שלח תשלח, חלק האגדה, טעמי המצוה ב׳Shaleach Teshalach, Aggadic Part, Reasons for the Mitzvah 2
א׳הטעם השני - צער האם
1
ב׳הרמב"ם ז"ל (מורה נבוכים ג׳ מ"ח) כתב (והו"ד בהרמב"ן, וברבינו בחיי) שהטעם של שלוח הקן ושל אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד־טעם אחד הוא. ובאותו ואת בנו הטעם הוא כדי להשמר ולהרחיק שלא ישחוט הבן לעיני האם כי יש לבהמות דאגה גדולה בזה כי צער בעלי חיים בזה גדול מאד, ואין הפרש בין דאגת האדם לדאגת הבהמות על בניהם, כי אהבת האם ורחמיה על הולד איננו נמשך אחרי השכל והדבור, אבל הוא מפעולת כח המחשבה [המדמה] המצויה בבהמות כאשר מצויה באדם. וכן שלוח הקן הוא גם מאותו טעם כדי שלא תצטער האם בראית לקיחת הבנים, שאילו לקח הבנים בפני האם היתה האם מצטערת, וצער גדול יש לה בראותה לקיחת בנים ממנה, ואמרה תורה "לא תקח האם על הבנים" שלא להתאכזר על האם וליקח ממנה בניה בעודה רבוצה עליהם.
2
ג׳הרחב דבר
הטעם השני
הטעם השני
3
ד׳והנה הרמב"ם עצמו כבר נתקשה על הטעם שכתב, וז"ל: ואל תקשה עלי ממאמר החכמים בברכות (ל"ג, ב) האומר [בתפלתו־רש"י] על קן צפור יגיעו רחמיך משתקין אותו, מפני שעושה מדותיו [מצותיו־רש"י] של הקב"ה רחמים, ואינן אלא גזירות, ע"כ. ופירש"י שם והוא לא לרחמים עשה, אלא להטיל על ישראל חקי גזירותיו להודיע שהם עבדיו ושומרי מצותיו וגזרות וחקותיו אף בדברים שיש לשטן ולעכו"ם להשיב עליהם ולומר מה צורך במצוה זו, עכ"ל. וא"כ קשה דנראה מזה שאין זה על דרך הרחמנות והשמירה מצערי בעלי חיים - פי' קרשקש על המורה נבוכים.
4
ה׳ומיישב הרמב"ם: כי זו אחת משני הדעות, דעת מי שחושב שאין טעם למצוות אלא חפץ הבורא [ר"ל דעת מי שחושב שאין טעם לתורה אלא רצון ה' לבד - פי' שם טוב על המורה], ואנחנו נמשכנו אחר הדעת השני, [דהיינו שיהיה בכל המצוות טעם־רמב"ן]. ביאור הדבר, דמה שאמרו בברכות שמשתקין אותו "לפי שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים ואינן אלא גזירות" הדעת הזאת איתא לפי מ"ד שאין טעם למצוות אלא חפץ הבורא, והרמב"ם אזיל כמ"ד שיש בכל המצוות טעם.
5
ו׳סתירת הרמב"ם מספר המורה לספרו יד החזקה ופיה"מ
6
ז׳וכבר תמהו האחרונים על תירוץ הרמב"ם דהרי בספרו יד החזקה בפ"ט מה' תפלה ה"ז פסק הרמב"ם וז"ל: מי שאמר בתחנונים מי שריחם על הקן ציפור שלא ליקח האם על הבנים או שלא לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד ירחם עלינו וכיוצא בענין זה משתקין אותו, מפני שמצות אלו גזרת הכתוב הן ואינן רחמים, שאילו היו מפני רחמים לא היה מתיר לנו שחיטה כל עיקר, עכ"ל.
7
ח׳וכן בפיה"מ להרמב"ם כ' להדיא וז"ל: ענין מה שאמרו על קן צפור יגיעו רחמיך, שיאמר כמו שחמלת על קן הצפור ואמרת לא תקח האם על הבנים כן רחם עלינו, וכל מי שיאמר כן בתפלתו משתקים אותו, מפני שהוא תולה טעם זאת המצוה בחמלת הקדוש ברוך הוא על העוף, ואין הדבר כן שאלו היה מדרך רחמנות, לא צוה לשחוט חיה או עוף כלל, אבל היא מצוה מקובלת אין לה טעם. עכ"ל. והרי הרמב"ם בעצמו כותב בזה שהיא מצוה מקובלת אין לה טעם. וקשיא טובא דברי הרמב"ם במורה נבוכים מדבריו ביד החזקה ובפיה"מ. כן הקשו בספר צפנת פענח עה"ת למהרי"ט, ובפירוש שם טוב על המורה נבוכים. וכן בספר פני האדמה עה"ת (להרב המופלא רבינו מיוחס בכ"ר שמואל אב"ד ור"מ מעיה"ק ירושלים - שם הגדולים).
