שלח תשלח, חלק האגדה, טעמי המצוהShaleach Teshalach, Aggadic Part, Reasons for the Mitzvah

א׳טעמי מצות שלוח הקן

ב׳הקדמה

ג׳דברי קדמונינו בענין התבוננות בטעמי המצוות

ד׳כתב ב"נפש החיים" (שער א׳ פכ"ב) בנוגע לכלל המצות וז"ל: טעמי המצוות עד תכליתם לא נתגלו עדיין לשום אדם בעולם, אף למשה רבינו עליו השלום, רק לאדם הראשון קודם החטא, והוא היין המשומר בענביו מששת ימי בראשית (ברכות דף ל"ד ב) והאור ששימש ביום ראשון שהיה אדם הראשון צופה ומביט בו בסוף העולם וכו׳ (חגיגה דף י"ב א) כי התורה הקדושה אצולה מלמעלה ראש מעל כל ההשגות, עכ"ל.

ה׳והרשב"א (שו"ת ח"א סי׳ צ"ד) כתב בנוגע למצות שלוח הקן בפרט, וז"ל: ועל ענין הפרט שבא בכתבך הרמז על מצות שלוח הקן ורמזת אתה עליו, שני פנים לתורה, ואמנם דע כי אי אפשר לגלות טעמה שיש בה לבעלי הקבלה כי אם יחיד שבדור לשתי סבות, אחת מצד המוסר והשנית מצד המקבל כי היודעים חן ערך המצות מעטו, ותמה אני אם יש בדור מי שראוי לדבר ליקר תפארת הענינים ולמיעוט הידיעה בהם, גם המבינים כי יאמרו אליהם מועטים מן המועטים לעמק הענינים ודקותם, אך דרך כלל אני אומר מדעתי שהמצוה ההיא רומזת באמתות בידיעת החכמה והאמונה מה אשר לא ימד ולא יספר ונשאל מאתו יתברך לגלות עינינו לראות בנפלאות תורתו כדכתיב (תהלים קי"ט) גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך, עכ"ל.

ו׳אכן, אין זה שולל החיוב להתבונן עד כמה שיד אדם מגעת בטעמי המצוות, בפרט כדי להוציא מהן מדות והנהגות טובות. וכמו שכתב ספר החינוך במצוה זו של שלוח הקן לאחר שהביא דברי הרמב"ם והרמב"ן בענין טעמי המצות וז"ל: והנה הארכתי לכתב לך בני על זה, להעיר על כל שרשי ספרי עדים נאמנים, שני עמודי עולם, חכמים גדולים ונבונים, בעלי שכל מזקק, ובסתרי התורה מקובלים, כי הנך רואה בעיניך דעת שניהם, כי יש במצות התורה טעם להועיל בני אדם בדעותיהם, להכשירם ולהרגילם להכשיר בהן כל פעולותיהם, ושאין התועלת בעשייתן חלילה לבורא ברוך הוא, ואם אמנם כי יש מן המצות שלא השגנו בטעמן במעוט שכלנו מרוב עמקן ותכלית גדלן - לא נמנע ממנו מהגיד בהם כל אשר נשיג למצא מן התועלת שיש לו לאדם בעשייתן, וזה דרכי בכל שיחתי בספרי זה, שיש במצות תועלת מצויה לנו אך לא אל המצוה בהן, ואם תתן לבך בדברים תמצא זאת הכונה בכולן, עכ"ל.

ז׳וז"ל ספר האשכול (יעוין ספר שם הגדולים, ערך ־ הראב"ד השני) על פרק שלוח הקן: וכן כל המצות שלא גלה הכתוב טעמן אין לנו לקיימן מטעם העולה על רוחנו אלא מצד גזרות השם, ואין תכלית האדם בחקירת טעם לרצון מחוקקנו אלא לשמור ולעשות רצונו כמ"ש אב החכמים והחוקרים (קהלת י"ב, י"ג) סוף דבר הכל נשמע את האלוקים ירא ואת מצוותיו שמור כי זהו כל האדם, עכ"ל.

ח׳המהרש"א ברכות (לג, ב) ד"ה ומ"ד מפני שעושה, כותב בזה"ל:... ר"ל במצות שאין מפורט טעמם כמו בשילוח הקן כיון דאינו מפורש בה טעם המצוה, אין בידינו שהיא מצד הרחמים אלא שיש לנו לקיים אותם מצד גזירותיו שקבול השכר על גזירותיו הם ודאי ביותר דבר שהשטן מונה בו כדאיתא במדרשות וכו', עכ"ל.

ט׳וז"ל הערוך השלחן הלכות שילוח הקן (יו"ד סי׳ רצ"ב סעי׳ ד׳): דאטו טעמי התורה גלויים לנו, והרי גזירת מלך היא והגם שמפרשי התורה נתנו איזה טעמים זהו לאסבורי בעלמא אבל באמת נעו מעגלותיה לא תדע, עכ"ל.

י׳ונסיים בדברי הרמב"ם (סוף הלכות מעילה) וז"ל: ראוי לאדם להתבונן במשפטי התורה הקדושה ולידע סוף ענינם כפי כחו, ודבר שלא ימצא לו טעם ולא ידע לו עילה אל יהי קל בעיניו וכו'.

י״אוכן כתב (סוף הלכות תמורה): אע"פ שכל חוקי התורה גזירות הם כמו שביארנו בסוף מעילה, ראוי להתבונן בהן וכל מה שאתה יכול ליתן לו טעם תן לו טעם.

