דרשות אל עמי, חגים וזמנים שונים י״אSermons Unto My People, Chanuka, Purim, and Special Shabbatot 11
א׳יא. הלאומיות והציבוריות
"כי תשא את ראש בני ישראל לפקדיהם, ונתנו איש כפר נפשו לד' בפקד אתם, ולא יהיה בהם נגף בפקד אתם... העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל" (שמות ל, יב-טו).
"כי תשא את ראש בני ישראל לפקדיהם, ונתנו איש כפר נפשו לד' בפקד אתם, ולא יהיה בהם נגף בפקד אתם... העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל" (שמות ל, יב-טו).
1
ב׳"א"ר אבהו, אמר משה לפני הקב"ה, במה תרום קרן ישראל? א"ל בכי תשא" (ב"ב יב, ב).
2
ג׳"אמר משה לפני הקב"ה, רבש"ע משאני מת אין אני נזכר? אמר לו, חייך כשם שאתה עומד עכשיו ונותן להם פ' שקלים ואתה זוקף את ראשם כך בכל שנה שהם קוראים אותם כאילו אתה עומד לפניהם, וזוקף את ראשם, מניין? ממה שקראו בענין, שנאמר, וידבר ד' אל משה לאמר כי תשא את ראש בני ישראל, שא לא נאמר, אלא כי תשא"
3
ד׳(ע"פ מדרש תנחומא כי תשא פ"ג).
4
ה׳פרה אדומה - אלו ישראל.
5
ו׳עם ישראל הוא חידה סתומה בעולם, ולא רק שקיומו הוא "מדרש פליאה", כי היתכן שתתקיים שה אחת בין שבעים אריות, שכבר התפלא על זה ראש הנביאים כשהראו לו את כנסת ישראל בדמותו של "סנה בוער באש והסנה איננו אכל", והתפלא על זה הפלא ופלא "אסרה נא ואראה את המראה הגדול הזה, מדוע לא יבער הסנה?" אך גם עצם תכונתו ואופיו היא אחת מפלאות העולם "ואי אתה יכול לעמוד על אופיה של אומה זו" אומרים חז"ל (ירושלמי שקלים פ"א, ה"א) בעצמם.
6
ז׳"פרה אדומה אלו ישראל" אומר המדרש, זאת אומרת, כשם שפרה אדומה מכלכלת בקרבה תרתי דסתרי, מטהרת טמאים ומטמא טהורים, כך האומה הישראלית גופה מכל צד שתסתכל עליה אתה רואה בה תרתי דסתרי שני הפכים בנושא אחד, שטר ושוברו בצדו.
7
ח׳מצד אחד מי כעם ישראל גוי אחד בארץ, ומצד השני מי כעם ישראל גוי של בעלי מחלוקת ופרוד לבבות; מצד אחד אנו מצטינים מכל האומות בשנאת חנם שאנו שונאים זה לזה, ומצד אחר אנו מצטינים ברחמנות, וגמילת חסדים. מקדש שני לא חרב אלא בשביל שנאת חנם ועדיין השטן הזה מרקד בינינו ובכל זאת "שלש מידות יש באומה זו רחמים, בישנים, גומלי חסדים" (ע"פ יבמות עט, ג) והוא כלל גדול עד היום הזה; מחד גיסא הננו מפוררים לפרורים קטנים, מפלגות כתות וסיעות שונות שכל אחת סותרת את מה שחברתה בונה, ומאידך גיסא גלפי חוץ הננו נחשבים ל"קהל" אחד מה שהננו באמת כך; מעבר אחד מלשינות ודלטוריא יש בינינו במדה מרובה, שכבר היתה זאת גם כן בימי משה כשאמר "אכן נודע הדבר", ומעבר השני הננו מצטינים תמיד במצות פדיון שבויים; אנו בוכים ביותר מכל האנשים אשר על פני האדמה על ה"מי ימות", אבל אנו בוכים גם כן במדה לא פחותה על ה"מי יחיה". ובאחרונה גם ע"ז הננו צריכים להשתאות, שבתור עם היושב על אדמתו הננו החלשים יותר מכל האומות, ומעט ורעים היו ימי חיינו על אדמתנו מרוב חולשה, אבל מאידך גיסא מה גדולה גבורתנו להתקיים בגלות, בזה הננו ה"עזים מכל האומות". ממש "פרה אדומה" אנו רואים אצלנו בכל מקום שאנו פונים.
8
ט׳וכנסת ישראל בעצמה קובלת על זה באמרה "שחורה אני ונאוה", שבבת אחת הננו רואים אצלנו גם את הכעור וגם את היופי, גם את המגונה וגם את הנאוה, והחסרונות עם המעלות מעורבים יחד.
9
י׳אבל מה משיב לה על זה הקב"ה?
10
י״אהוא אומר "כולך יפה רעיתי ומום אין בך", וגם החסרונות שלנו מעלות הן באמת. כי על ישראל נאמר (ויקרא טז, טז) "השכן אתם בתוך טמאתם" וגם בהטומאה שלנו השכינה מצויה.
11
י״בובתורת כהנים אומרים על הכתוב (ויקרא כד, ב) "צו את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלת נר תמיד", כי "תמיד ואפילו בטומאה", זאת אומרת שגם בהטומאה שלנו אנו רואים שנר אלקים טרם יכבה בקרבנו, נר תמיד שעליו נאמר "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה".
