שאילת יעבץ, חלק אSheilat Yaavetz, Volume I
א׳שאלה ותשובה מהגאון החסיד מר אבא. זכרונו לברכה לחיי העולם הבא:
1
ב׳שאלה א' מארץ טורקייא
2
ג׳נשאלתי באחד מן האחין שרצה לעשות עברה חמורה ואחותו הנשואה שיחדתו בממון רב ונמנע ולא עשה. ועכשיו היא תובעת מן היתומים אחיה שיסייעוה וישלמו לה למחצה ולשליש ולרביע באומרה שאם נשאר האח במחשבתו הרעה והיה מוציאה לפועל. היה להקטנים היזק בשידוכים. מלבד החיוב המוטל עליהם בלאו הכי להציל אחיהם ממכשול עון כי אחיהם בשרם הוא. ועוד טענות אחרות שאין להאריך בהם:
3
ד׳תשובה
4
ה׳נראה לי ברור דאפילו בגדולים כה"ג לא הוה מחייבינן להו לשלם לאחותם מה שהוציאה על ככה. דלא עדיפא מפורע חובו של חבירו שלא מדעתו. דאפילו בב"ח דוחק וב"ח נכרי לא מפקינן ממונא מיד הלוה ליתן להפורע. ולא שייך כאן חילוקם של התוספת והעומדים בשיטתם דכשהוא מציל את חבירו מן ההפסד או מן עלילות שחברו חייב לשלם דהתם ביד האנס או המזיק להזיק לו בגופו או ממונו וזה מצילו לכך חייב לשלם. אבל הכא אין ביד האח הרשע ההוא להזיק לאחיו בגופם או ממונם. אלא שיהא להם לשם רע. ואם יאמרו אין אנו מקפידין אין בידינו לכופם על ככה. אף דאשכחן בפ"ק דקידושין (די"ח ע"א) אלא אמר אביי על כרחו דאב משום פגם משפחה. אין מדמין בתרפו"ת ולא דנין דברי סופרים מדברי סופרים. ועוד הא אמרינן התם דבעבד עברי אין כופין מטעם הדר אזיל ומזבין נפשי'. וכן באב למ"ד נמכרת ונשנית. ובנ"ד נמי איכא למימר דהדר ומגזם לעשות העברה ההיא אם לא יחזרו ויתנו לו ממון רב ואלו דברים שאין להם שיעור:
5
ו׳ועוד אני אומר דהך שמעתא בעיא צילותא דקשיא לי בה טובא. חדא מאי קאמר אביי בע"כ דאב משום פגם משפחה ומה לו לפגם המשפח' שלה עד שמזה נולדה לו קושית א"ה ע"ע נמי נכפינהו לבני משפחה משום פגם משפחה. ונימא בפשיטות משום פגם בתו. ותו לא קשיא קושית ע"ע נמי. ואיזה דוחק דחקו לאביי לומר משום פגם משפחה:
6
ז׳ואף דאמרינן בהחובל (דס"ו ע"ב) דקטן פעמים שיש לו בושת ופעמים אין לו בושת הא דמכלמו ליה ומיכלם והא דמכלמו ליה ולא מיכלם. ותרצה לומר דלהכי נקט אביי פגם משפחה דהיא מילתא פסיקתא דשייכא אפילו בקטנה דמכלמו לה ולא מכלמא ואפ"ה אית ביה משום פגם משפחה. כדאמרינן התם דאף בקטן דלאו בר בושת הוא אית ביה משום בושת משפחה. לאו מילתא היא דפגם עדיף מכיסופא ודמיא לזילותא. דאמרינן התם דבכל קטן אית ביה משום זילותא:
7
ח׳ועוד לרבי דאמר לעיל דנמכר לישראל אינו נגאל בקרובים. מאי פריך הכא. א"ה ע"ע נמי נכפינהו לבני משפחה משום פגם משפחה. דנהי דהך כפייה דאב אינה דבר תורה אלא תקנת חכמים. וכך היו יכולים לתקן כפיה גם בבני משפחה. אכתי היכי פריך בפשיטות דילמא אב שאני שהתור' נתנה רשות לאב לכפות לאדון כדכתיב והפדה שמגרעת פדיונה ע"י גאולת עצמה. דמסתמא היינו אביה דידו כידה לענין קידושין וגירושין. וכיון שביד האב לכפות לאדון. לכך תקנו רבנן כפיית האב דלעולם מקיימא תקנתא דרבנן. ולא ראו חכמים לתקן כפיה בקרובים כלל כיון שא"א לתקן כפיה בהחלט ומילתא פסיקתא לא תקנו כלל. אבל בכפית האב דפסיקא להו מילתא לכך תקנוה:
8
ט׳וביותר להרמב"ם דפסק כרבי דליתא לגאולת קרובים אלא בנמכר לנכרים ולא בנמכר לישראל ופסק דלא כרבי שמעון במוכר את בתו לשפחות אחר שפחות. וא"כ מאי דוחקיה דאוקים בגמרא מתנית' כרבי שמעון ודלא כהלכתא. לוקמה כרבי וכהילכתא. והא דלא כייפינן לקרובים בעבד עברי משום דמן התורה אין עבד עברי הנמכר לישראל נגאל בקרובים וכאמור. ואף דקתני אינה נמכרת ונשנית דע"כ ר"ש היא. מ"מ אין הכרח לומר דבבא זו אתיא דלא כהילכתא. אלא כרבי דהילכתא כוותיה ואף ר"ש מודה בה:
9
י׳ועוד לפירש"י דכופין את האב אם יש לו איזה דמיון יש לכפיית בני המשפחה בעבד עברי עם כפיית האב באמה עברייה. דבשלמא כפיית האב ניחא כי מכר את בתו ויאכל גם אכל את כספה בדין הוא שישלם כשיהיה לו אבל בני המשפחה מה לו ולהם שנכופם שיפדוהו וזו מצאתי גם במהרש"א שהביאה בשם ספר לחם אבירים ומה שתירץ הוא אינו מתקבל על הלב:
10
י״אועוד היאך שייך למימר שכופין בני משפחה משום פגם עצמם. ואי ניחא להו לדידהו אמאי נכופם. וגדולה מזו אמרו שילהי אלו נערות רשב"א משום ר"ש אומר אף בושת ופגם אינו משלם ע"פ עצמו לא כל הימנו שיפגום בתו של פלוני. אמר ליה רב פפא לאביי ניחא לה לדידה מאי דילמא לא ניחא לאביה ניחא ליה לאביה מאי דילמא לא ניחא להו לבני משפחה ניחא להו לבני משפחה מאי אי אפשר דליכא חד במדינת הים דלא ניחא ליה. הרי דאילו ידעינן דניחא להו לכולהו בני משפחה אף להנך דבמדינת הים הוה צייתינן להו ושבקינן ליה למפגמה. שמע מינה דכל מידי דפגם משפחה אי אמרי בני משפחה לא איכפת לן שבקינן להו. וכן כתבו התוספת בד"ה רשב"א בשם ר"ש דבבת גרים וניחא לה לדידה ולאביה צייתינן להו ומחייבינן ליה בבושת ופגם. כ"ש דלא מפקינן מנייהו ממונא ע"י כפיה היכא דניחא להו בפגם. וכי תימא הכא נמי אף דהנך בני משפחה דאיתנהו קמן ניחא להו אפ"ה כייפינן להו משום דילמא איכא חד במדינת הים דלא ניחא לי'. היכן מצינו כיוצא בה מה טעם יש לכפות בן משפחה זה משום דילמא איכא חד מבני המשפחה במדינת הים דלא ניחא ליה בפגם עבד זה דבר זה אין לו שחר. ואין זה ענין לההיא דלאו כל כמיניה שיפגום בתו של פלוני וק"ל:
11
י״בובשילהי יש בכור שנינו ריב"ב אומר היורש את אשתו יחזיר לבני משפחה וינכה להם מן הדמים ומפרשינן בגמרא כגון שהורישתו אשתו בית הקברות ומשום פגם משפחה. אמרי רבנן לשקול דמי וליהדר וכו' כדתני' המוכר קברו כו' באין בני משפחה וקוברין אותו בע"כ משום פגם משפחה ולא שמענו מעולם שיכפו בני משפחה ליתן דמי בית הקברות אלא שהרשות בידם לחזור לקחתו על כרחו של בעל ועל כרחו של לוקח אם הן רוצין ליתן לו דמיו כיון שהם מקפידין על פגם משפחתם כופין את הבעל ואת הלוקח כיון שאין להם חסרון כיס בדבר. אבל שנכוף בני משפחה שיוציאו ממונם משום פגם משפחתם לא זו ולא כיוצא בה שמענו:
12
י״גוהרמב"ם ז"ל בהל' עבדים פ"ד כתב אין האב רשאי למכור את בתו אא"כ העני כו'. ואעפ"כ כופין את האב לפדותה משום פגם משפחה. והקשה בכ"מ דבשמעתא משמע דלא אמרינן הכי אלא לר"ש והרמב"ם פסק דלא כוותיה ותירוצו דחוק. ונראה דהרמב"ם ס"ל דאף רבה דסלק' דעתי' למימר בע"כ דאדון ס"ל דמפדין שהוא מבנין הפעיל היא כפיית האב שכופין אותה לפדותה. ובע"כ הוא דבר אחר דהיינו בע"כ דאדון ואביי לא פליג עליה אלא בפירוש בע"כ. שהוא בע"כ דאב. ופירושו שאם באין בני משפחה לפדותה וכגון שאין לאב אף דלא ניחא ליה לאב שתחזור לביתו (וכמ"ש התוספת) פודין אותה בני המשפחה אם רצונם בכך בע"כ דאב. וע"כ צ"ל מפדין היא כפיה אחרת חוץ מזו שבמלת בע"כ. לדברי התוספת שכתבו בד"ה אמר אביי שכופין בני המשפחה לפדותה בע"כ דאב. וצריך ביאור כיון שכל כוונתם דלא תקשה מאי דאמר בגמרא הדר ומזבין לה ומה תועלת במכירתו מאחר דנכוף אותו לפדותה. ולתרץ זה אין צריך לחדש כפייה בבני המשפחה אלא שאם באים בני משפחה דחיישי לפגם משפחתם מרצונם הטוב לפדותה פודין אותה בע"כ דאב שהוא בא לעכב על ידם מטעם שתהא פרנסתה עליו כמ"ש התוספת אין שומעין לו. אלא ודאי דס"ל להתוספת דמפדין היא כפייה אחת ועל כרחו היא כפייה אחרת. והכי נמי ס"ל להרמב"ם דמפדין היא כפיית האב שכופין אותו ב"ד כשיש לו שיפדנה. ועל כרחו היא כפיית האב ע"י בני משפחה כשאין לאב שבאין בני משפחה מרצונם הטוב ופודין אותו מממונם על כרחו של אב. וזו הכפייה אין לה מקום כ"א לדעת ר"ש דס"ל אין נמכרת ונשנית. דאורחייהו דבני משפחה לפדותה משום פגם משפחתם אבל להסוברי' דנמכרת ונשנית. לאו אורחייהו דבני משפח' לבוא לפדותה ולא שדו זוזייהו בכדי כיון שביד האב לחזור ולמוכרה והחילוק שבין התוספת והרמב"ם הוא דלהתוספת במציאות א' וענין א' יש שני מיני כפיות דהיינו שכופין את הקרובים לפדותה וזה ע"כ של אב שהוא מתיירא שמא תחזור אליו וצווח שלא יפדוה אין שומעין לו וכופין את הקרובים שלא ברצון האב. ולפ"ז כפיית האב לפדות את בתו לא נזכרה כלל בגמרא. ולהרמב"ם הם שני מציאיות ושני ענינים ושניהם באב. האחד שכופין את האב לפדות את בתו מממונו אם יש לו. והשני שאם באים בני המשפחה לפדותה מרצונם הטוב והאב מעכב מיראתו שתחזור אליו פודין אותה בע"כ של אב. ומה שמזקיקני לומר שהמציאות השני הוא ברצון בני המשפחה. ולא בכפיה וכדברי התוספת. הוא דבשלמא להתוספת הכרח הוא לומר שכופין בני המשפחה משום מלת מפדין שאין לה ענין זולתה. אבל להרמב"ם שפירשנו מלת מפדין בכפיית האב ממש מהונו וממונו. שוב לא נשאר לנו דבר או מלה להורות על כפיית בני המשפחה. ועד כאן לא הוזקקנו להעמידה כר"ש אלא בגאולת בני המשפחה דכיון דהדר ומזבין לה לא עבידי בני המשפחה למפרקה אבל בגאולת האב מהונו וממונו בהכי לא איירי הך שיקלא וטיריא דאביי ונשארה אליבא דכ"ע. וביותר דלא שייך בה הדר ומזבן לה כדברי התוספת. וא"ת להרמב"ם כיון דכבר שמענו ממלת מפדין שכופין את האב לפדותה מהונו. כ"ש שהרשות ביד בני משפחה לפדותה מממון עצמם אף שהאב מוחה. וא"כ למאי איצטריך תו למימר בעל כרחו. וי"ל דסד"א דרישא ביש לו לאב הוא דכופין. אבל בסיפא כיון דאין לו לאב הוה אמינא טענתו שתחזור לביתו ותהא פרנסתה עליו טענה היא קמ"ל:
13
י״דוהנראה בעיני הוא דגרסינן א"ה עבד עברי נמי לכפיניה בני משפחה ופירושו דאביי ס"ל דהאי על כרחו של אב היינו אפי' אין לו לאב ובני משפחה רוצים לפדות את בתו ושיכתוב להם שטר אדמיה. או משום טענת מזונות שומעין להם משום פגם משפחה. ואתי שפיר לישנא דעל כרחו. דאי ביש לו לאב. כיון שמן הדין הוא מצווה לפדות את בתו כמ"ש במכילתא והפדה האב. וא"כ אותה ששנינו שילהי פ"ק דבכורות מצות יעידה קודמת למצות פדיה היינו המצוה המוטלת על האב לפדותה וכן כתב הרמב"ן בפירושו על התורה וז"ל והפדה אב הנזכר כי אסור לו להניחה ביד האדון מעת שאמר לא חפצתי לקחתה ע"כ. וא"כ לא שייך שפיר לישנא דע"כ שבכל המצות דינא הכי שאם לא רצה כופין אותו. אלא שאין זו מעיקר המצוה שהרי אין לו. אלא משום פגם משפחה כופין אותו ואיהו לא קפיד אפגם משפחתו. שייך שפיר לישנא דעל כרחו לאשמעינן דאף שאינו אלא משום פגם משפחה בעלמא ואיהו לא קפיד. אנן קפדינן אפגם משפחתו וכופין אותו לכתוב שטר לבני משפחה אם רצונם לפדותה ולקבל שטר מאביה ובזה נתיישבו כל התמיהות האמורות ודוק. ואף שאין בידינו לחדש גרסאות כיון שהשינוי קל וקטן והוא מיישב ומפרק קושיות עצומות שפר קדמי להחויה. ולפי דברינו אלה אין בידינו לכפות כלל בני המשפחה בהוצאת ממונם לבל תפגם משפחתם:
14
ט״וואף לגרסת הספרים שכופין את האב משום פגם משפחה. הדבר פשוט דביתומים לא שייך כפייה כדאמרינן בהשולח (ד"מ) ההוא עבדא דבי תרי קם חד מנייהו ושחרריה לפלגיה. אמר אידך השתא שמעי ביה רבנן ומפסדי ליה מינאי אזל אקנייה לבנו קטן וכו' ופירש"י קטן שאין ראוי לכופו בבית דין וכן פירש עוד לקמיה דינוקא לאו בר כפייה הוא. ובריש פ' שום היתומים אמרינן יתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו. ואף דהתם קיי"ל דנזקקין לנכסי יתומים היינו משום דיתמי דאכלי דלאו דידהו ליזלו בתר שיבקייהו וזה לא שייך הכא:
15
ט״זואף לפ"ד מהר"ר יודא מינץ בתשובה א' שכתב שיש רשות להאפוטרופסים ליתן להעניים קרובי היתומים הקצבה שהיה להם מאבי היתומים בחיים חייתו. הא יהיב טעמא משום דהיא קצבה ידועה מקדם קדמתה ואינה בכלל דבר שאין לו קצבה ואף דאסמכה אההיא דלעיל משום פגם משפחה. סניפין לדבר שיש לו קצבה הוא שעשאה. ואף שהב"ח כתב דעיקר יסוד פסקו הוא דגנאי ליתומים שקרוביהם יחזרו על הפתחים או יטלו מקופה של צדקה שדינא ביה נרגא מאותה שאמרו בפ' נערה שנתפתתה (דנא"א) ההוא יתום ויתומה דאתו לקמיה דרבא. א"ל רבא העלו ליתום בשביל יתומה. א"ל רבנן לרבא והא מר הוא דאמר ממקרקעי ולא ממטלטלי בין למזוני. א"ל אילו רצה שפחה לשמשו מי לא יהבינן ליה כ"ש הכא דאיכא תרתי. הא קמן דאע"ג דסתם אב זן את בתו כדתנן בפ' נערה האב זכאי בבתו במציאתה ומפרש בגמרא משום איבה. ופירש"י אי אמרת מציאתה שלה איכא איבה ולא זיין לה תו. ומדתקין סתם מציאת הבת לאביה. ש"מ דאורחא דמילתא מסתמא שהאב זן את בתו. והכי אמרינן בריש קידושין(דד"א)ואי אשמועינן מעשה ידיה דקא מתזנא מניה וכו' ובהחובל (דפז"ב) קרי ליה לאב שאין בניו סמוכין על שולחנו גברא קפדנא וא"כ מסתמא ההיא יתומה היתה סמוכה על שלחן אביה בחייו. דאין סברא כלל לומר שנולדה לאחר מיתת אביה. דבשלמא אי בעינן דליהוי קצבה לדבר לא קשיא דפרנסה אינה קצובה. וגם היא מתרבה והולכת בכל יום כשם שהבת גדלה. כך מזונה ופרנסתה מתרבה. אלא להב"ח דטעמא משום דגנאי ליתומים שקרוביהם יחזרו על הפתחים או יטלו מקופה של צדקה. א"כ כ"ש אחותו דגנאי גדול הוא ליתום שתחזור על הפתחים. ובנדון מהר"י מינץ גופיה יש לחלק בין אם נתנו להם האפוטרופסים לכתחילה מנכסי יתומים הפרס הקצוב להם בימי אביהם. לאם קמו הקרובים וזנו העניים מכיסם ובאו אח"כ לתבוע את היתומים שישלמו להם החלק הקצוב שהיה אביהם נותן להם בחיים חייתו דאין ספק שהיתומים פטורים. דלו אביהם חי והיו תובעין אותו אין ספק שלא היו יכולין להוציא מידו כדאמרינן פ"ק דקידושין (דח"ב) התקדשי לי בככר תנהו לעני אינו מקודשת אפילו לעני הסמוך עליה מ"ט אמרה ליה כי היכי דמחייבנא ביה אנא הכי נמי מיחייבת ביה את. ואין ספק שאפי' לעני שהוא קרובה ושארה הדין כך. ואילו היתה מתחייבת לשלם כל הככר או מקצתו אין ספק שהיתה מקודשת. דלא גרע מהתקדשי לי בככר זה תנהו כלב אם היה כלב שלה מקודשת. אלא ודאי דאינה חייבת לשלם כלל:
16
י״זובמודר הנאה תנן וזן את אשתו ואת בניו אע"פ שהוא חייב במזונתן ומדפליגי ר' הושיעא ורבא ברישא בפורע את חובו אי אתיא כחנן דוקא או אפי' כרבנן ובלוה ע"מ שלא לפרוע. ש"מ דהך אתיא כפשטא אפילו אליבא דרבנן דכיון דמצוה קעביד כ"ע מודו דאין הלוה חייב לשלם לו. ואף דכתב הר"ן וז"ל אפילו כרבנן אתיא דבתורת מצוה עסקינן ולא בתורת פרעון התם ודאי כי היכי דלשתרי אליבא דרבנן אמרינן ליה דצריך שיתכוין בלבו לשם מצוה ולא לשם פרעון אבל הכא דתביעת ממון הוא שהאחות תובעת מיתומים קטנים לאחר שעשתה המצוה. אף שהיא צווחת ככרוכיא לא לשם מצוה עשיתי אלא ע"ד שישלמו לי אחיי היתומים לא מהימנינן לה ופטורים היתומים. ולא מיבעיא לדברי הר"ן החולק על הרשב"א ריש אין בין המודר וס"ל דהמפרנס לאשה סתם לאו בתורת הלואה הוא. אלא אפי' להרשב"א הובא שם דס"ל דסתמא על דעת הלואה קעביד וחייב לשלם מהראיות שהביא ז"ל. עד כאן לא קאמר אלא בחוב ברור וידוע שאין בו פקפוק כלל דומיא דמזונות אשתו שהרי היא יכולה ללות ולאכול. אבל בנ"ד פשיטא דלא. שאלו הלויתה האחות לאחיה הקשה ורע מעללים הדבר ברור שאין היתומים צריכים לשלם ובזה לא נסתפק אדם מעולם:
17
י״חועיקר חלוקו של מהר"י מינץ בין צדקה שיש לה קצבה לאין לה קצבה ופירושו בדברי רש"י באומרו צדקה אין לה קצבה דכל שעה קיימי עניים ונמצא נכסיהם כלים. פלא בעיני שהרי נתנו חכמים קצבה לדבר מדה בינונית מעשר ומדת חסידות חומש (ובזה ישבתי מה שנעלם מחכמי זמננו בהקשותם על הב"ח שכתב דמעשר כספים אינו אפילו מדרבנן. והא מדרשא דעשר תעשר את כל קא מייתי ליה ז"ל ולא יהא דאינו אלא אסמכתא הויא תיובתיה דהב"ח אלו דבריהם ה"י. ולדידי ניחא דכל הנזכר בכספים אינו אלא מתורת צדקה ואינו ענין למעשר הנזכר בתבואות הארץ שאותו טובל וזה אינו טובל ואין בו לא מעשר ראשון ולא שני ולא תרומה לא גדולה ולא קטנה ואין בו שינוי בשנה מן השנים ולא במקום מן המקומות וזה ברור): שוב ראיתי בט"ז שהשיג על הב"ח בזה. ותמה אני על חכמתו והרי שפתי הב"ח ברור מללו דליתן ממנו לצדקה ולפדיון שבוים קמיירי והם דברים נכוחים. אין בהם נפתל ועקש) ואמאי קרי לצדקה דבר שאין לו קצבה. ועוד לפליג וליתני בצדקה גופה בין צדקה שיש לה קצבה לאין לה קצבה:
18
י״טוהנראה בכוונת רש"י שכל דבר שזמנו קבוע וחובת הגוף עבדינן להו והיינו כל הנך דחשיב בהנזקין. אבל דבר שאין זמנו קבוע ולא חובת הגוף לחוד אלא כברכת ה' אשר נתן לו איש כפי נכסיו ובידו להרבות ואחד המרבה ומוסיף מצוה קעביד ומתן שכרו מרובה. וכל שאפשר להשהות עד כי יגדלו הנערים ויקיימוה הם בעצמם מצוה בהם יותר מבשלוחם שהוא האפטרופס: ועוד גדול המצווה ועושה מדאורייתא. וקטנים לאו בני מיעבד מצוה נינהו אלא מתורת חינוך מדרבנן. וצדקה כיון שאפשר להיתומים לקיימה לכי גדלי ולהשלים מה שהיה ראוי לינתן מנכסים בקטנותן מידי יום ביומו או שנה בשנה. עדיף טפי שלא יתנו האפטרופסים אלא הם בעצמם לכי גדלי מיהב יהבי ושקלי שכר גדול. ואם תאמר יתנו האפטרופסים בקטנותן ויחזרו ויתנו בגדלותן השיעור ההוא שכבר נתנו האפטרופסים נמצאו נכסיהם כלים זוהי כוונת רש"י לדעתי. והם דברים נכונים ומיושבים כי כל הדברים הנאמרים בגמרא שם מצותן קבועה וקצובה בזמן ידוע ואם עבר בטלה לה והיא בכלל חסרון לא יוכל להמנות לאפוקי צדקה כאמור:
19
כ׳עוד נ"ל ברור דבנדון מהר"י מינץ גופיה אין לנו אלא מה שאמר הוא ז"ל דרשאין האפטרופסים ליתן להקרובים קצבתן הידועה להם בחיי אביהם. אבל אם אינם רוצין אין כופין אותם דכל עיקר דינו של מהר"י מינץ חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו דהיינו לשונו ממש רשאין האפטרופסים והבו דלא לוסיף עלה כופין. ועוד דלא שייך כפייה כלל ביתומים כאמור והאפטרופסים שלוחיהם כיוצא בהם. ובשאלתין הדבר ברור כשמש שהיתומים פטורים לא לבד בקטנותן אלא אפי' לכי גדלי והנלע"ד כתבתי צבי א':
20
כ״אבעבור כבוד אבא מארי הגאון החסיד זצוק"ל דרך ק"ק הלברשטט הגיעה תשובתו הנ"ל ליד א' מחובשי בית המדרש שם הוא התורני הרבני המופלא החריף המופלג כמהור"ר מיכל נ"ע בעל ס' נזר הקודש וישם פניו לדקדק בתשובה הנ"ל עד מקום שידו מגעת. והעלה דבריו בכתב ונתן ביד א"א הגאון ז"ל. ולאשר היה אז נחפז ללכת לדרכו. לא עיין בו כלל לידע אם היטב לראות. כי לא נתנו הזמן. ואני אז בימי חרפי ידי שמתי למופי ולא ידעתי דבר כי נער אנכי וימים ידברו. מ"מ אמרתי אחכמה. ואף אם החכמה ממני נעלמה. יהי מה פטפוטייא דאורייתא טבין אולי כסומא בארובה אשכח סימא. ואי לא תיהוי לצוותא בעלמא. ושמתי אני את פני לדברי מהר"מ הנ"ל לדעת אם יש ממש בדבריו ואין לישא פנים בתורה. או לא כיון יפה כשורה. ואשיב אותו דבר כאשר עם לבבי בעזר הבורא. ואחר הראיתי קצת ראשי פרקים מה שכתבתי אז נגדו לכבוד קדושת אבא מארי זצ"ל והוטב מאוד בעיניו ונשקני על ראשי וכה אמר הוצק חן בשפתותיך יפה דנת יפה זכית אבא מזכה ברא. ותיתי לי דקיימתי בו מצות כיבוד ומורא. שמים יעלה על ראשי שלא לנטות מן הדרך הישרה. והקרוב בסברא. והנה לפניך מ"ש מהר"ם הנ"ל וערך תשובתי עליו כפי עניות דעתי והשגתי הקצרה:
21
כ״בתשובת מהר"ם מגלוגא ז"ל
22
כ״גאל צבי עטרת תפארה. אספקלריא המאירה. עמיה שרי נהורא. מאתו תצא תורה. הוא ניהו ראש לכל המורים. הר המוריה שממנו יצא הוראה בכל העולם ידין ויורה. אשרי הדור אשר הוא בתוכו שורה. עין הקרח הנורא. כבוד המאור הגדול המאיר לארץ ולדרים באור תורתו תורת ה' תמימה הן לו דומיה תהלה נחמד מכל אבני פז וסגולה. מ"ו הגאון המפורסם רבן של בני הגולה נ"י ע"ה פ"ה כמוהר"ר צבי הירש נר"ו יאיר ויזרח ותרום קרנו מעלה מעלה:
23
כ״דמי אנכי כי אבו' עד הלום לעייל בלא בר לאתר דשכונ' גוואי עוז וחדוה במקומו האמנם תמכתי יתידותי במדת טובו ותרביני ענותנותו כהילל לומר שאל בני שאל ומה גם כי תורה היא וללמוד אני צריך ומטובו דמר קאמינא להשתעשע באמרותיו הטהורים תשובתו הרמה אשר האיר על עבר פני והבהיק השחר כאור נוגה לו ובכן אחר בקשת מחילת אלף מכבוד תורתו באתי לדון לפניו בקרקע כתלמיד לפני רבותיו כדי לעמוד באר היטב על עומק חכמתו אשר נעלם מעומק המושג וקוצר המשיג והנני כמשיב על ראשון ראשון ואחרון אחרון:
24
כ״הפתח דבריו יאיר נתיב בדברי קדשו. וזה לשונו נשאלתי באחד מן האחין שרצה לעשות עבירה חמורה ואחותו הנשואה שיחדתו בממון רב ונמנע ולא עשה ועכשיו היא תובעת מן היתומים אחיה שיסייעוה וכו' תשובה נ"ל ברור דאפילו בגדולים כה"ג לא הוי מחייבינן להו לשלם לאחותם מה שהוציאה על ככה דלא עדיפא מפורע חובו של חבירו שלא מדעתו וכו' עכ"ל. הנה בזה יש לפקפק קצת דהא דקיי"ל הפורע לבעל חוב של אחרים שלא מדעתו א"צ לשלם לו כבר פירשו הפוסקים הטעם משום דאמרינן שמא הלוה היה מפייס את המלוה ומוחל לו. והא לא שייך הכא שהרי זה בא לעשות דבר עבירה ושאר האחין לא היו כאן כדי לפייסו ולמונעו מדבר עבירה כי היו קטנים ואלמלא שיחדתו אחותו בממון רב כבר היה מוציא מחשבתו הרעה אל הפועל והיה זה כמעוות אשר לא יוכל לתקן. ומיהו לקושטא דמילתא נראה דהכא לא בעינן לנידון זה כלל דבשלמא התם איכא חוב אלא שפרע שלא מדעתו אבל הכא אם הי' האחים לפנינו לכתחילה לא היה החובה מוטלת עליהם כלל ליתן ממון לזה כדי למונעו מדבר עבירה ואף כי יהיה להם שם רע בדבר יכולים לומר אין אנו מקפידים בכך ואין כח ביד הב"ד לכופם על כך וכה"ג נמי מסיק הוד רום כ"ת והוא הוסיף לקח לבאר הדבר בטוב טעם וז"ל אף דאשכחן בפ"ק דקידושין (די"ח) אלא אמר אביי על כרחו דאב משום פגם משפחה אין מדמין בתרפו"ת ולא דנין דברי סופרים ועוד האמרינן התם דבעבד עברי אין כופין מטעם דהדר אזיל ומזבין נפשיה וכן באב למ"ד נמכרת ונשנית ובנ"ד נמי איכא למימר דהדר ומגזם לעשות עבירה ההיא אם לא יחזרו ליתן לו ממון רב ואלו דברים שאין להם שיעור עכ"ל. והנה לכאור' גם בזה יש לפקפ' דע"כ לא אמרי' הכי אלא בעבד הנמכ' לישראל אבל בעבד הנמכ' לנכרי קיי"ל דמצו' בגאול' קרובי' כדי שלא יטמע בין הנכרי' כדכתיב או דודו ובן דודו יגאלנו והא לכ"ע חובה הוא כמבואר בפ"ק דקידושין ואע"ג דהתם נמי איכא למיחש דילמא הדר ומזבין נפשיה לנכרי אלא ע"כ במקום מצוה כדי שלא יטמע בין הנכרים לא חיישינן להכי מעיקרא אלא א"כ כבר הוחזק בכך ג"פ וכדגרסינן בגיטין פ' השולח המוכר את עצמו ואת בניו לנכרים אין פודין אותו א"ר אסי והוא שמכר ושנה ושילש וממילא הכי נמי הוה לן למימר דקודם שהוחזק בכך ג"פ חובה מוטלת על הקרובים ליתן לו ממון כדי למונעו מדבר עבירה חמורה כשבא להמיר דתו לבל יטמע בין הנכרים. אבל באמת אי משום הא לא אריא דשאני התם שלא מכר עצמו לנכרים אלא מחמת דוחקו וכמבואר בפ"ק דקידושין דסתם מוכר עצמו אינו אלא מחמת דוחקו לכך חובה על הקרובי' לתמוך ידיו בממון לבל יצטרך למדה זו אבל בנדון דידן לא עביד הכי מחמת דוחקו שהרי אביו הניח לו ירושה ומן הסתם היה לו כדי סיפוקו כ"א במרד ובמעל בא לעשות תועבה בישראל אם לא יתנו לו מוהר ומתן כסף רב כי הוא נבהל להון רב אין חובה מוטלת על הקרובים לפזר ממונם שלא לצורך כדי להצילו מדבר עבירה ואם כי רשע הוא בעונו ימות. ועוד דהמוכר עצמו לנכרים עדין לא בא לידי עבירה בבירור אלא דאנן חיישינן שמא בהיותו עבד לנכרים גם הוא ילמוד ממעשיהם ויבוא לידי עבירה ולכן צריך לפדותו כדי שלא יטמע בין הנכרים. אבל זה בא מיד לעשות עבירה בבירור אם לא יתנו לו ממון רב ורשע כזה א"צ להוציא ממון עליו להצילו מדבר עבירה כי אם נפש החוטאת תמות וכן מוכח בגיטין פ' השולח דגרסינן התם ההוא גברא דזבין נפשיה ללודאי אתא לקמיה דר' אמי א"ל פירקן א"ל תנן המוכר עצמו ואת בניו לנכרים אין פודין אותו אבל פודין את הבנים משום קלקולא וכ"ש הכא דאיכא קטלא. א"ל רבנן לר"א האי ישראל מומר הוא דקחזו ליה דאכיל נבילות וטריפות א"ל אימא לתיאבון הוא דקאכיל א"ל והא זימנין דאיכא היתירא ואיסורא ושביק היתירא ואכיל איסורא א"ל זיל לא שבקי לי דאפרקינך הא קמן דליכא מצות פדיון כלל במומר לעבירה בעלמא כ"ש במומר לע"ז ואע"ג דאכתי לא עשה מעשה הא אמרינן בפ"ד מיתות האומר אעבוד אלך ואעבוד חייב מית' אע"פ שעדיין לא עשה מעשה וכ' עוד כבו' מעלת אדוני מ"ו ז"ל ועוד אני אומר דהך שמעתא בעיא צילותא דקשיא לי בה טובא חדא מאי קאמר אביי בע"כ דאב משום פגם משפחה מה לו לפגם משפחה כו' ונימא בפשיטות משום פגם בתו ותו ל"ק קושית א"ה ע"ע נמי כו' ואף דאמרינן בהחובל דקטן פעמים יש לו בושת ופעמים אין לו הא דמכלמי ליה ומכלם הא דמכלמי ליה ולא מיכלם ותרצה לומר דלהכי נקט אביי פגם משפחה מילתא פסיקתא דשייכא אף בקטנה דמכלמו לה ולא מיכלמא ואפ"ה אית בה משום פגם משפחה כדאמרינן התם דאף בקטן דלאו בר בושת הוא אית ביה משום בושת משפחה לאו מילתא היא דפגם עדיף מכיסופא ודמי לזילותא דאמרינן התם דבכל קטן אית ביה זילותא עכ"ל. ולענ"ד הקלושה נראה שאין דבריו מוכרחין בזה דעד כאן לא אמרינן התם דבקטן חייב משום זילותא אלא למאי דמיבעי ליה מעיקרא אי חיובא דבושת הוא משום זילותא אפי' כי ליכא כיסופא כמו בביישו ישן ומת ופשיט לה התם מהא דתנן קטן יש לו בושת ואע"ג דלאו בר כיסופא הוא ומחייב משום זילותא אבל למאי דמסיק רב פפא דמיירי דווקא בדמיכלימי ליה ומכלם. ע"כ ס"ל דחיובא דבושת לאו משום זילותא הוא אלא דווקא משום כיסופא דאל"ה אפי' בלא מכלמי לחייב משום זילותא אלא ע"כ לא מחייבינן אלא משום כיסופא ואנן קיי"ל כשינויא דרב פפא דברייתא מסייעא ליה וכמבואר שם בסוגיא ובח"מ סי' ת"ך וה"נ קיי"ל דביישו ישן ומת פטור אלמא לא מחייב משום זילותא אלא משום כיסופא וכ"ש ללישנא בתרא דהתם דאף מעיקרא לא קמיבעי' כלל אי חיישינן לזילותא או לא אלא מיבעיא ליה אי חיישינן לבושת דבני משפחה או לא אבל לזילותא גרידא ודאי לא חיישי' וא"ל למאי דמסקינן התם דלא מחיי' אלא במיכלמי ומכלם ולא חיישי' לבוש' דמשפח' תקש' אסוגי' דהכ' דחיישינן לפג' משפח' י"ל דשאני הת' שכבר עבר הבוש' אין לחייבו בתשלומי הבושת משום בושת דמשפחה גרידא אבל הכא מתקנינן מילתא מעיקרא דלא ליתי לידי פגם ובושת משפחה אבל מ"מ לענין זילותא גריד' בלא בושת משפחה אין סברא זו מוכרחת כלל דהא לאידך לישנא אף מעיקר' לא מבעי' לי' כלל אלא משום בושת דמשפחה ולא משום זילותא אלמא זילות' גרידא לא חשיב ליה סברא כלל והשתא ניחא כיון דברייתא תני סתמא ומפדין אותו בעל כרחו משמע בכל גוונא אפי' בקטנה דמכלימי לה ולא מיכלמא ומשום זילותא גרידא אין סברא כלל לחייבו ולכך מפרש טעמא משום בושת משפחה:
25
כ״וואגב אורחא צל"ע בענין זה דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהל' חובל שכתב וז"ל המבייש את הישן חייב בבושת ואם מת בתוך שנתו ולא הקיץ ולא הרגיש בזה שביישו אין גובין בושת זה מן המבייש ואם תפסו היורשין אין מוציאין מידם משמע דס"ל דהך איבעיא לא אפשיטא ולפיכך אם תפסו אין מוציאין מידו. ואח"כ כתב המבייש את הקטן אם כשמכלימין אותו נכלם חייב ואם לאו פטור ומדוע לא כתב שם ג"כ שאם תפסו אין מוציאין מידו דהא בהא תליא דאי חיישינן בישן ומת לבושת משפחה ה"ה בקטן וכמבואר בסוגיא ותו דהא באמת תלמודא מייתי סייעתא בהא לר"פ מברייתא דתני להדיא קטן פעמים יש לו בושת ופעמים אין לו בושת והיינו דמחלק בין מיכלמי ליה ומכלם אלמא איפשטא הך בעיא. ושוב ראה ראיתי הלום בב"ח לטח"מ סי' תך שהרגיש בזה וכתב לשיטת הרמב"ם ז"ל דהא דתניא קטן דמיכלמי ליה ולא מיכלם אין לו בושת איכא למימר דהיינו לומר שלא מחייב משום בושת דידיה אבל משום בושת דבני משפחה דמיכלמי מחייב דאילו בקטן דמיכלמי ליה מחייב תרתי משום בושתו ומשו' בושת דבני משפח' ומתוך כך השיג שם על התו' והרא"ש שכתבו דמהך ברייתא אפשיטא בעיין ע"ש. ובודאי אין זה כדאי לדחות דברי התוס' והרא"ש כי זה נראה דוחק מכמה צדדים אשר אין להאריך ועוד דאכתי אין דברי הרמב"ם מתיישבים בזה שהרי סתם וכתב בקטן שאינו נכלם דפטור משמע דפטור לגמרי אפי' מבושת דמשפחה ולא הזכיר בזה שאם תפס אין מוציאין מידו. ואמנם ל"נ ברור ליישב שיטת הרמב"ם ז"ל דק"ל נמי מה שהקשו התוס' דלמאי דפשיט למסקנא מברייתא דלא מחייב בקטן אלא במיכלמי ומכלם משמע דביישו ישן ומת חייב ולכך ס"ל להרמב"ם ז"ל דעד כאן לא קאמר מעיקרא דשייך בקטן בושת דמשפחה אלא למאי דס"ד דמיירי אפי' במיכלמי ולא מיכלם אבל למאי דמסקינן דלא מיירי אלא במיכלמי ומיכלם השתא י"ל דבמיכלמי ולא מכלם אפי' בושת דמשפחה ליכא דלא שייך בושת דמשפחה אלא אם מביישים לאדם ממשפחתם דאי מיכלמי ליה מכלם אבל היכי דאיהו גופא אי מיכלמי לא מיכלם אינהו נמי לא מיכלמי בהא וה"ל כאילו לא עביד ליה מידי והלכך ס"ל לרב ששת דביישו ישן ומת חייב משום בושת משפחה דהא אי הוה מיכלמי ליה מיכלם בהיותו חי לכך חשיב נמי השתא כיסופא לדידהו ומיהו רב אבא בר ממל לא פשיטא ליה מלתא אלא ספוקי מספקא ליה בהך מילתא ולכך פסק הרמב"ם ז"ל בביישו ישן ומת דמתחלה אין גובין בושת זה מן המבויש ואם תפסוה היורשין אין מוציאין מידו משום בושת דבני משפחה. אבל בקטן שאינו נכלם סתם וכתב שהוא פטור לגמרי משום דהתם אפי' בושת דבני משפחה ליכא למסקנא דמה"ט לא איפשטא הך בעיא מברייתא וכדפרישית: ומה"ט גופא אידחי לישנא קמא דמיבעי ליה משום זילותא דהא ודאי שפיר אפשיט מהך ברייתא דלא חיישינן כלל לזילותא מדלא מיחייב בקטן אלא במיכלמי ומיכלם ולא מחייב כלל משום זילותא וכדאמרן:
26
כ״זועי"ל בעיקר הקושיא הקודמת בהא דלא מפרש טעמא משום פגם בתו די"ל דדייק דהל"ל בברייתא ופודה אותה בעל כרחה ואמאי נקיט מפדין אותה בעל כרחה אלא לאשמועינן דבני משפחה מפדין אותה בעל כרחו דאב שהם מכריחים לאב לפדותה משום פגם משפחתם ונ"מ בהא אפי' היכי דבתו מחלה אפגם דידה אפ"ה כופין אותו משום פגם משפחה והא ניחא טפי לשיטת התוספת דה"ק דכייפינן לבני משפחה לפדותה בע"כ דאב משום דלא ניחא ליה שתחזור לביתו וכו' וע"כ ס"ל דמפדין משמע ליה כפייה לבני משפחה והיינו משום פגם משפחתם וכדלקמן וכה"ג נמי כתב הוד רום מעלתו לקמן בענין פירושו לשיטת הרמב"ם ז"ל דדייק ממלת מפדין שכתב שם מר וז"ל וע"כ צ"ל שמפדין הוא כפייה אחרת חוץ מזו שבמלת בעל כרחו לדברי התוספת שכתבו בד"ה אמר אביי שכופין בני המשפחה לפדותה בעל כרחו דאב וצ"ב כיון שכל כוונתם דלא תקשי מאי דאמר בגמרא הדר ומיזבין לה ומה תועלת במכירתו מאחר דנכוף אותו לפדותה ולתרץ זה א"צ לחדש כפייה בבני המשפחה אלא שאם באים בני המשפחה דחיישי לפגם משפחתם מרצונם הטוב לפדותה פודין אותה בע"כ של אב שהוא בא לעכב מטעם שתהא פרנסתה עליו וכו' אלא ודאי דס"ל להתוספת דמפדין הוא כפיה אחת ועל כרחו הוא כפייה אחרת עכ"ל. ובאמת לא עמדתי על סוף דעתו הרמה כלל בזה דודאי התוספת הוצרכו לחדש כפייה גם בבני משפחה דאי נימא דאין כופין אלא לו ולא לבני משפחה מאי האי דפריך א"ה ע"ע נמי נכפינהו לבני משפחה כו' הא אין כופין כלל לבני משפחה וכן למאי דמשני הדר ומזבין נפשיה מאי האי דפריך תו ה"נ הדר אזיל ומזבין לה דהא מ"מ לעולם יש בידם לכופו כמו בפעם הראשון ולכך פי' התוספת דס"ל דכופין לבני המשפחה בע"כ דאב ואהא פריך שפיר א"ה ע"ע נמי נכפינהו לבני המשפחה וכו' ומשני הדר אזיל ומזבין לה ופריך ה"נ הדר אזיל ומזבין לה ואמאי נכוף לבני המשפחה וזה נ"ל פשוט מאד. אבל מ"מ בעיקר הענין דבריו כנים דלשיטת התוספת דייקינן לשון מפדין דאל"ה תקשי אתלמודא גופא מנ"ל הא דכופין בני משפחה בע"כ דאב דילמא לא מיירי אלא בכפיה דאב לחודא כשיש לו מעות. וכפשטא דמילתא לפירש"י וממילא לא תקשה מידי אלא ע"כ צ"ל דדייק מדלא תני ופודה אותה בע"כ וקתני ומפדין אותה לאשמועינן דכופין גם בני המשפחה לפדותה ועוד יתבאר מזה לקמן ב"ה:
27
כ״חעוד כתב מעלתו אדוני מ"ו וז"ל ועוד לרבי דאמר לעיל דנמכר לישראל אינו נגאל בקרובים מאי פריך הכא א"ה ע"ע נמי נכפינהו לבני משפחה כו' דלמא באב שאני שהתורה נתנה רשות לאב לכפות לאדון כדכתיב והפדה שמגרעת פדיונה ע"י גאולת עצמה דמסתמא היינו אביה דידו כידה לענין קידושין וגירושין וכיון שביד האב לכפות להאדון לכך תקנו רבנן כפיית האב דלעולם מקיימא תקנתא דידהו בין כשהאדון רוצה או אינו רוצה. אבל בגאולת קרובים לר' דכשהאדון אינו רוצה לא מקיימא תקנתא דרבנן לא ראו חכמים לתקן כפיה בקרובים כלל כיון שא"א לתקן כפיה בהחלט ומילתא פסיקתא לא תקנו כלל. אבל כפיית האב דפסיקא להו מילתא לכך תקנוה עכ"ל. וגם בזה לא עמדתי על סוף דעתו חדא דאפי' את"ל דקרובים א"י לפדות בע"כ הרי מ"מ היה ביד חכמים לתקן שיתנו הקרובים לו מעות והוא יפדה את עצמו. ותו דבאמת נ"ל פשוט דמה"ט לכ"ע אף הקרובים יכולין לפדות בע"כ דמנ"מ אם הקרובים נותנין המעות או הוא עצמו דכשהקרובים נותנין המעות הוא שקול כאילו כבר בא המעות לידו והקרובים הם באים בשליחתו לפדות והא דקאמר רבי דנמכר לישראל אינו נגאל בקרובים ה"ק נמכר לנכרי חייבים הקרובים לפדותו כדי שלא יטמע בין הנכרים אבל נמכר לישראל אין הקרובים חייבים לפדותו אבל אם הקרובים רוצים לפדותו פשיטא דאין האדון יכול לעכב דה"ל כאלו הוא נותן בעצמו המעות. ואע"ג דאמרינן לקמן בפירקין בעי ר"ה המוכר בית בבתי ערי חומה נגאל לקרובים או אינו נגאל לקרובים גאולתו גאולתו משדה אחוזה גמר והתם ע"כ לאו לענין חובה איתמר דהא מוכח התם בסוגיא דמיירי אף אליבא מאן דאמר וגאל את ממכר אחיו רשות וע"כ לא מיירי אלא לענין עכוב האדון ולא אמרינן התם דנתינת האדון הוא כנתינתו שאני התם דגאולת הבתים אינו לצורך המוכר אלא הקרובים באים לזכות בגאולה זו לעצמם הילכך נתינת הקרובים אינו כנתינתו ואיכא למימר דאינו נגאל לקרובים בעיכוב האדון אבל גאולת העבד שהוא לצורך העבד לפוטרו מעבדו' מה לי אם הוא נותן המעות בעצמו או אחרים נותנין בעבורו לצרכו והא דתני התם בברייתא בכל גאולה תתנו לרבות בתים ועבד עברי דמשמע דרבוי דעבד עברי דומיא דבתים כגון שרוצה לפדות העבד לעצמו בפירוש לצורך שיעבוד דמהני לכ"ע ואהא קמ"ל דאפ"ה אין האדון מעכב גאולת קרובים דומיא דבתים ולמסקנא מוקמינן התם הך ברייתא דוקא בנמכר לנכרי ע"ש אבל אם פוד' העבד לשחרור שהוא לצורך העבד פשיטא דאין האדון מעכב דמה לי אם הוא פודה בעצמו או אחר מזכה לו ורבי דקאמר דנמכר לישראל אינו נגאל לקרובים לא קאמר אלא דאין הקרובים חייבים לפדותו כמו בנמכר לנכרי כדאמרן וכן מצאתי שוב להדיא בכ"מ פ"ה מהלכות עבדים דהא דאמר רבי נמכר לישראל אינו נגאל לקרובים היינו שאין הקרובים חייבים לפדותו והיינו כמ"ש וזה נ"ל ברור:
28
כ״טעוד כתב אדוני מ"ו וז"ל ועוד לפירש"י דכופין את האב אם יש לו איזה דמיון יש לכפיית בני המשפחה בעבד עברי עם כפיית האב באמה העברייה דבשלמא כפיית האב ניחא כי מכר את בתו ויאכל גם אכול את כספה בדין הוא שישלם כשיהיה לו. אבל בני המשפחה מה לו ולהם שנכופם שיפדוהו וזו מצאתי גם במהרש"א שהביאה בשם ספר לחם אבירים ומה שתירץ הוא אינו מתקבל על הלב עכ"ל ולפעד"נ פשיט דקושיא זו מתיישבא מאליה לשיטת התוספת דה"ק כופין בני המשפחה לפדותו בע"כ דאב וע"כ דייק מדתני מפדין וכדלעיל וכיון דגם בבתו כופין בני המשפחה משום פגם משפחה פריך שפיר א"ה ע"ע נמי נכפינהו לבני משפחה משום פגם משפחה ולחנם נדחקו בזה המפרשים לשיטת התוספת ואפשר דהמפרשים ק"ל אקושי' התוספת למאי דס"ד מעיקרא בקושייתם לפרש דליכא כפייה אלא באב אדקשיא להו אהמקשה תנינא דפריך ה"נ אזיל ומזבין לה תיקשי להו אהמקשה קמא דפריך א"ה ע"ע נמי נכפינהו לבני משפחה דמה ענין כפיית האב שמכר את בתו במעות לכפיית בני המשפחה ולכך תירצו מה שתירצו אבל למסקנת התוס' בלא"ה ניחא וכדאמרן אלא דבאמת עיקר שיטת התוס' בזה צל"ע מן הטעם שיתבאר לקמן ב"ה:
29
ל׳ועוד כתב הוד רום כת"ר ועוד היאך שייך למימר שכופין בני משפחה משום פגם עצמם ואי ניחא להו לדידהו אמאי נכופם וכדמוכח בשילהי פרק אלו נערות דאי ניחא למשפחה גופא לא שייך פגם משפחה אלא דהתם קאמר דחיישינן דילמא איכא חד במדינת הים דלא ניחא ליה והא לא שייך הכא דבטענת שמא כזה אין להוציא ממון עכ"ד. ולא ידענא מי הכריחו לומר כאן הך חששא דאיכא חד במדינת הים די"ל דהכא מיירי בדאיכא חד הכא קמן דלא ניחא ליה והוא כופה לכל בני המשפחה לסייע לו בפדיון משום פגם משפחה א"נ דהעניים כופין העשירים ליתן וכזה מצאתי במפרשים והוא פשוט:
30
ל״אועוד כתב מעלת כבוד תורתו וז"ל והרמב"ם ז"ל בהל' עבדים פ"ד כתב אין האב רשאי למכור את בתו אא"כ העני וכו' ואעפ"כ כופין את האב לפדותה משום פגם משפחה והקשה בכ"מ דבשמעתא משמע דלא אמרי' הכי אלא לר"ש והרמב"ם פסק דלא כוותיה ותירוצו דחוק. והוד רום כת"ר האריך בישוב קושיא זו ותוכן דבריו הוא דהרמב"ם נמי ס"ל כעין שיטת התוס' דמלת מפדין מורה כפייה אחרת חוץ מזו שבמלת בע"כ. אבל מ"מ לא ס"ל ממש כשיטת התוס' דמפדין היינו כפיית בני המשפחה אלא ס"ל דשניהם נאמרו לענין כפיית האב האחד שכופין את האב לפדות את בתו מממונו אם יש לו והשני שאם באים בני משפחה לפדותה מרצון טוב והאב מעכב מיראתו שתחזו' אליו פודין אות' בע"כ והא נמי חשיב רבותא דאע"ג דאין לו לאב אפ"ה לא חיישי' לפסיד' דאב לענין מזונות ולא בעינן למוקמי לה כר"ש אלא משום סיפא דבעל כרחו דמיירי בגאולת המשפחה דכיון דהדר ומזבין לה לא עבידי בני המשפחה למיפרקה כיון דאין כופין אותם אבל רישא דמפדין דמיירי בגאולת האב מהונו וממונו אתי שפיר אליבא דכ"ע עכ"ד. ודבריו קשים להולמן דאי ס"ל בפשיטות דאין כופין בני המשפחה כלל בבתו אפי' אי לית ליה אלא איפכא הוא דבני משפחה כופין לאב א"כ מאי האי דפריך א"ה ע"ע נמי נכפינהו לבני משפחה הא מעול' אין כופין לבני משפחה אלא בני משפחה כופין לאב(וכמדומה לי שנמשך בזה כאן לשיטתו דלקמן שהמציא גרסא חדשה כי עם זה יבוא על נכון דבריו הנה ואמנם אם הדבר כן נתן מקום לטעות בדבריו שהי' לו לפרש תחלה חידוש גרסא זו ואח"כ הי' לו לפרש עם זה דברי הרמב"ם ז"ל ואמנם באמת כי אתינן לגרסא זו בלא"ה ניחא דברי הרמב"ם ז"ל וכמו שיתבאר בע"ה לקמן ע"ש) וגם לא ידעתי מי הכריחו לומר דהרמב"ם לא ס"ל כשיט' התו' דאדרבה אי הרמב"ם ס"ל ממש כשיטת התו' יבואו דבריו על נכון בלי גמגום והוא דלשיטת התו' דכופין הבני משפחה לפדותה בדלית ליה לאב ממילא אי אית ליה כופין לאב דאם למשפחה כופין כ"ש לאב בדאית ליה כיון שהוא גרם הדבר אלא דברייתא מיירי בדלית ליה לאב ואהא קתני מפדין דהיינו כפיית בני משפחה והוא ג"כ בע"כ של אב מצד המזונות ואהא פריך תלמודא א"ה ע"ע נמי נכפינהו לבני משפחה משום פגם משפחה ומשני הדר ומזבין נפשיה ופריך הכי נמי ומזבן לה ואמאי כייפינן לבני משפחה ומשני הא קתני אינה נמכרת ונשנת ומני ר"ש היא וכו' וממילא לא איצטרך למוקמי כר"ש אלא משום כפיית בני משפחה דלרבנן דנמכרת ונישנת אין כופין לבני משפחה דילמא הדר ומזבין לה ותו איכא פגם משפחה ולמה יאבדו ממונם שלא לצורך אבל לענין כפיות האב בדאית ליה ליכא מאן דפליג דהכא לא שייך למיפרך דילמא הדר ומזבין לה דמה תועלת במכירתו מאחר דנכוף אותו לפדותה וכקושי' התו' וממילא שפיר כתב הרמב"ם ז"ל שכופין את האב לפדותה משום פגם משפחה דבהא כ"ע מודו וליכא מאן דפליג ביה ולפיכך לא כתב הרמב"ם ז"ל לשון מפדין כדנקיט בברייתא דמהאי לישנא משמע שכופין גם לבני משפחה והא ליתא לדידן דקיי"ל כרבנן דנמכרת ונשנת ולפיכך לא כתב אלא שכופין את האב לפדותה דהא א"ש אליבא דכ"ע וכדאמרן:
31
ל״בהרי נתבארו דברי הרמב"ם ז"ל לפי שיטת התו'. ואמנם באמת עיקר שיטת התו' דחוקה בעיני במה שפירשו דה"ק כופין את בני המשפחה לפדות בע"כ דאב משום מזונות חדא דעיקר חסר מן הספר וכל כי האי ה"ל לפרושי ותו מנ"ל לתלמודא הא דמיירי אף בכפיית בני המשפחה דילמא לא מיירי אלא בכפיי' האב לחוד אם יש לו וכפשטא דמלתא והא דכתבינן לעיל דדייק מדלא קתני ופודה וקתני מפדין דמשמע דקאי אבני משפחה אי משום הא לא ארי' דוודאי י"ל דקאי אבני משפחה ולאשמועינן שהם כופין לאב משום פגם משפחה אבל מ"מ לעולם אין כופין להם ותו דאי דייק ללישנא דמפדין דקאי אכפיות בני משפחה א"כ למאי דס"ד מעיקרא דבעל כרחו היינו בע"כ דאדון אמאי לא קשיא ליה לישנא דמפדין ואף כי הוד רו' כת"ר הרגיש בזה וכתב דאף למאי דסלקא אדעתיה מעיקרא למימר בע"כ דאדון אפ"ה לשון מפדין שהוא מבנין הפעיל היא כפיית האב שכופין אותו לפדותה ובעל כרחו הוא דבר אחר דהיינו בע"כ דאדון. הנה באמת דבריו קשים להולמם בזה דהא מפרש תלמודא בע"כ דאדון מאי ניהו דכתבנא ליה שטרא אדמיה והיינו משום דאי איתא לזוזי בעינא אפי' בעבד עברי כופין דפועל חוזר בחצי היום ולכך בעי למוקמי לה כדכתבנא ליה שטרא אדמיה והשתא אי מפרשינן לישנא דמפדין אכפי' האב ע"כ הוי צ"ל נמי כה"ג דאפי' אי לית ליה לאב כופין אותו לכתוב שטרא אדמיה וכן כופין את האדון ליקח שטר אדמי' וממילא תמיד יוצאת לחירות למאי תני במתניתן דאמה העברייה יוצאה בסימנין ובשנים כיון דבהכרח מיד יוצאה לחירות אלא האי לישנא דמפדין לא משמע ליה בע"כ אבל מ"מ י"ל דמפדין לשון רבים משמע קרובים והיינו מרצון וה"פ בין האב ובין הקרובים מפדין אותה בע"כ דאדון אם רוצין ואין יכול לעכב ולמסקנא נמי משמע לשון מפדין אקרובים שהם מכריחים את האב לפדות משום פגם משפחה ומהא לישנא משמע ליה דטעמא משום פגם משפחה אפי' היכי דלא שייך פגם בתו וכמש"ל באורך:
32
ל״גובדבר מ"ש מעלת כבוד תורתו עוד דהכי גרסינן א"ה ע"ע נמי לכפינהו בני משפחה בודאי האמת יורה דרכו כי זו היא גירסא ישרה ונכונה כי עם זה יתיישב קושית מהרש"א וקושי' התו' ושאר כל הספיקות הנזכרים וכאשר יתבאר בעז"ה אבל מ"מ הא דמסיק מכ"ת לשיטה זו דאביי ס"ל דהאי על כרחו של אב היינו באין לו לאב ובני משפחה רוצין לפדות את בתו ושיכתוב להם שטר אדמיה וכו' מלבד שזה מתנגד למה שפירש"י בע"כ דאב אם יש לו כופין אותו וכו' גם מסתימת לשון הגמ' לא משמע הכי וכן מדינא מיפטר אם השיגה ידו לשלם למפרע כיון דעני היה באותו שעה כדקיי"ל בפ"ה דפיאה ב"ה שהיה עובר ממקום למקום וצריך ליטול לקט שכחה ופיאה אף כשחוזר לביתו אין צריך לשלם דעני היה באותו שעה. ומ"ש הוד רו' כת"ר עוד סעד וסמך לשיטתו וז"ל ואתי שפיר לישנא דבעל כרחו דאי ביש לו לאב כיון שמן הדין הוא מצווה לפדות את בתו כמ"ש במכילתא והפדה האב וא"כ אותה ששנינו שילהי פ"ק דבכורות מצות יעידה קודמת למצות פדיי' היינו המצוה מוטלת על האב לפדותה וכ"כ הרמב"ן בפירושו על התורה וז"ל והפדה אב הנ"ז כי אסור לו להניחה ביד האדון מעת שאמר לא חפצתי לקחתה וא"כ לא שייך שפיר לישנא דעל כרחו שבכל המצות דינא הכי שאם לא רצה כופין אותו אלא שאין זו מעיקר המצוה שהרי אין לו וכו' עכ"ל ולענ"ד אין מזה הכרח דהא אדרבא מזה מבואר שאין מצות פדיי' חל אלא אחר מצות יעידה דהיינו מעת שאמר לא חפצתי לקחת אותה אבל מקודם א"צ לפדותה והכא קאמר דבכל גוונא בני משפחה כופין את האב לפדות אם יש לו משום פגם משפחה אפי' קודם שאמר לא חפצתי לקחת אותה ועוד דאפי' לאחר שאמר לא חפצתי לקחת אותה שחל עליו מצות פדיי' מכל מקום ודאי אם הבת מוחלת לו הפדיון הוא פטור ואהא קאמר דמ"מ בני המשפחה כופין אותו לפדות משום פגם משפחתו אפי' אם הבת מוחלת ואינה מקפדת בכך וכמ"ש. ולפ"ז יתיישב גם קושייתו דלעיל מנ"ל לתלמודא דטעמא משום פגם משפחתו דילמא טעמא משום פגם בתו. דהא ע"כ מיירי הכי כשהבת אינה מקפדת דאל"ה מאי קמ"ל פשיטא דבכל המצות דינא הכי שאם לא רצה כופין אותו אצ"ל דמיירי כשהבת מוחלת הפדיון ואהא קמ"ל דאפ"ה כופין אותו משום פגם משפחתו וכל זה לפי שטתו דפשיטא ליה דבכה"ג כופין לאב לקיים מצות פדיי' ביש לו אמנם באמת לבי נבוך בדבר כי אין זה מצות עשה גמורה מן התורה כי אם מצד הישר והטוב דרך מצוה מן המובחר וממילא לא היה ראוי לב"ד לכפותו על כך והילכך לא קאמר הכא דכופין אותו אלא משום פגם משפחה ובהא דלא קאמר טעמא משום פגם בתו כבר נתיישב זה למעלה בפנים שונות ואין צורך להאריך עוד בזה:
33
ל״דואמנם לא ידעתי מה הכריחו לכך לפרש לפי גירסתו דמיירי באין לו לאב ובני המשפחה רוצים לפדות את בתו ושיכתוב להם שטר אדמיה וכו' דודאי אף לפי גירסא זו שפיר י"ל כפירש"י דהא דקאמר בע"כ דאב היינו בדאית ליה לאב כופין אותו לפדות משום פגם משפחה ואהא פריך א"ה ע"ע נמי אם השיגה ידו ויש לו נמי נכפיניה בני משפחה לפדו' עצמו משום פגם משפחה ואמאי מחלק תלמודא בהא בין עברי לעבריי' והא ודאי קושי' אלימתא היא ואף אם לא נכתוב ראוי לכתוב ולפי גירסת הספרים שלפנינו תיקשי אמאי באמת לא פריך תלמודא הא דהך פירכא מעליא הוא ומזה לבי אומר וגומר כי עיקר הברור הוא כגירסת אדוני מ"ו דבאמת תלמודא פריך הך קושיא אבל מ"מ ראוי לברך על המוגמר לישב כל הסוגיא לשיטה זו והוא לכאורה קשה לשיטה זו א"כ אמאי משני אהא הדר ומזבין נפשיה ומה תועלת במכירתו כיון דכופין אותו לעולם אבל באמת משום הא לא ארי' דודאי תלמודא משני שפיר דלא שייך למימר בעבד עברי מפדין אותו בעל כרחו משום דלא חשיב בברייתא אלא פדיון המתקיים לעולם בודאי ואינו בא עוד שוב לידי עבדות וכדמסיק גבי אמה העבריי' אבל עבד עברי אין פדיונו מתקיים תמיד בע"כ דהאי אי בעי הדר אזיל ומזבין נפשיה ומזה נתבטל שוב מעשה הפדיון הראשון והרי הוא כאלו לא נפדה כלל ואף כי ביד הקרובים לכפותו גם בפעם הב' וכן בכל פעם ופעם מ"מ הרי ס"ס לפי שעה טרם יבואו לב"ד לכפותו שוב נתבטל פדיונו הראשון ולא הועיל כלום וכן גם בפדיון השני לא יתקיים תמיד אם שוב ימכור עצמו וכן יהיה המדה תמיד בכל פדיון ופדיון ועוד דמסתמא לאו אורח ארעא דקרובים למיטרח בבי דינא למכפיי' בכל זימנא וזימנא ואדרבה בהיותו נמכר בעבדות כמה פעמי' זה אחר זה יש להם גנאי יותר ולפיכ' לסוף יניחוהו בעבדות וממילא בהכרח אין פדיונו מתקיים תמיד. ועוד דברייתא מיירי בכל גווני אפי' בדלית ליה מעות הרבה אלא כשיעור פדיון אחד ואי הדר ומזבין נפשיה שוב לא יהי' במה לפדות ונמצא שאין פדיונו מתקיים וברייתא לא חשיב אלא פדיון המתקיים תמיד ואהא פריך א"כ באמה העבריי' נמי הדר אזיל האב ומזבין לה ואין פדיונו מתקיים ככל הני גווני דאמרן ומשני הא קתני אינה נמכרת ונשנית והילכך באמה העבריי' איכא פדיון המתקיים. אבל בע"ע ליכא פדיון המתקיים בע"כ ואהא מסיק ומני ר"ש הוא וכו' ולפ"ז לא איצטריך תלמודא למוקמי ברייתא כר"ש אלא משום לישנא דברייתא דע"כ לא חשיב אלא פדיון המתקיים מדמפליג בין א"ה לעברי דלרבנן בתרווייהו ליכא פדיון המתקיים ואין חילוק ביניהם אבל מ"מ ודאי בעיקר דינא לא פליגי רבנן ואינהו נמי ס"ל דכופין את האב לפדות משום פגם משפחה דלא אשכחן דפליגי בהא רבנן ור"ש ואע"ג דלרבנן אפשר שלא יהיה פדיון המתקיים לא נ"מ בהא דמ"מ אין הדבר ברור דאפשר אחר כפייה הראשונה יטה אזנו לשמע דברי חכמים ולא יוסיף עוד חטא על פשע וגם ביד הקרובים לכפותו כמה פעמים אע"ג דלאו אורח ארעא כולי האי וא"כ יפה פסק הרמב"ם ז"ל שכופין את האב לפדותה אע"ג דאיהו פסק דלא כר"ש דאף למסקנא דוקא לישנא דברייתא בעינן למוקמי כר"ש אבל עיקר הדין הוא דין אמת לרבנן וכדפרישית. ובכן הכל עולה כהוגן לשיטה זו:
34
ל״הוכתב עוד הוד רו' כת"ר וז"ל ואף לגרסת הספרים שכופין את האב משום פגם משפחה הדבר פשוט דביתומים לא שייך כפייה ואף שהב"ח כתב דעיקר יסוד פסקו הוא דגנאי ליתומים שקרוביהם יחזרו על הפתחים או יטלו מקופה של צדקה שדינא ביה נרגא מאותה שאמרו בפרק שנתפתתה (דנ"א) ההיא יתום ויתומה דאתו לקמיה דרבא א"ל רבא העלו ליתום בשביל היתומה ולהב"ח דטעמא משום דגנאי ליתומים שקרוביהם יחזרו על הפתחים או יטלו מקופה של צדקה כ"ש אחותו דגנאי גדול הוא להיתום שתחזור על הפתחים עכ"ל. הנה בודאי טענתו חזקה בזה ומ"מ יש להתנצל קצת בעד הב"ח דאזיל לשיטתו במה שכתב שם דכיון דאיכא גנאי ליתומים שקרוביהם יחזרו על הפתחים דמי להא דרבא דרמא צדקה לאחשובינהו וכבר כתב שם ב"ח דלא אמרינן הכי אלא כשיש להם ממון הרבה עושר מופלג ובכן הדבר נלמד מענינו דהא דאמרינן דאיכא גנאי ליתומים שקרוביהם יחזרו על הפתחים ג"כ אין זו מדה אמורה אלא בהיות' מפורסמי' בעושר מופלג אשר ספק בידם להספיק להם כל צרכם אבל בבינוני' ליכא גנאי כ"כ דכ"ע ידעי דדי להם להפקיע את עצמם וא"כ י"ל דהך עובדא דרבא הוי בבינוני' דלא שייך הני וכדפרישית וה"נ מסתבר לדינא:
35
ל״ווכתב הוד רום כת"ר עוד וז"ל ועיקר חלוקו של מהר"י מינץ בין צדקה שיש לה קצבה לאין לה קצבה וכו' פלא בעיני שהרי חכמים נתנו קצבה לדבר מדה בינוני' מעשר ומדת חסידי' חומש ואמאי קרי לצדקה דבר שאין לו קצבה ועוד ליפלוג וליתני בצדקה גופה בין צדקה שיש לו קצבה לאין לה קצבה. ומעלתו האריך בישוב הדבר ותוכן הדבר דאע"ג דצדקה יש לו קצבה מ"מ אין לו זמן קבוע ויש לה תשלומין בגדלותם וכל המצות דחשיב התם בגמרא גבי קטנים יש להם זמן קבוע. ואם עבר בטלה לה והוא בכלל חסרון לא יוכל להמנות משא"כ צדקה עכ"ד. ולענ"ד הקלושה אין זה מספיק דאדרבה צדקה כל שעתא ושעתה זימנא הוא דהא קיימא עניים וכדאמרינן פ"ק דר"ה וממילא זמנה קבוע תמיד ובלה"נ שיהויי מצוה לא משהינן וכדאמרינן מצוה הבא לידך אל תחמיצנה וכ"ש במצות צדקה שלפעמים יש פקוח נפש להחיות העניים ואם ימתינו בצדקה עד שיגדלו ביני וביני אבד נפש העני הזה והוא כמעוות אשר לא יוכל לתקן עוד וחסרון לא יוכל להמנות ואין לך חביבה מצוה בשעתא גדול מזה ליתן הצדקה הראויה לעני העומד לפנינו בשעתו וזמנו ושלא להמתין בצדקה עד לאחר זמן ליתננו לעניים אחרים כי מן הדין זכה בו העני הראשון אשר היה שם באותו שעה וכמו ששנינו בפיאה פ"ד מי שלקט את הפאה ואמר ה"ז לאיש פלוני עני ר"א אומר זכה לו וחכ"א יתננה לעני שנמצא ראשון ופי' התי"ט שלא יעכבם עד שיבא אותו העני אלא כל עני שימצא ראשון יתננה לו ואל יאחרה בידו ואפי' ר"א לא פליג התם אלא משום דס"ל מיגו דאי בעי מפקר לנכסי' וכו' והוא זוכה בעבורו אבל בסתמא פשיטא דזכה בו העני הנמצא ראשון. ומ"ש הוד רום כת"ר עוד טעם בדבר דממתינן בצדקה עד שיגדלו משום דגדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה וקטנים לאו בני מעביד מצוה נינהו אלא מתורת חינוך דרבנן. גם זה אינו מספיק דלא אמרינן גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה אלא כשאינו מצווה כלל בדבר לפי שאין יצרו תוקפו כ"כ וכמ"ש התוספת ספ"ק דקידושין אבל אם הוא מצווה בדבר מדרבנן חשיב נמי מצווה ועושה דהא נקטינן חמורים ד"ס יותר מדברי תורה ותו דלשיטתו אדמספקא ליה בפ"ק דקידושין אי גדול מצווה ועושה או לא. תיפשוט ליה מברייתא דהכא ותו דמאן יימר הכא שיבא לידי תשלומין בגדלותו שמא ימות וכן נפיק מיניה חורבא דכמה זימנין לא עבדי תשלומין בגדלותם ופוק חזי מאי עמא דבר. וע"ק דהא תני התם ולוקחים להם ס"ת תפילין ומזוזות וכל דבר שיש לו קצבה והא קנין ס"ת ג"כ אין זמנה עובר ואפשר להם לקנות ס"ת בגדלותן לקיים המצוה בעצמה להיות כמצווי' ועושי' דומיא דצדקה אלא ודאי הא ליתא. ותו דהא תני התם ואין פוסקין עליהם צדקה ואין פודין עליה' את השבויי' ולא כל דבר שאין לו קצבה משמע להדיא דצדקה בכלל דבר שאין לו קצבה הוא. ולא מטעם שאין זמנה קבוע. לכנ"ל לפרש דצדקה שפיר חשיב דבר שאין לו קצבה דאע"פ שיש לו קצבה למעלה אין לו קצבה למטה וכיוצא בזה כתבו התוס' בפרק נערה (דנ"ב) דכה"ג מיקרי דבר שאין לו קצבה ע"ש. והוא דאע"ג דקיי"ל מדת חסידי' חומש ומדת בינונית מעשר כל זה אינו אלא מצוה מן המובחר ואע"ג שכתב הרמב"ם ז"ל דפחות מזה הוא מדה רעה מ"מ עכ"פ לא מיקרי חוטא והדבר מסור בידי אדם להרבות ולמעט כפי חפצו ורצונו ומה"ט אין פוסקין צדקה על היתומים דל"ד לשאר מצות שיש להם חק קצוב אבל צדקה אין לה חק קצוב ואין בידינו לעמוד על האומד אומד דעת היתומים כמה יהיה בדעתן ליתן אם רב אם מעט ולכן אין להוציא הממון מחזקתם מספק ועד"ז דברי מהר"י מינץ עולים כהוגן דהתם בנידון דידיה כבר היה החק קצוב לעניים מקדם מאביהם ואמרי' דמסתמא גם היתומים לא ישנו חק אביהם כי מצוה לקיים דברי המת הילכך התם שפיר מיקרי דבר שיש לו קצבה:
36
ל״זוכל אלה העלה מצודתי בקט שכלי לפום ריהטא ולא הספיק לי השעה לעיין כל צרכי להעמיק ולהרחיב הדיבור כראוי באשר כבוד רום מעלתו נחוץ לדרכו הטוב ואמנם עוד חזון למועד דבר בעתו מה טוב כאשר יגיעו אלי דברי תשובתו הרמתה אענדם עטרה לראשי כי חביבים ועריבים עלי דבריו ודברי דודים המיוסדים על אדני פז בנתיב היושר והאמת ובכן ישקוט על גורלו שקט ושאנן בצל שדי יתלונן כחפץ נפשו המשכלת וכחפץ נפש אוהבו נאמנו לנצח מצעירי תלמידיו המתאבקים בעפר רגלו הטרוד בנחיצה נאם אברהם יחיאל מיכל בלא"א מ"ו הרב המופלא כמהר"ר עוזיאל זלה"ה מקאליש המתגורר כעת פה ק"ק האלברשטט העומד על המשמר משמרת הקודש בבה"מ של הקצין המפורסם כהר"ר בערמן סג"ל:
37
ל״חתשובה שהשבתי על דברי מוהר"מ הנ"ל בדרך במלון תמוז דהאי שתא עדת דבורי"ם ודבש בבערלין באכסניות בית דודי זצ"ל שם עשיתי מחצה. בפני כבוד אמ"ו זצ"ל ומצאה חן בעיניו וסמך ידו עליה ונרצה. אמנם לא זכיתי לגמרה עד אשר הזמן הפריד בינינו ואחר גמרתיה בכפלים לתושיה. ויהר"צ שלא אכשל בדבר הלכה ואל יצל מפי דבר אמת השומר אמת ישמרני מכל שגייה. ויחנני סברא ישרה ודעת נקייה:
38
ל״טמיכ"ל באחת ועלתה לו עלייה לשמ"ה לשם גירוסי"ן עלית למרום התבונות לקחת מתנות. נקט תרתי מתנתא דתור"ה. אב"א גמרא אב"א סברא. מיכ"ל בשלי"ש שפ"ר הארש ההיא טוב טוביינא דחכימי לית לית טימי כמרגניתא שפירא. מיכ"ל חמדת אשדת בידיו רב לו כבר לקישא ובן פדת. יודע לישא וליתן לפלפל בחכמה מלומד מלחמה. ידע לאהדורי אפירכי אדינא מעיקרא. הוא מיכ"ל אחד השרים הראשונים הפונים מכל עסקיהם דרך ימין להבין ולהשכיל להטיב העיון בלימוד הגמרא. תני ומתני ולית ליה שיעורא. התורני כמהור"ר מיכל נר"ו בתדירא.
39
מ׳אד"ש יקבל מר הרוב"ה קש"ת בארשת שפתי רבינו הגדול אבא מארי נר"ו המקום יהא בעזרו. יביעו שמן רוקח בדבר הקרח מדבר מצוה וקרוב לדבר עברה חמורה. תשובתו בצדה תברא. ועברתי במעט עיוני את מיכ"ל המים מימה של תורה. ובינותי בתשובות חבילות שהקיפנו כת"ר כפ"י תחר"א. מתחרה באר"ש הארז אשר בלבנון. באחריות"ו יהא מנון. עד העזו"ב אשר יוצא בקיר חתורה. בורח מבית הספר בלי ידיעת בית רבו עודנו באבו. כי קטן יעקב ודל בחכמה ודעת. א"ף רך בשנים וכלום מביאין ראיה מן הקטן לעקור ולטעת כל שאוסיף מגרעת ובנין ילדים סתירה. כלום אית חולק לטלייא במקום בינ"ה. כד הוינא. זוטר לגברי ולדרדקי. ומידי מששא אית בי כבקי. בר יומא דזוטר בשיעורא. ואכתי לית לי כח גברא. אפ"ה ניחא לי למשכוני נפשאי אדרב אמ"ר גברא רבה אמר מילתא אלבישייהו יקירא. ואוקי גברא אחזקתיה חזקת חבר שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן ולא כשורה. תריץ גברא ויתיב דאית מפרק לכל מותיב ולאו כל קושיא קיימא ושרירא. וכי תימא שותיה דינוקא דאבוה היא בשוקי. במטותא מנייכו לא תתלו באמ"ר בוקי סריקי. דרב אמ"ר לא אוקי עליה אמורא. חס ליה לזרעיה דאבא לאשתמושי בכסו"יי חוורי לאכסויי במאי דלאו דיליה ואשתבועי לשיקרא. תמן אמרין רעיא קולבא תלא זייניה באתרא דמרא. ואי הכי דילמא לא ליחוש מר לסבא דלא מטעמיה. ולא אמרי מילי מבר נפחא בשמיה. ולא בדרדקי עצה לקטן הבא לחוו"ת דעתו אין שומעין לו לסתור על מנת לבנות בית דירה. הא ידע מר דאנא לאו בעל הקורה. אע"ג דדמיא עלי ככשורא. להחזיר מרי"ש מעוני. מה שראיתי בקטני. תקנת השבי"ם היא שלא לקעקע הבירה. מחמת שלא הציץ עליה הבנאי אומן גדול הוא שבנאה כולו נאה חזקה ובצורה. ורבנן לא צריכי נטירותא נטירותא יתירתא הוא דעבדי כיעקב וחזני מתא. חומה גבוהה ורחבה חזקתי גדרתי את גדרה. קמחא טחינא טחינית לעמלן של טופחי"ם בידיהם וסופקים כפיהם כף אחת לשאוב הזוהמא מעל פי קדרה. בנ"יצן משכח שכיחי קי"טרא. דחיות"א לא סבירי ולא קבילי ולא מחיל אינש אקוטרא. וניחא לן לבטולי קל"א אילן דעול"ה קול"ן של סופרי"ם סבי דאזלי אתיגר"א. דדמי לבידקא דמיא וגברי היכי מיבדקי כי עברי אכי"שרא. דחיות"א כל כמה דאית ביה טפי ניחא כי היכי דליצל צבעיה וצייל ומשיך נהורא. חצבי לנהור"א כגני לאי. כגון אנא יתמא שליח וערטילאי. לית לי מדילי דהא כתיבא ומנחא בכיסתיה טבא תקילא וצרירא. ולא חיישינן להתפסת צררי. חושבנא אבי דרי כל חד לפום חורפיה שרי. מרבא עד זעירא. וידענא דאין אדם עומד על ד"ת אלא א"כ נכשל בהם לכן מה שגיתי יבינני ואחזור בי חזרה גמורה. אפס כי לא תהיה תפארת תורתנו הקדושה להשיג גבול האמת ח"ו כי אם להגדיל תורה ולהאדירה. בדברים נכונים וסברות אמיתיות ודעת ישרה. ואינני מעתיק כל לשונו עד גמירא. אף במקום שראוי להאריך כי בודאי יש אתו טופס תשובתו. ואטרוחי בכדי לא מטרחינן. אלא אתפוס הענין בראשי פרקים בקצרה. והריני מטפס ועולה על סדר קונדרסו מגלה עפה יפה וברה:
40
מ״אעביד השבה מעליית' לכבוד המשיג המחזר אחר אבידת סברא נדחת במונח שיש עול חוב ממש על שכם קרובים להצי' אפיה' מני שחת דאפ"ה מיפטרי יתמי מטעם פורע ב"ח שלא מדעת כמ"ש אמ"ר בתשובה נצחת
והנה למה שהשיב מעכ"ת בתחלה דלא דמי לפורע חובו של חבירו שלא מדעתו שאין צריך לשלם. דהתם אמרינן דילמא פייסיה לוה למלוה אי לא פרעיה היאך. והא לא שייך הכא שהרי האחים לא היו יכולים לפייסו כי קטנים היו זהו תורף דבריו. אומר אני שערי תירוצים לא ננעלו ואף אנו נאמר שיותר היה מתפייס מהקטנים כי יכמרו רחמיו עליהם בדברם אתו שלא להיות להם חרפת עולם לא תשכח. וימנעו בני אדם מלשדך עמהם. אפשר בכך היה נמנע מלעשות העברה בלא בצע כסף בעצת הילדים והיה לה להודיעם תחלה קודם שתתן המעות להאח המגזים. דילמא מצו לפיוסי ליה במילי. ולא ליתן בשבילם שלא מדעתם. ואפי' תאמר דבר רחוק הוא שיתפייס מהקטנים אחר שראינו שלא נתפייס מאחותו הגדולה. עדיין אפשר לומר שאפוטרופסי היתומים היו יכולים למונעו ולהטותו ממחשבתו הרעה ברוב לקחם. וידיהם ומעשיהם כיד יתומים לכל דבריהם (עח"מ ריש סק"ד) ומדוע נתנה ולא שאלה את פיהם. שהם העומדים במקום היתומים אחיה. אלא ודאי אחולי אחלה לגבייהו מעיקרא. והניחה מעותיה על קרן הצבי. ושוב אינה יכולה לתבוע. אף שאין אנו צריכים לכל זה. דהא רבינו לא קאמר. אלא דאפילו תימא יש כאן חוב. מיפטרי יתמי מטעמא דפורע חובו של חבירו שלא מדעתו. ולא חש אי לא דמי ליה בכל מיליה. דהא כבר פירש לקמיה דליכא הכא חוב לגמרי. ולרווחא דשמעתא מילתא דלא צריכא נקיט משום יגדיל תורה בלבד. לא שהוצרך לכך כלל וכלל. לכן לא האריך לדקדק בו. ולחומרא. (לתובע וקולא לנתבע. כדקיי"ל בכל ספיקא דדינא) הוא דלא דק. שהרי מבואר הדבר שאין שום חוב בכאן. וכת"ר ראה זה. אלא שבא להראות את גדלו. שלא הניח דבר להתגדר בו בעומק שכלו. ואמנם במ"כ דקדוק של מה בכך הוא כנז'.
והנה למה שהשיב מעכ"ת בתחלה דלא דמי לפורע חובו של חבירו שלא מדעתו שאין צריך לשלם. דהתם אמרינן דילמא פייסיה לוה למלוה אי לא פרעיה היאך. והא לא שייך הכא שהרי האחים לא היו יכולים לפייסו כי קטנים היו זהו תורף דבריו. אומר אני שערי תירוצים לא ננעלו ואף אנו נאמר שיותר היה מתפייס מהקטנים כי יכמרו רחמיו עליהם בדברם אתו שלא להיות להם חרפת עולם לא תשכח. וימנעו בני אדם מלשדך עמהם. אפשר בכך היה נמנע מלעשות העברה בלא בצע כסף בעצת הילדים והיה לה להודיעם תחלה קודם שתתן המעות להאח המגזים. דילמא מצו לפיוסי ליה במילי. ולא ליתן בשבילם שלא מדעתם. ואפי' תאמר דבר רחוק הוא שיתפייס מהקטנים אחר שראינו שלא נתפייס מאחותו הגדולה. עדיין אפשר לומר שאפוטרופסי היתומים היו יכולים למונעו ולהטותו ממחשבתו הרעה ברוב לקחם. וידיהם ומעשיהם כיד יתומים לכל דבריהם (עח"מ ריש סק"ד) ומדוע נתנה ולא שאלה את פיהם. שהם העומדים במקום היתומים אחיה. אלא ודאי אחולי אחלה לגבייהו מעיקרא. והניחה מעותיה על קרן הצבי. ושוב אינה יכולה לתבוע. אף שאין אנו צריכים לכל זה. דהא רבינו לא קאמר. אלא דאפילו תימא יש כאן חוב. מיפטרי יתמי מטעמא דפורע חובו של חבירו שלא מדעתו. ולא חש אי לא דמי ליה בכל מיליה. דהא כבר פירש לקמיה דליכא הכא חוב לגמרי. ולרווחא דשמעתא מילתא דלא צריכא נקיט משום יגדיל תורה בלבד. לא שהוצרך לכך כלל וכלל. לכן לא האריך לדקדק בו. ולחומרא. (לתובע וקולא לנתבע. כדקיי"ל בכל ספיקא דדינא) הוא דלא דק. שהרי מבואר הדבר שאין שום חוב בכאן. וכת"ר ראה זה. אלא שבא להראות את גדלו. שלא הניח דבר להתגדר בו בעומק שכלו. ואמנם במ"כ דקדוק של מה בכך הוא כנז'.
41
מ״בלפ"ד הי"ל לטעון טענות הרבה שיש בהן ממש
ואיכא לתמוהי דמר שקיל זוטרי ושביק רברבי. דלפי דרכו היה יכול לתפוס עליו תפיסה יותר חזקה. על פי מה שחשב בדעת אמ"ר שרוצה לדמות נ"ד לפורע חוב אחר דמיון גמור. דאי תיסק אדעתין דהכא נמי הוה ליה חוב. דעדיפא איכא לאקשויי דלא דמי נ"ד לפורע חובו של חבירו. דלפירש"י הוי טעמא דמיפטר משום דאמדינן דעתיה דלפוטרו נתכוין מתחלה. שאל"ה למה נכנס בעדו לפרוע לבע"ח של אחרים. מה לו ולצרה הא קאי החייב עצמו. משא"כ בנ"ד דקטנים כשלא בפניהם דמו. ואפ"ה מצוה עלייהו רמיא כדכתב מהרי"ו בתשו' סי' קמ"ח. אי נמי טעמא דפטור כדפירשו התוספת משום דמצי אמר הייתי מבקש לי אוהבים שיפרעו בשבילי. דלא שייך הכא בנ"ד כי ידוע הוא שלא ימצאו האחין היתומים מי שיפרע בשבילם חוב זה כיון דאמידי.
ואיכא לתמוהי דמר שקיל זוטרי ושביק רברבי. דלפי דרכו היה יכול לתפוס עליו תפיסה יותר חזקה. על פי מה שחשב בדעת אמ"ר שרוצה לדמות נ"ד לפורע חוב אחר דמיון גמור. דאי תיסק אדעתין דהכא נמי הוה ליה חוב. דעדיפא איכא לאקשויי דלא דמי נ"ד לפורע חובו של חבירו. דלפירש"י הוי טעמא דמיפטר משום דאמדינן דעתיה דלפוטרו נתכוין מתחלה. שאל"ה למה נכנס בעדו לפרוע לבע"ח של אחרים. מה לו ולצרה הא קאי החייב עצמו. משא"כ בנ"ד דקטנים כשלא בפניהם דמו. ואפ"ה מצוה עלייהו רמיא כדכתב מהרי"ו בתשו' סי' קמ"ח. אי נמי טעמא דפטור כדפירשו התוספת משום דמצי אמר הייתי מבקש לי אוהבים שיפרעו בשבילי. דלא שייך הכא בנ"ד כי ידוע הוא שלא ימצאו האחין היתומים מי שיפרע בשבילם חוב זה כיון דאמידי.
42
מ״גותו לפירש"י דפטרינן ליה לפורע חוב של אחר משום דאמדינן דעתיה דמעיקרא ידע וקמחיל דרצה לפוטרו. והא לא שייך באשה נשואה דמה שקנתה אשה קנה בעלה. (אלא א"כ היו לה נכסים שאין לבעלה רשות בהן. איכא למימר דאמדינן דעתה דמחלה מעיקרא. אפ"ה איכא לספוקי. משום דמסתברא דקרוב בהך מילתא לא הוי כאינש דעלמא דפרע בלא דעתא דחבריה. דמבריח ארי הוא. דשאני קרובים דכולהו מיחייבי לסיועי בפדיון קרוביהם והדעת נותן שהם כשותפין לענין זה. שאם נתן א' בעד כולם לא הפסיד מעותיו אלא כפי חלקו. והשאר הלואה אצל האחרים. אמנם בנכסי מלוג הדבר ברור שאינה יכולה לוותר כלל שלא מדעת בעלה) ומתואר השאלה נראה שהאשה עשתה זאת בלי רצון בעלה. שאינו מתרצה בכך כשנודע לו ולכן היא תובעת עכשיו מה שנתנה. דסברה זוזי הלואה ליהוו גבי יתמי. דעל כרחייהו משלמי מפני שלא ידע הבעל ממה שנתנה משלו. (שהרי לא הוזכר הבעל כלל בדבר זה. מכלל דלא הוה ידע לגמרי) ותו מדאיכפל השואל הנשואה. ודאי הכי משמע מאן שביק מאן מחיל.
43
מ״דובקושטא אי קשיא לי הא קשיא לי לכל הפירושים והטעמים שנאמרו בפורע חובו של חברו דפטור. דלא שייכי בנ"ד דאפי' לטעמו של הירושלמי. דדילמא הוה מפייס לבע"ח. מכל מקום לא הניחה האשה מעות הללו על קרן הצבי כיון דלאו דידה הוא. ולא מציא לאחולי מידי. ומעיקרא לא שפיר עבדה דנתנה בלי ידיעת בעלה. אלא דאנא אמינא בתורת הלואה נחתא מתחלה. דסברה איתמי רמי לשלומי ואתא בעל ומפיק:
44
מ״המראה פנים לחייב הקטנים בפדיון הצלת נפש אחיה' מפח יקוש למען תצדק האחות הנשואה ולא תפסיד כל מה שנתנ' לצורך זה בעד כולם אף ע"פ שלא שאלה את פיהם
והשתא נחזי אנן אי רמיא מילתא אקרובים למיפרקיה. דאי לשביה מדמינן לה. הכי נמי דקרובים חייבים לפדותו. ואפי' יתומים קטנים חיובי מיחייבי כדאיתא בהגהת ש"ע (י"ד סרנ"ב) והוא מתשו' מהרי"ו הנז'. אע"ג דאיהו ז"ל מיירי בסכנת היתום עצמו. מכל מקום נראה דשוין הן. ופדיון הקרוב נמי רמי עלייהו דקטנים. והא נמי לא שנא דאי איכא למירמי חיובא אגדולים. משום חששא דלא יטמע בין הנכרים. (אשר עוד יתבאר בעזה"י לפנינו) וגיזומו מילתא היא לחיובינהו. הוא הדין לקטנים. והאחות הנשואה ודאי דליכא לחיובה מדינא לעזור בפדיונו (אם לא מנכסים שיש לעצמה ואין לבעלה רשות בהן. אפשר שמחייבין גם אותה לסייע מכל מקום אינו מוטל עליה בלבד) לפי שאין קרובי אשה מוטלים על בעלה לחייבו בפדיונם והצלתם בעל כרחיה טפי מאינש דעלמא. ואי הכי פשיטא דה"ל מעות מלוה לגבי יתמי. ולכי גדלי מיבעי להו לשלומי. כל זה הוא ממה שיש לעיין במונח שהוא חוב גמור כדס"ד:
והשתא נחזי אנן אי רמיא מילתא אקרובים למיפרקיה. דאי לשביה מדמינן לה. הכי נמי דקרובים חייבים לפדותו. ואפי' יתומים קטנים חיובי מיחייבי כדאיתא בהגהת ש"ע (י"ד סרנ"ב) והוא מתשו' מהרי"ו הנז'. אע"ג דאיהו ז"ל מיירי בסכנת היתום עצמו. מכל מקום נראה דשוין הן. ופדיון הקרוב נמי רמי עלייהו דקטנים. והא נמי לא שנא דאי איכא למירמי חיובא אגדולים. משום חששא דלא יטמע בין הנכרים. (אשר עוד יתבאר בעזה"י לפנינו) וגיזומו מילתא היא לחיובינהו. הוא הדין לקטנים. והאחות הנשואה ודאי דליכא לחיובה מדינא לעזור בפדיונו (אם לא מנכסים שיש לעצמה ואין לבעלה רשות בהן. אפשר שמחייבין גם אותה לסייע מכל מקום אינו מוטל עליה בלבד) לפי שאין קרובי אשה מוטלים על בעלה לחייבו בפדיונם והצלתם בעל כרחיה טפי מאינש דעלמא. ואי הכי פשיטא דה"ל מעות מלוה לגבי יתמי. ולכי גדלי מיבעי להו לשלומי. כל זה הוא ממה שיש לעיין במונח שהוא חוב גמור כדס"ד:
45
מ״וביאור דעת אמ"ר דקאתי עלה מב' צדדים לפטור האחים
איברא לקושטא דמילתא תפס לו אמ"ר נר"ו עיקר שאפי' האחין גדולים בפנינו אין חובה מוטלת עליהם כלל ליתן ממון לזה כדי למונעו מעברה. מפני שני טעמים האחד לפי שאם יאמרו שאינם מקפידים על בשתם אין בידינו לכופם על ככה. ולפ"ז אינו מועיל כלום להאחות מה שאמרנו. שעכ"פ הפסידה מה שנתנה אפי' מנ"מ שלה. ואם עשתה שלא מדעת בעלה הוא חוזר עליה וגובה ממנה אם יש לה נכסים לעצמה. ואין לו ולה על היתומים כלום ואפי' היו גדולים. ועוד טעם שני נתן רבינו שאין לחייב האחין בהצלתו. אפילו נימא דפגמא מילתא היא. ומיחייבי לסיועיה משום בושת משפחה כדרך שאמרו בפדיית אמה העברייה. מכל מקום לא דמי להתם דהגזמה בעלמא לאו מילתא היא למיחש לה. דאיכא למימר דהדר וגזים. ומהאי טעמא אין כופין בעבד עברי משום דהדר ומזבין נפשיה כו' ואלו דברים שאין להם שיעור זוהי דעת רבינו:
איברא לקושטא דמילתא תפס לו אמ"ר נר"ו עיקר שאפי' האחין גדולים בפנינו אין חובה מוטלת עליהם כלל ליתן ממון לזה כדי למונעו מעברה. מפני שני טעמים האחד לפי שאם יאמרו שאינם מקפידים על בשתם אין בידינו לכופם על ככה. ולפ"ז אינו מועיל כלום להאחות מה שאמרנו. שעכ"פ הפסידה מה שנתנה אפי' מנ"מ שלה. ואם עשתה שלא מדעת בעלה הוא חוזר עליה וגובה ממנה אם יש לה נכסים לעצמה. ואין לו ולה על היתומים כלום ואפי' היו גדולים. ועוד טעם שני נתן רבינו שאין לחייב האחין בהצלתו. אפילו נימא דפגמא מילתא היא. ומיחייבי לסיועיה משום בושת משפחה כדרך שאמרו בפדיית אמה העברייה. מכל מקום לא דמי להתם דהגזמה בעלמא לאו מילתא היא למיחש לה. דאיכא למימר דהדר וגזים. ומהאי טעמא אין כופין בעבד עברי משום דהדר ומזבין נפשיה כו' ואלו דברים שאין להם שיעור זוהי דעת רבינו:
46
מ״זראית אמ"ר חזקה וטענתו עזה ותשוב' מעל"ת המשיג קשה סרה מהר וזזה
ומעכ"ת רצה לפקפק גם בזה ולומר דעד כאן לא אמרינן הכי אלא בעבד עברי הנמכר לישראל אבל בנמכר לנכרים קיי"ל דמצוה בגאולת קרובים כדי שלא יטמע כו' כדכתיב או דודו ובן דודו יגאלנו. והוא לכ"ע חובה כו' ואע"ג דהתם נמי איכא למיחש דילמא הדר ומזבין כו'. אע"כ במקום מצוה כו' לא חיישינן להכי אא"כ הוחזק בכך בג"פ כדגרסינן בגיטן עכ"ל דמעכ"ת. והנה בטרם אבוא להציל לאמ"ר הגאון נר"ו מהשגותיו אדקדק בדברי מעכ"ת שלא ישרו בעיני כלל: דמאי קאמר והא לכ"ע חובה. ואע"ג דהתם נמי איכא למיחש כו' והיא הנותנת לפי שהכתוב קבעה חובה וגזרת מלך היא שם. לפיכך אי אפשר לומר שנחוש שיחזור וימכור עצמו. ונעקור דבר מן התורה בעלילה זו. שא"כ ביטלת מצוה זו לגמרי. ואע"ג דהיינו הוא טעמא דקרא לפדותו כדי שלא יטמע. אפ"ה תו לא שייכא הך חששא לאפקועי חיובא דאורייתא. משא"כ במילתא דרבנן לעולם אימא לך אפי' היכא דאיכא למיחש שיטמע בין הנכרים. כיון דאיכא למימר דהדר עביד. לא חיישינן לה ולית דמשגח ביה. אחר שכל עיקר חיוב פדייה כגון זו לא שמענו בבירור. וטפי מיבעי לן למיחש לסברא דהדר עביד כדאשכחן בעבד עברי. דשמעינן מהתם דהיא סברא מעליא. ולא נפקיע ממון אחרים בחנם. הרי דברי רבינו מתיישבים מעצמן:
ומעכ"ת רצה לפקפק גם בזה ולומר דעד כאן לא אמרינן הכי אלא בעבד עברי הנמכר לישראל אבל בנמכר לנכרים קיי"ל דמצוה בגאולת קרובים כדי שלא יטמע כו' כדכתיב או דודו ובן דודו יגאלנו. והוא לכ"ע חובה כו' ואע"ג דהתם נמי איכא למיחש דילמא הדר ומזבין כו'. אע"כ במקום מצוה כו' לא חיישינן להכי אא"כ הוחזק בכך בג"פ כדגרסינן בגיטן עכ"ל דמעכ"ת. והנה בטרם אבוא להציל לאמ"ר הגאון נר"ו מהשגותיו אדקדק בדברי מעכ"ת שלא ישרו בעיני כלל: דמאי קאמר והא לכ"ע חובה. ואע"ג דהתם נמי איכא למיחש כו' והיא הנותנת לפי שהכתוב קבעה חובה וגזרת מלך היא שם. לפיכך אי אפשר לומר שנחוש שיחזור וימכור עצמו. ונעקור דבר מן התורה בעלילה זו. שא"כ ביטלת מצוה זו לגמרי. ואע"ג דהיינו הוא טעמא דקרא לפדותו כדי שלא יטמע. אפ"ה תו לא שייכא הך חששא לאפקועי חיובא דאורייתא. משא"כ במילתא דרבנן לעולם אימא לך אפי' היכא דאיכא למיחש שיטמע בין הנכרים. כיון דאיכא למימר דהדר עביד. לא חיישינן לה ולית דמשגח ביה. אחר שכל עיקר חיוב פדייה כגון זו לא שמענו בבירור. וטפי מיבעי לן למיחש לסברא דהדר עביד כדאשכחן בעבד עברי. דשמעינן מהתם דהיא סברא מעליא. ולא נפקיע ממון אחרים בחנם. הרי דברי רבינו מתיישבים מעצמן:
47
מ״חביאור חילוף הדמיון שבין נושא דגאולת קרובים לנדון הלז
ועוד תדע דודאי גאולת קרובים דחובה היא כדאמרן. אע"ג דאמרינן בה טעמא כדי שלא יטמע כו'. אפ"ה שויוה כהילכתא בלא טעמא וליכא למיגמר מנה דחדוש היא. והכי הוא ודאי על כרחין דהא בגאולת קרובים לא מפלגינן בין פעם א' לב' וג' פעמים או פעמים רבות. שלעולם החיוב עליהם לפדותו שלא יטמע אפי' כמה פעמים כנראה ממה שלא מצינו שחילקו בה כמו שחילקו בגאולת אחרים שאם שינה ושילש אין פודין אותו. אע"ג דהתם נמי איתיה לטעמא דלא יטמע. אפ"ה לא חששו לו גבי גאולת אחרים אחר ג"פ. ולקרובים חיובא הוא אפי' זימנין טובא. מדסתמו חז"ל. וכן הרמב"ם בחיבורו. והוא דבר ברור שכיון שחובה מן התורה היא ומקרא מלא דבר הכתוב. אי אפשר לחלק מסברא לעקור מ"ע מן התורה:
ועוד תדע דודאי גאולת קרובים דחובה היא כדאמרן. אע"ג דאמרינן בה טעמא כדי שלא יטמע כו'. אפ"ה שויוה כהילכתא בלא טעמא וליכא למיגמר מנה דחדוש היא. והכי הוא ודאי על כרחין דהא בגאולת קרובים לא מפלגינן בין פעם א' לב' וג' פעמים או פעמים רבות. שלעולם החיוב עליהם לפדותו שלא יטמע אפי' כמה פעמים כנראה ממה שלא מצינו שחילקו בה כמו שחילקו בגאולת אחרים שאם שינה ושילש אין פודין אותו. אע"ג דהתם נמי איתיה לטעמא דלא יטמע. אפ"ה לא חששו לו גבי גאולת אחרים אחר ג"פ. ולקרובים חיובא הוא אפי' זימנין טובא. מדסתמו חז"ל. וכן הרמב"ם בחיבורו. והוא דבר ברור שכיון שחובה מן התורה היא ומקרא מלא דבר הכתוב. אי אפשר לחלק מסברא לעקור מ"ע מן התורה:
48
מ״טהכרח נוסף דבגאול' קרובי' דאורייתא אין לחלק בין פ"א לפעמים רבות
ועוד ראיה ברורה לדבר מדאמר תלמודא אליבא דר"ע מסתברא גאולת קרובים לשיעבוד. דאל"ה בכל יומא מזבין נפשיה. ותקשי ליה הרי יש לו שיעור שאין חייבים לפדותו כי אם ג"פ. ומדלא מהדרינן מידי שמע מינה ודאי דליכא לפלוגי הכי גבי קרובים. כיון דמדאורייתא חיובא רמי עלייהו. הכי נמי נימא דאין דנין מכאן לפדיונו של זה המגזים לעשות עבירה חמורה לבשתו ולבושת משפחתו. דבר מנה דההיא דחדוש הוא. דאי להתם מדמית לה. מאי איריא תלת זימני כדס"ד דמר. אפי' טפי נמי ליחייבי. וכל אימת דבעי ניתוב ליה זוזי בהפחדה זו והא ודאי ליתא:
ועוד ראיה ברורה לדבר מדאמר תלמודא אליבא דר"ע מסתברא גאולת קרובים לשיעבוד. דאל"ה בכל יומא מזבין נפשיה. ותקשי ליה הרי יש לו שיעור שאין חייבים לפדותו כי אם ג"פ. ומדלא מהדרינן מידי שמע מינה ודאי דליכא לפלוגי הכי גבי קרובים. כיון דמדאורייתא חיובא רמי עלייהו. הכי נמי נימא דאין דנין מכאן לפדיונו של זה המגזים לעשות עבירה חמורה לבשתו ולבושת משפחתו. דבר מנה דההיא דחדוש הוא. דאי להתם מדמית לה. מאי איריא תלת זימני כדס"ד דמר. אפי' טפי נמי ליחייבי. וכל אימת דבעי ניתוב ליה זוזי בהפחדה זו והא ודאי ליתא:
49
נ׳וכל זה שאמרנו הוא על פי הנחתו והבנתו של מעכ"ת דס"ל דבנ"ד איכא למיחש שמא יטמע. כדחיישינן בנמכר לנכרים. ואע"ג דהכא אכתי לא עביד כמאן דעביד דמי כמו שבא בתשובתו. דמשו"ה מדמי להו להדדי נ"ד לשביה ולמכירה בפועל. עד שהוקשה לו מתחלה מפני מה לא נחוש לשיטמע כמו שם. איברא לדידי חזי דלא צריכינן להא כלל דלא דמיא לגמרי כדנימא בס"ד:
50
נ״אבמ"כ המשיג אזיל בתר אומדנא בחזק' שאין עמה טענה
וניחזי השתא מאי דהדר ביה מר ותבריה לגזיזיה. וחזר להחזיק סברת אמ"ר נר"ו באומרו אבל באמת אי משום הא לא אריא דשאני התם שלא מכר עצמו אלא מפני דוחקו כו'. אבל בנ"ד לא כו'. והרבה מעכ"ת באומדנא שאינה מוכחת. ובלי ראיה מוכרחת וכתב עוד וז"ל ועוד דהמוכר עצמו לנכרים עדיין לא בא לידי עבירה אלא דאנן חיישינן כו' גם ילמוד ממעשיהם לכן צריך לפדותו. אבל זה בא מיד לעשות עברה בבירור אם לא יתנו לו ממון רב. ורשע כזה א"צ להוציא עליו ממון להצילו מדבר עברה כו' וכן מוכח בגיטין כו' הא קמן דליכא מצות פדיון כלל במומר לעברה בעלמא. כל שכן במומר לע"ז. ואע"ג דאכתי לא עשה מעשה. הא אמרינן בפד"מ האומר אלך ואעבוד חייב מיתה עכ"ל דמר. ולפי דבריו הללו כבר הושווה מעכ"ת עם מ"ש רבינו:
וניחזי השתא מאי דהדר ביה מר ותבריה לגזיזיה. וחזר להחזיק סברת אמ"ר נר"ו באומרו אבל באמת אי משום הא לא אריא דשאני התם שלא מכר עצמו אלא מפני דוחקו כו'. אבל בנ"ד לא כו'. והרבה מעכ"ת באומדנא שאינה מוכחת. ובלי ראיה מוכרחת וכתב עוד וז"ל ועוד דהמוכר עצמו לנכרים עדיין לא בא לידי עבירה אלא דאנן חיישינן כו' גם ילמוד ממעשיהם לכן צריך לפדותו. אבל זה בא מיד לעשות עברה בבירור אם לא יתנו לו ממון רב. ורשע כזה א"צ להוציא עליו ממון להצילו מדבר עברה כו' וכן מוכח בגיטין כו' הא קמן דליכא מצות פדיון כלל במומר לעברה בעלמא. כל שכן במומר לע"ז. ואע"ג דאכתי לא עשה מעשה. הא אמרינן בפד"מ האומר אלך ואעבוד חייב מיתה עכ"ל דמר. ולפי דבריו הללו כבר הושווה מעכ"ת עם מ"ש רבינו:
51
נ״בוקאזיל בתר איפכא בכוונת אמ"ר לפע"ד
אבל באמת לדעתי אין אמ"ר מחזיק לו טובה בכך ואל ירד בנו עמו. ויהי למעכ"ת אשר לו. כי לפי דעתי אין לרבינו ז"ל חלק בו. דלכי דייקינן איפכא מסתברא וכן אני אומ' שכך היתה דעת רבינו. שלפי שלא היה כאן אלא גיזום בעלמא. משו"ה לא רמי חיובא עלייהו דיתמי. דעביד אינש דגזים ולא עביד כדאית' פ' כל הנשבעין (דמו"א) משו"ה פשיטא ליה מילתא טובא דהפסידה האחות. אבל אם היה מאורע כה"ג דכבר עשה מעשה. אפשר שלא היה פוטר היתומים בהחלט ובפשיטות כל כך כמ"ש לקמן בס"ד. כיון דודאי איכא פגם גדול:
אבל באמת לדעתי אין אמ"ר מחזיק לו טובה בכך ואל ירד בנו עמו. ויהי למעכ"ת אשר לו. כי לפי דעתי אין לרבינו ז"ל חלק בו. דלכי דייקינן איפכא מסתברא וכן אני אומ' שכך היתה דעת רבינו. שלפי שלא היה כאן אלא גיזום בעלמא. משו"ה לא רמי חיובא עלייהו דיתמי. דעביד אינש דגזים ולא עביד כדאית' פ' כל הנשבעין (דמו"א) משו"ה פשיטא ליה מילתא טובא דהפסידה האחות. אבל אם היה מאורע כה"ג דכבר עשה מעשה. אפשר שלא היה פוטר היתומים בהחלט ובפשיטות כל כך כמ"ש לקמן בס"ד. כיון דודאי איכא פגם גדול:
52
נ״גבמ"כ נ"ע קטעי בפירוש' דמתני' דהאומר אלך ואעבוד וביאור מוכרח שם בסוגיא
ואשיב מעתה על אחרון ראשון שבמה שכתב בגמר דבריו הללו דחייב מיתה אע"פ שלא עשה מעשה באומר אלך ואעבוד. הוא נתפס שבמ"כ תקפה עליו משנתו כאן. דהא רמינן לה אהא דתנן העובד אין האומר לא ושנינן כמה שינויי' ואליבא דכולהו אמוראי ההיא לא מיירי אלא במסית או בניסת מאחרים ואפי' לרבה ורבינא התם על כרחך צריך לפרש כן. דהא ודאי מתני' דאלך ואעבוד במסית קמיירי כדתנן התם בהדיא. ודקארי לה רב המנונא מאי קארי דילמא שאני מסית דודאי בדיבורא בעלמא מיחייב. משא"כ באומר מעצמו אעבוד לא מיחייב אדיבורא גרידא. אלא אי עביד אין. אי לא לא. ואמאי תיקשי ליה. ומאי דוחקייהו דאמוראי בשינויי טובא. אלא משום דאע"ג דבמסית עסקינן. אפ"ה לישנא דאעבוד לא משמע להו אלא בניסת. דקמ"ל דמסית דחייב אדיבוריה. היינו כשקיבל עליו הניסת לעבוד. דכה"ג הניסת חייב. כיון דאבה ושמע. משו"ה חייב גם המסית כאילו עשה מעשה. והוי קשיא ליה אי הכי לישמעינן נמי הכא דהאומר לעבוד ע"ז חייב נמי. דאע"ג דתני ליה סיפא המסית דחייב בודאי אע"פ שלא עשה מעשה אלא באמירה לחוד. מכל מקום הו"ל למיתני נמי ניסת דבאמירה מיחייב. ומאי איריא עובד דווקא. משו"ה איצטריכו למדחק בשינויא. מיהא פשיטא דלכ"ע התם בניסת איירי אבל בעלמא ליכא מאן דאמר דליחייב באמירה גרידתא (ואין ספק בזה דוק ותשכח) וכן פסק הרמב"ם ושאר מפרשי משנה דהאומר אעבוד במסית לחוד הוא דמיחייב וכדמוכחא מתני' בהדיא. וכ"כ התו' חולין (דל"ט):
ואשיב מעתה על אחרון ראשון שבמה שכתב בגמר דבריו הללו דחייב מיתה אע"פ שלא עשה מעשה באומר אלך ואעבוד. הוא נתפס שבמ"כ תקפה עליו משנתו כאן. דהא רמינן לה אהא דתנן העובד אין האומר לא ושנינן כמה שינויי' ואליבא דכולהו אמוראי ההיא לא מיירי אלא במסית או בניסת מאחרים ואפי' לרבה ורבינא התם על כרחך צריך לפרש כן. דהא ודאי מתני' דאלך ואעבוד במסית קמיירי כדתנן התם בהדיא. ודקארי לה רב המנונא מאי קארי דילמא שאני מסית דודאי בדיבורא בעלמא מיחייב. משא"כ באומר מעצמו אעבוד לא מיחייב אדיבורא גרידא. אלא אי עביד אין. אי לא לא. ואמאי תיקשי ליה. ומאי דוחקייהו דאמוראי בשינויי טובא. אלא משום דאע"ג דבמסית עסקינן. אפ"ה לישנא דאעבוד לא משמע להו אלא בניסת. דקמ"ל דמסית דחייב אדיבוריה. היינו כשקיבל עליו הניסת לעבוד. דכה"ג הניסת חייב. כיון דאבה ושמע. משו"ה חייב גם המסית כאילו עשה מעשה. והוי קשיא ליה אי הכי לישמעינן נמי הכא דהאומר לעבוד ע"ז חייב נמי. דאע"ג דתני ליה סיפא המסית דחייב בודאי אע"פ שלא עשה מעשה אלא באמירה לחוד. מכל מקום הו"ל למיתני נמי ניסת דבאמירה מיחייב. ומאי איריא עובד דווקא. משו"ה איצטריכו למדחק בשינויא. מיהא פשיטא דלכ"ע התם בניסת איירי אבל בעלמא ליכא מאן דאמר דליחייב באמירה גרידתא (ואין ספק בזה דוק ותשכח) וכן פסק הרמב"ם ושאר מפרשי משנה דהאומר אעבוד במסית לחוד הוא דמיחייב וכדמוכחא מתני' בהדיא. וכ"כ התו' חולין (דל"ט):
53
נ״דונתעלמה ממנו הלכה שנויה
ועוד הרי גדולה מזו כתבו הפוסקים בי"ד סי' ב"ד וח"מ שפ"ה דבפעם א' לא נעשה מומר אפי' כבר עשה מעשה בידים אא"כ קיבל התראה והתיר עצמו למיתה כל שכן בשלא עשה מעשה שאין לו דין מומר לנ"ד. לענין שלא להצילו ולהחיותו גופו ונשמתו:
ועוד הרי גדולה מזו כתבו הפוסקים בי"ד סי' ב"ד וח"מ שפ"ה דבפעם א' לא נעשה מומר אפי' כבר עשה מעשה בידים אא"כ קיבל התראה והתיר עצמו למיתה כל שכן בשלא עשה מעשה שאין לו דין מומר לנ"ד. לענין שלא להצילו ולהחיותו גופו ונשמתו:
54
נ״הומלבד כל זה ג"כ נתעלמה ממנו הלכה. דהא קיי"ל כרבא דהעובד מאהבה ומיראה פטור אע"ג דעביד מעשה. משום דלבו לשמים. והאי נמי לא עביד אלא לפנים לתאוות הממון. דודאי לבו לשמים. ולא הוי מומר באמת להתחייב מיתה בב"ד וכך הן רובן של הממירים מפני תאוותן הן עושין. יודעין בע"ז שאין בה ממש: ולבן לשמים ונוהגים ביהדות בצינעא. רק מתנכרים כדי למלאות תאוותם בדברים האסורים. כענין שאמרו רז"ל לא עבדו ישראל ע"ז אלא כדי להתיר להם עריות בפרהסיא (פד"מ דסג"ב) כל שכן האידנא דאיקטיל ליה יצרא דע"ז. הדבר ידוע שלבם לא נכון עמה מסתמא (עד שיוודע בבירור שהוחזק באדוק) וסופם מוכיח שרובם חוזרים למוטב. בפרט אחר שהשיגו חפצם להשביע היצר בעבירה או בהשגת ממון החסר להם. או להנקם מקרוביהם להטיל שמץ ודופי במשפחה. כשאינם מספיקים להם די צרכם. כמו שהוא הענין שאנו דנין עליו. וכנודע מהם בכלל:
55
נ״וומשולש' ואשמעי' טעמא דר"י בי"ד סי' קי"ז שלכאורה צ"ע מנ"ל להקל בכך
ונ"ל דהיינו טעמא דרבינו יונה בשם רבני צרפת שהובא בסי' קי"ז בי"ד דס"ל בכה"ג לא הוי מומר ואינו עושה יין נסך כיון דלא אדוק הוא בע"ז. דודאי מהימנינן ליה דקושטא קאמר. כיון דבתר מחשבתו אזלינן כדאמרן. דאי עביד מחמת דבר אחר ולבו לשמים פטור. דבע"ז כתיב למען תפוש את בית ישראל בלבם. וא"כ הרי אתה דן ק"ו מעתה למי שלא עשה מעשה כלל ולא אפי' פעם א' רק גיזם לעשות ולא ענה מלבו. כי אם בשביל תאות הממון דודאי לא הוה מומר בשום אופן לשום דבר. ופשיטא דל"צ למימר דאינו חייב מיתה. אלא אף להחיותו מצוה היא ודאי וזה פשוט מאד וההפך טעות מוחלט לענ"ד:
ונ"ל דהיינו טעמא דרבינו יונה בשם רבני צרפת שהובא בסי' קי"ז בי"ד דס"ל בכה"ג לא הוי מומר ואינו עושה יין נסך כיון דלא אדוק הוא בע"ז. דודאי מהימנינן ליה דקושטא קאמר. כיון דבתר מחשבתו אזלינן כדאמרן. דאי עביד מחמת דבר אחר ולבו לשמים פטור. דבע"ז כתיב למען תפוש את בית ישראל בלבם. וא"כ הרי אתה דן ק"ו מעתה למי שלא עשה מעשה כלל ולא אפי' פעם א' רק גיזם לעשות ולא ענה מלבו. כי אם בשביל תאות הממון דודאי לא הוה מומר בשום אופן לשום דבר. ופשיטא דל"צ למימר דאינו חייב מיתה. אלא אף להחיותו מצוה היא ודאי וזה פשוט מאד וההפך טעות מוחלט לענ"ד:
56
נ״זראית ה"ה המשיג מפרק השולח אינה ראיה
ומה שכתב דהכי מוכח מפרק השולח מההוא דחזו ליה דשביק היתירא ואכיל איסורא שלא הניחו לפדותו דליכא מצות פדיון כלל במומר לעבירה בעלמא כ"ש במומר לע"ז. זה בטל מעצמו דק"ו פריכא הוא. דהתם חזינן דקעבר בידים ומומר להכעיס הוא בדבר א' עכ"פ ואין לו דמים ודאי. משא"כ זה שאין לו דין מומר כלל. כמו שהוכחנו בבירור. ואין ענין לזה מ"ש בהגהה סי' קנ"ח. דהתם במוחזקין שעובדין אותה ושבקי היתירא במתכוין למרוד ועדיין צ"ע אם מותר להורגו בידים ודוק. מכל מקום אין ספק דבמגזים כ"ע מודו כנז':
ומה שכתב דהכי מוכח מפרק השולח מההוא דחזו ליה דשביק היתירא ואכיל איסורא שלא הניחו לפדותו דליכא מצות פדיון כלל במומר לעבירה בעלמא כ"ש במומר לע"ז. זה בטל מעצמו דק"ו פריכא הוא. דהתם חזינן דקעבר בידים ומומר להכעיס הוא בדבר א' עכ"פ ואין לו דמים ודאי. משא"כ זה שאין לו דין מומר כלל. כמו שהוכחנו בבירור. ואין ענין לזה מ"ש בהגהה סי' קנ"ח. דהתם במוחזקין שעובדין אותה ושבקי היתירא במתכוין למרוד ועדיין צ"ע אם מותר להורגו בידים ודוק. מכל מקום אין ספק דבמגזים כ"ע מודו כנז':
57
נ״חול"ד כאוכלא לדנא ונ"מ טובא לדינא דפירקונא
ואפי' המומרים הגמורים ההולכים בין העכו"ם ונוהגין כמותן. אף לפי מ"ש בהגה דמורידין אותן. נראה שאין איסור לפדותן על מנת שיחזרו למוטב. אדרבה לענ"ד שפיר דמי טפי. וברכת אובד דאם תוציא יקר מזולל על המשתדל תבוא ופוק חזי מאי עמא דבר. ח"ו לומר דאיסורא קעבדי כשמוציאין ממון עליהם לפדותם מהבאר שחת. לכן טעות גמור הוא בעיני לדמות פדיון זה לפדיון דשבוים. והם נבדלים בנושאיהם בהבדלים רבים. דשביה דבר אחר הוא. שהוא מר ממות ד"ד שפטים הרעים כולהו איתנהו בה. ומכל מקום אין השבאים מעבירין את השבוי על דתו ואמונתו. שהרי באין עמהם שיפדום. וגם אם מעבירין אותו על המצות. אונס הוא ורחמנא פטריה. והיינו טעמא דמומר לדבר אחד. אין פודין אותו. דכיון דעביד להכעיס הרי נסתלק מהאחוה ואסור להצילו מן המות. דקיי"ל מורידין ולא מעלין. ולהעברה על דת לא חיישינן כדאמרן חדא דאינו מעבירו לע"ז. ועוד אונס הוא. ותו מאן לימא לן דיחזור למוטב. שיפדוהו כדי שלא יטמע. דהא כיון דעביד להכעיס אפי' בעבירה א' אפיקורס הוא כמ"ש חז"ל. והאי דקצווח לפדותו משום דדפנוהו. ומחמת יסורי השביה הוא דקאמר להנצל מן המיתה. או היסורין הקשים ממנה. ואח"כ יחזור לסורו: וכיון שהוא מוחזק ברשע גמור יש איסור להצילו. משא"כ באלו המומרים שעושין רק למלאות תאותן ולא להכעיס. ואנו רואין אותו עומד בריוח ברשות עצמו בלי שום עינוי ויסורין. אדרבה הנכרים מטיבים לממירים. והוא רוצה להמלט על נפשו לשוב לבקש דרך החיים. ודאי ליכא איסורא. אדרבה מצוה נמי איכא לעזור בפדיונו. שלא יטמע ביניהם. כיון דבאמת רצונו לחזור למוטב. וכ"ש כשלא עשה להכעיס וק"ו בן ק"ו קודם שעשה מעשה. דלית דין ולית דיין דישראל גמור הוא ואחיך קרינן ביה: וחובה לפדותו אף מן השביה. דלא גרע ממוכר עצמו לע"ז שהרי עבר על דת כמ"ש רז"ל. ועוד שקראוהו כומר לע"ז. אע"פ שבודאי פירושו כדמפרש"י. (וכמדומה שנעלם מהרב בחו"י בתשו' סי' קמ"א) ואעפ"כ מצות עשה היא. כל שכן במי שלא עשה כלום (ולדברי מעכ"ת כ"ש שיהא אסור לפדותו כשעובד ע"א בפועל מחמת תאות ממון. שאבדה תקותו ואין אדם מישראל רשאי להחזיק ידו בממון כדי להנצל ממיתת עולם. והרי אירע כמה פעמים ולא נמנעו לחזר אחר דרכים רבים ברצי כסף ובכל ההבטחות שבעולם כדי להחזיר אבדת הנפש היקר בעיני ה' ולא שמענו מי שערער בדבר מעולם. ובודאי יש להם על מה לסמוך ועליהם תבוא ברכת טוב ושבואל יוכיח שעשה מתוך שהיה ממון חביב עליו ומינהו דוד המע"ה על האוצרות. והרבה חסה תורה שלא להניח נפש הרשע ללכת לאבדון. כי רבים רחמי הקב"ה על בריותיו. וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח. ולא לדחות אבן אחר הנופל ח"ו. וכל זה פשוט מאד) אלא ודאי הכי הוא כדאמינא דאף אמ"ר זצ"ל לא פטר היתומים מטעם שאסור לפדותו. או לפחות שאין מצוה בפדיונו. דהא ליתא לגמרי נשתקע הדבר. אלא משום דס"ל אע"ג דגזים אין חוששין לו. וזה ברור מאד:
ואפי' המומרים הגמורים ההולכים בין העכו"ם ונוהגין כמותן. אף לפי מ"ש בהגה דמורידין אותן. נראה שאין איסור לפדותן על מנת שיחזרו למוטב. אדרבה לענ"ד שפיר דמי טפי. וברכת אובד דאם תוציא יקר מזולל על המשתדל תבוא ופוק חזי מאי עמא דבר. ח"ו לומר דאיסורא קעבדי כשמוציאין ממון עליהם לפדותם מהבאר שחת. לכן טעות גמור הוא בעיני לדמות פדיון זה לפדיון דשבוים. והם נבדלים בנושאיהם בהבדלים רבים. דשביה דבר אחר הוא. שהוא מר ממות ד"ד שפטים הרעים כולהו איתנהו בה. ומכל מקום אין השבאים מעבירין את השבוי על דתו ואמונתו. שהרי באין עמהם שיפדום. וגם אם מעבירין אותו על המצות. אונס הוא ורחמנא פטריה. והיינו טעמא דמומר לדבר אחד. אין פודין אותו. דכיון דעביד להכעיס הרי נסתלק מהאחוה ואסור להצילו מן המות. דקיי"ל מורידין ולא מעלין. ולהעברה על דת לא חיישינן כדאמרן חדא דאינו מעבירו לע"ז. ועוד אונס הוא. ותו מאן לימא לן דיחזור למוטב. שיפדוהו כדי שלא יטמע. דהא כיון דעביד להכעיס אפי' בעבירה א' אפיקורס הוא כמ"ש חז"ל. והאי דקצווח לפדותו משום דדפנוהו. ומחמת יסורי השביה הוא דקאמר להנצל מן המיתה. או היסורין הקשים ממנה. ואח"כ יחזור לסורו: וכיון שהוא מוחזק ברשע גמור יש איסור להצילו. משא"כ באלו המומרים שעושין רק למלאות תאותן ולא להכעיס. ואנו רואין אותו עומד בריוח ברשות עצמו בלי שום עינוי ויסורין. אדרבה הנכרים מטיבים לממירים. והוא רוצה להמלט על נפשו לשוב לבקש דרך החיים. ודאי ליכא איסורא. אדרבה מצוה נמי איכא לעזור בפדיונו. שלא יטמע ביניהם. כיון דבאמת רצונו לחזור למוטב. וכ"ש כשלא עשה להכעיס וק"ו בן ק"ו קודם שעשה מעשה. דלית דין ולית דיין דישראל גמור הוא ואחיך קרינן ביה: וחובה לפדותו אף מן השביה. דלא גרע ממוכר עצמו לע"ז שהרי עבר על דת כמ"ש רז"ל. ועוד שקראוהו כומר לע"ז. אע"פ שבודאי פירושו כדמפרש"י. (וכמדומה שנעלם מהרב בחו"י בתשו' סי' קמ"א) ואעפ"כ מצות עשה היא. כל שכן במי שלא עשה כלום (ולדברי מעכ"ת כ"ש שיהא אסור לפדותו כשעובד ע"א בפועל מחמת תאות ממון. שאבדה תקותו ואין אדם מישראל רשאי להחזיק ידו בממון כדי להנצל ממיתת עולם. והרי אירע כמה פעמים ולא נמנעו לחזר אחר דרכים רבים ברצי כסף ובכל ההבטחות שבעולם כדי להחזיר אבדת הנפש היקר בעיני ה' ולא שמענו מי שערער בדבר מעולם. ובודאי יש להם על מה לסמוך ועליהם תבוא ברכת טוב ושבואל יוכיח שעשה מתוך שהיה ממון חביב עליו ומינהו דוד המע"ה על האוצרות. והרבה חסה תורה שלא להניח נפש הרשע ללכת לאבדון. כי רבים רחמי הקב"ה על בריותיו. וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח. ולא לדחות אבן אחר הנופל ח"ו. וכל זה פשוט מאד) אלא ודאי הכי הוא כדאמינא דאף אמ"ר זצ"ל לא פטר היתומים מטעם שאסור לפדותו. או לפחות שאין מצוה בפדיונו. דהא ליתא לגמרי נשתקע הדבר. אלא משום דס"ל אע"ג דגזים אין חוששין לו. וזה ברור מאד:
58
נ״טראיה גמורה וברור' דהגזמ' לאו מילתא היא הכא נמי
ושוב ראיתי ת"ל שכיוונתי להלכה שאפי' בפדיון עבד עברי הנמכר לע"א פסק הרמב"ם בריש הל' עבדים שאם בא ואמר שרוצה למכור עצמו אין חוששין לו עד שנמכר אז אמר הכתוב. גאולה תהיה לו חובה והוא מהספרי מכאן אתה דן ק"ו. מה אם במי שמוכר עצמו מפני דוחקו שהרי מצוה מן התורה לפדותו. ועוד מצוה לתומכו בלא"ה לא יהא אלא עני דעלמא. אעפ"כ אין נזקקין לו על פי הגזום. עאכ"ו במי שאין החיוב ברור לפדותו או להצילו ואולי גם שלא מדוחק כמ"ש. לא כ"ש דכשלא עשה מעשה עדיין. שאין נזקקין לו. ולכן הפסידה האחות בודאי מטעם זה שהוא טעם כעיקר. והדברים מכוונים מאד בלי ספק:
ושוב ראיתי ת"ל שכיוונתי להלכה שאפי' בפדיון עבד עברי הנמכר לע"א פסק הרמב"ם בריש הל' עבדים שאם בא ואמר שרוצה למכור עצמו אין חוששין לו עד שנמכר אז אמר הכתוב. גאולה תהיה לו חובה והוא מהספרי מכאן אתה דן ק"ו. מה אם במי שמוכר עצמו מפני דוחקו שהרי מצוה מן התורה לפדותו. ועוד מצוה לתומכו בלא"ה לא יהא אלא עני דעלמא. אעפ"כ אין נזקקין לו על פי הגזום. עאכ"ו במי שאין החיוב ברור לפדותו או להצילו ואולי גם שלא מדוחק כמ"ש. לא כ"ש דכשלא עשה מעשה עדיין. שאין נזקקין לו. ולכן הפסידה האחות בודאי מטעם זה שהוא טעם כעיקר. והדברים מכוונים מאד בלי ספק:
59
ס׳איברא איפכא מסתבר' דהיכ' דעביד מעשה בפועל ודאי גרע לחיובי לקרובים ואפי' מיתמי אי תפס' מיהת מהני
ואולם מה שאמרתי בדעת אמ"ר זצ"ל שאולי בשכבר עשה מעשה שמא היה מחייב היתומים זה מתבאר ממ"ש לעיל בס"ד דכיון שהוכחנו דמצוה אפ"ה איכא כדאמרן. ופגם גדול הוא להם בודאי וקרוב להפסד שיגרום להם בשידוכים בלי ספק. לא גרע מלאחשובינהו. ובפ"ק דבתרא אמרינן כללא דמילתא כל מידי דאית להו הנאה אפי' מיתמי ואם הועילה האחות במעשיה נראה יותר שצריכים לשלם לה רק שעדיין אני צריך להתלמד בזה למעשה. ובאחר שעשה עמו בטובה כזו פשיטא דצריך לשלם לו דהא אפי' לא הוציא עליו כלום ולא טרח אלא בהשתדלות נוטל שכרו משלם ואינו יכול לומר לא הייתי צריך לכך. אע"ג דקעביד שלא ברשות וכדקיי"ל ביורד לתוך שדה חברו שלא ברשות ונטעה. דשמין לו שכר פעולתו ושבחו בכרם העשוי ליטע. וכן נפסק בהגהת ח"מ סי' רס"ד. שבכל טוב ופעולה והשתדלות שאדם עושה לחברו. לא יוכל הלה לומר בחנם עשית עמדי דסתמא לאו בכדי טרח וכ"ש דכי הוצי' נמי הוצאות דלא הניח את שלו על קרן הצבי ולא מתנה קיהיב אלא מפיק מניה כי כשורא לצלמא. אלא משום דמניה דידיה ליכא לאפוקי והנהנה והמהנה קרובים נינהו איכא לאסתפוקי מיהא בתפס משל יתומים נ"ל פשוט דלא מפקינן מיד התופס דלא גרע מאב שפדה את בנו מהשביה דמנכין לו מחלק ירושתו כמ"ש בת"ה והובא בש"ע סי' רפ"ו. אע"ג דדעת אדם קרובה אצל בנו ותו דאיכא נמי קצת אומדנא. דמחיל. מדלא קתבע ליה אפ"ה מצו אחים למימר דלא אחיל. כ"ש באחות דכי תפסה תפסה:
ואולם מה שאמרתי בדעת אמ"ר זצ"ל שאולי בשכבר עשה מעשה שמא היה מחייב היתומים זה מתבאר ממ"ש לעיל בס"ד דכיון שהוכחנו דמצוה אפ"ה איכא כדאמרן. ופגם גדול הוא להם בודאי וקרוב להפסד שיגרום להם בשידוכים בלי ספק. לא גרע מלאחשובינהו. ובפ"ק דבתרא אמרינן כללא דמילתא כל מידי דאית להו הנאה אפי' מיתמי ואם הועילה האחות במעשיה נראה יותר שצריכים לשלם לה רק שעדיין אני צריך להתלמד בזה למעשה. ובאחר שעשה עמו בטובה כזו פשיטא דצריך לשלם לו דהא אפי' לא הוציא עליו כלום ולא טרח אלא בהשתדלות נוטל שכרו משלם ואינו יכול לומר לא הייתי צריך לכך. אע"ג דקעביד שלא ברשות וכדקיי"ל ביורד לתוך שדה חברו שלא ברשות ונטעה. דשמין לו שכר פעולתו ושבחו בכרם העשוי ליטע. וכן נפסק בהגהת ח"מ סי' רס"ד. שבכל טוב ופעולה והשתדלות שאדם עושה לחברו. לא יוכל הלה לומר בחנם עשית עמדי דסתמא לאו בכדי טרח וכ"ש דכי הוצי' נמי הוצאות דלא הניח את שלו על קרן הצבי ולא מתנה קיהיב אלא מפיק מניה כי כשורא לצלמא. אלא משום דמניה דידיה ליכא לאפוקי והנהנה והמהנה קרובים נינהו איכא לאסתפוקי מיהא בתפס משל יתומים נ"ל פשוט דלא מפקינן מיד התופס דלא גרע מאב שפדה את בנו מהשביה דמנכין לו מחלק ירושתו כמ"ש בת"ה והובא בש"ע סי' רפ"ו. אע"ג דדעת אדם קרובה אצל בנו ותו דאיכא נמי קצת אומדנא. דמחיל. מדלא קתבע ליה אפ"ה מצו אחים למימר דלא אחיל. כ"ש באחות דכי תפסה תפסה:
60
ס״אלכאורה דברי אמ"ר תמוהים ומ"כ המשיג לא הספיק להחמיץ פסקו בדין ב"מ בקטן כל דהו
ובמאי דסא"ד דאמ"ר נר"ו ליישב הקושיא הראשונה דנימא אביי משום פגם בתו ובעי למימר דלהכי נקט פגם משפחה. דהיא מילתא פסיקתא דשייכא אף בקטנה דמכלמו לה ולא מכלמא. דאפ"ה אית בה בושת משפחה כדאמרינן בהחובל. ובתר דרמא דיקלא הדר זקפיה וקמה תיובתא בדוכתה דאי משום הא לא מייתבא דמכל אתר מילא פסיקא נקיט דשייכא בכל קטנה. משום דפגמא הויא כי זילותא דאיתא נמי בכל קטן כדאמרינן תו התם. איברא לכאורה תיוהא קחזינא הכא דליכא למימר דלהכי נקט פגם משפחה משום דשייכא בכל קטנה. דהא התם משמע בהדיא במסקנא דשנינן הא בדמכלם והא בדלא מכלם דמשום בוש' משפחה ליכ' דאל"ה מאי איריא בדמכלם. והוא הדין דלית ביה משום זילותא כי לא מכלם וזה פשוט מבואר שם בסוגיא וכדמותיב נמי מר. ומזה אני תמה עליו דארכבה להך מילתא אתרי ריכשי. דבעי מר למימר דמשום בושת משפחה איכא בקטנה דלא מכלמא אפי' למסקנא. משו"ה ניחה ליה בתירוצו של אמ"ר ולא ידענא מאי ניחותא ומאן שם ליה למר דאי משום זילותא ליכא. בושת משפחה נמי ליכא. דתרווייהו מיפשיטו במסקנא. דדוקא היכא דמיכלם יש לו בושת. הא לאו הכי כלל לא. ואע"ג דדחיק מעכ"ת לעיולי פילא בקופא דמחטא לסיועי ללישנא דר"פ דמסתבר ליה כאידך לישנא דמשום בושת משפחה דווקא הוא דקמיבעיא ליה. ומשמע ג"כ מלשונו דלישנא קמא אידחי ליה. אעפ"כ אין נחת לזה מזה. דהא תלמודא דחי תרווייהו ורב זביד ור"פ מיפלג פליגי למר זילותא עדיפא ליה. ובושת משפחה לאו כלום הוא. ולמר איפכא בושת משפחה הוא דחשיב ולא זילותא. ולא מיהדר קהדר ביה ר"ז ולא מסיק תלמודא כר"פ אלא תרי לישני נינהו לפרושי לדר"א בר ממל. ולא ידענא מאן מסיק בהו הילכתא. ומי נדחה מפני מי. ולתרי לישני דעלמא דקים להו לקצת רבוותא דהילכתא כבתרא לא דמי. דאין כאן מסקנא ולא הלכה כדברי האחד. דתרווייהו כהילכתא נינהו ולית בהו נפקותא לענין דינא כדבעינן למימר בס"ד (וכן פסקו הפוסקים דלא מחייבינן בקטן לא משום זילותא ולא משום ב"מ אלא משום כיסופיה בלחוד בדמכלם) ודאתאן עלה מיהא לפום ההיא שמעתא ודאי ליכא בושת ופגם בכל קטן. וא"כ לפום ריהטא צ"ע שבין מה שרצה לומר בתירוץ קושיתו ובין דחייתו. אינו ע"פ אותה סוגיא:
ובמאי דסא"ד דאמ"ר נר"ו ליישב הקושיא הראשונה דנימא אביי משום פגם בתו ובעי למימר דלהכי נקט פגם משפחה. דהיא מילתא פסיקתא דשייכא אף בקטנה דמכלמו לה ולא מכלמא. דאפ"ה אית בה בושת משפחה כדאמרינן בהחובל. ובתר דרמא דיקלא הדר זקפיה וקמה תיובתא בדוכתה דאי משום הא לא מייתבא דמכל אתר מילא פסיקא נקיט דשייכא בכל קטנה. משום דפגמא הויא כי זילותא דאיתא נמי בכל קטן כדאמרינן תו התם. איברא לכאורה תיוהא קחזינא הכא דליכא למימר דלהכי נקט פגם משפחה משום דשייכא בכל קטנה. דהא התם משמע בהדיא במסקנא דשנינן הא בדמכלם והא בדלא מכלם דמשום בוש' משפחה ליכ' דאל"ה מאי איריא בדמכלם. והוא הדין דלית ביה משום זילותא כי לא מכלם וזה פשוט מבואר שם בסוגיא וכדמותיב נמי מר. ומזה אני תמה עליו דארכבה להך מילתא אתרי ריכשי. דבעי מר למימר דמשום בושת משפחה איכא בקטנה דלא מכלמא אפי' למסקנא. משו"ה ניחה ליה בתירוצו של אמ"ר ולא ידענא מאי ניחותא ומאן שם ליה למר דאי משום זילותא ליכא. בושת משפחה נמי ליכא. דתרווייהו מיפשיטו במסקנא. דדוקא היכא דמיכלם יש לו בושת. הא לאו הכי כלל לא. ואע"ג דדחיק מעכ"ת לעיולי פילא בקופא דמחטא לסיועי ללישנא דר"פ דמסתבר ליה כאידך לישנא דמשום בושת משפחה דווקא הוא דקמיבעיא ליה. ומשמע ג"כ מלשונו דלישנא קמא אידחי ליה. אעפ"כ אין נחת לזה מזה. דהא תלמודא דחי תרווייהו ורב זביד ור"פ מיפלג פליגי למר זילותא עדיפא ליה. ובושת משפחה לאו כלום הוא. ולמר איפכא בושת משפחה הוא דחשיב ולא זילותא. ולא מיהדר קהדר ביה ר"ז ולא מסיק תלמודא כר"פ אלא תרי לישני נינהו לפרושי לדר"א בר ממל. ולא ידענא מאן מסיק בהו הילכתא. ומי נדחה מפני מי. ולתרי לישני דעלמא דקים להו לקצת רבוותא דהילכתא כבתרא לא דמי. דאין כאן מסקנא ולא הלכה כדברי האחד. דתרווייהו כהילכתא נינהו ולית בהו נפקותא לענין דינא כדבעינן למימר בס"ד (וכן פסקו הפוסקים דלא מחייבינן בקטן לא משום זילותא ולא משום ב"מ אלא משום כיסופיה בלחוד בדמכלם) ודאתאן עלה מיהא לפום ההיא שמעתא ודאי ליכא בושת ופגם בכל קטן. וא"כ לפום ריהטא צ"ע שבין מה שרצה לומר בתירוץ קושיתו ובין דחייתו. אינו ע"פ אותה סוגיא:
61
ס״באיברא שפיר קאמר אמ"ר
ואולם פשוט מאד שאין כאן מקום תפיסה כלל במ"ש אמ"ר נר"ו דרבינו לא נקטה לקושטא דמילתא. רק להפיס דעת כל הרוצה להשיב ולדחות. די"ל דמשו"ה נקיט פגם משפחה משום דשייכא בכל קטן כדאית' בהחובל. ר"ל שמשם למדנו עכ"פ שאם משום בושת משפחה מחייבינן למבייש. אז ודאי אין לחלק בקטן. והך סוגיא דידן דמחייבא משום פגם משפחה. על כרחך לא ס"ל להלכה כההיא דהחובל. דהתם לפי המסקנא לעולם לא שייך בקטן בושת משפחה וצריך לומר דפליגן אהדדי. ואזדא לה הא דקידושין כרב ששת דפרק הנחנקין דס"ל ביישו ישן ומת חייב. ואע"ג דליכא כיסופא. ואף דאיכא למימר דלא פליגי סוגיי אהדדי וכמ"ש התו'. מכל מקום אפי' למי שירצה לתפוס פשטו של דבר הלא תשובתו בצדו. דאי הכי משום זילותא נמי אית ביה ושייכא בכל קטן כנזכר. ששני הלשונות שקולין ושוין הן. וכמבואר שם לכל מבין בלי פקפוק. ועכ"פ סוגיא דהכא הא ס"ל ע"כ דבושת משפחה מילתא היא. משו"ה ס"ד דאזלא לה אליבא דההוה אמינא התם וק"ל שזהו שהביאו לרבינו ז"ל לידי מדה זו:
ואולם פשוט מאד שאין כאן מקום תפיסה כלל במ"ש אמ"ר נר"ו דרבינו לא נקטה לקושטא דמילתא. רק להפיס דעת כל הרוצה להשיב ולדחות. די"ל דמשו"ה נקיט פגם משפחה משום דשייכא בכל קטן כדאית' בהחובל. ר"ל שמשם למדנו עכ"פ שאם משום בושת משפחה מחייבינן למבייש. אז ודאי אין לחלק בקטן. והך סוגיא דידן דמחייבא משום פגם משפחה. על כרחך לא ס"ל להלכה כההיא דהחובל. דהתם לפי המסקנא לעולם לא שייך בקטן בושת משפחה וצריך לומר דפליגן אהדדי. ואזדא לה הא דקידושין כרב ששת דפרק הנחנקין דס"ל ביישו ישן ומת חייב. ואע"ג דליכא כיסופא. ואף דאיכא למימר דלא פליגי סוגיי אהדדי וכמ"ש התו'. מכל מקום אפי' למי שירצה לתפוס פשטו של דבר הלא תשובתו בצדו. דאי הכי משום זילותא נמי אית ביה ושייכא בכל קטן כנזכר. ששני הלשונות שקולין ושוין הן. וכמבואר שם לכל מבין בלי פקפוק. ועכ"פ סוגיא דהכא הא ס"ל ע"כ דבושת משפחה מילתא היא. משו"ה ס"ד דאזלא לה אליבא דההוה אמינא התם וק"ל שזהו שהביאו לרבינו ז"ל לידי מדה זו:
62
ס״גול"ק מידי עלי' מתרי טעמי
אי נמי לק"מ דלא דמי. דאע"ג דהתם במסקנא לא מחייבינן משום זילותא היכא דליכא כיסופא. היינו בדליכא אלא דררא דממונא דהבושת כבר עבר. משו"ה לא מפקינן מיניה משום זילותא. ברם הכא דתקנת חכמים היא. ומשום לתא דזילותא נגעו בה דאף אחר דנמכר כל שעתא ושעתא הויא לה זילותא. לעולם אימא לך דעבדו הך תקנתא משום זילותא דידה ולא חשו לבושת משפחה. ומאי דוחקיה דאביי. וכעין מ"ש מעכ"ת כי היכי דלא ליתותב שמעתין דהכא דחיישינן לפגם משפחה. הכי נמי איכא לתרוצי אי הוה אמר משום פגם בתו. ולא תותביה לאמ"ר מידי. ואין כאן קושיא ולא תירוץ. כי מי לא יראה דאמ"ר ז"ל איידי דפשיטא ליה טובא דאין סתירה בין הסוגיות שלנבון נקל לחלק ביניהם לדעת מה ראו חכמים על ככה לחייבו בבושת משפחה. לכן לא חש לבאר. אמנם בין שתהיה סתירה בין הסוגיות או לא בזה הכל שוין דזילותא ובושת משפחה דמיין להדדי לענין הלכה ואי איתא הא איתא להא. ואדרבה מסברא זילותא דידיה עדיפא מזילותא דאחריני. ולא כמו שרצה מעכ"ת מסברת הכרס להפוך קערת כסף האמת על פיה להשיב את הארי החי שכל דבריו מיוסדים על אדני פז ואינם בטלים אפי' באלף כדבר חשוב. ובמחילת כת"ר הוא רואה את היוצאין ואינו רואה את הנכנסין לישוב:
אי נמי לק"מ דלא דמי. דאע"ג דהתם במסקנא לא מחייבינן משום זילותא היכא דליכא כיסופא. היינו בדליכא אלא דררא דממונא דהבושת כבר עבר. משו"ה לא מפקינן מיניה משום זילותא. ברם הכא דתקנת חכמים היא. ומשום לתא דזילותא נגעו בה דאף אחר דנמכר כל שעתא ושעתא הויא לה זילותא. לעולם אימא לך דעבדו הך תקנתא משום זילותא דידה ולא חשו לבושת משפחה. ומאי דוחקיה דאביי. וכעין מ"ש מעכ"ת כי היכי דלא ליתותב שמעתין דהכא דחיישינן לפגם משפחה. הכי נמי איכא לתרוצי אי הוה אמר משום פגם בתו. ולא תותביה לאמ"ר מידי. ואין כאן קושיא ולא תירוץ. כי מי לא יראה דאמ"ר ז"ל איידי דפשיטא ליה טובא דאין סתירה בין הסוגיות שלנבון נקל לחלק ביניהם לדעת מה ראו חכמים על ככה לחייבו בבושת משפחה. לכן לא חש לבאר. אמנם בין שתהיה סתירה בין הסוגיות או לא בזה הכל שוין דזילותא ובושת משפחה דמיין להדדי לענין הלכה ואי איתא הא איתא להא. ואדרבה מסברא זילותא דידיה עדיפא מזילותא דאחריני. ולא כמו שרצה מעכ"ת מסברת הכרס להפוך קערת כסף האמת על פיה להשיב את הארי החי שכל דבריו מיוסדים על אדני פז ואינם בטלים אפי' באלף כדבר חשוב. ובמחילת כת"ר הוא רואה את היוצאין ואינו רואה את הנכנסין לישוב:
63
ס״דפסקי הר"מ צ"ע ומ"ש הב"ח דוחק גדול
והואיל ואתי לידן הך מילתא אייתי מר נמי מאי דכתב הרמב"ם בהא ותמה עליו שפסקיו נראין כסותרין זא"ז דבביישו ישן ומת פסק דתפיסה מהניא משום דס"ל דבעיין לא איפשיטא. וה"ל ספיקא דדינא דאין מוציאין מיד המוחזק. ובקטן שאינו נכלם לא הזכיר תפיסה כלל. ונראה לכאורה תמוה בודאי דמשמע דהא בהא תליא. איברא לדידן ניחא טפי כמו שאבאר בס"ד. והנה מ"ש מעכ"ת בשם הב"ח הוא ודאי דבר שאינו מתקבל. דמנא ליה הא. ואי ס"ד דהשתא במכלמי ליה ומכלם משלם תרתי דסברא הוא דיש שני מיני בושת באדם אחד. אי הכי מתנייתא נמי לא תיקשי אהדדי. דילמא הא דתניא יש לו בושת היינו חד. ודתניא אין לו תרתי הוא דלית ליה. אבל חד אית ליה אי בעית אימא תרווייהו בדמכלם. דבלא מכלם לית ליה מידי. ואב"א בדלא מכלם וחד מיהת אית ליה. אי משום זילותא אי משום בושת משפחה ותו הא בהדיא כי מוקמינן להא בדמכלם דיש לו בושת שלו ולא דמשפחה. משמע להדיא חד הוא דאית ליה טפי לא. ומאין הרגלים לעשות מאחד שנים. ואין להאריך בזה הס כי לא להזכיר סברא כזו בדעת הרמב"ם ז"ל:
והואיל ואתי לידן הך מילתא אייתי מר נמי מאי דכתב הרמב"ם בהא ותמה עליו שפסקיו נראין כסותרין זא"ז דבביישו ישן ומת פסק דתפיסה מהניא משום דס"ל דבעיין לא איפשיטא. וה"ל ספיקא דדינא דאין מוציאין מיד המוחזק. ובקטן שאינו נכלם לא הזכיר תפיסה כלל. ונראה לכאורה תמוה בודאי דמשמע דהא בהא תליא. איברא לדידן ניחא טפי כמו שאבאר בס"ד. והנה מ"ש מעכ"ת בשם הב"ח הוא ודאי דבר שאינו מתקבל. דמנא ליה הא. ואי ס"ד דהשתא במכלמי ליה ומכלם משלם תרתי דסברא הוא דיש שני מיני בושת באדם אחד. אי הכי מתנייתא נמי לא תיקשי אהדדי. דילמא הא דתניא יש לו בושת היינו חד. ודתניא אין לו תרתי הוא דלית ליה. אבל חד אית ליה אי בעית אימא תרווייהו בדמכלם. דבלא מכלם לית ליה מידי. ואב"א בדלא מכלם וחד מיהת אית ליה. אי משום זילותא אי משום בושת משפחה ותו הא בהדיא כי מוקמינן להא בדמכלם דיש לו בושת שלו ולא דמשפחה. משמע להדיא חד הוא דאית ליה טפי לא. ומאין הרגלים לעשות מאחד שנים. ואין להאריך בזה הס כי לא להזכיר סברא כזו בדעת הרמב"ם ז"ל:
64
ס״הודברי מ"כ המשיג רחוקי' מצדקה הבנת הסוגיות דפרק החובל:
אמנם מ"ש מעכ"ת בישוב דעתו ז"ל. הם דברים נעדרי הבנה לענ"ד. כתב מר דס"ל לרמב"ם דעד כאן לא קאמר מעיקרא דשייך בקטן בושת דמשפחה אלא למאי דס"ד דמיירי אפילו בלא מכלם. אבל למאי דמסקינן דמיירי במכלם השתא י"ל דבלא מכלם אפי' בושת דמשפחה ליכא ונתן טעם לדבר. תמה אני מי הצריכו לכך ופשיטא דבמסקנא ליתא לב"מ בלא מכלם ובודאי כן הוא כאהן דנשבע על תרין דאינון תרין. דהא אפי' במכלם ליכא משום בושת משפחה במסקנא אלא משום כיסופא או זילותא דידיה ותו לא. דאל"ה להוי ליה נמי משום בושת משפחה. מלבד שאין לנו לבדות מלבנו ולהוסיף מעצמנו דבר שלא נזכר כלל. וטעם שנתן לדבר אינו מוכרח דקאמר מר דלא שייך בושת משפחה אלא אם מביישים לאדם ממשפחתם שאם מכלימים אותם נכלם וזה אינו שוטה יוכיח דבודאי איהו גופיה לא מכלם. ולבני משפחה ודאי איכפת להו ואין לך בושת להם גדולה מזו. והא דפטרינן ביה גם משום בושת משפחה. זהו מפני שכבר מרובה בשתם בלא"ה שהוא מבייש עצמו. הא לאו הכי כגון שאינו שוטה גמור המבייש עצמו. אלא שאינו מרגיש בבזיונו ואינו מתבייש מהנעשה לו. מסתברא דאית להו בושת לבני משפחה. למ"ד משום בושת משפחה והאיכא. משא"כ לפ"ד מעכ"ת שיצא לדון בדבר חדש יולד מזה דכה"ג נמי ליכא משום בושת משפחה. כיון דאיהו לא מכלם אע"ג דלאו שוטה גמור הוא. וא"כ מאי דוחקיה דתיבעי ליה בביישו ישן ומת דוקא. הא מצי נמי למיבעי כה"ג אפי' בחי דומיא דישן ומת דהיינו בגדול שאינו נכלם. ואינו עושה מעשה שטות שייפטר המביישו. ואכתי תיבעי לן אי משום כיסופא אפ"ה פטור המבייש. ואי משום זילותא ובושת משפחה איכא ומיחייב. אלא ודאי דהא לא קמיבעי ליה דלגבי משפחה לא איכפת לן בזילותא דידיה. דאי בושת משפחה מילתא היא. ודאי דשייכא אפי' בלא מכלם. דלא שייך למפלג בין מכלם ולא מכלם. אלא לגבי זילותא דידיה. אבל בושת משפחה לעולם שייכא בין מכלם בין דלא מכלם. ולמעכ"ת אפי' בגדול דלא מכלם לא שייכא בושת משפחה כלל. ולא תיהני ליה אפילו תפיסה משום דלא מכלם איהו. אע"ג דלאו שוטה הוא וגרע לפ"ז מישן ומת. ואין הדעת נותן כן. ועוד שסותר משמעות הסוגיא דפשטה הוא דאי אמרינן בושת משפחה מילתא היא שייכא בכל קטן. ואי לא אפי' בדמכלם לית ביה משום לתא דבושת משפחה. ותו דלדיוקא דטעמיה דמר דמשמע במכלם אית ביה בושת משפחה. אי הכי הוו להו תרי גווני בושת חד כיסופא דידיה ובושת משפחה נמי דמכלמי בכיסופיה. והיה זה כסיוע לסברת הב"ח הנז'. וזה ברור שאינו כן וסברא דחויה היא כאמור. וכבר מעכ"ת מודה בדבר:
אמנם מ"ש מעכ"ת בישוב דעתו ז"ל. הם דברים נעדרי הבנה לענ"ד. כתב מר דס"ל לרמב"ם דעד כאן לא קאמר מעיקרא דשייך בקטן בושת דמשפחה אלא למאי דס"ד דמיירי אפילו בלא מכלם. אבל למאי דמסקינן דמיירי במכלם השתא י"ל דבלא מכלם אפי' בושת דמשפחה ליכא ונתן טעם לדבר. תמה אני מי הצריכו לכך ופשיטא דבמסקנא ליתא לב"מ בלא מכלם ובודאי כן הוא כאהן דנשבע על תרין דאינון תרין. דהא אפי' במכלם ליכא משום בושת משפחה במסקנא אלא משום כיסופא או זילותא דידיה ותו לא. דאל"ה להוי ליה נמי משום בושת משפחה. מלבד שאין לנו לבדות מלבנו ולהוסיף מעצמנו דבר שלא נזכר כלל. וטעם שנתן לדבר אינו מוכרח דקאמר מר דלא שייך בושת משפחה אלא אם מביישים לאדם ממשפחתם שאם מכלימים אותם נכלם וזה אינו שוטה יוכיח דבודאי איהו גופיה לא מכלם. ולבני משפחה ודאי איכפת להו ואין לך בושת להם גדולה מזו. והא דפטרינן ביה גם משום בושת משפחה. זהו מפני שכבר מרובה בשתם בלא"ה שהוא מבייש עצמו. הא לאו הכי כגון שאינו שוטה גמור המבייש עצמו. אלא שאינו מרגיש בבזיונו ואינו מתבייש מהנעשה לו. מסתברא דאית להו בושת לבני משפחה. למ"ד משום בושת משפחה והאיכא. משא"כ לפ"ד מעכ"ת שיצא לדון בדבר חדש יולד מזה דכה"ג נמי ליכא משום בושת משפחה. כיון דאיהו לא מכלם אע"ג דלאו שוטה גמור הוא. וא"כ מאי דוחקיה דתיבעי ליה בביישו ישן ומת דוקא. הא מצי נמי למיבעי כה"ג אפי' בחי דומיא דישן ומת דהיינו בגדול שאינו נכלם. ואינו עושה מעשה שטות שייפטר המביישו. ואכתי תיבעי לן אי משום כיסופא אפ"ה פטור המבייש. ואי משום זילותא ובושת משפחה איכא ומיחייב. אלא ודאי דהא לא קמיבעי ליה דלגבי משפחה לא איכפת לן בזילותא דידיה. דאי בושת משפחה מילתא היא. ודאי דשייכא אפי' בלא מכלם. דלא שייך למפלג בין מכלם ולא מכלם. אלא לגבי זילותא דידיה. אבל בושת משפחה לעולם שייכא בין מכלם בין דלא מכלם. ולמעכ"ת אפי' בגדול דלא מכלם לא שייכא בושת משפחה כלל. ולא תיהני ליה אפילו תפיסה משום דלא מכלם איהו. אע"ג דלאו שוטה הוא וגרע לפ"ז מישן ומת. ואין הדעת נותן כן. ועוד שסותר משמעות הסוגיא דפשטה הוא דאי אמרינן בושת משפחה מילתא היא שייכא בכל קטן. ואי לא אפי' בדמכלם לית ביה משום לתא דבושת משפחה. ותו דלדיוקא דטעמיה דמר דמשמע במכלם אית ביה בושת משפחה. אי הכי הוו להו תרי גווני בושת חד כיסופא דידיה ובושת משפחה נמי דמכלמי בכיסופיה. והיה זה כסיוע לסברת הב"ח הנז'. וזה ברור שאינו כן וסברא דחויה היא כאמור. וכבר מעכ"ת מודה בדבר:
65
ס״וואי ס"ל למעכ"ת דלמסקנא במכלם משום בושת משפחה לחוד מחייבינן. כלפי לייא אי איתא דבמכלם מחייבינן משום ב"מ. הא ודאי מילתא דתמיהא טובא דאמאי לא נימא זילותא דידיה עדיף ומסתבר טפי לחיובי עלה ומה לנו עם בושת משפחה במקום שיש כאן בושת בעל דבר עצמו. ונפיק מינה חורבא דאתיין כולהו בני משפחה ושקלי ופלגי מיהת בהדיה. (ובריש מציאת האשה אמרינן אלא מעתה בייש עני בן טובים דאית להו לכולהו בני משפחה זילותא. הכי נמי דבעי למיתן להו לכולהו בני משפחה. הרי שהוא סברא דחויה. ואע"ג דהתם שייכי בני משפחה בגויה טפי ע"ש בתוס' ודוק) משא"כ אי אמרינן משום זילותא דידיה. דלית להו בה מידי ולא שייכי בגווה כלל. וכבר אנו שוין שאין לנו שני מיני בושת באדם אחד אליבא דכ"ע כנז':
66
ס״זודפ' הנחנקין דסתרן אהדדי
וממילא מ"ש מעכ"ת דס"ל לרב ששת בביישו ישן ומת דחייב משום בושת משפחה דמכלמי ביה כיון דאילו הוה חי הוה מכלם עכ"ל. הוא דבר בטל מאליו מכמה תשובות. חדא דאי הכי איכא תרי גווני בושת דמיבעי לשלומי למבויש. ואנו אין לנו אלא כיסופא דידיה והא ליכא. והויא פלוגתא רחוקה דלמסקנא דהחובל אפי' לזילותא דידיה לא חיישינן היכא דליכא כיסופא. ואפי' תימא דהבעיא לא נפשטה אפ"ה חיובי לא מחייבינן. אלא דאי תפיס לא מפקינן. למאן דאית ליה תפיסה בכה"ג. וכל שכן כשתמצי לומר שהבעיא נפשטה. דאפי' תפיס מפקינן לכ"ע. ולרב ששת נחייביה נמי אפי' משום זילותא דבני משפחה. ואין זה מן המדה שידוע כל מה שאנו יכולין לקרב הדעות אפילו בדוחק מצוה עלינו לעשות. כ"ש שלא להכנס בדוחק עצום לרחק המקורבין בזרוע. מי ישמע לו לדבר הזה. ועוד קאמינא מאי איריא ישן ומת. אפי' במת מעיקרא נמי להוי בושת לטעמיה דמעכ"ת אליבא דר"ש:
וממילא מ"ש מעכ"ת דס"ל לרב ששת בביישו ישן ומת דחייב משום בושת משפחה דמכלמי ביה כיון דאילו הוה חי הוה מכלם עכ"ל. הוא דבר בטל מאליו מכמה תשובות. חדא דאי הכי איכא תרי גווני בושת דמיבעי לשלומי למבויש. ואנו אין לנו אלא כיסופא דידיה והא ליכא. והויא פלוגתא רחוקה דלמסקנא דהחובל אפי' לזילותא דידיה לא חיישינן היכא דליכא כיסופא. ואפי' תימא דהבעיא לא נפשטה אפ"ה חיובי לא מחייבינן. אלא דאי תפיס לא מפקינן. למאן דאית ליה תפיסה בכה"ג. וכל שכן כשתמצי לומר שהבעיא נפשטה. דאפי' תפיס מפקינן לכ"ע. ולרב ששת נחייביה נמי אפי' משום זילותא דבני משפחה. ואין זה מן המדה שידוע כל מה שאנו יכולין לקרב הדעות אפילו בדוחק מצוה עלינו לעשות. כ"ש שלא להכנס בדוחק עצום לרחק המקורבין בזרוע. מי ישמע לו לדבר הזה. ועוד קאמינא מאי איריא ישן ומת. אפי' במת מעיקרא נמי להוי בושת לטעמיה דמעכ"ת אליבא דר"ש:
67
ס״חהואיל לא אמרי' מסברא
ותו הא מר נמי ס"ל דבלא מכלם בושת משפחה נמי ליכא. דלא אכפת להו מידי כיון דאיהו גופיה לא מכלם. והאי נמי הא לא מכלם ועדיין אין אנו יודעין טעמו של ר"ש. מלבד שהו' דבר שאין הדעת סובלתו שנאמר שרואין אותו כאילו הוא חי ואז היה נכלם אף עתה יש לו בושת. א"כ אף אנו נאמר אפי' קטן דלא מכלם רואין אותו כיון שאילו היה בו דעת או שהיה יותר גדול היה נכלם. ויהא לו בושת לעולם. דמאי שנא הא מהא תרווייהו ליתינהו בעינייהו. ולא אתי מר עלה אלא ע"י הואיל. ואי הואיל מילתא היא לגבי מת. הוא הדין לקטן אלא שכל אלה דברים בטלים ולא ניתן לנו רשות לחדש סברות זרות כאלה. וגם לפי דבריו לא היה צ"ל דטעמיה דר"ש הוא משום בושת משפחה. אלא משום כיסופא דידיה כמו בחי דאמרינן רואין וחייב לשלם ליורשים מתורת ירושה ולא מחמת בושת שלהם:
ותו הא מר נמי ס"ל דבלא מכלם בושת משפחה נמי ליכא. דלא אכפת להו מידי כיון דאיהו גופיה לא מכלם. והאי נמי הא לא מכלם ועדיין אין אנו יודעין טעמו של ר"ש. מלבד שהו' דבר שאין הדעת סובלתו שנאמר שרואין אותו כאילו הוא חי ואז היה נכלם אף עתה יש לו בושת. א"כ אף אנו נאמר אפי' קטן דלא מכלם רואין אותו כיון שאילו היה בו דעת או שהיה יותר גדול היה נכלם. ויהא לו בושת לעולם. דמאי שנא הא מהא תרווייהו ליתינהו בעינייהו. ולא אתי מר עלה אלא ע"י הואיל. ואי הואיל מילתא היא לגבי מת. הוא הדין לקטן אלא שכל אלה דברים בטלים ולא ניתן לנו רשות לחדש סברות זרות כאלה. וגם לפי דבריו לא היה צ"ל דטעמיה דר"ש הוא משום בושת משפחה. אלא משום כיסופא דידיה כמו בחי דאמרינן רואין וחייב לשלם ליורשים מתורת ירושה ולא מחמת בושת שלהם:
68
ס״טומגמרא נמי מוכח דליתא
ותו הא לא אשכחן בסוגיין לחיובי בביישו ישן ומת אלא משום זילותא ללישנא קמא דחשיבא ליה זילותא דידיה. או לר"פ משום בושת משפחה דחביבא ליה טפי. ובהדיא מדמינן ליה לקטן בהני תרי לישני כדס"ד דבלא מכלם איירי. דאי נמי איכא בקטן משום זילותא. בישן ומת נמי איתה. ואי משום בושת משפחה למר. בישן ומת נמי. אבל אי טעמא דקטן משום כיסופא כדמסיק תלמודא. מבואר מאד דבישן ומת לית ביה בושת משום פנים לא דידיה ולא דמשפחה ומאי טעמא שתיק תלמודא כאילו נפשטה הבעיא. או בדיחויא אוקמיה דבקטן משום כיסופא הוא ובדמכלם. משא"כ בישן ומת. ולדעת מעכ"ת הרי עדיין היה מקום לחלק ולומר שאינו דומה לקטן דאע"ג דבלא מכלם אין לו בושת: ישן ומת שאני דכיון דאי הוה חיי הוה מיכלם. השתא נמי אית ליה משום כיסופא או לבני משפחה. ומה זה הי"ל שלא מצא ידיו ורגליו להשיב עוד ולא עלה על דעתו מזה החילוק כלום מה שהוא פשוט בדעת מעכ"ת. ור"א בר ממל נמי לא מספקא ליה מידי בהא כדכתב מעכ"ת. אלא מיפשט פשיטא ליה דישן ומת וקטן דלא מכלם שוין דאי טעמא משום כיסופא איפשיטא ליה בעייה דאין לישן ומת בושת. דודאי לא חשיבי זילותא או בושת משפחה גרידא. וכל זה פשוט האריכות בו מותר:
ותו הא לא אשכחן בסוגיין לחיובי בביישו ישן ומת אלא משום זילותא ללישנא קמא דחשיבא ליה זילותא דידיה. או לר"פ משום בושת משפחה דחביבא ליה טפי. ובהדיא מדמינן ליה לקטן בהני תרי לישני כדס"ד דבלא מכלם איירי. דאי נמי איכא בקטן משום זילותא. בישן ומת נמי איתה. ואי משום בושת משפחה למר. בישן ומת נמי. אבל אי טעמא דקטן משום כיסופא כדמסיק תלמודא. מבואר מאד דבישן ומת לית ביה בושת משום פנים לא דידיה ולא דמשפחה ומאי טעמא שתיק תלמודא כאילו נפשטה הבעיא. או בדיחויא אוקמיה דבקטן משום כיסופא הוא ובדמכלם. משא"כ בישן ומת. ולדעת מעכ"ת הרי עדיין היה מקום לחלק ולומר שאינו דומה לקטן דאע"ג דבלא מכלם אין לו בושת: ישן ומת שאני דכיון דאי הוה חיי הוה מיכלם. השתא נמי אית ליה משום כיסופא או לבני משפחה. ומה זה הי"ל שלא מצא ידיו ורגליו להשיב עוד ולא עלה על דעתו מזה החילוק כלום מה שהוא פשוט בדעת מעכ"ת. ור"א בר ממל נמי לא מספקא ליה מידי בהא כדכתב מעכ"ת. אלא מיפשט פשיטא ליה דישן ומת וקטן דלא מכלם שוין דאי טעמא משום כיסופא איפשיטא ליה בעייה דאין לישן ומת בושת. דודאי לא חשיבי זילותא או בושת משפחה גרידא. וכל זה פשוט האריכות בו מותר:
69
ע׳ולא הועיל לו כלום ליישב דברי הר"מ
וא"כ כל מה שכתב מעכ"ת בזה אין לו שחר במ"כ. וכל שכן שדברי הרמב"ם אינן מתיישבין בכך. כי אפי' לדבריו אין בו בנותן טעם לשבח דארכביה מר אתרי ריכשי דכתב דס"ל לרמב"ם דבמסקנא לא שייך בושת ופגם במכלמי ליה ולא מכלם אלא ע"י הואיל מהכרח רב ששת. והדר קאמר דמשום דר"א בר ממל מספקא ליה תפס בזה ספיקא דדינא. ולו יהי כן לא שבקינן מאי דפשיטא ליה לרב ששת משום מאי דמספקא ליה לראב"מ. שכן המדה אצל הפוסקים בפרט הרמב"ם ז"ל רגיל בכך הרבה בפסקיו כידוע למאן דעייל ונפיק בבית מדרשו ושימש לחכמים מפרשי ספרו. והיא דרך סלולה לרבים וגדולים שאין מניחין הודאי ותופסין את הספק. כ"ש היכא דלא ידעינן אי הוי ספיקא כי הכא. ומאן לימא לן דלרא"במ לא פשיטא ליה נמי. לפ"ד מעכ"ת איזה הכרח מצא הרמב"ם לזה ומאין הרגלים. חלילה אין זה דרכו של המחבר הגדול אורן של ישראל. וגם רב ששת הוא מארי דתלמודא טפי מראב"מ ועליו נאה לסמוך יותר לפסק הלכה. אלא שכל אלה דברים שאין בהם ממש א"צ להאריך בסתירתן. ואין לתלותן באילן גדול הרמב"ם ז"ל:
וא"כ כל מה שכתב מעכ"ת בזה אין לו שחר במ"כ. וכל שכן שדברי הרמב"ם אינן מתיישבין בכך. כי אפי' לדבריו אין בו בנותן טעם לשבח דארכביה מר אתרי ריכשי דכתב דס"ל לרמב"ם דבמסקנא לא שייך בושת ופגם במכלמי ליה ולא מכלם אלא ע"י הואיל מהכרח רב ששת. והדר קאמר דמשום דר"א בר ממל מספקא ליה תפס בזה ספיקא דדינא. ולו יהי כן לא שבקינן מאי דפשיטא ליה לרב ששת משום מאי דמספקא ליה לראב"מ. שכן המדה אצל הפוסקים בפרט הרמב"ם ז"ל רגיל בכך הרבה בפסקיו כידוע למאן דעייל ונפיק בבית מדרשו ושימש לחכמים מפרשי ספרו. והיא דרך סלולה לרבים וגדולים שאין מניחין הודאי ותופסין את הספק. כ"ש היכא דלא ידעינן אי הוי ספיקא כי הכא. ומאן לימא לן דלרא"במ לא פשיטא ליה נמי. לפ"ד מעכ"ת איזה הכרח מצא הרמב"ם לזה ומאין הרגלים. חלילה אין זה דרכו של המחבר הגדול אורן של ישראל. וגם רב ששת הוא מארי דתלמודא טפי מראב"מ ועליו נאה לסמוך יותר לפסק הלכה. אלא שכל אלה דברים שאין בהם ממש א"צ להאריך בסתירתן. ואין לתלותן באילן גדול הרמב"ם ז"ל:
70
ע״אברם לענ"ד פסקי דר"מ דייקי טובא
וכיון שלא הונח לנו במ"ש מעכ"ת השתא נחזי אנן. ואמינא אנא דמשמע ליה לר"מ ז"ל דר"ש ודאי פליג אמאי דס"ל לתלמודא הכא במסקנא דשמעתין לגמרי. כפשטא דמילתא דרב ששת לטעמיה דמחייב אזילותא ובושת משפחה. ובעיין דהכא נמי איפשוט איפכא. וס"ל לתלמודא במסקנא דזילותא ובושת משפחה לאו מילתא היא לעולם וכברייתא דמסייעא. א"כ הו"ל מחלוקת שקול וספק גמור דהמע"ה ואוקי ממונא בחזקת מריה. וס"ל תפיסה מהניא בספיקא דדינא. והיינו דוקא במאי דמספקא לן בהדיא כהא דביישו ישן ומת דמעיקרא מספקא לראב"מ. ולבתר דאיפשיט נמי אסתפקא מילתא גבן אי הלכתא כוותיה. או כר"ש דפליג עליה בהדיא. והדר ספיקא כדקאי קאי. משא"כ בקטן דבהדיא מתנינן פעמים יש לו בושת ופעמים שאין לו כגון דלא מכלם ולא מיבעי לן מידי. לא עבדינן מיניה ספיקא כלל. דהא ודאי הוא. ולא אשכחן מאן דפליג עלה. אע"ג דסברוה דתליא הא בההיא דישן ומת. לא ניקו ונימא מנפשין דר"ש דפליג בההיא פליג נמי בהא. כדי להרבות מחלוקת ולומר שיועיל גם בזה דהיא גופה קשיא בספיקא דדינא ואיכא טובא מרבוותא דמקהו עליה קהיוותא. הבו דלא לוסיף עלה לאחזוקי לאינשי במאי דלאו דידהו. מש"ה פשיטא טפי דלא מהניא ביה תפיסה לגמרי. זה נראה פשוט בדעת הרמב"ם ז"ל וברור מאד. והיא דרך כבושה טובה ורחבה בלי צורך לשום דוחק בעולם:
וכיון שלא הונח לנו במ"ש מעכ"ת השתא נחזי אנן. ואמינא אנא דמשמע ליה לר"מ ז"ל דר"ש ודאי פליג אמאי דס"ל לתלמודא הכא במסקנא דשמעתין לגמרי. כפשטא דמילתא דרב ששת לטעמיה דמחייב אזילותא ובושת משפחה. ובעיין דהכא נמי איפשוט איפכא. וס"ל לתלמודא במסקנא דזילותא ובושת משפחה לאו מילתא היא לעולם וכברייתא דמסייעא. א"כ הו"ל מחלוקת שקול וספק גמור דהמע"ה ואוקי ממונא בחזקת מריה. וס"ל תפיסה מהניא בספיקא דדינא. והיינו דוקא במאי דמספקא לן בהדיא כהא דביישו ישן ומת דמעיקרא מספקא לראב"מ. ולבתר דאיפשיט נמי אסתפקא מילתא גבן אי הלכתא כוותיה. או כר"ש דפליג עליה בהדיא. והדר ספיקא כדקאי קאי. משא"כ בקטן דבהדיא מתנינן פעמים יש לו בושת ופעמים שאין לו כגון דלא מכלם ולא מיבעי לן מידי. לא עבדינן מיניה ספיקא כלל. דהא ודאי הוא. ולא אשכחן מאן דפליג עלה. אע"ג דסברוה דתליא הא בההיא דישן ומת. לא ניקו ונימא מנפשין דר"ש דפליג בההיא פליג נמי בהא. כדי להרבות מחלוקת ולומר שיועיל גם בזה דהיא גופה קשיא בספיקא דדינא ואיכא טובא מרבוותא דמקהו עליה קהיוותא. הבו דלא לוסיף עלה לאחזוקי לאינשי במאי דלאו דידהו. מש"ה פשיטא טפי דלא מהניא ביה תפיסה לגמרי. זה נראה פשוט בדעת הרמב"ם ז"ל וברור מאד. והיא דרך כבושה טובה ורחבה בלי צורך לשום דוחק בעולם:
71
ע״באנפא אחרינא חריפא ושנינא ליתובי דעתיה דהר"מ בפסק' דדינא
ואיבעית אימא בלישנא אחרינא שפירא טפי. דהא לפום מאי דכתיבנא לעיל וברירא סגי דהני תרי לישנא דמיין להדדי ולא עדיף חד מחבריה. דמאי אולמיה דהך מהך כדפרישנא יאות דר"ז ור"פ פליגן אהדדי בהא. דקמיבעיא ליה לר"א. ומר מאי דס"ל קאמר. ומר מאי דס"ל קאמר. ולפום שינויא דשנינן להו הא בדמכלם. והא בדלא מכלם בין אי תימא דיחויא בעלמא הוא ואכתי לא איפשיטא בעיין. או אפי' תימא לקושטא מסקינן הכי ובעיין איפשיטא. אכתי איכא לספוקי אי הלכתא כלישנא דר"ז או כר"פ דאין לנו שום הכרעה בזה למפסק כחד מינייהו. דלא הוו כתרי לישני דעלמא דסוגיא דתלמודא נינהו. ורב אשי הוא דסדרינהו. דנקטינן סוגיין דעלמא למפסק כלישנא בתרא. ברם הכא אמוראי נינהו דפליגי. וכל חד קאי במילתיה. ואי מסברא איכא למימר אדרבה זילותא דידיה עדיפא מדבני משפחה. משו"ה לית לן לאכרועי בהא מדנפשין. וכיון שהוא ספק ספיקא דדינא בכי הא כ"ע מודו דמוציאין מיד התופס. דהא איכא תרי ספיקי ספק אם נפשטה הבעיא לחיובא. ואפי' תימא נפשטה. דילמא קיי"ל כר"פ דמשום בושת משפחה הוא דמיבעיא ליה. אבל זילותא פשיטא ליה דלאו מילתא היא ושלא כדין תפס. וכן אי תפסי בני משפחה. אמרינן דילמא סוגיא כר"ז קיימא. דס"ל בושת משפחה לאו מילתא היא ולא מספקא ליה בה. ופשיטא דלא כתבינן אורכתא אהא דליכא מאן דאמר בכה"ג. להכי ברירא מילתא טפי דלא שייכא הכא תפיסה וזה כפתור ופרח בודאי ואפרין נמטי לטוביינא דחכימי הרמב"ם ז"ל ותו לא מידי:
ואיבעית אימא בלישנא אחרינא שפירא טפי. דהא לפום מאי דכתיבנא לעיל וברירא סגי דהני תרי לישנא דמיין להדדי ולא עדיף חד מחבריה. דמאי אולמיה דהך מהך כדפרישנא יאות דר"ז ור"פ פליגן אהדדי בהא. דקמיבעיא ליה לר"א. ומר מאי דס"ל קאמר. ומר מאי דס"ל קאמר. ולפום שינויא דשנינן להו הא בדמכלם. והא בדלא מכלם בין אי תימא דיחויא בעלמא הוא ואכתי לא איפשיטא בעיין. או אפי' תימא לקושטא מסקינן הכי ובעיין איפשיטא. אכתי איכא לספוקי אי הלכתא כלישנא דר"ז או כר"פ דאין לנו שום הכרעה בזה למפסק כחד מינייהו. דלא הוו כתרי לישני דעלמא דסוגיא דתלמודא נינהו. ורב אשי הוא דסדרינהו. דנקטינן סוגיין דעלמא למפסק כלישנא בתרא. ברם הכא אמוראי נינהו דפליגי. וכל חד קאי במילתיה. ואי מסברא איכא למימר אדרבה זילותא דידיה עדיפא מדבני משפחה. משו"ה לית לן לאכרועי בהא מדנפשין. וכיון שהוא ספק ספיקא דדינא בכי הא כ"ע מודו דמוציאין מיד התופס. דהא איכא תרי ספיקי ספק אם נפשטה הבעיא לחיובא. ואפי' תימא נפשטה. דילמא קיי"ל כר"פ דמשום בושת משפחה הוא דמיבעיא ליה. אבל זילותא פשיטא ליה דלאו מילתא היא ושלא כדין תפס. וכן אי תפסי בני משפחה. אמרינן דילמא סוגיא כר"ז קיימא. דס"ל בושת משפחה לאו מילתא היא ולא מספקא ליה בה. ופשיטא דלא כתבינן אורכתא אהא דליכא מאן דאמר בכה"ג. להכי ברירא מילתא טפי דלא שייכא הכא תפיסה וזה כפתור ופרח בודאי ואפרין נמטי לטוביינא דחכימי הרמב"ם ז"ל ותו לא מידי:
72
ע״גכפא דחטא נגרא בגווה נישריף חרדלא
ומה שרצה מעכ"ת עוד ליישב הקושיא הראשונה דלימא אביי משום פגם בתו. וקאמר מר דנפקא מנה בהא דנקיט פגם משפחה דאפי' היכא דבתו מחלה אפגם דידה כופין אותו משום פגם משפחה. הנה אף אם נאמר דסברא היא. מותיבנא ליה מדידיה דהא קסבר מר דליתא לבושת משפחה אלא במכלם. אבל אי איהו גופיה לא מכלם אינהו נמי לא מכלמי וליכא קפידא דפגמייהו. א"כ מדויל ידיה משתלים דסברא דחויה היא מניה וביה ליזל בה נרגא. דכיון דאיהי לית לה בה. דל מהכא פגם משפחה לגמרי לדבריו דמעכ"ת קאמינא. איברא לדידי חזי בלא"ה שפיר קאמר אמ"ר נר"ו. דאיהי גופא קשיא מנ"ל לאביי הא לאשמועינן כי הך מילתא חדתא. דהא מצי לאוקמי ברייתא במשום פגם בתו דמסתבר טפי. ואי משום דמפדין הכי דייק דמשמע כפייה אחריתא כדמסיק רבינו. מכל מקום תיקשי נמי אברייתא דנקטה הך לישנא מאי טעמא:
ומה שרצה מעכ"ת עוד ליישב הקושיא הראשונה דלימא אביי משום פגם בתו. וקאמר מר דנפקא מנה בהא דנקיט פגם משפחה דאפי' היכא דבתו מחלה אפגם דידה כופין אותו משום פגם משפחה. הנה אף אם נאמר דסברא היא. מותיבנא ליה מדידיה דהא קסבר מר דליתא לבושת משפחה אלא במכלם. אבל אי איהו גופיה לא מכלם אינהו נמי לא מכלמי וליכא קפידא דפגמייהו. א"כ מדויל ידיה משתלים דסברא דחויה היא מניה וביה ליזל בה נרגא. דכיון דאיהי לית לה בה. דל מהכא פגם משפחה לגמרי לדבריו דמעכ"ת קאמינא. איברא לדידי חזי בלא"ה שפיר קאמר אמ"ר נר"ו. דאיהי גופא קשיא מנ"ל לאביי הא לאשמועינן כי הך מילתא חדתא. דהא מצי לאוקמי ברייתא במשום פגם בתו דמסתבר טפי. ואי משום דמפדין הכי דייק דמשמע כפייה אחריתא כדמסיק רבינו. מכל מקום תיקשי נמי אברייתא דנקטה הך לישנא מאי טעמא:
73
ע״דאדתני ושפדין ליתני ופודה כה"ג ליכא למידק כלל
ובקושטא נ"ל דמה שדייק מעכ"ת דהו"ל ופודה אותה בע"כ לאו דיוקא הוא לגמרי דכיון דנסיב בע"כ משו' פגם משפחה בעי למינקט נמי מפדין מבנין הפעיל שיש לה יחס עם לשון בעל כרחו. דלא אריך למימר ופודה דמשמע ברצון. גבי בעל כרחו. וזה ידוע לבקיאי הלשון הצח שכן ראוי להיות הדבור הנאות. ותו תנא אקרא קאי דכתיב והפדה מבנין הפעיל ולא כתיב ויפדנה מהקל. ומהכי יליף לה דכופין על פדיונה. להכי נסיב נמי לישנא דקרא. משו"ה אפי' הוי טעמא משום פגם בתו. נמי מיבעי ליה למימר ומפדין. ועוד צ"ל ומפדין להורות על כפיית האב שאחרים כופין אותו לפדותה משום פגמה. בין שיהיו הכופים בני משפחה. או לכשתרצה תאמר ב"ד הם הכופים אותו על כך שחוששין לפגמה. וצ"ל ומפדין ודאי. וכן יורה. שהוא לשון רבים. ואכתי מנלן דחוששין לפגם דבני משפחה. ונפקא מנה איפכא דהיכא דאיהי מחלה תו לו כייפינן לאב ולא משגחינן בבני משפחה ולא כדס"ד דמר. והכי נמי מסתברא דהא בעל כרחו קתני ולא בעל כרחה. ולדברי מעכ"ת על כרחה נמי. והרי כאן שלש מיני כפיות דאב. ודבת. ודבני משפחה. ואין כאן דיוק לגמרי להוכיח דמפדין מורה על כפיית ב"מ משום פגמא דידהו. דמאן דכר שמייהו:
ובקושטא נ"ל דמה שדייק מעכ"ת דהו"ל ופודה אותה בע"כ לאו דיוקא הוא לגמרי דכיון דנסיב בע"כ משו' פגם משפחה בעי למינקט נמי מפדין מבנין הפעיל שיש לה יחס עם לשון בעל כרחו. דלא אריך למימר ופודה דמשמע ברצון. גבי בעל כרחו. וזה ידוע לבקיאי הלשון הצח שכן ראוי להיות הדבור הנאות. ותו תנא אקרא קאי דכתיב והפדה מבנין הפעיל ולא כתיב ויפדנה מהקל. ומהכי יליף לה דכופין על פדיונה. להכי נסיב נמי לישנא דקרא. משו"ה אפי' הוי טעמא משום פגם בתו. נמי מיבעי ליה למימר ומפדין. ועוד צ"ל ומפדין להורות על כפיית האב שאחרים כופין אותו לפדותה משום פגמה. בין שיהיו הכופים בני משפחה. או לכשתרצה תאמר ב"ד הם הכופים אותו על כך שחוששין לפגמה. וצ"ל ומפדין ודאי. וכן יורה. שהוא לשון רבים. ואכתי מנלן דחוששין לפגם דבני משפחה. ונפקא מנה איפכא דהיכא דאיהי מחלה תו לו כייפינן לאב ולא משגחינן בבני משפחה ולא כדס"ד דמר. והכי נמי מסתברא דהא בעל כרחו קתני ולא בעל כרחה. ולדברי מעכ"ת על כרחה נמי. והרי כאן שלש מיני כפיות דאב. ודבת. ודבני משפחה. ואין כאן דיוק לגמרי להוכיח דמפדין מורה על כפיית ב"מ משום פגמא דידהו. דמאן דכר שמייהו:
74
ע״הואמ"ר מדלא תני ופודין קדייק אמ"ר דלאו דיוקא הוא כולי האי לשטתיה אתי שפיר
ואע"ג דחזי מר לרבינו דדייק מלת מפדין היינו משום דניחא ליה למשכוני נפשיה אדר"מ ורבותינו בעלי התוס' וקבעי לפרושי ברייתא אליבייהו. ואשכח להו תרי גווני כפיות סמך ענינן על לשון הברייתא. דהוה סבירא להו מפדין היא כפייה אחרת ובאמת בשטת התוס' דיוק טוב הוא דלפי מה שפירשו דפדיון העבריה משל בני משפחה הוא. ולא משל אב כמו שהכריחו מכח קושיא. ודאי דלא הול"ל הכי. אלא ופודין אותה בע"כ הו"ל למימר. דמשמע ברצון ב"מ תליא מילתא. דבאין ופודין אותה בע"כ דאב. ומדתני ומפדין על כרחין אכפייה אחריתא אתי לאורויי. והיינו דבני משפחה גופייהו בודאי. דבאב ליכא לאשכוחי תו כפיה אחרינא לדידהו. ובהא ודאי שפיר קאמר אמ"ר דיש סמך לפירושם מלשון הברייתא. ומעכ"ת מטעי טעי במ"כ ולא ירד לסוף דעתו בזה דקסבר דדיוקיה מדלא תני ופודה. והא ליתא דפודה ודאי לא הוה אפשר למתני. דהוי תרתי דסתרי דפודה משמע בדידיה תליא מילתא. והדר קאמר בעל כרחו. שזה בלי ספק מאמר סותר את עצמו. אלא מדלא תני ופודין בדידהו קדייק. ואף שגם זה אינו הכרח גמור בלשון כנז' לעיל. מ"מ יתכן קצת לומר כן. וכל שכן לפי מה שאכריח בעזה"י שכך הוא הפירוש. (ר"ל כדעת התוס') בסוגיא בלי ספק. אבל איהו ז"ל נמי לא ס"ל הכי. דלאו דיוקא הוא כדאמרן. דפשיטא ליה דלא מצי למימר ופודה. וקשיא ליה דאביי מכל מקום. דאי נמי דיוקא הוא. הדרא קושיא אברייתא. מנ"ל לחדש כפיה בבני משפחה: ואי לאו דיוקא הוא כל שכן דתיקשי טפי לאביי מנין לו להוסיף על האמור בברייתא. ולחדש זרות הכפייה משום פ"מ לאין צורך. ותו דאי נמי לישנא דמפדין קשיתיה לאביי. אכתי מאי דוחקיה. לוקמה בפגם בתו. ואתי נמי שפיר כדפרישית:
ואע"ג דחזי מר לרבינו דדייק מלת מפדין היינו משום דניחא ליה למשכוני נפשיה אדר"מ ורבותינו בעלי התוס' וקבעי לפרושי ברייתא אליבייהו. ואשכח להו תרי גווני כפיות סמך ענינן על לשון הברייתא. דהוה סבירא להו מפדין היא כפייה אחרת ובאמת בשטת התוס' דיוק טוב הוא דלפי מה שפירשו דפדיון העבריה משל בני משפחה הוא. ולא משל אב כמו שהכריחו מכח קושיא. ודאי דלא הול"ל הכי. אלא ופודין אותה בע"כ הו"ל למימר. דמשמע ברצון ב"מ תליא מילתא. דבאין ופודין אותה בע"כ דאב. ומדתני ומפדין על כרחין אכפייה אחריתא אתי לאורויי. והיינו דבני משפחה גופייהו בודאי. דבאב ליכא לאשכוחי תו כפיה אחרינא לדידהו. ובהא ודאי שפיר קאמר אמ"ר דיש סמך לפירושם מלשון הברייתא. ומעכ"ת מטעי טעי במ"כ ולא ירד לסוף דעתו בזה דקסבר דדיוקיה מדלא תני ופודה. והא ליתא דפודה ודאי לא הוה אפשר למתני. דהוי תרתי דסתרי דפודה משמע בדידיה תליא מילתא. והדר קאמר בעל כרחו. שזה בלי ספק מאמר סותר את עצמו. אלא מדלא תני ופודין בדידהו קדייק. ואף שגם זה אינו הכרח גמור בלשון כנז' לעיל. מ"מ יתכן קצת לומר כן. וכל שכן לפי מה שאכריח בעזה"י שכך הוא הפירוש. (ר"ל כדעת התוס') בסוגיא בלי ספק. אבל איהו ז"ל נמי לא ס"ל הכי. דלאו דיוקא הוא כדאמרן. דפשיטא ליה דלא מצי למימר ופודה. וקשיא ליה דאביי מכל מקום. דאי נמי דיוקא הוא. הדרא קושיא אברייתא. מנ"ל לחדש כפיה בבני משפחה: ואי לאו דיוקא הוא כל שכן דתיקשי טפי לאביי מנין לו להוסיף על האמור בברייתא. ולחדש זרות הכפייה משום פ"מ לאין צורך. ותו דאי נמי לישנא דמפדין קשיתיה לאביי. אכתי מאי דוחקיה. לוקמה בפגם בתו. ואתי נמי שפיר כדפרישית:
75
ע״ומיהא לדידן איכא לתרוצי סוגיא באנפא דבי נייחי כל פירכי וממילא איפרקא קושיא דנימא משום פגם בתו דהוא ודאי טעמא דרבה
איברא לענ"ד אשכחנא מרגניתא דאיכא לפרוקי לקושיא קמייתא דלימא אביי משום פגם בתו בגוונא שפירא. דהא איכא למידק בהך סוגיא למאי אצטריך אביי לטעמא דפגם משפחה לגמרי. הא לא קאתי אלא לפרושי בע"כ מאי ניהו וכפיה דמאן. מסתייה דלימא אלא בע"כ דאב. וממילא ידעינן דהפודה פודה אותה על כרחו דאב. אי נמי הכי הו"ל ומפדין בני משפחה אותה בע"כ דאב והא רבה נמי לא קיהיב טעמא להך כפיה. דלאו לטעמא דברייתא נחית השתא. תו איכא למידק הכא אמאי לא תיקשי לן מעיקרא נמי אשינויא דרבה כדסבר למימר בע"כ דאדון. ליקשי אי הכי ע"ע נמי. ובס"ד הכל ניחא בדרך אמיתי דאמינא הא דסבר רבה למימר בע"כ דאדון טעמא דמילתא פשיטא משום דזילא לה מילתא לבת ישראל למפלח והיינו פגמא דידה: הא הוא ודאי טעמא דרבה דקבעי למימר דמפדין בע"כ דאדון. ולרוב פשיטותו לא הוצרך להזכיר טעמו של דבר. שהוא מבואר בעצמו שאם התורה נתנה רשות להפדותה על כרחו. הדבר ידוע שהקפידה תורה על בשתה של בת ישראל. ודוקא לפום מאי דס"ד דרבה דפירוש בע"כ דאדון הוא. איכא למימר הכי. כיון דברצון האב היא כפיית האדון. אבל למאי דמסיק אביי דע"כ ליכא לפרושי הכי אלא מאי בע"כ על כרחו דאב. תו לא שייך למימר משום פגם בתו. דפגם בתו ודאי אחולי אחיל רחמנא גביה דאב. דאל"ה לא היה רשאי למכרה כלל. והאיך תטיל תורה חובה על האב לפדותה בעל כרחו משום פגמה אחר שזיכתה לו בה. הרי אלו שני הפכים בנושא אחד. ומוטב לא ימכרנה כל עיקר ולא תפגם לגמרי. אפוכי מטרתא למה לן:
איברא לענ"ד אשכחנא מרגניתא דאיכא לפרוקי לקושיא קמייתא דלימא אביי משום פגם בתו בגוונא שפירא. דהא איכא למידק בהך סוגיא למאי אצטריך אביי לטעמא דפגם משפחה לגמרי. הא לא קאתי אלא לפרושי בע"כ מאי ניהו וכפיה דמאן. מסתייה דלימא אלא בע"כ דאב. וממילא ידעינן דהפודה פודה אותה על כרחו דאב. אי נמי הכי הו"ל ומפדין בני משפחה אותה בע"כ דאב והא רבה נמי לא קיהיב טעמא להך כפיה. דלאו לטעמא דברייתא נחית השתא. תו איכא למידק הכא אמאי לא תיקשי לן מעיקרא נמי אשינויא דרבה כדסבר למימר בע"כ דאדון. ליקשי אי הכי ע"ע נמי. ובס"ד הכל ניחא בדרך אמיתי דאמינא הא דסבר רבה למימר בע"כ דאדון טעמא דמילתא פשיטא משום דזילא לה מילתא לבת ישראל למפלח והיינו פגמא דידה: הא הוא ודאי טעמא דרבה דקבעי למימר דמפדין בע"כ דאדון. ולרוב פשיטותו לא הוצרך להזכיר טעמו של דבר. שהוא מבואר בעצמו שאם התורה נתנה רשות להפדותה על כרחו. הדבר ידוע שהקפידה תורה על בשתה של בת ישראל. ודוקא לפום מאי דס"ד דרבה דפירוש בע"כ דאדון הוא. איכא למימר הכי. כיון דברצון האב היא כפיית האדון. אבל למאי דמסיק אביי דע"כ ליכא לפרושי הכי אלא מאי בע"כ על כרחו דאב. תו לא שייך למימר משום פגם בתו. דפגם בתו ודאי אחולי אחיל רחמנא גביה דאב. דאל"ה לא היה רשאי למכרה כלל. והאיך תטיל תורה חובה על האב לפדותה בעל כרחו משום פגמה אחר שזיכתה לו בה. הרי אלו שני הפכים בנושא אחד. ומוטב לא ימכרנה כל עיקר ולא תפגם לגמרי. אפוכי מטרתא למה לן:
76
ע״זאבל לאביי לרב' למימ"ה כי וש"מ דאף עשיר יכול למכו' את בתו
ואף למה שפירש"י באם יש לו מיירי. מכל מקום מאין הרגלים לומר שכופין את האב לפדותה משום פגמה. כיון דחזינן דהתורה לא הקפידה על כך וויתרה פגמה לגבי אבוה. ותדע תו דהא משו"ה פגמה שלו דאי בעי מסר לה למנוול ולמוכה שחין. ולא אשכחן דפלוג בהא. דלעולם האב זכאי בבתו בדברים הללו אפי' עשיר (והוא הדין שיכול למכור את בתו אפי' הוא עשיר. אע"פ שאינו דבר טוב ואינו רואה בממון סימן ברכה. מכל מקום אם עשה עשוי. ושלו הוא בודאי. תדע דהא ריש פרק נערה (דמז"א) כי שייל תלמודא מעשה ידיה דנערה מנ"ל דלאבוה הוא. משני אלא קטנה לא צריכא קרא השתא זבוני מזבין לה מעשה ידיה מיבעי' ואי איתא דאיכא לפלוגי בין עני לעשיר. דילמא לעולם איצטריך קרא לקטנה היכי דהוה עשיר דלא מצי לזבונה. אלא פשיטא ליכא דסליק אדעתיה. אלא מקרא מלא דיבר הכתוב. שהאב מוכר את בתו בין שהוא עני בין שהוא עשיר. וזוכה לעולם בדמי מכירתה. כמו שזוכה במעשי ידיה ושארא לעולם בין עני בין עשיר וזה פשוט מאד) וא"כ אי ניחא ליה לדידיה בפגמה הרי זיכתה לו תורה לפוגמה בכך. משו"ה לא סגי ליה לאביי בטעמא דפגם בתו. אע"ג דסליק אליבא דרבה דלדידיה ניחא כדאמרן:
ואף למה שפירש"י באם יש לו מיירי. מכל מקום מאין הרגלים לומר שכופין את האב לפדותה משום פגמה. כיון דחזינן דהתורה לא הקפידה על כך וויתרה פגמה לגבי אבוה. ותדע תו דהא משו"ה פגמה שלו דאי בעי מסר לה למנוול ולמוכה שחין. ולא אשכחן דפלוג בהא. דלעולם האב זכאי בבתו בדברים הללו אפי' עשיר (והוא הדין שיכול למכור את בתו אפי' הוא עשיר. אע"פ שאינו דבר טוב ואינו רואה בממון סימן ברכה. מכל מקום אם עשה עשוי. ושלו הוא בודאי. תדע דהא ריש פרק נערה (דמז"א) כי שייל תלמודא מעשה ידיה דנערה מנ"ל דלאבוה הוא. משני אלא קטנה לא צריכא קרא השתא זבוני מזבין לה מעשה ידיה מיבעי' ואי איתא דאיכא לפלוגי בין עני לעשיר. דילמא לעולם איצטריך קרא לקטנה היכי דהוה עשיר דלא מצי לזבונה. אלא פשיטא ליכא דסליק אדעתיה. אלא מקרא מלא דיבר הכתוב. שהאב מוכר את בתו בין שהוא עני בין שהוא עשיר. וזוכה לעולם בדמי מכירתה. כמו שזוכה במעשי ידיה ושארא לעולם בין עני בין עשיר וזה פשוט מאד) וא"כ אי ניחא ליה לדידיה בפגמה הרי זיכתה לו תורה לפוגמה בכך. משו"ה לא סגי ליה לאביי בטעמא דפגם בתו. אע"ג דסליק אליבא דרבה דלדידיה ניחא כדאמרן:
77
ע״חמיהו היכא דחב לאחריני בפגמה דינ' הוי דאתו ב"מ ומעכבי בין בתחלה בין בסוף אלא דלא מצו לאפסודיה ממונא היכא דלית לי' לאב לכ"ע ובדאית ליה ספיקא הוי ותליא בפירש"י ותוס' ופנים לכאן ולכאן ואת"ל דלא גרע משא' ב"מ דתקינו רבנן למכפינהו אכתי תיבעי אי כולי' פסידא דידיה הוא או סיועי מסייע בהדייהו וכן צ"ע כשלא מיחו ב"מ אם שוב אינן יכולין למחות
אבל במאי דמוקי איהו לברייתא דעל כרחו דאב הוא. אזיל ליה טעמא דפגמה דידה ואיצטרך לטעמא אחרינא והיינו משום פגם משפחה. דאע"ג דודאי הכי הוא דלגבי אבוה לא שייך בהא פגם בתו. מכל מקום הני מילי דזיכתה לו תורה לאב לפגום בתו. היכא דליכא אלא פגמה דידה. ודליתינהו לבני משפחה דקפדי. אבל היכא דאיכא בני משפחה דקפדי אפגמייהו. הא הוה ליה פגמא דבני משפחה. ולא כל כמיניה. דאע"ג דאפקרה רחמנא לבתו לגבי דידיה היכא דלא חב לאחרים. מכל מקום לפגום אחרים ע"י מכירתה לא הורשה. וגדולה מזו מצינו בפרק נגמר אי משום בזיונא לאו כל כמיניה. ואע"ג דהתם לגבי דידיה גופיה הוא. אפ"ה לא מצי מחיל אבזיוניה. משום לתייהו דבני משפחה. לאו כל דכן הוא הכא דלא בזיונא דגופיה הוא. דמצו בני משפחה לעכוביה. (והכי אשכחן תו בשילהי החובל דאע"ג דמצי לאחולי אצערא ובזיונא דגופיה גבי הכני פצעני ע"מ לפטור. אפ"ה חייב החובל משום פגם משפחה שאין זה תלוי במחילת הנחבל עצמו. דפגם משפחה מילתא אחריתא היא) מכל מקום דווקא במילתא דהוי בזיונא דגופא לחוד ולא קמתהני מנה. אלא דניחא ליה בבזיוניה או צערא דגופיה גרידא. דינא הוא דקמעכבי. היכא דמטיא להו פגמא לבני משפחה. מיהת לאו כל כמינייהו לאפסודי ממוניה בהך טענה. ולקמן נביא ראיה ברורה ומכרחת לחילוק זה בעזה"י ע"ש בירור פרט זה. (אלא שצ"ע שלפ"ז י"ל אף לכתחלה כשרוצה למכרה יכולים בני משפחה לעכב על ידו. ולא התירה לו תורה אלא במקום שאין עוררין בדבר. וחילוק זה לא מצינו במכירתה כי אם בפדיונה. אמנם עדיין יש לטעון בזה שאם בני משפחה מערערין שלא למכרה משום פגמם. ודאי דינא דמעכבי ליה. מיהא צריכין לשלם לאב דמי מכירתה ושוויה. שאין בידם להפקיע זכות האב בבתו. ודומיא דפדיונה שבני משפחה פודין משלהם לשטת התוס' אפי' ביש לו. ולשטת רש"י דביש לו כופין האב לפדותה משלו. מכל מקום אם מוכרה סתמא מחמת שאין לו. ואז אין יכולין לכופו אם לא שיתנו לו דמיה. ואולי אם יש לו ורוצה למכרה (אליבא דרש"י) אין הכי נמי דמוחין בידו. ואין צריכין לפדותה מן האב שלא ימכרנה. לפי שהתורה לא הרשתו למוכרה אלא מדוחק שאין לו. ולעולם היכא דחב לבני משפחה במכירתה. אין לו רשות בה אפי' למכרה. בין ע"י שיתנו לו בני משפחה דמיה באין לו. בין אין לו דמים ביש לו. ואע"ג דודאי אף העשיר שמכר בתו מה שעשה עשוי בדיעבד כדכתיבנא לעיל. היינו במקום שאין מוחה בידו. אבל במקום שיש בני משפחה עוררין אולי י"ל שאין במעשיו כלום וכך היה נראה מסברא מופשטת. (וזכר לדבר מיהא איכא גבי מדיר בנו בנזיר דמהניא מחאתן של קרובים שלא יתנוול ומפסדי ליה ממונא נמי במיתת החטאת או בהולכת הדמים לים המלח). אבל לפי מה שאוכיח לפנינו מראיה גמורה אין כח של ב"מ יפה להפסידו ממון בטענת פגמם כמ"ש לעיל. וזה נראה יותר בעיקר הדבר. עיין מ"ש בס"ד קרוב לסוף התשובה. וצ"ע אם הניחוהו בני משפחה למכרה ולא מיחו. אי הויא מחילה דתו לא מצו למיכף משום פגמייהו למר כדאית ליה לכפות האב בממונו. ולמר אע"ג דבדידהו פרקי לה. אפ"ה טענת האב שתחזור לביתו טענה. ועיין מ"ש לקמן בס"ד עוד מזה) משו"ה לא מצי אביי למנקט משום פגם בתו. דהוא ודאי טעמא דרבה דמפרש לכפיה דברייתא ברצון האב. משא"כ לאביי ודאי ליתיה להך טעמא כדאמרן. להכי צריך לטעמא אחרינא דפגם משפחה וזה נכון מאד:
אבל במאי דמוקי איהו לברייתא דעל כרחו דאב הוא. אזיל ליה טעמא דפגמה דידה ואיצטרך לטעמא אחרינא והיינו משום פגם משפחה. דאע"ג דודאי הכי הוא דלגבי אבוה לא שייך בהא פגם בתו. מכל מקום הני מילי דזיכתה לו תורה לאב לפגום בתו. היכא דליכא אלא פגמה דידה. ודליתינהו לבני משפחה דקפדי. אבל היכא דאיכא בני משפחה דקפדי אפגמייהו. הא הוה ליה פגמא דבני משפחה. ולא כל כמיניה. דאע"ג דאפקרה רחמנא לבתו לגבי דידיה היכא דלא חב לאחרים. מכל מקום לפגום אחרים ע"י מכירתה לא הורשה. וגדולה מזו מצינו בפרק נגמר אי משום בזיונא לאו כל כמיניה. ואע"ג דהתם לגבי דידיה גופיה הוא. אפ"ה לא מצי מחיל אבזיוניה. משום לתייהו דבני משפחה. לאו כל דכן הוא הכא דלא בזיונא דגופיה הוא. דמצו בני משפחה לעכוביה. (והכי אשכחן תו בשילהי החובל דאע"ג דמצי לאחולי אצערא ובזיונא דגופיה גבי הכני פצעני ע"מ לפטור. אפ"ה חייב החובל משום פגם משפחה שאין זה תלוי במחילת הנחבל עצמו. דפגם משפחה מילתא אחריתא היא) מכל מקום דווקא במילתא דהוי בזיונא דגופא לחוד ולא קמתהני מנה. אלא דניחא ליה בבזיוניה או צערא דגופיה גרידא. דינא הוא דקמעכבי. היכא דמטיא להו פגמא לבני משפחה. מיהת לאו כל כמינייהו לאפסודי ממוניה בהך טענה. ולקמן נביא ראיה ברורה ומכרחת לחילוק זה בעזה"י ע"ש בירור פרט זה. (אלא שצ"ע שלפ"ז י"ל אף לכתחלה כשרוצה למכרה יכולים בני משפחה לעכב על ידו. ולא התירה לו תורה אלא במקום שאין עוררין בדבר. וחילוק זה לא מצינו במכירתה כי אם בפדיונה. אמנם עדיין יש לטעון בזה שאם בני משפחה מערערין שלא למכרה משום פגמם. ודאי דינא דמעכבי ליה. מיהא צריכין לשלם לאב דמי מכירתה ושוויה. שאין בידם להפקיע זכות האב בבתו. ודומיא דפדיונה שבני משפחה פודין משלהם לשטת התוס' אפי' ביש לו. ולשטת רש"י דביש לו כופין האב לפדותה משלו. מכל מקום אם מוכרה סתמא מחמת שאין לו. ואז אין יכולין לכופו אם לא שיתנו לו דמיה. ואולי אם יש לו ורוצה למכרה (אליבא דרש"י) אין הכי נמי דמוחין בידו. ואין צריכין לפדותה מן האב שלא ימכרנה. לפי שהתורה לא הרשתו למוכרה אלא מדוחק שאין לו. ולעולם היכא דחב לבני משפחה במכירתה. אין לו רשות בה אפי' למכרה. בין ע"י שיתנו לו בני משפחה דמיה באין לו. בין אין לו דמים ביש לו. ואע"ג דודאי אף העשיר שמכר בתו מה שעשה עשוי בדיעבד כדכתיבנא לעיל. היינו במקום שאין מוחה בידו. אבל במקום שיש בני משפחה עוררין אולי י"ל שאין במעשיו כלום וכך היה נראה מסברא מופשטת. (וזכר לדבר מיהא איכא גבי מדיר בנו בנזיר דמהניא מחאתן של קרובים שלא יתנוול ומפסדי ליה ממונא נמי במיתת החטאת או בהולכת הדמים לים המלח). אבל לפי מה שאוכיח לפנינו מראיה גמורה אין כח של ב"מ יפה להפסידו ממון בטענת פגמם כמ"ש לעיל. וזה נראה יותר בעיקר הדבר. עיין מ"ש בס"ד קרוב לסוף התשובה. וצ"ע אם הניחוהו בני משפחה למכרה ולא מיחו. אי הויא מחילה דתו לא מצו למיכף משום פגמייהו למר כדאית ליה לכפות האב בממונו. ולמר אע"ג דבדידהו פרקי לה. אפ"ה טענת האב שתחזור לביתו טענה. ועיין מ"ש לקמן בס"ד עוד מזה) משו"ה לא מצי אביי למנקט משום פגם בתו. דהוא ודאי טעמא דרבה דמפרש לכפיה דברייתא ברצון האב. משא"כ לאביי ודאי ליתיה להך טעמא כדאמרן. להכי צריך לטעמא אחרינא דפגם משפחה וזה נכון מאד:
78
ע״טקושיא דתלמוד' א"ה ע"ע נמי לא קם ליה בדרב"ה מניה וביה
והשתא דאתינן להכי ממילא אתי נמי שפיר דלא פריך תלמודא קושית א"ה עבד עברי נמי אשינויא דרבה ברישא. דידע דלא דמי עבד לעבריה. דאיהי לא עבדה מידי ואבוה הוא דזבנה להנאתו. להכי חיישינן לפגמה דידה אליבא דרבה דס"ד בע"כ דאדון. משא"כ בעבד לית לן למיחש לפגמה דידיה כיון דאיהו דאפסיד אנפשיה (שהרי מכר עצמו או נמכר בגניבתו) ולא חש לבזיוניה וגלי דעתיה דלא קפיד אפגמיה. היכי נקפיד אנן וניקו וניכוף לאדון בע"כ. מש"ה מעיקרא ארבה לא אקשי מהא. אבל השתא דמפרש אביי משום פגם משפחה. ודאי קשיא א"ה בע"ע נמי ליחוש דאי כייפינן משום פגם משפחה דבתו דקליש. כ"ש משום פגם דעבד דאית ביה משום פגמייהו טפי זהו הנלע"ד הגון בזה. וכפתור ופרח הוא. ועפ"ז נתיישב לי עוד קושיא חזקה שי"ל לפ"ד התוס' בסוגיא כמ"ש להלן בס"ד:
והשתא דאתינן להכי ממילא אתי נמי שפיר דלא פריך תלמודא קושית א"ה עבד עברי נמי אשינויא דרבה ברישא. דידע דלא דמי עבד לעבריה. דאיהי לא עבדה מידי ואבוה הוא דזבנה להנאתו. להכי חיישינן לפגמה דידה אליבא דרבה דס"ד בע"כ דאדון. משא"כ בעבד לית לן למיחש לפגמה דידיה כיון דאיהו דאפסיד אנפשיה (שהרי מכר עצמו או נמכר בגניבתו) ולא חש לבזיוניה וגלי דעתיה דלא קפיד אפגמיה. היכי נקפיד אנן וניקו וניכוף לאדון בע"כ. מש"ה מעיקרא ארבה לא אקשי מהא. אבל השתא דמפרש אביי משום פגם משפחה. ודאי קשיא א"ה בע"ע נמי ליחוש דאי כייפינן משום פגם משפחה דבתו דקליש. כ"ש משום פגם דעבד דאית ביה משום פגמייהו טפי זהו הנלע"ד הגון בזה. וכפתור ופרח הוא. ועפ"ז נתיישב לי עוד קושיא חזקה שי"ל לפ"ד התוס' בסוגיא כמ"ש להלן בס"ד:
79
פ׳ותו מטעמא אחרינ' נמי לא שייך אלא אליבא דאביי דווקא
ואיברא יכילנא לשנויי תו דבלא"ה נמי ניחא דלא תיקשי ליה מעיקרא כי בעי רבה למימר בע"כ דאדון מאי ניהו דכתבנא ליה שטר אדמיה. א"ה ע"ע נמי. דאין מקום לומר כן כיון דעבד אינו לוה וגואל לחצאין. הא בהדיא דלא מצי למיפרק נפשיה אפי' בדמי אם לא משל עצמו דוקא. דקרא מיעטיה דאין לו גאולה אלא כשהשיגה ידו. עאכ"ו שאינו נגאל בע"כ של אדון ע"י שטר שיתן לו על דמיו. וכן אינו נגאל מטעם זה אפי' לחצאין אם לא רצה האדון. ואע"פ שנותן לו דמים בעין ורק על חציו נותן לו שטר. אמרת לא עד דיהיב ליה כולהי זוזי דזביניה. על דמי כולו לא כ"ש דלא מצית אמרת דלפרקיניה בע"כ של אדון בשטרא. משו"ה לא הו"ל לאקשויי הכי לעיל. ברם השתא דמפרשינן ומפדין בעל כרחו אאב. ולא מיירי מהכרח וכפיית אדון. קשיא א"ה ע"ע נמי ליכפינהו לבני משפחה אם האדון רוצה לקבל הדמים מרצון טוב. ובהכי נמי הוה סלקא לן שמעתא שפיר. אלא משום דלא ברירא לן הך מילתא. אע"ג דאשכחן לרמב"ם דקפסיק ותני הכי דע"ע הנמכר לישראל אינו לוה וגואל. צ"ע מאד מנא ליה כדבעינן למימר בס"ד:
ואיברא יכילנא לשנויי תו דבלא"ה נמי ניחא דלא תיקשי ליה מעיקרא כי בעי רבה למימר בע"כ דאדון מאי ניהו דכתבנא ליה שטר אדמיה. א"ה ע"ע נמי. דאין מקום לומר כן כיון דעבד אינו לוה וגואל לחצאין. הא בהדיא דלא מצי למיפרק נפשיה אפי' בדמי אם לא משל עצמו דוקא. דקרא מיעטיה דאין לו גאולה אלא כשהשיגה ידו. עאכ"ו שאינו נגאל בע"כ של אדון ע"י שטר שיתן לו על דמיו. וכן אינו נגאל מטעם זה אפי' לחצאין אם לא רצה האדון. ואע"פ שנותן לו דמים בעין ורק על חציו נותן לו שטר. אמרת לא עד דיהיב ליה כולהי זוזי דזביניה. על דמי כולו לא כ"ש דלא מצית אמרת דלפרקיניה בע"כ של אדון בשטרא. משו"ה לא הו"ל לאקשויי הכי לעיל. ברם השתא דמפרשינן ומפדין בעל כרחו אאב. ולא מיירי מהכרח וכפיית אדון. קשיא א"ה ע"ע נמי ליכפינהו לבני משפחה אם האדון רוצה לקבל הדמים מרצון טוב. ובהכי נמי הוה סלקא לן שמעתא שפיר. אלא משום דלא ברירא לן הך מילתא. אע"ג דאשכחן לרמב"ם דקפסיק ותני הכי דע"ע הנמכר לישראל אינו לוה וגואל. צ"ע מאד מנא ליה כדבעינן למימר בס"ד:
80
פ״אלשון אמ"ר שמתקשה למ"כ המשיג מבואר היטב
ומה שטען מעכ"ת עוד על אמ"ר דהך כפייה שכופין ב"מ לפדותה שחדשו התו' לא נצרכה אלא מפני שמלת ומפדין דוחקתם שענינה פעולה בהכרח וכפייה. וכבר פירשו ז"ל שאין כפיה באב זולת שמוכרח לפרנסה. (והיינו בע"כ דקתני) וא"כ אין ענינה אלא בבני משפחה. וכתב על זה שלא עמד על דעתו הרמה בזה דודאי הוצרכו לחדש כפיה בבני משפחה דאי נימא דאין כופין אלא לו מאי האי דפריך ע"ע נמי נכפינהו לב"מ האין כופין לב"מ כלל עכ"ד. ותמה אני אם עמד בעיון על דעת אמ"ר דאדקשיא עליה תיקשי טפי ארש"י ז"ל דפירש בהדיא כופין את האב לפדותה אם יש לו. ולא ס"ל לגמרי דמיירי מפדיית בני משפחה וכפייתן. אי הכי מאי פריך תלמודא ע"ע נמי נכפינהו לב"מ. כפיית ב"מ מאן דכר שמה. אלא ע"כ צ"ל לרש"י (לפי גרסתנו) דאע"ג דברייתא בכפיית אב לחוד מיירא אליבא דאביי. אפ"ה פריך תלמודא שפיר ע"ע נמי. דמאי שנא בעבריה דכופין לאב לפדותה. הא רחמנא זכי ליה כל שבח נעוריה. משום פגם משפחה כדפרישית לעיל דודאי אי לאו משום פגמא דידהו. לא מצינן למכפייה. דהא דידיה הוא מן התורה אלא דהיכא דאיכא בני משפחה דקפדי כייפינן ליה. דהיינו דחדית אביי משום פ"מ. דמשו"ה מצו רבנן לאפקועי ממונא דאב. וכיון דאמרת באמה כייפינן משום פגמייהו דב"מ. אי הכי בע"ע כ"ש דאית להו פגמא. ואי קפדי בני משפחה. ליכפו חד לחבריה למפרקיה. וק"ו מאב באמה שהוא אחד לבד ומוציאין מידו ממונו וזכותו משום פגם דב"מ. כל שכן לעבד דאיכא פגמא טפי ואיכא בושת משפחה טובא. ואשכחן בהדיא דמחייבי מדאורייתא לפרוקיה. ואפי' לרבי דס"ל דליתא הכא גאולת קרובים דאורייתא. נכפינהו אנן מדרבנן דליתקנו להו נמי כפיה כנז' משום פ"מ. והשתא שפיר דייק אמ"ר. דלא הוו צריכי התו' לחדש כפיה זו של ב"מ שכבר היו יכולין לעמוד בשטת רש"י אם לא מטעם שביאר. כך אני אומר לתשובת טענתו של מעכ"ת כדי שיראה עין בעין שאין מקום לטענותיו כלל. ואמנם לענ"ד היה לו לטעון מצד אחר ולא טען כמו שאבאר עוד לפנינו אי"ה. ובאמת זו אחת מן התשו' שהשיב אמ"ר על גרסת ספרנו דלא דמיא כפיית אב לכפיית ב"מ. ויבואר עוד להלן בעז"ה:
ומה שטען מעכ"ת עוד על אמ"ר דהך כפייה שכופין ב"מ לפדותה שחדשו התו' לא נצרכה אלא מפני שמלת ומפדין דוחקתם שענינה פעולה בהכרח וכפייה. וכבר פירשו ז"ל שאין כפיה באב זולת שמוכרח לפרנסה. (והיינו בע"כ דקתני) וא"כ אין ענינה אלא בבני משפחה. וכתב על זה שלא עמד על דעתו הרמה בזה דודאי הוצרכו לחדש כפיה בבני משפחה דאי נימא דאין כופין אלא לו מאי האי דפריך ע"ע נמי נכפינהו לב"מ האין כופין לב"מ כלל עכ"ד. ותמה אני אם עמד בעיון על דעת אמ"ר דאדקשיא עליה תיקשי טפי ארש"י ז"ל דפירש בהדיא כופין את האב לפדותה אם יש לו. ולא ס"ל לגמרי דמיירי מפדיית בני משפחה וכפייתן. אי הכי מאי פריך תלמודא ע"ע נמי נכפינהו לב"מ. כפיית ב"מ מאן דכר שמה. אלא ע"כ צ"ל לרש"י (לפי גרסתנו) דאע"ג דברייתא בכפיית אב לחוד מיירא אליבא דאביי. אפ"ה פריך תלמודא שפיר ע"ע נמי. דמאי שנא בעבריה דכופין לאב לפדותה. הא רחמנא זכי ליה כל שבח נעוריה. משום פגם משפחה כדפרישית לעיל דודאי אי לאו משום פגמא דידהו. לא מצינן למכפייה. דהא דידיה הוא מן התורה אלא דהיכא דאיכא בני משפחה דקפדי כייפינן ליה. דהיינו דחדית אביי משום פ"מ. דמשו"ה מצו רבנן לאפקועי ממונא דאב. וכיון דאמרת באמה כייפינן משום פגמייהו דב"מ. אי הכי בע"ע כ"ש דאית להו פגמא. ואי קפדי בני משפחה. ליכפו חד לחבריה למפרקיה. וק"ו מאב באמה שהוא אחד לבד ומוציאין מידו ממונו וזכותו משום פגם דב"מ. כל שכן לעבד דאיכא פגמא טפי ואיכא בושת משפחה טובא. ואשכחן בהדיא דמחייבי מדאורייתא לפרוקיה. ואפי' לרבי דס"ל דליתא הכא גאולת קרובים דאורייתא. נכפינהו אנן מדרבנן דליתקנו להו נמי כפיה כנז' משום פ"מ. והשתא שפיר דייק אמ"ר. דלא הוו צריכי התו' לחדש כפיה זו של ב"מ שכבר היו יכולין לעמוד בשטת רש"י אם לא מטעם שביאר. כך אני אומר לתשובת טענתו של מעכ"ת כדי שיראה עין בעין שאין מקום לטענותיו כלל. ואמנם לענ"ד היה לו לטעון מצד אחר ולא טען כמו שאבאר עוד לפנינו אי"ה. ובאמת זו אחת מן התשו' שהשיב אמ"ר על גרסת ספרנו דלא דמיא כפיית אב לכפיית ב"מ. ויבואר עוד להלן בעז"ה:
81
פ״בודברי מ"פ המשיג תמוהים
ולא הבנתי מ"ש מעכ"ת עוד וכן למאי דמשני הדר ומזבין נפשיה מאי פריך הדר ומזבין לה. דהא מ"מ יש בידם לכופו עכ"ל. ולא ידענא מאי קאמר דהשתא דאתינן להכי דאב לית ביה כפיית פדייה אלא שבע"כ תחזור לביתו כפירוש התו'. כבר מתורצת קושייתם ופריך שפיר ה"נ הדר ומזבין לה. ואף שאם ירצו ב"מ יפדוה. אעפ"כ הוא חוזר ומוכרה ונוטל דמיה עד שיבואו ב"מ ויפדוה ויחזור וימכור: ועדיין לא נדע מדוע הוצרכו התו' לכפיה זאת לפי דברי מעכ"ת והרי זה פשוט מאד. ולא אוכל לדעת מה הי"ל למעכ"ת שנסתפק בדברים הללו שאין בהם ממש. והם פשוטים אצלו כל כך עד שכתב וזה נ"ל פשוט מאוד לסתור דברי א"מ רבינו. והרי נתבאר שהם סתורים מאליהם:
