הוא המחולל בקרבן, בכל זאת מפני הנימוס שולחות טרם שיוצאות למלחמה התראות תכופות להצד שכנגד, אולטימטום בלע"ז, שאם לא ימלא איזה תנאים ידועים, כי את החרב תכריע. אבל לא כך מתנהג עמלק, הוא אינו צריך לשהיות ולהכנות, אינו יודע מאזהרות והתראות מקודם, כי למה לו הטרח הזה, אצלו כל החוקים האינטרציונליים האלה הם רק פסת נייר קטנה, שאין כדאי לאדיר שכמוהו לטפל בו, אך פשוט "ויבא עמלק וילחם עם ישראל" הוא בא באמצע הפרשה כשאין מקודם אף רמז קל לזה, וכבר חרבו שלופה בידו.
1305
1306וזהו שמעיר המדרש על ה"תכשיט" הזה "לפי שלמדנו, כל המלכיות אינן עושות מלחמה אלא עד שש שעות, אבל מלכות חייבת זו עושת מלחמה מבוקר ועד ערב", וזה שאמר הכתוב "ויהי ידיו אמונה עד בא השמש" כלומר שאף על פי שכל המלכיות אינן צדיקות וכבר אמר גאון וחכם אחד על המאמר באבות (פ"ג) "שאלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו" שלכאורה איך אפשר לדעת את ה"שאלמלא", אחר שסוף סוף למעשה יש בכל הארצות מוראה של מלכות? והוא מותיב לה והוא מפרק לה, כי יודעים אנו זאת - מהמלכיות גופא, שכאשר להן אין מוראה שכזו הן בולעות באמת זו את זו.
1306
1307בקיצור, אף על פי שכולן אינן צדיקות, בכל זאת יש שיעור וגבול לתאות המלחמה שלהן, הן לוחמות עד שש שעות, זאת אומרת, עד הצהרים שלהן, עד שיצאה שמשן בגבורתה כשלא כבשו עדיין את כל מה שיש בדעתן לכבוש, ולא יפלו סתם על אומה שאין לה מגע ומשא עמהן. אבל לא כן מלכות עמלק מלוחמת מבוקר ועד ערב, גם לפני הצהרים וגם לאחרי הצהרים, גם עם אלה שעומדות לה לשטן על דרכה, וגם עם אלה שלא היו להן מקודם עמדה שום דין ודברים כלל וכלל.
1307
1308האמתלא של עמלק.
1308
1309אמנם "אם ראית גנב ותירץ עמו" וגם אם ראית רוצח ואמתלא עמו, וגם עמלק מצא נמוק למלחמתו עם ישראל - המוביליזציה כביכול של האחרונים "וחמשים עלו בני ישראל מארץ מצרים" מזוינים בכלי זין, ואיך יראה עמלק מוביליזציה של איזו אומה ולא יקדים את המכה מצדו להכותה שוק על ירך.
1309
1310אבל באמת מספרת לנו התורה, שגם אמתלא זו היתה רק אחיזת עינים, כי הלא עמלק ידע ש"ואתה עיף ויגע" וכבר באה דימוביליזציה במקום המוביליזציה, אלא שלעמלק אחת היא באמת, מוביליזציה, דימוביליזציה, למאי נפקא מינה, הוא לא חילק ידע ולא בילק ידע ורק אחד הוא יודע: - "ויבא עמלק וילחם עם ישראל".
1310
1311והסיבה העיקרית למלחמתו הוא ה"ולא ירא אלקים". אמנם עמלק אוהב את האלקים, שהרי מרגלי בפומיה תמיד "האלקים האהוב" - "דער ליבע גאט". בלשון אשכנז - אלא דא עקא, שרק אוהב הוא אותו, אבל אינו מתירא ממנו, ואמנם לא לחנם הוא אוהב אותו, שהרי יש לו אלקים שכזה שמרשה לו לעשות כל מה שלבו חפץ, הכל מותר והכל שרוי לו. בקיצור, אלקים שאינם צריכים להתירא ממנו, וה"ולא ירא אלקים" הוא גם הסיבה לאהבת אלקים, כיבכול, שלו.
1311
1312ואמנם אצלנו באה המצוה של אהבת אלקים רק במשנה תורה, אחרי שכבר נשרשה מקודם אצלנו המצוה של "ויראת מאלקיך", אבל עמלק מקדים את המשנה תורה קודם להתורה והוא מתחיל תיכף מאהבה וגומר - ברציחה ובכל התועבות שבעולם, והכל בשם ד' האהוב "דער ליבע גאט"...
1312
1313מלחמה לד' בעמלק.
1313
1314ואמנם השי"ת אינו אוהב מלחמות מעולם, ואדרבא שלום שמו של הקב"ה, אכן מלחמה אחת הכריז למלחמת מצוה, זו היא המלחמה עם מלחמת עמלק, המלחמה נגד המלחמות בכלל.
1314
1315מלחמה לד' בעמלק מדור דור, העמלקות שונאת את החלשים והיהדות שונאת את התקיפים, העמלקות מבקשת את הרודפים ואלקי ישראל מבקשת את הנרדפים.
1315
1316"ויזנב כך כל הנחשלים אחריך" הוא לא רק שלחם עם החלשים באשר שיותר קל להלחם, כמובן, עמהם מלהלחם בגבורים, אך גם זנב אותם, הרגיש גועל נפש ושקוץ מתועב מפניהם, מפני חטאם הנורא - שחלשים הם, וכדברי חז"ל במדרש "שהיו זורקים מילותיהם ואומרים להקב"ה טול מה שבחרת", כי איך יכולת לבחור חלשים שכאלה. בעוד שהקב"ה בחר בנו דוקא בשביל זה שאנו המעטים והחלשים מכל העמים.
1316
1317"מלחמה לד' בעמלק מדור דור" וכדברי חז"ל (מדרש רבה דברים ד, ב) "הסיף והספר ירדו כרוכים מן השמים", ועמלק זכה יותר מכל העמים בהסיף וישראל - בהספר, ומלחמה תמידית הוא בעולם בין הסיף והספר, וזה אינו נבנה אלא מחורבנו של זה, וכשזה מתגבר זה נופל, כי על כן מלחמה תמידית בין ישראל ובין עמלק.
1317
1318כתב זאת זכרון בספר.
1318
1319ובאיזה אמצעים אנו לוחמים עם העמלקות ועם כל בעלי הסיף למיניהם? איך ובאיזה אופן היא חושבת להביא קץ להמיליטריזמוס בעולם? הרי בימינו ולעינינו ראינו גם כן "מלחמת מצוה" כזו, המלחמה העולמית, שגם כן הדויז העיקרי שלה היתה: מלחמה עם המיליטריזמוס, ותוצאות המלחמה הזו, הלא ידועות לכולכם.
1319
1320אכן שיטת היהדות, כי אין קטיגור נעשה סניגור, את הרע לא נוכל לעקור מן העולם על ידי הרע גופא, את הטירור לא נוכל להסר מן העולם על ידי טירור מצד השני, ועל כן אין לוחמים ביד חזקה על ידי יד חזקה, ואין לוחמים נגד הסיף על ידי הסיף.
1320
1321וכשהכריזה היהדות מלחמה נגד המילטריזמוס לא הכריזה זאת על ידי המיליטריזמוס, אך על ידי - "ויאמר ד' אל משה, כתב זאת זכרון בספר".
1321
1322זאת אומרת, מלחמה נגד הסיף על ידי הספר.
1322
1323הספר של נייר ושל קלף יתחזק על כל הסיפים הנעשים מכל מיני מתכות שונים, ינצח את כל החרבות והכלי תותח שבעולם, כל אלה יכותתו ויפוזרו לרוח, והספר, הספר יהיה המושל היחידי.
1323
1324הבו גודל להספר, להגשר של נייר שהוא יותר מכל הגשרים של ברזל.
1324
1325"כתב זאת זכרון בספר"!
1325
1326מנהלי המלחמה.
1326
1327ומי יהיו מנהלי המלחמה עם כל בעלי הסיף למיניהם? הלא גם זה גלה לנו המגלה כל טמירין - משה רבנו.
1327
1328"ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק" ואמרו במדרש רבה על זה "למה ליהושע? אמר לו, זקנך אמר את אלקים אני ירא, ובזה כתיב ולא ירא אלקים, יבא בן בנו שאמר את אלקים אני ירא, ויפרע ממי שנאמר עליו ולא ירא אלקים".
1328
1329זאת אומרת, שרק על ידי מלומדי ספר נלחום במלומדי מלחמה, רק על ידי יראי אלקים נלחום בבלתי יראי אלקים.
1329
1330רוח אלקים ויראת אלקים.
1330
1331וכדאי להתבונן על עוד איזה דבר, כי שניהם - גם יוסף וגם יהושע הצטינו לא רק ביראת אלקים, אך גם ברוח אלקים.
1331
1332אצל יוסף: "ויאמר פרעה אל עבדיו, הנמצא כזה איש אשר רוח אלקים בו" (בראשית, מא, לח).
1332
1333ואצל יהושע: "ויאמר ד' אל משה קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו" (במדבר כז, יח).
1333
1334ללמדנו, כי שניהם הצטינו לא רק ביראת אלקים אך גם באהבת אלקים, כי רק אלה המה במדרגה של "רוח אלקים בו".
1334
1335אכן עלינו לדעת, כי אין קפיצה בטבע ואין קפיצה במדות. ואם רוצים אנו לבוא למדרגת אהבת ד', עלינו להתחיל במדרגת יראת ד', ומי שמתחיל ביראת ד' יש לו תקוה שלאט לאט יבא גם לידי אהבת ד', אבל מי שרוצה להתחיל דוקא באהבה, סוף סוף גם ליראת ד' לא יבוא לעולם.
1335
1336כיוצא בדבר למי שירצה לבוא לידי מדת הרחמים, אזי צריך הוא שתהיה לו מקודם מדת הדין, ואם ירצה להתחיל דוקא במדת הרחמים, אז סוף הדבר שגם מדת הדין תחסר לו ובמקומה תגיע לו מדת האכזריות.
1336
1337ואגב אורחא זהו ההבדל בין היהדות ובין הנוצריות, להבדיל, (וכבר הארכנו בזה בח"ב דרוש כג).
1337
1338וכשהדגיש פרעה על יוסף כי כבר הגיע למדרגת האהבה, מצא יוסף לנכון להעיר על סיבת הדבר, שזו היא יראת אלקים "את אלקים אני ירא", כי באין יראה אין אהבה, ויהושע גופא לא בא למדרגה של "איש אשר רוח בו", רק על ידי זה שהלך מן הקל אל הכבד, שהשתרש בקרבו מקודם את היראת ד'.
1338
1339ולהלחם בעמלק היה אפשר רק למי שכלכל בקרבו מקודם את היראת ד', כי עמלק גופא כאמור, התפאר באהבת ד', שהרי יודע הוא להדגיש תמיד את "ד' האהוב".
1339
1340"מדר דר".
1340
1341ואמנם דור הולך ודור בא, ומלחמת הספר עם הסיף לעולם עומדת, ניניו ונכדיו של עמלק באים עלינו בסיף ואנחנו משיבים מלחמה שערה - בספר.
1341
1342וכה אנו מוצאים אחרי הרבה מאות שנים את היהדות כשהיא נלחמת עם הגבור העריץ היותר גדול בימים ההם שממנו רגזו כל יושבי תבל - אלכסנדר מוקדון, ושוב על ידי אמצעים כאלה, על ידי "כתב זאת זכרון בספר".
1342
1343והכל יודעים, כי כשבא אלכסנדר מוקדון להחריב את בית אלקינו "מה עשה שמעון הצדיק, לבש בגדי כהונה ונתעטף בבגדי כהונה ומיקירי ישראל עמו, ואבוקות של אור בידיהן, כל הלילה הללו הולכים מצד זה והללו הולכים מצד זה עד שעלה עמוד השחר, כיון שעלה עמוד השחר, אמר להם מי הללו? אמרו לו, יהודים שמרדו בך וכו', כיון שראה לשמעון הצדיק ירד ממרכבתו והשתחוה לפניו, אמרו לו, מלך גדול כמותך ישתחוה ליהודי זה, אמר להם, דמות דיוקנו של זה מנצחת לפני במלחמתי" (יומא סט, א).
1343
1344ובכן נגד אלכסנדר מוקדון נלחם - שמעון הצדיק, נגד בגדי הצבא אנו יוצאים בבגדי כהונה, נגד הכדורי אש של הכלי תותח אנו באים באבוקות של אור, נגד הסיף אנו מגינים בהספר תורה.
1344
1345ומי נלחם אחר כך עם אספסינוס וטיטוס שכבשו את כל העולם כולו, אם לא ר' יוחנן בן זכאי ביבנה וחכמיה, שכבר הדבר ידוע לכל בר בי רב דחד יומא, ולמותר להרבות בזה דברים.
1345
1346אך אף על פי שהדבר כבר ידוע לכל אחד מאתנו, הנה עדיין הדבר סוד כמוס וחידה סתומה לגבי כל העולם כולו.
1346
1347"כתב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע", כי כל סוד אומרים מפה לאוזן כדי שלא ישמע איש מן החוץ "אל תגידו בגת אל תבשרו בחוצות".
1347
1348לו ידעו שונאינו בנפש את הכח והגבורה הצפונים בהספר כי אז אולי כבר עשו כלה עמו, אבל לאשרנו עדיין נשאר הדבר בסוד כמוס בינינו לבין עצמנו "ושים באזני יהושע" וכשמבקשים למשל מאיזה אספסינוס, שיתן יבנה וחכמיה, הוא נותן זאת בצחוק על שפתיו מבטלנים שכאלה, שאינם יודעים כלל מה לבקש, ואינו מרגיש את הרוח והצלה שאנו משיגים בזה.
1348
1349כשגלה שמשון הגבור לדלילה את הסוד במה כוחו גדול, אז סר כחו והיה ככל האדם, אבל לאשרנו לא גלינו את הסוד לשום דלילה שבעולם ועל כן לא סר כוחנו מאתנו ולא ימוש לנצח.
1349
1350קימו וקבלו.
1350
1351והסוד הכמוס הזה זוהי גם כן נקודת המרכז של ה"מגלה" שנקרא בעוד ימים אחדים, מגילת אסתר.
1351
1352כי גם בחג הפורים באו לנו כל הרוח והצלה רק מהספר, ספר התורה.
1352
1353הננו קוראים במגילה "והעיר שושן נבוכה... ויקרע מרדכי את בגדיו וילבש שק ואפר... ובכל מקום אשר דבר המלך ודתו מגיע, אבל גדול ליהודי וצום ובכי ומספד" וכו' וכו', וכל זה מפני ש"נשלח ספרים ביד הרצים אל כל מדינות המלך להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן" וכו' וכו'.
1353
1354ואחר כך אנו קוראים באותה המגלה גופא "והעיר שושן צהלה ושמחה, ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר" וכל זה למה, מפני שאותו המלך הטפש אחשורוש, שלח "ספרים ביד הרצים בסוסים... אשר נתן המלך ליהודים אשר בכל עיר ועיר להקהל ולעמוד על נפשם... ולהיות היהודים עתידים ליום הזה להנקם מאיביהם" - ועל ידי זה נתוסף לנו חג חדש, חג הפורים, והרי מבלי משים מתעוררת השאלה, ולכתחלה מאי קא סברו היהודים שהם מחוייבים לתת גום למכים ולהפשיט את צוארם לשחיטה, ולאמר להשוחטים ולהמחבלים, ישר כח? וממה נפשך, אם כחם היה להקהל ולעמוד על נפשם ולהנקם מאיביהם, הרי היו יכולים לעשות זאת גם מקודם, גם טרם שבא "המלך והמן לשתות עם אסתר המלכה", ואם כן מדוע היה מקודם אבל כל כך גדול ליהודים?
1354
1355אכן באמת כל עיקר השנוי לטובה בא על ידי זה שבינתיים בא שנוי בחיינו הפנימיים גופא, בינתיים בא ה"קימו וקבלו" קימו מה שקבלו כבר, ואותה התורה שקבלו מתחלה באונס קימו אותה אחר כך ברצונם הטוב.
1355
1356ואמנם מקודם לא היו כלל מוכשרים להקהל ולעמוד על נפשם, כאשר הנפש היהודית לא היתה חיה בקרבם, ורק על ידי ה"קימו וקבלו", על ידי הספר התורה, באו להם כל העוז ועצמה לא רק "לעמוד על נפשם", אך גם "להנקם מאיביהם".
1356
1357ובכן כל עיקר נס פורים גם כן בא הודות להספר.
1357
1358- "כתב זאת זכרון בספר".
1358
1359מלחמתה של מדת הרחמים.
1359
1360ובמלחמת הספר עם הסיף מתבלטת מלחמת מדת הרחמים עם מדת האכזריות.
1360
1361העמלקות מדר דר נופלת עלינו באכזריות נוראה, ואנחנו משיבים מלחמה שערה - במדת הרחמנות, ומלאכי רחמים משרתי עליון משתתפים במלחמה זו.
1361
1362כי הלא זהו הספר שלנו, כל עיקרו נוסד על מדת הרחמים, "תורה תחילתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים".
1362
1363"מלחמה לד' בעמלק מדר דר", מלחמה לאלקים - מדת הדין - לא כתיב, אך מלחמה לד' - מדת הרחמים - כתיב, כי רק המדה הזו היא לנו האמצעי היחידי במלחמה הנוראה הזו.
1363
1364ובשביל זה יצאנו בדרך ללכת מגוי אל גוי וממלכה אל עם אחר כדי לחזק את מדת הרחמנות בנגוד להאכזריות השוררת בין כל יושבי תבל ושוכני ארץ.
1364
1365ואף על פי שעולם כמנהגו נוהג, הנה סוף סוף אי אפשר שלא ישפיע על כל האכזרים שבעולם אותו העם הבזוי ושסוי, שרק מדת הרחמים הוא כלי זינה.
1365
1366בין כל השבעים אומות הננו האומה היחידה, שבמשך אלפי שנים, כל ימי גלותנו לא הוצאנו בתור אומה, אף טפת דם אחת משל אחרים.
1366
1367הננו האומה היחידה, שאף על פי שכל האומות כולן הכריזו עלינו מלחמה הנה אנחנו לא הכרזנו מלחמה אף לאחת מהן.
1367
1368ולא לחנם בדו עלינו שונאינו עלילת דם, כי מוחותיהם לא היו יכולים לתפוס איך אפשר שיהיה עם יוצא מן הכלל של כל העמים ויתקיים בעולם בלי הקזת דם מן האחרים, ולשיטתם היו מוכרחים לחשוד אותנו בדם בסתר, במקום הדם הגלוי, שהמה שופכים כמים.
1368
1369אבל על כל פנים עכשיו יודע כל העולם המודרני, כי עלילת דם בשקר יסודה ואין אנו מוצאים דם בסתר, כשם שאין אנו מוצאים זאת בגלוי. וסוף סוף תאמרנה כל השבעים אומות בנוגע לישראל את דברי ישעיהו הנביא (נג, ד-ז): "אכן חלינו הוא נשא ומכאבינו סבלם, ואנחנו חשבנהו נגוע, מכה אלקים ומענה, והוא מחלל מפשעינו מדכא בעונתינו... כלנו כצאן תעינו, איש לדרכו פנינו, וד' הפגיע בו את עון כלנו, נגש והוא נענה ולא יפתח פיו, כשה לטבח יובל וכרחל לפני גזזיה נאלמה ולא יפתח פיו".
1369
1370ולחנם בקשו לקיום חזון ישעיהו זה את "אותו האיש", אחד מיוצאי חלציו של עם היהודי, שרק על פי האמונה הן יודעות ממנו, בעוד שכל העם היהודי שהן רואות אותו בחוש ממש מגשם בקרבו את כל הפסוקים האלה.
1370
1371כן הדבר, מלחמה לד' בעמלק, אף עם עמלק אין אנו נלחמים באלקים - במדת הדין, אך בד' במדת הרחמים.
1371
1372ואף על שונאינו בנפש אנו מתפללים (שמות טו, יד...): "שמעו עמים ירגזון, חיל אחז ישבי פלשת, אז נבהלו אלופי אדום אילי מואב יאחזמו רעד נמגו כל ישבי כנען... תביאמו ותטעמו - את כל אלה השונאים בנפש - בהר נחלתך מכון לשבתך פעלת ד' מקדש אדני כוננו ידיך".
1372
1373ואם פעם אחת הביעה כנסת ישראל מרוב צערה ויגונה ומגדל מרירות נפשה את הדברים האלה "תבא כל רעתם לפניך ועולל למו כאשר עוללת לי על כל פשעי", והדגישה כי כל זה היא מדברת מצד "כי רבות אנחותי ולבי דוי", הנה לא יכלו חז"ל להתאפק ולבלי להעיר על זה (מדרש רבה איכה הקדמה יא): "אלמלא זכיתם הייתם קוראים תביאמו ותטעמו בהר נחלתך, ועכשיו שלא זכיתם הרי אתם קוראים תבא כל רעתם לפניך", כי תפילה כזו האחרונה אנו מתפללים דוקא בעת שאין אנו זוכים כראוי. כי אנו לוחמים בכל העמים הרודפים אותנו רק - במדת הרחמים.
1373
1374פורים יוכיח.
1374
1375ואת כל זאת מראה לנו באופן היותר בולט חג הפורים שאנו חוגגים אותו זה יותר מאלפים שנה.
1375
1376כי אימתי אנו חוגגים את החג הזה, ביום ארבעה עשר לחודש אדר, ומחרתו שנקרא שושן פורים, והטעם הלא כתיב במגלה "ושאר היהודים אשר במדינת המלך נקהלו ועמד על נפשם ונוח מאיביהם והרוג בשנאיהם חמשה ושבעים אלף ובבזה לא שלחו את ידם, ביום שלושה עשר לחוש אדר ונוח בארבעה עשר בו ועשה אתו יום משתה ושמחה, והיהודים אשר בשושן נקהלו בשלושה עשר בו ובארבעה עשר בו, ונוח בחמשה עשר בו ועשה אתו יום משתה ושמחה" (אסתר ט, טז-יח).
1376
1377ובכן גם בערי הפרזות וגם בשושן חוגגים לא אותו היום שבו נקהלו ועמדו על נפשם והרגו בשונאיהם, אך את אותו היום שנחו, אותו היום שהיו בשב ואל תעשה, ללמדנו, כי שונאת היא האומה הישראלית את המלחמה תכלית שנאה, ואף מלחמת הגנה בכלל, ואם מצד ההכרח היא זקוקה לפעמים באין ברירה אחרת להשתמש בההלכה הפסוקה שלית מאן נפליג עליה: "הבה להורגך השכם והרגהו", עושה הוא זאת ברוב צער ויגון, כי בני בניו של יעקב הם שהיה מתירא יותר מפן יהרוג ממה שמתירא מפני פן יהרג. ועל כן אי אפשר לה שתעשה את היום ליום טוב ולזמן שמחה, ורק את היום שנחה מאויביה, את היום שלא הפריעו מנוחתה - וימים כאלה אהה! מה מעטים המה בחיי הגלות שלנו - את אותו היום היא חוגגת ברוב שמחה, ובדיצה וחדוה.
1377
1378וגם פורים יוכיח מה ביני לבין חמי, והם חוגגים את חגיהם הלאומיים ביומי הנצחון של המלחמות, ואנו חוגגים אותם ביומי המנוחה של השלום.
1378
1379קערה מלאה וקערה ריקה.
1379
1380ובכן "מלחמה לד' בעמלק מדר דר", מלחמה נצחית בין הסיף ובין הספר
1380
1381עמלק - סמל הסיף וישראל - סמל הספר.
1381
1382אבל באמת עדיין אין הדברים מדוייקים כל צרכם - כי הלא בסיף יש גם ספר, גם בסיף יש חכמה ומדע, וגם המלחמה זקוקה ל"של ראש" יותר מ"של יד", כי גם היא דורשת ביחוד עבודת המוח זו היא חכמת האסטרטגיה שגם לה דרושים שכל וחריצות כמו לכל המדעים שבעולם, ואם כן שוב ההבדל בין הסיף ובין הספר אינו מבליט כלל את החילוק שבין עמלק ובין ישראל? והאם עלנו לבקש אמת מדה אחרת כדי למוד את ההבדל שביניהם?
1382
1383אכן על זה כבר נתן לנו תשובה מספקת נביא הגויים, בלעם, שאמר: "ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אבד". כלומר, שאין ההבדל כל כך בה"בראשית" שבזה גם הסיף היא מדע ככל המדעים של הספר, אך את ההבדל הבולט אפשר לראות בהאחרית. האמצעי אחד הוא, גם להסיף וגם להספר - ששניהם זקוקים ללמוד. אבל התכלית שבהם מה רחוקה זה מזה, כי בעוד שתכלית הספר היא תורת חיים, הנה תכלית הסיף "ואחריתו עדי אבד" להשמיד להרוג ולאבד, להשחית ולבער וכו' וכו'.
1383
1384ואמנם ראשית גוים עמלק, כאשר כבר הראו, כי הודות להמילטריזמוס באו לנו ההמצאות של מסילת הברזל, הטיליגרף, הטיליפון וכדומה וכדומה, כי רק חשק המלחמה הביאה להם להמציא המצאות חדשות כדי לנצח חיש מהר, אבל גם בזה "ואחריתו - עיקר התכלית הוא - עדי אבד", כדי שיוכלו לכלות ולאבד חיש מהר, והדברים עתיקים.
1384
1385והסבר יותר נכון על זה נתנו חז"ל במאמרם שהתחלנו בו: "כאן כתיב זכור ובשבת כתיב זכור שניהם שוים". "זכור" זהו עבודת השכל, כי בזה בהזכרון מותר האדם מן הבהמה, וכאשר כבר הראו חכמים רבים וכן שלמים, כי כל עיקר החכמה שבאדם באה לו מהנסיון של אלפי דורות ועבודת השכל היא להקיש מנסיון אחד על השני, ועל זה כבר אמר שלמה "את כל זה נסיתי בחכמה, אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני" (קהלת ז, כז), כלומר, שעצם החכמה תהיה לעולם רחוקה, אלא שמדור לדור יתרבו הנסיונות, ואמנם נסיונות יש אצל כל בעלי החיים, אלא שלהם אין הזכרון לזכור את כל מה שעבר עליהם בהוה ובעבר כדי להקיש על הלהבא, ואצל האדם יש זאת.
1385
1386ואמנם ענין זה דורש אריכות, אבל בנוגע לענינינו גם זה כבר יספיק להעמיד על קושית המדרש ששפיר קא מותיב "כאן כתיב זכור ובשבת כתיב זכור שניהם שוים", הלא כמו שדרוש "זכור" עבודת השכל לשבת שזו היא באמת נקודת המרכז של הספר, ספר התורה, שכל מטרתה היא להגיע לעולם שכולו שבת, הלא גם למעשי עמלק אנו דרושים לזכור, כי גם בזה יש בקיאות וחריפות יתירה?
1386
1387והוא מותיב לה והוא מפרק בהמשל מקערה מלאה וקערה ריקה, הקערה אמנם אחת היא גם אצל פלוני אוהבו וגם אצל פלוני שונאו, אבל מה גדול ההבדל במה שנמצא בתוך הקערה, כי הקערה של השונא אין לה כלל תוך "ואל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו".
1387
1388ואמנם גם בהחיצוניות של העמלקות יש שכל וכשרון רב, ראשית גוים עמלק, אבל כל המטרה שבה היא - ריקה ולא יותר.
1388
1389ואם ה"בראשית" אחת היא גם אצל שבת וגם אצל עמלק ששניהם מתחילים ב"זכור" אבל מה גדול ההבדל, בהאחרית דבר, בשבת יש ה"כסות נקיה" ובהעמלקות כסות מגואלה בדם, השבת מביאה לעונג שבת והעמלקות לצער ולאבל, ליגון ואנחה.
1389
1390ואולי לזה נתכוונו חז"ל גם במאמרם (מדרש רבה בראשית) "והארץ היתה תהו ובהו זהו מעשיהם של רשעים, ויאמר אלקים יהי אור, זהו מעשיהם של צדיקים, ואיני יודע באיזה מהם חפץ? כיון דכתיב וירא אלקים את האור כי טוב, הוי אומר במעשיהם של צדיקים הוא חפץ, ואינו חפץ במעשיהם של רשעים", כי אמנם בהשקפה הראשונה אפשר להחליף מעשיהם של רשעים במעשיהם של צדיקים, כי גם אלה שמביאים על ידי הסיף ל"הארץ היתה תהו ובהו" באים גם כן בשם ד', וגם לזה יש בתי ספר כמו מעשיהם של צדיקים, ורק מתוצאות הדברים אפשר להבדיל ולהבחין ביניהם, רק מי שמביאים ל"כי טוב" רק אלה המה בכלל צדיקים ומכלל הן אתה שומע לאו.
1390
1391פורה שר של שכחה הוא האשם.
1391
1392וחבל, שרק לנו יש פרשת זכור בשנה, וכל שאר האומות אינן יודעות ממנה, כי מי הוא האשם בכל המלחמות שבעולם אם לא פורה שר של שכחה, שממלחמה למלחמה הוא משכח את כל התוצאות שהביאה, את כל התהו ובהו שסבבה, את ה"קערה הריקה" גם של המנצחים - כי אחרי כל מלחמה נראתה הקשת בענן ונשמעה השבועה, אם לא בפירוש הנה לכל הפחות מכללא של כל הלוחמים, שלא יוסיפו להביא עוד מבול של דם על הארץ, אלא תיכף כשעובר איזה זמן של מנוחה, כביכול, נשכח מהם הכל והם מתחילים להתעסק שוב ב"והארץ היתה תהו ובהו".
1392
1393ובכן מה חסרה לעולם, רק פרשת "זכור" - אין מי שיקרא מקצה הארץ ועד קצהו רק מלה קטנה אחת:
1393
1394זכור!!!
1394
1395ולו היה כזה בעולם, כי אז כבר נמחה זכר עמלק מתחת השמים.
1395
1396כנסת ישראל נמשלה ליונה.
1396
1397וכהיונה של נח שיצאה מהתיבה כדי להיות המבשרת שלום בכל העולם, להודע ולהודיע אם קלו המים הזדונים מעל הארץ, כן הוא הדבר גם עם כנסת ישראל הנמשלה ליונה. זה כמה שיצאנו מהתבה שלנו שהחזיקה ד' מאות פרסה על ד' מאות פרסה, מארץ ישראל, והננו נעים ונדים בכל הארצות כדי לקרוא באזני כל יושבי תבל את פרשת זכור, להזכיר לכל העולם כולו את התוצאות המרות של העמלקות, והננו מחכים בכליון עינים לאותו היום שנוכל לשוב כיונת נח בשעתה ולהודיע, כי כבר קלו המים הזדונים מעל הארץ, ואשרי המחכה.
1397
1398ורק על ידי זה נבין את תפילתו של משה רבנו שהתפלל בשעת מעשה כשבא עמלק להלחם עם ישראל "ריבונו של עולם, בניך שאתה עתיד לפזרם לארבע רוחות העולם, שנאמר, כי בארבע רוחות השמים פרשתי אתכם, רשע זה בא לאבד אותם מתחת כנפיך, ספר תורה שתתן לבניך מי יקרא בו" (ילקוט שמעוני שמות רמז רסו), כי אמנם גם אז כבר ידע משה שנתפזר לארבע רוחות העולם, ואחד מהנמוקים לפזורינו זה הוא כדי שנהיה למלאכי השלום בכל העולם כולו ולקרב את ה"אחרית הימים" בנגוד להעמלקות המעכבת את הגאולה בכל כוחה ועוזה, ו"אין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה זרעו של עמלק".
1398
1399והיה כאשר ירים משה את ידו.
1399
1400אכן השאלה היא, אם אנו מתקרבים ל"אחרית הימים" או אדרבא שעוד אנו מתרחקים מזה?
1400
1401ולכאורה המעשים מראים על רחוק ולא על קרוב, ובמקום הנבואה של ישעיהו (ב, ד) ומיכה (ד, ג) "וכתתו חרבותם לאתים וחניתיהם למזמרות" אנו רואים שנתקימה דוקא הנבואה של הנביא יואל שהתנבא (ד, י) להיפך "כתו אתיכם לחרבות ומזמרתיכם לרמחים", ולא רק האתים והמזמרות, אך גם הפעמונים של בתי המסגד שלהם והכלי קדושה שלנו, להבדיל, נהפכו לחרבות ולרמחים, ואם כי הכל מדברים על דבר מלחמה עד רדתה עם המילטריזמוס, הלא הוא כאותו הגנב שרץ ביחד עם הקהל וצועק בקול גדול חפשו את הגנב, ואם כן מה תקותנו ומה תוחלתנו ל"אחרית הימים" המתרחקים ממנו יותר ויותר?
1401
1402אבל הרגעו נא, רבותי, אל תעצבו ואל תתיאשו, כי אדרבא זו היא הנותנת.
1402
1403בנוהג שבעולם כשאיזו פירמא מתפרסמת וטבעה יוצאת בעולם, אז נמצאו זייפנים שמזייפים ותולים את עצמם באילן גדול, לומר שהם מוכרים את סחורותיה של הפירמא הנ"ל, בעוד שבאמת לא היו דברים מעולם, כי אין להם שום מגע ומשא עם הפירמא המפורסמה הזו. וכמובן, שמצד החמרי הם גורמים הפסד לאותה הפירמא, אבל מצד המוסרי הרי אפשר לה להתפאר ולומר: ראו, עד כמה כבר יצאה טבעי לאויר העולם, עד שהכל רוצים להתלות דוקא בי.
1403
1404וזה הוא ההבדל מלפנים להיום, לפנים בא הסיף בשם עצמו, כמה שהוא בלי כחל ובלי שרק, אבל עכשיו כבר מתביש הסיף לבא ערום וגם הוא בא תמיד כרוך בהספר, גם הוא מוכרח כבר להתעטף בטלית שכולה תכלת.
1404
1405ואם הכל צועקים מלחמה בהמילטריזמוס אף על פי שאנו יודעים כי זוהי רק צביעות בעלמא, אבל סוף סוף שמע מינה, כי הפירמא שלנו שהכריזה עוד לפני יותר משלשת אלפי שנה "מלחמה לד' בעמלק מדר דר" כבר נתפרסמה ויצא טבעה לעולם כל כך, עד כי כולם רוצים לזייף אותה.
1405
1406אנו יודעים היטב שהוא רק צביעות, הצביעות של השטן כשהוא אומר שהוא מתכוין לשם שמים, כמאמרם ז"ל "שטן לשם שמים נתכוון", שבזה יוכל להזיק עוד יותר מכשהוא בא בשם עצמו לבד, שהרי אז לא יוכל להתעות כל כך את הבריות, כי רק צביעות הוא. אבל סוף סוף מזה אנו למדים, כי כבר נעשו האידיאלים שלנו לצבע יפה ונחמד, לצבע מודרני, שהכל רוצים להצבע בו.
1406
1407היו ימים למשל, כפי שמספרים חז"ל, ש"נגלה הקב"ה על בני עשו הרשע ואמר להם מקבלים אתם את התורה? אמרו לו מה כתיב בה? אמר להם, לא תרצח, אמרו זו היא ירושה שהורשנו אבינו על חרבך תחיה" (מדרש תנחומא), פשוט דברים כהויתם שאינם מודים ב"לא תרצח". ואילו היום לא ימצא עוד שום עם בעולם שישיב באופן שכזה, אדרבא ואדרבא כולם יתנו את הסכמתם המלאה לא רק על ה"לא תרצח" שהוא בשב ואל תעשה, אך גם על ה"ואהבת לרעך כמוך" שהוא בקום ועשה, ואם כי בהלכה למעשה אולי נוהגים גם היום כבני בניו של עשו הרשע, אבל על כל פנים כבר יש נצחון מוסרי גדול לאין ערך להיהדות, שהכל רוצים לזייף אותה, והכל רוצים להצבע בצבעה המזהיר.
1407
1408יודעים אנו היטב שכל אלה ש"רוממות אל בגרונם" - מחד גיסא - הנה "חרב פיפיות בידם" מאידך גיסא, אבל אם את הגרון כבר כבשנו סופו של דבר שגם את הידים נכבוש.
1408
1409וסוף סוף נשמע כעת אצל כל העמים והלשונות המקולטרים את "הקול קול יעקב", הכל מדברים כעת על דבר שלום מוחלט, על דבר יושר וצדק, על דבר חסד ורחמים, על דבר אמת ומשפט, על דבר אהבה אחוה בין כל הבריות וכו' וכו', ואם כי לעת עתה "הידים ידי עשו", הנה סוף הכבוד לבוא ו"סוף מעשה במחשבה תחלה" והידים בודאי תגררנה בהקדם או באחור אחרי הפה.
1409
1410ומאידך גיסא מה אנו רוצים מהאומות, בעוד שעל האמת הננו צריכים להודות כי גם אצלנו עדיין רחוקות הידים מהקול, ו"הקול קול יעקב והידים ידי עשו" נאמר על יעקב גופא, "ואם רבי לא שנה ר' חייא מניין", איך אפשר לנו להשפיע על אחרים, בעוד שגם אצלנו אין הכל כשורה בנידון זה.
1410
1411שכחנו כי כתיב "ויהי ידיו אמונה עד בא השמש", ויהי קולו אמונה לא כתיב, אך ידיו.
1411
1412שכחנו כי יש אצלנו לא רק תפילין של ראש, אך גם תפילין של יד, ואותה הפרשה של "קדש" כתובה לא רק בתפילין של ראש, אך גם בשל יד, ללמדנו, כי אין אנו יוצאים בקדושת הראש לבד אך זקוקים אנו גם לקדושת היד, אין אנו מסתפקים רק בקדושת המחשבה והדבור, אך זקוקים אנו לקדושת המעשה.
1412
1413ועל כן אם נרצה שישראל יגבר על כל העמלקות שבעולם, אז עלינו לעשות כמה שמצווה עלינו בתורתנו "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל", נרים את ידינו בריש גלי לפני כל העולם כולו, נראה לכל גם את ה"קדש" של השל יד שלנו, ואז ממילא "וגבר ישראל".
1413
1414זכר עמלק מתחת השמים.
1414
1415כי ברם הדבר שיתמו חטאים מן הארץ כתיב ולא יתמו חוטאים, וגם על הפסוק "והשבתי חיה רעה מן הארץ" אומרים חז"ל "שיהיו ולא יזיקו", וגם בעמלק מדגשת התורה בעיקר את הזכר עמלק, מה שנעשה העמלקות לזכר לקולטורא, לאידיאל נאצל, לרעיון נשגב, לחכמה עילאה, ואת זכר עמלק זה מצוה עלינו למחות.
1415
1416עמלק מתחת השמים.
1416
1417כי העמלקות באה עכשיו מתחת השמים, באה מעוטפת ברוחניות שברוחניות. כל המלחמות שמתרחשות בדורותינו אלו הן הכל לשם שמים, ומלאכי השלום, מלאכי השרת, מלאכי עליון מלוים אותה, כביכול, ואת זה עלינו למחות, עלינו לסתור את הק"ן טעמים שבהם טהרו את השרץ והלראות נגד כל את השרץ בכל נוולותו וזוהמתו, בכל השקוץ והתעוב, בכל הסחי והמאוס שבו, למען יברחו הכל ממנו כמטחוי קשת, ואת זה אי אפשר לנו לעשות, כאמור, רק על ידי "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל".
1417
1418מחר אנכי נצב על ראש הגבעה.
1418
1419ומן עיקר העיקרים זה עלינו לבלי להסיח דעת, כי המחר שייך לנו ולא להעמלקות, אם כעת "כל עיר ועיר על תלה בנויה ועיר האלקים מושפלת עד שאול תחתיה", אל נבוא לידי "מרה שחורה". עוד המחר גדול והוא יבוא אף על פי שיתמהמה.
1419
1420כעת הננו עומדים בתחתית ההר, אבל מחר, תאמר היהדות, מחר אנכי נצב על "ראש הגבעה", "נצב" בהוה, כי המחר כל כך ברור בעינינו עד כי נחשב אצלנו להוה ממש.
1420
1421ואם היום רק קול נביאי השקר נשמע מסוף העולם ועד סופו, מלא כל הארץ כבודם, אלה נביאי השקר המוכרים כזונות את נפשם בעד בצע כסף לכל העמלקים שבעולם, והמה המלחכי פנכא שלהם, המשתחוים ומודים ונופלים לפניהם וצועקים קדוש קדוש לכל אשר יאמרו הם העמלקים. קדושי אֵל אַל יפול רוחנו מזה, כי שקר אין לו רגלים, ומשה ראש נביאי אמת יצעק עוד היום באוזנינו בקול חוצב להבות אש, בקול שובר ארזים:
1421
1422"מחר אנכי נצב על ראש הגבעה ומטה האלקים בידי", וממטה אלקים זה יברחו כל נביאי השקר כעכברים "ובאו במערות צרים ובמחלות עפר מפני פחד ד' ומהדר גאונו בקומו לערץ הארץ".
1422
1423רק מעט מעט סבלנות דרושה לנו ו"מחר יהיה האות הזה"...
1423
1424טו. בדרך
"זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים אשר קרך בדרך" (דברים כה, יז).
"זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים אשר קרך בדרך" (דברים כה, יז).
1424
1425"תניא ר' יוסי אומר שלש מצוות נצטוו ישראל בכניסתם לארץ, להעמיד להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות להם בית הבחירה" (סנהדרין כ, ב).
1425
1426"אמרי ליה פפונאי לרב מתנה וכו' המן מן התורה מנין? המן העץ" (חולין קלט ב).
1426
1427שנאת עולם לעם עולם.
1427
1428פרשת זכור מזכירה לנו את השנאת עולם לעם עולם. הנה אמרי אינשי יהודאי, אל תשמחו במפלת השררה, כי אינכם יודעים את השררה שתבוא אחריה, אפשר שתהא יותר קשה מזו שהלכה לעולמה.
1428
1429אבל המלתא לחוד והמעשים לחוד, ובמעשה הננו שמחים תמיד לקראת חלופי גברא, כשאיזו ממלכה יורדת מעל הבמה וממלכה אחרת יורשת את מקומה, כששררה הולכת ושררה באה, ושוכחים אנו תמיד, כי השנאה לעולם עומדת, וחלופי גברי אינם מביאים רק לחלופי צוררים, ועל זה לא נאמר "אחרון אחרון חביב" אך הרבה פעמים הדבר להיפך.
1429
1430"וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים... אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת", אכן דא עקא, שגם השירה הזו לא ארכה זמן רב, שררה נופלת ושררה באה והשנאה לעולם עומדת. נצלנו מן הפח ונפלנו אל הפחת, במקום פרעה בא עמלק.
1430
1431"ויבא עמלק" עם ו' המהפכת מעתיד לעבר, כי אי אפשר להכחיש, שלפעמים הרבה בחפצנו העז לומר בהקדם "ברוך שפטרני" מהשררה המציקה אותנו בכל פה, הננו מגזימים בשבחה של השררה הצריכה לבוא על מקום הישנה.
1431
1432"ויבא עמלק", ובודאי היו גם באותו הדור אנשים שדמו, כי עמלק יביא בביאתו ברכה מרובה, כי הלא "ראשית גויים עמלק", עם מקולטר מכף רגלו ועד קדקדו, ואיננו פנתיקאי כעם המצריים, אדרבא עליו מעיד הכתוב "ולא ירא אלקים" חופשי בדעות, נאור. ובכלל הרי "מחותנים" אנחנו עם המלק, כי הוא מאליפז בן עשו מבור מחצבתו (עי' סנהדרין צט, ב) ואיננו מדבר בשפת חם, שלא נשמע איש את שפת רעהו, אך כמעט שפה אחת לכולנו יחד ורק הבדל הדיאלקט יש, ובכן רצו רבים באמת בהו' המהפכת שתהפך את ביאת העתיד של עמלק לדבר שבהוה ושבעבר, וחכו עליו כמו על פודה ומציל. ואמנם לא היתה זאת תוחלת ממושכה, "ויבא עמלק", אבל "וילחם עם ישראל"...
1432
1433שני מיני שנאות.
1433
1434ואמנם אף על פי שגם פרעה וגם עמלק היו שונאי ישראל, הנה לא הרי שנאתו של זה כהרי שנאתו של זה, אם כי הצד השוה שבהם ששניהם דרכם לילך ולהזיק לישראל.
1434
1435כי יש שנאה מצד היראה ויש שנאה מצד רגש של תעוב וגועל נפש להשנוי, וזה ההבדל בין שנאתו של פרעה ובין שנאתו של עמלק לנו.
1435
1436הראשון מתירא, "פן ירבה והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ", והאחרון אינו מתירא ממנו כלל וכלל בידעו כי "אתה עיף ויגע", אלא משקץ אותנו, והננו בעיניו מין "מוקצה מחמת מיאוס" כדברי המדרש רבה על הכתוב "ויזנב בך כל הנחשלים אחריך, מה היה בית עמלק עושים, חותכים מילותיהם וזורקים כלפי מעלה, ואומרים בזו בחרת, טול מה שבחרת", זאת אומרת, שנחשבנו אצלם להאומה היותר שפלה שבכל האומות, שאין לה רק את האבר הקטן שבאדם... "בזו בחרת" רק זו יש לה ולא יותר.
1436
1437פרעה שהחזיק אותנו ל"רב ועצום ממנו" בחכמה ובכשרון, בחריצות ובדעת, אמר אל עמו "הבה נתחכמה", השתמש בה"קנאת סופרים תרבה חכמה" להביא את עמו לידי קנאה שיתקנאו בישראל וגם הם ירבו חכמה, אבל עמלק שנחשבנו בעיניו להיפך להעם הטפשי ביותר, הנה עליו נאמר "אשר קרך בדרך" (כדברי המדרש "שהקירם לפני אומות העולם, כיון שיצאו ממצרים נפלו אימתם על כל אומות העולם, שנאמר, אז נבהלו אלופי אדום, וכיון שבא עמלק ונזדוג להם, הקירם לפני אומות העולם". ו"בילקוט שמעוני" עוד מוסיף על זה "אשר קרך - טמאך, כדאמר כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה", כלומר, שעמלק חושב אותנו לא רק לקטני נפש, אך גם למזוהמי הגוף, שהכל צריכים להתרחק ממנו כמטחוי קשת, כדי שלא יבואו גם הם לידי זוהמא.
1437
1438כי על כן פרעה לא חפץ רק לכלותנו מעל האדמה, אבל לא יעלה על לבו כלל וכלל לזכות אותנו בקולטורא שלו, והראיה, שבכל העת שהיו בני ישראל במצרים "לא שינו את שמם ולא שינו את לשונם", ולא היה איכפת כלל הדבר לפרעה. אכן לא כן עמלק שראשית מעשהו היה "וילחם עם ישראל ברפידים" וכדברי המדרש "אין רפידים אלא רפיון ידים, שרפו ידיהם מדברי תורה", כלומר שאף על פי שאינו מכריז מלחמה על התורה שלנו בריש גלי ובאופן פומבי, הנה באופן בלתי ישר הוא מרפה את ידינו על ידי ה"השכלה" שלו מדברי תורה, כי לאט לאט הוא מרגיל אותנו, שאנו בעצמנו מביטים על כל בן תורה כמו על בטלן שאינו מן הישוב כלל והוא לא מעלמא הדין.
1438
1439מטרפסיה של פרעה ושל עמלק.
1439
1440ורק על ידי זה יתבאר לנו ההבדל בין מטרפסיה של פרעה לזה של עמלק. בהראשון עשה הקב"ה בעצמו שפטים "ד' איש מלחמה ד' שמו, מרכבות פרעה וחילו ירה בים ומבחר שלישיו טבעו בים סוף... ימינך ד' נאדרי בכח, ימינך ד' תרעץ אויב" וגם לדורות לא נצטוינו כלל וכלל על מצות מחית זכר פרעה. לא כן לגבי עמלק, שבזה כבר לא אמר משה "ד' ילחם לכם ואתם תחרישון" אלא להיפך, אמר ליהושע "בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק" ונשארה לנו גם כן המצוה לדורות "מחה תמחה את זכר עמלק", שלכאורה הרי אפשר לשאול: מאי ראית שנבדלו שני שונאי ישראל אלה באופן העונש?
1440
1441מפני, שגם באופני השנאה נבדלו, כאמור, זה מזה ועם כל אחד מהם עלינו להתחשב מדה כנגד מדה.
1441
1442כי אמנם השי"ת קבל עליו את התפקיד להיות שומר ישראל "ולא ינום ולא יישן שומר ישראל", ואפשר לנו לסמוך עליו היטב היטב, שילחם את מלחמתנו כנגד כל הצוררים הקמים עלינו. אכן במה דברים אמורים, כשאין בשנאת הצוררים גם חלול השם וחלול כבוד האומה, אבל במקום שיש כאלה, אז אין אנחנו בני חורין להבטל ולשבת בחבוק ידים, אך עלינו בעצמנו לקדש את שם שמים ולנקום את קנאת ד' צבאות שנתחלל על ידי הצוררים.
1442
1443וזהו ההבדל בין שנאה מחמת יראה ובין שנאה מחמת שקוץ ותעוב, הראשונה אם כי היא מביאה גם כן לתוצאות רעות מאד, הנה סוף סוף אין חילול שמים בזה שהם מעריכים אותנו במעלות עוד יותר גדולות מכפי שהננו באמת, ואומרים תמיד "הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו", שבזה באמת מתקיימת הבטחתו של השי"ת "וראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליך ויראו ממך". אבל השנאה הבאה מחמת תעוב ושקוץ, הנה יותר ממה שהיא מריעה בפועל, מה גדולה החרפה ומה נורא הבזיון שמביאה, שבמקום שעל כל העמים לומר "רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה" הם "זורקים מילותיהם ואומרים בזה בחרת".
1443
1444ואמנם "מלחמה לד' בעמלק מדר דר", אבל המלחמה הזו לא תוכל להביא לידי נצחונה המוחלט, אם לא תוקדם לה מקודם המצוה של מחית עמלק מצדנו אנו, המצוה של "מחה תמחה זכר עמלק", והנמוק לזה נותנת התורה גופה "כי יד על כס יה" הוא תנאי קודם למעשה של "מלחמה לד' בעמלק מדר דר", וכפירוש חז"ל ש"אין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה זרעו של עמלק".
1444
1445משל למה הדבר דומה - למלך שהיה לו בן יחיד יורש העצר וחללו שונאי המלך את שמו של הבן ברבים, באמרם, כי לא יצלח לכל מלאכה, שהוא שפן מוג לב, עצל וטפש מלידה ומבטן, ואמנם יש ביכולת המלך לענוש קשה את כל מוצאי הדבר הזו, אבל יודע הוא שלא יגיע בזה למטרתו להסיר את הדבר מעיקרה, כי רק מפני היראה לא יפיצו את הדבה ברבים, וסוף סוף מידי דברים שבלב בכל אחד ואחד לא תמחה, ומה הוא עושה, הוא פונה לבנו יחידו זה, שיראה בעצמו את תנואת ידו הקשה למוציאי דבה אלה, ומבשרם בעצמם יחזו כי איננו עצל ואיננו שפן ומוג לב.
1445
1446והנמשל מובן מאליו, המוציא דבה היה עמלק "ויזנב בך כל הנחשלים אחריך", הראה לכל על צד החולשה שבנו, ואין לזה עצה אחרת רק בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק", ואז רק אז אחרי ה"ויחלש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב" יראה ויוכח, כי גם לנו יש אנשים, ובמקום השנאה של שקוץ ותעוב יבוא לכל הפחות לשנאה של יראה ואז יהיה השם שלם והכסא שלם.
1446
1447הראש והכתר.
1447
1448ומה נאים ונמרצים בזה דברי חז"ל במכילתא (פרשת עמלק א): "ויאמר משה אל יהושע, בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק, אמרו לו משה ליהושע, ראשך למה אתה משמרו, לא לכתר, צא מתחת הענן והלחם בעמלק", כלומר, שהדגיש ליהושע, שיש לנו עסק הפעם עם צורר ישראל יחיד במינו המכוון בעיקר להוריד את הכתר מעל ראשנו, לבטל את הבחירה, את ה"אתה בחרתנו מכל העמים". ודבר זה שאנו מתאוננים עליו זה כאלפים שנה "אל הביטה דל כבודנו בגויים ושקצונו כטמאת הנדה" ו"למה יאמרו הגויים איה אלקיהם", הנה הגורם הראשון לזה היה עמלק, ואף על פי שאין אנו רודפים אחרי הכבוד, אבל בחלול כבודנו בגויים יש בזה גם משום חלול השם הגדול והנורא ואסור לנו בשום אופן לעבור על זה בשתיקה.
1448
1449"ראשך אתה משמרו לא לכתר", כי לא ככל הבעלי חיים שעל פני האדמה הוא האדם, כל הבעלי חיים אינם יודעים רגש הכבוד מה הוא, ואם יש להם ראש אין להם כתר, אבל האדם הרי כל תכלית החיים שלו הוא בשביל הכתר "וכתר שם טוב עולה על גביהם", ועל כן עלינו להראות לעמלק, כי אמנם ראויים אנחנו להכתר שעטר לנו הקב"ה "וצא מתחת הענן", ברגע כזה אסור עלינו להחבא בקרן זוית לישב בדד ולשים יד לפה, אך עלינו להראות נגדה כל העמים, כי אנחנו ראוים לכתר והכתר ראוי לנו.
1449
1450מה בין פסח לפורים.
1450
1451שני "יום טוב" יש לנו, פסח ופורים, בפסח אנו קוראים על דבר פרעה ויוצאים אנו ידי חובתנו בקריאה לבדה, ואילו בפורים חובה עלינו לבעוט ברגל בכל פעם שמזכירים את המן, ומדוע?
1451
1452כדי לעשות זכר לדבר בההבדל שבין פרעה להמן, כי המן נכדו של עמלק הלך גם בשיטתו של עמלק בשנאתו לישראל, ולאו מחמת יראה יעץ לאחשורוש להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים, אך להיפך מחמת שחשב אותן לאומה שפלה ונמבזה שאין לה כלל זכות הקיום על האדמה, כמאמר חז"ל במדרש רבה על הכתוב ישנו עם אחד וכו' "ישנים מן המצוות, אית בהו רבנן? עם אחד הם, שמא תאמר, קרחה אני עושה במלכותך? מפוזרים הם בכל העמים, שמא תאמר יש לי הנאה מהם, ומפורד, כפרדה זו שאינה עושה פירות, שמא תאמר איכא חדא מדינתא מיניהו? בכל מדינות מלכותך, ואת דתי המלך אינם עושים, דמפקא לשתא בשה"י ופה"י". בזה בולט ההבדל בין פרעה להמן, הראשון בכל רשעתו ידע לפנות בכל פעם ופעם כשהיה לו דבר עם ישראל אל ה"רבנן" שהיו בימים ההם, משה ואהרן, אבל השני אינו מודה גם בהאבטוריטט של הרבנן שלנו, כי גם אותם הוא מבטל כעפרא דארעא; הראשון סובר שכח ה"קהל" שלנו חזק כל כך עד כי מדבר על כל בני ישראל בלשון יחיד "פן ירבה... ונוסף גם הוא... כי הוא מדמה שהננו מצוינים באחדות גמורה, ואילו המן להיפך מתפלא על הפירוד ועל פיזור הנפש שלנו. פרעה מתירא מפני החריצות המרובה שלנו "ועלה מן הארץ" והמן להיפך מביט עלינו כעל עצלים שלא יוצלחו לכל מלאכה ומפקא לשתא בשה"י פה"י, כי אינם מסוגלים לעבודה אחרת.
1452
1453וכבר עמדו חז"ל על סמיכות הפרשה שבין עמלק להמן, לא רק מצד הגזע, אך גם מצד השיטה - באמרם במדרש רבה על הפסוק "ותצוהו על מרדכי לדעת מה זה ועל מה זה - ויגד לו מרדכי את כל אשר קרהו" את הדברים האלה, "אמרה לו לך ואמור לו, מימיהם של ישראל לא באו לצרה כזאת, שמא כפרו ישראל בזה אלי ואנוהו, ושמא כפרו בלוחות, דכתיב מזה ומזה המה כתובים? אמר ליה להתך, לך אמור לה, בן בנו של קרהו בא עלינו הדא דכתיב אשר קרך בדרך" כלומר, אותה השיטה של בטול, לקרר אותנו בפני כל אומות העולם, להביט עלינו כעל בריות שפלות ונמבזות.
1453
1454זהו "ולמלך אינו שוה להניחם" שהדברים נוקבים ויורדים על התהום, שזאת אומרת שלא מצד שיש סכנה לארצו, כמו שהתירא פרעה, נחוץ לכלותם, אך פשוט מצד שאין שוה להניחם, שאין להם שיווי ערך ואין מהם טובת הנאה.
1454
1455ולגבי שונאי ישראל ממין שכזה אין עצה אחרת, רק העצה של "נקהלו היהודים ועמדו על נפשם", וגם היום הננו עושים זכר לדבר כנ"ל.
1455
1456האגדה על דבר קברו של משה.
1456
1457ובין כה וכה, הננו רואים בשנאת עולם לעם עולם את אותה האגדה הנפלאה שמספרים חז"ל על דבר קברו של משה, "וכבר שלחה מלכות הרשעה... הראנו היכן משה קבור, עמדו למעלה נדמה להם שהוא למטה, עמדו למטה נדמה להם שהוא למעלה, נחלקו לשתי כתות, אותם שעמדו למעלה, נדמה להם שהוא למטה, אותם שעמדו למטה, נדמה להם שהוא למעלה, לקיים מה שנאמר ולא ידע איש את קבורתו" (סוטה יד, א). אבל יהיה איך שיהיה, סוף סוף משה קבור, אם כי לא ידע איש את קבורתו, ככה הוא הדבר גם כן ביחס אומות העולם אלינו, לאלה האומות שהן עומדות למטה, במצב הקולטורי, נדמה להן ישראל שהוא למעלה והן מתיראות ממנו מאד מאד, ולהיפך, אלה האומות שהן עומדות למעלה במצב הקולטורי, כביכול, נדמה להן שאנחנו עומדים למטה והן מביטות עלינו מגבוה ומתיחסות אלינו בשאט נפש, וסוף סוף, יהיה איך שיהיה, כל זמן שהננו מפוזרים ומפורדים בין האומות, הננו במצבו של "משה קבור" אם כי "לא ידע איש את קבורתו".
1457
1458וטעות מרה טעו ה"משכילים" שלנו בהמאה העברה למספרם, שתלו את כל התקוה בההשכלה, כי כאשר תמלא הארץ דעה, ממילא תבטל השנאה, ולא ידעו כי "אותן שעמדו למעלה נדמה להן שהוא למטה".
1458
1459המן מן התורה.
1459
1460וכבר ראו זאת חז"ל ברוח קדשם באמרם (חולין קלט, ב) "המן מן התורה מנין, שנאמר, המן העץ". לומר, כי אך לשוא תולים רבים מאחינו בני ישראל באילן גדול - של עץ הדעת, שממנו תבוא תשועתנו ופדות נפשנו. אין לנו קרוב לעץ הדעת יותר מהמן, שהיה הפקח היותר גדול בכל השבע ועשרים ומאה מדינה והמצוין בין כל החכמים יודעי העתים שבימים ההם, ובכל זאת, או יותר נכון, דוקא בשביל זה היה ל"המן בן המדתא האגגי צורר כל היהודים", כשם שגם עמלק זקנו היה "ראשית גוים" בכל החכמות והמדעים שבימים ההם ודוקא בשביל זה "ויבא עמלק וילחם עם ישראל".
1460
1461כי רק אז כשיבוא הזמן שחזו חוזינו "כי מלאה הארץ דעה את ד'", אז תתמלא גם הנבואה של "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי", אבל דעה לבדה, שאיננה באה מאת ד', אך מעץ הדעת, איננה תריס כלל מפני הפורעניות של שנאת עולם לעם עולם.
1461
1462ובעינינו אנו הרי אנו רואים שיש גם אנטיסימטיזמוס מדעי, כביכול, זה ההמן של עץ הדעת.
1462
1463גם זה מהשקרים המוסכמים.
1463
1464הנה השתמשנו בהפתגם הרגיל "שנאת עולם לעם עולם" רק מחמת שגרא דלשנא, אבל באמת גם זהו מן ה"שקרים המוסכמים". כי באמת אין זו שנאת עולם לעם עולם, אלא שנאה של תושבים לגרים, שנאה של בעלי הבתים לאורחים בלתי קרואים, שנאה של אזרחים לעם גולה ונודד.
1464
1465בקיצור, זוהי לא שנאה לעם עולם, אך שנאה ל"הגלות" מפני שהגלות זהו דבר בלתי טבעי, אי-נורמלי המעוררת רק זועה בעיני כל רואיה, ואי אפשר שהעולם יאהב אותה.
1465
1466ואמנם יש שהננו מכניסים אורחים לתוך ביתנו ואנו נוהגים בהם מנהג כבוד, אכן במה דברים אמורים, באורחים כאלה שהמה גופא לפעמים מקיימים את המדה של "הכנסת אורחים", שהלא במקומותיהם המה תושבים, אבל אורחים שהמה תמיד רק אורחים, בכל ימי חייהם, ולא יגיעו לעולם למעלת בעלי הבתים, מה קשה הדבר לקבלם בסבר פנים יפות.
1466
1467ואף אחשורוש שהיה מלך טפש מאין כמוהו הבין גם הוא להעמיד את השאלה המחוכמת "שמא איכא חדא מדינתא מיניהו?" כי מה שהננו עם מפוזר ומפורד אין הדבר כל כך רע, כי הלא כמה עמים יש בתבל, שהמה מפוזרים ומפורדים בכל קצוי תבל, אבל אנחנו הננו ה"בנים יחידים" בכל העולם כולו שאין לנו אף ד' אמות קרקע שאנחנו נהיה בתור אומה הבעלי בתים היחידים עליהן.
1467
1468כל העמים אף כשהמה אורחים בארצות לא להם, הנם מכניסי אורחים ועל כל פנים הרי בגדר האפשרות שיהיו גם כן מכניסי אורחים במדינתם הם, אבל אנחנו לפי מצבנו עכשיו הרי אין כלל מציאות שנהיה בתור אומה מכניסי אורחים.
1468
1469כל עם ועם אשר על פני האדמה לוקח את הכרטיס של כדור הארץ ומראה איזה חלק יותר גדול או קטן שהוא שייך אליו, אבל האם אפשר לנו להראות בה אף נקודה אחת ששייכת אלינו.
1469
1470ועל הדבר הזה כבר עמדה התורה גופה, בהדגישה לא פעם אחת אך שתי פעמים את ה"בדרך".
1470
1471"זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך וגו', אשר קרך בדרך".
1471
1472"לא עכברא גנב אלא חורא גנב", לא עמלק הוא האשם היחידי בזה, אך ה"בדרך", עמלק עושה לך רעה לא מצד שהוא הנהו עמלק ואתה הנך ישראל, אלא מפני שלו יש קביעות מקום ואתה הנך תמיד בדרך.
1472
1473אשר קרך בדרך, הבדרך זהו הסיבה למקור השנאה, וזוהי ג"כ הסיבה מה שאתה עלול ביותר מכל העמים להפגע מכל מקרה קל.
1473
1474ועליך לזכור, לא כל כך את עמלק אך את העיקר, את הבדרך שזוהי הסיבה לכל מחלה, לכל תקלה ולכל קטטה.
1474
1475ואמנם איננו רוצים חלילה בזה ללמד זכות על שונאי ישראל, אבל כבר אמרה התורה "לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו", אף על פי שהיו שונאי ישראל גדולים. כי באמת הגרות של עם ישראל בין כל הגויים קשה לנו וקשה גם להם.
1475
1476וכבר אמר מנהיג מדיני אחד, כי שאלת היהודים איננה רק שאלת היהודים, אך גם שאלת הגויים. והצדק אתו, כי כשם שמי שמחזיק עבד בביתו הוא גופא איננו בן חורין לגמרי, כי "כל הקונה עבד לעצמו כקונה אדון לעצמו", כך גם אומה שיש לה אומה אחרת בגלות בתוך ארצה, גם היא גופה איננה בעלי הבית גמורה בתוך ארצה, ומן הנמנע שלא יתעוררו בה חכוכים פנימיים מזמן לזמן, שאינם מביאים ברכה לשני הצדדים גם יחד.
1476
1477כי יש חבלי לידה ויש חבלי משיח, שזה נמשך זה זמן כביר "שני אלפים ימות המשיח" - וכשם שהחבלי לידה מביאים יסורים גם להעובר וגם להאם, כך גם החבלי משיח מביאים יסורים גם לנו וגם להם.
1477
1478ובכן עלינו לזכור תמיד ולבלי לשכוח כי גם עמלק וגם כל יוצאי חלציו עד היום הזה באו אלינו בדרך, ובכן "זכור את אשר עשה לך... בדרך".
1478
1479"איפכא מסתברא".
1479
1480כי עלינו לדעת שכל זמן שנהיה בדרך, יאמרו הגויים תמיד על כל מעשינו והנהגותינו, "איפכא מסתברא".
1480
1481ודא עקא, שאנו שוכחים את הכלל הגדול הזה, שלא נאמר בו חוץ, מזמן לזמן.
1481
1482וכשאומרים הגויים לנו "איפכא מסתברא", הננו עמא פזיזא לעשות תיכף את ההיפך, ושוכחים אנו, כי על ההיפך הזה יאמרו שוב "איפכא מסתברא" וחוזר חלילה בלי קץ וסוף.
1482
1483המן, למשל, קובל עלינו שאין אצלנו רבנן, שעם אחד הם הכל שוים וגם הרבנן אינם מיוחסים גדולים אצלנו, כאילו אין להמן רק הדאגה הזו, ואם נכיר באבטוריטט של הרבנן, אז כבר יהיה אוהב ישראל, אלא שהוא צריך להגיד על הכל "איפכא מסתברא".
1483
1484את הטענה, למשל, של המן "דמפקי לכולי שתא בשה"י ופה"י" הרי עודנה מצלצלת באזנינו מפי ההמנים הרבים, לפני איזו עשרות שנים, והיו תמימים שחשבו, כי מאחרי שנסלק את הטענה הזו, אז יהפכו הכל לאוהבים נאמנים לנו - ובכן יצא הכרוז אז למעט בתלמוד תורה ולהרבות בעבודה ובהשכלה, כדי שנהיה גם אנחנו אנשים מן הישוב ומעולם המעשה, אבל אחר כך התחילו תיכף אותם ההמנים גופא לזעוק, שהיהודים מלאו את כל הארץ והם מתחרים בהתושבים העיקרים, כי המה חרוצים יותר מדי ובכשרונם המיוחד יחטפו את כל טוב הארץ, וכדומה וכדומה, והדברים ידועים.
1484
1485כי כך דרכו של כל המן לזעוק על כל הנהגותינו "איפכא מסתברא".
1485
1486וגם זה רמזו חז"ל במאמרם "המן מן התורה מנין, שנאמר, המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת", כי הלא גם החטא של עץ הדעת בא בעיקר מכח ה"איפכא מסתברא" של האדם. מה היה עץ הדעת? בזה יש מחלוקת בחז"ל, אחד אומר, תאנה היה, השני אומר, חטה היה, השלישי אומר, אתרוג היה, אבל על כל פנים לא היה כלל דבר מצוין, ואנו בני אדם שאיננו יצורי כפיו של הקב"ה, אך פשוט ילודי אשה, עוברים כמה פעמים על תאנים וחטים וכדומה, ואין לנו כלל יצר הרע ליתן מהם לתוך פינו, ואילו אדם הראשון יציר כפיו של הקב"ה בעצמו, ונמשל לאחד ממלאכי המרום, לא עמד בנסיון ועבר על זה, והיתכן הדבר? אכן התשובה על שאלה זו נותנת לנו התורה בעצמה "המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת", אם לא היה מקבל ציווי על זה בטח לא היה לו כלל חשק לאכול מעץ הדעת, אבל כיון ששמע ציווי לבלי לאכול מיד נתעוררה בו התאוה לאמר "איפכא מסתברא", כי זו היא התאוה היותר גדולה שבקרב האדם, עד כי אדם הראשון לא היה יכול לעמוד בנסיונה.
1486
1487וזהו "המן מן התורה", ובחנם ינסו הרבה מאתנו למצוא חן בעיני ההמנים ולהפיק את רצונם, כי איך שלא יעשו יחרקו ההמנים שן ויאמרו "איפכא מסתברא".
1487
1488אפס קצהו תראה.
1488
1489ולא יפלא איפא מה ששונאי ישראל בודים עלינו בעת ובעונה אחת עלילות שונות, הסותרות זו את זו. אפשר לנו לשמוע, למשל, עלילה כי כל ישראל המה קומוניסטים, ביחד עם העלילה כי כל ישראל המה בורזואים המנצלים את עבודתם של אחרים, או את העלילה שהננו בעלי הזיה ומחזיקים בנושנות יותר מדאי ביחד עם העלילה, כי אנחנו הננו המפיצים את הכפירה בכל התבל, וכהנה וכהנה. מפני שאי אפשר לנו לצאת את ה"איפכא מסתברא" של כל אחד מהשונאים שלנו, וכל אחד מהשונאים רואה בנו מה שאיננו בו, אם בורזואי הוא בעל כרחך שהוא רואה בנו קומוניסטים, וכדומה וכדומה.
1489
1490ומה קלעו חז"ל אל המטרה, שאנו מוצאים בהם מאמרים כאלה על דבר השונא ישראל בלעם, "א"ר יוחנן, בלעם סומא באחת מעיניו היה, שנאמר, נאם הגבר שתום העין" (סנהדרין קה, א), ועוד "א"ר יוחנן, בלעם חגר ברגלו אחת היה שנאמר וילך שפי" (סוטה י, א), כי אם באמת הדברים האלה נאמרים לא רק על בלעם, אך על כל שונאי ישראל עד היום הזה, שכולם המה חגרים ברגליהם האחת וסומים באחת מעיניהם.
1490
1491כי לכאורה הלא יש לשאול קושיא חמורה מאד, תיובתא שלית נגר ובר נגר דיפרקינה, הלא קיימא לן ד"קושטא קאי שיקרא לא קאי", וידוע להכל ששקר אין לו רגלים, וכלום יש שקרים יותר גלויים מעלילות ודבות שונאי ישראל, ומדוע עד היום הזה יש כל כך מאמינים לדבריהם?
1491
1492אכן תשובה על הפליאה הזו יש למצוא בנקל, אם נשים אל לב שכל שונאי ישראל המה חגרים ברגליהם האחת וסומים באחת מעיניהם.
