שלח תשלח, חלק ההלכה, דיני שלוח הקןShaleach Teshalach, Halakhic Part, Laws of Shiluach HaKen
א׳חיזור אחר המצוה
1
ב׳א. מעיקר הדין אין חיוב לחזר בהרים וגבעות אחר קן, כדי לקיים מצות שלוח הקן, ומכל מקום בודאי יש להשתדל לקיימה, ודבר גדול הוא.
2
ג׳הרחב דבר
א. בגמרא חולין (קל"ט, ב) איתא: "ת"ר כי יקרא קן צפור לפניך, מה ת"ל, לפי שנאמר שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך, יכול יחזור בהרים וגבעות כדי שימצא קן, ת"ל כי יקרא במאורע לפניך", עכ"ל. ומבואר דמעיקר הדין אין חיוב מוטל על אדם לחזר אחר מצוה זו. ואולם כבר נאמר חכם לב יקח מצות. ואכן איתא בקדמונים בשבח המהדר ומשתדל לבוא לידי קיום מצוה זו.
א. בגמרא חולין (קל"ט, ב) איתא: "ת"ר כי יקרא קן צפור לפניך, מה ת"ל, לפי שנאמר שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך, יכול יחזור בהרים וגבעות כדי שימצא קן, ת"ל כי יקרא במאורע לפניך", עכ"ל. ומבואר דמעיקר הדין אין חיוב מוטל על אדם לחזר אחר מצוה זו. ואולם כבר נאמר חכם לב יקח מצות. ואכן איתא בקדמונים בשבח המהדר ומשתדל לבוא לידי קיום מצוה זו.
3
ד׳בספר ארחות חיים מרבי אהרן הכהן מלוניל (הלכות שבת, הלכות קידוש סעיף כ') כותב: "לפיכך המחזר בהרים וביערים אם ימצא קן צפור לקיים שלוח הקן יש לו שכר ואינו נקרא הדיוט, ואף על פי שהוא פטור מלחפש אחריו", עכ"ל.
4
ה׳וכן כתב הברכי יוסף (גיליון השו"ע יו"ד סי' רצ"ב ס"ו) בזה"ל: "דמדברי האריז"ל משמע שצריך להשתדל לקיים מצוה זו", עכ"ל. וכן כתב בערוך השלחן (יו"ד סי' רצ"ב ס"א) וז"ל: "ואף שמן הדין אינו חייב לרדוף אחריה, מ"מ בוודאי דבר גדול הוא להשיג מצוה זו", עכ"ל.
5
ו׳מעלת המצוה
6
ז׳והענין מובן היטב ע"פ דברי המדרש תנחומא בפרשת שלוח הקן וז"ל: "אמר רב אדא, מאתיים וארבעים ושמונה מצוות עשה יש בתורה כמנין אבריו שבאדם, ובכל יום ויום צועקים על האדם, עשה אותנו שתחיה בזכותנו ותאריך ימים", עכ"ל.
7
ח׳וביתר ביאור איתא בהקדמה לשער המצות מרבי חיים ויטאל וז"ל: "ואפילו אותם שאינן חובה על האדם אלא בהזדמן כגון מצות שלוח הקן, שאינו מחויב לרדוף אחריה אלא כי יקרא קן צפור שהוא דרך מקרה וכיו"ב, עם כל זה צריך האדם לחפש אחריהם ולעשותם כי כל זמן שלא השלים התרי"ג מצות שהם כנגד רמ"ח איברים וגידי נשמתו, הנה נשמתו חסרה מן האיברים ונקרא בעל מום ועליו נאמר כל אשר בו מום לא יגש, וזה נזכר ומפורש בספר התיקונים תי' ע' דף קל"א ע"ב שאין לו תיקון עד שיחזור בגלגול וישלים כל התרי"ג מצות", עכ"ל רבי חיים ויטאל.
8
ט׳וכן כתב רבינו הגר"א על הפסוק "בז לדבר יחבל לו וירא מצוה הוא ישלם" (משלי י"ג, י"ג) וז"ל: "אבל הירא מלעזוב שום מצוה, ורואה לקיים כל דבר יהיה שלם בכל אבריו", עכ"ל.
9
י׳ופשוט שאין להקשות מכל זה על הא דמובא להלן (דין ב) שיטות הפוסקים שאפילו ברואה קן אינו חייב ליטפל בה אם אין לו צורך בבנים. דבודאי מצד עיקר הדין ס"ל להני פוסקים שאינו מחויב בזה. ומ"מ על פי קבלה וטעמי החכמה יש להדר אחר מצות שלוח הקן אע"פ שאין מחויב ע"פ דין. כן כתב לי הגר"ח קניבסקי שליט"א, עיין בתשובותיו (פ"ט, קע"ח-קפ"ב).
10
י״אויש לנו עדות על בעל תרומת הדשן שהשתדל לקיים מצוה זו, כמובא בספר לקט יושר, שנכתב ע"י תלמידו והוא כולל הלכות ומנהגים של רבו, וז"ל (חלק יו"ד, עמ' ס"ט): "אין לי חידושים ממצות שילוח הקן, אבל זכורני שפעם אחת אמר לו בעה"ב אחד במרפורק שיש לו קן בכרם שלו, ושאל לבעה"ב כל הדינים משילוח הקן ואמר כן הוא, והלך הגאון זצ"ל אל הכרם ולא מצא כמו שאמר בעה"ב. כמדומה לי שאמר שלא בא לידו זו המצוה", עכ"ל.
11
י״בובפירוש שולחן גבוה על השו"ע לרבי יוסף מלכו (יו"ד סי' רצ"ב ס"ח) איתא בזה"ל: "וכך עושים פה ירושלים עיה"ק ת"ו חסידים ואנשי מעשה לרדוף בהרים וגבעות וכפרים באישון לילה ואפלה ומסכנין בעצמן כדי לקיים מצות שילוח הקן ובשנה הזאת שנת התקי"ט קיימו מצוה זו תוך העיר", עכ"ל.
12
י״גוכתב השל"ה בספרו 'שני לוחות הברית' (פרשת כי תצא), וז"ל: "דע כי מצוה זו של שלוח הקן גדולה ונפלאה במאד מאד. והאריכו בה בזהר ובתקונים וכל המקובלים. [להלן ב'הוספות לדיני שלוח הקן' הבאנו כל לשונו, יעו"ש].
13
י״דבספר 'שער הגלגולים' לרבי חיים ויטאל (הקדמה ל"ח) איתא בזה"ל: "אמר לי [האריז"ל] כי המצות אשר אני חסר מהם הם י"א [מצות] בלבד וכו'. ואחר שאשלים אותם אז צריך שאקיים מצות שלוח הקן אף על פי שכבר קיימתיה בגלגול אחר. וזו המצוה היא תיקון אחרון שבכל התיקונים שאני צריך לתקן, וכוונת הענין להורות על שלוח הנפש שכבר נגמרה להתקן", עכ"ל. ועוד כתב להלן שם (שער הגלגולים פרק ד'), וז"ל: "כל המצות שיש יכולת ביד האדם לקיימם בגלגולו וכו' צריך האדם לרדוף אחריהם ולקנות שדה לקיים מעשרות, ואם לא קיימם הוא מוכרח להתגלגל ולקיימם על כל פנים", עכ"ל. והביא רבי חיים ויטאל (בהקדמה לשער המצות) שמקורו הוא בתקוני זהר (ע'), וז"ל: "זכאה איהו מאן דשריא ליה בכל אבר ואבר דיליה למעבד ליה אתר דלישרי ביה ולאמלכא ליה בכל אבר ואבר דלא יהא אבר פנוי מיניה, דאם חסר חד אבר דלא שריא עליה קוב"ה בגין ההוא אבר אתחזר בגלגולא עד דישתלים באיברים דיליה", עכ"ל.
14
ט״ובספר 'אגרת דרך ה" לרבי משה מטראני (המבי"ט) כתב (דף כ"ה) בזה"ל: "ושלוח הקן וכל מצות מאלו שאינן מצויות בכל יום, ישתדל שיבא לידו ויעשה לשם שמים", עכ"ל.
15
ט״זבספר "מאזני צדק" (על ספר תהלים, נדפס בשנת תס"ז. לרבי יצחק מווינא, תלמיד רבי דוד אופנהיים, הרב דק"ק פראג קודם שכיהן שם רבי יונתן אייבשיץ), כתב המחבר בהקדמה בזה"ל: "אפילו [ק"ן] סימני תהלים הם ע"פ הסוד, כאשר שמעתי מפי אדוני מו"ר הגאון הנשר הגדול וכו' מוהר"ר דוד אופנהיים נ"י טעם נכון ע"פ הרוקח, למה הם ק"ן מזמורי תהלים, באשר שמצא אדוני מורי ורבי, רבי דוד אופנהיים כתוב בכתיבת יד הרוקח אשר עדיין לא זכינו לאורו שלא בא עדיין לדפוס, טעם למה המה ק"ן מזמורים, לפי שדוד היה במדבר ולא היה יכול לקיים המצות עשה של שלוח הקן לכך אמר כנגדו ק"ן מזמורים. ומפרש הרוקח למה באמת במדבר לא קיים שלוח הקן, לפי שעמלקים מכשפים היו (ומנעו מלקיים שלוח הקן)", עכ"ל.
16
י״זרבי יעקב עמדין בספרו 'מור וקציעה' (או"ח סי' כ"ד) כתב בזה"ל: "שמע מינה דאית לן למעבד טצדקי למיתי לידי חיוב מצוה אף על פי שאיננה חובה. ומכאן יש ללמוד לא לבד למצות ציצית, שהיא ודאי הכרחית בלא זאת, מכמה טעמים המוזכרים בסימן זה, וכל שכן בעת קריאת שמע ותפלה דלא סגי בלאו הכי כמו שכתבנו בסמוך בס"ד, אבל אפילו שאר מצות שאינן הכרחיות כלל אם לא באופן שיזדמנו כמו שלוח הקן ודכוותה, גם כן יש להוכיח מכאן שטוב לאדם החרד לדבר ה' לחזר אחריהן לקיימן. ולדעת בעלי הקבלה צריך האדם להתגלגל כדי לקיים תרי"ג מצות", עכ"ל.
17
י״חבספר כתבי המגיד מדובנא על תנ"ך (מגילת קהלת פרק ב, פסוק ד) כתב בזה"ל: "ונקדים מה שאמרו חז"ל על הכתוב 'צדקתך כהררי אל', מה ההרים כובשים את התהום שלא יציף העולם, כך המצוות כובשות את הפורענות מלבוא על האדם וכו' עד שאפילו בלכתו בדרך הוא חייב במצוות שילוח הקן", עכ"ל. [ועיין להלן בפרק הוספות לדיני שלוח הקן שהבאנו כל לשונו].
18
י״טהפרי מגדים כתב (או"ח אשל אברהם סימן ש"א, ס"ק ז): "ויש מצוה, אם עושה מקיים מצוה, ואין עושה אין עון, כשילוח הקן וצדקה אם יזדמן לו", עכ"ל. וכעין זה כתב הפרי מגדים (או"ח פתיחה כוללת חלק ג, אות א) וז"ל: "והמין הב' הוא נקרא מצוה לא חובה כמו שילוח הקן ומצות צדקה אם נתן כפי שיעור הראוי אין מחויב לרדוף אחריה, עיין יו"ד הלכות צדקה (סי' רמ"ט, סעיף א, ב)", עכ"ל.
19
כ׳ובספר יסוד ושורש העבודה (שער הכולל פרק כ') כתב וז"ל: "בכדי לבוא על המוגמר בכי טוב, ראה ראינו לסיים את הספר בעניני ביאת משיח צדקנו שאנחנו עם קדוש מצפים ומחכים שיבוא במהרה בימינו. ונכון הדבר להזכיר סיבה מעוררת את האהבה לקרב ביאתו במהרה בימינו, והוא ענין נפלא של קיום מצות עשה דשלוח הקן, כי מצא בקן ידו לעורר רחמים מרובים בעולמות העליונים", עכ"ל.
20
כ״אבמכתבי רבי צבי הירש קאלישר (מכתב קי"ח) כתב בזה"ל: "הלא בפירוש כתב השל"ה הק' בפרשת כי תצא והביא גם אזהרת האריז"ל שם בגליון שיתגלגלו ח"ו נפשות כאלו בכמה גלגולין, שכל שיש אפשרות בקיום שום מצוה אפילו אינה לפניו ממש הוא בא בגלגול עד שמקיימה. ואפי' אינו רוצה לחפש אחר קן צפור לקיימה צריך להתגלגל. ואם במצוה שכתוב רק כי יקרא הוא כן לדעת האר"י, ק"ו במצות הרבות הכתובות בתורה בלשון חוב שצריך להשתדל בכל עוז", עכ"ל.
21
כ״בבהגהות וחידושי הרש"ש (רבי שמואל שטראשון) על מסכת אבות (פרק ד' משנה ג') כתב בזה"ל: "הוי רץ למצוה קלה וכו' שמצוה גוררת מצוה, לכאורה תיפוק ליה משום מצוה זו גופא, וכדלעיל ריש פרק ב'. ונראה דכאן יכוון דאפילו מצוה שאין מחויב לרוץ אחריה כמ"ש בחולין (קל"ט, ב) גבי שלוח הקן יכול יחזור בהרים וכו'. ורמז לדבר דשם בסוף המסכתא קוראה מצוה קלה. וכן מצות ציצית שאינו מחוייב ללבוש טלית בת ד' כנפות כדי להתחייב בה, אשמעינן דמכל מקום ישתדל וירוץ אחריה כדי לקיימה, ועיין בפירוש הרמב"ם מה שהביא דוגמא לזה ממשה רבינו", עכ"ל.
22
כ״גבספר 'קובץ הערות' לרבי אלחנן וסרמן (סי' ג') כתב בזה"ל: "ולפי זה, כי בכל מצוה ישנן שני דברים תועלת ותיקון הנעשה מהמצוה, אשר בשביל זה ציוה הקב"ה לעשותה כי לכל מצוה יש טעם, כמו שכתב הרמב"ן בפרשת כי תצא במצות שלוח הקן וז"ל: 'וזה הענין שגזר הרב (הרמב"ם) במצות שיש להן טעם, מבואר הוא מאד כי בכל אחד טעם ותועלת ותיקון לאדם מלבד שכרן', וכו' עיי"ש באורך. ובשביל זה היה ראוי לעשות המצות אפילו לא נצטוינו עליהן וע"כ קיימו האבות את התורה קודם שנצטוו עליה מפני שהבינו התועלת והתיקון מזה", עכ"ל.
23
כ״דבספר 'מגילת סתרים' לרבי יצחק אייזיק מקאמרנא בעל 'היכל הברכה' (עמוד ט"ו) כתב בזה"ל: "בשנת תר"ה, ז' ניסן חלמתי שקיימתי מצות שלוח הקן, ואח"כ נזדמן לי שקיימתי בפועל. איתא במדרש (דברים רבה ו, ו) מה שכרך והבנים תקח לך, שיהיה לך בנים", עכ"ל.
24
כ״הבשו"ת מנחת אלעזר (חלק ג, סי' מ"ג), כתב וז"ל: "נסתפקתי במי שאירע לו קן צפור אם על הבנים, וזיכהו השם יתברך לקיים מצוה זו החשובה ובאה בחשיבותה בגודל ערכה". ולהלן שם (סי' ס"א) כתב עוד המנחת אלעזר: "ועיין שם בתיקוני זהר (תיקון ו') כמה כח המצוה הזאת שמעורר חסד למעלה על כנסת ישראל. ועיין במדרש רבה (פרשת כי תצא ו, ו) מה שכרה של מצוה זו שאם אין לך בנים אני נותן לך בנים. וכן ממהרין אליהו ומלך המשיח על ידי מצוה זו עיין שם במדרש רבה. ע"כ שפיר הוי קס"ד בגמרא יכול ירדוף בהרים ובגבעות", עכ"ל.
25
כ״והבן איש חי בספרו דעת ותבונה (פרק מ') כתב בזה"ל: "ודע כי המצות שיכול האדם לקיימם ובאה לידו איזה מצוה מהם ולא קיימם, או אם היה יכולת בידו לעשותם ולא עשאם, מוכרח הוא שיתגלגל עד שיקיימם וכו'. שלוח הקן דכתיב ביה כי יקרא קן צפור, או שלא היה לו בית ונמנע מלעשות מעקה וכיוצא באלו, כי לא נזדרז לחפש אחריהם ולקיימם, הנה האיש הזה מחוייב גלגול כנזכר אבל מובטח לו שלא יחטא בגלגול הזה", עכ"ל. [ועיין מה שכתב הגאון הנ"ל בשו"ת תורה לשמה, חלק יו"ד סימן רע"ז, וקצת צ"ע ליישב הדברים יחדיו].
26
כ״זבספר 'אורות ממזרח' (עמוד צ"א) העיד על רבי אליהו, אביו של בעל הבן איש חי, בזה"ל: "חיבה יתירה גילה בהשתוקקותו לקיים את כל המצוות הבלתי שכיחות שאפשר לקיימן, גם בזמן הזה היה מחזר אחרי קן ציפור כדי לקיים מצות שילוח הקן", עכ"ל.
27
כ״חבספר 'שמן ששון' לרבי ששון פרסייאדו זצ"ל, והוא פירוש על הספר הק' 'עץ חיים' לרבי חיים ויטאל (שער ט"ו) כתב בזה"ל: "ואם במצוה כזאת זוכה לכמה טובות לאריכת ימים, ולבנים זכרים כמו שכתב החינוך כל שכן שאר מצות. ועל זה היה תפילה לאל חיי שיעזרני על דבר שמו כן יהי רצון אמן. ותיתי לי דרדפתי אחר מצוה זו וקיימתי אותה ג' פעמים", עכ"ל.
28
כ״טרבי יעקב משה חרל"פ כותב בהערות לספר 'חבש פאר' בזה"ל (עמוד ע"א): "ויש לומר שלא אמרו דמחויב להכניס עצמו לחיוב אלא במצות של חובת הגוף גמור כמו בשלוח הקן", עכ"ל.
29
ל׳בספר 'עולמו של צדיק' (עמוד קכ"ה) נכתב: "מסופר על הצדיק המקובל רבי סאלימן מוצפי זצ"ל שרדף כל ימיו אחר מצות שלוח הקן. עבור שתי מטרות, האחת קיום מצות עשה מן התורה, וגם סגולתה המיוחדת של מצוה זו לקרב את הגאולה. חרף זמנו המצומצם שכולו עבר בשקידה בתורה כוונות ויחודים, מצא לו זמן לחפש במקומות מתאימים בו נמצאים קנים של עופות שעה ארוכה השתטח בקרבת הקן ומצא לו מקומות מסתור, וכשמצא שעת כושר קיימה והאירה לו ההצלחה בפניו שזכה לקיים מצות שילוחי הקן בארץ ישראל", עכ"ל.
30
ל״אבספר 'רמתים צופים' על 'תנא דבי אליהו', לרבי שמואל אבד"ק נאשעלסיק (נדפס בשנת תרמ"א. עמ' ק"ז), כתב בזה"ל: "המצות שאינם בכוונה כגון שלוח הקן ושכחת העומר הם גדולים מאד מחמת שמזמינים אותם מן השמים מחמת זכות נשמתו ומצא חן וכו' ולאו כל אדם זוכה לכך", עכ"ל.
31
ל״בובספר 'תפארת ציון' (עמוד ר"י) נכתב על רבי בן ציון אבא שאול כתב: "מי שראה אותו פעם איך שהוא רץ לקיים מצות שלוח הקן. אפשר לעשות רצון ה' גם בהליכה רגילה אבל הוא רץ ונתיגע לקיים את המצוה לעשות נחת רוח לקב"ה וזה היה עיקר מטרת חייו", עכ"ל. ועיין להלן (ב'הוספות לדיני שלוח הקן' מה שהוספנו בזה).
32
ל״גשלוח הקן באין לו צורך בבנים
33
ל״דב. יש מגדולי האחרונים שסוברים שכל שרואה קן צפור, יש עליו חיוב לשלח האם, ואפילו אם לא עלה בדעתו ליטול הבנים. אכן המנהג הפשוט הוא ששלוח הקן אינו חיוב, אלא שאם רוצה ליטול הבנים, חייב לשלח מקודם האם.
34
ל״ההרחב דבר
ב. הנה בשאלה זו נתחבטו הרבה גדולי הפוסקים, ושקלו וטרו בזה הרבה בראיות מש"ס ראשונים ומדרשי חז"ל. ואציין עיקרי השיטות, בס"ד.
ב. הנה בשאלה זו נתחבטו הרבה גדולי הפוסקים, ושקלו וטרו בזה הרבה בראיות מש"ס ראשונים ומדרשי חז"ל. ואציין עיקרי השיטות, בס"ד.
35
ל״ושיטות המחייסים לשלח האם בכל אופן
36
ל״זראשון הפוסקים שמצאנו שדן בזה להדיא הוא רבי יאיר חיים בכרך בספרו שו"ת חות יאיר (סי' ס"ז) וז"ל שאלתו: "נשאלתי אם כי יקרא קן ציפור לפני איש בשדה, אם מחויב עכ"פ לזקוק לה לשלח האם, או רשאי לילך לדרכו דלא אמרה תורה שלח תשלח רק באם ירצה ליקח הבנים", עכ"ל. ולאחר שקליא וטריא צדד להכריע כהצד הראשון דמחויב הוא ליזקק לקן ולשלח האם, אפילו אם לא רצה מלכתחילה ליקח הבנים.
37
ל״חועיקר ראייתו מהא דאיתא בגמרא חולין (קל"ט, ב): כי יקרא, מה ת"ל, לפי שנאמר שלח תשלח יכול יחזור בהרים וכו' ת"ל כי יקרא במאורע. ומהא הוכיח דעכ"פ במאורע רמי עליה ליזקק לה, דאי לא נימא הכי מהיכא תיתי לן למימר שחייב לחזור בהרים. ובפתחי תשובה (סק"א) הביא דבריו והגרע"א בחידושיו על השו"ע הוסיף דכן הוא בתשובת חכם צבי (סימן פ"ג). [ועיין בחזו"א (יו"ד סי' קע"ה) שנקט גם דהחכ"צ ס"ל כהחו"י בזה. אכן בשו"ת אבני נזר או"ח סי' תפ"א סעיף קטן ו' כתב דלהחכ"צ אין חיוב שילוח אם אינו רוצה ליקח הבנים].
38
ל״טומצאתי כי מדברי המשנה למלך על הרמב"ם (הלכות עבדים, פרק ג' הלכה ג') יש ללמוד דס"ל כה'חות יאיר', דבכל אופן שרואה קן חייב לשלח האם ולקיים המצוה, דז"ל שם: "מצות שלוח הקן שאינו מחוייב לרדוף אחריה, אלא אם יזדמן לו יתחייב בה", עכ"ל.
39
מ׳וכן יש ללמוד להדיא מדברי המהר"ל מפראג בספרו 'תפארת ישראל' (סוף פרק ס"א) דכתב בזה"ל: "מפני שכתיב (דברים כב, ו) 'כי יקרא קן צפור', שמצא אותו, ולא היה מזומן לו (חולין קל"ט, ב), וצוה אותו לשלח האם. וזהו כמו פריעת חוב גם כן, שהקרה השם יתברך לפניך, לכך מוטל עליך לקיים המצוה שיש בזה", עכ"ל.
40
מ״אועיין בספר 'מור וקציעה' לרבי יעקב עמדין (או"ח סי' כ"ד) שכתב בזה"ל: "שמע מינה דאית לן למעבד טצדקי למיתי לידי חיוב מצוה אף על פי שאיננה חובה. ומכאן יש ללמוד לא לבד למצות ציצית וכו', אבל אפילו שאר מצות שאינן הכרחיות כלל אם לא באופן שיזדמנו כמו שלוח הקן ודכוותה, גם כן יש להוכיח מכאן שטוב לאדם החרד לדבר ה' לחזר אחריהן לקיימן, ולדעת בעלי הקבלה צריך האדם להתגלגל כדי לקיים תרי"ג מצות", עכ"ל. ומוכח להדיא דסבירא ליה כשיטת החות יאיר, דכל שנזדמן קן לפני האדם הרי הוא מחוייב לקיים המצוה, ואין זה תלוי כלל אם יש לו צורך בבנים אם לאו.
41
מ״בוכן יש ללמוד מהא דכתב רבי משה חאגיז בספרו לקט הקמח על השו"ע (יו"ד סי' רצ"ב), וז"ל: "כי יקרא קן צפור לפני איש בשדה, מלשון הגמרא דקאמר יכול יחזור בהרים וכו' דמשם מוכח דאם הקרה ה' לפניו קן צפור שמחוייב ליטפל בו ובפרט לפי טעם הזוהר לעורר אהבת ורחמי ה' על בניו בני ישראל", עכ"ל. וכן מדוייק מלשון רבי שמשון רפאל הירש בספרו חורב (פרק ג'), דז"ל: "אם תמצא קנים ואפרוחים בלי בעלים מוטלת עליך החובה של שלוח הקן", עכ"ל.
42
מ״גויש לדייק כשיטה זו מלשונו של רבינו ירוחם (ספר אדם נתיב ט"ו אות כ"ג), שכתב בזה"ל: "ואינו חייב לחזר אחר מצוה זו אלא אם כן מצאו דרך מקרה", עכ"ל. ומשמע דאם מצא דרך מקרה נתחייב בשילוח, גם אם אין לו צורך בבנים.
43
מ״דוכן מדוייק מלשון הלבוש (יו"ד סי' רצ"ב סעיף א'), דז"ל: "מי שימצא קן מעוף טהור ישלח את האם ואת הבנים יקח לו", עכ"ל. וכן משמע מדברי האור שמח (הלכות יום טוב פרק ג' הלכה ח') דכתב בזה"ל: "בשילוח הקן עיקר הכוונה היא בשילוח האם, מוכח מזה דאף אם אינו רוצה ליקח הבנים מצוה בשילוח האם, דלפי זה עיקר המצוה היא שילוח האם", עכ"ל.