י״בהטעם הראשון - קיום המין ההוא

י״גכתב רבינו בחיי: שבזה יצוה הכתוב בקיום המין ושלא לעקרו, שאע"פ שהתירה תורה שחיטת בעלי חיים לתועלות האדם, לא תתיר ההשחתה והעקירה בהם. ואלו לקח האם עם הבנים כאחד הוא כאלו הכרית המין ההוא, עכ"ל.

י״דהרחב דבר
הטעם הראשון

ט״וטעם זה הובא גם בראשית דברי הרמב"ן, וז"ל: או שלא יתיר הכתוב לעשות השחתה לעקור המין אע"פ שהתיר השחיטה במין ההוא, והנה ההורג האם והבנים ביום אחד, או לוקח אותם בהיות להם דרור לעוף, כאילו יכרית המין ההוא.

ט״זובספר החינוך (מצות תקמ"ה) כתב עד"ז וז"ל: משרשי המצוה לתת אל לבנו, שהשגחת האל ברוך הוא על בריותיו במין האדם בפרט, כמש"כ (איוב ל"ד) "כי עיניו על כל דרכי איש וגו'" ובשאר מיני בעלי חיים במינין דרך כלל, כלומר שחפצו ברוך הוא בקיום המין, ועל כן לא יכלה לעולם מין מכל מיני הנבראים, כי בהשגחת החי וקיים לעד ברוך הוא על הדבר, ימצא בו הקיום, ובהניח האדם דעתו על זה, יבין דרכי ה' ויראה, כי המשכת קיום המינין בעולם שלא כלה ואבד אחד מכולם מביצי כנים ועד קרני ראם מיום שנבראו, הכל במאמרו וחפצו על זה. וכן כן ידע האדם, כי אשר ישמור מצוות בוראו ויישר כל דרכיו והוא נקי כפים ובר לבב, תהיה השגחת האל עליו ויתקיים גופו זמן רב בעולם הזה, ונפשו לעד לעולם הבא, עכ"ל.

י״זוכן הרלב"ג הלך בדרך זו וז"ל: והנה התועלת בזאת המצוה היא להרחיק לקיחת הקן בזה האופן. כי הרבה יהיה שלא יקח אדם תועלת באפרוחים או בביצים. ויהיה זה סיבה אל שיניח הקן ההוא ותשלם ההויה בו. ולא יבלבל הטוב שמשפיע השם יתעלה בהמצאת אלו המינים, אם לא לתועלת אשר כוון בהם. ואם אמר אומר שבלקיחת הקן בכללו עם האם תשלם זאת ההויה. אמרנו לו כי דרך אלו העופות המדבריים הוא שיברחו מיד אדם. ואם ישימום במאסר יצטערו ותמנע האם מלרבוץ על בניה ויאבד הקן. עם שאין ראוי שיקח מהם האדם כי אם על דרך הצידה. לא שישתמש לצודם ולהשחיתם בכלי בעינו אשר שם ה' יתעלה בהם להתמיד הויתם, עכ"ל. והביאו בילקוט מעם לועז. והוסיף שם לטעם זה: שכן מצינו במשנה ב"ב (פ, א) שהמוכר פירות שובך לחבירו משאיר לעצמו האם וזוג בניה, כדי שלא יחרב הקן. וזוג בניה הם לצוותא לה, עכ"ל.

י״חהטעם השני - צער האם

י״טהרמב"ם ז"ל (מורה נבוכים ג׳ מ"ח) כתב (והו"ד בהרמב"ן, וברבינו בחיי) שהטעם של שלוח הקן ושל אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד־טעם אחד הוא. ובאותו ואת בנו הטעם הוא כדי להשמר ולהרחיק שלא ישחוט הבן לעיני האם כי יש לבהמות דאגה גדולה בזה כי צער בעלי חיים בזה גדול מאד, ואין הפרש בין דאגת האדם לדאגת הבהמות על בניהם, כי אהבת האם ורחמיה על הולד איננו נמשך אחרי השכל והדבור, אבל הוא מפעולת כח המחשבה [המדמה] המצויה בבהמות כאשר מצויה באדם. וכן שלוח הקן הוא גם מאותו טעם כדי שלא תצטער האם בראית לקיחת הבנים, שאילו לקח הבנים בפני האם היתה האם מצטערת, וצער גדול יש לה בראותה לקיחת בנים ממנה, ואמרה תורה "לא תקח האם על הבנים" שלא להתאכזר על האם וליקח ממנה בניה בעודה רבוצה עליהם.

כ׳הרחב דבר
הטעם השני

כ״אוהנה הרמב"ם עצמו כבר נתקשה על הטעם שכתב, וז"ל: ואל תקשה עלי ממאמר החכמים בברכות (ל"ג, ב) האומר [בתפלתו־רש"י] על קן צפור יגיעו רחמיך משתקין אותו, מפני שעושה מדותיו [מצותיו־רש"י] של הקב"ה רחמים, ואינן אלא גזירות, ע"כ. ופירש"י שם והוא לא לרחמים עשה, אלא להטיל על ישראל חקי גזירותיו להודיע שהם עבדיו ושומרי מצותיו וגזרות וחקותיו אף בדברים שיש לשטן ולעכו"ם להשיב עליהם ולומר מה צורך במצוה זו, עכ"ל. וא"כ קשה דנראה מזה שאין זה על דרך הרחמנות והשמירה מצערי בעלי חיים - פי' קרשקש על המורה נבוכים.