ולא הבנתי מ"ש מעכ"ת עוד וכן למאי דמשני הדר ומזבין נפשיה מאי פריך הדר ומזבין לה. דהא מ"מ יש בידם לכופו עכ"ל. ולא ידענא מאי קאמר דהשתא דאתינן להכי דאב לית ביה כפיית פדייה אלא שבע"כ תחזור לביתו כפירוש התו'. כבר מתורצת קושייתם ופריך שפיר ה"נ הדר ומזבין לה. ואף שאם ירצו ב"מ יפדוה. אעפ"כ הוא חוזר ומוכרה ונוטל דמיה עד שיבואו ב"מ ויפדוה ויחזור וימכור: ועדיין לא נדע מדוע הוצרכו התו' לכפיה זאת לפי דברי מעכ"ת והרי זה פשוט מאד. ולא אוכל לדעת מה הי"ל למעכ"ת שנסתפק בדברים הללו שאין בהם ממש. והם פשוטים אצלו כל כך עד שכתב וזה נ"ל פשוט מאוד לסתור דברי א"מ רבינו. והרי נתבאר שהם סתורים מאליהם:
82
פ״גואינ' מספיקים כלל בכוונת התוספות
ומה מאד נפלאתי על מעכ"ת בסיום לשונו הנז' שכתב עוד אבל בעיקר הענין דבריו כנים דלשטת התו' דייקינן לשון ומפדין דאל"ה תיקשי אתלמודא גופיה מנ"ל דכופין לב"מ דילמא לא מיירי אלא בכפייה דאב לחודה כו' אלא ע"כ צ"ל דדייק מדלא קתני ופודה וקתני ומפדין לאשמועינן דכופין גם לב"מ עכ"ל. והוא כולו מקשה דמאי ניחותא דלא תיקשי אתלמודא כו' מדקתני בברייתא ומפדין אכתי תיקשי אברייתא מנא לה הא כדכתיבנא לעיל. ותו אי משום דדייק לישנא דמפדין. הא פרישנא נמי דלאו דיוקא הוא לגמרי דהיכי מצי למיתני ופודה דהוי משמע מרצונו. והא להכי מיבעי ליה למימר ומפדין לאשמועינן דכופין את האב בעל כרחו. והיכי מוכח מנה דכופין גם לב"מ. ובע"כ משום פגם משפחה דקאמר תלמודא נמי לא נקטיה אלא לטעמא. דמשו"ה כייפינן לאב שלא מדין תורה וכנז'. א"כ איזה רמז יש בברייתא לענין זה ואיך נתפייס מעכ"ת בכך והיינו טעמיה דאמ"ר דלא ס"ל הך דיוקא לקושטא ונאדי מניה כדכתבנא לעיל:
ומה מאד נפלאתי על מעכ"ת בסיום לשונו הנז' שכתב עוד אבל בעיקר הענין דבריו כנים דלשטת התו' דייקינן לשון ומפדין דאל"ה תיקשי אתלמודא גופיה מנ"ל דכופין לב"מ דילמא לא מיירי אלא בכפייה דאב לחודה כו' אלא ע"כ צ"ל דדייק מדלא קתני ופודה וקתני ומפדין לאשמועינן דכופין גם לב"מ עכ"ל. והוא כולו מקשה דמאי ניחותא דלא תיקשי אתלמודא כו' מדקתני בברייתא ומפדין אכתי תיקשי אברייתא מנא לה הא כדכתיבנא לעיל. ותו אי משום דדייק לישנא דמפדין. הא פרישנא נמי דלאו דיוקא הוא לגמרי דהיכי מצי למיתני ופודה דהוי משמע מרצונו. והא להכי מיבעי ליה למימר ומפדין לאשמועינן דכופין את האב בעל כרחו. והיכי מוכח מנה דכופין גם לב"מ. ובע"כ משום פגם משפחה דקאמר תלמודא נמי לא נקטיה אלא לטעמא. דמשו"ה כייפינן לאב שלא מדין תורה וכנז'. א"כ איזה רמז יש בברייתא לענין זה ואיך נתפייס מעכ"ת בכך והיינו טעמיה דאמ"ר דלא ס"ל הך דיוקא לקושטא ונאדי מניה כדכתבנא לעיל:
83
פ״דאמנם דברי התוספ' נ"ל ליישב' על נכון בלי שום דוחק
אבל לענ"ד נראה באמת דלאו היינו דוחקייהו דהתו'. אלא דוקא מסוגיא דתלמודא קאתו עלה. דודאי ס"ל לתלמודא כפייה דבבני משפחה (ולא תיקשי מנ"ל לתלמודא כמ"ש בסמוך בס"ד) דאי ס"ד בלא כפייתן איירי. לא משני מידי הדר ומזבין נפשיה. דמה בכך מכל מקום קשה דהו"ל לאשמועינן בברייתא דפודין את העבד ג"כ בע"כ של אדון ושלא בטובתו של עבד. ואע"ג דהדר ומזבין נפשיה. מאי נפקא מנה אי בני משפחה עבדי הכי מנפשייהו בלי כפיה אטו אנן מחינן בהו. ומי לא צריך לאשמועינן הך דינא דפודין גם את העבד בע"כ. כיון דאמרת פגם משפחה מילתא היא. והיכי משני שינויא דלאו שינויא הוא. וכן קשה נמי אהא דפריך תו ה"נ הדר ומזבין לה ודחיק לאוקמה כיחידאה. לישני ברווחא דאפ"ה קמ"ל דמצו למפרקה בע"כ. ופודין אותה ב"מ ברצונם ואין האדון ולא האב יכולין לעכב. וכי מאי איכפת לן בהא אי שדו זוזייהו בכדי. מי לא אצטריך לאשמועינן כי הא דרשאין ויכולין לפדותה בע"כ אם ירצו. אלא דאפי' הוה משני הכי גבי אמה. אכתי קושיא קמייתא לא מיתרצא מאי שנא גבי עבד דלא קמ"ל כה"ג דפודין אותו בע"כ השתא דאמרת משום פ"מ כייפינן:
אבל לענ"ד נראה באמת דלאו היינו דוחקייהו דהתו'. אלא דוקא מסוגיא דתלמודא קאתו עלה. דודאי ס"ל לתלמודא כפייה דבבני משפחה (ולא תיקשי מנ"ל לתלמודא כמ"ש בסמוך בס"ד) דאי ס"ד בלא כפייתן איירי. לא משני מידי הדר ומזבין נפשיה. דמה בכך מכל מקום קשה דהו"ל לאשמועינן בברייתא דפודין את העבד ג"כ בע"כ של אדון ושלא בטובתו של עבד. ואע"ג דהדר ומזבין נפשיה. מאי נפקא מנה אי בני משפחה עבדי הכי מנפשייהו בלי כפיה אטו אנן מחינן בהו. ומי לא צריך לאשמועינן הך דינא דפודין גם את העבד בע"כ. כיון דאמרת פגם משפחה מילתא היא. והיכי משני שינויא דלאו שינויא הוא. וכן קשה נמי אהא דפריך תו ה"נ הדר ומזבין לה ודחיק לאוקמה כיחידאה. לישני ברווחא דאפ"ה קמ"ל דמצו למפרקה בע"כ. ופודין אותה ב"מ ברצונם ואין האדון ולא האב יכולין לעכב. וכי מאי איכפת לן בהא אי שדו זוזייהו בכדי. מי לא אצטריך לאשמועינן כי הא דרשאין ויכולין לפדותה בע"כ אם ירצו. אלא דאפי' הוה משני הכי גבי אמה. אכתי קושיא קמייתא לא מיתרצא מאי שנא גבי עבד דלא קמ"ל כה"ג דפודין אותו בע"כ השתא דאמרת משום פ"מ כייפינן:
84
פ״הדודאי מסוגיא מוכ' דס"ל כפי' בבני משפחה
אלא ע"כ לא איירי בברייתא (השתא אליבא דאביי) אלא בכפיה דכופין לב"מ לפדותה על כרחם. להכי פריך עלה ליתקנו רבנן גבי עבד נמי דנכפינהו לב"מ משום פ"מ. ומשני שפיר הדר ומזבין נפשיה דכי האי גוונא לא תקינו לאפסודי לבני משפחה זוזייהו בכדי. משא"כ באמה דלא מצי לזבונה זימנא אחרינא דלא מישדא זוזייהו בכדי הוא. תקינו לה משום פגם משפחה. אבל מאם פודין ברצונם לא קמיירי. ופשיטא דלא שנא עבד או אמה פודין אותו בע"כ כשרוצין בני משפחה. ואין לנו לחוש אם אינן חסין על ממונם:
אלא ע"כ לא איירי בברייתא (השתא אליבא דאביי) אלא בכפיה דכופין לב"מ לפדותה על כרחם. להכי פריך עלה ליתקנו רבנן גבי עבד נמי דנכפינהו לב"מ משום פ"מ. ומשני שפיר הדר ומזבין נפשיה דכי האי גוונא לא תקינו לאפסודי לבני משפחה זוזייהו בכדי. משא"כ באמה דלא מצי לזבונה זימנא אחרינא דלא מישדא זוזייהו בכדי הוא. תקינו לה משום פגם משפחה. אבל מאם פודין ברצונם לא קמיירי. ופשיטא דלא שנא עבד או אמה פודין אותו בע"כ כשרוצין בני משפחה. ואין לנו לחוש אם אינן חסין על ממונם:
85
פ״ווכולה ניחא לדרכנו הנ"ל
והא לא קשיא לי כלל מנ"ל לתלמודא הא דכופין לב"מ לגמרי. דלפום מאי דפרישית לעיל טובא סברא היא. דכיון דמוכרח אביי לאוקמה לברייתא בע"כ דאב. וקשיא ליה היכי קיימי רבנן ומתקני מילתא לעקור דבר מן התורה שהרי אי אפשר לומר משום פגם בתו שזוכה בו מדין תורה. אלא על כרחך צ"ל דדין תורה הוא כי ליכא בני משפחה דקפדי. הא מיהא כי איתנהו. משום פגם משפחה מצו לתקוני כה"ג להפקיע זכות האב שזיכתה לו תורה. ושמע מנה דאלים פ"מ אפי' לעקור דבר מן התורה. שהרי עכ"פ התורה זיכתה לו בפירוש ולא מצינו בשום מקום שמצווה האב לפדותה כלל וכלל משלו. ואפ"ה כייפי ליה רבנן. ואע"ג דפגמה קליש. כל שכן בעבד שהרי מצינו גאולת קרובים בכתוב בבירור ופגמו גדול ויותר כולל לבני משפחה. לא מיבעיא דמצו לתקוני כה"ג להפדותו בע"כ. כי הרי זה בא ללמד ונמצא למד. דנילף אמה מגאולת עברי דבקרובים. והא אתית עלה משום פגם משפחה. א"כ ודאי אי לית ליה לאב אינהו נינהו בעו לפרוקה. ועפ"ז באמת נתיישבו אצלי כל התמיהות שזכר אמ"ר בסוגיין דמשו"ה לא אפשר לאוקמה כרבי. וכולהו דיוקי נייחי בהא וכמ"ש לפנינו בעזה"י:
והא לא קשיא לי כלל מנ"ל לתלמודא הא דכופין לב"מ לגמרי. דלפום מאי דפרישית לעיל טובא סברא היא. דכיון דמוכרח אביי לאוקמה לברייתא בע"כ דאב. וקשיא ליה היכי קיימי רבנן ומתקני מילתא לעקור דבר מן התורה שהרי אי אפשר לומר משום פגם בתו שזוכה בו מדין תורה. אלא על כרחך צ"ל דדין תורה הוא כי ליכא בני משפחה דקפדי. הא מיהא כי איתנהו. משום פגם משפחה מצו לתקוני כה"ג להפקיע זכות האב שזיכתה לו תורה. ושמע מנה דאלים פ"מ אפי' לעקור דבר מן התורה. שהרי עכ"פ התורה זיכתה לו בפירוש ולא מצינו בשום מקום שמצווה האב לפדותה כלל וכלל משלו. ואפ"ה כייפי ליה רבנן. ואע"ג דפגמה קליש. כל שכן בעבד שהרי מצינו גאולת קרובים בכתוב בבירור ופגמו גדול ויותר כולל לבני משפחה. לא מיבעיא דמצו לתקוני כה"ג להפדותו בע"כ. כי הרי זה בא ללמד ונמצא למד. דנילף אמה מגאולת עברי דבקרובים. והא אתית עלה משום פגם משפחה. א"כ ודאי אי לית ליה לאב אינהו נינהו בעו לפרוקה. ועפ"ז באמת נתיישבו אצלי כל התמיהות שזכר אמ"ר בסוגיין דמשו"ה לא אפשר לאוקמה כרבי. וכולהו דיוקי נייחי בהא וכמ"ש לפנינו בעזה"י:
86
פ״זמ"ש מ"כ המשיג בתירוץ קושיא ב' בטל מאליו
עוד השיב מעכ"ת לקושיא הב'. שהקשה אמ"ר זצ"ל באומרו ועוד לרבי דאמר לעיל דנמכר לישראל אינו נגאל בקרובים מאי פריך א"ה ע"ע נמי נכפינהו כו' דנהי דהך כפיה דאב אינה ד"ת כו' וכך היו יכולים לתקן גם בב"מ. אכתי היכי פריך בפשיטות דילמא באב שאני, שהתורה נתנה לו רשות לכפות לאדון כו' דלעולם מיקיימא תקנתא דידהו כו'. אבל בגאולת קרובים לרבי דכשהאדון אינו רוצה לא מיקיימא תקנתא דרבנן לא ראו חכמים לתקן כפיה בקרובים. כיון שאי אפשר לתקן כפיה בהחלט ומילתא פסיקתא עד כאן דברי הרב. ועל זה כתב מעלתו וז"ל וגם בזה לא עמדתי על סוף דעתו חדא דאפי' את"ל דקרובים אין יכולין לפדות בע"כ. הרי מ"מ היה ביד חכמים לתקן שיתנו הקרובים לו המעות והוא יפדה את עצמו עכ"ד. ובמחילת כבודו זה דבר בטל מאליו כי איך יעלה על הדעת שיתקנו חז"ל שיתנו בני משפחה לעבד המעות שיהו שלו כדי שיפדה עצמו בהם. וכי כופין את האדם שיטול ארנקי שלו ויזרקנו לים. שהרי ודאי יש לחוש שיעכב המעות בידו וישאר בעבדותו. ויאכל הלה וחדי ופגם משפחה כדקאי קאי. ואם יש מקום לחוש דהדר ומזבין נפשיה לאחר שנפדה. כ"ש וצריכא למימר דאיכא למיחש בהא. והיכי תיסק אדעתין דליתקנו רבנן למיכפינהו לב"מ להוציא ממונם מספק ולהניחו על קרן הצבי לגמרי:
עוד השיב מעכ"ת לקושיא הב'. שהקשה אמ"ר זצ"ל באומרו ועוד לרבי דאמר לעיל דנמכר לישראל אינו נגאל בקרובים מאי פריך א"ה ע"ע נמי נכפינהו כו' דנהי דהך כפיה דאב אינה ד"ת כו' וכך היו יכולים לתקן גם בב"מ. אכתי היכי פריך בפשיטות דילמא באב שאני, שהתורה נתנה לו רשות לכפות לאדון כו' דלעולם מיקיימא תקנתא דידהו כו'. אבל בגאולת קרובים לרבי דכשהאדון אינו רוצה לא מיקיימא תקנתא דרבנן לא ראו חכמים לתקן כפיה בקרובים. כיון שאי אפשר לתקן כפיה בהחלט ומילתא פסיקתא עד כאן דברי הרב. ועל זה כתב מעלתו וז"ל וגם בזה לא עמדתי על סוף דעתו חדא דאפי' את"ל דקרובים אין יכולין לפדות בע"כ. הרי מ"מ היה ביד חכמים לתקן שיתנו הקרובים לו המעות והוא יפדה את עצמו עכ"ד. ובמחילת כבודו זה דבר בטל מאליו כי איך יעלה על הדעת שיתקנו חז"ל שיתנו בני משפחה לעבד המעות שיהו שלו כדי שיפדה עצמו בהם. וכי כופין את האדם שיטול ארנקי שלו ויזרקנו לים. שהרי ודאי יש לחוש שיעכב המעות בידו וישאר בעבדותו. ויאכל הלה וחדי ופגם משפחה כדקאי קאי. ואם יש מקום לחוש דהדר ומזבין נפשיה לאחר שנפדה. כ"ש וצריכא למימר דאיכא למיחש בהא. והיכי תיסק אדעתין דליתקנו רבנן למיכפינהו לב"מ להוציא ממונם מספק ולהניחו על קרן הצבי לגמרי:
87
פ״חאף למה שהיה סבור לא הועי' כלום בהשגה
וכתב מעכ"ת עוד ותו דבאמת נ"ל פשוט דמה"ט לכ"ע אף הקרובים פודין בע"כ דמנ"מ כו'. דכשהקרובים נותנין המעות הוא שקול כאילו כבר בא המעות לידו והקרובים באין בשליחתו לפדות. והא דקאמר רבי דנמכר לישראל אינו נגאל בקרובי' ה"ק נמכר לנכרי חייבי' הקרובי' לפדותו כו' אבל נמכר לישראל אין חייבים אבל אם הקרובים רוצים לפדותו פשיטא דאין האדון יכול לעכב שהוא כאילו נתן הוא בעצמו המעות ואע"ג כו' אבל גאולת העבד שהוא לצרכו לפטרו מעבדות מה לי אם הוא נותן המעות או אחרים נותנין בעבורו כו' וכן שינה בדבר זה באומרו עוד אבל אם פודה העבד לשחרור פשיטא דאין האדון מעכב דמה לי אם הוא פודה בעצמו או אחר מזכה לו כו'. וכן מצאתי שוב להדיא בכ"מ דהא דקאמר ר' נמכר לישראל אינו נגאל לקרובים היינו שאין הקרובים חייבים לפדותו והיינו כמ"ש וזה ברור עכ"ל. והנה טרם אבוא להשיב על הבנתו זאת ונניח שכדבריו כן הוא הפירוש בגמרא ואם קבלה נקבל עדותו מהכ"מ ג"כ מכל מקום אין טענה זו מספקת לדחות דברי אמ"ר הגאון ז"ל מכל וכל. שעיקר קושיתו היא היכי פריך בפשיטות א"ה ע"ע נמי. הא לא דמיא דפדיית האמה יש לה עיקר מן התורה. משא"כ גבי ע"ע שאין לה עיקר מן התורה ולא מדברי סופרים ואם תרצה תוכל לומר בלשון זה מה לפדיית אמה שכן היא מצוה מן התורה. לכך הוסיפו חז"ל ועשאוה חובה. תאמר בע"ע דאפי' מצוה גרידא לא אשכחן דלהוי מדין תורה. מנין לקובעו חובה נמי. והא אפי' בגאולת הנמכר לנכרי דכתיבא בהדיא לא ידעינן דחובה היא. אי לאו דתני ביה קרא. הא לא"ה הוה אמינא רשות בעלמא כדמסיק תלמודא: א"כ מנ"ל למקשן להקשות בכח. ונימא דאגב שיטפיה דרבנא ז"ל לא דק במאי דקאמר דכשהאדון אינו רוצה לא מיקיימא תקנתא. דלא איצטריך ליה הך דיוקא אלא לאפושי בתמיהא. ומכל מקום תמיהתו קיימת על הדרך האמור. כך אני אומר ע"פ דעתו והבנתו של מעכ"ת בזה:
וכתב מעכ"ת עוד ותו דבאמת נ"ל פשוט דמה"ט לכ"ע אף הקרובים פודין בע"כ דמנ"מ כו'. דכשהקרובים נותנין המעות הוא שקול כאילו כבר בא המעות לידו והקרובים באין בשליחתו לפדות. והא דקאמר רבי דנמכר לישראל אינו נגאל בקרובי' ה"ק נמכר לנכרי חייבי' הקרובי' לפדותו כו' אבל נמכר לישראל אין חייבים אבל אם הקרובים רוצים לפדותו פשיטא דאין האדון יכול לעכב שהוא כאילו נתן הוא בעצמו המעות ואע"ג כו' אבל גאולת העבד שהוא לצרכו לפטרו מעבדות מה לי אם הוא נותן המעות או אחרים נותנין בעבורו כו' וכן שינה בדבר זה באומרו עוד אבל אם פודה העבד לשחרור פשיטא דאין האדון מעכב דמה לי אם הוא פודה בעצמו או אחר מזכה לו כו'. וכן מצאתי שוב להדיא בכ"מ דהא דקאמר ר' נמכר לישראל אינו נגאל לקרובים היינו שאין הקרובים חייבים לפדותו והיינו כמ"ש וזה ברור עכ"ל. והנה טרם אבוא להשיב על הבנתו זאת ונניח שכדבריו כן הוא הפירוש בגמרא ואם קבלה נקבל עדותו מהכ"מ ג"כ מכל מקום אין טענה זו מספקת לדחות דברי אמ"ר הגאון ז"ל מכל וכל. שעיקר קושיתו היא היכי פריך בפשיטות א"ה ע"ע נמי. הא לא דמיא דפדיית האמה יש לה עיקר מן התורה. משא"כ גבי ע"ע שאין לה עיקר מן התורה ולא מדברי סופרים ואם תרצה תוכל לומר בלשון זה מה לפדיית אמה שכן היא מצוה מן התורה. לכך הוסיפו חז"ל ועשאוה חובה. תאמר בע"ע דאפי' מצוה גרידא לא אשכחן דלהוי מדין תורה. מנין לקובעו חובה נמי. והא אפי' בגאולת הנמכר לנכרי דכתיבא בהדיא לא ידעינן דחובה היא. אי לאו דתני ביה קרא. הא לא"ה הוה אמינא רשות בעלמא כדמסיק תלמודא: א"כ מנ"ל למקשן להקשות בכח. ונימא דאגב שיטפיה דרבנא ז"ל לא דק במאי דקאמר דכשהאדון אינו רוצה לא מיקיימא תקנתא. דלא איצטריך ליה הך דיוקא אלא לאפושי בתמיהא. ומכל מקום תמיהתו קיימת על הדרך האמור. כך אני אומר ע"פ דעתו והבנתו של מעכ"ת בזה:
88
פ״טאבל לענ"ד טעה במ"כ בפשט הדבר בענין אינו נגאל לקרובים שאין לו פירוש אחר שלא כמ"ש אמ"ר בפשיטות
אמנם חלילה לי אם אצדיק אותו בכך. חס ליה לאמ"ר ז"ל ולא ניחא ליה למרן דנימא הכי ונישוויה חלילה טועה בפשט הגמרא בידוע חס ליה למר ושארי ליה מריה. אבל דילידא אמיה כרבנא תליד אזכי דכל כי האי מילתא לימרו משמי. דודאי הכי הוא כדקאמר אמ"ר דלרבי אם האדון אינו רוצה אין הקרובים יכולין לפדותו בע"כ. ודבר ה' בפיו אמת.ובמ"כ שגג מעלתו שגגה גדולה להבין היפך הפשט האמיתי. מה שלא חשב שום אדם כיוצא בו. שהדבר ברור מאד מה שאמרו שאינו נגאל לקרובים פירושו בכל מקום בשוה. דהיינו שאינו נפדה על כרחו של הקונה אותו וזה בין בשדה ובבית בין בעבד דבר אחד הוא בלי ספק. ואע"פ שמעכ"ת הרבה דברים בזה ואמר מנ"מ דכשהקרובים נותנים המעות שקול כאילו כבר בא המעות לידו והקרובים באין בשליחתו ופשיטא דאין האדון יכול לעכב גאולת העבד שהיא לצרכו לפטרו מעבדות מה לי הוא נותן המעות או אחר וכפל ושנה ושילש בדבר זה. דבריו מתמיהים מאד דלפי דעתו שגאולת העבד לפוטרו מעבדות שוה בין היא ע"י עצמו או ע"י אחרים לעולם נפדה בע"כ של קונהו. א"כ כל שכן שיכול ללות ולגאול הוא עצמו מדעתו במעות של עצמו. שאע"פ שלוה אותן הרי הן שלו. והא ודאי עדיפא גאולת עצמו מגאולת אחרים. ואי הכי נפיל מר ברברבתא דהא אפי' בע"ע הנמכר לנכרי אע"פ שיש לחוש שיטמע בין הנכרים. שלכן הטילה תורה חובה על הקרובים לפדותו. עם כל זה אינו לוה וגואל ולא גואל לחצאין כדאיתא בגמרא בהדיא (אע"ג דלא פסקה הרמב"ם ז"ל) ואף שהוא נגד המושכל כי מה האדון חסר בכך. ומה איכפת לו במעות מהיכן באו לו. ועוד שהרי לוה אותן וחייב לפורען ולא משל אחרים הוא נגאל. אעפ"כ אינו מועיל ולא חששו לפטרו מעבדות אף שיטמע בין הנכרים. אלא על כרחך גזרת הכתוב היא ואין לזה מבוא בשכל שהוא מכלל החוקים. כל שכן לגאולת קרובים בע"ע הנמכר לישראל שאין לה שורש ועיקר כלל. דאי אפשר לומר ע"פ הסברא שיכולין הקרובים לפדותו בע"כ של אדון. וזה השכל מחייבו ג"כ כיון דע"ע גופו קנוי לו וגלי רחמנא דאינו נגאל לקרובים. ממילא אינן יכולין לכפות לאדון לפדותו בעל כרחו אם אינו רוצה שאין מכריחים את האדם למכור נכסיו בע"כ:
אמנם חלילה לי אם אצדיק אותו בכך. חס ליה לאמ"ר ז"ל ולא ניחא ליה למרן דנימא הכי ונישוויה חלילה טועה בפשט הגמרא בידוע חס ליה למר ושארי ליה מריה. אבל דילידא אמיה כרבנא תליד אזכי דכל כי האי מילתא לימרו משמי. דודאי הכי הוא כדקאמר אמ"ר דלרבי אם האדון אינו רוצה אין הקרובים יכולין לפדותו בע"כ. ודבר ה' בפיו אמת.ובמ"כ שגג מעלתו שגגה גדולה להבין היפך הפשט האמיתי. מה שלא חשב שום אדם כיוצא בו. שהדבר ברור מאד מה שאמרו שאינו נגאל לקרובים פירושו בכל מקום בשוה. דהיינו שאינו נפדה על כרחו של הקונה אותו וזה בין בשדה ובבית בין בעבד דבר אחד הוא בלי ספק. ואע"פ שמעכ"ת הרבה דברים בזה ואמר מנ"מ דכשהקרובים נותנים המעות שקול כאילו כבר בא המעות לידו והקרובים באין בשליחתו ופשיטא דאין האדון יכול לעכב גאולת העבד שהיא לצרכו לפטרו מעבדות מה לי הוא נותן המעות או אחר וכפל ושנה ושילש בדבר זה. דבריו מתמיהים מאד דלפי דעתו שגאולת העבד לפוטרו מעבדות שוה בין היא ע"י עצמו או ע"י אחרים לעולם נפדה בע"כ של קונהו. א"כ כל שכן שיכול ללות ולגאול הוא עצמו מדעתו במעות של עצמו. שאע"פ שלוה אותן הרי הן שלו. והא ודאי עדיפא גאולת עצמו מגאולת אחרים. ואי הכי נפיל מר ברברבתא דהא אפי' בע"ע הנמכר לנכרי אע"פ שיש לחוש שיטמע בין הנכרים. שלכן הטילה תורה חובה על הקרובים לפדותו. עם כל זה אינו לוה וגואל ולא גואל לחצאין כדאיתא בגמרא בהדיא (אע"ג דלא פסקה הרמב"ם ז"ל) ואף שהוא נגד המושכל כי מה האדון חסר בכך. ומה איכפת לו במעות מהיכן באו לו. ועוד שהרי לוה אותן וחייב לפורען ולא משל אחרים הוא נגאל. אעפ"כ אינו מועיל ולא חששו לפטרו מעבדות אף שיטמע בין הנכרים. אלא על כרחך גזרת הכתוב היא ואין לזה מבוא בשכל שהוא מכלל החוקים. כל שכן לגאולת קרובים בע"ע הנמכר לישראל שאין לה שורש ועיקר כלל. דאי אפשר לומר ע"פ הסברא שיכולין הקרובים לפדותו בע"כ של אדון. וזה השכל מחייבו ג"כ כיון דע"ע גופו קנוי לו וגלי רחמנא דאינו נגאל לקרובים. ממילא אינן יכולין לכפות לאדון לפדותו בעל כרחו אם אינו רוצה שאין מכריחים את האדם למכור נכסיו בע"כ:
89
צ׳והוא דבג' מוכרח מאד מכל צד
ולאו ק"ו הוא אם אינו לוה וגואל כדכתב הרמב"ם גבי ע"ע הנמכר לישראל שאינו לוה וגואל לחצאין. שאע"פ שהרי הוא בא לפדות עצמו אמרת לא. קרובים דבהדיא מיעטינהו קרא דכתיב באלה מי שאינו נגאל בשש הוא דנגאל באלה ולרבנן נמי כתיב יגאלנו לזה ולא לאחר. וסתמא דתלמודא משמע נמי דהכי ס"ל כרבי דהכי אמרינן בהדיא לעיל אע"ג דהכא דיחויא בעלמא הוא דדחי. לא כל שכן שאין יכולין להפקיע זכותו של אדון להפדותו בע"כ משו' תקנת' דעבד ועכ"פ זה ק"ו שאין עליו תשוב'. שאם אינו יכול ללות ולגאול עצמו להפט' מעבדו' ע"כ של אדון. כל שכן שאין אחרים יכולים לפדותו בממונם אם לא ברצון האדון. והרי תלמוד ערוך הוא בפיו של הרמב"ם שע"ע הנמכר לישראל אינו לוה וגואל כמו שאינו נגאל לקרובים. (אע"פ שדבריו צריכים תלמוד. מ"מ בהרמב"ם ז"ל קיימינן) ומשמע בהדיא דכי הדדי נינהו דכמו שאינו לוה וגואל על כרחו. כן אינו נגאל לקרובים בע"כ דאדון:
ולאו ק"ו הוא אם אינו לוה וגואל כדכתב הרמב"ם גבי ע"ע הנמכר לישראל שאינו לוה וגואל לחצאין. שאע"פ שהרי הוא בא לפדות עצמו אמרת לא. קרובים דבהדיא מיעטינהו קרא דכתיב באלה מי שאינו נגאל בשש הוא דנגאל באלה ולרבנן נמי כתיב יגאלנו לזה ולא לאחר. וסתמא דתלמודא משמע נמי דהכי ס"ל כרבי דהכי אמרינן בהדיא לעיל אע"ג דהכא דיחויא בעלמא הוא דדחי. לא כל שכן שאין יכולין להפקיע זכותו של אדון להפדותו בע"כ משו' תקנת' דעבד ועכ"פ זה ק"ו שאין עליו תשוב'. שאם אינו יכול ללות ולגאול עצמו להפט' מעבדו' ע"כ של אדון. כל שכן שאין אחרים יכולים לפדותו בממונם אם לא ברצון האדון. והרי תלמוד ערוך הוא בפיו של הרמב"ם שע"ע הנמכר לישראל אינו לוה וגואל כמו שאינו נגאל לקרובים. (אע"פ שדבריו צריכים תלמוד. מ"מ בהרמב"ם ז"ל קיימינן) ומשמע בהדיא דכי הדדי נינהו דכמו שאינו לוה וגואל על כרחו. כן אינו נגאל לקרובים בע"כ דאדון:
90
צ״אוביות' ברמב"ם צ"ל כן בלי ספק ולשונו אינו סובל ד"א
ועוד הרי לשונו מבואר שם בלי גמגום דפירושו הכי הוא דאינו נגאל לקרובים כלל בע"כ. שכך אמר הנמכר לישראל אין הקרובים פודין אותו ולא לוה וגואל כו'. אלא כך הוא דינו אם השיגה ידו הרי זה יצא ואם לאו לא יצא. הרי שאין לו תקנה אחרת לצאת מעבדות בע"כ של אדון כי אם ע"פ השגת ידו דוקא. ואיה לשון ברור יותר מזה שנתכוין למה שאמרתי שהוא האמת הגמור בלי שום הרהור. ואם אולי הרב כ"מ הבין כמו שחשב מעכ"ת אין אחריותו עלינו. ואולי כוונתו באמרו שאין חייבים לפדותו. היינו אפי' האדון רוצה שיפדוהו. וגם זה אמת:
ועוד הרי לשונו מבואר שם בלי גמגום דפירושו הכי הוא דאינו נגאל לקרובים כלל בע"כ. שכך אמר הנמכר לישראל אין הקרובים פודין אותו ולא לוה וגואל כו'. אלא כך הוא דינו אם השיגה ידו הרי זה יצא ואם לאו לא יצא. הרי שאין לו תקנה אחרת לצאת מעבדות בע"כ של אדון כי אם ע"פ השגת ידו דוקא. ואיה לשון ברור יותר מזה שנתכוין למה שאמרתי שהוא האמת הגמור בלי שום הרהור. ואם אולי הרב כ"מ הבין כמו שחשב מעכ"ת אין אחריותו עלינו. ואולי כוונתו באמרו שאין חייבים לפדותו. היינו אפי' האדון רוצה שיפדוהו. וגם זה אמת:
91
צ״בואף דברי הכ"מ צריך להבינם עד"ז באופן שהוא עזר כנגד מ"כ המשיג
אמנם לענ"ד אף הוא ז"ל לדבר אחד נתכוין עם האמור. ולא אתי למימר דחיובא הוא דליכא הא מצוה ורשות איכא. כי איזה צורך דחקו לומר כן ומה רמז מצא בלשון הרמב"ם לדעתו זאת. הלא ההפך מבואר ברור כשמש ואין פודין דקאמר לגמרי משמע. וגם אילו כך היה כוונתו לא היה מקצר כל כך שאין דרכו לסתום אלא לפרש. אם היה רוצה לומר שרשאין לפדותו בע"כ לא הי"ל שותק. אבל דעתו ז"ל רחוקה מזה ולדבר אחר נתכוין. ליישב הלשון דאיתא בגמרא נגאל לקרובים דלכאורה משמע שנפדה ומשתעבד לקרוביו הגואלין אותו. דומיא דשדה הנגאל לקרובים. ולישנא הכי דייק לפום ריהטא מדלא קאמר נגאל בקרובים. וס"ד דה"ק אינו נגאל לקרובים לשיעבוד. אבל נגאל לקרובים לשחרור. להכי קמ"ל דס"ל אינו נגאל לקרובים פירושו שאין חייבים לפדותו (לאפוקי מנמכר לנכרי) והיינו אינו נגאל לקרובים לגמרי לפי שאינן בתורת פדיונו דמיעטינהו קרא בהדיא אפי' לשחרור. ולכן ודאי אינו נפדה להם שלא מרצון האדון כיון דלא רמי חיובא עלייהו כלל. שאילמלא היו חייבין לפדותו אז ודאי היו פודין אותו בע"כ של אדון. וזה מבואר בהיפך מדעת מעכ"ת. דאדרבה זהו שבא הכ"מ ללמדנו להשמר מהבנת מעכ"ת דלא נימא דלא אימעיטו מפדיונו אלא כשרוצים לפדותו לעצמן. אבל לשחררו יכולין לפדותו על כרחו של אדון קמ"ל דאין חייבין לפדותו קאמר דממילא אינו נפדה בע"כ כנז'. שזה דבר מוכרח ולכך נתכוין הרב כ"מ בלי ספק. לפי שההפך טעות נגלה וח"ו לייחס להגאון ז"ל סברא כזו אלא כמ"ש ולדעתי אם יחזור מעכ"ת לעיין ברמב"ם יודה לדברי שא"א לזוז מן האמת:
אמנם לענ"ד אף הוא ז"ל לדבר אחד נתכוין עם האמור. ולא אתי למימר דחיובא הוא דליכא הא מצוה ורשות איכא. כי איזה צורך דחקו לומר כן ומה רמז מצא בלשון הרמב"ם לדעתו זאת. הלא ההפך מבואר ברור כשמש ואין פודין דקאמר לגמרי משמע. וגם אילו כך היה כוונתו לא היה מקצר כל כך שאין דרכו לסתום אלא לפרש. אם היה רוצה לומר שרשאין לפדותו בע"כ לא הי"ל שותק. אבל דעתו ז"ל רחוקה מזה ולדבר אחר נתכוין. ליישב הלשון דאיתא בגמרא נגאל לקרובים דלכאורה משמע שנפדה ומשתעבד לקרוביו הגואלין אותו. דומיא דשדה הנגאל לקרובים. ולישנא הכי דייק לפום ריהטא מדלא קאמר נגאל בקרובים. וס"ד דה"ק אינו נגאל לקרובים לשיעבוד. אבל נגאל לקרובים לשחרור. להכי קמ"ל דס"ל אינו נגאל לקרובים פירושו שאין חייבים לפדותו (לאפוקי מנמכר לנכרי) והיינו אינו נגאל לקרובים לגמרי לפי שאינן בתורת פדיונו דמיעטינהו קרא בהדיא אפי' לשחרור. ולכן ודאי אינו נפדה להם שלא מרצון האדון כיון דלא רמי חיובא עלייהו כלל. שאילמלא היו חייבין לפדותו אז ודאי היו פודין אותו בע"כ של אדון. וזה מבואר בהיפך מדעת מעכ"ת. דאדרבה זהו שבא הכ"מ ללמדנו להשמר מהבנת מעכ"ת דלא נימא דלא אימעיטו מפדיונו אלא כשרוצים לפדותו לעצמן. אבל לשחררו יכולין לפדותו על כרחו של אדון קמ"ל דאין חייבין לפדותו קאמר דממילא אינו נפדה בע"כ כנז'. שזה דבר מוכרח ולכך נתכוין הרב כ"מ בלי ספק. לפי שההפך טעות נגלה וח"ו לייחס להגאון ז"ל סברא כזו אלא כמ"ש ולדעתי אם יחזור מעכ"ת לעיין ברמב"ם יודה לדברי שא"א לזוז מן האמת:
92
צ״גושגג במ"כ גם בפשט הגמרא דכ"א
ומכאן שטעה מעכ"ת במ"כ גם בפשט הגמרא דקבעי למימר הא דתניא בכל גאולה תתנו לרבות ע"ע הנמכר לישראל. דקסבר מר ריבוי דע"ע דומיא דבתים היינו כגון שרוצה לפדות העבד לעצמו בפירוש לצורך שיעבוד דמהני לכ"ע אלו דבריו. והם מתמיהים מאד דאזיל בתר איפכא דבע"ע הנמכר לישראל מי איכא מאן דאמר דנגאל לקרובים לשיעבוד ח"ו והא אפי' בע"ע דנכרי דכתיבא בהדיא גאולת קרובים אפ"ה פליגי בה ולא דכ"ע היא. אבל בנמכר לישראל ליכא דסליק אדעתיה דישתעבד לקרובים. אלא פשיטא הא לאו מילתא דאיברא אע"ג דעבד דומיא דבתים קתני לענין פדיית קרובים בעל כרחם של קוניהם. מיהת הא כדאיתא והא כדאיתא דשדות ובתים נגאלין לשעבוד. משא"כ ע"ע דודאי נגאל לשחרור למאי דס"ד דמיירי בנמכר לישראל. ולמאי דמסיק בנמכר לנכרי מיהא בפלוגתא לא קמיירי השתא. ותו דהא ודאי קיי"ל כרבנן דהכל לשחרור הא ע"כ מוכרח כמ"ש דלפום מאי דס"ד בעי למימר דע"ע הנמכר לישראל נגאל לקרובים לשיחרור בע"כ דאדון. ולמסקנא דלא איירא ברייתא אלא בדנכרי קיי"ל דאינו נגאל לקרובים בע"כ דאדון. והיינו דאצטריך הרמב"ם לפרושי דלא ליתי למטעי דלקרובים דעבד דומיא דבתים וכדאמרן:
ומכאן שטעה מעכ"ת במ"כ גם בפשט הגמרא דקבעי למימר הא דתניא בכל גאולה תתנו לרבות ע"ע הנמכר לישראל. דקסבר מר ריבוי דע"ע דומיא דבתים היינו כגון שרוצה לפדות העבד לעצמו בפירוש לצורך שיעבוד דמהני לכ"ע אלו דבריו. והם מתמיהים מאד דאזיל בתר איפכא דבע"ע הנמכר לישראל מי איכא מאן דאמר דנגאל לקרובים לשיעבוד ח"ו והא אפי' בע"ע דנכרי דכתיבא בהדיא גאולת קרובים אפ"ה פליגי בה ולא דכ"ע היא. אבל בנמכר לישראל ליכא דסליק אדעתיה דישתעבד לקרובים. אלא פשיטא הא לאו מילתא דאיברא אע"ג דעבד דומיא דבתים קתני לענין פדיית קרובים בעל כרחם של קוניהם. מיהת הא כדאיתא והא כדאיתא דשדות ובתים נגאלין לשעבוד. משא"כ ע"ע דודאי נגאל לשחרור למאי דס"ד דמיירי בנמכר לישראל. ולמאי דמסיק בנמכר לנכרי מיהא בפלוגתא לא קמיירי השתא. ותו דהא ודאי קיי"ל כרבנן דהכל לשחרור הא ע"כ מוכרח כמ"ש דלפום מאי דס"ד בעי למימר דע"ע הנמכר לישראל נגאל לקרובים לשיחרור בע"כ דאדון. ולמסקנא דלא איירא ברייתא אלא בדנכרי קיי"ל דאינו נגאל לקרובים בע"כ דאדון. והיינו דאצטריך הרמב"ם לפרושי דלא ליתי למטעי דלקרובים דעבד דומיא דבתים וכדאמרן:
93
צ״דבשטת מהר"י בר ג"כ מבואר הדבר בדעתנו
שוב מצאתי בשטתו של מהר"י בר שהבין ג"כ הפירוש במ"ש שאינו נגאל לקרובים היינו בע"כ דאדון. (וט"ס דמוכח יש בלשונו וכצ"ל ואע"ג דאינו נגאל בקרובים (ר"ל ע"ע הנמכר לישראל) היינו אם האדון אינו רוצה. מיהו אם האדון רוצה. נכפינהו. כך פירש למאי דמקשי בשמעתין אי הכי ע"ע נמי ע"ש. שהוא מבואר כהבנת אמ"ר ז"ל ואינו צריך לפנים כי פשוט הוא מאד וזיל קרי ב"י ר"ב הוא. ואפי' היה עולה על הדעת שדברי הכ"מ הם בהפך. דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. אבל הרב בכ"מ בשטת רבו אמרה ודאי כמו שהוכחנו. ומעכ"ת במ"כ אגב שיטפיה לא ירד לסוף דעתו ז"ל וחשד בכשרים בשוגג:
שוב מצאתי בשטתו של מהר"י בר שהבין ג"כ הפירוש במ"ש שאינו נגאל לקרובים היינו בע"כ דאדון. (וט"ס דמוכח יש בלשונו וכצ"ל ואע"ג דאינו נגאל בקרובים (ר"ל ע"ע הנמכר לישראל) היינו אם האדון אינו רוצה. מיהו אם האדון רוצה. נכפינהו. כך פירש למאי דמקשי בשמעתין אי הכי ע"ע נמי ע"ש. שהוא מבואר כהבנת אמ"ר ז"ל ואינו צריך לפנים כי פשוט הוא מאד וזיל קרי ב"י ר"ב הוא. ואפי' היה עולה על הדעת שדברי הכ"מ הם בהפך. דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. אבל הרב בכ"מ בשטת רבו אמרה ודאי כמו שהוכחנו. ומעכ"ת במ"כ אגב שיטפיה לא ירד לסוף דעתו ז"ל וחשד בכשרים בשוגג:
94
צ״ההי נינהו מילי דבדי וטירחא שלא לצורך
כתב עוד מעכ"ת זה לשונו ע"כ מ"ו וז"ל ועוד לפירש"י דכופין את האב אם יש לו איזה דמיון יש לכפית בני המשפחה בע"ע עם כפית האב באמה כו'. ולפענד"נ פשוט דקושיא זו מתיישבא מאליה לשטת התוספת. והאריך לשון על המפרשים שלחנם נדחקו בזה. ולא ידעתי מה ראה מעכ"ת ומה הגיע אליו לומר כן. דבמחילה הו"ל כטענו בחטים והודה בשעורים כי מי עור ועינים לו שלא יראה זה. ובפירוש איתמר בדברי אמ"ר דלפירש"י דוקא הוא. דקשיא ליה הא דאין ענין לכפיה זו עם האחרת. דלהתוס' ודאי איכא למימר דסימנים מצא לו המקשן בברייתא. אף דאפ"ה ודאי היא גופה קשיא נמי דמנ"ל לחדש כפייה זו וכנזכר. אי הכי דקארי לה מאי קארי. ואטרוחי בכדי למה ליה שארי לי מרי:
כתב עוד מעכ"ת זה לשונו ע"כ מ"ו וז"ל ועוד לפירש"י דכופין את האב אם יש לו איזה דמיון יש לכפית בני המשפחה בע"ע עם כפית האב באמה כו'. ולפענד"נ פשוט דקושיא זו מתיישבא מאליה לשטת התוספת. והאריך לשון על המפרשים שלחנם נדחקו בזה. ולא ידעתי מה ראה מעכ"ת ומה הגיע אליו לומר כן. דבמחילה הו"ל כטענו בחטים והודה בשעורים כי מי עור ועינים לו שלא יראה זה. ובפירוש איתמר בדברי אמ"ר דלפירש"י דוקא הוא. דקשיא ליה הא דאין ענין לכפיה זו עם האחרת. דלהתוס' ודאי איכא למימר דסימנים מצא לו המקשן בברייתא. אף דאפ"ה ודאי היא גופה קשיא נמי דמנ"ל לחדש כפייה זו וכנזכר. אי הכי דקארי לה מאי קארי. ואטרוחי בכדי למה ליה שארי לי מרי:
95
צ״ומ"ש מ"כ המשי' בענין כפיית ב"מ משום פגמם אינו עולה כלל במרוצת הסוגי'
מש"ע מר על שהקשה אמ"ר ז"ל ועוד היאך שייך לומר שכופין בני משפחה משום פגם עצמם. ואי ניחא לדידהו אמאי נכופם. ועל זה השיב מעכ"ת ואמר ולא ידענא מי הכריחו לומר כאן הך חששא כו'. די"ל דהכא מיירי בדאיכא חד קמן דלא ניחא ליה כו'. א"כ העניים כופין העשירים וכזה מצאתי במפרשים עכ"ד. אני הצעיר אומר מפרשים הללו איני מכיר. והס כי לא להזכיר. דפשטא דסוגיא ודאי לא משמע הכי. דא"כ נתת דבריך לשיעורין שקושית המקשה היא בדאיכא חד או טפי דלא ניחא להו בפגם זה הוא דליכפינהו לבני משפחה. הא בדליכא מאן דקפיד מודה נמי דאין מקום לכפייה זו. א"כ טול מה שהבאת הרי שאין כאן מי שיקפיד היכי משכחת לה. ומה לו להקשות לפ"ז אמאי לא תני נמי כפייה בע"ע. הא ודאי לא מצי למתני הכי בסתמא כיון דלא פסיקא ליה מילתא. דזימנין דכולהו עשירים או ליתינהו כלל לב"מ דקפדי דליתא לתקנתא. ולא דמי לעבריה דפסיק ותני ומפדין אותה בע"כ לעולם:
מש"ע מר על שהקשה אמ"ר ז"ל ועוד היאך שייך לומר שכופין בני משפחה משום פגם עצמם. ואי ניחא לדידהו אמאי נכופם. ועל זה השיב מעכ"ת ואמר ולא ידענא מי הכריחו לומר כאן הך חששא כו'. די"ל דהכא מיירי בדאיכא חד קמן דלא ניחא ליה כו'. א"כ העניים כופין העשירים וכזה מצאתי במפרשים עכ"ד. אני הצעיר אומר מפרשים הללו איני מכיר. והס כי לא להזכיר. דפשטא דסוגיא ודאי לא משמע הכי. דא"כ נתת דבריך לשיעורין שקושית המקשה היא בדאיכא חד או טפי דלא ניחא להו בפגם זה הוא דליכפינהו לבני משפחה. הא בדליכא מאן דקפיד מודה נמי דאין מקום לכפייה זו. א"כ טול מה שהבאת הרי שאין כאן מי שיקפיד היכי משכחת לה. ומה לו להקשות לפ"ז אמאי לא תני נמי כפייה בע"ע. הא ודאי לא מצי למתני הכי בסתמא כיון דלא פסיקא ליה מילתא. דזימנין דכולהו עשירים או ליתינהו כלל לב"מ דקפדי דליתא לתקנתא. ולא דמי לעבריה דפסיק ותני ומפדין אותה בע"כ לעולם:
96
צ״זופשיטא שאין להוסיף זרות ולומר דכפיית האב לפדות את בתו איננה כי אם ע"י תביעת בני משפחה דווקא. נ"מ דאי בעו מחלי ולא כייפינן ליה. דהא ודאי ליתא דסתמא תנינן ומפדין אותה. ומדלא מפלגינן בכל גוונא מיירי לרש"י ביש לו לאב. לעולם ב"ד כופין אותו אפי' שתקי בני משפחה. ולתוס' פשיטא דאיתא לתקנתא לעולם. דאפי' לב"מ כייפינן לפדותה משום פגמה דידה. והא דנקט אביי משום פגם משפחה כדפרישית לעיל למימרא דאפילו מחלה בתו אפגמה. כייפינן לאבוה. מיהא איתא לתקנתא בכל גוונא. דאין שום א' יכול לעכב פדיונה כל היכא דאפשר. בין ע"י אב בין ע"י קרובים. משא"כ בעבד דליכא אלא פגם משפחה לחוד. ואמרת אין הכי נמי דקרובים מצו לאחולי. כשמסכימים כולן לדעת אחת. ולא אתית עלייהו למיכפינהו אלא ע"י קרובים עניים. ומודית דהיכא דלא קפדי לית לן בה. א"כ ליתא לקושיא כלל. דכיון דבדידהו תליא לא תני לה. אי משום דלא תקינו כה"ג דלא הויא מילתא פסיקתא. אי נמי משום דלא הוי דומיא דאמה. וכי פרכינן אי הכי ע"ע נמי דומיא דעבריה קאמרינן. והא מיהא כפיה ליתא בעברי. ותנא דברייתא לא נחית אלא לנקוטי חומרי דאיכא בחדא וליתא באידך. וניכפינהו נמי אנן משמע דאבי דינא רמי כמו בעברייה כדפרישנא. וכל זה פשוט:
97
צ״חויפה עשה שלא נתל' באילן גדו' הריב"ר דלא אמרה בשמיה דלא חתי' עלה מר
ואע"פ שלאחר החפוש אשכחנא להני מפרשים (דדכיר מר ולא אסיק להו בשמא) בחידושי ריב"ר. מ"מ לא כיפי תלי לה. ונראה שמפני שהיה קשה לו הענין נדחק לפרשו כך וכי בשביל זה נחליטהו לאמת. ונתפוס על מי שירצה ליישב הסוגיא בטוב טעם ודעת. באופן מתקבל על אוזן שומעת. וכבר גלינו מהזרות הנמצא בדרך המפרשים הנז'. מלבד שהעיקר חסר מהספר דנכפינהו סתמא קאמר. על כן לבי אומר לי שזה אינו מדברי מהריב"ר. אלא מאיזה תלמיד מעתיק חידושיו. ולאו מר חתים עלה:
ואע"פ שלאחר החפוש אשכחנא להני מפרשים (דדכיר מר ולא אסיק להו בשמא) בחידושי ריב"ר. מ"מ לא כיפי תלי לה. ונראה שמפני שהיה קשה לו הענין נדחק לפרשו כך וכי בשביל זה נחליטהו לאמת. ונתפוס על מי שירצה ליישב הסוגיא בטוב טעם ודעת. באופן מתקבל על אוזן שומעת. וכבר גלינו מהזרות הנמצא בדרך המפרשים הנז'. מלבד שהעיקר חסר מהספר דנכפינהו סתמא קאמר. על כן לבי אומר לי שזה אינו מדברי מהריב"ר. אלא מאיזה תלמיד מעתיק חידושיו. ולאו מר חתים עלה:
98
צ״טעוד כתב מעכ"ת ז"ל ועוד כתב מעלת כבוד תורתו והרמב"ם ז"ל כתב אין האב רשאי למכור את בתו כו' והקשה בכ"מ כו' והוד רו' כת"ר האריך בישוב קושיא זו כו' ודבריו קשים להולמן דאי ס"ל בפשיטות דאין כופין בבני משפחה כלל לבתו אלא איפכא הוא דב"מ כופין לאב מאי האי דפריך א"ה נמי נכפינהו הא מעולם אין כופין לב"מ. עכ"ד. וכבר השבתי לטענתו זאת שכבר טען אותה למעלה על מ"ש אמ"ר להקשות על התוס' מנ"ל לחדש כפיה בב"מ וביארתי כוונתו במה שיש בו די לענ"ד ולמה זה הבל איגע לריק לכפול הדברים. ודרך כלל אומר כמו שיובן הפשט אליבא דרש"י יובן ג"כ אליבא דרמב"ם והתו' לא הרגישו על פירש"י מצד זה על כרחך לומר דלא נחשב להם לדיוק ותו לא מידי:
99
ק׳דברי אמ"ר מבוארים כל צרכם ובטלה תרעומת מ"כ המשיג
עוד הרבה להשיב באמרו וגם לא ידעתי מי הכריחו לומר דהרמב"ם לא ס"ל כשטת התו' דאדרבה כו' והוא דלשטת התו' דכופין לבני המשפחה לפדותה בדלית ליה לאב ממילא אי אית ליה לאב כופין לאב דאם למשפחה כופין כל שכן לאב בדאית ליה כיון שהוא גרם הדבר אלא דברייתא מיירי בדלית ליה ואהא קתני מפדין דהיינו כפיית בני משפחה והוא ג"כ בע"כ של אב כו' אבל לענין כפית האב בדאית ליה ליכא מאן דפליג עכ"ל. ותמה אני אם עיין בדיוק גמור במ"ש אמ"ר. שהרי שפתיו ברור מללו מה שהכריחו לומר דלהרמב"ם לא ס"ל כפייה בב"מ כדעת התו' מפני שכבר פירש לשטתו מלת ומפדין בכפיית האב כמו בע"כ. ושוב לא נשאר לו דבר ומלה שיורה על כפייתן של ב"מ. משא"כ אליבא דתו' דמפדין אבני משפחה קאי דכופין אותן. דלדידהו צ"ל דכפיית האב לא נזכרה כלל בגמרא. וצריך לפרש דבריו דר"ל מאחר שלא נזכרה בגמרא א"כ אין מקום לכוף את האב על פדיון בתו. והרי זה מבואר בהפך בהרמב"ם שפוסק שכופין את האב שלא כסברת התו' לפי פירושם בגמרא וזה פשוט וברור בכוונתו ולחנם נלחץ מעכ"ת בדבריו שהם מבוארים תכלית הביאור:
עוד הרבה להשיב באמרו וגם לא ידעתי מי הכריחו לומר דהרמב"ם לא ס"ל כשטת התו' דאדרבה כו' והוא דלשטת התו' דכופין לבני המשפחה לפדותה בדלית ליה לאב ממילא אי אית ליה לאב כופין לאב דאם למשפחה כופין כל שכן לאב בדאית ליה כיון שהוא גרם הדבר אלא דברייתא מיירי בדלית ליה ואהא קתני מפדין דהיינו כפיית בני משפחה והוא ג"כ בע"כ של אב כו' אבל לענין כפית האב בדאית ליה ליכא מאן דפליג עכ"ל. ותמה אני אם עיין בדיוק גמור במ"ש אמ"ר. שהרי שפתיו ברור מללו מה שהכריחו לומר דלהרמב"ם לא ס"ל כפייה בב"מ כדעת התו' מפני שכבר פירש לשטתו מלת ומפדין בכפיית האב כמו בע"כ. ושוב לא נשאר לו דבר ומלה שיורה על כפייתן של ב"מ. משא"כ אליבא דתו' דמפדין אבני משפחה קאי דכופין אותן. דלדידהו צ"ל דכפיית האב לא נזכרה כלל בגמרא. וצריך לפרש דבריו דר"ל מאחר שלא נזכרה בגמרא א"כ אין מקום לכוף את האב על פדיון בתו. והרי זה מבואר בהפך בהרמב"ם שפוסק שכופין את האב שלא כסברת התו' לפי פירושם בגמרא וזה פשוט וברור בכוונתו ולחנם נלחץ מעכ"ת בדבריו שהם מבוארים תכלית הביאור:
100
ק״אק"ו דידיה מיפריך ועל כרחנו צריך לומ' דהרמב"ם לא קאי בשטת התוספ' כמ"ש אמ"ר. ראיה נכונה שאף עשי' שמכ' את בתו אא"ל לכופו על פדיונ' מיד אף שי"ל כן לאחר זמן כדבעינן למימר לקמן
אמנם הכל צפוי לפני מה שהביאו למעכ"ת לידי כך הוא ודאי מחמת הק"ו שדן מעצמו שאם למשפחה כופין לאב לא כל שכן כמו שהניח ליסוד מוסד. והיה זה דמיון חזק אצלו עד שסבור שהכל מודים לו בכך. לא אדוני לא זו הדרך סלולה בעיני כל. והק"ו לא פנים כלכל. שאם לדין יש תשובה שאע"פ שמצינו חוב על ב"מ לפדותה משום פ"מ אין זה מחייב כפיית האב כלל וכלל. דבני משפחה משום פגמייהו הוא דרשאין לכפות זה את זה שלא תפגם משפחתם את"ל כפי מה שפירשו המפרשים הנז'. אי נמי ב"ד כופין משום פגמא דידה נמי. ואפי' אי בעית אימא דאב נמי עכ"פ הוא בכלל ב"מ ולא גרע מינייהו. מ"מ דיו להיות כאחד מהם לסייע עמהם כשיש לו. ליתן חלקו המגיעו לא יותר. אבל להפקיע לגמרי זכות האב בבתו מה שזכתה לו תורה. זו מניין לנו כל שלא נאמרה בפירוש. ודווקא לרש"י שמענו חידוש זה משום דמפרש מפדין באב. ולדידיה ליכא רמיזא בברייתא לכפיית בני המשפחה. ואפ"ה פריך שפיר ע"ע נמי כדפרשתי לעיל. אבל להתו' דמפרשים ומפדין על כפיית בני משפחה. נהי נמי דצ"ל בע"כ דאב דלא ניחא ליה להפסיד מזונות בגללן. איהו גופיה חידוש הוא. אחר שזכות האב בבתו הוא דבר תורה ואין לך בו אלא חידושו. דאע"ג דמצו רבנן לתקוני הכי דבני משפחה יפדוה בע"כ ולא יוכל לעכב אע"פ שתחזור לביתו. דהאי לאו מיעקר הוא ולא מיפקע זכותו בהכי דדמי מכירתה נשארים בידו. ואי בעי לא תהא פרנסתה עליו. כי הא דאיתא בהחובל (דפז"ב) החובל בבת קטנה. אחרים חייבין ליתן לאביה. ואוקימנא בשאינה סמוכה על שולחנו. ולא אוקימנא דלית ליה. אלא משום דגברא קפדנא הוא לא קיהיב לה מזוני. שהרי האב אינו חייב במזונות בתו אפי' מד"ס. כמו שדרש ראב"ע. ואם הוא יעשה עמה לפנים משורת הדין להכניסה לביתו ולפרנסה. מה לו לעכב פדיונה. לכן היו יכולין לתקן כפייה בבני משפחה משום פגם. מכל מקום לא אמרו לעקור דבר מן התורה. להכריחו לאב לפדותה משלו אע"פ שמכרה ויש לו עתה. מהו המחייב לומר כן כשאין רמז בגמרא לזה ומאן יימר דאפי' עשיר המוכר בתו שאין מכירתו מכירה. הא ודאי לאו הכי הוא. אלא אע"ג דלכתחילה לית ליה לזבונה. אי עביד מהני. וכדאוכחנא לעיל (ומאחר שהוכחנו שרשאי למוכרה ודאי. על כרחך צ"ל שאין מקום לכפותו שיפדנה שא"כ לא היתה נמכרת מק"ו. כדאמרינן בכה"ג מכורה כבר יוצאה שאינה מכורה לא כל שכן שלא תמכר) לכן בלי ספק לא נאמר כן מעצמנו כל שלא יחייבנו התלמוד. ולפי מ"ש בשיטת התו' אין זכרון ורמיזה מזה. על כן אי אפשר לחייבו מסברא:
אמנם הכל צפוי לפני מה שהביאו למעכ"ת לידי כך הוא ודאי מחמת הק"ו שדן מעצמו שאם למשפחה כופין לאב לא כל שכן כמו שהניח ליסוד מוסד. והיה זה דמיון חזק אצלו עד שסבור שהכל מודים לו בכך. לא אדוני לא זו הדרך סלולה בעיני כל. והק"ו לא פנים כלכל. שאם לדין יש תשובה שאע"פ שמצינו חוב על ב"מ לפדותה משום פ"מ אין זה מחייב כפיית האב כלל וכלל. דבני משפחה משום פגמייהו הוא דרשאין לכפות זה את זה שלא תפגם משפחתם את"ל כפי מה שפירשו המפרשים הנז'. אי נמי ב"ד כופין משום פגמא דידה נמי. ואפי' אי בעית אימא דאב נמי עכ"פ הוא בכלל ב"מ ולא גרע מינייהו. מ"מ דיו להיות כאחד מהם לסייע עמהם כשיש לו. ליתן חלקו המגיעו לא יותר. אבל להפקיע לגמרי זכות האב בבתו מה שזכתה לו תורה. זו מניין לנו כל שלא נאמרה בפירוש. ודווקא לרש"י שמענו חידוש זה משום דמפרש מפדין באב. ולדידיה ליכא רמיזא בברייתא לכפיית בני המשפחה. ואפ"ה פריך שפיר ע"ע נמי כדפרשתי לעיל. אבל להתו' דמפרשים ומפדין על כפיית בני משפחה. נהי נמי דצ"ל בע"כ דאב דלא ניחא ליה להפסיד מזונות בגללן. איהו גופיה חידוש הוא. אחר שזכות האב בבתו הוא דבר תורה ואין לך בו אלא חידושו. דאע"ג דמצו רבנן לתקוני הכי דבני משפחה יפדוה בע"כ ולא יוכל לעכב אע"פ שתחזור לביתו. דהאי לאו מיעקר הוא ולא מיפקע זכותו בהכי דדמי מכירתה נשארים בידו. ואי בעי לא תהא פרנסתה עליו. כי הא דאיתא בהחובל (דפז"ב) החובל בבת קטנה. אחרים חייבין ליתן לאביה. ואוקימנא בשאינה סמוכה על שולחנו. ולא אוקימנא דלית ליה. אלא משום דגברא קפדנא הוא לא קיהיב לה מזוני. שהרי האב אינו חייב במזונות בתו אפי' מד"ס. כמו שדרש ראב"ע. ואם הוא יעשה עמה לפנים משורת הדין להכניסה לביתו ולפרנסה. מה לו לעכב פדיונה. לכן היו יכולין לתקן כפייה בבני משפחה משום פגם. מכל מקום לא אמרו לעקור דבר מן התורה. להכריחו לאב לפדותה משלו אע"פ שמכרה ויש לו עתה. מהו המחייב לומר כן כשאין רמז בגמרא לזה ומאן יימר דאפי' עשיר המוכר בתו שאין מכירתו מכירה. הא ודאי לאו הכי הוא. אלא אע"ג דלכתחילה לית ליה לזבונה. אי עביד מהני. וכדאוכחנא לעיל (ומאחר שהוכחנו שרשאי למוכרה ודאי. על כרחך צ"ל שאין מקום לכפותו שיפדנה שא"כ לא היתה נמכרת מק"ו. כדאמרינן בכה"ג מכורה כבר יוצאה שאינה מכורה לא כל שכן שלא תמכר) לכן בלי ספק לא נאמר כן מעצמנו כל שלא יחייבנו התלמוד. ולפי מ"ש בשיטת התו' אין זכרון ורמיזה מזה. על כן אי אפשר לחייבו מסברא:
101
ק״בבהכר' יש חילו' דעו' בין הר"מ והתוספ' שאין זיווגם עולה יפה
ועוד תדע דעל כרחין התו' בדאית ליה הוא דמיירו. דאי בעני דווקא עסקינן. מה לו לאב להתיירא שתחזור לביתו ותהא פרנסתו עליו. והיכן מצינו זה הלא בפירוש שנינו אין האב חייב במזונות בתו סתמא ואפי' הוא עשיר. אין עליו חיוב אפי' מתנאי כתובה אע"ג דבודאי בעשיר לאו כל כמיניה למרמי אציבורא כדמשמע בגמרא. מכל מקום אם איש עני הוא פשיטא דאי אפשר לחייבו במזונות בשום אופן. שהרי מזונותיו על הצבור הן. ובודאי בתו נמי אקרובים או אציבורא רמיא. אלא ע"כ הכא בעשיר עסקינן. ואפ"ה לא כייפינן ליה לפדותה אע"ג דאית ליה. אלא לבני משפחה הוא דכופין לפדותה בעל כרחו אע"פ שיצטרך לפרנסה לפי שהוא עשיר. וטפי ליכא למכפייה לאב וזה ברור בכוונת התו' על כן אי אפשר בשום פנים להשוות התו' והרמב"ם ז"ל והרי א"כ דעת הרמב"ם ז"ל צריכא רבה. אין דרך לנטות לזווגה עם התו' ולהסכימה עם שטתן. וצריכין אנו לדברי אמ"ר הגאון שבהכרח מתבארת כמ"ש הוא ז"ל בשכלו הישר הקולע אל השערה ולא יחטא. ודי בזה ובחנם הטריח מעכ"ת עצמו לעיולי פילא בקופא דמחטא:
ועוד תדע דעל כרחין התו' בדאית ליה הוא דמיירו. דאי בעני דווקא עסקינן. מה לו לאב להתיירא שתחזור לביתו ותהא פרנסתו עליו. והיכן מצינו זה הלא בפירוש שנינו אין האב חייב במזונות בתו סתמא ואפי' הוא עשיר. אין עליו חיוב אפי' מתנאי כתובה אע"ג דבודאי בעשיר לאו כל כמיניה למרמי אציבורא כדמשמע בגמרא. מכל מקום אם איש עני הוא פשיטא דאי אפשר לחייבו במזונות בשום אופן. שהרי מזונותיו על הצבור הן. ובודאי בתו נמי אקרובים או אציבורא רמיא. אלא ע"כ הכא בעשיר עסקינן. ואפ"ה לא כייפינן ליה לפדותה אע"ג דאית ליה. אלא לבני משפחה הוא דכופין לפדותה בעל כרחו אע"פ שיצטרך לפרנסה לפי שהוא עשיר. וטפי ליכא למכפייה לאב וזה ברור בכוונת התו' על כן אי אפשר בשום פנים להשוות התו' והרמב"ם ז"ל והרי א"כ דעת הרמב"ם ז"ל צריכא רבה. אין דרך לנטות לזווגה עם התו' ולהסכימה עם שטתן. וצריכין אנו לדברי אמ"ר הגאון שבהכרח מתבארת כמ"ש הוא ז"ל בשכלו הישר הקולע אל השערה ולא יחטא. ודי בזה ובחנם הטריח מעכ"ת עצמו לעיולי פילא בקופא דמחטא:
102
ק״גמ"כ המשיג נ"ע הראי' שטת התוס' והמחר ה"י לא זז מחבבה
שוב כתב מעכ"ת ז"ל ואמנם עיקר שיטת התוס' דחוקה היא בעיני. ואני איני יודע מה עול מצא בשטתן ואצלי לא נפלאת היא ולא רחוקה ממני. אדרבה היא המוכרחת בסוגיא לענ"ד. ותחלה אשובה אראה טעמו של מעכ"ת מדוע הרחיקה ודחאה בחזקה באמרו שעיקר חסר מן הספר. ולא ידעתי מה חסר לו אם כפייתן של בני משפחה. הרי נזכרה לדעת אמ"ר בכוונת מלת ומפדין. ואם מפני שלא נזכרו בני משפחה בפירוש. לזה אני אומר אם היה הכל מפורש באר היטב במשנה וברייתא. לא היו צריכין רבינא ור"א לעשות התלמוד. שעיקרו אינו אלא לפרש סתימת לשון המשנה ולגלות קיצור דבריה. ואף הוא עדיין צריך פירוש ארוך לפירושו לבעות מצפוניו. וזולת זה כל שכן שלא היה להם למפרשים ז"ל מקום להתגדר בו. ועכ"פ מלת ומפדין סובלת פתרון זה כמו שתסבול פתרון אחר. ואם רע בעיניו קיצור זכרון טענת מזונות ששתק ממנה בעל התלמוד. זה לא יתכן לפי שהיה צריך להאריך מאד בלשונו ולעולם ישנה אדם דרך קצרה. ואדרבה על פירש"י יש לטעון יותר בכח מצד זה שהרי לפי דרכו ז"ל ודאי יש כאן קיצור גדול בלשון וחסרון העיקר. שצריך לפדותה משלו וזה חידוש גדול וכה"ג ה"ל לאשמועינן בהדיא. ועוד שהיה יכול לשנות בקיצור יותר ולומר וכופין אותו לפדותה. ובזה היה התנא מבאר כוונתו באופן שלם שלא היה מקום לפרש הכפייה כי אם באב ובשלו וק"ל. הרי שא"א להמלט מדוחק עצום גם לשטת הברייתא בדרך רש"י ז"ל. מלבד ההכרח מהסוגיא. ויונח שאף בלשון התוס' ימצא איזה דוחק בלשונה. הלא טוב לבחור בו במיעוטו. ובכי הא אמרינן שבקיה דאיהו דחיק ומוקי נפשיה:
שוב כתב מעכ"ת ז"ל ואמנם עיקר שיטת התוס' דחוקה היא בעיני. ואני איני יודע מה עול מצא בשטתן ואצלי לא נפלאת היא ולא רחוקה ממני. אדרבה היא המוכרחת בסוגיא לענ"ד. ותחלה אשובה אראה טעמו של מעכ"ת מדוע הרחיקה ודחאה בחזקה באמרו שעיקר חסר מן הספר. ולא ידעתי מה חסר לו אם כפייתן של בני משפחה. הרי נזכרה לדעת אמ"ר בכוונת מלת ומפדין. ואם מפני שלא נזכרו בני משפחה בפירוש. לזה אני אומר אם היה הכל מפורש באר היטב במשנה וברייתא. לא היו צריכין רבינא ור"א לעשות התלמוד. שעיקרו אינו אלא לפרש סתימת לשון המשנה ולגלות קיצור דבריה. ואף הוא עדיין צריך פירוש ארוך לפירושו לבעות מצפוניו. וזולת זה כל שכן שלא היה להם למפרשים ז"ל מקום להתגדר בו. ועכ"פ מלת ומפדין סובלת פתרון זה כמו שתסבול פתרון אחר. ואם רע בעיניו קיצור זכרון טענת מזונות ששתק ממנה בעל התלמוד. זה לא יתכן לפי שהיה צריך להאריך מאד בלשונו ולעולם ישנה אדם דרך קצרה. ואדרבה על פירש"י יש לטעון יותר בכח מצד זה שהרי לפי דרכו ז"ל ודאי יש כאן קיצור גדול בלשון וחסרון העיקר. שצריך לפדותה משלו וזה חידוש גדול וכה"ג ה"ל לאשמועינן בהדיא. ועוד שהיה יכול לשנות בקיצור יותר ולומר וכופין אותו לפדותה. ובזה היה התנא מבאר כוונתו באופן שלם שלא היה מקום לפרש הכפייה כי אם באב ובשלו וק"ל. הרי שא"א להמלט מדוחק עצום גם לשטת הברייתא בדרך רש"י ז"ל. מלבד ההכרח מהסוגיא. ויונח שאף בלשון התוס' ימצא איזה דוחק בלשונה. הלא טוב לבחור בו במיעוטו. ובכי הא אמרינן שבקיה דאיהו דחיק ומוקי נפשיה:
103
ק״דוקבלה בסבר פנים יפות
ומ"ש ותו מנ"ל לתלמודא הא דמיירי בכפיית ב"מ דילמא לא מיירי אלא בכפיית האב לחוד כו' והא דכתבינן לעיל דדייק מדלא תני ופודה וקתני ומפדין כו' אי משום הא לא איריא כו' אבל מ"מ אין כופין להם עכ"ל. וכל אלה אינן דברים מוכרחים. וכבר נתתי פנים לדבר מנ"ל לתלמודא כמ"ש לעיל באריכות. ודיוקא דלא קתני ופודה ודאי לאו מילתא היא כדכתיבנא התם. אלא הכי קאמרינן דהתוס' אחר שהוכרחו לפרש דמפדין אותה היינו מממון בני משפחה. מכח קושייתם דאל"ה לא פריך מידי הדר ומזבין. הוצרכו ג"כ לחדש כפייה בבני משפחה גופייהו. כמו שהוכחתי מסוגית הגמרא דמוכח דעל כרחך הוה קים ליה לתלמודא דברייתא בכפיית ב"מ איירא. ודיוקא דתלמודא הוא מדלא תני ופודין דמשמע מרצונם וקתני ומפדין בע"כ. וטעמא רבה איכא במילתא כמו שביארתי היטב למעלה בעזה"י:
ומ"ש ותו מנ"ל לתלמודא הא דמיירי בכפיית ב"מ דילמא לא מיירי אלא בכפיית האב לחוד כו' והא דכתבינן לעיל דדייק מדלא תני ופודה וקתני ומפדין כו' אי משום הא לא איריא כו' אבל מ"מ אין כופין להם עכ"ל. וכל אלה אינן דברים מוכרחים. וכבר נתתי פנים לדבר מנ"ל לתלמודא כמ"ש לעיל באריכות. ודיוקא דלא קתני ופודה ודאי לאו מילתא היא כדכתיבנא התם. אלא הכי קאמרינן דהתוס' אחר שהוכרחו לפרש דמפדין אותה היינו מממון בני משפחה. מכח קושייתם דאל"ה לא פריך מידי הדר ומזבין. הוצרכו ג"כ לחדש כפייה בבני משפחה גופייהו. כמו שהוכחתי מסוגית הגמרא דמוכח דעל כרחך הוה קים ליה לתלמודא דברייתא בכפיית ב"מ איירא. ודיוקא דתלמודא הוא מדלא תני ופודין דמשמע מרצונם וקתני ומפדין בע"כ. וטעמא רבה איכא במילתא כמו שביארתי היטב למעלה בעזה"י:
104
ק״הדברי מ"כ המשי' מעורבבי' ודברי אמ"ר מיושבים. הערה הראויה בסוגיא וישוב לסתיר' הנראה בגמרא
כתב עוד מר ז"ל ותו דאי דייק מלישנא דמפדין כו' א"כ למאי דס"ד מעיקרא כו' אמאי לא קשיא ליה לישנא דמפדין. ואף כי הוד רו' כת"ר הרגיש בזה וכתב כו' לשון מפדין היא כפיית האב שכופין אותה לפדותה כו' הנה באמת דבריו קשים להולמן דהא מפרש תלמודא בע"כ דאדון מאי ניהו דכתבנא שטרא אדמיה והיינו משום דאי איתא לזוזי בעינא אפי' בע"ע כופין דפועל חוזר בחצי היום כו' והשתא אי מפרשינן לישנא דמפדין אכפיית האב ע"כ הוי צ"ל נמי כה"ג דאפי' אי לית ליה כופין אותו לכתוב שטרא אדמיה והא ודאי ליתא דא"כ לעולם לא משכחת לה אמה שאינה יוצאה לחירות מיד כו'. ולמאי תני במתני' דאמה יוצאה בסימנין ובשנים כיון דבהכרח מיד יוצאה לחירות. אלא ודאי לישנא דמפדין לא משמע ליה בע"כ. אבל מ"מ י"ל דמפדין לשון רבים משמע קרובים והיינו מרצון עכ"ל. וכל דבריו אינן אלא תימה ואינן מכוונין כלל. כי מה ענין פועל שחוזר בו בחצי היום לכאן. דשאני פועל דאין גופו קנוי. ומש"ה אפי' לית ליה זוזי נמי מצי הדר ביה. אע"ג דנסיב לאגריה מבע"ה ואכיל ליה והשתא קהדר ביה. וליכא לאשתלומי מניה. הלואה היא דאית ליה גביה. משא"כ ע"ע דגופו קנוי כדאיתא בגמרא לעיל והרב שמחל על גרעונו אינו מחול וצריך שטר שחרור. ולכן אי אפשר לו לחזור בו תוך זמנו ואינו יוצא בלא כלום. ואי אית ליה זוזי פשיטא דנפק דהא איתיה בגרעון כסף משום דמקשינן עברי לעבריה. וכתיב בה והפדה. ולא משום פועל דחוזר בו. (ואי לאו דגלי קרא הו"א אפי' בכסף לא נפקא דמכירתה מכירה לחלוטין ככל הקנינין. וכן העבד כיון דעבר אמימרא דרחמנא והלך וקנה אדון לעצמו ס"ד דקנוי הוא קנין עולם אחרי נמכר גאולה לא תהיה לו להכי אתי היקישא ורבייה. מיהו בכדי לא ליפוק כפועל אלא בכסף) ואפ"ה איהו ניהו דמצי למיפרק נפשיה. אבל אחריני מדאורייתא ודאי לא פרקי ליה כדאייתינן לעיל דאין הקרובים יכולין לפדותו דבר תורה על כרחו של אדונו. (אע"ג דאין היקש למחצה. שניא היא הך כפיה דאיירינן בה השתא דתקנת חכמים לחוד היא. ולא חזו טעמא לתקונה גבי עבד כדמסיק תלמודא ודוק). הרי עירבב עלינו את הדברים ותלי תניא בדלא תניא. ואין זה מעלה ומוריד להכריח הבנתו בפשט הגמרא. שאין ספק בדבר שהוא כמו שהבין אמ"ר. דכי אמרינן דכתבינן ליה שטרא אדמיה ודאי שכופין את האב תמיד אפי' אין לו דבהכי קמיירי ודאי דלית ליה. דאי בדאית ליה מהיכי תיתי למכתב שטרא. אלא בגברא דלית ליה עסקינן דבעינן למימר דאע"ג דאי אפשר ליה האידנא למפרקה בכסף בעין. נכתוב שטרא. והיינו דקרי ליה חספא כיון דלית ליה לשלומי. דמש"ה ס"ד דנכתוב שטרא. דאל"ה שטר היינו כסף כדאמרינן בגמרא. (דטו"א) דקונה עצמו בשטר (והיה קשה לי לכאורה קושיא חזקה דלעיל שמעינן איפכא דמיפשט פשיטא לתלמודא דאפי' ע"ע מיפרק בשטרא. והכא פשיטא ליה דאפי' אמה לא מיפרקא בשטרא. ותו קשיא א"ה עבד מ"ט לא. דקתני משא"כ בעברי. אלא לאו דהתם איירי בדאית ליה וניחא ליה לאדון דסמכא דעתיה דאדון אשטרא. דיהיב ליה אדמיה. משו"ה היינו כסף. והכא כיון דלית ליה וס"ד דכייפינן לפרוקה בכל גוונא. דאע"ג דעני הוא. לכתיב עלה שטרא לאדון ופריק לה בע"כ. האי הוא ודאי חספא בעלמא והי נינהו מילי דכדי) וזה מבואר:
כתב עוד מר ז"ל ותו דאי דייק מלישנא דמפדין כו' א"כ למאי דס"ד מעיקרא כו' אמאי לא קשיא ליה לישנא דמפדין. ואף כי הוד רו' כת"ר הרגיש בזה וכתב כו' לשון מפדין היא כפיית האב שכופין אותה לפדותה כו' הנה באמת דבריו קשים להולמן דהא מפרש תלמודא בע"כ דאדון מאי ניהו דכתבנא שטרא אדמיה והיינו משום דאי איתא לזוזי בעינא אפי' בע"ע כופין דפועל חוזר בחצי היום כו' והשתא אי מפרשינן לישנא דמפדין אכפיית האב ע"כ הוי צ"ל נמי כה"ג דאפי' אי לית ליה כופין אותו לכתוב שטרא אדמיה והא ודאי ליתא דא"כ לעולם לא משכחת לה אמה שאינה יוצאה לחירות מיד כו'. ולמאי תני במתני' דאמה יוצאה בסימנין ובשנים כיון דבהכרח מיד יוצאה לחירות. אלא ודאי לישנא דמפדין לא משמע ליה בע"כ. אבל מ"מ י"ל דמפדין לשון רבים משמע קרובים והיינו מרצון עכ"ל. וכל דבריו אינן אלא תימה ואינן מכוונין כלל. כי מה ענין פועל שחוזר בו בחצי היום לכאן. דשאני פועל דאין גופו קנוי. ומש"ה אפי' לית ליה זוזי נמי מצי הדר ביה. אע"ג דנסיב לאגריה מבע"ה ואכיל ליה והשתא קהדר ביה. וליכא לאשתלומי מניה. הלואה היא דאית ליה גביה. משא"כ ע"ע דגופו קנוי כדאיתא בגמרא לעיל והרב שמחל על גרעונו אינו מחול וצריך שטר שחרור. ולכן אי אפשר לו לחזור בו תוך זמנו ואינו יוצא בלא כלום. ואי אית ליה זוזי פשיטא דנפק דהא איתיה בגרעון כסף משום דמקשינן עברי לעבריה. וכתיב בה והפדה. ולא משום פועל דחוזר בו. (ואי לאו דגלי קרא הו"א אפי' בכסף לא נפקא דמכירתה מכירה לחלוטין ככל הקנינין. וכן העבד כיון דעבר אמימרא דרחמנא והלך וקנה אדון לעצמו ס"ד דקנוי הוא קנין עולם אחרי נמכר גאולה לא תהיה לו להכי אתי היקישא ורבייה. מיהו בכדי לא ליפוק כפועל אלא בכסף) ואפ"ה איהו ניהו דמצי למיפרק נפשיה. אבל אחריני מדאורייתא ודאי לא פרקי ליה כדאייתינן לעיל דאין הקרובים יכולין לפדותו דבר תורה על כרחו של אדונו. (אע"ג דאין היקש למחצה. שניא היא הך כפיה דאיירינן בה השתא דתקנת חכמים לחוד היא. ולא חזו טעמא לתקונה גבי עבד כדמסיק תלמודא ודוק). הרי עירבב עלינו את הדברים ותלי תניא בדלא תניא. ואין זה מעלה ומוריד להכריח הבנתו בפשט הגמרא. שאין ספק בדבר שהוא כמו שהבין אמ"ר. דכי אמרינן דכתבינן ליה שטרא אדמיה ודאי שכופין את האב תמיד אפי' אין לו דבהכי קמיירי ודאי דלית ליה. דאי בדאית ליה מהיכי תיתי למכתב שטרא. אלא בגברא דלית ליה עסקינן דבעינן למימר דאע"ג דאי אפשר ליה האידנא למפרקה בכסף בעין. נכתוב שטרא. והיינו דקרי ליה חספא כיון דלית ליה לשלומי. דמש"ה ס"ד דנכתוב שטרא. דאל"ה שטר היינו כסף כדאמרינן בגמרא. (דטו"א) דקונה עצמו בשטר (והיה קשה לי לכאורה קושיא חזקה דלעיל שמעינן איפכא דמיפשט פשיטא לתלמודא דאפי' ע"ע מיפרק בשטרא. והכא פשיטא ליה דאפי' אמה לא מיפרקא בשטרא. ותו קשיא א"ה עבד מ"ט לא. דקתני משא"כ בעברי. אלא לאו דהתם איירי בדאית ליה וניחא ליה לאדון דסמכא דעתיה דאדון אשטרא. דיהיב ליה אדמיה. משו"ה היינו כסף. והכא כיון דלית ליה וס"ד דכייפינן לפרוקה בכל גוונא. דאע"ג דעני הוא. לכתיב עלה שטרא לאדון ופריק לה בע"כ. האי הוא ודאי חספא בעלמא והי נינהו מילי דכדי) וזה מבואר:
105
ק״והא דאקשי' מ"כ המשי' אדקס"ד מעיקרא לשטת אמ"ר למאי תני שנים וסימנים לאו קושיא היא לגמרי
ואי משום דכתב מר דא"כ לא משכחת לה אמה שאינה יוצאת לחירות מיד כו' ולמאי תני במתני' דאמה יוצאה בסימנים ובשנים אלא מפדין היינו קרובים וה"פ בין אב בין קרובים מפדין אותה אם רוצין אלו דבריו. ובמ"כ לא דק כלל בהך מילתא. ופשיטא דנקט תנא מילתא פסיקתא. דבעי לאשמועינן דאמה יש לה פדיון בין יש לה בין אין לה. שאם יש לה מגרעת ויוצאה בכסף שבידה. ואם לא תצא ע"י שטר שיכתבו עליה או על אביה לשלם לכשימצאו. ולא קשיא כלל למאי תני דיוצאה בשנים ובסימנים. דהא ודאי כולהו איתנהו דסד"א בדאית לה זוזי נפקא בגרעון כסף. וכה"ג ודאי ליכא למכפייה לאדון למשקל שטרא בע"כ. אם לא מדעתיה. אלא היכא דלית לה ולאבוה הוא דהוה אמינא דתיפוק בשטרא. ומכל מקום אפי' אית לה ולא בעיא למיפק בכספא. אפ"ה נפקא בשנים וסימנים חנם אין כסף אע"ג דאפשר לה. מיהא בדלא אפשר ס"ד דכתבנא עלה שטרא בע"כ דאדון. כיון דאין בידה פדיונה. דהשתא דאניסא להוי לה פדיון מיד. וכי כתיבי שנים וסימנין בדאית לה דגלי קרא דמגרעת ע"י כסף שנותנת אם תרצה. ואם לאו תמתין עד שיבואו לה סימנין או שנים. ולעולם שכופין את האב לכתוב שטר עליו. כמו שכסף פדיונה עליו אם מצאה ידו. (לפ"ד רש"י) הרי שאין מכאן הכרח לדבריו. ואפי' ליכא לאשכוחי לאמה דאינה יוצאה לחירות. מאי הוה ואין אחריותה עליו. כאותה ששנינו אין אחריות זבים עליכם. אבל א"צ שהרי מקום מרווח להעמידה כנז':
ואי משום דכתב מר דא"כ לא משכחת לה אמה שאינה יוצאת לחירות מיד כו' ולמאי תני במתני' דאמה יוצאה בסימנים ובשנים אלא מפדין היינו קרובים וה"פ בין אב בין קרובים מפדין אותה אם רוצין אלו דבריו. ובמ"כ לא דק כלל בהך מילתא. ופשיטא דנקט תנא מילתא פסיקתא. דבעי לאשמועינן דאמה יש לה פדיון בין יש לה בין אין לה. שאם יש לה מגרעת ויוצאה בכסף שבידה. ואם לא תצא ע"י שטר שיכתבו עליה או על אביה לשלם לכשימצאו. ולא קשיא כלל למאי תני דיוצאה בשנים ובסימנים. דהא ודאי כולהו איתנהו דסד"א בדאית לה זוזי נפקא בגרעון כסף. וכה"ג ודאי ליכא למכפייה לאדון למשקל שטרא בע"כ. אם לא מדעתיה. אלא היכא דלית לה ולאבוה הוא דהוה אמינא דתיפוק בשטרא. ומכל מקום אפי' אית לה ולא בעיא למיפק בכספא. אפ"ה נפקא בשנים וסימנים חנם אין כסף אע"ג דאפשר לה. מיהא בדלא אפשר ס"ד דכתבנא עלה שטרא בע"כ דאדון. כיון דאין בידה פדיונה. דהשתא דאניסא להוי לה פדיון מיד. וכי כתיבי שנים וסימנין בדאית לה דגלי קרא דמגרעת ע"י כסף שנותנת אם תרצה. ואם לאו תמתין עד שיבואו לה סימנין או שנים. ולעולם שכופין את האב לכתוב שטר עליו. כמו שכסף פדיונה עליו אם מצאה ידו. (לפ"ד רש"י) הרי שאין מכאן הכרח לדבריו. ואפי' ליכא לאשכוחי לאמה דאינה יוצאה לחירות. מאי הוה ואין אחריותה עליו. כאותה ששנינו אין אחריות זבים עליכם. אבל א"צ שהרי מקום מרווח להעמידה כנז':
106
ק״זוע"כ צ"ל כן בשטת התו' אף במסקנא
ולטעמך תיקשי אשטת התוס' דהא ס"ל דכופין לב"מ ובע"כ דאב בין אית ליה בין לית ליה. א"כ לעולם לא משכחת דאינה יוצאה מיד. דהאיכא בני משפחה דצריכין מיד לפדותה. ולקשי מר נמי לשטתייהו. אי הכי למאי תני שנים וסימנים. אלא מאי אית לך למימר תני שנים וסימנים בדליתינהו לבני משפחה ולית לה ולאבוה (אע"ג דהא לא שכיחא כלל) ותני ומפדין בדאיתינהו. דנפקא מיד. הכי נמי למאי דבעי למימר מעיקרא דכתבנא שטרא אדמיה. מיירי נמי בדלית לה דכתבנא שטרא אאבוה וכייפינן ליה. ודיקא נמי דקתני ומפדין ולא קתני ופודין דהוה משמע מרצון. אלא ומפדין קאמר שב"ד מפדין את האב או את הקרובים אם אין להאב. למכתב שטרא אדמיה כי לית לה. דלא מציא למיפק בכסף בעין. וכי אית לה זוזי ולא בעיא לאהדורי לאדון דמי מכירתה. או אפי' לית לה. וליתינהו לאב ולקרובים. לא תיפוק אלא בשנים. או בסימנין:
ולטעמך תיקשי אשטת התוס' דהא ס"ל דכופין לב"מ ובע"כ דאב בין אית ליה בין לית ליה. א"כ לעולם לא משכחת דאינה יוצאה מיד. דהאיכא בני משפחה דצריכין מיד לפדותה. ולקשי מר נמי לשטתייהו. אי הכי למאי תני שנים וסימנים. אלא מאי אית לך למימר תני שנים וסימנים בדליתינהו לבני משפחה ולית לה ולאבוה (אע"ג דהא לא שכיחא כלל) ותני ומפדין בדאיתינהו. דנפקא מיד. הכי נמי למאי דבעי למימר מעיקרא דכתבנא שטרא אדמיה. מיירי נמי בדלית לה דכתבנא שטרא אאבוה וכייפינן ליה. ודיקא נמי דקתני ומפדין ולא קתני ופודין דהוה משמע מרצון. אלא ומפדין קאמר שב"ד מפדין את האב או את הקרובים אם אין להאב. למכתב שטרא אדמיה כי לית לה. דלא מציא למיפק בכסף בעין. וכי אית לה זוזי ולא בעיא לאהדורי לאדון דמי מכירתה. או אפי' לית לה. וליתינהו לאב ולקרובים. לא תיפוק אלא בשנים. או בסימנין:
107
ק״חתו איכ' לתורצי קושיא דלעיל בד"א ומ"מ מ"ש אמ"ר שריר וקים
עי"ל דאיצטריך למתני שנים וסימנים אליבא דר"מ בשפסק על מנת שלא לייעד. ולרבנן בנמכרת לפסולין. ולר' אליעזר בנמכרת לקרובים נמי משכחת דבכל הני ליכא ייעוד. ודילמא כה"ג אין מפדין אותה. דהא כתיב אשר לא יעדה והפדה. כל היכא דאי בעי מצי מייעד כי לא מייעד מפדין בע"כ. אבל היכא דלא מצי מייעד לא. אפ"ה נפקא בשנים. וסימנים. ועיין עוד מזה לקמן. מיהא מסתברא כדברי אמ"ר דודאי מילתא פסיקתא נקט דכל כמה דאפשר מפדין אותה תמיד בין רוצין בין לא רוצין ודבריו מספיקים. ולקמן יבואר עוד דלק"מ:
עי"ל דאיצטריך למתני שנים וסימנים אליבא דר"מ בשפסק על מנת שלא לייעד. ולרבנן בנמכרת לפסולין. ולר' אליעזר בנמכרת לקרובים נמי משכחת דבכל הני ליכא ייעוד. ודילמא כה"ג אין מפדין אותה. דהא כתיב אשר לא יעדה והפדה. כל היכא דאי בעי מצי מייעד כי לא מייעד מפדין בע"כ. אבל היכא דלא מצי מייעד לא. אפ"ה נפקא בשנים. וסימנים. ועיין עוד מזה לקמן. מיהא מסתברא כדברי אמ"ר דודאי מילתא פסיקתא נקט דכל כמה דאפשר מפדין אותה תמיד בין רוצין בין לא רוצין ודבריו מספיקים. ולקמן יבואר עוד דלק"מ:
108
ק״טמ"כ המשיג בדק בעוקצי תואנה
כתב מר עוד ז"ל ובדבר מ"ש מעכ"ת דה"ג ע"ע נמי לכפיניה ב"מ בודאי האמת יורה דרכו כו'. אבל מ"מ הא דמסיק כו'. ושיכתוב שטרא אדמיה מלבד שזה מתנגד לפירש"י כו' וכן מדינא מיפטר כיון דעני היה באותה שעה עכ"ל. ובמכ"ת אך תואנה הוא מבקש דודאי פירש"י הוא דבר אחד. ופי' אמ"ר הוא דרך אחר. וכי פירש"י כאן מוסכם. והלא התוס' חלוקים עליו. ומפני הלחץ הוכרח לנטות מפירושו. ומה זו תפיסה לא שביק מר חיי למאן דבעי לפרושי פירושא וליישב דבר קשה. האם יכולנו להעמיד פירש"י בריוח כי יפלא בעיניו דבר זה:
כתב מר עוד ז"ל ובדבר מ"ש מעכ"ת דה"ג ע"ע נמי לכפיניה ב"מ בודאי האמת יורה דרכו כו'. אבל מ"מ הא דמסיק כו'. ושיכתוב שטרא אדמיה מלבד שזה מתנגד לפירש"י כו' וכן מדינא מיפטר כיון דעני היה באותה שעה עכ"ל. ובמכ"ת אך תואנה הוא מבקש דודאי פירש"י הוא דבר אחד. ופי' אמ"ר הוא דרך אחר. וכי פירש"י כאן מוסכם. והלא התוס' חלוקים עליו. ומפני הלחץ הוכרח לנטות מפירושו. ומה זו תפיסה לא שביק מר חיי למאן דבעי לפרושי פירושא וליישב דבר קשה. האם יכולנו להעמיד פירש"י בריוח כי יפלא בעיניו דבר זה:
109
ק״יופסקיה לדינא בסכינ' דמיבד' במישוש' ומשתכ' היה מורשא
ומ"ש דמדינא מיפטר. כמה רב גובריה דפסקיה לדינא בסכינא חריפא. ואחר המחילה לענ"ד לא פסק יפה. ומה ענין שמטה אל הר שיפו"י כגיגית כפה. בהדי ההיא פלוגתא למה ליה דלא דמיא להכא כאוכלא לדנא. דאיכא למימר לא היא עד כאן לא קאמרי רבנן התם דעני היה באותה שעה ולא צריך לשלומי. אלא משום דמעיקרא כדין שקיל. והבע"ב שנתן לו מתנות עניים לא נתן כלום משלו שאין לו בהם אלא טובת הנאה לא ממון. ולא נתחייב זה לשלם לו לא בכתב ולא בע"פ משום הכי קם דינא דפטור. אבל הכא דאאבוה רמי למיפרקה. אע"ג דהשתא לית ליה ליזיל לוזיף ולפרוק. ואף דתקינו רבנן דאתו בני משפחה ופרקי לה מדידהו אי בעו. לשטתיה דאמ"ר. לא הניחו מעותיהן על קרן הצבי. ומעיקרא להלוואה נחתי דאי אפשר לחיובינהו בעל כרחייהו לדעת רבינו. אלא הכי תקינו רבנן דמצו למיכף לאב אע"ג דלית ליה כיון דמדינא מיחייב. אמור רבנן לכתוב שטרא וכ"ש דאתי שפיר לר"א דהתם. ואיבעית אימא כר"א נמי לא אתי. דזיל הכא איכא למדחי דאפי' ר"א דפליג התם מודה הכא דפטור. דעד כאן לא ס"ל התם דחייב לשלם אלא משום דההיא שעתא נמי לא עני הוה. אע"פ שאיננו בביתו אצל נכסיו וצריך ללות מאחרים. מחמת זה אינו נפטר מתשלומין. ומי לא מודה ר"א בעני שהעשיר אחר זמן שאינו צריך לשלם מתנות עניים שאכל. ועוד דהתם טעמיה דר"א משום דמפסיד לעניי עולם. ולאו כל כמיניה לגזול את שלהם. ולהעשיר עצמו לקמץ את שלו. משו"ה השתא דמטי לביתיה והאית ליה. הדר דינא ואשתני. אבל הכא דלא מפסדי אחריני בהא דפרקי ב"מ. ומדידהו הוא דיהבי ומחלי. ותו דהא עני ממש הוא האידנא. לעולם אימא לך אפי' לר"א מיפטר. הא קמן דאי להתם מדמינן לה מאי דוחקיה דמעכ"ת משום דעני היה באותה שעה. אלא שזה אל זה לא קרב. והן רחוקים בענין כרחוק מזרח ממערב. אבל פשוט מאד שדברי אמ"ר ז"ל נכונים דהכא אליבא דכ"ע מצו רבנן לתקוני הכי דלוזיף ולפרע. כיון דחיובא עליה רמי. וקרובים מאי עבידתייהו למיכפינהו:
ומ"ש דמדינא מיפטר. כמה רב גובריה דפסקיה לדינא בסכינא חריפא. ואחר המחילה לענ"ד לא פסק יפה. ומה ענין שמטה אל הר שיפו"י כגיגית כפה. בהדי ההיא פלוגתא למה ליה דלא דמיא להכא כאוכלא לדנא. דאיכא למימר לא היא עד כאן לא קאמרי רבנן התם דעני היה באותה שעה ולא צריך לשלומי. אלא משום דמעיקרא כדין שקיל. והבע"ב שנתן לו מתנות עניים לא נתן כלום משלו שאין לו בהם אלא טובת הנאה לא ממון. ולא נתחייב זה לשלם לו לא בכתב ולא בע"פ משום הכי קם דינא דפטור. אבל הכא דאאבוה רמי למיפרקה. אע"ג דהשתא לית ליה ליזיל לוזיף ולפרוק. ואף דתקינו רבנן דאתו בני משפחה ופרקי לה מדידהו אי בעו. לשטתיה דאמ"ר. לא הניחו מעותיהן על קרן הצבי. ומעיקרא להלוואה נחתי דאי אפשר לחיובינהו בעל כרחייהו לדעת רבינו. אלא הכי תקינו רבנן דמצו למיכף לאב אע"ג דלית ליה כיון דמדינא מיחייב. אמור רבנן לכתוב שטרא וכ"ש דאתי שפיר לר"א דהתם. ואיבעית אימא כר"א נמי לא אתי. דזיל הכא איכא למדחי דאפי' ר"א דפליג התם מודה הכא דפטור. דעד כאן לא ס"ל התם דחייב לשלם אלא משום דההיא שעתא נמי לא עני הוה. אע"פ שאיננו בביתו אצל נכסיו וצריך ללות מאחרים. מחמת זה אינו נפטר מתשלומין. ומי לא מודה ר"א בעני שהעשיר אחר זמן שאינו צריך לשלם מתנות עניים שאכל. ועוד דהתם טעמיה דר"א משום דמפסיד לעניי עולם. ולאו כל כמיניה לגזול את שלהם. ולהעשיר עצמו לקמץ את שלו. משו"ה השתא דמטי לביתיה והאית ליה. הדר דינא ואשתני. אבל הכא דלא מפסדי אחריני בהא דפרקי ב"מ. ומדידהו הוא דיהבי ומחלי. ותו דהא עני ממש הוא האידנא. לעולם אימא לך אפי' לר"א מיפטר. הא קמן דאי להתם מדמינן לה מאי דוחקיה דמעכ"ת משום דעני היה באותה שעה. אלא שזה אל זה לא קרב. והן רחוקים בענין כרחוק מזרח ממערב. אבל פשוט מאד שדברי אמ"ר ז"ל נכונים דהכא אליבא דכ"ע מצו רבנן לתקוני הכי דלוזיף ולפרע. כיון דחיובא עליה רמי. וקרובים מאי עבידתייהו למיכפינהו:
110
קי״אהא דקסבר מ"כ דלתלמודא בכל גוונ' כופין לאב לפדות בתו אף קודם שמיאן האדון לייעדה תמיהא טובא איברא ודאי לאו הכי הוא. ואגב מבואר עוד ישו' נכון למ"ש לעיל
כתב עוד מר זה לשונו ומ"ש הוד רום כת"ר עוד סעד לשטתו וז"ל וא"ש לישנא דבע"כ דאי ביש לו לאב כיון שמן הדין הוא מצווה לפדות את בתו כו' וא"כ אותה ששנינו מצות יעידה קודמת למצות פדייה היינו המצוה המוטלת על האב לפדותה וכ"כ הרמב"ן כו' וא"כ לא שייך שפיר לישנא דבע"כ שבכל המצות דינא הכי כו' אלא שאין זו מעיקר המצוה שהרי אין לו כו'. ולענ"ד אין מזה הכרח כו' אבל מקודם אין צריך לפדותה והכא קאמר דבכל גוונא בני משפחה כופין את האב לפדות אם יש לו אפי' קודם שאמר לא חפצתי לקחתה ועוד דאפי' לאחר שאמר כו' מ"מ אם הבת מוחלת הוא פטור ואהא קאמר דמ"מ ב"מ כופין אותו כו' ולפ"ז נתיישב גם קושיתו מנ"ל לתלמודא דטעמ' משום פגם משפחה. דהא ע"כ איירי הכי שהבת אינה מקפדת דאל"ה מאי קמ"ל פשיטא בכל המצות דינא הכי כו' וכל זה לפי שטתו דפשיטא בכה"ג כופין לאב כו' אמנם באמת לבי נבוך כי אין זה מצוה גמורה כי אם דרך מצוה מן המובחר וממילא לא היה ראוי לכפותו על כך והילכך לא קאמר דכופין אלא משום פ"מ עכ"ל. רואה אני שכל מגמתו של מעכ"ת להשיב ולהשיג ועמל הוא בעיני. מכל מקום ריקם לא אשיבנו באחת מטענותיו ויש להפליא עליו איך חשב לדחות בנין חזק בקנה ובגילא דחיטתא דהיכא אשכח מר דקאמר הכא דבכל גוונא כופין את האב אם יש לו אפי' קודם שיאמר לא חפצתי בה. הא ודאי ליתא אלא סתמא כפירושו שאין מקום לכפיה זו אלא אחר שאין האדון רוצה לייעדה. שזה מוכרע ממקומו ומוכרח מעצמו כיון דבהדיא תנן מצות יעידה קודמת למצות פדייה. מי נימא דאתו רבנן ועקרי למצוה הקודמת מדין תורה ויכריחו לבטלה הא ודאי בורכא. אלא פשיטא דאינה לכפיה זו אלא מעת שגילה האדון דעתו שאינו רוצה. ופגם משפחה נמי לא שייך מקמי הכי. דודאי אם מייעד אותה ליתא לפגם משפחה כלל. שהרי לכך שקדה תורה על תקנתה של בת ישראל להקדים לה מצות יעידה. לומר שזה כבודה. ואדרבה אם פודין אותה נגד רצון האדון שחפץ ביעוד הרי פוגמין אותה בכך. על כן אי אפשר לומר בשום פנים שתחול עליו חובת פדיונה אלא משעת שנדמת מיעידה. שאז היא נפגמת אם תשהא עוד אצלו אחר שביישה. ומעתה נתיישב ג"כ מ"ש מעכ"ת לעיל שנדחק לפרש הא דס"ד בע"כ דאדון היינו מרצון האב והקרובים. דאי ע"י כפייתן לא משכחת לה עבריה שאינו יוצאה מיד. ולמאי תני שנים וסימנים. דהשתא דאתינן להכי ניחא נמי דהא כל כמה דלא מיאן האדון ביעידה. אכתי ליכא למרמי חיובא אאב וקרובים למפרקה. ואיצטריך לאשמועינן דאפ"ה אי אתו לה סימנין ושנים מקמי דגלי האדון דעתו. הרי היא ברשות עצמה. מגזרת הכתוב. ונפקא נמי בלא כלום אי ניחא לה וזה אמת ברור דוק בגמרא ותשכח. ולעולם היכא דלא בעי לייעדה כייפינן וכנז' למעלה:
כתב עוד מר זה לשונו ומ"ש הוד רום כת"ר עוד סעד לשטתו וז"ל וא"ש לישנא דבע"כ דאי ביש לו לאב כיון שמן הדין הוא מצווה לפדות את בתו כו' וא"כ אותה ששנינו מצות יעידה קודמת למצות פדייה היינו המצוה המוטלת על האב לפדותה וכ"כ הרמב"ן כו' וא"כ לא שייך שפיר לישנא דבע"כ שבכל המצות דינא הכי כו' אלא שאין זו מעיקר המצוה שהרי אין לו כו'. ולענ"ד אין מזה הכרח כו' אבל מקודם אין צריך לפדותה והכא קאמר דבכל גוונא בני משפחה כופין את האב לפדות אם יש לו אפי' קודם שאמר לא חפצתי לקחתה ועוד דאפי' לאחר שאמר כו' מ"מ אם הבת מוחלת הוא פטור ואהא קאמר דמ"מ ב"מ כופין אותו כו' ולפ"ז נתיישב גם קושיתו מנ"ל לתלמודא דטעמ' משום פגם משפחה. דהא ע"כ איירי הכי שהבת אינה מקפדת דאל"ה מאי קמ"ל פשיטא בכל המצות דינא הכי כו' וכל זה לפי שטתו דפשיטא בכה"ג כופין לאב כו' אמנם באמת לבי נבוך כי אין זה מצוה גמורה כי אם דרך מצוה מן המובחר וממילא לא היה ראוי לכפותו על כך והילכך לא קאמר דכופין אלא משום פ"מ עכ"ל. רואה אני שכל מגמתו של מעכ"ת להשיב ולהשיג ועמל הוא בעיני. מכל מקום ריקם לא אשיבנו באחת מטענותיו ויש להפליא עליו איך חשב לדחות בנין חזק בקנה ובגילא דחיטתא דהיכא אשכח מר דקאמר הכא דבכל גוונא כופין את האב אם יש לו אפי' קודם שיאמר לא חפצתי בה. הא ודאי ליתא אלא סתמא כפירושו שאין מקום לכפיה זו אלא אחר שאין האדון רוצה לייעדה. שזה מוכרע ממקומו ומוכרח מעצמו כיון דבהדיא תנן מצות יעידה קודמת למצות פדייה. מי נימא דאתו רבנן ועקרי למצוה הקודמת מדין תורה ויכריחו לבטלה הא ודאי בורכא. אלא פשיטא דאינה לכפיה זו אלא מעת שגילה האדון דעתו שאינו רוצה. ופגם משפחה נמי לא שייך מקמי הכי. דודאי אם מייעד אותה ליתא לפגם משפחה כלל. שהרי לכך שקדה תורה על תקנתה של בת ישראל להקדים לה מצות יעידה. לומר שזה כבודה. ואדרבה אם פודין אותה נגד רצון האדון שחפץ ביעוד הרי פוגמין אותה בכך. על כן אי אפשר לומר בשום פנים שתחול עליו חובת פדיונה אלא משעת שנדמת מיעידה. שאז היא נפגמת אם תשהא עוד אצלו אחר שביישה. ומעתה נתיישב ג"כ מ"ש מעכ"ת לעיל שנדחק לפרש הא דס"ד בע"כ דאדון היינו מרצון האב והקרובים. דאי ע"י כפייתן לא משכחת לה עבריה שאינו יוצאה מיד. ולמאי תני שנים וסימנים. דהשתא דאתינן להכי ניחא נמי דהא כל כמה דלא מיאן האדון ביעידה. אכתי ליכא למרמי חיובא אאב וקרובים למפרקה. ואיצטריך לאשמועינן דאפ"ה אי אתו לה סימנין ושנים מקמי דגלי האדון דעתו. הרי היא ברשות עצמה. מגזרת הכתוב. ונפקא נמי בלא כלום אי ניחא לה וזה אמת ברור דוק בגמרא ותשכח. ולעולם היכא דלא בעי לייעדה כייפינן וכנז' למעלה:
111
קי״באפי' לשטת תלמודנו אין לומר שתועיל מחילת הבת כמש"ל לאפוקי מדעת מ"כ המשיג וכ"ש שא"א לאומרו לדע' המכילת' שעשאה חובה מן התורה
ומש"ע ז"ל ועוד אפי' לאחר שאמר כו' שחל עליו מצות פדייה מ"מ ודאי אם הבת מוחלת הוא פטור ומ"מ ב"מ כופין אותו כבר השבתי על זה למעלה. ועוד אני מוסיף עכשיו לתמוה עליו זו מניין לו בפשיטות שאם מוחלת הבת שהוא פטור ואני אומר שאינו כן אלא לעולם הוא חייב לפדותה ביש לו: בין היא ואביה וב"מ רוצים או לא רוצים. ולאו בדידה ובדידהו תליא מילתא. אלא גזרה מוחלטת היא שאמרה תור' והפדה אם מצאה ידו שלא יניחנה בעבדות בשום אופן כדרך שהקפידה תורה על העבד שירצע אם אמר לא אצא חפשי. אף באמה נאמר שאינה יכולה לוותר על עבדותה אע"פ שאינה נרצעת. מכל מקום עוברת על דת היא אם ממאנת לצאת. ולא כל שכן הוא מעבד שהרי בשתה מרובה ממנו. ולכן ריבה לה המקום יציאות יתירות. ופשיטא דלא משגיחין בה ומפקינן לה בעל כרחה. דעדיפא אמה מעבד לפי שנמכרה שלא מדעתה. והחמיר הכתוב בבשתה. וכשם שנמכרת שלא לרצונה. כך נפדית שלא לרצונה. כל זה נ"ל ברור. והא דכתיבנא לעיל דמצי לזבונה אפי' הוא עשיר. (וליכא לחיוביה בפדיונה כמש"ל אליבא דתלמודא. לדרך המכילתא נמי א"ש דלעולם אימא מעיקרא ודאי כי מזבין לה רחמנא זכי ליה) היינו משום דמתחלה נמכרת על דעת שייעדנה האדון. אבל משגילה האדון דעתו שאינה חפץ בה. הטילה תורה חובה על האב להפדותה עכ"פ כשסיפוק בידו:
ומש"ע ז"ל ועוד אפי' לאחר שאמר כו' שחל עליו מצות פדייה מ"מ ודאי אם הבת מוחלת הוא פטור ומ"מ ב"מ כופין אותו כבר השבתי על זה למעלה. ועוד אני מוסיף עכשיו לתמוה עליו זו מניין לו בפשיטות שאם מוחלת הבת שהוא פטור ואני אומר שאינו כן אלא לעולם הוא חייב לפדותה ביש לו: בין היא ואביה וב"מ רוצים או לא רוצים. ולאו בדידה ובדידהו תליא מילתא. אלא גזרה מוחלטת היא שאמרה תור' והפדה אם מצאה ידו שלא יניחנה בעבדות בשום אופן כדרך שהקפידה תורה על העבד שירצע אם אמר לא אצא חפשי. אף באמה נאמר שאינה יכולה לוותר על עבדותה אע"פ שאינה נרצעת. מכל מקום עוברת על דת היא אם ממאנת לצאת. ולא כל שכן הוא מעבד שהרי בשתה מרובה ממנו. ולכן ריבה לה המקום יציאות יתירות. ופשיטא דלא משגיחין בה ומפקינן לה בעל כרחה. דעדיפא אמה מעבד לפי שנמכרה שלא מדעתה. והחמיר הכתוב בבשתה. וכשם שנמכרת שלא לרצונה. כך נפדית שלא לרצונה. כל זה נ"ל ברור. והא דכתיבנא לעיל דמצי לזבונה אפי' הוא עשיר. (וליכא לחיוביה בפדיונה כמש"ל אליבא דתלמודא. לדרך המכילתא נמי א"ש דלעולם אימא מעיקרא ודאי כי מזבין לה רחמנא זכי ליה) היינו משום דמתחלה נמכרת על דעת שייעדנה האדון. אבל משגילה האדון דעתו שאינה חפץ בה. הטילה תורה חובה על האב להפדותה עכ"פ כשסיפוק בידו:
112
קי״גודבר ברור הוא שהיא וגם ב"מ אינם יכולים למחול ומ"כ המשיג בנה דיוק על יסוד של חול
ובהכי אזיל ליה כל מה שכתב מעכ"ת עוד באומרו ולפ"ז יתייש' גם קושיתו דלעיל מנ"ל לתלמודא דטעמא משום פ"מ דהא ע"כ מיירי הכי דאל"ה מאי קמ"ל פשיטא כו' אלא צ"ל דמיירי כשהבת מוחלת. דכבר הראיתי פנים צהובות שאין מחילתה מחילה דבר תורה. ואפי' מחלי בני משפחה נמי לא מהני. ולא צריכינן לב"מ אלא לעשוייה לאב היכא דלית ליה. כשטת התו' ואמ"ר ז"ל. ואפי' יהבינן ליה למר שטתיה דמציא מחלה. מ"מ אין דבריו מוכרחים במה שרצה להוכיח כן מכח הקושיא דאל"ה מאי קמ"ל פשיטא. שזה תדע מן הקושיא ומערכה על הדרוש. שאפי' היינו אומרים שקושיא הנז' מתורצת בכך. מה יעשה לאחרות. שעם זה עדיין לא נתיישבו כל התמיהות שזכר אמ"ר בסוגיא. ומי סני לתרוצי כולהו ברווחא כשטתיה דרבנא ז"ל ומה חסר לו בכך. וגם באמת הדיוק הלז שנזכר בדברי אמ"ר דלא שייך בע"כ מאחר שכן הדין בכל התורה כולה נ"ל דלאו לקושטא קאמר ליה. דאינו הכרח גמור ולא נקטיה אלא באשגרת לישן לאפושי בסייעתא ע"ד הרחבת הלשון. לא שהוצרך לו. דהא פשיטא איכא למימר דלא קאתי לאשמועינן בע"כ באמה אלא משום דקבעי למתני משא"כ בעברי. איידי דנחית למימני מילי דעברי ועברייה דמאי דאיתיה בחד ליתיה באידך ולא סגי דלא תני ליה. לכן נ"ל דודאי אין זה כדאי להכריח כלום. וכן נראה מלשון אמ"ר שלא עשה מזה עיקר אלא טפל בלבד והבליעו בהמשך הלשון כמבואר. על כן אין לו למעכ"ת להוכיח מזה דע"כ מיירי כשהבת מוחלת. ואעפ"כ דברי רבינו נכונים מסברא דנפשיה דרב גובריה לפרושי לסוגיא בדלית ליה לאב. והוא שוה לדרך התו' במקצת וכך יפה לו ליישב כל התמיהות:
ובהכי אזיל ליה כל מה שכתב מעכ"ת עוד באומרו ולפ"ז יתייש' גם קושיתו דלעיל מנ"ל לתלמודא דטעמא משום פ"מ דהא ע"כ מיירי הכי דאל"ה מאי קמ"ל פשיטא כו' אלא צ"ל דמיירי כשהבת מוחלת. דכבר הראיתי פנים צהובות שאין מחילתה מחילה דבר תורה. ואפי' מחלי בני משפחה נמי לא מהני. ולא צריכינן לב"מ אלא לעשוייה לאב היכא דלית ליה. כשטת התו' ואמ"ר ז"ל. ואפי' יהבינן ליה למר שטתיה דמציא מחלה. מ"מ אין דבריו מוכרחים במה שרצה להוכיח כן מכח הקושיא דאל"ה מאי קמ"ל פשיטא. שזה תדע מן הקושיא ומערכה על הדרוש. שאפי' היינו אומרים שקושיא הנז' מתורצת בכך. מה יעשה לאחרות. שעם זה עדיין לא נתיישבו כל התמיהות שזכר אמ"ר בסוגיא. ומי סני לתרוצי כולהו ברווחא כשטתיה דרבנא ז"ל ומה חסר לו בכך. וגם באמת הדיוק הלז שנזכר בדברי אמ"ר דלא שייך בע"כ מאחר שכן הדין בכל התורה כולה נ"ל דלאו לקושטא קאמר ליה. דאינו הכרח גמור ולא נקטיה אלא באשגרת לישן לאפושי בסייעתא ע"ד הרחבת הלשון. לא שהוצרך לו. דהא פשיטא איכא למימר דלא קאתי לאשמועינן בע"כ באמה אלא משום דקבעי למתני משא"כ בעברי. איידי דנחית למימני מילי דעברי ועברייה דמאי דאיתיה בחד ליתיה באידך ולא סגי דלא תני ליה. לכן נ"ל דודאי אין זה כדאי להכריח כלום. וכן נראה מלשון אמ"ר שלא עשה מזה עיקר אלא טפל בלבד והבליעו בהמשך הלשון כמבואר. על כן אין לו למעכ"ת להוכיח מזה דע"כ מיירי כשהבת מוחלת. ואעפ"כ דברי רבינו נכונים מסברא דנפשיה דרב גובריה לפרושי לסוגיא בדלית ליה לאב. והוא שוה לדרך התו' במקצת וכך יפה לו ליישב כל התמיהות:
113
קי״דהס מלהזכיר מדת רחמנות כמ"ש תורה במשפט הבנות וכן היא באה במספר החובו' הנמנות
ואשתומם כשעה חדא על מ"ש מעכ"ת עוד בזה"ל וכל זה לפי שטתו אמנם באמת לבי נבוך כי אין זה מצות עשה גמורה כ"א מצד הטוב והישר כו' וממילא לא היה ראוי לכפותו כו' אלא משום פ"מ. במחילה מגבב דברים ומביא עלינו לעקם הישרה. ולעקור מ"ע מן התורה. מרצון מופשט. ואיך לא יירא מעכ"ת לומר דבר כזה פן יהו משתקין אותו. לפי שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים ואינן אלא גזרות. כי מאין הרגלים להעלות על הדעת שמ"ע זו היא רשות. וכל מוני מצות הכניסוה בחשבון המצות המחוייבות. ואם יקנה לו מעכ"ת אוהבים ברצי כסף אולי מחיבה יתרה יתרצו לשמוע בקולו לעשות מחובה רשות לקלקל השורה. ועוד לאו ק"ו הוא אם על כבוד ב"ו דהיינו פ"מ אמרת כופין. משום כבוד שמים דהיינו מימרא דרחמנא לא כל שכן. שהרי אמרה תורה והפדה. והוי כיהודא ועוד לקרא. אלא ודאי צ"ל כדעת אמ"ר דאע"ג דודאי חיובא איכא מדאורייתא. מ"מ דוקא בדאית ליה הוא. דבעינן קרא כדכתיב. והפדה. ואין פדיון אלא בכסף והיינו שהשיגה ידו. ופשיטא דכופין עליה כבכל המצות. אבל כשאין לו אינו מחויב מן התורה. ואפ"ה רמו רבנן חיובא עליה. דאי בעו בני משפחה כייפי ליה ויהיב שטרא אדמיה. דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון דעליה דאבוה רמי חיובא לפדותה:
ואשתומם כשעה חדא על מ"ש מעכ"ת עוד בזה"ל וכל זה לפי שטתו אמנם באמת לבי נבוך כי אין זה מצות עשה גמורה כ"א מצד הטוב והישר כו' וממילא לא היה ראוי לכפותו כו' אלא משום פ"מ. במחילה מגבב דברים ומביא עלינו לעקם הישרה. ולעקור מ"ע מן התורה. מרצון מופשט. ואיך לא יירא מעכ"ת לומר דבר כזה פן יהו משתקין אותו. לפי שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים ואינן אלא גזרות. כי מאין הרגלים להעלות על הדעת שמ"ע זו היא רשות. וכל מוני מצות הכניסוה בחשבון המצות המחוייבות. ואם יקנה לו מעכ"ת אוהבים ברצי כסף אולי מחיבה יתרה יתרצו לשמוע בקולו לעשות מחובה רשות לקלקל השורה. ועוד לאו ק"ו הוא אם על כבוד ב"ו דהיינו פ"מ אמרת כופין. משום כבוד שמים דהיינו מימרא דרחמנא לא כל שכן. שהרי אמרה תורה והפדה. והוי כיהודא ועוד לקרא. אלא ודאי צ"ל כדעת אמ"ר דאע"ג דודאי חיובא איכא מדאורייתא. מ"מ דוקא בדאית ליה הוא. דבעינן קרא כדכתיב. והפדה. ואין פדיון אלא בכסף והיינו שהשיגה ידו. ופשיטא דכופין עליה כבכל המצות. אבל כשאין לו אינו מחויב מן התורה. ואפ"ה רמו רבנן חיובא עליה. דאי בעו בני משפחה כייפי ליה ויהיב שטרא אדמיה. דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון דעליה דאבוה רמי חיובא לפדותה:
114
קי״הרש"י ז"ל ודאי לית ליה הך דרש' דמכילת'
וא"ת א"כ דמ"ע גמורה וחובה היא מאי דעתיה דרש"י דמפ' להך מפדין ביש לו. ומשמע דבאין לו ליתה לכפייה לגמרי. ומוכח נמי בסוגיין דהך כפייה אינה אלא תקנת חכמים מדנקיט פ"מ. והכי דייקא כולה שמעתא כנז' גם בתשובתו של אמ"ר ז"ל. אי הכי תיקשי ארש"י מאי תקינו רבנן. והלא מן התורה כופין אותו ביש לו. ואטו רש"י קטעי בהכי הא לא קשיא דרש"י אזיל לשטתיה דמפרש לקרא והפדה אאדון דמחויב לסייע בפדיונה. ולא מוקים קרא באב דווקא אלא משמע ליה דחובת האדון היא. ליתן מקום ליציאתה בכל אופן שיהא בין שהשיגה ידה או יד אביה וקרוביה הבאין להפדותה. שלא יעכבנה על כרחם. ובוודאי דס"ל נמי דכייפינן ומפקינן לה מניה על כרחו אי לא בעי. כדין כל מ"ע שבתורה. ודין תורה ליתה לכפיה לגבי אבוה אליבא דרש"י דהכי רהטא לכאורה סוגיא דגמרא. ואתו רבנן ותקני נמי כפיה דאב. איברא אנן במכילתא ורמב"ן קיימינן דסבירא להו דמ"ע דאב היא וכייפינן ליה מד"ת. מיהת ליכא למ"ד דאינה מ"ע גמורה רק בדרך רחמנות ורשות כדעת מעכ"ת. אלא לכ"ע חובה היא בלי ספק. וכיון דס"ל דאאבוה קאי והפדה. לא סגי דלא כופין על קיומה וכאמור:
וא"ת א"כ דמ"ע גמורה וחובה היא מאי דעתיה דרש"י דמפ' להך מפדין ביש לו. ומשמע דבאין לו ליתה לכפייה לגמרי. ומוכח נמי בסוגיין דהך כפייה אינה אלא תקנת חכמים מדנקיט פ"מ. והכי דייקא כולה שמעתא כנז' גם בתשובתו של אמ"ר ז"ל. אי הכי תיקשי ארש"י מאי תקינו רבנן. והלא מן התורה כופין אותו ביש לו. ואטו רש"י קטעי בהכי הא לא קשיא דרש"י אזיל לשטתיה דמפרש לקרא והפדה אאדון דמחויב לסייע בפדיונה. ולא מוקים קרא באב דווקא אלא משמע ליה דחובת האדון היא. ליתן מקום ליציאתה בכל אופן שיהא בין שהשיגה ידה או יד אביה וקרוביה הבאין להפדותה. שלא יעכבנה על כרחם. ובוודאי דס"ל נמי דכייפינן ומפקינן לה מניה על כרחו אי לא בעי. כדין כל מ"ע שבתורה. ודין תורה ליתה לכפיה לגבי אבוה אליבא דרש"י דהכי רהטא לכאורה סוגיא דגמרא. ואתו רבנן ותקני נמי כפיה דאב. איברא אנן במכילתא ורמב"ן קיימינן דסבירא להו דמ"ע דאב היא וכייפינן ליה מד"ת. מיהת ליכא למ"ד דאינה מ"ע גמורה רק בדרך רחמנות ורשות כדעת מעכ"ת. אלא לכ"ע חובה היא בלי ספק. וכיון דס"ל דאאבוה קאי והפדה. לא סגי דלא כופין על קיומה וכאמור:
115
קי״וטעמיה דאמ"ר אתי לאשמועי' אמאי לא אזדא גרסתיה אליבא דשטת רש"י כדסבר מ"כ המשיג וכנגד ד' פני"ם דיברה תור' שטתו כך בהכרח
כתב עו' מעלתו וז"ל ואמנם לא ידעתי מה הכריחו לכך לפרש לפי גרסתו דמיירי באין לו לאב כו' ושיכתוב להם שטרא אדמיה כו' דודאי אף לפי גרסא זו שפיר י"ל כפירש"י דהא דקאמר בע"כ דאב היינו בדאית ליה כופין אותו ואהא פריך שפיר א"ה ע"ע נמי אם השיגה ידו לכפיניה ב"מ לפדות עצמו כו' והא ודאי קושיא אלימתא ולפי גרסת הספרים תיקשי אמאי לא פריך תלמודא הך קושיא עכ"ל: ואין ספק אצלי שמעכ"ת לא עיין בה שפיר דהרי דברי אמ"ר מוכרחים בודאי למי שיעמיק בהם כראוי. ומכלל דברינו הנ"ל נשמע קצת מה שהכריחו והביאו לידי מדה זו: ועתה אוסיף לקח לגלות הכרחיותיו לעיני השמש ואספרם אחת לאחת כדי שהמעיין ימצא נחת. א' היה קשה בעיניו להעמידה בשטת רש"י ביש לו. דא"כ בלא"ה מן התורה כופין אותו לפ"ד המכילתא והרמב"ן ולאו תקנתא דרבנן היא דלפריך עלה אי הכי ע"ע נמי. ב' מה לו לתלות הדבר בפגם משפחה וקושיתו הראשונה במקומה עומדת לימא משום פגם בתו. ואי משום דסבר מה דקאמר משום פגם משפחה למימרא דאפי' היכא דמחלה כייפי ליה. כבר השבתי על זה באריכות: ג' דניחא ליה לתרוצי סוגיא בתרתי כפיות חדא דאב לפדותה משלו היכא דאפשר. ואידך היכא דלית ליה דנפדית בע"כ ולא מצי טעין דתחזור לביתו. והרי זו פשרה ישרה בין הדיעות החלוקות בפירוש הסוגיא. ועל זה יהללוהו בשערים כאותה ששנינו חכם גדול אתה שקיימת דברי חכמים. שהרי בפירושו נכללים שני הפירושים דרש"י ותו'. ונתן מקום לשני הדרכים להודות במקצתן באופן שכל דבריהם קיימים. וכל שכן לפי מה שטוב בעיניו לסמוך ענינן על לשון הברייתא דמשמע ליה תרי גווני כפיות. דמפדין היינו ביש לו. ובע"כ היא כפיה אחרת כשפודין ב"מ משלהן. והאב בא מחמת טענה דלא מצי מעכב. ד' הוכרח לכך מפני קושית התו' שאם ביש לו לחוד עסקינן ולא מיירי מכפיה אחריתא. א"כ נשארה הקושיא מאי פריך הכא נמי הדר ומזבין לה. כי מה תועלת במכירתו מאחר דנכוף אותו לפדותה משלו. הרי שעל כרחנו צריכים אנו להודות במקצת לשטת התו' דודאי איירי בברייתא נמי מכפיית האב בדלית ליה. והיינו כפיה דמזונות. דהשתא פריך שפיר הכא נמי הדר ומזבין לה. ואמאי תני ומפדין הא ודאי לא עבידי בני משפחה למפרקה דלא שדו זוזייהו בכדי מאחר שבידו לחזור ולמוכרה. ומאי שנא גבי עבד דלא תני ומפדין משום דלאו אורחייהו בהכי:באמה נמי לאו אורחא אי נמכרת ונשנית. ואצטריך לאוקמה כר"ש:
כתב עו' מעלתו וז"ל ואמנם לא ידעתי מה הכריחו לכך לפרש לפי גרסתו דמיירי באין לו לאב כו' ושיכתוב להם שטרא אדמיה כו' דודאי אף לפי גרסא זו שפיר י"ל כפירש"י דהא דקאמר בע"כ דאב היינו בדאית ליה כופין אותו ואהא פריך שפיר א"ה ע"ע נמי אם השיגה ידו לכפיניה ב"מ לפדות עצמו כו' והא ודאי קושיא אלימתא ולפי גרסת הספרים תיקשי אמאי לא פריך תלמודא הך קושיא עכ"ל: ואין ספק אצלי שמעכ"ת לא עיין בה שפיר דהרי דברי אמ"ר מוכרחים בודאי למי שיעמיק בהם כראוי. ומכלל דברינו הנ"ל נשמע קצת מה שהכריחו והביאו לידי מדה זו: ועתה אוסיף לקח לגלות הכרחיותיו לעיני השמש ואספרם אחת לאחת כדי שהמעיין ימצא נחת. א' היה קשה בעיניו להעמידה בשטת רש"י ביש לו. דא"כ בלא"ה מן התורה כופין אותו לפ"ד המכילתא והרמב"ן ולאו תקנתא דרבנן היא דלפריך עלה אי הכי ע"ע נמי. ב' מה לו לתלות הדבר בפגם משפחה וקושיתו הראשונה במקומה עומדת לימא משום פגם בתו. ואי משום דסבר מה דקאמר משום פגם משפחה למימרא דאפי' היכא דמחלה כייפי ליה. כבר השבתי על זה באריכות: ג' דניחא ליה לתרוצי סוגיא בתרתי כפיות חדא דאב לפדותה משלו היכא דאפשר. ואידך היכא דלית ליה דנפדית בע"כ ולא מצי טעין דתחזור לביתו. והרי זו פשרה ישרה בין הדיעות החלוקות בפירוש הסוגיא. ועל זה יהללוהו בשערים כאותה ששנינו חכם גדול אתה שקיימת דברי חכמים. שהרי בפירושו נכללים שני הפירושים דרש"י ותו'. ונתן מקום לשני הדרכים להודות במקצתן באופן שכל דבריהם קיימים. וכל שכן לפי מה שטוב בעיניו לסמוך ענינן על לשון הברייתא דמשמע ליה תרי גווני כפיות. דמפדין היינו ביש לו. ובע"כ היא כפיה אחרת כשפודין ב"מ משלהן. והאב בא מחמת טענה דלא מצי מעכב. ד' הוכרח לכך מפני קושית התו' שאם ביש לו לחוד עסקינן ולא מיירי מכפיה אחריתא. א"כ נשארה הקושיא מאי פריך הכא נמי הדר ומזבין לה. כי מה תועלת במכירתו מאחר דנכוף אותו לפדותה משלו. הרי שעל כרחנו צריכים אנו להודות במקצת לשטת התו' דודאי איירי בברייתא נמי מכפיית האב בדלית ליה. והיינו כפיה דמזונות. דהשתא פריך שפיר הכא נמי הדר ומזבין לה. ואמאי תני ומפדין הא ודאי לא עבידי בני משפחה למפרקה דלא שדו זוזייהו בכדי מאחר שבידו לחזור ולמוכרה. ומאי שנא גבי עבד דלא תני ומפדין משום דלאו אורחייהו בהכי:באמה נמי לאו אורחא אי נמכרת ונשנית. ואצטריך לאוקמה כר"ש:
116
קי״זלשקול נמי בשבחא דממיל' רווחא שמעתא אליבא דהילכת' וטבא תיהוי מילתא פסיקת'
והשתא ממילא רווחא שמעתיה לאסוקי לברייתא אליבא דהילכתא אע"ג דמיתוקמא כר"ש. מכל מקום נשאר החיוב על האב אליבא דכ"ע דלא אצטרכינן למוקמה כר"ש אלא בכפיית ב"מ אם רוצין לכוף לאב. דאע"ג דאין חולק בזה דיכולין לכופו. מיהו לא הוה תני לה דלאו אורחא הוא. אי לאו משום דאינה נמכרת ונשנית. מיהת אי בעו למישדי זוזייהו בכדי. בהא ליכא מאן דפליג דמצו עבדי. וכייפי ליה לאב ודאי. זוהי שטתו של רבינו והיא מוכרחת בלי ספק על פי גרסתו כדי ליישב כל התמיהות המבוארות בכך. אע"פ שקיצר וסמך על המבין. דלשטתו הכל ניחא ולא צריכינן לדוחק הכפייה דבני משפחה גופייהו דחידשו התו'. וכל הקושיות מיושבות. וברייתא מתוקמא שפיר ובכל גוונא. דלעולם איתא לכפיה בין האב רוצה בין אינו רוצה בין יש לו בין אין לו. והויא מילתא פסיקתא. משא"כ לפירש"י נתת דבריה לשיעורין שלא נאמרה כפיה זו אלא כשיש לו וכל כי האי גוונא לא הוי שתיק תלמודא. וכי לא טוב להשוות בין הפירושים. והא לדברי אמ"ר כולהו איתנהו:
והשתא ממילא רווחא שמעתיה לאסוקי לברייתא אליבא דהילכתא אע"ג דמיתוקמא כר"ש. מכל מקום נשאר החיוב על האב אליבא דכ"ע דלא אצטרכינן למוקמה כר"ש אלא בכפיית ב"מ אם רוצין לכוף לאב. דאע"ג דאין חולק בזה דיכולין לכופו. מיהו לא הוה תני לה דלאו אורחא הוא. אי לאו משום דאינה נמכרת ונשנית. מיהת אי בעו למישדי זוזייהו בכדי. בהא ליכא מאן דפליג דמצו עבדי. וכייפי ליה לאב ודאי. זוהי שטתו של רבינו והיא מוכרחת בלי ספק על פי גרסתו כדי ליישב כל התמיהות המבוארות בכך. אע"פ שקיצר וסמך על המבין. דלשטתו הכל ניחא ולא צריכינן לדוחק הכפייה דבני משפחה גופייהו דחידשו התו'. וכל הקושיות מיושבות. וברייתא מתוקמא שפיר ובכל גוונא. דלעולם איתא לכפיה בין האב רוצה בין אינו רוצה בין יש לו בין אין לו. והויא מילתא פסיקתא. משא"כ לפירש"י נתת דבריה לשיעורין שלא נאמרה כפיה זו אלא כשיש לו וכל כי האי גוונא לא הוי שתיק תלמודא. וכי לא טוב להשוות בין הפירושים. והא לדברי אמ"ר כולהו איתנהו:
117
קי״חאגב חורפא דמ"כ המשיג גברא רבה אמר מילתא מיחזי כי חוכא ובדיחותא
ומעכ"ת מאס את מי השילוח ההולכים לאט ולקח לעצמו דרך אחרת אחר שבחר לו מה שרצה מפירושו של אמ"ר ז"ל ואין לדבריו תקומה כלל כמו שאבאר בס"ד מלבד כל האמור. והנה מש"ע ואהא פריך שפיר ע"ע נמי אם השיגה ידו לכפיניה. הא ודאי חוכא דהאי תנא שליח וערטלאי. וסיים מסאני טלאי ע"ג טלאי. דבודאי נשאר ערום ויחף אחרי נמכר. וכל המריעין לו כו' וכי תשיג ידו שמא במתנה (ומציאה בלא"ה לאו דידיה היא ער"ע) ובירושה. הא מילתא דלא שכיחא היא. וכל דאי כה"ג לא קתני. וסתמא דמילתא נמי אי אית ליה לעבד פודה עצמו ממילא ואין צורך להכריחו על פדיונו. ודחיישינן דהדר ומזבין נפשיה היינו בדיהבי בני משפחה דמי. ואיהו לית ליה מידי. אבל באמה לאבוה הוא דכייפינן דלא חייש לעבדותה של בתו כולי האי. דאע"ג דמטי ידיה איכא למיחש ומשום סרך בתו נגעו בה דלא ליתי למסרך. הרי השבנו על כל דבריו ופקפוקיו עד אשר לא נשאר בהם גם צרור שאינו נפרך. ויטול מה שחידש לפרש הסוגיא ע"פ גרסת אמ"ר בשטת רש"י. שאין לו קיום בשום אופן ונשתכר אל צרור נקוב. ולא נתיישר העקוב:
ומעכ"ת מאס את מי השילוח ההולכים לאט ולקח לעצמו דרך אחרת אחר שבחר לו מה שרצה מפירושו של אמ"ר ז"ל ואין לדבריו תקומה כלל כמו שאבאר בס"ד מלבד כל האמור. והנה מש"ע ואהא פריך שפיר ע"ע נמי אם השיגה ידו לכפיניה. הא ודאי חוכא דהאי תנא שליח וערטלאי. וסיים מסאני טלאי ע"ג טלאי. דבודאי נשאר ערום ויחף אחרי נמכר. וכל המריעין לו כו' וכי תשיג ידו שמא במתנה (ומציאה בלא"ה לאו דידיה היא ער"ע) ובירושה. הא מילתא דלא שכיחא היא. וכל דאי כה"ג לא קתני. וסתמא דמילתא נמי אי אית ליה לעבד פודה עצמו ממילא ואין צורך להכריחו על פדיונו. ודחיישינן דהדר ומזבין נפשיה היינו בדיהבי בני משפחה דמי. ואיהו לית ליה מידי. אבל באמה לאבוה הוא דכייפינן דלא חייש לעבדותה של בתו כולי האי. דאע"ג דמטי ידיה איכא למיחש ומשום סרך בתו נגעו בה דלא ליתי למסרך. הרי השבנו על כל דבריו ופקפוקיו עד אשר לא נשאר בהם גם צרור שאינו נפרך. ויטול מה שחידש לפרש הסוגיא ע"פ גרסת אמ"ר בשטת רש"י. שאין לו קיום בשום אופן ונשתכר אל צרור נקוב. ולא נתיישר העקוב:
118
קי״טאוליד שיט"ת חדתא ולא אהניא ליה בריהט' דסוגיא
ומבלעדי אחזה כבר ראה מעכ"ת עצמו תיוהא בשטתו דמותיב לנפשיה אי הכי מאי משני בע"ע הדר ומזבין נפשיה. ומה תועלת במכירתו כיון דכופין אותו לעולם. ומתוך זה נכנס לדוחקים עצומים שאי אפשר לשמעם. כאשר יבואר להלן בטוב טעם: והא ודאי נמי תיובתא מעליא לפירושו. אף שמעכ"ת חשב לרפא שבר על נקלה באומרו אבל באמת משום הא לא אריא דודאי תלמודא משני שפיר כו' משום דלא חשיב בברייתא אלא פדיון המתקיים לעולם ואינו בא עוד לידי עבדות. והאריך לשון בזה. ואל מקום אחד הכל הולך שאין קץ לסברות כאלה שאין להם על מה שיסמכו לא שורש ולא ענף. ואין לעוף השמים בלי ידים ורגלים ולא כנף. כי אפילו הוא מרבה בש"מא כל היום. לומר שאינו פדיון המתקיים: אין שומע לו. והקושיא במקומה עומדת. מאי טעמא לא תני נמי הך תקנתא בע"ע דרשאין ויכולין ב"מ להכריחו על פדיונו אם מצאה ידו. כדרך ששנו באב. ומדוע יהא דבר שאינו מתקיים. ולמה לא יטריחו בני משפחה עצמן בכך לחוס על כבודם בדבר שאין להם חסרון כיס. כה"ג ודאי טרח איניש בדינא ודיינא אפי' מאה פעמים. ועד שאתה אומר שהם יתייגעו ויניחוהו בעבדות לבסוף. אני אומר שהוא יבוש ויכלם בראותו שיגע לריק ויכוף כאגמון ראשו. ולא עוד שאני אומר שהוא ודאי דבר שסופו להתקיים. כי לא ימצא עוד מי שירצה לקנותו. מי פתי יסור לקנות עבד כזה. שיש עליו עוררין ואין מכירתו מכירה גמורה. אם קרוביו מוחין בידו. ועוד איך שיהיה ולו הונח כדבריו שאין פדיונו דבר של קיימא מה בכך יניחוהו בסוף בעבדותו. וכי מה הפסדנו בזה. והלא עתה לא הרווחנו כלום שא"כ פשיטא שישאר לעבד עולם בלי מונע. ויעיד המעיין הישר אם ראוי לבלות הזמן בתשובות לסברות זרות כאלו:
ומבלעדי אחזה כבר ראה מעכ"ת עצמו תיוהא בשטתו דמותיב לנפשיה אי הכי מאי משני בע"ע הדר ומזבין נפשיה. ומה תועלת במכירתו כיון דכופין אותו לעולם. ומתוך זה נכנס לדוחקים עצומים שאי אפשר לשמעם. כאשר יבואר להלן בטוב טעם: והא ודאי נמי תיובתא מעליא לפירושו. אף שמעכ"ת חשב לרפא שבר על נקלה באומרו אבל באמת משום הא לא אריא דודאי תלמודא משני שפיר כו' משום דלא חשיב בברייתא אלא פדיון המתקיים לעולם ואינו בא עוד לידי עבדות. והאריך לשון בזה. ואל מקום אחד הכל הולך שאין קץ לסברות כאלה שאין להם על מה שיסמכו לא שורש ולא ענף. ואין לעוף השמים בלי ידים ורגלים ולא כנף. כי אפילו הוא מרבה בש"מא כל היום. לומר שאינו פדיון המתקיים: אין שומע לו. והקושיא במקומה עומדת. מאי טעמא לא תני נמי הך תקנתא בע"ע דרשאין ויכולין ב"מ להכריחו על פדיונו אם מצאה ידו. כדרך ששנו באב. ומדוע יהא דבר שאינו מתקיים. ולמה לא יטריחו בני משפחה עצמן בכך לחוס על כבודם בדבר שאין להם חסרון כיס. כה"ג ודאי טרח איניש בדינא ודיינא אפי' מאה פעמים. ועד שאתה אומר שהם יתייגעו ויניחוהו בעבדות לבסוף. אני אומר שהוא יבוש ויכלם בראותו שיגע לריק ויכוף כאגמון ראשו. ולא עוד שאני אומר שהוא ודאי דבר שסופו להתקיים. כי לא ימצא עוד מי שירצה לקנותו. מי פתי יסור לקנות עבד כזה. שיש עליו עוררין ואין מכירתו מכירה גמורה. אם קרוביו מוחין בידו. ועוד איך שיהיה ולו הונח כדבריו שאין פדיונו דבר של קיימא מה בכך יניחוהו בסוף בעבדותו. וכי מה הפסדנו בזה. והלא עתה לא הרווחנו כלום שא"כ פשיטא שישאר לעבד עולם בלי מונע. ויעיד המעיין הישר אם ראוי לבלות הזמן בתשובות לסברות זרות כאלו:
119
ק״כולא סלקא לי' שמעתא
והפלא עוד בדבריו הללו דסבר מר לאסוקי שמעתא אליבא דהילכתא וסיים בלשון זה אבל מ"מ ודאי בעיקר דינא לא פליגי רבנן ואינהו נמי ס"ל דכופין את האב לפדות כו' ואע"ג דלרבנן אפשר שלא יהא פדיון המתקיים אין הדבר ברור דאפשר אחר כפייה הראשונה יטה אזנו כו' וגם ביד הקרובים לכפותו כמה פעמים עכ"ל. וישמיע לאזנו מה שהוא מוציא מפיו. א"כ מאי דוחקיה דתלמודא לאוקמי כר"ש דלא כהלכתא. הא אפי' כרבנן נמי תיתי. אלא שבודאי אין זה מועיל דא"כ מאי טעמא בע"ע לא תני ומפדין. ולכן הוצרך מעכ"ת לאחוז החבל בשני ראשיו וכדמות שני הפכים בענין אחד (דמעיקרא פשיטא ליה דלרבנן בתרוייהו ליכא פדיון המתקיים והדר קאמר איפכא דהשתא במסקנא לא סגיא דלא נימא). דלרבנן אמרינן באמה הוי פדיון המתקיים ולא בעבד. ומסברא ודאי איפכא הוא. דהאב ודאי לא יכנע מהר כמו העבד כי מי יחוש יותר ממנו על כבוד עצמו וכובד עבדותו. הרי בבירור ששטתו של מעכ"ת סתורה מאליה:
והפלא עוד בדבריו הללו דסבר מר לאסוקי שמעתא אליבא דהילכתא וסיים בלשון זה אבל מ"מ ודאי בעיקר דינא לא פליגי רבנן ואינהו נמי ס"ל דכופין את האב לפדות כו' ואע"ג דלרבנן אפשר שלא יהא פדיון המתקיים אין הדבר ברור דאפשר אחר כפייה הראשונה יטה אזנו כו' וגם ביד הקרובים לכפותו כמה פעמים עכ"ל. וישמיע לאזנו מה שהוא מוציא מפיו. א"כ מאי דוחקיה דתלמודא לאוקמי כר"ש דלא כהלכתא. הא אפי' כרבנן נמי תיתי. אלא שבודאי אין זה מועיל דא"כ מאי טעמא בע"ע לא תני ומפדין. ולכן הוצרך מעכ"ת לאחוז החבל בשני ראשיו וכדמות שני הפכים בענין אחד (דמעיקרא פשיטא ליה דלרבנן בתרוייהו ליכא פדיון המתקיים והדר קאמר איפכא דהשתא במסקנא לא סגיא דלא נימא). דלרבנן אמרינן באמה הוי פדיון המתקיים ולא בעבד. ומסברא ודאי איפכא הוא. דהאב ודאי לא יכנע מהר כמו העבד כי מי יחוש יותר ממנו על כבוד עצמו וכובד עבדותו. הרי בבירור ששטתו של מעכ"ת סתורה מאליה:
120
קכ״אומהניא שיטתי' לטבא אמ"ר לחדודי
אבל בשטתו של אמ"ר לא ימצא שם בדק מכל האמור. שהכל מתוקן בטוב טעם ודעת כדרך שביארנוה. ולא קשה נמי מה תועלת במכירתו מאחר שנכוף אותו לעולם. דהא ודאי לאו בשופטני עסקינן דליתו בני משפחה למפרקיה כל שעתא. אע"ג דכתב להו שטרא אדמיה. האי שטרא חספא בעלמא הוא. והא ודאי לאו מילתא דשכיחא היא. משו"ה לא תני לה. משא"כ באמה דאינה נמכרת ונשנית הויא מילתא פסיקתא. ומיקיימא תקנתא דרבנן בכל גוונא בין יש לו לאב בין אין לו. ואתי נמי שפיר כהילכתא דבהא ודאי מודו רבנן דאי בעו בני משפחה מצו למכפייה. אלא דלא בעי תלמודא לאוקמה כוותייהו. משום דהוי מילתא דלא שכיחא. כיון דלא עבידי למפרקה אליבייהו דס"ל נמכרת ונשנת. מכל מקום לא פליגי בהא וככל האמור. והם דברים נכונים והגונים למי שאמרן:
אבל בשטתו של אמ"ר לא ימצא שם בדק מכל האמור. שהכל מתוקן בטוב טעם ודעת כדרך שביארנוה. ולא קשה נמי מה תועלת במכירתו מאחר שנכוף אותו לעולם. דהא ודאי לאו בשופטני עסקינן דליתו בני משפחה למפרקיה כל שעתא. אע"ג דכתב להו שטרא אדמיה. האי שטרא חספא בעלמא הוא. והא ודאי לאו מילתא דשכיחא היא. משו"ה לא תני לה. משא"כ באמה דאינה נמכרת ונשנית הויא מילתא פסיקתא. ומיקיימא תקנתא דרבנן בכל גוונא בין יש לו לאב בין אין לו. ואתי נמי שפיר כהילכתא דבהא ודאי מודו רבנן דאי בעו בני משפחה מצו למכפייה. אלא דלא בעי תלמודא לאוקמה כוותייהו. משום דהוי מילתא דלא שכיחא. כיון דלא עבידי למפרקה אליבייהו דס"ל נמכרת ונשנת. מכל מקום לא פליגי בהא וככל האמור. והם דברים נכונים והגונים למי שאמרן:
121
קכ״במיהא לאוקמי אגירסא דידן סייעת' דשמיא אנהיר עיינין
הנה יצאתי ידי חובת טענותיו של מעכ"ת לא השארנו שריד. ממילא שטת רבינו ז"ל מקויימת בידינו בלי מטריד ומחריד. וכבר קלסה נמי מר. ומי יפרכס ולא יעשה אזנו כאפרכס הא למגמר. אם לא מי שאין לו אוזן ולא חיך לטעום יאמר על מתוק מר. ואני אנה אני בא כל מה דאנא משבח לה אנא פגים כמסייע שאין בו ממש אטו לא ידענא דאמ"ר שפיר קאמר. כל שכן שאין אני כדאי להרהר אחר דבריו הקדושים. מ"מ להיות תורה היא וללמוד אני צריך. ועוד שהגירסא שלנו ישנה היא ותפוסה ביד כל המפרשים אשר מעולם. כנראה ממה שנתעוררו כולם על כפיית בני משפחה שעם היות הדבר זר וקשה נתעצמו לקיימו. והגרסא החדשה צריכא לשני תיקונים הא' לגרוס לכפיניה בכינוי היחיד תמורת לכפינהו כינוי הרבים. והב' למחוק גם הלמ"ד ממלת לבני משפחה. ולהעמיד במקומה לכפיניה בני משפחה. שיש כאן שני חילופים. על כן מתיירא אני להחליט הדבר ביחס טעות סופר להנוסח הקדמון. מצורף לזה לא אוכל להכחיד תחת לשוני מה שיש לי להנדז בגרסתו של אמ"ר ז"ל. אע"פ שהיא קרובה אל השכל הישר ומפרקת תרי התמיהות. ומשבר סלעי הקושיות בפירושו (ויש לנו דוגמתה כפיה שבני משפחה כופין אותו משום פ"מ במוכר קברו ודכוותה שילהי פ' נושאין) עכ"ז מוכרח אני להודיע צערי שקשה לי גם על הגרסא החדשה ופירושה דליכפיניה נמי לעבד שיפדה עצמו ויכתוב שטר על דמיו. דהא ודאי לא אפשר (ואפי' נותן דמים ממש כה"ג לא) כיון דקיי"ל אינו לוה וגואל כדכתיבנא לעיל. דאפי' בנמכר לנכרי לפום ריהטא דשמעתא אינו לוה וגואל וילפינן שכיר שכיר ואין היקש למחצה ועוד ק"ו הוא:
הנה יצאתי ידי חובת טענותיו של מעכ"ת לא השארנו שריד. ממילא שטת רבינו ז"ל מקויימת בידינו בלי מטריד ומחריד. וכבר קלסה נמי מר. ומי יפרכס ולא יעשה אזנו כאפרכס הא למגמר. אם לא מי שאין לו אוזן ולא חיך לטעום יאמר על מתוק מר. ואני אנה אני בא כל מה דאנא משבח לה אנא פגים כמסייע שאין בו ממש אטו לא ידענא דאמ"ר שפיר קאמר. כל שכן שאין אני כדאי להרהר אחר דבריו הקדושים. מ"מ להיות תורה היא וללמוד אני צריך. ועוד שהגירסא שלנו ישנה היא ותפוסה ביד כל המפרשים אשר מעולם. כנראה ממה שנתעוררו כולם על כפיית בני משפחה שעם היות הדבר זר וקשה נתעצמו לקיימו. והגרסא החדשה צריכא לשני תיקונים הא' לגרוס לכפיניה בכינוי היחיד תמורת לכפינהו כינוי הרבים. והב' למחוק גם הלמ"ד ממלת לבני משפחה. ולהעמיד במקומה לכפיניה בני משפחה. שיש כאן שני חילופים. על כן מתיירא אני להחליט הדבר ביחס טעות סופר להנוסח הקדמון. מצורף לזה לא אוכל להכחיד תחת לשוני מה שיש לי להנדז בגרסתו של אמ"ר ז"ל. אע"פ שהיא קרובה אל השכל הישר ומפרקת תרי התמיהות. ומשבר סלעי הקושיות בפירושו (ויש לנו דוגמתה כפיה שבני משפחה כופין אותו משום פ"מ במוכר קברו ודכוותה שילהי פ' נושאין) עכ"ז מוכרח אני להודיע צערי שקשה לי גם על הגרסא החדשה ופירושה דליכפיניה נמי לעבד שיפדה עצמו ויכתוב שטר על דמיו. דהא ודאי לא אפשר (ואפי' נותן דמים ממש כה"ג לא) כיון דקיי"ל אינו לוה וגואל כדכתיבנא לעיל. דאפי' בנמכר לנכרי לפום ריהטא דשמעתא אינו לוה וגואל וילפינן שכיר שכיר ואין היקש למחצה ועוד ק"ו הוא:
122
קכ״גנגמר בעתיקת' לא קשה מדחדת' דדחיק לה עלמא
וכ"ש שקשה לדעת הרמב"ם ז"ל דאע"ג דסבירא ליה דנמכר לנכרי קל לענין זה מתוך שהחמרנו בו שיגאל בקרובים. מכל מקום הרי דעתו מפורשת שהנמכר לישראל אינו לוה וגואל: וכבר אמרנו למעלה דבכה"ג לא שייכא תקנת חכמים. כיון דגלי קרא דאינו לוה וגואל עצמו בע"כ של אדון. שוב אין כח חכמים יפה לעקור דבר מן התורה ולבטלו. שהוא דבר מבואר בעצמו. וכל זה אפי' העבד רוצה בכך. ואין צריך לומר כשהוא גם על כרחו של עבד. שאין מקום לכפיה זו לעבור על דין תורה. ודקאמרינן וקונה את עצמו בשטר דהיינו כסף. הא פרישנא לה לעיל דע"כ צ"ל דווקא ברצון האדון. וקמ"ל דקונה את עצמו בזה ואינו צריך שטר שחרור ולא שום דבר אחר. ותו לא מצי אדון למיהדר ביה (ואולי י"ל בזה דהרמב"ם נמי מהכא יליף דאינו לוה וגואל ולא מקרא נפיק אלא מדחזינן דפריך תלמודא לכפיניה. ש"מ דבקושטא ליתא וכדמסיק נמי תלמודא אע"ג דלאו מה"ט קאתי עלה ודוחק):
וכ"ש שקשה לדעת הרמב"ם ז"ל דאע"ג דסבירא ליה דנמכר לנכרי קל לענין זה מתוך שהחמרנו בו שיגאל בקרובים. מכל מקום הרי דעתו מפורשת שהנמכר לישראל אינו לוה וגואל: וכבר אמרנו למעלה דבכה"ג לא שייכא תקנת חכמים. כיון דגלי קרא דאינו לוה וגואל עצמו בע"כ של אדון. שוב אין כח חכמים יפה לעקור דבר מן התורה ולבטלו. שהוא דבר מבואר בעצמו. וכל זה אפי' העבד רוצה בכך. ואין צריך לומר כשהוא גם על כרחו של עבד. שאין מקום לכפיה זו לעבור על דין תורה. ודקאמרינן וקונה את עצמו בשטר דהיינו כסף. הא פרישנא לה לעיל דע"כ צ"ל דווקא ברצון האדון. וקמ"ל דקונה את עצמו בזה ואינו צריך שטר שחרור ולא שום דבר אחר. ותו לא מצי אדון למיהדר ביה (ואולי י"ל בזה דהרמב"ם נמי מהכא יליף דאינו לוה וגואל ולא מקרא נפיק אלא מדחזינן דפריך תלמודא לכפיניה. ש"מ דבקושטא ליתא וכדמסיק נמי תלמודא אע"ג דלאו מה"ט קאתי עלה ודוחק):
123
קכ״דמשביח שאון גלי בקושיו' שהעיר אמ"ר על הגירסא הישנ'
ולפ"ז נסתר כל הבנין וחזרנו לענין. ואם מחמת הקושיות לענ"ד לא נפלאת היא למצוא להם עזר ותרופה. ונחזור ונשקיף עליהם מעט השקפה. אם יקבלו תשובה נצחת. והנה יעברו לפנינו אחת לאחת. הא' מ"ט לא קאמר משום פגם בתו. כבר השבתי עליה למעלה בטוב טעם. דלא סגי דלא נקיט ליה. ובר מהא אמינא השתא משום דהעיקר הוא כשטת התוספת דאף כפייתו של אב ע"י בני משפחה. היא עם כפייתן של ב"מ עצמן. משו"ה איצטריך לפגם משפחה. דאי משום פגמה בלחוד. דילמא לא הוה כייפינן לבני משפחה. וא"ת למה ליה לאביי כפיית בני משפחה כלל. י"ל משום דכבר הוכחנו דתקנתא דרבנן היא הך כפייה. ואי איתא דבאב לחודיה מיירי. הא דאורייתא היא כדכתיב והפדה דודאי (בין לפירש"י בין לפי' רמב"ן) משמע בכל גוונא בין יש לו בין אין לו. שבני משפחה פודין בע"כ. ואין משגיחין בו. שתחזור לביתו:
ולפ"ז נסתר כל הבנין וחזרנו לענין. ואם מחמת הקושיות לענ"ד לא נפלאת היא למצוא להם עזר ותרופה. ונחזור ונשקיף עליהם מעט השקפה. אם יקבלו תשובה נצחת. והנה יעברו לפנינו אחת לאחת. הא' מ"ט לא קאמר משום פגם בתו. כבר השבתי עליה למעלה בטוב טעם. דלא סגי דלא נקיט ליה. ובר מהא אמינא השתא משום דהעיקר הוא כשטת התוספת דאף כפייתו של אב ע"י בני משפחה. היא עם כפייתן של ב"מ עצמן. משו"ה איצטריך לפגם משפחה. דאי משום פגמה בלחוד. דילמא לא הוה כייפינן לבני משפחה. וא"ת למה ליה לאביי כפיית בני משפחה כלל. י"ל משום דכבר הוכחנו דתקנתא דרבנן היא הך כפייה. ואי איתא דבאב לחודיה מיירי. הא דאורייתא היא כדכתיב והפדה דודאי (בין לפירש"י בין לפי' רמב"ן) משמע בכל גוונא בין יש לו בין אין לו. שבני משפחה פודין בע"כ. ואין משגיחין בו. שתחזור לביתו:
124
קכ״הוהב דילמא משום דלא הויא מילתא פסיקתא שאין הקרובים יכולין לכפות לאדון להכי לא תקנוה בעבד ולוקמא כהילכתא. הוא קצת דוחק דנהי דאדון מצי מעכב. אמאי לא ליתקנו משום הכי היכי דלא מעכב. והא דעדיפא מנה משני כיון דקושטא הכי הוא דברייתא ר"ש היא. ואע"ג דלא קיי"ל כוותיה:
125
קכ״ווהג מה דמיון יש לכפיית אב עם בני משפחה. כבר השיבותי עליה ג"כ קצת. ועוד לשטת התוס' ניחא דכפיה דאב נמי אינה אלא ע"י שכופין לבני משפחה. וק"ו לעבד עם בני משפחה:
126
קכ״זקמ"ל טעמא והילכתא בדינ' דב"מ ועד היכן מגיע
והד מנין לנו לחוש לחד מבני משפחה דליתי' קמן. י"ל דחיישינן לפגמא דעבד גופיה דאיהו נמי מבני משפחה. וסתמא ודאי לא ניחא ליה בפגם עצמו ולא בהפגם משפחתו בסבתו. אע"פ שמכר עצמו מפני דוחקו. ואי לאו דאיכא למיחש דהדר ומזבין נפשיה מחמת עניו ויעלה חרס בידם. הוה אמינא דרמי עלייהו דקרובים למפרקיה על כרחייהו כי היכי דכייפינן לאב. ולאו כל דכן הוא לאב כופין ומפקיעין זכותו שזיכתה לו תורה בפירוש. ועוד שכופין גם הקרובים לפדותה כשטת התוס' וכפי שהכרחנוה. ואפי' את"ל שבאמה אין כופין אלא משום פגמא דידהו. הכא אפי' משום פגמא דעבד נכפינהו. דודאי שייכי בגוויה טפי. והאיתיה קמן חד דקפיד. ואפי' אי מחיל איהו נמי אימא דאין מחילתו מחילה. דאכתי איכא יקרא דשכבי דודאי לא ניחא להו ולא מחלי אפגמייהו. (וליכא למידק מההיא דקאמר תלמודא א"א דליכא חד במד"ה ותיפוק ליה מה"ט. מהא לא איריא דעדיפא קאמר דניחא ליה לאשכוחי טעמא אפי' גבי דחיי א"א ולא דמי נמי כולי האי ההוא פגמא דאינו אלא לעז בעלמא ודוק). וזה ברור בעיני דזימנין טובא כי איתמר פ"מ פגמא דעירי ושכבי הוא. מש"ה לא סגי בויתור ומחילת ב"מ החיים. דאכתי קאי פגם המתים דנפיש פגמייהו טובא בההיא עלמא דקושטא. ומאן פייס מאן מחיל. ומלבד זה ג"כ נראה כיון דודאי קפידא הוא לרובא דעלמא דחיישי לפגמא. בטלה דעתייהו דהנך דמחלי. וה"ל כרובא דאיתא קמן דאנן סהדי. והיינו דפשיטא ליה לתלמודא התם דא"א דליכא חד במד"ה דלא ניחא ליה ומפסדינן לה ולאבוה. מה"ט דהו"ל מילתא דשכיחא טובא כמאן דאיתיה הכא דמי:
והד מנין לנו לחוש לחד מבני משפחה דליתי' קמן. י"ל דחיישינן לפגמא דעבד גופיה דאיהו נמי מבני משפחה. וסתמא ודאי לא ניחא ליה בפגם עצמו ולא בהפגם משפחתו בסבתו. אע"פ שמכר עצמו מפני דוחקו. ואי לאו דאיכא למיחש דהדר ומזבין נפשיה מחמת עניו ויעלה חרס בידם. הוה אמינא דרמי עלייהו דקרובים למפרקיה על כרחייהו כי היכי דכייפינן לאב. ולאו כל דכן הוא לאב כופין ומפקיעין זכותו שזיכתה לו תורה בפירוש. ועוד שכופין גם הקרובים לפדותה כשטת התוס' וכפי שהכרחנוה. ואפי' את"ל שבאמה אין כופין אלא משום פגמא דידהו. הכא אפי' משום פגמא דעבד נכפינהו. דודאי שייכי בגוויה טפי. והאיתיה קמן חד דקפיד. ואפי' אי מחיל איהו נמי אימא דאין מחילתו מחילה. דאכתי איכא יקרא דשכבי דודאי לא ניחא להו ולא מחלי אפגמייהו. (וליכא למידק מההיא דקאמר תלמודא א"א דליכא חד במד"ה ותיפוק ליה מה"ט. מהא לא איריא דעדיפא קאמר דניחא ליה לאשכוחי טעמא אפי' גבי דחיי א"א ולא דמי נמי כולי האי ההוא פגמא דאינו אלא לעז בעלמא ודוק). וזה ברור בעיני דזימנין טובא כי איתמר פ"מ פגמא דעירי ושכבי הוא. מש"ה לא סגי בויתור ומחילת ב"מ החיים. דאכתי קאי פגם המתים דנפיש פגמייהו טובא בההיא עלמא דקושטא. ומאן פייס מאן מחיל. ומלבד זה ג"כ נראה כיון דודאי קפידא הוא לרובא דעלמא דחיישי לפגמא. בטלה דעתייהו דהנך דמחלי. וה"ל כרובא דאיתא קמן דאנן סהדי. והיינו דפשיטא ליה לתלמודא התם דא"א דליכא חד במד"ה דלא ניחא ליה ומפסדינן לה ולאבוה. מה"ט דהו"ל מילתא דשכיחא טובא כמאן דאיתיה הכא דמי:
127
קכ״חוצריך לחלק בענין
והה מיורש קברות מאשתו שלא אמרו לכוף לב"מ. אלא שרשאין לעשות מרצונם. י"ל דלא דמי פגמא דהתם לדהכא. דדוקא היכא דהפגם הוא מן הכתוב כגון מכירת הבת שהתורה רמזה שהוא פגם. שהרי נתנה תורה רשות לכוף את האב משום זה. היה סברא ללמוד ממנו בדומה לו כגון פדיון עבד בקרובים. וכדגלי רחמנא בנמכר לנכרים דחובה בקרובים. אבל פגם מוכר קברו דלא כתיב. בבני משפחה תליא מילתא דאי קפדי הוי פגם. וכופין את הבעל על זה משום ועשית הטוב והישר בלחוד. אבל אי אינהו לא חיישי ליתיה לפגמא כלל ולית לן בה בודאי. משא"כ בנ"ד דאיכא פגמא דעבד ואמה. והוי נמי ודאי פגמייהו דבני משפחה בכלל. אע"ג דהם רוצים לוותר חלקם. חלק הנמכרים מי יתיר. וכיון דגלי רחמנא בהדיא דהוי פגם גמור. מצו רבנן לתקוני נמי כפיה. ולהלן נבאר עוד בעזה"י שעל כרחנו אנו צריכים לחלק בין פגם לפגם:
והה מיורש קברות מאשתו שלא אמרו לכוף לב"מ. אלא שרשאין לעשות מרצונם. י"ל דלא דמי פגמא דהתם לדהכא. דדוקא היכא דהפגם הוא מן הכתוב כגון מכירת הבת שהתורה רמזה שהוא פגם. שהרי נתנה תורה רשות לכוף את האב משום זה. היה סברא ללמוד ממנו בדומה לו כגון פדיון עבד בקרובים. וכדגלי רחמנא בנמכר לנכרים דחובה בקרובים. אבל פגם מוכר קברו דלא כתיב. בבני משפחה תליא מילתא דאי קפדי הוי פגם. וכופין את הבעל על זה משום ועשית הטוב והישר בלחוד. אבל אי אינהו לא חיישי ליתיה לפגמא כלל ולית לן בה בודאי. משא"כ בנ"ד דאיכא פגמא דעבד ואמה. והוי נמי ודאי פגמייהו דבני משפחה בכלל. אע"ג דהם רוצים לוותר חלקם. חלק הנמכרים מי יתיר. וכיון דגלי רחמנא בהדיא דהוי פגם גמור. מצו רבנן לתקוני נמי כפיה. ולהלן נבאר עוד בעזה"י שעל כרחנו אנו צריכים לחלק בין פגם לפגם:
128
קכ״טפגמא דאידכר גבי יורש אשתו ודאי דבר אחר הוא
עי"ל דשאני פגם דמכירת קבר למשפחה אחרת. דלא שייך גבי הנך בני משפחה דקיימן. אלא דחיישי לפגמא דאותן הקבורים בבה"ק זה. שאם לא יחזור לב"מ ביובל כשאר נחלות אז ניכר שהן קבורים בשל אחרים. כך פירשו התוס' בכתובות (דפד"א) בטעם הדבר. שנמצא לפי דבריהם אין הפגם מגיע לאלו החיים. שבאין ופודין מרצונם הטוב בחוששם לכבוד אבותיהם הנקברים שלא תחשב להם לביוש אחר זמן. באמור עליהם שאינם קבורים בנחלת אחוזתם. ויקרא דשכבי בלחוד הוא. להכי בדידהו קיימא אי חשבי ליה לקפידא. (ואף למאי דכתיבנא לעיל דיקרא דשכבי מילתא היא לעכובי נמי בענין פ"מ. היינו היכא דנגע בכולהו ר"ל שהדבר מגיע לכבוד החיים והמתים בשוה. דמגו דחל אחיים ליתן ממונם כדי לפדות לחוש לפ"מ. חייל נמי חיובא עלייהו ליקרא דשכבי לחוד. נ"מ דלא מצו מחלי אפי' אפשר דאיתנהו כולהו גבי הדדי לא יכלי למפטר נפשייהו. איברא היכא דלא מטי להו פגמא כלל להחיים כי הא. אע"ג דאיכא פגמא קצת לגבי שכבי י"ל דלא רמי חיובא אחיים להוציא ממון שלהם ע"ז בכפייה. ואב"א לפי' התוס' דילמא אה"נ התם נמי צ"ל בע"כ של בעל ושלא בטובתן של ב"מ מחזיר. ואין כ"כ הוכחה להפך). אבל במילתא דיקרא דחיי הוא. דילמא הכי נמי דמיכף נמי כייפי חד לחבריה. אי נמי אנן נמי חיישינן לבני משפחה דליתנהו הכא. ולפגם הנמכר כנזכר.
עי"ל דשאני פגם דמכירת קבר למשפחה אחרת. דלא שייך גבי הנך בני משפחה דקיימן. אלא דחיישי לפגמא דאותן הקבורים בבה"ק זה. שאם לא יחזור לב"מ ביובל כשאר נחלות אז ניכר שהן קבורים בשל אחרים. כך פירשו התוס' בכתובות (דפד"א) בטעם הדבר. שנמצא לפי דבריהם אין הפגם מגיע לאלו החיים. שבאין ופודין מרצונם הטוב בחוששם לכבוד אבותיהם הנקברים שלא תחשב להם לביוש אחר זמן. באמור עליהם שאינם קבורים בנחלת אחוזתם. ויקרא דשכבי בלחוד הוא. להכי בדידהו קיימא אי חשבי ליה לקפידא. (ואף למאי דכתיבנא לעיל דיקרא דשכבי מילתא היא לעכובי נמי בענין פ"מ. היינו היכא דנגע בכולהו ר"ל שהדבר מגיע לכבוד החיים והמתים בשוה. דמגו דחל אחיים ליתן ממונם כדי לפדות לחוש לפ"מ. חייל נמי חיובא עלייהו ליקרא דשכבי לחוד. נ"מ דלא מצו מחלי אפי' אפשר דאיתנהו כולהו גבי הדדי לא יכלי למפטר נפשייהו. איברא היכא דלא מטי להו פגמא כלל להחיים כי הא. אע"ג דאיכא פגמא קצת לגבי שכבי י"ל דלא רמי חיובא אחיים להוציא ממון שלהם ע"ז בכפייה. ואב"א לפי' התוס' דילמא אה"נ התם נמי צ"ל בע"כ של בעל ושלא בטובתן של ב"מ מחזיר. ואין כ"כ הוכחה להפך). אבל במילתא דיקרא דחיי הוא. דילמא הכי נמי דמיכף נמי כייפי חד לחבריה. אי נמי אנן נמי חיישינן לבני משפחה דליתנהו הכא. ולפגם הנמכר כנזכר.
129
ק״לביאור בתוספ' ברם דברי התוס' בענין זה תמוהי' ופלפל' אריכתא דמעלי לכולא גופא דההי' שמעתא דסלקא שפיר טפי אליבא דפרש"י דדיק טובא וממילא ניחא נמי דלק"מ מההיא לג"ד
איברא דברי התוספת הנ"ל תמוהים בעיני דסוברים שפגם משפחה הלז אינו אלא בסבת הקבורים שם כבר שנחשב להם לפגם כשתשאר ביובל ביד אחרים. ואז יאמרו שהם קבורים בשל אחרים. וזה אינו נראה מכמה טעמים. הא' שזה דוחק גדול שעד היובל לא יחשב להם פגם כי אם דוקא ביובל. והב' קשיא לי טובא דאיזה פגם יש בכך אם נקברו מתחלה בשלהם ואח"כ ע"י ירושה או מכירה באה לאחרים. מכל מקום בשעת קבורתם בשלהם נקברו. ואין כאן גנאי להם בכלום. שלא מצינו כיוצא בה. ואמנם מצאנו דוגמתה בפ' יש נוחלין שאמרו נמצא צדיק קבור בקבר שאינו שלו והיינו משום דקבעי למימר התם דילמא פנחס ויאיר דזבן מיזבן. אהא אמרינן נמצאת שדה חוזרת ביובל וצדיק קבור בשאינו שלו. דאיגלאי מילתא למפרע דמעיקרא לאו דיליה הוה שלא היה לו בה קנין הגוף. והרי זה גנאי ודאי לצדיק שלא הי"ל מקום קבר. והוצרך ליקבר בשל אחרים. משא"כ בנקבר בשלו ואח"כ בא השדה לאחרים הרי הוא קבור בשלו. ולא זכה השני בקבר למפרע. ואף להבא אינו רשאי לפנותו. רק שאר המקום הפנוי הוא שלו עכשיו. ואדרבה אי מהתם איכא למשמע מידי. איפכא הוא דאיכא למשמע מנה דהא סתמא דמילתא כבר היו שם קברות באותה שדה שירש פנחס מאשתו וקבר את אביו שם. ואם איתא שגם לקבורים מתחלה בשלהם הוא גנאי. כשתשאר השדה אח"כ ביד אחרים. א"כ באותם שהיו קבורים שם ראשונה מאי איכא למימר דהיכי איירי התם אי נשארה לפנחס. א"כ נמצאו אבות האשה ומשפחתה קבורים בשל אחרים כפי' התוס' דהכא. אלא בהכרח צ"ל שחזרה לבני משפחה ביובל ולא נשארה ביד בני פנחס רק עד היובל. ונמצא כשקרקע חוזרת פשיטא דהדרא קושיא אאלעזר היאך הצדיק קבור בקבר שאינו שלו מתחלה עד סוף. אלא ודאי אין זה פגם כ"א לב"מ החיים עדנה שיצטרכו להקבר בשל אחרים כדבעינן למימר ואתי שפיר דהתם היה לנשארים קרקע אחר שלהם. ואע"פ שי"ל מתחלה לא היו קבור שם אדם מבני משפחת האשה. אלא הוא עשאה לקברות תחלה. ולק"מ. מכל מקום לא מוכח נמי דזהו פגם כנז' ומסתברא טפי דכה"ג ליכא פגמא כדאמרן. ותו דהכי משמע נמי מהא דאייתי עלה ממוכר קברו שבאין ב"מ וקוברין אותו בע"כ. דש"מ דלאלתר הוי פגמא. מכל הלין נ"ל עיקר דריב"ב לא איירי ביובל כלל. אלא איידי דתני התם אלו שחוזרין ביובל ושאין חוזרין. מייתי נמי לדריב"ב דס"ל חזרה בירושה דבעל. ודריב"ב עדיפא דאפי' שלא ביובל מחזיר. כל שכן אם אירע כן ביובל. ומה שהוכיחו התוספת דע"כ ביובל איירי. דאל"ה אמאי אצטריך למימר דירושת הבעל דאורייתא. הא מצי למימר אפי' תימא ירושת הבעל דרבנן. ואפ"ה בעו לאהדורי ליה דמי משום דבלא"ה לא הוה הדרא אלא ביובל. והשתא דמהדר להו קמי יובל דזכה בה מדרבנן משו"ה בעו למיתב ליה דמי. אצ"ל דביובל קאי דהשתא ניחא. נ"ל שאין זו הוכחה דמעיקרא הוא דסבר תלמודא הכי דריב"ב מיירי נמי ביובל דוקא דאכתי לא סליק אדעתיה דמיירי בבה"ק. אלא בכל קרקע שיורש הבעל מאשתו צריך להחזירה לב"מ קמיירי. להכי פריך שפיר מ"ט בעי למיהדר אי משום אפקעתא דמלכא דמים מאי עבידתייהו. ואי לא משום מאי ניהדר. אבל השתא דאתית להכי דבבה"ק עסיק התם ומשום פ"מ נגעו בה. דהיינו ודאי כפי' רש"י דלא משום הקבורים כבר שם הוא. אלא משום יקרא דחיי מבני משפחה דאין להם קברות אחר ויהיו מוכרחים להקבר בקרקע של אחרים. אי נמי משום דנוח לאדם בקברות אבותיו ופגם להם שיקברו בשכונת אחרים. מיהת היינו טעמא משום הנך ב"מ דקיימן. דלדידהו מטי פגמא דווקא. ולפ"ז ודאי צריך להחזיר מיד לב"מ. ואי אפשר להמתין עד היובל. אלא מוציאין ממנו תיכף. ומש"ה על כרחו היה צ"ל דס"ל ירושת הבעל דאורייתא. דאי דרבנן אכתי תיקשי דמים מאי עבידתייהו דהאיכא ודאי פגמא רבה וכי הא דתניא במוכר קברו. א"כ מצו רבנן נמי לאפקועי ירושת אשתו. כיון דאינה אלא מדבריהם. שהם אמרו. והם אמרו להפקיע ירושתו במקום פגם כזה. ואפי' לא הגיע היובל עדיין. לכך צ"ל בודאי ירושת הבעל דאורייתא דלא מצו רבנן לאפקועה בכדי. אלא משום פ"מ אמור דלישקול דמי וליהדר לאלתר. הכין חזי לנא פירושא דהדין שמעתא ומסתבר טובא. ואי הכי לא קשיא נמי מההיא אפי' תימא דאינה אלא ברצון ב"מ. ה"ט משום דלא שייך התם אלא כי לית להו קרקע אחרינא מדידהו כדאוכחנא. כדי שלא יהו קבורים בקרקע שאינה שלהם. וכי אית להו קרקע לא שייכא הך מילתא. ואיבעית אימא כי לא קפדי ב"מ להקבר בשל אחרים. מי יקפיד ויכריחם על כך. ומי שחושש לכך מבני המשפחה הוא בא ונותן הדמים והרי הוא שלו. ואין מקום לכוף הבלתי רוצה להקבר שם. כיון שפירשנו שאין כאן פגם רק להנקברים מכאן ואילך. ואי ניחא להו לית לן בה. דלא מיפגמי שאר ב"מ בהכי. והרי להמוכר קברו כופין. לפי שגורם פגם למשפחה שלא מרצונם. וה"ה פגם דעבד ואמה כיון דמיפגמי כולהו ב"מ בהכי לאו כל כמינייהו לאחולי אפגמייהו ולאפסודי להו במחילתן:
איברא דברי התוספת הנ"ל תמוהים בעיני דסוברים שפגם משפחה הלז אינו אלא בסבת הקבורים שם כבר שנחשב להם לפגם כשתשאר ביובל ביד אחרים. ואז יאמרו שהם קבורים בשל אחרים. וזה אינו נראה מכמה טעמים. הא' שזה דוחק גדול שעד היובל לא יחשב להם פגם כי אם דוקא ביובל. והב' קשיא לי טובא דאיזה פגם יש בכך אם נקברו מתחלה בשלהם ואח"כ ע"י ירושה או מכירה באה לאחרים. מכל מקום בשעת קבורתם בשלהם נקברו. ואין כאן גנאי להם בכלום. שלא מצינו כיוצא בה. ואמנם מצאנו דוגמתה בפ' יש נוחלין שאמרו נמצא צדיק קבור בקבר שאינו שלו והיינו משום דקבעי למימר התם דילמא פנחס ויאיר דזבן מיזבן. אהא אמרינן נמצאת שדה חוזרת ביובל וצדיק קבור בשאינו שלו. דאיגלאי מילתא למפרע דמעיקרא לאו דיליה הוה שלא היה לו בה קנין הגוף. והרי זה גנאי ודאי לצדיק שלא הי"ל מקום קבר. והוצרך ליקבר בשל אחרים. משא"כ בנקבר בשלו ואח"כ בא השדה לאחרים הרי הוא קבור בשלו. ולא זכה השני בקבר למפרע. ואף להבא אינו רשאי לפנותו. רק שאר המקום הפנוי הוא שלו עכשיו. ואדרבה אי מהתם איכא למשמע מידי. איפכא הוא דאיכא למשמע מנה דהא סתמא דמילתא כבר היו שם קברות באותה שדה שירש פנחס מאשתו וקבר את אביו שם. ואם איתא שגם לקבורים מתחלה בשלהם הוא גנאי. כשתשאר השדה אח"כ ביד אחרים. א"כ באותם שהיו קבורים שם ראשונה מאי איכא למימר דהיכי איירי התם אי נשארה לפנחס. א"כ נמצאו אבות האשה ומשפחתה קבורים בשל אחרים כפי' התוס' דהכא. אלא בהכרח צ"ל שחזרה לבני משפחה ביובל ולא נשארה ביד בני פנחס רק עד היובל. ונמצא כשקרקע חוזרת פשיטא דהדרא קושיא אאלעזר היאך הצדיק קבור בקבר שאינו שלו מתחלה עד סוף. אלא ודאי אין זה פגם כ"א לב"מ החיים עדנה שיצטרכו להקבר בשל אחרים כדבעינן למימר ואתי שפיר דהתם היה לנשארים קרקע אחר שלהם. ואע"פ שי"ל מתחלה לא היו קבור שם אדם מבני משפחת האשה. אלא הוא עשאה לקברות תחלה. ולק"מ. מכל מקום לא מוכח נמי דזהו פגם כנז' ומסתברא טפי דכה"ג ליכא פגמא כדאמרן. ותו דהכי משמע נמי מהא דאייתי עלה ממוכר קברו שבאין ב"מ וקוברין אותו בע"כ. דש"מ דלאלתר הוי פגמא. מכל הלין נ"ל עיקר דריב"ב לא איירי ביובל כלל. אלא איידי דתני התם אלו שחוזרין ביובל ושאין חוזרין. מייתי נמי לדריב"ב דס"ל חזרה בירושה דבעל. ודריב"ב עדיפא דאפי' שלא ביובל מחזיר. כל שכן אם אירע כן ביובל. ומה שהוכיחו התוספת דע"כ ביובל איירי. דאל"ה אמאי אצטריך למימר דירושת הבעל דאורייתא. הא מצי למימר אפי' תימא ירושת הבעל דרבנן. ואפ"ה בעו לאהדורי ליה דמי משום דבלא"ה לא הוה הדרא אלא ביובל. והשתא דמהדר להו קמי יובל דזכה בה מדרבנן משו"ה בעו למיתב ליה דמי. אצ"ל דביובל קאי דהשתא ניחא. נ"ל שאין זו הוכחה דמעיקרא הוא דסבר תלמודא הכי דריב"ב מיירי נמי ביובל דוקא דאכתי לא סליק אדעתיה דמיירי בבה"ק. אלא בכל קרקע שיורש הבעל מאשתו צריך להחזירה לב"מ קמיירי. להכי פריך שפיר מ"ט בעי למיהדר אי משום אפקעתא דמלכא דמים מאי עבידתייהו. ואי לא משום מאי ניהדר. אבל השתא דאתית להכי דבבה"ק עסיק התם ומשום פ"מ נגעו בה. דהיינו ודאי כפי' רש"י דלא משום הקבורים כבר שם הוא. אלא משום יקרא דחיי מבני משפחה דאין להם קברות אחר ויהיו מוכרחים להקבר בקרקע של אחרים. אי נמי משום דנוח לאדם בקברות אבותיו ופגם להם שיקברו בשכונת אחרים. מיהת היינו טעמא משום הנך ב"מ דקיימן. דלדידהו מטי פגמא דווקא. ולפ"ז ודאי צריך להחזיר מיד לב"מ. ואי אפשר להמתין עד היובל. אלא מוציאין ממנו תיכף. ומש"ה על כרחו היה צ"ל דס"ל ירושת הבעל דאורייתא. דאי דרבנן אכתי תיקשי דמים מאי עבידתייהו דהאיכא ודאי פגמא רבה וכי הא דתניא במוכר קברו. א"כ מצו רבנן נמי לאפקועי ירושת אשתו. כיון דאינה אלא מדבריהם. שהם אמרו. והם אמרו להפקיע ירושתו במקום פגם כזה. ואפי' לא הגיע היובל עדיין. לכך צ"ל בודאי ירושת הבעל דאורייתא דלא מצו רבנן לאפקועה בכדי. אלא משום פ"מ אמור דלישקול דמי וליהדר לאלתר. הכין חזי לנא פירושא דהדין שמעתא ומסתבר טובא. ואי הכי לא קשיא נמי מההיא אפי' תימא דאינה אלא ברצון ב"מ. ה"ט משום דלא שייך התם אלא כי לית להו קרקע אחרינא מדידהו כדאוכחנא. כדי שלא יהו קבורים בקרקע שאינה שלהם. וכי אית להו קרקע לא שייכא הך מילתא. ואיבעית אימא כי לא קפדי ב"מ להקבר בשל אחרים. מי יקפיד ויכריחם על כך. ומי שחושש לכך מבני המשפחה הוא בא ונותן הדמים והרי הוא שלו. ואין מקום לכוף הבלתי רוצה להקבר שם. כיון שפירשנו שאין כאן פגם רק להנקברים מכאן ואילך. ואי ניחא להו לית לן בה. דלא מיפגמי שאר ב"מ בהכי. והרי להמוכר קברו כופין. לפי שגורם פגם למשפחה שלא מרצונם. וה"ה פגם דעבד ואמה כיון דמיפגמי כולהו ב"מ בהכי לאו כל כמינייהו לאחולי אפגמייהו ולאפסודי להו במחילתן:
130
קל״אאגרא דכ"ולא דוחקא בנו' החדש ונתמעט קצת מרוחב הזר"ות
עוד יש דוחק במ"ש משום פ"מ כופין את האב לכתוב שטר אדמיה. העיקר חסר מן הספר. וכי פריך תו גבי עבד נמי לכפיניה כה"ג הרי כאן זרו"ת כפול. דכל כי האי גוונא הו"ל לתלמודא לפרושי. איברא בהא איכא למימר דלאו דווקא קאמר אמ"ר זצ"ל דבעי למכתב שטרא אדמיה. דבאמת אין צורך לומר כן אלא תרי טעמי נקט לרווחא דמילתא. והעיקר הוא שכופין לאב לפדותה נגד רצונו שצווח שתחזור אליו. ואהא פריך ע"ע נמי נכפיניה ב"מ לפדותה משלהם אם ירצו אף שהוא נגד רצונו שחפץ יותר להשאר בעבדותו מחמת שאין לו מזונות. כי עני הוא ואינו מתפייס להיות בן חורין ולחזור על הפתחים. טוב נקלה ועבד לו ממתכבד וחסר לחם. ובכן נתיישב זה היטב: וגם הקושיא שהקשינו למעלה ממ"ש הרמב"ם שאינו לוה וגואל. נסתלקה מעתה לגמרי דהשתא לאו בגאולת עצמו ושלא ברצון האדון איירי אלא בגאולת אחרים דליתקנו ליה רבנן מדעתייהו ומדעת האדון אע"ג דלא תהוי מילתא פסיקתא. והיינו יכולים לעמוד בריוח בשטתו של אמ"ר שלא תמוט מחמת קושיות הללו:
עוד יש דוחק במ"ש משום פ"מ כופין את האב לכתוב שטר אדמיה. העיקר חסר מן הספר. וכי פריך תו גבי עבד נמי לכפיניה כה"ג הרי כאן זרו"ת כפול. דכל כי האי גוונא הו"ל לתלמודא לפרושי. איברא בהא איכא למימר דלאו דווקא קאמר אמ"ר זצ"ל דבעי למכתב שטרא אדמיה. דבאמת אין צורך לומר כן אלא תרי טעמי נקט לרווחא דמילתא. והעיקר הוא שכופין לאב לפדותה נגד רצונו שצווח שתחזור אליו. ואהא פריך ע"ע נמי נכפיניה ב"מ לפדותה משלהם אם ירצו אף שהוא נגד רצונו שחפץ יותר להשאר בעבדותו מחמת שאין לו מזונות. כי עני הוא ואינו מתפייס להיות בן חורין ולחזור על הפתחים. טוב נקלה ועבד לו ממתכבד וחסר לחם. ובכן נתיישב זה היטב: וגם הקושיא שהקשינו למעלה ממ"ש הרמב"ם שאינו לוה וגואל. נסתלקה מעתה לגמרי דהשתא לאו בגאולת עצמו ושלא ברצון האדון איירי אלא בגאולת אחרים דליתקנו ליה רבנן מדעתייהו ומדעת האדון אע"ג דלא תהוי מילתא פסיקתא. והיינו יכולים לעמוד בריוח בשטתו של אמ"ר שלא תמוט מחמת קושיות הללו:
131
קל״במיהו חיישינן לאיקרורי דעתא בסוגיא
אלא שעדיין לא נתקררה דעתי בהא דמשני הדר ומזבין נפשיה. שצ"ל דהכי קאמר דלא עבידי בני משפחה למפרקיה דלא שדו זוזייהו בכדי. משו"ה לא תני ליה. והוא דוחק כנראה דמאי פסקא. מי סני לאשמועינן כה"ג דמצו ב"מ למיעבד הכי אי בעו כדכתיבנא לעיל באריכות. וכן הקושיא השנית אינה כלום דקאמר הכא נמי הדר ומזבין לה ולמאי תנייה. והא ודאי צריכא וצריכא:
אלא שעדיין לא נתקררה דעתי בהא דמשני הדר ומזבין נפשיה. שצ"ל דהכי קאמר דלא עבידי בני משפחה למפרקיה דלא שדו זוזייהו בכדי. משו"ה לא תני ליה. והוא דוחק כנראה דמאי פסקא. מי סני לאשמועינן כה"ג דמצו ב"מ למיעבד הכי אי בעו כדכתיבנא לעיל באריכות. וכן הקושיא השנית אינה כלום דקאמר הכא נמי הדר ומזבין לה ולמאי תנייה. והא ודאי צריכא וצריכא:
132
קל״גואגר' דשמעת' לפ"ד התוספ' סברא ברורה ומוכרח' מראיה גמורה
ותו ק"ל מאי דוחקיה דתלמודא לאוקמה כיחידאה: והא אפי' כרבנן תיתי הך רישא דברייתא לפי שטתו של אמ"ר. ועל פי' התו' ל"ק לישני תלמודא דאין כופין אלא לאב ביש לו כפירש"י. ולא תיקשי ליה מידי הדר ומזבין לה ולא איצטריך למדחק לתרוצה אליבא דר"ש דווקא. דלדידן ניחא לפום מאי דכתיבנ' לעיל בישוב שטת רש"י דלא היה מקום לכוף לאב משום פגם בתו גרידא שהתורה זכתה לו בפירוש. הכי נמי מסתבר להו להתו' טפי דאין מקום כלל לכופו לאב להפסיד זכות שזכו לו מן השמים בשביל כבודן של בני משפחה. שאם כן האיך התירה תורה מתחלה לזלזל בכבודה ובכבוד ב"מ למכרה כל עיקר. וגמרא ערוכה הוא בריש החובל בההוא עובדא דחמרא דקטע ידיה דינוקא. דאי לאו דאמר אבוה מפייסנא ליה מדידי לא הוה מצי אפי' אבוה לאפסודי לינוקא דמי חבלתו. והוה צריך ע"כ למשיימיה כעבדא אע"ג דזילא ביה מילתא. ש"מ בהדיא כל היכי דאיכא דררא דממונא ליכא למשגח בזילותא דב"מ לאפסודי להאיך דלא חייש לפגמיה. ולא הויא טענתא דב"מ טענה אלא כדבעו לפיוסי ליה מדידהו. והכי מוכח נמי מההא ד"פ א"נ דמשלם בושת פגם ע"פ עצמו ולא קיי"ל כמ"ד לא כל הימנו שיפגום בתו של פלוני. אע"ג דודאי לא אפשר דליכא חד במד"ה דלא ניחא ליה בפ"מ אפ"ה לא משגחינן בפגם משפחה כדי להפסיד לאב ולבת דלא חיישי. תוב אשכחנא נמי להג"א דכתבי הכין בפירוש בשם א"ז אהך עובדא דאייתינן וז"ל כל היכא דבעי אדם למיעבד לנפשיה מילתא דבזיזא ולארווחי לא מצו קרוביה לממחי בידיה. אא"כ פייסוהו מדידהו כדמוכח מעובדא דההוא חמרא עכ"ל. הרי שכוונתי ת"ל לדעת הגדולים הקדמונים ז"ל שהאמת כמו שזכרתי למעלה כמה פעמים שאין כח ב"מ יפה להפסיד לאב ממונו. והנאני מאד. (אף שעדיין יש לי דברים בגו כמו שאזכור בסמוך בעזה"י שלא להפסיק הדיבור כאן בהערה שאנו עסוקים בה שלא להטריד המעיין) ודאתאן עלה דה"ט דליכא לאקשויי אשטת התו' כדלעיל משום דפשיטא להו נמי דלא מהני כלל פגם דב"מ להפקיע ממונו של אב שבתו נתונה לו מן השמים כאחד מקניניו למכרן לצרכו. וליתא לכפיה אלא בבני משפחה למכפינהו לדידהו. ובעל כרחו דאב היינו משום טענת מזונות וטיפול דבת בלבד הוא. משו"ה לא ניחא ליה לתלמודא לשנויי שינויא דלאו שינוייא הוא. וסלקא שמעתא שפיר אליבא דר"ש דקושטא הכי הוא. אלא לשטתיה דמר אמ"ר ז"ל מי ניחא כיון דגרס לכפיניה דקסבר כולה כפיה באב קמיירי ולא שייכא בבני משפחה כלל. והכי פריך לכפיניה נמי ב"מ לעבד אי בעו. ולמה ליה לתלמודא כולי האי דשקיל וטרי עלה בחנם ומסיק דלא כהלכתא. לישני ליה דאין כופין לאב אלא ביש לו. משא"כ בעבד דלא שייך למכפייה חדא דמהיכא תיתי ליה. ואת"ל דאשכח סימא ומרגניתא. (ולית לרביה בגוה זכותא) ודאי לא צריכא למתנייה דמנפשיה פריק ליה. דאטו בשופטני עסקינן דאית ליה ואזיל ופלח. וזה ברור ופשוט. ולמאי איצטריך לאורוכי ולמדחק לאוקמה כיחידאה. וזה שהכריח לענ"ד להתוס' לפרש הסוגיא בכפייתן של ב"מ עצמן כמ"ש לעיל ודוק. ונתקיימה בידינו גרסתנו בכל אופן המועיל. ועוד נוסיף לקח ב"ה לאשרה כדחזי לנא:
ותו ק"ל מאי דוחקיה דתלמודא לאוקמה כיחידאה: והא אפי' כרבנן תיתי הך רישא דברייתא לפי שטתו של אמ"ר. ועל פי' התו' ל"ק לישני תלמודא דאין כופין אלא לאב ביש לו כפירש"י. ולא תיקשי ליה מידי הדר ומזבין לה ולא איצטריך למדחק לתרוצה אליבא דר"ש דווקא. דלדידן ניחא לפום מאי דכתיבנ' לעיל בישוב שטת רש"י דלא היה מקום לכוף לאב משום פגם בתו גרידא שהתורה זכתה לו בפירוש. הכי נמי מסתבר להו להתו' טפי דאין מקום כלל לכופו לאב להפסיד זכות שזכו לו מן השמים בשביל כבודן של בני משפחה. שאם כן האיך התירה תורה מתחלה לזלזל בכבודה ובכבוד ב"מ למכרה כל עיקר. וגמרא ערוכה הוא בריש החובל בההוא עובדא דחמרא דקטע ידיה דינוקא. דאי לאו דאמר אבוה מפייסנא ליה מדידי לא הוה מצי אפי' אבוה לאפסודי לינוקא דמי חבלתו. והוה צריך ע"כ למשיימיה כעבדא אע"ג דזילא ביה מילתא. ש"מ בהדיא כל היכי דאיכא דררא דממונא ליכא למשגח בזילותא דב"מ לאפסודי להאיך דלא חייש לפגמיה. ולא הויא טענתא דב"מ טענה אלא כדבעו לפיוסי ליה מדידהו. והכי מוכח נמי מההא ד"פ א"נ דמשלם בושת פגם ע"פ עצמו ולא קיי"ל כמ"ד לא כל הימנו שיפגום בתו של פלוני. אע"ג דודאי לא אפשר דליכא חד במד"ה דלא ניחא ליה בפ"מ אפ"ה לא משגחינן בפגם משפחה כדי להפסיד לאב ולבת דלא חיישי. תוב אשכחנא נמי להג"א דכתבי הכין בפירוש בשם א"ז אהך עובדא דאייתינן וז"ל כל היכא דבעי אדם למיעבד לנפשיה מילתא דבזיזא ולארווחי לא מצו קרוביה לממחי בידיה. אא"כ פייסוהו מדידהו כדמוכח מעובדא דההוא חמרא עכ"ל. הרי שכוונתי ת"ל לדעת הגדולים הקדמונים ז"ל שהאמת כמו שזכרתי למעלה כמה פעמים שאין כח ב"מ יפה להפסיד לאב ממונו. והנאני מאד. (אף שעדיין יש לי דברים בגו כמו שאזכור בסמוך בעזה"י שלא להפסיק הדיבור כאן בהערה שאנו עסוקים בה שלא להטריד המעיין) ודאתאן עלה דה"ט דליכא לאקשויי אשטת התו' כדלעיל משום דפשיטא להו נמי דלא מהני כלל פגם דב"מ להפקיע ממונו של אב שבתו נתונה לו מן השמים כאחד מקניניו למכרן לצרכו. וליתא לכפיה אלא בבני משפחה למכפינהו לדידהו. ובעל כרחו דאב היינו משום טענת מזונות וטיפול דבת בלבד הוא. משו"ה לא ניחא ליה לתלמודא לשנויי שינויא דלאו שינוייא הוא. וסלקא שמעתא שפיר אליבא דר"ש דקושטא הכי הוא. אלא לשטתיה דמר אמ"ר ז"ל מי ניחא כיון דגרס לכפיניה דקסבר כולה כפיה באב קמיירי ולא שייכא בבני משפחה כלל. והכי פריך לכפיניה נמי ב"מ לעבד אי בעו. ולמה ליה לתלמודא כולי האי דשקיל וטרי עלה בחנם ומסיק דלא כהלכתא. לישני ליה דאין כופין לאב אלא ביש לו. משא"כ בעבד דלא שייך למכפייה חדא דמהיכא תיתי ליה. ואת"ל דאשכח סימא ומרגניתא. (ולית לרביה בגוה זכותא) ודאי לא צריכא למתנייה דמנפשיה פריק ליה. דאטו בשופטני עסקינן דאית ליה ואזיל ופלח. וזה ברור ופשוט. ולמאי איצטריך לאורוכי ולמדחק לאוקמה כיחידאה. וזה שהכריח לענ"ד להתוס' לפרש הסוגיא בכפייתן של ב"מ עצמן כמ"ש לעיל ודוק. ונתקיימה בידינו גרסתנו בכל אופן המועיל. ועוד נוסיף לקח ב"ה לאשרה כדחזי לנא:
133
קל״דפיסקא דדינא דאמ"ר מ"מ כדקאי קאי
ומכל מקום דברי אמ"ר טובים ונכוחים בלי ספק וקוצר המשיג ועומק המושג מונע מלירד לסוף דעתו ז"ל ואפילו תימא דלא אמרה אלא לחדודי. והיא ודאי דרך אהובה וקרובה אל השכל. איך שיהיה אין חולשה בפסקו. דלקושטא ודאי שפיר קאמר אמ"ר מסברא דאי אפשר לחייב לבני משפחה להוציא ממונם על כרחם משום פגמם. שאין הדעת (הפשוט) נותן כן. ואין ראיה מהא דקאמר תלמודא נכפינהו משום פ"מ (אף לפי גרסתנו) דהכי הוא דס"ד ודחינן לה. והוא הדין דהוה מצי לשנויי דאין כופין לבני משפחה כלל משום פגם דידהו אלא דבלא"ה משני שפיר מיניה וביה. ולכן אין משם ראיה כלל:
ומכל מקום דברי אמ"ר טובים ונכוחים בלי ספק וקוצר המשיג ועומק המושג מונע מלירד לסוף דעתו ז"ל ואפילו תימא דלא אמרה אלא לחדודי. והיא ודאי דרך אהובה וקרובה אל השכל. איך שיהיה אין חולשה בפסקו. דלקושטא ודאי שפיר קאמר אמ"ר מסברא דאי אפשר לחייב לבני משפחה להוציא ממונם על כרחם משום פגמם. שאין הדעת (הפשוט) נותן כן. ואין ראיה מהא דקאמר תלמודא נכפינהו משום פ"מ (אף לפי גרסתנו) דהכי הוא דס"ד ודחינן לה. והוא הדין דהוה מצי לשנויי דאין כופין לבני משפחה כלל משום פגם דידהו אלא דבלא"ה משני שפיר מיניה וביה. ולכן אין משם ראיה כלל:
134
קל״השאין כל פ"מ שוה ודברי הג"א צ"ג רחב
אלא שעדיין לא יצאתי ידי חובתי לגמרי שנשאר עלי לברר עוד בהך ענינא דפגם משפחה דלאו כולהו בחדא מחיתא מחיתינהו ועל כרחנו צריכין אנו לחלק בין פגם לפגם. שאע"פ שהסברא נותנת שאין לכוף ב"מ משום פגמם ומסוגיא שלנו דקידושין אין הכרח ככל הנזכר. אף שסילקתי מעליה כל טענות וערעורין. מכל מקום אין ממנה שום הכרעה. וא"כ בדין היה לנטות אחר סברא זו בהחלט. אכן באמת יש לידע שאין כל הפגמין שוין. שיש מהם שכופין בודאי לבני משפחה עליהן. וכל שכן שאין לתפוס דברי הג"א הנ"ל במוחלט. דכל היכא דבעי אינש למעבד מידי דזילא ביה מילתא כדי לארווחי. לא מצו קרובים לממחי בידיה אי לא דפייסוהו:
אלא שעדיין לא יצאתי ידי חובתי לגמרי שנשאר עלי לברר עוד בהך ענינא דפגם משפחה דלאו כולהו בחדא מחיתא מחיתינהו ועל כרחנו צריכין אנו לחלק בין פגם לפגם. שאע"פ שהסברא נותנת שאין לכוף ב"מ משום פגמם ומסוגיא שלנו דקידושין אין הכרח ככל הנזכר. אף שסילקתי מעליה כל טענות וערעורין. מכל מקום אין ממנה שום הכרעה. וא"כ בדין היה לנטות אחר סברא זו בהחלט. אכן באמת יש לידע שאין כל הפגמין שוין. שיש מהם שכופין בודאי לבני משפחה עליהן. וכל שכן שאין לתפוס דברי הג"א הנ"ל במוחלט. דכל היכא דבעי אינש למעבד מידי דזילא ביה מילתא כדי לארווחי. לא מצו קרובים לממחי בידיה אי לא דפייסוהו:
135
קל״ומאי דאיכא למיד' לכאורה בעובדא דינוק' לאו דיוקא
דאכתי איכא למידק בה דילמא לאו ראיה היא. דשאני התם דלא מטיא זילותא אלא לינוקא לחוד בהא דמשיימי ליה כעבדא. דהכי משמע מדקאמר אבוה דזילא ביה מילתא. ולא קאמר דזילא בי מילתא. משו"ה לאו כל כמיניה לאפסודי' כיון דינוקא גופיה לא אכפת ליה. איברא דהא לאו מילתא היא ולאו דיוקא הוא לגמרי. דבודאי זילותא דינוקא דאבוה נמי היא כדמוכחא שמעתא דהחובל דבקטן דמכלמי ליה ומכלם. ודאי איכא בושת משפחה. דאפילו בלא מיכלם ס"ד לחיובא משום ב"מ. וכי מכלם ודאי לית דין ולית דיין דשייכי בני משפחה בזילותיה. אלא דתשלומי בושת דקטן גופיה הוי כיון דמכלם. והכא מסתמא איירי בקטן דמכלם מדקפיד על כיסופיה. ואפי' תימא דלא הוה מכלם אי הכי פשיטא דלא עבד אבוה אלא משום זילותא דמטי ליה על ידיה דינוקא. ולאו דוקא קאמר דזילא ביה. אלא זילותא דקאתיא ליה מחמתיה הוא דקאמר:
דאכתי איכא למידק בה דילמא לאו ראיה היא. דשאני התם דלא מטיא זילותא אלא לינוקא לחוד בהא דמשיימי ליה כעבדא. דהכי משמע מדקאמר אבוה דזילא ביה מילתא. ולא קאמר דזילא בי מילתא. משו"ה לאו כל כמיניה לאפסודי' כיון דינוקא גופיה לא אכפת ליה. איברא דהא לאו מילתא היא ולאו דיוקא הוא לגמרי. דבודאי זילותא דינוקא דאבוה נמי היא כדמוכחא שמעתא דהחובל דבקטן דמכלמי ליה ומכלם. ודאי איכא בושת משפחה. דאפילו בלא מיכלם ס"ד לחיובא משום ב"מ. וכי מכלם ודאי לית דין ולית דיין דשייכי בני משפחה בזילותיה. אלא דתשלומי בושת דקטן גופיה הוי כיון דמכלם. והכא מסתמא איירי בקטן דמכלם מדקפיד על כיסופיה. ואפי' תימא דלא הוה מכלם אי הכי פשיטא דלא עבד אבוה אלא משום זילותא דמטי ליה על ידיה דינוקא. ולאו דוקא קאמר דזילא ביה. אלא זילותא דקאתיא ליה מחמתיה הוא דקאמר:
136
קל״זמיהו התם משו' דלאו זילתא היא כולי האי הא לא"ה ודאי לא כל כמיניה לפגום אחרים משו' רווח' דידיה
ואיברא התם ה"ט דהוה צריך לפיוסי ליה לינוקא. משום דלא הוי זילותא כולי האי דרובא דאינשי לא קפדי אהכי. דאל"ה היכי מגבי ד' דברים כל יומא. ונמצא מי שיקטע ידו של חבירו לא יגבו ממנו נזקו מאחר שצריכין לשומו כעבד. אלא ע"כ ההוא גברא קפדנא הוה. אפי' במילתא דלא הויא קפידא לרובא דעלמא. אבל במידי דברירא מילתא דהויא זילותא לבני משפחה. ודאי לאו כל כמיניה לארווחי לדידיה ולאפסודי לאחריני. תדע דהא המוכר קברו ומקום מעמדו. באין בני משפחה ומוציאין מן הלוקח בע"כ של מוכר שהדמים חוזרים ודאי. שהרי קוברים אותו שם והא אע"ג דמשום רווחא הוא דעביד לא מהני. ומשמע דלא צריכי ב"מ לפיוסיה. וצ"ל משום דהכא ודאי איכא פגמא וזילותא לב"מ בהך מילתא כדכתבינן ופרשינן לעיל:
ואיברא התם ה"ט דהוה צריך לפיוסי ליה לינוקא. משום דלא הוי זילותא כולי האי דרובא דאינשי לא קפדי אהכי. דאל"ה היכי מגבי ד' דברים כל יומא. ונמצא מי שיקטע ידו של חבירו לא יגבו ממנו נזקו מאחר שצריכין לשומו כעבד. אלא ע"כ ההוא גברא קפדנא הוה. אפי' במילתא דלא הויא קפידא לרובא דעלמא. אבל במידי דברירא מילתא דהויא זילותא לבני משפחה. ודאי לאו כל כמיניה לארווחי לדידיה ולאפסודי לאחריני. תדע דהא המוכר קברו ומקום מעמדו. באין בני משפחה ומוציאין מן הלוקח בע"כ של מוכר שהדמים חוזרים ודאי. שהרי קוברים אותו שם והא אע"ג דמשום רווחא הוא דעביד לא מהני. ומשמע דלא צריכי ב"מ לפיוסיה. וצ"ל משום דהכא ודאי איכא פגמא וזילותא לב"מ בהך מילתא כדכתבינן ופרשינן לעיל:
137
קל״חוע"כ צ"ל כן לפי שגדולה מזו שמענו להג"א בהפך ממ"ש לעיל בשמם ולפום ריהטא גמרא הי' בהדי' אמנם לפמ"ש התוספ' אינה הוכחה
ולא עוד אלא שאפי' לבני משפחה כופין ודאי ומפקיעין ממונם בשביל פגמו של אחד מבני המשפחה כשהוא פגם גמור. ועל כרחך אתה אומר כן. דאל"כ איכא לאקשויי להג"א מדידיה אדידיה. דהא אשכחן להו בפ' מי שמת דמייתו עובד' דהוה בפני ר"ת דהורה ר"ש לב"ח שיכול לעכב קבורת הלוה בשביל חובו וקבל ר"ת את דבריו. ואם הוא קרובו בני משפחה מוחין בידו שלא לנוולו. והובא בח"מ סי' ק"ז לפסק הלכה. הא בהדיא ס"ל איפכא דאפי' לחד מבני משפחה מפסדינן ליה משום זילותא דאידך מבני משפחה. כי היכי דלא לימטי ליה זילותא. כ"ש דלא מצי למעבד זילותא לגופיה ולמשפחה. כדי לארווחי לנפשיה. והכי מוכח לכאורה נמי בגמרא התם (דקנ"ד ב) בעובדא דבני ברק דקא"ל ר"ע אי אתם רשאין לנוולו. ואמרינן עלה א"א בשלמא בני משפחה מערערי משו"ה אשתיקו. משמע דדינא הוא דמפסדי בני משפחה כדי שלא לנוולו. אלא שהתוס' כבר נשמרו שלא להוכיח משם למקום אחר אלא דווקא התם משום הירושה אינן רשאין לנוולו כיון דלא מידי יהבי ליה. וגם הוא קרובם. הא בעלמא ר"ל היכא דיהבי ליה מידי אפי' קרובים נינהו רשאין לבודקו כדי להציל ממונם. דכיון דזוזי יהבי אמרינן בהו נמי לינוול ולינוול. שמע מנה לכאורה דלית להו הא דהג"א אלא אין חילוק בדבר שבממון בין קרובים לאחרים דלא מפסדינן להו:
ולא עוד אלא שאפי' לבני משפחה כופין ודאי ומפקיעין ממונם בשביל פגמו של אחד מבני המשפחה כשהוא פגם גמור. ועל כרחך אתה אומר כן. דאל"כ איכא לאקשויי להג"א מדידיה אדידיה. דהא אשכחן להו בפ' מי שמת דמייתו עובד' דהוה בפני ר"ת דהורה ר"ש לב"ח שיכול לעכב קבורת הלוה בשביל חובו וקבל ר"ת את דבריו. ואם הוא קרובו בני משפחה מוחין בידו שלא לנוולו. והובא בח"מ סי' ק"ז לפסק הלכה. הא בהדיא ס"ל איפכא דאפי' לחד מבני משפחה מפסדינן ליה משום זילותא דאידך מבני משפחה. כי היכי דלא לימטי ליה זילותא. כ"ש דלא מצי למעבד זילותא לגופיה ולמשפחה. כדי לארווחי לנפשיה. והכי מוכח לכאורה נמי בגמרא התם (דקנ"ד ב) בעובדא דבני ברק דקא"ל ר"ע אי אתם רשאין לנוולו. ואמרינן עלה א"א בשלמא בני משפחה מערערי משו"ה אשתיקו. משמע דדינא הוא דמפסדי בני משפחה כדי שלא לנוולו. אלא שהתוס' כבר נשמרו שלא להוכיח משם למקום אחר אלא דווקא התם משום הירושה אינן רשאין לנוולו כיון דלא מידי יהבי ליה. וגם הוא קרובם. הא בעלמא ר"ל היכא דיהבי ליה מידי אפי' קרובים נינהו רשאין לבודקו כדי להציל ממונם. דכיון דזוזי יהבי אמרינן בהו נמי לינוול ולינוול. שמע מנה לכאורה דלית להו הא דהג"א אלא אין חילוק בדבר שבממון בין קרובים לאחרים דלא מפסדינן להו:
138
קל״טאיברא לענ"ד י"ל בטוב דאף התוספ' מודו להג"א וישוב לקושית בס' חו"י
ברם על כרחין הא נמי לאו כללא הוא דמי מצית אמרת דהתוס' לא חיישי לפגם משפחה כלל. א"כ כל הני סוגיין ושמעתתא דפ"מ מאי עבדי בהו. וביחוד להתוספת גופייהו תיקשי מיהת מדידהו אדידהו. דהא פשיטא להו בסוגיין דקידושין דכייפינן ודאי לבני משפחה משום פגמם ומפקינן מנייהו ממונא על כרחייהו. כל שכן דליכא למיחש לדררא דממונא דיהבי מדעתייהו. אלא מאי אית לך למימר ודאי שאני להו בין פגמא דעבד ואמה דכתיבן ורמיזן באורייתא לההוא פגמא דבדיקת המת לראות אם היה לו סימני גדלות שאין בזה כל כך פגם רק ניוול קצת למת למשמש בגופו ולעיין בו שעה קלה. (ובזה נתיישב קושית הה"ג מהר"ד שהובא בשו"ת חו"י דילמא משום חרדת הדין לא היו רשאין לפתוח קברו ע"ש. ולא ידענא מנא ליה הא לגמרי שמא לא נקבר עדיין או לא נסתם הגולל. ולא היו צריכין כי אם לבודקו והיינו למשמש בו היטב לחפש אחר שערות קטנות כדי לכוף ראשן לעיקרן. או לעיין אחר גומות שזה צריך עיון יפה. והיינו קצת ניוול למת שלא יתכן למשמש ולעיין בו כל כך באותו מקום וזה פשוט ואין כאן דמדומי קושיא) להכי ס"ל דלא הוה מפסדינן אפי' לבני משפחה. אי לאו מטעמא דלא יהבי מידי. רק משום ירושה בלבד הוא שרוצין לבודקו. לכן בדין הוא שאין רשאין לנוולו אפי' ניוול מעט. משא"כ בנדון דהג"א בענין עיכוב הקבורה לבע"ח בשביל התשלומין. אפשר שגם התוס' מודים שאין זה מבני משפחה יכול לעכב קבורתו. חדא דבזיון גדול הוא למת ופגם גמור לכל בני המשפחה. ועוד שגוף הלוה לא נשתעבד רק מחיים לתת את אשר לו ואעפ"כ אין גופו משועבד לד"א ולא היה יכול לאוסרו כשא"ל לשלם (כמ"ש בסי' צ"ז. אע"ג דמגברא דאית ליה ודאי בעינא לאפוקי מניה בכל גוונא עמ"ש בס"ד בלח"ש פ"ח דפסחים). כל שכן משמת שנעשה חפשי מן התורה ומן המצות ועבד חפשי מאדוניו שם. ולפיכך זוהי שקשה ביותר בהג"א כי מניין לו שאפי' אחרים שאינם מב"מ שיהו רשאין לעכב קבורת ב"ח מחמת דמי פרעונו. וכבר נתעוררו בו האחרונים ז"ל. גם אבא מארי הגאון זצ"ל בספרו סמ"ח נדחק בו מאד ועדיין צ"ע רב כי אם נכסיו נשתעבדו גופו לא נשתעבד. ואף אם הקרובים גברי אלמי מדוע יפגם המת בכך. ולכן לענ"ד נראים דברי הרב אביו של בעל ש"כ שהביאם בנו הרב שם שיש בהם טעם ע"ש. משא"כ לגבי קרובים לא מהני דהא כי לית ליה למת צרכי קבורה ודאי דמפקינן מנייהו צרכי קבורתו. כ"ש שאינן יכולין לגבות חובם ממה שהניח הנפטר וצריך לו לקבורתו. ודאתאן עלה מיהת צריך לפלוגי ודאי בין פגם לפגם. וגם אין כל הפסד ממון שוה דפעמים להפסד מועט לא חששו ולהפסד מרובה חששו:
ברם על כרחין הא נמי לאו כללא הוא דמי מצית אמרת דהתוס' לא חיישי לפגם משפחה כלל. א"כ כל הני סוגיין ושמעתתא דפ"מ מאי עבדי בהו. וביחוד להתוספת גופייהו תיקשי מיהת מדידהו אדידהו. דהא פשיטא להו בסוגיין דקידושין דכייפינן ודאי לבני משפחה משום פגמם ומפקינן מנייהו ממונא על כרחייהו. כל שכן דליכא למיחש לדררא דממונא דיהבי מדעתייהו. אלא מאי אית לך למימר ודאי שאני להו בין פגמא דעבד ואמה דכתיבן ורמיזן באורייתא לההוא פגמא דבדיקת המת לראות אם היה לו סימני גדלות שאין בזה כל כך פגם רק ניוול קצת למת למשמש בגופו ולעיין בו שעה קלה. (ובזה נתיישב קושית הה"ג מהר"ד שהובא בשו"ת חו"י דילמא משום חרדת הדין לא היו רשאין לפתוח קברו ע"ש. ולא ידענא מנא ליה הא לגמרי שמא לא נקבר עדיין או לא נסתם הגולל. ולא היו צריכין כי אם לבודקו והיינו למשמש בו היטב לחפש אחר שערות קטנות כדי לכוף ראשן לעיקרן. או לעיין אחר גומות שזה צריך עיון יפה. והיינו קצת ניוול למת שלא יתכן למשמש ולעיין בו כל כך באותו מקום וזה פשוט ואין כאן דמדומי קושיא) להכי ס"ל דלא הוה מפסדינן אפי' לבני משפחה. אי לאו מטעמא דלא יהבי מידי. רק משום ירושה בלבד הוא שרוצין לבודקו. לכן בדין הוא שאין רשאין לנוולו אפי' ניוול מעט. משא"כ בנדון דהג"א בענין עיכוב הקבורה לבע"ח בשביל התשלומין. אפשר שגם התוס' מודים שאין זה מבני משפחה יכול לעכב קבורתו. חדא דבזיון גדול הוא למת ופגם גמור לכל בני המשפחה. ועוד שגוף הלוה לא נשתעבד רק מחיים לתת את אשר לו ואעפ"כ אין גופו משועבד לד"א ולא היה יכול לאוסרו כשא"ל לשלם (כמ"ש בסי' צ"ז. אע"ג דמגברא דאית ליה ודאי בעינא לאפוקי מניה בכל גוונא עמ"ש בס"ד בלח"ש פ"ח דפסחים). כל שכן משמת שנעשה חפשי מן התורה ומן המצות ועבד חפשי מאדוניו שם. ולפיכך זוהי שקשה ביותר בהג"א כי מניין לו שאפי' אחרים שאינם מב"מ שיהו רשאין לעכב קבורת ב"ח מחמת דמי פרעונו. וכבר נתעוררו בו האחרונים ז"ל. גם אבא מארי הגאון זצ"ל בספרו סמ"ח נדחק בו מאד ועדיין צ"ע רב כי אם נכסיו נשתעבדו גופו לא נשתעבד. ואף אם הקרובים גברי אלמי מדוע יפגם המת בכך. ולכן לענ"ד נראים דברי הרב אביו של בעל ש"כ שהביאם בנו הרב שם שיש בהם טעם ע"ש. משא"כ לגבי קרובים לא מהני דהא כי לית ליה למת צרכי קבורה ודאי דמפקינן מנייהו צרכי קבורתו. כ"ש שאינן יכולין לגבות חובם ממה שהניח הנפטר וצריך לו לקבורתו. ודאתאן עלה מיהת צריך לפלוגי ודאי בין פגם לפגם. וגם אין כל הפסד ממון שוה דפעמים להפסד מועט לא חששו ולהפסד מרובה חששו:
139
ק״מוכך אתה אומר בדעת אמ"ר דע"כ שני ליה בין פגם לפגם דאיכא דכופין לב"מ עליה
וכן וודאי צ"ל ג"כ בדעת אמ"ר זצ"ל דאי לאו הכי קשיא נמי דידיה אדידיה דהכא פשיטא ליה דאין לכוף ב"מ משום פגמם. ובספרו הנדפס סי' הנ"ל מיפשט פשיטא ליה איפכא דבכמה מקומות מצינו שב"מ כופין זא"ז משום פ"מ. אלא ע"כ שני ליה נמי בין פגמא לפגמא. ואין לך בו אלא מקומו ושעתו שנזכר בפירוש בתלמוד שהוא פגם שכופין עליו לב"מ. ואין לנו להוסיף עליהם פגמים שאינן ברורים וידועים לנו לכוף בשבילן בני משפחה להוציא ממונם על כך. ובנ"ד נמי אף דבודאי אם היה האח מוציא מחשבתו זרה לפועל היה באין ספק פגם גדול וגמור. אע"ג דלא כתיב בהדיא כמאן דכתיב דמי. דק"ו הוא מנמכר לנכרי וכדברירנא טובא מעיקרא. אפ"ה השתא דאינו אלא הגזמה בעלמא. מספיקא ודאי לא מפקינן ומפקיעין ממונא דבני משפחה כדפרישית לעיל. והוא העיקר לדעתי שסמך עליו אמ"ר הגאון ז"ל בפסק זה. ואינו צריך להסכמה שיפה דן ויפה זיכה את היתומים. מרובי ראיותיו וסברותיו הברורים אורים ותומים:
וכן וודאי צ"ל ג"כ בדעת אמ"ר זצ"ל דאי לאו הכי קשיא נמי דידיה אדידיה דהכא פשיטא ליה דאין לכוף ב"מ משום פגמם. ובספרו הנדפס סי' הנ"ל מיפשט פשיטא ליה איפכא דבכמה מקומות מצינו שב"מ כופין זא"ז משום פ"מ. אלא ע"כ שני ליה נמי בין פגמא לפגמא. ואין לך בו אלא מקומו ושעתו שנזכר בפירוש בתלמוד שהוא פגם שכופין עליו לב"מ. ואין לנו להוסיף עליהם פגמים שאינן ברורים וידועים לנו לכוף בשבילן בני משפחה להוציא ממונם על כך. ובנ"ד נמי אף דבודאי אם היה האח מוציא מחשבתו זרה לפועל היה באין ספק פגם גדול וגמור. אע"ג דלא כתיב בהדיא כמאן דכתיב דמי. דק"ו הוא מנמכר לנכרי וכדברירנא טובא מעיקרא. אפ"ה השתא דאינו אלא הגזמה בעלמא. מספיקא ודאי לא מפקינן ומפקיעין ממונא דבני משפחה כדפרישית לעיל. והוא העיקר לדעתי שסמך עליו אמ"ר הגאון ז"ל בפסק זה. ואינו צריך להסכמה שיפה דן ויפה זיכה את היתומים. מרובי ראיותיו וסברותיו הברורים אורים ותומים:
140
קמ״אמ"כ המשיג ירד להציל ולא הציל מן הנרג' ההולכ' בסדר המדרגה
ובמה שהשיג אמ"ר על הב"ח. והתנצל מעכ"ת בעדו קצת באמרו דילמא ההוא עובדא דרבא בבינונים הוה. בזה לא אטריח עצמי. הן לו יהי כדבריו. הרי מעכ"ת מודה לדברי אמ"ר שהן אמת ודאי כאמתה של תורה דעכ"פ בבינונים לא כייפינן ולא מפקינן מיתמי. אפי' למזונות הבת. ולא חיישינן לגנאי היתומים שאחותם תחזור על הפתחים. ואע"פ שהיא נזונת מתנאי כתובה. כל שכן בקרובים אחרים. שאפי' היו היתומים אמודים הרבה. אין נראה להוציא מהן. ועוד על מעכ"ת להביא ראיה ששם היו עשירים. מלבד שצריך לבאר השיעור שיש לדבר כדי להקרא עשירים ובינונים. ועכ"פ דברי אמ"ר הגונים בנ"ד. דדילמא נמי לא הוו עשירים מופלגים בנ"ד. ועוד שלא נתחייבו בקצבה ושלא בקצבה.
ובמה שהשיג אמ"ר על הב"ח. והתנצל מעכ"ת בעדו קצת באמרו דילמא ההוא עובדא דרבא בבינונים הוה. בזה לא אטריח עצמי. הן לו יהי כדבריו. הרי מעכ"ת מודה לדברי אמ"ר שהן אמת ודאי כאמתה של תורה דעכ"פ בבינונים לא כייפינן ולא מפקינן מיתמי. אפי' למזונות הבת. ולא חיישינן לגנאי היתומים שאחותם תחזור על הפתחים. ואע"פ שהיא נזונת מתנאי כתובה. כל שכן בקרובים אחרים. שאפי' היו היתומים אמודים הרבה. אין נראה להוציא מהן. ועוד על מעכ"ת להביא ראיה ששם היו עשירים. מלבד שצריך לבאר השיעור שיש לדבר כדי להקרא עשירים ובינונים. ועכ"פ דברי אמ"ר הגונים בנ"ד. דדילמא נמי לא הוו עשירים מופלגים בנ"ד. ועוד שלא נתחייבו בקצבה ושלא בקצבה.