44
מ״הויש להוסיף שה'ברכי יוסף' בסוף ספרו הביא ב'קונטרס אחרון' (יו"ד סי רצ"ב) שיטה מחודשת מאד בענין זה, ונחלק עליה, וז"ל: "עיין מה שכתבנו בפנים (הספר) משם הרב חות יאיר (אות ח'), ועתה ראיתי להרב המפורסם מהר"ר פנחס עניו בשו"ת גבעת פנחס (ח"א סי' ל"ג) שחלק על זה דאם אינו רוצה ליקח האם או הבנים אין עליו מצות שלוח הקן. וכתב דהמתחסד בזה לא טוב עשה בעמיו והיא מדת אכזריות. ואני בעוניי כמעט שעברתי על דבריו, לא מצאתי ראיה החלטית, ואמינא לא מסתפינא דאשריו לזה שמקיים מצות עשה, ומה צורך יש לאדם כי אם לקיים מצות בוראו וקבלת רבינו האריז"ל תכריע", עכ"ל.
45
מ״וויעו"ע בחידושי הרד"ל לרבי דוד לוריא על המדרש רבה (דברים פרשה ו, סק"ט) שדייק משתי מקומות במדרש שם דמבואר להדיא שאפילו מהלך בדרכו וראה קן צפור, שמחויב לטפל בהקן ולשלח האם. והגר"ח קניבסקי שליט"א בספרו שיח השדה (קונטרס הליקוטים פ"ט) הביא עוד מדרשים דמוכח מדבריהם כן, עיין להלן בספרנו שהעתקנו כל לשונו. וכן יש משמעות מתוך דברי המדרש רבה פרשת צו (פ"ט סי' ט) וז"ל: "חזקיה אמר וכו' כי תראה, כי תפגע, כי יקרא אם באת מצוה לידך אתה זקוק לעשותה ואם לאו אי אתה זקוק לעשותה", עכ"ל. וכעין זה איתא נמי במדרש תנחומא פ' חוקת (אות נ"א).
46
מ״זועיין בשו"ת 'אבן שתיה' לרבי אליעזר דון יחיא (או"ח סי' ב') שהוכיח מהרבה ראשונים כדברי החות יאיר יעו"ש. וכן איתא בשו"ת מראה יחזקאל לרבי יחזקאל פנט (סימן ע"ג) וז"ל: "וכן מצות שלוח הקן דאיתא בשלהי חולין (קל"ט, ב) יכול ידדוף בהרים וכו' ת"ל כי יקרא וכו', רק דהנהו מצות מ"מ יש בהם עדיפות קצת יותר שלעת מצוא כשלובש טלית, ומוצא קן צפור עכ"פ הוא מצווה ועושה", עכ"ל.
47
מ״חפוסקים הנוקטים כן להלכה
48
מ״טכדברי החות יאיר פסקו להלכה בברכי יוסף (יו"ד סי' רצ"ב סעיף ח), ובערוך השלחן (יו"ד סי' רצ"ב סעיפים א, ב). וכן פסק להלכה גם בשו"ת מהרש"ם (ח"א סי' ר"ט) יעו"ש בהרחבה. וכן כתב עוד המהרש"ם בספרו 'עין הרועים' (ערך עונשין אות ג'), וז"ל: "גם במ"ע של שלוח הקן, אף דאמרינן בחולין (קל"ט, ב) דאין צריך לחזור בהרים וכו' ולא אמרה תורה שלח תשלח רק באם ירצה ליקח את הבנים וכו'. מ"מ אם נזדמן לו ורואה לפניו קן מחויב לקיים מצות שילוח הקן ואם לא קיים נענש בעידן ריתחא", וציין בזה לדברי החות יאיר. ויעוין מה שכתב עוד בענינים אלו המהרש"ם בספרו 'תכלת מרדכי' (פרשת עקב עמוד קכ"א). וכן אמר לי הג"ר ישראל יעקב פישר זצ"ל שהעיקר להלכה הוא כשיטת החות יאיר, וכדהוכיח בספרו אבן ישראל על הרמב"ם (הל' שחיטה פי"ג).
49
נ׳שיטות המחייבים רק כשרוצה הבנים
50
נ״אואמנם, מאידך גיסא, יעוין בדברי הגר"ח קניבסקי שליט"א בספרו 'שיח השדה' חלק קונטרס הליקוטים סי' ט' (הבאנו דבריו בשלמותם להלן בספרנו) שהביא לשונו של הר"ן (קל"ט, א) דמוכח להדיא לא כן, שכתב: "שילוח מי הוי מצוה מוטלת עליו, הרי אם לא רצה ליקח הבנים פטור מלשלח", עכ"ל. וכן משמע מלשונו של המאירי (קל"ט, ב) שכתב "מצות שלוח הקן אינה מצוה שיהא צריך לחזר אחריה ר"ל שאם ימצא לו קן שיטול את הבנים כדי שיקיים מצות שלוח באם, או שיחזור אחר מצוה זו בהרים וגבעות, אלא לכשיזדמן לידו יקיים שנאמר כי יקרא", עכ"ל. ועוד הוכיח שם דהרמב"ן, הרשב"א, והריטב"א סבירי להו שאין חיוב להיזקק לקן אם אין לו צורך בביצים. וכן כתב רבנו בחיי (דברים כ"ב סוף פסוק ז) להדיא שאינו חייב בשילוח אלא כשהוא רוצה ליקח הבנים, וז"ל: "שאינו חייב בשלוח אלא כשהוא רוצה ליקח הבנים", עכ"ל.
51
נ״בוכן משמע מפירוש הרוקח על התורה לרבי אלעזר מגרמיזא (סוף פרשת כי תצא), דכתב בזה"ל: "ממורי הר"ר יעקב בר יהודה הלוי זצ"ל, פירש רבינו שמואל חסיד שמצות שילוח כשלוקח הבנים, אבל אם רוצה להניח הבנים אז אינו חייב לשלח", עכ"ל.
52
נ״גוכן איתא בדרשות ופירושי רבינו יונה על התורה (פרשת כי תצא) וז"ל: "המצות מתחלקות לשלשה חלקים. יש מהן מצות המחויבות בעצמן מבלי מיצוע והקדמה אחרת, כגון מצות תפלה ותפילין ודומיהן, שהאדם צריך לרדוף אחריהם. ויש שצריכין מיצוע והקדמה כגון למול את בנו, שתחלה צריך להיות לו בן. ויש שבאין אחרי מצוע, והן רשות לאדם, אם ירצה לעשותן יעשה על פי התורה, ואם לא ירצה לעשות אינו עובר כגון מצות יפת תואר ושלוח הקן", עכ"ל.
53
נ״דוכן מבואר בספר 'מגילת ספר' לרבי בנימין קזיש על הסמ"ג, וז"ל (לאוין ק"ן): "אמנם אם זה האיש לא רצה ולא התאוה תאוה ליקח שום אחד מהם לא האם ולא הבנים אין מכריחין אותו שלא כרצונו שישלח האם ויקח הבנים כיון שאין לו חפץ בשום אחד מהם. ולכך לא כתב הרמב"ם בחיבורו מצות עשה לשלח האם כאילו נראה שהיא מצות עשה מחוייבת. אבל אין הכי נמי דאם זה האיש אף שלא היה לו חפץ בהם התאוה תאוה ליקח הבנים כדי לקיים מצות עשה לשלח האם בודאי כי שכרו טוב ואריכות ימים, שעשה מ"ע דמעיקרא נמי איכא עשה וכמו שכתב ג"כ רש"י", עכ"ל.
54
נ״הוכן כתב בספר המקנה (קידושין מ"א, א ד"ה מצוה) בזה"ל: "וכן בשילוח הקן דאינו מצווה לשלוח אלא אם רוצה ליקח הבנים", עכ"ל. ובהגהות 'אמרי ברוך' המודפסות בסוף השו"ע לבעל ה'ברוך טעם' איתא: "מדברי שו"ת הרשב"א (סימן י"ח) וכו' נראה ג"כ מבואר שאם רואה אדם קן ואינו רוצה ליקח כלל מהקן אין כאן חיוב לשלח האם", עכ"ל. וכן כתב בספרו ברוך טעם (דין ד' פ"א), וז"ל: "שאינו חיוב על האדם כי אם כשרוצה ליקח הבנים, אבל אם אינו רוצה ליקח הבנים ואינו רוצה לזכות מן הקן יכול להניח ולילך לדרכו", עכ"ל.
55
נ״ווכן מדויק מה'מנחת חינוך' (ריש מצוה תקמ"ד) שכתב, וז"ל: "המוצא קן בדרך של הפקר וכו' והאם רובצת על האפרוחים או על הביצים ורוצה ליקח", עכ"ל. הרי שבאופן שאינו רוצה ליקח הביצים אין צריך כלל לשלח.
56
נ״זואף החת"ס (או"ח סי' ק) פסק שאין חיוב לשלח האם אם אינו רוצה בבנים. והוכיח זאת גם מהא דאיתא במשנה סוף חולין דשלוח הקן היא מצוה קלה כאיסר, ומפרש"י שאין בה חיסרון אלא דבר מועט. ואי נימא שכל שרואה קן מחויב הוא ליטפל ולשלח האם, הרי יתכן שמפסיד אז הרבה יותר מאיסר מחמת שמתבטל מעיסוקיו, וע"כ שמיירי שרוצה לזכות בביצים וחייבתו תורה להפסיד האם ולשלחה. וכ"כ גם בשו"ת אבני נזר או"ח סי' תפ"א. וכך הוכיח גם הנצי"ב בספרו מרומי שדה חולין (קל"ט, ב). והוכיח גם מהרי"ף דס"ל כן, וסיים דכן המנהג הפשוט שאין חיוב לשלח הקן אלא ברוצה הבנים. וכן מוכיח המהר"ם שיק בחיבורו על התרי"ג מצות (מצוה תקמ"ה).
57
נ״חוכן הביא בספר עיקרי דינים לרבי דניאל טירני (סי' ל"ב ס"ק ט"ז) המודפס בסוף השו"ע מספר עדות ביהוסף, וז"ל: "הורה חכם שההולך בדרכו ורואה קן צפור על העץ או על הארץ אינו חייב ליזקק ליטפל לשלח את האם ורשאי לילך לדרכו ולהניחה עיין בפרק שלוח הקן", עכ"ל.
58
נ״טוכן מדויק מלשונו של מרן החפץ חיים, שכתב בספרו ספר המצות הקצר (חלק המ"ע, מצוה ע"ד) וז"ל: "המוצא קן צפור בדרך, והאם רובצת על האפרוחים או על הביצים ורוצה לקחתם, צריך לשלח האם מקודם", עכ"ל.
59
ס׳ועיין בחזו"א (יו"ד סי' קע"ה סק"ב) שהוכיח עוד כשיטה זו ודחה דאיית החו"י. וכן בחזון יחזקאל על תוספתא חולין (דף ל"ט מדפי הספד) דחה ראיית החו"י, ואדרבה הוכיח מהתוספתא שלא כדבריו. וכן הוכיחו הרבה אחרונים מתוס' קידושין (ל"ד, א ד"ה מעקה).
60
ס״אושאלתי את הגרי"ש אלישיב שליט"א, כיצד יש לנהוג למעשה כשרואים קן. דהא לשיטת החות יאיר מחויב לקיים המצוה כל פעם שרואה קן, ואפילו צריך להוציא הרבה ממון ולבטל מעיסוקיו כמו שכתבו החתם סופר, והנצי"ב בדעת החות יאיר, וכמו שהבאנו לעיל. והשיב לי בזה"ל: "יש ענין גדול לקיים מצות שלוח הקן, אמנם מדויק מרוב פוסקים דלא כהחות יאיר, וממילא אין כאן חיוב אלא ענין גדול", עכתו"ד.
61
ס״בוכן פסק להדיא רבי שלמה זלמן אויערבך זצ"ל בשו"ת 'מנחת שלמה' (תנינא ב' סי' ה' סעיף ד') וז"ל: "מצות שילוח הקן דנקטינן אין זו מצוה חיובית והרואה את הקן מותר לו לילך לדרכו ולא לעשות כלום", עכ"ל.
62
ס״געונש בעידנא דריתחא
63
ס״דאיתא בהפתחי תשובה (יו"ד סי' רצ"ב סק"א) בשם הספר משנת חכמים שלפי שיטת החות יאיר מקבל עונש בעידן ריתחא אם רואה קן ואינו מקיים המצוה וז"ל: "דכמו שאמרו בציצית דליכא עונש כי אם בעידן ריתחא, הוא הדין בזה, אם רואה קן ואינו נזקק לשלח את האם, מענשי ליה בעת ריתחא אבל ליכא עונש", עכ"ל.
64
ס״הוכן איתא בספר משכיל לדוד עה"ת לרבי דוד פארדו (בעל החסדי דוד על התוספתא) שכותב (סוף פרשת יתרו) בזה"ל: "מצות שלוח הקן שאינו חייב לדלג על ההרים למצוא הקן כדי לקיימו, אלא שאם אירע לו, חייב לקיימו, ואם לא קיימו אף על פי שלא עבר על הלאו, שלא לקח לא האם ולא הבנים כלל, אף על פי כן בעידן ריתחא נענש, אך אם לא בא לידו אין לו שום עונש אפילו בעידן ריתחא", עכ"ל. וכן כתב המהרש"ם שמקבל עונש בעידן ריתחא אם רואה קן ואינו מקיים המצוה (הבאנו לשונו לעיל).
65
ס״ואמנם לפי השיטות החולקים על החות יאיר כתב לי הגר"ח קניבסקי שליט"א שמשום שאם אינו רוצה הבנים אין חיוב כלל לטפל בקן שמצא, אזי אף בעידנא דריתחא לא מענישים על זה, עיין בתשובותיו (צ, קפ"ה). ומצאתי להדיא כדבריו בחידושי הכתב סופר עמ"ס חולין (קל"ט, ב ד"ה יכול יחזור), דכתב ממש ככל הדברים האלו, וז"ל: "דגם בעידן דריתחא לא מענשינן על שלא קיים מצות שלוח הקן, דגם דבפרק התכלת מנחות (מ"א, א) וכו', היינו כשעושה לו בגד ועושה טצדקי לפטור עצמו מציצית וכו', אבל בשלוח הקן וכדומה ששב ואל תעשה הוא, ולא עשה התחכמות לפטור נפשיה, נ"ל דלא מענשינן לעולם. ומינה בנוטל האם ומטדיף הבנים כדי לפטור נפשיה משלוח וכדו', יש לומר שמענישים כמו בציצית כיון שעשה התחכמות לפטור נפשיה", עכ"ל.
66
ס״זוכן כתב במהר"ם שיק (סי' ר"צ) וז"ל: "והפתחי תשובה (יו"ד סי' רצ"ב) הביא שם דיש אומרים דבעידן ריתחא מענשינן עלי' ולפי ענ"ד דווקא בציצית דאיכא מצות למען תזכרו, נהי דהוא רשות אבל אינו רשות לגמרי. אבל בשלוח הקן דהוא רשות לגמרי בוודאי לא מענשינן עליו, כן נראה לפי ענ"ד", עכ"ל. ועיין להלן (ב'הוספות לדיני שלוח הקן') מה שהוספנו בענין עידן ריתחא.
67
ס״חברכה על המצוה
68
ס״טג. י"א שמברכים בעת קיום מצות שלוח הקן. אכן דעת הרבה מהפוסקים שאין לברך, וכן היא דעת פוסקי זמנינו. אך הרוצה יכול לברך בלא שם ומלכות, ויאמר הנוסח: ברוך אתה מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וציונו לשלח הקן.
69
ע׳הרחב דבר
ג. שיטות הפוסקים שיש לברך
ג. שיטות הפוסקים שיש לברך
70
ע״אבספר תמים דעים להראב"ד בעל ההשגות (סי' קע"ט) מביא השאלה שנתחבטו בה הרבה הקדמונים, על איזה מצות מברכים ועל אלו מצות אין מברכין. והשיב דהכלל בזה שכל מצוה שאינה בינו לבין עצמו אלא תלויה באחרים כגון צדקה והשבת אבדה, אין צריך לברך עליהם. וכל מצוה שהיא בינה לבין עצמו כגון סוכה ולולב ושופר וציצית והדומות להן צריך לברך עליהן. וסיים בזה"ל: "והלכתא צריך לברך בשלוח הקן ובמעקה ובפדיון הבן", עכ"ל.
71
ע״בובספר הרוקח לרבי אלעזר מגרמיזא כתב (סי' שס"ו): "כל המצות שהן חקות וגזירה צריך לברך, שילוח הקן וראשית הגז ושאר מתנות כהונה", עכ"ל. הרי לנו לכאורה דעתו של הראב"ד, ודעת הרוקח, שיש לברך על שלוח הקן. [ויעוין בברכי יוסף יו"ד סי' רצ"ב ובשיורי ברכה שהביא הערת הפוסקים בנוגע לשיטת הראב"ד בזה. ודעתו נוטה שתיבות "לברך בשלוח הקן" הוא טעות סופר ותוספות של מאן דהו].
72
ע״גובספר 'פשטים ופירושים על התורה', שנכתב ע"י אחד מן הראשונים, רבי יעקב מווינא זצ"ל, כתב (פרשת כי תצא) שיש לברך על שלוח הקן, וז"ל: "שלח תשלח יש לברך על שילוח הקן כמו על שאר מצות", עכ"ל.
73
ע״דוכן מבואר בספר המקנה עמ"ס קידושין (דף מ"א, א ד"ה מצוה) דיש לברך. ובספר פאת השולחן לרבי ישראל משקלוב (הלכות ארץ ישראל פ"ג) גם נקט דמברכים. ופסק כן לדינא בספר ערוך השולחן (יו"ד סי' רצ"ב, סעיף י) וז"ל: "ונראה פשוט שחייב לברך בשעת שילוחה אקב"ו על שילוח הקן", עכ"ל. וכן פסק הערוך השולחן במקום אחר שיש לברך (חו"מ סי' תכ"ז, סעיף י), וכן פסק לדינא בשו"ת בית אב (חמישאי, יו"ד סי' ש"ז).
74
ע״השיטות הפוסקים שאין לברך
75
ע״ואמנם דעת רוב ראשונים שאין לברך על שלוח הקן. אלא שנחלקו בטעם הדבר. ונציין עיקרי השיטות בזה. הנה בשו"ת הרשב"א (סי' י"ח) עסק גם בהרחבה בשאלה הנ"ל, למה אין מברכין על המצות כולן וכו'. ובתוך דברי תשובתו כתב וז"ל: "וכן כל מצוה שהיא באה מתוך עברה, כגון השבת הגזלה וחזרת הריבית. שלא צונו לגזול כדי להשיב וליקח האם כדי שנחזור ונשלח אותה, ועל כיוצא באלו", עכ"ל. ומסיים הרשב"א דכך השיב הרב רבי יוסף אבן פלט ז"ל להראב"ד. [ועיין בברכי יוסף (שם) שתמה מדברי הרשב"א במקום אחר (ח"ג סי' רפ"ג) שכתב די"א שמברכים עליה. ומ"מ כתב הברכ"י דנראה דלא פסיקא ליה מילתא התם, כמדויק מלשונו שם]. ושאלתו של הראב"ד בהרחבה ותשובתו הארוכה של רבי יוסף בן פלט הובאו בשלמות באבודרהם בשער השלישי.
76
ע״זונראה דבעקבות דברים אלו הלכו בעל הארחות חיים לרבי אהרן הכהן מלוניל (הלכות ברכות סי' ע"ב) והאהל מועד לרבי שמואל ירונדי (שער הברכות דרך ראשון נתיב ב), ובספר המאורות לרבי מאיר המעילי (ברכות ס, ב), וספר המנוחה לרבי מנוח בן יעקב מנארבונה (הלכות ברכות פרק י"א), שכתבו דאין מברכים כשמקיים שלוח הקן משום שהיא מצוה הבאה בעבירה עיין היטב בדבריהם. ובספר הפרדס לרבי אשר בן רבי חיים ממונתשון כתב (תרומת הפרדס, השער התשיעי פרק ג') בזה"ל: "וכן כל מצות עשה שיש עמה לאו כגון שלוח הקן או הדומה להן אין מברכין עליהן", עכ"ל. וכן כתב עוד להלן שם (פרק כ"א, כללי הברכות) שאין לברך כשמקיימים מצות שלוח הקן, ומביא זאת גם מבעל העיטור (הלכות ציצית ש"ג ח"ב).
77
ע״חובאמת טעם זה צריך תלמוד, אמאי חשיב שמצוה זו באה בעבירה. ואכן הביא האבודרהם דהראב"ד השיג על טעמו של רבי יוסף בן פלט וטען בזה"ל: "אמר אברהם הא לא מחוורתא, שאם נטלה ע"מ לשלחה מאי עבירה איכא", עכ"ל. יעוין בספר מעשה רקח ובמה שכתבנו בזה באריכות להלן (דין ה).
78
ע״טוטעם נוסף להא דאין לברך על שלוח הקן מבואר במאירי מגילה (כ"א, ב) וז"ל: "וכמה מצות נעשות בלא ברכה, עשיית מעקה וכו' ושלוח הקן. אלא שיש מי שכולל בזה שלכל אלו אינן חובה קבועה על אדם, אלא כשיזדמן אותו ענין לידו, ובכל כיוצא בזו אין ברכה", עכ"ל. ועד"ז כתב רבנו בחיי בפרשת כי תצא (כ"ב, ז) וז"ל: "ומצוה זו מן המצות המקובלות, והחכמים ז"ל תקנו ברכה בכולן ולא תקנו בזו, לפי שאינה מצוה מחוייבת כמו שאר המצות ואינו חייב לחזר אחריה במכוון, אלא כשיזדמן לו", עכ"ל.
79
פ׳והנה מלבד טעמים אלו הוסיפו האחרונים עוד טעם שלא לברך, מחמת שיש בזה ספק ברכה לבטלה. בשו"ת תורת נתנאל לבעל הקרבן נתנאל (סי' ט', הביאו הפתחי תשובה סק"ב) כתב דאין לברך על מצוה זו שמא יהיו הבצים מוזרות (עיין להלן דין כ) ואין לברך על הספק. ובערוך השלחן כתב דאין כדאי לשומעם לדברים אלו, דאם כן לא נברך על תפילין שמא נפסל אות אחת, ואלא ודאי דמעמידין על חזקה, וא"כ גם כאן כן.
80
פ״אובשו"ת בנין ציון החדשות לבעל הערוך לנר (סי' י"ד) טען עד"ז וז"ל: "ובזה יש ליתן טעם ג"כ שלא מברך על שלוח הקן, דבשעה שמברך עובר לעשייתה יש ספק שמא תפרח האם מאליה מעל הקן מבלי שישלחנה והוי ברכה לבטלה", עכ"ל.
81
פ״בונראה להוסיף חשש נוסף. דהנה קיום המצוה הוא דוקא כשהאם רובצת, ומסתמכים על ידיעת טבע העופות שאין האם נמצאת בקן בלילה אלא אם כן יש לה ביצים לרבוץ עליהם. אכן אין כלל זה קבוע, ופעמים הרבה יש שהאם ישנה בקן עוד קודם שהטילה ביציה, ואף שנראה לעין אדם שהיא רובצת על הביצים, באמת אין הדבר כן. ושוב יש תמיד חשש ברכה לבטלה. ויש להוסיף עוד דלפעמים קורה שהאם שוברת את הביצים, תוך כדי שילוחה מהקן ואז נכנסים במחלוקת הפוסקים אם מקיימים בכה"ג את המצוה, כמבואר להלן (דין י"ז) וזהו טעם נוסף שלא לברך על מצוה זו.
82
פ״גומצאתי בשו"ת 'דברי יציב' (חלק יו"ד סי' קצ"ב) להגה"ק מקלויזנבורג זצ"ל תשובה ארוכה בענין זה. ובתו"ד כתב שם (אות ב') וז"ל: "ומ"מ לדינא כתב גם בשערי דעה דאף שמבואר ברוקח לברך, מיהו כיון שהרבה ראשונים כתבו דאין לברך, וכן נראה דעת הטור ומחבר ושאר אחרונים, וגם ברמב"ם לא נזכר כלל מן הברכה, לכן נראה דאין לברך", עכ"ל. ויעו"ע בשו"ת 'תורת נתנאל' (סי' ט'. דבריו מובאים במלואן להלן בספרנו) שגם ציין לכך שהטור והבאים אחריו לא הזכירו ברכה במצוה זו, ויעו"ש שנתן טעם לזה.
83
פ״דוהוסיף בשו"ת 'דברי יציב' עוד טעם מדנפשיה אמאי אין מברכין, משום שיש במצוה זו ענין של צער בעלי חיים, כמבואר בזוהר (יעוין להלן בספרנו חלק האגדה, הטעם הרביעי), ולכן אין מברכין, על דרך שכתב הרשב"א (תשובות, סי' י"ח) בטעם שאין מברכין על מיתת בי"ד שהשי"ת חס על בריותיו, והוסיף דמה שמברכין על שחיטה, י"ל כיון דהוי לצורך אדם שנהנים בכך, משא"כ בשלוח הקן. ועיין בשדי חמד (מערכת הבי"ת אות מ') שדעתו גם כן שאין לברך.
84
פ״הסיכום לדינא
85
פ״ולדינא נהגו שאין לברך מספק וכשיטת הרבה פוסקים שסדרם הברכי יוסף (יו"ד סי' רצ"ב בשיורי ברכה), ה"ה: הר"י בן פלט והראב"ד והרשב"א והרב העיטור ומהר"ם מרוטנברק ורבינו אשר ב"ר חיים, והמאירי והרמ"ע מפאנו בספר אלפסי זוטא פ"ק דפסחים. וכדכתב הברכי יוסף עצמו שם וז"ל: "ומ"מ לענין דינא פשיטא דנקטינן שלא לברך כיון דאיכא כמה רבוותא שכתבו בפירוש שאין מברכין והכי נקטינן", עכ"ל.