כ״בומיישב הרמב"ם: כי זו אחת משני הדעות, דעת מי שחושב שאין טעם למצוות אלא חפץ הבורא [ר"ל דעת מי שחושב שאין טעם לתורה אלא רצון ה' לבד - פי' שם טוב על המורה], ואנחנו נמשכנו אחר הדעת השני, [דהיינו שיהיה בכל המצוות טעם־רמב"ן]. ביאור הדבר, דמה שאמרו בברכות שמשתקין אותו "לפי שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים ואינן אלא גזירות" הדעת הזאת איתא לפי מ"ד שאין טעם למצוות אלא חפץ הבורא, והרמב"ם אזיל כמ"ד שיש בכל המצוות טעם.

כ״גסתירת הרמב"ם מספר המורה לספרו יד החזקה ופיה"מ

כ״דוכבר תמהו האחרונים על תירוץ הרמב"ם דהרי בספרו יד החזקה בפ"ט מה' תפלה ה"ז פסק הרמב"ם וז"ל: מי שאמר בתחנונים מי שריחם על הקן ציפור שלא ליקח האם על הבנים או שלא לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד ירחם עלינו וכיוצא בענין זה משתקין אותו, מפני שמצות אלו גזרת הכתוב הן ואינן רחמים, שאילו היו מפני רחמים לא היה מתיר לנו שחיטה כל עיקר, עכ"ל.

כ״הוכן בפיה"מ להרמב"ם כ' להדיא וז"ל: ענין מה שאמרו על קן צפור יגיעו רחמיך, שיאמר כמו שחמלת על קן הצפור ואמרת לא תקח האם על הבנים כן רחם עלינו, וכל מי שיאמר כן בתפלתו משתקים אותו, מפני שהוא תולה טעם זאת המצוה בחמלת הקדוש ברוך הוא על העוף, ואין הדבר כן שאלו היה מדרך רחמנות, לא צוה לשחוט חיה או עוף כלל, אבל היא מצוה מקובלת אין לה טעם. עכ"ל. והרי הרמב"ם בעצמו כותב בזה שהיא מצוה מקובלת אין לה טעם. וקשיא טובא דברי הרמב"ם במורה נבוכים מדבריו ביד החזקה ובפיה"מ. כן הקשו בספר צפנת פענח עה"ת למהרי"ט, ובפירוש שם טוב על המורה נבוכים. וכן בספר פני האדמה עה"ת (להרב המופלא רבינו מיוחס בכ"ר שמואל אב"ד ור"מ מעיה"ק ירושלים - שם הגדולים).

כ״ויישוב סתירת הרמב"ם בזה

כ״זובספר פני האדמה (כ"כ גם בספרו פרי האדמה על הרמב"ם בהלכות תפלה) כתב לישב קושיא זו, וז"ל: הנלע"ד הוא יתורץ עם מ"ש הרב תוספות יו"ט, על קן צפור יגיעו רחמיך וכו' כמו שהגיעו רחמיך על צפור וכו' ודוקא בתפלה שכשאומר התפלה מחליט הדבר ולהכי משתקין אותו לא כן דרך דרש או טעם וכן בגמרא ההוא דירד לפני התיבה וכו' דוקא בתפלה ע"כ. והנה זהו כוונת ספר המורה ז"ל דלעולם טעם המצוה לכדבעינן למדרש טעמא דמצוה משום רחמנות היא אך לדעת שאין טעם למצוה רק עושה זה דרך תפלה וכו' התם משתקין אותו כן נ"ל להציע בעד המורה ז"ל ודוק, עכ"ל.

כ״חוכן מבואר בקיצור בשיטה להר"א אלשבילי אביו של הריטב"א, ברכות (לג, ב). וכ"כ בספר מעשה רקח על הרמב"ם הלכות תפילה. ועד"ז כתב גם בספר יד המלך על הרמב"ם לרבי אלעזר סג"ל לנדא, נכד הנוב"י.

כ״טובספר הבתים לאחד מן הקדמונים רבי דוד ב"ר שמואל הכוכבי (ספר שני ספר מצוה מצות עשה קמ"א) כתב ליישב טעמו של הרמב"ם עם דין המשנה באופן אחר, וז"ל: כונת מצוה זו בארה הר"מ פמ"ח משלישי לצער בעלי חיים והתורה חסה על זה בבהמות ועופות כל שכן בבני אדם. ואמר שם ז"ל ולא תקשה עלי מאמרם האומר על קן צפור יגיעו רחמיך משתקין אותו, כפי אחד משתי הדעות אשר זכרונם, ר"ל דעת מי שחושב שאין טעם לתורה אלא הרצון בלבד ואנו נמשכנו אחר הדעת השני.

ל׳ומאשר מצאנו מאמר זה לחכמי המשנה אשר חכמתם מפורסמת נכניס עצמנו במשעול צר לבאר דבריהם לפי הדעת השני, ונאמר כי עם כונתנו שמצות שלוח הקן ואותו ואת בנו באו לתקן מדותינו במדת הרחמים והרחקת האכזריות, על כל זה האומר בתפלתו על קן צפור יגיעו רחמיך, או אתה חסת על אותו ואת בנו משתקין אותו, מפני שמייחס השגחת ה' באישי בעלי חיים בהשגחתו באישי האדם, שהוא מצד שכלו, וזה מבואר למשכיל במעט עיון, עכ"ל.

ל״א[ועיין בחידושי הרא"ה עמ"ס ברכות (לג,ב) שהביא בשם רבינו אחא ז"ל הטעם שמשתקין אותו משום שמשוה השגחת הבורא עם שאר הברואים כהשגחתו על האדם. ובאמת על האדם בלבד ישנה השגחה פרטית. וזהו ע"ד שכתב בספר הבתים הנ"ל].