12
י״גהמחלוקת בישראל.
13
י״דנקח למשל את הדבר המגונה ביותר אצלנו, היא המחלוקת, שהיא מחלה ממארת בקרבנו מימות עולם, "וירא והנה שני אנשים עברים נצים" ובכל מקום שיש רק שני עברים הנה ריב ומצה ביניהם, מה שזה יאמר אור הוא יקרא השני חושך - והיום של פלוני הוא לילה אצל אלמוני.
14
ט״ווכבר מרגלא בפומי דאינשי לומר כי לכך המנהג אצלנו להשיב על "שלום עליכם" ב"עליכם שלום" מפני שכל יהודי רגיל לומר את ההיפך ממה שאמר חברו, ואם זה קרא שלום עליכם, בעל כרחך על השני להפוך את הסדר ולומר "עליכם שלום".
15
ט״זוכבר אמרו הדרשנים הקודמים בדרך הלצה על הכתוב "ויענו כל העם יחדיו, ויאמרו כל אשר דבר ד' נעשה", כי כל המעלה היתה מה שענו כולם יחדיו, כי אלמלי זאת, אם האחד היה אומר נעשה על כרחך על השני לומר לא נעשה, והדברים עתיקים.
16
י״זואמנם בהמחלוקת בישראל מצאו תמיד הדרשנים מקום להתגדר ולתלות על זה את כלי זינם. ומספרים הלצה יפה, שלדרשן אחד היתה רק דרשה אחת: על המחלוקת, וכמובן שהדרשה כזו נאותה רק לפ' קרח, אבל פ' זו נקראת לדאבון לבבו רק פעם אחת בשנה, ומה לעשות בשאר שבתות השנה? הנה היה דרכו בכך, כשבא לאיזו עיר, בשעה שפ' קרח לא היתה נקראת באותו השבוע, הנה בעליתו על הבמה היה מאבד מקודם בכוונה את קופסת הטבק שלו, והיה מחפש אותה בכל הפנות של הבימה, ואחרי שלא מצא אותה, היה אומר, ראו, רבותי, כי הקופסא שלי נבלעה בתהום כמו קרח בשעתו, ואחרי שכבר הזכרתי לכם את קרח, בכן נגיד דרשה מענינא דיומא של קרח.
17
י״חהס קטיגור וקח סניגור מקומו.
18
י״טאבל אני אומר גם על זה הס קטיגור וקח סניגור ממקומו.
19
כ׳ואיך שלא יתראה הדבר בעיניכם, רבותי, כפרדוכס גמור, אני מחליט כי מדת המחלוקת זהו סוד קיומנו הנצחי, ורק בזו אנו צריכים לבקש את הסיבה מה שבאנו באש ובמים ויצאנו בשלום כדברי הכתוב (ישעיה נד, יג) "כל כלי יוצר עליך לא יצלח וכל לשון תקום אתך למשפט תרשיעי".
20
כ״אואמנם את הפרדוקס הזה כבר שמענו מחז"ל גופא שאמרו "אלמלא זכיתם, הייתם קוראים איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם, ועכשיו שלא זכיתם הרי אתם קוראים איכה ישבה בדד" (מדרש רבה איכה, הקדמה), ובכן המחלוקת הריב והמצה זהו הזכות ולא החובה של ישראל, ולהיפך כשאין מחלוקת בישראל מקונן הנביא ע"ז "איכה ישבה בדד", אין רוח חיים ואין תנועה.
21
כ״בועוד יותר אמרו "דרש רב דימי, שמונה עשר קללות קלל ישעיהו הנביא את ישראל ולא נתקררה דעתו, עד שאמר, ירהבו הנער בזקן והנקלה בנכבד, ובכן גם אותה המחלוקת הקצונית שמגיעה לידי כך עד לידי עזות, גם כן לברכה תחשב, ודעת הנביא שהוא בודאי דורש טוב לעמו, מתקררת על ידי זה.
22
כ״גואל תאמרו, שאנחנו רוצים לטהר את השרץ בק"ן טעמים, אלא שבאמת גם השרץ הזה ממקור קדוש יהלך.
23
כ״דוהמקור הוא מה שאנו יודעים לא רק מלאומיות אך גם מציבוריות.
24
כ״הההבדל בין אומה לציבור.
25
כ״וואת ההבדל בין אומה לציבור אפשר להרגיש גם בהשקפה הראשונה.
26
כ״זהאומה נקראת אומה, אף כשבניה הנמנים על דגלה שייכים לסוגים ומעמדים שונים, לדרגות ולמעלות שונות, ומתחלקים לעליונים ותחתונים, למיוחסים ולבלתי מיוחסים, לאצילים ולדלת העם, אבל סוף סוף ארץ אחת להם ולפעמים גם שפה אחת ויש להם לכולם יחד ענינים משותפים, ובכן לאומה אחת הם נחשבים. לא כן ציבור שעיקר המלה מורה על חטיבה אחת המצוברת ומחוברת יחד מכל הצדדים בלי שיור כל שהוא.