141
קמ״במ"כ טען טענות בלתי מכוונות
וכל מה שהרבה מעכ"ת דברים לפקפק בדברי אמ"ר אינני יורד לסוף דעתו שהאריך להראות פנים דמצות צדקה כל שעה כדאיתא פ"ק דר"ה והפליג במעלת הצדקה והביא ג"כ אותה ששנינו בפאה שזכה בה עני ראשון. (עמ"ש שם בס"ד במהדורא). ולא ידעתי מה רצה בכל זה האם חשב שנעלם ח"ו כל זה מאמ"ר ז"ל מה שתינוקות יודעין. אבל במ"כ אין זה ענין כלל לנ"ד. כי מי לא ידע בכל אלה גודל מעלת הצדקה ושלא להשהותה. אמנם אין הדברים אמורים אלא בצדקה דמנחא. כגון דאיכא מעות בכיס של צדקה. והוא הדין לכל א' מה שיש בידו ממעשרו או שהפריש מנדבת לבו סתמא. צריך להוציאו בעניים ראשונים שיזדמנו (תוך שנה ההיא ועדיין יש דברים בגו עי"ד סרנ"ז. ועמ"ש בס"ד במהדורת ספרי שילהי פאה) משא"כ ביתומים דלא בני מיעבד מצוה נינהו ועדיין לא הפרישו. ואין חוב עליהם להפרישה. משום שאינן בני חינוך אלא במצות הגוף כס"ת ותפילין. ולא במה שתלוי ברצון וחפץ אפי' בגדול כמבואר מאד בדברי אמ"ר. ומה ענין ההיא דר"ה ודפאה לכאן. דהפאה והצדקה מונחים מופרשים ועומדים. ואיך עלה עה"ד לדמות לנ"ד:
וכל מה שהרבה מעכ"ת דברים לפקפק בדברי אמ"ר אינני יורד לסוף דעתו שהאריך להראות פנים דמצות צדקה כל שעה כדאיתא פ"ק דר"ה והפליג במעלת הצדקה והביא ג"כ אותה ששנינו בפאה שזכה בה עני ראשון. (עמ"ש שם בס"ד במהדורא). ולא ידעתי מה רצה בכל זה האם חשב שנעלם ח"ו כל זה מאמ"ר ז"ל מה שתינוקות יודעין. אבל במ"כ אין זה ענין כלל לנ"ד. כי מי לא ידע בכל אלה גודל מעלת הצדקה ושלא להשהותה. אמנם אין הדברים אמורים אלא בצדקה דמנחא. כגון דאיכא מעות בכיס של צדקה. והוא הדין לכל א' מה שיש בידו ממעשרו או שהפריש מנדבת לבו סתמא. צריך להוציאו בעניים ראשונים שיזדמנו (תוך שנה ההיא ועדיין יש דברים בגו עי"ד סרנ"ז. ועמ"ש בס"ד במהדורת ספרי שילהי פאה) משא"כ ביתומים דלא בני מיעבד מצוה נינהו ועדיין לא הפרישו. ואין חוב עליהם להפרישה. משום שאינן בני חינוך אלא במצות הגוף כס"ת ותפילין. ולא במה שתלוי ברצון וחפץ אפי' בגדול כמבואר מאד בדברי אמ"ר. ומה ענין ההיא דר"ה ודפאה לכאן. דהפאה והצדקה מונחים מופרשים ועומדים. ואיך עלה עה"ד לדמות לנ"ד:
142
קמ״גפקפוקי המשיג כלין מאליהן והוכח' נאה דהמצווה מדרבנן לא נקרא מצווה ועושה
וכן כל יתר גמגומיו טורח דומות למרובות והנם למשא. כי מ"ש דכשהמצוה מדרבנן חשיב נמי מצוה ועושה. הנה אף אם נודה להנחתו זאת מכל מקום ודאי גדול המצווה מד"ת מן המצווה רק מדרבנן שאותו יצרו תוקפו יותר. וכל שכן שדבריו תמוהים במה שרוצה לומר שקטנים יצרם תקפם וחשיבי מצווים ועושים. זה שיבוש שאין כדאי להשיב עליו. ועוד שבודאי גם זה אינו אמת אלא אפי' בגדול המצווה מדבריהם. לא אמרינן דחשיב כמצווה ועושה. וראיה מר"י דאמר בריש מאן דאמר לי הלכה כר"י דס"ל סומא פטור מן המצות עבידנא ליה יומא טבא דלא מיפקידנא ועבידנא. וכבר כתבו התוספת דלר"י נמי סומא חייב עכ"פ במצות מדבריהם שלא יהא כנכרי. א"כ היכי קאמר דלא מיפקידנא והא מיפקד פקיד מד"ס. ולדברי מעכ"ת הא עדיפי ד"ס דחמירי דפשיטא דהו"ל מצווה ועושה. ואת"ל דלא מיפקידנא מדאורייתא קאמר. מיהת שמעת מנה דרבנן לגבי דאורייתא לאו מצווה ועושה חשיב וכדאמרן וק"ל:
וכן כל יתר גמגומיו טורח דומות למרובות והנם למשא. כי מ"ש דכשהמצוה מדרבנן חשיב נמי מצוה ועושה. הנה אף אם נודה להנחתו זאת מכל מקום ודאי גדול המצווה מד"ת מן המצווה רק מדרבנן שאותו יצרו תוקפו יותר. וכל שכן שדבריו תמוהים במה שרוצה לומר שקטנים יצרם תקפם וחשיבי מצווים ועושים. זה שיבוש שאין כדאי להשיב עליו. ועוד שבודאי גם זה אינו אמת אלא אפי' בגדול המצווה מדבריהם. לא אמרינן דחשיב כמצווה ועושה. וראיה מר"י דאמר בריש מאן דאמר לי הלכה כר"י דס"ל סומא פטור מן המצות עבידנא ליה יומא טבא דלא מיפקידנא ועבידנא. וכבר כתבו התוספת דלר"י נמי סומא חייב עכ"פ במצות מדבריהם שלא יהא כנכרי. א"כ היכי קאמר דלא מיפקידנא והא מיפקד פקיד מד"ס. ולדברי מעכ"ת הא עדיפי ד"ס דחמירי דפשיטא דהו"ל מצווה ועושה. ואת"ל דלא מיפקידנא מדאורייתא קאמר. מיהת שמעת מנה דרבנן לגבי דאורייתא לאו מצווה ועושה חשיב וכדאמרן וק"ל:
143
קמ״דבמ"כ החכם נ"ע לא נזהר משגגת תלמוד
ומש"ע תפשוט מהך ברייתא דגדול המצווה ועושה. גם זה אינו כלום אטו הך טעמא לחוד איתיה. דלפשוט מנה. הא איתנהו טעמי טובא דמצוה בם יותר מבשלוחם כו' כמבואר באורך בתשו' אמ"ר זצ"ל:
ומש"ע תפשוט מהך ברייתא דגדול המצווה ועושה. גם זה אינו כלום אטו הך טעמא לחוד איתיה. דלפשוט מנה. הא איתנהו טעמי טובא דמצוה בם יותר מבשלוחם כו' כמבואר באורך בתשו' אמ"ר זצ"ל:
144
קמ״הומ"ש דקנין ס"ת ג"כ אין זמנה עובר. במחילה מכבודו שגג בזה שהרי צריך ללמדם ספר וזה פשוט וק"ל: וכי הא דאמרינן גבי חבלה דקטן ולענין פקדונו (פ' חזקת דנב"ב) יעשה לו סגולה. מאי ניהו ס"ת
145
קמ״והצלת דברי אמ"ר מערעור ע"כ המשיג
ומש"ע ותו דהא תני התם ואין פוסקין עליהם צדקה ואין פודין עליהם שבוים ולא כל דבר שאין לו קצבה. משמע להדיא דצדקה נמי בכלל דבר שאין לו קצבה הוא עכ"ל. ולא ידענא דיוקיה מהיכא אטו כולהו בחדא מחיתא מחיתינהו ותדע דאי כדעתיה דמר למאי אצטריך למיתני נמי פדיון שבוים אטו לאו בכלל צדקה הוא. אלא על כרחך משום דלא דמי דהו"ל דבר שאין לו קצבה. ופרושי קמפרש ולא פדיון שבוים וכל דדמי ליה דלית ליה קצבה. דאדסמיך ליה קאי. אבל צדקה לעולם אימא לך אפי' יש לה קצבה אין פוסקין עליהם. והכי הוא ודאי דהא אין פוסקין קאמר שהוא פסיקה הקצובה על כל א' וא' לפי ערכו. שקוצבין הצבור על יחידיהם לפרנס ענייהם. וכפי' רש"י והוא פשוט. אע"ג די"ל דאין שיעור לפסיקה לפי שהיא חוזרת כמה פעמים כפי הצורך. דה"ט דלא הויא בכלל דבר שי"ל קצבה שעושין להם:
ומש"ע ותו דהא תני התם ואין פוסקין עליהם צדקה ואין פודין עליהם שבוים ולא כל דבר שאין לו קצבה. משמע להדיא דצדקה נמי בכלל דבר שאין לו קצבה הוא עכ"ל. ולא ידענא דיוקיה מהיכא אטו כולהו בחדא מחיתא מחיתינהו ותדע דאי כדעתיה דמר למאי אצטריך למיתני נמי פדיון שבוים אטו לאו בכלל צדקה הוא. אלא על כרחך משום דלא דמי דהו"ל דבר שאין לו קצבה. ופרושי קמפרש ולא פדיון שבוים וכל דדמי ליה דלית ליה קצבה. דאדסמיך ליה קאי. אבל צדקה לעולם אימא לך אפי' יש לה קצבה אין פוסקין עליהם. והכי הוא ודאי דהא אין פוסקין קאמר שהוא פסיקה הקצובה על כל א' וא' לפי ערכו. שקוצבין הצבור על יחידיהם לפרנס ענייהם. וכפי' רש"י והוא פשוט. אע"ג די"ל דאין שיעור לפסיקה לפי שהיא חוזרת כמה פעמים כפי הצורך. דה"ט דלא הויא בכלל דבר שי"ל קצבה שעושין להם:
146
קמ״זראיה לדבר שאין לחייב יתומים אף בצדקה קצובה
וראיה ברורה אע"פ שאינה צריכה מהא דאיתא כה"ג פרק נערה (דמ"ח) במי שהלך למד"ה שאין פוסקין עליו צדקה. ולא מפליג מידי. הא בהדיא דאפי' צדקה שיש לה קצבה אין פוסקין עליו. ולא יהא כח יתומים קטנים פחות מגדול שאיננו בביתו שאין פוסקין עליו כלום. אע"ג דמחויב בצדקה מן התורה. כל שכן קטנים דלא בני מצוה נינהו. והוי נמי שלא בפניהם. כדאמרינן בעלמא קטן כשלא בפניו דמי. ותו דהכי איתא נמי גבי יתומים גופייהו דתני ר"ש בר יהודה אין פוסקין צדקה על היתומים אפילו לפדיון שבוים ולא מיבעיא שאר צדקה לגמרי לא דצדקה סתמא קאמר והכל בכלל. הרי שדברי אמ"ר ברורים במה שאמר שאין לפסוק על היתומים שום צדקה אפי' שיש לה קצבה:
וראיה ברורה אע"פ שאינה צריכה מהא דאיתא כה"ג פרק נערה (דמ"ח) במי שהלך למד"ה שאין פוסקין עליו צדקה. ולא מפליג מידי. הא בהדיא דאפי' צדקה שיש לה קצבה אין פוסקין עליו. ולא יהא כח יתומים קטנים פחות מגדול שאיננו בביתו שאין פוסקין עליו כלום. אע"ג דמחויב בצדקה מן התורה. כל שכן קטנים דלא בני מצוה נינהו. והוי נמי שלא בפניהם. כדאמרינן בעלמא קטן כשלא בפניו דמי. ותו דהכי איתא נמי גבי יתומים גופייהו דתני ר"ש בר יהודה אין פוסקין צדקה על היתומים אפילו לפדיון שבוים ולא מיבעיא שאר צדקה לגמרי לא דצדקה סתמא קאמר והכל בכלל. הרי שדברי אמ"ר ברורים במה שאמר שאין לפסוק על היתומים שום צדקה אפי' שיש לה קצבה:
147
קמ״חמיהו בצדקה הקצוצ' לקרובי' מאביהם בחייו י"ל דמוד' אמ"ר דחל החיוב על העזבון וגובין מיתומים ונ"ל דתלי' באומדנ' ושודא דדייני
איברא בנדון מהר"י מינץ שהקצבה כבר היתה על אביהם מחיים. נראה שאין אמ"ר ז"ל חולק עליו. וכך נלע"ד דהילכתא כוותיה ולא מטעמיה דמהרי"מ לחוד. דמשום דהוי דבר שיש לו קצבה קאתי עלה. והא ברירנא בס"ד דליכא לפלוגי בהכי. לענין לפסוק על היתומים בתחלה. וגם אין בו משום מצוה לקיים דברי המת כדברי מעכ"ת. דהא ליתא בבריא אלא כשנתן ליד שליש מחיים כדקיי"ל בסי' רנ"ב אבל שאני ההיא דהיתה הצדקה קצובה על האב בחייו. משו"ה נ"ל דחלה על היתומים. והיינו משום דהוי כמו נדר על אביהן ונשתעבדו נכסים. אע"ג דיתומים לאו בני מיעבד מצוה נינהו. היינו מצוה דידהו דוקא. דאכתי לא רמיא עלייהו לקיומה. אבל הא לחוב אביהן דמי. דחייבין לפרוע ממה שהניח אביהן. ואע"ג דפסק רמ"א במי שנדר לתת כך וכך ומת יורשיו פטורין ה"ט משום דאומדן דעתא הוא דלא נשבע ולא נדר אלא כל זמן שיהא בחיים. משא"כ הכא דאמדינן דעתיה דקבליה עליה בחובה. משום דקרוביה הוו. וראיה לדבר כל קטן שהתחיל אביו לשקול על ידו שוב אינו פוסק: דוק במ"ש בס"ד בלח"ש על משנה זו פ"ב דשקלים ע"ש ותדע:
איברא בנדון מהר"י מינץ שהקצבה כבר היתה על אביהם מחיים. נראה שאין אמ"ר ז"ל חולק עליו. וכך נלע"ד דהילכתא כוותיה ולא מטעמיה דמהרי"מ לחוד. דמשום דהוי דבר שיש לו קצבה קאתי עלה. והא ברירנא בס"ד דליכא לפלוגי בהכי. לענין לפסוק על היתומים בתחלה. וגם אין בו משום מצוה לקיים דברי המת כדברי מעכ"ת. דהא ליתא בבריא אלא כשנתן ליד שליש מחיים כדקיי"ל בסי' רנ"ב אבל שאני ההיא דהיתה הצדקה קצובה על האב בחייו. משו"ה נ"ל דחלה על היתומים. והיינו משום דהוי כמו נדר על אביהן ונשתעבדו נכסים. אע"ג דיתומים לאו בני מיעבד מצוה נינהו. היינו מצוה דידהו דוקא. דאכתי לא רמיא עלייהו לקיומה. אבל הא לחוב אביהן דמי. דחייבין לפרוע ממה שהניח אביהן. ואע"ג דפסק רמ"א במי שנדר לתת כך וכך ומת יורשיו פטורין ה"ט משום דאומדן דעתא הוא דלא נשבע ולא נדר אלא כל זמן שיהא בחיים. משא"כ הכא דאמדינן דעתיה דקבליה עליה בחובה. משום דקרוביה הוו. וראיה לדבר כל קטן שהתחיל אביו לשקול על ידו שוב אינו פוסק: דוק במ"ש בס"ד בלח"ש על משנה זו פ"ב דשקלים ע"ש ותדע:
148
קמ״טועוד הא למה זה דומה לפרנסת הבת שגובין מן היתומים ואפי' שיעבדו אחין מוציאין מלקוחות. אע"ג דלא הות רמיא אאבוה. וכי אמר לא תתפרנס מנכסיו שומעין לו. אפ"ה בסתמא אשתעבוד נכסי לפרנסתה. משום אומדן דעת האב בלבד. דלא מתנאי כתובה שקלא. ודוק. שאע"פ שאיני גוזר שהיא ראיה גמורה לנצח את הרוצה לדחות שבלי ספק אינו מן הנמנע למצוא דרכי הדחיות. מיהו זכר גדול לדבר איכא. ולכי תידוק תשכח טעמא רבה. דהא דידן עדיפא. דאילו התם לא הויא אלא ב"ח דאחי. והכא הויא ב"ח דאבוהון דהא מיקץ הוה קיץ לה. ואשתעבוד נכסיה מחיים מקמי דנפלו קמי יתמי (ועל כרחנו צ"ל כן ליישב דעת מהרמ"א דלא תיקשי מדידיה אדידיה) ומיהא להכי מהני טעמא דהוי דבר שיש לו קצבה. כיון דמחיי אבוהון הוא. ומודינא בדבר שאין לו קצבה. אע"ג דאבוהון הוה עביד הכי בחייו להספיק צרכי אחותו. שלא בקציצה. רק לפי רצונו ולפי העת והצורך. דכה"ג ליכא למירמי חיובא אירתיה בתריה. ולמעשה עדיין צ"ע בכל זה:
149
ק״נסמך יפה לדע' הב"ח ואמ"ר דמעשר כספי' אינו מן התורה
והנה במ"ש אמ"ר ז"ל דמעשר כספים אינו מדאורייתא כמו מעשר הארץ שאינו אלא מתורת צדקה בלי ספק שהן הן הדברים כמסיני מסורים וכדעת הב"ח. וגם בזה יש לי להביא סעד גדול לדבריהם ז"ל עם שאינו מהצורך. והוא מדאיתא בפ' כל כתבי עשירים שבא"י במה הן זוכים בשביל שמעשרים שנאמר עשר תעשר עשר בשביל שתתעשר. ובשאר ארצות בשביל שמכבדין השבת. מוכח בהדיא דבשאר ארצות ליכא לאשכוחי שום מעשר דבר תורה. לפי שמעשר קרקעות אינו נוהג בח"ל (אם לא במקומות הסמוכים לא"י ומדרבנן הוא) ואי איתא האיכא מעשר כספים. דנוהג בכל מקום שהרי אינו חובת קרקע. אלא ודאי מעשר כספים אינו לגמרי מן התורה. אלא בכלל צדקה הוא. וזה שיעורה א' מעשרה בבינוני מדברי סופרים. ועוד הדבר מוכרח בעצמו. תדע שהרי אפי' ההפקר פטור ממעשר של תורה. שהזוכה בשדה הפקר גם בא"י. א"צ לעשר פירות ותבואה הגדלים בה. ואע"ג דלא טרח בהו כלל. ואם מציאה כזו אין בה חיוב מעשר דאורייתא. ק"ו למציאה דמטלטלין. עאכ"ו לריוח של כספים ועיסקא ושכר חלופים. דטרח בהו טובא. ואין לו ערך ויחוס עם גידולי קרקע. שאין לצייר בהן חובת מעשר דבר תורה כל עיקר (ועמש"ל ס"ו בס"ד:
והנה במ"ש אמ"ר ז"ל דמעשר כספים אינו מדאורייתא כמו מעשר הארץ שאינו אלא מתורת צדקה בלי ספק שהן הן הדברים כמסיני מסורים וכדעת הב"ח. וגם בזה יש לי להביא סעד גדול לדבריהם ז"ל עם שאינו מהצורך. והוא מדאיתא בפ' כל כתבי עשירים שבא"י במה הן זוכים בשביל שמעשרים שנאמר עשר תעשר עשר בשביל שתתעשר. ובשאר ארצות בשביל שמכבדין השבת. מוכח בהדיא דבשאר ארצות ליכא לאשכוחי שום מעשר דבר תורה. לפי שמעשר קרקעות אינו נוהג בח"ל (אם לא במקומות הסמוכים לא"י ומדרבנן הוא) ואי איתא האיכא מעשר כספים. דנוהג בכל מקום שהרי אינו חובת קרקע. אלא ודאי מעשר כספים אינו לגמרי מן התורה. אלא בכלל צדקה הוא. וזה שיעורה א' מעשרה בבינוני מדברי סופרים. ועוד הדבר מוכרח בעצמו. תדע שהרי אפי' ההפקר פטור ממעשר של תורה. שהזוכה בשדה הפקר גם בא"י. א"צ לעשר פירות ותבואה הגדלים בה. ואע"ג דלא טרח בהו כלל. ואם מציאה כזו אין בה חיוב מעשר דאורייתא. ק"ו למציאה דמטלטלין. עאכ"ו לריוח של כספים ועיסקא ושכר חלופים. דטרח בהו טובא. ואין לו ערך ויחוס עם גידולי קרקע. שאין לצייר בהן חובת מעשר דבר תורה כל עיקר (ועמש"ל ס"ו בס"ד:
150
קנ״אוהשגה על הטור ורמ"א שמדבריה' נרא' שמותר לנסות בה להקב"ה
ומכלל דברינו אלה נלמד שאין לזה דין מעשר שהנזהר בו ודאי מתעשר. (אע"פ שבודאי רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד. ועושר בכלל כמבואר הרבה בקבלה. מכל מקום אין לו סגולה הפרטית הנזכרת במעשר הארץ. כמ"שה הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ובחנוני נא בזאת וגו') שא"כ שמא עשירים שבשאר ארצות כמו כן זוכים בשביל מעשר כספים (שאין לומר שהיה ידוע לו שעשירי א"י מפרישין מעשרות ולא בשאר ארצות. שזה בודאי דבר בטל וק"ל) ומכאן שאינו מוכרח כלל מ"ש בהגהת הש"ע ריש סי' רמ"ט דמותר לנסות להקב"ה במעשר דמשמע במעשר כספים דנהוג עלמא האידנא קאי. ולפי מה שהוכחנו אינו. שלא נאמר זה על מעשר כספים ולא שרי לנסויי ביה. דאינו אלא צדקה. ושיעורו מדברי חכמים הוא. או הל"מ כשאר שיעורי תורה:
ומכלל דברינו אלה נלמד שאין לזה דין מעשר שהנזהר בו ודאי מתעשר. (אע"פ שבודאי רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד. ועושר בכלל כמבואר הרבה בקבלה. מכל מקום אין לו סגולה הפרטית הנזכרת במעשר הארץ. כמ"שה הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ובחנוני נא בזאת וגו') שא"כ שמא עשירים שבשאר ארצות כמו כן זוכים בשביל מעשר כספים (שאין לומר שהיה ידוע לו שעשירי א"י מפרישין מעשרות ולא בשאר ארצות. שזה בודאי דבר בטל וק"ל) ומכאן שאינו מוכרח כלל מ"ש בהגהת הש"ע ריש סי' רמ"ט דמותר לנסות להקב"ה במעשר דמשמע במעשר כספים דנהוג עלמא האידנא קאי. ולפי מה שהוכחנו אינו. שלא נאמר זה על מעשר כספים ולא שרי לנסויי ביה. דאינו אלא צדקה. ושיעורו מדברי חכמים הוא. או הל"מ כשאר שיעורי תורה:
151
קנ״בע"כ צ"ל דאיכא תרי גווני צדק' חדא אית לה קצבה והוא מדבריהם
ואמנם מה שכתב אמ"ר ז"ל דצדקה הוי דבר שיש לו קצבה שהרי יש לו שיעור מעשר וחומש. ומעכ"ת מודה בזה. ודעתו מפני שאין לה קצבה למטה לכן אין פוסקין אותו על היתומים. הוא נכלל בדברי אמ"ר ולא חידש מעלתו מאומה. אך אמ"ר לא נסתפק בזה לבד. והדין עמו כי לענ"ד עדיין הדבר צריך עיון וביאור רחב. דהא ודאי ע"כ איכא תרי גוונא צדקה חדא אית לה קצבה. והיינו מעשר וחומש. ובהכי מיירי ההיא דבעי למימר גבי סילוק בעניי דקיץ להו שהן אמורים בבינוני. או בעשי' עם עני בינוני. אבל בעשיר מופלג שאפשר לו עיקר המצוה היא לתת לעני די מחסורו. ואין בזה שיעור אחר אלא כדי צרכו. ופשטיה דקרא הכי הוא. דאף היחיד נצטוה בכך בדאפשר ליה וכדעת הרמב"ם ז"ל. פ"ז מהל' מ"ע ביאר היטב שמצוה זו מוטלת על כל אדם שידו משגת. ולא אמרו שיעור מעשר וחומש. אלא במי שאין ידו משגת לתת לעני השואל די מחסורו. ואמנם בפירוש המשנה ריש פאה כתב בהפך. והוא שאם הוצרך לתת יותר מחמישית יתן חמישית ויסתלק. ומדלא מפליג משמע אף במי שידו משגת הדברים אמורים. שאסור לבזבז יותר מחומש וכן נראה מהירו' שסמך עליו שם דמוקי למתני' בג"ח דבגופו. אבל דממונו י"ל שיעור. ואי איתא מאי דוחקיה. לוקי למתני' בכל גוונא. ולפלוג בג"ח דבממונא גופה. ותיתוקם תקנת אושא. במי שאין ידו משגת. ומה"ט נמי ליכא לשנויי דהתם בפירושו מיירי בדאיכא ציבורא. ובחבורו ביחיד הדר שלא במקום חבר עיר איירי. ונראה שחזר בו בחיבור ממ"ש בפירושו ודינקותיה היא. דהוה ס"ל כהירו'. והדר ביה משום דתלמודא דידן לא ס"ל הכי. כדמוכח מדוכתי טובא דאייתינן לקמן. ובכל מקום דברי החבור עיקר לענין פסק הלכה ואף לדעת הסוברים שאין זה מוטל אלא על הצבור. אעפ"כ יודו במקום שאין רבים מצויים. ולא קופה של צדקה. כדי להשלים מהם לעני מה שחסר לו. ודאי חובה היא על העשיר לפרנסו וליתן לו כל צרכו כפי האפשר לפי הברכה אשר ברכו ה'. ואין בזה שיעור. שאפי' כבר הוציא בצדקה מעשר וגם חומש. אינו נפטר מלתת לעני הנמצא עמו די מחסורו אם אי אפשר מן הצבור. וזה לדברי הכל. והיינו דאמרינן בפ' חזקת בעניי דרמו עלייהו ודלא קיץ להו ודוק:
ואמנם מה שכתב אמ"ר ז"ל דצדקה הוי דבר שיש לו קצבה שהרי יש לו שיעור מעשר וחומש. ומעכ"ת מודה בזה. ודעתו מפני שאין לה קצבה למטה לכן אין פוסקין אותו על היתומים. הוא נכלל בדברי אמ"ר ולא חידש מעלתו מאומה. אך אמ"ר לא נסתפק בזה לבד. והדין עמו כי לענ"ד עדיין הדבר צריך עיון וביאור רחב. דהא ודאי ע"כ איכא תרי גוונא צדקה חדא אית לה קצבה. והיינו מעשר וחומש. ובהכי מיירי ההיא דבעי למימר גבי סילוק בעניי דקיץ להו שהן אמורים בבינוני. או בעשי' עם עני בינוני. אבל בעשיר מופלג שאפשר לו עיקר המצוה היא לתת לעני די מחסורו. ואין בזה שיעור אחר אלא כדי צרכו. ופשטיה דקרא הכי הוא. דאף היחיד נצטוה בכך בדאפשר ליה וכדעת הרמב"ם ז"ל. פ"ז מהל' מ"ע ביאר היטב שמצוה זו מוטלת על כל אדם שידו משגת. ולא אמרו שיעור מעשר וחומש. אלא במי שאין ידו משגת לתת לעני השואל די מחסורו. ואמנם בפירוש המשנה ריש פאה כתב בהפך. והוא שאם הוצרך לתת יותר מחמישית יתן חמישית ויסתלק. ומדלא מפליג משמע אף במי שידו משגת הדברים אמורים. שאסור לבזבז יותר מחומש וכן נראה מהירו' שסמך עליו שם דמוקי למתני' בג"ח דבגופו. אבל דממונו י"ל שיעור. ואי איתא מאי דוחקיה. לוקי למתני' בכל גוונא. ולפלוג בג"ח דבממונא גופה. ותיתוקם תקנת אושא. במי שאין ידו משגת. ומה"ט נמי ליכא לשנויי דהתם בפירושו מיירי בדאיכא ציבורא. ובחבורו ביחיד הדר שלא במקום חבר עיר איירי. ונראה שחזר בו בחיבור ממ"ש בפירושו ודינקותיה היא. דהוה ס"ל כהירו'. והדר ביה משום דתלמודא דידן לא ס"ל הכי. כדמוכח מדוכתי טובא דאייתינן לקמן. ובכל מקום דברי החבור עיקר לענין פסק הלכה ואף לדעת הסוברים שאין זה מוטל אלא על הצבור. אעפ"כ יודו במקום שאין רבים מצויים. ולא קופה של צדקה. כדי להשלים מהם לעני מה שחסר לו. ודאי חובה היא על העשיר לפרנסו וליתן לו כל צרכו כפי האפשר לפי הברכה אשר ברכו ה'. ואין בזה שיעור. שאפי' כבר הוציא בצדקה מעשר וגם חומש. אינו נפטר מלתת לעני הנמצא עמו די מחסורו אם אי אפשר מן הצבור. וזה לדברי הכל. והיינו דאמרינן בפ' חזקת בעניי דרמו עלייהו ודלא קיץ להו ודוק:
152
קנ״גואידך לית לה קצבה והיא של תורה ומוטלת ג"כ על כל אדם מישראל לפי השגת ידו
ולא עוד אלא אפי' אינו עשיר אם אפשר לו להספיק לעני די מחסורו מצוה היא. וראיה מהלל ששכר לעני בן טובים סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו. ועל כרחך זה היה קודם שעלה לנשיאות שהרי אמרו שם פעם א' לא מצא עבד לרוץ לפניו. ורץ לפניו ג' מילין. ופשיטא שאם היה נשיא ישראל לא היה רשאי לנהוג קלות ראש בעצמו כל כך. אע"פ שהיה מופלג בענוה. וגם אילמלא שהיה נשיא לא יבצר ממנו למצוא עבדים רבים רצים בשליחותו. אע"כ עדיין לא היה במעלת הנשיאות. וידוע שאז היה עני שנשתכר בטרפעיק בכל יום. אלא שי"ל בזה שודאי לא מפני שהדין כך. כן עשה הלל. אלא מדת חסידות נהג עם העני. שאין השכל נותן שיהא העני מחויב להספיק לעני אחר די מחסורו. ומצינו הרבה מהחכמים שנתנו צדקה יותר מדאי לפנים משורת הדין כדאית' בפירקא דחסידי ובכמה דוכתי. וראיה נמי מרב הונא דפתח בביה כי הוה אכיל ואמר כל דצריך ליתי וליכול. ואפ"ה רבא לא עבד הכי. אע"ג דעשיר הוה טפי מרב הונא. כדאי' פ' ואלו מגלחין דהו"ל חכמתיה דרב הונא ועותריה דרב חסדא. אלא דאיכא למימר שאני חילא דבני מחוזא דנפיש טובא. והוה מיכלי קרנא אי הוה עביד כר"ה. ועוד דעני המחזיר על הפתחים אין נזקקין לו לכדי צרכו. מיהא בעני בן טובים במקום שאין קופה של צדקה ולא רבים העוזרים ויש יחיד עשיר שסיפוק בידו לעשות. נראה שהוא או אפי' הבינוני. צריך לתת לו די מחסורו כפי השגת ידו. אפי' יותר מחומש. ואין חולק בזה לדעתי. ולא אמרו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש. אלא במקום שעניי עירו יש להם על מה שיסמכו והוא רוצה לבזבז כדי לפרנסם בריוח. והכי משמע מההיא דכל הנופל אינו נופל ליד גבאי תחלה (נדרים דס"ה) ודוק. דמוכח דכל ישראל קרוביו של ועל כל מי שאפשר לו מוטל לפרנסו. וכן משמע בפירוש מלשון הטור והש"ע ר"ס רמ"ט. ומדבריהם נלמוד עוד שאין הדברים אמורים שלא לבזבז יותר מחומש. אלא בבינוני. ולא במופלג בעשירות:
ולא עוד אלא אפי' אינו עשיר אם אפשר לו להספיק לעני די מחסורו מצוה היא. וראיה מהלל ששכר לעני בן טובים סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו. ועל כרחך זה היה קודם שעלה לנשיאות שהרי אמרו שם פעם א' לא מצא עבד לרוץ לפניו. ורץ לפניו ג' מילין. ופשיטא שאם היה נשיא ישראל לא היה רשאי לנהוג קלות ראש בעצמו כל כך. אע"פ שהיה מופלג בענוה. וגם אילמלא שהיה נשיא לא יבצר ממנו למצוא עבדים רבים רצים בשליחותו. אע"כ עדיין לא היה במעלת הנשיאות. וידוע שאז היה עני שנשתכר בטרפעיק בכל יום. אלא שי"ל בזה שודאי לא מפני שהדין כך. כן עשה הלל. אלא מדת חסידות נהג עם העני. שאין השכל נותן שיהא העני מחויב להספיק לעני אחר די מחסורו. ומצינו הרבה מהחכמים שנתנו צדקה יותר מדאי לפנים משורת הדין כדאית' בפירקא דחסידי ובכמה דוכתי. וראיה נמי מרב הונא דפתח בביה כי הוה אכיל ואמר כל דצריך ליתי וליכול. ואפ"ה רבא לא עבד הכי. אע"ג דעשיר הוה טפי מרב הונא. כדאי' פ' ואלו מגלחין דהו"ל חכמתיה דרב הונא ועותריה דרב חסדא. אלא דאיכא למימר שאני חילא דבני מחוזא דנפיש טובא. והוה מיכלי קרנא אי הוה עביד כר"ה. ועוד דעני המחזיר על הפתחים אין נזקקין לו לכדי צרכו. מיהא בעני בן טובים במקום שאין קופה של צדקה ולא רבים העוזרים ויש יחיד עשיר שסיפוק בידו לעשות. נראה שהוא או אפי' הבינוני. צריך לתת לו די מחסורו כפי השגת ידו. אפי' יותר מחומש. ואין חולק בזה לדעתי. ולא אמרו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש. אלא במקום שעניי עירו יש להם על מה שיסמכו והוא רוצה לבזבז כדי לפרנסם בריוח. והכי משמע מההיא דכל הנופל אינו נופל ליד גבאי תחלה (נדרים דס"ה) ודוק. דמוכח דכל ישראל קרוביו של ועל כל מי שאפשר לו מוטל לפרנסו. וכן משמע בפירוש מלשון הטור והש"ע ר"ס רמ"ט. ומדבריהם נלמוד עוד שאין הדברים אמורים שלא לבזבז יותר מחומש. אלא בבינוני. ולא במופלג בעשירות:
153
קנ״דועוד בה שלישיה
ועוד נ"ל דכשיש עניים עטופים ברעב שיש לחוש שימותו ברעבון. אפי' מי שאין לו אלא כדי פרנסתו צריך לחלק להם מה שבידו. ולא ישאיר לעצמו רק כדי חייו. עד שיגיע למקום שישראל מצויים שיפרנסוהו. אף שיצטרך לחזור על הפתחים. אפי' לר"ע שלימד חייך קודמין לחיי חבירך דוק ותשכח:
ועוד נ"ל דכשיש עניים עטופים ברעב שיש לחוש שימותו ברעבון. אפי' מי שאין לו אלא כדי פרנסתו צריך לחלק להם מה שבידו. ולא ישאיר לעצמו רק כדי חייו. עד שיגיע למקום שישראל מצויים שיפרנסוהו. אף שיצטרך לחזור על הפתחים. אפי' לר"ע שלימד חייך קודמין לחיי חבירך דוק ותשכח:
154
קנ״הוהוכחו' גדולו' ונאמנות מכריחות החלוקו' הנז'
וכן יש להוכיח עוד דצדקה כזו אין לה קצבה. מזו ששנינו פ"ג דשבועות שבועה שאתן לאיש פלוני. ואמרינן עלה בגמרא מאי אתן אילימא לעני מושבע ועומד מהר סיני הוא. אלא לעשיר. ומדלא מהדרינן לאוקמה בשנתן כבר צדקה המוטלת עליו לפי ערכו. ולעולם לעני שמע מנה בהדיא דלא נתנו דבר זה לשיעורין. ועוד מאותה שאמרו התקדשי בככר תנהו לעני אינה מקודשת דאמרה ליה כי היכי דמיחייבנא ביה אנא מיחייבת ביה את. ומי לא עסקינן שכבר נתן לצדקה יותר מחומש. ואפ"ה אינה מקודשת. משום דכה"ג אין שיעור לדבר. אלא לעולם מחוייב לפרנס עניים כאלו כנז'. (והכי מוכח נמי מפריטי דרב יוסף דאין שיעור וקצבה לדבר. דאל"ה אמאי פסיקא ליה מילתא דשומר אבידה שומר שכר הוה. ומי לא עסקינן דכבר יהיב חומש לעניים. ואפ"ה מיחייב בשמירת האבדה. וכ"ש לרבה דאמר דלא שכיח דלא ליתב פריטי לעניא. ואף בשעה שעוסק במצוה. הא על כרחך מפני שאין קצבה לדבר הוא). וכן בדין לפי שהצדקה מן התורה אינה תלויה ברצון הנותן אלא בצורך המקבל וחסרון העני:
וכן יש להוכיח עוד דצדקה כזו אין לה קצבה. מזו ששנינו פ"ג דשבועות שבועה שאתן לאיש פלוני. ואמרינן עלה בגמרא מאי אתן אילימא לעני מושבע ועומד מהר סיני הוא. אלא לעשיר. ומדלא מהדרינן לאוקמה בשנתן כבר צדקה המוטלת עליו לפי ערכו. ולעולם לעני שמע מנה בהדיא דלא נתנו דבר זה לשיעורין. ועוד מאותה שאמרו התקדשי בככר תנהו לעני אינה מקודשת דאמרה ליה כי היכי דמיחייבנא ביה אנא מיחייבת ביה את. ומי לא עסקינן שכבר נתן לצדקה יותר מחומש. ואפ"ה אינה מקודשת. משום דכה"ג אין שיעור לדבר. אלא לעולם מחוייב לפרנס עניים כאלו כנז'. (והכי מוכח נמי מפריטי דרב יוסף דאין שיעור וקצבה לדבר. דאל"ה אמאי פסיקא ליה מילתא דשומר אבידה שומר שכר הוה. ומי לא עסקינן דכבר יהיב חומש לעניים. ואפ"ה מיחייב בשמירת האבדה. וכ"ש לרבה דאמר דלא שכיח דלא ליתב פריטי לעניא. ואף בשעה שעוסק במצוה. הא על כרחך מפני שאין קצבה לדבר הוא). וכן בדין לפי שהצדקה מן התורה אינה תלויה ברצון הנותן אלא בצורך המקבל וחסרון העני:
155
קנ״ולזימנין ודאי אפי' מיתמי מפקינן לצורך צדקה דעניי עולם
ובאופן זה יראה ג"כ שמוציאין אף מן היתומים. והיינו דרפרם דאכפייה לרב נתן בר אמי ואגבי מניה ארבע מאה זוזי לצדקה. ואי בדלא יהיב עדיין מה ששיערו חכמים. אטו ר"נ עשויי בעי. אלא ודאי שהצבור כופין ג"כ על זה לפרנס ענייהן במה שצריכין. ואין משגיחין אם כבר נתן היחיד שיעור מעשר או חומש לצדקה. והוא הדין ביתומים היכא דצריכין לכך. כדי להחיות נפשות מישראל. ומה שאמרו אין פוסקין צדקה על היתומים. היינו בפסיקה שעושין ציבור בינוני. וסתמא דמילתא אין צבור עני. ויכולין ליתן גם מה שיפסקו על היתומים. אבל במקום שאי אפשר ולא סגי בלא"ה. ודאי מטילין עליהם. ונמצינו למדין לפ"ז דזימנין משכחת לה איפכא. דיתמי בדבר שיש לו קצבה אין נותנין צדקה. ובדבר שא"ל קצבה נותנין כמסת אשר יוכלון שאת. והכל לפי הענין ולפי הסבות המחייבות כאמור:
ובאופן זה יראה ג"כ שמוציאין אף מן היתומים. והיינו דרפרם דאכפייה לרב נתן בר אמי ואגבי מניה ארבע מאה זוזי לצדקה. ואי בדלא יהיב עדיין מה ששיערו חכמים. אטו ר"נ עשויי בעי. אלא ודאי שהצבור כופין ג"כ על זה לפרנס ענייהן במה שצריכין. ואין משגיחין אם כבר נתן היחיד שיעור מעשר או חומש לצדקה. והוא הדין ביתומים היכא דצריכין לכך. כדי להחיות נפשות מישראל. ומה שאמרו אין פוסקין צדקה על היתומים. היינו בפסיקה שעושין ציבור בינוני. וסתמא דמילתא אין צבור עני. ויכולין ליתן גם מה שיפסקו על היתומים. אבל במקום שאי אפשר ולא סגי בלא"ה. ודאי מטילין עליהם. ונמצינו למדין לפ"ז דזימנין משכחת לה איפכא. דיתמי בדבר שיש לו קצבה אין נותנין צדקה. ובדבר שא"ל קצבה נותנין כמסת אשר יוכלון שאת. והכל לפי הענין ולפי הסבות המחייבות כאמור:
156
קנ״זכלל גדול בדיני הצדקה. בריך רחמנא דסייען ויהא בסעדן ולשזבן מכל עקא
ונ"ל שענין מצות הצדקה נכלל בשני סוגים. הא' דאורייתא והב' דרבנן. והם מתחלקים למינים שונים על הדרך הנז': ורצוני בא' שהוא דבר תורה. זהו להמציא לעני הגון די מחסורו כל צרכו. לפי מה שהוא אדם חסר אשה ובית דירה וכלי תשמישים. או פרנסה או בריאות. או אפי' הצריך למעדנים בטבעו. חובה להזמין לו כל זה בכל היכולת. אם אפשר בצבור. ואם לא צריך היחיד לקיימו במה שאפשר לו. והשני שהוא מדבריהם היינו להפריש מעשר או חומש נכסיו לצדקה. ואע"פ שיש קופה ותמחוי בעיר שעניים סומכים עליהם. אלא שרוצה להרחיב להם או ליתן גם לעניי עולם שבמקומות אחרים. זה אינו חיוב של תורה אלא מדרבנן למאן דאית ליה דמעשר כספים דרבנן. ולהב"ח וסיעתו אפי' חיובא דרבנן ליכא. אלא מנהג כשר וישר הוא. (ויש לו רמז ודאי בתנ"ך) ודעת זה נראה עיקר ובזה אמרו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש כמו שזכרנו. ואף זה אינו אלא במי שאיננו עשיר מופלג. אבל מי שעשרו רב. מצוה ומדת חסידות לבזבז הרבה רק ישער שישאר בידו כדי להתפרנס ממנו כל ימי חייו. זהו העולה בידי אחר העיון הנמרץ כפי השגת שכלי הדל. ואשר ראיתי בעניי להשיב למעכ"ת השקט בבית תלמודו מעודו הולך את חכמים הלוך וגדל. אני עני הדעת זער שם צעיר לימים ילד מסכן לא שימש בבה"מ אוהל שכן גם לא לחכמים. זה מהעד"ר הקודם להויה שה תמים. יעקב בהגאון החסיד המפורסם בדורו במוהר"ר צבי אשכנזי זצוללה"ה ס"ט:
ונ"ל שענין מצות הצדקה נכלל בשני סוגים. הא' דאורייתא והב' דרבנן. והם מתחלקים למינים שונים על הדרך הנז': ורצוני בא' שהוא דבר תורה. זהו להמציא לעני הגון די מחסורו כל צרכו. לפי מה שהוא אדם חסר אשה ובית דירה וכלי תשמישים. או פרנסה או בריאות. או אפי' הצריך למעדנים בטבעו. חובה להזמין לו כל זה בכל היכולת. אם אפשר בצבור. ואם לא צריך היחיד לקיימו במה שאפשר לו. והשני שהוא מדבריהם היינו להפריש מעשר או חומש נכסיו לצדקה. ואע"פ שיש קופה ותמחוי בעיר שעניים סומכים עליהם. אלא שרוצה להרחיב להם או ליתן גם לעניי עולם שבמקומות אחרים. זה אינו חיוב של תורה אלא מדרבנן למאן דאית ליה דמעשר כספים דרבנן. ולהב"ח וסיעתו אפי' חיובא דרבנן ליכא. אלא מנהג כשר וישר הוא. (ויש לו רמז ודאי בתנ"ך) ודעת זה נראה עיקר ובזה אמרו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש כמו שזכרנו. ואף זה אינו אלא במי שאיננו עשיר מופלג. אבל מי שעשרו רב. מצוה ומדת חסידות לבזבז הרבה רק ישער שישאר בידו כדי להתפרנס ממנו כל ימי חייו. זהו העולה בידי אחר העיון הנמרץ כפי השגת שכלי הדל. ואשר ראיתי בעניי להשיב למעכ"ת השקט בבית תלמודו מעודו הולך את חכמים הלוך וגדל. אני עני הדעת זער שם צעיר לימים ילד מסכן לא שימש בבה"מ אוהל שכן גם לא לחכמים. זה מהעד"ר הקודם להויה שה תמים. יעקב בהגאון החסיד המפורסם בדורו במוהר"ר צבי אשכנזי זצוללה"ה ס"ט:
157
קנ״חזה אשר כתבתי לגיסי הה"ג נר"ו בהיותו בווינא יומי דחנוכה התעח"ל:
158
קנ״טשלו' כו' בריך מתייה דמר לשלם אשר קרוב לגבולנו כו' והנה הואיל ואסתייעא מילתא שרום כת"ר קרב אצלינו. והיה ראוי לקדם אותו בדרך להקביל אפי רברבי לראות וליראות עמו פא"פ. ואם הי' אפשר מה טוב ומה נעים כי לבי הומה עליו. אך מאן יהיב לן נגרי דפרזלא בשגם לא אדע הדרך אשר הוא הולך עליה. ואמרתי להתראות עמו. בדבר הלכה שאינה ברורה לי לכאורה. וידעתי גם ידעתי שלבו בל עמו להיותו כאורח נטה ללון בארץ נכריה. גם אני כמוהו כן עמדי בדבר זה לבי נודד עמו. באשר הוא שם דואג עליו כל היום מלבד אשר אתי בבית כי איני לומד מתוך הרווחה כידוע לו ואין לי מקום ארבע ע"א של הלכה בפני עצמי. ואצ"ל מבלי ספרים כי אין אתי תחת ידי ורשותי. כל עת שארצה אפי' הש"ס ולא א' מכל המפרשים והאחרונים רק ספרי הטור והב"י אשר לי המה שעשועי ובעוברי עליהם תמידין כסדרן נתחדשו אצלי כמה דברי' לקט שכלי וקוצר ידיעתי ומיעוט השגתי ואין לי איש כרצוני שולחני להרצותן לפניו. ובושתי גם נכלמתי לצאת ולבוא בד"ת לפני ולפנים לפני קדושת א"א הגאון נר"ו כי ירא אנכי לדבר בפניו בדבר הלכה. גם כי ירחיק ממני הדרך לצפות בתוחלת ממושכה על תשובתו הרמתה בכל פעם. ועתה שבא לידי איש כלבבי איש אשר רוח אלקים בו אמרתי עת לעשות את אשר קויתי זה ימים רבים ורק אחת היא אשר אציע לפניו בהלכות חנוכה שאנו עוסקים בהם הלא מצער היא מילתא זוטרתי לגביה דמר ולא אטריח עליו הרבה בפעם הזאת אף שהרבה הי' לי לשאול גם בהלכות הנ"ל הקטנות ואביא דברי בכור הזהב ובמאזני הצדק ולשקלם בשכל הקודש דרום מעלת האדון לראות אם כיוונתי להלכה. וזה החלי בעז"ה צור מחוללי:
159
ק״ספלפול ארוך ועיון בדברי הרב"י א"ח סי' תרע"ז מדוע מאס במ"ש מהרי"א עם היותו לחומרא. שטת הרא"ש באיסו' התשמי' בנ"ח צע"ג ומבש"ג נעלמו דברי הרא"ש ותמה על הטור בחנם
בסימן תרע"ז הקשה הב"י אהא דכתב הטור והו' מדברי הגאונים בדין השמן הנותר מנ"ח אחר שמונה דעושה לו מדורה ושורפו בפ"ע. ממה דקיי"ל בסי' תרע"ב שאחר שעבר זמנה יכול להשתמש בה. ואחר שהביא מ"ש מהרי"א ז"ל בזה. תירץ הוא ז"ל לעצמו באופן אחר דהכא מיירי בנותר משיעור הדלקה. יעויין עליו. ולפי עניות דעתי החלושה הדבר צריך אלי עיון ויש לי להתלמד ולדון בו. ותחלה אני אומר שבכלל דברי הרב בב"י ז"ל הם דברי מהרי"א ואם יש מקום לסברת הרב ז"ל בזה גם דברי מהרי"א ז"ל נכונים. ונ"מ לענין דינא והם לחומרא כמו שיתבאר בעזה"י. ואומר אני מ"ש הנשאר מהכבה בתוך זמן מצותו (שהוא שיעור חצי שעה כפי מה שתפס הרב"י ז"ל בפשיטות ואולי זמן מצותו כל הלילה אף דלא מחייבינן בהכי מ"מ ראוי קאמרינן. ויבוא עוד בדברינו בסמוך בעזה"י) מהנשאר לאחר עבור זמן זה כשכבר דלק כשיעור. דמאי דעתי' והיכי ס"ל אי בשטת האוסרים נ"ח בהנאה (משום דעשאוה כמנורה) אמרה למילתא הא ודאי כיון דבגופה קדושה תפסה מידי דחזי לה אפי' טפי משיעורה וכמו עצי סוכה שאסורין אפי' ביותר מהכשר סוכה. שלא הותרו אלא לפי תנאו הכא נמי אפי' יהיב בה שמן טובא איתסר ליה כיון דחזי ליה. והו"ל ממש כעצי סוכה היתרים מכשיעור. והא בהדיא מדמינן להו. ולא תותר הנאה אפי' בתוספת אלא ע"י תנאי כדברי מהרי"א ז"ל אבל בסתמא לא. ועוד הרי אין שיעור זמן הנ"ל ברור לפי חילוק הפירושים בגמרא דנ"מ לשיעורא. ותו הרי אמרו כבתה אין זקוק לה אפי' תוך זמנה. ואמאי נימא דתפיס לכוליה שיעורא בסתמא. אלא ודאי משום דלהכי אקצייה אפי' עברה מצותה. ה"ה טפי נמי הוקצה אע"ג דעברה מצותה לא שנא. ולא אשתרי אלא בתנאי. ואי תימא דהרב"י ז"ל בשטת הרא"ש קאי דלית ליה איסור הנאה בנ"ח. (לכאורה ויבואר דעתו בסמוך בעזה"י) דקסבר לא נאסר להשתמש לאורה. אלא כדי שלא יאמרו לצרכו הדליקה וליכא פרסומי ניסא. אבל בגופה ליכא קדושה כלל. א"כ תמה על עצמך. למה יאסר הנותר מכשיעור. והלא אפילו בזמנו בעודו דולק הותר לכל תשמיש אם לא מחמת חשש הרואה. ואיך יהא חמור שלא במצותו ואחרי עבור זמנו ליאסר בשום תשמיש. וכי לאיזה ענין נתפס באיסור והלא כולו היתר. זה דבר שאין הדעת סובלו ואין השכל מקבלו. ויש לידע שתירוצו זה של הרב"י כבר קדמו בש"ג. שהוקשה לו דברי הטור אהדדי וכתב עוד שזר אצלו שהטור יחלוק על אביו הרא"ש ז"ל דמתיר להשתמש לאורה אחר שכבתה (ועוד יותר קשה שגם הרא"ש סותר דברי עצמו דהא איהו נמי מייתי דברי הגאונים הללו האוסרים מותר השמן גם אחר ימי חנוכה. על כן אין תלונה כלל על הטור כי נמשך אחר דברי אביו ז"ל ממש. ואין הזרות אלא בדברי הרא"ש ז"ל מיניה וביה. ותימא על בש"ג דשתיק מהא שקיל זוטרי ושביק רברבי) ולכן תירץ שאין הדברים סותרים זא"ז דמאן דמתיר בנותר אחר שדלק כשיעור מיירי. ומאן דאסר הנותר בכבה תוך זמנה איירי וכתי' הרב"י הנ"ל. ואמנם לענ"ד עדיין אנחנו בחוץ. וצריכה לפנים. כי כל אלו המפרשים והמחברים. לא נכוו אלא בפושרים. דלכאורה כי דייקינן ליכא לאוקמי לשינוייהו אליבא דהרא"ש כלל. לפום מאי דאוכחנא לעיל דלא ס"ל לגמרי הך מילתא דהיקישא דמנורה לשיאסר נ"ח בהנאה. והכי ודאי צ"ל לפום מאי דמשמע מריהטא דלישנא דהרא"ש ז"ל שכתב בהרצאת מעות דאיצטריך לאשמועינן דאסורה. היינו משום תשמיש עראי. ולא נאסר התשמיש לאורה אלא בקביעות מטעמא דהרואה אומר לצרכו הדליקו. משא"כ בתשמיש עראי דלא חיישינן להכי הוי שרי אי לאו משום דהרצאת מעות תשמיש של גנאי הוא ובידיו סמוכות לנר היא נעשית משו"ה איתסרא. הא לא"ה ר"ל תשמיש של רשות שאינו של גנאי ואין ידיו סמוכות מותר. הא ע"כ צ"ל דלית בה קדושה ואינה אסורה בהנאה כלל. א"כ מה מקום לאסור הנותר אפי' כבה תוך זמן שיעורו. מאחר שכל עצמו אין בו איסור כלל. ולא נאסר בתוך זמן מצותו רק מחשש הרואה. ובתר הכי דלא שייכא הך חששא פשיטא דליכא למיסרה לגמרי:
בסימן תרע"ז הקשה הב"י אהא דכתב הטור והו' מדברי הגאונים בדין השמן הנותר מנ"ח אחר שמונה דעושה לו מדורה ושורפו בפ"ע. ממה דקיי"ל בסי' תרע"ב שאחר שעבר זמנה יכול להשתמש בה. ואחר שהביא מ"ש מהרי"א ז"ל בזה. תירץ הוא ז"ל לעצמו באופן אחר דהכא מיירי בנותר משיעור הדלקה. יעויין עליו. ולפי עניות דעתי החלושה הדבר צריך אלי עיון ויש לי להתלמד ולדון בו. ותחלה אני אומר שבכלל דברי הרב בב"י ז"ל הם דברי מהרי"א ואם יש מקום לסברת הרב ז"ל בזה גם דברי מהרי"א ז"ל נכונים. ונ"מ לענין דינא והם לחומרא כמו שיתבאר בעזה"י. ואומר אני מ"ש הנשאר מהכבה בתוך זמן מצותו (שהוא שיעור חצי שעה כפי מה שתפס הרב"י ז"ל בפשיטות ואולי זמן מצותו כל הלילה אף דלא מחייבינן בהכי מ"מ ראוי קאמרינן. ויבוא עוד בדברינו בסמוך בעזה"י) מהנשאר לאחר עבור זמן זה כשכבר דלק כשיעור. דמאי דעתי' והיכי ס"ל אי בשטת האוסרים נ"ח בהנאה (משום דעשאוה כמנורה) אמרה למילתא הא ודאי כיון דבגופה קדושה תפסה מידי דחזי לה אפי' טפי משיעורה וכמו עצי סוכה שאסורין אפי' ביותר מהכשר סוכה. שלא הותרו אלא לפי תנאו הכא נמי אפי' יהיב בה שמן טובא איתסר ליה כיון דחזי ליה. והו"ל ממש כעצי סוכה היתרים מכשיעור. והא בהדיא מדמינן להו. ולא תותר הנאה אפי' בתוספת אלא ע"י תנאי כדברי מהרי"א ז"ל אבל בסתמא לא. ועוד הרי אין שיעור זמן הנ"ל ברור לפי חילוק הפירושים בגמרא דנ"מ לשיעורא. ותו הרי אמרו כבתה אין זקוק לה אפי' תוך זמנה. ואמאי נימא דתפיס לכוליה שיעורא בסתמא. אלא ודאי משום דלהכי אקצייה אפי' עברה מצותה. ה"ה טפי נמי הוקצה אע"ג דעברה מצותה לא שנא. ולא אשתרי אלא בתנאי. ואי תימא דהרב"י ז"ל בשטת הרא"ש קאי דלית ליה איסור הנאה בנ"ח. (לכאורה ויבואר דעתו בסמוך בעזה"י) דקסבר לא נאסר להשתמש לאורה. אלא כדי שלא יאמרו לצרכו הדליקה וליכא פרסומי ניסא. אבל בגופה ליכא קדושה כלל. א"כ תמה על עצמך. למה יאסר הנותר מכשיעור. והלא אפילו בזמנו בעודו דולק הותר לכל תשמיש אם לא מחמת חשש הרואה. ואיך יהא חמור שלא במצותו ואחרי עבור זמנו ליאסר בשום תשמיש. וכי לאיזה ענין נתפס באיסור והלא כולו היתר. זה דבר שאין הדעת סובלו ואין השכל מקבלו. ויש לידע שתירוצו זה של הרב"י כבר קדמו בש"ג. שהוקשה לו דברי הטור אהדדי וכתב עוד שזר אצלו שהטור יחלוק על אביו הרא"ש ז"ל דמתיר להשתמש לאורה אחר שכבתה (ועוד יותר קשה שגם הרא"ש סותר דברי עצמו דהא איהו נמי מייתי דברי הגאונים הללו האוסרים מותר השמן גם אחר ימי חנוכה. על כן אין תלונה כלל על הטור כי נמשך אחר דברי אביו ז"ל ממש. ואין הזרות אלא בדברי הרא"ש ז"ל מיניה וביה. ותימא על בש"ג דשתיק מהא שקיל זוטרי ושביק רברבי) ולכן תירץ שאין הדברים סותרים זא"ז דמאן דמתיר בנותר אחר שדלק כשיעור מיירי. ומאן דאסר הנותר בכבה תוך זמנה איירי וכתי' הרב"י הנ"ל. ואמנם לענ"ד עדיין אנחנו בחוץ. וצריכה לפנים. כי כל אלו המפרשים והמחברים. לא נכוו אלא בפושרים. דלכאורה כי דייקינן ליכא לאוקמי לשינוייהו אליבא דהרא"ש כלל. לפום מאי דאוכחנא לעיל דלא ס"ל לגמרי הך מילתא דהיקישא דמנורה לשיאסר נ"ח בהנאה. והכי ודאי צ"ל לפום מאי דמשמע מריהטא דלישנא דהרא"ש ז"ל שכתב בהרצאת מעות דאיצטריך לאשמועינן דאסורה. היינו משום תשמיש עראי. ולא נאסר התשמיש לאורה אלא בקביעות מטעמא דהרואה אומר לצרכו הדליקו. משא"כ בתשמיש עראי דלא חיישינן להכי הוי שרי אי לאו משום דהרצאת מעות תשמיש של גנאי הוא ובידיו סמוכות לנר היא נעשית משו"ה איתסרא. הא לא"ה ר"ל תשמיש של רשות שאינו של גנאי ואין ידיו סמוכות מותר. הא ע"כ צ"ל דלית בה קדושה ואינה אסורה בהנאה כלל. א"כ מה מקום לאסור הנותר אפי' כבה תוך זמן שיעורו. מאחר שכל עצמו אין בו איסור כלל. ולא נאסר בתוך זמן מצותו רק מחשש הרואה. ובתר הכי דלא שייכא הך חששא פשיטא דליכא למיסרה לגמרי:
160
קס״איישוב דעת הרא"ש על נכון דלא תקשי עליה מניה וביה
ואמנם ליישב דעת הרא"ש על נכון. מוכרחים אנו לומר דודאי איהו ז"ל נמי ס"ל הך היקישא דנ"ח למנורה ושעשאוהו כדבר שיש בגופו קדושה ואסרו' בהנאה לגמרי.והא דקאמר הרא"ש דתשמיש שאינו קבוע מותר. היינו בדאיכא נר אחר בצדו להשתמש לאורו מיירי. דבהאי גוונא דלא נהנה מנ"ח לחודה לא איתסר דזוז"ג שרי אפי' באיסורי הנאה. וכ"ש מראה דאין בו ממש. ואפ"ה תשמיש של גנאי כהרצאת מעות דידיו סמוכות לנ"ח מ"מ אסור וחשוב ביזוי מצוה. משא"כ בתשמיש של רשות שאינו גנאי שאין ידיו סמוכות. דליכא ביזוי שרי אע"ג דנהנה גם מאיסור הנאה על כרחו לית לן בה. אבל כי ליכא נר אחר כל תשמיש אפי' עראי אסור אף ברחוק לפי שא"א שלא יהנה ממנו שלעולם נר עצמו אסור הוא ובאיסורו עומד לעולם ליהנות ממנו לבדו גם אחר עבור מצותו. ותפיס נמי כל מאי דחזי ליה אפילו טובא והכל נאסר בהנאה. אם לא שהתנה עליו. ואי איכא לפלוגי בין זמן מצותו ולאחר זמנו. בתנאי הוא דאיכא לפלוגי דתוך זמנו לא מהני ביה תנאי דכדי שיעורו נאסר על כרחו. משא"כ ביתר מכשיעורו בדידיה תליא מילתא. ואי אתני עליה מהני. הא בלאו תנאי לא. דאפי' טובא נמי חזי ליה כעצי סוכה כנ"ל.
ואמנם ליישב דעת הרא"ש על נכון. מוכרחים אנו לומר דודאי איהו ז"ל נמי ס"ל הך היקישא דנ"ח למנורה ושעשאוהו כדבר שיש בגופו קדושה ואסרו' בהנאה לגמרי.והא דקאמר הרא"ש דתשמיש שאינו קבוע מותר. היינו בדאיכא נר אחר בצדו להשתמש לאורו מיירי. דבהאי גוונא דלא נהנה מנ"ח לחודה לא איתסר דזוז"ג שרי אפי' באיסורי הנאה. וכ"ש מראה דאין בו ממש. ואפ"ה תשמיש של גנאי כהרצאת מעות דידיו סמוכות לנ"ח מ"מ אסור וחשוב ביזוי מצוה. משא"כ בתשמיש של רשות שאינו גנאי שאין ידיו סמוכות. דליכא ביזוי שרי אע"ג דנהנה גם מאיסור הנאה על כרחו לית לן בה. אבל כי ליכא נר אחר כל תשמיש אפי' עראי אסור אף ברחוק לפי שא"א שלא יהנה ממנו שלעולם נר עצמו אסור הוא ובאיסורו עומד לעולם ליהנות ממנו לבדו גם אחר עבור מצותו. ותפיס נמי כל מאי דחזי ליה אפילו טובא והכל נאסר בהנאה. אם לא שהתנה עליו. ואי איכא לפלוגי בין זמן מצותו ולאחר זמנו. בתנאי הוא דאיכא לפלוגי דתוך זמנו לא מהני ביה תנאי דכדי שיעורו נאסר על כרחו. משא"כ ביתר מכשיעורו בדידיה תליא מילתא. ואי אתני עליה מהני. הא בלאו תנאי לא. דאפי' טובא נמי חזי ליה כעצי סוכה כנ"ל.
161
קס״בשטת האומרי' נ"ח בהנאה בדבר שיש בגופו קדושה לכאור' נראה תמוהה מאד מכמה צדדים
ובזה יפה זכינו לדין שכל הפוסקים והמחברים ז"ל הושוו בדבר זה לאסור נ"ח בהנאה (וכמ"ש בס"ד בחיבורי בסימן תרע"ב) ואף שבאמת דבר גדול חדשו סופרים בזה מעצמם. ויש להקיפם תשובות חבילות. חדא דפשטא דסוגיית נ"ח במקומה משמע דהכי רהטא דאין קדושה בנר לאוסרו בהנאה. ואין דינו אלא כתשמישי מצוה שלאחר שנעשית מצותן נזרקין. וכי נמי מדמית לה למנורה מאי הוי. הא קיי"ל קול מראה וריח אין בהם משום מעילה דמידי מששא אית בהו. ותנן נמי בשילהי תרומות מדליקין בשמן שריפה במבואות האפלין. ופירושו שם אפי' שלא ברשות כהן. אע"ג דחמירא תרומה דבקדושתה קיימא דמשמרת תרומותי אמר רחמנא ולא הותרה אלא לכהן להנאת הסקה. ואפי' בההיא דמשלשלין את האומנין בקופות בבית קה"ק לא הוי אסרינן אלא משום מעלה דעבוד ביה כדמסיק תלמודא פכ"ש. ומאן לימא לן דאפי' במנורה גופה אחמירו בה כולי האי למיסר אף תשמיש קדושה לאורה (ואע"ג דהתוספ' מפרשים בההיא דלא לאורה הוא צריך אכ"ג. הא לא קאי. ובלא"ה נמי לא משמע מהתם דאסור. אדרבה לישנא דלא צריך מוכח דשרי. ותו איכא לשנויי ואין להאריך). ואי אמרינן בעלמא איסורא מיהא איכא בהנאת ראייה של קודש ואיסורי הנאה. בדבר הרשות הוא דאיתא. הבו דלא לוסיף עלה כ"ש בנ"ח דקיל טפי דלא אשכחן בשום דוכתא. דלישתמיט תלמודא ולישמעינן בהדיא דאסור בהנאה. דמנלן לאחמורי בה כ"כ מסברא דנפשין לאסור אפי' ת"ק. וק"ו מתרומה שהבאנו דגופה קדוש מן התורה דקודש קריא רחמנא. ולא הקפידו על הנאת אורה לצרכי רשות של רבים. וגם היתר הנאת אורה דשמחת בית השואבה הויא תיובתא דאמרו בירו' שאשה בוררת חיטין לאורה. אע"ג דהתו' רצו לדחות זה ובעו לפרושי דהירו' לא בא אלא לומר שאורה מרובה כ"כ שהיתה אשה יכולה לברור. הא ודאי לישנא דבוררת אף לכתחילה משמע. ואע"ג דהתם הוי איסור הנאה גמור. ואפי' תימא לכתחילה אסורה דווקא ברירת חטים דתשמיש רשות. אבל של קדושה מסתברא דאפי' לכתחילה. וכ"ש היכא דאיכא זוז"ג דאית ליה נמי נר אחר להשתמש לאורו כי הכא בנ"ח דכולה מילתא מיירי בדאיכא נ"א כגון שמש אצל הנרות. דאע"ג דלא סגי דלא נהנה גם מנר האסור שגורם תוספת אור גדול ומטיא הנאה מניה. ודאי דלית דין ולית דיין דשרי אפי' באסורי הנאה. ובתשמיש קדושה פשיטא. ויש לידע דבקושטא בהא ודאי פליג הרא"ש: אע"ג דכתיבנא לעיל דמודה באיסור הנאתו של נ"ח גרידא. איברא בנ"א עמו בהא אזיל לטעמיה דלא איתסר אלא מחמת חשש הרואה שיאמר לצרכו הדליק כמה נרות. ועל כן אין איסור אלא בתשמיש קבוע או בסמוך לנר אפי' של עראי. ויש בו להקל ולהחמיר דבסמוך ובקביעות אפי' ת"ק נאסר. ובעראי ל"ש ת"ק או של רשות כולהו שרו. זוהי שטת הרא"ש ז"ל בדאיכא נ"א בהדיה דתו לא שייכא בה כלל איסורא דהנאה:
ובזה יפה זכינו לדין שכל הפוסקים והמחברים ז"ל הושוו בדבר זה לאסור נ"ח בהנאה (וכמ"ש בס"ד בחיבורי בסימן תרע"ב) ואף שבאמת דבר גדול חדשו סופרים בזה מעצמם. ויש להקיפם תשובות חבילות. חדא דפשטא דסוגיית נ"ח במקומה משמע דהכי רהטא דאין קדושה בנר לאוסרו בהנאה. ואין דינו אלא כתשמישי מצוה שלאחר שנעשית מצותן נזרקין. וכי נמי מדמית לה למנורה מאי הוי. הא קיי"ל קול מראה וריח אין בהם משום מעילה דמידי מששא אית בהו. ותנן נמי בשילהי תרומות מדליקין בשמן שריפה במבואות האפלין. ופירושו שם אפי' שלא ברשות כהן. אע"ג דחמירא תרומה דבקדושתה קיימא דמשמרת תרומותי אמר רחמנא ולא הותרה אלא לכהן להנאת הסקה. ואפי' בההיא דמשלשלין את האומנין בקופות בבית קה"ק לא הוי אסרינן אלא משום מעלה דעבוד ביה כדמסיק תלמודא פכ"ש. ומאן לימא לן דאפי' במנורה גופה אחמירו בה כולי האי למיסר אף תשמיש קדושה לאורה (ואע"ג דהתוספ' מפרשים בההיא דלא לאורה הוא צריך אכ"ג. הא לא קאי. ובלא"ה נמי לא משמע מהתם דאסור. אדרבה לישנא דלא צריך מוכח דשרי. ותו איכא לשנויי ואין להאריך). ואי אמרינן בעלמא איסורא מיהא איכא בהנאת ראייה של קודש ואיסורי הנאה. בדבר הרשות הוא דאיתא. הבו דלא לוסיף עלה כ"ש בנ"ח דקיל טפי דלא אשכחן בשום דוכתא. דלישתמיט תלמודא ולישמעינן בהדיא דאסור בהנאה. דמנלן לאחמורי בה כ"כ מסברא דנפשין לאסור אפי' ת"ק. וק"ו מתרומה שהבאנו דגופה קדוש מן התורה דקודש קריא רחמנא. ולא הקפידו על הנאת אורה לצרכי רשות של רבים. וגם היתר הנאת אורה דשמחת בית השואבה הויא תיובתא דאמרו בירו' שאשה בוררת חיטין לאורה. אע"ג דהתו' רצו לדחות זה ובעו לפרושי דהירו' לא בא אלא לומר שאורה מרובה כ"כ שהיתה אשה יכולה לברור. הא ודאי לישנא דבוררת אף לכתחילה משמע. ואע"ג דהתם הוי איסור הנאה גמור. ואפי' תימא לכתחילה אסורה דווקא ברירת חטים דתשמיש רשות. אבל של קדושה מסתברא דאפי' לכתחילה. וכ"ש היכא דאיכא זוז"ג דאית ליה נמי נר אחר להשתמש לאורו כי הכא בנ"ח דכולה מילתא מיירי בדאיכא נ"א כגון שמש אצל הנרות. דאע"ג דלא סגי דלא נהנה גם מנר האסור שגורם תוספת אור גדול ומטיא הנאה מניה. ודאי דלית דין ולית דיין דשרי אפי' באסורי הנאה. ובתשמיש קדושה פשיטא. ויש לידע דבקושטא בהא ודאי פליג הרא"ש: אע"ג דכתיבנא לעיל דמודה באיסור הנאתו של נ"ח גרידא. איברא בנ"א עמו בהא אזיל לטעמיה דלא איתסר אלא מחמת חשש הרואה שיאמר לצרכו הדליק כמה נרות. ועל כן אין איסור אלא בתשמיש קבוע או בסמוך לנר אפי' של עראי. ויש בו להקל ולהחמיר דבסמוך ובקביעות אפי' ת"ק נאסר. ובעראי ל"ש ת"ק או של רשות כולהו שרו. זוהי שטת הרא"ש ז"ל בדאיכא נ"א בהדיה דתו לא שייכא בה כלל איסורא דהנאה:
162
קס״גאבל באמת אין מנוס מהכרחיותה
אמנם שיטת חביריו החלוקין עליו דסברי לעולם אית בה משום לתא דאיסור הנאה ולא מהני נ"א לאפקועי קדושתה ולא מקילי אלא בת"ק בלבד (כדכתיבנא בח"י בסי' תרע"ב) עם שדבריהן נראין תמוהין מטעמים שזכרנו. מכל מקום יש הכרח גדול לשטתם וטעם כעיקר. כדברירנא התם דהא אף לדברי המתיר התשמיש לאורה לא הותר אלא ע"י נ"א. ש"מ דלדברי האוסר דכוותיה קיי"ל הא נמי לא מהני. הא לא פליגי אלא בהנאה וכה"ג דאמרן. דליכא לאוקמי פלוגתייהו בסמוך לנר ובתשמיש קבע דרשות ומשום חשש הרואה. דא"כ מ"ט דהמתיר. אטו מי איכא מאן דס"ל דלא חיישינן לרואה. דבהא כ"ע מודו ואיהו נמי מצריך נ"א בודאי כדאמרן א"כ כי איכא נמי נ"א כל כמה דלא נסתלקה חששת הרואה לא שנא והו"ל לאסור. אלא ודאי הכא במאי עסקינן בהנאה דלית בה משום חששא דרואה קמיפלגי. דמ"ד מותר שרי לה בהנא' דקסב' לית בגופה קדושה. ואנן כמאן דאסר קיי"ל ואית בה משום איסור הנאה בהנך גווני נמי. בר מת"ק. (ולהרא"ש צ"ל לעולם כ"ע ס"ל היכא דאיכא נ"א הותרה הנאתה. ובהא פליגי אי נימא דאפ"ה איכא למיחש לרואה או לא. דמאן דשרי סבר השתא תו ליכא כלל להך חששא בכל ענין אפי' בסמוך ובקבע. ואידך סבר אכתי חיישינן. בהני גווני דאמרן. ולא מפלגינן בין ת"ק ודרשות):
אמנם שיטת חביריו החלוקין עליו דסברי לעולם אית בה משום לתא דאיסור הנאה ולא מהני נ"א לאפקועי קדושתה ולא מקילי אלא בת"ק בלבד (כדכתיבנא בח"י בסי' תרע"ב) עם שדבריהן נראין תמוהין מטעמים שזכרנו. מכל מקום יש הכרח גדול לשטתם וטעם כעיקר. כדברירנא התם דהא אף לדברי המתיר התשמיש לאורה לא הותר אלא ע"י נ"א. ש"מ דלדברי האוסר דכוותיה קיי"ל הא נמי לא מהני. הא לא פליגי אלא בהנאה וכה"ג דאמרן. דליכא לאוקמי פלוגתייהו בסמוך לנר ובתשמיש קבע דרשות ומשום חשש הרואה. דא"כ מ"ט דהמתיר. אטו מי איכא מאן דס"ל דלא חיישינן לרואה. דבהא כ"ע מודו ואיהו נמי מצריך נ"א בודאי כדאמרן א"כ כי איכא נמי נ"א כל כמה דלא נסתלקה חששת הרואה לא שנא והו"ל לאסור. אלא ודאי הכא במאי עסקינן בהנאה דלית בה משום חששא דרואה קמיפלגי. דמ"ד מותר שרי לה בהנא' דקסב' לית בגופה קדושה. ואנן כמאן דאסר קיי"ל ואית בה משום איסור הנאה בהנך גווני נמי. בר מת"ק. (ולהרא"ש צ"ל לעולם כ"ע ס"ל היכא דאיכא נ"א הותרה הנאתה. ובהא פליגי אי נימא דאפ"ה איכא למיחש לרואה או לא. דמאן דשרי סבר השתא תו ליכא כלל להך חששא בכל ענין אפי' בסמוך ובקבע. ואידך סבר אכתי חיישינן. בהני גווני דאמרן. ולא מפלגינן בין ת"ק ודרשות):
163
קס״דונוסח דה"ה מסכי' על ידה
העולה מכל זה שלדברי הכל יש בנ"ח משו' קדושה ואסורה בהנאה לבדה (ולזה מסכים ג"כ נוסח דנרות הללו קודש הם שבידינו) בין בשעת מצותה בין שלא בשעת מצותה והוא איסור כולל לכל שמן שירבה בו יתר על שיעורו כנ"ל. דהא כי כבתה נמי אין זקוק לה ועברה מצותה אלא משום דאיתפס ליה לכוליה בקדושה בסתמא שיבער עד תומו. ה"ה כי יהיב ביה טובא הו"ל כוליה מידי דחזי ליה. ואסור שלא בתנאי:
העולה מכל זה שלדברי הכל יש בנ"ח משו' קדושה ואסורה בהנאה לבדה (ולזה מסכים ג"כ נוסח דנרות הללו קודש הם שבידינו) בין בשעת מצותה בין שלא בשעת מצותה והוא איסור כולל לכל שמן שירבה בו יתר על שיעורו כנ"ל. דהא כי כבתה נמי אין זקוק לה ועברה מצותה אלא משום דאיתפס ליה לכוליה בקדושה בסתמא שיבער עד תומו. ה"ה כי יהיב ביה טובא הו"ל כוליה מידי דחזי ליה. ואסור שלא בתנאי:
164
קס״ההתנצלות דעת הרב"י
והיה אפשר לומר בדעת הרב"י דס"ל כי אמרינן דתפיס לכוליה בסתמא והוקצה למצותו היינו בתוך זמנו דהוא חצי שעה (דהכי ס"ל) בהא אמרינן דלכוליה אקצייה שידלוק לגמרי ולא יוכל ליהנות ממנו אחר שכבתה אע"פ שאינו זקוק לה. דדמי לעצי סוכה תוך שבעה. אבל אחר זמנו דעברה מצותו. כי לא אתני עליה בסתמא נמי לא להכי קאי ולא אקצייה לכוליה. ולא דמי לעצי סוכה דתוך שבעה שאפי' היותר מהכשר סוכה נתפס באיסור מחמת שהוא זמן המצוה. משא"כ בנ"ד שכל התוספת שמוסיף בשמן הוא דולק חוץ לזמנו והוי דומיא דסוכה לאחר שבעה דסתמא נמי מותרת. אבל ודאי דלא דמיא דהתם פשיטא דלא אקציה לבתר זמנו לאוסרה בחול.משא"כ הכא דסתמא דעתיה שיבער כולו:
והיה אפשר לומר בדעת הרב"י דס"ל כי אמרינן דתפיס לכוליה בסתמא והוקצה למצותו היינו בתוך זמנו דהוא חצי שעה (דהכי ס"ל) בהא אמרינן דלכוליה אקצייה שידלוק לגמרי ולא יוכל ליהנות ממנו אחר שכבתה אע"פ שאינו זקוק לה. דדמי לעצי סוכה תוך שבעה. אבל אחר זמנו דעברה מצותו. כי לא אתני עליה בסתמא נמי לא להכי קאי ולא אקצייה לכוליה. ולא דמי לעצי סוכה דתוך שבעה שאפי' היותר מהכשר סוכה נתפס באיסור מחמת שהוא זמן המצוה. משא"כ בנ"ד שכל התוספת שמוסיף בשמן הוא דולק חוץ לזמנו והוי דומיא דסוכה לאחר שבעה דסתמא נמי מותרת. אבל ודאי דלא דמיא דהתם פשיטא דלא אקציה לבתר זמנו לאוסרה בחול.משא"כ הכא דסתמא דעתיה שיבער כולו:
165
קס״ואמנם אינו עולה יפה ביחוד לשטת הר"ן
וכן נראה מדברי הר"ן ז"ל. אע"פ שהרב"י הביאם בפשיטות אחר דבריו כאילו הם תניא דמסייעא ליה לסברתו הנ"ל לא משמע כן מלשון הר"ן מדלא משני להדיא דל"ד לעצי סוכה דלא שרו אלא לאחר החג. דכבר עברה מצותה משא"כ בנדון הגאונים מיירי בנכבה תוך זמן מצותו דדמי לעצי סוכה שנפלו תוך החג. ולא הי' צריך להאריך כ"כ דלמאי אצטריך לטעמא דעצים עשויין להשאר משא"כ בשמן ופתילה שעשויין להתבער לגמרי: תיפוק ליה אפי' לא היו עשויין להתבער לגמרי נמי לא דמיא כיון דהכא בזמן מצותה לחוד איירינן. ובעצי סוכה דלאחר החג נמי לא היה צריך לומר שמותרין מפני שעשויין להשאר. אלא אע"פ שלא היו עשויין להשאר.
וכן נראה מדברי הר"ן ז"ל. אע"פ שהרב"י הביאם בפשיטות אחר דבריו כאילו הם תניא דמסייעא ליה לסברתו הנ"ל לא משמע כן מלשון הר"ן מדלא משני להדיא דל"ד לעצי סוכה דלא שרו אלא לאחר החג. דכבר עברה מצותה משא"כ בנדון הגאונים מיירי בנכבה תוך זמן מצותו דדמי לעצי סוכה שנפלו תוך החג. ולא הי' צריך להאריך כ"כ דלמאי אצטריך לטעמא דעצים עשויין להשאר משא"כ בשמן ופתילה שעשויין להתבער לגמרי: תיפוק ליה אפי' לא היו עשויין להתבער לגמרי נמי לא דמיא כיון דהכא בזמן מצותה לחוד איירינן. ובעצי סוכה דלאחר החג נמי לא היה צריך לומר שמותרין מפני שעשויין להשאר. אלא אע"פ שלא היו עשויין להשאר.
166
קס״זביאו' לשון הר"ן שהביא הרב"י כמסכים והולך לפ"ד ואינו נראה כן אחר העיון
וא"ל דשאני התם שזקוק עוד לסוכתו. משא"כ הכא דאין זקוק לה משכבתה. וא"כ לעולם אימא לך הר"ן לא אתי אלא לאשמועינן טעמא דאיסור הנותר מכשיעור. ולא להתוספ' היותר מכשיעור. ואצטריך לטעמא דעשוי להתבער דלא תימא כיון דאינו זקוק לה עברה מצותה. ולא דמיא לסוכה כלל דאכתי מצותה כל ימי החג. דהא לאו מילתא היא ודאי כי לא ימנע מחלוקה. אי בנ"ח אכתי זמניה הוא דלא עבר זמן מצותה אפי' כבתה. הא ודאי לסוכה תוך החג דמיא אפי' לא הוי עשוי להתבער כולו. ואי מכי כבתה עבר זמנה היכי מדמי לה לסוכה בחג לפי שעשויין להתבער מאי מהני שעשוי להתבער אם אינו שעת מצוה וביעור זה אין לו שייכות דמצוה כלל. משא"כ סוכה דחג. שהיא שעת מצותה. אלא ודאי ס"ל דהכא נמי שעת מצוה היא ורצה הר"ן ז"ל ליישב שאף הנותר מן השמן אחר זמן שיעור הדלקתו ג"כ יש בו משום דררא דאיסור מוקצה למצותו. אף דלכאורה לא דמי לעצי סוכה תוך שבעה דהתם אסירי משום מוקצה לזמן מצותן. ולא דמיא אלא לעצים דאחר ז' לפום ריהטא. חדית לן הר"ן בהך סברא דהיינו טעמא דשמן ופתילה לפי שעשויין להתבער לגמרי. וכי יהיב להו בנר לגמרי מקצה אותן למצוה. דבכדי שיעורו פשיטא דאקצינהו למצוה. ודאי לא אתי אלא לאשמועינן. דאפי' ביותר מכדי שיעורו נמי דינא הכי. דזיל בתר טעמא דאין אדם מצפה אימתי תכבה נרו. משו"ה לא שני לן מידי דכל כמה דיהיב בנר אסחיה לדעתיה מניה ואקציה למצותיה ושוב אינו מצפה מתי יכבה. וס"ל דכוליה הוי מידי דחזי ליה ומיתפס באיסור. דזמן מצותו נמשך כל הלילה ומישך שייך ביה אפי' טובא. ולית לן למימר דבנתן יותר מכשיעור דעתו לכבותו אחר שידלוק כשיעורו דאף בלא תנאי יוכל לכבותו. דא"ה למאי יהיב ביה טפי וה"ל לאתנויי. וזוהי שסיים הר"ן ודומה לעצי סוכה שנפלו בחג שאסורין דלא איכפל ואצטריך להא משום הנותר בתוך זמנו בלחוד. דהא ודאי מעיקרא לק"מ וכדכתבינן. אלא שבא לומר שאפי' נתן בו יותר מכשיעור בסתם ונשאר. דינו כעצי סוכה יותר מהכשר סוכה שנפלו תוך ז' שאסורין. ועלה קאי לאשמועינן דחד טעמא אית בהו. דהא במוסיף על שיעורו ג"כ אין דעתו שיכבה:
וא"ל דשאני התם שזקוק עוד לסוכתו. משא"כ הכא דאין זקוק לה משכבתה. וא"כ לעולם אימא לך הר"ן לא אתי אלא לאשמועינן טעמא דאיסור הנותר מכשיעור. ולא להתוספ' היותר מכשיעור. ואצטריך לטעמא דעשוי להתבער דלא תימא כיון דאינו זקוק לה עברה מצותה. ולא דמיא לסוכה כלל דאכתי מצותה כל ימי החג. דהא לאו מילתא היא ודאי כי לא ימנע מחלוקה. אי בנ"ח אכתי זמניה הוא דלא עבר זמן מצותה אפי' כבתה. הא ודאי לסוכה תוך החג דמיא אפי' לא הוי עשוי להתבער כולו. ואי מכי כבתה עבר זמנה היכי מדמי לה לסוכה בחג לפי שעשויין להתבער מאי מהני שעשוי להתבער אם אינו שעת מצוה וביעור זה אין לו שייכות דמצוה כלל. משא"כ סוכה דחג. שהיא שעת מצותה. אלא ודאי ס"ל דהכא נמי שעת מצוה היא ורצה הר"ן ז"ל ליישב שאף הנותר מן השמן אחר זמן שיעור הדלקתו ג"כ יש בו משום דררא דאיסור מוקצה למצותו. אף דלכאורה לא דמי לעצי סוכה תוך שבעה דהתם אסירי משום מוקצה לזמן מצותן. ולא דמיא אלא לעצים דאחר ז' לפום ריהטא. חדית לן הר"ן בהך סברא דהיינו טעמא דשמן ופתילה לפי שעשויין להתבער לגמרי. וכי יהיב להו בנר לגמרי מקצה אותן למצוה. דבכדי שיעורו פשיטא דאקצינהו למצוה. ודאי לא אתי אלא לאשמועינן. דאפי' ביותר מכדי שיעורו נמי דינא הכי. דזיל בתר טעמא דאין אדם מצפה אימתי תכבה נרו. משו"ה לא שני לן מידי דכל כמה דיהיב בנר אסחיה לדעתיה מניה ואקציה למצותיה ושוב אינו מצפה מתי יכבה. וס"ל דכוליה הוי מידי דחזי ליה ומיתפס באיסור. דזמן מצותו נמשך כל הלילה ומישך שייך ביה אפי' טובא. ולית לן למימר דבנתן יותר מכשיעור דעתו לכבותו אחר שידלוק כשיעורו דאף בלא תנאי יוכל לכבותו. דא"ה למאי יהיב ביה טפי וה"ל לאתנויי. וזוהי שסיים הר"ן ודומה לעצי סוכה שנפלו בחג שאסורין דלא איכפל ואצטריך להא משום הנותר בתוך זמנו בלחוד. דהא ודאי מעיקרא לק"מ וכדכתבינן. אלא שבא לומר שאפי' נתן בו יותר מכשיעור בסתם ונשאר. דינו כעצי סוכה יותר מהכשר סוכה שנפלו תוך ז' שאסורין. ועלה קאי לאשמועינן דחד טעמא אית בהו. דהא במוסיף על שיעורו ג"כ אין דעתו שיכבה:
167
קס״חונמצינו למדין שדברי מהרי"א נראים ואינם נדחים מהלכה
וכיון שכן יפה הוצרך מהרי"א לומר דההיא דסי' תרע"ב מוכרחים להעמידה במתנה. וכ"ש כשנצרף לזה שלא מצינו בגמרא בביאור שיעור זמן הדלקתו. אלא לפי הא"נ דאיתא בגמ' לחד פירושא כדכתיבנא לעיל ולנ"מ קמא לית שיעורא לנ"ח. ואע"ג דפסקוה הפוסקים להך לישנא בתרא. היינו מספקא ולחומרא. ר"ל דאף דאית ליה שיעור למטה. אבל אין לו שיעור למעלה. ואפשר שמצותו היא ג"כ שתהא דולקת והולכת כל הלילה (וכן נראה אחר שלמדנו דינו ממנורה שבה היה הנס. וכן סמכו האחרונים ז"ל ללמוד ממנה בכמה דברים לנ"ח. א"כ שפיר דמי ליתן לה כמדתה שתהא דולקת מערב עד בוקר כמנורה) וביחוד לפמ"ש א"מ הגאון ז"ל בספרו ס"צ אין הפירוש לשיעורא מוכרח לפיר"ת. אלא דכיון דמידי דרבנן הוא נקטינן לקולא. מ"מ מאן דמחמיר בה תע"ב דמצוה מן המובחר היא ודאי. וכיון שכן הנותן בנר יותר משיעורו ושותק. גלי דעתיה דבהכי ניחא ליה ואתסר ליה בסתמא כנז'. נתבאר לפ"ז מכללות דברינו אלה שאם באנו לחוש לדעת הרב"י ז"ל בזה אף לדברי מהרי"א ז"ל יש לחוש ולאסור הנשאר אף במוסיף על השיעור רצוני בלי תנאי:
וכיון שכן יפה הוצרך מהרי"א לומר דההיא דסי' תרע"ב מוכרחים להעמידה במתנה. וכ"ש כשנצרף לזה שלא מצינו בגמרא בביאור שיעור זמן הדלקתו. אלא לפי הא"נ דאיתא בגמ' לחד פירושא כדכתיבנא לעיל ולנ"מ קמא לית שיעורא לנ"ח. ואע"ג דפסקוה הפוסקים להך לישנא בתרא. היינו מספקא ולחומרא. ר"ל דאף דאית ליה שיעור למטה. אבל אין לו שיעור למעלה. ואפשר שמצותו היא ג"כ שתהא דולקת והולכת כל הלילה (וכן נראה אחר שלמדנו דינו ממנורה שבה היה הנס. וכן סמכו האחרונים ז"ל ללמוד ממנה בכמה דברים לנ"ח. א"כ שפיר דמי ליתן לה כמדתה שתהא דולקת מערב עד בוקר כמנורה) וביחוד לפמ"ש א"מ הגאון ז"ל בספרו ס"צ אין הפירוש לשיעורא מוכרח לפיר"ת. אלא דכיון דמידי דרבנן הוא נקטינן לקולא. מ"מ מאן דמחמיר בה תע"ב דמצוה מן המובחר היא ודאי. וכיון שכן הנותן בנר יותר משיעורו ושותק. גלי דעתיה דבהכי ניחא ליה ואתסר ליה בסתמא כנז'. נתבאר לפ"ז מכללות דברינו אלה שאם באנו לחוש לדעת הרב"י ז"ל בזה אף לדברי מהרי"א ז"ל יש לחוש ולאסור הנשאר אף במוסיף על השיעור רצוני בלי תנאי:
168
קס״טאמנם דין מותר השמן שהחמירו בו מאד הגאונים צע"ג
איברא דיש לפקפק בעקרו של דבר ולחקור איך דעת האוסרים הללו. וכמאן אזלא הך שמעתא דאחמירו רבנן כולי האי בנותר דנ"ח ואפי' בזמנה לא אשכחן כה"ג. דאף לשטת הרז"ה ובעה"ע דמחמרי בה טובא בזמנו לאוסרו בהנאה. היינו דווקא כי קאי לחודיה ולא כשבטל ברוב. עכ"פ תשמיש קדושה ודאי הותר בו ע"י נ"א וכדברירנא בס"ד דבהא לית דין ולא דיין. וכל זה בזמן המצוה עצמה. ואיך יהא התוספת הנשאר שלא בזמן מצותו חמור מגופו בשעת מצותו. ואי לשטת הרא"ש. לאחר שכבתה בכל גוונא. דתו ליכא מצוה לאדלוקה למאי ניחוש לה. דאף דאמרינן דכוליה לנ"ח אקצייה. הא לא עדיף מנ"ח עצמו בזמנו דאתי מחמתיה. דאי לא הוה ביה חששא דרואים שיאמרו לצרכו הדליקה לא היה נאסר ת"ק לאורה לדעתו ז"ל. (ואע"ג דכתיבנא לעיל דאף הרא"ש אית ליה דהוקשה למנורה להאסר בהנאה כי ליכא נ"א בהדיה. מ"מ בדאיכא קיימינן השתא ועדיף מנ"א גרידא. דהכא בנ"ד מיירי דבטולי נמי בטיל. דלכ"ע כה"ג אפי' בזמנה לא נאסר בהנאה כמ"ש לעיל) ועכשיו כשכבתה נסתלקה חששא זו. וכשמדליקה שוב לאחר חנוכה שהרי אין שם נ"ח עליו. מה לנו לאוסרה עוד. עכ"פ לתשמיש קדושה. ואף לתשמיש רשות היה ראוי. דהא משום קדושה לית בה אף בזמן מצותו מכיון דבטלה ברוב וליכא תו משום ביזוי. וכ"ש אחר כיבויה דאין חיוב מצותו עליו. אפי' אכתי איתיה בעיניה שלא נתערב כלל. איכא למימר דאזדא לה קדושתיה. ואפי' את"ל דלשריפת מצוה הוקצה כדברי הר"ן לפי שדעת המדליק היתה שיתבער לגמרי ואי אפשר עוד לשנותו. השתא היכי נעביד נשהייה לשנה אחרת אתי בה לידי תקלה. הא ע"כ להדליקו כדי שיאותו לאורו להתפלל או לצורך שום מצוה טפי עדיף מלשורפו בפ"ע. דמתחילה מתשמיש מצוה בא ויחזור להיות תשמיש למצוה ובמילתא קמייתא קאי. ואפי' בתשמיש קדושה דחמיר לא בעינן לעילויא אחרינא. ויכולין לשנותו לדבר אחר שקדושתו כיוצא בו ולא הויא הורדה. אע"ג דבעינן מעלין בקודש. כ"ש הכא דלית ליה דין ת"ק דשפיר דמי למיעבד הכי. ואדרבה היה נראה שזו היא תקנתו. וכיון דאתעביד ביה מצוה חדא זימנא ליתעביד אחריתא. ולא ידעתי מעתה למה החליטו הפוסקים ז"ל לגמור דינו לשריפה מאכולת אש משוללת ההנאה כלל וכלל:
איברא דיש לפקפק בעקרו של דבר ולחקור איך דעת האוסרים הללו. וכמאן אזלא הך שמעתא דאחמירו רבנן כולי האי בנותר דנ"ח ואפי' בזמנה לא אשכחן כה"ג. דאף לשטת הרז"ה ובעה"ע דמחמרי בה טובא בזמנו לאוסרו בהנאה. היינו דווקא כי קאי לחודיה ולא כשבטל ברוב. עכ"פ תשמיש קדושה ודאי הותר בו ע"י נ"א וכדברירנא בס"ד דבהא לית דין ולא דיין. וכל זה בזמן המצוה עצמה. ואיך יהא התוספת הנשאר שלא בזמן מצותו חמור מגופו בשעת מצותו. ואי לשטת הרא"ש. לאחר שכבתה בכל גוונא. דתו ליכא מצוה לאדלוקה למאי ניחוש לה. דאף דאמרינן דכוליה לנ"ח אקצייה. הא לא עדיף מנ"ח עצמו בזמנו דאתי מחמתיה. דאי לא הוה ביה חששא דרואים שיאמרו לצרכו הדליקה לא היה נאסר ת"ק לאורה לדעתו ז"ל. (ואע"ג דכתיבנא לעיל דאף הרא"ש אית ליה דהוקשה למנורה להאסר בהנאה כי ליכא נ"א בהדיה. מ"מ בדאיכא קיימינן השתא ועדיף מנ"א גרידא. דהכא בנ"ד מיירי דבטולי נמי בטיל. דלכ"ע כה"ג אפי' בזמנה לא נאסר בהנאה כמ"ש לעיל) ועכשיו כשכבתה נסתלקה חששא זו. וכשמדליקה שוב לאחר חנוכה שהרי אין שם נ"ח עליו. מה לנו לאוסרה עוד. עכ"פ לתשמיש קדושה. ואף לתשמיש רשות היה ראוי. דהא משום קדושה לית בה אף בזמן מצותו מכיון דבטלה ברוב וליכא תו משום ביזוי. וכ"ש אחר כיבויה דאין חיוב מצותו עליו. אפי' אכתי איתיה בעיניה שלא נתערב כלל. איכא למימר דאזדא לה קדושתיה. ואפי' את"ל דלשריפת מצוה הוקצה כדברי הר"ן לפי שדעת המדליק היתה שיתבער לגמרי ואי אפשר עוד לשנותו. השתא היכי נעביד נשהייה לשנה אחרת אתי בה לידי תקלה. הא ע"כ להדליקו כדי שיאותו לאורו להתפלל או לצורך שום מצוה טפי עדיף מלשורפו בפ"ע. דמתחילה מתשמיש מצוה בא ויחזור להיות תשמיש למצוה ובמילתא קמייתא קאי. ואפי' בתשמיש קדושה דחמיר לא בעינן לעילויא אחרינא. ויכולין לשנותו לדבר אחר שקדושתו כיוצא בו ולא הויא הורדה. אע"ג דבעינן מעלין בקודש. כ"ש הכא דלית ליה דין ת"ק דשפיר דמי למיעבד הכי. ואדרבה היה נראה שזו היא תקנתו. וכיון דאתעביד ביה מצוה חדא זימנא ליתעביד אחריתא. ולא ידעתי מעתה למה החליטו הפוסקים ז"ל לגמור דינו לשריפה מאכולת אש משוללת ההנאה כלל וכלל:
169
ק״עומה שי"ל בזה לכאורה אינו מספיק
וכבר עלה על דעתי לדון בדבר חדש ולמשכוני נפשי אדרבנן קמאי דאסרו כל תשמיש לאורה אף אחר זמן מצותו. ולא מצאו לו תקנה אלא שריפה של כילוי ואיבוד בלי הנאה. ואמינא דילמא הא דמסקינן כבתה אין זקוק לה אין פירושו בסתם. שלא באו אלא לומר שאם התנה הכל לפי תנאו. שלא תאמר אפי' התנה שלכשתכבה יהא מותר לו הנאת תשמישו וכבתה. אין בתנאו כלום ולא חייל. דכבר אתפיס למצוה ואכתי מצותה היא לחזור ולהדליקה. קמ"ל כי אתני והדר כבתה מהני תנאה. אבל בלי תנאי לכ"ע זקוק לה כשכבתה אפי' דלק כשיעור. דכיון דבסתמא אדליק אמרינן שהפריש השמן כולו למצותו להיות דולקת והולכת ולא אסיק אדעתיה דתכבה כדפרישית. וגם כבר כתבתי למעלה דבלא"ה אפשר דלדעת הגמרא באמת כך היא מצותה אף להיות דולקת כל הלילה. וא"כ אפשר היה לומר דזקוק לה ומצוה נמי קעביד לחזור ולהדליקה. (וכ"ד קצת פוסקים להלכה) והיינו נמי טעמא דלאחר ימי החנוכה אסרוה ואין לה תקנה. משום קנס הוא דקנסוהו רבנן כיון שהיה מוטל עליו לחזור ולהדליקה והמתין עליו עד שעבר זמן חיובה. להכי תקינו דליקום במילתא קמייתא ולאוסרו אף לתשמיש מצוה. שלא יהא נשכר בו ולא תתקיים מחשבתו כשיניחנה במזיד ולא ידליקנה עוד. ומשו"ה לא פלוג ואסרו אף הנשאר שוגג. וזה היה פירוש מרווח לדברי הפוסקים ויש לו סעד ע"פ סברות הגונות. אלא שקשה עלי הדבר דכי האי גוונא לא הו"ל לתלמודא למשתק ולמסתם. ואין לו על מה לסמוך בסוגיא דנ"ח:
וכבר עלה על דעתי לדון בדבר חדש ולמשכוני נפשי אדרבנן קמאי דאסרו כל תשמיש לאורה אף אחר זמן מצותו. ולא מצאו לו תקנה אלא שריפה של כילוי ואיבוד בלי הנאה. ואמינא דילמא הא דמסקינן כבתה אין זקוק לה אין פירושו בסתם. שלא באו אלא לומר שאם התנה הכל לפי תנאו. שלא תאמר אפי' התנה שלכשתכבה יהא מותר לו הנאת תשמישו וכבתה. אין בתנאו כלום ולא חייל. דכבר אתפיס למצוה ואכתי מצותה היא לחזור ולהדליקה. קמ"ל כי אתני והדר כבתה מהני תנאה. אבל בלי תנאי לכ"ע זקוק לה כשכבתה אפי' דלק כשיעור. דכיון דבסתמא אדליק אמרינן שהפריש השמן כולו למצותו להיות דולקת והולכת ולא אסיק אדעתיה דתכבה כדפרישית. וגם כבר כתבתי למעלה דבלא"ה אפשר דלדעת הגמרא באמת כך היא מצותה אף להיות דולקת כל הלילה. וא"כ אפשר היה לומר דזקוק לה ומצוה נמי קעביד לחזור ולהדליקה. (וכ"ד קצת פוסקים להלכה) והיינו נמי טעמא דלאחר ימי החנוכה אסרוה ואין לה תקנה. משום קנס הוא דקנסוהו רבנן כיון שהיה מוטל עליו לחזור ולהדליקה והמתין עליו עד שעבר זמן חיובה. להכי תקינו דליקום במילתא קמייתא ולאוסרו אף לתשמיש מצוה. שלא יהא נשכר בו ולא תתקיים מחשבתו כשיניחנה במזיד ולא ידליקנה עוד. ומשו"ה לא פלוג ואסרו אף הנשאר שוגג. וזה היה פירוש מרווח לדברי הפוסקים ויש לו סעד ע"פ סברות הגונות. אלא שקשה עלי הדבר דכי האי גוונא לא הו"ל לתלמודא למשתק ולמסתם. ואין לו על מה לסמוך בסוגיא דנ"ח:
170
קע״אגם מה שהיה עולה עה"ד לבאר כוונת הטור בד"א נדחה
אמנם אפשר היה להשיא דעת הטור והאומרים כן לדעת אחרת ולומר שלא אסרו השמן הנותר אלא במסתפק ממנו בתבשיל. דההיא הנאה אסרוה. מאחר שהוקצה למצותו ועשוי להתבער כדברי הר"ן והתוספת. אין לשנותו להשתמש בגופו לדבר אחר. ושורפו בפ"ע דקאמר הטור. שמא לא בא אלא להוציא תשמיש רשות שאין ליהנות ממנו. כיון שראוי היה להשהותו לשנה הבאה. אלא משום דלא אפשר. עבדינן לי' תקנתא להשתמש לצורך מצוה מיהא. אבל לצורך רשות לא. מסכים למה שעלה בדעתנו כמו שכתבנוה למעלה. ולא שיעלה על הדעת לעשות כלה ונחרצה עם השמן הלז. ולמנוע ממנו אף תשמיש מצוה. דבאיסור הדלקה לא קמיירי. כך היה נראה לכאורה כדי ליישב עלינו מה שעמדנו עליו בהבנה הלקוחה בהשקפה ראשונה. והיה מקום לסייע סברא זו ממה שהצריכו ז"ל שיעור ששים בביטולו. שבתחלת העיון אין לו טעם אם לא כמו שאמרנו. שהרי לא מצינו ששיערו חכמים בששים אלא במידי דאסור בנ"ט. דעד הכי קים להו לרבנן דיהיב טעמא בקדרה. לאפוקי כגון הך דהכא לא שמיע לן דבעו ששים. והרי אפילו במאכלות אסורות יבש ביבש מין במינו חד בתרי בטיל. אלא ודאי כדאמרן שאין לנו עסק כאן עם התשמיש לאורה. והכי מוכח תו מלשון הטור בסמוך דאאיסור אכילה קאי. מדמסיים לקמן ואסור ג"כ להשהותו לשנה הבאה דחיישינן שמא יבא ליהנות ממנו. משמע דלא חייש אלא להנאת גופו ולא לאורו. וכן מה שכתב עוד ואפי' נתנו בכלי מאוס חיישינן. ואי להנאת אורו. מהיכי תיתי דלא ניחוש. וכי מה תיקן בזה ליתנו בכלי מאוס. ודאי לא בשביל זה ימנע מלהדליקו. והלא בהדלקתו לעולם הוא נמאס. ומשמע בהדיא דמאיסור הנאת גוף השמן קמשתעי וכנז'. ולא בהנאת אורו. דעכ"פ יש בה צד היתר להדליקו לצורך תשמיש מצוה. אבל באמת מבואר נגלה דלאו הכי הוא. שהרי בפירוש כתב הטור בשם מהר"מ ול"ד לעצים שנשרו כו'. אבל הכא נהנה ממנו בשעה שהנר דולק. ומה איכפת לן שנהנה ממנו כשדולק. אחר שכל עצמנו בכאן אינו אלא לאסור אותו באכילה. וגם לישנא דשורפו בפ"ע לא משמע הכי:
אמנם אפשר היה להשיא דעת הטור והאומרים כן לדעת אחרת ולומר שלא אסרו השמן הנותר אלא במסתפק ממנו בתבשיל. דההיא הנאה אסרוה. מאחר שהוקצה למצותו ועשוי להתבער כדברי הר"ן והתוספת. אין לשנותו להשתמש בגופו לדבר אחר. ושורפו בפ"ע דקאמר הטור. שמא לא בא אלא להוציא תשמיש רשות שאין ליהנות ממנו. כיון שראוי היה להשהותו לשנה הבאה. אלא משום דלא אפשר. עבדינן לי' תקנתא להשתמש לצורך מצוה מיהא. אבל לצורך רשות לא. מסכים למה שעלה בדעתנו כמו שכתבנוה למעלה. ולא שיעלה על הדעת לעשות כלה ונחרצה עם השמן הלז. ולמנוע ממנו אף תשמיש מצוה. דבאיסור הדלקה לא קמיירי. כך היה נראה לכאורה כדי ליישב עלינו מה שעמדנו עליו בהבנה הלקוחה בהשקפה ראשונה. והיה מקום לסייע סברא זו ממה שהצריכו ז"ל שיעור ששים בביטולו. שבתחלת העיון אין לו טעם אם לא כמו שאמרנו. שהרי לא מצינו ששיערו חכמים בששים אלא במידי דאסור בנ"ט. דעד הכי קים להו לרבנן דיהיב טעמא בקדרה. לאפוקי כגון הך דהכא לא שמיע לן דבעו ששים. והרי אפילו במאכלות אסורות יבש ביבש מין במינו חד בתרי בטיל. אלא ודאי כדאמרן שאין לנו עסק כאן עם התשמיש לאורה. והכי מוכח תו מלשון הטור בסמוך דאאיסור אכילה קאי. מדמסיים לקמן ואסור ג"כ להשהותו לשנה הבאה דחיישינן שמא יבא ליהנות ממנו. משמע דלא חייש אלא להנאת גופו ולא לאורו. וכן מה שכתב עוד ואפי' נתנו בכלי מאוס חיישינן. ואי להנאת אורו. מהיכי תיתי דלא ניחוש. וכי מה תיקן בזה ליתנו בכלי מאוס. ודאי לא בשביל זה ימנע מלהדליקו. והלא בהדלקתו לעולם הוא נמאס. ומשמע בהדיא דמאיסור הנאת גוף השמן קמשתעי וכנז'. ולא בהנאת אורו. דעכ"פ יש בה צד היתר להדליקו לצורך תשמיש מצוה. אבל באמת מבואר נגלה דלאו הכי הוא. שהרי בפירוש כתב הטור בשם מהר"מ ול"ד לעצים שנשרו כו'. אבל הכא נהנה ממנו בשעה שהנר דולק. ומה איכפת לן שנהנה ממנו כשדולק. אחר שכל עצמנו בכאן אינו אלא לאסור אותו באכילה. וגם לישנא דשורפו בפ"ע לא משמע הכי:
171
קע״בויש דיחוי בטעמים שאינן מספיקים להמתיק לשון הטור
ברם דברי הטור האלו קשה עלי ביאורם וצריכין נגר להולמן. ונניח מלהאריך בדקדוקים. וכבר נתבאר בדברינו מהקושי שיש עוד בלשונו דלאו רישיה סיפיה. וסיפיה אהייא קאי דמשמע דלא חייש אלא להנאת גופו. ודברי הרמ"מ כמו כן אינם מבוארים. מלבד מה שנשאר לנו לחקור ולבאר ביטול ששים מאי בעי הכא. אי באיסור תשמיש אורה קיימינן. (ולקמן בס"ד נבאר עוד ישוב לדברי רמ"א להצילו ג"כ מקושיא גדולה שי"ל עליו לפ"ד). וליכא למימר דגמרינן להך מילתא מעצים שנשרו בי"ט דמייתי בטור הכא. דלכאורה יראה מדבריו דמדמי להו להדדי למילי דביטול. דמוקים נמי לההיא דעצים שנשרו. בדאית עצים דהיתר בתנור כדעת הר"ן הובא בית יוסף בהל' י"ט (סי' תק"ז) ומדמרמי להו הר"מ אהדדי. משמע דהכי פריך מאי שנא עצים שנפלו לתוך התנור. ועצים בתנור. אלא שאין בהם כדי ביטול דהיינו ס'. (לפי מונח זה) הועיל עכ"פ להתיר להוסיף עליהם עד ס'. הכא נמי בשמן דנ"ח שנתערב בפחות מס'. נימא אע"ג דלית ביה כשיעור. תיהני ליה רובא דלא ליהוי בכלל מבטל איסור לכתחילה ויוכל להוסיף עליו עד כדי שיעור ביטולו. והרי זה א"כ בא ללמד ונמצא למד מענינו. דמסתמא נמי צריכי ששים. אע"פ שאין בעצים. איסור של נ"ט. דאי משום הא ליתא. ומידי איריא הא כדאיתא והא כדאיתא. התם אע"ג דבעינן עצים מעיקרא. מ"מ לא הספיקו לבטלו ברוב ולא הועילו לנו. אלא שהאיסור נתבטל כל כך שאינו ניכר עוד בעין. כיון שנתערב באחרים אפי' מעטים ממנו. או אפשר צריכים כ"כ עצים כנגד האיסור באופן שמתבטל חד בחד (וכדעת קצת פוסקים דסברי חד בחד בטיל ביבש במין במינו במידי דרבנן. כי הכא באיסור מוקצה ודכוותה ושרו ליה אפי' באכילה. ואף אי לא קיי"ל כוותייהו. להכי מיהת אהני לן. כדרך שמועיל רוב בכה"ג לדבר הצריך ששים. כגון הכא בשמן דנ"ח לרבים וגדולים מן האחרונים דלא ס"ל כמהר"מ. ותפסו להתיר להוסיף ולבטל באיסור דרבנן אפי' דחזי למיכל. ודבריהם נראין. וכ"כ הט"ז הל' תערובות בשם מהרש"ל ע"ש). ושרי תו לבטוליה ברובא כדיניה. אבל שיהו העצים של היתר מרובין מתחלה ולא יספיקו לבטל עצי האיסור עד ס'. זו לא שמענו ולא כיוצא בה. ואין ענין לכאן דיש שבח עצים בפת. ומשו"ה ליבעו נמי ס'. דזה ודאי שיבוש דאכתי ששים למה. ואם השבח שהשביחו העצים ניכר בפת שעשאוהו אפוי. טעם מן העצים ודאי אינו נקלט ונרגש בפת שנצריך ששים בביטול השבח. ואף באיסורי הנאה דזוז"ג נמי אסור. נ"ל שאם מתחלה נתבטלו עצי איסור ברוב כהכשרן. מותר אף לכתחלה להסיק בו תנור לאפות בו. דוק. ולכל זה אין אנו צריכין כאן. דהא אפי' בעצים דאיסורא לחוד. לא שמעינן דיש שבח עצים בפת אלא באיסורי הנאה כמבואר בי"ד (סי' קמ"ב) כ"ש בנ"ד דהוי זוז"ג. הא אין לך לומר אלא שאין דין העצים חלוק. וביטולן ברוב בלבד. ואף שכל זה פשוט כל כי האי לימא איניש ולא לישתוק:
ברם דברי הטור האלו קשה עלי ביאורם וצריכין נגר להולמן. ונניח מלהאריך בדקדוקים. וכבר נתבאר בדברינו מהקושי שיש עוד בלשונו דלאו רישיה סיפיה. וסיפיה אהייא קאי דמשמע דלא חייש אלא להנאת גופו. ודברי הרמ"מ כמו כן אינם מבוארים. מלבד מה שנשאר לנו לחקור ולבאר ביטול ששים מאי בעי הכא. אי באיסור תשמיש אורה קיימינן. (ולקמן בס"ד נבאר עוד ישוב לדברי רמ"א להצילו ג"כ מקושיא גדולה שי"ל עליו לפ"ד). וליכא למימר דגמרינן להך מילתא מעצים שנשרו בי"ט דמייתי בטור הכא. דלכאורה יראה מדבריו דמדמי להו להדדי למילי דביטול. דמוקים נמי לההיא דעצים שנשרו. בדאית עצים דהיתר בתנור כדעת הר"ן הובא בית יוסף בהל' י"ט (סי' תק"ז) ומדמרמי להו הר"מ אהדדי. משמע דהכי פריך מאי שנא עצים שנפלו לתוך התנור. ועצים בתנור. אלא שאין בהם כדי ביטול דהיינו ס'. (לפי מונח זה) הועיל עכ"פ להתיר להוסיף עליהם עד ס'. הכא נמי בשמן דנ"ח שנתערב בפחות מס'. נימא אע"ג דלית ביה כשיעור. תיהני ליה רובא דלא ליהוי בכלל מבטל איסור לכתחילה ויוכל להוסיף עליו עד כדי שיעור ביטולו. והרי זה א"כ בא ללמד ונמצא למד מענינו. דמסתמא נמי צריכי ששים. אע"פ שאין בעצים. איסור של נ"ט. דאי משום הא ליתא. ומידי איריא הא כדאיתא והא כדאיתא. התם אע"ג דבעינן עצים מעיקרא. מ"מ לא הספיקו לבטלו ברוב ולא הועילו לנו. אלא שהאיסור נתבטל כל כך שאינו ניכר עוד בעין. כיון שנתערב באחרים אפי' מעטים ממנו. או אפשר צריכים כ"כ עצים כנגד האיסור באופן שמתבטל חד בחד (וכדעת קצת פוסקים דסברי חד בחד בטיל ביבש במין במינו במידי דרבנן. כי הכא באיסור מוקצה ודכוותה ושרו ליה אפי' באכילה. ואף אי לא קיי"ל כוותייהו. להכי מיהת אהני לן. כדרך שמועיל רוב בכה"ג לדבר הצריך ששים. כגון הכא בשמן דנ"ח לרבים וגדולים מן האחרונים דלא ס"ל כמהר"מ. ותפסו להתיר להוסיף ולבטל באיסור דרבנן אפי' דחזי למיכל. ודבריהם נראין. וכ"כ הט"ז הל' תערובות בשם מהרש"ל ע"ש). ושרי תו לבטוליה ברובא כדיניה. אבל שיהו העצים של היתר מרובין מתחלה ולא יספיקו לבטל עצי האיסור עד ס'. זו לא שמענו ולא כיוצא בה. ואין ענין לכאן דיש שבח עצים בפת. ומשו"ה ליבעו נמי ס'. דזה ודאי שיבוש דאכתי ששים למה. ואם השבח שהשביחו העצים ניכר בפת שעשאוהו אפוי. טעם מן העצים ודאי אינו נקלט ונרגש בפת שנצריך ששים בביטול השבח. ואף באיסורי הנאה דזוז"ג נמי אסור. נ"ל שאם מתחלה נתבטלו עצי איסור ברוב כהכשרן. מותר אף לכתחלה להסיק בו תנור לאפות בו. דוק. ולכל זה אין אנו צריכין כאן. דהא אפי' בעצים דאיסורא לחוד. לא שמעינן דיש שבח עצים בפת אלא באיסורי הנאה כמבואר בי"ד (סי' קמ"ב) כ"ש בנ"ד דהוי זוז"ג. הא אין לך לומר אלא שאין דין העצים חלוק. וביטולן ברוב בלבד. ואף שכל זה פשוט כל כי האי לימא איניש ולא לישתוק:
172
קע״גוחוזר ונראה בפנים מאירות
והשתא ניחזי אנן ואמינא דהיינו טעמא דלא שרי להשתמש לאור הנר שדולק משמן זה שנתערב בו מנ"ח עד דאיכא ששים. דחיישינן דילמא אתי לאסתפוקי מניה בקדרה ואוסר בה בנ"ט. ולא אמרינן דמאיס עליה. כי הא דתנינן התם בכירה מותר שמן שבנר ר"ש מתיר. שמע מהא דאורחיה בהכי ולא מאיס. והא דתנן בב"מ אבל אם חיברה היוצר מותר דלא חיישינן להכי אפי' רק במחובר אליו אע"פ שהוא כלי לעצמו. שאני התם דטעמא משום איסור שבת הוא דמיבדל בדיל וכפרש"י שם והוא פשוט. וה"ה לנ"ח בשעת מצותו הכי נמי דלא חיישינן מה"ט. דבעת מצותו ודאי ליכא למיחש. דמיבדל בדיל מניה דאית ליה היכירא. שהרי פורש ממנו אפי' מתשמיש הראיה. אבל במותר השמן להדליקו שלא בשעת מצותו. יש לחוש שיבוא להסתפק בסעודה משמן שבנר עצמו. ותו איכא למיחש אדמשהי ליה גביה אתי לידי תקלה. ואי שרית ליה לשהויה לצורך הדלקה. אף הוא יקח ממנו לצורך תבשילו ויאסור בנ"ט. לפיכך גזרו עליו שלא להדליקו לאחר ימי חנוכה אף ליהנות מאורו בלבד. עד שיהא בו ששים. ובדין הוא שיהא חמור שלא בעת מצותו מבשעת מצותו כאמור:
והשתא ניחזי אנן ואמינא דהיינו טעמא דלא שרי להשתמש לאור הנר שדולק משמן זה שנתערב בו מנ"ח עד דאיכא ששים. דחיישינן דילמא אתי לאסתפוקי מניה בקדרה ואוסר בה בנ"ט. ולא אמרינן דמאיס עליה. כי הא דתנינן התם בכירה מותר שמן שבנר ר"ש מתיר. שמע מהא דאורחיה בהכי ולא מאיס. והא דתנן בב"מ אבל אם חיברה היוצר מותר דלא חיישינן להכי אפי' רק במחובר אליו אע"פ שהוא כלי לעצמו. שאני התם דטעמא משום איסור שבת הוא דמיבדל בדיל וכפרש"י שם והוא פשוט. וה"ה לנ"ח בשעת מצותו הכי נמי דלא חיישינן מה"ט. דבעת מצותו ודאי ליכא למיחש. דמיבדל בדיל מניה דאית ליה היכירא. שהרי פורש ממנו אפי' מתשמיש הראיה. אבל במותר השמן להדליקו שלא בשעת מצותו. יש לחוש שיבוא להסתפק בסעודה משמן שבנר עצמו. ותו איכא למיחש אדמשהי ליה גביה אתי לידי תקלה. ואי שרית ליה לשהויה לצורך הדלקה. אף הוא יקח ממנו לצורך תבשילו ויאסור בנ"ט. לפיכך גזרו עליו שלא להדליקו לאחר ימי חנוכה אף ליהנות מאורו בלבד. עד שיהא בו ששים. ובדין הוא שיהא חמור שלא בעת מצותו מבשעת מצותו כאמור:
173
קע״דומבואר המשך לשון רבינו בעה"ט חכו ממתקים
ופתח דברינו זה שפתחנו כמלא נקב מחט סידקית יאיר נתיב בדברי הטור ויצאנו זכאים בדין שמן נותר זה שכתבוהו הפוסקים הקדמונים ויסודתו בהררי קודש הפס"ר וילמדנו שנתקשינו בו מדוע החמירו בו כל כך עד אשר לא יצלח אף לכל מלאכת עבודת הקודש. ובאמת בהשקפה ראשונה יפלא בעיני וכמו זר נחשב להצריכו ששים. ואמרתי אלמד בו לקיים דברי חכמים ומצאתי ת"ל. וכך הוא ביאור לשון הטור תחלה כתב לאסור הנותר אחר שמונה לכל תשמיש ואין לו תקנה אלא שורפו בפ"ע במדורה מטעם זה שאמרנו. לפי שיש לחוש שיסתפק ממנו באכילה אם נתיר לו הנאת ההדלקה. ואף כשנותנו כולו בנר בפ"א. אפ"ה חיישינן דילמא אתי למיכל מניה כנז'. דמש"ה לא בדיל מניה. והנאת תשמיש דגופיה ודאי אסור שהרי הוקצה למצותו שידלוק ויבוער לגמרי. ולא להסתפק ממנו לקדרה (עמ"ש בח"י סס"י קנ"ד בס"ד) וזהו שכתב אח"כ בדין השמן שנתערב שצריך ששים. שאם אין בו ששים. אינו יכול להשתמש אפי' לאורו ככל הנז'. ומה"ט אין תקנה אפי' להתערובת להשהותו גם בכלי מאוס. שעכ"ז מידי חששא זו לא יצאנו כדהוכחנו. דאיכא למיחש נמי בנר אע"ג דמאיס לא מימנע מלאסתפוקי מניה. ואי קשיא הא דספ"ק דפסחים שמן רמי ליה בכלי מאוס הרי שיש תקנה בכלי מאוס הפך דברי הטור עפ"ד שפירשנום. תריץ הכי דלא דמי כלי מאוס דהתם לדהכא. דהתם איירי בכלי מאוס מריח רע דמשו"ה לא חזי למרמי ביה יין לזילוף כדאי' התם. אבל הכא לא איירי כה"ג אלא בכלי שאינו נקי שאין דרך להשתמש ממנו כל השנה לצורך שולחנו. ועי"ל בקל דאם איתא להך תקנתא גבי כהנים דזריזין הם. ודמוע דחמיר בערך נ"ח דאפי' עמי הארץ אימת מדומע עליהן כדאיתא בדוכתי טובא. ליתא בנ"ח דקיל. ולכל מסור:
ופתח דברינו זה שפתחנו כמלא נקב מחט סידקית יאיר נתיב בדברי הטור ויצאנו זכאים בדין שמן נותר זה שכתבוהו הפוסקים הקדמונים ויסודתו בהררי קודש הפס"ר וילמדנו שנתקשינו בו מדוע החמירו בו כל כך עד אשר לא יצלח אף לכל מלאכת עבודת הקודש. ובאמת בהשקפה ראשונה יפלא בעיני וכמו זר נחשב להצריכו ששים. ואמרתי אלמד בו לקיים דברי חכמים ומצאתי ת"ל. וכך הוא ביאור לשון הטור תחלה כתב לאסור הנותר אחר שמונה לכל תשמיש ואין לו תקנה אלא שורפו בפ"ע במדורה מטעם זה שאמרנו. לפי שיש לחוש שיסתפק ממנו באכילה אם נתיר לו הנאת ההדלקה. ואף כשנותנו כולו בנר בפ"א. אפ"ה חיישינן דילמא אתי למיכל מניה כנז'. דמש"ה לא בדיל מניה. והנאת תשמיש דגופיה ודאי אסור שהרי הוקצה למצותו שידלוק ויבוער לגמרי. ולא להסתפק ממנו לקדרה (עמ"ש בח"י סס"י קנ"ד בס"ד) וזהו שכתב אח"כ בדין השמן שנתערב שצריך ששים. שאם אין בו ששים. אינו יכול להשתמש אפי' לאורו ככל הנז'. ומה"ט אין תקנה אפי' להתערובת להשהותו גם בכלי מאוס. שעכ"ז מידי חששא זו לא יצאנו כדהוכחנו. דאיכא למיחש נמי בנר אע"ג דמאיס לא מימנע מלאסתפוקי מניה. ואי קשיא הא דספ"ק דפסחים שמן רמי ליה בכלי מאוס הרי שיש תקנה בכלי מאוס הפך דברי הטור עפ"ד שפירשנום. תריץ הכי דלא דמי כלי מאוס דהתם לדהכא. דהתם איירי בכלי מאוס מריח רע דמשו"ה לא חזי למרמי ביה יין לזילוף כדאי' התם. אבל הכא לא איירי כה"ג אלא בכלי שאינו נקי שאין דרך להשתמש ממנו כל השנה לצורך שולחנו. ועי"ל בקל דאם איתא להך תקנתא גבי כהנים דזריזין הם. ודמוע דחמיר בערך נ"ח דאפי' עמי הארץ אימת מדומע עליהן כדאיתא בדוכתי טובא. ליתא בנ"ח דקיל. ולכל מסור:
174
קע״הוכולו מחמדים ועריבים דברי דודים ע"ש הגאוני' והרמ"מ
ועלו כהוגן דברי מהר"מ שאין לבטלו כל צרכו ולא דמי לעצים וכו' שאינו נהנה אלא לאחר ביעורן כו' (דאיכא למידק מנ"ל להר"מ חילוק זה ומאי פסקא. מי לא עסקינן נמי דאבוקה כנגדו מעצים הללו דנהנה בשעת ביעורן. ואפ"ה אשתרו דהא סתמא לכל מילי שרו לאתהנויי בהו. אלא לאו הכי קאמר דהנאת העצים אינה באה אלא מחמת ביעורן בלבד. משא"כ בהנאת הנר דאיכא נמי הנאה דגופו) דהכא שאני שאע"פ שמדליקו בנר לראות אצלו גם זה אסור. שאנו חוששין שיבוא ליהנות מגוף השמן בשעה שהנר דולק. כלומר בעוד השמן בנר בטרם יכבה ולא יכלה לגמרי בדליקה. או הוא נתינת טעם שאם תתיר לו הנאת התשמיש לאורו. לא ימנע אף מהנאת טעמו בשעה שהוא דולק מאחר שלא הזקקנוהו לפרוש ממנו מהנאתו ולית ליה היכירא. והיינו נמי לישנא דנהנה ממנו דנקט דמשמע דאהנאת גופו קאי. דמי סני למימר בקיצור שנהנה בשעה שהנר דולק או לימא שנהנה מאורו. והרי לשון הטור מבואר בזה היטב לפע"ד עם שלא נעלם ממני שלשון הר"מ היה ראוי להיות יותר מבואר. מ"מ הלשון סובל הדרך שבארנוהו. ומי שדעתו רחבה יישב אותו בד"א טוב מזה ויתרץ כל מה שהערנו בו. אומן גדול יקרא ושכר הרבה יטול:
ועלו כהוגן דברי מהר"מ שאין לבטלו כל צרכו ולא דמי לעצים וכו' שאינו נהנה אלא לאחר ביעורן כו' (דאיכא למידק מנ"ל להר"מ חילוק זה ומאי פסקא. מי לא עסקינן נמי דאבוקה כנגדו מעצים הללו דנהנה בשעת ביעורן. ואפ"ה אשתרו דהא סתמא לכל מילי שרו לאתהנויי בהו. אלא לאו הכי קאמר דהנאת העצים אינה באה אלא מחמת ביעורן בלבד. משא"כ בהנאת הנר דאיכא נמי הנאה דגופו) דהכא שאני שאע"פ שמדליקו בנר לראות אצלו גם זה אסור. שאנו חוששין שיבוא ליהנות מגוף השמן בשעה שהנר דולק. כלומר בעוד השמן בנר בטרם יכבה ולא יכלה לגמרי בדליקה. או הוא נתינת טעם שאם תתיר לו הנאת התשמיש לאורו. לא ימנע אף מהנאת טעמו בשעה שהוא דולק מאחר שלא הזקקנוהו לפרוש ממנו מהנאתו ולית ליה היכירא. והיינו נמי לישנא דנהנה ממנו דנקט דמשמע דאהנאת גופו קאי. דמי סני למימר בקיצור שנהנה בשעה שהנר דולק או לימא שנהנה מאורו. והרי לשון הטור מבואר בזה היטב לפע"ד עם שלא נעלם ממני שלשון הר"מ היה ראוי להיות יותר מבואר. מ"מ הלשון סובל הדרך שבארנוהו. ומי שדעתו רחבה יישב אותו בד"א טוב מזה ויתרץ כל מה שהערנו בו. אומן גדול יקרא ושכר הרבה יטול:
175
קע״ווהרמ"א בהג"ה דש"ע איש על מקומו יבוא בשלום
ובהכי ניחא נמי מאי דהוה תמיהא לי טובא בדברי מהרמ"א בד"מ לעיל סי' תרע"ג עמ"ש הב"י בשם ת"ה בנדון נ"ח שנתערב בשני שמשים בענין שאינו ניכר שפסק דלא בטיל משום דבר שבמנין. ופירש הוא ז"ל דזה אינו אלא במשתמש בכל אחד לבדו. אבל במשתמש לאור המעורבים באופן שיש שם נרות דהיתר. מותר שזהו טיבו של שמש עכ"ד. ולפ"ד הטור הללו שאנו עסוקין בהם הדבר תמוה מאד לכאורה. דאם איתא כדברי מהרמ"א דכי איכא זוז"ג הנאת התשמיש לאורן מותר. א"כ מפני מה לא מצאו תקנה לזה התערובת בפחות מס'. ויהנה ממנו בהדלקה. דהא נמי רובא דהיתירא קגרים. וק"ו אם התרתו בזמן מצותו. כ"ש כאן כשעבר זמנו. והשתא אתי שפיר דהא דאסרינן אחר זמנו. טעמא רבה אית בה דילמא אתי לאסתפוקי מניה ולמטעמיה. (איברא לפום מאי דכתיבנא התם לדידן ליתא להא דרמ"א דאור השמש אינו מתיר התשמיש לאורן בהחלט ע"ש) ומהתימא הגדולה על רבינו הרב"י שעזב לשון הטור כאן והניחו ערום מבלי ביאור כלל. והמעיין יבחין דלאו מילתא דפשיטא היא כל כך דלא צריכא למימרא. האלקים צריכא רבא. ואלהי אמת ינחנו בדרך אמת וישים חלקנו בתורת אמת. ויהר"צ מלפניו שלא אכשל בדבר הלכה ויראנו מתורתו נפלאות. ולא יחשכו בארובותינו הרואות:
ובהכי ניחא נמי מאי דהוה תמיהא לי טובא בדברי מהרמ"א בד"מ לעיל סי' תרע"ג עמ"ש הב"י בשם ת"ה בנדון נ"ח שנתערב בשני שמשים בענין שאינו ניכר שפסק דלא בטיל משום דבר שבמנין. ופירש הוא ז"ל דזה אינו אלא במשתמש בכל אחד לבדו. אבל במשתמש לאור המעורבים באופן שיש שם נרות דהיתר. מותר שזהו טיבו של שמש עכ"ד. ולפ"ד הטור הללו שאנו עסוקין בהם הדבר תמוה מאד לכאורה. דאם איתא כדברי מהרמ"א דכי איכא זוז"ג הנאת התשמיש לאורן מותר. א"כ מפני מה לא מצאו תקנה לזה התערובת בפחות מס'. ויהנה ממנו בהדלקה. דהא נמי רובא דהיתירא קגרים. וק"ו אם התרתו בזמן מצותו. כ"ש כאן כשעבר זמנו. והשתא אתי שפיר דהא דאסרינן אחר זמנו. טעמא רבה אית בה דילמא אתי לאסתפוקי מניה ולמטעמיה. (איברא לפום מאי דכתיבנא התם לדידן ליתא להא דרמ"א דאור השמש אינו מתיר התשמיש לאורן בהחלט ע"ש) ומהתימא הגדולה על רבינו הרב"י שעזב לשון הטור כאן והניחו ערום מבלי ביאור כלל. והמעיין יבחין דלאו מילתא דפשיטא היא כל כך דלא צריכא למימרא. האלקים צריכא רבא. ואלהי אמת ינחנו בדרך אמת וישים חלקנו בתורת אמת. ויהר"צ מלפניו שלא אכשל בדבר הלכה ויראנו מתורתו נפלאות. ולא יחשכו בארובותינו הרואות:
176
קע״זזהו מה שמצאתי במצודתי המקולקלת כפי תואר הנושא הלז. ואם אמנה שגיתי או שלא כהוגן הוצאתי מפי מלין. משוגתי אתי תלין. וכבר הודעתי נאמנה התנצלותי כי כתבתי זה אגב שיטפא. ואין לי ספר תחת רשותי לעיין בו עיון יפה. ואלי דבר יגונב גנובתי יום וגנובתי לילה בטריפה ובחטיפה. בי נשבעתי כי אין לי אפילו ספר מגיני ארץ ולא עיינתי בו כלל לענין זה ואל יחשדני שומע אם באולי ימצא בו איזה דבר ממה שכתבתי שראוי להכתב פריו למאכל ועליהו לתרופה. וגם להיות הזמן קצר וההעתקה קשה עלי אשר זאת תהיה נסבה לקצר במקום שאמרו להאריך או יתר כנטול או דבור שלא במקומו אפילו אות כפולה ולפופה. על כל פשעים תהא אהבה מכסה ומחפה. ועתה אבקש מלפני הוד מעלתו נר"ו אל יהו דברי אלו המעטי' באיכיותם דומות עליו למרובות ולמשא ואל יקשה בעיניו לקרותן על הסדר מרישי' לסיפי' ויטייל בהם ארוכות וקצרות להביא דברי בכור עיונו הצרוף והמזוקק ויבחנו דברי ויודיעני אם ישרו בעיניו אם לא כי בזאת חפצתי ויבואו דבריו הטובים ונכוחים בטעמן ואענדם עטרות לי ואקבל האמת ובה אדע כי מצאתי חן בעיניו. ובזה הפעם אסיים בקידה על ברכים. וכפי פרושות השמים. יתן לו שלום וחיי' כאות נפשו היקרה והחשובה ונפש שפלה ועצובה גיסו הנאמן בכל עת וזמן יעקב בהגאון המפורסם בדורו כמהור"ר צבי הירש נר"ו. הכותב בנחיצה כמסת אפיסת הפנאי:
177
קע״חשאלתני ידידי מחמד עיני אם מותר לבן ותלמיד לחלוק על אביו ורבו בהביא ראיות והוכחות לסתור דעת רבו ודבריו בדין ופסק הלכה:
178
קע״טתשובה
179
ק״פלזאת אשיבך מלין. ואם שגיתי אתי תלין. ואומר לכאורה נראה שאין זו שאלה: שהרי התלמוד מלא מאלה. והרי רבי הידוע בענווה נחלק עם אביו רשב"ג במקומות רבו מספור. והעיז פניו ברבו ר' נתן (פ' יש נוחלין דקלא"א) ור"ע חלק על רבו ר"א כמה פעמים בפניו. וביחוד בשבות דהזאה. וזולתם רבים וכן שלמים. תלמידים חולקים על רבותיהם החכמים. ועל זה אמרו רז"ל האב ובנו הרב ותלמידו נעשין אויבים זה לזה בשער. שאין לישא פנים בתורה. וסוף נעשים אוהבים שנא' את והב בסופה מכלל שאין זה בכלל החולק על רבו שענשו חמור. וכן כתב בהגהת הש"ע בפירוש (בסי' רמ"ב ס"ד) שמותר לחלוק על רבו בפסק והוראה אם יש לו ראיות והוכחות לדבריו שהדין עמו עכ"ל:
180
קפ״אהגהת ש"ע י"ד פי' רמ"ב צע"ג
איברא כי דייקינן בהך מילתא (שהעתיק מהרמ"א מכתבי מהרא"י ואין ספרו בידי כעת) באמת צריכא רבה וביאור רחב שעדיין לא יצאנו ידי חובתנו בראיה ומניין לומר בפשיטות שאין זה בכלל חולק על רבו וסותר דבריו. שאסור אפי' שלא בפניו. כל שכן בפני רבו. ומר"ע אין כל כך ראיה דאיכא למימר הא חזינן נמי דענשיה רביה ר"א כדאית' התם בסוגיא דפ' א"ד בפסח דוחין. אי נמי ר"ע שאני דתלמיד חבר הו"ל לר"א. וכמו ר"ל עם ר"י רבו דכתב מהרי"ק ונביאהו בסמוך בעזה"י: ורבי שנחלק עם אביו. אפשר לומר דרשב"ג לא היה רבו מובהק. וכן כתבו מבעלי הכללים דמה"ט הלכה כר' במקום אביו לפי שנתחכם אח"כ יותר ממנו. אבל אין זה הכלל מוסכם. וכן י"ל בשאר החולקים שאולי היו תלמידים חברים. אלא שעל זה יקשה עדיין שהרי אביו רשב"ג נשיא היה וגם למד לפניו כדאיתא בהשוכר את הפועלים. הדר הוה ליה דין רבו מובהק מ"מ כדמתרצי התו' בפ' אין עומדים גבי עלי. מיהו אכתי איכא למימר דילמא שלא בפניו איפליג עליה. או לאחר מיתת רשב"ג חלק עליו רבי בנו. אבל לסתור דברי רבו המובהק על פניו. עדיין לא שמענו היתרו בבירור. וכל שכן לחלוק עליו ולעשות מעשה נגד דעת רבו. אע"פ שיש לו לתלמיד ראיות והוכחות לדבריו. יראה ודאי שזה בכלל חולק על רבו וגרע מניה. דהא ודאי דהחולק על רבו בראיה משמע. שאם אינו מביא ראיה וטעם לדבריו. א"צ לומר שאסור לחלוק על רבו. פשיטא מאי איריא רבו סתמא. אפי' על רבו שאינו מובהק ואפי' על חברו ממש אסור לחלוק בלי טעם. שזו מחלוקת שלא לשם שמים היא. שממנה לא דיברו כאן שלא זכרו אלא דברים האסורים ברב המובהק:
איברא כי דייקינן בהך מילתא (שהעתיק מהרמ"א מכתבי מהרא"י ואין ספרו בידי כעת) באמת צריכא רבה וביאור רחב שעדיין לא יצאנו ידי חובתנו בראיה ומניין לומר בפשיטות שאין זה בכלל חולק על רבו וסותר דבריו. שאסור אפי' שלא בפניו. כל שכן בפני רבו. ומר"ע אין כל כך ראיה דאיכא למימר הא חזינן נמי דענשיה רביה ר"א כדאית' התם בסוגיא דפ' א"ד בפסח דוחין. אי נמי ר"ע שאני דתלמיד חבר הו"ל לר"א. וכמו ר"ל עם ר"י רבו דכתב מהרי"ק ונביאהו בסמוך בעזה"י: ורבי שנחלק עם אביו. אפשר לומר דרשב"ג לא היה רבו מובהק. וכן כתבו מבעלי הכללים דמה"ט הלכה כר' במקום אביו לפי שנתחכם אח"כ יותר ממנו. אבל אין זה הכלל מוסכם. וכן י"ל בשאר החולקים שאולי היו תלמידים חברים. אלא שעל זה יקשה עדיין שהרי אביו רשב"ג נשיא היה וגם למד לפניו כדאיתא בהשוכר את הפועלים. הדר הוה ליה דין רבו מובהק מ"מ כדמתרצי התו' בפ' אין עומדים גבי עלי. מיהו אכתי איכא למימר דילמא שלא בפניו איפליג עליה. או לאחר מיתת רשב"ג חלק עליו רבי בנו. אבל לסתור דברי רבו המובהק על פניו. עדיין לא שמענו היתרו בבירור. וכל שכן לחלוק עליו ולעשות מעשה נגד דעת רבו. אע"פ שיש לו לתלמיד ראיות והוכחות לדבריו. יראה ודאי שזה בכלל חולק על רבו וגרע מניה. דהא ודאי דהחולק על רבו בראיה משמע. שאם אינו מביא ראיה וטעם לדבריו. א"צ לומר שאסור לחלוק על רבו. פשיטא מאי איריא רבו סתמא. אפי' על רבו שאינו מובהק ואפי' על חברו ממש אסור לחלוק בלי טעם. שזו מחלוקת שלא לשם שמים היא. שממנה לא דיברו כאן שלא זכרו אלא דברים האסורים ברב המובהק:
181
קפ״בואין לומר ג"כ דמיירי במידי דתלי בסברא גרידא. דהא נמי לא ניחא אכתי מאי איריא. רבו המובהק. ואם הרב גדול ממנו בסברא. אפי' אינו רבו כלל ליתסר. מאחר שאינו יודע ראיה לדבריו אלא סברא בעלמא. הא ודאי סברת הגדול עדיפא וידה על העליונה. ואי בקטן מתלמידו בסברא. אפי' ברבו לישתרי. ובשווין נמי ליכא לאוקמי דלגבי רבו הוא דאסור. הא גבי אחריני שרי. דהא ריש לקיש מסתמא לא הוי עדיף בסברא מר"י רבו. וגם בודאי לא היה קטן ממנו בסברא. שא"כ לא היה חולק עליו. ולמעבד עובדא כשמעתיה (שאי אפשר לומר שלא נחלק עליו כי אם ע"י ראיות והוכחות דווקא בכל הני עובדי דאיפליגו ר"י ור"ל דוק ותשכח) אלא צריך לומר שוין היו בסברא: וזהו שאמר עליו ר"י רבו שכנגדי חלוק עלי אנוש כערכי וכפירש"י. ואעפ"כ היה רשאי לחלוק עליו ולהורות נגד דעת רבו ר"י. אפי' במילי דתליין בסברא לחוד. וליכא למימר דשאני ר"ל כיון דתלמיד חבר היה. דהשתא נמי בת"ח בסברא קיימינן. דאע"ג דאכתי צריך לגמריה דרביה ורוב חכמתו ממנו הוא. דכוותיה ר"ל נמי הוה צריך לגמרא דר"י רבו בלי ספק. וכל חכמתו או רובה לפחות מר"י היה. ואעפ"כ היה לו דין תלמיד חבר. מאחר שנתחכם כרבו בסברא. וכמו ר' אמי ור' אסי דלגמריה דרב הוו צריכי ולסבריה לא הוו צריכי. וחשיבי ת"ח גבי רב. וא"כ פשוט וברור דליכא לפרושי הך איסורא דחולק על רבו בסברא ובשוין. דהאי לא מיקרי רב מובהק ואין בו איסור כלל. גם הלשון לסתור דברי רבו אין להבינו. כי אם ע"י ראיות והוכחות. שהדבר התלוי בסברא רצונית וחפשית מבלי הכרח ראיה. רק שזה דעתו נוטה כך. וזה דעתו נוטה כך אין זה קרוי סתירה כלל. הא על כרחך לומר הכא במאי עסקינן שאסור לתלמיד לחלוק על רבו ולסתור דבריו. בראיות והוכחות הוא. ואפ"ה אסור. כך נ"ל ברור:
182
קפ״גמ"ש הרב בש"ך ע"ז אינו מספי' לע"ד
שבתי ואראה לרב מובהק בש"ך ז"ל שפקפק ג"כ בהגהה זו וכתב עליה שאין נראה כן דעת מהרי"ק ז"ל דמדלא אשכח היתר לחלוק על פסקי רבו בהלכה למעשה אלא כגון ר"ל שנתחכם כרבו דהו"ל תלמיד חבר. מוכח דבתלמיד גמור הצריך לרבו בכל דבר דהיינו רבו מובהק. אסור לו לחלוק ולסתו' פסקו של רבו בכל אופן (וכן יש לדקדק בריש לקיש גופיה מנלן דנתחכם כרבו. דילמא ע"פ ראיות חלק עליו. דשרי אפי' בתלמיד גמור) כך נ"ל לפרש משמעות הרב הנז' במהרי"ק. ועל זה כתב הוא ז"ל ודוחק לומר דקים ליה שריש לקיש לא נחלק על ר"י אלא מסברא (דדכוותה גבי תלמיד מובהק אסור. ולעולם בראיות והוכחות שרי אפי' לתלמיד מובהק) עכ"ד. וזה מלבד שהוא דוחק אינו מועיל ליישב קושייתנו. שהרי כבר הראת לדעת שזה שאסור לסתור דברי רבו אי אפשר להעמידה. אלא ע"י ראיות והוכחות:
שבתי ואראה לרב מובהק בש"ך ז"ל שפקפק ג"כ בהגהה זו וכתב עליה שאין נראה כן דעת מהרי"ק ז"ל דמדלא אשכח היתר לחלוק על פסקי רבו בהלכה למעשה אלא כגון ר"ל שנתחכם כרבו דהו"ל תלמיד חבר. מוכח דבתלמיד גמור הצריך לרבו בכל דבר דהיינו רבו מובהק. אסור לו לחלוק ולסתו' פסקו של רבו בכל אופן (וכן יש לדקדק בריש לקיש גופיה מנלן דנתחכם כרבו. דילמא ע"פ ראיות חלק עליו. דשרי אפי' בתלמיד גמור) כך נ"ל לפרש משמעות הרב הנז' במהרי"ק. ועל זה כתב הוא ז"ל ודוחק לומר דקים ליה שריש לקיש לא נחלק על ר"י אלא מסברא (דדכוותה גבי תלמיד מובהק אסור. ולעולם בראיות והוכחות שרי אפי' לתלמיד מובהק) עכ"ד. וזה מלבד שהוא דוחק אינו מועיל ליישב קושייתנו. שהרי כבר הראת לדעת שזה שאסור לסתור דברי רבו אי אפשר להעמידה. אלא ע"י ראיות והוכחות:
183
קפ״דותו איכא למידק לאידך גיסא דילמא באמת מהרי"ק נמי הכי ס"ל דע"י ראיות שרי ליה לתלמיד גמור לחלוק על רבו בדין. ומי הכניסו לרב ז"ל בדוחק זה דקים ליה למהרי"ק שלא נחלק ר"ל אלא מסברא. הא שפיר מצי לתרוצי שלא בדוחק אלא מהרי"ק ככ"ע סבר. דריש לקיש נחלק על ר"י בכל גווני בין בסברא בין בראייה כמו שהוא האמת ולא קים ליה ולא מידי: ולפ"ז לא משמע מידי דפליג מהרי"ק אמהרא"י. דהא דאצטריך למימר דר"ל נתחכם כרבו לאו משום דאל"ה לא הוה מצי למיפלג עליה בהוראה. דע"י ראיה לא בעינן חכם כרבו. דראיות יתנו עדיהן. וכי איצטריך להכי משום דהוי ידע דודאי הוא שנחלק עליו לפעמים גם מסברא לבד. דלסברא לחוד לא סגי דלאו תלמיד חבר הוא:
184
קפ״הואי דיוקיה במהרי"ק הוא מדלא אשכח היתירא אלא בנתחכם כרבו. היינו משום דמייתי ראיה מר"ל. ולא מוכח מניה מידי למשרי ע"י ראיות בתלמיד גמור. דר"ל שאני דתלמיד חבר הוה. ונקט מילתא פסיקתא דמוכחא להדיא. אבל לעולם לא פליג מהרי"ק בהא. וכן אתה צריך לומר על כרחך אליבא דהרב בש"ך דלא אסיק מהרי"ק אדעתיה להביא ראיות מאמוראים אחרים. ונקט ר"ל דמניה מוכח שפיר. דאלת"ה אפי' יהבינן ליה דוחקיה. לא מתרץ מידי ודוק. אלא ודאי דיוקיה דהרב ש"ך מדר"ל דביה קעסיק מהרי"ק. והיה יכול להשוותו עם מהרא"י שלא מדוחק. לכך אני אומר דמתשובת מהרי"ק ז"ל ליכא למשמע מנה לפע"ד:
185
קפ״ומשיב דברים נכוחים למ"ש הרב הנ"ז ז"ל ע"ד מהרא"י
גם מש"ע הרב ש"ך ז"ל להשיב על מהרא"י בעל זאת הסברא דהגהה הנז' שכתב ראיה לסברתו שכך היא דרכה של תורה מימות התנאים והאמוראים וגאונים. והשיב הרב די"ל היינו בנטילת רשות או אחר שמת עכ"ד. הנה ספר הפסקים וכתבים למהרא"י ז"ל איננו בידי לע"ע לידע שורש דבר נמצא בו ולירד לסוף דעתו. כי אם מפי העתקה הנז' הקצרה וצרה אנו חיין. על כן לא אוכל לדבר בו מאחר שלא ראיתי דבריו במקומן. אמנם גם שני הדרכים שזכר הרב ז"ל אינם בחזקת תקנה לע"ד. אם הדרך הראשון בנטילת רשות אין הדעת מכרעת ולא השכל נותן שתועיל נתינת רשו' לכהאי גוונא. דהא ברבו מובהק עסקינן. ותלמיד גמור שצריך לגמרא וסברא דרבו. אסור להורות לא לבד מחמת כבוד רבו. אלא מפני שלא הגיע להוראה מיקרי לענ"ד. ולא הותר לו להורות בנטילת רשות. אלא בדברים הפשוטים והברורים שנאסר גם בהם מפני כבודו של רבו. לזה מועלת רשות. דכיון שאינו אלא כבוד רבו. הא קיי"ל הרב שמחל על כבודו כבודו מחול. משא"כ בהוראה שאינה פשוטה וברורה. דאיכא למיחש לטעות בשיקול הדעת וסברא. או לשגיאה בראיה דילמא מדמי מילי דלא דמיין להדדי. שלא כל האומר יש לי ראיות ומצאתי און לי. יש ממש בדבריו. שמא אינו כן. כיון שלא שימש כל צרכו. על כן צריך שיבחנו דבריו על פי חכם גדול ומומחה. ואיך יועיל לזה רשות ומחילה. מאן שביק מאן מחיל:
גם מש"ע הרב ש"ך ז"ל להשיב על מהרא"י בעל זאת הסברא דהגהה הנז' שכתב ראיה לסברתו שכך היא דרכה של תורה מימות התנאים והאמוראים וגאונים. והשיב הרב די"ל היינו בנטילת רשות או אחר שמת עכ"ד. הנה ספר הפסקים וכתבים למהרא"י ז"ל איננו בידי לע"ע לידע שורש דבר נמצא בו ולירד לסוף דעתו. כי אם מפי העתקה הנז' הקצרה וצרה אנו חיין. על כן לא אוכל לדבר בו מאחר שלא ראיתי דבריו במקומן. אמנם גם שני הדרכים שזכר הרב ז"ל אינם בחזקת תקנה לע"ד. אם הדרך הראשון בנטילת רשות אין הדעת מכרעת ולא השכל נותן שתועיל נתינת רשו' לכהאי גוונא. דהא ברבו מובהק עסקינן. ותלמיד גמור שצריך לגמרא וסברא דרבו. אסור להורות לא לבד מחמת כבוד רבו. אלא מפני שלא הגיע להוראה מיקרי לענ"ד. ולא הותר לו להורות בנטילת רשות. אלא בדברים הפשוטים והברורים שנאסר גם בהם מפני כבודו של רבו. לזה מועלת רשות. דכיון שאינו אלא כבוד רבו. הא קיי"ל הרב שמחל על כבודו כבודו מחול. משא"כ בהוראה שאינה פשוטה וברורה. דאיכא למיחש לטעות בשיקול הדעת וסברא. או לשגיאה בראיה דילמא מדמי מילי דלא דמיין להדדי. שלא כל האומר יש לי ראיות ומצאתי און לי. יש ממש בדבריו. שמא אינו כן. כיון שלא שימש כל צרכו. על כן צריך שיבחנו דבריו על פי חכם גדול ומומחה. ואיך יועיל לזה רשות ומחילה. מאן שביק מאן מחיל:
186
קפ״זהערה בדרכי ההורא' המוטל' לפעמים על שכם מי שאינו שמח בה
ויראה שאסור להורות לבדו אפי' היכא דליכא דעדיף מניה. שאפי' בפני חברו אינו רשאי להורות בהוראה שאינה פשוטה עד שיצטרף חבירו עמו לעיין בדבר וטובים השנים מן האחד. (אם לא באתר דלית גבר לא רב ולא חבר. תמן הוי גבר. ואז אין לו אלא מה שעיניו רואות. ויפתח בדורו כשמואל. ועכ"ז שהוא כמוכרח ואנוס. כל בעל נפש יחוש לעצמו לפי חומר הענין ולפי עוצם שכלו וכח ראיותיו וסברותיו וחזקם. שאי אפשר ליתן שיעורים לדברי' הללו ולבארם. כי הכל לפי המקום והאדם והענין. כל א' בעצמו יוכל לשער עד כמה יוכל שאת. ועד כמה כחו יפה להשען על בינתו. כיון דלא אפשר לשאול את הרב והמומחה. או יכתוב למרחקים לב"ד היפה. ולא יגיס לבו בהוראה. אע"פ שסבור שיש לו ראיות. שהרי גדולי חכמי התלמוד לא היו סומכין על דעתם בלבד. אפי' בהוראה דטרפות כגון ר"א דמכניף ומייתי בי עשרה ואמר כי היכי דלמטיין שיבא מכשורא. ומה נענה אבתרייהו עני הדעת כמוני נעור וריק מחכמה ותורה. כאצבע בקירא לגמרא וסברא. ודי בזו הערה: אף שהוא מדברים הראוים להרחיב בהם הדיבור. רק מחמת שאיני כדאי הקיצור יפה. ולא כתבתי מה שכתבתי כי אם לזכרון בין עיני למשמרת לעצמי ואספיק בזה כעת שלא להאריך ולצאת מהנדרש. ולברחי האריכות קצרתי ג"כ בזכרון ראיות תלמודיות שהי"ל לעשות סמוכות לכל הדברים הנז'. אלא לפי שנראים דברים פשוטים הנחתים ועזבתים שלא תקוץ נפש הקורא בו ודעת לנבון נקל) שמתוך דבריהם ומשאם ומתנם ביחד יתברר האמת. ומכ"ש שלא הותר לו לחלוק על אדם גדול לעשות מעשה על פי עצמו בלבד. מה יתן ומה יוסיף לו רשות רבו אי לאו בר הכי הוא לסמוך על הכרעתו בלתי נטילת רשות (דאי בר הכי הוא רשות רבו למה. דהא מודה הרב בנתחכם. דלכ"ע מצי סמיך אראיה וחולק אף על רבו להדיא ושפיר דמי וק"ל) וכל שכן היכא דאיכא דעדיף מניה דלא מהניא רשותא. וק"ו לרבו דאית ביה נמי משום יקרא דרביה. דלא אתיא רשותא ומבטלא טעותא. (אלא דווקא נטילת רשות מר"ג ולענין דיני ממונות בתנאים המבוארים בח"מ סכ"ה) והרי שמואל חי ובית דינו קיים. מי יתיר ליפתח להורות בפניו ולעשות מעשה כנגדו. אף אם חושב שיש בידו ראיות. אם הרב אינו מודה בהם. כלא חשיבי. והוי טועה בדבר משנה ודאי:
ויראה שאסור להורות לבדו אפי' היכא דליכא דעדיף מניה. שאפי' בפני חברו אינו רשאי להורות בהוראה שאינה פשוטה עד שיצטרף חבירו עמו לעיין בדבר וטובים השנים מן האחד. (אם לא באתר דלית גבר לא רב ולא חבר. תמן הוי גבר. ואז אין לו אלא מה שעיניו רואות. ויפתח בדורו כשמואל. ועכ"ז שהוא כמוכרח ואנוס. כל בעל נפש יחוש לעצמו לפי חומר הענין ולפי עוצם שכלו וכח ראיותיו וסברותיו וחזקם. שאי אפשר ליתן שיעורים לדברי' הללו ולבארם. כי הכל לפי המקום והאדם והענין. כל א' בעצמו יוכל לשער עד כמה יוכל שאת. ועד כמה כחו יפה להשען על בינתו. כיון דלא אפשר לשאול את הרב והמומחה. או יכתוב למרחקים לב"ד היפה. ולא יגיס לבו בהוראה. אע"פ שסבור שיש לו ראיות. שהרי גדולי חכמי התלמוד לא היו סומכין על דעתם בלבד. אפי' בהוראה דטרפות כגון ר"א דמכניף ומייתי בי עשרה ואמר כי היכי דלמטיין שיבא מכשורא. ומה נענה אבתרייהו עני הדעת כמוני נעור וריק מחכמה ותורה. כאצבע בקירא לגמרא וסברא. ודי בזו הערה: אף שהוא מדברים הראוים להרחיב בהם הדיבור. רק מחמת שאיני כדאי הקיצור יפה. ולא כתבתי מה שכתבתי כי אם לזכרון בין עיני למשמרת לעצמי ואספיק בזה כעת שלא להאריך ולצאת מהנדרש. ולברחי האריכות קצרתי ג"כ בזכרון ראיות תלמודיות שהי"ל לעשות סמוכות לכל הדברים הנז'. אלא לפי שנראים דברים פשוטים הנחתים ועזבתים שלא תקוץ נפש הקורא בו ודעת לנבון נקל) שמתוך דבריהם ומשאם ומתנם ביחד יתברר האמת. ומכ"ש שלא הותר לו לחלוק על אדם גדול לעשות מעשה על פי עצמו בלבד. מה יתן ומה יוסיף לו רשות רבו אי לאו בר הכי הוא לסמוך על הכרעתו בלתי נטילת רשות (דאי בר הכי הוא רשות רבו למה. דהא מודה הרב בנתחכם. דלכ"ע מצי סמיך אראיה וחולק אף על רבו להדיא ושפיר דמי וק"ל) וכל שכן היכא דאיכא דעדיף מניה דלא מהניא רשותא. וק"ו לרבו דאית ביה נמי משום יקרא דרביה. דלא אתיא רשותא ומבטלא טעותא. (אלא דווקא נטילת רשות מר"ג ולענין דיני ממונות בתנאים המבוארים בח"מ סכ"ה) והרי שמואל חי ובית דינו קיים. מי יתיר ליפתח להורות בפניו ולעשות מעשה כנגדו. אף אם חושב שיש בידו ראיות. אם הרב אינו מודה בהם. כלא חשיבי. והוי טועה בדבר משנה ודאי:
187
קפ״חואפי' אם יתעקש אדם לומר דמהני רשותא דרביה כה"ג נמי. מסתייה דנימא הכי כי יהיב ליה רשותא בהדיא דאפשר לגבי דידיה מהני. דאחר שכבר העיד על התלמיד שכחו יפה לחלוק עליו בשנתן לו רשות על כך. אפי' רצה לחזור בו אין שומעין לו לאחר מעשה. וכאותם שאמרו כבר בנית ואי אתה יכול לסתור. שעשאו כחבר ע"י נתינת הרשות. מיהא בסתמא פשיטא דלא מהני מידי: דאמרינן כי יהיב ליה רשותא לאורויי אבל למיפלג עליה לא קיהיב ליה. ושיורי שייריה בסתמא:
188
קפ״טוממילא נשמע שגם הדרך השני שזכר הרב דהיינו שמותר לחלוק עליו אחר שמת רבו. ג"כ אינה בטוחה דכי נמי מית מאי הוי. אי בר אוריין יאי הוא שנתחכם כרבו. ונעשה כתלמיד חבר ומומחה שאינו צריך עוד לרבו. מאי איריא מת. ואי לאו הכי מה מהני. וכי מי התיר לו לחלוק אפי' על גדולים אחרים שאינם רבותיו. הלא טועה בדבר משנה. כל זמן שלא הומחה עדיין לסמוך על דעתו. אם לא שיסכימו חכמים לדבריו. והרב ז"ל הנז' לא הטיל תנאי זה בדבר. מכל הלין לא נתקררה דעתי במ"ש הרב בש"ך ז"ל בזה. וכל שכן שהוספנו קושי בדברי ההגהה:
189
ק״צדיוק מחויב נוסף בלשון הגה' הנ"ל
תו איכא לתמוהי עלה דהגה"ה לפום ריהטא דנראה מלשונה דדווקא דרך פסק והוראה מותר לסתור דברי רבו מובהק בראיות והוכחות נכוחות אבל בפלפול' בעלמ' אפי' בהוכחו' לא הותר לתלמי' לחלוק על רבו ולסתו' דבריו. ואיפכא מסתבר' כלפי לייא. יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא. דדרך פסק והוראה ודאי חמור: ואית ביה איסור מוסיף. דמורה הלכה בפני רבו נמי הוי. מלבד מה שסותר דבריו. דמורה אסור אפילו מסכים לדעת רבו. (וגם המכוין אל האמת ובלי שום פקפוק בכלל.) פשיטא דסותר לחוד שלא בדרך הוראה קיל טפי. השתא נחזי אנן למשרי הך תיגרא דבהג"ה ברישא. ממילא איפשיטא בעיין:
תו איכא לתמוהי עלה דהגה"ה לפום ריהטא דנראה מלשונה דדווקא דרך פסק והוראה מותר לסתור דברי רבו מובהק בראיות והוכחות נכוחות אבל בפלפול' בעלמ' אפי' בהוכחו' לא הותר לתלמי' לחלוק על רבו ולסתו' דבריו. ואיפכא מסתבר' כלפי לייא. יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא. דדרך פסק והוראה ודאי חמור: ואית ביה איסור מוסיף. דמורה הלכה בפני רבו נמי הוי. מלבד מה שסותר דבריו. דמורה אסור אפילו מסכים לדעת רבו. (וגם המכוין אל האמת ובלי שום פקפוק בכלל.) פשיטא דסותר לחוד שלא בדרך הוראה קיל טפי. השתא נחזי אנן למשרי הך תיגרא דבהג"ה ברישא. ממילא איפשיטא בעיין:
190
קצ״אהצלת דברי ההגה בהנז'
ואיברא כי מעיינינן משכחינן טעמא ונראין דברי ההגה מוכרחים בגמ' דפ"ק דסנהדרין (דו"ז) דאמרינן התם מניין לתלמיד היושב לפני רבו ורואה זכות לעני וחובה לעשיר שלא ישתוק (ופירש"י מפני כבוד רבו) ת"ל מדבר שקר תרחק. הא בהדיא מוכח דאפי' תלמיד גמור היושב לפני רבו אינו רשאי לשתוק. אע"פ שהוא דרך פסק והוראה. ועל כרחנו צ"ל דבראיה מיירי: דאי בסברא בעלמא לא הוה שרי. ואי תימא אפי' בסברא. הרי כל שכן שרשאי לסתור דינו בראיות. ולא עוד אלא שחובה היא:
ואיברא כי מעיינינן משכחינן טעמא ונראין דברי ההגה מוכרחים בגמ' דפ"ק דסנהדרין (דו"ז) דאמרינן התם מניין לתלמיד היושב לפני רבו ורואה זכות לעני וחובה לעשיר שלא ישתוק (ופירש"י מפני כבוד רבו) ת"ל מדבר שקר תרחק. הא בהדיא מוכח דאפי' תלמיד גמור היושב לפני רבו אינו רשאי לשתוק. אע"פ שהוא דרך פסק והוראה. ועל כרחנו צ"ל דבראיה מיירי: דאי בסברא בעלמא לא הוה שרי. ואי תימא אפי' בסברא. הרי כל שכן שרשאי לסתור דינו בראיות. ולא עוד אלא שחובה היא:
191
קצ״באת מקור' ברוך הערה מתלמוד ערוך מבואר היטב
ואין לומר דשרינן התם משום דעני הוא מצוה להצילו מיד עושק. הא בלא"ה לא הותר. ודיקא נמי מדנקט כה"ג ולא איפכא. דהוי אתי בק"ו. זה אינו דודאי משמע דלא חיישינן לכבוד רבו לגמרי בטועה בדין. וקרא נמי הכי משמע דמידי הוא טעמ' אלא משום הרחקה מדבר שקר. לא שנא זכות לעני מלעשיר. דאין מרחמין בדין. ומצוה להציל עשוק מיד עושקו. בין עשיר בין עני. ודנקט תלמודא כה"ג לאו דיוקא הוא. אדרבה לרבותא הוא דנקטיה. דאשמעינן שלא יתיירא מן העשיר אף כי חזק הוא מסתמא גבר אלם. שיש לחוש פן נמצא חזק רודפו. עכ"ז הזהיר שאפי' התלמיד לא ישתוק. דאע"ג דכבר הוזהר הדיין על כך. הוה אמינא תלמיד שאני דמילתא לאו עליה דידיה רמיא. ואיכא חששא טפי משום דעובר ומתעבר על ריב לא לו. קמ"ל ותו אצטריך דלא לימא עשיר ואדם גדול הוא היאך אחייבנו ונמצא מתבייש. אלא אפטרנו ואח"כ אומר לו שיתן לו את שלו. וכדרך שאמרו בדיין. משו"ה אשמעינן נמי בתלמיד כה"ג. דחד דינא אית ליה בהא. והוא הדין איפכא. ולא איצטריך למתניה. כיון דתרוייהו תנינהו בדיין. תני בתלמיד נמי חדא. וליתי אידך ממילא. הא מיהא שמעינן מנה דלכבוד הרב לא חיישינן בכי הא:
ואין לומר דשרינן התם משום דעני הוא מצוה להצילו מיד עושק. הא בלא"ה לא הותר. ודיקא נמי מדנקט כה"ג ולא איפכא. דהוי אתי בק"ו. זה אינו דודאי משמע דלא חיישינן לכבוד רבו לגמרי בטועה בדין. וקרא נמי הכי משמע דמידי הוא טעמ' אלא משום הרחקה מדבר שקר. לא שנא זכות לעני מלעשיר. דאין מרחמין בדין. ומצוה להציל עשוק מיד עושקו. בין עשיר בין עני. ודנקט תלמודא כה"ג לאו דיוקא הוא. אדרבה לרבותא הוא דנקטיה. דאשמעינן שלא יתיירא מן העשיר אף כי חזק הוא מסתמא גבר אלם. שיש לחוש פן נמצא חזק רודפו. עכ"ז הזהיר שאפי' התלמיד לא ישתוק. דאע"ג דכבר הוזהר הדיין על כך. הוה אמינא תלמיד שאני דמילתא לאו עליה דידיה רמיא. ואיכא חששא טפי משום דעובר ומתעבר על ריב לא לו. קמ"ל ותו אצטריך דלא לימא עשיר ואדם גדול הוא היאך אחייבנו ונמצא מתבייש. אלא אפטרנו ואח"כ אומר לו שיתן לו את שלו. וכדרך שאמרו בדיין. משו"ה אשמעינן נמי בתלמיד כה"ג. דחד דינא אית ליה בהא. והוא הדין איפכא. ולא איצטריך למתניה. כיון דתרוייהו תנינהו בדיין. תני בתלמיד נמי חדא. וליתי אידך ממילא. הא מיהא שמעינן מנה דלכבוד הרב לא חיישינן בכי הא:
192
קצ״גהתלמי' עם שהו' מוזהר שלא לקפוץ ולהורות בפ"ר אפילו כביעת' בכותח' דמיחזי כאפקרות' מ"מ אם רואה שרבו טועה בדין והוראה אינו ראשי לשתוק בין להחמי' בין להקל בכל גוונא מיקרי לאפרושי מאיסורא
וכי תימא ההיא משום חומרא דדין ומשפט שהוא אחד מעמודי העולם. וגדול עונש המעוותו לפיכך הותר ולא חלקו בו כבוד לרב. אדרבה תקנה היא לו ודטבא עבדינן ליה כדי שינצל מעונש חמור פן ואולי טעה אף אם החשש רחוק. משא"כ בשאר פסקי דינים בהוראה שמא אסור. דלא חיישינן בהו למיעוט דלא שכיח. שהתלמיד שלא שימש כל צרכו ידע יותר מרבו המובהק המלמדו כי מה ידע ויבין ולא עמו הוא. דרבי לא שנאה ר"ח מנא ליה. משו"ה נימא דכבוד רבו עדיף. הא נמי ליתא דאיתא תו התם עשרה שיושבין בדין קולר תלוי בצואר כולם ומוקי לה בתלמיד היושב לפני רבו. שאינו אלא תלמיד מובהק בודאי וכדלעיל. וההיא בשאר דינין והוראות משמע דבמשפט הא אשמעינן חדא זימנא. והכי מוכח נמי מדמייתי עלה דר"א מכניף בי עשרה כי אתי טריפתא קמיה. לאורויי דשייך בכל ההוראות שאם התלמיד לפי דעתו רואה שרבו טועה בדין. צריך וחובה הוא עליו לאומרו ולא ישתוק כדי שלא יכשל בהוראת טעות (והא נמי נפקא מקרא דמדבר שקר תרחק דכייל כל דבר שקר. ואפי' מילי דעלמא בכלל כדאיתא פ"ב דכתובות כ"ש מילי דאורייתא) ולא הוי מורה הלכה בפני רבו בהכי דאיתסר ליה משום כבוד רבו. דמיחזי כי אפקרותא שקופץ להורות ואינו ממתין לשמוע דברי הרב. דאכתי לא ידע מאי דקאמר רביה. וה"ל למישתק ודיניה דההוא גברא פ' הדר ושקיל למטרפסיה נמי בהאי עלמא דלא מסתייעא ליה מילתא כדאי' פאע"פ (דסע"ב) ואף בדבר שלא בא לידי שאלה. אלא אומר דבר חדש מעצמו. שכך נראה בעיניו פשוט. כה"ג נמי מיחזי כאפקרותא כדאיתא בחלק (ד"ק ע"א ועמ"ש בס"ד בהגהות הגמ') ואפי' במראה גדולה בהנהגת חסידות לעצמו בלבד וקולו לא ישמע ולא יורה אר"ש בפני רבו אך מורה באצבעותיו מולל ברגליו ומפסיע פסיעה גסה ברוח יתירא. כענין יהודא ב"נ בר נידוי הוי. אי לאו בר הכי הוא כי לא כל הרוצה ליטול את השם יטול דחיישינן ליוהרא אבל אם שמע דעת רבו וכסבור התלמיד שטועה הוא בדין והוראה. מותר לו לסתור דבריו ומצוה היא דהויא לאפרושי מאיסורא כי אין עצה ואין תבונה לנגד ה'. ולאו דוקא לאפרושי מאיסורא. אלא אפי' היה רבו טועה לחומרא שרי לי' לתלמיד' לאודועי' ואיכ' נמי מצו' שכשם שאסור להתיר את האסור כך אסור לאסור את המותר וכל שכן כי אית ביה דררא דממונא והפסד שלא כדין בהוראתו. דודאי מצוה שלא לשתוק. וכל זה נכלל בלאפרושי מאיסורא דשרי. וכל כהאי גוונא איסורא מיקרי ולית בה ספיקא לענ"ד:
וכי תימא ההיא משום חומרא דדין ומשפט שהוא אחד מעמודי העולם. וגדול עונש המעוותו לפיכך הותר ולא חלקו בו כבוד לרב. אדרבה תקנה היא לו ודטבא עבדינן ליה כדי שינצל מעונש חמור פן ואולי טעה אף אם החשש רחוק. משא"כ בשאר פסקי דינים בהוראה שמא אסור. דלא חיישינן בהו למיעוט דלא שכיח. שהתלמיד שלא שימש כל צרכו ידע יותר מרבו המובהק המלמדו כי מה ידע ויבין ולא עמו הוא. דרבי לא שנאה ר"ח מנא ליה. משו"ה נימא דכבוד רבו עדיף. הא נמי ליתא דאיתא תו התם עשרה שיושבין בדין קולר תלוי בצואר כולם ומוקי לה בתלמיד היושב לפני רבו. שאינו אלא תלמיד מובהק בודאי וכדלעיל. וההיא בשאר דינין והוראות משמע דבמשפט הא אשמעינן חדא זימנא. והכי מוכח נמי מדמייתי עלה דר"א מכניף בי עשרה כי אתי טריפתא קמיה. לאורויי דשייך בכל ההוראות שאם התלמיד לפי דעתו רואה שרבו טועה בדין. צריך וחובה הוא עליו לאומרו ולא ישתוק כדי שלא יכשל בהוראת טעות (והא נמי נפקא מקרא דמדבר שקר תרחק דכייל כל דבר שקר. ואפי' מילי דעלמא בכלל כדאיתא פ"ב דכתובות כ"ש מילי דאורייתא) ולא הוי מורה הלכה בפני רבו בהכי דאיתסר ליה משום כבוד רבו. דמיחזי כי אפקרותא שקופץ להורות ואינו ממתין לשמוע דברי הרב. דאכתי לא ידע מאי דקאמר רביה. וה"ל למישתק ודיניה דההוא גברא פ' הדר ושקיל למטרפסיה נמי בהאי עלמא דלא מסתייעא ליה מילתא כדאי' פאע"פ (דסע"ב) ואף בדבר שלא בא לידי שאלה. אלא אומר דבר חדש מעצמו. שכך נראה בעיניו פשוט. כה"ג נמי מיחזי כאפקרותא כדאיתא בחלק (ד"ק ע"א ועמ"ש בס"ד בהגהות הגמ') ואפי' במראה גדולה בהנהגת חסידות לעצמו בלבד וקולו לא ישמע ולא יורה אר"ש בפני רבו אך מורה באצבעותיו מולל ברגליו ומפסיע פסיעה גסה ברוח יתירא. כענין יהודא ב"נ בר נידוי הוי. אי לאו בר הכי הוא כי לא כל הרוצה ליטול את השם יטול דחיישינן ליוהרא אבל אם שמע דעת רבו וכסבור התלמיד שטועה הוא בדין והוראה. מותר לו לסתור דבריו ומצוה היא דהויא לאפרושי מאיסורא כי אין עצה ואין תבונה לנגד ה'. ולאו דוקא לאפרושי מאיסורא. אלא אפי' היה רבו טועה לחומרא שרי לי' לתלמיד' לאודועי' ואיכ' נמי מצו' שכשם שאסור להתיר את האסור כך אסור לאסור את המותר וכל שכן כי אית ביה דררא דממונא והפסד שלא כדין בהוראתו. דודאי מצוה שלא לשתוק. וכל זה נכלל בלאפרושי מאיסורא דשרי. וכל כהאי גוונא איסורא מיקרי ולית בה ספיקא לענ"ד:
193
קצ״דשמירה מסתיר' המוכח
(ולא תקשי עלי ממ"ש הרב"י בח"מ סי' כ"ג גבי ת"ח היודע בעדות אשה להתירה א"צ להעיד בפני ב"ד קטן ממנו. אע"פ שיאסרוה אם לא יעיד. שאין זה נכלל באפרושי מאיסורא לפ"ד הרב"י ע"ש. דאמינא לך מ"מ לא דמי ההיא לדהכא. דאנן במאי עסקינן בהפסד ממון או היזק הנאה בדבר רשות או מצוה ודכוותה. דהוי פסידא דלא הדר ודאי חשיב לאפרושי מאיסורא. ולכיסופא לא חיישינן. אבל התם אע"ג דאסרי לה האידנא. אין הפסד כל כך והוא מעוות שיוכל לתקון. שהיום או למחר יוודע הדבר ותהא מותרת. משו"ה חיישינן לזילותא. והוא חילוק אמיתי בלי ספק דהתם ליכא חלול ה' כה"ג כדכתב הרב"י שאין שם שום טעות. אבל בטעות כל דהו מיקרי ח"ה אי שתקינן זה ברור. אמנם מלבד זה נ"ל שאין הכרח מדברי רש"י ז"ל דאיכ' למימר חדא נקט וה"ה איפכא דלא מסתבר דניחוש ליקרא דחכם בכה"ג. ולא ניחוש לתקנת העגונות. שהרבה חשו להם חז"ל. וגם איכא למיחש לתקלה וק"ל. שוב מצאתי להאחרונים ז"ל שכתבו שם כדברי. אלא שי"ל עדיין דליתא לחששא לגמרי דהא איכא תקנתא דמצו לשדורי לגביה בי תלתא דלסהיד באנפייהו. ואי לא עבדי הכי אינהו דאפסידו אנפשייהו. ולא מיבעי לת"ח לזלזולי בכבוד תורה בכדי. משו"ה לא חשיב כאפרושי מאיסורא. אבל בעלמא כנ"ד דנפיק מנה חורבא וטעות בדין. לעולם אימא דהו"ל אפרושי מאיסורא בכל גוונא דמורי שלא כהלכה אף להחמיר שאינו רשאי לשתוק המכיר ויודע בטעותו של המורה):
(ולא תקשי עלי ממ"ש הרב"י בח"מ סי' כ"ג גבי ת"ח היודע בעדות אשה להתירה א"צ להעיד בפני ב"ד קטן ממנו. אע"פ שיאסרוה אם לא יעיד. שאין זה נכלל באפרושי מאיסורא לפ"ד הרב"י ע"ש. דאמינא לך מ"מ לא דמי ההיא לדהכא. דאנן במאי עסקינן בהפסד ממון או היזק הנאה בדבר רשות או מצוה ודכוותה. דהוי פסידא דלא הדר ודאי חשיב לאפרושי מאיסורא. ולכיסופא לא חיישינן. אבל התם אע"ג דאסרי לה האידנא. אין הפסד כל כך והוא מעוות שיוכל לתקון. שהיום או למחר יוודע הדבר ותהא מותרת. משו"ה חיישינן לזילותא. והוא חילוק אמיתי בלי ספק דהתם ליכא חלול ה' כה"ג כדכתב הרב"י שאין שם שום טעות. אבל בטעות כל דהו מיקרי ח"ה אי שתקינן זה ברור. אמנם מלבד זה נ"ל שאין הכרח מדברי רש"י ז"ל דאיכ' למימר חדא נקט וה"ה איפכא דלא מסתבר דניחוש ליקרא דחכם בכה"ג. ולא ניחוש לתקנת העגונות. שהרבה חשו להם חז"ל. וגם איכא למיחש לתקלה וק"ל. שוב מצאתי להאחרונים ז"ל שכתבו שם כדברי. אלא שי"ל עדיין דליתא לחששא לגמרי דהא איכא תקנתא דמצו לשדורי לגביה בי תלתא דלסהיד באנפייהו. ואי לא עבדי הכי אינהו דאפסידו אנפשייהו. ולא מיבעי לת"ח לזלזולי בכבוד תורה בכדי. משו"ה לא חשיב כאפרושי מאיסורא. אבל בעלמא כנ"ד דנפיק מנה חורבא וטעות בדין. לעולם אימא דהו"ל אפרושי מאיסורא בכל גוונא דמורי שלא כהלכה אף להחמיר שאינו רשאי לשתוק המכיר ויודע בטעותו של המורה):
194
קצ״האבל מצוה הוא שלא יקניט את רבו אפי' בפלפול' בעלמ' ולא יטריחנו בשאלה ואצ"ל שלא יחזיק במחלוקת להתריס נגדו בהוראה
מעתה נפתח לנו פתח תקוה בדברי ההגה הנז' לאשרה ולקיימה כדחזי. ולא תיקשי מידי מכל מה שהקשינו שאין דבר זה סותר כלל למה שאסרו לחלוק ולסתור דברי הרב. דאע"ג דאוקימנא איסורא אף ע"י הוכחה. היינו בדליכא נפקותא לדינא. דכיון דלא נפיק מנה חורבא. חשו לכבוד הרב המובהק. ואינו בדין שיביישנו תלמידו בסתיר' דבריו בחזקה. ואע"ג דבכי הא נמי מסתברא דשרי דאר"י הרבה למדתי כו' ומתלמידי יותר מכולן ואר"י לית את כבר לקישא.ולאו דוקא תלמיד חבר כר"ל אלא אפי' תלמיד מובהק משמע במקומות הרבה דשפיר דמי וכך היא דרכה של תורה. מכל מקום כל זה הוא בפלפול שהתלמידים מפלפלים עם רבם כדי לעמוד על האמת. שמתוך כך גם הרב מתחדד ומבאר להם ספיקותיהם. אבל אם רואה התלמיד שהרב מחזיק בדעתו וסברתו בפלפולו. ואינו חושש לסתירותיו ותשובותיו. נראה שאסור לתלמיד להתכוון לחלוק עליו ולסתור דבריו. אפי' בפלפול גרידא. דאף שהוא סבור שהאמת אתו. שמא לא ירד לסוף דעת רבו. מאחר שהוא רבו מובהק שכל עסקנו בו כאן. ועד ארבעין שנין לא קאי אינש אדעתיה דרביה אפי' נתחכם הרבה. כל שכן כשלא שימש כל צרכו עדיין. ויש לכל זה ראיות ופרטים שאין כאן מקום ביאורם. ועמ"ש בס"ד על דברי ספר חסידים בכיוצא בזה (בסי' י"ד) )נשמט ממקומו ויבוא בח"ב אי"ה) ואף להטריח בשאלות ותשובות חבילות שאין בהם ממש אינו רשאי ויש לו ליזהר מגחלתו של הרב שלא יכוה כמו שאירע לפלימו גם ללוי עם רבי וראב"א עם ר"ש בפד"מ (דנ"ה) ובהשותפין (ד"ט) (עוד (דכג"ב)) ולא הניחו לתלמידי ר"מ ליכנס לבה"מ מפני שקנטרנין הם ועל דא אפקוה לר"י מבי מדרשא וכה"ג טובא ברם במידי דנפקא מניה טעותא בדין והוראה אי אפשר שישתוק בשום פנים:
מעתה נפתח לנו פתח תקוה בדברי ההגה הנז' לאשרה ולקיימה כדחזי. ולא תיקשי מידי מכל מה שהקשינו שאין דבר זה סותר כלל למה שאסרו לחלוק ולסתור דברי הרב. דאע"ג דאוקימנא איסורא אף ע"י הוכחה. היינו בדליכא נפקותא לדינא. דכיון דלא נפיק מנה חורבא. חשו לכבוד הרב המובהק. ואינו בדין שיביישנו תלמידו בסתיר' דבריו בחזקה. ואע"ג דבכי הא נמי מסתברא דשרי דאר"י הרבה למדתי כו' ומתלמידי יותר מכולן ואר"י לית את כבר לקישא.ולאו דוקא תלמיד חבר כר"ל אלא אפי' תלמיד מובהק משמע במקומות הרבה דשפיר דמי וכך היא דרכה של תורה. מכל מקום כל זה הוא בפלפול שהתלמידים מפלפלים עם רבם כדי לעמוד על האמת. שמתוך כך גם הרב מתחדד ומבאר להם ספיקותיהם. אבל אם רואה התלמיד שהרב מחזיק בדעתו וסברתו בפלפולו. ואינו חושש לסתירותיו ותשובותיו. נראה שאסור לתלמיד להתכוון לחלוק עליו ולסתור דבריו. אפי' בפלפול גרידא. דאף שהוא סבור שהאמת אתו. שמא לא ירד לסוף דעת רבו. מאחר שהוא רבו מובהק שכל עסקנו בו כאן. ועד ארבעין שנין לא קאי אינש אדעתיה דרביה אפי' נתחכם הרבה. כל שכן כשלא שימש כל צרכו עדיין. ויש לכל זה ראיות ופרטים שאין כאן מקום ביאורם. ועמ"ש בס"ד על דברי ספר חסידים בכיוצא בזה (בסי' י"ד) )נשמט ממקומו ויבוא בח"ב אי"ה) ואף להטריח בשאלות ותשובות חבילות שאין בהם ממש אינו רשאי ויש לו ליזהר מגחלתו של הרב שלא יכוה כמו שאירע לפלימו גם ללוי עם רבי וראב"א עם ר"ש בפד"מ (דנ"ה) ובהשותפין (ד"ט) (עוד (דכג"ב)) ולא הניחו לתלמידי ר"מ ליכנס לבה"מ מפני שקנטרנין הם ועל דא אפקוה לר"י מבי מדרשא וכה"ג טובא ברם במידי דנפקא מניה טעותא בדין והוראה אי אפשר שישתוק בשום פנים:
195
קצ״ואלא אם הוא במילי דרבנן לשתוק אע"ג דחזי לרביה דעביד עובדא דלא כהלכתא לפ"ד ובתר הכי לימא מאי דק"ל ובדאורייתא לותיב לאלתר
ואי בדאורייתא הוא. מותבינן תיובתא והדר עבדינן. ואז השתיקה עברה גמורה. כדי לינצל מהמכשול. אע"פ שאינו אלא ספק ובדרבנן עבדינן עובדא והדר מותבינן כדאיתא בעירובין (דסז"ב) והיינו דאמר להו ריב"ז לבני בתירה נתקע ואח"כ נדון כדאיתא בריש פ' י"ט שחל להיות בשבת וק"ל. הא מיהא אע"ג דאיתעביד עובדא מותבינן אפי' בדרבנן ולא שתקינן. ואי לאו משום דכבר נשמעה קרן ביבנה ונתפרסם ההיתר על פי הנשיא (ונראה שלא חשש ריב"ז לשמוע התשובה שהי"ל להשיב לפי שכבר ידעה ולא חשב אותה כלום. ולא פליגי אלא בסברה. ובני בתירה לא הגיעו למדה זו. ובהמשך ביאור מאמר דרפ"ו דפסחים כתבתי בזה דברים נחמדים בס"ד יעוין משם) וגם י"ל שעל קבלתו סמך. הא לאו הכי אפי' תלמיד מובהק רשאי להשיב. ומהדרינן עובדא אי אשתכח כוותיה. כללא דמילתא לעולם הרשות נתונה לתלמיד להשיב כל שיש לחוש לטעות הרב בדין ובהוראה. אלא דבשל תורה מצוה שלא לשתוק כלל. רק מיד יאמרנו קודם שיבא הדבר לידי מעשה. ובשל סופרים ג"כ מצוה היא אלא שממתינין לו עד אחר מעשה:
ואי בדאורייתא הוא. מותבינן תיובתא והדר עבדינן. ואז השתיקה עברה גמורה. כדי לינצל מהמכשול. אע"פ שאינו אלא ספק ובדרבנן עבדינן עובדא והדר מותבינן כדאיתא בעירובין (דסז"ב) והיינו דאמר להו ריב"ז לבני בתירה נתקע ואח"כ נדון כדאיתא בריש פ' י"ט שחל להיות בשבת וק"ל. הא מיהא אע"ג דאיתעביד עובדא מותבינן אפי' בדרבנן ולא שתקינן. ואי לאו משום דכבר נשמעה קרן ביבנה ונתפרסם ההיתר על פי הנשיא (ונראה שלא חשש ריב"ז לשמוע התשובה שהי"ל להשיב לפי שכבר ידעה ולא חשב אותה כלום. ולא פליגי אלא בסברה. ובני בתירה לא הגיעו למדה זו. ובהמשך ביאור מאמר דרפ"ו דפסחים כתבתי בזה דברים נחמדים בס"ד יעוין משם) וגם י"ל שעל קבלתו סמך. הא לאו הכי אפי' תלמיד מובהק רשאי להשיב. ומהדרינן עובדא אי אשתכח כוותיה. כללא דמילתא לעולם הרשות נתונה לתלמיד להשיב כל שיש לחוש לטעות הרב בדין ובהוראה. אלא דבשל תורה מצוה שלא לשתוק כלל. רק מיד יאמרנו קודם שיבא הדבר לידי מעשה. ובשל סופרים ג"כ מצוה היא אלא שממתינין לו עד אחר מעשה:
196
קצ״זמיהא בין הכי ובין הכי מסתיי' בגילוי דעתא טפי לא ולא מהני לי' שיטתי' לאורויי באתרא דרביה אלא כל ראיות שי"ל יביא ולא יעלימם מרבו ואם לא נתקבלו אצל הרב כלא חשיבי
אמנם צריך לידע שלא הורשה התלמיד כי אם להשיב תשובתו ולטעון טענותיו מה שיש לו לטעון על דברי הרב. ובלבד שלא יפסוק הדין ויעשה מעשה כדבריו. אעפ"י שסובר שיש בידו הוכחות וראיות לסתור דברי רבו. כי לא יהא אלא חבר הלא חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר התיר אין חבירו רשאי לאסור אם לא שטעה בדבר משנה. והכא בתלמיד מובהק עסקינן דלא שייך למימר ביה אגמריה סמיך. דר' לא שנאה ר"ח מנא ליה. ולא ברב הטועה בדבר משנה קיימינן. אלא בשיקול הדעת. לפי דעת התלמיד יש ראיות והוכחות שלא כדבריו. דבכה"ג אסור לחכם חבירו לסתור הוראתו. באותו מעשה ושאלה שעליה חלה הוראת החכם חבירו. ויתר עליו התלמיד שאפי' במעשה אחר הבא לידו ולא נשאל עליו הרב אסור לו לחלוק על דעת רבו ולעשות מעשה ע"פ ראיות והוכחות של עצמו. מאחר שהוא רבו המובהק. ולא הגיע עדיין למדה זו שיוכל לסמוך על דעת עצמו כגון ר"ל גבי ר"י דתלמיד חבר הוה. לעולם אסור לו להורות בין בפני רבו בין שלא בפניו. כל שכן לחלוק עליו. שאפי' לאחר מותו אסור. בין בראיות בין בסברא דלא חשיבי כלל לסמוך עליהן בענין המעשה רב. אם לא באופנים שזכרנו לעיל. וכל ראיותיו לא יועילו אלא לענין שלא ישתוק אם ימתיקו לפיו לא יכחידם תחת לשונו מפני כבוד רבו אלא מצוה היא להודיעם לרבו ולא יחוש. כיון דאיכא למיחש דנפיק מנה חורבא ע"י שתיקתו. ושוב הקולר תלוי בצואר הרב להכריע. ועד ארבעין שנין נמי לא קאי אינש אדעתיה דרביה:
אמנם צריך לידע שלא הורשה התלמיד כי אם להשיב תשובתו ולטעון טענותיו מה שיש לו לטעון על דברי הרב. ובלבד שלא יפסוק הדין ויעשה מעשה כדבריו. אעפ"י שסובר שיש בידו הוכחות וראיות לסתור דברי רבו. כי לא יהא אלא חבר הלא חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר התיר אין חבירו רשאי לאסור אם לא שטעה בדבר משנה. והכא בתלמיד מובהק עסקינן דלא שייך למימר ביה אגמריה סמיך. דר' לא שנאה ר"ח מנא ליה. ולא ברב הטועה בדבר משנה קיימינן. אלא בשיקול הדעת. לפי דעת התלמיד יש ראיות והוכחות שלא כדבריו. דבכה"ג אסור לחכם חבירו לסתור הוראתו. באותו מעשה ושאלה שעליה חלה הוראת החכם חבירו. ויתר עליו התלמיד שאפי' במעשה אחר הבא לידו ולא נשאל עליו הרב אסור לו לחלוק על דעת רבו ולעשות מעשה ע"פ ראיות והוכחות של עצמו. מאחר שהוא רבו המובהק. ולא הגיע עדיין למדה זו שיוכל לסמוך על דעת עצמו כגון ר"ל גבי ר"י דתלמיד חבר הוה. לעולם אסור לו להורות בין בפני רבו בין שלא בפניו. כל שכן לחלוק עליו. שאפי' לאחר מותו אסור. בין בראיות בין בסברא דלא חשיבי כלל לסמוך עליהן בענין המעשה רב. אם לא באופנים שזכרנו לעיל. וכל ראיותיו לא יועילו אלא לענין שלא ישתוק אם ימתיקו לפיו לא יכחידם תחת לשונו מפני כבוד רבו אלא מצוה היא להודיעם לרבו ולא יחוש. כיון דאיכא למיחש דנפיק מנה חורבא ע"י שתיקתו. ושוב הקולר תלוי בצואר הרב להכריע. ועד ארבעין שנין נמי לא קאי אינש אדעתיה דרביה:
197
קצ״חואף את"ל דבפלפול שרי לסתו' שרי לסתו' דברי רבו בכל מה דאפש' כדי לברר האמ' מ"מ לענין מעש' יד התלמיד לא תהיה בו לענות על רב לנטות מדעתו והכרעתו לא להקל ולא להחמיר וכל ראיותיו לא יועילו
והשתא דאתינן להכי אפי' תימא לסתור דבריו בפלפול נמי שרי בכל גוונא אפי' אינו אלא לחדודי בעלמא ולמיהדר אפירכי בכל טצדקי דאפשר לנצח את הרב אפי' בדרך הטעאה (ובלבד שלא יכוין לקנטור) שרי. וכענין שאמרו בהרב. וכתב הרמב"ם ז"ל יש לו לרב להטעות את התלמידים. וכי הא דאמרינן ורבה לחדודי לאביי הוא דקבעי ואף ב"ע לא אמרה אלא לחדד את התלמידים (אבל באמת אינו דומה לפי שחמור כבודו ומוראו של הרב והוקש לכבוד ומורא שמים ע"כ י"ל ליזהר מאד שיהיו דבריו מעטים ולא ירבה בחבילה של טענו' בכח שלא יארע לו כדרך שאירע לר"ע עם ר"א עם שצדק בדבריו וזכה בהלכ' וכמ"ש לעולא משגש ארחוי דאמיה ור"כ ור"ל עם ר"י כ"ש אם מראה דרך גאה וגאון בשאלה כענין רז"בט בפא"ט ודכוותיה) אפ"ה לא סתרן אהדדי דלא נאסר לחלוק ולסתור. אלא לעשות מעשה כנגד דעת רבו הא לחוד הוא דאסו' ברבו מובהק אע"פ שמביא התלמיד ראיות והוכחות כמה וכמה. וכך הוא הענין כשרואה לרבו שטועה בדין איך שיהיה. חובה על התלמיד שלא ישתוק ולא חיישינן לזילותא. דאין עצה וגו' ושגיאות מי יבין. הרי מבחר מין הא האנושי טעה. וארז"ל אין אדם עומד על ד"ת אא"כ נכשל בהם. על כן אין התלמיד רשאי לשתוק בשום פני' כשהדבר נוגע בענין הלכה למעשה. ויודיע לרבו ראיותיו (ואף בזה יש תנאי שצריך לומר לו בלשון כבוד למדתנו רבינו וביארו עוד שלא יאמר אמתין עד שיחתוך הדין ואסתרנו ואחזור ואבננו כדי שיקרא על שמי. אלא אומר לו כך למדתנו רבינו ויתלה הדין ברבו) שמתוך כך יתברר האמת אולי משגה הוא. ואם יקבל הרב תשובתו ויחזור בו ויודה לדברי התלמיד מוטב. ויפסוק הרב הדין. שאין לו לתלמיד לתלות הגדולה בעצמו בשום אופן כנז' (כי לא מפיו אנו חיין ולא על דבריו אנו סומכין. אם לא שיסכים הרב. ועל פי הכרעתו נתקיימה ההוראה. ובלא"ה לא חשיבא מידי וכמ"ש בסמוך בס"ד) אבל אם לא יחוש הרב לתשובת התלמיד. וידחה ראיותיו והוכחותיו. אז אסור לתלמיד להחזיק במחלוקת ולעשות מעשה שלא כדעת רבו. וגם במעשה אחר כיוצא בו הבא לפניו שלא בפני רבו. שכיון שידע הרב הראיות ולא קבלם. הרי הן כמי שאינן. כי בודאי ראה שאין בהן ממש. ואפי' לא השיב על דבריו של תלמיד וראיותיו. אין בכך כלום. דאיכא למימר מיחש הוא דלא חש להו. כדאשכחן טובא כה"ג בתלמודין. דאף לגבי תלמיד חבר אמרינן לא חש דוק ותשכח שאין לי להאריך בדברים הנודעים. (ואימת אמרינן מדשתיק אודויי אודי. עיין בתשוב' א"מ הגאון ז"ל סוף סי' קכ"ד:).
והשתא דאתינן להכי אפי' תימא לסתור דבריו בפלפול נמי שרי בכל גוונא אפי' אינו אלא לחדודי בעלמא ולמיהדר אפירכי בכל טצדקי דאפשר לנצח את הרב אפי' בדרך הטעאה (ובלבד שלא יכוין לקנטור) שרי. וכענין שאמרו בהרב. וכתב הרמב"ם ז"ל יש לו לרב להטעות את התלמידים. וכי הא דאמרינן ורבה לחדודי לאביי הוא דקבעי ואף ב"ע לא אמרה אלא לחדד את התלמידים (אבל באמת אינו דומה לפי שחמור כבודו ומוראו של הרב והוקש לכבוד ומורא שמים ע"כ י"ל ליזהר מאד שיהיו דבריו מעטים ולא ירבה בחבילה של טענו' בכח שלא יארע לו כדרך שאירע לר"ע עם ר"א עם שצדק בדבריו וזכה בהלכ' וכמ"ש לעולא משגש ארחוי דאמיה ור"כ ור"ל עם ר"י כ"ש אם מראה דרך גאה וגאון בשאלה כענין רז"בט בפא"ט ודכוותיה) אפ"ה לא סתרן אהדדי דלא נאסר לחלוק ולסתור. אלא לעשות מעשה כנגד דעת רבו הא לחוד הוא דאסו' ברבו מובהק אע"פ שמביא התלמיד ראיות והוכחות כמה וכמה. וכך הוא הענין כשרואה לרבו שטועה בדין איך שיהיה. חובה על התלמיד שלא ישתוק ולא חיישינן לזילותא. דאין עצה וגו' ושגיאות מי יבין. הרי מבחר מין הא האנושי טעה. וארז"ל אין אדם עומד על ד"ת אא"כ נכשל בהם. על כן אין התלמיד רשאי לשתוק בשום פני' כשהדבר נוגע בענין הלכה למעשה. ויודיע לרבו ראיותיו (ואף בזה יש תנאי שצריך לומר לו בלשון כבוד למדתנו רבינו וביארו עוד שלא יאמר אמתין עד שיחתוך הדין ואסתרנו ואחזור ואבננו כדי שיקרא על שמי. אלא אומר לו כך למדתנו רבינו ויתלה הדין ברבו) שמתוך כך יתברר האמת אולי משגה הוא. ואם יקבל הרב תשובתו ויחזור בו ויודה לדברי התלמיד מוטב. ויפסוק הרב הדין. שאין לו לתלמיד לתלות הגדולה בעצמו בשום אופן כנז' (כי לא מפיו אנו חיין ולא על דבריו אנו סומכין. אם לא שיסכים הרב. ועל פי הכרעתו נתקיימה ההוראה. ובלא"ה לא חשיבא מידי וכמ"ש בסמוך בס"ד) אבל אם לא יחוש הרב לתשובת התלמיד. וידחה ראיותיו והוכחותיו. אז אסור לתלמיד להחזיק במחלוקת ולעשות מעשה שלא כדעת רבו. וגם במעשה אחר כיוצא בו הבא לפניו שלא בפני רבו. שכיון שידע הרב הראיות ולא קבלם. הרי הן כמי שאינן. כי בודאי ראה שאין בהן ממש. ואפי' לא השיב על דבריו של תלמיד וראיותיו. אין בכך כלום. דאיכא למימר מיחש הוא דלא חש להו. כדאשכחן טובא כה"ג בתלמודין. דאף לגבי תלמיד חבר אמרינן לא חש דוק ותשכח שאין לי להאריך בדברים הנודעים. (ואימת אמרינן מדשתיק אודויי אודי. עיין בתשוב' א"מ הגאון ז"ל סוף סי' קכ"ד:).
