שלח תשלח, חלק האגדה, טעמי המצוה ו׳Shaleach Teshalach, Aggadic Part, Reasons for the Mitzvah 6
א׳הטעם השישי - הרחקת ההפסד והמשכת ההטבה
1
ב׳כתב האברבנאל: כוונה התורה בזה, להרחיק ההפסד האפשרי להיות קודם זמנו, ושתתמיד הווית ההווה כל מה שאפשר. מאשר הקן הוויתו לעשות פרי הבנים, כמו העץ העושה פרי, וצוה הקדוש ברוך הוא שלא נשחית הדבר המוליד ועושה פרי. אבל כמו שהותרה כריתת הפרי ונאסרה כריתת העץ, כמו שנאמר (לעיל כ, יט)׃ "כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות"; ככה צוה, שנקח הבנים שהוא הפרי שהאם נותנת בהיותה רובצת עליה, ולא נשחית עץ בלחמו. אבל נשלח את האם, כדי שאנחנו נזון מן הבנים או האפרוחים, והאם תעשה פרי אחר. ותתמיד ההויה וההטבה, עכ"ל.
2
ג׳הרחב דבר
הטעם השישי
הטעם השישי
3
ד׳ע"פ טעם זה הוסיף שם לבאר כמה דיני שלוח הקן, וז"ל: ואמנם חכמינו זכרונם לברכה הקדושים בקבלתם (חולין קל"ח, ב) ביארו. ששלוח הקן נוהג בדבר שאינו מזומן, אבל אווזים ותרנגולים שקונה האדם להביא לביתו לאכילה, אינו חייב בהם לשלוח את האם. התבאר זה באמרו: "כי יקרא קן צפור לפניך בדרך", שהוא הדבר הבא דרך מקרה ובדרך לא בבית. והסבה בזה מבוארת, כי המזומן לאכילה בבית, איננו מוכן אל הויה אחרת, ולא להתמיד ההויה, כי אם לאכילה והפסד.
4
ה׳עוד קבלו (חולין קל"ט, ב) שאין חיוב המצוה כי אם בעוף טהור ובצים ואפרוחים טהורים, לא בטמאים. והתבאר זה מאמרו "כי יקרא קן צפור", שהוא עוף טהור, ודבר הכתוב בהווה שהוא הנמצא בדרך. וכן אמרו (שם קמ"א, א) "ואת הבנים תקח לך", רוצה לומר, הדבר הראוי לאכילה לך. והטעם בזה הוא, כמו שזכרתי, מאשר אין החיוב בהתמדה ההויה כי אם בעופות הטהורים. ואמנם הטמאים הם כעץ, אשר לא עץ מאכל הוא, שמותר לכרתו. לפי שאין הרחמים על הבעלי חיים ועל העצים, כי אם על האדם שנברא הכל לתועלתו.
5
ו׳עוד אמרו (שם ק"מ, ב) מה אפרוחים בני קיימא אף כל ביצים בני קיימא, יצאו ביצים מוזרות שאין הצפור רובץ עליהן, שהוא פטור מלשלח. והתבאר זה מאמרו: "אפרוחים או ביצים". והטעם בזה הוא, לפי שאינה אז בעלת פרי, והם אינם צריכים לה, והיא אין ביצתה להועיל, אבל תדמה לעץ שאיננו עץ מאכל, כמו שזכרתי.
6
ז׳וכבר באו דינים אחרים במצוה הזאת, יעויינו במקומם. כי הנה הבאתי אלה, להוכיח מהם, שטעם המצוה וענינה הוא כמו שזכרתי, עכ"ל האברבנאל.
7