27
כ״חוזהו שאמר המדרש על הכתוב בשיר השירים (ילקוט שמעוני רמז תתקצב): "בטנך ערמת חטים. אמר ר"ל, מה החטים הללו כולם עולים במדה, כך היו ישראל כולם עולים במנין, הזקנים והחסידים והחכמים, וזה שאמר הכתוב כי תשא את ראש בני ישראל", זאת אומרת כשם שהחטים צבורים ומחוברים יחד, וכולם נמדדים במדה אחת, מפני שאין שום הבדל בין חטה אחת לחברתה, כך אין שום הבדל בין ישראל אחד לחברו, וכשם שעל כל החטים יש מדה אחת, כך יש על כל ישראל מנין אחד.
28
כ״טואם היציאת מצרים עשתה אותנו לעם "עם יצא ממצרים", והמתן תורה עשתה אותנו לעם סגולה מכל העמים, הנה באה פרשת שקלים ועשתה אותנו גם לציבור אחד, יחיד ומיוחד בעולם, שאין דוגמתו לאחדות.
29
ל׳הפרשת שקלים נותנת לכל יהודי ויהודי משקל שוה בלי שום יתרון אחד על חברו, כשם שאין יתרון לשקל אחד על חברו.
30
ל״א"אתם נצבים היום כלכם לפני ד' אלקיכם ראשיכם שבטיכם, זקניכם ושטריכם, כל איש ישראל, טפכם נשיכם וגרך אשר בקרב מחנך, מחטב עציך עד שאב מימיך" (דברים כט, ט-י), כלומר, אם יש איזה הבדל בין זה לזה, הוא לא גדול יותר מאותו ההבדל שבין חוטב עצים לשואב מים, כי סוף סוף בני מעמד אחד ויחוס שוה להם, ובאמת כולם גם הזקנים והראשים וגם דלת העם כולם נסקרים בסקירה אחת ונמדדים ונשקלים במדה אחת ובמשקל אחד, ואין אצלנו מדה ומדה איפה ואיפה.
31
ל״בכל אחד ואחד בלי יוצא מן הכלל, צריך לשא בעול החובות "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט", וממילא הוא זוכה גם כן בכל הזכויות במדה שוה.
32
ל״גפרשת משפטים ושקלים מחוברות יחד.
33
ל״דוכשאנו קוראים פרשת משפטים ופ' שקלים בשבת אחת, הרי זאת אומרת לנו כי הא בהא תליא, כי בגופא דעובדא רק בזה הננו מצויינים שאצלנו נקראת פ' שקלים בבת אחת עם פ' משפטים.
34
ל״הכי אמנם לכל עם ועם יש ספר משפטים "קודקס" מיוחד, אבל על פי רוב המשפטים האלה באים רק לחוג מיוחד, שבאותו הזמן הם מוציאים חוגים אחרים מן הכלל, ואותו החוג שהממשלה בידו, לוקח בזה גם את המשפטים לעצמו ומשייר את מתנגדיו שמוציאם מן החק הקבוע.
35
ל״וגם להממשלה הסוביטית יש ספר משפטים, אבל הספר הזה נוצר רק לבעלי הפריויליגיה ממפלגה הקומונית, והשאר לית להם דינא דבר נש, ובאיטליה להיפך יש ספר משפטים רק בעד פאשיסתים והשאר משוללים הרבה מהזכיות שיש להראשונים, ודוגמאות כאלה, אם גם לא באופן בולט כל כך אפשר לראות גם בשאר המדינות.
36
ל״זוכדי להמנע מן הקלקלות האלה באות אצלנו פרשת משפטים ופרשת שקלים מחוברות יחד, ללמדנו, כי המשפטים צריכים להיות בעד הכלל כולו בלי שום יוצא מן הכלל, ואי אפשר שיהא בזה חוץ מאיזו סיעה של אנשים, יהיו מי שיהיו. כי כאמור כולם נמדדים ונשקלים במדה ובמשקל שוה.
37
ל״חהשם ציבור חביב עלינו ביותר.
38
ל״טונחזור לעניננו, כי פרשת שקלים באה להגדיר אותנו בתור ציבור, ולא רק בתור אומה.
39
מ׳ואמנם הגדר ציבור היה חביב עלינו ביותר, ואם בתורה ובנביאים אנו מכונים על פי רוב בשם עם, לאום או גוי, הנה בעלי התלמוד והמדרש השתמשו יותר בהמושג ציבור, להבליט את כל גדל ערכו של הציבור ואת האחריות הגדולה המוטלת על כל פרט ופרט לדאוג לשלמותו של הציבור, והזהירו בכל האזהרות החמורות לבלי לפרוש מן הציבור, ומה נמרצים דבריהם בזה "בזמן שהציבור שרויים בצער ופירש אחד מהם, באם שני מלאכי השרת המלוים לו לאדם, ואומרים לו פלוני שפירש מן הציבור אל יראה בנחמת ציבור", והיו בטוחים כל כך בכחו של הציבור שלנו, שכל זמן שיש בציבור אצלנו לא יאונה לנו כל רע, עד שהחליטו כי "אין ציבור מתים" ו"ציבור לא מעני".
40
מ״אובשביל זה לחמו כל כך נגד הצדוקים שהיו אומרים מביאים קרבן ציבור משל יחיד, כי זה נגע לעצם נשמתה של היהדות הטהורה, שעל כח הציבור היא נשענת, ובכן בכל דבר ציבורי צריך כל הצבור כולו להשתתף בו "ואין מביאים קרבנות ציבור משל יחיד", ואם יגבילו את הציבור בחובותיו, מכל שכן שיגבילו אותו בזכויותיו.