86
פ״זמעשה רב
87
פ״חאיתא בספר 'ארחות רבינו' (כרך ד' עמ' כ"ט) שבעל הקהלות יעקב זצ"ל לא בירך כשקיים המצוה. וכן הועד על ראש ישיבת פוניבז' הג"ר אלעזר מנחם מן שך זצ"ל שזכה לקיים מצוה זו כמה וכמה פעמים ולא בירך, עיין קובץ מבקשי תורה כרך י"ב. ושמעתי מהרב שמעון מרגליות שליט"א שכיבד בעצמו את הגרי"י וייס זצ"ל בעל המנחת יצחק ואת הג"ר שלמה זלמן אויערבך זצ"ל ולא בירכו. וכן שמעתי להורות לדינא מהגרי"ש אלישיב שליט"א, ומהגר"ח קניבסקי שליט"א עיין בתשובותיו (א), ומהג"ר יהודא שפירא זצ"ל. וכן הורה לי הג"ר חיים פנחס שיינברג שליט"א, יעוין תשובותיו להלן בספרנו.
88
פ״טברכה בלא שם ומלכות
89
צ׳כתב בבית לחם יהודה (בגיליון השו"ע, סי' רצ"ב) וז"ל: "ואם מברך על מצוה זו יש מחלוקת הפוסקים, לכן נראה שיכול לברך בלי שם ומלכות", עכ"ל. והערוך השלחן, אף דס"ל דראוי לעשות ברכה גמורה על מצוה זו, הביא גם שיטה זו וכתב שהביאה גם הבאר היטב למהרי"ט. וכן פסק בשו"ת מהר"ם שיק (סי' רפ"ט-רצ"א). והגר"ח קניבסקי שליט"א כתב לי (תשובה ג) שיכול לברך בלי שם ומלכות. וכן שמעתי מהג"ר משה הלברשטאם זצ"ל.
90
צ״אנוסח הברכה
91
צ״בולענין נוסח הברכה, הנה האריך בענין זה בנוגע לכל המצוות, בספר נחל איתן להגר"ח קניבסקי שליט"א, ושם (סי' ה' ס"ג סק"א) ערך קונטרס מיוחד עם כל שיטות הראשונים. והעולה מכל דבריו דלפי הרבה ראשונים היה ראוי לומר הכא בנוסח על שלוח הקן. אולם לדעת ר"ת יש לומר לשלח הקן. ועיין בתשובותיו (ד) שאם מברך בלי שם ומלכות יש לומר כשיטת ר"ת וכמובא בקרבן נתנאל (מסכת פסחים פרק א סי' י' אות כ'). ויש להוסיף דבשו"ת הרשב"א (ח"ג סי' דפ"ג) הנוסח הוא כך, לשלח הקן.
92
צ״גאכן בשו"ת מהר"ם שיק (סי' ד"צ) פסק שנוסח הברכה הוא על. ובסימן שלאחריו הוסיף דיש לומר הנוסח על 'מצות' שלוח הקן. אולם בספר נחל איתן (דף פ"ז) כתב דלשיטת הבבלי עולה שרק על ג' מצוות מברכין בנוסח על מצות, תפילין של ראש, ציצית, ועירוב, יעו"ש טעמא דמילתא. ולפי"ז גם אי נימא דמברך בעל, אין לומר על מצות. ולמעשה כתבנו למעלה כמו שהורה לי הגר"ח קניבסקי שליט"א שנוסח הברכה הוא לשלח הקן.
93
צ״דברכת שהחיינו
94
צ״הד. יש מי שהורה לברך שהחיינו אך דעת הרבה פוסקים שאין לברך וכן הורו פוסקי דורנו.
95
צ״והרחב דבר
ד. שיטות הפוסקים
ד. שיטות הפוסקים
96
צ״זבשו"ת סמא דחיי (סימן ג') פסק דיש לברך שהחיינו על מצוה זו. והביא דבריו בפתחי תשובה (סק"ב). והנה ההכרעה בשאלה זו תלויה במה שכתבו הפוסקים לענין כסוי הדם, אי יש לברך על מצוה זו שהחיינו, והאריכו בזה בשו"ע יו"ד (סי' כ"ח ס"ב), ועל פי הכללים שהניחו לנו הפוסקים שם, יש לדון הכא.
97
צ״חובירר כבר ענין זה החיד"א בברכי יוסף (סעיף ב) והעלה דלדעת הש"ך והפר"ח התם, אין לברך בשלוח הקן שהחיינו. אכן למה שהעלה רבי יונתן אייבשיץ בספרו כרתי ופלתי יש לברך, דהוא חילק בין תפילין וציצית שהוא חייב לקיימם תמיד, משא"כ כיסוי הדם שאינו מחוייב להמציא עצמו לשחוט ולכסות ורוב ישראל אין שוחטין ומכסין, ולכן כשבאה מצות כיסוי לידו יברך בשמחה, ע"כ תו"ד. וא"כ כל שכן שיברך על מצות שלוח הקן כיון שרובא דרובא אינם מקיימים אותה, אלו תו"ד הברכ"י.
98
צ״טהעולה לדינא
99
ק׳ולדינא כתב הבדכי יוסף דלא יברך כיון דעכ"פ מידי ספיקא לא נפקא וספק ברכות להקל. ובספר עמודי האדזים מרבי אליעזר חזן על ספר היראים (סי' ס"ב סעיף א) ג"כ כתב שלא יברך. וביאר בזה, דאע"ג דעופות יולדות מזמן לזמן, והזמן היותר רגיל הוא בחודשי אדר וניסן, ואם כן לכאורה דינם כפירות המתחדשות, מ"מ באמת אינו כן, חדא, משום דאיכא תודים ובני יונה שיולדים בכל חודש ואם כן הוי המצוה תדירא. ועוד דלגבי המוצא קן הלא יתכן שימצאו בזמן אחר, ולכן לא חשיב זמן קבוע. ויעוין עוד שם שהאריך בזה. וכן פסק בערוך השלחן (סעיף י) דלא יברך עי"ש. וכן שמעתי מהגרי"ש אלישיב שליט"א שאין לברך דהוי כשאר מצות שמקיימים פעם ראשונה בחיים ולא מבדכין. וכן כתב לי הגר"ח קניבסקי שליט"א שאין לברך עיין בתשובותיו (ו). וכן שמעתי מהג"ר יהודא שפירא זצ"ל. ויש להוסיף שכן נהגו כל פוסקי זמננו שהובאו לעיל (דין ג), שכן הועד עליהם שלא בירכו לא ברכת המצוות ואף לא ברכת שהחיינו.
100
ק״אוהנה מצינו בפוסקים שנתנו עצה במקום שיש מחלוקת בפוסקים האם יש לברך שהחיינו או לא, שיכניס עצמו לחיוב מצד אחר, כגון שילבש בגד חדש וכדומה, ויכוין לפטור בברכה גם מצוה זו. עיין בביאור הלכה (סי' כ"ב ד"ה קנה), ובפירוש מזוזות ביתך להגר"ח קניבסקי שליט"א על יו"ד (סי' רפ"ט סעיף א). ולענין שלוח הקן שמעתי מהגרי"ש אלישיב שליט"א ומהגר"ח קניבסקי שליט"א שאין חיוב לחפש אחר בגד חדש כשהולך לקיים מצות שלוח הקן וכן כתב לי הגר"ח קניבסקי שליט"א בתשובותיו (קס"ב).
101
ק״באופן שילוח האם
102
ק״גה. כששולח האם י"א שצריך לקחת האם מעל גבי הבנים בידיו ואז לשלחה ממנו. אכן י"א שבאופן זה עוברים על הלאו של לא תקח האם על הבנים, אלא אופן השילוח הוא ע"י שמגרשה מהקן במקל וכדומה. וכן נהגו והורו הרבה מגדולי זמננו.
103
ק״דהרחב דבר
ה. המקור לבירור הלכה זו נפתח בהבנת הגמרא בחולין (קמ"א, ב). דהכי איתא התם: "במה משלחה, רב הונא אמר ברגליה רב יהודה אמר באגפיה" [כנפיה]. ומספרת הגמרא בהמשך על אדם אחד שתלש כנפי היונה ושלחה, וחייב אותו רב יהודה מלקות ואמר לו שישהה אותה עד שיגדלו כנפיה ואז ישלחנה. והיינו רב יהודה לשיטתו דמשלחה בכנפיה דוקא. ופסקו הרי"ף והרמב"ם (הל' שחיטה פי"ג ה"ה) והשו"ע (סי' רצ"ב ס"ד) כרב יהודה. וביארו הר"ן והמגיד משנה טעמם משום דהוא עבד עובדא כשמעתיה.
ה. המקור לבירור הלכה זו נפתח בהבנת הגמרא בחולין (קמ"א, ב). דהכי איתא התם: "במה משלחה, רב הונא אמר ברגליה רב יהודה אמר באגפיה" [כנפיה]. ומספרת הגמרא בהמשך על אדם אחד שתלש כנפי היונה ושלחה, וחייב אותו רב יהודה מלקות ואמר לו שישהה אותה עד שיגדלו כנפיה ואז ישלחנה. והיינו רב יהודה לשיטתו דמשלחה בכנפיה דוקא. ופסקו הרי"ף והרמב"ם (הל' שחיטה פי"ג ה"ה) והשו"ע (סי' רצ"ב ס"ד) כרב יהודה. וביארו הר"ן והמגיד משנה טעמם משום דהוא עבד עובדא כשמעתיה.
104
ק״השיטות הראשונים
105
ק״ווהנה רש"י כתב שני פירושים בביאור שיטת רב הונא ורב יהודה, אשר הם מקור לשתי השיטות שהבאנו לעיל. דמתחילה כתב רש"י וז"ל: במה משלחה ברגל. יאחזנה ברגלה וישלחנה. בגפה. אוחזה בכנפה ומשלחה. אולם רש"י דוחה פירוש זה וז"ל: וכמדומה לי דהכי קאמר, רב הונא אמר ברגל שאם תלש גפה ושלחה נפטר ממצות שילוח כיון שהלכה ב' פסיעות או ג' ומותר לחזור לתופשה. ורב יהודה אמר בגפה שתוכל לעוף כדרכה וכו', עכ"ל רש"י.
106
ק״זנמצא דלפירוש ראשון צריך לאחוז אותה ממש בכנפיה ולשלחה. ולפירוש שני אין הקפדה כלל שיאחז אותה ויכול לשלוח עם מקל, אלא העיקר שתוכל לעוף בשעת השילוח, והיינו שיהיו לה כנפיים.
107
ק״חוהרא"ש כתב כפירוש השני של רש"י וז"ל: ר"י אמר באגפיה, צריך לשלחה בענין שתוכל לפרוח באגפיה שלא ימרוט כנפיה, עכ"ל. וכך היא גם דעת רבינו ירוחם (בספר אדם נתיב ט"ו אות כ"ג). וכך הוא גם לשון הטור והשו"ע: אלא ישלחנה מיד עם כנפיה כדי שתוכל לפרוח. וכתב בביאור הגר"א (סק"ט) דהיינו כפירוש שני ברש"י.
108
ק״טוכדברי רש"י שיכול לשלח במקל, מצאנו גם כן בספר האשכול (פרק שלוח הקן), דכתב וז"ל: "במה משלחה בכנפיה, אבל אם מרט כנפיה והולכת ברגליה והדר תפסה לא יצא", עכ"ל. ומתבאר מדבריו שאין הקפדה כלל שיאחז האם בידיו, אלא יכול לשלוח גם עם מקל וכדו', והעיקר שתוכל האם לעוף בשעת השילוח, והיינו שיהיו לה כנפיים. וכך הוא גם לשונו של הר"י מנרבונא: "ורב יהודה אמר בגפה, שתוכל לעוף כדרכה". וז"ל רבינו ישעיה אחרון (בעל פסקי ריא"ז, נכד התוספות רי"ד): "אין שילוח העוף אלא בכנפיו, לפיכך אם מרט כנפיו מכין אותו מכת מרדות". וכ"כ רבי יהודה ב"ר בנימין הרופא: "רב יהודה אמר בגפיה שתוכל לעוף כדרכה".
109
ק״יגם מדברי הר"ן על הרי"ף מבואר דסבירא ליה כן, שכתב בזה"ל: "ועובדא דבסמוך מוכח כדפירש רש"י ז"ל, אבל הרמב"ם כתב בפרק הנזכר וכיצד משלח האם אוחז בכנפיה ומפריחה. וקיימא לן כרבי יהודה דהא חזינן דעבד עובדא כשמעתיה", עכ"ל.
110
קי״אוהרי גם רש"י כתב שמהעובדא שהביאה הגמ' לקמן באחד שגזז כנפיה ונגדיה ר' יהודה מוכח כפירושו שר' יהודה לטעמיה שצריך דווקא כנפיים שלמים כדי שיפריחו ולכן הכהו מכת מרדות. והר"ן שכתב בזה כרש"י, דמהעובדא דגזז כנפיה מוכח כפירושו של רש"י, ומסיים אח"כ שהמעשה ראיה שכן ההלכה, מוכח להדיא שמעובדא זו איכא ראיה דנקטינן כרש"י.
111
קי״באמנם בביאור הגר"א (שו"ע אות ט') כתב שלא כהר"ן, שאין מהעובדא קושיא לפירושו של הרמב"ם. וכן יעוין ב'לחם משנה' (הלכה ד') על הרמב"ם שמסביר למה אין קושיא על הרמב"ם מעובדא זו. אבל מ"מ דעת הר"ן בזה הוא כרש"י ודלא כה'לחם משנה'.
112
קי״גוכן איתא להדיא כשיטת רש"י בפירוש 'שחיטת חולין רבתי' לרבי יהודה אלמדארי (חי בתקופת רבי יהונתן הכהן מלוניל), בחידושיו לחולין (קמ"א, ב). ועוד יש לנו בזה דבריו המפורשים של המהרש"ל (חולין פרק י"ב סי' ז'), שכתב להדיא שעיקר השילוח הוא שיהיו הכנפיים שלמים בשעת השילוח, ומוכח מזה שיכול לגרשה עם מקל, יעו"ש.
113
קי״דולשונו של הלבוש (סי' רצ"ב סעיף ד') מורה כך, דכתב: "אלא שצריך שישלחה מיד עם כנפיה כדי שתוכל לפרוח לכל מקום שתרצה", עכ"ל. הרי להדיא כפירוש השני ברש"י, שאין צריך לאחוז האם בכנפיים אלא השילוח הוא שתוכל לעוף בכנפיה.
114
קי״הוהערוך לנר בספרו שו"ת בנין ציון (החדשות, סי' י"ד) כתב בזה"ל: "זכורני שפעם א' שאלתי לאדמ"ו הגאון מו"ה אברהם בינג זצ"ל איך יקיים מצות שלוח הקן והיה דעתי שיגביה האם מעל הבנים ויפריח אותה. והשיב לי שאסור לעשות כן דמיד כשלוקח אותה עובר בלאו הלא תקח האם על הבנים אלא שצריך לגרש אותה מעל הקן עד שתפרח", עכ"ל.
115
קי״וובעל האדר"ת בספרו שו"ת 'מענה אליהו' (שאלה כ"ג) הביא דבריו להלכה, דכתב וז"ל: "ונראה לי בעיקר קושית מעלת כת"ר נ"י, על פי דברי שו"ת 'בנין ציון' (תשובה י"ד) ששאל את רבו הגאון רבי אברהם בינג בקיום מצות שילוח הקן. ואמר לו דא"א לקיים רק כשיפריח מקודם את האם, דאם לא כן עובר בלאו ע"ש היטב, והם הם דברי שמואל לרב יהודה באמת", עכ"ל.
116
קי״זבירור שיטת הרמב"ם
117
קי״חהרמב"ם (הל' שחיטה פי"ג ה"ה) כתב בזה"ל: "וכיצד משלח האם אוחז בכנפיה ומפריחה". ודייק הר"ן (על הרי"ף) דס"ל להרמב"ם כפירוש ראשון של רש"י, דאופן השילוח הוא ע"י שאוחז האם בידיה ואז משלחה. וכן דייק בביאור הגר"א הנ"ל, והוסיף דאף מהרי"ף מוכח דס"ל כן.
118
קי״טומצינו עוד בחתם סופר בתשובותיו (או"ח סי' ק') שנקט כן בפשיטות בשיטת הרמב"ם, שצריך לאחוז האם בידיו. וכן מבואר בערוך השלחן (ס"ו).
119
ק״כאמנם בספר דמשק אליעזר עמ"ס חולין (לרבי אליעזר אשכנזי שלמד ביחד עם רבינו הב"ח, נדפס בשנת ת"ו, ונדפס מחדש בשנת תשנ"ב) נקט בפשיטות דהרמב"ם יכול להתפרש גם כפירוש השני ברש"י, ואף שדבריו שם צ"ע קצת, מ"מ הא מיהא מבואר להדיא בדבריו דאף להרמב"ם אין אחיזת האם בידו לעיכובא, ועיין במעשה רקח על הרמב"ם (פרק י"ג הלכה ד') שציין דברי בעל הדמשק אליעזר.
120
קכ״אואוסיף לציין כמה מאחרוני זמננו שגם הציעו הבנה אחרת בשיטת הרמב"ם. בשו"ת תורה לשמה לבעל הבן איש חי (סי' רע"ח), כתב על הרמב"ם דלא בעינן שישלח האם בידו ממש לאחר שאחזה ותפסה בידיו, אלא כל שגרם לבריחתה, ע"י שפתח הכלוב וכדומה, נחשב שקיים מצות שילוח הקן. וממוצא דבר, יש ללמוד דלא בעינן כלל שיאחז האם בידיו, אלא סגי שגורם לבריחתה בעודה בקן.
121
קכ״בובספר 'תשובות והנהגות' להג"ר משה שטרנבוך שליט"א (יו"ד סי' שכ"ט) כתב דהרמב"ם הלא מיירי שם באופן שכבר לקח האם בידיו ועבר על הלאו שלקח האם על הבנים, כמבואר לעיל שם הלכה ד', ועל זה כתב הרמב"ם שצריך לאוחזה ביד ולשלחה, דהואיל וכבר לקח האם לידו צריך לשלחה בידיו ממש.
122
קכ״גובספר אוצרות ירושלים (חלק קע"ב) הוסיף דיוק מלשון הרמב"ם דס"ל דשילוח בידיו לאו דוקא, דהרמב"ם שם (ה"ג) כתב: "בא אחד וחטף האם מידו ושלחה, או שברחה מתחת ידו שלא מדעתו, לוקה". ומשמע להדיא שאם ברחה מדעתו ומתוך כוונה מצידו, נחשב שקיים בזה מ"ע דשילוח הקן. ויש ללמוד מזה דלא בעינן כלל שיאחז האם מקודם בידו. אכן פשוט שאין זה מוכרח, ויש לחלק ולומר, דבעינן עכ"פ שיאחז מקודם האם ויתפסנה, ואח"כ סגי שיגרום לבריחתה.
123
קכ״דולכאורה נראה להוכיח כדבריהם מהא דהבית יוסף (יו"ד סי' רצ"ב) שפסק כפירוש שני ברש"י, לא ציין לשיטת הרמב"ם. ופשוט דאי היה סבור שלהרמב"ם בעינן שיאחז האם בידו, היה מציין למחלוקת זו. ואשר לכן סתימת דבריו מורה לכאורה דנקט דלשון הרמב"ם אינו בדוקא, וסגי גם בשילוח ע"י הברחת האם מהקן. ואכן כן שמעתי להדיא מהגר"ח קניבסקי שליט"א, מהג"ר ניסים קרליץ שליט"א, ומהג"ר יהודא שפירא זצ"ל שגם לדעת הרמב"ם יוצא אם מגרשה במקל, ומש"כ לגרש בידו אינו לעיכובא ואולי הוי רק לכתחילה, אבל ודאי שקיים המצוה גם כשגירשה במקל. וכן כתב לי הגר"ח קניבסקי שליט"א עיין בתשובותיו (ז).
124
קכ״הבירור שיטת הרשב"א
125
קכ״ווהנה הבאנו לעיל (דין ג) דברי הרשב"א בתשובותיו דנותן טעם אמאי אין מברכין על מצות שלוח הקן, משום דהיא מצוה הבאה בעבירה, דהשילוח בא לתקן הלאו שבלקיחה. ודימה זה למחזיר גזלתו, שאין מברך על מצות החזרת הגזל, משום שהיא באה בעבירה.
126
קכ״זובמושכל ראשון היה נראה להוכיח דשיטתו היא כהרמב"ם, דלעולם אופן קיום המצוה הוא ע"י שלוקח האם בידו ואז משלחה. אכן כבר כתבו המעשה רקח על הרמב"ם (פרק י"ג הלכה ג') ובעל הערוך לנר בתשובותיו בנין ציון (החדשות, סי' י"ד) דלכאורה הדברים קשים לאומרם, ולא מסתבר דנתכוון הרשב"א לומר דתמיד אופן קיום המצוה הוא ע"י עבירה. ולכן כתבו דאדרבה מדברי הרשב"א יש ללמוד שאופן הפשוט של קיום המצוה הוא בהברחת האם מן הקן ע"י מקל וכדו' שאז אינו לוקח האם מע"ג הבנים. והרשב"א בא רק לתת טעם אמאי אין מברכין, והוא משום דשייך במצוה זו אופן של מצוה הבאה בעבירה אם שולח את האם ע"י ידו, יעוין היטב בדבריהם שם.
127
קכ״חהאם יש איסור בלקיחת האם
128
קכ״טועכ"פ עולה מדברי הרשב"א דיש לנו מחלוקת ראשונים שהיא הפוכה מקצה לקצה. דשיטת הרמב"ם, כפי שנקטו חלק מהאחרונים הנ"ל, דאופן קיום המצוה הוא דוקא ע"י שלוקח האם ומשלחה. ולדעת הרשב"א יש באופן זה איסור גמור דעובר על לאו. וכבר הבאנו לעיל (דין ג) דכדעת הרשב"א כן היא גם דעת רבי יוסף בן פלט, והאורחות חיים, ובעל האהל מועד, ספר המאורות, ספר המנוחה, וספר הפרדס.
129
ק״לוהנה כל זה כתבו האחרונים הנ"ל כפי הנראה מדברי הרשב"א בתשובה זו. אולם מצאתי תשובה נוספת מהרשב"א, ומדבריו שם נראה להיפך רז"ל (חלק א, סי' תצ"ג): דאפילו נטלה על מנת לשלח חייב לשלחה, דאע"ג דלאו ליכא עשה איכא וכו'. ומבואר להדיא דס"ל להרשב"א דבנוטל ע"מ לשלחה ליכא לאו. וזהו לכאורה סותר לדבריו בתשובה הנ"ל. שהרי דוחק לומר שכוונת הרשב"א רק לאופן שנטל לא ע"מ לשלחה, דבכה"ג עבד הלאו. דאטו משו"ה הכי לא מברכים כלל, וצ"ע.
130
קל״אומאידך גיסא הראב"ד השיג על דברי ר"י בן פלט בזה"ל: אמר אברהם הא לא מחוורתא, שאם נטל ע"מ לשלחה מאי עבירה איכא, עכ"ל. ועד"ז איתא נמי בתוס' קידושין (ל"ד, א ד"ה מעקה) וז"ל: "ושלוח הקן נמי, כגון שלקח האם על מנת לשלחה ואח"כ נמלך ולא שלחה, דהשתא לאו ליכא כי אם עשה", עכ"ל. מבואר מדבריהם דגם אם לוקח האם אין בזה איסור, אם אכן נטל ע"מ לשלחה. אכן לא מבואר בדבריהם דס"ל דהכי הוא אופן קיום המצוה, שיקח וישלחה. אלא רק מבואר דנחלקו על הראשונים דס"ל שיש איסור בדבר.
131
קל״בובספר חרדים לרבי אלעזר אזכרי כתב (פט"ז) וז"ל: "וכשיקחנה יכוון שלא לזכות בה אלא לוקחה כדי לקיים מצות שלוח, ואז לא יעבור על לאו דלא תקח האם, הכי מפורש סוף מסכת חולין, כן הורה הרב כמוהר"ר יצחק אשכנזי זצ"ל", עכ"ל. ומשמע מרהיטת לשונו דזהו אופן קיום המצוה ע"י שלוקחה מקודם בידו ומשלחה.
132
קל״גויעו"ע בשו"ת בנין ציון הנ"ל מש"כ בענין זה, דמתחילה היתה דעתו שאופן קיום המצוה הוא ע"י שיגביה האם מעל הבנים וישלח אותה, ואמר לו רבו רבי אברהם בינג זצ"ל דאסור לעשות כן דמיד שלוקח אותה עובר בלאו דלא תקח, אלא שצריך לגרש אותה מעל הקן עד שתפרח. וכבר הוראנו לדעת דאין הדברים פשוטים כלל ועיקר, ותלוי הדבר במחלוקת ראשונים הנ"ל.
133
קל״דובאמת גמרא מפורשת יש לנו בענין זה, אשר רמז לה האריז"ל הנ"ל בספר החרדים, דהכי איתא בחולין (קמ"א, א): "כגון שנטלה על מנת לשלח, דלאו ליכא עשה הוא דאיכא". אכן יעוין בשו"ת שאגת אריה (סי' פ"א) ובביאור הגרי"פ פערלא על הרס"ג (ל"ת קל"ז) שדחו ראיה זו.