ל״בוהנה הרמב"ן עה"ת בפרשתנו האריך הרבה בדברי הרמב"ם, ונראה שחולק עליו האם מצוה זו שורשה ברחמנות הבורא, או לצורך שנתרגל אנו ברחמנות כדלהלן (בטעם השלישי). ויעוין בהאברבנל ובספר כל בו (סי' קי"א) ובספר ארחות חיים מרבי אהרן הכהן מלוניל (סי' ל"ג) דיש משמעות שהכל עולה בקנה אחד. וע"ע בשו"ת הרשב"א (חלק ד סי' רנ"ג) מה שתמה על טעם הרמב"ם.

ל״גהטעם השלישי - להרגילנו ברחמנות

ל״דז"ל הרמב"ן: אבל טעם המניעה [ליקח הבנים עם האם], ללמד אותנו מדת הרחמנות, ושלא נתאכזר, כי האכזריות תתפשט בנפש האדם כידוע כטבחים שוחטי השורים הגדולים והחמורים שהם אנשי דמים, זובחי אדם אכזריים מאד, וכו׳.

ל״הוהנה המצות האלה בבהמה ובעוף אינן רחמנות עליהם, אלא גזרות בנו להדריכנו וללמד אותנו המדות הטובות, עכ"ל.

ל״והרחב דבר
הטעם השלישי

ל״זכעין דברי הרמב"ן מבואר בדברי הרשב"ם (עה"ת) שכתב בטעם שילוח הקן: שדומה לאכזריות ורעבתנות לקחת ולשחוט ולבשל ולאכול אם ובנים יחד, עכ"ל. והרי רעבתנות בודאי זו היא מדה רעה בנפש האדם ולכן אסרה תורה מדה זו, ולא מפני שעי"ז הוא מזיק דבר שצריך לחוס עליו. ונראה שגם האבן עזרא שכתב בטעם שילוח הקן: כי אכזריות הוא בלב להיות אם על בנים רוטשה, עכ"ל, דעתו כדעת הרמב"ן ולכן הזכיר כי אכזריות הוא בלב דהיינו שזו היא השחתה בלב האדם וכדברי הרמב"ן, ולא מפני שצריך לחוס על דאגת האם.

ל״חועיין עוד בפירוש החזקוני שכתב וז"ל: לפי שהוא דרך אכזריות ורעבתנות, וכן גדי בחלב אמו וכן אותו ואת בנו וכן נטע רבעי, עכ"ל. וכן מבואר להדיא במאירי עמ"ס ברכות (לג, ב ד"ה האומר), יעו"ש. והכל הולך על זו הדרך דמצוות התורה נועדו לעדן את האדם, ולהרחיקו ממידות מגונות ורעות.

ל״טועיין מה שהאריך המהר"ל (תפארת ישראל פרק ו) ע"ד הרמב"ם והרמב"ן הנ"ל, ומש"כ עוד בענין טעמי המצוות.

מ׳הטעם הרביעי - לעורר רחמי השכינה על בניה

מ״אז"ל רבינו בחיי: ויש עוד דעה אחרת, שיש בקיום מצוה זו התעוררות רחמים על כל העולם, והוא כי מתוך שהוא משלח את האם הנה היא מצטערת ודואגת על חורבן קינה ורחוק בניה ומצטערת והולכת ורוצה לאבד את עצמה, ומתוך צערה הגדול השר הממונה על העופות מבקש רחמים מהקב"ה, ואז הקב"ה שכתוב בו ורחמיו על כל מעשיו ממשיך שפע הרחמים על כל המצטערים והצריכים רחמים ומרחם עליהם, עכ"ל.

מ״בובתשובות חות יאיר (סי׳ ס"ז) העלה דלטעם זה אם רואה קן צפור יש עליו חיוב לטפל בהקן, כדי לעורר רחמים על ישראל, אע"ג דמעיקר הדין אינו מחויב לחזר אחריה, כדאיתא בגמרא.

מ״גהרחב דבר
הטעם הרביעי

מ״דהנה טעם זה שורשו ומקורו בזוה"ק - דאיתא בזוהר (תיקוני זוהר ו', וזוהר חדש מדרש רות, והו"ד בצרור המור, ובש"ך על התורה, וביסוד ושורש העבודה שער הכולל פ"כ) שיש בקיום מצוה זו, התעוררות רחמים על כל העולם, והוא, כי מתוך שהוא משלח את האם והיא פורחת מגוזליה ומשתלחת מעל בניה ע"י קיום המצוה שילוח הקן, הנה היא מצטערת ודואגת על חורבן קינה ועל ריחוק בניה ומצטערת והולכת ואינה יודעת לאן הולכת נודדת ורוצה [ונודרת] לאבד את עצמה, ומתוך צערה גדולה השר הממונה על העופות מבקש רחמים מהקב"ה, ואומר: והלא כתיב בך (תהילים קמ"ה ט') "ורחמיו על כל מעשיו" ואפילו על יתוש קטן שבעולם, שרחמיך על הכל, וא"כ למה גזרת על זאת העוף שתהיה מגורשת מקינה. ובזמן דישראל מקיימין זאת המצוה כל הממונה מלמד זכות על העוף שלו.

מ״הוקודשא בריך הוא מה עביד? אוסף כל חיילותיו ואומר, כל הממונה מלמד זכות ומבקש רחמים על העוף שהם ממונים עליהם, ובכם אין מי שילמד זכות על בני ועל השכינה שהיא בגלות, דקן שלה שזה ירושלים נחרב, ובניה בגלות תחת יד אדונים קשים של אומות העולם, [והם הולכים ונעים ונדים ומפוזרים בארצות ומגורשים מבתיהם ומקניהם] ואין מי שיבקש עליהם רחמים וילמד זכות עליהם, [ועל העוף הזה יש פרקליטים גדולים].