41
מ״בוכבר ביארנו במקום אחר (עי' בספרנו "דרך הקודש" ש"ח) על פי ההלכה, שהגדר קנין ציבורי איננו מפרט לכלל, לומר שיען שיש לכל יחיד זכות וקנין בהדבר ממילא הוי של ציבור כולו, דאז יהיה ההבדל בין יחיד לציבור רק הבדל כמותי, אלא שהוא להיפך מכלל לפרט, זאת אומרת, שאין באמת לכל יחיד שום זכות בהדבר, אך הוא שייך כולו להכלל, בתור סוג מיוחד ושם ומהות בפני עצמו, וכיון דכל אחד הוא פרט בהכלל, יש לו אותה הזכות השייכת להכלל.
42
מ״גורק משום זה פסקינן דכל כהן שאינו שוקל חוטא, אף על גב שהכהנים שאלו על זה קושיה חמורה מהכתוב "וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל", ואם ישתתפו בשקליהם, הרי יהיה להם חלק בכל המנחות, ואם כן עומר, שתי הלחם ולחם הפנים איך נאכלים (מנחות כא, ב וערכין ד, א), ובכל זאת לא השגיחו חכמים על שאלתם זו וטעמם ונמוקם עמם, כמו שפירשו בירושלמי שקלים (פ"א הלכה ג) "כיון שנמסרה לציבור כמו שהוא נדבת ציבור",ְ זאת אומרת, שכיון שהגדר קנין ציבורי הוא מכלל לפרט, אם כן אף חלקו של הכהן במנחות הנ"ל, אם משתתפים גם כן בהשקלים לא נחשב למנחת כהן אך למנחת ציבור, והתורה אמרה רק "וכל מנחת כהן כליל תהיה".
43
מ״דוהרבה הארכנו בזה במקצוע ההלכה מה שאין כאן המקום, אבל על כל פנים אנו רואים מזה שאף מנקודת השקפת ההלכה, הנה אין הציבור רק צרוף כמותי של היחידים, אך הוא מושג ומהות בפני עצמו, שכל עניני היחיד מתבטלים בו.
44
מ״הורק מושג ציבור שכזה נתן לנו כח ועצמה ומשפע ברכתו אנו מתקימים עד היום הזה.
45
מ״והשנאה - ממקור האהבה.
46
מ״זובכן הנני על ידי זה ללמד זכות על עם ישראל מהחטא הגדול, החטא של שנאת חנם שטפלו עליו, וכל מי שיש לו פה לדבר מרבה דברים להאשימנו בזה, וגם את חטאי אני מזכיר היום - אני בתוכם.
47
מ״חכי באמת גם השנאת חנם שלנו ממקור קדוש תהלך - ממקור... האהבה, אהבת ישראל.
48
מ״טואבאר את דברי. ידועים דברי ה"אבן עזרא" על הלאו של "לא תחמוד" ששאל על זה קושיה חמורה, בשלמא כל הלאוים המה ברשותו של האדם כי בידו לבלי לרצוח ולבלי לגנוב וכדומה, אבל מה יעשה האדם כשלבו חומד, סוף סוף מה הוא אשם בזה?
49
נ׳והוא מותיב לה והוא מפרק לה, במשל מבן כפר שמעולם לא יחמוד את בת המלך, כי דבר כזה לא יוכל להעלות על דעתו, בידעו כי איננה בת מינו, וכי הוא מן הנמנעות, ולעולם אין הלב חומד, אלא דבר שיתכן לפי דעתו שיבוא לידי מציאות, והנמשל הוא כי על כל אדם להשריש בקרבו את הידיעה וההכרה כי מה ששיך לאחרים אין זה כלל מהסוג שלו, והוא מן הנמנמעות לעולם, וממילא לא יחמוד כלל, ואם אינו עושה כן עבירת הלאו של לא תחמוד בידו.
50
נ״אומפני טעם זה, הנה לקרובים ובני משפחה אחת קשה יותר ה"לא תחמוד" כיון שהם כולם סוף סוף ממין ומסוג אחד, והלב חומד, בין אם ירצה בכך ובין אם לא ירצה בכך, ומבלי משים מתעוררת הטענה "מה חזית" הלא אנשים אחים אנחנו, ומדוע יגרע חלקי ממנו.
51
נ״בומושג הציבור, שעשה אותנו לא רק לעם אחד, אך לחטיבה אחת, זהו המושג המשריש בקרבנו אהבת ישראל שנאהוב זה את זה כאחים וכבני משפחה אחת, הוא הוא גורם גם כן לשנאה.
52
נ״גכי אצלנו אין הבדל בין בני כפרים ובני מלכים, וכולנו בני מלכים אנחנו, ויחס שוה לכולנו, כל אחד מרגיש שחברו הוא עצם מעצמו ובשר מבשרו, ואע"פ שיודעים אנו היטב ש"לא תחמוד" הוא לאו חמור, אבל סוף סוף הלב אינו מציית להלאו, והוא חומד במה שיש לחברו, כי למה יגרע חלקו, ומתוך חמדה באים לידי קנאה ומתוך קנאה לידי שנאה, ומתוך שנאה גם למלשינות ודלטוריה, וכהנה וכהנה עברות חמורות למאד.