1492
1493זאת אומרת, כי אמנם שקר אין לו רגלים, אבל במה דברים אמורים, כשאין בשקר אף תערובות משהו מן המשהו מן האמת, אכן אף נצוץ קטן מן האמת המתערב בו כחו יפה להעמיד גם את השקר על רגליו.
1493
1494ודא עקא, כי הבלעמים למיניהם המה רק חגרים ברגליהם האחת, לו היו חסרות להם שתי הרגלים, זאת אומרת, שלא היה אף נצוץ אמת בשקריהם, כי אז כבר היינו יכולים לומר עליהם "ברוך שפטרני", כי הלא כאמור "שקרא לא קאי", אבל לדאבוננו הגדול, המה רק חגרים ברגליהם האחת והולכים על משענתם זה מאות בשנים ואין מנוס ומפלט מהם.
1494
1495ואם תשאלו הלא מלבד מה שיש בדבריהם שקרים גסים כל כך, הלא יש גם כן בהם טפשות ושטות, שגם חרש שוטה וקטן אינו צריך להאמין בהם, ואיך נואלו גם כן אנשים חכמים להאמין בזה?
1495
1496תרוץ: כי "בלעם סומא באחת מעיניו היה" - אם החכם עיניו בראשו ויש לו שתי עינים, הנה מי שמערב שטות ודעת ביחד, זהו סומא באחת מעיניו. ודא עקא, כי גם בזה עושים שונאי בני שם תערובות והעם אינו מבחין, ומאמין את הכל.
1496
1497למשל, כשמעלילים עלינו שכל ישראל קומוניסטים, או בורזואים הם, הרי מקצת אמת יש בזה, כי גם אצלנו יש מכל המינים כשם שיש כאלה אצל כל הגויים, ובכל המקצת אמת קאי גם כל השקר שיש בזה.
1497
1498ועד היום שומעים שונאי ישראל לעצתו של בלק שיעץ לבלעם "לך נא אתי אל מקום אחר אשר תראנו משם, אפס קצהו תראה וכלו לא תראה וקבנו לי משם", זאת אומרת שיביט עלינו רק באחת מעיניו ולא בשתי עיניו.
1498
1499כי מי שמביט עלינו בהשקפה כללית, גם אם יהיה השונא היותר חזק, הנה למרות מה שהשנאה מקלקלת את השורה לא יוכל לפתוח פיו נגדנו, כי גם בזמן שאין השנים כתקונן אצלנו ולא אכשר דרא, גם אז עוד יש לנו להתהלל "אתה בחרתנו מכל העמים", ואם אין לנו יחס עצמי, עדיין יש לנו יחס המצטרף בשים לב "מה ביני לבין חמי" - כמו שאומרים מליצה יפה על הכתוב "קדש ישראל לד' ראשית תבואתה" - כי זהו ההבדל בין קדושה לתרומה, להראשונה יש קדושה עצמית, וגם אם לא יהיו חולין כלל בעולם, הנה הקדושה לא תופחת עבור זה מערכה כלל, מה שאין כן תרומה, שיש לה רק קדושה בצרוף החולין, ובאין חולין כלל איננה תרומה גם כן, מפני שכלל גדול הוא בדין, שבעינן "ראשית ששיריה נכרין", ובאין שיריים אין תרומה. וכן הוא גם כן בעם ישראל כי באמת צריך להיות קדש ישראל לד', קדושה עצמית, גם מבלי שים לב להגויים אשר סביבותינו, אכן גם בזמן שהקלקלה מרובה בנו, הננו סוף סוף בגדר של "ראשית תבואתה", תרומה, שבשים לב להחולין יש לה קדושה, ואמנם גם בהתקופה היותר גרועה בדברי ימינו, הנה עדיין "שיריה נכרין" וניכר ההבדל בינינו ובין הגויים למדי.
1499
1500בקיצור, אי אפשר להם לשונאי ישראל לדבר סרה בנו כשיראו את ה"כלו", ומה המה עושים, המה מקיימים את העצה של "אפס קצהו תראה", והמה רואים רק את קצה העם, את הפחותים שבנו, ומזה המה לומדים על הכלל כולו, כמו שנאה ויאה לחגרים באחת מרגליהם ולסומים באחת מעיניהם...
1500
1501אם אשכחך ירושלים.
1501
1502אכן גם את זה שאומות העולם רואים בישראל רק את ה"אפס קצהו", איננו פרי ה"שנאת עולם לעם עולם", אך פרי הגלות, כי כך הוא תמיד יחס הבעל בית להאורחים, שאם אחד מהם יחטא על כל עדת האורחים יקצוף הבעל הבית, ולמרות מה שאמרו חז"ל "בואו ונחזיק טובה לרמאים", הנה במעשה אין הדבר כך ואנו עושים את כל האורחים הישרים ערבים בעד רמאי אחד. ומרגלא בפומי דאינשי לספר על עובר אורח אחד, שמצאו שהוא איש אמיד ואינו זקוק לצדקה וירעשו הבעה"ב עליו שמים וארץ, ויפתח האורח את פיו וטען, הלא כמה וכמה בעה"ב יש, שהמה באמת עניים מרודים ומטעים את הבריות שהמה עשירים, ומדוע אתם מרעישים שמים וארץ כשאורח אחד מתנהג להיפך להטעות את הבריות בעניות, בעוד שהוא באמת עשיר. אכן כמובן שאין שומע לו להאורח בטענתו זו, כי מה שמותר לבעה"ב אין מותר לאורח, ומכאן תשובה גם כן על כל הטענות והתביעות שיש לנו לכל האומות הצוררות אותנו בגלויותנו.
1502
1503ואמנם הננו קוראים בכל שנה ושנה את פרשת זכור, אבל בינינו לבין עצמנו עלינו לדעת כי העמלקות לא תחדול כל זמן שהננו בגולה, כי אז על כל הטענות הצודקות שלנו ישיבו תמיד את אותה התשובה, שמה שמותר לבעה"ב אין מותר לאורח, ורק אז כשנכנס לארץ ממילא תחדל העמלקות.
1503
1504אז כשתחדל הסיבה ממילא יבטל המסובב.
1504
1505"זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך", וכשלא נהיה בדרך, ממילא לא יבא עמלק.
1505
1506המן בא עלינו בעיקר בהשאלה המרה הנוקבת ויורדת עד התהום "איכא חדא מדינתא מיניהו", וכל זמן שעלינו להשיב אל השאלה הזו בשלילה, אין אנו בטוחים בכל רגע ובכל שעה שלא יבואו עלינו המנים חדשים לבקרים, ורק אז כשנוכל להשיב על השאלה הזו בחיוב, אז לא נירא כלל מהם ומהמונם.
1506
1507ולא לחנם מצות מחית עמלק היא אחת מהשלש מצוות שנצטוו ישראל בכניסתם לארץ, כי הכניסה לארץ היא הסיבה למחית עמלק, כשם שה"בדרך" היא הסיבה ל"ויבא עמלק".
1507
1508וה"זכור את אשר עשה לך עמלק וגו' לא תשכח", מזכיר לנו עוד פסוק אחר שהוזהרנו עליו לבל לשכחו אף רגע אחד, זהו "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני".
1508
1509טז. מה מלמדת אותנו מגילת אסתר?
לפורים
לפורים
1509
1510"ויהי בימי אחשורוש, אמר רבי לוי ואיתימא רבי יהונתן, דבר זה מסורת בידינו מאנשי כנסת הגדולה כל מקום שנאמר ויהי אינו אלא לשון צער... ואמר רבי לוי דבר זה מסורת בידינו מאבותינו, אמוץ ואמציה אחים הוו, מאי קמ"ל? כי הא דא"ר שמואל ב"ר נחמני אמר רבי יונתן, כל כלה שהיא צנועה בבית חמיה זוכה ויוצאין ממנה מלכים ונביאים, מנלן מתמר... וא"ר לוי דבר זה מסורת בידינו מאבותינו, מקום ארון אינו מן המדה" (מגילה י, ב).
1510
1511מגילת הגלות.
1511
1512מגילת אסתר היא מגילת הגלות היחידה, ובעוד שכל שאר המגילות כולן ספוגות באוירה דארעא דישראל אם שמספרות לנו מציון בבנינה, כמו שיר השירים, קהלת ורות או שמספרות לנו מציון בחורבנה, כמו מגילת איכה, ועל כל פנים בכולן נשמע הד קול מההוד וההדר שלנו בימי קדם, הנה מגילת אסתר היא היחידה שמראשה לסופה היא נעוצה בהגלות, מתחלת ב"ויהי בימי אחשורוש" ונגמרת ב"וישם המלך אחשורוש מס על הארץ", ואנחנו הננו בה רק החמר ביד היוצר, אחשורוש, שברצותו הוא גוזר עלינו "להשמיד להרג ולאבד מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד" וברצותו הוא נותן רשות לנו להקהל ולעמוד על נפשנו ולהפריע את הצוררים במעשיהם.
1512
1513קצרה היא המגילה בכמותה, אבל ארוכה היא מאד באיכותה, ארוכה כארך ימי הגלות, שהרי כל הגלות מצטינת בזה שהננו בה רק נפעלים ולא פועלים, וכל תקופה ותקופה מגלויותנו סובבת והולכת על "ויהי בימי" של איזה גוי, פלוני או אלמוני, כי אנחנו הננו רק הנשפעים מהימים השייכים להם ולא משפיעים כלל וכלל עליהם.
1513
1514ולא לחנם אנו קוראים את המגילה הזאת מדי שנה בשנה, כי עלינו ללמוד מהמגילה הזאת איך להתנהג בימי גליותנו ובאיזו תכסיסים עלינו לאחוז בהם.
1514
1515חיוב קריאת המגילה ביום ובלילה.
1515
1516ויפה אמרו חכז"ל שחייב אדם לקרוא את המגילה בלילה ולשנותה ביום (מגלה ד, א) כי הנקודה המרכזית של המגלה הזו, ה"מוסר השכלי" הראשי שבה הוא הכתוב "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה" לבלי להתבטל מפני הרשעים גם בזמן שהשעה משחקת להם וכולם נופילים כורעים לכבודם, ולבלי לפול ברוחנו ולאבד את ההכרה העצמית גם בזמן שכל העולם כולו המה נגדנו. אכן דא עקא, שהננו רגילים לעמוד בקומה זקופה דוקא בעת שצר לנו, דוקא בשעה שרבו הקמים עלינו, אכן בעת מנוחה ושלוה, בעת שלום והשקט, יש לנו בטול היש לפני כל המן, לפני כל רשע וזד יהיר, והננו משתחוים לפניהם בהשתחואה פנימית, השתחואה נפשית, שהיא עוד יותר גרועה ומביאה לגועל נפש מהשתחואה חיצונית, גופנית.
1516
1517ועל כן אם אמנם אנו חייבים לקרות את המגלה גם בלילה, בעת שחשך וערפל מכסים את שמינו, אבל ביום, בעת שיזרח לנו אור ועמוד השחר פורש את כנפיו גם עלינו, אז הננו מחוייבים לא רק לקרותה פעם אחת, אך לשנותה לשנן אותה הרבה והרבה פעמים, כי מה גדולה השכחה של המגלה הזו אצלנו דוקא ביום, ואולי יועיל השנון שלא נסיח את דעתנו ממנה אף אז, אולי...
1517
1518יהודים וישראלים.
1518
1519..."איש יהודי היה בשושן הבירה ושמו מרדכי... בימים ההם ומרדכי יושב בשער המלך".
1519
1520בנוהג שבעולם, בארצות הגלות אנו מחולקים לשני מחנות. הדלים והרשים שבעם וגם על פי רוב בעלי המעמד הבינוני נקראים בשם יהודים. ואלה שעלו לגדולה ברב או במעט, הספירות העליונות שלנו, הם מתבישים בהשם יהודים ומכונם בשם ישראלים "איזראליטים" בלע"ז.
1520
1521וכשהגויים רוצים להחניף לאיזה יהודי, הם מכנים לו בשם ישראל, כי לדבריהם המה רק שונאים את היהודים, שנחשב להם גנאי, אבל לא את ה"איזראעליטים" חלילה.
1521
1522ואמנם גם לזה יש מקור בתורה וליכא מידי דלא רמיזא באורייתא. שהרי מצינו תיכף ביעקב אבינו כשנאבק עם שר של עשו, וכאשר "לא יכל לו" זה האחרון והוזקק לחסדו של יעקב שישלח לו ויתן לו מנוחה. הנה כדי להחניף ליעקב אמר לו את הדברים "לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל, כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל" - ממש כמו שאומרים נכדיהם של עשו הרשע, שונאינו ואויבינו בנפש, כשרוצים להחניף לאיזה משלנו, שהם מוציאים אותו מכלל היהודים וקוראים לו בשם "איזראליט".
1522
1523ובאמת מה שמתכנים אלה מאחינו שעלו לגדולה בשם "ישראלים" הנה השם אינו מתאים להם כלל וכלל - שהרי כל עיקר השם הנה בא מהנמוק "כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל", ואלה מאחינו הרי להיפך מתיראים יראת הרוממות מכל מה שנושא עליו חותם נכרי וכל חייהם עוברים עליהם בפחד מפני "למה יאמרו הגויים".
1523
1524והיטב אמר השי"ת ליעקב אחרי שכבר שמע את ה"ברכה" הנ"ל משרו של עשו "שמך יעקב, לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך", זאת אומרת, שאדרבא לאלה שהמה חושבים את עצמם בבחינת יעקב, לאלה דלת העם להם נאה ויאה דוקא השם ישראל, כי אדרבא אלה אינם מתבטלים כלל לא מפני אלקיהם ולא מפני האנשים הלוחמים אתנו.
1524
1525ורבותא גדולה מספר לנו בעל המגלה ש"איש יהודי היה בשושן הבירה ושמו מרדכי", ו"מרדכי יושב בשער המלך", שלמרות מה שישב בשער המלך והיה "איש" באמת במלוא מובן המלה הזאת, לא התביש כלל וכלל מפני השם יהודי ולא הפריש את עצמו כלל וכלל מן הציבור היהודי לומר, שהוא איננו יהודי אך "איזראעליט", ואילו בזמננו גם אלה שאינם יושבים בשער המלך, אך בשער של איזה גוי חשוב סתם, שוב חס מלהזכיר לו בשם יהודי.
1525
1526והרבה הרבה יש לנו ללמוד ממגילת הגלות הזו.
1526
1527אסתר מן התורה.
1527
1528וחכז"ל אומרים "אסתר מן התורה מנין? שנאמר, ואנכי הסתר אסתיר" (חולין קלט, ב).
1528
1529כי גם זאת אפשר ללמד ממגלת אסתר, כי אין כלל מאושרים בגלות.
1529
1530לכאורה אין לנו מאושרה יותר גדולה מאסתר בת אביחיל, שזכתה להכבוד הגדול הזה להבחר מכל הנערות הבתולות טובות המראה של כל השבע ועשרים ומאה מדינה, ורק עליה נפל הגורל היפה הזה להלקח אל המלך אחשורוש אל בית מלכותו לתת כתר מלכות בראשה ולהעשות להמולכת בכפה מהדו ועד כוש?
1530
1531אבל לאמתו של דבר, אדרבא אין לנו אומללה יותר גדולה מאסתר המלכה, ואותה המושלת בכפה למראית עין היתה באמת שבויה מאין כמוה בנפשה והעבדות שבה מרובה על השררה שבה, עבדות בתוך שררה.
1531
1532"ותיטב הנערה בעיניו ותשא חסד לפניו ויבהל את תמרוקיה ואת מנותיה לתת לה ואת שבע הנערות הראויות לתת לה מבית המלך... לא הגידה אסתר את עמה ואת מולדתה", ובכן הכל היה לה, ולא חסרה נפשה מכל אשר שאלה, אבל את החופש והחרות היתה חסרה, החופש והחרות להגיד בפומבי ובריש גלי את מקור מחצבתה ואת גזע משפחה.
1532
1533שבע נערות היו לה העומדות למשמעתה וסרות לפקודתה כשפחות לפני גבירתן, אבל השפחות היו באמת יותר בנות חורין מגבירתן, שכולן לא התבישו כלל וכלל להגיד את עמן ואת מולדתן ואילו היא, הגבירה הקסרית הכבודה, אשר כל השרים מקכ"ז מדינה יכרעו לה ברך, הנה היא בעצמה יראה מפני כל עלה נדף שלא יכירו מאיזה עם היא. עליה להתרחק מכל אחיה, קרוביה ומיודעיה מבני אומתה, שהיא כל כך אוהבת ומסורה להם, כדי שלא יפול עליה חשד חס ושלום, שיש לה איזה קורבה עמהן, ואף מדודה מרדכי, שהיה לה כאב, עליה להסתיר פנים לבלי להפגש עמו בריש גלי. "ובכל יום ויום מרדכי מתהלך לפני חצר בית הנשים לדעת את שלום אסתר ומה יעשה בה", רק לפני חצר בית הנשים, וחלילה לדרוש בשלומה פנים אל פנים כי בנפשה הוא.
1533
1534ואמנם מצינו, שפעם אחת לא התאפקה אסתר והכריזה בקולי קולות על עמה ועל מולדתה, זה היה כשפנתה אל המלך את שורש הדברים האלה "איככה אוכל וראיתי ברעה אשר ימצא את עמי ואיככה אוכל וראיתי באבדן מולדתי".
1534
1535אכן כך הוא דרכה של גלות תמיד, שבעת צר לנו, בעת שהסכנה מרחפת על ראשנו, אזי הננו מכריזים בריש גלי על לאומיותנו ומולדתנו, אבל בטוב לנו אז אין אסתר מגדת את עמה ואת מולדתה.
1535
1536באופן שבגלות הננו תמיד משועבדים, אם שעבוד הגוף "קנויים לאומות העולם להשמיד להרוג ולאבד", אם שיעבוד הנפש כשאנו מוזהרים על "בל יגיד" לבלי להגיד מאיזה עם ומאיזו מולדת אנחנו.
1536
1537"אסתר מן התורה מנין, שנאמר ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא", אין לך דבר קשה לאדם יותר מהסתרת פנים, כשהוא מוכרח להיות רואה ואינו נראה, כשהוא צריך לירא בכל רגע ובכל שעה ולא יכירוהו מי הוא ואיזה הוא, כשהוא צריך לחיות על שמו של איש זר, ואסתר שהיתה אצל אחשורוש בהסתרת פנים תמיד, במסוה על פניה, היא היתה באמת האומללה שבאומללות רק מין "קרקע עולם" כמליצת חז"ל.
1537
1538ואמנם אסתר הצדקנית נשארה בצדקתה גם אחרי שנעשה ל"קרקע עולם" אצל המלך אחשורש, ואם כי "לא הגידה את עמה ואת מולדתה" לא שכחה את יחוסה אף לרגע, ולא הסיחה את דעתה מכל המצוות, ובמכוון החזיקה בארמונה שבע נערות כדי שאלו תזכרנה אותה את יום השבת כמאמרם ז"ל, אבל יקחו נא מוסר מזה המתבוללים שלנו, החושבים שעל ידי ההתבוללות תבא גאולתנו וישועתנו, ידעו נא, כי גם אם יזכו להמדרגה היותר עליונה, שבנותיהם יהיו למלכות ממש ישארו שבויים בנפשם, ויצטרכו לחיות תמיד בהסתרת פנים.
1538
1539אבטונומיא בגלות.
1539
1540אכן הננו שומעים רוחות חדשות מנשבות במחנה הגלות, כי הישועה תבוא לא ע"י ההתבוללות אך אדרבא על ידי ההכרזה על העממיות שלנו, ונולדה תיאוריה חדשה של דרישת אבטונומיא עממית גם בארצות הגלות.
1540
1541התיאוריה הזו מלמדת, כי אין אנחנו בני גלות כלל, אלא שבכל ארץ וארץ הננו "מעוט לאומי" ושורת הדין נותנת, שלא רק שאפשר לנו לדרוש שיווי זכיות בתור אנשים פרטים, אלא גם אבטונומיא לאומית, בתור מעוט לאומי, זאת אומרת, שהממשלה תחזיק על חשבונה בתי ספר מיוחדים בשפתנו אנו, וכל מה שהיא עושה בעד האומה העיקרית בתור אומה, עליה לעשות ג"כ בעדנו אנו, וכמובן, שהשפה היהודית צריכה להיות מוכרת בתור שפה רשמית ככל השפות המתהלכות בארץ, וכל יהודי יהא ביכלתו לדבר בכל המקומות הרשמיים בשפתו הוא, וכל התעודות הרשמיות של הממשלה צריכות להיות גם בשפתינו אנו, עם מניסתר מיוחד יהודי לנהל את כל ענינינו הלאומיים וכו' וכו'.
1541
1542ואמנם התיאוריה הזו לא נשארה רק תיאוריה לבד, ובאיזה ארצות, כמו אוקראינה וליטא נתגשמה זאת גם במעשה, אבל דא עקא, שהיתה זאת לנסיון שלא הצליח כלל וכלל כידוע.
1542
1543אכן לו קראו בעלי התיאורה הנ"ל את המגילה כראוי "שנים מקרא ואחד תרגום", כי אז היו יודעים מראש שכל אלה דברים בטלים, עורבא פרח, חלום יעוף ולא יותר.
1543
1544שהרי בימי אחשורש "המלך מהודו ועד כוש" כבר ידעו מאבטונומיא לאומית גם בעד ה"מעוטים". אנו קוראים במגילה הזו "וישלח ספרים אל כל מדינות המלך אל מדינה ומדינה ככתבה ואל עם ועם כלשונו" ובכן הרי הכיר אחשורש לא רק בהכתב של כל מדינה ומדינה, אך גם בהלשונות של כל עם ועם, ואם היו באיזו מדינה עמים אחדים, היו לכל עם ועם זכיות לאומיות מיוחדות, ולא עוד אלא שאנו מוצאים גם כן שהפקודות הרשמות של אחשורש היו "מדינה ומדינה ככתבה ועם ועם כלשונו ואל היהודים ככתבם וכלשונם", דבר שלא זכינו בפועל ממש מימי אחשורוש ועד הנה בשום אחת מהמדינות. ולא עוד אלא שזכו גם למיניסתר יהודי, זה היה מרדכי, היושב בשער המלך, ובכל זאת מה הועילה לנו האבטונומיא הזו.
1544
1545רק לזאת שבטח גם הפקודה של "להשמיד להרג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד", גם הפקודה הזו היתה "אל היהודים ככתבם וכלשונם" זהו כל שכרה של האבטונומיא שלנו בגלות...
1545
1546מרדכי מן התורה.
1546
1547ואמנם יש גם תיאוריה אחרת, וזו אומרת, כי כל הצרה באה לא מהגויים בעצמם, שבאמת אינם כלל וכלל שונאי ישראל, אך מהמלכים. אם מלך טפש אחד כאחשורוש מושל מהודו ועד כוש שבע ועשרים ומאה מדינה, והוא עושה מה שלבו חפץ, בעל כרחך שהוא שופך את כל חמתו על עם בזוי ושסוי, שיהא זה השעיר לעזאזל, והוא עושה זאת לא מטפשות דוקא, אך אדרבא מחכמה, כדי שיהיו כל המדינות טרודים בהכאת היהודים ויסיחו את דעתם ממנו ומטפשוטו, ולא ידחקו את השעה להסיר את עולו מהם.
1547
1548ובכן העצה היעוצה היא להלחם בכל תוקף ועוז נגד כל המלכים הטפשים האלה, ובכלל נגד ה"אימפריות" והמטרופולין, ואם יש שבע ועשרים ומאה מדינה צריכות להיות שבע ועשרים ומאה ריפובליקות חופשיות שתושבי כל מדינה ומדינה יהיו בעצמם הבעלי בתים לחתוך את גורלם, עפ"י רוב דעות יקום דבר.
1548
1549אכן גם על זה נאמר "זכר ימות עולם בינו שנות דר ודר, שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך" שכבר היו לעולמים כאלה והשנאה לא פסקה כלל וכלל.
1549
1550ולא עוד אלא שאיננו צריכים כלל לשאול את האבות והזקנים, כי אין חכם כבעל הנסיון, ואנחנו בעצמנו הננו בעלי נסיון בזה.
1550
1551בימינו ולעינינו הושלכו כתרים של מלכים טפשים וגם פקחים לארץ, ונשתחררו המדינות מעולם של ה"מושלים היחידים" ונהפכו בין ליל להריפובליקות חופשיות על פי כל התגים של החרות המודרניות, אבל האם על ידי זה באה ישועתנו ופדות נפשנו?
1551
1552לדאבוננו עלינו להשיב על זה בלא, עם אלף רבתי. להיפך דוקא בזמנן של המלכים שמלכו על קכ"ז מדינה ויותר, אם כי מצבנו היה די רע גם אז, אבל לא באותה המדה של עכשיו שיש קכ"ז ריפובליקות חופשיות שכל אחת היא סדרה בפני עצמה, ומצבנו שם הורע שבעתיים.
1552
1553ואמנם בגופא דעובדא אי אפשר להכחיש שאמנם כך הוא היושר והצדק, שכל מדינה ומדינה תהיה שוררת על עצמה, ולא שתהיה מטרפולין אחת שרתי במדינות שתינק את כל טוב הארצות ותנצל אותן באופן שהיא תעלה מעלה מעלה והן תרדנה מטה מטה, כמו שראינו בכל הממלכות הגדולות. ומכל שכן שאין כלל הגיון בדבר שמלך אחד, לו גם לא טפש, שיהיה הרודה בגויים הרבה, אבל מאידך גיסא אי אפשר להכחיש גם כן, כי לנו, בני הגלות, לא הביאו כל ה"מהפכות" הללו ברכה, אך קללה.
1553
1554ואמנם המשטר הקודם, המשטר שלפני המהפכות, הוא כאמור נגד ההגיון ונגד היושר והצדק, אבל כל עיקרה של הגלות הוא נגד ההגיון ונגד היושר והצדק, כל עיקרה של הגלות הוא דבר אי-נורמלי ואי אפשר לו להתקיים רק בתנאים אי-נורמליים.
1554
1555ועל כן מה דלדידהו הויא מעלה יתירא, לדידן הויא זאת חסרון רבתי.
1555
1556הגלות שהיא בריה משונה, יש לה חושים משונים מכל הברואים אשר על פני האדמה. ולאו דוקא בשלשת ימי אפלה של מצרים, אך בכל ימי גלויותנו הננו רואים שדוקא אז "ולכל בני ישראל היה אור במשבתם", כשבחוץ הוא "וימש חשך", ולהיפך, מה שמביא אורה לכל, הנה לבני הגלות הוא מחשיך את העינים.
1556
1557הננו יכולים להתקיים בגלות דוקא במקומות כאלה שגם התושבים העיקרים אינם יושבים במנוחה שלמה, כשגם הם אינם בעלי בתים גמורים, ואז כשיש תמיד חכוכים פנימיים בין האומות השונות היושבות בממלכה אחת, שכל אחת אומרת כולה שלי, אז, על ידי ה"וסכסכתי מצרים במצרים" מוצאים גם בני הגלות שם איזה מקלט להסתר, לנוח רגע. אבל כשהאומה, התושבת העיקרית, נעשית שוררת בביתה ובאה אל המנוחה שהיא חפצה בה, אז יש לה "הרחבת הדעת" מרובה לרדוף באף את אלה הזרים הבאים לפי דעתה, להסיג את גבולה.
1557
1558וזו היא הנסבה שדוקא עכשיו, שבמקום המלוכות הגדולות, המטרפולין, באו המדינות רפובליקאות הקטנות, מר לנו מאד.
1558
1559והסוד הזה היה ידוע לחז"ל.
1559
1560וזה שאמרו (חולין קלט, ב) "מרדכי מן התורה מנין? שנאמר, מר דרור מתרגמינן מרי דכיא".
1560
1561מרדכי מן התורה מנין? הוא באמת שאלה חמורה, כי לכאורה במקום "ברוך מרדכי" אפשר לומר להיפך, כי הוא היה הגורם העיקרי להגזרה של להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים, שהרי אנו קוראים באותה המגלה "בימים ההם ומרדכי יושב בשער המלך קצף בגתן ותרש, שני סריסי המלך משומרי הסף, ויבקשו לשלח יד במלך אחשורוש, ויודע הדבר למרדכי ויגד לאסתר המלכה... ויתלו שניהם על העץ ויכתב בספר דברי הימים לפני המלך", ומה חפצו אלה השנים, סריסי המלך, בודאי להביא מהפכה, שלא יהיה אחשורוש, המלך טפש, מושל יחידי על קכ"ז מדינה, אלא שתהיינה קכ"ז ריפובליקות, ואז הרי בודאי לא היתה כלל באה הגזרה הידועה הנ"ל, ואם כן הרי מרדכי הוא כל החייב בדבר?
1561
1562והתשובה על הפליאה הזו הוא "שנאמר מר דרור", כי אמנם בגלויותינו יש שמר דרור, שדוקא הדרור, החופש והחירות, שכל העולם רודפים אחריהם, דוקא מאלה מר לנו מאד, ואם אצל המלך טפש הזה, היה עוד ביכולת של אסתר לפעול עליו על ידי משתה היין שיעביר את רוע הגזירה, הנה מי יודע אם היה עולה הדבר לו יצאה מחשבתם של בגתן ותרש מכח אל הפועל.
1562
1563ואמנם אין אנו מקטינים את ערכו של הדרור, יודעים אנו, כי זהו אחד ממיני הבשמים היותר יפים והיותר מריחים בריחם, אכן דא עקא, שרק ריח יש לזה, אבל בטעם מה מר הוא, מר-דרור.
1563
1564ומהסוד הזה ידע גם מרדכי ועל כן "ברוך מרדכי היהודי" וגם ברוך יהיה.
1564
1565הצידה לדרך שלנו.
1565
1566ובכן, מגלת אסתר, מגילת הגלות מלמדת אותנו, כי הגלות היא שרש פורה ראש ולענה, ממנה באות כל מחלה כל תקלה וכל קטטה וכל זמן שהננו בגלות כמעט שאין תקנה שנחיה חיים נורמליים. ואם בכל זאת זה כשני אלפים שנה שהננו בגלות המר ועדיין לא תמנו לגוע, הוא רק מפני שעדיין לא אזל הצדה לדרך שלנו שלקחנו עמנו כשגלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתינו.
1566
1567ומה היא הצדה לדרך שלנו? על זה משיב לנו המאמר במגילה שהתחלנו בו.
1567
1568גם בהשקפה הראשונה הננו רואים, כי חז"ל לא הביאו בזה סתם מחרזת של מאמרים, שאין להם שום שייכות וקשר פנימי זה עם זה, ולא לחנם הקדימו לכל מאמר ומאמר "דבר זה מסורת בידינו מאנשי כנסת הגדולה או דבר זה מסורת בידינו מאבותינו".
1568
1569וברם, שבזה מסרו לנו אבותינו החביבים, הכנסת הגדולה שכבר חיו בעת שהתחיל שמשו של עמנו לערוב, את הצדה לדרך שלנו. והסתירו את הדבר בסוד כמוס לבל יודע הדבר לחוץ לשונאינו ומנדינו, וישללו מאתנו גם זאת המגן ההצלה היחידי.
1569
1570ומה היא הצדה לדרך שלנו?
1570
1571ו' המהפכת מעבר לעתיד.
1571
1572הכל, הכל שללו ממנו אספסינוס וטיטוס הרשעים, על כל מחמדינו מימי קדם הרימו יד ולא השאירו מהם שריד, אבל את הימי קדם גופא לא היה ביכלתם לעקור מלבבינו. חרבו את הארץ ושרפו את המקדש אבל את הזכרון שלנו לא היו יכולים לשרוף ולהחריב, ועם הזכרון הזה הלכנו מגוי אל גוי ומממלכה אל עם אחר.
1572
1573"על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון... אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי", והדמעות הללו, דמעות הזכרון היו לטל של תחיה, טל שהרוה את הלבבות הנכאים וחזק את הרוחות העגומות.
1573
1574והזכרון הנ"ל גרם לכך שנתפשטה ארץ ישראל שלנו בכל הארצות גם בעולם הזה, והחזקנו מעמד נגד כל הקמים עלינו.
1574
1575בקיצור, זכרון העבר שעל זה נצטוינו עוד בתורה משה "זכר ימות עולם בינו שנות דר ודר", הוא הוא המלוה אותנו בכל מקום שאנו פונים, וכל זמן שהזכרון הזה לא מש מלבבנו, הננו בטוחים שעוד לא אפסה תקותנו.
1575
1576אבל, מאידך גיסא, אל נהיה מפריזים על המדה גם בזה. אמנם זכרון העבר הוא דבר יקר מאד נעלה, אבל עלינו לבלי להסיח דעת כי מלבד העבר יש גם הוה וגם עתיד וחיי האומה הם כמו חיי האיש הפרטי, וכשם שאיש הפרטי אם יתרכז את עצמו רק בהעבר לבד ולא ירצה כלל להתענין בההוה והעתיד שלו הוא נעשה לעבר ובטל מן העולם חיש מהר, כך יהיה גם כן גורלה של אותה האומה, שאין לה בעולמה אלא השנים קדמוניות לבד.
1576
1577ובזה שגו אלה חכמי המערב מתקופת "ההשכלה הברלינית" שהשקיעו את כל מעינם ב"חכמת ישראל לדרוש ולחקור בהקדמוניות שלנו, שאמנם בזה הציבו "מצבה" יפה לעם ישראל עתיק יומין, אבל "מצבה" נאה ויאה רק למת ולא לחי, והחי לא יסתפק לעולם במצבת העבר לבד.
1577
1578ואם נרצה לסכם בקצרה את תפקידנו בזה, אפשר להביע זאת באות אחת: בו' המהפכת מעבר לעתיד. תפקידנו הוא להפוך את העבר לעתיד, לדעת את העבר כדי להתבונן על מעשינו בעתיד. ויפה אומרים חז"ל על הפסוק "ישראל לא ידע עמי לא התבונן", שהכוונה "ישראל לא ידע לשעבר, עמי לא התבונן לעתיד", העבר הוא האמצעי והעתיד הוא התכלית.
1578
1579ועל כן באו כל ההבטחות של הגאולה בלשון "והיה" וכל מקום שנאמר והיה אינו אלא לשון שמחה, השמחה במעוננו היא רק כשאנו מהפכים את העבר לעתיד, כשאנו שואפים לחדש ימינו כקדם.
1579
1580אבל כשאנו משתמשים בוא"ו המהפכת באופן מהופך להפוך את העתיד לעבר, כלומר, כשאנו רואים בהיהדות רק עבר לבד, עבר בעבר ועבר בהוה וגם עבר בעתיד, כשכל היהדות היא אצלנו רק מצבה יפה, שדורשיה דורשים אל המתים, אז הננו מביאים על עצמנו רק צער "כל מקום שנאמר ויהי אינו אלא לשון צער".
1580
1581וזה היה בימי אחשורוש, ששכחו את העתיד, והסיחו את דעתם כי עתידם איננו בהשבע ועשרים ומאה מדינה, אך במדינה אחרת לגמרי, מדינת ארץ ישראל. ורק זו היתה הסיבה ש"נהנו מסעודתו של אחשורוש", זאת אומרת, שההנאה לא היתה מהסעודה כשהיא לעצמה, אך ורק בהיותה סעודתו של אחשורוש, שבזה אנו רואים שכבר נשתרשה בקרבם המדה המגונה להודות להלל ולשבח דוקא מה שבא אלינו מן החוץ, ואת זה כמובן, אי אפשר שיהיה אצל עם שיש לו גם עתיד משלו, ובשביל זה באה עליהם הצרה הגדולה.
1581
1582"ויהי בימי" ו' המהפכת מעתיד לעבר, זו היא כל הסיבה שבשבילה באה עלינו הגזרה הנוראה.
1582
1583ומסורת היא בידינו מאנשי כנסת הגדולה, מסורת מפה לאזן מדור לדור כדי שלא נחזור חלילה עוד פעם על טעות זו.
1583
1584והמסורת הזאת באמת לא אנשי כנסת הגדולה חדשו זאת מעצמם, אך גם הם קבלו זאת בקבלה מדור לדור עד דורותיהם של יוסף ומשה רבנו. וכשבא משה לגאול את ישראל פנה אליהם בלשון "פקד פקדתי" וכל כך למה בשביל ש"מסורה היא בידם מיוסף שבלשון זה אני גואלם, אמר להם זה הסימן... פקוד להבא פקדתי לשעבר" (מדרש רבה שמות פ"ג, ח), כלומר, כי רק זה הוא הגואל האמת מי שמטרתו היא להמשיך את הלהבא על יסודות העבר, כמו שאמר יוסף פקד יפקוד, שפקוד הוא שם המקור, ויפקוד הוא שם העתיד, ובדבר זה גלה להם אגב אורחא את הסוד, כי לא יאמינו ולא ישמעו לגואלים כאלה, שאינם רוצים לדעת כלל מהעתיד, או שאינם רוצים לבנות את העתיד על בסיס המקור שלנו, המקור מימי עולם ומשנים קדמוניות, ורק מי שיודע את הסוד מפקד פקדתי, יודע את הוא"ו המהפכת מעבר לעתיד זהו הגואל האמתי.
1584
1585בקיצור, בהמסרת הנ"ל מובע הסוד של ה"אני" הלאומי שלנו, כי כבר הראו חכמים רבים, שגם האני הפרטי הוא הסך הכל היוצא מהתאחדות העבר עם העתיד, זהו הכח הפנימי המכלכל בקרבו את כל הרשמים והזכרונות של העבר עם כל התשוקות והאחולים לעתיד, שמצטרפים יחד לבריה אחת אורגנית, וככה הוא גם כן בנוגע לה"אני" הלאומי, שאיננו רק סכום היוצא מחבור זכרונו של העבר עם רצונו לעתיד לבא הבאים שניהם יחד מהרגשה אחת, מהרגשת העצמיות שבו, זהו, כאמור, וא"ו המהפכת מעבר לעתיד.
1585
1586האהל שלנו.
1586
1587אולם כשם שהאיש הפרטי דרושים לו מלבד הרגשת ה"אני" גם מזונות כדי להחזיק את קיומו, ככה הוא גם כן בחיי האומה שאיננה דיה בהרגשה לבד, אם לא יבואו ביחד עמדה גם מעשים המתאימים בשביל קיומה.
1587
1588ואת זה אפשר לראות בראש וראשון בחיי המשפחה שלנו הצנועים והטהורים, האציליים והמלאים הוד של קדושה ורוממות.
1588
1589חיי המשפחה שקדמו אצלנו עוד למתן תורה, ושרק בשבילם בחר ד' אותנו מכל העמים, וכשבאו אומות העולם בטענה לפני הקב"ה, כמאמרם ז"ל (ע"פ ילקוט שמעוני במדבר רמז תרפד): אמרו אומות העולם מה ראו אלו להתקרב להקב"ה יותר מכל אומה ולשון השיב להם "תנו לי ספר יוחסין שלכם", זהו השלשלת היוחסין שלנו הנמשכת קרוב לארבעת אלפים שנה, שהננו יחידי סגולה בזה, ומלבדנו אין כזאת אצל כל אומה ולשון, כמו שהאריכו בזה חז"ל (ע"פ מדרש רבה נשא פ"ט, ו) "ששים המה מלכות ושמונים פלגשים - וכו' - אלה יודעים אבותיהם ואינם יודעים אמותיהם, ואלה אינם יודעים לא את אבותיהם ולא את אמותיהם - וכו' - ברם, אחת היא יונתי תמתי".
1589
1590חיי המשפחה, שגם מלאך רע כבלעם הרשע בעל כורחו ענה אמן על זה וקרא מרוב התפעלות "מה טובו אהליך יעקב" זה האהל יעקב שבשבילו מסרו אבותינו, שבטי יה, את נפשם להגן עליו בפני כל הקמים עליו, ועל הקובלנא של יעקב "עכרתם אותי... ונשמדתי אני וביתי" השיבו בגאון "הכזונה יעשה את אחותנו".
1590
1591זהו האהל יעקב שהלך עמנו במדבר, והכניסנו לארץ ישראל, לא פסק מאתנו גם כשיצאנו מהארץ וזה היה שוב הצדה לדרך שלנו.
1591
1592וגם זה יאמר במסורה ובסודי סודות כי "כל כלה שהיא צנועה בבית חמיה זוכה ויוצאים ממנה מלכים ושרים", הה בת ציון הרכה והענוגה, הצנועה והענוה, מי הוא המשורר, שישכיל לשיר לך את השיר תהלה שאת ראויה לזה באמת.
1592
1593ורק לצערנו הנה פוחתות והולכות הבנות ציון הללו, ובמקומן באות אצלנו הבנות האירופאיות המודרניות המחונכות של הרומנים המלאים ניוול פה.
1593
1594ושכחנו את מסורת אבותינו, שאבות לבנים מסרו זאת בסודי סודות כי "כלה שהיא צנועה" וכו'.
1594
1595והסוד הזה הרי מלמדת לנו ג"כ המגלה, מגילת אסתר.
1595
1596"ובהגיע תר נערה ונערה לבוא אל המלך אחשורש... ששה חדשים בשמן המר וששה חדשים בבשמים ובתמרוקי הנשים, ובזה הנערה באה אל המלך, את כל אשר תאמר ינתן לה לבוא עמה מבית הנשים עד בית המלך... ובהגיע תר אסתר בת אביחיל, דוד מרדכי, אשר לקח לו לבת לבוא אל המלך לא בקשה דבר".
1596
1597זאת אומרת, כי כך היא תכונתה של הנערה שלנו ובזה היא מצטינת מכל הנערות של השבע ועשרים ומאה מדינה, בזה ש"לא בקשה דבר", כי בת ישראל אמתית איננה קולנית וצוחנית, איננה מבקשת מותרות ותופסת מרובה, אך תופסת את המועט ומסתפקת במועט.
1597
1598ורק ע"י ה"לא בקשה דבר" של הבת ישראל, הננו מתקיימים עד היום הזה.
1598
1599המשכן שלנו.
1599
1600ואחרון אחרון חביב: המשכן שלנו "ומשכנתיך ישראל", שכבר הביע על זה התפלאותו הגדולה גם בלעם הרשע.
1600
1601וחז"ל מוסיפים על זה "א"ר יוחנן, מברכותיו של אותו רשע אתה יודע מה היה בלבו, ביקש לומר, שלא יהיה להם בתי כנסיות ובתי מדרשות, אמר, מה טובו אהליך יעקב, ביקש לומר, לא תשרה שכינה עליהם, אמר, ומשכנתיך ישראל, ביקש לומר, לא תהא מלכותם נמשכת, אמר כנחלים נטיו, ביקש לומר, לא יהיה להם זיתים וכרמים, אמר, כגנות עלי נהר - וכו' - אמר ר' אבא בר כהנא, וכולם חזרו לקללה חוץ מבתי כנסיות ובתי מדרשות, שנאמר, ויהפך ד' אלקיך את הקללה לברכה, קללה ולא קללות (סנהדרין קה, ב).
1601
1602וסיבת הדבר, שרק קללה אחת, הקללה שלא יהא להם בתי כנסיות ובתי מדרשות, נתהפכה להם לברכה והשאר כולן חזרו לקללה, אפשר לבאר באופן פשוט מאד. כי אף על פי שדברים שבלב לא הוי דברים, הנה בנוגע לברכות וקללות להדבים שבלב יש משפט הבכורה על הדברים שבפה. אולם יש מחשבה ויש מחשבה, יש מחשבה הבאה מתוך הלב ויש מחשבה שהיא רק הרהור קל, דרך העברה בעלמא. והנה, כמובן, כשבקש לומר "שלא תהא מלכותם נמשכת" או "שלא יהיה להם זיתים וכרמים" היתה בזה מחשבה הבאה מתוך הלב בדחילו ורחימו, כי הלא היה שונא ישראל באמת, וחפץ ברעתם בכל לבבו ובכל נפשו וכשלא יהיה להם כל אלה הרי יחדלו להתקיים, אבל מה שבקש לומר שלא יהיה להם בתי כנסיות ובתי מדרשות היה זה רק הרהור קל בהעברה בעלמא, כי בגופא דעובדא חשב ומה איכפת להם לשונאי ישראל, אם גוברין יהודאין אלה יבלו את כל ימיהם בבית הכנסת ובבית המדרש, ירעו עד שיסתאבו שם הבטלנים האלה. והשי"ת היודע את מחשבות אדם הבדיל בין מחשבה למחשבה, ורק אלה חזרו לקללה, אלה שבאו באמת מתוך קירות הלב, אבל ה"משכנתיך ישראל" נתקיימו באמת כי גם בלעם במסתרי הלב שלו, לא היה כל כך מתנגד לה.
1602
1603אבל מי יגלה עפר מעיניך, בלעם הרשע, והיית רואה, כי דווקא אלה העמים שהיתה מלכותם נמשכת מאות בשנים והיו להם מלכים בעלי קומה, ולא חסרו להם זיתים וכרמים, דוקא אלה כבר תמו לגוע, ואילו אנחנו, שהחסרנו כל אלה, עדיין הננו מתקיימים עד היום הזה בכח ה"משכנתיך ישראל".
1603
1604ואותו ר' יוחנן אמר במקום אחר (ברכות ח, א) "כששמע שאיכא סבי בבבל תמה ואמר למען ירבו ימיכם על האדמה כתיב? כיון דאמרי ליה דמקדמי ומחשכי לי כנישתא, אמר היינו דאהני להו" - והדברים מובנים היטב על פי הנסיון ההיסטורי.
1604
1605אכן גם זה צריך להיות אצלנו בסוד כמוס ו"אל תגידו בגת אל תבשרו בחוצות אשקלון", כי אז יכוונו כולם להניף מלחמה על המבצרים האלה, הבתי כנסת והבתי מדרש, וטוב לנו שהם יבטלו בסתר לבבם את כל זאת, ובלבד שיניחו לנו לשבת בד' אמות של הלכה ותחי נפשנו.
1605
1606ועל כן גם "דבר זה מסורת בידינו מאבותינו" מסורת מפה לאזן, שמקום ארון אינו מן המדה, כי הארון שלנו מצטיין בזה שהוא "נושא את נושאיו", והתורה שלנו מצטיינת בזה שעליה נאמר "עץ חיים היא למחזיקים בה", למחזיקים אותה לא נאמר, אך מחזיקים בה, שרק על ידה אנו מחזיקים מעמד.
1606
1607מקום הארון אינו מן המדה, כי הוא אינו ממעט לנו את המקום, אך אדרבא בו אנו מוצאים את המרחביה, הוא מרחיב לנו את המקום והוא מרחיב גם כן את דעתנו.
1607
1608הליכות עולם.
1608
1609וכבר ביארתי בזה במקום אחר - (עי' דרכה של תורה פ"ח) - את מאמרם ז"ל "כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא, שנאמר הליכות עולם לו, אל תקרי הליכות אלא הלכות" (סוף נדה).
1609
1610כי כבר אמר חכם אחד, שההבדל בין ישראל לאומות העולם הוא כאותו ההבדל שיש בין בית חומה גדול בנוי לתלפיות עם יסוד מוצק בארץ, ובין עגלה ההולכת על אופנים, שלכאורה יפה הרבה כחו של הראשון שיש לו בסיס ויסוד בקרקע מהשניה התלויה באויר, אבל מאידך גיסא, את הראשון, הבית חומה, אם יבוא איזה גבור נערץ, שבידו להדוף אותו ממקומו, אז יפיל אותו למשואות, יפול ולא יוסיף עוד לקום מעצמו, ואת השניה, את העגלה, אם כי נקל לכל אחד גם מי שאינו גבור נערץ, להדוף אותה ממקומה, הנה לא יביא אותה בזה לידי נפילה, אלא לשנוי מקום לבד ופעמים ש"משנה מקום משנה מזל".
1610
1611וזה גם כן ההבדל בין ישראל לעמים, כי כל קיומה של אומה תלוי במרכזה, אשר על ידה יתרכזו כל כוחותיה ומגמותיה. אכן בעוד שמרכזה של כל אומה ואומה היא עיר הבירה שלה עם המבצרים החזקים המגינים עליה, וכשיבוא איזה צר ואויב ויעלה בידו להדוף את המבצרים ממקומם, המה נופלים וביחד עמדה נופלת גם האומה ואינה מוסיפה עוד לקום. הנה מרכזו של אומתנו הוא מרכז התורה, שאמנם להמרכז הזה אין שום יסוד בקרקע והוא תלוי תמיד באויר בין רקיע לארעא, אבל מאידך גיסא הנה בזה כל כחו וגבורתו, כי כשתהדוף את המרכז הזה ממקומו, אזי הוא "משנה מקום משנה מזל", ומוסיף להתקיים ולפעמים הרבה עוד ביתר שאת ויתר עוז מבתחילה..
1611
1612וזהו שאמרו "אל תקרי הליכות אלא הלכות" כי אמנם ההלכות אלו הן ההליכות עולם שלנו, גם בעולם הזה וגם בעולם הבא. בההלכות מונח סוד קיומנו, שלמרות כל הרפתקאות דעדו עלינו, הננו עדיין בגדר הולכים ולא בגדר נופלים והליכתנו היא הליכות עולם, העם היותר עתיק בתבל בין כל העמים התרבותיים. ואם תרצו לדעת במה כחן של ההלכות גדול כל כך? בזה שאל תקרי הליכות אלא הלכות. אנו קוראים הלכות, אבל הכתיב היא הליכות ללמדך, כי על ידי ההלכות נעשה המרכז שלנו מרכז הולך ולא עומד ככל הגויים, והננו כהעגלה הזו שכשהודפים אותה ממקומה נעשה בה רק שינוי מקום. וכך ראינו את התורה שלנו נהדפה ממקומה, מירושלים, והלכה לה ליבנה, ומיבנה - לסורא ופומבדיתא שבבבל, מבבל - לספרד, מספרד - לצרפת ואשכנז ומשם לפולין וליטא, והולכת לה בהצלחה מרובה "משנה מקום משנה מזל", ומי יודע לאיזה מקום תגיע עוד בלכתה, כי עדיין לא נגמרו התחנות האחרונות שלה.
1612
1613וזהו שניבא חבקוק הנביא (ג, ו) "עמד וימודד ארץ ראה ויתר גויים ויתפוצצו הררי עד, שחו גבעות עולם", גם ההררי עד וגבעות עולם של כל הגויים אינם בר קיימא לנצח, מפני שכולם עומדים ואינם יכולים לזוז ממקומם, אבל דוקא הליכות עולם לו, לעם ישראל ובזה כל סוד קיומנו.
1613
1614בקיצור, מקום הארון אינו מן המדה, כי אנחנו איננו נושאים אותו, אך הוא נושא אותנו.
1614
1615וגם זה מלמדת לנו המגלה הזו, שהקוטב העיקרי שלה הוא ה"קימו וקבלו", ובזה כל כוחנו וגבורתנו. ואמנם הרבה, הרבה יש לנו ללמוד מהמגלה הזו להנהגותינו ומעשינו לא רק בפורים, אך גם בכל שס"ה ימות השנה...
1615
1616יז. משה מן התורה
לז' אדר
לז' אדר
1616
1617"אמרי ליה פפונאי לרב מתנה וכו', משה מן התורה מנין? בשגם הוא בשר" (חולין קלט, ב), וברש"י שם "בשגם בגימטריא כמו משה, וכתוב שם, והיו ימיו מאה ועשרים שנה, וכך היו ימי חיי משה, כלומר, עתיד לבוא בשגם, משה מן הנולדים וכך ימיו".
1617
1618"ולא ידע איש את קבורתו, וכבר שלחה מלכות הרשעה אצל גסטרא של בית פעור, הראנו היכן משה קבור, עמדו למעלה נדמה להם - למטה, למטה - נדמה להם למעלה, נחלקו לשתי כתות אותן שעומדים למעלה נדמה להן למטה, למטה, נדמה להן למעלה, לקיים מה שנאמר ולא ידע איש את קבורתו" (סוטה יד, א).
1618
1619יום המיתה והלידה.
1619
1620גם ז' באדר הוא יומא דפגרא לנו, "בז' באדר מת משה ובז' באדר נולד משה", אבל אנו חוגגים בעיקר לא את יום ההלדת אלא את יום המיתה - רק הם - הגויים - חוגגים את יום ההלדת "ביום הלדת את פרעה", אבל אנו אין אנו שמים לב כל כך לזה.
1620
1621כי גם משה רבינו מבחר הנביאים, שלא קם עוד נביא כמותו, אשר ידעו ד' פנים אל פנים, נולד בפשטות גמורה ככל בן תמותה בלי שום הבדל אף במשהו. "וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי ותהר האשה ותלד בן" (שמות ב, א-ב), וכה נולד ה"איש אלקים", אבל מיתתו כבר לא היתה מיתה של בשר ודם שלמלאך המות יש שליטה בו, אלא שהקב"ה בכבודו ובעצמו קבל את נשמתו הטהורה על ידי נשיקה.
1621
1622ובכן גם "איש האלקים" נולד ככל איש פשוט, שבמותו נעשה כאלקים.
1622
1623וזהו ההבדל ביני לבין חמי, גם לחמי, כביכול היה מחוקק, להבדיל, אבל הוא "אותו האיש", כפי אמונתם, נולד בתור בן אלהים ומת להיפך מיתה פשוטה מאד, עוד יותר פשוטה מכפי הרגיל, מיתה של כלב, אחת מארבע מיתות בית דין.
1623
1624ומה מלמדנו זאת?
1624
1625כי היהדות מטילה על כל אחד ואחד מאתנו, אף על האדם היותר פשוט בתכלית הפשטות, אף למי שאין לו בתכונתו הטבעית שום מעלה יתירה, שישתוקק ושיאוף להגיע למרום הפסגה של "איש האלקים", כי אף ש"לא קם נביא בישראל כמשה", אבל "איש אלקים" כמשה אפשר ואפשר, וחייב כל אחד מאתנו לומר מתי אגיע למעלה זו.
1625
1626בעוד שהמאמינים ב"אותו האיש" הם צריכים לנוע ולעמוד מרחוק, כי אם הוא היה לפי דבריהם בעל מוסר גדול הלא היה "בן אלקים", כביכול, אכן איך ידמו וישוו לו בני תמותה פשוטים.
1626
1627ומאידך גיסא אין היהדות גורסת בן יחיד לאלקים, אך כולנו, כולנו הננו בני אלקים ו"חביבים ישראל, שנקראו בנים למקום, שנאמר, בנים אתם לד' אלקיכם". ולא רק "קדוש" יחיד ומיוחד יש לו להקב"ה בעולמו, אך כולנו הננו קדושים ועל כל פנים הננו צריכים להיות קדושים "קדושים תהיו, כי קדוש אני ד' אלקיכם", אף על פי שיש לנו אבות ואמות ולא כ"אותו האיש" "איש אמו ואביו תיראו".
1627
1628כי אצלנו האמונה במשה רבינו היא רק אחת מי"ג עיקרים, ומלבדה יש עוד י"ב עיקרים, וגם זו כל עיקרה איננה רק על דבר נבואתו "אני מאמין בנבואת משה רבנו שהיא אמתית" ולא על דבר גופו, בעוד שאצלם הנה האמונה, להבדיל ב"אותו האיש" היא עיקר כל העיקרים יחד.
1628
1629ואופייני הוא הדבר, שדוקא באותו השבוע שאנו חוגגים את ה"הלולא" של משה רבנו, הנה באותה הסדדרה - פ' תצוה - לא נזכר אף פעם אחת השם משה, ללמדנו, כי לא את גופו של משה אנו מקדישים ומעריצים, אך את הנבואה שבו וגם בנוגע לבחיר הנביאים נאמר (שקלים יא, א) "אין עושין נפשות לצדיקים, דבריהם הן זכרונן".
1629
1630ואמנם התורה נקראת על שמו של משה, "תורת משה", אבל באמרנו זאת אין הכוונה שמשה המציא את התורה, אלא שהתורה המציאה את משה, לא משה היה הסיבה והתורה - המסובב, אלא להיפך שהתורה היא הסיבה ומשה - המסובב, כי בעצם הדבר משה היה בן של איש ואשה ככל בני תמותה, איש ככל האנשים, ואם נעשה לאיש אלקים הוא רק "מן התורה", כשם שהתורה מסוגלת בכח לסבב עוד אנשי אלקים למאות ולאלפים.
1630
1631וזהו שאמרו "משה מן התורה מנין", כי משה לא השפיע כלום על התורה, אך התורה השפיעה על משה "שנאמר בשגם הוא בשר", גם הוא היה רק בשר, ואם הבשר נהפך לרוח, והאיש נעשה לאיש האלקים הוא רק הודות להתורה "משה מן התורה".
1631
1632תורת משה.
1632
1633ואמנם, מאידך גיסא, התורה נקראת תורת משה, לא רק מפני שהוא היה השליח והמתווך בין הקב"ה ובין ישראל, אלא גם מפני זה שבחיי משה אנו מוצאים דמות דיוקנה של כל התורה כולה.
1633
1634משה לא היה רק נביא לבד, אלא גם מלך בישראל, לא רק מחוקק רוחני, אך גם מנהיג מדיני, ואמנם הוא רק הוא היה ראוי להיות השליח בזה, מפני שבדמותו ובצלמו הנ"ל משתקפת כל דרכה של תורה.
1634
1635כי במה מצטינת תורתנו זו מכל התורות שבעולם. על זה נותנים לנו חז"ל תשובה מספקת במאמרם: "כדתניא, כל הספרים נגללים מתחילתן לסופן וס"ת נגלל לאמצעיתו ועושה לו עמוד אילך ואילך, א"ר אליעזר ב"ר צדוק, כך היו כותבי ספרים שבירושלים עושין ספריהם" (בבא בתרא יד, א).
1635
1636החומרניים והרוחניים.
1636
1637כי אמנם המאמר הנ"ל מדבר לא רק על דבר עמודים של עץ, אלא גם על דבר עמודים של תוכן, שעמודי העץ אינם רק סמל לזה.
1637
1638כי כידוע "על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים", ואם העולם עומד על שלשה, הנה התורה גופה עומדת על שנים, על העבודה ועל גמילות חסדים, כי כל התורה כולה, מבראשית עד לעיני כל ישראל, או שמדברת על דבר הראשון על החובה שבין אדם למקום, או על דבר השני, על החובה שבין אדם לחברו.
1638
1639ואמנם יודעים אנו, כי כל הפילוסופים שבעולם מראשוני הראשונים עד אחרוני האחרונים נחלקים לשתי כתות ראשיות: לבעלי השקפה חומרנית ולבעלי השקפה רוחניות, הראשונים רואים גם בשמים ממעל רק חומר גס שאפשר למששו ביד, ובאדם אינם רואים רק חיה בעלת תאוה שאין לו רק רגש של טובת עצמו וכל שאר הרגשות אינם רק דברים המסתעפים מזה, והאחרונים רואים גם בארץ מתחת, רק רוחניות ורוחניות שברוחניות, אידיאות נאצלות, והחומר איננו אלא בבואה דבבואה של הרוח שממנו הוא יונק ומקבל שפע, והדברים עתיקים - ובאמת כל השיטות והתואריות שהמציאו להם בני אדם בכל הדורות ובכל הזמנים, הכל סובבות והולכות על נקודה המרכזית הזו, על השקלא וטריא הנ"ל, למי לתת משפט הבכורה, אם לחומר או לרוח.
1639
1640אכן היהדות מצאה גם בזה את שביל הזהב, את הדרך הממוצע, וכשם שכל אדם כולל בקרבו חומר ורוח גם יחד, כן כוללת היהדות את שתי השיטות הללו, שהתמזגו בקרבה לחטיבה אחת.
1640
1641אין היהדות מכוונת לא לשלטון הבשר - שיטת החומרניים - ולא להמתת הבשר - שיטת הרוחניים - אלא להעלאת הבשר על ידי העלאת הרוח.
1641
1642וזהו שאמרו שרק בספר התורה יש שני עמודים, ולא ככל הספרים שהם נשענים רק על עמוד קצוני אחד, או על עמוד הבשר לבד או על עמוד הרוח לבד.
1642
1643ויפה מסיים על זה ר' אליעזר בר' צדוק "כך היו כותבי ספרים שבירושלים עושים ספריהם". הסופרים אלו המה הפרושים, ואמנם רק הס"ת של הפרושים היו בני שני עמודים כנ"ל, אבל שאר המפלגות שהיו בימים ההם כמו האסיים והצדוקים, ראו בהס"ת שלהן רק עמוד אחד ולא יותר. הראשונים העמידו את כל קיומו של עם ישראל רק על הרוח בלבד, הם ראו בהרוח לא רק תכלית החיים, אך כל החיים כמו שהם, וה"בשר" נחשב בעיניהם לא רק לדבר טפל, כי אם לאויב מסוכן, והצדוקים לעומתם עמדו על ההשקפה הקיצונית שכנגדה כמנהגו של עולם שקיצוניות אחת מולידה קיצוניות שניה המתנגדת להראשונה מן הקצה אל הקצה, ובטלו את הרוח בתכלית הבטול וכפרו בשלטון הרוח לא רק בעולם הזה, אך גם בעולם הבא, ומזה באה להם הכפירה בהשארת הנפש ותחיית המתים וכדומה.
1643
1644הראשונים, האסיים - ידעו להעריך את החובות שבין אדם למקום - עבודה - אבל לא יכלו להעריך כראוי את החובות שבין אדם לחברו, מפני שהיו נגד חיי החברה והמדינה בכלל, כי אם על כל אחד להתבודד במדבריות, הלא אין כלל דברים שבין אדם לחברו, והאחרונים אמנם היו יכולים לשמור על הדברים שבין אדם לחברו גם מצד ההשקפה החומרנית שלהם, מצד ש"אלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו", וגם מצד "שמור לי ואשמור לך", אבל כמובן שעל פי השקפתם הם היו רחוקים מהדברים שבין אדם למקום.
1644
1645באופן, שרק הפרושים, סופרי ירושלים, ידעו משני עמודים של הספר תורה.
1645
1646ומשה רבנו שהיה גם נביא וגם מלך, גם מחוקק וגם מנהיג מדיני, הוא הוא הסמל של התורה בכלל, תורת משה.
1646
1647איש האלקים.
1647
1648וידוע מאמרם ז"ל על התאר של משה "איש האלקים" ש"מחציו ולמטה איש ומחציו ולמעלה אלקים" (מדרש רבה פי"א, ד), שלכאורה המה דברים סתומים לגמרי ואין הפה יכול לדבר ואין האזן יכולה לשמוע זאת? אכן לפי דרכנו הדבר מבואר למדי.
1648
1649כי משה הכריע בין שתי ההשקפות הקיצוניות המתנגדות זו לזו מן הקצה אל הקצה: ההשקפה החומרנית וההשקפה הרוחנית באופן שכזה: על עצמו השקיף מהשקפה רוחנית קיצוניות שבקיצוניות, ועל אחרים השקיף מהשקפה חומרנית והרגיש את כל צרכי החומר שלהם.
1649
1650בעד אחרים היה במדרגת איש ובעד עצמו עד מדרגת אלקים כביכול.
1650
1651הוא הגיע למדרגה רוחנית כזו שלא זכה בה שום איש מעולם ועד עולם, "ארבעים יום לחם לא אכל ומים לא שתה", ואילו לגבי אחרים ידע להשתדל בעדם לא רק לחם לאכול ומים לשתות, אלא אף בשר תאוה, וכשהתחיל העם להתאונן מי יאכילנו בשר, אם אמנם שהדבר היה לו לא לרצון, בכל זאת היה הוא השתדלן לפני הקב"ה שימלא גם את רצונם זה.
1651
1652הוא בעצמו לא ידע כלל מהמושג כבוד "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" ובכל זאת כמה ידע לכבד את אחרים, איך היה זהיר בכבודו של אהרן אחיו וגם בכבוד יתרו חותנו, אע"פ שלא היה מזרע ישראל "ויצא משה לקראת חותנו וישתחו וישק לו" וכן בכבוד כל הזקנים.
1652
1653איש אשר רוח בו.
1653
1654ורק בזה נבין את תפילתו של משה כששמע מפי הקב"ה את הגזר דין הנורא "עלה אל הר העברים הזה... וראית אותה ונאספת אל עמך", שפתח ואמר "יפקד ד', אלקי הרוחות לכל בשר, איש על העדה, אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם", ועל זה באה תשובתו של הקב"ה "קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו" (במדבר כז, טו).
1654
1655כי משה רבנו באהבתו הרבה את ישראל חפץ שגם ממלא מקומו ילך בעקבותיו, שיהיה גם איש וגם אלקים, איש בכל מה שנוגע לאחרים ואלקים בכל מה שנוגע לעצמו.
1655
1656אכן ידע בעצמו כי זהו מעבודות קשות שבמקדש, כי כרגיל אלה שהמה בגדר אלקים בנוגע לעצמם, מתנהגים בגדר זה גם בנוגע לאחרים, ולהיפך אלה שרואים את האחרים מנקודת ההשקפה של איש מתיחסים ככה גם בנוגע לעצמם, ואמנם לא ראי זה כראי זה אבל הצד השוה שבהם, ששני הסוגים הללו לא ירצו להיות מנהיגים בישראל.
1656
1657ועל כן התפלל בנפש חרדה להשי"ת "יפקוד ד' אלקי הרוחות לכל בשר", זאת אומרת, כשם שאצלך ד' מתאחד הרוח והבשר יחד, בעצם הנך רוחני מוחלט - אלקי הרוחות - ובכל זאת אתה יודע ומרגיש בכל צרכי בני אדם החומריים ואתה ממלא את כל משאלותם לטובה, ככה יהיה גם כן המנהיג שיבוא אחרי "איש על העדה", שאם אמנם בנוגע לעצמו יהיה בגדר אלקים, אבל במה שנוגע להעדה יהיה בגדר איש, שידע וירגיש בכל צרכם ומשאלותם, ואל ימוד להם כמדתו אם הוא אינו נצרך ל"קטנות" כאלה בהיותו איש המעלה.
1657
1658ועל זה השיב לו הקב"ה "קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו". רק ביהושע אתה תוכל למצוא מנהיג שכזה, הוא הוא המסוגל להיות איש לכל העדה, להתענין ולדאוג בעד כל צרכם ומשאלותם, אף על פי שמאידך גיסא יש בו גם כן רוחניות שברוחניות, אכן "אשר רוח בו", את זאת הוא מחזיק רק לעצמו, ולאחרים הוא יודע גם כן מחומר ובשר, מגשמיות ומעשיות.
1658
1659למעלה ולמטה.
1659
1660ואמנם לא רק בנוגע להעבר של משה אנו רואים מחזה נפלא, שאלה שעומדים למעלה נדמה להם שהוא למטה, ואלה שעומדים למטה נדמה להם שהוא למעלה, כנ"ל, אך ככה הוא הדבר גם כן בנוגע למהותו של משה בחייו.
1660
1661כל החכמים והפילוסופים שבעולם, או שעומדים למעלה, על ההשקפה הרוחנית, או שעומדים למטה על ההשקפה החומרנית, והצד השוה שבהם שאלו ואלו יראו במשה מתנגד קצוני להם, אלה שעומדים למעלה על ההשקפה של ה"אלקים" יראו במשה את ה"איש" כפשוטו ממש, איש שיודע לדאוג בעד דברים פעוטים כאלה, כמו לחם ובשר, המבטיח להעם שיביא להם בארץ זבת חלב ודבש, ארץ שיש בה ברזל ונחושת, ובתור שכר בעד מעשי המצוות הוא מבטיח דגן ותירוש ויצהר וכדומה וכדומה, ואלה שעומדים למטה על ההשקפה של "איש" ראו במשה את ה"אלקים" שהוא כולו רוח ולא בשר, שמדבר עם ד' פנים אל פנים ועולה למרום ומנצח את המלאכים, וגם אפשר לו להתקיים ארבעים יום בלי לחם ובלי מים.
1661
1662"נחלקו לשתי כתות", כי אמנם את כל החכמים שבעולם אפשר לחלק לשתי הכתות הראשיות האלה, באשר כי כל החכמה והחקירה שבעולם מסתעפת ביחוד מהנקודה המרכזית הזו, שהיא שאלת השאלות וכל שאר הדברים המה רק פרטים המסתעפים ממנה, אכן אף אחת מהכתות האלה לא מצאה במשה איש כלבבה בהיות שהוא, משה, אחד בקרבו את שתי ההשקפות, הקיצוניות המתנגדות, הללו יחד, בהיות שהוא "איש האלקים" גם איש וגם אלקים.
1662
1663איש האלקים - הפרוגרמה של היהדות כולה.
1663
1664ולכשנתעמק בדבר נראה, כי אמנם זו היא - הפרוגרמה של היהדות כולה.
1664
1665ולאו דוקא משה, אך על כל אחד מאתנו להדמות בזה במדת יכלתו אם רב או מעט למשה.
1665
1666כי אמנם כך היא דרכה של תורה שעל כל אדם להפוך את מדותיו שתהא לו אמת המדה מיוחדת בעד עצמו ואמת המדה מיוחדת בעד אחרים.
1666
1667על כל אדם לשאוף שיגיע למדרגה של תורה וגדולה במקום אחד כמשה ורבי אבל הוא צריך להתנהג בשני הדברים הללו כאלו הגדולים, היינו לקחת את התורה לעצמו ולהשתמש בהגדולה בשביל אחרים.
1667
1668"יהי ביתך פתוח לרוחה ויהיו עניים בני ביתך" (אבות פרק א), וכפירוש המפרשים, שבעד אחרים צריך להיות הבית פתוח לרוחה עם כל הרחבות והפזרנות כמנהג גבירים חשובים המפנקים את עצמם לא רק בהכרחיות אך גם במותרות, אבל בני ביתך גופא יהיו עניים, יחיו כעניים ולא יבקשו שום דבר שאפשר להתקיים בלעדו.
1668
1669כרבי שלפני פטירתו העיד על עצמו שלא נהנה מן העולם הזה כלום, ובכל זאת לא פסקו מעל שולחנו צנון וחזרת בעד אחרים.
1669
1670וכך הוא הדבר גם בנוגע לשאר המדות.
1670
1671למשל, מדה טובה היא מדת הבטחון לבטוח בד' ולקיים את הכתוב (תהלים נה, כג) "השלך על ד' יהבך והוא יכלכלך" - אבל בשום אופן אי אפשר להשתמש בהכתוב הזה בנוגע לאחרים המבקשים את עזרתך, כי בנוגע אליהם עליך לקיים כתוב אחר "פתח תפתח את ידך והעבט תעביטנו די מחסורו אשר יחסר לו", ועל זה נאמר "בטח בד' - בנוגע לעצמך - ועשה טוב" - בנוגע לאחרים.