134
קל״ההלכה למעשה
135
קל״וכתב החזו"א (יו"ד סי' קע"ה ס"ב) וז"ל: "ואין נפקותא בשילוח אם לוקחה ביד על מנת לשלחה או שמגרשה עד שתברח", עכ"ל. חזינן תרתי, חדא דנקט שאין איסור בלקיחת האם אם עושה כן ע"מ לשלחה. ועוד, דאין זה לעיכובא כלל, ושפיר מקיים המצוה גם באופן שמבדיחה מהקן.
136
קל״זובספר 'ארחות רבינו' (כרך ד' עמ' כ"ט) כתב שמרן בעל 'הקהלות יעקב' זצ"ל קיים מצות שילוח ע"י הקשה במקל. [וכן אמר לי בנו הגר"ח קניבסקי שליט"א, שאביו זצ"ל קיים המצוה ע"י הקשה במקל]. וכן איתא בספר 'קן צפור' שהאדמו"ר מסאטמאר זצ"ל בעל 'הויואל משה' נהג כן ואמר שמה שכתוב בהרמב"ם אין זה לעיכובא. וכן הורה הגר"ח קניבסקי שליט"א. עיין בתשובותיו (ז-י"ד, קכ"ג, קמ"ה, קמ"ו) ועוד אמר לי שכשקיים בעצמו המצוה שלח האם על ידי הקשה במקל.
137
קל״חאכן מהגרי"ש אלישיב שליט"א שמעתי דיש לחוש לשיטת הרמב"ם, ומשום דמבואר בשו"ת החת"ס הנ"ל דבשילוח שלא כדין יש לחוש לאיסור צער בעלי חיים, וע"כ ראוי להקפיד לקיים המצוה באופן שיעלה כדין אליבא דכ"ע, ולכן יש להקפיד לאחוז האם ולשלחה. ואף אם קשה הדבר, מפני שהאם בורחת כשמרגישה שרוצים לתופסה, ימתין עד שתחזור וינסה שוב לתפסה. ושמעתי מהג"ר יחיאל מיכל פיינשטיין זצ"ל דמן הראוי היה לחוש לשיטת הרמב"ם, אך מכיון דבחזו"א איתא דיוצא בכל אופן, לכן כשקשה הדבר כגון שהקן במקום גבוה, יכול לקיים מצוה ע"י מקל וכדומה והוסיף שכן קיים בעצמו המצוה ע"י מקל.
138
קל״טויש לנו בזה 'מעשה רב' מראש ישיבת פוניבז' הג"ר אלעזר מנחם מן שך זצ"ל ומהג"ר שלמה זלמן אויערבך זצ"ל ומהג"ר יצחק יעקב וייס זצ"ל ומהג"ר ישראל יעקב פישר זצ"ל ויבדלחט"א הג"ר שמואל ואזנר שליט"א שקיימו המצוה ע"י מקל. והג"ר משה שטרנבוך שליט"א בתשובות והנהגות הנ"ל מורה אף הוא לנהוג כן, דבזה ליכא דררא דעבירה כלל, משא"כ אם לוקח האם בידו, יעו"ש.
139
ק״מויעוין תשובות הגאון רבי חיים פינחס שיינברג שליט"א להלן בספרנו שהורה ג"כ שיכול לשלחה עם מקל. ואמר לי הג"ר משה הלברשטאם זצ"ל שבאופן זה קיימו בביתו בעל ה'מנחת יצחק' זצ"ל, והג"ר משה אריה פריינד זצ"ל וכן קיים בעצמו המצוה הג"ר משה הלברשטאם זצ"ל. ובאמת דעל פי המצוי, כמעט אי אפשר לקיים המצוה באופן אחר, דקשה מאד מאד לתפוס האם ביד, כי בטבעה היא בורחת מיד כשרואה או מרגשת שמתקרבים אליה.
140
קמ״אדרך השילוח
141
קמ״בו. כשבא לקיים המצוה ע"י שמגרשה מהקן, אין צריך להכות במקל על האם ממש, אלא די שיכה לידה ויגרום בכך שתבהל ותעוף. והוא הדין נמי שמקיים המצוה ע"י שזורק אבן לעברה וגורם בכך להברחתה. וכן אם מגביה קולו ומגרשה, קיים בזה המצוה. ויעוין בסעיף הבא.
142
קמ״גהרחב דבר
ו. כל זה יש ללמוד מלשונו של החזו"א הנ"ל (דין ה) דסגי שמגרשה עד שתברח. ונראה לפי זה דבכל אופן שגורם לגרשה יצא ידי חובה. וכן שמעתי מהגר"ח קניבסקי שליט"א דסגי בכך שהשילוח הוא מכוחו. ולכן גם אם לא נגע בה במקל חשיב ככוחו. וכך השיב לי בכתב, עיין בתשובותיו (ח, קכ"ג).
ו. כל זה יש ללמוד מלשונו של החזו"א הנ"ל (דין ה) דסגי שמגרשה עד שתברח. ונראה לפי זה דבכל אופן שגורם לגרשה יצא ידי חובה. וכן שמעתי מהגר"ח קניבסקי שליט"א דסגי בכך שהשילוח הוא מכוחו. ולכן גם אם לא נגע בה במקל חשיב ככוחו. וכך השיב לי בכתב, עיין בתשובותיו (ח, קכ"ג).
143
קמ״דוכן שמעתי מהג"ר ניסים קרליץ שליט"א דכל שהאם בורחת מחמת מעשיו, סגי. ושמעתי מידידי הרב שמעון מרגליות שליט"א שראה בשעה שקיימו הג"ר שלמה זלמן אויערבך זצ"ל והג"ר יצחק יעקב וייס זצ"ל המצוה, שהכו במקל ליד האם ולא עליה ממש. ובספר 'הבנים תקח לך' בהוספות הביא הוראת הג"ר ישראל יעקב פישר זצ"ל דסגי בהכי, וכן באופן שזורק אבן. וכן שמעתי בעצמי מהג"ר ישראל יעקב פישר זצ"ל.
144
קמ״הולענין השמעת קול לשם שילוח האם, יעוין בתשובותיו של הגר"ח קניבסקי שליט"א (ט, קמ"ה, קמ"ו) דסגי בהכי. וכן שמעתי מהג"ר ניסים קרליץ שליט"א. וכן הוא בספר מבית לוי שדייק כן מלשון הערוך השולחן (סעיף ו) שלשיטת הרמב"ם לא מהני כשמגרשה בקול, אבל לשיטת רש"י יוצא בכה"ג.
145
קמ״וולכאורה יש למצוא סימוכין לזה מסוגיא דב"מ (צ, ב) דחסמה בקול חייב לרבי יוחנן, יעו"ש.
146
קמ״זכוונה באופן השילוח
147
קמ״חז. הנה יש פעמים שמיד כשמתקרבים אל הקן, מרגשת בזה האם ותיכף בורחת. ואשר לכן ראוי לכוון מיד בתחילה שרצונו לקיים המצוה בכל אופן שיגרום להברחת האם. ואז יקיים המצוה בין אם תברח מיד מחמת התקרבותו, ובין אם תברח מיד כשיניף המקל, אף שעדיין לא הספיק להכות על הקן.
148
קמ״טהרחב דבר
ז. עיין בתשובות הגר"ח קניבסקי שליט"א (ט, י"א, קמ"ה). שאם כוונתו לקיים המצוה דווקא ע"י מעשה הכאה, ולמעשה האם עפה מעצם הנפת המקל, אזי לא קיים המצוה. ומשום זה ראוי לכוון שרוצה לקיים המצוה ע"י כל מה שיגרום להברחתה. ואז מקיים המצוה בכל אופן שגרם להברחתה, הן ע"י עצם התקרבותו אליה, והן ע"י הגבהת המקל וכיו"ב. וכן שמעתי מהג"ר ניסים קרליץ שליט"א, ומהג"ר ישראל יעקב פישר זצ"ל.
ז. עיין בתשובות הגר"ח קניבסקי שליט"א (ט, י"א, קמ"ה). שאם כוונתו לקיים המצוה דווקא ע"י מעשה הכאה, ולמעשה האם עפה מעצם הנפת המקל, אזי לא קיים המצוה. ומשום זה ראוי לכוון שרוצה לקיים המצוה ע"י כל מה שיגרום להברחתה. ואז מקיים המצוה בכל אופן שגרם להברחתה, הן ע"י עצם התקרבותו אליה, והן ע"י הגבהת המקל וכיו"ב. וכן שמעתי מהג"ר ניסים קרליץ שליט"א, ומהג"ר ישראל יעקב פישר זצ"ל.
149
ק״נשיעור השילוח
150
קנ״אח. צריך לשלח את האם עד שתצא מתחת ידו. ולאחר שתצא מתחת ידו מותר לו לקחתה. והשיעור של תצא מתחת ידו הוא, שנתרחקה האם ואינה רובצת עוד על גבי הקן, וסגי בהכי.
151
קנ״בואף באופן שהקן ברשות היחיד, ויכול לקיים המצוה (עיין להלן דין כ"א), אין צריך לדקדק שתצא האם לרשות הרבים.
152
קנ״גהרחב דבר
ח. איתא בגמרא (קמ"א, ב): עד כמה משלחה, אמר רב יהודה כדי שתצא מתחת ידו. ונפסק כן בשו"ע (סי' רצ"ב ס"ד). אך לא נתבאר די מהו השיעור של תצא מתחת ידו. ובחזו"א (יו"ד סי' קע"ה) כתב וז"ל: "כדי שתצא מתחת ידו, משום שהיא חופפת על הבנים אינה בורחת ונוח לתפשה, וצריך לשלחה עד שתסיח דעתה מקנה ותברח", עכ"ל. ולהלן (סק"ב) כתב: "נראה דמצות שלוח דאמר לעיל כדי שתצא מתחת ידו, היינו מרשותו, שאם יחפוץ לתופשה לא יוכל", עכ"ל. וכתב לי הגר"ח קניבסקי שליט"א דהא והא חדא שיעורא הוא, והעיקר בזה הוא, שלא תהיה האם עוד על גבי הקן, ואז חשיב ששלחה. וע' בתשובותיו (י"ח, י"ט). וכן שמעתי מהג"ר יהודא שפירא זצ"ל, ומהג"ר משה הלברשטאם זצ"ל. וקצת סימוכין לזה מהא דאיתא במתניתין ונפסק כן בשו"ע (סי"א) דאם היתה מעופפת על הקן, אם כנפיה נוגעות בקן חייב לשלח ואם לאו פטור. ומבואר דכל שנתקה האם מהקן כבר חשיב שהיא משולחת.
ח. איתא בגמרא (קמ"א, ב): עד כמה משלחה, אמר רב יהודה כדי שתצא מתחת ידו. ונפסק כן בשו"ע (סי' רצ"ב ס"ד). אך לא נתבאר די מהו השיעור של תצא מתחת ידו. ובחזו"א (יו"ד סי' קע"ה) כתב וז"ל: "כדי שתצא מתחת ידו, משום שהיא חופפת על הבנים אינה בורחת ונוח לתפשה, וצריך לשלחה עד שתסיח דעתה מקנה ותברח", עכ"ל. ולהלן (סק"ב) כתב: "נראה דמצות שלוח דאמר לעיל כדי שתצא מתחת ידו, היינו מרשותו, שאם יחפוץ לתופשה לא יוכל", עכ"ל. וכתב לי הגר"ח קניבסקי שליט"א דהא והא חדא שיעורא הוא, והעיקר בזה הוא, שלא תהיה האם עוד על גבי הקן, ואז חשיב ששלחה. וע' בתשובותיו (י"ח, י"ט). וכן שמעתי מהג"ר יהודא שפירא זצ"ל, ומהג"ר משה הלברשטאם זצ"ל. וקצת סימוכין לזה מהא דאיתא במתניתין ונפסק כן בשו"ע (סי"א) דאם היתה מעופפת על הקן, אם כנפיה נוגעות בקן חייב לשלח ואם לאו פטור. ומבואר דכל שנתקה האם מהקן כבר חשיב שהיא משולחת.
153
קנ״דולענין קן ברשות היחיד, כן שמעתי מהגרי"ש אלישיב שליט"א ומהגר"ח קניבסקי שליט"א. וע' בתשובותיו (כ"ג).
154
קנ״הלקיחת הבנים
155
קנ״וט. י"א שאם שלח האם אינו צריך לעשות זכייה בהבנים ואין לקיחת הבנים חלק מהמצוה והיא רשות בעלמא. וי"א שאם שלח האם ולא זכה לאחר מכן בבנים, לא קיים מצות שלוח הקן. וי"א שהמשלח האם ואינו עושה זכייה בבנים מקבל בזה חצי מצוה. ועכ"פ לשלימות המצוה בודאי ראוי לקחתם, דיש לזה מקור ע"פ טעמי החכמה.
156
קנ״זהרחב דבר
ט. שיטות שאין חיוב ליקח
ט. שיטות שאין חיוב ליקח
157
קנ״חבשאלה מרכזית זו כבר נשאל החכם צבי, כמש"כ בספרו (סי' פ"ג): "ששאלת: המשלח האם והבנים גם שניהם, אם קיים מצות שלוח הקן, מי נימא קרא דוקא כתיב שלח תשלח ואת הבנים תקח לך, או לא. ואמרת שחכמי לובלין נסתפקו בדבר", עכ"ל. ודעתו מבוארת שם שאין חיוב ליקח הבנים, ומה שאמרה תורה הבנים תקח לך הוא רשות. והוכיח כן מלשון המשנה (קמ"א, א): אמר הריני נוטל את האם ומשלח את הבנים חייב לשלח שנאמר שלח תשלח את האם. ובספר לקט הקמח (בגיליון השו"ע) כתב דהחו"י הנ"ל (דין ב) גם ס"ל בפרט זה כהחכ"צ.
158
קנ״טאכן כבר השיגו האחרונים על ראיית החכ"צ ממשנה זו, יעוין ברכי יוסף שהביא גירסא אחרת של ראשונים בהמשנה, אשר לפיה אין כלל ראיה. וגם לגירסתנו אין ראיה מוכרחת, יעוין בספר דברי שאול לנכדו של החכ"צ בעל שו"ת שואל ומשיב על השו"ע בהשמטות, ובחזו"א.
159
ק״סוהנה בספר החינוך כתב וז"ל: "אמרו ז"ל שהאדם זוכה לבנים בשכר מצוה זו, ודקדקו הדבר לפי הדומה מאמרו שלח תשלח את האם ואם הבנים תקח לך, שהיה יכול לומר שלח תשלח את האם ולא ואת הבנים תקח לך", עכ"ל. ולשון זה מורה לכאורה להדיא כשיטת החכ"צ. ועיין בשו"ת חת"ס (או"ח סי' ק') מש"כ בזה. וכן מוכחת דעתו של בעל 'האבן עזרא' בספרו יסוד מורא (השער התשיעי) דכתב וז"ל: "ואריכות ימים למשלוח הקן, לא בעבור לקיחת הבנים, כי היא רשות", עכ"ל.
160
קס״אוכן איתא להדיא כהחכם צבי בספר שבט יהודה לרבי יהודה עייאש (הובאו דבריו בברכי יוסף יו"ד סי' רצ"ב בשיורי ברכה), וז"ל: "הדבר פשוט דמה שאמרה תורה ואת הבנים תקח לך אינו בתורת חיוב אלא בתורת רשות, שהרי כתב הרמב"ם (הלכות שחיטה פרק י"ג הלכה ו'), וז"ל, 'האומר הריני נוטל את האם ומשלח את הבנים חייב לשלח את האם שנאמר שלח תשלח את האם' ע"כ. ומשמע אפילו משלח את הבנים עם האם קיים המצוה. וכן הסברא נותנת, שהרי במנין המצות לא כתב אלא הלאו דלא תקח והעשה דתשלח אם לקחה ולא הצריך שיטול הבנים, אלמא סגי בשילוח לחודיה. ואע"ג דאם היו ביצים מוזרות או אפרוחין טרפות פטור מלשלח, כמ"ש שם דין ט', אלמא דבעינן שיקיים בהם תקח לך ולא לכלביך, מ"מ בעינן ראויים לו ואז אין לקיחה מעכבא, כדקי"ל בעלמא כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו", עכ"ל.
161
קס״בובשו"ת אמרי שפר יו"ד (תשובה ז'. לרבי נפתלי הירץ לאנדא, בן דודו של בעל הנודע יהודה, כמובא בשו"ת נודע ביהודה חלק אבן העזר סי' ס"א) מביא אריכות גדולה מאד מהפוסקים הסוברים כהחכם צבי, ומביא כמה ראיות מהסוגיא לשיטתו יעו"ש. וכן הורה רבי משה חאגיז בספרו לקט הקמח על השו"ע (יו"ד סי' רצ"ב) יעו"ש.
162
קס״גוהנה כשיטת החכם צבי מצאנו ג"כ בספר 'חורב' להגאון רבי שמשון רפאל הירש (מצות שלוח הקן סעיף א, אות ט), דכתב שם שהרשות ביד המשלח לקחת הבנים או לא, עכתו"ד.
163
קס״דוכן יש להוכיח מדברי האוד שמח (הלכות יום טוב פרק ג' הלכה ח'), דכתב בזה"ל: "בשילוח הקן עיקר הכוונה היא בשילוח האם מוכח מזה דאף אם אינו רוצה ליקח הבנים מצוה בשילוח האם דלפי זה עיקר המצוה היא שילוח האם", עכ"ל. וכן שמעתי מהג"ר ישראל יעקב פישר זצ"ל להורות כשיטת החכם צבי שאין צריך לעשות שום זכייה בבנים, וכדהוכיח בספרו אבן ישראל על הרמב"ם (הל' שחיטה פי"ג), יעו"ש. ועיין בהסכמה שכתב לספרנו, שציין לזה.
164
קס״ההמחייבים ליקח הבנים
165
קס״והנה הלכה זו תלויה היא בחלקה במה שנתבאר לעיל (דין ב') דשם הובאו שיטות הרבה ראשונים ואחרונים שאין חיוב ליזקק לקן צפור שרואה, אלא שאם רוצה ליקח הבנים אז מחוייב לשלח האם מקודם, וא"כ לכאורה לקיחתם היא חלק מהמצוה. וכן עולה להדיא מלשון הר"ן שכתב: "שילוח מי הוי מצוה מוטלת עליו, הרי אם לא רצה ליקח הבנים פטור מלשלח", עכ"ל. וכן משמע מפירוש הרוקח על התורה לרבי אלעזר מגרמיזא (סוף פרשת כי תצא), דכתב בזה"ל: "ממורי הר"ר יעקב בר יהודה הלוי זצ"ל, פירש רבינו שמואל חסיד שמצות שילוח כשלוקח הבנים, אבל אם רוצה להניח הבנים אז אינו חייב לשלח", עכ"ל. וכן מורה סתימת לשון המחבר (סעיף ד') יעוין לבושי שרד שרמז לזה. וכן כתבו להדיא החת"ס והחזו"א הנ"ל.
166
קס״זובספר 'הכתב והקבלה' עה"ת, לרבי יעקב מעקלענבורג זצ"ל (אב"ד קעניגסברג) הוכיח מהתוספתא לכאורה כשיטה זו, מהא דתניא (חולין פ"י), "נטל את האם ולא הספיק ליטול את הבנים עד שמתו או עד שנעשו טרפה פטור מלשלח", וחזינן לכאורה דקיום המצוה תלוי בלקיחת הבנים, דאל"ה מאי איכפת לי' בבנים לאחר שלקח האם וכבר קיים המצוה, יעו"ש, [ויש לפלפל בראייתו דהא עדיין לא שלח האם מידיו, רק לקחה ע"מ לשלחה]. וכן הוא בהמהרי"ט בספרו צפנת פענח (פרשת קדושים דרוש ראשון), וז"ל: "במצות שילוח הקן אמר למען ייטב לך וגו' אינו חוזר על לא תקח האם, אבל חוזר על ואת הבנים תקח לך כו', שלא תאמר הריני משלח את האם ואת הבנים לגמרי, א"כ לא קיימת מצוה, אלא למה אני מצוך לקחת את הבנים, למען ייטב לך שבזה אתה מקיים המצוה", עכ"ל. הרי להדיא דלקיחת הבנים הוי חלק מהמצוה.
167
קס״חוכן כתבו לי הגר"ח קניבסקי שליט"א והג"ר יהודא שפירא זצ"ל והוסיפו שהמשלח האם ולא לוקח הבנים - לא עשה ולא כלום. ועיין בתשובות הגר"ח קניבסקי שליט"א (כ"ו, כ"ז).
168
קס״טשיטות שיש בזה חצי מצוה
169
ק״עשיטה שלישית ממוצעת מצינו בהגהות 'ידי משה' על המדרש רבה (פרשת בשלח), וציין לדבריו בעל שו"ת 'שואל ומשיב' בהגהותיו 'יד שאול' על השו"ע (יו"ד סי' דצ"ב), ותו"ד הוא, שהמשלח האם ואינו לוקח הבנים מקיים בזה חצי מצוה. אכן כבר כתב ה'יד שאול' שאין מביאים ראיה מדברי אגדה לדברי הלכה. והראה לי אחי רבי אלעזר דוד שליט"א שיש לדייק כעין דברי ה'ידי משה' מהברכי יוסף (סימן רצ"ב ס"ו), וז"ל: "ובספר בית לחם יהודה מייתא מהזהר דצריך ליקח הבנים דווקא עיין שם, ובוודאי דזו המצוה כתקנה, ומאי דמשמע ממשנתנו דקתני נוטל האם ומשלח הבנים חייב לשלח, היינו לאשמועינן דאף אם שלח הבנים חייב לשלח האם, ומקיים מיהא שלח תשלח את האם, אבל לעולם דלא קיים המצוה כמאמרה", עכ"ל. ויש לדייק מדבריו שאם אינו נוטל הבנים לא עשה מצוה כתיקונה, מ"מ מקיים החלק של מצות העשה דשלח תשלח.
170
קע״אוכן הוא להדיא בשו"ת 'טוב טעם ודעת' לרבי שלמה קלוגער (חלק א', סי' רמ"ט), שכתב בזה"ל: "הבנים תקח לך הוי רשות. ואם כן יש לומר דתרווייהו איתנהו, דודאי מצות שליחת האם הוי מצוה אף אם אינו לוקח הבנים, ומכל מקום לקיחת הבנים הוי גם כן מצוה בפני עצמה ויש כאן בשליחות הקן ב' מצות יחד וכו'. וכן אמר בשלוח הקן דשלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך דלא מבעיא בשלוח הקן ב' פעמים דנחשב כפל, רק גם אם תשלח האם, והבנים תקח, נמי נחשב לכפל", עכ"ל.
171
קע״בע"פ טעמי החכמה יש ליקח הבנים
172
קע״גכתבו הפוסקים דעל פי המבואר בזוה"ק בכמה מקומות, יש להקפיד לקחת הבנים. יעוין בבית לחם יהודה על גיליון השו"ע שהכריע שאלתו של החכ"צ מכח דברי הזוהר דענין השילוח הוא לעורר רחמים ע"י שהאם צועקת ומיללת, דמזה יש ללמוד שצריך ליקח הבנים דוקא, דאם שלח הבנים ג"כ אז אין האם צועקת.
173
קע״דובספר שלחן גבוה על השו"ע לרבי יוסף מולכו (ס"ק י"ט) הביא דברי הזוה"ק בתיקונים (תיקון שישי) והסיק מכך דהכל מצוה אחת, לשלח האם ולקחת הבנים, ואם לא עשה כן לא עשה כלום.
174
קע״הובערוך השלחן אע"ג דס"ל לעיקר הדין כשיטת החות יאיר עכ"ז כתב (סוף סעיף ד) וז"ל: "ומכל מקום מי שזיכהו ד' במצוה זו יקיים קרא כדכתיב, דכל רשות שבתורה היא כמצוה, רק לגבי חובה רשות קרו לה. ועוד דלפי טעמי החכמה שנאמרו במצוה זו בפירוש הרמב"ן ובחיי וביותר בזוהר ותיקונים בדווקא הוא ליקח את הבנים ", עכ"ל.
175
קע״וקנין באפרוחים
176
קע״זי. מכיון שנתבאר שלדעת הרבה פוסקים לקיחת הבנים היא חלק מהמצוה, ממילא צריך לעשות בהם קנין גמור. לכן, באפרוחים גדולים שיוצאים חוץ לכף ידו, צריך לדקדק להגביהם ג' טפחים. אבל בביצים ואפרוחים שנכנסים בתוך ידו, הרי שזוכה בהם מדין חצר.
177
קע״חאמנם אם מקיים המצוה בחצר המשתמרת, [על פי האופנים שיתבארו להלן דין כ"א], או בחצר שאינה המשתמרת ובעל הבית עומד בצידו ואומר תזכה לי חצירי, הוי קנין, ואינו צריך לעשות קנין נוסף בידים, ויעוין ב'הרחב דבר'.
178
קע״טהרחב דבר
י. הנה בשו"ע חו"מ (סי' קצ"ח ס"ב) הביא מחלוקת אי לקנין הגבהה בעינן שיגביה ג' טפחים או סגי בטפח אחד. ויעו"ש בביאור הגר"א (סק"ד) שמציין לשיטות הראשונים. ובביאור הגר"א להלן (סי' רס"ט סק"ד) מציין למחבר שסתם כדעה שצריך להגביה ג' טפחים.
י. הנה בשו"ע חו"מ (סי' קצ"ח ס"ב) הביא מחלוקת אי לקנין הגבהה בעינן שיגביה ג' טפחים או סגי בטפח אחד. ויעו"ש בביאור הגר"א (סק"ד) שמציין לשיטות הראשונים. ובביאור הגר"א להלן (סי' רס"ט סק"ד) מציין למחבר שסתם כדעה שצריך להגביה ג' טפחים.
179
ק״פואמנם, בנתיבות המשפט (סי' קצ"ח, ביאורים סק"ג) כתב דכל המחלוקת שייכת רק באופן שמגביה חפץ שבולט חוץ מידו, אבל אם כל החפץ מונח בתוך כף ידו, אין צריך להגיע לקנין הגבהה אלא קונה מדין חצר. וע"ע בביאור הלכה (סי' שס"ו ד"ה צריך) שהביא דבריו והביא ראיות לזה.