53
נ״דאבל סוף סוף כל העברות האלה ממקור קדוש תהלכנה, ממקור האהבה, אהבת ישראל, הבוערת בלבבנו כיקוד אש, האהבה המצויה רק אצל קרובים ושארי בשר.
54
נ״הוכיון שהמקור הוא טוב, אנו רואים שוב, מאידך גיסא, באותו מקום התורפה גופא גם תוצאות טובות, ובעלי השנאת חנם גם כן רחמנים וגומלי חסדים, והמלשינים גופא עוסקים הרבה פעמים במצות פדיון שבויים, ואין בזה כלל תרתי דסתרי, כי כולם ממקור אחד יהלכו, ממקור מושג הציבור. ואחרי שנצני השנאה כבר פעלו את פעולתם, שוב מתעוררת הקורבה שביניהם ומתגבר רגש הרחמנות להשתתף בצער של אחים, ואותם האחרים שמכרו בידיהם ממש את יוסף אחיהם, אומרים סוף סוף אחר כך "אבל אשמים אנחנו על אחינו, אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו", באופן שאין כלל בזה תרתי דסתרי ודבר והפוכו.
55
נ״והמחלוקת - ממקור האחדות.
56
נ״זואף גם את האשמה שטפלו עלינו מכל עבר, שהמחלוקת הכתה שרשים אצלנו באופן נורא, וכל פה וכל לשון מרבים להג הרבה על המדה המגונה הזאת המצויה בקרבנו, גם את האשמה הזאת תוסר בנקל, אם נשים לב להמקור שלה והמקור למחלוקת הוא דוקא... האחדות שלנו.
57
נ״חאצלן, אצל האומות, אי אפשר שתהא מחלוקת במדה כל כך מרובה, יען שלא כל בני האומה נחשבים אצלם לבעלי דעות, ואם כי בני אומה אחת הם, אבל מה רחוקים המה זה מזה בסוגיהם, זה חכם וזה הדיוט, ואיך ירהיב ההדיוט לחלוק על דעת החכם. אבל אצלנו, שכל ישראל בעלי דעות הם, ו"כולנו חכמים, כולנו נבונים כולנו זקנים", הנה כל אחד מבטל את דעת חברו בתכלית הבטול.
58
נ״טואין בזה תרתי דסתרי, ואדרבא זו היא הנותנת, יען ש"מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" לכן מי כעמך ישראל גוי של מחלוקת ופרוד הדעות.
59
ס׳ושוב, כיון שגם המדה המגונה הזו באה לנו לא מרשעות חלילה אך אדרבא מהיצר טוב שבנו, לכן אנו רואים את אותם הבעלי מחלוקת גופא כלפי פנים, שהם "קהל" יחיד ומיוחד כלפי חוץ.
60
ס״אוזהו שאמרו חז"ל כנ"ל, ש"אלמלא זכיתם הייתם קוראים איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם", וכי דעת ישעיהו נתקררה במה שאמר "ירהבו הנער בזקן והנקלה בנכבד", שלפי זה כבר הדברים מדברים בעדם.
61
ס״בובאמת כבר עמדה על זה דבורה הנביאה, אשת לפידות, שביחד עם המעלות של כנסת ישראל שפרטה בשירתה הידועה, "ד' בצאתך משעיר, בצעדך משדי אדום, ארץ רעשה גם שמים גם עבים נטפו מים... מני מכיר ירדו מחוקקים ומזבולן מושכים בשבט סופר", שרה ביחד עם זאת גם את הדברים "לפלגות ראובן גדולים חקקי לב, לפלגות ראובן גדולים חקרי לב" (שופטים ה׳:ט״ז), כי גם פלגות ראובן אחרי חקרי לב כראוי מראים על המעליותא ולא על הגריעותא שבנו, גם זה אפשר לזקוף על חשבון הדעבט ולא על הקרדיט שבנו.
62
ס״גהעזות והחולשה שלנו.
63
ס״דוגם זה אמת כי אנו מכילים בקרבנו, גם עזות יתירה וגם חולשה יתירה. הננו העזים מכל האומות ובבת אחת גם החלשים מכל האומות, ובכל זאת שתי התכונות הללו אינן תרתי דסתרי.
64
ס״הכאמור, הננו העזים מכל האומות בחיי הגלות והחלשים מכל בחיי המדינה, והסיבה לכל הנגודים האלה היא רק אחת: הציבוריות שירשה אצלנו את מקום הלאומיות.
65
ס״וואת זה כבר ביאר לנו משה רבנו לפני מותו בדברים קצרים ורבי התוכן מאוד (דברים לג, ד-ו): "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב, ויהי בישרון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל, יחי ראובן ואל ימות, ויהי מתיו מספר".
66
ס״זכי כדי שעם יאריך ימים בארצו ובמדינתו, הנה ראשית חכמה היא ההתרכזות, צנטרליזציה בלע"ז, שכל האומה כולה תסור למשמעת של הנהלה ראשית אחת, תהיה זאת בדמות מלך מושל יחידי בחסד עליון, או בדמות פרלמנט של נבחרי האומה, רפובליקה, אחת היא, אבל סוף סוף יש הנהלה ראשית, שהיא מרכז כל המדינה, כשם שהלב הוא מרכז לכל האברים.