1671
1672על כל אדם לקבל את הרע באהבה ולומר "חביבים יסורים", כי "חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה" אבל במה דברים אמורים בנוגע לצערו גופא, ובנוגע לצערם של אחרים הנה אדרבא עליו להשתתף בצערם, ובשום אופן אל עליו לקבל זאת באהבה ולומר על זה ברוך הטוב והמטיב, כי בזה הוא לועג לרש.
1672
1673וכבר פרשו בזה את הכתוב (תהלים לד, ב-ג) "אברכה את ד' בכל עת, תמיד תהלתו בפי, בד' תתהלל נפשי ישמעו ענוים וישמחו". כי, כידוע, ד' הוא מדת הרחמים ואלקים הוא מדת הדין, וזהו שאמר, אם כי כשאני לעצמי הנני מברך את ד' בכל עת, בין בימי שלוה ובין בימי יסורין ותמיד תהלתו בפי, כי הנני מברך על הרעה כשם שאני מברך על הטובה, אכן זהו ההבדל בין ימי הרעה לימי הטובה, כי אם "בד' תתהלל נפשי", כשאני מרגיש את מדת הרחמים של הקב"ה ולא את מדת הדין, חלילה, אז "ישמעו ענוים וישמחו", אז שמחים גם אחרים בשמחתי, אבל אם תפגע בי מדת הדין, אם נחתה בי ידו הקשה של אלקים, אז אינם יכולים ענוים לשמוח בזה, אף על פי שאני גופא הנני מקבל גם זאת באהבה רבה.
1673
1674וזהו שאמר גם כן "שוש אשיש בד' ותגל נפשי באלקי", כשרואה את ד', את מדת הרחמים אז "שוש אשיש", שש בעצמו משיש גם כן את אחרים, אבל כשרואה אני את האלקים - מדת הדין - אז רק "ותגל נפשי", כי אחרים לא יכלו לגיל עמדי.
1674
1675וכהאי גוונא גם בשאר המדות, למשל, במדת הענוה.
1675
1676מחד גיסא "הוי שפל רוח בפני כל אדם שתקות אנוש רמה", ומאידך גיסא "איזהו מכובד המכבד את הבריות".
1676
1677מחד גיסא "והוי דן את כל האדם לכף זכות" ומאידך גיסא "ואפילו כל העולם כולו יאמרו לך צדיק אתה, הוי בעיניך כרשע".
1677
1678ואמנם מה קשה לאדם לכלכל בקרבו שתי תכונות המתנגדות זו לזו מן הקצה אל הקצה, אם הוא בעצמו שפל רוח, איך ידע לכבד את האחרים, ואם הוא דן את כל האדם אף הרשעים היותר גרועים, לכף זכות, איך יחזיק את עצמו, שכל העלום אומרים עליו שצדיק הוא, לרשע, אבל כך הוא תפקידנו בתור מחזיקים בתורת משה שהוא היה איש אלקים.
1678
1679משה מן התורה.
1679
1680אמנם לכאורה זו מנין לנו, הלא התורה דורשת מאתנו רק את המצוה של "ואהבת לרעך כמוך" וכל הדוגמאות שהביאנו הרי מראות לנו, שאנו צריכים לאהוב את רענו הרבה יותר מכפי שאנו אוהבים את עצמנו גופא?
1680
1681אמנם את השאלה הזו שאלו חז"ל גופא.
1681
1682"משה מן התורה מנין"? איך אשר לנו להוכיח מן התורה כי עלינו להתנהג כמשה איש האלקים, אמנם יודעים אנו כי משה היה באמת איש אלקים, אבל אולי רק הוא בתור איש הפלאות שאין דוגמתו בכל המין האנושי היה יכול להראות זאת, ואיך נוכל לדרוש זאת מאתנו קרוצי חומר פשוטים?
1682
1683ועל זה הם משיבים לנו בצדק "שנאמר לא ידון רוחי באדם לעולם בשגם הוא בשר".
1683
1684כי הנה את המצוה של "ואהבת לרעך כמוך" אפשר לפרש בתרי אנפי - זאת אומרת, כי אף על פי שהתורה מדברת בכאן דברים ברורים "כמוך" אי אפשר לנו לדעת אם הכוונה הוא על הבפועל, שאת מה שאנו רוצים לעשות בפועל בעד עצמנו גופא, עלינו לעשות גם בעד רעינו, או שהכוונה על הבכח, כשם שאתה ממלא את צרכך כך עליך למלאות גם כן את רצון רעך.
1684
1685ונפקא מינה לכל הדוגמאות שהביאנו, אם האדם בא למדרגה של "אלקים" בעד עצמו, אם עליו למלאות את צרכי האנשים שאינם יודעים רק מה"איש" - שכמובן, שאם הפירוש הוא כהאופן הראשון, הרי הוא פטור מכל ה"קטנות" האלה, אחרי שאינו עושה זאת בפועל גם בעד עצמו. אכן אם האמת הוא כהאופן השני, הנה אחרי שסוף סוף את צרכו הוא הנהו ממלא, כך עליו למלאות את צרכיו של רעהו, אף על פי שצרכיו של רעהו משונים הם לגמרי מצרכיו הוא, כי לו יש רק צורך בענינים רוחניים שמימיים, ואולי לרעהו יש צורך בענינים גשמיים וחומריים פשוטים.
1685
1686ואמנם מהלשון "ואהבת לרעך כמוך" אי אפשר להוכיח כלום, שהוא לישנא דמשתמעא לתרי אפי כנ"ל, אבל אפשר לנו לההוכיח זאת ממצוה אחרת המצוה לנו בתורת משה "ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו", שאי אפשר לפרש זאת רק על פי פירוש חז"ל, שעלינו ללכת בדרכיו של הקב"ה "מה הוא רחום אף אתה רחום, מה הוא חנון אף אתה חנון", ואם האדם יעשה בעד רעהו רק את מה שהוא עושה בפועל בעד עצמו גופא, הרי בזה אינו הולך עדיין בדרכיו של הקב"ה, כי הוא השי"ת עושה הכל בפועל בעד בריותיו, אף על פי שבעד עצמו אינו דרוש לכל אלה, אלא שהקב"ה מתחשב עם צרכי בני אדם, וככה גם כן על כל אדם המעלה להתחשב עם צרכי בני אדם פשוטים, אף על פי שכשהוא לעצמו אינו זקוק לכל אלו הדברים הפעוטים.
1686
1687והנה אנו יודעים שהשי"ת ברא את עולמו במדת הדין, ורק אחרי המבול נוכח שנחוץ לשתף גם את מדת הרחמים, מטעם "כי לא ידון רוחי באדם לעולם בשגם הוא בשר", זאת אומרת, כי אע"פ שהשי"ת הוא כולו רוח ואינו גוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף ואין לו שום דמיון כלל, הנה סוף סוף מתחשב הוא עם בני אדם שהמה רק בשר.
1687
1688ומזה אנו יודעים "משה מן התורה", שעל כל אדם ואדם להיות בגדר "איש אלקים" כמובן כל אחד לפי מדת יכלתו.
1688
1689ועל כל אדם ואדם לומר "לא ידון רוחי... בשגם הוא בשר", אני, כשאני לעצמי הנני צריך להיות רק רוח, אבל את האחרים אל עלי לדון ברוחי אך הנני צריך לשים לב "בשגם הוא בשר".
1689
1690בקיצור, "לא ידון רוחי... בשגם הוא בשר" זהו כל שיטתו של משה, וזהו הבסיס של כל תורת משה, וזהו גם תפקידנו אנו כי "משה מן התורה מנין" וכו'.
1690
1691אהבת הבריות מההשקפה התלמודית.
1691
1692ומכאן תשובה נמרצה לאלה הבאים בטרוניא על היהדות התלמודית, שהקטינה את מדת אהבת הבריות שהתורה מצוה עליה באופן חיובי "ואהבת לרעך כמוך" ובא הלל הזקן ופרשה באופן שלילי "מאי דעלך סני לחברך לא תעביד" (שבת לא, א).
1692
1693ושונאי ישראל משתמשים בזה להראות את ההבדל בין התלמוד ובין - להבדיל - האבנגליון, שהאחרון עומד על השקפה מוסרית יותר גבוה לאין ערך מהשקפתו של התלמוד, כי הוא האבנגליון מפרש את ה"ואהבת לרעך כמוך" בפשטות "מה שתחפצו שיעשו בני אדם לכם עשו להם גם אתם".
1693
1694ולא רק שונאי ישראל, אך גם ישראלים גופא יש שהמה עצבים מאד על זה, שלהנצרות יש פירוש יותר רחב על אהבת הבריות מכפי שיש לו להתלמוד.
1694
1695ויש שדרשו על זה תלי תלים של הלכות לומר, כי באמת אין היהדות דורשת מאתנו שנאהוב את הבריות כמונו ממש באופן חיובי, מפני כי "אלטרואיזמוס" באופן שכזה אינו אלא "איגואזמוס" הפוך, בהיותו גם הוא שולל מן האדם ערך מוסרי אוביקטיבי מצד עצמו, ועושהו אמצעי לתכלית סוביקטיבית, אלא שהאיגואיזמוס עושה את ה"אחר" אמצעי לתועלת "אני", והאלטרואיזמוס עושה את ה"אני" אמצעי לתכלית "אחר", והיהדות אינה יכולה מצוא מבוקשה בכלל זה, לפי שהיא מבקשת להעמיד במרכז לא את ה"אחר", כי אם את הצדק המופשט המשוה "אני" ו"אחר", ואין מקום לצדק בהיקפו של האיגואיזמוס אלא בתמונה שלילית: מה שהאיגואיזמוס אינו רוצה לעצמו, ודאי מדת הצדק הוא שלא לעשות כן גם לאחרים, אבל מה שהאיגואיזמוס רוצה לעצמו - זהו דבר שאין לו גבול, ואם תחייב את האדם לעשות כן לאחרים, הרי אתה מטה כף הצדק כלפי האחר נגד ה"אני".
1695
1696וכהנה וכהנה דברים שאין להם שחר כלל וכלל, מפני שכל אלה שכחו, כי הפירוש האבנגלי הנ"ל לה"ואהבת לרעך" אינו מספיק לנו לא מצד שיש בו משום התפסת מרובה יותר מדאי, אלא להיפך מצד שהוא תופס את המועט במדה פחותה מאד, שאי אפשר לנו לצאת ידי חובתנו בזה.
1696
1697כי כאמור, אין היהדות מסתפקת כלל וכלל בזה שנעשה לאחרים את מה שאנו רוצים שהאחרים יעשו בעדנו.
1697
1698כי מהאחרים אין לנו לדרוש כלל, אבל אנחנו הננו צריכים לעשות בעד האחרים הכל.
1698
1699את עצמנו הננו צריכים למוד באמת המדה של מדרגת "אלקים" ואת האחרונים באמת המדה של "איש". וכל אחד צריך לומר בנוגע לה"אחר" "לא ידון רוחי בשגם הוא בשר" כנ"ל.
1699
1700ופוק חזי איך נהג הלל הזקן בעצמו הלכה למעשה, אותו הלל שעליו באה כל הצעקתה, כי הגביל וצמצם את המצוה של "ואהבת לרעך" עד למינימום.
1700
1701הלא כה אנו מוצאים עליו, "ת"ר, די מחסורו אתה מצוה עליו לפרנסו... אשר יחסר לו אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו, אמרו עליו על הלל הזקן, שלקח לעני בן טובים אחד סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו, פעם אחת לא מצא עבד לרוץ לפניו ורץ לפניו שלשה מילין" (כתובות סז, ב).
1701
1702זהו הלל שבעד עצמו היה מסתפק בחצי טרעפיק, לפרנסתו ולפרנסת אנשי ביתו, שעליו נאמר "הלל מחייב את העניים".
1702
1703והאם היה יכול הלל הזקן לבאר לפני הגר כי הפירוש של "ואהבת לרעך כמוך" הוא כהפירוש של "אותו האיש", שיעשה לאחרים את מה שהוא חפץ שאחרים יעשו בעדו, ובכן אם הוא מסתפק בחצי טרעפיק הרי היה לו להשיב לעני בן טובים הזה שיסתפק גם הוא בזה, ואם לו להלל ניחא לרוץ בתור עבד, הרי אפשר היה לו לומר לעני בן טובים הנ"ל שישכיר את עצמו גם כן לעבד ולא יפול למשא על הבריות.
1703
1704אכן הוא ידע שהתורה דורשת מאתנו הרבה יותר מכפי פירושו של "אותו האיש", היא דורשת מאתנו "די מחסורו אשר יחסר לו" , ואם הוא בתור רוח אינו חסר כלום, אל ימוד גם את ה"אחר" במדתו הוא, אלא יראה למלאות את "אשר יחסר לו" לאותו ה"אחר".
1704
1705ואמנם הנוצרים הולכים לשיטתם ומרוב אהבת הבריות הבוערת בלבבם כיקוד אש, שרפו אנשים חיים על במתי האינקביזציה ה"קדושה", כי אלה ה"קדושים" שלהם קימו את מצותו של "אותו האיש" כפשוטו וכמשמעו, ובמקום למסור את עצמם על קדושת השם שלהם - מה שכמדומה היה להם, שהם נכונים לזה בכח - מסרו את נפשות האחרים בפועל על קדושת השם שהם מאמינים בו.
1705
1706אכן היהדות אינה יודעת מאהבת הבריות שכזה, אך מאהבה של "די מחסורו אשר יחסר לו" ואם אינה חסרה לו רוחניות אי אפשר לו להלעיטו זאת בעל כרחו.
1706
1707חייך קודמין לחיי הכרך.
1707
1708מעירים גם על ההלכה הפסוקה של ר' עקיבא על הכתוב וחי אחיך עמך "חייך קודמים לחיי חברך" (בבא מציעא סב, א), שגם בזה אפשר לראות - לפי דעתם - צמצום מצות האהבה.
1708
1709אבל גם בזה שגו ברואה, כי יש אצלנו גם הלכה פסוקה אחרת על הכתוב כי טוב לו עמך הנאמר לענין עבד עברי שעל זה אמרו חז"ל "כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו", משום דפעמים אין לו אלא כר אחד, אם שוכב עליו בעצמו אינו מקיים כי טוב לו עמך, ואם אינו שוכב עליו וגם אינו מוסרו לעבדו זו מדת סדום, נמצא ע"כ צריך למסור לעבדו והיינו אדון לעצמו (ירושלמי קדושין ובתוס' כ, א).
1709
1710והגעו עצמכם אם האדון מחוייב למסור את הכר האחד שבידו לעבדו, הרי קל וחומר הדברים בנוגע ליחוסו לרעהו שהוא מיוחס כמוהו, שבודאי צריך לבכר אותו על עצמו.
1710
1711ואמנם לא אמרו "חייך קודמים לחיי חברך" רק לענין "שנים שהיו מהלכים בדרך וביד אחד קיתון של מים, אם שותים שניהם מתים ואם שותה אחד מהם מגיע לישוב" שאין אנו אומרים בזה כבן פטורא ש"מוטב שישתו שניהם וימותו ואל יראה אחד מהם במיתתו של חברו", כי אין זה מן ההגיון והצדק ואף לא מן היושר, להמית שתי נפשות במקום שהמלאך המות אינו דורש אלא אחת, אבל במקום שאפשר לשניהם לחיות, אלא שאחד מהם יצטרך לצער את עצמו כדי שהשני יוכל לחיות בריוח יותר אז צריך להיות "האחד" הזה דוקא הבעל-דבר מפני שעליו לקיים "וחי אחיך עמך".
1711
1712ומכל שכן במקום שלה"אחר" הדבר נחוץ ביותר, כי אז בודאי ובודאי צריך הבעל דבר לותר לטובת האחר.
1712
1713וכבר שנינו "מעיין של בני העיר... חיי אחרים וכביסתם חיי אחרים קודמים לכביסתם" (נדרים פ, ב).
1713
1714סור מרע - הוא העיקר.
1714
1715ואם הלל הסביר את ה"ואהבת לרעך כמוך" בדרך שלילי ולא בדרך חיובי, הנה יש דברים בגו.
1715
1716מפני שה"סור מרע" קשה הרבה יותר מה"עשה טוב", ועל פי רוב אנו רואים אנשים שמחד גיסא המה עוסקים ב"עשה טוב" בדחילו ורחימו, ומאידך גיסא המה עוברים בשאט נפש על ה"סור מרע".
1716
1717וכבר עמדו על זה חז"ל באגדתם הנפלאה האומרת "בשעה שבא הקב"ה לברא את אדם הראשון, נעשו מלאכי השרת כיתוים כיתים, חבורות חבורות, מהם אומרים אל יברא ומהם אומרים יברא... חסד אומר יברא, שהוא גומל חסדים, ואמת אומר אל יברא שכולו שקרים, צדק אומר יברא, שהוא עושה צדקות, שלום אומר אל יברא דכוליה קטטה" (מדרש רבה בראשית פ"ח, ה).
1717
1718שמזה אנו רואים שזו היא מחלה נושנה עוד מבריאת אדם הראשון שמצויים אצל בני אדם הגומלי חסדים והבעלי צדקות, אבל אותם הבני אדם גופא המה ביחד עם זה גם כן מלאי שקרים וקטטות.
1718
1719וסיבת הדבר היא פשוטה מפני שאפשר להיות עושה טוב באופן עראי גם כן, אבל הסור מרע הרי דורש קביעות, כי אם עשה רע אף פעם אחת בחייו הרי כבר איננו סר מרע, אבל אם עשה טוב אף פעם אחת הרי הוא בכלל עושה טוב, ואמנם כך נוהגים האנשים שהמה עושים טוב בעראות, ועושים רע בקביעות.
1719
1720וביחוד רבו יותר הבעלי "עושי טוב" מבעלי ה"סור מרע" מפני שעל הראשונים נתקנה תפילת "מי שברך" מיוחדה ומברכים אותם בציבור בפני קהל עם ועדה, אבל אין "מי שברך" לבעלי הסור מרע, זאת אומרת, שרק העושה טוב זוכה לפרסום ולפומביות, אבל אין הסור מרע זוכה לכך, וע"כ אלה שעושים טוב בשביל הפרסום והצלצלי שמע, אינם סרים כלל מרע שאפשר לעשותו בצנעה ובחשאי.
1720
1721ובכוונה לא פירש הלל את ה"ואהבת לרעך כמוך" באופן של עשה טוב שזהו מהדברים הקלים ביותר, אך פרשה באופן של "סור מרע", כי מי שהוא בא לסור מרע ממילא יבא בהקדם או באחור גם כן לה"עשה טוב" אבל מ"עשה טוב" לא יבוא ל"סור מרע" כאשר יורה הנסיון.
1721
1722בז' אדר נולד משה.
1722
1723וכל ז' באדר מזכירנו שעלינו להדמות בכל מה דאפשר למשה "איש האלקים", גם במה שנוגע לה"איש" שבו וגם במה שנוגע לה"אלקים שבו", כי זוהי באמת לא רק תעודתו של משה אך תעודתה של תורת משה.
1723
1724ואם כי בז' אדר מת משה הלא גם כן באותו היום נולד משה.
1724
1725ואמנם כך הוא הדבר גם כן בנוגע לתורת משה, שאם מתה חלילה במקום אחד הנה חוזרת ונולדת, חוזרת ונעורה במקום אחר "ואחרי בלותה היתה לה עדנה".
1725
1726בקיצור, ז' אדר מראה לנו, כי אין לנו חלילה לירא מפני יום המיתה של היהדות, כי יום המיתה מזכירה לנו אדרבא את יום הלידה...
1726
1727יח. אחדות הבריאה
לפרשת פרה
לפרשת פרה
1727
1728"וידבר ד' אל משה ואל אהרן לאמר, זאת חקת התורה אשר צוה ד' לאמר, דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדמה תמימה, אשר אין בה מום אשר לא עלה עליה על" (במדבר יט, א-ב; פ' חקת).
1728
1729"זה שאמר הכתוב, מי יתן טהור מטמא לא אחד, כגון אברהם מתרח, חזקיה מאחז, יאשיה מאמון, מרדכי משמעי, ישראל מאומות, העולם הבא מעולם הזה, מי עשה כן, מי צוה כן, מי גזר כן, לא יחידו של עולם" (מדרש רבה במדבר יט, א).
1729
1730פרה אדומה מכפרת על מעשה העגל.
1730
1731הנה הנחה מוסכמת היא, שפרה אדמה מכפרת על מעשה העגל, ואמנם פרשה זו יפה נדרשת על ידי ר' משה הדרשן, והוא מסביר גם את זאת על ידי משל, "משל לבן שפחה שטינף פלטין של מלך, אמרו תבוא אמו ותקנח הצואה, כך תבא פרה ותכפר על העגל". - אבל מובן, שגם אחרי המשל הזה עדיין הנמשל מחוסר הבנה, וסוף סוף ישאל השואל, אמת הדבר שהאם אחראית בעד בנה, אבל איזו אחריות יש על הפרה האדומה, שאין לה קורבה כל שהיא עם העגל? וגם מעיקרא דדינא פרכא, האם העגל חטא, הלא ישראל חטאו, ואם במקרה היה מעשה החטא בעגל המן היושר הוא להטיל את האשמה על העגל שאיננו בעל בחירה כלל וכלל?
1731
1732ה"אדומים בזמננו".
1732
1733ואמנם ה"אדומים" דזמננו הרוצים לבטל את כל המשטר הרכשני מעיקרו ולהנהיג במקומו את המשטר הקיומוני, זאת אומרת, את הסדר של "כיס אחד לכולנו" - הם נותנים תשובה מספקת על שאלתנו זו.
1733
1734כי הם ה"אדומים" נלחמים בשצף קצף עם העגל הזהב של כל העולם כולו, אותו העגל אשר לפניו יכרעו ברך כל איתני ארץ, העגל הממליך מלכים ולו המלוכה, העגל שקולו הולך מסוף העולם ועד סופו, והוא הפוסק האחרון בכל שאלות החיים, ועל זה הכריזו הם, ה"אדומים", מלחמה לדכא אותו, את עגל הזהב עד עפר ולהפילו למשואות שלא יוסיף עוד לקום.
1734
1735ואמנם לדעתם של ה"אדומים" האלה תבוא הכפרה של כל העולם כולו המשוקע בהזוהמא של עגל הזהב רק על ידי ה"פרה האדומה", כשכולם יקבלו באהבה וברצון את הפרוגרמה שלהם ויאמרו קדוש קדוש לכל אשר יאמרו הם קדוש.
1735
1736אכן המשקיף על שני הצדדים הללו בהשקפה אוביקטיבית יבא לידי מסקנא, כי אלו ואלו אינם חפים מפשע, שניהם עותו את הישרה ותפסו את הקיצוניות, הרחוקות כרחוק מזרח ממערב מהשביל הזהב, מהאורחא דהימנותא.
1736
1737הם האדומים רואים את נגעי האחרים ואינם רואים את נגעי עצמם, הם רוצים לטהר את טומאתם של אחרים, ואינם חלים ואינם מרגישים, כי באותה שעה טומאתה בם בעצמם - "מטהר טמאים ומטמא טהורים".
1737
1738"אשר לא עלה עליה על", הם נלחמים נגד העל של אילי הכסף והזהב שלדעתם כולם לא נבראו אלא לשמשם, אבל באותה שעה הם מכבידים גופא את העל ואולי עוד במדה יותר גדולה מאלה בעלי העל שקדמו להם.
1738
1739הסירו ובערו את הטומאה של עגל הזהב, ובאותה המדה הביאו לעולם את טומאתם הם, את הטומאה של הפרה האדומה.
1739
1740וכשם שהפרה גדולה יותר מהעגל, כך הטומאה של הפרה ועד יותר גדולה מזו של העגל.
1740
1741ובכן תיתי להם להאדומים, שעל ידם יאיר לנו אור נוגה במעט על פרשה סתומה כל כך כזו של פרשת פרה אדומה.
1741
1742ורק מה נעשה לזה, שהאדומים מתקיימים זה רק איזו שנים והתורה ימיה כימי עולם, ובכן הרי לא לכך נתכוונה התורה, וכל מה שאמרנו בזה לא אמרנו אלא על פי דרך צחות לשבר את האזן, ובגופא דעובדא, הדרא קושיה לדוכתה, מה יש בפרה אדומה שתהא בכחה לכפר על מעשה העגל?
1742
1743חוסר אמונה ורבוי אמונה.
1743
1744אחר פרשת זכור באה פרשת פרה, הראשונה מזכירה לנו את הרעה הכרוכה בחסר אמונה, והשניה מעוררת אותנו על הקלקלה הבאה מרבוי האמונה.
1744
1745כי אמנם שני הדברים הללו, חסר ורבוי אמונה, אף על פי שהם סותרים זה לזה מן הקצה אל הקצה, הנה הם ככל שני הקצוות, שלפעמים מתאחדים יחד, ואחד מסתעף מחברו, כי זהו כלל גדול שקצוניות אחת מולידה קצוניות שניה - ויש שמחסר אמונה באים לרבוי אמונה ולפעמים גם להיפך.
1745
1746בעמלק ראינו חסר אמונה שהרי פשטות הדברים "ולא ירא אלקים" נאמר על ישראל.
1746
1747ומלבד זה הרי נאמר שם מקודם בפירוש (שמות יז, ז) "ויקרא שם המקום מסה ומריבה, על ריב בני ישראל ועל נסותם את ד' לאמר היש ד' בקרבנו אם אין", ואחר כך באה תיכף בסמיכות ממש הפרשה של עמלק, וברש"י שם "סמך פרשה זו למקרא זה לומר, תמיד אני ביניכם ומזומן לכל צרכיכם ואתם אומרים היש ד' בקרבנו אם אין, חייכם, שהכלב בא ונושך אתכם, ואתם צועקים אלי ותדעו היכן אני".
1747
1748בפרה הבאה לכפר על מעשה העגל, הרי אנו רואים את החטא של רבוי האמונה הזקוק גם הוא לכפרה, כי מהו עבודה זרה אם לא רבוי אמונה, שהרי העובד עבודה זרה איננו כופר אלא אדרבא הוא מאמין במדה נפרזה יותר מדאי, ובמקום להאמין באל אחד הוא מאמין בהרבה אלילים.
1748
1749ואמנם כבר הראו גדולים שחמור יותר החטא של חסר אמונה מרבוי אמונה, למשל, חטא המרגלים היה גם כן חטא של חסר אמונה, כמו שאמר ד' על זה בעצמו "עד אנה ינאצני העם הזה, ועד אנה לא יאמינו בי בכל האתות אשר עשיתי בקרבו אכנו בדבר" (במדבר יד, יא-יב), ואמנם קיים השי"ת את דבריו ולא נשארו מכל אלה אף אחד, וכולם היו ממתי מדבר, ולעומת זה מצד חטא העגל לא נפלו רק שלשת אלפי איש.
1749
1750אכן אחרי פרשת זכור בעל כרחך שצריכה לבוא פרשת פרה, כדי שלא נסיר קצוניות אחת על ידי קצוניות שניה, ולא נרפא את המכה של חוסר אמונה על ידי רבוי האמונה, שאמנם, כאמור, לא ראי זה כראי זה, אבל הצד השוה שבהם ששומר נפשו ירחק משניהם ביחד.
1750
1751ואם ה"זכור את אשר עשה לך עמלק" מזכיר לנו למדי את הרעה הכרוכה בחסר האמונה, הנה פרשת פרה מלמדנו דעת, שלא נבוא למדרגה של "פתי יאמין לכל דבר". פרשת פרה באה להסיר את הסיבה של רבוי האמונה שאיננו רק מסובב מהסיבה הנ"ל.
1751
1752אחדות הבריאה - הסיבה.
1752
1753כל עיקרה של עבודה זרה הוא באשר לא נתחוור להם לעובדיהם הרעיון המזוקק של אחדות הבורא, אבל מאידך גיסא אי אפשר לנו לבוא לאחדות הבורא אם לא יזדקק ויתברר לנו למדי עיקר העיקרים ויסוד היסודות של אחדות הבריאה.
1753
1754באופן שאחדות הבריאה היא הסיבה ואחדות הבורא הוא המסובב מזה.
1754
1755כי "שואל כענין ומשיב כהלכה" התשובה תלויה בהשאלה, אם השאלה היא כענין אז תבוא התשובה כהלכה, ומכלל הן אתה שומע לאו, אם השאלה באה שלא כענין, אז תבוא התשובה שלא כהלכה.
1755
1756"שאו נא מרום עיניכם וראו מי ברא אלה?" זו היא שאלה כענין המביאה מאליה לתשובה כהלכה, כי יש בורא עולם, אל יחיד ומיוחד, כי אם יש אחדות הבריאה - מי ברא אלה, זאת אומרת, שאפשר למחות את כל הבריאה בחדא מחתא - בע"כ שיש גם אחדות הבורא.
1756
1757אבל כל זמן שלא נשרש בקרבנו הרעיון של אחדות הבריאה, אזי אין אנו שואלים שאלה אחת, אך שאלות הרבה, על כל פרט ופרט שאלה מיוחדת, מי ברא דבר פלוני ומי ברא דבר אלמוני, ועל שאלות הרבה אנו שומעים תשובות הרבה.
1757
1758מה זו אחדות הבריאה?
1758
1759הנה גדול, גדול הוא מאד הוא עולמו של הקב"ה, ובאמת לא עולם אחד יש לנו אך הרבה, הרבה עולמות יש לאין מספר, ועלמות העליונים ועולמות התחתונים, והעולם שמרגישים אנחנו אותו בחושנו, אינו אלא כטפה מן הים נגד כל העולמות, שאיננו מרגישים בהם כלל וכלל.
1759
1760אכן גם בעולם הקטן הזה מה רבו בו החלוקים וההבדלים של סוגים ומינים שונים, שאי אפשר לפורטם כי רבים הם.
1760
1761הפילוסופים אמנם מחלקים את הבריאה רק לארבעה סוגים לדומם, צומח, חי מדבר, אבל המדברים הפשוטים לא הסכימו לזה, וכל משפחה או סביבה חשבה את עצמה לא רק למין סוג בפני עצמו, אך גם לבריאה מיוחדה שאין על עפר משלה.
1761
1762והרי זה לא כבר עוד היו שערי חינא [סין] סגורים לפני כל העולם, מפני שהם, רק הם, חשבו את עצמם לבני השמים, שאין להם שום מגע ומשא עם בני הארץ.
1762
1763וגם באירופא הנאורה הננו רואים עד היום הזה שהאנשים נתחלקו ל"סלאבים" ול"ניעמצים", זאת אומרת, למדברים ולאלמים, כי הראשונים חשבו רק את עצמם למדברים - סלאבים בלע"ז - וכל העולם כולו לאלמים - ניעמצים בלע"ז.
1763
1764והיהדות אומרת "אדם יחידי נברא", ובכן לא רק שאל אחד בראנו, אך גם "אב אחד לכולנו", ואם יש שבעים אומות יש ג"כ שבעים לשונות, ובכן הכל מדברים ואין כלל אומות אלמות בתבל.
1764
1765ולא עוד אלא שבאמת אין כל כך הבדל גדול בין המדבר ובין הדומם, צומח, חי, וכל עיקרם של השמות הללו בדו להם חכמים או טפשים ידועים, היהדות אינה יודעת מבריאה של סוגים מיוחדים, היא יודעת רק מבריאה של ששת ימים, שהמדבר, האדם, הוא האחרון בשלשלת הבריאה.
1765
1766ועוד יותר, שבאמת אין כלל אלמות בבריאה, אך כל הבריאה כולה מדברת, וגם הדומם, צומח חי הנם מדברים, ויש לנו ספר שירה ששם אנו מוצאים את כל בעלי החיים שבעולם אומרים שירה לפני הקב"ה. גם העכבר והעקרב גם החתול והכלב וכל השרצים והרמשים שבעולם כולו משתתפים בהמקהלה הגדולה הזו שאינה פוסקת מלומר שירה אף רגע אחד, ושלא בצדק אנו מתיחסים גם להדומם והצומח כמו אל דברים שאין בהם רוח חיים, בעוד שבאמת לא רק שהמה בכלל בעלי חיים אך גם בכלל מדברים, ובאותו ספר השירה אנו שומעים גם את קול הארץ והעפר, את קול התהומות והמדבריות, את קול המעינות והימים, ומכל שכן את המוסיקה הנפלאה של הרמון והתאנה, את השבולת חטה והשבולת שעורה וכל הדשאים והצמחים למיניהם.
1766
1767הרי שכולם מדברים ואין כלל אלמים בתבל - זאת אומרת, אחדות הבריאה.
1767
1768חומר, רוח, עולם הזה ועולם הבא וכדומה.
1768
1769וכשבאים חכמים או מתחכמים ועושים חיץ מבדיל בין החומר ובין הרוח, מגביהים הם את השני עד לשמי שמים, ומורידים את הראשון עד לשאול תחתית, עושים את הרוח לקדשי קדשים ואת החומר לחולי חולין, וכו' וכו', הנה בעיני היהדות גם אלה המה דברי הבאי ופטפוטי מלים בעלמא, והאמת שיש אצלנו גם "קדושת הגוף" ואין מונופולין אצלנו להרוח על הקדושה.
1769
1770ובאמת גם עיקר הההבדל בין החול ובין הקודש אינו אלא הבדל יחוסי ולא הבדל החלטי, כי דוק ותשכח שיש גם "פוסלי המקדשים" מחד גיסא, ויש גם "חולין שנעשו על טהרת הקודש" מאידך גיסא, ובכן גם בזה אין מסמרות קבועים הבלתי משתנים, וגם בשני הקצוות הללו, חול וקודש, אנו רואים שאחד נכנס בגבול חברו.
1770
1771ובכלל זה גם ההבדל בין הטהור והטמא, גם זהו ההבדל החולף ומשתנה בנקל, הטמאים מקבלים טהרה בנקל אם ירצו בכך ו"הבא לטהר מסייעים לו", כשם שהטהורים יכולים בכל רגע ורגע לקבל טומאה, אם לא ישמרו את עצמם כראוי.
1771
1772יודעים אנו היטב, כי יש הרבה עולמות, עולמות העליונים ועולמות התחתונים, עד שמספיקים לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות, אבל יש עירוב הגבולים בין העולמות האלה, ויש השפעת גומלין ביניהם, העליונים משפיעים על התחתונים והתחתונים על העליונים, העובדים את ד' באמת ובתמים בעולם הזה זוכים לחיי העולם הבא, ויש צדיקים שטועמים גם בעולם הזה מעין טעמו של עולם הבא, ויש גם דרך סלולה לעבור מהכא להתם ומהתם להכא, שהרי משה עלה למרום ושכינה ירדה למטה, יש "סולם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה ומלאכי אלקים עולים ויורדים בו".
1772
1773ואמנם אי אפשר לכלול את כל האנשים בחדא מחתא, יש בהם צדיקים ויש בהם רשעים, אבל גם בזה יש ערבוב התחומים, הצדיקים - "אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" (קהלת ז, כ); והרשעים - "פושעים שבישראל מלאים מצוות כרמון" (ע"פ עירובין יט, א). לכל צדיק וצדיק אנו אומרים "אל תאמין בעצמך עד יום מותך" ולהיפך לכל רשע אנו אומרים, להוי ידוע ש"אפילו רשע גמור כל ימיו ועשה תשובה באחרונה, אין מזכירים לו שוב רשעו", ובכן "שובה ישראל עד ד' אלקיך"...
1773
1774וזהו שאמר המדרש על הכתוב בבראשית "ויקרא אלקים לאור יום ולחשך קרא לילה, ויהי ערב ויהי בקר יום אחד" בכהאי לישנא: "לאור יום - אלו מעשיהם של צדיקים, ולחשך קרא לילה - אלו מעשיהם של רשעים, ויהי ערב אלו מעשיהם של שרשעים, ויהי בקר אלו מעשיהם של צדיקים". (ע"פ מדרש רבה בראשית פ"ג, ח) והננו רואם בלשון המדרש הבדל גדול בין ה"קרא" ובין ה"ויהי", לכתחלה קרא למעשיהם של צדיקים "יום" ולמעשיהם של רשעים "לילה", אבל בדיעבד נמשלו מעשיהם של הראשונים רק לבקר ומעשיהם שלהאחרונים רק לערב, שבשניהם בבוקר ובערב אור וחשך משמשים בערבוביא ומדוע?
1774
1775כי אמנם זהו ההבדל בין התיאוריה ובין המעשה, בין הבכח ובין הבפועל, בין העיון ובין המציאות. בתיאוריה יש צדיקים גמורים ויש רשעים גמורים, שההבדל שביניהם הוא כההבדל שבין יום ובין לילה, שאין שום מגע ומשא ואין שום השואה ביניהם אף בנקודה אחת כל שהיא, אבל דרכו של עולם לא כך הוא, וה"ויהי" שבמציאות רחוק הרבה מה"ויקרא" שבתיאוריה, כי במציאות גם במעשי הצדיקים יש הרבה מן החשך, כשם שבמעשי הרשעים יש גם מן האורה, אלא שההבדל שביניהם הוא כאותו ההבדל שבין ערב ובין בקר, שלכאורה בשניהם אור וחשך משמשים בערבוביא אבל בערב הנה מרגע לרגע בורח האור מפני החשך בעוד שבבוקר הוא להיפך, שמרגע לרגע בורח החשך מפני האור, וככה הוא גם כן חיי הצדיקים הנם "תחלתם יסורים וסופם שלוה" בעוד שאצל הרשעים הוא להיפך - "תחילתם שלוה וסופם יסורים", ואמנם יש שלוה ויסורים גם אצל הצדיקים וגם אצל הרשעים, אבל על כל פנים יתרון להראשונים על האחרונים כיתרון הבוקר על הערב...
1775
1776פרשת קדושים.
1776
1777וכל האמור כללה לנו התורה הקדושה בדברים קצרים מאד בפרשת קדשים.
1777
1778"דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אלהם קדשים תהיו, כי קדוש אני ד' אלקיכם, איש אמו ואביו תראו ואת שבתתי תשמרו אני ד' אלקיכם. אל תפנו אל האלילים ואלהי מסכה לא תעשו לכם - וכו' - וכי תזבחו זבח שלמים לד' - וכו' - ואם האכל יאכל ביום השלישי פגול הוא לא ירצה" (ויקרא יט, ב-ז).
1778
1779שכבר בארנו זאת - במאמרנו "דרכה של תורה" - כי בזה בא לנו הכתוב ללמדנו את עיקרי היהדות.
1779
1780שקודם כל עלינו לדעת ש"וידבר ד' אל משה לאמר, דבר אל כל עדת בני ישראל", זאת אומרת, כי לא נתנה תורה למלאכי השרת וגם לא להקדושים הפרופסיונליים אשר בארץ, אך לכל עדת ישראל, שכולם אהובים כולם ברורים, כולם גבורים וגם כולם קדושים. כי זאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל היא תורת חיים, ובחיים כאמור, יש גם חולין וגם קדשים וגם חולין הנעשים על טהרת הקודש, בחיים יש גם גוף וגם רוח, גם נשמה וגם בשר, גידים ועצמות, וכולם ינקו מהדדי, ואין תחומים וגבולים ביניהם, ואם שלשה שותפים יש באדם הקב"ה ואביו ואמו, הנה עליך לכבד את כל השלשת השותפים האלה. מחד גיסא "קדשים תהיו כי קדוש אני ה' אלקיכם" והנני שותף בכם, ומאידך גיסא "איש אמו ואביו תראו" אם כי הם, אביך ואמך, לא עזרו לך בבריאת נשמתך מאומה והם נשתתפו בך רק ביצירת החומר הגס, הבשר, גידים ועצמות שבך, כי עליך לדעת, שהחיים מתהוים מחומר ורוח, מגוף ומנפש יחד, בין אם ינעם לך הסדר הזה או לא, ובכלל החולין שבחיים המה מרובים בכמות מהקודש שבהם ו"יום שכולו שבת" הוא רק "הלכתא למשיחא", לעתיד לבוא, ולעת עתה חייך סדורים מששת ימי החול, ששת ימי המעשה, ורק "יום השביעי" הוא שבת קודש "ואת שבתותי תשמרו" ודי לך.
1780
1781ולכל אלה הרוצים לשנות את סדר הטבע שבאדם, בנטיה קיצונית לצד אחד או לצד שני, אליהם פונה השי"ת באזהרתו "אל תפנו אל האלילים ואלהי מסכה לא תעשו לכם אני ד' אלקיכם", כי כל האלילות באה מהחד צדדיות שבהשקפה, כשהאדם אינו רואה את אחדות הבריאה בכל גווניה, אך לוקח איזה חלק, או נקודה קטנה ממנה, ועושה זאת לסמל. והקב"ה אומר להם, במטותא מכם אל תהיו שותפים לי במעשה בראשית, אל תבואו לעזור לי בעבודתי ולתקן את מה שקלקלתי, כביכול, בהאלהי מסכה שלכם, עליכם לראות את החיים כמה שהם מכל הצדדים יחד.
1781
1782"וכי תזבחו זבח שלמים לד' לרצונכם תזבחהו", ואם חביבה לפני השי"ת העולה שכולה לגבוה, הנה חביבים לפניו גם השלמים שיש בהם גם אכילת אדם וגם אכילת מזבח, אם כי האכילת אדם שבהם מרובה יותר מהאכילת המזבח, כידוע.
1782
1783זאת אומרת, שאינני מבקש מכם דוקא עולות, מסתפק אני במועט - גם בשלמים, אם כי "לרצונכם תזבחהו" שהדבר בא גם למלאות רצונך גופא.
1783
1784ולא עוד אלא שהלכה כבית הלל המבכרים את השלמים על העולה, כמבואר בחגיגה (י, א): "ת"ר, ב"ש אומרים הראיה שתי כסף וחגיגה מעה כסף, שהראיה עולה כולה לגבוה מה שאין כן בחגיגה, וב"ה אומרים, הראיה מעה כסף וחגיגה שתי כסף, וב"ה מ"ט לא אמרי כב"ש? דקא אמרת, ראיה עדיפא דעולה כולה לגבוה, אדרבא חגיגה עדיפא דאית בה שתי אכילות".
1784
1785וסמל הקדושה שבאדם צריך להיות ג"כ מעין הקדושה שבשלמים, שיתפוס בו מקום גם האכילת אדם וגם האכילת מזבח והכל על טהרת הקודש.
1785
1786ובגופא דעובדא הרי כאמור אין כלל בעולם שתי רשויות, כאשר טועים רבים לחשוב, שעולם הגופים לחוד ועולם הנשמות לחוד, והבשר והרוח המה תרתי דסתרי, שלא יתמלא זה אלא מחורבנו של זה, וכדי להראות שהמה בעלי הרוח המה מענים את הגוף, כי כל זה נוסד על השקפה מוטעה מעיקרה והאמת שיש השפעת גומלין גם בין החומר והרוח בין הגוף והנפש. אנו מוצאים בבבא קמא (עא ב - וב, א) שרב נחמן טעה בדין משום דלא אכל בשרא דתורא, הרי השפעת החומר, בשרא דתורא, על הרוח, אי-ידיעת הדין, כשם שלהיפך משפיע הרוח על החומר, כמו שאמרו חז"ל על הכתוב "והסיר ד' ממך כל חולי" כי "זהו הרעיון", כי אם הוא חושב את עצמו ברעיונו לבריא אולם, אז אין כל חולי בגופו.
1786
1787וכדי לאמת את זאת בא הכתוב האחרון "ואם האכל יאכל ביום השלישי פיגול הוא לא ירצה", וכדברי חז"ל בזבחים (כט, א) "במחשב לאכול ביום השלישי הכתוב מדבר, או אינו באוכל מזבחו ביום השלישי, אמרת אחר שהוכשר יחזור ויפסל?", הרי דהמחשבה, שמחשב לאכול ביום השלישי משפיעה לפסול את הבשר ולעשותו פיגול, שגם מזאת אנו רואים, שהכל, גם הרוח וגם החומר, גם הנפש וגם הגוף, אחד הוא, ולחנם באים מתחכמים או מצטדקים לדרוש בשבח האחד מהם ולהטיל דופי בהשני.
1787
1788בקיצור, התורה גופה משרישה לנו בזה את עיקר העיקרים של אחדות הבריאה שמזה אנו באים ממילא לאחדות הבורא ולתמימת התורה - תורת ד' תמימה - שהיא תורת חיים, והאחדות שבחיים כלולה גם בהתורה.
1788
1789תורת חיים.
1789
1790וזה שקראנו היום בהפרשה, פרשת פרה "זאת התורה אדם כי ימות באהל, כל הבא אל האהל וכל אשר באהל יטמא שבעת ימים" (במדבר יט, יד), שלכאורה הוא רק אחד הפרטים בדיני טומאה וטהרה ולמה באו הדברים "זאת התורה" כאילו כל התורה כולה היתה כלולה בדין זה?
1790
1791כי ברם הדבר שכך הוא, שמפרט זה אנו יכולים לדון על כל מהותה של התורה כולה מראשה לסופה.
1791
1792כי זאת התורה היא תורת חיים, שמתיחסת להחיים ברגש של כבוד יותר גדול מכפי שמתיחסת אל המתים ובשביל זה "טוב כלב חי מן הארי המת", וכששלח שלמה לבי מדרשא, אבא מת ומוטל בחמה וכלבים של בית אבא רעבים מה אעשה", קבל את התשובה "חתוך נבלה והנח לפני הכלבים, ואביך הנח עליו ככר או תינוק וטלטלו" (שבת ל, ב), כלומר, שהוא צריך לכבד יותר הכלבים החיים מדוד המלך המת, ועל כן אדם כי ימות באהל, יהיה מי שיהיה גם מבחר המין האנושי בכלל, הנה מטמא הוא את כל האהל, ולהיפך גם הכלב החי אינו מטמא כלל וכלל.
1792
1793"וזאת התורה" זו היא באמת כל התורה כולה, שמראשה לסופה היא תורת חיים ואלקיה הוא אלקים חיים.
1793
1794אלקים - "מי אלה".
1794
1795ומאמר נפלא אנו מוצאים בזהר קדוש "יומא חד דהוינא על כיף ימא ואתא אליהו ואמר לי, רבי, ידעת מה הוא "מי ברא אלה"? ואמינא ליה, אלין שמיא וחיליהון, עובדא דקוב"ה דאית ליה לבר נש לאסתכלא ולברכא ליה... אמר ליה, רבי, מלה סתימא הוי קמי קודשא בריך הוא וגלי במתיבתא עילאה ודא היא בשעתא דסתימא דכל סתימין בעיא לאתגליא, עבד ברישא נקודה... ואיקרי "מי" ראשיתא לבנינא... ואתלבש בלבוש יקר דנהיר וברא אלה וסליק "אלה" בשמא... וכמה דאשתתף "מי" ב"אלה" הכי הוא שמא דאשתתף תדיר", (הקדמת ספר הזהר).
1795
1796ולמרות כל הרזי דרזין וסודי סודות שיש בהמאמר הזה אפשר להבינו גם כפשוטו ממש, כי הוא בא להשמיענו את כל מה שאמרנו בזה בדברים קצרים למאד.
1796
1797"וכמה דאשתתף "מי" ב"אלה" הכי הוא שמא דאשתתף תדיר", כלומר, כי השם "אלקים" הוא צירוף המלות "מי" ו"אלה".
1797
1798כלומר, שעובדי האלילים לא ידעו מאלקים, מפני שלא ידעו, כאמור, גם כן מהשאלה "מי ברא אלה", אך במקום שאלה אחת היו אצלם שאלות הרבה, המה שאלו מי ברא אשור מי ברא ארם מי ברא את פרס ומי את מדי וכדומה, מי ברא את האור ומי ברא את החשך וכדומה, ורק היהדות שאלה את השאלה מי ברא אלה, ומהשאלה של "מי אלה" באה התשובה "אלקים".
1798
1799כי, כאמור, על שאלה אחת לא תוכל להיות רק תשובה אחת, מאחדות הבריאה יצא לנו אחדות הבורא, ומהעולם אחד - ד' אחד.
1799
1800כל התורה על רגל אחת.
1800
1801ורק מנקודת השקפה זו אפשר לנו להבין את הלל הזקן שמספרים חז"ל עליו, "שוב מעשה בעכו"ם אחד שבא לפני שמאי, א"ל גירני, על מנת שתלמדני את כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת, דחפו באמת הבנין שבידו, בא לפני הלל גיריה, אמר ליה מאן דעלך סני לחברך לא תעביד זו היא כל התורה כולה, ואידך פירושא הוא זיל גמור" (שבת לא, א).
1801
1802שלכאורה למרות החשיבות המרובה שיש במאמר הזה, איננו כולל בקרבו אף אחד מהי"ג עיקרים של היהדות ואיך נעשה גר על ידי כך?
1802
1803ואמנם ברמב"ם אנו מוצאים שפסק הלכה פסוקה "כשבא גר להתגייר מן העכו"ם, ויבדקו אחריו ולא ימצאו עילה... מודיעים אותו עיקרי הדת שהוא יחוד השם ואיסור עכו"ם ומאריכים בדבר זה" (פי"ד מהל' איסורי ביאה), והננו מבינים היטב שצדקו דבריו, כי בלי ידיעת יחוד השם ואיסור עכו"ם לא יכול כלל להכנס בגדר ישראל, שרק זה היא הנקודה המרכזית להוציאו מכלל עכו"ם, והלל הזקן שהורה להעכו"ם רק את הכלל שבין אדם לחברו ולא הראה לו את טעותה של העבודה זרה מעיקרה, הרי העיקר חסר מן הספר?
1803
1804אכן באמת לפי דברינו הנ"ל, הנה הורה לו הלל הזקן בזה את שמו של הקב"ה האמת שהוא "שלום" כמבואר כמה פעמים בחז"ל, כי השלום שבא ביחוד מההכרה ש"אב אחד לכולנו" מביא לנו ממילא לההכרה השניה ש"אל אחד בראנו".
1804
1805ומנקודת השקפה זו אמרו חז"ל "גדול השלום שאפילו עובדים אלילים ושלום ביניהם, כביכול, אינו יכול לשלוט בהם, שנאמר חבור עצבים אפרים הנח לו" (ע"פ מדרש רבה בראשית פל"ח, ו), מפני כששלום ביניהם, הם יראו ויוכחו סוף סוף, כי שלום ועבודה זרה המה אלו תרתי דסתרי, כי באמת איך באו לזה ש"כמספר עיריך היו אלקיך יהודה"? רק ע"י השנאת חנם שביניהם, שעל ידי כך לא נאה ויאה היתה לעיר פלונית שיעבדו לאותו אלקים של עיר אלמונית, והוכרחה כל עיר לבדות אלקים משלה שלא יהא לאחרים חלק בו, ובאמת מזה נשתרשה אצל הגויים האמונה באלילי העמים, כלומר, שלכל אומה ואומה יש לה אלהים מיוחד, כי גם זה היא פרי השנאה של האומות זו לזו וכל אחת חפצה להחזיק אליל מיוחד במנפול משלה. אכן על ידי השלום היה בא ממילא הקץ לכל דברי הבל האלה.
1805
1806והלל הזקן שהיה מכיר באותו עכו"ם, כי כל טעותו באה מפני שאינו יודע את הסוד של "הן אב אחד לכולנו", העמידו בזה על טעותו "ואידך פירושא היא זיל גמור", כי בזה כבר יראה בעצמו את הסתירה הגדולה להאמונה האלילית שלו, כי איך יתכן, שלא תהא אחדות הבורא בשעה שיש אחדות הבריאה.
1806
1807אדם כי ימות באהל.
1807
1808וגם לזה רמזה התורה בהכתוב "זאת התורה אדם כי ימות באהל", כי מהרושם שעושה מיתתו של אדם אפשר להכיר את טיבו ומהותו, אם הוא מת באהל, כלומר, שרק האהל שלו מרגיש במיתתו, אבל מחוץ לאהל אינו מרגיש שום איש בהעדרו, זהו סימן שרק בעד האהל שלו, בעד עצמו ומשפחתו, היה חי אבל לא הרגיש ולא התענין בכל מה שמחוץ לאהל, ושם, מחוץ לאהל, לא ידעו מחייו, וממילא אינם מרגישים כעת בהעדרו, איש כזה טמא הוא, ולא רק הוא טמא, אך גם האהל טמא, רוח טומאה יש בכל הסביבה של איש שכזה היודע רק מהאנכיות שלו, המרגיש רק מה שנעשה בהד' אמות שלו, שמחיצה של ברזל מפסקת בינו ובין כל הבריות שבעולם.
1808
1809זהו מה שאמרו חז"ל בכתובות (קג, ב) "מת כלפי העם סימן יפה לו, כלפי הכותל סימן רע לו", כי מאופן המיתה של אדם ניכר מה היו אופני חייו, אם מת כלפי הכותל סימן הוא שגם בחייו היו פניו מכוונים רק כלפי הכותל, שרק לזה דאג להרבות את עשרו ואת גדולתו ורק הכותל ראה את פניו, אבל זולת זאת איש לא ידע ממנו זהו הסימן היותר רע, ורק אם מת כלפי העם שמזה מוכח, שגם כלפי העם היה חי, זהו סימן יפה.
1809
1810ו"זאת התורה אדם כי ימות באהל", בזה נכלל כל התורה כולה, שכאמור, מאי דעלך סני לחברך לא תעביד זו היא כל התורה כולה, לא רק בנוגע שבין אדם לחברו, אך גם בנוגע שבין אדם למקום, כי בזה כבר מונח היסוד של אחדות הבורא, כנ"ל.
1810
1811סיבה ומסובב.
1811
1812אמנם זאת ודאי, שאחדות הבורא היא סיבה לאחדות הבריאה, אבל באופן הסתכלותנו אנו באים להיפך מתוך אחדות הבריאה לאחדות הבורא, זאת אומרת, כי את הראשונה, אנו מרגישים ממש בחוש ומזה אנו באים להמסקנא השניה, ואם כן באופן הסתכלותנו הנה אחדות הבריאה היא הסיבה ואחדות הבורא הוא המסובב.
1812
1813וזהו שאמרו שפרה אדומה, המורה באופן בולט כל כך על אחדות הבריאה, כאשר נבאר בזה, מכפרת על מעשי העגל, מעשה עבודה זרה שכל עיקרה לא באה אלא מתוך אי-הידיעה של אחדות הבורא.
1813
1814וכהסברו של רש"י "משל לבן שפחה שטינף פלטין של מלך אמר תבוא אמו ויתקנח הצואה כך תבוא פרה ותכפר על מעשי העגל".
1814
1815זאת אומרת, שכדי להסיר איזו קלקלה אזי צריכים אנו קודם כל להסיר את הסיבה שהביאה לכך, וכאשר שהשניות והרבוי בבריאה מביאה ממילא לשניות ורבוי בבורא.
1815
1816ובאופן כזה, הפרה שכאמור משרישה בקרבנו רעיון של אחדות הבריאה, היא האם להעגל, שבא מהכפירה באחדות הבורא.
1816
1817טהור מטמא ולא אחד.
1817
1818ואיך משרישה בקרבנו הפרה את הרעיון של אחדות הבריאה? על זה נותן לנו תשובה מספקת המאמר שהתחלנו בו:
1818
1819"מי יתן טהור מטמא לא אחד כגון אברהם מתרח" וכו', כלומר, שכל ההבדלים שאנו מוצאים בעולם אינם רק הבדלים יחוסיים אלא הבדלים בעצם.
1819
1820ההבדל בין צדיק ובין רשע איננו רק הבדל יחוסי, שהרי אנו רואים "אברהם מתרח" וכו' וכהאי גונא ההבדל בין ישראל לאומות, שאם שאנו אומרים תמיד "אתה בחרתנו מכל העמים", איננו אומרים שהקב"ה שונא את שאר העמים, אדרבא על אלקי ישראל נאמר "אף חובב עמים", וגם אנחנו איננו מבטלים את שאר העמים וכתוב הדר "ולתתך עליון על כל הגוים אשר עשה לשם ולתהלה ולתפארת (דברים כו, יט), זאת אומרת, כי גם כל הגויים הם לשם ולתהלה ולתפארת, זהו "ישראל מאומות" וגם אנחנו הננו בני אדם וחוה ככל שאר האומות. ומה נשגבים ונמרצים הסיום של מאמרם "העולם הבא מעולם הזה", שדבריהם בזה ממש בוקעים רקיעים ופותחים לנו שערי השמים לראות את כל העולמות כבריאה אחת יחידה ומיוחדת, שנשמה אחת מרחפת בכולה, זו היא נשמת כל חי.
1820
1821"מי עשה כן מי צוה כן מי גזר כן לא יחידו של עולם", זאת אומרת, שלא רק בבורא יחיד אנו מאמינים אך גם בבריאה יחידה "יחידו של עולם" עולם יחיד. וכמו ב"עולם קטן", האדם, יש רמ"ח אברים ושס"ה גידים ובכל זאת כולם ינקו מהדדי, כך הוא גם כן כל העולמות הגדולים והמרובים לאין מספר, כולם ינקו מהדדי, וכל הגבולים שגבלו חכמים וטפשים ביניהם אינם אלא גבולים מלאכותיים.
1821
1822ואמנם כבר האריכו הפילוסופים בזה ובראשם הפילוסוף קנט שחולק על הפילוסוף ליבניץ שתאר את העולם כמערכות מונדות בודדות, אשר אין ביניהן זיקה כל שהיא, והוא, קנט, מראה, שכל העצמים במדה שהם נתפסים כנמצאים בחלל בבת אחת, יש ביניהם פעולת גומלין, כי אם נניח, הוא אומר, שבתוך רבוי העצמים אין פעולת גומלין, כי אם כל עצם ועצם הוא בודד בפני עצמו, לא היינו יכולים להסיק מסקנה בנוגע ליחס הזמני שבין מאורעות האלה, כי רק בהיות פעולת גומלין בין העצמים יוכל מאורע אחד לקבוע למשנהו את מקומו בזמן, על כן כל חלקי הטבע הנמצאים בזמן אחד הם ביחס של פעולת גומלין.
1822
1823אך אנו מרחיקים ללכת ממנו ולדעתנו לא רק העצמים שהם נתפסים כנמצאים בחלל בבת אחת ובזמן אחד, אך בכל הנמצאים מהעולם ועד העולם, הגופניים והרוחניים, יש פעולת גומלין, ועוד יותר מפעולת גומלין זהו "יחידו של עולם".
1823
1824וזה שאמר הכתוב "מי יתן טהור מטמא לא אחד", כשאנו רואים צדיקים מרשעים, ישראל מאומות, העולם הבא מעולם הזה, קודש מחול, טהור מטמא, הוא מופת על ה"אחד", על איחודו של עולם.
1824
1825ופרה אדומה, שהוא טהור מטמא, היא בעצמה טמאה ובכל זאת היא מטהרת את הטמאים, היא הכפרה היותר מועילה על מעשי העגל שבא מהסחת דעת מה"אחד".
1825
1826פרשת פרה אומרת לנו: "מי יתן טהור מטמא לא אחד"...
1826
1827יט. "פרה - אלו ישראל".
פרה - אלו ישראל, שנאמר, כי כפרה סוררה סרר ישראל. אדומה אלו ישראל, שנאמר, אדמו עצם מפנינים. תמימה אלו ישראל, שנאמר, יונתי תמתי. אשר אין בה מום אלו ישראל שנאמר, כלך יפה רעיתי ומום אין בך" וכו'.
פרה - אלו ישראל, שנאמר, כי כפרה סוררה סרר ישראל. אדומה אלו ישראל, שנאמר, אדמו עצם מפנינים. תמימה אלו ישראל, שנאמר, יונתי תמתי. אשר אין בה מום אלו ישראל שנאמר, כלך יפה רעיתי ומום אין בך" וכו'.
1827
1828"ולקח זה נבוכדנצר, עץ ארז ואזב ושני תולעת זה חנניה מישאל ועזריה, והשליך אל תוך שרפת הפרה קטל המון שביבא די נורא, ואסף זה הקב"ה... את אפר הפרה אלו גליותיהם של ישראל" (ילקוט שמעוני, במדבר פי"ט רמז תשנט).
1828
1829פרוד הדעות ופרוד הבעלי דעות.
1829
1830אומרים: כשם שאין פרצופיהם של בני אדם שוים, כך אין דעותיהם של בני אדם שוות.
1830
1831זהו באמת דבר טבעי וגם מועיל מאד להתפתחות והשתלמות האנושיות, בזה אנו מוצאים מותר האדם מן הבהמה ששם כל העדר הולך בדרך אחד. וכבר אמרו חז"ל שמהדברים שהתורה נקנית בהם הוא דבוק חברים, כדי שכל מסקנא תבוא על ידי שקלא וטריא, שאחד סותר מה שבונה חברו, ולאו דוקא התורה נקנית בזה, אך גם כן כל דבר מדע וחכמה שבעולם הוא בכלל הזה.
1831
1832וזהו שאמרו חז"ל במועד קטן (כט, א) "וא"ר לוי בר חיתא, הנפטר מן המת לא יאמר לו, לך לשלום, אלא לך בשלום, הנפטר מן החי לא יאמר לו, לך בשלום, אלא לך לשלום", זאת אומרת, כי שלום החלטי שלא יהא שום פרוד הדעות בין בני אדם, אי אפשר רק במות ולא בחיים, ששם באופן היותר טוב, אפשר רק שיקויים "את והב בסופה", זהו ה"לשלום", שהסוף יגמר בשלום, אחרי פרוד הדעות שהיה מתחלה.
1832
1833וראיתי באיזה ספר - שאינני זוכר כעת את שמו - שמפרש בטוב טעם את תפלתו של ר' נחוניא בן הקנה שהיה מתפלל בכניסתו לבית המדרש "יהי רצון שלא יארע תקלה על ידי ולא אכשל בדבר הלכה וישמחו בי חברי... ולא יכשלו חברי בדבר הלכה ואשמח בהם" (ע"פ ברכות כח, ב), שלכאורה יפלא, איך היה חושד בכשרים כל כך, שחבריו ישמחו במפלתו, הלא כתוב הדר שגם "בנפול אויבך אל תשמח" ומכל שכן חברים אוהבים נאמנים? ועוד יותר, שהוא מודה על עצמו שישמח בתקלתם של חבריו, אטו ברשיעי עסקינן?
1833
1834אכן ברם הדבר, שהכוונה הוא להיפך, כי, כאמור, אין התורה נקנית אלא בדבוק חברים שיתנגחו זה לזה בהלכה, וכל כך למה? מפני ש"עביד אינש לאחזוקי דבוריה", ועל כן כל אדם דרכו להעמיד על דעתו, אף אם הוציא זאת מקודם רק לכאורה, לפום רהיטא, אינו רוצה שוב לחזור מזה ומבקש את כל הטצדקאות שבעולם כדי להצדיק את דבריו, זולת כשיש חברים, שאינם נוגעים בדבר, שמעמידים אותו על האמת. וכאשר ר' נחוניא בן הקנה וחבריו קימו את המצוה של "ואהבת לרעך כמוך" כפשוטה וכמשמעה ממש, והוא אהבת את חבריו כנפשו הוא, כשם שחבריו אהבו אותו כנפשם הם, ועל כן היה מתירא בצדק שלגבי דידהו הרי כל הענין של דבוק חברים אינו שוה כלום, כי כשם שכל אחד נוגע בדבר להעמיד על דעתו, כך כולם יהא נוגעים בדבר שלא יראה שום אחד מהם את הטעות שיטעו חבריו, וזהו שאמר "וישמחו בי" "ואשמח בהם" ולא "עלי" ו"עליהם" מפני שהוא לא התירא שישמחו במפלתו או שישמח הוא במפלתם, אלא להיפך התירא, שאם יטעה הוא ישמחו חבריו על זה בחשבם שהוא אמר דבר אמת שראוי להשמע מפי הגבורה, כמו שכל אדם חושב את דבריו הוא אף אם הם טפשיים ביותר ל"חכמת שלמה", וזהו שאמר "שלא אכשל בדבר הלכה וישמחו בי חברי", הם ישמחו על גודל דעתו ורחב לבבו, למרות מה שנכשל בדבר הלכה.
1834
1835עכ"פ פרוד הדעות הוא דבר מועיל להשתלמות האנושית.
1835
1836ברם דא עקא, שעל פי רוב אנו רואים לא פרוד הדעות אך פירוד הבעלי דעות, זאת אומרת, שבגופא דעובדא אין אצל הבעלי פלוגתא בעצמם שום חלוקי דעות, אלא שכיון שפלוני הוא בעל דעה זו, צריך להיות אלמוני בעל דעה אחרת. ואמנם מהתחלת התפרצות המחלוקת, אי אפשר להכיר היטב, אם הוא פרוד הדעות או פרוד הבעלי דעות, שהרי גם באופן האחרון הם מעמידים פנים כאלו כל אחד רק האמת נר לרגליו, אכן הדבר יתחוור ויתברר היטב בהמשך הזמן. כי באופן הראשון כל מה שהדעות מתקרבות זו לזה, מתקרבים גם כן הבעלי דעות, אבל באופן האחרון הוא להיפך, כל מה שהדעות מתקרבות, הנה הבעלי דעות מתרחקים יותר ויותר, כי כל בעל דעה כועס על השני נכנס בגבולו הוא.
1836
1837והמבין יבין, כי אפשר לראות זאת אצל מפלגות שלמות אצלנו, שהננו רואים אותן מתקוטטות ומתרגזות ומטילות אבק עד כסא הכבוד, ולכשנעמוד על אופיו נראית, כי כמעט שפה אחת ודברים אחדים להן, הדעות התקרבו כבר לגמרי ובמדה זו התרחקו הבעלי דעות עוד יותר ויותר.
1837
1838מחלוקת לשם שמים ושלא לשם שמים.
1838
1839ואולי זהו שכוונו חז"ל במאמרם באבות (פרק ה) "כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים, ושאינה לשם שמים אין סופה להתקיים, איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים? זו מחלוקת הלל ושמאי, ושאינה לשם שמים? זו מחלוקת קרח וכל עדתו".
1839
1840כי כל פרוד הדעות היא מחלוקת לשם שמים, שהרי כל אחד מבקש את האמת, לפי דעתו, ו"חותמו של הקב"ה אמת" ובמחלוקת כזו הנה "סופה להתקיים", כל אחד חפץ שתתקיים דעתו, ותעשה לדעה מקובלת, אבל במחלוקת שלא לשם שמים "אין סופה להתקיים", הבעל דעה גופא אינו חפץ בקיום הדעה, אך בה"דברים בגו" והפניות הצדדיות הוא מכוון בעיקר.
1840
1841וזה היה בולט ביחוד במחלוקת קרח. לכאורה היה אפשר לראות גם במחלקתו מעין פירוד הדעות, זו היא הדעה של שויון מוחלט עד כדי בטול כל השררות שבעולם, וזה שטען "רב לכם כי כל העדה כלם קדושים... ומדוע תתנשאו על קהל ד'". אבל תיכף הוכיח לו משה, כי אין זה כלל וכלל פרוד הדעות, אך פירוד הבעלי דעות, והשיב לו מעין הטענה ובלשונו ממש "רב לכם בני לוי" אם בשויון מוחלט אתם חפצים, אז מדוע לקחתם אתם, בני לוי, את היחוס לעצמכם.
1841
1842ולזה כוונו חז"ל בהערתם על מעשה שכם, "שכם מקום מוכן לפורעניות... בשכם מכרו את יוסף, בשכם נתחלקה מלכות בית דוד" (סנהדרין קב, א), כי את הכלל "אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" אנו רואים גם בהצדיקים היותר גדולים מבלי יוצא מן הכלל.
1842
1843"ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם" וזו היתה הסיבה למכירת יוסף, ומה אמר על אחיו? ש"מזלזלים המה בבני השפחות ונוהגים בהם כעבדים" (ירושלמי פאה פ"א ה"א), ובכן הרי היה נגד העבדות בכלל, ואין שום הבדל בין בני הגבירות ובין בני השפחות, אבל אחר כך הננו רואים את יוסף גופא כשהוא חולם "והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לי", וידוע, שכל החלומות אינם באים אלא מהרהורי הלב, ובצדק גער בו אביו "מה החלום הזה אשר חלמת, הבוא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחוות לך ארצה", כי אביו ראה בזה איך שהוא סותר את עצמו, הוא טוען על אחיו שהם מזלזלים בבני השפחות, ולבסוף הוא בעצמו מהרהר בלבו שהכל ישתחוו לו.
1843
1844וכהאי גוונא אנו רואים בחלוקת מלכות בית דוד, שהריבילוציונר הראשי היה ירבעם, שארגן סביבו את כל קהל ישראל ובא בטענה אל רחבעם בנו של שלמה המלך "אביך הקשה את עלנו, ואתה עתה הקל במעבדת אביך הקשה ומעלו הכבד אשר נתן עלינו" (מלכים א יב, ד), ובכן הרי רק שטובת העם היה דורש ירבעם, ולבסוף אנו רואים את אותו ירבעם גופא כשהוא מושל בכפה על ישראל ועושה מה שלבו חפץ ועולו בודאי לא היה יותר קל מזה של רחבעם.
1844
1845וסוף מעשה יוכיח על מחשבתו תחלה, כי לא היתה בכאן פרוד הדעות אך פירוד הבעלי דעות.
1845
1846והרואה יראה בההיסטוריה, לא רק הישראלית, אך גם של הגויים, ריבילוציונרים הרבה מדוגמא כזו, והדברים עתיקים.
1846
1847קרח ופרה אדומה.
1847
1848ומדרש פליאה אומר "מה ראה קרח לחלוק על משה, ראה פרשת פרה אדומה". וכמובן, שהמדרש הזה אומר דרשוני.
1848
1849אכן לדרכנו אנו אפשר למצוא בנקל את הסוד של המדרש פליאה הזה. כי אמנם יש סמיכת הפרשה בין פרה אדומה ובין קרח.
1849
1850כי פרה אדומה היא הסיבה לקרח וסיעתו בכל הדורות ובכל הזמנים, זאת אומרת, שכל המחלוקת המבוססת על פרוד בעלי הדעות איננו אלא מסובב מפרה אדומה.
1850
1851פרה אדומה אומרת על הכל "איפכא מסתברא", על טהור היא אומרת טמא - מטמאת טהורים - ועל טמא היא אומרת טהור - מטהרת טמאים - והכל בלי שום טעם. ואמנם כך הוא דרכם של כל בעלי מחלוקת, שמחלוקתם באה לשמה - לשם מחלוקת בעצמה, פרוד הבעלי דעות, שהם יודעים רק לאמר איפכא מסתברא בלי שום טעם. וזהו שאמרו גם כן חז"ל בחגיגה (כב, א) "א"ר אסי, מפני מה הכל נאמנים על טהרת יין ושמן? כדי שלא יהא כל אחד בונה במה לעצמו ושורף פרה אדומה לעצמו", כי דא עקא, שלא רק שיש נטיה לכל עם הארץ לבנות במה לעצמו, אך כל עם הארץ רוצה גם כן לשרוף פרה אדומה לעצמו, כל עם הארץ רוצה לעשות להיפך מכפי שעושה עם הארץ חברו, וכשם שפרה אדומה עולה ביוקר מאד, כך גם כן התאוה הזו, התאוה של אמירת "איפכא מסתברא" עולה ביוקר מאד, אך הכל, הכל יתן האדם בעד התאוה הזו.
