שלח תשלח, חלק האגדה, טעמי המצוה ד׳Shaleach Teshalach, Aggadic Part, Reasons for the Mitzvah 4
א׳הטעם הרביעי - לעורר רחמי השכינה על בניה
1
ב׳ז"ל רבינו בחיי: ויש עוד דעה אחרת, שיש בקיום מצוה זו התעוררות רחמים על כל העולם, והוא כי מתוך שהוא משלח את האם הנה היא מצטערת ודואגת על חורבן קינה ורחוק בניה ומצטערת והולכת ורוצה לאבד את עצמה, ומתוך צערה הגדול השר הממונה על העופות מבקש רחמים מהקב"ה, ואז הקב"ה שכתוב בו ורחמיו על כל מעשיו ממשיך שפע הרחמים על כל המצטערים והצריכים רחמים ומרחם עליהם, עכ"ל.
2
ג׳ובתשובות חות יאיר (סי׳ ס"ז) העלה דלטעם זה אם רואה קן צפור יש עליו חיוב לטפל בהקן, כדי לעורר רחמים על ישראל, אע"ג דמעיקר הדין אינו מחויב לחזר אחריה, כדאיתא בגמרא.
3
ד׳הרחב דבר
הטעם הרביעי
הטעם הרביעי
4
ה׳הנה טעם זה שורשו ומקורו בזוה"ק - דאיתא בזוהר (תיקוני זוהר ו', וזוהר חדש מדרש רות, והו"ד בצרור המור, ובש"ך על התורה, וביסוד ושורש העבודה שער הכולל פ"כ) שיש בקיום מצוה זו, התעוררות רחמים על כל העולם, והוא, כי מתוך שהוא משלח את האם והיא פורחת מגוזליה ומשתלחת מעל בניה ע"י קיום המצוה שילוח הקן, הנה היא מצטערת ודואגת על חורבן קינה ועל ריחוק בניה ומצטערת והולכת ואינה יודעת לאן הולכת נודדת ורוצה [ונודרת] לאבד את עצמה, ומתוך צערה גדולה השר הממונה על העופות מבקש רחמים מהקב"ה, ואומר: והלא כתיב בך (תהילים קמ"ה ט') "ורחמיו על כל מעשיו" ואפילו על יתוש קטן שבעולם, שרחמיך על הכל, וא"כ למה גזרת על זאת העוף שתהיה מגורשת מקינה. ובזמן דישראל מקיימין זאת המצוה כל הממונה מלמד זכות על העוף שלו.
5
ו׳וקודשא בריך הוא מה עביד? אוסף כל חיילותיו ואומר, כל הממונה מלמד זכות ומבקש רחמים על העוף שהם ממונים עליהם, ובכם אין מי שילמד זכות על בני ועל השכינה שהיא בגלות, דקן שלה שזה ירושלים נחרב, ובניה בגלות תחת יד אדונים קשים של אומות העולם, [והם הולכים ונעים ונדים ומפוזרים בארצות ומגורשים מבתיהם ומקניהם] ואין מי שיבקש עליהם רחמים וילמד זכות עליהם, [ועל העוף הזה יש פרקליטים גדולים].
6
ז׳באותו זמן צווח קודשא בריך הוא ואומר, (ישעיה מ"ח י"א) למעני למעני אעשה, ואעשה למען שמי (יחזקאל כ' י"ד) ובזה מתעורר רחמים על השכינה ועל בניו שהם בגלות [לרחם עליהם ולהחזירם לקיניהם ולבתיהם].
7
ח׳ועוד כתוב בזוהר שאז הקב"ה מתעורר על בניו, ויוצא קול לפניו ואומר "כצפור נודדת מן קנה כן איש נודד ממקומו" ואז הוא מתעורר וממשיך בשפע הרחמים על כל אלו ההולכים נע ונד, ממקום למקום, ממצב למצב אחר, שבורי הלב, שבורי הכח, ומתעוררים הרחמים על כל העולמות, וחס עלייהו, וסולח עונותיהם של הנודדים ממקומם, ומרחם עליהם ועל כל העולם.