198
קצ״טבד"א בתלמיד גמו' איבר' בת"ח שנתחכם וקרוב להיות במדרגה כרבו מצי סמיך אראיה להורות שלא כדברי רבו לחומרא מיהא אפי' באתריה דרבי' אחר מותו או אפי' בחייו שלא במקו' רבו
לכן בתלמיד מובהק הדבר ברור שאסור לו לנטות מדעת רבו המובהק. ואינו רשאי לחלוק עליו בהלכה למעשה. אפי' עם כל ראיות שבעולם. ולא יסור מכל הדבר אשר יורהו בין להקל בין להחמיר והכל נשמע מכלל מ"ש במקומות מפוזרים בגמרא ודעת לנבון נקל ואפי' יאמר על שמאל שהוא ימין. לפ"ד תלמידו. אין לו לתלמי' אלא דברי רבו (אם דומה הרב למלאך ה' צבאות. שאינו חשוד לחלוק על האמת. כדי להעמיד דבריו) ואם רק הוא ממנו הוא. ויתלה בחסרון דעתו. שלא זכה עדיין לעמוד על סוף דעת רבו (ואע"פ שאין רבו קיים. לעולם אסור לו לחלוק על דעת רבו. כל זמן שלא נתחכם כל כך שהגיע למדריגת תלמיד חבר. משא"כ בתלמיד חבר ודאי הותר לו לסמוך על דעת עצמו. ולהחמיר אף במקום שאין לו ראיה רק מספק. לאחר מיתת רבו מיהא. כדמוכח מהא דבעי תלמודא למימר פ"ק דמגלה דחזקיה קרי בטברי' בארביסר וחמיסר משום דמספקא ליה מילתא. אע"ג דלרבי הוה פשיטא ליה. אפ"ה קאתי ספיקיה דחזקיה תלמידיה. ומפיק מודאיה דרבי רביה. וצ"ל עכ"פ משום דחזקיה ת"ח לרבי הוה כדמשמע קצת. משו"ה הוה מצי לאחמורי מספיקא אף באתריה דרבי בלאחר מותו מיהת) וכ"ש וק"ו שאסור לו לחלוק על רבו ולסתור הוראתו בפניו. שזה אסור אפי' בתלמיד חבר. ולחכם עם חכם חברו. כדרך שנתבאר. (וגדולה מזו יתבאר לפנינו בעז"ה שאפי' הרב אינו רשאי לסתור הוראת תלמידו החבר. כשבאה השאלה לפני התלמיד החבר והורה בה שלא במקום הרב. או במקומו של חבר. אפי' עדיין לא חלה הוראתו. וידוע לרב שהחבר תלמידו חלוק עליו. אינו יכול להורות שלא כדבריו):
לכן בתלמיד מובהק הדבר ברור שאסור לו לנטות מדעת רבו המובהק. ואינו רשאי לחלוק עליו בהלכה למעשה. אפי' עם כל ראיות שבעולם. ולא יסור מכל הדבר אשר יורהו בין להקל בין להחמיר והכל נשמע מכלל מ"ש במקומות מפוזרים בגמרא ודעת לנבון נקל ואפי' יאמר על שמאל שהוא ימין. לפ"ד תלמידו. אין לו לתלמי' אלא דברי רבו (אם דומה הרב למלאך ה' צבאות. שאינו חשוד לחלוק על האמת. כדי להעמיד דבריו) ואם רק הוא ממנו הוא. ויתלה בחסרון דעתו. שלא זכה עדיין לעמוד על סוף דעת רבו (ואע"פ שאין רבו קיים. לעולם אסור לו לחלוק על דעת רבו. כל זמן שלא נתחכם כל כך שהגיע למדריגת תלמיד חבר. משא"כ בתלמיד חבר ודאי הותר לו לסמוך על דעת עצמו. ולהחמיר אף במקום שאין לו ראיה רק מספק. לאחר מיתת רבו מיהא. כדמוכח מהא דבעי תלמודא למימר פ"ק דמגלה דחזקיה קרי בטברי' בארביסר וחמיסר משום דמספקא ליה מילתא. אע"ג דלרבי הוה פשיטא ליה. אפ"ה קאתי ספיקיה דחזקיה תלמידיה. ומפיק מודאיה דרבי רביה. וצ"ל עכ"פ משום דחזקיה ת"ח לרבי הוה כדמשמע קצת. משו"ה הוה מצי לאחמורי מספיקא אף באתריה דרבי בלאחר מותו מיהת) וכ"ש וק"ו שאסור לו לחלוק על רבו ולסתור הוראתו בפניו. שזה אסור אפי' בתלמיד חבר. ולחכם עם חכם חברו. כדרך שנתבאר. (וגדולה מזו יתבאר לפנינו בעז"ה שאפי' הרב אינו רשאי לסתור הוראת תלמידו החבר. כשבאה השאלה לפני התלמיד החבר והורה בה שלא במקום הרב. או במקומו של חבר. אפי' עדיין לא חלה הוראתו. וידוע לרב שהחבר תלמידו חלוק עליו. אינו יכול להורות שלא כדבריו):
199
ר׳תמצית כלל העולה בנדון השאלה לחלוק ולווכח עם הרב בפלפול רשות הוא ובדבר הוראה ופס"ד חייב התלמיד להשי' מה שנ"ל לסתור הדין ואסור להורות הלכה למעשה עד שיומחה לרבים
ועל דרך זה צריך לפרש כוונת בעל ההג"ה דשרי לתלמיד לחלוק על רבו בהוראה ופסק אם יש לו ראיות והוכחות. שרוצה לומר מותר לגלות דעתו כנגדו ולבאר ראיותיו. כיון דאיכא למיחש לטעותא. דילמא אשתמיטיה ואימר הדר ביה וקנפיק מנה חורבא שמא יבואו התלמידים ויקבעו הלכה כמותו. אבל לענין מעשה לא קאמר דודאי אסור לתלמיד מובהק להורות הלכה למעשה אפי' מרבה בראיות כל היום. עד שיסכים הרב ויפסוק הלכה כדבריו. ומיהת עדיף דבר הנוגע לפיסקא דדינא והוראה שאין התלמיד רשאי לשתוק מפני כבוד הרב. משא"כ במידי דתלי בסברא בעלמא. או פלפול גרידא. רשות הוא. ואי חייש לכיסופא דרביה לשתוק. כענין רב שימי עם רב פפא (תענית דט"ב) והא דנקט בהג"ה לשון מותר. דמשמע רשות בלבד הוא. ואם כדברנו. הרי חובה הוא. בדין הוא דלימא חובה. והואיל דברישא בעל ש"ע קאמר אסור. תני נמי איהו בסיפא מותר ותו משום דבסברא בעלמא בלי ראיה. אפשר איסורא נמי איכא ואפי' בגלויי דעתא בלחוד. והכי מסתברא דמיחזי כי אפקרותא. כשאינו יודע ראיות הברורות אצלו לפחות. להוכיח שטועה הרב. כי אם מסברא בעלמא. ודאי לא חיישינן לה. וכה"ג אסור גבי הוראה. אע"ג דשרי בפלפול. משו"ה נקיט לישנא דמותר. כך נ"ל בדעת ההג"ה וסרו ממנה כל הספיקות ונראין דברים פשוטים ברורים ומוכרחים. וכללו של דבר שלא הותר לתלמיד כל עיקר לחלוק ולעשות מעשה כדעתו:
ועל דרך זה צריך לפרש כוונת בעל ההג"ה דשרי לתלמיד לחלוק על רבו בהוראה ופסק אם יש לו ראיות והוכחות. שרוצה לומר מותר לגלות דעתו כנגדו ולבאר ראיותיו. כיון דאיכא למיחש לטעותא. דילמא אשתמיטיה ואימר הדר ביה וקנפיק מנה חורבא שמא יבואו התלמידים ויקבעו הלכה כמותו. אבל לענין מעשה לא קאמר דודאי אסור לתלמיד מובהק להורות הלכה למעשה אפי' מרבה בראיות כל היום. עד שיסכים הרב ויפסוק הלכה כדבריו. ומיהת עדיף דבר הנוגע לפיסקא דדינא והוראה שאין התלמיד רשאי לשתוק מפני כבוד הרב. משא"כ במידי דתלי בסברא בעלמא. או פלפול גרידא. רשות הוא. ואי חייש לכיסופא דרביה לשתוק. כענין רב שימי עם רב פפא (תענית דט"ב) והא דנקט בהג"ה לשון מותר. דמשמע רשות בלבד הוא. ואם כדברנו. הרי חובה הוא. בדין הוא דלימא חובה. והואיל דברישא בעל ש"ע קאמר אסור. תני נמי איהו בסיפא מותר ותו משום דבסברא בעלמא בלי ראיה. אפשר איסורא נמי איכא ואפי' בגלויי דעתא בלחוד. והכי מסתברא דמיחזי כי אפקרותא. כשאינו יודע ראיות הברורות אצלו לפחות. להוכיח שטועה הרב. כי אם מסברא בעלמא. ודאי לא חיישינן לה. וכה"ג אסור גבי הוראה. אע"ג דשרי בפלפול. משו"ה נקיט לישנא דמותר. כך נ"ל בדעת ההג"ה וסרו ממנה כל הספיקות ונראין דברים פשוטים ברורים ומוכרחים. וכללו של דבר שלא הותר לתלמיד כל עיקר לחלוק ולעשות מעשה כדעתו:
200
ר״אוע"כ צ"ל כן כוונת בעל ההג"ה
ותדע שזוהי כוונתו של הרב בהג"ה שהרי לא אמר אלא לחלוק עליו ולא הזכיר שרשאי לעשות מעשה ע"פ ראיותיו אלא ודאי לאו להכי נחית. דהא בתלמיד שעדיין לא הגיע למדה זו עסקינן. דבתלמיד מובהק מיירי דאפי' בהוראה ברורה ופשוטה אסור. אלא לאשמועינן דאין בגילוי דעתא משום כבוד רבו וכנז'. ויש לפרש בו עוד שאפי' להחזיק במחלוקתו מותר לתלמיד. ורצוני שלא ישליך דברי עצמו וראיותיו אחרי גוו. כשסבור שהם נכונים. ושלא השיב עליהם הרב תשובה מספקת. שהרשות נתונה לחקור ולדרוש ולשאול לחכמים מומחים אחרים ואין בזה משום חולק על רבו. רק באופן ובתנאי שלא יסמוך על דעת עצמו. אע"פ שחושב שהדין עמו. כל זמן שהוא תלמידו של המורה. ולא הגיע למעלת תלמיד חבר. אסור לו לחלוק ולעשות מעשה וככל האמור. שזה בכלל החולק וחמור ממנו. ואין לי בזה ספק:
ותדע שזוהי כוונתו של הרב בהג"ה שהרי לא אמר אלא לחלוק עליו ולא הזכיר שרשאי לעשות מעשה ע"פ ראיותיו אלא ודאי לאו להכי נחית. דהא בתלמיד שעדיין לא הגיע למדה זו עסקינן. דבתלמיד מובהק מיירי דאפי' בהוראה ברורה ופשוטה אסור. אלא לאשמועינן דאין בגילוי דעתא משום כבוד רבו וכנז'. ויש לפרש בו עוד שאפי' להחזיק במחלוקתו מותר לתלמיד. ורצוני שלא ישליך דברי עצמו וראיותיו אחרי גוו. כשסבור שהם נכונים. ושלא השיב עליהם הרב תשובה מספקת. שהרשות נתונה לחקור ולדרוש ולשאול לחכמים מומחים אחרים ואין בזה משום חולק על רבו. רק באופן ובתנאי שלא יסמוך על דעת עצמו. אע"פ שחושב שהדין עמו. כל זמן שהוא תלמידו של המורה. ולא הגיע למעלת תלמיד חבר. אסור לו לחלוק ולעשות מעשה וככל האמור. שזה בכלל החולק וחמור ממנו. ואין לי בזה ספק:
201
ר״בלפי דרכנו למדנו איך יובן מ"ש בשמואל דהו"ל דין מורה הלכ' בפ"ר שהו' דבר תמוה לפי' ריהטא
ובמאי דכתיבנא דלהורות ולעשות מעשה. לגמרי אסור אע"פ שיש לו לפי דעתו ראיות בריאות וטובות וסובר שהוא דבר ברור. שלא אמרו אלא שלא ישתוק ויודיע לרבו כדי שינצל מהשגיאה אם אולי טעה. מאחר שיש ידים מוכיחות. אך מכל מקום ההכרעה תלויה ברבו: בהא ניחא לי נמי ההוא עובדא דשמואל עם עלי דבעי למיענשיה משום מורה הלכה בפני רבו. שנדחקו בו התוס' ליתן לו דין מורה בפני רבו גמור. ולכאורה תמיהא מילתא טובא. דכי נמי הוה ליה דין תלמיד מובהק. מיהא מורה הלכה בפני רבו כי האי לא אשכחן. דבני אהרן ודכוותייהו לא המתינו לשאול הדין וההלכה מרבם. ולא היה שם טעות הרב בכלום. אבל מעשה דשמואל כי הוי באהדורי טעותא הוה. דחזי לעלי דלא טב הורה. וכה"ג ודאי שרי. ואדרבה חובה שלא לשתוק. והא מאי מורה הלכה איכא. הא קחזי דמהדרי בתר כהן. וטעות בדאורייתא הוה. דמותבינן לאלתר ולא נטרינן. אפי' לכשתימצי לומר דלא חשיבא לאפרושי מאיסורא כה"ג. וכל שכן דודאי כי אפרושי מאיסורא נמי דמי. דאם לא מצא כהן לפי שעה יושב ובטל. ושהויי מצוה לא משהינן כלל. או הרי שאין שם כהן היודע הלכות שחיטה דקמבטל לגמרי מאקרובי קורבניה. פשיטא דלא הו"ל למשתק. ומאן דשתק לא שפיר עבד. אלא על כרחך כדאמרן דאכתי הו"ל מורה בפני רבו. משום דלא הו"ל למימרא להו למה לכו כולי האי. להחליט הדבר בסתירת הוראת עלי. אלא היה צריך להודיע לעלי תחלה ולהזכיר לו דרך כבוד למדתני רבינו שחיטה בזר כשירה. ואז שהיה עלי חוזר בו ומודה לדבריו. לא היה בזה משום מורה בפני רבו. אבל השתא מיהת מורה הלכה בפני רבו הוא אע"ג דמימר שפיר קאמר. מאחר שלא המתין לשאול את פי רבו עלי לידע אם יסכים לדבריו. שזה לא הותר אלא לת"ח שאינו צריך להסכמת רבו:
ובמאי דכתיבנא דלהורות ולעשות מעשה. לגמרי אסור אע"פ שיש לו לפי דעתו ראיות בריאות וטובות וסובר שהוא דבר ברור. שלא אמרו אלא שלא ישתוק ויודיע לרבו כדי שינצל מהשגיאה אם אולי טעה. מאחר שיש ידים מוכיחות. אך מכל מקום ההכרעה תלויה ברבו: בהא ניחא לי נמי ההוא עובדא דשמואל עם עלי דבעי למיענשיה משום מורה הלכה בפני רבו. שנדחקו בו התוס' ליתן לו דין מורה בפני רבו גמור. ולכאורה תמיהא מילתא טובא. דכי נמי הוה ליה דין תלמיד מובהק. מיהא מורה הלכה בפני רבו כי האי לא אשכחן. דבני אהרן ודכוותייהו לא המתינו לשאול הדין וההלכה מרבם. ולא היה שם טעות הרב בכלום. אבל מעשה דשמואל כי הוי באהדורי טעותא הוה. דחזי לעלי דלא טב הורה. וכה"ג ודאי שרי. ואדרבה חובה שלא לשתוק. והא מאי מורה הלכה איכא. הא קחזי דמהדרי בתר כהן. וטעות בדאורייתא הוה. דמותבינן לאלתר ולא נטרינן. אפי' לכשתימצי לומר דלא חשיבא לאפרושי מאיסורא כה"ג. וכל שכן דודאי כי אפרושי מאיסורא נמי דמי. דאם לא מצא כהן לפי שעה יושב ובטל. ושהויי מצוה לא משהינן כלל. או הרי שאין שם כהן היודע הלכות שחיטה דקמבטל לגמרי מאקרובי קורבניה. פשיטא דלא הו"ל למשתק. ומאן דשתק לא שפיר עבד. אלא על כרחך כדאמרן דאכתי הו"ל מורה בפני רבו. משום דלא הו"ל למימרא להו למה לכו כולי האי. להחליט הדבר בסתירת הוראת עלי. אלא היה צריך להודיע לעלי תחלה ולהזכיר לו דרך כבוד למדתני רבינו שחיטה בזר כשירה. ואז שהיה עלי חוזר בו ומודה לדבריו. לא היה בזה משום מורה בפני רבו. אבל השתא מיהת מורה הלכה בפני רבו הוא אע"ג דמימר שפיר קאמר. מאחר שלא המתין לשאול את פי רבו עלי לידע אם יסכים לדבריו. שזה לא הותר אלא לת"ח שאינו צריך להסכמת רבו:
202
ר״גואין סתירה מר"פ הדר
וא"ת א"כ אף באפרושי מאיסורא לא ידבר התלמיד ולא יורה בפני רבו. אלא יודיע לרבו. והא ליתא דאשכחן בהדיא ר"פ הדר בההוא דקטר חמריה בציניתא בשבתא דרמי ביה רבינא קלא. ואמר ליה ר"א דלית ביה משום אפקרותא. דאין חכמה ואין תבונה וגו' נגד ה'. ואם איתא הא אפ"ה אית בה משום אפקרותא. דהו"ל לאדכוריה לרב אשי. ולרמי ביה איהו קלא. יש להשיב דפשיטא אית לפלוגי במילתא דאפרושי מאיסורא. דודאי כי התם שרי. דאדקאמר ליה רבינא לר"א קא מיתחל שבת על ידא דהיאך. אבל כשהדבר סובל שהות. ואפשר לקיים גם כבוד רב הכי עדיף:
וא"ת א"כ אף באפרושי מאיסורא לא ידבר התלמיד ולא יורה בפני רבו. אלא יודיע לרבו. והא ליתא דאשכחן בהדיא ר"פ הדר בההוא דקטר חמריה בציניתא בשבתא דרמי ביה רבינא קלא. ואמר ליה ר"א דלית ביה משום אפקרותא. דאין חכמה ואין תבונה וגו' נגד ה'. ואם איתא הא אפ"ה אית בה משום אפקרותא. דהו"ל לאדכוריה לרב אשי. ולרמי ביה איהו קלא. יש להשיב דפשיטא אית לפלוגי במילתא דאפרושי מאיסורא. דודאי כי התם שרי. דאדקאמר ליה רבינא לר"א קא מיתחל שבת על ידא דהיאך. אבל כשהדבר סובל שהות. ואפשר לקיים גם כבוד רב הכי עדיף:
203
ר״דנמצינו למדין עוד שת"ח ורב שוין לחברים ממש שאין א' ראשי להורות שלא כדע' חברו החולק עליו במקומו א"ל בדרכי' מבוארי' וכל השאלות המזדמנו' באותו מקום שבה דר הא' הרי הן כמי שחלה עליהן הוראתו אע"פ שעדיין לא באו לפניו והלכו לשאו' לרבו האור' ובא שם לפי שעה לא יורה ויעשה מעשה כדעת עצמו ואצ"ל בדאתחילו ביה במר באתריה אע"ג דאכתי תלמידי' דאידך הוא
ובכן מתיישב ג"כ מה שנראה לכאורה סתירה בדברים הללו בתחלת העיון. שהרי נראה בעליל ממה שכבר אמרנו למעלה וביררנו בעזה"י שאפי' תלמיד מובהק יכול לסתור דברי רבו בדבר הנוגע בדין ופסק הלכה והוראה. ומצוה עליו שלא לשתוק אם יודע ראיות והוכחות לחלוק על פסקו של הרב. ובדוכתא אחרינא אשכחן איפכא דאפי' הרב אינו רשאי לחלוק על תלמידו בהוראה כדאיתא גבי שרקפא דספק דרוסות דאתי לקמיה דרב ולא עבד עובדא כשמעתיה. וכן בפרק כל גגות (דצד"א) אתרא דשמואל הוה. אע"ג דשמואל ת"ח דרב הוה. כדמוכח גבי שבוע הבן ובשאר דוכתי. ואיך לא סתר רב דבריו ויחלוק עליו כיון שהיה דבר הוראה. ורב לא ס"ל הכי. אלא היינו טעמא משום דתלמיד חבר בפסקו כשחולק על רבו. שוה בו ויפה כחו ככח הרב. וכמו שאין תלמיד מובהק רשאי לחלוק על רבו לעשות מעשה כדברי עצמו אע"פ שיש לו ראיות לסתור דברי רבו. הוא הדין נמי הרב אינו יכול לחלוק על פסק תלמידו החבר במקומו. מאחר שאין סברתו ודעתו נעלמת מהת"ח ואעפ"כ הוא חולק עליו ועומד בסברתו. והותר לת"ח לילך אחר דעת עצמו ואינו חושש אם יחלוק על רבו. הדר הו"ל הרב כחבר לענין זה שאינו רשאי לאסור ולהתיר נגד דעת החכם שכבר הורה באותה שאלה. כל שאינו טעות שיקול הדעת בדיני ממונות. או אגמריה סמיך כרבה בב"ח. וחבר ותלמיד חבר שווין בזה שאפי' מחמת ראיות אינן יכולין להורות בפ"ר אם לא בשני דרכים הנ"ל. והשאלות הבאות במקום החכם אפי' לא ידע מהן ולא באו לפניו הרי כולן כאילו חלה עליהן הוראתו. מאחר שהן ברשותו. והוא רגיל לפסוק כך. אין חכם אחר העובר בעיר רשאי להורות בה הפך דעת חכם העיר. ואפי' היה החכם האורח רבו של התושב. אינו יכול לחלוק על תלמיד חבר במקומו לענין מעשה להשיג גבולו וליכנס בתחומו:
ובכן מתיישב ג"כ מה שנראה לכאורה סתירה בדברים הללו בתחלת העיון. שהרי נראה בעליל ממה שכבר אמרנו למעלה וביררנו בעזה"י שאפי' תלמיד מובהק יכול לסתור דברי רבו בדבר הנוגע בדין ופסק הלכה והוראה. ומצוה עליו שלא לשתוק אם יודע ראיות והוכחות לחלוק על פסקו של הרב. ובדוכתא אחרינא אשכחן איפכא דאפי' הרב אינו רשאי לחלוק על תלמידו בהוראה כדאיתא גבי שרקפא דספק דרוסות דאתי לקמיה דרב ולא עבד עובדא כשמעתיה. וכן בפרק כל גגות (דצד"א) אתרא דשמואל הוה. אע"ג דשמואל ת"ח דרב הוה. כדמוכח גבי שבוע הבן ובשאר דוכתי. ואיך לא סתר רב דבריו ויחלוק עליו כיון שהיה דבר הוראה. ורב לא ס"ל הכי. אלא היינו טעמא משום דתלמיד חבר בפסקו כשחולק על רבו. שוה בו ויפה כחו ככח הרב. וכמו שאין תלמיד מובהק רשאי לחלוק על רבו לעשות מעשה כדברי עצמו אע"פ שיש לו ראיות לסתור דברי רבו. הוא הדין נמי הרב אינו יכול לחלוק על פסק תלמידו החבר במקומו. מאחר שאין סברתו ודעתו נעלמת מהת"ח ואעפ"כ הוא חולק עליו ועומד בסברתו. והותר לת"ח לילך אחר דעת עצמו ואינו חושש אם יחלוק על רבו. הדר הו"ל הרב כחבר לענין זה שאינו רשאי לאסור ולהתיר נגד דעת החכם שכבר הורה באותה שאלה. כל שאינו טעות שיקול הדעת בדיני ממונות. או אגמריה סמיך כרבה בב"ח. וחבר ותלמיד חבר שווין בזה שאפי' מחמת ראיות אינן יכולין להורות בפ"ר אם לא בשני דרכים הנ"ל. והשאלות הבאות במקום החכם אפי' לא ידע מהן ולא באו לפניו הרי כולן כאילו חלה עליהן הוראתו. מאחר שהן ברשותו. והוא רגיל לפסוק כך. אין חכם אחר העובר בעיר רשאי להורות בה הפך דעת חכם העיר. ואפי' היה החכם האורח רבו של התושב. אינו יכול לחלוק על תלמיד חבר במקומו לענין מעשה להשיג גבולו וליכנס בתחומו:
204
ר״התצייתינהו להנך כללי דכייל בקב' רבא ותלמידא בדרכי ההוראה דטבא לקילטא וטבא לאולפנא. ביאור דין הטועה בהורא' שאף על השוגג הוא נדון כמזיד והצלת השגת ראב"ד
הנלקט מהאמור בקצרה. והנקלט ע"ג נפה וכברה. הוא זה (א) אין התלמיד רשאי לחלוק על רבו ולסתור דבריו דרך קיפוח וניצוח אפי' בפילפול בעלמא. (ב) אבל אם אינו מתכוין לקנטר ולבייש את רבו. רשות הוא להשיב עד מקום שידו מגעת כדי להעמיד הדבר על בוריו ולברר האמת. (ג) ובדבר הנוגע לדין והוראה לא די שרשאי לגלות דעתו. וראיותיו לסתור דברי רבו. אלא חובה ג"כ שלא ישתוק בכה"ג מפני כבוד רבו. דכבוד תורה עדיף. (ד) ולכן בכל אופן שהוא הטעות בדין בין לקולא בין לחומרא. מצוה על התלמיד לומר דעתו וראייתו. (ה) ובמשפטי עסקי ממונות יש איסור נוסף. משום דררא דממונא. שלא יוציא ממון שלא כדין מיד הפטור. וכל זה בכלל מדבר שקר תרחק. (ו) ויש לידע עוד שאין דברים הללו אמורים אלא בטעות בדאורייתא. דבכל גוונא לא שתקינן אבל במידי דמדרבנן עבדינן עובדא והדר מותבינן תיובתא. ולא חיישינן לאותובי מקמי הכי וזה אפי' בחבר. כ"ש בתלמיד ששתיקתו יפה בכה"ג. ואפשר י"ל תיובתא לאו טעותא ודאי היא. משו"ה תרחינן במידי דרבנן. אבל כשהטעות ברור. קרובני לומר דגם בדרבנן לא שבקינן ליה למיעבד עובדא. ומותבינן ברישא ולא חיישינן לכיסופא (ולאו דוקא בדבר שבערוה והוא מד"ס כגון המורה להתיר במש"אלס ודכוותה. דההוא בר שמתא הוא ודאי אפי' העושה בשגגה דשגגת תלמיד עולה זדון כדבעו למעבד לר"ש דאורי להיתירא באגמא דסמקי אע"ג דאינו אלא דרבנן כנודע. ופשיט' דרב מעיקרא נמי לא הוה חשיד ליה במזיד ומכוין לזלזל בד"ס ח"ו כאפיקורוס המלגלג בד"ח. דהא היינו ר"ש דמסר נפשיה ושמית אדרבנן ואתרחיש ליה ניסא כדאי' בשילהי הרואה. אלא ה"ט דבעו לשמותי ליה משום דבמקום שיש ח"ה אין חולקין כבוד לרב דנפקא מנה חורבא לזלזולי במילי דרבנן. להכי לא מהניא טענת שוגג לצורבא מרבנן דחמיר כנז' וכל דלא ידע במאי דפשט איסורו פשיעותא היא. ודטבא ליה עבדי ליה ולא סגי בלא"ה ואפי' לא קעבר אלא אמנהגא כר"נ בר אסיא ודכוותיה. וכ"ש המיקל בד"ס במה שנוגע לדבר ערוה החמורה. משו"ה פשיטא ליה לרב דמנדינן ליה לאלתר. מיהא שמואל חייש למיעוטא דשכיח דעביד אינש דטעי בהכי ומבדיל בין מים למים דלא שוו לענין זה כמו שהיה שם באמת מקום לטעות ולחלק. ובזה נתיישבה לנו השגת הראב"ד שמנה זאת בכלל דברים שמנדין עליהן. ולא הספיק לו מה שמנה הר"מ ז"ל המזלזל בד"ס דההוא ודאי שאני דפקר בדרבנן. משא"כ הכא לאו ברשיעי עסקינן אדרבה בחסידי איירי. ואשמעינן רבותא דכה"ג אף בשוגג חייב נידוי מטעמי דאמרן דאיכא למיחש לתקלה שלא יבואו ב"א וילמדו ממנו מאחר שת"ח הורה לעשות כן. לכן צריך לפרסם טעותו ע"י מעשה ב"ד כי היכי דלא ליתו למיגמר ממקלקלתא. אלא דכי איכא מידי למילף זכותא למיתלי ביה טעותא תלינן ולא ענשינן עלה והזהר בזה) ודוק. (ז) אמנם לא נצטוה התלמיד אלא שלא לשתוק. אבל לא הותר לו לחלוק על רבו בחזקת היד לילך אחר עצתו ודעת עצמו לסמוך על זה להורות הלכה למעשה נגד דעת רבו. שזה חמור ממורה הלכה בפ"ר. שהוא אינו סותר דעת רבו כלל. רק שאינו חושש להמתין עד שיפסוק הרב את הדין וקופץ להורות לפניו. וכאן איסור כפול אפקרותא דמורה הלכה בפני רבו וגם סותר דבריו וחולק עליו. שהרי כיון שהרב ידע ראיותיו של תלמיד. והוא אעפ"כ עומד בדעתו אם שהשיב עליהם. או לא חש להשיב. אליו מחויב לשמוע בין להקל בין להחמיר. לעשות כדבריו אפי' בשל תורה. (ח) ואסור לו להרהר אחרי רבו ואפי' להחמיר על עצמו. חוששני לו מזקן ממרא (כדמוכח מההיא דאמר ליה שמואל לרב אכול ואי לאו כתיבנא עלך זקן ממרא כדאי' בירו' גבי שמן דגוים דוק ואל תבהל להשיב) ובזה אין חילוק בין רבו קיים או לא. (ט) וכל זה דווקא בתלמיד מובהק שלא שימש כל צרכו וצריך עדיין לגמרא וסברא דרבו. אבל בתלמיד חבר כבר אמרו שיכול לחלוק ולסתור דברי רבו בגמרא וסברא. ויוכל להורות ולעשות מעשה כדברי עצמו. והתלמוד מלא מזה. (י) ובמה דברים אמורים במקומו וברשותו או ברשות ששניהם שוין בו. שם רשאי להורות כפי סברתו. אבל לא במקומו של רבו. דהיינו בפניו ממש. משא"כ אחר מותו הרשות נתונה לתלמיד חבר לעשות מעשה כדעת עצמו. להחמיר מיהא. אפי' מספק בלבד. ובמקום רבו. (י"א) ולא עוד אלא שרבו אינו רשאי לחלוק עליו ולהורות במקומו שלא כדעתו של תלמידו החבר. ואפי' עדיין לא נשאל עליה עכשיו. כמי שחלה הוראתו דמי. כיון שרגיל לפסוק כן. ודינן זה עם זה כחבר שאינו רשאי להתיר מה שאסר חברו. ולא לאסור מה שהתיר חבירו אם לא ע"פ הדרכים שנתבארו בפוסקים. וזה דווקא כל זמן שחברו קיים וכנז':
הנלקט מהאמור בקצרה. והנקלט ע"ג נפה וכברה. הוא זה (א) אין התלמיד רשאי לחלוק על רבו ולסתור דבריו דרך קיפוח וניצוח אפי' בפילפול בעלמא. (ב) אבל אם אינו מתכוין לקנטר ולבייש את רבו. רשות הוא להשיב עד מקום שידו מגעת כדי להעמיד הדבר על בוריו ולברר האמת. (ג) ובדבר הנוגע לדין והוראה לא די שרשאי לגלות דעתו. וראיותיו לסתור דברי רבו. אלא חובה ג"כ שלא ישתוק בכה"ג מפני כבוד רבו. דכבוד תורה עדיף. (ד) ולכן בכל אופן שהוא הטעות בדין בין לקולא בין לחומרא. מצוה על התלמיד לומר דעתו וראייתו. (ה) ובמשפטי עסקי ממונות יש איסור נוסף. משום דררא דממונא. שלא יוציא ממון שלא כדין מיד הפטור. וכל זה בכלל מדבר שקר תרחק. (ו) ויש לידע עוד שאין דברים הללו אמורים אלא בטעות בדאורייתא. דבכל גוונא לא שתקינן אבל במידי דמדרבנן עבדינן עובדא והדר מותבינן תיובתא. ולא חיישינן לאותובי מקמי הכי וזה אפי' בחבר. כ"ש בתלמיד ששתיקתו יפה בכה"ג. ואפשר י"ל תיובתא לאו טעותא ודאי היא. משו"ה תרחינן במידי דרבנן. אבל כשהטעות ברור. קרובני לומר דגם בדרבנן לא שבקינן ליה למיעבד עובדא. ומותבינן ברישא ולא חיישינן לכיסופא (ולאו דוקא בדבר שבערוה והוא מד"ס כגון המורה להתיר במש"אלס ודכוותה. דההוא בר שמתא הוא ודאי אפי' העושה בשגגה דשגגת תלמיד עולה זדון כדבעו למעבד לר"ש דאורי להיתירא באגמא דסמקי אע"ג דאינו אלא דרבנן כנודע. ופשיט' דרב מעיקרא נמי לא הוה חשיד ליה במזיד ומכוין לזלזל בד"ס ח"ו כאפיקורוס המלגלג בד"ח. דהא היינו ר"ש דמסר נפשיה ושמית אדרבנן ואתרחיש ליה ניסא כדאי' בשילהי הרואה. אלא ה"ט דבעו לשמותי ליה משום דבמקום שיש ח"ה אין חולקין כבוד לרב דנפקא מנה חורבא לזלזולי במילי דרבנן. להכי לא מהניא טענת שוגג לצורבא מרבנן דחמיר כנז' וכל דלא ידע במאי דפשט איסורו פשיעותא היא. ודטבא ליה עבדי ליה ולא סגי בלא"ה ואפי' לא קעבר אלא אמנהגא כר"נ בר אסיא ודכוותיה. וכ"ש המיקל בד"ס במה שנוגע לדבר ערוה החמורה. משו"ה פשיטא ליה לרב דמנדינן ליה לאלתר. מיהא שמואל חייש למיעוטא דשכיח דעביד אינש דטעי בהכי ומבדיל בין מים למים דלא שוו לענין זה כמו שהיה שם באמת מקום לטעות ולחלק. ובזה נתיישבה לנו השגת הראב"ד שמנה זאת בכלל דברים שמנדין עליהן. ולא הספיק לו מה שמנה הר"מ ז"ל המזלזל בד"ס דההוא ודאי שאני דפקר בדרבנן. משא"כ הכא לאו ברשיעי עסקינן אדרבה בחסידי איירי. ואשמעינן רבותא דכה"ג אף בשוגג חייב נידוי מטעמי דאמרן דאיכא למיחש לתקלה שלא יבואו ב"א וילמדו ממנו מאחר שת"ח הורה לעשות כן. לכן צריך לפרסם טעותו ע"י מעשה ב"ד כי היכי דלא ליתו למיגמר ממקלקלתא. אלא דכי איכא מידי למילף זכותא למיתלי ביה טעותא תלינן ולא ענשינן עלה והזהר בזה) ודוק. (ז) אמנם לא נצטוה התלמיד אלא שלא לשתוק. אבל לא הותר לו לחלוק על רבו בחזקת היד לילך אחר עצתו ודעת עצמו לסמוך על זה להורות הלכה למעשה נגד דעת רבו. שזה חמור ממורה הלכה בפ"ר. שהוא אינו סותר דעת רבו כלל. רק שאינו חושש להמתין עד שיפסוק הרב את הדין וקופץ להורות לפניו. וכאן איסור כפול אפקרותא דמורה הלכה בפני רבו וגם סותר דבריו וחולק עליו. שהרי כיון שהרב ידע ראיותיו של תלמיד. והוא אעפ"כ עומד בדעתו אם שהשיב עליהם. או לא חש להשיב. אליו מחויב לשמוע בין להקל בין להחמיר. לעשות כדבריו אפי' בשל תורה. (ח) ואסור לו להרהר אחרי רבו ואפי' להחמיר על עצמו. חוששני לו מזקן ממרא (כדמוכח מההיא דאמר ליה שמואל לרב אכול ואי לאו כתיבנא עלך זקן ממרא כדאי' בירו' גבי שמן דגוים דוק ואל תבהל להשיב) ובזה אין חילוק בין רבו קיים או לא. (ט) וכל זה דווקא בתלמיד מובהק שלא שימש כל צרכו וצריך עדיין לגמרא וסברא דרבו. אבל בתלמיד חבר כבר אמרו שיכול לחלוק ולסתור דברי רבו בגמרא וסברא. ויוכל להורות ולעשות מעשה כדברי עצמו. והתלמוד מלא מזה. (י) ובמה דברים אמורים במקומו וברשותו או ברשות ששניהם שוין בו. שם רשאי להורות כפי סברתו. אבל לא במקומו של רבו. דהיינו בפניו ממש. משא"כ אחר מותו הרשות נתונה לתלמיד חבר לעשות מעשה כדעת עצמו. להחמיר מיהא. אפי' מספק בלבד. ובמקום רבו. (י"א) ולא עוד אלא שרבו אינו רשאי לחלוק עליו ולהורות במקומו שלא כדעתו של תלמידו החבר. ואפי' עדיין לא נשאל עליה עכשיו. כמי שחלה הוראתו דמי. כיון שרגיל לפסוק כן. ודינן זה עם זה כחבר שאינו רשאי להתיר מה שאסר חברו. ולא לאסור מה שהתיר חבירו אם לא ע"פ הדרכים שנתבארו בפוסקים. וזה דווקא כל זמן שחברו קיים וכנז':
205
ר״וזהו מה שנראה לע"ד מוכרח בביאור סעיפי פרט זה שלא מצאתיו עדיין מבואר בהרחבה כל צרכו בדברי הפוסקים ז"ל. אולי לרוב פשיטותו. מכל מקום יצא לנו מזה תשובת שאלתך ברורה שבודאי אם הבן והתלמיד נתחכם אח"כ בתורה כמו אביו ורבו או קרוב להם. יכול לחלוק עליו אפי' בהלכה למעשה. ואף בבנו והוא תלמידו שהרי כבוד הרב עודף על כבוד האב. ואין משוא פנים בתורה. כל שהתורה זיכתה לו. אמנם אם הוא עדין תלמיד גמור. לא הותר לו כלל לחלוק על רבו ולסתור פסקו אפי' איננו או מת. ואין אומרין בזה אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות ויפתח בדורו כו'. דאדרבה אין משיבין את הארי אחרי מותו. ואפי' לא היה רבו כלל אם היה רב גדול ומומחה לרבים:
206
ר״זעצה טוב' קמ"ל והיינו דתנן עשה לך רב
והא דאמר רבא לר"פ ולרב הונא בדר"י כי אתא פיסקא דדינא קמייכו כו' לא מיגמר תגמרון מניה (פי"נ דק"ל) אינו ענין לכאן. דאינהו ת"ח הוו גבי רבא וכבר יצאו להוראה. ואנן לאו בהכי עסקינן וכדאמרן. וגדולה מזו מצאנו בפ' בכל מערבין כשמת ר"ג שנכנס ר"י להפר את דבריו ועמד ריב"ן על רגליו ואמר חזי אנא דבתר רישא גופא אזל כו' ולא רצה לקבל תשובתו של ר"י (דוודאי בלי טענה ותשובה. לא היה עולה עה"ד להפר את דבריו) ואע"פ שדין חברים היה להם לר"ג ולר"י זה עם זה. שמע מנה דאחר מותו עדיף. ואפי' לגבי חברים. מכל מקום צריך לומר דווקא כשפשטה הוראתו וכבר הוקבעה הלכה כמותו כך נ"ל. כדי ליישב שלא יקשה עלינו כלום וק"ל. ואם הוא דבר הוראה שלא פשט בישראל לקבוע הלכה כך. והתלמיד יש לו להשיב עליה. ולאו בר הכי הוא למעבד עובדא כשמעתיה. כבר נתננו לו עצה טובה שיודיע צערו לרבים וגדולים המומחים בהוראה שבדורו. ועל פיהם יקום דבר ההכרעה. לראות אם יש ממש בדבריו וטענתו הטובה היא אם רעה. מיהת פשיטא דלא חיישינן לגלויי דעתא נגד דעת הרב בדבר הלכה והוראה. בכל גוונא בין בחייו של רב בין במותו. כשאין דעתו של תלמיד מתקררת בדברי רבו. כל ראיות שיש לו יביא. בין בע"פ בין בכתב לשאול ולחקור דבר המשפט אצל חכמי דורו הבקיאים כדי לעמוד על האמת. ואם אין שם בקיאין ולא יוכל לעמוד על דעת זולתו. אעפ"כ מצוה שירשום דברי תשובתו ויכתבנה לזכרון דברים. שמא יבוא אדם גדול בחכמה ובמנין ויסכים לדבריו ויחזיקם או יבטלם כענין ששנינו בפ"ק דעדויות. עכ"פ אין ראוי להעלים דבר מה שיביא קיצור בהשגת האמת. אף כי בתורת אמת ומשפטי ה' צדקו יחדו.והשלמים בחכמה אינן מקפידין על התופס עליהם. אדרבה מחזיקין טובה למי שיצילם מליפול ברשת השגיאה שהיא פרוסה לרגלי כל החכמים אשר עיני בשר להם. ואמר החכם קבל האמת ממי שאמרו. ואפי' מקטן שבקטנים. ואמרו ז"ל תלמיד שאמר דבר הלכה אין מזחיחין אותו. וכ"ש דבההוא עלמא דקשוט לא קפדי רבנן ונייחא דנפשייהו הוא. דטבא להו עבדינן להו לברר האמת שבדבריהם ע"י מו"מ. ברם אין לתלמיד לסמוך על דעתו למעשה בלי הסכמת זקנים שבדור. שמא הוא הטועה מאחר שלא שימש כל צרכו. בהא סלקינן ובהא נחתינן. קטלי קני באגמא כי אנן. במילתא דמספקא עלן. לאחריני אודועי מודעינן. אורויי לא מורינן. ומכאן מודעא רבה והתנצלות מספיק כי יפלא בעיניך על אשר תראה ילדות היתה בי. והעזתי פני בדברי רבותי נ"ע לכתוב עליהם מה שיראה לענ"ד כאשר עם לבבי באמת ובתמים. לבי אנסני לאהבת האמת. וחלילה לי לעשות בנפשי שקר לסמוך על דעתי הקלה כמות שהיא בלי צירוף וסניף מצדדים אחרים או ע"פ סמיכת זקנים וסעד מומחים. הבקיאים בהוראה חס ליה לזרעא דאבא. ויספיק לך זה כעת כפי הפנאי ופה תהא שביתת קולמסי מענין זה ותנח התיב"ה. נאם דש"ת מאהבה וחבה. הטרוד יעבץ ס"ט:
והא דאמר רבא לר"פ ולרב הונא בדר"י כי אתא פיסקא דדינא קמייכו כו' לא מיגמר תגמרון מניה (פי"נ דק"ל) אינו ענין לכאן. דאינהו ת"ח הוו גבי רבא וכבר יצאו להוראה. ואנן לאו בהכי עסקינן וכדאמרן. וגדולה מזו מצאנו בפ' בכל מערבין כשמת ר"ג שנכנס ר"י להפר את דבריו ועמד ריב"ן על רגליו ואמר חזי אנא דבתר רישא גופא אזל כו' ולא רצה לקבל תשובתו של ר"י (דוודאי בלי טענה ותשובה. לא היה עולה עה"ד להפר את דבריו) ואע"פ שדין חברים היה להם לר"ג ולר"י זה עם זה. שמע מנה דאחר מותו עדיף. ואפי' לגבי חברים. מכל מקום צריך לומר דווקא כשפשטה הוראתו וכבר הוקבעה הלכה כמותו כך נ"ל. כדי ליישב שלא יקשה עלינו כלום וק"ל. ואם הוא דבר הוראה שלא פשט בישראל לקבוע הלכה כך. והתלמיד יש לו להשיב עליה. ולאו בר הכי הוא למעבד עובדא כשמעתיה. כבר נתננו לו עצה טובה שיודיע צערו לרבים וגדולים המומחים בהוראה שבדורו. ועל פיהם יקום דבר ההכרעה. לראות אם יש ממש בדבריו וטענתו הטובה היא אם רעה. מיהת פשיטא דלא חיישינן לגלויי דעתא נגד דעת הרב בדבר הלכה והוראה. בכל גוונא בין בחייו של רב בין במותו. כשאין דעתו של תלמיד מתקררת בדברי רבו. כל ראיות שיש לו יביא. בין בע"פ בין בכתב לשאול ולחקור דבר המשפט אצל חכמי דורו הבקיאים כדי לעמוד על האמת. ואם אין שם בקיאין ולא יוכל לעמוד על דעת זולתו. אעפ"כ מצוה שירשום דברי תשובתו ויכתבנה לזכרון דברים. שמא יבוא אדם גדול בחכמה ובמנין ויסכים לדבריו ויחזיקם או יבטלם כענין ששנינו בפ"ק דעדויות. עכ"פ אין ראוי להעלים דבר מה שיביא קיצור בהשגת האמת. אף כי בתורת אמת ומשפטי ה' צדקו יחדו.והשלמים בחכמה אינן מקפידין על התופס עליהם. אדרבה מחזיקין טובה למי שיצילם מליפול ברשת השגיאה שהיא פרוסה לרגלי כל החכמים אשר עיני בשר להם. ואמר החכם קבל האמת ממי שאמרו. ואפי' מקטן שבקטנים. ואמרו ז"ל תלמיד שאמר דבר הלכה אין מזחיחין אותו. וכ"ש דבההוא עלמא דקשוט לא קפדי רבנן ונייחא דנפשייהו הוא. דטבא להו עבדינן להו לברר האמת שבדבריהם ע"י מו"מ. ברם אין לתלמיד לסמוך על דעתו למעשה בלי הסכמת זקנים שבדור. שמא הוא הטועה מאחר שלא שימש כל צרכו. בהא סלקינן ובהא נחתינן. קטלי קני באגמא כי אנן. במילתא דמספקא עלן. לאחריני אודועי מודעינן. אורויי לא מורינן. ומכאן מודעא רבה והתנצלות מספיק כי יפלא בעיניך על אשר תראה ילדות היתה בי. והעזתי פני בדברי רבותי נ"ע לכתוב עליהם מה שיראה לענ"ד כאשר עם לבבי באמת ובתמים. לבי אנסני לאהבת האמת. וחלילה לי לעשות בנפשי שקר לסמוך על דעתי הקלה כמות שהיא בלי צירוף וסניף מצדדים אחרים או ע"פ סמיכת זקנים וסעד מומחים. הבקיאים בהוראה חס ליה לזרעא דאבא. ויספיק לך זה כעת כפי הפנאי ופה תהא שביתת קולמסי מענין זה ותנח התיב"ה. נאם דש"ת מאהבה וחבה. הטרוד יעבץ ס"ט:
207
ר״חשאלת איך יש לנהוג במעשר כספים אם רשאי אדם לנכות מן הריוח ההוצאות שהיו לו במו"מ שהן נחשבות מכלל הקרן אם לאו:
208
ר״טתשובה
209
ר״יהצלת דברי הה"ג מהר"ד ז"ל מתפיסת הרב בחו"י ז"ל
דבר זה כבר עמדו עליו מחכמי דורנו. ולהוציאך חלק אי אפשר מכל מקום. ואודיעך ממה שיש לעמוד עליו בדבריהם שראיתי כעת. עיין ס' חות יאיר (סי' רכ"ד) נדפסה תשו' הה"ג מהר"ד נ"ש נר"ו על ענין זה שדימהו הרב בעל התשובה ה"י לאותה סוגיא דמנחות (ד"ע) והרב בעל הספר השיגו וכתב דלא דמי אלא לדבר שאין זרעו כלה. ולא ידעתי מה כיון בהשגה זו. דכי נמי הוי דבר שאין זרעו כלה. הא קיי"ל דבעי עשורי לפי כולו ואינו מנכה כלום לפי חשבון המתוקן כדקיי"ל בבצלים וכדילפינן מריבויא דקרא דעשר תעשר אפי' דבר שאין זרעו כלה. וצ"ל דמשום דאינו דרך זריעה הוא דמנכה קרן והוצאה כמו בשבלין שקצרן ושתלן. דמשום דלאו היינו זריעתן. פטורין ואינן מתעשרין אלא לפי חשבון תוספת הגידולין. והיינו נמי טעמיה דמהר"ד:
דבר זה כבר עמדו עליו מחכמי דורנו. ולהוציאך חלק אי אפשר מכל מקום. ואודיעך ממה שיש לעמוד עליו בדבריהם שראיתי כעת. עיין ס' חות יאיר (סי' רכ"ד) נדפסה תשו' הה"ג מהר"ד נ"ש נר"ו על ענין זה שדימהו הרב בעל התשובה ה"י לאותה סוגיא דמנחות (ד"ע) והרב בעל הספר השיגו וכתב דלא דמי אלא לדבר שאין זרעו כלה. ולא ידעתי מה כיון בהשגה זו. דכי נמי הוי דבר שאין זרעו כלה. הא קיי"ל דבעי עשורי לפי כולו ואינו מנכה כלום לפי חשבון המתוקן כדקיי"ל בבצלים וכדילפינן מריבויא דקרא דעשר תעשר אפי' דבר שאין זרעו כלה. וצ"ל דמשום דאינו דרך זריעה הוא דמנכה קרן והוצאה כמו בשבלין שקצרן ושתלן. דמשום דלאו היינו זריעתן. פטורין ואינן מתעשרין אלא לפי חשבון תוספת הגידולין. והיינו נמי טעמיה דמהר"ד:
210
רי״אלדידן חזי דהנך זוזי דעיסקא לא דמי אפי' לדבר שזרעו כלה אלא גריעי מנייהו. לכן הי' הדין נותן לעשרם מחדש כל פעם שמוציאם ומחליפם בסחורה אחרת וביסוד המניח מעותיו על קרן הצבי
איברא לדידי חזי קצת דדמי טפי לדבר שזרעו כלה. אע"פ שהרב בעל ס' הנ"ל כי רב כחו ואונו בלשונו וקסת הסופר אשר במתנו. אחריו כל אדם ימשוך הקורא לפי תומו לדמות מעות שבסחורה לדבר שאין זרעו כלה. ולא לדבר שזרעו כלה שהזרע נפסד ונרקב בארץ. אבל כל זה אינו מוכרח דאיפכא מסתברא דהא מיגרע גרע. דהקרן במו"מ אע"פ שאינו נרקב מה בכך המעות אזלי לעלמא. והריווח שבא במו"מ. לא מינייהו קא רבי לגמרי. שאינן אלא בדרך סבה רחוקה ככלי ביד האומן. שבאמצעותו יפעול ויעשה חדשות שלא יצאו מבטן הפועל ולא נתהוו מעצם הכלים השותפים עמו בסבתו. כמו מרא וחצינא ביד החופר בארץ שעל ידיהם נתגלו לו מטמוניות ומצא אוצרות שהם דבר אחר לגמרי. ואין כלי החפירה סבתם בעצם. וכן הדבר בריוח שיבוא ממו"מ. פנים חדשות באו לכאן ועדיפי מדבר שזרעו כלה. דזרע פירות הארץ אע"ג דנרקב ונפסד בקרקע. מ"מ מניה גופיה קרבו הני פירות. והני גידולין אינהו נינהו עצם הזרע. שמחומר הנזרע. באו וגדלו. אע"פ שנשתנה בקרקע וקיבל צורה אחרת מקודם. ולדבר שזרעו בלתי כלה פשיטא דליכא לדמויי הני זוזי קרנא דעיסקא. דשאני דבר שאין זרעו כלה. שהרי הזרע קיים ולא כלה שנשאר בידו. משא"כ במעות שלא נשארו בידו והרי הן אבודין ממנו אע"פ שמצויין אצל אחרים. לענין מעשר ליכא קפידא כי אם בדבר הנמצא בידו שיש לו ריוח בו כברכת ה' אשר נתן לו. וכל מה שבידו הרי הוא בכלל ברכה לעשרו כי מתת אלקים היא. שהזמין לו קנין שהיה חסר ממנו. ועוד המו"מ עלול הוא להפסד כמו לשכר. ובודאי גרע טפי מדבר שזרעו כלה. דבמנהגו של עולם הארץ אינה משנה מדתה שמה שזורעין בה מצמחת עכ"פ. ולא שכיח כלל שלא תתן הארץ יבולה ח"ו. אבל במו"מ שכיח היזיקא בכל יומא. ועביד פרגמטיא דפסיד זמנין טובא אף הקרן. (ובפ"ק דקידושין לענין הענקה ממעטינן כספים אליבא דראב"י לפי שאינן בכלל ברכה אע"ג דעביד בהו עיסקא) לכן אני אומר אלמלא היה מעשר כספים מן התורה. היה קרוב מאד בעיני שלא לבד ההוצאות אינו מנכה. אלא שגם הקרן מתעשר. בכל פעם שמוציאו במו"מ מחדש ומוכרו (וכ"ש המוכר באשראי) נעשה כולו ריווח ומתעשר לפי כולו. כדמרבינן דבר שאין זרעו כלה. מעשר תעשר. וכ"ש הא. (ואיכא למילף נמי מדאשכחן באיסורי הנאה דכל היכא דנאסרו הגדולין נאסרו אף החלופים שמע מנה דכי הדדי נינהו. א"כ נימא אנן נמי דחילופי המו"מ דין גידולין יש להן. וכמו שאלו מתעשרין כך אלו. ששוין הן בכל מקום:)
איברא לדידי חזי קצת דדמי טפי לדבר שזרעו כלה. אע"פ שהרב בעל ס' הנ"ל כי רב כחו ואונו בלשונו וקסת הסופר אשר במתנו. אחריו כל אדם ימשוך הקורא לפי תומו לדמות מעות שבסחורה לדבר שאין זרעו כלה. ולא לדבר שזרעו כלה שהזרע נפסד ונרקב בארץ. אבל כל זה אינו מוכרח דאיפכא מסתברא דהא מיגרע גרע. דהקרן במו"מ אע"פ שאינו נרקב מה בכך המעות אזלי לעלמא. והריווח שבא במו"מ. לא מינייהו קא רבי לגמרי. שאינן אלא בדרך סבה רחוקה ככלי ביד האומן. שבאמצעותו יפעול ויעשה חדשות שלא יצאו מבטן הפועל ולא נתהוו מעצם הכלים השותפים עמו בסבתו. כמו מרא וחצינא ביד החופר בארץ שעל ידיהם נתגלו לו מטמוניות ומצא אוצרות שהם דבר אחר לגמרי. ואין כלי החפירה סבתם בעצם. וכן הדבר בריוח שיבוא ממו"מ. פנים חדשות באו לכאן ועדיפי מדבר שזרעו כלה. דזרע פירות הארץ אע"ג דנרקב ונפסד בקרקע. מ"מ מניה גופיה קרבו הני פירות. והני גידולין אינהו נינהו עצם הזרע. שמחומר הנזרע. באו וגדלו. אע"פ שנשתנה בקרקע וקיבל צורה אחרת מקודם. ולדבר שזרעו בלתי כלה פשיטא דליכא לדמויי הני זוזי קרנא דעיסקא. דשאני דבר שאין זרעו כלה. שהרי הזרע קיים ולא כלה שנשאר בידו. משא"כ במעות שלא נשארו בידו והרי הן אבודין ממנו אע"פ שמצויין אצל אחרים. לענין מעשר ליכא קפידא כי אם בדבר הנמצא בידו שיש לו ריוח בו כברכת ה' אשר נתן לו. וכל מה שבידו הרי הוא בכלל ברכה לעשרו כי מתת אלקים היא. שהזמין לו קנין שהיה חסר ממנו. ועוד המו"מ עלול הוא להפסד כמו לשכר. ובודאי גרע טפי מדבר שזרעו כלה. דבמנהגו של עולם הארץ אינה משנה מדתה שמה שזורעין בה מצמחת עכ"פ. ולא שכיח כלל שלא תתן הארץ יבולה ח"ו. אבל במו"מ שכיח היזיקא בכל יומא. ועביד פרגמטיא דפסיד זמנין טובא אף הקרן. (ובפ"ק דקידושין לענין הענקה ממעטינן כספים אליבא דראב"י לפי שאינן בכלל ברכה אע"ג דעביד בהו עיסקא) לכן אני אומר אלמלא היה מעשר כספים מן התורה. היה קרוב מאד בעיני שלא לבד ההוצאות אינו מנכה. אלא שגם הקרן מתעשר. בכל פעם שמוציאו במו"מ מחדש ומוכרו (וכ"ש המוכר באשראי) נעשה כולו ריווח ומתעשר לפי כולו. כדמרבינן דבר שאין זרעו כלה. מעשר תעשר. וכ"ש הא. (ואיכא למילף נמי מדאשכחן באיסורי הנאה דכל היכא דנאסרו הגדולין נאסרו אף החלופים שמע מנה דכי הדדי נינהו. א"כ נימא אנן נמי דחילופי המו"מ דין גידולין יש להן. וכמו שאלו מתעשרין כך אלו. ששוין הן בכל מקום:)
211
רי״באם היה מעשר כספים נוהג מד"ת וראיה שאינו אפילו מתקנת חז"ל אך ישראל קדושים הם החמירו על עצמן להנהיג מעשר כספים בכ"מ לפחות במעות נדוניא ויבואר איך ומה כח האבות יפה בו ובשאר מעות כמדומה שאינו פשוט כל כך
אלא שאי אפשר להחמיר בו כל כך שנראין דברי האומרים שאין לו עיקר מן התורה (ע"ע מ"ש לקמן בס"ד סס"ג (דיט"ב)) ר"ל בחיוב אם לא ממדת חסידות ודאי יש לו עיקר ועיקר מדברי אבינו הזקן וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו ועל זה אנו סומכין להקל בו. שלא לגדוש המדה להחמיר יותר ממה שנהגו והנח לישראל בני נביאים די להם במה שהחמירו על עצמן לפנים משורת הדין. ויש לי ראיה מפורשת שאין עיקר למעשר כספים אפי' מדבריהם. מהא דפ' הדר המחזיק בנכסי הגר מה יעשה ויתקיימו בידו כו' רבא אמר אפי' עבד עיסקא ורווח. ש"מ בהדיא דלא בעו עשורי לגמרי ואפי' לאזדהורי מעינא בישא. עצה טובה קמ"ל דל"צ לאפסודי מידי. אלא עביד בהו מידי דמצוה כל דהו דלא מפסיד ביה כלל וסגי ליה בהכי. ואי ס"ד דמעשר להו עשורי. למאי צריך נמי לכתיבה דמצוה. אטו הך לאו מצוה רבה היא דמגנא ומצלא בעידנא ובלא עידנא. והיא וודאי מן הגדולה שבגדולות. מצוה שיש לה פירות וקרן קיימת צדקתו עומדת לעד קרנו תרום בכבוד בלי ספק. והיא בדוקה ובחונה. אלא ע"כ שאין עיקר לחיוב זה כלל מד"ס ולא ראו חכמים להטיל חובה זו על האדם בע"כ שהוא דבר קשה להתקיים ואינה מדת כל אדם לפזר כל כך ממון דבר שאינו פרה ורבה בטבעו. ואינו דומה לזרע הארץ כי חק עולם הוא ולא יעבור. משא"כ במו"מ. וע"כ יפה אמרו חז"ל והיו חייך תלואים זה שמזונותיו תלוים בכספו שאעפ"י שהכסף יענה את הכל ובנוהג שבעולם מי שכספו רב אינו חסר כלום ואוהב בהמון לו תבואה והון עשיר קרית עוזו לא יירא בימי רע ובימי רעבון ישבע. אלא לפי שהוא דבר המתמעט והולך וחסר בטבעו. לכן האיש אשר לא מילא כפו ממנו בודאי חייו תלואים מנגד. אם א"ל ממה להתפרנס זולתו. ע"כ א"א להכביד עליו חוק המעשר אלא ברצון לפי מה שהוא אדם. אבל ישראל קדושים הם החמירו על עצמן בכל ארצות אשכנז קיימו וקיבלו עליהם חוק ולא יעבור לעשר ממון הנדוניא שמכניסים להזוג כדי שתשרה ברכה בממונם. ונוהגים האבות לחלקו כפי הישר בעיניהם. ושפיר עבדי לפי שיש לחוש שהבנים לא יחושו לכך ויחוסו על ראשית קנינם שלא לחסרו מיד. משא"כ האבות אפי' הן ציקנין אין עינם צרה בכך וניחא להו בהכי. ונפקי בהו י"ח מידי דהוה אתורם משלו על של חברו טובת הנאה שלו. מיהו הני מילי כשהאבות מחייבים עצמן במעות מעושרים. משא"כ במכניסין סתם כך וכך סכום מעות להזוג ואח"כ בהגיע תור הזיווג נוטלין המעשר. כבר נשתעבד כל הסך להזוג דמצוה עלייהו רמיא והם יעשו בו מה שירצו. ואפי' לכשת"ל דמסתמא ניחא להו במאי דעבדו אבוהון לקיומי מצוה בממונא ולא צריכי רשות לעשר דכמאן דנקיטי רשותא דמו. מ"מ ודאי מצוה דידהו הויא ואע"ג דשליחותייהו קעבדי מידי דהוה אפועלים המעשרים פירותיו של בע"ה. מ"מ טובת הנאה של בעלים. עמ"ש בלח"ש מ"ד פ"ג דתרומות. שמא י"ל כיון דהכי נהוג אדעתא דהכי נתחייבו מעיקרא דסך המעשר שיורי שיירי בסתמא להיות להאבות טובת הנאה שבהן. והבנים מרויחים בכך שאינו נקבע בחובה עליו להפריש מעשר הריוח מכאן ואילך. עמ"ש בפ"ד דשקלים אמתני' דכל קטן שהתחיל אביו לשקול ע"י כו'. אבל אם נהג כן מעצמו פ"א כבר נעשה נדר ואינו יכול להפקיעו. ואפי' מתורת מנהג האב היכא דנהוג במעשר כספים לעולם. מתחייב משום לא תטוש:
אלא שאי אפשר להחמיר בו כל כך שנראין דברי האומרים שאין לו עיקר מן התורה (ע"ע מ"ש לקמן בס"ד סס"ג (דיט"ב)) ר"ל בחיוב אם לא ממדת חסידות ודאי יש לו עיקר ועיקר מדברי אבינו הזקן וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו ועל זה אנו סומכין להקל בו. שלא לגדוש המדה להחמיר יותר ממה שנהגו והנח לישראל בני נביאים די להם במה שהחמירו על עצמן לפנים משורת הדין. ויש לי ראיה מפורשת שאין עיקר למעשר כספים אפי' מדבריהם. מהא דפ' הדר המחזיק בנכסי הגר מה יעשה ויתקיימו בידו כו' רבא אמר אפי' עבד עיסקא ורווח. ש"מ בהדיא דלא בעו עשורי לגמרי ואפי' לאזדהורי מעינא בישא. עצה טובה קמ"ל דל"צ לאפסודי מידי. אלא עביד בהו מידי דמצוה כל דהו דלא מפסיד ביה כלל וסגי ליה בהכי. ואי ס"ד דמעשר להו עשורי. למאי צריך נמי לכתיבה דמצוה. אטו הך לאו מצוה רבה היא דמגנא ומצלא בעידנא ובלא עידנא. והיא וודאי מן הגדולה שבגדולות. מצוה שיש לה פירות וקרן קיימת צדקתו עומדת לעד קרנו תרום בכבוד בלי ספק. והיא בדוקה ובחונה. אלא ע"כ שאין עיקר לחיוב זה כלל מד"ס ולא ראו חכמים להטיל חובה זו על האדם בע"כ שהוא דבר קשה להתקיים ואינה מדת כל אדם לפזר כל כך ממון דבר שאינו פרה ורבה בטבעו. ואינו דומה לזרע הארץ כי חק עולם הוא ולא יעבור. משא"כ במו"מ. וע"כ יפה אמרו חז"ל והיו חייך תלואים זה שמזונותיו תלוים בכספו שאעפ"י שהכסף יענה את הכל ובנוהג שבעולם מי שכספו רב אינו חסר כלום ואוהב בהמון לו תבואה והון עשיר קרית עוזו לא יירא בימי רע ובימי רעבון ישבע. אלא לפי שהוא דבר המתמעט והולך וחסר בטבעו. לכן האיש אשר לא מילא כפו ממנו בודאי חייו תלואים מנגד. אם א"ל ממה להתפרנס זולתו. ע"כ א"א להכביד עליו חוק המעשר אלא ברצון לפי מה שהוא אדם. אבל ישראל קדושים הם החמירו על עצמן בכל ארצות אשכנז קיימו וקיבלו עליהם חוק ולא יעבור לעשר ממון הנדוניא שמכניסים להזוג כדי שתשרה ברכה בממונם. ונוהגים האבות לחלקו כפי הישר בעיניהם. ושפיר עבדי לפי שיש לחוש שהבנים לא יחושו לכך ויחוסו על ראשית קנינם שלא לחסרו מיד. משא"כ האבות אפי' הן ציקנין אין עינם צרה בכך וניחא להו בהכי. ונפקי בהו י"ח מידי דהוה אתורם משלו על של חברו טובת הנאה שלו. מיהו הני מילי כשהאבות מחייבים עצמן במעות מעושרים. משא"כ במכניסין סתם כך וכך סכום מעות להזוג ואח"כ בהגיע תור הזיווג נוטלין המעשר. כבר נשתעבד כל הסך להזוג דמצוה עלייהו רמיא והם יעשו בו מה שירצו. ואפי' לכשת"ל דמסתמא ניחא להו במאי דעבדו אבוהון לקיומי מצוה בממונא ולא צריכי רשות לעשר דכמאן דנקיטי רשותא דמו. מ"מ ודאי מצוה דידהו הויא ואע"ג דשליחותייהו קעבדי מידי דהוה אפועלים המעשרים פירותיו של בע"ה. מ"מ טובת הנאה של בעלים. עמ"ש בלח"ש מ"ד פ"ג דתרומות. שמא י"ל כיון דהכי נהוג אדעתא דהכי נתחייבו מעיקרא דסך המעשר שיורי שיירי בסתמא להיות להאבות טובת הנאה שבהן. והבנים מרויחים בכך שאינו נקבע בחובה עליו להפריש מעשר הריוח מכאן ואילך. עמ"ש בפ"ד דשקלים אמתני' דכל קטן שהתחיל אביו לשקול ע"י כו'. אבל אם נהג כן מעצמו פ"א כבר נעשה נדר ואינו יכול להפקיעו. ואפי' מתורת מנהג האב היכא דנהוג במעשר כספים לעולם. מתחייב משום לא תטוש:
212
רי״גובנדוניא גופא צריך לפלוגי בדידה וביאור יפה בגמרא ר"פ הדר. וש"מ תרתי חדא לקולא וחדא לחומר' והמחמי' בו מ"מ גורם ברכה לעצמו
וצל"ע במנהג זה של מצוה אם פשט ג"כ בנושא את האשה שיש לה ממון לעצמה שירשתו או בא לה ממקום אחר באופן שאין רשות אבות שולטת בו. אם מחויב הבעל לעשר המעות שמכנסת לו בנ"מ ונצ"ב. דבשלמא זוג שאבותיהן משיאין אותן ומכניסין להם מעות מכיסן. דין הוא שיעשרום מתורת מנהג לכל הפחות. לפי שזכו להם בקנין שהיו חסרים ממנו וראוי לכבד ה' מהונו להפריש מראשית ממונו חלק לגבוה למען יתברכו ויצליחו נכסיהם. משא"כ בכה"ג דכבר נתעשר אצל האשה כשזכתה בו. או אפי' לא נתעשר מאחר שכתב לה כל הסך בכתובתה והרי הוא חוב עליו. אעפ"י שלא ניתן לגבות מחיים אם לא בגירושין. מ"מ אין לו שום זכייה בקרן. ומדוע יעשרנו מאחר שאינו מנכה לה כנגדו כלום. ותיבעי למ"ד בעל יורש הוי או לוקח. ואף למ"ד לוקח הוי. י"ל דלא אמר אלא אחר שמתה עח"מ סק"ג. מיהא משום תקנתא דידיה הוא: ולא לאפסודיה מידי. גם אין ענין לכאן אי אמרינן קנין פירות כקנין הגוף. דלענין פירות הוא דאיתשיל. איברא הכא פירות בודאי בעי עשורי למאן דנוהג במעשר כספים. וכי איתשיל לענין הקרן דמשתלם בב' דרכים קמיבעיא מאיזה צד יש לחייבו בחומר המנהג. ומסתברא דלאו ממנהגא הוא כה"ג. ואיכא למפשטה נמי מההיא דאייתינן מר"פ הדר דא"ר אפי' בעל בנכסי אשתו יעשה דבר מצוה לשיתקיימו. די"ל מאי אפי'. אלא צריך לומר דכל חד מוסיף אדחבריה דקמא אמר הזוכה בנכסי הגר דהיא מילתא דתהו בה טובא דלא טרח בהו כלל שאפי' הציע מצעות בלבד קונה. ור"ש הוסיף אפי' בעל בנכסי אשתו אע"ג דלא קנה אותן בהחלט. ורבא הוסיף עבד עיסקא ורווח אע"ג דטרח ביה. ור"פ הוסיף מציאה אע"ג דליכא דידע מנה אלא איהו. ולא שלטא בה עינא. נקטינן מיהא דבעל בנכסי אשתו לא קנין גמור הוא קונה מעכשיו לענין זה מאחר שאין עדיין הקרן מוחלט לו דהיינו דאוסיף רבא (דאל"ה מאי קמ"ל ומ"ש מנכסי הגר. אדרבה בנכסי גר. צריך מיהא מעשה וחזקה. ובנכסי אשתו ל"צ להחזיק בהן אלא כיון שזכה באשה זכה בנכסים ממילא ותווהא מילתא טפי ומאי אפי'. אע"כ רבותא אשמעינן אע"ג דלאו דידיה הוי לגמרי כדאמרן) והשתא אע"ג דבאינך אזלינן לחומרא משום דכולהו בחדא מחיתא נינהו דקנין גמור הקנו לו מן השמים. משא"כ בקנין מפוקפק כזה שאינו אלא הלואה אצלו בחיי האשה. מסתייה לאחמורי בדעביד מידי דמצוה כדקאמר תלמודא. אבל אפוקי ממונא במעשר לעניים ליכא לחיוביה כלל. מ"מ המחמיר עליו תב"ט. וממאי דאמרינן השתא לקולא איכא למשמע מנה אחריתא לחומרא. היכא דמיתא איתתא וירת בעלה כתובתה. נ"ל דבעי עשורי נכסי דירית מנה. ואע"ג דכבר נתעשרו ברשות האשה בחייה. דהאידנא הוא דאתו לרשותיה וקנינהו קנין שלם גמור. (ונ"מ נמי לענין ברכה עמ"ש בא"ח סר"כג) מיהא מודינא בכתובה דאורייתא דלא מיחייבא במעשר. דאכתי לא הוה נפקא מרשותיה ולא זכתה בה האשה מעולם ולא היתה מוחזקת בה כלל. שאפי' כראוי דעלמא לא חשיבא לגבה. והשתא דירית לה בעל לאו שינוי רשות הוא. אולי יש מקום להחמיר במה שהיתה שוה להמכר בטובת הנאה. שלפי שומא זו יעשר. ותליא בפלוגתא דדבר הגורם לממון. אי כממון דמי. אי לא (עמ"ש בס"ד לקמן ספ"ה:
וצל"ע במנהג זה של מצוה אם פשט ג"כ בנושא את האשה שיש לה ממון לעצמה שירשתו או בא לה ממקום אחר באופן שאין רשות אבות שולטת בו. אם מחויב הבעל לעשר המעות שמכנסת לו בנ"מ ונצ"ב. דבשלמא זוג שאבותיהן משיאין אותן ומכניסין להם מעות מכיסן. דין הוא שיעשרום מתורת מנהג לכל הפחות. לפי שזכו להם בקנין שהיו חסרים ממנו וראוי לכבד ה' מהונו להפריש מראשית ממונו חלק לגבוה למען יתברכו ויצליחו נכסיהם. משא"כ בכה"ג דכבר נתעשר אצל האשה כשזכתה בו. או אפי' לא נתעשר מאחר שכתב לה כל הסך בכתובתה והרי הוא חוב עליו. אעפ"י שלא ניתן לגבות מחיים אם לא בגירושין. מ"מ אין לו שום זכייה בקרן. ומדוע יעשרנו מאחר שאינו מנכה לה כנגדו כלום. ותיבעי למ"ד בעל יורש הוי או לוקח. ואף למ"ד לוקח הוי. י"ל דלא אמר אלא אחר שמתה עח"מ סק"ג. מיהא משום תקנתא דידיה הוא: ולא לאפסודיה מידי. גם אין ענין לכאן אי אמרינן קנין פירות כקנין הגוף. דלענין פירות הוא דאיתשיל. איברא הכא פירות בודאי בעי עשורי למאן דנוהג במעשר כספים. וכי איתשיל לענין הקרן דמשתלם בב' דרכים קמיבעיא מאיזה צד יש לחייבו בחומר המנהג. ומסתברא דלאו ממנהגא הוא כה"ג. ואיכא למפשטה נמי מההיא דאייתינן מר"פ הדר דא"ר אפי' בעל בנכסי אשתו יעשה דבר מצוה לשיתקיימו. די"ל מאי אפי'. אלא צריך לומר דכל חד מוסיף אדחבריה דקמא אמר הזוכה בנכסי הגר דהיא מילתא דתהו בה טובא דלא טרח בהו כלל שאפי' הציע מצעות בלבד קונה. ור"ש הוסיף אפי' בעל בנכסי אשתו אע"ג דלא קנה אותן בהחלט. ורבא הוסיף עבד עיסקא ורווח אע"ג דטרח ביה. ור"פ הוסיף מציאה אע"ג דליכא דידע מנה אלא איהו. ולא שלטא בה עינא. נקטינן מיהא דבעל בנכסי אשתו לא קנין גמור הוא קונה מעכשיו לענין זה מאחר שאין עדיין הקרן מוחלט לו דהיינו דאוסיף רבא (דאל"ה מאי קמ"ל ומ"ש מנכסי הגר. אדרבה בנכסי גר. צריך מיהא מעשה וחזקה. ובנכסי אשתו ל"צ להחזיק בהן אלא כיון שזכה באשה זכה בנכסים ממילא ותווהא מילתא טפי ומאי אפי'. אע"כ רבותא אשמעינן אע"ג דלאו דידיה הוי לגמרי כדאמרן) והשתא אע"ג דבאינך אזלינן לחומרא משום דכולהו בחדא מחיתא נינהו דקנין גמור הקנו לו מן השמים. משא"כ בקנין מפוקפק כזה שאינו אלא הלואה אצלו בחיי האשה. מסתייה לאחמורי בדעביד מידי דמצוה כדקאמר תלמודא. אבל אפוקי ממונא במעשר לעניים ליכא לחיוביה כלל. מ"מ המחמיר עליו תב"ט. וממאי דאמרינן השתא לקולא איכא למשמע מנה אחריתא לחומרא. היכא דמיתא איתתא וירת בעלה כתובתה. נ"ל דבעי עשורי נכסי דירית מנה. ואע"ג דכבר נתעשרו ברשות האשה בחייה. דהאידנא הוא דאתו לרשותיה וקנינהו קנין שלם גמור. (ונ"מ נמי לענין ברכה עמ"ש בא"ח סר"כג) מיהא מודינא בכתובה דאורייתא דלא מיחייבא במעשר. דאכתי לא הוה נפקא מרשותיה ולא זכתה בה האשה מעולם ולא היתה מוחזקת בה כלל. שאפי' כראוי דעלמא לא חשיבא לגבה. והשתא דירית לה בעל לאו שינוי רשות הוא. אולי יש מקום להחמיר במה שהיתה שוה להמכר בטובת הנאה. שלפי שומא זו יעשר. ותליא בפלוגתא דדבר הגורם לממון. אי כממון דמי. אי לא (עמ"ש בס"ד לקמן ספ"ה:
213
רי״דתימא רבתי על בחו"י דמדמה שותף לנושא ונותן באמונה וביאור בגמרא
אמנם מש"ע הרב בעל הס' הנ"ז. דבמו"מ דמי כשותף עם הקב"ה שבבואו לחשבון מנכה המתעסק כל ההוצאות חוץ שכר עצמו שאינו מנכה כדאי' גבי הנושא ונותן באמונה. לא ברירא לי מילתא דקמדמי הרב שותף לנושא ונותן באמונה דאמרינן שכר עצמו אינו מעלה לו. ומזה חידש דבר בדין שבא לפניו ששותף הביא בחשבונו ששכר פועלים להביא הסחורה מספינה לביתו וחשב לעצמו שכר כאחד מהפועלים כי טרח ג"כ בזה כמו שאר פועלים על מנת ליטול שכר. וטען כי לולא זה למה לו להתבזות חנם. כי הוא בעל בית מסוים. ופסק שאין בטענתו כלום ולא יטול שכר על זה. ודייק כן מגמרא הנז' גבי נושא ונותן באמונה. דלמאי נ"מ אמרינן שכר עצמו אינו מעלה לו. אי לאו דקמ"ל בכה"ג אע"ג דעשה מלאכה עם הפועלים אינו נוטל כלום. אלו דבריו ז"ל. ותם אני לא אדע הדמיון שבין אלו הנושאים. דהתם כדקאמר תלמודא טעמא שכבר נתן לו שכרו משלם. משא"כ הכא אטו מידי יהיב ליה אמאי לא יעלה שכר עצמו. ועוד נראה דאפי' בנושא ונותן באמונה לא לעולם ובכל אופן אינו מעלה שכר עצמו. אלא דווקא כדמפרש התם בצרדויי דיהבי ד' למאה. דמאי קשיא ליה לתלמודא התם. אשכבר נתן לו שכרו משלם. מהיכא. אטו לא מצי לאסוקי אדעתיה דבודאי יש לו שכר בדבר. אף שנושא ונותן באמונה. אטו בשופטני עסקינן דקטרח בכדי. זבן וזבין תגרא איקרי. ומ"ט לא משני נמי בקצור ובפשיטות דאיירי בשקצץ לו שכר. ומאי איכפת לן באיזה עסק עוסק וכמה שכר פוסק: ומאי פסקא דאוקמה בצרדויי דווקא. אלא ודאי הא דאיכפל ואיצטריך לאוקמה בצרדויי דיהבי ד' למאה היינו משום דהני יהבי אגרא טובא ד' למאה. דכולי האי לא יהיב אי לאו משום שכר טורחו דטרח נמי כפועל. ואחולי אחליה לשכרו בסתמא כה"ג דאית ליה אגרא טפי. והיינו נמי דתני בברייתא שכבר נתן לו כל שכרו משלם. אלא לאו כה"ג דוקא דקצץ לו שכר הרבה בריווח. באופן שידוע שאינו חושש להעלות עוד שכר אפי' אם יטרח לפעמים יותר מן המנהג. אבל אם ידוע שאין השכר מגיע לטורח המלאכה י"ל אפי' בנושא ונותן באמונה יכול הוא להעלות לו שכר עצמו כשהדבר ידוע שלא ניתן לו שכרו משלם כ"ש בשותף למה זה יעמול לרוח לטרוח בחנם בעד חבירו:
אמנם מש"ע הרב בעל הס' הנ"ז. דבמו"מ דמי כשותף עם הקב"ה שבבואו לחשבון מנכה המתעסק כל ההוצאות חוץ שכר עצמו שאינו מנכה כדאי' גבי הנושא ונותן באמונה. לא ברירא לי מילתא דקמדמי הרב שותף לנושא ונותן באמונה דאמרינן שכר עצמו אינו מעלה לו. ומזה חידש דבר בדין שבא לפניו ששותף הביא בחשבונו ששכר פועלים להביא הסחורה מספינה לביתו וחשב לעצמו שכר כאחד מהפועלים כי טרח ג"כ בזה כמו שאר פועלים על מנת ליטול שכר. וטען כי לולא זה למה לו להתבזות חנם. כי הוא בעל בית מסוים. ופסק שאין בטענתו כלום ולא יטול שכר על זה. ודייק כן מגמרא הנז' גבי נושא ונותן באמונה. דלמאי נ"מ אמרינן שכר עצמו אינו מעלה לו. אי לאו דקמ"ל בכה"ג אע"ג דעשה מלאכה עם הפועלים אינו נוטל כלום. אלו דבריו ז"ל. ותם אני לא אדע הדמיון שבין אלו הנושאים. דהתם כדקאמר תלמודא טעמא שכבר נתן לו שכרו משלם. משא"כ הכא אטו מידי יהיב ליה אמאי לא יעלה שכר עצמו. ועוד נראה דאפי' בנושא ונותן באמונה לא לעולם ובכל אופן אינו מעלה שכר עצמו. אלא דווקא כדמפרש התם בצרדויי דיהבי ד' למאה. דמאי קשיא ליה לתלמודא התם. אשכבר נתן לו שכרו משלם. מהיכא. אטו לא מצי לאסוקי אדעתיה דבודאי יש לו שכר בדבר. אף שנושא ונותן באמונה. אטו בשופטני עסקינן דקטרח בכדי. זבן וזבין תגרא איקרי. ומ"ט לא משני נמי בקצור ובפשיטות דאיירי בשקצץ לו שכר. ומאי איכפת לן באיזה עסק עוסק וכמה שכר פוסק: ומאי פסקא דאוקמה בצרדויי דווקא. אלא ודאי הא דאיכפל ואיצטריך לאוקמה בצרדויי דיהבי ד' למאה היינו משום דהני יהבי אגרא טובא ד' למאה. דכולי האי לא יהיב אי לאו משום שכר טורחו דטרח נמי כפועל. ואחולי אחליה לשכרו בסתמא כה"ג דאית ליה אגרא טפי. והיינו נמי דתני בברייתא שכבר נתן לו כל שכרו משלם. אלא לאו כה"ג דוקא דקצץ לו שכר הרבה בריווח. באופן שידוע שאינו חושש להעלות עוד שכר אפי' אם יטרח לפעמים יותר מן המנהג. אבל אם ידוע שאין השכר מגיע לטורח המלאכה י"ל אפי' בנושא ונותן באמונה יכול הוא להעלות לו שכר עצמו כשהדבר ידוע שלא ניתן לו שכרו משלם כ"ש בשותף למה זה יעמול לרוח לטרוח בחנם בעד חבירו:
214
רי״הראיה מתלמוד ערוך לשותף שלא הפסיד שכר עמלו שטרח כפועל יותר מהראוי לו לפ"כ שלא כדברי הרב הנ"ל
ולפום ריהטא נראה שיש להוכיח ההיפך מגמרא ערוכה דפרק איזהו נשך (דסט"א) גבי עובדא דר"א מהגרוניא עם אריסיה. דכי אשתתף בהדיה בפריטי פליג ליה רישא משום דאריסיה הוה. ואמר ליה אע"ג דקטרחת טפי פורתא אמרי אינשי אריסא למרי ארעא משתעבד לאתויי ליה רעיא. הא קמן דאי לאו דבלא"ה אשתעבד ליה לאתויי רעיא לבהמה. דינא הוא דהוה שקיל עלה אגרא במאי דקטרח טפי לאתויי רעיא. אע"ג דשותפי הוו בהך בהמה. לא אמרינן סתמא אחולי אחיל גביה ההיא טירחא יתירתא דעשה עמו כפועל. ושמע מנה דלא דמי שותף לנושא ונותן באמונה לענין שכר עצמו:
ולפום ריהטא נראה שיש להוכיח ההיפך מגמרא ערוכה דפרק איזהו נשך (דסט"א) גבי עובדא דר"א מהגרוניא עם אריסיה. דכי אשתתף בהדיה בפריטי פליג ליה רישא משום דאריסיה הוה. ואמר ליה אע"ג דקטרחת טפי פורתא אמרי אינשי אריסא למרי ארעא משתעבד לאתויי ליה רעיא. הא קמן דאי לאו דבלא"ה אשתעבד ליה לאתויי רעיא לבהמה. דינא הוא דהוה שקיל עלה אגרא במאי דקטרח טפי לאתויי רעיא. אע"ג דשותפי הוו בהך בהמה. לא אמרינן סתמא אחולי אחיל גביה ההיא טירחא יתירתא דעשה עמו כפועל. ושמע מנה דלא דמי שותף לנושא ונותן באמונה לענין שכר עצמו:
215
רי״ואלא שיש מקום לדוחה לדחות' באמת
איברא דאיכא לדחויי דר"א לאו מדינא קאמר דמיבעי למיהב ליה אגרא. אלא ה"ק אפי' ממדת חסידות נמי ליכא למימר דתשקול אגרא בהאי טירחא דטרחת טפי מינאי וק"ל:
איברא דאיכא לדחויי דר"א לאו מדינא קאמר דמיבעי למיהב ליה אגרא. אלא ה"ק אפי' ממדת חסידות נמי ליכא למימר דתשקול אגרא בהאי טירחא דטרחת טפי מינאי וק"ל:
216
רי״זאכן לא נשתנה הדין מחמת זה ועדיין עבתו קיימת
ותו לפירוש הרמב"ם היינו טעמא דשקיל אגרא עלה אי לאו דאריסא הוא. משום דדמי לריבית. מה שטורח בחלקו של ר"א. דהך פלגא הוה ליה עיסקא לגבי אריס. דפלגיה מלוה. ומיירי דשקיל רווחא בחלקו של ר"א. והוא פירוש מרווח. ולא כפי' התו' דאטו בשופטני עסקינן דאשתתף בפריטי בחנם ודוק. א"כ מהתם ליכא ראיה לשותף דאיכא למימר כיון דלא מתחזי כריבית דהא עביד בחנם. אינו מעלה שכר עצמו. דסתמא אחולי אחיל:
ותו לפירוש הרמב"ם היינו טעמא דשקיל אגרא עלה אי לאו דאריסא הוא. משום דדמי לריבית. מה שטורח בחלקו של ר"א. דהך פלגא הוה ליה עיסקא לגבי אריס. דפלגיה מלוה. ומיירי דשקיל רווחא בחלקו של ר"א. והוא פירוש מרווח. ולא כפי' התו' דאטו בשופטני עסקינן דאשתתף בפריטי בחנם ודוק. א"כ מהתם ליכא ראיה לשותף דאיכא למימר כיון דלא מתחזי כריבית דהא עביד בחנם. אינו מעלה שכר עצמו. דסתמא אחולי אחיל:
217
רי״חמיהו הני מילי טירחא פורתא כדר"א. אבל אי טרח טובא דלאו אורחיה. כי נדון דידיה. ודאי דסתמא לא מחיל איניש אבזיונא דגופא וזילותא דנפשיה. ולא דמי לאשה רפ"ט דבתרא דלא אמרינן כיון דלאו אורחה. אע"ג דלא פרישא כדפרישא דמיא. דההיא ודאי שאני וק"ל. והתם נמי דווקא טירחא זוטא כשכירות פועלים. הא לעבוד עבודת פועל ממש. ודאי לא. דאפי' אחין כה"ג לא מחלי בסתמא. ולא יהא גופו קל מביתו וחנותו שנוטל מהם שכר על שהניח סחורת השותפות ברשותו זמן מה. כדאי' בש"ע ח"מ סי' קע"ו סעיף מ"ד. עיין עוד שם בהגה ריש סקע"ז:
218
רי״טועוד נראה דאגב שיטפיה דהרב בעל התשובה הנז' אשתמיטתיה נמי הא דאיתא בהדיא שם סי' קע"ח. (והוא מגמרא ערוכה) דשותף שירד לשדה ועבדה שמין לו כאריס. דכיורד ברשות דמי. והוא הדין אם עסק בדבר המטלטל כמ"ש שם. לא כל שכן כאן שהרי ירד ברשות. דעדיף ודאי. דנוטל שכרו בכל גוונא. וכן משמע בפשיטות מההיא דנושא ונותן דאייתי הרב הנז"ל. מדלא אשמעינן רבותא בשותף שאינו מעלה שכר עצמו אף שאינו נוטל כלום בשכרו אם לא יזדמן ריוח במעות השותפות:
219
ר״כואין אחר תנאי כלום אליבא דכ"ע
ואולם אפי' את"ל דהכי הוא דשותף בסתם מוחל שכר עצמו. מכל מקום נראה פשוט דעכ"פ מצי לאתנויי בכה"ג. וכי אתני הכל לפי תנאו. ומעלה לו בחשבון שכר עצמו. ואפי' בגלויי דעתא בעלמא סגי. כמו ביורשין שאם אמרו ראו מה שהניח לנו אבא הרי אנו עושין ואוכלין שהשכר לעצמן. אע"פ שבסתם השכר לאמצע. ומחלי אחולי גבי הדדי. ואף דשותף לא מצי למיפלג בלא דעתא דחבריה. דווקא לענין הריווח. אבל לא לענין שכר עצמו. דבכה"ג שותף חולק שלא לדעת חבירו. כדאמרינן גבי שיירא שעמד עליה גייס דוק. וכ"ש כשהמלאכה שעשה כדרך הפועלים ושכירים בזויה ושפלה. איננה לפי כבודו של השותף ואין דרכו לעשות כן בשלו כמו שהיה נדון הרב ז"ל. מסתברא דאפי' בסתמא לא אחיל ולא עבד אלא אדעתא דלשקול עליה אגרא. דבדידיה משערינן ואמדינן דעתיה ודוק (ועיין בח"מ סי' רפ"ז סע"ב):
ואולם אפי' את"ל דהכי הוא דשותף בסתם מוחל שכר עצמו. מכל מקום נראה פשוט דעכ"פ מצי לאתנויי בכה"ג. וכי אתני הכל לפי תנאו. ומעלה לו בחשבון שכר עצמו. ואפי' בגלויי דעתא בעלמא סגי. כמו ביורשין שאם אמרו ראו מה שהניח לנו אבא הרי אנו עושין ואוכלין שהשכר לעצמן. אע"פ שבסתם השכר לאמצע. ומחלי אחולי גבי הדדי. ואף דשותף לא מצי למיפלג בלא דעתא דחבריה. דווקא לענין הריווח. אבל לא לענין שכר עצמו. דבכה"ג שותף חולק שלא לדעת חבירו. כדאמרינן גבי שיירא שעמד עליה גייס דוק. וכ"ש כשהמלאכה שעשה כדרך הפועלים ושכירים בזויה ושפלה. איננה לפי כבודו של השותף ואין דרכו לעשות כן בשלו כמו שהיה נדון הרב ז"ל. מסתברא דאפי' בסתמא לא אחיל ולא עבד אלא אדעתא דלשקול עליה אגרא. דבדידיה משערינן ואמדינן דעתיה ודוק (ועיין בח"מ סי' רפ"ז סע"ב):
220
רכ״אואף בסתמא היכא דלאו אורחיה לאפושי בטירחא יתירא ודאי שקיל עלה אגרא וליכא למיזל בתר איפכא א"ל היכא דנהוג נהוג
ואין לומר סברא הפוכה כיון דכל יומא לאו אורחיה בהכי למטרח באגרא. השתא נמי דקעבד. בטובת הנאה בעלמא הוא דקעבד. ולא אדעתא דלשקול אגרא נחית. ויש עוד לכאורה להסביר פני ההראות דבשלמא אי בלא"ה אורחיה למתגר. מצי אמר לא משתעבדנא לאטרוחי כולי האי ולא מיחייבנא לאפסודי אגראי. והבו לי גברא דדלי לי בחריקאי. כיון דהוא גברא דעביד לאוגורי. משא"כ בדלאו אורחיה. דקאמר ליה היאך מאי אפסדת. ודמי לביתא דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר דאינו צריך להעלות לו שכר. ואחולי אחיל לגמרי. איברא לאו מילתא היא דהכא נמי ודאי גברא עביד למיגר שהיה צריך לפועלים ולא הוי סגי בלא"ה. ומאי שנא איהו משאר פועלים ואע"ג דכל יומא לא קטרח ולא קעביד באגרא. אפ"ה לאו מחילה היא. וכעין ראיה לזו מאותה ששנינו במציל מן הדלקה בשבת אם היו פקחים עושים עמו חשבון אחר השבת דמצי אמר בחנם לא ניחא לי דאטרח אע"ג דלאו אורחיה בשכר שבת דעלמא ולא אתני ודוק ועבח"מ סרס"ד בהג"ה:
ואין לומר סברא הפוכה כיון דכל יומא לאו אורחיה בהכי למטרח באגרא. השתא נמי דקעבד. בטובת הנאה בעלמא הוא דקעבד. ולא אדעתא דלשקול אגרא נחית. ויש עוד לכאורה להסביר פני ההראות דבשלמא אי בלא"ה אורחיה למתגר. מצי אמר לא משתעבדנא לאטרוחי כולי האי ולא מיחייבנא לאפסודי אגראי. והבו לי גברא דדלי לי בחריקאי. כיון דהוא גברא דעביד לאוגורי. משא"כ בדלאו אורחיה. דקאמר ליה היאך מאי אפסדת. ודמי לביתא דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר דאינו צריך להעלות לו שכר. ואחולי אחיל לגמרי. איברא לאו מילתא היא דהכא נמי ודאי גברא עביד למיגר שהיה צריך לפועלים ולא הוי סגי בלא"ה. ומאי שנא איהו משאר פועלים ואע"ג דכל יומא לא קטרח ולא קעביד באגרא. אפ"ה לאו מחילה היא. וכעין ראיה לזו מאותה ששנינו במציל מן הדלקה בשבת אם היו פקחים עושים עמו חשבון אחר השבת דמצי אמר בחנם לא ניחא לי דאטרח אע"ג דלאו אורחיה בשכר שבת דעלמא ולא אתני ודוק ועבח"מ סרס"ד בהג"ה:
221
רכ״ביצא לנו מזה שפסקו של הרב ז"ל אינו מוכרח שלא יטול השותף שכר פעולתו אשר עבד בה בסחורה כדרך הפועלים. (ונ"ל דאי תפיס לא מפקינן מניה אם לא באתרא דנהיגי הכי ואורחייהו דשותפי למטרח בגופייהו אזלינן בתר מנהגא) ועכ"פ אינו צודק בהחלט דאי גלי דעתיה. ודאי מעלה לו שכר עצמו כך נלע"ד. ודאתאן עלה נמי בנדון מעשר כספים דידן דבגילויא דעתא ודאי סגי. שיוכל לחשב גם שכר עצמו לנכות מן הריווח:
222
רכ״גמ"ש הרב הנ"ל על הר"ן בנדרים אינו ברור לענ"ד ולא הועיל ליישבו וצ"ל בד"א
גם מש"ע הרב בעל ס' הנז'. לפקפק על הר"ן ז"ל במ"ש בנדרים (דס"ט). שהקשה איך אפשר לומר דמעשר תעשר אתרבי מן התורה דבר שאין זרעו כלה. ומשו"ה מסיק הר"ן דאסמכתא בעלמא היא. והרב בתשובה הנ"ל רמי דיקלא וזקפיה וז"ל לכאורה קשה למה לא מצינו בתבואה שעקרה ושתלה דזה דמיא ממש לדבר שאין זרעו כלה כו'. ולפי האמת ניחא ליה דמכל מקום א"א לאוקמי בהכי כו' שהרי מן התורה לא נתחייב במעשר רק אחר שנתמרח בכרי כו'. אפי' לכתחלה נוטל מן הגורן וזורע עכ"ל. ולא ידענא מאי ניחותא ומאי קאמר מר. אי הכי אפי' דבר שזרעו כלה ליפטר אותו ליטרא זרע שזרע. ולא יתעשר לפי כולו: אלא לפי חשבון הגידולין שהוסיפו עליו. מאחר שהנזרע כבר נפטר מן המעשרות פעם אחת שהוציאם ממנו. והלא מכל מקום חל עליו החיוב לאחר שגדל ונתמרח בכרי. והוא הדין דבר שאין זרעו כלה. אע"ג דנפטר ממעשר קודם הזריעה. והרי הוא כאילו הוציאו ממנו מעשרותיו. שאין הזריעה קובעת למעשר. אפ"ה רבייה רחמנא לעשוריה לכי רבי ויתמרח בכרי ויוקבע למעשר. שיתעשר לפי כולו. דאע"ג דלא בעי עשורי מקמי זריעה ושתילה. דאכתי לא מטא זימניה. מ"מ אחר שגדל והוסיף בקרקע וחזר וקצרו ועשאו כרי. קמ"ל דחייב ממה נפשך דאי מתבטל בקרקע כמו זרע הכלה ופנים חדשות באו לכאן. הרי צריך לעשר כולו כמו בזרעו כלה. ואי לא נתבטלו השיבלין אגב קרקע דכמאן דמנחי בכדא דמו. מכל מקום מתחייב להפריש מהן מעשרות. אע"פ שעדין לא היו חייבים במעשר בשעת השתילה. משום דלא גמרו להו מלאכתן ולא הוקבעו אז. אפ"ה לא פקעה מנייהו חובת המעשרות בכדי. דהשתא דגמרו להו שגדלו כל צרכן ועשאן כרי. האידנא הוא דחלה חובת מעשרות עלייהו. וזה ברור מאד. ואפי' קרא לא צריך. ולאו להכי הוא דאתא דמילתא דפשיטא היא. ולא צריכינן לריבויא דקרא לחייב דבר שאין זרעו כלה. אלא בשתיקן השיבלים ועישרן קודם ששתלן. דקיי"ל יש תרומה במלילות ובשיבלין אע"פ שאינן חייבין. כההיא דתנן מעשר שבולת ונותן לו. ואמרינן נמי בן לוי שהקדים בשבלים. דחולין ומעשרות מתוקנין בכך וכבר נפטרו השבלין אילו לא חזר וזרען. להכי איצטריך קרא דלא תימא אין גידולין מבטלין את העיקר. דכיון שזרען אינו כלה. ליחשב העיקר כדמנח בכדא. ולא ליבעי עשורי מניה זימנא אחרינא. דכבר איפטר ליה. קמ"ל קרא דצריך למיהדר ועשורי עליה. אי הכי מאי דוחקיה דהר"ן ז"ל התם. ומאי טעמא לא נוקי לקרא בהכי דמשכחת לה נמי בתבואה שחייבת מן התורה במעשר. דבר שאין זרעו כלה:
גם מש"ע הרב בעל ס' הנז'. לפקפק על הר"ן ז"ל במ"ש בנדרים (דס"ט). שהקשה איך אפשר לומר דמעשר תעשר אתרבי מן התורה דבר שאין זרעו כלה. ומשו"ה מסיק הר"ן דאסמכתא בעלמא היא. והרב בתשובה הנ"ל רמי דיקלא וזקפיה וז"ל לכאורה קשה למה לא מצינו בתבואה שעקרה ושתלה דזה דמיא ממש לדבר שאין זרעו כלה כו'. ולפי האמת ניחא ליה דמכל מקום א"א לאוקמי בהכי כו' שהרי מן התורה לא נתחייב במעשר רק אחר שנתמרח בכרי כו'. אפי' לכתחלה נוטל מן הגורן וזורע עכ"ל. ולא ידענא מאי ניחותא ומאי קאמר מר. אי הכי אפי' דבר שזרעו כלה ליפטר אותו ליטרא זרע שזרע. ולא יתעשר לפי כולו: אלא לפי חשבון הגידולין שהוסיפו עליו. מאחר שהנזרע כבר נפטר מן המעשרות פעם אחת שהוציאם ממנו. והלא מכל מקום חל עליו החיוב לאחר שגדל ונתמרח בכרי. והוא הדין דבר שאין זרעו כלה. אע"ג דנפטר ממעשר קודם הזריעה. והרי הוא כאילו הוציאו ממנו מעשרותיו. שאין הזריעה קובעת למעשר. אפ"ה רבייה רחמנא לעשוריה לכי רבי ויתמרח בכרי ויוקבע למעשר. שיתעשר לפי כולו. דאע"ג דלא בעי עשורי מקמי זריעה ושתילה. דאכתי לא מטא זימניה. מ"מ אחר שגדל והוסיף בקרקע וחזר וקצרו ועשאו כרי. קמ"ל דחייב ממה נפשך דאי מתבטל בקרקע כמו זרע הכלה ופנים חדשות באו לכאן. הרי צריך לעשר כולו כמו בזרעו כלה. ואי לא נתבטלו השיבלין אגב קרקע דכמאן דמנחי בכדא דמו. מכל מקום מתחייב להפריש מהן מעשרות. אע"פ שעדין לא היו חייבים במעשר בשעת השתילה. משום דלא גמרו להו מלאכתן ולא הוקבעו אז. אפ"ה לא פקעה מנייהו חובת המעשרות בכדי. דהשתא דגמרו להו שגדלו כל צרכן ועשאן כרי. האידנא הוא דחלה חובת מעשרות עלייהו. וזה ברור מאד. ואפי' קרא לא צריך. ולאו להכי הוא דאתא דמילתא דפשיטא היא. ולא צריכינן לריבויא דקרא לחייב דבר שאין זרעו כלה. אלא בשתיקן השיבלים ועישרן קודם ששתלן. דקיי"ל יש תרומה במלילות ובשיבלין אע"פ שאינן חייבין. כההיא דתנן מעשר שבולת ונותן לו. ואמרינן נמי בן לוי שהקדים בשבלים. דחולין ומעשרות מתוקנין בכך וכבר נפטרו השבלין אילו לא חזר וזרען. להכי איצטריך קרא דלא תימא אין גידולין מבטלין את העיקר. דכיון שזרען אינו כלה. ליחשב העיקר כדמנח בכדא. ולא ליבעי עשורי מניה זימנא אחרינא. דכבר איפטר ליה. קמ"ל קרא דצריך למיהדר ועשורי עליה. אי הכי מאי דוחקיה דהר"ן ז"ל התם. ומאי טעמא לא נוקי לקרא בהכי דמשכחת לה נמי בתבואה שחייבת מן התורה במעשר. דבר שאין זרעו כלה:
223
רכ״דאבל לענ"ד האמת יעשה דרכו. דהר"ן מדבר שאין זרעו כלה דרך זריעה משתעי דבהכי מיירי הך סוגיא כגון בצל ששתלו שאינה ממש שתילה. אלא דרך השאלה. משום דדמיא לה. שאין הזרע כלה. דמרבינן ליה נמי מקרא. ובהא שפיר קדייק הר"ן. ומשתילה לא קמיירי. כך נ"ל ברור מבלי עיון בסוגיא דנדרים למיעוט פנאי. ואי"ה אשנה פרק זה ואעבור עליו בעיון. זהו מה שראיתי לעוררך בדבר ואשר ראיתי בעניי יעבץ ס"ט. חותם בעמדין שילהי חורף הת"ץ:
224
רכ״השאלה עיר צפורי העומדת בראש ההר ואין לה חומה גמורה סביב. אם יש לה דין רה"י לטלטל בה בשבת:
225
רכ״ותשובה
226
רכ״זצ"ע להשוות דברי מהרי"ק בתשו' על ענין עיר שהקפה בי"ש עם דברי התלמוד וישוב הגון ומוכרח בלי ספק
דבר ברור הוא הר או תל המתלקט י' מתוך ד' חולק רשות לעצמו ודין מחיצה י"ל לעשות המוקף על ידיהם רה"י דבר תורה. אכן צ"ע מחמת מ"ש בתשובת מהרי"ק שורש מ"ו על ענין עיר א' שהיתה מוקפת הרים סביב לה. שהשיב הרב ז"ל לאסור הטלטול בתוכה מטעם דבעינן היקף לדירה: לאפוקי מחיצת הרים. וצל"ע מהא דאיתא בעירובין פ"ק (דח"א) מעשה במבוי שצדו א' כלה לאשפה. וצידו א' לים. ולא אמר בה ר' לא איסור ולא היתר לא איסור דהא קיימן מחיצות. שמע מנה בהדיא דמחיצת הים מחיצה היא. אע'פ שאין בה תפיסת ידי אדם. ולא נעשה היקף המחיצה לדירה. אפ"ה הויא מחיצה מעליא. ואי לאו דהוי חייש לשמא יעלה הים שרטון. הוה אמר בה נמי היתירא ודאי. אולם יש לחלק בין מבוי דהתם לנדון הרב הנ"ל. דהך מבוי הוו ליה תרי מחיצות גמורות בידי אדם. (ומן התורה בתרי סגי בכל דוכתא לענין שבת וכן לסוכה ואפי' למ"ד ג' מחיצות דאוריית' מיהו שלישית סגי לה בכל דהו) משו"ה הוי מהניא ביה ההיא מחיצה דים אע"ג דאינה עשויה בידי אדם. משא"כ בנדון דמהרי"ק שהיה כל ההיקף של העיר עשוי מן ההרים אשר לא חלו בהם ידי אדם כלל. לעשותה מוקפת לדירה. אבל בעובדא דתלמודא שפיר הויא מוקפת לדירה ע"י שאר המחיצות. (ודילמא מחיצה דים נמי הוי בה תפיסת ידי אדם שהגביהו שפת הקרקע שעל פני הים. או השוו פני החוף בבנין אבנים כמעשה הנמל. בגובה י' טפחים ) וזה נראה נכון וקיים וישר לחלק כן. דבלא"ה ודאי דעת מהרי"ק מוכרחת מהא דאמרי' (עירובין דך"ב) דא"י מקיף לה סולמא דצור מהך גיסא ומחתנא דגדר מהך גיסא. ואפ"ה חייבין בא"י משום ר"ה כמסקנא דגמרא התם. ע"כ צ"ל כמ"ש התו' שם דאפי' לרבנן אתו רבים ומבטלי מחיצה שאינה עשויה בידי אדם. הא להדיא דלא מהני היקף שאינו עשוי בי"א. דאתו רבים ומבטלי מחיצתיה. (ומזה יש לתמוה קצת דמאי דוחקיה דהרב ז"ל משום דבעינן מוקף לדירה וליכא דבהא לאו איכפת לן כולי האי. דמדאורייתא רה"י גמורה היא: אפי' אינו מוקף לדירה ולעולם הזורק לתוכו חייב. והמטלטל בתוכה ד"א פטור. לפי שמחיצה היא אלא שמחוסרת דיורין. ואינה אלא כרמלית מדרבנן. ותיפוק ליה מטעמא דאמרן. וטפי הו"ל לאתויי מגמרא ותוספת הנ"ל דמוכח בפשיטות שנותנין לה דין ר"ה גמור. לעיר המוקפת בהרים. משום דאתו רבים ומבטלי מחיצתא. ופשוט שחייבין עליה מתורת ר"ה. וא"כ דעדיפא מנה הו"ל למימר דאסור לטלטל בתוכה דבר תורה וחייבין עליה חטאת. והיא תמיהא גדולה לכאורה. אלא שבזה נלע"ד לומר שאותו מקום שנשאל עליו הרב ז"ל בקיא הוה בגויה שאין בו משום ר"ה מטעמים אחרים שלא היו ס' רבוא בוקעים בו. ולא היו שביליו המפולשין רחבים י"ו אמה. כי היכי דליתו רבים וליבטלו מחיצתא. וכן נראה מכל מה שצידד שם הרב ז"ל ליתן למקום ההוא דין כרמלית לבד ולא תורת ר"ה. וזה ברור לע"ד) אלא ודאי כדאמרן דמבוי דגמרא שאני והוא ברור על דעתי:
דבר ברור הוא הר או תל המתלקט י' מתוך ד' חולק רשות לעצמו ודין מחיצה י"ל לעשות המוקף על ידיהם רה"י דבר תורה. אכן צ"ע מחמת מ"ש בתשובת מהרי"ק שורש מ"ו על ענין עיר א' שהיתה מוקפת הרים סביב לה. שהשיב הרב ז"ל לאסור הטלטול בתוכה מטעם דבעינן היקף לדירה: לאפוקי מחיצת הרים. וצל"ע מהא דאיתא בעירובין פ"ק (דח"א) מעשה במבוי שצדו א' כלה לאשפה. וצידו א' לים. ולא אמר בה ר' לא איסור ולא היתר לא איסור דהא קיימן מחיצות. שמע מנה בהדיא דמחיצת הים מחיצה היא. אע'פ שאין בה תפיסת ידי אדם. ולא נעשה היקף המחיצה לדירה. אפ"ה הויא מחיצה מעליא. ואי לאו דהוי חייש לשמא יעלה הים שרטון. הוה אמר בה נמי היתירא ודאי. אולם יש לחלק בין מבוי דהתם לנדון הרב הנ"ל. דהך מבוי הוו ליה תרי מחיצות גמורות בידי אדם. (ומן התורה בתרי סגי בכל דוכתא לענין שבת וכן לסוכה ואפי' למ"ד ג' מחיצות דאוריית' מיהו שלישית סגי לה בכל דהו) משו"ה הוי מהניא ביה ההיא מחיצה דים אע"ג דאינה עשויה בידי אדם. משא"כ בנדון דמהרי"ק שהיה כל ההיקף של העיר עשוי מן ההרים אשר לא חלו בהם ידי אדם כלל. לעשותה מוקפת לדירה. אבל בעובדא דתלמודא שפיר הויא מוקפת לדירה ע"י שאר המחיצות. (ודילמא מחיצה דים נמי הוי בה תפיסת ידי אדם שהגביהו שפת הקרקע שעל פני הים. או השוו פני החוף בבנין אבנים כמעשה הנמל. בגובה י' טפחים ) וזה נראה נכון וקיים וישר לחלק כן. דבלא"ה ודאי דעת מהרי"ק מוכרחת מהא דאמרי' (עירובין דך"ב) דא"י מקיף לה סולמא דצור מהך גיסא ומחתנא דגדר מהך גיסא. ואפ"ה חייבין בא"י משום ר"ה כמסקנא דגמרא התם. ע"כ צ"ל כמ"ש התו' שם דאפי' לרבנן אתו רבים ומבטלי מחיצה שאינה עשויה בידי אדם. הא להדיא דלא מהני היקף שאינו עשוי בי"א. דאתו רבים ומבטלי מחיצתיה. (ומזה יש לתמוה קצת דמאי דוחקיה דהרב ז"ל משום דבעינן מוקף לדירה וליכא דבהא לאו איכפת לן כולי האי. דמדאורייתא רה"י גמורה היא: אפי' אינו מוקף לדירה ולעולם הזורק לתוכו חייב. והמטלטל בתוכה ד"א פטור. לפי שמחיצה היא אלא שמחוסרת דיורין. ואינה אלא כרמלית מדרבנן. ותיפוק ליה מטעמא דאמרן. וטפי הו"ל לאתויי מגמרא ותוספת הנ"ל דמוכח בפשיטות שנותנין לה דין ר"ה גמור. לעיר המוקפת בהרים. משום דאתו רבים ומבטלי מחיצתא. ופשוט שחייבין עליה מתורת ר"ה. וא"כ דעדיפא מנה הו"ל למימר דאסור לטלטל בתוכה דבר תורה וחייבין עליה חטאת. והיא תמיהא גדולה לכאורה. אלא שבזה נלע"ד לומר שאותו מקום שנשאל עליו הרב ז"ל בקיא הוה בגויה שאין בו משום ר"ה מטעמים אחרים שלא היו ס' רבוא בוקעים בו. ולא היו שביליו המפולשין רחבים י"ו אמה. כי היכי דליתו רבים וליבטלו מחיצתא. וכן נראה מכל מה שצידד שם הרב ז"ל ליתן למקום ההוא דין כרמלית לבד ולא תורת ר"ה. וזה ברור לע"ד) אלא ודאי כדאמרן דמבוי דגמרא שאני והוא ברור על דעתי:
227
רכ״חעוד ראיה נאה למחיצה ג' בי"ש שמועלת ודאי
וכן צא"ל בטבריה שימה חומתה. ובודאי עירבו בה וראיה לדבר מהא דאמרינן (דפ"זב). שהתיר רחב"ע לאנשי טבריא למלא מים מגזוזטרא בשבת. וגזוזטרא לא אהני אלא לתקוני מיא דלא ליהוו כרמלית. ואי איתא דלא היו יכולין לערב אכתי מרשות היחיד לרשות הרבים קמפקי. דטבריא גופה ר"ה היא. דהא ים לאו מחיצה הוא לאכשורה ודוק. אלא ודאי משום מחיצות דלאינך גיסא שפיר הויא רה"י ונכון:
וכן צא"ל בטבריה שימה חומתה. ובודאי עירבו בה וראיה לדבר מהא דאמרינן (דפ"זב). שהתיר רחב"ע לאנשי טבריא למלא מים מגזוזטרא בשבת. וגזוזטרא לא אהני אלא לתקוני מיא דלא ליהוו כרמלית. ואי איתא דלא היו יכולין לערב אכתי מרשות היחיד לרשות הרבים קמפקי. דטבריא גופה ר"ה היא. דהא ים לאו מחיצה הוא לאכשורה ודוק. אלא ודאי משום מחיצות דלאינך גיסא שפיר הויא רה"י ונכון:
228
רכ״טדברי הרב במ"א בענין זה תמוהים מאד לענ"ד
שוב ראיתי במג"א (סי' שס"ג סכ"ט) שכתב אההיא דמבוי שצדו א' ים וצ"ע מהא דכתבו התו' דמחיצה שאינה עשויה בידי אדם לא חשיבא מחיצה ואתו רבים ומבטלי מחיצתן וצ"ל דהכא מיירי במקום שאין הספינות עוברות שם לנמל דשם הוי הים מחיצה עכ"ד. ותמוה בעיני אטו ספינות מבטלי מחיצות. א"כ יבטלו גם הכרמלית ותחזור ותעשה על ידיהן ר"ה. ויולד לנו מזה עוד דין חדש שהים במקום הנמל שספינות רבות עוברות שם כגון אמשטרדם ולונדון שאפשר ס"ר בוקעים בנמליהם. יהא לו דין ר"ה. וזה ודאי דבר בטל דהא לא דמי לדגלי המדבר. ולא יעלה על הדעת לעשותו ר"ה. וכמדומה ששגג במ"כ בכוונת התו' במ"ש דאתו רבים ומבטלי מחיצה. דפשוט שכיוונו לרגלי רבים הדורסים ברה"י כזו שמחיצותיה בידי שמים וק"ל. לא מחמת ספינות השטות בנמל הים. וע"ל סי' שמ"ה שהביא הרב ז"ל עצמו בשם הרא"ם דלא אתו ספינות ומשוו ר"ה. והוא ברור ומוכרח מטעם שאמרנו. ועוד תמה על עצמך דהא סתם נמל מעשה ידי אדם הוא. ובמחיצה העשויה בידי אדם מי שמעת לה דאתו רבים ומבטלי מחיצתא. א"כ כלפי לייא ואזיל בתר איפכא במ"כ. דבמקום נמל ודאי לא מהני לבטולי מחיצות אפי' ע"י רגל רבים דיבשה. כל שכן דריבוי הספינות העוברות אינו מעלה ומוריד כלום. ובמקום שאין שם נמל מלאכותי. אלא חוף הים הטבעי. אי איכא רגל רבים דווקא הוא דמהני לבטל מחיצתו. שאינה עשויה בי"א. ומ"מ הליכת הספינות בין הכא ובין הכא. לאו כלום היא לענין זה. ואין לומר שכוונת הרב ז"ל ע"י הספינות רגל ב"א הרבה מצויה שם ונעשית ר"ה ע"י הרבים היוצאים מן הספינות ליבשה ומן היבשה לספינה. דמאי איריא ספינות עוברות ואי רבים בקעי באותו מקום ביבשה אע"פ שאינם פורשים בים כלל ולא א' בהם בים יבוא. אפ"ה בטלי מחיצות ודוקא מחיצה דים גרידא. לא דנמל מעשה אדם כנז'. על כן לא נתכוונו דבריו ז"ל כאן. ומיחוורתא כדאמרן בס"ד:
שוב ראיתי במג"א (סי' שס"ג סכ"ט) שכתב אההיא דמבוי שצדו א' ים וצ"ע מהא דכתבו התו' דמחיצה שאינה עשויה בידי אדם לא חשיבא מחיצה ואתו רבים ומבטלי מחיצתן וצ"ל דהכא מיירי במקום שאין הספינות עוברות שם לנמל דשם הוי הים מחיצה עכ"ד. ותמוה בעיני אטו ספינות מבטלי מחיצות. א"כ יבטלו גם הכרמלית ותחזור ותעשה על ידיהן ר"ה. ויולד לנו מזה עוד דין חדש שהים במקום הנמל שספינות רבות עוברות שם כגון אמשטרדם ולונדון שאפשר ס"ר בוקעים בנמליהם. יהא לו דין ר"ה. וזה ודאי דבר בטל דהא לא דמי לדגלי המדבר. ולא יעלה על הדעת לעשותו ר"ה. וכמדומה ששגג במ"כ בכוונת התו' במ"ש דאתו רבים ומבטלי מחיצה. דפשוט שכיוונו לרגלי רבים הדורסים ברה"י כזו שמחיצותיה בידי שמים וק"ל. לא מחמת ספינות השטות בנמל הים. וע"ל סי' שמ"ה שהביא הרב ז"ל עצמו בשם הרא"ם דלא אתו ספינות ומשוו ר"ה. והוא ברור ומוכרח מטעם שאמרנו. ועוד תמה על עצמך דהא סתם נמל מעשה ידי אדם הוא. ובמחיצה העשויה בידי אדם מי שמעת לה דאתו רבים ומבטלי מחיצתא. א"כ כלפי לייא ואזיל בתר איפכא במ"כ. דבמקום נמל ודאי לא מהני לבטולי מחיצות אפי' ע"י רגל רבים דיבשה. כל שכן דריבוי הספינות העוברות אינו מעלה ומוריד כלום. ובמקום שאין שם נמל מלאכותי. אלא חוף הים הטבעי. אי איכא רגל רבים דווקא הוא דמהני לבטל מחיצתו. שאינה עשויה בי"א. ומ"מ הליכת הספינות בין הכא ובין הכא. לאו כלום היא לענין זה. ואין לומר שכוונת הרב ז"ל ע"י הספינות רגל ב"א הרבה מצויה שם ונעשית ר"ה ע"י הרבים היוצאים מן הספינות ליבשה ומן היבשה לספינה. דמאי איריא ספינות עוברות ואי רבים בקעי באותו מקום ביבשה אע"פ שאינם פורשים בים כלל ולא א' בהם בים יבוא. אפ"ה בטלי מחיצות ודוקא מחיצה דים גרידא. לא דנמל מעשה אדם כנז'. על כן לא נתכוונו דבריו ז"ל כאן. ומיחוורתא כדאמרן בס"ד:
229
ר״לדין החריץ שבי"ש ושבי"א מבוא' יפה יפה וביאו' דברי תו' החמורי' לכאור'
לפי דרכך אתה למד בדין החריץ המוזכר בתשו' א"מ הגאון ז"ל סי' ה' שי"ל כל תורת רה"י והוא דבר פשוט וברור מאד בלי ספק. עד שיש לתמוה הרבה על הפצרתו של אותו חכם השואל להכניסו בגדר ספק עד שהוצרך אמ"ה זצ"ל להתארך עמו מאד כדי לברר לו אמתתו. אמנם אין הדברים אמורים אלא בחריץ העשוי בידי אדם כאותו של עיר האג שהיו דנין עליו. וכמעשה כל החריצין של מדינות הולנד. אבל העשוי בידי שמים אינו מועיל לתת לו דין רה"י אלא להחמיר בלבד לחייב הזורק לתוכו. ואף בזו באתרא דבקעי ביה רבים לא מהני. דאתו רבים ומבטלי מחיצה שאינה עשויה בי"א אף לפטור הזורק לתוכו וכל תורת ר"ה עליו בין להקל בין להחמיר כדמוכחא ההיא סוגיא דר"פ עושין פסין. ובזה מדוקדק מאד מ"ש התוס' ד"ה דילמא מעלות ומורדות שכתבו דמחיצה בי"ש לא חשיבא מחיצה כולי האי כו' יע"ש. דמאי כולי האי תו איכא למידק הא איברא איפכא שמעינן להו דאפי' מחיצה העשויה בי"ש לא אתו רבים ומבטלי לה. דהא מעלות ומורדות בי"ש נינהו ואין חייבין עליהן אפי' בח"ל אליבא דרבנן (וכן בתל אע"פ שסתמו בי"ש הוא) אלא צ"ל שקושיתם היא משום דס"ד נהי דאין חייבין עליהן משום ר"ה שלא לחייב המעביר בתוכן ד"א. מיהא נחמיר עליהן שלא להוציא מתוכן לר"ה ולרה"י וכן להפך ונטיל עליהן חומר שתי הרשויות. ועוד בדין היה לחייב עליהן משום רה"י דקיי"ל אף מחיצה העומדת מאליה שמה מחיצה וכל מחיצה איך שהיא חולקת רשות לעצמה מד"ת. א"כ למ"ד דלא אתו רבים ומבטלי מחיצה יהו חייבין עליו מתורת רה"י לכל דבר. וזה תימה דא"כ בכל מדינת א"י ובבל לא יהיו חייבין משום ר"ה. וגם יהא החייב הזורק לתוכן ממ"א. ולזה הוצרכו לתרץ דמחיצה בי"ש לא חשיבא מחיצה כולי האי. אע"ג דמחיצה גמורה היא דבר תורה. מ"מ אינה חשובה כל כך מחיצה שלמה. כמו העשויה בי"א. דאפי' רבים לא מבטלי לה. וזו שבי"ש) אפי' לרבנן אתו רבים ומבטלי לה אף להקל ליתן לה כל תורת ר"ה. והיינו דווקא היכא דניחא תשמישתא דאזדו רבנן לטעמייהו דס"ל כל היכא דניחא תשמישתא אפי' מחיצה העשויה בי"א אתו רבים ומבטלי לה. ברם מעלות ומורדות ודאי שאני כיון דלא ניחא תשמישתייהו במילתייהו קיימן. דחשיבא מחיצה דידהו מחיצה לכ"ע. ודוק היטב. כללא דמילתא מחיצה כל דהו מחיצה הויא דבר תורה וחולקת רשות לשבת. וכי בקעי בה רבים פלוגתא דר"י ורבנן אי אתו רבים ומבטלי מחיצתא לר"י אף העשויה בי"א בטלה. אי לא גמרי להו מחיצות. ולרבנן אי איכא שם ד' מחיצות בעלמא תו לא אתי רבים ומבטלי להו. אבל בב' מחיצות אע"ג דמעלייתא הויין אתו רבים ומבטלי. ולר"י כה"ג כיון דמחיצות גמורות נינהו בתרי מיהת סגי דלא ליתו רבים וליבטלו להו לגמרי. והני מילי בדניחא תשמישתא דרבים: אבל בדלא ניחא תשמישתייהו איפכא הוי. לרבנן לא אתו רבים ומבטלי אפי' מחיצה שבידי שמים. כיון דלא מסתגי להו לרבים להדיא. כה"ג לא פלגי רבנן בין העשויה בי"א לבידי שמים. ולר"י כיון דאינן אלא מחיצות גרועות. אין כחן יפה לעמוד נגד דריסת הרבים אע"פ שהילוכן ע"י הדחק. מיהא בדניחא תשמישתא אע"ג דלרבנן אלימי מחיצות היכא דאיתנהו ד' מחיצות בעלמא. היינו דווקא כשהן בידי אדם. אבל העשויות בידי שמים. לא עדיפי ממחיצות גמורות שבידי אדם היכא דבצרי להו ד' מחיצות. הכא אפי' בד' לא סגי. כיון דאיכא תרתי לגריעותא. דריסת רבים דניחא ומחיצה בידי שמים. מיבטל בטלי להו רבים ודאי. ולכל מילי יהבי להו תורת ר"ה. ולא מהניא מחיצתייהו כלל. ולא אמרן אלא בכולהו בידי שמים. אבל כי ליכא אלא חדא בי"ש ואינך רובא בידי אדם. הדר הנ"ל ככולהו בידי אדם. וכיון דאיתנהו שם ד' מחיצות סגי:
לפי דרכך אתה למד בדין החריץ המוזכר בתשו' א"מ הגאון ז"ל סי' ה' שי"ל כל תורת רה"י והוא דבר פשוט וברור מאד בלי ספק. עד שיש לתמוה הרבה על הפצרתו של אותו חכם השואל להכניסו בגדר ספק עד שהוצרך אמ"ה זצ"ל להתארך עמו מאד כדי לברר לו אמתתו. אמנם אין הדברים אמורים אלא בחריץ העשוי בידי אדם כאותו של עיר האג שהיו דנין עליו. וכמעשה כל החריצין של מדינות הולנד. אבל העשוי בידי שמים אינו מועיל לתת לו דין רה"י אלא להחמיר בלבד לחייב הזורק לתוכו. ואף בזו באתרא דבקעי ביה רבים לא מהני. דאתו רבים ומבטלי מחיצה שאינה עשויה בי"א אף לפטור הזורק לתוכו וכל תורת ר"ה עליו בין להקל בין להחמיר כדמוכחא ההיא סוגיא דר"פ עושין פסין. ובזה מדוקדק מאד מ"ש התוס' ד"ה דילמא מעלות ומורדות שכתבו דמחיצה בי"ש לא חשיבא מחיצה כולי האי כו' יע"ש. דמאי כולי האי תו איכא למידק הא איברא איפכא שמעינן להו דאפי' מחיצה העשויה בי"ש לא אתו רבים ומבטלי לה. דהא מעלות ומורדות בי"ש נינהו ואין חייבין עליהן אפי' בח"ל אליבא דרבנן (וכן בתל אע"פ שסתמו בי"ש הוא) אלא צ"ל שקושיתם היא משום דס"ד נהי דאין חייבין עליהן משום ר"ה שלא לחייב המעביר בתוכן ד"א. מיהא נחמיר עליהן שלא להוציא מתוכן לר"ה ולרה"י וכן להפך ונטיל עליהן חומר שתי הרשויות. ועוד בדין היה לחייב עליהן משום רה"י דקיי"ל אף מחיצה העומדת מאליה שמה מחיצה וכל מחיצה איך שהיא חולקת רשות לעצמה מד"ת. א"כ למ"ד דלא אתו רבים ומבטלי מחיצה יהו חייבין עליו מתורת רה"י לכל דבר. וזה תימה דא"כ בכל מדינת א"י ובבל לא יהיו חייבין משום ר"ה. וגם יהא החייב הזורק לתוכן ממ"א. ולזה הוצרכו לתרץ דמחיצה בי"ש לא חשיבא מחיצה כולי האי. אע"ג דמחיצה גמורה היא דבר תורה. מ"מ אינה חשובה כל כך מחיצה שלמה. כמו העשויה בי"א. דאפי' רבים לא מבטלי לה. וזו שבי"ש) אפי' לרבנן אתו רבים ומבטלי לה אף להקל ליתן לה כל תורת ר"ה. והיינו דווקא היכא דניחא תשמישתא דאזדו רבנן לטעמייהו דס"ל כל היכא דניחא תשמישתא אפי' מחיצה העשויה בי"א אתו רבים ומבטלי לה. ברם מעלות ומורדות ודאי שאני כיון דלא ניחא תשמישתייהו במילתייהו קיימן. דחשיבא מחיצה דידהו מחיצה לכ"ע. ודוק היטב. כללא דמילתא מחיצה כל דהו מחיצה הויא דבר תורה וחולקת רשות לשבת. וכי בקעי בה רבים פלוגתא דר"י ורבנן אי אתו רבים ומבטלי מחיצתא לר"י אף העשויה בי"א בטלה. אי לא גמרי להו מחיצות. ולרבנן אי איכא שם ד' מחיצות בעלמא תו לא אתי רבים ומבטלי להו. אבל בב' מחיצות אע"ג דמעלייתא הויין אתו רבים ומבטלי. ולר"י כה"ג כיון דמחיצות גמורות נינהו בתרי מיהת סגי דלא ליתו רבים וליבטלו להו לגמרי. והני מילי בדניחא תשמישתא דרבים: אבל בדלא ניחא תשמישתייהו איפכא הוי. לרבנן לא אתו רבים ומבטלי אפי' מחיצה שבידי שמים. כיון דלא מסתגי להו לרבים להדיא. כה"ג לא פלגי רבנן בין העשויה בי"א לבידי שמים. ולר"י כיון דאינן אלא מחיצות גרועות. אין כחן יפה לעמוד נגד דריסת הרבים אע"פ שהילוכן ע"י הדחק. מיהא בדניחא תשמישתא אע"ג דלרבנן אלימי מחיצות היכא דאיתנהו ד' מחיצות בעלמא. היינו דווקא כשהן בידי אדם. אבל העשויות בידי שמים. לא עדיפי ממחיצות גמורות שבידי אדם היכא דבצרי להו ד' מחיצות. הכא אפי' בד' לא סגי. כיון דאיכא תרתי לגריעותא. דריסת רבים דניחא ומחיצה בידי שמים. מיבטל בטלי להו רבים ודאי. ולכל מילי יהבי להו תורת ר"ה. ולא מהניא מחיצתייהו כלל. ולא אמרן אלא בכולהו בידי שמים. אבל כי ליכא אלא חדא בי"ש ואינך רובא בידי אדם. הדר הנ"ל ככולהו בידי אדם. וכיון דאיתנהו שם ד' מחיצות סגי:
230
רל״אדין מחיצות שבי"ש וכן שבי"א היכא דליכא שם ד"מ ששוין הן מבואר היטב
אחרי הודיע ה' אותנו את כל זאת והרווחנו דברים הרבה שלא נתבארו עדיין כל צרכן בדברי המחברים. למדנו שני דרכים במחיצות שבי"ש. (וה"ה לבידי אדם כי ליכא שם ד' מחיצות. דשוין הן לרבנן) א' להקל וא' להחמיר. שמענו שמחיצות העשויות בי"ש כגון היקף הרים או חריצים ונקעים טבעיים. עושין רה"י לכל דבר. כל שאין רבים דורסין שם. ואם רבים בוקעין בתוכן אז יש חילוק בין היכא דניחא תשמישן דהו"ל מחיצה נדרסת. כה"ג לאו שמה מחיצה כלל ואתו רבים ומבטלי להו לגמרי. ונותנין להם כל תורת ר"ה גמורה. ואי לא ניחא תשמישן אע"ג דכה"ג במילתייהו קיימי. דחשיבי מחיצתא ולא אתו רבים ומבטלי להו דקיי"ל כרבנן. מיהו אכתי צריך לפלוגי בדידהו. דלא מהניין מחיצתייהו אלא לאותן מעלות ומורדות וסרטיאות עצמן דלא ליהוי להו דין ר"ה ע"י הילוך דרבים כי לא ניחא דריסתן. דלא חשיבא לבטולי למחיצות. נפקא מנה לדרך ר"ה העוברת ביניהן שאין חייבין עליה. אבל עיירות גדולות ופלטיאות שבתוכן. הרי הן ר"ה לכל דבריהם. אע"פ שמוקפות במחיצות הללו שבי"ש (או שבי"א ואינן ד') אינן מועילות. כיון דניחא תשמישתא דרבים התם. אכן במחיצות שלמות בידי אדם ודאי יש תיקון גם לפלטיא עצמה. כדאיתא פ"ק בסוגיא דכיצד מערבין דרך ר"ה. ותמהני מאד ממ"ש אמ"ה ז"ל (בספרו סל"ז) בשם הרשב"א דבפלטיא אפי' דלתות המדינה ננעלות חייבין עליה משום ר"ה וסברתו מצאה חן בעיניו וקלסה. והא בהדיא שמעינן מהתם דבדלתות נעולות מיהא סגי. (ולענין כרמלית המובלעת בתוך רה"י גמור עמ"ש בס"ד בחי' סי' שנ"ח) ולמדנו לענין מחיצת החריצין שבידי אדם שמועלת לתקן ר"ה שבתוך היקפן ונעשה רה"י על ידיהן. כאילו היתה מוקפת חומה. ולא אתו רבים ומבטלי מחיצותיהן. כיון דבי"א נינהו:
אחרי הודיע ה' אותנו את כל זאת והרווחנו דברים הרבה שלא נתבארו עדיין כל צרכן בדברי המחברים. למדנו שני דרכים במחיצות שבי"ש. (וה"ה לבידי אדם כי ליכא שם ד' מחיצות. דשוין הן לרבנן) א' להקל וא' להחמיר. שמענו שמחיצות העשויות בי"ש כגון היקף הרים או חריצים ונקעים טבעיים. עושין רה"י לכל דבר. כל שאין רבים דורסין שם. ואם רבים בוקעין בתוכן אז יש חילוק בין היכא דניחא תשמישן דהו"ל מחיצה נדרסת. כה"ג לאו שמה מחיצה כלל ואתו רבים ומבטלי להו לגמרי. ונותנין להם כל תורת ר"ה גמורה. ואי לא ניחא תשמישן אע"ג דכה"ג במילתייהו קיימי. דחשיבי מחיצתא ולא אתו רבים ומבטלי להו דקיי"ל כרבנן. מיהו אכתי צריך לפלוגי בדידהו. דלא מהניין מחיצתייהו אלא לאותן מעלות ומורדות וסרטיאות עצמן דלא ליהוי להו דין ר"ה ע"י הילוך דרבים כי לא ניחא דריסתן. דלא חשיבא לבטולי למחיצות. נפקא מנה לדרך ר"ה העוברת ביניהן שאין חייבין עליה. אבל עיירות גדולות ופלטיאות שבתוכן. הרי הן ר"ה לכל דבריהם. אע"פ שמוקפות במחיצות הללו שבי"ש (או שבי"א ואינן ד') אינן מועילות. כיון דניחא תשמישתא דרבים התם. אכן במחיצות שלמות בידי אדם ודאי יש תיקון גם לפלטיא עצמה. כדאיתא פ"ק בסוגיא דכיצד מערבין דרך ר"ה. ותמהני מאד ממ"ש אמ"ה ז"ל (בספרו סל"ז) בשם הרשב"א דבפלטיא אפי' דלתות המדינה ננעלות חייבין עליה משום ר"ה וסברתו מצאה חן בעיניו וקלסה. והא בהדיא שמעינן מהתם דבדלתות נעולות מיהא סגי. (ולענין כרמלית המובלעת בתוך רה"י גמור עמ"ש בס"ד בחי' סי' שנ"ח) ולמדנו לענין מחיצת החריצין שבידי אדם שמועלת לתקן ר"ה שבתוך היקפן ונעשה רה"י על ידיהן. כאילו היתה מוקפת חומה. ולא אתו רבים ומבטלי מחיצותיהן. כיון דבי"א נינהו:
231
רל״באם יש לחוש בנהרו' וחריצין מחמ' שנקרשן בימו' הגשמים
ועדיין צריכין אנו לחקור אם חלה עליהן חששת חז"ל שמא יעלה הים שרטון. וכבר הושוו הפוסקים והסכימו דלא חיישינן לה אפי' בנהרות. כ"ש לחריצין הללו דלא רדיפי מיא דלא שייכא בהו. אלא שהאחרונים ז"ל חידשו לנו חומרא אחרת שאם נקרשין מימי הנהרות והחריצים בימי הגשמים בטלה המחיצה ואסור לטלטל עכ"פ באותן שבתות לדברי המג"א. וכמדת במג"ד אף בכל השנה אסורין אותן עיירות שיש בהן חששה זו. ואם אמנם לכאורה מצאה החששה מקום לחול. דדמי לשרטון. וליכא לדחויי דקרח שאני דהא שרי לשבור הקרח כדאי' בא"ח סי' ש"כ. דהא לאו מילתא דבנהר ואגם מים אסור כמ"ש שם במג"א בפשיטות. וכך נ"ל ברור דלא שרי ראבי"ה שבירת הקרח אלא בכלים ובקרח שאינו חזק. דומיא דשבירת חבית לאכול גרוגרת וק"ל. אבל קרח שבנהרות והוא חזק כל כך שעוברין עליו בני אדם וקרונות. מ"ט יהא מותר לשברו. הא קיי"ל אפי' חותמות בעלמא שבקרקע אסור להפקיע ולחתוך משום סתירה. כ"ש קרח חזק כל כך דבעי מרא וחצינא. דהויא סתירה גדולה בקרקע: ופשיטא דאסורה. אפי' ליטול מתחתיו דבר הצריך לשבת. הגע עצמך פירות באוצר תחת הקרקע. יהא מותר לסתור קרקע שעליהן או לשבר שאר סתימה חזקה שעל גביהן הא ודאי לא שרי:
ועדיין צריכין אנו לחקור אם חלה עליהן חששת חז"ל שמא יעלה הים שרטון. וכבר הושוו הפוסקים והסכימו דלא חיישינן לה אפי' בנהרות. כ"ש לחריצין הללו דלא רדיפי מיא דלא שייכא בהו. אלא שהאחרונים ז"ל חידשו לנו חומרא אחרת שאם נקרשין מימי הנהרות והחריצים בימי הגשמים בטלה המחיצה ואסור לטלטל עכ"פ באותן שבתות לדברי המג"א. וכמדת במג"ד אף בכל השנה אסורין אותן עיירות שיש בהן חששה זו. ואם אמנם לכאורה מצאה החששה מקום לחול. דדמי לשרטון. וליכא לדחויי דקרח שאני דהא שרי לשבור הקרח כדאי' בא"ח סי' ש"כ. דהא לאו מילתא דבנהר ואגם מים אסור כמ"ש שם במג"א בפשיטות. וכך נ"ל ברור דלא שרי ראבי"ה שבירת הקרח אלא בכלים ובקרח שאינו חזק. דומיא דשבירת חבית לאכול גרוגרת וק"ל. אבל קרח שבנהרות והוא חזק כל כך שעוברין עליו בני אדם וקרונות. מ"ט יהא מותר לשברו. הא קיי"ל אפי' חותמות בעלמא שבקרקע אסור להפקיע ולחתוך משום סתירה. כ"ש קרח חזק כל כך דבעי מרא וחצינא. דהויא סתירה גדולה בקרקע: ופשיטא דאסורה. אפי' ליטול מתחתיו דבר הצריך לשבת. הגע עצמך פירות באוצר תחת הקרקע. יהא מותר לסתור קרקע שעליהן או לשבר שאר סתימה חזקה שעל גביהן הא ודאי לא שרי:
232
רל״גוהשגה על האחרונים ז"ל
ומ"מ יש לעיין אם זה כדאי. לאסור הטלטול מחמת הקרש. ולפמ"ש לעיל דלא אתו ספינות ומבטלי מחיצתא דבעינן דומיא דדגלי מדבר. הכא נמי לא הוי דומיא דדגלי מדבר שלא היו הולכין על פני המים ולא היו קובעין מחניהם על הקרח. גם אינו ראוי לכך שהרי בחום השמש נמס. ומשו"ה נמי לא דמי לתבן שאם הוא מוקצה. קיי"ל דמבטל מחיצה כמ"ש בט"ז. דשאני תבן דמוקצה דודאי יעמוד שם כל ימי השבת. משא"כ בקרח. וכי אינו עשוי להתפשר בו ביום. עם כל תוקפו בבוא עליו חום היום או שירדו גשמים. מיד נפשר ומתמוגג. ותיכף אינו ראוי להילוך. אף שעדיין לא חזר כולו למים. מ"מ לא דרסי ביה רבים. משום הכי מסתבר טפי. דלא דמי אלא לתבן המוכן דאע"ג דאינו נוטלו משם. לא מבטל מחיצה. הוא הדין הקרש אע"פ שהוא חזק. ומעתה אין הכרח בכל מ"ש בט"ז לאיסור. והפריז על המדה לאסור בכל השנה ואין ראיה לדבר זה כלל. דאפי' תימא קרש אוסר. לא דמי לשירטון דהחששה עומדת לעולם ושייכא בכולה שתא וק"ל. על כן די למחמיר באותה שבת כדעת המג"א:
ומ"מ יש לעיין אם זה כדאי. לאסור הטלטול מחמת הקרש. ולפמ"ש לעיל דלא אתו ספינות ומבטלי מחיצתא דבעינן דומיא דדגלי מדבר. הכא נמי לא הוי דומיא דדגלי מדבר שלא היו הולכין על פני המים ולא היו קובעין מחניהם על הקרח. גם אינו ראוי לכך שהרי בחום השמש נמס. ומשו"ה נמי לא דמי לתבן שאם הוא מוקצה. קיי"ל דמבטל מחיצה כמ"ש בט"ז. דשאני תבן דמוקצה דודאי יעמוד שם כל ימי השבת. משא"כ בקרח. וכי אינו עשוי להתפשר בו ביום. עם כל תוקפו בבוא עליו חום היום או שירדו גשמים. מיד נפשר ומתמוגג. ותיכף אינו ראוי להילוך. אף שעדיין לא חזר כולו למים. מ"מ לא דרסי ביה רבים. משום הכי מסתבר טפי. דלא דמי אלא לתבן המוכן דאע"ג דאינו נוטלו משם. לא מבטל מחיצה. הוא הדין הקרש אע"פ שהוא חזק. ומעתה אין הכרח בכל מ"ש בט"ז לאיסור. והפריז על המדה לאסור בכל השנה ואין ראיה לדבר זה כלל. דאפי' תימא קרש אוסר. לא דמי לשירטון דהחששה עומדת לעולם ושייכא בכולה שתא וק"ל. על כן די למחמיר באותה שבת כדעת המג"א:
233
רל״דעי"ל ע"ד האחרונים מהא דפריך תלמודא בבל מקיף לה פרת ועמ"ש התוספות שם. ואי איתא (אע"ג דמאוקיינוס שפיר פריך (ואפי' אאוקיינוס איכא למידק. דלרוח צפון הוא ים נקרש תמיד וכך שמו בלע"ז (מאר גלאציאל) והרי שם לפ"ז בטלה המחיצה כל השנה. ויש להמליץ ע"ז מ"ש רז"ל רוח צפונית פרוצה) מאי קושיא מפרת ודגלת דנהרות הן וראויות לקרוש. משו"ה לא חשיבי מחיצה. אלא ודאי ליתא להך סברא לגמרי. עי"ל בדבריהם ואין להאריך כאן (שלא דיברנו מזה רק אגב גררא). ועיין שילהי פ"ח דאהלות דכפור וגליד לא חשיבי מחיצה לענין טומאה. מיהא בחריצין העשויין בי"א לית דין ולית דיין דלא אתו רבים ומבטלי מחיצתן כ"ש דליכא דחש לביטול מחיצות בי"א מחמת הקרש. ואף במחיצה רביעית בי"ש חדא מילתא היא. וכן במחיצת הרים אין לחוש למחיצה רביעית הנלע"ד כתבתי יעבץ ס"ט:
234
רל״השאלת מה דעתי באותה הוראה שהזכירו האחרונים ז"ל בהל' דרוסה שאם נמצאו בעדר א' ג' נדרסין כל העדר אסור. לפי שמצאת להרב בטז"ל שהשיג ע"ז ושבושי קמשביש לה:
235
רל״ותשובה
236
רל״זתשובה לדברי הרב בט"ז בי"ד סנ"ז
אני אינני כדאי להשיב על דברי הרב ז"ל כ"ש לחלוק עליו ח"ו לסמוך על דעתי הקלה אפי' להחמיר. אלא לענין הלכה אני אומר להעתיק לך מ"ש בס"ד בחי' על י"ד וז"ל (בסי' נ"ז בסופו) כתב הרב ט"ז ז"ל מ"כ שאם נמצאו ג' וכו'. וכתב הוא ז"ל על זה טעות גמור הוא דמה מועיל זה וכל בהמה ובהמה יש לה חזקה טובה עכ"ל. ולא ידעתי מדוע החליטו הרב ז"ל לטעות. שלענ"ד אין כאן טעות כלל שהרי הוחזק הדורס בעדר זה וכל א' וא' מהבהמות שבעדר בספק עומדת. ועד כאן לא בעינן מקום צר אלא בספק דרס. (דמידי הוא טעמא אלא שאני אומר ברחו מפניו ולא השיגם. וכאן הרי שור שחוט לפניך) אבל הכא ודאי דרס כל א' ספק הוא. בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת. ואדרבה לדידי איפכא קשיא לי מאי איריא תלתא אפי' בחדא תסגי. דהא איגלאי מילתא דדורס היה בעדר ודרס. וקיי"ל חוששין לספק דרוסה. וכל העדר בספק דרוסה עומד אם ידענו שבא הדורס לתוכו ודרס ודאי ודוק:
אני אינני כדאי להשיב על דברי הרב ז"ל כ"ש לחלוק עליו ח"ו לסמוך על דעתי הקלה אפי' להחמיר. אלא לענין הלכה אני אומר להעתיק לך מ"ש בס"ד בחי' על י"ד וז"ל (בסי' נ"ז בסופו) כתב הרב ט"ז ז"ל מ"כ שאם נמצאו ג' וכו'. וכתב הוא ז"ל על זה טעות גמור הוא דמה מועיל זה וכל בהמה ובהמה יש לה חזקה טובה עכ"ל. ולא ידעתי מדוע החליטו הרב ז"ל לטעות. שלענ"ד אין כאן טעות כלל שהרי הוחזק הדורס בעדר זה וכל א' וא' מהבהמות שבעדר בספק עומדת. ועד כאן לא בעינן מקום צר אלא בספק דרס. (דמידי הוא טעמא אלא שאני אומר ברחו מפניו ולא השיגם. וכאן הרי שור שחוט לפניך) אבל הכא ודאי דרס כל א' ספק הוא. בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת. ואדרבה לדידי איפכא קשיא לי מאי איריא תלתא אפי' בחדא תסגי. דהא איגלאי מילתא דדורס היה בעדר ודרס. וקיי"ל חוששין לספק דרוסה. וכל העדר בספק דרוסה עומד אם ידענו שבא הדורס לתוכו ודרס ודאי ודוק:
237
רל״חוראיה נכונה לקיים ההוראה שמ"כ שאם נמצאו ג' נדרסין בעדר שכולו אסור וביאור הענין שדינו כספק דרוסה
ויש לדמות נדון זה לעיר שכבשה כרכום שכל כהנות שבתוכה פסולות. לחד אוקמתא אפי' יכולות לברוח ואפי' מחבואה אינה מצלת אלא אותה שנבדקה ואמרה טהורה אני. וטעמא משום דהוחזקו בועלין. לא מהניא לה חזקה דגופה. (אע"ג דכל אשה יש לה חזקה דכשרות) והכא נמי איכא חזקה דדרס בעדר זה דאע"ג דיכולין לברוח הרי כולן בספק דרוסות ולא מהניא חזקתייהו. והא דהכא מצרכינן מקום צר גבי ספק דרס. היינו משום. דכל כמה דלא ראינוהו שדרס. אין חזקתו דורס לפי שפעמים הרבה אינו דורס. דמשו"ה לא אסרינן בספק דרוסה אלא בשתק ואינהו מקרקרין. אבל באינך גווני לא חיישינן. אפי' ידענו שהיה כאן דורס. מפני שאין דריסתו ודאית. כל שלא ראינו או ידענו שדרס. אלא דבדאיכא ריעותא כגון איהו שתק ואינהו מקרקרין חוששין לס"ד אע"פ שעדיין לא הוחזקה דריסתו. ולהכי בעינן מקום צר לאחזוקי ריעותא. משא"כ בשדרס לפנינו (או מצאנו דרוסות בפנינו דהיינו הך) בכל גוונא חוששין. דמ"מ הוו להו ספק דרוסות אפי' בבקעה ומקום רחב. שכל השוורים של עדר א' הרי הם כמכונסים ומקובצים במקום א'. שאינן פורשין זה מזה כל דלא אנקיטינהו ניגרי ברייתא. יעוין שילהי קמא. וכן נקנין ע"י משכוכית מטעם זה.ונכנסין בספק אע"פ שיכולין להשמט ולברוח. לא תלינן להקל כה"ג. דומיא דכהנות דלא מהניא להו חזקה דגופא אף שאין המקום צר אצלן לברוח ולהמלט כדאוקימנא התם. ועדיפא מהכא. דהתם אכתי לא אחזוק כלל בעילת כרכום. משוינן ליה כודאי. וכ"ש בנ"ד שהוחזקה דריסה דלא גרעא מנה ואוסרת אפי' במקום רחב כל העדר הנכנס בספק. כדרך שנכנסות בספק כל נשי העיר. אפי' פתוחה. ואף מאן דמוקי התם בגוונא אחרינא. איפשר דמודה הכא כיון דודאי הוא שדרס מקצתו. שחוששין לכולו. ודילמא היינו נמי טעמיה דבהג"ה ההיא דמצריך תלת נדרסין. לאו להחזיק העדר. אלא להחזיק הדורס דס"ל שאינו מוחזק לדורס עד שידרוס ג"פ. (אע"פ דמועדין הן מתחלתן לגבי נזקין במה שהזיקו. מ"מ לענין איסורא לחוש לספק דריסתן לא אמרינן חזקתן דורסין לאסור אחרות ודוק ועמ"ש בס"ד בחי' ספ"ק דקמא) או משום דבחדא איכא למימר איהי אזלא לגביה דחדא עבדא דמשתמטא לזימנין. ואשכחה דורס ודרסה וערקא. והדרא לעדרה. ומחמת זה לא הוחזקה דריסתו שלא במקומו בעדר זה. דתלינן דלא עקר הדורס ממקומו ולא נפל על עדר זה מעולם. אלא דווקא בשיש ג' נדרסין שהרי הוחזק דורס בעדר. והוחזקה דריסה. ושוב אין תולין לומר שפירשו אלו הג' ונדרסו שלא במקומן דכאן נמצאו וכאן היו (ודוק) ואיכא גילוי מילתא דהדורס נפל על העדר ודרס בהן. מעתה כולן אסורין מספק. ולא מפני שהוחזקו בדרוסות דנימא העמד כולן בחזקת שנדרסו כמו שהבין בט"ז ז"ל. שזה דבר בטל בלי ספק. דשוינהו נמי ודאי דרוסות כיון דקאתי עלה מטעם דחזקת כולן דרוסות וק"ל. זה ודאי לא עלה על דעת אדם מעולם. אלא כדאמרן דבכה"ג כולהו ספקא הויין כנ"ל ברור ונכון עד כאן לשוני שם. ואתה תבחר ותקרב. והיה זה שלום וישע רב. כחפץ דש"ת בוקר וערב. הטרוד יעב"ץ ס"ט:
ויש לדמות נדון זה לעיר שכבשה כרכום שכל כהנות שבתוכה פסולות. לחד אוקמתא אפי' יכולות לברוח ואפי' מחבואה אינה מצלת אלא אותה שנבדקה ואמרה טהורה אני. וטעמא משום דהוחזקו בועלין. לא מהניא לה חזקה דגופה. (אע"ג דכל אשה יש לה חזקה דכשרות) והכא נמי איכא חזקה דדרס בעדר זה דאע"ג דיכולין לברוח הרי כולן בספק דרוסות ולא מהניא חזקתייהו. והא דהכא מצרכינן מקום צר גבי ספק דרס. היינו משום. דכל כמה דלא ראינוהו שדרס. אין חזקתו דורס לפי שפעמים הרבה אינו דורס. דמשו"ה לא אסרינן בספק דרוסה אלא בשתק ואינהו מקרקרין. אבל באינך גווני לא חיישינן. אפי' ידענו שהיה כאן דורס. מפני שאין דריסתו ודאית. כל שלא ראינו או ידענו שדרס. אלא דבדאיכא ריעותא כגון איהו שתק ואינהו מקרקרין חוששין לס"ד אע"פ שעדיין לא הוחזקה דריסתו. ולהכי בעינן מקום צר לאחזוקי ריעותא. משא"כ בשדרס לפנינו (או מצאנו דרוסות בפנינו דהיינו הך) בכל גוונא חוששין. דמ"מ הוו להו ספק דרוסות אפי' בבקעה ומקום רחב. שכל השוורים של עדר א' הרי הם כמכונסים ומקובצים במקום א'. שאינן פורשין זה מזה כל דלא אנקיטינהו ניגרי ברייתא. יעוין שילהי קמא. וכן נקנין ע"י משכוכית מטעם זה.ונכנסין בספק אע"פ שיכולין להשמט ולברוח. לא תלינן להקל כה"ג. דומיא דכהנות דלא מהניא להו חזקה דגופא אף שאין המקום צר אצלן לברוח ולהמלט כדאוקימנא התם. ועדיפא מהכא. דהתם אכתי לא אחזוק כלל בעילת כרכום. משוינן ליה כודאי. וכ"ש בנ"ד שהוחזקה דריסה דלא גרעא מנה ואוסרת אפי' במקום רחב כל העדר הנכנס בספק. כדרך שנכנסות בספק כל נשי העיר. אפי' פתוחה. ואף מאן דמוקי התם בגוונא אחרינא. איפשר דמודה הכא כיון דודאי הוא שדרס מקצתו. שחוששין לכולו. ודילמא היינו נמי טעמיה דבהג"ה ההיא דמצריך תלת נדרסין. לאו להחזיק העדר. אלא להחזיק הדורס דס"ל שאינו מוחזק לדורס עד שידרוס ג"פ. (אע"פ דמועדין הן מתחלתן לגבי נזקין במה שהזיקו. מ"מ לענין איסורא לחוש לספק דריסתן לא אמרינן חזקתן דורסין לאסור אחרות ודוק ועמ"ש בס"ד בחי' ספ"ק דקמא) או משום דבחדא איכא למימר איהי אזלא לגביה דחדא עבדא דמשתמטא לזימנין. ואשכחה דורס ודרסה וערקא. והדרא לעדרה. ומחמת זה לא הוחזקה דריסתו שלא במקומו בעדר זה. דתלינן דלא עקר הדורס ממקומו ולא נפל על עדר זה מעולם. אלא דווקא בשיש ג' נדרסין שהרי הוחזק דורס בעדר. והוחזקה דריסה. ושוב אין תולין לומר שפירשו אלו הג' ונדרסו שלא במקומן דכאן נמצאו וכאן היו (ודוק) ואיכא גילוי מילתא דהדורס נפל על העדר ודרס בהן. מעתה כולן אסורין מספק. ולא מפני שהוחזקו בדרוסות דנימא העמד כולן בחזקת שנדרסו כמו שהבין בט"ז ז"ל. שזה דבר בטל בלי ספק. דשוינהו נמי ודאי דרוסות כיון דקאתי עלה מטעם דחזקת כולן דרוסות וק"ל. זה ודאי לא עלה על דעת אדם מעולם. אלא כדאמרן דבכה"ג כולהו ספקא הויין כנ"ל ברור ונכון עד כאן לשוני שם. ואתה תבחר ותקרב. והיה זה שלום וישע רב. כחפץ דש"ת בוקר וערב. הטרוד יעב"ץ ס"ט:
238
רל״טשאלת פאה נכרית מהו משום פריעת ראש באשה.
239
ר״מתשובה
240
רמ״אהשגה למ"ש הריב"ב בגליון גמרא דנזיר
מצאתי בגמרא דנזיר (דכ"ח) נדפס בגליון ז"ל נ"ל היתר מכאן לשערות שנשים נשואות נותנות בראשיהם יהושע בועז עכ"ל. ולא נהירא לי היתר זה ולא ידענא מאי דעתיה אי בבית וחצר ודאי שרי דלא גרע מקלתה. ולדעת התו' אפי' בשערה שרי. דאל"כ לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה. וכ"ש פאה נכרית. ואי בר"ה ותחת קישוריה. נמי פשיטא. אלא ודאי לר"ה ובגלוי למעלה מקישוריה איירי דשרי. ואיני רואה מהיכן למד פשיטות היתר זה ומהיכא דייק. אי מדאמרינן הכא אפשר בפאה נכרית. מנ"ל דבר"ה מיירי:
מצאתי בגמרא דנזיר (דכ"ח) נדפס בגליון ז"ל נ"ל היתר מכאן לשערות שנשים נשואות נותנות בראשיהם יהושע בועז עכ"ל. ולא נהירא לי היתר זה ולא ידענא מאי דעתיה אי בבית וחצר ודאי שרי דלא גרע מקלתה. ולדעת התו' אפי' בשערה שרי. דאל"כ לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה. וכ"ש פאה נכרית. ואי בר"ה ותחת קישוריה. נמי פשיטא. אלא ודאי לר"ה ובגלוי למעלה מקישוריה איירי דשרי. ואיני רואה מהיכן למד פשיטות היתר זה ומהיכא דייק. אי מדאמרינן הכא אפשר בפאה נכרית. מנ"ל דבר"ה מיירי:
241
רמ״בפאה נכרית באשה למעלה במקום שער בגלוי ודאי אסור וביאור הגון בגמרא ומשנה
ותדע דעל כרחך לא קמיירי בהכי. דהא לא אתינן להכי. אלא משום דלא מצי בעל למימר אי אפשי באשה מגולחת. וא"כ לר' מאיר אטו בשערה מי איכא למימר דשריא למיפק ביה לר"ה הא פריעת הראש דאורייתא. אלא ודאי ה"פ דאשה מגולחת היא נמאסת קצת לבעלה. מפני שלפעמים בביתה שאינה יכולה להזהר כל כך מגילוי שערה. כשראשה נגלה ונראית קרחת. היא מתגנה עליו. לפי שהשער נוי הוא לאשה כדבר הכתוב שיר השירים. ולזה קאמר ת"ק דאפשר לה לעשות תקנה לזה. שלא תתגנה על בעלה ע"י קרחותה. ולעולם בשוק יש איסור אפי' בפאה נכרית בגלוי. וכן עיקר לענ"ד דלא עדיפא פאה נכרית מקלתה. דבשוק אסירא מדת יהודית כדאי' בהמדיר:
ותדע דעל כרחך לא קמיירי בהכי. דהא לא אתינן להכי. אלא משום דלא מצי בעל למימר אי אפשי באשה מגולחת. וא"כ לר' מאיר אטו בשערה מי איכא למימר דשריא למיפק ביה לר"ה הא פריעת הראש דאורייתא. אלא ודאי ה"פ דאשה מגולחת היא נמאסת קצת לבעלה. מפני שלפעמים בביתה שאינה יכולה להזהר כל כך מגילוי שערה. כשראשה נגלה ונראית קרחת. היא מתגנה עליו. לפי שהשער נוי הוא לאשה כדבר הכתוב שיר השירים. ולזה קאמר ת"ק דאפשר לה לעשות תקנה לזה. שלא תתגנה על בעלה ע"י קרחותה. ולעולם בשוק יש איסור אפי' בפאה נכרית בגלוי. וכן עיקר לענ"ד דלא עדיפא פאה נכרית מקלתה. דבשוק אסירא מדת יהודית כדאי' בהמדיר:
242
רמ״גוהיינו דתנינן בבמה אשה יוצאת בכבול ובפאה נכרית לחצר. וברישא דבכבול לר"ה לא תצא. לא תנן התם פאה נכרית. משום דבלא"ה אסירא בה בר"ה. לא אצטריך לאשמועינן דלא תצא בה בשבת. אלא בסיפא דבחצר מותרת. צריכא למימר דאבל בחצר שריא ואפי' בשבת ודוק. ואע"פ שהתו' לא כתבו כן שם עמ"ש בס"ד בפי' המשנה לשם:
243
רמ״דומ"מ נ"ל לחלק דאף למאי דכתיבנא לאיסורא. אינו אלא בפיאה נכרית הנתונה בגובה הראש במקום שער. דשייך ביה משום פריעת הראש כדפרישנא. אבל בנתונה למטה מן השבכה על פדחתה ובצדעים. במקום שכלים שערותיה לית לן בה. דלא הוי אלא כשאר תכשיטין שבחוץ הנלע"ד יעבץ ס"ט:
244
רמ״הלהרהר בדקדו' לה"ק בבה"כ מסתבר' דאסו' לדידן
נסתפקתי אם מותר לעיין בבית הכסא במשקלי השמות והפעלים. והיה נראה לכאורה דמותר דהא קיי"ל דברים של חול מותר לאומרן בלשון הקודש. (ואהא סמיכנא ועבידנא עובדא לעיין בבה"כ בספרי פילוסופיא המועתקים ללשון עברי. כגון ס' המדות לארסטו והדומה לו. ואפי' המחוברים בחכמת הטבע ובמה שאחר. עם היותם נחשבים לרד"ק ולר"ש בן תיבון בהקדמת המורה וסיעתם מעשה בראשית ומרכבה. שרי להו מרייהו שעשו כוונים מדמיונו של הר"מ ז"ל להעציבה) ש"מ בלשון עצמו ליכא משום קדושה. אלא בתר ענין אזלינן. והא נמי ליכא ענין קדושה כ"א להרהר ולחשב באופני הדבור הנאות והלשון המדוקדק. ואפי' לדבר בם להוציאם בפה היה מותר. הגע בעצמך כשהיו ישראל על אדמתן ולשונם לה"ק. היו בודאי משתמשין בו אף בבה"כ ולכל צרכם (אע"פ שבלי ספק יש קדושה בלשון גם מצד עצמו. וזהו דעת קצת במה שנקרא לשון הקודש) איברא לדידן מסתברא לאיסורא כיון שאין דרך להגיע לידיעת לה"ק על נכון כי אם ע"פ הכתובים אשר יורו באצבע על כללי הדקדוק. שלא נשארה בידינו ידיעת דרכי לה"ק אם לא על פיהם. ועל כן אי אפשר לעמוד בהם בלי הרהור ד"ת ופסוקי המקרא ואסור:
נסתפקתי אם מותר לעיין בבית הכסא במשקלי השמות והפעלים. והיה נראה לכאורה דמותר דהא קיי"ל דברים של חול מותר לאומרן בלשון הקודש. (ואהא סמיכנא ועבידנא עובדא לעיין בבה"כ בספרי פילוסופיא המועתקים ללשון עברי. כגון ס' המדות לארסטו והדומה לו. ואפי' המחוברים בחכמת הטבע ובמה שאחר. עם היותם נחשבים לרד"ק ולר"ש בן תיבון בהקדמת המורה וסיעתם מעשה בראשית ומרכבה. שרי להו מרייהו שעשו כוונים מדמיונו של הר"מ ז"ל להעציבה) ש"מ בלשון עצמו ליכא משום קדושה. אלא בתר ענין אזלינן. והא נמי ליכא ענין קדושה כ"א להרהר ולחשב באופני הדבור הנאות והלשון המדוקדק. ואפי' לדבר בם להוציאם בפה היה מותר. הגע בעצמך כשהיו ישראל על אדמתן ולשונם לה"ק. היו בודאי משתמשין בו אף בבה"כ ולכל צרכם (אע"פ שבלי ספק יש קדושה בלשון גם מצד עצמו. וזהו דעת קצת במה שנקרא לשון הקודש) איברא לדידן מסתברא לאיסורא כיון שאין דרך להגיע לידיעת לה"ק על נכון כי אם ע"פ הכתובים אשר יורו באצבע על כללי הדקדוק. שלא נשארה בידינו ידיעת דרכי לה"ק אם לא על פיהם. ועל כן אי אפשר לעמוד בהם בלי הרהור ד"ת ופסוקי המקרא ואסור:
245
רמ״וולעיין בספרי חכמו' חצונו' נראה דמותר בבה"כ אפי' הם כתובי' בלה"ק ונכון הדבר לעשותו ביחוד לת"ח שא"א לו לעמוד בלי הרהור ד"ת
ושמעתי על הרמב"ן ז"ל שהיה מעיין בספרי לשון לעז של חכמי א"ה בב"ה כדי שלא להרהר בד"ת. (וכ"כ הרע"ב ספ"ה דאבות) וכן היה מנהגו של א"מ הגאון ז"ל. ואם היה מוצאים היתר בעיון הנ"ל. נ"ל שלא היו עוסקים בהם. וצ"ע אליבא דר"י דפ' שתי הלחם (דצט"ב) דאית לי' דברים ככתבן וא"ל לבן דמא צא ובדוק שעה שאינה לא יום ולא לילה ולמוד בה חכמת יוונית. הא איכא שעי דבה"כ דליכא לקיומי בהו קרא דוהגית וילמוד בהם שם. וכן יש להוכיח מהא דאיתא בפ' ט"י (דקב"ב) א"ר הא דינא מרא"ברש גמירנא בבה"כ שהיה גורס שם למודו לאונסו. ולא הוה חייש לעיוני בדברים של חולין כה"ג כי היכי דלא ליתי לידי הרהור תורה בבה"כ וכן פ"ק דקידושין (דל"ג) דילמא לאונסיה שאני. וצ"ע. וי"ל שלא היה להם ספרים בחכמות חיצונות לעיין בהם. או שמא מתוך שד"ת היו שנונים בפיהם ולא היו מעיינים בהם אלא במחשבה. לא מתוך הספר. כי לא ניתנו ליכתב בימיהם. ומתוך העיון המחשבי נאנסו ושכחו להפסיק ההרהור בד"ת ולהסיח דעתם לד"א בהכנסם לבה"כ. ובאמת אין להביא ראיה מן התנאים בדברים כאלו. ומההיא דמנחות נמי ליכא למשמע. ותסברא אטו מי ליכא שעי דבה"כ והא לא אפשר בהו לקיומי קרא כדכתיב (וכה"ג איתא פר"ע (דפט"ב) דל תרתי סרי ופלגא דמיכל וצלויי ודבה"כ) (איברא להירו"ר דמייתי בב"י ספ"ה. אה"נ דאיכא לקיומיה התם נמי. ולק"מ. ועמ"ש שם בחבורי בס"ד). אלא מאי אית לך למימר דברים ככתבן לאו דוקא. שעה שאינה לא יום ולא לילה נמי לאו דוקא. ושעה דבה"כ אינה חשובה לא ביום ולא בלילה ואינה ראויה ללימוד חכמה מתחלתה וק"ל נ"ל יעב"ץ ס"ט:
ושמעתי על הרמב"ן ז"ל שהיה מעיין בספרי לשון לעז של חכמי א"ה בב"ה כדי שלא להרהר בד"ת. (וכ"כ הרע"ב ספ"ה דאבות) וכן היה מנהגו של א"מ הגאון ז"ל. ואם היה מוצאים היתר בעיון הנ"ל. נ"ל שלא היו עוסקים בהם. וצ"ע אליבא דר"י דפ' שתי הלחם (דצט"ב) דאית לי' דברים ככתבן וא"ל לבן דמא צא ובדוק שעה שאינה לא יום ולא לילה ולמוד בה חכמת יוונית. הא איכא שעי דבה"כ דליכא לקיומי בהו קרא דוהגית וילמוד בהם שם. וכן יש להוכיח מהא דאיתא בפ' ט"י (דקב"ב) א"ר הא דינא מרא"ברש גמירנא בבה"כ שהיה גורס שם למודו לאונסו. ולא הוה חייש לעיוני בדברים של חולין כה"ג כי היכי דלא ליתי לידי הרהור תורה בבה"כ וכן פ"ק דקידושין (דל"ג) דילמא לאונסיה שאני. וצ"ע. וי"ל שלא היה להם ספרים בחכמות חיצונות לעיין בהם. או שמא מתוך שד"ת היו שנונים בפיהם ולא היו מעיינים בהם אלא במחשבה. לא מתוך הספר. כי לא ניתנו ליכתב בימיהם. ומתוך העיון המחשבי נאנסו ושכחו להפסיק ההרהור בד"ת ולהסיח דעתם לד"א בהכנסם לבה"כ. ובאמת אין להביא ראיה מן התנאים בדברים כאלו. ומההיא דמנחות נמי ליכא למשמע. ותסברא אטו מי ליכא שעי דבה"כ והא לא אפשר בהו לקיומי קרא כדכתיב (וכה"ג איתא פר"ע (דפט"ב) דל תרתי סרי ופלגא דמיכל וצלויי ודבה"כ) (איברא להירו"ר דמייתי בב"י ספ"ה. אה"נ דאיכא לקיומיה התם נמי. ולק"מ. ועמ"ש שם בחבורי בס"ד). אלא מאי אית לך למימר דברים ככתבן לאו דוקא. שעה שאינה לא יום ולא לילה נמי לאו דוקא. ושעה דבה"כ אינה חשובה לא ביום ולא בלילה ואינה ראויה ללימוד חכמה מתחלתה וק"ל נ"ל יעב"ץ ס"ט:
246
רמ״זבא מעשה לידי בעוף שהיה בגפו כעין חיתוך הנראה שנעשה ע"י קשירה חזקה שקשרו אגפיו בחבל. ושלטה בו המכה עד שעברה את הבשר ונכנסה תוך העצם שהיה גם העצם מחותך קצת בצדו הא' לצד הגוף השוכב על הצלעות שמזה ניכר שבאה המכה מן החבל שהיה קשור בו בחזקה שכן דרך לקשור ב' אגפי העוף יחדיו למעלה לצד גבו ושדרתו כשמביאין אותו לשוק למכור. ולכן מצדו האחר הפונה לחוץ היה הגף שלם בעור ובשר ועצם מפני שלא נגע בו החבל מאותו צד שנישא על ידו. והיתה המכה רחוקה מן הגוף כרוחב אגודל בריוח שמעתה אין מקום לאוסרו ממנהג אבותינו משום שבירת הגף גם לא היה לו עוקץ כלל:
247
רמ״חגם העוף שהיה פגום בעו' ובשר מצד א' ע"י הידוק החבל פשוט דמותר האבר כולו
והתרתיו כולו ולא ראיתי לאסור האבר מן המכה והלאה משום מצות פרוש. חדא דהא סמכו האחרונים ז"ל להתיר באבר ובשר מדולדלין בחזר ונקשר שא"ש אפי' ניכר שהיה שבור כולו בודאי. כ"ש בנ"ד דעדיף טפי דאע"ג דמצד הא' היתה עדיין המכה פתוחה ונראת בעור ובשר. מ"מ עין בעין היה נראה שלא נשבר כלל. ולא היה רק כחתוכה בסכין במעט בשר וקצת עצם פגום בעליונו שבצד א' לבד וזה אינו קרוי שבירה. ולא אבר ובשר מדולדל שאין כאן דלדול כל עיקר. ופשיטא דיכול לחזור ולחיות כה"ג כנ"ל ברור. ועוד שאפי' היה ספק. ספיקא דרבנן הוא דהכי קיי"ל ודוק:
והתרתיו כולו ולא ראיתי לאסור האבר מן המכה והלאה משום מצות פרוש. חדא דהא סמכו האחרונים ז"ל להתיר באבר ובשר מדולדלין בחזר ונקשר שא"ש אפי' ניכר שהיה שבור כולו בודאי. כ"ש בנ"ד דעדיף טפי דאע"ג דמצד הא' היתה עדיין המכה פתוחה ונראת בעור ובשר. מ"מ עין בעין היה נראה שלא נשבר כלל. ולא היה רק כחתוכה בסכין במעט בשר וקצת עצם פגום בעליונו שבצד א' לבד וזה אינו קרוי שבירה. ולא אבר ובשר מדולדל שאין כאן דלדול כל עיקר. ופשיטא דיכול לחזור ולחיות כה"ג כנ"ל ברור. ועוד שאפי' היה ספק. ספיקא דרבנן הוא דהכי קיי"ל ודוק:
248
רמ״טואע"ג דלגבי ק"פ כה"ג נמי שבירה מיקרי לענין לאו דעצם בל תשברו בו. שאפי' פגימה כל שהיא כדי חגירת ציפורן אסורה כדאיתא פ"ק דחולין ג' פגימות הן. שאני התם דשני קרא דלכתוב ועצם ממנו לא תשברו. ומדכתיב תשברו בו משמעו אפי' שבירה במקצת אע"ג דלייף ביה. ותו התם מיירי בפוגם את העצם בסכין ובקופיץ כדרכו:
249
ר״נכה"ג בק"פ מבעי' אי מיקרי שבירה וכמדומ' מהשמטת הר"מ ז"ל דלא ס"ל כללא דפגימת עצם בפסח לגמרי וצ"ע ומג"ה אין ראי' ביחוד לדברי הר"מ עצמו וראי' נכונה למ"ש שאין מנקרין הפסח
(וצ"ע אם יש בנ"ד משום שבירת עצם בפסח כשהשבירה נעשית ע"י חוזק הידוק החבל. כי נראה קצת דדמי טפי לשורף דאין בו משום שבירת עצם). ומהא דקיי"ל בגיד הנשה שצריך לחטט אחריו ולחתוך שרשי הקנוקנות המובלעים בעצם. ואע"ג דנוהג גם במוקדשין. אין לדקדק כלום. דודאי לא משכחת להך דינא בקרבן. דחטיטת הגיד אינו אלא מד"ס. ולא אתי חומרא דרבנן ועקרא לאו דאורייתא בקום עשה. אך בדקתי בס' היד להרמב"ם ולא מצאתי להא דפגימת עצם בפסח. ויש לתמוה למה לא הביאה אחר שהוא תלמוד ערוך. ושם ראיתי בהל' ק"פ שכתב שאין מנקרין את הפסח כשאר בשר דבעינן כולו שלם. ונ"ל שיצא לו זה להרמב"ם ממשנה ערוכה פ"ז דפסחים העצמות והגידין ישרפו בי"ו ע"ש. ואם איתא דמנקרין את הפסח למה לן לפוסלן ולעבור אלאו דנותר. נשרפינהו לגידין בי"ד ודוק. ואף להראב"ד דפליג עליה. נראה דמודה בחטיטה בסכין דאסורה בעצם. מ"מ מ"ש נ"ל פשוט דנ"ד שרי ודוק. יעב"ץ ס"ט:
(וצ"ע אם יש בנ"ד משום שבירת עצם בפסח כשהשבירה נעשית ע"י חוזק הידוק החבל. כי נראה קצת דדמי טפי לשורף דאין בו משום שבירת עצם). ומהא דקיי"ל בגיד הנשה שצריך לחטט אחריו ולחתוך שרשי הקנוקנות המובלעים בעצם. ואע"ג דנוהג גם במוקדשין. אין לדקדק כלום. דודאי לא משכחת להך דינא בקרבן. דחטיטת הגיד אינו אלא מד"ס. ולא אתי חומרא דרבנן ועקרא לאו דאורייתא בקום עשה. אך בדקתי בס' היד להרמב"ם ולא מצאתי להא דפגימת עצם בפסח. ויש לתמוה למה לא הביאה אחר שהוא תלמוד ערוך. ושם ראיתי בהל' ק"פ שכתב שאין מנקרין את הפסח כשאר בשר דבעינן כולו שלם. ונ"ל שיצא לו זה להרמב"ם ממשנה ערוכה פ"ז דפסחים העצמות והגידין ישרפו בי"ו ע"ש. ואם איתא דמנקרין את הפסח למה לן לפוסלן ולעבור אלאו דנותר. נשרפינהו לגידין בי"ד ודוק. ואף להראב"ד דפליג עליה. נראה דמודה בחטיטה בסכין דאסורה בעצם. מ"מ מ"ש נ"ל פשוט דנ"ד שרי ודוק. יעב"ץ ס"ט:
250
רנ״אכתב הב"ח בענין כתמים ממראה טהור. להמתין מלהורות בהם עד שיתייבשו. ולא בעודם לחין. שמא יחזרו למראה טמא. ואביו הגאון זצ"ל בתשובה (סי' מ"ו בספרו) דחה דבר זה מהלכה ופסק להקל אף בחזרו קצותיו למראה אודם אחר שנתייבש הדם יע"ש. רצינו לעמוד על דעתו של מעכ"ת אי עביד בה עובדא כשמעתיה דמר אביו רבינו תנצב"ה:
251
רנ״בתשובה
252
רנ״גחומרת הב"ח להמתי' מלהורו' בכתמי נשי' עד שיתייבשו לית דחש לה אפי' בראייה גמורה
תרתי קבעיתו מנאי. חדא מיפשט פשיטא לי דהלכה ודאי כבתראי. דלא חשו לההיא חומרא. והדין עמהם מאותה שאמרו לענין נפלה לאור. דאע"ג דאם שולקן אפשר שיוריקו בני מעיה וטרפה. אפ"ה א"צ לשולקן ומותר לאוכלן. ולאו ק"ו הוא מה התם דאיכא ריעותא דנפלה לאור וקרוב הדבר שלקתה ואיכא לספוקי באיסור טרפה דאורייתא. לא מחזקינן איסורא ולא חיישינן לברורי מילתא. הכא דלא אתחזק ריעותא לגמרי. דאין רגלים לדבר כלל שיהא בעתיד מראה טמא. לא כל שכן. ועוד כתמים דרבנן. ואפי' מצאה דם בבדיקה. אינה טמאה אלא מדרבנן. כדמוכחא סוגיא דר"פ הרואה כתם. שאפי' רואה ממש. אם לא הרגישה טהורה דבר תורה. וכ"ש בבדיקה דגריעא מנה אע"ג דכודאי משוינן לה היכא דליכא למיתלי במידי. דחזקת דמים טמאים מן המקור. אפ"ה מידי ספיקא לא נפקא. דהאיכא נמי דם עלייה. (עמ"ש בס"ד בפ"ב דנדה) ואף בראייה גמורה הדבר פשוט שא"צ להמתין ולחוש שמא יהפוך הדם את עינו לאחר שעה. אפי' היה כן דין אמת שמטמא למפרע אם יחזור אחר זמן למראה טמא. אין חוששין מספק כדמוכח בהדיא מראיה הנ"ל דקיימתיה מסברא ת"ל ושוב מצאתיה גם לאחרונים ז"ל:
תרתי קבעיתו מנאי. חדא מיפשט פשיטא לי דהלכה ודאי כבתראי. דלא חשו לההיא חומרא. והדין עמהם מאותה שאמרו לענין נפלה לאור. דאע"ג דאם שולקן אפשר שיוריקו בני מעיה וטרפה. אפ"ה א"צ לשולקן ומותר לאוכלן. ולאו ק"ו הוא מה התם דאיכא ריעותא דנפלה לאור וקרוב הדבר שלקתה ואיכא לספוקי באיסור טרפה דאורייתא. לא מחזקינן איסורא ולא חיישינן לברורי מילתא. הכא דלא אתחזק ריעותא לגמרי. דאין רגלים לדבר כלל שיהא בעתיד מראה טמא. לא כל שכן. ועוד כתמים דרבנן. ואפי' מצאה דם בבדיקה. אינה טמאה אלא מדרבנן. כדמוכחא סוגיא דר"פ הרואה כתם. שאפי' רואה ממש. אם לא הרגישה טהורה דבר תורה. וכ"ש בבדיקה דגריעא מנה אע"ג דכודאי משוינן לה היכא דליכא למיתלי במידי. דחזקת דמים טמאים מן המקור. אפ"ה מידי ספיקא לא נפקא. דהאיכא נמי דם עלייה. (עמ"ש בס"ד בפ"ב דנדה) ואף בראייה גמורה הדבר פשוט שא"צ להמתין ולחוש שמא יהפוך הדם את עינו לאחר שעה. אפי' היה כן דין אמת שמטמא למפרע אם יחזור אחר זמן למראה טמא. אין חוששין מספק כדמוכח בהדיא מראיה הנ"ל דקיימתיה מסברא ת"ל ושוב מצאתיה גם לאחרונים ז"ל:
253
רנ״דפלפול בדברי הט"ז דלפום ריהטא אייתי ראיה לטובתו וישוב הגון והיאור נכון בגמרא שילהי פ' כל היד
ואמנם מש"ע הרבט"ז מההוא עובדא דרבי: איכא למידק בה דלכאורה ראיה לסתור היא דהא אדרבה חזינן דהמתין להורות בעודו לח ואפי' לחומרא לא עביד ביה עובדא. עד דחזי ליה לבתר שעתא: וש"מ איפכא דטפי עדיף למחזי דמא בתר דיבש ושפיר דמי אפי' לקולא כ"ש לחומרא. וא"ל התם משום דחזי ליה בלילה דהוה מספק' ליה מילתא משו"ה תרח עד לצפרא דחזי ליה שפיר: דאכתי קשיא מ"ט המתין עוד שעה שנית ביום. אלא שי"ל בזה משום דמעיקרא ספוקי הוה מספקא ליה (אע"ג דאחזקיה בטמא. מ"מ לא סמך על ראיית הלילה) דילמא לא מתחזי שפיר בליליא. והוה צריך לשהוייה לצפרא. וכי חזי ליה דאשתני וסבר למימר ודאי מאתמול טהור הוא. אכתי הוה מסתפקא מילתא דילמא השתא הוא דאשתני. ומעיקרא מראה טהור הוה ואזלינן בתר מעיקרא. להכי אשהייה תו שעתא אחריתא. למבדקיה אי מיקם קאי במילתא בגוונא חדא כדהשתא. מוכחא מילתא דראיה דלילה טעותא היא. דלא חזייה שפיר. דאל"ה אלא האידנא הוא דאשתני. מיבעי ליה לאשתנויי ומיזל. ואי מפכח הוא דקמפכח. איגלאי מילתא דברישא טמא הוה. והדר אשתני. משום דקמפכח ואזיל. אבל אם היה רואה אותו ביום לא היה ממתין לו כלל. שאין לדיין בו אלא ראייתו לשעתו. והעמד מראה הדם על חזקתו. בין להבא בין למפרע (כל היכא דלא אתרע) אחת היא דתו:
ואמנם מש"ע הרבט"ז מההוא עובדא דרבי: איכא למידק בה דלכאורה ראיה לסתור היא דהא אדרבה חזינן דהמתין להורות בעודו לח ואפי' לחומרא לא עביד ביה עובדא. עד דחזי ליה לבתר שעתא: וש"מ איפכא דטפי עדיף למחזי דמא בתר דיבש ושפיר דמי אפי' לקולא כ"ש לחומרא. וא"ל התם משום דחזי ליה בלילה דהוה מספק' ליה מילתא משו"ה תרח עד לצפרא דחזי ליה שפיר: דאכתי קשיא מ"ט המתין עוד שעה שנית ביום. אלא שי"ל בזה משום דמעיקרא ספוקי הוה מספקא ליה (אע"ג דאחזקיה בטמא. מ"מ לא סמך על ראיית הלילה) דילמא לא מתחזי שפיר בליליא. והוה צריך לשהוייה לצפרא. וכי חזי ליה דאשתני וסבר למימר ודאי מאתמול טהור הוא. אכתי הוה מסתפקא מילתא דילמא השתא הוא דאשתני. ומעיקרא מראה טהור הוה ואזלינן בתר מעיקרא. להכי אשהייה תו שעתא אחריתא. למבדקיה אי מיקם קאי במילתא בגוונא חדא כדהשתא. מוכחא מילתא דראיה דלילה טעותא היא. דלא חזייה שפיר. דאל"ה אלא האידנא הוא דאשתני. מיבעי ליה לאשתנויי ומיזל. ואי מפכח הוא דקמפכח. איגלאי מילתא דברישא טמא הוה. והדר אשתני. משום דקמפכח ואזיל. אבל אם היה רואה אותו ביום לא היה ממתין לו כלל. שאין לדיין בו אלא ראייתו לשעתו. והעמד מראה הדם על חזקתו. בין להבא בין למפרע (כל היכא דלא אתרע) אחת היא דתו:
254
רנ״הלימא מסייע לסברת הב"ח ולא היא ואימא תהוי תיובתא כלפי סנאיה דרשב"א בדרוס' ומסייעיה להטור סנ"ז
ואין לסייע סברת הב"ח מהא דכתב הטור סי' נ"ז בשם הרשב"א גבי דרוסה שאם לא בדק סמוך לדריסתו חוששין שמא שינה מראיו. דבר מההיא דיחידאה והא מחי לה בעה"ט אמוחא. ואה"נ דתהוי נמי תיובתא מהכא דשמעינן בהדיא מברייתא דלא יאמר כו' דליתא. ותו אדרבה דוק מנה איפכא לשמא שינה דווקא הוא דחייש. אבל שמא ישנה לא חיישינן. (אע"ג דלדעת הר"מ מיווני דפליג אר"ת (קדושין דמה"ב) אשכחן סברא הפוכה דאף דלשמא קידש לא חייש. לשמא יקדש ס"ל דאיכא למיחש. לא דמי להכא. דהתם מידי דתלי במעשה שאני ודוק):
ואין לסייע סברת הב"ח מהא דכתב הטור סי' נ"ז בשם הרשב"א גבי דרוסה שאם לא בדק סמוך לדריסתו חוששין שמא שינה מראיו. דבר מההיא דיחידאה והא מחי לה בעה"ט אמוחא. ואה"נ דתהוי נמי תיובתא מהכא דשמעינן בהדיא מברייתא דלא יאמר כו' דליתא. ותו אדרבה דוק מנה איפכא לשמא שינה דווקא הוא דחייש. אבל שמא ישנה לא חיישינן. (אע"ג דלדעת הר"מ מיווני דפליג אר"ת (קדושין דמה"ב) אשכחן סברא הפוכה דאף דלשמא קידש לא חייש. לשמא יקדש ס"ל דאיכא למיחש. לא דמי להכא. דהתם מידי דתלי במעשה שאני ודוק):
255
רנ״ועיון בגמרא הנ"ל מ"ט לא נחוש לחומרא בספק דשכיח להשתנו' מראה דם אחר שיבש ולפ"ז י"ל דבבלוע בעד באמת יש קצת להחמיר לכתחילה לראותו בעודו לח וישוב דעת הרשב"א בדרוסה. והיכא דמייתו למורה כתם יבש בדיעבד ודאי אין לו לחוש כה"ג לחומר' בדרבנן ואצ"ל לקולא שאם ראהו לח במראה טמא שאין לו להמתין עד שיתייבש ויחזור למראה טהור עם שלכאורה יש מקו' לטעות מעובדא דר'
וא"ת אי הכי הכא נמי כה"ג ניחוש מיהא לשמא שינה מראהו. היכא דלא בדק מיד בעוד הדם לח. לא יורה בו עוד להיתר. ואי משום הא דתניא לא יאמר החכם כו'. היא גופה קשיא אמאי לא. הא חזינן דמידי דשכיח הוא זימנין דכי נתייבש הדם ונבלע בבגד. אזיל סומקא ואתי חיוורא. וכדמסיק נמי תלמודא בעובדא דרבי דקמפכח ואזיל. ש"מ דהכי אורחיה דמראה לבתר שעתא משתני והדר למראה טהור. והאידנא מורי ביה להיתירא. וכי הוה מעיין ביה ברישא הוה מורי לאיסורא. ומ"ט לא יאמר ולחוש לספק איסור דאורייתא ניזיל בתר מעיקרא לחומרא. (ואפשר שע"י שרייה יחזור עוד בסוף ג"כ למראה טמא. וכאותה ששנינו בפ"ז דנדה ואם יכולין להשרות ולחזור לכמות שהיו טמאין). ויש להביא עוד סמך לדבר שדרך הדם להבלע ולאבד מראהו ביובש ולחזור ע"י שרייה. מההוא עובדא בגמ' דפ"ק דכתובות ההוא דבעל ולא מצא דם. א"ל ר"ג להביא הסודר ושראו במים ומצא עליו כמה טפי דמים. הרי שיבש לא נראה הדם. ולח חזר ונראה. איברא ראיה ליכא דאיכא למידחי דילמא משום דחפהו ש"ז. משו"ה לא חזי ליה בתחילה. ולהכי איצטריך לשרוייה במיא עד דאעבר ש"ז ונשאר הדם שהוא צובע הסדין ואינו עובר בשרייה מועטת. אבל ודאי מילתא דשכיחא הוא שהעזה במראה דם לח. חוזרת כהה אחר שנתייבש. ויש לחלק בין הבלוע בבגד. לדם בעין. דאע"ג דמתרמי דמפכח. מ"מ לא שכיח כולי האי. אבל מסתמא אמרינן דלא אשתני. והשתא ההיא ברייתא אב"א בדם בעין מיירי. לא בנבלע בבגד. ואינו עשוי להשתנות אע"פ שנתייבש. ודריסה שאני. דלאחר מיתה ודאי עשוי להשתנות המראה בב"ח כדאמרינן בעלמא סימנין עשויים להשתנות אחר מיתה ואין מעידין אלא עד ג"י (וכן בנפל למים והוא דאסקוהו וחזיוהו בשעתא) ונ"ל ברור דמהתם נפקא ליה לרשב"א. אי נמי אמר לך הרשב"א ההיא דתניא לא יאמר כו'. בכתמים עסקינן. ואנא דאמרי בדרוסה דאורייתא. לעולם אימא שהייה כה"ג מילתא הוא וחיישינן לשינוייא. ולא אמרו חכמים בכתמים אלא להקל בספקן. נקוט מיהא בכתמים לא חיישינן להמתין בהם עד שייבשו. וגם אין חוששין להם למפרע שמא מתחילה טמאים היו בעודן לחין. אלא אין לך בהן אלא לפי מראיהן בעת הראותן למורה. אבל בודאי לא נכון הדבר להמתין מלהורות בדבר שנראה מראה טמא בלחותו. (וההיא דר' שאני כדאמרן) גם הרב בב"ח לא אמרה אלא לחומרא היכא דהשתא הוי מראה טהור. הוא דחייש דילמא עדיין ישתנה בסוף למראה טמא. אבל במראה טמא. ולקולא מי אמר. ואפי' היכא דמספקא ליה מילתא לפי עיני ראות המורה. אם נוטה לאדמימות בלח. אע"ג דבכתמים דרבנן איכא למימר דאזלינן לקולא דתרי ספיקי נינהו. מיהו בבדיקה כה"ג דאזלינן לחומרא בספקה. נראה אפי' אשתכח דהדר אשתני למראה טהור. לא מהני. כיון דליכא אלא חד ספק גמור. דכודאי חשבינן ליה מגופה:
וא"ת אי הכי הכא נמי כה"ג ניחוש מיהא לשמא שינה מראהו. היכא דלא בדק מיד בעוד הדם לח. לא יורה בו עוד להיתר. ואי משום הא דתניא לא יאמר החכם כו'. היא גופה קשיא אמאי לא. הא חזינן דמידי דשכיח הוא זימנין דכי נתייבש הדם ונבלע בבגד. אזיל סומקא ואתי חיוורא. וכדמסיק נמי תלמודא בעובדא דרבי דקמפכח ואזיל. ש"מ דהכי אורחיה דמראה לבתר שעתא משתני והדר למראה טהור. והאידנא מורי ביה להיתירא. וכי הוה מעיין ביה ברישא הוה מורי לאיסורא. ומ"ט לא יאמר ולחוש לספק איסור דאורייתא ניזיל בתר מעיקרא לחומרא. (ואפשר שע"י שרייה יחזור עוד בסוף ג"כ למראה טמא. וכאותה ששנינו בפ"ז דנדה ואם יכולין להשרות ולחזור לכמות שהיו טמאין). ויש להביא עוד סמך לדבר שדרך הדם להבלע ולאבד מראהו ביובש ולחזור ע"י שרייה. מההוא עובדא בגמ' דפ"ק דכתובות ההוא דבעל ולא מצא דם. א"ל ר"ג להביא הסודר ושראו במים ומצא עליו כמה טפי דמים. הרי שיבש לא נראה הדם. ולח חזר ונראה. איברא ראיה ליכא דאיכא למידחי דילמא משום דחפהו ש"ז. משו"ה לא חזי ליה בתחילה. ולהכי איצטריך לשרוייה במיא עד דאעבר ש"ז ונשאר הדם שהוא צובע הסדין ואינו עובר בשרייה מועטת. אבל ודאי מילתא דשכיחא הוא שהעזה במראה דם לח. חוזרת כהה אחר שנתייבש. ויש לחלק בין הבלוע בבגד. לדם בעין. דאע"ג דמתרמי דמפכח. מ"מ לא שכיח כולי האי. אבל מסתמא אמרינן דלא אשתני. והשתא ההיא ברייתא אב"א בדם בעין מיירי. לא בנבלע בבגד. ואינו עשוי להשתנות אע"פ שנתייבש. ודריסה שאני. דלאחר מיתה ודאי עשוי להשתנות המראה בב"ח כדאמרינן בעלמא סימנין עשויים להשתנות אחר מיתה ואין מעידין אלא עד ג"י (וכן בנפל למים והוא דאסקוהו וחזיוהו בשעתא) ונ"ל ברור דמהתם נפקא ליה לרשב"א. אי נמי אמר לך הרשב"א ההיא דתניא לא יאמר כו'. בכתמים עסקינן. ואנא דאמרי בדרוסה דאורייתא. לעולם אימא שהייה כה"ג מילתא הוא וחיישינן לשינוייא. ולא אמרו חכמים בכתמים אלא להקל בספקן. נקוט מיהא בכתמים לא חיישינן להמתין בהם עד שייבשו. וגם אין חוששין להם למפרע שמא מתחילה טמאים היו בעודן לחין. אלא אין לך בהן אלא לפי מראיהן בעת הראותן למורה. אבל בודאי לא נכון הדבר להמתין מלהורות בדבר שנראה מראה טמא בלחותו. (וההיא דר' שאני כדאמרן) גם הרב בב"ח לא אמרה אלא לחומרא היכא דהשתא הוי מראה טהור. הוא דחייש דילמא עדיין ישתנה בסוף למראה טמא. אבל במראה טמא. ולקולא מי אמר. ואפי' היכא דמספקא ליה מילתא לפי עיני ראות המורה. אם נוטה לאדמימות בלח. אע"ג דבכתמים דרבנן איכא למימר דאזלינן לקולא דתרי ספיקי נינהו. מיהו בבדיקה כה"ג דאזלינן לחומרא בספקה. נראה אפי' אשתכח דהדר אשתני למראה טהור. לא מהני. כיון דליכא אלא חד ספק גמור. דכודאי חשבינן ליה מגופה:
256
רנ״זוכי אתרמי דהדר למראה טמא אחר שיבש מסתברא דש"ד לאחמורי ואע"ג דכבר אורי בה להתיר' ולזילותא לא חיישינן
ואידך הא דמשמע לכו תו דפשיטא ליה לרבה מר אבא זצ"ל שאפי' אחר שנגב נתאדם הכתם בקצותיו יהא טהור כדמעיקרא. מספקא ליה לתלמידא אי אמרה הלכה למעשה. אף דמראה פנים לדבר. מאן יהיב לן מעפריה דא"מ ומלינן עיינין. בעניותין בהא ודאי מסתפינא למעבד בה עובדא דמאי שנא מאדומין ששלקן והוריקו דאמרינן איגלי בהתתייהו. כל שכן הכא דלא אתעביד ביה מעשה. וממילא הוא דהדר למראה טמא. ותו דמפשטא דההוא עובדא דר' משמע לי איפכא. אף שיש לדחות. ומוכח מניה נמי דלא שייך בהא משום דבעינן דרכיה דרכי נועם שהרי טיהר מתחילה. ואח"כ חזר וטימא. אע"פ שגם זה י"ל עפמ"ש לעיל וק"ל. אלא מאי אית לך למימר הכא שאני אב"א כיון דלא שכיחא היא שיתאדם ביבש. לא חשו לה. אי נמי כיון דלשעה קלה הוא דמתייבש וחזיא ליה. אי הדר למראה טמא. ואיכא לתקוני בטבילה אחריתא מקמי דמתעברא. באופן דלא שייך כה"ג ההיא דדרכיה דרכי נועם. והכי נמי ליכא למימר ניחוש דא"כ לבו נוקפו ופורש דחשו לה חז"ל. דהיינו דוקא כי בדקה עצמה היכא דלא אצרכוה בדיקה כמ"ש התוס' בשם ר"ח (דיב"א) מה דליתא הכי. ואי בעל נפש הוא ובעי לפרוש עד שיתייבש ויראה שלא נשתנה מראיתו. לפרוש האי פורתא ולית לן בה כנלע"ד:
ואידך הא דמשמע לכו תו דפשיטא ליה לרבה מר אבא זצ"ל שאפי' אחר שנגב נתאדם הכתם בקצותיו יהא טהור כדמעיקרא. מספקא ליה לתלמידא אי אמרה הלכה למעשה. אף דמראה פנים לדבר. מאן יהיב לן מעפריה דא"מ ומלינן עיינין. בעניותין בהא ודאי מסתפינא למעבד בה עובדא דמאי שנא מאדומין ששלקן והוריקו דאמרינן איגלי בהתתייהו. כל שכן הכא דלא אתעביד ביה מעשה. וממילא הוא דהדר למראה טמא. ותו דמפשטא דההוא עובדא דר' משמע לי איפכא. אף שיש לדחות. ומוכח מניה נמי דלא שייך בהא משום דבעינן דרכיה דרכי נועם שהרי טיהר מתחילה. ואח"כ חזר וטימא. אע"פ שגם זה י"ל עפמ"ש לעיל וק"ל. אלא מאי אית לך למימר הכא שאני אב"א כיון דלא שכיחא היא שיתאדם ביבש. לא חשו לה. אי נמי כיון דלשעה קלה הוא דמתייבש וחזיא ליה. אי הדר למראה טמא. ואיכא לתקוני בטבילה אחריתא מקמי דמתעברא. באופן דלא שייך כה"ג ההיא דדרכיה דרכי נועם. והכי נמי ליכא למימר ניחוש דא"כ לבו נוקפו ופורש דחשו לה חז"ל. דהיינו דוקא כי בדקה עצמה היכא דלא אצרכוה בדיקה כמ"ש התוס' בשם ר"ח (דיב"א) מה דליתא הכי. ואי בעל נפש הוא ובעי לפרוש עד שיתייבש ויראה שלא נשתנה מראיתו. לפרוש האי פורתא ולית לן בה כנלע"ד:
257
רנ״חבס' חב"י נמצא' תשוב' מודפסת על שם גאון א' מדור שלפנינו מלאה קמשונים מטעיות שונים. גם בס' ש"א נלכד בטעות להתיר איסור כרת ח"ו מ"ה. מוצאת דם כל שהוא בבדיקה אע"פ שלא הרגיש' הרי היא כנדה ודאית של תורה לכל דבריה ולא חילקו בה חכמים אלא לענין קרבן בלבד
והואיל ואתא לידן דינא דמקולקלת בכתמים ובבדיקה. אידכרתן מילתא דתמיהא טובא דחזינא לה הא שנין סגיאין בס' חדש נקרא חינוך ב"י (סי' ס"ח) נדפסה תשובה א' בשם גאון מכונה מהר"ר געטלק ז"ל על נדון אשה מינקת שדמיה מסולקים ולפעמים נשאר מעיינה פתוח בימי הנקה. ופ"א אחר לידתה לא ראתה כחצי שנה רק פעם כשבודקת מצאה על העד כעין ריר ומוגלא לבנה ובתוכו נקודות קטנות אדומות כמראה דם ממש. ושוב חזרה ובדקה ולא מצאה כלום עד אחר ד' ה' ימים חזרה ומצאה ככה אירע לה כמה פעמים שבדקה ולא מצאה כתמים ופעמים מצאה ולא הרגישה שהוא מן המקור. והשיב המשיב לית דין צריך פנים דודאי איתתא מותרת לבעלה אפי' תמצא כאלה בבדיקה כל שאינה מרגשת שנפתח המקור או שרואה דם ממש לבד. עכ"ל העתקתיו אות באות להסיר מכשול מדרך עמנו כי קרוב בעיני שהתיר כמעט איסור כרת בשני דרכים וכללים היוצאים מפסקו זה. הא' במה שהקל בבדיקה בלי הרגשה שנפתח המקור. והב' שהצריך לראות דם ממש בלבד בלי תערובת. ובהעדר ב' תנאים הללו מתירה לגמרי. והם טעיות מפורסמות לדעתי כאשר אבאר בעזה"י. ונראה על מה סמך בקולות הללו זה לשונו שם לברר פסקו הנז'. וזה משלש הוכחות חד שהרי מ"ה אין אשה טמאה אלא בה' מיני דמים ודוקא שתרגיש ביציאתו ושבא מן המקור כו' ומשום שלא יבואו לטעות כו' החמירו עוד שתהא יושבת ז' נקיים אפי' על טפת דם כחרדל. וכיון שכן הבו דלא לוסיף עלה להחמיר במנקת המסולקת דמים ולא תהא חומרת ר"ז עדיפא מדין תורה דבעינן שתהא מרגשת וזו כיון שאינה מרגשת אין כאן מיחוש ע"כ. ולא הבינותי דברים הללו מה ענין דר"ז לכאן. הכא בדינא דנדה עסקינן אי טמאה אי טהורה. ואי טמאה הויא פשיטא דלא מפלגינן האידנא בין נדה לזבה לגמרי. דאפי' בכתמים יהבינן לה דין זבה לעולם. ואי טהורה טהורה לגמרי. ובהא לא אחמיר ר"ז ולא מידי. וכמדומה שהיה סבור דחומרא דר"ז היא דמטמי לה בטפה כחרדל. והא ודאי בדותא היא דמן התורה מטמאה בכעין החרדל ואף בפחות מכן ומשנה שלימה היא פ' יוצא דופן (והתימה מהרבש"ך שהוצרך לומר חידוש זה בשם האגור) ור"ז לא חידש אלא חומרא דזבה. (ואמנם כבר היו מי שטעו בכך כמ"ש תר"י בפא"ע. וכן מצאתי עוד לב"ס שבילי אמונה בשביל ראשון מהנתיב השלישי שנכשל בטעות מוחלטת כזו וחשב שאין ראיה טמאה מ"ה בפחות מכגריס ר"ל מהאי דעתא) ואי הכי קטעי בתרתי חדא דמן התורה טמאה היא ודאי אף בראתה רק טפה קטנה מאד פחותה מכחרדל. ואידך דקמפליג בראייה ובדיקה בין הרגישה ללא הרגישה. וזו טעות בדבר משנה בלי ספק. אף למאי דקיי"ל כמ"ד דמ"ה אינה טמאה עד שתרגיש בבשרה. אימור דשמעת לה לדין תורה גמור ולענין קרבן בלבד הוא דאיתמר. אבל טמאה היא ודאי משום נדה בכל גוונא היכא דודאי אתי מגופה. ואע"פ שאינו אלא מדבריהם כמ"ש לעיל. מ"מ פשיטא דלא גרעא מספק אי מגופה קאתי כההיא דשילהי פ' הרואה כתם בעד תחת הכר עגול טהור משוך טמא אע"ג דאיכא למימר מעלמא קאתי. ואף למאי דאוקימנא בדארגישה. מיהא האיכא למימר דילמא הרגשת עד היא ומידי ספק דם מאכולת לא יצא ואפ"ה טמאה נדה ודאית בכל שהו. כל שכן בבודקת ורואה שאין לה במה לתלות אלא מגופה הוא דקאתי. דפשיטא טמאה נדה ודאית אפי' לא הרגישה. דהרגשה אינה מעלה ומורדת לענין טומאה. במוצאת דם בבדיקה. דאימור ארגשה ולאו אדעתה. ואף בהרגשה איכא לספוקי בהרגשת עד. ואינה מוציאה מידי ספק לטמאה טומאה גמורה של תורה. ואפ"ה טומאתה ודאית כראיה ממש דרבנן גזרו עלי' והשוו אותה כשל תורה לטמא טומאה חמורה ולא הצריכוה שיעו' ככתם היכא דלא איכא למיתלי במידי דשכיח וק"ו היכא דודאי מגופה הוא אע"ג דאיכא ספק דדם טהור. והכי סלקא שמעתא דמקור דאר"י בהדיא דהלכו בו חכמים אחר הרוב ועשאוהו כודאי. וכדמוכחא נמי סוגיא דבדקה בעד הבדוק וטחתו בירכה או הניחתו בקופסא דטמאה נדה ודאית בכל שהו ולא צריכה הרגשה כדאמרן. אע"ג דמתני' דאותו יום נמי אוקימנא בהרגישה. הני מילי לענין קרבן. אבל לענין טומאה לא שנא וכדפרישית דבעד ודאי ליכא לפלוגי לגמרי בין הרגישה ללא הרגישה. ואפי' בדלא בדקתו לאלתר. אינו תולה בכלום. ק"ו לבודקת העד מיד. שהרי ודאי מגופה הוא. דלא חשבינן לספק אם הרגישה. אלא אוקי אחזקת דמים מן המקור ובודאי הרגישה ולאו אדעתה. וכן מוכיחות כמה סוגיות וכ"כ הפוסקים בפירוש דחומר בעד הבדוק דלא צריך שיעור כגריס.ואינה תולה אף במאכולת מעוכה ונקבע בש"ע בלי חולק. וכי הוי נמי דרבנן מיהא כי היכי דלא פלוג בין עד לראיה לענין שיעור. הכי נמי לענין הרגשה דשויוה כדאורייתא לטמא בכל שהו ואף בלי הרגשה. ולא גרע מכתמים דודאי לא הרגישה וטמאוה. ק"ו לעד. דספק הרגשה מיהא איכא. וכן מבואר בס"ס ק"ץ דכתמי עד הבדוק מטמאין בכל שהן והרי הן כראיות לכל דבר. ולא ערער אדם מעולם:
והואיל ואתא לידן דינא דמקולקלת בכתמים ובבדיקה. אידכרתן מילתא דתמיהא טובא דחזינא לה הא שנין סגיאין בס' חדש נקרא חינוך ב"י (סי' ס"ח) נדפסה תשובה א' בשם גאון מכונה מהר"ר געטלק ז"ל על נדון אשה מינקת שדמיה מסולקים ולפעמים נשאר מעיינה פתוח בימי הנקה. ופ"א אחר לידתה לא ראתה כחצי שנה רק פעם כשבודקת מצאה על העד כעין ריר ומוגלא לבנה ובתוכו נקודות קטנות אדומות כמראה דם ממש. ושוב חזרה ובדקה ולא מצאה כלום עד אחר ד' ה' ימים חזרה ומצאה ככה אירע לה כמה פעמים שבדקה ולא מצאה כתמים ופעמים מצאה ולא הרגישה שהוא מן המקור. והשיב המשיב לית דין צריך פנים דודאי איתתא מותרת לבעלה אפי' תמצא כאלה בבדיקה כל שאינה מרגשת שנפתח המקור או שרואה דם ממש לבד. עכ"ל העתקתיו אות באות להסיר מכשול מדרך עמנו כי קרוב בעיני שהתיר כמעט איסור כרת בשני דרכים וכללים היוצאים מפסקו זה. הא' במה שהקל בבדיקה בלי הרגשה שנפתח המקור. והב' שהצריך לראות דם ממש בלבד בלי תערובת. ובהעדר ב' תנאים הללו מתירה לגמרי. והם טעיות מפורסמות לדעתי כאשר אבאר בעזה"י. ונראה על מה סמך בקולות הללו זה לשונו שם לברר פסקו הנז'. וזה משלש הוכחות חד שהרי מ"ה אין אשה טמאה אלא בה' מיני דמים ודוקא שתרגיש ביציאתו ושבא מן המקור כו' ומשום שלא יבואו לטעות כו' החמירו עוד שתהא יושבת ז' נקיים אפי' על טפת דם כחרדל. וכיון שכן הבו דלא לוסיף עלה להחמיר במנקת המסולקת דמים ולא תהא חומרת ר"ז עדיפא מדין תורה דבעינן שתהא מרגשת וזו כיון שאינה מרגשת אין כאן מיחוש ע"כ. ולא הבינותי דברים הללו מה ענין דר"ז לכאן. הכא בדינא דנדה עסקינן אי טמאה אי טהורה. ואי טמאה הויא פשיטא דלא מפלגינן האידנא בין נדה לזבה לגמרי. דאפי' בכתמים יהבינן לה דין זבה לעולם. ואי טהורה טהורה לגמרי. ובהא לא אחמיר ר"ז ולא מידי. וכמדומה שהיה סבור דחומרא דר"ז היא דמטמי לה בטפה כחרדל. והא ודאי בדותא היא דמן התורה מטמאה בכעין החרדל ואף בפחות מכן ומשנה שלימה היא פ' יוצא דופן (והתימה מהרבש"ך שהוצרך לומר חידוש זה בשם האגור) ור"ז לא חידש אלא חומרא דזבה. (ואמנם כבר היו מי שטעו בכך כמ"ש תר"י בפא"ע. וכן מצאתי עוד לב"ס שבילי אמונה בשביל ראשון מהנתיב השלישי שנכשל בטעות מוחלטת כזו וחשב שאין ראיה טמאה מ"ה בפחות מכגריס ר"ל מהאי דעתא) ואי הכי קטעי בתרתי חדא דמן התורה טמאה היא ודאי אף בראתה רק טפה קטנה מאד פחותה מכחרדל. ואידך דקמפליג בראייה ובדיקה בין הרגישה ללא הרגישה. וזו טעות בדבר משנה בלי ספק. אף למאי דקיי"ל כמ"ד דמ"ה אינה טמאה עד שתרגיש בבשרה. אימור דשמעת לה לדין תורה גמור ולענין קרבן בלבד הוא דאיתמר. אבל טמאה היא ודאי משום נדה בכל גוונא היכא דודאי אתי מגופה. ואע"פ שאינו אלא מדבריהם כמ"ש לעיל. מ"מ פשיטא דלא גרעא מספק אי מגופה קאתי כההיא דשילהי פ' הרואה כתם בעד תחת הכר עגול טהור משוך טמא אע"ג דאיכא למימר מעלמא קאתי. ואף למאי דאוקימנא בדארגישה. מיהא האיכא למימר דילמא הרגשת עד היא ומידי ספק דם מאכולת לא יצא ואפ"ה טמאה נדה ודאית בכל שהו. כל שכן בבודקת ורואה שאין לה במה לתלות אלא מגופה הוא דקאתי. דפשיטא טמאה נדה ודאית אפי' לא הרגישה. דהרגשה אינה מעלה ומורדת לענין טומאה. במוצאת דם בבדיקה. דאימור ארגשה ולאו אדעתה. ואף בהרגשה איכא לספוקי בהרגשת עד. ואינה מוציאה מידי ספק לטמאה טומאה גמורה של תורה. ואפ"ה טומאתה ודאית כראיה ממש דרבנן גזרו עלי' והשוו אותה כשל תורה לטמא טומאה חמורה ולא הצריכוה שיעו' ככתם היכא דלא איכא למיתלי במידי דשכיח וק"ו היכא דודאי מגופה הוא אע"ג דאיכא ספק דדם טהור. והכי סלקא שמעתא דמקור דאר"י בהדיא דהלכו בו חכמים אחר הרוב ועשאוהו כודאי. וכדמוכחא נמי סוגיא דבדקה בעד הבדוק וטחתו בירכה או הניחתו בקופסא דטמאה נדה ודאית בכל שהו ולא צריכה הרגשה כדאמרן. אע"ג דמתני' דאותו יום נמי אוקימנא בהרגישה. הני מילי לענין קרבן. אבל לענין טומאה לא שנא וכדפרישית דבעד ודאי ליכא לפלוגי לגמרי בין הרגישה ללא הרגישה. ואפי' בדלא בדקתו לאלתר. אינו תולה בכלום. ק"ו לבודקת העד מיד. שהרי ודאי מגופה הוא. דלא חשבינן לספק אם הרגישה. אלא אוקי אחזקת דמים מן המקור ובודאי הרגישה ולאו אדעתה. וכן מוכיחות כמה סוגיות וכ"כ הפוסקים בפירוש דחומר בעד הבדוק דלא צריך שיעור כגריס.ואינה תולה אף במאכולת מעוכה ונקבע בש"ע בלי חולק. וכי הוי נמי דרבנן מיהא כי היכי דלא פלוג בין עד לראיה לענין שיעור. הכי נמי לענין הרגשה דשויוה כדאורייתא לטמא בכל שהו ואף בלי הרגשה. ולא גרע מכתמים דודאי לא הרגישה וטמאוה. ק"ו לעד. דספק הרגשה מיהא איכא. וכן מבואר בס"ס ק"ץ דכתמי עד הבדוק מטמאין בכל שהן והרי הן כראיות לכל דבר. ולא ערער אדם מעולם:
258
רנ״טעוד נכשל בעל אותה תשובה בשגיאה עצומה ברוא' דם לבטלו ברו' מראה אחר שעמו ולילך אחר עיקר הליח' הנמצא' בבדיק' לטהרה אם אינו דם צלול צ"ל לבדו בלי ליחה אחרת ר"ל
כתב עוד הוכחה שנית הרי כתבו הפוסקים שהלבן והירוק אפי' יש סמיכות דם והוא עב הרבה טהור. כל שכן בנ"ד שהעיקר לובן ומעט נקודות או שרטוט של דם שאין לנו לומר שהוא מן המקור כ"א מהצדדים. ול"ד כלל למ"ש כל דם היוצא מהאשה כו' דטמאה דהתם היבחושין יוצאים ממנה לבד ואף אם תראה קצת לובן עמהם. מ"מ המה עיקר אבל כאן הלובן עיקר ע"כ. הנה הבין לשון הטור וש"ע סי' קפ"ח שכתבו לענין מראות הטהורות אפי' יש בו סמיכות דם והוא עב הרבה טהור. כסבור שר"ל שיש תוך אותו סמיכות דם אדום גמור. רחמנא ליצלן מהאי דעתא ופשוט מאד שהכוונה אף אם יש באותה ראייה של מראה טהור דמיון סמיכות ועובי הנמצא בטבע בדם ממש שהוא קצת עב. לא שיהא דם אמיתי מעורב בו אפי' כל שהו. כי אין ספק בעולם שטמא הוא והבא עליה בכרת. והדיבור בזה אך למותר ומה טיבו של רוב ומיעוט ועיקר וטפל בכאן. אחר שמטמא בכל שהו. ועד כאן לא איפליגו ר"א וחכמים אלא ברואה בחתיכה אי אורחא הוא. אבל ברואה דם בתוך ליחה ומוגלא הא ודאי אורחיה לכ"ע. ולא נשמע כזאת מעולם לאחד מהמחברים נשתקע הדבר ולא נאמר:
כתב עוד הוכחה שנית הרי כתבו הפוסקים שהלבן והירוק אפי' יש סמיכות דם והוא עב הרבה טהור. כל שכן בנ"ד שהעיקר לובן ומעט נקודות או שרטוט של דם שאין לנו לומר שהוא מן המקור כ"א מהצדדים. ול"ד כלל למ"ש כל דם היוצא מהאשה כו' דטמאה דהתם היבחושין יוצאים ממנה לבד ואף אם תראה קצת לובן עמהם. מ"מ המה עיקר אבל כאן הלובן עיקר ע"כ. הנה הבין לשון הטור וש"ע סי' קפ"ח שכתבו לענין מראות הטהורות אפי' יש בו סמיכות דם והוא עב הרבה טהור. כסבור שר"ל שיש תוך אותו סמיכות דם אדום גמור. רחמנא ליצלן מהאי דעתא ופשוט מאד שהכוונה אף אם יש באותה ראייה של מראה טהור דמיון סמיכות ועובי הנמצא בטבע בדם ממש שהוא קצת עב. לא שיהא דם אמיתי מעורב בו אפי' כל שהו. כי אין ספק בעולם שטמא הוא והבא עליה בכרת. והדיבור בזה אך למותר ומה טיבו של רוב ומיעוט ועיקר וטפל בכאן. אחר שמטמא בכל שהו. ועד כאן לא איפליגו ר"א וחכמים אלא ברואה בחתיכה אי אורחא הוא. אבל ברואה דם בתוך ליחה ומוגלא הא ודאי אורחיה לכ"ע. ולא נשמע כזאת מעולם לאחד מהמחברים נשתקע הדבר ולא נאמר:
259
ר״סועוד בה שלישי' לדון כל אשה מינקת בבעלת מכה טריה ולחדש ספק אשר לא נשמע ולא נהיה ע"ז גדלה התמיהה ואם בארזי לבנון מדור הקודם נפל' אש השגיא' שלהבת יה מה נעשה לנותרים כמנו היו' נגשש' כעורים קיר שגו ברוא' פקו פלילי' והמכשל' הזאת תחת יד השרי' והסגנים רבני' שבדור יתום הלז יתנו עידיהן ויצדקו למדפיסי ספרי' בלי ידיעה וראיה. הרחמן יאיר עינינו בתורתו ויצילנו מכל שגייה.
עוד כתב שלישית הרי אפי' בראתה מחמת תשמיש שהחמירו בה מאד א"ה הקילו כשיש לתלות במכה כו' וא"כ כ"ש בנ"ד דיש להכשירה אחרי שהמעיין סתום יש כאן ס"ס ספק מן הצדדין ספק מן המקור את"ל מן המקור ספק מחמת מכה כי מסתמא כל אשה אחרי כל לידה בא לה השתנות מה בגופה יהיה איך שיהיה הרי דמיה מסולקים והוא שלא בשעת וסתה ולמה נקלקל אותה כו' ע"כ נראה דאף כשתראה עוד כזאת ע"י בדיקה כל עוד שהיא מינקת ולא תרגיש ולא תמצא בבדיקה דם צלול דם לבד א"ל למיחש עכ"ד. ובאמת עמדתי מרעיד ומשתומם על דברים כאלו שנתנו בדפוס מבלי משים לנצח והרי התקלה מצויה עי"ז לפני המון הלומדים ומרבית מרבני הזמן שיבואו וישתו ממי המרים האלה להקל ראש באיסור כרת דאורייתא. אחרי ראותם דברים הללו כתובים בספר ע"ש גאון שרי ליה מריה מי שמע ומי ראה כזאת להתיר איסור כרת מחמת אומדנא שבא ממכה במקום שאין רושם מכה ולחדש דבר אשר לא שערוהו אבותינו ורז"ל דמסתמא כל אשה י"ל השתנות בגופה אחר לידתה ולדון אותה כמכה ידוע' לא זו ולא כיוצא בה שמענו. ואין ענין לכאן מ"ש בהג"ה סקפ"ז. דהתם ברואה מחמת תשמיש איירי דקילא טובא. לא כדסבר בעל תשובה זו. דאזיל בתר איפכא כמש"ל ודאי. וה"נ במאי דקאמר אחרי שהמעיין סתום. אינו לעזר אלא כנגדו. כי יתר טוב היה. אם הי"ל וסת. לפמ"ש קצת בההיא דאם יש לה וסת שתולה בה גבי מכה. והא הכא ההיא איתתא. לא הואי מסולקת דמים בימי הנקה. ורגילה להיות מעיינה פתוח כנז' בשאלה. על כן לא הועילה לה טענה זאת להתירה כי אם לאסרה. עכ"פ אותו נדון דמהר"ר יוחנן שהקל ברואה מחמת תשמיש אחר לידה. ותלה הדבר שהוכו הצדדין מחמת לידה. לא דמי להא לגמרי. ועוד צריכה לתנאים אחרים. והיא נמי גופה קשיא. וצע"ג להורות על פי אותן הדברים הלמ"ע להקל. גם הגהה ההיא קשה הבנה. ואכמ"ל. ולא הי' מהראוי להעלות דבר כזה בכתב א"ל שכבר נמסר ביד רבים אשר לא יחכמו והוצרכנו להוציא מלב הטועים. ובאמת מעתה היה ראוי להאריך פה ולהרחיב לשון כי היכי דלא לימשכו אבתריה אלא דאכתי לא קשאי. רווחא שביקנא למאן דקשיש מנאי. ודי בזו הערה למבין להודות לדברינו דהך תשובה לאו דסמכא. גם מ"ש דרואה מחמת תשמיש החמירו בה מאד לא ידענא מאי חומרא אדרבה קולא היא דאקילו בה ודאי הא ע"כ בורכא. וכן כל שאר דבריו דומין למרובין והנם למשא דחוים מעיקרן לכולהו אית פירכא ' והסומך עליה עתיד ליתן דין וחשבון מה ראה על ככה. ועליכם תופשי התורה אשר בדור לעמוד בפרצות גדר לגדור. להשמר מהפחת שלא יפול הנופל בתוכה. ואף אם יתבטל בתוך כך איזה חילוק או ילך להפסד שום פשט חדש מקרוב מכ"ש ששכרכם כפול ותשאו ברכה. והשי"ת יורנו מדרכיו שלא נכשל בדבר הלכה. הטרוד יעב"ץ ס"ט:
עוד כתב שלישית הרי אפי' בראתה מחמת תשמיש שהחמירו בה מאד א"ה הקילו כשיש לתלות במכה כו' וא"כ כ"ש בנ"ד דיש להכשירה אחרי שהמעיין סתום יש כאן ס"ס ספק מן הצדדין ספק מן המקור את"ל מן המקור ספק מחמת מכה כי מסתמא כל אשה אחרי כל לידה בא לה השתנות מה בגופה יהיה איך שיהיה הרי דמיה מסולקים והוא שלא בשעת וסתה ולמה נקלקל אותה כו' ע"כ נראה דאף כשתראה עוד כזאת ע"י בדיקה כל עוד שהיא מינקת ולא תרגיש ולא תמצא בבדיקה דם צלול דם לבד א"ל למיחש עכ"ד. ובאמת עמדתי מרעיד ומשתומם על דברים כאלו שנתנו בדפוס מבלי משים לנצח והרי התקלה מצויה עי"ז לפני המון הלומדים ומרבית מרבני הזמן שיבואו וישתו ממי המרים האלה להקל ראש באיסור כרת דאורייתא. אחרי ראותם דברים הללו כתובים בספר ע"ש גאון שרי ליה מריה מי שמע ומי ראה כזאת להתיר איסור כרת מחמת אומדנא שבא ממכה במקום שאין רושם מכה ולחדש דבר אשר לא שערוהו אבותינו ורז"ל דמסתמא כל אשה י"ל השתנות בגופה אחר לידתה ולדון אותה כמכה ידוע' לא זו ולא כיוצא בה שמענו. ואין ענין לכאן מ"ש בהג"ה סקפ"ז. דהתם ברואה מחמת תשמיש איירי דקילא טובא. לא כדסבר בעל תשובה זו. דאזיל בתר איפכא כמש"ל ודאי. וה"נ במאי דקאמר אחרי שהמעיין סתום. אינו לעזר אלא כנגדו. כי יתר טוב היה. אם הי"ל וסת. לפמ"ש קצת בההיא דאם יש לה וסת שתולה בה גבי מכה. והא הכא ההיא איתתא. לא הואי מסולקת דמים בימי הנקה. ורגילה להיות מעיינה פתוח כנז' בשאלה. על כן לא הועילה לה טענה זאת להתירה כי אם לאסרה. עכ"פ אותו נדון דמהר"ר יוחנן שהקל ברואה מחמת תשמיש אחר לידה. ותלה הדבר שהוכו הצדדין מחמת לידה. לא דמי להא לגמרי. ועוד צריכה לתנאים אחרים. והיא נמי גופה קשיא. וצע"ג להורות על פי אותן הדברים הלמ"ע להקל. גם הגהה ההיא קשה הבנה. ואכמ"ל. ולא הי' מהראוי להעלות דבר כזה בכתב א"ל שכבר נמסר ביד רבים אשר לא יחכמו והוצרכנו להוציא מלב הטועים. ובאמת מעתה היה ראוי להאריך פה ולהרחיב לשון כי היכי דלא לימשכו אבתריה אלא דאכתי לא קשאי. רווחא שביקנא למאן דקשיש מנאי. ודי בזו הערה למבין להודות לדברינו דהך תשובה לאו דסמכא. גם מ"ש דרואה מחמת תשמיש החמירו בה מאד לא ידענא מאי חומרא אדרבה קולא היא דאקילו בה ודאי הא ע"כ בורכא. וכן כל שאר דבריו דומין למרובין והנם למשא דחוים מעיקרן לכולהו אית פירכא ' והסומך עליה עתיד ליתן דין וחשבון מה ראה על ככה. ועליכם תופשי התורה אשר בדור לעמוד בפרצות גדר לגדור. להשמר מהפחת שלא יפול הנופל בתוכה. ואף אם יתבטל בתוך כך איזה חילוק או ילך להפסד שום פשט חדש מקרוב מכ"ש ששכרכם כפול ותשאו ברכה. והשי"ת יורנו מדרכיו שלא נכשל בדבר הלכה. הטרוד יעב"ץ ס"ט:
260
רס״אשאלתני על מה סמכו בדורות הללו בקצת מדינות שנוהגין לקדש את הקטנה. דהא אמרינן אסור לקדש את בתו קטנה עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה. ועוד הוקשה לך. דשמעינן נמי איפכא דאי בעי אב מסר לה למנוול ומוכה שחין: כדאיתא בדוכתי טובא. הרי דלא איכפת לן בדעתה. ובעל כרחה מתקדשת.
261
רס״בתשובה
262
רס״גלכ"ע האב שקדש בתו קטנ' בכל אופן מה שעשוי עשוי
על אחרון ראשון זו אינה צריכה לפנים דודאי מצי אב לקדשה על כרחה ומה שעשה עשוי אע"פ שמן הדין. אסור לו לעשות כן לכתחלה. והרבה יש כיוצא בה דאפי' בשל תורה אשכחן אע"ג דאמר רחמנא לא תעביד. אי עביד מהני כדאי' ריש תמורה. כ"ש זו דאיפשר אין איסור בדבר אלא מדרבנן. ולהטור והבאים אחריו דקיימי בשטת הר"מ ז"ל. איסורא נמי ליכא. אלא מצוה היא להמתין עד שתגדיל. ולדבריהם צ"ל דלא קיימא הך דרב דאמר אסור:
על אחרון ראשון זו אינה צריכה לפנים דודאי מצי אב לקדשה על כרחה ומה שעשה עשוי אע"פ שמן הדין. אסור לו לעשות כן לכתחלה. והרבה יש כיוצא בה דאפי' בשל תורה אשכחן אע"ג דאמר רחמנא לא תעביד. אי עביד מהני כדאי' ריש תמורה. כ"ש זו דאיפשר אין איסור בדבר אלא מדרבנן. ולהטור והבאים אחריו דקיימי בשטת הר"מ ז"ל. איסורא נמי ליכא. אלא מצוה היא להמתין עד שתגדיל. ולדבריהם צ"ל דלא קיימא הך דרב דאמר אסור:
263
רס״דעיוון בהג"א פ' אע"פ וחילוק נכון ומוכרח שאין כל הקטנו' שוות לענין זה להזה' לכתחלה
וכן מצאתי בהג"א פ' אע"פ אההיא דאין פוסקין על הקטנה להשיאה אלא כשהיא גדולה. כתבו בהג"ה פירש"י דווקא בלא קידושין. אבל בקידושין בקטנות לא דאר"י אמר רב אסור לקדש את בתו כשהיא קטנה. ואומר ר"ת מאן לימא לן דהילכתא כוותיה הא אמרינן בפ' י' יוחסין עבר מר אדרב ואדרב חסדא (נ"ל שצ"ל וכדרב חסדא) עכ"ל. ולא הבנתי זה דאדרבה משם ראיה. וא"ל דמעשה רב. ומרב חסדא מייתי ראיה להיתירא. דהרי קול"א זו שוברה עמה מאחר שכיהה בו חמיו ולא מהדר ליה ולא מידי. ועוד סתם מתני' דהאיש מקדש בתו כשהיא נערה סיועי מסייעא נמי לדרב כדאוקימנא לה התם. גם התו' לשם נראה דס"ל דהכי הלכתא אלא שדחקו עצמן למצוא היתר מטעם שאנו בגלות יע"ש וכנ"ז גם בהגהת הש"ע סי' ל"ז. ואין זה מה שיספיק. גם ממעשה דרב חביבא דריש פ' התינוקת שהביא עוד בהג"א אין ראיה דאיכא למימר דלא עבר אדרב. אע"ג דהויא קטנה דלא חזיא דמא. כדאיתא התם. שמא בתוך שתים עשרה היתה. ולא הביאה סימנין. דאכתי לאו נערה היא. ואף דקטנה היא לשאר דברים כיון דלענין הפלאה בת בדיקה היא. חזיא נמי להנשא לרצונה: דמחזקינן לה ביודעת. איש ובת דעת לבחור בטוב לומר בפלוני אני רוצה. דתו לית לן בה משום הא דרב. כן נ"ל נכון מצד הסברה הישרה:
וכן מצאתי בהג"א פ' אע"פ אההיא דאין פוסקין על הקטנה להשיאה אלא כשהיא גדולה. כתבו בהג"ה פירש"י דווקא בלא קידושין. אבל בקידושין בקטנות לא דאר"י אמר רב אסור לקדש את בתו כשהיא קטנה. ואומר ר"ת מאן לימא לן דהילכתא כוותיה הא אמרינן בפ' י' יוחסין עבר מר אדרב ואדרב חסדא (נ"ל שצ"ל וכדרב חסדא) עכ"ל. ולא הבנתי זה דאדרבה משם ראיה. וא"ל דמעשה רב. ומרב חסדא מייתי ראיה להיתירא. דהרי קול"א זו שוברה עמה מאחר שכיהה בו חמיו ולא מהדר ליה ולא מידי. ועוד סתם מתני' דהאיש מקדש בתו כשהיא נערה סיועי מסייעא נמי לדרב כדאוקימנא לה התם. גם התו' לשם נראה דס"ל דהכי הלכתא אלא שדחקו עצמן למצוא היתר מטעם שאנו בגלות יע"ש וכנ"ז גם בהגהת הש"ע סי' ל"ז. ואין זה מה שיספיק. גם ממעשה דרב חביבא דריש פ' התינוקת שהביא עוד בהג"א אין ראיה דאיכא למימר דלא עבר אדרב. אע"ג דהויא קטנה דלא חזיא דמא. כדאיתא התם. שמא בתוך שתים עשרה היתה. ולא הביאה סימנין. דאכתי לאו נערה היא. ואף דקטנה היא לשאר דברים כיון דלענין הפלאה בת בדיקה היא. חזיא נמי להנשא לרצונה: דמחזקינן לה ביודעת. איש ובת דעת לבחור בטוב לומר בפלוני אני רוצה. דתו לית לן בה משום הא דרב. כן נ"ל נכון מצד הסברה הישרה:
264
רס״הומוכרח עוד מראיה ברורה מדאמרינן ביבמות (ד' ס"ב) ובריש הנשרפין. המשיא בניו ובנותיו סמוך לפירקן עליו הכתוב אומר וידעת כי שלום אהליך וגו'. הא בהדיא דמצוה היא להשיאן קודם שיגדלו. אלא ודאי כדאמרן והיינו נמי סמוך לפירקן ודאי. ודרב הילכתא היא דלא אשכחן מאן דפליג עליה. ולא שרי אלא בתוך זמן כנ"ל (ואי קשיא הא קשיא לי מהא דאמרינן פ' האומר אמתני' דהמקדש את בתו סתם אין הבוגרת בכלל הא קטנה בכלל משום דלא שביק אינש מצוה דרמיא עליה קפסיק ותני לא שנא קטנה גמורה ול"ש בת הפלאה הכל בכלל מצוה דרמיא עליה היא. משמע לכאורה דליתא לדרב. וקשיין סתמי אהדדי. וי"ל דההיא ודאי בכל גווני מיתוקמא. ואי מיירי בקטנה של זמן בדיקה. שפיר קרי לה מצוה דרמיא עליה. ואי נמי בקטנה ממש. מ"מ רמיא עליה טפי מבוגרת. דלאו אדידיה רמיא. וקטנה מיהת עליה רמיא לכשתבוא לכלל שנותיה. ואומדנא היא דחשיב לה אב כמצוה דרמיא עליה. ולגבי בוגרת קרי לה מצוה):
265
רס״ושמירה מעולה מן הסתירה
וא"ת אי הכי הא דאמרינן פוסקין על הקטנה ולא להשיאה כשהיא קטנה. להשיאה אמאי לא. כיון דכבר בת דעת היא הך קטנה דהכא.י"ל דלהשיאה היינו טעמא דאסור משום שמא תתעבר ותמות דקיי"ל כחכמים דאינה רשאי לשמש במוך אלא משמשת והולכת כדרכה ושומר פתאים ה'. והיינו בדיעבד שכבר נישאת. אבל לכתחילה לא סמכינן אניסא. ולא תנשא אפי' בשנת י"ב. שבה עיקר הסכנה מן העיבור כדאמרינן בפ"ק דיבמות בשמעתא דג' נשים. גבול יש לה קודם לשנת י"א ויום א' אינה מתעברת משנת י"א ויום א' עד שנת י"ב ויום א' מתעברת ומתה כו'. והא דאשכחן ברב חביבא דהשיא לבתו הקטנה. צ"ל דהיתה בסוף שנת י"ב. שאז אפי' תתעבר שוב לא תסתכן לפי שתכנס לשנת י"ג דמשם ואילך אין סכנה. אי נמי אינהו שאנו דרב גוברייהו למי למיסמך אניסא. מ"מ לדידן לא שנא קידושין וכ"ש נישואין בתרווייהו לא שפיר דמי למיעבד עובדא בקטנה ממש מיהת. ונ"מ נמי לענין פרנסה ומזונות אחר מות אביה. הנלע"ד נכון כתבתי יעב"ץ ס"ט:
וא"ת אי הכי הא דאמרינן פוסקין על הקטנה ולא להשיאה כשהיא קטנה. להשיאה אמאי לא. כיון דכבר בת דעת היא הך קטנה דהכא.י"ל דלהשיאה היינו טעמא דאסור משום שמא תתעבר ותמות דקיי"ל כחכמים דאינה רשאי לשמש במוך אלא משמשת והולכת כדרכה ושומר פתאים ה'. והיינו בדיעבד שכבר נישאת. אבל לכתחילה לא סמכינן אניסא. ולא תנשא אפי' בשנת י"ב. שבה עיקר הסכנה מן העיבור כדאמרינן בפ"ק דיבמות בשמעתא דג' נשים. גבול יש לה קודם לשנת י"א ויום א' אינה מתעברת משנת י"א ויום א' עד שנת י"ב ויום א' מתעברת ומתה כו'. והא דאשכחן ברב חביבא דהשיא לבתו הקטנה. צ"ל דהיתה בסוף שנת י"ב. שאז אפי' תתעבר שוב לא תסתכן לפי שתכנס לשנת י"ג דמשם ואילך אין סכנה. אי נמי אינהו שאנו דרב גוברייהו למי למיסמך אניסא. מ"מ לדידן לא שנא קידושין וכ"ש נישואין בתרווייהו לא שפיר דמי למיעבד עובדא בקטנה ממש מיהת. ונ"מ נמי לענין פרנסה ומזונות אחר מות אביה. הנלע"ד נכון כתבתי יעב"ץ ס"ט:
266
רס״זמתוך הדברים הנאמרים למעלה נולד לי ספק בענין הקטנה אם נשארת ברשות אביה כל זמן שלא הביאה שתי שערות עד שיצאו רוב שנותיה כשלא נראו בה סימני איילונית לאחר עשרים. וצריכא רבה:
267
רס״חשאלת הלכה למעשה איך יש לנהוג בדין הטיל מים ב' פעמים ולא בירך אשר יצר על פעם ראשון אם צריך לברך ב"פ כנפסק בש"ע סי' ז'. או יש לסמוך על דעת האחרונים שסתרו פסק הש"ע בזה:
268
רס״טתשובה
269
ר״עמ"ש הרב בט"ז ליישב דעת הגאון בדין הטיל מים ב"פ לברך ב"פ רצופים אינו מספיק כלל
אין לי כי אם להעתיק לך מ"ש בעז"ה זה ימים רבים בחיבורי על טא"ח וזה לשוני שם סי' ז' בב"י כתב מהר"יא כו' בשם הגאון שאם הטיל מים ונמלך וחזר להטיל מים פעם אחרת צריך לברך ב' פעמים אשר יצר וראייתו מטעה ולא התפלל שמשלים. ופסק כן הרב בש"ע. אבל הרבנים האחרונים ז"ל פקפקו בפסק זה והורו לברך רק פעם א'. דכיון דברכת הודאה היא. לברכת המזון דאכילה דמיא. דסגי בחד בה"מ לאכילות הרבה זוהי דעתם ז"ל. ואם אמנם יש להחזיק טובה להרב בט"ז ז"ל שחתר ליישב דעת הגאון שכך חובתנו. אע"פ שבכל מה שטרח בזה עדיין לא עלתה ארוכה לדעת הגאון כפי עניות דעתי. כי מה שכתב דלא דמי לב"ה שקודם שנתעכל המזון בדידיה תליא מילתא שכל זמן שרוצה יכול לאכול עדיין ואין עליו חיוב ב"ה עדיין ע"כ אם אכל שנית הו"ל כאלו אכל הכל בפ"א ולמה יברך ב"פ. משא"כ באשר יצר דתכף שגמר פ"א להטיל מים חל עליו החיוב לומר אשר יצר ולאו בדידיה תליא לומר אטיל מים עוד. א"כ כל הטלת מים כ"א חשוב מעשה בפני עצמו ונסתייע מתשובת הרא"ש גבי כיסוי הדם. אלו דבריו ז"ל ואינם מוכרחים. דבבה"מ נמי בהסיח דעתו מלאכול אינו רשאי עוד לאכול שנית ועל כרחו זקוק הוא לברך המוציא לפניה כשחוזר לאכול. ואפ"ה אינו מברך תחלה בה"מ על מה שאכל. ודי במה שיברך באחרונה. אע"פ שבודאי דעת הרב בטז"ל היא דשאני אכילה שהיא בידו שאם ירצה לא היה פוסק מאכילתו ולא היה מסיח דעתו ממנה. והיה אוכל הכל באכילה אחת בלי הפסקה: שזה דבר שבידו לעשותו: ואז לא היה טעון אפילו ברכת המוציא: על כן לא נחשב גמר מעשה: משא"כ הטלת מים דלאו בדידיה תליא להפסיקה: שאחר שכלו המים אי אפשר לו להשתין עוד שנית עד אחר זמן מה. לכן נחשב למעשה אחר. וצריך לפרש כך דעתו ז"ל עם שאין לשונו מכוון יפה:
אין לי כי אם להעתיק לך מ"ש בעז"ה זה ימים רבים בחיבורי על טא"ח וזה לשוני שם סי' ז' בב"י כתב מהר"יא כו' בשם הגאון שאם הטיל מים ונמלך וחזר להטיל מים פעם אחרת צריך לברך ב' פעמים אשר יצר וראייתו מטעה ולא התפלל שמשלים. ופסק כן הרב בש"ע. אבל הרבנים האחרונים ז"ל פקפקו בפסק זה והורו לברך רק פעם א'. דכיון דברכת הודאה היא. לברכת המזון דאכילה דמיא. דסגי בחד בה"מ לאכילות הרבה זוהי דעתם ז"ל. ואם אמנם יש להחזיק טובה להרב בט"ז ז"ל שחתר ליישב דעת הגאון שכך חובתנו. אע"פ שבכל מה שטרח בזה עדיין לא עלתה ארוכה לדעת הגאון כפי עניות דעתי. כי מה שכתב דלא דמי לב"ה שקודם שנתעכל המזון בדידיה תליא מילתא שכל זמן שרוצה יכול לאכול עדיין ואין עליו חיוב ב"ה עדיין ע"כ אם אכל שנית הו"ל כאלו אכל הכל בפ"א ולמה יברך ב"פ. משא"כ באשר יצר דתכף שגמר פ"א להטיל מים חל עליו החיוב לומר אשר יצר ולאו בדידיה תליא לומר אטיל מים עוד. א"כ כל הטלת מים כ"א חשוב מעשה בפני עצמו ונסתייע מתשובת הרא"ש גבי כיסוי הדם. אלו דבריו ז"ל ואינם מוכרחים. דבבה"מ נמי בהסיח דעתו מלאכול אינו רשאי עוד לאכול שנית ועל כרחו זקוק הוא לברך המוציא לפניה כשחוזר לאכול. ואפ"ה אינו מברך תחלה בה"מ על מה שאכל. ודי במה שיברך באחרונה. אע"פ שבודאי דעת הרב בטז"ל היא דשאני אכילה שהיא בידו שאם ירצה לא היה פוסק מאכילתו ולא היה מסיח דעתו ממנה. והיה אוכל הכל באכילה אחת בלי הפסקה: שזה דבר שבידו לעשותו: ואז לא היה טעון אפילו ברכת המוציא: על כן לא נחשב גמר מעשה: משא"כ הטלת מים דלאו בדידיה תליא להפסיקה: שאחר שכלו המים אי אפשר לו להשתין עוד שנית עד אחר זמן מה. לכן נחשב למעשה אחר. וצריך לפרש כך דעתו ז"ל עם שאין לשונו מכוון יפה:
270
רע״אוכמעט שהביא ראיה לסתור
מ"מ סברא רצונית היא זו מי יכריחנו להודות בזה לחלק כן בין הפרקים הללו. כי מה חסר לנו להשוותם כיון שגם בנדון האכילה אי אפשר לו לאכול עוד עד שיברך מתחלה. דבהכי קיימינן ואיירי נמי תשובת הרא"ש ז"ל שחשב להסתייע משם. ואין ללמוד ממנה אלא למה שנחשב גמר מעשה שצריך ברכה תיכף. אבל אם תאמר שחיוב הברכה עושה גמר מעשה. אם כן נדון גם על האכילה. בשנאמר מיד שהסיח דעתו מלאכול יהא חייב להודות וייחשב גם כן לגמר מעשה: מאחר שאינו רשאי לאכול עוד עד שיברך לפניה. ומדסגי לן בהודאה אחת על שתי אכילות אפילו הפסיק ביניהן בהסח הדעת. שכבר נתחייב לברך: ועבר ואכל: ע"כ אין משם אלא ראייה לסתור סברת בט"ז:
מ"מ סברא רצונית היא זו מי יכריחנו להודות בזה לחלק כן בין הפרקים הללו. כי מה חסר לנו להשוותם כיון שגם בנדון האכילה אי אפשר לו לאכול עוד עד שיברך מתחלה. דבהכי קיימינן ואיירי נמי תשובת הרא"ש ז"ל שחשב להסתייע משם. ואין ללמוד ממנה אלא למה שנחשב גמר מעשה שצריך ברכה תיכף. אבל אם תאמר שחיוב הברכה עושה גמר מעשה. אם כן נדון גם על האכילה. בשנאמר מיד שהסיח דעתו מלאכול יהא חייב להודות וייחשב גם כן לגמר מעשה: מאחר שאינו רשאי לאכול עוד עד שיברך לפניה. ומדסגי לן בהודאה אחת על שתי אכילות אפילו הפסיק ביניהן בהסח הדעת. שכבר נתחייב לברך: ועבר ואכל: ע"כ אין משם אלא ראייה לסתור סברת בט"ז:
271
רע״בועוד אין הנדון דומה לראייה דהתם גבי כיסוי הדם מברך בתחלה על שני הכסויים: ורק פעם אחת הוא מברך. ומי לא מודה הרא"ש שאם לא בירך על כיסוי ראשון עד שחזר וכיסה שנייה: שאינו מברך רק פעם אחת על שתיהן:
272
רע״גקצת ישוב לדבריו ז"ל
איברא אין להקשות מכח זה על הט"ז דלפ"ז אדרבה הי"ל להוכיח ההיפך משם: דמדלא מברך ב"פ גבי כיסוי כשכיסה ב"פ ולא בירך על הראשונה כדכתיבנא דבהא מיהת מודה הרא"ש. נשמע מנה אם כך בברכת המצות. לא כ"ש בהודאה. שיש סברא יותר להפטר בהודאה אחת על הנאות רבות. דאמר לך הרב בט"ז שאני ברכת המצות דבעינן לברוכה קודם לעשייתן: וכשעברה עשיית המצוה שוב אי אפשר לברך עליה (אע"פ שאין כן דעת הרב בהגהת ש"ע במוחלט כדמוכח ממה שכתב בי"ד גבי כיסוי. ועוד אף לאותה דעה תיכף לעשיית המצוה צריך לברך עליה ודוק) משא"כ בהודאה דזמנה אחר ההנאה. ועל כן יש לה תשלומין אפילו אחר זמן מופלג משעת הנאתו. וכדעת קצת לעיל בסי' ו' דהיינו טעמייהו דהמסדרים הברכות בשחר בבית הכנסת ולא בעת ההנאה. אלא שאין דעתינו כך וכמו שאני עתיד לבאר בסמוך בעז"ה: ומעתה אחר שלא הספיקו לנו דברי הרב בעל ט"ז ז"ל בזה. נחזי אנן להפוך בזכותו של דעת הגאון:
איברא אין להקשות מכח זה על הט"ז דלפ"ז אדרבה הי"ל להוכיח ההיפך משם: דמדלא מברך ב"פ גבי כיסוי כשכיסה ב"פ ולא בירך על הראשונה כדכתיבנא דבהא מיהת מודה הרא"ש. נשמע מנה אם כך בברכת המצות. לא כ"ש בהודאה. שיש סברא יותר להפטר בהודאה אחת על הנאות רבות. דאמר לך הרב בט"ז שאני ברכת המצות דבעינן לברוכה קודם לעשייתן: וכשעברה עשיית המצוה שוב אי אפשר לברך עליה (אע"פ שאין כן דעת הרב בהגהת ש"ע במוחלט כדמוכח ממה שכתב בי"ד גבי כיסוי. ועוד אף לאותה דעה תיכף לעשיית המצוה צריך לברך עליה ודוק) משא"כ בהודאה דזמנה אחר ההנאה. ועל כן יש לה תשלומין אפילו אחר זמן מופלג משעת הנאתו. וכדעת קצת לעיל בסי' ו' דהיינו טעמייהו דהמסדרים הברכות בשחר בבית הכנסת ולא בעת ההנאה. אלא שאין דעתינו כך וכמו שאני עתיד לבאר בסמוך בעז"ה: ומעתה אחר שלא הספיקו לנו דברי הרב בעל ט"ז ז"ל בזה. נחזי אנן להפוך בזכותו של דעת הגאון:
273
רע״דהנ' לייש' דעת הגאון באופן נאה
ונראה לי לפי מיעוט דעתי דהא מלתא תליא בפלוגתא דאיתא לעיל סימן ו' אם ברכת אלהי נשמה צריך להסמיכה לברכת אשר יצר. דמשום הכי אינה פותחת בברוך. או א"צ להסמיכה. משום דברכת הודאה היא חשובה. והוא הטעם שאין פתיחתה בברוך. דמסתברא לענ"ד מאן דס"ל בברכת אלהי נשמה דלא מיקריא ברכת הודאה. הכי נמי ברכת אשר יצר דבשחרית אינה נקראת ברכת הודאה. אלא סדר ברכות הוא שתקנו חז"ל ברכות הללו בבוקר. כמו תפילת י"ח דעמידה. ואפילו לא נתחייב בהן. צריך לאמרן כי תפלה. והיינו נמי טעמא דהר"ד אבודרהם שהובא לעיל בסי' ד' דכתב שמברך אשר יצר בין עשה צרכיו בין לא. וה"ה לשאר ברכות ההודאה שבשחר. שמברכין אותן כסדרן. אפילו לא בא לידי הנאתן. לפי שעל מנהגו של עולם נתקנו. וכמ"ש הרב בעל הגהת ש"ע סי' מ"ו. ואית לי לאוקמה הך דהגאון בהטיל מים בשחר ולא בירך אשר יצר. ושוב הטיל שנית. דלא מיפטר בברכה אחת: משום דס"ל שכבר נתחייב פעם אחת אפילו לא היה מטיל כלל. מחמת סדר ברכות של שחר כנזכר ואע"ג דבמטיל מים בשחר סגי ליה נמי בברכה אחת לבד. זהו מפני שבשביל כך נתקן מתחילה לפי שדרך רוב בני אדם לעשות צרכיהם כשיעורו משנתם. מכל מקום כשהטיל מים ב"פ לא די לו בברכה אחת. כמו בתפלה דבעיא תשלומין. דלדעת הגאון הך ברכה נמי חובה היא ולתפלה דמיא לפום מאי דאמרן. ולא לברכת המזון דאכילה דהיא ברכת הנאה. דלמאי דפרישית בדעת הגאון אין לזו דין ברכת ההנאה. וממילא אזדא לה קושית האחרונים ז"ל. דלא הוי קשיא להו אלא משום דפשיטא להו דברכת הודאה היא. כך נראה לע"ד נכון והרבה יש לסייע סברא זו. אלא שאין רצונינו באריכות:
ונראה לי לפי מיעוט דעתי דהא מלתא תליא בפלוגתא דאיתא לעיל סימן ו' אם ברכת אלהי נשמה צריך להסמיכה לברכת אשר יצר. דמשום הכי אינה פותחת בברוך. או א"צ להסמיכה. משום דברכת הודאה היא חשובה. והוא הטעם שאין פתיחתה בברוך. דמסתברא לענ"ד מאן דס"ל בברכת אלהי נשמה דלא מיקריא ברכת הודאה. הכי נמי ברכת אשר יצר דבשחרית אינה נקראת ברכת הודאה. אלא סדר ברכות הוא שתקנו חז"ל ברכות הללו בבוקר. כמו תפילת י"ח דעמידה. ואפילו לא נתחייב בהן. צריך לאמרן כי תפלה. והיינו נמי טעמא דהר"ד אבודרהם שהובא לעיל בסי' ד' דכתב שמברך אשר יצר בין עשה צרכיו בין לא. וה"ה לשאר ברכות ההודאה שבשחר. שמברכין אותן כסדרן. אפילו לא בא לידי הנאתן. לפי שעל מנהגו של עולם נתקנו. וכמ"ש הרב בעל הגהת ש"ע סי' מ"ו. ואית לי לאוקמה הך דהגאון בהטיל מים בשחר ולא בירך אשר יצר. ושוב הטיל שנית. דלא מיפטר בברכה אחת: משום דס"ל שכבר נתחייב פעם אחת אפילו לא היה מטיל כלל. מחמת סדר ברכות של שחר כנזכר ואע"ג דבמטיל מים בשחר סגי ליה נמי בברכה אחת לבד. זהו מפני שבשביל כך נתקן מתחילה לפי שדרך רוב בני אדם לעשות צרכיהם כשיעורו משנתם. מכל מקום כשהטיל מים ב"פ לא די לו בברכה אחת. כמו בתפלה דבעיא תשלומין. דלדעת הגאון הך ברכה נמי חובה היא ולתפלה דמיא לפום מאי דאמרן. ולא לברכת המזון דאכילה דהיא ברכת הנאה. דלמאי דפרישית בדעת הגאון אין לזו דין ברכת ההנאה. וממילא אזדא לה קושית האחרונים ז"ל. דלא הוי קשיא להו אלא משום דפשיטא להו דברכת הודאה היא. כך נראה לע"ד נכון והרבה יש לסייע סברא זו. אלא שאין רצונינו באריכות:
274
רע״הומתוקן ומקובל מאד ע"פ שטת הגאונים דאזדו לטעמייהו
ואם תסתכל בעין יפה בההיא דלעיל דברכת אלהי נשמה בעיא סמיכה לברכה שלפניה כדאיתא בטור משמא דגאונים: תדע דלדידהו אין לה מקום אלא אחר ברכת אשר יצר. הא על כרחך צריך אתה לומר שכבר נתחייב בברכת א"י אפילו לא עשה צרכיו. שאל"כ לא יברך גם ברכת אלהי נשמה כשלא עשה צרכיו (שהרי זמנה מיד בקומו עמש"ל בסמוך בס"ד. ולא שמענו מעולם שתסמך לברכת אחרות וק"ל) וזה לא עלה על דעת שום אדם. אלא בודאי אליבא דמ"ד הא דצריך להסמיך. דין שני אלו הברכות שוה שנתקנו לאומרם בבוקר. אע"פ שלא עשה צרכיו. וכמו שברכת אלהי נשמה אין לה תנאי. כן ברכת אשר יצר. ועל כן סמוכים הם לעד לעולם בין עשה צרכיו או לא. ואתה תחזה מישרים. דההיא נמי הגאונים אמרוה. והשתא האי גאון דנ"ד דמצריך לברך ב"פ אשר יצר. אמרה נמי לההיא דלעיל. ואזיל לשטתיה על מקומו יבוא בשלום. ולא נעלם ממני שיש דוחק קצת בפירושי זה בדברי הגאון דסתמא אמרה למילתיה. ומשמע דאפילו במטיל מים ב"פ בכל שעה מהיום אף לאחר שבירך אשר יצר בבוקר סבר נמי הכי. וכן נראה מסתימת לשון הש"ע. מכל מקום דייני שמצאתי מקום לדבריו ושיש לקיים סברתו באופן מה שלא תקשה עליו מה שהקשו. והדין עכ"פ דין אמת בהך גוונא אליבא דגאונים הנ"ל כפי מה שעשינו לו סמוכות בעז"ה.
ואם תסתכל בעין יפה בההיא דלעיל דברכת אלהי נשמה בעיא סמיכה לברכה שלפניה כדאיתא בטור משמא דגאונים: תדע דלדידהו אין לה מקום אלא אחר ברכת אשר יצר. הא על כרחך צריך אתה לומר שכבר נתחייב בברכת א"י אפילו לא עשה צרכיו. שאל"כ לא יברך גם ברכת אלהי נשמה כשלא עשה צרכיו (שהרי זמנה מיד בקומו עמש"ל בסמוך בס"ד. ולא שמענו מעולם שתסמך לברכת אחרות וק"ל) וזה לא עלה על דעת שום אדם. אלא בודאי אליבא דמ"ד הא דצריך להסמיך. דין שני אלו הברכות שוה שנתקנו לאומרם בבוקר. אע"פ שלא עשה צרכיו. וכמו שברכת אלהי נשמה אין לה תנאי. כן ברכת אשר יצר. ועל כן סמוכים הם לעד לעולם בין עשה צרכיו או לא. ואתה תחזה מישרים. דההיא נמי הגאונים אמרוה. והשתא האי גאון דנ"ד דמצריך לברך ב"פ אשר יצר. אמרה נמי לההיא דלעיל. ואזיל לשטתיה על מקומו יבוא בשלום. ולא נעלם ממני שיש דוחק קצת בפירושי זה בדברי הגאון דסתמא אמרה למילתיה. ומשמע דאפילו במטיל מים ב"פ בכל שעה מהיום אף לאחר שבירך אשר יצר בבוקר סבר נמי הכי. וכן נראה מסתימת לשון הש"ע. מכל מקום דייני שמצאתי מקום לדבריו ושיש לקיים סברתו באופן מה שלא תקשה עליו מה שהקשו. והדין עכ"פ דין אמת בהך גוונא אליבא דגאונים הנ"ל כפי מה שעשינו לו סמוכות בעז"ה.
275
רע״ואבל באמת לדידן ליתא ולא קיי"ל כותייהו בהא
אמנם לא מפני זה קירבנוה לדעה זו של גאון בשתי ידים. דלדידן ליתא כיון דקיי"ל בההיא דלעיל נמי דברכת אלהי נשמה ברכת הודאה היא. ומשו"ה הוא דאינה פותחת בברוך ויכול לאומרה בפני עצמה: וגם ברכת אשר יצר אין אנו מצריכין לברך בבוקר אם לא עשה צרכיו. ממילא אידחיא לה ההיא סברא: ויש לדמותה יותר לברכת המזון. דהודאה דכוותה היא. ועולה בפעם אחת להנאות הרבה. וכדעת האחרונים ז"ל. דאליבא דידן ולפום מאי דקיי"ל. מיהת שפיר קאמרי:
אמנם לא מפני זה קירבנוה לדעה זו של גאון בשתי ידים. דלדידן ליתא כיון דקיי"ל בההיא דלעיל נמי דברכת אלהי נשמה ברכת הודאה היא. ומשו"ה הוא דאינה פותחת בברוך ויכול לאומרה בפני עצמה: וגם ברכת אשר יצר אין אנו מצריכין לברך בבוקר אם לא עשה צרכיו. ממילא אידחיא לה ההיא סברא: ויש לדמותה יותר לברכת המזון. דהודאה דכוותה היא. ועולה בפעם אחת להנאות הרבה. וכדעת האחרונים ז"ל. דאליבא דידן ולפום מאי דקיי"ל. מיהת שפיר קאמרי:
276
רע״זוהלכת' כהכרע' האחרונים ולא מטעמייהו
ועוד אני מוסיף בה דברים דהשתא דאתינן להכי דא"י ברכת הודאה היא. טפי מסתבר דמכי עברה לה שעתא דההיא הנאה. תו לא חזי לאודויי עלה. דהיינו נמי טעמא דברכת המזון (דאינו מברך אחר שנתעכל המזון שבמעיו) דמכי אזלא לה הנאה דשביעה. לא מבעי לאינש לברוכי עלה. ואע"ג דשל תורה היא. מיפטר מנה כד חלפא שעתא דהנאה. וכן כולהו ברכות ההודאה דבשחר. העיקר והנכון לאומרן בשעת הנאתן. וכלישנא דתלמודא כד מיתער משנתיה מברך הנותן כד משי ידיה ענט"י וכן כולהון. ומי סני לתלמודא לאשמועינן בלישנא קלילא הני ברכתא דמיבעי לברוכי בצפרא. אלא ודאי לכי מצטריך להו תקנינהו (ועיין בסי' מ"ו בב"י. ואע"ג דמייתי התם בשם הגאון שדחק עצמו ליישב זה. אינו נראה. ואיהו גופיה לא ס"ל הכי) וסמוך להנאה הודאה ואין לאחרן. אלא כמנהג בני ספרד כדלעיל. וא"כ הגאון לטעמיה דס"ל דחובה היא. לתפלה מדמי לה. ברם אנן דאית לן דהודאה היא. ועל הנאה מברכינן לה בסמוך דוקא. אבל לאחר זמן אין לה תשלומין. על כן נפטר בברכה אחת על שתי הטלות. וזה בהיפך מדעת הרבנים האחרונים ז"ל. דאינהו סבור ברכה אחת עולה לשני פעמים. ולא היא ראשונה עבר זמנה ואין לה תקנה. מכי אזיל הנאתה. מאחר שכבר הוצרך להטיל מים שנית. ששוב אינה נרגשת הנאה ראשונה. משו"ה לא איבעי ליה תו לאודויי ולברוכי עלה. כגוונא דברכת המזון דמשנתעכל המזון וחזר לרעבונו אזיל ליה חיובא דברכת המזון דו"ק. הכין מתחזי לי בס"ד ברירא דמלתא:
ועוד אני מוסיף בה דברים דהשתא דאתינן להכי דא"י ברכת הודאה היא. טפי מסתבר דמכי עברה לה שעתא דההיא הנאה. תו לא חזי לאודויי עלה. דהיינו נמי טעמא דברכת המזון (דאינו מברך אחר שנתעכל המזון שבמעיו) דמכי אזלא לה הנאה דשביעה. לא מבעי לאינש לברוכי עלה. ואע"ג דשל תורה היא. מיפטר מנה כד חלפא שעתא דהנאה. וכן כולהו ברכות ההודאה דבשחר. העיקר והנכון לאומרן בשעת הנאתן. וכלישנא דתלמודא כד מיתער משנתיה מברך הנותן כד משי ידיה ענט"י וכן כולהון. ומי סני לתלמודא לאשמועינן בלישנא קלילא הני ברכתא דמיבעי לברוכי בצפרא. אלא ודאי לכי מצטריך להו תקנינהו (ועיין בסי' מ"ו בב"י. ואע"ג דמייתי התם בשם הגאון שדחק עצמו ליישב זה. אינו נראה. ואיהו גופיה לא ס"ל הכי) וסמוך להנאה הודאה ואין לאחרן. אלא כמנהג בני ספרד כדלעיל. וא"כ הגאון לטעמיה דס"ל דחובה היא. לתפלה מדמי לה. ברם אנן דאית לן דהודאה היא. ועל הנאה מברכינן לה בסמוך דוקא. אבל לאחר זמן אין לה תשלומין. על כן נפטר בברכה אחת על שתי הטלות. וזה בהיפך מדעת הרבנים האחרונים ז"ל. דאינהו סבור ברכה אחת עולה לשני פעמים. ולא היא ראשונה עבר זמנה ואין לה תקנה. מכי אזיל הנאתה. מאחר שכבר הוצרך להטיל מים שנית. ששוב אינה נרגשת הנאה ראשונה. משו"ה לא איבעי ליה תו לאודויי ולברוכי עלה. כגוונא דברכת המזון דמשנתעכל המזון וחזר לרעבונו אזיל ליה חיובא דברכת המזון דו"ק. הכין מתחזי לי בס"ד ברירא דמלתא:
277
רע״חונ"מ לדינא אם הוצרך להטיל מים פעם ב' קוד' שבירך על האחד לדברי הרבנים הנ"ל מברך תחילה על הראשונה. ולדברינו בזו ג"כ א"ל לברך אלא פ"א אחר שיטיל שנית ונראין דברינו
ומיהא מודינא אף דלכתחילה תיכף להנאה ברכה. אפ"ה בדיעבד בעי ברוכי. דכל שעתא דמרגיש בההיא הנאה. אכתי זימניה הוא. טפי לא. ונפקא. מנה. דלפי סברת הגאונים האחרונים ז"ל לעולם צריך לברך על ההנאה אפילו כבר חלף ועבר זמנה לגמרי. ובנדון דידן היכי דמי כגון שהטיל מים פעם אחת ולא בירך אשר יצר עד שנצרך להטיל פעם שניה. אומרים לזה שיברך קודם שיטיל שנית משום דעדיין לא נפטר מחיוב הברכה דרמי עליה. ואינו רשאי להמתין עד שיטיל פעם ב' לפטור עצמו בברכה אחת: כיון שתחלה לא היה דעתו על זה להטיל ב"פ ולפטור שניהם בברכה אחת. (ואפשר אפילו הוה דעתיה עלייהו מעיקרא. נמי לא מהני לכתחילה בדבר שאינו בידו לעשותו בבת אחת כי הא) דיינו אם נפטור אותו בדיעבד בברכה אחת. אבל לפום מאי דאמינא בס"ד אינו רשאי לברך עוד משעה שהוצרך לנקביו שנייה. דההיא שעתא ודאי עברה לה ההנאה. וקרוב אני לומר שהיא ברכה לבטלה. וק"ו מבה"מ דאורייתא. והם דברים נכוחים למבין ומוכרחין בטעמן. אע"פ שאינני כדאי לחלוק על רבותינו ז"ל. ותו הא דידן עדיפא בלא"ה דאין לברך ולהודות לשמו יתברך בגוף מטונף כדרך שאמרו בתפלה:
ומיהא מודינא אף דלכתחילה תיכף להנאה ברכה. אפ"ה בדיעבד בעי ברוכי. דכל שעתא דמרגיש בההיא הנאה. אכתי זימניה הוא. טפי לא. ונפקא. מנה. דלפי סברת הגאונים האחרונים ז"ל לעולם צריך לברך על ההנאה אפילו כבר חלף ועבר זמנה לגמרי. ובנדון דידן היכי דמי כגון שהטיל מים פעם אחת ולא בירך אשר יצר עד שנצרך להטיל פעם שניה. אומרים לזה שיברך קודם שיטיל שנית משום דעדיין לא נפטר מחיוב הברכה דרמי עליה. ואינו רשאי להמתין עד שיטיל פעם ב' לפטור עצמו בברכה אחת: כיון שתחלה לא היה דעתו על זה להטיל ב"פ ולפטור שניהם בברכה אחת. (ואפשר אפילו הוה דעתיה עלייהו מעיקרא. נמי לא מהני לכתחילה בדבר שאינו בידו לעשותו בבת אחת כי הא) דיינו אם נפטור אותו בדיעבד בברכה אחת. אבל לפום מאי דאמינא בס"ד אינו רשאי לברך עוד משעה שהוצרך לנקביו שנייה. דההיא שעתא ודאי עברה לה ההנאה. וקרוב אני לומר שהיא ברכה לבטלה. וק"ו מבה"מ דאורייתא. והם דברים נכוחים למבין ומוכרחין בטעמן. אע"פ שאינני כדאי לחלוק על רבותינו ז"ל. ותו הא דידן עדיפא בלא"ה דאין לברך ולהודות לשמו יתברך בגוף מטונף כדרך שאמרו בתפלה:
278
רע״טויצא לנו מהאמור שעכ"פ דעת רבינו בב"י בפסק זה שקבעו בש"ע להלכה פליאה נשגבה בעינינו. דארכביה אתרי ריכשי. דאיהו ז"ל פסיק ותני בברכת אלהי נשמה דהודאה היא. ולא כהגאונים. והכי ס"ל נמי בברכת אשר יצר שאם לא הוצרך לנקביו אינה מברך אותה בבוקר. א"כ מה ראה כאן לפסוק כדעת הגאון. ועוד שכתב בסתם דמשמע כל היום דינא הכי. כשהטיל מים ב' פעמים והפסיק ביניהם בהסח הדעת צריך לברך שתי פעמים. אין בידי ליישבו. ע"כ לא אבוש לומר שלא ירדתי לסוף דעתו ז"ל הרחבה והעמוקה. וגבהו דרכיו מדרכינו. ולהכריע הלכה למעשה לא הוזקקנו כי למדה זו לא באנו. ברם נראין דברי רבותינו האחרונים ז"ל והכרעתן. להקל בספק ברכות ועלינו לסור למשמעתן. ומה שהוספנו מדעתינו הקלה המעיין הנבון יראה ויבחר: עד כאן לשוני שם בחיבורי. ואתה אהו' ברור לך היפה מסלתי ומשמני. כי אתה תבחר לא אני. נאם הטרוד יעבץ ס"ט כותב בברודא התפה"ל:
279
ר״פלכאורה י"ל קושיא חמורה בפסחים דצ"ה ומה שי"ל בזה לפום ריהאט אינו נראה
בתשו אבא מארי הגאון ז"ל סי' מ"ב הקשה בשם הרב החסיד מהר"ש אבוהב ז"ל על מ"ש הר"מ במחמץ עיסתו בפסח דלוקה. ואמאי הא אמרינן (פסחים דצ"ה) דלא יראה ולא ימצא הוי ליה לאו שניתק לעשה ואין לוקין עליו. עיין שם מה שתירץ א"מ ז"ל שהוא האמת הברור בלי ספק בדעת הר"מ ז"ל. אלא שיש לדקדק דלכאורה בלא"ה קשה טפי אגמרא הנ"ל היכי איכא למימר דהו"ל ל"ת שניתק לעשה דאין לוקין עליו. הא אמרינן בפ"ק דתמורה דלא אתי חד עשה. ועקר תרי לאוי. ואין לומר דחד לאו הוא כיון דלא לקי עלייהו אלא חדא. אפי' בעושה מעשה כדעת הר"מ. שמע מנה דחד לאו הוא. ואי משום הא אכתי לא ניחא. דהא לא יחליפנו ולא ימיר אותו נמי דכוותיה הוא ודוק. ותו הנך לאוי עדיפי דכל חד ממעט דבר אחר. דלא יראה אתי לגלוי ולא ימצא לטמון כדאי' פ"ק דפסחים. ואם תאמר אדרבה מהך טעמא גריעי הני תרי לאוי. מלאוין דתמורה דלא מיעקרי מקמי חד עשה: משום דדמו להדדי. משא"כ הנך תרי לאוי דידן דחמץ. דכל חד לחודיה ולגופיה קאתי. ושפיר ליעקריה עשה: וניחא דקרי ליה תלמודא לאו הניתק לעשה. איברא אכתי לא ניחא לי דקצת משמע דלעולם עובר על ב"י וב"י בין בגלוי בין בטמון דוק בהרבה מקומות בש"ס ופוסקים ותשכח. ועוד מניין לנו לחלק בכך דמשו"ה לא מיקרו תרי לאוין. מכל מקום מיהת תרווייהו לאזהורי אחד ענינא קאתו. דהיינו שהיית חמץ. ולכן איני רשאי לומר כן מסברת הכרס:
בתשו אבא מארי הגאון ז"ל סי' מ"ב הקשה בשם הרב החסיד מהר"ש אבוהב ז"ל על מ"ש הר"מ במחמץ עיסתו בפסח דלוקה. ואמאי הא אמרינן (פסחים דצ"ה) דלא יראה ולא ימצא הוי ליה לאו שניתק לעשה ואין לוקין עליו. עיין שם מה שתירץ א"מ ז"ל שהוא האמת הברור בלי ספק בדעת הר"מ ז"ל. אלא שיש לדקדק דלכאורה בלא"ה קשה טפי אגמרא הנ"ל היכי איכא למימר דהו"ל ל"ת שניתק לעשה דאין לוקין עליו. הא אמרינן בפ"ק דתמורה דלא אתי חד עשה. ועקר תרי לאוי. ואין לומר דחד לאו הוא כיון דלא לקי עלייהו אלא חדא. אפי' בעושה מעשה כדעת הר"מ. שמע מנה דחד לאו הוא. ואי משום הא אכתי לא ניחא. דהא לא יחליפנו ולא ימיר אותו נמי דכוותיה הוא ודוק. ותו הנך לאוי עדיפי דכל חד ממעט דבר אחר. דלא יראה אתי לגלוי ולא ימצא לטמון כדאי' פ"ק דפסחים. ואם תאמר אדרבה מהך טעמא גריעי הני תרי לאוי. מלאוין דתמורה דלא מיעקרי מקמי חד עשה: משום דדמו להדדי. משא"כ הנך תרי לאוי דידן דחמץ. דכל חד לחודיה ולגופיה קאתי. ושפיר ליעקריה עשה: וניחא דקרי ליה תלמודא לאו הניתק לעשה. איברא אכתי לא ניחא לי דקצת משמע דלעולם עובר על ב"י וב"י בין בגלוי בין בטמון דוק בהרבה מקומות בש"ס ופוסקים ותשכח. ועוד מניין לנו לחלק בכך דמשו"ה לא מיקרו תרי לאוין. מכל מקום מיהת תרווייהו לאזהורי אחד ענינא קאתו. דהיינו שהיית חמץ. ולכן איני רשאי לומר כן מסברת הכרס:
280
רפ״אאמנם נתיישב' היטב עפמ"ש התו' דמכות
אבל באמת לק"מ שכבר עמדו התו' על כיוצא בזה ואנהרינהו לעיינין במס' מכות (דטו"א) דאיתא התם תנינא הבא אל המקדש טמא לוקה. משום דלא הוי לאו הניתק לעשה. שקדמו העשה. והקשו וא"ת דילמא שאני התם דאיכא תרי לאוי לא יטמאו את מחניהם ולא יטמאו את מקדשי ולא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי דהכי משנינן בתמורה. ותירצו דלא דמי דשאני גבי תמורה דתרי לאוין סמוכין להדדי. אבל הכא אינן סמוכין. אם איתא דלא קדמו עשה הו"ל ניתק עכ"ל. ומדבריהם למדנו תשובה ברורה לנ"ד ג"כ. דודאי שפיר קאמר תלמודא דלא יראה הו"ל לאו שניתק לעשה. אע"ג דהוו להו תרתי לאוי. לא מהני. כיון דלא סמיכי והוא ברור:
אבל באמת לק"מ שכבר עמדו התו' על כיוצא בזה ואנהרינהו לעיינין במס' מכות (דטו"א) דאיתא התם תנינא הבא אל המקדש טמא לוקה. משום דלא הוי לאו הניתק לעשה. שקדמו העשה. והקשו וא"ת דילמא שאני התם דאיכא תרי לאוי לא יטמאו את מחניהם ולא יטמאו את מקדשי ולא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי דהכי משנינן בתמורה. ותירצו דלא דמי דשאני גבי תמורה דתרי לאוין סמוכין להדדי. אבל הכא אינן סמוכין. אם איתא דלא קדמו עשה הו"ל ניתק עכ"ל. ומדבריהם למדנו תשובה ברורה לנ"ד ג"כ. דודאי שפיר קאמר תלמודא דלא יראה הו"ל לאו שניתק לעשה. אע"ג דהוו להו תרתי לאוי. לא מהני. כיון דלא סמיכי והוא ברור:
281
רפ״בעי"ל בגמ' הנז'
איברא אכתי פש גבאי מאי דאיכא תו למידק בהא. דעדיין קשה על הגמרא הנז' היכי קרי ליה לאו שניתק לעשה לפום מאי דקיי"ל כר"י וכפסק הרמב"ם דלא מיקרי לאו הניתק אלא בביטל עשה שבו. אי הכי בהא נמי קיי"ל כוותיה במאי דס"ל כל לאו שקדמו עשה לוקין עליו אע"ג דניתק לעשה. כמו הבא אל המקדש טמא כד כדאיתא התם בגמרא הנזכר. ובזה אין להסתייע כמו כן ממ"ש התוס' שם דקדמו לאו דוקא. אלא היכא דשייך העשה קודם הלאו. דמשו"ה גזלה שפיר חשיבא לאו הניתק לעשה. אע"ג דקרא דוהשיב את הגזלה קדים. משום דלא מצי לקיומי לעשה אלא בתר דעקר ללאו. הא ליתא דודאי הכא בנ"ד שפיר מיקרי עשה קודם ללאו. ולא דמיא אלא ללאו דוישלחו מן המחנה דשפיר מצי לקיומי לעשה עד שלא יעבור. והכא נמי מצווה הוא להשביתו קודם שיעבור עליו. דהא ראשון דמעיקרא משמע. וליחייב כמו בבא למקדש טמא:
איברא אכתי פש גבאי מאי דאיכא תו למידק בהא. דעדיין קשה על הגמרא הנז' היכי קרי ליה לאו שניתק לעשה לפום מאי דקיי"ל כר"י וכפסק הרמב"ם דלא מיקרי לאו הניתק אלא בביטל עשה שבו. אי הכי בהא נמי קיי"ל כוותיה במאי דס"ל כל לאו שקדמו עשה לוקין עליו אע"ג דניתק לעשה. כמו הבא אל המקדש טמא כד כדאיתא התם בגמרא הנזכר. ובזה אין להסתייע כמו כן ממ"ש התוס' שם דקדמו לאו דוקא. אלא היכא דשייך העשה קודם הלאו. דמשו"ה גזלה שפיר חשיבא לאו הניתק לעשה. אע"ג דקרא דוהשיב את הגזלה קדים. משום דלא מצי לקיומי לעשה אלא בתר דעקר ללאו. הא ליתא דודאי הכא בנ"ד שפיר מיקרי עשה קודם ללאו. ולא דמיא אלא ללאו דוישלחו מן המחנה דשפיר מצי לקיומי לעשה עד שלא יעבור. והכא נמי מצווה הוא להשביתו קודם שיעבור עליו. דהא ראשון דמעיקרא משמע. וליחייב כמו בבא למקדש טמא:
282
רפ״גומיושב כמו כן עפ"ד התוספת בטוב טעם ונתבססו דברי אמה"ג
וי"ל דבא אל המקדש שאני דהוי לאו שיש בו מעשה. אבל הכא בנ"ד מקמי השבתתיה. לאו שאין בו מעשה הוא. ולא מהני ליה שקדמו עשה. מאי אמרת במחמץ בפסח בידים. ליחייב אפילו לא ביטלו עדיין (לאפוקי מדעת א"מ הגאון ז"ל) זה אינו ודאי מטעם התוספות דלא הוי שקדמו עשה. אלא בשייך העשה קודם הלאו. משא"כ במחמץ ועושה מעשה. דודאי הלאו קדים מקמי דניתק לעשה. על כרחך הו"ל ניתק לעשה. ולא מצית לחיוביה אלא לאחר שביטל עשה שבו לגמרי. דהיינו לאחר המועד. וכמ"ש א"מ הגאון ז"ל והם דברים ברורים ראוים אליו. איברא אי קשיא לי הא קשיא לי אעיקרא דדינא. דחשיב ליה הר"מ מחמץ כעושה בידים. מנא ליה הא. ומסתבר דלא הוי אלא גרמא. שאפי' נתן בו שאור. מ"מ אינו מחמיץ מיד. והו"ל כסוף חמה לבוא סוף צנה לבוא. דילמא במחמץ העסה בין ידיו איירי. דכה"ג ודאי החימום שבידיו מחמץ. והרי זה עושה מעשה בידים ממש. ועדיף מכפתו בחמה: נ"ל יעב"ץ ס"ט.
וי"ל דבא אל המקדש שאני דהוי לאו שיש בו מעשה. אבל הכא בנ"ד מקמי השבתתיה. לאו שאין בו מעשה הוא. ולא מהני ליה שקדמו עשה. מאי אמרת במחמץ בפסח בידים. ליחייב אפילו לא ביטלו עדיין (לאפוקי מדעת א"מ הגאון ז"ל) זה אינו ודאי מטעם התוספות דלא הוי שקדמו עשה. אלא בשייך העשה קודם הלאו. משא"כ במחמץ ועושה מעשה. דודאי הלאו קדים מקמי דניתק לעשה. על כרחך הו"ל ניתק לעשה. ולא מצית לחיוביה אלא לאחר שביטל עשה שבו לגמרי. דהיינו לאחר המועד. וכמ"ש א"מ הגאון ז"ל והם דברים ברורים ראוים אליו. איברא אי קשיא לי הא קשיא לי אעיקרא דדינא. דחשיב ליה הר"מ מחמץ כעושה בידים. מנא ליה הא. ומסתבר דלא הוי אלא גרמא. שאפי' נתן בו שאור. מ"מ אינו מחמיץ מיד. והו"ל כסוף חמה לבוא סוף צנה לבוא. דילמא במחמץ העסה בין ידיו איירי. דכה"ג ודאי החימום שבידיו מחמץ. והרי זה עושה מעשה בידים ממש. ועדיף מכפתו בחמה: נ"ל יעב"ץ ס"ט.
283
רפ״דשאלת מי שמגדל חתול או כלב בתוך ביתו. אם אסור הוא שיאכל קודם שיתן להם לאכול:
284
רפ״התשובה
285
רפ״וחתול וכלב דין בהמה י"ל לענין צב"ח
לא ידענא אי מספקא לך מי איתנהו בכלל בהמה. לפי שלא מצינו איסור זה אלא אצל הבהמה שדרשוהו מן הכתוב ונתתי עשב לבהמתך והדר ואכלת. ואי משו"ה ליכא ספיקא דהא בהדיא תנן בפרק ח' דכלאים הכלב מין חיה. וכן החתול כפי מ"ש התי"ט (וכן הוא בא"ח ס"ס שי"ו) וחיה בכלל בהמה בכל מקום. ואפילו עוף במשמע לענין האיסורין. ובפרטות לענין צער ב"ח כדתנן שילהי שור שנגח:
לא ידענא אי מספקא לך מי איתנהו בכלל בהמה. לפי שלא מצינו איסור זה אלא אצל הבהמה שדרשוהו מן הכתוב ונתתי עשב לבהמתך והדר ואכלת. ואי משו"ה ליכא ספיקא דהא בהדיא תנן בפרק ח' דכלאים הכלב מין חיה. וכן החתול כפי מ"ש התי"ט (וכן הוא בא"ח ס"ס שי"ו) וחיה בכלל בהמה בכל מקום. ואפילו עוף במשמע לענין האיסורין. ובפרטות לענין צער ב"ח כדתנן שילהי שור שנגח:
286
רפ״זואי מיבעיא לך בחתול משום ההיא דאיתא בסוף פרק מרובה דאסור לקיימו (עמ"ש בחידושי בגמרא זו) הא נמי לאו מילתא דהא ודאי האידנא סתם חתולין דידן בני תרבות הן ואסור להורגן. וכדקיי"ל בי"ד סנ"ז לענין דריסה. ולא אמרו אלא במוחזק להזיק עח"מ סרס"ו:
287
רפ״חוחשיבי נמי בני מלאכה ודאי ויש ראיו' שמצוה על מי שהן שלו לפרנסן
ואי משום דמשמע לך דליכא איסורא אלא בהנהו דבני מלאכה נינהו. שאינו בדין שיעשה ולא יאכל. ומספקא עלך מילתא אי הני בני מלאכה נינהו. מסתברא דחשיבי נמי בני מלאכה קצת. דהחתול מלאכתו מרובה לצוד העכברים. ובהדיא חשיב ליה תלמודא לבעל מלאכה בהשואל (דצ"ז) גבי ההוא שונרא דחבור עליה עכברי ואכלוהו. דדיינינן ליה כמת מחמת מלאכה. וכן הכלב עבודתו גדולה. עבד נאמן לאדוניו לשמור הבית מאריא וגנבי ביום ובלילה. ואע"פ שאינו עושה מעשה. עקימת שפתיו וחריצת לשונו הוי מעשה. עכ"פ הרי הן באין בשכרן ומזונותן עליך. וקיי"ל נמי נותנין מזונות לפני כלב בשבת. וגם טורחין בשבילו לתקן מאכלו בשבת וי"ט. כדתנן מחתכין את הנבלה לפני הכלבים שמע מנה ודאי דאית בהו נמי קצת מצוה. ולא גרע מעופות דחשיבי בעלי מלאכה כדאמרינן דש באווזין ותרנגולין. ואפי' דגים חשיב להו תלמודא בני מלאכה. כדרחבה הנהיג בעיזא ושיבוטא. וה"ה שחייב להאכילן. שאפי' בי"ט מותר לטרוח ולתת לפניהם מזונות. א"ל בביברין דווקא כדאיתא התם. אבל הניצודין ועומדין. הרי מזונותן עליו כחיה ועוף. אפי' בהנהו דלא חזו למלאכה. והכי מוכח נמי מההיא דהתקדשי בככר תנהו לכלב אם היה כלב שלה מקודשת לפי שמזונותיו עליה:
ואי משום דמשמע לך דליכא איסורא אלא בהנהו דבני מלאכה נינהו. שאינו בדין שיעשה ולא יאכל. ומספקא עלך מילתא אי הני בני מלאכה נינהו. מסתברא דחשיבי נמי בני מלאכה קצת. דהחתול מלאכתו מרובה לצוד העכברים. ובהדיא חשיב ליה תלמודא לבעל מלאכה בהשואל (דצ"ז) גבי ההוא שונרא דחבור עליה עכברי ואכלוהו. דדיינינן ליה כמת מחמת מלאכה. וכן הכלב עבודתו גדולה. עבד נאמן לאדוניו לשמור הבית מאריא וגנבי ביום ובלילה. ואע"פ שאינו עושה מעשה. עקימת שפתיו וחריצת לשונו הוי מעשה. עכ"פ הרי הן באין בשכרן ומזונותן עליך. וקיי"ל נמי נותנין מזונות לפני כלב בשבת. וגם טורחין בשבילו לתקן מאכלו בשבת וי"ט. כדתנן מחתכין את הנבלה לפני הכלבים שמע מנה ודאי דאית בהו נמי קצת מצוה. ולא גרע מעופות דחשיבי בעלי מלאכה כדאמרינן דש באווזין ותרנגולין. ואפי' דגים חשיב להו תלמודא בני מלאכה. כדרחבה הנהיג בעיזא ושיבוטא. וה"ה שחייב להאכילן. שאפי' בי"ט מותר לטרוח ולתת לפניהם מזונות. א"ל בביברין דווקא כדאיתא התם. אבל הניצודין ועומדין. הרי מזונותן עליו כחיה ועוף. אפי' בהנהו דלא חזו למלאכה. והכי מוכח נמי מההיא דהתקדשי בככר תנהו לכלב אם היה כלב שלה מקודשת לפי שמזונותיו עליה:
288
רפ״טמ"מ כמדומה שאין כ"כ קפיד' להקדים להם המזונות אם לא ממדת חסידות. אסו' לגדל כלב יותר מאח' כדי לשמור הבי' ואף הפופרי י"ל שלא הותר אלא הקשור בשלשלת. ואפי' מאן דשרי בכופרי בלי שלשלת מיהא טפי מחד לא. ולשחוק בהן פשיט' דאית בי' איסור מוסיף אחד אנשים ואחד נשים ביחוד אותן המשתעשעים ומגעגעים בכלבים חלקים מעשה עכו"ם הוא ר"ל
אלא שיראה לי אעפ"כ אין בהן חיוב גמור כמו בבהמה גסה. או אפילו הדקה שאינה בת מלאכה. מכל מקום ודאי שהיא בכלל דין זה. שעיקרו מפני צער ב"ח. שהרי היא סמוכה עליך. ואם לא תהא לה עת קבוע לאכילה חק ולא יעבור. תמות ברעב. כי אין מי שיאכילנה. וגם היא אינה מוצאה מאכלה מזומן לפניה. לכן הטילה תורה חובה על האדם שהן שלו. לפרנסם קודם שיאכל הוא עצמו לקנות מדת רחמנות בנפשו. ועמש"ל סק"י וקי"א לענין צב"ח ולענין סירוס משא"כ באלו שמזונותיהן מצויין תדיר בכל מקום. שכלב חוטט באשפות ומגרר העצמות וכלבא בכפנא גללי בלע. וכן החתול מזונותיו עמו בכל מקום שהולך. ולא יחסר לחמו להתפרנס משיורי מאכל וכל דבר מיאוס שמשליכין אליו. וגם ניזון מצידת העכברים. והכלב אינו צריך למזונות הרבה. כמ"ש יודע הקב"ה בכלב שמזונותיו מועטין כו'. ואף אם נותנין להם דבר מאכל. אין להרבות להם כמ"ש ז"ל משח אודניה וחוטרא אבתריה. משמע דליכא קפידא כולי האי להקדים להם המזונות (ושרי ליה מריה לפלניא שגידל מהן עדרים בתוך ביתו. שאפילו אחד לא התירו במשנה אלא א"כ קשור בשלשלת ואית ביה לטותא דרבנן ר"ל. שהמגדל כלבים כמגדל חזירים למיקם עלה בארור. ולא חילקו הפוסקים בין כלב לכלב. דלא קיי"ל כמאן דשרי בכופרים. דיחידאה הוא. ושכיחא נמי סכנתא בכולהו כמו שאירע כמה פעמים ר"ל וכל סכנתא לחומרא. ואפילו מאן דפליג בכופרים. נ"ל דאפ"ה לא שרי טפי מחד. לנטורי ביתא בלחוד. דהכי מוכח מהא דגר שנפלו לו בירושה שאין מחייבין אותו למכור כי אם על יד. ועל כרחך בכופרים מיירי דלא מזקי. דאל"ה ודאי שאסור לקיימן בביתו אפילו זמן מועט ואפילו אחד לא אם אינו קשור. ואפ"ה לא שרי אלא במי שנפלו לו בירושה להשהותן רק כדי למוכרן מעט מעט שלא יפסיד הרבה. מיהא לגדלן אצלו מ"מ אסור. ש"מ בהדיא דכלבים הרבה אסור לקיימן בביתו בכל אופן ואפילו קשורים ג"כ. ורצה להתנצל ולומר שמגדלן לצורך אשתו מפני הבטלה. וגם אלה דברים בטלים דהא לא שרינן לה לטייל בגורייתא. דאיכא למיחש נמי לזימה. והכי נמי אמרינן ארמלתא לא תרבי כלבא. משמע אפילו חד לא מהך טעמא. וליכא למידק מאי קמ"ל בהא. כיון דלכל אשה נמי אסור. דלשאר אינשי ודאי שרי לרבויי חד. אלא דלאיתתא אסור לטיולי ביה. ולארמלתא. לרבויי גרידא נמי איכא איסורא. ותו דסד"א לארמלתא שרי טפי. דלא בעיא ליה לטיול. אלא לשמור הבית מאריא וגנבי. כיון דלית לה בעל. אורחה בהכי לרבוייה. משום נטירותא דביתא. קמ"ל דאפ"ה אסור משום חשדא. ואצ"ל שאסור לנשים דעלמא. שמגדלות אותו לשעשוע בלבד. דאיכא למיחש טפי מחשדא גרידא.דמתיא לידי זימה נמי. ולעולם אפילו בחד איתא להך חששא. ביחוד באותן המיוחדים לשעשוע וטיול: מיהו בטפי מחד פשיטא דאיסור גמור הוא לכל אדם ובכל כלב כנזכר. אם לא כשיש לאדם בתים וחצרים הרבה שצריכין אחד לכל אחד או לבעל צאן ובקר הרבה דלא סגי ליה בחד אפילו לעדר אחד. עכ"פ יותר מהצורך לא הותר בשום אופן. משו"ה לא פסקוה הפוסקים. ואית ביה איסור מוסיף. ביחוד באותן כלבים חלקים וערומים שאין להן שערות וקונים אותן בדמים יקרים לשחק ולהשתעשע בהן ולגעגע עמהן. וגם משום מושב לצים אסור לשחוק עמהן. שהוא ממש מעשה ערלים בר מנן. ודי בזו הערה לאוזן שומעת):
אלא שיראה לי אעפ"כ אין בהן חיוב גמור כמו בבהמה גסה. או אפילו הדקה שאינה בת מלאכה. מכל מקום ודאי שהיא בכלל דין זה. שעיקרו מפני צער ב"ח. שהרי היא סמוכה עליך. ואם לא תהא לה עת קבוע לאכילה חק ולא יעבור. תמות ברעב. כי אין מי שיאכילנה. וגם היא אינה מוצאה מאכלה מזומן לפניה. לכן הטילה תורה חובה על האדם שהן שלו. לפרנסם קודם שיאכל הוא עצמו לקנות מדת רחמנות בנפשו. ועמש"ל סק"י וקי"א לענין צב"ח ולענין סירוס משא"כ באלו שמזונותיהן מצויין תדיר בכל מקום. שכלב חוטט באשפות ומגרר העצמות וכלבא בכפנא גללי בלע. וכן החתול מזונותיו עמו בכל מקום שהולך. ולא יחסר לחמו להתפרנס משיורי מאכל וכל דבר מיאוס שמשליכין אליו. וגם ניזון מצידת העכברים. והכלב אינו צריך למזונות הרבה. כמ"ש יודע הקב"ה בכלב שמזונותיו מועטין כו'. ואף אם נותנין להם דבר מאכל. אין להרבות להם כמ"ש ז"ל משח אודניה וחוטרא אבתריה. משמע דליכא קפידא כולי האי להקדים להם המזונות (ושרי ליה מריה לפלניא שגידל מהן עדרים בתוך ביתו. שאפילו אחד לא התירו במשנה אלא א"כ קשור בשלשלת ואית ביה לטותא דרבנן ר"ל. שהמגדל כלבים כמגדל חזירים למיקם עלה בארור. ולא חילקו הפוסקים בין כלב לכלב. דלא קיי"ל כמאן דשרי בכופרים. דיחידאה הוא. ושכיחא נמי סכנתא בכולהו כמו שאירע כמה פעמים ר"ל וכל סכנתא לחומרא. ואפילו מאן דפליג בכופרים. נ"ל דאפ"ה לא שרי טפי מחד. לנטורי ביתא בלחוד. דהכי מוכח מהא דגר שנפלו לו בירושה שאין מחייבין אותו למכור כי אם על יד. ועל כרחך בכופרים מיירי דלא מזקי. דאל"ה ודאי שאסור לקיימן בביתו אפילו זמן מועט ואפילו אחד לא אם אינו קשור. ואפ"ה לא שרי אלא במי שנפלו לו בירושה להשהותן רק כדי למוכרן מעט מעט שלא יפסיד הרבה. מיהא לגדלן אצלו מ"מ אסור. ש"מ בהדיא דכלבים הרבה אסור לקיימן בביתו בכל אופן ואפילו קשורים ג"כ. ורצה להתנצל ולומר שמגדלן לצורך אשתו מפני הבטלה. וגם אלה דברים בטלים דהא לא שרינן לה לטייל בגורייתא. דאיכא למיחש נמי לזימה. והכי נמי אמרינן ארמלתא לא תרבי כלבא. משמע אפילו חד לא מהך טעמא. וליכא למידק מאי קמ"ל בהא. כיון דלכל אשה נמי אסור. דלשאר אינשי ודאי שרי לרבויי חד. אלא דלאיתתא אסור לטיולי ביה. ולארמלתא. לרבויי גרידא נמי איכא איסורא. ותו דסד"א לארמלתא שרי טפי. דלא בעיא ליה לטיול. אלא לשמור הבית מאריא וגנבי. כיון דלית לה בעל. אורחה בהכי לרבוייה. משום נטירותא דביתא. קמ"ל דאפ"ה אסור משום חשדא. ואצ"ל שאסור לנשים דעלמא. שמגדלות אותו לשעשוע בלבד. דאיכא למיחש טפי מחשדא גרידא.דמתיא לידי זימה נמי. ולעולם אפילו בחד איתא להך חששא. ביחוד באותן המיוחדים לשעשוע וטיול: מיהו בטפי מחד פשיטא דאיסור גמור הוא לכל אדם ובכל כלב כנזכר. אם לא כשיש לאדם בתים וחצרים הרבה שצריכין אחד לכל אחד או לבעל צאן ובקר הרבה דלא סגי ליה בחד אפילו לעדר אחד. עכ"פ יותר מהצורך לא הותר בשום אופן. משו"ה לא פסקוה הפוסקים. ואית ביה איסור מוסיף. ביחוד באותן כלבים חלקים וערומים שאין להן שערות וקונים אותן בדמים יקרים לשחק ולהשתעשע בהן ולגעגע עמהן. וגם משום מושב לצים אסור לשחוק עמהן. שהוא ממש מעשה ערלים בר מנן. ודי בזו הערה לאוזן שומעת):
289
ר״צחידוש גדו' בדין הנ"ל נמצא בגמרא ונעלם מהרב ט"ז
מכל מקום אפשר נכון למדקדק במעשיו להקדימן ג"כ. עיין בגמרא דשילהי הנזקין יש חידוש כפול בענין זה. דמשמע אפילו מי שאינו בביתו אינו רשאי אף לטעום דבר עד שיתן לבהמתו קודם. א"כ מי שיש לו בהמה אינו יכול לטעום כלום בבית אחר. כל זמן שלא הקדים לה מזונותיה בעתם. ודבר זה נתעלם מהט"ז כמ"ש במקומו בחיבורי בס"ד. והנלע"ד כתבתי יעבץ ס"ט:
מכל מקום אפשר נכון למדקדק במעשיו להקדימן ג"כ. עיין בגמרא דשילהי הנזקין יש חידוש כפול בענין זה. דמשמע אפילו מי שאינו בביתו אינו רשאי אף לטעום דבר עד שיתן לבהמתו קודם. א"כ מי שיש לו בהמה אינו יכול לטעום כלום בבית אחר. כל זמן שלא הקדים לה מזונותיה בעתם. ודבר זה נתעלם מהט"ז כמ"ש במקומו בחיבורי בס"ד. והנלע"ד כתבתי יעבץ ס"ט:
290
רצ״אאמרת שתמהת על מ"ש אבא מרי הגאון ז"ל בספרו להשיג על הרדב"ז בדין מי שנתן לו השר רשות לצאת מבית האסורין יום אחד בשנה שפסק הרב ז"ל שאין לו לחוש להמתין על מצוה חמורה. אלא איזה מצוה שתבא לידו יקיים. משום דאין מעבירין על המצות. והגאון אביו ז"ל שדי בה נרגא מהא דאיבעיא בפרק התכלת ציבור שאין להם תמידין ומוספין איזה מהן קודם ומוקי לה במוספין דהאידנא ותמידין דלמחר תדיר עדיף או מקודש עדיף. ואי כסברת הרדב"ז אפילו תדיר עדיף מוספין קדמי וכו' (כנזכר באורך בתשו' ק"ו יע"ש) ונראה לך לכאורה דלא מוכח מידי כו' והוא פשוט בעיניך וכך מצאת ג"כ לרמ"ח בספרו לקמ"ח (די"א) שכתב עליו בזה הלשון ולדעתי נרגא לא חזינא דיש חילוק בין יחיד לציבור דאין ציבור מתה אך ביחיד שהויי מצוה לא משהינן עכ"ל. והיא לדעתך תשובה הוגנת ואיך לא שת לבו הגאון ז"ל גם לזאת:
291
רצ״בתשובה
292
רצ״גדברי אמ"ה ז"ל בתשו' סק"ו נכונים מאד והרמ"ח עינו הטעתו דלא חזי ליה נרגא דבר נגרא
לא שאלת על זאת מחכמה. ובודאי יפה עשה א"מ הגאון ז"ל שלא חשש להשיב עליו מאומה. שאינו לפי כבודו של זקן ואין כדי לטפל בו. כי מי שאין עיניו טרוטות ידע שחולשת ראותו גרם לו שלא הטיב לראות. ולא הבין לדעת ראיית א"מ הגאון ז"ל שהדברים ראויין למי שאמרן. ותמה אני עליך שהטעך זה. שהרי אבא מרי הגאון ז"ל הביא שם ההיא דחיישינן למיתה לזמן מרובה דווקא וביארו כל הצריך יע"ש לשונו באורך כי טוב הוא. ותו הכא נמי אי איתא דביחיד חיישינן למיתה אפי' לזמן מועט. אע"ג דאי אפשר לצבור למות. למיתת הקרבן ניחוש. והיינו נרגא. וצריכא נגרא ודאי ודוק:
לא שאלת על זאת מחכמה. ובודאי יפה עשה א"מ הגאון ז"ל שלא חשש להשיב עליו מאומה. שאינו לפי כבודו של זקן ואין כדי לטפל בו. כי מי שאין עיניו טרוטות ידע שחולשת ראותו גרם לו שלא הטיב לראות. ולא הבין לדעת ראיית א"מ הגאון ז"ל שהדברים ראויין למי שאמרן. ותמה אני עליך שהטעך זה. שהרי אבא מרי הגאון ז"ל הביא שם ההיא דחיישינן למיתה לזמן מרובה דווקא וביארו כל הצריך יע"ש לשונו באורך כי טוב הוא. ותו הכא נמי אי איתא דביחיד חיישינן למיתה אפי' לזמן מועט. אע"ג דאי אפשר לצבור למות. למיתת הקרבן ניחוש. והיינו נרגא. וצריכא נגרא ודאי ודוק:
293
רצ״דוכבר שמעתי עוד לא' מחכמי דורינו שחשב להשיב ג"כ על הוכחת א"מ ז"ל מאותה שבמנחות באופן אחר. ורצה לומר דמשו"ה בקרבנות ציבור אין משגיחין שלא להעביר על המצות. דאיכא לאוקמה כשהמשמרות מתחלפות. ובמוספין דהאידנא של משמר היוצא ותמידין דלמחר של משמר הנכנס. שאלו מעכבין על הקודמין לומר שזכו בתדיר(בשבתן ממכר האבות) ועליהם לקיים המצוה. משו"ה לא שייך אין מעבירין על המצות. דהני לא עברי אמידי:
294
רצ״הגם מה שסתר ח"א לסתור הוכחת אמ"ה ז"ל לא הועי כלום גם דברי תוספ' דיומא מסייעי' לאמ"ה
וגם זה הבל דהא קיי"ל הני כהני שלוחי דידן. א"כ המצוה של הקרבה היא של צבור. וכהנים הללו של משמרות לעולם שליחותן של ישראל הן עושין. שייך מכל מקום אין מעבירין על המצות. לצבור. שעליהן מוטלת חובת היום ושל מחר. ואפי' תימא שלוחי דרחמנא הוו. עכ"פ אינן אלא שלוחין להוציא את הציבור. ואקרקף דכהני גופייהו נמי רמי חיובא דקרבנות ציבור. וכדס"ל לריב"ז בשקלים שכל כהן שאינו שוקל חוטא. וע"כ משמר הבא נמי מישך שייך במוספין דהאידנא. ולעולם אית ביה משום אין מעבירין. אם לא משום דתדיר עדיף. והתו' ביומא (דל"ג) מחלקים ג"כ שאין שייך אין מעבירין אלא כשיש לפנינו שתי מצות לקיים שתיהן. אבל אם אין לקיים אלא א' מהן אז אמרינן תדיר קודם. וצ"ע לדינא:
וגם זה הבל דהא קיי"ל הני כהני שלוחי דידן. א"כ המצוה של הקרבה היא של צבור. וכהנים הללו של משמרות לעולם שליחותן של ישראל הן עושין. שייך מכל מקום אין מעבירין על המצות. לצבור. שעליהן מוטלת חובת היום ושל מחר. ואפי' תימא שלוחי דרחמנא הוו. עכ"פ אינן אלא שלוחין להוציא את הציבור. ואקרקף דכהני גופייהו נמי רמי חיובא דקרבנות ציבור. וכדס"ל לריב"ז בשקלים שכל כהן שאינו שוקל חוטא. וע"כ משמר הבא נמי מישך שייך במוספין דהאידנא. ולעולם אית ביה משום אין מעבירין. אם לא משום דתדיר עדיף. והתו' ביומא (דל"ג) מחלקים ג"כ שאין שייך אין מעבירין אלא כשיש לפנינו שתי מצות לקיים שתיהן. אבל אם אין לקיים אלא א' מהן אז אמרינן תדיר קודם. וצ"ע לדינא:
295
רצ״וועדיין י"ל לעיין בדין זה שלכאורה נ"ל להוכי' מתלמוד ערוך שאפילו במצוה שא"א לעשותה ע"י אחרים יפה כח החמור' לדחות הקלה שבאה לפניו תחלה
ובענין מ"ש א"מ הגאון ז"ל מן הגמרא דמ"ק דבמצוה שא"א לעשותה ע"י אחרים צריך להקדימה אף שהיא קטנה. ואם ימתין יוכל לעשות הגדולה ממנה. ובהכי מוקים לההיא דרדב"ז. איכא למידק עלה מהא דאי' בפ"ק דקידושין (דכ"ט) לפדות בנו ולעלות לרגל פודה את בנו ואח"כ עולה לרגל וטעמא משום דכתיב כל בכור בניך תפדה והדר ולא יראו פני ריקם. הא אי לאו דגלי קרא משמע דאפי' רבנן הוו מודו לר"י דהתם דס"ל עולה לרגל תחלה שזו מצוה עוברת. דאל"ה מאי איריא דכתיב תפדה ברישא. אלא ודאי רבנן לא פליגי עליה דר"י בסברא דמצוה עוברת קדמה. ומשו"ה איצטריך קרא. וטעמא דכתב רחמנא הכא. אבל אי לא כתיב תפדה ברישא. לכ"ע עליה לרגל קודמת. ואם איתא תיפוק ליה דמצות פדיון באה לפניו תחלה וקפגע בה ברישא. דהא ודאי בהכי מיירי וק"ל. ואפ"ה אי לאו קרא כ"ע מודו דעולה לרגל תחלה משום דחמירא דהויא מצות עוברת. ולא משגחינן במצות פדיון שבאה לידו ראשונה. והא הכא שתיהן מוטלות עליו. ואי אפשר לקיימן ע"י אחרים. (ולא באנו למחלוקת אם האב יכול לעשות שליח לפדיון בנו. דהא לא מספקא לי דודאי מצי שוי שליח. ולא בהכי עסקינן אלא ה"ק שהיא מצוה שא"א לה להתקיים ע"י אחרים מזולת האב ושליחותו. ומיירי בדלית ליה דמי פדיון אם יוציאם בדרך עליית הרגל) ואעפ"כ היה טוב לחזר אחר החמורה. ואע"ג דאינה חמורה ממש. דהא האי עשה והאי עשה. ומאי חומרתה אלא שהיא עוברת בלבד. כל שכן כשיש לו לקיים מצוה חמורה ממש. תמורת הקלה ודוק:
ובענין מ"ש א"מ הגאון ז"ל מן הגמרא דמ"ק דבמצוה שא"א לעשותה ע"י אחרים צריך להקדימה אף שהיא קטנה. ואם ימתין יוכל לעשות הגדולה ממנה. ובהכי מוקים לההיא דרדב"ז. איכא למידק עלה מהא דאי' בפ"ק דקידושין (דכ"ט) לפדות בנו ולעלות לרגל פודה את בנו ואח"כ עולה לרגל וטעמא משום דכתיב כל בכור בניך תפדה והדר ולא יראו פני ריקם. הא אי לאו דגלי קרא משמע דאפי' רבנן הוו מודו לר"י דהתם דס"ל עולה לרגל תחלה שזו מצוה עוברת. דאל"ה מאי איריא דכתיב תפדה ברישא. אלא ודאי רבנן לא פליגי עליה דר"י בסברא דמצוה עוברת קדמה. ומשו"ה איצטריך קרא. וטעמא דכתב רחמנא הכא. אבל אי לא כתיב תפדה ברישא. לכ"ע עליה לרגל קודמת. ואם איתא תיפוק ליה דמצות פדיון באה לפניו תחלה וקפגע בה ברישא. דהא ודאי בהכי מיירי וק"ל. ואפ"ה אי לאו קרא כ"ע מודו דעולה לרגל תחלה משום דחמירא דהויא מצות עוברת. ולא משגחינן במצות פדיון שבאה לידו ראשונה. והא הכא שתיהן מוטלות עליו. ואי אפשר לקיימן ע"י אחרים. (ולא באנו למחלוקת אם האב יכול לעשות שליח לפדיון בנו. דהא לא מספקא לי דודאי מצי שוי שליח. ולא בהכי עסקינן אלא ה"ק שהיא מצוה שא"א לה להתקיים ע"י אחרים מזולת האב ושליחותו. ומיירי בדלית ליה דמי פדיון אם יוציאם בדרך עליית הרגל) ואעפ"כ היה טוב לחזר אחר החמורה. ואע"ג דאינה חמורה ממש. דהא האי עשה והאי עשה. ומאי חומרתה אלא שהיא עוברת בלבד. כל שכן כשיש לו לקיים מצוה חמורה ממש. תמורת הקלה ודוק:
296
רצ״זוי"ל לדחות ראייתי הנ"ל
ויש ליישב דהכא במאי עסקינן. באותו יום שיש לו לפדות בנו יצטרך לילך בדרך לעלות לרגל שאל"כ לא יגיע לירושלים על הרגל. ומההיא שעתא הויא אתחלתא דמצוה. והעלייה היא מכלל מצות ראית פנים הכשר מצוה כמצוה. עיין בה"ל חנוכה ובמ"ש בי"ד סי' כ"ח בס"ד. נמצא ששתיהן פוגעות לפניו בשוה. שמעתה אין כאן דין קדימה מחמת מניעת ההעברה על המצות. ואי בעית אימא האי תנא בירושלים קאי ובשחל יום שלשים של בנו ברגל עצמו. ואם יוציאנו בפדיון לא יהיה בידו במה לקנות עולת ראיה. דתרווייהו כחדא אתיין. אי נמי בדאיכא שיירא עוברת לשם. ולבתר הכי תו לא שכיחי שיירתא. ומימנע ולא אזיל. והכשר מצוה חשיב כמצוה כדאמרן. ויש לעיין בפי' הר"מ לפרקי אבות. אמתני' דהוי זהיר במצוה קלה. וצריך אני לחקור עוד בביאור ענין זה יותר אי"ה. הנ"ל כעת כתבתי יעב"ץ ס"ט.