מ״ובאותו זמן צווח קודשא בריך הוא ואומר, (ישעיה מ"ח י"א) למעני למעני אעשה, ואעשה למען שמי (יחזקאל כ' י"ד) ובזה מתעורר רחמים על השכינה ועל בניו שהם בגלות [לרחם עליהם ולהחזירם לקיניהם ולבתיהם].

מ״זועוד כתוב בזוהר שאז הקב"ה מתעורר על בניו, ויוצא קול לפניו ואומר "כצפור נודדת מן קנה כן איש נודד ממקומו" ואז הוא מתעורר וממשיך בשפע הרחמים על כל אלו ההולכים נע ונד, ממקום למקום, ממצב למצב אחר, שבורי הלב, שבורי הכח, ומתעוררים הרחמים על כל העולמות, וחס עלייהו, וסולח עונותיהם של הנודדים ממקומם, ומרחם עליהם ועל כל העולם.

מ״חועל זה אמר הקב"ה: אשרי מי שמשלח את הצפור מחוץ לקינה, וע"י כך היא תעורר רחמים על כל העולם, ומי גרם לרחם על העולם ולעורר רחמים עליהם, הוא אותו האדם ששלח את הצפור וגרם לה לצערה בב' אופני צער, שאבדה בניה, ואין לה מקום לנוח בו. כך נתעורר הקב"ה ונתמלא רחמים על כל בעלי צער, ועל כל הנודדים ממקומם, ומשום זה שכרו של האדם הזה, מה שכתוב בו, למען ייטב לך והארכת ימים. [כלומר, אותו השילוח יהיה לטוב לך והארכת ימים עליו, כי אריכות ימים בסיבת הרחמים־רבינו בחיי].

מ״טקם רב בון על רגלוהי ושמח ואמר: "בריך רחמנא דשמענא קלא ואלמלא לא אתינא לעלמא אלא למשמע דה, דיי". [ברוך הרחמן ששמעתי את הקול הזה, ואם לא באתי לעולם אלא לשמוע זה די לי- הסולם].

נ׳דברי הגר"א במשלי

נ״אוע"פ דברים אלו בזוה"ק כתב הגר"א בביאורו למשלי לבאר ירושלמי מופלא. דבמשלי (ל, יז) כתוב: עין תלעג לאב ותבוז ליקהת אם, יקרוה ערבי נחל ויאכלוה בני נשר. ובירושלמי (פאה א, א) דרשו: "עין תלעג לאב" זה כיבוד אב ואם. "ותבז ליקהת אם" הוא "לא תקח האם על הבנים". "יקרוה עורבי נחל", שהם אכזרים. "ויאכלוה בני נשר", שהם רחמנים. ולכאורה אינו מובן. והענין כי הקב"ה נתן לנו שתי מצות כיבוד אב ואם ושלוח הקן ובשניהם כתיב: למען ייטב לך והארכת ימים. ומצות כיבוד אב ואם הוא רחמים גדולים וחסד גדול שירחם על אביו ואמו בעת זקנותם ויאכילם וישקם וינהיגם בכבוד כמו שאמרו בגמרא. ומצות שילוח הקן היא אכזריות גדולה כמו שאמרו בזוהר, שהצפור צועקת בקול מר ומפילה עצמה (לים). ומה שאמרו בגמרא: 'שעושה מדות הקב"ה רחמים ואינן אלא גזירות', אין פירושו שמדותיו של הקב"ה גזירות, ח"ו, שהוא מלא רחמים, אלא שמצוה זו שצונו לא משום רחמנות, כי הוא אינו אלא גזירה מפני שהוא אכזריות. ולכן מי שמלעיג על כיבוד אב, שהוא רחמנות, ועל שלוח הקן, שהוא אכזריות, "יקרוה עורבי נחל", שהם אכזרים, והוא עונש על שלועג על שלוח הקן. "ויאכלוה בני נשר", שהם רחמנים, והוא עונש על שלועג על כיבוד אם, עכ"ל רבינו הגר"א.