8
ט׳ועל זה אמר הקב"ה: אשרי מי שמשלח את הצפור מחוץ לקינה, וע"י כך היא תעורר רחמים על כל העולם, ומי גרם לרחם על העולם ולעורר רחמים עליהם, הוא אותו האדם ששלח את הצפור וגרם לה לצערה בב' אופני צער, שאבדה בניה, ואין לה מקום לנוח בו. כך נתעורר הקב"ה ונתמלא רחמים על כל בעלי צער, ועל כל הנודדים ממקומם, ומשום זה שכרו של האדם הזה, מה שכתוב בו, למען ייטב לך והארכת ימים. [כלומר, אותו השילוח יהיה לטוב לך והארכת ימים עליו, כי אריכות ימים בסיבת הרחמים־רבינו בחיי].
9
י׳קם רב בון על רגלוהי ושמח ואמר: "בריך רחמנא דשמענא קלא ואלמלא לא אתינא לעלמא אלא למשמע דה, דיי". [ברוך הרחמן ששמעתי את הקול הזה, ואם לא באתי לעולם אלא לשמוע זה די לי- הסולם].
10
י״אדברי הגר"א במשלי
11
י״בוע"פ דברים אלו בזוה"ק כתב הגר"א בביאורו למשלי לבאר ירושלמי מופלא. דבמשלי (ל, יז) כתוב: עין תלעג לאב ותבוז ליקהת אם, יקרוה ערבי נחל ויאכלוה בני נשר. ובירושלמי (פאה א, א) דרשו: "עין תלעג לאב" זה כיבוד אב ואם. "ותבז ליקהת אם" הוא "לא תקח האם על הבנים". "יקרוה עורבי נחל", שהם אכזרים. "ויאכלוה בני נשר", שהם רחמנים. ולכאורה אינו מובן. והענין כי הקב"ה נתן לנו שתי מצות כיבוד אב ואם ושלוח הקן ובשניהם כתיב: למען ייטב לך והארכת ימים. ומצות כיבוד אב ואם הוא רחמים גדולים וחסד גדול שירחם על אביו ואמו בעת זקנותם ויאכילם וישקם וינהיגם בכבוד כמו שאמרו בגמרא. ומצות שילוח הקן היא אכזריות גדולה כמו שאמרו בזוהר, שהצפור צועקת בקול מר ומפילה עצמה (לים). ומה שאמרו בגמרא: 'שעושה מדות הקב"ה רחמים ואינן אלא גזירות', אין פירושו שמדותיו של הקב"ה גזירות, ח"ו, שהוא מלא רחמים, אלא שמצוה זו שצונו לא משום רחמנות, כי הוא אינו אלא גזירה מפני שהוא אכזריות. ולכן מי שמלעיג על כיבוד אב, שהוא רחמנות, ועל שלוח הקן, שהוא אכזריות, "יקרוה עורבי נחל", שהם אכזרים, והוא עונש על שלועג על שלוח הקן. "ויאכלוה בני נשר", שהם רחמנים, והוא עונש על שלועג על כיבוד אם, עכ"ל רבינו הגר"א.
