שלח תשלח, חלק ההלכה, דיני שלוח הקן ט״זShaleach Teshalach, Halakhic Part, Laws of Shiluach HaKen 16

א׳שילוח באם ולא באב

ב׳טז. אין מקיימים מצות שלוח הקן אלא באם ולא באב. ובזמננו טבע התורים והיונים שהאב והאם מתחלפים במשך היום. והזמן הבטוח שהאם רובצת ולא האב הוא משקיעת החמה ועד לאחר זריחתה. ולכן ראוי לקיים המצוה רק במשך הזמן הזה.

ג׳הרחב דבר
טז. מקור ההלכה בגמרא

ד׳איתא בגמרא חולין (ע"ח, ב): וחייב באם על הבנים [שלוח הקן שהוזהר לא ליקח שניהם, רש"י], מה כשחייב באם על הבנים בנקבות ולא בזכרים [דכתיב והאם רובצת ולא האב רובץ, רש"י], אף כשחייב וכו'. מבואר להדיא מסוגית הגמרא דמצות שלוח הקן היא רק בהאם. וכלשון התורה הק' והאם רובצת וכו'.

ה׳ובתוס' שם (ד"ה מה) הוסיף ביאור בזה וז"ל: "דאם דקרא משמע ליה דוקא, ולא משום שאורחה להיות רובצת, מדכתיב שלח תשלח את האם, דה"ל למיכתב שלח תשלחנה כיון דכתיב כבר לא תקח האם, לכך משמע ליה דוקא", עכ"ל.

ו׳וכן מתבאר להדיא ממתניתין (קל"ח, ב): קורא זכר ר"א מחייב וחכמים פוטרין. ופירש"י, דדרכו של עוף זה לרבוץ על ביצי אחרים. ומתבאר מדברי הרמב"ם בפירוש המשניות והר"ן שעל הרי"ף והנמוקי יוסף ופירוש הר"י מלוניל דבזכר משאר המינים לכו"ע אין מקיימים מצות שלוח הקן כיון דלא בר דגירה הוא, יעו"ב. וכן נפסק להלכה ברמב"ם (פי"ג ה"י) ובשו"ע (סי' רצ"ב ס"ז).

ז׳ויעוין בדברי הרמב"ן במלחמת ה' (כ"ז, ב מדפי הרי"ף) שיש ללמוד מדבריו קצת סברא בזה וז"ל: "דלמא התם [באותו ואת בנו] טעמא משום דחס רחמנא בזה שבנה כרוך עליה דומיא דשלוח הקן, אבל זכר שאין בנו כרוך אחריו ואין מכירין זה את זה כלל לא הקפידה בהן תורה", עכ"ל.

ח׳טבע הדגירה בזמננו

ט׳והנה הלכה זו מצריכה אותנו לדעת טבעי העופות ואופן דגירתם, כדי שנדע מתי האם דוגרת. ונקדים ונאמר דדבר זה מבורר ונבדק ע"פ חוקרים שעקבו אחר אורחות בעלי הכנף, שבזמנינו דרך האב והאם להתחלף במשך היום בדגירה. ודבר זה ניתן לבירור ע"י מעקב ליד הקן, דרואים אותם מתחלפים מידי זמן. ולכן אם מקיים מצות שילוח במשך היום, יש ספק בדבר אם קיים בזה המצוה דאולי שלח האב ולא האם. ומאידך גיסא גם עובדה זו ברורה אצל היונים והתורים שהאם בלבדה דוגרת משעת שקיעת החמה ועד אחר זריחתה. ועיין עוד להלן (בפרק הדרכה מעשית) בטבע הדגירה של הצפור דרור ועוד סוגים שונים.

י׳ובאמת יש לנו מקור קדום לכך שאצל שאר העופות, מלבד הצפורים, מתחלפים האב והאם בדגירה, והוא בספר 'שפתי כהן' אשר חברו רבי מרדכי הכהן תלמיד רבי ישראל די קוריאל שהיה מגורי האריז"ל, דכתב בפרשת כי תצא, וז"ל: "ששאר העופות פעמים יושבת הנקבה על הבנים ופעמים יושב הזכר, אבל הצפור לעולם יושבת נקבה ולא הזכר", עכ"ל.

י״אטבע הדגירה בזמן הגמרא

י״בואולם, הגם שכך הוא הטבע בזמננו, ועפ"ז כתבנו שראוי לקיים המצוה בלילה ולא ביום, נראה להוכיח דבזמן הגמרא היה מצוי שהאם בלבדה רבצה במשך כל הדגירה מבלי לזוז ממקומה. חדא, יש להוכיח כן מהא דלא נמצא רמז בש"ס ופוסקים שאפשר לקיים שלוח הקן באופן וודאי רק בלילה ולא ביום.

י״גשנית, גמרא מפורשת היא כדברינו. דהנה איתא בחולין (קמ"א, ב) דלוי בר סימון אקני פירות שובכו, ופירש"י אפרוחים וביצים, לרב יהודה. ובהמשך מוסיפה הגמרא דהנהו פירי חדתי הוו. ופירש"י, ביצים שהטילה אותם האם ולא עמדה מעליהם מעולם וכו'. ובעקבות סוגיא זו כתב הרמב"ם (הלכות מכירה פכ"ג ה"י): "הביצים והאפרוחים עצמן שיש בשובך לא קנה אותם בעל השובך כל זמן שלא פרחו". וביאר בכסף משנה טעמא, דאורחא דמילתא הוא דכל זמן שלא פרחו האפרוחים אין דרך האם לעמוד מעליהם.