1851
1852בזמנו של ישעיה.
1852
1853ואמנם זו היא מחלה נושנה בישראל לאו דוקא אצל עמי הארץ, אך גם אצל תלמידי חכמים שבדור, ואנו מוצאים כזאת גם בזמנו של ישעיהו הנביא: "ואשמע את קול אדני אומר, את מי אשלח ומי ילך לנו, ואמר, הנני שלחני, ויאמר, לך ואמרת לעם הזה, שמעו שמוע ואל תבינו וראו ראו ועל תדעו, השמן לב העם הזה ואזניו הכבד ועיניו השע, פן יראה בעיניו ובאזניו ישמע ולבבו יבין ושב ופרא לו" (ו, ח).
1853
1854כי בימיו כבר נשתרש המנהג המגונה, שעל כל דברי הנביאים אמר הקהל איפכא מסתברא, כמו שמתאונן על זה הנביא בעצמו "הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע, שמים חשך לאור ואור לחשך, שמים מר למתוק ומתוק למר" (ה, כ), כלומר, הם יודעים רק להפוך את הכל, להגיד על כל דברי הנביא "כלפי לייא", "מאי חזית" "אדרבא" וכדומה.
1854
1855"ואשמע את קול אדני אמר את מי אשלח ומי ילך לנו", ואמנם ב"ה לא אלמן ישראל מנביאי האמת והצדק, אבל מה יועיל אלה אם כל העם יענו אחריהם, על כל דברי האמת והצדק שלהם "איפכא מסתברא".
1855
1856אכן ישעיה מצא עצה גם לזה, והעצה היא שהנביא בעצמו יתחיל מ"הצד שכנגד" וכשיאמר העם על זה "איפכא מסתברא" ממילא יבואו ל"אורחא דהימנותא", כמו שנהג חייא בריה דרב כמסופר, שאמו היתה עושה הכל כנגד של רצון בעלה, אם הוא בקש שתעשה לו חומצי עבדה טלופחי ואם הוא בקש טלופחי עבדה ליה חומצי, ועל כן התחכם הוא להגיד לאמו את ההיפך של רצון בעלה, וממילא נמלא רצונו שלא במתכוין מצדה (יבמות סג, א).
1856
1857וזהו שאמר "לך ואמרת לעם הזה, שמעו שמוע ואל תבינו וראו ראו ואל תדעו, השמן לב העם הזה ואזניו הכבד ועיניו השע", זאת אומרת, שבמקום שכל הנביאים כשמתחילים להגיד את נבואתם בקהל, הם מבקשים שישמעו ויבינו ויראו וידעו, שאז הקהל אומר איפכא מסתברא, לא נדע ולא נבין לא נראה ולא נשמע, הנה יתחיל הוא בסגנון אחר לגמרי "אל תבינו אל תדעו", יפקד ויצוה עליהם שלא ידעו ולא יבינו, "השמן לב העם" וכו' והכל בלשון ציווי, ואז כשיאמרו הם איכפא מסתברא ומכלל לאו של הנביא ישמע העם הן, הרי ממילא יגיע העם לידי כך ש"יראה בעיניו ובאזניו ישמע ולבבו יבין ושב ורפא לו".
1857
1858תשעה קבין נטלו ישראל.
1858
1859ואמנם התאוה הזו תאות הנצוח, או כפי שאנו קוראים זאת, פרוד הבעלי דעות, היא ככל התאוות שבעולם שהן אינטרנציונליות וכל יושבי תבל ושוכני ארץ נלקו בה במדה מרובה או מועטה, וכבר העירו חז"ל על המחלה הזו שדבקה בעולם עוד תיכף בששת ימי הבריאה הראשונים.
1859
1860ואמרו "מפני מה לא נאמר בשני כי טוב, מפני שבו נבראה מחלוקת שנאמר ויבדל בין מים למים" (ע"פ מדרש רבה בראשית פ"ד, ו). ושואלים הכל, הלא גם ביום הראשון נאמר ויבדל בין האור ובין החשך?
1860
1861אכן התירוץ על זה פשוט ומובן מאליו, ההבדלה בין האור ובין החשך זהו פרוד הדעות, אבל ההבדל בין מים למים, זהו פרוד הבעלי דעות, שדעה אחת יש לכולם - מים ומים - ובכל זאת יש "ויבדל" ביניהם.
1861
1862על כל פנים זו היא חולשה בין-לאומית ובכל זאת לא נפריז על המדה, אם נאמר, כי מעשרה קבין תאוות ה"איפכא מסתברא" שירדה לעולם - הנה תשעה קבין מהם לקח עם ישראל, והדברים עתיקים.
1862
1863ובצדק מתאוננים חז"ל "פרה אלו ישראל, שנאמר, כי כפרה סוררה סרר ישראל", כי אנו מצטינים בתכונתה של פרה אדומה, שדרכה בכך להפוך הכל בלי שום טעם, כפרה סוררה שיש לה קרן שכוונתה להזיק, ומפני הקלקלה הזו חרבה עירנו ושמם בית מקדשנו ועדיין השטן הזה מרקד בינינו עד היום הזה.
1863
1864אין רע בלי טוב.
1864
1865אכן גם על ה"מיחוש" המעציב הזה ששולט בנו נאמר אין רע בלי טוב, ואולי עוד יותר, כי כל הרע בא ממקור הטוב באופן שגם זה ממקור קדוש יהלך. כי לולי התאוה היתירה שבנו להגיד על הכל "איפכא מסתברא", כי אז כבר היינו נבלעים בין כל האומות והגויים ודעתנו כבר היתה בטלה בין כל האמונות והדעות שבעולם, ורק על ידי המדה המגונה לכאורה, שדבקה בנו המדה של קשיות עורף, הננו מחזיקים מעמד עד היום הזה.
1865
1866וראיתי מליצת אחד מגדולי רבני החסידים על הכתוב "תמים תהיה עם ד' אלקיך, כי הגויים האלה אשר אתה יורש אותם אל מעוננים ואל קסמים ישמעו ואתה לא כן נתן לך ד' אלקיך" (דברים יח, יג-יד), שהכוונה שהמתנה היותר יפה שנתן הקב"ה לישראל הוא לאמר על הכל "לא כן" ולבלי להיות פתיים המאמינים לכל דבר. ואם הגויים מאמינים במעוננים וקסמים עלינו לאמר להם "לא כן".
1866
1867ואמנם אברהם אבינו היה הראשון שפתח ב"לא כן" כלפי תרח אביו בעצמו ושבר את כל פסיליו ואליליו באמירת "לא כן". כי לא רק מאמינים בני מאמינים אנחנו, אך גם כופרים בני כופרים אנחנו, והיהדות יותר שהיא כוללת בקרבה אמונה, היא כוללת בקרבה כפירה, כפירה בכל העבודה זרה שבעולם ואביזריהו, שעד היום אין העולם מנוקה מהם לגמרי "וכל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי".
1867
1868ועוברים אנו זה אלפים שנה מגוי אל גוי וממלכה לממלכה ואנו צועקים לכולם "לא כן", אל תהיו פתאים ואל תהיו מאמינים לכל דבר.
1868
1869אמנם גם אנחנו הננו "מאמינים", אבל אנו מאמינים בדבר רק אחרי שכבר ראינו את הדבר בחוש בעינינו גופא כמה דכתיב "וירא ישראל את היד הגדולה... ויאמינו בד' ובמשה עבדו", ה"ויאמינו" בא רק אחרי ה"וירא" ולכל אלה שמאמינים בלי ה"וירא" אנו אומרים להם לא כן.
1869
1870ומהאי טעמא אין כלל שאלה מה ששואלים לנו הגויים תמיד, "כתיב בתורתכם אחרי רבים להטות ואנו מרובים מכם, מפני מה אין אתם משוים אותנו בעבודה זרה" שכבר שאלו זאת בימי חז"ל הראשונים, כשם שאינו מועילה טענת של רבוא רבבות אנשים האומרים לא ראינו נגד שנים עדים כשרים שאומרים שראו, ומכל שכן כשששים רבוא אנשים ראו בעיניהם בעצמם את התגלות האלקות והראו באצבעם, "זה אלי ואנוהו" ומסרו זאת בירושה מאבות לבנים ומבנים לבני בנים עד היום הזה, ומה איכפת לן אם הם אומרים לנו לא ראינו.
1870
1871וידועה היא תשובתו של ר' יהודה הלוי בספר הכוזרי על השאלה למה אמר הקב"ה "אנכי ד' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" ולא אמר אשר בראתי השמים והארץ וכל העולמות העליונים והתחתונים, אשר כל ארץ מצרים לגביהם היא עוד פחותה מטפה בים הגדול? משום שבריאת שמים וארץ לא ראה שום איש בעיניו מה שאין כן יציאת מצרים ראו זאת ששים רבוא.
1871
1872ואמנם כן, עיקר היהדות היא הכפירה, הכפירה בעבודה זרה, הכפירה בכל דבר שלא ראינו אותו אנחנו או אבותינו בעינים ממש.
1872
1873ואמנם מה"מתנה" הזו "ואתה לא כן נתן לך ד'", נסתעפו גם כן כמה רעות בעדנו, כי הרגל נעשה טבע אצלנו, שלא רק לגבי האומות, אך גם ישראל לגבי ישראל חברו דרכו בכך תמיד לאמר "לא כן" ולהתעקש מבלי שום טעם ונמוק, אבל סוף סוף גם החסרון הזה ממקור קדוש יהלך.
1873
1874כי על ידי זה שהיינו תמיד המעט מכל הגויים והוכרחנו לחלוק על כל השקרים המוסכמים שבעולם, התרגלנו בכלל להיות ספקנים מטבענו והננו מבקשים בכל דבר את הצד שכנגד.
1874
1875אבל עכ"פ הפרה מכפרת על מעשי העגל, כי לולי טבע הפרה האדומה שלנו, טבע ההפכני, להפוך את הכל מכפי שהוא, כי אז היינו אנחנו ובנינו בני בנינו עובדי עבודה זרה. ורק הודות לטבע הפרה הנ"ל, אזרנו עוז נגד כל הבלי הגויים לאמר להם "לא כן". רק על ידי טבע הפרה הנ"ל ידענו למסור את נפשנו גם על ערקתא דמסאני בעת גזרת השמד, כדי להראות להם את ה"לא כן" שבנו.
1875
1876ורק על ידי הפרה הנ"ל הננו עסוקים מימי אברהם אבינו עד היום הזה בשבירת ובשריפת כל הפסילים והעבודה זרה שבעולם.
1876
1877ישראל מטהר את הטמאים.
1877
1878ועל כל פנים "פרה אדומה אלו ישראל", וכשם שפרה אדומה מטהרת את הטמאים, אחרי שהוציאו אותה מחוץ למחנה ושחטו אותה בריש גלי, ואחרי שהזו מדמה שבע פעמים, כך הוא גם כן תפקידו של עם ישראל בעולם.
1878
1879"כי כארבע רוחות השמים פרשתי אתכם" ועל זה מוסיפים חז"ל "כשם שאי אפשר לעולם בלי רוחות, כך אי אפשר לעולם בלי ישראל", לולי הרוחות, כי אז לא חדלו העבים להחשיך את העולם אף לרגע, ורק הודות להרוחות שמגרשים את העבים, אנו שומעים את קול ד' הקורא בכח "יהי אור", כך לולי ישראל היה "וימש חושך" לא רק בשלשת ימי האפלה, אך בכל הדורות ובכל הזמנים, וישראל הוא רק הוא נלחם עם העבים ויכול להם.
1879
1880"כי הנה החושך יכסה ארץ וערפל לאומים ועליך יזרח ד' וכבודו עליך יראה" (ישעיה ס, ב). אבל "ויהי אור אלו מעשיהם של צדיקים" אומרים חז"ל, הצדיקים מביאים אורה לעולם, אכן רק אחרי ה"ויהי" ו"כל מקום שנאמר ויהי אינו אלא לשון צער", ומהצער של הצדיקים בא האור לעולם.
1880
1881וכדי להביא אורה לכל העולם כולו, לכל השבעים אומות שבארץ, גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו, יצאנו מחוץ למחנה, מחוץ של "ארץ חמדה טובה ורחבה" שלנו ונשחטנו ונטבחנו בכל תפוצות תבל על קדושת השם הנכבד והנורא ודמינו הוזו לא שבע פעמים, אך לאין מספר ולאין שיעור על כל קרנות הארץ שנעשית כולה למזבח גדול בעדנו.
1881
1882"פרה אדומה אלו ישראל", "ושרף את הפרה לעיניו את עורה ואת בשרה ואת דמה על פרשה ישרף", ובכל זאת שמחה היא הפרה בחלקה שנפל לה בנעימים, בידעה כי דבר גדול מביאה לעולם, מביאה את הטהרה והקדושה שהן כל כך יקרי המציאות, ושאי אפשר לעולם להתקיים בלעדן.
1882
1883ואנחנו שלא רק את בשרנו שרפו, אך גם את עורנו גם את דמינו וכו' וכו' ועשו כל זאת לא במחבא ולא בסתר, כדרך כל הרוצחים והקטלנים שבעולם, שעושים את מעשיהם במחתרת ובחדרי חדרים במדבריות ובמקומות האפלים, אך לעיני כל בריש גלי ובפומבי, בפרהסיא ובקולי קולות, בדחילו ורחימו וש"י טבילות מקודם כאילו עוסקים בהמצוה היותר גדולה, ובכל זאת הננו שמחים בחלקנו שנפל לנו בנעימים ואנו נותנים שבח והודאה להקב"ה בכל רגע ובכל שעה על ש"בחר בנו מכל עם ורוממנו מכל לשון".
1883
1884וכבר השיב החבר למלך הכוזרים שבא בשאלה עצומה, אם ד' בחר אתכם מכל העמים, מדוע "כל העמים יושבים שלוים ושקטים ועם ישראל דויים סחופים ומדולדלים? ויענהו החבר לאמר, בוא נא עמדי לבקר את גרנותיך ויקביך והראה נא לי את מיני התבואה והפירות שיש לך, וימלא המלך את רצונו והראה לו מינים ממינים שונים, עדיות ועדי עדיות, בינונית וזבוריות, וכשתבוא העת להזריע זרע, שאלו שוב החבר, מאיה מין תקח? וכי מה זו שאלה, השיבו המלך, בודאי מן העדי עדיות, כדי שאראה מהם פרי ברכה גם כן מן המובחר. ואם כן, משיבו החבר, מה זה תתפלא על מלך מלכי המלכים הקב"ה, שזרע עמוק עמוק בתוך האדמה את עם ישראל בכל קצוי תבל, כדי שיוציאו פירות מן המובחר ובחר לזה את עם ישראל דוקא, מפני שהם העדי עדיות של כל העולם.
1884
1885וכבר עמדו על זה חז"ל במאמרם "לא גלה הקב"ה את ישראל אלא כדי שיתוספו עליהם גרים, שנאמר וזרעתיה בארץ, כלום אדם זורע מאה אלא להכניס כמה כורין (פסחים פז, ב), ואין הכוונה בגרים על גרים ממש, שמעולם לא רדפה היהדות אחריהם, ואמרו קשים גרים לישראל כספחת, אלא שהכוונה על גירות ברוח ובמחשבה, שיתקרבו ברעיון ובעיון לרוח היהדות.
1885
1886ואמנם הדבר הזה הולך בעצלתיים ומתנהל בכבדות לאט לאט, הראש וראשון בעבודת הקודש זו היה אברהם אבינו, ששבר את פסילי תרח אביו וגדע אותם לרסיסים, ואנחנו בניו ובני בניו הולכים בעקבותיו עד היום הזה.
1886
1887ואמנם לא נתקיימה עדיין ההבטחה של "ביום ההוא יהיה ד' אחד ושמו אחד", אבל, כאמור, היהדות יותר משהיא כוללת אמונה בתוכה, היא כוללת כפירה, כפירה בעבודה זרה ובכל אבק עבודה זרה, וטרם שנשריש את האמונה בתוך השבעים אומות, עלינו להשריש בתוכן את הכפירה בעבודה זרה.
1887
1888אם לזרע נדמינו הלא גם שם השלילה קודמת להחיוב, מתחלה כלה הזרע ונעשה כעפרא דארעא, ורק אחרי כך הוא מתחיל לצמוח. ולעת עתה עלתה בידנו רק "שבירת הכלים", הן, האומות, עושות פסילים ואנחנו משברים אותן, הן בונות במות של עבודה זרה מכל המינים ומכל הסוגים ואנחנו סותרות אותן לרסיסים.
1888
1889וכל זה בא מהזאת הדם שלנו, שהן האומות עוסקות בהן בהתלהבות של "קדושה" כל כך ובכל הכוונות הדרושות "לשם זבח, לשם זובח, לשם השם, לשם אשים, לשם ריח, לשם נחוח".
1889
1890הרומיים שרפו את בית מקדשנו והזו את דמינו, ועל ידי זה נשברו כל האלילים הרבים שהיו ממלאים את כל הארץ, ובמקום כל האלילים האלה נולד אליל חדש, אליל של "בן אלקים", שהכל היו מחוייבים לכרוע ולהשתחוות לפניו, וכשהעם קשה ערף עמד כנגד ולא כרע ולא השתחוה לפניו, רדפו אותנו בכל מיני רדיפות שבעולם, שרפו את בתי מקדש המעט שלנו והזו את דמינו בהזאות לאין מספר, אבל על ידי זה נחלש גם האליל החדש הזה במדה מרובה, ובהזאות דמינו נתקרבה העת החדשה, ואנחנו היינו הגורמים הראשיים לכך.
1890
1891כשצעקו אבותינו בעת שנשרפו חיים על במת אינקביזיציא "שמע ישראל ד' אלקינו ד' אחד", החריש קול מצהלת העם את קולם, שלא נשמע כלל וכלל, אבל סוף סוף בקע הקול את לבות האבנים, ושמעו עמים ירגזון וחיל אחז את איתני ארץ ובא הקץ לימי הבינים ונתרבו מאד הכופרים בהאליל החדש הזה.
1891
1892"משחרב בית המקדש נולד משיח" אבל אין אדם נברא בקומתו ובצביונו, רק "שור בן יומו קרוי שור", אבל אין איש בן יומו קרוי איש, עד שלשים יום הוא רק נפל, וגם אחרי כך איננו איש עד שיגדל ויעשה לאיש על ידי הוריו ומחנכיו. ואם המשיח שלנו נולד על ידי חורבן בית המקדש, הנה היה אז רק "רך הנמול" "חתן מילות דמים" ועודנו בחתוליו גבר אין אונים ובאו החורבנות המרובים אחרי כך, שהגדילו אותו והוסיפו לו עוז ועצמה ונעשה גבר בגוברין.
1892
1893הוי, שוטים שבעולם, הננו קוריאם לכל שונאינו ומנדינו, לכל אויבינו בנפש העוסקים כל היום וכל הלילה בחורבנות של בתי מקדשינו ובהזאת דמנו, הרי בזה אתם מוסיפים גידים ועצמות להמשיח הגדול שלנו, הרי בזה אתם קורמים עליו עור ובשר, חכו נא רגע ואז תראו את תנואת ידו כי קשתה.
1893
1894איש טהור זה הקב"ה.
1894
1895ובכן, כולן, כל האומות והיותר גרועות בכלל הן הן בעלי טובות שלנו, שהרי הן עוזרות לגדל ולחנך את המשיח שלנו. ובכל זאת אנחנו אומרים להן "שקולו טובתכן ושדו אחיזרי", ואע"פ שהן מביאות בהשריפות ובהזאת הדם שלנו טובה מרובה לנו, בכל זאת עליהן אומר הכתוב "והשורף אותה יכבס בגדיו במים ורחץ בשרו במים וטמא עד הערב", במעשיהן אלו הן מביאות טומאה מרובה על עצמן, על בשריהן ועל בגדיהן ובכל מה שהן נוגעות הן מטמאות. עליהן לרחוץ היטב היטב את בשריהן ואת בגדיהן, אך גם אז לא תטהרנה לגמרי, והטומאה תהא נמשכת עד שיבוא הערב שמש שלהן.
1895
1896"ֹואסף איש טהור", ואסף זהו הקב"ה, דכתיב ביה, ונשא נס לגויים, ואסף נדחי ישראל; איש זהו הקב"ה, דכתיב ביה ד' איש מלחמה; טהור זהו הקב"ה דכתיב טהור עינים מראות ברע, את אפר הפרה, אלו גליותיהם של ישראל" (ילקוט שמעוני רמז תשנט).
1896
1897כי אמנם אף על פי שכל אלה השורפים ומזי דם למיניהם הביאו לנו טובה במעשיהם, הנה "הרנינו גויים עמו, כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו", כי יקר מאד בעיני ד' כל טפת דם של ישראל שנשפכה, וגם אפרם של ישראל קודש קדשים הוא בעיניו "והיתה לעדת ישראל למשמרת", הקב"ה ישמור עליהם בשבע משמרות, סופרם ומניחם בבית גנזיו תחת כסא הכבוד שלו, וגם כל דמעה ודמעה שיוצאת מעיניו של ישראל על ידי צורריו ומנדיו באים מלאכי השרת ומביאים אותה אל גנזי מרומים למשמרת עולם.
1897
1898אבל לכל האומות הנן "למי נדה חטאת היא" המעידים על החטאת והזוהמא, על התעוב ורע הלבב שלהם.
1898
1899טומאה על ארץ העמים.
1899
1900ולהוי ידוע לכל העולם כולו, כי "זאת התורה אדם כי ימות באהל כל הבא אל האהל וכל אשר באהל יטמא", כי אמנם זאת התורה אדם כי ימות באהל, "אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה", ועל קיום הדברים האלה השגיחו הגויים והביאו אותנו לידי כך, שהיינו צריכים כל עת ובכל שעה להמית את עצמנו על התורה, אבל הם הגויים הביאו במעשיהם אלה רוח טומאה, לא רק על עצמם, אך גם על האהל שלהם, על עפרם ועל אוירם, כי "ונקיתי דמם לא נקיתי" אומר הקב"ה.
1900
1901וסוף דבר.
1901
1902וסוף דבר הכל נשמע, כי "פרה אדומה אלו ישראל", ואם כי העקשנות היתירה שנשתרשה בנו מביאה לפעמים לנו רוב רעה "כי כפרה סוררה סרר ישראל", אבל בגופא דעובדא גם זהו ממקור קדוש יהלך, כאמור, "אשר אין בה מום אלו ישראל, שנאמר, כלך יפה רעיתי ומום אין בך".
1902
1903כ. החודש הזה לכם
לפרשת החודש.
לפרשת החודש.
1903
1904"וידבר ד' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר: החדש הזה לכם ראש חדשים, ראשון הוא לכם לחדשי השנה" (שמות יב, א-ב).
1904
1905"הה"ד, יהי לך לבדך ואין לזרים אתך, אמר הקב"ה איני מזהיר עכו"ם על עבודת כוכבים אלא לכם, שנאמר, לא תעשו לכם אלילים, לא נתתי המשפט אלא לכם, שנאמר - וכו' - הצדקה שלכם, שנאמר - וכו' - הרחמים שלכם, שנאמר, ונתן לך רחמים ורחמך והרבך, ושמיטים ויובלות שלכם, שנאמר - וכו' - וארץ ישראל לכם, שנאמר, לתת לכם את ארץ כנען, ולא ארץ ישראל בלבד, אלא אפילו כל הארצות סביבותיה, שנאמר, בכל מקום אשר תדרוך כף רגלכם - וכו' - לא נתתי ראשי חדשים אלא לכם, שנאמר, החדש הזה לכם" (מדרש רבה שמות טו, כג).
1905
1906העיקר הראשון.
1906
1907היום התחלנו, רבותי, את ספר התורה, אף על פי שאנו עומדים כבר באמצע ספר שמות, כי פרשת החודש זו היא התחלתה של התורה.
1907
1908כל מה שקראנו עד פרשה זו אינה אלא הקדמה ומבוא להתורה, שגם היא השתמשה בהקדמה ארוכה כהפתגם הידוע "כל ספר בלי הקדמה כגוף בלי נשמה".
1908
1909ולא מלבנו הוצאנו את ההנחה הזו, אך כבר הדגישו זאת חז"ל תיכף בבראשית.
1909
1910"אמר ר' יצחק, לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם שהיא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל ומה טעם פתח מבראשית? משום (תהלים קיא, ו) כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים, שלא יאמרו אומות העולם לישראל, לסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גויים, הם אומרים להם, כל הארץ של הקב"ה היא הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו" (רש"י).
1910
1911ובכן עד פרשה זו לא האריכה התורה בדבריה רק מצד "שאם יאמרו אומות העולם" ומכאן מפרשת החודש באה גופה של תורה, עצם החבור האלקי.
1911
1912ואמנם בהתחלת התורה זו, ב"החודש הזה לכם" יש ההתחלה של הי"ג עיקרים שמנה הרמב"ם, שהוא "אני מאמין באמונה שלמה, שהבורא יתברך שמו הוא בורא ומנהיג לכל הברואים והוא לבדו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים".
1912
1913וכשם שהרמב"ם מצא לנכון להקדים את העיקר הזה לפני כל העיקרים האחרים, כך מצא נותן התורה לנכון להקדים את החודש הזה לכם לפני כל שאר המצוות, כי בזה מונח היסוד להעיקר הנ"ל.
1913
1914חידוש העולם.
1914
1915בהעיקר הנ"ל מדגיש הרמב"ם את מה שהרבה לבאר באריכות בספרו "מורה נבוכים", כי לא רק שאנו מחוייבים להאמין במציאות אלקים, אך גם בחידוש העולם, זהו "בורא ומנהיג".
1915
1916אנו רואים בספרו "מורה נבוכים" הנ"ל, כי בכמה וכמה דברים הרכין את ראשו הגדול לפני אריסטו, אף בדברים כאלה שלפי דברי מתנגדיו המה גופי תורה, אבל בזה בחדוש העולם התעקש כנגדו בעקשנות יהודית נמרצה, ולא נתן לו בזה אף כחוט השערה.
1916
1917הרמב"ם שהיה בעל שלטון השכל קצוני, מבאר את התנגדותו היחידה לאריסטו בנוגע לקדמות העולם, גם כן על פי דרכו הוא, על פי דרך השכל ואומר: "דע, כי אין בריחתנו מן המאמר בקדמות העולם מפני הכתובים... כי אין הכתובים המביאים על חדוש העולם יותר מן הכתובים המורים היות השם גשם... והיינו יכולים יותר לפרש הפסוקים ההם ולהעמיד קדמות העולם, כמו שפרשנו הכתובים והרחקנו היותו ית' גשם", והוא לא עשה זאת "מפני שהיות השם בלתי גוף יתחייב במופת, וקדמות העולם לא התבאר במופת ואין צריך שיודחו הכתובים", אבל בין השיטין אפשר לראות כי הפעם נצח הרגש, רגש היהדות, את השכל שבו, ולו גם היו לו מופתים נאמנים על קדמות העולם, היה דוחה את המופתים האלה מפני מופתיו של משה רבנו ע"ה.
1917
1918והסיבה השניה שנתן להתנגדותו לאריסטו בזה, נראית לנו כי היא העיקרית, והוא מפני שהנחתנו, שהשם בלתי גשם לא יסתיר לנו דבר מיסודי התורה... אבל אמונת הקדמות הנה היא סותרת הדת למעיין בה... ודע, כי עם האמנת חדוש הקדמות הנה היא סותרת הדת למעיין בה... ודע, כי עם האמנת חדוש העולם... תהיה התורה אפשרית, ותפול כל שאלה שתפול בזה הענין, עד אם יאמר, למה שם נבואתו בזה ולא נתנה לזולתו, ולמה נתן השם תורתו לאומה מיוחדת, ולא נתנה לאומה אחרת, ולמה נתנה בזה הזמן ולא לפניו ולא לאחריו, ולמה צוה באלו המצוות והזהיר באלו האזהרות... יהיה מענה אלו השאלות כולם, שנאמר, כן רצה, או כן גזרה חכמתו, כמו שהמציא את העולם כשרצה על זאת הצורה, ולא נדע רצונו בזה, או פני החכמה ביחד צורתו וזמנו, כן לא נדע רצונו או חיוב חכמתו ביחד כל מה שקדמה השאלה עליו", (מורה נבוכים חלק שני פרק כ"ה).
1918
1919ואם כי דבריו אלה עושים כמעט את כל ה"מורה נבוכים" למשנה שאינה צריכה לגופה, כי הלא באופן כזה אפשר לפטור את כל הנבוכים במאמר קצר וקל "אני ד' ואין לך רשות להרהר אחרי", הנה חזקה עליו השפעת הרגש, עד שלא עמד בעל ההגיון היותר גדול הזה על הסתירה ההגיונית שבזה.
1919
1920וכדי לסתור סתירה מוחלטת את המופתים על דבר קדמות העולם, הוא משתמש במשל הנמרץ מ"איש שלם במדע שמתה אמו אחרי שהניקתהו חדשים, והוא לא ראה כלל אותה ולא נקבה משאר בעלי חיים, וכשמספרים לו באיזה אופן נולד הוא וכל שאר בעלי חיים אשר על פני האדמה, הוא שואל הרבה קושיות חמורות מאד, היתכן הדבר, הלא... כל איש כשתכלה ממנו הנשימה קצת שעה ימות... וכל איש ממנו אם לא יאכל המזון בפיו, וישתה המים בימים מועטים ימות בלי ספק, ואיך ישאר חדשים האיש חי" וכו', והנמשל מובן מאליו, כי אי אפשר להביא ראיה מטבע המציאות הנראה בחוש על הבלתי נראה על ה"מה לפנים ומה לאחור".
1920
1921ושוב הסיח את דעתו הגדולה הרחבה מני ים, כי על ידי זה הוא מבטל גם את כל מופתי הפילוסופיה בכל מה שהביאו לראיה על מה שלפני הטבע ולאחר הטבע, כי באמת במשל הזה כבר הניח הרמב"ם את אבן השתיה להפילוסופיה החדשה שבטלה בטיסה אחת כל המגדלים הפורחים באויר של הפילוסופיה הישנה.
1921
1922ואמנם זהו כחו של הרגש גם על בעל השכל היותר גדול, שלפעמים כשיתקוף עליו רגשו, הוא עובר על כמה סתירות הגיוניות בשתיקה.
1922
1923כי הרגיש הרמב"ם ז"ל בהרגשה חדה, כי השיטה של קדמות העולם שוללת ממילא את כל רוח החיים שבדת, ולא לחנם העמיד את ה"אני מאמין שהבורא יתברך הוא בורא ומנהיג" בראש העיקרים, כי באמת זהו כללא ואידך פרושא היא זיל גמור...
1923
1924תירוץ לכל הקושיות.
1924
1925כי בהעיקר הנ"ל כבר אנו מוצאים ישוב מספיק לכל הקושיות הנופלות על שאר העיקרים.
1925
1926למשל, אנו מוצאים אחר כך בין השאר את שני העיקרים הללו "אני מאמין באמונה שלמה, שהבורא יתברך שמו יודע כל מעשי בני אדם וכל מחשבותם, שנאמר, היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם, ואני מאמין באמונה שלמה, שהבורא יתברך שמו גומל טוב לשומרי מצוותיו ומעניש למי שיעבור על מצוותיו", שלכאורה יש סתירה גלויה ובולטת בין שני העיקרים הללו, זו היא הסתירה העתיקה בין ידיעה ובחירה, ואם הקב"ה יודע מקודם את כל מעשי בני אדם ומחשבותם, אם כן מדוע הוא גומל טוב ומעניש?
1926
1927הנה התירוץ על זה כבר ברור "שהקב"ה אינו יודע מדעה שהיא חוץ ממנו כבני אדם שהם ודעתם שנים, אלא הוא יתעלה שמו ודעתו אחד, ואין דעתו של אדם יכלה להשיג דבר זה על בוריו, וכשם שאין כח באדם להשיג ולמצוא אמתת הבורא... כן אין באדם להשיג ולמצוא דעתו של הבורא" (רמב"ם הלכות יסודי התורה פ"ה הל"ה), כלומר, בהנחתנו שהוא בורא ומנהיג לכל הברואים, כבר כללנו בזה, כי הוא וידיעתו הם למעלה מהשגתנו שנשתלשלה רק ממנו.
1927
1928ולחנם בא הראב"ד בטרוניא עליו "שלא נהג כמנהג החכמים, שאין אדם מתחיל בדבר ולא ידע להשלימו", כי באמת כבר השלים זאת עוד בהתחלת דבריו שפתח בדברים אלה: יסוד היסודות ושורש המחכמות לידע שיש שם מצוי ראשון והוא ממציא כל נמצא, וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם, לא נמצא אלא מאמת המצאו... והוא שהתורה אמרה אין עוד מלבדו, כלומר, אין שום מצוי אמת מלבדו, וממילא מובן, שידיעתו היא ממין אחר לגמרי.
1928
1929התחלת וסוף התורה.
1929
1930ואם התורה מתחלת בבראשית ברא אלקים ומסיימת בהדברים "לא קם נביא עוד בישראל כמשה... לכל האתת והמופתים... ולכל היד החזקה... אשר עשה משה לעיני כל ישראל", הוא מפני שבזה מונח כבר יסוד היסודות ושורש השרשים של עיקרי אמונתנו וגם נעוץ סופה תחלתה.
1930
1931אנו רואים שהתורה מדגשת במדה מרובה כל כך את מעשי הנסים, וחלק גדול מהמצוות באו רק בשביל לעשות זכרון להנסים, למשל, כמה וכמה ממצוות התורה לא באו אלא רק בשביל הזכרון מהנס של יציאת מצרים. ומדוע? האם באמת זקוק הקב"ה לראיה על מציאותו ממעשי הנסים והטבע בעצמו האם אין מעיד על זה עוד ביותר?
1931
1932אכן ברם, שהוא אינו זקוק לכך, אך אנו זקוקים בזה, כדי להוכח בהעיקר הגדול של חדוש העולם.
1932
1933כי לפי דברי המאמינים בקדמות העולם, אין הקב"ה יכול לשנות בעולמו אף כקוצו של יוד, כי הוא, כביכול, גם כן משועבד לעולמו כשם שהעולם משועבד לו, והכל נעשה רק בתור עלה ועלול, סיבה ומסובב, שחוקי ברזל הקבועים ועומדים מימי עולם ועד עולם שוררים בהם, מבלי שום אפשרות של יוצא מן הכלל. ועל כן הננו צריכים להדגיש כל כך את מעשי הנסים, כדי להשריש בקרבנו את עיקר העיקרים של חדוש העולם, כי כשם שאפשר לו לחדש פרטים ידועים בעולמו על ידי מעשי הנסים, כך אפשר היה לו בזמן מן הזמנים לחדש את כל עולמו.
1933
1934ואמנם אנו יודעים, ש"בראשית ברא אלקים", העיקר של חדוש העולם, על ידי ה"אתת והמופתים אשר עשה משה לעיני כל ישראל" ונעוץ סופה בתחלתה.
1934
1935ועל כן בכל פעם שאנו עושים זכר ליציאת מצרים, אנו עושים ממילא ביחד עם זה זכר לחדוש העולם.
1935
1936ואולי זהו שכוונו חז"ל במאמרם על שבת, שיש הבדל בטעם הדבר בין הדברות הראשונות להשניות, כי "שמור וזכור בדבור אחד נאמרו". כי אף על פי שבדברות הראשונות נתנה התורה נמוק של "כי ששת ימים עשה ד' את השמים ואת הארץ" ובדברות האחרונות הטעם "וזכרת, כי עבד היית בארץ מצרים", הנה באמת שני הנמוקים עולים בד בבד למלתא חדא.
1936
1937כי התכלית היא באמת העיקר של חדוש העולם, אבל האמצעי המביא לנו לעיקר זה, הוא יציאת מצרים.
1937
1938כי את הראשון, חדוש העולם, לא ראה שום איש, ואלו את השני ראו ששים רבוא בני אדם.
1938
1939חדוש העולם - חדוש היהדות.
1939
1940כי אמנם העיקר של חדוש העולם הוא בעיקרו חדוש מקורי של היהדות, כי זולתה גם האלילות וגם הפילוסופיה עבדו מקודם לחומר קדמון, הראשונה עבדה לזה בעבודה זרה ממש, על ידי השתחואה לעץ ולאבן, והשניה על ידי מופתיה הפילוסופיים.
1940
1941ואחת היא היהדות, שלא ידעה ולא חפצה מעולם לדעת משום חומר קדמון, אך ורק מרוח קדמון שכל החומר הוא אצלו רק כחומר ביד היוצר.
1941
1942וכדי לחזק ולבסס את ההכרה הזו, הנה יש לנו מלבד חגים וזמנים גם ראשי חדשים "ראשי חדשים לעמך נתת", שגם השם מעיד לנו, כי יש מחדש חדשים, וממילא אנו באים בזה להחדוש הכללי חדוש העולם.
1942
1943ואם כל האומות מונין לחמה, הנה כנסת ישראל מונה ללבנה, כי אף על פי שהלבנה כנגד החמה היא כמו שרגא בטיהרא ופגימתה לא נתמלאה עדיין, הנה אין לנו הערצה גדולה לכל דבר שהוא במצב של רציפות בלי שום חדוש, כמו החמה שבכל יום ויום היא שומרת את צאתה ובואה בדיוק גמור, ותחת זה אוהבים אנו יותר את הלבנה למרות קטנותה ומעוט אורה, מפני החדוש שיש בה שמתחדשת מחודש לחודש.
1943
1944כי על ידי השקפת עולמנו המיוחדה, ההשקפה של חדוש העולם, נשתרשה בקרבנו בכלל החביבות לחדוש, עד שעל כל דבר שאין אנו מוצאים בזה חדוש יתירה, הננו שואלים בתמיהא רבה "מאי קא משמע לן, פשיטא", ולהיפך אנו אומרים תמיד "איידי דאתא מבי מדרשא חביבא ליה".
1944
1945ו"החדש הזה לכם ראש חדשים", אם כי בכלל החודש כשהוא לעצמו הוא ענין רב תוכן לנו, הנה החודש הזה, החודש של יציאת מצרים, הנס היותר גדול בתבל המעיד על חדוש העולם, הוא לנו ראש חדשים, מפני שגם כן ראש העיקרים אצלנו, הוא העיקר של חדוש העולם, "אני מאמין באמונה שלמה שהבורא יתברך שמו הוא בורא ומנהיג".
1945
1946עם הרוח.
1946
1947וההכרה הזאת שנעשתה אצלנו לרגש פנימי, השפיעה ממילא גם במתכוון וגם שלא במתכוון על כל מהלך מחשבתנו והתפתחות עולמנו בכלל ובפרט, וזו היא שעשתה אותנו לעם רוחני המבקש בכל דבר את הרוחני המוחלט שבו, ונותן לו, להרוח, את משפט הבכורה.
1947
1948כי האמונה בחדוש העולם משרשת בקרבנו אגב אורחא את היתרון שיש להרוח על החומר, כי הראשון, הרוח, הוא המחולל והמוליד של השני, החומר, שרק על ידי הראשון נעשה יש מאין, ולא היה, כאמור, מעולם חומר קדמון אך ורק רוח קדמון.
1948
1949עם קשה עורף.
1949
1950לכשתרצו הייתי אומר, כי גם את התכונה של קשיות עורף, שאנו, היהודים, מצטינים בה יותר מכל העמים אשר על פני האדמה, ושבכללה הביאה לנו ברכה, כי גם זאת עלינו לבקש ולמצוא בהשקפתנו על הבורא והבריאה.
1950
1951כי לבעלי שיטת ה"חומר הקדמון" אין בכלל רצון בתבל, כי גם הבורא גופא לא ברא את עולמו על פי רצונו המיוחד, אך הכל בא שלא במתכוון בדרך עלה ועלול סבה ומסובב, המשתלשלים מאליהם באופן מיכני, וכמובן, שמה שאיננו בה"אב" אי אפשר שיהיה זאת בה"תולדה" ומה שאיננו בהבורא אי אפשר שתהיה זאת בהבריאה. לא כן היהדות, שכל עיקרה היא מבוססת על חדוש העולם, שהבורא שלה הוא בורא בעל רצון ובעל תכלית, שבשתי התכונות האלה הוא מתגלה בעולם, ומרוב ההתאחדות שהתאחדנו עם בורא כזה מדור דור, נעשו גם אצלנו הרצון והתכלית לטבע שני, עד כי פתגם שגור על שפתינו תמיד "אין לך דבר העומד בפני הרצון" וכה נעשינו באמת ל"עם קשה עורף"...
1951
1952וכל המסתכל בהיסטוריה שלנו גם בההשקפה היותר שטחית יראה, כי לא התחשבנו הרבה עם ההשתלשלות של סיבות ומסובבים שעמדו לנו כנגד, ולא עוד אלא ששעבדנו את ההשתלשלות גופא שתהיה לפי רצוננו אנו, כי גדול אצלנו כח הרצון שמקורו בא מהשקפת עולמנו העצמית.
1952
1953ובזה מבאר אחד מגדולי ה"חסידים" את מאמר חז"ל "אמרה שבת לפני הקב"ה, לכולם יש בן זוג ולי אין בן זוג, אמר לה הקב"ה כנסת ישראל יהא בן זוגך" (מדרש רבה בראשית יא, ח), כי אנו מוצאים במעשי בראשית שמקודם כתבה התורה "וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר ברא אלקים לעשות", ואחר כך כתיב "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות ד' אלקים ארץ ושמים", שמקודם לא הזכירה התורה רק שם אלקים ואחר כך אחרי השבת, באה ההוספה של ד', מפני שכל הטבע ברא אלקים בששת ימי המעשה ואחר כך עולם כמנהגו נוהג, אבל מזמן לזמן מתגלה הקב"ה בהנהגה ניסית, באופן שהקב"ה שבת ביום השביעי רק מהבריאה הטבעית, שכבר נשתכללה לגמרי לפני השבת, אבל לא שבת מהבריאה הנסית, וזהו שכתב "וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר ברא אלקים לעשות", אלקים, שהוא ההנהגה הטבעית, שמקודם השבת לא היתה כלל הנהגה אחרת, כנ"ל, אבל אחרי השבת כבר נתגלה נוסף על ההנהגה הנ"ל ההנהגה הנסיית, שבאה משורש ד', ממדת הרחמים, וזהו ביום "עשות ד' אלקים ארץ ושמים".
1953
1954ואמנם מה עמוקים המה הדברים הללו הנוקבים ויורדים עד התהום. שהשבת הביאה לעולם את ההנהגה הניסית, שמשורש הרחמים היא באה, אותה ההנהגה שאינה אסורה בכבלי ברזל של הטבע, שאינה יודעת רחם ואינה יודעת חדוש, רק "מה שהיה הוא שיהיה".
1954
1955כי השבת באה מעולם אחר לגמרי, עולם שאינו משועבד לחוקים ולמעשים, עולם מגובל ומצומצם שהכל בא שם במדידה ובמשקל, כפות וזקוק לפרטים ולפרטי פרטים שונים עד לאין שיעור, השבת יונקת את יניקתה מעולם האצילות, עולם שמלאכי השלום מרחפים שם תמיד, עולם חופשי כצפור דרור הטס ומתנועע בקלות נמרצה.
1955
1956והשי"ת המזווג זווגים זיווג את השבת עם כנסת ישראל שגם היא כמו השבת עומדת ממעל להטבע ואינה מתחשבת הרבה עם החוקים שבדה לה אך היא ממציאה לה את החוקים בעצמה חדשים לבקרים ככל אשר יש עם לבבה.
1956
1957והכל בא מכח ה"חדוש" שלנו, שיש בנו במדה ידועה ממדת הבורא שהמציא גם כן לפנים יש מאין.
1957
1958הדיעבד אחרי הלכתחלה.
1958
1959ומכאן מהשקפתנו על העולם הגדול, אנו באים גם כן להשקפתנו על העולם הקטן, האדם.
1959
1960כי אלה שרואים את עולמו של הקב"ה בתור עולם קדמון, אין אצלם כלל המושג של לכתחלה, כי הכל הוא בדיעבד ואין "סוף מעשה במחשבה תחלה" אך הכל בא שלא במתכוון בתור "מה שעשוי עשוי", אבל המאמינים בחדוש העולם הרי יודעים גם מלכתחלה וגם מדיעבד, ועוד יותר, שהדיעבד בא על ידי הלכתחלה שקדמה לו, שמקודם גזרה חכמתו יתברך שכך צריך להיות, ועל פי גזירה זו נשתלשלו הדברים למעשה.
1960
1961להמאמינים בקדמות באה המחשבה אחרי המעשה, אחרי ה"יש" מקדמת דנא, ולהמאמינים בחדוש באה המעשה אחרי המחשבה.
1961
1962ומההבדל הזה השתלשל גם כן ההבדל שבין היהדות ובין השיטות המתנגדות לה בהשקפת המוסר.
1962
1963כי הדיעבד שבנו מתנהג בודאי על פי ההלכה הפסוקה שיצר לב האדם רע מנעוריו ו"כל דאלים גבר", ואלה שאינם רואים בעולמם רק את הדיעבד, לא יראו בזה שום עול, והמה פוסקים ככה גם לכתחלה, לא כן היהדות שכבר נשרשה, כאמור, הידיעה בקרבה, כי הדיעבד צריך להיות נגרר אחרי הלכתחלה, הנה רוצה היא גם כן שהחיים יתנהגו לא כפי שהם במציאות אך כפי שהם צריכים להיות, ומכאן באה ההשקפה המוסרית שלה.
1963
1964ואם כי לעת עתה "יצר לב האדם רע מנעוריו", הלא יש גם "אחרית הימים" שאז גם החיות הרעות "לא ירעו ולא ישחיתו", כי חדוש העולם לא נעשה בפעם אחת אך "מחדש בכל יום תמיד מעשי בראשית" ומיום ליום המה משתלמים וסוף סוף תבוא ההשתלמות המוחלטה של כל הבריאה כולה.
1964
1965בקיצור, ההשקפה המוסרית שלנו בנגוד לההשקפות של החולקים עלינו בזה, הוא כמו הנגוד שיש בין ההנהגה הניסית לההנהגה הטבעית.
1965
1966כי בטבע אין אנו רואים אף נצוץ של מוסר, רק את חק הברזל שהגבור מדכא את החלש, אבל אנו יודעים שיש גם כן הנהגה ניסית, ששם יש גם כן אימת חלש על הגבור, אותה ההנהגה שאיננה חושבת הרבה עם המצוי, אך עם מה שראוי להיות.
1966
1967ועל כן "אין מזל לישראל" וכבר אמר לנו הנביא "אל דרך הגוים אל תלמדו ומאתות השמים אל תחתו" (ירמיה י, ב).
1967
1968וזהו שאמרו חז"ל על הכתוב "נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם" ש"פסוק זה שר העולם אמרו" (יבמות טז, ב), כי אמנם המוסר המתחשב עם מה שראוי להיות הנה בודאי שהוא מחייב שלא יהא במציאות צדיק נעזב, אבל עולם המוסר לחוד ועולם הטבע לחוד, ובטבע אנו רואים דוקא "צדיק ורע לו" ועל כרחנו שהפסוק הזה המביע בהחלטות גמורה כל כך שאין צדיק נעזב, שר העולם, העומד ממעל להעולם שאינו מתחשב עם המציאות, אך המציאות מתחשבת עמדו, שאותו השר אמרו.
1968
1969וכנסת ישראל מתחשבת בעיקרה לא עם העולם, אך עם שר העולם, ובזה כוחנו וגבורתנו.
1969
1970המשפט, הצדקה והרחמים וכו'.
1970
1971וכל זה נכללו בדברים קצרים במאמרם שהתחלנו בו "לא נתתי המשפט אלא לכם וכו', הצדקה שלכם וכו', הרחמים שלכם" וכו', וסמכו את כל זה על הכתוב "החדש הזה לכם", כי כל זה נובע מ"פרשת החודש" שלנו, אותה הפרשה המשרישה בקרבנו את האמונה בחדוש העולם, הבריאה של יש מאין, של סוף מעשה במחשבה תחלה.
1971
1972כי בהדיעבד, בהטבע, אין משפט ואין צדקה וגם אין רחמים, אבל אנו מבקשים את הלכתחלה הבאה קודם הדיעבד, אנו מבקשים את המה שלפני הטבע.
1972
1973באופן שגם המשפט, הצדקה והרחמים ושאר המדות הטובות, הם פרי ההשתלשלות של החודש הזה לכם.
1973
1974ויהי והיה.
1974
1975ואולי גם לזה נתכונו חז"ל במאמרם "כל מקום שנאמר ויהי אינו אלא לשון צער, וכל מקום שנאמר והיה אינו אלא לשון שמחה" (מגילה י, ב).
1975
1976כי "והיה" הו' המהפכת מעבר לעתיד, מורה על התאמת הדיעבד - העבר - להכתחלה, להראוי להיות, להעתיד המקווה, ולהיפך ה"ויהי הו' המהכפת מעתיד לעבר מורה על התאמת הלכתחלה, העתיד להדיעבד, להעבר.
1976
1977זאת אומרת, שהאנשים הישרים שעליהם נאמר (תהלים צז, יא) "ולישרי לב שמחה" לוקחים להם לאמת המדה את הדרישה המוסרית, ועל פיה המה מהפכים את הנעשה בעולם המציאות, ולהיפך אלה הנלוזים והעקשים, הנה האמת המדה שלהם היא המציאות כמה שהיא, ועל פיה המה מהפכים גם כן את הדרישה המוסרית שלהם, שאינה דורשת מאומה רק כי "מה שנעשה הוא שיעשה".
1977
1978ארץ ישראל שלכם.
1978
1979ויפה מסיים המדרש על זה עוד "וארץ ישראל לכם, שנאמר לתת לכם את ארץ כנען, ולא ארץ ישראל בלבד אמרו, אלא אפילו כל הארצות, שנאמר, בכל המקום אשר תדרוך כף רגלך".
1979
1980כי האמונה בחדוש העולם שנשתרשה בקרבנו מדור דור הסיבה גם כן את "כח החדוש" שלנו.
1980
1981ואם כל האומות כשתבאנה למדרגת "אין" לא תשובנה שוב למדרגת "יש", הנה אנחנו יודעים מהסוד של חדוש יש מאין ואחרי ה"אין" בא שוב "יש".
1981
1982"וללבנה אמר שתתחדש עטרת תפארת לעמוסי בטן, שהם עתידים להתחדש כמותה".
1982
1983ומהאי טעמא הננו רואים בההיסטוריה שלנו כמה וכמה פעמים שגם אחרי בלותנו היתה לנו עדנה, וגם עכשיו שארץ ישראל נלקחה מאתנו זה כאלפי שנים אין אנו נופלים ברוחנו כלל וכלל, כי אותו השי"ת שהבטיח לנו ש"החודש הזה לכם" הוא הוא שהבטיח לנו גם כן כי "וארץ ישראל לכם", וסיבה אחת, כאמור, לשתי ההבטחות יחד. ואם הן, האומות, עשו את ארץ ישראל ל"אין" בעדנו, הנה יש לנו כח החדוש לחדש יש מאין.
1983
1984"ולא ארץ ישראל אלא אפילו כל הארצות". את זאת מודים גם - או יותר נכון, ביחוד - שונאי ישראל, שצועקים תמיד ככרוכיא עלינו, שכבשנו את כל הארצות, וכמובן, ששקר והגזמה יתירה יש בזה, אכן בכל שקר יש גם מקצת אמת, ואמנם אין אנו בטלים ומבוטלים בשום ארץ שהיא, אף שמבטלים אותנו כעפרא דארעא, והכל מצד "כח החדוש" שלנו. כי "ולא נתתי ראשי חדשים אלא לכם, שנאמר החודש הזה לכם", וכל מה שיש לנו השתלשלו מהראשי חדשים, שרק לנו ניתנו.
1984
1985וזהו שאמרו חז"ל באגדתם (חולין ס, ב) הידועה בטענת הלבנה עם ה"ריבונו של עולם", שהקב"ה מנחם אותה באמרו לה "לכי ומשול ביום ובלילה", וכשהיא, הלבנה, באה שוב בקובלנא "מאי רבותיה, שרגא בטיהרא מאי אהני"? משיב לה הקב"ה "זיל לימנו בך ישראל ימים ושנים". כי באמת אנו מושלים גם ביום וגם בלילה, ולא ככל האומות שאינן מושלות רק ביום, וגם בגלות לא נטלה ממנו הממשלה לגמרי, כהבטחת השי"ת לנו "לא יסור שבט מיהודה" אם כי היא כמעט בלתי נראית כלל, וכל זה מכח הלבנה שבנו, מכח החדוש הנ"ל, וזהו "לימנו בך ישראל ימים ושנים".
1985
1986ואם כי מצד אחר אי אפשר להכחיש גם כן את הצד החולשה שבכח החידוש שלנו הנ"ל, כי על ידי זה כל אחד רוצה לחדש דרך מקורי, ועל כן רבו בנו החלוקי דעות יותר מכל העמים, וזה גרם במדה ידועה לחורבנותינו, וכמו הלבנה שפקד עליה הקב"ה "לכי ומיעטי את עצמך", כי גם אנחנו המעטנו את עצמנו בעצמנו, ואורנו לא היה מזהיר כל כך מעולם, ולגבי האומות הגדולות היינו כמו "שרגא בטיהרא", בכל זאת הננו שמחים בחלקנו בכח החדוש שבנו, כי זהו מבטיח לנו אריכות ימים ושנים יותר מכל העמים אשר על פני האדמה.
1986
1987"זיל לימנו בך ישראל ימים ושנים".
1987
1988המהפכות בעולם.
1988
1989וגם על זה הננו צריכים לשום לב.
1989
1990הנה יש לאומות העולם קובלנות עלינו על זה, שהננו נוטלים חלק בראש בכל המהפכות שבאות בחיי החברה האנושית, תמיד הננו רואים בהן את היהודי שהוא השאור שבעיסה, הרוח המניע, החומר התוסס וכו' וכו'.
1990
1991שאמנם אין להתנצל גם על זה, כי זה מונח בתכונתו של היהודי שאבותיו עמדו על הר סיני, וחדוש העולם הוא לו לעיקר העיקרים, והוא רוצה תמיד לחדש דבר מה בחיים בלי הסתפק בקדמונית לבד "וישן מפני חדש תוציאו".
1991
1992באופן, שגם זהו הוא אחד מהתוצאות של האמונה בחדוש העולם.
1992
1993ואמנם, מובן מאליו, שכל אלו הדברים שפרטנו, הנה לא רק על המאמינים שבנו לבד נאמר, אך גם על הבלתי מאמינים שבנו, כי, כידוע, הרבה פעמים מתקיים המסובב גם אחרי שהסיבה כבר אינה נרגשת ובכל זאת כבודה של הסיבה במקומה עומדת, ואין לנו סיבה גורמת יותר גדולה מהאמונה, שנעשתה אצלנו להשקפת עולם מיוחדה ונשרשה בכל נימי לבבנו על ידי סבל הירושה, בין אם ירצו היורשים בכך ובין אם לא ירצו.
1993
1994מנורה ראש חודש ושרצים.
1994
1995ולהשלמת דרושנו זה נביא עוד את מאמרם ז"ל: "תני דבי ר' ישמעאל שלשה דברים היו קשים לו למשה, עד שהראה לו הקב"ה באצבעו, ואלו הם, מנורה, וראש חודש ושרצים. מנורה, דכתיב, וזה מעשה המנורה, ראש חודש דכתיב החודש הזה לכם ראש חדשים, שרצים, דכתיב וזה לכם הטמא" (מנחות כט, א).
1995
1996כי הנה מצד אחד רבים הם השרצים הקמים עלינו ולא יתנו לנו מנוחה, אבל מאידך גיסא עדיין המנורה הטהורה בידינו להאיר לארץ ולדרים עליה, ונתקשה משה על זה, איך יתכנו שני הדברים הללו יחד, איך אפשר להאיר כשהשרצים הטמאים והמטמאים סובבים אותנו מכל צד. וביותר אנו רואים עוד, כי למרות השרצים המרובים, הנה יש לנו פרשת חודש, שהננו מתחדשים כלבנה מזמן לזמן, ואחרי שכבר שקעה אורנו לגמרי הנה בא "מולד" חדש אצלנו.
1996
1997נתקשה משה בכך, אבל הקב"ה הראה לו שלמרות הקושיות המרובות שיש לו בזה, הנה העובדות - עובדות, שעל כולן אפשר להראות באצבע לומר "זה".
1997
1998וראשי חדשים שיש לנו זהו באמת התירוץ המספיק לכל הקושיות והתיובתות האלה.
1998
1999בקיצור, חדוש העולם - זהו חדוש היהדות ובזה כוחנו וגבורתנו.
1999
2000כא. חדש וישן
"וידבר ד' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר, החודש הזה לכם ראש חדשים, ראשון הוא לכם לחדשי השנה".
"וידבר ד' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר, החודש הזה לכם ראש חדשים, ראשון הוא לכם לחדשי השנה".
2000
2001"א"ר אסי א"ר יוחנן כל המברך על החודש בזמנו כאילו מקבל הוא פני השכינה, כתיב הכא, החודש הזה, וכתיב התם, זה אלי ואנוהו" (סנהדרין מב, א).
2001
2002הזמנים משתנים - ואנחנו עמהם.
2002
2003אין עמידה בטבע, ואין מנוחה בחיים, כל מה שהוא חי - וכל הטבע בכלל זה - הוא מתנועע, מתפתח והולך, תוסס ומתנודד עולה ויורד, ואם כי אין קפיצה בטבע, אבל, כאמור, אין גם עמידה בטבע.
2003
2004וכבר אמר קהלת "כל הדברים יגעים" "וזרח השמש ובא השמש" "סובב סובב הולך הרוח" "כל הנחלים הולכים אל הים", כלומר, כל הארבעה היסודות, גם העפר וגם האש, גם הרוח וגם המים, הכל יגעים ואינם נחים אף לרגע, מתנועעים ומשתנים בלי הרף.
2004
2005וכמו כן "דור הולך ודור בא", אין האנושיות עומדת על מקום אחד, וגם בזה אנו רואים הליכה וביאה, יציאה וכניסה, ולא רק בגופים, אך גם ברוחות, והרבה פעמים אנו רואים, שבמיתת הדור ימות גם רוחו עמו, הזמנים משתנים ואנחנו עמהם, ורוחות חדשות מנשבות במחנה, מה שהיה כשר לפנים אף למהדרים מן המהדרים, פסול היום אף לאלה שאינם מהדרים כלל וכלל, ומה שהיה טוב ונכון אשתקד, לא ירצה כלל וכלל השתא.
2005
2006גדולי הדור וההמון.
2006
2007והננו רואים בכל ההיסטוריה של כל העמים והלשונות שתנועות חדשות התרחשו ובאו לעולם על פי רוב על ידי גדולי הדור, שלא הסתפקו בהישן לבד ובקשו דרכים ונתיבות חדשים, כי ההמון הוא בטבעו קונסרבטיבי, ואין לו שאיפה יתירה לזוז מן הישן, אך מעשה אבותיו בידו.
2007
2008ואמנם יש פלוגתא ישנה בין החכמים אם ה"גדולים" יוצרים את ההיסטוריה, או שההסטוריה יוצרת את הגדולים, ואת הפלוגתא הזו אנו מוצאים גם בתלמוד. זה דור דור ודורשיו, פליגי בה ר' יהודא נשיאה ורבנן, חד אמר דור לפי פרנס, וחד אמר פרנס לפי הדור (ערכין יז, א), וברם הדבר, ששני הדברים יחד אמת, מקודם הוא דור לפי פרנס, הגדולים משפיעים על הדור בדרכיהם החדשים והמקוריים, ואח"כ, או בעת ובעונה אחת, הם נעשים מושפעים ממילא ושלא במתכוין גם מהדור, והגדולים נשמעים להקטנים בין אם ירצו בכך ובין אם לא ירצו בכך, כי סוף סוף יש בין הגדולים ובין הקטנים השפעת גומלין, וגם המשפיע היותר גדול הוא בעת ובעונה אחת גם מושפע.
2008
2009אבל על כל פנים הדחיפה הראשונה לה"חדש" באה מהגדולים אשר בארץ, ואין נפקא מינה עד כמה המה באמת גדולים, כי לאו גדול גדול ממש ולאו קטן קטן ממש ו"יפתח בדורו כשמואל בדורו".
2009
2010וכה הולכת ונשנה בההיסטוריה העובדא: הגדולים שבדור יוצרים ומוצאים נתיבות חדשות בחיים, וההמון מפגר ללכת ואינו רוצה להוציא את הישן מפני החדש, עד שהחדש בוקע לו מסילות גם בלב ההמון שבעל כרחו הוא עונה אמן. אבל יקרה הרבה פעמים כשהחדש בוקע לו מסילות בלב ההמון, אז כבר נעשה ה"חדש" הזה לישן נושן אצל הממציאים בעצמם והמה, הממציאים הנ"ל, כבר עוסקים בהמצאות חדשות אחרות.
2010
2011ואז שוב קם ההמון כנגד הרוחות החדשות המנשבות על ידי ה"גדולים" שבדור וטענתו של ההמון עמו, שרוצה להיות מחזיק בנושונת, בעוד שאלה "המתחדשים" מפריעים בעדו, ושוכח ההמון ומסיח את דעתו, כי הנושנות שלו גופא אינם אלא חדשות שנתישנו, וכשם שהם נלחמים עכשיו בעד הנושנות הנ"ל, כך נלחמו אבותיהם ואבות אבותיהם, ולפעמים הם גופא, כנגד הדברים האלה שהיו אז עוד חדשים.
2011
2012באופן, שההבדל בין ה"גדולים" ובין ההמון, הוא רק הבדל בזמן, הראשונים מקבלים את החדש בזמנו, והאחרונים מקבלים זאת לאחר הזמן, לאחר שכבר נעשה זאת לישן נושן אצל הראשונים, והמה מוכנים כבר להוציאו מפני חדש אחר.
2012
2013אבל טוב ונכון לדעת, כי רק "כל המברך על החודש בזמנו כאילו מקבל הוא פני שכינה", ואם "דבר בעתו" מה טוב, הנה לפעמים דבר שלא בעתו מה רע.
2013
2014ומה נאה המליצה "כאילו מקבל הוא פני השכינה" על פי דברי המקובלים ש"הטבע הוא השכינה" (עיין בספר תולדות יעקב יוסף), ונקראת שכינה מפני ש"בכל העולמות כלם וכל מה שיש בהם, המורגש והמוטבע והמושכל שהם נראים ונדמים לנו, שהם דברים חוצה לו יתברך ונפרדים ממנו, אינם בעצמם כלום ותלויים רק ברוח פיו יתברך "השוכן בהם כנשמה בגוף" (הבעש"ט), ומכאן כל התנועה שבטבע המעידה על החיות והרוח אלקי שבזה.
2014
2015ואם מקבל הוא את החודש בזמנו הוא מטעים בזה, כי מבין הוא את סוד השכינה שאינה נחה אף רגע.
2015
2016חדש אסור מן התורה.
2016
2017אבל מאידך גיסא אל נא נהיה מפריזים על המדה יותר מדאי בשבחו של החדש, כי לפעמים אדרבא "חדש אסור מן התורה", ולא כל מי שממציא איזו שיטה חדשה הוא בכלל גדול, ולא כל הרוצה ליטול את השם בזה יבוא ויטול.
2017
2018עלינו לדעת, כי החדש הותר רק אז אחרי שהובאה מנחת העומר במקדש, את הקמיצה הקטירו על המזבח והשיריים נאכלו לכהנים, אז הותר החדש בכל המדינה. באופן שאת החדש טעם מקודם המזבח, אחרי כך הכהנים ורק אחרי כך כל העם. כי רק המקדש והכהנים המה ברי סמכא להוציא משפט על החדש לשבט או לחסד, ואם באה על זה הסכמתם המלאה, אז, רק אז, אפשר להוציא זאת לרשות הרבים ולמסור לכל הקהל.
2018
2019וזאת לפנים בישראל, שלא היה ענין קידוש החודש נמסר לכל הדיוט והדיוט שמביט בלוח שעל הקיר ויודע אימתי ראש חודש, ולא עוד וכל "בחור הזצר" יכול להדפיס לוחות ולקבוע את הזמנים והחדשים כחפצו, אלא שהיה דבר גדול כזה נמסר לבית דין הגדול, שהמה היו צריכים להכריז בראשונה מקודש החודש, מקודש החודש, ואז, רק אז, ידעו כל העם שבא חודש.
2019
2020"החודש הזה לכם, עדות זו תהא מסורה לכם, מכאן שקבלת עדות החודש וקדוש החודש לבית דין מסורה" (ראש השנה כב, א).
2020
2021ו"אין היחיד מקדש את החודש ואפילו הוא מומחה לרבים, שהרי אין לך מומחה לרבים בישראל כמשה רבנו, וקאמר ליה הקב"ה עד דאיכא אהרן בהדך, שנאמר ויאמר ד' אל משה ואל אהרן וגו' החודש הזה לכם" (שם כה, ב).
2021
2022ולא כהיום שאף הדיוט יחיד, מרהיב בנפשו להכריז יחידי על החדש ועוד לכוף את ההר כגיגית על כל העולם שיקבלו דוקא את החדש שלו.
2022
2023כי עלינו לדעת את כל גודל האחריות ורב התוצאות הכרוכות בהשנויים מישן לחדש ועלינו להיות זהירים מאד מאד בזה.
2023
2024"מקודש החודש", אבל כשאנו נגשים לדבר שבקדושה, עלינו לזכור את הכתוב "של נעלך מעל רגליך, כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא" ולא לגשת בסנדל המסומר ובידים מסואבות כמו שנוהגים בימינו.
2024
2025קבלת החודש בזמנו.
2025
2026"כתיב הכא החודש הזה, וכתיב התם זה אלי ואנוהו" ומזה הביאו ראיה כי טוב ונכון הוא לברך על החודש בזמנו.
2026
2027ואמנם עוד יותר ממה שכתוב כאן מאשר זאת הנסיון ההיסטורי.
2027
2028כי משה ואהרן באו להביא מהפכה חדשה בישראל, מהפכה מעבדות לחרות, מאפלה לאורה, משיעבדו לגאולה, אבל העם אינו חפץ לשמוע זאת, המה מחזיקים בנושנות ואומרים "חדש אסור מן התורה", אף לאחר שכבר הוכרז על ידי בית דין הגדול של משה ואהרן מקודש החודש, הם מדברים על דבר חיים חדשים בארץ ישראל והעם משיב על זה "אהבתי את אדוני", הקב"ה בעצמו פונה להם ואומר "אנכי ד' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים", "עבדי הם ולא עבדים לעבדים" והמה באחת "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם" ו"נתנה ראש ונשובה מצרימה".
2028
2029אכן סוף סוף גם הם, העם, הסכימו לקבל את החדש ולומר על זה נעשה ונשמע, זה היה אחרי שכבר שמעו את הגזר דין הנורא "במדבר הזה יפלו פגריכם", או אז הבינו את כל גודל ערכו של חופש וחרות שהם למעלה מכל דגים ואבטיחים קשואים ובצלים, "וישכימו בבוקר ויעלו אל ראש ההר לאמר, הננו ועלינו אל המקום אשר אמר ד' כי חטאנו", אבל שכחו, כי רק "כל המברך על החודש בזמנו" הוא דבר טוב ומועיל, והמה התישבו בדעתם לקבל את החודש כשכבר עבר הזמן, ובצדק אמר להם אז משה "למה זה אתם עוברים את פי ד' והיא לא תצלח אל תעלו", כי העליה שלא בזמנה מביאה רק לירידה ולנפילה.
2029
2030ושוב אנו רואים מלחמת הישן והחדש בענין אחר שהוא עוד יותר מקיף ויותר כולל מהנ"ל, כוונתי להאלילות ואחדות הבורא.
2030
2031בני ישראל היו הראשונים שהכריזו על החדש בזה, כי העולם הישן היה משוקע באלילות, והמה באו לעקור את הישן והכריזו על בורא יחיד ומיוחד "זה אלי ואנוהו".
2031
2032ואמנם ההכרזה הזו היתה בזמנה, אבל דא עקא, שאם שההכרזה היתה בזמנה, לא נשתרשה זאת בלבבם היטב, והחדש והישן היו משתמשים אצלם בערבוביא בכל זמני השופטים והנביאים, עד ש"מפני חטאינו גלינו מארצנו" ואז רק אז בגלות בבל שרפו את יצרא דעבודה זרה לגמרי, אז קבלו את החדש בכל תוקף ועוז. אבל שוב היה כבר אחרי הזמן, ואם כי הבית נבנה שוב על מכונו, אכן ערכו של הבית השני קטן הרבה מזה של הבית ראשון.
2032
2033ושוב סבלו מזה שלא ברכו על החודש בזמנו בכוונה אמיתית כל צרכה.
2033
2034ובההיסטוריה שלנו אפשר לנו לפגוש הרבה עובדות כאלה, שגרמנו רעה לעצמנו בזה שקבלנו את החדש אחרי הזמן. ושכחנו כי על החדש נאמר "החודש הזה לכם", שהלשון הזה מורה על ההוה, על הנוכח, על החודש בזמנו.
2034
2035מקודש החודש.
2035
2036ועל כל פנים מלחמה להחדש עם הישן מדור דור, אם כי בצורות שונות, לפעמים הוא בא בקול סערה גדולה לעקור את הישן משרשו, ולפעמים בקול דממה דקה בשובה ונחת, לפעמים הוא בא בשלילה גלויה לגבי הישן, משבר ומנפץ את כל קדשי הקדשים של הישן, ולפעמים הוא בא בחיוב, לכאורה אינו מתנגד כלל להמקודש על ידי הישן, ואינו פוגע בזה כלל באופן ישר, אלא שממציא עוד חיובים חדשים בתור תוספות על הישן, אך סוף סוף גם מהחיוב הזה מתעוררת השלילה מאליה ביודעים ובלא יודעים, וסוף סוף התוספות של החדש עוקרת את העיקר של הישן.
2036
2037וזה כלל גדול שעל פי רוב יד החדש על העליונה לגבי הישן, כי "וישן מפני חדש תוציאו" זוהי גזירת ההיסטוריה של התפתחות המין האנושי, שהוא להוט תמיד אחרי החדש ומוצא בזה את כל הטעמים שבעולם.