נ״בדברי הגר"א באמרי נועם

נ״גבספר אמרי נועם עמ"ס ברכות הכולל חידושי הגר"א (ל"ג, ב) איתא, וז"ל: מה שכתב (משלי ל, יז) עין תלעג לאב ותבוז ליקהת אם יקרוה עורבי נחל ויאכלוה בני נשר ופי' הירושלמי עין תלעג לאב זו מצות כיבוד אב ותבוז ליקהת אם זו שילוח הקן לשלח האם, יקרוה עורבי נחל שהם אכזרים שאין להם הנאה אלא שמנקרים. ויאכלוה בני נשר שהם רחמנים, וה"פ שבכל התורה לא נאמר אריכות ימים כי אם בשני דברים הללו כיבוד אב ושילוח הקן לפי שאין השלימות ניכר באדם אלא כשיש לו שני מדות הפוכות דהיינו מדת הרחמניות ומדת אכזריות לפי שכשהאדם נוהג במדה אחת אינו מוכרח לומר שהוא צדיק אלא י"ל שכך הוא טבעו אבל כשיש לו שני מדות הפוכות כגון רחמניות ואכזריות אז מוכח שהוא צדיק, לכך נתן הקב"ה לישראל מצות של רחמניות שהוא כיבוד אב ואם שהוא רחמניות גדולה לפי שכשבאים לידי זקנה ואין להם מקום לנוח דין הוא שירחם עליהם. ושוב נתן להם מצות אכזריות דהיינו שילוח הקן שהוא אכזריות גדולה שנוטל הבנים ומשלח האם ואיתא בירושלמי (וכענין זה איתא במדרש רות החדש דף ז') שכשמשלח האם לפעמים הולכת מחמת צער וטובעת בים אם כן הוא בודאי אכזריות גדולה לכך כתיב בשני מצות אלו אריכות ימים לפי שבשני מדות הללו נשלם האדם בתכלית הטוב [ובזה א"ש מ"ש בברכות שם מפני שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים ואינן אלא גזירות ור"ל שבאמת אין זה רחמים אלא אכזריות רק שכך גזר השי"ת ובזה יתישב קושית התוס' מגילה כ"ה ד"ה מפני] וז"ש בעקידה עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה וקשה מאי לשון עתה ידעתי והלא הוא היה צדיק גם מקודם לכן. אבל לפי מ"ש א"ש לפי שקודם לכן לא היה אלא רחמן מאוד שהיה מכניס אורחים וגומל חסדים אבל המדה של אכזריות עדיין לא היה ניכר בו והיה אומרים שאברהם איננו צדיק גמור. אבל בעקידה שעשה מדות אכזריות ג"כ עתה נשלם וניכר שהוא צדיק גמור. וז"ש עין תלעג לאב זו כיבוד אב דהיינו שרואה בתורה שכתיב בה אריכות ימים והוא לועג על זה ואינו מקיים ונוהג עצמו במדת אכזריות ותבוז ליקהת אם שמבזה המצוה של שילוח הקן שצריך להיות בו אכזרי והוא מבזה לזה ונוהג במדות רחמניות ואין משלח האם יקרוה עורבי נחל כנגד מה שאינו מקיים כיבוד אם ואם ונעשה אכזר לפיכך יקרוה העורבים שהם אכזרים שאין רוצים לאכול ואעפ"כ מנקרים, וכנגד מה שהוא מבזה בשילוח הקן שנעשה רחמן יאכלוה בני נשר שהם ג"כ רחמנים. וז"ש לעשות נקמה בגוים וגו' הדר הוא לכל חסידיו ר"ל שאף ע"פ שהם חסידים שנוהגים במדת הרחמים אעפ"כ יעשו נקמה בגוים שהוא מדה הפוכה וזהו הדר להם, עכ"ל.

נ״דדברי היערות דבש

נ״הביערות דבש לרבי יונתן אייבשיץ (דרוש ו') נקט כן וביאר בזה הדין דבגוזלות מפריחים אין עוד חיוב בשלוה"ק. וז"ל: ידוע מ"ש בגמרא [ברכות ל"ג ב] האומר על קן צפור יגיעו רחמיך משתקין אותו, שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים ואינם אלא גזירות, ופירוש הדברים כמ"ש בזוהר, כל האם הנשלחה מבניה, אין לה נייחא בשביל צער פרידתה מבניה האפרוחים, וכי היא נודדת מגג לגג אולי תמצא בנים לרבוץ עליהם ולגון בכנפיה, ולוקח המלאך ומביא אותה לפני הקב"ה ואומר, כך הוא הצער מעוף, ומה הוא הצער מכנסת ישראל אשר היא גלתה מעל בניה ולא מצאה מנוח, והקב"ה נתמלא רחמים על ישראל, וזו היא מצות שלוח הקן וזהו מאמרם שאין לומר על קן צפור יגיעו רחמיך, שאין זה מחמת רחמנות להאם, אדרבה היא גזירה כהנ"ל, רק לעורר רחמים על ישראל. והנה אמרו בגמרא ומשנה דחולין [דף ק"מ ב] היו גוזלות מפריחים שהם גדולים, אין משלח האם, והוא הטעם דכשהם גדולים שוב אין מכירים להאם, ומורדים בה, ולכך אין צערה כל כך גדול, להיותם בלתי בני חפץ, עכ"ל.

נ״והטעם החמישי - תשלום גמול הרחמים

נ״זכתבו הרבה מהאחרונים טעם נוסף, דהלא האם היתה יכולה לעוף ולברוח מיד כשהתקרבו אליה, וכדרך העופות, אלא שמצד רחמנותה על בניה היא מוסרת נפשה עליהם ולא עוזבת אותם. ואין זה מדרך הישר שיארע לעוף מכשול ע"י פעולה טובה של רחמנות.

נ״חהרחב דבר
הטעם החמישי

נ״טטעם זה מבואר בצפנת פענח עה"ת למהרי"ט, הביאו בילקוט מעם לועז. וכן כתבו בחת"ס בחידושיו לחולין (דף קלט, ב ד"ה יכול), ובפירוש העמק דבר להנצי"ב, ובפירוש רש"ר הירש, ובספר אזנים לתורה להג"ר זלמן סורוצקין זצ"ל. כל אחד בדרכו ובלשונו מכוונים לרעיון אחד. ונעתיק בזה לשון האזנים לתורה, וז"ל: והאם רבצת. מלבד עצם הדין, שזה דוקא ברובצת, אבל "מעופפת" ואין כנפיה נוגעת בקן פטור (חולין ק"מ) יש למצוא בזה טעם על מצות שילוח הקן, שהרי מדרך העוף, כשהאדם מתקרב אליו, הוא ממהר לברוח מפניו, ולמה נשארה ה"אם רבצת" ולא הצילה את עצמה מיד האדם המבקש את נפשה? מפני שהיא "רבצת על האפרוחים או על הביצים", מפני אהבתה הנפרזה לתולדותיה עד כדי מסירות נפש (ואהבה זו הטביע ה' בה, כדי שלא יכלה המין ושתשב ימים רבים גם על הביצים, שאין בהם רוח חיים וכבמאמר הקודם) וגזרה התורה, שלא ישתמש האדם במדה טובה זו, שיש באם, כדי לתפשה: "שלח תשלח את האם", שהיתה יכולה לברוח מפניך ולא ברחה מפני אהבתה לבניה; יש לך רשות לצוד עופות בכל מיני אמצעים, במצודות וברשתות, אבל לא ע"י מסירת נפשה בעד זרעה, עכ"ל.