180
קפ״אועפ"ז כתבנו דבביצים ואפרוחים שנכנסים לגמרי בתוך ידו, אין צריך לדקדק להגביה אפילו טפח, דזוכה בהם מדין אוויר ידו, דהוי כחצרו. אכן באפרוחים גדולים שיוצאים מחוץ לידו יש להגביהם ג' טפחים. וכן שמעתי מהגרי"ש אלישיב שליט"א. וכן השיב לי הגר"ח קניבסקי שליט"א, יעוין תשובותיו (מ"א).
181
קפ״בברם, כל זה הוא אם קיום המצוה אינו בחצר המשתמרת, אבל אם מקיים המצוה בחצר המשתמרת, [ומכל מקום לא נעשה הקן מזומן, על דרך שנתבאר להלן (דין כ"א), כגון שחשב בדעתו שאינו רוצה שחצרו תזכה לו בקן, או כהשיטה המבוארת שם, דבזמננו יש אומדנא שאין רצון האדם לזכות בקן שברשותו יעו"ש. או כהשיטה המבוארת להלן (דין כ"ד) דאפשר להפקיר הבנים אחר שזכה בהם], אזי לאחר ששלח האדם את האם אינו צריך לעשות מעשה מיוחד של קנין בבנים בידים, אלא זוכה בהם בעל החצר בקנין חצר, ועל ידי כך מקיים המצוה ד'ואת הבנים תקח לך", כמבואר בשו"ע (חו"מ סי' ד' סעיף א', וכן בחו"מ סי' רס"ח סעיף ג') דחצר המשתמרת קונה חפץ לבעל החצר.
182
קפ״גוכן כתב הגר"ח קניבסקי שליט"א בנוגע למקיים מצות שלוח הקן בחצר המשתמרת, שאחר ששלח האם אינו צריך לעשות זכייה בהבנים בידים, עיין בתשובותיו (תשובה נ"ט). והוסיף הגר"ח קניבסקי שליט"א שם כי אף אם מקיים המצוה אינו בעל החצר, מכל מקום יכול בעל החצר המשתמרת לכוון לזכות בבנים עבור חבירו ששלח האם, ומקיים בזה המשלח 'הבנים תקח לך'.
183
קפ״דאמנם כאשר מקיימים המצוה בחצר שאינה משתמרת, אזי אין החצר קונה עבורו את הבנים, אכן יש עצה גם באופן זה, שלא יצטרכו לעשות מעשה מיוחד של קנין בבנים בידים, והוא כפי המבואר בשו"ע (חו"מ סי' ר' סעיף א', וכן בחו"מ סי' רס"ח סעיף ב') שאם עומד בצד שדהו ואומר תזכה לי חצירי, הוי קנין. וכן כתב הגר"ח קניבסקי שליט"א, דאם בעל החצר עומד בצידה ואומר תזכה לי חצירי, הוי קנין מעליא, ואין צריך לעשות קנין נוסף בידים, עיין בתשובותיו (קכ"ט-קל"ג). ועיין עוד בתשובותיו (שם) כי גם באופן זה יכול בעל החצר שאינה משתמרת לכוון שתזכה חצירו בבנים עבור חבירו, כאשר הוא עומד בצד החצר. וכן יכול בעל החצר למנות שליח ללכת לחצירו ולומר תזכה לי חצירו, יעו"ש.
184
קפ״הוכדברי הגר"ח קניבסקי שליט"א מבואר להדיא בספר לחם שמים על המשניות, לרבי יעקב עמדין זצ"ל (חולין פרק י"ב משנה א'), דכתב בזה"ל: "שקננו בפרדס. נראה לי כהאי גוונא דהו"ל חצר שאינה משתמרת, אפילו הוגבהה האם מעליהם ואפילו שלחה, אם חזרה חייב לשלח אף מאה פעמים. דבחצר שאינה משתמרת בעינן תרתי, עומד בצד שדהו, ואומר זכתה לי שדי. משום הכי כל כמה דלא לקח הבנים ולא אמר מידי אכתי לא קנינהו ולא מזומן נינהו", עכ"ל. ומבואר דבחצר שאינה משתמרת אם עומד בצד שדהו ואומר תזכה לי חצירי, הרי זה מהני לענין קיום המצוה ד'ואת הבנים תקח לך'.
185
קפ״וקיום המצוה, או זכיה בבנים, ע"י שליח
186
קפ״זיא. יש אומרים שיכול למנות שליח לקיים מעשה שילוח האם, וי"א שלא מהני שליח.
187
קפ״חאמנם לכולי עלמא אם שלח האם ע"י מקל וכיו"ב, וקשה לו ליטול בעצמו הבנים, כגון שהקן נמצא במקום גבוה, יכול למנות אדם שיהא שליחו לזכות בבנים, ויכוון השליח שהוא זוכה בהם עבור המשלח.
188
קפ״טהרחב דבר
יא. דעת ה'מטה יהודה' (ליקוטים סי' דצ"ב) וה'מלמד להועיל' (יו"ד ח"ב סי' צ"ח) שלא מהני שליחות לקיים מעשה השילוח. וז"ל המלמד להועיל: "ויש בכלל הזה גם כן מצות שאינן תלויות בממון ואפילו הכי לא שייך בהו שליחות, כגון שילוח הקן וכדומה, בין שהשליח הוא בר שליחות או שאינו בר שליחות. דאם אמר לחרש שוטה וקטן שישלח האם לאו כלום הוא, דהוי כאילו פרחה האם מאליה. ואם אמר לאחר שהוא בר שליחות שישלח האם בשליחותו, אם כן השליח הוא שזכה במצוה ולא המשלח, אפילו אמר אני עושה מצוה בשביל המשלח לית ביה מששא, וכמו שכתבנו דגוף המצוה אינה נתפסת בשליחות", עכ"ל.
יא. דעת ה'מטה יהודה' (ליקוטים סי' דצ"ב) וה'מלמד להועיל' (יו"ד ח"ב סי' צ"ח) שלא מהני שליחות לקיים מעשה השילוח. וז"ל המלמד להועיל: "ויש בכלל הזה גם כן מצות שאינן תלויות בממון ואפילו הכי לא שייך בהו שליחות, כגון שילוח הקן וכדומה, בין שהשליח הוא בר שליחות או שאינו בר שליחות. דאם אמר לחרש שוטה וקטן שישלח האם לאו כלום הוא, דהוי כאילו פרחה האם מאליה. ואם אמר לאחר שהוא בר שליחות שישלח האם בשליחותו, אם כן השליח הוא שזכה במצוה ולא המשלח, אפילו אמר אני עושה מצוה בשביל המשלח לית ביה מששא, וכמו שכתבנו דגוף המצוה אינה נתפסת בשליחות", עכ"ל.
189
ק״צובשו"ת 'דבר אברהם' (ח"ב סי' ח' ענף ח') כתב גם כן כשיטה זו, וביאר הטעם על פי דברי ה'אור זרוע' המובאים ב'דרכי משה' (יו"ד סי' רס"ד), יעו"ש. וכ"כ בשו"ת 'בית הלוי' (ח"א סי' י'), ומציין שכן משמע מהרשב"א (שבת קל"ז) בשם הרמב"ן. וכן הורו לי הג"ר ישראל יעקב פישר זצ"ל והג"ר יהודא שפירא זצ"ל שלא מהני שליחות לעצם השילוח, אלא המשלח את האם הוא שזכה במצוה.
190
קצ״אאמנם בפני יהושע (קידושין ל"ד, א ד"ה מעקה) כתב וז"ל: "ולולי דבריהם היה נראה לי דבלא"ה איכא נפקותא אי שייך בנשים הנך מצות עשה, לענין דמצוה בה יותר מבשלוחה כן נראה לי", עכ"ל. ומבואר להדיא מדבריו דמהני שליחות לקיום מצות שלוח הקן, אבל יש נפקותא אי שייך הא דמצוה בה יותר מבשלוחה.
191
קצ״בוכן עולה מדברי ספר המקנה (קידושין מ"א, א ד"ה מצוה) שכתב בזה"ל: "וכן בשילוח הקן דאינו מצווה לשלוח אלא אם רוצה ליקח הבנים וכו', וממילא שייך בהן מצוה בה יותר מבשלוחה", עכ"ל. וכן כתב בשו"ת 'אבן שתיה' (סי' כ').
192
קצ״גוכן מבואר ב'ערוך השלחן' (חו"מ סי' קפ"ב סעיף א'), וז"ל: "וכן פדיון פטר חמור, ושלוח הקן ועשיית מעקה, יכול לעשות שליח מטעם זה משום דברצונו הביא עצמו לידי חיוב", עכ"ל.
193
קצ״דוכן משמע מדברי הגר"ח קניבסקי שליט"א בספרו 'נחל איתן' (סי' ה' סעיף י"ז), דאיתא התם בזה"ל: "ונראה דכל מצוה שהוא ע"י מקרה כמו שלוח הקן וכיסוי הדם ומעקה או שאינו חיוב על איש זה כגון במדידה שהרי לא קבעה תורה איזה דיין יצא למדוד רק ג' או ה' מב"ד הגדול וכיון שאינו חיוב דוקא על דיין זה א"א לומר שרצון התורה שגופו יעשה מעשה המדידה רק הכוונה שהמדידה תיעשה ע"י דיינים מב"ד הגדול ועיקר המכוון הוא שיתברר ע"י המדידה", עכ"ל. ועיין בתשובות הגר"ח קניבסקי שליט"א (קנ"ט) שענה לי 'מסתברא דמהני' למנות שליח לקיים מעשה השילוח.
194
קצ״הכל זה הוא לענין קיום המצוה על ידי שליח, ולענין מינוי שליח לזכות בבנים עבורו, אחר שקיים בעצמו מעשה השילוח, כתב לי הגר"ח קניבסקי שליט"א דמהני, יעוין תשובותיו (פ"ג, קי"ט, קל"ה-קל"ז). וכן ראיתי שעשו שני גדולי ישראל שליט"א, שמחמת חולשתם לא יכלו לעלות על סולם, וביקשו משליח שיעלה ויזכה בבנים בשבילם. וכן העידו בפני שהג"ר שלמה זלמן אויערבאך, ובעל המנחת יצחק זצ"ל אחר ששלחו האם, עשו שליח לזכות בעבורם בהבנים.
195
קצ״וועוד כתב לי הגר"ח קניבסקי שליט"א שאם נמצא הקן בחצר משתמרת של חבירו, ולא זכה עדיין בקן עיין להלן (דין כ"א), אזי אין צריך לזכות בבנים ע"י שיקחם בידיו, אלא יכול לבקש מבעל החצר שיכוון לזכות בבנים בעבורו, וממילא מקיים בזה המצוה דהבנים תקח לך, יעוין תשובותיו (נ"ט), ומה שכתבנו לעיל (דין י').
196
קצ״זואגב, פשוט שבמקום שלקיחת הבנים כרוכה במעשה שיש בו צד של סיכון ברור, אסור לו לסכן עצמו. יעוין מסכת חולין (קמ"ב, א) הרי שאמר לו אביו עלה לבירה והבא לי גוזלות ועלה ושלח את האם ולקח את הבנים ובחזרתו נפל ומת וכו'. וכן הוא בירושלמי חגיגה (פרק שני הלכה א דף ט, ב). וכן מובא מעשה זה בשינוי מעט במדרש רות רבה (פרשה ו, ד), ובקהלת רבה (פרשה ז, ח).
197
קצ״חזכיה בבנים שלא לצורך
198
קצ״טיב. אפילו שאין לו צורך בבנים, ואף אין דעתו להשתמש בהם, והוא זוכה בהם רק בכדי לקיים מצות שלוח הקן, מקיים בזה המצוה לכתחילה.
199
ר׳הרחב דבר
יב. כן שמעתי מהגרי"ש אלישיב שליט"א, ומהגר"ח קניבסקי שליט"א, יעוין תשובותיו (ל"ה, קכ"ז), ומהג"ר יהודא שפירא זצ"ל. ושמעתי מהם שאין שום חיוב לאכול או להשתמש בהם אחר זכייתו, ואין בזה מעליותא כלל.
יב. כן שמעתי מהגרי"ש אלישיב שליט"א, ומהגר"ח קניבסקי שליט"א, יעוין תשובותיו (ל"ה, קכ"ז), ומהג"ר יהודא שפירא זצ"ל. ושמעתי מהם שאין שום חיוב לאכול או להשתמש בהם אחר זכייתו, ואין בזה מעליותא כלל.
200
ר״אהחזרה הבנים לקן
201
ר״ביג. אחר שזכה בביצים או באפרוחים יכול להחזירם לכתחילה לקן, ומקיים המצוה לכתחילה גם אם האם חוזרת אליהם.
202
ר״גהרחב דבר
יג. דבר זה נלמד בדרך אגב מהא דאיתא במתניתין (קמ"א, א): "נטל את הבנים והחזירן לקן ואחר כך חזרה האם עליהן פטור מלשלח". ומבואר ברש"י הטעם דכיון שנטל הבנים הוי ליה קן מזומן. וחזינן עכ"פ שאין בזה צד איסור. ויעו"ש בפירוש הר"י מלוניל שהוסיף דהניחם שם כדי שתגדלם אמם.
יג. דבר זה נלמד בדרך אגב מהא דאיתא במתניתין (קמ"א, א): "נטל את הבנים והחזירן לקן ואחר כך חזרה האם עליהן פטור מלשלח". ומבואר ברש"י הטעם דכיון שנטל הבנים הוי ליה קן מזומן. וחזינן עכ"פ שאין בזה צד איסור. ויעו"ש בפירוש הר"י מלוניל שהוסיף דהניחם שם כדי שתגדלם אמם.
203
ר״דוכן שמעתי לדינא מהגרי"ש אלישיב שליט"א ומהגר"ח קניבסקי שליט"א, יעוין תשובותיו (ל"ד, ל"ו), ומהג"ר יהודא שפירא זצ"ל. וכן הורו לי הג"ר ישראל יעקב פישר זצ"ל עיין בהסכמתו לספרנו, והג"ר יעקב משה הלל שליט"א. ושמעתי מפיהם דאף לטעם הזהר הק' (ע' להלן בפרק טעמי המצוה, הטעם הרביעי) שענין השילוח הוא כדי לצער האם ולעורר רחמים למעלה, מ"מ שפיר יכול להחזירם להקן אחר שזכה בהם.
204
ר״הועוד שמעתי מהגרי"ש אלישיב שליט"א, דאף באפרוחים שרי להחזירם לקן ולהפקירם, ותו אין חיוב מזונותיהם עליו, ואף שאין ברור שתחזור האם ותמשיך להאכילם. וכן שמעתי מהגר"ח קניבסקי שליט"א, יעוין תשובותיו (ל"ז), ומהג"ר יהודא שפירא זצ"ל.
205
ר״ושילוח בעוף ספק טהור
206
ר״זיד. הרואה קן ובו עוף שיש בו סימני טהרה, אך אין מסורת שקבלו בו שהוא טהור, או שאינו מכיר כלל עוף זה ומסופק אולי הוא כשר, אף שאסור לאכול אותו, מ"מ ישלח האם מספק. אכן, בעוף שודאי אינו טהור, לא ישלח האם בחנם.
207
ר״חהרחב דבר
יד. בשו"ת התעוררות תשובה (חלק ד' סי' קנ"ה) דן במוצא קן ציפור ואינו יודע אם הוא עוף טהור, האם חייב בשלוח הקן. וכתב ע"פ המבואר בשו"ע (יו"ד סי' פ"ב ס"ג) דעוף שחרטומו רחב וכף רגלו רחבה מותר באכילה אם יש לו ג' סימנים בגופו. ובהג"ה שם כתב די"א שאין לסמוך אפילו על זה, ואין לאכול שום עוף אלא במסורת שקבלו בו שהוא טהור. ובעוף שכזה צדד שם דיכול לקיים שלוח הקן דדלמא הוא טהור, ואיה"נ שמספק לא אוכלים אותו מ"מ מצות שילוח יכול לקיים, מספק דלמא הוא עוף טהור.
יד. בשו"ת התעוררות תשובה (חלק ד' סי' קנ"ה) דן במוצא קן ציפור ואינו יודע אם הוא עוף טהור, האם חייב בשלוח הקן. וכתב ע"פ המבואר בשו"ע (יו"ד סי' פ"ב ס"ג) דעוף שחרטומו רחב וכף רגלו רחבה מותר באכילה אם יש לו ג' סימנים בגופו. ובהג"ה שם כתב די"א שאין לסמוך אפילו על זה, ואין לאכול שום עוף אלא במסורת שקבלו בו שהוא טהור. ובעוף שכזה צדד שם דיכול לקיים שלוח הקן דדלמא הוא טהור, ואיה"נ שמספק לא אוכלים אותו מ"מ מצות שילוח יכול לקיים, מספק דלמא הוא עוף טהור.
208
ר״טועיין ברכי יוסף (סי' רצ"ב ס"י) דגם כתב כעין סברא זו לענין נדונו שם, וכ"כ הש"ך סקט"ו.
209
ר״יוכן איתא להדיא (שיכול לקיים המצוה מספק על עוף בלי מסורת כשרות) בספר חורב לרבי שמשון רפאל הירש זצ"ל (פרק שילוח הקן), וכן כתב בשו"ת מנחת אלעזר (ח"ג סי' מ"ג) יעו"ש.
210
רי״אוכן כתב לי הגר"ח קניבסקי שליט"א, לענין הרואה קן צפור ואינו יודע אם העוף כשר דאין חשש צער בעלי חיים לשלח מספק, יעוין בתשובותיו (פ"ו). וכן שמעתי מהג"ר ניסים קרליץ שליט"א. והג"ר יהודא שפירא זצ"ל הוסיף שאע"פ שיכול לשלח מספק, מ"מ מכיון שאינו בטוח שהעופות כשרים, עדיף שיחזיר האפרוחים לקן, אחר שזכה בהם (ע' לעיל דין י"ג) כדי למעט בצער האם.
211
רי״בובנוגע לעופות שאינם כשרים בוודאות, בודאי אין לשלח האם, דהלא נגרם בזה צער לאם ללא צורך. ובהתעוררות תשובה כתב טעם נוסף ע"פ הזוה"ק דע"י שילוח עוף טהור מתעוררים רחמי שמים על עם ישראל. ולפ"ז יש לחוש חלילה איפכא אם הוא עוף שאינו טהור.
212
רי״גשני שילוחים בקן אחד
213
רי״דטו. אפילו אין בקן אלא אפרוח אחד או ביצה אחת חייב לשלח האם. ולכן, כשיש שני ביצים או יותר, יכולים שני אנשים לקיים בה מצות שילוח לכתחילה, והיינו באופן שישלח הראשון את האם ויזכה רק בביצה אחת, וכשתחזור האם לדגור ישלחה השני ויזכה בביצה השניה. וע"ע בהרחב דבר.
214
רי״ההרחב דבר
טו. איתא במשנה (ק"מ, ב): אין שם אלא אפרוח אחד או ביצה אחת חייב לשלח, שנאמר קן קן מכל מקום. וכך נפסק בשו"ע (יו"ד סי' רצ"ב סעיף א) וברמב"ם (הל' שחיטה פי"ג הי"ז). וביאור הלימוד מהפסוק כתבו הנמוקי יוסף והר"י מלוניל, שמכיון שדרך המקרא לתפוס לשון רבים, קיני ציפור, והכא כתיב לשון יחיד, שמע מיניה שמקיים המצוה אפילו בביצה אחת. והר"ן בחידושיו ביאר באופן אחר וז"ל: "מדכתב רחמנא קן ציפור בפת"ח שהוא סמוך, ולא קן בצירי שהוא מוכרת, ש"מ שהתורה הקישה קן לאם, מה האם שאינה אלא אחת אף הקן אפילו אינו אלא אחד חייב לשלח", עכ"ל. ומה שכתוב בתורה לשון רבים, 'אפרוחים או ביצים' פירש רש"י (קמ"א, א ד"ה ביצים או אפרוחים) וז"ל: "אורחיה דקרא הוא למינקט רבים ברוב קנים", עכ"ל. וכן כתב רבינו בחיי (דברים כ"ב, ז) וז"ל: "והזכיר אפרוחים וביצים בלשון רבים שכן המנהג, ואף אם האם רובצת על אפרוח אחד או ביצה שלמה אחת חייב בשלוח", עכ"ל.
טו. איתא במשנה (ק"מ, ב): אין שם אלא אפרוח אחד או ביצה אחת חייב לשלח, שנאמר קן קן מכל מקום. וכך נפסק בשו"ע (יו"ד סי' רצ"ב סעיף א) וברמב"ם (הל' שחיטה פי"ג הי"ז). וביאור הלימוד מהפסוק כתבו הנמוקי יוסף והר"י מלוניל, שמכיון שדרך המקרא לתפוס לשון רבים, קיני ציפור, והכא כתיב לשון יחיד, שמע מיניה שמקיים המצוה אפילו בביצה אחת. והר"ן בחידושיו ביאר באופן אחר וז"ל: "מדכתב רחמנא קן ציפור בפת"ח שהוא סמוך, ולא קן בצירי שהוא מוכרת, ש"מ שהתורה הקישה קן לאם, מה האם שאינה אלא אחת אף הקן אפילו אינו אלא אחד חייב לשלח", עכ"ל. ומה שכתוב בתורה לשון רבים, 'אפרוחים או ביצים' פירש רש"י (קמ"א, א ד"ה ביצים או אפרוחים) וז"ל: "אורחיה דקרא הוא למינקט רבים ברוב קנים", עכ"ל. וכן כתב רבינו בחיי (דברים כ"ב, ז) וז"ל: "והזכיר אפרוחים וביצים בלשון רבים שכן המנהג, ואף אם האם רובצת על אפרוח אחד או ביצה שלמה אחת חייב בשלוח", עכ"ל.
215
רי״והוראת פוסקי הדור שליט"א
216
רי״זוע"פ הלכה זו שאלתי הגרי"ש אלישיב שליט"א, האם אפשר לשני אנשים לקיים המצוה בקן אחד, באופן שהראשון יזכה רק בביצה אחת, או נימא שמכיון שיש יותר מביצה אחת, צריך לזכות בכולם. והשיב לי, שלא מצינו חיוב לזכות בכל הביצים, ומכיון שאיתא במתניתין שמקיים המצוה גם כשזוכה רק בביצה אחת, שפיר אפשר למיעבד הכי. וכן הורה לי הגר"ח קניבסקי שליט"א, עיין בתשובותיו (ל"א, ל"ב, ק"כ, קכ"א), והג"ר חיים פנחס שינברג שליט"א. וכן שמעתי מהג"ר ישראל יעקב פישר זצ"ל, ומהג"ר יהודא שפירא זצ"ל.
217
רי״חשילוח באם ולא באב
218
רי״טטז. אין מקיימים מצות שלוח הקן אלא באם ולא באב. ובזמננו טבע התורים והיונים שהאב והאם מתחלפים במשך היום. והזמן הבטוח שהאם רובצת ולא האב הוא משקיעת החמה ועד לאחר זריחתה. ולכן ראוי לקיים המצוה רק במשך הזמן הזה.
219
ר״כהרחב דבר
טז. מקור ההלכה בגמרא
טז. מקור ההלכה בגמרא
220
רכ״אאיתא בגמרא חולין (ע"ח, ב): וחייב באם על הבנים [שלוח הקן שהוזהר לא ליקח שניהם, רש"י], מה כשחייב באם על הבנים בנקבות ולא בזכרים [דכתיב והאם רובצת ולא האב רובץ, רש"י], אף כשחייב וכו'. מבואר להדיא מסוגית הגמרא דמצות שלוח הקן היא רק בהאם. וכלשון התורה הק' והאם רובצת וכו'.
221
רכ״בובתוס' שם (ד"ה מה) הוסיף ביאור בזה וז"ל: "דאם דקרא משמע ליה דוקא, ולא משום שאורחה להיות רובצת, מדכתיב שלח תשלח את האם, דה"ל למיכתב שלח תשלחנה כיון דכתיב כבר לא תקח האם, לכך משמע ליה דוקא", עכ"ל.
222
רכ״גוכן מתבאר להדיא ממתניתין (קל"ח, ב): קורא זכר ר"א מחייב וחכמים פוטרין. ופירש"י, דדרכו של עוף זה לרבוץ על ביצי אחרים. ומתבאר מדברי הרמב"ם בפירוש המשניות והר"ן שעל הרי"ף והנמוקי יוסף ופירוש הר"י מלוניל דבזכר משאר המינים לכו"ע אין מקיימים מצות שלוח הקן כיון דלא בר דגירה הוא, יעו"ב. וכן נפסק להלכה ברמב"ם (פי"ג ה"י) ובשו"ע (סי' רצ"ב ס"ז).
223
רכ״דויעוין בדברי הרמב"ן במלחמת ה' (כ"ז, ב מדפי הרי"ף) שיש ללמוד מדבריו קצת סברא בזה וז"ל: "דלמא התם [באותו ואת בנו] טעמא משום דחס רחמנא בזה שבנה כרוך עליה דומיא דשלוח הקן, אבל זכר שאין בנו כרוך אחריו ואין מכירין זה את זה כלל לא הקפידה בהן תורה", עכ"ל.