2037
2038והיהדות, שהיא ישן נושן, התורה היותר נושנה שבתבל, שבמשך ימיה הארוכים לא אחת היה עליה להלחם עם רוחות חדשות שנשבו בכל המחנות, שבאופן ישר או בלתי ישר פגעו בה לרעה, ובכל זאת היא מתקיימת עד היום הזה, אם כי "וישן מפני חדש תוציאו" הוא כתוב הדר? הוא רק בשביל זה, שהיהדות איננה רק ישן אצלנו, אך גם חדש, כי יש לה כח קליטה מיוחדת לקלוט בקרבה את כל החדשות המתרחשות בעולם, להוציא מהן את נצוצות הקדושה, לקבל בקרבה את התוך, אם רק יש להן כאלה, ולזרוק את הקליפות.
2038
2039כחה של היהדות היא בזה, שיודעת את הסוד של מקודש החודש, שהיא מגיירת גם את החדש במדה האפשרית ומכניסה גם בזה את הקדושה המקורית שלה ומאצילה על כל הרוחות החדשות מהודה.
2039
2040והקרבתם מנחה חדשה לד'.
2040
2041כי עלינו לעבוד את ד' לא רק בישן בלבד, אך גם בחדש "והקרבתם מנחה חדשה לד'" ו"ראשית בכורים תביא בית ד' אלקיך", וכבר אמרו חז"ל על הכתוב בקריאת שמע "אשר אנכי מצוך היום" ש"כל יום יהיו בעיניך כחדשים", זאת אומרת שבכל יום ויום יקבל עול מלכות שמים בהתבוננות ובהתעמקות חדשה כאלו עתה ניתנה לו מסיני, כי "קשה עתיקא מחדתי", האדם אינו מרגיש וקשה לו להרגיש את כל הפנימיות בהידיעות העתיקות מרוב הרגלו בזה, אם לא שיחדש בלבו את הידיעות האלה ויראה בהן תמיד פנים חדשות.
2041
2042וזהו שאמרו חז"ל על הכתוב "אם שמוע תשמעו" כי הכוונה "אם שמוע בישן תשמע בחדש" (סוכה מו, ב), שהכוונה בתור תנאי, שרק אז אפשר לנו לשמוע את הישן, זאת אומרת, להבינו כראוי, אם אנו שומעים באותו הישן גופא גם את החדש.
2042
2043וכבר כתבתי במקום אחר, (עיין ח"א דרשה כ), כי לא לחנם מזהירה לנו התורה בפרשת החודש והוכפלה והושלשה כמה פעמים בכל הקרבנות "ולא תותירו ממנו עד בוקר", ללמדנו, כי גם הקדשים לא ירצו בעיני ד' אם המה באים רק מטעם "כדאתמול" וכדאשתקד ולא מטעם של היום.
2043
2044וכדי להשריש בקרבנו את כל זאת, מצוה עלינו "לברך על החודש בזמנו" ולא לחכות עד שתהא נעשית הלבנה לישן נושן, כי השי"ת המחדש חדשים ו"המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית", אוהב שגם אנחנו נעבוד לו בחדשות ולא רק בישנות לבד.
2044
2045בטול, הרמוניא ושתי רשויות.
2045
2046אמרנו, כי ריב נצח הוא בין הישן ובין החדש, שהאחרון רוצה לירש את הראשון בעודנו בחיים חיותו, ומה הן תוצאות המלחמה הזו? והלא סוף סוף לא לנצח תאכל חרב?
2046
2047ואמנם אנו רואים, כי מלחמה זו נגמרת באחד משלשת האופנים האלה, או על ידי ביטול, בעלי הישן מבטלים את החדש ובעלי החדש מבטלים את הישן ואינם שמים לב כלל זה לזה, כי לכל אחד מהצדדים נחשב הצד השני לעבר ובטל מן העולם, או שהמלחמה נגמרת על ידי הרמוניא בין שתי השיטות וההשקפות המתנגדות זו לזו, במתכוון או שלא במתכוון נמצאת מעין פשרה המאחה את הקרעים היוצאת לכל הדעות. אבל יש גם אופן שלישי, זהו שקוראים "שתי רשויות", כלומר, השיטות אינן רוצות להתבטל אחת מפני חברתה וגם פשרה אינן סובלות, אבל האנשים הלוחמים מתחילים לקיים לאט לאט ועל פי רוב שלא במתכוון כלל וכלל את הכתוב "גם מזה וגם מזה אל תנח ידיך" ואוחזים את החבל בשני ראשים ואינם מרגישים כלל בהתרתי דסתרי שבלבבם ונפשם.
2047
2048מנקודת השקפה זו אפשר לנו לחשוב את חשבונו של עולם היהודי במלחמת הישן והחדש, שלא פסקה מימות נתינת התורה ועד היום הזה, וביותר מעת שיצאנו בגולה ובאנו במשא ומתן עם הגויים ועם הרוחות החדשות המנשבות שם תמיד.
2048
2049אנו מוצאים אצלנו תקופת ספרד ששם באו החדש והישן לידי הרמוניא שלמה, נתאחדה התורה והפילוסופיה על ידי חכמי ישראל לחטיבה אחת, אנו מוצאים אצלנו תקופת ימי הבינים בשאר הארצות, ששם בטלנו את החדש בתכלית הביטול ולא שמנו כלל לב לזה כאילו לא היה כלל בעולם.
2049
2050אבל באיזה שם נכנה את העת החדשה, מימי תקופת ה"השכלה הברלינית" עד היום הזה?
2050
2051בודאי יש גם חלק בישראל שמתיחסים בבטול, וחלק שבאו לידי הרמוניא, אבל שני החלקים ביחד המה רק מעוטא בבית ישראל, והרוב מנין ורוב בנין אפשר לכנות בשם בעלי שתי רשויות, שהאחת אינה יודעת מהשניה, הם מכלכלים בקרבם דעות והשקפות הסותרות אלו לאלו בתכלית, אלא שעושים את עצמם כאלו יודעים ולא מרגישים את כל הסתירה והנגוד שביניהן.
2051
2052וכמובן, שהם באים לכך על ידי חניטה, שהמה מחנטים את הישן ומריקים את הנשמה שבו עד שנעשה לשלד של עצמות בלי רוח חיים, ואין המחט נרגש בבשר המת ובשביל זה אפשר להם להחזיק, כביכול, בהישן מחד גיסא, ובכל זאת לבלי להרגיש את העוקץ שבא להישן על ידי החדש שמאידך גיסא, שאוחזים זאת בכל תוקף ועוז.
2052
2053הם לא חלים ולא מרגישים בהסתירה שבין הישן ובין החדש מפני המרחק הרב בזמן החוצץ ביניהם, אף על פי שבעליהם נושאים בקרבם את ההשקפות הסותרות אלו לאלו בעת ובעונה אחת, כי בהישן שלהם נשמע רק הד קול קדומים מדורות עתיקים מבלי שום הרגשה עצמית ותפיסה מקורית כלל וכלל, ואלו בהחדש המה שומעים את קולם גופא, את הקול של אותו היום ואותו הרגע, את קול ההוה באשר הוא שם.
2053
2054בקיצור, כי אף על פי ששניהם, החדש והישן מתקיימים יחד למראית עין, הנהו רק הודות לזה שהישן נעשה לאבן דומם בלבבו, לרכוש מת שאינה עושה פירות, לקדרה שאינה בת יומא הנותנת טעם לפגם, לבר מינן שאינו מרגיש ואינו נרגש כלל.
2054
2055ורק בזה יתבארו לנו כמה פרשיות סתומות בחיינו הרוחניים המלאים סתירות ונגודים עד אין קץ, ואי אפשר לפורטם כי רבים הם, ורק אחדים נציג בזה בתור דוגמא.
2055
2056החינוך.
2056
2057רואם אנו יום יום את הבנים המתרחקים מדרכי אבותיהם, שאמנם על זה אין להתפלא הרבה, כי דרכו של עולם כך הוא, אבל מה שיפלא הוא כי האבות מרחקים בעצמם את בניהם מללכת בדרכם. ומעשים בכל יום, שאבות חרדים נותנים לבניהם חנוך חופשי ולכל הפחות אינם נרגזים כלל על זה, וארבא עוברים על זה בשויון נפש ובנגון של "מהיכי תיתי" ומדוע? זהו מפני שגם אצל האבות גופא אין להישן רוח חיים, וכל עיקרו אינו מתקיים אצלם אלא רק בכחה של האינרציה, מעין דבר של בדיעבד, אבל אין כחו לכתחלה בחנוך הדור חדש, ועל כן אינם מרגישים כלל בהסתירה שיש בזה. כל עיקרה של היהדות אינה בלב האבות גופא אלא רק דבר הנמשך, אבל לא דבור המתחיל.
2057
2058וזהו שאמר הכתוב (דברים לא, כא) "וענתה השירה הזאת לפניו לעד, כי לא תשכח מפי זרעו", אם תהיה היהדות אצל האבות בגדר שירה, בגדר רכוש חי, אז בודאי ובודאי שלא תשכח מפי זרעו.
2058
2059אבל אם "והיה כי תבאו אל הארץ ושמרתם את העבדה הזאת" (שמות יב, כה), כשהיהדות תהיה אצל האבות גופא רק ענין של עבודה בלי שום נשמת חיים בקרבה, אז סופו של דבר הוא "והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם" (שם כו).
2059
2060"וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים, וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ד' במצרים... ויאמינו בד' ובמשה עבדו. אז ישיר משה ובני ישראל", ב"ויאמינו" לא כתיב "בני ישראל" ורק באז ישיר כתיב זאת, מפני שרק אז בכחה של היהדות להמסר מאבות לבנים כשהיא אצלם לא רק ענין של אמונה, אך גם ענין של שירה, ענין של השתפכות הנפש והלב, ענין של "בתי גואי" ולא רק של "בתי בראי" לבד.
2060
2061וכל זה כבר מרומז במדרש, שאמרו על הכתוב אז ישיר הנ"ל "הדא הוא דכתיב, נכון כסאך מאז, אמר ר' ברכיה, אף על פי שמעולם אתה לא נתיישב כסאך ולא נודעת בעולמך עד שאמרו בניך שירה, לכך נכון כסאך מאז" (מדרש רבה בשלח). זאת אומרת, שהאמונה בלי שירה איננה בסיס נכון, שאפשר להסמך עליו, ואמונה כזו צריכה להתירא מפני כל רוח מצויה, ורק על ידי השירה אנו קוראים "נכון כסאך מאז".
2061
2062בקיצור, בהסתירה שבין אבות לבנים אשמים הראשונים יותר מהאחרונים, מפני שזה בא מההתלקות השירה שבקרבם, זהו מראה, כי גם אצלם אם שהם מחזיקים ב"קדשים" אבל הקדשים שלהם כבר נעשו ל"נותר", קדשים שאינם בני יומא והמה מרגישים רק את ה"נותן טעם לפגם" שבהם, בעוד שהחולין שלהם המה חדשים ממש בתכלית החדוש והוד עלומים עליהם ולא יפלא שיד החולין על העליונה בכל.
2062
2063אבל התורה אומרת "החודש הזה לכם", קדשו את החודש וחדשו את הקודש.
2063
2064הגלות וארץ ישראל.
2064
2065הנה יש שמתמיהים הפלא ופלא על כמה מבני ישראל הרדים עם אל ועם קדושים נאמנים, ובכל זאת אינם נוקפים אף באצבעם הקטנה בשביל בנין הארץ, ארץ ישראל, באמתלא כי "אם ד' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו".
2065
2066והמתמיהים צועקים ככרוכיא, הלא אותם האנשים גופא אומרים בברכת המזון ערב ובוקר וצהרים שתי תפלות המתחילו בהרחמן "הרחמן, הוא יפרנסנו בכבוד" ו"הרחמן הוא ישבור עולנו מעל צוארנו והוא יוליכנו קוממיות לארצנו", והלא גם הפרנסה תלויה בהרחמן, ובכל זאת המה עושים בעצמם כל התחבולות לזה ואינם סומכים על הנס לבד, ומדוע כשהדבר נוגע להרחמן השני הנ"ל המה סומכים רק עליו יתברך, ואינם רוצים מצדם לנקוף אף באצבעם הקטנה?
2066
2067אכן המתמיהים הנ"ל אינם רואים את ההבדל הגדול שבין הרחמן הראשון להשני. הראשון הוא ענין של חדש והשני - של ישן נושן. הראשון נאמר מתוך שירה, מתוך הרגשה פנימית והשני נאמר רק מתוך אמונה לבד.
2067
2068כי אמנם יש לנו מצוה כפולה, מצוה של זכירת ירושלים ו"אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני" ומצוה של "בנו בתים ושבו וטעו כרמים" בגלות, אבל בהראשונה המה שומעים רק הד קול של דורות מני קדם ובהשניה המה שומעים את קולם גופא ועל כן המצוה השניה עושה פירות, בעוד שהראשונה נשארה רק להלכה ולא למעשה.
2068
2069ושוכחים האנשים היפים האלה את פירוש המלים של השבועה שנשבענו כשישבנו על נהרות בבל "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני", זאת אומרת, כשם שאינך מסתפק בימין חנוטה שרק לפנים היה בה רוח חיים, כך לא תסתפק בירושלים החנוטה בלבבך...
2069
2070והבריות היפות האלה נותנות עוד אמתלא על עמידתן מרחוק בבנין הארץ בטענה וכי אפשר להתחבר עם הרשעים? ובעת ובעונה אחת המה מתחברים עם כל הרשעים שבעולם בנוגע לה"גמינה" הגלותית, בנוגע ל"סים" פולני, בנוגע לעזרה בצרה באיזו מדינה שהיא, ושוב עומדים אנשים תמימים ומתפלאים פליאה עצומה היתכן, יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא, האם ה"גמינה" ה"סים" וכדומה יקרים יותר מציון וירושלים, מארץ ישראל ותחית האומה כולה?
2070
2071ושוכחים שוב התמימים האלה להבדיל בין עתיקי ובין חדתי, בין חדש ובין ישן נושן, בין דברים שנחשבים לבעליהם לרכוש חי, ובין דברים שרואים בהם רק רכוש מת.
2071
2072בקיצור, שוב יש לנו עסק עם קדשים שכבר נעשו אצלנו לנותר.
2072
2073כלל ישראל.
2073
2074ועוד רעה חולה הננו רואים תחת השמש, יש יהודים יראים ושלמים שמדגישים בדחילו ורחימו בתפילותיהם את ה"מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ", ובכל זאת מרגלא בפומייהו תמיד, מוטב להיות בצותא חדא עם ישראל במות אבל לא בחיים. ואמנם כך המה נוהגים הלכה למעשה, וכשהמה נותנים להשתכר המה בוחרים דוקא את האינו יהודי, ובבתי החרושת שלהם וכדומה הנה היהודי הוא בבל יראה ובל ימצא. ואל תשתוממו על "ישראל קדושים" שנוהגים ככה, כי יש לכם שוב עסק עם "נותר" של קדשים, כי אצל היהודים היפים האלה יש שתי רשויות, רשות היחיד של האומה היחידה, הגוי אחד בארץ, ורשות הרבים של הגוים אשר בתוכם המה יושבים, אבל בעוד שהרשות הראשונה נמצאת כולה בתחומו של הישן נושן, בעולם עתיק יומין, שדבר אין לו עם ההוה, הנה הרשות השניה תופסת את נפשם ורשותם בתור צורך השעה וחיי הרגע, ושמביאה להם בעצמם ספוק נפש וקורת רוח מיוחדה.
2074
2075ועד מתי יהיה לנו זה, השתי רשויות, למוקש? עד שנדע כי היהדות איננה ענין של ישן לבד אך גם ענין של חדש, כי "החודש הזה לכם".
2075
2076הקורא בלא נעימה.
2076
2077כי כל אלה הנ"ל שפרטנו, אף על פי שאפשר שהמה יראי אלקים ונוצרי פקודיו ואולי גם עוסקים בתורה, אבל עוברים המה על מאמר חז"ל "כל הקורא בלא נעימה ושונה בלא זמרה, עליו הכתוב אומר, גם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים בל יחיו בהם" (מגילה לב, א), והאנשים הנ"ל אם גם קוראים ושונים המה, אבל הנעימה והזמרה שבזה חסרות להם בודאי.
2077
2078ולא לחנם הקדימה התורה את פרשת שירה - פ' בשלח - לפרשת מתן תורה - יתרו - ללמדנו, כי התורה זקוקה לשירה, ולא עוד אלא שהשירה עוד קודמת להתורה, כי מקודם שתגש להתורה, כבר צריך להיות מוכן בפיך נעימה וזמרה מיוחדת לכך.
2078
2079וגם זאת צריך לדעת, כי יש רק מתן תורה, אבל אין מתן שירה, כי את זאת האחרונה אינה ניתנת במתנה, אך צריכה לבוא מעצמה מתוך תוכה של הנשמה.
2079
2080ואם כי אנו אומרים בכל יום ויום "אני מאמין באמונה שלמה, שזאת התורה לא תהא מחולפת ולא תהא תורה אחרת מאת הבורא יתברך שמו", זוהי רק בנוגע להתורה אבל לא בנוגע להשירה, כי את הנעימה והזמרה אפשר להחליף מזמן לזמן, ולא רק "אפשר" אך גם הוא מוכרח, כי נגון ישן נושן נעשה לזרא והאוזן סולדת לשמוע.
2080
2081וכשאומרים לנו גם על זה "חדש אסור מן התורה", אנו משיבים, משל למה הדבר דומה, לספור המעשה ששמעתי מרב גדול אחד, אברך כמדרשו, רך בשנים ואב בחכמה, שאיקלע לעיר אחת גדולה שתמיד ישבו על כסא רבנותה גאוני התורה מדור דור. וכשעלה לתורה שם ומצא שם תיבות שלמות, שכבר נתטשטשו מרוב זמן ויעיר את אזני הגבאים, כי פסולה היא, שחקו עליו הגבאים וגם חרקו שן, היתכן הלא בתורה זו קרא גאון פלוני לפני כ"ה שנה וגאון אלמוני לפני נ' שנה, ואתה, אברך צעיר לימים, שאינך מגיע לקרסוליהם, אתה בא להוציא לעז עליה.
2081
2082וכמו שמובן שפליאתם זו היא מלתא דתמיהא, כי אדרבא זו היא הנותנת, התורה היתה אפשר להיות כשרה בתכלית הכשרות לפני חמשים שנה ונקראת מהגאונים היותר גדולים, ובכל זאת היא צריכה מרוב יושן להעביר קולמוס ודיו חדש. ואמנם רק קולמוס ודיו, כי בהאותיות לא יבוא באמת שום שינוי, ככה ממש היא מלתא דבדותא מה שמשמשים בענינים כאלו בהפתגם "חדש אסור מן התורה". כי אמנם אסור לחדש להוסיף או לשנות אף קוצו של יוד אחת בתורה, אבל מוכרחים אנו מזמן לזמן להעביר קולמוס ודיו חדש על האותיות שמטשטשות מרוב יושן. וצריכים אנו מזמן לזמן להמציא נעימות וזמרות חדשות ולקרוא ולגמור בהנעימות והזמרות האלה כדי למשוך את הלב.
2082
2083וחלילה וחלילה לנו לחשוב מחשבת פיגול של חוץ לזמנו וחוץ למקומו בקדשים, כי הקדשים שלנו המה למעלה מן הזמן והמקום, ואין בזה "חוץ", אבל מאידך גיסא גם "נותר" בקדשים לא טוב.
2083
2084ובכן "החודש הזה לכם" וקדשו את החודש [החדש] וחדשו את הקודש...
2084
2085כב. חודש האביב
"החודש הזה לכם ראש חדשים, ראשון הוא לכם לחדשי השנה".
"החודש הזה לכם ראש חדשים, ראשון הוא לכם לחדשי השנה".
2085
2086"תנו רבנן, באחד בניסן ראש השנה לחדשים וכו', דכתיב החדש הזה לכם וכו', ראשון הוא לכם לחדשי השנה, דברו אל כל עדת ישראל וכו' וכתיב, שמור את חודש האביב, איזהו חודש שיש בו אביב, הוי אומר זה ניסן וקרי ליה ראשון" (ראש השנה ז, א).
2086
2087"לא שנו, אלא למלכי ישראל, אבל למלכי אומות העולם מתשרי מנינן" (שם ח, א).
2087
2088הסיבה והמסובב.
2088
2089ובכן, רבותי, בא האביב וברוך הבא, סוף סוף בא החודש שלנו "שמור את חודש האביב" ו"החודש הזה לכם". ואע"פ שבחוץ אין עדיין אף זכר לאביב, הנה מה איכפת לנו זאת, החוץ לא מעלה ולא מוריד בעדנו. היהודי חי בעיקרו על פי מה שכתוב ולא על פי מה שנאמר, ואם יש לנו בכתוב פרשת החודש לא נפקא מינה לנו כלל מה שאומרים על זה בחוץ. והננו אומרים "פרשת החודש" סתם ואין אנו מפרשים לאיזה חודש אנו מכוונים, כי סתם חודש שלנו הוא חודש האביב כשם שסתם חודש שלהם הוא חודש תשרי.
2089
2090כי מהו ההבדל בין חודש ניסן לתשרי? זהו ההפרש שיש בין סיבה למסובב.
2090
2091חודש תשרי הוא חודש האסיף "באספך מגרנך ומיקבך", ולכאורה הלא זהו כל העיקר וכל הטורח שטרחו בכל חדשי השנה רק בשביל החודש הזה בא, אכן מי שאינו מסתפק במסובב לבד, אלא שרוצה לרדת לתוך סיבת הדבר ומקורו, הוא יאמר, כי לא הקצירה הוא העיקר, אלא הזריעה, ואם כי "זורעים בדמעה וברנה יקצרו", הנה סוף סוף הקצירה הנה רק מסובב, בעוד שהזריעה היא הסיבה, וגדול כחו של האביב משל האסיף בהיות שהראשון הוא הגורם להשני.
2091
2092ואמנם אברהם אבינו היה הראשון שהכריז על חודש האביב כשטען לכל עובדי האלילים בזמנו "וכי אפשר לבירה בלא מנהיג", כי כל העכו"ם לא ידעו רק מהמסובב שעבדו לו "וישתחוו למעשי ידיהם לאשר עשו אצבעותיהם", ובא אברהם והכריז כי לא המסובב הוא הראשון, אך הסיבה היא הראשונה, ובכן צריך לבקש את הסיבה הראשונה, ולא סיבות כאלה שכשאתה תעמוד על אופיין תראה כי גם הן אינן אלא סבובים מסיבות שנדמו להם. הנכם משתחוים להשמש, להירח וכדומה וכדומה, ואמנם המה גם כן סיבות לכמה וכמה דברים, כי הלא "ממגד תבואות שמש וממגד גרש ירחים" ועוד ועוד, אבל גם על זה תפול השאלה "וכי אפשר לבירה בלא מנהיג", ובעל כרחנו שאנו זקוקים לסיבה כזו שאיננה בגדר מסובב משום צד, זוהי הסיבה הראשונה שהיא בתוך עצמה ומושגת מתוך עצמה "עילת כל העילות וסיבת כל הסיבות" ואז "ויקרא בשם ד'".
2092
2093ולנו בניו, יוצאי חלציו, ניתן בזכות זאת חודש האביב, שהוא, כאמור, הסיבה לחודש האסיף בתור חודש הראשון.
2093
2094והשי"ת אומר לבני ישראל במצרים, שהיו כבר שקועים במ"ט שערי טומאה והללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה, ואנו יודעים שהעבודה זרה במצרים היה היאור נילוס שעבדו לו, בהיות שגם הם כמו כל העבודה זרה הקדמונים לא ראו רק את הסיבה האחרונה, והיאור הזה השקה את כל הארץ ובשבילו היתה ארץ מצרים כגן ד', וכדי להוציא אותם מהטעות הגסה הזו, אומר להם הש"י "החודש הזה לכם", הניחו להם להמצרים את החודש תשרי, שהוא הסיבה האחרונה להגרנות והיקבים המלאים, ואתם בחרו לכם את חודש האביב, שיש בו סיבה מוקדמת, ולאט לאט תבואו סוף סוף אל הסיבה הראשונה שבראשונות.
2094
2095אביבה של האומה.
2095
2096כשם שיש ארבע תקופות בשנה, כן יש ארבע תקופות בחיי האדם והדברים עתיקים. וכן יש ארבע תקופות בחיי האומה, מיום צאתה לאויר העולם עד שהולכת בדרך כל הארץ ושבקה חיים לכל חי, ולמותר להגיד, שאביבה של האומה היא בראשית ימי ילדותה, כשהיא נראית בראשונה על במתי ההיסטוריה ונודעת בין החיים.
2096
2097ואם כל האומות מונות מתשרי ואנחנו מונים מניסן, הנה הדבר פשוט בתכלית הפשטות, כי הן או שאינן יודעות כלל את האביב שלהן, או שהן מתבישות בזה ואינן רוצות כלל שגם אחרים יזכירו אותה מזאת, וכשהן באות למנות את סדר ההיסטוריה שלהן, הן מתחילות מהאסיף, מימי הבגרות שלהן. אחת היא האומה הישראלית, שהאביב שלה כל כך ברור ונגלה, והוא ספר פתוח לכל קורא, פרשה פתוחה ולא סתומה, ואין לנו להתביש כלל בהאביב שלנו, ואדרבא עד היום הננו מתפארים בזה ואומרים, אשרי ילדותנו שלא בישה את זקנתנו.
2097
2098רק אנחנו מבקשים תמיד "חדש ימינו כקדם", מפני שהקדם שלנו כל כך מזהיר ומקסים, כל כך נאצל ונשגב.
2098
2099וכבר העירו חז"ל בצדק על הכתוב ששים המה מלכות ושמונים פלגשים כו', אלה יודעים אבותיהם ואינם יודעים אמותיהם, ואלה אינם יודעים לא את אבותיהם ולא את אמותיהם, - וכו' - ברם אחת היא יונתי תמתי וכו'. והאם יש להתפלא על זה, שהן אינן מונות מהאביב שלהן, הלא זהו פשוט מפני שאינן יודעות בעצמן את השתלשלות האביב שלהן, ואלה שיודעות הן מתבישות להגיד זאת בפני כל עם ועדה. למשל, שני העמים עמון ומואב המה יודעים את ספר היחס שלהם, והאם אפשר לדרוש מהם שהם בעצמם יגלו את קלונם ברבים.
2099
2100ורק אחת היא יונתי תמתי, שיודעת היא את ספר היוחסין שלה ואיננה מתבישת עמדו כלל וכלל, אך אדרבא תמיד הננו מתגעגעים על אותה תקופת האביב המזהירה שלנו.
2100
2101השירה האביבית שלנו.
2101
2102ישנם עמים שנשארו להם מתקופת האביב שלהם איזה שירים עממיים, ומזה המה דנים על הפסיכולוגיה העממית שלהם, ואמנם גם לנו, להבדיל, נשאר שיר עתיק מהתקופה היותר עתיקה שלנו, זוהי פרשת השירה ה"אז ישיר" הידוע.
2102
2103ואמנם אם ה"אדם ניכר בכיסו, בכוסו ובכעסו" הנה האומה נכרת בהשירה שלה, וביחוד באותה השירה שלא משוררים בחסד עליון שרו אותה, אך העם כולו, זוהי השירה העממית העתיקה.
2103
2104כי בעוד שהחכמה היא בדרך כלל בין-לאומית, הנה על השירה תמיד חותם הלאומי טבוע עליה, ומה גם על השירה העממית הקדמוניה, אז בימים ההם שלא ידעו עוד מהתיפות והתהדרות, והשירה בטאה באמת את הרהורי הלב כמו שהם בלי כחל וסרק, הנה אין לנו עדות יותר נאמנה על הפסיכולוגיה של האומה משל זו של שירתה הנ"ל.
2104
2105ומה נמרצים המה דברי המדרש רבה (שיר השירים ד, ד) "כחוט השני שפתותיך" בשעה שאמרו את השירה וכו', ומדברך נאוה, שמראין באצבע ואומרים זה אלי ואנוהו, באותה שעה התחיל משה משבחן, כפלח הרמון רקתך, הריקנים שבכם מלאים מצוות כרמון, ואין צריך לומר על הצנועים והמצומתים שבכם".
2105
2106כי אם נרצה לדעת מה ביני לבין חמי, די לקרוא מחד גיסא את ה"אז ישיר", השירה היותר קדמוניה שלנו, שהושרה זה יותר משלשת אלפים שנה, ומאידך גיסא לקרוא את השירים העתיקים של העמים התרבותיים והמודרניים של עכשיו, ובעוד שהאחרונים עוסקים בנוול פה ולצנות גסה, בעגבים ובזמה, הנה שרה השירה העממית העבריה דברים נשגבים כאלה "עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה, זה אלי ואנוהו, אלהי אבי וארוממנהו" וכדומה.
2106
2107ובעוד ששירתם הקדמוניה מלאה מרציחה ואכזריות, מנקמה ושנאה, הנה אנו שומעים בהשירה היהודית שהיא מתפללת על שונאיה "תביאמו ותטעמו בהר נחלתך, מכון לשבתך פעלת ד', מקדש אדני כוננו ידיך".
2107
2108ולא לחנם התחיל משה אז לשבחם ולאמר "כפלח הרמון רקתך, הריקנים שבכם מלאים מצוות כרמון, ואין צריך לומר, הצנועים והמצומתים שבכם".
2108
2109כי באמת שירה זו לא ללמד על עצמה יצאה אלא ללמד על כלל השירה העממית שלנו יצאה. גם השירה שנשמעה מפני המונינו הגסים תמיד היתה חדורה ביראת שדי ובגובה מוסרי נפלא, עד שבאה העת החדשה ומשוררינו התחילו לחקות כקופים את הגויים ויחללו אותה.
2109
2110ועל כל פנים, האביב שלנו מה יפה ונשגב היה, ומה טוב ונכון בעדנו למנות דוקא מהאביב ולא מהאסיף.
2110
2111הלומד כשהוא ילד.
2111
2112וידוע מאמרם ז"ל (מדרש רבה בראשית סג, ט) על הכתוב "ואחרי כן יצא אחיו וידו אוחזת בעקב עשו", ש"הגמון אחד שאל לחד מן אלין דבית סלוני, אמר לו, מי תופס המלכות אחרינו בארעא דישראל? הביא נייר חלק ונטל קולמוס וכתב עליו, ואחרי כן יצא אחיו וידו אוחזת בעקב, אמרו, ראו דברים ישנים מפי זקן חדש" - והכל שואלים מדוע דוקא "נייר חלק"? ואמנם על הנייר החלק הזה כבר נשפך דיו לרוב ועדיין אין הדבר מחוור כל צרכו.
2112
2113ולפי דרכנו נאמר, שדבר גדול השמיע לנו בזה שהביא נייר חלק.
2113
2114כי השאלה הזו נשאלה בעת שרומי כבר קבלה את ה"ברית-חדשה", את הנוצריות, ולא הסתפקה בזה שגזלו את ארצנו מידינו, אך גם את כל ההבטחות שהובטחו לנו מפי השי"ת על ידי נביאיו הקדושים זקפו זאת על חשבונם, בהיות כי לפי דבריהם, המה היורשים של עם ישראל סבא, שעזבם השי"ת לנצח ומסר את כל זכותם להם, להרומיים, שהמה כעת המוכתרים בתואר ממלכת כהנים וגוי קדוש.
2114
2115וכמתלוצץ ולועג לרש אמר לנו אותו ההגמון "מי תופס המלכות אחרינו", תשיבו בודאי, היהודים שיש להם הבטחה על זה שחור על גבי לבן, אבל הלא אנחנו כבר ירשנו את תורתם וממילא זכינו גם בההבטחות הנ"ל?
2115
2116ובתור תשובה על זה הביא לו נייר חלק, כי הכל יודעים ש"הלומד כשהוא ילד למה הדבר דומה, לכותב על גבי נייר חלק, והלומד כשהוא זקן, למה הדבר דומה, לכותב על גבי נייר מחוק", אבל לא הכל יודעים, שהדבר נאמר לא רק על האיש הפרטי לבד, אך גם על אומות שלמות.
2116
2117כי גם באומות הנה אותה האומה שקבלה את תורתה באביבה, בעוד טל ילדות על ראשה והוד עלומים חופפת עליה, אז תורתה נקלטת במוחה ובלבבה, וכל הרוחות שבעולם לא יזיזו את התורה ממקומה, ואותה האומה שקבלה את תורתה בשעה שכר שיבה נזרקה בה, הרי הוא ככותב על נייר מחוק ומטושטש, והתורה אינה חודרת אלא מלבר ולא מלגו, ותמיד מתרוצצות בקרבה תערובות שונות מהתורות שקלטה בימי ילדותה הסותרות לגמרי לאותה התורה של ימי הזקנה שלה.
2117
2118וזהו ההבדל בין היהודים והנוצרים, אף על פי שגם האחרונים קבלו בתור יסוד ובסיס את התורת משה שלנו. כי רק אנחנו שהאבות הראשונים שלנו כבר "קימו את כל התורה כולה", רק אנחנו שאפשר לנו לאמר "הביטו אל צור חצבתם ואל מקבת בור נקרתם", הננו קשורים להקב"ה בקשר אמיץ בלי ינתק, עד ש"אורייתא וקוב"ה וישראל חד הוא". (זהר פרשת אחרי ח"ג עג, א).
2118
2119"הביא נייר חלק וכתב עליו ואחרי כן יצא אחיו וידו אוחזת בעקב", רק מי שהתורה נכתבה בלבו כמו על נייר חלק, רק עליו נאמרו הדברים "וידו אוחזת בעקב עשו", והוא יתפוס את המלכות אחריו.
2119
2120ובצדק אמרו על זה "ראו דברים ישנים מפי זקן חדש", כי אמנם הננו כעת העם הזקן יותר מכל העמים, אבל תמיד הננו בכלל זקן חדש, כי המקור חיים שלנו, שלא נכזבו מימיו לעולם מלוה אותנו עוד מימי ילדותנו, ואילו האחרים לפעמים אפשר להם לכנותם בשם מהופך בשם חדש-זקן ששיבה נזרקה עליהם שלא בעתם, על ידי רבוי הנגודים והסתירות שברוחם.
2120
2121המקור הראשון.
2121
2122אנו מונים דוקא מחודש האביב ולא מחודש האסיף, אף על פי שבהראשון אנו רואים רק נצנים, ובהאחרון - פירות מבושלות, אבל לנו מונה רק המקור הראשון, ולזה אנו נותנים כל החשיבות, וסוף סוף האביב הוא המקור הראשון, בעוד שהאסיף איננו רק דבר המסתעף ממנו.
2122
2123ובזה אפשר לנו למצוא תשובה מספקת על שאלה נושנה ששואלים אותנו אומות העולם, כמו שמצינו במדרש "כותי אחד שאל את ר' יהושע בן קרחה, כתיב בתורתכם, אחרי רבות להטות, ואנו מפני מה אינכם משוים עצמכם עמנו לעבודת אלילים? אמר לו, יש לך בנים? אמר לו, הזכרתני צרתי, בשעה שהן יושבים על שולחני וכו' אינם עומדים עד שמפצעים מוחיהם אלו לאלו, אמר לו, ומשוה אתה עמהם. אמר לו, לאו, אמר לו, עד שאתה אומר לי להשוות עמך, לך והשוה עם בניך, ונדחף והלך לו. אמרו לו תלמידיו, לזה דחית בקנה לנו מה אתה אומר? אמר להם, איני משיב אתכם ריקנים, בעשו כתיב נפשות הרבה, וביעקב כתיב שבעים נפש, אלא עשו על ידי שעבד אלהות הרבה כתיב בו נפשות הרבה, ויעקב שכל ביתו עובדים לאלוה אחד כתיב בו נפש ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב" (ילקוט שמעוני רמז קלז).
2123
2124ואמנם את עצם התשובה אפשר להבין על פי מה שמספר ר' יהודה הלוי בספרו "הכוזרי" איך ובאיזה אופן בא מלך הכוזרים שהוא ועמו היו עובדי אלילים לקבלת עול מלכות שמים של היהדות. כי מעשה שהיה כך היה, ש"נשנה לו, למלך הכוזרים, החלום פעמים רבות, כאלו מלאך מדבר עמו ואומר לו, "כונתך רצויה אצל הבורא, אבל מעשיך אינם רצוים", ואז "אמר הכוזרי בלבו, אשאל פרס וישמעאל - ראשי דת הנוצרים והמושלמים, - כי אחד משני המעשים - כוונתו, הדתות - הוא הנרצה מאין ספק, אבל היהודים די לי במה שהוא נראה משפלותם ומיעוטם ושהכל מואסים אותם", אבל מה גדול היה תמהונו לשמוע מהם כי שניהם, גם ראש הנוצרים וגם ראש המושלמים תומכים את יסודותם על תורת משה, שהיא הבסיס לשתי הדתות הנ"ל יחד, ולא עוד אלא שאף על פי שכל אחד מהם אומר שדתו היא המובחרת מכל שאר הדתות, בכל זאת כל אחד מהם מסכים שזולת דתו הנה הדת היהודית היא היותר חשובה. כלומר, הנוצרי הסכים שדת היהודית היא יותר טובה משל האיסלם והישמעאלי הסכים שדתנו היא יותר נעלה מזו של הנוצרית, ואז "אמר הכוזרי אני רואה שצריך אני לשאול ליהודים... מפני שאני רואה שהם הטענה והראיה לכל בעל דת, כי יש לבורא תורה בארץ".
2124
2125ובכן אין כלל טענה עלינו מ"אחרי רבים להטות" כי כלל גדול הוא אצלנו ש"דבר המעמיד אפילו באלף לא בטיל", ודתנו היא הדבר המעמיד לכל שאר הדתות שכולן תומכות את יסודותיהן עליה, ולא עוד אלא שאם יבואו להשתמש נגדנו בהכלל של אחרי רבי להטות, הרי אפשר לומר להם ו"מטונכם" כי אדרבא הרוב של העולם מסכים, כי דתנו היא היותר משובחת מכל שאר הדתות, ולא רק היהודים אומרים ככה, אך גם מתנגדינו מסכימים לזה, ורק עם ההוספה של "חוץ", חוץ מדתו בעצמו, אבל הרי החוץ הזה בספק הוא, כי לכל אחד יש חוץ מיוחד ושונה משל חברו, ועל זה אומרים "אין ספק מוציא מידי ודאי", זהו ודאי אצל כל בעלי הדתות שתורת משה היא היסוד והבסיס, ואילו כל ההוספות שלהם הוא בספק שהרי כל צד מכחיש בזה את הצד שכנגדו.
2125
2126ובכן התשובה כשהיא לעצמה מספקת, אבל הראיה שהביאו לזה מהא דכתיב אצל יעקב נפש ואצל עשו נפשות מה תמוה היא מאד, האם לא ידעו חז"ל את דקדוק הלשון, שדבר מוסכם הוא שעד המספר עשרה כותבים בלשון רבים, ויותר ממספר הזה כותבים בלשון יחיד, ועל פי זה אי אפשר לכתוב שבעים נפשות, ורק שבעים נפש, ובכן מה ראיה היא מזה?
2126
2127אולם זוהי גופה הנותנת כי מזה אנו רואים, שמספר נפשות עשו היו עוד פחות מעשר, בעוד שאצל יעקב היו שבע פעמים עשר, שבעים נפש. זאת אומרת, שאף על פי שאנו רואים עכשיו, שבני עשו מרובים על של בני יעקב בכמה וכמה פעמים, הנה זה לא מעלה ולא מוריד כלל, כי העיקר הוא המקור הראשון, תחילת התהוות המספר, ובזה הננו דוקא המרובים.
2127
2128ונבאר את דברינו, כי בגופא דעובדא הלא אי אפשר להשתמש בזה בהכלל של אחרי רבים להטות, אחרי שידוע כי זהו נאמר על הדינים הדנים מתוך הסברא, ולא על עדות שמעידים על פי הראיה שלהם, שעל זה נאמר תרי כמאה, ולאו דוקא כמאה אך גם כרבוא רבבה (עי' תוס' יבמות דף פח, א ד"ה אתי גברא) ותורתנו הלא איננה ענין של סברא ושקול הדעת, אומדנא או שודא דדייני, שהרוב דעות יכריע בזה, על תורתנו נאמר "עדות ד' נאמנה", כי ששים רבוא עדים ראו את מתן תורה וכולם הכריזו "זה אלי ואנוהו", ואם על פי שנים עדים יקום דבר וכל העולם כולו אינם כדאי לסתור את עדותם לגמרי, הנה מכל שכן עדות של ששים רבוא אנשים כשירים ונאמנים.
2128
2129אכן גם לו נניח, שגם בעדות אומרים אחרי רבים להטות, אבל מובן שאם מאה יגידו את מה ששמעו מפי אחד, שאז כל המאה אינה מונה רק אחת, כי הכל הולך אחר המקור הראשון, ושום בר נש לא יוכל להכחיש, כי במקור הראשון אנחנו היינו המרובים, שום אמונה אחרת לא נתקבלה בפומבי ובריש גלי במעמד של ס' רבוא אנשים כזו של היהדות. שאר האמונות אף לדברי המאמינים בעצמם הנה העדי ראיה הראשונים היו רק מתי מעט ובמסתרים ובחדרי חדרים.
2129
2130בקיצור, המיעוט שלנו הוא מעוט הבא מחמת הרוב, בעוד שהרוב שלהם הוא רוב הבא מחמת מעוט.
2130
2131וגם זאת צריך לדעת, כי אין החי מכחיש את החי. אבל החי מכחיש את המת, ותורתנו היא היחידה שנתקבלה בכל תוקפה ועוזה בחיי המחוקק, ולאחר מיתתו נחלשה קצת כמו שאומר המחוקק בעצמו "כי ידעתי אחרי מותי, כי השחת תשחיתון" ועוד "הן בעודני חי ממרים הייתם ואף כי אחרי מותי", בעוד שהתורות האחרות - להבדיל - הנה כל עיקרן לא נתהוו רק אחרי מיתתם של מחוקקיהן. ואם נשים עוד אל לב, כי נוגע פסול לעדות, הלא כל הדתות, שאינן מסתפקות במלכות שמים לבד, אך עינן מטייפי ביחוד למלכות הארץ, הרי אין לך נוגע גדול מזה, ואחת היא הדת היהודית שלכהניה אין שום חלק ונחלה בארץ, שרחוקה לגמרי מכל נגיעה, והיא רק היא כשרה להעיד.
2131
2132וזהו שהשיב ר' יהושע בן קרחה להכותי על שאלתו מאחרי רבים להטות, כי בעשו כתיב נפשות וביעקב כתיב נפש, זאת אומרת, שאף על פי שהיום בודאי הבני עשו מרובים כמה וכמה פעמים על הבני יעקב, אבל העיקר הוא בענינים כאלה המקור הראשון, והתחלת עשו הרי היתה מנפשות, כלומר, מספר הפחות מעשרה, בעוד שאצלנו כבר בההתחלה היתה נפש, המראה על מספר גדול, ואין יכולים בני עשו לבוא בטענה של מנין, שנמנה את המספר שלהם ונראה שהמה הרוב, בעוד שגם "מנין" לא היה להם בההתחלה.
2132
2133כי אנחנו מונים רק מהאביב, מהמקור הראשון, החודש הזה לכם.
2133
2134בכח ובפועל.
2134
2135ולכשתרצו הייתי מגדיר את האביב והאסיף לבכח ובפועל, הראשון הוא הבכח של תקופת השנה והאחרון הוא הבפועל.
2135
2136ואם אנחנו מונים מניסן והם מתשרי הוא מפני שגם ההבדל בינינו וביניהם הוא גם כן ההבדל בין בכח ובין בפועל.
2136
2137הנה על הכתוב ואחרי כן יצא אחיו וידו אוחזת בעקב עשו מביא רש"י, "שמעתי מדרש אגדה הדורשו לפי פשוטו, בדין היה אוחז בו לעכבו, יעקב נוצר מטפה הראשונה ועשו מן השניה, צא ולמד משפופרת שפיה קצרה תן בה שני אבנים זו תחת זו, הנכנסת ראשונה תצא אחרונה והנכנסת אחרונה תצא ראשונה, נמצא עשו הנוצר באחרונה יצא ראשון ויעקב שנוצר ראשונה יצא אחרון, ויעקב בא לעכבו שיהא ראשון ללידה כראשון ליצירה ויפטור את רחמה ויטול את הבכורה מן הדין".
2137
2138ועל כל פנים אנו שומעים מזה שבגופא דעובדא הנה בפועל ממש היה עשו הראשון, הראשון ללידה, אבל בכח היה יעקב הראשון, הראשון ליצירה, יעקב חפץ לצאת ראשונה, ועשו יצא באמת ראשונה.
2138
2139לכאורה הוא רק מקרה קל באופן יציאת התאומים הללו לאויר העולם אבל לפעמים גם מקרה קל יש שאינו מלמד רק על עצמו אלא על הכלל כולו.
2139
2140יעקב נותן משפט הבכורה להבכח ועל כן הוא רוצה לזכות בהבכורה בפועל ממש, ועשו אינו מבין רק את מה שבפועל ממש, והוא טוען על יעקב ש"את בכורתי לקח".
2140
2141ו"אלה תולדות יעקב יוסף" ששוב אנו רואים את הסכסוך העתיק למי לתת משפט הבכורה להבכח או להבפועל, כי בפועל ממש בודאי היה ראובן הבכור, אבל בכח, כפי מה שהיה צריך להיות, הנה יוסף הבכור, כי רק הודות לרמאותו של לבן הארמי נולד ראובן בראשונה.
2141
2142והדבר הולך ונשנה שוב אצל בניו של יוסף "ויקח יוסף את שניהם את אפרים בימינו משמאל ישראל, ואת מנשה בשמאלו מימין ישראל, ויגש אליו, וישלח ישראל את ימינו וישת על ראש אפרים והוא הצעיר, ואת שמאלו על ראש מנשה, שכל את ידיו כי מנשה הבכור... ויאמר יוסף אל אביו, לא כן אבי, כי זה הבכור שים ימינך על ראשו, וימאן אביו ויאמר, ידעתי בני ידעתי, גם הוא יהיה לעם, וגם הוא יגדל, ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו, וזרעו יהיה מלא הגויים", כי כידוע מנשה היה איש המעשה המוציא והמביא בכל עניניו המדיניים של אביו, ואפרים היה איש תורני שהמדרש והעיון היו כל מעיניו, שוב ההבדל בין הבכח ובין הבפועל.
2142
2143ויעקב הלך לשיטתו, שמשפט הבכורה להבכח.
2143
2144"שכל את ידיו כי מנשה הבכור", אמנם לא החליף את מקומותיהם, ומנשה נשאר עומד לימינו ואפרים בשמאלו, כי סוף סוף בפועל הרי מנשה הבכור, אבל שכל את ידיו שהוא גם כן מין ענין של בכח המשנה את הבפועל.
2144
2145ואמנם שבט אפרים הצטיין תמיד בבכח יותר מבפועל.
2145
2146לפי דברי חז"ל היו בני אפרים הראשונים שיצאו ממצרים בלי חכות לגאולתו של משה, ואמנם בפועל לא הצליחו בזה מאומה, וכולם נהרגו, אבל סוף סוף הבכח קדם להבפועל, וביציאתם זו אם שלא בעתה, הכשירו את הגאולה של משה. וגם בגאולה העתידה לבוא הרי ידוע לכל שהגאולה בפועל תהיה ע"י משיח בן דוד, אבל בכח יתחיל בזה משיח בן יוסף וגם כן משבט אפרים, ואמנם שוב לא יצליח וגם הוא יהרג, אבל סוף סוף אי אפשר להבפועל לבוא לפני הבכח, ואי אפשר למשיח בן דוד שיבוא לפני משיח בן יוסף.
2146
2147ואמנם המסתכל יראה כי האומה הישראלית בכללה ידה רב לה יותר בכח מבפועל. הננו גבורים יותר בעיון מבמעשה, במעשה תופסים הבני עשו מקום בראש, אבל כוחנו יפה בתיאוריה, המוציאים מכח אל הפועל הם משלהם, והמעוררים באים על פי רוב משלנו, אנחנו מכריזים על מה שצריך להיות, על הלכתחילה, אבל ב"מה שהיה" הדיעבד בידם הם, וכל זה בא לנו בירושה עוד מיעקב סבא, שהוא היה צריך להיות הבכור, שנתן את הבכורה להבכח כנ"ל.
2147
2148ואמנם רפיון זה שבתכונתנו שאיננו מעשיים כדבעי, גרם במדה ידועה לחורבננו, אבל מאידך גיסא, זה נותן לנו כח ועצמה להחזיק מעמד בגלות ולבלי להתיאש כלל וכלל מהבפועל המעציב, אך לראות תמיד את הבכח להחלץ מן המצר, המעודד ונותן תקוה.
2148
2149וזה שאמר יעקב "ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו, וזרעו יהיה מלא הגויים", ובעת שעם ישראל הוא מלא הגויים מה נחוצה לו תכונה זו הנ"ל.
2149
2150וזו היתה גם התשובה על השאלה "מי תופס המלכות אחרינו", שהביא לו נייר חלק וכתב עליו "ואחרי כן יצא אחיו". אמנם בפועל הננו האחרונים כמו שנאמר ואחרי כן יצא אחיו, אבל דוקא בכח הננו הראשונים, כשם שהנייר חלק הוא הבכח להכתיבה בפועל ובעבור זה הוא קדם לו.
2150
2151בפועל הננו הצעירים מכל בני האמונות והדתות הראשיות, שהרי המושלמים המה נכדיו של ישמעאל שבא בראשונה, הנוצרים המה נכדיו של עשו, שבא גם כן לפני יעקב, ואילו אנחנו הננו נכדיו של מי שכתב עליו "ואחרי כן יצא אחיו", אבל בכח הנה דוקא עלינו נאמר "בני בכורי ישראל", כי כל מה שבא במעשה באחרונה בא במחשבה בראשונה, כידוע. במעשה קדם תמיד האמצעי להתכלית, ובמחשבה קדמה התכלית להאמצעי, והאדם בא באחרונה מפני שהוא נזר הבריאה, ובמחשבה תחילה הוא הקודם לכל. ואמנם אם כי במעשה אנו רואים שישמעאל קדם לעשו ועשו ליעקב, אבל בתורה אנו רואים סדר מהופך לגמרי, מתחלה מקבלים בני בניו של יעקב את התורה, ואחר כך מסכימים אליה בני בניו של עשו ורק אחרי זה בני בניו של ישמעאל. וזהו שנאמר "בני בכורי" - הבכור של הקב"ה סמל המחשבה, הוא דוקא - ישראל.
2151
2152וגם זה נכלל בהמאמר הנ"ל "מי תופס המלכות אחרנו" וכו', כי ההגמון היה מתפאר בזה שעשו הוא הבכור בעוד שיעקב בא אחריו, והשיב לו המשיב דוגמא לדבר מהנייר חלק שכותבים עליו, שגם כן הנייר קודם להכתיבה, אבל כמובן שהנייר הוא בשביל הכתיבה שכותבים עליו, ולא להיפך, זאת אומרת, שהנייר הוא האמצעי והאותיות הבאות עליו הן התכלית, ואם כי במעשה קדם הנייר למה שכתוב עליו, אבל במחשבה הוא להיפך, שמקודם מחליט האדם לכתוב ואחר כך הוא קונה לו נייר לזה, ככה גם כן היחס בין עשו ליעקב, ויען שיעקב הוא התכלית, לכן "ואחרי כן יצא אחיו".
2152
2153בקיצור, החודש הזה, חודש האביב, סמל הבכח שקדם להבפועל, החודש הזה לכם, ועל כן אנו מונים מניסן, והם - מתשרי, להודיע כי עלינו להרגיש את הדבר עוד טרם שנתגשם בפועל ולחוש את האביב גם כשאין אנו רואים עדיין מזה את הפועל יוצא, את האסיף.
2153
2154פרחי כהונה.
2154
2155ובכן יום טוב לנו היום, כי כבר אנו שומעים את פעמי האביב, את הקול מבשר ואומר מנצני התחיה, מעת הזמיר וכדומה וכדומה הממשמשים ובאים, ואני אינני רוצה להפריע לכם, רבותי, את היו"ט שלכם, אבל "דאגה בלב איש ישיחנה לאחרים", והדאגה מנקרת במוחי מאד מאד.
2155
2156איה, איה הוא האביב שלנו, איפה נבקשו ואיפה נמצאהו. הנני מביט על כל סביבי והנני רואה רק חורף, סתיו, אבל אין אף זכר מהאביב, ואם כאמור, ארבע תקופות בשנה וארבע תקופות באדם, הנה הגידו נא לי רבותי בעצמכם מאיזה תקופה בחיים הנכם? הנני רואה בכם ישישים, זקנים, אנשים באים בימים, אבל איה הצעירים שלכם, איה תקופת הבחרות והשחרות בתוך כותלי ביהכנ"ס זה, איפה הם הבנים והבנות שלכם, האם הנכם כולכם ערירים, גלמודים ומתבודדים.
2156
2157ואמנם שדות וכרמים אין לנו, והפרחים והנצנים שבהם לא לנו הם, אבל תמיד היה לנו אביב באנשים, וראינו בבית הכנסת ובבית המדרש שלנו את הטל ילדות, את הפרחי כהונה, את הוד העלומים, ומדוע אנו רואים עכשיו רק אסיף, מדוע אנו רואים רק הדור הולך ואין אף זכר מהדור בא, הה מדוע?
2157
2158ואמנם אין אביב ביהדות כעת, כי כל היהדות נתרכזה כעת במפטיר ונפטר, רק אז באים לבית ד' אם צריכים להגיד "ברוך שפטרני", או האבות על הבנים, בבר מצוה, כביכול, או הבנים על האבות באמירת קדיש אחריהם, וריח בית הקברות נודף מהיהדות של עכשיו, ומה לאביב בבית הקברות.
2158
2159וכשאנו קוראים עכשיו "החודש הזה לכם" לפני איזה מנינים של זקנים לבד, האם אין בזה משום לועג לרש?
2159
2160ניסן ותשרי.
2160
2161ובכל זאת, רבותי, אל יאוש ואל דאגה לא ממצבנו החומרי ולא ממצבנו הרוחני כי סוף סוף החודש הזה לכם.
2161
2162כי החודש הזה הוא חודש המהפכה שמהפך את כל הטבע ממות לחיים, הנה זה חדשים רבים שראיתם את השמים והנם נרגזים ועצבים למאד, והארץ - והיא מכוסה בשכבת קרח באין רוח חיים, והאילנות המכוסים בתכריכים לבנים כמצבות אלמות, והציפורים נדדו הלכו למרחוק, אבל בא האביב והוא מכריז על עצמו "כי הנה הסתו עבר הגשם חלף הלך לו, הנצנים נראו בארץ עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע".
2162
2163ואמנם מי שנולד בארצות החמות ולא שמע מעולם מאופן אחר, הנה הלז כשיבוא במקומנו באמצע החורף, ואם נאמר לו חבי כמעט רגע עד יבוא האביב ויעבור זעם, לא יאבה לשמוע לנו ויתפלא הפלא ופלא, היתכן הדבר? אבל הלא כולנו בנעורנו ובזקנינו הננו עדי ראיה להפלא הגדול הזה.
2163
2164ובכן אומרים משה ואהרן אל כל ישראל "החודש הזה לכם", המהפכה של חודש האביב תהא גם אצלכם, ואל תתייאשו עבדים, עבדי עולם, אסירי עני וברזל המשוקעים בחומר ובלבנים ובכל עבודת פרך, שדמי בניכם משמשים לאמבטאות יפות בשביל פרעה, אל תתיאשו, הנה קרובה ישועתכם לבוא וצדקתכם להגלות, החודש האביב מראה לנו במופת חותך, שעוד לא אבדה תקותנו.
2164
2165והחודש הזה לכם קוראים משה ואהרן גם אלינו, וזכרו שיש לנו פרשת החודש.
2165
2166ואנן בדידן ואינן בדידהו ימנו הם מתשרי ואנחנו נמנה מניסן.
2166
2167החודש ניסן עושה מהפכה מחורף לקיץ, והחודש תשרי להיפך מהפכה מחורף לקיץ, וזה ההבדל בינינו לבינם.
2167
2168כי מימי המבול כבר נשבע ד' ש"עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וקר וחם וקיץ וחרף ויום ולילה לא ישבתו", כלומר, שאחרי הקיץ בא החורף, אחרי היום בא הלילה, אבל מאידך גיסא, אחרי הקר בא החם, ואחרי הזרע בא הקציר. ואמנם הם המלכי אומות העולם שכבר שבעה להם נפשם מההלולי וחנגא של הקץ, עליהם לזכור ולבלי להסיח דעת אף לרגע מהחודש תשרי המכריז, שאחרי הקיץ בא החורף ואחרי היום בא הלילה ו"לא לעולם חסן", אבל אנחנו העם האומלל שבהאומללים שכבר שבעה נפשנו הלעג השאננים והבוז לגאי יונים עד למכביר, האם עלינו להוסיף עוד מלח על פצעינו? לא ולא, אך עלינו לזכור את חודש ניסן, חודש האביב, עלינו לזכור שאחרי הקר בא החם, ואחרי הזרע בא הקציר, ועוד יבא החם שלנו אחרי הקר של אלפים שנה, ועוד יבא ה"ברנה יקצרו" אחרי ה"זורעים בדמעה" שאנו זורעים מימי קדם.
2168
2169"החודש הזה לכם"...
2169
2170כג. כהלכות הפסח
לשבת הגדול
לשבת הגדול
2170
2171"זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחרב על כל ישראל חקים ומשפטים. הנה אנכי שלח לכם את אליהו הנביא לפני בוא יום ד' הגדול והנורא" (הפטרת היום, מלאכי ג, כב-כג).
2171
2172"חכם מה הוא אומר, מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צוה ד' אלקינו אתכם? ואף אתה אמור לו כהלכות הפסח, אין מפטירים אחר הפסח אפיקומן" (הגדה של פסח).
2172
2173נס גדול.
2173
2174מדוע נקרא השבת הזה שבת הגדול? על זה אנו מוצאים תשובה בשולחן ערוך או"ח (סימן ת"ל) "שבת שלפני הפסח קורים אותו שבת הגדול, מפני הנס שנעשה בו שלקחו כל אחד שה בעשור לחודש, ואותה שנה היה י' בחודש בשבת". אולם לכאורה אין בזה עוד טעם על מה שנקרא גדול, וכי יש נס גדול ונס קטן, ומדוע אינם קוראים כל הימים שקרו בהם נסים בשם גדולים?
2174
2175אכן השם הזה מביע באמת את התוכן העיקרי של נס יציאת מצרים, ושבת הגדול הוא לא רק הקדמה לחג הפסח, אך הוא יסוד היסודות של החג הנ"ל.
2175
2176כי מתי יצאו בני ישראל מארץ מצרים? תאמרו: בחמשה עשר בניסן, אבל סלחו לי, רבותי, אם אומר לכם, שתשובתכם זו אינה מספקת כלל וכלל, כי "איזהו חכם הרואה את הנולד", בט"ו בניסן אנו רואים את המסובב, אבל הסיבה כולה כבר באה בי' בניסן, באותו היום שקיימו את המצוה של "ויקחו איש שה לבית אבות" וכו'.
2176
2177כי כדברי חכז"ל "אין לך כל אומה ואומה שלוקה, שאין אלהיה לוקה עמה" (תנא דבי אליהו זוטא פט"ז), ולקוי האומה זהו דבר מסובב מלקוי אלהיה של האומה, וערכו של המסובב קל בהרבה לעומת ערכה של הסיבה.
2177
2178ואם בט"ו בניסן נלקה האומה של מצרים, הנה בי' בניסן נלקה אלהיה של האומה.
2178
2179ולא לחנם אנו מתחילים כבר בשבת הגדול את ה"עבדים היינו ויוציאנו ד' אלקינו", כי היציאה העיקרית כבר היתה היום.
2179
2180ואנו קוראים אותו שבת הגדול, מפני שהוא גדול עוד יותר בערכו מחג הפסח, כי, כאמור, ערכה של הסיבה גדול הרבה יותר מהמסובב.
2180
2181שבת הגדול ואליהו הנביא.
2181
2182ואם תשאלו, מדוע במצרים, שהיינו שקועים שם במ"ט שערי טומאה, לא ישבנו רק איזו מאות שנים, בבבל, שהוגלינו שם בשביל עבירות חמורות כעבודה זרה, גלוי עריות ושפיכת דמים, לא ישבנו רק ע' שנים, ובגלות האחרונה הזו הננו יושבים זה כאלפים שנה, ועדיין אין אנו רואים כלל את קץ הפלאות?
2182
2183הנה התשובה פשוטה, כי כל זה בא לנו באשר שכחנו, כי שבת הגדול הוא לפני הפסח, והסיבה צריכה להיות קודם המסובב.
2183
2184במצרים שחטו מקודם את העבודה זרה שלהם, ולא ארכו הימים, רק ארבעה ימים, ותיכף באה הגאולה. בבבל גם כן היה להם מעין שבת הגדול, בזה ששחטו את היצרא דעבודה זרה, כדברי חז"ל, ועכשיו אנו רוצים בפסח לפני שבת הגדול, וזה לא יתכן כלל וכלל.
2184
2185וזהו שאמרנו היום בהפטרה "הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בוא יום ד' הגדול והנורא", אליהו הנביא זהו השבת הגדול של זמננו.
2185
2186הננו מחכים זה כאלפים שנה על המשיח הגדול, ואנו אומרים מדי יום ביומו "ואף על פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא", ועדיין לא נראו כלל וכלל עקבותיו, ואף לא את עקבות החמור שהוא רוכב עליו, ובמי האשם אם בהמשיח או בהחמור שלו המשרך את דרכו? ברם הדבר, כי לא בהם האשם, אך בנו ששכחנו כי אליהו הנביא צריך לבוא קודם המשיח, הראשון הוא הסיבה והשני רק המסובב.
2186
2187הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא וכו', זהו אליהו הקנא ונוקם קנאת ד' צבאות, "פינחס זהו אליהו" השופך את חמתו על כל הבעלים והאלילים השונים, על כל נביאי השקר וקוסמי הכזב, זהו אליהו שאינו מבין כלל איך יתכן להיות פוסח על שתי הסעיפים ולהגיד בבת אחת "הן ולאו ורפיא בידיה" והוא שואל תמיד "עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים אם ד' הוא האלקים לכו אחריו, ואם הבעל הוא האלקים לכו אחריו".
2187
2188ולנו, לנו חסר הטפוס הזה, הטפוס של אליהו הנביא, אין לנו מחסור במשיחים שצצו בכל גלותנו כצמח השדה, אבל כל אלה באו אצלנו בלי אליהו הנביא שיסלול את הדרך לפניהם. והנביא קורא אלינו בשם ד' "הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בוא יום ד' הגדול והנורא".
2188
2189בקיצור, ההפטרה הזו אומרת לנו, כי שבת הגדול הוא לפני הפסח, כשם שאליהו הנביא הוא לפני המשיח.
2189
2190שלך אי אתה רואה.
2190
2191אמנם לאו בכל יומא מתרחש ניסא, ובכלל אין סומכים על הנס, בשבת הגדול קרה נס גדול שלקחנו לשחיטה את אלהי מצרים ושחטנום אחרי כך לעיניהם ממש. ואמנם השי"ת מבטיח לנו "כימי צאתך ממצרים אראך נפלאות" ועוד יבוא היום, שיעקרו כל הגלולים מן הארץ והאלילים כרת יכרתון, אכן אין הדבר הזה בידנו לעשות זאת תיכף ומיד, בכל זאת גם עכשיו אין אנו בן חורין להפטר לגמרי מהמצוה של ביעור עבודה זרה, ואם לא העבודה זרה של אחרים הנה לכל הפחות את העבודה זרה שלנו.
2191
2192"ולא יראה לך חמץ, שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים", אם אין יד ישראל תקיפה ועלינו לראות בחמץ של אחרים, בעבודה זרה של הגויים על כל צעד וצעד ועל כל שעל ושעל בכל מקום שאנו פונים ולחשות מפני הסכנה, הנה עכ"פ שלך אי אתה רואה, את העבודה זרה שבביתך וברשותך אל תראה, את זה הרי בידך הוא לבער ולבטל כעפרא דארעא.
2192
2193ואמנם רק "אור לארבעה עשר בודקים את החמץ לאור הנר", אבל כבר בשבת הגדול צריכים אנו לזרז את עצמנו במלוי מטרת הבדיקה על ידי - הלכות פסח.
2193
2194כי בהלכות פסח אנו יכולים למצוא בטול לכל ההשפעות הזרות שהוכנסו במחננו פנימה - בית ישראל במתכוון ושלא במתכוון.
2194
2195חכם מה הוא אומר.
2195
2196[הדברים הבאים בזה כבר נכנסו במאמרי "דרכה של תורה" אך כאן עיקר מקומם.]
2196
2197"חכם מה הוא אומר, מה העדות והחוקים והמשפטים" וכו'.
2197
2198הנה ידועה היא המימרא דאמרי אינשי, כי לכן רגילים המה המדפיסים להדפיס בכל שנה הגדות חדשות, מפני שכל שנה ושנה מביאה לעולם חכמים חדשים, שמבטלים את החכמים הקודמים להם כקליפת השום.
2198
2199ואמנם במימרא זו יש הרבה יותר מהלצה גרידתא, ובאמת דור דור וחכמיו וביחד עם דור הולך תלך גם חכמת חכמיו עמו. אכן הצד השוה של כל החכמים, או יותר נכון, המתחכמים שלנו הבאים אלינו בשאלות של "חכם ההגדה", שלכולם התורה משמשת בידם כחומר ביד היוצר, שהמה רואים בה רק מהרהורי לבם, מפתים וגם מאנסים אותה, שתאמר רוצה אני לחזות לבם ונפשם הם, וכאשר על פי רוב מושפעים החכמים האלה מחכמת הגויים וביחוד מחכמת יון ורומי, כידוע, ממילא מכניסים החכמים האלה רק כלאים בכרם בית ישראל, וכשם שהיונים והרומאים גופא כבשו בחרבם ובקשתם את ציון וירושלים, כך רוצים אלה מבני ישראל המושפעים מרוחם הם לכבוש את תורת ציון וירושלים.
2199
2200אבל ראו זה פלא, שכל החכמים שקמו אצלנו בטענות ומענות רבות על העדות החוקים והמשפטים, אם כי כל אחד הוא חכם בעיניו כשלמה המלך בשעתו, וכל אחד מהם יודע את השבע חכמות והשבעים לשונות, אבל ידיעה אחת חסרה להם - הידיעה של כהלכות הפסח.
2200
2201כי בהלכות הפסח יש תשובה מספקת לכל שאלותיהם מדור דור.
2201
2202בדורו של פילון היהודי.
2202
2203נתחיל נא מהחכמים היותר ראשונים בישראל, אלה שחיו עוד בזמן שבית המקדש היה קיים, כוונתי לדורו של פילון היהודי או ידידיה האלכסנדרוני. הוא היה תלמיד מובהק לאפלטון היוני, עד שהיו אומרים עליו בזמנו, שהדבר מוטל בספק, אם פילון היהודי מדבר בשפתו של אפלטון, או אפלטון מדבר בשפתו של פילון, ובהיות שלמד את התורה לא ממקורה, אך מהכלי שני, מתרגום היוני, תרגום השבעים, התחיל לזווג זיווגים, לזווג את התורה עם החכמה היונית, או יותר נכון, לזווג את משה רבנו, עם - להבדיל - אפלטון.
2203
2204השיטה שלהם, של אפלטון ופילון נקראת בלשונם שיטת האידיאה, המבטלת את החומריות בתכלית הביטול, ולפיכך הוקשה להם מאד, איך אפשר שהבורא יתברך שמו, שאינו גוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף, יטפל את עצמו בבריאת עולם המוחשים, עולם החומר הגס והעכור הזה? או, בדברים אחרים, איך יתכן שהרוח ישפיע על החומר, הלא המה תרתי דסתרי, שני הפכים? ומתוך כך באו לשיטת ההשתלשלות, זאת אומרת, שלא בפעם אחת ברא השי"ת את עולמו, אך מהסיבה הראשונה נשתלשלה סיבה שניה, ומהשניה שלישית, וכן להלן וכן להלן, וכל מה שנתרחקו המסובבים מהסיבה הראשונה, כן הלכו הלוך והתעבו, עד שלבסוף בא החומר הגס. ופילון היהודי גייר את השיטה והכניסה תחת כנפי היהדות והוא אומר, כי על זה מרמזים לנו שלשת השמות של השי"ת שהוא ד' אלקים ואדני". ד' שם הויה - הוא העצם הנצחי אשר מציאותו הוא בטבעו, והוא ברא את העולם על ידי כוחות שכליים נאצלים ממנו, הכח הראשון, הוא השכל הפועל, אשר על ידו ברא השי"ת את עולמו, והשם השני הוא המושל בעולם ועל ידו ינהג השי"ת את ברואיו, ועל זה רמזה התורה בכנוי אדנות.
2204
2205ועל השאלה, אחרי שבהשי"ת אין שינוי ואיך אפשר שעל ידו ישתלשל עולם המוחשים, כי הרי בזה גופא נעשה שינוי בכוחו, ובכלל איך יתכן שעל ידו נברא העולם הנופל בגדר ההפסד והכליון, אחרי שלא יתכנו בו לאות וקצב? ועל זה באה התשובה מחומר קדמון, כלומר כי קודם לבריאת עולם, היה חומר קדמון נעדר הסדר והצורה ועל ידי הלוגוס קבל החומר צורה באופן שהשי"ת אינו מטפל באמת רק בהרוח לבד.
2205
2206וכשאמרה התורה "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ", היתה כוונת התורה, לפי דעתו, על שמים רוחניים וארץ רוחנית, זאת אומרת, אור שכלי, הכנסת הצורה בחומר נעדר הצורה, כי כל מה שאנו רואים בעולם המוחשים אינם לפי דעתו, אלא דמות דיוקנם של הציורים השכליים, כי לפי דעת אפלטון העיקר בכל נמצא הוא הציור השכלי - אידיאון - שלו ורק הציור השכלי הוא על צד האמת, בעוד שמציאות המוחשים הוא רק דמיון כוזב.