ויש ליישב דהכא במאי עסקינן. באותו יום שיש לו לפדות בנו יצטרך לילך בדרך לעלות לרגל שאל"כ לא יגיע לירושלים על הרגל. ומההיא שעתא הויא אתחלתא דמצוה. והעלייה היא מכלל מצות ראית פנים הכשר מצוה כמצוה. עיין בה"ל חנוכה ובמ"ש בי"ד סי' כ"ח בס"ד. נמצא ששתיהן פוגעות לפניו בשוה. שמעתה אין כאן דין קדימה מחמת מניעת ההעברה על המצות. ואי בעית אימא האי תנא בירושלים קאי ובשחל יום שלשים של בנו ברגל עצמו. ואם יוציאנו בפדיון לא יהיה בידו במה לקנות עולת ראיה. דתרווייהו כחדא אתיין. אי נמי בדאיכא שיירא עוברת לשם. ולבתר הכי תו לא שכיחי שיירתא. ומימנע ולא אזיל. והכשר מצוה חשיב כמצוה כדאמרן. ויש לעיין בפי' הר"מ לפרקי אבות. אמתני' דהוי זהיר במצוה קלה. וצריך אני לחקור עוד בביאור ענין זה יותר אי"ה. הנ"ל כעת כתבתי יעב"ץ ס"ט.
297
רצ״חשאלת כשחל יום א' דפסח בשבת אם אומרין ויהי נועם במ"ש שלפניו:
298
רצ״טתשובה
299
ש׳בענין אמירת וי"נ במ"ש שלפני י"ט שחל להיות בשבת חלוקים בעלי המנהגים ונ"ל להכריע דאם הו' י"ט של פסח א"ל במ"ש שלפניו ובשאר י"ט וי"כ בכלל יש לאומרו מיה' היכא דנהוג נהוג
מהר"א טירנא כתב במנהגותיו בהתחלת הספר אם חל י"ט בשבת הבאה אין אומרים ויהי נועם במוצאי שבת שלפניו. ובסוף ס' המנהגים כתוב בדין ויהי נועם שכשחל י"ט בשבת אומרין אותו במ"ש שלפניו ונראה דהכי נהוג. חדא דאותן מנהגים קצרים שבסוף הספר חיבר א' מבתראי שהיה אחר מהר"א טירנא ז"ל. ועוד דמסתברא טעמא מאי אין אומרים אותו כשחל י"ט בשבוע הבאה. משום דבעינן ששת ימי המעשה וליכא. משו"ה בחל בשבת דלא שייך הך טעמא. למה לא נאמר אותו. אך אעפ"כ נ"ל די"ט של פסח שחל להיות בשבת שאני. שאין לאומרו במ"ש שלפניו. כיון דאיכא ערב פסח דאסור במלאכה ודוק. אבל בעי"כ שחל בע"ש. אע"ג דדמי קצת לי"ט שאין מתענין בו. מיהו כיון דלא אסור במלאכה מדינא. לא עדיף משאר ע"ש. ולא סגי מה"ט למנוע מאמירת ויהי נועם במ"ש שלפניו. איברא גם בשאר י"ט שחלו בשבת היכא דנהוג כמהרא"ט נהוג. ויש להם סמך על פי מ"ש שאין ז' בויהי נועם נגד ז' שבתות בשנה שאין אומרים ויהי נועם. ואי איתא בצרי להו:
מהר"א טירנא כתב במנהגותיו בהתחלת הספר אם חל י"ט בשבת הבאה אין אומרים ויהי נועם במוצאי שבת שלפניו. ובסוף ס' המנהגים כתוב בדין ויהי נועם שכשחל י"ט בשבת אומרין אותו במ"ש שלפניו ונראה דהכי נהוג. חדא דאותן מנהגים קצרים שבסוף הספר חיבר א' מבתראי שהיה אחר מהר"א טירנא ז"ל. ועוד דמסתברא טעמא מאי אין אומרים אותו כשחל י"ט בשבוע הבאה. משום דבעינן ששת ימי המעשה וליכא. משו"ה בחל בשבת דלא שייך הך טעמא. למה לא נאמר אותו. אך אעפ"כ נ"ל די"ט של פסח שחל להיות בשבת שאני. שאין לאומרו במ"ש שלפניו. כיון דאיכא ערב פסח דאסור במלאכה ודוק. אבל בעי"כ שחל בע"ש. אע"ג דדמי קצת לי"ט שאין מתענין בו. מיהו כיון דלא אסור במלאכה מדינא. לא עדיף משאר ע"ש. ולא סגי מה"ט למנוע מאמירת ויהי נועם במ"ש שלפניו. איברא גם בשאר י"ט שחלו בשבת היכא דנהוג כמהרא"ט נהוג. ויש להם סמך על פי מ"ש שאין ז' בויהי נועם נגד ז' שבתות בשנה שאין אומרים ויהי נועם. ואי איתא בצרי להו:
300
ש״אוששאלת עוד שלא הקפדתי על שיהיו הכתפים רחבים דלא ליתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא וליבטל ליה כמ"ש האחרונים ז"ל בשם מהרי"ל ז"ל. עיין מג"א סי"ו:
301
ש״במ"ש האחרונים ז"ל לעשות כתפי הד"כ רחבים הלכה מקופחת היא ואשתמיטתייהו תלמוד ערוך ומ"ש התו'
אודיעך שנ"ל שנעלם מהם ז"ל מ"ש התו' גבי עור העסלא (עירובין די"ב) דלא אמרינן הכי אלא במחיצות קבועות אבל לא בכלי. וכן שמעתי מא"מ הגאון ז"ל שהיה אומר מסברא דנפשיה היכא אמרינן דאתי אוירא ומבטל. היינו דוקא באויר שאנו חושבין אותו כמחיצה ע"י לבוד. בהא אמרינן דעומד מועט בטל באויר המרובה. (ושוב מצאתי ראיתי לו ז"ל בספרו סי' נ"ט שכתב כך בפשיטות בכיוצא בזו שאין כח לבוד יפה לבטל דבר ממשיי) משא"כ בבגד דלא בעינן לאצטרופי לאוירא בהדיה לא אתי ומבטיל ליה והיא סברא ישרה וברורה מאד. וכעין זה איתא שם בתו' הנ"ז בשם ריצב"א בקצת שינוי ודוק. יעב"ץ ס"ט:
אודיעך שנ"ל שנעלם מהם ז"ל מ"ש התו' גבי עור העסלא (עירובין די"ב) דלא אמרינן הכי אלא במחיצות קבועות אבל לא בכלי. וכן שמעתי מא"מ הגאון ז"ל שהיה אומר מסברא דנפשיה היכא אמרינן דאתי אוירא ומבטל. היינו דוקא באויר שאנו חושבין אותו כמחיצה ע"י לבוד. בהא אמרינן דעומד מועט בטל באויר המרובה. (ושוב מצאתי ראיתי לו ז"ל בספרו סי' נ"ט שכתב כך בפשיטות בכיוצא בזו שאין כח לבוד יפה לבטל דבר ממשיי) משא"כ בבגד דלא בעינן לאצטרופי לאוירא בהדיה לא אתי ומבטיל ליה והיא סברא ישרה וברורה מאד. וכעין זה איתא שם בתו' הנ"ז בשם ריצב"א בקצת שינוי ודוק. יעב"ץ ס"ט:
302
ש״גביקשת להודיעך דעתי איך יש לנהוג בש"ץ שכבר התפלל לעצמו ויצא. וצריך הוא להוציא ציבור י"ח אם יתפלל גם בלחש:
303
ש״דש"ץ שכבר התפלל ובא להוציא את הציבור נ"ל הכרעה נכונה בחול יסדיר תפלתו תחלה בלחש אבל לא בשבת ובכל זה אין חילוק בין מוצי' רבי' או יחידי' ואפי' יחי' למ"ד
כך נ"ל הדיוט להכריע שאם בחול. לעולם יש לש"ץ להתפלל בלחש אפי' כבר יצא י"ח עצמו. כיון דמצוה עליו להסדיר תפלתו קודם שיוציא אחרים. וגם בתה"ש משום מיסמך גאולה לתפלה טפי עדיף. ועוד שהרי יוכל לכוין לתפלת נדבה ולא בעי חידוש. דלא גרע מספק התפלל. ולטעמים הללו נראה שאין חילוק אלא כל זמן שיורד לפני התיבה בחול אפי' החזיר התפלה בשביל יחיד שלא שמע למ"ד כנז' בסי' ס"ט. לעולם יסדיר תפילתו בלחש תחלה כדינו: אבל בשבת דס"ל דליכא קפידא כולי האי בסמיכות גאולה לתפלה מטעם הירושלמי. וגם אינו יכול להתפלל נדבה. לא יתפלל בלחש אם כבר יצא. אפילו מוציא את הרבים. והרב במג"א לא ירד לחלק בכך והנלע"ד כתבתי יעב"ץ ס"ט:
כך נ"ל הדיוט להכריע שאם בחול. לעולם יש לש"ץ להתפלל בלחש אפי' כבר יצא י"ח עצמו. כיון דמצוה עליו להסדיר תפלתו קודם שיוציא אחרים. וגם בתה"ש משום מיסמך גאולה לתפלה טפי עדיף. ועוד שהרי יוכל לכוין לתפלת נדבה ולא בעי חידוש. דלא גרע מספק התפלל. ולטעמים הללו נראה שאין חילוק אלא כל זמן שיורד לפני התיבה בחול אפי' החזיר התפלה בשביל יחיד שלא שמע למ"ד כנז' בסי' ס"ט. לעולם יסדיר תפילתו בלחש תחלה כדינו: אבל בשבת דס"ל דליכא קפידא כולי האי בסמיכות גאולה לתפלה מטעם הירושלמי. וגם אינו יכול להתפלל נדבה. לא יתפלל בלחש אם כבר יצא. אפילו מוציא את הרבים. והרב במג"א לא ירד לחלק בכך והנלע"ד כתבתי יעב"ץ ס"ט:
304
ש״הברודא עש"ק כ"ב אדר תפד לפ"ק
305
ש״וצפרא טבא לגברא רבא ויקירא דחיי וחמריה מיזן זיין זיינו שולף לקבל אלף כו' כמהורר יעקב נר"ו:
306
ש״זמכאן מודעא רבא לאורייתא ויקרא דיליה וכו' שנשאל שם קושיא עצומה ונשאר אצל כל הלומדים בצ"ע. וזהו בי"ד סימן קמ"ה כתב הש"ך בסעיף קטן ב' והוכיח מש"ס ע"ז (דמ"ז) דמים תלושין של רבים אסירי עכ"ל. והנה בריש (דנ"ט) קאמר הש"ס לא צריכה דטפחינהו כו' מוכח דדוקא מים תלושין של יחיד אסירי. משא"כ מים תלושין של רבים מותרים ע"כ. ובקשתי מה שיעלה במצודת שכלו הרחב ישוב על קושיא זו יודיעני ואעשה עטרה לראשי וענק לגרגרותי. ושלום מאד"ה וממני אהובו לנצח המר והנאנח על המטה מונח. וכותב בידים רפות מרדכי לייפניק:
307
ש״חתשובה
308
ש״טישו' הגון לקושי' הנ"ל מוכרח בטעמו ולמדנו דבתי"א א"ל בין של יחיד לשל רבים
מתוך עומק הטרדות אומר הנלע"ד לפום ריהטא לתשובת הקושיא הנזכרת שנראית חזקה לכאורה. איברא כי דייקינן משכחינן דשמעתיה דמר הרב בש"ך ז"ל נהירא טובא: ואדרבא ממקום שבאו לסתור דבריו משם יש לו סיוע שיש בו ממש לענ"ד הקלושה כאשר אבאר. ותחלה אומר שלדעתי דינו של הרב ז"ל פשוט ומאומת מהא דתנן סתמא וכל שיש בו תפיסת ידי אדם אסור. ש"מ בהדיא דתלושין אסירי ולא שנא של רבים או של יחיד. כי היכי דלא אשכחן באבני הר ודכוותייהו שום חילוק בזה. ותדע דכללא הוא ולמדין מכלל זה לעניננו. דהא תלמודא מדמי להו להדדי כדס"ד דר"י מיירי בדתלשינהו גל. דאמרינן סוף סוף אבני הר שנדלדלו נינהו. וא"כ בתלושין גמורין לית דין ולית דיין דהיינו אבני הר שנעקרו בידי אדם דבכל גוונא אסירי. וקצת תימא על הרב ש"ך שלא נסתייע מזה. עכ"פ פשוט וברור דתלושין. תפיסת ידי אדם יש בהם. וא"כ איך לא יאסרו. ואף אם הם של רבים מאי הוי. לא יהא אלא אבני הר אפי' ההר של רבים ודאי דמיתסרו. לכן צ"ל דפשיטא תלושין בכל ענין אסורין מה"ט. דזיל בתר טעמא מאי של רבים אינו נאסר. משום שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו. וזה דוקא בעודם מחוברים. אבל התולש מים ממעינות של רבים הרי הן שלו דקנינהו בהגבהה. ופשיטא דשלו אוסר. ואפילו בתלושין ועומדין. כיון דאית בהו תפיסת ידי אדם. קמו להו ברשותיה דהך דעבדינהו. ולא של רבים מיקרו:
מתוך עומק הטרדות אומר הנלע"ד לפום ריהטא לתשובת הקושיא הנזכרת שנראית חזקה לכאורה. איברא כי דייקינן משכחינן דשמעתיה דמר הרב בש"ך ז"ל נהירא טובא: ואדרבא ממקום שבאו לסתור דבריו משם יש לו סיוע שיש בו ממש לענ"ד הקלושה כאשר אבאר. ותחלה אומר שלדעתי דינו של הרב ז"ל פשוט ומאומת מהא דתנן סתמא וכל שיש בו תפיסת ידי אדם אסור. ש"מ בהדיא דתלושין אסירי ולא שנא של רבים או של יחיד. כי היכי דלא אשכחן באבני הר ודכוותייהו שום חילוק בזה. ותדע דכללא הוא ולמדין מכלל זה לעניננו. דהא תלמודא מדמי להו להדדי כדס"ד דר"י מיירי בדתלשינהו גל. דאמרינן סוף סוף אבני הר שנדלדלו נינהו. וא"כ בתלושין גמורין לית דין ולית דיין דהיינו אבני הר שנעקרו בידי אדם דבכל גוונא אסירי. וקצת תימא על הרב ש"ך שלא נסתייע מזה. עכ"פ פשוט וברור דתלושין. תפיסת ידי אדם יש בהם. וא"כ איך לא יאסרו. ואף אם הם של רבים מאי הוי. לא יהא אלא אבני הר אפי' ההר של רבים ודאי דמיתסרו. לכן צ"ל דפשיטא תלושין בכל ענין אסורין מה"ט. דזיל בתר טעמא מאי של רבים אינו נאסר. משום שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו. וזה דוקא בעודם מחוברים. אבל התולש מים ממעינות של רבים הרי הן שלו דקנינהו בהגבהה. ופשיטא דשלו אוסר. ואפילו בתלושין ועומדין. כיון דאית בהו תפיסת ידי אדם. קמו להו ברשותיה דהך דעבדינהו. ולא של רבים מיקרו:
309
ש״יוביאור נכון בגמ' דע"ז דנ"ט והרוומנו שאף הנעבד בתלוש אינו אוסר את המחובר של רבים
והאמת יורה דרכו שבזה נבין מה שלכאורה אין לו הבנה. דלשיטת המקשים על הש"ך מגמרא הנז' תקשי לדידהו. אמאי דחיק תלמודא לאשכוחי הא דיחיד נאסרין אליבא דר"י בתלשינהו גל או בדטפחינהו בידיה שהם דרכים דחוקים רחוקים וזרים. ומי סני לאוקמי בתלושין בספל. דהא ר"י סתמא אמר מים של רבים. ולישני דמיירי בתלושין דביחיד כה"ג ודאי אסירי. ואפילו על המקשן היה מקום לדקדק דבאיזה כח מקשה קושיתו ותיפוק ליה דמחוברין נינהו. ואמאי לא אסיק אדעתיה דילמא ר"י מיירי בתלושין כיון דסתמא קאמר. מנ"ל להקשות. אלא ודאי דתלושין גמורין של רבים לא מצית אמרת מטעמא דפרישית. כיון דתלישי וקיימי תו לא מיקרי של רבים. משום דהא אית בהו תפיסת ידי אדם. ופשיטא דאסירי בין של רבים בין של יחיד. משו"ה מיבעי ליה לדחוקי נפשיה דיחיד נאסרין ודכוותיה בשל רבים מותרין. דוקא בדתלשינהו גל או בטפחינהו בידיה. דבשלו נאסרין ודאי דמיקרי תלוש שאוסר השאר בכל שהו. אבל בשל רבים אע"ג דאותם מים דטפחינהו מיקרי תלושין. משו"ה לא אתסרו להו כולהו מיא דבמעיין. לא יהא אלא תלושין שהביאן מביתו שעבדן ושפכן לתוך המעיין דרבים. ודאי לא נאסרו מימיו. דאע"ג דע"ז אינה בטלה ברוב. מ"מ מים של רבים דקביעי במחובר לא מיתסרו. מטעם הנז' שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו. תדע דאל"כ יאסר ים המלח וק"ל. וא"כ הרווחנו שיש מן הגמ' הנז' סיוע רב להרב ש"ך ז"ל מדלא בעי לאוקמי לדר"י בתלושין של רבים ודוק היטב.
והאמת יורה דרכו שבזה נבין מה שלכאורה אין לו הבנה. דלשיטת המקשים על הש"ך מגמרא הנז' תקשי לדידהו. אמאי דחיק תלמודא לאשכוחי הא דיחיד נאסרין אליבא דר"י בתלשינהו גל או בדטפחינהו בידיה שהם דרכים דחוקים רחוקים וזרים. ומי סני לאוקמי בתלושין בספל. דהא ר"י סתמא אמר מים של רבים. ולישני דמיירי בתלושין דביחיד כה"ג ודאי אסירי. ואפילו על המקשן היה מקום לדקדק דבאיזה כח מקשה קושיתו ותיפוק ליה דמחוברין נינהו. ואמאי לא אסיק אדעתיה דילמא ר"י מיירי בתלושין כיון דסתמא קאמר. מנ"ל להקשות. אלא ודאי דתלושין גמורין של רבים לא מצית אמרת מטעמא דפרישית. כיון דתלישי וקיימי תו לא מיקרי של רבים. משום דהא אית בהו תפיסת ידי אדם. ופשיטא דאסירי בין של רבים בין של יחיד. משו"ה מיבעי ליה לדחוקי נפשיה דיחיד נאסרין ודכוותיה בשל רבים מותרין. דוקא בדתלשינהו גל או בטפחינהו בידיה. דבשלו נאסרין ודאי דמיקרי תלוש שאוסר השאר בכל שהו. אבל בשל רבים אע"ג דאותם מים דטפחינהו מיקרי תלושין. משו"ה לא אתסרו להו כולהו מיא דבמעיין. לא יהא אלא תלושין שהביאן מביתו שעבדן ושפכן לתוך המעיין דרבים. ודאי לא נאסרו מימיו. דאע"ג דע"ז אינה בטלה ברוב. מ"מ מים של רבים דקביעי במחובר לא מיתסרו. מטעם הנז' שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו. תדע דאל"כ יאסר ים המלח וק"ל. וא"כ הרווחנו שיש מן הגמ' הנז' סיוע רב להרב ש"ך ז"ל מדלא בעי לאוקמי לדר"י בתלושין של רבים ודוק היטב.
310
שי״אעוד ד"א יפה אף נעים ליישב דברי הרב ש"ך ונתקיי' בידינו מ"ש שא"ל בתלושים בין של רבים לשל יחיד
ועוד אני רואה להפוך בזכותו של הרב ז"ל מצד אחר דאיהו אזיל לטעמיה במ"ש בראש הסי' גבי אבני הר שנתדלדלו שפסק הרמב"ם לקולא. משום דחזקיה שרי ור"י הוא דאסר ע"פ הירושלמי (ואין הלכה כתלמיד במקום הרב אם לא מאביי ורבא ואילך) והשתא דאתינן להכי הך שינוייא דטפחינהו לאו לקושטא דמילתא אסקיה תלמודא. דהא לא איצטרכינן ליה. אלא משום דאי הכי תפשוט דר"י הוא דאמר אסורות. ודחי תלמודא דאי משו"ה לא תפשוט. דאיכא למימר לעולם ר"י שרי והכא מיירי בטפחינהו. אבל אי קיי"ל דר"י אסר. א"כ ל"צ לשינוייא דטפחינהו. אלא שינוייא דתלשינהו הוא עיקר. ודוקא כה"ג כי תלשינהו גל. דלא אסירי אלא משום דדמי לאבני הר שנדלדלו דאסוריה קליש כדלקמן. וחזקיה פליג עליה. הוא דשרי ר"י בדכוותיה בשל רבים. אבל בתלושין ע"י אדם סבירא לן דלא שני לר"י בין של רבים לשל יחיד. דוק ותראה כי טוב הוא. הנה עשינו את שלנו בעז"ה לחפש זכות להרב ז"ל שלא תחול עליו סערת הקושיא הנז' מתלמוד ערוך וצדקה תהיה לנו בין כיון לה הרב בין לא. זכרה לי אלהי לטובה שקיימנו דינו להלכה. אבל לא מטעמיה. כי מ"ש להוכיח כן מהגמרא (דמ"ז) לא נתחוור לי כלל ונ"ל לשון מגומגם. גם ליעיין מר בט"ז. שנגע בגמ' הנ"ל ושלא כדין השיג הפרישה. ואע"פ שיפה פי' דחפירה אינה אוסרת המים. אמנם מה שרצה להוכיח מדלא מצי לאשכוחי כו' לא הבנתי ודוק יעב"ץ ס"ט:
ועוד אני רואה להפוך בזכותו של הרב ז"ל מצד אחר דאיהו אזיל לטעמיה במ"ש בראש הסי' גבי אבני הר שנתדלדלו שפסק הרמב"ם לקולא. משום דחזקיה שרי ור"י הוא דאסר ע"פ הירושלמי (ואין הלכה כתלמיד במקום הרב אם לא מאביי ורבא ואילך) והשתא דאתינן להכי הך שינוייא דטפחינהו לאו לקושטא דמילתא אסקיה תלמודא. דהא לא איצטרכינן ליה. אלא משום דאי הכי תפשוט דר"י הוא דאמר אסורות. ודחי תלמודא דאי משו"ה לא תפשוט. דאיכא למימר לעולם ר"י שרי והכא מיירי בטפחינהו. אבל אי קיי"ל דר"י אסר. א"כ ל"צ לשינוייא דטפחינהו. אלא שינוייא דתלשינהו הוא עיקר. ודוקא כה"ג כי תלשינהו גל. דלא אסירי אלא משום דדמי לאבני הר שנדלדלו דאסוריה קליש כדלקמן. וחזקיה פליג עליה. הוא דשרי ר"י בדכוותיה בשל רבים. אבל בתלושין ע"י אדם סבירא לן דלא שני לר"י בין של רבים לשל יחיד. דוק ותראה כי טוב הוא. הנה עשינו את שלנו בעז"ה לחפש זכות להרב ז"ל שלא תחול עליו סערת הקושיא הנז' מתלמוד ערוך וצדקה תהיה לנו בין כיון לה הרב בין לא. זכרה לי אלהי לטובה שקיימנו דינו להלכה. אבל לא מטעמיה. כי מ"ש להוכיח כן מהגמרא (דמ"ז) לא נתחוור לי כלל ונ"ל לשון מגומגם. גם ליעיין מר בט"ז. שנגע בגמ' הנ"ל ושלא כדין השיג הפרישה. ואע"פ שיפה פי' דחפירה אינה אוסרת המים. אמנם מה שרצה להוכיח מדלא מצי לאשכוחי כו' לא הבנתי ודוק יעב"ץ ס"ט:
311
שי״בברודא ח' ניסן תפד"ל
312
שי״גאהו' חביבי כנפשי ה"ה הרב המופלא החכם הכולל בכל מדע נ"י פ"ה כמהורר"י נר"ו:
313
שי״דאמירה נעימה כתיבה יהיבה לי אמרותיו הטהורים מזוקקים ישוב על הקושיא כו' קריתי וערבים עלי מאד. וק"ל דא"כ ה"ל להש"ך להביא ראייה ג"כ מהא. אמנם באשר שהביא מעכ"ת ראייה מהימנא לחילוק הנ"ל הנה אני מודה מודים דרבנן שהוא תירוץ נכון. והנה באשר שתמיד ערבים עלי דבריו אבוא להשתעשע באמרותיו הטהורות. תחלת דברי פיהו שכלות פלפול ארוך דמעלי ללבא שהקשה מעכ"ת וז"ל ומי סני לאוקמי בתלושין דהא סתמא קאמר. ועל התרצן נמי קשה ל"ל לדחוקי כו' הו"ל לתרץ דמיירי בתלושין עכ"ל. הנה אחר העיון תירצתי שהש"ס לא פריך על ר"ש בן יהוצדק רק על ר"י למה הוצרך לומר לר"ל מים של רבים אין נאסרין הלא המעשה בבצרה הוה של מים מחוברין וק"ל. ותירץ ב' של מעכ"ת הנאני מאוד. אלא שעדיין יש לפקפק מגמרא דילן דנשאר בספק כו' ומ"ש מעכ"ת על הט"ז שרצה להוכיח מדלא מצי לאשכוחי כו' לא הבנתי עכ"ל דמעכ"ת לא אוכל לירד לסוף דעתו הלא דברי הט"ז נראין נכונים דא"א כדברי הפרישה כו' אגב גררא אודיע למעכ"ת בעניינא דיומא מהלכות פסח ברא"ש ר"פ א"ע וז"ל ורש"י פירש אלו עוברין בב"י וב"י ולא נהירא לר"ת דהא קתני בסיפא הרי אלו באזהרה ואין בהן כרת כו' ואי בב"י וב"י קאמר צריכא למימר דליכא כרת עכ"ל. לכאורה י"ל שאין בזה השגה על פירש"י. כי בדף מ"ג ע"א בתוספת ד"ה ההוא כל לאתויי נשים תימא לר"י הא תרי כי כל כתיבי כו' ואפילו לרבנן לרבי עירובו לכרת ע"כ. א"כ אצטריך למתני במתניתין אם אכל אין בהן כרת וכי כל אחרינא אתי לשום דרשא כמ"ש התוספת וק"ל. והי' זה שלום מאד"ה וממני אהובו לנצח מרדכי לייפנק:
314
שי״הובשו"ת שער אפרים שחיבר זקנו דמר בסימן ח' מהלכות פסח בישוב דברי הרמב"ם שכתב תי' ב' לא אוכל להבין דעתו שמפרש הני תרי איכא דאמרי שאין לישנא דהש"ס דלא מייחד לאויה כלאו דחסימה במטותא דמר להודיעני יושר דברי אמת. ושלום תנינא:
315
שי״ותשובה
316
שי״זבקיצור נמרץ אשיב למעכ"ת על הנ"ל מע"ל ולא נצרכה אלא לרווחא דמלתא. וממילא רווחא שמעתא. מ"ש מדלא הוכיח הש"ך מראיה זו דטפחינהו ע"כ משום דמקרי תלוש גמור. זה אינו כלום וכבר נשמרתי בלשוני מזה. ועל כרחך לומר הרבש"ך ז"ל לא ראה גמרא זו. דאל"כ פשיטא דתקשי ליה. דלפחות הו"ל לאתוייה ולסיועי מנה:
317
שי״חושכתב לסתור פירושי בטפחינהו דלק"מ על המקשן והתרצן ששניהם שוין לטובה השאלה והתשובה על ר"י ולא על רשב"י וא"כ י"ל דקים ליה לתלמודא דמעשה כך היה במחוברים. אלו דברי האוהב לפרוק ולא שונא לטעון טענות של מה בכך במ"כ והו"ל למכ"ת לפרש מנ"ל. וכל מעיין בצדק ישפוט במשרים. דקושטא דמילתא דארשב"י קפריך הא דיחיד ואין להאריך. רק אעידה לי גברא דמהימן כבי מאה פוק חזי מאן גברא רבה דקמסהיד עלה הר"ש אלגאזי בז"ש דמעיקרא כתב לכאורה נראה לפרש כמו שסובר מעכ"ת. ודחה זה ותפס לו דרך הישר כאשר ת"ל עלה במצודת עיוני בהשקפה מעוטה. ואע"פ שגם בזה לא הונח לו וראיתי אחרי רואי שהוקשה לו קושיתי בגמרא דילמא רשב"י איירי במים תלושים בספל. לא מחמת זה חזר בו מפירוש האמת בגמרא. וניחא ליה מדמייתי דרשב"י אעובדא דבצרה. משמע דבהכי מיירי. ולא אשא פני איש ולא אכחיד תחת לשוני דהך דידי עדיפא והרואה באמונתו יוכיח בין שנינו. כי מבואר הדוחק שיש בדרכו מה שאין מהצורך לבאר. לכל אדם חזו בו מעט מזער.
318
שי״טועל אשר חתר למצוא תיוהא בישוב השני שלי להצדיק צדיק הרב בעל ש"ך ז"ל. לא ידעתי מה היה לו שהרבה דברים ללא צורך. והלא כה דברי יאיר נתיב הישר ברור מלולי. כל חיך הטועם אומר לי לי. ולדעתי ביארתיו כל הצורך באר היטב אין מהראוי לשנותו ומה שהוסיף מעכ"ת יטול מה שחידש. רק תאותו להשיב וכיון דדש דש:
319
ש״כבירור מ"ש בתחלה שדברי הט"ז בהשגה על הפרישה אינם מחוורים. ודברי הר"ב הפרישה יפה מתפרשים בב' דרכים וממוצא דבר נלמוד דמים נעבדים במחוב' דיחיד נאסרין בסתם עד שיוודע שלא חפרן העובדן וכה"ג בידוע דנחפרו לשם אלילים אפילו של רבי' אסורין
ואיישר חיליה דמכ"ת אשר שבר"ת אלי הוכחת הט"ז. ואע"ג דמסבר לן לא גמרינן והלוואי ילמדני דעת ודרך תבונות יודיעני אם לא אענדנו עטרות להרב בעל טורי זהב הוא רישא דדהבא. וניחוש ליקרא דההוא סבא. והא ידע מכ"ת דטרידנא בעבידתא טובא. בענינים שונים ועסקים משונים. והמלאכה מרובה ולא דיה שעתה. אף אם אדחוק אותה אחישנה בעתה. ולזה אני מוכרח לברוח מהאריכות שלא לצורך. וטבעי אוהב הקיצור בלשון. אולם מאשר ראיתי עתה שלא הספיק לו קיצור לשוני ונתתי מכשול לפניו בעיונו. על כן הנני אפרש מה שסתמתי. והריני צריך להציע מתחלה עיקרן של דברים איך דעת הפרישה לאסור במחובר דיחיד דלא ליתו למטעי בלישניה. והוא זה דהפרישה מיירי בעובד מים מחוברים ואין אנו יודעין אם היתה החפירה מתחלה לשם כך אם לא. בזה חלק בין רבים ליחיד. דבמעיין של רבים אע"ג דחזינן דסגדי להו. אין תולין לומר שמתחילה חפרוהו רבים במשענותם משענת קנה רצוץ לאליל. אלא למיא קסגדי דמחוברין נינהו ולא אתסרו. אבל דיחיד דסגיד ליה. אמרינן מתחלה לשם אליל חפרו. ואף על גב דמחובר הוא. נאסר מחמת מעשה. והא דמחובר שרי אפילו בדיחיד. היינו כשידענו שזה המעיין הוא שלו עתה ועובדו. לא חפרו הוא בעצמו. אלא בא לו מאחר או נודע שנבע מעצמו וכן נהר המושך. בהא ודאי מודה הפרישה דיחיד נמי שרי במחובר כה"ג וזה ברור מאד. א"כ מה שכתב עליו הרב בעל ט"ז מתחלה לא דק בגמרא שהבאתי. מדויל ידיה משתלים וגולל הב"ן הדק אליו תשוב. דלעניות דעתי הרב בעל הפרישה דייק טפי. וממילא רווחא דאזדא לה ההוכחה מדלא מצי לאשכוחי דיחיד נאסר אלא בטפחינהו. ולא אוקמיה בחפרו לשם אלילים דשאני בין של רבים לשל יחיד. דלפום מאי דפרישית משום הכי לא בעי לאוקמי לדרשב"י בהכי. דניחא ליה לתלמודא לאשכוחי דיחיד נאסר בכל גוונא בין שהמעיין שלו שחפרו. או אע"פ שקנאו מאחר ועכשיו הוא עובדו. דבכל גוונא מיתסר מטעם שעשה בו מעשה תלישה. אבל אי אוקמיה במחובר שחפרו. לא הוי משתמע דיחיד אסיר אפי' במעיין שבא לו מאחרים או בידוע שנבע מעצמו. ורשב"י סתמא קאמר מים של רבים. ודיוקא דיחיד נאסר נמי איירי בכל אופן שהוא שלו. שחפרו או שקנאו ודוק היטב כי נכון הוא מאד. (ותו אי בחפרו קמיירי. מאי איריא דיחיד הא ודאי גם בדרבים נאסר. כיון דאית ביה תפיסת ידי אדם. וכל היכא דאיכא תפיסת י"א לא שאני לן בין דיחיד לדרבים כדכתיבנא לעיל בס"ד ולית בה ספיקא דלא משכחת מאן דמפליג בהא. ודבר זה נעלם מהרב בט"ז דמשו"ה פשיטא ליה נמי במים תלושים של רבים דאינן נאסרין):
ואיישר חיליה דמכ"ת אשר שבר"ת אלי הוכחת הט"ז. ואע"ג דמסבר לן לא גמרינן והלוואי ילמדני דעת ודרך תבונות יודיעני אם לא אענדנו עטרות להרב בעל טורי זהב הוא רישא דדהבא. וניחוש ליקרא דההוא סבא. והא ידע מכ"ת דטרידנא בעבידתא טובא. בענינים שונים ועסקים משונים. והמלאכה מרובה ולא דיה שעתה. אף אם אדחוק אותה אחישנה בעתה. ולזה אני מוכרח לברוח מהאריכות שלא לצורך. וטבעי אוהב הקיצור בלשון. אולם מאשר ראיתי עתה שלא הספיק לו קיצור לשוני ונתתי מכשול לפניו בעיונו. על כן הנני אפרש מה שסתמתי. והריני צריך להציע מתחלה עיקרן של דברים איך דעת הפרישה לאסור במחובר דיחיד דלא ליתו למטעי בלישניה. והוא זה דהפרישה מיירי בעובד מים מחוברים ואין אנו יודעין אם היתה החפירה מתחלה לשם כך אם לא. בזה חלק בין רבים ליחיד. דבמעיין של רבים אע"ג דחזינן דסגדי להו. אין תולין לומר שמתחילה חפרוהו רבים במשענותם משענת קנה רצוץ לאליל. אלא למיא קסגדי דמחוברין נינהו ולא אתסרו. אבל דיחיד דסגיד ליה. אמרינן מתחלה לשם אליל חפרו. ואף על גב דמחובר הוא. נאסר מחמת מעשה. והא דמחובר שרי אפילו בדיחיד. היינו כשידענו שזה המעיין הוא שלו עתה ועובדו. לא חפרו הוא בעצמו. אלא בא לו מאחר או נודע שנבע מעצמו וכן נהר המושך. בהא ודאי מודה הפרישה דיחיד נמי שרי במחובר כה"ג וזה ברור מאד. א"כ מה שכתב עליו הרב בעל ט"ז מתחלה לא דק בגמרא שהבאתי. מדויל ידיה משתלים וגולל הב"ן הדק אליו תשוב. דלעניות דעתי הרב בעל הפרישה דייק טפי. וממילא רווחא דאזדא לה ההוכחה מדלא מצי לאשכוחי דיחיד נאסר אלא בטפחינהו. ולא אוקמיה בחפרו לשם אלילים דשאני בין של רבים לשל יחיד. דלפום מאי דפרישית משום הכי לא בעי לאוקמי לדרשב"י בהכי. דניחא ליה לתלמודא לאשכוחי דיחיד נאסר בכל גוונא בין שהמעיין שלו שחפרו. או אע"פ שקנאו מאחר ועכשיו הוא עובדו. דבכל גוונא מיתסר מטעם שעשה בו מעשה תלישה. אבל אי אוקמיה במחובר שחפרו. לא הוי משתמע דיחיד אסיר אפי' במעיין שבא לו מאחרים או בידוע שנבע מעצמו. ורשב"י סתמא קאמר מים של רבים. ודיוקא דיחיד נאסר נמי איירי בכל אופן שהוא שלו. שחפרו או שקנאו ודוק היטב כי נכון הוא מאד. (ותו אי בחפרו קמיירי. מאי איריא דיחיד הא ודאי גם בדרבים נאסר. כיון דאית ביה תפיסת ידי אדם. וכל היכא דאיכא תפיסת י"א לא שאני לן בין דיחיד לדרבים כדכתיבנא לעיל בס"ד ולית בה ספיקא דלא משכחת מאן דמפליג בהא. ודבר זה נעלם מהרב בט"ז דמשו"ה פשיטא ליה נמי במים תלושים של רבים דאינן נאסרין):
320
שכ״אומאחר שזכינו לדין שאין מן הגמ' הנז' ראיה לסתור דברי הפרישה. דלעולם מודה תלמודא במעיין סתמא. דנאסר במחובר אפי' בדיחיד היכא דאית לן למיחש שהוא חפרו מתחלה לשם כך. בחנם דחה הרב בעל ט"ז בסברא בעלמא דלא מיקרי מעשה במה שהשתחוה למים. כי מה בכך שאינו עושה מעשה במים. כיון דבמעשה כל דהו נאסר כל שיש בו תפיסת י"א. והנך בורות תפיסת ידי אדם אית בהו דאי נמי לא סגדי אלא למיא דוקא. מיתסרו להו משום משמשי אלילים. (ובמשמשין אף המחובר נאסר ולא צריך אפי' לתפיסת ידי אדם). דהא משמשין לאלילים שהן המים. ובמים אע"ג דלא קעביד מעשה. אלילים עצמה נאסרת בהשתחואה גרידא. ואע"ג דמחובר נינהו. כבר חילקנו שלא התירו במחובר. אלא כל שלא חלו בו ידי אדם שנבע מעצמו. משא"כ בכה"ג דחפירת ידי אדם גרמה להם. לא גרע נמי מטפחינהו אבל מלבד זה מי הגיד לנו שכוונת הפרישה לאסור המים משום דסגיד להו. שאני אומר הא דאסור במחובר אפי' דיחיד מטעמא דמעיקרא חפר לשם אליל. היינו שעבד הבורות בחפירה מתחלה. דאינהו גופייהו ע"א נינהו.ופשיטא דמתסרו להו. כדכתב הוא ז"ל בעצמו. והכי פירושו מדחזינן דסגיד להו השתא להנהו מיא. ביחיד מסתמא אמרינן דבתחלה חפר הבור לשם אלילים. ר"ל לעבוד הבור תיכף. והשתא נמי כי סגיד לבור הוא דקסגיד. וגילוי מילתא הוא דמעיקרא כד חפריה לשם הכי חפריה. וא"כ אפי' תימא דהמים דין מחובר יש להם בזה אע"פ שבאין מכח אדם. פשיטא דמתסרו מטעם דהוו כי צפוי דהר ומשמשיו דאסורין בהנאה. כ"ש כי האי גוונא דעדיף מהר דלית ביה תי"א והנך אית בהו תפיסת י"א דוק ומספיק לקיים דברי הגאון בעל הפרישה ז"ל. במה שהוקשה לו הבנת לשון א"א זקני הגאון בש"א זצ"ל. כבר שמתי הדברים בפיו שאין בו קושי כל עיקר:
321
שכ״בומ"ש על הרא"ש פ' א"ע. אגב שיטפיה לא דק כלל. כי מה ענין שמטה אצל הר סיני. ואם כתבו התו' שיש שני מקראות בכרת דאכילה. מה יועיל זה לכאן. דמשו"ה איכפל תנא דמתני' למתני אין בהן כרת. וכי מי נחלק בזו דבתערובת שייך כרת למ"ד. ופשיטא דאצטריך. ולא משנה שאינה צריכה היא. כשנפרש המשנה דעוברין אאיסור אכילה קאי. והיינו פירושו של ר"ת. אך הרא"ש קשיא ליה אפרש"י דפירש רישא בב"י וב"י. דלפ"ז לא יתכן סיפא דמתני'. דלפי פירושו משמע דהשתא אתי לפרושי מדרגת האיסור דרישא. דהיינו שאינו עובר אלא באזהרה. ושפיר קאמר צריכא למימר דבאיסור ב"י ליכא למ"ד שום כרת כלל באיזה אופן שיהיה. ואע"פ שרש"י ז"ל חולק המשנה לתרתי בבי. ובבא דסיפא משמע ליה דקאי אאכילה משום קושיא דרא"ש. אמנם הרא"ש נראה לו זה דוחק. ורוצה לפרש המשנה דסיפא לגלויי ארישא קאתי. דמשו"ה בפירושו דר"ת ניחא ליה וק"ל: ושלום יעב"ץ ס"ט:
322
שכ״גבתשו' אבא מרי הגאון החסיד זצ"ל סי' ל"ב יעויין מ"ש מענין נחל איתן. על דבר זה צער גדול היה לי גם מאז בהיות עדיין מר אבא ז"ל בחיים חייתו. ולא זכיתי לשואלו כי גבה טורא בינו וביני. הוגליתי מפתורא דדהבא והושלכתי אל ארץ אחרת בעוני. ולא יכולתי להודיעו צערי אשר בעיני יפלא מאד גם על מהרי"ק גם על כל העוסקים בפירוש נחל איתן. איך לא הביאו ראיה לפירושו של הרמב"ם ממקרא מלא בעמוס (ה) ויגל כמים משפט וצדקה כנחל איתן. ואדמהדר אקראי ודחיק נפשיה לסיועי מנייהו לפירש"י. ליסייעיה להרמב"ם ז"ל דברור טפי דיגיד עליו רעו:
323
שכ״דפלא גדול דלתלתא תנאי אשתמיט להו תלמוד ערוך ולתרי מגו תלת' אף מקרא מלא ובירור ענין נחל איתן ופתרונו
אך אמנם מצד אחר תגדל תמיהתי על כל החולקים על פירש"י. דבמ"כ אשתמיט להו תלמוד ערוך דפ"ק דנדה (ד'ח ע"ב) בתולת קרקע למנ"מ לנחל איתן. צונמא הרי זו בתולת קרקע. הא קמן בהדיא דבתלמודין מוכרח פירש"י. ואפ"ה לא קשיא מידי מקרא דעמוס הנ"ל. דודאי מלת נחל שם משותף הוא ומשמש שתי הוראות הא' בעד נחלי מים. והב' הוראת בקעה ועמק. כמו ויחפרו עבדי יצחק בנחל. ובטעם שיתוף זה. עמ"ש בס"ד במהדורת לח"ש רפ"ו דשביעית. ותסבול כמו כן הסמיכות למלת איתן בשני הדרכים. על כן דעתי נוטה קצת לפשרה. ר"ל שדברי שניהם אמת. שהדברים ג"כ מראים במקומן כדברי שניהם. דמדכתיב במקום אשר לא יעבד בו. על כרחך במקום הראוי לזריעה משתעי. ויצא נחל השוטף שאינו ראוי לכך. ומ"מ צריך שתהא נערפת בבקעה הסמוכה למים. דכתיב וערפו שם את העגלה בנחל. דהך בנחל יתירא הוא. דהא כבר כתיב שם. אלא ממקומו הוא למד שהיא ארץ נחלי מים. ואעפ"כ אינה כל כך ראיה:
אך אמנם מצד אחר תגדל תמיהתי על כל החולקים על פירש"י. דבמ"כ אשתמיט להו תלמוד ערוך דפ"ק דנדה (ד'ח ע"ב) בתולת קרקע למנ"מ לנחל איתן. צונמא הרי זו בתולת קרקע. הא קמן בהדיא דבתלמודין מוכרח פירש"י. ואפ"ה לא קשיא מידי מקרא דעמוס הנ"ל. דודאי מלת נחל שם משותף הוא ומשמש שתי הוראות הא' בעד נחלי מים. והב' הוראת בקעה ועמק. כמו ויחפרו עבדי יצחק בנחל. ובטעם שיתוף זה. עמ"ש בס"ד במהדורת לח"ש רפ"ו דשביעית. ותסבול כמו כן הסמיכות למלת איתן בשני הדרכים. על כן דעתי נוטה קצת לפשרה. ר"ל שדברי שניהם אמת. שהדברים ג"כ מראים במקומן כדברי שניהם. דמדכתיב במקום אשר לא יעבד בו. על כרחך במקום הראוי לזריעה משתעי. ויצא נחל השוטף שאינו ראוי לכך. ומ"מ צריך שתהא נערפת בבקעה הסמוכה למים. דכתיב וערפו שם את העגלה בנחל. דהך בנחל יתירא הוא. דהא כבר כתיב שם. אלא ממקומו הוא למד שהיא ארץ נחלי מים. ואעפ"כ אינה כל כך ראיה:
324
שכ״הולבי אומר לי שלפי פשטי הדברים בתלמוד אין לזוז בזה מפירש"י. וכך נראה בפשיטות מתוך פי' הר"ש והרא"ש רפ"ב דפאה וכמ"ש שם בלח"ש ובפ"ה דיומא מ"ה. ועוד מצאנו רב מאיר עינינו בספק זה. ומכריע ג"כ כפי' רש"י. הלא הוא התנא המקובל אונקלוס הגר. שתרגם נחל איתן נחל בייר. הרי ביאר היטב שזה הנחל הוא ארץ בורה קרקע בתולה שלא נעבדה. וזה ממש כדברי התלמוד במס' נדה דלעיל. והוא המקבל הפירוש האמיתי מחז"ל. ואין כאן ספק מעתה שהוא ודאי כדאי לסמוך עליו:
325
שכ״וועכ"פ יש זכר לדבר גם לשטת הרמב"ם מעניניה דקרא. מדכתיב ירחצו את ידיהם וגו' בנחל. דש"מ מנה קצת במקום שמים מצויים איירי. ואפשר דהיינו נמי אשר לא יזרע שאינו נזרע מחמת סמיכותו למים. לפי שכשהמים גדלים באין ושוטפין הנזרע. והוא שאמרו סימן לנחל קנים. שכן הוא בשפת הים וגדותיו ודוק:
326
שכ״זומכאן נראה קיצור זכרון המין האנושי אפי' במשובחים ובמסולתים שבו. שהרי תוקף גדולת פרשת הרמב"ם נודעת לכל בר דעת שלא הניח דבר קטן וגדול מכל הנמצא בש"ס מלבד מה שאסף משאר ספרי הקוד' כי כביר מצאה ידו החזק' (וכבר היה הו' ז"ל בחייו קובל על השכח' והודיע צערו לרבים כנראה באגרותיו) ושני המלכים מהרי"ק ז"ל המפורס' מאד. וניכר מתוך ספרו עוצם בקיאותו הנפלאה. וא"מ הגאון ז"ל הנה כל חכמי דורו יעידון יגידון שהיה אוצר בלום לתורה לא הניח למקרא ומשנה ותלמוד דבר גדול וקטן שלא היה רגיל על לשונו כמעט שגור בפיו בע"פ. ונעלם מהם זכר כולם לברכה לפי שעה כתוב מלא ותלמוד ערוך. מה יעשו אזובי קיר אנן יתמי דיתמי כאצבע בקירא לשכחה. ואין זה דבר חדש כי אין זכרון (לפעמים) לראשונים אף שהיו כמלאכים כחכמי התלמוד רז"ל הקדושים דאשכחן בגמרא לישנא דאישתמיטיה. ואף כי בחכמי דור ודור שקמו אחריהם. הנה הספרים מלאים מאלה. מ"מ כבוד החכם המובהק במקומו עומד ומשמש. והשכחה כרוכה בעקבות כל החיים המהלכים תחת השמש. השי"ת בחסדו יעזרנו שלא נשכח פקודיו כי בם נחיה אנחנו וצאצאינו ותורתו מפינו לא ימוש. תפלה לעני יעבץ ס"ט:
327
שכ״חשאלת איך הוא דין בן פקועה בבהמה דקה כי לא מצאת זה בשום מקום בפוסקים:
328
שכ״טתשובה
329
ש״לדין בן ה' בדקה שוה לבן ט' בגסה לענין ב"פ בהפריס ע"ג קרקע דברי התו' בתמורה צ"ע
דין בן פקועה דבהמה דקה ודאי שוה הוא בכל דיני בן פקועה לגסה. וצריך לחלק בו כל החילוקים שנאמרו בין בן שמונה לבן תשעה. הוא הדין בדקה שייכים אותן חילוקים בין בן ד' לבן ה' לפי שבהמה דקה יולדת לה' חדשים. ובאמת הוא פלא לא ראיתי כמוהו בהשמטת כל הפסקנים ראשונים ואחרונים כי אין א' ששת לבו לזוכרו. עם היות בו כמה נפקותות בהפריס ע"ג קרקע לענין דיני שחיטתו והנמשך ממנה או"ב ולגידו וחלבו ודמו. ותלמוד ערוך הוא בתמורה (דף י"א) השוחט את החטאת ומצא בה בן ד' חי אינה נאכלת אלא לזכרי כהונה. וכתבו התוס' בפשיטות דאילו בן ה' בדקה אינה ניתרת לרבנן בשחיטת אמו בפ' בהמה המקשה. ואע"פ שלא נמצא כן בהדיא בבהמה דקה. אלא מכללא דגסה משתמע. מדמצרכי התם שחיטה לבן ט'. ודברי התו' הללו אינן מכוונים דהא ר"מ הוא דס"ל הכי. ורבנן פליגי עליה וסברי שחיטת אמו מטהרתו אף לבן ט'. וא"כ הוא הדין לבן ה' בדקה:
דין בן פקועה דבהמה דקה ודאי שוה הוא בכל דיני בן פקועה לגסה. וצריך לחלק בו כל החילוקים שנאמרו בין בן שמונה לבן תשעה. הוא הדין בדקה שייכים אותן חילוקים בין בן ד' לבן ה' לפי שבהמה דקה יולדת לה' חדשים. ובאמת הוא פלא לא ראיתי כמוהו בהשמטת כל הפסקנים ראשונים ואחרונים כי אין א' ששת לבו לזוכרו. עם היות בו כמה נפקותות בהפריס ע"ג קרקע לענין דיני שחיטתו והנמשך ממנה או"ב ולגידו וחלבו ודמו. ותלמוד ערוך הוא בתמורה (דף י"א) השוחט את החטאת ומצא בה בן ד' חי אינה נאכלת אלא לזכרי כהונה. וכתבו התוס' בפשיטות דאילו בן ה' בדקה אינה ניתרת לרבנן בשחיטת אמו בפ' בהמה המקשה. ואע"פ שלא נמצא כן בהדיא בבהמה דקה. אלא מכללא דגסה משתמע. מדמצרכי התם שחיטה לבן ט'. ודברי התו' הללו אינן מכוונים דהא ר"מ הוא דס"ל הכי. ורבנן פליגי עליה וסברי שחיטת אמו מטהרתו אף לבן ט'. וא"כ הוא הדין לבן ה' בדקה:
330
של״אגם לשון הר"מ ז"ל בחיבורו נראה בו כעין סתירה וצריך תלמוד
ומכאן צל"ע על הרמב"ם ז"ל שעם היות שפסק בפ"ה מה"ל מאכלות אסורות כחכמים דאפי' בן ט' ניתר בשחיטת אמו. בה"ל תמורה פ"ד כתב הברייתא הנז' כצורתה דהשוחט החטאת ומצא בהן בן ד' נאכלת כבשר החטאת. משמע דבן ה' הרי הוא כילוד. דלא מהניא ביה שחיטה. ולמיתה אזיל. ואתי כרבי מאיר דאי לרבנן מאי איריא בן ד'. אפי' בן ה' נמי דינו כאמו. ואף שיש ליישב בדוחק דהוא הדין לבן ה'. ולא נקיט בן ד' אלא משום דהויא מילתא פסיקא בכל גוונא. משא"כ בבן ה' משכחת לה זימנין דטעון שחיטה מדרבנן מיהא כגון שהפריס על גבי קרקע. והוא הדין דכה"ג בחטאת אינו נאכל לחומרא. מכל מקום אינו נ"ל לקושטא דמילתא. וביחוד רבינו הר"מ המבאר הגדול שאין דרכו לסתום. אינו נמלט מהטענה במקום זה שלא ביאר את זאת. והוא דבר מחויב:
ומכאן צל"ע על הרמב"ם ז"ל שעם היות שפסק בפ"ה מה"ל מאכלות אסורות כחכמים דאפי' בן ט' ניתר בשחיטת אמו. בה"ל תמורה פ"ד כתב הברייתא הנז' כצורתה דהשוחט החטאת ומצא בהן בן ד' נאכלת כבשר החטאת. משמע דבן ה' הרי הוא כילוד. דלא מהניא ביה שחיטה. ולמיתה אזיל. ואתי כרבי מאיר דאי לרבנן מאי איריא בן ד'. אפי' בן ה' נמי דינו כאמו. ואף שיש ליישב בדוחק דהוא הדין לבן ה'. ולא נקיט בן ד' אלא משום דהויא מילתא פסיקא בכל גוונא. משא"כ בבן ה' משכחת לה זימנין דטעון שחיטה מדרבנן מיהא כגון שהפריס על גבי קרקע. והוא הדין דכה"ג בחטאת אינו נאכל לחומרא. מכל מקום אינו נ"ל לקושטא דמילתא. וביחוד רבינו הר"מ המבאר הגדול שאין דרכו לסתום. אינו נמלט מהטענה במקום זה שלא ביאר את זאת. והוא דבר מחויב:
331
של״בהגה"ה נמצאת בס' הר"מ בהל' תמור' מיוחסת למהר"י אבוהב ז"ל ח"ו לתלות בוקי סריקי בהגאון וזיל קרי בי רב
ושם בה"ל תמורה ראיתי הגהה תמוהה מיוחסת למהרי"א ז"ל ונ"ל שצ"ל בן ח' חי בגסה ובן ד' בדקה עכ"ל. ולא חש לקמחיה בעל אותה הגהה שטעה בדבר מבואר בתורה. שאין חטאת באה מן הבקר. אלא פר יוה"כ ופר העלם דבר של צבור וזכרים הם ונשרפים. על כן אי אפשר שיהא להם ולד ונאכל. ושאר כל החטאות הנאכלות בין דיחיד בין דציבור אינן באין אלא מן הכבשים ומן העזים. לכן פשוט שכך צ"ל בן ד' חי ותו לא מידי כגרסת גמרתנו יעבץ ס"ט:
ושם בה"ל תמורה ראיתי הגהה תמוהה מיוחסת למהרי"א ז"ל ונ"ל שצ"ל בן ח' חי בגסה ובן ד' בדקה עכ"ל. ולא חש לקמחיה בעל אותה הגהה שטעה בדבר מבואר בתורה. שאין חטאת באה מן הבקר. אלא פר יוה"כ ופר העלם דבר של צבור וזכרים הם ונשרפים. על כן אי אפשר שיהא להם ולד ונאכל. ושאר כל החטאות הנאכלות בין דיחיד בין דציבור אינן באין אלא מן הכבשים ומן העזים. לכן פשוט שכך צ"ל בן ד' חי ותו לא מידי כגרסת גמרתנו יעבץ ס"ט:
332
של״גשאלת איך ראוי להורות עם הזקוקה למומר. כי שמעת שיש ספיקות בענין חליצתו:
333
של״דפלפול ארוך בתשו' אמ"הג ז"ל בכוונת החליצה להי דמיא
תשובה אתה סתמת ואני אפרש אם לענין חליצתו בלבד. ראיתי לרבינו אבא מארי הגאון ז"ל בתשו' סי' א' נסתפק בחליצת מומר אי מהניא להתיר זקוקתו. כיון דמומר הוא איכא למימר אדעתיה דנפשיה קעביד. ומסיק דבהא תליא מילתא אי בעינן בחליצה כוונה מעלייתא להתירה דוקא. או אפי' מתכוין לשם חליצה בלבד אע"פ שאינו מכוין להתירה סגי: ומשמע ליה ז"ל דתליא בהא אי אמרינן כוונה ככוונת המצות בעינן. או כעין ההקנאות. דבהקנאה לא בעינן כוונת הלב. דדברים שבלב אינן דברים. אבל אי לכוונה דמצות מדמינן לה. צריכה כוונה להתיר דוקא. כדס"ל לרוב הפוסקים דמצות צריכות כוונה לצאת. ומעיקרא משמע דס"ל דכוונת חליצה לדהקנאה דמיא. והדר מסיק דבעינן כוונה מעלייתא דוקא. והשיג על מהרי"ט ז"ל שהקיל בכוונת החליצה. ואני בתומי לא פשיטא לי כולי האי דבמצות בעינן דוקא כוונה מעלייתא כה"ג. והא קיי"ל לצאת לא בעי כוונה. ורבא ור"ז איכא למימר דלא פליגן. ולא מצריך ר"ז כוונת שומע ומשמיע. אלא לשמיעת תקיעה בעלמא. לאפוקי קורא ותוקע לשיר ומתעסק. וכן בקורא להגיה דלא יצא. אבל בקריאה ותקיעה כל דהו. יצא אפי' לא כיון לצאת (כך נראה בעיני עיקר לדעת גדולי הפוסקים וביארתי דבר זה בעזה"י בס' לח"ש) הן אמת שהרבב"י אחז צדיק דרכו והלך בדרכי המחמירים עיין בא"ח סי' תקפ"ט. מיהא לא אמרה אלא לחומרא לכתחלה היכא דאפשר. ושאני היכא דלא אפשר כנדון דמהרי"ט. דכדיעבד דמי. וליכא לאחמורי שלא מדינא. דהו"ל קולא לאידך גיסא חומרא גבי עיגונא:
תשובה אתה סתמת ואני אפרש אם לענין חליצתו בלבד. ראיתי לרבינו אבא מארי הגאון ז"ל בתשו' סי' א' נסתפק בחליצת מומר אי מהניא להתיר זקוקתו. כיון דמומר הוא איכא למימר אדעתיה דנפשיה קעביד. ומסיק דבהא תליא מילתא אי בעינן בחליצה כוונה מעלייתא להתירה דוקא. או אפי' מתכוין לשם חליצה בלבד אע"פ שאינו מכוין להתירה סגי: ומשמע ליה ז"ל דתליא בהא אי אמרינן כוונה ככוונת המצות בעינן. או כעין ההקנאות. דבהקנאה לא בעינן כוונת הלב. דדברים שבלב אינן דברים. אבל אי לכוונה דמצות מדמינן לה. צריכה כוונה להתיר דוקא. כדס"ל לרוב הפוסקים דמצות צריכות כוונה לצאת. ומעיקרא משמע דס"ל דכוונת חליצה לדהקנאה דמיא. והדר מסיק דבעינן כוונה מעלייתא דוקא. והשיג על מהרי"ט ז"ל שהקיל בכוונת החליצה. ואני בתומי לא פשיטא לי כולי האי דבמצות בעינן דוקא כוונה מעלייתא כה"ג. והא קיי"ל לצאת לא בעי כוונה. ורבא ור"ז איכא למימר דלא פליגן. ולא מצריך ר"ז כוונת שומע ומשמיע. אלא לשמיעת תקיעה בעלמא. לאפוקי קורא ותוקע לשיר ומתעסק. וכן בקורא להגיה דלא יצא. אבל בקריאה ותקיעה כל דהו. יצא אפי' לא כיון לצאת (כך נראה בעיני עיקר לדעת גדולי הפוסקים וביארתי דבר זה בעזה"י בס' לח"ש) הן אמת שהרבב"י אחז צדיק דרכו והלך בדרכי המחמירים עיין בא"ח סי' תקפ"ט. מיהא לא אמרה אלא לחומרא לכתחלה היכא דאפשר. ושאני היכא דלא אפשר כנדון דמהרי"ט. דכדיעבד דמי. וליכא לאחמורי שלא מדינא. דהו"ל קולא לאידך גיסא חומרא גבי עיגונא:
334
של״הביאור ענין חילוקי הכוונו' במצוה היכא דנהנה מהן או לא נהנה. ובקנינים היכא דאיכא דעת אחרת מקנה והיכא דליתא. ביאור דין כוונת לשמו דגט וחליצה בגוי או מומר שאינן שוין בכך והבנת לשון דיבור תו' סתום בענין זה ותיובתא כלפי שנאיה דא"מה ז"ל
ואדרבה לענ"ד כוונת המצות קילא מכוונת הקנאה. דבעודר בנכסי הגר וכסבור שלו הן לא קני. אע"ג דמכוין לעדירה בעלמא. אלא דלא מתכוין לקנות. משו"ה לא קני. (אלא שי"ל דשאני נכסי הגר דאין דעת אחרת מקנה אותן. משו"ה לא סגי בלא כוונה לקנות. אבל היכא דדעת אחרת מקנה כגון מכר או מתנה. אה"נ דלא צריך כוונת הזוכה דהא זכין לאדם שלא בפניו. ולא בעינן דעתו לגמרי במידי דניחא ליה למיקני. וא"ה איכא למידק מאי איריא דנקט אמה"ג ז"ל קניית נכסי הגר. והא לא דמיא אלא לקנייה דעלמא. דהכא נמי איכא דעת אחרת מקנה. וכמ"ש איהו ז"ל גופיה לקמיה. ופשיטא דניחא לשטתיה דסבא. דאי תימא לדהקנאה דמיא. לא צריך לכוונת הלב. וכ"ש אי למצוה מדמינן לה כדבעינן למימר בס"ד) וכה"ג במצות. יצא ידי חובתו. כדאמרינן בכפאו ואכל מצה אי מכוין רק לאכילה בעלמא. אע"ג דלא מכוין לצאת. ובאנו למחלוקת ר"י ור"ל בנזיר (דכ"ג) באוכל פסח לשם אכילה גסה. דקיי"ל כוותיה דר"י. דפסח מיהא קעביד. ואין צורך למה שנדחקו מקצת מפרשים לחלק בין מצוה למצוה. ועיקרא דמילתא כולן צריכות כוונה כל דהו. לאפוקי מתעסק דלא. ואיפשר להכי אהני הך סברא. דבמצוה דאית ליה הנאה מינה. יצא אפי' במתעסק. דמאחר שנהנה לא חשבינן ליה מתעסק. כמו בחלבים ועריות (ואף בזה יש לפקפק דאפשר לומר דלא דמי להתם. דשאני מצות דלאו ליהנות ניתנו ודוק. ועיין מה שאכתוב בסמוך) אבל כי מכוין לאכילה בעלמא ולאו מתעסק הוא. לא צריכינן לטעמא דנהנה. דאפי' לא היה נהנה כלל. ולא כיון לצאת. אפילו הכי יצא ידי חובתו. (וכן בקרבן אית לן נמי כה"ג) ולפ"ז אי בעינן הכא נמי כוונה דמצוה. לא חיישינן אי קמיכוין להתיר או לא: דומיא דלצאת דלא צריך כוונה. אלא שיכווין לחליצה כל דהיא למעוטי מתעסק בלחוד. אלא דאכתי הכי הוא דאיכא למיחש. דאע"ג דלא בעינן כוונה לצאת. דסתמא נמי כלצאת דמי. אבל אי מכוין שלא לצאת. במצוה כה"ג ודאי לא יצא אליבא דכ"ע. (כי בזה כמדומה שהכל שוין בו. חוץ מהרא"ה ז"ל שפסק להקל גם בזה ויחיד הוא לפ"ד) וא"כ במומר ניחוש דילמא מכוין לקלקלה. ואפי' בגט. חזינא לאמ"ה ז"ל דחייש במומר משום דגרע מגוי דאדעתא דנפשיה קעביד. ולפי דברי רבינו ז"ל. לא יהא גיטו גט. ובאמת לא ירדתי לסוף דעתו זצ"ל כאן איך עלה על דעתו הקדושה והרחבה להרהר בזה אחר מה שהנהיגו חכמי דור דור ודורשיו אשר מעולם ולא פקפק אדם בכך. ואי משום דקשיא ליה למרן ז"ל גבי נכרי דפסול לכתוב הגט משום דאדעתא דנפשיה קעביד. מה נ"ל מנה כיון דכותב לשמה ובפיו מלא לאמר כן. מאי איכפת לן במחשבת לבו ודעתו הצפונה אם דברים שבלב אינן דברים גם בכאן. אלא ודאי אנן סהדי דאדעתיה קעביד והו"ל כאילו פירש אלה דבריו והוכחתו לפסול או לבטל גט מומר. ואיברא הא מילתא אנהרינהו לעיינין התוס' בע"ז (דכז"א) ופירשוה יפה דמחשבת נכרי סתמא הויא. וסתמא גבי גט לא מהני כיון דסתם אשה לאו לגירושין עומדת וכ"כ ריש זבחים. וצריך לפרש דבריהם דאפי' פריש גוי בהדיא דכותב לשמו. לא עדיף מסתם גרידא (אי משום דאינו בקי לשמה. דלא עדיף מבני מ"ה קודם שלמדו ואפי' למדוה לא קיבלוה ולא חששו לדרשה דלשמה כמ"ש התו' ריש גיטין. ובגוי פשיטא שאפי' מלמדין אותו לשמה לא חש לה מסתמא. או דילמא גזרת חכמים היא משום דלאו בר היתירא הוא ואינו בשליחות: משו"ה אחמירו אפי' בכתיבה דלאו מתורת שליחות אתיא כמ"ש התו' (דכב"ב) בד"ה והא לאו בני דיעה ע"ש ודוק היטב) ודיבור פיו בזה לאו כלום הוא. והו"ל כסתמא בעלמא דלא מהני בגיטא כדאמרן. אע"ג דבעלמא מהני מחשבת לשמו דגוי נמי. ובגט נמי לא פסיל אלא משום דלא שייך בכוונת לשמו לגמרי. אבל אם איתא דאית ליה מחשבה בגויה. אין הכי נמי דלא הוי אתי מחשבה שבלב ומפקא ממחשבה ניכרת מפורשת כדאיתא טובא דכוותה. כל שכן הכא דאפי' דברים שבלב לא נינהו. דמאן לימא לן דלא קמיכוין לשמו. לא אמרינן אלא אדעתא דנפשיה קעביד. למימרא כיון דבר דעת הוא אימור עביד אדעתיה ולא אדעת ישראל העומד ע"ג. מיהא מידי ספיקא לא נפקא. (אף על גב דבגוי שויוה כי ודאי מטעמא דפרישית) ופשיטא דלא מהני מידי להוציא מיד מחשבה הניכרת מתוך מעשה ולסתור דברים מפורשים שבפה שאומר שכותב לשמו. נפקא מינה למומר דבר גיטא הוא וכיון דאמר בהדיא דכתב ויהיב לשמו. סגי ליה בודאי. ודברים שבלבו פשיטא שאינן מעלין ומורידין בנתינת הגט. שהרי כופין אותו עד שיעשה על דעת ישראל ואין חוששין למחשבת לבו ואע"פ שאונסו ידוע. וגדולה מזו אמרו שאפי' גילוי דעת בגיטין אינו כלום וכדקיי"ל כאביי ביע"ל קג"ם. ואע"ג דמבטל נמי כההוא דאותיב לסהדי קרי באודנייהו: ואפילו הכי הוי גיטא. משו"ה לא ידענא למאי ניחוש לה במומר.
ואדרבה לענ"ד כוונת המצות קילא מכוונת הקנאה. דבעודר בנכסי הגר וכסבור שלו הן לא קני. אע"ג דמכוין לעדירה בעלמא. אלא דלא מתכוין לקנות. משו"ה לא קני. (אלא שי"ל דשאני נכסי הגר דאין דעת אחרת מקנה אותן. משו"ה לא סגי בלא כוונה לקנות. אבל היכא דדעת אחרת מקנה כגון מכר או מתנה. אה"נ דלא צריך כוונת הזוכה דהא זכין לאדם שלא בפניו. ולא בעינן דעתו לגמרי במידי דניחא ליה למיקני. וא"ה איכא למידק מאי איריא דנקט אמה"ג ז"ל קניית נכסי הגר. והא לא דמיא אלא לקנייה דעלמא. דהכא נמי איכא דעת אחרת מקנה. וכמ"ש איהו ז"ל גופיה לקמיה. ופשיטא דניחא לשטתיה דסבא. דאי תימא לדהקנאה דמיא. לא צריך לכוונת הלב. וכ"ש אי למצוה מדמינן לה כדבעינן למימר בס"ד) וכה"ג במצות. יצא ידי חובתו. כדאמרינן בכפאו ואכל מצה אי מכוין רק לאכילה בעלמא. אע"ג דלא מכוין לצאת. ובאנו למחלוקת ר"י ור"ל בנזיר (דכ"ג) באוכל פסח לשם אכילה גסה. דקיי"ל כוותיה דר"י. דפסח מיהא קעביד. ואין צורך למה שנדחקו מקצת מפרשים לחלק בין מצוה למצוה. ועיקרא דמילתא כולן צריכות כוונה כל דהו. לאפוקי מתעסק דלא. ואיפשר להכי אהני הך סברא. דבמצוה דאית ליה הנאה מינה. יצא אפי' במתעסק. דמאחר שנהנה לא חשבינן ליה מתעסק. כמו בחלבים ועריות (ואף בזה יש לפקפק דאפשר לומר דלא דמי להתם. דשאני מצות דלאו ליהנות ניתנו ודוק. ועיין מה שאכתוב בסמוך) אבל כי מכוין לאכילה בעלמא ולאו מתעסק הוא. לא צריכינן לטעמא דנהנה. דאפי' לא היה נהנה כלל. ולא כיון לצאת. אפילו הכי יצא ידי חובתו. (וכן בקרבן אית לן נמי כה"ג) ולפ"ז אי בעינן הכא נמי כוונה דמצוה. לא חיישינן אי קמיכוין להתיר או לא: דומיא דלצאת דלא צריך כוונה. אלא שיכווין לחליצה כל דהיא למעוטי מתעסק בלחוד. אלא דאכתי הכי הוא דאיכא למיחש. דאע"ג דלא בעינן כוונה לצאת. דסתמא נמי כלצאת דמי. אבל אי מכוין שלא לצאת. במצוה כה"ג ודאי לא יצא אליבא דכ"ע. (כי בזה כמדומה שהכל שוין בו. חוץ מהרא"ה ז"ל שפסק להקל גם בזה ויחיד הוא לפ"ד) וא"כ במומר ניחוש דילמא מכוין לקלקלה. ואפי' בגט. חזינא לאמ"ה ז"ל דחייש במומר משום דגרע מגוי דאדעתא דנפשיה קעביד. ולפי דברי רבינו ז"ל. לא יהא גיטו גט. ובאמת לא ירדתי לסוף דעתו זצ"ל כאן איך עלה על דעתו הקדושה והרחבה להרהר בזה אחר מה שהנהיגו חכמי דור דור ודורשיו אשר מעולם ולא פקפק אדם בכך. ואי משום דקשיא ליה למרן ז"ל גבי נכרי דפסול לכתוב הגט משום דאדעתא דנפשיה קעביד. מה נ"ל מנה כיון דכותב לשמה ובפיו מלא לאמר כן. מאי איכפת לן במחשבת לבו ודעתו הצפונה אם דברים שבלב אינן דברים גם בכאן. אלא ודאי אנן סהדי דאדעתיה קעביד והו"ל כאילו פירש אלה דבריו והוכחתו לפסול או לבטל גט מומר. ואיברא הא מילתא אנהרינהו לעיינין התוס' בע"ז (דכז"א) ופירשוה יפה דמחשבת נכרי סתמא הויא. וסתמא גבי גט לא מהני כיון דסתם אשה לאו לגירושין עומדת וכ"כ ריש זבחים. וצריך לפרש דבריהם דאפי' פריש גוי בהדיא דכותב לשמו. לא עדיף מסתם גרידא (אי משום דאינו בקי לשמה. דלא עדיף מבני מ"ה קודם שלמדו ואפי' למדוה לא קיבלוה ולא חששו לדרשה דלשמה כמ"ש התו' ריש גיטין. ובגוי פשיטא שאפי' מלמדין אותו לשמה לא חש לה מסתמא. או דילמא גזרת חכמים היא משום דלאו בר היתירא הוא ואינו בשליחות: משו"ה אחמירו אפי' בכתיבה דלאו מתורת שליחות אתיא כמ"ש התו' (דכב"ב) בד"ה והא לאו בני דיעה ע"ש ודוק היטב) ודיבור פיו בזה לאו כלום הוא. והו"ל כסתמא בעלמא דלא מהני בגיטא כדאמרן. אע"ג דבעלמא מהני מחשבת לשמו דגוי נמי. ובגט נמי לא פסיל אלא משום דלא שייך בכוונת לשמו לגמרי. אבל אם איתא דאית ליה מחשבה בגויה. אין הכי נמי דלא הוי אתי מחשבה שבלב ומפקא ממחשבה ניכרת מפורשת כדאיתא טובא דכוותה. כל שכן הכא דאפי' דברים שבלב לא נינהו. דמאן לימא לן דלא קמיכוין לשמו. לא אמרינן אלא אדעתא דנפשיה קעביד. למימרא כיון דבר דעת הוא אימור עביד אדעתיה ולא אדעת ישראל העומד ע"ג. מיהא מידי ספיקא לא נפקא. (אף על גב דבגוי שויוה כי ודאי מטעמא דפרישית) ופשיטא דלא מהני מידי להוציא מיד מחשבה הניכרת מתוך מעשה ולסתור דברים מפורשים שבפה שאומר שכותב לשמו. נפקא מינה למומר דבר גיטא הוא וכיון דאמר בהדיא דכתב ויהיב לשמו. סגי ליה בודאי. ודברים שבלבו פשיטא שאינן מעלין ומורידין בנתינת הגט. שהרי כופין אותו עד שיעשה על דעת ישראל ואין חוששין למחשבת לבו ואע"פ שאונסו ידוע. וגדולה מזו אמרו שאפי' גילוי דעת בגיטין אינו כלום וכדקיי"ל כאביי ביע"ל קג"ם. ואע"ג דמבטל נמי כההוא דאותיב לסהדי קרי באודנייהו: ואפילו הכי הוי גיטא. משו"ה לא ידענא למאי ניחוש לה במומר.
335
של״וחליצת מומר או בר דעתא קלישתא דמסברו ליה וסבר ואינו שפוי כ"כ לכוין דעתו כראוי מיבעיא אי מהניא
ברם בחליצה אכתי איכא לאסתפוקי אי משום דמצוה היא ודומיא דמצוה. דאע"ג דלא בעינן כוונה לצאת. מיהא כוונה שלא לצאת גרעא ופסלה בה כדאמרן. וכי מכוין שלא לצאת לאו מידי קעביד כנז"ל. ולא דמי לגט שאינה ממנין המצות ההכרחיות שאינו אלא כענין מקח וממכר. שכולן תלוין בחפץ ורצון. משא"כ ביבום וחליצה שעם היות חיובן בא בקרי והזדמן. מ"מ אין מנוס מהן בהזדמנן. וכיון דד"ת מצות יבום קודמת. אימור אפילו סתמא דחליצה נמי כשלא לשמה הויא כי כתיבה דגט. והכא בחליצה אף במפרש לא תיסגי ליה. אם לבו בל עמו. מאחר שהיא מצוה מוחלטת. ואי משום דכוונת הקנאה בעינן. כל שכן דלא סגי במתכוין שלא לקנות. דלאו כלום הוא. ותו דאפי' סתמא גרע בחליצה טפי מבגט. כמ"ש התוספות בפמ"ח ובזבחים ובחולין דשוטה לא חלץ אע"פי שגדול עומד על גביו ומלמדו שאין בו דעת לכוין כל כך הרבה. משא"כ בגט דכשר לכתוב בגדול עומד ע"ג. א"כ אפי' לא הגיע למדרגת שוטה גמור. אלא כנדון של הגאון מהרי"ט ז"ל. נמי נימא דלא חליץ. מאחר שאינו בר דעת להתכוין להתיר אעפ"י שיודע שנפטרת ממנו בחליצה. דילמא לא תיסגי ליה אלא בכוונה מעלייתא דוקא לפטור ולהתיר כדעת אמ"ה ז"ל וה"ה למומר: ניחוש למחשבת לבו בחליצה כנז"ל:
ברם בחליצה אכתי איכא לאסתפוקי אי משום דמצוה היא ודומיא דמצוה. דאע"ג דלא בעינן כוונה לצאת. מיהא כוונה שלא לצאת גרעא ופסלה בה כדאמרן. וכי מכוין שלא לצאת לאו מידי קעביד כנז"ל. ולא דמי לגט שאינה ממנין המצות ההכרחיות שאינו אלא כענין מקח וממכר. שכולן תלוין בחפץ ורצון. משא"כ ביבום וחליצה שעם היות חיובן בא בקרי והזדמן. מ"מ אין מנוס מהן בהזדמנן. וכיון דד"ת מצות יבום קודמת. אימור אפילו סתמא דחליצה נמי כשלא לשמה הויא כי כתיבה דגט. והכא בחליצה אף במפרש לא תיסגי ליה. אם לבו בל עמו. מאחר שהיא מצוה מוחלטת. ואי משום דכוונת הקנאה בעינן. כל שכן דלא סגי במתכוין שלא לקנות. דלאו כלום הוא. ותו דאפי' סתמא גרע בחליצה טפי מבגט. כמ"ש התוספות בפמ"ח ובזבחים ובחולין דשוטה לא חלץ אע"פי שגדול עומד על גביו ומלמדו שאין בו דעת לכוין כל כך הרבה. משא"כ בגט דכשר לכתוב בגדול עומד ע"ג. א"כ אפי' לא הגיע למדרגת שוטה גמור. אלא כנדון של הגאון מהרי"ט ז"ל. נמי נימא דלא חליץ. מאחר שאינו בר דעת להתכוין להתיר אעפ"י שיודע שנפטרת ממנו בחליצה. דילמא לא תיסגי ליה אלא בכוונה מעלייתא דוקא לפטור ולהתיר כדעת אמ"ה ז"ל וה"ה למומר: ניחוש למחשבת לבו בחליצה כנז"ל:
336
של״זופשטינן לה דלא מיבעיא בסתמא אלא אף באנוס דאנן סהדי דלא גמר בלבו אפ"ה באומר רוצה אני סגי ואין חוששין למה שבלבו
איברא לפום ענ"ד מסתברא דהוא דבר הלמד מענינו. ותא ניגמריה מביאה דקונה ביבמה בין באונס בין בשוגג. ואע"ג דבעינן נמי כוונה לשם ביאה כדאי' ס"פ הרגל (ומשם תשובה ג"כ לדברי הסוברים דבמצוה דאית בה הנאה יצא אפי' מתעסק דומיא דעריות. והא חזינן דליתא וק"ל) אפילו הכי לא בעינן כוונה לצאת ולא לקנות. אע"ג דביבום תרוייהו איתנהו. שהיא מצות עשה ככל אחת ממצות ה'. ושייך בה קנין שהיבמה ניקנית על ידה. מכל מקום דייה בכוונת ביאה. בלי כוונת מצוה וקנין. (כדלא בעינן נמי בקונה. כיון דדעת אחרת מקנה אותו. הכא נמי אשה הקנו לו מן השמים) הוא הדין לחליצה דכוותה. ושמע מנה דבין מטעם הקנאה בין מטעם מצוה. לא בעינן כוונה להתיר ולפטור. וניחא נמי דלא חיישינן במומר דילמא כיון שלא לצאת ושלא להתירה. דהשתא דאתינן להכי דמיבום ילפינן. שאני הכא דגלי רחמנא דאפי' באונס. ודכוותה גבי חליצה מעושה אי אמר רוצה אני סגי. ולא חיישינן לדברים שבלבו. שאע"פ שאנוס הו' דיו באומר רוצה אני (ובלא"ה לא סגי כדלא סגי בביאה עד שיתכווין לבעילה כנ"ל ודוק). וה"ה לשוטה שאינו שוטה מוחלט כנדון מהרי"ט ז"ל דלא הי"ל דעתא צילתא אלא דעתא קלישתא דמסברו ליה וסבר. בהך כוונה גרידתא סגי ליה. דהו"ל נמי מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו:
איברא לפום ענ"ד מסתברא דהוא דבר הלמד מענינו. ותא ניגמריה מביאה דקונה ביבמה בין באונס בין בשוגג. ואע"ג דבעינן נמי כוונה לשם ביאה כדאי' ס"פ הרגל (ומשם תשובה ג"כ לדברי הסוברים דבמצוה דאית בה הנאה יצא אפי' מתעסק דומיא דעריות. והא חזינן דליתא וק"ל) אפילו הכי לא בעינן כוונה לצאת ולא לקנות. אע"ג דביבום תרוייהו איתנהו. שהיא מצות עשה ככל אחת ממצות ה'. ושייך בה קנין שהיבמה ניקנית על ידה. מכל מקום דייה בכוונת ביאה. בלי כוונת מצוה וקנין. (כדלא בעינן נמי בקונה. כיון דדעת אחרת מקנה אותו. הכא נמי אשה הקנו לו מן השמים) הוא הדין לחליצה דכוותה. ושמע מנה דבין מטעם הקנאה בין מטעם מצוה. לא בעינן כוונה להתיר ולפטור. וניחא נמי דלא חיישינן במומר דילמא כיון שלא לצאת ושלא להתירה. דהשתא דאתינן להכי דמיבום ילפינן. שאני הכא דגלי רחמנא דאפי' באונס. ודכוותה גבי חליצה מעושה אי אמר רוצה אני סגי. ולא חיישינן לדברים שבלבו. שאע"פ שאנוס הו' דיו באומר רוצה אני (ובלא"ה לא סגי כדלא סגי בביאה עד שיתכווין לבעילה כנ"ל ודוק). וה"ה לשוטה שאינו שוטה מוחלט כנדון מהרי"ט ז"ל דלא הי"ל דעתא צילתא אלא דעתא קלישתא דמסברו ליה וסבר. בהך כוונה גרידתא סגי ליה. דהו"ל נמי מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו:
337
של״חואתי שפיר כל ההוא שקלא וטריא דקטרי א"מ הגאון ז"ל דליחוש במומר כדחיישינן בגוי דאדעתיה דנפשיה קעביד. דהכא שאני. גוי בגיטא לא שייך ביה. אבל זה שחטא וישראל הוא מכל מקום. לא מיבעיא דאיתיה בגיטא ובחליצה סתמא. אלא אפי' בדאניס לומר רוצה אני. הא אמרינן דגטו גט כשר. וחליצתו פשיטא דחליצה מעליא היא כדאיתא. וכשרה כדאכשר רחמנא גבי ביאה דכוותה. ותו ליכא למיחש למידי ולא משגחינן בדברים שבלבו. ק"ו למי שאין מחשבתו סותרת למעשיו אדרבה ניכרת שרוצה בהן כמי שאינו שפוי בדעת לכוין כ"כ היטב כדינו של מהרי"ט זצ"ל. וכן סתם מומר מסתברא דעדיף מניה בסתמא. דבר דעת הוא. (ואפי' במאי דחשיד לא חשיד דקעביד להכעיס עד שיוחזק בכך כמ"ש בס"ד לעיל ס"ג) שחליצתו חליצה מכל מקום:
338
של״טהשלמת הביאו' בענין כוונת החליצה ונ"מ למומר וחצי שוטה דלא צילא דעתי' דבמחשב' הנכרת מתוך מעשיהם סגי להו
וא"כ הוא יצא לנו פירוש מה שאמרו עד שיתכוונו שניהם. ר"ל לחלוץ בלבד להוציא אם מתעסקין בחליצה שחולצין בלי ידיעת חליצה כלל. (כגון חליצת שוטה גמור וכה היא דבכך אתה כונסה או חליצת שימוש כיבמה הגדלה בין האחין ואצ"ל אם פירשו בהדיא שלא בכוונת חליצה המתרת הם חולצין שאינה כלום) אבל ביודעין שחליצה מתרת ואינן מתעסקין בה. אפי' לא כיוונו להתיר. ר"ל לא פירשו כוונתם בפיהם. חליצה מעלייתא היא בסתמא. וכ"ש במפרש דלא חיישינן למחשבה שבלב כנלע"ד. ולא שאני כדאי לומר דעתי אלא שכך דעתי הקלה נוטה להחזיק דעת הקודמין בגט וחליצת הבלתי מאמין וממילא בענין הכוונה דברי הגאון מהרי"ט ז"ל קיימין:
וא"כ הוא יצא לנו פירוש מה שאמרו עד שיתכוונו שניהם. ר"ל לחלוץ בלבד להוציא אם מתעסקין בחליצה שחולצין בלי ידיעת חליצה כלל. (כגון חליצת שוטה גמור וכה היא דבכך אתה כונסה או חליצת שימוש כיבמה הגדלה בין האחין ואצ"ל אם פירשו בהדיא שלא בכוונת חליצה המתרת הם חולצין שאינה כלום) אבל ביודעין שחליצה מתרת ואינן מתעסקין בה. אפי' לא כיוונו להתיר. ר"ל לא פירשו כוונתם בפיהם. חליצה מעלייתא היא בסתמא. וכ"ש במפרש דלא חיישינן למחשבה שבלב כנלע"ד. ולא שאני כדאי לומר דעתי אלא שכך דעתי הקלה נוטה להחזיק דעת הקודמין בגט וחליצת הבלתי מאמין וממילא בענין הכוונה דברי הגאון מהרי"ט ז"ל קיימין:
339
ש״מוש"מ אחריתא דחליצת אוננין נמי מהניא דיעבד אע"ג דלא מצו לכווני שפיר
ולפי דרכנו למדנו עוד אחרת להקל (ודלא כמהרי"ט) שחליצת אונן ואוננת כשרה בדיעבד מיהת. אע"ג דבודאי איכא למיחש שלא יוכל להתכוין היטב להתיר ולפטור. וכמו שאמרו למהרי"ט בטעמו של מהראנ"ח. (ומסייעא למ"ש בלח"ש מ"ו פ"ח דפסחים) דכיון דאסיקנא דיוצאין בחליצה כל שהיא שאינה דרך התעסקות ושלא מאונס. ולא צריך כוונה לשם מצוה אלא לכתחלה. הכי נמי בחליצת אוננין אפילו תימא דלא מצו לכווני שפיר. מיהא לא גרעא מכוונת מומר דכשרה בחולץ ובמגרש עצמו כדאמרן. אלא שעדיין צריכין אנו להתלמד בדין חליצת אוננין:
ולפי דרכנו למדנו עוד אחרת להקל (ודלא כמהרי"ט) שחליצת אונן ואוננת כשרה בדיעבד מיהת. אע"ג דבודאי איכא למיחש שלא יוכל להתכוין היטב להתיר ולפטור. וכמו שאמרו למהרי"ט בטעמו של מהראנ"ח. (ומסייעא למ"ש בלח"ש מ"ו פ"ח דפסחים) דכיון דאסיקנא דיוצאין בחליצה כל שהיא שאינה דרך התעסקות ושלא מאונס. ולא צריך כוונה לשם מצוה אלא לכתחלה. הכי נמי בחליצת אוננין אפילו תימא דלא מצו לכווני שפיר. מיהא לא גרעא מכוונת מומר דכשרה בחולץ ובמגרש עצמו כדאמרן. אלא שעדיין צריכין אנו להתלמד בדין חליצת אוננין:
340
שמ״אפלפול במ"ש אמה"ג ז"ל בדין חליצת האוננין ואם צריך לחוש לכתחל' למנוע ממנה אפילו במקום עיגון
ואגב אורחין יש לי לדקדק עוד באותה תשובה שהקשה א"מ הגאון ז"ל על מהראנ"ח בענין האוננת שאינה חולצת מטעם שהיא פטורה אז מן המצות. והשיב ע"ז דא"כ תהא פטורה לעולם מחליצה ומיבום. דהא לא חזיא בשעת נפילה דנעשית אוננת. וכל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה ה"ה כאשת אח כו'. אלא ודאי לאו מילתא היא. לכאורה לק"מ דהתו' הקשו כיוצא בזו בריש יבמות דנדה נמי תיפטר מה"ט. ותירצו דכיון דאסורה אכולי עלמא. לא מיתסרא משו"ה. א"כ אוננת נמי מתסרא אכ"ע. משום הכי עולה ליבום מכל מקום. ואפ"ה אינה חולצת אוננת. משום דפטורה ממצות אבל באמת דברי התוס' אינם מוכרחים וכבר תירצו בד"א. אלא שעדיין לא הונח לי לדחות דברי מהרי"ט במניעת חליצת אוננת. דנהי דבדיעבד מעשה האוננין קיימין כדברי א"מ הגאון זצ"ל. מיהו לכתחילה מי לא איכא למיחש לחליצת אוננין מטעמא דפטירי מינה ההיא שעתא מיהת מדרבנן. ושמא אפילו בדיעבד נמי היכא דאיכא למהדר עובדא ליחוש לה. משום דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון. וכיון דאמור רבנן דמיפטרו ממצוה בההוא זימנא. כי עביד נמי לא מהני אלא היכא דלא אפשר בגוונא אחרינא. דכוותה אשכחן טובא עמ"ש בלח"ש פרק בתר' דפסחים ושמא אף אמה"ג ז"ל מודה דלא שפיר דמי לכתחלה וכן מטין דבריו קצת:
ואגב אורחין יש לי לדקדק עוד באותה תשובה שהקשה א"מ הגאון ז"ל על מהראנ"ח בענין האוננת שאינה חולצת מטעם שהיא פטורה אז מן המצות. והשיב ע"ז דא"כ תהא פטורה לעולם מחליצה ומיבום. דהא לא חזיא בשעת נפילה דנעשית אוננת. וכל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה ה"ה כאשת אח כו'. אלא ודאי לאו מילתא היא. לכאורה לק"מ דהתו' הקשו כיוצא בזו בריש יבמות דנדה נמי תיפטר מה"ט. ותירצו דכיון דאסורה אכולי עלמא. לא מיתסרא משו"ה. א"כ אוננת נמי מתסרא אכ"ע. משום הכי עולה ליבום מכל מקום. ואפ"ה אינה חולצת אוננת. משום דפטורה ממצות אבל באמת דברי התוס' אינם מוכרחים וכבר תירצו בד"א. אלא שעדיין לא הונח לי לדחות דברי מהרי"ט במניעת חליצת אוננת. דנהי דבדיעבד מעשה האוננין קיימין כדברי א"מ הגאון זצ"ל. מיהו לכתחילה מי לא איכא למיחש לחליצת אוננין מטעמא דפטירי מינה ההיא שעתא מיהת מדרבנן. ושמא אפילו בדיעבד נמי היכא דאיכא למהדר עובדא ליחוש לה. משום דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון. וכיון דאמור רבנן דמיפטרו ממצוה בההוא זימנא. כי עביד נמי לא מהני אלא היכא דלא אפשר בגוונא אחרינא. דכוותה אשכחן טובא עמ"ש בלח"ש פרק בתר' דפסחים ושמא אף אמה"ג ז"ל מודה דלא שפיר דמי לכתחלה וכן מטין דבריו קצת:
341
שמ״במיהא היכא דעברו וחלצו אוננין וליכא למיהדר עובדא ודאי תו לא צריך כהסכמת אמה"ג ז"ל
וצריך להבין כוונת א"מ ז"ל דאכתי היכא ניחא ליה דאע"ג דאפשר לומר כדעתו דאוננת חולצת. מכל מקום א"א לומר דמתייבמת: דלא דמי למצוה שאף האונן יכול להחמיר על עצמו לחד דעה ולקיים המצות. אבל פשיטא לכ"ע האוננין אסורים בתשמיש המטה. והא ודאי לא סליק אדעתא להתיר. אף שהיא מ"ע. דהא לא עדיפא ממצות עונה דהויא מצוה עוברת. ואפ"ה אסור. (ואין כאן מקום לסוגיא דבועל בעילת מצוה ופורש ודוק) כ"ש מצוה זו שאפשר לקיימה לאחר זמן. דודאי ליכא מ"ד. ופשיטא דאסורה באנינות. וא"כ במה מתורצת הקושיא דכל יבמה נעשית אוננת בשעת נפילה ואינה עולה ליבום באותה שעה. אלא צריך לומר כיון דבדיעבד קנה אותה אם בא עליה אפי' אוננת. שהיבמה נקנית בביאה כל שהיא בכל אופן. וכן אם היתה נדה נמי בת יבום היא דאפילו ביאה אסורה. נמי קונה ביבמה. ולא דמי לביאת ערוה. דלאו בת קנין היא. ושמע מינה מיהת דבדיעבד הויא ביאת האוננת ביאה: והוא הדין לחליצתה דבדיעבד חליצה היא מן התורה. ולא כמ"ש מהרי"ט דהויא לה כמאן דליתא. משמע דס"ל דבדיעבד נמי לא הויא חליצה. והא ודאי מסתברא כדעת א"מ ז"ל.
וצריך להבין כוונת א"מ ז"ל דאכתי היכא ניחא ליה דאע"ג דאפשר לומר כדעתו דאוננת חולצת. מכל מקום א"א לומר דמתייבמת: דלא דמי למצוה שאף האונן יכול להחמיר על עצמו לחד דעה ולקיים המצות. אבל פשיטא לכ"ע האוננין אסורים בתשמיש המטה. והא ודאי לא סליק אדעתא להתיר. אף שהיא מ"ע. דהא לא עדיפא ממצות עונה דהויא מצוה עוברת. ואפ"ה אסור. (ואין כאן מקום לסוגיא דבועל בעילת מצוה ופורש ודוק) כ"ש מצוה זו שאפשר לקיימה לאחר זמן. דודאי ליכא מ"ד. ופשיטא דאסורה באנינות. וא"כ במה מתורצת הקושיא דכל יבמה נעשית אוננת בשעת נפילה ואינה עולה ליבום באותה שעה. אלא צריך לומר כיון דבדיעבד קנה אותה אם בא עליה אפי' אוננת. שהיבמה נקנית בביאה כל שהיא בכל אופן. וכן אם היתה נדה נמי בת יבום היא דאפילו ביאה אסורה. נמי קונה ביבמה. ולא דמי לביאת ערוה. דלאו בת קנין היא. ושמע מינה מיהת דבדיעבד הויא ביאת האוננת ביאה: והוא הדין לחליצתה דבדיעבד חליצה היא מן התורה. ולא כמ"ש מהרי"ט דהויא לה כמאן דליתא. משמע דס"ל דבדיעבד נמי לא הויא חליצה. והא ודאי מסתברא כדעת א"מ ז"ל.
342
שמ״גקושיא חמורה על שטת מהרי"ט ז"ל במניעת חליצת אונן
ואיכא למידק אדקשיא ליה לאמ"ה ז"ל אמהרי"ט מההיא דכל שאינה עולה ליבום. דאיכא לשינויי כשינויא דתו' לגבי נדה כנ"ל. ובלא"ה נמי לא קשיא כולי האי. דא"כ אין כאן מצות יבום וחליצה מעתה. ואטו למיעקר פרשה מן התורה. ניקו ונימא הכי. אלא ודאי היכא דאפשר איתמר ההיא דרשה דכל העולה. אבל היכא דלא אפשר. לבטולי מצות יבמין לגמרי מי איכא למימר. ומקטנה שחולצת בפעוטות נמי לא לותביה. דאיכא למימר דרחמנא רבייה כדאמרינן איש כתיב בפרשה כו' ובכלל כל שהתורה גילתה אין להוכיח ממנו כל כך. והא דעדיפא מנה איכא לאקשויי לשיטת מהרי"ט דס"ל חליצת אונן כמי שאינה. כיון דגברא לאו בר חיובא הוא. אי הכי נימא כיון דאידחי אידחי לגמרי. ולא יוכל עוד לחלוץ וליבם לעולם. ואע"ג דמאנינות דחיילא במיתת האח לק"מ כדאמרן. דכיון דלא משכחת לה בגוונא אחרינא. ודאי לא מילתא היא. אלא מיהא בנעשים אוננין ממת אחר בשעת מיתת המת המפלת וזוקקת ליבם. מי נימא כיון דאידחו ההיא שעתא דחייל חיובא. אידחו לגמרי ממצות יבום. דהו"ל כחגר ביום ראשון ונתפשט בשני וכן בקטן שהגדיל בשני דכיון דלא חזי בראשון לא חזי בשני. ואתאן לפלוגתא דמהר"מ והרא"ש תלמידו לגבי הבדלה דאונן. והא מהרי"ט גלי דעתיה דקאי ליה בשטת הרא"ש. אי הכי ליקשי לנפשיה דמשמע דלא קפיד אלא אההיא שעתא דאנינות. ומודה לבתר הכי דחזיא ליבום ולחליצה. ולטעמיה מי ניחא לבתר דעברה שעת אנינות נמי לא חזיין. כי אתרמי דנעשו אוננין בעוד האח גוסס דהו"ל דחויין מעיקרא. ודחוי מעיקרו אינו חוזר ונראה ולא שייך תו במצוה שנדחה ממנה בתחלת זמנה לדעת הרא"ש וסיעתו.
ואיכא למידק אדקשיא ליה לאמ"ה ז"ל אמהרי"ט מההיא דכל שאינה עולה ליבום. דאיכא לשינויי כשינויא דתו' לגבי נדה כנ"ל. ובלא"ה נמי לא קשיא כולי האי. דא"כ אין כאן מצות יבום וחליצה מעתה. ואטו למיעקר פרשה מן התורה. ניקו ונימא הכי. אלא ודאי היכא דאפשר איתמר ההיא דרשה דכל העולה. אבל היכא דלא אפשר. לבטולי מצות יבמין לגמרי מי איכא למימר. ומקטנה שחולצת בפעוטות נמי לא לותביה. דאיכא למימר דרחמנא רבייה כדאמרינן איש כתיב בפרשה כו' ובכלל כל שהתורה גילתה אין להוכיח ממנו כל כך. והא דעדיפא מנה איכא לאקשויי לשיטת מהרי"ט דס"ל חליצת אונן כמי שאינה. כיון דגברא לאו בר חיובא הוא. אי הכי נימא כיון דאידחי אידחי לגמרי. ולא יוכל עוד לחלוץ וליבם לעולם. ואע"ג דמאנינות דחיילא במיתת האח לק"מ כדאמרן. דכיון דלא משכחת לה בגוונא אחרינא. ודאי לא מילתא היא. אלא מיהא בנעשים אוננין ממת אחר בשעת מיתת המת המפלת וזוקקת ליבם. מי נימא כיון דאידחו ההיא שעתא דחייל חיובא. אידחו לגמרי ממצות יבום. דהו"ל כחגר ביום ראשון ונתפשט בשני וכן בקטן שהגדיל בשני דכיון דלא חזי בראשון לא חזי בשני. ואתאן לפלוגתא דמהר"מ והרא"ש תלמידו לגבי הבדלה דאונן. והא מהרי"ט גלי דעתיה דקאי ליה בשטת הרא"ש. אי הכי ליקשי לנפשיה דמשמע דלא קפיד אלא אההיא שעתא דאנינות. ומודה לבתר הכי דחזיא ליבום ולחליצה. ולטעמיה מי ניחא לבתר דעברה שעת אנינות נמי לא חזיין. כי אתרמי דנעשו אוננין בעוד האח גוסס דהו"ל דחויין מעיקרא. ודחוי מעיקרו אינו חוזר ונראה ולא שייך תו במצוה שנדחה ממנה בתחלת זמנה לדעת הרא"ש וסיעתו.
343
שמ״דישוב נכון לדברי מהרי"ט ותיובתא למ"ש הרשב"א בתשו' עכ"ז יש לקיים מ"ש הרמב"ן והרשב"א לענין הבדלה דט"ב במ"ש
וי"ל מהרי"ט ז"ל ס"ל כרא"ש בחדא בההיא דאונן לאו בר חיובא. ופליג עליה בחדא וס"ל דבתר זימנא ודאי מיחזי חזי. ולא דמי לחגר וקטן דלאו בני חיובא נינהו לגמרי. אבל היכא דגברא בר חיובא. אע"ג דאיסורא רביע עליה ההיא שעתא. הדר וחייל חיובא משום דאין דיחוי אצל מצות. ומנא תימרא דאפי' בדחוי מעיקרו ואינו ראוי לבילה ואין בידו לתקן נמי אמרינן הכי. מההיא דסוכה (דלג"ב) דאשחור מעי"ט דחוי מעיקרו דלא הוי דחוי תיפשוט ודבר זה כמדומה נתעלם מהרשב"א ז"ל בתשובה סקי"ז דעדיפא ליה נראה ונדחה. מדחוי מעיקרו. והרי תלמוד ערוך הוא בידינו דאדרבה דחוי מעיקרו עדיף דאיפשיט דלאו דחוי הוא. ובנראה ונדחה אכתי לא איפשיטא. והוי תיובתא כלפי סנאייהו דתרי אשלי רברבי הרמב"ן והרשב"א. ואיברא לענין דינא איכא למימר דשני להו בין דיחוי אצל מצות דעלמא. ובין דיחוי דאתי מכח גברא דלא בר חיובא וקמו להו בשיטתא דהרא"ש דכל היכא דגברא לא חזי האידנא. לא מפליג בין הוי בר חיובא. ללאו בר חיובא כלל. אלא בתר השתא אזלינן דכל היכא דלא חזי בשעתא דחייל חיובא: תו לא חזי. ולפ"ז פליג מהרי"ט אכל הני רבוותא:
וי"ל מהרי"ט ז"ל ס"ל כרא"ש בחדא בההיא דאונן לאו בר חיובא. ופליג עליה בחדא וס"ל דבתר זימנא ודאי מיחזי חזי. ולא דמי לחגר וקטן דלאו בני חיובא נינהו לגמרי. אבל היכא דגברא בר חיובא. אע"ג דאיסורא רביע עליה ההיא שעתא. הדר וחייל חיובא משום דאין דיחוי אצל מצות. ומנא תימרא דאפי' בדחוי מעיקרו ואינו ראוי לבילה ואין בידו לתקן נמי אמרינן הכי. מההיא דסוכה (דלג"ב) דאשחור מעי"ט דחוי מעיקרו דלא הוי דחוי תיפשוט ודבר זה כמדומה נתעלם מהרשב"א ז"ל בתשובה סקי"ז דעדיפא ליה נראה ונדחה. מדחוי מעיקרו. והרי תלמוד ערוך הוא בידינו דאדרבה דחוי מעיקרו עדיף דאיפשיט דלאו דחוי הוא. ובנראה ונדחה אכתי לא איפשיטא. והוי תיובתא כלפי סנאייהו דתרי אשלי רברבי הרמב"ן והרשב"א. ואיברא לענין דינא איכא למימר דשני להו בין דיחוי אצל מצות דעלמא. ובין דיחוי דאתי מכח גברא דלא בר חיובא וקמו להו בשיטתא דהרא"ש דכל היכא דגברא לא חזי האידנא. לא מפליג בין הוי בר חיובא. ללאו בר חיובא כלל. אלא בתר השתא אזלינן דכל היכא דלא חזי בשעתא דחייל חיובא: תו לא חזי. ולפ"ז פליג מהרי"ט אכל הני רבוותא:
344
שמ״העוד ד"א בביאור דעת מהרי"ט הנ"ל הערה אחרת וסתיר' מבוארת לדעת הנ"ל. והכרח לחלק בין היכ' דאפשר להיכא דלא אפשר
איברא יכילנא לשנויי תו שינויא רויחא דבכולה כרא"ש ס"ל. ועד כאן לא קאמר הרא"ש דכיון דנדחה נדחה עולמית. אלא היכא דתשלומין הוי כחגיגה ודכוותה. אבל במצוה שאין הזמן גורם וחיובה נמשך לעולם ולא בתורת תשלומין. מודה הרא"ש דאין דיחוי אצל מצות אפי' היכא דגברא לא חזי. ועדיין קשה לי קושיא גדולה על הגאון מהרי"ט ז"ל שנתעלם ממנו משנה שלמה דאונן שוחטין עליו הפסח. ואי ס"ד דפטור מכל המצות דבר תורה. היכי מייתי חולין לעזרה. ואיך נפטר בפסח כזה שאינו אפי' רשות שהרי אסור לו להחמיר על עצמו ואינו שייך במצות כלל לפי שטתו. היאך יכול לצאת בו י"ח. ואי משום דשאני פסח דבכרת. היכי אשכחן דכוותה. וכל היכא דאמרינן פטור מכל המצות אין חילוק בין מ"ע שבכרת וזולתה. והא ודאי קשיא טובא. ואפשר דאף הגאון מהרי"ט ז"ל לא אמר דחשובה כדליתא אלא בדאפשר לתקוני עדיין. אע"ג דאיכא למיחש לעיגון כל טצדקי דאפשר למעבד לכתחלה עבדינן משום חומרא דדבר שבערוה. מיהא בעברו וחלצו אוננין וא"א לתקן עוד. קרובני לומר דמודה בה הרב מוהרי"ט ז"ל נמי. עם שאין לשונו נוטה לכך. וכבר הוכחנו בעזה"י דלא מהדרינן עובדא בשא"א בענין אחר. ולכתחלה ודאי נכון לחוש לדבר:
איברא יכילנא לשנויי תו שינויא רויחא דבכולה כרא"ש ס"ל. ועד כאן לא קאמר הרא"ש דכיון דנדחה נדחה עולמית. אלא היכא דתשלומין הוי כחגיגה ודכוותה. אבל במצוה שאין הזמן גורם וחיובה נמשך לעולם ולא בתורת תשלומין. מודה הרא"ש דאין דיחוי אצל מצות אפי' היכא דגברא לא חזי. ועדיין קשה לי קושיא גדולה על הגאון מהרי"ט ז"ל שנתעלם ממנו משנה שלמה דאונן שוחטין עליו הפסח. ואי ס"ד דפטור מכל המצות דבר תורה. היכי מייתי חולין לעזרה. ואיך נפטר בפסח כזה שאינו אפי' רשות שהרי אסור לו להחמיר על עצמו ואינו שייך במצות כלל לפי שטתו. היאך יכול לצאת בו י"ח. ואי משום דשאני פסח דבכרת. היכי אשכחן דכוותה. וכל היכא דאמרינן פטור מכל המצות אין חילוק בין מ"ע שבכרת וזולתה. והא ודאי קשיא טובא. ואפשר דאף הגאון מהרי"ט ז"ל לא אמר דחשובה כדליתא אלא בדאפשר לתקוני עדיין. אע"ג דאיכא למיחש לעיגון כל טצדקי דאפשר למעבד לכתחלה עבדינן משום חומרא דדבר שבערוה. מיהא בעברו וחלצו אוננין וא"א לתקן עוד. קרובני לומר דמודה בה הרב מוהרי"ט ז"ל נמי. עם שאין לשונו נוטה לכך. וכבר הוכחנו בעזה"י דלא מהדרינן עובדא בשא"א בענין אחר. ולכתחלה ודאי נכון לחוש לדבר:
345
שמ״ודחיות ראיות החולקים על הגאונים הסוברי' דמומר אינו זקוק ליבו' וראיות גדולות לחזק דעת המתירים
והריני חוזר לענין שאלתך שמא כוונתך על ספק אחר. אם יש לסמוך ע"ד האומר שמומר אינו זוקק אשת אחיו כלל כמוזכר בטא"ה סימן קנ"ז. ולזה הנני מעתיק לך מ"ש זה ימים רבים בחי' על הב"י על מ"ש הרב"י בסי' הנ"ל והאריך לשון על הגאונים ובה"ע ז"ל שהביאו דעה זו ע"ש שהפריז על המדה במ"כ על מי שעלה ע"ד כך וכתב שראוי לרודפו ולכתתו עד החרמה שדבר פשוט הוא שאין לדברים אלו שורש וענף כו' וזה לשוני שם. הנה הרעיש הרב את העולם על הגאונים הקדמונים כאן. ובסי' מ"ד לא חרד הרב"י כל החרדה הגדולה הזאת ושם משמע לכאורה דלא פשיטא ליה כולי האי. ובאמת שדברי הגאונים יש להם על מה שיסמוכו דפשטא דסוגיין דפ"ק דחולין ודהוריות (די"א) וע"ז (דכ"ב) בהא סלקא דמומר לע"ז גרע מגוי וצדוקי הוי. והראיה מפ"ק דיבמות י"ל דלא נידוק מנה מידי דהתם לא שמעינן לישראל מומר. אלא בתינוקות שנטמעו בין הגוים. והא פשיטא לן דישראל מעליא הוא כדמוכח נמי בריש פ"ז דשבת דהא אנוס הוא. אבל לא במומר להכעיס דמין הוא ולא אחיך קרינא ביה. ולא ישראל הוא אחר שחטא. אלא המומר לדבר א' או לתיאבון. וכן משמע נמי מפ"ק דקדושין (די"ח) דמומר לע"ז אינו פשוט כ"כ שדינו כישראל מדדחינן התם למאן דיליף ירושה לגוי מאביו ד"ת מעשו. ודחינן דילמא ישראל מומר שאני. ואי ס"ד אע"פ שחטא בע"ז דינו כישראל לכל דבריו. מהיכי תיתי דלא נפלוג נמי בנכסי ד"ת. ומאי דילמא פשיטא דשני ושני. ולא תילף מיניה מידי לגוי שיירש את אביו. ואפילו במומר גופיה טעמא דגלי קרא. הא לא"ה מסברא לא הוה ירית.
והריני חוזר לענין שאלתך שמא כוונתך על ספק אחר. אם יש לסמוך ע"ד האומר שמומר אינו זוקק אשת אחיו כלל כמוזכר בטא"ה סימן קנ"ז. ולזה הנני מעתיק לך מ"ש זה ימים רבים בחי' על הב"י על מ"ש הרב"י בסי' הנ"ל והאריך לשון על הגאונים ובה"ע ז"ל שהביאו דעה זו ע"ש שהפריז על המדה במ"כ על מי שעלה ע"ד כך וכתב שראוי לרודפו ולכתתו עד החרמה שדבר פשוט הוא שאין לדברים אלו שורש וענף כו' וזה לשוני שם. הנה הרעיש הרב את העולם על הגאונים הקדמונים כאן. ובסי' מ"ד לא חרד הרב"י כל החרדה הגדולה הזאת ושם משמע לכאורה דלא פשיטא ליה כולי האי. ובאמת שדברי הגאונים יש להם על מה שיסמוכו דפשטא דסוגיין דפ"ק דחולין ודהוריות (די"א) וע"ז (דכ"ב) בהא סלקא דמומר לע"ז גרע מגוי וצדוקי הוי. והראיה מפ"ק דיבמות י"ל דלא נידוק מנה מידי דהתם לא שמעינן לישראל מומר. אלא בתינוקות שנטמעו בין הגוים. והא פשיטא לן דישראל מעליא הוא כדמוכח נמי בריש פ"ז דשבת דהא אנוס הוא. אבל לא במומר להכעיס דמין הוא ולא אחיך קרינא ביה. ולא ישראל הוא אחר שחטא. אלא המומר לדבר א' או לתיאבון. וכן משמע נמי מפ"ק דקדושין (די"ח) דמומר לע"ז אינו פשוט כ"כ שדינו כישראל מדדחינן התם למאן דיליף ירושה לגוי מאביו ד"ת מעשו. ודחינן דילמא ישראל מומר שאני. ואי ס"ד אע"פ שחטא בע"ז דינו כישראל לכל דבריו. מהיכי תיתי דלא נפלוג נמי בנכסי ד"ת. ומאי דילמא פשיטא דשני ושני. ולא תילף מיניה מידי לגוי שיירש את אביו. ואפילו במומר גופיה טעמא דגלי קרא. הא לא"ה מסברא לא הוה ירית.
346
שמ״זושמירה מעולה מן הסתירה
ואין להביא ראיה מאותה שאמרו קדושין (דל"ח) למ"ד דאפילו פלחי לע"ז מיקרו בנים. ותשמע מנה דדין ישראל שחטא יש לו למומר לע"ז. דמהתם ודאי ליכא לאוכוחי מידי אפילו למאן דאמר הכי. דההיא לאו לדינא קמ"ל אלא דרשה בעלמא היא. ולמימרא דאי הדרי בהו מקבל להו קב"ה ולא זז מחבבם כבנים. אבל מיהת כל כמה דלא הדרי אע"ג דמיקרו בנים משחיתים. הרי הם כעע"ז. שהם הם זרע מרעים. וראיה דה"נ אמרינן ספ"ק דיבמות דלא זזו משם עד שעשאום ג"ג כו' דכתיב בנים זרים ילדו. הא קמן אע"ג דמיקרו בנים כיון דבנים זרים נינהו כגוים חשיבי לגמרי ואין חוששין לקידושיהן. ומאי עדיפותא דזרע מרעים בנים משחיתים. מבנים זרים. אלא ודאי כדאמרן. ואין להוכיח מפ"ק דחולין דאיתא נמי שעשאום כג"ג. ולהחמיר בלבד אמרו. התם ודאי שאני דמשום חששה דמיעוטא נגעו בה וגזרה דרבנן בעלמא היא.
ואין להביא ראיה מאותה שאמרו קדושין (דל"ח) למ"ד דאפילו פלחי לע"ז מיקרו בנים. ותשמע מנה דדין ישראל שחטא יש לו למומר לע"ז. דמהתם ודאי ליכא לאוכוחי מידי אפילו למאן דאמר הכי. דההיא לאו לדינא קמ"ל אלא דרשה בעלמא היא. ולמימרא דאי הדרי בהו מקבל להו קב"ה ולא זז מחבבם כבנים. אבל מיהת כל כמה דלא הדרי אע"ג דמיקרו בנים משחיתים. הרי הם כעע"ז. שהם הם זרע מרעים. וראיה דה"נ אמרינן ספ"ק דיבמות דלא זזו משם עד שעשאום ג"ג כו' דכתיב בנים זרים ילדו. הא קמן אע"ג דמיקרו בנים כיון דבנים זרים נינהו כגוים חשיבי לגמרי ואין חוששין לקידושיהן. ומאי עדיפותא דזרע מרעים בנים משחיתים. מבנים זרים. אלא ודאי כדאמרן. ואין להוכיח מפ"ק דחולין דאיתא נמי שעשאום כג"ג. ולהחמיר בלבד אמרו. התם ודאי שאני דמשום חששה דמיעוטא נגעו בה וגזרה דרבנן בעלמא היא.
347
שמ״חובסי' מ"ד הביא הרב ראיה יותר ברורה מההיא דהחולץ טבל ועלה הרי הוא כישראל למנ"מ דאי הדר ביה ומקדש בת ישראל קידושיו קידושין כישראל מומר. אבל ג"כ יש לדחותה דילמא לא במומר לע"ז מיירי. וגר נמי דכוותה. דהדר ביה מעול מצות. כגון לאכול נבילות. אבל לע"ז לא חזר בו:
348
שמ״טלפום ריהטא י"ל הוכחה גמורה דאף מומר לע"ז הרי הוא כישראל לענין קידושין
אמנם לכאורה נראה לי להביא ראייה גמורה דאפילו במומר לע"ז נמי תפסי קידושין. דהא קיי"ל ע"מ שהוא רשע גמור אפילו צדיק גמור מקודשת שמא הרהר ע"ז בלבו. ואע"ג דכתב הרא"ש שהוא ספק קידושין. היינו משום דשמא הוא. אבל בברי דעובד ע"ז. הויא מקודשת קידושי ודאי וזה ברור וצ"ע מחמת מ"ש לעיל.
אמנם לכאורה נראה לי להביא ראייה גמורה דאפילו במומר לע"ז נמי תפסי קידושין. דהא קיי"ל ע"מ שהוא רשע גמור אפילו צדיק גמור מקודשת שמא הרהר ע"ז בלבו. ואע"ג דכתב הרא"ש שהוא ספק קידושין. היינו משום דשמא הוא. אבל בברי דעובד ע"ז. הויא מקודשת קידושי ודאי וזה ברור וצ"ע מחמת מ"ש לעיל.
349
ש״נביטול ראיה הנז' וקיום דעת הראשונים דמומר לע"ז להכעי' נסתלק מן האחוה
אכן יש מקום אתי ליישב בריוח דכי דייקינן מההיא דע"מ שהוא רשע גמור דאי הוה ברירא מילתא דכדבריו כך הוא ודאי ולא שמא וספק. אז פשיטא דמקודשת גמורה ודאית היא. היינו בודאי הרהר בלבו לע"ז. דנדון על המחשבה לרשע גמור. ולענין עונש בלבד הדברים אמורים שנתפס על דברים שבלב. בע"ז דכתיב בה למען תפוס כו'. מיהא מן האחוה לא נסתלק עד שיעבוד בפועל ממש. דהא קיי"ל הכי דלא הוי מומר לע"א לשום דבר בדין תורה עד שיעבוד במזיד אחר התראה כמבואר במקומו בי"ד. ולעולם אימא לך היכא דעבד במזיד ולהכעיס והתיר עצמו למיתה. דתו לא קרינן ביה ישראל שחטא. אלא ישראל שנשתמד הוא קרוי. ונעקר מן העולם ומאחוה דישראל בכתב בית ישראל לא יכתב לא יזכר ולא יפקד שמו בספר החיים דגברא קטילא הוא: ונראה דהיינו דאיתא בהשולח (דמד"א) כותי ישראל מומר. א"ד כישראל א"ד כנכרי. הני תרתי לישני קושטא נינהו. מ"ד כישראל. בסתם מומר שאינו עע"ז להכעיס קמיירי. וכן בכותי קודם גזרה. ומ"ד כנכרי. איירי במומר לע"ז. וכן כותי כיוצא בו. אחר שגזרו עליהן
אכן יש מקום אתי ליישב בריוח דכי דייקינן מההיא דע"מ שהוא רשע גמור דאי הוה ברירא מילתא דכדבריו כך הוא ודאי ולא שמא וספק. אז פשיטא דמקודשת גמורה ודאית היא. היינו בודאי הרהר בלבו לע"ז. דנדון על המחשבה לרשע גמור. ולענין עונש בלבד הדברים אמורים שנתפס על דברים שבלב. בע"ז דכתיב בה למען תפוס כו'. מיהא מן האחוה לא נסתלק עד שיעבוד בפועל ממש. דהא קיי"ל הכי דלא הוי מומר לע"א לשום דבר בדין תורה עד שיעבוד במזיד אחר התראה כמבואר במקומו בי"ד. ולעולם אימא לך היכא דעבד במזיד ולהכעיס והתיר עצמו למיתה. דתו לא קרינן ביה ישראל שחטא. אלא ישראל שנשתמד הוא קרוי. ונעקר מן העולם ומאחוה דישראל בכתב בית ישראל לא יכתב לא יזכר ולא יפקד שמו בספר החיים דגברא קטילא הוא: ונראה דהיינו דאיתא בהשולח (דמד"א) כותי ישראל מומר. א"ד כישראל א"ד כנכרי. הני תרתי לישני קושטא נינהו. מ"ד כישראל. בסתם מומר שאינו עע"ז להכעיס קמיירי. וכן בכותי קודם גזרה. ומ"ד כנכרי. איירי במומר לע"ז. וכן כותי כיוצא בו. אחר שגזרו עליהן
350
שנ״אתמיהא עמ"ש בהג"מר לחלק בין היה מומר בשעת נישואי אחיו או אח"כ
ותמהני במ"ש עוד הרב"י בשם הגהות מרדכי לחלק בין היה מומר בשעת נישואין או אח"כ. דאם נשואין מפילין לא היתה זקוקה. לפי שאסור לה. ולא ידעתי למה נתפייס הרב בכאן. דאם הוא כישראל לכל דבר. מדוע אינו זוקק אפילו היה מומר קודם הנישואין. והיכן מצינו שאסור לה. ער"ס קנ"ד בהג"ה. ואפילו היה אסור איסור מצוה או קדושה. חליצה מי לא בעיא:
ותמהני במ"ש עוד הרב"י בשם הגהות מרדכי לחלק בין היה מומר בשעת נישואין או אח"כ. דאם נשואין מפילין לא היתה זקוקה. לפי שאסור לה. ולא ידעתי למה נתפייס הרב בכאן. דאם הוא כישראל לכל דבר. מדוע אינו זוקק אפילו היה מומר קודם הנישואין. והיכן מצינו שאסור לה. ער"ס קנ"ד בהג"ה. ואפילו היה אסור איסור מצוה או קדושה. חליצה מי לא בעיא:
351
שנ״במראה פנים לדעת המקילין אפילו את"ל דדינו כישראל לפ"ז לחלק בין מומר שקיד' ובין יבם מומר
ועוד נ"ל ליישב דעת הגאונים וסיעתם הגדולה מצוקי ארץ שהסכימו בזה כמו שמבואר בס' ת"ה באריכות גדול שיש שורש וענף לדבריהם. ולא בטח הרב בת"ה בכחו החזק. ואע"פ שראה חולשה בדברי הגאונים לא סמך על דבריו וראיותיו להטיח נגד דעתם לדחותם לגמרי. ועל כן נראה לי שהעיקר והיסוד של הגאונים ז"ל שסמכו עליו (אף אם מהרבה טעמים ונימוקים באו לידי מדה זו אבל היסוד המיוחד בכל זה) הוא לדעתי שנסמכו על מאן דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעוה רבנן לקידושי מניה. ובודאי לאותן ישיבות של גאונים היה כח ב"ד יפה להורות כזה. ובכן יקל עלינו להשיב על הטענות החזקות של צד האוסרים שבנו בנין חזק אההיא דהחולץ דאי הדר ביה ומקדש קידושיו קידושין. שאפילו תאמר דהדר לסורו לע"ז. ולא כמו שרציתי לפרש לעיל. מ"מ לא נדחו דברי המתירין ביבם מומר. דאיכא למימר בנשואי אחיו שהיו כדת משה וישראל דודאי קידש אדעתא דרבנן. ואית לן למימר אפקעינהו רבנן לקידושיה. משא"כ במומר המקדש בת ישראל דודאי לאו אדעתא דרבנן מקדש. וליכא למימר אפקעינהו לקידושין. שהן קידושין גמורין דבר תורה. ואין כח חכמים יפה להפקיעם. להתיר איסור כרת. אלא ע"י דעת המקדש שתלה קידושין שלו בדעתם. וע"כ הוצרכו לומר כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש. דמשו"ה מצו רבנן לאפקועינהו. הא לא הכי לא. וזה פשוט וא"כ אין שייך זה אלא ביהודי כשר ולא במומר. דאע"ג דחטא. קידושיו קידושין. ולא מצו רבנן לפקועי בלא כלום:
ועוד נ"ל ליישב דעת הגאונים וסיעתם הגדולה מצוקי ארץ שהסכימו בזה כמו שמבואר בס' ת"ה באריכות גדול שיש שורש וענף לדבריהם. ולא בטח הרב בת"ה בכחו החזק. ואע"פ שראה חולשה בדברי הגאונים לא סמך על דבריו וראיותיו להטיח נגד דעתם לדחותם לגמרי. ועל כן נראה לי שהעיקר והיסוד של הגאונים ז"ל שסמכו עליו (אף אם מהרבה טעמים ונימוקים באו לידי מדה זו אבל היסוד המיוחד בכל זה) הוא לדעתי שנסמכו על מאן דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעוה רבנן לקידושי מניה. ובודאי לאותן ישיבות של גאונים היה כח ב"ד יפה להורות כזה. ובכן יקל עלינו להשיב על הטענות החזקות של צד האוסרים שבנו בנין חזק אההיא דהחולץ דאי הדר ביה ומקדש קידושיו קידושין. שאפילו תאמר דהדר לסורו לע"ז. ולא כמו שרציתי לפרש לעיל. מ"מ לא נדחו דברי המתירין ביבם מומר. דאיכא למימר בנשואי אחיו שהיו כדת משה וישראל דודאי קידש אדעתא דרבנן. ואית לן למימר אפקעינהו רבנן לקידושיה. משא"כ במומר המקדש בת ישראל דודאי לאו אדעתא דרבנן מקדש. וליכא למימר אפקעינהו לקידושין. שהן קידושין גמורין דבר תורה. ואין כח חכמים יפה להפקיעם. להתיר איסור כרת. אלא ע"י דעת המקדש שתלה קידושין שלו בדעתם. וע"כ הוצרכו לומר כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש. דמשו"ה מצו רבנן לאפקועינהו. הא לא הכי לא. וזה פשוט וא"כ אין שייך זה אלא ביהודי כשר ולא במומר. דאע"ג דחטא. קידושיו קידושין. ולא מצו רבנן לפקועי בלא כלום:
352
שנ״גובזה לא נשארה ראיה להאוסרין שתולין זה בקידושין. וכן מה שהבאתי אני לעיל מהרהר ע"ז בלבו דמקודשת. היינו נמי מהאי טעמא דאנן סהדי דלא קידש אדעתא דרבנן כיון דהרהר בע"ז. וזה נראה נכון ואמיתי בדעת הגאונים ז"ל שלא יקשה עליהם כלל כל מה שהקשו ודוק. ולפ"ז העולה מדעת הגאונים דאע"ג דחיישי לקידושי מומר. ליבם מומר לא חיישי. דאדעתא דהכי לא נסיב אחיה:
353
שנ״דכללים העולים ממ"ש לענין זיקת מומר דבעל ודיבם
וצ"ע מאי דעתם בבעל מומר שמת בלא בנים. מי אמרי בהא נמי איגלאי מילתא למפרע דלא קידש אדעתא דרבנן: או דילמא למפרע הוא נפסל לא אמרינן. דהשתא הוא דאיתרע. ומשו"ה שייך ביה נמי כל דמקדש ואפקעינהו רבנן לקידושיו מעיקרא. ע"י דאיגלאי בהתתיה דנעשה מומר ואשתו פטורה כדס"ל לרב יהודאי כמוזכר כאן בטור וזה בקידש ביהדות ואח"כ המיר. אבל קידש בהמרותו לפני עדים כשרים קידושיו קידושין אף לדעת הגאונים וזוקק אשתו ליבום. דקידושין בכדי לא פקעי כדפרשנו דלא מצו רבנן לפקועי אלא בדקדיש אדעתייהו. כך נראה לי בדעתם. וכל זה לא מיירי אלא בנעשה מומר בגדלו. אבל תינוק שנאנס ונטמע בין הגוים. כולי עלמא מודו דדין ישראל יש לו לכל הדברים ואפי' לדורות דורותיו. וכה"ג גם להגאונים אף היבם מומר זוקק אשת אחיו וק"ל. ושהמיר בגדלו נמי לא אמרן אלא בהמיר לשאר דברים או אפי' לע"ז מאהבה ומיראה או לתיאבון ולפרוק עול תורה ואיסורין מעליו ולהשביע יצרו בעברה. וכל כי כה"ג דלבו לשמים וכגון דלא קיבל התראה. ואינו עובד אלא לפנים. הוא דזוקק ודאי. דישראל שחטא קרינן ביה בלי ספק. ובמ"א הארכתי בזה. (עמש"ל ס"ג בס"ד) אבל בעע"ז במתכוין להכעיס. נ"ל שיש מקום חשוב לסמוך על דברי הגאונים המקילין בכל ענין שאינו זוקק אשת אחיו ואינו אוסר אשתו. אם יצטרפו סניפים אחרים להקל. אלא שאינני כדאי לחוות דעתי בענין ערוה החמורה חס לזרעא דאבא. דלא לימטייה אפי' מכשורא שיבא. ומי שכחו יפה יורה ידין ע"פ התורה אשר יורוהו מן השמים לזכות או לחובה. ויהיו דברי אלה מונחים בלי הכרעה עד שיבואו ליד בעל שיקול הדעת אשר בידו מאזני פלס בחינה טובה. דברי הטרוד יעבץ ס"ט חותם בעמדין התצא"ל:
וצ"ע מאי דעתם בבעל מומר שמת בלא בנים. מי אמרי בהא נמי איגלאי מילתא למפרע דלא קידש אדעתא דרבנן: או דילמא למפרע הוא נפסל לא אמרינן. דהשתא הוא דאיתרע. ומשו"ה שייך ביה נמי כל דמקדש ואפקעינהו רבנן לקידושיו מעיקרא. ע"י דאיגלאי בהתתיה דנעשה מומר ואשתו פטורה כדס"ל לרב יהודאי כמוזכר כאן בטור וזה בקידש ביהדות ואח"כ המיר. אבל קידש בהמרותו לפני עדים כשרים קידושיו קידושין אף לדעת הגאונים וזוקק אשתו ליבום. דקידושין בכדי לא פקעי כדפרשנו דלא מצו רבנן לפקועי אלא בדקדיש אדעתייהו. כך נראה לי בדעתם. וכל זה לא מיירי אלא בנעשה מומר בגדלו. אבל תינוק שנאנס ונטמע בין הגוים. כולי עלמא מודו דדין ישראל יש לו לכל הדברים ואפי' לדורות דורותיו. וכה"ג גם להגאונים אף היבם מומר זוקק אשת אחיו וק"ל. ושהמיר בגדלו נמי לא אמרן אלא בהמיר לשאר דברים או אפי' לע"ז מאהבה ומיראה או לתיאבון ולפרוק עול תורה ואיסורין מעליו ולהשביע יצרו בעברה. וכל כי כה"ג דלבו לשמים וכגון דלא קיבל התראה. ואינו עובד אלא לפנים. הוא דזוקק ודאי. דישראל שחטא קרינן ביה בלי ספק. ובמ"א הארכתי בזה. (עמש"ל ס"ג בס"ד) אבל בעע"ז במתכוין להכעיס. נ"ל שיש מקום חשוב לסמוך על דברי הגאונים המקילין בכל ענין שאינו זוקק אשת אחיו ואינו אוסר אשתו. אם יצטרפו סניפים אחרים להקל. אלא שאינני כדאי לחוות דעתי בענין ערוה החמורה חס לזרעא דאבא. דלא לימטייה אפי' מכשורא שיבא. ומי שכחו יפה יורה ידין ע"פ התורה אשר יורוהו מן השמים לזכות או לחובה. ויהיו דברי אלה מונחים בלי הכרעה עד שיבואו ליד בעל שיקול הדעת אשר בידו מאזני פלס בחינה טובה. דברי הטרוד יעבץ ס"ט חותם בעמדין התצא"ל:
354
שנ״הבהיותי עסוק בהדפסת ספרי זה אירע פה נדון זקוקה למומר והוצרך הדבר לישאל לחכמים שלח אלי הה"ג האב"ד נר"ו טופס השאלה עם תשובתו בצדו וגזר עלי הקטן לחוות דעי להיכן היא נוטה גם ביקש מידי שאעתיק ואראה לו מ"ש בתשו' הנז' בחלק הנוגע לנדון זיקת מומר כאשר שמע והוטב בעיניו ורצה לראותו ואנכי לא מריתי אחור לא נסוגותי ואעש כאשר צוותי והילך פסק המורה מרי דאתרא:
355
שנ״ובאשר א' מאנשי קהלתנו שבק חיים לכל חי לנו ולכל ישראל ולא הניח זר"ק ולא היה לו שום אח רק א' שיצא מן הכלל קודם נשואין של הנפטר ואנחנו יודעין בבירור ונתברר לפנינו שהיה כמה וכמה שנים אחר חתונת אחיו הנפטר ג"כ מומר גם היה בגלילות אלה. ועוד העיד לפנינו ב"ד עד א' כמבואר העתק אות באות מן העדות במותב תלתא כו' ואתא ר' יחיאל ב"ר שלמה זלמן והגיד בחרם ובכל האיומים והוא בן אחותו של הנפטר בזה"ל מיין גרוש מוטר האט גיזאגט פר מיר בנה אפרים שיצא מן הכלל האט זיא גיהערט דאז לע"ע אין איטלי' איז אונ האט פיל געלט אונ האט גיזאגט ווען ער איינס פון דיא זייניגען קענט קריגן צו זעהן וועלט אוהם פיל געלט געבן. אח"ז בין לאיטליא גיגאנגין אונ שם חוקר ודורש גיוועזין אויף איהם אבר איז שוהן משם אוועק גיוועזין נאך עיר רוים גיפארן בין איך ג"כ לעיר רוים גיגאנגן אונ שם חוקר ודורש גיוועזין אויף איהם האב איך גיהערט מן ערל אחד בשמו אנטוני פאר דער פאר קערט פיל אין קלוסטר דיא שם זיינן אונ' וואול דרינן ביקאנט האט מיר גיזאגט דאס יהודי אחד בשמו. דער זיך גיטאפט האט גיהייסן אפרים פון המבורג איז גישטארבן אין קלוסטר בעיר רוים שוהן מער אלז צוועלף יאר דאס ער שם גישטארבן איז. אך קודם איך נאך עיר רוים גיקומן בין איך נאך אין עפרארא גיוועזן האב איך קרושפנדירט מיט יהודי אחד בשמו בר רפאל זאלכר אין רוים גיוועזין האט ער מיר גשריבן דרייא מומרים זיינן ברוים גיוועזין צווייא זיינן גיפרט אונ איינר האט פליטה גימאכט אבר דער בר רפאל האט קיינן פורט בשמו גיוועזין עכ"ל הוגב' כו' יום ד' י"ז אדר ראשון תצ"ט לפ"ק פה ק"ק אלטונא. וכהיו' האלמנה העלובה צועקת לפני להתירה כי הי' ילדה ורוצת להנשא למען יהיה לה חוטר' לידה ומר' לקבורה וכו':
356
שנ״זתשובה באשר השאלה פה קהלתנו יצ"ו אמרתי לפתח בקטן החל ובגדולי' כלה אף שיודע אדם בנפשו מיעט ערכו וידענ' בנפשאי כי אין בי דעת נוטה אעפ"כ מוטל עלי לחפש בשריותא דאיתתא דא ולהציע דברי לפני הגאוני' גדולים. ותחלה אלקט אורות שהיבם משומד ובדבר זה מחלוקת ישנים מלכים מדני' זע"ז ר' יהודאי גאון ורב שמואל גאון. (ובספר בשר ע"ג גחלים מתירין בלי חליצה כי אינה זקוקה כלל והיתנו באופן שהיה מומר בעת קידושי אחיו אך ר"ח מתיר אף שנשתמד אח"ז כיון דבשעת מיתת אחיו היה משומד דהילכת' מיתה מפלת ובתשו' ר"י מינץ סי' י"ב נטה להתיר כדעת ר"ח וכן דעת הרא"מ בתשו' סי' מ"ז וכן בתשו' ר' משה מינץ סי' ק"ה וחתמו על התשובה שלשה מטיבי צעד. וכן הועתק בהג"ה מרדכי באנשי השם בשם ר' אברהם הגדול להתיר בלי חליצה ובשאר פוסקים). אך ר' שרירא גאון אוסר וכ"כ רש"י בתשוב' דשפיר זקוקה דאע"פ שחטא ישראל הוא. וכתב רש"י חלילה לסמוך על המתירין והר"ם העתיקו המרדכי בפ' ב' דיבמות כתב אף שדעתו נוטה לדעת המתירין לא רצה להתיר נגד דעת רש"י ור"י מינץ ג"כ מסיק שירא להתיר נגד דעת רש"י כמו הר"ן ומהרי"ן חביב מן כתי האוסרין וכתב לדעתו גם הרי"ף והרמב"ם והרא"ש מן האוסרין עיין בתשו' מזרחי סי' ר"ל והרא"ם כתב שאין הוכחה שהרי"ף ס"ל כן לאסור וכן הרמב"ם והרא"ש וסתר הוכחה מהרינ"ח ע"ש וכן הרשב"א ומהריק"ו שורש קט"ו והרדב"ז סי' צ"א כת האוסרין וכן בתשו' תרה"ד סי' רכ"ג ועיין בשאר שו"ת. והנה מי אנכי ביצת כנים ונהי לחגור ציפורן וביותר שבעל המשבר קבע להלכה כרש"י בסי' קנ"ז. אך אמרתי לדון בקרקע כל שהוא בפלפלת כל שהוא. הנה קצת נתנו טעם לר' יהודאי גאון וכת דיליה דאין נקרא אח לקיים כי ישבו אחים יחדו זע"ז זה סותר וזה בונה. ולענ"ד לא מטעם זה דה"ט ליתא יעקב קרא לעשו אח הצילני נא וגו' ומשה רבינו שלח אל מלך אדום כה אמר אחיך ישראל. והנביא צווח הלא אח יעקב לעשו. ומה שמפטמים בלשונם דאין ע"י אח כזה נקרא יחדו דיחדיו משמע שניהן יהודאין הא נמי לית' דמן ישבו ילפינן אח שלא היה בעולמו ומן יחדו דמיוחדים בנחלה ואי איצטריך ללמד למשומד מנלן ללמוד מיוחדים בנחלה. ולבי אומר לי טעם נכון לדעתי השפלה דכתיב יקום ע"ש אחיו המת פי' שירש היבם חלק המת בנחלת אביו וזה לא שייך במשומד ח"ו שיזכהו המקו' לנחלה והוא מן המורידין ולא מעלין וק"ל. עפ"ז נסתר הוכחה מהרינ"ח שכתב דהא ממזר גרע דבא מחייבי מיתות ב"ד וזקוק ליבם עכ"ל ומה"ט אמר שהרי"ף והרא"ש כתבו ממזר וק"ו משומד. לדברינו ליתא דטעם מכח הנחלה וממזר יורש נחלה אפי' חלק בכורה משא"כ משומד מורידין ולא מעלין וזה ברור וק"ל. ועפ"ז סרה תלונת רש"י דהא אע"פ שחטא ישראל הוא לדידן ניחא שהכתוב מיעטה שאין ראוי לקיים ע"ש אחיו המת לנחלה. משא"כ משומד שקידש אשה שחוששין לקידושין דלא תלוי בנחלה וק"ל. ועתה אבינה חידש בטור סי' קנ"ז מעתיק ר"י גאון כתב כד נסב בעלה היה יבם משומד לא בעי חליצה: ואם הבעל משומד וישבה תחתיו ומת בהמרי' בלי בנים א"צ חליצה ויבום ע"כ ומתמי' הטור וכתב לא ידענא למה לא תהי' אשת מומר זקוקה וגם מה חילק בין אם היה יבם מומר בעת קידושין או לא עכ"ל וקשה לכאורה למה מתמיה על אשת מומר ולא על יבמ' מומר לדידן ניחא יבמ' מומר נתמעט מן יקום ע"ש וגו' משא"כ בעלה מומר כנ"ל דאדרבה יקוים שישראל המיבם ינחל נחלת המומר בירושת אביו וק"ל. וידענא בנפשאי לחולשי' דעתי למה מחלקים הגאונים והיתנו שיהיה משומד בעת קדושי אחיו תפק בעת נפילה להקים ע"ש אחיו מיעט תורה למשומד י"ל איפכא קמ"ל דבאמת קידושין מפילין דעמ"כ נתקדשה ושלא נימא אף שעשה תשובה קודם מיתת האח והיא לא חפצה בו או שהוא בארץ רחוקה קמ"ל אם בעת מפלה בר קיימ' שיש לזה להקים ע"ש אחיו זקוקה לו וזה דעת ר"י מינץ ומספק מצרכי שתהי' בעת קידושין משומד ודוק וזה לענ"ד ברור. עוד מצאתי כתוב בתרה"ד סי' רך"ג כתב טעם הגאונים דפסקו כי אין זקוקה דהוי כאילו התנה שלא יחלו הקדושין זה שייך דוקא כשהיה משומד בעת הקידושין של אחיו משא"כ נשתמד אח"ז לא עלתה ע"ד ונחת' לספיקא ולא אמרינן כאלו התנה והב"ח סי' קנ"ז מסכים לדבריו שזה טעם ר"י גאון וכת דיליה ולדידי תמי' לי טובא א"כ אם בעת קידושין היו לו עו' אחים כשרים ומתו ג"כ לא אסיק אדעת' ונחתא בספיקא דלמא לא ימותו וזה לא נזכר בשום פוסק בדברי הגאוני' והאחרונים אבל לדידן מטעם הנ"ל הכל ניחא בס"ד:
357
שנ״חאמנם אין ביד הגאונים להמצי' דין חדש מה שאין נזכר ומרומז בשום פוסק בש"ס בפרט כי כמה גאונים פסקו שהי' זקוקה. והר"ם הביאו המרדכי כתב דראי' מגמרא פרק הגוזל דף ק"ט אביי דאמר ש"מ כסף מכפר חצי' דאלת"ה מהדר כולי ליורשי'. ופריך א"מ יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תצא בלא חליצה דאדעת' דהכי לא קדש' עצמה ומשני אנן סהדי דכל דהו ניחא לה כדר"ל טב למיתב טן דו וכו'. וס"ל להגאון ר' יהודאי וכת דיליה דוקא במו"ש אמרינן טב כו' משא"כ במשומד עכ"ל. הנה מי אנכי ומה אנכי השפל לפקפק בדברי הר"מ מ"מ תורה היא וללמוד אני צריך דהתו' שם כתבו דוקא בנפלה ארוסה אבל נשואה לבעל לא אלא ארוסה מיירי דמן הקידושין שאין לה שום טובה עכ"ל. וכל כת המתירין אף בנשואה והב"ח תי' דס"ל במשומד אף בנשואה והתוספ' כתבו לענין מו"ש עכ"ל ולענ"ד לא כן הדבר דקשה מאי רצו התוס' לפרש דברי המקשן הא למסקנא לא קיימי דאמרינן אנן סהדי טב כו' ונ"ל ברור דס"ל דנ"מ ביבם משומד דאמרינן דאדעתא דהכי לא קידש' וקמ"ל התוס' דוקא בארוסה במשומד קיימי הקושיא משא"כ בנשואה ואם נאמר שלש מחלוקת בדבר לר"י גאון אף בנשואה אין זיקה ולהתו' דוקא בארוסה ולרש"י לעולם זקוקה דאעפ"י שחטא ישראל הוא א"כ אפושי פלוגתא וגם למה לא הזכיר שום פוסק דעת התוספת לחלק בין ארוסה לנשואה ועוד דרש"י מפרש ניחא לה להתקדש לראשון שהוא שלם על ספק שמא ימות וכו'. ועוד פי' בד"ה טן דו כלומ' אשה בכל דהו ניחא תיקן דלא על מו"ש אמר טב כו'. ואם הגאון ר' יהודאי וכת דילי' בשביל יבם מו"ש מכנס' בספק מטעם טן דו משא"כ ביבם משומד. אך לפ"ז הסברא איפכא אם היה משומד בעת קידושין ידע ונתרצה ולא אמרינן דאדעתא דהכי נתקדשה משא"כ נשתמד אח"כ והגאונים היתנו שדוקא אם היה משומד בעת קידושין למ"ד נישואין מפילין ור"ח דס"ל מיתה מפלת אך הוא לא אמר כי אם אף שנשתמד אח"כ אבל מודה בנשתמד קודם הקידושין. ואם הספק פן יעשה תשובה כבר אמרו כל בוא' לא ישובון אחר שנשרש בשמד'. וכתב הגאון ר"י מפרש טב למיתב על מו"ש ודלא כרש"י שפי' לראשון ובמשומד לא אמרינן טב כו'. אך זה ליתא אם אומרת לא חפצתי בו וצועקת לא בעינ' ובסוכה דף ך"ג אמר ר"א ב"ע מנין ליבמה שנפלה לפני מו"ש שאין חוסמין אותה (אין מגערין בה שלא תאמר אי אפשי בו רש"י) דכתיב לא תחסום שור בדישו וסמיך ליה כי ישבו אחים יחדו לפ"ז חזינן דאין רוצה בו והזהרנו הכתוב לא תחסום ודוק. וראיתי כמה שו"ת מפרשים דברי הר"מ דדייק לה דפריך א"מ נפלה לפני מו"ש ולא פריך נפלה לפני משומד ע"כ אין זיקה במשומד ע"כ. לדין הזה נבהלתי די"ל לא רצה לפרך א"מ נפלה לפני משומד די"ל אה"נ לא תחלוץ משא"כ לפני מו"ש א"א לומר אה"נ דהא מאמר ראב"ע דצריך חליצה מדסמך ללא תחסום ואין זיקה ל"ל קרא אלא ודאי זקוקה ועומדת ומסמך קרא לבל לגער בה שתתייבם וצריכה חליצה ודוק: עפ"ז מצאתי מנוח דהר"ם מקשה ב' תשובות דרש"י אהדדי והניח בקושי' דרש"י פסק בתשוב' משומד שרצה לגרש אשתו ולא היתה האשה שם דמזכה לה ע"י אחר דזכות הוא לה לפ"ז לא חייש לטב למיתב כו' במשומד ולמה פסק ביבמה משומד דזקוקה דחייש למיתב טן דו. לדידן ניחא דרש"י מפרש טב כו' על בעלה הראשון ומתקדשה א"ע מכח ספק משא"כ בעלה משומד שמגרשה ודאי ניחא לה ולא אמרינן טב למיתב כו' וק"ל. אך לולא פחד פחדתי מן מלכים אדירי' הר"מ וכל הנמשכי' אחריו הייתי אומר לא זה המקום בש"ס טעמא דר"י גאון וכת דילי' ויש להם על מה לסמוך גמרא חולין דף ו' ר"ג וב"ד נמנו על שחיטת כותי ואסרו ור"מ גזר על יינם וכו' ור' אמי ור' אסי לא זזו משם עד שעשאו' כגוים גמורים. ופריך אי לשחיטה וי"נ התם גזרו פי' ר"ג ור"מ אינהו גזרו ולא קיבלו רש"י שהיו רגילים עמהם ולא היה אפשר לפרש מהם אתא ר"א ור"א וקיבלו וע"ז קאמר מאי ג"ג אר"נ לבטל רשות וכו' אפילו מבטל לא מהני עד שישכר עמהם כגוים עכ"ל. הנה ר"ג ור"מ ס"ל דכותים גירי אמת הן. אעפ"כ גזרו דאי נאמר שעתה נתברר לפנינו. ר"ג בגיטין שחתמו עדים כותים כשר ור"מ בבכורות ועיין בתוספות חולין שם: והנה מסתמא גם ר"א ור"א סבירא להו גירי אמת אעפ"כ גזרו דאי נאמר שעתה נתברר לפנינו ר"א ור"א דהאמת כמ"ד גירי אריות הן מאי פריך והא רבנן היינו ר"ג ור"מ גזרו הא נ"מ טובא בכל מצות שבתורה וק"ל והא דלא משני דנ"מ לענין ביטל רשות דלא גזרו רבנין ר"ג ור"מ ור"א ור"א גזרו דקשה למה באמת גזרו לענין עירוב שאין קונה כג"ג להכותי לישראלים וגם למה לא גזר ר"מ אחר שמצאו דמות יונה בה"ג והיו עע"ז ע"כ משני לא קיבלו מהם. ובאמת ר"ג ור"מ גזרו ג"כ כג"ג אך לא קיבלו מהם. לפ"ז אחר דגירי אמת הן וישראלים כשרים היו איך עשאום כג"ג הא נפקא מינה חורבא אם יהיה לישראל בן מן אשה כשירה ובן זנונים מן כותית ויטעה אחר שהן ג"ג בנה כבן הנולד מן העכו"ם וימות בן הישראלית ויטעה שתפק בלי חליצה אם ימות בלי זרע קיימא אלא ודאי כן האמת מאחר שעע"ז וכעכו"ם גמור אין זקוקה לו כמו כן משומד. וכ"ת משומד כותי גרע מן משומד ליתא דבהדיא אמר בברייתא חולין דף ד' הכל שוחטין אפילו מומר אפילו כותי שמע מניה דשוין הם. וגם ר"ג סבירא ליה כל מצוה שמחזיקין כותים הרבה מדקדקים יותר מישראל ובמשומד אנו רואין שפורק מעצמו כל התורה ואינו מקיים שום מצוה ודוק: זה נלענ"ד טעמא דר"י גאון וכת דיליה: ואחר שמצאנו ראיה לדעת ר"י הגאון מן הגמרא וטעם נכון למה אין זקוקה למשומד מקרא יקום על שם אחיו המת. שמעתתא דידן מרפסן איגרא רמא ובירא עמיקתא בעמק יהושפט ששפטו ופלפלו בהרבה שו"ת והאריכו למעניתם הכל אזדו. אחר הודעני ה' כל אלה י"ל דהלכה כדעת ר"י גאון וכת דיליה בפרט כי ר"ח ג"כ סבירא ליה כן דדבריהם דברי קבלה. ומה שאחרונים נטו אחרי דעת רש"י כי הלכו בשיטת הר"ם וע"ז המה דנין זה בונה וזה סותר אבל לדידן נוחין דעת ר"י גאון וכת דיליה:
358
שנ״טאמנם אף כי אזעק וקולי כעגור לית דמשגח בן כי המחבר ומשבר קבע יתד במקום נאמן בש"ע סימן קנ"ז כדעת רש"י וגם רמ"א שתק ליה כי אם בעברה ונשאה בלי חליצה וכו' וזה דעת ר"י מינץ. ע"כ אמרתי לצרף עדות העד הנה דעת הרי"ף וכמעט כל הפוסקים וגם קבע המשבר סימן קנ"ח אפילו עבד ואפילו עכו"ם מסיח לפי תומו ועד מפי עד כו' נאמן שמת היבם כדין עדות אשה שמת בעלה והרא"ש לבדד ישכון דלא מהני עד אחד להעיד שמת היבם וכתב מהריק"ו שורש קל"ו ובתשובת מהר"ם סימן ל"ו וב"ח ומהר"ם פאדווי סימן פ"ד ובד"מ במקום עיגון יש לסמוך על עד אחד. אמנם במשומד דאיכא הרבה דעות דאין זקוקה כלל דהוי ס"ס וכן כתב ב"ש סימן קנ"ז וסימן קנ"ח:
359
ש״סאך דא עקתא של העלובה הזאת כי העכו"ם לא הגיד מסיח לפי תומו כמבואר בעדות שחקר העד ודרש: אך אחר העיון אף דא לא תברא דכתב זקני הגאון בתשובת משאת בנימין סימן ס"ח כי דייקינן חזינין דלא במסיח לפי תומו תליא מילתא אלא במתכוין להעיד או להתיר כו' ור' יוחנן לא קאמר אלא בסתם דלא ידעינן אי קושטא קאמר צריך מסיח לפי תומו אבל בידעינן דקושטא קאמר מודה ר"י אע"ג דשאלוה תחלה וכו' ונקט מסיח לפי תומו על הרוב וכו'. אבל אם מוכח מתוך הגדת עכו"ם דלא להעיד מתכוין אין נ"מ אם שאלוה או לא עכ"ל. והסכימו לדבריו כל גאוני דורו וכ"פ בתשובות מבי"ט וכן כתב מהר"ם מלובלין סימן ק"י.
360
שס״אאמנם בתשובת ע"ג סימן ע"ג כתב כי יש להשיב על דעת תשובה משאת בנימין הנ"ל ולא כתב וז"ל מהר"ם אע"פ ששאל זה היהודי אם הרג את יוסף וכו' דלא שייך לומר להעיד נתכוין וכן כ' בתשובת צ"צ סימן מ"ה אם אמנם בתשובת ע"ג סימן ע"ג כתב כי יש להשיב על דעת תשובת מ"ב ולא כתב מה יש להשיב מקובלים אנחנו מפי פוסקים היכן דלא גילה מה דקשה ליה אין משגיחין ביה. כי אולי אם היה כתב מה דקשה ליה היינו מתרצין קושייתו. ובתשובת מהרי"קו שורש קכ"א ובתשובת ב"י כתבו מסיח לפי תומו אינו נאמן מדין עדות עכו"ם דלאו בר עדות הוא אלא דקיי"ל דקושטא קאמר עכ"ל. ומהרא"י בפסקיו מסכים כדעת זקני מ"ב ג"כ ע"ש וכן משמע ברמב"ם פרק י"ג מהלכות גירושין שכתב אל יקשה בעינך שהתירו ערוה חמורה בעדות עכו"ם מס"לת דלא הקפידה תורה וכו' אלא בדבר שא"א לעמוד על בוריו אלא מפי העדים כגון פ' לוה מפ' אבל דבר שאפשר לעמוד שלא מפי העד ואין העד יכול לשמוט אם אין הדבר אמת כגון פלוני מת לא הקפידה תורה בדבר רחוק שיעיד שקר עכ"ל. וכתב הרב המגיד בעגונה הקילו במילתא דעבידא לגלויי. וכתב הכ"מ שכן כתב הרי"א וכן כתב הרמב"ן הביאו הריב"ש בתשובת סימן שע"ח ע"ב. והנה לכאורה קשה על הרמב"ם דנאמן מטעם גילוי מלתא א"כ מאי פריך שילהי יבמות והא איו חברינו קאמר דלמא מטעם גילוי מילתא אמנם אחר העיון חן תמצא אם שואלין את העכו"ם על פ' חיישינן שמא מבין בודאי נאבד פלוני ועכו"ם מפעי פעי בהחלט שמת משא"כ באין חשש הלז וק"ל ע"ש: עו' לענ"ד חילק דדעת הרמב"ם הא דבעינן דווקא מסיח לפי תומו דהא ע"פ דבורו של עכו"ם מתירין האשה הוי הגדת הגוי כמו עדות להתיר או להעיד או פן בלב העכו"ם כן דעתו להתיר או להעיד משא"כ מסיח לפי תומו דאין דומה לעדות כלל כי לעדים שואלין שיגידו עדות וזה נראה פירש הגמרא יבמות דף קכ"א אר"י א"ש ל"ש אלא במתכוין להתיר אבל במתכוין להעיד נאמן וכן אר"ל א"ל ר"י לר"ל לא כך היה מעשה באושיע בריבי עם פ"ה זקנים שהתיר ואמר כן ולא הודו לו חכמים אלא מתניתן דקתני ובנכרי אם מתכוין אין עדותו עדות היכי משכחת לה רש"י היכי משכחת שלא נתכוין להעיד ולא להתיר ומשני במסיח לפי תומו עכ"ל. וקשה מאי פריך היכי משכחת דלמא בסיפר דברים בעלמא ולא להתיר ולא להעיד לדידן ניחא דפריך הא חשש דלמא מתכוין או דדומה להגדת עדות כנ"ל ומשני במסיח לפי תומו כו' ודו"ק. לפ"ז בנ"ד שהעד חקר ושאל אחריו שרצה לקבל ממנו מעות ובאותו פעם לא היה שייך שום עדות או היתר כי אחיו היה חי כמה שנים אחר זה א"צ מסיח לפי תומו ונאמן העכו"ם וזה ברור:
361
שס״בעוד יש מקום עיון כי ריעותא בהגדת העכו"ם שלא הזכיר שם אביו רק אפרים מהמבורג שהיה בקלוסטר הנה מפורש ושום שכל בהרבה שו"ת דסגי אפילו בערוה החמורה בא"א בשמו ושם עירו וקצת מהם אני מ"ר מ"ק. במהר"ם מלובלין סימן נ"ז ובמהריב"ל כלל א' שמו ושם עירו סגי א"צ להזכיר ש"א ובמשפטי שמואל סימן פ"א ובתשובת זקני משאת בנימין סימן מ"ד מ"ה עוד במהר"ם מלובלין סימן קל"ג והרבה בעלי תשובת מסכימים לזה. ועיין בשו"ת כנסת יחזקאל שחברתי בעז"ה סימן נ"ב. ובפרט בנ"ד שהיה משומד ומסקנת ר"י מינץ ורמ"א בהג"הה שאם נשאת לא תצא דין נפל למים שאין להם סוף הוא דג"כ אם נשאת לא תצא. וכתבו הפוסקים מאחר דאם נשאת לא תצא יצא מכלל איסור דאורייתא ואיסור דרבנן וספק להקל עיין סימן י"ז בקונטרס ובב"ש ובב"י והעיד הרשד"ם סימן מ"ג שנהגו ב"ד בשלאנוקי להתיר בשמו ושם עירו אף שלא הגיד ש"א בפרט כי לא הוחזקו ר"ל מאותו זמן שיצא מן הכלל שהיה אפרים אחר מהומברג שיצא מן הכלל ובלא הוחזקו תרי רובי של פוסקים וכמעט כולם מסכימין שאין צריך להזכיר שם אביו מצורף לזה שכתב לאמו שאם יבא אחד ממשפחתו שיתן לו מעות והוא באטליא והעד חקר באטליא ואמרו שכן היה שם והלך לרוים. ודאי הוא האיש רע ובליעל ואין פקפוק מכח שלא הוזכר שם אביו וק"ל:
362
שס״געוד לפקפק באותו עדות אם הלכה כרא"ש דחד סהדי אינו נאמן להעיד שמת היבם ואנו מתירין מכח שהיה משומד אשר מתירין הרבה פוסקים א"כ יש לחוש פן עשה תשובה והלך משם א"כ נשאר רק עדות העכו"ם דלהרא"ש לא מהני והפוסקים דמתירין במשומד היינו שיודעין שעדיין הוא משומד. הא נמי אין חששא: הנה כל הפוסקים במקום עיגון לא חשו לדברי הרא"ש כמ"ש למעלה. ובתשובת כנסת יחזקאל שחברתי סימן מ"ה שדעת התוספת כדעת הרי"ף שנאמן ע"א במת יבם ומקובלים אנחנו מפי סופרים וספרים בכ"מ שהרי"ף בדעת אחד עם בעלי תוספת פוסקין כמותן ואין משגיחין בשאר פוסקים וכן כתב מהרי"קו ועיין תמ"ע בפרט במקום עיגון כמ"ש למעלה פוסקין דלא כהרא"ש ונכונה דיבר ודקדק הב"ח בתשובת סימן ע"ו מלשון הרא"ש שכתב קשה הדבר להקל בע"א שמעיד על מיתת יבם מדאמר קשה פי' באם היה אפשר לחקור הטיב אמנם במקום עיגון מודה הרא"ש להרי"ף דנאמן עכ"ל. עוד אחר שהיה בגלילות אלו משומד שנים הרבה מוקמינן אחזקה דלא עשה תשובה כל באי' לא ישובן ואם ישובן לא ישיגו אורחת חיים. וגם אם הי' עשה תשובה וחזר לדת ישראל לא היה מונע לנחם את אמו ומשפחתו דומה לס"ד דר"נ על חסא אם אין חסא קלא אית ליה אף דמסקנא דגמרא לא כן אף על פי כן מצטרפין להיתר כמ"ש בכמה ש"ות ע"כ יש לסמוך בלי פקפוק על דעת הרי"ף ושאר פוסקין מסיח לפי תומו נאמן במת היבם:
363
שס״דעוד יש כאן ספק פן מת דאף דקאמר ביומא מיתה לא שכיחא פירשו התוספת והרבה המפרשים ופוסקים דפירש מיתה פתאום כמו אשתו של כה"ג שתמות פתאום בי"כ אבל מיתה שכיחא כדאיתא ביבמות. וכמו דמספקינן אם עשה תשובה כן ספק פן מת או פן עדיין עומד בשמדות: והרד"ך בתשובת בית ט' הסכים במשומד בלי שום ספק רק היה רחוק מן החלוצה והוא בעין בלי חליצה אם יסכימו עמו שאר רבנים ע"ש. וק"ו בנ"ד שיש לסמוך על עדות העד והגדת העכו"ם כדעת הרי"ף בלי פקפוק. דעתי הנמוכה וקלושה באופן שיסכמו עמי שני גאוני ארץ אשכנז המפורסמים ואז אף אני נקטה נפשי בשלוחי דגלימא שהאשה הנ"ל אינה זקוקה כלל ומותרת לכל גבר די תצביין: נלענ"ד אם יסכמו עמי כנ"ל גמרתי וחתמתי יום הששי לסדר כל אשה חכ"מת ל"ב וגו' כ"ו אדר הקטן יחזקאל מבית קצנאלנפוגין:
364
שס״הע"כ דברי הרב אות באות מלה במלה. כאשר נשתלחו לידינו ולא שלחנו בו יד להגיה אף אם נמצאו בו זר"ות כפול יתיר חליף מ"מ כוונתו רצויה וניכרת למבין בנקלה:
365
שס״וראה ראיתי השאלה. עמוקה מש"אול גבהי שמים מה תדע מה למעלה. מי יעלה לנו השמימה ויודיענו הכרעת ההלכה המונחת עד שיבא אליהו לפשוט הספיקות ועדיין היא תלויה בכף מאזנים מעויין ולא פירשוה חכמים בבה"מ בישיבה. אם מומר זוקק אשתו או אשת אחיו לחליצה וליבום או לא נתחייבה. ואת אשר נגזר עליה מאת מחו' ה"הג אב"ד נר"ו מרא דאתרא הדין כמבואר בתשובתו בארוכה אשר שלח לידינו לעיין בה. ולחוות דעתנו הקלה הרעה או הטובה. והיא גופא גזרה קשה גזרה תורת חכמתו וענוותנותו כי מי אני ומה חיי דל והלך מה האדם שיבוא אחר המלך את אשר כבר עשוהו באר חפרוהו שרים במשענותם גברי מגיחי קרבא. וגם אנכי היום סמכוני באשישות כי חליתי היום שלשה שבועות עלול מנזילות ובמיחוש הקאטהר תשש כחי כנקבה. ולא אוכל ולצאת ולבא. בהויות דאביי ורבא. כאיש חלוץ לצבא. ומר בעי מני מילתא דבעי טעמא רבה. מנזיהותיה מסתפינא ומטיבותיה אמר בה טובא. דצריכא לפנים וצריכה רבה. מכל מקום לעשות רצונו חפצתי כי אין מסרבין לגדול ואנקוט נפשי בקצרה כאשר יוכלון שאת כוחותי החלושות כעת ואתפוס במועט המחזיק את המרובה. מבלי דרישה וחקירה ועיון בספרים כל עיקר ועד בשחק נאמן כי לא יכולתי לדחוק השעה ולאנוס את הזמן לעיין ולחקור בספרי הקדמונים כמו שראוי ומחויב למי שעומד במקום שעומדין בעלי תשובה. וכ"ש שלא מצאתי ידי ורגלי בבית המדרש לפרושים הפורשים בים הגדול לשוט אחר מקום הגדולים בעלי אסופות וחיבורי ש"ות חדשים גם ישנים דגולים מרבבה. לא היה ביכולתי כלל לעת כזאת לפתוח אפילו ספר אחד מהם וכיוצא בהם לעיין בו מטעם הנ"ל אשר לא הניחני מלבד המניעה מפאת משא הטרדו' הכבדות הנועדות עלי היו כולנה (אם אין עזרתי בי) לא ירפוני עד בלעי רוקי לכן הוא דבר בלתי אפשרי כעת כמעט נמנע בחקי להתהלך ברחבה. עד אשר אמצא שעת הכושר עת רצון מילתא לחדודי ולאוקומי אגירסא סייעתא דשמיא ליהוי בהדן לכייל בכיילא רבה. אשובה אראה אשמור דרך העיון איטיב החקירה כראוי וכחובה. הנה הצעתי התנצלותי להיות נקי מה' ומישראל למען דעת כל הרואה מה שכתוב כאן האמת אמנה היו דברינו בפעם הזאת בלי חיפוש ובדיקה יפה כי מאת ה' היתה נסבה. ואין לתפוס אותנו על ככה כי ההכרח לא יגונה זכרה לי אלהי לטובה. עתה אלכה לי אל הר המור הר המוריה תשו' הרב המורה נר"ו שממנו יצאה הוראה להקל בנדון הלז מטעמים שזכר בהרחבה. ואגע בקצהו אפס כולו לא תראה אותי לוקח לקח טוב לחידודי. לא נצרכה אלא לפלפולא בעלמא. רק כפי המצטרך בהכרח לנדון ככשורא לצלמא. כי היכא דלא לימטיין מכשרא שיבא. הא קושיא והא פירוקה הרפה אם חזקה ראיה ראיה ומה טיבה. ובעז"ה אענה חלקי ה' אמרה נפשי אל תצל מפי דבר אמת כאשר חשקתי לאהבה. גרסה נפשי לתאבה:
366
שס״זבירור דברי הראשוני' בענין זיקת מומר לעשותו סעד לצדדי ההיתר מיהא לאו בחד' מחתא מחתינהו וחילוף הנושא הלז מזולתו
אמר יעבץ בעיקר דבר זה שנחלקו בו הגאונים הקדמונים אם מומר זוקק אשתו ואשת אחיו ליבום וחליצה. כבר כתבנו הנלע"ד זה שנים רבות למעלה מעשרה שנשאל אצלינו והשבנו כיד ה' הטובה עלינו בדברים קצרים מספיקים. וחלקנו בין הפרקים. ועפ"ז יכולנו לקרב דעות החולקים. כמעט אפשר לומר דלא פליגי רבוותא אלא מר אמר מילתא ומר אחריתא: עכ"פ לא ראינו להפריד לבבות הפוסקים. קרובים לא נעשו רחוקים. כפי העולה בראשית המחשבה לרואה מחלוקתם. כאשר יתבאר מתוך דברי תשובתנו המועתקת הלום. כרצון מעכ"ת נר"ו. (ועכשיו זיכני השי"ת לראות שכיוונתי לדעת גדולים קדמונים בשבוע הלז במכירת הספרים שעשה הה"ג נר"ו קנו לי ספר א' ישן נקרא כפתור ופרח אשר לא ראיתיו עד הנה. וראה פניו לא פיללתי בעד הדין הלז כי לא יעלה על הדעת שידבר מזה שאינו מענין הספר כלל שכל עסקו בדיני א"י והלכותיה. ובהיותי משוטט בו לרוב חשקי כי חדת הוא לי וקדמון. אגב אורחא מצאתי לו ז"ל דברים בדין זה ממש כחילוק שחילקתי מסברא דנפשי ומהראיה בעצמה. והנאני מאד ותקילא לי כי כולא תלמודאי. ואמינא חדאי נפשאי). ואחר הדברים והאמת האלה אגע בצנור נדון שלפנינו בקצה המטה אשר בידי הכהה ואומר עם קנ"י אם אמנם הפוסקים נחלקו לשתי מערכות בדין זה. וזה זמן רב בעניותנו זכינו לדון להלכה כדעת המתירין שנראית באמת דעה ישרה בריאה וחזקה כראי מוצק וכדאי לסמוך עליה בשעת הדחק אף למעשה במקום שיש סניף טהור להקל בל"ז כאשר גלינו דעתינו בהעתק תשו' הלז הכתובה ומונחת מאז. אבל אין הדברים אמורים אלא בידוע לעובד ע"ז במוחלט כמו שביארנו שם בס"ד. משא"כ היכא דליכא למיקם עלה דמילתא בבירור. בסתמא אמרינן דלבו לשמים כדמוכח בי"ד ובדוכתי טובא והארכתי בתשו' הנדפסת בס"ד מחי' ש"י סי' ג' יע"ש. ובפרט האידנא דאפילו גוים שבח"ל לאו עע"ז נינהו אלא מנהג אבותיהם בידיהם. כ"ש ישראל שהמיר שאינו בחזקת מין גמור (להקל) עד שיוחזק לאדוק בע"ז. הא לא"ה ודאי תלינן דלטעמא דאיסורא בלחוד קעבד. כמו שהוא מדרכן של עוברי עברה הללו רובן אינן עושין אלא להשביע יצרן בעבירה או לחימוד ממון וכה"ג. ומומר כזה פשיטא דאסור להורידו מחיים שאולה. אדרבא מצווים להחיותו. ולהחזיר אבדת גופו ונשמתו. כל כמה דלא פקר להכעיס ואביק מיבק בע"ז. והארכנו בזה בתשו' הנ"ל הדפוסה כעת בעזה"י. וכ"ש היכא דאיכא נמי ידים מוכיחות דלבו לשמים ואוהב קרוביו כמו שמוכיח מ"ש עליו אמו ע"פ כתבו. ש"מ דיהדות תקועה בלבו ואינו עושה אלא לפנים. ביחוד אם הוא כאשר שמעתי שנשכר לחיילות ובא לידי מדה זו מחמת חמוד ממון וחסרון כיס לא מחמת כוונתו לע"ז כלל. דכל כי האי אפשר דאפילו יי"נ אינו עושה. מיהא בנדון זה דזיקה פשיטא דאף לדברי המקילין במומר. כה"ג חיישינן וליכא דשרי לה. דכל כי האי לאו מומר שמיה לכל דבר. ואינהו ז"ל לא איירו אלא במומר לע"ז הגמור והמוחלט בודאי כנז'. וגם שהוא בפנינו ועודנו לא ישוב מדרכו הרעה. לאפוקי היכא דליתיה קמן. דאיכא למימר דהדר ביה ועבד תשובה. כה"ג נמי מי אמרי. לאפקועי זיקה בלא כלום הא לא אשכחן למ"ד אפילו בודאי וק"ו לספק ושמא ר"ל דלא ידעינן ביה השתא דעומד במרדו בברי:
אמר יעבץ בעיקר דבר זה שנחלקו בו הגאונים הקדמונים אם מומר זוקק אשתו ואשת אחיו ליבום וחליצה. כבר כתבנו הנלע"ד זה שנים רבות למעלה מעשרה שנשאל אצלינו והשבנו כיד ה' הטובה עלינו בדברים קצרים מספיקים. וחלקנו בין הפרקים. ועפ"ז יכולנו לקרב דעות החולקים. כמעט אפשר לומר דלא פליגי רבוותא אלא מר אמר מילתא ומר אחריתא: עכ"פ לא ראינו להפריד לבבות הפוסקים. קרובים לא נעשו רחוקים. כפי העולה בראשית המחשבה לרואה מחלוקתם. כאשר יתבאר מתוך דברי תשובתנו המועתקת הלום. כרצון מעכ"ת נר"ו. (ועכשיו זיכני השי"ת לראות שכיוונתי לדעת גדולים קדמונים בשבוע הלז במכירת הספרים שעשה הה"ג נר"ו קנו לי ספר א' ישן נקרא כפתור ופרח אשר לא ראיתיו עד הנה. וראה פניו לא פיללתי בעד הדין הלז כי לא יעלה על הדעת שידבר מזה שאינו מענין הספר כלל שכל עסקו בדיני א"י והלכותיה. ובהיותי משוטט בו לרוב חשקי כי חדת הוא לי וקדמון. אגב אורחא מצאתי לו ז"ל דברים בדין זה ממש כחילוק שחילקתי מסברא דנפשי ומהראיה בעצמה. והנאני מאד ותקילא לי כי כולא תלמודאי. ואמינא חדאי נפשאי). ואחר הדברים והאמת האלה אגע בצנור נדון שלפנינו בקצה המטה אשר בידי הכהה ואומר עם קנ"י אם אמנם הפוסקים נחלקו לשתי מערכות בדין זה. וזה זמן רב בעניותנו זכינו לדון להלכה כדעת המתירין שנראית באמת דעה ישרה בריאה וחזקה כראי מוצק וכדאי לסמוך עליה בשעת הדחק אף למעשה במקום שיש סניף טהור להקל בל"ז כאשר גלינו דעתינו בהעתק תשו' הלז הכתובה ומונחת מאז. אבל אין הדברים אמורים אלא בידוע לעובד ע"ז במוחלט כמו שביארנו שם בס"ד. משא"כ היכא דליכא למיקם עלה דמילתא בבירור. בסתמא אמרינן דלבו לשמים כדמוכח בי"ד ובדוכתי טובא והארכתי בתשו' הנדפסת בס"ד מחי' ש"י סי' ג' יע"ש. ובפרט האידנא דאפילו גוים שבח"ל לאו עע"ז נינהו אלא מנהג אבותיהם בידיהם. כ"ש ישראל שהמיר שאינו בחזקת מין גמור (להקל) עד שיוחזק לאדוק בע"ז. הא לא"ה ודאי תלינן דלטעמא דאיסורא בלחוד קעבד. כמו שהוא מדרכן של עוברי עברה הללו רובן אינן עושין אלא להשביע יצרן בעבירה או לחימוד ממון וכה"ג. ומומר כזה פשיטא דאסור להורידו מחיים שאולה. אדרבא מצווים להחיותו. ולהחזיר אבדת גופו ונשמתו. כל כמה דלא פקר להכעיס ואביק מיבק בע"ז. והארכנו בזה בתשו' הנ"ל הדפוסה כעת בעזה"י. וכ"ש היכא דאיכא נמי ידים מוכיחות דלבו לשמים ואוהב קרוביו כמו שמוכיח מ"ש עליו אמו ע"פ כתבו. ש"מ דיהדות תקועה בלבו ואינו עושה אלא לפנים. ביחוד אם הוא כאשר שמעתי שנשכר לחיילות ובא לידי מדה זו מחמת חמוד ממון וחסרון כיס לא מחמת כוונתו לע"ז כלל. דכל כי האי אפשר דאפילו יי"נ אינו עושה. מיהא בנדון זה דזיקה פשיטא דאף לדברי המקילין במומר. כה"ג חיישינן וליכא דשרי לה. דכל כי האי לאו מומר שמיה לכל דבר. ואינהו ז"ל לא איירו אלא במומר לע"ז הגמור והמוחלט בודאי כנז'. וגם שהוא בפנינו ועודנו לא ישוב מדרכו הרעה. לאפוקי היכא דליתיה קמן. דאיכא למימר דהדר ביה ועבד תשובה. כה"ג נמי מי אמרי. לאפקועי זיקה בלא כלום הא לא אשכחן למ"ד אפילו בודאי וק"ו לספק ושמא ר"ל דלא ידעינן ביה השתא דעומד במרדו בברי:
367
שס״חמ"ש הרב עד"ה כמה קשה להולמו ודבריה' ז"ל ברורים ומוכרחים לחלק בין אחוה לאחוה
השתא דאתינן להכי טירחא דלא צריך הוא ומלאכה שאינה צריכה לגופה של הלכה. לסייע דעת המפקיעין זיקת מומר דמ"מ מסייע שאין בו ממש יהא באופן זה האמור ומה זו סמיכה. אפ"ה ניחוש ליקרא דסבא. מר ניהו רבה. דרמי דיקלא וזקפיה דטבא ליה עבדינן גמרא ניגמור זמורתא תהא לאו טעמא בעי ולא שויוה כהילכתא בלא טעמא מחידושא לא ילפינן. וניחזי אנן מ"ט קדחי מר דברי האומרים בטעמן של המתירין משום דאינו נקרא אח. וקאמר מר דליתא משום דיעקב קרא לעשו אח וכה"ג נסיב קראי אחריני. ותמיהא לי טובא אטו לא שני ליה למר בין אחוה דכתיבא לענין סיפור דברים בעלמא ובין אחוה הנאמרת בדיני התורה וחוקיה ומשפטיה ומצותיה שאין לזר אתנו חלק ונחלה וזכרון בה. ומדוע לא יקרא יעקב לעשו אח. אחר שאחיו הוא מלדה ומבטן. וכי מי נטל יחוסו ממנו. ודעדיפא ה"ל לאתויי דקב"ה נמי קרייה הכי והודה באחוה שלו גם בדין תורה ומקרא מלא הוא לא תתעב אדומי כי אחיך הוא. אבל גם מזה אין ראיה. דהתם טעמא דקרא הוא. מאחר שבא לדחותו ולהרחיקו מהאחוה לאוסרו עד דור שלישי. חזר וקירבו ביד אחת לתת טעם למה חזר ונראה אחר שנדחה. והפה הקדוש ית' שאסרו במקצת הוא שהתירו במקצת. אע"פ שהי' ראוי להתרחק וכמו שנאסר באמת יותר משאר אומות. הנה זה עצמו יורה שטעם האחוה לא יספיק להכשירו במקום אחר שלא גילתה תורה. ואין לך בו אלא חידושו. עם היות שאחוותו וקורבתו אלינו ביחוס משפחה לעולם קיימת ואף במדת הרחמנות לא נחלקה התיומת כמ"ש חז"ל במג"ת אי שמים לא אחים אנחנו ונתגוללו רחמיהם עלינו וכן אמרו רחמנא או בטולך או בטולא דבר עשו. אבל אין לכל זה ענין במשפטי התורה כנז'. דהא מיהא בעלמא היכא דכתב רחמנא אחיך סתמא בדינא דאורייתא. ודאי אימעיט עשו לפי שאינו אח במצות כדאיתא טובא. עד ששפת יתר הוא להאריך בכך ולהטפל בהבאת ראיה ומראה מקומות ומבואר הדבר מאד מעצמו. שהרי אם אי אתה אומר כן ח"ו יביא לידי הריסה גדולה. שלפי דבריו לא נתמעט זרע עשו מהיות מלך על ישראל. אע"ג דכתיב מקרב אחיך. וכן אתה אומר בנביא שכתוב בו נביא מקרבך מאחיך. וח"ו נתת פתחון פה למינין לרדות. ויהא זרעו אסור בנשך. אדרבה יתחייב להחיותו מן הכתוב וחי אחיך עמך וכאלה רבות שאין להאריך בהם. ע"כ ודאי זה החילוק שאמרנו בין סתם אחוה תוריית ר"ל הנזכרת בדיני התורה. ובין אחוה יחוסית הנז' בזולת זה. הוא דבר מוכרח בעצמו וברור מאד ולכן נראין דברי האומרים טעם כעיקר הנ"ל ולא נדחין כלל:
השתא דאתינן להכי טירחא דלא צריך הוא ומלאכה שאינה צריכה לגופה של הלכה. לסייע דעת המפקיעין זיקת מומר דמ"מ מסייע שאין בו ממש יהא באופן זה האמור ומה זו סמיכה. אפ"ה ניחוש ליקרא דסבא. מר ניהו רבה. דרמי דיקלא וזקפיה דטבא ליה עבדינן גמרא ניגמור זמורתא תהא לאו טעמא בעי ולא שויוה כהילכתא בלא טעמא מחידושא לא ילפינן. וניחזי אנן מ"ט קדחי מר דברי האומרים בטעמן של המתירין משום דאינו נקרא אח. וקאמר מר דליתא משום דיעקב קרא לעשו אח וכה"ג נסיב קראי אחריני. ותמיהא לי טובא אטו לא שני ליה למר בין אחוה דכתיבא לענין סיפור דברים בעלמא ובין אחוה הנאמרת בדיני התורה וחוקיה ומשפטיה ומצותיה שאין לזר אתנו חלק ונחלה וזכרון בה. ומדוע לא יקרא יעקב לעשו אח. אחר שאחיו הוא מלדה ומבטן. וכי מי נטל יחוסו ממנו. ודעדיפא ה"ל לאתויי דקב"ה נמי קרייה הכי והודה באחוה שלו גם בדין תורה ומקרא מלא הוא לא תתעב אדומי כי אחיך הוא. אבל גם מזה אין ראיה. דהתם טעמא דקרא הוא. מאחר שבא לדחותו ולהרחיקו מהאחוה לאוסרו עד דור שלישי. חזר וקירבו ביד אחת לתת טעם למה חזר ונראה אחר שנדחה. והפה הקדוש ית' שאסרו במקצת הוא שהתירו במקצת. אע"פ שהי' ראוי להתרחק וכמו שנאסר באמת יותר משאר אומות. הנה זה עצמו יורה שטעם האחוה לא יספיק להכשירו במקום אחר שלא גילתה תורה. ואין לך בו אלא חידושו. עם היות שאחוותו וקורבתו אלינו ביחוס משפחה לעולם קיימת ואף במדת הרחמנות לא נחלקה התיומת כמ"ש חז"ל במג"ת אי שמים לא אחים אנחנו ונתגוללו רחמיהם עלינו וכן אמרו רחמנא או בטולך או בטולא דבר עשו. אבל אין לכל זה ענין במשפטי התורה כנז'. דהא מיהא בעלמא היכא דכתב רחמנא אחיך סתמא בדינא דאורייתא. ודאי אימעיט עשו לפי שאינו אח במצות כדאיתא טובא. עד ששפת יתר הוא להאריך בכך ולהטפל בהבאת ראיה ומראה מקומות ומבואר הדבר מאד מעצמו. שהרי אם אי אתה אומר כן ח"ו יביא לידי הריסה גדולה. שלפי דבריו לא נתמעט זרע עשו מהיות מלך על ישראל. אע"ג דכתיב מקרב אחיך. וכן אתה אומר בנביא שכתוב בו נביא מקרבך מאחיך. וח"ו נתת פתחון פה למינין לרדות. ויהא זרעו אסור בנשך. אדרבה יתחייב להחיותו מן הכתוב וחי אחיך עמך וכאלה רבות שאין להאריך בהם. ע"כ ודאי זה החילוק שאמרנו בין סתם אחוה תוריית ר"ל הנזכרת בדיני התורה. ובין אחוה יחוסית הנז' בזולת זה. הוא דבר מוכרח בעצמו וברור מאד ולכן נראין דברי האומרים טעם כעיקר הנ"ל ולא נדחין כלל:
368
שס״טטעמו של ה"ה בהפקעת זיקה דמומר אינו משביח דעת המתירין כלל במ"כ ואין לו שומעין שלא אמר כהלכה ומומר וזרעו אחריו הרי הן בכל תורת נחלה
ומ"ש הרב נר"ו בטעם הדבר משום דאין מתקיים בו יקום ע"ש אחיו לנחלה דלא שייך במומר ח"ו שיזכהו המקום לנחלה שהוא מן המורידין כו'. פליאה דעת ממני וכי מי נטל ממנו ירושתו בדין תורה ומקרא כתוב הדר הוא כי ירושה לעשו נתתי ובפירוש אמרו חז"ל קידושין (די"ח) דילמא ישראל מומר שאני. וקס"ד דעדיף מעכו"ם בהא. ובמסקנא אף הגוי יורש אביו דבר תורה וכ"ש המומר. והכי קיי"ל בסימן רפ"ג דמומר יורש אביו (וכן הוא בכל תורת נחלה המשמשת והולכת בסדר נחלות) אם לא משום קנסא. ונפקא מניה היכא דאית ליה בני דירתי בחריקיה ובאתריה קיימי ומכחיה קאתו. ואע"ג דלדידיה קנסו לזרעו לא קנסו דכתיב יכין וצדיק ילבש. וא"כ מה טעם נסלקהו מחמת זה מדין יבום וחליצה ונתיר יבמה לשוק על סמך זה. כיון דבר ירושה הוא נמי: אפילו נימא דהכי הוא דלעיכובא טרח וכתב קרא דירד לנחלה. ואם לאו לא יהא זוקק אשת אחיו כלל. ואין לזה גילוי בעולם לא רמז ולא רמיזה בשום מקום מדברי חז"ל שיהא קפידא בנחלה. וזולתה לא תתקיים מצות יבמין. א"כ אף אנו נאמר לפ"ד היכא דמיקיים קרא יקום על שם אחיו בנחלה. היינו דירית מידי מייבם וחליץ. דלא ירית לא. אלא ודאי הא לאו מילתא ומאין הרגלים לחדש דבר כזה מלבנו לתלות קיום המצוה כל עיקר בדבר טפל ומקרה בלתי מחויב שזכרה תורה איך להתנהג כשיזדמן כך שהניח נכסים שירשם הקם על שם אחיו. לא בחיוב החלטי בשום פנים זה פשוט מאד:
ומ"ש הרב נר"ו בטעם הדבר משום דאין מתקיים בו יקום ע"ש אחיו לנחלה דלא שייך במומר ח"ו שיזכהו המקום לנחלה שהוא מן המורידין כו'. פליאה דעת ממני וכי מי נטל ממנו ירושתו בדין תורה ומקרא כתוב הדר הוא כי ירושה לעשו נתתי ובפירוש אמרו חז"ל קידושין (די"ח) דילמא ישראל מומר שאני. וקס"ד דעדיף מעכו"ם בהא. ובמסקנא אף הגוי יורש אביו דבר תורה וכ"ש המומר. והכי קיי"ל בסימן רפ"ג דמומר יורש אביו (וכן הוא בכל תורת נחלה המשמשת והולכת בסדר נחלות) אם לא משום קנסא. ונפקא מניה היכא דאית ליה בני דירתי בחריקיה ובאתריה קיימי ומכחיה קאתו. ואע"ג דלדידיה קנסו לזרעו לא קנסו דכתיב יכין וצדיק ילבש. וא"כ מה טעם נסלקהו מחמת זה מדין יבום וחליצה ונתיר יבמה לשוק על סמך זה. כיון דבר ירושה הוא נמי: אפילו נימא דהכי הוא דלעיכובא טרח וכתב קרא דירד לנחלה. ואם לאו לא יהא זוקק אשת אחיו כלל. ואין לזה גילוי בעולם לא רמז ולא רמיזה בשום מקום מדברי חז"ל שיהא קפידא בנחלה. וזולתה לא תתקיים מצות יבמין. א"כ אף אנו נאמר לפ"ד היכא דמיקיים קרא יקום על שם אחיו בנחלה. היינו דירית מידי מייבם וחליץ. דלא ירית לא. אלא ודאי הא לאו מילתא ומאין הרגלים לחדש דבר כזה מלבנו לתלות קיום המצוה כל עיקר בדבר טפל ומקרה בלתי מחויב שזכרה תורה איך להתנהג כשיזדמן כך שהניח נכסים שירשם הקם על שם אחיו. לא בחיוב החלטי בשום פנים זה פשוט מאד:
369
ש״עביאור לשון הטור דלא כוותיה
דברי הטור פשוטים לענ"ד דמעיקרא נסיב מאי דפשיטא טפי דמהי תיתי לא תהיה אשת המומר זקוקה. וגם זיקת יבם מומר בכלל דהא בהא תליא לכאורה. והדר קאמר ואת"ל דאינה זקוקה מטעם שיהא. אכתי לא ניחא מ"ט לחלק בין היה מומר בשעת קידושין או לא. דאם איתא דמומר אינו זוקק משום דהמרתו גרמה לו שנסתלק מהאחוה. א"כ בכל גוונא תשתרי מהאי טעמא:
דברי הטור פשוטים לענ"ד דמעיקרא נסיב מאי דפשיטא טפי דמהי תיתי לא תהיה אשת המומר זקוקה. וגם זיקת יבם מומר בכלל דהא בהא תליא לכאורה. והדר קאמר ואת"ל דאינה זקוקה מטעם שיהא. אכתי לא ניחא מ"ט לחלק בין היה מומר בשעת קידושין או לא. דאם איתא דמומר אינו זוקק משום דהמרתו גרמה לו שנסתלק מהאחוה. א"כ בכל גוונא תשתרי מהאי טעמא:
370
שע״אמ"ש בפי' התוס' דב"ק נעדר הבנה
מ"ש הרב נר"ו בפי' התוספות והר"מ לא קאימנא עלה שפיר וי"ל בה הרבה אלא דלא מצינא למשקל ולמטרי ולמטרח בשמעתא דכחיש חילאי. ולא צילא דעתאי כמאן דלא שתי רביעתא דחמרא כמה יומי ואכתי לא ברי נפשאי. משו"ה שביקנא לה השתא מלמידק כולי האי וריהטא דסוגיא כדקאי קאי. ומאי דחדית לן מר בכוונת התוספת נעלם ממני והוא פלאי. וכן מה שהשיג על המפרשים דברי הר"מ דדייק לה מדלא פריך א"מ נפלה לפני מומר ע"כ אין זיקה במומר. וקמהדר מר בבדיחותא לדין זה נבהלתי די"ל לא רצה למפרך א"מ נפלה לפני מומר די"ל אה"נ לא תחלוץ כו'. גם בזו לא ירדתי לסוף דעתו. מה החרדה צר לי על בהלתו. כי מה הועיל בכך והלא זהו מה שרוצים אותן מפרשים וק"ל:
מ"ש הרב נר"ו בפי' התוספות והר"מ לא קאימנא עלה שפיר וי"ל בה הרבה אלא דלא מצינא למשקל ולמטרי ולמטרח בשמעתא דכחיש חילאי. ולא צילא דעתאי כמאן דלא שתי רביעתא דחמרא כמה יומי ואכתי לא ברי נפשאי. משו"ה שביקנא לה השתא מלמידק כולי האי וריהטא דסוגיא כדקאי קאי. ומאי דחדית לן מר בכוונת התוספת נעלם ממני והוא פלאי. וכן מה שהשיג על המפרשים דברי הר"מ דדייק לה מדלא פריך א"מ נפלה לפני מומר ע"כ אין זיקה במומר. וקמהדר מר בבדיחותא לדין זה נבהלתי די"ל לא רצה למפרך א"מ נפלה לפני מומר די"ל אה"נ לא תחלוץ כו'. גם בזו לא ירדתי לסוף דעתו. מה החרדה צר לי על בהלתו. כי מה הועיל בכך והלא זהו מה שרוצים אותן מפרשים וק"ל:
371
שע״בביאור סוגית כותים דרפ"ק דחולין ולענין מה עשאום כג"ג מפורש יפה וה"ה נר"ו הפליג במ"כ
מה שהאריך רום מעלתו להוכיח מסוגיא דפ"ק דחולין. דמומר אינו זוקק ותמצית ראייתו היא משום דר"ג ור"מ ס"ל דכותים גירי אמת הן כמ"ש התוספות וגזרו עליהם ומסתמא גם ר"א ור"א הכי ס"ל דגירי אמת ואעפ"כ גזרו דאי נאמר שעתה נתברר לפני ר"א ור"א דהאמת כמ"ד גירי אריות הן מאי פריך והא רבנן ר"ג ור"מ גזרו הא נפקא מנה טובא בכל מצות שבתורה וק"ל. והא דלא משני דנ"מ לענין ביטול דלא גזרו ר"ג ור"מ ור"א ור"א גזרו דקשה באמת למה גזרו לענין עירוב וכו'. לפ"ז אחר דגירי אמת הן וישראלים כשרים היו איך עשאום כג"ג הא נ"מ חורבא אם לישראל בן מן אשה כשרה ובן זנונים מן כותית ויטעה אחר שהן ג"ג בנה כבן הנולד מן הגויה וימות בן הישראלית ויטעה שתפק בלי חליצה אם ימות בלי ז"ק אלא ודאי כן האמת מאחר שעובדי ע"ז הן וכגוי גמור אין זקוקה לו כמו כן מומר כו'. זה נלענ"ד טעם דר"י גאון וכת דיליה עכ"ד מעכ"ת. ולענ"ד אין משם ראייה כלל דהא פשיטא דגירי אמת הן אליבא דר"ג ור"מ כדברי התוספות ומשו"ה מעיקרא יהבי להו דין ישראל לכל דבר עד שמצאו להם ע"ז שהיו עובדין אותה במקום אחד בלבד. וגזרו על כולן. דאזדו לשיטתייהו דחיישי למיעוטא. משו"ה גזרו עלייהו בתר הכי להיות דינם כג"ג והיינו ודאי לחומרא דוקא. לומר שדין גוים יש להם לכל דבריהם במקום שהוא להחמיר כשאנו עושין אותן כג"ג. והיינו דמסיק תלמודא מאי כגוים גמורים לאתויי נמי עד שישכיר. דאע"ג דמקולי עירוב שנו בכל מקום. מ"מ הני תנאי דיהבי להו דין ג"ג לא פלוג בהו תו. אפילו במילי דרבנן דקילי טובא כגון עירוב. ג"כ נתנו להם דין ג"ג לחומרא שכן כח חכמים יפה. אבל לקולא מי אמור. הא ודאי לאו מילתא היא לגמרי חס ליה למר למימר הכי ולבנות דיוק על זה להקל באיסור ערוה חלילה והרי זה מוכרח בפירוש הסוגיא בלי ספק וסרו מהר כל הדקדוקים דבודאי הוה מצי לאשכוחי נפקותא טובא לכמה מצות ודינים גדולים וחמורים מזו שזכרו. והוה להו למינקט רבותא אי כדעתיה דמר. אלא פשיטא הא לא ס"ד כלל. דלהקל ודאי לא אמרו לעשותן כג"ג (אע"פ שיש בידינו כיוצא בה שאמרו להקל כמ"ש בתשו'. ההיא ודאי שאני וק"ל) כיון דלא אתו עלה אלא מטעם חששא דמיעוטא. וגזרו רובא אטו מיעוטא. והיכא דהוי לחומרא כגון לאפקועי קידושין. צריך לומר איפכא דאפי' בהנך דקביעי באתרייהו דשכיחי וידיעי בעובדי ע"ז. ניחוש לקדושין דידהו משום רובא דשכיח בשאר דוכתי. דלא ידעינן בהו דפלחי לע"ז. וקידושיהן קידושין מסתמא עד שיוחזקו. והן גוררין את המיעוט להחמיר. שכן בכל מקום הולכין אחר הרוב לדברי הכל. ולאו ק"ו הוא אם למיעוט חשו כאן לחומרא בדרבנן בעלמא. עאכ"ו לחוש לרוב. ובאיסור של תורה ודבר ערוה החמורה. שנמשכין המיעוט אחר הרוב. כללו של דבר נותנין עליהן חומרי גוים וחומרי ישראלים בכל הדברים. למ"ד גירי אמת הן כדס"ל להני תנאי ואמוראי. זה פשוט ברור ומוכרח בשיטת סוגיא זו ותו לא מידי. ולפי הבנתו לא ידעתי מה הוצרך מעכ"ת להתלבש בחששת נפקותא דחורבא ביבם דוקא. הא ודאי נפקא מנה טובא בכל מילי דעריות ואשת איש. ולימא בפשיטות דנפקא מנה חורבא דסברי אם קידש אשה בעדים אינה מקודשת ולא תיבעי גיטא. והוא הדין ליבם וכל דדמי. א"ו דכך הוא האמת וכסברתו הנ"ל. איברא לאו מילתא היא כדאמרן ולית בה ספיקא דלא עשאום כג"ג אלא להחמיר בלבד. ולחורבא כזו אין נכנסין ביחיד כלל. שאין הדבר מסור אלא לחכמים יודעי דת ודין. והם בעצמם פירשו את הדבר לענין מה עשאום כגוים גמורים. מכלל שלשאר דברים שהן להקל לא אמרו. וזה מובן באופן שלא ראינו ריח ראיה כל עיקר משם. והכל נכון בסוגיא בלי דוחק בעולם. וכן אינו דיוק כלל מה שהוקשה לו דלא משני דר"א ור"א גזרו לענין ביטול. ר"ל דלעולם ר"ג ור"מ גזרו וקיבלו ואתו ר"א ור"א והוסיפו ביטול. שהרי אי אפשר לומר כן דהא חזינן דשדור בתר הכי לאתויי חמרא. משמע ודאי דלענין יין נסך נמי הוצרכו לגזור מחדש. והיינו דקשיא לתלמודא למאי אי לשחיטה ויי"נ כדמשמע לכאורה דהשתא דשמיע להו לית כאן שומרי תורה הוא דגזור איינן ומעיקרא לא. אדרבה בחזקת היתר הוי קאי דהא שדרי אבתריה. וקמתמה עלה הא ודאי מהתם גזרו עלה ר"ג ור"מ איינם. ומאי טעמא באמת שדר ר' אבהו דבתרא הוה לאתויי חמרא מנייהו אטו לא שמיע ליה גזרתייהו דרבנן דקמיה. ולא סגי לשנויי שינויא דלאו שינויא דאביטול רשות גזרו. דאכתי לא ניחא מה טעם היקל ר"א ביין נסך. להכי שפיר משני דאינהו גזור ולא קיבלו. ובודאי ר"ג ור"מ אכולה מילתא גזרו בהו לחומרא. ולביטול רשות נמי עשאום כג"ג. כיון דמשום חששא דע"א נגעו בה וכנ"ל. אלא שלא נתקיימה גזרתם עד שבאו ר"א ור"א וחזרו ויסדוה. כל זה ברור מאד בס"ד:
מה שהאריך רום מעלתו להוכיח מסוגיא דפ"ק דחולין. דמומר אינו זוקק ותמצית ראייתו היא משום דר"ג ור"מ ס"ל דכותים גירי אמת הן כמ"ש התוספות וגזרו עליהם ומסתמא גם ר"א ור"א הכי ס"ל דגירי אמת ואעפ"כ גזרו דאי נאמר שעתה נתברר לפני ר"א ור"א דהאמת כמ"ד גירי אריות הן מאי פריך והא רבנן ר"ג ור"מ גזרו הא נפקא מנה טובא בכל מצות שבתורה וק"ל. והא דלא משני דנ"מ לענין ביטול דלא גזרו ר"ג ור"מ ור"א ור"א גזרו דקשה באמת למה גזרו לענין עירוב וכו'. לפ"ז אחר דגירי אמת הן וישראלים כשרים היו איך עשאום כג"ג הא נ"מ חורבא אם לישראל בן מן אשה כשרה ובן זנונים מן כותית ויטעה אחר שהן ג"ג בנה כבן הנולד מן הגויה וימות בן הישראלית ויטעה שתפק בלי חליצה אם ימות בלי ז"ק אלא ודאי כן האמת מאחר שעובדי ע"ז הן וכגוי גמור אין זקוקה לו כמו כן מומר כו'. זה נלענ"ד טעם דר"י גאון וכת דיליה עכ"ד מעכ"ת. ולענ"ד אין משם ראייה כלל דהא פשיטא דגירי אמת הן אליבא דר"ג ור"מ כדברי התוספות ומשו"ה מעיקרא יהבי להו דין ישראל לכל דבר עד שמצאו להם ע"ז שהיו עובדין אותה במקום אחד בלבד. וגזרו על כולן. דאזדו לשיטתייהו דחיישי למיעוטא. משו"ה גזרו עלייהו בתר הכי להיות דינם כג"ג והיינו ודאי לחומרא דוקא. לומר שדין גוים יש להם לכל דבריהם במקום שהוא להחמיר כשאנו עושין אותן כג"ג. והיינו דמסיק תלמודא מאי כגוים גמורים לאתויי נמי עד שישכיר. דאע"ג דמקולי עירוב שנו בכל מקום. מ"מ הני תנאי דיהבי להו דין ג"ג לא פלוג בהו תו. אפילו במילי דרבנן דקילי טובא כגון עירוב. ג"כ נתנו להם דין ג"ג לחומרא שכן כח חכמים יפה. אבל לקולא מי אמור. הא ודאי לאו מילתא היא לגמרי חס ליה למר למימר הכי ולבנות דיוק על זה להקל באיסור ערוה חלילה והרי זה מוכרח בפירוש הסוגיא בלי ספק וסרו מהר כל הדקדוקים דבודאי הוה מצי לאשכוחי נפקותא טובא לכמה מצות ודינים גדולים וחמורים מזו שזכרו. והוה להו למינקט רבותא אי כדעתיה דמר. אלא פשיטא הא לא ס"ד כלל. דלהקל ודאי לא אמרו לעשותן כג"ג (אע"פ שיש בידינו כיוצא בה שאמרו להקל כמ"ש בתשו'. ההיא ודאי שאני וק"ל) כיון דלא אתו עלה אלא מטעם חששא דמיעוטא. וגזרו רובא אטו מיעוטא. והיכא דהוי לחומרא כגון לאפקועי קידושין. צריך לומר איפכא דאפי' בהנך דקביעי באתרייהו דשכיחי וידיעי בעובדי ע"ז. ניחוש לקדושין דידהו משום רובא דשכיח בשאר דוכתי. דלא ידעינן בהו דפלחי לע"ז. וקידושיהן קידושין מסתמא עד שיוחזקו. והן גוררין את המיעוט להחמיר. שכן בכל מקום הולכין אחר הרוב לדברי הכל. ולאו ק"ו הוא אם למיעוט חשו כאן לחומרא בדרבנן בעלמא. עאכ"ו לחוש לרוב. ובאיסור של תורה ודבר ערוה החמורה. שנמשכין המיעוט אחר הרוב. כללו של דבר נותנין עליהן חומרי גוים וחומרי ישראלים בכל הדברים. למ"ד גירי אמת הן כדס"ל להני תנאי ואמוראי. זה פשוט ברור ומוכרח בשיטת סוגיא זו ותו לא מידי. ולפי הבנתו לא ידעתי מה הוצרך מעכ"ת להתלבש בחששת נפקותא דחורבא ביבם דוקא. הא ודאי נפקא מנה טובא בכל מילי דעריות ואשת איש. ולימא בפשיטות דנפקא מנה חורבא דסברי אם קידש אשה בעדים אינה מקודשת ולא תיבעי גיטא. והוא הדין ליבם וכל דדמי. א"ו דכך הוא האמת וכסברתו הנ"ל. איברא לאו מילתא היא כדאמרן ולית בה ספיקא דלא עשאום כג"ג אלא להחמיר בלבד. ולחורבא כזו אין נכנסין ביחיד כלל. שאין הדבר מסור אלא לחכמים יודעי דת ודין. והם בעצמם פירשו את הדבר לענין מה עשאום כגוים גמורים. מכלל שלשאר דברים שהן להקל לא אמרו. וזה מובן באופן שלא ראינו ריח ראיה כל עיקר משם. והכל נכון בסוגיא בלי דוחק בעולם. וכן אינו דיוק כלל מה שהוקשה לו דלא משני דר"א ור"א גזרו לענין ביטול. ר"ל דלעולם ר"ג ור"מ גזרו וקיבלו ואתו ר"א ור"א והוסיפו ביטול. שהרי אי אפשר לומר כן דהא חזינן דשדור בתר הכי לאתויי חמרא. משמע ודאי דלענין יין נסך נמי הוצרכו לגזור מחדש. והיינו דקשיא לתלמודא למאי אי לשחיטה ויי"נ כדמשמע לכאורה דהשתא דשמיע להו לית כאן שומרי תורה הוא דגזור איינן ומעיקרא לא. אדרבה בחזקת היתר הוי קאי דהא שדרי אבתריה. וקמתמה עלה הא ודאי מהתם גזרו עלה ר"ג ור"מ איינם. ומאי טעמא באמת שדר ר' אבהו דבתרא הוה לאתויי חמרא מנייהו אטו לא שמיע ליה גזרתייהו דרבנן דקמיה. ולא סגי לשנויי שינויא דלאו שינויא דאביטול רשות גזרו. דאכתי לא ניחא מה טעם היקל ר"א ביין נסך. להכי שפיר משני דאינהו גזור ולא קיבלו. ובודאי ר"ג ור"מ אכולה מילתא גזרו בהו לחומרא. ולביטול רשות נמי עשאום כג"ג. כיון דמשום חששא דע"א נגעו בה וכנ"ל. אלא שלא נתקיימה גזרתם עד שבאו ר"א ור"א וחזרו ויסדוה. כל זה ברור מאד בס"ד:
372
שע״גתשובו' חבילות שיש בהן ממש להפקיע מכל הקולו' הגדולות אשר כאן נמצאו בנדון הלז נוסף על הנז''. תמיהות קיימו' בדברי ה"ה נר"ו ותיוהות גדולו' נפלאות בעדות נער ובער
מעתה נבוא למסקנא דמילתא בנ"ד אשר העלה ואשר הביא בידו הה"ג נר"ו להיתר כי ראה מעכ"ת לסמוך עכ"פ על העד המעיד מפי גוי שהחליט לו דין מסל"ת. ואם אמנם אפשר היה הדבר להשמע שי"ל דין מסל"ת (ולא אחוש לדקדק בו כי אינני מטפל בכאן בדעות בעלי שו"ת כאמור) אם היה מברר דבריו העד שלא נתכוין להתיר. מה שלא נתבאר מלשונו (וסתמו כפירושו מבואר בהפך ע"ל ס"לב באורך) ומידי ספק לא יצאנו. עוד היקל עלינו לסמוך על דעת המקילין בלא הזכיר שם אביו. ולא נעלם ממנו שיש כת קודמין מגדולי עולם המחמירים בזה. ולפחות היל"ל תבדק המבורג מאותו זמן שיצא אפרים זה אם לא יצא אחר משם. אע"ג דלא הוחזק אפרים אחר שיצא מן הכלל. מ"מ כמה אפרים שכיחי בשוקא ודילמא בתר דנפק יצא מ"ה. ותו ניחוש לתרי המבורג דשכיחן. ולא דמי לשוירי דלא הוחזקו תרי. אבל תרי המבורג איתנהו בעלמא. עוד יש קולא נגד דעת הרא"ש לסמוך על עד אחד ביבם. וכ"ש בעד כזה מפי גוי שאין עדותו ברורה ולא מספקת כלל. גם היה לו לחוש לדעת הרמב"ם דבעינן בגוי שיאמר קברתיו. ובאינו מכירו כה"ג דנ"ד לפחות חשו לו ז"ל אפי' בא"א. דקילא ליה להרא"ש וכן בדין מתוך חומר שהחמרנו עליה בסופה (שבניה ממזרים) דייקא ומינסבא. ק"ו ליבמה. דיו לבא מן הדין להיות כנדון ודון מנה ומנה. מה גם בדאיכא קולי טובא בלאו הכי. ופשיטא דקיל לה טובא וסמכא על קול דברים שרובן למיתה. משום הכי נחמיר עליה בתחלתה כל חומר אשת איש לפחות. (ואיך נשען על המקל ומגיד לנו כל הקולות הללו שכשרים בסופר ועד שנינו. ולא ראינו ראיה אחרונה כדאי לסמוך אף בשעת הדחק. אהאי ספרא בצירא חזי מאן קמסהיד סהדא רבה פר"ץ מרובה על האומד דמסל"ת עברו תורות חלפו חק) ובהצטרף כל אלו הקולות נעשה מהם חבל חזק מאוד כעבות העגלה אשר לא ירחק מהר ולא ינתק בהריחו אש קולא אחרת גדולה מכולם. מה שסמכו קצת הגאונים להקל ביבם מומר. ואפי' היה מומר גמור ומוחלט: אע"פ שבאמת כן היינו סבורים ועדיין כך אנו אומרים. שיש מקום מרווח להקל כדעתם ז"ל בהצטרף עוד סניפים אחרים העוזרים להקל. מ"מ לא מפני שאנו מדמין נעשה מעשה. וכ"ש היכא דבלא"ה צריך לאקולי קולי טובא ונפישי מילי ולא מצינא למיקם בהו. ולא סגי דלא איקרי בהו בי דינא שריא. ומ"ש הרב נר"ו דהויא כי ספקא דרבנן מאחר דאם נשאת לא תצא. מסתיין דנימא הכי היכא דליכ' אלא חד ספיקא. (היינו במומר גמור העומד בפנינו וידוע בהמרה) הבו דלא לוסיף עלה. ודאי לא שפרת מילתא למסמך אקולי דמר ודמר. וכל זה אם היה הנדון במומר לע"א המוחלט. עדיין לא היינו מרשים עצמנו להקל באופן הלז. אמנם במומר הלזה שלא ידענו מה היה לו. ומי יודע אם יש לו דין מומר כלל. וקרוב הדבר בהפך כמו שמחשבתו מוכחת וניכרת מתוך הדברים שהגיעו לאזני אמו. וכל כי כה"ג דלתיאבון וחימוד ממון ולהשביע יצר דעברה קעבד. לאו מומר שמיה לכל דבר כמ"ש בפתיחת דברינו ובתשו' הנדפסת הארכנו בזה מילתא בטעמא יע"ש. על אחת כמה וכמה שאין אנו יודעין ממנו כלום היאך הוא עכשיו. שמא חזר בו כמו שלבו וכוונתו מעידין על מחשבה זאת. מפי כתבו לאמו כמוזכר בתשו' הרב נר"ו. ומ"ש הרב כל באיה לא ישובון. במ"כ לאו מילתא היא. ההיא במינות איתמר ובאביק מיבק. אבל לא"ה לא אדרבה מחכין ומצפין לתשובתו וישועתו הקרובה וגם הקב"ה מחכה לו ולא יחפוץ מות המת באולתו ושבואל יוכיח (ששב וחי לפחות ד' מאות שנה לדעת תלמוד שלנו ולדעת הירו' אולי חי ח' מאות שנה) למימרא כל דפרי"ץ מרובא פריש מע"ז ולא מיית. איברא מסגי חיי כי גדולה תשובה שמקרעת ג"ד ומארכת ימים כדאיתא בבתרא דיומא (דפו"ב). גם מש"ע הרב דחיישינן למיתה. על זאת מאד תמהתי ואשתומם כשעה חדא היכא אשכח דכוותה. והא ודאי ליתא אלא לחומרא משכחת לה. אבל לקולא לא משכחינן לה בשום דוכתא. כדמוכח בדוכתי טובא במשנה וגמרא. ולגבי נדרים נמי מיתה נולד הוא ואין פותחין בה. ואטו מי עדיף מיוצא לידון וספינה המטורפת בים שהן בחזקת קיימין. וכן הזקן מאד. ק"ו בן ק"ו לזה שלא ידענו לו סבה לחוש לאקדומי פורענותא ולמהר מיתתו בלא עתו: ואף בשלשה החמורים מאלו נתנו להם חומרי חיים. אבל זה חי גמור הנחנוהו והרי הוא בחזקתו. חי הוא כמו שהוחזק לפנינו כל זמן שלא הובררה מיתתו. וכמו ששנינו בכמה מקומות. ומה ענין ספק זה לספק דתשובה. דספק דשכיח הוא טובא. וליכא חזקה דגופא נגדה אדרבה חזקה קמייתא מסייעא. אבל חזקת חי חזקה דגופא הוא הודאי שמו ואין כאן ריח ספק בעולם שכל הדברים בחזקתן. גם עדות הגוי רעועה שנראה כמכחיש להדברים שהגידה אמו שהי' בימים לא כביר קודם נסיעת הנער מכלל שעדיין לא היה בחזקת מת. ולפ"ד זה שתי' עשרה אב"דו והרי זה סותר אותה שמועה שבשבילה טרח הנער וכתת רגליו למרחקים ללכת לבקשו ולקבל ממנו ממון כאשר זמם. ואיך א"כ לא נודעה מיתתו בכל משך זה הזמן אפילו באיטליא נעלמה מעיני ואזני כל חי. ולפ"ד הרב קלא אית ליה כי גברא רבה להבדיל בין קודש לחול. (אולי י"ל סמך מן הירושלמי דאמתני' רפ"ו דפאה). וגם עדות בר רפאל מטלת ארס ריעותא בהגדת הגוי כי מעיד שהיה מכיר בג' מומרים שהיו ברוים וא' מהם הי' לפליטה מכלל שהיה מכיר ובקי בהן ובשמותיהן ולא ידע ולא שמע מאפרים זה. ודילמא איהו ניהו דערק ואזל לעלמא. גם עדות הנער נער כשמו וכגימ' הידועה רופפת היא וגרועה מהמסל"ת וק"ל מטעם נודע לרבים. ועוד הוא בן חמש נשים שמתכוונות לקלקלה. שאמו היא אחת מהנה ושמא שייך טעמא גם בבן אע"ג דחדת היא לי. מ"מ מספקא מילתא כדמבעיא להו לקצת הפוסקים בזכרים שכנגדן וק"ל: מכל הני טעמי חזינא דלא שפיר דמי לאקולי בהך מילתא. עכ"פ אינני רואה כחי יפה להמנות ולהצטרף עם המקילין בנדון זה. כי כבד ממני הדבר חס לזרעא דאבא להגיס לבי בהוראה כי מכיר אני מקומי. ורואה נגעי עצמי. מיראי הוראה אני מומי. עזובה דא למי שכחו יפה וכסאו מוטלת בין גדולי רומי. על גפי מרומי. לא כן עמדי אני העני ורש מתהלך בתומי. הנלע"ד ואמר לי לבי מבלי עיון בספרים כתבתי באלטונא ט' אדר ב' תצט"ל וחתמתי שמי. הטרוד מאד יעקב בהגאון כמוהרר"ץ זצללה"ה ס"ט בנל"ך ולאע"י:
מעתה נבוא למסקנא דמילתא בנ"ד אשר העלה ואשר הביא בידו הה"ג נר"ו להיתר כי ראה מעכ"ת לסמוך עכ"פ על העד המעיד מפי גוי שהחליט לו דין מסל"ת. ואם אמנם אפשר היה הדבר להשמע שי"ל דין מסל"ת (ולא אחוש לדקדק בו כי אינני מטפל בכאן בדעות בעלי שו"ת כאמור) אם היה מברר דבריו העד שלא נתכוין להתיר. מה שלא נתבאר מלשונו (וסתמו כפירושו מבואר בהפך ע"ל ס"לב באורך) ומידי ספק לא יצאנו. עוד היקל עלינו לסמוך על דעת המקילין בלא הזכיר שם אביו. ולא נעלם ממנו שיש כת קודמין מגדולי עולם המחמירים בזה. ולפחות היל"ל תבדק המבורג מאותו זמן שיצא אפרים זה אם לא יצא אחר משם. אע"ג דלא הוחזק אפרים אחר שיצא מן הכלל. מ"מ כמה אפרים שכיחי בשוקא ודילמא בתר דנפק יצא מ"ה. ותו ניחוש לתרי המבורג דשכיחן. ולא דמי לשוירי דלא הוחזקו תרי. אבל תרי המבורג איתנהו בעלמא. עוד יש קולא נגד דעת הרא"ש לסמוך על עד אחד ביבם. וכ"ש בעד כזה מפי גוי שאין עדותו ברורה ולא מספקת כלל. גם היה לו לחוש לדעת הרמב"ם דבעינן בגוי שיאמר קברתיו. ובאינו מכירו כה"ג דנ"ד לפחות חשו לו ז"ל אפי' בא"א. דקילא ליה להרא"ש וכן בדין מתוך חומר שהחמרנו עליה בסופה (שבניה ממזרים) דייקא ומינסבא. ק"ו ליבמה. דיו לבא מן הדין להיות כנדון ודון מנה ומנה. מה גם בדאיכא קולי טובא בלאו הכי. ופשיטא דקיל לה טובא וסמכא על קול דברים שרובן למיתה. משום הכי נחמיר עליה בתחלתה כל חומר אשת איש לפחות. (ואיך נשען על המקל ומגיד לנו כל הקולות הללו שכשרים בסופר ועד שנינו. ולא ראינו ראיה אחרונה כדאי לסמוך אף בשעת הדחק. אהאי ספרא בצירא חזי מאן קמסהיד סהדא רבה פר"ץ מרובה על האומד דמסל"ת עברו תורות חלפו חק) ובהצטרף כל אלו הקולות נעשה מהם חבל חזק מאוד כעבות העגלה אשר לא ירחק מהר ולא ינתק בהריחו אש קולא אחרת גדולה מכולם. מה שסמכו קצת הגאונים להקל ביבם מומר. ואפי' היה מומר גמור ומוחלט: אע"פ שבאמת כן היינו סבורים ועדיין כך אנו אומרים. שיש מקום מרווח להקל כדעתם ז"ל בהצטרף עוד סניפים אחרים העוזרים להקל. מ"מ לא מפני שאנו מדמין נעשה מעשה. וכ"ש היכא דבלא"ה צריך לאקולי קולי טובא ונפישי מילי ולא מצינא למיקם בהו. ולא סגי דלא איקרי בהו בי דינא שריא. ומ"ש הרב נר"ו דהויא כי ספקא דרבנן מאחר דאם נשאת לא תצא. מסתיין דנימא הכי היכא דליכ' אלא חד ספיקא. (היינו במומר גמור העומד בפנינו וידוע בהמרה) הבו דלא לוסיף עלה. ודאי לא שפרת מילתא למסמך אקולי דמר ודמר. וכל זה אם היה הנדון במומר לע"א המוחלט. עדיין לא היינו מרשים עצמנו להקל באופן הלז. אמנם במומר הלזה שלא ידענו מה היה לו. ומי יודע אם יש לו דין מומר כלל. וקרוב הדבר בהפך כמו שמחשבתו מוכחת וניכרת מתוך הדברים שהגיעו לאזני אמו. וכל כי כה"ג דלתיאבון וחימוד ממון ולהשביע יצר דעברה קעבד. לאו מומר שמיה לכל דבר כמ"ש בפתיחת דברינו ובתשו' הנדפסת הארכנו בזה מילתא בטעמא יע"ש. על אחת כמה וכמה שאין אנו יודעין ממנו כלום היאך הוא עכשיו. שמא חזר בו כמו שלבו וכוונתו מעידין על מחשבה זאת. מפי כתבו לאמו כמוזכר בתשו' הרב נר"ו. ומ"ש הרב כל באיה לא ישובון. במ"כ לאו מילתא היא. ההיא במינות איתמר ובאביק מיבק. אבל לא"ה לא אדרבה מחכין ומצפין לתשובתו וישועתו הקרובה וגם הקב"ה מחכה לו ולא יחפוץ מות המת באולתו ושבואל יוכיח (ששב וחי לפחות ד' מאות שנה לדעת תלמוד שלנו ולדעת הירו' אולי חי ח' מאות שנה) למימרא כל דפרי"ץ מרובא פריש מע"ז ולא מיית. איברא מסגי חיי כי גדולה תשובה שמקרעת ג"ד ומארכת ימים כדאיתא בבתרא דיומא (דפו"ב). גם מש"ע הרב דחיישינן למיתה. על זאת מאד תמהתי ואשתומם כשעה חדא היכא אשכח דכוותה. והא ודאי ליתא אלא לחומרא משכחת לה. אבל לקולא לא משכחינן לה בשום דוכתא. כדמוכח בדוכתי טובא במשנה וגמרא. ולגבי נדרים נמי מיתה נולד הוא ואין פותחין בה. ואטו מי עדיף מיוצא לידון וספינה המטורפת בים שהן בחזקת קיימין. וכן הזקן מאד. ק"ו בן ק"ו לזה שלא ידענו לו סבה לחוש לאקדומי פורענותא ולמהר מיתתו בלא עתו: ואף בשלשה החמורים מאלו נתנו להם חומרי חיים. אבל זה חי גמור הנחנוהו והרי הוא בחזקתו. חי הוא כמו שהוחזק לפנינו כל זמן שלא הובררה מיתתו. וכמו ששנינו בכמה מקומות. ומה ענין ספק זה לספק דתשובה. דספק דשכיח הוא טובא. וליכא חזקה דגופא נגדה אדרבה חזקה קמייתא מסייעא. אבל חזקת חי חזקה דגופא הוא הודאי שמו ואין כאן ריח ספק בעולם שכל הדברים בחזקתן. גם עדות הגוי רעועה שנראה כמכחיש להדברים שהגידה אמו שהי' בימים לא כביר קודם נסיעת הנער מכלל שעדיין לא היה בחזקת מת. ולפ"ד זה שתי' עשרה אב"דו והרי זה סותר אותה שמועה שבשבילה טרח הנער וכתת רגליו למרחקים ללכת לבקשו ולקבל ממנו ממון כאשר זמם. ואיך א"כ לא נודעה מיתתו בכל משך זה הזמן אפילו באיטליא נעלמה מעיני ואזני כל חי. ולפ"ד הרב קלא אית ליה כי גברא רבה להבדיל בין קודש לחול. (אולי י"ל סמך מן הירושלמי דאמתני' רפ"ו דפאה). וגם עדות בר רפאל מטלת ארס ריעותא בהגדת הגוי כי מעיד שהיה מכיר בג' מומרים שהיו ברוים וא' מהם הי' לפליטה מכלל שהיה מכיר ובקי בהן ובשמותיהן ולא ידע ולא שמע מאפרים זה. ודילמא איהו ניהו דערק ואזל לעלמא. גם עדות הנער נער כשמו וכגימ' הידועה רופפת היא וגרועה מהמסל"ת וק"ל מטעם נודע לרבים. ועוד הוא בן חמש נשים שמתכוונות לקלקלה. שאמו היא אחת מהנה ושמא שייך טעמא גם בבן אע"ג דחדת היא לי. מ"מ מספקא מילתא כדמבעיא להו לקצת הפוסקים בזכרים שכנגדן וק"ל: מכל הני טעמי חזינא דלא שפיר דמי לאקולי בהך מילתא. עכ"פ אינני רואה כחי יפה להמנות ולהצטרף עם המקילין בנדון זה. כי כבד ממני הדבר חס לזרעא דאבא להגיס לבי בהוראה כי מכיר אני מקומי. ורואה נגעי עצמי. מיראי הוראה אני מומי. עזובה דא למי שכחו יפה וכסאו מוטלת בין גדולי רומי. על גפי מרומי. לא כן עמדי אני העני ורש מתהלך בתומי. הנלע"ד ואמר לי לבי מבלי עיון בספרים כתבתי באלטונא ט' אדר ב' תצט"ל וחתמתי שמי. הטרוד מאד יעקב בהגאון כמוהרר"ץ זצללה"ה ס"ט בנל"ך ולאע"י:
373
שע״דהערת המחבר על עסק הנ"ל שלא לקבוע הלכה מקופחת למצוא חשבון התר אגודות מוטה אחת לאחת שא"ל ע"מ שיסמוכו ואת כל ונוכחת
גם אלה דברי יעבץ אשר העתיקו מורשי לבבי על הענין הנ"ל עם היות שאין משיבין על הקלקלה. מכל מקום לאפוקי נפשי מחשדא חיישינן לקלא. אף דבתר נישואין כהאי גוונא ודאי צריך לאודועי מ"ט לא השגחתי בריבוי חנופת המפצירים שאהיה נמנה עם המתירים. ושלא להיות חשוב שוטה בעיניהם שמאסתי בתועלת מדומה והנאה קרובה. (והלא תמצא היונה מנוח היתרה על כרחי בטובה ושלא בטובה). אף כי מוטב ליעשות שוטה ולא להתרפס בריצוי כוסף וללקות בשוטי קצף וכהא דתנינן בבחירתא חשבתי דרכי פן ואולי בחפזי לא יצאתי ידי חובתי בהחליטי האיסור ולא הטיתי אוזן אל קול המולה לקולא. שמא ח"ו נלכדתי במ"ש חז"ל כל שחבריו נמנו לדבר מצוה ולא נמנה עמהם. כי הרבה חשו חז"ל לתקנת עגונות. והיא ודאי מצוה שהחזיקו בה גדולי הדורות בכל אופן המועיל שעלתה בידיהם. והן אמת לא נחה דעתי בדברו' ראשונו' כמעט שעברתי מהם. חשדתי עיוני. מחמת סבות רבות רחוקות וקרובו' סבוני גם סבבוני. בעת ההיא שכתבתי דברי הראשונים כאשר מראשית כזאת הגדתי בחתימתי דלעיל ועל כולם שלא הייתי בקו הבריאות באותו פרק שהייתי שרוי בלא שמחה בלא טובה. גם עול ד"א עלי ואין מלאכתי נעשית ע"י אחרים ואין אני מוצא הכל מוכן לפני כהכנה דרב"ה. נוסף על כל זאת הנוגשים אצים שלוחי הרב ה"ה נר"ו בע"ה דוחק לאמר כלה מעשיך היום קצר על רגל אחד והמלאכה מרובה. לא ליום א' ולא לשנים. והיה מהראוי להשהותה שלש רגלים כההיא דמוליך את החבל בידו וכההיא דקטול אספסתא. ק"ו לנושא עמוק כזה ארוך ורחב ידים. שהיה מן המחויב לתת זמן כפלים. כדי להחמיץ הדין וללון בעמק הלכה בדבר שבערוה מקצוע גדול שבתורה שהוא כמעיין הנובע תמיד פרה ורבה. אע"פ שנזדקן הדין בס"ד מזמן רב לעולם יהו ד"ת בעינינו כפרוטגמא חדשה. אף כי במעשה חדש צריך להעמיק מחדש לשום לב אל שינוי המקרים המתילדי' בנושא א' בעתים מתחלפים. ומיגמר בעתיקא קשה מדחדתא. ובודאי אינו נכון בפרט לאיש כמוני לבטוח עמ"ש בימים מקדם בימי חורפי או לסמוך על עיון שעה קלה אגב שיטפא וברהיטא והכל צריכין למרי חטי דקדחי באכלבא. (ולתרי סרסורי חטיא עינא ולבא) לא כחטי דטבעי בארבא. בחישתא אדלא אבידתא ואכתי לא שלימא לה עיבידתא דנפיש' בטירחא טובא. ולא להושיטה בקנה המדה שוחק"ת ועצב"ה. כדי שלא יאמרו זונות מפרכסות זא"ז ת"ח לא כ"ש שמחפין זע"ז אפילו למיסר יונה ולמשרי עורבא. פרח פרחייכי איבדור תבלוניכי פרחא זיקא למוריכא חדתא דנקטיתו נשים כספניות המכחישים פה מעליא הך שמעתא דסבא. מי חשידנא בעינייכו לשקורי ח"ו בסבת אהבה וחבה. ואחזה אנכי אשית לבי בעוברי שנית על דברי אם אמצא מקום נטתה ימיני מן הדרך הישרה. ואחזור בי חזרה גמורה. כי לא טוב אנכי מאבותי אשר חכמים יגידו ולא כחדו. לא בושו לתת ידים לאמת והודו. והיא תהלתו של החכם האמיתי וכבודו. להתעטר בעטרת האמת העומדת לעד וענווה צדק הדרו והודו. בקרתי במ"ש אפנקסי חפשתי כפי כחי במוצא הדברים. פשפשתי פנקסים וספרים. הנמצאים אתי עד מקום שידי מגעת. לדעת מקור הקולא מהיכן נובעת. והפעם אודה את ה' בכל לב כי שמר רגלי מלכד. שלא זחה דעתי עלי ולא הגסתי לבי במה שכתבתי מאז להקל במומר מטעם שנסתלק מן האחוה. כי עתה מצאתי ראיתי בתשו' הגאון מוהרי"ט (סי"ח) שלא רצה לטפל עצמו בהכרעה זו (מחמת שמחלוקת שקול הוא בין גדולי חכמי ישראל גבעות עולם ומי יכניס ראשו ביניהם כאשר העידותי בראש חתימתי) והחליט הדבר שהוא ספק גמור של תורה. וספקו לחומרא. ופסק בפשיטות שאפי' נשאת תצא. וכהכרעת בעלי הש"ע ג"כ שאף בנשאת אין מי שמקל אלא בלא ידעה שיש לה יבם דאניסא. וי"א דאפ"ה בכה"ג לא סגי לה בלא חליצה. והכי נמי פשיטא ליה למהרי"ט ז"ל דלא הקיל מהריב"ר אלא בחלצה לבסוף. וכך פירש הלשון הרב"י יע"ש. ולכ"ע לא דמיא לנשאת במשאל"ס דלא תצא. אע"פ שמנדין את החכם שמתירה. דהתם ספיקא דרבנן הוא: ומאן דשרי לה מיקרי עבריינא ובר נידוי הוא. ואיתתא שריא. משום דחומרא דרבנן בעלמא היא. משא"כ בספיקא דאורייתא כה"ג. לא מהני לה שריותא דחכם. ולא אפי' טענת אונס בעולם. ולפ"ד מהרי"ט הכא נמי דינא הוא דתצא אפי' אתי יבם לבסוף וחלץ לה. משום קנסא. הא ספיקא חדא בדאורייתא. ואת"ל שאין כאן אלא ספק זה בלבד די לאסור. כ"ש בהצטרף עוד ב' ספקות לחומרא. שאפי' לכשתמצי לומר שיצאה ב"ק ואמרה הלכה כדברי המתירין ומפקיעין זיקת מומר. עדיין אין משגיחין בב"ק בנדון זה. שספק הוא אם הי"ל דין מומר המוחלט כמש"ל. ומה אם במומר הגמור החמיר מוהרי"ט ועשאו כודאי ישראל. כ"ש בספק מומר. ואת"ל שהיה מומר באותו זמן. עדיין י"ל שחזר בתשובה. באשר איננו אתנו לדעת מה הוא עכשיו. וכל המקילין במומר אין דבריהם אמורים אלא בידוע שהוא מומר בפנינו (בכל תנאיו. ר"ל שעובד ע"ז גמורה אחר שהתרו בו והתיר עצמו למיתה. דאל"ה אע"ג דעובד לפנים מאהבה ומיראה. או לתיאבון לטעמא דאיסורא. לאו מומר הוא לכל דבר. אלא להחמיר בלבד. כמש"ל בס"ד (סי' ג') באריכות. אבל לא יעשה כן בישראל להחשיבו כמת ועבר ובטל מן העולם להקל בערוה החמורה. מחמת טענה זו הרעועה שלא נתבררה) הרי אלו שלש ספקות (לחומרא) בשל תורה. ונעשה חבל האיסור עצום מאד חזק כחוט המשולש. מעתה אין כאן אפי' ריח ספק מצד זה אשר הטעה את המקילין במ"כ: כסבורים הם שכבר הוחלש והוקלש. ולא היא לא מנה ולא מקצתה. אפי' למה שזכינו בעז"הי להראות פנים יפות להסביר דעת כת המתירין. ומצא חן בעיני השומעים הרוצים בכך. לא עלתה על דעתנו לעשותו אפי' סעד באופן זה. אלא כדרך שזכרנו לעיל בתשו' (סל"א) בס"ד באר היטב. לא זולתה. וכי לא יפה עשיתי שלא סמכתי על דעתי להקל. כי יראתי פן אכוה ח"ו בגחלת איסור דאורייתא שלהבת יה. אף כי במקום שהגאון מהרי"ט ז"ל מחמיר. ודאי דברי כלא חשיבי (לגביה דמר ניהו רבה חד בדריה) והיו כלא היו. אפי' היינו מחמירים. כ"ש שאנו מקילין. אלא שכבר מבואר הדבר שלא חשבנו כזאת מעולם. א"כ לא נשאר רק לחקור את העד מה טיבו של עוב"ר זה. ואם יש ממש בדבריו:
גם אלה דברי יעבץ אשר העתיקו מורשי לבבי על הענין הנ"ל עם היות שאין משיבין על הקלקלה. מכל מקום לאפוקי נפשי מחשדא חיישינן לקלא. אף דבתר נישואין כהאי גוונא ודאי צריך לאודועי מ"ט לא השגחתי בריבוי חנופת המפצירים שאהיה נמנה עם המתירים. ושלא להיות חשוב שוטה בעיניהם שמאסתי בתועלת מדומה והנאה קרובה. (והלא תמצא היונה מנוח היתרה על כרחי בטובה ושלא בטובה). אף כי מוטב ליעשות שוטה ולא להתרפס בריצוי כוסף וללקות בשוטי קצף וכהא דתנינן בבחירתא חשבתי דרכי פן ואולי בחפזי לא יצאתי ידי חובתי בהחליטי האיסור ולא הטיתי אוזן אל קול המולה לקולא. שמא ח"ו נלכדתי במ"ש חז"ל כל שחבריו נמנו לדבר מצוה ולא נמנה עמהם. כי הרבה חשו חז"ל לתקנת עגונות. והיא ודאי מצוה שהחזיקו בה גדולי הדורות בכל אופן המועיל שעלתה בידיהם. והן אמת לא נחה דעתי בדברו' ראשונו' כמעט שעברתי מהם. חשדתי עיוני. מחמת סבות רבות רחוקות וקרובו' סבוני גם סבבוני. בעת ההיא שכתבתי דברי הראשונים כאשר מראשית כזאת הגדתי בחתימתי דלעיל ועל כולם שלא הייתי בקו הבריאות באותו פרק שהייתי שרוי בלא שמחה בלא טובה. גם עול ד"א עלי ואין מלאכתי נעשית ע"י אחרים ואין אני מוצא הכל מוכן לפני כהכנה דרב"ה. נוסף על כל זאת הנוגשים אצים שלוחי הרב ה"ה נר"ו בע"ה דוחק לאמר כלה מעשיך היום קצר על רגל אחד והמלאכה מרובה. לא ליום א' ולא לשנים. והיה מהראוי להשהותה שלש רגלים כההיא דמוליך את החבל בידו וכההיא דקטול אספסתא. ק"ו לנושא עמוק כזה ארוך ורחב ידים. שהיה מן המחויב לתת זמן כפלים. כדי להחמיץ הדין וללון בעמק הלכה בדבר שבערוה מקצוע גדול שבתורה שהוא כמעיין הנובע תמיד פרה ורבה. אע"פ שנזדקן הדין בס"ד מזמן רב לעולם יהו ד"ת בעינינו כפרוטגמא חדשה. אף כי במעשה חדש צריך להעמיק מחדש לשום לב אל שינוי המקרים המתילדי' בנושא א' בעתים מתחלפים. ומיגמר בעתיקא קשה מדחדתא. ובודאי אינו נכון בפרט לאיש כמוני לבטוח עמ"ש בימים מקדם בימי חורפי או לסמוך על עיון שעה קלה אגב שיטפא וברהיטא והכל צריכין למרי חטי דקדחי באכלבא. (ולתרי סרסורי חטיא עינא ולבא) לא כחטי דטבעי בארבא. בחישתא אדלא אבידתא ואכתי לא שלימא לה עיבידתא דנפיש' בטירחא טובא. ולא להושיטה בקנה המדה שוחק"ת ועצב"ה. כדי שלא יאמרו זונות מפרכסות זא"ז ת"ח לא כ"ש שמחפין זע"ז אפילו למיסר יונה ולמשרי עורבא. פרח פרחייכי איבדור תבלוניכי פרחא זיקא למוריכא חדתא דנקטיתו נשים כספניות המכחישים פה מעליא הך שמעתא דסבא. מי חשידנא בעינייכו לשקורי ח"ו בסבת אהבה וחבה. ואחזה אנכי אשית לבי בעוברי שנית על דברי אם אמצא מקום נטתה ימיני מן הדרך הישרה. ואחזור בי חזרה גמורה. כי לא טוב אנכי מאבותי אשר חכמים יגידו ולא כחדו. לא בושו לתת ידים לאמת והודו. והיא תהלתו של החכם האמיתי וכבודו. להתעטר בעטרת האמת העומדת לעד וענווה צדק הדרו והודו. בקרתי במ"ש אפנקסי חפשתי כפי כחי במוצא הדברים. פשפשתי פנקסים וספרים. הנמצאים אתי עד מקום שידי מגעת. לדעת מקור הקולא מהיכן נובעת. והפעם אודה את ה' בכל לב כי שמר רגלי מלכד. שלא זחה דעתי עלי ולא הגסתי לבי במה שכתבתי מאז להקל במומר מטעם שנסתלק מן האחוה. כי עתה מצאתי ראיתי בתשו' הגאון מוהרי"ט (סי"ח) שלא רצה לטפל עצמו בהכרעה זו (מחמת שמחלוקת שקול הוא בין גדולי חכמי ישראל גבעות עולם ומי יכניס ראשו ביניהם כאשר העידותי בראש חתימתי) והחליט הדבר שהוא ספק גמור של תורה. וספקו לחומרא. ופסק בפשיטות שאפי' נשאת תצא. וכהכרעת בעלי הש"ע ג"כ שאף בנשאת אין מי שמקל אלא בלא ידעה שיש לה יבם דאניסא. וי"א דאפ"ה בכה"ג לא סגי לה בלא חליצה. והכי נמי פשיטא ליה למהרי"ט ז"ל דלא הקיל מהריב"ר אלא בחלצה לבסוף. וכך פירש הלשון הרב"י יע"ש. ולכ"ע לא דמיא לנשאת במשאל"ס דלא תצא. אע"פ שמנדין את החכם שמתירה. דהתם ספיקא דרבנן הוא: ומאן דשרי לה מיקרי עבריינא ובר נידוי הוא. ואיתתא שריא. משום דחומרא דרבנן בעלמא היא. משא"כ בספיקא דאורייתא כה"ג. לא מהני לה שריותא דחכם. ולא אפי' טענת אונס בעולם. ולפ"ד מהרי"ט הכא נמי דינא הוא דתצא אפי' אתי יבם לבסוף וחלץ לה. משום קנסא. הא ספיקא חדא בדאורייתא. ואת"ל שאין כאן אלא ספק זה בלבד די לאסור. כ"ש בהצטרף עוד ב' ספקות לחומרא. שאפי' לכשתמצי לומר שיצאה ב"ק ואמרה הלכה כדברי המתירין ומפקיעין זיקת מומר. עדיין אין משגיחין בב"ק בנדון זה. שספק הוא אם הי"ל דין מומר המוחלט כמש"ל. ומה אם במומר הגמור החמיר מוהרי"ט ועשאו כודאי ישראל. כ"ש בספק מומר. ואת"ל שהיה מומר באותו זמן. עדיין י"ל שחזר בתשובה. באשר איננו אתנו לדעת מה הוא עכשיו. וכל המקילין במומר אין דבריהם אמורים אלא בידוע שהוא מומר בפנינו (בכל תנאיו. ר"ל שעובד ע"ז גמורה אחר שהתרו בו והתיר עצמו למיתה. דאל"ה אע"ג דעובד לפנים מאהבה ומיראה. או לתיאבון לטעמא דאיסורא. לאו מומר הוא לכל דבר. אלא להחמיר בלבד. כמש"ל בס"ד (סי' ג') באריכות. אבל לא יעשה כן בישראל להחשיבו כמת ועבר ובטל מן העולם להקל בערוה החמורה. מחמת טענה זו הרעועה שלא נתבררה) הרי אלו שלש ספקות (לחומרא) בשל תורה. ונעשה חבל האיסור עצום מאד חזק כחוט המשולש. מעתה אין כאן אפי' ריח ספק מצד זה אשר הטעה את המקילין במ"כ: כסבורים הם שכבר הוחלש והוקלש. ולא היא לא מנה ולא מקצתה. אפי' למה שזכינו בעז"הי להראות פנים יפות להסביר דעת כת המתירין. ומצא חן בעיני השומעים הרוצים בכך. לא עלתה על דעתנו לעשותו אפי' סעד באופן זה. אלא כדרך שזכרנו לעיל בתשו' (סל"א) בס"ד באר היטב. לא זולתה. וכי לא יפה עשיתי שלא סמכתי על דעתי להקל. כי יראתי פן אכוה ח"ו בגחלת איסור דאורייתא שלהבת יה. אף כי במקום שהגאון מהרי"ט ז"ל מחמיר. ודאי דברי כלא חשיבי (לגביה דמר ניהו רבה חד בדריה) והיו כלא היו. אפי' היינו מחמירים. כ"ש שאנו מקילין. אלא שכבר מבואר הדבר שלא חשבנו כזאת מעולם. א"כ לא נשאר רק לחקור את העד מה טיבו של עוב"ר זה. ואם יש ממש בדבריו:
374
שע״הוהנה גם כאן נמצאים כמה אבני מכשולות. להקל הרבה קולות גדולות. במקום שהחמירו חכמים. אם במה שנצטרך לתת להערל דין מסל"ת. שרציתי לוותר על זאת בראשונה אם היה העד מברר דבריו שלא נתכוין הערל להתיר. (ובזה קצרתי בתחלה לפי שהיה נחשב אצלי האורך שלא לצורך. להיות פשוט בעיני בל"ז שאין מקום להקל בנדון הלז מחמת כמה טעמים שזכרתי. ואמרתי בלבי הערה הראויה תספיק. ועתה אפרש שיחתי) דהיינו שהיה הנער מבאר בדברי שאלתו וחקירתו את הערל על אודות המומר. שכל כוונתו היא לקבל הימנו מעות. באשר הוא קרובו וע"פ כתבו ורצונו בא לשם לתכלית זה בלבד. ואף זה אינו מספיק כלל כמ"ש בסמוך בעז"הי. עד שיוודע שהיה הערל מכיר את המומר וקרוביו שבהמבורג וידע שאין לו אשה או יבמה הנצרכת לידיעה זו אם עודנו בחיים אם לא. ואין לכל זה גילוי ורמז בהגדת הנער ולא משום אדם בעולם. והאמת הברור שהערל לא הכיר את המומר מארץ מולדתו כלל וכלל. וכיון שלא נודע להערל האמת אם יש לאפרים ההוא אשה או לא. סתמא דמילתא ודאי חשב בלבו שהנער הלז חוקר אחריו לצורך אשה. כמו שהוא ע"פ הרוב כשישראל מחפש אחר הנאבד ובודק בין הארמאים. ומה מועיל שאנו יודעין זה שלא היה צריך לו אז בשביל עדות אשה. אם לפנינו גלוי. לפניו מי גלוי. מניין לו להערל לידע שכך הוא. אפי' היה מגלה לו הנער האמת. עדיין י"ל שאין הערל מאמינו וחושב שהיהודי חושדו משפת שקר ומעלים האמת כדרך הרמאים. מדאגה מדבר פן יכזב בו. אם יגלה אליו כל לבו. לכן הוא אומר שעל עסקי ממון בא כיחש לו. ולפיכך אף הוא משטה בו ומרמה אותו בדברים שאינם:
375
שע״ווהיינו טעמא דלא מצינו שחילקו ז"ל בשואל את הגוי תחלה. לאיזה צורך היתה השאלה. דלעולם כשמתחיל היהודי לשאול את הערל על אודות היהודי האבוד. שוב אין לו דין מסל"ת ואינו נאמן. משום דסתם גוי בחזקת משקר הוא במתכוין. ואינו נאמן עד שיסיח לפי תומו. שהדברים מוכיחים שאין לו בהם חפץ וכוונה. או בדברים הניכרים שאמת הוא אומר. למאן דאית ליה הכי. דאזיל בתר אומדנות והוכחות. כהנהו עובדי דמהרא"י ומהרי"ק ומ"ב. דמוכחי טובא דקושטא קאמר. דמה לו להתחייב בנפשו ולגרום לעצמו מכת מות על עסקי שוא. הא ודאי שאני. וכדאי למסמך עלה. בשעת הדחק כדסמכי הני רבנן בדכוותה דרב גוברייהו. ואפ"ה סגיאי מרבוותא דלא ס"ל הכי ופליגי עלייהו. דאיכא למימר קסבר דפליט מנגידא דקשי ממותא. משו"ה קמודי מאי דלא עבד:
376
שע״זוכן נ"ל כי קולא גדולה היא על פי הסברא. וכן מגמרא. דלא מיקרי מסל"ת בקדמתו שאלה. כדמקשי סתמא דתלמודא. והא איה חברנו קא"ל. ומשני כיון דחזיתינהו בכיא. ואמאי לא משני דעדיפא דהיא לא ידעה ולא הכירה את האיש שמת אצלה ואת שיחו. לדעת אם היתה לו אשה. כמו שהוא האמת בלי ספק דסתמו כפירושו דההוא מעשה דבני לוי. שהיתה בהעלם דבר תחלה וסוף. וכנראה מתואר הלשון. ולהר"ן לא סגי בלי הקדמת קישור דברים. וחשו לה נמי טובא מרבוותא. ודייקא כוותיה סוגיא ופשטא דשמעתא. ולא משכחינן שריותא אלא בהקדימה מסל"ת. וכן בכולהו עובדי דמסל"ת דמייתי תלמודא. הגוי התחיל מעצמו במסל"ת. לא באופן אחר. ולכ"ע לא דמי לההוא דבעלים מרדפין דחדית מהרי"ק. דלא מהני אלא בקדם קול הברה. מחיפוש וחקירה. דלא מפיק מדין מסל"ת בהכי כמבואר בתשו' הגמ"יי המתחלת חזרנו שהוא המקור לזה הדין. ובכמה תשו' אחרונים. אבל לא להקל מטעם זה בקדמה שאלה. דכללא הוא כי היכי דלא מפלגינן במסל"ת לאיזה סיבה הניעה אותו שיגיד ויספר המעשה שהיה. כמו כן להפך בשאל ישראל את הגוי תחלה. ג"כ לא נתנו דבריהם לשיעורין. ואין חילוק לאיזה טעם וצורך היתה השאלה. אלא לעולם הגוי המשיב את השואל. יצא מכלל מסל"ת. וכן בדין שאין לך בדברי חז"ל אלא כמו שאמרו. בין שאמרו לסמוך על הגוי במסל"ת. בין שאמרו שלא לסמוך עליו במשיב לשואל. הכל מדבריהם ז"ל הם אמרו והם אמרו. ואי אתה רשאי להוסיף קולא במקום שהחמירו. ונראה דהיינו טעמיה דתשו' עבודת הגרשוני דהו"ל לאותובי אמשאת בנימן. ותו הו"ל למטען עליה מהירו' דאייתי במרדכי וב"ל ס"ב דכל ששואלין אותו. הו"ל מתכוין להעיד. ור"י נמי מודה בה כמ"ש הרב בתשו' הנ"ל. ועל כרחך אתה אומר כן. שהרי ר"י מחמיר בה יותר מר"ל כדאיתא בגמרין. ובכל ששואלין אותו בין ישראל בין גוי במשמע. וכמה הפליג הר"ן ז"ל להחמיר אפי' בשואל גוי לגוי. כמ"ש בתשו' היבמה. ואע"פ שהיו שם כמה הוכחות נכוחות ואומדנות נאמנות ביותר ורגלים לדבר הרבה מאד כמו שיראה מטבע הענין. עכ"ז לא הועיל להתיר היבמה ממומר ע"ש. הא ודאי פליג הר"ן עליה דמהרא"י ומ"ב דקאי בשטתיה:
377
שע״חובאמת דברי המ"ב צריכין גדר. ולא לעשותן בקעה פרוצה אין חומה. שמא כל הבא לקפוץ קופץ בראש קל ונוח לתשחורת. להשתמש בהם בכל מקום לפי שיקול דעת כל א' וא' כאשר ישר בעיניו ולבבו לו כן ידמה. ויסמוך בדעתו לומר בודאי אמת נכון הדבר וכדאי להאמינו. אבל חי נפשי אין לתת דבר בחירה כזאת ביד מורי הוראות שבדורנו. ואם בדבר שבממון שהנהיגו ודנו חז"ל להוציא ממון ע"פ אומדנא מוכחת. ואע"פ שגם הפקר ב"ד הפקר. מ"מ הסכימו בתי דינין בדורות שאחר התלמוד מיד (עם כל תקפם וגבורתם). שלא לבטוח בעצמם ולא להשען על בינתם. ובטלוה לדינא דאומדנא כמ"ש הרמב"ם ז"ל ונקבע בש"ע סט"ו ושנ"ו. עאכ"ו שראוי שנגזור על עצמנו בדורנו דור יתום הלז יתמי דיתמי. ובדבר שבערוה ואיסור של תורה שלא לסמוך על אומדנא והוכחה. חדשה שאינה מפורשת בדברי חז"ל. אף שתהיה חזקה לעינינו בעוצם כחה. צא ולמד מפסקי מהרא"י בסי' רכ"ד שעם היות היה דבר ברור אצלו ואצל הכל שאמת הדבר שמת הנעלם. לא רצה לטפל בהיתר לסמוך על אומדנא. עם כל תוקף חכמתו וגבורתו כנודע:
378
שע״טודאתאן עלה בנדון הלז שאנו דנין עליו איני רואה מקום כלל לאומדנא טובה. ואינני יודע מה טיבה. מה טובה ויפיה ומה שבחה. ולא אוכל לרדת לסוף דעת המורה יצ"ו. מה ראה שגזר אומר שאמת נזרקה בפי הערל כנים דבריו ונאמנים. ודן על דברים שבלב ולב ידברו ולשון תרמית בפיהם ירצו סלה. ואם לפנינו גלוי שלא היה הנער המגיד צריך לעדות בעת ההיא. לפני הערל מי גלוי. (ומהרי"ו ספ"ח שאני דביודעו ומכירו הוה עובדא):
379
ש״פוגדולה מזו אני אומר שאפי' היה הערל מכיר את המומר ממקומו ויודע שאין לו אשה ושגם אחיו עודהו בחיים אז. אם היה בקי בטיב ישראל ויודע שאשת אחיו החשוך מבנים. סופה להיות זקוקה להמומר. אם ימות אישה על פני אחיו. ג"כ אינו נאמן. ולא אם עודנו חי. אם אינו מסל"ת גמור כדינו. דחיישינן דמסיק אדעתיה דמיית אח. מקמי דמיית מומר. ונפלה קמיה ליבום. ומתכוין להעיד ולהתיר לעתיד לכשיצטרך הדבר. ולקלקלה קמיכוין ולא מהימן. דגרע ודאי מה' נשים דחיישינן בהו כה"ג לחומרא. ולא סוף דבר הבקי בתורת משה ויודע בטיב ישראל. אלא אפי' אינו בקי בטיב ישראל ובדיניהם. לא פלוג רבנן. דחזקתו משקר כל שאינו מסל"ת כמש"ל. והוא פשוט וברור:
380
שפ״אותמה על עצמך אם אפשר לומר בענין אחר. אטו כל היכא דשאל היהודי (או אפי' הערל למ"ד) מתחלה אחר הנאבד. דתו לא יהבינן לגוי המשיב דין מסל"ת. מי קמצרכינן דבעי ליה למידע שיש אשה להנאבד. ואל"ה ניתלי במידי אחרינא כגון לתלות שבאו לחקור על עסקי ממון שביד הנאבד וכדומה. ואע"ג דהויא מילתא דשכיחא טובא. לא אזלו רבנן אבתריה לקולא חלילה. אטו פונדקית ושאר עובדי דבגמרא במכירים אותו שהיה נשוי הוה עובדא. אי איתא לא אשתמיט תלמודא לאשמועינן כה"ג. ואיברא איפכא שמעינן מהנהו עובדי דקולר ב"א ושארא. דלא היו מכירים אותם ולא שמותיהם. והחמירו בהם להצריכן קברתיו כמ"ש ז"ל. גם לא שמענו כזאת בדברי המחברים אשר מעולם. דוק ותשכח דוגמתן לאלפים ולרבבות בספרי התשובות. אם אמרתי אספרם מחול ירבון. ומי ומי שמקל בדבר לתלות השאלה בדבר אחר. דווקא בשאלה כללית כגון על עסק ספינה ושיירא. לא פרטית דהיינו השואל על ענין פ' הנאבד ביחוד. בזה אין אומר ואין דברים להקל. לתלות בד"א שאינו נוגע להיתר עגונה. כדי להאמין הגוי המשיב ועונה. נשתקע הדבר ולא נאמר. ונלאיתי לאסוף ולחבר ולהזכיר כל בעלי תשובה המוכיחים אמתת זה. גם יארך הענין מאד. ויצטרך לחיבור בפ"ע. והרוצה לעמוד על האמת ימצאהו מיד אצל כל זוית ופנה בכל ספר וחיבור שעוסק בענין הלז. ויעיד שכך הוא בלי ספק:
381