67
ס״חאכן מרכז במלוא מובן המלה, לא היה לנו מעולם לא רק בלשטון החלוני אך גם בפולחן הדתי שלנו.
68
ס״טאמנם היה לנו גם מלך וגם כהן גדול, וכל אחד עם כתרו בראשו, כתר מלכות וכתר כהונה, אבל מה הועילו להם כתריהם האלה, אם על גביהם התנוסס הכתר תורה, שלעומתו היו הכתרים הראשונים מעין שרגא בטיהרא.
69
ע׳"ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ" (הוריות יג, א), עם כל השמונה בגדי כהונה שלו ומכל שכן שקודם למלך עם הארץ, עם כל הגדולה והגבורה שלו.
70
ע״אידענו כי "דינא דמלכותא דינא" אבל ראו דבר פלא, שזהו דוקא במלכותא של נכרים ולא במלכותא שלנו, כמו שכתב הרשב"א בנדרים (כא, א) ד"במלכי ישראל לאו דינא הוא, דאינו יכול ליטול מה משלהם כלום, לפי שארץ ישראל כל ישראל שותפים בה, ואין בה למלך יותר מלאיש אחר".
71
ע״בובכן אני שואל אתכם, אבותי, איזו מלכות היתה לנו, אם "כל ישראל שותפים בה ואין למלך יותר מלאיש אחר".
72
ע״גובנוגע להכהונה גדולה, אמנם מלובש היה בשמונה בגדי כהונה וכ"ד מתנות קיבל ועוד ועוד, אבל הפולחן הדתי לא היה במניפול בידו, אדרבא, כמעט כל התפקידים הדתיים היה יכול כל אחד מישראל למלאות.
73
ע״ד"הכל שוחטים ושחיטתם כשירה, הכל תורמים ותרומתם תרומה, הכל כשירים לכתוב את הגט אפילו חרש שוטה וקטן, הכל יורדים לפני התיבה", ולא עוד אלא ש"הכל כשירים לדון" וגם "דיני ממונות" של כהן גדול בשלשה ואף הדיוטים בכלל.
74
ע״הבאופן שלא היתה לנו הנהלה ראשית בשבתנו על אדמתנו לא מצד החילוני ולא מצד הדתי, שותפים היינו בארץ ולא היה למלך ולכהן גדול יותר חלק מלאיש אחר.
75
ע״ווהשותפות הזו היתה מעין קדירא דבי שותפי, שלא חמימא ולא קריא, ולא יכלנו להחזיק מעמד, וזאת הביאה ש"גלינו מארצינו ונתרחקנו מעל אדמתנו".
76
ע״זאבל המכה הזו היתה לנו לרפואה בגלותנו, ואותה הסיבה שהביאה לחורבן היתה לנו לסם חיים אחרי חורבננו.
77
ע״ח"ואנכי תולעת ולא איש" (תהלים כב, ז). אין לנו בריה יותר עלובה וחלשה מהתולעת הנתונה למרמס לפני כל עובר ושב, אבל מאידך גיסא היא לפעמים יותר חזקה מהארי, הזאב, הנמר והברדלס וכדומה, שהרי בכל אלו יש אברים שהנשמה תלויה בהם, וכשאלה מתדלדלים המה מתים, לא כן התולעת שגם אם תחתכו אותה להרבה גזרים, הנה כל חלק וחלק זוחל אף על פי כן על הארץ כמקדם.
78
ע״טכי דוקא יען שהיא חלשה כל כך, הנה החיות שלה אינה מתרכזת במקום מרכזי אחד, אך בכל הגוף יחד. וככה הדבר גם בכנסת ישראל "ואנכי תולעת"...
79
פ׳ומשה רבינו לפני פטירתו כשלבו דאג עליו על עתידות עמו, ופנה להקב"ה בתפילתו "הגידה לי, שאהבה נפשי, איכה תרעה איכה תרביץ בצהרים" וכדברי המדרש "הגידה לי שאהבה נפשי אומה זו שאהבה נפשי שמסרתי נפשי עליה, איכה תרעה בימי גלותה, איכה תרביץ בימי שעבוד מלכויותה", הנה מצא תשובה מספקת על שאלתו זו מתורת משה גופה.
80
פ״א"תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב", תורה כזו שעשתה אותנו לא רק לעם, אך גם לציבור, לחטיבה אחת, שכולם נמדדים ונשקלים במדה ובמשקל שוה, שמלבד שרוב המצוות אינן תלויות בארץ, הנה איננה תלויה גם כן באישים פרטים, אך "בקהלת יעקב" כולה, ואנו נחשבים גם כן לא רק לאומה אחת, אך גם לקהלה אחת.
81
פ״בוגם "ויהי בישרון מלך בהתאסף ראשי עם" גם אז "יחד שבטי ישראל" לא היו להמלך ולראשי עם יותר זכיות מ"כל ישראל", שכולם היו שותפים שוים בהארץ.
82
פ״גומזה יכול להיות לבו של משה סמוך ובטוח כי: "יחי ראובן, ואל ימות ויהיו מתיו מספר", אם עם יכול עוד למות ולהעבד ולהבטל מן העולם, אבל "אין ציבור מתים", רק "ויהי מתיו מספר" ימותו יחידים אבל ה"קהלת יעקב" לא תמות.