י״דהרי לנו גמרא מפורשת שיתכן שהאם לא תעזוב הקן מאז שהוטלו הביצים עד לאחר שנעשו אפרוחים (דבר שנמשך בין 12-15 יום). ובזמננו ברור שלעולם אחר עבור ג' ימים מעת הטלת הביצים, עוזבת האם את הקן והאב מתחלף עמה. ובאמת כלול במה שכתבנו שינוי נוסף ומהותי בטבעי הבעלי חיים. דהלא בראשונים הנ"ל איתא דזכר לאו בר דגירה, ובזה שונה הקורא משאר כל העופות. ואילו בזמננו המציאות מוכחת דזכר בר דגירה הוא.

ט״ושינוי הטבע בעונות הדגירה

ט״זולא רחוק הדבר לומר שנשתנו הטבעיים בזה, דהדבר מוכרח הוא להדיא בעוד ענין, והוא, בעונות הדגירה. הנה רש"י בביצה (י, א ד"ה בריכה) כותב בזה"ל: "שהיונים יולדים בכל חודש וחודש והן שני גוזלות זכר ונקבה ומפסיקין בתקופת טבת וחוזרים ויולדים בניסן", עכ"ל. ומאידך, ברשב"ם בב"ב (פ, א ד"ה הלוקח) כתב וז"ל: "ודרך היונים לעשות שני יולדות בכל חודש זכר ונקבה, חוץ מחודש אדר שאין יולדין", עכ"ל.

י״זהנה לפנינו שינוי בטבע בין זמנו של רש"י לזמנו של נכדו הרשב"ם. ובאמת מצינו במדרש שיר השירים רבה (א, ט"ו) ובילקוט שמעוני שיר השירים (רמז תתקפ"ה) שהיונים מטילים ביצים בכל חודש וחודש וז"ל הילקוט שמעוני: "מה היונה עושה גוזלים בכל חודש כך ישראל והיה מידי חודש בחודשו", עכ"ל.

י״חשיטה מחודשת

י״טוהנה הגם שכתבנו למעלה כדבר פשוט שמצות שילוח היא רק באם ולא באב, והראנו המקור לזה בגמרא, ובראשונים ובפוסקים. מ"מ לא אמנע עצמי מלציין דמצינו שיטה מחודשת לא כן, והיא שיטת רבינו ניסים גאון בספרו 'יפה מהישועה' דכתב שם שמצות שלוח הקן היא גם באב וגם באם, וז"ל (פרק ג): "כמה שאמר יתברך כי יקרא וכו', אם נתקלת בקן ובו אפרוחים, תקח את האפרוחים ותשלח את האב ואת האם", עכ"ל. וחוזר על לשון זה כמה פעמים שם.

כ׳ובחידושי הר"י מנרבונא חולין (קל"ט, ב) כתב דזכר בעלמא, היינו לא קורא, בעיא ולא איפשיטא, אי מקיימים בו מצות שילוח. וכבר תמה שם בהערות דלהמבואר בגמרא לפנינו ליכא ספק בזה ואדרבה מבואר דבזכר לא מקיימים כלל דהאם כתיב ולא זכר. וצ"ע.

כ״אורבי יצחק אייזיק הרצוג זצ"ל כותב טעם לפרש רבינו ניסים גאון (שו"ת הגרי"א הרצוג סי' ק"ח) וז"ל: "יש לנו להניח שרבינו ניסים גאון ז"ל מפרש הגמרא חולין (ק"מ, ב) אבל בזכר דעלמא ד"ה פטור, היינו שאין הוכחה שהוא האב של הקן. ומדרך העולם הוא שהאם ורק האם רובצת, אבל יתכן שרובץ זוג ומזה הוכחה שהוא האב, וזה ידוע מבעה"ח שיש במיניהם צנועים כיונה, וזו היתה ההוכחה של רבינו ניסים. שאת"ל שזכר לא שייך כלל באשר הוא זכר אלא רק קורא לרבי אליעזר (בחולין שם) הואיל וכתוב "קורא דגר" למה לו למעט זכר דעלמא, תיפ"ל "אם" כתוב בתורה, וע"כ כנ"ל. ועוד מרבי אליעזר עצמו מוכח שאם כן מה זה מועיל שכתוב אצל קורא, "קורא דגר" הלא סוף סוף זכר הוא ובתורה כתוב "אם", וע"כ שדיברה תורה בהוה, וע"כ בזכר שיש ראיה שהוא האב של הביצים שמתחבר תמיד את האם ויושב עמה יחד על הקן וידוע שיש מיעוט בזה בין העופות, אז גם הוא בכלל מצות השילוח. ויש להטעים עוד שרבינו ניסים גאון הולך בשיטת המפרשים את טעם המצוה, אשר בהיותה ניצודה עבור אהבתה לבנים אסור ליקחה (עי' רמב"ם פי"ג משחיטה ה"ז, ובאו"ש שם) ועיין במדרש (ויק"ר פרשה כ"ז, י"א) "יודע צדיק נפש בהמתו" זה הקב"ה שכתב בתורתו "לא תקח האם על הבנים" וכן אמרו ז"ל כדאי הוא שעוסק בכבודו של עולם ובתיקונו של עולם שתנצל וכו' וא"כ י"ל דאם לאו דווקא אלא מפני שדיברה תורה בהוה, אבל הוא הדין לזכר שניצוד בעבור אהבתו לבנים שאסור ליקחו ובד"א כשניכר מתוך הישיבה שלו עמה יחד שהוא האב של הקן הזה ואהבת האב לבניו היא שהביאתו למסירת נפש זו", עכ"ל. [ועיין להלן בפרק הוספות לדיני שלוח הקן שהבאנו דברי הספר 'זכר עשות' שחולק על הגרי"א הרצוג יעו"ש].