2206
2207מנקודת השקפה זו היו להם לפילון היהודי וסיעתו מוקשים לא רק החוקים שבתורה, אך גם העדות והמשפטים נעשו להם לבלתי מובנים לגמרי. כי היתכן שהתורה האלקית תספר ספורים על דבר בני אדם בשר ודם ממש ותטפל במשפטים שבין אדם לחברו? שעל כן הוכרחו להוציא מידי פשוטם לא רק את החוקים, אך גם את העדות והמשפטים, ונעשה להם אברהם ושרה למשל על חומר וצורה, וענין שרה והגר שפחתה הוא רמז לחכמה עליונה ושאר החכמות הטבעיות והלמודיות, הפילוסופיה היא גברת כל החכמות ושאר החכמות הן טפילות לה ונחשבות אצלה לשפחות. הארבע אמהות רומזות להארבע יסודות של העולם השפל, וכשהכתוב מספר למשל ויצא יעקב - וכו' - ויפגע במקום ההוא, כי בא השמש, הנה השמש היא השגה השכלית השכל הנבדל, המקום - עצמות האלקית, ויעקב - השכל הנקנה, והתורה מורה לנו בזה, כי כאשר תבוא השמש, חכמת אנוש תאבד ובינתו תסתתר ויצא גם יעקב, כי יתיאש האדם מהשכל הנקנה, אז יפגע במקום ויראה את האלקים, כדומה וכדומה דרשו דרשות של דופי בספורי התורה, מקורי העדות.
2207
2208וגם במשפטי ד' אמת לא היו יכולים, כמובן, לפי דרכם הם למצוא בזה אמת כפשוטם והוכרחו גם בזה לעייל פילא בקופא דמחטא. ואם אמרה התורה, למשל, וקצות את כפה, יצא להם מזה הדרש, כי באדם ינצו תמיד שני יצרים, יצר השכלי ויצר החומרי, הראשון שואף אל על, אל עולם השכלים, והשני יורד מטה אל עולם השפל והתענוג החומרי, ורמז הכתוב במצות וקצות את כפה, כי תמיד ירגיז אדם המעלה את היצר טוב על היצר הרע, ויעלים עיניו מהבלי העולם הזה, כי אם בהשגה שכלית יהיה חפצו יומם ולילה.
2208
2209ואמנם פילון בעצמו, הענק שבחבורה, הזהיר בכל זאת על קיום המצוות בפועל ממש, אבל בני סיעתו לא היו יכולים להבין, איך אפשר לאחוז את החבל בתרי ראשין, והשליכו את המצוות אחרי גוון ובתמהון שאלו מה העדות החוקים והמשפטים אשר צוה ד' אלקינו אתכם, אם הכל באו רק למשל, למה לנו לקיימן בפועל ממש?
2209
2210והתשובה על שאלתם זו היא קצרה למאד, תשובה של שתי מלים: כהלכות הפסח.
2210
2211מהלכות הפסח תוכלו לראות, שמעיקרא דדינא פרכא, כי, כאמור, יסוד היסודות שלהם היא שיטת האידיאה, שעל פיה הרוח והחומר המה שני עולמות מיוחדים, תרתי דסתרי, אבל באמת כבר הראו רבים, כי הרוח והחומר תאומים הם ובא אחד ומשלים לחברו, ואם כי לא ראי זה כראי זה, אבל הצד השוה שבהם, שהאחד משפיע על חברו, ואם ירעב האדם ללחם הנה לא רק גופו אך גם רוחו יחלש, הרי יש לך השפעות הרוח על החומר, ולהיפך אנו רואים שתענוגי החכמה משפיעים גם על הגוף להחלימו ולהבריאו, זהו השפעת הרוח על החומר, ועל כל פנים יש השפעת גומלין ביניהם.
2211
2212וזהו בולט ביותר בההלכות הפסח.
2212
2213פסח הוא אחד הקרבנות, אבל יש לו גם הלכות מקוריות המיוחדות רק לו. למשל, ההלכה שמחשבת שלא לאוכליו פוסלת בו, מה שאין כן בהקרבנות האחרים (פסחים סא, א). בכל הקרבנות אם נשתייר כזית בשר או כזית חלב זורק את הדם, ובפסח דוקא אם נשתייר כזית בשר זורק את הדם משום דעיקרו לאכילה קאי. הרי שערכה של אכילת אדם עוד גדול יותר מערכה של אכילת גבוה.
2213
2214והפרט הזה לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על כלל היהדות, כי כל עיקרה נוסדה על ההשקפה הזו, שאחדות שוררת בין אכילת אדם ובין אכילת גבוה, ובחנם הם מבקשים להפריד בין הדבקים.
2214
2215ועל כן אנו מאמינים בני מאמינים בחדוש העולם ממש, בבריאת יש מאין בלי שום מתווך של חומר היולי, בבריאת החומר והצורה יחד, וד' הוא האלקים, וגם כי ד' הוא אדני, ולא לחנם אנו נוהגים ש"לא כשהוא נכתב הוא נקרא, נכתב בהוי"ה ונקרא אדני", ללמדנו שאין כאן חוט המשולש כדעת פילון, אך ד' אחד ושמו אחד.
2215
2216בדורו של הרמב"ם.
2216
2217דור דור וחכמיו, ואחרי עבור אלף שנה מימות פילון היהודי ובית מדרשו, אנו רואים כי במקום חכמת אפלטון שעליה בנה פילון היהודי את שיטתו, באה חכמת אריסטו.
2217
2218בימי הרמב"ם ז"ל היה הדבר, נתרבו אז הנבוכים שרובם היו תלמידי אריסטו, ובשבילם הוכרח הרמב"ם לכתוב את ספרו "מורה נבוכים", שהטיל רעש גדול גם בדורו וגם בדורות הבאים אחריו.
2218
2219"מורה נבוכים" הוא פירוש היהדות בשיטת אריסטו, ואמנם לא כאן המקום לבאר את שיטתו אף בקצרה, ונסתפק בזה, לאמר, כי כשם שהתחבטו תלמידי אפלטון בשאלת החומר והרוח, כך התחבטו תלמידי אריסטו בשאלת המחשבה והמעשה, או, במלים אחרות, בשאלת השכל והרגש.
2219
2220משיטת אפלטון יוצא שלטון הרוח - האידיאה - בעולם ומשיטת אריסטו יוצא שלטון השכל בעולם. לפי דבריו, השכל הוא המושל היחידי, שהכל משועבדים לו וגם הרוח בכלל.
2220
2221כי על כן אנו מוצאים בתקופה ההיא הלכות קבועות בסגנון כזה: "לא יוכל לעבוד את העלות ההתחלה ותחילת התחלות - המצוי הראשון - אלא נביא הדור בטבעו או הפילוסוף המובהק במה שקנהו מן החכמה, וזולתם עובדים לאל נכר" (רבנו בחיי הדיין בספרו "חובת הלבבות" בשם הפילוסוף).
2221
2222או את המשל והנמשל הזה "המלך הוא בהיכלו ואנשיו... מהם מי שאחוריו אל בית המלך, ומהם מי שרוצה ללכת אל בית המלך"... והנמשל הוא "אשר הם מחוץ למדינה הם כל איש מבני אדם, שאין לו אמונה ודת... ואשר הם במדינה אלא שאחוריהם אל בית המלך, הם בעלי אמונה ועיון, אלא שעלה בידם דעות בלתי אמתיות... והרוצים לבוא בית המלך ולהכנס אצלו, אלא שלא ראו בית המלך כלל, המה המין אנשי התורה... והמגיעים אל הבית ההולכים סביבו הם התלמודיים אשר... כבר נכנסו לפרוזדור, אבל מי שהגיע לדעת מופת כל מה שנמצא עליו מופת, כבר הגיע עם המלך בתוך הבית" (מו"נ ח"ג פ' נ"א).
2222
2223ואמנם מפרשי המורה נבוכים כשהגיעו לפרק הזה עמדו משתוממים וכתבו "רבים אמרו, כי זה הפרק לא כתבו הרב, ואם כתבו צריך גניזה, ויותר ראוי לו לשרפה, כי איך אומר שהפילוסופים העוסקים בטבעיות ואלקיות, יש להם מדרגה יותר גדולה מהעוסקים בתורה" ובשביל זה הוציאו את הדברים מידי פשוטם, ובודאי הצדק אתם. אבל על כל פנים הנבוכים שמזמנו של הרמב"ם הביטו מגבוה לא רק על ההמון "העמי הארץ העוסקים במצוות", אך גם על התלמודיים, על כל אלה העוסקים בהויות דאביי ורבא, ולא בהויות אריסטו ומפרשיו.
2223
2224וכמובן, שגם אלה שאלו את השאלה הנ"ל "מה העדות והחוקים והמשפטים" וכו', כי המה בודאי כבר חשבו את עצמם לחכמים כאלה "שכבר הגיעו לדעת מופת כל מה שנמצא עליו מופת" וכבר הגיעו "עם המלך בתוך הבית", בעוד שלפי דבריהם כל העדות והחוקים והמשפטים מסוגלים רק להביא את האדם לידי מדרגה של בני אדם "הרוצים לבוא בית המלך, אלא שלא ראו בית המלך כלל"?
2224
2225ואף על זה באה התשובה "אף אתה אמור לו כהלכות הפסח".
2225
2226מהלכות הפסח יוכלו לראות, כי מעיקרא דדינא פרכא, ובאמת אין להשכל השלטון על האמונה, אך להיפך, ואם חביב לפני השי"ת העיון והמחשבה אודות "עלת העלות ותחילת ההתחלות", הנה עוד יותר חביבה לפניו שמירת חוקיו, משפטיו ועדותיו, ומי שמאמין במופתיו של משה רבנו הוא יותר חשוב מזה שמאמין במופתי אריסטו. ויפה המליץ הבעש"ט ז"ל את המאמר "אותי עזבו ותורתי שמרו הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו", כי השי"ת אומר מוטב שיעזבו את החקירות על דבר אותי, שאינן לא מעלות ולא מורידות וישמרו את תורתי המצוות המעשיות.
2226
2227ואמנם יש בזה הלכה פסוקה בהלכות פסח.
2227
2228אנו יודעים כי "כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשירים, אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה, חוץ מן הפסח" (זבחים ב, א), ובכן הרי הקפידה התורה בפסח לא רק על המעשה, אך גם על המחשבה, ובכל זאת הרי שנינו משנה מפורשת "לשם ששה דברים הזבח נזבח, לשם זבח, לשם זובח לשם השם, לשם אשים לשם ריח לשם נחוח - וכו' - אמר ר' יוסי, אף מי שלא היה בלבו לשם אחד מכל אלו כשר, שהוא תנאי בית דין". וכוונתו כפירוש הגמ' (שם ב, ב) "אתנו בית דין דלא לימא לשמו, דלמא אתי למימר שלא לשמו", הרי שאף בפסח שמחשבת שלא לשמו פוסלת בו, בכל זאת סתמא כשר, ולא עוד אלא שמוטב לכתחילה יותר שיעשה את העבודה בסתמא מלומר בפירוש לשמו, כי "דלמא אתי למימר שלא לשמו".
2228
2229ובכן אומר בעל ההגדה לכל החבורה של הנבוכים משיטת אריסטו, אל תדברו גבוה גבוה על עצמכם ואל תבטלו בהבל פיכם את כל המון עמי הארץ העוסקים במצוות והתלמידי חכמים העוסקים בתורה, כי עליכם לדעת שגם אלה שלא הגיע להם מופת על כל מה שיש עליו מופת, אם כי אינם כל כך בעלי עיון ומחשבה אבל אצלם סתמא לשמן קאי, והשי"ת אינו חפץ כלל שיכריזו בקולי קולות על הששה דברים שהזבח נזבח, אך אדרבא "אתנו בית דין דלא לימא לשמו דלמא אתי למימר שלא לשמו".
2229
2230ואמנם הנסיון הראה למדי את צדקת תקנת בית דין זו, כי כל אלה הנבוכים שצעקו בקולי קולות לשם השם, לשם השם, כשבאה אחרי כך גזרת השמד לא עמדו בנסיון, וכשם שצעקו מקודם לשמן, כך צעקו אחר כך שלא לשמן, תחלתם מאונס וסופם ברצון, ולעומתם אלה התמימים, הסתם יהודים, בני ההמון העוסקים במצוות, שסברו שסתמא לשמן קאי, המה אלה "החסידים, הישרים והתמימים שמסרו את נפשם על קדושת השם וקדשו את השם ברבים לעיני כל הגויים".
2230
2231תקופת ה"השכלה".
2231
2232חכם מה הוא אומר... וחדשים לבקרים נדפסות הגדות חדשות ומשתא לשתא חכמים חדשים צצים כעשב השדה. ואחרי עבור איזו מאות שנים מתקופת הנבוכים שבימי הרמב"ם, הננו רואים כבר תקופה חדשה בישראל, זו היא תקופת ההשכלה הברלינית וה"חכם" שבאגדה כבר מלובש באצטלא של "משכיל".
2232
2233אז כבר איננו רואים לא שלטון הרוח של אפלטון ולא שלטון השכל של אריסטו, ששניהם כבר באו לידי משבר ואת מקומם ירשה תנועת החרות בעולם, חירות מכל האמונות הישנות ומכל הגבולים והמצרים המלאכותיים שהציבו להם בני אדם. אז בא הרעיון הקוסמופוליטי בעולם, וכשהגיע הרעיון הזה גם לרחוב היהודים, צהלו לקראתו ביותר המשכילים בראותם בו את המשיח המקווה.
2233
2234לא נאריך בזה, כי הדברים גלויים וידועים לכל, וגם תוצאות הדבר לא נעלמו מכם. ה"משכילים" הביאו לקרבן עבור הרעיון הנ"ל את ציון וירושלים שמחקו מעל הסדור ומעל הלב גם יחד, ויש שהחליפו את יום השבת על יום הראשון, ומתחו קו על כמה וכמה מצוות התורה שלפי דעתם כבר עבר זמנן. ולא נתקררה דעתם עד שהמציאו "תעודה" מיוחדה לעם ישראל, התעודה להעבר ולהבטל מן העולם, כי תעודתנו היא לפי דבריהם להרחיב את הרעיון הקוסמופוליטי בעולם, וכיון שזה כבר נתמלא במדה ידועה, שוב אפשר לנו לרדת מעל הבמה ולשבק חיים לכל חי.
2234
2235ושוב נשמעה השאלה מפי ה"חכמים" האלה "מה העדות והחוקים והמשפטים" ובהדגשה יתירה על העדות, כי כל מעינם הרי היא בהחששא של "למה יאמרו הגויים", ואם חוקים ומשפטים הרי יש גם להגויים, אבל עדות, שכל עיקרם לא באו אלא כדי להעיד שבחר בנו ד' מכל העמים, הרי ממש בושה וחרפה היא בזמן שכבר יש "השכלה ברלינית" בעולם.
2235
2236וגם לאלו באה התשובה של "כהלכות הפסח", זאת אומרת, אמנם הכל ידוע לכם, וכל רז לא אניס מכם, משכילים נכבדים, הנכם לומדים מובהקים בכל השבע חכמות ושבעים לשונות, אבל, דא עקא, שאת הלכות הפסח לא למדתם, ואינכם יודעים, כי התנאי הראשי בקרבן פסח הוא "שה לבית אבות", וכל בן נכר לא יאכל בו, ולא מצד שנאה חלילה להבן נכר, כי מי כהיהדות שהיא מתפללת וגם מקרבת קרבנות בעד כל השבעים אומות ושבעים לשונות, אך מה נוכל לעשות, אם להבן נכר אין אותו "חוש הטעם" שיש לנו.
2236
2237אמנם את הרעיון הקוסמופוליטי הכריזה היהדות זה יותר מאלפים שנה, בפתגמה "הן אב אחד לכולנו אל אחד בראנו", אבל מאידך גיסא נאמר על אלקי ישראל "אף חובב עמים", זאת אומרת, שתמיד יהיו עמים נבדלים ואף באחרית הימים ש"לא ישא גוי אל גוי חרב", אבל סוף סוף יהיו גם אז גויים מיוחדים, ואם כי בודאי יש "תעודה" לנו, אבל גם כשתעודתנו תצא מן הכח אל הפועל לא נחדל להתקיים, אלא שאז "נכון יהיה הר בית ד' בראש ההרים". ובכן זכרו היטב את ההלכה הפסוקה בהלכות פסח "לבית אבות" ואל תזלזלו בבית אב שלכם, בבית ישראל, לעשותו לחומה פרוצה.
2237
2238בתקופתנו אנו.
2238
2239ובתקופתנו אנו מה אנו רואים? הקוסמופוליטים שבנו כבר הלכו מאתנו לגמרי, ה"תעודה" הגדולה הביאה לנו מתבוללים קטנים, קטני הנפש ופעוטי הרוח, וכל אלה הגרמנים הצרפתים והפולנים וכו' בני דת משה עזבו גם את הדת לאט לאט. אכן כלל גדול הוא כי כל שיטה קצונית מולידה שיטה קצונית שכנגדה, ובמקום הקוסמופוליטיזם הנפרז באה הלאומיות הנפרזה, שאינה רואה ביהדות רק לאומיות גרידתא, ואלקי ישראל הגדול מאד מן העולם ועד העולם נצטמצם אצלם רק בהד' מאות פרסה על ד' מאות פרסה, וגם המה שואלים בתמיהה רבתי "מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צוה ד' אלקינו אתכם", ובהדגשה יתירה על החוקים. עוד אפשר להם להבין את העדות שלדעתם באים כדי לחזק את רגש הלאומיות ואת המשפטים שבין אדם לחברו, אבל את החוקים שבין אדם למקום למה הם באים?
2239
2240וגם להם מכוונת התשובה של "ואף אתה אמור לו כהלכות הפסח".
2240
2241כהלכות הפסח ששם נאמרו גם כן הדברים האלה "וכי יגור אתך גר ועשה פסח לד'... והיה כאזרח הארץ", זאת אומרת, שגם הגר שלא היתה הורתו ולידתו בקדושה ואיננו בן ה"אבות" שלנו, אם הוא מקיים את מצוות ד' הרי הוא כאזרח הארץ, ושמע מינה, שלאו הלאומיות לבד היא יסוד היהדות. ויפה דרשו חז"ל על הכתוב וכל בן נכר לא יאכל בו, שהכוונה על מי שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים (מכילתא מובא ברש"י) אף על פי שהורתו ולידתו בקדושה, כי "אין אומתנו אומה אלא בתורותיה".
2241
2242בקיצור, בכהלכות הפסח יש תשובה מספקת לכל השיטות הטועות והמטעות ביהדות, שכולן הנה באמת ילידי חוץ ויש בהן אבק של עבודה זרה.
2242
2243אפיקומן.
2243
2244"כהלכות הפסח אין מפטירים אחר הפסח אפיקומן", ובפירוש הדברים האלה אנו מוצאים מחלוקת של אמוראים "רב אמר, שלא יעקרו מחבורה לחבורה ור' יוחנן אמר, כגון תמרים קליות ואגוזים" (פסחים קיט, ב), ואלו ואלו דברי אלקים חיים המה. כי כל החכמים והנבונים האלה ומתבקשים בטובם שלא יאכלו אחר הפסח מיני מתיקה כמו תמרים, קליות אגוזים וכדומה, זאת אומרת, שאנו מוחלים להם את הכבוד הגדול למתק את היהדות במיני מתיקה שלהם.
2244
2245"השכלת יון - אומר ר' יהודה הלוי - אין לה פרי כי אם פרחים", וחניכי יון שלנו מכל המינים הנה זה דרכם כסל למו לכסות את היהדות בפרחים שאולים מן הגויים. אכן היהדות אומרת להם, שקיל טובתכם ושדי אחיזרי", היהדות איננה ערומה שתצטרך להתכסות בפרחים זרים הנובלים חיש מהר, היהדות מתוקה לכל חיך טועם גם בלי המיני מתיקה שלכם, שהמה רק בבחינת כל יתר כנטול דמי.
2245
2246והעיקר עליהם לדעת מאזהרה החמורה "שלא יעקרו מחבורה לחבורה", שכל אלה המתחכמים עברו על זה לבסוף. החכמים מאלכסנדריה של מצרים הרי ידוע שלבסוף עקרו מחבורת היהדות והלכו אחרי החבורה של "אותו האיש", ומהנבוכים שבימי הרמב"ם הלא גם כן הרבה מהם נמשכו אחרי החבורה הנ"ל אם כי לא ברצון אך מאונס, מיראת האינקוויזיציה, אבל יש שתחילתו באונס וסופו ברצון, וסופה של החבורה מבעלי ה"תעודה" הלא ידוע גם כן למדי.
2246
2247וכל אלה שכחו את ההלכה הפסוקה כי "אין מפטירים אחר הפסח אפיקומן".
2247
2248ישראל - כי שרית עם אלקים.
2248
2249הארכנו אולי מעט יותר מדאי על דבר הבעור חמץ שלנו, על בטול אבק עבודה זרה שהודבק בנו גופא, שכל זה אפשר לנו ללמוד מהלכות הפסח, וזה בידנו וברשותנו לעשות גם עכשיו.
2249
2250אבל היהדות איננה מסתפקת בזה לבד, והיא מקוה לאותו היום הגדול והנורא, שבו תוכל לבער גם כן את החמץ של אחרים, שבו תוכל לבטל גם כן את העבודה זרה שלהם, היא מחכה לפסח שני, פסח לעתיד.
2250
2251אנו מוצאים במדרש "בשעה שאמר הקב"ה למשה לשחוט את הפסח, אמר לו משה, רבון העולמים, איך אני יכול לשוחטו, אי אתה יודע שהצאן אלהיהם של מצרים? אמר לו הקב"ה, חייך, שאין אתה יוצא מכאן עד שנשחוט אלקי מצרים לעיניהם".
2251
2252זאת אומרת, שבעוד שכל האומות עוסקות בשחיטת בני אדם במלחמתם זו עם זו, הנה אנחנו עוסקים בשחיטת אלילים. שחיטת בן אדם הוא אכזריות נוראה שאין לה כפרה, ו"שופך דם האדם באדם דמו ישפך", אכן שחיטת אליל איננה אכזריות, כי אליל שאפשר לשוחטו כי לא היה מעולם בגדר חי.
2252
2253מצרים וישראל, הראשונים שחטו את הילדים שלנו, ואנו שחטנו את הכבשים - האלילים שלהם, ומי נצח את מי? הם ספו תמו ואנחנו חיים וקיימים עד היום הזה.
2253
2254והמלחמה הזו שלוחמת היהדות עם כל האלילים השונים נמשכת עד היום הזה ותמיד נגמרת בהצלחה על צדנו.
2254
2255נבוכדנאצר ונבוזראדן מחד גיסא וישראל מאידך גיסא, הראשונים שחטו ברעש ובהמולה גדולה את בני ציון היקרים המסולאים מפז ואנו שחטנו בהשקט ובצנעה את אלהיהם, המה כרעו ונפלו ואנחנו קמנו ונתעודד.
2255
2256וכן אפשר לפרוט הלאה, רומי וירושלים וכדומה, אך האם כרוכלא נחשוב וניזל.
2256
2257בקיצור, הננו אומרים לכל האומות והלשונות שידיהן דמים מלאו, דמי ישראל: להוי ידוע לכן, כי אנחנו לא נמוד לכן מדה כנגד מדה, אבל ננקום באלהיכם בנקמה מרה וקשה, והנפילה שלכן כבר בטוחה היא כי הא בהא תליא "אין לך כל אומה ואומה שלוקה, שאין אלהיה לוקה עמה תחלה".
2257
2258דעו, כי השם שלנו הוא ישראל האומר "כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל", ולכאורה אין בהשם הזה רק הדבר הראשון "ישראל" אבל הדבר השני ה"עם אנשים" הלא חסר בו?
2258
2259אך זו היא הנותנת, כי לא נגענו לרעה באנשים ולא נגע בהם גם לעתיד, אבל את המוטל עלינו נעשה, את המלחמה עם האלילים ננהל עד רדתן לגמרי, ומזה יבא ממילא ה"ועם אנשים ותוכל".
2259
2260זהו תפקידו של אליהו הנביא שלנו שיבוא לפני בוא יום ד' הגדול והנורא שאז "ביום ההוא יהיה ד' אחד ושמו אחד".
2260
2261"הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בוא יום ד' הגדול והנורא"...
2261
2262כד. מסירת הגוף ומסירת הנפש
פרשת צו
פרשת צו
2262
2263"הנה אנכי שלח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ד' הגדול והנורא, והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם" (הפטרת היום סוף מלאכי).
2263
2264"וידבר ד' אל משה לאמר, צו את אהרן ואת בניו לאמר, זאת תורת העלה, הא העלה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר ואש המזבח תוקד בו... ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים... והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה... וערך עליה העלה והקטיר עליה חלבי השלמים, אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" (ויקרא ו, א-ו).
2264
2265חגו של אליהו הנביא.
2265
2266חג הפסח הוא חגו של אליהו הנביא ביחוד, כשנשב אי"ה בעוד ימים אחדים על הסדר נראה לפנינו כוס של אליהו, הדלת תפתח, ובברכת ברוך הבא יכנס אליהו בכבודו ובעצמו, וישמע את תפלתנו הפולחת כליות ולב "שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך ועל ממלכות אשר בשמך לא קראו, כי אכל את יעקב ואת נוהו השמו" וכו'. ולא רק חג הפסח, אך גם שבת הגדול, הבא בתור הקדמה להחג, מוקדש לאליהו הנביא ורק בו אנו משיחים בהפטרת היום, ומדוע?
2266
2267פשוט, מפני שאי אפשר לגאולה שתבוא בלי מסירת נפש מצוינה, בלי התלהבות של קדושה מיוחדה, שאין דוגמתה בכל העולם כולו.
2267
2268"אין בונים בית המקדש בלילה", ואי אפשר שיבנה בית ישראל כשבוניו אחוזים בחבלי השינה, וגם כשהננו במצב של נים ולא נים תיר ולא תיר, אם לא שיזדעזעו כל הלבבות ברצון אדיר וחזק, אשר לא יחת מפני כל.
2268
2269ועל כן אנו מעירים בכל ערב פסח את אליהו הנביא, זהו אליהו סמל הקנאות לכבוד ד' ועמו - "פינחס זהו אליהו", שלבבו בוער בקרבו כיקוד אש ואומר "והיה האלהים אשר יענה באש הוא האלהים", זהו אליהו שאינו יודע מפשרות ומותורים, אך מיקוב הדין את ההר, השונא תכלית שנאה את כל אלה ה"לא חמימי ולא קרירי", הפוסחים על שתי הסעיפים, כי רק אז נוכל לזכות לפסח לעתיד, אם אליהו הנביא ישתתף עמנו.
2269
2270כי רק אש, סמל ההתלהבות והקנאות חסרה לנו לגאולתנו ופדות נפשנו, וכמו אליהו הננו צריכים לומר גם עכשיו "והיה האלהים אשר יענה באש הוא האלהים".
2270
2271ואם לא רב הוא מחנינו, מחנה הנלהבים, ובכל מקום שאנו פונים הננו רואים רק אדישות ושויון נפש, הנה אל יפול לבבנו, הלא אליהו הנביא לא נקבר כדרך כל הארץ, הוא עלה בסערה השמימה, וממנו נלמוד וכן נעשה.
2271
2272גם הוא בשעתו אמר "אני נותרתי נביא לד' לבדי, ונביאי הבעל ארבע מאות וחמשים איש", ובכל זאת היה בטוח "והיה האלקים אשר יענה באש הוא האלקים", ואם רק האש שבקרבנו לא נכבה עדיין, הנה כבר הנצחון בטוח על צדנו, אם רב ואם מעט אנחנו.
2272
2273וכשם שהגאולה הראשונה היתה על ידי מסירות נפש, כמו שאמר משה בעצמו "הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלנו", כך תהיה גם הגאולה העתידה על ידי מסירות נפש שתוקדם לה "הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בוא יום ד' הגדול והנורא".
2273
2274אש תמיד תוקד על המזבח.
2274
2275וטבעה ומהותה של המסירות נפש שלנו מתבארת למדי בהפרשה שקראנו היום: "ואש המזבח תוקד בו לא תכבה", וחז"ל מוסיפים על זה: "א"ר פינחס, ואש המזבח תוקד עליו אין כתיב כאן, אלא תוקד בו, האש היתה מתוקד בו, תני בשם ר' נחמיה, קרוב למאה ושש עשרה שנה היתה האש מתוקדת בו, עצו לא נשרף ונחושתו לא נחתך" (מדרש רבה ויקרא ז, ה).
2275
2276ובתורת כהנים הוא אומר על זה "מנין לאש המזבח הפנימי שלא תהא אלא ממזבח החיצון? ת"ל ואש המזבח תוקד בו". ועוד אמרו "כל מקום שנאמר צווי הצווי מיד בשעת מעשה ונוהג לדורות" (מדרש רבה במדבר ז, ו).
2276
2277ואמנם כל המאמרים האלה הולכים אל מקום אחד.
2277
2278כי אמנם, כאמור, כל מקום שנאמר צו הנה היא מצוה לדורות, ומה נעשה אם בחטאינו חרב בית מקדשנו, ואין מזבח ולא אשים, ואיך אפשר לנו לקיים את המצוה של "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה", לא תכבה, אבל האש הרי נכבה זה כאלפים שנה?
2278
2279אל תדאגו מאומה, כי והאש תוקד עליו לא כתיב כאן, אלא והאש תוקד בו, בו בהאדם גופא, בקרב הלב פנימה, זהו המזבח הפנימי, שאשו באה מהמזבח החיצון, והוצרכנו אמנם למזבח החיצון רק כדי שיתן אש למזבח הפנימי; הראשון הוא האמצעי והשני - התכלית, והתכלית מתקיימת גם כשאין האמצעי כבר במציאות.
2279
2280ובחנם היה כל עמלם של אספסינוס וטיטוס, בכדי טרחו טרחיא להחריב את מזבח החיצון שלנו, אחרי שכבר יש אצלנו המזבח הפנימי במציאות.
2280
2281הם, צוררי ישראל הנ"ל, השתמשו באש ותמרות עשן כדי לעשות כלה מבית המקדש שלנו, ולא חלו ולא הרגישו, כי אי אפשר לכבות אש על ידי אש, ואיך תכבה האש תמיד של המזבח על ידי אש החולין שלהם?
2281
2282שלש מדרגות.
2282
2283"אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" זו היא האהבה הטבעית שיש בכל נפש ישראלית לאלקיה, כמו שמאריך בזה בדברים נלהבים הרב מלאדי ז"ל, שמדמה זאת "לאור הנר שמתנועע תמיד למעלה בטבעו, וכמו שאור האש חפץ בטבע ליפרד מן הפתילה ולידבק בשרשו למעלה ביסוד האש הכללי, כך נשמת האדם חפצה וחשקה בטבעה להפרד ולצאת מן הגוף ולידבק בשרשה ומקורה, בה' חיי החיים, הגם שתהיה אין ואפס ותתבטל שם במציאות לגמרי, ולא ישאר ממנה מאומה ממהותה ועצמותה הראשונה, אף על פי כן זה רצונה וחפצה הטבעי" (ע"פ תניא פרק יט), ועל כן "כל טרדות הפרנסות והמחשבות בעניני עולם הזה לא יוכלו לכבות את האהבה, שהיא בחינת אהבה המסותרת, שיש בכל נפש מישראל בטבע מבחינת נפש האלקית שטבעה לעלות וליכלל תמיד למעלה כשלהבת העולה מאליה" (תורה אור כח).
2283
2284אש תמיד תוקד על המזבח, זהו ממש משל הרב הנ"ל, המשל מפתילה ואש, אכן בקצור נמרץ מאד כראוי ללשון התורה, אבל מאידך גיסא אנו רואים, שמצאה התורה לכפול ולשלש את "אש המזבח תוקד בו" ומדוע?
2284
2285יען כי על שלשה ענינים מדברת התורה בכאן, על עולה "זאת תורת העולה", על שלמים "והקטיר עליה חלבי השלמים", על הוצאת הדשן "ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים, והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה" ועל כן נחוץ גם שלוש הדברים של "אש המזבח תוקד בו".
2285
2286להראות, כי יש שלש מדרגות בישראל, מדרגת העולה, שכולה כליל לד', זאת אומרת, אלה שמקיימים את ה"והגית בו יומם ולילה" כפשוטם ממש ויושבים רק על התורה ועל העבודה; מדרגת השלמים, אלה שמזווגים את האכילת אדם ואכילת מזבח, תורה ודרך ארץ ביחד, אבל יש גם מדרגת של הוצאת הדשן הנעבדת בבגדים אחרים, בגדי חולין, עבודה שאינה לפי כבודם של בגדי כהונה, אלה היהודים שעושים לכאורה דברים כאלה שאינם לפי כבודה של ממלכת כהנים, אבל הצד השוה שבהם שבכולם יוקדת אש המזבח.
2286
2287ובואו וראו, כי בעולה מקצרת התורה "ואש המזבח תוקד בו". לא כן בשלמים והוצאת הדשן ששם באה אריכות יתירה "והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה" - בהוצאת הדשן - ו"אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" - בחלבי השלמים - מפני שאת האש של מדרגת העולה הנה הכל רואים ומכירים בחוש, לא כן המדרגות האחרות שלמראית עין כבר נכבה בהם האש לגמרי וביחוד אצל המדרגה האחרונה, מצאה התורה להדגיש את ה"לא תכבה".
2287
2288ממש כמו שמאריך בזה הרב הנ"ל לבאר, כי גם אצל הרשעים שלנו בוערת בלבבם האהבה הטבעית לאלקים, אלא שאצלם היא בבחינת שינה ואינה פועלת פעולתה בהם, כל זמן שעוסקים בדעתם ובינתם בתאות העולם, אך כשבאים לידי נסיון בדבר אמונה, שהיא למעלה מהדעת ונגעה עד הנפש, אז היא נעורה משנתה ופועלת פעולתה בכח ד' המלובש בה בלי שום טעם ודעת ושכל מושג לו".
2288
2289ונוסף על זה, כי אמנם הטעם בזה פשוט למאד, זהו הטעם של "לא תכבה" הנאמר מפי השי"ת בתור גזרה מוחלטה לעולם ועד.
2289
2290האנוסים בספרד ובשאר מקומות.
2290
2291"ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים" - היו ימים שרבים מבני ישראל זנחו על ידי גזירת שמד את אמונת אבותיהם וילכו אחרי ההבל ויהבלו לקבל עליהם אמונה חדשה, אמונת שכניהם על ידי טבילת בשרם במים ובנשיאת צלם על חזיהם, ולמראית עין נדמה, כי כבר פשטו מקרבם את הצלם אלקים שבהם ולבשו צלמים אחרים הבאים ממקור הסטרא אחרא, וגם עליהם אומר הכתוב "ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים... והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה", כי גם אצלם לא נכבה באמת השלהבת יה, אלא שעוממה במקצת, ועל ידי רוח מצויה קלה התלקחה שוב ותהי כיקוד אש. ואותם הפושעים הנ"ל כשנתפסו על עבדם את אלקי ישראל בסתר והובלו למשפט האינקויזיציה "הקדושה", קדשו שם את שם שמים ברבים, ונשרפו חיים בקול גדול של "שמע ישראל ד' אלהינו ד' אחד".
2291
2292זהו שאמר הנביא "כי תעבור במים אתך אני, ונהרות לא ישטפוך, כי תלך במו אש לא תכוה, ולהבה לא תבער בך" וכפירוש הרב האברבנאל, שהיה עד ראיה לתקופת האנוסים שמבאר זאת ולפי דרכו, כי ולפי תורת הנוצרים, הנה מי שמקבל את דתם צריך לטבול את בשרו במים, ולפי אמונת המחמד צריך להטבל דוקא בנהר. אבל יש גם מפלגה אחת אצל הנוצרים, שלפיה צריכים דוקא להניח גחלי אש על הבשר ולקיים מה שנאמר "אש דת למו". ולכולם פונה הנביא באמרו, לשוא כל עמלכם ויגיעכם, צוררי ישראל בכל הזמנים והתקופות דעו לכם, כי "ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא", ולא יועילו לכם לגזול נפשות מישראל לא המים, לא הנהר ואף לא הלהבה. "אתך אני", בקרב ישראל פנימה, במסתרי הלב, במעמקי נשמתם לפני ולפנים.
2292
2293זהו מה שאמרו חז"ל על הכתוב "אדם כי יקריב מכם קרבן לד' מן הבהמה", שבא "להביא בני אדם שדומים לבהמה, מכאן אמרו, מקבלים קרבנות מפושעי ישראל" (חולין ה, א). כי גם פושעי ישראל שלנו הביאו קרבנות לאלפים ולרבבות, ולא קרבנות של בקר וצאן אילים וכבשים, אך קרבנות אדם ממש, "אדם כי יקריב מכם" גופא. בקיצור, על כולם אמרה התורה "לא תכבה" בלשון לאו גמור, "וכל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני" ולא יועילו לזה כל התחבולות שבעולם.
2293
2294ריח דורו של שמד.
2294
2295כי בית המקדש שלנו נחרב אבל המקדש לא נחרב, נשרפו האבנים של המזבח, אבל המזבח בעצמו עדיין קיים, אין עוד קרבנות של אילים וכבשים, אבל הקרבנות בעצמם לא בטלו עד היום הזה.
2295
2296והן התורה אומרת לנו "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" בית מקדש לא נאמר אלא מקדש, כי את הבית אפשר להם לאספסינוס וטיטוס להחריב ולשרוף, לא כן את המקדש, שכבודו מלא עולם מסופו ועד סופו "גלו לעילם שכינה עמהם גלו לבבל שכינה עמהם". המזבח הישן החזיק רק ל"ב אמה על ל"ב אמה, ואילו המזבח החדש, המזבח של הגלות, לא ימדד מרוב גדלו, כי כל הארצות, ארצות הגולה, הנן מזבח גדול לד' שהננו מקריבים עליו לא פרים ואילים, כבשים ועזים אך את חלבנו ודמנו, והקב"ה מריח את ריח הניחוח של כל אלה הנשמות שמסרו את עצמן על קדושת השם כמאמרם (ע"פ מדרש רבה בראשית פל"ד, ט) "וירח ד' את ריח הניחוח, הריח ריח דורו של שמד".
2296
2297בכל עם ועם נמצאים יחידי סגולה הנכונים למסור את נפשם בשביל איזו אידיאה. אנו יודעים, למשל, מסוקרטוס היוני וכדומה, אבל מי כעם ישראל גוי אחד בארץ שהמסירות נפש היא תכונה כללית לכל בניה מגדולים ועד קטנים בלי הבדל, וכמו שפירשו את מאמרם ז"ל, שכשאמר הקב"ה לאבותינו "בניך חטאו" השיבו אברהם ויעקב "ימחו על קדושת שמך" (שבת פט, א), כי בזה המליצו זכות על בניהם האהובים להם, שגם אלה החוטאים והפושעים שלנו נכונים להמחות בכל שעה ורגע על קדוש השם.
2297
2298יוסיפון מספר בספרו "מלחמת היהודים עם הרומיים" כי כשהבעירו הרומיים את בית המקדש והבערה ללהב יצאה, ועיני היהודים רואות וכלות, נמצאו אז אצלנו הרבה נלהבים, שירדו לתוך האש, בחשבם, אם טיטוס אינו מניח להם לכבות את האש במים, אולי יעלה בידם לכבותה בדמם, דם התמצית, ואמנם אז לא עלה הדבר בידם ונשרף המזבח של מטה, אבל עלה בידנו לכבות את האש ששולחים בהמזבח של מעלה שלנו, שבכל דור ודור עד היום הזה עומדים עליו לכלותנו באש, ובדמנו הנשפך כמים הננו מכבים ומכבים אותו.
2298
2299עלילת דם.
2299
2300ובמכילתא אנו שונים (פרשה ו) "ונתנו על שתי המזוזת ועל המשקוף, וכו' ר' נתן אומר מבפנים אתה אומר מבפנים או אינו אלא מבחוץ תלמוד לומר והיה הדם לכם לאות, לכם לאות ולא לאחרים לאות.
2300
2301בשנת תרע"ג היה הדבר, אז, בימים הנוראים, כשיושב אלקי ישראל על כסא הכבוד לשפוט את כל ברואי תבל, ומלאכים יחפזון וחיל ורעדה יאחזון, וכל באי עולם יעברו לפניו כבני מרון ועל המדינות בו יאמר, איזו לחרב ואיזו לשלום, וכו' וכו', הנה באותו הזמן ישבו קרוצי חומר פשוטים מחלאת מין האנושי, שכורים למחצה לשפוט את אלקי ישראל ואת תורתו.
2301
2302אז היה "משפט ביליס" הידוע, שנעשה למשפט של כל האומה הישראלית ותורתה. אז הובאו ספרי הקודש שלנו מכל הסוגים וידים מסואבות התחילו לפשפש ולדקדק בהם למצוא ראיות מהם, כי אוכלי אדם הננו ולפני כל חג הפסח מצוה וגם חובה עלינו לשתות דמו של איזה ילד נוצרי. הרגשנו אז את אותו הכאב והצער שהרגשנו אז בשעה "שבא טיטוס הרשע ונעץ חרב בהכפורת והיה דם מבצבץ ויוצא" כמסופר בחז"ל (גיטין נו, ב), ונזדעזעה כל האומה הישראלית מסוף העולם ועד סופו מחילול הקדשי קדשים שלנו על ידי ידים גסות וטמאות.
2302
2303וזכורני כי באותו "מקום המשפט" נשאלה שאלה "חמורה" אחת להאכספרט היהודי היחידי שהיה נוכח אז - הרב יעקב מזא"ה ז"ל ממוסקבה - "ומה תשוב אתה הסניגור של היהודים, - שאלו לו - על זה שבכל שבת ושבת אתם מזכירים את ה"קדושים" שלכם, ומאיזה זכות הם נעשו לקדושים האם לא בעבור זה שהשיגו דם נוצרי כדי להטעים את המצות שלכם?" ויענה להם האכספרט היהודי בענות צדק, אמנם כן, יש קדושים אצלנו שהננו מזכירים את שמם בכל שבת ושבת בקדושה וטהרה, וגם זה אמת, שהנם קדושים בשביל ששפכו דם, דם אדם ממש, אבל היודעים אתם, דם של מי? דם של הם בעצמם, אלו המה הקדושים שלנו אלה שלא רצו למכור את הבכורה שלהם בשביל משמני הארץ שהבטחתם להם, אלה שבאו באש ובמים ומסרו את נפשם בעד אמונתם ותורתם ויצאה נשמתם בטהרה בקול שמע ישראל ד' אלהינו ד' אחד". ואת אלה אנו מזכירים בכל שבת ושבת ביראת הכבוד ובהערצה נהדרה עד שתבוא העת שיקיים השי"ת את דבריו "הרנינו גויים עמו, כי דם עבדיו יקום".
2303
2304ומה נפלא הוא הדבר לראות, את כל השאלה ותשובה הזו כבר רמזו לנו חז"ל. הנה כלל גדול הוא ש"שקר אין לו רגלים" או "קושטא קאי שיקרא לא קאי". ואם רואים אנו שקר שמתקיים לאורך ימים, שמע מינה שעל כל פנים מקצת אמת יש בו, אבל איזה מקצת אמת יש בעלילת דם הידועה על עם, שגם "טפת דם" אחת טרפה בעיניו?
2304
2305אכן גם בזה יש מקצת אמת ועוד יותר ממקצת, אמת הוא שאנו שוחטים ילדים בידינו ממש והננו מברכים על השחיטה, אבל לא ילדים של בני אמונות אחרות, אלא את ילדינו עצמם. גם טפת דם אחת של הנוצרים לא הוצאנו בשביל איזו עבודה דתית בכל ההיסטוריה הארוכה שלנו, אבל דם של בנינו וילדינו גופא הוצאנו בלי שיעור וגבול, אותם שחטנו לאלפים ולרבבות בהרבה זמנים ודורות ומלאה הארץ דמם כמים לים מכסים.
2305
2306וזהו שמבאר המכילתא הנ"ל, הנה אנו רואים שהמצוה הראשונה שנצטוינו עליה ביציאתנו ממצרים היתה על דבר דם "ולקחו מן הדם ונתנו על שתי המזוזת ועל המשקוף", ללמדנו כי בדם ואש תכתב ההיסטוריה שלנו "ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך, ואומר לך, בדמיך חיי", אבל הננו צריכים להדגיש את הדברים "בדמיך חיי", וזה ההבדל בינינו וביניהם, הם חיים בדמם של אחרים "על חרבך תחיה", ואנחנו חיים בדמנו אנו.
2306
2307ואם "או אינו אלא מבחוץ", שהננו נצרכים לדם של חוץ, לדם של הגויים אינך אלא טועה, כי הלא כתיב "והיה הדם לכם לאות, לכם לאות ולא לאחרים לאות", כי הננו משתמשים רק בדמנו אנו ולא בדמם של אחרים, וכל שחיטתנו היא שחיטת פנים ולא שחיטת חוץ שאסורה לנו בהנאה.
2307
2308"והיה הדם לכם לאות", לכם משלכם, את כל הדם ששפכנו בידינו ממש, דם ילדינו ויוצאי חלצנו, בעת גזירת השמד, כשהאבות ברכו על השחיטה והבנים פשטו את צוארם לשחיטה, הדם הזה יהיה לנו לאות לפני הקב"ה אלקי הרחמים שיזכרם לטובה וינקום את נקמת דם עבדיו השפוך.
2308
2309"מי ישמע ולא ידמע - אומר על זה הפיטן - הבן נשחט והאב קורא שמע", ואנו מרוב הרגלנו בזה כבר אנו שומעים ואין אנו דומעים כלל וכלל, אבל הקב"ה מריח היטב את ריח הניחוח של קרבנותיו אלה, והוא אומר "ונקיתי דמם לא נקיתי".
2309
2310מהי מסירת נפש?
2310
2311הנה דברנו בזה רק על דבר מסירת נפש, אבל באמת כל הדוגמאות שהבאנו אינן מספיקות כלל לזה, אם קראנו לזאת מסירת נפש הוא רק שיטפא דלישנא וביחוד מפני ההרגל, כי כך מרגלי בפומי דאינשי לקרוא לכל אלה הנהרגים והנשחטים, הנטבחים והנחנקים וכדומה, על קדוש השם, בשם מסירת נפש. ובגופא דעובדא הלא איננו רואים בכל אלו שום מסירת נפש, אך מסירת הגוף, כי על ידי המעשים האלו לא נפגעה נפשם במאומה ורק גופם נפגע.
2311
2312ואמנם גדולי ישראל האמיתים מסרו גם את נפשם ממש בשביל קדוש השם.
2312
2313כי באמת לצדיק אמיתי אין כל מופת בזה שהוא שהוא מפקיר לפעמים את גופו בשביל טובת הכלל, שהרי זה באמת כל תכלית חייו, והעולם הזה הוא בעיניו רק כפרוזדור לפני הטרקלין של עולם הבא, ואיזה חדוש יש בדבר, אם הוא מותר על הפרוזדור בשביל לכנוס מהר לטרקלין. אכן הרבותא הוא בזה שפעמים הרבה ותרו גם על טרקלין גופא בשביל קדוש השם ולא חסו גם על נפשם שתסבול מזה בעולם הבא.
2313
2314למשל, להרב מלאדי זצ"ל היה מרגלי בפומיה תמיד לאמר, "לא לגן עדן שלך אני צריך, אלא בך בעצמך אני צריך לאשתאבא בגופא דמלכא ממש, דהיינו להדבק ולהכלל במהותו ועצמותו" זוהי דוגמא למסירת נפש ממש, שנכון היה לותר גם על חיות הנפש העצמותית שלו ולהתבטל "בגופא דמלכא".
2314
2315אולם אנו מוצאים עוד רבותא יותר גדולה, שלא רק שבשביל קדוש השם מסרו את נפשם, אך גם בשביל אהבת ישראל היו נכונים לזה.
2315
2316הנה, למשל, בדורנו זה גופא חי הגאון הצדיק ר' אליהו חיים מייזל זצ"ל, הרב מלודז, ומספרים עליו שלוה תמיד כסף ברבית בשביל לחלקם לצרכי צדקה שונים, וכששאלו לו רבים, הרי האיסור של רבית הוא חל גם על המלוה וגם על הלוה, ואיך הוא עובר על לאו מפורש בתורה, בעוד שלא יכול להתנצל גם בתקנת היתר עסקא, אחרי שהדבר ידוע לכל, שאין לו עסקים אחרים, זולת העסק של צדקה ומעשים טובים?
2316
2317ויענם הגאון הנ"ל, כי מאידך גיסא הלא ידוע גם כן לכל, שעל איסור רבית עוברים צ"ט למאה מכל היהודים, הן על ידי היתר עסקא והן שלא על ידי היתר עסקא וסוף סוף אינם מנוקים לגמרי מעבירה זו ונמצא שאם לא אעבור גם אני על זה ישבו כל אלה היהודים בגיהנם, ואנכי לבד אשב בגן עדן, על כן מוטב הדבר לפני לשבת עם כל ישראל בצוותא חדא בגיהנם מאשר להיות מתבודד בגן עדן לבדי.
2317
2318זהו ציור של מסירת נפש פשוטה כמשמעה בשביל טובת הכלל, שגם מוקדי הגיהנם כדאי לסבול עבורה.
2318
2319ואמנם לא רק בשביל טובת הכלל, אך גם בשביל טובת הפרט, אנו מוצאים שגדולינו, גם בדורות האחרונים, מסרו לא רק את גופם אך גם את נפשם ממש.
2319
2320ידוע, למשל, המעשה בהגאון האדיר ר' ישראל סלנטר זצ"ל, שפעם אחת נעלמו עקבותיו לפני כל נדרי, כל הקהל עמדו צפופים בבית הכנסת ששם התפלל הגאון הנ"ל ברטט קדושה ובאימה גדולה ומחכים להגאון הנ"ל והנה כבר פנה היום והגאון איננו ושלוחים יצאו בכל קצות העיר לבקשו, ואחרי חפוש רב נמצא הגאון עומד אצל תינוק אחד המוטל בעריסה, והוא מנענע אותה בנגון יפה בנגון שמזמרות כרגיל הנשים כדי להפיל תרדמה על ילדיהן. ומעשה שהיה כך היה, בלכתו מלובש בקיטל לבית הכנסת לתפלת כל נדרי, עבר דרך בית אחד שמשם נשמע קול תינוק אחד בוכה, כי אביו ואמו הלכו כולם להתפלל, והתינוק נשאר ערירי, ומה עשה הגאון הנ"ל? פתח את החלון וקפץ שמה ונשאר כל הערב אצל התינוק ובמקום תפלת כל נדרי שר את הניגון "הלולו לולו לו" הידוע.
2320
2321ואמנם אפשר לנו לתאר עד כמה גדלו מצוקות הנפש של הגאון הנ"ל, שלא יכול להתפלל יחד עם הציבור בעת רצון זו שאין כמוה ליופי ולקודש, ושממלאה גם ליהודי פשוט מעין טעם גן עדן, אלא שאהבת ישראל ולו גם ישראל קטן המוטל בעריסה, היתה גדולה בלבו כל כך, עד כי נכון היה להקריב בשביל זה את הנפש, נפשו גופא. הרי לכם ציור של מסירת נפש ממש גם בשביל אהבת הפרט.
2321
2322ודוגמאות כאלה הרי אפשר לפרוט הרבה, אלא שאם באנו לפרט כולן אין אנו מספיקים והדברים עתיקים.
2322
2323העגל והקרבנות.
2323
2324ואמנם הראשון שהראה מסירת נפש כזו היה אהרן.
2324
2325צאו וראו מה שאומר המדרש על מעשה העגל, "ר' ברכיה בשם רבי כהנא פתר קרא באהרן, בשעה שעשו ישראל את מעשה העגל, בתחילה הלכו אצל חור, אמרו לו: קום עשה לנו אלקים, כיון שלא שמע להם, עמדו עליו והרגוהו, כיון ששמע אהרן כן מיד נתירא, הדא הוא דכתיב וירא אהרן ויבן מזבח לפניו, נתירא מהזבוח לפניו, אמר אהרן איך אעשה, הרי הרגו את חור שהיה נביא, עכשיו אם הורגים אותי שאני כהן, מתקיים עליהם המקרא שכתוב אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא... מוטב שיתלה הסרחון בי ולא בישראל... משל לבן מלכים שנתגאה לבו עליו ולקח את הסיף לחתוך את אביו, אמר לו פדגוגו, אל תיגע את עצמך, תן לי ואני חותך, הציץ המלך עליו, ואמר לו יודע אני להיכן היתה כוונתך, מוטב שיתלה הסרחון בך ולא בבני, חייך מן פלטין דידי לית את זייע מותר פרורי את אכיל, עשרים וארבעה אנינס את נסיב, כך מן פלטין דידי לית את זייע, ומן המקדש לא יצא, ומותר פרורי את אכיל" (מדרש רבה ויקרא).
2325
2326והתבוננו, עד היכן הדברים מגיעים, שאמנם אם לא היינו קוראים זאת שחור על גבי לבן, לא היינו יכולים להאמין זאת. אהרן עשה את העגל לשם מצוה "בשביל שיתלה הסרחון בו ולא בהם", בהכלל ישראל, ובכן בשביל טובת הכלל עשה את העגל. ובזה הראה עד כמה החובה למסור גם את הנפש ולטמא אותה באבי אבות הטומאה, אם רק הדבר נחוץ בשביל הכלל. וכשראה שהכלל נכון לעשות את העברה הזו, הנה היה מן הזריזים המקדימים לעשות זאת בכבודו ובעצמו, ובלבד שלא תהא שום פגימה על ידי זה בהכלל.
2326
2327ומה אמר הקב"ה על מעשה עברה כזו, במה שקל למטרפסיה בעד המעשה הנורא הזה מעשה העגל?
2327
2328הוא זכה בשביל זה דוקא להכבוד היותר גדול שלא זכה איש בלעדו, הוא נעשה לכהן גדול לו ולזרעו אחריו, כהונת עולם, כמו שאמרו שם במדרש על הכתוב "זה קרבן אהרן ובניו" - "רבנן פתריין קרא באהרן, בלשון זה הושפל, ואשליכהו באש ויצא העגל הזה, ובלשון הזה הוגבה, זה קרבן אהרן ובניו", כלומר, כי רק בשביל מעשה של העגל זכה לקרבנות.
2328
2329בקיצור, חביבה היא לפני הקב"ה המסירת נפש עוד הרבה יותר ממסירת הגוף.
2329
2330משה רבנו אוהב ישראל היה.
2330
2331ואמנם אהרן הכהן לא היה יחיד בדורו בזה, כי גם אחיו הצעיר משה רבנו אוהב ישראל היה לכל הדעות ולית מאן דפליג בזה, וגם הביתוסין שכפרו בכמה דברים מעיקרי האמונה שלנו, הודו בזה, כמובא במנחות (סה, א) "שהיו הביתוסין אומרים, עצרת אחר השבת, ניטפל להם רבן יוחנן בן זכאי וכו', לא היה שם אדם המושיבו, חוץ מזקן אחד, שפטפט כנגדו, אמר לו משה רבנו אוהב ישראל היה, ורצה שיתענגו ישראל שני ימים, עמד ותיקן עצרת אחר השבת", ומה נמרצים המה בזה דברי המדרש על הכתוב "הגידה לי שאהבה נפשי, איכה תרעה, איכה תרביץ בצהרים", כי פסוק זה משה רבינו אמרו כששמע שהגיע זמנו להסתלק מן העולם, פנה אז להשי"ת ואמר: אלקי הרוחות לכל בשר, הגידה לי שאהבה נפשי, אומה זו שמסרתי נפשי עליה, איכה תרעה בימי גלותה, איכה תרביץ בימי שעבוד מלכויותה" (ע"פ מדרש רבה שיר השירים פ"א, מד).
2331
2332ובכן הכל יודעים, כי משה רבנו אוהב ישראל היה אבל לא הכל יודעים, שגם הוא כאחיו הבכור הראה מסירת נפש ממש, ולא רק מסירת הגוף, בשביל אהבה זו.
2332
2333"וישב משה אל ד' ויאמר, למה הרעתה לעם הזה למה זה שלחתני, ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך, הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך, ויאמר ד' אל משה, עתה תראה אשר אעשה לפרעה... וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ד'" (שמות ה, כב - ו, ב).
2333
2334ובמדרש רבה (פ"ה, כג) שם "עתה תראה, במלחמת פרעה אתה רואה, ואין אתה רואה במלחמה של שלשים ואחד מלכים, שיעשה בהם נקמות יהושע תלמידך". וכל הקורא את ה"למה הרעותה" וכו' מרגיש בזה מעין הטחת דברים כלפי מעלה, ובודאי שהרגיש זאת גם משה רבנו, ובודאי ידע כי אפשר שבזה הוא מאבד את עולמו, עולם הרוחני, בשעה אחת, אלא שאהבת ישראל שבערה בקרבו כלהב אש, התגברה בקרבו על הסכנה, סכנת הנפש ממש הכרוכה בדבריו אלה, והוא דבר את מה שדבר, דברים הנוקבים ויורדים עד התהום כלפי הקדוש ברוך הוא.
2334
2335מדת הדין ומדת הרחמים.
2335
2336ואיך התיחס הקב"ה אל דברי משה אלה?
2336
2337"וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ד'". ולא לחנם פתחה התורה באלקים - מדת הדין ומסיימת באני ד' - במדת הרחמים - בפסוק אחד, להראות לנו, כי מדת הרחמים התעוררה בזה ממדת הדין גופא, וכל מה שהתגברה על משה מדת הדין בעד דבריו הנ"ל, באותה מדה התחזקה עוד יותר מדת הרחמים, להוסיף עוד אהבה על אהבת השי"ת אליו, כי בשעה שמדת הדין טענה כנגדו, והראתה בק"ן טעמים, איך שיש בדבריו אלה מעין הטחת דברים כלפי מעלה, הנה מזה גופא הוכיחה המדה הרחמים, עד כמה גדולה וחזקה בקרבו אהבת ישראל, עד שבא לזה למסור גם את נפשו ממש כפשוטה וכמשמעה בשביל אהבה זו, באופן שמן "וידבר אלקים" נסתעף גם ה"אני ד'".
2337
2338עתה תראה.
2338
2339ובכן גם משה וגם אהרן זכו שניהם לגדולה בשביל אהבת ישראל שבערה בלבם, אבל אמת הדבר גם כן, שבשביל פגימה קלה באהבה זו אצל צדיקים כמוהם, שהקב"ה מדקדק עמהם כחוט השערה, נענשו שניהם שלא להכנס לארץ.
2339
2340זה היה החטא של מי מריבה, כשרבו עם משה על דבר מים שלא היו להם לשתות וישב להם "שמעו נא המורים" וכדברי המדרש - "המורים - סרבנים, שוטים, מלמדים את מלמדיהם, מורים חצים", ויכעס הקב"ה עליהם על שהם מוכיחים לישראל בעת צרה כזו וזורים מלח על פצעיהם, כי באמת היה להם מקודם לתת מים להשקיט את צמאונם, ואחר כך להגיד להם מוסר כמה שיחפצו, וכיון שהחליפו את הסדר גזר עליהם השי"ת "לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם" ומנגד ראו את הארץ ושמה לא באו.
2340
2341וזהו שאמר להם השי"ת "עתה תראה, במלחמת פרעה אתה רואה, ואין אתה רואה במלחמת של שלשים ואחד מלכים".
2341
2342כלומר, עתה שהנך עומד על השקפה זו, שאהבת ישראל היא למעלה מכל דבר. עתה תראה, תראה את מה שלבן חפץ, אבל במלחמת ל"א מלכים, שאז תעמוד על השקפה אחרת לגמרי, לא תראה ולא תזכה.
2342
2343מסירות נפש של האבות.
2343
2344אמרנו, כי משה ואהרן היו הראשונים למסירת נפש ממש, ואמנם זה אמת בנוגע מיציאת מצרים ואילך, אבל עוד קודם לזה אנו מוצאים מסירת נפש כזו אצל האבות.
2344
2345"ויהי אחר הדברים האלה והאלהים נסה את אברהם" זהו מעשה העקדה הידועה, וידועה גם הקושיא, מדוע תלה הנסיון דוקא באברהם ולא ביצחק, אם הראשון לקח את המאכלת לשחוט את בנו, הלא השני פשט בעצמו את צוארו לשחיטה? ושנית הלא מקודם העקדה ירד אברהם לתוך כבשן האש להשרף חיים בשביל כבוד ד' - והיש לך נסיון גדול מזה, ומדוע רק "עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה"?
2345
2346אולם זו היא הנותנת, בכבשן האש ראינו רק מסירת הגוף לשרפה, בעקדת יצחק ראינו מצד יצחק רק מסירת הצואר לשחיטה, אבל ב"אלקים נסה את אברהם" אנו רואים נסיון ממין אחר לגמרי, זהו נסיון של מסירת נפש פשוטו כמשמעו, כי אברהם סמל החסד והרחמים, סמל הטוב והמטיב בטבעו, שלבו בוער באהבה לכל ברואי תבל, שלא היה יכול לראות גם באבדן הסדומים חלאת מין האנושי, אם הוא לוקח מאכלת לשחוט את בנו הלא קל להבין את הפגימה הנוראה שהרגיש באותו הרגע בנפשו ממש, את הקרע שנעשה אז בנשמתו, את הגועל נפש שחש אז באותו הרגע שנפשו צריכה להיות מגואלה בדם, זהו מסירת נפש כפשוטה, זהו הקרבן היותר גדול שבזכותו אנו מתקיימים עד היום הזה.
2346
2347האמהות.
2347
2348וידועה היא האגדה הנפלאה (במדרש רבה איכה), המספרת איך שקמו כל האבות והאמהות מקבריהם ללמד זכות על בניהם האומללים, כל אחד מהם הזכיר את הזכיות שלו, ובקש והתחנן לפני הקב"ה בדמעות שליש שירחם עבור זאת על בניו התונים בצרה ובשביה, אבל מלאכי רחמים האלה לא פעלו מאומה, עד שבאה רחל במענה לשון שלה ואמרה "רבש"ע, גלוי לפניך שיעקב עבדך אהבני אהבה יתירה ועבד בשבילי לאבי שבע שנין וכששלמו אותן שבע שנין והגיע זמן נשואי לבעלי יעץ אבי להחליפני לבעלי בשביל אחותי... ורחמתי על אחותי שלא תצא לחרפה ומסרתי לאחותי כל הסימנים... ומה אני שאני בשר ודם... לא קנאתי לצרה שלי, ואתה מלך חי וקיים, מפני מה קנאת לעבודה זרה והגלית בני ונהרגו בחרב, מיד נתגלגלו רחמיו של הקב"ה, ואמר בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומם, הדא הוא דכתיב קול ברמה נשמע" וכו'.
2348
2349ולכאורה, במה גדול כחה של אמנו רחל מכחם של כל האבות שלנו, שהראו נסיונות יותר גדולים מזה?
2349
2350כי אמנם שלש מדרגות יש במסירת נפש, יש מסירת נפש שאינה באמת אלא מסירת הגוף, זוהי המדרגה התחתונה, המדרגה השניה היא מסירת נפש ממש לשם נשמת כל חי הקב"ה, כהנסיון של אברהם. אבל הנסיון היותר גדול הוא מסירת נפש ממש בשביל נפש פרטית אחרת, כי בעוד שבהמדרגה השניה הנ"ל עדיין יש ספוק נפש וקורת רוח לבעל הנסיון, כי "יש בכלל מאתיים מנה", ובכלל נשמת כל חי הרי גם נשמתו הוא שכלא נחשבת לגבה, אבל איזה ספוק נפש יש באופן השלישי שיש שאלה של "מאי חזית".
2350
2351ואת הנסיון הזה הראתה באופן בולט אמנו רחל, כי אהבתה ליעקב לא היתה בודאי אהבת גופנית, אהבה התלויה בדבר, והראיה, שכל השבע שנים שעבד יעקב בשבילה היו בעיניהם "כימים אחדים", ואילו באהבה התלויה בדבר, הנה כל יום ויום, שהאהבה לא תוכל לצאת מכח אל הפועל, נחשבת לשנה, אלא שהיתה ביחוד אהבה נפשית לנפש כל כך נאצלה כנפש יעקב בחיר האבות וכתר עליון, שממנו יצאו כל שבטי יה וכשהיא מסרה את הסימנים ללאה אחותה, אנו רואים בזה את המדרגה השלישית מסירת נפש ממש, ואת כל היקר והקדוש לה, את כל ההוד והאצילות ואת כל התפארת והנצח שבה, בשביל נפש אחרת, פרטית ואנושית כמוה.
2351
2352ובשביל זה גדול כוחה של אמנו רחל שרק בזכותה שמענו את קול ד' הקורא אלינו "כה אמר ד' מנעי קולך מבכי..."
2352
2353הזקנים.
2353
2354ולא רק האבות והאמהות, אך גם הזקנים שבדורו של משה ואהרן נהגו ככה.
2354
2355אנו קוראים בתורה "ויקרא משה לכל זקני ישראל ויאמר אליהם, משכו וקחו לכם צאן למשפחתיכם... ושמרתם את הדבר הזה לחק לך ולבניך עד עולם... וילכו ויעשו בני ישראל כאשר צוה ד' את משה ואהרן כן עשו" (שמות יב, כא-כט).
2355
2356והדיוקים בזה רבים הם. א) למה קרא לפניהם דוקא, אטו לא נצטוו בזה כלל ישראל? ב) הלא מצות נתינת הדם על המשקוף היתה רק לשעה ולא לדורות, ואיך אמר "לחק לך ולבניך עד עולם". ג) ורש"י פירש על ה"וכן עשו" שקא משמע לן "שאף משה ואהרן כן עשו" ולכאורה מאי הרבותא בזה הלא בודאי משה ואהרן מחוייבים בכל המצוות ככל ישראל?
2356
2357וראיתי באחד מספרי הפרד"ס, שמבאר זאת על פי ההנחה המוסכמת ב"קבלה" שדוקא צדיק שאינו גמור מגין על הרשעים אבל לא צדיק גמור, מפני שהטעם שצדיק מגין הוא מפני שכיון שניתנה רשות למשחית, שוב אינו מבחין בין צדיק לרשע ואם לא יגין הרי יפגע המשחית גם בו, אכן רק בצדיק שאינו גמור אינו מבחין, אבל בצדיק גמור גם המשחית מבחין היטב.
2357
2358ודוגמא לזה בהלכה ביו"ד (סי' קיא סעיף ז) בשתי קדרות אם אין בכל אחת ואחת כדי לבטל האיסור שתיהן מצטרפות, אבל אם יש באחת מהן לבטל האיסור אינה מצטרפת עם השניה שאין בה לבטלה והאחרונה אסורה, והטעם שרק מה שנכנסת בכלל ספק נכנסת בכלל צירוף.
2358
2359ובזה פירש הגמ' דתענית (כא, ב) "בשיבבותיה דרב לא הות דברתא, סברו מיניה משום זכותיה דרב דנפיש, איתחזי להו בחילמא רב דנפישא זכותיה טובא, הא מלתא זוטרתא ליה לרב", כלומר, דאדרבא כיון דהוא צדיק גמור שוב אינו מגין, ורק בזכות אחרים שאינם כל כך צדיקים גמורים נצולו. וזהו גם הכוונה בדברי השי"ת אל משה אחרי מעשה העגל "לך רד כי שחת עמך", כלומר, והם צריכים למי שיגין עליהם ואתה צדיק גמור, ואי אפשר לך להגן עליהם, זולת אם תרד מגדולתך.
2359
2360ובזה מובן גם כן שאחרי שאמר משה "למה הרעותה לעם הזה" השיב לו הקב"ה "עתה תראה", כי ירד על ידי זה מעט מגדולתו, והיה יכול שוב להגין על כל האומה שתצא ממצרים.
2360
2361וזהו הענין גם בכאן שקרא להזקנים דוקא, כי באמת הם בתור צדיקים גמורים, לא היו צריכים כלל לשחיטת הפסח שכל עיקרו אינו בא אלא בשביל זה "ועבר ד' לנגוף את מצרים וראה את הדם... ולא יתן את המשחית לבוא אל בתיכם לנגוף", כי, כאמור, בצדיק גמור מבחין גם המשחית, אלא שבאופן כזה לא היו יכולים להציל את כלל ישראל, ובשביל זה הזהירה להם התורה "משכו וקחו לכם צאן", היינו, שימשכו הם עצמם בתוך הכלל כולו, שירדו מעט מגדולתם, ויבואו לבחינת צדיקים שאינם גמורים, כדי שיגינו גם על הרשעים שבעם.
2361
2362וזהו שכתוב "לחק לך ולבניך עד עולם", ללמדנו כי בעד כלל ישראל הננו מחוייבים לא רק במסירת הגוף, אך גם במסירת הנפש, ואם זקוקה לזה לא רק ירידה מהגדולה החומרית, אך גם ירידה מהגדולה הרוחנית, גם כן אין אנו בן חורין להפטר מזאת. והראיה שאף משה ואהרן, שבודאי היו צדיקים גמורים גם כן עשו.
2362
2363ואף על פי, שעל יסוד הנסתר בנויות ההנחות האלה ולנו אין עסק בנסתרות, בכל זאת לא מנענו להביא זאת מפני המוסר השכל שבזה.
2363
2364האבות והבנים.
2364
2365ובכן נחזור לענינינו, "הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בוא יום ד' הגדול והנורא". כי אליהו הנביא סמל המסירות נפש, הוא תנאי הכרחי לגאולתנו ולפדות נפשנו. אבל לעת עתה דא עקא, כי לא רק שאין אנו מסוגלים למסירת נפש, אך גם למסירת הגוף אין אנו מסוגלים, כל היהדות שלנו הוא רק יהדות של "מהיכי תיתי", יהדות מן השפה ולחוץ. ובשביל זה הננו רואים אצלנו איך שנתקיימה אצלנו רק המחצית הראשונה מהפסוק האחרון של הנביא האחרון, היינו כי אנו רואים אצלנו את ה"והשיב לב אבות על בנים", והאבות שיש להם בנים חופשיים מתרחקים גם הם, האבות, לאט לאט מהיהדות, ואין אנו רואים את המחצית השניה מההבטחה הנ"ל, את ה"ולב בנים על אבותם", וכל זה למה?
2365
2366מפני שדא עקא, שיש לב בנים, אבל אין לב אבות, כי הבנים הפורקים עול תורה ומצוות עושים זאת בלב גמור, בדחילו ורחימו, ולפעמים גם במסירת נפש גמורה, ואילו האבות עושים את כל מעשיהם כאלו כפאום שד, אבל אם יהיה לב אבות, אז ממילא "ולב בנים על אבותם".
2366
2367וכשיבוא אליהו הנביא, כשהתכונה של מסירת נפש תתעורר שוב בקרבנו, אז נזכה ממילא לא רק לה"והשיב לב אבות על בנים" אך גם "ולב בנים על אבותם".