83
פ״דכי כל קיומו של עם תלוי באיזו נקודה מרכזית וכשהנקודה הזו חדלה להתקיים, יעבור ויבטל מן העולם גם העם, אבל ציבור, הנה גם "מנין" של יהודים הוא ציבור שלם, ותפילתם נשמעת כתפלה בציבור, ואם גזרו אותנו לגזרים רבים ולחלקים קטנים ופעוטים, הנה כל חלק וחלק מאתנו התקיים כבריה בפני עצמה.
84
פ״הו"אנכי תולעת" ובכן "יחי ראובן" וישראל חי, חי חי... ולא ימות לעולם, לעולם...
85
פ״והשקלים שלנו ושקליו של המן.
86
פ״זוהערכה נפלאה להשקלים נתנו חז"ל במאמרם "אמר ר"ל, גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל, לפיכך הקדים שקליהם לשקליו" (מגילה יג, ב).
87
פ״חכי אנו קוראים במגלת אסתר (ז, ג-ו) "ותען אסתר המלכה ותאמר, אם מצאתי חן בעיניך המלך ואם על המלך טוב, תנתן לי נפשי בשאלתי ועמי בבקשתי, כי נמכרנו אני ועמי להשמיד להרוג ולאבד, ואלו לעבדים ולשפחות נמכרנו החרשתי, כי אין הצר שוה בנזק המלך, ויאמר המלך אחשורוש, ויאמר לאסתר המלכה, מי הוא זה ואי זה הוא אשר מלאו לבו לעשות כן? ותאמר אסתר איש צר ואויב המן הרע הזה".
88
פ״טואמנם יודעים אנו, שהמלך הגדול, "המולך מהדו ועד כוש, שבע ועשרים ומאה מדינה", היה ביחד עם זה גם טפש גדול, אבל בזה הרי אנו שומעים לא רק טפשות, אך גם שקר גס, מה שלא נאה ויאה כלל למלך ואף למלך טפש בכלל?
89
צ׳אכן באמת לא שקר בזה אחשורש, ובאמת לא עלתה על דעתו להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים, ורק המן הוליך אותו שולל בלשון הדיפלומטיה שלו, לישנא דמשתמעא לתרי אפי.
90
צ״אכי כן מספר לנו הכתוב "ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו, כי הגידו לו את עם מרדכי, ויבקש המן להשמיד את כל היהודים אשר בכל מלכות אחשורש... ויאמר המן למלך אחשורש, ישנו עם אחד מפוזר ומפרד בין העמים... אם על המלך טוב יכתב לאבדם".
91
צ״בהמן היה חכם להרע, אבל סוף סוף חכם, והבין כי לא ככל העמים עם היהודי, אם נרצה לאבד איזו אומה מכל האומות אשר על פני האדמה, אזי די להשמיד את הראשים שלה, עיני האומה וממילא נשארים כל בני האומה כצאן בלי רועה עד שיסתאבו לגמרי והמה כלים מאליהם, מה שאין כן האומה הישראלית שכל בניה למודי ד', וכולם חכמים, כולם נבונים כולם ראשים, ולהשמיד אומה כזו נחוץ להשמיד מנער ועד זקן טף ונשים מבלי השאיר אף נשמה אחת, "כי רק עם אחרון היהודי גם אחרית תקותנו".
92
צ״גוזהו שאמר "ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו, כי הגידו לו את עם מרדכי", וכדברי חז"ל "עם מרדכי זהו רבנן" שעשו את כל העם לראשים ולנשואי פנים, ובכן לא די בהשלחת יד במרדכי וחבריו לבד, וכדי להשמיד את האומה הישראלית נחוץ להשמיד את כל היהודים.
93
צ״דאכן כמובן, מחשבה כזאת הנה לבא לפומי לא גליא, ולא הרהיב להביע זאת בפירוש לפני אחשורש, ובחר לשון ערומים "ישנו עם אחד... אם על המלך טוב יכתב לאבדם", וכששמע זאת אחשורש שלא הבחין בין אומה לאומה, חשב כי הכונה בודאי לאבד את העם בתור עם, וזה אפשר בנקל על ידי השמדת הראשים שבהם ואמר להמן "והעם לעשות בו כטוב בעיניך", העם בתור עם כמובן.
94
צ״האבל המן שלח ספרים ביד הרצים "להשמיד להרוג ולאבד מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד" ולא חשב זאת כלל למפריז על המדה בדברי המלך אחרי שהמלך צוה לו בפירוש לאבד את האומה הישראלית, וזהו אי אפשר רק באופן שכזה שלא ישאר מהם אף זכר ושריד, כי גם "המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא" וגם מנפש אחת מישראל יוכל לצאת עולם מלא.
95
צ״ואכן אחשורש איננו חכם שדי לחכימא ברמיזא, ולתומתו שאל בצדק כששמע מפי אסתר "כי נמכרנו אני ועמי להשמיד להרוג ולאבד, מי הוא זה ואיזה הוא אשר מלאו לבו לעשות כן" ולא היה יכול לעלות על דעתו כי הוא הוא אחשורש בכבודו ובעצמו.
96
צ״זבאופן שהתשועה באה לנו בימי אסתר ומרדכי רק על ידי זה, שלא רק אומה אנחנו, אך גם ציבור ואי אפשר לנו לכלותינו מעל פני האדמה זולת להשמיד להרוג מנער ועד זקן טף ונשים, וזהו ס"ס דבר קשה מאד.