ס׳והוסיפו החת"ס (שם) והאזנים לתורה שכן מדויק מלשון הרמב"ם (פי"ג משחיטה ה"ז): לא אסרה תורה אלא לצוד והיא אינה יכולה לפרוח בשביל הבנים שהיא מרחפת עליהם שלא ילקחו וכו'.

ס״אתוספת נופך יש בספר "שם משמואל" (פרשת בשלח תרע"ג) בשם אביו בעל האבני נזר וז"ל: וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הגיד כי טעם שילוח הקן משום דמה שכל בע"ח משועבדים לאדם הוא מפני שהם חומריים וחומר משועבד לשכל, והאם שישבה על האפרוחים ואינה יכולה לזוז מהם מצד מדת הרחמנות שבה כמ"ש הרמב"ם ג"כ בטעם מצוה זו לפי דרכו, מדה זו היא ג"כ כח שכלי בצד מה, כי כל חומרי הוא רק לגרמי', ואינו בדין שבזו הרגע שמקשקש בקרבה כח שכלי תמסר לרשות האדם, עכ"ל.

ס״בומן הענין להוסיף מעשה מופלא מהגרי"ח זונענפעלד זצ"ל, המבוסס על טעם זה, מובא באוצרות צדיקי וגאוני הדורות (פרשת כי תצא).

ס״גבעיה"ק ירושלים חי יהודי חסיד וגדול בתורה שבנו יצא לתרבות רעה, היו חסידים שהתחילו לרדוף את היהודי הזה על שמתייחס באהבה לבנו החילוני. על זה הגיב הגה"צ ר' יוסף חיים זונענפעלד זצ"ל: לכאורה קשה להבין את מצוות שילוח הקן, וכי יכול אדם לתפוס צפור שהיא זריזה ממנו לעוף ולהמלט? אלא, שבשעה שהאם יושבת בקן שלה והיא מגינה על האפרוחים שלה, אפילו אם היא מבחינה בבואו של הצייד, היא לא עוזבת את האפרוחים, וכך היא נופלת לידיו של הצייד. נמצא שאדם עומד לנצל את המסירות נפש האמהית של הצפור לאפרוחים שלה. לפיכך אמרה תורתינו הקדושה: "שלח תשלח את האם", כלומר, אין לך רשות לנצל את הרחמנות שלה, כדי ללכוד אותה.

ס״דהטעם השישי - הרחקת ההפסד והמשכת ההטבה

ס״הכתב האברבנאל: כוונה התורה בזה, להרחיק ההפסד האפשרי להיות קודם זמנו, ושתתמיד הווית ההווה כל מה שאפשר. מאשר הקן הוויתו לעשות פרי הבנים, כמו העץ העושה פרי, וצוה הקדוש ברוך הוא שלא נשחית הדבר המוליד ועושה פרי. אבל כמו שהותרה כריתת הפרי ונאסרה כריתת העץ, כמו שנאמר (לעיל כ, יט)׃ "כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות"; ככה צוה, שנקח הבנים שהוא הפרי שהאם נותנת בהיותה רובצת עליה, ולא נשחית עץ בלחמו. אבל נשלח את האם, כדי שאנחנו נזון מן הבנים או האפרוחים, והאם תעשה פרי אחר. ותתמיד ההויה וההטבה, עכ"ל.

ס״והרחב דבר
הטעם השישי

ס״זע"פ טעם זה הוסיף שם לבאר כמה דיני שלוח הקן, וז"ל: ואמנם חכמינו זכרונם לברכה הקדושים בקבלתם (חולין קל"ח, ב) ביארו. ששלוח הקן נוהג בדבר שאינו מזומן, אבל אווזים ותרנגולים שקונה האדם להביא לביתו לאכילה, אינו חייב בהם לשלוח את האם. התבאר זה באמרו: "כי יקרא קן צפור לפניך בדרך", שהוא הדבר הבא דרך מקרה ובדרך לא בבית. והסבה בזה מבוארת, כי המזומן לאכילה בבית, איננו מוכן אל הויה אחרת, ולא להתמיד ההויה, כי אם לאכילה והפסד.

ס״חעוד קבלו (חולין קל"ט, ב) שאין חיוב המצוה כי אם בעוף טהור ובצים ואפרוחים טהורים, לא בטמאים. והתבאר זה מאמרו "כי יקרא קן צפור", שהוא עוף טהור, ודבר הכתוב בהווה שהוא הנמצא בדרך. וכן אמרו (שם קמ"א, א) "ואת הבנים תקח לך", רוצה לומר, הדבר הראוי לאכילה לך. והטעם בזה הוא, כמו שזכרתי, מאשר אין החיוב בהתמדה ההויה כי אם בעופות הטהורים. ואמנם הטמאים הם כעץ, אשר לא עץ מאכל הוא, שמותר לכרתו. לפי שאין הרחמים על הבעלי חיים ועל העצים, כי אם על האדם שנברא הכל לתועלתו.

ס״טעוד אמרו (שם ק"מ, ב) מה אפרוחים בני קיימא אף כל ביצים בני קיימא, יצאו ביצים מוזרות שאין הצפור רובץ עליהן, שהוא פטור מלשלח. והתבאר זה מאמרו: "אפרוחים או ביצים". והטעם בזה הוא, לפי שאינה אז בעלת פרי, והם אינם צריכים לה, והיא אין ביצתה להועיל, אבל תדמה לעץ שאיננו עץ מאכל, כמו שזכרתי.