12
י״גדברי הגר"א באמרי נועם
13
י״דבספר אמרי נועם עמ"ס ברכות הכולל חידושי הגר"א (ל"ג, ב) איתא, וז"ל: מה שכתב (משלי ל, יז) עין תלעג לאב ותבוז ליקהת אם יקרוה עורבי נחל ויאכלוה בני נשר ופי' הירושלמי עין תלעג לאב זו מצות כיבוד אב ותבוז ליקהת אם זו שילוח הקן לשלח האם, יקרוה עורבי נחל שהם אכזרים שאין להם הנאה אלא שמנקרים. ויאכלוה בני נשר שהם רחמנים, וה"פ שבכל התורה לא נאמר אריכות ימים כי אם בשני דברים הללו כיבוד אב ושילוח הקן לפי שאין השלימות ניכר באדם אלא כשיש לו שני מדות הפוכות דהיינו מדת הרחמניות ומדת אכזריות לפי שכשהאדם נוהג במדה אחת אינו מוכרח לומר שהוא צדיק אלא י"ל שכך הוא טבעו אבל כשיש לו שני מדות הפוכות כגון רחמניות ואכזריות אז מוכח שהוא צדיק, לכך נתן הקב"ה לישראל מצות של רחמניות שהוא כיבוד אב ואם שהוא רחמניות גדולה לפי שכשבאים לידי זקנה ואין להם מקום לנוח דין הוא שירחם עליהם. ושוב נתן להם מצות אכזריות דהיינו שילוח הקן שהוא אכזריות גדולה שנוטל הבנים ומשלח האם ואיתא בירושלמי (וכענין זה איתא במדרש רות החדש דף ז') שכשמשלח האם לפעמים הולכת מחמת צער וטובעת בים אם כן הוא בודאי אכזריות גדולה לכך כתיב בשני מצות אלו אריכות ימים לפי שבשני מדות הללו נשלם האדם בתכלית הטוב [ובזה א"ש מ"ש בברכות שם מפני שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים ואינן אלא גזירות ור"ל שבאמת אין זה רחמים אלא אכזריות רק שכך גזר השי"ת ובזה יתישב קושית התוס' מגילה כ"ה ד"ה מפני] וז"ש בעקידה עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה וקשה מאי לשון עתה ידעתי והלא הוא היה צדיק גם מקודם לכן. אבל לפי מ"ש א"ש לפי שקודם לכן לא היה אלא רחמן מאוד שהיה מכניס אורחים וגומל חסדים אבל המדה של אכזריות עדיין לא היה ניכר בו והיה אומרים שאברהם איננו צדיק גמור. אבל בעקידה שעשה מדות אכזריות ג"כ עתה נשלם וניכר שהוא צדיק גמור. וז"ש עין תלעג לאב זו כיבוד אב דהיינו שרואה בתורה שכתיב בה אריכות ימים והוא לועג על זה ואינו מקיים ונוהג עצמו במדת אכזריות ותבוז ליקהת אם שמבזה המצוה של שילוח הקן שצריך להיות בו אכזרי והוא מבזה לזה ונוהג במדות רחמניות ואין משלח האם יקרוה עורבי נחל כנגד מה שאינו מקיים כיבוד אם ואם ונעשה אכזר לפיכך יקרוה העורבים שהם אכזרים שאין רוצים לאכול ואעפ"כ מנקרים, וכנגד מה שהוא מבזה בשילוח הקן שנעשה רחמן יאכלוה בני נשר שהם ג"כ רחמנים. וז"ש לעשות נקמה בגוים וגו' הדר הוא לכל חסידיו ר"ל שאף ע"פ שהם חסידים שנוהגים במדת הרחמים אעפ"כ יעשו נקמה בגוים שהוא מדה הפוכה וזהו הדר להם, עכ"ל.
14
ט״ודברי היערות דבש
15
ט״זביערות דבש לרבי יונתן אייבשיץ (דרוש ו') נקט כן וביאר בזה הדין דבגוזלות מפריחים אין עוד חיוב בשלוה"ק. וז"ל: ידוע מ"ש בגמרא [ברכות ל"ג ב] האומר על קן צפור יגיעו רחמיך משתקין אותו, שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים ואינם אלא גזירות, ופירוש הדברים כמ"ש בזוהר, כל האם הנשלחה מבניה, אין לה נייחא בשביל צער פרידתה מבניה האפרוחים, וכי היא נודדת מגג לגג אולי תמצא בנים לרבוץ עליהם ולגון בכנפיה, ולוקח המלאך ומביא אותה לפני הקב"ה ואומר, כך הוא הצער מעוף, ומה הוא הצער מכנסת ישראל אשר היא גלתה מעל בניה ולא מצאה מנוח, והקב"ה נתמלא רחמים על ישראל, וזו היא מצות שלוח הקן וזהו מאמרם שאין לומר על קן צפור יגיעו רחמיך, שאין זה מחמת רחמנות להאם, אדרבה היא גזירה כהנ"ל, רק לעורר רחמים על ישראל. והנה אמרו בגמרא ומשנה דחולין [דף ק"מ ב] היו גוזלות מפריחים שהם גדולים, אין משלח האם, והוא הטעם דכשהם גדולים שוב אין מכירים להאם, ומורדים בה, ולכך אין צערה כל כך גדול, להיותם בלתי בני חפץ, עכ"ל.
16