97
צ״חומושג הציבור בא לנו, כאמור, מהשקלים, וזהו הקדים שקליהם לשקליו, הרפואה קודמת בזה להמכה.
98
צ״טוהרפואה קודמת למכה הזו ראינו לא רק בימי מרדכי ואסתר, אך בכל ימי גלותנו, שכמה וכמה פעמים בקשו אותנו לכלותנו מעל פני האדמה, אלא כיון שזאת אי אפשר רק בהריגת כל היהודים, וזהו ס"ס לא מלאכה נקיה וקלה היא.
99
ק׳וזהו שאמרה התורה "ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם", כי האומה הישראלית היתה מתה כבר במגפה רעה, אלא שרעיון השקלים, המושג הציבורי הכרוך בזה, הוא לנו לתריס בפני הפורעניות.
100
ק״אהרמת קרן ישראל.
101
ק״בוהיום צריכים אנו עוד להוסיף, כי זהו המכוון במאמרי חז"ל שבהם התחלנו.
102
ק״גושפיר השיב הקב"ה למשה על שאלתו "במה תרום קרן ישראל" שהוא "בכי תשא".
103
ק״דאו כששאלו "משאני מת אין אנו נזכר?" והשיב לו "חייך בכל שנה שאתה קורא פ' שקלים" וכו', כי אמנם אלמלא ההשקפה הציבורית שהשרישה בקרבנו פ' שקלים, לא רק שקרן ישראל היה בשפל המצב מאד הרבה יותר מכפי שהוא עכשיו, אלא שבכלל לא היה ישראל נזכר כלל במציאות.
104
ק״ה"משאני מת אני נזכר", משה רבנו היה המלך הראשון בישראל, ואם היתה לנו רק השקפה לאומית כלכל העמים ולא גם השקפה ציבורית, אז במות המלוכה היתה מתה ביחד עמה גם האומה, כאשר כן אנו רואים בכל הגויים כשגלו מארצם שהתנונו והלכו עד שירדו לטמיון, אבל פרשת שקלים, הציבוריות שלנו, זוקפת את ראשינו למעלה מכל הרפתקאות העוברות עלינו.
105
ק״ועמוד הענן ועמוד האש.
106
ק״זובתור התמצית והסך הכל מכל דברינו הנ"ל ישמש לנו הכתוב שנאמר עלינו עוד ביציאת מצרים "לא ימיש עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה לפני העם" (שמות יג, כב), כי הציבוריות, כאמור, הפריעה לנו במדה ידועה להתקיים על אדמתנו אבל מאידך גיסא היא נותנת לנו עוז ועצמה להתקיים בגלותנו, ואם מצד אחד אנו רואים אצלנו את עמוד הענן יומם, וגם ביום, בתקופות הזהב שלנו, אין שמינו בהירים למדי ועננים רבים מכסים אותם, הנה מצד השני "ועמוד האש לילה" גם בהלילה שלנו, בימי גלותנו אין ה"וימש חושך", גם שם עמוד האש הולך לפנינו ונצני אורה מלווים אותנו בכל מקום שאנו פונים.
107
ק״חואתה הסיבה שגרמה לעמוד הענן יומם, הביאה גם כן בית ראשון ותקופת החשמונאים בבית שני, שאז היתה, לפי מליצת חז"ל, הלבנה במלואה - גם אז כבר נראו העננים, בבית ראשון - הריב שלא פסק בין אפרים ויהודה - ובבית שני, מלחמת המפלגות.
108
ק״טאבל כיון שהסיבה מכל הקנאה והשנאה היא, כאמור, הציבוריות, אנו רואים אחר כך בלילה, בחשכת הגלות, את אותה הסיבה בדמות עמוד אש, שהחים והאיר לנו כאחת.
109
ק״יזו היא המסירות הנפלאה שהיתה בקרבנו כלפי הציבור היהודי, או כפי שהיו קוראים זאת לפנים כלל ישראל.
110
קי״אזו היא "המטבע של אש" שיש בהשקלים, המטבע של כסא הכבוד, כי אף על פי שבעצם הדבר נתינת המבטעות נתרבה אצלנו יותר ויותר, ובמקום מחצית השקל נותנים כעת הרבה שקלים בבת אחת, אבל כל המסתכל בעינים פקוחות יראה, כי האש פוחתת והולכת מיום ליום.
111
קי״באין שוב אותה הקורבה הנפשית, הלבבית, האידיאליות שהיתה בינינו - אין שוב אותה ההתלהבות והמסירות שהיו מלאות חום ואורה כלפי הכלל ישראל.
112
קי״גאמנם נתחלף לנו השם כלל ישראל במלה יותר מודרנית ב"לאומיות", אבל שכחנו, כי אנו מצטינים לא בלאומיות שישנה אצל כל אומה ואומה, אך בציבוריות שנוסדה על ה"כלל ישראל" שהוא יותר מקיף ומאחד מהשם המודרני הנ"ל.
113
קי״דואלקי ישראל הלא פונה אלינו בכל פרשת שקלים לאמר:
114
קי״ה"זה יתנו, כזה - מטבע של אש - יתנו...
115
קי״ווהוא דורש מאתנו לא רק לאומיות אך גם ציבוריות.
116