שפ״בונקוט כללא דריב"ש בידך גמל"ת חידוש הוא. הבו דלא לוסיף. ואפי' בדינא דבמאי עסיקיתו שרצה הריב"ש לתת לו דין מסל"ת ודבריו נכוחים למבין. עכ"ז לא בטח בכחו הרב והעצום. וביטל דעתו מפני דעת הר"ן רבו. ומטעם הנ"ל שאין להוסיף קולא. וק"ו לחידוש בן חידוש ר"ל בקדמה שאלה. שהרי אינו מסל"ת מעתה. ואתה אומר להאמינו מטענת אומדנא והוכחה ורגלים לדבר. להוציאו מחזקתו שהחזיקוהו חז"ל סתמו משקר. שאינך יכול להכניסו בגדר מסל"ת הנאמן. אם לא תהא ההוכחה גמורה ונכוחה לא תוכל לבא בה חשד ואמתלא משום צד. אבל במקום שיש לתלות ולבטל ההוכחה והאומדנא. חזרה חזקה למקומה. שהגוי לעולם בחזקת שקרותו עומד. ואשה בחזקת איסור עומדת. זה ברור מאד לא יעלה על הדעת שימצא חולק ומפקפק בכך. על כן אי אפשר לעמוד על אופיה של סברת המורה יצ"ו כאן. דלא דמיא לשום נדון מכל עדות גוי. הנז' בשום מקום בספרים אשר ראיתי ומצאתי עד הנה. כי בכאן לא ידע הערל ולא הכיר את האיש ממקומו. ועדיין אנו במבוכה אם הכירו מעולם לזה הנעלם. ומסופקים אנחנו אם בא כלל לאיטליא. איך אפשר לתלות להקל מחמת שלא היה היהודי צריך לעדותו אז בשביל היתר אשה. הלא זה ודאי אינו שום אמתלא. אפי' היה בפנינו מכירו בבירור כנז"ל. כ"ש באופן הלז שאי אפשר להוציאו משום זה מחזקת סתם גוי. גם מי הגיד לו שאין הגוי חשוד לשקר אלא דווקא להכשיל לישראל באיסור ערוה. וכי אינו עשוי לשנות ולהעלים האמת מישראל. בסבת שנאה המוטבעת בו. ומן הסתם עינו רעה ורוחו זרה לבן ברית. להגיד לו דבר אמת על פי בקשתו. אפי' בדבר שאין בו תועלת ידוע. כ"ש בדבר שיודע שיועילהו וימשך ממנו איזה טובה בהודיעו האמת היכן פלוני שרוי. שיוכל להשיגו ולהפיק זממו עמו. הלא בלי ספק יטעה אותו בכל ענין שיוכל. כדי להוציאו בפחי נפש. לשוב לביתו ריקן. על כן הוא אומר שמת מזמן רב האיש אשר הוא מבקש. ולא ישיגנו למען יחזור לאחור ולא יוסף עוד לבקשו. וימנע מבוא בדמ"ים. או חושש שלא ימצאנו ויחזירנו למדינתו ולאמונתו אם יתראה עמו פנים בפנים. ויגלה אליו בלב תמים. לכן הוא מייאש את לבו שלא ימצאנו עוד. כדי שישוב לדרכו ויחזור לביתו ולא ירדוף אחריו עוד. ונמלט מידו. והיהודי לא ישיג רצונו ומבוקשו. וממילא לא ניצל ממכשול בעדות אשה הנולד מזה. והרי זה דבר קרוב מאד ופשוט. ומאחר שקדמה שאלת הנער להגדת הגוי. הא ודאי לא מסל"ת שמיה לגמרי. ומה מאד תמהתי מה הלשון אומרת שזה ברור. מה ראה המורה לומר כן. חס ליה למר. מלומר על מר מתוק למתוק מר. ואילמלא אדם אחר היה אומרה הייתי אומר בלול איתמר:
382
שפ״גמה שאמרתי שהקל לסמוך ע"ד המתירין בלא שם אביו. באמת כן הדברים מעידים על עצמן שהיא קולא גדולא נגד כת חזקה ועצומה מחכמי ישראל היושבים ראשונה במלכות ההוראה. והסכים על ידיהם הרב המובהק ומומחה לרבים המאסף לכל המחנות הגאון מהרח"ש בקונטרס עגונות. החליט הדבר דלא סגי בלא הני תלתא שמו ושם אביו ושם עירו. ועוד הוסיף לומר שיש לחוש לדברי הנ"י דקאי בשטת הרמב"ן ודעמיה. דסברי בכולי האי לא סגי. היכא דהוחזקו ב' יוסף בן שמעון. אע"ג דלא שכיחי שיירתא ומצרכי בדיקה. ובעיר גדולה ודאי הוחזקו טובא דמתרמי שמא כשמא ביה ובאבוה. ומה גם בשמו בלחוד. דפשיטא כמה יוסף ואפרים שכיחי בשוקא. ואע"ג דלא הוחזקו. כהוחזקו דמיין. כדאמרינן בחבו בר נאני. ויש שמחמירין בה אפי' בבדיקה. וחפוש לא מהני לזמן מרובה. דאיכא למימר אינש אחרינא דשמיה כשמיה נמי נפק מהתם. ונשכח זכרו מרוב ימים. ומילתא דלא רמיא עלייהו דאינשי היא לאדכורי אי לא נפק אפרים אחרינא מה"ב כל ההוא זימנא. וגם אם לא סיים שם העיר. חייש הגאון מהרח"ש לשטת הרמב"ן וסיעתו. דפסקו כר"ז דחייש לתרי שוירי. ועכ"פ בבציר מתרי מגו תלת הנז' לא סגי. ר"ל בשמו ושם אביו או שם העיר. עד דאיכא נמי סימנים נאמנים כמ"ש מהרח"ש. וכל זה בלא הוחזקו. כ"ש בהוחזקו. ובלא שכיחי שיירתא. כ"ש היכא דשכיחן. וכל זה בהוחזקה הליכת הנעלם (שאנו מבקשין להתיר אשתו או זקוקתו) או הנמצא הוחזק שהלך לאותו מקום שהועד שמת שם. ויש שמצריך לידע ג"כ שהגיע ובא לשם. אז אין חוששין ליוסף בן שמעון השני שבא ג"כ שם. בדלא הוחזק שהלך משם לשם בדלא שכיחי שיירתא. לא באופן אחר. ולכ"ע לא דמי לעובדא דיצחק ר"ג ולא לשני יוסף בן שמעון בעיר א'. דהתם רגלים לדבר ושור שחוט לפניך. שהרי ידענו שיצא מכאן לילך לאספמיא. שאפי' לא ידעו עדים שהגיע לשם. אומרים כאן נמצא וכאן היה. ותו דאיכא נמי סימנין טובא. וכ"ש בב' יוסף בן שמעון בעיר א' דאיתנהו בבדיקה. משא"כ בהלך לו למדינת הים. ולא ידענו לאיזו מדינה הלך ופנה. כענין הלז. אפי' הועד עדות גמור שמת במקום רחוק מי ששמו כשם הנאבד שהלך מכאן. פשיטא שאין משיאין על פי עדות כזו. ובחזקת א"א עומדת. דכיון דפריש ואזיל לעלמא ולא ידעינן להיכא אזל. ודאי דאזלינן בתר רובא דעלמא. אע"ג דליתיה קמן. כדקיי"ל בכל דוכתא דאזלינן בתר רובא דשכיח. כ"ש במידי דאיסורא דאפי' בתר מיעוטא דלא שכיח אזלי רבנן. כ"ש בשמא גרידא דלאו כלום הוא. פוק חזי כמה יוסף ואפרים איכא בשוקא. כ"ש בכולא עלמא. דטובא איתנהו בהך שמא. ותלינן ליה ברובא דעלמא דשכיחי אינשי בכל דוכתא. דמיקרו אפרים. דודאי הוחזקו רבים בזה השם. וכה"ג לא צריך לשכיחי שיירתא וכ"ש בדשכיחן נמי. דבאיטליא ודאי שכיחי שיירתא טפי מבעלמא (עיין בכל זה בק"ע דמהרח"ש (ד"ל ול"א ביחוד) ותמצא הכל מבואר היטב) ומ"ש המורה מפורש בהרבה ש"ות דסגי בלי הזכרת ש"א. והראה איזה מקומות. אמינא ליה רבותא למחשב גברי. עיין בקונטרס הנפלא הנ"ל ותראה אגודה גדולה של חכמים וסופרים קדמונים ואחרונים אחזו שער סגרו ואין פותח מהר להקל. וכזה ראוי למורי הוראות לעמוד בפרצות לגדור ואבני מכשול לסקל. ולא להשען על המקל. המגיד לכל לב יודע מרת נפשו אם לע"קל. בי"ת הבד"אי כ"ריך ותנא לברא מנא מנא תקל:
383
שפ״דומ"ש דבמומר יצא מכלל איסור דאורייתא. כבר אמורה מפי זקן יחיד מומחה בהוראה מהרי"ט ז"ל דליתא. וכבר זכרנו שגם דעת בעלי הש"ע כך היא. ועוד אדרבא י"ל דגרע טפי במומר. דמשו"ה אפי' ע"א גמור לא מהני ביה אפי' למאן דמקל גם ביבמה. במומר י"ל דמודה דלא מהימן ע"א אף הכשר להעיד. וכדבעינן למימר לקמן בס"ד. וכ"ש במי שאינו מוחלט למומר גמור כמו שהצענו. שלא נתברר כל עיקר אם עבד ע"א בפועל ובמתכוין להכעיס. וגם אפשר שחזר בתשובה לע"ע באחת המדינות הרחוקות במקום בטוח שלא יעבירוהו על דת ולא יתפשוהו בשביל שעזב ע"א וחזר לאמונת ישראל. על כן נתרחק ופירש למקום שאין מכירין אותו. למען לא יוודע לאיש זר ולא יתגלה ענינו. ולכן לא נודעו עקבותיו ונעלם ענינו ומעמדו כעת. ואיך אפשר א"כ להקל כלל מטעם זה. שאין מי שעלה על דעתו מעולם כך. כי אם דווקא בידוע בבירור גמור שעומד במרדו וכופר בעיקר במזיד בלי פקפוק. מה שלא נמצא כאן:
384
שפ״הואף לכשתימצי לומר דדווקא הוחזקו שנים בשם זה שנאבדו בעינן. ואי לא לא צריך בדיקה. ונאמר נא דדי בהוחזק בשם פלוני ע"פ עצמו. הני מילי בישראל דעלמא. אבל מומר ודאי אינו נאמן על עצמו לומר שכך היה שמו ביהדות. ולתמיהתי הנ"ל דבעינן עד דאמר הני בי תלתא. ר"ל שמו ושם אביו ושם עירו. כבר הייתי רוצה לתרץ דעת המורה יצ"ו דשאני הכא כיון דקאמר מומר. הדר הוה ליה כי כינוי. דמהני נמי כמו שם אביו לדעת כמה גדולים בעלי תשובה. וכן הדעת נותן. אע"ג דמעובדא דיצחק ר"ג לא משמע הכי לכאורה. אם לא שנדחוק ונאמר מעשה שהיה כך היה. וכבר היינו מפויסים בכך אם לא עמדה בפנינו זו החששה. דאי הכי איברא אדרבה גרועי גרעה לסהדותיה. דבמומר חשו לו ז"ל ולא מהימן כלל להחזיק לעצמו שם פ'. דשכיח דמכוין לקלקלה. וכ"כ מהרמ"ל בתשו' (סי' קי"ח) וכ"ש הכא דלא הוחזק במומר כ"א ע"פ עצמו. דילמא גוי הוא דאסיק בשמא דיהדות כדי להרויח ממון בין הנכרים ע"י המצאה זו. להחזיק עצמו ביהודי העובר לדתם. שרגילין להרבות לו מתנותיהם. מי ראה מי ידע אותו שהגיד עליו הגוי שמת בהסגר: אם היה יהודי מעולם. גם הערל המגיד לא יוכל לדעת זאת ולא ביאר שהכירו היותו יהודי בתחלה. רק מפי המת הוא חי:
385
שפ״וודקאמינא לחוש לתרי המבורג. שפיר קאמינא. לאו ק"ו הוא. אם לתרי שוירי חיישינן. אע"ג דלא הוחזקו. איך לא נחוש לשתי המבורג. שהרי הוחזקו בעולם. ואף אם נקרא הא' הומבורג או האמבורג. בחילוף נקודה א' אינו משתנה השם על ידי זה שינוי נרגש. ולא ניכר כל כך (וחזי מאי דקמן שהסופר המעתיק תשובת המורה י"ץ. לא קפיד בלישנא. וכאן נמצא כתוב הומברג במקום המבורג. כמו שתראה לעיל בגוף התשובה. שלא נשתנה הכתב כל עיקר) ומאחר שהן דומין במבטא. וביחוד במדינות מיושבות מעם לועז. בודאי אין מקפידין על לשונם בקריאת שמות המקומות הרחוקות מהם. אם הוא בדקדוק כראוי. ואינם מבחינים ההבדל אם קורין בפת"ח או בקמ"ץ או בחול"ם או קבוץ. כי בקל מתחלף הניקוד בלשון אחרת. מאחר שהשם דומה בכל אותיותיו. כה"ג אף מאן דלא חייש לתרי שוירי מסתמא. הכא חייש. וכ"ש למ"ד דחיישינן לתרי שוירי אע"ג דלא הוחזקו. דניחוש ודאי לתרי המבורג אפי' תימא דלא הוחזקו. ואי משום דהמבורג עיר גדולה היא ומפורסמת ולא שכיחי תרי בעלמא. כדס"ד דמהרח"ש לענין נהרדעא. הא לאו מילתא במ"כ. ואיברא איפכא הוא. תדע ירושלם ורומי וקונסטנדינה ואלעכסאנדריע אנטוכיא יוכיחו כי לכולם מצינו דוגמתן. ירושלים הרי בפירוש אמרו חז"ל בעירכין תרי ירושלם הוו. רומי ישנה עיר אחד בא"י ששמה כך כמ"ש בכפ"ו. מלבד מה שנז' במפת העולם. אלכסאנדריע יש יותר מעשרה בעולם. וכן אנטיוכיא יש הרבה יותר מעשרה הנקראים בשם זה. וכן קונסטאנטינה יש יותר מא' כנראה למביט ברושמי הגיאוגרפיא. (ומכאן השגה ג"כ על מה שכתב הרב הנ"ל ז"ל בתשו' לענין שם מתא קונסטאנטינה) וכן תמצא רוב העיירות הגדולות המפורסמות ומופלגות בשם. לכולן יש להן אחיות לפחות בשמותן. אם לא באיכותן בארכן ורחבן ומהותן. כמו לונדון העיר הגדולה לאלהי' יש כנגדה עיר א' במדינת שונין במלכות שווידן. הנקראת גם כן לונדון. פרנקבורט דמיין מטרופולין בארץ אשכנז. יש לה שותפת בשם על נהר אודר וכהנה רבות מאד דוק ותשכח. לפיכך נהפוך הוא ממה שחשב הרב ז"ל. אבל באמת העיירות הגדולות דבר פלא הוא כשימצאון יחידאין בשמן. כי ע"פ הרוב נתקנאו בהם אחרים להקרא ג"כ בשמן. לייקר ולפאר שם מקומם בשם הנודע לתהלה ולתפארת. משא"כ במקומות הקטנים פחותי הערך. אינו דבר מצוי לגמרי שיקראו שנים בשם א'. כגון שוירי. כי לא לכבוד וגדולה יחשב. לכן רקבובית תעלה בשמותן ולא מסקי בשמייהו. אלא בדרך זרות:
386
שפ״זועוד יתר על כל האמור הא ודאי לא דמי כלל לעובדי דתלמודא במי שהזכיר שם עירו שהיה דר בה (מלבד מה שכתוב לעיל שצריך ג"כ שיוחזק בדרך ההיא ע"פ עדים שבא מעיר מושבו ודירתו ושהגיע לעיר ההיא שמת בה) לפחות צריך שיאמר הוא שדר שם ובא עכשיו לכאן. משא"כ בזה. שאפי' לפי דברי הערל לא הגיד שהיה דר בהמבורג זה האיש אפרים. שלא אמר הגוי אלא שאפרים מהמבורג מומר מת בקלוסטר. ואין זו הוכחה שנולד או דר בהמבורג. ולא אפי' שבא משם. דאפי' אי מהתם קאתי. דילמא מעלמא אתא. ואורחא הוה ליה ואיקלע להמבורג. ואזיל מהתם לאיטליא. והרי לא הוחזק זה שהלך מה"ב ובא לאיטליא. לא ע"פ עדים. ולא ע"פ עצמו. ולא אפי' שהלך בדרך ההיא בלבד. לא נודע ולא נתברר בשום אופן. אם כן אפי' אתה מאמינו לערל בדברים הללו כמסל"ת. ולא תחוש להמבורג אחרת כלל. אני אומר שכך נקרא בשם ליווי אפרים המבורג. על שם אבותיו שהיו דרים בה (כמו שידעתי בשם אנשים חשובים באמשטרדם נקובים בשמותם הנאה להם ראובן ויעקב אחים המבורגר וידועים ונקראים כך בפי כל אדם. עם היות לא ראוה מימיהם ולא עמדה רגליהם בשערי ה"ב מעולם. רק על שם אבי אבי אביהם דור רביעי ישובו הנה. ושלשה דורות שיצאו ממנו. לא ידעו לא ראו המקום. אעפ"כ לא נעתק השם מן המשפחה ונשאר זכרון לבני בניהם לדור אחרון) או לפי שצמח ונתגדל בה"ב שנולד בה. ונתיישב אח"כ בעיר אחרת. שלא נעקר שם לידתו ממנו. או מולדת אבותיו היא. והוא לא נולד בה ולא מצפה לראותה. וזה דבר המצוי לרוב שהרבה בני אדם דרים כאן אתנו פה. ונקראין על שם מקומן הראשון שיצאו משם הם בקטנותן. או אבותיהן באו משם לכאן. והבנים בניהם לפעמים לא ראו אותו מקום מעולם. ועדיין לא זז שמו מהיותו נקרא עליהן בכ"מ שהם מאותו גזע. כגון שיש פה משפחות ידועות שכל אנשיה נקראין בשם ליווי ויחס עיר כמו פ' קליף פ' שטט הגין פ' רינטל וכדומה רבים מאד עם שלא ראו ולא הכירו אותן המקומות מעולם. נטפלו להם שמות אותן המקומות והוחזקו בהם ע"י אבותיהן שבא גזעם משם ונתיישבו כאן. וירשו הבנים הכינויים ויחוסם למקומותם מאבותם. והוא דבר ידוע הנהוג מאד ושכיח בכל המדינות. וכן נמצא בכתוב רבים כמו זה דואג האדומי צלק העמוני אוביל הישמעלי יזיז ההגרי וזולתם. שהיו ישראלים ונקראים על שם המדינה מארץ העמים שהיו דרים בה מלפנים בימים קדמונים הם או אבותיהם וזקניהם למשפחותיהם. וכך אני אומר אפרים זה שהיה קורא עצמו על שם המבורג. לא זהו שאנו מבקשין. אלא אחר הוא שנקרא כן. מחמת אבותיו שהיו דרים בה. והוא לא ראה אותה מימיו. או שבילדותו נעתק משם ונתיישב באיטליא או במדינה אחרת בשנים קדמוניות. ואעפ"כ לא נעתק שם כינויו ממנו. והוא שהמיר ומת שם. ומי מוכיח שזהו הנדרש. וכן מצאתי להרב בצ"צ בעובדא דחיים בון. ופשוט הוא דאפי' חיפוש אינו מוציאנו מידי ספק זה. שאפי' נבדקה המבורג. ונמצא שלא יצא משם אפרים אחר אף ממאה שנה והלאה. עדיין הספק במקומו עומד:
387
שפ״חקולא דעד א' ביבם. ודאי קולא גדולה וידועה היא. שאין א' מהגדולים שבטח בכחו לדחות דעת הרא"ש ולסמוך על היתר זה בלבד. וכן בדין. אי משום דסלקא סוגיא הכי. ואי משום דבל"ה אפי' את"ל דאיפשיטא בעיא דלא משקרא מחמת דסניא ליה. דאיכא למימר נמי דמרחמא ליה. נמי איכא לספוקי. שאם אמרו ע"א נאמן באשת איש דחמיר לה טובא. הבו דלא לוסיף להאמינו ביבמה לעלמא דקיל. וכי היכי דאיהי לא מהימנא. משום דטעמא דאקילו בעיגונא. דדייקא ומינסבא מתוך חומר שהחמרת בה בסופה. לא שייך ביבמה. (אע"פ שכל י"ג דרכים בה. מ"מ אין בניה ממזרים אלא לדברי יחיד) משו"ה נמי מסתברא דאוקמוה אדאורייתא דע"א לא מהימן. ואם לחשך אדם לומר. א"כ אדקמיבעיא לתלמודא בעד א' אי טעמא משום דסניא ליה. תיבעי אפי' דזימנין רחמא ליה. וקמ"ל רבותא לדידן האידנא. דאף למשנה אחרונה דמצות חליצה קודמת. דתו לא שייך טעמא דסניא. אפ"ה מיבעיא אי מהימן משום דקיל לה ולא דייקא. אף אתה אמור לו אין הכי נמי דלא הוה צריך תלמודא לטעמא דסניא. אלא אליבא דר"ע דס"ל יש ממזר מחייבי לאוין. דלדידיה לא קיל לה. משו"ה איצטריך לאשכוחי טעמא דשייך אפי' לר"ע. דאכתי לא מהימן מטעמא דלזימנין סניא ליה (דהוא ודאי ספק שקול וחמור. וכדמסקינן גבי מזכה גט במקום יבם דחולצת מה"ט) וכדשנינן למתני' דאין האשה נאמנת לומר מת יבמי. אבל לפום מאי דקיי"ל דאין ממזר מחייבי לאוין. פשיטא דלא צריכינן למדחק ולמיהדר אטעמא דסניא ליה. דבלא"ה לא מהימנא. מטעמא דקיל לה איסור לאו ולא דייקא. משו"ה לא אקילו בה רבנן לאשתרויי בעד א'. לעקור דבר מן התורה. שאין דבר שבערוה פחות משנים. כך אני אומר לקיים דעת הרא"ש שהיא מסכמת עם פשטה של הסוגיא. והעיד נ"י שכ"ה הסכמת רוב הפוסקים. ולא שבאתי אני להכריע בין ההרים. ח"ו ידעתי ביני לבין עצמי ידעתי. שאינני כדאי להגיד דעתי. ואין הכרעתי מכרעת. לעקור או לטעת. אלא שהאמת עד לעצמו. וכל הגדולים לא עשוהו אלא סניף במקום שראוי להקל מטעם אחר. משא"כ בנדון כזה שיש בו כמה קולות בלא"ה. ואצ"ל בעד א' מפי הגוי. שהיא עוד קולא אחרת נגד הריב"ש ז"ל וסיעתו. שאפי' בעגונה דעלמא לא התירוהו. ואף כי בגוי משיב לשאלה. דפשיטא טובא הבו דלא לוסיף עלה תו קולא אחריתא:
388
שפ״טועוד יש כאן קולא נוספת שנשמטה זכרונה מאתנו בראשונה אגב ריהטא. דהא בעד א' בקטטה. אפי' באשת איש פסקו כל הפוסקים לחומרא. וכ"ש ביבם כה"ג ליכא דשרי בקטטה. אף לדידן דקיימא לן מח"ק. דאפי' בע"א שלא בקטטה. מיבעיא מיהא. ומידי ספק לא יצאנו לדברי הכל. ק"ו במקום קטטה נמי. ומומר דין קטטה יש לו בלי ספק וגרע מנה. וכן כתוב בהג"ה ומוסכם. מעתה עאכ"ו דלא סגי בע"א כהאי גוונא. וזה ודאי ק"ו שאין עליו תשובה. וכולהו טטמי דאיתמרו במאי דאקילו רבנן בעיגונא. פשיטא דלא שייכי בגווה. דהא ודאי סניא ליה לכ"ע. ולא דייקא כלל. ולא חמיר לה נמי. אי משום דאיסור לאו הוא. ואי משום דהוה נמי מומר. דזיל וקיל לה טובא. נמצא תקנתה קלקלתה. ולא חיישא כלל לחומר שהחמרת עליה בסופה. ומילתא דעבידא לאיגלויי נמי ליתא הכא. מאחר שנטמע בין הגוים (וזה שלא כדברי ב"ש דקסבר דמהני קולא דמומר. לאצטרופי לקולא דע"א ביבם. דלא ליחוש לה לגמרי. והא ודאי הויא תיובתא דאזיל בתר איפכא. אדרבה אפי' לכשתימצי לומר ע"א ביבמה דעלמא מהימן. מ"מ גבי מומר לא. כדאמרן. והמורה יצ"ו נמשך אחר ב"ש ולא חש לקימחיה במ"כ) עאכ"ו בזה שנעלם מעינינו זה י"ב שנים והלך למרחקים. על כן אבד שמו וענינו ונאסף זכרו מבין היהודים. פשיטא דאזל ליה חזקה דדייקא ומינסבא אפי' באשת איש דעלמא. ואצ"ל ביבם דבלא"ה סניא ליה וקיל לה טובא. דלא דייקא כלל וסמכא על קול ענות חלושה. והויא נמי מילתא דלא עבידא לאיגלויי כי האי גוונא. בשגם טעמא דמילתא דעבידא לאיגלויי לא מהני אלא בע"א ישראל. להימוניה כבי תרי. משום דלא משקר כה"ג אפי' לשום הנאה ותועלת. משא"כ בגוי דחשיד לשקורי אפי' בלא סיבה. רק מחמת אשר פיהם דיבר שוא. ולכן חזקתו משקר ואין לו נאמנות כלל. אלא במסל"ת בלי כוונה. דלא אדידיה סמכינן. אלא דקושטא דמילתא הוא כה"ג. על כן אינו מועיל לו מילתא דעבידא לגלויי. דאפ"ה חציף לשקורי בה. גוי עז פנים ולא נמסר סימן הבושה למי שלא עמדו אבותיו על הר סיני. על כן לא יבוש ולא יכלם אף אם יודע שיתבדה לא יאחז בסבך הכזב ולא תחשב לו חרפה. ולא חייש אי מיגליא מילתא לבסוף ולא אכפת ליה בכיסופא. וכיון דאיהו לא מהימן. לא עדיף מניה הך דאתי מחמתיה. ואפי' היה ישראל כשר ונאמן. כדאמרינן בעלמא מי איכא מידי דאילו נכרי אמר לא מהימן. ואילו אמר ישראל משמיה מהימן פרק חזקת (דף ל"ו):
389
ש״צוהאחרון הכביד. כמשא כבד מחול ימים יכבד. כבד פה וכבד לשון עלגים. תמהר לדבר ז"כות. וללמוד חובה לאדם שלא בפניו. שאפי' לא הוכרז. מ"מ כמה הרחיקו להתרחק מן הכיעור. ותו דכה"ג לא בעי הכרזה וק"ל. לא יהא אלא סנו שומעניה. או יצא עליו קול וחשד בעלמא שרגיל להתייחד עם העריות. שפסול לעדות אשה. כדאי' בסל"ד. עם שכשר לעדות ממון כדאי'. ואף בדיני ממונות אשכחן סוג כשרים. ואפ"ה לכתחלה מכוער הדבר לקבל עדותן. כ"ש לדבר שבערוה. דאפי' את"ל בדיעבד כשר. אין ראוי לכתחלה לעשותו עד. והא ודאי דמיא ממש למ"ש בכתבי מהרא"י (סי' רכ"ד) הובא ביתה יוסף. וכ"כ כה"ג כמה גדולים בעלי תשובה אחרונים ז"ל. וק"ו בזה שהיה פסול גמור דבר תורה כמפורסם. דלא מתכשר אלא בתשובה מעלייתא והדבר ידוע שלא עשה מאומה לא מנה ולא מקצתה. אפי' לשאר דברים. ואצ"ל לעדות אשה. ועוד שעדותו סתורה מעצמה וכלה מאליה. כאלה נובלת עליה. שהרי כל יסודו בנה על פי אמו זקנתו. שהגידה מבנה פלוני איך הוא כעת חי באיטליא. וכתב לה שיש לו ממון רב. ושחושק לראות א' מבני משפחתו לתת לו ממון הרבה. ע"פ הדברים האלה נסע הוא לשם כרודף אחריו להשיגו. והלך בדרך רחוקה כזו ובהוצאה רבה. מכלל שנתברר לו שעודנו חי בימים ההם. ובעת ההיא ששם הנער לדרך פעמיו לאיטליא לבקשו (דמספיקא לא עקר נפשיה. מאן ציית למילי דכדי וכדיבי. ועקר סיכיה ומשכניה ורהיט. לאורחא רחיקא וזוודא קלילא. אי לאו דברי ליה וקים ליה בגווה דמילתא דקושטא היא) והרי אנו יודעים וכל העם אשר בשער עדים פה היום כולנו חיים ת"ל. וזוכרים היטב שנסיעת הנער מכאן לאיטליא לא עברו עליה שש שנים. מאותו זמן עד עכשיו. ואם אתה מאמינה לזו בהליכת בנה לאיטליא שלא הוחזק ללכת בדרך ההיא ולא נודע לזולתה. כי אם על פיה (ובאת לסמוך עליה בזו. נגד מה שאמרו שאין חמש נשים ולא גוי שאינו מסל"ת נאמן. לא לאסור ולא להתיר) א"כ איך אפשר להאמין להערל המגיד שכבר עברו יותר מי"ב שנים שמת הנעלם. ולסתור הדברים שאמרה האם היודעת את בנה ומכרת בו וענינו וטיבו. ואיה מקום מצבו באמת. והגיע לה מכתב ממנו כנזכר בתשו' המורה יצ"ו. ועל פיה עשה נכדה מעשה רב. ואף בלא"ה אפי' גוי מסל"ת. בהכחשה ודאי לאו כלום הוא. ואפי' הוכחש משאר פסולי עדות דכוותיה. כ"ש אשה דאין פסולה מחמת עצמה. וכ"ש באומדנות המוכיחות ורגלים לדבר שכך הוא האמת. שהשיגה ממנו כ"י בהודעה כדברים האלה. שאמר הנער משמה. ועל פיהם שלחתהו לשם. ואם רצונך להאמין הערל יותר מאיזה טעם שיהא. ועם היותו בלתי מסל"ת. א"כ על כרחך שקר דיברה האשה. ומניין לנו לדעת שיצא כלל לאיטליא. והארץ רחבת ידים לפניו. ואפרים טובא שכיחי בשוקא. ומהמבורג דקאמר לאו מילתא מכמה טעמי. חדא דלהמבורג נמי איכא למיחש לתרתי. ותו דאיכא למימר אפרים אחרינא נמי נפק מה"ב מזמן רב. או דילמא אפרים אחרינא עבר דרך ה"ב ואתא לאיטליא. או דילמא אפרים מה"ב שנולד שם ולא המצפה לראותה. ובילדותו עקר משם. או על שם אביו ואבות אבותיו שהיו מה"ב הלכו לגור במקומות אחרים. והמנהג שנקראים על שם מקומם הראשון שיצא משם גזעם ושרשם וכנ"ל. ולא דמי לגמרי לב' יוסף ב"ש בעיר א'. ולא לעובדא דיצחק ר"ג. ורב ענן ב"ח וחבו בר נאני. כאמור. דהתם באתרייהו הוו קביעי וידיעי. משא"כ כאן אין הוכחה כלל שיצא מכאן ובא לו לאיטליא הרחוקה מה"ב הרבה. ואמאי לא ניזיל בתר רובא דעלמא דפריש ואזיל לגבייהו. ולא ידעינן להיכא. והך אפרים אחרינא הוא מרובא דעלמא דשכיחי טובא בהאי שמא וכנ"ל. והא אפי' למיעוטא דמיעוטא דלא שכיח לגמרי חשו בגוף עדות שבערוה החמורה. ואשה זו בחזקת איסור עומדת עד שיוודע לך במה הותרה:
390
שצ״אובדבר מ"ש המורה יצ"ו נגד ספק עשה תשובה איכא ספק מת. הא ודאי קשיא כחומץ לשנים וכעשן לעינים. דספק מת אין כאן לד"ה. שכל הדברים בחזקתן. כמ"ש בס"ד בתשו' הראשונה וא"צ פנים. דאפי' לקולא אמרינן הכי בכל דוכתא. וכדתנן נמי בבתרא דיבמות בהדיא. (עם היות שבחי' כתבתי דיש לחלק בין בריא וזקן ומסוכן ע"ש. היינו במופלג בזקנה דווקא ולחומרא בלחוד) ואיכא למימר דעבד תשובה דהוא ודאי ספק מעליא דשכיח. להכי דל ספק מת מהכא. דאפי' בהשכים ומצאו מת. מת למפרע לא אמרינן כדתנן. וא"ת ספק עשה תשובה נמי לא מיקרי ספק. דהעמידנו על חזקתו. (וכך היה יותר נוח לו לומר) לא דמי דחזקה קמייתא. מסייעא. וחזקה דגופא עדיפא כדאיתא בהמדיר. ותו זיל בתר רובא דממירים דחוזרים בתשובה. וכולם מלאים חרטות. ובורחים כשמוצאים מקום לנוס. ורובא דרובא סופם מוכיח על תחלתם. שכל עיקר אינם עושים אלא לפנים. להשביע יצרא בטעמא דאיסורא. ולמלא תאותם. ולא אבד סברם לא בטל סיכויים ותוחלתם להטיב אחריתם. ואלמלא היה מתחלה ידוע במומר גמור ומוחלט. וגם היה הדין פסוק מוסכם מכל הפוסקים שאין המומר זוקק. אזי שמא היה עולה ע"הד לומר שעדיין בחזקת מומר הוא עומד. אע"פ שאינו בפנינו. משא"כ בכה"ג אין זה מעלה ומוריד בנ"ד. ולא נכנס בגדר ספק. ועוד שידים מוכיחות יש שרוצה לשוב וכנז"ל. ומעשה בא לידי בא' שנטמע בין הגוים (היידין) כ"ה שנה באושטאינדיא ושב ממדינת הים. וחזר לצורו אחר שנזדקן גם שיבה זרקה בו. וכבר נתיאש מלישא אישה להעמיד תולדות. ואני בתוך סדר קבלת תשובה שהטלתי עליו. כפיתיו לישא אשה לקיים פ"ו. וכן עשה והצליח והוליד ת"ל בן תוך שנתו. זכרה לי אלהי לטובה. ברם לקושטא דמילתא אינה חזקה אפי' ידענו וראינו שעודנו לא ישוב. ועובד ע"ז אף באותה שעה. מידי ספק לא יצא. שמא לבו לשמים. וכענין שאמרו הרי את מקודשת ע"מ שהוא צדיק. אפי' הוא רשע גמור מקודשת שמא הרהר תשובה בלבו. הרי שאפי' לא נראה ששב בנגלה במעשה חוששין להרהור תשובה בלב. וכן הדבר אפי' עדיין עע"ז. שמא אנוס הוא ולבו לשמים. דכה"ג לאו מומר הוא. כמ"ש בתשו'(ס"ג) כ"ש במי שמעשיו סתומין ולא ידענו מה היה לו. שאין זו חזקה:
391
שצ״בעדותו של הנער ודאי אינה כלום מהרבה צדדים. אם מצד מהות גוף המעיד גוף כחוש שאינו ראוי לסמוך עליו כלל אף בדבר קל כמפורסם ונודע לכל באי שער העיר הזאת. וכענין דמהרא"י ממש. ואע"פ שבאותו נדון הוה פסיקא ליה טובא למהרא"י דאיתתא שריא. כמו שבפה מלא אמר הרב ז"ל שהכל יודעין שמת הנאבד. והוה קים ליה שפיר בגווה דמילתא דקושטא הוא מאי דקמסהיד ההוא סהדא. אפ"ה משום דלאו בר סמכא הוה. משך ידיו ממנו. ולא משך ידו את לוצצים שהיה מכת הפריצים. ואפי' שהיה יודע שימצא חכמים זולתו שיתירו האשה. לא רצה לתת ידו ואצבעו עמהם ליטול חלק במצוה. וכיוצא בו אף רק על נער משולח ונעזב. לא רצה הרב בצ"צ לסמוך עד שיבדק היטב אם אולי בא בשכרו שוכר כסיל יהי לה כמו אכזב. וכך נאה וראוי לנושא בעול ההוראה. וכך נהגו אנשי השם מעולם. שלא להקל ראש לסמוך על קלי עולם באיסור דאורייתא. ואם מצד הערל גופא סריקא שאינו מסל"ת כלל. גם לא ידע ולא הכיר את הנעלם אפרים זה מעירו ומקומו. לדעת אם זהו הנדרש. אף לא ביאר את מיתתו. גם לא ראה ולא ידע איש את קבורתו. ואם מצד איכות גופה של עדות היא גופה קשיא. שהעד עם הגוי שמעיד בשמו מכחישין זא"ז כנ"ל. ואם מפני שהדברים מוכיחים וניכרים שהיא עדות מוכחשת וסתורה מאליה. שלפי דברי היהודי מפרארא הבקי בהן ובשמותיהן. לא נודע לו מזה. רק ידע שא' היה לפלטה. ושמא הוא הפליט. כללו של דבר על עדות עד זה נאמר הרוצה לשקר ירחיק עדיו. הסומך עליו עתיד ליתן דין וחשבון כי לא ימצא בב"המ רגליו וידיו:
392
שצ״גומה שאמרתי והוספתי וחידשתי מדעתי חומרא אחרת מחמת שהמעיד הוא בן א' מחמש נשים. עם היות שבאמת לא הוצרכנו לה. כי מלבד זה יש ד"י (קולות קטנות עם גדולות במספר י"ד לפחות עולות) והותר להחמיר מעיקרא דדינא: אלא לעשותו סעד וסניף לאמת. ומשל לצייד השולה דגים כו'. ולאו לקושטא קאמינא. לקבעה הלכה בעובדא אחרינא. (אלא שבכאן מצאה לה הקפידא מקום לנוח ונחה) עד שיסכימו עליה בעלי הוראה דנחתי לעומקא דדינא. מיהת כי היכי דלא ליתו דרי בתראי וליחכו עלוואי. דאמינא מילתא חדתא כי האי מדעתאי. אימא בה מילתא יהא רעווא דתתקבל אע"ג דמתאמרא משמאי. כגון אנא דלאו בעל השם אנא כדקים לי בגוואי. ואיברא דצריך חקירה מ"ש בש"ג בשם הר"י ז"ל בפשיטות כל כך דזכרים שכנגדן של ה' נשים. כשרים להעיד לה. אם לא ביבם להכניסה לו אינו מעיד. אבל לעלמא מעיד. מנא ליה הא. אי מדתנן ואין האיש נאמן לומר מת אחי שאייבם. ודייק מנה הא לעלמא נאמן להתירה. הא לאו דיוקא הוא. דאיכא למימר לעלמא נמי לא מהימן. ולייבם דווקא אצטריכא ליה. סד"א כיון דאיסור אשת אח בכרת. חמירא ליה. והא קאמר בעינא דאיעבד מצוה. ליהמניה. קמ"ל דאפ"ה לא. וכ"ש לעלמא דלא מהימן למישרי לה. משום דקיל ליה איסורא דלאו. לא עדיף מיבמתה דחשידא לשקורי מספיקא. אע"ג דלא רגיש לה צערא. כ"ש איהו דרגיש ליה. כיון דסניא ליה. דמשו"ה עד א' אינו נאמן לגביה. וכן במזכה לה גט במקום יבם. אינה מתייבמת מה"ט. משום ספק דזכות הוא לה. וכיון דאיהי סניא לדידיה. ה"נ סני איהו לדידה. דכמים הפנים לפנים כתיב. וכן אני אומר בחמות כי היכי דסניא חמות לכלה. משום דאכלה לגירסנא. ומשום דמגלה לברה וממלא מילי עילוה. האי טעמא איתיה נמי בחמיה. דהא קאכלה לגירסניה ודאי. וקמרגלה נמי קטטה בהדיה כדאי' פ' כיצד משתתפין נבח בך גורייתא פוק. ש"מ דשכיח דמינציא בהדיה (ובלח"ש הקשיתי קושיא חמורה ורמינא מתנייתי אהדדי. וזקיפנא להו בס"ד). שוב ראיתי בתשו' להגאון מהרי"ט זצ"ל (סל"א) שהביא ג"כ ראיה זו ודחאה. ואינו מוכרח כל כך מ"ש ז"ל יע"ש:
393
שצ״דגם הלום ראיתי לא"מ הגאון זצ"ל בתשו' (סצ"ה) דמייתי ראיה לאידך גיסא דאדרבה חמיה מירחם רחים לה לכלתיה. מהא דאמרינן בפ"מש (דקמ"ג) בשולח חפצים ממד"ה הראוי לבנות לבנות. ואי אית ליה כלתא לדידה שדר. ותמיהא לי דהא עלה קאמרינן והוא דלית ליה בנתא דלא נסיבן. אבל כי אית ליה לא שבק להו ושדר לה. הא בהדיא דרחים לבנתיה דלא נסיבן טפי מכלתיה. אי הכי נימא אנן דשייך בודאי טעמא דאכלה לגירסניה. דלא ניחא ליה דתיכול כלתיה במקום בנתיה דלא נסיבן. ומיסנא סני לה מה"ט כדסניא חמות לכלה מה"ט:
394
שצ״הגם צריך חקירת חכם בההיא דשולח חפצים ממד"ה. אם אין הדברים אמורים באיש ולא באשה. מי נימא דסתמא לבנות משדרא בכל גוונא. או דילמא הוא הדין לאשה השולחת לביתה. אי אית לה כלתא לדידה שדרא. והכי מסתברא טפי דלא דיברו חכמים אלא בהווה ובמידי דשכיח. ואטו כי רוכלא ליחשוב וליזול. אלא נקטו בכל דוכתא דוגמא באיש. וה"ה לאשה דחד דינא הוא מסתמא. עד דמפרשי לן בהדיא. וניחזי אנן אטו חמות מי לא מרחמא לברה טפי מבנתא דידה. וגם שנאת החמות לכלתה. אע"ג דהויא מילתא דשכיחא טובא. מ"מ נראה שעיקרו אינו מצוי אלא בדרות יחד. דמרגלן קטטה אי משום אכילת גירסנא. ואי משום מילי. מתוך שרגילה בה. קצה מפניה. נפשה בחלה בה. יוצאת ונתקלת נכנסת ונתקלת בה (על כן יאמרו המושלים אם ירעו זאב וטלה כאחד. תדור כלה עם חמותה) אך מה שיצדק מחובר לא יצדק נפרד. רצוני (בהשאלה זו) כי אמנם באינן דרות ושוכנות יחד. אינו דבר מחויב בהחלט. והרי הנביא צווח. והתנא קרא אחריו מלא. על דור אחרון כי בת קמה באמה. כלה בחמותה. מכלל שהוא דבר היוצא מהמנהג הטבעי והנאות בבני אדם. כמו בת קמה באמה דסמיכא לה. והראוי לעולם שיתנהגו באהבה. אלא על כרחך כמ"ש שיש לחלק בין כשדרים יחדו בבית. אזי הקטטה מצויה ביניהם ושונאות זו את זו. משא"כ בנפרדות. קרוב הדבר שיאהבו זא"ז לפי הטבע. ולכן בשולחים חפצים אין חילוק בין איש לאשה לענ"ד בענין זה. כי מ"מ לבן חבה יתרה נודעת שקולה ומכרעת בכל אופן מוטבעת. דאומדן דעתא הוא בין באיש בין באשה דדעתם קרובה לבנם וחבתם לו עצומה ביתר שאת אהבה עזה. ונע"רות לא ישטפוה רבות בנות לא יעשו חיל להקטין איפת אהבת הבן ממקומה לא תמיש ואינה זזה. ובעדות אשה חשו חז"ל למיעוטא דמיעוטא דלא שכיח. וכ"ש במאי דשכיח דמינציין בהדי הדדי וסנו להדדי (כדאשכחן בעובדא דמשחא דאפרסמון פב"מ) דפסילי לעדות זו. משו"ה אע"ג דזימנין מרחמי אהדדי חמות וכלה. (וכמ"ש שילהי פ' חלון מעשה בכלתו של ר"א שעירבה עליה חמותה משלה) וכגון שדרים נפרדים. אפ"ה לא פלוג רבנן וגזור בכולהו. ולעולם אימא לך דהוא הדין לחמיה דפסיל ג"כ להעיד לה מה"ט. דלזימנין מרגלא קטטה בהדיה כדלעיל. משו"ה חשו לה אפי' תיהוי מיעוטא. ואמאי לא. הא אשכחן חומרי טובא דאחמירו בה רבנן בגופה של עדות. וחששו לחששות רחוקות זרות ונפלאות מאד. כמבואר בגברא חרוכא ובמגוייד וצלוב ובמשאל"ס ודכוותייהו טובא. וכמ"ש בפ' יש בכור כי אקול בסופה בתחלתה לא אקול. משום חומרא דערוה. וכן בחמש נשים שפסולות לעדות זו. הא ודאי מיעוטא דמיעוטא הוא דתיהוי להו שנאה גדולה כולי האי דניחוש דמקלקלן לה. ולא זו בלבד אלא דחשדו להו אף לקלקל עצמן וגם מספק רחוק בלבד. שחוששת שמא תהיה צרתה באיזה זמן. לפיכך מקלקלת עצמה ואותה. ומיקיימא בנפשה תמות נפשה עם פלשתים. ופשיטא דאין זה דבר מצוי כלל וכלל. אף כי בשארית ישראל. אעפ"כ חששו לכל ספק רחוק שבעולם. כל שאפשר לציירו שיזדמן פעם במקרה. לגודל חומר דבר שבערוה. ולא אמרו בעגונא הקלו. אלא היכא דקים לן דקושטא דמילתא הכי הוא ודאי. דלא איברו סהדי אלא לשיקרא. הילכך לא הקפידו על עדים כשרים של תורה. במקום שברור לנו שמעידים האמת. דאנן סהדי ולא עלייהו סמכינן. וגלויי מילתא בעלמא היא. אבל כל היכא דאיכא למיחש. חיישי טובא. א"כ מ"ט לא נחוש לעדות חמיה. דשכיח דסניא ליה. וה"נ איהו לדידה מיסנא סני לה כדאמרן. אפי' היה מיעוט דמיעוט בדרך אפשרי רחוק. בדין היה לחוש לספק לחומרא. ואפי' לא נאמר ראוי היה ליאמר:
395
שצ״וואי קשיא אי הכי מאי שנא דתנן נשים דפסולות להעידה. ולא תני זכרים דכוותייהו. תריץ הכי דבאנשים לא משכחת חמש כבנשים. ותני תנא חמש. והוא הדין לזכרים במאי דדמי להו. והא ה' נשים נמי לאו דווקא כדאיתא בגמרא. וכיוצא בזו כתב מהרח"ש לענין בת חמות הבאה לאחר מכאן כו'. שי"ל שהן בכלל הה' נשים. והיא המדה בזכרים במקום שמצאה החששה מקום. משמע ממילא. אטו תנא ליזול וליחשוב כי רוכלא. ובאמת לא ידעתי מה טעם לחלק בין בת חמותה לבן חמותה וכן בשארא. אע"ג דלגבי חמיה איכא למימר דלא סני לה כולי האי כחמותה. אע"ג דמינציא נמי בהדיה. דשאני אשה דקשה לפייסה. וכמ"ש רז"ל לפי שנבראה מן העצם. משא"כ האיש שנוח לרצות. ואינו נוטר איבה כמוה. אף שהיא שונאה אותו ביותר. שמא כמים הפנים לפנים וגו'. לא שייך אלא בשוים בטבעם כגון איש לאיש. ואשה לאשה ביחוד דדעתה קלה. אבל איש לאשה לא. מ"מ בבני הנשים שאינן מעידות לה מטעמא דאכילת גרסנא. לא ידענא לפלוגי כלל. ואפי' טעמא דכיון דאיכא דסניא. נמי שייך בבן כמו בבת. אלא מאי אית לך למימר ודאי בת הוא הדין לבן. ולא נקטה מתני' בת אלא משום דהכי מיתני ליה לתנא שפיר מנינא דחמש נשים. משא"כ בזכרים דבצרי להו (מלבד שתולין הקלקלה במקולקלין ביותר):
396
שצ״זאבל בן החמות נ"ל פשוט דמיפסיל. דאפי' בדיני ממונות לא מתכשר. כל דאיכא חשד הנאה וקירוב דעת. או ההפך. דהו"ל נוגע בדבר. ק"ו לדבר שבערוה. ואף בבן הבת יש להקפיד ולהחמיר מטעמים שנזכרו בגמרא. דכולהו שייכי נמי בגויה:
397
שצ״חואי תיקשי לך אי הכי שית הויין. לא ליקשי. דהשתא דחזינן דהיכא דאיכא אימא דסניא מילתא היא. מכללא נשמע דבן ובת נמי פסילי. וכי תימא עד אימת נפסלינהו וניזיל. אמינא לך בני בנים הרי הן כבנים:
398
שצ״טכללו של דבר כבר אמרו חז"ל התרחק מהכיעור ומהדומה לו. ובכיוצא בו הזהירו חז"ל אף בדיני ממונות גם בדבר שלא חשו לו מעולם. אף כי בזה שאל נא בן מי זה העלם. ריקה כמה מכוער הוא מלדה מבטן ומהריון הולך אחר רוב בנים שדומין לאחי האם: בנים לא אמון בם. ואומרים לאומן שגדלו ויולדו כמה לא נאה כלי זה שעשיתם. ראו גדולים שגדלתם. עם שעכשיו פושט טלפיו. הרי הקול יוצא כי שכור הוא מהאשה הנעצ"בת שהלבישה אותו בגד חדש ומשחה ידו בשמן המשיכה ופועל חמס בכפיו. וזה קול וסברו עמו תולין את הקלקלה במקולקל. גם רגלים לדבר שהנער מבודה ואלפוה שיקרא. שהרי מעת שובו מאיטליא לכאן זמן רב חמק עבר. ולא נשמע ממנו דבר. בענין המומר דודו ומהעדרו הטובה ממציאותו לקרוביו ויולדתו. ובלי ספק היה גורם שמחה גדולה להם. אשר לתתו להם בשורה. באבוד רשעים רנה עליהם לתת לו חגורה. וכסף עשרה. כמו שסופם מוכיח. שכן דחקו השעה ותקעו עצמן לדבר הלכה זו יותר מדאי. שהשכימו לפתחו של המורה והרבו עליו רעים וכפוהו בהפצרות גדולות וזוזי דאנסוהו. שיעשה רצונם וימצא פתח תקוה להאשה באופן זה. ויחלטוה ממנו מיתת המומר לצמיתות. עד שפתוהו ויכלו לו אנשי שלומו. לא הניחו לו עד שנעתר להם ורפאם לפי דעתם. שמעתה נעקר שם המומר מן המשפחה. ולא יזכר עוד בקהל ה' עד עולם. להזכירו לגנאי ביחוסם. (אף כי באמת טעו מאד האנשים האלה. לו חכמו ישכילו יבינו לאחריתם הלא טוב להם לקיים מציאותו במצב טוב במקום שב"ת עומדים. או לפחות מוטב לבחור הרע במיעוטו לחשוב אולי הוא מום עובר שקרוב הוא לדרך הישר לשוב אל ה'. ולא להכרית מארץ זכרו ולהשרישו מארץ חיים סלה. לכתוב עליו מרורות מיתת עולם. והלא טוב לכלב החי לקנות לב שלא תאבד תקותו ולא בטל סיכויו כל ימי היותו להטיב אחריתו. ולא להחליטו לאבדון נצחי מבלי משים ומאין יודע. ולגרום נזק לעצמם להיות להם חרפת עולם לא תשכח. גם דמו הנה נדרש מאתם (תמה אני מה יענו לו אם אולי ישוב אל משפחתו ויוכיחם על פניהם תשב באחיך תדבר בבן אמך תתן דופי. למען ימחה שמו מישראל. הסכלתם עשה והכשלתם רבים בתורה שחתם ברית. לשפוך דם אחיכם כנחל כרית. לשלול ממנו תקוה ואחרית. ולא לעזוב לו שם ושארית) ומאחר שלא נודעה ולא נתפרסמה מיתתו מפי המעיד עד עתה שהוצרכנו לעדותו. כענין הלז. כה"ג אפי' ע"א כשר ונאמן דעלמא. לא מהימן בדבר שאינו בידו אף להחמיר כדאי' בגטין (ד' נ"ד) וכ"ש דין מרומה כזה שאף בד"מ צריך דרישה וחקירה. וכן עדות כזו שיש לחוש לערמה. גם בהתרת עגונה לא סגי בלא חקירה ודרישה. ולקבל שכר על הפרישה. ומפורסם ג"כ בעיר הזאת איך דיין א' מן המנויין בהתרה הודה ולא בוש שלא רצה להסכים בהיתר ולא אבה לבוא על החתום. וקרקיש ליה בזוזי עד דכרכיש רישא בחמימי. דשיתין תיכלי מטי לככא דקל חבריה שמע דאכל כו'. על זה ידוו כל הדווים כי דברי תורה מעות קונות. יאמרו כסף מכניס כסף מוציא דינר אוסר דינר מתיר. אי לזאת נמס כל לב ויתר ממקומו מתהפך כחומר חותם תעודה תתיר. צאו וראו מפעלות אלהי' אשר שם שמות ושאוף להעלות אותן האנשים על שפת לשון. כי חזר וניעור הנער לסורו ככלב שב על קיאו מקץ שנתים הי"ל כשירת הזונה אשר עמה ברח ורכב סוס ביש"ק ותפש לו אומנותו לבקש למודו למוד אותו שבט להיות נמנה את פושעים מבטן קורא לו. ונגלה עונו שתשובתו קשת רמיה. ללכוד בני משפחתו להוציא מהם ממון בצדיה. כאשר עשה והצליח מעשה ש"ט שהציל עיניהם בכמות רב. חבל על אדם רשום גיסו שלקה על ידו בסך מסויים שהאמינו והלך לדרכו המדברה למרות עליון בציה. להשביע נפשו בעברה לאתהני בהאי עלמא ונפשו לא חיה. איך שיהיה עלה בידינו מספר קולות מלא הי"ד החזקה שהתירה וקרבה רחוקים בזרוע נטויה. הנשמע כדבר הזה בכל הש"ות הנראה כמוהו או הנהיה:
399
ת׳ונחזור לפורטם אחת לאחת למצוא חשבון. (א) הפקעת זיקת מומר הודאי. (ב) שאינו אלא ספק מומר מעיקרו.(ג) שמא עשה תשובה. (ד) בעדות שאינו מסל"ת כל עיקר. (ה) שהוא עד מפי עד גוי. (ו) שלא אמר קברתיו. (ז) שלא הזכיר שם אביו. (ח) שגם שם עירו אינו מועיל. כיון שלא הוחזק בדרך ההיא. ועוד כמאן דליתיה דמי מכמה טעמי. (ט) אפי' תימצי לומר שיספיק באדם אחר להחזיק שם לעצמו. זה אינו נאמן על שמו. מאחר שהוא מומר. (י) ע"א ביבמה וק"ו בזה. (יא) ע"א בקטטה וביבם. (יב) מטבע העדות גופה ותוארה שמעצמה היא סתורה. ומזוייפת מתוכה. לפי דברי העד שפיו הכשילו. (יג) שהיא מבוטלת מחמת דברי היהודי בר רפאל. (יד) (זוהי שכחת האומר. שלא הוזקקנו לה מתחלה מפני שהוא בבל תשוב תשובה נצחת. היאך החי יכול להכחיש החי ולכפור בשעת הדין אוי לנו מיום הדין איך יוכל לעמוד בתוכחת) מצד עיבור צורת השאלה שהונחה בילדה (כמדומה שנתכוין המורה למ"ש במ"ב להקל במקום ילדה) ויקם בה כחשה בפניה יענה כפיס מעץ ואבן מקיר תזעק תחיל בחבליה. היהפוך כושי עורה וקורין לה אימא זקנה שאינה ראוי לילד עוד. כנודע לכל באי שער עירנו. וכבר היה לה בן שמת. והוא כבן עשרים. זה לפני עשרה שנים. ומה לנו לטפל בדברים בטלים לחלוק במציאות. נייתי וניחזי ספר כתובתה. ונשיילינהו לבני מתא. ולכל העם מקצה. אכן נודע שהמכשלה הזאת תחת יד המורה גלוי לכל שנתפש נאחז בעקב פח יקוש ואבן נגף אבן חן טמנו לו שולח ברשת ברגליו ונלכד במצודה החזקה כי גדול כחה לעוור פקחים. כאילו עיניהם בדבק טחים. ונראה לעין השמש מהמעשה אשר לא יעשה להרים יד בתורה שלא כדת בעון בצעו נאחז בסבך כולו בחכה העלה. כי מה שחשב להפוך הקערה על פיה לשנות הידוע. הפך ומחה למען ימצא סניף ימצה דם הקולא. ונהפוך הוא והשיגה אותו חומרא אחרת לפי האמת שיעשה דרכו ויבוקש הדבר וימצא כי איננה בת בנים עוד. ומעתה לא שייך לומר בה מתוך חומר כו' בסופה. מאחר שאינה יראה מקלקול הבנים. וכן כתוב על ספר הישר תשו' מהר"מ ז"ל (סי' תתקע"ב) בפירוש. א"כ כשל עוזר ונפל עזור. אין דן דינה למזור. (לשוא הרבה לה צרי קו"ל ע"ד) רפואת תעלה אין לה. ויש די והותר. על כן על תוספת קולא אחרת בסגולה. שהנער בן א' מה' נשים נוכל לוותר. כי בל"ז א"ל להמורה כרעים לנתר. להשיב אל יבשת ההתר. לא יוכל לחתר. בהא סליקנא ובהא נחיתנא. קטיר קחזינא. ואי לא אשכחה סהדותא אחרינא. אסורה מדינא. ואין לנו אלא כפסקו של מהרי"ט. עאכ"ו בנדון זה כאן שנוספו עליה קולי קולות צבורים חמרים חמרים. אמאן סמכא. הך עדות חספא. תחלתה וסופה. מוכיח על זיופה. משו"ה אפי' נשאת תצא דינ"ה. בת לוא"ה חייתא דקיטרא לא סבירת ולא קבילת וחוששני מחטאת אם אשים ידי למופי. כי במקום שיש ח"ה כו'. וכבר היתה מותרה ועומד קודם מעשה ולא השגיח ועשה כרצונו בכחו שאינו יפה. לכן מוטל על כל אשר נגע ה' בלבו הירא וחרד על דברו. שיחגור מתניו אזור קנאת ה' צבאות ותורתו המושפלת בסבת מחריבי עולם כאלה המוכרים אותה בעשרה גרה. יהי למלא בטנם להעלות גרה. סבי דאזלי אתיגרא. קדרו באגרא ופגרא. נגר ובר נגרא. דלא בקיאי לשמה כהנהו דאתו מרקם וחגרא. יקנא ה' לארצו ולשמו ולא תפוג תורה. ורוחו ממרום עלינו יערה. תושלב"ע הנותן ליעף כח לסיים האגרת הזאת הנקראת בשם חייתא דקיטרא על שם האשה דין גרמ"א חיה הוא שמה נפשה לא חיה. הזקוקה בכבלי היבם קשורה. ושמה קטור"ה. אשר היתה לאיש שלא כדת וכתורה. היא והיולדה ומחזיקה ליעול בהו קוטרא. עד דמפקי זיקא לברא. כי היכי דתיהוו להו כפרה. אי לא הדרי בהו חזרה גמורה. להוציאה בגט פטורא. בתשובה מעליא ובחרטה דמעיקרא. ושבו עד ה' ורפאם.
400
ת״אבע"ה י"א אייר ת"פ טית לפ"ק
401
ת״בנחל נובע מקור חכמה תורה חתומה נתנה לו במתנה מחזיר העטרה ליושנה אחי יפת הגדול מה יופיו ומה טובו הן כל אדם חזו בו טבא דאיהו בביתיה טבא דאיהו בליוייתיה ה"ה אהו' נאמני אלופי לראש הרב המובהק נר ישראל המופלא ומופלג זרע קדש אב"ד ר"מ ור"מ עה"ח פה"י כמהר"ר יעקב נר"ו חדות מעוזו ושלומו ושלום תורתו. ושלום הרבנית כבודה בת מלכים ביתו זו אם הבנים היקרים ונחמדים אורם תהי בוקעת ועולה וכמו השחר עלה בשובה ונחת דשן ורענן ששים ושמחים ומלאים ברכת ה' נס"ו הנה לשלום אין קץ בקידה הראויה למעלת אדוני ומשפט אהבתינו אהבה קדמונית:
402
ת״גהן קדם קדמתא בבחינה קלה שראיתי במכתב אדוני דברי תורה פקחתי עיני על מ"ש אדוני שיחיה על שר וגדול בישראל הבקי ומושלם הגאון האמתי בתי"ט ז"ל כו'. עוד חזות קשה הגיד לי רו' מעלת אדוני שיחיה שכבר שמעתיו ע"י מכתביו של בעל ברכת אלי' בח"י טבת וז' שבט משנתינו שכתב אלי את כל הקורות אותו עם כל לומדי הזמן כו' דכשקראו דברי נגד המדפיס סידור התפילה בק"ק זולצבאך חרה להם ויש מהם שאמרו לו שהספר שלו היה ראוי לשריפת אש. ומכ"ש שהיה אסור להכניסו בבית ישראל לפי שדברי היו נגד כל רבותינו בעלי התוספ' ז"ל ונגד סדר עולם ושאר גאונים ושלא על המדפיס הם תלונותי כי זה הוא מפורש בתוספת דמנחות בשם ס"ע ושכן הוא במרדכי ובהרא"ש בפע"פ וכן הוא בעשרה מאמרות והב"ח בא"ח סי' רצ"ב הביא שאר פוסקים ראשונים שכולם מסכימים שמשה מת בע"ש כו':
403
ת״דושקר ענו בי במה שאמרו שדברי הם נגד כל רבותי' בעלי התוספת ז"ל אני אומר דאדרבה איפכא מסתברא. ופוק חזי מ"ש הרא"ש ז"ל בשם הראש וראשון לכל דבר שבקדושה אב לחכמים ר"ב התוספת ז"ל ה"ה ר"ת ז"ל אשר כעס על ר"מ שהנהיג לאכול בין מנחה למעריב בשבת כו'. מטעם שכתב רב ש"ש שתקנו לומר צ"ה על שמת מרע"ה באותה שעה. וגם נהגו שלא לקבוע מדרש בין שתי תפלות משום חכם שמת בתי מדרשות בטלים (ומכ"ש שאין לקבוע סעודה) ומנהג אבותינו תורה היא עי"ש דעל שלש אלה יסד כעסו באורייתא דהוה קא מרתחא ליה לר"ת. א"כ הרי הרא"ש לנו הוא ולא לצרינו. וגופא בתר רישא גריר. והואיל ונמשכו הדברים אגיד למעכ"ת ביאור דברי ר"ב התוספת ז"ל במנחות ז"ל ד"ה מכאן ואילך עי"ש דאינם לעזר ולהועיל ללומדי תורה שלא לשמה. ולנו המים מימי התורה ולהבין דבריהם על נכון אפרש שיחתי מהמזומן לפני והוא ספר צאן הקדשים שנדפס פה מהגאון בעל תורת חיים כו' ומכללם ראיתי דכתב על דבור זה ז"ל ולר"ש לא בעי למימר דהפסוק נאמר על העתיד כו'. ודבריהם אינם מובנים לי. דמהיכא מוכח דר"י לא בעי למימר דנאמר על העתיד כו' עי"ש. ועל דברי בעל ס' צאן הקדשים כתבתי דאצלי מטיבותיה דמר דבריהם מובנים לכל מבין עם תלמיד דברים כפשוטן שהוא הדרך הישר שיברור לו האדם הירא את דבר ה' ורוצה ללמוד וללמד תורה לשמה ולא לקנטר ולפרק באצבעות כי דברי רבותינו הראשונים גם האחרונים כמו ר"ב התוספת ז"ל אצלינו הם כדברי תורה וחמירי דברי סופרים כי דברי קבלה מדברי תורה ילפינן. וכשם שאמרו אין מקרא יוצא מידי פשוטו. כך דבריהם מתחלה צריך להעמיד אותן על פי הפשט האמיתי כו' אך לא מחמת קושיא או סברא מבחוץ נהרוס כל עקר משמעות הפשט כו'. והנה כי כן בלומדי דבר זה המובן בכוונתו היא זאת שבאו לתת טעם מספיק ע"מ שנוהגין לומר צידוק הדין בשבת במנחה. ולכן הביאו מ"ש רב ש"ש גאון. ובאמת על יסוד זה מצאו בו ריעותא דקשה דהא כתיב בן ק"ך שנה אנכי היום ודרשינן היום מלאו ימי ושנותי. א"כ מכח זה היסוד ש"ר ש"ש היה נופל. לכך כתבו דאם בשבת מת מוכרח לומר דאם כן כתב היום מערב שבת. וגם על זה יש לתמוה דכתב על העתיד. ודוחק זה לדעת ר"י צריכין לעמוד בו אמנם ולרבי שמעון לא בעי למימר (ר"ל אין צריך לדחוק ולומר) דהפסוק נאמר על העתיד דמה קשיא לן מהא דכתיב לקוח את סה"ת הזה אין זו קושיא דהואיל וכבר נכתב בדמע מידו של משה ויהושע היה עתיד להשלימו ע"י העברת הקולמוס בדיו העומד. א"כ טעמו ונימוקו של רב ש"ש על מה שנוהגין לומר צידוק הדין במקומו עומד לר"י על צד הדוחק שביום ששי עש"ק כתב על שם העתיד למחרתו והוא שבת ז' באדר. ולר' שמעון בו ביום ש"ק כתב בדמע ונקרא שלם על שם מה שעתיד יהושע להשלימו. והואיל דאשתני אשתני. הרי עד כאן בנו יסוד וטעם מספיק למה שנהגו לומר צידוק הדין בשבת והשתדלו לתקנו בין לדעת ר"י בין לדר"ש. ואח"כ לא רצו להעלים עין ממה דמשמע בסדר עולם. ולפיכך כתבו ומיהו קשה דמי שבקי בשיחתן קלה של ת"ח הצריכה תלמוד ידע ודאי גדר תיבת ומיהו. דר"ל האמת כך הוא כמו שכתבנו. אמנם מי שירצה יכול להקשות מכח משמעות הנשמע בסדר עולם. והיא תמיה עומדת עד שיעמוד משה רבינו מהר העברים הר נבו הוא וכל בני דורו דור דעה ויגידו לנו אמתות היום השעה והרגע שעלה משה למרום. אך אמנם לא מחמת קושיית משמעות זה יהרס בנין יסוד טעמו של רב ש"ש גאון דדבריו דברי קבלה הם ומנהגן של ישראל תורה היא:
404
ת״הובלקט הפרורים כתבתי עמ"ש הגאון בעל ט"ז ז"ל להמשיך דעת רב ש"ש גאון המובא בתוספת והמרדכי והטור ז"ל לדעת משמעות הסדר עולם שאין לנו להטפל בו ולהתבונן באמתת החשבון הזה הנולד ממנו כי כבר אמרו דאין למדין על העת שהיו מקדשין ע"פ הראי' לעת שנקבע על פי העיבור. וזה פשוט. א"כ מה לו לבט"ז ולנו לשינויי דחיקי כו'. באפ"מ מכ"ת המשכה זו לא די שהיא נגד פשט דבריו של רש"ש אלא שהיא ג"כ סותרת דברי כמה מהמדרשי' שגם הם מסכימים לקיים שבמנחה בשבת בעת רצון היתה פטירתו כמ"ש בזוהר הקדוש והליכתו של משה למשכן בית אולפנא בשבעה באדר היה. והכי תנא אותו שבת של דיוזגי היתה. ופרש"י ז"ל תחלת היום של משה וסופו ליהושע. אלמא שבת היה. ולא ערב שבת. ונפל האמת באמת כדי שלא לבטלם מהכנת שבת כו' א"כ אין השכל והקבלה מסכימים שהיה זה בע"ש כו' ע"כ הגיעו הדברים שכתבתי לבעל הס' הנזכר. והעלמתי ממנו האי דקמן לפי דדברים כאלו אין מוסרין אותן אלא לצנועים ולחכם המבין מדעתו כמעלת אדוני כמותו ירבה בישראל. ואען ואומר דעם היות דאין ספק דסדר עולם היא ברייתא קדמונית. כ"ש דאמרו בפרק יוצא דופן דסדר עולם סתמיה רבי יוסי. ורבים מדבריה הובאו בגמרא ובפ"ק דע"ז לענין שנות בית שני אשר הובאו שם דברי ר' יוסי בשם בריתא פרש"י ז"ל הכי תנא בסדר עולם. אמנם החכם עיניו בראשו ראה יראה שבמקצת מקומות איזה חכם אחרון דלא עדיף מנביא שלח בה יד אחר חתימתה כמו שצווחו עלה קמאי דקמאי ומעשים בכל יום גם בספרים אחרים תקראנה כאלה שאיזה תלמיד שלא מדעת רבו כמ"ש הכוזרי תולה עצמו באילן גדול. וכותב דעתו כמו שהוא ישר בעיניו בגליון הספר ואח"כ המעתיק ובעל הדפוס מכניס אותו בעצם הספר לטוהר. והנה באמת אשאל מאת אדוני ויורני משמעות זה דהשמיעו בו כל ישרי לב מסדר עולם דביום הששי היה שבעה באדר אינו אלא ממה שעיני רום מעלתו תחזינה משרים בפ' עשירי שכתוב שם ז"ל מן המן שלקטו בשבעה באדר היו אוכלין עד י"ו בניסן שנא' וגו'. וזולת זה אין אני מוצא סמך אחר בפרק זה שהוא עיקרו של דבר. א"כ למה לן לאפושי פלוגתא. ומאן לימא לן דלא נתחלף למעתיק בין וי"ו לזיי"ן. ובאמת מתחילתו היה כתוב מן המן שלקטו בוי"ו באדר והוא יום הששי. דהא בשבת לא היה יורד. ובשבת זה שלאחריו נסתלקו שלשתן ולא חזרו כמו בשאר שבתות שאע"פ שהיה נפסק ולא היה יורד ביום א' היה חוזר. א"כ המעתיק ראה בוי"ו ונדמה לו כאלו הוא בז' מכח מש"ל בז' באדר מת משה וכתבו מלא שלקטו בשבעה כו' וכל כי האי מילתא כדי שלא להצטרך לומר דבמיתתו של משה יש מדרשים חלוקים וכו' ולא אוכל להאמין גם על בעל המאמרות ז"ל שיכחיש דברי הזוהר וכו' רק שקרה לו עד"ש וכתב הכוזרי וכו' לא נחוש על פרטים יבלבלום אצלנו עד כאן למלאו' רצון אדוני פניתי כו' עם היותי טרוד שיש בדעתי ליסע לארץ מולדתי היא עיר הקודש. והאמת לא אכחיש מאדוני כי על רינון זה שרננו אחרי על דבר צידוק הדין. הצדקתי עלי את הדין וברכתי את ה' דיהיב לי מטרופוסי בהאי עלמא דהנה זכרתי את מעשי ובשעה שהייתי כותב דבר זה היתה שעת חירום מעסק אותו שטן שקם למשחית בק"ק פראג יע"א בעסק הגהת הדפוס מהש"ס והתפלות בהגהות שונות ומשונות כנודע ודאי לאדוני מלבד שאר שמועותיו שנשמעו ונתבררו בכח ב"ד יפה שבק"ק פ"פ דמיין ליסא ומנהיים. והיצה"ט היה מייעץ אותי לטובתי לקדש ש"ש ברבים ולשפוך חמתי על אותו מדפיס ועל המחזיק בו כו' ואין ספק אצלי כי מחמת זה נפל הטעות אצל המעתיק כדי שיבואו אלו המעררין לקנטר על דברי. שלא כדרך אוהבי האמת ואוהבי התורה כמו שעשה אדוני שיחיה דשאל את פי ואני משיב לו. ואם טעיתי ואין בדברי ממש יורני ואני אחריש כי תורה היא וללמוד אנו צריכין. ובכן חוזרני על ענין ראשון דזכות אבותיו וזכות עצמו הנחוהו בדרך אמת. ולמקום יפה ברח והיה ראשיתו מצער ואחריתו ודאי ישגה מאוד וסוף הכבוד לבוא שיהיה יכול ללמוד וללמד תורה בנחת כו'. הי"ת בוחן הלבבות הוא היודע כי גדולה אהבה שתקועה בלבי מכל צדי צדדים המקיפים את אדוני. כי היא המחייבת אותי להיות פורץ את גדר המוסר לדבר אליו כדברים האלה. אקווה לעת כזאת כל בני ביתו הנאהבים והנעימים הי' הגיעו לשלום ולשמחה וששון היו לנו יוצאי חלציו בפרט כי חזותם מוכיח ימלאו מקום אבותיו בכל מכל כל ועיני אדוני רואות וכלות אליהם גם שלשים גם רביעים יולדו על ברכיו כתאותו וחפצי בו נאם אהו' לנצח מוכן לשרתו משה זעירא דירושלם תוב"ב חאגיז נר"ו:
405
ת״וע"כ הועתק אות באות מלה ממכתב כ"י ה"ה הנ"ל רק שנשמט איזה אריכות לשון ושפת יתר שאינו צריך. והוצג במקומו כו' לקצר במקום שאמרו שלא להאריך בדברים מרובים דומים למשא ולמבין אבן מעמסה.
406
ת״זוזה אשר השיבותי לו בעזה"י.
407
ת״חתשובה
408
ת״טמשה משה לא פסק טעמא. טעם לשבחא וקרנא דתור"ה ביה קבירא דמיא כמאן דמנחא בכסתיה בחפיסה ובדלוסקמא. כל רז לא אנס ליה גבר בכולא. ה"ה אדו' ידיד ה' הרב המופלא. הדיין המצויין גבור מזויין. החכם השלם והכולל. לפי שכלו יהולל. מוליך יועצים שולל: חכמים בעיניהם ונגד פניהם נבונים ואיתנים יהולל. נ"י ע"ה פה"ח והחסין שלשלת יוחסין. מוכתר בנימוסין. כמהר"ר משה חאגיז נר"ו ואורו לא יכבה. הדרו ירבה. עשה יעשה ה' לאדוני בית נאמן. כי מלחמת ה' אדוני נלחם בכל לבבו נכון ומזומן. על כן יטע נטע נעמן. עוד יראה בנים כנטיעים מגודלים על ברכיו ועבודת הקודש עליהם אוחזי מעשי אבותיהם וממלאי מקומן. ואל ישים האדון אל לבו. אם אין בידו משלוות הרשעים ויסורין תחלתו דיו לעבד להיות כרבו. סוף הכבוד לבוא. מאד יסגא אחריתו עיניו יחזו ציון בשובו. עוד ינוב בשיבה טובה זקן ושבע ימים נעימים על הרי בשמים:
409
ת״יהנה נא הואלתי לדבר אל אדוני. ואנכי עפר ואפר. לא ידעתי ספר. על כן זחלתי ואירא כי עירום אנכי ואחבא אל הכלים. אף כי מלתי מלים. היה בדעתי שלא לענות עוד על ר"ב לא ידעתי אחקרהו כי לב מלכי רבנן אין חקר. אף כי אנכי אעננו. זה היה קצת סבת איחור תשובתי עד הנה. עם כי באמת מלבד זאת כמה מונעים ומבטלים בטלים הרבה כנגדי תלי תלים. ולא נפלאת ולא רחוקה היא מעיני אדוני וחכמתו הגדולה לדון אותי לכף זכות כמחוייב לירא שלם כמוהו י"ב. בשערו כמה מן הטרדות המקיפות לאיש אשר אלה לו כמוני היום רך ומשוח מלחמה מלחמת מצוה וחובה לפקח בעניני הרבים. ועסקי צבור המוטלים עלי כי רבים המה ביחוד במקום כזה כנודע למעלת אדוני בלי ספק. וברוך ה' שכבר עלה בידינו לתקן כמה דברים גדולים היו נכשלים בהם עד עתה. השי"ת ברוב רחמיו וחסדיו יהיה עמנו ללמדנו להועיל בכל דרכינו ולזכות עצמי ורבים אשר עמי כלבבנו. גם צרכי הבית מרובים כי מארץ רחוקה באנו אני ובני ביתי יגעים ועייפים מכל הקורות והתלאות המוצאות בדרך זה שבתי הבית מעט מעט נרגיל עצמנו במנהגי המדינה בפרנסה ושאר ענינים נצרכים. לפי ההכרח והילדים רכים. עלי היו כולנה. לפום גמלא שיחנא. עד אשר בעזרתו ית' ירחיב לנו ופרינו בארץ כו'. ועוד לפי שלא ראיתי צורך גדול בדבר אחר שהנושא בעצמו. איננו בגדר דין מהדינים שיצא ממנו דבר המותר והאסור הראוי ובלתי ראוי כ"א מעשה שהיה ומאי דהוי הוי. גם הלום ראיתי בעיני. אדוני אף בהיותו בארץ לא לו גולה ונודד ממקומו. עמד בו טעמו. כארי שכב בכל חומו. (כמשל הקדמוני הידוע). יקום יתנשא על אויביו יתגבר לא ישוב מפני כל. נפשו גחלים תלהט ופיו חוצב להבות אש בבאים להלחם נגדו שפך כאש חמתו. וחזיתי לדעתיה דמר דלא ניחא ליה לשוויי נפשיה הדרנא. אורייתא קא מרתחא ליה ועביד דינא לנפשיה. אמרתי אני אל לבי. טוב שבת מנגד להתחמם כנגד אורן של חכמים ואזהר שלא אכווה בגחלתו. ומה אועיל כי אפגע בו ואיננו צריך למטלעתי להכרעתי והסכמתי. אף כי עקב רוח אחרת אתי. הן כל אלה חוברו להיות בשב ואל תעשה אחת היא על כן אמרתי טובה שתיקתי. שוב הרהרתי בלבי שמא ח"ו יעלה האדון על לבו מחשבת פיגול. שהשלכתי דבריו הנעימים אחרי גווי חלילה לי. לכן על כרחי אי אפשר ליפטר מלהודיע לכבוד האדון האמת אשר עמדי בדבר זה. יהי מה תורה היא ואינם דברים בטלים ח"ו. הטוב כי אחקור את אבי יב"חן או"הב לנצח על תשובות באנשי און. ולא אומר מצאתי און לי ואשמח כי כביר מצאה ידי. כי מה אדע ולא עמו הוא. אלא שמתוך החקירה. תצא דינה ומשפטה של אמת לאורה. ואם אהבת האמת תכריחני לנטות מדעתו הרחבה. הלא אדוני חכם כמלאך האלקים ביראתו הקודמת על דבר אמת שכולנו חייבים בכבודה. בלבד שיכוין אדם דעתו לשמים ומני העני ומניה תסתיים שמעתא. גמרא אגמור לא תהא זמורתא. וגם למען דעת כבוד האדון תכלית כוונתי והתנצלותי שלא יחשב לי עון כאלו באתי לקפחו ולנצחו ח"ו. אכן באמת הגמור לא נתכוונתי אלא להנאתו וטובתו בהיותי חס על כבודו. חששתי פן יבולע למעכ"ת מאלו הקנאים שפגיעתם רעה ולא יבואו העוללים לא ראו אור התורה ויתעללו בו לומר משה בדאי הוא. כי זה דרכם כסל למו האנשים הללו מבקרי מומין. אף שלא ידעו בין שמאל לימין אינם נכווין בחמי חמין. ובידיהם חותים גחלים על ראשם וגורפין פחמין. ישמחו בתקלת החכמים להגדיל שמם. ולא ידעו ערכם לא יכירו מקומם. בבית המדרש שאין להם בו חלק אלוה ממעל וחפצו בעולמו בד"א של הלכה. יעשו להם שם ע"י הבאיש ריח הגדולים להשיב אשמם בראשם. ולא יביטו אל טובם מתקם ודבשם. לו חכמו ישכילו שאף אם החכם יטעה לפעמים כי תקפה עליו משנתו הלא השגיאה רשת פרושה אין נמלט ממנה מכל המון החכמים אשר עיני בשר להם. אין הבדל ביניהם כ"א ברב או במעט ואשרי מי ששגיונותיו מועטים כדבר איש האלקים הרמב"ם ז"ל בהקדמתו. ובטעות אחת ושתים לא ירד החכם ממעלתו. וחלילה להתכבד בקלון אשר חכמים יגידו ולא כחדו. לא בושו והודו. וזימנין טובא אשכחן דאוקי רבא אמורא עלה ודרש דברים שאמרתי בפניכם טעות הן בידי. וע"ז דרשו רז"ל והמכשלה הזאת תחת ידך אין אדם עומד על ד"ת אא"כ נכשל בהם. והיא אמנם מתנאי החכם האמיתי וגדריו שיודה על האמת. ובזה יקנה לו האדם השלם שם טוב ויתברר שהוא חכם באמת וזהו כבודו. אע"פ שהוא גנאי לשוטים. ומה נעשה ואין דורנו דומה יפה. ידעתי כי לעזה מדינה על מעכ"ת אחר שנתפרסם הדבר (ע"י זולתי כי אני כשהרגשתי שמתי ידי למופי. ואמרתי בלבי הלואי לא יוודע לאדם בלתי) גם הגיע לאזני תרעומתם הגדולה. והייתי מצטער מאד כי נתן מקום לרבים קמים עליו לרדות. וכשבאו אלי בדברים האלה דחיתי אותם בקנה וגערתי תחת בהם. באמור מה לכם עם החכם לו יהא כדבריכם. ואם היתה כשגגה שיוצא מלפני השליט. לא טוב הוא מאבותיו ואבותינו ורז"ל שלא בושו לומר שטעות נזדקר בפניהם לפעמים כידוע. כ"ש שדבר ה' בפיו אמת ע"פ מאמר הזוהר המקובל בישראל. והחכם לש"ש נתכוון להזהיר את העם בל ילכו אחרי שרירות לבם ומחשבתם הרעה או הטובה איש הישר בעיניו יבנה במה לעצמו. כדרכו ומנהגו הטוב לעמוד בפרצות. הן אלה קצות דרכי לדחותם באמת הבנין בנין זקנים. ולהציל את מעכ"ת מיד משיגיו המסטינים. וה' ידינני לזכות שדנתיו לזכות. מ"מ הרע לי מאד על שיצאה זאת מלפניו. לתת ידו ואצבעו בין שני אריות השמחים ללא דבר. מה לתבן את הבר. והיה בלבי כאש בוערת כי יראתי פן יפורסם הדבר ולא תהיה זאת לפוקה לאדוני. על כן מתחלה חשתי ולא התמהמתי להודיע לאדוני. כי לא ידעתי קדמוני ברכי דרבנן דמשלהי מנייהו א"י פר"כי בפריכה ודאי. חשבתי אולי יוכל הועיל לתקן הדבר. זאת היתה הסבה החזקה אשר עוררתני לכתוב את זה להאדון למען לא נהיה לבוז. ביודעי וזוכרי ימים מקדם האהבה עזה וחבה יתרה הנודעת להאדון מעכ"ת מאת הגאון החסיד אבא מארי ז"ל. מלבד החוב המוטל לחוש לכבודו של חכם כי"ב והיה זה לאות ברית חדשה. לעורר האהבה בינינו ולדורון הגשה. לא קול ענות מלחמה וקול ענות חלושה. ולא מרוע לב הגדתי היום חזות קשה. אך למען הציל את האדון מיד רודפיו להשיב חורפיו דבר לעזרתו אחלץ מפלט אחישה. והמופת ע"ז שלא פרטתי בכתבי רק את זאת ולא הקפדתי על טענות אחרות שרמזתי לו עם היותם נוגעים בהוראה. ומלתא דתליא בסברא הנחתי לפיאה. כי לא באתי להתגדר בדעתי החלושה. מעתה נא ומטו ובקשה. מניה דמר ידינני לטובה ויחשבה לי צדקה ולאהבה רבה. אשר אדברה נא שלום בו אבקשה טוב לו למען לא יהא לו זה למוקש. מאיש שוגה ומפתי ומתעקש. בי אדוני ידבר נא עבדו דבר ויכנס באזניו בי אני העון טרם אענה אני שוגג. ולבי כדונג מתמוגג. מה לו למעכ"ת לעורר מדנים. בדבר שנחלקו בו הקדמונים. אף כי במתים חפשי גם אהבתם גם קנאתם כבר אבדה ומדוע ילעג לרש יכלים עשרת מונים:
410
תי״אמ"ש בתשובת הגאוננים על ענין צדקתך שאומרים במנח' דשבת מתנגד לברייתא דס"ע ולדעת רוב חכמי ישראל מכלל
מה נאמר לאדוני ומה נצטדק מה נועיל אם נשמע ונקבל ונודה להנחת מעכ"ת והפצרתו להכריע לדעת ר"ת ז"ל. לו יהי כדבריו הלא במחלוקת שנויה: שרי לי מארי אטו מאן דאמר כרבינו משלם וסיעתו משתקינן ליה ושרי לבזויה. כ"ש שא"א להכחיש האמת באשר הוא עד לעצמו. ועין בעין נראה שהתוספות והרא"ש ז"ל עומדים בשטת רבינו משלם ז"ל שנחלק על ר"ת ורב שש"ג ז"ל בדבר זה והוכיח סותרו. ותשובתו של ר"ת לא נזכרה ונשארה מע"ל. אפשר מדשתיק אודויי אודי ליה. מכל מקום ודאי דהרא"ש ותוספות בהא סליקו ונחיתו וקמו להו בשטתיה דר"מ (כמו שאבאר עוד להלן בעז"ה) ההולך ע"ד שטתו של בס"ע. א"כ הרי תנא דס"ע וגמרא דידן מסייעא. והכי נמי מוכח מתלמודא דבני מערבא כמ"ש להלן בס"ד. וכמה מאמרים מהמדרשים ועל ידיהם החזיקו אדיריהם רבינו משלם ורבני התוספת והרא"ש ובנו הרב בעל הטורים. ושאר גדולים ראשונים עמהם. וגם הרמב"ם מכללא נשמע דלית ליה הא דר"ת כאשר נוכיח בעזה"י ורבינו יהודה המובא בגליון תוספת שברד"ק ז"ל ואחריהם כל ישרי לב להקת נביאים גאונים אחרונים הב"ח וחתנו בט"ז. ואחרון חביב האלהי מהרמ"ע מפאנו ז"ל בעל המאמרות המתווך השלום. כולם פה אחד מתנבאים בסגנון אחד להחזיק במעוז דעת ר"מ ז"ל שפשוטו של ענין הכריחם. מי יבוא אחריהם. אטו כל הני קטלי קני באגמא נינהו. לא כן אבי. ובמחילה הראויה ממעכ"ת שכתב שהתוספות והרא"ש הסכימו עם ר"ת. אני לא כן אדמה ולא כך יחשוב לבבי. ולפי שתורה היא וללמוד אני צריך. אי אפשר מבלי שאאריך. אעבור בכל רצונו על כל פרטי דבריו. ואשדד עמקים אחריו. ולא כמשיב רק כדן לפני רבותיו בקרקע. וכ"ש אחר שרבינו גזר עלי לחוות דעתי. לעשות רצונו חפצתי. אענה אף אני חלקי כי אין מדרש בלא חדוש: ואדברה נגד מלכי רבנן ולא בושתי. ואם שגיתי אתי תלין משוגתי. אודה ולא אבוש לחזור בי אולי טעיתי. כי האמת אהבתי. ומניה דמר ומני עני הדעת תסתיים שמעתא. ממילא רווחא ולא סגי דלא שבחה פורתא. יהא רעווא דנשכח מרגניתא. ואימא מילתא דתתקבל בה שעתא:
מה נאמר לאדוני ומה נצטדק מה נועיל אם נשמע ונקבל ונודה להנחת מעכ"ת והפצרתו להכריע לדעת ר"ת ז"ל. לו יהי כדבריו הלא במחלוקת שנויה: שרי לי מארי אטו מאן דאמר כרבינו משלם וסיעתו משתקינן ליה ושרי לבזויה. כ"ש שא"א להכחיש האמת באשר הוא עד לעצמו. ועין בעין נראה שהתוספות והרא"ש ז"ל עומדים בשטת רבינו משלם ז"ל שנחלק על ר"ת ורב שש"ג ז"ל בדבר זה והוכיח סותרו. ותשובתו של ר"ת לא נזכרה ונשארה מע"ל. אפשר מדשתיק אודויי אודי ליה. מכל מקום ודאי דהרא"ש ותוספות בהא סליקו ונחיתו וקמו להו בשטתיה דר"מ (כמו שאבאר עוד להלן בעז"ה) ההולך ע"ד שטתו של בס"ע. א"כ הרי תנא דס"ע וגמרא דידן מסייעא. והכי נמי מוכח מתלמודא דבני מערבא כמ"ש להלן בס"ד. וכמה מאמרים מהמדרשים ועל ידיהם החזיקו אדיריהם רבינו משלם ורבני התוספת והרא"ש ובנו הרב בעל הטורים. ושאר גדולים ראשונים עמהם. וגם הרמב"ם מכללא נשמע דלית ליה הא דר"ת כאשר נוכיח בעזה"י ורבינו יהודה המובא בגליון תוספת שברד"ק ז"ל ואחריהם כל ישרי לב להקת נביאים גאונים אחרונים הב"ח וחתנו בט"ז. ואחרון חביב האלהי מהרמ"ע מפאנו ז"ל בעל המאמרות המתווך השלום. כולם פה אחד מתנבאים בסגנון אחד להחזיק במעוז דעת ר"מ ז"ל שפשוטו של ענין הכריחם. מי יבוא אחריהם. אטו כל הני קטלי קני באגמא נינהו. לא כן אבי. ובמחילה הראויה ממעכ"ת שכתב שהתוספות והרא"ש הסכימו עם ר"ת. אני לא כן אדמה ולא כך יחשוב לבבי. ולפי שתורה היא וללמוד אני צריך. אי אפשר מבלי שאאריך. אעבור בכל רצונו על כל פרטי דבריו. ואשדד עמקים אחריו. ולא כמשיב רק כדן לפני רבותיו בקרקע. וכ"ש אחר שרבינו גזר עלי לחוות דעתי. לעשות רצונו חפצתי. אענה אף אני חלקי כי אין מדרש בלא חדוש: ואדברה נגד מלכי רבנן ולא בושתי. ואם שגיתי אתי תלין משוגתי. אודה ולא אבוש לחזור בי אולי טעיתי. כי האמת אהבתי. ומניה דמר ומני עני הדעת תסתיים שמעתא. ממילא רווחא ולא סגי דלא שבחה פורתא. יהא רעווא דנשכח מרגניתא. ואימא מילתא דתתקבל בה שעתא:
411
תי״בקושיא גדולה על דר"ת המחזיק בענין הנז'
והנה אשר נתלה מעכ"ת באילן גדול ר"ת ז"ל אשר כעס מטעם זה על ר"מ ז"ל ולא הניחו לעשות סעודה ג' אחר המנחה. בזה אני אומר אע"פ שבאמת אין מהצורך להשיב ע"ז לפי שר"מ ז"ל כבר פייס אותו הכעס. ואין ספק אצלי שגם ר"ת ז"ל קיבל תשובתו וראה וניפייס הוא. מכל מקום להוציא חלק אי אפשר. ועם שאינני כדאי. אמינא דקשיא לי טובא מילתיה דר"ת ז"ל במאי דנ"מ לענין דינא דסעודה שלישית. דאיך אפשר לומר שזמנה קודם המנחה הוא. בר מטעמייהו דפוסקים החולקים. דס"ל איסורא נמי איכא לאכול קודם תפלת המנחה. תו מותיבנא תיובתא כלפי סנאיה דר"ת ז"ל מהא דאיתא בפרק השולח (דל"ח ע"ב) שתי משפחות היו בירושלים אחת קבעה סעודתה בע"ש ואחת בשבת ושתיהן נעקרו. דעל כרחין אותה שקבעה בשבת. קודם מנחה היתה קובעת ונענשה על זה. וא"א לומר בענין אחר. דאל"ה במאי מוקמת לה. אי בשחרית ודאי לא אפשר. דהא קיי"ל אסור להתענות עד חצות. ובשבת כ"ע ס"ל דבעינן לכם. ולכן אין קובעין מדרש אלא אחר סעודת שחרית כדרך שנתבאר בא"ח סי' ר"ץ. והכי מוכח להדיא גם מפרש"י בפרק השולח וק"ל. ואי לאחר מנחה מיירי התם. פשיטא דתיקשי לר"ת דאמר מה"ט בתי מדרשות בטלין באותה שעה. והא אמרינן דנעקרה אותה משפחה משום שבטלה המדרש מפני הסעודה. ותו מי נימא מסייעא ליה לר"ת מהתם. עכ"פ לענין דינא דסעודה שלישית ניגמר מינה דלא שפיר דמי אחר המנחה. וזה לא עלה על דעת אדם לסייע דעתו של ר"ת משם. הא אין לנו לומר אלא כמו שאמרתי. דאמדרש שלאחר סעודת שחרית נתכוונו רז"ל שם. שלכן נעקרה אותה משפחה שקבעה סעודתה בשבת באותה שעה. וקשיא לר"ת דס"ל לקבוע סעודה שלישית קודם תפלת המנחה. והא לא אפשר כיון דהוא זמן בית המדרש שאין קובעין אותו אלא אחר חצות. דחציו לכם נמי בעינן. וזמן המדרש ודאי נמשך עד תפלת המנחה שלא נתנו חז"ל דבריהם לשיעורין רצוניים. משום הכי לא מסתפינא למימר דנראין הדברים שחזר בו ר"ת וקיבלה מניה דרבינו משלם. והניחו על מנהגו. דאתי שפיר אליבא דדינא:
והנה אשר נתלה מעכ"ת באילן גדול ר"ת ז"ל אשר כעס מטעם זה על ר"מ ז"ל ולא הניחו לעשות סעודה ג' אחר המנחה. בזה אני אומר אע"פ שבאמת אין מהצורך להשיב ע"ז לפי שר"מ ז"ל כבר פייס אותו הכעס. ואין ספק אצלי שגם ר"ת ז"ל קיבל תשובתו וראה וניפייס הוא. מכל מקום להוציא חלק אי אפשר. ועם שאינני כדאי. אמינא דקשיא לי טובא מילתיה דר"ת ז"ל במאי דנ"מ לענין דינא דסעודה שלישית. דאיך אפשר לומר שזמנה קודם המנחה הוא. בר מטעמייהו דפוסקים החולקים. דס"ל איסורא נמי איכא לאכול קודם תפלת המנחה. תו מותיבנא תיובתא כלפי סנאיה דר"ת ז"ל מהא דאיתא בפרק השולח (דל"ח ע"ב) שתי משפחות היו בירושלים אחת קבעה סעודתה בע"ש ואחת בשבת ושתיהן נעקרו. דעל כרחין אותה שקבעה בשבת. קודם מנחה היתה קובעת ונענשה על זה. וא"א לומר בענין אחר. דאל"ה במאי מוקמת לה. אי בשחרית ודאי לא אפשר. דהא קיי"ל אסור להתענות עד חצות. ובשבת כ"ע ס"ל דבעינן לכם. ולכן אין קובעין מדרש אלא אחר סעודת שחרית כדרך שנתבאר בא"ח סי' ר"ץ. והכי מוכח להדיא גם מפרש"י בפרק השולח וק"ל. ואי לאחר מנחה מיירי התם. פשיטא דתיקשי לר"ת דאמר מה"ט בתי מדרשות בטלין באותה שעה. והא אמרינן דנעקרה אותה משפחה משום שבטלה המדרש מפני הסעודה. ותו מי נימא מסייעא ליה לר"ת מהתם. עכ"פ לענין דינא דסעודה שלישית ניגמר מינה דלא שפיר דמי אחר המנחה. וזה לא עלה על דעת אדם לסייע דעתו של ר"ת משם. הא אין לנו לומר אלא כמו שאמרתי. דאמדרש שלאחר סעודת שחרית נתכוונו רז"ל שם. שלכן נעקרה אותה משפחה שקבעה סעודתה בשבת באותה שעה. וקשיא לר"ת דס"ל לקבוע סעודה שלישית קודם תפלת המנחה. והא לא אפשר כיון דהוא זמן בית המדרש שאין קובעין אותו אלא אחר חצות. דחציו לכם נמי בעינן. וזמן המדרש ודאי נמשך עד תפלת המנחה שלא נתנו חז"ל דבריהם לשיעורין רצוניים. משום הכי לא מסתפינא למימר דנראין הדברים שחזר בו ר"ת וקיבלה מניה דרבינו משלם. והניחו על מנהגו. דאתי שפיר אליבא דדינא:
412
תי״גביאו' דע' הטור א"ח סרמ"ט באיסור קביעו' סעודה בע"ש
ובהאי דכתיבנא בפירושא דההיא דהשולח. אתיא שפיר דעת הטור בסי' רמ"ט בהשיגו על הרמב"ם ז"ל שאינו אוסר קביעות סעודה בע"ש אלא מן המנחה ולמעלה דהיינו מט' שעות. והרב בה"ט כתב ע"ז דנראה קודם המנחה נמי אין לקבוע מההיא דהשולח כנזכר. ונתקשו בו מפרשיו ז"ל יע"ש. ולענ"ד דעתו פשוטה וברורה מאד. ולא ידעתי מדוע הוסיפו על לשונו כאלו אמר שכל היום אין לקבוע סעודה. ועל כן נדחקו מאד בדבריו. ואני לא מצאתי ולא ראיתי מהיכן למדו בדבריו כן. ואם מפני שלא נתן שיעור לדבר. לא מפני כך נתפוס במרובה לומר שרצונו וכוונתו לכל היום כולו. שאם כן כך היה אומר נראה שכל היום אסור. והוא ז"ל לא אמר אלא שקודם ג"כ בכלל האיסור. וסתמו כפירושו דהיינו בזמן הידוע ומוגבל לפני המנחה. שאין קרוב ממנו בסמוך לו. והוא מחצות ואילך. וגם ממקומו נלמד מן הראיה שהביא מאותה שאמרו בהשולח כמ"ש. והן הן הדברים שאמרנו לפי שראה הטור ז"ל שאי אפשר לפרש באותה שקבעה בשבת אלא קודם ט' שעות זמן מנחה קטנה. מיד אחר חצות היום כמו שהוכחנו וביארנו למעלה. ומסתמא סעודה דע"ש ג"כ דומיא דשבת. שמשפחה שקבעה בע"ש. כמו כן מחצות היום ואילך היה. ושפיר איכא למשמע מנה דקודם מנחה נמי איכא איסורא. דדון מנה ומנה ואוקי להא דע"ש נמי מחצות היום ולהלן הוא דאסור. והרי זה כפתור ופרח בדעת הטור: ומיושב מה שהקשה רש"י ז"ל בגמרא שם למי שמפרש בע"ש ממש. דהא איכא איסורא בלא"ה משום כדי ליכנס לשבת כשהוא תאוה (והתם משמע דנענשו אותן משפחות מחמת בית המדרש שבטלו וכמו שפירש"י ושאר מפרשים) ועל כן נדחק לפרשו על ליל שבת. ולשטת הטור ניחא דאתי כפשטה בע"ש ממש. והתם אחר חצות היום מיד מיירי. ואפי' קודם ט' שעות. ודומיא דסיפא דשל שבת על כרחך בהכי מיירי. ולא שעלה על דעת הטור לאסור כל היום כמו שכתבו המפרשים ז"ל:
ובהאי דכתיבנא בפירושא דההיא דהשולח. אתיא שפיר דעת הטור בסי' רמ"ט בהשיגו על הרמב"ם ז"ל שאינו אוסר קביעות סעודה בע"ש אלא מן המנחה ולמעלה דהיינו מט' שעות. והרב בה"ט כתב ע"ז דנראה קודם המנחה נמי אין לקבוע מההיא דהשולח כנזכר. ונתקשו בו מפרשיו ז"ל יע"ש. ולענ"ד דעתו פשוטה וברורה מאד. ולא ידעתי מדוע הוסיפו על לשונו כאלו אמר שכל היום אין לקבוע סעודה. ועל כן נדחקו מאד בדבריו. ואני לא מצאתי ולא ראיתי מהיכן למדו בדבריו כן. ואם מפני שלא נתן שיעור לדבר. לא מפני כך נתפוס במרובה לומר שרצונו וכוונתו לכל היום כולו. שאם כן כך היה אומר נראה שכל היום אסור. והוא ז"ל לא אמר אלא שקודם ג"כ בכלל האיסור. וסתמו כפירושו דהיינו בזמן הידוע ומוגבל לפני המנחה. שאין קרוב ממנו בסמוך לו. והוא מחצות ואילך. וגם ממקומו נלמד מן הראיה שהביא מאותה שאמרו בהשולח כמ"ש. והן הן הדברים שאמרנו לפי שראה הטור ז"ל שאי אפשר לפרש באותה שקבעה בשבת אלא קודם ט' שעות זמן מנחה קטנה. מיד אחר חצות היום כמו שהוכחנו וביארנו למעלה. ומסתמא סעודה דע"ש ג"כ דומיא דשבת. שמשפחה שקבעה בע"ש. כמו כן מחצות היום ואילך היה. ושפיר איכא למשמע מנה דקודם מנחה נמי איכא איסורא. דדון מנה ומנה ואוקי להא דע"ש נמי מחצות היום ולהלן הוא דאסור. והרי זה כפתור ופרח בדעת הטור: ומיושב מה שהקשה רש"י ז"ל בגמרא שם למי שמפרש בע"ש ממש. דהא איכא איסורא בלא"ה משום כדי ליכנס לשבת כשהוא תאוה (והתם משמע דנענשו אותן משפחות מחמת בית המדרש שבטלו וכמו שפירש"י ושאר מפרשים) ועל כן נדחק לפרשו על ליל שבת. ולשטת הטור ניחא דאתי כפשטה בע"ש ממש. והתם אחר חצות היום מיד מיירי. ואפי' קודם ט' שעות. ודומיא דסיפא דשל שבת על כרחך בהכי מיירי. ולא שעלה על דעת הטור לאסור כל היום כמו שכתבו המפרשים ז"ל:
413
תי״דוהשג' על הט"ז
הגם הלום ראיתי לבט"ז ז"ל שהבין כך שהטור סבר דע"ש משמע כל היום. והוכיח הרב בט"ז זה ממה שאין קובעין מדרש במנחה. אלא ודאי בשחרית כו'. במ"כ אחז בכנף אותה סברא של ר"ת הנודדת ובודדת ויש עליה עוררין רבים. וגם הטור לא ס"ל כוותיה. והיאך יוכיח ממנה. ואמנם זה שאמר ז"ל שכל היום אסור מסתמא ושהיו דורשין בשחרית.נתעלמה ממנו הלכה שאין הדרשה אלא לאחר סעודת שחרית. וכמו שכתב הטור בהדיא. בסי' ר"ץ. ופירש כן אותה דהשולח דלעיל. על כרחך ממילא נפל יסודו באיסור קביעות סעודה בערב שבת כל היום. והאמת הברור בדעת הטור אשר כתבנוהו בעזה"י. ותו לא מידי:
הגם הלום ראיתי לבט"ז ז"ל שהבין כך שהטור סבר דע"ש משמע כל היום. והוכיח הרב בט"ז זה ממה שאין קובעין מדרש במנחה. אלא ודאי בשחרית כו'. במ"כ אחז בכנף אותה סברא של ר"ת הנודדת ובודדת ויש עליה עוררין רבים. וגם הטור לא ס"ל כוותיה. והיאך יוכיח ממנה. ואמנם זה שאמר ז"ל שכל היום אסור מסתמא ושהיו דורשין בשחרית.נתעלמה ממנו הלכה שאין הדרשה אלא לאחר סעודת שחרית. וכמו שכתב הטור בהדיא. בסי' ר"ץ. ופירש כן אותה דהשולח דלעיל. על כרחך ממילא נפל יסודו באיסור קביעות סעודה בערב שבת כל היום. והאמת הברור בדעת הטור אשר כתבנוהו בעזה"י. ותו לא מידי:
414
תי״הביאור הבנת דיבו' תו' במנחות ד"ל ע"א להוציא מדעתו של הרמ"ח שעיקם אותו להוציא הלשון מגונה במ"כ
מעתה נבוא לביאור דברי התוספת במנחות (ד"ל ע"א) ונראה איזה הדרך ישכון אור משפט נבחרה לנו נדעה בינינו מה טוב. ומה נעמו דברי מר בתוכחת מגולה ללומדי תורה שלא לשמה שיזהרו בדבריהם שלא להפוך דברי אלקים חיים. שלעולם אין דברי רבותינו הראשונים והאחרונים ז"ל יוצאים מידי פשוטן. כשם שאמרו הם ז"ל במקרא שאינו יוצא מידי פשוטו. כמה נאים הדברים וראוין למי שאמרן שפתים ישק שהיא ודאי דרך ישרה שיבור לו האדם הנלבב וצריך להזהר בכלל גדול זה מאד. ובאמת האהוב אצלינו אני נשבע. שכך הוא מרגלא בפומאי. ועל זו הדרך גדלנו מנעורינו ת"ל. מבטן אמי אנחנה. בתומתי החזקתי ולא ארפנה. ואקוה לאלהי אמת שאל יצל מפי דבר אמת. ולכן ברשות אדוני אצא ידי חובת האמת כמוטל עלי על פי הבנתי הקלושה. ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות. ושמא רכות הן ולא בריאות. על ענוות אדוני וצדקתו אסמוך. בדבריו לבי יתמוך. כי יראה ערום הדעת וכיסהו כלילה. יורני בדרך הנכוחה אם אשגה חלילה. ואחרי שאלת המחילה. אומר מה שכתב אדוני ולנו המים מימה של תורה להבין דברי התוספות. אף אם אמת זה האיש משה גדול ידענו מה היה לו שיוכל להפוך ולמתק מי מרה. ולהאיר הלילה לשום חשיכה כאורה. אהה אדוני מה נעשה ולא זו היא דרכה של תורה. ובטחתי בצדקתו וחסידתו שאל יקפיד עלי כי כל מגמתי להוציא האמת לאורה. ואין מחניפין בה. השתא נחזי אנן מ"ש מעכ"ת בביאור דבריהם ואחזור ואשנה אותם לראות אם אבין ואובין ואדון לפניו. ז"ל מעכ"ת ועל זה יש לתמוה דכתיב על העתיד ודוחק זה לר"י צריכין לעמוד בו. אמנם לר"ש לא בעי למימר (ר"ל אין צריך לדחוק ולומר) דהפסוק נאמר על העתיד דמה ק"ל הא דכתיב לקוח סה"ת הזה. אין זה קושיא דהואיל וכבר נכתב בדמע מידו של משה ויהושע עתיד להשלימו על ידי העברת הקולמוס בדיו העומד. אם כן טעמו ונימוקו של ר"ש שלום גאון ע"מ שנוהגין לומר צידוק הדין במקומו עומד. לר"י על צד הדוחק שביום ששי כתב ע"ש העתיד למחרתו והוא ז' באדר. ולר"ש בו ביום ש"ק כתב בדמע. ונקרא שלם ע"ש שעתיד יהושע להשלימו והואיל ואשתני אשתני. הרי עד כאן בנו יסוד וטעם מספיק למה שנהגו לומר צידוק הדין בשבת בין לדעת ר"י בין לדעת ר"ש עכ"ל דמר. הבין מכ"ת בלשון התוס' כשאמרו ולר"ש לא בעי למימר וכו' שהוא בניחותא. ר"ל דלר"ש ניחא ולא צריך למימר שהכתוב נאמר ע"ש העתיד כו'. וחי ראשי אין הלשון ולא הענין סובל הבנה זו בדברי התוספות. ואם זה רצו מה הוצרכו לסיים ולהאריך במה שהוא הפך כוונתם באומרם שמא ע"ש שעתיד יהושע להשלימו נקרא שלם. מה להם בכל זה ומי בקש זאת מידם. ודאי דלר"ש לק"מ שהרי סובר שנכתב בדמע ובזה היה שלם גם באותו יום ש"ק. ובהווה דבר הכתוב לא על העתיד. ומה צורך להשלמת יהושע שאם כן ע"ש העתיד נאמר הכתוב לקוח ס"ת. והוא היפך כוונת התוספ' ע"פ דרכו דמר בהבנת דבריהם. ובאמת דרכו נסתרה שיהו הדברים סותרים את עצמם יעיין מר עוד הפעם ויראה שא"א להשמע כלל. וחלילה לפרש כן דעת התוספת ולשונם המזוקק שיהא הלשון סותר הכוונה מכל וכל. ואין זה מנהג הדיוטים שבמחברים. כ"ש שאין להבין כן לשון בעלי התוספת כל מאורי אור בשמים. ח"ו שיסבלהו לשונם מלבד עקומים אחרים וגמגומים שיפלו בלשונם ואין להאריך בזה. בטחתי בחכם שלם ירא כמעכ"ת שיודה לדברינו לכשייטיב העיון. כי תנאי היו דברינו שלא לצאת מהפשט המוכרח. אפילו שיפלו איזה קושיות לכאורה. כ"ש אם הדרך רחבה בטוחה ונכוחה בלי דוחק כלל לשנצטרך להוציא הלשון מפשוטו. כאשר בעזה"י נבאר היטב שדבריהם כולם נכוחים למבין וישרים. כולם ברורים בלי שום פקפוק:
מעתה נבוא לביאור דברי התוספת במנחות (ד"ל ע"א) ונראה איזה הדרך ישכון אור משפט נבחרה לנו נדעה בינינו מה טוב. ומה נעמו דברי מר בתוכחת מגולה ללומדי תורה שלא לשמה שיזהרו בדבריהם שלא להפוך דברי אלקים חיים. שלעולם אין דברי רבותינו הראשונים והאחרונים ז"ל יוצאים מידי פשוטן. כשם שאמרו הם ז"ל במקרא שאינו יוצא מידי פשוטו. כמה נאים הדברים וראוין למי שאמרן שפתים ישק שהיא ודאי דרך ישרה שיבור לו האדם הנלבב וצריך להזהר בכלל גדול זה מאד. ובאמת האהוב אצלינו אני נשבע. שכך הוא מרגלא בפומאי. ועל זו הדרך גדלנו מנעורינו ת"ל. מבטן אמי אנחנה. בתומתי החזקתי ולא ארפנה. ואקוה לאלהי אמת שאל יצל מפי דבר אמת. ולכן ברשות אדוני אצא ידי חובת האמת כמוטל עלי על פי הבנתי הקלושה. ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות. ושמא רכות הן ולא בריאות. על ענוות אדוני וצדקתו אסמוך. בדבריו לבי יתמוך. כי יראה ערום הדעת וכיסהו כלילה. יורני בדרך הנכוחה אם אשגה חלילה. ואחרי שאלת המחילה. אומר מה שכתב אדוני ולנו המים מימה של תורה להבין דברי התוספות. אף אם אמת זה האיש משה גדול ידענו מה היה לו שיוכל להפוך ולמתק מי מרה. ולהאיר הלילה לשום חשיכה כאורה. אהה אדוני מה נעשה ולא זו היא דרכה של תורה. ובטחתי בצדקתו וחסידתו שאל יקפיד עלי כי כל מגמתי להוציא האמת לאורה. ואין מחניפין בה. השתא נחזי אנן מ"ש מעכ"ת בביאור דבריהם ואחזור ואשנה אותם לראות אם אבין ואובין ואדון לפניו. ז"ל מעכ"ת ועל זה יש לתמוה דכתיב על העתיד ודוחק זה לר"י צריכין לעמוד בו. אמנם לר"ש לא בעי למימר (ר"ל אין צריך לדחוק ולומר) דהפסוק נאמר על העתיד דמה ק"ל הא דכתיב לקוח סה"ת הזה. אין זה קושיא דהואיל וכבר נכתב בדמע מידו של משה ויהושע עתיד להשלימו על ידי העברת הקולמוס בדיו העומד. אם כן טעמו ונימוקו של ר"ש שלום גאון ע"מ שנוהגין לומר צידוק הדין במקומו עומד. לר"י על צד הדוחק שביום ששי כתב ע"ש העתיד למחרתו והוא ז' באדר. ולר"ש בו ביום ש"ק כתב בדמע. ונקרא שלם ע"ש שעתיד יהושע להשלימו והואיל ואשתני אשתני. הרי עד כאן בנו יסוד וטעם מספיק למה שנהגו לומר צידוק הדין בשבת בין לדעת ר"י בין לדעת ר"ש עכ"ל דמר. הבין מכ"ת בלשון התוס' כשאמרו ולר"ש לא בעי למימר וכו' שהוא בניחותא. ר"ל דלר"ש ניחא ולא צריך למימר שהכתוב נאמר ע"ש העתיד כו'. וחי ראשי אין הלשון ולא הענין סובל הבנה זו בדברי התוספות. ואם זה רצו מה הוצרכו לסיים ולהאריך במה שהוא הפך כוונתם באומרם שמא ע"ש שעתיד יהושע להשלימו נקרא שלם. מה להם בכל זה ומי בקש זאת מידם. ודאי דלר"ש לק"מ שהרי סובר שנכתב בדמע ובזה היה שלם גם באותו יום ש"ק. ובהווה דבר הכתוב לא על העתיד. ומה צורך להשלמת יהושע שאם כן ע"ש העתיד נאמר הכתוב לקוח ס"ת. והוא היפך כוונת התוספ' ע"פ דרכו דמר בהבנת דבריהם. ובאמת דרכו נסתרה שיהו הדברים סותרים את עצמם יעיין מר עוד הפעם ויראה שא"א להשמע כלל. וחלילה לפרש כן דעת התוספת ולשונם המזוקק שיהא הלשון סותר הכוונה מכל וכל. ואין זה מנהג הדיוטים שבמחברים. כ"ש שאין להבין כן לשון בעלי התוספת כל מאורי אור בשמים. ח"ו שיסבלהו לשונם מלבד עקומים אחרים וגמגומים שיפלו בלשונם ואין להאריך בזה. בטחתי בחכם שלם ירא כמעכ"ת שיודה לדברינו לכשייטיב העיון. כי תנאי היו דברינו שלא לצאת מהפשט המוכרח. אפילו שיפלו איזה קושיות לכאורה. כ"ש אם הדרך רחבה בטוחה ונכוחה בלי דוחק כלל לשנצטרך להוציא הלשון מפשוטו. כאשר בעזה"י נבאר היטב שדבריהם כולם נכוחים למבין וישרים. כולם ברורים בלי שום פקפוק:
415
תי״וומתקן ע"מ לקלקל מה תיקן
וקודם אני אומר מה מאד נפלאתי בראותי שמעכ"ת בהרגישו בלשון התוספ' הארוך וסותר הקודם. שיכל את ידיו בחכמה לתקן את זה. ברצותו להעמיס בלשון התוספות כשסיימו דבריהם בחיזוק דעת רש"ש (ע"פ הבנת מעכ"ת) דלר"ש ניחא ולא תקשה הלא עדיין אינו שלם מאחר שלא נכתב כ"א בדמע שאיננו דבר המתקיים ולא הוי כתב מכל מקום נקרא שלם לפי שעתיד יהושע להשלימו בדיו העומד. לא אוכל לירד בזה לסוף דעת מעכ"ת. וטרם נדקדק בעיקר הדין אם יתכן אם לא. אשאל נא מאת אדוני רק קושית לא ימנע. מה נפשך אם כתב שבדמע הוי כתב. מה צריך יהושע להשלים עוד. ואיך אם כן כתב בשבת. ואם אינו כתב א"כ על כרחנו צ"ל שנכתב הפסוק לקוח את סה"ת ע"ש העתיד. שהרי עדיין איננו שלם כל זמן שלא העביר יהושע הקולמוס בדיו העומד כי הלא כמוהו כאין. וחזרה התמיהה למקומה אפשר סה"ת חסר כו': ומה מעלה ומוריד מה שכתב בשבת בדמע. לא כן אבי לא זה הדרך הישר חלילה להפוך קערת כסף האמת על פיה דארכבה מר אתרי ריכשי. ואחז החבל בתרי ראשי. לעשות את שאינו ישנו. וכדמות שני הפכים בנושא אחד הוא לפ"ד מר. כנותן אפשרות לנמנע שיאמר שהוא דבר שלם וחסר גם יחד. אבי יבחן פרושו אם לא נכחד:
וקודם אני אומר מה מאד נפלאתי בראותי שמעכ"ת בהרגישו בלשון התוספ' הארוך וסותר הקודם. שיכל את ידיו בחכמה לתקן את זה. ברצותו להעמיס בלשון התוספות כשסיימו דבריהם בחיזוק דעת רש"ש (ע"פ הבנת מעכ"ת) דלר"ש ניחא ולא תקשה הלא עדיין אינו שלם מאחר שלא נכתב כ"א בדמע שאיננו דבר המתקיים ולא הוי כתב מכל מקום נקרא שלם לפי שעתיד יהושע להשלימו בדיו העומד. לא אוכל לירד בזה לסוף דעת מעכ"ת. וטרם נדקדק בעיקר הדין אם יתכן אם לא. אשאל נא מאת אדוני רק קושית לא ימנע. מה נפשך אם כתב שבדמע הוי כתב. מה צריך יהושע להשלים עוד. ואיך אם כן כתב בשבת. ואם אינו כתב א"כ על כרחנו צ"ל שנכתב הפסוק לקוח את סה"ת ע"ש העתיד. שהרי עדיין איננו שלם כל זמן שלא העביר יהושע הקולמוס בדיו העומד כי הלא כמוהו כאין. וחזרה התמיהה למקומה אפשר סה"ת חסר כו': ומה מעלה ומוריד מה שכתב בשבת בדמע. לא כן אבי לא זה הדרך הישר חלילה להפוך קערת כסף האמת על פיה דארכבה מר אתרי ריכשי. ואחז החבל בתרי ראשי. לעשות את שאינו ישנו. וכדמות שני הפכים בנושא אחד הוא לפ"ד מר. כנותן אפשרות לנמנע שיאמר שהוא דבר שלם וחסר גם יחד. אבי יבחן פרושו אם לא נכחד:
416
תי״זואולם ברור מאד שאם כדעת מעכ"ת. שכתב בדמע הרצון בדמע הנוזל אז מעינו טבל הקולמוס ובו כתב. ואם לא היה באותו דמע מגוון השחור. אלא מיא בעלמא הוי. פשיטא דלאו כתב הוא. ואפילו היה בו איזה צבע מגוונים אחרים. הלא כל הגוונים וצבעונים פסולים לס"ת חוץ מהדיו. כ"ש אם לא היה אותו דמע רק בגוון מים פשוטים כדעת מעכ"ת שזה אינו כתב לגמרי וגרע טפי. מס"ת חסר. דאע"ג דחסר. כשר מיהא הוי. ולמ"ד תורה מגילה ניתנה. כותבין אפי' לכתחלה וקורין בו בציבור. משא"כ בכתב בצבעונין ושלא בדיו. דפסול גמור הוא. ודאי מיגרע גרע. דחסר ופסול נמי הוה. והיכי מיקיים קרא דלקוח את סה"ת אליבא דר"ש. ואדרבה כ"ש דאיכא לאתמוהי טובא אם על חסרונו הקפיד על פסולו לא כ"ש. ולא יצא בזה מכלל חסר. הלא זה דבר שאין לו שחר:
417
תי״חומלבד כל הנ"ל עוד יש לתמוה תמיהה קיימת באמת בהבנת מכ"ת ופירושו בלשון תוס' הנזכר. שיש לאומר שיאמר פירנסת שמונה פסוקים אליבא דר"ש דלא צריך לומר על העתיד. לפי שבשבת נכתבו בדמע. ואני קורא בהם לקוח את סה"ת הואיל ונשלם קצת בדמע והוי ליה שלם קטיעא. הואיל ונכתב בדמעה. ואינו חסר אלא קימעא. ונוותר על כל האמור ונאמר נא שנקרא שלם ע"י כך והיא כתיבה תמה. אע"פ שעדיין צריך להשלימה. צא נא עתה ופרנס לי הכתוב דבן מאה ועשרים אני היום מלאו ימי ושנותי. אימתי כתבו אם בע"ש. ומת בשבת. זהו מה שרצינו. ומבואר דעל כרחך לפ"ז ר"ש גם כן ס"ל דנכתב על העתיד. אם כך היה מעשה שבשבת מת. ונפלה לארץ חומת הבנת מעכ"ת. שא"כ מה לנו ולצער הגדול הזה לסבול כל אותם הזריות. הלא גם הח' פסוקים יוכל לכתוב מע"ש. ומה אני מקיים לקוח את סה"ת על שם העתיד. כמו שאתה מוכרח לומר כן בל"ז. ואם יאמר שהיום בן מאה וגו'. כתב ג"כ בשבת ובדמע. הרי הוסיף זרות על זרות. נשתקע הדבר ולא נאמר. וגם לפי זה אף אותו פסוק. או משם והלאה (דהא ודאי מסתברא דס"ת שכתב משה נכתב כסדרו) כל זה נשתנה דינו ויחיד יקראנו. דכיון דאשתני בדמע. אשתני בקריאה. ומדוע לא שמענו זה אלא בח"פ בלבד. הא ודאי דברים בטלים הם במ"כ. ותו פסוק וימת שם משה מאי עבד ביה ר"ש דלא ס"ל דקרא נאמר על העתיד. והיאך א"כ כתב וימת כשהוא עדיין בחיים (וזה הדקדוק יקשה באמת לכ"ע. אלא ע"כ אנו צריכין לדברי בעל המאמרות ז"ל שנביא לקמן בעזה"י) א"כ מה נעשה לפירושו של מעכ"ת בתוספות. וחזרנו על כל הצדדים ולא עלה בידינו כהוגן. לא יכולנו להסביר לו פנים יפות. ורצינו לעשות רצונו ולהגין עליו כצפרים עפות. אבל לא נוכל לחיות האבנים מערמות העפר והמה צרופו"ת. במבחן אם בטלו הטוחנות. או יכתשום במכתשת השכל בתוך הריפות:
418
תי״טואמנם לענין הדמע מפירש"י ז"ל נראה שהוא היה מקרה הכותב בלבד. לא מקרה הכתיבה. שהיא אמנם היתה כתיבה הגונה וראויה כדין ס"ת בדיו. כדרך שהיתה כתובה מקודם. אלא שהכותב כתב בדמע מרוב צערו. ובהא לחוד הוא דאשתני. אלא שלהרב האלהי מהרמ"ע ז"ל שמענו את זו יושב ודורש כמפי הגבורה. שטבל הקולמוס באותו דמע ובו כתבן לח"פ הללו. ואף הוא היה אומר שאותו דמע משחור שבעין היה מגוון הדיו כהלכת כתיבת ס"ת כשרה: נמצינו למדין מדברי שניהם דכתיבה מעלייא הואי. ולא היתה צריכה להעברת קולמוס דיהושע שלא חסרה כלום. וא"כ אי אפשר בשבת ודבריהם ברורים ומאירים. אם הפשט כדעת הרב המפרש. או דרך הדרש כדעת הרב הדורש כולם דברי אלהים חיים וקיימים כל דברי חכמים ולית בה ספיקא כלל דודאי כתיבה גמורה היתה עד גמירא וכולה בע"ש. ואפילו היה מקום לדעת מעכ"ת. שאותו דמע לא היה דבר עומד ומתקיים. מכל מקום יקשה עוד לדבריו דהא ודאי פטור אבל אסור הוא. ואיך הותר לו לכתוב בו בשבת. וח"ו לומר מדעתנו שהש"י אמר לו לחלל שבת בדבר אסור. בלי שום הכרח. והשי"ת יכול להתיר לו גם כתיבה גמורה. זה פשוט מאד והוא לבדו יספיק בסתירה:
419
ת״כדיוקים בלשון תוספת הנז'
וכדי לבוא לביאור לשון התוספות הנ"ל עם שלענ"ד אינו מהצורך לבארו לפשיטותו. אודיע למעכ"ת ס' צאן הקדשים לא ראיתיו עד הנה. ואנכי לא ידעתי מה הוקשה לו בדברי התוספת שכוונתם רצויה מאד פשוטה וברורה והכי קאמרי דלר"ש חזינן דלא בעי למימר דהפסוק נאמר על העתיד. מדקשיא ליה לר"ש מהא דכתיב לקוח את סה"ת. ואם איתא דאית ליה הך סברא דפסוק נאמר על העתיד. גם הפסוק לקוח וגו' לא קשיא כלל. דאע"פ שהיה חסר עדיין שמנה פסוקים כשנכתב אותו פסוק. שמא על העתיד נאמר שעתיד יהושע להשלימו. ואכתי מנ"ל דמשה כותב בדמע. הרי שדברי התוספות פשוטים נראים פנים בפנים. ולא אדע מה הגיע לבעל ספר הנזכר שאמר שדבריהם אינם מובנים. דודאי שפיר מוכח. אולי משמע ליה לבעל הס' הנז' דר"ש מלת הזה קדייק. דאע"ג דאיכא למימר לעולם קרא נאמר על העתיד. אפ"ה לא מצי למיכתב שיקח סה"ת הזה דמשמע כזה ראה שהיה מונח לפניו. ואם אז היה הספר חסר לפניו איך יצווה להניח ס"ת חסר בצד הארון. ודילמא ר"ש נמי אית ליה דבעלמא אמרינן נאמר קרא על העתיד. כמו שצריך לומר בפי' דבן מאה ועשרים אנכי היום. אבל הכא שאני דמ"מ משו"ה לא הוי ליה לקרא למימר הזה כמראה באצבע על סה"ת חסר שבידו ומיחזי כשיקרא. ואולי מסתברא ליה לצ"ק דמהכא נפקא ליה לר"ש. ולא ניחא ליה בפרש"י ז"ל דמדקרא לו סה"ת קדייק. שמא זה הוא שהוקשה לו לבעל ס' הנ"ל. ואין בזה כלום דאורחיה דקרא דמשתעי הכי כמו לא ימוש סה"ת הזה מפיך. ולא קפיד קרא דוקא על אותו שמונח לפניו. אלא כדי להפריש ולהבדיל בינו ובין ספרי תורות אחרות שאינן קדושות קאמר הכי. והכא נמי ה"פ הס"ת הקדוש הזה. ולא על כמותו ושלימותו בא להורות במלת הזה. אלא על איכותו ומהותו (אי נמי מיבעי ליה להא דאיתא בירו' שצריך לתפוס הספר בידו. שאין לומר הזה אלא למי שתופס החפץ בידו. כמ"ש בב"י א"ח ס"ס קל"ט)ואי איתא דנאמר קרא על העתיד שפיר אית לן לפרושי להא דלקוח סה"ת נמי על העתיד. אלא ודאי לר"ש לית ליה דקרא נאמר על העתיד וכל זה פשוט מאד:
וכדי לבוא לביאור לשון התוספות הנ"ל עם שלענ"ד אינו מהצורך לבארו לפשיטותו. אודיע למעכ"ת ס' צאן הקדשים לא ראיתיו עד הנה. ואנכי לא ידעתי מה הוקשה לו בדברי התוספת שכוונתם רצויה מאד פשוטה וברורה והכי קאמרי דלר"ש חזינן דלא בעי למימר דהפסוק נאמר על העתיד. מדקשיא ליה לר"ש מהא דכתיב לקוח את סה"ת. ואם איתא דאית ליה הך סברא דפסוק נאמר על העתיד. גם הפסוק לקוח וגו' לא קשיא כלל. דאע"פ שהיה חסר עדיין שמנה פסוקים כשנכתב אותו פסוק. שמא על העתיד נאמר שעתיד יהושע להשלימו. ואכתי מנ"ל דמשה כותב בדמע. הרי שדברי התוספות פשוטים נראים פנים בפנים. ולא אדע מה הגיע לבעל ספר הנזכר שאמר שדבריהם אינם מובנים. דודאי שפיר מוכח. אולי משמע ליה לבעל הס' הנז' דר"ש מלת הזה קדייק. דאע"ג דאיכא למימר לעולם קרא נאמר על העתיד. אפ"ה לא מצי למיכתב שיקח סה"ת הזה דמשמע כזה ראה שהיה מונח לפניו. ואם אז היה הספר חסר לפניו איך יצווה להניח ס"ת חסר בצד הארון. ודילמא ר"ש נמי אית ליה דבעלמא אמרינן נאמר קרא על העתיד. כמו שצריך לומר בפי' דבן מאה ועשרים אנכי היום. אבל הכא שאני דמ"מ משו"ה לא הוי ליה לקרא למימר הזה כמראה באצבע על סה"ת חסר שבידו ומיחזי כשיקרא. ואולי מסתברא ליה לצ"ק דמהכא נפקא ליה לר"ש. ולא ניחא ליה בפרש"י ז"ל דמדקרא לו סה"ת קדייק. שמא זה הוא שהוקשה לו לבעל ס' הנ"ל. ואין בזה כלום דאורחיה דקרא דמשתעי הכי כמו לא ימוש סה"ת הזה מפיך. ולא קפיד קרא דוקא על אותו שמונח לפניו. אלא כדי להפריש ולהבדיל בינו ובין ספרי תורות אחרות שאינן קדושות קאמר הכי. והכא נמי ה"פ הס"ת הקדוש הזה. ולא על כמותו ושלימותו בא להורות במלת הזה. אלא על איכותו ומהותו (אי נמי מיבעי ליה להא דאיתא בירו' שצריך לתפוס הספר בידו. שאין לומר הזה אלא למי שתופס החפץ בידו. כמ"ש בב"י א"ח ס"ס קל"ט)ואי איתא דנאמר קרא על העתיד שפיר אית לן לפרושי להא דלקוח סה"ת נמי על העתיד. אלא ודאי לר"ש לית ליה דקרא נאמר על העתיד וכל זה פשוט מאד:
420
תכ״אוישובה על נכון
איברא דאי איכא למידק בדברי התוספות הכי הוא דאיכא למידק. דילמא בקושטא בהאי נמי הוא דפליגי ר"י ור"ש. דלר"ש לא אמרינן דעל העתיד נאמר. מיהת ר"י דפליג עליה. הא משמע לכאורה דס"ל ודאי דנאמר על העתיד. ור"י ור"ש הלכה כר"ש. ותו דסוגיא דפ"ק דכתובות (ד"י ע"ב) אזדא כמ"ד נכתב קרא ע"ש העתיד. ונימא דאתיא כר"י. וא"כ אדמותבי לר"ש שלום גאון מר"ש. נסייעיה מר"י. וע"כ צ"ל בהך סברא פליגי אי אמרינן על העתיד נאמר קרא או לא. ואל"ה במאי פליגי:
איברא דאי איכא למידק בדברי התוספות הכי הוא דאיכא למידק. דילמא בקושטא בהאי נמי הוא דפליגי ר"י ור"ש. דלר"ש לא אמרינן דעל העתיד נאמר. מיהת ר"י דפליג עליה. הא משמע לכאורה דס"ל ודאי דנאמר על העתיד. ור"י ור"ש הלכה כר"ש. ותו דסוגיא דפ"ק דכתובות (ד"י ע"ב) אזדא כמ"ד נכתב קרא ע"ש העתיד. ונימא דאתיא כר"י. וא"כ אדמותבי לר"ש שלום גאון מר"ש. נסייעיה מר"י. וע"כ צ"ל בהך סברא פליגי אי אמרינן על העתיד נאמר קרא או לא. ואל"ה במאי פליגי:
421
תכ״בונ"ל דהתוספות לישנא דר"ש קדייקי מדקאמר אפשר ס"ת חסר והוא אומר לקוח את סה"ת ואי בהך סברא הוא דפליגי. דר"י ס"ל ע"ש סופו נקרא ס"ת שרואין אותו כאילו הוא שלם. מאחר שעתיד להשתלם. דכל העומד ליקצר כקצור וכגמור דמי. א"ה הו"ל לר"ש למימר אפשר ע"ש סופו נקרא ס"ת שלם. אלא לאו היינו טעמייהו. דהכא כ"ע מודו דלא שייך למימר על העתיד. דלא דמי לההיא דכתובות. דהתם שמא בעלמא הוא ושייך בכל הזמנים. לראשונים כמו לאחרונים. עם שיהיו לאחרונה. להכי אמרינן דנכתב על העתיד. אבל הכא למימר דהכתוב נאמר על העתיד במידי דתלי במעשה. ובזמן בלתי זמן. כי אין לומר היום רק על היום שעומד בו. וכן סה"ת שלם לא נקרא עד שיוגמר בפועל. ודאי מסתברא דלא שייך לומר כן. ושפיר טפי לומר שלא יחלוק ר"י בזו. אלא מדר"ש נשמע לר"י. דמדחזינן אליבא דר"ש פשיטא ליה כולי האי דלא נאמר על העתיד. מדלא מהדר לנפשיה. ור"י נמי שתיק ליה משתק. ולא אהדר ליה אין נאמר קרא על העתיד כדאמרינן גבי אשור ואלמנה. אלא על כרחך משום דלא דמי כלל. וממילא מוכח דר' יהודה נמי לא פליג בהא דהכא ליכא למימר הכי:
422
תכ״גפלוגתא דר"י ור"ש בח"פ שבתור' מי כתבן תליא בפלוגתא דאמוראי
וכי תימא א"ה במאי קמיפלגי. נלע"ד דפליגי הנך תנאי בפלוגתא דאמוראי ר"י ור"ל בהניזקין אי תורה מגלה מגלה ניתנה או חתומה נתנה. ר"י כר"י ס"ל דמגלה נתנה. משו"ה לא קפדינן אחסרון שמונה פסוקים ושפיר קרינן ביה סה"ת שלם. כיון שאין החסרון פוסלו. ולכתחלה נכתבת כל פרשה ופרשה לעצמה (וגם אלו הח"פ הם ענין בפני עצמו) וכל אחת נקראת סה"ת. ור"ש כר"ל דאמר חתומה נתנה. ובעינן דוקא כולה. משו"ה נקט אפשר סה"ת חסר והוא אומר לקוח את סה"ת. לפי שאין נקרא ס"ת אלא כשכתובה כולה. שחתומה נתנה. וכולי עלמא על שם העתיד לית להו. למיקרי סה"ת לחסר. אלא דמר סבר האידנא נמי שלם מיקרי. אף באינו עתיד להשתלם. משום דלא צריך למכתב כולה. וכל פרשה ופרשה וענין וענין נקרא ספר. ומר סבר אפילו חסר רק פסוק א' חסרה מיקריא. דחתומה בעינן. ולעולם כולהו ס"ל דכאן לא שייך למימר על העתיד. ולא נקטי התוספות לר"ש אלא משום דמניה מוכח בהדיא דליכא למימר הכי. שהיא סברא פשוטה כנ"ל. ובודאי אף ר"י מודה לו וכדפרישית. עכ"פ הדבר פשוט וברור שהתוספות באו לזה כדי להקשות על דברי רש"ש גאון. דדרשת בן מאה ועשרים אנכי היום סותר אותו. דליכא למימר על העתיד. דמהכא שמעינן דליכא סברא כלל לומר דהפסוק על העתיד נאמר. (ומה שכתוב וימת שם ג"כ לא נאמר על העתיד וכנ"ל) וסלקא להו הא דרש"ש בקושיא. כך הוא האמת הברור באין ספק שזו היתה כוונת התוס'. שכל מגמתם לסתור דברי האומר שמת בשבת:
וכי תימא א"ה במאי קמיפלגי. נלע"ד דפליגי הנך תנאי בפלוגתא דאמוראי ר"י ור"ל בהניזקין אי תורה מגלה מגלה ניתנה או חתומה נתנה. ר"י כר"י ס"ל דמגלה נתנה. משו"ה לא קפדינן אחסרון שמונה פסוקים ושפיר קרינן ביה סה"ת שלם. כיון שאין החסרון פוסלו. ולכתחלה נכתבת כל פרשה ופרשה לעצמה (וגם אלו הח"פ הם ענין בפני עצמו) וכל אחת נקראת סה"ת. ור"ש כר"ל דאמר חתומה נתנה. ובעינן דוקא כולה. משו"ה נקט אפשר סה"ת חסר והוא אומר לקוח את סה"ת. לפי שאין נקרא ס"ת אלא כשכתובה כולה. שחתומה נתנה. וכולי עלמא על שם העתיד לית להו. למיקרי סה"ת לחסר. אלא דמר סבר האידנא נמי שלם מיקרי. אף באינו עתיד להשתלם. משום דלא צריך למכתב כולה. וכל פרשה ופרשה וענין וענין נקרא ספר. ומר סבר אפילו חסר רק פסוק א' חסרה מיקריא. דחתומה בעינן. ולעולם כולהו ס"ל דכאן לא שייך למימר על העתיד. ולא נקטי התוספות לר"ש אלא משום דמניה מוכח בהדיא דליכא למימר הכי. שהיא סברא פשוטה כנ"ל. ובודאי אף ר"י מודה לו וכדפרישית. עכ"פ הדבר פשוט וברור שהתוספות באו לזה כדי להקשות על דברי רש"ש גאון. דדרשת בן מאה ועשרים אנכי היום סותר אותו. דליכא למימר על העתיד. דמהכא שמעינן דליכא סברא כלל לומר דהפסוק על העתיד נאמר. (ומה שכתוב וימת שם ג"כ לא נאמר על העתיד וכנ"ל) וסלקא להו הא דרש"ש בקושיא. כך הוא האמת הברור באין ספק שזו היתה כוונת התוס'. שכל מגמתם לסתור דברי האומר שמת בשבת:
423
תכ״דאשגרת לישן הו' בתו' דאטעייה לרמ"ח
ומה שדקדק מעכ"ת מתיבת ומיהו. במ"כ סמך על משענת קנה רצוץ ואין זה חוצץ בפני ההבנה האמיתית המוכרחת והנה יראה מעכ"ת בש"ס המוגה ע"פ גדולי הדור כמו שהיא לפני הנוסחא בתוספות היא כך ועוד קשה. ומסכמת לפירושנו המוכרע ממקומו. ונוסחת ומיהו טעות דמוכח. מאחר שכל דבריהם מכוונים וברורים לא נניח יסוד על זה. כ"ש שהנוסחא שלפנינו בדוקה וחזקה מתוקנת יוצאת מתחת ידי חברים. וגם הנוסחא הקודמת אף היא לא תברא (עם שאין מהצורך לכוונו במקום שהענין מעיד על אמיתתו) דכך נמצא לפעמים שמשתמשים בלשון כזה. במקום שאין הקושיא הראשונה מוכחת כל כך. ואולי הגורס כן סבור שאינו הכרח חזק. דאפשר אליבא דר"י אמרינן באמת דנאמר על העתיד ולא תיקשי מר"ש מידי כדכתבינן לעיל מעיקרא. לכן גרס בלשונם ומיהו. דר"ל אפילו תאמר שהקושיא ראשונה אינה כ"כ חזקה להוכיח מה שרצו. שיש מקום להשיב כנ"ל. ומיהו מס"ע ודאי משמע להדיא דליתא להא דר"ש שלום דאותו שבת היה ז' באדר. והיא ודאי ראיה מופתית ועל כן נהרס בנין יסודו של רש"ש. כי אם לדין יש תשובה. שאי אפשר לקבלה שתסתור הקבלה הכוללת והמחוייבת. מפני שנמצאת בבירור בדברי קדמונינו ז"ל שכל הפורש מהם כפורש מן החיים. ומדברי סדר עולם תסתיים:
ומה שדקדק מעכ"ת מתיבת ומיהו. במ"כ סמך על משענת קנה רצוץ ואין זה חוצץ בפני ההבנה האמיתית המוכרחת והנה יראה מעכ"ת בש"ס המוגה ע"פ גדולי הדור כמו שהיא לפני הנוסחא בתוספות היא כך ועוד קשה. ומסכמת לפירושנו המוכרע ממקומו. ונוסחת ומיהו טעות דמוכח. מאחר שכל דבריהם מכוונים וברורים לא נניח יסוד על זה. כ"ש שהנוסחא שלפנינו בדוקה וחזקה מתוקנת יוצאת מתחת ידי חברים. וגם הנוסחא הקודמת אף היא לא תברא (עם שאין מהצורך לכוונו במקום שהענין מעיד על אמיתתו) דכך נמצא לפעמים שמשתמשים בלשון כזה. במקום שאין הקושיא הראשונה מוכחת כל כך. ואולי הגורס כן סבור שאינו הכרח חזק. דאפשר אליבא דר"י אמרינן באמת דנאמר על העתיד ולא תיקשי מר"ש מידי כדכתבינן לעיל מעיקרא. לכן גרס בלשונם ומיהו. דר"ל אפילו תאמר שהקושיא ראשונה אינה כ"כ חזקה להוכיח מה שרצו. שיש מקום להשיב כנ"ל. ומיהו מס"ע ודאי משמע להדיא דליתא להא דר"ש שלום דאותו שבת היה ז' באדר. והיא ודאי ראיה מופתית ועל כן נהרס בנין יסודו של רש"ש. כי אם לדין יש תשובה. שאי אפשר לקבלה שתסתור הקבלה הכוללת והמחוייבת. מפני שנמצאת בבירור בדברי קדמונינו ז"ל שכל הפורש מהם כפורש מן החיים. ומדברי סדר עולם תסתיים:
424
תכ״האין דרכו של גדול לפרר פירורים שמות' לאבדן ומצוה לבערן
ופירורים ממילא בטלי. מ"ש מעכ"ת על בט"ז הנמשך אחר דעת בס"ע שאין להטפל ולהתבונן באמתת חשבון זה הנולד ממנו. שכבר אמרו שאין למדין על העת שהיו מקדשין ע"פ הראיה לעת שנקבע ע"פ העיבור. (גם כאן לקח מצידו של ר"ע הנזכר להלן כי הוא הצד ציד בפיו ופותה שפתיו במחברתו חלק משמן חכה. להדיח האנשים החלושים יגורם בחרמו כלה העלה בחכה. הכי קרא שם ספרו מעור עינים כי בחושך התהלך לאחוז את העינים) ולזה האריך לשון על בט"ז. תם אנכי לא אדע מה היה לו למעכ"ת לכתוב דברים הללו. אבי ראה גם ראה האם בט"ז לבדו נמשך אחר חשבון זה. הלא רבים אשר אתנו כל חכמי ישראל אחרונים וקדמונים אחזו שער זה אשר פתח בס"ע. וקיימו וקיבלו החשבון הנולד ממנו. אדוני ורבוני בער אנכי מאיש ולא בינת אדם לי לידע מה יושיענו זה. ואף אם נניח ונעשה רצונו שלא היה נוהג אז הקביעות שלנו. מה יועיל זה. אולי יאמר מר דאדר דההיא שתא עברוה. אע"ג דקיי"ל אדר הסמוך לניסן לעולם חסר (דמשמע קצת דכללא הוא אפילו לזמן הראיה וק"ל ע"ש בתו' ואתיא כבן עזאי פ"ט דבכורות מ"ה) א"כ יצא מעכ"ת לדון בדבר חדש לחלוק על כל גדולי עולם הראשונים ז"ל ויונח א"כ שלא היה ז' באדר ע"ש. עכ"ז הלא עדיין לא הרויח מאומה והעלה חרס בידו. כי הלא א"כ יחול למפרע ז' באדר בחמישי בשבת. וכ"ש שהוסיף מעכ"ת והרחיקו יותר ליום מיתת משה מן השבת קודש. עד שלא יהא אפשר לו לקרבו אליו כלל. שהרי אם חל שלשים של אדר בשבת. יצא ר"ח אדר בששי נמצא שביעי שלו בחמישי. ולא אחשוב שיאמר מעכ"ת שבזמן הראיה עשו חדש מן כ"ח ימים. (כי אז יגדל כח תשובתו לא עתה) חלילה לומר כן. גם כל היסוד של שבעה באדר יום מיתתו של מרע"ה נסתר. אם לא נתבונן בחשבונו של ס"ע וק"ל שהוא מוכרח שהיה אז אדר חסר כהלכתו. וזה פשוט ויבואר עוד בעזה"י. ומהיכן נודע לנו מז' באדר ששב כאלו הוא חושיי לרוב פרסומו. אם לא מחשבונו של בס"ע הקובע אדר חסר: (על כן דברי ר' עזריה אדומי לעו הבל וריק יעזורו כשל עוזר ונפל עזור כקס"ת רמיה נסוג אחור נזור):
ופירורים ממילא בטלי. מ"ש מעכ"ת על בט"ז הנמשך אחר דעת בס"ע שאין להטפל ולהתבונן באמתת חשבון זה הנולד ממנו. שכבר אמרו שאין למדין על העת שהיו מקדשין ע"פ הראיה לעת שנקבע ע"פ העיבור. (גם כאן לקח מצידו של ר"ע הנזכר להלן כי הוא הצד ציד בפיו ופותה שפתיו במחברתו חלק משמן חכה. להדיח האנשים החלושים יגורם בחרמו כלה העלה בחכה. הכי קרא שם ספרו מעור עינים כי בחושך התהלך לאחוז את העינים) ולזה האריך לשון על בט"ז. תם אנכי לא אדע מה היה לו למעכ"ת לכתוב דברים הללו. אבי ראה גם ראה האם בט"ז לבדו נמשך אחר חשבון זה. הלא רבים אשר אתנו כל חכמי ישראל אחרונים וקדמונים אחזו שער זה אשר פתח בס"ע. וקיימו וקיבלו החשבון הנולד ממנו. אדוני ורבוני בער אנכי מאיש ולא בינת אדם לי לידע מה יושיענו זה. ואף אם נניח ונעשה רצונו שלא היה נוהג אז הקביעות שלנו. מה יועיל זה. אולי יאמר מר דאדר דההיא שתא עברוה. אע"ג דקיי"ל אדר הסמוך לניסן לעולם חסר (דמשמע קצת דכללא הוא אפילו לזמן הראיה וק"ל ע"ש בתו' ואתיא כבן עזאי פ"ט דבכורות מ"ה) א"כ יצא מעכ"ת לדון בדבר חדש לחלוק על כל גדולי עולם הראשונים ז"ל ויונח א"כ שלא היה ז' באדר ע"ש. עכ"ז הלא עדיין לא הרויח מאומה והעלה חרס בידו. כי הלא א"כ יחול למפרע ז' באדר בחמישי בשבת. וכ"ש שהוסיף מעכ"ת והרחיקו יותר ליום מיתת משה מן השבת קודש. עד שלא יהא אפשר לו לקרבו אליו כלל. שהרי אם חל שלשים של אדר בשבת. יצא ר"ח אדר בששי נמצא שביעי שלו בחמישי. ולא אחשוב שיאמר מעכ"ת שבזמן הראיה עשו חדש מן כ"ח ימים. (כי אז יגדל כח תשובתו לא עתה) חלילה לומר כן. גם כל היסוד של שבעה באדר יום מיתתו של מרע"ה נסתר. אם לא נתבונן בחשבונו של ס"ע וק"ל שהוא מוכרח שהיה אז אדר חסר כהלכתו. וזה פשוט ויבואר עוד בעזה"י. ומהיכן נודע לנו מז' באדר ששב כאלו הוא חושיי לרוב פרסומו. אם לא מחשבונו של בס"ע הקובע אדר חסר: (על כן דברי ר' עזריה אדומי לעו הבל וריק יעזורו כשל עוזר ונפל עזור כקס"ת רמיה נסוג אחור נזור):
425
תכ״ודברי המדרשים והאגדו' בענין זה שקולי' הם ויש לכל צד פני ההראות
מש"ע מעכ"ת מאמרם ז"ל שבת של דיוזגי היתה וכפירש"י ז"ל. (גם זאת תשובה גנובה. היא וכל הפירורים הללו אשר לקטם מהארץ וצרפם בכנפי הציד הלז נמצאו. עיין בספרו(פ"מ דקל"א) תמצאם בדמותם כצלמם יתהלך יצבור ולא ידע מי אוספם). לזה אני אומר ודאי לכאורה מהתם מוכח קצת דבשבת היה מעשה. וכבר כתב זה מהרש"א ז"ל בח"א. ובאמת לכאורה יש לעשות עוד איזה סמוכות וסניפים יפים מאותה סוגיא דאזלא לה כמ"ד בשבת היה מעשה. גם אנכי הוספתי נופך לדקדק כן ממה שדרשו ז"ל שם היום מלאו ימי ושנותי דכפל הלשון יורה על שגם באותו יום בשבוע שנולד מת. והיינו משום דבשבת נולד. ומאן דאתייליד בשבתא בשבתא ימות כדאיתא ס"פ מש"ה. (ועמ"ש בס"ד בחלק הדרושים לפ' וילך). ואם כן נצטרך לומר שמדרשים חלוקים הן. מ"מ דברי ס"ע מפורשים יותר ומוסכמים. וגם יפה אמר הגאון מהרש"א ז"ל בלשון זה דקצת משמע ולא לגמרי בהחלט. דפשיטא לא מוכח כולי האי דהלשון מפוקפק מאד. וי"ל שאין הכרח לפירש"י ז"ל דאתחלת יום אחד וסופו קאי. אלא שמא לשון שבוע הוא ר"ל שאותו שבוע של דיוזגי היה. וזה מוכרח לא לבד מס"ע וככל האמור. אלא גם ממדרש שהביאו התוספ' שבאותו יום כתב י"ג ס"ת. ושם נאמר ג"כ מיד נתן ארכי ליהושע והשכים משה לפתחו. ואין לעשות מחלוקת בחנם בין תלמודא דידן ומד"ר. אחר ששניהם שוין בענין זה שניתנה רשות ליהושע באותו יום. ובע"מ הוסיף לקח להוכיח מהמדרש דהשכמה בבוקר היא. ועל כן עשה פשרה ישרה והיא העולה יפה מכל צד ויתבאר עוד לפנינו בעז"ה. רק כדי שלא להפסיק בדברי מעכ"ת וליתן רוח בין הדבקים אעבור על כל פרטי לשונו במה שניתן להשבון. אחת לאחת למצוא חשבון:
מש"ע מעכ"ת מאמרם ז"ל שבת של דיוזגי היתה וכפירש"י ז"ל. (גם זאת תשובה גנובה. היא וכל הפירורים הללו אשר לקטם מהארץ וצרפם בכנפי הציד הלז נמצאו. עיין בספרו(פ"מ דקל"א) תמצאם בדמותם כצלמם יתהלך יצבור ולא ידע מי אוספם). לזה אני אומר ודאי לכאורה מהתם מוכח קצת דבשבת היה מעשה. וכבר כתב זה מהרש"א ז"ל בח"א. ובאמת לכאורה יש לעשות עוד איזה סמוכות וסניפים יפים מאותה סוגיא דאזלא לה כמ"ד בשבת היה מעשה. גם אנכי הוספתי נופך לדקדק כן ממה שדרשו ז"ל שם היום מלאו ימי ושנותי דכפל הלשון יורה על שגם באותו יום בשבוע שנולד מת. והיינו משום דבשבת נולד. ומאן דאתייליד בשבתא בשבתא ימות כדאיתא ס"פ מש"ה. (ועמ"ש בס"ד בחלק הדרושים לפ' וילך). ואם כן נצטרך לומר שמדרשים חלוקים הן. מ"מ דברי ס"ע מפורשים יותר ומוסכמים. וגם יפה אמר הגאון מהרש"א ז"ל בלשון זה דקצת משמע ולא לגמרי בהחלט. דפשיטא לא מוכח כולי האי דהלשון מפוקפק מאד. וי"ל שאין הכרח לפירש"י ז"ל דאתחלת יום אחד וסופו קאי. אלא שמא לשון שבוע הוא ר"ל שאותו שבוע של דיוזגי היה. וזה מוכרח לא לבד מס"ע וככל האמור. אלא גם ממדרש שהביאו התוספ' שבאותו יום כתב י"ג ס"ת. ושם נאמר ג"כ מיד נתן ארכי ליהושע והשכים משה לפתחו. ואין לעשות מחלוקת בחנם בין תלמודא דידן ומד"ר. אחר ששניהם שוין בענין זה שניתנה רשות ליהושע באותו יום. ובע"מ הוסיף לקח להוכיח מהמדרש דהשכמה בבוקר היא. ועל כן עשה פשרה ישרה והיא העולה יפה מכל צד ויתבאר עוד לפנינו בעז"ה. רק כדי שלא להפסיק בדברי מעכ"ת וליתן רוח בין הדבקים אעבור על כל פרטי לשונו במה שניתן להשבון. אחת לאחת למצוא חשבון:
426
תכ״זהקץ לכל הדברים העולים על הרוח
ומש"ע בדרך סברא וויכוח ניצוחי. שנפל האמת כדי שלא לבטל מהכנת שבת כו'. לא יבצר לומר מדרך סברא שיותר יתכן דעת האומר שמת בע"ש. כמו שארז"ל מת בע"ש סימן יפה לו. ומלבד זה יש להמתיק הענין. אלא שאין צורך בהיות האמת מוכרח ומבואר. והוא לבדו נשאר:
ומש"ע בדרך סברא וויכוח ניצוחי. שנפל האמת כדי שלא לבטל מהכנת שבת כו'. לא יבצר לומר מדרך סברא שיותר יתכן דעת האומר שמת בע"ש. כמו שארז"ל מת בע"ש סימן יפה לו. ומלבד זה יש להמתיק הענין. אלא שאין צורך בהיות האמת מוכרח ומבואר. והוא לבדו נשאר:
427
תכ״חגנובי גנבא ל"ל להריק נפש רע"פ ולמלא קדים בטנו ונמצא ישל' שבעתים
ועל דברי מעכ"ת האחרונים שמסר אלי בלחישה. אשתומם כשעה חדא ומטיבותיה דמר אמינא לקבל שכר על הפרישה. התחיל מר בשבח ס"ע. ותמה מה צורך למקום אחר. חזי מר מאי דקמן שכל דבריו שבכאן היו ובנ"ד נמצאו. כולם הובאו בגמרא דידן פ"ק דקידושין (דל"ח). ע"כ לא אדע מדוע טרח לבקשו שלא במקומו. ומאי קמ"ל דסתמיה ר"י אי משום דר"י נימוקו עמו כדאיתא גיטין (דס"ז ע"א). מידי איריא הא אכתי איכא למימר דאע"ג דר"י תנא דס"ע הוא. אפ"ה לא סבר ליה כוותיה כדמוכח בהדיא מההיא דפרק יוצא דופן דאייתי מר. וכן בפרק אר"ע מותבינן לר"י מס"ע. ומוקמינן לברייתא דס"ע דלא כוותיה אלא כרבנן. א"כ זה השבח אין שבחו ניכר כל כך דאולי הוא דלא כהילכתא. ובמכ"ת האדון שנמשך אחר לשון רכה של ר"ע מאדומים המרבה דברים ללא הועיל כי זכורני זה שנים רבות שעברו שקראתי ספרו. ונשתמש בזה הלשון. שקילא טיבותיה ושדיא אחיזרי. לא מדובשו ולא מעוקצו. כי ארסו שוקע והיה בעיני כמתעתע ותשליכהו עצתו לשאול בכלדיים ואת פי ה' לא שאל וישאל בעצו. ועל כן אני אומר חלילה לי לשמוע מה שהביא מעכ"ת עוד מדברי האדומי הלז שבמקצת מקומות איזה חכם אחרון שלח בה יד כו'. וגם בספרים אחרים תקראנה כאלה עכ"ל. (במ"ע עיין בספרו א"ב פ"מ דקל"א ע"א תמצאנו מלה במלה). והנה עם שבאמת מעשים אשר לא יעשו בישראל כאלו כבר ידענו בגדולה מזו והמה בכתובים שבדברי נבואה הקדושה שלטו ידי מעתיקים. אנשים בוערים חרשי משחית פוחזים ריקים. כידוע. וכנראה ג"כ אצלנו בספר יהושע סי' ך"א יעויין ברד"ק. מ"מ שיקרא לא קאי ולא תעשנה ידיהם תושיה. ארורים עושי מלאכת ה' רמיה. וברוך ה' אשר לא השבית גואל לישראל. ה"ה חכמי דור דור העומדים על תיקון הספרים שלא יטמע בינינו דבר שאינו. ובאמת ברייתא דס"ע סתמה נקייה וטהורה. אמרת אלוה צרופה מצות ה' ברה. ולא ראיתי מי שחשדה והוציא עליה ש"ר כי אם הר"ע הנ"ל אשר העיז פנים. בכל עוז הקשה רוחו ואמץ לבבו לחלוק על הקדמונים:
ועל דברי מעכ"ת האחרונים שמסר אלי בלחישה. אשתומם כשעה חדא ומטיבותיה דמר אמינא לקבל שכר על הפרישה. התחיל מר בשבח ס"ע. ותמה מה צורך למקום אחר. חזי מר מאי דקמן שכל דבריו שבכאן היו ובנ"ד נמצאו. כולם הובאו בגמרא דידן פ"ק דקידושין (דל"ח). ע"כ לא אדע מדוע טרח לבקשו שלא במקומו. ומאי קמ"ל דסתמיה ר"י אי משום דר"י נימוקו עמו כדאיתא גיטין (דס"ז ע"א). מידי איריא הא אכתי איכא למימר דאע"ג דר"י תנא דס"ע הוא. אפ"ה לא סבר ליה כוותיה כדמוכח בהדיא מההיא דפרק יוצא דופן דאייתי מר. וכן בפרק אר"ע מותבינן לר"י מס"ע. ומוקמינן לברייתא דס"ע דלא כוותיה אלא כרבנן. א"כ זה השבח אין שבחו ניכר כל כך דאולי הוא דלא כהילכתא. ובמכ"ת האדון שנמשך אחר לשון רכה של ר"ע מאדומים המרבה דברים ללא הועיל כי זכורני זה שנים רבות שעברו שקראתי ספרו. ונשתמש בזה הלשון. שקילא טיבותיה ושדיא אחיזרי. לא מדובשו ולא מעוקצו. כי ארסו שוקע והיה בעיני כמתעתע ותשליכהו עצתו לשאול בכלדיים ואת פי ה' לא שאל וישאל בעצו. ועל כן אני אומר חלילה לי לשמוע מה שהביא מעכ"ת עוד מדברי האדומי הלז שבמקצת מקומות איזה חכם אחרון שלח בה יד כו'. וגם בספרים אחרים תקראנה כאלה עכ"ל. (במ"ע עיין בספרו א"ב פ"מ דקל"א ע"א תמצאנו מלה במלה). והנה עם שבאמת מעשים אשר לא יעשו בישראל כאלו כבר ידענו בגדולה מזו והמה בכתובים שבדברי נבואה הקדושה שלטו ידי מעתיקים. אנשים בוערים חרשי משחית פוחזים ריקים. כידוע. וכנראה ג"כ אצלנו בספר יהושע סי' ך"א יעויין ברד"ק. מ"מ שיקרא לא קאי ולא תעשנה ידיהם תושיה. ארורים עושי מלאכת ה' רמיה. וברוך ה' אשר לא השבית גואל לישראל. ה"ה חכמי דור דור העומדים על תיקון הספרים שלא יטמע בינינו דבר שאינו. ובאמת ברייתא דס"ע סתמה נקייה וטהורה. אמרת אלוה צרופה מצות ה' ברה. ולא ראיתי מי שחשדה והוציא עליה ש"ר כי אם הר"ע הנ"ל אשר העיז פנים. בכל עוז הקשה רוחו ואמץ לבבו לחלוק על הקדמונים:
428
תכ״טמה יתן ומה יוסיף לשון רמיה מדברת גדולות על צדיק עתק לא תקום אתו למשפט קנאי'
וחזי מר מאי סלקא ביה דשקליה למטרפסיה ע"י הגאון המפורסם יחיד בדורו זקן זקנו של חותני זקן הנודע ביהודא ובישראל גדול שמו כמהור"ר ליווא בר בצלאל ז"ל בספרו באר הגולה בחתימת באר הששי. שם ידבר עמו משפטים עם מוציא דבה הר"ע הנ"ז אשר הרע לעשות בהוציאו לעז על מסורת התנאים וחולק על הקבלה וחלילה למר להתפתות בלשונו החלק העולה שעירה דברי נרגן מפריד אלוף והוא כנחש ישך וכצפעוני יפריש. מי יתן החרש יחריש. אמנם כל זה איננו צריך לנו רק להזהיר את עצמנו. לבלתי נשכח שלא לשמוע לעצתו של יצה"ר להטיל מום בקדשי שמים. ויש ליזהר עוד שלא ליפול ברשתו. כי לעניננו אין אומר ואין דברים. כי מי האומר שיאמר להגיה ולמחוק הספרים הקדושים הברורים באין צורך ודוחק כלל:
וחזי מר מאי סלקא ביה דשקליה למטרפסיה ע"י הגאון המפורסם יחיד בדורו זקן זקנו של חותני זקן הנודע ביהודא ובישראל גדול שמו כמהור"ר ליווא בר בצלאל ז"ל בספרו באר הגולה בחתימת באר הששי. שם ידבר עמו משפטים עם מוציא דבה הר"ע הנ"ז אשר הרע לעשות בהוציאו לעז על מסורת התנאים וחולק על הקבלה וחלילה למר להתפתות בלשונו החלק העולה שעירה דברי נרגן מפריד אלוף והוא כנחש ישך וכצפעוני יפריש. מי יתן החרש יחריש. אמנם כל זה איננו צריך לנו רק להזהיר את עצמנו. לבלתי נשכח שלא לשמוע לעצתו של יצה"ר להטיל מום בקדשי שמים. ויש ליזהר עוד שלא ליפול ברשתו. כי לעניננו אין אומר ואין דברים. כי מי האומר שיאמר להגיה ולמחוק הספרים הקדושים הברורים באין צורך ודוחק כלל:
429
ת״להגה סיגים ברוחו הקשה ולא יצא לצורף כלי הא מנא דלא שוי חיבוליא
ואיברא הא דכתב מר אשאל ויורני משמעות זה דהשמיעו כל ישרי לב מס"ע דיום הששי היה ז' באדר אינו אלא ממ"ש פרק עשירי שכתוב שם מן המן שלקטו בז' באדר היו אוכלין עד י"ו בניסן וכו' וזולת זה אין אני מוצא סמך אחר ולכן שלא לאפושי פלוגתא כתב מר מאן לימא לן דלא נתחלף למעתיק בין וי"ו לזי"ן. ובאמת מתחלתו היה כתוב מן המן שלקטו בוי"ו באדר והוא ביום הששי עכ"ל. מה מאד תמהתי על דברי מר אלו שאמר שלא מצא סמך זולת זה. ודבר זה באמת אנכי לא שמעתי עד כה ולא ראיתי מי שהוכיח מזה. ואמנה היא גם היא הוכחה נכונה וברורה והגונה למע"כת ראויה אליו. אף על פי שהיא לחובתו. סוף סוף היא לטובתו. הן הדברים שנאמרו למשה בצנעא. הן הן גבורתו וגדולת חכמתו. מתוך שאמיתי הוא לא תהא המכשלה הזאת תחת ידו. והנה טובה ראייתו ונוספה על נחלת האמת המעיד על עצמו בעצם תומו. שלשון זה א"א לפרשו כ"א על ימות החול שבשבת לא לקטו. ואפילו להגהת מעכ"ת לא יתכן מ"ש שפסק המן בז' בו ובשבת לא שייך לומר שפסק. אחר שלא ירד בו. אבי ראה גם ראה כמה מהדוחק יש בהגהתו. ואשר לא שת לבו גם לזאת נ"ל טעמו מפני שהנו' שהובאה בגמרא שלנו אינה כך. ולא נמצא בה שלקטו בז' באדר. אלא שעדיין יש לדקדק ממ"ש שפסק בו כנ"ל והרי זה ג"כ ידים מוכיחות. שזה היה מעשה בימי המעשה כאשר אמרנו דאל"כ לא שייך לומר שפסק. ובזה י"ל דכיון דודאי לא מת מרע"ה בבוקר כמו שמוכיחים כל המדרשים בזה הענין שבסוף היום היה מעשה שלא רצה השמש לשקוע. וזולת זה. א"כ אפילו היה בחול א"א לומר שפסק המן באותו יום המיתה לירד בו. שהרי בבוקר ירד המן. וחם השמש בד' שעות ונמס. ובודאי קודם מיתתו לא נפסק המן. א"כ על כרחנו צריכים אנו לומר שבודאי גם בז' באדר ירד המן. ומה שאמרו שפסק בו המן. ר"ל שמיתתו סילקה ירידתו שמשם ואילך לא ירד. לפ"ז אפשר לומר שבשבת מת. ומ"ש שפסק בו שבקיה דדחיק ומוקי נפשיה כנ"ל. לכן לא רצו להוכיח מזה כיון שאינו מוכרח כל כך. ובכאן עשינו עצמנו כמלמדים זכות על פרושו דמר אם לא היה מתנגד לזה כל מ"ש לעיל. אבל חלילה להגיה מלבנו שלא לצורך כדי לחלוק על האמת ועל כל הגדולים כאמור:
ואיברא הא דכתב מר אשאל ויורני משמעות זה דהשמיעו כל ישרי לב מס"ע דיום הששי היה ז' באדר אינו אלא ממ"ש פרק עשירי שכתוב שם מן המן שלקטו בז' באדר היו אוכלין עד י"ו בניסן וכו' וזולת זה אין אני מוצא סמך אחר ולכן שלא לאפושי פלוגתא כתב מר מאן לימא לן דלא נתחלף למעתיק בין וי"ו לזי"ן. ובאמת מתחלתו היה כתוב מן המן שלקטו בוי"ו באדר והוא ביום הששי עכ"ל. מה מאד תמהתי על דברי מר אלו שאמר שלא מצא סמך זולת זה. ודבר זה באמת אנכי לא שמעתי עד כה ולא ראיתי מי שהוכיח מזה. ואמנה היא גם היא הוכחה נכונה וברורה והגונה למע"כת ראויה אליו. אף על פי שהיא לחובתו. סוף סוף היא לטובתו. הן הדברים שנאמרו למשה בצנעא. הן הן גבורתו וגדולת חכמתו. מתוך שאמיתי הוא לא תהא המכשלה הזאת תחת ידו. והנה טובה ראייתו ונוספה על נחלת האמת המעיד על עצמו בעצם תומו. שלשון זה א"א לפרשו כ"א על ימות החול שבשבת לא לקטו. ואפילו להגהת מעכ"ת לא יתכן מ"ש שפסק המן בז' בו ובשבת לא שייך לומר שפסק. אחר שלא ירד בו. אבי ראה גם ראה כמה מהדוחק יש בהגהתו. ואשר לא שת לבו גם לזאת נ"ל טעמו מפני שהנו' שהובאה בגמרא שלנו אינה כך. ולא נמצא בה שלקטו בז' באדר. אלא שעדיין יש לדקדק ממ"ש שפסק בו כנ"ל והרי זה ג"כ ידים מוכיחות. שזה היה מעשה בימי המעשה כאשר אמרנו דאל"כ לא שייך לומר שפסק. ובזה י"ל דכיון דודאי לא מת מרע"ה בבוקר כמו שמוכיחים כל המדרשים בזה הענין שבסוף היום היה מעשה שלא רצה השמש לשקוע. וזולת זה. א"כ אפילו היה בחול א"א לומר שפסק המן באותו יום המיתה לירד בו. שהרי בבוקר ירד המן. וחם השמש בד' שעות ונמס. ובודאי קודם מיתתו לא נפסק המן. א"כ על כרחנו צריכים אנו לומר שבודאי גם בז' באדר ירד המן. ומה שאמרו שפסק בו המן. ר"ל שמיתתו סילקה ירידתו שמשם ואילך לא ירד. לפ"ז אפשר לומר שבשבת מת. ומ"ש שפסק בו שבקיה דדחיק ומוקי נפשיה כנ"ל. לכן לא רצו להוכיח מזה כיון שאינו מוכרח כל כך. ובכאן עשינו עצמנו כמלמדים זכות על פרושו דמר אם לא היה מתנגד לזה כל מ"ש לעיל. אבל חלילה להגיה מלבנו שלא לצורך כדי לחלוק על האמת ועל כל הגדולים כאמור:
430
תל״אאבן חן יעור עיני פקחים טחו מראות
ואולם לא זהו המשמעות ששמענו. כי חזק הוא ממנו. מופת חותך ראיה שאין עליה תשובה. והוא זה ממה שכתוב שם בס"ע בפרק שאחריו שבכ"ח בניסן נלכדה יריחו ביום השבת. צא וחשוב למפרע נמצא ר"ח אדר ג"כ בשבת. וזה פשוט וברור מאד שאין דרך בעולם לנטות ממנו. ולא ראינו חולק על זה. וכבר נתבאר זה בדברי הקדמונים בתוס' ורא"ש ובב"ח ובתו' המוכנס תוך פירוש הרד"ק ביהושע (סי' ג') מסכים והולך מטעם זה. שלא מת מרע"ה בשבת. גם הוא לנו לישועה בשם גדול קדמון רבינו יהודה ז"ל. ואשוב אתפלא מאד איך העלים מכ"ת עיניו מדברים הללו והם עומדים בפניו בתוס' הנ"ל כחומת ברזל. ואם לא יסמוך מעכ"ת על ס"ע מניין יצא לו מיתתו של מרע"ה בז' באדר (שגם היא מפוקפקת מהוכחת הכתובים כמ"ש התוס' בקידושין) אם לא ע"פ עדותו של ר"י בס"ע שעליו סמכו בגמרא דידן וכל המדרשים בזה. אם כן מאי חזית דסמכת עליה בהא סמוך נמי בהא. וכ"ש הוא דהא עדיפא דמיתניא בהדיא בשמיה דר"י ור"י נימוקו עמו. ועדיף מסתמא דס"ע דאשכחן דאתי דלא כהילכתא כדכתבינן לעיל:
ואולם לא זהו המשמעות ששמענו. כי חזק הוא ממנו. מופת חותך ראיה שאין עליה תשובה. והוא זה ממה שכתוב שם בס"ע בפרק שאחריו שבכ"ח בניסן נלכדה יריחו ביום השבת. צא וחשוב למפרע נמצא ר"ח אדר ג"כ בשבת. וזה פשוט וברור מאד שאין דרך בעולם לנטות ממנו. ולא ראינו חולק על זה. וכבר נתבאר זה בדברי הקדמונים בתוס' ורא"ש ובב"ח ובתו' המוכנס תוך פירוש הרד"ק ביהושע (סי' ג') מסכים והולך מטעם זה. שלא מת מרע"ה בשבת. גם הוא לנו לישועה בשם גדול קדמון רבינו יהודה ז"ל. ואשוב אתפלא מאד איך העלים מכ"ת עיניו מדברים הללו והם עומדים בפניו בתוס' הנ"ל כחומת ברזל. ואם לא יסמוך מעכ"ת על ס"ע מניין יצא לו מיתתו של מרע"ה בז' באדר (שגם היא מפוקפקת מהוכחת הכתובים כמ"ש התוס' בקידושין) אם לא ע"פ עדותו של ר"י בס"ע שעליו סמכו בגמרא דידן וכל המדרשים בזה. אם כן מאי חזית דסמכת עליה בהא סמוך נמי בהא. וכ"ש הוא דהא עדיפא דמיתניא בהדיא בשמיה דר"י ור"י נימוקו עמו. ועדיף מסתמא דס"ע דאשכחן דאתי דלא כהילכתא כדכתבינן לעיל:
431
תל״במהשכיל לבותם
ועוד יסכים אל האמת מ"ש חז"ל שלכן החרים יהושע את ירחו לפי שנלכדה בשבת ומעשה ש"ק גם מזה הטעם נסקל עכן שלא כך היה ראוי לידון בסקילה. אם לא מחמת שחילל שבת בלכידת יריחו כארז"ל. והכי איתא נמי בירו' ספ"ק דשבת דיריחו נלכדה בשבת והביאו בב"י סי' רמ"ט. הרי דברים הללו מוסכמים מכל החכמים. וחס ליה למעכ"ת להרהר אפילו בלבו לחלוק ע"ז לא תהא כזאת בישראל ולא יאונה לצדיק כל און. ואחרי שכ"ח בניסן בשבת בלי ספק ז' באדר בערב שבת שקביעות חודש אדר היה חסר גם אז כדרכו. וכן פירש"י ז"ל בקידושין שהיא היא הראיה על מיתת מרע"ה בז' באדר. שאלמלא היה מלא נמצא ל"ג יום למפרע יבוא יום מיתת מרע"ה בשמיני באדר. וכ"ש שגנאי לומר שהוקבע ר"ח בפחות מכ"ט ימים שיבוא א"כ בששי בו וממנו ולמעלה. והוא אך למותר לבאר סתירת זה. אך מפני שנעשה דמיון חזק אצל מעכ"ת. ואין אדם רואה חובה לעצמו. הוכרחתי לכל זה. ואשים נפשי בכפי. ולא שמתי ידי למופי. אולי ישמע אדוני ויראה בעיני שכלו שא"א לדחות בנין חזק בקנה. ואשרי הדור שגדולים נשמעים לקטנים. במטותא מניה דמר משכוני נפשיה למה ליה. ונא אל יטריח עצמו עוד לחזר אחר סנגוריא בלתי ראויה אליו. עם היות אדוני מבני ציון היקרים ואוירא דא"י מחכים בכפלים לתושיה. לא כהללו בבליים שאינם בקיאים בהטיה. הלא תהיה תפארתו ליתן כבוד לאמת כי הדברים מוכיחין ומוכרחין מאד ע"פ פשטן. עם הסכמת כל החכמים ראשונים ואחרונים. פה אחד קיימו וקיבלו שזה היה מעשה בע"ש. ודברי הזוהר נפלאו ממנו ודרכו נסתרה ע"פ סתרי תורה:
ועוד יסכים אל האמת מ"ש חז"ל שלכן החרים יהושע את ירחו לפי שנלכדה בשבת ומעשה ש"ק גם מזה הטעם נסקל עכן שלא כך היה ראוי לידון בסקילה. אם לא מחמת שחילל שבת בלכידת יריחו כארז"ל. והכי איתא נמי בירו' ספ"ק דשבת דיריחו נלכדה בשבת והביאו בב"י סי' רמ"ט. הרי דברים הללו מוסכמים מכל החכמים. וחס ליה למעכ"ת להרהר אפילו בלבו לחלוק ע"ז לא תהא כזאת בישראל ולא יאונה לצדיק כל און. ואחרי שכ"ח בניסן בשבת בלי ספק ז' באדר בערב שבת שקביעות חודש אדר היה חסר גם אז כדרכו. וכן פירש"י ז"ל בקידושין שהיא היא הראיה על מיתת מרע"ה בז' באדר. שאלמלא היה מלא נמצא ל"ג יום למפרע יבוא יום מיתת מרע"ה בשמיני באדר. וכ"ש שגנאי לומר שהוקבע ר"ח בפחות מכ"ט ימים שיבוא א"כ בששי בו וממנו ולמעלה. והוא אך למותר לבאר סתירת זה. אך מפני שנעשה דמיון חזק אצל מעכ"ת. ואין אדם רואה חובה לעצמו. הוכרחתי לכל זה. ואשים נפשי בכפי. ולא שמתי ידי למופי. אולי ישמע אדוני ויראה בעיני שכלו שא"א לדחות בנין חזק בקנה. ואשרי הדור שגדולים נשמעים לקטנים. במטותא מניה דמר משכוני נפשיה למה ליה. ונא אל יטריח עצמו עוד לחזר אחר סנגוריא בלתי ראויה אליו. עם היות אדוני מבני ציון היקרים ואוירא דא"י מחכים בכפלים לתושיה. לא כהללו בבליים שאינם בקיאים בהטיה. הלא תהיה תפארתו ליתן כבוד לאמת כי הדברים מוכיחין ומוכרחין מאד ע"פ פשטן. עם הסכמת כל החכמים ראשונים ואחרונים. פה אחד קיימו וקיבלו שזה היה מעשה בע"ש. ודברי הזוהר נפלאו ממנו ודרכו נסתרה ע"פ סתרי תורה:
432
תל״גכמה נאים דברי' היוצאי' מפי זקן חדש דפ"ח חן
ברם זכור אותו האיש לטוב החכם האלקי מהרמ"ע ז"ל בע"מ יבוא שלום ינוח על משכבו. כי חכמת אלהים בקרבו. לעשות משפט שיש בו צדקה הוי אומר זו פשרה לשום שלום בין ת"ח המרבים אותו. כל דבריו יקרים מפז נבחרים מתקו מאד לחכי והכרעתו מכרעת. לא לעקור כ"א לטעת. כמסמרות דברי בעלי תוס' בהשוואת המאמרים הנראים כסותרים. הוא ז"ל אמר ויהי להעלותם בקנה אחד. וכך אמר שכל דברי חכמים קיימים. שבע"ש מת כפשוטו בהסתלק ממנו צלם תחתון. אלא שצלם העליון לא פשט עד שעת המנחה בעת רצון. שאז היה גמר סילוקו בגין למנדע דלא בדינא אסתלק ש"מ ראוי היה למות בע"ש לגמרי. ובאמת בע"ש כתב כל סה"ת גם הח"פ ובכותבו וימת היה מתמותת בשעת הכתיבה מסר נפשו ונקרא מת בהסרת הצלם כנ"ל. (גם הלום ראיתי אחרי רואי דהא לאו דידיה לחוד היא אבל כבר קדמוהו רבנן קמאי דקמאי שכן כתב גם הגאון הקדמון המקובל בעל הרוקח הובאו דבריו בתשובת מהרי"ל סי' רל"א) והאריך בזה פרק י"ג מח"ב של מאמר חקור הדין. וכמה נאים הדברים למי שרואה אותן במקומן בנימוקן וטעמן. גם בפי"ג מח"ג הוסיף שנית ידו ודרש ע"ז הטמנת חמין מע"ש יע"ש. ולזה גדלה תמיהתי במ"ש מעכ"ת בחתימת דבריו שלא יוכל להאמין גם על בעל המאמרות ז"ל. שיכחיש דברי הזוהר כו' רק שקרה לו ע"ד כו' עכ"ל. חי האהבה דא עקא ורעה רבה. לא ניחא למרי רזין דלימא מר הכי. הלא הוא הרמ"ע ז"ל איש חמודות. המולך בחכמת האמת ובכל תושיה לו עשר ידות. ומי בכל בית הזוהר כמוהו נאמן וסר למשמעתו. אלא שאין לו בו אלא לפי מקומו ושעתו. ולפי שבאמת פשוטי המדרשים הגלויים לנו מראים שבע"ש היה מעשה. לא חשש בתחלת הדרוש להטות דעתו לזה. וכתב ז"ל. אנא דאמרי כר"י דב"ר וכו' נעשה כאומר שאם אפי' באמת יחלוק הזוהר. אין אומר ואין דברים לזוז מפשטי המאמרים הנגלים והברורים. כדרך שאנו נמשכים אחריהם בחלק הדינים. וכפי הכלל שמסרו לנו פוסקי הלכות כנודע. ככה ננהוג בכאלה. אך היה לאיש גבור חיל ידיו רב לו למשקל ולמטרי בשמעתא ולאסוקה אליבא דהילכתא. סוף דבר העלה פנינים בשיווי המאמרים. והיו בידו לאחדים. רוכבים צמדים:
ברם זכור אותו האיש לטוב החכם האלקי מהרמ"ע ז"ל בע"מ יבוא שלום ינוח על משכבו. כי חכמת אלהים בקרבו. לעשות משפט שיש בו צדקה הוי אומר זו פשרה לשום שלום בין ת"ח המרבים אותו. כל דבריו יקרים מפז נבחרים מתקו מאד לחכי והכרעתו מכרעת. לא לעקור כ"א לטעת. כמסמרות דברי בעלי תוס' בהשוואת המאמרים הנראים כסותרים. הוא ז"ל אמר ויהי להעלותם בקנה אחד. וכך אמר שכל דברי חכמים קיימים. שבע"ש מת כפשוטו בהסתלק ממנו צלם תחתון. אלא שצלם העליון לא פשט עד שעת המנחה בעת רצון. שאז היה גמר סילוקו בגין למנדע דלא בדינא אסתלק ש"מ ראוי היה למות בע"ש לגמרי. ובאמת בע"ש כתב כל סה"ת גם הח"פ ובכותבו וימת היה מתמותת בשעת הכתיבה מסר נפשו ונקרא מת בהסרת הצלם כנ"ל. (גם הלום ראיתי אחרי רואי דהא לאו דידיה לחוד היא אבל כבר קדמוהו רבנן קמאי דקמאי שכן כתב גם הגאון הקדמון המקובל בעל הרוקח הובאו דבריו בתשובת מהרי"ל סי' רל"א) והאריך בזה פרק י"ג מח"ב של מאמר חקור הדין. וכמה נאים הדברים למי שרואה אותן במקומן בנימוקן וטעמן. גם בפי"ג מח"ג הוסיף שנית ידו ודרש ע"ז הטמנת חמין מע"ש יע"ש. ולזה גדלה תמיהתי במ"ש מעכ"ת בחתימת דבריו שלא יוכל להאמין גם על בעל המאמרות ז"ל. שיכחיש דברי הזוהר כו' רק שקרה לו ע"ד כו' עכ"ל. חי האהבה דא עקא ורעה רבה. לא ניחא למרי רזין דלימא מר הכי. הלא הוא הרמ"ע ז"ל איש חמודות. המולך בחכמת האמת ובכל תושיה לו עשר ידות. ומי בכל בית הזוהר כמוהו נאמן וסר למשמעתו. אלא שאין לו בו אלא לפי מקומו ושעתו. ולפי שבאמת פשוטי המדרשים הגלויים לנו מראים שבע"ש היה מעשה. לא חשש בתחלת הדרוש להטות דעתו לזה. וכתב ז"ל. אנא דאמרי כר"י דב"ר וכו' נעשה כאומר שאם אפי' באמת יחלוק הזוהר. אין אומר ואין דברים לזוז מפשטי המאמרים הנגלים והברורים. כדרך שאנו נמשכים אחריהם בחלק הדינים. וכפי הכלל שמסרו לנו פוסקי הלכות כנודע. ככה ננהוג בכאלה. אך היה לאיש גבור חיל ידיו רב לו למשקל ולמטרי בשמעתא ולאסוקה אליבא דהילכתא. סוף דבר העלה פנינים בשיווי המאמרים. והיו בידו לאחדים. רוכבים צמדים:
433
תל״דגם לשון הזוה' יש להסב אליו ואחז צדיק דרכו
וגם אמנם בעיני יפלא מה החרדה אשר חרדו ממאמר הזוהר ולא נראה אלי ממנו סתירה מבוארת כל כך שהרי לא הזכיר כלל לשון מיתה שא"כ היה לו לומר מית כו' לשון המורגל בזוהר כמו באידרא רבה בתלת דמיתו תמן. או לשון דמך ואתנגיד ואתכניש שהם לשונות הנוהגים בארמי ליאמר על המיתה הטבעית. אבל לשון סילוק סתם לא משמע כלל על הגוויעה. א"כ אף לפי פשוטו בלי שיהא לנו עסק בנסתרות. נוכל להבין מאמר הזוהר הנ"ל באופן שלא יסתור כל האמור בברייתא דילן ובמדרשים שבאמת מת בע"ש. ובשבת נגנז וזהו הסילוק. ר"ל גניזתו שקברו בגיא. וקרוב לזה מצאתי לבב"ח ז"ל. ולע"ד זה נכון ביותר משום דאמרינן מת בע"ש סי' יפה לו. ויש להסביר זה עוד אלא שאין להאריך יותר ודעת לנבון נקל:
וגם אמנם בעיני יפלא מה החרדה אשר חרדו ממאמר הזוהר ולא נראה אלי ממנו סתירה מבוארת כל כך שהרי לא הזכיר כלל לשון מיתה שא"כ היה לו לומר מית כו' לשון המורגל בזוהר כמו באידרא רבה בתלת דמיתו תמן. או לשון דמך ואתנגיד ואתכניש שהם לשונות הנוהגים בארמי ליאמר על המיתה הטבעית. אבל לשון סילוק סתם לא משמע כלל על הגוויעה. א"כ אף לפי פשוטו בלי שיהא לנו עסק בנסתרות. נוכל להבין מאמר הזוהר הנ"ל באופן שלא יסתור כל האמור בברייתא דילן ובמדרשים שבאמת מת בע"ש. ובשבת נגנז וזהו הסילוק. ר"ל גניזתו שקברו בגיא. וקרוב לזה מצאתי לבב"ח ז"ל. ולע"ד זה נכון ביותר משום דאמרינן מת בע"ש סי' יפה לו. ויש להסביר זה עוד אלא שאין להאריך יותר ודעת לנבון נקל:
434
תל״האלא שהרמ"ע ז"ל אולי מיאן בזה משום דצריך תיכף למיתה קבורה. ובאמת אי משום הא לא איריא דלא מת המחוקק ולא נקבר ככל האדם. והלא טוב זה משנאמר שיום המר שלו היה ביום שבת קודש. דאע"ג דמת לרצונו בנשיקה. אע"פכ היום ההוא יום צרה וצוקה. בין לתלמיד שהרבה להתחנן והפציר על הדבר. בין לכל ישראל עומדים צפופים זועפים ובוכים לאובדים. אך גם מזה נשמר הרמ"ע ז"ל וכבר תיקנו במתק לשונו לומר שבהסרת צלם תחתון כבר ידעו ישראל ומאז התחילו לבכות לו ולספדו:
435
תל״ווטהר ידים יוסיף אומץ צוף דבש אמרי נועם
ויש לי להטעים ג"כ פשרת הרמ"ע ז"ל בטעם לשבח. שיש לידע באמת שיטתו של הרמ"ע ז"ל בהסרת הצלם מוכרחת מאד בפטירתו של מרע"ה שהיה ודאי קרוי מת ונפטר מהעולם משהפשיטו. אע"פי שלא גמר סילוקו עדיין. דבר זה מחויב בלי ספק ע"פ דרכו של הזוהר פ' וילך דאיתא התם דאמר הקב"ה למשה חמית מן יומך שמשא פלח לסיהרא וסיהרא לא נהיר בעוד שמשא קיימא. הרי בהדיא מוכח מניה דלא היה מקום לזה שאמרו רז"ל במ"א שמרע"ה שימש ליהושע כתלמיד. כי בעוד שהוא קיים ממשלת השמש הוא. והרי א"א להיות לירח שום שליטה. ע"כ לומר שלא קיבל יהושע שום שלטנות ורבנות בהיות מרע"ה בחיים חייתו. אלא דבר ה' בפי הרמ"ע ז"ל אמת ברור מוכרח בלי ספק. ואע"פ שאין הכרח שהיה זה בע"ש. מ"מ מה המונע מעתה לומר כן שלא להרבות במחלוקת:
ויש לי להטעים ג"כ פשרת הרמ"ע ז"ל בטעם לשבח. שיש לידע באמת שיטתו של הרמ"ע ז"ל בהסרת הצלם מוכרחת מאד בפטירתו של מרע"ה שהיה ודאי קרוי מת ונפטר מהעולם משהפשיטו. אע"פי שלא גמר סילוקו עדיין. דבר זה מחויב בלי ספק ע"פ דרכו של הזוהר פ' וילך דאיתא התם דאמר הקב"ה למשה חמית מן יומך שמשא פלח לסיהרא וסיהרא לא נהיר בעוד שמשא קיימא. הרי בהדיא מוכח מניה דלא היה מקום לזה שאמרו רז"ל במ"א שמרע"ה שימש ליהושע כתלמיד. כי בעוד שהוא קיים ממשלת השמש הוא. והרי א"א להיות לירח שום שליטה. ע"כ לומר שלא קיבל יהושע שום שלטנות ורבנות בהיות מרע"ה בחיים חייתו. אלא דבר ה' בפי הרמ"ע ז"ל אמת ברור מוכרח בלי ספק. ואע"פ שאין הכרח שהיה זה בע"ש. מ"מ מה המונע מעתה לומר כן שלא להרבות במחלוקת:
436
תל״זועל שפתיו יוסיף לקח טוב
ועוד בלי ספק שזהו שאמרו במדרש שלא רצה היום לשקוע ומשה בעולם שדברים אלו עולים בקנה אחד עם דברי הזוהר לענ"ד. דמשו"ה לא רצה השמש לשקוע משום שהוא לממשלת היום של משה דאיהו שימשא. וכל זמן שהוא בעולם. דין הוא שלא ישקע השמש ויזרח וזה נכון מאוד וכפתור ופרח. ועל כן שקע מיד עם מיתתו של מרע"ה שהיא התחילה על כרחנו מאותה שעה שנעשה יהושע רב לו כדברי הזוהר הנ"ל אע"פ שלא היה עדיין גמר סילוקו. כ"ש לפמ"ש במדרש השכים משה לפתחו של יהושע. שצ"ל שכבר מת מבערב שבת. וכדעת הרמ"ע ז"ל. שהדברים עוזרים זה את זה. ומאירים כספירים. ואין להאריך יותר בזה. עכ"פ הרמ"ע ז"ל ח"ו לא בילבל עלינו פרט זה ולא כיוצא בו. ולא אוכל לדעת מדוע לא יאמין מעכ"ת. לייתי מר ספר וליחזי. והוא מצוי ביד הכל. יראה שנשנו דברים אלו פעמיים במועצות ודעת. ואף אנו נקבל דבריו בסבר פנים יפות. שכל דבריו צדקו יחדיו אין בהם נפתל ועקש. ולא מוץ ותבן וקש. רק סולת נקייה ומנופה בי"ג נפות. אחר הכתישה במכתש אשר בלחי החמור דאורייתא בתוך הריפות:
ועוד בלי ספק שזהו שאמרו במדרש שלא רצה היום לשקוע ומשה בעולם שדברים אלו עולים בקנה אחד עם דברי הזוהר לענ"ד. דמשו"ה לא רצה השמש לשקוע משום שהוא לממשלת היום של משה דאיהו שימשא. וכל זמן שהוא בעולם. דין הוא שלא ישקע השמש ויזרח וזה נכון מאוד וכפתור ופרח. ועל כן שקע מיד עם מיתתו של מרע"ה שהיא התחילה על כרחנו מאותה שעה שנעשה יהושע רב לו כדברי הזוהר הנ"ל אע"פ שלא היה עדיין גמר סילוקו. כ"ש לפמ"ש במדרש השכים משה לפתחו של יהושע. שצ"ל שכבר מת מבערב שבת. וכדעת הרמ"ע ז"ל. שהדברים עוזרים זה את זה. ומאירים כספירים. ואין להאריך יותר בזה. עכ"פ הרמ"ע ז"ל ח"ו לא בילבל עלינו פרט זה ולא כיוצא בו. ולא אוכל לדעת מדוע לא יאמין מעכ"ת. לייתי מר ספר וליחזי. והוא מצוי ביד הכל. יראה שנשנו דברים אלו פעמיים במועצות ודעת. ואף אנו נקבל דבריו בסבר פנים יפות. שכל דבריו צדקו יחדיו אין בהם נפתל ועקש. ולא מוץ ותבן וקש. רק סולת נקייה ומנופה בי"ג נפות. אחר הכתישה במכתש אשר בלחי החמור דאורייתא בתוך הריפות:
437
תל״חתמיהא רבת' עמ"ש בתשו' הרמ"ע בענין מערכת ד' תנאים שנחלקו בדבר אחד
ותוקף גדולת חכמתו נודעת בס' המאמרות שהם ודאי אמרות טהורות עם כי מ"מ לא מלאך היה אף שחכם עדיף מנביא. כבר הוא אפשרי השגיאה ככל המון החכמים ז"ל די מדרהון עם בשרא כאשר הקדמתי שאין זה מפחיתות החכם אך לנמנע יחשב בחק הב"ו לזכור כל הפרטים אשר לא יכילם ספר. אף כי לבות בני האדם קצרה ידם מהקיף בכולן. וכ"ש לאדם כרמ"ע ז"ל שיש לו הקפה גדולה בכל מיני עיונים שונים. ובחכמות רמות וספרים צבורים צבורים המונים המונים (כאשר יצטרך הלימוד בדורותינו אלה בעונותינו אשר העמיסו כל זה עלינו. עד שא"א לאדם מבלעדי ספרים רבים הממעיט אסף עשרה חמרים: למלא מהם מחסורו כולי האי ואולי אם יחרוש בבקרי"ם) וכבר ראיתי אני את המראה הזה עם חולשת ראותי. איך נעלם דבר מעיני העדה. אוצר בלום לתורה ולתעודה. הרמ"ע ז"ל בספר המאמרות פכ"ז מח"ב במאמר ח"ה האריך להוכיח שה"ר הוא יום הדין עם שאין נראה כן מהזוהר שהביא הוא ז"ל. והרבה והפציר להסכימו אל המקובל בישראל. ולא היה צריך לאריכות ההוא כי הדבר מפורש בזוהר בשני מקומות אלא שנעלם ממנו ז"ל. גם בספר תשובותיו זה ימים רבים שראיתים ובקוראי בהם ואמצא שנים שלשה גרגרים המה נפלאו ממני. ושלא להאריך יותר כעת לא ארשום אותם כאן. כ"א אחת בלבד דלא תלי בסברא רק בגירסא וגמרא ששאלוהו במקום שנזכרו במשנה ג' תנאים בהדדי מ"מ לא נשנו בשם חכמים. והשיב שהוא מעולם לא שנה אלא שנים שנים הן שנחלקו (עיין בסי' פ"ה שאלה ד') ויראה מעכ"ת שדבר זה אינו ונסתר מכמה מקומות בש"ס כמו בשיטת ברירה במשנת הלוקח יין מבין הכותים המוזכרת בגיטין (דכ"ה) ובמקומות רבים בש"ס ויעוין נדה (ד"ט) ואיברא אע"ג דאיהו ז"ל לא חזי מזליה חזי דזימנא חדא אשכחן לה בהדיא בתלמודא דעולא קאי כוותיה דזוזי זוזי קתני כדאי' בפב"מ (דל"ז) ויחידאה הוא. ובז' מקומות משמע בפשיטות דהאחד חלוק עם השלשה ושביק מר סוגיין דעלמא ואזיל בתר איפכא. ולא דכיר מר לגמרי לא סייעתא ולא פירכא. לא מנה ולא מקצתה. ועיין כתובות (דע"אא) תמצא כמו כן ב' האופנים דוגמתה. והשאר אניח לע"ע בשגם הספר איננו אתי וכלל גדול בידינו אין משוא פנים בתורה ולא בשמים היא. אלא מונחת בקרן זוית לכל מבין עם תלמיד שאומר דבר הלכה אין מזניחין אותו (ע"כ ערב לבי לכתוב לפעמים בעיוני על גדולים חקרי לב דאשתמיט להו לזימנין. אף שטובה צפרנן מכרסי וחלילה לי לעשות בנפשי שקר. ה' יודע כי לא רמו עיני ולא גבה לבי ומה אדע ולא ידעו. אך אהבת האמת פרצה גדר המוסר שכבר קבלנו מזקננו ואבותינו ורז"ל. שכך היא דרכה של תורה. והרב בעל חות יאיר ז"ל הרחיב הדבור בזה. וכאשר כל הספרים מלאים מפה לפה. וכדבר הרא"ש ז"ל בתשובה תורה היא ואין מחניפין בה וע"כ לא מנעתי עטי מהעלות על ספר אשר אתי. וכדרך אותה ההשגה שכתבתי על בתי"ט בשקלים אשר כתבתי למר בתחלה. ומר מוקי להגאון בתי"ט אחזקתיה. דלא יתכן שנשמט ממנו דבר זה. ואי דייקינן כהאי לא תנינן ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות. וגם אינו דבר מבואר ומחויב כל כך. אלא שנכון הדבר ליישב בכך דעת הרע"ב ז"ל. ואין ספק בעולם שאם לא שנעלם מהרב בתי"ט לא היה מניחו בקושיא ונוח לו לזוכרו. והם דברים ברורים ופשוטים ראוים ליכתב. והלואי יהו כל שמועותי ברורין כזו. ולא זו בלבד אבל באמת לא בלשון גוזמא אומר לאדוני שיש לי כמה טענות ותשובות חבילות בחיבורו של הגאון בתי"ט. עם כי רב גדול בישראל הי' ז"ל וחזק הוא ממני וידעתי בעצמי שאינני כדאי לתפוס עליו ולהשיגו. ולא יועיל לי התנצלות הנ"ז אשר למחברי' ז"ל. מ"מ לזימנין באפרקסותא דעניא תשתכח מרגניתא. ועוד צריך אני להודיע צערי לרבינו כי יש לי מעות ואין לי שולחני להרצותן. אולי יכשר בעיניו להעתיק אל ענין אחר ויעמידני על האמת כאשר חפצתי) וכבוד הרמ"ע ז"ל עכ"ז במקומו עומד כן נראה לי ולא הורע כחו ח"ו. אבל דילידא אמיה כהרמ"ע תליד בריכו מעיא דהכי אפיקו. וחדיי דהכי אניקו. כנראה מפלאות תמים דעים בספר המאמרות מיופי ציוריו וערבות הרכבותיו. ולמה ידבר אדוני כדברים האלה על פה קדוש יאמר דבר בשטת רבותיו. זהו שיעור מה שראיתי לכתוב בענין זה כפי תואר הנושא. ולפי משא הטרדות הנועדות עלי. ולא כתבתיו אלא פסקי פסקי כי הפסיקוני עוברי דרכים עוד זה מדבר וזה בא השליח מחברון אשר היה אתנו בשבוע שעברה. והרבה טרחתי בשביל עסק מצוה שבידו כל ימי היותו פה עמנו ממש לא נחתי ולא שקטתי ולא מזיגנא רישי אבי סדיא עד דמהפיכנא בזכותא דרבנן דחברון לחושבי לדבר מצוה גדול. מה גם בראותי עדות מעכ"ת השתדלתי מאד לגבות כל האפשר. אף אשר היה כבר אחר היאוש. וממון שאין לו בעלים כי כבר מתו כמעט כל האנשים אשר חתמו בימים ההם בפנקסו של החכם מהר"א קונקי נר"ו. ובאמת הרבה לפנים משורת הדין עשינו עד שפייסנו בדברים וסיבבנו בכמה אופנים עד שעלה בידינו בעז"ה שפרעו הבנים בעד חתימת אביהם מה שלא היו חייבים כלל וכלל מכמה טעמים. והדין פשוט ואין מפרשין לחכם כמותו י"ב. אף שזה החכם השליח כמדומה לי לאו בר הרגשה הוא כל כך זכרה לי אלהי לטובה אשר עשיתי בזה. ות"ל גבה כאן על ידינו כשלש מאות וחמשים שוק. והשי"ת ישים חלקנו עם מצדיקי הרבים. זה וזה גורם שאחרתי עד כה. ועתה הנני משתטח על אפי מלא קומתי. נגד כסא כבודו דמעכ"ת ותפל נא תחנתי. יעביר נא אדוני את חטאתי ושגגתי. אם אולי במרוצת הלשון אנוס הייתי ע"פ הדבור וברוב דברי נכשלתי. לא להקל בכבודו ח"ו נתכוונתי. כי אני בתומי הלכתי וכאשר את לבבי דברתי. מי יאמר זכיתי לבי טהרתי מחטאתי. בשגגת הקולמוס עמוס התלאות לו שקול ישקל מעשי והותי. בלי ספק ידינני לכף זכות. ומכיר אני את רבוני. ביודעי אדוני. אוהב האמת ולא לפניו חנף יבא. כאשר מעשיו מוכיחים בספריו. אשר לא נשא פני שרים. בתורה ללחום לחם שערים. ובגלל זה נקשרה נפשי בו מנעורי. ויהיו דברי אלה לו למנוחה. ולששון ושמחה. וכאשר יביאו בני ישראל את המנחה. בכלי טהור ולב נכון ולי"בונה זכה בהלכה. כדי לעמוד על האמת בלי שום נטיה אין פרץ ואין צווחה. ולפני אל לא אגרע שיחה ואשפוך את נפשי בתפלה לעני יגדיל יאדיר יתדיר שלות מעוזו סלע ישכון ויתלונן שלו ושאנן בהשקט ובבטחה. כאשר את נפשו החסידה והטהורה ברה וצחה. נדיבה ונוחה. ונפשי עלי תשתוחח ומול כבודו שחה צ"ו רוחה. הטרוד מאד יעקב בן לא"א מארי הגאון החסיד המפורסם כמהור"ר צבי אשכנזי זצללה"ה:
ותוקף גדולת חכמתו נודעת בס' המאמרות שהם ודאי אמרות טהורות עם כי מ"מ לא מלאך היה אף שחכם עדיף מנביא. כבר הוא אפשרי השגיאה ככל המון החכמים ז"ל די מדרהון עם בשרא כאשר הקדמתי שאין זה מפחיתות החכם אך לנמנע יחשב בחק הב"ו לזכור כל הפרטים אשר לא יכילם ספר. אף כי לבות בני האדם קצרה ידם מהקיף בכולן. וכ"ש לאדם כרמ"ע ז"ל שיש לו הקפה גדולה בכל מיני עיונים שונים. ובחכמות רמות וספרים צבורים צבורים המונים המונים (כאשר יצטרך הלימוד בדורותינו אלה בעונותינו אשר העמיסו כל זה עלינו. עד שא"א לאדם מבלעדי ספרים רבים הממעיט אסף עשרה חמרים: למלא מהם מחסורו כולי האי ואולי אם יחרוש בבקרי"ם) וכבר ראיתי אני את המראה הזה עם חולשת ראותי. איך נעלם דבר מעיני העדה. אוצר בלום לתורה ולתעודה. הרמ"ע ז"ל בספר המאמרות פכ"ז מח"ב במאמר ח"ה האריך להוכיח שה"ר הוא יום הדין עם שאין נראה כן מהזוהר שהביא הוא ז"ל. והרבה והפציר להסכימו אל המקובל בישראל. ולא היה צריך לאריכות ההוא כי הדבר מפורש בזוהר בשני מקומות אלא שנעלם ממנו ז"ל. גם בספר תשובותיו זה ימים רבים שראיתים ובקוראי בהם ואמצא שנים שלשה גרגרים המה נפלאו ממני. ושלא להאריך יותר כעת לא ארשום אותם כאן. כ"א אחת בלבד דלא תלי בסברא רק בגירסא וגמרא ששאלוהו במקום שנזכרו במשנה ג' תנאים בהדדי מ"מ לא נשנו בשם חכמים. והשיב שהוא מעולם לא שנה אלא שנים שנים הן שנחלקו (עיין בסי' פ"ה שאלה ד') ויראה מעכ"ת שדבר זה אינו ונסתר מכמה מקומות בש"ס כמו בשיטת ברירה במשנת הלוקח יין מבין הכותים המוזכרת בגיטין (דכ"ה) ובמקומות רבים בש"ס ויעוין נדה (ד"ט) ואיברא אע"ג דאיהו ז"ל לא חזי מזליה חזי דזימנא חדא אשכחן לה בהדיא בתלמודא דעולא קאי כוותיה דזוזי זוזי קתני כדאי' בפב"מ (דל"ז) ויחידאה הוא. ובז' מקומות משמע בפשיטות דהאחד חלוק עם השלשה ושביק מר סוגיין דעלמא ואזיל בתר איפכא. ולא דכיר מר לגמרי לא סייעתא ולא פירכא. לא מנה ולא מקצתה. ועיין כתובות (דע"אא) תמצא כמו כן ב' האופנים דוגמתה. והשאר אניח לע"ע בשגם הספר איננו אתי וכלל גדול בידינו אין משוא פנים בתורה ולא בשמים היא. אלא מונחת בקרן זוית לכל מבין עם תלמיד שאומר דבר הלכה אין מזניחין אותו (ע"כ ערב לבי לכתוב לפעמים בעיוני על גדולים חקרי לב דאשתמיט להו לזימנין. אף שטובה צפרנן מכרסי וחלילה לי לעשות בנפשי שקר. ה' יודע כי לא רמו עיני ולא גבה לבי ומה אדע ולא ידעו. אך אהבת האמת פרצה גדר המוסר שכבר קבלנו מזקננו ואבותינו ורז"ל. שכך היא דרכה של תורה. והרב בעל חות יאיר ז"ל הרחיב הדבור בזה. וכאשר כל הספרים מלאים מפה לפה. וכדבר הרא"ש ז"ל בתשובה תורה היא ואין מחניפין בה וע"כ לא מנעתי עטי מהעלות על ספר אשר אתי. וכדרך אותה ההשגה שכתבתי על בתי"ט בשקלים אשר כתבתי למר בתחלה. ומר מוקי להגאון בתי"ט אחזקתיה. דלא יתכן שנשמט ממנו דבר זה. ואי דייקינן כהאי לא תנינן ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות. וגם אינו דבר מבואר ומחויב כל כך. אלא שנכון הדבר ליישב בכך דעת הרע"ב ז"ל. ואין ספק בעולם שאם לא שנעלם מהרב בתי"ט לא היה מניחו בקושיא ונוח לו לזוכרו. והם דברים ברורים ופשוטים ראוים ליכתב. והלואי יהו כל שמועותי ברורין כזו. ולא זו בלבד אבל באמת לא בלשון גוזמא אומר לאדוני שיש לי כמה טענות ותשובות חבילות בחיבורו של הגאון בתי"ט. עם כי רב גדול בישראל הי' ז"ל וחזק הוא ממני וידעתי בעצמי שאינני כדאי לתפוס עליו ולהשיגו. ולא יועיל לי התנצלות הנ"ז אשר למחברי' ז"ל. מ"מ לזימנין באפרקסותא דעניא תשתכח מרגניתא. ועוד צריך אני להודיע צערי לרבינו כי יש לי מעות ואין לי שולחני להרצותן. אולי יכשר בעיניו להעתיק אל ענין אחר ויעמידני על האמת כאשר חפצתי) וכבוד הרמ"ע ז"ל עכ"ז במקומו עומד כן נראה לי ולא הורע כחו ח"ו. אבל דילידא אמיה כהרמ"ע תליד בריכו מעיא דהכי אפיקו. וחדיי דהכי אניקו. כנראה מפלאות תמים דעים בספר המאמרות מיופי ציוריו וערבות הרכבותיו. ולמה ידבר אדוני כדברים האלה על פה קדוש יאמר דבר בשטת רבותיו. זהו שיעור מה שראיתי לכתוב בענין זה כפי תואר הנושא. ולפי משא הטרדות הנועדות עלי. ולא כתבתיו אלא פסקי פסקי כי הפסיקוני עוברי דרכים עוד זה מדבר וזה בא השליח מחברון אשר היה אתנו בשבוע שעברה. והרבה טרחתי בשביל עסק מצוה שבידו כל ימי היותו פה עמנו ממש לא נחתי ולא שקטתי ולא מזיגנא רישי אבי סדיא עד דמהפיכנא בזכותא דרבנן דחברון לחושבי לדבר מצוה גדול. מה גם בראותי עדות מעכ"ת השתדלתי מאד לגבות כל האפשר. אף אשר היה כבר אחר היאוש. וממון שאין לו בעלים כי כבר מתו כמעט כל האנשים אשר חתמו בימים ההם בפנקסו של החכם מהר"א קונקי נר"ו. ובאמת הרבה לפנים משורת הדין עשינו עד שפייסנו בדברים וסיבבנו בכמה אופנים עד שעלה בידינו בעז"ה שפרעו הבנים בעד חתימת אביהם מה שלא היו חייבים כלל וכלל מכמה טעמים. והדין פשוט ואין מפרשין לחכם כמותו י"ב. אף שזה החכם השליח כמדומה לי לאו בר הרגשה הוא כל כך זכרה לי אלהי לטובה אשר עשיתי בזה. ות"ל גבה כאן על ידינו כשלש מאות וחמשים שוק. והשי"ת ישים חלקנו עם מצדיקי הרבים. זה וזה גורם שאחרתי עד כה. ועתה הנני משתטח על אפי מלא קומתי. נגד כסא כבודו דמעכ"ת ותפל נא תחנתי. יעביר נא אדוני את חטאתי ושגגתי. אם אולי במרוצת הלשון אנוס הייתי ע"פ הדבור וברוב דברי נכשלתי. לא להקל בכבודו ח"ו נתכוונתי. כי אני בתומי הלכתי וכאשר את לבבי דברתי. מי יאמר זכיתי לבי טהרתי מחטאתי. בשגגת הקולמוס עמוס התלאות לו שקול ישקל מעשי והותי. בלי ספק ידינני לכף זכות. ומכיר אני את רבוני. ביודעי אדוני. אוהב האמת ולא לפניו חנף יבא. כאשר מעשיו מוכיחים בספריו. אשר לא נשא פני שרים. בתורה ללחום לחם שערים. ובגלל זה נקשרה נפשי בו מנעורי. ויהיו דברי אלה לו למנוחה. ולששון ושמחה. וכאשר יביאו בני ישראל את המנחה. בכלי טהור ולב נכון ולי"בונה זכה בהלכה. כדי לעמוד על האמת בלי שום נטיה אין פרץ ואין צווחה. ולפני אל לא אגרע שיחה ואשפוך את נפשי בתפלה לעני יגדיל יאדיר יתדיר שלות מעוזו סלע ישכון ויתלונן שלו ושאנן בהשקט ובבטחה. כאשר את נפשו החסידה והטהורה ברה וצחה. נדיבה ונוחה. ונפשי עלי תשתוחח ומול כבודו שחה צ"ו רוחה. הטרוד מאד יעקב בן לא"א מארי הגאון החסיד המפורסם כמהור"ר צבי אשכנזי זצללה"ה:
438
תל״טכתב הודאה שכתב לי החכם הרמ"ח על תשובתי הנ"ז שעל גבי הכתב
439
ת״מליד אלופי לראש גאון ישראל והדרו הרב הגדול הבקי וחריף וממלא מקום אבותיו הקדושים המפורסמים אשר בארץ המה. אב"ד ר"מ נר ישראל וקדשו כמהור"ר יעקב אשכנזי נר"ו בן ה"ה הגאון החסיד המפורסם מוהר"ר צבי זצוק"ל. בעז"הי
440
תמ״אתא חזי מה בין תקיפי דאי' לענותנין שבארצו' הללו
אקרא לשלום רב לאחי"עזר ואחי ר"ם דלעי כולי יומא ולא לאי ועל שפתיו יוסיף לקח מאן יהיב לן נגרי דפרזלא ונשמעיה ה"ה אדוני אהו' נאמני הרב הגדול אור ישראל גאון יעקב אשר אהבתי סלה זרע קדש אב"ד ור"מ נ"י עה"ח פה"י כמהור"ר יעקב אשכנזי נר"ו אתה ה' תשמרהו תנצרהו כאישון בת עין הוא ובניו וכל יושבי בצלו יחיו דגן ויפרחו כגפן ברוב עוז ושלום מעתה ועד עולם אנס"ו:
אקרא לשלום רב לאחי"עזר ואחי ר"ם דלעי כולי יומא ולא לאי ועל שפתיו יוסיף לקח מאן יהיב לן נגרי דפרזלא ונשמעיה ה"ה אדוני אהו' נאמני הרב הגדול אור ישראל גאון יעקב אשר אהבתי סלה זרע קדש אב"ד ור"מ נ"י עה"ח פה"י כמהור"ר יעקב אשכנזי נר"ו אתה ה' תשמרהו תנצרהו כאישון בת עין הוא ובניו וכל יושבי בצלו יחיו דגן ויפרחו כגפן ברוב עוז ושלום מעתה ועד עולם אנס"ו:
441
תמ״בהנה לשלום אין קץ כמשפט אהבתי את אדוני כו'. כתב מעלת אדוני מי"א העבר קבלתי ונאמנים פצעי אוהב קריתי שניתי ושלשתי ולא היה לו למעלת אדוני להתארך כל כך בהתנצלות כו'. כי ידעתיו רב חילו לאוריתא ידיו רב לו כמוהו ירבה בישראל. אשרי שזה ילד אשרי שזה גדל כו'. ובזה אצא לשלום ואקוד ואשתחוה לאדוני נאו' אהובו לנצח מוכן לשרתו ולברך בשמו הוא משה זעירא דירושלים תוב"ב חאגיז נר"ו: ט"ו תמו"ז דהאי שתא תפ"טל:
442
תמ״גג' סיון תפ"טל לאמשטרדם
443
תמ״דשאלה על ענין נוסחי הרחמן שמוסיפין בבה"מ בסעודת ברית אם יש קפידא לאומרן ופירוש לשון שבנוסחאות הנ"ז נתקשה לשואל:
444
תמ״הובתשובה בעז"ה יתבארו באגב כמה פרטי דינים בהלכות מילה:
445
תמ״ותשובה
446
תמ״זנוסח אלקים צוית שמוסיפין האשכנזים בסעודת ברית י"ל מלאומרן
אד"ש אודיע שהיו לי לנחת דבריו הנעימים אשר הגיעוני אתמול לעת ערב את נשף חשכ"י שם לי לאורה. אורה זו תורה וזו שכרה. אגרא דשמעתא סברא ותשואות חן חן למכ"ת. במה שהמציא לי מציאות גדולות ויקרות הערך מאד בשאלתו ההגונה שמתוכה באנו לשאול ולדרוש גם בענינא דהלכות י"ט של עצרת. ולהוציא מדעת האומרין שהוא מוצאי שבת בראשית ולמדנוהו ממנחת העומר איך היתה נקצרת. ומגלגלין זכות ע"י זכאי כמותו י"ב שעל ידו זכיתי בדברים יקרים הראוים לעלות על שולחן מלכי רבנן ובפומבי גדול של חכמים שלמים המבינים דבר לאשורו. ולומדי תורה לשמה. וכמה הילכתא גברוותא איכא למשמע מנייהו ומעשה חדודין בתורת אמת כאשר אציג לפניו בעז"ה. אך בקצרה כי הזמן קצר והפאשט הולך מיד ודי לחכימא ברמיזא. ואשיב על ראשון ראשון. אשר שאל מכ"ת היכן רמוז לומר אותן נוסחי הרחמן בבה"מ של סעודת ברית מילה. גם אנכי לא ידעתי. ומנהג הוא שנהגו לא ידעתי הפסד באמירתן. אמנם אשר נהגו בני אשכנז להוסיף נוסח אלהים צוית. בו מצאה הקפדה מקום כאשר מצאה בפיוטי היוצרות המפסיקין הברכות שלא כדין ע"פ כמה גדולי עולם היתה שומה. וכבר הלכה זו עמומה. ואין כאן מקומה. וא"א לשנות מנהג צבור באלה:
אד"ש אודיע שהיו לי לנחת דבריו הנעימים אשר הגיעוני אתמול לעת ערב את נשף חשכ"י שם לי לאורה. אורה זו תורה וזו שכרה. אגרא דשמעתא סברא ותשואות חן חן למכ"ת. במה שהמציא לי מציאות גדולות ויקרות הערך מאד בשאלתו ההגונה שמתוכה באנו לשאול ולדרוש גם בענינא דהלכות י"ט של עצרת. ולהוציא מדעת האומרין שהוא מוצאי שבת בראשית ולמדנוהו ממנחת העומר איך היתה נקצרת. ומגלגלין זכות ע"י זכאי כמותו י"ב שעל ידו זכיתי בדברים יקרים הראוים לעלות על שולחן מלכי רבנן ובפומבי גדול של חכמים שלמים המבינים דבר לאשורו. ולומדי תורה לשמה. וכמה הילכתא גברוותא איכא למשמע מנייהו ומעשה חדודין בתורת אמת כאשר אציג לפניו בעז"ה. אך בקצרה כי הזמן קצר והפאשט הולך מיד ודי לחכימא ברמיזא. ואשיב על ראשון ראשון. אשר שאל מכ"ת היכן רמוז לומר אותן נוסחי הרחמן בבה"מ של סעודת ברית מילה. גם אנכי לא ידעתי. ומנהג הוא שנהגו לא ידעתי הפסד באמירתן. אמנם אשר נהגו בני אשכנז להוסיף נוסח אלהים צוית. בו מצאה הקפדה מקום כאשר מצאה בפיוטי היוצרות המפסיקין הברכות שלא כדין ע"פ כמה גדולי עולם היתה שומה. וכבר הלכה זו עמומה. ואין כאן מקומה. וא"א לשנות מנהג צבור באלה:
447
תמ״חפירוש נוסח מפיוט הנ"ל
ואולם בכוונת הפיוט מחבר הנוסח ההוא נראין הדברים שצ"ל בחסרך ברי"ש. ופירושו שהקב"ה כשהזהיר לא"א ע"ה על המילה. והיה מסופק על איזה ערלה נצטווה לפי שיש כמה איברים באדם הערלה אמורה בהם כמוזכר במדרש. ודן אברהם בעצמו אם ימול מן האוזן ודכוותיה הרי הוא בעל מום. והקב"ה אמר לו והיה תמים מכאן נמצא למד על ערלת בשר שעמה הוא בעל מום. ובמולו וחסרו אותה ממנו נעשה תמים. זהו שיסד הפייטן (בחסרך מאבריך) לשון רבים כלומר אע"פי שרבים המה האברים שיפול בהן לשון ערלה. לא תטעה בהן. כי בחסרך אותם האברים מודיעים הדמים וסר הספק שאין זה תמים. ולכן רשם התהלך לפני והיה תמים. ולא בעל מום. זה נראה פשוט:
ואולם בכוונת הפיוט מחבר הנוסח ההוא נראין הדברים שצ"ל בחסרך ברי"ש. ופירושו שהקב"ה כשהזהיר לא"א ע"ה על המילה. והיה מסופק על איזה ערלה נצטווה לפי שיש כמה איברים באדם הערלה אמורה בהם כמוזכר במדרש. ודן אברהם בעצמו אם ימול מן האוזן ודכוותיה הרי הוא בעל מום. והקב"ה אמר לו והיה תמים מכאן נמצא למד על ערלת בשר שעמה הוא בעל מום. ובמולו וחסרו אותה ממנו נעשה תמים. זהו שיסד הפייטן (בחסרך מאבריך) לשון רבים כלומר אע"פי שרבים המה האברים שיפול בהן לשון ערלה. לא תטעה בהן. כי בחסרך אותם האברים מודיעים הדמים וסר הספק שאין זה תמים. ולכן רשם התהלך לפני והיה תמים. ולא בעל מום. זה נראה פשוט:
448
תמ״טעיון בנוסח אחר מהנ"ל דנ"מ הילכת' רבתא לדינא דמיל' בלילה בזמנה ושלא בזמנה
ומאחר שאינני בקי בפיוטי האשכנזים כי לא הורגלתי בהם. לקחתי ספר הבה"מ וקראתי בו שנים ושלשה דלתות. ומצאתי דברים קשים להולמם לענ"ד וחמורים מאד לכאורה. ראיתי לשית לב עליהם. לפי שמחברו גדול בישראל היה מחשובי הקדמונים. רבינו אפרים הידוע בעל מחלוקתו של ר"ת ז"ל ומוזכר כמה פעמים בתוס'. ובודאי לא דבר רק דיבר. החכם דעדיף מנביא ומצוה להטריח עצמו על כיוצא בזה. וביחוד בפרט א' שראיתי בו ואשתומם כשעה חדא מה היה כוונתו. והוא נוגע לענין דינא. וכרג"ע נראה לי בעז"ה דבר הגון מאד בכוונתו. ושמעתא ממילא רווחא. בקרנ"א דתורה ושבחא. ותיתי לי על דמהפיכנא בזכותא. אשכחנא מרגניתא. יראה מעכ"ת חרוז התמוה מאד לפי פשוטו. וזה תוארו ימול ביום ולא בלילה אפי' ספק ישנה. לפום ריהטא הוא כאיגרתא דלא מיקריא נלעג לשון אין בינה. ועם שאין ספק אצלי שמלת ישנה בנקודתה זאת כאשר היא בדפוס (הבענשין) הוא טעות מוחלט. וצ"ל לדעת ישנה היו"ד בסגו"ל ושי"ן בשו"א. והסופר טעה כי חטפתו שינה. אבל באמת הוא מלשון יש. ור"ל לפי דרכו מוסב לשונו לשלפניו שימול ביום ולא בלילה. והדר קאמר ואפילו בספק מילה בזמנה ישנה להלכה זו של ביום ולא בלילה. וכמו שנפסק בש"ע דהכי קיי"ל כל הנימולין. אפילו רק מחמת ספק אינן נימולין אלא ביום. ואף שבזה כבר דבריו מובנים מעט. לא נתפייסתי בזה. כי לא נתקררה דעתי במה שתפס לו מלת ספק שהוא לשון מסופק למה נתכוון וכמו שאבאר. ולמה לא אחז לשון מבואר וכולל שהוא אפי' שלא בזמנה ישנה. הכי הול"ל. דהוו להו כל הנימולין בכלל זה. ולזה לא נחתי ולא שקטתי עד שמצאתי שאהבה נפשי דברים ברורים והגונים מאד. ושמחבר פיוט זה יצא לדון בדבר החדש ולא ס"ל כפסק הש"ע דכל הנימולין אינם נימולין אלא ביום. ופשיטא דלית ליה סברת הרב בהגהת ש"ע ריש ה"ל מילה דפסק שצריך להטיף ממנו דם ברית אם מל בלילה. ואע"פי שהסכים על ידו גדול באחרונים הרב בש"ך. נלע"ד שאין דבריו מוכרחים. ואדרבה לנו בעז"ה דברים מכריעים ההפך:
ומאחר שאינני בקי בפיוטי האשכנזים כי לא הורגלתי בהם. לקחתי ספר הבה"מ וקראתי בו שנים ושלשה דלתות. ומצאתי דברים קשים להולמם לענ"ד וחמורים מאד לכאורה. ראיתי לשית לב עליהם. לפי שמחברו גדול בישראל היה מחשובי הקדמונים. רבינו אפרים הידוע בעל מחלוקתו של ר"ת ז"ל ומוזכר כמה פעמים בתוס'. ובודאי לא דבר רק דיבר. החכם דעדיף מנביא ומצוה להטריח עצמו על כיוצא בזה. וביחוד בפרט א' שראיתי בו ואשתומם כשעה חדא מה היה כוונתו. והוא נוגע לענין דינא. וכרג"ע נראה לי בעז"ה דבר הגון מאד בכוונתו. ושמעתא ממילא רווחא. בקרנ"א דתורה ושבחא. ותיתי לי על דמהפיכנא בזכותא. אשכחנא מרגניתא. יראה מעכ"ת חרוז התמוה מאד לפי פשוטו. וזה תוארו ימול ביום ולא בלילה אפי' ספק ישנה. לפום ריהטא הוא כאיגרתא דלא מיקריא נלעג לשון אין בינה. ועם שאין ספק אצלי שמלת ישנה בנקודתה זאת כאשר היא בדפוס (הבענשין) הוא טעות מוחלט. וצ"ל לדעת ישנה היו"ד בסגו"ל ושי"ן בשו"א. והסופר טעה כי חטפתו שינה. אבל באמת הוא מלשון יש. ור"ל לפי דרכו מוסב לשונו לשלפניו שימול ביום ולא בלילה. והדר קאמר ואפילו בספק מילה בזמנה ישנה להלכה זו של ביום ולא בלילה. וכמו שנפסק בש"ע דהכי קיי"ל כל הנימולין. אפילו רק מחמת ספק אינן נימולין אלא ביום. ואף שבזה כבר דבריו מובנים מעט. לא נתפייסתי בזה. כי לא נתקררה דעתי במה שתפס לו מלת ספק שהוא לשון מסופק למה נתכוון וכמו שאבאר. ולמה לא אחז לשון מבואר וכולל שהוא אפי' שלא בזמנה ישנה. הכי הול"ל. דהוו להו כל הנימולין בכלל זה. ולזה לא נחתי ולא שקטתי עד שמצאתי שאהבה נפשי דברים ברורים והגונים מאד. ושמחבר פיוט זה יצא לדון בדבר החדש ולא ס"ל כפסק הש"ע דכל הנימולין אינם נימולין אלא ביום. ופשיטא דלית ליה סברת הרב בהגהת ש"ע ריש ה"ל מילה דפסק שצריך להטיף ממנו דם ברית אם מל בלילה. ואע"פי שהסכים על ידו גדול באחרונים הרב בש"ך. נלע"ד שאין דבריו מוכרחים. ואדרבה לנו בעז"ה דברים מכריעים ההפך:
449
ת״ניבואר' מ"ש הש"ך על הרמ"א והרא"ש בענין זה. גם קושיא עצומ' בפסקי הר"מ דסתרן אהדדי
וכדי לבוא לענין צריך אני להציע כל דברי הש"ך ז"ל בזה. ואגב נלמד ג"כ ישוב דעת מהרמ"א ז"ל במה שפסק במל תוך שמנה שא"צ להטפה. וע"ז קרא אחריו מלא הרב האחרון הנ"ל. וכתב שא"א לומר כן כדמוכח להדיא במנחות ס"פ ר' ישמעאל וכו'. ואי ס"ד נקצר שלא כמצותו כשר אמאי דחי שבת כו'. גם מ"ש הרא"ש קשה עלייהו הך ש"ס דהתם מוכח דלא יצא דאם איתא דכשר אמאי דחי מילה שבת למהליה מע"ש. עד כאן קושית הש"ך על הרמ"א מגמ' דמנחות. וכן מסיק עוד בלשונו אבל באמת נימול בלילה לא יצא אפילו דיעבד דמדדחי שבת אלמא אפי' דיעבד פסול. זוהי עיקר קושיתו הנראת קשה כברזל ונחושה. וטרם נבוא לישובה נעתיק ג"כ מה שהקשה עוד בענין זה מגמרא הנ"ל על הרמב"ם שפסק בקצירת העומר שדוחה שבת. ובנקצר ביום כשר. שהוא תמוה בעיני כל הגדולים האחרונים שנראה הפך הסוגיא הנ"ל וכאשר האריך בזה. בס' בה"ז. וכן א"מ הגאון ז"ל בתשובותיו כתב בזה הנראה אליו על מה סמך לו הרמב"ם בפסקו הנ"ל לפי דעתו ואני הצעיר אף שלא הגעתי לכלל בינה אענה אף אני חלקי ואדברה נגד מלכי רבנן. ולא אבוש לומר שלענ"ד פסקו של הרמב"ם מוכרח אף לפי סוגיית שיטתנו. אחר שנוכיח פירושה האמיתי למסקנת ההלכה כאשר הבינה הרמב"ם ז"ל. ותיתי לי דכי שכיבנא נפק לאפאי דמתריצנא שמעתתיה אליבא דהילכתא וסוגיית גמרא דידן:
וכדי לבוא לענין צריך אני להציע כל דברי הש"ך ז"ל בזה. ואגב נלמד ג"כ ישוב דעת מהרמ"א ז"ל במה שפסק במל תוך שמנה שא"צ להטפה. וע"ז קרא אחריו מלא הרב האחרון הנ"ל. וכתב שא"א לומר כן כדמוכח להדיא במנחות ס"פ ר' ישמעאל וכו'. ואי ס"ד נקצר שלא כמצותו כשר אמאי דחי שבת כו'. גם מ"ש הרא"ש קשה עלייהו הך ש"ס דהתם מוכח דלא יצא דאם איתא דכשר אמאי דחי מילה שבת למהליה מע"ש. עד כאן קושית הש"ך על הרמ"א מגמ' דמנחות. וכן מסיק עוד בלשונו אבל באמת נימול בלילה לא יצא אפילו דיעבד דמדדחי שבת אלמא אפי' דיעבד פסול. זוהי עיקר קושיתו הנראת קשה כברזל ונחושה. וטרם נבוא לישובה נעתיק ג"כ מה שהקשה עוד בענין זה מגמרא הנ"ל על הרמב"ם שפסק בקצירת העומר שדוחה שבת. ובנקצר ביום כשר. שהוא תמוה בעיני כל הגדולים האחרונים שנראה הפך הסוגיא הנ"ל וכאשר האריך בזה. בס' בה"ז. וכן א"מ הגאון ז"ל בתשובותיו כתב בזה הנראה אליו על מה סמך לו הרמב"ם בפסקו הנ"ל לפי דעתו ואני הצעיר אף שלא הגעתי לכלל בינה אענה אף אני חלקי ואדברה נגד מלכי רבנן. ולא אבוש לומר שלענ"ד פסקו של הרמב"ם מוכרח אף לפי סוגיית שיטתנו. אחר שנוכיח פירושה האמיתי למסקנת ההלכה כאשר הבינה הרמב"ם ז"ל. ותיתי לי דכי שכיבנא נפק לאפאי דמתריצנא שמעתתיה אליבא דהילכתא וסוגיית גמרא דידן:
450
תנ״אדקדוקים רבי' ועצומי'
ולהבין אותה סוגיא דס"פ ר"י הנ"ל. אחר העיון יש לדקדק בה הרבה לפי מה שתפסו במושלם הגאונים המשיגים על הרמב"ם ז"ל בזה. דמשמע להו דההוא שקלא וטריא דשקלינן וטרינן אמילתיה דר' יוחנן דקאמר ראב"ש בשטת ר"ע רבו אמרה. אליבא דהילכתא איתמר. וקשיא לן טובא עלה. חדא דלמאי איצטריך ר' יוחנן להא דראב"ש בשטת רבו אמרה. והא ליכא למימר דאתי למיפסק הילכתא כוותיה דראב"ש. דהא קיי"ל הלכה כר' מחברו. ואע"ג דלגבי רבו אפשר דלא קיי"ל כוותיה. אפ"ה לא ניחא דהא בכל דוכתא דאמרינן כה"ג ר' פלוני בשטת פלוני רבו אמרה כדאיתא בדוכתי טובא. לית הילכתא כוותיה. (משום דכולהו מרוקא חדא תפיאו) דקבעי לאשמועינן דיחידאה היא ולא ק"ל כוותיה. וכלל ידוע הוא. והכי מסתברא הכא נמי. ולאו ק"ו הוא אם ברבים הבאין מחמת יחיד. אין הלכה כשטה. עא"כו בתלמיד ורבו. דבלא"ה אין מונין להם אלא אחד:
ולהבין אותה סוגיא דס"פ ר"י הנ"ל. אחר העיון יש לדקדק בה הרבה לפי מה שתפסו במושלם הגאונים המשיגים על הרמב"ם ז"ל בזה. דמשמע להו דההוא שקלא וטריא דשקלינן וטרינן אמילתיה דר' יוחנן דקאמר ראב"ש בשטת ר"ע רבו אמרה. אליבא דהילכתא איתמר. וקשיא לן טובא עלה. חדא דלמאי איצטריך ר' יוחנן להא דראב"ש בשטת רבו אמרה. והא ליכא למימר דאתי למיפסק הילכתא כוותיה דראב"ש. דהא קיי"ל הלכה כר' מחברו. ואע"ג דלגבי רבו אפשר דלא קיי"ל כוותיה. אפ"ה לא ניחא דהא בכל דוכתא דאמרינן כה"ג ר' פלוני בשטת פלוני רבו אמרה כדאיתא בדוכתי טובא. לית הילכתא כוותיה. (משום דכולהו מרוקא חדא תפיאו) דקבעי לאשמועינן דיחידאה היא ולא ק"ל כוותיה. וכלל ידוע הוא. והכי מסתברא הכא נמי. ולאו ק"ו הוא אם ברבים הבאין מחמת יחיד. אין הלכה כשטה. עא"כו בתלמיד ורבו. דבלא"ה אין מונין להם אלא אחד:
451
תנ״בותו איכא למידק בהאי דקאמר בשטת ר"ע רבו אמרה וסבר כר' ישמעאל קצירת העומר מצוה. דיש לתמוה הרבה מאי הא דאמר בשטת רבו אמרה. והא בקצירת העומר לא ס"ל כוותיה. וכדכתבו נמי התו' שכן נראה לפי פשוטו ודאי:
452
תנ״גוהערות הראויות בסוגיא דספ"רי דמנחות
וגם יפלא הדבר דאצטריך לאוקמי לראב"ש כר"י בקצירה מצוה. הלא כ"ש הוא אי נימא רשות. דלא הוי דחיא שבת. ושפיר מצי למימר בפשיטות ולהוכיח מדדחי שבת ע"כ ס"ל נקצר בלילה פסול. ואע"ג דבקושטא כי אמרינן דנקצר שלא כמצותו פסול. על כרחך קצירה מצוה היא ולא רשות. מ"מ לא צריך לזה מעיקרא כדבעי תלמודא לאוכוחי אי ס"ד נקצר שלא כמצותו כשר. דהא פשיטא אליבא דמ"ד רשות יש להוכיח זה שלא ידחה שבת. ולסוף באמת ממילא נשמע במסקנא מדפסיל שלא כמצותו דע"כ מצוה היא. ואם רצה להאריך בלשון הי"ל להזכירו בסוף וק"ל:
וגם יפלא הדבר דאצטריך לאוקמי לראב"ש כר"י בקצירה מצוה. הלא כ"ש הוא אי נימא רשות. דלא הוי דחיא שבת. ושפיר מצי למימר בפשיטות ולהוכיח מדדחי שבת ע"כ ס"ל נקצר בלילה פסול. ואע"ג דבקושטא כי אמרינן דנקצר שלא כמצותו פסול. על כרחך קצירה מצוה היא ולא רשות. מ"מ לא צריך לזה מעיקרא כדבעי תלמודא לאוכוחי אי ס"ד נקצר שלא כמצותו כשר. דהא פשיטא אליבא דמ"ד רשות יש להוכיח זה שלא ידחה שבת. ולסוף באמת ממילא נשמע במסקנא מדפסיל שלא כמצותו דע"כ מצוה היא. ואם רצה להאריך בלשון הי"ל להזכירו בסוף וק"ל:
453
תנ״דעוד קשה מה שהרגישו גם בתוס' דלפום ריהטא נראה דאין מקום להוכחה הנ"ל מדדחי שבת. דאי ס"ד נקצר שלא כמצותו כשר אמאי דחי שבת. דמהיכי מייתי לה דלא לידחי שבת מה דאפשר מאתמול. ממכשירין. והא לא דמי. מכשירין אין מצותן בשבת. משא"כ קצירה. אע"ג דכשרה בדיעבד מאתמול. ושמא ר"ע עצמו מודה בה דקצירה דוחה שבת. כיון דאיכא קפידא דמצוה לכתחילה. ומ"ש התו' בזה אינו מוכרח:
454
תנ״התהיינ' מורו' דרך האמת הברור בהבנתה
ועוד נראה לדקדק דאיכפל תלמודא לאשמועינן דר"א ב"ש בשטת ר"ע. משום דרבו הוי קם ליה בשטתיה. והכי מוכח נמי ממאי דאקשי עלה תלמודא אטו רבי לאו תלמידיה דר"ע הוי. משמע בהדיא כדקאמינא לעיל דלא כהבנת המפרשים ז"ל דלפסוק הלכה כמותו בא ר"י. אלא אדרבא קאתי לאשמועינן דלית הילכתא כוותיה משום דיחידאה הוא בדבר זה. שאף ראב"ש לא אמרה אלא בשטתו. ופירוש זה נראה מוכרח מאד מדהוצרך לאתויי ראיה דר' נמי תלמידיה דר"ע הוי. וכי בכל מקום התלמידים בשטת רבותיהם הם עומדים. והלא הרב ותלמידו נעשים אויבים זה לזה בשערי התורה. כדרך שאירע לר"ע עם ר"א רבו בהך ענינא דמכשירין ורבי נחלק עם אביו רשב"ג ורבותיו כמה פעמים וכל התלמוד מלא מאלה. (עיין בתו' דנדה דף י"ד ע"ב ד"ה בזקנותו) והאיך יפול דבר ואיה מקום להקשות דר' צריך שיסבור ג"כ כרבו:
ועוד נראה לדקדק דאיכפל תלמודא לאשמועינן דר"א ב"ש בשטת ר"ע. משום דרבו הוי קם ליה בשטתיה. והכי מוכח נמי ממאי דאקשי עלה תלמודא אטו רבי לאו תלמידיה דר"ע הוי. משמע בהדיא כדקאמינא לעיל דלא כהבנת המפרשים ז"ל דלפסוק הלכה כמותו בא ר"י. אלא אדרבא קאתי לאשמועינן דלית הילכתא כוותיה משום דיחידאה הוא בדבר זה. שאף ראב"ש לא אמרה אלא בשטתו. ופירוש זה נראה מוכרח מאד מדהוצרך לאתויי ראיה דר' נמי תלמידיה דר"ע הוי. וכי בכל מקום התלמידים בשטת רבותיהם הם עומדים. והלא הרב ותלמידו נעשים אויבים זה לזה בשערי התורה. כדרך שאירע לר"ע עם ר"א רבו בהך ענינא דמכשירין ורבי נחלק עם אביו רשב"ג ורבותיו כמה פעמים וכל התלמוד מלא מאלה. (עיין בתו' דנדה דף י"ד ע"ב ד"ה בזקנותו) והאיך יפול דבר ואיה מקום להקשות דר' צריך שיסבור ג"כ כרבו:
455
תנ״ווגם מאי נ"מ אי ר' סבר נמי כוותיה או לא. אם נתכווין ר"י לפסוק הלכה כר"ע אליבא דר"א ב"ש. הלא יספיק בתלמיד א' שסובר כמותו. אלא ודאי באמת הברור משמע דר"י בא לומר שמחלוקתו של ראב"ש אליבא דר"ע היא (וכמו שאבאר עוד בסמוך אי"ה) ברם חכמים פליגי עליה. ואפשר דתלמידיה נמי לא ס"ל כוותיה. ובזה אתי שפיר ותנוח בדעת הרמב"ם ז"ל דעתנו:
456
תנ״זוהילוכ' הישר המוכרח בעצמו שלא כהבנת המפרשים
אלא שצריך אני עוד הצעה קטנה. בביאור מחלוקתן של ר"ע ור' ישמעאל בקרא דחריש וקציר תשבות דמר מוקי ליה בקציר של שביעית. ולמר למעוטי קציר העומר אתא קרא. דנ"ל ר"ע נמי לא פליג אר' ישמעאל בהא דקאמר קצירת העומר מצוה. דלא אישתמיט תנא בשום דוכתא דלימא קצירת העומר רשות. ונימא ר"ע היא. ועוד לימא תנן כל הני משניות שלימות וברורות שקצירה מצוה היא. דלא כר' עקיבא. שלא מצינו בה מחלוקת אלא אם דוחה את השבת אם לא. הא מצוה איכא אליבא דכ"ע. דלא אשכחן בהדיא מאן דפליג. ולית לן לאפושי פלוגתא. וסתם משנה ר"מ אליבא דר"ע כידוע. משו"ה ניחא לי למשכוני נפשאי אהא דודאי ר"ע נמי הכי ס"ל דמצוה הויא. ומאי דפליג ר"ע בפירושא דהך קרא אר"י דאמר יצא קציר העומר. לאו משום דלית ליה מצוה. אלא היינו טעמיה משום דס"ל לר"ע בעלמא אפילו במידי דמצוה נמי ליכא למימר הכי דלידחי שבת מאי דאפשר מאתמול. וכשר בדיעבד שלא כמצותו. וכסברת התוס' הנ"ל. וכיון דאיכא לאוקמי קרא בקציר של שביעית. שפיר טפי לאוקמיה בהכי. ורבי ישמעאל ס"ל קרא כי אתא למשרי קציר העומר הוא דאתא. מאחר דמצוה לכתחילה בזמנו. אע"ג דכשר בדיעבד. ובהך סברא פליגי ר"י ור"ע. מר מסתבר ליה דמצוה דזמנה לכתחילה היום. וכי עבד לה מאתמול כשרה. דוחה שבת. וקרא להכי הוא דאתא. ומר לית ליה הך סברא. ומוקים לקרא בגוונא אחרינא. ולעולם כ"ע ס"ל קצירה מצוה (עיין מכות ד"ח ע"ב ודוק) א"כ להכי מייתי תלמודא מילתיה דרבי ישמעאל דקצירת העומר מצוה. משום דרבי ישמעאל מפרש בהדיא שהיא מצוה. ור"ע מכללא שמעינן ליה. משו"ה נקט תלמודא כרבי ישמעאל דממילא נשמע גם אליבא דר"ע דלית ליה דחיית שבת אפילו במידי דמצוה. ולא בא להוציא את ר"ע וכדכתיבנא. דלא פליג ר"ע בהא דמצוה היא קצירת העומר. ולא פליג אלא משום דס"ל מצוה נמי לא דחיא שבת היכא דאפשר מע"ש. אפילו בדיעבד:
אלא שצריך אני עוד הצעה קטנה. בביאור מחלוקתן של ר"ע ור' ישמעאל בקרא דחריש וקציר תשבות דמר מוקי ליה בקציר של שביעית. ולמר למעוטי קציר העומר אתא קרא. דנ"ל ר"ע נמי לא פליג אר' ישמעאל בהא דקאמר קצירת העומר מצוה. דלא אישתמיט תנא בשום דוכתא דלימא קצירת העומר רשות. ונימא ר"ע היא. ועוד לימא תנן כל הני משניות שלימות וברורות שקצירה מצוה היא. דלא כר' עקיבא. שלא מצינו בה מחלוקת אלא אם דוחה את השבת אם לא. הא מצוה איכא אליבא דכ"ע. דלא אשכחן בהדיא מאן דפליג. ולית לן לאפושי פלוגתא. וסתם משנה ר"מ אליבא דר"ע כידוע. משו"ה ניחא לי למשכוני נפשאי אהא דודאי ר"ע נמי הכי ס"ל דמצוה הויא. ומאי דפליג ר"ע בפירושא דהך קרא אר"י דאמר יצא קציר העומר. לאו משום דלית ליה מצוה. אלא היינו טעמיה משום דס"ל לר"ע בעלמא אפילו במידי דמצוה נמי ליכא למימר הכי דלידחי שבת מאי דאפשר מאתמול. וכשר בדיעבד שלא כמצותו. וכסברת התוס' הנ"ל. וכיון דאיכא לאוקמי קרא בקציר של שביעית. שפיר טפי לאוקמיה בהכי. ורבי ישמעאל ס"ל קרא כי אתא למשרי קציר העומר הוא דאתא. מאחר דמצוה לכתחילה בזמנו. אע"ג דכשר בדיעבד. ובהך סברא פליגי ר"י ור"ע. מר מסתבר ליה דמצוה דזמנה לכתחילה היום. וכי עבד לה מאתמול כשרה. דוחה שבת. וקרא להכי הוא דאתא. ומר לית ליה הך סברא. ומוקים לקרא בגוונא אחרינא. ולעולם כ"ע ס"ל קצירה מצוה (עיין מכות ד"ח ע"ב ודוק) א"כ להכי מייתי תלמודא מילתיה דרבי ישמעאל דקצירת העומר מצוה. משום דרבי ישמעאל מפרש בהדיא שהיא מצוה. ור"ע מכללא שמעינן ליה. משו"ה נקט תלמודא כרבי ישמעאל דממילא נשמע גם אליבא דר"ע דלית ליה דחיית שבת אפילו במידי דמצוה. ולא בא להוציא את ר"ע וכדכתיבנא. דלא פליג ר"ע בהא דמצוה היא קצירת העומר. ולא פליג אלא משום דס"ל מצוה נמי לא דחיא שבת היכא דאפשר מע"ש. אפילו בדיעבד:
457
תנ״חהמשך פשט סוגיא הנז' עפ"ד ונתפשטו כל הקמטי' והבן
ואחרי הודיע אלהים ית' אותנו את כל זאת הכל טוב ומתוקן. וקאי ר"א ב"ש לגמרי בשטת רבו ר"ע. ואצטריך ליה להאריך בלישנא דס"ל קצירה מצוה דדייקינן לעיל. והשתא ניחא דצריך לבאר דשיטת ר"ע היא דאפילו גבי מצוה ס"ל דאינה דוחה שבת אם אינה פסולה שלא כמצותה. דלא תימא שאני מכשירין וכדלעיל. וקמ"ל רבי יוחנן דשטה היא זו ולאו דהילכתא היא. וקס"ד דהמקשן דהוצרך ר"י לזה אע"ג דבלא"ה הלכה כרבי מחברו. מ"מ משום דאולי אין הלכה כמותו במקום רבו. משו"ה כי היכי דלא נימא דלית הילכתא כוותיה דפליג ארביה. קבעי רבי יוחנן לאשמועינן דאפ"ה הלכה כרבי. משום דראב"ש בשטה קאי עם רבו ולא קיי"ל כשטה כידוע. אי נמי ראב"ש לא פליג ארבי. ואיהו בשיטת רבו אמרה וליה לא ס"ל. הכין סא"ד דתלמודא בדרבי יוחנן. ואהא מקשי מהיכא ילפת דקאי ראב"ש בשיטתיה דר"ע משום דרבו הוי. א"כ רבי נמי תלמידיה הוי. ומסתברא דאי מילתא דראב"ש בשיטת רבו אזלא. הכי נמי מילתיה דרבי הכא בשיטת רבו אזלא. ולא דידיה היא:
ואחרי הודיע אלהים ית' אותנו את כל זאת הכל טוב ומתוקן. וקאי ר"א ב"ש לגמרי בשטת רבו ר"ע. ואצטריך ליה להאריך בלישנא דס"ל קצירה מצוה דדייקינן לעיל. והשתא ניחא דצריך לבאר דשיטת ר"ע היא דאפילו גבי מצוה ס"ל דאינה דוחה שבת אם אינה פסולה שלא כמצותה. דלא תימא שאני מכשירין וכדלעיל. וקמ"ל רבי יוחנן דשטה היא זו ולאו דהילכתא היא. וקס"ד דהמקשן דהוצרך ר"י לזה אע"ג דבלא"ה הלכה כרבי מחברו. מ"מ משום דאולי אין הלכה כמותו במקום רבו. משו"ה כי היכי דלא נימא דלית הילכתא כוותיה דפליג ארביה. קבעי רבי יוחנן לאשמועינן דאפ"ה הלכה כרבי. משום דראב"ש בשטה קאי עם רבו ולא קיי"ל כשטה כידוע. אי נמי ראב"ש לא פליג ארבי. ואיהו בשיטת רבו אמרה וליה לא ס"ל. הכין סא"ד דתלמודא בדרבי יוחנן. ואהא מקשי מהיכא ילפת דקאי ראב"ש בשיטתיה דר"ע משום דרבו הוי. א"כ רבי נמי תלמידיה הוי. ומסתברא דאי מילתא דראב"ש בשיטת רבו אזלא. הכי נמי מילתיה דרבי הכא בשיטת רבו אזלא. ולא דידיה היא:
458
תנ״טוחזר הדין אמת בענין קציר' העומר ופסקי הר"מ ז"ל מכוונים מאד אין להרה' אחריו
והך מילתא דר' יוחנן קיימא במסקנא. ר"ל דר' וחברו אליבא דר"ע רבם נחלקו. היכי הוה סבירא ליה. כיון דלדידיה מצוה גופה נמי לא דחיא שבת. כל שכשרה שלא כמצוה. ותרווייהו אליבא דר"ע ולדידהו לא סבירא להו. דלהא אתי ר' יוחנן. למימרא דעכ"פ חכמים חלוקין עליו על ר"ע בזה. אף דבמכשירין קיי"ל כוותיה. משא"כ במצוה קיי"ל דדחיא שבת. וס"ל לכ"ע (אפי' תלמידי ר"ע גופייהו) דרחמנא שרייה. ומיעטה קרא. ואנן לית לן כי הך פלוגתא דראב"ש ור'. דלא קיי"ל כחד מנייהו. וקושטא דפסקא דדינא והילכתא כרבים וחכמים החולקין. שאפשר גם ר' וראב"ש מכללם ע"פ פירושנו הנ"ל. וככל אותן משניות המפורשות דדוחה שבת. ונקצר ביום כשר. וגם דוחה את השבת אתי כפשטיה ר"ל קצירתו. ולא צריכינן לדחוקי ולפרושי אהקרבה. דלא אתינן להכי אלא למאי דבעי תלמודא לאוקמי למתני' כרבי אליבא דר"ע. קדחיק נפשיה דאיכא לפרושי אפי' תימא כרבי ומאי דוחה הקרבתו. וכל זה אינו אלא לרווחא דמילתא משום יגדיל תורה. איברא לקושטא מתני' דהכא דמיתנייא גבי הילכתא פסיקתא וקיי"ל הכין. לא אתיא כיחידאה. אלא כרבים החולקים על ר"ע. וס"ל דמצוה דחיא שבת. אע"ג דאפשר מאתמול וכשר דיעבד. וכנ"ל דהוא מה דקבעי רבי יוחנן לאשמועינן ודוק היטב. כי נראה נכון מאד בקיום פסקו על הרמב"ם שלא יקשה עליו מן הסוגיא הנ"ל. משה אמת ותורתו אמת. ואם היא לפום ריהטא נעלמת:
והך מילתא דר' יוחנן קיימא במסקנא. ר"ל דר' וחברו אליבא דר"ע רבם נחלקו. היכי הוה סבירא ליה. כיון דלדידיה מצוה גופה נמי לא דחיא שבת. כל שכשרה שלא כמצוה. ותרווייהו אליבא דר"ע ולדידהו לא סבירא להו. דלהא אתי ר' יוחנן. למימרא דעכ"פ חכמים חלוקין עליו על ר"ע בזה. אף דבמכשירין קיי"ל כוותיה. משא"כ במצוה קיי"ל דדחיא שבת. וס"ל לכ"ע (אפי' תלמידי ר"ע גופייהו) דרחמנא שרייה. ומיעטה קרא. ואנן לית לן כי הך פלוגתא דראב"ש ור'. דלא קיי"ל כחד מנייהו. וקושטא דפסקא דדינא והילכתא כרבים וחכמים החולקין. שאפשר גם ר' וראב"ש מכללם ע"פ פירושנו הנ"ל. וככל אותן משניות המפורשות דדוחה שבת. ונקצר ביום כשר. וגם דוחה את השבת אתי כפשטיה ר"ל קצירתו. ולא צריכינן לדחוקי ולפרושי אהקרבה. דלא אתינן להכי אלא למאי דבעי תלמודא לאוקמי למתני' כרבי אליבא דר"ע. קדחיק נפשיה דאיכא לפרושי אפי' תימא כרבי ומאי דוחה הקרבתו. וכל זה אינו אלא לרווחא דמילתא משום יגדיל תורה. איברא לקושטא מתני' דהכא דמיתנייא גבי הילכתא פסיקתא וקיי"ל הכין. לא אתיא כיחידאה. אלא כרבים החולקים על ר"ע. וס"ל דמצוה דחיא שבת. אע"ג דאפשר מאתמול וכשר דיעבד. וכנ"ל דהוא מה דקבעי רבי יוחנן לאשמועינן ודוק היטב. כי נראה נכון מאד בקיום פסקו על הרמב"ם שלא יקשה עליו מן הסוגיא הנ"ל. משה אמת ותורתו אמת. ואם היא לפום ריהטא נעלמת:
459
ת״סובזה מצאנו עזר ותרופה גם לקושיא הראשונה של בש"ך הנ"ל במה שהשיג על הרמ"א בנימול תוך ח' שאין צריך להטיף ממנו דם ברית. דהשתא לק"מ מה שהקשה מן אותה סוגיא ודוק. ומבואר למבין מדעתו:
460
תס״אוממילא גם הרמ"א יצא זכאי בדינו לענין מילה הנז' שלא חלה עליו קושית הש"ך מיהו לית הילכתא כוותיה ואולם מלבד זה בעל הגה נקי מצד זה הש"ך לא דק במ"כ וברור מאד
ובר מן דין לק"מ אפילו אליבא דרבי וראב"ש ובשטת רבם ר"ע. דהא דבעי לאוכוחי אי ס"ד דכשרה שלא כמצותו אמאי דחי שבת. היינו משום דאיכא לאוקמי ריבויא דתקריב אמילי אחריני דקחשיב תלמודא. משא"כ הכא גבי מילה. ביום השמיני מאי עבדת ביה. הא על כרחך רחמנא אמר דלידחי שבת. אע"ג דכשרה בדיעבד שלא בזמנה. ותוך זמנה. דאל"ה וביום למאי אתא. דלמיעוטא דלא בלילה לא אצטריך. דמבן שמונת ימים נפקא ודוק. וברוך ה' שהנחני ה' בדרך אמת להשיב על השגת בש"ך הראשונה. ולהעמיד דעת הרב"י והרמ"א ז"ל על מכונה ותיקונה:
ובר מן דין לק"מ אפילו אליבא דרבי וראב"ש ובשטת רבם ר"ע. דהא דבעי לאוכוחי אי ס"ד דכשרה שלא כמצותו אמאי דחי שבת. היינו משום דאיכא לאוקמי ריבויא דתקריב אמילי אחריני דקחשיב תלמודא. משא"כ הכא גבי מילה. ביום השמיני מאי עבדת ביה. הא על כרחך רחמנא אמר דלידחי שבת. אע"ג דכשרה בדיעבד שלא בזמנה. ותוך זמנה. דאל"ה וביום למאי אתא. דלמיעוטא דלא בלילה לא אצטריך. דמבן שמונת ימים נפקא ודוק. וברוך ה' שהנחני ה' בדרך אמת להשיב על השגת בש"ך הראשונה. ולהעמיד דעת הרב"י והרמ"א ז"ל על מכונה ותיקונה:
461
תס״ב(אלא שבלח"ש פ"ו דפסחים מ"ה השבתי על דעה זו יע"ש. מיהו התם לא קאמינא אלא לענין נימול תוך שמונה לחוד. דודאי לא הויא מילה כלל וכמ"ש גם בהג"ה גופיה סרס"ד וכן עיקר. איברא במל בלילה לאחר שמונה. מסתברא דכשר בדיעבד כדכתבינן הכא. ולא כרמ"א דאזל בתר איפכא במ"כ כלפי לייא וסותר גם דברי עצמו. ומיחוורתא כדאמרן):
462
תס״גוהשתא ניחזי במה שהעלה עוד הרב בש"ך ז"ל לענין דינא דנימול בלילה אפילו שלא בזמנו לא יצא כדעת ההג"הה וצריך להטיף ממנו דם ברית. אם דברים אלו מסכימים להלכה מכל וכל. ואומר דמלבד מה שכבר כתבנו לעיל שמתוכו מתבאר שאין סיוע מאותה סוגיא לפסול בדיעבד. בר מכל דין אמינא דתליא בפלוגתא דאמוראי ותנאי:
463
תס״דביאור דיבור תוס'
וקודם אבאר דבור תו' א' בקידושין (דף ל"א) איתתא מנא לן דלא מיחייבא אותו ולא אותה. והקשו בתוס' דהא לא צריך קרא דמצות עשה"ג היא. ומתרצים דלא אצטריך אלא למילה שלא בזמנה. ואליבא דמ"ד דכשרה בין ביום בין בלילה כדאי' ביבמות (דע"ב) גם שם הקשו התוס' קושיא זו בשם ר"א ותירצו כה"ג. ונכון לדקדק איך אפשר שתירוצם הוא שלא אליבא דהילכתא. דהא לפמ"ש הפוסקים אנן לא קיי"ל כראב"ש אלא כרבי דס"ל כל הנימולין אפילו שלא בזמנן אין נימולין אלא ביום. לכן אני אומר אליבא דתוספות באמת צ"ל דהכי הלכתא כראב"ש ורבי יוחנן דס"ל כותיה. כדנימא בסמוך בעז"ה:
וקודם אבאר דבור תו' א' בקידושין (דף ל"א) איתתא מנא לן דלא מיחייבא אותו ולא אותה. והקשו בתוס' דהא לא צריך קרא דמצות עשה"ג היא. ומתרצים דלא אצטריך אלא למילה שלא בזמנה. ואליבא דמ"ד דכשרה בין ביום בין בלילה כדאי' ביבמות (דע"ב) גם שם הקשו התוס' קושיא זו בשם ר"א ותירצו כה"ג. ונכון לדקדק איך אפשר שתירוצם הוא שלא אליבא דהילכתא. דהא לפמ"ש הפוסקים אנן לא קיי"ל כראב"ש אלא כרבי דס"ל כל הנימולין אפילו שלא בזמנן אין נימולין אלא ביום. לכן אני אומר אליבא דתוספות באמת צ"ל דהכי הלכתא כראב"ש ורבי יוחנן דס"ל כותיה. כדנימא בסמוך בעז"ה:
464
תס״הבדרך ישר ומחודד
וצריך להקדים מה שנחלקו רב ור"י בע"ז (דכו"א) מהיכא נפקא לן דעכו"ם פסול למול. ואמרינן התם מאי בינייהו אשה איכא בינייהו לרב אשה פסולה ולר"י אשה כשרה. ושם נתחבטו הפוסקים ג"כ כמאן נפסוק אי כרב באסורי או כר"י. דרב ור"י הלכה כר"י. ואנן קיי"ל כר"י. ונראה שמוכרח לומר כן. ע"פ סתמיות סוגית הגמרא. דקדושין הנ"ל. דעל כרחך כרב לא אתי. דאי כרב הא אפילו דיעבד פסולה ומהמל ימול נפקא. למאי אצטריך תלמודא למיעוטא דלא אותה. אלא ע"כ סתמא דתלמודא כר' יוחנן ס"ל. דאשה כמאן דמהילא דמיא וכשרה למול. וקמ"ל קרא דאפ"ה לא מיחייבא ולא מיפקדא. נתבאר א"כ מ"ט פסקינן כר"י דהכי קים ליה לתלמודא. וכי קשיא לן אההוא מיעוטא דאותו קושית התו'. ומוכרחים אנו לתרץ דאליבא דראב"ש אצטריך קרא. ממילא שמעת מנה דמילתיה דראב"ש נמי דהלכתא היא. דאתי כר"י וכנ"ל:
וצריך להקדים מה שנחלקו רב ור"י בע"ז (דכו"א) מהיכא נפקא לן דעכו"ם פסול למול. ואמרינן התם מאי בינייהו אשה איכא בינייהו לרב אשה פסולה ולר"י אשה כשרה. ושם נתחבטו הפוסקים ג"כ כמאן נפסוק אי כרב באסורי או כר"י. דרב ור"י הלכה כר"י. ואנן קיי"ל כר"י. ונראה שמוכרח לומר כן. ע"פ סתמיות סוגית הגמרא. דקדושין הנ"ל. דעל כרחך כרב לא אתי. דאי כרב הא אפילו דיעבד פסולה ומהמל ימול נפקא. למאי אצטריך תלמודא למיעוטא דלא אותה. אלא ע"כ סתמא דתלמודא כר' יוחנן ס"ל. דאשה כמאן דמהילא דמיא וכשרה למול. וקמ"ל קרא דאפ"ה לא מיחייבא ולא מיפקדא. נתבאר א"כ מ"ט פסקינן כר"י דהכי קים ליה לתלמודא. וכי קשיא לן אההוא מיעוטא דאותו קושית התו'. ומוכרחים אנו לתרץ דאליבא דראב"ש אצטריך קרא. ממילא שמעת מנה דמילתיה דראב"ש נמי דהלכתא היא. דאתי כר"י וכנ"ל:
465
תס״וחד חד נחית לעומקא דדינא
וגם עוד מטעם אחר הלכה כמותו לפי שגם שם ביבמות ס"ל לר' יוחנן בהדיא כוותיה דראב"ש דלא דריש וביום. כדאיתא התם גבי נותר. אע"ג דאשתיק כדאהדר ליה ר' אלעזר. משום וי"ו ה"א הוא דאישתיק. ולא משום וי"ו דוביום. ותו דביום מיבעי ליה לר"י למי שיש לו ב' ערלות דנימול בזמנו. והוא הדין לכל שאר הספקות שלא היו ראויין לימול בשמנה כגר שנתגייר דהאידנא זמנה הוא. דכי מרבי דומיא דמילה בזמנה דכוותה מרבי. משא"כ בקטן שעבר זמנו דהויא מילה ודאית שלא בזמנה. כיון דלראב"ש נימול בלילה דלא מייתי ליה מריבויא משום דאידחי מעיקר זמנו. איכא למימר דלא הדר ביה ר"י. ולא הויא שתיקתו הודאה לפסול בלילה:
וגם עוד מטעם אחר הלכה כמותו לפי שגם שם ביבמות ס"ל לר' יוחנן בהדיא כוותיה דראב"ש דלא דריש וביום. כדאיתא התם גבי נותר. אע"ג דאשתיק כדאהדר ליה ר' אלעזר. משום וי"ו ה"א הוא דאישתיק. ולא משום וי"ו דוביום. ותו דביום מיבעי ליה לר"י למי שיש לו ב' ערלות דנימול בזמנו. והוא הדין לכל שאר הספקות שלא היו ראויין לימול בשמנה כגר שנתגייר דהאידנא זמנה הוא. דכי מרבי דומיא דמילה בזמנה דכוותה מרבי. משא"כ בקטן שעבר זמנו דהויא מילה ודאית שלא בזמנה. כיון דלראב"ש נימול בלילה דלא מייתי ליה מריבויא משום דאידחי מעיקר זמנו. איכא למימר דלא הדר ביה ר"י. ולא הויא שתיקתו הודאה לפסול בלילה:
466
תס״זנמצינו למדין שהתוס' הקשו קושייתם ותרצוה אליבא דאמת. וסבירא להו דהכי הלכתא דשלא בזמנה כשרה בלילה כראב"ש. וכר' יוחנן דסבר ליה כוותיה. ואנן כרבי יוחנן קיימא לן. כנזכר:
467
תס״חדמילה שלא בזמנה כשרה בלילה שלא כדעת הר"ב בהג"ה דש"ע
הרי נתבאר שאין הסכמת הרבנים הנ"ל עולה ע"פ מה שפסקו בעלי הש"ע ז"ל עצמן דאשה כשרה למול. דלא אתי אלא כר"י. ואי איכא למימר דמילת ספקות אינה כשרה אלא ביום. דווקא בספק גמור דמילה דחזי בזמנה. כמו מי שיש לו ב' ערלות טומטום ואנדרוגינוס וכל דכוותייהו. בהני איכא למימר דהדר ביה ר"י ומרבי להו מוביום. אבל במילה ודאית שנדחית מזמנה. ודאי דכשירה אפילו בלילה כדהוכחנו בבירור. דעל כרחך הלכה כראב"ש. כיון דצ"ל כן אליבא דר"י. הרי אלו דברים מחוורים כשמלה ומסכימים להלכה:
הרי נתבאר שאין הסכמת הרבנים הנ"ל עולה ע"פ מה שפסקו בעלי הש"ע ז"ל עצמן דאשה כשרה למול. דלא אתי אלא כר"י. ואי איכא למימר דמילת ספקות אינה כשרה אלא ביום. דווקא בספק גמור דמילה דחזי בזמנה. כמו מי שיש לו ב' ערלות טומטום ואנדרוגינוס וכל דכוותייהו. בהני איכא למימר דהדר ביה ר"י ומרבי להו מוביום. אבל במילה ודאית שנדחית מזמנה. ודאי דכשירה אפילו בלילה כדהוכחנו בבירור. דעל כרחך הלכה כראב"ש. כיון דצ"ל כן אליבא דר"י. הרי אלו דברים מחוורים כשמלה ומסכימים להלכה:
468
תס״טומסייעא להדין פיטנא דגברא רבא הוא ודווקנא
והיינו דקאמר הפייטן אחר שהזכיר ואשה מלה ולא גוי משום דנפקא לן מהמל ימול. אמר עוד ימול ביום ולא בלילה ואפילו ספק ישנה. ר"ל ספקות כהזכורים למעלה שיש ספק בערלתן. ישנה ג"כ לדין זה דביום ולא בלילה. דאפשר לאתויינהו מוביום. ודילמא ר' יוחנן מודה בהו לר"א. וכדפרישנא וברירנא יאות. ובדווקא נקט ספק. דכה"ג לחוד הוא דבעי יום. לאפוקי מילה שלא בזמנה ודאית שנדחית. שכשרה בלילה כמו ביום כדפרישית. ושטה נכונה היא מאד. כמדומני בלי ספק כיון לה מחבר הפיוט. ופקח עיניך וראה סייעתא דשמיא שהקושיא הנ"ל שהקשו התו' דלא צריך לאותו ולא אותה. בשם ר' אפרים הקשוה. והוא הוא אותו גאון שיסד פיוט זה ואזיל לטעמיה. וברוך ה' אשר הנחני בדרך אמת והוא יראני מתורתו נפלאות ואל יצל מפי דבר אמת עד מאד למען רחמיו וחסדיו:
והיינו דקאמר הפייטן אחר שהזכיר ואשה מלה ולא גוי משום דנפקא לן מהמל ימול. אמר עוד ימול ביום ולא בלילה ואפילו ספק ישנה. ר"ל ספקות כהזכורים למעלה שיש ספק בערלתן. ישנה ג"כ לדין זה דביום ולא בלילה. דאפשר לאתויינהו מוביום. ודילמא ר' יוחנן מודה בהו לר"א. וכדפרישנא וברירנא יאות. ובדווקא נקט ספק. דכה"ג לחוד הוא דבעי יום. לאפוקי מילה שלא בזמנה ודאית שנדחית. שכשרה בלילה כמו ביום כדפרישית. ושטה נכונה היא מאד. כמדומני בלי ספק כיון לה מחבר הפיוט. ופקח עיניך וראה סייעתא דשמיא שהקושיא הנ"ל שהקשו התו' דלא צריך לאותו ולא אותה. בשם ר' אפרים הקשוה. והוא הוא אותו גאון שיסד פיוט זה ואזיל לטעמיה. וברוך ה' אשר הנחני בדרך אמת והוא יראני מתורתו נפלאות ואל יצל מפי דבר אמת עד מאד למען רחמיו וחסדיו:
469
ת״עהנה נא כתבתי זאת בהחפזי מאד שאי אפשר לשער. כאשר יוכל מעכ"ת לצייר. ע"כ ידינני לזכות אם באולי שגיתי לפי רוב הנחיצה. ויתענג בו מכ"ת לעיין במתון ובעיון בי"ט הב"על. לפי דעתי ודאי יהנה מזה. ואחר הי"ט אי"ה יחזירהו אלי כי אין לי העתקה. באשר לא היה בגדר האפשרות בעולם. ואלמלא שלכבודו נתאמצתי וזרזתי עצמי לכתוב ביתר עז. לא הייתי יכול לכתוב זה השיעור לפי רוב הטרדה ואהבתו דחקה את הבשר וחיזקה ידים רפות. וה' יגן עליהם כצפרים עפות. כנפשותם הברות והצרופות. וכנפש נמוכה ועשתנותי הכפופות. הטרוד יעקב בן הגאון כמהור"ר צבי זצ"ל. כותב בחפזון רב ובנחיצה נמרצה:
470
תע״אביאור כוונת הפייטן הנ"ל
אמר הכותב אחרי שובי על דברי הנ"ל ושמתי בנוסח פיוט הנ"ל פעם שנית עיוני. לא אוכל להכחיד תחת לשוני. כי עתה ראיתי שיש לפרש עוד פירוש אחר בלשון הפייט הנ"ל. וירצה לומר אפילו ספק ישנה. אפילו ספק יש לילה או לא. דהיינו בין השמשות. לא ימול אז. ואשלפניו קאי דנסיב ימול ביום ולא בלילה. הדר קאמר ואפילו ספק ישנה לילה כבר או לא. אין למול אלא ביום ודאי דווקא. דהכי תנן ואין מלין עד שתנץ החמה לצאת מידי ספק לילה. אולי לזה נתכווין מחבר הפיוט. ואין לי הכרע בדבריו כי לשונו היולי ומגומגם מאד. ולפ"ז אין לי סיוע ממנו. מ"מ נראין דברי ברורים וישרים בעז"הי. ומתוך כך נפל לי ספק בדבר זה. דאע"ג דודאי בספק יום דתחלת שמיני. אין מלין. ממשנה שלמה הנ"ל. מ"מ בסוף היום מי נימא דממתינין לו עד למחר. אע"ג דהוי שלא בזמנה. דילמא ודאי יום עדיף. או ספק דזמנה עדיף. ומהא ליכא למשמע מדלא אשכחן קטן נימול לתשעה בכה"ג. אלא בנולד בין השמשות. אע"ג דהא אית לאשכוחי נמי. אפי' בנולד ביום ודאי. ונשתהו במילתו עד שחל עת הספק. דנימול לתשיעי. דאי משו"ה לא מוכח מידי. דנקט ברישא בה"ש משום סיפא. וסיפא נמי פשיטא דמשכחינן לה בלאו הך ספיקא. ואפילו טובא. וכגון שהיה חולה דמונין לו מיום הבראתו. ומכל הני לא איירי במתני'. אלא בספיקא דאתי ממילא:
אמר הכותב אחרי שובי על דברי הנ"ל ושמתי בנוסח פיוט הנ"ל פעם שנית עיוני. לא אוכל להכחיד תחת לשוני. כי עתה ראיתי שיש לפרש עוד פירוש אחר בלשון הפייט הנ"ל. וירצה לומר אפילו ספק ישנה. אפילו ספק יש לילה או לא. דהיינו בין השמשות. לא ימול אז. ואשלפניו קאי דנסיב ימול ביום ולא בלילה. הדר קאמר ואפילו ספק ישנה לילה כבר או לא. אין למול אלא ביום ודאי דווקא. דהכי תנן ואין מלין עד שתנץ החמה לצאת מידי ספק לילה. אולי לזה נתכווין מחבר הפיוט. ואין לי הכרע בדבריו כי לשונו היולי ומגומגם מאד. ולפ"ז אין לי סיוע ממנו. מ"מ נראין דברי ברורים וישרים בעז"הי. ומתוך כך נפל לי ספק בדבר זה. דאע"ג דודאי בספק יום דתחלת שמיני. אין מלין. ממשנה שלמה הנ"ל. מ"מ בסוף היום מי נימא דממתינין לו עד למחר. אע"ג דהוי שלא בזמנה. דילמא ודאי יום עדיף. או ספק דזמנה עדיף. ומהא ליכא למשמע מדלא אשכחן קטן נימול לתשעה בכה"ג. אלא בנולד בין השמשות. אע"ג דהא אית לאשכוחי נמי. אפי' בנולד ביום ודאי. ונשתהו במילתו עד שחל עת הספק. דנימול לתשיעי. דאי משו"ה לא מוכח מידי. דנקט ברישא בה"ש משום סיפא. וסיפא נמי פשיטא דמשכחינן לה בלאו הך ספיקא. ואפילו טובא. וכגון שהיה חולה דמונין לו מיום הבראתו. ומכל הני לא איירי במתני'. אלא בספיקא דאתי ממילא:
471
תע״בבעיא כי אקלע דאשתהו בקטן דלא מהלוה עד דערבא שמשא דשמיני אי עדיף לממהליה האידנא בספק יום או למחר ביום גמור דווקא ומיפשיטא ליה משהינן ליה. אבל בבה"ש דשלא בזמנה לא עבדינן ודין יט"ב של גליות
וליכא למיפשט מהא דקיי"ל בברכת הלבנה דממתין עד למ"ש כדי לקיימה באופן יותר משובח. ולא חיישינן לשיהוי דמצוה. דלמיתה לזמן מועט לא חיישינן כמו שהעלו התו' ביבמות. וא"כ הכא נמי אע"ג דזריזין מקדימין למצות. מאחר דיכול לקיימה למחר באופן היותר טוב דהיינו ביום. נתרח. מ"מ לא דמי דהתם לא ידעינן דחייל חיובא כלל עד למ"ש. דלא מיתפרש בתלמודין בהדיא דמצותה בחול. וסתמא דמ"ש עדיף. דמשמע דאין מברכין עליו אלא במ"ש. ואין ספק מוציא מידי ודאי. ואפילו אם תמצי לומר דמיד נראה לברך עליו גם בחול. (וזה דעתי באמת דהיינו מיד שיש לו אור מורגש היטב כמ"ש במקומו). מ"מ לא מצינו קפידא ביום מיוחד. (אלא דזריזין מקדימין למצות). משא"כ בנ"ד דאיכא עשה דתורה למול בשמיני. ושמא בה"ש יום הוא. ומקיים המצוה כמאמרה. מיבעיא:
וליכא למיפשט מהא דקיי"ל בברכת הלבנה דממתין עד למ"ש כדי לקיימה באופן יותר משובח. ולא חיישינן לשיהוי דמצוה. דלמיתה לזמן מועט לא חיישינן כמו שהעלו התו' ביבמות. וא"כ הכא נמי אע"ג דזריזין מקדימין למצות. מאחר דיכול לקיימה למחר באופן היותר טוב דהיינו ביום. נתרח. מ"מ לא דמי דהתם לא ידעינן דחייל חיובא כלל עד למ"ש. דלא מיתפרש בתלמודין בהדיא דמצותה בחול. וסתמא דמ"ש עדיף. דמשמע דאין מברכין עליו אלא במ"ש. ואין ספק מוציא מידי ודאי. ואפילו אם תמצי לומר דמיד נראה לברך עליו גם בחול. (וזה דעתי באמת דהיינו מיד שיש לו אור מורגש היטב כמ"ש במקומו). מ"מ לא מצינו קפידא ביום מיוחד. (אלא דזריזין מקדימין למצות). משא"כ בנ"ד דאיכא עשה דתורה למול בשמיני. ושמא בה"ש יום הוא. ומקיים המצוה כמאמרה. מיבעיא:
472
תע״גותו אפילו לא היה מצוה מיוחדת ליום זה. אלא כנדון ברכת הירח. מ"מ לא דמי. דהכא איכא ספיקא דיום. והא עביד המצוה מן המובחר. משא"כ שם דאם מקדים לברך. בודאי אינו עושה מצוה מן המובחר (למאן דס"ל הכי). ודילמא בכה"ג מודה בת"ה דאין להחמיץ המצוה ולא משהינן לה כלל. מאי אמרת דילמא לילה הוא ואין מלין בלילה. הא ליתא דהא כבר הוכחתי לעיל דבדיעבד כשרה בלילה שלא בזמנה. והא נמי כדיעבד דמיא. כיון דמספקא עבדינן. דילמא עדיין אפשר לקיומי מצוה בשעתה. ועוד כי ממתינין לה עד למחר מה הוי. הא שלא בזמנה הוי. ולא כשר אלא בדיעבד. למה נפסיד בחנם אפשרות קיום המצוה כתקנה. ולזה דעתי נוטה דחביבה מצוה בשעתא כדאמרינן גבי אמורים ופדרים. וגם משום דזריזין מקדימין. מיהא מודינא בבה"ש דשלא בזמנה. דאין מלין. דכה"ג ודאי יום עדיף ודוק נ"ל יעבץ נר"ו. ועיין במהדורא בספרי לח"ש פי"ט דשבת שם כתבתי לענין י"ט של דבריהם כשהוא ספק שמיני ספק ט'. מלין בו לד"ה שלא כפשיטות הש"ע:
473
תע״דמבאר היטב שאין מקום לקושית העולם בד"ת הנ"ל ונ"מ לדינא רבא בעונש המבטל מצו' מילה
והואיל ואתא לידן אידכרנא מילתא דמקשים העולם בדבור תוס' הנ"ל במ"ש שצריך הלימוד אותו ולא אותה משום מילה שלא בזמנה. דכשרה בלילה. ושמעתי בילדותי רבנים גדולים מתמיהים ע"ז דאכתי לא ניחא ומ"מ מצוה שה"ג היא כיון דשלא בזמנה לא דחיא שבת. ואצלי פשוט מאד ששיבוש גדול הוא ומי שהקשה זאת על התוס' לא חש לקמחיה. כי לא ידע ולא בחן גדר המ"ע שה"ג. שלא נקראת מצוה שהזמן גרמא. אלא כל שזמן ידוע. גורם חיוב המצוה. ובזמן זולתו אין חיוב במצוה ההיא כלל באותה שעה. שכך נצטווינו עליה לעשותה בזמן בלתי זמן. כהנהו דחשיב בגמרא סוכה לולב שופר ציצית. שאין שום דבר מונע לעשותן בכל הזמנים. אלא מחמת המצוה בעצמה. שאין לה מקום אלא בזמן מיוחד. ונמשך האיסור ממילא לבלתי זמן משום בל תוסיף. כגון הישן בשמיני בסוכה לשם מצוה. וכן תפלין הן מעשה"ג לפי שאינן נוהגים בשבתות וי"ט דאימעטו מפני שהם עצמן אות. דמאחר שהתורה מיעטתם לזמנים הללו שלא תנהוג בהם מצוה זו. על כן הזמן הוא הגורם למצוה. אבל מצוה שיש לה שייכות בכל הזמנים בלי הפסק. אלא שפעמים איסור אחר התלוי בזמן עומד כנגדה שלא לדחותו מפניה: כגון שלא לחלל שבת על מילה שלא בזמנה. לא מפני זה נקראת מצוה שהזמן גרמא. שאין ימות החול גורמין המצוה. ולא היה לה הפסק בשבת. אלא לפי שלא ניתנה שבת לדחות אצלה. ואיסורא הוא דרביע עלה ההיא שעתא. והיינו משום שהיא שלא בזמנה. דהאידנא כל יומא ויומא זמנה הוא. ולא הי"ל להמתין עד השבת לחללו. ולולי זה היתה דוחה שבת. ופשוט שלא נפטר מהמצוה בשבת. ויש עליו עונש שיהוי המצוה כשאיחר אותה בכוונה. וחייב על כל יום ויום בין חול בין שבת. וגדול שלא מל שעומד בכל יום בכרת (אם אינו אנוס) כמ"ש הרמב"ם ז"ל. גם ביום השבת אינו נפטר. וקאי עלה בכרת. שלא הי"ל לשהות עד יום שבת. וכי אניס נמי. משו"ה פטריה רחמנא. ותו לא דחי שבת כיון דלא מצי לקיומה בזמנה. אבל אין זה נקרא הזמן גרמא. הא למה זה דומה לחולה שאין מלין אותו עד שיבריא. האם בשביל כך יקרא זמן גרמא. ופשוט וברור למבין. וראיה ג"כ מהא דתנן הסמיכות אינן נוהגות בנשים ומייתינן לה מקרא. ותיפוק ליה דקרבנות יחיד שאין קבוע להן זמן אין דוחין שבת. והוה ליה מע"ש הז"ג. ואמאי אצטריך למילף מבני ישראל ולא בנות ישראל סומכות. וכן יש להוכיח עוד ממה שהקשו התו' פ"ט דמנחות דלמאי צריך קרא למעוטי נשים מסמיכה. תיפוק ליה דהו"ל מעשהז"ג משום דאין סמיכה אלא ביום. ולא קשיא להו דאינה נוהגת בשבת (ועמ"ש בס"ד בחיבורי מו"ק בטא"ח סי"ד ובמשנה פ"ט דמנחות) וכמו כן יש להביא ראיה מאותה ששנינו שהשחיטה כשרה בנשים. אמאי הא לאו בת זביחה היא. כיון שאינה לשחיטה בשבת. והויא לה מצוה שה"ג דאשה פטורה. וכל דלאו בר זביחה. שחיטתו פסולה. דמה"ט שחיטת נכרי פסולה לדעת ר"י כדאיתא ברא"ש. ומי נימא תיקשי עליה הא. והכי נמי בה"ל תפלין דפסלינן בכתבתן אשה. משום דדרשינן וקשרתם וכתבתם כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה. תיפוק לן בלא"ה כיון דאי אפשר לכתוב בשבת. מעתה הו"ל כתיבת תפלין מצוה שהזמן גרמא דנשים פטורות. ותקשי לר"ת בהל' ציצית. דס"ל כללא הוא כל שפטור מן המצוה אינו כשר בעשייתה דוק. ולא הוצרכתי לכל זה אלא להוציא מלבן של טועים ומעקשים הישרה. ועוד לא ידעו ולא יבינו ללמוד הדבר במקומו. כי מבואר הוא שם כמ"ש. שהרי בפירוש אמרו איזו היא מצוה עשה שלא ה"ג מזוזה מעקה אבדה ושילוח הקן. לו חכמו ישכילו. אלה המקשים עצמן שלא לדעת. שלפי דעתם המשובש הם בהפך. ומצות שהזמן גרמא יקראו בשמותם. שהרי כולן אי אפשר לקיימן בשבת. שהמעקה צריכה בנין חזק כבח"מ סתכ"ז. מזוזה הרי אמרו שצריך למסמרה במסמרים ולתקעה עי"ד סרפ"ט. אבדה הרי שמצאה בר"ה כסתם אבדה. היאך יכול לקיים מצות השבה. ושלוח קן פשיטא שאינו יכול לצוד עופות בשבת שלא מן המזומן. והבן שאין להאריך בפשוטות. ולדקדק בפרוטות. נשתקע הדבר ולא יאמר לקטנים ולפעוטות:
והואיל ואתא לידן אידכרנא מילתא דמקשים העולם בדבור תוס' הנ"ל במ"ש שצריך הלימוד אותו ולא אותה משום מילה שלא בזמנה. דכשרה בלילה. ושמעתי בילדותי רבנים גדולים מתמיהים ע"ז דאכתי לא ניחא ומ"מ מצוה שה"ג היא כיון דשלא בזמנה לא דחיא שבת. ואצלי פשוט מאד ששיבוש גדול הוא ומי שהקשה זאת על התוס' לא חש לקמחיה. כי לא ידע ולא בחן גדר המ"ע שה"ג. שלא נקראת מצוה שהזמן גרמא. אלא כל שזמן ידוע. גורם חיוב המצוה. ובזמן זולתו אין חיוב במצוה ההיא כלל באותה שעה. שכך נצטווינו עליה לעשותה בזמן בלתי זמן. כהנהו דחשיב בגמרא סוכה לולב שופר ציצית. שאין שום דבר מונע לעשותן בכל הזמנים. אלא מחמת המצוה בעצמה. שאין לה מקום אלא בזמן מיוחד. ונמשך האיסור ממילא לבלתי זמן משום בל תוסיף. כגון הישן בשמיני בסוכה לשם מצוה. וכן תפלין הן מעשה"ג לפי שאינן נוהגים בשבתות וי"ט דאימעטו מפני שהם עצמן אות. דמאחר שהתורה מיעטתם לזמנים הללו שלא תנהוג בהם מצוה זו. על כן הזמן הוא הגורם למצוה. אבל מצוה שיש לה שייכות בכל הזמנים בלי הפסק. אלא שפעמים איסור אחר התלוי בזמן עומד כנגדה שלא לדחותו מפניה: כגון שלא לחלל שבת על מילה שלא בזמנה. לא מפני זה נקראת מצוה שהזמן גרמא. שאין ימות החול גורמין המצוה. ולא היה לה הפסק בשבת. אלא לפי שלא ניתנה שבת לדחות אצלה. ואיסורא הוא דרביע עלה ההיא שעתא. והיינו משום שהיא שלא בזמנה. דהאידנא כל יומא ויומא זמנה הוא. ולא הי"ל להמתין עד השבת לחללו. ולולי זה היתה דוחה שבת. ופשוט שלא נפטר מהמצוה בשבת. ויש עליו עונש שיהוי המצוה כשאיחר אותה בכוונה. וחייב על כל יום ויום בין חול בין שבת. וגדול שלא מל שעומד בכל יום בכרת (אם אינו אנוס) כמ"ש הרמב"ם ז"ל. גם ביום השבת אינו נפטר. וקאי עלה בכרת. שלא הי"ל לשהות עד יום שבת. וכי אניס נמי. משו"ה פטריה רחמנא. ותו לא דחי שבת כיון דלא מצי לקיומה בזמנה. אבל אין זה נקרא הזמן גרמא. הא למה זה דומה לחולה שאין מלין אותו עד שיבריא. האם בשביל כך יקרא זמן גרמא. ופשוט וברור למבין. וראיה ג"כ מהא דתנן הסמיכות אינן נוהגות בנשים ומייתינן לה מקרא. ותיפוק ליה דקרבנות יחיד שאין קבוע להן זמן אין דוחין שבת. והוה ליה מע"ש הז"ג. ואמאי אצטריך למילף מבני ישראל ולא בנות ישראל סומכות. וכן יש להוכיח עוד ממה שהקשו התו' פ"ט דמנחות דלמאי צריך קרא למעוטי נשים מסמיכה. תיפוק ליה דהו"ל מעשהז"ג משום דאין סמיכה אלא ביום. ולא קשיא להו דאינה נוהגת בשבת (ועמ"ש בס"ד בחיבורי מו"ק בטא"ח סי"ד ובמשנה פ"ט דמנחות) וכמו כן יש להביא ראיה מאותה ששנינו שהשחיטה כשרה בנשים. אמאי הא לאו בת זביחה היא. כיון שאינה לשחיטה בשבת. והויא לה מצוה שה"ג דאשה פטורה. וכל דלאו בר זביחה. שחיטתו פסולה. דמה"ט שחיטת נכרי פסולה לדעת ר"י כדאיתא ברא"ש. ומי נימא תיקשי עליה הא. והכי נמי בה"ל תפלין דפסלינן בכתבתן אשה. משום דדרשינן וקשרתם וכתבתם כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה. תיפוק לן בלא"ה כיון דאי אפשר לכתוב בשבת. מעתה הו"ל כתיבת תפלין מצוה שהזמן גרמא דנשים פטורות. ותקשי לר"ת בהל' ציצית. דס"ל כללא הוא כל שפטור מן המצוה אינו כשר בעשייתה דוק. ולא הוצרכתי לכל זה אלא להוציא מלבן של טועים ומעקשים הישרה. ועוד לא ידעו ולא יבינו ללמוד הדבר במקומו. כי מבואר הוא שם כמ"ש. שהרי בפירוש אמרו איזו היא מצוה עשה שלא ה"ג מזוזה מעקה אבדה ושילוח הקן. לו חכמו ישכילו. אלה המקשים עצמן שלא לדעת. שלפי דעתם המשובש הם בהפך. ומצות שהזמן גרמא יקראו בשמותם. שהרי כולן אי אפשר לקיימן בשבת. שהמעקה צריכה בנין חזק כבח"מ סתכ"ז. מזוזה הרי אמרו שצריך למסמרה במסמרים ולתקעה עי"ד סרפ"ט. אבדה הרי שמצאה בר"ה כסתם אבדה. היאך יכול לקיים מצות השבה. ושלוח קן פשיטא שאינו יכול לצוד עופות בשבת שלא מן המזומן. והבן שאין להאריך בפשוטות. ולדקדק בפרוטות. נשתקע הדבר ולא יאמר לקטנים ולפעוטות:
474
תע״השאלתני כדי הילוך כ"ב אמה דווקא הוא דמיקרי הפסק לנטילה. בציר מהכי לא כמ"ש בהגה דש"ע א"ח ריש סי' קס"ו. או אפילו פסיעה א' כמ"ש א"מ הגאון ז"ל בתשובה סימן קכ"ג. שהקשה קושיא חמורה על התו' ד"פ א"נ שמשם יצא דין זה לבהג"ה. אנן כמאן נעביד:
475
תע״ותשובה
476
תע״זמה שהקשו הגאטנים אחרונים על התוס' והג"ה דש"ע א"ח סימן קס"ו
גם הגאון במג"א ז"ל בסי' הנ"ל עמד על קושיא זו וסלקא ליה בתיקו לדחות דברי התו' ופסקא דהג"ה מהלכה מחמת הקושיא הנז' שנלאו כל חכמי לב ליישבה. וכבר כתבתי ע"ז בחידושי מזמן רב. אך אני בעניי אנה אני בא. לעמוד במקום גדולים חקרי לב כהגאונים ז"ל מי יתנני לע"ל מצע תחתיהם. ואם לא מצאו כל אנשי חיל ידיהם. בודאי כל השומע יצחק לי ויאמר שתיקתי יפה מדיבורי. מכל מקום אני בתומתי החזקתי ולא ארפה כאיש אשר אין מעצר לרוחו. אומר תורה היא וללמוד אני צריך. אולי מצאתי האמת כסומא בארובה. ולא אוכל להעלים ממך כי לבבי לא כן ידמה. שלענ"ד דברי התו' ברורים ונכונים מאד. ושניהם המלכים ז"ל אחרי נשיקת עפרותם לא עמדו על דעתם בזה לפום ריהטא. שגם התו' מודים והכל שוים בזה דלפעמים אפילו פסיעה א' הויא הפסק. ולק"מ מה שהקשו ז"ל על התוס' דאי ס"ד בציר מכ"ב אמה לא הוי הפסק. א"כ מ"ט לא מצי לאשכוחי תיכף לסמיכה שחיטה. אפילו למ"ד ביאה במקצת שמה ביאה. לסמוך לפני הפתח וליעייליה ולשחוט. למ"ד כל העזרה כשרה לשחיטה. אלא ע"כ אפילו פסיעה א' הוי הפסק. זוהי קושיתם והוכחתם לעקור דברי התוס':
גם הגאון במג"א ז"ל בסי' הנ"ל עמד על קושיא זו וסלקא ליה בתיקו לדחות דברי התו' ופסקא דהג"ה מהלכה מחמת הקושיא הנז' שנלאו כל חכמי לב ליישבה. וכבר כתבתי ע"ז בחידושי מזמן רב. אך אני בעניי אנה אני בא. לעמוד במקום גדולים חקרי לב כהגאונים ז"ל מי יתנני לע"ל מצע תחתיהם. ואם לא מצאו כל אנשי חיל ידיהם. בודאי כל השומע יצחק לי ויאמר שתיקתי יפה מדיבורי. מכל מקום אני בתומתי החזקתי ולא ארפה כאיש אשר אין מעצר לרוחו. אומר תורה היא וללמוד אני צריך. אולי מצאתי האמת כסומא בארובה. ולא אוכל להעלים ממך כי לבבי לא כן ידמה. שלענ"ד דברי התו' ברורים ונכונים מאד. ושניהם המלכים ז"ל אחרי נשיקת עפרותם לא עמדו על דעתם בזה לפום ריהטא. שגם התו' מודים והכל שוים בזה דלפעמים אפילו פסיעה א' הויא הפסק. ולק"מ מה שהקשו ז"ל על התוס' דאי ס"ד בציר מכ"ב אמה לא הוי הפסק. א"כ מ"ט לא מצי לאשכוחי תיכף לסמיכה שחיטה. אפילו למ"ד ביאה במקצת שמה ביאה. לסמוך לפני הפתח וליעייליה ולשחוט. למ"ד כל העזרה כשרה לשחיטה. אלא ע"כ אפילו פסיעה א' הוי הפסק. זוהי קושיתם והוכחתם לעקור דברי התוס':
477
תע״חלא קשיא מידי ואין הוכחה לסתור מ"ש בענין שיעור תכיפ' דנט"י לברכה בכ"ב אמה
ועדיין דברי התוס' במקומן הן עומדים דהתם ודאי איכא הפסקה אפילו בפסיעה א' אם יסמוך בחוץ ויכניס לפנים וישחוט. כיון דרשויות מפסיקות. דאפילו בעלמא חשיב הפסקה כה"ג. כאותן המקומות שהביא במג"א מבה"מ. וכ"ש בסמיכה דבעינן לפני ה' בעזרה. דכה"ג לא הוי תיכף לסמיכה שחיטה. וגם התו' וההג"ה מודים בכך אפילו לענין נט"י. דחשיב הפסק גם בפסיעה א'. אם שינה מקומו והלך. ואינהו לא קמיירו אלא בשיעור שהייה. דהיינו כדי הילוך. כמבואר מאד בלשונם ברור מללו דשיעור תכיפה היא כדי הילוך כ"ב אמה. שאם שהה כל כך מיקרי הפסק. הא בהדיא דבדלא הלך כלל אילך ואילך עסקינן. אלא בשוהה ועומד במקומו. קמ"ל כמה ישהה ויחשב הפסק. והא ודאי שמעינן שפיר מהתם דכ"ב אמה ודאי הוו הפסק אפילו במקום א' (וס"ל להתו' דלא שנא הליכה לא שנא שהיה כדי הליכה כשיעור הזה. חדא מילתא היא) ולא תידוק מידי דאפילו בציר מהכי הוי הפסק. דבשינה מקומו לא קמיירי. אלא משהייה במקום א'. דבוודאי שהייה גרידא לא חשיבא הפסקה בכל דהו. כדמשמע בדוכתי טובא דוק ותשכח (עיין א"ח ס"ח וק"ד וזולת) ולהר"י התם אפילו הילוך אינו מפסיק. וא"כ למה בסמיכה חשיבא הפסקה בכל שהו. אלא ע"כ דיש כאן ב' מיני תכיפות. ר"ל א' בקירוב המקום שאין רחוק יותר מכ"ב אמה. והב' שצ"ל ברשות א' לאפוקי מבית לבית (אף בסמוכים זה לזה) דלא כנזכר גבי בה"מ. ודכוותה בסמיכה (דאיכא קפידא טפי) דעיקר מצותה לפני ה' בעזרה. אם יסמוך לפני הפתח. חשוב הפסק אפילו בכ"ש. דלא הוי במקום שסומכין שוחטין (דהיינו לישנא יתירא דמתניתין דספ"ט דמנחות ודוק. כמ"ש שם בס"ד) אבל בעזרה דכולה חשיבא מקום א'. אין הפסק אלא בכ"ב אמה כדברי התוס'. כיון דמוקמינן כריב"י דמרחק צפון וביאה במקצת לא שמה ביאה. והוי מצי לעייל ידיה. אלא משום דשוחט בצד מזבח. לא הוי תיכף לסמיכה. ש"מ דעל כרחך כי מפסקי כ"ב אמה אפילו בחד מקום. הוא דהוי הפסקה. ובבציר לא מצית לאוכוחי מידי דליהוי הפסקה במקום אחד. כדאיירי בה בהג"הה דהיינו שהייה כדי הילוך. דעל כרחו הוא עומד במקום א' והוא הדין להולך כשיעור הזה ברשות אחת וכאמור:
ועדיין דברי התוס' במקומן הן עומדים דהתם ודאי איכא הפסקה אפילו בפסיעה א' אם יסמוך בחוץ ויכניס לפנים וישחוט. כיון דרשויות מפסיקות. דאפילו בעלמא חשיב הפסקה כה"ג. כאותן המקומות שהביא במג"א מבה"מ. וכ"ש בסמיכה דבעינן לפני ה' בעזרה. דכה"ג לא הוי תיכף לסמיכה שחיטה. וגם התו' וההג"ה מודים בכך אפילו לענין נט"י. דחשיב הפסק גם בפסיעה א'. אם שינה מקומו והלך. ואינהו לא קמיירו אלא בשיעור שהייה. דהיינו כדי הילוך. כמבואר מאד בלשונם ברור מללו דשיעור תכיפה היא כדי הילוך כ"ב אמה. שאם שהה כל כך מיקרי הפסק. הא בהדיא דבדלא הלך כלל אילך ואילך עסקינן. אלא בשוהה ועומד במקומו. קמ"ל כמה ישהה ויחשב הפסק. והא ודאי שמעינן שפיר מהתם דכ"ב אמה ודאי הוו הפסק אפילו במקום א' (וס"ל להתו' דלא שנא הליכה לא שנא שהיה כדי הליכה כשיעור הזה. חדא מילתא היא) ולא תידוק מידי דאפילו בציר מהכי הוי הפסק. דבשינה מקומו לא קמיירי. אלא משהייה במקום א'. דבוודאי שהייה גרידא לא חשיבא הפסקה בכל דהו. כדמשמע בדוכתי טובא דוק ותשכח (עיין א"ח ס"ח וק"ד וזולת) ולהר"י התם אפילו הילוך אינו מפסיק. וא"כ למה בסמיכה חשיבא הפסקה בכל שהו. אלא ע"כ דיש כאן ב' מיני תכיפות. ר"ל א' בקירוב המקום שאין רחוק יותר מכ"ב אמה. והב' שצ"ל ברשות א' לאפוקי מבית לבית (אף בסמוכים זה לזה) דלא כנזכר גבי בה"מ. ודכוותה בסמיכה (דאיכא קפידא טפי) דעיקר מצותה לפני ה' בעזרה. אם יסמוך לפני הפתח. חשוב הפסק אפילו בכ"ש. דלא הוי במקום שסומכין שוחטין (דהיינו לישנא יתירא דמתניתין דספ"ט דמנחות ודוק. כמ"ש שם בס"ד) אבל בעזרה דכולה חשיבא מקום א'. אין הפסק אלא בכ"ב אמה כדברי התוס'. כיון דמוקמינן כריב"י דמרחק צפון וביאה במקצת לא שמה ביאה. והוי מצי לעייל ידיה. אלא משום דשוחט בצד מזבח. לא הוי תיכף לסמיכה. ש"מ דעל כרחך כי מפסקי כ"ב אמה אפילו בחד מקום. הוא דהוי הפסקה. ובבציר לא מצית לאוכוחי מידי דליהוי הפסקה במקום אחד. כדאיירי בה בהג"הה דהיינו שהייה כדי הילוך. דעל כרחו הוא עומד במקום א' והוא הדין להולך כשיעור הזה ברשות אחת וכאמור:
478
תע״טאמנם בתכיפה דברכ' להנא' או למצוה ודאי יש קפידא בכל שהו ומ״מ גם בזה לא מהני' תפיס' במג״א על רמ״א
ואע"ג דלא מוכח נמי דכ"ב דווקא הוא השיעור דילמא אפילו בציר מהכי נמי. ותלמודא קושטא דמילתא נקט. מיהו כיון דלא מצינו למיקם עלה דמילתא ולא פירשו לנו שיעור פחות מזה. אין לנו לתפוס אלא השיעור שמצאנו מפורש. וכיון דתכיפת נט"י לברכה מילתא דרבנן היא. המחמיר עליו ראיה ללמד. משו"ה נקטינן ודאי כדברי התוס' בהא. ואף התוס' לא החליטו שאין תכיפה פחותה מזו. דבוודאי לכתחלה בכל דהו נמי איכא קפידא להסמיך כל מאי דאפשר. אלא שא"א לגדוש בו המדה אחר שאין משם הכרח רק לשיעור הילוך כ"ב אמה בלבד דהא ודאי שמעינן מהתם דתו לא הויא תכיפה כלל. איברא בעלמא ודאי אשכחן קפידא בהפסקה כל דהיא אפילו כדי דיבור נמי לכתחלה לא שפיר דמי כבא"ח בסי' ר"ו לענין סמיכת הברכה להנאה והוא הדין למצוה שצריך לתוכפה מיד. והארכתי בענין זה בחיבורי מו"ק סי' ח'. אמנם בדיעבד ודאי התם נמי לא מעכב. כמ"ש שם במקומו. הילכך מה שהניח במג"א בצ"ע מ"ש רמ"א בי"ד לענין ברכת השחיטה ברחוק ד"א. נמי לאו מילתא היא. כיון דלא אפשר בענין אחר. חשוב כדיעבד ואצ"ל לענין תכיפה דנט"י דקילא טובא. ולא דמי לההיא כלל וכל זה ברור מאד לענ"ד. יעבץ ס"ט:
ואע"ג דלא מוכח נמי דכ"ב דווקא הוא השיעור דילמא אפילו בציר מהכי נמי. ותלמודא קושטא דמילתא נקט. מיהו כיון דלא מצינו למיקם עלה דמילתא ולא פירשו לנו שיעור פחות מזה. אין לנו לתפוס אלא השיעור שמצאנו מפורש. וכיון דתכיפת נט"י לברכה מילתא דרבנן היא. המחמיר עליו ראיה ללמד. משו"ה נקטינן ודאי כדברי התוס' בהא. ואף התוס' לא החליטו שאין תכיפה פחותה מזו. דבוודאי לכתחלה בכל דהו נמי איכא קפידא להסמיך כל מאי דאפשר. אלא שא"א לגדוש בו המדה אחר שאין משם הכרח רק לשיעור הילוך כ"ב אמה בלבד דהא ודאי שמעינן מהתם דתו לא הויא תכיפה כלל. איברא בעלמא ודאי אשכחן קפידא בהפסקה כל דהיא אפילו כדי דיבור נמי לכתחלה לא שפיר דמי כבא"ח בסי' ר"ו לענין סמיכת הברכה להנאה והוא הדין למצוה שצריך לתוכפה מיד. והארכתי בענין זה בחיבורי מו"ק סי' ח'. אמנם בדיעבד ודאי התם נמי לא מעכב. כמ"ש שם במקומו. הילכך מה שהניח במג"א בצ"ע מ"ש רמ"א בי"ד לענין ברכת השחיטה ברחוק ד"א. נמי לאו מילתא היא. כיון דלא אפשר בענין אחר. חשוב כדיעבד ואצ"ל לענין תכיפה דנט"י דקילא טובא. ולא דמי לההיא כלל וכל זה ברור מאד לענ"ד. יעבץ ס"ט:
479
ת״פשוב ראיתי קושיא הנ"ל גם בס' חות יאיר סי' רכ"ז אם אמנם האריך לשון. ולא היה לי עדיין פנאי לעיין בדבריו:
480
תפ״אלונדן ך"ו חשון תפ"טל
481
תפ״באד"ש הנה זה ימים שכתב לי אחי שי' שמעכ"ת מיחה בידו מליקח ח"כ על זמן מן ב"י מטעם אגר נטר. אמת הדבר שנוכל לומר טעם זה לגריעותא. רק גם נוכל לומר טעמים הרבה לשבח ראשון הוא שער שבשוק. שנית וכי אני אומר לו שאם יתן לי על זמן קצת יתן לי כך ואם על ב' חדשים יוסיף לי על המקח. אדרבה אפילו אני רוצה על זמן קצר אינו רוצה ליתן לי כלל גם ההוספה שנותן לי אינני מרויח כי אני צריך להוציא כל כך אם אני צריך למעות כמו ההוספה שנותן לי גם על זמן קצר אין לו רשות ליתן ח"כ וכו' רק אני איני בקי בדינים האלו:
482
תפ״גואגב אשאל דעת מעכ"ת ראובן ושמעון קנו סחורה בשותפות במקום שדרך לקנות על חצי שנה זמן. ואחר שקנו שאל ראובן מה ריוח יש אם נותני' מעות מיד. השיב הסוחר ד' פרצענט נכוי. אז ראובן אמר לשמעון שרוצה להרויח זה וליתן מעות מיד. ושמעון לא רצה רק כמו שקנה על זמן. והלך ראובן ושילם המעות מיד להעכו"ם. עכשיו יש לשאול אם יש בזה משום חשש ריבית כי ראובן בחשבון עם שמעון אינו מנכה לו כלום מן ד' פרצענט הנ"ל:
483
תפ״דגם יודיעני מעכ"ת אם יש בשום מקום שאסור לטעום קודם קריאת ההלל וכו'. גם יודיעני מעכ"ת פירוש מהרי"א ז"ל בב"י ה"ל ק"ש שכתב זמן ק"ש של שחרית לפי שעות זמניות וכתב מהרי"א ז"ל על זה שלפי זה יש ליזהר בחורף למהר לקרות כי זמן רביע היום הוא קצר. ואני איני מבין זה כי אדרבה לענ"ד נראה להיפוך כי בחורף כשמאיר היום לז' וחצי עד ד' או ד' וחצי זמן ק"ש הוא לערך עד י' שעות. ובקיץ כשמאיר היום לד' שעות או ג' וחצי עד ח' וחצי. רביעית היום זמן ק"ש אינו כ"א עד ח' שעות לערך אף שיש לדחוק ולפרש שלענין הזמן של היום יש בקיץ ד' שעות זמן ובחורף לא יותר כי אם ב' שעות רק לענין שכיבה וקימה של העולם אין זה פירוש נכון. ע"כ יודיענו מעכ"ת דעתו הישרה. והש"י ימלא משאלות לבו לטובה מהרה אמן. ממנו אהוביו ד"ש וטובתו פ' ופ':
484
תפ״התשובה
485
תפ״ושלום לאהובים וידידים קצינים נחמדים. אחים רעים דודים הדבקים ביראת ה' ונצמדים אתם שלום וביתכם שלום וכא"ל שלום וישע רב. רעה אליכם לא תאונה. ומחתה כי לא תקרב:
486
תפ״זאד"ש אודיע מקבלת גי"ה ובאמת הי' לי למנוע מדרכי התשובה הפעם ולהיות נחבא אל הכלים. ולא להתהדר לעמוד במקום גדולים. במקום שבעלי תשובה עומדין להשיב לשואלים. כי מה יעשה פרעוש קצוץ כנפים אשר לא כרעים לנתר ולא ידים ורגלים לאסור או להתר. מה להרים גבנונים. ירצדו ירקדו כבני אלים. או מה יענה נפש נענה. ורוח נכאה מי ישאנה ולב אסיר תקוה הומה כחלילים. וכל עשתנותי יצאו מבוהלים. לקורות צרורות פגעוני הנה בטני כאובות מלאתי מלים. מה אדבר ואמר לי. והוא עשה יתברך בעל הסיבות נורא עלילה על בני אדם אשר לו לבד נתכנו עלילות. ועילות העלולים. לו ית' אקוה אראה בצדקתו. יעשה עמי אות לטובה אודה שמו נצח. כי הפליא חסדו לי בעיר מצור. צר ומצוק מצאוני ויוציאני לרויה בחסד אל כל היום בטחתי. ואשר היה עמדי הרועה אותי מעודי בו שמתי תקותי. ואדע כי לא אבוש כי לא יכלמו כל החוסים בו ידעתי. שויתי ה' לנגדי תמיד יורני דרך זו אלך ואליו נפשי נשאתי. אל ישיבני ריקם מבקשתי. אל יבישני משברי אחת שאלתי. לעשות רצון אלהי חפצתי. בו בטח לבי ונעזרתי. ובעבור חושי בי נבוכים הם עדיין כמעט בטלה דעתי. מ"מ שעה א' מבית מדרשם לא מנעתי ולמלאות מבוקשם פניתי. ואם כי איני כדאי ששלחתם אלי לא להלכה למעשה הוצרכתי. ברם היאך דעת תלמיד קטן כמוני נוטה בחפזי אני אמרתי. האמנתי כי אדבר אני עניתי. לא שאני רשאי להורות כי הייתי כגבר עברו יין המצוקות ולשתוי חמר מלא מסך סכסוך הזמן אוי לי כי נדמיתי. אלא שלהיות דברים אלו פשוטים בעיני. אכתוב הנלע"ד ואתם תבחרו לא אני. ויהיו דברי אלה בקיצור נמרץ בלי אריכות דברים ראיה ועדים. כי דעת לנבון נקל למצוא כל הכתוב דרשו מעל ספר ה' וקראו אחת מהנה לא נעדרה. ולעולם ישנה אדם דרך קצרה. ביחוד כשהמקום גורם (באכסניא בלי כלי אומנות) והשעה שאינה כשרה:
487
תפ״חחומר איסור קניית ח"כ מישראל על זמן אינו יוצא מידי דופיו
ואומר אודות הראשונה מקניית ח"כ מב"י בזה אינני מטפל עצמי כלל לע"ע. שכבר כתבתי בדבר זה באריכות בעז"ה. ונתבארו בו פרטים שונים. ומכללם נלמוד שאין בכל מה שזכר מעכ"ת. מה שיועיל כדי להנצל מן האסור. וכל הדרכים הללו אין מוציאין מידי עברה. (ובאמת אני תמה עליך ידידי. כי מוחזקני בך שהיית בקי בחדרי תורה בימי נעוריך. אף כי ת"ל עתה שהיית לאיש איך מצאו מקום במוחך טענות המוניות כאלו השגורות בפי כל העם מקצה המחנה. למדו לשונם העוה נלאו והשיאו אותן עון אשמת לומדי הדור יתום הלז חכמים להרע להקל משא האסורין הלא מצאו מענה. ההולכים אחרי שרירות לבם הזונה. הנוטים אחרי הבצע איש לבצעו פונה. המלוה כלוה המוכר כקונה. אינם חסים על כספם לצרפו בעליל היושר והצדק שיהא עושר שמור ואושר אמיתי קיים ישבעו בנים ויתרם עוד יעבור ע"י מונה. אך רובם אינן חוששין כי אם למלא ממנו כפם המרבה לספר הרי זה משובח והמקצר מגונה. מתוך שהם להוטים אחר בולמוס הריוח והשכר ובהולים על הממון המושל והכסף יענה. מפני גאון רעים הבוטחים על חילם וישימו זהב כסלם עושי קנין ומקנה. שאין דורנו דומה יפה כל איש מצוק על פיו יסע ועל דגלו יחנה. לא מהם ולא מהמונם ולא מהמהם כי עד"ז נכסי ב"ב יורדים לטמיון וחרב התרבית היא שאכלה קציני הזמן ועקרה אילנות גדולות ר"ל נדדו ארזים כאשר ינוד הקנה. הש"ית ישמרנו וישמרך מהם ויזכנו לשמור פקודיו. לעשות רצונו רצון שוכני סנה. ומי שנפשו יקרה בעיניו וחביב עליו ממונו אף אם לא ידע ספר ירגיש בחולשת הטענה וזיופה. כסף סיגים מצופה. וכי מה כח שער שבשוק יפה. להתיר רבית גמור דאורייתא. והלא השער קצוב לפי הזמן תיפח רוחם של מחשבי קצין מפקיעי שערים יפקדוהו לרגעים ויבחנוהו לבקרים לפיהן יוסיף ויגרע מערכו ירדו לשערים והמה בכתובים ובדפוס ידועים לעין כל ואין מי מן התגרים שיסכל זאת. ואין הדבר מסור לרצון שאין בו טעם. וגם המפסיד בסבת חברו וצריך ללות ברבית. מחמת זה לא הותר לו לקחת הריבית ממי שעיכב מליתן. ואינו רשאי להשתלם ממנו הפסדו זה. אך רבית קצוצה היא בלי ספק מי שמחשב ללוה מה שהוציא בריבית ע"י שהיה דחוק למעות והוצרך ללות כנגד מה שחייב לו אפילו עשה ע"פ הלוה וזה ידוע לכל. ואף אם יאמר המוכר הח"כ שאין לו רשות למשוך על זמן קצר. התינח אם אין הקונה מנכה לו מן הדמים בעד הזמן שהאריך בח"כ. אבל הדבר ידוע שמקפידין מאד ומונין הימים והשעות. על פיהן ישלם המעות. ולא זו בלבד בח"כ הנעשה על משך זמן יותר מהצריך. אלא אפילו הנעשה לשלם מיד בהראותו אינו יוצא מידי איסור אצל הסוחרים הציקנין וקפדנין המדקדקים ורואין אם המוכר נדחק וצריך למעות דמוזיל גבייהו. מחמת הקדמת המעות. והוא הדין איפכא אם הקונה אינו משופה ומשופע לשלם מיד וממתין לו המוכר המעות. נגד זה מעלהו לו בדמים בלי ספק. כמנהג הפשוט שנעשה להם כהיתר מאחר ששנו בחטא והרגל נעשה טבע שני וחוק. על כן נחשב האיסור החמור בעיניהם כשחוק. ולא הביטו אל יוצרם מרחוק. לכן אהו' כנפשי כלך מדרך מסוכנת והזהר מפיתויי היצר המצר עם שידו תקיפה. כי על כן ראיתי לשחר פניך פה בדברים קצרים הללו (שאין כאן מקומם) ולהשיב בשפה רפה. ובמקומו יבואר בעז"ה באורך וברוחב כל אמרת אלוה צרופה) וא"א להעתיק עכשיו כי ארוך הדרוש כמבואר אצלי בעז"ה. ומטיבותייכו אמינא לשוויי נפשאי הדרנא בהא לא קאמינא:
ואומר אודות הראשונה מקניית ח"כ מב"י בזה אינני מטפל עצמי כלל לע"ע. שכבר כתבתי בדבר זה באריכות בעז"ה. ונתבארו בו פרטים שונים. ומכללם נלמוד שאין בכל מה שזכר מעכ"ת. מה שיועיל כדי להנצל מן האסור. וכל הדרכים הללו אין מוציאין מידי עברה. (ובאמת אני תמה עליך ידידי. כי מוחזקני בך שהיית בקי בחדרי תורה בימי נעוריך. אף כי ת"ל עתה שהיית לאיש איך מצאו מקום במוחך טענות המוניות כאלו השגורות בפי כל העם מקצה המחנה. למדו לשונם העוה נלאו והשיאו אותן עון אשמת לומדי הדור יתום הלז חכמים להרע להקל משא האסורין הלא מצאו מענה. ההולכים אחרי שרירות לבם הזונה. הנוטים אחרי הבצע איש לבצעו פונה. המלוה כלוה המוכר כקונה. אינם חסים על כספם לצרפו בעליל היושר והצדק שיהא עושר שמור ואושר אמיתי קיים ישבעו בנים ויתרם עוד יעבור ע"י מונה. אך רובם אינן חוששין כי אם למלא ממנו כפם המרבה לספר הרי זה משובח והמקצר מגונה. מתוך שהם להוטים אחר בולמוס הריוח והשכר ובהולים על הממון המושל והכסף יענה. מפני גאון רעים הבוטחים על חילם וישימו זהב כסלם עושי קנין ומקנה. שאין דורנו דומה יפה כל איש מצוק על פיו יסע ועל דגלו יחנה. לא מהם ולא מהמונם ולא מהמהם כי עד"ז נכסי ב"ב יורדים לטמיון וחרב התרבית היא שאכלה קציני הזמן ועקרה אילנות גדולות ר"ל נדדו ארזים כאשר ינוד הקנה. הש"ית ישמרנו וישמרך מהם ויזכנו לשמור פקודיו. לעשות רצונו רצון שוכני סנה. ומי שנפשו יקרה בעיניו וחביב עליו ממונו אף אם לא ידע ספר ירגיש בחולשת הטענה וזיופה. כסף סיגים מצופה. וכי מה כח שער שבשוק יפה. להתיר רבית גמור דאורייתא. והלא השער קצוב לפי הזמן תיפח רוחם של מחשבי קצין מפקיעי שערים יפקדוהו לרגעים ויבחנוהו לבקרים לפיהן יוסיף ויגרע מערכו ירדו לשערים והמה בכתובים ובדפוס ידועים לעין כל ואין מי מן התגרים שיסכל זאת. ואין הדבר מסור לרצון שאין בו טעם. וגם המפסיד בסבת חברו וצריך ללות ברבית. מחמת זה לא הותר לו לקחת הריבית ממי שעיכב מליתן. ואינו רשאי להשתלם ממנו הפסדו זה. אך רבית קצוצה היא בלי ספק מי שמחשב ללוה מה שהוציא בריבית ע"י שהיה דחוק למעות והוצרך ללות כנגד מה שחייב לו אפילו עשה ע"פ הלוה וזה ידוע לכל. ואף אם יאמר המוכר הח"כ שאין לו רשות למשוך על זמן קצר. התינח אם אין הקונה מנכה לו מן הדמים בעד הזמן שהאריך בח"כ. אבל הדבר ידוע שמקפידין מאד ומונין הימים והשעות. על פיהן ישלם המעות. ולא זו בלבד בח"כ הנעשה על משך זמן יותר מהצריך. אלא אפילו הנעשה לשלם מיד בהראותו אינו יוצא מידי איסור אצל הסוחרים הציקנין וקפדנין המדקדקים ורואין אם המוכר נדחק וצריך למעות דמוזיל גבייהו. מחמת הקדמת המעות. והוא הדין איפכא אם הקונה אינו משופה ומשופע לשלם מיד וממתין לו המוכר המעות. נגד זה מעלהו לו בדמים בלי ספק. כמנהג הפשוט שנעשה להם כהיתר מאחר ששנו בחטא והרגל נעשה טבע שני וחוק. על כן נחשב האיסור החמור בעיניהם כשחוק. ולא הביטו אל יוצרם מרחוק. לכן אהו' כנפשי כלך מדרך מסוכנת והזהר מפיתויי היצר המצר עם שידו תקיפה. כי על כן ראיתי לשחר פניך פה בדברים קצרים הללו (שאין כאן מקומם) ולהשיב בשפה רפה. ובמקומו יבואר בעז"ה באורך וברוחב כל אמרת אלוה צרופה) וא"א להעתיק עכשיו כי ארוך הדרוש כמבואר אצלי בעז"ה. ומטיבותייכו אמינא לשוויי נפשאי הדרנא בהא לא קאמינא:
488
תפ״טדין ישראל הקונה חובו שעל ישראל חברו
ולשנית אשיב מענית. שהוא פשוט לענ"ד שאין איסור בדבר. ורשאי ראובן השותף בקניית הסחורה אשר שילם הדמים מיד לגוי המוכר. להתפרע מחברו חלקו המגיע עליו לשלם בלי ניכוי וגירעון ד' פרצענט שנשתכר ראובן במה שפרע לגוי מיד והקדים לו המעות. דלענין זה אין דינו של גוי פחות מישראל. שאפילו בישראל כה"ג שהמקח נעשה בהיתר. בלי שיפרש אם מעכשיו בפחות ולזמן ביותר. בדבר שאין שומתו ידועה שהמקח בהיתר נגמר באופן זה. יכול שוב המוכר לומר לקונה שיקח ממנו בפחות אם יתרצה לפורעו מיד. או יוכל למכור חובו והקפתו לאחר בפחות כדינו. והישראל לוקח החובות חוזר על הב"ח וגובה ממנו הכל. כל זה בישראל מישראל: ויפה כחו של גוי שאע"פ שפירש אם מעכשיו בפחות. ואחר כך נתרצה למכור על זמן ביותר. והעלהו הרבה ומכר לו בהקפה. שהרי אעפ"כ נתקיים המקח בודאי. לפי שאין הגוי מוזהר שלא לשוך. והלוקח הישראל מתחייב לו לעולם בכל אופן שגמר המקח בין שניהם. פשוט שיכול הגוי למכור חובו זה לישראל בפחות (בתנאי שאבאר עוד אי"ה) וגם בזה יפה כחו של גוי שאינו צריך לסלק אחריותו. מה שאין כן בישראל שאינו יכול למכור חובו בפחות. אם לא ע"י סילוק:
ולשנית אשיב מענית. שהוא פשוט לענ"ד שאין איסור בדבר. ורשאי ראובן השותף בקניית הסחורה אשר שילם הדמים מיד לגוי המוכר. להתפרע מחברו חלקו המגיע עליו לשלם בלי ניכוי וגירעון ד' פרצענט שנשתכר ראובן במה שפרע לגוי מיד והקדים לו המעות. דלענין זה אין דינו של גוי פחות מישראל. שאפילו בישראל כה"ג שהמקח נעשה בהיתר. בלי שיפרש אם מעכשיו בפחות ולזמן ביותר. בדבר שאין שומתו ידועה שהמקח בהיתר נגמר באופן זה. יכול שוב המוכר לומר לקונה שיקח ממנו בפחות אם יתרצה לפורעו מיד. או יוכל למכור חובו והקפתו לאחר בפחות כדינו. והישראל לוקח החובות חוזר על הב"ח וגובה ממנו הכל. כל זה בישראל מישראל: ויפה כחו של גוי שאע"פ שפירש אם מעכשיו בפחות. ואחר כך נתרצה למכור על זמן ביותר. והעלהו הרבה ומכר לו בהקפה. שהרי אעפ"כ נתקיים המקח בודאי. לפי שאין הגוי מוזהר שלא לשוך. והלוקח הישראל מתחייב לו לעולם בכל אופן שגמר המקח בין שניהם. פשוט שיכול הגוי למכור חובו זה לישראל בפחות (בתנאי שאבאר עוד אי"ה) וגם בזה יפה כחו של גוי שאינו צריך לסלק אחריותו. מה שאין כן בישראל שאינו יכול למכור חובו בפחות. אם לא ע"י סילוק:
489
ת״צאימתי הוא מותר
מיהו הכי חזי לן בס"ד דאיכא לפלוגי בין אם זקף הגוי חובו שעל הלוקח ישראל בשטר. ובין היכא דלא נעשה אצלו רק מלוה בע"פ גרידא. דדוקא כי נקיט הגוי שטרא בידיה. הוא דשרי לזבוני לשטרא לראובן חברו של זה הלוקח באמנה ואשראי. ובכה"ג דמכר שטרו שבידו כהלכה בקניית שטרות. הוא דהדר ראובן על שמעון ומפיק מניה לגמרי בלי שום ניכוי. דבמכירת שטרות כדינא דידן ודידהו דיינינן להו:
מיהו הכי חזי לן בס"ד דאיכא לפלוגי בין אם זקף הגוי חובו שעל הלוקח ישראל בשטר. ובין היכא דלא נעשה אצלו רק מלוה בע"פ גרידא. דדוקא כי נקיט הגוי שטרא בידיה. הוא דשרי לזבוני לשטרא לראובן חברו של זה הלוקח באמנה ואשראי. ובכה"ג דמכר שטרו שבידו כהלכה בקניית שטרות. הוא דהדר ראובן על שמעון ומפיק מניה לגמרי בלי שום ניכוי. דבמכירת שטרות כדינא דידן ודידהו דיינינן להו:
490
תצ״אומתי יש איסור בדבר
אבל במלוה ע"פ. נלע"ד כיון דאי בעי מצי הך שמעון לאשתמוטי ואמר לא פרענא לך מידי. ולא מטעם ריבית. אלא טעם אחר יש בדבר. דהא אי ליבעי היאך לא מיחייב לשלומי כלל לראובן מה שפרע לגוי בעבורו. מדין הפורע חובו של חברו שלא מדעתו. מאחר שהלה לא נתרצה. (ואי לרצונו ולדעתו דשמעון עבד. גרע טפי דהלוואה הויא ודאי. ואית ביה משום ריבית) לפרוע לגוי אלא לזמנו. וכי קיהיב ליה ראובן מדעתיה לחוד אפילו בסתמא. הניח מעותיו על קרן הצבי. דמצי אמר ליה אידך לאו בעל דברים דידי את. דלית לך מידי גבאי. ולא מתחייבנא לך לגמרי דמאי אוזפת ניהלי. ודפרעת לגוי בחריקאי שקילא טיבותך ושדיא אחיזרי. דילמא הוינא מפייסנא לגוי במילי או עירוקיה מסתייה. (ועוד טעמים אחרים נאמרו בו שא"צ להאריך בהם כאן) איך שיהיה פשוט וידוע שהפורע חובו של חברו שלא מדעתו. הלה פטור לכשירצה (ואע"ג דלחדא דיעה בהגהת ש"ע סקכ"ח בגוי צריך לשלם מה שנתן בעבורו. התם מיירי בעניני מסים וארנוניות אע"פ שאינן קצובים. שבאותן ענינים לא שייך פיוס וקיי"ל במס אדם נתפס על חברו. ותשו' מהרי"ל איירי בכה"ג. אבל בשאר חובות שהיחיד חייב לגוי שאינו אנס ופרע זה בשבילו. היינו מבריח ארי. ולדברי הכל אין לו דמים על החייב כך נ"ל פשוט. ואף בחוב שבשטר. דהא קיי"ל אפילו הי' חוב בשטר פטור הלוה בפורע חובו של חברו. והוא הדין לב"ח גוי שאינו אלם. דאפילו בשטר דינא הכי אם לא בדרך מכירה כמו שאפרש.)
אבל במלוה ע"פ. נלע"ד כיון דאי בעי מצי הך שמעון לאשתמוטי ואמר לא פרענא לך מידי. ולא מטעם ריבית. אלא טעם אחר יש בדבר. דהא אי ליבעי היאך לא מיחייב לשלומי כלל לראובן מה שפרע לגוי בעבורו. מדין הפורע חובו של חברו שלא מדעתו. מאחר שהלה לא נתרצה. (ואי לרצונו ולדעתו דשמעון עבד. גרע טפי דהלוואה הויא ודאי. ואית ביה משום ריבית) לפרוע לגוי אלא לזמנו. וכי קיהיב ליה ראובן מדעתיה לחוד אפילו בסתמא. הניח מעותיו על קרן הצבי. דמצי אמר ליה אידך לאו בעל דברים דידי את. דלית לך מידי גבאי. ולא מתחייבנא לך לגמרי דמאי אוזפת ניהלי. ודפרעת לגוי בחריקאי שקילא טיבותך ושדיא אחיזרי. דילמא הוינא מפייסנא לגוי במילי או עירוקיה מסתייה. (ועוד טעמים אחרים נאמרו בו שא"צ להאריך בהם כאן) איך שיהיה פשוט וידוע שהפורע חובו של חברו שלא מדעתו. הלה פטור לכשירצה (ואע"ג דלחדא דיעה בהגהת ש"ע סקכ"ח בגוי צריך לשלם מה שנתן בעבורו. התם מיירי בעניני מסים וארנוניות אע"פ שאינן קצובים. שבאותן ענינים לא שייך פיוס וקיי"ל במס אדם נתפס על חברו. ותשו' מהרי"ל איירי בכה"ג. אבל בשאר חובות שהיחיד חייב לגוי שאינו אנס ופרע זה בשבילו. היינו מבריח ארי. ולדברי הכל אין לו דמים על החייב כך נ"ל פשוט. ואף בחוב שבשטר. דהא קיי"ל אפילו הי' חוב בשטר פטור הלוה בפורע חובו של חברו. והוא הדין לב"ח גוי שאינו אלם. דאפילו בשטר דינא הכי אם לא בדרך מכירה כמו שאפרש.)
491
תצ״בואיך גובה ממנו
וכיון דבדינא מצי למיפטר נפשיה ולא צריך לשלומי לגמרי. השתא נמי אע"ג דהא קבעי לשלומי. מצי אמר דילמא הוה מפייסנא לגוי בבציר פורתא. ושמא היה הגוי לוקח ממני כמו שלקח ממך. אע"פי שהמתין לי לזמן. א"כ בודאי ראובן זה שהקדים המעות לגוי. אשר לא טוב עשה בעמיו. ק"ו מהבא בהרשאה. ובמדה כפושה מדד ולא הועילה ערמתו כלום. שבשום ענין אינו יכול לקבל מחברו כ"א כפי מה שנתן לגוי (כשהוא חוב שבע"פ כדקיימינן השתא):
וכיון דבדינא מצי למיפטר נפשיה ולא צריך לשלומי לגמרי. השתא נמי אע"ג דהא קבעי לשלומי. מצי אמר דילמא הוה מפייסנא לגוי בבציר פורתא. ושמא היה הגוי לוקח ממני כמו שלקח ממך. אע"פי שהמתין לי לזמן. א"כ בודאי ראובן זה שהקדים המעות לגוי. אשר לא טוב עשה בעמיו. ק"ו מהבא בהרשאה. ובמדה כפושה מדד ולא הועילה ערמתו כלום. שבשום ענין אינו יכול לקבל מחברו כ"א כפי מה שנתן לגוי (כשהוא חוב שבע"פ כדקיימינן השתא):
492
תצ״גומאי תקנתיה
אלא שאם בא לשאול אומרים לו הוי פקח ושתוק. ואל תגלה לחברך שפרעת בשבילו מאומה. וכשיגיע תור התשלומין. יקבל הגוי משמעון הלוקח כל הדמים שפסק משלם ויתנם לראובן. ובזה האופן יוכל לעשות אם ראובן בטוח בהגוי (ושמעון לא מצי לאשתעויי דינא בהדיה דגוי וק"ל):
אלא שאם בא לשאול אומרים לו הוי פקח ושתוק. ואל תגלה לחברך שפרעת בשבילו מאומה. וכשיגיע תור התשלומין. יקבל הגוי משמעון הלוקח כל הדמים שפסק משלם ויתנם לראובן. ובזה האופן יוכל לעשות אם ראובן בטוח בהגוי (ושמעון לא מצי לאשתעויי דינא בהדיה דגוי וק"ל):
493
תצ״דתשלו' ביאור סעיפי דין פורע חובו של חברו מדעתו ושלא מדעתו
אבל מיניה דשמעון גופיה לא מצי מפיק דאפי' אי תימא דפורע חובו של חברו צריך לשלם. ולא כדכתבינן מעיקרא. מיהת לא מיבעי ליה לשלומי. אלא כשיעור זוזי דיהיב לגוי. דההוא טופיינא במאי קני ליה ראובן. ואפי' בגוף הקרן אין לו שום זכייה. וכשירצה הלה משחק בו אי ראובן קציית דינא דישראל. דהני מילי נינהו. ולא מיקנו כלל. ואפילו מטבע בעין בפקדון אינו נקנה בחליפין. כ"ש הלואה דבעל פה במאי אקנייה הגוי הב"ח לראובן. וזה פשוט מאד. (ואף כשת"ל בפורע חובו של חברו חוזר וגובה ממנו לפי שהצילו מן ההפסד ודאי שאינו רשאי ליקח ממנו יותר ממה שנתן בעבורו) והשתא דקעבד שמעון לפנים משורת הדין. לא גרע. דאע"ג דמדעתיה יהיב ליה. דינא הוא דמעכב עליה דלא לשקול טפי ממאי דיהיב איהו לגוי. ועל כן זה שזכרנו למעלה מפורע חובו של חברו. לא נצרכא אלא לרווחא דמילתא ולהתלמד במקום אחר שכך הוא באמת. ולא שאנו צריכים לכך בנ"ד שאפילו לא כך היה ויתחייב שמעון לפרוע מטעם זה. מ"מ לא קנה ראובן המותר כי במה זכה בו אפי' היה בשטר אם לא קנאו. וכ"ש שבאמת יש כאן גם משום פורע חובו של חברו. שלא כדין דקי"ל דפטור וכן הלכה רווחת:
אבל מיניה דשמעון גופיה לא מצי מפיק דאפי' אי תימא דפורע חובו של חברו צריך לשלם. ולא כדכתבינן מעיקרא. מיהת לא מיבעי ליה לשלומי. אלא כשיעור זוזי דיהיב לגוי. דההוא טופיינא במאי קני ליה ראובן. ואפי' בגוף הקרן אין לו שום זכייה. וכשירצה הלה משחק בו אי ראובן קציית דינא דישראל. דהני מילי נינהו. ולא מיקנו כלל. ואפילו מטבע בעין בפקדון אינו נקנה בחליפין. כ"ש הלואה דבעל פה במאי אקנייה הגוי הב"ח לראובן. וזה פשוט מאד. (ואף כשת"ל בפורע חובו של חברו חוזר וגובה ממנו לפי שהצילו מן ההפסד ודאי שאינו רשאי ליקח ממנו יותר ממה שנתן בעבורו) והשתא דקעבד שמעון לפנים משורת הדין. לא גרע. דאע"ג דמדעתיה יהיב ליה. דינא הוא דמעכב עליה דלא לשקול טפי ממאי דיהיב איהו לגוי. ועל כן זה שזכרנו למעלה מפורע חובו של חברו. לא נצרכא אלא לרווחא דמילתא ולהתלמד במקום אחר שכך הוא באמת. ולא שאנו צריכים לכך בנ"ד שאפילו לא כך היה ויתחייב שמעון לפרוע מטעם זה. מ"מ לא קנה ראובן המותר כי במה זכה בו אפי' היה בשטר אם לא קנאו. וכ"ש שבאמת יש כאן גם משום פורע חובו של חברו. שלא כדין דקי"ל דפטור וכן הלכה רווחת:
494
תצ״הוהסרת כל ספק ופקפוק
וכיון שאין החוב שבע"פ חוב גמור אצל הגוי לענין שיוכל למוכרו. דמלוה ע"פ במאי קני ליה ראובן. ואף ע"ג דהפקעת הלואה דגוי כה"ג אסירא. מ"מ אי הוה ליה זוזי לשמעון למיהב לאלתר הוי שקיל מניה בציר מהכי. אשתכח דמאי דיהיב הך בגיניה הדר הויא לה הלוואה גביה. לא שנא עשה כן שלא מדעתו או מדעתו כדכתיבנא. ומה דשקיל מניה טפי. הוי ליה ריביתא בודאי. ואפי' הבטיחו שמעון לראובן לפרוע לו הכל. משום דהא דטפי ליה שכר הלוואתו הוא. ואפי' מדעת שניהן אסורין. (איברא מגרע גרע דהשתא שלוחו הוי) דאגר נטר ברור הוא. בהלוואה גמורה. על כן אין היתר כי אם על ידי מכירת השטר כהלכתו. דקנייה לשטרא וזכי בההוא טופיינא מדינא:
וכיון שאין החוב שבע"פ חוב גמור אצל הגוי לענין שיוכל למוכרו. דמלוה ע"פ במאי קני ליה ראובן. ואף ע"ג דהפקעת הלואה דגוי כה"ג אסירא. מ"מ אי הוה ליה זוזי לשמעון למיהב לאלתר הוי שקיל מניה בציר מהכי. אשתכח דמאי דיהיב הך בגיניה הדר הויא לה הלוואה גביה. לא שנא עשה כן שלא מדעתו או מדעתו כדכתיבנא. ומה דשקיל מניה טפי. הוי ליה ריביתא בודאי. ואפי' הבטיחו שמעון לראובן לפרוע לו הכל. משום דהא דטפי ליה שכר הלוואתו הוא. ואפי' מדעת שניהן אסורין. (איברא מגרע גרע דהשתא שלוחו הוי) דאגר נטר ברור הוא. בהלוואה גמורה. על כן אין היתר כי אם על ידי מכירת השטר כהלכתו. דקנייה לשטרא וזכי בההוא טופיינא מדינא:
495
תצ״ווא"ל אם כן כי תפיס שטרא נמי. דהא שמעינן לרבותינו האחרונים ז"ל דסמכו לפסוק בלוקח שט"ח שעל ישראל ביד גוי בפחות. שאין גובין בו כלל. לפי שיכול לומר הייתי מפייס לגוי על זמנים רחוקים. ההוא בנתקלקל החוב לגמרי איירי. שאינו שוה כלום שכבר נתייאש ממנו הגוי. כגון אלו הבעלי פלטות והשרידים אשר שרדו אל ערי המבצר ולקחו להם רשות שררה אחרת מקום שאין יד המלוה שולטת שם בדיניהם. או בענין שהעני הלוה ונתייאש ממנו הגוי ולא תבעו (דכל כי האי שטרא חספא בעלמא הוא) שזה הקונה מיד הגוי מזיק בידים הוא. ומשום קנסא נגעו בה. אבל אם הוא בענין שהב"ח לא נשבר ולא ברח אל העבר. שהחוב לא נתקלקל ושוה דמיו. אע"פ שזה נתן בעדו רק דבר מועט. נקנה לו השט"ח שאין אונאה לשטרות. וגובה בו כל הכתוב בו. ובלבד שקנה כדינו במכירה גמורה. ואף כתיבה בקנין כדידן אינו צריך. רק כפי הנהוג בדינא דמלכותא. דבכתיבה (על שמו של הקונה) לחוד קני כל שיעבודיה. לאפוקי אי לא אקני ליה גוף השטר לגמרי. דמצי אמר לאו בע"ד דידך אנא. אבל בקונה כהלכתו. אין ספק שקנאו ישראל ונשתעבד הב"ח להלוקח. כל שלא פקע כחו של הגוי מישראל הלוה ודוק. כל זה נ"ל ברור מאד:
496
תצ״זביאור דין שנים שקנו סחורה ביחד בע"פ או בכתב לענין ערבו' ולנדון שלנו
ולכן אני אומר בנ"ד אם שט"ח היה שקנאו ראובן כדין. גובהו משלם משמעון שחייב על כרחו לפרוע לו כסך חוב הכתוב בו. משא"כ אם חוב ע"פ הוא. אי בעי האי לא משלם ליה מידי. וכי משלם נמי לא לשקול מיניה איהו בע"כ. אלא כמה דיהיב לגוי. טפי לא. ואם מדעת שמעון עשה ראובן שפרע לגוי בעבורו. יש בדבר להקל ולהחמיר. חומרא לתובע שהרי נעשה בזה הלואה גמורה אצלו. וריבית גמור הוא מה שנוטל ממנו יותר ממה שנתן לגוי. ואפילו שמעון רוצה בכך אסור מן הדין. קולא לתובע ויפה כחו של ראובן בזה שעכשיו הקרן שלו בטוח דעל שמעון הדר בודאי. ולא מצי אשתמוטי מניה. ולא זו בלבד אלא אפילו נעשו בפירוש ערבים זה לזה (וכגון שנים שלוו או קנו ביחד באשראי מישראל. דקיי"ל שהן אחראין זה לזה. ומשתעבדי אף בע"פ אי פירשו בהדיא מעיקרא. דה"ל כערב בשעת מתן מעות אי נמי בשטרא. ואפילו בסתמא נמי ער"ס ע"ז) או היכא דדייני אינהו נמי הכי כדינא דידן דמשתעבדי בהדדי אף בסתמא. נמי פשיטא דתו לא מצי היאך לאשתמוטי כלל. ומיבעי ליה לשלומי לחבריה ודאי. דהא מיחייב לסלוקי היזיקיה. (זהו כדעת הטור. ואמנם לדעת הרמב"ם שהובא בסי' ק"ל אפילו בערבות גמור פטור אם שילם הערב שלא מדעתו. (אם לא נעשו ערבים קבלנים) וצ"ע אם אמר אפילו בערב לגוי) ואפ"ה טפי ממאי דיהיב לא מצי למשקל מניה דידיה בהך גוונא דאמרן דהיינו אם בע"פ נתחייבו. מטעמי דלעיל. מיהא אם נכתב עליהן שטר ביחד. והלך אחד ופרע כל החוב בפחות. וקנה השט"ח לעצמו. כה"ג נמי דינא הוא דהדר ומפיק מחבריה כי כשורא לצלמא. כאילו היה מתחייב בשטר בפ"ע כדלעיל. הכי נמי לא שנא. ואע"ג דדינא דגוי דאזל בתר ערבא. וקרובני לומר דאפילו נעשו ערבים קבלנים זה לזה. לא אשתני דינא בהא דוק ודי בזו למבין מדעתו כך נלע"ד. לפום ריהטא דהכין הוא עיקרא דהך מילתא. והדברים מבוארים למאן דעייל ונפק בספרי המחברים ז"ל. ואם כי היה מקום אתי בעז"ה להאריך בקצת פרטים. אלא שאין דנין משא"א כעת לפי דוחק השעה. ואתם העמידו דבר על בוריו ותבררו המקח. תן לחכם ויחכם עוד הודע לצדיק ויוסיף לקח:
ולכן אני אומר בנ"ד אם שט"ח היה שקנאו ראובן כדין. גובהו משלם משמעון שחייב על כרחו לפרוע לו כסך חוב הכתוב בו. משא"כ אם חוב ע"פ הוא. אי בעי האי לא משלם ליה מידי. וכי משלם נמי לא לשקול מיניה איהו בע"כ. אלא כמה דיהיב לגוי. טפי לא. ואם מדעת שמעון עשה ראובן שפרע לגוי בעבורו. יש בדבר להקל ולהחמיר. חומרא לתובע שהרי נעשה בזה הלואה גמורה אצלו. וריבית גמור הוא מה שנוטל ממנו יותר ממה שנתן לגוי. ואפילו שמעון רוצה בכך אסור מן הדין. קולא לתובע ויפה כחו של ראובן בזה שעכשיו הקרן שלו בטוח דעל שמעון הדר בודאי. ולא מצי אשתמוטי מניה. ולא זו בלבד אלא אפילו נעשו בפירוש ערבים זה לזה (וכגון שנים שלוו או קנו ביחד באשראי מישראל. דקיי"ל שהן אחראין זה לזה. ומשתעבדי אף בע"פ אי פירשו בהדיא מעיקרא. דה"ל כערב בשעת מתן מעות אי נמי בשטרא. ואפילו בסתמא נמי ער"ס ע"ז) או היכא דדייני אינהו נמי הכי כדינא דידן דמשתעבדי בהדדי אף בסתמא. נמי פשיטא דתו לא מצי היאך לאשתמוטי כלל. ומיבעי ליה לשלומי לחבריה ודאי. דהא מיחייב לסלוקי היזיקיה. (זהו כדעת הטור. ואמנם לדעת הרמב"ם שהובא בסי' ק"ל אפילו בערבות גמור פטור אם שילם הערב שלא מדעתו. (אם לא נעשו ערבים קבלנים) וצ"ע אם אמר אפילו בערב לגוי) ואפ"ה טפי ממאי דיהיב לא מצי למשקל מניה דידיה בהך גוונא דאמרן דהיינו אם בע"פ נתחייבו. מטעמי דלעיל. מיהא אם נכתב עליהן שטר ביחד. והלך אחד ופרע כל החוב בפחות. וקנה השט"ח לעצמו. כה"ג נמי דינא הוא דהדר ומפיק מחבריה כי כשורא לצלמא. כאילו היה מתחייב בשטר בפ"ע כדלעיל. הכי נמי לא שנא. ואע"ג דדינא דגוי דאזל בתר ערבא. וקרובני לומר דאפילו נעשו ערבים קבלנים זה לזה. לא אשתני דינא בהא דוק ודי בזו למבין מדעתו כך נלע"ד. לפום ריהטא דהכין הוא עיקרא דהך מילתא. והדברים מבוארים למאן דעייל ונפק בספרי המחברים ז"ל. ואם כי היה מקום אתי בעז"ה להאריך בקצת פרטים. אלא שאין דנין משא"א כעת לפי דוחק השעה. ואתם העמידו דבר על בוריו ותבררו המקח. תן לחכם ויחכם עוד הודע לצדיק ויוסיף לקח:
497
תצ״חלטעום קוד' קריאת הלל
ואם נמצא בספר לאסור הטעימה קודם ההלל. זו לא שמענו אבל גדולה מזו ידענו שאפילו בתפילה דחמירא לא קיי"ל כריב"ל. ומותר לטעום אפילו הגיע שעת המנחה כדאיפסיקא הילכתא מרבוותא. ואף בתפלת השחר דחמירא טובא. דאית בה נמי משום לתא דלא תאכלו על הדם. משמע דלטעימה לא חיישינן. לא מיבעיא מיא דשרו לכתחלה. אלא אפילו הטעימה נראה דלית בה קפידא כולי האי. כדפסקינן במטעמת דאינה צריכה ברכה כו' ואינו אלא ממדת חסידות ליזהר בה. ודבר ראוי והגון הוא לאדם הבריא: ותו אטו מי גרעא מהא דקיי"ל מותר אפילו לאכול בין תפילה של שחר למוסף. ואע"ג דמשמע קצת שהיו נוהגין גם בזמן חכמי התלמוד להסמיך תפלת מוספין לשל שחרית. כדמוכח מההיא דשכח ולא הזכיר של ר"ח בשחרית אין מחזירין אותו שתפלת המוספין לפניו: יעויין שם ברא"ש. אמנם אינו מוכרח לדעת שאר פוסקים ע"ס קכ"ו:
ואם נמצא בספר לאסור הטעימה קודם ההלל. זו לא שמענו אבל גדולה מזו ידענו שאפילו בתפילה דחמירא לא קיי"ל כריב"ל. ומותר לטעום אפילו הגיע שעת המנחה כדאיפסיקא הילכתא מרבוותא. ואף בתפלת השחר דחמירא טובא. דאית בה נמי משום לתא דלא תאכלו על הדם. משמע דלטעימה לא חיישינן. לא מיבעיא מיא דשרו לכתחלה. אלא אפילו הטעימה נראה דלית בה קפידא כולי האי. כדפסקינן במטעמת דאינה צריכה ברכה כו' ואינו אלא ממדת חסידות ליזהר בה. ודבר ראוי והגון הוא לאדם הבריא: ותו אטו מי גרעא מהא דקיי"ל מותר אפילו לאכול בין תפילה של שחר למוסף. ואע"ג דמשמע קצת שהיו נוהגין גם בזמן חכמי התלמוד להסמיך תפלת מוספין לשל שחרית. כדמוכח מההיא דשכח ולא הזכיר של ר"ח בשחרית אין מחזירין אותו שתפלת המוספין לפניו: יעויין שם ברא"ש. אמנם אינו מוכרח לדעת שאר פוסקים ע"ס קכ"ו:
498
תצ״טיש פנים לכאן ולכאן
אלא שיש לי לדון קצת להעדיף מעט כח ההלל יתר על תפלת המוספין לענין זה. ומנא אמינא לה מההיא דתנן התם הראשון מקרא את ההלל. דמצותו לאקדומיה בתפלת השחר. ושמע מנה דהלל מישך שייך בתפלת שחרית ולא למוסף. ונידון כמוה. דכי היכי דמקמי ת"ה אסור. אי אכילה אי טעימה למ"ד הכי נמי קמי הלל דכי הדדי נינהו ולא סליק ענינא דת"ה עד לבתר הלילא. ועמ"ש בס"ד בלח"ש במשנה זו במהדורא (וכבר נדפס בשמי בתחלת פירוש המשניות להרא"ש) ושוב מצאתי ראיתי עוד קצת סעד לדברי הללו ממ"ש המפרשים בענין שם הפטרה. שנקרא כן לפי שבה מסתלקים מתפלת יוצר: ובס' תיקון יששכר ביאר עוד שהוראתו היא לפי שעד עתה היו אסורים אפילו בטעימה. עד שיגמרו תפלת יוצר ויסיימו ההפטרה. שאז נפטרין לבתיהם אם ירצו. הרי שדעתם ז"ל לאסור הטעימה אפילו עד אחר גמר קריאת ההפטרה. כ"ש שאינו נכון לפני קריאת ההלל הקודמת לה אלא שכבר אמרתי שגם בתפלת שחרית אין איסור הטעימה ברור. שלדעתי אינו אלא מדת חסידות בלבד:
אלא שיש לי לדון קצת להעדיף מעט כח ההלל יתר על תפלת המוספין לענין זה. ומנא אמינא לה מההיא דתנן התם הראשון מקרא את ההלל. דמצותו לאקדומיה בתפלת השחר. ושמע מנה דהלל מישך שייך בתפלת שחרית ולא למוסף. ונידון כמוה. דכי היכי דמקמי ת"ה אסור. אי אכילה אי טעימה למ"ד הכי נמי קמי הלל דכי הדדי נינהו ולא סליק ענינא דת"ה עד לבתר הלילא. ועמ"ש בס"ד בלח"ש במשנה זו במהדורא (וכבר נדפס בשמי בתחלת פירוש המשניות להרא"ש) ושוב מצאתי ראיתי עוד קצת סעד לדברי הללו ממ"ש המפרשים בענין שם הפטרה. שנקרא כן לפי שבה מסתלקים מתפלת יוצר: ובס' תיקון יששכר ביאר עוד שהוראתו היא לפי שעד עתה היו אסורים אפילו בטעימה. עד שיגמרו תפלת יוצר ויסיימו ההפטרה. שאז נפטרין לבתיהם אם ירצו. הרי שדעתם ז"ל לאסור הטעימה אפילו עד אחר גמר קריאת ההפטרה. כ"ש שאינו נכון לפני קריאת ההלל הקודמת לה אלא שכבר אמרתי שגם בתפלת שחרית אין איסור הטעימה ברור. שלדעתי אינו אלא מדת חסידות בלבד:
499
500ומסתברא דבתר תפלת שחרית גריר' משתי ראיות טובות
מכל מקום כיוצא בה שמענו. שבכל המצות זריזין מקדימין. ואנקוט חדא וחדת היא דלא אידכרא בתלמודין בהדיא. ושמעינן לבש"ע דחייש לה היינו בקריאת שמו"ת שמצוה לגמור קודם אכילה. וגם טעימה במשמע המניעה. דטעמא משום זריזות הוא. ואם אפילו בקריאת שמו"ת איכא למיחש מיהא למצוה. ק"ו להלל מעתה שהוא מצוה גמורה. ולדעת קצת עשה דתורה נמי הוי. וזמנו קבוע ודוק. על כן נכון הדבר ליזהר אפילו מטעימה. היכי דאפשר. ופשוט שכל זה אינו אלא למי שיוכל לעשות כן: אבל מאן דחליש לביה ולא מצי לאמתוני. אפילו חסידות ליכא. וגבי תפלה נמי. ואדרבה הכי עדיף: אי לא מייתבא דעתיה בלא"ה. כי היכא דיהא לבו שלם ודעתו מיושבת עליו בתפלתו וקריאתו. והדברים ברורים. פשוטים ומבוארים ומסורים ללב נכון:
מכל מקום כיוצא בה שמענו. שבכל המצות זריזין מקדימין. ואנקוט חדא וחדת היא דלא אידכרא בתלמודין בהדיא. ושמעינן לבש"ע דחייש לה היינו בקריאת שמו"ת שמצוה לגמור קודם אכילה. וגם טעימה במשמע המניעה. דטעמא משום זריזות הוא. ואם אפילו בקריאת שמו"ת איכא למיחש מיהא למצוה. ק"ו להלל מעתה שהוא מצוה גמורה. ולדעת קצת עשה דתורה נמי הוי. וזמנו קבוע ודוק. על כן נכון הדבר ליזהר אפילו מטעימה. היכי דאפשר. ופשוט שכל זה אינו אלא למי שיוכל לעשות כן: אבל מאן דחליש לביה ולא מצי לאמתוני. אפילו חסידות ליכא. וגבי תפלה נמי. ואדרבה הכי עדיף: אי לא מייתבא דעתיה בלא"ה. כי היכא דיהא לבו שלם ודעתו מיושבת עליו בתפלתו וקריאתו. והדברים ברורים. פשוטים ומבוארים ומסורים ללב נכון:
500
501דין פירוש שעות שזכרו חז"ל לענין זמן ק"ש ותפל' מבוא' אצלנו יפה בעז"ה בחבו' לח"ש ובמו"ק עטא"ח דלא כשטת הר"מ ז"ל
ולענין שעות זמניות במ"ש מהרי"א שיש ליזהר בחורף למהר לקרות ק"ש. פשוט שכוונתו ברורה מאד ור"ל שזמנו קצר מן רביע יום הקיץ. וצריך למהר לקרות ולא להמתין ג' או ד' שעות מהשוות אחר שהאיר היום. כדרך שעושה בקיץ וכמ"ש מעכ"ת. וכתב הוא ז"ל כן לאפוקי ממאן דס"ל בשעות שוות משערינן. שלפ"ז יוכל להמתין בחורף ג' שעות כמו בקיץ. והדיבור בזה אך למותר. ואולם מצד השכיבה והקימה שזכר מעכ"ת. היא היא מין הטענה. שטענתי על דעה זו דשעות זמניות בספרי אשר חנני ה' לכתוב קצת ביאורים וחידושים במשניות. וטרם הולדו קראתי שמו לחם שמים. הש"ית בחסדו יזכני להוציאו לאורה ולבאר כל הש"ס בלי שגיאה. שם במסכת ברכות השיבותי ידי על הדעת ההוא בענין השעות באריכות. והבאתי את השלישית דעת מכרעת ע"פ הזוהר. והיא סברא תלמודית בפירוש השעות. נלאתי להעתיק דברים ככתבן (יע"ש וכמ"ש בס"ד בחיבור מו"ק בהל' ק"ש ופסח) ודי בזה לע"ע שא"א כלל להאריך. כבר רמזתי להם שזה איזה ימים הייתי חש בראשי ואיברי כבידין עלי. קלני מזרועי. אני עני וכואב ישועת אלהים תשגבני. ותושיעני ימין ה' לרפאני. ולהחלימני. לתורתו ולעבודתו ית' לקיימני. ובגלל זה נתרשלו ידי לכתוב כל האגרת לבדי כו'. גם לא יכולתי להעביר עיוני על הדברי' הנ"ל שכתבתי ברהיטא בו ביום שקבלתי כתבם. ואינני סומך על דעתי אולי משגה הוא חלילה. כי שגיאות מי יבין. על כן אמרתי אגלה אזנו. שאי אפשר כעת להטיב העיון כחפצי. ואם יהיה השם עמדי אתיאל ואוכל לשנות פרק זה בעיון. אעבור על דברי בדיוק. יותירכם ה' לטובה. כנפשכם הנדיבה. ונפש אוהבם נדבה. יעב"ץ ס"ט:
ולענין שעות זמניות במ"ש מהרי"א שיש ליזהר בחורף למהר לקרות ק"ש. פשוט שכוונתו ברורה מאד ור"ל שזמנו קצר מן רביע יום הקיץ. וצריך למהר לקרות ולא להמתין ג' או ד' שעות מהשוות אחר שהאיר היום. כדרך שעושה בקיץ וכמ"ש מעכ"ת. וכתב הוא ז"ל כן לאפוקי ממאן דס"ל בשעות שוות משערינן. שלפ"ז יוכל להמתין בחורף ג' שעות כמו בקיץ. והדיבור בזה אך למותר. ואולם מצד השכיבה והקימה שזכר מעכ"ת. היא היא מין הטענה. שטענתי על דעה זו דשעות זמניות בספרי אשר חנני ה' לכתוב קצת ביאורים וחידושים במשניות. וטרם הולדו קראתי שמו לחם שמים. הש"ית בחסדו יזכני להוציאו לאורה ולבאר כל הש"ס בלי שגיאה. שם במסכת ברכות השיבותי ידי על הדעת ההוא בענין השעות באריכות. והבאתי את השלישית דעת מכרעת ע"פ הזוהר. והיא סברא תלמודית בפירוש השעות. נלאתי להעתיק דברים ככתבן (יע"ש וכמ"ש בס"ד בחיבור מו"ק בהל' ק"ש ופסח) ודי בזה לע"ע שא"א כלל להאריך. כבר רמזתי להם שזה איזה ימים הייתי חש בראשי ואיברי כבידין עלי. קלני מזרועי. אני עני וכואב ישועת אלהים תשגבני. ותושיעני ימין ה' לרפאני. ולהחלימני. לתורתו ולעבודתו ית' לקיימני. ובגלל זה נתרשלו ידי לכתוב כל האגרת לבדי כו'. גם לא יכולתי להעביר עיוני על הדברי' הנ"ל שכתבתי ברהיטא בו ביום שקבלתי כתבם. ואינני סומך על דעתי אולי משגה הוא חלילה. כי שגיאות מי יבין. על כן אמרתי אגלה אזנו. שאי אפשר כעת להטיב העיון כחפצי. ואם יהיה השם עמדי אתיאל ואוכל לשנות פרק זה בעיון. אעבור על דברי בדיוק. יותירכם ה' לטובה. כנפשכם הנדיבה. ונפש אוהבם נדבה. יעב"ץ ס"ט:
501
502געטינגן ט"ו שבט תצ"ז לפ"ק
502
503שלום וישע רב לרב ספרא וטוביינא דחכימא. שכלו צח ונקי כמרגניתא דלית ביה טימא. נחל נובע מקור חכמה. ה"ה הרב הגאון הגדול החכם ושלם במדות ומעלות נשלמו סיבותיו ולא חסרו מאומה כסה פני שמים הוד תורתו יפה כלבנה ברה כחמה. סיני ועוקר הרים ומשוה למישור העקוב המופלא ומופלג כש"ת כמהור"ר יעקב יצ"ו נ"י ע"ה פ"ה.
503
504הנה לא אכלא שפתי מהעריך לפני אמ"ו קורותי. מעת הטעו אותי משלחת מלאכי רעים. וטלטלוני טלטלה גבר בדרך לא יסכון בה והייתי משוט בארץ ומתהלך שולל מגודל העצבון המושג לי. עודני בתוך הגולה וה' שלח למחיה לפני את הקצין ר' אליה מאדינבורג ואסף אותי הביתה אז רפתה רוחי הקשה ממני. ונטיתי אהלי אצל משכנות הרועים ולשמוע שריקות העדרים המהגים במלאכת הגיון. והייתי מאסף לכל החכמות הצריכות שישקיפו עליהם השלמים ואי אפשר זולתם. והאספסוף אשר בקרבי התאוו תאוה לשקוד על דלתי חכמות הרפואה. ואעתק משם ללכת מאופן אל אופן לעומת הרופאים אשר בכאן. והנה הקרה ה' לפני דבר גדול ודבר קשה ממני להתיר ספקו. ולא נשאני לבי לחקות מכתב אל אדוני מ"ו להכביד עליו במילין עם היות מדי עברי דרך גבולו אהי שעשוע בעיניו אולי בצוק העתי' נמוחה ונתכה האהבה מה שקפא ברעיוניו. ועתה גלה את אזני בן הק' ראה כי ניחא לי' למר לשמוע מלתי על כן מצאתי את לבי להציע לפניו שאלתי:
504
505וזה החלי הלא ידעתם כל מי שערב לבו לגשת ולקרב אל מלאכת הרפואה צריך ללמוד חכמת הניתוח. ופעמים בשבת ממיתים את הכלב אם אין מת נכרי מוכן לפניהם. ומראין את הסכיני' המיוחדים לכך לערוך לפניהם הפשט ונתוח כדי להתלמד ועתה יודיעני כדת מה לעשות. ואדין לפניו בקרקע כתלמיד היושב לפני רבו. אודת הסכינין לטלטל לצורך תשמישן לא מבעיא לי דזה תלוי אם מותר לחתוך אבר אבר אם לא וגם את המת אשר יחצון לטלטל נראה לי דשרי לא יהא אלא כלי מבט הנקרא אצטרלאביום דשרי להסיע ממקום למקום. ואי משום מוקצה מחמת מיאוס כבר איפסקה בש"ע כר"ש דשרי ואי משו' בעלי חיים שמתו דאיכא לחד מ"ד במ' ביצה דמודה ר"ש. הלא הובא במגן אברהם סי' ש"ח סעיף ק' נ"ה בשר עכו"ם שנשחטה היום שרי לטלטל דאין הכנה לעכו"ם ע"כ. ונראה לי ראיה מתוספת דביצה דף ז' בדבור המתחיל השתא מוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים וכו' ותימא היכא הוה מוכן לאדם דהא לא מצי שחיט לה בין השמשות דילמא שבת הוא ע"כ. מאי מקשה תו' דלמא איירי בבהמת נכרי דמצי שחיט לה אלא ודאי דאי איירי בדנכרי לא הוה פליג ר' יהודא בסיפ' באמרו אם לא היתה נבילה מע"ש אסורה לפי שאינה מן המוכן דבשל עכום אינה צריך הכנה וק"ל. וגם מת נכרי נראה לי דשרי לטלטל דמה לי נכרי ומה לי כלב ומה שחמיר לן מית דידן שתי תשובו' בדבר חדא דמת ישראל אסור בהנאה משא"כ מת נכרי כמו שחולק בן המחבר תשובת צ"צ על אביו. ויפה כח הבן מכח האב. מדמשבח קודש' בריך הוא בישראל שנותנין שונאיהן לקבור' אחרי שקיימא לן כל האסורין בהנאה צריכין קבורה ולא אמרה תורה שלח לתקלה. ועוד כבר יהיב טעמא לשבח הלבוש כי מת גופא ניחא לי' דלא לחלל שבת עבורו ולא צריך האי טעמא במת נכרי. ובזה הותר הספק מה שמקשה הט"ז גבי מוקצה ק"ל כר"ש להיתרא וגבי מת אסור לזוז בו אבר. ואף לנתוח אבר אבר נמי שרי ומשנה ערוכה היא מחתכין את הנבלה לפני הכלבים. ואין לחלק במקום מצוה שאני. דמחתכין בתלוש אף בדליכא מצוה. מדפריך בגמרא דשבת דף קמ"ו על הא דר' אושיעא מחלק בין דרוסות למפורדות מיתבי רשב"ג אומר מביא אדם את החבית של יין ומתיז את ראשה בסייף ומניחה לפני האורחים ואינו חושש. ומשני הא ר' נחמי' והא רבנן. מאי דוחקא לאוקמי חדא כר' נחמי' וחדא כרבנן לוקמי תרוייהו כרבנן וההיא דרשב"ג במקום מצוה ולהכי נקטי לפני האורחים וגם מאי דפריך בתר הכי תניא חדא מתיר מפקיע וחותך ותניא אידך מתיר אבל לא מפקיע וחותך. ומאי פריך דילמא במקום מצוה שאני. אלא על כרחך חיתוך בתלוש ליכא אף שלא במקום מצוה ור' נחמיה לא פליג כי אם לטלטל הסכין דאין כלי ניטל אלא לצורך תשמישו המיוחד וכבר איפסקא הילכתא בגמרא כר' אושיעא דמיקל בחיתוך ולא מתקנא ואם יתחמץ לבב אנוש הלא גמרא ערוכה בשבת דף ע"ז האי מאן דסלית סילתא חיוב משום טוחן ואי קפיד אמשחתא חייב משום מחתך הרי שלך לפניך דחיתוך בתלוש נמי איכא ובקפדא תליא מלתא והנה בחכמת הניתוח איכא קפידא דבא לאמן את ידו לבלתי נטות ימין או שמאל פנים ואחור. ואולם אף דא לא תברא דאין זו מן המדה ואמשחתא. דאי לא תימא הכי מאי מקשה בגמרא דעירכין דף ז' מהא דאמר שמואל היושבת על המשבר ומתה מביאין סכין וקורעין את כריסה בשבת להוציא הוולד מתוכה. ופריך פשיטא מאי קא עביד ופי' רש"י ז"ל מחתך בבשר הוא ולאו מידי קא עביד ע"כ. וכי כולא עלמא גמירא כשמואל דבקי בהטי' שלא לחתוך ולדה עמה והוה כמאן דקפיד אמשחתא וחייב משום מחתך. על כרחך צ"ל דאינו חייב משום מחתך כי אם החושש אשיעור קוטן וגודל ומאן דקפיד קפדינן בהדי'. וגם מוכח מתוס' דשבת דף ע"ה בדבור המתחיל המסתת את האבן חייב משום מכה בפטיש. ומקשה ולחשוב נמי מחתך. ומשני באבני גזית עסקינן ואינו צריך אלא לציור. מוכח נמי דלא שייך אמשחתא אלא במקטין דבר ממה שהיה קודם לכן להעמיד על שיעורו דאם לא כן הדרא קושית התוס' לדוכתא דהא בציור נמי איכא קפידא שלא להאריך במקום שראוי לקצר או לקצר במקום שראוי להאריך ודו"ק. מה שהדם יוצא בחתיכת אברים לאחר מיתה ליכא שום צד איסור בזה אי דם מיפקד פקיד שרי ואי חבורה מיחבר אין חבורה לאחר מיתה. אך לפעמים הכלב אחר מיתתו עדין איבריו מפרכסין ועורקיו דופקין נ"ל שאסור לחתוך. דאית' בגמר' דערכין דף ז' ולד דפרכוס לא יהא אלא כזנב הלטאה דמפרכס אף שאין רוח חיים בקרבו והנה ההפך יורה ביורה דעה סימן כ"ז כל זמן שהבהמה מפרכסת אסורה משום אבר מן החי. וצ"ל דספוקי מספקא לן ואזלינן הכא לחומרא ובההיא דערכין לא מפקינן ממונא מספיקא. והנני יושב על המשמר ומצפה להתעדן בתשובתו ולהנות מאור תורתו. ובזה אצא ואחוי קידה לעומתו ואומר האל יפליא למענהו שנים רבות יחייהו ובריא אולם יעמידהו ועל במתי עב ההצלחות יעליהו. כה דברי השוקד על דלתי חכמת הרפואה שם הצעיר בנימן וואלף גינצבורג:
505
506תשובה
506
507בעזה"י ער"ח אדר תצז"ל אלטונא.
507
508אקרא לשלום. לאהו' המשכיל התורני גזרת שפי"ר ויהלום. אוהב החכמות לעשות מהם אוצר בלום. מלמד ידיו לקר"ב איש ולב עמוק ובמלחמת יסודות המורכב להטיל שלום. כהר"ר בנימן וואלף יצ"ו. ה' אתו את הברכה ולא יחסר מכל אושר אמיתי כלום:
508
509נמצאו דבריך ואוכלם. ויהי דברך לי לששון ולשמחת לבבי. בראותי שלא נשענת על המק"ל המגיד חדשות כאשר יחלום החולם. ואלי קראת להצילך מפח מוקש. ברוך ה' אשר שלחך לקראתי. ברוך תהיה לשמים אשר זיכיתני במצוה על זאת תודות אשלם. והנה תשובת שאלתך לא נפלאת ולא רחוקה היא. וכל הצדדים שצידדת להקל סרו מהר וכלין מאליהן ספו תמו כרגע הייתי יכול לומר כלם. אולם מאשר יקרת בעיני נכבדת ואני אהבתיך אף כי אהבת זרים. ואמרת אחריהם אלך וגו'. (בכונה רמזתי לו שפיל לסיפא דקרא. באשר הוא היה הנטפל לעוברי עברה משלחת מלאכי רעים הידועים. שהונו לרבים ובדו מלבם גזרה קשה לק"ק מינסק בשקר. שנלכדו על ידי למכתב עלייהו תברא. ונתגלה חרפתם בקהל רב בידיעה ברורה. עם שלא יכולתי להוציא חיל בלעו מבטנם. ונמלטו בסבת עד המסייע הלז חוטא נשכר טהר גברא בטהר השכירה. להנאת עצמו דורש דמים וארח לחברה. חבר כהנים חמסנים דמיקרו ועבדי לאחזוקי שיקרייהו משכוה גברי לגברא): ידעתי בני הרבה ילדות עושה הרבה שכני' וחברים רעים עושים וגדול כח השוחד. ולא עצרת כח ללחום את מושל באדם ההמוני. המענה את הכל לסור אל משמעתו ולעבוד עבודתו כי רבה. אבל איני מהרהר אחריך שנתחרטת על אותו עון שנטפלת לעוברי עבירה להחזיק ידי עושי עולה ובודאי עשית תשובה. על כן לא סרה כל עיקר האהבה ביחוד עכשיו כי ראיתיך מודה על האמת חזרה למקומה החבה. כי הילדות והשחרות הבל וסוף סוף זרוק חוטרא לאוירא אעיקרא וקושטא קאי. ואל תתחר עוד במרעים ולא יקנא לבך כי אם ביראת ה' כל היום כאשר קויתי ממך מאז הכרתיך על משמרתי אעמודה ואצפה הן תוחלתי לא נכזבה. לכן עתה באתי על ד"ת אשר שאלתני ואתהלכה ברחבה. עם היות הדבר פשוט מאד לאיסור מכמה טעמים ואופנים שונים. אמרתי להתבשם עמך בהלכה ואשיבך על עקב דבריך בדרך ארוכה וקצרה כאשר יצטרך הדבר לפי תואר הנושא בלבד. ובאופן שאבליע כל לשון כתבך כמעט מלה במלה תוך כתבי. למען תדע ותשכיל ממוצא דבר שהשקפתי על כל מ"ש ולא דחיתי אותך בקש וגבבא. אכן לא אטפל בהעתקת לשונות הגמרא והפוסקים עם ציון מ"מ על כל דבור ודבור כדרך בעלי תשובה. גם לא אאריך במה שאינו צריך רק בשיעור שיספיק למבין. וכדרכי ומנהגי עפ"י הרוב בעזה"י שהמועט מחזיק את המרובה. ולא לטרוח בחנם בדברים נודעים במקומם. ואם באנו לכתוב אין אנו מספיקין. בשגם הילכתא רבתא לשבת בלא"ה. בפרטות דיני המוקצה וסעיפיו הרי הן כהררים התלוין בשערה ורבו מארבה. על כן תנה בני לבך לי וכל דברי הקשיבה:
509
510באור מלאכת אנאטמיע חוששני לה מחיוב ב' חטאות. ולפחות אחת ממנה לא נעדר' מלבד כמה שבותין שנכללין בה
ז"ל שאלתך הלא ידעתם כו' ופעמים בשבת ממיתים את הכלב ומראין את הסכינים המיוחדים לכך לערוך לפניהם הפשט וניתוח כדי להתלמד ועתה יודיעני כדת מה לעשות ע"כ השאל': והנה לפי סגנון לשון זה אם הוא מכוון. תשובתך בצדך ודבר פלא הוא שהוצרכת לשאול דבר כזה. שהרי לפי דבריך יש כאן שני אבות מלאכות המנויין במשנה. הא' הפשט שנשנה בפי' בכלל הט"ל מלאכות והב' ניתוח שהוא בכלל חיתוך השנוי כמו כן. ואע"פ שאינני יודע זה בבירור איך מנהג ניתוח הרופאים מ"מ הרי פיך ענה. ואיני חושב שכתבת כן בלא השגחה ושלא בכוונה. רק על דרך העברה ומליצת הלשון. ביחוד לאיש כמוך העוסק בחכמת הדבור לא יאות לחשוד אותך בכזה. ובאמת כן נראין הדברי' מן הסתם שבאין בודאי לידי הפשט העור ג"כ אם בתחלת הניתוח או בסופו. כדי לעיין יפה בכל הגידין והוורידין והעורקים דופקים ובלתי דופקים עצבים ועצלים קשרים ומיתרים. גם אל זה יביטו לראות נקבי העור וקליפותיהן המכסין אותן כאשר אחשוב. ובוודאי יעיינו כמו כן בחיבורו לבשר ע"י קילופו ואיה מקום השומן והחלב והלחיות שבין עור לבשר לפי חילוף המקומות שבגוף והאיברים. א"כ ודאי יצטרכו לבא למלאכת ההפשט ששיעורו קטן מאוד כדי קמיע. גם שמעתי כשגמרו לנתח מת אדם מחלקין עורו ללומדי הניתוח באשר מחזיקין אותו לסגולה ידועה מכל זה נראה שהאמת כך הוא שאינן נמלטין ממלאכת ההפשט שהוא אב. גם הניתוח אם מקפידין על החיתוך הרי הוא אב מלאכה. ויבואר עוד לפנינו בס"ד באשר נגעת בזה. מעתה לא היה זה צריך אריכות. והתשובה בזה בקצרה שהעושה כן בשבת חייב ב' חטאות או א' לפחות. ואם כבר נכשלת ח"ו כתוב אפנקסך שתביא עכ"פ חטאת שמנה. שמנה ודאי לפייס ג"כ עון המוקצה ועמו כמה איסורין מד"ס שנכללין בענין זה בודאי הגמור. ואילמלא לא היה כאן לגמרי משום לתא דאיסור דאורייתא. כאשר חשבת באמת. ולא עלה על לבך כלל שיהא בו שמץ דבר ממלאכה גמורה. מ"מ היה די ומספיק להתרחק ממנו עד קצה האחרון. ולהחמיר אפילו בספקו. עם שיהא ספק דרבנן בלבד. דשאני שבותין דחמירי וכמה פעמים מצינו שהחמירו בספקן. בפרטות בנדון זה שיש בו כמה שבותין של דבריהם כמ"ש להלן בעזה"י. והוכחתי במ"א שלפעמים חמורים אסורי דרבנן בקיבוצם וחזקים מיינה של תורה. ודוחין איסור תורה מפניהם אף בקום עשה. שלא לעבור על ד"ס כשנקבצו באו ב' או ג' מניעות מדבריהם בענין א'. כי אז נתחזק חבל האיסור אע"פ שאינו אלא מד"ס. ולא במהרה ינתק מפני איסור של תורה א' פשוט. ואין כאן מקום להאריך בזה. מלבד המפורסם וידוע שהשבות כחו גדול לדחות בשב וא"ת שהעמידו דבריהם אף במקום כרת. ומתנין ב"ד לעקור דבר מ"ה שלא לזלזל בגזרותיהם. ע"כ אל יקלו בעיניך וכאשר בודאי ידעת ג"כ כמה חמורים ד"ס בהפלגת עונש העובר. ויותר מהמה בני הזהר וקבע בהם מסמרות. ועשה משמרת למשמרות:
ז"ל שאלתך הלא ידעתם כו' ופעמים בשבת ממיתים את הכלב ומראין את הסכינים המיוחדים לכך לערוך לפניהם הפשט וניתוח כדי להתלמד ועתה יודיעני כדת מה לעשות ע"כ השאל': והנה לפי סגנון לשון זה אם הוא מכוון. תשובתך בצדך ודבר פלא הוא שהוצרכת לשאול דבר כזה. שהרי לפי דבריך יש כאן שני אבות מלאכות המנויין במשנה. הא' הפשט שנשנה בפי' בכלל הט"ל מלאכות והב' ניתוח שהוא בכלל חיתוך השנוי כמו כן. ואע"פ שאינני יודע זה בבירור איך מנהג ניתוח הרופאים מ"מ הרי פיך ענה. ואיני חושב שכתבת כן בלא השגחה ושלא בכוונה. רק על דרך העברה ומליצת הלשון. ביחוד לאיש כמוך העוסק בחכמת הדבור לא יאות לחשוד אותך בכזה. ובאמת כן נראין הדברי' מן הסתם שבאין בודאי לידי הפשט העור ג"כ אם בתחלת הניתוח או בסופו. כדי לעיין יפה בכל הגידין והוורידין והעורקים דופקים ובלתי דופקים עצבים ועצלים קשרים ומיתרים. גם אל זה יביטו לראות נקבי העור וקליפותיהן המכסין אותן כאשר אחשוב. ובוודאי יעיינו כמו כן בחיבורו לבשר ע"י קילופו ואיה מקום השומן והחלב והלחיות שבין עור לבשר לפי חילוף המקומות שבגוף והאיברים. א"כ ודאי יצטרכו לבא למלאכת ההפשט ששיעורו קטן מאוד כדי קמיע. גם שמעתי כשגמרו לנתח מת אדם מחלקין עורו ללומדי הניתוח באשר מחזיקין אותו לסגולה ידועה מכל זה נראה שהאמת כך הוא שאינן נמלטין ממלאכת ההפשט שהוא אב. גם הניתוח אם מקפידין על החיתוך הרי הוא אב מלאכה. ויבואר עוד לפנינו בס"ד באשר נגעת בזה. מעתה לא היה זה צריך אריכות. והתשובה בזה בקצרה שהעושה כן בשבת חייב ב' חטאות או א' לפחות. ואם כבר נכשלת ח"ו כתוב אפנקסך שתביא עכ"פ חטאת שמנה. שמנה ודאי לפייס ג"כ עון המוקצה ועמו כמה איסורין מד"ס שנכללין בענין זה בודאי הגמור. ואילמלא לא היה כאן לגמרי משום לתא דאיסור דאורייתא. כאשר חשבת באמת. ולא עלה על לבך כלל שיהא בו שמץ דבר ממלאכה גמורה. מ"מ היה די ומספיק להתרחק ממנו עד קצה האחרון. ולהחמיר אפילו בספקו. עם שיהא ספק דרבנן בלבד. דשאני שבותין דחמירי וכמה פעמים מצינו שהחמירו בספקן. בפרטות בנדון זה שיש בו כמה שבותין של דבריהם כמ"ש להלן בעזה"י. והוכחתי במ"א שלפעמים חמורים אסורי דרבנן בקיבוצם וחזקים מיינה של תורה. ודוחין איסור תורה מפניהם אף בקום עשה. שלא לעבור על ד"ס כשנקבצו באו ב' או ג' מניעות מדבריהם בענין א'. כי אז נתחזק חבל האיסור אע"פ שאינו אלא מד"ס. ולא במהרה ינתק מפני איסור של תורה א' פשוט. ואין כאן מקום להאריך בזה. מלבד המפורסם וידוע שהשבות כחו גדול לדחות בשב וא"ת שהעמידו דבריהם אף במקום כרת. ומתנין ב"ד לעקור דבר מ"ה שלא לזלזל בגזרותיהם. ע"כ אל יקלו בעיניך וכאשר בודאי ידעת ג"כ כמה חמורים ד"ס בהפלגת עונש העובר. ויותר מהמה בני הזהר וקבע בהם מסמרות. ועשה משמרת למשמרות:
510
511דמיון כוזב של השואל שלא מדעת
עכשיו הריני נזקק לבטל צדדי ההיתר שעלו על דעתך בענין המוקצה. ובאמת כל דבריך אינן אלא תימה ולא אחד בהם שיש בו ממש סעד להתר וסמך נרצה. כתבת ואדון לפניו אודות הסכינים לטלטל לצורך תשמישן לא מבעיא לי דזה תלוי אם מותר לחתוך אבר אבר אם לא. הנה זה תחלת דבר פיך אינו מכוון כלל. הא דפשיטא לך דטלטול הסכינים לצורך תשמישן תלוי באם מותר לחתוך. שסותר הנמשך מוליד א"כ סותר הקודם בהכרח בצורת הקש כזה. (ר"ל בתנאי מתדבק) שאם אין מותר לחתוך אבר ובטל התנאי ביטלת גם המעשה הנדרש. ואסרת לטלטל ג"כ הסכינים. ואף לצורך תשמישן. והרי בכאן טעות כפולה. להחמיר במקום קולא בדבר ברור ונגלה. כי אף אם יאסר החיתוך ההוא. לא נאסר מחמת זה טלטול הסכינים ואפי' שלא לצורך תשמישן. דכי הוויין נמי מלאכתן לאיסור כמו שהוא האמת. מיהא דבר שמלאכתו לאיסור נמי שרי לטלטלו אפילו רק לצורך גופו ומקומו כדקיי"ל. הא בהדיא דשלא לצורך תשמישן נמי מותרין. ולא אחשוב שמקפידין על סכינים הללו כל כך ונדונם כאיזמל דמילה ותער וסכין דשחיטה דמוקצין מחמת חסרון כיס. וגם אתה לא הגדת לנו. על כן לא היה לך לתלות זה בזה בפשיטות. ואם וודאות שלך כך ספקות עאכ"ו. שלא יטעך עינך ח"ו לסמוך על דעת עצמך להקל באיסורין. והריני מעביר דבריך א' לא' כבני מרון. להשיבך כסדר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון:
עכשיו הריני נזקק לבטל צדדי ההיתר שעלו על דעתך בענין המוקצה. ובאמת כל דבריך אינן אלא תימה ולא אחד בהם שיש בו ממש סעד להתר וסמך נרצה. כתבת ואדון לפניו אודות הסכינים לטלטל לצורך תשמישן לא מבעיא לי דזה תלוי אם מותר לחתוך אבר אבר אם לא. הנה זה תחלת דבר פיך אינו מכוון כלל. הא דפשיטא לך דטלטול הסכינים לצורך תשמישן תלוי באם מותר לחתוך. שסותר הנמשך מוליד א"כ סותר הקודם בהכרח בצורת הקש כזה. (ר"ל בתנאי מתדבק) שאם אין מותר לחתוך אבר ובטל התנאי ביטלת גם המעשה הנדרש. ואסרת לטלטל ג"כ הסכינים. ואף לצורך תשמישן. והרי בכאן טעות כפולה. להחמיר במקום קולא בדבר ברור ונגלה. כי אף אם יאסר החיתוך ההוא. לא נאסר מחמת זה טלטול הסכינים ואפי' שלא לצורך תשמישן. דכי הוויין נמי מלאכתן לאיסור כמו שהוא האמת. מיהא דבר שמלאכתו לאיסור נמי שרי לטלטלו אפילו רק לצורך גופו ומקומו כדקיי"ל. הא בהדיא דשלא לצורך תשמישן נמי מותרין. ולא אחשוב שמקפידין על סכינים הללו כל כך ונדונם כאיזמל דמילה ותער וסכין דשחיטה דמוקצין מחמת חסרון כיס. וגם אתה לא הגדת לנו. על כן לא היה לך לתלות זה בזה בפשיטות. ואם וודאות שלך כך ספקות עאכ"ו. שלא יטעך עינך ח"ו לסמוך על דעת עצמך להקל באיסורין. והריני מעביר דבריך א' לא' כבני מרון. להשיבך כסדר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון:
511
512מחזה שוא חזה
אמרת עוד וגם את המת אשר יחצון לטלטל נ"ל דשרי לא יהא אלא כלי מבט אצטרולביום דשרי להסיע ממקום למקום ע"כ: וזה שיבוש במ"כ אין דמיונך עולה יפה. והבטת צר מעון לחזות שוא מתוך האצטרולביא. צא מאסטרולוגין שלך כי מה ענין כלי לדבר שאינו כלי כלל. ואף בזו לדעת הרמב"ם אסור ללמוד ולעיין בו בשבת. אבל לטלטל מיהת. פשיטא דתורת כלי עליו. משא"כ בזה:
אמרת עוד וגם את המת אשר יחצון לטלטל נ"ל דשרי לא יהא אלא כלי מבט אצטרולביום דשרי להסיע ממקום למקום ע"כ: וזה שיבוש במ"כ אין דמיונך עולה יפה. והבטת צר מעון לחזות שוא מתוך האצטרולביא. צא מאסטרולוגין שלך כי מה ענין כלי לדבר שאינו כלי כלל. ואף בזו לדעת הרמב"ם אסור ללמוד ולעיין בו בשבת. אבל לטלטל מיהת. פשיטא דתורת כלי עליו. משא"כ בזה:
512
513ומשמן בשר הכלב המת לטלטול רזה
כתבת עוד ואי משום מוקצה מחמת מיאוס כבר איפסקא בש"ע כר"ש דשרי. בהא נמי אשתבשת. אימר דשמעת לה דמוקצה מחמת מיאוס שרי. אלא בכלי מיאוס כגון נר ישן ועץ של דגים וכיוצא אע"ג דסריין. שרי לטלטולינהו משום דתורת כלי עלייהו. וכן אתה אומר בגרף של רעי מותר בטלטול מטעם זה. ואף שלא לצורך תשמישו ולא לצורך גופו ומקומו. אלא להוציאו מן הבית. ואעפ"כ אסור לעשות גרף של רעי לכתחילה. ומי לא מודה נמי ר"ש במוקצה האסור מחמת גופו כאבנים וצרורות ומת וקליפין וצואה באשפה. וכל מידי דלא חזי ליה ולאו דעתיה עליה. דהני ודאי גריעי מגרוגרות וצימוקים. וזה פשוט מאד דליכא מאן דפליג בכל הני. ואפילו במחובר הנתלש בו ביום אית ליה לר"ש מוקצה. אע"ג דהוה מידי דחזי וקאי לבהמה וחיה ועופות אף בו ביום. אפ"ה הו"ל כדחייה בידים. כמ"ש רש"י וכה"פ בפירוש. ואע"ג דאיכ' למימר דדעתיה עליה ולא אקצייה לגמרי. דהא קיי"ל מעמיד אדם בהמתו על המחובר. כ"ש בדבר שאינו ראוי כלל. וכ"כ בהדיא הרי"ף וש"פ גבי קליפין ועצמות דלר"ש נמי בעינן שיהו ראויין למאכל בהמה. והכי קיי"ל. (וגדולה מזו שמענו אפי' כלים כגון כוס וקער' ועששית לא יזיזם ממקומם אף לר"ש כדאי' בגמר' בהדיא). וכן צואה לא הותרה אלא לפנותה לאשפה מפני כבוד הבריות. והא ודאי לצואה במקומה דמיא. כיון דלכתחלה קעביד שלא לכבוד בריות ולא לאכילה הוא צריך. לפיכך יאסר אף משום מיאוס. וידון אותו חדר כאשפה וכדיר של בהמה (כמו שנחשבת דירתו של נכרי לענין אחר ג"כ) ואסור לישראל לטלטל שם הנבילה ולהזיזה ממקומה וזה ברור:
כתבת עוד ואי משום מוקצה מחמת מיאוס כבר איפסקא בש"ע כר"ש דשרי. בהא נמי אשתבשת. אימר דשמעת לה דמוקצה מחמת מיאוס שרי. אלא בכלי מיאוס כגון נר ישן ועץ של דגים וכיוצא אע"ג דסריין. שרי לטלטולינהו משום דתורת כלי עלייהו. וכן אתה אומר בגרף של רעי מותר בטלטול מטעם זה. ואף שלא לצורך תשמישו ולא לצורך גופו ומקומו. אלא להוציאו מן הבית. ואעפ"כ אסור לעשות גרף של רעי לכתחילה. ומי לא מודה נמי ר"ש במוקצה האסור מחמת גופו כאבנים וצרורות ומת וקליפין וצואה באשפה. וכל מידי דלא חזי ליה ולאו דעתיה עליה. דהני ודאי גריעי מגרוגרות וצימוקים. וזה פשוט מאד דליכא מאן דפליג בכל הני. ואפילו במחובר הנתלש בו ביום אית ליה לר"ש מוקצה. אע"ג דהוה מידי דחזי וקאי לבהמה וחיה ועופות אף בו ביום. אפ"ה הו"ל כדחייה בידים. כמ"ש רש"י וכה"פ בפירוש. ואע"ג דאיכ' למימר דדעתיה עליה ולא אקצייה לגמרי. דהא קיי"ל מעמיד אדם בהמתו על המחובר. כ"ש בדבר שאינו ראוי כלל. וכ"כ בהדיא הרי"ף וש"פ גבי קליפין ועצמות דלר"ש נמי בעינן שיהו ראויין למאכל בהמה. והכי קיי"ל. (וגדולה מזו שמענו אפי' כלים כגון כוס וקער' ועששית לא יזיזם ממקומם אף לר"ש כדאי' בגמר' בהדיא). וכן צואה לא הותרה אלא לפנותה לאשפה מפני כבוד הבריות. והא ודאי לצואה במקומה דמיא. כיון דלכתחלה קעביד שלא לכבוד בריות ולא לאכילה הוא צריך. לפיכך יאסר אף משום מיאוס. וידון אותו חדר כאשפה וכדיר של בהמה (כמו שנחשבת דירתו של נכרי לענין אחר ג"כ) ואסור לישראל לטלטל שם הנבילה ולהזיזה ממקומה וזה ברור:
513
514הוכחת השואל מהתו' למ"ש בירו' דשל גוי א"צ הכן מסייע שאין בו ממש
עוד כתבת ואי משום ב"ח שמתו דאיכא למ"ד דמודה ר"ש. הלא הובא במג"א בשר עכו"ם שנשחטה היום שרי לטלטל דאין הכנה לעכו"ם ע"כ. ונ"ל ראיה כו' מאי מקשה תו' דלמא איירי בבהמת נכרי דמצי שחיט. אלא ודאי דאי בדנכרי לא הוה פליג ר"י כו' דבשל עכו"ם א"צ הכנה עכ"ד. והנה תחלה אשיב להוכחתך מתו' הנ"ל שאין זו ראיה של כלום. ואין זה דיוק לגמרי דילמא בשל נכרי מיירי. דלאו אורחיה דתנא בהכי. וסתמא בכל דוכתא כה"ג בישראל איירי עד שיפרט לך נכרי בפירוש דוק ותשכח. משו"ה לא ניחא להו לתוס' בשינויא דחיקא כי האי. ובלא"ה דעדיפא קמשנו. ולעולם מאן דפליג פליג בהא נמי. ודילמא אפילו מאן דשרי אסר בהא. וכמ"ש באמת בסמוך בעזה"י. בפרט שדבר זה דשל עכו"ם א"צ הכן. אינו ברור כל כך. כי לא נזכר ממנו כלל בתלמודא דידן. וי"ל דלא ס"ל הכי מדלא אשתמיט לאשמועינן כי הא בשום דוכתא. ואדרבה לכאורה איפכא משמע בכמה דוכתי. דהא אסרינן דבר שיש במינו במחובר אף בטלטול וכן במחוסר צידה. כדאי' פא"צ ובפב"מ גבי ליפתא דמחוזא וכן בפמ"ש גבי דיכרי דמברכתא. ועיין גם בב"י סי' ש"ח תדע דלא ברירא כולי האי הך מילתא דהירו'. (וע"ע בסי' תקי"ז ומ"ש שם בחבורי בס"ד) וגם צריך לחלק בודאי בין מוקצה למוקצה דלא בחדא מחיתא מחיתינהו. ולאו לכל מילי דמוקצה איתמר הך כללא דשל גוי א"צ הכן כדבעינן למימר קמן. מיהא לדוחקא ולספיקא לא מחתו נפשייהו תו' דביצה דלא צריכי ליה התם. והא שפיר מתרצי לה בלא"ה בתרי גווני שפירי. אליבא דהלכתא וקושטא דמילתא. ותו דאנא אמינא לפום ריהטא איברא איפכא מסתברא. דשל גוי לא קאי לישראל. אף לדברי הירו' דאין מוקצה בשל גוי. מיהת כי הוי מחוסר מעשה רבה כי האי מודי. ואימא איפכא אפי' את"ל דבשל ישראל לית ליה לת"ק מוקצה ואף בב"ח שמתו לא. משום דדעתיה עלייהו. דחזו לכלבים מיהת לכשימותו. כמ"ש ז"ל דמשו"ה לא אקצינהו לגמרי. משא"כ בשל גוי דלאו דעתיה דישראל עליה כלל. והוקצה מדעת ישראל אפי' דבר שאינו מוקצה אצל ישראל בשלו. כ"ש בהאי גוונא דאפשר איהו גופיה נמי לא הוי דעתיה עליה מאתמול. והשתא הוא דאימליך. לא חשיבא דעת הגוי ומחשבתו לשווייה מוכן לישראל. גם בדבר שהוקצה בין השמשות ולא חזי לכוס ההיא שעתא. משו"ה דוק לאידך גיסא דאי בשל גוי איירי. לא מבעיא דלר"י אסורה אף בנתנבלה מאליה וק"ו לנשחטה. אלא אפילו לת"ק דלית ליה מוקצה. בשל ישראל דווקא משום דדעתיה עילוה. משא"כ של גוי דלא קאי לישראל ולא חזי ליה כלל. ודאי אקצייה מדעתיה. ובב"ח שמתו כי ה"ג דילמא כ"ע מודו. ולא הוה שרי ת"ק אף במתה מאליה. וכ"ש לנשחטה בריאה. דאיכא תרתי מוקצה מחמת איסורא דרביע עלה. ומחמת דחייה דאסח דעתיה מנה. דודאי אסורה לכ"ע. משו"ה לא ניחא להו באוקמתא כי הא:
עוד כתבת ואי משום ב"ח שמתו דאיכא למ"ד דמודה ר"ש. הלא הובא במג"א בשר עכו"ם שנשחטה היום שרי לטלטל דאין הכנה לעכו"ם ע"כ. ונ"ל ראיה כו' מאי מקשה תו' דלמא איירי בבהמת נכרי דמצי שחיט. אלא ודאי דאי בדנכרי לא הוה פליג ר"י כו' דבשל עכו"ם א"צ הכנה עכ"ד. והנה תחלה אשיב להוכחתך מתו' הנ"ל שאין זו ראיה של כלום. ואין זה דיוק לגמרי דילמא בשל נכרי מיירי. דלאו אורחיה דתנא בהכי. וסתמא בכל דוכתא כה"ג בישראל איירי עד שיפרט לך נכרי בפירוש דוק ותשכח. משו"ה לא ניחא להו לתוס' בשינויא דחיקא כי האי. ובלא"ה דעדיפא קמשנו. ולעולם מאן דפליג פליג בהא נמי. ודילמא אפילו מאן דשרי אסר בהא. וכמ"ש באמת בסמוך בעזה"י. בפרט שדבר זה דשל עכו"ם א"צ הכן. אינו ברור כל כך. כי לא נזכר ממנו כלל בתלמודא דידן. וי"ל דלא ס"ל הכי מדלא אשתמיט לאשמועינן כי הא בשום דוכתא. ואדרבה לכאורה איפכא משמע בכמה דוכתי. דהא אסרינן דבר שיש במינו במחובר אף בטלטול וכן במחוסר צידה. כדאי' פא"צ ובפב"מ גבי ליפתא דמחוזא וכן בפמ"ש גבי דיכרי דמברכתא. ועיין גם בב"י סי' ש"ח תדע דלא ברירא כולי האי הך מילתא דהירו'. (וע"ע בסי' תקי"ז ומ"ש שם בחבורי בס"ד) וגם צריך לחלק בודאי בין מוקצה למוקצה דלא בחדא מחיתא מחיתינהו. ולאו לכל מילי דמוקצה איתמר הך כללא דשל גוי א"צ הכן כדבעינן למימר קמן. מיהא לדוחקא ולספיקא לא מחתו נפשייהו תו' דביצה דלא צריכי ליה התם. והא שפיר מתרצי לה בלא"ה בתרי גווני שפירי. אליבא דהלכתא וקושטא דמילתא. ותו דאנא אמינא לפום ריהטא איברא איפכא מסתברא. דשל גוי לא קאי לישראל. אף לדברי הירו' דאין מוקצה בשל גוי. מיהת כי הוי מחוסר מעשה רבה כי האי מודי. ואימא איפכא אפי' את"ל דבשל ישראל לית ליה לת"ק מוקצה ואף בב"ח שמתו לא. משום דדעתיה עלייהו. דחזו לכלבים מיהת לכשימותו. כמ"ש ז"ל דמשו"ה לא אקצינהו לגמרי. משא"כ בשל גוי דלאו דעתיה דישראל עליה כלל. והוקצה מדעת ישראל אפי' דבר שאינו מוקצה אצל ישראל בשלו. כ"ש בהאי גוונא דאפשר איהו גופיה נמי לא הוי דעתיה עליה מאתמול. והשתא הוא דאימליך. לא חשיבא דעת הגוי ומחשבתו לשווייה מוכן לישראל. גם בדבר שהוקצה בין השמשות ולא חזי לכוס ההיא שעתא. משו"ה דוק לאידך גיסא דאי בשל גוי איירי. לא מבעיא דלר"י אסורה אף בנתנבלה מאליה וק"ו לנשחטה. אלא אפילו לת"ק דלית ליה מוקצה. בשל ישראל דווקא משום דדעתיה עילוה. משא"כ של גוי דלא קאי לישראל ולא חזי ליה כלל. ודאי אקצייה מדעתיה. ובב"ח שמתו כי ה"ג דילמא כ"ע מודו. ולא הוה שרי ת"ק אף במתה מאליה. וכ"ש לנשחטה בריאה. דאיכא תרתי מוקצה מחמת איסורא דרביע עלה. ומחמת דחייה דאסח דעתיה מנה. דודאי אסורה לכ"ע. משו"ה לא ניחא להו באוקמתא כי הא:
514
515והיא גופה צריכה רבה דמוכח טובא דלאקיי"ל הכי מיהת במידי דמחוסר מעשה רבה דשחיט' ודלא כש"ג ובמג"א ותשובות גדולות לדבריהם:
ואמנם לא די שאין זו ראיה. אלא שבאמת צל"ע בדין זה שהעתיקו במג"א מס' ש"ג פרק מפנין. שנראה לענ"ד תמוה מאד. דמאי קמדמי נשחטה למתה מעצמה. דאפי' למ"ד חלוק היה ר"ש אף בב"ח שמתו. היינו טעמא כדאמרן משום דאכתי הוה קצת דעתיה עלייהו. דמסיק אדעתיה דחזו לכלבים לכשימותו. ולא מסח דעתיה ולא אקצינהו ולא דחינהו בידים. מיהת מודה ר"ש במוקצה מחמת איסור מלאכה דאורייתא (אע"ג דלית ליה מוקצה מחמת איסור דרבנן. כגון נר שהדליקו בו. משום דאיסור טלטול בעלמא הוא דהוה רביע עליה בה"ש. ומיקרי גמרו בידי אדם. משא"כ במלאכה כדמוכחי כמה סוגיות בש"ס) דמגו דאתקצאי לבה"ש איתקצאי לכולי יומא. והיינו טעמא דמחובר ומחוסר צידה ודכוותייהו דליכא דפליג דאסירי נמי בטלטול. ולא זו בלבד אלא אפילו נשרו מעצמן ונצודו מאליהן נמי אסורין בטלטול. ואף בשל גוי קיי"ל הכי. ולא עוד אלא בספקן נמי החמירו ואסרו ספק מוכן כזה. א"כ מהיכא משמע בפשיטות דבשחיטה שרי. דאפי' את"ל ר"ש פליג בכל הני נמי. מיהא אנן ודאי לא קיי"ל כוותיה במוקצה כי הך. וה"נ ת"ק דר"י לא שרי אלא בנתנבלה מאליה ולא בנשחטה. ל"ש נכרי ל"ש של ישראל. דאל"ה לישמעינן רבותא בנשחטה וכחא דהתירא עדיף וק"ל. אלא הא בורכא וליכא דסליק אדעתיה. דמאי שנא מכל הנך דלעיל דאסירי לכ"ע. והך לשתרי. אחר שלא הי"ל היתר בה"ש. ולא היתה ראויה לכוס אלא באיסור מלאכה דאורייתא (ואע"ג דמלאכה שעשה גוי לעצמו ולא בשביל ישראל מותר לישראל ליהנות ממנה בשבת. היינו במידי דלאו בר אכילה הוא ולא שייך ביה מוקצה משא"כ במידי דגזרו ביה מוקצה מחמת איסור מלאכה שבו לא הותר אף בעשה הגוי לצורך עצמו. כי איסור מוקצה שבו להיכן הלך. ואדרבה חמורה מלאכת הגוי לאוסרה לישראל בדבר שבמוקצה כזה כמ"ש ז"ל. וגדולה מזו אמרו בההיא דעשה גוי כבש לירד בו יורד אחריו ישראל. דמ"מ לטלטל הכבש אסור לישראל. אם לא היו העצים מוכנים מבעוד יום. וק"ו למידי דאכילה דאתעבידא ביה מלאכה בידי גוי. דנאסר בטלטול מטעם מוקצה מחמת איסור) וכ"ש למ"ד מודה ר"ש בב"ח שמתו. דהא ודאי דמודה בהא דאתעביד ביה איסורא נמי. ומ"ש עוד וכ"ש בשל גוי דא"צ הכן. אף זה מן התימה כי מלבד שכבר אמרתי שדבר זה חידוש הוא מן הירו'. ואין לו סעד לתומכו משטות תלמודינו. ולא כל כך מוסכם. מ"מ אין לך בו אלא חידושו. שלא נאמרו דברים אלא לענין מוקצה גרידא בעלמא (דאסח דעתיה מניה) דבשל ישראל היה צריך הכנה והזמנה שיהא דעתו עליו מבע"י. בהא הוא דחדית לן הירו' בשל גוי דא"צ הכן ולא בעי זימון. דאינו מקצה מדעתו כלום. מיהו הבו דלא לוסיף עלה למשרי נמי במילתא דלא מהניא ביה הכנה. דודאי היכא דהוי מוקצה משום דררא דאיסורא ומלאכה דאורייתא דרביע עליה בה"ש כי הני דאמרן. מודה הירו' דאין חילוק בין של ישראל לשל גוי. דאטו לית ליה ההיא דבמינו במחובר ומחוסר צידה דקיי"ל דאסורין בטלטול ואפי' לא הביאן לצורך ישראל. ואפי' ספקן אסורין. ואף בנשרו פירותיו של גוי מאליהן וכן בניצוד. אע"ג דלא אתעבידא בהו מלאכה כלל. אסירי משום מוקצה. ואמרו דטעמא דפירות הנושרין. גזרה שמא יעלה ויתלוש. וכן אתה אומר בניצוד. ולא חילקו כלל בין של גוי ובין של ישראל כנז'. וע"ס שכ"ב ושכ"ה ותצ"ח ותקט"ו ותקי"ז ותדע. וכן בדין שהרי אדרבה מצינו שהחמירו במלאכת הגוי איידי דקליש איסוריה גבי ישראל. וחששו ביותר שמא יניחנו לעשות בשבילו כמ"ש הפוסקים ז"ל. משו"ה נמי אפי' גזרה דשמא יעלה ויתלוש. חדא גזרה היא בשל גוי כבשל ישראל. לכן לא יכולתי לכוין אלו הפסקים יחד. והפלא מהרב במג"א גברא דמריה סייעיה. ולא חלי ולא מרגיש
ואמנם לא די שאין זו ראיה. אלא שבאמת צל"ע בדין זה שהעתיקו במג"א מס' ש"ג פרק מפנין. שנראה לענ"ד תמוה מאד. דמאי קמדמי נשחטה למתה מעצמה. דאפי' למ"ד חלוק היה ר"ש אף בב"ח שמתו. היינו טעמא כדאמרן משום דאכתי הוה קצת דעתיה עלייהו. דמסיק אדעתיה דחזו לכלבים לכשימותו. ולא מסח דעתיה ולא אקצינהו ולא דחינהו בידים. מיהת מודה ר"ש במוקצה מחמת איסור מלאכה דאורייתא (אע"ג דלית ליה מוקצה מחמת איסור דרבנן. כגון נר שהדליקו בו. משום דאיסור טלטול בעלמא הוא דהוה רביע עליה בה"ש. ומיקרי גמרו בידי אדם. משא"כ במלאכה כדמוכחי כמה סוגיות בש"ס) דמגו דאתקצאי לבה"ש איתקצאי לכולי יומא. והיינו טעמא דמחובר ומחוסר צידה ודכוותייהו דליכא דפליג דאסירי נמי בטלטול. ולא זו בלבד אלא אפילו נשרו מעצמן ונצודו מאליהן נמי אסורין בטלטול. ואף בשל גוי קיי"ל הכי. ולא עוד אלא בספקן נמי החמירו ואסרו ספק מוכן כזה. א"כ מהיכא משמע בפשיטות דבשחיטה שרי. דאפי' את"ל ר"ש פליג בכל הני נמי. מיהא אנן ודאי לא קיי"ל כוותיה במוקצה כי הך. וה"נ ת"ק דר"י לא שרי אלא בנתנבלה מאליה ולא בנשחטה. ל"ש נכרי ל"ש של ישראל. דאל"ה לישמעינן רבותא בנשחטה וכחא דהתירא עדיף וק"ל. אלא הא בורכא וליכא דסליק אדעתיה. דמאי שנא מכל הנך דלעיל דאסירי לכ"ע. והך לשתרי. אחר שלא הי"ל היתר בה"ש. ולא היתה ראויה לכוס אלא באיסור מלאכה דאורייתא (ואע"ג דמלאכה שעשה גוי לעצמו ולא בשביל ישראל מותר לישראל ליהנות ממנה בשבת. היינו במידי דלאו בר אכילה הוא ולא שייך ביה מוקצה משא"כ במידי דגזרו ביה מוקצה מחמת איסור מלאכה שבו לא הותר אף בעשה הגוי לצורך עצמו. כי איסור מוקצה שבו להיכן הלך. ואדרבה חמורה מלאכת הגוי לאוסרה לישראל בדבר שבמוקצה כזה כמ"ש ז"ל. וגדולה מזו אמרו בההיא דעשה גוי כבש לירד בו יורד אחריו ישראל. דמ"מ לטלטל הכבש אסור לישראל. אם לא היו העצים מוכנים מבעוד יום. וק"ו למידי דאכילה דאתעבידא ביה מלאכה בידי גוי. דנאסר בטלטול מטעם מוקצה מחמת איסור) וכ"ש למ"ד מודה ר"ש בב"ח שמתו. דהא ודאי דמודה בהא דאתעביד ביה איסורא נמי. ומ"ש עוד וכ"ש בשל גוי דא"צ הכן. אף זה מן התימה כי מלבד שכבר אמרתי שדבר זה חידוש הוא מן הירו'. ואין לו סעד לתומכו משטות תלמודינו. ולא כל כך מוסכם. מ"מ אין לך בו אלא חידושו. שלא נאמרו דברים אלא לענין מוקצה גרידא בעלמא (דאסח דעתיה מניה) דבשל ישראל היה צריך הכנה והזמנה שיהא דעתו עליו מבע"י. בהא הוא דחדית לן הירו' בשל גוי דא"צ הכן ולא בעי זימון. דאינו מקצה מדעתו כלום. מיהו הבו דלא לוסיף עלה למשרי נמי במילתא דלא מהניא ביה הכנה. דודאי היכא דהוי מוקצה משום דררא דאיסורא ומלאכה דאורייתא דרביע עליה בה"ש כי הני דאמרן. מודה הירו' דאין חילוק בין של ישראל לשל גוי. דאטו לית ליה ההיא דבמינו במחובר ומחוסר צידה דקיי"ל דאסורין בטלטול ואפי' לא הביאן לצורך ישראל. ואפי' ספקן אסורין. ואף בנשרו פירותיו של גוי מאליהן וכן בניצוד. אע"ג דלא אתעבידא בהו מלאכה כלל. אסירי משום מוקצה. ואמרו דטעמא דפירות הנושרין. גזרה שמא יעלה ויתלוש. וכן אתה אומר בניצוד. ולא חילקו כלל בין של גוי ובין של ישראל כנז'. וע"ס שכ"ב ושכ"ה ותצ"ח ותקט"ו ותקי"ז ותדע. וכן בדין שהרי אדרבה מצינו שהחמירו במלאכת הגוי איידי דקליש איסוריה גבי ישראל. וחששו ביותר שמא יניחנו לעשות בשבילו כמ"ש הפוסקים ז"ל. משו"ה נמי אפי' גזרה דשמא יעלה ויתלוש. חדא גזרה היא בשל גוי כבשל ישראל. לכן לא יכולתי לכוין אלו הפסקים יחד. והפלא מהרב במג"א גברא דמריה סייעיה. ולא חלי ולא מרגיש
515
516השגה גדולה ושגג' כפולה לבש"ג וסתיר' מניה וביה
ועיינתי בס' ש"ג עצמו ועמדתי משתומם כשעה חדא. שכל מ"ש בזה נ"ל שאינו מכוון כלל. כי יתר על האמור למעלה שאין ענין נשחטה למתה מעצמה ושאין ראיה מהירו'. מצאתי לו ז"ל עוד דברים מתמיהין. דקמדמי לה תו לפירות הנושרין דשרו הואיל וראויים לעורבים. ה"נ הבהמה ראויה לכוס חיה לכלבים. והרי זו טעות כפולה במ"כ דמנ"ל הא. והא קיי"ל איפכא דפירות הנושרין לעולם אסורין בטלטול בו ביום ולא מהני להו הא דראוין לעופות שבחצר. דאכתי קיימא גזרה דשמא יעלה ויתלוש. וכמ"ש התו' בהדיא ריש ביצה. דמשו"ה צריכין לתרי טעמי לאסור נושרין. משום דאית בהו תרי גווני מוקצה. כי היכי דלא ליהני להו כי הוו מוכן לעורבים כגון שעומדין האילנות בחצר ע"ש. וכן הבהמה בחייה אינו מועיל לה מה שעומדת לכלבים מה"ט. ועוד דלא קיימא לכלבים. דאפי' נמלך ושחטה לצורך כלבים. לא מהני. דבעינן מוכן ועומד דווקא כמ"ש התוס'. והאי לאו מוכן ועומד הוא. דסתמא מאי דחזי לאינש לא שדי לכלבים. וכ"ש בששחטה לצורך אדם היום. שלא הוכנה ולא עמדה מעולם לכלבים. שלא יצאה מתורת מוקצה משום דלא הוי חזיא לכוס בה"ש. ועוד דברי בש"ג ז"ל נראין כסותרין זא"ז. עיין פכ"כ שכתב בהפך. עם שנראה שהרגיש בסתירה. ונדחק ולא עלתה בידו ליישבם כהוגן. וכמדומה דאיהו ז"ל גופיה לא אמרה לקושטא דמילתא. דלא ברירא ליה כולי האי. וקמהדר אהתירא ונסיב ראיות לאיסורא. ולא סלקא ליה שפיר. ולאו כיפי תלי לה הרב במג"א ז"ל דמייתי ליה. אבל לענ"ד הדבר ברור דלא מיבעיא היכא דקא עביד גוי מעשה במלאכה דאורייתא כשחיטה. דלא אשתרי לישראל בטלטול. ולא אמרו בירו' של גוי א"צ הכן. אלא במידי דמשתרי בהכנה. כמוקצה דעלמא דלית ביה לתא דאיסור דאורייתא. והכי קיי"ל נמי ביונים קטנים שנקחים מן העכו"ם. בי"ט ולא צריכי הזמנה. אבל במפריחין אסורין אף משל גוי. וכן אסור ליקח מבהמותיו המוקצות. וכן לטלטל פירותיו אפי' הנושרין מאליהן. כ"ש אותן שלקטן בו ביום אפי' לצורך עצמו וגם לטלטלן בביתו אסורין:
ועיינתי בס' ש"ג עצמו ועמדתי משתומם כשעה חדא. שכל מ"ש בזה נ"ל שאינו מכוון כלל. כי יתר על האמור למעלה שאין ענין נשחטה למתה מעצמה ושאין ראיה מהירו'. מצאתי לו ז"ל עוד דברים מתמיהין. דקמדמי לה תו לפירות הנושרין דשרו הואיל וראויים לעורבים. ה"נ הבהמה ראויה לכוס חיה לכלבים. והרי זו טעות כפולה במ"כ דמנ"ל הא. והא קיי"ל איפכא דפירות הנושרין לעולם אסורין בטלטול בו ביום ולא מהני להו הא דראוין לעופות שבחצר. דאכתי קיימא גזרה דשמא יעלה ויתלוש. וכמ"ש התו' בהדיא ריש ביצה. דמשו"ה צריכין לתרי טעמי לאסור נושרין. משום דאית בהו תרי גווני מוקצה. כי היכי דלא ליהני להו כי הוו מוכן לעורבים כגון שעומדין האילנות בחצר ע"ש. וכן הבהמה בחייה אינו מועיל לה מה שעומדת לכלבים מה"ט. ועוד דלא קיימא לכלבים. דאפי' נמלך ושחטה לצורך כלבים. לא מהני. דבעינן מוכן ועומד דווקא כמ"ש התוס'. והאי לאו מוכן ועומד הוא. דסתמא מאי דחזי לאינש לא שדי לכלבים. וכ"ש בששחטה לצורך אדם היום. שלא הוכנה ולא עמדה מעולם לכלבים. שלא יצאה מתורת מוקצה משום דלא הוי חזיא לכוס בה"ש. ועוד דברי בש"ג ז"ל נראין כסותרין זא"ז. עיין פכ"כ שכתב בהפך. עם שנראה שהרגיש בסתירה. ונדחק ולא עלתה בידו ליישבם כהוגן. וכמדומה דאיהו ז"ל גופיה לא אמרה לקושטא דמילתא. דלא ברירא ליה כולי האי. וקמהדר אהתירא ונסיב ראיות לאיסורא. ולא סלקא ליה שפיר. ולאו כיפי תלי לה הרב במג"א ז"ל דמייתי ליה. אבל לענ"ד הדבר ברור דלא מיבעיא היכא דקא עביד גוי מעשה במלאכה דאורייתא כשחיטה. דלא אשתרי לישראל בטלטול. ולא אמרו בירו' של גוי א"צ הכן. אלא במידי דמשתרי בהכנה. כמוקצה דעלמא דלית ביה לתא דאיסור דאורייתא. והכי קיי"ל נמי ביונים קטנים שנקחים מן העכו"ם. בי"ט ולא צריכי הזמנה. אבל במפריחין אסורין אף משל גוי. וכן אסור ליקח מבהמותיו המוקצות. וכן לטלטל פירותיו אפי' הנושרין מאליהן. כ"ש אותן שלקטן בו ביום אפי' לצורך עצמו וגם לטלטלן בביתו אסורין:
516
517קושיא על פסק הש"ע סי' שי"ח
ומכאן קשה בעיני ג"כ פסקו של הש"ע סי' שי"ח בשוחט לחולה דלא שאני ליה בין חולה מבע"י לחלה בו ביום. דקשיא לי טובא מ"ש ממחובר ודכוותיה דאמרן. דכולהו אסורין אפי' נעשה המלאכה מעצמה ולא חלו בה ידים. אסור כיון דלא הוו חזיין בה"ש. ולא הבנתי מ"ש במג"א דגזרינן במחובר שמא יעלה ויתלוש. (והוא לקוח מהב"י) א"ה הכא נמי נגזור שמא ישחוט. ואי משום דתלישה מלאכה קלה היא הנעשית מהרה איכא למיחש טפי כמ"ש בב"י. מ"מ בצידה מאי איכא למימר. דנפישא בטירחא בודאי. הילכך נראה עיקר כדברי הסוברים דבעינן שהיה חולה מבע"י. ואל"ה לא שרי לבריא אפי' באומצא. מטעם שהיה בה"ש מוקצה. וכמ"ש גדולי הפוסקים דאף ר"ש מודה במוקצה כה"ג דגרע מדחייה בידים. וכ"ש מוקצה מחמת איסור שחיטה דחמיר טפי. דמחובר קיל מניה. דמיהא חזי לבהמה ולעופות בה"ש נמי. שיכולין לרעות ולאכול ממנו. והוא עצמו רשאי להעמידה עליה (ואסור לעמוד בהמתו על המוקצה. אף דגוי) משא"כ בב"ח דלא חזו בה"ש אף לכלבים כדכתיבנא. בודאי גריעי טובא. וכ"ש בשל גוי דגזרו ביה טפי. שלא ירגילנו ישראל אצלו לעשות לו מלאכה בשבילו כנז"ל. דראוי להחמיר במוקצה שלו. כשיש בו משום גזרה דאיסור מלאכה. וכ"ש אם בדקדוק כתב הש"ג נשחטה
ומכאן קשה בעיני ג"כ פסקו של הש"ע סי' שי"ח בשוחט לחולה דלא שאני ליה בין חולה מבע"י לחלה בו ביום. דקשיא לי טובא מ"ש ממחובר ודכוותיה דאמרן. דכולהו אסורין אפי' נעשה המלאכה מעצמה ולא חלו בה ידים. אסור כיון דלא הוו חזיין בה"ש. ולא הבנתי מ"ש במג"א דגזרינן במחובר שמא יעלה ויתלוש. (והוא לקוח מהב"י) א"ה הכא נמי נגזור שמא ישחוט. ואי משום דתלישה מלאכה קלה היא הנעשית מהרה איכא למיחש טפי כמ"ש בב"י. מ"מ בצידה מאי איכא למימר. דנפישא בטירחא בודאי. הילכך נראה עיקר כדברי הסוברים דבעינן שהיה חולה מבע"י. ואל"ה לא שרי לבריא אפי' באומצא. מטעם שהיה בה"ש מוקצה. וכמ"ש גדולי הפוסקים דאף ר"ש מודה במוקצה כה"ג דגרע מדחייה בידים. וכ"ש מוקצה מחמת איסור שחיטה דחמיר טפי. דמחובר קיל מניה. דמיהא חזי לבהמה ולעופות בה"ש נמי. שיכולין לרעות ולאכול ממנו. והוא עצמו רשאי להעמידה עליה (ואסור לעמוד בהמתו על המוקצה. אף דגוי) משא"כ בב"ח דלא חזו בה"ש אף לכלבים כדכתיבנא. בודאי גריעי טובא. וכ"ש בשל גוי דגזרו ביה טפי. שלא ירגילנו ישראל אצלו לעשות לו מלאכה בשבילו כנז"ל. דראוי להחמיר במוקצה שלו. כשיש בו משום גזרה דאיסור מלאכה. וכ"ש אם בדקדוק כתב הש"ג נשחטה
517
518דשמא כוונתו בזה לומר שנשחט לצורך ישראל חולה. והנותר שאינו צריך לו נשאר לגוי. דכה"ג יותר ראוי לאסרו לבריא אף בטלטול. אפי' למאן דשרי לישראל בכל גוונא. מטעם הנז' דאדרבה מוקצה דגוי חמיר בכה"ג. ואף בנחרה וניבלה לצרכו. מיהא לא חזי לישראל למידי. דלא חזי לכוס באומצא. ולכלבים לא קאי למשדייה. ועוד אפי' נבילה של גוי דקיימא בודאי לכלבים שלו. לא ידעתי מי יתירנו לישראל בטלטול. אם לא לצורך כלבי ישראל שמזונותן עליו. אבל לצורך כלבי נכרי. שאין מזונותן על ישראל. ודאי אסורה בטלטול בכל אופן:
518
519ומסקנא דב"ח שהומת בשבת לצורך לימוד הניתוח ודאי אסור לטלטלו
ומעתה אתה דן לכלב החי שהומת בו ביום. כי טוב הוא מאריה המת מעצמו לענין זה דהא לא קאי אף לכלבים. ותו דלא קבעי ליה לכלבים. דאפילו ניזיל בתר מחשבתיה דגוי. דא"צ הכן בשלו. ה"ט משום דלא מקצה מדעתיה מידי דחזי ליה לאדם או לכלבים. והאי לאו לכלבים קאי האידנא נמי. אלא להתלמד בו מלאכת הניתוח הוא צריך לו. דאפי' לכלבים לא מתבעי. להכי ודאי לא אפקיה מדין מוקצה בהכי. ואע"ג דקשדי מניה לכלבי למיכל. לא מהני השתא. דבעינן מוכן ועומד וליכא:
ומעתה אתה דן לכלב החי שהומת בו ביום. כי טוב הוא מאריה המת מעצמו לענין זה דהא לא קאי אף לכלבים. ותו דלא קבעי ליה לכלבים. דאפילו ניזיל בתר מחשבתיה דגוי. דא"צ הכן בשלו. ה"ט משום דלא מקצה מדעתיה מידי דחזי ליה לאדם או לכלבים. והאי לאו לכלבים קאי האידנא נמי. אלא להתלמד בו מלאכת הניתוח הוא צריך לו. דאפי' לכלבים לא מתבעי. להכי ודאי לא אפקיה מדין מוקצה בהכי. ואע"ג דקשדי מניה לכלבי למיכל. לא מהני השתא. דבעינן מוכן ועומד וליכא:
519
520כתבת עוד וגם מת נכרי נ"ל דשרי לטלטל. מ"ל נכרי מ"ל כלב. גם זה אינו נכון כלל דפשיטא לענין טלטול נכרי גרע מכלב. דמיהת דמי לשאר בהמה וחיה שמתו. שבשרו נאכל לכלבים וראוי להם. משא"כ מת נכרי דלא קאי לכלבים כמ"ש להלן בס"ד. א"כ ודאי טפי אסור בטלטול ממת ישראל דאסור. דמ"נ דמי לאבן ועפר וצואה ואביזרייהו דלא חזיין מידי:
520
521ראיה מתלמוד גדול למ"ש דמ"נ אסור בהנאה כישראל
כ"ע ומה שחמיר לן מת דידן. שתי תשובות בדבר חדא דמת ישראל אסור בהנאה. משא"כ מ"נ כמ"ש בן המחבר תשו' צ"צ. ויפה כח הבן מדמשבח קב"ה בישראל שנותנין שונאיהן לקבורה. אחר דקיי"ל כל האסורין בהנאה צריכין קבורה. ולא אמרה תורה שלח לתקלה. עד כאן דבריך: גם בזה לא אשיבך ריקם. ולא אסור מדרך כתבך וסידורו. כדי שתבין כל דבר לאישורו. ואמינא אנא הא דפשיטא לך דמ"נ מותר בהנאה כמ"ש בן הצ"צ ז"ל. לא ידענא ליה. כי אין לי אותו ספר. אנא מתניתא ידענא בשגם היא הלכה פסוקה וערוכה בש"ע סי' שמ"ט דמ"נ אסור בהנאה כישראל. והוא ע"פ תשו' הרשב"א. ומי לנו גדול בהוראה ממנו ז"ל: (וכ"מ בספר הוויכוח ליוסף בן גוריון נגד אפיון הרשע שר"י. שאף תכריכי מ"נ אסורין לנו) ועם שלא ראיתי אותה תשובה במקומה. ולא ידעתי מה כחה בזה ומאין יצא לו. נראה כן פשוט וברור מתלמוד ערוך חולין דקכ"ב שגזרו טומאה על עור אדם שעיבדו אע"פ שטהור מן התורה. כדי שלא יעשה אדם עצמות או"א שטיחין. ובוודאי דעורות או"א לא דוקא. אלא אורחא דמילתא נקט תלמודא. משום דשכיחי ליה. ועבידי דמיתו מקמיה. וכ"כ התוס' שם שכל אדם בכלל. ומדתנן סתמא ולא מפליג תנא. ש"מ דאף בעור הנכרי שעיבדו הדין כן. וכך הלכה בודאי דל"ש נכרי ל"ש ישראל. עורו של מת טמא אע"פ שעיבדו. הא על כרחנו צ"ל שאף מ"נ אסור בהנאה. דאל"ה מ"ט גזרו אף בנכרי ולא חילקו. ומדוע לא העמידו בו הדבר על ד"ת. וכן נראה עוד שעיקר הגזרה מפני הנכרים היא (שרגילים היו לזלזל במתיהן באותן הימים והמקומות וכדמוכח ממ"ש בסמוך ג"כ) דישראל ודאי לא חשידי אהכי במתי דידהו. וכ"ש באביו ואמו. ולא היו צריכין לגזור מחמתן. אלא שחשו חז"ל פן יקנה ישראל עורות אדם דגוי וירגילנו לעשות שטיחין מעורות או"א. לכך גזרו עליו טומאה לישראל אע"פ שטהור דבר תורה. כדי שלא יגרום הישראל מכשול לנכרי בדבר זה. שאסור להם ג"כ. ואף הישראל עצמו נמצא נכשל באיסור הנאה ליהנות מעור אדם האסור בהנאה. כך נ"ל בעזה"י דבר ברור:
כ"ע ומה שחמיר לן מת דידן. שתי תשובות בדבר חדא דמת ישראל אסור בהנאה. משא"כ מ"נ כמ"ש בן המחבר תשו' צ"צ. ויפה כח הבן מדמשבח קב"ה בישראל שנותנין שונאיהן לקבורה. אחר דקיי"ל כל האסורין בהנאה צריכין קבורה. ולא אמרה תורה שלח לתקלה. עד כאן דבריך: גם בזה לא אשיבך ריקם. ולא אסור מדרך כתבך וסידורו. כדי שתבין כל דבר לאישורו. ואמינא אנא הא דפשיטא לך דמ"נ מותר בהנאה כמ"ש בן הצ"צ ז"ל. לא ידענא ליה. כי אין לי אותו ספר. אנא מתניתא ידענא בשגם היא הלכה פסוקה וערוכה בש"ע סי' שמ"ט דמ"נ אסור בהנאה כישראל. והוא ע"פ תשו' הרשב"א. ומי לנו גדול בהוראה ממנו ז"ל: (וכ"מ בספר הוויכוח ליוסף בן גוריון נגד אפיון הרשע שר"י. שאף תכריכי מ"נ אסורין לנו) ועם שלא ראיתי אותה תשובה במקומה. ולא ידעתי מה כחה בזה ומאין יצא לו. נראה כן פשוט וברור מתלמוד ערוך חולין דקכ"ב שגזרו טומאה על עור אדם שעיבדו אע"פ שטהור מן התורה. כדי שלא יעשה אדם עצמות או"א שטיחין. ובוודאי דעורות או"א לא דוקא. אלא אורחא דמילתא נקט תלמודא. משום דשכיחי ליה. ועבידי דמיתו מקמיה. וכ"כ התוס' שם שכל אדם בכלל. ומדתנן סתמא ולא מפליג תנא. ש"מ דאף בעור הנכרי שעיבדו הדין כן. וכך הלכה בודאי דל"ש נכרי ל"ש ישראל. עורו של מת טמא אע"פ שעיבדו. הא על כרחנו צ"ל שאף מ"נ אסור בהנאה. דאל"ה מ"ט גזרו אף בנכרי ולא חילקו. ומדוע לא העמידו בו הדבר על ד"ת. וכן נראה עוד שעיקר הגזרה מפני הנכרים היא (שרגילים היו לזלזל במתיהן באותן הימים והמקומות וכדמוכח ממ"ש בסמוך ג"כ) דישראל ודאי לא חשידי אהכי במתי דידהו. וכ"ש באביו ואמו. ולא היו צריכין לגזור מחמתן. אלא שחשו חז"ל פן יקנה ישראל עורות אדם דגוי וירגילנו לעשות שטיחין מעורות או"א. לכך גזרו עליו טומאה לישראל אע"פ שטהור דבר תורה. כדי שלא יגרום הישראל מכשול לנכרי בדבר זה. שאסור להם ג"כ. ואף הישראל עצמו נמצא נכשל באיסור הנאה ליהנות מעור אדם האסור בהנאה. כך נ"ל בעזה"י דבר ברור:
521
522גם סיוע ממשנ' חמור' בידים שהיא קשת הביאור ומופלגת התמיהא לכאורה
וע"פ הדברים האלה נתגלה לי לענ"ד פירוש הגון במשנה חמורה בבתרא דידים. ששנינו שם אומרים צדוקים קובלים אנו עליכם פרושים שאתם אומרים כתבי הקודש מטמאין הידים כתבי המירם אינן מטמאין. א"ל ריב"ז וכי אין לנו על הפרושים אלא זו בלבד והלא הם אומרים עצמות חמור טהורים עצמות יוחנן כ"ג טמאין. א"ל לפי חבתן היא טומאתן שלא יעשה אדם עצמות או"א תרוודות א"ל אף כתבי קודש לפי חבתן היא טומאתן ספרי מירם שאינן חביבין אינן מטמאין עכ"ל המשנה כהוייתו. העתקתיו לפי שהוא מופלג התמיהות כולו מקשה. מסיפא לרישא. עם שלא ראיתי לאחד מן המפרשים ז"ל שהטריח עצמו בביאורה. והאלקים צריכא רבה ודעת רחבה. כי לכאורה דברי שיחה בטלה הן שהרי מקרא מלא הוא בתורה כל הנוגע בעצם אדם יטמא. ומה להם להמציא טעם חדש מלבם משום גזרה בעלמא. ויותר קשה על ריב"ז מה לו לתלות דבר זה בפרושים. שכתוב הדר הוא לכל חסידיו ואף ליוחנן. ועוד אם רצה לשחק בהם להפליג מתחלה התלונה על הפרושים. כדי להתל בצדוקים ולהוכיח מדברי עצמן ותשובתן. שהאמת עם הפרושים. יותר נאה הי"ל להזכיר מטומאת עור האדם. וטהרת עור החמור. שטומאתו של עור ודאי לא למדנו אלא מתורתן של פרושים בלבד וגזרתן. ומתוכה יוכיח כמו כן עליהם חרפתם. ועוד שהוא הנאות יותר לענין. לפי שהוצרכו לגזור שלא יעשה עורות או"א שטיחין כמו שגזרו ג"כ כאן באמת בספרי קודש מטעם זה בעצמו כדמסיק בתוספתא. א"כ דא ודא אחת היא. ותהיה תשובתם בצדם מכוונת מד"ס לד"ס. הלא דבר הוא דתלי תניא ר"ל גזרת חכמים. בדלא תניא אלא מפורש בתורה. שעצם אדם טמא. והם השיבוהו שלא כהוגן. וגם רחוק הוא שריב"ז לא בא אלא לענות אותם ע"פ דרכם כסל למו. וע"ק למה לא נתפרש דבר זה במשנה. שגזרת טומאה דכתבי קודש משום שלא יעשה אדם אותן שטיחין לבהמה כמ"ש בתוספתא. שהוא עיקר הטעם שהשיבן ריב"ז לצדוקים כאולתן לפ"ד המפרשים. לא באמת ולא בצדקה. דא עקא. ומ"ט שתיק מניה תנא דידן ונסיב לאידך לישנא דלא צריך ליה. והכי הו"ל למימר אף כ"ק טומאתן. שלא יעשה אותן שטיחין ותו לא מידי. והיה דבר דבור על אפניו לפי המכוון מהויכוח הניצוחי הלז. ע"ק מ"ש המפרשי' שכל זה אינו אמת. כי לא גזרו טומאה על כ"ק אלא משום שהיו מצניעין תרומה אצלם והיו מפסידין אותן. כדאי' בשיטת י"ח דבר. א"כ מה לו לטפל בשפת שקר. ולהציל מפיהם דבר אמת. ועל התוספתא קשה ביותר. שאין מדרכה כי אם לבאר סתימות המשנה שיש בהן נפקותא לדינא דידן. ולא להטפל בתוספת ביאור וויכוח ופלפול של הבל. עוד ראוי לשום לב דנקט יוחנן דווקא:
וע"פ הדברים האלה נתגלה לי לענ"ד פירוש הגון במשנה חמורה בבתרא דידים. ששנינו שם אומרים צדוקים קובלים אנו עליכם פרושים שאתם אומרים כתבי הקודש מטמאין הידים כתבי המירם אינן מטמאין. א"ל ריב"ז וכי אין לנו על הפרושים אלא זו בלבד והלא הם אומרים עצמות חמור טהורים עצמות יוחנן כ"ג טמאין. א"ל לפי חבתן היא טומאתן שלא יעשה אדם עצמות או"א תרוודות א"ל אף כתבי קודש לפי חבתן היא טומאתן ספרי מירם שאינן חביבין אינן מטמאין עכ"ל המשנה כהוייתו. העתקתיו לפי שהוא מופלג התמיהות כולו מקשה. מסיפא לרישא. עם שלא ראיתי לאחד מן המפרשים ז"ל שהטריח עצמו בביאורה. והאלקים צריכא רבה ודעת רחבה. כי לכאורה דברי שיחה בטלה הן שהרי מקרא מלא הוא בתורה כל הנוגע בעצם אדם יטמא. ומה להם להמציא טעם חדש מלבם משום גזרה בעלמא. ויותר קשה על ריב"ז מה לו לתלות דבר זה בפרושים. שכתוב הדר הוא לכל חסידיו ואף ליוחנן. ועוד אם רצה לשחק בהם להפליג מתחלה התלונה על הפרושים. כדי להתל בצדוקים ולהוכיח מדברי עצמן ותשובתן. שהאמת עם הפרושים. יותר נאה הי"ל להזכיר מטומאת עור האדם. וטהרת עור החמור. שטומאתו של עור ודאי לא למדנו אלא מתורתן של פרושים בלבד וגזרתן. ומתוכה יוכיח כמו כן עליהם חרפתם. ועוד שהוא הנאות יותר לענין. לפי שהוצרכו לגזור שלא יעשה עורות או"א שטיחין כמו שגזרו ג"כ כאן באמת בספרי קודש מטעם זה בעצמו כדמסיק בתוספתא. א"כ דא ודא אחת היא. ותהיה תשובתם בצדם מכוונת מד"ס לד"ס. הלא דבר הוא דתלי תניא ר"ל גזרת חכמים. בדלא תניא אלא מפורש בתורה. שעצם אדם טמא. והם השיבוהו שלא כהוגן. וגם רחוק הוא שריב"ז לא בא אלא לענות אותם ע"פ דרכם כסל למו. וע"ק למה לא נתפרש דבר זה במשנה. שגזרת טומאה דכתבי קודש משום שלא יעשה אדם אותן שטיחין לבהמה כמ"ש בתוספתא. שהוא עיקר הטעם שהשיבן ריב"ז לצדוקים כאולתן לפ"ד המפרשים. לא באמת ולא בצדקה. דא עקא. ומ"ט שתיק מניה תנא דידן ונסיב לאידך לישנא דלא צריך ליה. והכי הו"ל למימר אף כ"ק טומאתן. שלא יעשה אותן שטיחין ותו לא מידי. והיה דבר דבור על אפניו לפי המכוון מהויכוח הניצוחי הלז. ע"ק מ"ש המפרשי' שכל זה אינו אמת. כי לא גזרו טומאה על כ"ק אלא משום שהיו מצניעין תרומה אצלם והיו מפסידין אותן. כדאי' בשיטת י"ח דבר. א"כ מה לו לטפל בשפת שקר. ולהציל מפיהם דבר אמת. ועל התוספתא קשה ביותר. שאין מדרכה כי אם לבאר סתימות המשנה שיש בהן נפקותא לדינא דידן. ולא להטפל בתוספת ביאור וויכוח ופלפול של הבל. עוד ראוי לשום לב דנקט יוחנן דווקא:
522
523ופירושה מד"ס מופלא מאד בדרך חדש לא שיערוהו המפרשים דרך הקודש יקרא מיושב דבר דבור על אפנו
לכן עשה אזנך כאפרכסת ושמע את אשר הראוני מן השמים בפי' משנה זו. שכל דבריה האמת והצדק. חלילה לה מדבר שקר כי לא יפול מדבר ה' ארצה. וכך אני אומר על כרחנו צריכין אנו לחלק מיני הטומאות לשני סוגים גדולים. הא' הוא של תורה שאין טעמה נגלה לנו. ולא לנו להגיע עדיו בשכלנו בשום אופן. אלא על פי דרך הסוד הנעלם. והב' של דבריהם שטעמו ידוע בנגלה. משום הרחקה ומשמרת לד"ת. כמו שהם רוב גזרות חז"ל כפי המפורסם. ואמנם אותה הטומאה החמורה של תורה. עם היות סבתה העצמית נעלמת באמת. ואין לנו לבקש טעם לדבר. מכל מקום רואין אנו בודאי שיש לה התלות וחלות בדבר החביב דווקא. דהיינו ישראל החביבין שנקראו בנים למקום. שהם הם המקבלים טומאה בחייהם. לא כן הנכרי שאינו מקבל טומאה כלל לא ממת ושרץ ושאר אבות הטומאות. וכן אינו נעשה זב ומצורע וב"ק ואין בנכרים נדות וזיבות. שכל זה נוהג בישראל בלבד. וצ"ל לפי חבתן היא טומאתן (ואף במיתתן לרשב"י אינן מטמאין באוהל אלא ישראל. לא הנכרים. כמו כן מטעם זה) וכן הדבר באפר פרה שאין שם טהרה גדולה ממנה. לפי חבתה טומאתה. שמטמאה טומאה חמורה ג"כ. וזה דבר ידוע ומפורסם בתורה. שהכל מודים בכך בלי ספק. שהחבה היתרה והמעלה הגדולה. היא הגורמת לטומאה. עם שאין לזה מבוא בהקש ובשכל אנושי. וא"צ טעם לחוקי התורה וגזרות מלך. וזה פשוט נודע גם לצדוקים. אכן בחלק האחר שהוא סוג הטומאה של דבריהם. שגזרו חכמים כדי לעשות סייג לתורה. כגון בעור אדם וכתבי קודש ודומיהן. דבר ידוע הוא שאין צדוקים מודים בו כלל. ואין דנין בהם לא טומאה חמורה ולא קלה. שהן מעמידין הכל על דין תורה בלבד. ובאו להתווכח עם הפרושים ולהתרעם עליהם שאין מקום לגזרתם. כי מתוכה נולד זרות מבואר הביטול לפי דעתם. שנוהגים זלזול בכ"ק יותר מספרי מינין. ואע"פ שבאמת הוצרכו פרושים לגזור טומאה על כ"ק. מחששה שלא יעשה אדם אותן שטיחין כדמסיק בתוספתא. שהוא ודאי טעם עיקרי ואמיתי. מ"מ הם אינן מסכימים בזה. כי יאמרו שחששה זרה היא. ולא ימצא בל"ז מי שיזלזל כל כך בכ"ק. אם לא שפקר בדת ישראל. ולא תועיל לו גזרתם. על כן לפ"ד לא יצטרכו לגזרת חכמים בטומאה זו. שנראה כממעט בכבוד כ"ק. ולכן לא ראה ריב"ז להוכיחם מגזרת עור האדם שיטמא. עם היות עור חמור טהור. כי לא יודו לו אף בזה וילעיגו גם לזאת. דהיא גופה קשיא מה"ט נמי. איך יש מקום לחוש שיעוז אנוש פניו כל כך לעבד עורות או"א. או של שאר בן אדם כמוהו. לעשותן שטיחין לבהמה. לכן רחוק מכליותיהם גם דבר זה. ולא יקבלו עליהם גזרת סופרים לעולם. לפיכך עשה ריב"ז בחכמה לנצחם עכ"פ בדבר שהם מודים בו בודאי. דהיינו עצמות אדם שמבואר בתורה שהן טמאין. והנה בזה י"ל שני טעמים לסבת הטומאה. הא' מפני חבתן יותר מעצמות הבהמה. וזה בלבד מספיק בדרכי התורה. כדרך הטומאות שזכרנו למעלה. אך לפ"ז לא תתכן הטומאה אלא בישראל לבד. מפני חבתן למקום כנז'. ולא יטמאו א"כ עצמות הנכרי (ביחוד לרשב"י שאפי' מת שלם דנכרי אינו מטמא באוהל מט"ז. ואעפ"כ מודה הוא שאפי' עצמותיו של נכרי ג"כ טמאין במגע ובמשא מ"מ) ודיו לטמא גופו בעצמו ובשרו. כענין טומאת הנבלה. ומדוע יהיו עצמותיו טמאין יותר מעצמות הבהמה. אבל יש עוד טעם אחר דהיינו מחמת גזרת חכמים שלא יעשה אדם עצמות או"א תרוודות. ועל כרחך טעם זה מוכרח בין שיהא מד"ת או מד"ס. כי מאחר שלא חילקה תורה בעצם אדם בין גוי לישראל. וטימאה הכל בשוה. אע"פ שאין שייך לומר בגוי מפני חבתן היא הטומאה. א"כ בהכרח לומר שגם התורה עצמה עשתה סייג כזה לדבריה. ובדבר זה הצדוקים שוים שאין לחלק בטומאת מת בין ישראל לגוי. לכן על כרחם יצטרכו להודות לפרושים שיש מקום לגזרתם. שלא יבא אדם לבעוט בעצמות או"א. אף שהוא קצת רחוק מן הדעת. ועל כן אין להאשים הפרושים שגזרו כזאת בכ"ק. ותכל תלונותם של צדוקים מעליהם. וזהו שאמר ריב"ז והלא הם אומרים עצמות חמור טהורים. כלומר הניחו הדבר על דין תורה ועצמות יוחנן כ"ג שהוא משלהם כידוע שנעשה צדוקי טמאין. כלומר גזרו עליו טומאה. או הניחוהו כמו כן עד"ת. שיטמא כמו עצם אדם דישראל. ובזה א"ל לפי חבתן היא טומאתן. שהרי אף הוא ככלב וכחמור נחשב בעיני חכמים. ולא גרמה לו חבתו טומאתו בשום אופן. והרי גם אתם מודים בטומאתו. ואף חכמי ישראל סוברים כן שהוא מטמא. וכן הם שוים בכל מת אדם. אפי' של נכרי גמור שמטמא כמו כן. (כי בעיני פרושים. צדוקים ונכרים דבר א' הוא) עם היות לדעת שתי הכתות לא שייך בו לומר לפי חבתו היא טומאתו. ולא זכר ריב"ז את יוחנן (לשבח כפי שחושבים הכל) אלא לגנאי בהיות אף הוא לא טוב מהנכרי בעיני החכמים. ועכ"ז לא הקלו בטומאתו שהכל מודים בזה כמונו כמוהם. וכמו שמטמאין ג"כ במתי נכרים בכלל. שכולן שוין בכך כנז'. ואע"פ שבדבר שאין לו חבה כענין הבהמה אין שום טומאה בעצמותיה. וצ"ל בודאי מטעם הגזרה. עכ"פ במת נכרי לא ימלטו מטעם זה. ויחזרו לדעת חכמים. ועל פי הדברים האלה השיבוהו משני צדדים. וכך אמרו לדידן לעולם אימא לך מפני חבתן היא טומאתן. שיוחנן ודאי חביב אצלם. ולא זו בלבד אלא אפי' מת נכרי נמי מטמא מה"ט. ממצות התורה. לפי חבתו יותר מעצמות החמור עכ"פ. באשר צורת האדם חביבה היא מכל מקום מצורת הבהמה. ואתם מטמאין אותן מטעם שלא יעשה אדם עצמות או"א תרוודות דשייכא בנכרים. אבל אינכם צריכים לכך כי על דעת צדוקים באמת אין מקום לגזרה זו בכל אדם שיהא. ויספיק להם הטעם התוריי הכולל. שהוא אמיתי בכולם. על כן עדיין לא יסכימו בגזרת פרושים הנז'. וקמהדר להו ריב"ז נקוטו מיהת פלגא בידייכו. דהטומאה נמשכת מהחבה היתרה שיש לאדם ביקר על הבהמה. א"כ מדוע תתרעמו על הפרושים שזלזלו בכ"ק לגזור עליהם טומאה יותר מספרי מירם. דאדרבה היא הנותנת וגורמת לטומאה הכללית בתורה. לפיכך אין בזה תימה כל עיקר (דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון) אחר שהודיתם בעצמכם שכן הוא. ולכן בדיוק עזב טעם הגזרה האמיתי. והוא שלא יעשה אותן שטיחין. לפי שהוא דבר זר אצל צדוקים. ועליו צווחו אליו יתבוננו אליו ישגיחו כאמור. ומובן מתוך תשובתן. ולא יכול ריב"ז להחזירם מדעת זה בשביל כך לא רצה שוב לטפל בו. ולא ביקש רק לבטל תרעומתן מעל הפרושים שנהגו מנהג בזיון בכ"ק. כי בזה עכ"פ יכול יוכל להם מדברי עצמן כנז'. שהכריחם להודות מעתה שאין גנאי לכ"ק על ככה. והספיק לו זה הקיצור לפי כוונת הוויכוח. משא"כ תנא דברייתא דרכו לפרש סתימות המשנה וגילה לנו טעם הפרושים העיקרי בביאור יותר. שהוא מחמת גזרה בודאי שעליה נחלקו צדוקים. כמחלוקתן בכל מקום על גזרת חכמים. אבל הוא טעם אמיתי של פרושים בגזרה זו. שחששו שלא יבואו לנהוג קלות ראש בכ"ק לעשותן שטיחין. עם שהיא חששה רחוקה. מ"מ יקר וגדולה נעשה לכ"ק על ככה לחזק ההרחקה בכל אופן המועיל. שלא יבוא הדבר לידי שכחה ומיעוט זהירות. ובטומאה היו נזהרין מאד. כמ"ש כמה פרצה טהרה בישראל. והיתה חמורה בעיניהם יותר משפיכות דמים כדא' בסדר יומא על כן נכונה גזרת פרושים גם בזו:
לכן עשה אזנך כאפרכסת ושמע את אשר הראוני מן השמים בפי' משנה זו. שכל דבריה האמת והצדק. חלילה לה מדבר שקר כי לא יפול מדבר ה' ארצה. וכך אני אומר על כרחנו צריכין אנו לחלק מיני הטומאות לשני סוגים גדולים. הא' הוא של תורה שאין טעמה נגלה לנו. ולא לנו להגיע עדיו בשכלנו בשום אופן. אלא על פי דרך הסוד הנעלם. והב' של דבריהם שטעמו ידוע בנגלה. משום הרחקה ומשמרת לד"ת. כמו שהם רוב גזרות חז"ל כפי המפורסם. ואמנם אותה הטומאה החמורה של תורה. עם היות סבתה העצמית נעלמת באמת. ואין לנו לבקש טעם לדבר. מכל מקום רואין אנו בודאי שיש לה התלות וחלות בדבר החביב דווקא. דהיינו ישראל החביבין שנקראו בנים למקום. שהם הם המקבלים טומאה בחייהם. לא כן הנכרי שאינו מקבל טומאה כלל לא ממת ושרץ ושאר אבות הטומאות. וכן אינו נעשה זב ומצורע וב"ק ואין בנכרים נדות וזיבות. שכל זה נוהג בישראל בלבד. וצ"ל לפי חבתן היא טומאתן (ואף במיתתן לרשב"י אינן מטמאין באוהל אלא ישראל. לא הנכרים. כמו כן מטעם זה) וכן הדבר באפר פרה שאין שם טהרה גדולה ממנה. לפי חבתה טומאתה. שמטמאה טומאה חמורה ג"כ. וזה דבר ידוע ומפורסם בתורה. שהכל מודים בכך בלי ספק. שהחבה היתרה והמעלה הגדולה. היא הגורמת לטומאה. עם שאין לזה מבוא בהקש ובשכל אנושי. וא"צ טעם לחוקי התורה וגזרות מלך. וזה פשוט נודע גם לצדוקים. אכן בחלק האחר שהוא סוג הטומאה של דבריהם. שגזרו חכמים כדי לעשות סייג לתורה. כגון בעור אדם וכתבי קודש ודומיהן. דבר ידוע הוא שאין צדוקים מודים בו כלל. ואין דנין בהם לא טומאה חמורה ולא קלה. שהן מעמידין הכל על דין תורה בלבד. ובאו להתווכח עם הפרושים ולהתרעם עליהם שאין מקום לגזרתם. כי מתוכה נולד זרות מבואר הביטול לפי דעתם. שנוהגים זלזול בכ"ק יותר מספרי מינין. ואע"פ שבאמת הוצרכו פרושים לגזור טומאה על כ"ק. מחששה שלא יעשה אדם אותן שטיחין כדמסיק בתוספתא. שהוא ודאי טעם עיקרי ואמיתי. מ"מ הם אינן מסכימים בזה. כי יאמרו שחששה זרה היא. ולא ימצא בל"ז מי שיזלזל כל כך בכ"ק. אם לא שפקר בדת ישראל. ולא תועיל לו גזרתם. על כן לפ"ד לא יצטרכו לגזרת חכמים בטומאה זו. שנראה כממעט בכבוד כ"ק. ולכן לא ראה ריב"ז להוכיחם מגזרת עור האדם שיטמא. עם היות עור חמור טהור. כי לא יודו לו אף בזה וילעיגו גם לזאת. דהיא גופה קשיא מה"ט נמי. איך יש מקום לחוש שיעוז אנוש פניו כל כך לעבד עורות או"א. או של שאר בן אדם כמוהו. לעשותן שטיחין לבהמה. לכן רחוק מכליותיהם גם דבר זה. ולא יקבלו עליהם גזרת סופרים לעולם. לפיכך עשה ריב"ז בחכמה לנצחם עכ"פ בדבר שהם מודים בו בודאי. דהיינו עצמות אדם שמבואר בתורה שהן טמאין. והנה בזה י"ל שני טעמים לסבת הטומאה. הא' מפני חבתן יותר מעצמות הבהמה. וזה בלבד מספיק בדרכי התורה. כדרך הטומאות שזכרנו למעלה. אך לפ"ז לא תתכן הטומאה אלא בישראל לבד. מפני חבתן למקום כנז'. ולא יטמאו א"כ עצמות הנכרי (ביחוד לרשב"י שאפי' מת שלם דנכרי אינו מטמא באוהל מט"ז. ואעפ"כ מודה הוא שאפי' עצמותיו של נכרי ג"כ טמאין במגע ובמשא מ"מ) ודיו לטמא גופו בעצמו ובשרו. כענין טומאת הנבלה. ומדוע יהיו עצמותיו טמאין יותר מעצמות הבהמה. אבל יש עוד טעם אחר דהיינו מחמת גזרת חכמים שלא יעשה אדם עצמות או"א תרוודות. ועל כרחך טעם זה מוכרח בין שיהא מד"ת או מד"ס. כי מאחר שלא חילקה תורה בעצם אדם בין גוי לישראל. וטימאה הכל בשוה. אע"פ שאין שייך לומר בגוי מפני חבתן היא הטומאה. א"כ בהכרח לומר שגם התורה עצמה עשתה סייג כזה לדבריה. ובדבר זה הצדוקים שוים שאין לחלק בטומאת מת בין ישראל לגוי. לכן על כרחם יצטרכו להודות לפרושים שיש מקום לגזרתם. שלא יבא אדם לבעוט בעצמות או"א. אף שהוא קצת רחוק מן הדעת. ועל כן אין להאשים הפרושים שגזרו כזאת בכ"ק. ותכל תלונותם של צדוקים מעליהם. וזהו שאמר ריב"ז והלא הם אומרים עצמות חמור טהורים. כלומר הניחו הדבר על דין תורה ועצמות יוחנן כ"ג שהוא משלהם כידוע שנעשה צדוקי טמאין. כלומר גזרו עליו טומאה. או הניחוהו כמו כן עד"ת. שיטמא כמו עצם אדם דישראל. ובזה א"ל לפי חבתן היא טומאתן. שהרי אף הוא ככלב וכחמור נחשב בעיני חכמים. ולא גרמה לו חבתו טומאתו בשום אופן. והרי גם אתם מודים בטומאתו. ואף חכמי ישראל סוברים כן שהוא מטמא. וכן הם שוים בכל מת אדם. אפי' של נכרי גמור שמטמא כמו כן. (כי בעיני פרושים. צדוקים ונכרים דבר א' הוא) עם היות לדעת שתי הכתות לא שייך בו לומר לפי חבתו היא טומאתו. ולא זכר ריב"ז את יוחנן (לשבח כפי שחושבים הכל) אלא לגנאי בהיות אף הוא לא טוב מהנכרי בעיני החכמים. ועכ"ז לא הקלו בטומאתו שהכל מודים בזה כמונו כמוהם. וכמו שמטמאין ג"כ במתי נכרים בכלל. שכולן שוין בכך כנז'. ואע"פ שבדבר שאין לו חבה כענין הבהמה אין שום טומאה בעצמותיה. וצ"ל בודאי מטעם הגזרה. עכ"פ במת נכרי לא ימלטו מטעם זה. ויחזרו לדעת חכמים. ועל פי הדברים האלה השיבוהו משני צדדים. וכך אמרו לדידן לעולם אימא לך מפני חבתן היא טומאתן. שיוחנן ודאי חביב אצלם. ולא זו בלבד אלא אפי' מת נכרי נמי מטמא מה"ט. ממצות התורה. לפי חבתו יותר מעצמות החמור עכ"פ. באשר צורת האדם חביבה היא מכל מקום מצורת הבהמה. ואתם מטמאין אותן מטעם שלא יעשה אדם עצמות או"א תרוודות דשייכא בנכרים. אבל אינכם צריכים לכך כי על דעת צדוקים באמת אין מקום לגזרה זו בכל אדם שיהא. ויספיק להם הטעם התוריי הכולל. שהוא אמיתי בכולם. על כן עדיין לא יסכימו בגזרת פרושים הנז'. וקמהדר להו ריב"ז נקוטו מיהת פלגא בידייכו. דהטומאה נמשכת מהחבה היתרה שיש לאדם ביקר על הבהמה. א"כ מדוע תתרעמו על הפרושים שזלזלו בכ"ק לגזור עליהם טומאה יותר מספרי מירם. דאדרבה היא הנותנת וגורמת לטומאה הכללית בתורה. לפיכך אין בזה תימה כל עיקר (דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון) אחר שהודיתם בעצמכם שכן הוא. ולכן בדיוק עזב טעם הגזרה האמיתי. והוא שלא יעשה אותן שטיחין. לפי שהוא דבר זר אצל צדוקים. ועליו צווחו אליו יתבוננו אליו ישגיחו כאמור. ומובן מתוך תשובתן. ולא יכול ריב"ז להחזירם מדעת זה בשביל כך לא רצה שוב לטפל בו. ולא ביקש רק לבטל תרעומתן מעל הפרושים שנהגו מנהג בזיון בכ"ק. כי בזה עכ"פ יכול יוכל להם מדברי עצמן כנז'. שהכריחם להודות מעתה שאין גנאי לכ"ק על ככה. והספיק לו זה הקיצור לפי כוונת הוויכוח. משא"כ תנא דברייתא דרכו לפרש סתימות המשנה וגילה לנו טעם הפרושים העיקרי בביאור יותר. שהוא מחמת גזרה בודאי שעליה נחלקו צדוקים. כמחלוקתן בכל מקום על גזרת חכמים. אבל הוא טעם אמיתי של פרושים בגזרה זו. שחששו שלא יבואו לנהוג קלות ראש בכ"ק לעשותן שטיחין. עם שהיא חששה רחוקה. מ"מ יקר וגדולה נעשה לכ"ק על ככה לחזק ההרחקה בכל אופן המועיל. שלא יבוא הדבר לידי שכחה ומיעוט זהירות. ובטומאה היו נזהרין מאד. כמ"ש כמה פרצה טהרה בישראל. והיתה חמורה בעיניהם יותר משפיכות דמים כדא' בסדר יומא על כן נכונה גזרת פרושים גם בזו:
523
524השגה על דרך המפרשי' שם
ולא ידעתי מניין להם למפרשים ז"ל שאמרו שאין זה אמת. אלא מפני הפסד כ"ק הוא שגזרו טומאה עליהם. ולענ"ד אין לזה יסוד ושורש כלל. כי שם בשטת י"ח דבר. לא מצינו שגזרו טומאה מטעם זה אלא על ספרי וכתבי קודש עצמן. אבל על ידים הבאין מחמת ספר לא גזרו מט"ז. שאין לו ענין לזה. אלא משום דר' פרנך הוא. שלא יאחוז ס"ת ערום כדאי' התם בהדיא. והיינו הך דהכא. שלא ינהג מנהג בזיון בספרים וכ"ק. שאפי' לאוחזן ערומים אינו נכון. כ"ש שיש לחוש עוד שמן הקל יבואו אל החמור והוא לעשותן אף שטיחין. אם לא יהו מורגלים לנהוג בהם כבוד גדול. וי"ל עוד שהברייתא הוצרכה לטעם יותר גדול וחזק בענין. מפני שמדברת בכל כ"ק שיהיו. שכולן מטמאין הידים מט"ז החמור. ולפי ששאר כ"ק קלין קצת בעיני בני אדם. מצאה החששה מקום יותר שיבואו לעשותן שטיחין. ושם בסוגיא דבספר לחוד עסקינן לא אצטריך ליה למנקט טעמא רבה דגזרת שטיחין. שהוא רחוק קצת אצל הספר לזלזל בו כל כך. ומסתייה בטעמא זוטא דר"פ. דאיתיה מיהא אף בספר. ודי בו לגזור טומאה על הספר מחמתו. מ"מ דבר אחד הוא עם טעם הברייתא בעצם הכוונה. וזה נ"ל ברור בס"ד: וכפתור ופרח הוא בהבנת המשנה. שמענה ודע לך והבן וחכם בבינה:
ולא ידעתי מניין להם למפרשים ז"ל שאמרו שאין זה אמת. אלא מפני הפסד כ"ק הוא שגזרו טומאה עליהם. ולענ"ד אין לזה יסוד ושורש כלל. כי שם בשטת י"ח דבר. לא מצינו שגזרו טומאה מטעם זה אלא על ספרי וכתבי קודש עצמן. אבל על ידים הבאין מחמת ספר לא גזרו מט"ז. שאין לו ענין לזה. אלא משום דר' פרנך הוא. שלא יאחוז ס"ת ערום כדאי' התם בהדיא. והיינו הך דהכא. שלא ינהג מנהג בזיון בספרים וכ"ק. שאפי' לאוחזן ערומים אינו נכון. כ"ש שיש לחוש עוד שמן הקל יבואו אל החמור והוא לעשותן אף שטיחין. אם לא יהו מורגלים לנהוג בהם כבוד גדול. וי"ל עוד שהברייתא הוצרכה לטעם יותר גדול וחזק בענין. מפני שמדברת בכל כ"ק שיהיו. שכולן מטמאין הידים מט"ז החמור. ולפי ששאר כ"ק קלין קצת בעיני בני אדם. מצאה החששה מקום יותר שיבואו לעשותן שטיחין. ושם בסוגיא דבספר לחוד עסקינן לא אצטריך ליה למנקט טעמא רבה דגזרת שטיחין. שהוא רחוק קצת אצל הספר לזלזל בו כל כך. ומסתייה בטעמא זוטא דר"פ. דאיתיה מיהא אף בספר. ודי בו לגזור טומאה על הספר מחמתו. מ"מ דבר אחד הוא עם טעם הברייתא בעצם הכוונה. וזה נ"ל ברור בס"ד: וכפתור ופרח הוא בהבנת המשנה. שמענה ודע לך והבן וחכם בבינה:
524
525סירכיה נקט ואתא לאשמועינן דמ"נ אסור בהנאה
נקטינן מהא דלדברי אלו ואלו פרושים וצדוקים עצמות אדם כל דהו טמאין. וטעמא דמטמינן אפי' של נכרי בין שהוא מד"ת. או מד"ס (לכשתימצי לומר אע"ג דלא קיי"ל כרשב"י בקברי גוים שאינן מטמאין באוהל. היינו דווקא קבריהן ממש ר"ל מת שלם. או רוב בניינו ומניינו של מת שיש בו משום טומאת אוהל. בהא בלחוד הוא דפליגי רבנן עליה ומטמו להו באוהל. משא"כ בעצם גרידא ולענין טומאת מגע ומשא. אימר לכ"ע ליכא בנכרים טומאה מן התורה אלא מד"ס: (אי נמי כי אצטריך טעמא. לעצם כשעורה דהלכה היא. וכי אתאי הילכתא לישראל. אבל לדנכרי לא. אלא טהור לגמרי הוי. ורבנן הוא דגזרו מהך טעמא דלעיל) ואע"פ שבגמרא הסברא הפוכה. דאפי' לרשב"י לא מיעטינהו קרא אלא מטומאת אוהל. ומיהו מודה דמטמו במגע ומשא. איכא למימר דלרבנן נמי מת שלם דווקא הוא דמטמא באוהל כישראל. אבל בטומאת מגע דעצם. דילמא ליכא מ"ד. אלא מדרבנן הוא דגזור עלייהו טומאה) על כרחנו צ"ל בטעם הדבר שגזרו אף בשל נכרי. שלא יבוא להשתמש בהם. מפני שאסורין כמו כן בהנאה:
נקטינן מהא דלדברי אלו ואלו פרושים וצדוקים עצמות אדם כל דהו טמאין. וטעמא דמטמינן אפי' של נכרי בין שהוא מד"ת. או מד"ס (לכשתימצי לומר אע"ג דלא קיי"ל כרשב"י בקברי גוים שאינן מטמאין באוהל. היינו דווקא קבריהן ממש ר"ל מת שלם. או רוב בניינו ומניינו של מת שיש בו משום טומאת אוהל. בהא בלחוד הוא דפליגי רבנן עליה ומטמו להו באוהל. משא"כ בעצם גרידא ולענין טומאת מגע ומשא. אימר לכ"ע ליכא בנכרים טומאה מן התורה אלא מד"ס: (אי נמי כי אצטריך טעמא. לעצם כשעורה דהלכה היא. וכי אתאי הילכתא לישראל. אבל לדנכרי לא. אלא טהור לגמרי הוי. ורבנן הוא דגזרו מהך טעמא דלעיל) ואע"פ שבגמרא הסברא הפוכה. דאפי' לרשב"י לא מיעטינהו קרא אלא מטומאת אוהל. ומיהו מודה דמטמו במגע ומשא. איכא למימר דלרבנן נמי מת שלם דווקא הוא דמטמא באוהל כישראל. אבל בטומאת מגע דעצם. דילמא ליכא מ"ד. אלא מדרבנן הוא דגזור עלייהו טומאה) על כרחנו צ"ל בטעם הדבר שגזרו אף בשל נכרי. שלא יבוא להשתמש בהם. מפני שאסורין כמו כן בהנאה:
525
526עוד ראיה אחרונה שהלכ' כמותו
עי"ל כדמות ראיה לדברי מגמרא דחולין (דצ"ב) שלשים מצות קיבלו עליהן בני נח ואין מקיימין אלא שלש. א' שאין שוקלין בשר המת במקולין. ופירש"י מת אדם. הרי משמע ודאי שיש בו משום איסור הנאה. ונענשין כשנהנין ממנו. ועדיין כהוגן עושין במה שאין נוהגין בו מנהג בזיון כל כך. לשוקלו בבית המטבחיים כשאר בשר. ואף שיש שם עוד פ"א ברש"י. ראשון עיקר בלי ספק:
עי"ל כדמות ראיה לדברי מגמרא דחולין (דצ"ב) שלשים מצות קיבלו עליהן בני נח ואין מקיימין אלא שלש. א' שאין שוקלין בשר המת במקולין. ופירש"י מת אדם. הרי משמע ודאי שיש בו משום איסור הנאה. ונענשין כשנהנין ממנו. ועדיין כהוגן עושין במה שאין נוהגין בו מנהג בזיון כל כך. לשוקלו בבית המטבחיים כשאר בשר. ואף שיש שם עוד פ"א ברש"י. ראשון עיקר בלי ספק:
526
527דחיית ראיה העולה במחשבה לסתור מש"ל וא"צל שאין ממש בראיה אחרת שחשב חכם אחד בדורנו להוכיח ממנה נ"ד
ואין להביא ראיה לסתור מהא דאמרינן בפ"ב דסנהדרין במאה ערלות פלשתים דחזו לכלבי ושונרי. דההיא איכא לאוקמה בבשר הפורש מן החי. שאינו אסור בהנאה וכמו כן אינו מטמא. וכההיא דתנן בפ"ב דעוקצין החותך מן האדם. וכ"ש ערלות דלית בהו אפי טומאת אבר מ"ה. אלא עור גרידא הוא. דלא טמא ולא נאסר בהנאה. ואף אבר הפורש מן החי אע"פ שטמא אינו אסור בהנאה. דלא מצינו איסור הנאה זה אלא במת. ואע"ג דכתיב ויך מהם מאתים איש ויכרות את ערלותיהם. שמא לא הרג אותם מתחלה. אלא הכם שוק על ירך והפילם וחתך ערלותיהם קודם שמתו דשרו בהנאה (וכענין שכתוב ויכו את צקלג וכתיב לא המיתו איש. ודכוותה איתא בגמ' דנזיר גבי שמשון דכתיב ביה ויך אלף איש ולא נטמא בהם. ובמ"א כתבתי דאפשר כך היה מעשה דפנחס בזמרי. (שוב מצאתי מפורש כדברי במ"ר). ואין צורך למ"ש הרד"ק בפי' נביאים. עה"פ הוא הכה את איש מצרי גבי בניהו. אע"ג דכהן הוה. עמ"ש בס"ד בהגהות תנ"ך) אי נמי מקרא מסורס הוא כמו וירום תולעים ויבאש אבל א"צ כלל. כי לא נזכר שהמיתם. ואין סתם הכאה שבכתוב מיתה (והכי איתא בריש הנחנקין ש"מ כל היכא דאיכא הכאה סתם לאו מיתה היא) כי אז דרכו לפרש הכה לפי חרב. או ויכם וימיתם כמצוי לרוב. וכאן אין ענינו אלא כבישה. ר"ל שהוכו במלחמה ונלכדו. באופן שיכול לחתוך ערלותיהם וגם למה ימיתם לגמרי. ומדוע לא נאמר שהשאירם בחיים להיות לו לעבדים. או שמא גיירם. עכ"פ איך שיהיה הדבר ברור שאין מכאן הוכחה וסתירה כלל. בשגם היא אגדה. ואין למדין הלכה מאגדה. ובילדותי ראיתי תשובה א' מהה"ג כמו' דוד אופנהיים ז"ל (זה חמש ועשרים שנה. כששלח איזה דפין לדוגמא מספרו שהיה בדעתו ז"ל להדפיס אז באמשטרדם. ושוב נמלך בו. ועדיין נשאר ממנה רושם קטן בזכרוני) על עסק הנאת עור אדם אם מותר הוא. ואת זו אני זכור כעת ששמח בראיה מפורשת שמצא ז"ל בגמרא דפרק לולב וערבה הני תרי מיני כו' דא"ל ר"א משכיה דההוא גברא משוינן גודא ומלינן ביה מיא. וגם זה הבל במ"כ שאינה אלא שיחת ת"ח וחוכא בעלמא דקא אחיך בההוא מינא (וליצנותא דעע"ז נמי שריא כע"ז גופה) לקיים בו ענה כסיל כאולתו. ותמהני על שהוצרך לטפל בדברי שיחה קלה. כמות שהיא ודאי אינה אלא שחוק והתול להלעיג על המין החכם בעיניו. לפי דרכו כסל למו השיבהו על עקב בשתו. ואוקמיה במילתא בעלמא. ואדאיכפל ואיטפל בחוכא. הוה ליה לאתויי קרא דכתיב הן עם כו' לא ישכב עד יאכל טרף ודם חללים ישתה. דבהרוגי ע"א משתעי ולשונו ברור מלל שיאכל טרף אדם ודם החלל ישתה. הרי לפי דרכו ז"ל יותר מפורש כן בכתוב. שאפי' הבשר והדם שלהם הותר לאכילה כבשר צבי ואיל. והלא זה ודאי דבר בטל מעצמו כי מי הוא שיעלה על דעתו ללמוד מדברי משל ומליצה. בין של תורה בין של קבלה. וכן דברי חכמים וחידותם. לענין איסור והיתר ודין מהדינים. כ"ש שלא יתכן ללמדו משם. שאינו לא משל ולא מליצה חידות לו. חלילה להבין דברים כמשמען. להפוך דברי אלהים חיים. חלילה לרז"ל מאלה. שלא נאמרו אותן דברים אלא ללעג ולקלס מרבה להכיל. לפי מדתו וכסילותו של המין זו לעגם. וכדי בזיון וקצף יגיע לו מליצנותו והתפארותו. ונתכוונו רז"ל בדברים כאלה ללמד בני יהודה קסת סופר מהיר. לידע מה להשיב למינים הפוקרים ומתלוצצים במקראות להשתיקם מהר ולעשותם כלבים אלמים לא יוכלו לנבוח. ולהחיש הקץ לדברי רוח. וכמ"ש במ"א לזה דחיתו בקנה. והיא דרך חכמה לבעלי התבונה. לסגור על איש עקש בל ימצא מענה:
ואין להביא ראיה לסתור מהא דאמרינן בפ"ב דסנהדרין במאה ערלות פלשתים דחזו לכלבי ושונרי. דההיא איכא לאוקמה בבשר הפורש מן החי. שאינו אסור בהנאה וכמו כן אינו מטמא. וכההיא דתנן בפ"ב דעוקצין החותך מן האדם. וכ"ש ערלות דלית בהו אפי טומאת אבר מ"ה. אלא עור גרידא הוא. דלא טמא ולא נאסר בהנאה. ואף אבר הפורש מן החי אע"פ שטמא אינו אסור בהנאה. דלא מצינו איסור הנאה זה אלא במת. ואע"ג דכתיב ויך מהם מאתים איש ויכרות את ערלותיהם. שמא לא הרג אותם מתחלה. אלא הכם שוק על ירך והפילם וחתך ערלותיהם קודם שמתו דשרו בהנאה (וכענין שכתוב ויכו את צקלג וכתיב לא המיתו איש. ודכוותה איתא בגמ' דנזיר גבי שמשון דכתיב ביה ויך אלף איש ולא נטמא בהם. ובמ"א כתבתי דאפשר כך היה מעשה דפנחס בזמרי. (שוב מצאתי מפורש כדברי במ"ר). ואין צורך למ"ש הרד"ק בפי' נביאים. עה"פ הוא הכה את איש מצרי גבי בניהו. אע"ג דכהן הוה. עמ"ש בס"ד בהגהות תנ"ך) אי נמי מקרא מסורס הוא כמו וירום תולעים ויבאש אבל א"צ כלל. כי לא נזכר שהמיתם. ואין סתם הכאה שבכתוב מיתה (והכי איתא בריש הנחנקין ש"מ כל היכא דאיכא הכאה סתם לאו מיתה היא) כי אז דרכו לפרש הכה לפי חרב. או ויכם וימיתם כמצוי לרוב. וכאן אין ענינו אלא כבישה. ר"ל שהוכו במלחמה ונלכדו. באופן שיכול לחתוך ערלותיהם וגם למה ימיתם לגמרי. ומדוע לא נאמר שהשאירם בחיים להיות לו לעבדים. או שמא גיירם. עכ"פ איך שיהיה הדבר ברור שאין מכאן הוכחה וסתירה כלל. בשגם היא אגדה. ואין למדין הלכה מאגדה. ובילדותי ראיתי תשובה א' מהה"ג כמו' דוד אופנהיים ז"ל (זה חמש ועשרים שנה. כששלח איזה דפין לדוגמא מספרו שהיה בדעתו ז"ל להדפיס אז באמשטרדם. ושוב נמלך בו. ועדיין נשאר ממנה רושם קטן בזכרוני) על עסק הנאת עור אדם אם מותר הוא. ואת זו אני זכור כעת ששמח בראיה מפורשת שמצא ז"ל בגמרא דפרק לולב וערבה הני תרי מיני כו' דא"ל ר"א משכיה דההוא גברא משוינן גודא ומלינן ביה מיא. וגם זה הבל במ"כ שאינה אלא שיחת ת"ח וחוכא בעלמא דקא אחיך בההוא מינא (וליצנותא דעע"ז נמי שריא כע"ז גופה) לקיים בו ענה כסיל כאולתו. ותמהני על שהוצרך לטפל בדברי שיחה קלה. כמות שהיא ודאי אינה אלא שחוק והתול להלעיג על המין החכם בעיניו. לפי דרכו כסל למו השיבהו על עקב בשתו. ואוקמיה במילתא בעלמא. ואדאיכפל ואיטפל בחוכא. הוה ליה לאתויי קרא דכתיב הן עם כו' לא ישכב עד יאכל טרף ודם חללים ישתה. דבהרוגי ע"א משתעי ולשונו ברור מלל שיאכל טרף אדם ודם החלל ישתה. הרי לפי דרכו ז"ל יותר מפורש כן בכתוב. שאפי' הבשר והדם שלהם הותר לאכילה כבשר צבי ואיל. והלא זה ודאי דבר בטל מעצמו כי מי הוא שיעלה על דעתו ללמוד מדברי משל ומליצה. בין של תורה בין של קבלה. וכן דברי חכמים וחידותם. לענין איסור והיתר ודין מהדינים. כ"ש שלא יתכן ללמדו משם. שאינו לא משל ולא מליצה חידות לו. חלילה להבין דברים כמשמען. להפוך דברי אלהים חיים. חלילה לרז"ל מאלה. שלא נאמרו אותן דברים אלא ללעג ולקלס מרבה להכיל. לפי מדתו וכסילותו של המין זו לעגם. וכדי בזיון וקצף יגיע לו מליצנותו והתפארותו. ונתכוונו רז"ל בדברים כאלה ללמד בני יהודה קסת סופר מהיר. לידע מה להשיב למינים הפוקרים ומתלוצצים במקראות להשתיקם מהר ולעשותם כלבים אלמים לא יוכלו לנבוח. ולהחיש הקץ לדברי רוח. וכמ"ש במ"א לזה דחיתו בקנה. והיא דרך חכמה לבעלי התבונה. לסגור על איש עקש בל ימצא מענה:
527
528אישור הייא אישור מוסיף לאשר ולקיים פסק הש"ע במ"נ יתד הוא שלא תמוט מחמת הוכח' הנ"ל שנדחה בכמה דרכים. וע"פ יבוא ביאור נכון במקראות מעורבין נראים כסותרים ומעורבבין ולדרכנו מיושבים ונוחים כטל וכרביבים
שוב השאלתי לי ס' צ"צ לראות מה שמץ נשמע לו ושורש דבר נמצא בו לבן המחבר ההוא ז"ל. להתיר בפשיטות כמו שהעדת לנו משמו. והנה מצאתי ראיתי שראייתו היא מערלות פלשתים. הלא היא כתובה לפני למעלה ותשובתה בצדה. ועד בשחק נאמן שכתבתיה בטרם עיינתי בו. ואיהו ז"ל קדחי בה דברים מבוארים כנ"ל. ומוסכמים מגדולי ההוראה. ושרי ליה מריה. דפשיטא אין זה כדאי לדחות ולעקור פסק הלכה דש"ע הקבוע בלי שום חולק. ואפי' היה תלמיד שאמר דבר הלכה. אין מזחיחין אותו בכך. כ"ש שכבר עשינו לו סמוכות חזקות. ומלבד מ"ש כבר לעיל בס"ד בטוב טעם ודעת דלאו ראיה היא כלל. הנני יוסיף להפליא עליו ז"ל אכתי מאי פשיטותיה. מיהא פליגי בה. דהא שאול סבר דאפי' לכלבי ושונרי לא חזו. ומאי טעמא (מי נימא דהוו פליגי במציאות אם הוא דבר הנאכל לכלבים. דודאי לא גרע למאכל כלב. משאר בשר מת ונבלה. וכלבא בכפניה גללי מיבלע בלע. כ"ש הא) אלא לאו משום דאסירי בהנאה. אי הכי מי ליכא שאול דפשיטא ליה איפכא. ואע"ג די"ל מסתברא הילכתא כוותיה דדוד. דכתיב ביה וה' עמו שבכ"מ הלכה כמותו. לא כן שאול דכתיב ביה בכל אשר יפנה ירשיע. מ"מ איכא למימר נמי מעשה רב. והא שאול בחיר ה' מארי דעובדא הוה. וקעבד בה עובדא ונתנה לאיש אחר. וחלילה לו להכשיל לאחרים בא"א ודאית. ואין אדם חוטא ולא לו. גם ודאי לא היה עושה כן אם לא הסכימו בית דינו עמו. מיהת מיפלג פליגי בה. דלשאול וב"ד הוה פשיטא להו דלא חזיין מידי. ואורי כשמעתיה. ואע"ג דאמרינן קידושי פלטי בעברה היו. איברא אדרבה מהכא משמע לי דמוכח טובא דקידושי ערלות לא הוו קידושין גמורין באמת. ואם פשטה מיכל ידה וקיבלה קידושין מפלטי. היו תופסין בה. אלא לפי דעת דוד בעברה היו. ולכ"ע נמי מידי עברה לא יצא פלטי. אילמלא היה מחזיקה לאשה. לפי שהיא אשת דוד ודאי. העומדת לו מאז שהיו חפצים זה בזו וזו בזה. ובאונס ניתנה לפלטיאל על כרחה. היינו דקרי לה בעברה. ולא מפני שהקידושין דערלות קידושין מוחלטין היו. ועל כרחך אתה אומר כן. דהא מרא דהך שמעתא דבעברה היו. מנו ר' יוסי היא דדריש מקראות מעורבין. ומכדי שמעינן ליה לר"י דאמר מיכל אחר מיתת מרב נשאה. ותקשי עליה בתרתי חדא דאי הכי קשו קראי. דכתיב ויהי בעת תת את מרב וגו' וכתיב בשתים תתחתן בי היום וכתיב ולא מלאו הימים. משמע שבפרק אחד היו שני המעשים שניתנה מרב לעדריאל. מיד אח"ז נתחתן שאול לדוד במיכל לפייסו בה תחת מירב שנתנה לאחר. ודוד לא המתין עד מלאת הימים אשר קצב להביא ערלות הפלשתים. אבל נזדרז והביאם מיד. ואם נשא מירב ראשונה. היאך א"כ נשא מיכל עליה בחייה. שאי אפשר לומר שמתה מירב בתוך כך. שהרי הולידה חמשה בנים לעדריאל ועוד כמה ימי מלכותו של שאול שתי שנים. וזה היה מעשה זמן רב אחר שנה ראשונה שכבר עברה ממלכותו. ככתוב בן שנה שאול במלכו כשהכין עצמו למלחמת פלשתים הראשונה. מכאן ואילך צא וחשוב כמה היה צריך למלחמה ההיא. ושוב נלחם בעמלק. ואח"כ התחילה מלחמת פלשתים דגלית. שהתיצב ארבעים יום בטרם בוא עת המלחמה עצמה. ואחר שנצחו דוד היו כל אותן מעשים דמירב ומיכל. א"כ לפחות יצאו ב' חדשים גם משנה שניה של שאול. קודם שנתארסה מרב לדוד. וכנסה עדריאל. ונאמר שהולידה לו חמשתן בכרס אחד. אפ"ה לא בצרן ימי עיבורה מז' חדשים. ואפי' תימא דילדה למקוטעין שאינם אלא ה' שלמין ואיזה ימים. מ"מ תצטרך ליותר מחמשה חדשים לפרנס בהם גלותו של דוד. כי בכרמל לבד עשה ימים רבים. כנראה מדברי שלוחי דוד ועבדי נבל עצמם. ואימתי היו ימי בריחתו של דוד מכל המחבואים אשר יתחבא בארץ יהודה. וכל המקומות אשר התהלך שם הוא ואנשיו. וישיבתו בארץ פלשתים שהיו ימים וארבעה חדשים. באופן שאין להמלט כלל מלומר שנישואין ראשונים דמיכל לדוד היו בחיי מירב אחותה. וזה מוכרח מאד בלי ספק בעולם. ואם יתעקש אדם ולא יספיק לו זה. אוסיף לו עוד הכרח חזק ממנו. הרי אמרו רז"ל שמואל מת ז' חדשים לפני שאול. ובו בפרק כבר עברו ימים רבים שברח דוד ופירש ממיכל. ועדיין לא יצאו יותר מחמשה חדשים לשנה השניה. והרבה יותר מחודש עבר בתחלתה. בטרם נשאת מרב לעדריאל ואיך ילדה ה' בנים בשלשה חדשים. או אפי' עם איזה ימים יתרים. שהרי בשום צד לא יגיעו לד' חדשים. הא על כרחנו נתארסה מיכל לדוד בערלות. בעוד מרב אחותה קיימת. והיאך א"כ יתקיימו שני דברים הללו. ביחוד אליבא דר"י גופיה דאיהו תנא דס"ע. והדרא קושיא לדוכתה איך נשא דוד שתי אחיות בחייהן. אלא מאי אית לך למימר אירוסי מיכל באמת בלא"ה לא היו תופסין אז. כל זמן שמרב בחיים. אפי' היה מקדשה בכסף ממש. אלא היו תלויין ועומדין עד לבסוף כשנשאה בימי איש בושת. אחר שכבר מתה מרב בעת ההיא. אז גמרו וחלו. ואע"פ שלא היו מתחלה כהוגן. מ"מ (משום הבטחת ברית וקיום אמנה) היא לא היתה חפצה בפלטי. והיתה מצפה לדוד שישאנה ודוד מצפה לה כאשר מסר נפשו עליה. היינו דקאמר אשר ארסתי לי במאה ערלות פלשתים. ששם עצמו בסכנה בשבילה. וכשמצאו מקום לחול חלו. דהיינו כשכנסה שנית. אז נעורו קידושין ראשונים. אע"פ שלא היו תופסין לשעתן. לא יהא מקדש במלוה דאינה מקודשת. ומ"מ אם כנס ובעל מקודשת. ה"נ להכי אהנו אירוסין דערלות (אע"ג דלאו חד טעמא הוא) וכל אותו זמן לא היתה חפצה באחר. אלא שבהכרח ניתנה לפלטי. היינו דקרי להו בעברה מפני האונס (ועם שיהא איזה דוחק לפ"ז בהתכת המשכת הכתובים. אין מנוס מלומר כן לפי שטתו של ר"י. ולפי פשטיה דקרא מסתבר טפי דקידושי מרב לא היו בעברה. איברא מטעמא דאכתוב בסמוך נראה שיש סעד גדול לשטת ר"י באמת) ותו דיקא נמי דקושטא הכי הוא. דאל"ה אלא קידושי מיכל מיד הוו תפסי בה. אכתי לא פלטינן מקידושי פלטי ונישואין שלו שהיו לפ"ז ודאי בעברה דא"א גמורה. ואי הכי היכי הדר דוד ונסבה. דהא בניסת אפי' בטעות ובאונס ליכא דשרי בא"א. (אע"פ שי"ל בין אונס לאונס) וקיי"ל לא עבדינן עובדא במה הו"ל למעבד. והיאך נשאה דוד בעברה. אחרי שכבר נאסרה עליו ע"י נישואי פלטי. עם שלא נבעלה. אלא ודאי מוכרחים אנו לומר כמ"ש. שבשום אופן לא היו תופסין קידושי מיכל בערלות. על כן פנויה היתה כשניסת לפלטי. שאפי' היה בא עליה. שוב היתה מותרת לדוד. לפי שעדיין לא היתה מקודשת ממש לדוד. אלא שפלטי לא רצה לבוא עליה באונס. מאחר שלא היתה חפצה בו. ובהכרח הובאה לו לכונסה על כרחו וכרחה. ע"פ גזרת מלך. לכך נעץ חרב בינו לבינה שלא יבוא עליה דרך זנות. ביודעו כי היא לא אשתו והוא לא אישה. וסוף עומדת היא לדוד כרצון שניהם. ובזה כל דברי חכמים קיימים והטלנו שלום בין פשטי המקראות ומדרשיהם. וחזרנו על הראשונות. שלפ"ז אין הכרח בשום צד להוכיח משם היתר הנאת מת נכרי. ולא יהא אלא ספק אין ספק מוציא מיד וודאו של הש"ע. ולא עדיף שמא מברי:
שוב השאלתי לי ס' צ"צ לראות מה שמץ נשמע לו ושורש דבר נמצא בו לבן המחבר ההוא ז"ל. להתיר בפשיטות כמו שהעדת לנו משמו. והנה מצאתי ראיתי שראייתו היא מערלות פלשתים. הלא היא כתובה לפני למעלה ותשובתה בצדה. ועד בשחק נאמן שכתבתיה בטרם עיינתי בו. ואיהו ז"ל קדחי בה דברים מבוארים כנ"ל. ומוסכמים מגדולי ההוראה. ושרי ליה מריה. דפשיטא אין זה כדאי לדחות ולעקור פסק הלכה דש"ע הקבוע בלי שום חולק. ואפי' היה תלמיד שאמר דבר הלכה. אין מזחיחין אותו בכך. כ"ש שכבר עשינו לו סמוכות חזקות. ומלבד מ"ש כבר לעיל בס"ד בטוב טעם ודעת דלאו ראיה היא כלל. הנני יוסיף להפליא עליו ז"ל אכתי מאי פשיטותיה. מיהא פליגי בה. דהא שאול סבר דאפי' לכלבי ושונרי לא חזו. ומאי טעמא (מי נימא דהוו פליגי במציאות אם הוא דבר הנאכל לכלבים. דודאי לא גרע למאכל כלב. משאר בשר מת ונבלה. וכלבא בכפניה גללי מיבלע בלע. כ"ש הא) אלא לאו משום דאסירי בהנאה. אי הכי מי ליכא שאול דפשיטא ליה איפכא. ואע"ג די"ל מסתברא הילכתא כוותיה דדוד. דכתיב ביה וה' עמו שבכ"מ הלכה כמותו. לא כן שאול דכתיב ביה בכל אשר יפנה ירשיע. מ"מ איכא למימר נמי מעשה רב. והא שאול בחיר ה' מארי דעובדא הוה. וקעבד בה עובדא ונתנה לאיש אחר. וחלילה לו להכשיל לאחרים בא"א ודאית. ואין אדם חוטא ולא לו. גם ודאי לא היה עושה כן אם לא הסכימו בית דינו עמו. מיהת מיפלג פליגי בה. דלשאול וב"ד הוה פשיטא להו דלא חזיין מידי. ואורי כשמעתיה. ואע"ג דאמרינן קידושי פלטי בעברה היו. איברא אדרבה מהכא משמע לי דמוכח טובא דקידושי ערלות לא הוו קידושין גמורין באמת. ואם פשטה מיכל ידה וקיבלה קידושין מפלטי. היו תופסין בה. אלא לפי דעת דוד בעברה היו. ולכ"ע נמי מידי עברה לא יצא פלטי. אילמלא היה מחזיקה לאשה. לפי שהיא אשת דוד ודאי. העומדת לו מאז שהיו חפצים זה בזו וזו בזה. ובאונס ניתנה לפלטיאל על כרחה. היינו דקרי לה בעברה. ולא מפני שהקידושין דערלות קידושין מוחלטין היו. ועל כרחך אתה אומר כן. דהא מרא דהך שמעתא דבעברה היו. מנו ר' יוסי היא דדריש מקראות מעורבין. ומכדי שמעינן ליה לר"י דאמר מיכל אחר מיתת מרב נשאה. ותקשי עליה בתרתי חדא דאי הכי קשו קראי. דכתיב ויהי בעת תת את מרב וגו' וכתיב בשתים תתחתן בי היום וכתיב ולא מלאו הימים. משמע שבפרק אחד היו שני המעשים שניתנה מרב לעדריאל. מיד אח"ז נתחתן שאול לדוד במיכל לפייסו בה תחת מירב שנתנה לאחר. ודוד לא המתין עד מלאת הימים אשר קצב להביא ערלות הפלשתים. אבל נזדרז והביאם מיד. ואם נשא מירב ראשונה. היאך א"כ נשא מיכל עליה בחייה. שאי אפשר לומר שמתה מירב בתוך כך. שהרי הולידה חמשה בנים לעדריאל ועוד כמה ימי מלכותו של שאול שתי שנים. וזה היה מעשה זמן רב אחר שנה ראשונה שכבר עברה ממלכותו. ככתוב בן שנה שאול במלכו כשהכין עצמו למלחמת פלשתים הראשונה. מכאן ואילך צא וחשוב כמה היה צריך למלחמה ההיא. ושוב נלחם בעמלק. ואח"כ התחילה מלחמת פלשתים דגלית. שהתיצב ארבעים יום בטרם בוא עת המלחמה עצמה. ואחר שנצחו דוד היו כל אותן מעשים דמירב ומיכל. א"כ לפחות יצאו ב' חדשים גם משנה שניה של שאול. קודם שנתארסה מרב לדוד. וכנסה עדריאל. ונאמר שהולידה לו חמשתן בכרס אחד. אפ"ה לא בצרן ימי עיבורה מז' חדשים. ואפי' תימא דילדה למקוטעין שאינם אלא ה' שלמין ואיזה ימים. מ"מ תצטרך ליותר מחמשה חדשים לפרנס בהם גלותו של דוד. כי בכרמל לבד עשה ימים רבים. כנראה מדברי שלוחי דוד ועבדי נבל עצמם. ואימתי היו ימי בריחתו של דוד מכל המחבואים אשר יתחבא בארץ יהודה. וכל המקומות אשר התהלך שם הוא ואנשיו. וישיבתו בארץ פלשתים שהיו ימים וארבעה חדשים. באופן שאין להמלט כלל מלומר שנישואין ראשונים דמיכל לדוד היו בחיי מירב אחותה. וזה מוכרח מאד בלי ספק בעולם. ואם יתעקש אדם ולא יספיק לו זה. אוסיף לו עוד הכרח חזק ממנו. הרי אמרו רז"ל שמואל מת ז' חדשים לפני שאול. ובו בפרק כבר עברו ימים רבים שברח דוד ופירש ממיכל. ועדיין לא יצאו יותר מחמשה חדשים לשנה השניה. והרבה יותר מחודש עבר בתחלתה. בטרם נשאת מרב לעדריאל ואיך ילדה ה' בנים בשלשה חדשים. או אפי' עם איזה ימים יתרים. שהרי בשום צד לא יגיעו לד' חדשים. הא על כרחנו נתארסה מיכל לדוד בערלות. בעוד מרב אחותה קיימת. והיאך א"כ יתקיימו שני דברים הללו. ביחוד אליבא דר"י גופיה דאיהו תנא דס"ע. והדרא קושיא לדוכתה איך נשא דוד שתי אחיות בחייהן. אלא מאי אית לך למימר אירוסי מיכל באמת בלא"ה לא היו תופסין אז. כל זמן שמרב בחיים. אפי' היה מקדשה בכסף ממש. אלא היו תלויין ועומדין עד לבסוף כשנשאה בימי איש בושת. אחר שכבר מתה מרב בעת ההיא. אז גמרו וחלו. ואע"פ שלא היו מתחלה כהוגן. מ"מ (משום הבטחת ברית וקיום אמנה) היא לא היתה חפצה בפלטי. והיתה מצפה לדוד שישאנה ודוד מצפה לה כאשר מסר נפשו עליה. היינו דקאמר אשר ארסתי לי במאה ערלות פלשתים. ששם עצמו בסכנה בשבילה. וכשמצאו מקום לחול חלו. דהיינו כשכנסה שנית. אז נעורו קידושין ראשונים. אע"פ שלא היו תופסין לשעתן. לא יהא מקדש במלוה דאינה מקודשת. ומ"מ אם כנס ובעל מקודשת. ה"נ להכי אהנו אירוסין דערלות (אע"ג דלאו חד טעמא הוא) וכל אותו זמן לא היתה חפצה באחר. אלא שבהכרח ניתנה לפלטי. היינו דקרי להו בעברה מפני האונס (ועם שיהא איזה דוחק לפ"ז בהתכת המשכת הכתובים. אין מנוס מלומר כן לפי שטתו של ר"י. ולפי פשטיה דקרא מסתבר טפי דקידושי מרב לא היו בעברה. איברא מטעמא דאכתוב בסמוך נראה שיש סעד גדול לשטת ר"י באמת) ותו דיקא נמי דקושטא הכי הוא. דאל"ה אלא קידושי מיכל מיד הוו תפסי בה. אכתי לא פלטינן מקידושי פלטי ונישואין שלו שהיו לפ"ז ודאי בעברה דא"א גמורה. ואי הכי היכי הדר דוד ונסבה. דהא בניסת אפי' בטעות ובאונס ליכא דשרי בא"א. (אע"פ שי"ל בין אונס לאונס) וקיי"ל לא עבדינן עובדא במה הו"ל למעבד. והיאך נשאה דוד בעברה. אחרי שכבר נאסרה עליו ע"י נישואי פלטי. עם שלא נבעלה. אלא ודאי מוכרחים אנו לומר כמ"ש. שבשום אופן לא היו תופסין קידושי מיכל בערלות. על כן פנויה היתה כשניסת לפלטי. שאפי' היה בא עליה. שוב היתה מותרת לדוד. לפי שעדיין לא היתה מקודשת ממש לדוד. אלא שפלטי לא רצה לבוא עליה באונס. מאחר שלא היתה חפצה בו. ובהכרח הובאה לו לכונסה על כרחו וכרחה. ע"פ גזרת מלך. לכך נעץ חרב בינו לבינה שלא יבוא עליה דרך זנות. ביודעו כי היא לא אשתו והוא לא אישה. וסוף עומדת היא לדוד כרצון שניהם. ובזה כל דברי חכמים קיימים והטלנו שלום בין פשטי המקראות ומדרשיהם. וחזרנו על הראשונות. שלפ"ז אין הכרח בשום צד להוכיח משם היתר הנאת מת נכרי. ולא יהא אלא ספק אין ספק מוציא מיד וודאו של הש"ע. ולא עדיף שמא מברי:
528
529אפשר לומר דאיסור הנא' דמת אינו אלא מד"ס וקרוב הדבר אפי' בישראל מחמת כמה הוכחות ובכן סרה ג"כ קושיא הנ"ל
תו יכילנא למימר דלא תשמע מההיא מידי. אב"א לעולם תרווייהו הוה ס"ל דאיסורי הנאה נינהו. מיהת בהא פליגי. שאול סבר איסורי הנאה דאורייתא הויין. וליתינהו לקידושין לגמרי. ודוד ס"ל דאינן אלא איה"נ של דבריהם ומקודשת מכל מקום. אע"ג דלא חזיין. כיון דמדאורייתא הו"ל קידושי מעליי. וכמ"ש ז"ל באה"נ של דבריהם עא"ע סי' כ"ח. ובאמת שכן נראה בעיני עיקר. שאין איסור זה ד"ת ממש. עם שעשאוהו כשל תורה ודנוהו בג"ש. מצינו לפעמים ג"ש בש"ס שאינה אלא כדמות אסמכתא. ולחזק הענין בלבד. דוק ותשכח. אבל אין לנו לחלק באיסור זה בין מת נכרי לישראל. כמ"ש בס"ד שכן מוכיחין סתמי ההלכות והסוגיות. שלא חילקו ביניהם לענין זה (וכן לענין טומאת מת שוין הן. לפי כל המשניות הסתמיות. חוץ מרשב"י דפליג בברייתא ואטומאת אוהל בלחוד) וגם הוספנו לקח טוב בידים מוכיחות שאיסור זה נוהג במת נכרי כישראל. ככתוב למעלה וברור הוא לענ"ד. אך מ"מ לחלק יצאתי לדון בדבר חדש שאין איסור הנאה זו אלא מד"ס. אע"ג דגמרינן שם שם. אינה ג"ש גמורה. דזימנין גמרינן לה מעגלה ערופה. ולזימנין מע"א כדאי' פנ"ה. לאו משום דאסמכתא גרידא היא. ואשכחן דכוותה כנז'. ותדע עוד דא"ה מילקא נמי לילקי עלה. ותו דהא בדקינן בכוליה ש"ס ולא משכחינן דנסיב לה תנא דידן בשום דוכתא גבי הילכתא פסיקתא. דכיילינהו לכולהו איסורי הנאה. כגון בשילהי תמורה. לא קחשיב בשר המת בין נקברין ונשרפין. ואע"ג דדבר ידוע הוא שמת טעון קבורה. וכאותה ששנינו באגב שילהי פ' נגמר. ההיא משום כבודו בלחוד. (ובגמרא שקלינן וטרינן אי משום כפרה או משום בזיונא) מיהו לא סגי דלנקטיה נמי התם במנינא דאיסורי אכילה והנאה. דצריכי קבורה או שריפה מפני התקלה. ולא לשתמיט תנא זימנא חדא לאשמועינן ליה נמי. כי קחשיב איה"נ. והכי נמי לא חשיב ליה בבתרא דע"ז גבי איה"נ דאוסרין כל שהן. (ואע"ג דההוא תנא תרתי בעי איסור הנאה ודבר שבמנין. מאן לימא לן שבשר אדם אינו חשוב וראוי לעלות על שולחן מלכים אם לא מפני איסורו אצל הכל. וכפי מה שאומרים קצת בני אדם ששמעו מלודיים ומרוצחים שנתפסו טורפי אדם ואוכלי בשרו. טעמו משובח מאד אם יאמנו דבריהם. גם הרופאים הקדמונים מעידים שבשרו דומה לשל חזיר וזכרו שאחד מכר מבשרו במר דחזיר עד שהוכר בעצמות כמ"ש אבן סינא) וכן בשילהי האיש מקדש ליחשביה בהדי איה"נ דחשבינהו התם. כי רוכלא נקט ואזיל אפי' חולין בעזרה דאיכא מ"ד דרבנן. ומאי שייר דהאי שייר. ואי משום חמץ ופסח ופסולי קדשים. לאו שיורא הוא כדכתבו התוס'. והא לא שייך בבשר המת. ומ"ט שייריה. ולא אשמעינן אם קידש בו האשה שאינה מקודשת. לכן לבי אומר לי שלדברי הכל אינו איה"נ ד"ת גמור. כשאר איה"נ של תורה. אע"פ שהחמירו בו כשל תורה. והוציאוהו מג"ש. כבר אמרתי שכמדומה אינה ג"ש ממש. דהא אין אדם דן ג"ש מעצמו. והכא פריך תלמודא מר מ"ט יליף לה מהא ולא מהתם וק"ל. ואל תבהל להשיב. גם יש לנו דוגמתה כאמור.ודאתאן עלה לעולם אימא לך שאין חילוק בין מת נכרי לישראל בדבר זה. ובקידש בו את האשה הוה ס"ל לדוד. אפי' בשל ישראל מקודשת. כיון דמדאורייתא מיחזי חזי:
תו יכילנא למימר דלא תשמע מההיא מידי. אב"א לעולם תרווייהו הוה ס"ל דאיסורי הנאה נינהו. מיהת בהא פליגי. שאול סבר איסורי הנאה דאורייתא הויין. וליתינהו לקידושין לגמרי. ודוד ס"ל דאינן אלא איה"נ של דבריהם ומקודשת מכל מקום. אע"ג דלא חזיין. כיון דמדאורייתא הו"ל קידושי מעליי. וכמ"ש ז"ל באה"נ של דבריהם עא"ע סי' כ"ח. ובאמת שכן נראה בעיני עיקר. שאין איסור זה ד"ת ממש. עם שעשאוהו כשל תורה ודנוהו בג"ש. מצינו לפעמים ג"ש בש"ס שאינה אלא כדמות אסמכתא. ולחזק הענין בלבד. דוק ותשכח. אבל אין לנו לחלק באיסור זה בין מת נכרי לישראל. כמ"ש בס"ד שכן מוכיחין סתמי ההלכות והסוגיות. שלא חילקו ביניהם לענין זה (וכן לענין טומאת מת שוין הן. לפי כל המשניות הסתמיות. חוץ מרשב"י דפליג בברייתא ואטומאת אוהל בלחוד) וגם הוספנו לקח טוב בידים מוכיחות שאיסור זה נוהג במת נכרי כישראל. ככתוב למעלה וברור הוא לענ"ד. אך מ"מ לחלק יצאתי לדון בדבר חדש שאין איסור הנאה זו אלא מד"ס. אע"ג דגמרינן שם שם. אינה ג"ש גמורה. דזימנין גמרינן לה מעגלה ערופה. ולזימנין מע"א כדאי' פנ"ה. לאו משום דאסמכתא גרידא היא. ואשכחן דכוותה כנז'. ותדע עוד דא"ה מילקא נמי לילקי עלה. ותו דהא בדקינן בכוליה ש"ס ולא משכחינן דנסיב לה תנא דידן בשום דוכתא גבי הילכתא פסיקתא. דכיילינהו לכולהו איסורי הנאה. כגון בשילהי תמורה. לא קחשיב בשר המת בין נקברין ונשרפין. ואע"ג דדבר ידוע הוא שמת טעון קבורה. וכאותה ששנינו באגב שילהי פ' נגמר. ההיא משום כבודו בלחוד. (ובגמרא שקלינן וטרינן אי משום כפרה או משום בזיונא) מיהו לא סגי דלנקטיה נמי התם במנינא דאיסורי אכילה והנאה. דצריכי קבורה או שריפה מפני התקלה. ולא לשתמיט תנא זימנא חדא לאשמועינן ליה נמי. כי קחשיב איה"נ. והכי נמי לא חשיב ליה בבתרא דע"ז גבי איה"נ דאוסרין כל שהן. (ואע"ג דההוא תנא תרתי בעי איסור הנאה ודבר שבמנין. מאן לימא לן שבשר אדם אינו חשוב וראוי לעלות על שולחן מלכים אם לא מפני איסורו אצל הכל. וכפי מה שאומרים קצת בני אדם ששמעו מלודיים ומרוצחים שנתפסו טורפי אדם ואוכלי בשרו. טעמו משובח מאד אם יאמנו דבריהם. גם הרופאים הקדמונים מעידים שבשרו דומה לשל חזיר וזכרו שאחד מכר מבשרו במר דחזיר עד שהוכר בעצמות כמ"ש אבן סינא) וכן בשילהי האיש מקדש ליחשביה בהדי איה"נ דחשבינהו התם. כי רוכלא נקט ואזיל אפי' חולין בעזרה דאיכא מ"ד דרבנן. ומאי שייר דהאי שייר. ואי משום חמץ ופסח ופסולי קדשים. לאו שיורא הוא כדכתבו התוס'. והא לא שייך בבשר המת. ומ"ט שייריה. ולא אשמעינן אם קידש בו האשה שאינה מקודשת. לכן לבי אומר לי שלדברי הכל אינו איה"נ ד"ת גמור. כשאר איה"נ של תורה. אע"פ שהחמירו בו כשל תורה. והוציאוהו מג"ש. כבר אמרתי שכמדומה אינה ג"ש ממש. דהא אין אדם דן ג"ש מעצמו. והכא פריך תלמודא מר מ"ט יליף לה מהא ולא מהתם וק"ל. ואל תבהל להשיב. גם יש לנו דוגמתה כאמור.ודאתאן עלה לעולם אימא לך שאין חילוק בין מת נכרי לישראל בדבר זה. ובקידש בו את האשה הוה ס"ל לדוד. אפי' בשל ישראל מקודשת. כיון דמדאורייתא מיחזי חזי:
529
530תו אנפא אחרינא לשנוי פירכ' הנ"ל וחילוק בין ישראל לנכרי
אי נמי ערלות שאני דעור בעלמא הוא. ואע"ג דבישראל ודאי אסור בהנאה דלא גרע משאר תשמישיו של מת שנאסרין עמו. אבל בגוי אין איסורו אלא מד"ס. ולא החמירו בו כל כך לאסור אף עורו בהנאה. מאחר שלענין טומאה טהור הוא. העמידוהו על דין תורה. ואע"פ שגזרו טומאה על עורו המעובד כדי שלא יבוא לעשותן שטיחין לבהמה. שהוא דבר מגונה מאד. אבל לא ראו לגדוש בו המדה לאסור הנאה כל דהוא אף במיעוט עורו (ובזה מתיישב מה שהקשו התוס' פ' נגמר דמשמע מההיא דהעור והרוטב דעור האדם מותר בהנאה ע"ש. ולדידן ניחא דההיא מתני' סתמא אף בגוי איירי וכדפרישנא לעיל. להכי נקט תלמודא טעמא דשטיחין דחמיר. דמהני בכל עור אדם שהוא ודו"ק) ואם תרצה אמור דעורו נמי אסור מדרבנן. מ"מ ודאי אין בו חומר כשל תורה. דמת ישראל הוא דאסמכוה אקרא דותמת שם. דלא מהני למיסר בדגוי נמי. אלא בגוי מיהא ודאי אין עיקר איסורו אלא מגזירת חכמים בלבד. ומ"מ י"ל דה"ט דס"ל דחזו לכלבי ושונרי אי דאורייתא אי דרבנן נמי. דלא גזרו אעורו כולי האי. (שוב מצאתי שכתבו התוס' בנדה (דף נה"א) דעור אינו בכלל בשר ליאסר בהנאה והנאני מאד. איברא דידן עדיפא. דזה אינו אלא בשל גוי כדאמרן. דהכי אתי שפיר טפי) אבל בשר המת ממש וכ"ש כל זמן ששלדו קיימת. ודאי דאסור בהנאה. אף דגוי וכדאמרן. הרי השבנו בעז"הי לכל העולה על הדעת להוכיח מאותה אגדה כלום לענין זה. אבל לקושטא דמילתא א"צ לכל הטורח הזה. דבלא"ה לא מוכח מידי מהתם כדכתיבנא לעיל בס"ד. ואין לדחות בכך דברים מוכרחים ומבוארים במקומם מעצמם:
אי נמי ערלות שאני דעור בעלמא הוא. ואע"ג דבישראל ודאי אסור בהנאה דלא גרע משאר תשמישיו של מת שנאסרין עמו. אבל בגוי אין איסורו אלא מד"ס. ולא החמירו בו כל כך לאסור אף עורו בהנאה. מאחר שלענין טומאה טהור הוא. העמידוהו על דין תורה. ואע"פ שגזרו טומאה על עורו המעובד כדי שלא יבוא לעשותן שטיחין לבהמה. שהוא דבר מגונה מאד. אבל לא ראו לגדוש בו המדה לאסור הנאה כל דהוא אף במיעוט עורו (ובזה מתיישב מה שהקשו התוס' פ' נגמר דמשמע מההיא דהעור והרוטב דעור האדם מותר בהנאה ע"ש. ולדידן ניחא דההיא מתני' סתמא אף בגוי איירי וכדפרישנא לעיל. להכי נקט תלמודא טעמא דשטיחין דחמיר. דמהני בכל עור אדם שהוא ודו"ק) ואם תרצה אמור דעורו נמי אסור מדרבנן. מ"מ ודאי אין בו חומר כשל תורה. דמת ישראל הוא דאסמכוה אקרא דותמת שם. דלא מהני למיסר בדגוי נמי. אלא בגוי מיהא ודאי אין עיקר איסורו אלא מגזירת חכמים בלבד. ומ"מ י"ל דה"ט דס"ל דחזו לכלבי ושונרי אי דאורייתא אי דרבנן נמי. דלא גזרו אעורו כולי האי. (שוב מצאתי שכתבו התוס' בנדה (דף נה"א) דעור אינו בכלל בשר ליאסר בהנאה והנאני מאד. איברא דידן עדיפא. דזה אינו אלא בשל גוי כדאמרן. דהכי אתי שפיר טפי) אבל בשר המת ממש וכ"ש כל זמן ששלדו קיימת. ודאי דאסור בהנאה. אף דגוי וכדאמרן. הרי השבנו בעז"הי לכל העולה על הדעת להוכיח מאותה אגדה כלום לענין זה. אבל לקושטא דמילתא א"צ לכל הטורח הזה. דבלא"ה לא מוכח מידי מהתם כדכתיבנא לעיל בס"ד. ואין לדחות בכך דברים מוכרחים ומבוארים במקומם מעצמם:
530
531עוד ד"א לחלק בנכרי גופיה ואתי נמי שפיר ולק"מ דין הלנת מ"ג על העץ בא"י.