224
רכ״הטבע הדגירה בזמננו
225
רכ״ווהנה הלכה זו מצריכה אותנו לדעת טבעי העופות ואופן דגירתם, כדי שנדע מתי האם דוגרת. ונקדים ונאמר דדבר זה מבורר ונבדק ע"פ חוקרים שעקבו אחר אורחות בעלי הכנף, שבזמנינו דרך האב והאם להתחלף במשך היום בדגירה. ודבר זה ניתן לבירור ע"י מעקב ליד הקן, דרואים אותם מתחלפים מידי זמן. ולכן אם מקיים מצות שילוח במשך היום, יש ספק בדבר אם קיים בזה המצוה דאולי שלח האב ולא האם. ומאידך גיסא גם עובדה זו ברורה אצל היונים והתורים שהאם בלבדה דוגרת משעת שקיעת החמה ועד אחר זריחתה. ועיין עוד להלן (בפרק הדרכה מעשית) בטבע הדגירה של הצפור דרור ועוד סוגים שונים.
226
רכ״זובאמת יש לנו מקור קדום לכך שאצל שאר העופות, מלבד הצפורים, מתחלפים האב והאם בדגירה, והוא בספר 'שפתי כהן' אשר חברו רבי מרדכי הכהן תלמיד רבי ישראל די קוריאל שהיה מגורי האריז"ל, דכתב בפרשת כי תצא, וז"ל: "ששאר העופות פעמים יושבת הנקבה על הבנים ופעמים יושב הזכר, אבל הצפור לעולם יושבת נקבה ולא הזכר", עכ"ל.
227
רכ״חטבע הדגירה בזמן הגמרא
228
רכ״טואולם, הגם שכך הוא הטבע בזמננו, ועפ"ז כתבנו שראוי לקיים המצוה בלילה ולא ביום, נראה להוכיח דבזמן הגמרא היה מצוי שהאם בלבדה רבצה במשך כל הדגירה מבלי לזוז ממקומה. חדא, יש להוכיח כן מהא דלא נמצא רמז בש"ס ופוסקים שאפשר לקיים שלוח הקן באופן וודאי רק בלילה ולא ביום.
229
ר״לשנית, גמרא מפורשת היא כדברינו. דהנה איתא בחולין (קמ"א, ב) דלוי בר סימון אקני פירות שובכו, ופירש"י אפרוחים וביצים, לרב יהודה. ובהמשך מוסיפה הגמרא דהנהו פירי חדתי הוו. ופירש"י, ביצים שהטילה אותם האם ולא עמדה מעליהם מעולם וכו'. ובעקבות סוגיא זו כתב הרמב"ם (הלכות מכירה פכ"ג ה"י): "הביצים והאפרוחים עצמן שיש בשובך לא קנה אותם בעל השובך כל זמן שלא פרחו". וביאר בכסף משנה טעמא, דאורחא דמילתא הוא דכל זמן שלא פרחו האפרוחים אין דרך האם לעמוד מעליהם.
230
רל״אהרי לנו גמרא מפורשת שיתכן שהאם לא תעזוב הקן מאז שהוטלו הביצים עד לאחר שנעשו אפרוחים (דבר שנמשך בין 12-15 יום). ובזמננו ברור שלעולם אחר עבור ג' ימים מעת הטלת הביצים, עוזבת האם את הקן והאב מתחלף עמה. ובאמת כלול במה שכתבנו שינוי נוסף ומהותי בטבעי הבעלי חיים. דהלא בראשונים הנ"ל איתא דזכר לאו בר דגירה, ובזה שונה הקורא משאר כל העופות. ואילו בזמננו המציאות מוכחת דזכר בר דגירה הוא.
231
רל״בשינוי הטבע בעונות הדגירה
232
רל״גולא רחוק הדבר לומר שנשתנו הטבעיים בזה, דהדבר מוכרח הוא להדיא בעוד ענין, והוא, בעונות הדגירה. הנה רש"י בביצה (י, א ד"ה בריכה) כותב בזה"ל: "שהיונים יולדים בכל חודש וחודש והן שני גוזלות זכר ונקבה ומפסיקין בתקופת טבת וחוזרים ויולדים בניסן", עכ"ל. ומאידך, ברשב"ם בב"ב (פ, א ד"ה הלוקח) כתב וז"ל: "ודרך היונים לעשות שני יולדות בכל חודש זכר ונקבה, חוץ מחודש אדר שאין יולדין", עכ"ל.
233
רל״דהנה לפנינו שינוי בטבע בין זמנו של רש"י לזמנו של נכדו הרשב"ם. ובאמת מצינו במדרש שיר השירים רבה (א, ט"ו) ובילקוט שמעוני שיר השירים (רמז תתקפ"ה) שהיונים מטילים ביצים בכל חודש וחודש וז"ל הילקוט שמעוני: "מה היונה עושה גוזלים בכל חודש כך ישראל והיה מידי חודש בחודשו", עכ"ל.
234
רל״השיטה מחודשת
235
רל״ווהנה הגם שכתבנו למעלה כדבר פשוט שמצות שילוח היא רק באם ולא באב, והראנו המקור לזה בגמרא, ובראשונים ובפוסקים. מ"מ לא אמנע עצמי מלציין דמצינו שיטה מחודשת לא כן, והיא שיטת רבינו ניסים גאון בספרו 'יפה מהישועה' דכתב שם שמצות שלוח הקן היא גם באב וגם באם, וז"ל (פרק ג): "כמה שאמר יתברך כי יקרא וכו', אם נתקלת בקן ובו אפרוחים, תקח את האפרוחים ותשלח את האב ואת האם", עכ"ל. וחוזר על לשון זה כמה פעמים שם.
236
רל״זובחידושי הר"י מנרבונא חולין (קל"ט, ב) כתב דזכר בעלמא, היינו לא קורא, בעיא ולא איפשיטא, אי מקיימים בו מצות שילוח. וכבר תמה שם בהערות דלהמבואר בגמרא לפנינו ליכא ספק בזה ואדרבה מבואר דבזכר לא מקיימים כלל דהאם כתיב ולא זכר. וצ"ע.
237
רל״חורבי יצחק אייזיק הרצוג זצ"ל כותב טעם לפרש רבינו ניסים גאון (שו"ת הגרי"א הרצוג סי' ק"ח) וז"ל: "יש לנו להניח שרבינו ניסים גאון ז"ל מפרש הגמרא חולין (ק"מ, ב) אבל בזכר דעלמא ד"ה פטור, היינו שאין הוכחה שהוא האב של הקן. ומדרך העולם הוא שהאם ורק האם רובצת, אבל יתכן שרובץ זוג ומזה הוכחה שהוא האב, וזה ידוע מבעה"ח שיש במיניהם צנועים כיונה, וזו היתה ההוכחה של רבינו ניסים. שאת"ל שזכר לא שייך כלל באשר הוא זכר אלא רק קורא לרבי אליעזר (בחולין שם) הואיל וכתוב "קורא דגר" למה לו למעט זכר דעלמא, תיפ"ל "אם" כתוב בתורה, וע"כ כנ"ל. ועוד מרבי אליעזר עצמו מוכח שאם כן מה זה מועיל שכתוב אצל קורא, "קורא דגר" הלא סוף סוף זכר הוא ובתורה כתוב "אם", וע"כ שדיברה תורה בהוה, וע"כ בזכר שיש ראיה שהוא האב של הביצים שמתחבר תמיד את האם ויושב עמה יחד על הקן וידוע שיש מיעוט בזה בין העופות, אז גם הוא בכלל מצות השילוח. ויש להטעים עוד שרבינו ניסים גאון הולך בשיטת המפרשים את טעם המצוה, אשר בהיותה ניצודה עבור אהבתה לבנים אסור ליקחה (עי' רמב"ם פי"ג משחיטה ה"ז, ובאו"ש שם) ועיין במדרש (ויק"ר פרשה כ"ז, י"א) "יודע צדיק נפש בהמתו" זה הקב"ה שכתב בתורתו "לא תקח האם על הבנים" וכן אמרו ז"ל כדאי הוא שעוסק בכבודו של עולם ובתיקונו של עולם שתנצל וכו' וא"כ י"ל דאם לאו דווקא אלא מפני שדיברה תורה בהוה, אבל הוא הדין לזכר שניצוד בעבור אהבתו לבנים שאסור ליקחו ובד"א כשניכר מתוך הישיבה שלו עמה יחד שהוא האב של הקן הזה ואהבת האב לבניו היא שהביאתו למסירת נפש זו", עכ"ל. [ועיין להלן בפרק הוספות לדיני שלוח הקן שהבאנו דברי הספר 'זכר עשות' שחולק על הגרי"א הרצוג יעו"ש].
238
רל״טנשברו הביצים בשעת השילוח
239
ר״מיז. יש להזהר לא לגרום לאם בהלה גדולה ע"י הכשת המקל וכדומה, משום שאז מצוי שנשברים הביצים, ומוטל הדבר בספק אם קיים בכה"ג המצוה. יעוין בהרחב דבר פרטי הדינים.
240
רמ״אהרחב דבר
יז. כתב רבנו בחיי (דברים כ"ב, ז) וז"ל: "וקרא את הביצים בנים, לפי שמהם יוצאים הבנים, ויעלה בידינו מזה שאינו חייב בשילוח עד שיהיו הביצים שלמים ראויים לבנים, ואם היו שבורים אינו חייב בשילוח", עכ"ל.
יז. כתב רבנו בחיי (דברים כ"ב, ז) וז"ל: "וקרא את הביצים בנים, לפי שמהם יוצאים הבנים, ויעלה בידינו מזה שאינו חייב בשילוח עד שיהיו הביצים שלמים ראויים לבנים, ואם היו שבורים אינו חייב בשילוח", עכ"ל.
241
רמ״בוהנה ידוע וברור למי שנתנסה במצוה, דמצוי לפעמים שעצם שילוח האם גורם לכך שהאם שוברת הביצים. וזהו משום שבעת הדגירה אין האם, או האב, יושבים ממש על הביצים, אלא הם נמצאים בגובה מעט ע"י רגליהם, וחום גופם מועיל לביצים. ובשעה שהאם נבהלת ממעשה הגירוש, היא בורחת בבהלה ולפעמים גוררת הביצים עמה מעט, וכתוצאה מכך הם נשברים.
242
רמ״גומדברי רבינו בחיי הנ"ל אין לנו להכריע האם קיים המצוה באופן שנשתברו הביצים במהלך השילוח. דהוא מיירי מאופן שהביצים נשברו כבר לפני מעשה השילוח. ונחלקו פוסקי דורנו בענין זה בספר 'הבנים תקח לך' (דף ל"ד) הביא תשובת הג"ר שלמה זלמן אויערבך זצ"ל ומדבריו עולה דקיים המצוה, מכיון דנחשבים הביצים כמסולקים ואין בזה חסרון בקיום המצוה. ויעו"ש שהוסיף הג"ר שלמה זלמן אויערבך זצ"ל שראוי לנקות הקן מהביצים השבורים, כדי למנוע צער האם כשתחזור. וכן שמעתי מהג"ר משה הלברשטאם זצ"ל שמקיים המצוה בוודאות אם נשברו הביצים במהלך השילוח.
243
רמ״דומהגרי"ש אלישיב שליט"א שמעתי דדבר זה תלוי במציאות. כלומר, שאם נשברו הביצים בשעה שעלתה האם מעליהם בדרכה לעוף, קיים המצוה, דבשעה ששלחה היו תחתיה ביצים שלמים. אולם אם נשברו הביצים בעוד שהאם רבצה עליהם לא קיים בזה המצוה שכן בשעת השילוח לא היו תחתיה ביצים שיכולים להביא אפרוחים בני קיימא.
244
רמ״הומהג"ר יהורא שפירא זצ"ל שמעתי שאין מקיים המצוה בכה"ג וכתב לי טעם הדבר וז"ל: "כיון שסוחבת עמה הביצים וסופן להשבר, נראה שאין כאן מצוה", עכ"ל. ועיין מה שהשיב בענין זה הג"ר חיים קניבסקי שליט"א בתשובותיו (כ"ט).
245
רמ״וביצים ואפרוחים שאסור לאוכלם
246
רמ״זיח. היו האפרוחים המונחים בקן טריפות פטור מלשלח האם, דכתיב ואת הבנים תקח לך ודרשינן, לך ולא לכלביך. ובכל זאת, בביצה המרוקמת דהיינו שכבר יש בה דם, חייב לשלח האם. וה"ה באפרוחים שעדיין לא נפתחו עיניהם, אע"ג שאסור לאכלם, חייב בשילוח. כיון שאם היה מניחם תחת אמם או תחת עוף אחר היו נעשים ראויים לאכילה.
247
רמ״חהרחב דבר
יח. איתא בגמרא (ק"מ, א): "תניא אם טרפה חייב בשילוח אפרוחים טרפות פטור משילוח. מנא הני מילי אמר רב כהנא דאמר קרא תקח לך ולא לכלביך". ומבואר דרק באופן שיכול להשתמש באפרוחים לאכילה חייב בשילוח.
יח. איתא בגמרא (ק"מ, א): "תניא אם טרפה חייב בשילוח אפרוחים טרפות פטור משילוח. מנא הני מילי אמר רב כהנא דאמר קרא תקח לך ולא לכלביך". ומבואר דרק באופן שיכול להשתמש באפרוחים לאכילה חייב בשילוח.
248
רמ״טביצה מרוקמת ואפרוח שנולד
249
ר״נוהנה אם נקבל הדברים כפשוטם, יצא שהזמן הראוי לקיים מצות שילוח, הן בביצים והן באפרוחים, הוא מצומצם מאד. דכידוע לאחר כשלושה ימים (ולפעמים שני ימים) אחר הטלת הביצים, הם מתחילים להתרקם, ולאחר עוד כשלושה ימים יש כבר צורת אפרוח קטן. ומתחילת הריקום כבר נאסרים הביצים באכילה. [אפשר לבדוק בנקל ביצי תור ויונה, אם כבר התחילו להתרקם, ע"י שמביטים בהם בחדר חשוך עם פנס וכדומה]. נמצא דבביצים יש ימים ספורים שהם כשרים לאכילה.
250
רנ״אולענין האפרוחים, גם אי אפשר לשוחטם לכמה ימים, ע"פ המבואר בש"ך וב"ח (ריש סי' ט"ו) דאפרוח מיד כשנולד אסור באכילה עד שיגדלו הכנפים, דאסר זאת רבינו יואל משום שקץ. וזהו לערך לאחר ששה ימים מאז שנולדו. ועד אז לכאורה אי אפשר לקיים המצוה מכיון שלא מתקיים בזה הפסוק תקח לך.
251
רנ״בטעמא דהיתרא
252
רנ״גאכן לדינא בודאי אין הדבר כן, ומעולם לא שמענו כזאת. וטעמא דמילתא שמקיימים מצות שילוח גם בביצה מרוקמת ואפרוח שנולד, כבר מבואר בר"ן (שם) וז"ל: "ואין צריך לומר אם הביצים נוצר בהם אפרוח, שזה אינו חייב לשלח, דכיון שהביצים אסורין קרי כאן תקח לך ולא לכלביך. אלא שיש לומר שאם היה יכול לשום הביצים תחת עוף אחר חייב לשלח, עכ"ל. וביאור מסקנת דבריו, דשאני ביצה מרוקמת מביצת טריפה, דביצה זו תהיה ראויה לאחר זמן באכילה, לאחר שיצא ממנה אפרוח, אם יניחה תחת האם שלה, או תחת אם אחרת, [ונראה פשוט דמה שנקט הר"ן עוף אחר היינו מכיון שאת האם שלה הרי שלח לצורך קיום מצוותו ולא בטוח שתחזור לקן, וע' לעיל דין י"ג]. וסברא זו ממש שייכת במכל שכן באפרוח שנולד. ויעוין בברכי יוסף בגיליון השו"ע (ס"ז) שהביא כעין זה בשם בעל הכנסת הגדולה בספרו דינא דחיי.
253
רנ״דוכן מתבאר להדיא שמקיים המצוה לכתחילה גם בביצה מרוקמת בספר 'יד אליהו' (ח"ג סימן ט"ו ס"ק ד', ובחלק הפסקים סי' נ"א, לרבי אליהו רגולר זצ"ל, אב"ד דקאליש, שזכה ללמוד בצוותא חדא עם רבי חיים מוולוזין, ועם רבי אברהם אחיו של רבינו הגר"א זיע"א שנים רבות). וכן הוא ב'חידושי מהרא"ך' (יו"ד סימן רצ"ב. לרבי אלעזר הכהן אב"ד פלאצק, חתן רבי יעקב מליסא בעל ה'נתיבות'), יעוין להלן (ב'הוספות לדיני שלוח הקן') שהבאנו דבריהם בשלמותם.
254
רנ״ההוראת גדולי הדור
255
רנ״ווע"ע בחזון יחזקאל על התוספתא (דף ל"ח בספר, חידושים ס"ב) שכתב בזה"ל: "הלא מעולם לא שמענו דאם הביצים שבקן הם כבר נעשו פירשא כנהוג קודם יציאת האפרוח, יהיה פטור משלוח משום שאינן ראויות עוד לאכילה ואין מתקיים בהם תקח לך, אלא ע"כ כיון שישנה האפשרות להושיב עליהן צפור אחרת מתקיים שפיר תקח לך בהאפרוחים הנולדים וחייב בשילוח", עכ"ל. והן הן הדברים שכתבנו לעיל.
256
רנ״זוכן שמעתי להורות לדינא מהגרי"ש אלישיב שליט"א, מהגר"ח קניבסקי שליט"א, מהג"ר ניסים קרליץ שליט"א, מהג"ר יעקב משה הלל שליט"א, מהג"ר ישראל יעקב פישר זצ"ל, מהג"ר יהודא שפירא זצ"ל, מהג"ר משה הלברשטאם זצ"ל, שאפילו אם הביצים שבקן הם מלאים דם ואסור לאכלם, ואפילו האפרוחים הם צעירים שעדיין אינם ראויים לשחיטה מ"מ מקיים בהם המצוה לכתחילה. ועוד שמעתי מהם להדיא שאינו צריך להניחם בפועל ממש תחת האם או תחת עוף אחד, דסגי במה שיש לו אפשרות להניחם ולהביאם לידי מצב שיהיו ראויים לאכילה. ועיין בתשובותיו של הגר"ח קניבסקי שליט"א (ל"ט, מ, קס"ד). וכן הורה הג"ר חיים פנחס שיינברג שליט"א (עי' בפרק תשובות הפוסקים להלן בספרנו).
257
רנ״חרובצת ומאכלת
258
רנ״טיט. אין מקיימים מצות שילוח אלא בזמן שהאם רובצת על הביצים או האפרוחים. משא"כ כשהאם מאכלת האפרוחים וכדומה.
259
ר״סהרחב דבר
יט. כדי לבאר הלכה זו נקדים טבע האם. דהנה הביצים וכן האפרוחים, בעודם קטנים, אין האם או האב עוזבים אותם כלל, אלא דוגרים עליהם בתורנות כדי לחממן. ובתקופה זו בודאי כשרואים שהאם בקן, בודאי היא דוגרת עליהם ואפשר לקיים אז מצות שילוח.
יט. כדי לבאר הלכה זו נקדים טבע האם. דהנה הביצים וכן האפרוחים, בעודם קטנים, אין האם או האב עוזבים אותם כלל, אלא דוגרים עליהם בתורנות כדי לחממן. ובתקופה זו בודאי כשרואים שהאם בקן, בודאי היא דוגרת עליהם ואפשר לקיים אז מצות שילוח.
260
רס״אאמנם כשגדלים האפרוחים (לערך 5-9 יום לאחר לידתם), שוב אין האם רובצת עליהם ואף עוזבת אותם לבדם בקן, והיא מגיעה לקן כמה פעמים ביום כדי להאכילם, ע"י שמנחת אוכל בפיה והאפרוחים לוקחים בפיהם מפיה. ולאחר עוד כמה ימים, מלמדת אותם לעוף בעצמם. ושמעתי מהגרי"ש אלישיב שליט"א ומהגר"ח קניבסקי שליט"א דפשוט שאי אפשר לקיים המצוה בזמן שהיא מאכלת אותם אך לא רובצת עליהם, דרביצה ממש בעינן. וע' בתשובותיו של הגר"ח קניבסקי שליט"א (פ"ח).
261
רס״בובשו"ע (סי"א) איתא: היתה מעופפת על הקן אם כנפיה נוגעות בקן חייב לשלח ואם לאו פטור אע"פ שנוגעת מן הצד, עכ"ל. ויעו"ע בטור ונוש"כ בביאור שיטת הרמב"ם (פי"ג הל' י"ג). והעולה מכל זה דנקטו כולם לדבר פשוט דבעינן שתהא האם רובצת על בניה ממש ולא שהיא לצידם.
262
רס״גביצים מוזרות
263
רס״דכ. היו בקן ביצים מוזרות אינו חייב בשילוח האם. ואולם, הרואה קן ורוצה לקיים מצות שילוח, אין לו לחשוש שמא הביצים הן מוזרות.
264
רס״ההרחב דבר
כ. הכי איתא בהמשנה (ק"מ, ב): "ביצים מוזרות פטור מלשלח". ופירש"י: "שאין אפרוח בא מהן". ונרחיב מעט בביאור המציאות. טבע הציפור שהיא מטילה ביצים גם אם אין זכר עמה. אלא שמביצים אלו לא יכול לצאת אפרוח, ולא מתחיל בהם כלל תהליך של ריקום. והאם כשדוגרת על ביצים אלו ורואה שאין שום שינוי חל בהם, עוזבת אותם בקן והולכת לדרכה. ומכיון שאין ביצים אלו בני קיימא, לא נתחייבו בשילוח, דילפינן התם ביצים מאפרוחים, מה אפרוחים בני קיימא אף ביצים בני קיימא. וע"ע בספר הערוך ערך ספן, ולהלן בפרקים העוסקים בתיאור טבע הציפורים.
כ. הכי איתא בהמשנה (ק"מ, ב): "ביצים מוזרות פטור מלשלח". ופירש"י: "שאין אפרוח בא מהן". ונרחיב מעט בביאור המציאות. טבע הציפור שהיא מטילה ביצים גם אם אין זכר עמה. אלא שמביצים אלו לא יכול לצאת אפרוח, ולא מתחיל בהם כלל תהליך של ריקום. והאם כשדוגרת על ביצים אלו ורואה שאין שום שינוי חל בהם, עוזבת אותם בקן והולכת לדרכה. ומכיון שאין ביצים אלו בני קיימא, לא נתחייבו בשילוח, דילפינן התם ביצים מאפרוחים, מה אפרוחים בני קיימא אף ביצים בני קיימא. וע"ע בספר הערוך ערך ספן, ולהלן בפרקים העוסקים בתיאור טבע הציפורים.
265
רס״וומכל מקום, אין לחשוש בסתמא שמא ביצי הקן הן מוזרות, ולא קיים מצוותו, דאזלינן בתר רובא. וכתב בערוך השולחן (ס"ו) שענין ביצים מוזרות אינו שכיח. וכן שמעתי מהגרי"ש אלישיב שליט"א. והוסיף דהאומדנא הזאת היא כ"כ אלימתא עד שאפשר להלקות מי שלקח אם על הבנים, ואין חוששין שמא ביצים אלו מוזרות הן. וההתראה התראת ודאי היא. וכן כתב לי הגר"ח קניבסקי שליט"א, יעוין תשובותיו (מ"ב-מ"ד). ומצאתי בפירוש דעת תורה להמהרש"ם בסי' רצ"ב שמביא בשם תשובות הרא"ש כלל ק"ב סי' י' (והובא נמי בשו"ע חו"מ סי' רל"ב סעי' י"ט) שלא חיישינן לביצים מוזרות.
266
רס״זובכל זאת אציין כיצד ניתן לקבוע על פי סימנים שאין הביצים מוזרות. א) כשרואים בשעת בניית הקן שיש מי שמביא לה קשים ועצים דקים. ב) כשרואים בתקופת הדגירה שיש מי שמחליף האם מעת לעת, דזהו הזכר. ג) לאחר שזכה, אם רואה שהחל בביצה תהליך של ריקום. ד) בביצים שאינן מוזרות יש כעין קשת בחלבון הביצה, יעוין בחולין דף (ס"ד, ב) ורש"י (שם ד"ה והוא). ועיין להלן בפרק על טבע העופות.
267
רס״חקן בחצר המשתמרת
268
רס״טכא. אין חייבים לשלח האם אלא בקן שאינו מזומן אצלו, כלומר שלא זכה בו. לפיכך קן הנמצא בחצר המשתמרת, אינו חייב בשילוח.
269
ר״עאמנם מבואר בגמרא שכל עוד שהאם לא עזבה את הקן כלל משעת הטלת הביצים, אין חצרו זוכה לו ועל כן יכול לקיים המצוה גם בחצר המשתמרת.
270
רע״אולדעת הרבה אחרונים ופוסקי זמננו אם כיוון במחשבתו מיד בתחילת עשיית הקן לפני הטלת הביצים, שאין ברצונו שחצרו תזכה בעבורו באם ובביצים, אין חצרו קונה לו בעל כרחו, ויכול על כן לקיים המצוה גם אם עזבה האם כבר את הקן לזמן מה.
271
רע״בואמנם י"א שהיום שרוב בני אדם אין דעתם נוחה מהמצאות יונים וקינים ברשותם, אין החצר זוכה עבורם בקן, גם אם לא חשב כן להדיא, ומשום כך יכול לקיים מצות שילוח, גם אם עזבה האם את הקן לזמן מה, וגם אם לא גמר בדעתו להדיא שאין ברצונו לזכות בהם.
272
רע״גהרחב דבר
כא. עיקרי הלכה זו מבוססים על סוגיות הגמרא בחולין ופסקי השו"ע (סי' רצ"ב). ונבאר הענין בקצרה. איתא בהמשנה (קל"ח, ב) דשילוח הקן אינו נוהג אלא בשאינו מזומן. וברש"י (קל"ט, א, ד"ה פטור) מבואר דכל שזכה בביצים מזומן קרינא בהו. ומכיון שכן לכאורה בכל קן שבחצרו אי אפשר לקיים מצות שילוח, כיון שחצרו של אדם קונה לו אפילו שלא מדעתו, ואפילו אינו נמצא כלל בעיר, יעוין ב"ק (מ"ט, ב) וברש"י ותוס' שם. ובש"ך חו"מ (סי' רס"ח סק"ג).