8
ט׳יישוב סתירת הרמב"ם בזה
9
י׳ובספר פני האדמה (כ"כ גם בספרו פרי האדמה על הרמב"ם בהלכות תפלה) כתב לישב קושיא זו, וז"ל: הנלע"ד הוא יתורץ עם מ"ש הרב תוספות יו"ט, על קן צפור יגיעו רחמיך וכו' כמו שהגיעו רחמיך על צפור וכו' ודוקא בתפלה שכשאומר התפלה מחליט הדבר ולהכי משתקין אותו לא כן דרך דרש או טעם וכן בגמרא ההוא דירד לפני התיבה וכו' דוקא בתפלה ע"כ. והנה זהו כוונת ספר המורה ז"ל דלעולם טעם המצוה לכדבעינן למדרש טעמא דמצוה משום רחמנות היא אך לדעת שאין טעם למצוה רק עושה זה דרך תפלה וכו' התם משתקין אותו כן נ"ל להציע בעד המורה ז"ל ודוק, עכ"ל.
10
י״אוכן מבואר בקיצור בשיטה להר"א אלשבילי אביו של הריטב"א, ברכות (לג, ב). וכ"כ בספר מעשה רקח על הרמב"ם הלכות תפילה. ועד"ז כתב גם בספר יד המלך על הרמב"ם לרבי אלעזר סג"ל לנדא, נכד הנוב"י.
11
י״בובספר הבתים לאחד מן הקדמונים רבי דוד ב"ר שמואל הכוכבי (ספר שני ספר מצוה מצות עשה קמ"א) כתב ליישב טעמו של הרמב"ם עם דין המשנה באופן אחר, וז"ל: כונת מצוה זו בארה הר"מ פמ"ח משלישי לצער בעלי חיים והתורה חסה על זה בבהמות ועופות כל שכן בבני אדם. ואמר שם ז"ל ולא תקשה עלי מאמרם האומר על קן צפור יגיעו רחמיך משתקין אותו, כפי אחד משתי הדעות אשר זכרונם, ר"ל דעת מי שחושב שאין טעם לתורה אלא הרצון בלבד ואנו נמשכנו אחר הדעת השני.
12
י״גומאשר מצאנו מאמר זה לחכמי המשנה אשר חכמתם מפורסמת נכניס עצמנו במשעול צר לבאר דבריהם לפי הדעת השני, ונאמר כי עם כונתנו שמצות שלוח הקן ואותו ואת בנו באו לתקן מדותינו במדת הרחמים והרחקת האכזריות, על כל זה האומר בתפלתו על קן צפור יגיעו רחמיך, או אתה חסת על אותו ואת בנו משתקין אותו, מפני שמייחס השגחת ה' באישי בעלי חיים בהשגחתו באישי האדם, שהוא מצד שכלו, וזה מבואר למשכיל במעט עיון, עכ"ל.
13
י״ד[ועיין בחידושי הרא"ה עמ"ס ברכות (לג,ב) שהביא בשם רבינו אחא ז"ל הטעם שמשתקין אותו משום שמשוה השגחת הבורא עם שאר הברואים כהשגחתו על האדם. ובאמת על האדם בלבד ישנה השגחה פרטית. וזהו ע"ד שכתב בספר הבתים הנ"ל].
14
ט״ווהנה הרמב"ן עה"ת בפרשתנו האריך הרבה בדברי הרמב"ם, ונראה שחולק עליו האם מצוה זו שורשה ברחמנות הבורא, או לצורך שנתרגל אנו ברחמנות כדלהלן (בטעם השלישי). ויעוין בהאברבנל ובספר כל בו (סי' קי"א) ובספר ארחות חיים מרבי אהרן הכהן מלוניל (סי' ל"ג) דיש משמעות שהכל עולה בקנה אחד. וע"ע בשו"ת הרשב"א (חלק ד סי' רנ"ג) מה שתמה על טעם הרמב"ם.
15