2367
2368ונחכה לו בכל יום שיבא.
2368
2369כה. תנאי הגאולה
"והיה כי יאמרו אליכם בניכם, מה העבדה הזאת לכם? ואמרתם, זבח פסח הוא לד'" (שמות יב, כו-כז).
"והיה כי יאמרו אליכם בניכם, מה העבדה הזאת לכם? ואמרתם, זבח פסח הוא לד'" (שמות יב, כו-כז).
2369
2370"רשע מה הוא אומר, מה העבודה הזאת לכם? וכו' ואף אתה הקהה את שיניו ואמור לו, בעבור זה עשה ד' לי בצאתי ממצרים, לי ולא לו, אילו היה שם לא הית נגאל" (הגדה).
2370
2371שבת גדול ושבת קטן.
2371
2372אם יום השבת הזה נקרא שבת הגדול, הרי שמע מינה שיש גם שבת קטן.
2372
2373ובאמת זהו ההבדל בין שבת ובין יו"ט, גם באלה האחרונים נאמר הלשון שבתון, אבל ההוספה של "ון" מראה על לשון קטנות, כידוע בלשון הקודש, ויו"ט נקרא שבתון, כי לגבי שבת הוא בחינת קטן לגבי גדול.
2373
2374ובאמת כדאי ונחוץ להדגיש זאת בכל תוקף בזמננו אנו, שנעשה העולם לעולם הפוך, שהעליונים למטה ותחתונים למעלה, ויש הרבה שזהירים ביו"ט ואינם זהירים בשבת, ביו"ט עוד סוגרים את חנויותיהם ובאים עם ה"צילנדרים" שלהם לבית הכנסת, ואת שבתם עושים חול ולא יראו ולא ימצאו בבית ד'.
2374
2375ועל כן השבת שלפני ראש החגים חג הפסח נקרא שבת הגדול, ללמדנו ולהשמיענו, כי אף על פי שבעוד ימים אחדים נחוג את היו"ט היותר גדול, הראשון של השלש רגלים, בכל זאת ערכו של השבת הוא עוד יותר גדול, ובכן אל תזלזלו בשבת אף על פי שהיו"ט כבר עומד אחרי כתלנו.
2375
2376השבת הוא הסיבה להרגלים.
2376
2377ואמנם "מי נתלה במי? הוי אומר קטן נתלה בגדול", וכל הרגלים הרי נתלים בשבת. כי אם כל הרגלים באים זכר ליציאת מצרים, הלא השבת הוא הסיבה לכל עיקרה של היציאה הזו. הרגלים מספרים לנו מעשה שהיה, ענין של דיעבד, אבל השבת קא משמע לן את הגורם מזה. את סיבת הדבר ומקורו.
2377
2378כי הסיבה הראשונה לגאולת האומה ממצרים, היתה זה מה שמספרים חז"ל על משה רבנו.
2378
2379"וירא בסבלותם, ראה, שאין להם מנוחה, הלך ואמר לפרעה, מי שיש לו עבד אם אינו נח יום אחד בשבוע הוא מת, ואלו עבדיך אם אין אתה מניח להם יום אחד בשבוע המה מתים, אמר לו, לך ועשה להם כמו שתאמר, הלך ותיקן להם את יום השבת לנוח" (מדרש רבה שמות א, כח), "ונתן בידם מגילות שהיו משתעשעין בהם משבת לשבת ללמד שהקב"ה גואלם" (שם ה, יח).
2379
2380ולולי השבת והמגילות שהיינו משתעשעים בהן ביום המנוחה זה, הרי עדיין היינו משועבדים לפרעה במצרים, כי המנוחה והנחלה קשורות זו בזו, ועם שאין לו מנוחה כלל אי אפשר שיבוא לידי נחלה.
2380
2381ואם נקרא השבת שלפני הפסח בשם שבת הגדול, הוא גם בשביל ללמדנו, כי כל הרגלים נתלים בו מפני שהוא גרם לכל הענין שבשבילו באים הרגלים, כקטנים הנתלים בגדול.
2381
2382וזהו המכוון "תחילה למקראי קודש".
2382
2383השבת נתגדל על ידי הרגלים.
2383
2384ומאידך גיסא, כידוע יש לפעמים שהסיבה והמסובב מתחלפים יחד, שהמסובב משפיע מצדו השפעת גומלין על הסיבה, באופן שיש בהסיבה גם מסובב.
2384
2385וזה נאמר גם על שבת, סיבת כל הרגלים, שגם הוא הושפע מהרגלים, המסובבים שלו, ואם לפני הרגלים נאמר עליו רק ה"זכור" מפני הנמוק "כי ששת ימים עשה ד' את השמים ואת הארץ... וינח ביום השביעי", הנה על ידי היציאת מצרים של הרגלים נתוסף עליו גם ה"שמור" והנמוק "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ד' אלהיך משם".
2385
2386ובכן יש לנו עוד טעם בזה שנקרא השבת הזה שבת הגדול, מפני שעל ידי הפסח נתגדל השבת באיכותו, וזכה ל"שמור וזכור שבדבור אחד נאמרו".
2386
2387החומרניים והרוחניים.
2387
2388והשבת הוא תנאי קודם למעשה הגאולה, לא רק של גאולת מצרים, אך גם של הגאולה העתידה.
2388
2389נתבונן נא לה"ארבעה בנים שאחד חכם ואחד רשע" וכו', ולכאורה הנגוד מהרשע הוא צדיק, והנגוד מחכם - כסיל, ומדוע באים כאן החכם והרשע בתור מתנגדים זה לזה?
2389
2390מפני שצדיק ורשע זהו הניגוד במעשים, שהראשון עוסק במעשים טובים והשני במעשים רעים, ואילו הנגוד בין חכם ורשע הוא הנגוד בהשקפות עולם.
2390
2391חכם נקרא מי שיש לו השקפה רוחנית על העולם, ורשע הוא בעל ההשקפה החומרנית.
2391
2392וכידוע שכל הפילוסופיה מכל הדורות והזמנים סובבת והולכת בנקודת הכובד שלה על המחלוקת הנושנה הזו, על המחלוקת בין החומרניים והרוחניים.
2392
2393ובקיצור נמרץ נאמר בביאור ההשקפה החמרנית, - כי את ההשקפה השניה הרי מבוארת היא למדי בהיהדות שכל עיקרה בנויה על היסוד הזה.
2393
2394כי החומרניים רואים בכל, לא רק על הארץ מתחת, אך גם בשמים ממעל רק חומר לבד, ואין רואים בכל הברואים וגם בנזר הבריאה - האדם - בכלל רק רגש אחד, שהוא דבר המעמיד לכל המתרחש והמתהוה אצלם, הוא רגש האנכיות.
2394
2395אין האדם אוהב את אחרים, אך אוהב הוא את עצמו, ואם תאמר הרי האדם אוהב את חבריו וידידיו, את בניו ובנותיו וכדומה? כי גם זה בא מאהבת עצמו, הוא אוהב את חבריו וידידיו מפני שהוא מתענג בחברתם ומבלה את הזמן עמהם בטוב ובנעימים, הוא אוהב את בניו ואת בנותיו מפני שיש לו "נחת" מהם, כל הטובות שאדם עושה עם חברו הוא רק מפני העיקר של "שמור לי ואשמור לך".
2395
2396ובכלל אין לדבריהם, הבדל כלל בין החיה ובין האדם, כי חיה מושלמת הוא האדם, ואדם בלתי נשלם הוא החיה, וכל התפתחות ההיסטוריה איננה אלא דבר המסתעף מהקב"ה, שהיא היא המושלת בכל, כי אין רצון לאדם אלא הכל הכרח, חק הברזל.
2396
2397ובכל מקום שהמה פונים המה רואים רק חומרניות ואנכיות, גם רגש המוסר שבאדם איננו אצלם "קול אלקים המתהלך בתוך האדם", אך הד קול האנכיות, כי מפני רגש האנכיות שבקרבו הוא מתעורר לכל עול שעושה לו חברו, ומכאן כשבא הוא בעצמו לעשות עול לחברו מתעורר בקרבו הד-קולו גופא, ולא עוד אלא שגם את האלקים גופא המה רואים מתוך אספקלריה זו, ובנגוד להתורה שאומרת כי "בצלם אלקים ברא את האדם", הנה לדעתם המשובשת הוא להיפך שהאדם ברא את אלקיו בצלמו הוא, וכל עיקרה של האלקית בא לאדם על ידי הפחד והבהלה מפני המקרים הרעים המתרחשים בעולם, ושוב רגש האנכיות שאין מנוס ומפלט ממנו, הוא הוא הגורם.
2397
2398"חכם מה הוא אומר, מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צוה ד' אלהינו אתכם". "רשע מה הוא אומר, מה העבודה הזאת לכם". והתבוננו בשאלותיהם זה לעומת זה ותראו את שתי ההשקפות המתנגדיות הללו.
2398
2399כנגד החכם, הריציונאלי, שרואה בכל את ה"של ראש", בא הרשע הגס הרואה בכל רק את ה"של יד", כנגד העדות החוקים והמשפטים המכריעים בהתפתחות האדם, באה העבודה, במקום הלד' בא הלכם, רגש האנכיות ותו לא מידי, ובמקום הציווי המראה על חרות האדם, שהוא רק מצוה ועושה, באה ההכרחיות "מה העבודה הזאת לכם", גם בהשמטת ה"אשר צוה".
2399
2400שני הפכים בנושא אחד.
2400
2401רשע שכזה אנו משיבים שפיר "אילו היה שם לא היה נגאל", כי לא רק שהתורה כולה מראש לסופה מבוססה על יסוד האידיאליות שבחיים הרואה גם בארץ מתחת רק רוחניות שברוחניות, אלא שגם כן כל עיקר הגאולה שלנו לא יתכן לפי השיטה החומרנית הנ"ל.
2401
2402ואותו הבן התכשיט שהוא יושב על הסדר של הגאולה ושואל קושיות כזו, הריהו מכלכל בקרבו שני הפכים בנושא אחד.
2402
2403הלא כל דרישת הגאולה שלנו מבוססה על היסוד כי עם אנחנו וארץ ישראל שייכת לנו, אבל לפי ההשקפה החומרנית המושג עם גופא אינו אלא תואר לקבוץ אנשים היושבים להם באיזו מדינה המוגבלת במצריה, ולרגלי זאת יש להם ענינים יום-יומיים משותפים, כלומר, אנכיות הדדיות מאחדת אותם יחד, ועל פי זה כל יחיד המתישב ישיבת קבע במדינה אחרת, הרי נעשה ממילא בן לעם אחר, ובכן הרי לא רק שלפי זה אין כלל אומה ישראלית במציאות, אך גם אין כלל ישראל בעולם, אחרי שאין לנו ענינים חומריים כלליים משותפים לכולנו יחד.
2403
2404וזהו "לפי שהוציא את עצמו מן הכלל וכו', אילו היה שם לא היה נגאל", כי לפי שיטתו הרי אין כאן כלל ואין לנו כל נמוק לדרישת הגאולה.
2404
2405ובמכוון בא שבת הגדול לפני חג הפסח בתור תנאי קודם למעשה, כי השבת המראה על עולם שכולו שבת, סמל הרוחניות והאידיאליות, הוא מקור הברכה לגאולתנו ופדות נפשנו.
2405
2406עני ורוכב על החמור.
2406
2407עלינו לדעת, כי "אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף" (יבמות סב, א), זאת אומרת עד שיפסקו אצלנו כל אלה ה"בעלי גופים", "הנשמות שבגוף", ובמקומם יבואו בעלי רוח, שישקיפו על כל העולם כולו מנקודת השקפה רוחנית, רק אז אפשר לקוות, כי קרובים צעדי בן דוד לבוא.
2407
2408כי המשיח שלנו הוא "עני ורוכב על החמור", שהמשיחיות תרכוב על החומריות, ולא שהחומריות תרכוב על המשיחיות.
2408
2409ההבדל בין הרשע של התורה ובין זה של ההגדה.
2409
2410ואם בתורה מקבל הרשע את תשובתו "זבח פסח הוא לד'", ובההגדה תשובה אחרת לגמרי, התשובה של "ואף אתה הקהה את שיניו" וכו', הנה הטעם פשוט מאד.
2410
2411מפני שהתורה מקדמת לזה את הפסוקים האלה "והיה כי תבאו אל הארץ אשר יתן ד' לכם כאשר דבר, ושמרתם את העבודה הזאת, והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם", כלומר, שאותה השאלה נשאלת בזמן שאנו יושבים בארצנו והשנים כתקונן כמו אצל כל העמים היושבים להם על אדמתם, מה שאין כן בעל ההגדה שכבר עמד לאחר החורבן, והראיה שמביא "מעשה בר' אליעזר ור' יהושע ור' אלעזר בן עזריה ור' עקיבא ור' טרפון" שחיו בימי אדרינוס "שחיק עצמות", ולרשעים בעתות כאלה נחוץ לדבר בסגנון אחר לגמרי.
2411
2412כי עם היושב לו על אדמתו אפשר להם גם להרשעים, שיהיו בנים נאמנים לעמם, אם כי אינם רדים על אל, ולרשעים כאלה נחוץ לדבר על לבם להחזירם למוטב "ואמרתם זבח פסח הוא לד'" להוכיח להם, כי אמנם יש אלקים בארץ ומלכותו בכל משלה. אבל רשעים בזמן הזה, בזמן שיד עכו"ם תקיפה והננו אובדים ונדחים בארצות לא לנו, אז מי שמרים יד נגד תורתנו, הנה לא על התורה בעצמה הוא קם, אלא גם על אומתנו בכללה, כי בזה הלא הוא רוצה להרוס את ה"דבר המעמיד" היחידי שלנו שעושה אותנו לחטיבה אחת, ורשע שכזה איננו רק כופר בעיקר, אך גם מוציא את עצמו מן הכלל הישראלי, אף על פי שצועק ומכריז בקולי קולות, כי לאומי נלהב הוא.
2412
2413פסח לשם חולין.
2413
2414אכן באמת גם בתשובת התורה יש עוקץ מר לכל אלה הבאים אלינו בשאלות ממין זה.
2414
2415"ואמרתם זבח פסח הוא לד'", ואנו מוצאים ברמב"ם שלמד מזה דין חדש, שאף על פי שקיימא לן שחטאת ששחט לשם חולין כשר, משום "דמינה מחריב בה, לדאו מינה לא מחריב בה" הנה פסח ששחט לשם חולין פסול, שבשביל זה דייקא התורה בפסח "לד'" (עי' ברמב"ם פט"ו מהלכות פסולי המוקדשין הלכה י"א).
2415
2416ומדוע באמת חלוק פסח מכל שאר הקרבנות, שבכולם, וגם חטאת בכלל, כשר לשם חולין, ורק בפסח לבד פסול באופן שכזה?
2416
2417מפני שקרבן פסח הוא הקרבן היחידי שבא בערב הגאולה, ערב פסח, הקרבן הזה בא כדי להוציאנו מאפלה לאורה ומשיעבוד לגאולה.
2417
2418וזהו ההבדל בין לפני הגאולה ואחריה, אם אחרי הגאולה ה"לשם חולין" מעכב רק את ההרצאה - (עיין ברמב"ם פ"ט מהלכות פסולי המוקדשין הלכה ד') - שחטאת לשם חולין כשר ואינו מרצה - הנה לפני הגאולה, ערב פסח, הלשם חולין מבטל את כל עיקר ההכשר, כי זה מביא לעכוב הגאולה ולא להתקרבות הגאולה.
2418
2419"והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם", כלומר, במה נשתנינו מכל האומות, שאצלן אפשר לאנשים שיהיו לאומיים ולא דתיים, ואצלנו לא יתכן זאת?
2419
2420"ואמרתם זבח פסח הוא לד" אנחנו שעומדים הננו בערב פסח כל מה שנעשה לשם חולין פסול, ולא תתכן אצלנו בשום אופן לאומיות חילוניות, אף על פי שתתכן זאת אצל אומות אחרות, אצלנו הוא בגדר תרתי דסתרי.
2420
2421כהלכות הפסח.
2421
2422ואמנם מהלכות הפסח אפשר לנו ללמוד כמה הלכות גדולות בהגאולה העתידה.
2422
2423ולא לחנם בא קרבן הפסח בערב פסח, כי אי אפשר לבוא גם לפסח לעתיד, בלי הלכות הפסח.
2423
2424ואם כי עצם הפסח אין נוהג בזמן הזה, אבל הלכות הפסח לא בטלו עד היום הזה.
2424
2425ועל זה נאמר "ושמרתם את הדבר הזה לחק לך ולבניך עד עולם".
2425
2426לדוגמא הראינו מה מלמדת אותנו ההלכה הפסוקה שפסח לשם חולין פסול, אכן זו אינה הדוגמא היחידה.
2426
2427במת יחיד.
2427
2428אם למשל, אנו שונים ברמב"ם שם (פ"א הלכה ג) אין שוחטים את הפסח אלא בעזרה... אף בשעת היתר הבמות, לא היו מקריבים את הפסח בבמת יחיד, וכל המקריב את הפסח בבמת יחיד לוקה, שנאמר, "לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך", וכמה הלכתי רברבי איכא למשמע מזה גם עתה ולאו בהלכתא למשיחא, אך בהלכה למעשה.
2428
2429כי דא עקא, שעוברים אנו על הלאו הזה בשאט נפש "לא תוכל לזבוח את הפסח", לא רק שאיסור יש בדבר, אך פשוט "לא תוכל" דבר מן הנמנעות, לא יאומן כי יסופר, אבל זוהי עובדא כי הבמות קטנות אוכלות אותנו בכל פה, ואמנם בכל אומה ולשון יש במות קטנות, מפלגות שונות ומשונות הנלחמות ונאבקות זו בזו בלי הרף, אבל אי אפשר לנו להדמות להן, כי אמנם יש זמן של היתר הבמות אבל אין היתר כזה בערב פסח בערב הגאולה "לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך" מפני שאז לא יבוא הפסח לעולם, אז יהיה לך ערב פסח בלי פסח.
2429
2430"כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה איש כל הישר בעיניו יעשה", יען שאיש כל הישר בעיניו יעשה - זהו במות קטנות, עי' זבחים (קיז, ב) - לכך לא באתם עד היום אל המנוחה ואל הנחלה.
2430
2431ומה נשתנו העתים ונתחלפו הזמנים, לפנים שנינו "ר' יהודה אומר, אפילו שבט אחד טמא וכל השבטים טהורים יעשו בטומאה, לפי שאין קרבן ציבור חלוק" (פסחים פ, א), והיום יש לפעמים שהטהורים מטמאים את עצמם דוקא בשביל שיהא קרבן ציבור חלוק.
2431
2432דם הפסח טעון שפיכה.
2432
2433וגם בזה שונה הפסח משאר הקרבנות, דבכל הקרבנות דמם טעון זריקה ובפסח שנינו (שם הלכה ו) "דם הפסח טעון שפיכה כנגד היסוד", זאת אומרת, בנחת מן המזרק לקיר המזבח, וטעם הדבר הוא גם כן יען שבערב הפסח בא, ביום של הכנה לגאולה, ועלינו לדעת כי "לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון", אך "בשובה ונחת תושעון".
2433
2434וכבר הזהיר לנו יוסף הצדיק "אל תרגזו בדרך" וכפירוש חז"ל "אל תפסעו פסיעה גסה" (תענית י, ב) והדברים עתיקים ודי להבין.
2434
2435שלא לאוכליו.
2435
2436ומשונה הוא הפסח משאר קרבנות גם בזה, שבכולם בין אם נשתייר כזית בשר בין אם נשתייר כזית חלב זורק את הדם, ובפסח אף אם האימורים קיימים אם לא נשתייר כזית בשר אינו זורק את הדם (עי' פסחים מח, ב). וגם זאת שאין בכל הקרבנות הדין של מחשבת שלא לאוכליו שתפסול, זולת בפסח לבד (עי' שם ברמב"ם פ"ב הלכה ג).
2436
2437כי גם זו רעה חולה אנו רואים בעולמנו הקטן, אנשים שבחייהם הפרטיים הם מקפידים דוקא על ה"אכילת אדם" שבהם הרבה יותר מעל "אכילת מזבח", הנה בחייהם הציבוריים ומכל שכן בענינים הנוגעים לגאולה, המה רוצים להעמיד הכל רק על אכילת מזבח לבד.
2437
2438ועל כן כדי להוציא מן הטועים והמטעים, בא הדין שדוקא הקרבן פסח, שהוא קרבן ציבור, ובא בתור פרוזדור להגאולה שדוקא בו אנו מקפידים ביותר על האכילת אדם.
2438
2439ומה היא מחשבת שלא לאוכליו? המחשב שיהא הפסח לחולים ולזקנים שאינם ראויים לאכול, ואמנם לדאבוננו יש הרבה שחושבים כך.
2439
2440האנשים היפים האלה אינם כופרים חלילה בקדושת הארץ, בארץ חמדה טובה ורחבה שכל ערב הפסח בא בשבילה בתור פרוזדור לטרקלין, אלא שסוברים, כי הארץ מיוחדת רק לחולים ולזקנים הנוטים למות, והיו ימים והימים לא רחוקים מאתנו שמי שעלה לארץ, כבר היה נחשב לגבר לא יוצלח שלא מעלמא הדין הוא.
2440
2441ושכחו, כי הפסח בא דוקא לאוכליו, וארץ ישראל מלבד שארץ קדושה היא וחיי נשמות אויר ארצה, היא גם ארץ זבת חלב ודבש כפשוטה ממש.
2441
2442שלא למנויו.
2442
2443"אין שוחטין את הפסח אלא למנוייו שנאמר תכוסו על השה, מלמד שמתמנים עליו כשהוא חי, ואלו המתמנים על הפסח הם הנקראים בני חבורה" (שם פ"ב ה', א). כי הנה כלל גדול הוא, "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, מי שלא טרח בערב שבת מהיכן יאכל בשבת" (עבודה זרה ג, א), ואף על פי שיודעים אנו היטב ש"בזמן שעושים רצונו של מקום מלאכתם נעשית על ידי אחרים" אבל מי שסומך על זה איננו שוב בכלל העושים רצונו של מקום, ואמנם כל אחד בחייו הפרטיים אינו סומך על הנס לבד, ואף על פי שיודע ש"אם ד' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו", בכל זאת יודע הוא גם כן, שגם הוא אינו בן חורין להפטר ממנו, אבל כיון שנוגע הדבר לקרבן ציבור, שם הוא רוצה דוקא שמלאכתו תהא נעשית על ידי אחרים, אף על פי שהוא אינו עושה רצונו של מקום כלל וכלל.
2443
2444ושם קצר מצאה בשבילם ההלכה זהו "שלא למנוייו", הם אינם נגד הפסח, אלא שאינם מתמנים עליו כשהוא חי, אך אחרי שכבר נעשו בו כל העבודות הקשות הם באים ויושבים מסובים לשולחן ערוך, ומסיחים את דעתם, כי "מי שלא טרח בערב שבת מהיכן יאכל בשבת".
2444
2445אין הפסח נאכל אלא על השובע.
2445
2446ובאחרונה עלינו לדעת, כי אין הפסח נאכל אלא על השובע "אין מפטירים אחרי הפסח אפיקומן".
2446
2447כי "גרי אריות" אינם גרים גמורים ולאומי אריות אינם לאומיים גמורים.
2447
2448ודא עקא, כי יש לנו לאומיים לרוב, שרק "הסרת הטבעת" השפיעה עליהם, שנעשו לאוהבי ישראל ולחובבי ציון נלהבים רק מתוך השנאה, מתוך השנאה ששונאים אותם אומות העולם, וכלל גדול הוא אצלנו ש"אין קטיגור נעשה סניגור" ו"משורש נחש יצא צפע", ואהבה הבאה מכח שנאה לאו שמה אהבה.
2448
2449כל אלה אוכלים את הפסח בליל שמורים סמל הגאולה, רק מתוך רעבון מתוך ההכרח, באין להם ברירה אחרת. אבל מרעבתנים כאלה אין לנו נחת מרובה, דרושים לנו אנשים שיאכלו את הפסח מתוך השובע, זאת אומרת, שיש להם שובע גם לפני הפסח, שגם בגלות יש להם כל המעדנים שבעולם, ובכל זאת המה חפצים ושואפים להגאולה לשמה.
2449
2450וכדברי הזוהר הקדוש על הכתוב ליל שמורים לד' "נהיר האי ליליא", זאת אומרת, שגם אלה שהלילה, סמל הגלות, אור בעדם, גם אלה יחכו וישאפו להגאולה, גם אלה לא יחדלו מלשאול אף רגע "שומר מה מלילה שומר מה מליל".
2450
2451וחז"ל אומרים על הכתוב "העיר רבתי עם היתה כאלמנה" שהכוונה "לאלמנה שהיתה תובעת מזונותיה ואינה תובעת כתובתה" (מדרש רבה איכה פ"א, ג).
2451
2452אכן על פי ההלכה לא כל אלמנה שתובעת מזונות זוכה בדינה, למשל ראו בכתובות (נד, א) ההלכה הפסוקה כשתבעוה להנשא ונתפיסה אין לה מזונות, ואף אם לא נתפיסה יש הבדל בדבר אם "אמרה מחמת פלוני בעלי יש לה מזונות", אבל אם אמרה "מחמת בני אדם שאינם מהוגנים לה, אין לה מזונות".
2452
2453ואמנם המתבוללים שלנו המה בכלל של תבעוה להנשא ונתפיסה", אבל גם ה"לאומיים" החדשים שלנו, שאינם מתפיסים כלל להדבק אחרי זרים, הלא מבין השיטים שלהם אנו קוראים את האמתלא שהיא "מחמת בני אדם שאינם מהוגנים לה".
2453
2454ומעטים מאד אלה המשיבים על זה בטעם פשוט למאד "מחמת פלוני בעלי", שהם בכלל אלמנה שלא נשכחה ממנה עוד אהבת כלולותיה, אהבה שאינה נמדדת ואינה נשקלת על ידי חשבון הקב, האהבה שעזה ממות ורשפיה רשפי אש שלהבת יה, בקיצור, אלמנה כזו שעדיין היא חושבת את עצמה לא לפנויה, אך לאשת איש ורק אלמנה כזו יש לה טענה על מזונות.
2454
2455בקיצור, הפסח נאכל על השובע, אכילה לשמה, מפני שגם התאוב לגאולה צריך להיות לגאולה לשמה הבאה מתוך רצון ולא מתוך הכרח.
2455
2456ארבע כוסות.
2456
2457ובעוד ימים אחדים הלא נשב על הסדר ונשתה ארבע כוסות, ובודאי ידוע לכם, רבותי, גם הטעם של הענין הזה "מנין לארבע כוסות בפסח? רבי יוחנן בשם ר' בניה כנגד ארבע גאולות" (ירושלמי פסחים פ"י ה"א), היינו כנגד מה שאמרה התורה בפ' וארא "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים, והצלתי אתכם מעבודתם, וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים, ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים".
2457
2458אכן דא עקא, כי אין אצלנו ארבע כוסות רצופות, כי אלה שזכו להשלוש כוסות הראשונות, ואין עליהם כבר סבלות הגלות, והעבודה הקשה הכרוכה בזה, והולכים בזרוע נטויה ובקומה זקופה, לאלה כבר אין צורך בהכוס הרביעי, בהכוס המבטחת "ולקחתי אתכם לי לעם" וכו', ואלה הרוצים בכוס הרביעי, סימן הוא שלא שתו את השלש כוסות הראשונות.
2458
2459ולא לחנם הוקבעה הלכה פסוקה, שבין כוס שלישי לרביעי לא יפסיק, מפני כי רבו אצלנו המפסיקים דוקא בין שתי הכוסות הללו, בהפסק רבתי, וכששותים את הכוס השלישי לרויה, המה שוכחים לגמרי, כי עוד כוס רביעי לפניהם.
2459
2460לשנה הבאה בירושלים.
2460
2461בקיצור, שבת הגדול בא לפני פסח גם מטעם זה, שהשבת הזה מזכיר לנו את הקרבן פסח שהוא תנאי קודם למעשה של חג הפסח, פרוזדור וטרקלין של הגאולה, ואם כשחרב הבית נתבטל הקרבן הזה, הנה לא נתבטלו ההלכות השנויות בו, ואם נקיים את המוסר השכל מההלכות הנ"ל נאמר בצדק "חסל סדור פסח כהלכתו ככל משפטו וחוקתו כאשר זכינו לסדר אותו כן נזכה לעשותו" וכו', לשנה הבאה בירושלים...
2461
2462כו. תחית האומה ותחית הארץ
לשבת נחמו
לשבת נחמו
2462
2463"נחמו נחמו עמי יאמר אלקיכם, דברו על לב ירושלים וקראו אליה, כי מלאה צבאה, כי נרצה עונה, כי לקחה מיד ד' כפלים בכל חטאתיה" (ישעיה מ, א-ב).
2463
2464"חטאו בכפלים, חטא חטאה ירושלים ולקו בכפלים, כי לקחה מיד ד' כפלים בכל חטאותיה ומתנחמים בכפלים נחמו, נחמו עמי" (ילקוט שמעוני, רמז תמד).
2464
2465שלש דמעות.
2465
2466"ודמוע תדמע ותרץ עיני דמעה, כי נשבה עדר ד', שלש דמעות למה? אחת על מקדש ראשון, אחת על מקדש שני ואחת על ישראל שגלו ממקומם" (חגיגה ה, ב).
2466
2467ואמנם בדורות הראשונים לגלותנו בזכרנו עוד את ציון מהחיים ולא רק מהספר, דמעו עינינו שלש דמעות, והדמעה האחרונה אולי עוד היתה היותר נרגשת במרירותה ויגונה, אז הרגשנו בחסרון ה"מקום" שלנו שהוא חסרון בלתי ניתן להמנות, וידענו כי רק בשביל חסרון זה הננו כל כך דוויים, סחופים ומדולדלים, אבל כשמרוב עונינו ארכו עלינו הגלות, הנה הרגל נעשה טבע, ולאט לאט חדלנו להרגיש את כל הצער והעלבון שיש בישראל שגלו ממקומם, נמחתה מאתנו הדמעה השלישית והסתפקנו רק בשתי הדמעות הראשונות.
2467
2468וכששואלים כעת ליהודי היושב באבלות בתשעה באב, על מה אתה נאנח? ישיב לך, על הבית ראשון ועל הבית שני שנחרבו, אבל את הדמעה השלישית מאן דכר שמה.
2468
2469ועל דא קא בכינא, על דא שאיננו יודעים על מה לבכות ביותר.
2469
2470כי באמת בחורבנות אין אנו בני יחידים על האדמה, וכהנה וכהנה היו אצל כל האומות, בדור אחד בא החורבן ובדור השני נבנה שוב העיר על תלה, אך הננו הבני יחידים בזה, ש"מפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו".
2470
2471כי "אין לך דבר שאין לו מקום ואין לך אדם שאין לו שעה" וכל אומה שיש לה "מקום" אפשר לה לקוות על השעה מוצלחת שתבוא לה בהקדם או באחור, אבל אם "מקום" אין לנו, מה קשה למצוא את השעה.
2471
2472וזה ראינו באופן היותר בולט בהמלחמה האחרונה, שעל ידה קמו "תחיית המתים" הרבה מהאומות השפלות, שמכעט כבר נשקע שמן, וכבר ספדון ספדניא וחנטון חנטיא וקברון קבריא, בעוד שעיר האלקים עדיין מושפלת היא עד שאול תחתיה. מפני שכל האומות הנ"ל באו לאספת השלום בתור "בעלי בתים" ובטענת חזקה על הארץ, שהמה יושבים עליה, ואנחנו היינו היחידים שבאנו לשם רק במגילות של יוחסין שונות, ומי שבא במגילות של נייר הוא שב בהבטחות על הנייר לבד...
2472
2473ואם "תרד עיני דמעה" בלשון עתיד לזמן בלתי מוגבל בלי תכלית ובלי סוף, הוא רק מפני הסיבה הראשית של "ישראל שגלו ממקומם".
2473
2474ודא עקא, שאנו עושים רק "זכר לחורבן" אבל לא "זכר לגלות".
2474
2475תאמרו שאנו עושים זכר לעבר אבל לא להווה, אכן זו היא הנותנת כי דוקא בשביל שהגלות היא ענין של הווה ע"כ קהה ההרגשה שלנו בה, כשם שאין אנו מרגישים בכובד האויר שכל אדם נושא על שכמו.
2475
2476בנוגע להחורבנות אמרנו תמיד "מהרה יבנה בית המקדש" ובנוגע להגלות הננו אומרים "השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל", כלומר, שאמנם הננו מחכים לקבוץ גליות, אבל זהו רק ענין של לשנה הבאה, והשתא עלינו כאנשי מעשה לראות ולהתבונן באשר הוא שם, לבלי לדרוש הרבה במופלא ממנו, אך לקיים את המצות עשה של "בנו בתים ושבו, קחו נשים והולידו בנים ובנות, וקחו לבניכם נשים ואת בנותיכם תנו לאנשים", והאמת ניתנה להגיד שאת המצוה הזו קיימנו בכל פרטיה ודקדוקיה...
2476
2477ויש מתלוצצים שאומרים, כי אנחנו בעצמנו מעכבים את הגאולה, באמרנו פעמים בשנה "לשנה הבאה בירושלים". הננו אומרים זאת ביום הכיפורים והכוונה על יום הכיפורים הבא, ובודאי היה שומע הקב"ה את תפילתנו, אבל בבוא יום חג הפסח, הננו אומרים שוב את הפזמון הזה ובכן דוחים אנחנו זאת בעצמנו על חג הפסח הבא ובבוא יום הכפורים הננו דוחים זאת שוב וכן להלן וכן להלן.
2477
2478ואמנם לדאבוננו יש בזה הרבה יותר מהלצה בעלמה ואולי גם הרבה יותר ממקצת אמת.
2478
2479וכעת יש לנו להוסיף על שלש הדמעות הנ"ל עוד דמעה רביעית, דמעה על זה שנתיבשה אצלנו שלא בעונתה הדמעה השלישית העיקרית.
2479
2480כי אם על "איכה ישבה בדד העיר רבתי עם, היתה כאלמנה, רבתי בגויים שרתי במדינות היתה למס" כדאי וכדאי לבכות מרה, אבל אין בזה כל חרפה לאומית, שהרי כהנה וכהנה תאכל החרב אצל כל האומות, אבל "זכור ד' מה היה לנו הביטה וראה את חרפתנו נחלתנו נהפכה לזרים", בזה יש כבר לא רק כאב, אך גם חרפה, חרפה שאין על עפר משלה וחרפה עוד יותר גדולה יש בזה שכבר אין אנו מרגישים כלל את החרפה כאילו דרכו של עולם כך הוא.
2480
2481בין המצרים.
2481
2482ומעת שגלה ישראל ממקומו זה כאלפים שנה הננו רואים את אותו המחזה שמספרים חז"ל במדרש רבה איכה (ע"פ פרשה ג, ר) על הכתוב רבת ד' ריבי נפשי "חד יהודאי עבר קדם אדרינוס ושאל בשלמיה, א"ל מאן את? א"ל יהודאי אנא, א"ל ואית יהודאי עבר קמי אדרינוס ושאל בשלמיה? אמר להו אזילו וסבו ראשיה, עבר אחרן יומא יהודאי, ושמע מה איעבד בקדמיה, ולא שאל בשלמיה וכו' סבו רישיה, אמרו ליה סנקליטין שלו וכו', דשאיל בשלמך מתקטל, דלא שאיל בשלמך מתקטל? א"ל ואתון בעין יתי מלכא איך אנא בעי למקטליה בשונאי, ורוח הקודש צווחת ואומרת, ראיתה ד' עותתי ראיתה כל נקמתם וגומר".
2482
2483והננו עומדים משתוממים על המחזה הזה שנשנה בלי הרף גם בימינו אנו, אם כי בצורות ובאופנים שונים, ואנו שואלים מה חפצים ממנו כל אלה האדרינסים למיניהם? אל תשתוממו, כל אלו המה תוצאות הדבר של עם שגלה ממקומו. "כל רודפיה השיגוה בין המצרים", ובתור עם שגלה ממקומו הננו נמצאים תמיד בין המצרים.
2483
2484אם ריב להרוסים עם האוקרינים, אז אצל הראשונים הננו נחשבים לאוקרינים, ואצל האחרונים לרוסים, והצד השוה שבהם, ששניהם שופכים עלינו את כל חמתם. ואם דין ודברים בין הפולנים ובין האשכנזים, הרי מובן ממילא, שכל אחד רואה בנו את הצד שכנגדו, וכל אחד מקיים בדחילו ורחימו את המצוה של "ובערת הרעה מקרבך". וכהאי גוונא הוא גם כן במלחמת המפלגות זו עם זו, הבורזואזיה חושבת אותנו לשונאי הרכוש ובעיני הפרוליטריט הננו המנצלים היותר מסוכנים.
2484
2485ובאמת מה אנו? אנו בתור עם שגלה ממקומו, הננו כאותה התקלה המונחת ברשות הרבים שהיא גם ניזק וגם מזיק ביחד.
2485
2486משונה היא הגלות, אי-טבעית ואי נורמלית היא לגמרי, ומה יפלא איפא, אם תושבי הארץ משתמשים בזה בהכלל של "כל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור".
2486
2487איננו מצדיקים כמובן עלינו את הדין, אבל כאשר כבר אמרנו במקום אחר (בדרושנו "בדרך") הנה על כל פנים שנאת הגויים עלינו איננה כאשר רגילים לכנות זאת "שנאת עולם לעם עולם", אלא שהיא שנאת האזרחיות להגלות.
2487
2488אופיה של אומה זו.
2488
2489"אי אתה יכול לעמוד על אופיה של אומה זו" את זאת הרגישו כבר חז"ל עוד לפני אלפי שנה. ומני אז עד היום הזה כבר נגלו הרבה תעלומות והמון נסתרות שמבראשית, אך אופיה של אומה זו כאז כן עתה עדיין ב"תיקו" עומדת. וסיבת הדבר הוא שוב בזה ש"ישראל גלו ממקומם".
2489
2490ואם אמת הדבר שהכל רואים בנו כל כך נגודים וסתירות, באופן שקשה מאד לקבוע בזה מסמרות, הנה מאידך גיסא עלינו לדעת, כי רוב הדברים המתיחסים אלינו בתור סגולתנו והצמיות נפשנו, אי אפשר לזקוף אותם בשום אופן על חשבון אופיה של אומתנו, אך על חשבונה של הגלות, וכאשר לא גלות אחת יש לפנינו, אך גליות הרבה, ממילא נדבקו גם בנו תכונות שונות ומשונות הסותרות אלו לאלו מן הקצה אל הקצה.
2490
2491הנה, למשל, אכסיומה מוסכמת וגם בר בי רב דחד יומא יודע זאת, שאין סדר לישראל, ויש מתחכמים המראים בתרפ"ט ראיות, כי מששת ימי בראשית חסר לנו הרגש לסדר והרמוניא, וגם מעט הסדרים שיש לנו תמיד היתה בזה יד גוי באמצע. הסדרים שנעשו בימי משה רבינו נעשו על פי ה"גוי" יתרו שיעץ לו "ואתה תחזה". בהששה סדרי משנה יש השפעתה של ה"חכמת יון" כי לבית הנשיאים התירו ללמוד את החכמה הנ"ל, ורבי בתור נשיא הושפע ממנה, ובשביל כך מצא לנחוץ להביא סדרים בהחומר הרב אשר היה לפניו, וכך הם מבארים את אמנות הסדור של הרמב"ם, שכמעט אין דוגמתו בזה, גם כן על ידי ההשפעה שבאה אליו מן החוץ.
2491
2492אבל המעיין בזה בעיון אוביקטיבי יראה תיכף, כי גם זהו מהשקרים המוסכמים.
2492
2493כי אמנם יש סדר לישראל אך אין סדר לגלות, מפני שהגלות בעצמה בתור דבר בלתי טבעי אי אפשר בו הסדר בשום אופן.
2493
2494די להשקיף בהשקפה שטחית על חיי אבותינו בזמן שבית המקדש היה קיים, למען הוכח, כי גם אנחנו ידענו מסדר.
2494
2495וכמה סדר והרמוניא היה במועצת הסנהדרין שלנו, בהבאת הבכורים בהמון חוגג, בשמחת בית השואבה שלנו ובכלל בכל הדברים שנעשו בציבור.
2495
2496אך מיום שחרב בית המקדש נטל ממנו ה"טעם" הזה. ובמדה ששיעבוד גליות נעשו לקשים ביותר, כן במדה זו היתה קהות הרגש שלנו לסדר וליופי.
2496
2497ובזה מתבאר ההבדל בין חכמי אשכנז וחכמי ספרד.
2497
2498ולא צדקו אלה הרוצים לתלות בוקי סריקי באלה האחרונים לאמר ש"יד גוי היתה באמצע", שאדרבא הטעם הוא מפני שאצלם לא היתה כל כך תקיפה היד גוי, עליהם לא השפיע לרעה כל כך ה"שיעבוד מלכיות" כמו אצל האשכנזים והצרפתים.
2498
2499ועל זה גופא אנו מתאוננים בכל ליל תשעה באב "ויצא מן בת ציון כל הדרה... השליך משמים ארץ תפארת ישראל... סחי ומאוס תשימנו בקרב העמים" ועל ידי הסחי ומאוס האלה נטלו ממנו הטעם לההדר ולהתפארת.
2499
2500"ותזנח משלום נפשי נשיתי טובה אמר ר' אבא, זו מטה מוצעת ואשה מקושטת לתלמידי חכמים" (שבת כה, ב).
2500
2501וכמובן שאין הדברים כפשוטם ממש, אך בזה כללו את כל שלום הנפש הבא ע"י ההרמוניא והיופי, שהופרע אצלנו על ידי הגלות המר.
2501
2502ואמנם תפסנו את ענין ה"סדר" רק לדוגמא קלה, ובאמת השפעת הגלות אנו רואים לא רק בדברים חיצוניים לבד, אך היא חדרה לתוך תוכנו, למעמקי נפשנו ממש. כי גלות הגוף הביאה לנו גם גלות הנפש, האטמוספירה הגלותית יצרה גם פסיכולוגיה גלותית.
2502
2503ולא רק גוונו נתעקם מעט על ידי הגלות, אך גם שכלנו התעקם במדה ידועה, ואף על פי שחכמים אנחנו ורואים אנו את הנולד והנולד דנולד, אין אנו מרגישים לפעמים בהמציאות והממשיות ובונים מגדלים הפורחים באויר.
2503
2504הגיטו הצרה שללה מאתנו את רוחב ההשקפה ונשתרש בלבנו איזו אימה ופחד מכל רחבת ידים, ועל כן בקשנו בכל, גם בדברים שהיה לנו החופש ללכת לארכם ולרחבם את מדת הצמצום, ומזה באה לנו מדת ההתפוררות לעשות מכל דבר פרורים קטנים.
2504
2505בגיטו חסרו לנו כל הדברים המרחיבים דעתו של אדם, ועל כן נעשינו לצרי ההשגה והדעת, ותמיד היה לנו הכלל של "תפשת מרובה לא תפסת" לקנה מדה להסתפק בקטנות, גם במקום שאפשר היה בגדולות, ולא פעם אחת ותרנו על הגאולה של מחר בשביל הקשואים והבצלים של היום...
2505
2506הגיטו מקצצת את האידיאלים ועושה אותנו לאנשי מעשה, החושבים הכל על פי החשבון של חנונים ותגרנים...
2506
2507וגם אמת זו נתנה להגיד, כי גלות זו שעל פי רוב היו בה "חוקי המדינה וגזירות רעות" לשמות נרדפים, וכמובן, שלא באשמתנו אנו, ובשביל זה הוצרכנו ללכת תמיד סחור סחור בדרך עקלתון כדי להמנע מפני כובד החוקים, על ידי זה נתבטלה אצלנו המשמעת גם בחיינו הפנימיים גופא, שכל אחד בונה במה לעצמו, ואיש כל הישר בעיניו יעשה מבלי הבט כלל על הנזק שיצא מזה להכלל.
2507
2508בקיצור, על אופיה של אומה זו היה אמנם באפשר לעמוד, אבל מה קשה לעמוד על אופיה של אומה גלותית...
2508
2509חורבן הבית וחורבן האומה.
2509
2510על ידי החורבן נחרב הבית, ועל ידי הגלות נחרבה האומה.
2510
2511בית כי יחרב, הנה "אדיר הוא יבנה ביתו בקרוב", אבל "על שבר בת עמי השברתי קדרתי", אומה כי נחרבה מה קשה להקימה על תלה.
2511
2512"ותרד עיני דמעה, כי נשבה עדר ד'" זו היא הדמעה השלישית על ישראל שגלו ממקומם, כי אמנם זהו ההבדל ביני לבין חמי, על חמי נאמר עם הדומה לחמור ועלי נאמר עדר ד'.
2512
2513וברם הם, גם אלה הגרועים והפחותים שבהם שדומים לחמור, אבל על כל פנים "עם הדומה לחמור", שיש להם החוש העממי והאחריות ההדדית, פשוט על פי האינסטינקט שלהם, ואנחנו שאמנם הננו במעלה יותר עליונה באין ערך מהם הננו עדר ד', אבל על כל פנים לא עם אנחנו אך עדר, צאן קדשים ובהדגשה לא רק על ה"קדשים", אך גם על ה"צאן", צאן שעוברים תחת השבט ומובלים לטבח, ואינם חלים ואינם מרגישים כלל וכלל.
2513
2514ומעת שגלה ישראל ממקומם באנו למדרגת "כי נשבה עדר ד'", כי נשבה עם ד' לא נאמר אך עדר ד', ומה נוקבים ויורדים הדברים עד התהום, עד דכדוכה של נפש.
2514
2515ובמדרש רבה איכה (הקדמה פסקה כה) מוסיפים על זה "את מוצא עד שלא גלו ישראל היו עשויים עדרים עדרים, עדרי כהונה לבד, עדרי לויה לבד, עדרי ישראל לבד, כיון שגלו נעשו עדר אחד, "כי נשבה עדר ה'" כי נשבו אין כתיב כאן, אלא כי נשבה עדר ד'".
2515
2516ואמנם זהו הההבדל בין אומה ובין עדר, באומה יש דרגות ומעלות שונות, ולאו כל בני האומה אפשר למחות בחדא מחתא, והקטנים נשמעים להגדולים, אבל בעדר אין גדול ואין קטן, אין רם ואין שפל ונער קטן נוהג בהם כולם.
2516
2517הכלל והפרט.
2517
2518ומה חודרים ונוקבים דברי חז"ל באגדתם הנפלאה (מדרש רבה איכה הקדמה פסקה כ) "א"ר עוקבא, בליל תשעה באב נכנס אברהם אבינו לבית קדשי הקדשים, אחזו הקב"ה בידו והיה מטיל בו ארוכות וקצרות, אמר לו הקב"ה, מה לידידי בביתי? אמר לו, רבוני, בני היכן הם? אמר לו, חטאו והגליתום לבין האומות, אמר לו, לא היו בהן צדיקים? אמר לו, עשותה המזמתה, אמר לו, היה לך להסתכל בטובים שבהם, אמר לו סוגיהון בישין, דכתיב, עשותה המזמתה הרבים... ולא עוד אלא שהיו שמחים במפלתם אלו על אלו, דכתיב, כי רעתיכי אז תעלוזי וכתיב שמח לאיד לא ינקה".
2518
2519כי רגילים אנחנו לתלות את כל הקלקלה בחיינו הציבוריים על החולשה של מחלוקת ושנאת חנם שבנו, אבל חז"ל שירדו לתוך עומקו של דבר ידעו, כי מקור הפצע שבנו הוא עמוק הרבה יותר.
2519
2520מחלוקת ושנאת חנם יש גם כן אצל כל העמים במדה יותר מרובה או יותר מועטה, אבל אצלנו נחרב העם גופא, קהה אצלנו לגמרי החוש הלאומי ונעשינו לעדר שאינו מרגיש.
2520
2521ומפני זה אנו רואים מחזה נפלא, שבעוד שכל יחיד ויחיד מישראל כשמעריכים אותו לגבי יחיד מאותו הסוג של הגויים, לא נופל בכל האופנים הראשון מהאחרון ועל פי רוב עוד עולה עליו בעשר מעלות, אבל כשמעריכים אנו איזו עבודה ציבורית שלנו לגבי שלהם, הננו צריכים לקרות בדאבון לב "אשמנו מכל עם בושנו מכל דור", והאם אפשר לתלות זאת רק במחלוקת ושנאת חנם? זהו מראה על מקום התורפה העיקרית שלנו, על ה"שבר בת עמי", על בטול ה"דבר המעמיד" של האומה בתור אומה, על טשטוש רכוש הציבורי והאחריות ההדדיות.
2521
2522וזהו שהשיב הקב"ה לאברהם על הקובלנא שלו "היה לך להסתכל בטובים שבהם", כי אמנם כך הוא, שכל יחיד ויחיד כשהוא לעצמו הוא טוב ונעים, אבל "סוגיהם בישין" בחיי הכלל שלהם אנו רואים רק בישא "ולא עוד אלא שהיו שמחים במפלתם אלו על אלו", אף על פי שהמפלה היא באמת מפלה לאומית כללית הנוגעת לכולם במדה שוה, והאם נחוץ מופת יותר חותך להראות על חורבן האומה?
2522
2523קללות הראשונות וקללות האחרונות.
2523
2524וזהו שאמרו חז"ל (במגילה לא, ב) "אין מפסיקים בקללות, מאי טעמא, לפי שאין אומרים ברכה על הפורעניות, אמר אביי, לא שנו, אלא בקללות שבתורה, אבל של משנה תורה פוסק, מאי טעמא הללו בלשון רבים נאמרות, ומשה מפי הגבורה אמרן, והללו בלשון יחיד נאמרות, ומשה מפי עצמו אמרן".
2524
2525ואם תשאלו, רבותי, היתכן שמשה רבנו האוהב ישראל יקלל את ישראל מפי עצמו, וד' לא צוה לו כלל על זה? וגם "מה ענין שמיטה להר סיני", וכי בשביל שנאמרו בלשון יחיד אפשר להפסיק ולומר ברכה על הפורעניות?
2525
2526אשיב לכם, כי אמנם זו היא הנותנת, על פי דברי הרמב"ן כי הקללות הראשונות נאמרו על חורבן ראשון והאחרונות על חורבן שני, בחורבן הראשון נחרב הבית ואמנם מפני עבירות חמורות, אבל סוף סוף לא היתה בהעברות הללו סיבה לחורבן האומה, לא כן בהחורבן השני שמהחטא של שנאת חנם נחרבה גם האומה בתור אומה.
2526
2527ואם נאמרו הקללות הראשונות בלשון רבים והאחרונות בלשון יחיד, הטעם פשוט מפני שבזה כל המקור של הקללות האחרונות שאין לשון רבים, אך לשון יחיד... שכל יחיד ויחיד, ובאופן היותר טוב כל מפלגה ומפלגה, הוא עולם קטן בפני עצמו.
2527
2528ולא רק משה רבנו היה אפשר לו להגיד זאת מפי עצמו, אך כל אחד מאתנו אפשר לו להגיד זאת מדעתיה דנפשיה.
2528
2529כי אמנם על כל עברה יש עונש אבל יש עברות שהעונש הוא מן השמים, ויש עברות שהאדם בעצמו ממציא את העונש הכרוך בהעברה ודבוק בה כשלהבת בהפתילה, ודוגמא ממין השני היא העברה של שנאת חנם המביאה לחורבן האומה, שאת עונשה כבר אפשר לכל אחד למשמש ביד "ומשה מפי עצמו אמרן" אף על פי שאין כמוהו אוהב ישראל.
2529
2530ובמכוון אנו מפסיקים בזה ואומרים ברכה על הפורעניות, כדי להבליט את כל המרירות שבתוכחה זו, והברכה שאומרים באמצע זוהי דוקא הקללה היותר גדולה, הקללה "שהיו שמחים במפלתם אלו על אלו".
2530
2531והאם אין אנו רואים זאת בעינינו גופא, איך שאנו אומרים ברכה על הפורעניות, וכמה מאתנו, ובהם גם יראים ושלמים, מרימים על נס כל תקלה שעומדת על דרכנו בבנין הארץ הקדושה משאת נפשנו, ומריעים בחצוצרות על זה, כמו על נצחונות שלהם, ואינם חלים ואינם מרגישים כלל וכלל את כל הקללה שיש בברכה על פורעניות כזו! והמה מראים בזאת, כי אמנם לא הגזים כלל הנביא האמת באמרו "ותרד עיני דמעה כי נשבה עדר ד'"...
2531
2532חטאו בכפלים.
2532
2533ואת ה"חטאו בכפלים" שוב אפשר להבין באופן היותר פשוט וברור.
2533
2534"חטא חטאה ירושלים על כן לנידה היתה, כל מכבדיה הזילוה כי ראו ערותה גם היא נאנחה ותשב אחור" (איכה א, ח).
2534
2535יש עברה שנעשה לשם עברה ויש עברה שנעשה לשם מצוה, יש שטן ויצר הרע שבא בכח עצמו, ויש שטן שבא, כיבכול, ב"לשם שמים" כמו שאמרו חז"ל "שטן ופנינה לשם שמים נתכוונו" (בבא בתרא טז, א).
2535
2536ואמנם כל עברה גוררת עברה, אבל בעברה לשם מצוה הנה לא רק שהיא גוררת, אך ממש היא פרה ורבה עברות ממין זה בלי שיעור ובלי גבול.
2536
2537כי בכל אדם גם בהיותר גרוע ופחות שבפחותים, יש קול ד' הקורא אליו בכח ובהדר "שובה ישראל עד ד' אלקיך". אכן כל זאת במי שיודע ששרץ בידו והוא טמא, אבל מי שטובל ושרץ בידו, ומחזיק את השרץ לשם מצוה, הנה כשמתעוררים בלבו הרהורי תשובה, הוא מהרהר שמא לא יצא עוד ידי חובתו בה"לשם מצוה", והוא משתדל להיות מוסיף והולך בעברות לשם שמים כאלה.
2537
2538זהו כוונת חז"ל בההבדל שבין בית ראשון להשני "ראשונים שנתגלה עוונם - עברות לשם עברות - נתגלו קצם - ואחרונים שלא נתגלה עונם - עברות לשם מצוה - לא נתגלה קצם" (יומא ט, ב).
2538
2539שנאת חנם, אבל האם שמעתם, אבותי, מעולם שאחד יאמר לחברו שהוא שונאו חנם? "אם ראית גנב ותרץ עמו" ואם ראית שונא הרי בודאי שאמתלא בפיו, אלא שהוא בכלל "שטן לשם שמים נתכוון", וסוף סוף הוא נשאר שטן מקטרג.
2539
2540"חטא חטאה ירושלים על כן לנידה היתה", ההבדל בין נדה לזבה הוא בזה, בהאחרונה הדין שבפעם הראשונה היא שומרת יום כנגד יום, ואחר כך היא טהורה, לא כן נדה שעל טפת דם אחת היא טמאה שבעה ימים, ובכלל זה העברה לשם שמים שהיא תמיד בגדר "כפול שמונה" המתכפלת וחוזרת לאין שיעור ולאין גבול, זה הוא החטא של שנאת חנם, החטא של חורבן האומה.
2540
2541"כל מכבדיה הזילוה כי ראו ערותה, גם היא נאנחה ותשב אחור". כשנכנסו הרומיים לארץ ישראל וראו את המלחמת אחים, את השנאה והאיבה בין המפלגות השונות, "הזילוה כי ראו ערותה", ראו את מקום החולשה והתורפה של ישראל.
2541
2542"גם היא נאנחה ותשב אחור". יש אדם שתועה בדרך והוא הולך לא בדרך הישר, אך סחור סחור באופן עקלתון, אבל כיון שהוא מכוון את פעמיו אל אותו הצד, ששם הוא המקום הדרוש לו, הנה סוף סוף יגיע למטרתו בהקדם או באחור מעט, לא כן אם הוא תועה לגמרי אל הצד שכנגד, אז בכל מה שיוסיף ללכת הוא מתרחק מן התכלית הנרצה.
2542
2543ואמנם גם כנסת ישראל נאנחה כשבא האויב לתוך שעריה - "גם היא נאנחה", וגם הרהורי תשובה נתעוררה בלבה, אלא שהתשובה היתה באופן שכזה, שכל מפלגה ומפלגה התחילה לפשפש במעשיה אולי לא יצאה ידי חובתה ככל הדרוש לגבי המפלגות המתנגדות לה, זאת אומרת, כי עליה עוד להגדיל את שנאתה לגבי שאר המפלגות עוד ביתר שאת ויתר עוז, והכל לשם שמים, כמובן.
2543
2544זהו "ותשב אחור", היא שבה, אבל לא לפנים, אך לאחור, תשובה לא אל ד' אלקים, אך... להשטן, להבדיל.
2544
2545ומן חורבן הבית עד היום הזה איננו פוסקים אף רגע מלהרהר בתשובה, אבל דא עקא, כי לפעמים התשובה היא מעין של "ותשב אחור", שכל כמה שהתשובה מוספת הננו נסוגים לאחור, ומתרחקים עוד יותר ויותר מה"אורחא דהימנותא".
2545
2546"טמאתה בשוליה לא זכרה אחריתה ותרד פלאים אין מנחם לה" זהו ממש מאמרם ז"ל "אחרונים שלא נתגלו עוונם לא נתגלה קצם".
2546
2547"ראה ד' את עניי, כי הגדיל אויב", הה מה נורא הדבר, שהרבה פעמים אנו צריכים לקחת את אויבינו, למשל בעדנו. כמה פעמים אנו צריכים לשמוע את התוכחה "כמתוקנים שבהם לא עשיתם" "כי הגדיל אויב" האויב הוא הגדול ואנחנו המה הקטנים, הוא המוסר השכל בעדנו ונחנו מה? הוא האויב הנהו "עם הדומה לחמור" ואנחנו הננו העם של "אתה בחרתנו" ובכל זאת? ויחד עם הנביא נקרא "ראה ד' את עניי".
2547
2548בקיצור, חטאו בכפלים, כי החטאים הנעשים לשם שמים מתכפלים לאין שיעור ולאין תכלית בלי קץ וגבול.
2548
2549ועל זה נאמר "פושעים שבישראל מלאים מצוות כרמון" כי למצוות התורה יש שיעור ומספר של רמ"ח מצוות עשה ושס"ה לא תעשה, אבל מי יוכל לספור ולמנות את העברות הנעשות לשם שמים, ופושעים שבישראל, שגם העברות שלהם הכל נעשות לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה, ממילא המה מלאים מצוות כרמון.
2549
2550והמצוות הללו מביאות רק ל"חטאו בכפלים".
2550
2551ולקו בכפלים.
2551
2552כי על ידי החטאו בכפלים אנו נמצאים במעגל קסמים שאי אפשר לצאת ממנו, על ידי השנאת חנם גלו ישראל ממקומם, ועל ידי הגלות מתרבה השנאת חנם עוד יותר ויותר וחוזר חלילה.
2552
2553על ידי החטא מתכפלות המלקות, ועל ידי כפל המלקות מתכפלים שוב החטאים.
2553
2554ויפה אמר אחד מגדולי החסידים הטעם לאורך גלותנו זו, מפני שהקב"ה מעניש מדה כנגד מדה, וכיון שהעברה היא שנאת חנם, אם לא יעניש הקב"ה רק לפי כמות החטא, הרי שוב לא תהא זאת מדה כנגד מדה, כי העונש הוא מטעם החטא, בעוד שהחטא גופא הוא בלי טעם, ובכן צריך להיות גם העונש גופא בלי טעם כלל וכלל.
2554
2555זהו ה"לקו בכפלים", ולא רק מפני שהחטא הוא בכפלים, שאם כן הרי המלקות הן שוב רק לפי מדת החטא, אלא שמלקות גופא הן בחנם לקיים מה שנאמר "מדה כנגד מדה".
2555
2556ומתנחמים בכפלים.
2556
2557ושוב מפני שיגרא דלשנא קראנו לחטא הגלות "שנאת חנם", בעוד שבאמת החטא מקיף הרבה יותר משנאת חנם.
2557
2558כי גם זאת, השנאת חנם, היא רק מסובב מסיבה אחרת, הסיבה של חורבן האומה ואבוד החוש הבריא לזה.
2558
2559אבל אז הרי מתעוררת השאלה איך ננחם? הננו מצפים לגאולת האומה זה כמה, אבל אם האומה איננה על מה תחול הגאולה?
2559
2560משל למה הדבר דומה, למה שמספרים על הפילוסוף ארכימודוס היוני, שבבוקר לא עבות אחד, בא בהמצאה חדשה שהמציא מכונה נפלאה, שעל ידי זה יהיה ביכלתו לשקול את כדור הארץ ולהגיד בדיוק כמה לטרות יש בה, וכשבאו כל העולם כולו לראות בהפלא הגדול הזה, אז לעג עליהם הפילוסוף הנ"ל, ואמר להם, שוטים שבעולם, אנכי אמנם מצאתי את המכונה הנ"ל, אבל אתם תנו לי בטובכם איזה נקודה מחוץ לכדור הארץ, כדי שיהיה לי מקום להעמיד את המכונה הנ"ל, וכמובן שעד היום לא נמצאה עוד נקודה מחוץ לכדור הארץ, ואין עדיין מקום בשביל המכונה הנ"ל. והנמשל הרי מובן מאליו, ששוב מתעוררת השאלה אם אי אפשר לגאולה בלי אומה, ואי אפשר לאומתנו שתהא בכלל אומה בלי גאולה, ואם כן איך ננחם?
2560
2561על זה נשוב, כי אותה השאלה היא בכל גאולה ושחרור. עבד כנעני יוצא למשל לחרות על ידי שטר שנותנים לידו, והלא לפני החרות אין לו כלל יד כי מה שקנה עבד קנה רבו, וגם שם היא הקשיא הנ"ל, אי אפשר לחרות בלי יד המקבלת את השטר ואי אפשר ליד בלי חרות, ואם כן איך הוא משתחרר?
2561
2562על זה מתרצינן בגמרא "גיטו וידו באים כאחד", על ידי הגט גופא נעשה היד לידו שלו (עי' גיטין עז, ב).
2562
2563וגם אנחנו נאמר: גאולת הארץ וגאולת האומה באות כאחד. על ידי גאולת הארץ תבוא גאולת האומה, ועל ידי גאולת האומה תבוא גם כן גאולת הארץ.
2563
2564זהו ה"מתנחמים בכפלים" נחמה גם להארץ וגם להאומה.
2564
2565"נחמו נחמו עמי, - דברו על לב ירושלים וקראו אליה כי מלאה צבאה" וכו' הא בהא תליא על ידי בנין הארץ תבנה האומה, ועל ידי בנין האומה תבנה הארץ.
2565
2566ואל תתפלאו איך "צבת בצבת עשויה", כי לולי הנס הזה לא היה אפשר מעולם לעבד שישתחרר, וגם שאין זה נס יוצא מן הכלל, אלא כך היא ההלכה ש"גיטו וידו באים כאחד".
2566
2567הכשרה רוחנית.
2567
2568כידוע יש מחלוקת עצומה בחוגי העוסקים בה"תחיה" שלנו, על דבר האמצעים הרצויים לזה. יש אומרים, כי אי אפשר לנו לבנות את ארץ ישראל בלי הכשרה רוחנית מקודם, כי בלי זה הרי נכניס גם בארץ ישראל את הרקבון הפנימי של הגלות המכלה ועושה בנו שמות נוראות עד היום הזה, ובכדי יהיה כל הטורח והעמל בעבור בנין הארץ, שלא תהא גם היא רק הוספה על ארצות הגלות. ויש אומרים אדרבא, איפכא מסתברא, שבגלות לא נבוא מעולם להכשרה רוחנית אך על ידי גאולת הארץ תבוא ממילא גם גאולת הרוח.
2568
2569ואמנם המחלוקת הזו היא מחלוקת נושנה בתלמוד בין רב ושמואל (בפסחים קטז, א) על הא דמתחילין בגנות "מאי בגנות? רב אמר, מתחלה עובדי עכו"ם היו אבותינו, ושמואל אמר עבדים היינו", כי אמנם שניהם מודים, שאנו צריכים להדגיש גם את שני הדברים יחד, גם מה שיצאנו מעבדות לחרות וגם מה שקרבנו השם לעבודתו, אלא שהמחלוקת היא במה צריך להתחיל, אם להתחיל מקודם בהכשרה רוחנית להסיר את העבודה זרה שבנו, שהיא גם היא פרי הגלות, כי "ישראל בחו"ל עובד עבודה זרה בטהרה הם", או להתחיל בהיציאה מעבדות לחרות, וממילא תבוא על ידי זה ההכשרה הרוחנית.
2569
2570ורב סובר כהדעה הראשונה ושמואל כהדעה השניה.
2570
2571אבל כבר נהגו כל העם כולו, ומנהג קדמונים הוא לפסוק בזה כשמואל, ובכל ההגדות אתם רואים את הנוסח "עבדים היינו" ואחר כך "מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו", ללמדנו, כי צדקה הדעה השניה שממקור קדוש תהלך, מישעיה הנביא גופא שאמר "נחמו נחמו עמי", וכפירוש חז"ל "מתנחמים בכפלים" כי על ידי בנין הארץ יבוא ממילא גם בנין האומה.
2571
2572"נחמו נחמו עמי".
2572
2573כז. הגלות והגאולה
"וכן את מוצא שכל נבואות קשות שנתנבא ירמיהו על ישראל הקדים ישעיה ורפאן. ירמיה אמר, איכה ישבה בדד, ישעיה אמר, ואמרת בלבבך מי ילד לי את אלה וגו'. ירמיה אמר, בכה תבכה בלילה, ישעיה אמר, בכה לא תבכה חנון יחנך, וגו'. ירמיה אמר, גלתה יהודה מעני, ישעיה אמר, ונפוצות יהודה יקבץ, וגו'. ירמיה אמר, דרכי ציון אבלות, ישעיה אמר, קול קורא במדבר פנו דרך ד'. ירמיה אמר היו צריה לראש, ישעיה אמר, והלכו אליך שחוח בני מעניך - וכו' - ירמיה אמר, תבא כל רעתם לפניך, ישעיה אמר, והביאותים אל הר קדשי" (מדרש רבה איכה א, כג).
"וכן את מוצא שכל נבואות קשות שנתנבא ירמיהו על ישראל הקדים ישעיה ורפאן. ירמיה אמר, איכה ישבה בדד, ישעיה אמר, ואמרת בלבבך מי ילד לי את אלה וגו'. ירמיה אמר, בכה תבכה בלילה, ישעיה אמר, בכה לא תבכה חנון יחנך, וגו'. ירמיה אמר, גלתה יהודה מעני, ישעיה אמר, ונפוצות יהודה יקבץ, וגו'. ירמיה אמר, דרכי ציון אבלות, ישעיה אמר, קול קורא במדבר פנו דרך ד'. ירמיה אמר היו צריה לראש, ישעיה אמר, והלכו אליך שחוח בני מעניך - וכו' - ירמיה אמר, תבא כל רעתם לפניך, ישעיה אמר, והביאותים אל הר קדשי" (מדרש רבה איכה א, כג).
2573
2574שבת חזון ושבת נחמו.
2574
2575אחרי השבת חזון באה השבת נחמו, אחרי התלתא שבתא דפורענתא באות השבע שבתא דנחמתא, זהו רק ימים אחדים שישבנו על הארץ והתיפחנו מרה איכה ישבה בדד, אלי ציון ועריה, והננו שוב מלאי שמחה, גילה, רינה, דיצה וחדוה, ואנו קוראים "נחמו נחמו עמי וגו', רני עקרה לא ילדה פצחי רנה וצהלי וגו', רני ושמחי בת ציון". אבל איך יתכנו שני הפכים בזמן אחד כמעט, שבת חזון ושבת נחמו שהן תרתי דסתרי באות בסמיכות כל כך כאילו הן משלימות זו לזו. האם בתשעה באב לא ידענו כי בוא תבוא השבת נחמו, ואם ידענו מזה, על מה בכינו מרה בעוד שידענו כי קרובה כל כך ישועתנו לבוא, ולהיפך איך נוכל להנחם בשבת נחמו בעוד שרשמי הדמעות של תשעה באב עוד לא נמחו מעינינו, והחורבן עדיין נמשך כמו שהיה, הלא "אין מנחמים לאדם בשעה שמתו מוטל לפניו"?
2575
2576הטוב והמטיב שבגלות.
2576
2577הנה בדרושנו הקודם דברנו ארוכות על דבר הדמעה השלישית, "על ישראל שגלו ממקומם" והראנו לדעת את כל האי-נורמליות שיש בגלות, ויודעים אנו, שכל הופעה אי-נורמלית לא תאריך ימים, אבל הגלות מה ארוכה היא, עד שנעשה למשל לכל דבר הנמשך בלי קץ לאמר, שהוא ארוך כאורך הגלות, ואיך יתכן הדבר?
2577
2578על זה נותן לנו תשובה מאמר חז"ל זה:
2578
2579"א"ר נחמן, משה תקן לישראל ברכת הזן, בשעה שירד להם מן, יהושע תקן להם ברכת הארץ כיון שנכנסו לארץ, דוד ושלמה תקנו בונה ירושלים, דוד תקן על ישראל עמך ועל ירושלים עירך, ושלמה תקן על הבית הגדול והקדוש. הטוב והמטיב ביבנה תקנוה כנגד הרוגי ביתר, דאמר רב מתנה, אותו היום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנו ביבנה הטוב והמטיב, הטוב שלא הסריחו והמטיב שנתנו לקבורה" (ברכות מח, ב).
2579
2580כי ה"סדור תפלה" שלנו לא הוסדר בעת ובעונה אחת, הסדור יכלכל בקרבו את כל דברי ימינו, בו אנו שומעים הד קולם של דורות הרבה מימי קדם ותקופות שונות שעברו עלינו. הסדור זהו הנאד של דמעות שלנו, שנאספו בו מדור דור, וביחד עם זה הוא אוצר כל כלי חמדה שלנו, אוצר התקוה והנחמה שלנו.
2580
2581מחברי הסדור הראשונים היו האבות שלנו גופא, אברהם, יצחק ויעקב, וכל אחד מהם מצא מקום להתגדר בזה, אברהם תיקן תפילת שחרית, יצחק - תפילת מנחה ויעקב תקן תפילת ערבית, ובניהם ובני בניהם עד היום הזה עדיין עוסקים בהשלמת החבור, שלא יגמר לעולם.
2581
2582וכמו להסדור בכלל כן לברכת המזון בפרט יש דברי הימים שלה. כי אמנם בכל העתים והזמנים הננו נותנים שבח והודאה להשי"ת, אבל הזמנים משתנים ואנחנו עמהם.