כא. עיקרי הלכה זו מבוססים על סוגיות הגמרא בחולין ופסקי השו"ע (סי' רצ"ב). ונבאר הענין בקצרה. איתא בהמשנה (קל"ח, ב) דשילוח הקן אינו נוהג אלא בשאינו מזומן. וברש"י (קל"ט, א, ד"ה פטור) מבואר דכל שזכה בביצים מזומן קרינא בהו. ומכיון שכן לכאורה בכל קן שבחצרו אי אפשר לקיים מצות שילוח, כיון שחצרו של אדם קונה לו אפילו שלא מדעתו, ואפילו אינו נמצא כלל בעיר, יעוין ב"ק (מ"ט, ב) וברש"י ותוס' שם. ובש"ך חו"מ (סי' רס"ח סק"ג).
273
רע״דואמנם מבואר בשו"ע (ס"ב) ע"פ הגמרא (קמ"א, ב) דכל עוד שלא הוגבהה האם מעליהם אין חצרו של אדם קונה, דמכיון שלו עצמו אסור לזכות בהם כל עוד שהאם רובצת עליהם, גם חצרו לא קונה לו. אבל אם עזבה האם את הקן אפילו לזמן מה, מיד קונה החצר, דבשעה זו יכול גם בעל החצר ליקח הביצים. ושוב כשחוזרת האם אין יכולים לקיים בקן מצות שילוח, דמזומן קרינן ביה.
274
רע״העצה לקיום המצוה בחצר המשתמרת
275
רע״וקינון בחצר המשתמרת מצוי מאד בזמננו, בפרט בתורים שמתקננים על אדני חלון, ובצפור דרור שמתקננים בתוך ארגז התריס, ומכיון שמצוי כיום אצל תורים ובני יונה שהאב והאם מתחלפים בדגירתם, וממילא האם עוזבת את הקן לזמן מה [וזוכה לו חצרו והוי מזומן ולא יוכל לקיים עוד את המצוה]. לכן שמעתי מהגרי"ש אלישיב שליט"א ומהגר"ח קניבסקי שליט"א עצה, שאם חושב בלבו שאין בדעתו לזכות בהאם ובביצים שאז חצרו אינה קונה לו, וממילא אין זה מהמזומן בידו, מכיון שמיד בשעת הטלת הביצים היו הפקר, שהרי אין ברצונו לזכות בהם לכן אין להם שם מזומן. וע' בתשובות הגר"ח קניבסקי שליט"א (מ"ז, מ"ח, קמ"ח). וכן מתבאר להדיא מתוכן דברי האגרות משה (יו"ד ח"ד סי' מ"ה).
276
רע״זוראיתי בספר עמודי הארזים מרבי אליעזר חזן (בן מח"ס שו"ת חקרי לב, שנפטר בשנת תקפ"ג והובא לדפוס לראשונה ע"י ישיבת אהבת שלום בשנת תשמ"ג) על ספר היראים (סי' ס"ב תחילת סעיף ד') שכתב להוכיח כן בפשיטות מדברי הרבה ראשונים ממסכת בב"מ (דף ט, ב) לענין הא דעני מוזהר להשאיר פאה בשדהו, דמהני שיפקיר את שדהו מקודם, כדי לא להתחייב בפאה. וממילא כתב דה"ה י"ל דמהני בנדון דידן. והוסיף שם וכתב, וז"ל: "ואף למה שכתב התם הרב ברטנורה בדעת רש"י בכל שבא לכלל פאה שוב לא מהני הפקר להפקיעו מתורת פאה. וראיה מהפקיר כרמו והשכים ובצרו דחייב בפאה, ומהתם למדינן. וכהאי גוונא נראין דברי הרדב"ז שם בדעת רש"י עיי"ש. אכתי בנידון דידן דמפקיר קודם שבא זמן חיוב ולא חל עליו פטור מתורת מזומן מצי מפקיר וחייב בשילוח וזה ברור לעניות דעתי", עכ"ל.
277
רע״חוהראה לי רבי ברוך יהודה רבינוביץ שליט"א דמצינו מקור נאמן לעצה זו בחידושי חתם סופר חולין (קמ"א, ב) דכתב (ד"ה ואם איתא) וז"ל: "ולדעתי נהי דלא בעי למימר תיקני ליה וממילא קנה מ"מ הכא ע"כ צריך לכוון שלא יקנה לו חצירו דא"כ אם יקנה לו מיפטר משילוח, עכ"ל. הרי מבואר להדיא כדעת האחרונים הנ"ל. וכן שמעתי מרבי אברהם הורביץ (מח"ס ארחות רבינו) ששאל למרן רשכבה"ג בעל הקהלות יעקב זצ"ל אם מהני לכוון כנ"ל בחצר המשתמרת ולקיים אח"כ המצוה, והשיב דמהני.
278
רע״טועוד שמעתי בענין זה מהגאון רבי משה הלברשטאם זצ"ל דהאדמו"ר מסאטאמר בעל 'הויואל משה' זצ"ל וכן בעל המנחת יצחק זצ"ל והגרמ"א פריינד זצ"ל כולם קיימו מצות שלוח הקן ע"י עצה זו, דהיינו שהיה הקן בחצר משתמרת ונתכוונו שלא לזכות בה וכך קיימו המצוה). וכן הורה הג"ר חיים פנחס שיינברג שליט"א (עי' ב'תשובות הפוסקים' להלן בספרנו). וכן הוכיח הג"ר ישראל יעקב פישר זצ"ל מהרבה מקומות, יעוין בספרו שו"ת אבן ישראל (חלק ח', סי' ס"ז) עי' להלן בספרנו בחלק 'תשובות הפוסקים' שהבאנו דבריו בשלמותם. וכן הורה הג"ר שמואל ואזנר שליט"א (קובץ 'מבית לוי' חלק ג' עמוד מ'), וז"ל: "אין שלוח הקן במזומן, וע"כ אם הוטלו ביצים בקן שברשותו זכתה לו חצירו (אם הוגבהה האם מעליהם), ואינו יכול לקיים המצוה. ולכן צריך שיאמר קודם הטלת הביצים שאינו רוצה שתזכה לו חצירו בביצים, ואז נשארים הביצים הפקר ולא חשיבי מזומן", עכ"ל.
279
ר״פוכן הוא בחידושי 'אור לציון' (לרבי בן ציון אבא שאול, כתובות דף פ"ג, א), וז"ל: "ואם מגלה דעתו שאינו רוצה שיזכה לו שלוחו או ידו ודאי לא קני להו על כורחו דאין זכין לו לאדם על כורחו. ולכן נראה דאם אומר שאינו רוצה לזכות בציפורים שיבואו לחצירו מעתה ועד עולם מהני דבריו אליבא דכולי עלמא ועצה זו עדיפה מאשר להפקיר את ביתו", עכ"ל.
280
רפ״אומצינו דוגמא לזה בשו"ע או"ח (סי' תמ"ח ס"ב) לענין גוי שמביא חמץ לבית ישראל בפסח, שיאמר הבעה"ב שאין רצונו שיקנה רשותו החמץ. ובביאור הגר"א שם כתב דסגי במחשבה ולא בעי שיאמר בפיו. ובאמת כבר מצינו בראשונים מקור לזה יעוין ריטב"א ב"מ (י"א, א ד"ה מתניתין) ובשו"ת הרשב"א (סי' קע"ח).
281
רפ״באכן דעת הג"ר שלמה זלמן אויערבך זצ"ל אינה כן, כמבוארת דעתו בספר מנחת שלמה (ח"ב סי' צ"ז אות כ"ו), וסברתו, דמכיון שיכול בכל רגע לזכות בהם חשיב מזומן בידו יעו"ש.
282
רפ״גגדר חצר המשתמרת
283
רפ״דהגר"ח קניבסקי שליט"א כתב על שאלתנו אליו, 'מהו הגדר של חצר המשתמרת', בזה"ל (תשובה מ"ה): 'חצר המשתמרת לענין שלוח הקן נקרא שדרך בני אדם לשים שם חפציהם בלי פחד מגנבה'. וביתר ביאור השיב (תשובה קמ"ז) דהגדר בזה הוא, שבעל החצר ישן בלילה בלי פחד שיגנבו החפצים מחצרו, ואפילו הוא חפץ של ערך.
284
רפ״הועוד שאלנו על מי שגר בקומה גבוהה, ומצא קן על חלונו, והחצר בקומת הקרקע שתחת החלון היא בגדר 'חצר שאינה משתמרת', מה דינו, והשיב הגר"ח קניבסקי שליט"א בזה"ל (תשובה קנ"ח): "מסתבר שהיות שבקרקע המקום פרוץ לגנבים, אין זה מקום המשתמר גם בקומה גבוהה". כעין דבריו מצאנו ב'ארחות רבינו' מבעל הקהלות יעקב (כרך ד' עמ' כ"ט), וז"ל: "מו"ר זצוק"ל קיים שלוח הקן בקן שהי' מעל משקוף חלון של בית מוסד ילדים שפנה לרחוב ועלה אליו בסולם מהרחוב ולקח את הביצים, (לא מקרי חצר משתמרת ולא קנו את הביצים)", עכ"ל.
285
רפ״והאם צריך לחשוב בכל קן מחדש
286
רפ״זשמעתי מהגרי"ש אלישיב שליט"א שלפי העצה הנ"ל, שחושב לפני הטלת הביצים בחצרו המשתמרת שאינו רוצה לקנותם, ואז הוי אינו מזומן, סגי בכך שיכוון פעם אחת בחייו שאין רצונו שתזכה לו חצרו הקינים שיהיו בה ומהני גם אם יעבור דירה למקום אחר. היות שכבר חשב שלעולם אין רצונו שחצרו המשתמרת יקנה הקינים. וכן הורה הגר"ח קניבסקי שליט"א עיין בתשובותיו (קמ"ט).
287
רפ״חזכיית חצר משתמרת בזמננו
288
רפ״טוהנה מהגר"ח קניבסקי שליט"א שמעתי עוד די"ל שבזמננו אין צריך מחשבה חיובית להפקיר הקן, שמכיון שבזמננו אין אוכלים ביצי היונים מחמת מיאוס ואדרבה בדרך כלל נגרם סבל לדיירים מהיונים מחמת הרעש והלכלוך שהם עושים ואין רצון כלל שיעשו קן בביתם, על כן בסתמא אין החצר זוכה בהם. (וע"ע בתשובותיו נ"ג, נ"ד).
289
ר״צויעוין באגרות משה (יו"ד ח"ד סי' מ"ה) שכתב כעין זה וז"ל: "וגם בכלל גבי צפורים ואווזים ותרנגולים, אם אחד טוען שאין זה זכות בשבילו ולא רצה לזכות, יש להאמינו בזה למפרע ולא קנה ממילא יכול עדיין לקיים מצות שלוח הקן", עכ"ל.
290
רצ״אוכן שמעתי מהג"ר ניסים קרליץ שליט"א, ומהג"ר חיים פנחס שיינברג שליט"א שאם מוצא קן בחצר המשתמרת (בזמן הזה) ואפילו לא חשב להדיא לפני הטלת הביצים שאין ברצונו לזכות בהן, יכול לקיים המצוה משום שבזמן הזה אין אנשים רוצים לזכות בהן (עיין בתשובותיו להלן בספרנו).
291
רצ״בוכן כתב הג"ר ניסים קרליץ שליט"א בספר 'חוט שני' (הלכות שבת כרך ד' עמ' ת'), וז"ל: "ולפי זה בקננו בבתים העצה לקיים בהם מצות שלוח הקן, הוא להפקיר את המקום שבבית לפני שמטילה שם את הביצים, ואז אינו חצירו והרי הוא אינו מזומן. ונראה דלפי המצב בדורנו, יונים שקננו במרפסות הבתים או על אדני חלונות ביתו אין בעל הבית זוכה ביונים או בביצים או באפרוחים ושפיר יכול בעל הבית לקיים בהם מצות שלוח הקן אף שלא הפקיר מקודם את המקום ולא מיקרי מזומן, כיון דאנן ידעינן דבלבו, ובלב כל אדם אין אדם רוצה שימצאו בדורנו יונים או אפרוחים או ביצים במרפסת ביתו או על אדני חלונות ביתו, ולא ניחא ליה לזכות בהם, וממילא אין חצירו זוכה לו והדי הם הפקר, ושפיר יכול לקיים בהם מצות שלוח הקן, לפי המצב של דורנו, אף שלא הפקיר את המקום", עכ"ל.
292
רצ״גוכן כתב רבי זלמן נחמיה גולדברג שליט"א בספר 'הישר והטוב' (חלק ו' עמ' י'), וז"ל: "ונראה שבזמנינו כיון שאין אוכלים ביצים אלו לא חשיבי כלל וממילא בטלי ונעשה הפקר וכל שכן שלא זכתה לו חצירו מעולם", עכ"ל.
293
רצ״דאכן בדברי עם הגרי"ש אלישיב שליט"א לא הסכים עם זה, ואמר שמכיון שעכ"פ יש לו זכות השתמשות בביצים קונה לו חצרו, אלא אם כן חשב להדיא שאינו רוצה לקנותם טרם שבאו לעולם.
294
רצ״הוכל דברינו בדין זה מיירי בנידון הפקרה קודם שהוטלו הביצים כלל. ולענין אם מהני הפקר בביצים או באפרוחים אחר שכבר זכה בהן, עיין להלן (דין כ"ד).
295
רצ״וגדר חצר המשתמרת
296
רצ״זכב. חצר המשתמרת מיקרי, כל שדרך בני אדם להניח שם חפציהם ואין להם פחד שיגנבו. וממילא, קן הנמצאת במקום כזה, אי אפשר לקיים בה המצוה, אלא א"כ לא הוגבהה האם מהקן כלל, או שהתנה מראש שאין בדעתו לזכות באם ובבניה, וכנ"ל בדין הקודם. ובדין קן הנמצא בביהכ"נ ובחדר מדרגות ע' בהרחב דבר.
297
רצ״חהרחב דבר
כב. עיין בתשובות הגר"ח קניבסקי שליט"א (מ"ה, מ"ו, קמ"ז) דגדר חצר המשתמרת אינו תלוי בנעילת המקום במנעול, אלא שהוא מקום שאין זרים נכנסים לשם וממילא הוא מניח שם חפציו בלא חשש שיגנבו.
כב. עיין בתשובות הגר"ח קניבסקי שליט"א (מ"ה, מ"ו, קמ"ז) דגדר חצר המשתמרת אינו תלוי בנעילת המקום במנעול, אלא שהוא מקום שאין זרים נכנסים לשם וממילא הוא מניח שם חפציו בלא חשש שיגנבו.
298
רצ״טבית הכנסת
299
ש׳ושאלתי את הגר"ח קניבסקי שליט"א מה דין קן הנמצאת בבית הכנסת, על גבי מזגן או פלורוסנט גבוהים מאד מאד, האם חשיב מקום המשתמר, מכיון שאם ינסה להגיע לשם ע"ג סולם, יהיה נתפס כגנב, ואז יהיה הדין תלוי במחלוקת הראשונים אי יש יד להקדש המובא במ"ב או"ח סי' קנ"ד סעיף קטן נ"ט. והשיב לי דבכל זאת חשיב מקום שאינו משתמר, כיון שיש לרבים דריסת רגל במקום. וע' בתשובותיו (ק). וכן השיב לי הג"ר יהודא שפירא זצ"ל.
300
ש״אושמעתי מעדים נאמנים מעשה שאירע בכולל חזו"א לפני הרבה שנים, שגילו קן על גבי פלורוסנט גבוה מאד, ושאלו הלומדים את מרן בעל הקהלות יעקב זצ"ל והורה דאין המקום חשיב משתמר, וממילא אפשר לקיים מצות שילוח. וכן הודה עוד דשפיר אפשר לקיים מצות שילוח בזה אחר זה, דהיינו הראשון אחר שזכה בביצים הפקירם, וכשחזרה האם שלחה השני וזכה בביצים והפקירם, וכך נהגו כחמשה פעמים. (ויעוין להלן דין כ"ד).
301
ש״בחדר מדרגות
302
ש״גולענין קן הנמצא בחדר המדרגות של בנין משותף, שמעתי מהגרי"ש אלישיב שליט"א ומהגר"ח קניבסקי שליט"א ומהג"ר יהודא שפירא זצ"ל דאין זה מקום המשתמר. וכן איתא בספר ארחות רבינו (ח"ג דף קע"ח) וז"ל: "ספר לי המשב"ק של מרן החזו"א הרד"פ (שליט"א) זצ"ל, שאחיו שאל את מרן (החזו"א), יונה שקננה בחדר המדרגות של בית משותף אם מחויב בשלוח הקן, והשיב לו מרן שכן", עכ"ל. והגר"ח קניבסקי שליט"א כתב לי שגם אם נמצא קן על גג של בנין משותף אין זה חצר המשתמרת ואפילו אם בדרך כלל לא עולים על הגג. עיין בתשובותיו (נ"א).
303
ש״דקן במקום מוצנע
304
ש״הכג. יש עוד אופן שאפשר לקיים מצות שלוח בקן שנמצא בחצר המשתמרת, כגון שהוא במקום מוצנע שלא היה מגלה אותו הבעה"ב לעולם, דבכה"ג אין החצר קונה.
305
ש״והרחב דבר
כג. תנן ב"מ (כ"ה, ב) מצא בגל ובכותל ישן הרי אלו שלו, ואמרינן בגמ' מפני שיכול לומר לבעל הגל ולבעל הכותל של אמוריים הן. והקשו הראשונים דמ"מ ליקני ליה חצירו לבעל הגל או לבעל הכותל. ומצאנו בראשונים כמה תירוצים לקושיא זו, ועולה נפק"מ לדינא מדבריהם.
כג. תנן ב"מ (כ"ה, ב) מצא בגל ובכותל ישן הרי אלו שלו, ואמרינן בגמ' מפני שיכול לומר לבעל הגל ולבעל הכותל של אמוריים הן. והקשו הראשונים דמ"מ ליקני ליה חצירו לבעל הגל או לבעל הכותל. ומצאנו בראשונים כמה תירוצים לקושיא זו, ועולה נפק"מ לדינא מדבריהם.
306
ש״זהתוס' (כ"ו, א ד"ה דשתיך) תירצו, וז"ל: "דאין חצר קונה בדבר שיכול להיות שלא ימצאנו לעולם וכו', ואין סופו הוה לימצא", עכ"ל. ובהגהות אשר"י והמרדכי שם (סי' רנ"ח) תירצו באופן אחר, וז"ל: "דכיון דאין דבר ההוה כשאר המציאות שפעמים הווים לבא לא זכה בו וכו', אין הקונה מעלה על לבו לקנות המטמונות הלכך חצירו נמי לא זכי ליה", עכ"ל. ועולה לפי שיטתם דהעיקר תלוי אם אסיק אדעתיה שיבא דבר זה לחצירו, ואין זה תלוי אי סופו להמצא לו כשיטת התוס'. והנה הרמ"א (חו"מ סי' רס"ח ס"ג) כתב: "אין חצירו קונה לו אלא ביודע במציאה או דאסיק אדעתיה אבל בדבר שאינו רגיל לבא אין חצירו קונה לו", עכ"ל. ובפשוטו משמע שכוונתו לשיטת הגהות אשר"י ומרדכי הנ"ל, אכן בנתיבות (שם סק"ג) הסב כוונתו לפסוק כשיטת התוס' ע"ש, וכן פסק בערוך השלחן (שם ס"ח). וע"ע ברמ"א חו"מ (סי' רל"ב סי"ח). ויעוין באבן האזל (גזילה ואבידה פט"ז ה"ח) שביאר טעם שיטתם של תוס', שלענין דבר שאינו עומד שהבעלים ימצאו נקרא חצר שאינה משתמרת לבעלים.
307
ש״חוכן שמעתי מהגרי"ש אלישיב שליט"א, שאם הקן נמצא במקום מוצנע בחצר משתמרת ולא היה מגלה אותו הבעה"ב לעולם, אין החצר קונה אותו. אך הוסיף דצריך לקבוע באופן ברור שאכן הקן נמצא במקום שהבעה"ב לא עשוי למצוא אותו לעולם.
308
ש״טהפקר לאחר הזכייה
309
ש״יכד. י"א שלאחר שזכה בביצים או באפרוחים, שוב לא יועיל אם יפקירם, להפקיע מהם שם מזומן. וי"א שמכיון שלאחר ההפקרה אין הם עוד שלו, שפיר לא חשיב מזומן. ולכן אחר שזכה בהם יכול להפקירם ולהחזירם לקן, וכשתחזור האם לרבוץ עליהם יכול לקיים מצות שלוח הקן פעם נוספת. ולענין הפקרת תרנגולתו המזומן אצלו קודם שהוטלו הביצים, עיין בהרחב דבר.
310
שי״אהרחב דבר
כד. שיטת האחרונים שלא מהני הפקר
כד. שיטת האחרונים שלא מהני הפקר
311
שי״בבפירוש מלאכת שלמה על המשניות לרבי שלמה הערני וכן בברכי יוסף (סעיף ג), הביאו דברי הרב הגדול מהר"ר סלימאן בן אוחנא זצ"ל (שהיה מגורי האריז"ל, וע' בשם הגדולים) שכתב שבאופן שכבר זכתה לו הביצים או האפרוחים, לא יועיל אם יפקירם לאחר מכן, שכיון שכבר נקרא עליהם שם מזומן תו לא פקע. וכן שמעתי מהגרי"ש אלישיב שליט"א.
312
שי״גשיטת האחרונים שמהני הפקר
313
שי״דמדברי רבי יעקב עמדין זצ"ל בספרו לחם שמים על המשניות (חולין פרק י"ב משנה א'), יש ללמוד כי שפיר מהני מה שמפקירים הבנים אחר שזכו בהם, ואפשר לקיים בהם המצוה כדת וכדין, דכתב התם בזה"ל: "שקננו בפרדס. נראה לי כהאי גוונא דהו"ל חצר שאינה משתמרת, אפילו הוגבהה האם מעליהם ואפילו שלחה, אם חזרה חייב לשלח אף מאה פעמים. דבחצר שאינה משתמרת בעינן תרתי, עומד בצד שדהו, ואומר זכתה לי שדי. משום הכי כל כמה דלא לקח הבנים ולא אמר מידי אכתי לא קנינהו ולא מזומן נינהו (ועיין בשו"ע חו"מ סי' רס"ח). ושמא אפילו באמירה בעלמא, אף על גב דקני קנין גמור, לא הוי מזומן, דמדשבק להו התם הוו להו הפקר", עכ"ל. הרי מבואר להדיא מדבריו שאפילו אחר שקנה הבנים בקנין גמור, יכול להפקירם, וההפקר מחזיר הבנים להיות בגדר אינו מזומן. ומכאן מקור איתן לשיטת הפוסקים, אשר נקטו כך לעיקר, דמהני הפקר בבנים, ודו"ק.
314
שי״הויעוין עוד בשו"ת 'באר יצחק' לרבי יצחק אלחנן ספקטור זצ"ל אבד"ק קובנא (יו"ד סי' כ"ג ד"ה ועוד) דמשמע מדבריו נמי דמהני הפקר בבנים, ויכול שוב לקיים בהם המצוה. וכן יש ללמוד מדברי רש"י (קל"ט, א ד"ה אלא דחזא) דמהני הפקר לאחר זכיה, דמפרש ש'מזומן' הוא דבר שהוא קנוי לו והוי שלו, ומכיון שכן נראה שאם יפקירם הרי יפקיע ממנו שם מזומן.
315
שי״ווכן שמעתי אומרים משמו של הג"ר יהודא שפירא זצ"ל שמהני להפקיר הבנים לאחר שזכה בהם. ושלחתי לו שאלה בכתב האם נכון הדבר. וכה השיב לי: "מה ששמע בשמי שאפשר להפקיר אחר ששלח האם ולקיים אח"כ שילוח הקן. נכון השמועה וכן ראיתי מעשה של בעלי תריסין בדור הקודם", עכ"ל. ובהיותי אצלו אמר לי שראה כן אצל בעל הקהלות יעקב זצ"ל. ושמעתי מנכדו של בעל האגרות משה, הרב מרדכי טנדלר שליט"א, שהיה נוכח בשעת מעשה כשנשאל סבו בשאלה זו, האם מועיל הפקר להפקיע שם מזומן, והשיב שאכן אפשר להפקיר ואחר כך לקיים המצוה. וכן השיב לי הגר"ח קניבסקי שליט"א בתשובותיו (מ"ט-ס"א, קל"ח-ק"מ).
316
שי״זועיין בפירוש עמודי הארזים על ספר היראים (סי' ס"ב סוף סעיף ד') שכבר נסתפק בזה, אי מהני שיפקיר הביצים או האפרוחים לאחר שזכה בהם, ולאחר אריכות גדולה מאד, סיים דעכ"פ מידי ספק לא נפיק ומצי לקיומי מצות שילוח.
317
שי״חובדברי עם הגר"ח קניבסקי שליט"א עוד בענין זה אמר לי שמבואר כמעט בכל הראשונים והאחרונים שמהני להפקיר הבנים אחר הזכיה ולקיים המצוה אפילו מאה פעמים, ודברי חכם סלימאן המובאים במלאכת שלמה הוא דעת יחיד בזה. והוסיף שכשלמד הסוגיא עם אביו מרן בעל ה'קהלות יעקב' זצוק"ל כך עלה בידיהם כדבר פשוט, וכן הפקיר אביו הבנים שבקן אחר שקיים בעצמו מצות שלוח הקן בכדי שאחרים יכולים לקיים המצוה עכתו"ד. וע"ע בספר 'ארחות רבנו' (כרך ד' עמ' כ"ט) שמביא מעשה שהיה עם בעל ה'קהלות יעקב' שאחר שזכה בבצים החזירם להקן, והפקירם בכדי לקיים מצות שלוח הקן פעם נוספת. וז"ל ה'ארחות רבינו': "בעת שמו"ר [בעל הקהלות יעקב זצ"ל] קיים את המצוה היו שם עוד כמה בחורים שרצו ג"כ את המצוה, ואמר להם מו"ר שכל אחד לאחר שישלח את האם ויקח את הביצים יפקירם וישימם בחזרה וכן יעשה זה שאחריו וכן הלאה", עכ"ל.