ע׳וכבר באו דינים אחרים במצוה הזאת, יעויינו במקומם. כי הנה הבאתי אלה, להוכיח מהם, שטעם המצוה וענינה הוא כמו שזכרתי, עכ"ל האברבנאל.

ע״אהטעם השביעי - סוד ופנימיות

ע״בהרמב"ן לאחר אריכות דבריו סיים וכתב: אבל במדרשו של רבי נחוניא בן הקנה בשלוח הקן במדרש שיש במצוה סוד, וכו׳, והנה המצוה רומזת לענין גדול ולכן שכרה מרובה למען ייטב לך והארכת ימים, עכ"ל.

ע״גהרשב"א (בשו"ת סי׳ צ"ד) כתב׃ דרך כלל אני אומר מדעתי, שהמצוה ההיא רומזת באמתות בידיעת החכמה והאמונה, מה אשר לא ימד ולא יספר, עכ"ל.

ע״דובעקדה (שער צ"ז) ובאברבנל כתבו שהמצוה רומזת לענין גדול דהצפור מורה על הנפש, יעו"ש באריכות,

ע״ההוספה לטעמי המצוה

ע״וביאור בדברי הזוהר הק', ורבינו הגר"א

ע״זהנה בטעם הרביעי הבאנו דברי הזוה"ק דבשלוח הקן יש ענין של אכזריות כלפי האם, ובהרחב דבר הוספנו מדברי רבותינו הקדמונים שביארו ע"פ הנחה זו כמה וכמה ענינים, יעו"ש, ובאמת יש מקום לתמוה, מהא דבטעם השלישי הבאנו דברי הראשונים דטעם המצוה הוא להרגילנו ברחמנות. וכיצד יתכן שני הפכים בענין אחד, גם אכזרירת וגם רחמנות, ובאמת מצאנו כבר בחז"ל בכמה מקומות, דמוכח מדבריהם דבשלוח הקן יש ענין של רחמנות, ונציינם בקצרה:

ע״חא) במדרש רבה פרשת וישלח (פרשה ע"ו) איתא בזה"ל׃ פן יבא והכני אם על בנים, ואתה אמרת (דברים כב, ו) לא תקח אם על הבנים.

ע״טב) במדרש רבה ריש פרשת בשלח איתא׃ ויהי בשלח פרעה אמר לו הקדוש ברוך הוא אני כתבתי בתורה (דברים כב, ז) שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך ואתה שלחת את האבות ובנים השלכת ליאור אף אני משלח אותך לים ומאבד אותך שנאמר (תהלים קלו) ונער פרעה וחילו בים סוף.

פ׳ג) בויקרא רבה (כז, יא) איתא׃ יודע צדיק נפש בהמתו (משלי יב, י) ר' ברכיה בשם ר' לוי אמר זה הקב'׳ה שכתב בתורתו לא תקח האם על הבנים. ורחמי רשעים אכזרי (משלי שם) זה סנחריב שכתוב בו אם על בנים רוטשה, עכ׳'ל. וכן הוא במדרש תנחומא (אמור סי' י'׳ח) ובפסיקתא דרב כהנא (פרשה ט ד'׳ה יא) ובילקוט שמעוני (אמור רמז תרמ"ג).

פ״אד) דברים רבה (פרשה ו)׃ כשם שרחמיו של הקב'׳ה על האדם כן רחמיו על הבהמה וכו' וכך נתמלא רחמיו על העופות שנאמר כי יקרא קן צפור וכו'.

פ״בולכאורה מבואר להדיא בכל המדרשים ששלוה"ק היא רחמנות גדולה, ודלא כהזוהר, הגר׳'א, והיערות דבש שכותבים שמצות שלוה"ק היא אכזריות גדולה?

פ״גוהראה לי הגאון ר׳ משה ברזם שליט"א שכבר עמד על כך אביו הגאון הצדיק ר׳ שאול ברזם זצ"ל חתן מרן בעל הקהלות יעקב זצ"ל בחידושיו הנדפסים בספר זכרון שאול (חלק ב׳ עמ׳ קס׳'א) וכתב שם ליישב, דבאמת אין סתירה בין הדברים, כי אכן יש בזה גם צד של רחמנות וגם צד של אכזריות. דהלא זהו פשוט שלקחת הבנים בעוד האם נמצאת שם, זהו אכזריות גדולה מאד, ולכן, כדי להרגילנו ברחמנות צוותה התורה שננהג באופן שנשלח האם קודם, ורק אז נקח הבנים. אכן, עצם מעשה שילוח האם כשלעצמו, יש בו גם מעשה אכזריות, שהרי האם מרגשת צער רב כאשר מפרידים אותה מבניה ומסלקים אותה מהקן.

פ״דוממילא פשוט שהכל מתיישב דברי הזוה"ק כמובן שרורים וקיימים, שבשלוח הקן נגרם צער לאם, וע"י כך מתעוררים רחמים גדולים למעלה, ודברי הרמב"ן וכל המדרשים הנ"ל, מתייחסים לעצם מעשה השילוח שהורתה לנו התורה לנהוג עד כמה שאפשר ברחמנות וגם כלפי בעלי חיים, ולכן חייבים לשלוח האם קודם לקיחת הבנים. דהתורה לא אסר לנו להשתמש באם כמבואר ברמב"ן (פרשת כי תצא) אלא צריך להתנהג בלקיחתו באופן הכי עדין ולכן ציותה התורה לשלח האם לפני לקיחת הביצים, ולא לקחת אם על הבנים שהוא הרבה יותר אכזרי.