2582
2583בימי משה נתנו שבח והודאה להשי"ת על המן שנפל לנו מן השמים בלי שום עמל ויגיעה, בימי יהושע - על הכניסה לארץ, ארץ חמדה טובה ורחבה, בימי דוד ושלמה על ירושלים עיר כלילת יופי משוש לכל הארץ, ועל הבית אשר "כל מי שלא ראה אותו לא ראה בנין נאה מימיו". אבל במקום תקופות משה יהושע, דוד ושלמה באה תקופת... אנדרינוס, ואז כבר לא היה מן ולא ארץ, לא ירושלים ולא בית, אכן גם אז מצאנו פתחון פה להודות ולהלל להשי"ת, ולא עוד אלא שהוספנו אז על כל הקודמים, ודוקא אז שמע השי"ת ממנו קלוס כזה שלא שמע עוד מעולם, זהו ברכת הטוב והמטיב. וכל כך למה? הטוב שלא הסריחו והמטיב שנתנו לקבורה.
2583
2584והתקופה הזו של ברכת הטוב והמטיב על ענינים שכאלה, נמשכת בכל ימי הגלות הארוכה שלנו עד היום הזה.
2584
2585לכל בריה שבעולם חנן הקב"ה באינסטינקט הנחוץ לו לקיומו וגם הגלות היא בריה של מרא דכולה עלמא, ואף על פי שבריה משונה היא, לא מנע גם ממנה אינסטינקט הנחוץ ומועיל לה לקיומה, וזו היא ברכת הטוב והמטיב הנאמרת אצלנו בגלות כמו מאליה על כל צרה שלא תבוא.
2585
2586הם שונאינו ואויבינו בנפש הורגים בנו על ימין ועל שמאל ואנחנו מוצאים גם בזה את הטוב והמטיב "הטוב שלא הסריחו והמטיב שנתנו לקבורה".
2586
2587חביבים יסורים.
2587
2588ובתקופה הנ"ל, תקופת אנדרינוס, אנו מוצאים גם כן את ספור המעשה הזה, "ת"ר, כשחלה ר' אליעזר נכנסו ארבעה זקנים לבקרו ר' טרפון ור' יהושע, ר' אלעזר בן עזריה ור' עקיבא, נענה ר' טרפון ואמר, טוב אתה לישראל מטיפה של גשמים - וכו' - נענה ר' יהושע ואמר, טוב אתה לישראל יותר מגלגל חמה - וכו' - נענה ר' אב"ע ואמר, טוב אתה לישראל יותר מאב ואם - וכו' - נענה ר' עקיבא ואמר, חביבים יסורים, אמר להם סמכוני ואשמעה דברי עקיבא תלמידי, שאמר חביבים יסורים" (סנהדרין קא, א).
2588
2589ואמנם ראויים הדברים למי שאמרם, זהו ר"ע, שהיה הראש והראשון בתקופת הרוגי ביתר, זהו ר"ע שעליו נשפכה כל חמתו של אנדרינוס, ושבעת שסרקו את בשרו במסרקות של ברזל, אמר, כל ימי נצטערתי על מצוה זו, הוא חש בנפשו גופא, כי חביבים יסורים...
2589
2590ואם חבריו לקחו להם למשל את הטפה של גשמים, את הגלגל חמה ואת האב והאם, הנה הוא ר"ע, גבור הגלות, הרגיש כי היסורים עוד יותר חביבים מכל אלה הדברים הנ"ל, והגלות תוכיח, שאין בה לא טיפה של גשמים ולא גלגל חמה וגם לפעמים נקרא בה הפסוק "כי אבי ואמי עזבוני" ואנו מתקיימים בה רק הודות... לה"חביבים יסורים".
2590
2591במה כחנו?
2591
2592וממילא מובן, שעל השאלה הנושנה במה כחנו גדול? נשיב בקצרה: בהטוב והמטיב ובחביבים יסורים.
2592
2593שום עם אחר לא היה יכול להתקיים בגלות מפני שתיכף היה קצה עליו נפשו מחיי עמל ותלאה כאלה, ולא היה יכול לשאת עליו את כל הבוז והחרפה, את לעג השאננים והבוז לגאי יונים והיה מאבד - בתור עם - את עצמו לדעת.
2593
2594ורק מי כעם ישראל גוי אחד בארץ, שיש לו תרופה וסגולה בדוקה נגד כל היסורים שעוברים עליו, זהו ה"חביבים יסורים", ועל כל ההריגות והשמדות שעוברות עליו יש לו רפואה אחת: ברכת הטוב והמטיב, על שלא הסריחו החללים ושנתנו לקבורה.
2594
2595בקיצור, הננו מתקיימים עד היום הזה בברכת הטוב והמטיב ובהמאמר חביבים יסורים.
2595
2596ישב בדד וידום.
2596
2597ומה נמרצים דברי חז"ל באגדתם הנפלאה על הכתוב ישב בדד וידום. "א"ר שמואל בר' נחמן קרא הקב"ה למלאכי השרת ואמר להם, מלך בשר ודם אבל מהו עושה? אמרו לו לובש שחורים ומכסה את ראשו בשק, אמר אף אני עושה כן. הה"ד אלבש שמים קדרות ושק אשים כסותם, ועוד שאל להם, מלך בשר ודם כשהוא אבל מהו עושה? אמרו לו, מכבה את הפנסין, אף אני עושה כן, הדא הוא דכתיב שמש וירח קדרו וכוכבים אספו נגהם. ועוד שאל להם, מלך בשר ודם אבל מהו עושה? אמרו לו, מהלך יחף, אמר להם אף אני עושה כן, הדא הוא דכתיב בסופה דרכו ובענן אבק רגליו, ועוד שאל להם, מלך בשר ודם אבל מהו עושה? אמרו לו, יושב דומם. אמר להם, אף אני עושה כן, הדא הוא דכתיב, ישב בדד וידום כי נטל עליו, יתן בעפר פיהו אולי יש תקוה, יתן למכהו לחי ישבע בחרפה" (מדרש זוטא איכה נוסח ב).
2597
2598כי לא בפעם אחת באנו למצבנו הנורא של עכשיו, ובאמת החורבן הותחל גם בעוד שהבית היה קיים.
2598
2599הירידה הראשונה היתה "לובש שחורים ומכסה את ראשו בשק" זו היא תקופת ההורדסים, שאם כי למראית עין היה לנו אז צל של מלוכה, אבל כבר היתה גם אז צלתה של המלוכה מרובה מחמתה, והשחור מרובה על הלבן.
2599
2600הירידה השניה היה חורבן הבית, שאז נכבו הפנסין שלנו כי בית המקדש הוא אורו של עולם, כמו דכתיב ונהרו אליו כל הגויים (עי' ב"ב ד, א).
2600
2601ואמנם גם זאת לא היתה עוד הצרה האחרונה, ובטעות הורגלנו לכלול את החורבן והגלות ביחד, כאילו היו שני שמות נרדפים, וברם הדבר, שהחורבן היה בימיהם של אספסינוס וטיטוס, והגלות, גלות שלמה במלוא מובן המלה, באה לנו רק בימיו של אנדרינוס שחיק עצמות, אז הותחלה התקופה של "מהלך יחף", ונעשינו להיחפים בה' הידיעה של כל העולם כולו, שבעים אומות יש בתבל ולכולן יש בסיס מתחת לרגליהן ואנחנו הננו האומה היחידה, שנשמט הבסיס מתחת לרגלינו והננו נעים ונדים באין ד' אמות קרקע משלנו.
2601
2602וכה ירדנו מדחי אל דחי, עד שגלות המקום הביאה אותנו גם לגלות הרוח, לפסיכולוגיה גלותית המבטאת באופן מדויק בהדברים האלה "ישב בדד וידום כי נטל עליו, יתן בעפר פיהו אולי יש תקוה, יתן למכהו לחי ישבע בחרפה".
2602
2603וזה בא לנו לא מחורבן בית שני אלא מחורבן ביתר.
2603
2604דמיונו של עם ישראל אחרי חורבן בית שני היה כאיש שנשרף ביתו, והוא עושה לו אהל עראי באחד המקומות לזמן מועט עד אשר ישוב לבנות את ביתו ההרוס, ואז כשהיו אומרים "מהרה יבנה בית המקדש" לא היה זה רק פתגם ושטפא דלישנא בעלמא, אך הרגשה חיה בכל נימי נפשם, ואמנם בכל תקנות העת ההיא ובכל שיחות בני הדור ההוא, אנו רואים את עקבות ההכרה הזאת. אולם פולמוס אנדרינוס שהביא ל"חרישת העיר" טשטש במדה מרובה את ההכרה הזו, ואף על פי שגם אחר כך לא הסיח העם את דעתו מתקותו זו אף לרגע אחד, אבל ההרגשה הפנימית אמרה לו כי "אין משיח בן דוד בא אלא בהיסח הדעת".
2604
2605ואז נשבענו בפעם הראשונה את השבועה הגדולה "שלא ידחקו את הקץ". וכל הגלות הארוכה שלנו מני אז עד היום הזה הוא רק פירוש ובאור מספיק להשבועה הזאת. והשבועה הזאת נעשית אצלנו לאט לאט לאינסטינקט טבעי, למלאך מושיע המלוה אותנו בדרך ארוכה של גלותנו לתת לנו כח ועצמה שלא נרד לגמרי מעל במת החיים.
2605
2606"שלא ידחקו את הקץ", זאת אומרת לברך גם על הצרות היותר גדולות ברכת הטוב והמטיב ולאמר על כל היסורין "חביבין יסורין".
2606
2607ועל ידי זה מצאנו לא רק את נחמתנו בענינו, אך גם את הכלי זין המובחרים במלחמתנו עם הגויים, על ידה מצאנו תמיד את הנחמה שבצער, את הטוב שברע, את העונג שביסורים וקבלנו הכל באהבה.
2607
2608וכל אלה כבר חזה הנביא המקונן באמרו "ישב בדד וידום כי נטל עליו... יתן למכהו לחי ישבע בחרפה" שפירושם התאבנות הלב והתחנטות הרוח שיהיו כל החצים העוברים עלינו כמחט בבשר המת...
2608
2609הגלות והגאולה - תרתי דסתרי.
2609
2610אבל אין טוב ואין רע מוחלט בתבל, וגם תכונה זו של "ישב בדד וידום" שרק לה הננו אסירי תודה בעד קיומנו בגלות, הנה מאידך גיסא נהפכה לנו לרועץ בדרך גאולתנו, כי על ידי ההרגל שנעשה טבע אצלנו לברך על הכל הטוב והמטיב, חדלנו כבר להרגיש מה שטוב ומטיב באמת. על ידי האמירת חביבים יסורים נמאסו לנו החי שלוה, ועל ידי ההכרח של "ישב בדד וידום" נאבד מאתנו לאט לאט כח הדבור והיינו כאלמים לא יפתחו פיהם, גם במקום שהשתיקה מזקת מאד. החניטה וההתאבנות היו לכתחלה מאונס, אבל אחר כך נעשו זאת אצלנו לטבע שני, ומכאן האפטיה והאינדופרנטיות שלנו לכל המעשים הבאים לקרב את גאולתנו.
2610
2611כי הפסיכולוגיה הגלותית והפסיכולוגיה הגאולתית שני הפכים הן.
2611
2612הגלות אומרת "תפסת מרובה לא תפסת", כלומר, לבלי להלוך בגדולות אך להסתפק במועט ובמעוטא דמעוטא עד המינימום הקצוני, והגאולה אומרת להיפך "חוצפא אפילו כלפי שמיא מהני" כאשר יורה לנו הנסיון ההיסטורי שכל העמים הנגאלים רק בחוצפא נגאלו, שידעו לתפוס דוקא את המרובה...
2612
2613הגלות אומרת "ישב בדד וידום כי נטל עליו" והגאולה אומרת להיפך - "צאו והפגינו בלילה" להרעיש שמים וארץ ולהתריע על הצרות ועל כל עול ועול שעושים עמנו למען שישמעו זאת כולם מסוף העולם ועד סופו.
2613
2614הגלות אומרת "ברוך ד' יום יום", כלומר, ואל תדאג דאגת מחר ואין כדאי העבודה אם אין מתן שכרה תיכף בצדה, והגאולה אומרת להיפך "והכינו את אשר יביאו" ו"מי שלא טרח בערב שבת לא אכל בשבת" ועלינו לעבוד לא רק בשביל המחר, אך גם בשביל השנה הבאה, בשביל הדורות הבאים וסוף הכבוד לבוא.
2614
2615הגלות אומרת "דיה לצרה בשעתה" ו"אקדומי פורענותא לא מקדמינן", כי אם לא כן "לא שבקת חיים לכל חי", והגאולה אומרת להיפך "איזה חכם הרואה את הנולד" ואף של צרה בכלל, ועלינו לעמוד על המשמר להקדים רפואה למכה.
2615
2616באחת: הגלות משביעה אותנו שלא נדחק את הקץ, והגאולה משביעה אותנו להיפך, לדחוק ולדחוק את הקץ עד מקום שידינו מגעת, אולי יחוס אולי ירחם...
2616
2617"איכה" ו"נחמו" - סיבה ומסובב.
2617
2618ומעכשיו אין כלל שאלה בדבר איזו סמיכת הפרשה יש בין שבת חזון לשבת נחמו. כי אמנם שבת חזון מביאה לנו ממילא את השבת נחמו, וה"איכה" היא סיבה לה"נחמו".
2618
2619כי כדי להגאל מהגלות נחוץ לנו מקודם להגאל מהפסיכולוגיה הגלותית שבידנו היא, וכדי לשום קץ לצרותינו, נחוץ מקודם לשום קץ להצרה האחרונה של "ישב בדד וידום".
2619
2620ואת זה אנו עושים בתשעה באב, שבו ביום אנו מסירים מעלינו את החניטה וההתאבנות, ובשר המת נעשה שוב לבשר החי, והננו מרגישים שוב את הדקירות המכאיבות מאד מאד, והפצעים הישנים שכבר עלתה עליהם חלודה נפתחים שוב, והננו משיגים שוב את כח הדבור שנאבד מאתנו זה כמה וכנגד כל העולם כולו הננו מתריעים ומוחים: "לא עליכם כל עוברי דרך הביטו וראו אם יש מכאוב כמכאובי... ראה ד' כי צר לי מעי חמרמרו... תבוא כל רעתם לפניך ועולל למו כאשר עוללת לי... ראה ד' והביטה למי עוללת כה אם תאכלנה נשים פרים... אתה ד' לעולם תשב כסאך לדור ודור למה לנצח תשכחנו תעזבנו לאורך ימים" וכו' וכו'.
2620
2621ואם יש הרגשה, לו גם הרגשת הכאב, שוב יש חיים ולחי יש תקוה, ואותו השבוע שחל בו תשעה באב הוא גם השבוע של שבת נחמו.
2621
2622בתשעה באב הננו מתחילים לתפוס את החרפה והעלבון, את הלעג והבוז לכל סדרי חיינו בגלות, זהו המצב המשונה שאין על עפר משלו "כל מכבדיה הזילוה כי ראו ערותה... היתה ירושלים לנדה ביניהם... ספקו עליך כפים כל עוברי דרך... זכור ד' מה היה לנו הביטה וראה את חרפתנו" והרגשת החרפה ותביעת העלבון כבר הוא בגדר אתחלתא דגאולה.
2622
2623מגילת איכה זו היא ההפגנה הגדולה מעם שסוי ורצוץ משפט נגד כל העולם כולו.
2623
2624"איכה ישבה בדד... נחמו נחמו עמי", ההשתוממות זו היא המדרגה הראשונה להמדע, מאות אלפי אנשים ראו את התפוח נופל מעל האילן לארץ ואינו טס למרום ולא השתוממו ולא שאלו כלל וכלל על זה, עד שבא חכם אחד והתחיל להשתומם על זה ולשאול שאלת מדוע, מדוע הוא נופל למטה ואינו עולה למעלה? ומהשתוממות זו בא לכלל מדע חדש, שיש כח המושך בכל הבריאה כולה.
2624
2625"איכה ישבה בדד", הננו יושבים בגלות ועוסקים במה שעוסקים. הננו נושאים נשים ופרים ורבים כאילו היינו אנשים מן הישוב, ואיננו חלים ומרגישים כלל את כל הזרות והאי-טבעיות, את כל המלתא דתמיהא שיש בחיי הגלות, אבל ב"ליל זה יבכיון וילילון בני", הננו באים להשתוממות, משתוממים אנחנו על נפשנו ושואלים אנו את עצמנו גופא שאלה רבתי מאד "איכה", והשתוממות, כאמור, היא התחלת המדע וגם אתחלתא דגאולה "נחמו נחמו עמי".
2625
2626ואם תכסיס הגלות הוא לומר על כל צרה שלא תבוא הטוב והמטיב וחביבים יסורים, הנה אחרי התמיהא רבתי של "איכה" אנו באים כבר לתכסיס אחר, לתכסיס הגאולה האומר "דברו על לב ירושלים וקראו אליה כי מלאה צבאה, כי נרצה עונה, כי לקחה מיד ד' כפלים בכל חטאתיה". ואם כי חביבים יסורים וגם על זה נאמר הטוב והמטיב, אבל "השפעת עלינו רוב טובה ואיננו יכולים לקבל עוד" ועלינו לבקש אמצעים איך להחלץ מן היסורים האלה.
2626
2627אם הגלות אומרת "ישב בדד וידום", הנה הגאולה מורה לנו להיפך "קול קורא במדבר פנו דרך ד'", זו היא העצה של "צאו והפגינו בלילה" ואע"פ שכל העולם ישן אז שינה כבדה ועצומה למאד, ותריסי החלונות והדלתות סגורים על מסגר, ואין מאזין ואין מקשיב לקול שועתנו, אל תבהלו ברוחכם ואל יפול לבבכם. "קול קורא במדבר", לכתחלה אמנם ידמה לך כי אתה מדבר אל המדבר, אבל גם להקורא במדבר יש מעלה אחת, כי מהקול יצא גם הד-קול ומי שלא ישמע את קולנו אנו, ישמע סוף סוף את הד קולנו בהקדם או באחור.
2627
2628אם הגלות השרישה בקרבנו את המדה להתבטל מפני כל ולחשוב כי להם מגיע הכל, בעוד שלמעננו אנו צריכים להיות רק מסתפקים במועט ולומר "תפסת מרובה לא תפסת", הנה בשבת נחמו עלינו לעמוד על נקודת השקפה אחרת לגמרי "קול אומר קרא, ואמר, מה אקרא, כל הבשר חציר וכל חסדו כציץ השדה... על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון הרימי בכח קולך מבשרת ירושלים הרימי אל תראי", זאת אומרת, שבעוד שאנו רגילים בגלות לראות את כל הגויים עומדים על ההר גבוה ואת עצמנו גופא בתור חציר וציץ השדה, הנה בשבת נחמו עלינו להפוך את ה"יוצרות"...
2628
2629ישעיה וירמיה.
2629
2630"אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד", אף על פי שכל הנביאים מתנבאים בתוכן אחד, כלומר, אפשר ששני נביאים חזו מחזה אחד, ובכל זאת ימצא בזה כל אחד מהם טעם מיוחד.
2630
2631וזהו שאמרו חז"ל (מדרש רבה איכה א, כג) "וכך אתה מוצא שכל נבואות קשות שנתנבא ירמיהו על ישראל" וכו', זאת אומרת, שאף על פי ששניהם גם ירמיה וגם ישעיה חזו את כל פרטי החורבן הנורא, בכל זאת ירמיה בוכה וישעיה משחק.
2631
2632מי ילד לי את אלה.
2632
2633"ירמיה אמר איכה ישבה בדד וישעיה אמר ואמרת בלבבך מי ילד לי את אלה".
2633
2634ופירוש מספיק על זה נותנת תקופתנו, תקופת התחיה הלאומית, שלמרות מה שעוד לא נבנו כל החורבות שלנו, הנה מה גדולים הם הנצחונות שלנו על כל החזיתות גם בארץ ישראל וגם בגולה, ואנו רואים מבשרי התחיה שלנו גם משאינם בני ברית ומלכים ושרים רבי ההשפעה מתענינים בהקמת ה"בית-לאומי" שלנו, ובכל הארצות מתיסדים ועודים "למען ארץ ישראל" מגדולי הגויים, ומבלי משים תתעורר השאלה "מי ילד לי את אלה... ואלה מי גדול" אבל התשובה על זה היא שאלת "איכה".
2634
2635על ידי השאלה הנוראה "איכה" שהתחילו לשאול אנשים נלהבים על כל סדרי חיינו בגלות, והבינו כי אין כאן שאלות היהודים אך יש רק שאלה אחת, השאלה של "איכה ישבה בדד העיר", השאלה של מדוע "כל עיר ועיר על תלה בנויה ועיר האלקים מושפלת עד שאול תחתיה", והבינו גם זאת להדגיש נגד כל העולם כולו כי שאלת היהודים איננה רק שאלת היהודים אך גם שאלת הגויים, השאלה הזו הביאה לנו את זאת, שאפשר לנו לשאול כעת בשמחה רבה "מי ילד לי את אלה".
2635
2636בכה לא תבכה.
2636
2637ואם ירמיה אמר "בכה תבכה בלילה" וישעיה אומר "בכה לא תבכה" אל תשאלו שאלת "ורמינהו", כי "אלו ואלו דברי אלקים חיים". על פי הביאור הידוע על המאמר, "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה" (בבא בתרא ס, ב) ש"מקשים העולם", שהוה ליה למימר יזכה ויראה, ולא זוכה ורואה שמשמע שתיכף בשעת האבלות כבר הוא רואה בשמחתה? ומתרצים על פי הכלל הידוע ש"גזרה על המת שישתכח לאחר י"ב חודש" אבל החי הנאבד אינו משתכח לעולם, ומי שמתאבל על ירושלים ועיניו מורידות דמעות באמת, הרי שמע מינה שירושלים עוד לא מתה עדיין, ועוד לא הלכה לעולמה, והיא רק בגדר חי הנאבד מאתנו לשעה.
2637
2638וכשראה ירמיה, כי "בליל זה יבכיון וילילון בני", הנה גם הוא בכה ואמר "בכה תבכה בלילה" והשיב לו ישעיה, אדרבא אפכא מסתברא "בכה לא תבכה" הבכיה גופה היא ראיה שאין עליה תשובה, כי "לא תבכה" שכבר הוא זוכה ורואה בשמחתה.
2638
2639אין "ונושנתם" אצלנו.
2639
2640ואם ירמיה בוכה מרה על שגלתה יהודה מעוני ומרוב עבודה, וישעיה משחק על זה ואומר "ונפוצות יהודה יקבץ", גם על זה אל תתמהו.
2640
2641ורק צריכים אנו להקדים לזה מאמר חז"ל התמוה מאד לכאורה.
2641
2642"דרש מרימר, מאי דכתיב וישקוד ד' על הרעה ויביאה עלינו כי צדיק ד' אלקינו, משום דצדיק ד' אלקינו וישקוד ד' על הרעה ויביאה עלינו?... אמר עולא שהקדים שתי שנים לונושנתם" (גיטין פח, א), וברש"י שם "היינו צדקה שמיהר להביא הרעה לסוף ח' מאות וחמשים דהיינו ב' שנים קודם ונושנתם דהוא גימטריא ח' מאות ונ"ב, ואם שהו עד ונושנתם היה מתקיים בהם, כי אבד תאבדון".
2642
2643ומובן, שגם אחרי הביאור הזה עדיין הדרא קושיא לדוכתה "משום דצדיק ד' אלקינו וישקוד ד' על הרעה ויביאה עלינו?"
2643
2644אכן באמת בזה ביארו חז"ל את סוד אריכת ימיו של עם ישראל וקיומו הנצחי. כי כשם שיש ילדות וזקנה בכל בעל חי פרטי, כך יש ילדות וזקנה באומה בתור אומה, וכשם שהמיתה הטבעית בבעל חיים פרטי הוא אחרי שהגיע לימי זקנה, כך הוא הדבר גם בנוגע למיתת אומה.
2644
2645כי כל אומה יש שהיא מגעת לתקופת "ונושנתם" זקנה קופצת עליה, ושיבה נזרקת בה והיא הולכת לעולמה. כשהיא שוכבת על מטתה בשבתה בארצה ובמקומה גופא, וכשהיא גולה אחרי כך ממקומה אינה גולה באמת אלא בר-מינן, פגר מובס. אכן צדיק ד' אלקינו שאינו מניח לנו לבוא למדרגת "ונושנתם" ואמנם הוגלינו מארצנו, אבל זה קרה בעוד שעדיין לא נזרקה בנו שיבה, ועוד היה הוד עלומים על פנינו.
2645
2646ובגלות גופא הנה "חביבים יסורים" שלא נתנו לנו להזדקן ולהתישן, כי ה"טיפי מרה" שזרקו עלינו בכל רגע ורגע לא נתנו לנו מנוח ולא הרשו לנו את הלוקסוס של הנהגת הזקן ושיבה. והרואה יראה, שזו היא עובדא היסטורית ההולכת ונשנה אצלנו תמיד.
2646
2647גם הגלות הראשונה וגם הגלות השניה באו עלינו בזמן שהיינו עוד במעלה גדולה במצבנו הרוחני, וכחות הנפש שלנו עודם היו חזקים למדי ותמיד יד ד' צופיה להקדים את הפורעניות עלינו טרם שנגיע ל"נושנתם".
2647
2648ולא רק הגלויות מארץ ישראל, אך גם הגלויות השונות מארצות הגלות גופא כשהלכנו מגוי אל גוי, באו תמיד כדי להקדים את המכה לפני ה"ונושנתם".
2648
2649ואמנם ירמיה בכה על זה מרה ואמר "איכה ישבה בדד העיר רבתי עם... רבתי בגוים שרתי במדינות", שזהו שלא כדרך כל הארץ, כי אצלם באה הגלות רק אחרי אפיסת הכחות של האומה, ואצלנו הרי עוד היו כוחנו וגבורתיו עמנו, והיינו עוד בכלל "רבתי בגויים שרתי במדינות" ו"גלתה יהודה מעוני ומרוב עבודה", העוני שלנו בא דוקא כשהיינו במצב של מרוב עבודה.
2649
2650אבל על זה השיב לו ישעיה, אדרבא, איפכא מסתברא, זו היא הנותנת לנו תקוה ונחמה כי "ונפוצות יהודה יקבץ" זהו המראה לנו כי "צדיק ד' אלקינו" ולא ינום ולא יישן שומר ישראל להקדים את המכה שאיננה באמת אלא רפואה. שלא נבוא למדרגת "ונושנתם".
2650
2651כי כל הצרות והפורענות יכולים הם אויבינו להביא עלינו, אבל את ה"ונושנתם" בנוגע אלינו לא יעלה בידם לעולם.
2651
2652קול קורא במדבר.
2652
2653"ירמיה אמר, דרכי ציון אבלות, ישעיה אמר קול קורא במדבר פנו דרך ד'".
2653
2654ואמנם ארץ ישראל איננה הבת יחידה לחורבן, על הרבה ארצות עבר בזמן מן הזמנים איזה חורבן. אכן כל אלה נבנו שוב על ידי האומות המחריבות גופא, שחרבו את הארץ כדי לנשל את האומה יושבת הארץ, ואחרי הכבוש הקימו את הנהרסות, והם, האומה המנצחת, אכלו מפריה ושבעו מטובה. לא כן ארץ ישראל, שעד היום בחורבנה היא עומדת כמעט, היא עברה מיד אל יד, מגוי אל גוי, וגם לאחד מהם לא עלה הדבר להקימה על תלה וליהנות כראוי מהחלב ודבש של "ארץ זבת חלב ודבש", וכשחזה זאת המקונן ירמיה בכה על זה מרה "דרכי ציון אבלות מבלי באי מועד", לא רק האומה אבלה, אך גם הארץ אבלה ו"אלי ציון ועריה", ובא ישעיה המנחם ומצא גם בזה מקור נאמן לנחמה, כי זהו סימן שהארץ עודנה מחכה על בעליה האמיתי כ"בתולה חגורת שק על בעל נעוריה", וכדברי הרמב"ן, שאת זאת הבטיחה לנו התורה באמרה "והשמתי אני את הארץ ושממו עליה אויביכם היושבים בה", זאת אומרת, שהברית בין הארץ ובין ישראל לא הופרה גם בחורבנה, ולא תתן הארץ לאחרים חילה בשום אופן. וכבר אמרנו בהקינות "אבחר לקאת וקפוד ישכנו בך, ואוי לי אם אדום וערב קוננו בקניך", ובצדק אמר ישעיה "קול קורא במדבר פנו דרך ד'", אם ארץ ישראל היא עדיין מכבר שממה, הלא זו גופא אומרת לנו "פנו דרך ד'" כי רק למענכם חכתה בכל העת וצברה את כוחותיה לבלי לתת לאחרים חילה.
2654
2655ואם אמתת דברי ישעיה מראה התקופה האחרונה בישראל, שאת מה שלא עלתה לאדום וערב בארץ ישראל, עלתה לבני אברהם, יצחק ויעקב, שעל ידם נהפכת כעת הארץ ממדבר שממה לגן עדן, עד שגם המלאכים הרעים בעל כרחם ענו אמן כי הזיווג בין הארץ ובין ישראל הוא זיווג מן השמים.
2655
2656ואמנם כדברי ר' יהודה הלוי שישראל הוא לב האומות וארץ ישראל היא לב הארצות וכמאמר העולם שלב מרגיש בלב חברו, ושני לבבות העולם הללו מרגישים בזה היטב היטב, וכשאחד מהם הוא באבלות מתאבל גם חברו ומצטער בצערו, ואם היא, האומה הישראלית ישבה בגויים ולא מצאה מנוח, גם היא, הארץ, עברה מגוי אל גוי וגם אחד מהם לא מצא שם מנוח.
2656
2657הגלות והגאולה משלימות זו לזו בתכליתן.
2657
2658לא נאריך הרבה במה שאומרים שם עוד במדרש הנ"ל "ירמיה אמר, היו צריה לראש, ישעיה אמר, והלכו אליך שחוח בני מעניך", שהדברים מובנים בנקל על פי מה שהארכנו במקום אחר (בדרשה ז), שגם בנוגע לחיי האומה אנו רואים, שאחרי העליה באה הירידה ו"לפני שבר גאון", ואם אנו רואים ש"היו צריה לראש" וכדברי חז"ל ש"כל המצר לישראל נעשה ראש", הנה גם על זה יש לשמוח, כי כל זאת היא יד ההשגחה העליונה של שומר ישראל, ומי שמצר לישראל מרימו הקב"ה למעלה ראש, כדי שתבוא ירידתו חיש מהר, והוא נעשה ל"גאון" כדי שיקויים עליו "לפני שבר גאון", וסוף סוף יהיה "והלכו אליך שחוח בני מעניך", כאשר ראינו זאת בעינינו אנו מלוכות שצרו לישראל באופן נורא מאד ואמנם נעשו לראש, ובימינו גופא כבר אנו רואים את ה"והלכו שחוח" שלהן.
2658
2659ובכן לא נאריך בזה וגם בשאר הפרטים המפורטים שם במדרש עפ"י סדר א"ב ונתפוס רק את הת'.
2659
2660"ירמיה אמר תבוא כל רעתם לפניך, ישעיה אמר והביאותים אל הר קדשי".
2660
2661כי עלינו לדעת שאף על פי שכאמור לעיל, הגלות והגאולה הנן תרתי דסתרי בהאמצעים הדרושים לכך, אינן תרתי דסתרי כלל וכלל בתכליתן. להיפך, בנדון זה הן משלימות זו לזו, וכשם שלא יתכן תשעה באב בלי שבת נחמו אחריו כך לא יתכן גם להיפך, שתהא שבת נחמו בלי ת"ב מקודם, כלומר, שבנוגע לתכליתנו בתור עם סגולה הנה כשם שלא תתכן גלות בלי גאולה אחריה, כן אי אפשרית גאולה בלי גלות לפניה.
2661
2662ואם כי רב מאד ההפסד שהביאה לנו הגלות, כאמור לעיל, אבל גם שכר מרובה נתנה לנו הגלות. הגלות עלתה לנו ביציאה מרובה, כי הוציאה הרבה מכחותינו לריק ולבהלה, אבל מאידך גיסא גם שבח הביאה לנו בחיינו ההיסטוריים, ומי יוכל להכריע בזה אם היציאה מרובה על השבח או להיפך.
2662
2663כי הגלות איננה רק מקרה אצלנו, אך היא חלק מעצמותה של היהדות. הגלות זוהי בית המצרף של היהדות, שבה יצאה מצורפה ומזוקקה שבעתיים.
2663
2664חז"ל מספרים לנו, כי אחרי גלות בבל נפק אתא כי גוריא דנורא מבית קודש הקדשים ונשרף יצרא דעבודה זרה, ואמנם זוהי לא אגדא בעלמא, אך אמת היסטורית כי עובדא היא, שכל המ"ח נביאים ושבע נביאות שעמדו לישראל בזמן הבית במשך של הרבה מאות שנה, כולם לחמו עם יצרא דעבודה זרה בחרף נפש ולא יכלו לו מאומה, עד שבאה הגלות הקצרה של בבל ועשתה את יצרא דעבודה זרה למאכולת אש לא נשאר ממנו עוד זכר ושריד, ומני אז חדלה העבודה זרה מישראל לנצח.
2664
2665אמנם גם לפני גלות בבל כשישבנו בארץ ישראל ידעו גם עובדי ע"ז שלנו מאלקי ישראל, כשם שאשור ידע מאלקי אשור, ובבל מאלקי בבל וכדומה, אבל אחרי שיצאנו מהארץ ונפזרנו לארבע רוחות העולם, באנו לההכרה הנכונה, כי אלקי ישראל זהו אלקי העולם, ומלוא כל הארץ כבודו, אז, יותר נכון, שאלקי העולם זהו אלקי ישראל שלהם.
2665
2666ואם בגלות בבל הקצרה של שבעים שנה עלה בידינו לשרוף את הע"ז שלנו, הנה בגלות אדום הארוכה מאד זה יותר מאלף ות"ת שנה, הספקנו כמעט לשרוף את היצרא דעבודה זרה של כל העולם כולו.
2666
2667וזהו שאמרו חז"ל "ביום שחרב בית המקדש נולד משיח", כי הגאולה הנצחית, המשיחיות שלנו, כל עיקרה ושרשה באה מהחורבן, וכשם שכל ילד ביציאתו לאויר העולם אינו יוצא תיכף בצביונו ובקומתו המלאה, אך במשך הזמן וברבות הימים הוא מתגדל ומתפתח, כן הוא גם כן עם המשיח שלנו, מהחורבן נולד וכל החורבנות שבאו עלינו אחר כך בלי מספר ובלי סכום הועילו רק להשתלמותו והתפתחותו של משיחנו זה.
2667
2668"חבלי משיח" ומכל החבלים מתגדל ומתרחב המשיח שלנו.
2668
2669וטועים הם, שונאינו בנפש, שמתחכמים בכל דור ודור להמציא לנו חורבנות חדשים וחבלים נוספים, ואינם חלים ואינם מרגישים כלל וכלל, שעל ידי זה המה מוסיפים גידים ועצמות חיל וכח לה"עני ורוכב על החמור" שלנו.
2669
2670ואמנם יש שאין אדם נתפס על צערו, ומרוב מכאובינו וצרות לבבינו יש שמתפרצת מאתנו דברים כבושים כלפי שונאינו ומנדינו, כגון "תבא כל רעתם לפניך ועולל למו כאשר עוללת לי", אבל בגופא דעובדא הכל הוא לטובה, וכל הצרות והחורבנות יביאו רק לזה ש"והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי, עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי יהיו, כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים".
2670
2671רני עקרה לא ילדה.
2671
2672וזהו שספרו חז"ל "אמר ליה ההוא צדוקי לברוריא, כתיב רני עקרה לא ילדה משום דלא ילדה רני? אמרה ליה, שטיא, שפיל לסיפא דקרא, דכתיב כי רבים בני שוממה מבני בעולה, ואלא מאי עקרה לא ילדה? רני כנסת ישראל שלא ילדה בנים לגיהנם כוותיכו (ברכות י, א).
2672
2673העקרה שלא ילדה מעולם שמחה בחלקה גם כשנולד לה איזה ילד שמושחת מאיש מראהו, בעוד שנשים שכבר ברכן ד' בבנים ובנות אינן מתפארות כלל בזה.
2673
2674ואמנם רבים הם הצדוקים גם בימינו אלה, שחושבים את כל התקוה שלנו על דבר הגאולה, שהיא מעין תקות עקרה להולדת ולד, המה חושבים, שכל האושר שלנו יהיה כשנזכה להיות בעלים של כברת ארץ קטנה של ד' מאות פרסה על ד' מאות פרסה, ולכל היותר נהיה כאחד העמים הקטנים שמספרם לעשות, ולגבי עקרה כמונו גם זהו אושר רב.
2674
2675אבל ברוריא הראתה לו להצדוקי לדעת, כי מעיקרא דדינא פרכא ובאמת כי רבים בני שוממה מבני בעולה, וגם בגלות לא היינו חלילה בגדר עקרה, גם בגלות יצרנו יצירות רוחניות כאלה, שאפשר לנו להתפאר בהן נגד כל העולם כולו.
2675
2676"ואלא מאי עקרה לא ילדה, שלא ילדה בנים לגיהנם כוותיכו".
2676
2677לא בסתם ארץ ישראל אנו חפצים, אך משאת נפשנו היא לציון המצוינת, קודש הקדשים, רצוף אהבה.
2677
2678ואת כל הגיהנם שיצרו כולן, הגיהנם של להרוג וליהרג נהפוך לגן עדן.
2678
2679ומי השלוח שלנו ההולכים לאט לאט, ישטפו את כל הטומאה והעבודה זרה, את כל הכעור והמאוס של כל העולם כולו. וארזי הלבנון שלנו יתנו ריח למרחוק מסוף העולם ועד סופו, ויבריאו את האויר המלא צחנה ובצילים רעים ואין מנוס ומפלט מהם.
2679
2680ומה ראויים הדברים למי שאמרם, זו ברוריא אשת ר' מאיר, בתו של ר' חנניא בן תרדיון שהיתה ספר תורה מונחת לו בחיקו תמיד וכשנשרף וספר תורה עמו ראה את הגוילים נשרפים ואותיות פורחות באויר, היא הרגישה היטב את כל טעם הגלות, היא חשה היטב את כל הגיהנם, שיצרו כל העמים היושבים שלוים ושקטים על אדמתם, ובהרגישה את טעם הגלות, הרגישה היטב גם את טעם הגאולה, והבינה כי ה"לא ילדה הוא שלא ילדה בנים לגיהנם כוותיכו".
2680
2681ואמנם הוכוח הזה הוא דבר בעתו גם כהיום הזה. כי יש שאנו עמלים והם עמלים בשביל תחית הארץ, אבל בעוד שהם, הלאומיים החופשיים רוצים להביא את שקיעת החמה של המערב לתוך המזרח שלנו, אנו רוצים להיפך, שהנץ החמה ועמוד השחר של המזרח שלנו יאירו באורם הנעים והמלא הוד גם את המערב.
2681
2682המה רוצים להעמיד את כל אלילי אירופה השונים על הר ציון הקטן שלנו, ואנו רוצים שאלקי ציון יניס בעברתו את כל האלילים השונים.
2682
2683"ונשגב ד' לבדו ביום ההוא... ובאו במערות צורים ובמחלות עפר מפני פחד ד' ומהדר גאונו בקומו לערץ הארץ" (ישעיה ב, יז-יט).
2683
2684ובכן "רני עקרה לא ילדה".
2684
2685כח. שמו של משיח
"נחמו נחמו עמי, מה כתיב למעלה מן הענין, כי יהיה שלום ואמת בימי, א"ל הקב"ה, צרכך בקשת, נחמו נחמו עמי ואין אתם צריכים לתפילתו של חזקיהו, כי אני מנחם אתכם מן הגלות" (ילקוט שמעוני - ישעיהו מ, רמז תמ"ב).
"נחמו נחמו עמי, מה כתיב למעלה מן הענין, כי יהיה שלום ואמת בימי, א"ל הקב"ה, צרכך בקשת, נחמו נחמו עמי ואין אתם צריכים לתפילתו של חזקיהו, כי אני מנחם אתכם מן הגלות" (ילקוט שמעוני - ישעיהו מ, רמז תמ"ב).
2685
2686"אמר רב גידל אמר רב, עתידין ישראל דאכלי שני משיח. אמר רב יוסף, פשיטא, ואלא מאן אכיל להו, חילק ובילק אכלי. להו? לאפוקי מדרבי הילל, דאמר, אין משיח לישראל, שכבר אכלוהו בימי חזקיה... מה שמו? דבי ר' שילא אמרי, שילה שמו... דבי ר' ינאי אמרי, ינון שמו... דבי ר' חנינא אמר, חנינא שמו" (סנהדרין צח, ב).
2686
2687אין להם משיח.
2687
2688אין בכל הספרות התלמודית מאמר יותר מתמיה כהמאמר של "אין משיח לישראל". מלבד מה שהאמונה בביאת המשיח היא אחד מי"ג עיקרים, הנה באמת בזה משתקפת כל התמצית והמהות של היהדות, ומי שכופר בזה, את כל נשמתה ומשאת נפשה של היהדות כולה הוא קובע, והיתכן, שאחד מחכמי התלמוד יכפור בזה בפומבי ובריש גלי, ועוד יתנו מקום למאמרו זה בתלמוד גופא?
2688
2689אמנם אנו מוצאים להלן (בדף צט, א) את מאמרו זה אבל בהוספה של מלה אחת "אין להם משיח לישראל שכבר אכלוהו בימי חזקיהו", והמלה "להם" הלא לכאורה מיותרת לגמרי, והאם חלילה הוציא את עצמו מן הכלל, לומר להם ולא לו?
2689
2690אבל בידענו, כי ר' הלל זה חי בזמן אורינס הפילוסוף הנוצרי, שהתוכח תמיד עם חכמי ישראל ובידענו גם כן, כי הנוצרים השתמשו תמיד בהבטחת הנביאים על ימות המשיח, שלדעתם נאמרו הכל על "אותו האיש", וביחוד מצאו מקום להתגדר בנבואותיו של ישעיה, "ויצא חטר מגזע ישי ונצר משרשיו יפרה ונחה עלינו רוח ד' וכו' וכו'", בידענו את כל אלה אולי יתגלה לנו את הסוד הצפון במאמרו הנ"ל.
2690
2691כי מיראה לדבר בזה דברים ברורים, כי היתה ידם תקיפה, אמר זאת בקיצור נמרץ למאד, אין להם, להנוצרים, משיח לישראל, - והמלה משיח משמשת גם לשלפניה וגם לשלאחריה, כמו שמצינו דוגמאות כאלה הרבה - זאת אומרת, שהמשיח הוא לא להם אך לישראל.
2691
2692ואם הנוצרים אומרים שהמשיח כבר בא, הלא עליהם להקדים את ביאתו עוד הרבה מאות בשנים לפני לידת "אותו האיש", כי ה"ויצא חטר מגזע ישי" וכו' בודאי נאמר על חזקיהו, ואמנם כדברי חז"ל ביקש הקב"ה באמת לעשות לחזקיהו משיח, אבל סוף סוף החליט לדחות את ביאת המשיח לאחרית הימים, שבוא יבוא אף על פי שמתמהמה עדיין, והמשיח הזה הוא משיח לישראל.
2692
2693אין משיח לישראל.
2693
2694אכן גם אם הגרסא האמיתית היא "אין משיח לישראל" אין בזה ח"ו שום כפירה באחד מהי"ג עיקרים, וגם ר' הלל מסכים בכל לבבו ונפשו ש"שבת נחמו" היום, ונחמתנו קרובה לבוא ועוד לא אבדה תקותנו ח"ו אלא שעלינו להבין את דבריו כראוי.
2694
2695הנה עפרא לפומייהו לכל אלה הרוצים לגזור את כתבי הקודש שלנו לגזרים.
2695
2696התחילו בזה שונאי בני שם צוררינו ומנדינו, ומפני הבושה להרים יד על ישראל גופא, הרימו את הכלי זיין שלהם נגד נשמת ישראל, נגד נביאי האמת והצדק שלנו. ולגודל התמיהא נמצאו להם תלמידים דוקא מאחינו בני ישראל המתחרים עוד לעלות על רבותיהם הנכרים ולגזור על ימין ועל שמאל, ומדמים בנפשם, כי גדולות ונצורות המה עושים בזה בעד כל כלל ישראל וכולם חייבים בכבודם.
2696
2697ומושכל ראשון הוא אצל ה"חכמים" וה"משכילים" האלה, כי אין אצלנו ישעיה אחד, אך שני ישעיה שנבאו בשני זמנים שונים, אחד נבא בימי עזיהו, יותם, אחז, יחזקיהו, והשני נבא בימי מלכותו של כרש אחרי גלות בבל, ושני חלקים המה רואים בספר ישעיה, החלק הראשון מחזון ישעיה עד "נחמו נחמו עמי", והחלק השני משם עד הסוף. ולמותר להגיד, שכל אלה דברים בטלים לא שרירים ולא קיימים, ואנחנו מאמינים בני מאמינים באמונה שלמה במסורת אבות, שרק ישעיה אחד היה אצלנו, אחד ואין שני לו.
2697
2698אבל בכל זאת כדאי להתבונן על נקודה מרכזית אחת המבדלת בין הנבואות שלפני נחמו ובין הנבואות שאחרי זה.
2698
2699כי אמנם גם לפני נחמו הוא מדבר הרבה על דבר הנחמה העתידה, אלא שהוא תולה את כל הנחמה ביחיד שיבוא. כמו למשל הנ"ל "ויצא חטר מגזע ישי... ונחה עליו רוח ד'... והכה ארץ בשבט פיו... והיה ביום ההוא שרש ישי אשר עומד לנס עמים אליו גויים ידרשו" (ישעיה יא, י) וכדומה וכדומה. או הדברים האמורים למעלה מזה "כי ילד ילד לנו, בן נתן לנו, ותהי המשרה על שכמו, ויקרא שמו, פלא יועץ, אל גבור, אבי עד, שר שלום, למרבה המשרה ולשלום אין קץ, על כסא דוד ועל ממלכתו, להכין אותה ולסעדה במשפט ובצדקה" וכו' וכו' (ישעיה ט, ו). אבל מנחמו ואילך הננו רואים אותו, איך שתולה את הנחמה לא על היחיד, אך על הכלל, על האומה כולה "נחמו נחמו עמי... פנו דרך ד' ישרו בערבה מסלה לאלקינו... על הר גבוה עלי לך, מבשרת ציון, הרימי בכח קולך, מבשרת ירושלים... ואתה ישראל, עבדי... אשר החזקתיך מקצות הארץ... אל תירא, כי עמך אני... כי כה אמר ד', חנם נמכרתם ולא בכסף תגאלו" (ישעיה מ ואילך) וכדומה. וביותר איזו סמיכת הפרשה בין הא שמסיים "ויאמר, כי שלום ואמת יהיה בימי" ובין ההתחלה "נחמו נחמו עמי"?
2699
2700ועל שאלה זו באה תשובה כהלכה במאמר הילקוט הנ"ל.
2700
2701"מה כתיב למעלה מן הענין, כי יהיה שלום ואמת בימי, אמר לו הקב"ה, צרכך בקשת, נחמו נחמו עמי, ואין אתם צריכים לתפילתו של חזקיהו, כי אני מנחם אתכם מן הגלות". כלומר, כי אמנם ה"כי יהיה שלום ואמת בימי" הוא שגרם לה"נחמו נחמו עמי".
2701
2702ואם כי מתחלה "בקש הקב"ה לעשות את חזקיהו משיח" הנה אחרי שאמר "כי שלום ואמת יהיה בימי" בא שינוי בזה, ולא רק השינוי בהאישיות של המשיח, שבמקום יחזקיהו יהיה פלוני אלמוני, אלא שינוי בעצם הדבר, שלא תהא גאולתנו תלויה באישיות אחת, תהיה מי שתהיה, אלא בהאומה כולה.
2702
2703אם מבשרים לחזקיהו דברים מרים ודוקרים כמדקרת חרב כאלה (ישעיהו לט, ו): "הנה ימים באים ונשא כל אשר בביתך ואשר אצרו אבתיך עד היום הזה בבל לא יותר דבר וכו', ומבניך... וכו' יקחו והיו סריסים בהיכל מלך בבל", ועל זה הוא משיב רק תשובה נצחת אחת "טוב דבר ד' אשר דברת... כי יהיה שלום ואמת בימי". הרי הדברים מדברים בעדם כי "אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" ואין בזה יוצא מן הכלל.
2703
2704ואמנם "חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה" אבל במה דברים אמורים, בהרעה הבא להיחיד, אבל חלילה וחלילה לברך על הרעה הבאה על האומה כולה, אדרבא על זה צריכים להרעיש שמים וארץ ולאמר כאותו המקונן (ירמיה ו, כו) "בת עמי חגרי שק והתפלשי באפר, אבל יחיד עשי לך מספד תמרורים", וחזקיהו לא עשה כן, אלא אמר על זה ברוך הטוב והמטיב וטעמו ונמוקו עמו "כי שלום ואמת יהיה בימי".
2704
2705וזו היא סמיכת הפרשה, אם גם חזקיה הצדיק היותר גדול שבעולם אומר "כי שלום ואמת יהיה בימי" אז "נחמו נחמו עמי", אי אפשר לתלות שוב את נחמתה של האומה כולה על אדם יחיד, יהיה גם היחיד ומיוחד בכל הדורות והזמנים, אלא שהנחמה תלויה בהאומה כולה, ולה רק לה בעצמה, הננו צריכים לפנות בהקול קורא "נחמו נחמו עמי".
2705
2706וזהו שאמר רבי הלל "אין משיח לישראל, שכבר אכלוהו בימי חזקיה", לא חלילה שיכפור במשיחיות בנחמת ישראל ותקותו הנצחית, אלא שאין משיח לישראל, אין המשיח היחיד הסיבה לנחמת ישראל, אלא להיפך, ישראל בעצמו הוא הסיבה להמשיחיות, כי אותו התכסיס שיחיד יבוא ויגאל אותנו "כבר אכלוהו בימי חזקיה" כשאמר "כי שלום ואמת יהיה בימי" כנ"ל.
2706
2707וזהו שפירש רש"י בדברים קצרים "אין משיח לישראל, אלא הקב"ה ימלוך בעצמו ויגאלם לבדו", והדברים מובנים היטב.
2707
2708שרא ליה מריה לרבי הלל.
2708
2709ואף על פי כן בצדק אמר רב יוסף על זה "שרא ליה מריה לרבי הלל", כי סוף סוף אי אפשר להפריד בין הדבקים, ואי אפשר למשיחיות בלי משיח בראשה, והמשיח הוא דוקא משיח בן דוד, "ופוק חזו מה עמא דבר" בזה שמנער ועד זקן הכל מתארים את המשיח בדמות אישיות מגזע דוד וכמו שאמר הנביא זכריה (ט, ט), שכבר היה חי בבית שני "הנה מלכך יבא לך צדיק ונושע הוא עני ורוכב על החמור".
2709
2710ובכן יש משיח לישראל, ולא אכלנוהו בימי חזקיהו, חלילה, ואף על פי כן "נחמו נחמו עמי" כי הנחמה תלויה בעיקר בנו בהעצמנו.
2710
2711המשיח והתנועה המשיחית.
2711
2712ולא לחנם שאלו חז"ל אחרי שסתרו את דעתו של ר' הילל "מה שמו"? ועל זה באו התשובות "דבי ר' שילא אמרי שילה שמו, דבי ר' ינאי אמרי ינון שמו, דבי ר' חנינא אמרי חנינא שמו", ורש"י מוסיף על זה "כל אחד היה דורש אחר שמו", שלכאורה מה ראו חכמינו אלה שיהיה כל אחד מהם דורש לטובת עצמו? אבל באמת דבר גדול השמיעונו חכמינו אלה, שנפקא מינה לנו גם עכשיו להלכה למעשה.
2712
2713הם השמיעו לנו, כי המשיחיות קדמה להמשיח, כשם שהתנאי קודם למעשה.
2713
2714ובתשובתם זו הראו דוגמא לכל אחד מאתנו, שגם עלינו להשיב כל אחד על השאלה הנ"ל בסגנון זה:
2714
2715דבי ראובני אמרי ראובן שמו, דבי שמעוני אמרי שמעון שמו, וכן הלאה וכן הלאה.
2715
2716זאת אומרת, כשם שהתורה שארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים כל עיקרה כלול מחמשה ספרים, והם חלוקים לסדרות, והסדרות לפרשיות, והפרשיות לפסוקים, והפסוקים לתיבות, והתיבות לאותיות, והאותיות לנקודות, ואם חסרה בתורה נקודה אחת כל הספר תורה היא פסולה, כך הוא גם כן בהמשיח הגדול שלנו, המשיח שיביא גאולה לכל העולם כולו, כי הלא הוא גם הוא סוף סוף מכלל ישראל הוא בא, ובכן כל יהודי ויהודי הוא סדרה ממנו, ולכל הפחות פרשה פסוק תיבה אות ונקודה ממנו, ועל כל אחד ואחד מכלל ישראל לאמר אם אני לא אמלא את חובתי להמשיחיות, אז יהיה המשיח חסר ולא שלם. ואל יאמרו דבי ר' שילה שינון שמו, ודבי ר' ינאי ששילה שמו וכו', וכל אחד יסמוך בזה על אחרים, כי על זה לא נאמר הכלל ש"בזמן שעושים רצונו של מקום מלאכתם נעשית על ידי אחרים", אך כל אחד יראה את המשיח דוקא בדמותו ובצלמו הוא, ואם המשיח עדיין מתמהמה בדרכו, אז אל יתלו דבי ר' שילה את האשם בדבי ר' ינאי ואלה האחרונים בדבי ר' שילה וכו', אך כל אחד מהם יאמר: בי האשם.
2716
2717ההבדל בין הגאולה הראשונה להאחרונה.
2717
2718ועל דבר התנועה המשיחית שצריכה לבוא מתוך האומה גופא, מדבר הנביא ישעיה, בעצמו, אחרי שיחזקיה שבקשו הקב"ה לעשותו משיח החטיא את המטרה ואמר "כי יהיה שלום ואמת בימי".
2718
2719ותנועה משיחית זו פרושה, הרצון העז בתוך כל שדרות האומה להגאל ולהחלץ ממסגר הגלות.
2719
2720זוהי הידיעה ההחלטית של לב ירושלים, כי כבר מלאה צבאה וכבר באה העת להסיר את השלשלאות של ברזל, וידיעה זו רק אז שמה ידיעה, אם היא מביאה למעשים לפנות דרך ד' ולישר בערבה מסלה לאלקינו.
2720
2721וכבר הדגישו חז"ל בסגנונים שונים את ההבדל בין הגאולה הראשונה, יציאת מצרים, להגאולה האחרונה.
2721
2722למשל "בעולם הזה עשה להם נס בלילה, אבל לעתיד לבוא הלילה נעשה יום, שנאמר והיה אור הלבנה כאור החמה" (מדרש רבה שמות יח, יא).
2722
2723או "כשאכלו ישראל הפסח במצרים אכלו אותו בחפזון, שנאמר וככה תאכלו אותו - כו' - אבל לעתיד לבא כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון - כו' - לשעבר אני ובית דיני הייתי מהלך לפניהם, שנאמר וד' הולך לפניהם יומם, אבל לעתיד לבא אני לבדי, שנאמר ומאספכם אלקי ישראל" (מדרש ח').
2723
2724והכל הולך לתוכן אחד להבדיל בין אופן הגאולה הראשונה לאופנה של האחרונה.
2724
2725בראשונה הוזקק הקב"ה ליד חזקה וזרוע נטויה לא רק כלפי מצרים אך גם כלפי ישראל, שלא היתה להם תשוקה יתירה לזה, ועל כן הוצרכנו ללכת בחפזון ובלילה, אבל הגאולה האחרונה נאמר "כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון".
2725
2726וכבר אמר השי"ת למשה "עתה תראה... כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם מארצו", אבל כל זה רק עתה, אבל לעתיד לבוא לא נצטרך לשלוח ולגרוש.
2726
2727לפנים לא היה ניכר אצלנו הבדל גדול בין ה"בצאתי ממצרים", ובין ה"בצאתי מירושלים", אע"פ שבהראשונה "משה ירענו ואהרן ינחנו" ובהשניה היו השושבינים שלנו נבוכדראצר ונבוזראדן, אספסינוס וטיטוס, ובכל זאת כשם שבהשניה "על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו" כך גם בהראשונה "ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא", אבל לעתיד לבוא הנה "בשוב ד' את שיבת ציון... אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה".
2727
2728וכבר פירש אחד מגדולי הדרשנים את הכתוב "אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים לצבאתם ביד משה ואהרן", כי כל האלה מסעי שלנו בגלות הארוכה בלי קץ וגבול, הוא מפני שהיציאת מצרים לא היתה יציאה מלאה, כי יצאנו רק ביד משה ואהרן, בעל כרחנו על ידי יד חזקה, בלי שום התעוררות עצמית ורצון מיוחד מצדנו אנו.
2728
2729ועל כן אם נרצה עכשיו בנחמה אמיתית, אז "על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון", ולא כלפנים שהיציאה מגלות גופא היתה על ידי כפיית הר כגיגית עלינו.
2729
2730"כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה", ואם לא זכינו עדיין ולא ראינו עוד בשמחתה, הוא מפני שלא על ירושלים אנו מתאבלים גם "בליל זה יבכיון וילילון בני", אלא כל אחד מתאבל על צרת הפרט שלו ועוד יותר על טובת הפרט של חברו... על ה"מי יחיה" יותר מעל ה"מי ימות".
2730
2731"בשוב ד' את שיבת ציון היינו כחולמים" - אם היינו חולמים על דבר שיבת ציון - "אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה", אבל דא עקא שאין אנו חולמים כלל על דבר שיבת ציון, אך על דבר דגים ואבטיחים, קשואים ובצלים של הגלות...
2731
2732משל למה הדבר דומה, לשני עניים המחזרים על הפתחים, שבדרך הלוכם התחילו לחלום בהקיץ, איך שנפל להם אוצר מן השמים ובין לילה נהפכו ל"רוטשולדים", ואז התחילו להתוכח ביניהם, ע"ד חייהם בעתיד, אחד אמר, כי יבנה בהאוצר המוכן לפניו שבעה היכלים שעין לא ראתה עוד כמוהם, ויושיב שם שבעה בעה"ב היותר נכבדים שיתחייב כל אחד מהם להאכילו על שולחנו כיד המלך יום אחד בשבוע, והשני אמר כי לא זה הדרך, אלא שיותר נכון לבנות בעד זה עיר שלמה, וכל אחד מהתושבים יתחייב לתת לו כשיחזיר על הפתחים במקום פרוטה אחת, אגורה שלמה וחסל.
2732
2733ולשני החולמים הללו נמשלה כל האומה הישראלית בהיותה בגלות "נתת שמחה בלבי בעת דגנם ותירושם רבו", כדי שחלקנו יהיה יותר יפה בחזירתנו על הפתחים שלהם.
2733
2734בקיצור, אם המשיח עדיין לא בא המניעה הוא לא כל כך מצדו, אך מצדנו אנו.
2734
2735החסרון העיקרי הוא, מפני שאנו נותנים תשובה מהופכת לגמרי על השאלה "מה שמו" של משיח.
2735
2736עני ורוכב על החמור.
2736
2737ברם, כי מלבד שמו של משיח, עלינו לדעת ולהכיר גם את דמותו ותוארו, את צביונו ומהותו של המשיח.
2737
2738וזה מתבטא בדברים קצרים למאד: עני ורוכב על החמור, וגם זה לא לתפארת המליצה בעלמא, אך בתור נפקא מינה להלכה למעשה.
2738
2739כי שני אמצעים יש לכבישת ארצות זרות.
2739
2740א) קני רובה ותותחים כבדים וכדומה.
2740
2741ב) דולרים ולירות וכו'.
2741
2742בימי הקדם ובימי הבינים השתמשו ביחוד בהאמצעי הראשון, אבל בעת החדשה הוכשר דרא ומשתמשים על פי רוב בהאמצעי האחרון לזכות את הארצות הנדחות במכמני כסף וזהב, ועל ידי זה הן נצודות ובאות תחת עול ה"בעלי טובות" שלהן.
2742
2743והאם המשיח שלנו ישתמש גם כן באחד מהאמצעים הנ"ל כדי לרשת את ארץ ישראל?
2743
2744חלילה וחלילה. ראשית כל הוא עני, אין לו אף פרוטה משלו, ושנית הוא רוכב על החמור ולא על סוס, וידענו כי סוס הוא סמל המלחמה, כמה דכתיב "סוס שוטף למלחמה", "אלה ברכב ואלה בסוסים, ואנחנו בשם ד' אלקינו נזכיר", "סוס ורוכבו רמה בים", ולהיפך החמור הוא סמל העבודה המדעית והעיונית "יששכר חמור גרם". כל סוס הוא מתקנא בחברו, וכשרואה שחברו רץ הוא רוצה להעבירו, לא כן החמור שעיניו למטה ולא למעלה ויודע רק את דרכו הוא.
2744
2745ובכן אי אפשר שהמשיח שלנו ישתמש בשפיכת דם כי אין לו המכשירים לכך, אין לו אף הסוס סמל המלחמה, ואי אפשר גם כן שישפוך את ממשלתו על ידי ברק הכסף והזהב שיוליך בזה שולל את העמים הבלתי מקולטרים, כמו שנוהגות הממשלות הנאורות, בהיותו עני ממש, ואין בידו פרוטה לפורטה.
2745
2746ובכן "חנם נמכרתם ולא בכסף תגאלו" ו"בשובה ונחת" - ההיפך הגמור מהמלחמה - תושעון.
2746
2747שמואל ושבור מלכא.
2747
2748ומצינו וכוח בין שבור מלכא ושמואל על דבר המשיח שלנו.
2748
2749"אמר ליה שבור מלכא לשמואל, אמריתו משיח על חמרא אתי אישדר ליה סוסיא ברקא דאית לי, אמר ליה מי אית לך בר חיוור גווני" (סנהדרין צח, א), וברש"י שם "סוסיא ברקא, סוס מסורק ומצויין ונאה שיש לי, דגנאי הוא שיבא על חמור, מלגלג היה, בר חיוור גווני כלומר יש לך סוס בר מאה גוונין, שחמור שלו כן הוא".
2749
2750ולמותר להגיד שכל הוכוח נראה כל כך פעוט ומחוסר ערך לכאורה.
2750
2751אכן רק "לכאורה" כי באמת צפון בזה וכוח פוליטי עצום כמו שנאה לגדולים מופלאים כאלה.
2751
2752כי שבור מלכא, כידוע, קם נגד ממלכת רומא ונלחם בה בחרוף נפש, והשתדל שכל הממלכות בארצות המזרח יעמדו על ימינו להלחם ברומי עד רדתה.
2752
2753וכדרך כל המלכים, שבעת צר להם המה בבחינת "מלכי חסד" ומבטיחים הרים וגבעות לכל הבא לעזרתם, ומה גם שבור מלכא שבאמת היה ידיד נפש לשמואל, הנה בודאי ובודאי הבטיח לו, כי אם יראה שהיהודים יבואו לעזרתו, אזי ישוב להם שוב את הארץ הגזולה מידם ויקים הבית על תלו.
2753
2754וזהו שאמר לשמואל "אמריתו משיח על חמרא אתי" והנכם רואים בעצמכם, איך אפשר לסמוך על חמור עלוב זה שעברו כבר מאות שנים ועדיין עקבותיו אינן נראות, ומי יודע עד מתי ישרך דרכו "אישדר ליה סוסיא ברקאי דאית לי", הלא מוטב יותר לכם שתלוו עמדי להלחם יחד עמדי מלחמת גבורים בהנשר הרומי ולהסיר אותו משאתו ביד חזקה ובזרוע נטויה. והלא תדעו, כי יש לכם על מי לסמוך, הנכם מכירים היטב את ה"סוסיא ברקאי, המלומדי מלחמה שלי.
2754
2755אבל גם שמואל השיב לו על זה תשובה כהלכה "מי אית לך בר חיוור גווני", ו"חיוור" הוא פשוט תרגום של לבן, כלומר, האם יש לך סוס לבן, וזה באמת אין במציאות בכל העולם ולא יהיה לעולם.
2755
2756"סוס שוטף למלחמה". לבן, זאת אומרת מלחמה לבנה, הלא זהו תרתי דסתרי, שני הפכים בנושא אחד, כי כל מלחמה בלי יוצא מן הכלל היא אדומה מדם אדם ורטובה מהם, כל מלחמה היא מלאה משוד עניים ומאנקת אביונים, בכל מלחמה אנו רואים ושומעים את קול השכינה המתיפחת ואומרת "קלני מראשי קלני מזרועי". וכיון שאי אפשר להשיג סוס חיורי במציאות, הנה תודה רבה לך בעד הצעתך, שבור מלכא, אבל "שקיל טובתך ושדי אחיזרי", הסוס יהיה לכם, בני עשו ובני ישמעאל, בני בניו של אלו ש"על חרבך תחיה" וה"פרא אדם ידו בכל ויד כל בו" נשרשו בכל לבבם ונפשם, ואותנו עם עני ואביון הנח לנו את החמור העלוב, הבריה השתקנית ההולכת לה בעצלתים, הנח לנו את ה"עני ורוכב על החמור".
2756
2757העני ורוכב על החמור בתור גואל לכל העולם כולו.
2757
2758אכן לא איגאיסתים ולא בני איגאיסתים אנחנו, שנקבל את העני ורוכב על החמור רק לעצמנו אנו ולבלי לשייר ממנו כלום בעד כל העולם כולו. הן חזקיה כשאמר "כי יהיה שלום ואמת בימי" אבד את משיחיותו כנ"ל, ואיך נסתפק אנו רק בזה ששלום ואמת יהיה לנו.
2758
2759ברם, שהעני ורוכב על החמור בא להביא גאולה לכל העולם כולו, לכל תחלואיו ומכאוביו הרבים, לכל עקא ומרעין בישין.
2759
2760הלא בימינו ולעינינו אנו ראינו מלחמה גדולה ועצומה מאד, מלחמת העולם כולו, שכל איתני ארץ השתתפו בה. והמלחמה היתה בין שני צדדים, בין ממלכות ההסכם וממלכות הברית, ושתיהן נלחמו "מלחמת מצוה" ו"לשם שמים" כמובן, הראשונות טענו שאין להן חס ושלום שום פניה אחרת רק להסיר מעל העולם את סכנת המילטריזמוס של האשכנזים, ואלה האחרונים השיבו גם הם טלו קורה מבין עיניכם, כי הקפיטליזמוס שלכם עושה שמות יותר נוראות מהמילטריזמוס שלנו, והדברים עתיקים.
2760
2761ואנן מה נעני אבתרייהו? כי אמנם לא ראי זה כראי זה אבל הצד השוה שבהם, שכולם... ואם נרצה באמת להביא גאולה לכל העולם כולו, אזי עלינו רק להשתדל לקרב את ה"אחרית הימים" שאז יעברו מן העולם שני מלאכי חבלה הללו גם יחד.
2761
2762אז "לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה". ואז "ביום ההוא ישליך האדם את אלילי כספו ואת אלילי זהבו".
2762
2763כי הא בהא תליא, כל זמן שכל איש מחזיק באלילי כספו וזהבו, על כרחך שכל גוי יחזיק את אלהי המלחמה שלו, כי סיבה אחת לשתי התופעות הללו יחד, היא התאוה להשתרר אחד על חברו, התאוה להשתמש בהנפילה של חברו להעליה של עצמו.
2763
2764ואת ה"אחרית הימים" יביא עמדו משיח בן דוד, העני ורוכב על החמור.
2764
2765"עני" כדי שממנו יראו וכן יעשו כולם להשליך כל אחד את אלילי כספו ואלילי זהבו".
2765
2766ו"רוכב על החמור" על אפם ועל חמתם של כל הגויים הרוכבים על סוסים השוטפים למלחמה, למען דעת כל הגויים כי "לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה".
2766
2767חמור עתיק יומין.
2767
2768ואמנם חמורו של משיח איננו חמור פשוט, כמובן, הוא חמור עתיק יומין מאד ושלשלת היוחסין גדולה מעטרתו והולמתו.
2768
2769וכדברי חז"ל (ע"פ פרקי דרבי אליעזר פרק ל) "הוא החמור שרכב עליו אברהם אבינו, שנאמר ויחבוש את חמורו, הוא החמור שרכב עליו משה, שנאמר ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על החמור, והוא החמור שעתיד מלך המשיח לרכוב עליו, שנאמר, עני ורוכב על החמור".
2769
2770כי אמנם "אין המצוה נקראת אלא על שם גומרה" והגומר בזה יהיה מלך המשיח, אבל לא הוא היה גם המתחיל בזה.
2770
2771מתחילים גדולים קדמו לפניו אברהם ומשה.
2771
2772לכל אלה הגדולים אברהם, משה ומלך המשיח היתה הפרוגרמה של אחרית הימים לנגד עיניהם, הפרוגרמה של "עני ורוכב על חמור". אברהם המציא זאת בתיאוריה, משה הגשים זאת בחיים על ידי חוקים ומשפטים, שהרבה מהם קולעים למטרה זו, אבל עדיין התורה מונחת בקרן זוית אצל עם המעט מכל העמים לבד, שהוא ללעג ולקלס לגויים, עד שיבוא מלך המשיח במהרה בימינו ויוציא את התורה הזאת מרשות היחיד שלנו לרשות הרבים של כל העולם כולו "ונהרו אליו כל הגויים".
2772
2773והחמור איננו פזיז וזריז מטבעו, הולך הוא לאט לאט, בצעדים מהירות זה קרוב לארבעת אלפים שנה, מטייל לו בהרחבת הדעת מימי אברהם אבינו עד היום הזה, רואה ומקשיב הכל ועושה את עצמו כלא ידע מאומה, וכאילו לא איכפת לו כלום כל הנעשה והנשמע מסביבו, אבל אין בכך כלום הוא סוף סוף יודע את אשר לפניו ודרך כבושה לו מימות עולם, ובדרך זה הוא סולל וצועד ובוא יבוא למטרתו ההחלטית אף על פי שיתמהמה.
2773
2774ועלינו רק לפנות את הדרך לפני העני ורוכב על החמור.
2774
2775"פנו דרך ד' ישרו בערבה מסילה לאלקינו", במהרה בימינו, אמן.
2775