318
שי״טומהג"ר זלמן נחמיה גולדברג שליט"א שמעתי שלדינא מהני הפקר כדי להחשיבם כאינם מזומנים ויכול לקיים בהם מצות שילוח. אלא שהעיר דהדבר תלוי בנדון האחרונים בגדר הפקר. דלמש"כ הקצות החשן (סי' רע"ג סק"א) שהפקר אינו פועל קנין בחפץ, וכל כוחו מדין נדר, ומצדד לומר שאם הפקיר ומת ועדיין לא זכה בו אחר, יכולים היורשים לחזור, שאין יורשים מחוייבים לקיים נדר אביהם, א"כ נראה דבענין שלוח הקן אין ההפקר מועיל להחשיבו כאינו מזומן דגם לאחר ההפקר עדיין הביצים והאפרוחים נחשבים שלו, ורק מדין נדר אסור לו לקחתה. וא"כ שפיר הוי עדיין מזומן ברשותו. ולשיטת שאר הרבה אחרונים יעוין בשו"ת חת"ס (יו"ד סי' שט"ז), ובערוך השלחן חו"מ (סי' רע"ג סעיף ד') צפנת פענח (נדרים פ"ב ה"י) שהפקר אכן מוציא החפץ מרשותו שפיר מהני להחשיבו כאינו מזומן.
319
ש״כמעשי רב בענין הפקר
320
שכ״אויש להוסיף עוד שני 'מעשי רב' בענין זה. האחד, דשמעתי מהגר"ח קניבסקי שליט"א שלפני הרבה שנים גילו בהיכל של 'כולל חזון איש' קן צפור על מנורה (פלורוסנט) שהיתה תלויה במקום גבוה מאד. והורה אביו בעל הקהלות יעקב זצ"ל, שאפשר לקיים מצות שילוח בזה אחר זה, דהיינו לשלח את האם, לזכות בבנים ולאחר הזכיה להחזירם לקן ולהפקירם בכדי שגם אחר יוכל לעשות המצוה. ואכן כך עשו, וכיבדו ע"י עצה זו חמשה אברכים מלומדי הכולל [ה"ה, הגר"ח קניבסקי שליט"א, רבי יעקב ישראל פוזן, רבי פנחס קלמן, רבי בערל וינטרוב, רבי שאול קוסובסקי], ובתוך שנה אחת מקיום המצוה זכו כולם בחסדי השי"ת בבן זכר, ואצל הגר"ח קניבסקי שליט"א נולד אחר קיום המצוה בנו רבי שלמה שליט"א. [אמנם עיין בתשובות הגר"ח קניבסקי שליט"א (תשובה קי"ב) ש'בנים' לאו דווקא, וקיום המצוה הוא ג"כ סגולה להוליד בנות. והראוני שכעין זה איתא ברמב"ן עה"ת (דברים ל"ב י"ט) שכשכתוב 'בנים' הוא הדין ל'בנות']. ומובא מעשה זה גם ב'ארחות רבינו' (כרך ד' עמ' כ"ט), ובהקדמה לקונטרס 'מצות איש' על שלוח הקן, שנכתב ע"י רבי אברהם ישעי' שטיינמן שליט"א, נכד הגר"ח קניבסקי שליט"א.
321
שכ״בוהשני, דשמעתי מרבי גרשון ריבנר שליט"א, נכד הג"ר אהרן קוטלר זצ"ל, שאירע שמצאו קן ליד בנין הישיבה הקדושה של בית מדרש גבוה בלייקואד, והורה מרן רבי אהרן קוטלר זצ"ל שאחרי שמקיימים המצוה ושולחים האם וזוכים בבנים, אפשר להפקירם ולקיים המצוה פעם נוספת לאחר שחוזרת האם להיות עליהם. ואף קיים בעצמו המצוה הג"ר אהרן קוטלר זצ"ל באופן זה, שכיבדו אותו לקיים המצוה בבנים שהפקירו אותם לאחר שכבר עשו זכייה בהם, עכתו"ד.
322
שכ״גהפקרת תרנגולו קודם הטלת הביצים
323
שכ״דבשו"ת אמרי יושר (סי' קנ"ח) לרבי מאיר אריק הביא משמו של רבי שמעון סופר אב"ד ערלוי [בעל שו"ת התעוררות תשובה. יעוין בספרו ח"ד סי' קנ"ד], להסתפק האם מועיל להפקיר תרנגולו קודם שהטילה ביציה. ועיין בהתעוררות תשובה (שם) שבכל תשובותו היה פשיטא לו דמהני הפקר, ורק בסוף תשובתו כתב שנתחדש לו דאולי לא מהני להפקיר תרנגלתו, ולא הכריע בזה הלכה למעשה.
324
שכ״הוצדד הגאון רבי מאיר אריק לומר דאפשר דלא מהני משום שמזומן אינו תלוי בקנין הממוני, אלא במציאות שהאם וביציה מזומנים בפועל בידו.
325
שכ״ווכתב ראיה לזה מהא דהגמרא אומרת (קל"ט, ב) יכול יחזור בהרים וגבעות כדי שימצא קן וכו', ואי מהני בכה"ג, היה יכול בנקל לקיים המצוה ע"י שיפקיר תרנגולו. וכן הוכיח מדברי החת"ס עיי"ש. ובסוף דבריו כתב שמתחילת דברי המלאכת שלמה משמע שמהני הפקרת תרנגולו לפני שהטילה ביציה, ורק הפקרת הביצים לאחר הטלתן לא מהני. משא"כ מסיום דבריו משמע שלא מהני אפילו להפקיר תרנגולו לפני שהטילה ביציה ומסיים שצ"ע. ועיין להלן (בפרק 'תשובות הפוסקים') שהעתקנו כל לשון האמרי יושר, וההתעוררות תשובה.
326
שכ״זומהגרי"ש אלישיב שליט"א שמעתי שלדינא אינו מועיל להפקיר תרנגולו לפני שהטילה הביצים. אולם כתבנו לעיל מעשה רב מכמה מגדולי זמננו דמהני הפקרה בביצים אחר שזכה בהם. אלא שמהג"ר יהודא שפירא זצ"ל שמעתי דהפקר מהני רק בנמצאים במקום הפקר, או אפילו בנמצאת במקום המשתמר, אם הגיעה לשם יונה של הפקר, אז שפיר יוכל לקיים המצוה כמה פעמים ע"י שיפקירו כל אחד את הקן. אבל ביונה השייכת לבית, לא מהני בה הפקר כיון שהיא בגדר מזומן בידו, דבמציאות, היונה מזומנת אצלו. וכן מבוארת סברא זו בספר עמודי ארזים הנ"ל, שתרנגולו החיה בביתו, לא מהני בה הפקר וכן כתב לי הג"ר חיים פנחס שיינברג שליט"א (עיין בתשובותיו להלן בספרנו). אולם דעת הגר"ח קניבסקי שליט"א בתשובותיו הנ"ל, דבכל אופן מהני הפקר האם והביצים ואפילו בתרנגולו מזומן הנמצאת בביתו.
327
שכ״חהפקר בפני כמה
328
שכ״טכה. אם בא להפקיר ביצים או אפרוחים, כדי שיוכל לקיים בהם מצות שילוח, לכתחילה יפקיר בפני שלשה ובדיעבד סגי בהפקר בפני אחד.
329
ש״להרחב דבר
כה. בגמרא נדרים (מ"ה, א) איתא: "ורבי יהושע בן לוי אמר דבר תורה אפילו באחד הוי הפקר ומה טעם אמרו בשלשה כדי שיהא אחד זוכה ושנים מעידין", עכ"ל. וכן נפסק ברמב"ם הלכות נדרים (פ"ב הל' ט"ז): "דין תורה אפילו הפקיר לפני אחד הרי זה הפקר וכו' אבל מדברי סופרים אינו הפקר עד שיפקיר בפני שלשה", עכ"ל. וכ"ה בשו"ע חו"מ (סי' רע"ג ס"ז): "ד"ת אפי' הפקיר לפני א' ה"ז הפקר וכו' אבל מד"ס אינו הפקר עד שיפקיר בפני ג' כדי שיהיה א' זוכה אם רצה והשנים מעידים", עכ"ל.
כה. בגמרא נדרים (מ"ה, א) איתא: "ורבי יהושע בן לוי אמר דבר תורה אפילו באחד הוי הפקר ומה טעם אמרו בשלשה כדי שיהא אחד זוכה ושנים מעידין", עכ"ל. וכן נפסק ברמב"ם הלכות נדרים (פ"ב הל' ט"ז): "דין תורה אפילו הפקיר לפני אחד הרי זה הפקר וכו' אבל מדברי סופרים אינו הפקר עד שיפקיר בפני שלשה", עכ"ל. וכ"ה בשו"ע חו"מ (סי' רע"ג ס"ז): "ד"ת אפי' הפקיר לפני א' ה"ז הפקר וכו' אבל מד"ס אינו הפקר עד שיפקיר בפני ג' כדי שיהיה א' זוכה אם רצה והשנים מעידים", עכ"ל.
330
של״אוכך השיב לי הגר"ח קניבסקי שליט"א בתשובותיו (ס"ג): "בדיעבד טוב לפני אחד אבל לכתחילה צריך להפקיר בפני שלשה". והג"ר יהודא שפירא זצ"ל השיב על שאלה זו: "מסתברא דסגי באחד". ולענין אי צריך לציין המקום שבו נמצא הקן עי' בתשובות הגר"ח קניבסקי שליט"א (ס"ד, ס"ה).
331
של״בבניית שובך
332
של״גכו. אע"ג שהזהירו הקדמונים שלא לגדל תורים ויונים בבית, שרי לבנות שובך בכדי שיגיעו יונים של הפקר לקיים בהם מצות שלוח הקן, ויכוון בשעת הבניה שאין ברצונו לזכות באם ובביצים.
333
של״דהרחב דבר
כו. באזהרות הנוספות לצוואת רבי יהודה החסיד (אות ח) איתא: "לא יגדל אדם תורים ובני יונה בתוך ביתו לפי שהבית אשר יגדלו בה, או ימותו בניו או לא יהיה לו זרע", עכ"ל. וכן כתב בספר נגיד ומצוה (ריש ח"ב): "אמר מהרר"ח ויטאל זצלל"ה שאין טוב לגדל בבית תורים ובני יונה לפי שהבית אשר יגדלו בה או ימותו וכו'", עכ"ל. ויעו"ע בספר חסידים (סי' תתרל"ח) ובספר הערוך ערך 'דבר'.
כו. באזהרות הנוספות לצוואת רבי יהודה החסיד (אות ח) איתא: "לא יגדל אדם תורים ובני יונה בתוך ביתו לפי שהבית אשר יגדלו בה, או ימותו בניו או לא יהיה לו זרע", עכ"ל. וכן כתב בספר נגיד ומצוה (ריש ח"ב): "אמר מהרר"ח ויטאל זצלל"ה שאין טוב לגדל בבית תורים ובני יונה לפי שהבית אשר יגדלו בה או ימותו וכו'", עכ"ל. ויעו"ע בספר חסידים (סי' תתרל"ח) ובספר הערוך ערך 'דבר'.
334
של״הועפ"ז לכאורה לא היה נכון וראוי לעשות השתדלות שיעשו יונים קינים בביתו או בשובך שבחצרו. אכן כתב בשו"ת התעוררות תשובה (יו"ד סי' קנ"ד) וז"ל: "נלענ"ד החפץ במצות ה' לקיים מצות שלוח הקן יהדר לעשות שובך, או יכין מקום בעלייתו לגדל שם איזה זוגות תורים ובני יונה וכו'. הגם ששמעתי שיש בצוואת רבי יהודה החסיד ז"ל שלא יגדל אדם יונים בתוך ביתו, אולי כונתו יונים שהם שלו, אבל לא יוני שובך שהמה מופקרים ואינם שלו. ועוד כיון שעושה זה כדי לקיים מצוה רבה, פשיטא שמצוה מגינה ומצלתו, ויקויים בו למען ייטב לך והארכת ימים", עכ"ל.
335
של״ווכן שמעתי מהגרי"ש אלישיב שליט"א ומהגר"ח קניבסקי שליט"א דשפיר ראוי לבנות שובך לצורך קיום מצות שלוח הקן, ויכוון בשעה שבונה שאין ברצונו לזכות באם ובביצים שיגיעו לשם, כדי שיחשב שאינו מזומן בידו. ועיין עוד בתשובות הגר"ח קניבסקי שליט"א (ע-ע"ג).
336
של״זנתינת אוכל בשובך
337
של״חכז. אם בנה שובך, מותר לו להניח פירורי לחם ואפילו חתיכות גדולות מכזית, כדי שיבואו צפורים ויונים לקנן שם, ואין בזה משום בל תשחית.
338
של״טהרחב דבר
כז. בגמרא תענית (כ, ב) איתא בשם רב הונא דמאכל אדם אין מאכילין אותו לבהמה, וה"ה לעופות. והובא כן במג"א (סי' קע"א ס"ק א). אמנם במשנה ברורה (ס"ק י"א) מביא דהאליה רבה מסתפק אם הלכה כרב הונא. ובשער הציון (ס"ק י"ג) מביא שגם בשלטי גבורים מצדד להקל כהאליה רבה. ובהגהות חת"ס על השו"ע מוכיח שאין הלכה כרב הונא. ויעו"ע בשו"ת שואל ומשיב (מהדו"ת ח"ב סי' ע"ב) שמביא עוד מקומות שאין הלכה כרב הונא.
כז. בגמרא תענית (כ, ב) איתא בשם רב הונא דמאכל אדם אין מאכילין אותו לבהמה, וה"ה לעופות. והובא כן במג"א (סי' קע"א ס"ק א). אמנם במשנה ברורה (ס"ק י"א) מביא דהאליה רבה מסתפק אם הלכה כרב הונא. ובשער הציון (ס"ק י"ג) מביא שגם בשלטי גבורים מצדד להקל כהאליה רבה. ובהגהות חת"ס על השו"ע מוכיח שאין הלכה כרב הונא. ויעו"ע בשו"ת שואל ומשיב (מהדו"ת ח"ב סי' ע"ב) שמביא עוד מקומות שאין הלכה כרב הונא.
339
ש״מובשו"ת בית יצחק (יו"ד ח"א סי' ע"ט) מוסיף דהרי"ף והרמב"ם ושאר פוסקים לא הביאו דברי רב הונא, מלבד המג"א. ואפשר דגם המג"א לא הביא הלכה זו משום דפוסק כן מעיקר הדין, אלא רק להורות דבמקום שאין צורך יש להיזהר מלהאכיל מאכל אדם לבהמה עכתו"ד. ואמנם כן, במחצית השקל מצדד שבמקום שאין לו דבר אחר להאכיל כי אם מאכל אדם, לכולי עלמא מותר, והביא דבריו במשנה ברורה ומסיים, דאפשר דמשום זה נוהגין העולם היתר להאכיל העופות פת. וע"ע תשובות הגר"ח קניבסקי (ע"ב).
340
שמ״אואולם אם הפירורים פחותים מכזית פשוט שמותר, עי' בתוס' שבת (קמ"ג, א ד"ה פירורין) ובשו"ע או"ח (סי' ש"ח סכ"ז, ובמשנ"ב ס"ק קי"א), וכ"ה בח"א (כלל מ"ה ס"ה). וביתר פירוט וביאור נתבארו ענינים אלו בספר עץ השדה (פרק כ"ב).
341
שמ״בזמן המצוה והחייבים בה
342
שמ״גכח. מצות שלוח הקן נוהגת בכל מקום, בין בארץ ישראל ובין בחו"ל. ובכל זמן, בין בפני הבית ובין שלא בפני הבית. ובכל ימות השנה. וחייבין בה בין אנשים ובין נשים אבל לא קטנים.
343
שמ״דהרחב דבר
כח. נשים בשלוה"ק
כח. נשים בשלוה"ק
344
שמ״העיין ספר החינוך (מצות תקמ"ה, בסופה) שכתב כן בקיצור ע"פ המשנה (קל"ח, ב). ובגמרא קידושין (ל"ד, א) מבואר ששלוה"ק היא מצות עשה שאין הזמן גרמא ולכן נשים מוזהרות עליה. ואגב, שמעתי מהגרי"ש אלישיב שליט"א לענין זוג הרוצה ליפקד בזרע של קיימא, דסגי בכך שהבעל יקיים המצוה, ואין האשה צריכה לקיים בעצמה. וכן השיב לי הגר"ח קניבסקי שליט"א, עיין תשובותיו (ק"ז).
345
שמ״וורמז מעניין כתב בענין זה רבינו אפרים בפירושו על התורה, וז"ל: כי יקרא וכו' וסמיך ליה לא יהיה כלי גבר על אשה, אם יראו איש ואשה קן צפור, יעלה האיש, שלא יבוא לידי הרגל עבירה, עכ"ל. [ואפשר דמיירי באינה אשתו, ויל"ע].
346
שמ״זזמן הראוי למצוה
347
שמ״חבמה שכתבנו דנוהגת המצוה בכל ימות השנה, באמת הדבר פשוט ע"פ שורשי ההלכה, וכך הוא לשון החינוך דנוהגת בכל זמן. אלא שהוצרכנו לזה משום שהעיר לי אאמו"ר שליט"א לדברי הבן יהוידע (קידושין ל"ט, ב ד"ה ליתני) שמביא כהגדרת הבן יהוידע חידוש נפלא מהגהות הרש"ש על הספה"ק עץ חיים שאין לקיים המצוה בעתות התפלה ובימי ספירת העומר.
348
שמ״טאכן פשוט שאין להסיק מזה הוראה לדינא שאין לקיים אז המצוה, וכמש"כ הג"ר יעקב הלל שליט"א (קונטרס 'מקבציאל' היו"ל ע"י ישיבת אהבת שלום, קונטרס י) דבודאי מי שמקיים שלוח הקן גם בזמנים אלו קיים המצוה. וכל העיתים והזמנים שלימד עליהם הרש"ש, הוא דווקא לגבי מי שרצונו וכוונתו בשילוח האם ולקיחת הביצים כדי לקיים מצות בוראו לשם תיקון המצוה בשורשה בעולמות העליונים ולתיקון אברי נפשו וגופו המתייחסים לאותה מצוה, ע"כ תו"ד, יעו"ש אריכות נפלאה בענין זה. וכן שמעתי מהגרי"ש אלישיב שליט"א שיכול לקיים המצוה בספירת העומר בלי שום חשש. וכן השיב לי הגר"ח קניבסקי שליט"א עיין בתשובותיו (צ"ו, ק"צ). וכן הובא בספר מבית לוי מהג"ר שמואל ואזנר שליט"א (חלק יו"ד סי' ה) ושם הובא שבעל המנחת יצחק זצ"ל קיים המצוה בתקופת ספירת העומר. וכן הודה לי הג"ר משה הלברשטאם זצ"ל ואמר לי שקיים בעצמו כמה פעמים שלוח הקן בתקופת ספירת העומר. וכן הורה לי הג"ר יהודא שפירא זצ"ל.
349
ש״נשלוח הקן בשבת
350
שנ״אכט. יש אומרים שיכול לקיים מצות שלוח הקן בשבת. אמנם דעת הפוסקים הוא שאסור לקיים מצות שלוח הקן בשבת, מכמה וכמה טעמים, יעוין בהרחב דבר.
351
שנ״בהרחב דבר
כט. דעת המתירים
כט. דעת המתירים
352
שנ״גבספר כף החיים (סי' ש"ח, סי' רל"ד) אחר שמביא דברי החתם סופר דלהלן, שאוסר לקיים מצות שלוח הקן בשבת, כתב בשם כמה אחרונים שמותר לקיים המצוה בשבת וכדלהלן. בשו"ת מור ואהלות (אוהל 'ברכות והודאות' אות כ') מתיר להדיא לקיים שלוח הקן בשבת. וכן בשו"ת ספר יהושע (חלק או"ח סימן י"ט) כתב דטלטול מוקצה לצורך מצוה מותר, שהטלטול כמצוה גופא. וכן הביא עוד הכף החיים מספר מנחת פתים (דף ס"ז ב') להתיר לטלטל מוקצה לצורך מצוה. ועיין שם שמביא המנחת פתים מדברי שער המלך (פרק ב' מהלכות יום טוב הלכה י"ח) דשרי לטלטל בעלי חיים בשבת לצורך קיום מצוה.
353
שנ״דאמנם דברי השער המלך שמותר לטלטל מוקצה לצורך מצוה, אינם אליבא דהלכתא לכמה שיטות, דעיין בשו"ת חתם סופר (או"ח סי' פ"ב) אם מצות השבת אבידה דוחה איסור מוקצה והעלה לאסור, דמה שהחמירו חכמים לטלטל מוקצה בשבת העמידו דבריהם אף כשבא לקיים מצות עשה דהשבת אבידה. וכן אוסר בשו"ת החתם סופר (או"ח סי' קפ"ד) לטלטל אתרוג התלוי בסוכה ביום טוב גם אם רוצה לקיים בזה מצוה, והביאו החפץ חיים בביאור הלכה (סי' תרל"ח ד"ה כל שמונה). וכן אוסר בספר מרחשת (חלק א, סי' ט) טלטול מוקצה בכדי לקיים בו מצוה יעו"ש בהרחבה.
354
שנ״הדעת האוסרים
355
שנ״ועצם הדבר שאי אפשר לשלח האם בשבת מחמת שהדבר כרוך בחילול שבת, מבואר כבר בחידושי מהרי"ט עמ"ס קידושין (כ"ט, א) בתו"ד בביאור גדר מצות עשה שהזמן גרמא, יעו"ש. וכ"ה בשו"ת שאילת יעב"ץ לרבי יעקב עמדין (סוף סי' ל"ו). אך לא נתבאר די טעם הדבר, באיזו מלאכה או איסור עובר במצות השילוח.
356
שנ״זובשו"ת חת"ס (או"ח סימן ק') וכן בחידושיו עמ"ס חולין (קמ"א, א ד"ה ומה) נקט גם שאסור לשלח בשבת, והוסיף דלשיטת הרמב"ם (לעיל דין ה) שצריך לתפוס האם בידו, פשיטא שיש בזה איסור צידה ואיסור מוקצה. וכן כתב בפשיטות רבי חיים פלאג'י שאין לקיים שלוח הקן בשבת (שו"ת חיים ביד סי' פ"ו) יעו"ש.
357
שנ״חואמנם, גם למה שכתבנו לעיל דלדעת הרבה פוסקים שפיר מקיימים מצות שילוח ע"י הקשה במקל, ולא בעי שיאחוז האם (דין ד), בכל זאת אין אפשרות לקיים המצוה בשבת, דהלא נתבאר לעיל (דין ט) שלהרבה פוסקים לקיחת הבנים הוי חלק מהמצוה, והרי בערב שבת היו מוקצים מחמת שהאם רובצת עליהם ולא היתה לו יכולת לקחת, וע"כ הוו מוקצה לכל השבת. כן השיב לי הגר"ח קניבסקי שליט"א, יעוין תשובותיו (ק"ב, ק"ג). והוסיף בתשובותיו (קס"ו) שאסור לשלח האם בשבת ולעשות זכייה בהבנים במוצאי שבת משום שאין לעסוק במוקצה.
358
שנ״טומהג"ר משה הלברשטאם זצ"ל שמעתי טעם נוסף אמאי אי אפשר לקיים המצוה בשבת, דהלא כתיב בתורה "ואת הבנים תקח לך" ונתבאר לעיל (דין י) דצריך לעשות קנין בבנים, ובשבת הרי אסור לעשות קנין. ממילא לא שייך לקיים המצוה בשבת.
359
ש״סומלבד כל זאת, כתב החת"ס הנ"ל עוד טעם שלא לשלח האם בשבת, דהרי בזוה"ק איתא דענין השילוח הוא לעורר יללת אימא עילאה על בניה, והרי בשבת אסור לעורר יללה לעילא. וכן בשו"ת שבט הלוי (ח"א, או"ח סי' ל"ב) כתב טעם נוסף ע"פ הסוד מדוע אין לשלח האם בשבת.
360
שס״אמצות עשה שהזמן גרמא
361
שס״בויש להוסיף על כל האמור, דאף שאין מצות שילוח נוהגת בשבת, אין להקשות על כך מהא דכתבנו לעיל (דין כ"ח) דנשים חייבות בשלוח הקן דהיא מ"ע שאין הזמן גרמא, והלא בשבת ליכא למצוה זו, והוי א"כ מצות עשה שהזמן גרמא. דכבר כתבו בזה גדולי האחרונים, כולם בסגנון אחד נתנבאו, דמצוה שאי אפשר לקיימה מצד שהדבר כרוך באיסור, לא חשיב שהיא בגדר הזמן גרמא, דבאמת נוהגת היא כל הזמן, ורק מצד איסור צדדי אין אפשרות מעשית לקיים המצוה. יעוין חידושי מהרי"ט הנ"ל, ובשו"ת שאילת יעב"ץ הנ"ל, וכן בשער המלך (הל' פסולי המוקדשים פרק י"ט הלכה ה) ובטורי אבן (חגיגה ט"ז, א). וע"ע בשו"ת שאגת אריה (סוף סי' ל"ה) דקושייתו על הרמב"ם לענין מצות כתיבת ספר תורה, לשיטתו היא במה שכתב הוא עצמו בטורי אבן הנ"ל.
362