עי"ל אפשר שהנלכדים במלחמת מצוה מותרין בהנאה לאחר שמתו משום דהרוגי מלכות הן ונכסיהן למלך. וכמו שממונן הפקר כך גופן הפקר. לפי שכבר קנו גופן מחיים לעבדים ולשפחות. וכמו שמפקירין גופן במלחמה ולא ניתנו לקבורה כדומן על פני השדה. וגם כך הותרו בצליבה והלנה על העץ. עם שכמדומני איסור זה שוה בגוי כמו בישראל. כנראה ממה שהוריד יהושע מלכי כנען כבוא השמש. והרוגי מלכות אפי' ישראלים הותרו להלינם לשם שמים. כדרך שעשו למוקעים מפני קידוש השם. וה"ה לכל צורך שעה. וכן הכבושים במלחמה מותר למלכות לעשות בהם נקמה כטוב וכישר בעיניו. ומה שעשה יהושע לפי שמלכים היו נהג בהם מנהג כבוד. וכמו שחלק יהוא כבוד לאיזבל. אע"פ שנתנה מאכל לכלבים. מ"מ צוה לקבור עצמותיה כי בת מלך היא. וכן יהושע אע"פ שצלבם ונתן בשרם לעוף השמים לאכול. כי היה מותר ומצוה לעשות כן באויבי ה' ועמו אשר נפלו בחרב ביום קרב. נהג קצת כבוד בעצמותיהם להיותם מלכים. ומ"מ נראה ממה שצוה להורידם בטרם תבוא עליהם השמש. שיש קפידא בהלנת גוי על העץ כישראל. וא"י נמי לאו דווקא דהא גמרינן מנה לכל המתים שאסור להלינם אף רק בלי קבורה. אם לא לכבודם. ש"מ שהוא איסור השוה בכל אדם ובכל מקום. וחומר בארץ מפני שמטמא אדמת הקודש. אבל יצאו הרוגי מלכות כנז'. שכשם שהממון למלך (ואפי' בגדי הנהרגים וכליהם מותרים בהנאה וכמ"ש והעם ישובו אחריו אך לפשט) כך לא יהא גופו חמור ממנו. כי בעונשן של רשעים אתה מוצא הממון חמור מן הגוף. ככתוב יכין וצדיק ילבש. ואם על ממונו לא חסה תורה ולא חששה שיתקיים אף לזרעו. ק"ו לגופו (וא"ל מרשעי ישראל וק"ל) באשר כרע שם נפל שדוד. שאינו אסור בהנאה למלך הנוצח במלחמתו. וכמו שרשאי לשלוט בו בגופו להיות לו לעבד עולם בחיים חייתו. כן הוא שליט בגשמו ובנבלתו. וה"ה להפקיר גופו לעוף השמים ולבהמת הארץ. ולכל הנאה לצורך האדם. כאשר יכשר בעיני האדון. משא"כ במתי גוים שמתו בדרך כל הארץ. הרי הן טעונין קבורה. אלא שאין אנו מצווין עליהן לקוברן. אבל מפני ד"ש קוברין מתיהן ודאי. וכן אסורין בהנאה כנ"ל מדרבנן לכ"ה. ומשום סרך טומאה נמי:
עי"ל אפשר שהנלכדים במלחמת מצוה מותרין בהנאה לאחר שמתו משום דהרוגי מלכות הן ונכסיהן למלך. וכמו שממונן הפקר כך גופן הפקר. לפי שכבר קנו גופן מחיים לעבדים ולשפחות. וכמו שמפקירין גופן במלחמה ולא ניתנו לקבורה כדומן על פני השדה. וגם כך הותרו בצליבה והלנה על העץ. עם שכמדומני איסור זה שוה בגוי כמו בישראל. כנראה ממה שהוריד יהושע מלכי כנען כבוא השמש. והרוגי מלכות אפי' ישראלים הותרו להלינם לשם שמים. כדרך שעשו למוקעים מפני קידוש השם. וה"ה לכל צורך שעה. וכן הכבושים במלחמה מותר למלכות לעשות בהם נקמה כטוב וכישר בעיניו. ומה שעשה יהושע לפי שמלכים היו נהג בהם מנהג כבוד. וכמו שחלק יהוא כבוד לאיזבל. אע"פ שנתנה מאכל לכלבים. מ"מ צוה לקבור עצמותיה כי בת מלך היא. וכן יהושע אע"פ שצלבם ונתן בשרם לעוף השמים לאכול. כי היה מותר ומצוה לעשות כן באויבי ה' ועמו אשר נפלו בחרב ביום קרב. נהג קצת כבוד בעצמותיהם להיותם מלכים. ומ"מ נראה ממה שצוה להורידם בטרם תבוא עליהם השמש. שיש קפידא בהלנת גוי על העץ כישראל. וא"י נמי לאו דווקא דהא גמרינן מנה לכל המתים שאסור להלינם אף רק בלי קבורה. אם לא לכבודם. ש"מ שהוא איסור השוה בכל אדם ובכל מקום. וחומר בארץ מפני שמטמא אדמת הקודש. אבל יצאו הרוגי מלכות כנז'. שכשם שהממון למלך (ואפי' בגדי הנהרגים וכליהם מותרים בהנאה וכמ"ש והעם ישובו אחריו אך לפשט) כך לא יהא גופו חמור ממנו. כי בעונשן של רשעים אתה מוצא הממון חמור מן הגוף. ככתוב יכין וצדיק ילבש. ואם על ממונו לא חסה תורה ולא חששה שיתקיים אף לזרעו. ק"ו לגופו (וא"ל מרשעי ישראל וק"ל) באשר כרע שם נפל שדוד. שאינו אסור בהנאה למלך הנוצח במלחמתו. וכמו שרשאי לשלוט בו בגופו להיות לו לעבד עולם בחיים חייתו. כן הוא שליט בגשמו ובנבלתו. וה"ה להפקיר גופו לעוף השמים ולבהמת הארץ. ולכל הנאה לצורך האדם. כאשר יכשר בעיני האדון. משא"כ במתי גוים שמתו בדרך כל הארץ. הרי הן טעונין קבורה. אלא שאין אנו מצווין עליהן לקוברן. אבל מפני ד"ש קוברין מתיהן ודאי. וכן אסורין בהנאה כנ"ל מדרבנן לכ"ה. ומשום סרך טומאה נמי:
531
532ועפ"ז נסתר' ג"כ הראיה שהביא בצ"צ מתוס' דב"ק וביאור דעת דתוס' על נכון
ולפמ"ש נדחית ג"כ הראיה השנית שהביא בן הרב הנ"ל ז"ל מתוס' ב"ק ד"י. דבר מנה דההיא עבד ודאי שאני. דקנין כספו הוא וגופו קנוי לישראל קנין עולם כשורו וחמורו (ואתקש נמי לקרקע.) לכן שוב אין בו איסור הנאה לעולם. שהרי הוא עם הדומה לחמור. משא"כ בגוי שלא נקנה לישראל לעבדות. אינו דומה לבהמה ואית ליה חיים. וכ"ש באומות הללו שהם בעלי דת ודין. ומאמינים בורא עולם ומנהיגו משכיר ומעניש וכמה עיקרים נאותים. אע"פ שאיוו לאלוהות הרבה. הם אינם מצווים על זה כמ"ש רז"ל בן נח אינו מצווה על השיתוף (וכה"א אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים אע"פ שהוצרכו הזקנים לבטל תרעומת) עם שצל"ע בדבר זה כי כמדומה המשתף. דבר אחר הוא. שמניח כבוד האחדות במקומו לגמרי. ומודה בעיקר אחד סבת הכל ממ"ה הקב"ה. אלא שמכניס אמצעיים בהנהגה לצורך העולם השפל. ככוכב ומלאך והרבה זולתן משלוחי ההשגחה האלהית. ומשתפן בעבודה באמור שרצון מלך לחלוק מכבודו לעבדיו משרתיו העומדים לפניו ועבד מלך מלך. זו היתה דעת רוב עובדי ע"ז אשר מעולם כידוע. וכל אלו לא הרבו הרשויות כאשר עושים המשנים והמשלשים. בפיהם שלש התחלות ורשויות נפרדות. עם היותן אומרים שהן האחדות. ובלשונם יכזבו לו ככל העולה על רוחם. הש"ית ישמרנו. י"ל שאינם בגדר משתפים. לפי שהמרבים בעיקרים. הם מינים גרועים ביותר. שהבוחר לו יותר מאחד. אפי' אחד אין לו. כמבואר בעצמו ואין כאן מקומו. (ובעו"ה לפי דעתם המשובש מצאו להם ערים בצורות מיום שנמסרו ס"ת לחיצונים. וכבוד אלקים הסתר דבר) מ"מ דיינו שכל ישראל חושבים אותן לבלתי עובדי ע"ז. וכן ארז"ל גוים שבח"ל אינן עע"ז אלא מנהג אבותיהם בידיהם. לכן ייקר דמם בעינינו. אפי' היינו מושלים עליהם והיו כבושים תחתנו על אדמתינו. הרי אמרו (אף בעע"ז ודאין) הגוים לא מורידין אותן. ואצ"ל בח"ל שאנו חסים בצלם. שמחויבין אנחנו להגן עליהם כמו כן בכל יכלתנו. ולהצילם מן המות ומכל הפסד והיזק. ואף שמירת ממונם צריך להיות חביב עלינו (ואצ"ל שגזל שלהן אסור כדקיי"ל) וכבר הורונו רז"ל שקוברין מתיהן ומנחמין אביליהן ומפרנסין ענייהן מפני דרכי שלום. וכל זה פשוט. לפיכך גופן אסור בהנאה לאחר מיתה כשאר בני נח. כי אינם גרועים אם שומרים ז' מצות ואם יעברו עליהן נענשין. וסוף יש להם תקון. אחר שקיבלו עונשן. יש להם מדור וחלק לעו"הב כפי הראוי להם. וכבר אמרו חסידי או"ה יש להן חלק לעו"הב. ולא אמרו פושעי או"ה נידונין לדורי דורות. אלא בפושעים בגופן בעברה. וכדרך האמור בישראל כמו כן. אבל שאר פושעים של אלו ואלו אינן נדחין לעולם. ואית להו תקנתא. ואינן דומין לבהמה שנפשה נאבדת מכל וכל. וכן זרע כנען המקולל שנדמה לבהמה. לכן אין ראיה מדברי התוס' הנ"ל. ואע"ג דנקטו נמי נכרי. י"ל דלאו דווקא. ואי נמי דווקא. הא על כרחך בגופו קנוי לישראל קמיירי התם. דבעי בעל הבור שלומי ליה. וכמ"ש תוס' בפי'. א"כ היינו עבד. ונ"ל דמשו"ה נסבי נמי נכרי. משום דבעבד שטבל לשם עבדות אכתי ספוקי מספקא להו בהא. דילמא אסור בהנאה לאחר מותו. והכי הוא ודאי. דבהדיא אמרינן אחיך קרינן ביה (ב"ק ד' פ"ח) משום דאיתקש נמי לאשה. ולא פסיקא להו מילתא אלא בנכרי הקנוי לישראל לגופו. ולא טבל לשם עבדות. שזהו ודאי עם הדומה לבהמה. והנאתו מותרת ויש לו דמים אף לאחר מותו. כך אני אומר בדעת התוס'. שלא יהיו דבריהם כמיותרים. ונמצינו למדין כמו כן שאין מדבריהם ראיה לנדון זה להתיר במ"נ. ואפי' את"ל דהתוס' התם ס"ל דה"ה לכל מת נכרי דשרי בהנאה. כמו שחשב הרב הנז' ז"ל בפשיטות. אפי"ה אכתי לא מוכח מידי באמת מחמת קושיית התוס' שם. שתירוצם בל"ז אינו מוכרח. ויש שם עוד תירוצים אחרים. לכן אצלי עדיין אינו ברור כל צרכו מ"ש למעלה להקל בעבד. אפי' בנכרי הקנוי לישראל. איני רואה לסמוך על זה להלכה. כי מידי ספק לא יצאנו. וצריך להחמיר בו להורות למעשה. אפי' היה רק מדרבנן. מצינו פעמים הרבה שמחמירין אף בספק של דבריהם. ואצ"ל בשל סופרים. שהיא מדרגה אחרת חמורה הימנה. ודינו בכל מקום כשל תורה. כ"ש דסוגיין דעלמא שהוא איסור של תורה ממש. (ועיין עוד מ"ש בסמוך בס"ד):
ולפמ"ש נדחית ג"כ הראיה השנית שהביא בן הרב הנ"ל ז"ל מתוס' ב"ק ד"י. דבר מנה דההיא עבד ודאי שאני. דקנין כספו הוא וגופו קנוי לישראל קנין עולם כשורו וחמורו (ואתקש נמי לקרקע.) לכן שוב אין בו איסור הנאה לעולם. שהרי הוא עם הדומה לחמור. משא"כ בגוי שלא נקנה לישראל לעבדות. אינו דומה לבהמה ואית ליה חיים. וכ"ש באומות הללו שהם בעלי דת ודין. ומאמינים בורא עולם ומנהיגו משכיר ומעניש וכמה עיקרים נאותים. אע"פ שאיוו לאלוהות הרבה. הם אינם מצווים על זה כמ"ש רז"ל בן נח אינו מצווה על השיתוף (וכה"א אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים אע"פ שהוצרכו הזקנים לבטל תרעומת) עם שצל"ע בדבר זה כי כמדומה המשתף. דבר אחר הוא. שמניח כבוד האחדות במקומו לגמרי. ומודה בעיקר אחד סבת הכל ממ"ה הקב"ה. אלא שמכניס אמצעיים בהנהגה לצורך העולם השפל. ככוכב ומלאך והרבה זולתן משלוחי ההשגחה האלהית. ומשתפן בעבודה באמור שרצון מלך לחלוק מכבודו לעבדיו משרתיו העומדים לפניו ועבד מלך מלך. זו היתה דעת רוב עובדי ע"ז אשר מעולם כידוע. וכל אלו לא הרבו הרשויות כאשר עושים המשנים והמשלשים. בפיהם שלש התחלות ורשויות נפרדות. עם היותן אומרים שהן האחדות. ובלשונם יכזבו לו ככל העולה על רוחם. הש"ית ישמרנו. י"ל שאינם בגדר משתפים. לפי שהמרבים בעיקרים. הם מינים גרועים ביותר. שהבוחר לו יותר מאחד. אפי' אחד אין לו. כמבואר בעצמו ואין כאן מקומו. (ובעו"ה לפי דעתם המשובש מצאו להם ערים בצורות מיום שנמסרו ס"ת לחיצונים. וכבוד אלקים הסתר דבר) מ"מ דיינו שכל ישראל חושבים אותן לבלתי עובדי ע"ז. וכן ארז"ל גוים שבח"ל אינן עע"ז אלא מנהג אבותיהם בידיהם. לכן ייקר דמם בעינינו. אפי' היינו מושלים עליהם והיו כבושים תחתנו על אדמתינו. הרי אמרו (אף בעע"ז ודאין) הגוים לא מורידין אותן. ואצ"ל בח"ל שאנו חסים בצלם. שמחויבין אנחנו להגן עליהם כמו כן בכל יכלתנו. ולהצילם מן המות ומכל הפסד והיזק. ואף שמירת ממונם צריך להיות חביב עלינו (ואצ"ל שגזל שלהן אסור כדקיי"ל) וכבר הורונו רז"ל שקוברין מתיהן ומנחמין אביליהן ומפרנסין ענייהן מפני דרכי שלום. וכל זה פשוט. לפיכך גופן אסור בהנאה לאחר מיתה כשאר בני נח. כי אינם גרועים אם שומרים ז' מצות ואם יעברו עליהן נענשין. וסוף יש להם תקון. אחר שקיבלו עונשן. יש להם מדור וחלק לעו"הב כפי הראוי להם. וכבר אמרו חסידי או"ה יש להן חלק לעו"הב. ולא אמרו פושעי או"ה נידונין לדורי דורות. אלא בפושעים בגופן בעברה. וכדרך האמור בישראל כמו כן. אבל שאר פושעים של אלו ואלו אינן נדחין לעולם. ואית להו תקנתא. ואינן דומין לבהמה שנפשה נאבדת מכל וכל. וכן זרע כנען המקולל שנדמה לבהמה. לכן אין ראיה מדברי התוס' הנ"ל. ואע"ג דנקטו נמי נכרי. י"ל דלאו דווקא. ואי נמי דווקא. הא על כרחך בגופו קנוי לישראל קמיירי התם. דבעי בעל הבור שלומי ליה. וכמ"ש תוס' בפי'. א"כ היינו עבד. ונ"ל דמשו"ה נסבי נמי נכרי. משום דבעבד שטבל לשם עבדות אכתי ספוקי מספקא להו בהא. דילמא אסור בהנאה לאחר מותו. והכי הוא ודאי. דבהדיא אמרינן אחיך קרינן ביה (ב"ק ד' פ"ח) משום דאיתקש נמי לאשה. ולא פסיקא להו מילתא אלא בנכרי הקנוי לישראל לגופו. ולא טבל לשם עבדות. שזהו ודאי עם הדומה לבהמה. והנאתו מותרת ויש לו דמים אף לאחר מותו. כך אני אומר בדעת התוס'. שלא יהיו דבריהם כמיותרים. ונמצינו למדין כמו כן שאין מדבריהם ראיה לנדון זה להתיר במ"נ. ואפי' את"ל דהתוס' התם ס"ל דה"ה לכל מת נכרי דשרי בהנאה. כמו שחשב הרב הנז' ז"ל בפשיטות. אפי"ה אכתי לא מוכח מידי באמת מחמת קושיית התוס' שם. שתירוצם בל"ז אינו מוכרח. ויש שם עוד תירוצים אחרים. לכן אצלי עדיין אינו ברור כל צרכו מ"ש למעלה להקל בעבד. אפי' בנכרי הקנוי לישראל. איני רואה לסמוך על זה להלכה. כי מידי ספק לא יצאנו. וצריך להחמיר בו להורות למעשה. אפי' היה רק מדרבנן. מצינו פעמים הרבה שמחמירין אף בספק של דבריהם. ואצ"ל בשל סופרים. שהיא מדרגה אחרת חמורה הימנה. ודינו בכל מקום כשל תורה. כ"ש דסוגיין דעלמא שהוא איסור של תורה ממש. (ועיין עוד מ"ש בסמוך בס"ד):
532
533אם מת נכרי טעון קבורה אם לא אינו תלוי באיסור הנאתו וביאור היכא אמרינן לא אמרה תורה שלח לתקלה
מש"ע מדמשבח קב"ה בישראל שנותנין שונאיהן לקבורה אחר שקיי"ל כל האסורין בהנאה צריכין קבורה. זה שיבוש במ"כ. דהנהרגים במלחמה ודאי שאני. ולא עדיפי מרשעי ישראל דכתיב בהו לא יאספו ולא יקברו. אף כי באו"ה שהרשיעו שא"ל תקנה הנה אחרית גוים מדבר וגו'. אבל לעולם אימא לך דשאר מ"נ שלא מתו במלחמת ישראל. טעונים קבורה. ואפי' לכשתימצי לומר דא"צ קבורה. מיהת אסור בהנאה. אב"א ד"ת ואב"א מד"ס כדאמרן. אבל באמת אפי' אי בעו קבורה כמו שהוא האמת ועיקר בלי ספק. מיהא לאו מצוה דרמיא עלן היא. אלא עליהן לקבור מתיהן. אם לא מפני ד"ש או לטהר הארץ. והיה להם לשם ככתוב. היינו דקמשתבח קב"ה בישראל. ולא תפשוט מידי לענין אי"הנ. דלא תליא הא בהא לגמרי. דאע"ג דאיסורי הנאה נינהו. לאו דווקא בעו קבורה. דהאיכא נמי דבשריפה. ונפקא מינה למישרי אפרן. ולכולהו מייחדי קראי או אתאי הילכתא. ולא כל אי"הנ בקבורה ובשריפה מן הסתם. תדע הרי שביעית שאסורה בהנאה. ואינה לא מהנשרפין ולא מהנקברין. ולא יקשה בעיניך לפ"ז היכי מסיק תלמודא מסתברא איברי שעיר מותרין לפי שלא אמרה תורה שלח לתקלה. הא לאו מילתא דודאי אע"ג דמצית לאשכוחי איה"נ דא"צ לא קבורה ולא שריפה. מ"מ באיברי שעיר דלא גלי קרא ולית לן הילכתא. ולא יצאו מכלל נבלה דעלמא. מנלן איסורא דהנאה לגמרי. משו"ה מסתברא דשרו. דאל"ה הוה צריך גילויא לאיסורא. דלא ליתו לידי תקלה ודו"ק. אבל היכא דידעינן איסוריה מקרא או מהילכתא. תו ליכא תקלה ודאי. ועוד כי אמרינן לא אמרה תורה שלח לתקלה. אלא בדברים העומדים לאכילה כצפור ושעיר. דב"ח הנאכלין הם. משא"כ בנבלת פגר האדם שאין התקלה מצויה. שאינו ראוי לאכילת אדם (ובלא"ה מיבדל בדילי אינשי מניה. כדאי' בהדיא בגמרא דחולין דפ"ח) רק לטהר את הארץ יצטרכו לקוברן לעתיד. וכל זה ברור מאד:
מש"ע מדמשבח קב"ה בישראל שנותנין שונאיהן לקבורה אחר שקיי"ל כל האסורין בהנאה צריכין קבורה. זה שיבוש במ"כ. דהנהרגים במלחמה ודאי שאני. ולא עדיפי מרשעי ישראל דכתיב בהו לא יאספו ולא יקברו. אף כי באו"ה שהרשיעו שא"ל תקנה הנה אחרית גוים מדבר וגו'. אבל לעולם אימא לך דשאר מ"נ שלא מתו במלחמת ישראל. טעונים קבורה. ואפי' לכשתימצי לומר דא"צ קבורה. מיהת אסור בהנאה. אב"א ד"ת ואב"א מד"ס כדאמרן. אבל באמת אפי' אי בעו קבורה כמו שהוא האמת ועיקר בלי ספק. מיהא לאו מצוה דרמיא עלן היא. אלא עליהן לקבור מתיהן. אם לא מפני ד"ש או לטהר הארץ. והיה להם לשם ככתוב. היינו דקמשתבח קב"ה בישראל. ולא תפשוט מידי לענין אי"הנ. דלא תליא הא בהא לגמרי. דאע"ג דאיסורי הנאה נינהו. לאו דווקא בעו קבורה. דהאיכא נמי דבשריפה. ונפקא מינה למישרי אפרן. ולכולהו מייחדי קראי או אתאי הילכתא. ולא כל אי"הנ בקבורה ובשריפה מן הסתם. תדע הרי שביעית שאסורה בהנאה. ואינה לא מהנשרפין ולא מהנקברין. ולא יקשה בעיניך לפ"ז היכי מסיק תלמודא מסתברא איברי שעיר מותרין לפי שלא אמרה תורה שלח לתקלה. הא לאו מילתא דודאי אע"ג דמצית לאשכוחי איה"נ דא"צ לא קבורה ולא שריפה. מ"מ באיברי שעיר דלא גלי קרא ולית לן הילכתא. ולא יצאו מכלל נבלה דעלמא. מנלן איסורא דהנאה לגמרי. משו"ה מסתברא דשרו. דאל"ה הוה צריך גילויא לאיסורא. דלא ליתו לידי תקלה ודו"ק. אבל היכא דידעינן איסוריה מקרא או מהילכתא. תו ליכא תקלה ודאי. ועוד כי אמרינן לא אמרה תורה שלח לתקלה. אלא בדברים העומדים לאכילה כצפור ושעיר. דב"ח הנאכלין הם. משא"כ בנבלת פגר האדם שאין התקלה מצויה. שאינו ראוי לאכילת אדם (ובלא"ה מיבדל בדילי אינשי מניה. כדאי' בהדיא בגמרא דחולין דפ"ח) רק לטהר את הארץ יצטרכו לקוברן לעתיד. וכל זה ברור מאד:
533
534מ"ש הלבוש בטעם שאין שבות אצל מת נדחה ואפי' את"ל כן אין ממנו ראיה כלל לנ"ד
ודאתאן עלה דמ"מ פשיטא טובא דמת נכרי הוה מידי דלא חזי לגמרי וגרע ודאי ממת ישראל לענין טלטול בשבת. דמת ישראל חשוב הוא והיה עולה על הדעת לדחות איסור מוקצה בשבילו. וכמו שמצינו שהקילו בו בדלקה ושאר קולות. לכך הוצרך הלבוש להמציא אותו טעם על שאסרו לטלטלו במקום שאינו מהצורך כל כך. ועדיין אין טעמו מוכרח. ואין לו יסוד ועיקר רק סברא בעלמא היא מדעתו ז"ל (ואיברא מצינן לדחויי נמי. לעולם אימא לך דאף במ"נ שייך ההוא טעמא דלבוש. דמאן אמר לך דמ"נ בההוא עלמא לא ניחא ליה שלא לחלל שבת בשבילו. אע"פ שאינו מוזהר עליו בעו"הז. כבר אמרו באגדה כל שאינו משמרו כאן. על כרחו משמרו שם. ואף מתי הנכרים שובתין בגיהנם. תדע מקברו של אותו האיש שלא העלה עשן בשבת. ובזה נדחה ג"כ טעמו של לבוש. דלמאי צריך להא. ולא בדידיה דמת תליא. אלא במי שציוה על השבת. שמקפיד על שביתתו גם באותו עולם אפי' למי שלא נזהר ולא נצטוה עליו) אבל באמת במ"נ לא צריך שום טעם. דודאי דמי לאבן וצרור וצואה ודכותייהו דמוקצין מחמת עצמן הן אליבא דכ"ע. ומה צורך לטעם חדש לאסור טלטולו. שהרי אין לך מוקצה גדול ממנו. אחר שאינו ראוי לכלום. דאפי' יהבינן לך מאי דס"אד דהנאתו מותרת וחזי נמי לכלבים. מיהא לא קאי לכלבים. והא לא קבעי ליה להכי. אלא אדרבה מצנעי ליה לרפואה. ומוכן ועומד בעינן כדלעיל. והאי לא מוכן ולא עומד לא בתחלה ולא בסוף. ומאיזה צד א"כ באת להוציאו מכלל מוקצה מחמת גופו:
ודאתאן עלה דמ"מ פשיטא טובא דמת נכרי הוה מידי דלא חזי לגמרי וגרע ודאי ממת ישראל לענין טלטול בשבת. דמת ישראל חשוב הוא והיה עולה על הדעת לדחות איסור מוקצה בשבילו. וכמו שמצינו שהקילו בו בדלקה ושאר קולות. לכך הוצרך הלבוש להמציא אותו טעם על שאסרו לטלטלו במקום שאינו מהצורך כל כך. ועדיין אין טעמו מוכרח. ואין לו יסוד ועיקר רק סברא בעלמא היא מדעתו ז"ל (ואיברא מצינן לדחויי נמי. לעולם אימא לך דאף במ"נ שייך ההוא טעמא דלבוש. דמאן אמר לך דמ"נ בההוא עלמא לא ניחא ליה שלא לחלל שבת בשבילו. אע"פ שאינו מוזהר עליו בעו"הז. כבר אמרו באגדה כל שאינו משמרו כאן. על כרחו משמרו שם. ואף מתי הנכרים שובתין בגיהנם. תדע מקברו של אותו האיש שלא העלה עשן בשבת. ובזה נדחה ג"כ טעמו של לבוש. דלמאי צריך להא. ולא בדידיה דמת תליא. אלא במי שציוה על השבת. שמקפיד על שביתתו גם באותו עולם אפי' למי שלא נזהר ולא נצטוה עליו) אבל באמת במ"נ לא צריך שום טעם. דודאי דמי לאבן וצרור וצואה ודכותייהו דמוקצין מחמת עצמן הן אליבא דכ"ע. ומה צורך לטעם חדש לאסור טלטולו. שהרי אין לך מוקצה גדול ממנו. אחר שאינו ראוי לכלום. דאפי' יהבינן לך מאי דס"אד דהנאתו מותרת וחזי נמי לכלבים. מיהא לא קאי לכלבים. והא לא קבעי ליה להכי. אלא אדרבה מצנעי ליה לרפואה. ומוכן ועומד בעינן כדלעיל. והאי לא מוכן ולא עומד לא בתחלה ולא בסוף. ומאיזה צד א"כ באת להוציאו מכלל מוקצה מחמת גופו:
534
535מבאר שהנפלים אולי גרועים ממ"נ ואף זו מן התוכחה לדון מהם ק"ו שאף הוא אסור בהנא' כמותם חסידי וכשרי או"ה יש להם חלק לעו"הב ע"פ התלמוד
ותדע ג"כ שא"צ בזה לטעמו של לבוש. דאל"ה בנפלים מאי אית לך למימר. והא נמי לא שייך בהו אותו טעם. והרי זה בא ללמד על איסור הנאה דמת. שכולל גם הנכרי ונפש אדם כל דהו. שאל"כ תתיר אף הנפלים. שהרי נראה בודאי שגרועים הם מהנכרי. דעכ"פ קנה נפש בצלם ודמות שהיה אפשרי התיקון. משא"כ בנפלים שלא באו לכלל זה. ופשיטא דלאו בכלל ישראל נינהו. ואליבא דאמוראי טובא לית להו חלק לעו"הב. כדאמרינן מאימתי קטן זוכה לעו"הב משעה שנולד או משסיפר או שענה אמן או שנימול. לבר מרבינא דס"ל משעה שנזרע. ואתי כהא דשילהי כתובות. דפליג עליה ראב"מ כדאי' התם. וחסידי או כשרי או"ה יש להם חלק בודאי. כדמוכח נמי מסתם מתני' שהוציאו ד' הדיוטות מהכלל. והא בלעם בלא"ה ישראל לא הוי דאצטריך לאשמועינן. ואף סתם נכרי כל שאינו מכלל. פושעי בגופן. כדמוכחא סוגיא (דפ"ק דר"ה) כדלעיל. דמשמע בהדיא דאינך כולהו אית להו תקנתא לעיל. ואם אתה אומר שכשרי הנכרים ג"כ מותרין לאחר מיתתן כבשר צבאות ואיילות השדה. א"כ כל שכן שתתיר בנפלים. וזה לא עלה על דעת אדם מעולם ע"ס שס"ד (וכן טעונין קבורה בודאי (וכמנהג ישראל) שאפי' כותים ועכו"ם קוברין נפליהן. כמו ששנינו במדורות העכו"ם טמאין. ובפ' דם הנדה בית הטומאות של עכו"ם מטמא באוהל מפני שהן קוברין שם את הנפלים. ור"י דאמר לא היו קוברין אלא משליכין וחיה גוררתן משום דדרוש כל שא"ל נחלה א"ל גבול. ש"מ נמי דלאו מילתא היא לדידן. אלא לא שנא יש לו נחלה או א"ל נחלה. יש לו גבול) ובגמרא דפ' נגמר הדין קבר חדש מותר הטיל בו נפל אסור בהנאה. ומסיק דיש לנפלים תפוסת הקבר. וזה בודאי מן התימה הנפלאה על מי שעלה על דעתו להקל במת נכרי. אטו לאו ק"ו הוא: ומש"ע שבזה הותר הספק של הט"ז. לא ידעתי מקום לזה הספק. דמאן הא דלית ליה מוקצה מחמת גופו ומידי דלא חזי כלל כאבנים ועפר וצואה כנז'. ובודאי ליכא דס"ל דפליג בהו ר"ש נמי. כמ"ש כה"פ פה א':
ותדע ג"כ שא"צ בזה לטעמו של לבוש. דאל"ה בנפלים מאי אית לך למימר. והא נמי לא שייך בהו אותו טעם. והרי זה בא ללמד על איסור הנאה דמת. שכולל גם הנכרי ונפש אדם כל דהו. שאל"כ תתיר אף הנפלים. שהרי נראה בודאי שגרועים הם מהנכרי. דעכ"פ קנה נפש בצלם ודמות שהיה אפשרי התיקון. משא"כ בנפלים שלא באו לכלל זה. ופשיטא דלאו בכלל ישראל נינהו. ואליבא דאמוראי טובא לית להו חלק לעו"הב. כדאמרינן מאימתי קטן זוכה לעו"הב משעה שנולד או משסיפר או שענה אמן או שנימול. לבר מרבינא דס"ל משעה שנזרע. ואתי כהא דשילהי כתובות. דפליג עליה ראב"מ כדאי' התם. וחסידי או כשרי או"ה יש להם חלק בודאי. כדמוכח נמי מסתם מתני' שהוציאו ד' הדיוטות מהכלל. והא בלעם בלא"ה ישראל לא הוי דאצטריך לאשמועינן. ואף סתם נכרי כל שאינו מכלל. פושעי בגופן. כדמוכחא סוגיא (דפ"ק דר"ה) כדלעיל. דמשמע בהדיא דאינך כולהו אית להו תקנתא לעיל. ואם אתה אומר שכשרי הנכרים ג"כ מותרין לאחר מיתתן כבשר צבאות ואיילות השדה. א"כ כל שכן שתתיר בנפלים. וזה לא עלה על דעת אדם מעולם ע"ס שס"ד (וכן טעונין קבורה בודאי (וכמנהג ישראל) שאפי' כותים ועכו"ם קוברין נפליהן. כמו ששנינו במדורות העכו"ם טמאין. ובפ' דם הנדה בית הטומאות של עכו"ם מטמא באוהל מפני שהן קוברין שם את הנפלים. ור"י דאמר לא היו קוברין אלא משליכין וחיה גוררתן משום דדרוש כל שא"ל נחלה א"ל גבול. ש"מ נמי דלאו מילתא היא לדידן. אלא לא שנא יש לו נחלה או א"ל נחלה. יש לו גבול) ובגמרא דפ' נגמר הדין קבר חדש מותר הטיל בו נפל אסור בהנאה. ומסיק דיש לנפלים תפוסת הקבר. וזה בודאי מן התימה הנפלאה על מי שעלה על דעתו להקל במת נכרי. אטו לאו ק"ו הוא: ומש"ע שבזה הותר הספק של הט"ז. לא ידעתי מקום לזה הספק. דמאן הא דלית ליה מוקצה מחמת גופו ומידי דלא חזי כלל כאבנים ועפר וצואה כנז'. ובודאי ליכא דס"ל דפליג בהו ר"ש נמי. כמ"ש כה"פ פה א':
535
536מש"ע ואף לנתח אבר אבר נמי שרי ומשנה ערוכה היא. לא היא מתני' איירי בנתנבלה ומתה מאליה. דלא אתקצאי מחמת איסור כדלעיל. ואפ"ה דווקא לכלבי ישראל שמזונותן עליו מחתכין. הא לא"ה ודאי לא:
536
537השואל טרח טרייה לרישא דחבית הנתזת בסייפא לאו סב"רא ולא שפיל לסיפא לא נחית לתרוצי סוגיא
כתבת עוד וא"ל במקום מצוה שאני. דמחתכין בתלוש אף דליכא מצוה. ולזה טרחת להביא ראיה. ולפום ריהטך לא עמדת על מרוצת הסוגיא שם כאשר אוכיחך ואערכה לעיניך. למען תדע שכל דבריך בטלים. כי רצית להוכיח מדפריך אר"א דמחלק בין דרוסות למפורדות מברייתא דמביא אדם חבית ומתיז ראשה בסייף ומניחה לפני האורחין ומשני הא ר"נ הא רבנן. מאי דוחקא כו' לוקמי תרוייהו כרבנן. וההיא במקום מצוה. ולהכי נקט לפני האורחין עכ"ד. ותרי תמיהי נינהו דהיכי מצית אמרת לוקי תרוייהו כרבנן. הא ודאי מתני' לא אתיא כרבנן. דא"כ מאי איריא דרוסות. אפי' מפורדות. ולהכי אוקי ר"א מתני' כר"נ משום דקשיתיה גרוגרות. ואם משנתינו משום חיתוך דרשות היא. א"כ קשיא נמי מ"ט דשריא בגרוגרות. הא מ"מ פוסק הוא את התלוש. ולא אשתרי אלא במקום מצוה. ותו ההיא ברייתא מאי איריא דנקטה סייף. אי לאו לאשמועינן דכלי ניטל אף שלא לצורך תשמישו. ואי איתא דהתם קמ"ל פסיקת תלוש דשריא במקום מצוה. דהיינו דנקט לפני האורחין כדס"ד. תינח התזת חבית דשריא דלא סגי בלא"ה. הא מיהא טלטול כלי שלא לצורך תשמישו. למאן דאסר. היכא שמעת לה דשרי במקום מצוה. ומסתברא דלא שני ליה כלל. כיון דמצי לשבר ראשה בקופיץ וקורדום וכדומה מהכלים הראויים לה לתשמיש כזה. והא לדידיה מוקצה הוי. ומוקצה לא אשתרי לדבר מצוה היכא דאפשר בלא"ה. אלא ודאי ההיא רבנן דפליגי עליה דר"נ היא. דקבעי לאשמעינן דלא בעינן לצורך תשמישו. ול"ש לדבר מצוה ל"ש לדבר הרשות מישרי שרו ליה. ולא נסיב תנא דברייתא לפני האורחין. אלא אורחא דמילתא הוא. כיון דפתח בחבית שדרך לפותחה לצורך ב"א הרבה הללו בעלי חביות. ובעסק מצוה לא קמיירי. דזיל הכא איכא למדחי דס"ל לברייתא. אפי' לדבר הרשות שרי לחתוך. וזיל הכא איכא לדחויי דמתניתין דשובר אדם חבית דגרוגרות לעולם אימא לך דלא שריא אלא לצורך מצוה קצת. דאפי' אכילה גרידא ועונג שבת. נמי מצוה גדולה היא. משו"ה הוא דקשרו. להכי שבקיה לתלמודא דדחיק ומוקי להו בפלוגתא. הרי שכל דבריך אינן אלא תימה. ונפלו בלי תקומה. ולא תידוק מידי. דאימא קושטא הכי הוא דלא שרי לחתוך בתלוש לדבר הרשות. ואפי' קלקול בעלמא ושבירה ופסיקה חדא מילתא היא. דכולהו אסירי בתלוש נמי. אם לא במקום מצוה:
כתבת עוד וא"ל במקום מצוה שאני. דמחתכין בתלוש אף דליכא מצוה. ולזה טרחת להביא ראיה. ולפום ריהטך לא עמדת על מרוצת הסוגיא שם כאשר אוכיחך ואערכה לעיניך. למען תדע שכל דבריך בטלים. כי רצית להוכיח מדפריך אר"א דמחלק בין דרוסות למפורדות מברייתא דמביא אדם חבית ומתיז ראשה בסייף ומניחה לפני האורחין ומשני הא ר"נ הא רבנן. מאי דוחקא כו' לוקמי תרוייהו כרבנן. וההיא במקום מצוה. ולהכי נקט לפני האורחין עכ"ד. ותרי תמיהי נינהו דהיכי מצית אמרת לוקי תרוייהו כרבנן. הא ודאי מתני' לא אתיא כרבנן. דא"כ מאי איריא דרוסות. אפי' מפורדות. ולהכי אוקי ר"א מתני' כר"נ משום דקשיתיה גרוגרות. ואם משנתינו משום חיתוך דרשות היא. א"כ קשיא נמי מ"ט דשריא בגרוגרות. הא מ"מ פוסק הוא את התלוש. ולא אשתרי אלא במקום מצוה. ותו ההיא ברייתא מאי איריא דנקטה סייף. אי לאו לאשמועינן דכלי ניטל אף שלא לצורך תשמישו. ואי איתא דהתם קמ"ל פסיקת תלוש דשריא במקום מצוה. דהיינו דנקט לפני האורחין כדס"ד. תינח התזת חבית דשריא דלא סגי בלא"ה. הא מיהא טלטול כלי שלא לצורך תשמישו. למאן דאסר. היכא שמעת לה דשרי במקום מצוה. ומסתברא דלא שני ליה כלל. כיון דמצי לשבר ראשה בקופיץ וקורדום וכדומה מהכלים הראויים לה לתשמיש כזה. והא לדידיה מוקצה הוי. ומוקצה לא אשתרי לדבר מצוה היכא דאפשר בלא"ה. אלא ודאי ההיא רבנן דפליגי עליה דר"נ היא. דקבעי לאשמעינן דלא בעינן לצורך תשמישו. ול"ש לדבר מצוה ל"ש לדבר הרשות מישרי שרו ליה. ולא נסיב תנא דברייתא לפני האורחין. אלא אורחא דמילתא הוא. כיון דפתח בחבית שדרך לפותחה לצורך ב"א הרבה הללו בעלי חביות. ובעסק מצוה לא קמיירי. דזיל הכא איכא למדחי דס"ל לברייתא. אפי' לדבר הרשות שרי לחתוך. וזיל הכא איכא לדחויי דמתניתין דשובר אדם חבית דגרוגרות לעולם אימא לך דלא שריא אלא לצורך מצוה קצת. דאפי' אכילה גרידא ועונג שבת. נמי מצוה גדולה היא. משו"ה הוא דקשרו. להכי שבקיה לתלמודא דדחיק ומוקי להו בפלוגתא. הרי שכל דבריך אינן אלא תימה. ונפלו בלי תקומה. ולא תידוק מידי. דאימא קושטא הכי הוא דלא שרי לחתוך בתלוש לדבר הרשות. ואפי' קלקול בעלמא ושבירה ופסיקה חדא מילתא היא. דכולהו אסירי בתלוש נמי. אם לא במקום מצוה:
537
538ובחדא מחתא לא סלקא ליה שמעתא דגובתא אליבא דהילכתא ופסיקת תלוש בשבת פשיטא דלא שריא בכל גוונא
ובהכי אזדא לה נמי ההוכחה השנית מדרמי תלמודא אהדדי. דתניא חדא מתיר ומפקיע וחותך ותניא מתיר אבל לא מפקיע ולא חותך. דעל כרחך אצטריך לאוקמא חדא כר"נ. דאי תרוייהו כרבנן. ובמקום מצוה דווקא הוא דשרו חיתוך. א"כ מ"ט התירו התרת חותלות במקום דבר הרשות. דהא מ"מ פוסק ומקלקל הוא. ולא אשתרי אלא לדבר מצוה. אלא שכל זה שיבוש. ולא היית צריך לכך להתלות בקורי עכביש. כאילו הם ראמות וגביש. שדבר ידוע הוא לתש"בר דשרי לחתוך בתלוש אף לדבר רשות (ר"ל גבי מצוה רבה כהכנסת אורחין דידן. רשות קרינן ליה) מצוה מאן דכר שמה הכא. ודאי לאו דווקא מצוה ממש בעינן. אלא מיהא מידי דמיכל וצורך היום בעינן. דכה"ג ודאי מחתכין בתלוש אף לצורך כל דהו. שהרי רשאי לחתוך ולאכול כל היום כמה דבעי. וכן אף לשאר צורך היום לתענוג. כגון מפשח אלותא לריחא וקוטם אוכלי בהמה לחצוץ בו שיניו. כ"ש לצורך אכילת בהמות דאיכא נמי מצוה וחובה. ואצ"ל לאכילת בני אדם ההכרחית. ר"ל לצורך סעודת היום דחובה. לא מיבעיא למימר דשרי לחתוך בכל גוונא. והיינו נמי דאיפסיקא הילכתא כר"י בחתיכא ולא מיתקנא. דלצורך היום הוא. הכי קאמינא לדידך דקסברת דשרי למחתך גובתא ואפי' בכלי כדי לתקנו ולעשותו כלי ממש. איברא לא נהיר ולא צהיר. דאין א' מהפוסקים שהתיר זה. ולא נתחוור לך דבר זה עמוד עליו במקומו בב"י. אבל עכ"פ שלא לצורך היום. פשיטא דאסור לחתוך את התלוש. דאפי' מיטרח באוכלא לא טרחינן. ואסור לחתוך שחת וירק לפני הבהמה אע"ג דצריך לה קצת. כיון דאפשר בלא"ה. ואע"פ שהן אוכל. ק"ו לדבר שאינו אוכל. ואינו עשוי לשום צורך הנאת אדם. ולא זו בלבד דרך תיקון אסור. כחיתוך אוכלין הנז'. אלא אפי' דרך קלקול והשחתה. לא יהא אלא מקלקל בעלמא דפטור אבל אסור. ככל אינך פטורי דשבת. וכן כל מחתך וקורע ופוסק ומפרק חיבור המדובק בתלוש. כל אלו המקלקלין אסורין גם בתלוש. אלא שאין חייבין עליהן. ואף לצורך מנהג של מצוה כגון למול הנפלים אסור. ואף על פי שאינו אלא מחתך בבשר בעלמא:
ובהכי אזדא לה נמי ההוכחה השנית מדרמי תלמודא אהדדי. דתניא חדא מתיר ומפקיע וחותך ותניא מתיר אבל לא מפקיע ולא חותך. דעל כרחך אצטריך לאוקמא חדא כר"נ. דאי תרוייהו כרבנן. ובמקום מצוה דווקא הוא דשרו חיתוך. א"כ מ"ט התירו התרת חותלות במקום דבר הרשות. דהא מ"מ פוסק ומקלקל הוא. ולא אשתרי אלא לדבר מצוה. אלא שכל זה שיבוש. ולא היית צריך לכך להתלות בקורי עכביש. כאילו הם ראמות וגביש. שדבר ידוע הוא לתש"בר דשרי לחתוך בתלוש אף לדבר רשות (ר"ל גבי מצוה רבה כהכנסת אורחין דידן. רשות קרינן ליה) מצוה מאן דכר שמה הכא. ודאי לאו דווקא מצוה ממש בעינן. אלא מיהא מידי דמיכל וצורך היום בעינן. דכה"ג ודאי מחתכין בתלוש אף לצורך כל דהו. שהרי רשאי לחתוך ולאכול כל היום כמה דבעי. וכן אף לשאר צורך היום לתענוג. כגון מפשח אלותא לריחא וקוטם אוכלי בהמה לחצוץ בו שיניו. כ"ש לצורך אכילת בהמות דאיכא נמי מצוה וחובה. ואצ"ל לאכילת בני אדם ההכרחית. ר"ל לצורך סעודת היום דחובה. לא מיבעיא למימר דשרי לחתוך בכל גוונא. והיינו נמי דאיפסיקא הילכתא כר"י בחתיכא ולא מיתקנא. דלצורך היום הוא. הכי קאמינא לדידך דקסברת דשרי למחתך גובתא ואפי' בכלי כדי לתקנו ולעשותו כלי ממש. איברא לא נהיר ולא צהיר. דאין א' מהפוסקים שהתיר זה. ולא נתחוור לך דבר זה עמוד עליו במקומו בב"י. אבל עכ"פ שלא לצורך היום. פשיטא דאסור לחתוך את התלוש. דאפי' מיטרח באוכלא לא טרחינן. ואסור לחתוך שחת וירק לפני הבהמה אע"ג דצריך לה קצת. כיון דאפשר בלא"ה. ואע"פ שהן אוכל. ק"ו לדבר שאינו אוכל. ואינו עשוי לשום צורך הנאת אדם. ולא זו בלבד דרך תיקון אסור. כחיתוך אוכלין הנז'. אלא אפי' דרך קלקול והשחתה. לא יהא אלא מקלקל בעלמא דפטור אבל אסור. ככל אינך פטורי דשבת. וכן כל מחתך וקורע ופוסק ומפרק חיבור המדובק בתלוש. כל אלו המקלקלין אסורין גם בתלוש. אלא שאין חייבין עליהן. ואף לצורך מנהג של מצוה כגון למול הנפלים אסור. ואף על פי שאינו אלא מחתך בבשר בעלמא:
538
539מיהא בחיתוך דנ"ד חוששני גם מחטאת מתרי טעמי
ולא עוד שבחיתוך כנדון דידך. חוששני לו מחטאת ודאי. משני צדדים לבד הנז' למעלה בתחלת דברינו. דאפי' את"ל דלא קפיד אמשחתא. לא יהא אלא קורע. מיהא לאו מקלקל הוא אלא מתקן ודאי מיקרי. ועדיף ממקלקל על מנת לתקן. דמיהת תחלתו קלקלה. וזה סתם מעשיו אינן מקולקלין לא בתחלה ולא בסוף. ולא גרע ממתקן אצל יצרו. כ"ש הכא דאית ליה נחת רוח טובא בהכי. ולא קלקל ולא הפסיד מאומה בשום צד. ועוד דדמי למפיס מורסא אם לעשות לה פה חייב. משום דמלאכת הרופאים היא וחשיבא אומנות כעושה כלי וכמכה בפטיש. ה"נ אע"ג דחותך בבשר המת. מה בכך. וכי מה בין זו לחותך בבשר החי שאינו מרגיש באיזמל כמוהו. ולא מחייבינן ביה כלל משום חובל. אלא מטעם מלאכת מכה בפטיש. כמ"ש ז"ל דאעשיית פה לחוד הוא דמחייב. והוצאת ליחה לכתחלה שריא. א"כ דון מנה דהא דידך נמי מלאכה חשיבא היא טפי מהפסה. והך פה שפיר עביד להכניס ולהוציא. טפי מפה דמורסא שנדחקו בו התוס' ריש שבת. משום דעשוי להוציא ליחה. והא הוצאת ליחה לא חשיבא מידי ופטור עליה. וליחה מיפקד פקיד וממילא נמי נפקא. ואפ"ה מיחייב משום עשיית פה. וכאן צריך הוא ודאי לפה. להכניס ידו ולהוציא איברים פנימיים וכל הטמון באי"ש. משו"ה מסתברא דמלאכה גדולה לא גרועה היא הך הוצאה. ותו דלא סגי נמי דלא קפיד אמשחתא כמ"ש בעצמך:
ולא עוד שבחיתוך כנדון דידך. חוששני לו מחטאת ודאי. משני צדדים לבד הנז' למעלה בתחלת דברינו. דאפי' את"ל דלא קפיד אמשחתא. לא יהא אלא קורע. מיהא לאו מקלקל הוא אלא מתקן ודאי מיקרי. ועדיף ממקלקל על מנת לתקן. דמיהת תחלתו קלקלה. וזה סתם מעשיו אינן מקולקלין לא בתחלה ולא בסוף. ולא גרע ממתקן אצל יצרו. כ"ש הכא דאית ליה נחת רוח טובא בהכי. ולא קלקל ולא הפסיד מאומה בשום צד. ועוד דדמי למפיס מורסא אם לעשות לה פה חייב. משום דמלאכת הרופאים היא וחשיבא אומנות כעושה כלי וכמכה בפטיש. ה"נ אע"ג דחותך בבשר המת. מה בכך. וכי מה בין זו לחותך בבשר החי שאינו מרגיש באיזמל כמוהו. ולא מחייבינן ביה כלל משום חובל. אלא מטעם מלאכת מכה בפטיש. כמ"ש ז"ל דאעשיית פה לחוד הוא דמחייב. והוצאת ליחה לכתחלה שריא. א"כ דון מנה דהא דידך נמי מלאכה חשיבא היא טפי מהפסה. והך פה שפיר עביד להכניס ולהוציא. טפי מפה דמורסא שנדחקו בו התוס' ריש שבת. משום דעשוי להוציא ליחה. והא הוצאת ליחה לא חשיבא מידי ופטור עליה. וליחה מיפקד פקיד וממילא נמי נפקא. ואפ"ה מיחייב משום עשיית פה. וכאן צריך הוא ודאי לפה. להכניס ידו ולהוציא איברים פנימיים וכל הטמון באי"ש. משו"ה מסתברא דמלאכה גדולה לא גרועה היא הך הוצאה. ותו דלא סגי נמי דלא קפיד אמשחתא כמ"ש בעצמך:
539
540מגמרא דערכין אין סתירה למש"ל כדס"ד דשואל
ומ"ש לסתור זה מגמ' דערכין דפריך פשיטא מאי קעביד מחתך בבשר בעלמא הוא. לא אמרת כלום דהתם ה"ט משום דחותך כדרכו ואינו חושש להרחיב ולהאריך כל צרכו ויתר מצרכו. מחתך והולך בגוף האשה ובבשרה ואינו מקפיד על היתרון. כי רק לוולד הוא צריך. ואין קפידא במדת הנחתך בשום אופן. ואם משום שנזהר שלא יגע בוולד. משום הכי ודאי לא מיקרי קפיד אמשחתא. דוולד גופא אחרינא הוא וכמאן דמיפרת דמי. אף בזמן עיבורו כיון דסופו לצאת. וכל העומד לחתוך כחתוך דמי. וכחיבורי אוכלין דכמפרתי דמו. ביחוד אחר שנעקר לצאת כדאיירי התם. ואפי' עודו בבטנה דנידון כירך אמו לשאר דברים. מ"מ אינו חיבור לענין זה. שהרי הוא עומד בפני עצמו. (ולכן החותך מעובר שבבהמה מותר באכילה. לפי שאינה גופה. וכן לענין טומאה אם מת בבטן אמו ונגעה בו חיה. מטמא אותה) הא למה זה דומה לחותך פרי בין הפירות או שאר דברים תלושים שאינו מקפיד על החתך ומדתו. ונזהר שלא יגע באחרים שאינן צריכים לו עכשיו ומניחן שלמים. הלזה תקרא מקפיד על המדה. לחייב משום חותך בזה הנאכל או הצריך לו לד"א. כגון קנה של שבלים או של תבן וקש לחצוץ בו שניו. שאין בו משום מתקן כלי. וקוצץ א' מביניהם ומקפיד לחתכו בנחת. שלא יעבור הסכין ויחתוך כולם כאחת. (או שלא יפגע באצבעו או בשולחן ובמפה) הא ודאי לא מיקריא קפידא לענין זה אפי' מחוברין בעוקציהן. (ואפי' במידי דלאו אוכל בהמה הוה שרי כה"ג. אי לאו משום דקפיד אחיתוך גופיה. אבל הכא קפיד אשיעורא דחיתוכא. שלא יאריך ולא יקצר את החתוך. באופן שלא יקלקל ויפסיד כוונת ההתלמדות ההוא. ובלי ספק מתכוין הוא בחתוכו בדקדוק גדול. כדי שיועיל לו לבחון היטב סידור האברים וקישור הגידים וחיבור הוורידים. והילוך הדם ושאר החלטים והלחיות והשמרים. ומקום העצבים והמיתרים. ושאר דברים וחלקים דקים. והרבה פרטים שצריכים עיון גדול איה איפה מקומם. ע"כ צריך ודאי השגחה פרטית ושמירה יתרה באופן ואיכות החיתוך ההוא. הצריך למתלמד במלאכת הרפואה. ובלי ספק כמה פעמים פוגעים במקומות שיש קפידא גדולה על מדת אורך ורוחב גודל וקוטן החתך. שלא יפסיק ולא יקצר אלא במקום שאמרו. שאי אפשר לי לבאר כל זה שלא ראיתי מימי מלאכה זו. רק מסברא אני אומר. ואם כך הוא הרי זה חייב חטאת בלי ספק:
ומ"ש לסתור זה מגמ' דערכין דפריך פשיטא מאי קעביד מחתך בבשר בעלמא הוא. לא אמרת כלום דהתם ה"ט משום דחותך כדרכו ואינו חושש להרחיב ולהאריך כל צרכו ויתר מצרכו. מחתך והולך בגוף האשה ובבשרה ואינו מקפיד על היתרון. כי רק לוולד הוא צריך. ואין קפידא במדת הנחתך בשום אופן. ואם משום שנזהר שלא יגע בוולד. משום הכי ודאי לא מיקרי קפיד אמשחתא. דוולד גופא אחרינא הוא וכמאן דמיפרת דמי. אף בזמן עיבורו כיון דסופו לצאת. וכל העומד לחתוך כחתוך דמי. וכחיבורי אוכלין דכמפרתי דמו. ביחוד אחר שנעקר לצאת כדאיירי התם. ואפי' עודו בבטנה דנידון כירך אמו לשאר דברים. מ"מ אינו חיבור לענין זה. שהרי הוא עומד בפני עצמו. (ולכן החותך מעובר שבבהמה מותר באכילה. לפי שאינה גופה. וכן לענין טומאה אם מת בבטן אמו ונגעה בו חיה. מטמא אותה) הא למה זה דומה לחותך פרי בין הפירות או שאר דברים תלושים שאינו מקפיד על החתך ומדתו. ונזהר שלא יגע באחרים שאינן צריכים לו עכשיו ומניחן שלמים. הלזה תקרא מקפיד על המדה. לחייב משום חותך בזה הנאכל או הצריך לו לד"א. כגון קנה של שבלים או של תבן וקש לחצוץ בו שניו. שאין בו משום מתקן כלי. וקוצץ א' מביניהם ומקפיד לחתכו בנחת. שלא יעבור הסכין ויחתוך כולם כאחת. (או שלא יפגע באצבעו או בשולחן ובמפה) הא ודאי לא מיקריא קפידא לענין זה אפי' מחוברין בעוקציהן. (ואפי' במידי דלאו אוכל בהמה הוה שרי כה"ג. אי לאו משום דקפיד אחיתוך גופיה. אבל הכא קפיד אשיעורא דחיתוכא. שלא יאריך ולא יקצר את החתוך. באופן שלא יקלקל ויפסיד כוונת ההתלמדות ההוא. ובלי ספק מתכוין הוא בחתוכו בדקדוק גדול. כדי שיועיל לו לבחון היטב סידור האברים וקישור הגידים וחיבור הוורידים. והילוך הדם ושאר החלטים והלחיות והשמרים. ומקום העצבים והמיתרים. ושאר דברים וחלקים דקים. והרבה פרטים שצריכים עיון גדול איה איפה מקומם. ע"כ צריך ודאי השגחה פרטית ושמירה יתרה באופן ואיכות החיתוך ההוא. הצריך למתלמד במלאכת הרפואה. ובלי ספק כמה פעמים פוגעים במקומות שיש קפידא גדולה על מדת אורך ורוחב גודל וקוטן החתך. שלא יפסיק ולא יקצר אלא במקום שאמרו. שאי אפשר לי לבאר כל זה שלא ראיתי מימי מלאכה זו. רק מסברא אני אומר. ואם כך הוא הרי זה חייב חטאת בלי ספק:
540
541גם לא ירד לסוף דעת התוס' שבת דף ע"ה
ואנכי לא ידעתי מה הגיעך על ככה שכתבת גם מתוס' דע"ה מוכח דלא שייך קפיד אמשחתא אלא במקטין דבר ממה שהיה קודם דאל"כ הדרא קושית התו' לדוכתה דהא בציור נמי איכא קפידא שלא להאריך במקום שראוי לקצר ע"כ. ומה ראית ששינית לשון התוס' שלא נמצא בלשונם שעושין ציור. אלא שעושין שרטוטים ויפויים ע"י סיתות. ומדוע לא נזהרת לומר בלשון רבותינו. ולכן מכשול אחד גרם לך מכשול אחר. שלא כיוונת הבנת דבריהם. כי לא נתכוונו כלל על צורה. אלא על נקירה שעושין מסתתי אבנים באבן מתוקנת ומרובעת שכבר הושווית מכל צדדיה. וניטלו כל חלקיה העודפים ויתרים העקומים ועיקושים שעל פניה. רק לייפותה עוד מנקרין בה ע"ג כל שטחה. שעושין בה כעין גומות קטנות ושרטוטים מעטים בערבוביא. שתראה יפה ונאה כאילו נקורה בנקרת הפסילים. המסתתין ומקדרין בהרים ובסלעים. שנוקרין הצור בכלי ברזל דק מעט מעט. עד שמשברין ומוציאין ממנו חתיכות אבנים יקרות מחוטבות או עשת מתכות. כך בענין זה הוא תיקון הסתתין וגמר מלאכתן באבן החלקה ומתוקנת כל צרכה. כדי לנאותה יותר. לחזור ולשרטטה ולנקרה כעין שרטוטין ורשמים כל שהן. בלי ערך ויחס ושיווי. שאינן אלא ניקורין ופגימות ושקיעות מעורבים בבליטות דקות על פני כולה באופן שאינו מקלקל ריבועה. רק שלא תהא חלקה מאד. שזהו יפוייה וגמר מלאכתה זה פשוט וידוע. ואין שם זכר לעשיית צורה. וגם אפי' תהא צורה ממש. אינו מעלה ומוריד כלל בענין. כי אף הצר צורה בכלי חייב כמו כן משום מכה בפטיש. ואינו מכלל מלאכת מחתך. ואם בטבלא ובכותל ועל המגלה. חייב המצייר משום כותב. לא משום קפידת מדה:
ואנכי לא ידעתי מה הגיעך על ככה שכתבת גם מתוס' דע"ה מוכח דלא שייך קפיד אמשחתא אלא במקטין דבר ממה שהיה קודם דאל"כ הדרא קושית התו' לדוכתה דהא בציור נמי איכא קפידא שלא להאריך במקום שראוי לקצר ע"כ. ומה ראית ששינית לשון התוס' שלא נמצא בלשונם שעושין ציור. אלא שעושין שרטוטים ויפויים ע"י סיתות. ומדוע לא נזהרת לומר בלשון רבותינו. ולכן מכשול אחד גרם לך מכשול אחר. שלא כיוונת הבנת דבריהם. כי לא נתכוונו כלל על צורה. אלא על נקירה שעושין מסתתי אבנים באבן מתוקנת ומרובעת שכבר הושווית מכל צדדיה. וניטלו כל חלקיה העודפים ויתרים העקומים ועיקושים שעל פניה. רק לייפותה עוד מנקרין בה ע"ג כל שטחה. שעושין בה כעין גומות קטנות ושרטוטים מעטים בערבוביא. שתראה יפה ונאה כאילו נקורה בנקרת הפסילים. המסתתין ומקדרין בהרים ובסלעים. שנוקרין הצור בכלי ברזל דק מעט מעט. עד שמשברין ומוציאין ממנו חתיכות אבנים יקרות מחוטבות או עשת מתכות. כך בענין זה הוא תיקון הסתתין וגמר מלאכתן באבן החלקה ומתוקנת כל צרכה. כדי לנאותה יותר. לחזור ולשרטטה ולנקרה כעין שרטוטין ורשמים כל שהן. בלי ערך ויחס ושיווי. שאינן אלא ניקורין ופגימות ושקיעות מעורבים בבליטות דקות על פני כולה באופן שאינו מקלקל ריבועה. רק שלא תהא חלקה מאד. שזהו יפוייה וגמר מלאכתה זה פשוט וידוע. ואין שם זכר לעשיית צורה. וגם אפי' תהא צורה ממש. אינו מעלה ומוריד כלל בענין. כי אף הצר צורה בכלי חייב כמו כן משום מכה בפטיש. ואינו מכלל מלאכת מחתך. ואם בטבלא ובכותל ועל המגלה. חייב המצייר משום כותב. לא משום קפידת מדה:
541
542ביאור כמב שבותחן דשייכי בנ"ד ומכללן ענין לימוד מלאכה ואומנות בשבת
משום חבורה וחבלה ודאי ליכא הכא. וזה א"צ פנים. כי מי לא ידע דלא שייכי בבשר המת. גם לא לדם הוא צריך. דבלא"ה אפשר בדם הקזה. והוא הנאות לו יותר לידיעתו. אם ירצה לבחון מהותו ואיכותו בעודו בחיים חייתו. בדם הנפש. לא בדם שהנפש יצאה ממנו. וכל עיקר לא נאסרה חבלה אלא משום נטילת נשמה. מיהו לא יהא אלא מקלקל דעלמא. פטור אבל אסור הוא כאמור. וכ"ש דמתקן בודאי נמי הוי. כדי להתלמד ע"י כך. ואומנות גדולה ומלאכה רבה היא. ואפי' לא היה בה אלא אימון יד בלבד. נ"ל דאסור בלי ספק. כי הא דס"ד לחייב במלאכת מכה בפטיש משום דמאמן ידיו. אע"ג דלא קאי במסקנא. מדקשו בה בני רחבה אלא מעתה חזא אומנותא בשבת ה"נ דחייב. היינו דלא לחיובי עלה חטאת כעל מלאכה גמורה. מיהו אסור לאמן ידיו למלאכה. ככל פטורי דשבת. ולא יהא אלא משום דמיחזי כעובדין דחול. שאסרו חז"ל כמה דברים אע"פ שאינם נוגעים בעסק מלאכה כלל. כמו שלא נעלם ממך בודאי. (וכענין רדיית הפת שהיא חכמה ואינה מלאכה. ולא אפי' שבות. כמ"ש הר"ן ז"ל באורך. ואפ"ה אסורה שלא לצורך שבת). ועוד הרי אסרו אפי' המדידה אם אינה של מצוה. עם שאין לה דמיון במלאכה. ומעשה קל ואומנות מעוטה היא. וגם מזה אינו ניצול המנתח ללמוד מלאכת הרפואה לפי דעתי. כמדומני יצטרך ג"כ למדוד לפעמים המרחקים וגבולי הקשרים. עם יחס האיברים ומצבם במגורם בקרבם. וא"ת מדידה זו ואומנות זה גם הוא של מצוה. דאית ביה משום חיי דברייתא. ומצינו לרז"ל פעמים הקלו לצורך פרנסה בלבד דחשבינן ליה עסק מצוה. כ"ש הא דאית ביה תרתי לטיבותא. שלומד מלאכה שתמציא לו מזונותיו בכבוד וימצא חכמה עושר וכבוד. וחיים ישיגו ע"י אומנות זו המכבדת בעליה בעיניה. וראה חיים עם אשה אשר אהבת זו אומנות חביבה ויקרה כזו. לא תעשה בנפשך שקר להלכד בפיתויי יצ"הר וכשפיו הרבים. ליתן מקום בלבך לדמיונות כאלה המכזבים ומזוייפים. נרפים הם נרפים. כי אע"פ שמצינו כמו כן שהתירו לפסוק על התינוק ללמדו אומנות. פסיקה בלבד התירו. ולא תראה שהתירו ללמוד בשבת אומנות במתכוין לה. חלילה חלילה. לא יעשה כן בישראל:
משום חבורה וחבלה ודאי ליכא הכא. וזה א"צ פנים. כי מי לא ידע דלא שייכי בבשר המת. גם לא לדם הוא צריך. דבלא"ה אפשר בדם הקזה. והוא הנאות לו יותר לידיעתו. אם ירצה לבחון מהותו ואיכותו בעודו בחיים חייתו. בדם הנפש. לא בדם שהנפש יצאה ממנו. וכל עיקר לא נאסרה חבלה אלא משום נטילת נשמה. מיהו לא יהא אלא מקלקל דעלמא. פטור אבל אסור הוא כאמור. וכ"ש דמתקן בודאי נמי הוי. כדי להתלמד ע"י כך. ואומנות גדולה ומלאכה רבה היא. ואפי' לא היה בה אלא אימון יד בלבד. נ"ל דאסור בלי ספק. כי הא דס"ד לחייב במלאכת מכה בפטיש משום דמאמן ידיו. אע"ג דלא קאי במסקנא. מדקשו בה בני רחבה אלא מעתה חזא אומנותא בשבת ה"נ דחייב. היינו דלא לחיובי עלה חטאת כעל מלאכה גמורה. מיהו אסור לאמן ידיו למלאכה. ככל פטורי דשבת. ולא יהא אלא משום דמיחזי כעובדין דחול. שאסרו חז"ל כמה דברים אע"פ שאינם נוגעים בעסק מלאכה כלל. כמו שלא נעלם ממך בודאי. (וכענין רדיית הפת שהיא חכמה ואינה מלאכה. ולא אפי' שבות. כמ"ש הר"ן ז"ל באורך. ואפ"ה אסורה שלא לצורך שבת). ועוד הרי אסרו אפי' המדידה אם אינה של מצוה. עם שאין לה דמיון במלאכה. ומעשה קל ואומנות מעוטה היא. וגם מזה אינו ניצול המנתח ללמוד מלאכת הרפואה לפי דעתי. כמדומני יצטרך ג"כ למדוד לפעמים המרחקים וגבולי הקשרים. עם יחס האיברים ומצבם במגורם בקרבם. וא"ת מדידה זו ואומנות זה גם הוא של מצוה. דאית ביה משום חיי דברייתא. ומצינו לרז"ל פעמים הקלו לצורך פרנסה בלבד דחשבינן ליה עסק מצוה. כ"ש הא דאית ביה תרתי לטיבותא. שלומד מלאכה שתמציא לו מזונותיו בכבוד וימצא חכמה עושר וכבוד. וחיים ישיגו ע"י אומנות זו המכבדת בעליה בעיניה. וראה חיים עם אשה אשר אהבת זו אומנות חביבה ויקרה כזו. לא תעשה בנפשך שקר להלכד בפיתויי יצ"הר וכשפיו הרבים. ליתן מקום בלבך לדמיונות כאלה המכזבים ומזוייפים. נרפים הם נרפים. כי אע"פ שמצינו כמו כן שהתירו לפסוק על התינוק ללמדו אומנות. פסיקה בלבד התירו. ולא תראה שהתירו ללמוד בשבת אומנות במתכוין לה. חלילה חלילה. לא יעשה כן בישראל:
542
543דין עריכת אורלאזי וטלטולו בשבת
וגדולה מזו טלטול כלי השעות שקורין אורלאזי. אסר בתשוב' מהרי"ל מספק מדידת הזמן ואפי' לצורך הלמוד הקדוש לא רצה להתיר. כיון שאין המדידה עצמה מצוה. לא יתלה לימודו בדבר האסור. ואע"ג דאנן נהגינן להתיר טלטול האורלאזי. היינו משום דבאמת אינו מודד כלום והזמן הוא דבר שאין בו ממש. ואינו משתעבד תחת ידי מדידה מעשית. ולא קעביד מעשה לגמרי. כשעורכו מאתמול והוא הולך מאליו. ואפי' לערכו בשבת לא ידענו בו איסור ברור. שאין זו מדידה כלל. ואינה אלא מעשה סגירת ופתיחת מנעול. שבהנעתו ודחיקתו סובב ומגלגל הברזלים שבפנים שהאחד דוחה לחברו. כמעשה האופן בתוך האופן שבאורלאזי ממש דומה בדומה. מ"מ נשאנו פנים למנהג בזה להחמיר. שנראה בעיני בני אדם כמתקן כלי. אבל לא ראינו לגדוש הסאה לאסור טלטולו ג"כ. דהא למהרי"ל ז"ל גופיה ספוקי מספקא ליה אי הוי ענין מדידה. ע"כ יפה כח המקלים בזה. וכאשר ראינו בעינינו לגדולי עולם ז"ל. מיהא שמעינן מדברי מהרי"ל ז"ל שאפי' טענת הלמוד אינה מועלת להתיר ספק דשבות הקל. מעתה תדון ק"ו בן ק"ו ללימוד שאינו של תורה. (והוא עצמו אפשר דאסור בשבת כדס"ל לקצת פוסקים) שלא יועיל להתיר שום שבות מחמתו. חלילה להקל בשבילו אף מנהג קל אחת דתו:
וגדולה מזו טלטול כלי השעות שקורין אורלאזי. אסר בתשוב' מהרי"ל מספק מדידת הזמן ואפי' לצורך הלמוד הקדוש לא רצה להתיר. כיון שאין המדידה עצמה מצוה. לא יתלה לימודו בדבר האסור. ואע"ג דאנן נהגינן להתיר טלטול האורלאזי. היינו משום דבאמת אינו מודד כלום והזמן הוא דבר שאין בו ממש. ואינו משתעבד תחת ידי מדידה מעשית. ולא קעביד מעשה לגמרי. כשעורכו מאתמול והוא הולך מאליו. ואפי' לערכו בשבת לא ידענו בו איסור ברור. שאין זו מדידה כלל. ואינה אלא מעשה סגירת ופתיחת מנעול. שבהנעתו ודחיקתו סובב ומגלגל הברזלים שבפנים שהאחד דוחה לחברו. כמעשה האופן בתוך האופן שבאורלאזי ממש דומה בדומה. מ"מ נשאנו פנים למנהג בזה להחמיר. שנראה בעיני בני אדם כמתקן כלי. אבל לא ראינו לגדוש הסאה לאסור טלטולו ג"כ. דהא למהרי"ל ז"ל גופיה ספוקי מספקא ליה אי הוי ענין מדידה. ע"כ יפה כח המקלים בזה. וכאשר ראינו בעינינו לגדולי עולם ז"ל. מיהא שמעינן מדברי מהרי"ל ז"ל שאפי' טענת הלמוד אינה מועלת להתיר ספק דשבות הקל. מעתה תדון ק"ו בן ק"ו ללימוד שאינו של תורה. (והוא עצמו אפשר דאסור בשבת כדס"ל לקצת פוסקים) שלא יועיל להתיר שום שבות מחמתו. חלילה להקל בשבילו אף מנהג קל אחת דתו:
543
544גזרת השבותין יש לו עיקר גדול בנביאי' ובכתובים
הבט ימין וראה כמה הרחיקו חז"ל וגזרו גזרה לגזרה שלא לבוא אפי' לידי שבות. וא"צ לפרש לשכמותך דברים כאלה. שכל מס' שבת ועירובין מלאים מהם ורבו מספר. ואפי' במקום מצוה העמידו דבריהם. ואף בשבות דשבות ומצוה כמה דיוטות משתפכין וקולמוסין משתברין. והלכה כדברי האוסרין. וכן בקבלה מצינו כמה חומר החמיר נחמיה להרחיק מכל עסק ומעשה חול. כנראה בס"ס עזרא כמה הפליג להטיל עונש על הרוכלים הנכרים שהיו לנים בסחורתם מחוץ לירושלים. עם היות המקח וממכר עצמו אינו אלא משום שבות ועובדין דחול. שהרי אינו מכלל מלאכות שחייבין עליהם. ואעפ"כ גזר על סוחרי הגוים שלא ילינו אף חוץ לעיר מחשש שלא יכשילו לישראל לקנות מהם מאומה בשבת (וכן בדברי ירמי' ולא תוציאו משא מבתיכם אפי' שלא לר"ה. רק משום מעשה חול לאפושי בטירחא הוא) לפיכך אל יתמה אדם ולא יקלו בעיניו גזרות חז"ל. שכל דבריהם האמת והצדק. מאנשי כנה"ג ומסיני מסורת. לעשות משמרת למשמרת. הפורש מהם כפורש מחייו על אודות הרעה הזאת מאחרת. סופו עוקר גבולי תורה ותחומיה כאשר שכר עברה עברה גוררת. הש"ית ישמרנו מכל מכשול עון וישימנו מאנשי עבודתו ומקימי דגל תורתו לעטרת תפארת:
הבט ימין וראה כמה הרחיקו חז"ל וגזרו גזרה לגזרה שלא לבוא אפי' לידי שבות. וא"צ לפרש לשכמותך דברים כאלה. שכל מס' שבת ועירובין מלאים מהם ורבו מספר. ואפי' במקום מצוה העמידו דבריהם. ואף בשבות דשבות ומצוה כמה דיוטות משתפכין וקולמוסין משתברין. והלכה כדברי האוסרין. וכן בקבלה מצינו כמה חומר החמיר נחמיה להרחיק מכל עסק ומעשה חול. כנראה בס"ס עזרא כמה הפליג להטיל עונש על הרוכלים הנכרים שהיו לנים בסחורתם מחוץ לירושלים. עם היות המקח וממכר עצמו אינו אלא משום שבות ועובדין דחול. שהרי אינו מכלל מלאכות שחייבין עליהם. ואעפ"כ גזר על סוחרי הגוים שלא ילינו אף חוץ לעיר מחשש שלא יכשילו לישראל לקנות מהם מאומה בשבת (וכן בדברי ירמי' ולא תוציאו משא מבתיכם אפי' שלא לר"ה. רק משום מעשה חול לאפושי בטירחא הוא) לפיכך אל יתמה אדם ולא יקלו בעיניו גזרות חז"ל. שכל דבריהם האמת והצדק. מאנשי כנה"ג ומסיני מסורת. לעשות משמרת למשמרת. הפורש מהם כפורש מחייו על אודות הרעה הזאת מאחרת. סופו עוקר גבולי תורה ותחומיה כאשר שכר עברה עברה גוררת. הש"ית ישמרנו מכל מכשול עון וישימנו מאנשי עבודתו ומקימי דגל תורתו לעטרת תפארת:
544
545אזהרה להתרחק ממכשול והלכתא רבתא לשבת
לכן אהו' כבני אם לי אתה ולקולי תשמע. עמוד מנגד ואל תשב אצל העוסקים במלאכת הניתוח ביום ש"ק. כי אפי' בזה יש איסור גמור מחמת עצמו ועיצומו של יום. כאשר הראת לדעת אם עיניך יפות. ולא תבקש מכסה כזב על האמת לחפות. ולא שאני מפריז על המדה לאסור לכל אדם אף ראיה בעלמא. ולעמוד שם אצל המנתחים להביט במלאכתם דרך תענוג וטיול. כדרך ב"א הנהנים לראות דבר חדש. כי בזה ודאי לא די שאיני מחליטו לאיסור. אדרבה לא הייתי מוחה כלל. כי לא כך למדתי מרבותי. ואין דרכי להחמיר להמון העם בדבר שאין איסורו ברור ולא נפיק מניה חורבא. אלא לכ"ע שרי. ולדידך אסור. מאחר שכוונתך ללמוד בזה ההסתכלות והעיון. ולהשיג ע"י כך ידיעת אותה אומנות. דבר זה איסור מוחלט הוא בעיני מטעמים הנ"ל. ועוד שיש בו משום גזרה שמא יבא הדבר לידי חילול שבת במלאכה גמורה ג"כ. כיוצא בו אמרו לא יאכל הזב עם הזבה כו'. וכן אותה ששנינו לא יצא הלבלר עם חשכה. וכמו שמצינו שגזרו כמה גזרות כדומה לזו. שמא יעלה ויתלוש שמא יתקן כלי שיר כלי שיט ודומיהם רבים. עם היות עשייתן קשה. ורחוקה היא מאדם ההמוני שאינו אומן ובלי כלי אומנות. כ"ש שיש לחוש כאן שהיא מוכנת ומזומנת לפניו. שיבוא ויעשנה מתחלה עד סוף ולא ירגיש. מתוך חשק הלמוד ישכח קדושת שבת לגמרי. או יקל בעיניו. אימר עביד ולאו אדעתיה. וסחור סחור לכרמא לא תקרב. אם בעל נפש אתה ונפשך חביבה בעיניך. ושמת סכין (הנתוח) בלועך. ביום קודש פרוש. ולא תעשה כמעשיהם ולא תדרוש. וזכור נא מ"ש הרמב"ם ז"ל שאסור ללמוד בשבת אפי' בספרי חכמה. כי אם בתורת ה' כל היום. ק"ו להתלמד במלאכה האסורה בו בלי שום ספק בעולם:
לכן אהו' כבני אם לי אתה ולקולי תשמע. עמוד מנגד ואל תשב אצל העוסקים במלאכת הניתוח ביום ש"ק. כי אפי' בזה יש איסור גמור מחמת עצמו ועיצומו של יום. כאשר הראת לדעת אם עיניך יפות. ולא תבקש מכסה כזב על האמת לחפות. ולא שאני מפריז על המדה לאסור לכל אדם אף ראיה בעלמא. ולעמוד שם אצל המנתחים להביט במלאכתם דרך תענוג וטיול. כדרך ב"א הנהנים לראות דבר חדש. כי בזה ודאי לא די שאיני מחליטו לאיסור. אדרבה לא הייתי מוחה כלל. כי לא כך למדתי מרבותי. ואין דרכי להחמיר להמון העם בדבר שאין איסורו ברור ולא נפיק מניה חורבא. אלא לכ"ע שרי. ולדידך אסור. מאחר שכוונתך ללמוד בזה ההסתכלות והעיון. ולהשיג ע"י כך ידיעת אותה אומנות. דבר זה איסור מוחלט הוא בעיני מטעמים הנ"ל. ועוד שיש בו משום גזרה שמא יבא הדבר לידי חילול שבת במלאכה גמורה ג"כ. כיוצא בו אמרו לא יאכל הזב עם הזבה כו'. וכן אותה ששנינו לא יצא הלבלר עם חשכה. וכמו שמצינו שגזרו כמה גזרות כדומה לזו. שמא יעלה ויתלוש שמא יתקן כלי שיר כלי שיט ודומיהם רבים. עם היות עשייתן קשה. ורחוקה היא מאדם ההמוני שאינו אומן ובלי כלי אומנות. כ"ש שיש לחוש כאן שהיא מוכנת ומזומנת לפניו. שיבוא ויעשנה מתחלה עד סוף ולא ירגיש. מתוך חשק הלמוד ישכח קדושת שבת לגמרי. או יקל בעיניו. אימר עביד ולאו אדעתיה. וסחור סחור לכרמא לא תקרב. אם בעל נפש אתה ונפשך חביבה בעיניך. ושמת סכין (הנתוח) בלועך. ביום קודש פרוש. ולא תעשה כמעשיהם ולא תדרוש. וזכור נא מ"ש הרמב"ם ז"ל שאסור ללמוד בשבת אפי' בספרי חכמה. כי אם בתורת ה' כל היום. ק"ו להתלמד במלאכה האסורה בו בלי שום ספק בעולם:
545
546הנה יצאתי ידי חובתי לענ"ד. די בא"ר חומר האיסור. ושאין ממש במה שחשבת לתפוס בכחא דהיתירא. דעדיף לך ולהנאת עצמך אתה דורש. תמי"ם תהיה ולא יחשב לך עון. כי בנקיון כפים עשית. באשר אינך רואה חובה לעצמך. וחלילה חלילה לך לילך בעצת היצר המצר. לסוף ישיאך ח"ו לאבד עולמך כרגע. על כן ידידי השמר והזהר אל תגש ואל תגע. וכל ראיותיך ודמיונותיך לא יצילו מפח האיסור ולא תועיל כי תפגע. חרב הניתוח השב אל תערה ביש"ק תשקוט דום לה' והרגע. ואם תשמע לעצתי. ישמעך אלהים ותזכה להשיג מרפא לנפש ולגוף להסיר כל מחלה כל נגע:
546
547דין פירכוס זימנין דחשיב כמת וזימנין חי מבואר היטב באופן מספיק ודי השואל מחית נפשיה לספק כאינו יודע נעשה בדאי ואינו מוציא מידי ודאי
ופה לא תהא שביתת קולמוסי הפעם מזה הענין. כי נסתכלתי בו ולא נתנגב. עודנו נוטף דיו. ולא נתייגע מטורח רב הדרך באורך מענהו לא אמר דיו. שמתי אל לבי ונזכרתי שנשארה לך אצלי עוד תביעה א' הלכה למעשה רב. ספיקא דדינא באיסורא וממונא. במה שבא בסיום דבריך כמעט שעברתי מהם. ברוך המזכיר לפרוע בכת"ב מלא משלם. באופן שלא תפסיד כלום אין כל נעלם. שכתבת אם עדיין איברי הכלב מפרכסין שאסור לחתוך. וקרמית אהדדי פירכוס אפירכוס. ההיא דערכין דחשיב פירכוס כמיתה. וההיא דבי"ד סכ"ז דחשיב כחי. ואמרת דספוקי מספקא להו. בגמר דבריך הללו אתה נתפס. כי הי"ל ללמוד לשונך לומר איני יודע. ולמה תעשה בדאי ותאחז. מפני שלא ידעת משנה שלמה שנויה ומשולשת בג' מקומות. רפ"ט דחולין ופ"ק דטהרות וכן עוד ביותר ביאור פ"ק דאהלות. ואם בינה שמעה זאת שני פרכוסין הן. וכך הוא הענין. אין כאן ספק דשחיטה אינה עושה מיתה עד גמר יציאת הנפש. לפי שאינו אלא מעשה טרפה. כאילו ניקב הוושט ונפסק הקנה ברובו. רק שממהר יותר למות. וזוהי שאמרו כמו כן בשחט בו רוב שנים ורמז כותבין ונותנין גט לאשתו. לפי שחי הוא עם שסופו למות. וכן הדבר בשאר קרובי מיתה שלא נעשו נבלה. והיינו דאמרינן התם בסדר יומא מעשה שהיו שנים שוים ותקע א' סכין לחברו ועדיין היה מפרפר ולא נטמאת סכין. משא"כ בהותזו ראשיהן. וכן כל אותן שהן נבלה מחיים. כגון דשוייה גיסטרא. מיד נחשבין כמתים. אע"פ שמפרכסין. והיינו כזנב הלטאה שהותז ואין לו חיבור עוד בגוף. שאין זה פירכוס של חיות. והכי נמי חשבינן פירכוס דוולד (אחר שמתה אמו בחרבו של מלאך המות) כמת גמור בלי ספק בעולם. דאיידי דזוטר חיותיה. ודאי מיית מקמי אמיה. אלא שיש חילוק בין נעקר לצאת כמ"ש שם. וכן הדבר בשחוטה כשרה. בוודאי שהיא כחיה לכל דבריה. (אע"פ שעודה מפרכסת). עד שתצא נפשה. מעתה נפשטה בעייתך. והדבר תלוי באיזה אופן שהמיתו את הכלב. אם בשחיטת סימנין בלבד. או בהתזת הראש. (ונפקא מינה לענין אב מלאכה דנטילת נשמה). זה ברור בלי פקפוק. ואין מקום לספק כל עיקר. ברית הן הן הדברים שנאמרו למשה מסיני ודבר ה' יקר:
ופה לא תהא שביתת קולמוסי הפעם מזה הענין. כי נסתכלתי בו ולא נתנגב. עודנו נוטף דיו. ולא נתייגע מטורח רב הדרך באורך מענהו לא אמר דיו. שמתי אל לבי ונזכרתי שנשארה לך אצלי עוד תביעה א' הלכה למעשה רב. ספיקא דדינא באיסורא וממונא. במה שבא בסיום דבריך כמעט שעברתי מהם. ברוך המזכיר לפרוע בכת"ב מלא משלם. באופן שלא תפסיד כלום אין כל נעלם. שכתבת אם עדיין איברי הכלב מפרכסין שאסור לחתוך. וקרמית אהדדי פירכוס אפירכוס. ההיא דערכין דחשיב פירכוס כמיתה. וההיא דבי"ד סכ"ז דחשיב כחי. ואמרת דספוקי מספקא להו. בגמר דבריך הללו אתה נתפס. כי הי"ל ללמוד לשונך לומר איני יודע. ולמה תעשה בדאי ותאחז. מפני שלא ידעת משנה שלמה שנויה ומשולשת בג' מקומות. רפ"ט דחולין ופ"ק דטהרות וכן עוד ביותר ביאור פ"ק דאהלות. ואם בינה שמעה זאת שני פרכוסין הן. וכך הוא הענין. אין כאן ספק דשחיטה אינה עושה מיתה עד גמר יציאת הנפש. לפי שאינו אלא מעשה טרפה. כאילו ניקב הוושט ונפסק הקנה ברובו. רק שממהר יותר למות. וזוהי שאמרו כמו כן בשחט בו רוב שנים ורמז כותבין ונותנין גט לאשתו. לפי שחי הוא עם שסופו למות. וכן הדבר בשאר קרובי מיתה שלא נעשו נבלה. והיינו דאמרינן התם בסדר יומא מעשה שהיו שנים שוים ותקע א' סכין לחברו ועדיין היה מפרפר ולא נטמאת סכין. משא"כ בהותזו ראשיהן. וכן כל אותן שהן נבלה מחיים. כגון דשוייה גיסטרא. מיד נחשבין כמתים. אע"פ שמפרכסין. והיינו כזנב הלטאה שהותז ואין לו חיבור עוד בגוף. שאין זה פירכוס של חיות. והכי נמי חשבינן פירכוס דוולד (אחר שמתה אמו בחרבו של מלאך המות) כמת גמור בלי ספק בעולם. דאיידי דזוטר חיותיה. ודאי מיית מקמי אמיה. אלא שיש חילוק בין נעקר לצאת כמ"ש שם. וכן הדבר בשחוטה כשרה. בוודאי שהיא כחיה לכל דבריה. (אע"פ שעודה מפרכסת). עד שתצא נפשה. מעתה נפשטה בעייתך. והדבר תלוי באיזה אופן שהמיתו את הכלב. אם בשחיטת סימנין בלבד. או בהתזת הראש. (ונפקא מינה לענין אב מלאכה דנטילת נשמה). זה ברור בלי פקפוק. ואין מקום לספק כל עיקר. ברית הן הן הדברים שנאמרו למשה מסיני ודבר ה' יקר:
547
548הנה הארכתי למעניתי בפעם הזאת יותר מדאי. שלא כמנהגי ובלי הסכמת הפנאי. ונאמן עלי הב"ח שי' שהביא לי כתבך היודע ועד כי כבד מאד משא הטרדות הנועדות עלי כעת. מנוחה הדריכוני כתרוני עטרוני כצנה. כסדרן ושלא כסדרן עלי היו כולנה. ואהבתך דחקה את השעה ואת הבשר לכתוב בידי הכהה תורף וטופס. שניות מדברי סופרים. כדי להסיר מהם כל סיג. ולהשיב אותך דבר שלם ומאמרים כוללים. מתמימים דבריהם ומאירים. אקוה שתשים לבך להם ותעיין בהם במתון כאוהב דעת ומבקש בינה. ותדע שלא דחיתי אותך בקנה. וחזרתי על כל הצדדים ולא יכולתי להעמיד דבריך. בקשתי ולא מצאתי מקום חשוב שתנוח דעתך עליו. ואעפ"כ חביבין עלי דבריך ושמחתי בהם עד לאחת. ואם יש מילין השיבני ויהא לי לנחת. רק בבקשה ממך אל תטריחני בחנם להקיפני בתשובות חבילות שאין בהם ממש ובלי יסוד חזק כדרך המתעקשים. המבקשים רק להלאות אנשים. ומתעצמים לעמוד על דעתם בחלומות והבלים ובהשגת גבול האמת לא יבושו כי ידברו. אף אם יהיו זוממים או מוכחשים. בעול זה לא הבאתי צוארי מעודי. אין לי עסק בכך וידי מסולקות מזה. כי אין קץ לדברי רוח. ולמה זה הבל איגע בהתשת כח גברא. ובאיבוד זמן רב פסידא דלא הדרא. אכן מעולם נדרשתי לאשר שאלוני משפטי צדק קרבת אלהים יחפצון. אשיבם כיד ה' הטובה עלי תמיד נמצאתי למשחרי. ואשרי המדבר על אוזן שומעת מוכיח אדם אחרי. ואנכי באתי בדבריך כי בטחתי בך שכוונתך לשמים לעמוד על האמת. לשמור ולעשות ככל דברי התורה הכתובים ביושר ובאמונה. למען תחכם באחריתך אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה. אז תבין יראת ה' ודעת קדושים תמצא כקן ידך לאסוף נדחי החכמות ולקבץ הידיעות הנפוצות. להלביש אותך מחלצות. והנה מדעת קונך יש בך שהנחת ההרים הרמים והמה חכמים מחוכמים ורב רבנן. והלכת לבקש מנוח עד העזו"ב ועצו"ר מקום חושך לדרוש דבר ה' משפל ואפל מתוך הענן. גם אנכי חלילה לי מחדול. למהר לקראתך כי חובה היא לקטון כגדול. ויותר מהמה בני הזהר יותר ממה שעגל רוצה לינק כו' אשקך מיין הרקח מעט הדבש וחלב אשר תחת לשוני וינקת חלבי וצופי. כי יהיו לך לרצון אמרי פי:
548
549הערת המחבר על ענין לימוד החכמות ודרך לימודם
גם אשר לא שאלת ולא בקשת מידי. אגיד לך את אשר עמדי. כי הנה ערכת לפני ענינך כי שוטטת בארץ אחר החכמה איה ואיזה מקום בינה. וי"ל פירכא אעיקרא דדינא מי התיר לך להניח מקומות שיש בהם ק"ק מישראל. ולהיות גולה שלא למקום תורה. להושיבה עגונה. למנוע שארה ועונה. להכניס צרה במקום הגבירה העדינה. בני מי הרשך לעמוד במדרשיהם וללמוד נימוסיהם. ללכת אחרי ההבל והשגיון. לבלות זמן במלאכת ההגיון. שהיא מלאכה שא"צ לגופה. ולא נשתמשו בה אבותינו ורז"ל כלל. ולפי פשוטו של דבר נראה שכיוונו לזה במ"ש ומנעו בניכם מן ההגיון. ולא תראה לחכם מחכמי האמת שאיבד זמנו בה. (עתש"ו ריב"ש סמ"ה. אך הרמב"ם ז"ל הוא לבדו מצינו שהעמיק עיונו בה הפליא עצה הגדיל תושיה בספרו המורה. לצורך אנשי דורו. והל"ל זה לדורו בלבד תקן. והדורות שבאו אחריו מיד מאנו בספר ההוא ולא אבו הלוך בדרכיו. אף אם גבהו עמקו מחשבותיו ולא נודעו לכל נתיבותיו ומהלכיו. ואין למדין מן התקוע שתקע עצמו להלכה זו כי בכל חכמי ישראל האחרונים אין ערוך אליו. מי כמוהו מורה בדת אל הרבה צבאותיו ערך מחנות. קרא לתבונות יעמדו יחדו לרקחות ולטבחות רבות בנות. ואין כל אדם זוכה לשתי שולחנות. צא ולמד ממ"ש ספ"ד מיסודי התורה שאע"פ שאותן החכמות היו בעיניו ז"ל מסתרי התורה. קרא העיון בהם טיול בפרדס ואמר כלשון זה שאין לטייל בפרדס אלא מי שמילא כריסו בשר ויין. שהוא התלמוד ודיני המצות. לידע האסור והמותר. שהיא הטובה הגדולה שהנחיל הקב"ה לעם סגולתו. וכדבר רה"ג הובא בע"י. ודברים אלו לא יזיזו ולא יליזו מעיניך נצור תושיה ומזימה. וכן כתוב ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכמה. וסור מרע בינה. ומי שאינו חסר זה הכל קנה. ואותן החכמות החיצוניות צריך שישקיפו עליהן החכמים שבאדום וישמעאל ושאר או"ה. באשר אין להם חכמה זולתה. ואם אמנה לא טוב היות האדם משולל וערום לגמרי מהן. בדורות הללו היורדות. ובני אדם בקשו חשבונות רבים מערבבים הדעת האמיתי וההטעאות מתחזקות בכל יום להחשיך האור הבהיר לעור עיני השכל הברור. לזאת יועילו מעט למען דעת בני ישראל ללמדם מלחמה להנצל מחרב הלשון. ולא ליתן מקום לאפיקורסים לרדות. אך אם מיעוטן יפה למזג השכל ולבשם הדעת ולהיות מעורב עם הבריות. מ"מ רובן קשה ואיבוד זמן יקר הולך בהבל. ואמנם חכמת הטבע שאני. שהיא ודאי חכמה מותרת ומשובחת נצרכת להביט אל פועל ה' ומעשהו הגדול כי נורא. וביחוד החלק ממנה הנכלל במלאכת הרפואה. באשר היא חיי דברייתא. והתורה העידה על מציאותה וציותה לעשותה. אף אם לפי המדומה אבדה אותה חכמה עכשיו מן העולם. אחר שדימו לעלות על במתי עב ע"י המצאות מחודדות. והתחכמו בענפים ותולדות. ונשתבשו בשרשים בכל עת דעות שונים מתחדשים: על כן חזרו התחלותיה ויסודותיה להיות מסופקות. ותולדותיהן כיוצא בהן מפוקפקות. עכ"ז אפי' לא יעלה ביד החוקר בטבע רק מעט מזער בכמות. הנה הוא רב האיכות ושקול כהרבה בשאר חכמות. בפרטות אם יבורר הדבר בנסיון להועיל להטיב. הנה שכרו מרובה בזה ובבא. לכן מהראוי לטרוח אחריה. וכמו שידענו ביחוד משני גדולי עולם אנשי חמודות. בתורה ובהוראה יסודות. ה"ה רמב"ם ורמב"ן ז"ל אשר יצא להם שם בגוים בחכמתן. והארץ האירה מכבודם ותורתן. מלבד הרבה גדולי דורות זולתן. (ואגב אשאלך והודיעני נא אם יש שם ג"כ מי שבקיא בניתוח היסודות והוצאתן מן המורכבים. והפרדת שלשת עמודי האלקימיאה וידיעת חיבורן והתמזגן בכל הנמצאים השפלים עד הצמחים והעשבים. והמתכות והמחצבים. חפצתי לדעת אם ישנה אותה חכמה עדיין במציאות. ואם נתאמתו אותן דברים בבירור גמור כהשתנות עצמי המתכות. ועוצם שבח רפואת תעלה כללית אשר הפליגו לספר ממנה בעלי אותה הכת והגדילו הפליאות. ואם נמצא ממנה בשום ספר אצלינו. ומקרוב ראיתי נדפס ספר א' בלשון לעז ע"ש קדמון מבני עמנו והוא נחשב אצלם יקר הערך מאד ואומרים שיש להם כמה מחברים מבני ישראל אשר היו גדולים באותה חכמה. וזה פלא גדול אם אמת נכון הדבר איך נשתקע זכרונם לגמרי מאתנו אין יודע עד מה. אפס בח"ה מזכיר גבורת האלקימיאה בראש שער הבטחון משמע שהיה מאמת מציאותה. גם הראב"ע נראה כמניח אמיתתה. בסוף פ' וישלח ופ' כי תשא. ובאחרונים ס' מדבר יהודה. אבל הכוזרי מביאם בב' מקומות ומזכירם לגנאי ומלעיג עליהם. אכן לא ראיתי עדיין ולא שמעתי שיש זכרון לראשונים שחובר באותה ידיעה איזה ספר בל"הק. לכן נכספה כלתה נפשי לדעת ג"כ אם אולי נמצא עדיין ספר כזה למי משלנו. בבתי ספרים הגדולים הקיבוצים הנכבדים הנמצאים במדרשים. ותתענג בדשן נפשי לידע מה הפקחים שלהם סוברים בדבר זה) ומזקנים כהם ז"ל נתבונן שלא להניח ח"ו הלמוד החמוד הקדוש בשביל זה. אשרי שיאחז בזה וגם מזה אל ינח ידו לעשות כמותן. אך ללכת בדרך רחוקה למדרשיהם. אינו דבר ראוי לדעתי. אף אם אין דינו כלומד מן המגוש. מ"מ אל תקרב אל פתח ביתה ואל תתאו להיות אתם בחדרי משכיתם. ולעמוד בחצריהם ובטירותם. ללמוד מנהגיהם ונימוסיהם. והרבה גזרות גזרו חז"ל ותקנו תקנות שלא ידור אדם עם הגוי שלא ילמד ממעשיו. וברוך אשר בחר בנו והבדילנו מכל העמים לבלתי נלך בחוקותיהם. אף כי לנטות אוהל לשכון ביניהם בקבע אינני רואה נכון. אע"פ שככה עשו כמה וכמה. לא ילפינן ממקלקלתא. מ"מ לאיש כמוך אמרתי אגלה אזנך. כי תשמע לעצתי ותמעט כל האפשרי. ואם יעלה בידי מקצת דייני מעט צרי. ועתה בני הלוך הלכת כי נכספת לדעת לכסף מוצא. שמע דברי חכמים בטבע ולבך תשית לדעתי שמע מוסר וקבל עצה. אל תטוש תורת אמך מכל משמר נצור לבך כי ממנו תוצאות חיים פלס מעגל רגליך וכל דרכיך יכונו לשם שמים אז תבין יראת ה' ודעת קדושים תמצא. והזהר מאד באיסורין קלין כחמורין. כי עכשיו אתה צריך שמירה יתירה ומעולה. מאחר שפירשת למקום סכנה. כי קרובה המכשלה חלילה. ותמיד השמר מהחרב אשר ביד יצרך החכם שר הטבחים והמנתחים. דוב אורב הוא ארי במסתרים. ולמוד הוא להרבות בחבילות טענות ותשובות להקל משא האיסורים כאשר הטעך בזה לעשות קבוצת כת"ב ראיות לקולא. כאילו הם אבני חפץ וסגולה. והמה מהבל יחד אין בם מועיל מש"פ ולמעלה. על כן בני אם הצריכך זמנך לפשוט נבלה ולעיין בניתוחה לעבוד עבודה שהיא לך זרה. חזק ואמץ ואל תשליך אחרי גיווך דברי התורה. את ה' אלהיך תירא. אותו תעבוד. בזה תשיג כל חפצך תפארת וכבוד. את חכמים תהיה נמנה ועם שלמים תהא נזבד זבוד. נאם החושק כמוך לכרות ברית עם החכמות. מעודו בהם דבק לאהבה. גרסה נפשי לתאבה. לחקור משכיות לבבם. לחשוף מים חיים מגבם. לרוות צמאוני שובע שמחות נעימות. והם מאסו בי ולא נתנוני לבוא עליהם כדרך כל הארץ ויגרשוני מאתם וידיחוני מהסתפח בנחלתם דחפוני בשתי ידיהם כבזה נפש חדל אישים כלה לועג לי שבע כלימות. עצבוני ויעשוני עשיר בהוצאה מלאכה גרועה עני בהכנסה באותה שעה קטון הכמות. גדול בטרדות מרובה בגד"י זמן עוכר והפשיטוני בגדי השלמות. אני הגבר ראה עני מצפה לישועות ונחמות. אליך נושא אלומות שלומות: יעב"ץ ס"ט:
גם אשר לא שאלת ולא בקשת מידי. אגיד לך את אשר עמדי. כי הנה ערכת לפני ענינך כי שוטטת בארץ אחר החכמה איה ואיזה מקום בינה. וי"ל פירכא אעיקרא דדינא מי התיר לך להניח מקומות שיש בהם ק"ק מישראל. ולהיות גולה שלא למקום תורה. להושיבה עגונה. למנוע שארה ועונה. להכניס צרה במקום הגבירה העדינה. בני מי הרשך לעמוד במדרשיהם וללמוד נימוסיהם. ללכת אחרי ההבל והשגיון. לבלות זמן במלאכת ההגיון. שהיא מלאכה שא"צ לגופה. ולא נשתמשו בה אבותינו ורז"ל כלל. ולפי פשוטו של דבר נראה שכיוונו לזה במ"ש ומנעו בניכם מן ההגיון. ולא תראה לחכם מחכמי האמת שאיבד זמנו בה. (עתש"ו ריב"ש סמ"ה. אך הרמב"ם ז"ל הוא לבדו מצינו שהעמיק עיונו בה הפליא עצה הגדיל תושיה בספרו המורה. לצורך אנשי דורו. והל"ל זה לדורו בלבד תקן. והדורות שבאו אחריו מיד מאנו בספר ההוא ולא אבו הלוך בדרכיו. אף אם גבהו עמקו מחשבותיו ולא נודעו לכל נתיבותיו ומהלכיו. ואין למדין מן התקוע שתקע עצמו להלכה זו כי בכל חכמי ישראל האחרונים אין ערוך אליו. מי כמוהו מורה בדת אל הרבה צבאותיו ערך מחנות. קרא לתבונות יעמדו יחדו לרקחות ולטבחות רבות בנות. ואין כל אדם זוכה לשתי שולחנות. צא ולמד ממ"ש ספ"ד מיסודי התורה שאע"פ שאותן החכמות היו בעיניו ז"ל מסתרי התורה. קרא העיון בהם טיול בפרדס ואמר כלשון זה שאין לטייל בפרדס אלא מי שמילא כריסו בשר ויין. שהוא התלמוד ודיני המצות. לידע האסור והמותר. שהיא הטובה הגדולה שהנחיל הקב"ה לעם סגולתו. וכדבר רה"ג הובא בע"י. ודברים אלו לא יזיזו ולא יליזו מעיניך נצור תושיה ומזימה. וכן כתוב ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכמה. וסור מרע בינה. ומי שאינו חסר זה הכל קנה. ואותן החכמות החיצוניות צריך שישקיפו עליהן החכמים שבאדום וישמעאל ושאר או"ה. באשר אין להם חכמה זולתה. ואם אמנה לא טוב היות האדם משולל וערום לגמרי מהן. בדורות הללו היורדות. ובני אדם בקשו חשבונות רבים מערבבים הדעת האמיתי וההטעאות מתחזקות בכל יום להחשיך האור הבהיר לעור עיני השכל הברור. לזאת יועילו מעט למען דעת בני ישראל ללמדם מלחמה להנצל מחרב הלשון. ולא ליתן מקום לאפיקורסים לרדות. אך אם מיעוטן יפה למזג השכל ולבשם הדעת ולהיות מעורב עם הבריות. מ"מ רובן קשה ואיבוד זמן יקר הולך בהבל. ואמנם חכמת הטבע שאני. שהיא ודאי חכמה מותרת ומשובחת נצרכת להביט אל פועל ה' ומעשהו הגדול כי נורא. וביחוד החלק ממנה הנכלל במלאכת הרפואה. באשר היא חיי דברייתא. והתורה העידה על מציאותה וציותה לעשותה. אף אם לפי המדומה אבדה אותה חכמה עכשיו מן העולם. אחר שדימו לעלות על במתי עב ע"י המצאות מחודדות. והתחכמו בענפים ותולדות. ונשתבשו בשרשים בכל עת דעות שונים מתחדשים: על כן חזרו התחלותיה ויסודותיה להיות מסופקות. ותולדותיהן כיוצא בהן מפוקפקות. עכ"ז אפי' לא יעלה ביד החוקר בטבע רק מעט מזער בכמות. הנה הוא רב האיכות ושקול כהרבה בשאר חכמות. בפרטות אם יבורר הדבר בנסיון להועיל להטיב. הנה שכרו מרובה בזה ובבא. לכן מהראוי לטרוח אחריה. וכמו שידענו ביחוד משני גדולי עולם אנשי חמודות. בתורה ובהוראה יסודות. ה"ה רמב"ם ורמב"ן ז"ל אשר יצא להם שם בגוים בחכמתן. והארץ האירה מכבודם ותורתן. מלבד הרבה גדולי דורות זולתן. (ואגב אשאלך והודיעני נא אם יש שם ג"כ מי שבקיא בניתוח היסודות והוצאתן מן המורכבים. והפרדת שלשת עמודי האלקימיאה וידיעת חיבורן והתמזגן בכל הנמצאים השפלים עד הצמחים והעשבים. והמתכות והמחצבים. חפצתי לדעת אם ישנה אותה חכמה עדיין במציאות. ואם נתאמתו אותן דברים בבירור גמור כהשתנות עצמי המתכות. ועוצם שבח רפואת תעלה כללית אשר הפליגו לספר ממנה בעלי אותה הכת והגדילו הפליאות. ואם נמצא ממנה בשום ספר אצלינו. ומקרוב ראיתי נדפס ספר א' בלשון לעז ע"ש קדמון מבני עמנו והוא נחשב אצלם יקר הערך מאד ואומרים שיש להם כמה מחברים מבני ישראל אשר היו גדולים באותה חכמה. וזה פלא גדול אם אמת נכון הדבר איך נשתקע זכרונם לגמרי מאתנו אין יודע עד מה. אפס בח"ה מזכיר גבורת האלקימיאה בראש שער הבטחון משמע שהיה מאמת מציאותה. גם הראב"ע נראה כמניח אמיתתה. בסוף פ' וישלח ופ' כי תשא. ובאחרונים ס' מדבר יהודה. אבל הכוזרי מביאם בב' מקומות ומזכירם לגנאי ומלעיג עליהם. אכן לא ראיתי עדיין ולא שמעתי שיש זכרון לראשונים שחובר באותה ידיעה איזה ספר בל"הק. לכן נכספה כלתה נפשי לדעת ג"כ אם אולי נמצא עדיין ספר כזה למי משלנו. בבתי ספרים הגדולים הקיבוצים הנכבדים הנמצאים במדרשים. ותתענג בדשן נפשי לידע מה הפקחים שלהם סוברים בדבר זה) ומזקנים כהם ז"ל נתבונן שלא להניח ח"ו הלמוד החמוד הקדוש בשביל זה. אשרי שיאחז בזה וגם מזה אל ינח ידו לעשות כמותן. אך ללכת בדרך רחוקה למדרשיהם. אינו דבר ראוי לדעתי. אף אם אין דינו כלומד מן המגוש. מ"מ אל תקרב אל פתח ביתה ואל תתאו להיות אתם בחדרי משכיתם. ולעמוד בחצריהם ובטירותם. ללמוד מנהגיהם ונימוסיהם. והרבה גזרות גזרו חז"ל ותקנו תקנות שלא ידור אדם עם הגוי שלא ילמד ממעשיו. וברוך אשר בחר בנו והבדילנו מכל העמים לבלתי נלך בחוקותיהם. אף כי לנטות אוהל לשכון ביניהם בקבע אינני רואה נכון. אע"פ שככה עשו כמה וכמה. לא ילפינן ממקלקלתא. מ"מ לאיש כמוך אמרתי אגלה אזנך. כי תשמע לעצתי ותמעט כל האפשרי. ואם יעלה בידי מקצת דייני מעט צרי. ועתה בני הלוך הלכת כי נכספת לדעת לכסף מוצא. שמע דברי חכמים בטבע ולבך תשית לדעתי שמע מוסר וקבל עצה. אל תטוש תורת אמך מכל משמר נצור לבך כי ממנו תוצאות חיים פלס מעגל רגליך וכל דרכיך יכונו לשם שמים אז תבין יראת ה' ודעת קדושים תמצא. והזהר מאד באיסורין קלין כחמורין. כי עכשיו אתה צריך שמירה יתירה ומעולה. מאחר שפירשת למקום סכנה. כי קרובה המכשלה חלילה. ותמיד השמר מהחרב אשר ביד יצרך החכם שר הטבחים והמנתחים. דוב אורב הוא ארי במסתרים. ולמוד הוא להרבות בחבילות טענות ותשובות להקל משא האיסורים כאשר הטעך בזה לעשות קבוצת כת"ב ראיות לקולא. כאילו הם אבני חפץ וסגולה. והמה מהבל יחד אין בם מועיל מש"פ ולמעלה. על כן בני אם הצריכך זמנך לפשוט נבלה ולעיין בניתוחה לעבוד עבודה שהיא לך זרה. חזק ואמץ ואל תשליך אחרי גיווך דברי התורה. את ה' אלהיך תירא. אותו תעבוד. בזה תשיג כל חפצך תפארת וכבוד. את חכמים תהיה נמנה ועם שלמים תהא נזבד זבוד. נאם החושק כמוך לכרות ברית עם החכמות. מעודו בהם דבק לאהבה. גרסה נפשי לתאבה. לחקור משכיות לבבם. לחשוף מים חיים מגבם. לרוות צמאוני שובע שמחות נעימות. והם מאסו בי ולא נתנוני לבוא עליהם כדרך כל הארץ ויגרשוני מאתם וידיחוני מהסתפח בנחלתם דחפוני בשתי ידיהם כבזה נפש חדל אישים כלה לועג לי שבע כלימות. עצבוני ויעשוני עשיר בהוצאה מלאכה גרועה עני בהכנסה באותה שעה קטון הכמות. גדול בטרדות מרובה בגד"י זמן עוכר והפשיטוני בגדי השלמות. אני הגבר ראה עני מצפה לישועות ונחמות. אליך נושא אלומות שלומות: יעב"ץ ס"ט:
549
550ברודא
550
551שאלת אם יש חשש איסור לתת דבר המריח במים לנט"י כהנים בי"ט:
551
552אי שפיר עבדין המטילין שפיקא נרדי לתוך המים שנוטלין בהם כהנים ידיה' לכ"כ בי"ט תליא באשלי רברבי ויש פנים מסבירות לכאן ולכאן
תשובה אבא מארי הגאון ז"ל בספרו סי' צ"ב השיג על הט"ז בא"ח סי' תקי"א במ"ש על השופכין שמן מריח לתוך המים בי"ט דאיסורא קעבדי דמולידין ריח במים (וכ"כ במג"א בפשיטות) ואסר הרב בט"ז אפי' נעשה בעי"ט. לפי שמ"מ מולידין ריח בי"ט על ידי הכהנים הנוטלין ידיהן בהן כשעולין לדוכן. ועל זה כתב א"מ רבינו הגאון ז"ל ואני אומר הנח להם לישראל דלא מיבעיא ברחיצת ידים במים המריחים שאין בה שום נדנוד איסור. דהא אמרינן בהמביא מוללו ומריח בו. ופירש"י בין אצבעותיו עד כאן לשונו. (וראייתו זו ישנה ג"כ בפ"ב דביצה (ד' כ"ג) ששם הוא מקור דין אולודי ריחא) ובאמת אף שהיא נראית ראיה אלימתא. מכל מקום יש מקום לב"ד לחלוק ולפקפק בה. דהא דשרי התם משום דאינו מתכוין אלא להוסיף בריח העץ. ואוסופי ריחא שרי ודאי. ומה שמוליד ריח בבשר האדם. הוי דבר שאינו מתכוין. וסבירא לן כמאן דשרי בדבר שא"מ. ומ"ש א"מ הרב ע"ז דסתמא הוי מתכוין. והביא סעד מדברי אגדה ממשל מוכר אפרסמון. הוא קלוש קצת. אע"פ שדבריו נכונים למשכילים. אינה ראיה מכרחת שיודה בזה החולק על כל פני עקשותו. גם י"ל דלא דמי למשל דאפרסמון שלאחר שמדדו לא נשאר ממנו ביד המודד כלום. לכך אף הוא מתכוין להשאיר אצלו ממנו מאומה בידו ליהנות מריחו. ועוד שכל עצמו של אפרסמון לכך עשוי לסוך ולהתבשם בו. משא"כ בעץ הבושם שמחזיקו בידו. אין כוונתו במלילה רק לחזק כחו בריחו. לא לקלוט הריח בידיו ואצבעותיו:
תשובה אבא מארי הגאון ז"ל בספרו סי' צ"ב השיג על הט"ז בא"ח סי' תקי"א במ"ש על השופכין שמן מריח לתוך המים בי"ט דאיסורא קעבדי דמולידין ריח במים (וכ"כ במג"א בפשיטות) ואסר הרב בט"ז אפי' נעשה בעי"ט. לפי שמ"מ מולידין ריח בי"ט על ידי הכהנים הנוטלין ידיהן בהן כשעולין לדוכן. ועל זה כתב א"מ רבינו הגאון ז"ל ואני אומר הנח להם לישראל דלא מיבעיא ברחיצת ידים במים המריחים שאין בה שום נדנוד איסור. דהא אמרינן בהמביא מוללו ומריח בו. ופירש"י בין אצבעותיו עד כאן לשונו. (וראייתו זו ישנה ג"כ בפ"ב דביצה (ד' כ"ג) ששם הוא מקור דין אולודי ריחא) ובאמת אף שהיא נראית ראיה אלימתא. מכל מקום יש מקום לב"ד לחלוק ולפקפק בה. דהא דשרי התם משום דאינו מתכוין אלא להוסיף בריח העץ. ואוסופי ריחא שרי ודאי. ומה שמוליד ריח בבשר האדם. הוי דבר שאינו מתכוין. וסבירא לן כמאן דשרי בדבר שא"מ. ומ"ש א"מ הרב ע"ז דסתמא הוי מתכוין. והביא סעד מדברי אגדה ממשל מוכר אפרסמון. הוא קלוש קצת. אע"פ שדבריו נכונים למשכילים. אינה ראיה מכרחת שיודה בזה החולק על כל פני עקשותו. גם י"ל דלא דמי למשל דאפרסמון שלאחר שמדדו לא נשאר ממנו ביד המודד כלום. לכך אף הוא מתכוין להשאיר אצלו ממנו מאומה בידו ליהנות מריחו. ועוד שכל עצמו של אפרסמון לכך עשוי לסוך ולהתבשם בו. משא"כ בעץ הבושם שמחזיקו בידו. אין כוונתו במלילה רק לחזק כחו בריחו. לא לקלוט הריח בידיו ואצבעותיו:
552
553וכן אותה ראיה מבני מלכים שסכין שמן ורד ע"ג מכותיהן. איננה מכרעת לפי סברא זו. כיון דלרפואה מיכווני. וריחא ממילא הוי. ואין לומר דליתסר משום אולודי ריחא. דאפי' למאן דאסר פסיק רישא במלאכה. נמי שרי הכא. ומתכוין להוליד ריח ליכא פשיטא דשרי במקום צערא. אבל לתענוג ובמתכוין כי נ"ד. לעולם אימא לך דאסור:
553
554שני דרכים חלוקים בביאור משנה דב"מ סכין שמן ורד עג"מ בשבת ושניהם מסובלים ומקובלים
ואדרבה לענ"ד משם יש לסייע קצת סברת הרב בט"ז ז"ל. דמדתנן שכן דרכן לסוך בחול. ולא קאמר שכן דרכן לסוך סתמא. או שכן דרכן שלא לרפואה. או שכן דרכן בשמן ורד. דהא אפי' בשבת שריא. והוי אשמועינן הילכתא דאולודי ריחא כי הא בשבת לית לן בה. והוי אשמועינן נמי טעמא דבריר טפי. דשרי משום שאפי' בשבת דרכו בכך. ולמאי נקט בחול דמשמע מיעוטא. אי לאו דאסור לסוך בשבת בלא מכה. משום דהוי מתכוין לאולודי ריחא. וה"ק שכן דרכן לסוך בחול להריח. דאע"ג דבשבת כה"ג בלא מכה אסור. משום אולודי ריחא בבשר האדם בכוונה דאסור. על גבי מכותיהן שרי. כיון דלריחא לא קבעי ליה. הוי ליה גבי ריחא דשא"מ ושרי. ומשום דררא דרפואה לא אסיר. דלא מוכחא מילתא דלרפואה הוא. לפי שדרכן לסוך בחול להריח. ומוכח א"כ דבשבת אסור לסוך להריח אם לא לרפואה.
ואדרבה לענ"ד משם יש לסייע קצת סברת הרב בט"ז ז"ל. דמדתנן שכן דרכן לסוך בחול. ולא קאמר שכן דרכן לסוך סתמא. או שכן דרכן שלא לרפואה. או שכן דרכן בשמן ורד. דהא אפי' בשבת שריא. והוי אשמועינן הילכתא דאולודי ריחא כי הא בשבת לית לן בה. והוי אשמועינן נמי טעמא דבריר טפי. דשרי משום שאפי' בשבת דרכו בכך. ולמאי נקט בחול דמשמע מיעוטא. אי לאו דאסור לסוך בשבת בלא מכה. משום דהוי מתכוין לאולודי ריחא. וה"ק שכן דרכן לסוך בחול להריח. דאע"ג דבשבת כה"ג בלא מכה אסור. משום אולודי ריחא בבשר האדם בכוונה דאסור. על גבי מכותיהן שרי. כיון דלריחא לא קבעי ליה. הוי ליה גבי ריחא דשא"מ ושרי. ומשום דררא דרפואה לא אסיר. דלא מוכחא מילתא דלרפואה הוא. לפי שדרכן לסוך בחול להריח. ומוכח א"כ דבשבת אסור לסוך להריח אם לא לרפואה.
554
555אלא שיש להשיב על זה דעל כרחך לאו דיוקא הוא. אלא לישנא קלילא הוא דנקיט הך תנא. דאי איתא דבשבת אסור שלא לרפואה. הא קמוכחא מילתא דלרפואה קעבדי וליתסר. וי"ל קצת ודו"ק היטב:
555
556אכן העקר לענ"ד שסתמה כפירושה להקל ומסייעא לדעת אמ"הג ז"ל
ובאמת אין לדמות גזרות חז"ל זו לזו ואין לך אלא מה שאמרו. כמ"ש אין דנין מד"ס לד"ס. לכן עדיין לא נדחה פירושי במשנתינו. ועל כרחין א"מ הגאון ז"ל גופיה הכי סבר בפירושא דמתני' כדאמינא מעיקרא. דאל"כ מאי דוחקיה למידק מבני מלכים שסכין ע"ג מכותיהן. דאיכא לדחויי כדאמרן. הא הוי מצי לאוכוחי בהדיא מדשרי לסוך שלא ע"ג מכה. ואפי' לכל אדם וק"ל. אלא לאו משום די"ל דילמא לכל אדם שלא במקום מכה אסור. וא"ה מבני מלכים ליכא למשמע. אבל באמת נ"ל שכן הוא העיקר. דעד כאן לא איפליגו אלא במקום מכה. אבל שלא במקום מכה. לדברי הכל מותר אף לשאר כל אדם. וכי הא דתנן לעיל אבל שותה מ"ד וסך שמן עיקרין שלא לרפואה דכללא הוא לענין שמן ורד נמי. וליכא למידק אי הכי אדתני אבל שותה מי דקלים וסך שמן עיקרין כו'. ליתני וסך שמן ורד. ולישמעינן רבותא. אע"ג דאית ביה משום ריחא. קמ"ל דלא חיישינן לרפואה. ולא לאולודי ריחא בבשר האדם. היכא דלא הוי לרפואה. דהא לאו דיוקא הוא. דאכתי לא קמיירי בהכי. ואיידי דאשמעינן ברישא דבכוס עיקרין אסור לרפואה. נסיב בסיפא היתירא דשמן עיקרין שלא לרפואה. והוא כולל לכל השמנים. ואף שמן ורד בכלל. והדר אשמעינן בשמן ורד לרפואה פלוגתא דר"ש ורבנן. ותו דבשמן עיקרין קמ"ל רבותא. אע"ג דמידע ידיע טפי דאורחיה ברפואה. וסתמא לאו לריחא עביד. ואפשר דאית ביה ריחא נמי. והשתא דאתינן להכי ראיה גמורה היא וא"צ לדחוק כלל ודו"ק:
ובאמת אין לדמות גזרות חז"ל זו לזו ואין לך אלא מה שאמרו. כמ"ש אין דנין מד"ס לד"ס. לכן עדיין לא נדחה פירושי במשנתינו. ועל כרחין א"מ הגאון ז"ל גופיה הכי סבר בפירושא דמתני' כדאמינא מעיקרא. דאל"כ מאי דוחקיה למידק מבני מלכים שסכין ע"ג מכותיהן. דאיכא לדחויי כדאמרן. הא הוי מצי לאוכוחי בהדיא מדשרי לסוך שלא ע"ג מכה. ואפי' לכל אדם וק"ל. אלא לאו משום די"ל דילמא לכל אדם שלא במקום מכה אסור. וא"ה מבני מלכים ליכא למשמע. אבל באמת נ"ל שכן הוא העיקר. דעד כאן לא איפליגו אלא במקום מכה. אבל שלא במקום מכה. לדברי הכל מותר אף לשאר כל אדם. וכי הא דתנן לעיל אבל שותה מ"ד וסך שמן עיקרין שלא לרפואה דכללא הוא לענין שמן ורד נמי. וליכא למידק אי הכי אדתני אבל שותה מי דקלים וסך שמן עיקרין כו'. ליתני וסך שמן ורד. ולישמעינן רבותא. אע"ג דאית ביה משום ריחא. קמ"ל דלא חיישינן לרפואה. ולא לאולודי ריחא בבשר האדם. היכא דלא הוי לרפואה. דהא לאו דיוקא הוא. דאכתי לא קמיירי בהכי. ואיידי דאשמעינן ברישא דבכוס עיקרין אסור לרפואה. נסיב בסיפא היתירא דשמן עיקרין שלא לרפואה. והוא כולל לכל השמנים. ואף שמן ורד בכלל. והדר אשמעינן בשמן ורד לרפואה פלוגתא דר"ש ורבנן. ותו דבשמן עיקרין קמ"ל רבותא. אע"ג דמידע ידיע טפי דאורחיה ברפואה. וסתמא לאו לריחא עביד. ואפשר דאית ביה ריחא נמי. והשתא דאתינן להכי ראיה גמורה היא וא"צ לדחוק כלל ודו"ק:
556
557שקלא וטריא בדברי אמ"הג ונ"מ לדינא דצביעה באוכלין בשבת
ומ"ש א"מ הגאון ז"ל עוד ממלאכת הצובע. י"ל דשאני צביעה דהיא אב מלאכה. וממשכן גמרינן. משו"ה בעינן דווקא דומיא דמשכן. שלא היו צריכין לצבוע אוכלין או בשר אדם. אבל אולודי ריחא במשכן לא הואי כלל. ולא איתסרא אלא מדרבנן דדמי למלאכה. כדפרש"י (ומעשיית שמן המשחה ליכא לאגמורה. דלאו מלאכת המשכן היא. ובלא"ה נמי מוכח דליכא למימר הכי ודו"ק) ולא שנא באוכלין או בבשר האדם. כולהו חדא גזרה דמיחלפי במלאכה חדשה. ועוד קשיא לי דהא ודאי צביעה אסורה אף בבשר האדם כשדרכו בכך. כדאי' בהדיא בסי' ש"ג. וכן צביעה דאוכלין לאו כללא הוא למישרייה לגמרי. אדרבה יש לי להביא ראיה שאפי' חיוב חטאת מצינו בה כשצובע אוכל שדרכו לצובעו. דהא לרב מיהא השוחט חייב שתים. א' משום צובע כיון דניחא ליה דלתווס בית השחיטה דמא. א"כ ה"ה בכל האוכלין היכא דמתכוין לצביעה ודרכו בכך. איסורא איכא מיהת לכ"ע. וצביעת כרכום דשרינן באוכלין. צ"ל דהיינו טעמיה כיון דלטעמא עביד ולא מתכוין לחזותא. כה"ג דווקא חזותא לאו מילתא היא. ואפ"ה לא ברירא כולי האי לענ"ד. כיון דפסיק רישא דניחא ליה הוי. כי טוב מראה עינים אף באוכלין מהלך נפש (ואפשר דלא הוי צבע המתקיים. משו"ה שריא) ומרגלא בפומא דאינשי כל עץ ופרי נחמד למראה טוב למאכל. על כן באמת צל"ע בהיתר הכרכום לכתחלה. ומה שמצינו במשנה שנותנין תבלין לקדרה בשבת. דילמא לא מיירי בצובעין וגם לא בנותני ריח. דתבלין לטעמא לחוד עבידי. וכן אין להביא ראיה להיתר מאותה ששנינו שיוצאת בפלפל שתתן לתוך פיה וכן התירו ללעוס מצטכי לריח הפה. דשאני הני דלעבורי ריח רע קעבדי להו. ולאו לאולודי ריחא קבעו להו:
ומ"ש א"מ הגאון ז"ל עוד ממלאכת הצובע. י"ל דשאני צביעה דהיא אב מלאכה. וממשכן גמרינן. משו"ה בעינן דווקא דומיא דמשכן. שלא היו צריכין לצבוע אוכלין או בשר אדם. אבל אולודי ריחא במשכן לא הואי כלל. ולא איתסרא אלא מדרבנן דדמי למלאכה. כדפרש"י (ומעשיית שמן המשחה ליכא לאגמורה. דלאו מלאכת המשכן היא. ובלא"ה נמי מוכח דליכא למימר הכי ודו"ק) ולא שנא באוכלין או בבשר האדם. כולהו חדא גזרה דמיחלפי במלאכה חדשה. ועוד קשיא לי דהא ודאי צביעה אסורה אף בבשר האדם כשדרכו בכך. כדאי' בהדיא בסי' ש"ג. וכן צביעה דאוכלין לאו כללא הוא למישרייה לגמרי. אדרבה יש לי להביא ראיה שאפי' חיוב חטאת מצינו בה כשצובע אוכל שדרכו לצובעו. דהא לרב מיהא השוחט חייב שתים. א' משום צובע כיון דניחא ליה דלתווס בית השחיטה דמא. א"כ ה"ה בכל האוכלין היכא דמתכוין לצביעה ודרכו בכך. איסורא איכא מיהת לכ"ע. וצביעת כרכום דשרינן באוכלין. צ"ל דהיינו טעמיה כיון דלטעמא עביד ולא מתכוין לחזותא. כה"ג דווקא חזותא לאו מילתא היא. ואפ"ה לא ברירא כולי האי לענ"ד. כיון דפסיק רישא דניחא ליה הוי. כי טוב מראה עינים אף באוכלין מהלך נפש (ואפשר דלא הוי צבע המתקיים. משו"ה שריא) ומרגלא בפומא דאינשי כל עץ ופרי נחמד למראה טוב למאכל. על כן באמת צל"ע בהיתר הכרכום לכתחלה. ומה שמצינו במשנה שנותנין תבלין לקדרה בשבת. דילמא לא מיירי בצובעין וגם לא בנותני ריח. דתבלין לטעמא לחוד עבידי. וכן אין להביא ראיה להיתר מאותה ששנינו שיוצאת בפלפל שתתן לתוך פיה וכן התירו ללעוס מצטכי לריח הפה. דשאני הני דלעבורי ריח רע קעבדי להו. ולאו לאולודי ריחא קבעו להו:
557
558ומשמן ערב שמעכב לרגיל בו. עם שבאמת ראיה גדולה הוא אלי. מ"מ צל"ע מפני שיוכל ג"כ הדוחה לדחות. דשאני שמן ערב שמעכב הברכה לרגיל בו. והוי דומיא דבני מלכים שסכין למכותיהן. ועדיפא מנה דכיון דעכובי מעכב. ליתיה בגזרת חכמים שלא אסרוהו כל עיקר אלא לתענוג. אבל לא במקום מצוה. אחר שאין עיקרו אלא מדבריהם. ועוד שעשוי להעביר הזוהמא ולא להריח. וכמו לענין מכה דשרי משום דמכתו מוכחת. הוא הדין העברת הזוהמא לצורך ברכת המזון מוכרחת. משא"כ בנטילת ידי הכהנים (ודברי רש"י בשמן ערב צ"ע) וכן הדמיון מדשרינן לתת תבלין לתוך הקדרה (מלבד מש"ל. אלא אפי' כשתמצי לומר תבלין היינו בשמים. עדיין) י"ל שהותר מפני שהתבלין כל עיקרן ליתן טעם בקדרה עשויין ולטעמא הוא דעבידי. וכל עצמן אינן עשויין להוליד בה ריח. הדר הו"ל ריחא דשא"מ: ותו דלצורך אוכל נפש ודאי שרי. דמי עדיף ממלאכה. והרי על כרחנו צ"ל כן בקדרה עצמה. דתיקשי היכא שרי ליתן תבלין לקדרה הא קדרה קולטת ג"כ ריח התבלין. ובכלי חרס לכ"ע שייך בה אולודי ריחא. הלא על כרחנו צ"ל אחת משתי אלה שזכרתי. ומה"ט נמי ליכא לאתויי ראיה מפורשת להתיר מברדא דפ' במ"ט. דהוא תילתא אסא תילתא סיגלי ותילתא אהלא. ושרי ועבדי בה רבנן עובדא כדאיתא התם. די"ל משום דלא מתכוין אלא לעבורי זוהמא. ולהתנאות קעבדי ליה:
558
559מסקנא דמילתא כי נהגו ודאי לא מחינן בהו וכי מחמרי שבקינן להו ולהטיל ריח לכתחלה לתוך המים בי"ט מסתברא להחמיר
מכל מקום נראין דברי הגאון א"מ ז"ל וכל דבריו נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת תורה. וכן דעתי הקלה נוטה. ולא כתבתי ח"ו כמשיב על דבריו. אלא לצאת ידי הרהור הספק. ולהסיר ממנו ז"ל עקשות פה חו"לק יעשה מדחה. לכן העליתי לך ענ"ד על ספר. לומר שכל זה בודאי לא נעלם ממנו ז"ל שהיה לבו פתוח כפתחו של אולם. ולא חשש לדחיות אלו שזכרתי ונער יכתבם. ואעפ"כ לא בא אלא ליישב מנהגן של ישראל במקום שנהגו שיש להם ע"מ שיסמוכו. זכרה לו אלהי לטובה. ומעתה יש להם אילן גדול להתלות בו ואין להם לזוז ממה שנהגו. ודווקא היכי דנהוג. אבל היכא דלא נהוג להתיר לכתחלה מי אמר. ונ"ל פשוט שלא היה ז"ל מתיר לנוהגים איסור. אלא היה מניחן במנהגם. (מיהת בי"ט שלא להטיל ריח במים. מסתברא דמנהגא הוא אי מחמרי בה. לא שרינן להו באנפייהו) שמענה ואתה דע לך ושלו' כנפש אהו' יעב"ץ ס"ט:
מכל מקום נראין דברי הגאון א"מ ז"ל וכל דבריו נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת תורה. וכן דעתי הקלה נוטה. ולא כתבתי ח"ו כמשיב על דבריו. אלא לצאת ידי הרהור הספק. ולהסיר ממנו ז"ל עקשות פה חו"לק יעשה מדחה. לכן העליתי לך ענ"ד על ספר. לומר שכל זה בודאי לא נעלם ממנו ז"ל שהיה לבו פתוח כפתחו של אולם. ולא חשש לדחיות אלו שזכרתי ונער יכתבם. ואעפ"כ לא בא אלא ליישב מנהגן של ישראל במקום שנהגו שיש להם ע"מ שיסמוכו. זכרה לו אלהי לטובה. ומעתה יש להם אילן גדול להתלות בו ואין להם לזוז ממה שנהגו. ודווקא היכי דנהוג. אבל היכא דלא נהוג להתיר לכתחלה מי אמר. ונ"ל פשוט שלא היה ז"ל מתיר לנוהגים איסור. אלא היה מניחן במנהגם. (מיהת בי"ט שלא להטיל ריח במים. מסתברא דמנהגא הוא אי מחמרי בה. לא שרינן להו באנפייהו) שמענה ואתה דע לך ושלו' כנפש אהו' יעב"ץ ס"ט:
559
560ששאלת אם יש איסור לקלקל עובר בבטן אמו שזינתה. בין פנויה בין א"א.
560
561תשובה בס' חות יאיר (אחר סי' ל"א) מצאתי שנשאל הרב בעל הס' על אשת איש הרה לזנונים: ואחר המעשה נתחרטה כו' אם רשאה לגמוע דבר מאבקת רוכל לשלשל זרע המקולל אשר בקרבה. וז"ל הרב בעל התשובה ואחשבה כי תכונת השאלה בא"א דבר בדוי הוא לא היה כו' כאשר בתשובתי על השאלה אין חילוק בין היות המעוברת נשואה וכשירה בנשים. או ממזר מא"א שהרי לא נפלאת היא דדין ממזר לכל דבר כישראל כשר וכו' עכ"ל:
561
562ואני הצעיר אומר לענ"ד חילוק גדול יש בדבר. ויש לדון השואל ההוא לזכות שבדקדוק ובכיוון שאל שאלתו בא"א. אף אם אולי מעשה שהיה לא כך היה. נכון לומר עליו שאלת החכם חצי תשובה. דבפנויה וכ"ש בנשואה מעוברת מבעלה. לא קמיבעיא ליה. דוודאי ולד הוא. כי איך שיהיה אף שאין חייבין עליו. ודאי איסורא איכא מיהת. מכמה טעמים שקצת מהם באו בדברי הרב בתשובתו הנז'. ומגמרא דעירכין שהביא אין ראיה כלל כמו שדחה הוא ז"ל בעצמו. ואני אוסיף לקח בעז"ה בסמוך:
562
563עובר הנוצר באיסור יש לומר שמותר להשחיתו בבטן אמו גם ולד כשר היכא דסייע בעברה שיש בה מיתה ושמא אע"פ שאין לו חלק בחטא דלא עדיף מהיא גופה דאינה בכלל מאבד' עצמה לדעת בענין זה
אמנם נדון השואל בא"א שזינתה שאלה הגונה היא. וקרוב בעיני להתירה אם הייתי כדאי. כי נ"ל שיש מקום להקל כיון שניאפה זאת ודם בידיה. מעתה בת קטלא היא מדין תורה. אף שאין דמה מסור בידינו להורגה. מכל מקום חייבת מיתה בדין שמים. מאחר שעשתה במזיד ביודעת שחטאה בזדון. ואע"ג דד"מ בטלו דין ד"מ לא בטלו. ומפורש גם בדברי קבלה אדם עשוק בדם נפש עד בור ינוס וגו'. וזה בנין אב לכל חייבי מיתות. דהוא הדין בדכותיה בעריות. ואפי' למ"ד חבר צריך התראה. נ"מ אם התרו בה. ואפי' בזמן הזה שאין דנין דיני נפשות. כיון דמדינא בת קטלא היא. אע"ג דממזר כשיצא לאויר העולם. דינו ככשר שחייבין על הריגתו. מיהת השתא דירך אמו הוא. ואילו היה דינה מסור בידינו. היינו ממיתים אותה ואת פרי בטנה. דדמי ממש להאי דערכין דאין ממתינין לה. ועדיף מינה. דהתם אפי' בוולד כשר מיירי. והכא הוולד נוצר באיסור. שעליו נגמר דינה למיתה. פשיטא דאין חוששין לו. ונהרג על ידי אמו:
אמנם נדון השואל בא"א שזינתה שאלה הגונה היא. וקרוב בעיני להתירה אם הייתי כדאי. כי נ"ל שיש מקום להקל כיון שניאפה זאת ודם בידיה. מעתה בת קטלא היא מדין תורה. אף שאין דמה מסור בידינו להורגה. מכל מקום חייבת מיתה בדין שמים. מאחר שעשתה במזיד ביודעת שחטאה בזדון. ואע"ג דד"מ בטלו דין ד"מ לא בטלו. ומפורש גם בדברי קבלה אדם עשוק בדם נפש עד בור ינוס וגו'. וזה בנין אב לכל חייבי מיתות. דהוא הדין בדכותיה בעריות. ואפי' למ"ד חבר צריך התראה. נ"מ אם התרו בה. ואפי' בזמן הזה שאין דנין דיני נפשות. כיון דמדינא בת קטלא היא. אע"ג דממזר כשיצא לאויר העולם. דינו ככשר שחייבין על הריגתו. מיהת השתא דירך אמו הוא. ואילו היה דינה מסור בידינו. היינו ממיתים אותה ואת פרי בטנה. דדמי ממש להאי דערכין דאין ממתינין לה. ועדיף מינה. דהתם אפי' בוולד כשר מיירי. והכא הוולד נוצר באיסור. שעליו נגמר דינה למיתה. פשיטא דאין חוששין לו. ונהרג על ידי אמו:
563
564על כן היה נ"ל פשוט שאין איסור גם כן בהשחתתו. אע"פ שאימא קיימת. כי נלע"ד ג"כ פשוט שאפי' היא בעצמה אף שלא נגמר דינה להריגה. מחמת שאין דבר זה בידינו עכשיו. אעפ"כ אינה בכלל ואת דמכם לנפשותיכם אדרוש. ואינה נענשת אם המיתה ואיבדה עצמה לדעת. שעל כיוצא בזה אמרו בספרי יכול כשאול. ואדרבא נראה שזכות הוא לה. וכמה מעשיות בש"ס ומדרשות יוכיחו (עיין במ"ר ע"פ וירח את ריח בגדיו) שספרו מבעלי תשובה שדנו דין הריגה בעצמן. וקילסום שזכו לחיי העוה"ב (וגדולה מזו מצינו באשכבתיה דר' בההוא כובס שאיבד עצמו לדעת מחמת צער שלא זכה להיות נטפל לעושי מצוה. ותחשב לו לצדקה וזו קשה ביותר וצ"ע) וכל שכן הולד שבקרבה שדמו מותר ואינו נדרש ממנה. אם קלקלתו בחדרי בטנה. שאע"פ שלא חטא. אפ"ה משמיא לא רחמו עליה. והרי אמרו ממזר לא חיי אפי' שקנה חיות שכבר יצא לאויר העולם. ק"ו לעובר כזה שלא חסה עליו תורה. ותו מאן יימר דולד גמור יהיה. שמא תעשה עוברה סנדל (אע"ג דבעלמא אזלינן בתר רובא דנשים דולד מעליא ילדן.) וכיוצא בו שאינו ולד. והאיכא ספיקי טובא. וא"כ לפ"ז פשיטא דבנ"ד מותר לכתחלה ואפשר מצוה קעבדה. וכנז'. (ולענין מעוברת עצמה ודכוותה כל חייבי מיתה בי"ש אם מותר להצילן מן המיתה. עמ"ש בס"ד במ"א על ענין רוצח שנתפס בדיני או"ה והוצרך להשבע לשקר. ועיין בתשו' הרב בחו"י סי' קמ"ו):
564
565אך לקחת במוחלט הראיה הנ"ל מערכין. כדס"ד דהרב ז"ל דלא שני ליה. לא נהירא כלל מלבד שדחאה הוא ז"ל בעצמו. אין משם ראיה דהתם משום דעובר ירך אמו הוא. ויש לו חלק בחטא. כדאמרינן דכוותה בבהמה שנגחה היא וולדה נגחו. דמה"ט הולד פסול להקרבה. דדיינינן העובר כאלו גם בו נעשה מעשה העבירה. הוא הדין הכא כל זמן שהוא חשוב כאחד מאיבריה. גם הוא חטא. אע"פ שאין בו שייכות חטא. הרי הוא כירכה שחטא. ונלקה עמה כמו אחד מאיבריה. לכן אפשר הותר להמיתו אפי' לא הי' סופו למות ע"י אמו. אבל להוכיח משם היתר היכא דלא עזר העובר בחטא כנדון דידיה אין לנו. כיון שאמו אינה בת מיתה לדעת הרב. דלא ס"ל הכי (ואזיל לשטתיה ולטעמיה בספרו סקמ"ו.) דילמא כה"ג לא שרי להשחיתו אפי' בסופו למות. כגון שעתידה ליהרג בדיניהם. לכן צריכין אנו לטעם שלנו כנז'. ודו"ק כי קצרתי ונ"ל נכון מאד:
565
566חידוש דין שאיסור הוצאת שז"ל הותר מכללו אצל צורך מצוה
ובמה שהתעסק הרב ז"ל בתשו' הנז' להראות פנים לאיסור. ללמדו מעון הוצאת ש"ז לבטלה. יש לדחות דאיכא למימר דלאו היינו טעמא. אלא משום דמערה לאשפה ומוסיף בכחות הטומאה ומכחיש בפמליא של מעלה. כידוע מטעם חכמי האמת בעלי הקבלה. שעל כרחנו אנו צריכין לדבריהם בענין עון זה. ותדע משלש נשים המשמשות במוך. ויתרה עליהם הזקנה. שבכולן אין איסור לנושאן. אע"פ שמוציא זרעו לבטלה. אלא ודאי לא מיקרי לבטלה כי אם כששחת ארצה ומטעם הנז'. אע"פ שאין הזרע ראוי להווצר ממנו ולד. וא"כ בעובר כיון דלאו ולד הוא. וספק אם יבוא לכלל ולד גמור כנז'. עדיין הספק במקומו עומד. וגם בעובר כשר היה צד להקל לצורך גדול. כל כמה דלא עקר. אפי' אינו משום פקוח נפש אמו. אלא להציל לה מרעתו. שגורם לה כאב גדול וצ"ע. אמנם דעת לנבון נקל שעכ"פ יש איסור לכתחלה בהשחתתו מפשטא דתלמודא אף שאינו חייב על העוברין. וכן להשחית זרע שנקלט במעי אשה אע"פ שעדיין לא נתעברה ממנו. ודאי אסור שלא לצורך. כדמוכח מדלא שרי לשמש במוך. אלא לג' נשים דווקא. ואיברא לצורך. אף להוציא זרע לבטלה להשחיתו על הארץ שרי. כדאשכחן לענין בדיקת הניקב בגובתא דש"ז דמותבינן ליה אבי פוקרי. ש"מ דאיסור חמור זה הותר מכללו אצל צורך מצוה. כמ"ש במ"א בס"ד ואין להאריך:
ובמה שהתעסק הרב ז"ל בתשו' הנז' להראות פנים לאיסור. ללמדו מעון הוצאת ש"ז לבטלה. יש לדחות דאיכא למימר דלאו היינו טעמא. אלא משום דמערה לאשפה ומוסיף בכחות הטומאה ומכחיש בפמליא של מעלה. כידוע מטעם חכמי האמת בעלי הקבלה. שעל כרחנו אנו צריכין לדבריהם בענין עון זה. ותדע משלש נשים המשמשות במוך. ויתרה עליהם הזקנה. שבכולן אין איסור לנושאן. אע"פ שמוציא זרעו לבטלה. אלא ודאי לא מיקרי לבטלה כי אם כששחת ארצה ומטעם הנז'. אע"פ שאין הזרע ראוי להווצר ממנו ולד. וא"כ בעובר כיון דלאו ולד הוא. וספק אם יבוא לכלל ולד גמור כנז'. עדיין הספק במקומו עומד. וגם בעובר כשר היה צד להקל לצורך גדול. כל כמה דלא עקר. אפי' אינו משום פקוח נפש אמו. אלא להציל לה מרעתו. שגורם לה כאב גדול וצ"ע. אמנם דעת לנבון נקל שעכ"פ יש איסור לכתחלה בהשחתתו מפשטא דתלמודא אף שאינו חייב על העוברין. וכן להשחית זרע שנקלט במעי אשה אע"פ שעדיין לא נתעברה ממנו. ודאי אסור שלא לצורך. כדמוכח מדלא שרי לשמש במוך. אלא לג' נשים דווקא. ואיברא לצורך. אף להוציא זרע לבטלה להשחיתו על הארץ שרי. כדאשכחן לענין בדיקת הניקב בגובתא דש"ז דמותבינן ליה אבי פוקרי. ש"מ דאיסור חמור זה הותר מכללו אצל צורך מצוה. כמ"ש במ"א בס"ד ואין להאריך:
566
567לבד ראה זה מצאתי ריש זוהר שמות דמוכח בהדיא שדבר זה אסור הוא לישראל אף לאחר מתן תורה יעוין שם. וא"כ לדברינו ודאי בעלמא (ר"ל בעובר כשר) איסורא איכא להשחית עובר. חוץ מנדון השאלה בא"א שקלקלה הגדתי היום דעתי הקלה שמותר. ואולי קרוב לשכר מצוה דלא כמ"ש הרב בעל תשו' הנ"ל. דלא נחית לפלוגי בין א"א לכשרה. ואע"ג דממזר כישראל כשר לכל הדברים שזכר הרב. מ"מ עובר ממזר אין לנו לדונו כעובר כשר. שהתורה התירתו לעובר העוברת. עם שלא סייע בעברה כנ"ד. שאין מענין דינה של זו להצילו. כיון דירך אמו הוא והרי הוא כמושחת ועומד. ולכן אין מקום לחלק עדיין בין זנתה עם ישראל או עם הגוי. שאע"פ שנכרי הבא על בת ישראל הולד כשר. מ"מ מאחר שהיא חייבת מיתה כשהיא א"א. אין כח העובר יפה מאמו וכנז'. כך נלע"ד אם שומעין לקטן הבא לחוות דעתו יעב"ץ ס"ט:
567
568מראה דם הנוטה לצבע ברוי"ן בל"א שהוא כעין קליפת הערמונים וכמשקה הקאוי: לא נתבאר בש"ע ובאחרונים אם הוא ממראות דמים טמאים:
568
569מראה דם כגוון ירוק כעין משקה הקאוי בל"א יש להקל בו
ונ"ל להקל בו. דודאי עדיף ממימי בשר צלי. דידוע שיש בו אדמימות וכמ"ש גם הפוסקים. ואפ"ה מטהרי ליה ב"ה וקיי"ל כוותייהו. ואע"ג דאנן מחמרינן ביה. היא גופה חומרא גדולה. דהא שפיר בקיאינן בגוויה. אלא משום דלא ליתי לאחלופי. כיון דאית ביה נטייה לאודם. משא"כ במראה ברוי"ן הנז'. שאין לו נטייה לאדמומית אלא לשחרות. וכבר שנינו משנה שלמה בשחור עצמו דיהה מכן טהור. ולית בה ספקא ולא חומרא מדינא דגמרא. כמו בשאר מראות שנחלקו בהן בדיהה. וכ"ש בירוק ברוי"ן שהרי אינו שחור ולא אפי' דיהה דדיהה שלו. אלא שעמוק שלו נוטה קצת לשחרות הדיהה:
ונ"ל להקל בו. דודאי עדיף ממימי בשר צלי. דידוע שיש בו אדמימות וכמ"ש גם הפוסקים. ואפ"ה מטהרי ליה ב"ה וקיי"ל כוותייהו. ואע"ג דאנן מחמרינן ביה. היא גופה חומרא גדולה. דהא שפיר בקיאינן בגוויה. אלא משום דלא ליתי לאחלופי. כיון דאית ביה נטייה לאודם. משא"כ במראה ברוי"ן הנז'. שאין לו נטייה לאדמומית אלא לשחרות. וכבר שנינו משנה שלמה בשחור עצמו דיהה מכן טהור. ולית בה ספקא ולא חומרא מדינא דגמרא. כמו בשאר מראות שנחלקו בהן בדיהה. וכ"ש בירוק ברוי"ן שהרי אינו שחור ולא אפי' דיהה דדיהה שלו. אלא שעמוק שלו נוטה קצת לשחרות הדיהה:
569
570ועוד ק"ו מירוק דמקילינן ביה טובא. ואפי' במראה הזהב. שהרי יש בו ודאי נטייה חזקה אל האודם. וכן כתבו התוס': ויש ממנו שהוא אדום כדם. וכמ"ש רז"ל זהב פרויים שדומה לדם הפרים. וגם הנמצא אצלינו כשהוא יוצא מיד הצורף מבי סילקי. קרוב מאד לגוון אדום ממש. ואפ"ה סמכינן להתירו כשאין לו נטייה לאדום. כ"ש בירוק ברוי"ן שהוא רחוק מאד מן האדום. ואע"פ שיהא עמוק הרבה. אינו אלא כדיהה דשחור. שהוא טהור בלי ספק. ולכן אין להחמיר כלל בברו"ין הנז'. ובכתם פשיטא דלית דחש ליה. כך נלע"ד והש"ית בחסדו יצילנו משגיאות יעב"ץ ס"ט:
570
571עמדין הת"צ
571
572ששאלת אותן מדינות הנוהגות קלות בסתם יינם. אי ש"ד לברוכי עליה ולקדושי ואבדולי:
572
573הוראה דהאי צ"מ בב"ע בענין ברכה על ס"י לקלקולא הס לא להזכיר חליל' לסמוך עליו לקולא וראייתו בטלה ושגיא' גדולה
תשובה אתמהה מה זו שאלה. שכבר שולחן ערוך לפניך (בסי' קצ"ו) שפסק בפשיטות כהרמב"ם ז"ל שאין מברכין על דבר איסור אפי' דרבנן. לא בתחלה ולא בסוף. ומי יבא אחר המלך. וביחוד שפשטי השמועות וסוגיות התלמוד מסייעות לרמב"ם ז"ל. ואחשוב שהביאך עד הלום להכניס ספק בלבך. מ"ש בתשו' נקרא באר עשק שנתעסק בדין זה. (בסי' ק"ט) וכתב שיש לברך ולקדש עליו. מחמת טעם טפל ואפל לפי שתקנת הברכות לדעתו קדמה לתקנת סתם יינם ע"ש. שהביא ראיה לדבריו מההיא דפ"ק דתענית יחיד שקיבל עליו להתענות ב' וה' של כל השנה אם נדרו קדם לגזרתינו יבטל נדרו את גזרתינו. והוכיח מזה דתקנת הברכות דוחה ומבטלת לתקנת ס"י המאוחרת:
תשובה אתמהה מה זו שאלה. שכבר שולחן ערוך לפניך (בסי' קצ"ו) שפסק בפשיטות כהרמב"ם ז"ל שאין מברכין על דבר איסור אפי' דרבנן. לא בתחלה ולא בסוף. ומי יבא אחר המלך. וביחוד שפשטי השמועות וסוגיות התלמוד מסייעות לרמב"ם ז"ל. ואחשוב שהביאך עד הלום להכניס ספק בלבך. מ"ש בתשו' נקרא באר עשק שנתעסק בדין זה. (בסי' ק"ט) וכתב שיש לברך ולקדש עליו. מחמת טעם טפל ואפל לפי שתקנת הברכות לדעתו קדמה לתקנת סתם יינם ע"ש. שהביא ראיה לדבריו מההיא דפ"ק דתענית יחיד שקיבל עליו להתענות ב' וה' של כל השנה אם נדרו קדם לגזרתינו יבטל נדרו את גזרתינו. והוכיח מזה דתקנת הברכות דוחה ומבטלת לתקנת ס"י המאוחרת:
573
574ושרי ליה מאריה שנתן מכשול לרבים אשר לא יחכמו. כי בודאי היודעים ספר לא יטעו מכח דברים בטלים הללו. כי המה מהבל יחד וכלים מאליהם. ומי זה מחשיך עצה במלין בלי דעת ולא חש לקמחיה כלל. ונראה דלא ידע בשותא דרבנן. דידוע לכל בר בי רב דחד יומא שיפה כחן של חז"ל לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה אפי' באיסורי כרת. ולחד מ"ד אפי' בקום עשה כדס"ל לר"ח בהאשה רבה דההוא גריווא הדרא לטיבלה. דחכמים מתנין לעקור דבר מן התורה כדי להעמיד גזרתם. וכ"ש כאן בנ"ד דחיוב הברכות (לפחות ברכות הנהנין) כל עיקרה אינה אלא מדבריהם. שפשוט מאד שיפה כחם לעקרה. וביחוד בשב ואל תעשה דלא לתהני ולא לבריך. שאין שייכות קדימה ואיחור לדבר זה. אפי' היה כדבריו שתקנת הברכות קדמה. מה שאינו מוכרח. שאפי' קדוש היום שסמכוהו על המקרא זכור זכרהו על היין. אינו אלא אסמכתא לדעת הר"מ והתוס'. דדבר תורה סגי בתפילה אי נמי על הפת. גם סתם יינם כמ"ש בפר"א פנחס גזר עליו אע"פ שחזר והותר בא"י לפי שעה כעין דברים אסורים שהותרו בכיבוש הארץ. א"כ איהו ניהו דקדים ודאי. גם אי אפשר ליהנות מכוס בלא ברכה. הילכך אין מקום לומר שיקדש עליו וישתה בלא ברכת היין שלפניו. דהא עיקר קידוש הוא בפ"ה דמיקרי קידושא רבא. חס ושלום דליעבד תרתי. ר"ל מצוה הבאה בעברה כפולה. שישתה ס"י גם לא יברך על הנאתו. ופשיטא דבין כך וכך עון חמור בידו שאם מברך אינו אלא מנאץ. ואם אינו מברך כ"ש שריחו נודף שגוזל ג"כ אביו ואמו ונעשה חבר לאיש משחית. הילכך אין תקנה לדבר זה. אלא אין לך אלא כפסק עמודי ההוראה שאין מברכין עליו לא בתחלה ולא בסוף. אם לא מפני האונס. כמ"ש בחיבורי באורך בס"ד יע"ש. וקידוש והבדלה למאן דלית ליה יין כשר. אפשר בפת ובתפלה ודיו היכא דלא אפשר:
574
575עוד הוכחות נכוחות גדולות ונאמנות לסתור דעת הנ"ל
והנה בי"ט שני של גליות העמידו חכמים דבריהם בביטול עשה חמור מאד. דהיינו הנחת תפילין שהמבטל הוא בכלל פושעי ישראל בגופן. ואעפ"כ דחוהו מפני גזרתם הקלה. דהא בקיאינן בקביעא דירחא. ועם היות מצות תפילין בלי ספק קודמת בזמן ובמעלה. שהיא מן התורה:
והנה בי"ט שני של גליות העמידו חכמים דבריהם בביטול עשה חמור מאד. דהיינו הנחת תפילין שהמבטל הוא בכלל פושעי ישראל בגופן. ואעפ"כ דחוהו מפני גזרתם הקלה. דהא בקיאינן בקביעא דירחא. ועם היות מצות תפילין בלי ספק קודמת בזמן ובמעלה. שהיא מן התורה:
575
576ומה שהביא ממגילת תענית כנז'. כמדומה דלא ידע בצורתא דשמעתא. ואדרבה משם הי"ל להוכיח סתירת דעתו המשובשת בכאן במ"כ. שמאחר שהוצרכו להתנות עליה שהנדר הקודם יבטל את גזרתם. מכלל שאם לא התנו כך בפירוש. בסתם היה הנדר בטל בכל אופן מחמת גזרתם. ואע"פ שהנדר מן התורה. כ"ש במידי דרבנן שהם אמרו והם אמרו. ואפי' היה הנדר הקודם מבטל לגזרתם המאוחרת גם בסתם. לא הי"ל לו להביא ראיה משם כלל. דשאני התם שהנדר קודם באמת. והוא דבר של תורה. וחז"ל באו לעוקרו בקום עשה. שיש ג' הבדלים שתשב"ר מבחין בהם. שאינו דומה כלל לנ"ד וכמוכרח מהנז':
576
577ועוד ראיה לסתור דעתו של זה החכם נ"ע. מהא דבעי רבא נ"ח וקידוש היום ה"מ עדיף. והדר פשטיה נ"ח עדיף משום פ"נ. ואי איתא מאי קמיבעיא ליה הא ודאי קידוש קדם בזמן לנ"ח. וכ"ש דקשיא אמסקנא היכי אתי נ"ח דמאוחר ודחי לקידוש היום דמוקדם. ומנ"ל דמהני טעם פ"נ כה"ג למידחי לתדיר ומוקדם נמי. אלא ע"כ הא לאו מילתא:
577
578שקלא וטריא בענין זה
ואלמלא היינו צריכין לדון אם המצוה הקודמת מבטלת להמאוחרת. יש להוכיח מהא דאי' פ"ק דחולין (דף י"ז) דמקשינן לר"ע דאמר כשהיו במדבר הותר להם בשר נחירה. מדתנן הנוחר כו' פטור מלכסות. הא קמן דס"ד דמקשן מדקדים היתר נחירה ומצות כיסוי למצות שחיטה. לא תפקיע הנחירה את הכיסוי אפי' עכשיו. ופרקינן כיון דאיתסר איתסר. ש"מ בהדיא דלא סברא היא למידחי הא מקמי הא. דא"ה דכוותה בדאורייתא נמי נימא הכי. אע"ג דהשתא איתסרא נחירה כיון דכיסוי קדים בזמן לשחיטה. לא פקע מפני מצות השחיטה. אלא ודאי דאין זו סברא באמת. דלעולם כיון דאיתסר איתסר אמרינן. דאתי בתרא ועקר לקמא לגמרי דאורייתא בדאורייתא. ודרבנן בדרבנן. אפי' בקום עשה:
ואלמלא היינו צריכין לדון אם המצוה הקודמת מבטלת להמאוחרת. יש להוכיח מהא דאי' פ"ק דחולין (דף י"ז) דמקשינן לר"ע דאמר כשהיו במדבר הותר להם בשר נחירה. מדתנן הנוחר כו' פטור מלכסות. הא קמן דס"ד דמקשן מדקדים היתר נחירה ומצות כיסוי למצות שחיטה. לא תפקיע הנחירה את הכיסוי אפי' עכשיו. ופרקינן כיון דאיתסר איתסר. ש"מ בהדיא דלא סברא היא למידחי הא מקמי הא. דא"ה דכוותה בדאורייתא נמי נימא הכי. אע"ג דהשתא איתסרא נחירה כיון דכיסוי קדים בזמן לשחיטה. לא פקע מפני מצות השחיטה. אלא ודאי דאין זו סברא באמת. דלעולם כיון דאיתסר איתסר אמרינן. דאתי בתרא ועקר לקמא לגמרי דאורייתא בדאורייתא. ודרבנן בדרבנן. אפי' בקום עשה:
578
579ופסק הלכה כדקיי"ל קיימא שרירא דאין מברכין על ס"י אפי' במקום מצוה אם לא מפני האונס לרפואה בדוקה היכא דלא סגי בלא"ה
(והא דאמרינן בריש השוחט נחירתו זוהי שחיטתו ליבעי כסוי. לאו משום דלא אלימי רבנן לאפקועיה אלא משום דבכדי ודאי לא עקרו דבר מן התורה. אע"ג דאיכא למימר דהו"ל למיגזר ביה משום הרואה שלא יאמר שזוהי שחיטתו ויבוא לאכלו. דבלא"ה נמי משני שפיר. א"נ כי אמרינן מספיקא טרח וכסי. לא חיישינן דליפוק מנה חורבא. דאפי' באיסור כרת לא חיישינן כדמסיק תלמודא בשמעתא דכוי כצואה פ"ק דביצה. כ"ש בדרבנן ודו"ק.) וכ"ש בשב ואל תעשה שגזרת חכמים עוקרת אפי' דבר מן התורה אליבא דכ"ע:
(והא דאמרינן בריש השוחט נחירתו זוהי שחיטתו ליבעי כסוי. לאו משום דלא אלימי רבנן לאפקועיה אלא משום דבכדי ודאי לא עקרו דבר מן התורה. אע"ג דאיכא למימר דהו"ל למיגזר ביה משום הרואה שלא יאמר שזוהי שחיטתו ויבוא לאכלו. דבלא"ה נמי משני שפיר. א"נ כי אמרינן מספיקא טרח וכסי. לא חיישינן דליפוק מנה חורבא. דאפי' באיסור כרת לא חיישינן כדמסיק תלמודא בשמעתא דכוי כצואה פ"ק דביצה. כ"ש בדרבנן ודו"ק.) וכ"ש בשב ואל תעשה שגזרת חכמים עוקרת אפי' דבר מן התורה אליבא דכ"ע:
579
580ולכן פשוט ביותר שטעה מאד החכם בעל תשו' הנז' בזה. רחמנא ניצלן מהאי דעתא. אלא העיקר שאין מקדשין ולא מבדילין עליו. וק"ו לברכת הנאה גרידא שלא לברך עליו כלל. שאין זה מברך אלא מנאץ אף לדברי הראב"ד ז"ל. שלא נחלק להצריך ברכה על הנאת החיך. אלא באוכל ושותה דבר איסור בשוגג ובאונס. וכמ"ש בט"ז ז"ל וברור הוא. ובעל תשו' הנ"ל טעה גם בזו. ואין ספק בדבר שלד"ה אסור אפי' לברך עליו. וברור מאד יעב"ץ ס"ט:
580
581התפ"ה לפ"ק
581
582על דבר הגר שבא מארץ איטליא. נסתפקתי אם מותר בישראלית:
582
583גר רומי ואיטלקי אי שרי בישראלית עד ג' דורות
כי צ"ע אולי יש לחוש בזמן הזה שלא לקבל גרים מרומיים ומארצות שסביבות רומי שידוע שנתיישבו מאדומיים. ועל כן אנו קוראין אותן מלכות אדום. לפי שבאים מזרע אדום וגזעם ושרשם מבני עשו. כנודע וזה מוסכם גם באומות. וכן היא מפורסמת בשם אדום בדברי חז"ל. וע"ס משמיע ישועה. ומצא הספק מקום לחול שלא יבוא להם בקהל ה' אלא דור שלישי. על פי מ"ש אני בס"ד במשנה דסוף ידים. שזו היתה מחלוקת ר"ג ור"י דמאן דאסר דייק מדכתיב עמוני ומואבי ביוד היחס ולא כתיב עמון ומואב. לומר שכל הנקרא בשמם נאסר. שידוע שאין אומה ולשון שלא נתערבו בה מאומות אחרות. ואעפ"כ נקראין כולן בשם האומה שנטמעו ביניהם. והכתוב אסרן לכל הדרים בארץ עמון ומואב אליבא דר"ג. ואף ר"י דשרי היינו מטעמא דמפרש קרא להדיא על אשר לא קדמו. מכלל שלא אסר אלא הבאין מאותן כפויי טובה (ועמ"ש בעז"ה בדרוש שדרשתי ופירשתי במאמר ת"ע רשות או חובה) משא"כ באדומי שלא נתנה תורה טעם לאיסורו. אלא להיתרו אחר ג' דורות. ועוד אף דמפרש קרא כי אחיך הוא. הרי הם מוחזקים בבני עשו. כדאמרינן או בטולך או בטולא דבר עשו והיינו רומיים. וכן בדוכתי טובא משמע הכי בדרז"ל. וגם הם עצמם מודים באחוה:
כי צ"ע אולי יש לחוש בזמן הזה שלא לקבל גרים מרומיים ומארצות שסביבות רומי שידוע שנתיישבו מאדומיים. ועל כן אנו קוראין אותן מלכות אדום. לפי שבאים מזרע אדום וגזעם ושרשם מבני עשו. כנודע וזה מוסכם גם באומות. וכן היא מפורסמת בשם אדום בדברי חז"ל. וע"ס משמיע ישועה. ומצא הספק מקום לחול שלא יבוא להם בקהל ה' אלא דור שלישי. על פי מ"ש אני בס"ד במשנה דסוף ידים. שזו היתה מחלוקת ר"ג ור"י דמאן דאסר דייק מדכתיב עמוני ומואבי ביוד היחס ולא כתיב עמון ומואב. לומר שכל הנקרא בשמם נאסר. שידוע שאין אומה ולשון שלא נתערבו בה מאומות אחרות. ואעפ"כ נקראין כולן בשם האומה שנטמעו ביניהם. והכתוב אסרן לכל הדרים בארץ עמון ומואב אליבא דר"ג. ואף ר"י דשרי היינו מטעמא דמפרש קרא להדיא על אשר לא קדמו. מכלל שלא אסר אלא הבאין מאותן כפויי טובה (ועמ"ש בעז"ה בדרוש שדרשתי ופירשתי במאמר ת"ע רשות או חובה) משא"כ באדומי שלא נתנה תורה טעם לאיסורו. אלא להיתרו אחר ג' דורות. ועוד אף דמפרש קרא כי אחיך הוא. הרי הם מוחזקים בבני עשו. כדאמרינן או בטולך או בטולא דבר עשו והיינו רומיים. וכן בדוכתי טובא משמע הכי בדרז"ל. וגם הם עצמם מודים באחוה:
583
584ותו בר מן כל דין אפי' לא היו קרויים אדום. ניחוש להו למיעוטא בדוכתייהו היכי דקביעי. והני נמי חשיבי קביעי התם. ואפי' ר"י אפשר דמודה. אפי' בעמון ומואב במקומן. היכי דהוו קביעי. כמו שהוכחתי שם. בראיה ברורה מספ"ק דיבמות. דאפי' לא אזלינן בתר שמא חיישינן להו:
584
585מסתברא להחמיר מדין תורה ודעת נוטה
ואי משום שגם הרומיים הללו (אף שהיו ידועים בשמותם למשפחותם על בית אבותם לבני אדום בזמן חכמי המשנה) בדורותינו כבר עברו עליהם גלגולים ובלבולים מאומות שונות ומלחמות רבות ועצומות. משו"ה לא בטיל להו קביעותם לענ"ד. ותדע מדפסיק הרא"ש ז"ל גבי מצרי שאסורו נוהג גם בזמננו. עם שגם עליהם עבר כוס המלחמות מגוים רבים ועצומים הרבה פעמים. ולא עוד שנעקרה מלכותם ושמם לגמרי. שהרי ארץ מצרים לישמעאלים תחשב היום. והגרים בה ישמעאלים יקראו בשמם. ואעפ"כ באסורם הם עומדים לדעת הרא"ש והעומדים בשטתו. לפי שלא מצינו להם גלות שלמה שתבטל קביעותם לגמרי. כמו בלבול וחורבן דסנחריב ונ"נ שהגלו גלות שלמה. מה שלא נמצא כמוהם במלכים שאחריהם הנלחמים באויביהם. שאם היו מתגברים עליהם ומנצחים אותם. לא היו מגרשים התושבים מארץ מגורתם להגלותם. אף אם העבירום על דתם. ולכן שוב לא בטלה חזקת קביעותם. ואדומים דרומי נמי דכוותייהו ודו"ק:
ואי משום שגם הרומיים הללו (אף שהיו ידועים בשמותם למשפחותם על בית אבותם לבני אדום בזמן חכמי המשנה) בדורותינו כבר עברו עליהם גלגולים ובלבולים מאומות שונות ומלחמות רבות ועצומות. משו"ה לא בטיל להו קביעותם לענ"ד. ותדע מדפסיק הרא"ש ז"ל גבי מצרי שאסורו נוהג גם בזמננו. עם שגם עליהם עבר כוס המלחמות מגוים רבים ועצומים הרבה פעמים. ולא עוד שנעקרה מלכותם ושמם לגמרי. שהרי ארץ מצרים לישמעאלים תחשב היום. והגרים בה ישמעאלים יקראו בשמם. ואעפ"כ באסורם הם עומדים לדעת הרא"ש והעומדים בשטתו. לפי שלא מצינו להם גלות שלמה שתבטל קביעותם לגמרי. כמו בלבול וחורבן דסנחריב ונ"נ שהגלו גלות שלמה. מה שלא נמצא כמוהם במלכים שאחריהם הנלחמים באויביהם. שאם היו מתגברים עליהם ומנצחים אותם. לא היו מגרשים התושבים מארץ מגורתם להגלותם. אף אם העבירום על דתם. ולכן שוב לא בטלה חזקת קביעותם. ואדומים דרומי נמי דכוותייהו ודו"ק:
585
586על כן נ"ל שראוי לצאת ידי ספק של תורה. ולמנוע מהשיאו ישראלית. אלא יחזר אחר גיורת. הלא כה דברי הטרוד יעב"ץ ס"ט בחפזי כות"ב מבלי עיון:
586
587שלו' לאהו' מורי ידיד ה' וידיד נפשי כש"ת כמוהרר יעקב ש"ן לו דומי' תהלה:
587
588כעת אין בידי להאריך כפי כבוד רום מעלתו ע"כ במטותא מניה דמר לימא לן מהני מילי מעליותא דאמור אמ"ו הגאון זצ"ל במה שאמרו ז"ל הנותן מטתו בין צפון לדרום וכו' ופירשו בו הפוסקים ז"ל כידוע. והמקובלים אמרו בהיפך. ודכירנא לפי אומד דעתי כשהי' אמ"ו זצ"ל דר על הגראפט אצל זויזע הספרדי נגד בית יתומי העכו"ם. הי' לו מיטה כפירוש המקובלים בחדר הקטן (איבר דיא זייטה קאמיר) והלא הוא בעצמו זצ"ל כתב בספרו תשובה (ל"ו) כל היכא דאיכא פלוגתא בין הפוסקים והמקובלי'. על הפוסקי' יש לסמוך כי אין לנו עסק בנסתרות וכו'. ע"כ יאיר לנו מעכ"ת נתיב. כי בוודאי שמע ממנו זצ"ל שום דבר על זה. ואם יש למכ"ת טעם נכון מדעתו. אל ימנע טוב ממנו. וכי יבא דברו וכבדנוהו ושלו' שלו' למעכ"ת עד עולם והי' מנוחתו אמן. ממנו דורשי שלומו טובתו פ' פ':
588
589תשובה
589
590ב"ה אמשטרדם יום ג' ז"ך אדר פת"ח תקוה לפ"ק
590
591שלו' לאהו' האלופים הקצינים האחים. לשמים ולבריות נוחים. אלקים ואנשים משמחים. ה"ה אבן הראשה. ראשון לכל דבר שבקדושה. הגדול מאחיו האח נפשינו כמהר"י. ואולם אחיו הקטן יגדל גם הוא ויעלה במעלות הסולם. אי"א כה"פ:
591
592אותותם אותות עליונות מובאות לי. האירו עיני. ואור פני. לא יפילון גם כי אשב בחושך כאיש נודד במקומו. ולבו בל עמו. קודר הלכתי בלי חמה אכן כירח בעת ההקבלה בשפל רומו. כו'. והזכרתני צערי. וחטאת נעורי. אשר למלמדי לא הטיתי אזני ולא שמעתי לקול מורי. על זאת אשא בשיני בשרי. שלא זכיתי לשמש כראוי את אבא מארי. בעוד שדי עמדי. ועתה בטלים הרבה כנגדי. דשוינן מסנקן כגדי. וזה שבתי פה הבית מעט חבוק ידים. עיף ויגע ורפה ידים. מחולשא דאורחא רחיקא בטלטולא דגברא דנפיש בטרחא. והמהלכה היתה דים. קראתי לרעיוני ואינם לא נודע מקומם אים. ובעיתו מני מילתא דבעיא טעמא וזכרוני הוכה בעים. רוחי הנכאה ונלאה עשה יעשה לו כנפים כנשר יעוף השמים. מ"מ תוקף אהבתם עוררתני לדחוק את השעה ולהשיב אמרים כפי קט שכלי בנחץ גדול שלא להשיב פניהם ריקם. ונזדרזתי שלא לעבור בבל תאחר ותשובתי תשוב אל חיקם:
592
593אשר שאל יהודה גבר באחיו בנותן מטתו בין צפון לדרום. כמעיד לפי תומו וסיפר אחר מטתו של ת"ח יחיד בדורו א"מ רבינו ז"ל שעשה מעשה כדברי הזוהר. ולא כפירוש הפוסקים ז"ל. ועמד כפניך כחומת ברזל מ"ש הוא ז"ל:
593
594כשהפוסקים עם המקובלים מחולקים ודעתם ע"פ התלמוד מכריחים ודאי שוב אין משגיחים לקבוע הלכה ע"פ ס"ת
בתשו' ל"ו בספרו דהיכא דאיכא פלוגתא בין הפוסקים והמקובלים. על הפוסקים יש לסמוך כו'. וביקשת לידע אם שמעתי מפיו הקדוש דבר בזה. הנה על מה שלא שמעתי. מוכרחני לומר לא שמעתי. איברא אני תמה לרוחב לבבו כלב הארי. במה נסבכת. ולשאול דבר כזה לא הוצרכת. דאטו מי לא שני לך בין היכא דאיכא פלוגתא בין הפוסקים להיכא דליכא פלוגתא. שגדר המחלוקת הוא שחולקים יחד איש פני רעהו. ר"ל שראה האחד דברי חברו וחלק עליו. שעדיין מחלוקת במקומה עומדת. אפי' שראו אותן הפוסקים דברי הזוהר והמקובלים. לא חזרו בהן אלא מורין מתוך משנתן. על פי ההכרח אשר מצאו וראו בדין ההוא מדרך שיטות התלמוד שהוא מסורת לישראל. שעמודי ההוראה נכונים עליו. וכן יפה לנו ולא נטוש תורת אבות. ואין לחוש בהיות דברי המקובלים בהיפך. מטעם שאין לנו עסק בנסתרות להכריע ע"פ הסוד בדין מהדינים. שהרי אין ספק שאלו ואלו דא"ח. כולם נתנו מרועה א'. ולכל א' יש פנים בתורה בנגלה ובנסתר. ולא בשמים היא. שאפי' בבת קול אין משגיחין לקבוע פסק הלכה. על כן אין לנו לילך כי אם דווקא אחר דעת המרובין. שהיא המוסכמת בתלמוד. או מתבארת על פי דרכיו ומהלכיו וסוגיותיו. והדעת הנמצא בהיפך במקובלים. אע"פ שמראה פנים לדבריו בסתרי תורה. לא חיישינן ליה למיעבד עובדא כוותיה. דכיחידאה דיינינן ליה כאילו נשנה בברייתא דלא מיתניא בי ר"ח ור"א. וכמו שהוא אצלינו גם בדברים שחלוק התלמוד הירו' משלנו. וכמו שתאמר שהדבר האמור בזוהר שלא כתלמוד שלנו. הוא מדברי רשב"י שהחבור הקדוש ההוא מיוחס אחריו. והעולה משיטת התלמוד הוא על פי דעת חבריו החלוקים עליו. וגם להם טעמים עליונים על פי הקבלה הקדושה. אלא שאין בתלמוד מקום ביאורם. ובשביל זה אין חוששין בכל מקום שהזוהר חלוק להדיא על תלמוד שלנו. והוא פשוט ומבואר:
בתשו' ל"ו בספרו דהיכא דאיכא פלוגתא בין הפוסקים והמקובלים. על הפוסקים יש לסמוך כו'. וביקשת לידע אם שמעתי מפיו הקדוש דבר בזה. הנה על מה שלא שמעתי. מוכרחני לומר לא שמעתי. איברא אני תמה לרוחב לבבו כלב הארי. במה נסבכת. ולשאול דבר כזה לא הוצרכת. דאטו מי לא שני לך בין היכא דאיכא פלוגתא בין הפוסקים להיכא דליכא פלוגתא. שגדר המחלוקת הוא שחולקים יחד איש פני רעהו. ר"ל שראה האחד דברי חברו וחלק עליו. שעדיין מחלוקת במקומה עומדת. אפי' שראו אותן הפוסקים דברי הזוהר והמקובלים. לא חזרו בהן אלא מורין מתוך משנתן. על פי ההכרח אשר מצאו וראו בדין ההוא מדרך שיטות התלמוד שהוא מסורת לישראל. שעמודי ההוראה נכונים עליו. וכן יפה לנו ולא נטוש תורת אבות. ואין לחוש בהיות דברי המקובלים בהיפך. מטעם שאין לנו עסק בנסתרות להכריע ע"פ הסוד בדין מהדינים. שהרי אין ספק שאלו ואלו דא"ח. כולם נתנו מרועה א'. ולכל א' יש פנים בתורה בנגלה ובנסתר. ולא בשמים היא. שאפי' בבת קול אין משגיחין לקבוע פסק הלכה. על כן אין לנו לילך כי אם דווקא אחר דעת המרובין. שהיא המוסכמת בתלמוד. או מתבארת על פי דרכיו ומהלכיו וסוגיותיו. והדעת הנמצא בהיפך במקובלים. אע"פ שמראה פנים לדבריו בסתרי תורה. לא חיישינן ליה למיעבד עובדא כוותיה. דכיחידאה דיינינן ליה כאילו נשנה בברייתא דלא מיתניא בי ר"ח ור"א. וכמו שהוא אצלינו גם בדברים שחלוק התלמוד הירו' משלנו. וכמו שתאמר שהדבר האמור בזוהר שלא כתלמוד שלנו. הוא מדברי רשב"י שהחבור הקדוש ההוא מיוחס אחריו. והעולה משיטת התלמוד הוא על פי דעת חבריו החלוקים עליו. וגם להם טעמים עליונים על פי הקבלה הקדושה. אלא שאין בתלמוד מקום ביאורם. ובשביל זה אין חוששין בכל מקום שהזוהר חלוק להדיא על תלמוד שלנו. והוא פשוט ומבואר:
594
595אמנם במקום שדברי המקובלים מסובלים בתלמוד פשיטא שאין להרחיקם אדרבה מצוה לקרבם ולאהבם
אמנם דווקא באופן זה כשאין לנו לנטות ממשעול המחלוקת. ואין אנו יכולין להשוות בין התלמוד והמקובלים שעל כרחנו אנו צריכים אז להחזיק במחלוקת כזו שהיא לשם שמים שסופה להתקיים: ובענין כזה אין ספק שגם בעל הזוהר עצמו דרב גובריה. לא עשה מעשה כדבריו. כמבואר במקומות הרבה מהתלמוד. ואין צורך להאריך בזה. וידוע שאין ענין הספר הקדוש ההוא רק לבאר דעתו ע"פ הסוד. ולא לקבוע הלכה במקום שחולקין עליו חבריו. משא"כ במקום שדברי התלמוד סתומים וחתומים וסובלים פירושים שונים. והמפרשים נדחקו אל קיר הבנתם לפרשו ע"פ סברתם ולא ידעו מהזוהר כלום. וזכינו שראינו הזוהר מפרש פירוש אחר בדברי הגמרא. ולא כחולק אלא כמפרש לשון הגמרא הסתום. למה יגרע חלקו. ומה חסרון בחקו. מכל המון המפרשים. הלבעבור שדבריו דברי קבלה. נדחם בשתי ידים. דל קבלה מהכא. מכדי שקולים הן. ולמה לא נשמע לראשונים ולפירוש הקדמון. אפי' לא היה ראיה לזה יותר מזה. הלא יש לנו לעשות בכזה כדברי הזוהר. אחר שאינו חולק. וכדמשמע ג"כ מלשון תשו' א"מ הגאון הנ"ל. והרדב"ז. וס' יוחסין. (ואחרון חביב הרב"י בא"ח סכ"ה לענין סח מברך שתים יע"ש ביחוד כי ממנו סיוע ברור למ"ש) שמדברי כולם נלמוד שאין להתריס נגד הזוהר ולעשות מעשה שלא כדעתו. אלא דווקא במקומות שברור לנו שהתלמוד חולק (וראוי והגון להשתדל בכל מאמצי כחנו להשוותם אם אפשר. כמצווה עלינו בכל מקום להטיל שלום. בפרטות בין ת"ח המרבים שלום) אבל במקומות שאין הדבר ברור לפנינו שחולק. ואילו היו הפוסקים מחולקים אם חולק או אינו חולק. יכריעו דברי המקובלים כדברי האומר שאינו חולק. וכ"ש וכן בדין כשמפרש בו פירוש אחר שלא כדעת המפרשים. שאחר שלשון הגמרא סובל פירושו. יותר יש לנו לקבלו מדעת המפרשים. זהו דבר שאין לספק בו לדעתי. ועוד שאותן מפרשים עצמן אלמלא ראו הזוהר אולי לא פירשו לנו כך. ולא עוד שאצלי אין ספק שהיו חוזרים מפרושם:
אמנם דווקא באופן זה כשאין לנו לנטות ממשעול המחלוקת. ואין אנו יכולין להשוות בין התלמוד והמקובלים שעל כרחנו אנו צריכים אז להחזיק במחלוקת כזו שהיא לשם שמים שסופה להתקיים: ובענין כזה אין ספק שגם בעל הזוהר עצמו דרב גובריה. לא עשה מעשה כדבריו. כמבואר במקומות הרבה מהתלמוד. ואין צורך להאריך בזה. וידוע שאין ענין הספר הקדוש ההוא רק לבאר דעתו ע"פ הסוד. ולא לקבוע הלכה במקום שחולקין עליו חבריו. משא"כ במקום שדברי התלמוד סתומים וחתומים וסובלים פירושים שונים. והמפרשים נדחקו אל קיר הבנתם לפרשו ע"פ סברתם ולא ידעו מהזוהר כלום. וזכינו שראינו הזוהר מפרש פירוש אחר בדברי הגמרא. ולא כחולק אלא כמפרש לשון הגמרא הסתום. למה יגרע חלקו. ומה חסרון בחקו. מכל המון המפרשים. הלבעבור שדבריו דברי קבלה. נדחם בשתי ידים. דל קבלה מהכא. מכדי שקולים הן. ולמה לא נשמע לראשונים ולפירוש הקדמון. אפי' לא היה ראיה לזה יותר מזה. הלא יש לנו לעשות בכזה כדברי הזוהר. אחר שאינו חולק. וכדמשמע ג"כ מלשון תשו' א"מ הגאון הנ"ל. והרדב"ז. וס' יוחסין. (ואחרון חביב הרב"י בא"ח סכ"ה לענין סח מברך שתים יע"ש ביחוד כי ממנו סיוע ברור למ"ש) שמדברי כולם נלמוד שאין להתריס נגד הזוהר ולעשות מעשה שלא כדעתו. אלא דווקא במקומות שברור לנו שהתלמוד חולק (וראוי והגון להשתדל בכל מאמצי כחנו להשוותם אם אפשר. כמצווה עלינו בכל מקום להטיל שלום. בפרטות בין ת"ח המרבים שלום) אבל במקומות שאין הדבר ברור לפנינו שחולק. ואילו היו הפוסקים מחולקים אם חולק או אינו חולק. יכריעו דברי המקובלים כדברי האומר שאינו חולק. וכ"ש וכן בדין כשמפרש בו פירוש אחר שלא כדעת המפרשים. שאחר שלשון הגמרא סובל פירושו. יותר יש לנו לקבלו מדעת המפרשים. זהו דבר שאין לספק בו לדעתי. ועוד שאותן מפרשים עצמן אלמלא ראו הזוהר אולי לא פירשו לנו כך. ולא עוד שאצלי אין ספק שהיו חוזרים מפרושם:
595
596במ"ש רז"ל בשכר הנותן מטתו בין צפ"לד דברי המפרשים אינן מוכרחי' ויותר נכון פירוש הזוהר לפי משמעות הלשון
ואתה יודע שדין זה מפוקפק הרבה ביד הפוסקים עצמן. שבודאי ראית מ"ש האחרונים ודקדקו מלשונו של רש"י ז"ל עצמו שראה הדוחק שיש בפירושו. וגם יפה השיב בט"ז. אע"פ שבמג"א יש לו ג"כ דברי טעם בסתירת טענותיו של בט"ז בזה. אינם מספיקים לענ"ד ולא אאריך בזה. ולי עוד בר מן דין תמוה. הרבה מימים רבים. במה שחשבו הפוסקים לדמות דבר זה לדין הנפנה הנזכר בפ' הרואה. ולא הוזכר לשם כלל מדבר זה. והוא מקומו הראוי לו. לא בפ"ק שאין זה מקומו כלל. אלא איידי דמסיק לכולהו מילי דאבא בנימן. ואיך יתכן שלא יזכר ולא יפקד בעיקר מקומו. הא חדא. ותו קשיא לי על דעת המפרשים שאין הלשון בין צפון לדרום סובל פרושם כל עיקר. ובנפנה לא אמרו כלשון הזה בין צפון לדרום. לפי שאז אדרבא למזרח ולמערב במשמע. אלא כך אמרו. הנפנה יפנה צפון ודרום. שמשמעותו לצפון ולדרום. דהיינו שתהא פנייתו לצפון או לדרום. וכן היה צ"ל כאן על מטתו שתהא נתונה צפון ודרום. והוי נמי לישנא קלילא שאז היה פירושו כדעת המפרשים שפניה דהיינו ראשה ומרגלותיה פונים לצפון ולדרום. אבל מאמר בין צפון לדרום איפכא משמע. שרוחב המטה בין צפון לדרום. וראשה ומרגלותיה נתונים למזרח ומערב כדברי הזוהר. והדבר ידוע למביני הלשון ובקיאי הדבור. כי לא יפול מאמר הבינות על האורך שפניו מוסבות אל הרוחות. כ"א על הרוחב שנראה כעובר בנתיים:
ואתה יודע שדין זה מפוקפק הרבה ביד הפוסקים עצמן. שבודאי ראית מ"ש האחרונים ודקדקו מלשונו של רש"י ז"ל עצמו שראה הדוחק שיש בפירושו. וגם יפה השיב בט"ז. אע"פ שבמג"א יש לו ג"כ דברי טעם בסתירת טענותיו של בט"ז בזה. אינם מספיקים לענ"ד ולא אאריך בזה. ולי עוד בר מן דין תמוה. הרבה מימים רבים. במה שחשבו הפוסקים לדמות דבר זה לדין הנפנה הנזכר בפ' הרואה. ולא הוזכר לשם כלל מדבר זה. והוא מקומו הראוי לו. לא בפ"ק שאין זה מקומו כלל. אלא איידי דמסיק לכולהו מילי דאבא בנימן. ואיך יתכן שלא יזכר ולא יפקד בעיקר מקומו. הא חדא. ותו קשיא לי על דעת המפרשים שאין הלשון בין צפון לדרום סובל פרושם כל עיקר. ובנפנה לא אמרו כלשון הזה בין צפון לדרום. לפי שאז אדרבא למזרח ולמערב במשמע. אלא כך אמרו. הנפנה יפנה צפון ודרום. שמשמעותו לצפון ולדרום. דהיינו שתהא פנייתו לצפון או לדרום. וכן היה צ"ל כאן על מטתו שתהא נתונה צפון ודרום. והוי נמי לישנא קלילא שאז היה פירושו כדעת המפרשים שפניה דהיינו ראשה ומרגלותיה פונים לצפון ולדרום. אבל מאמר בין צפון לדרום איפכא משמע. שרוחב המטה בין צפון לדרום. וראשה ומרגלותיה נתונים למזרח ומערב כדברי הזוהר. והדבר ידוע למביני הלשון ובקיאי הדבור. כי לא יפול מאמר הבינות על האורך שפניו מוסבות אל הרוחות. כ"א על הרוחב שנראה כעובר בנתיים:
596
597לכן עלינו לקבלו בסבר פנים יפות
מכל הלין נראה שיש רווח הרבה לקבל פירוש הזוהר בכאן בסבר פנים יפות. ולא מפני שדבריו דברי קבלה נקבלם. ונישא להם פנים בתורה. שכבר הוזהרנו מעלות על רוחנו כאלה. שהיא מחשבת פגול שהכשילה לבני אדם קלי הדעת רחמנא לישזבן כנודע. ולא ניתן רשות להשתמש בכתרה של תורה הלזה בדורנו. שאפילו הראוין לאיצטלא זו והגונה שתהיה הולמתן. לא עשו מעשה על פיו. עם כי גדול כחן ועדיפי מנביאי כרשב"י וחבריו. שעם כל מעשה תקפו וגבורתו לא מלאו לבו לעבור על דברי חבריו. כמו כל שאר החולקים לש"ש. כמוהו כמוהם. שלעולם היחידים נכנעין למרובין בענין המעשה. ואע"פ שהיו עומדין בשמועתן כעקביא ב"מ ור"א הגדול. ולא נענשו כי אם על שהחזיקו במחלוקתן. וח"ו לומר שהיו עושין מעשה כדבריהם. שא"כ היו נעשין זקן ממרא על פי ב"ד חלילה (עיין בפ' הנחנקין ד' פ"ח) וידוע הכל למבין מדוכתי טובא. ובפרטות נזכר כדבר הזה אצל רשב"י גופיה. כנודע מההוא עובדא דספיחי שביעית שבירו' ובמ"ר פ' ויבא יעקב שלם. ולא זו שלא עשה מעשה כדעתו אלא שענש למי שעשה כמותו ועבר על דברי חביריו החולקים עמו. שלעולם הלכה כרבים. ומפני כך נחזיק תמיד בדיעה התלמודית שהיא מפי המרובין. ומה שאני אומר בדעת רבותי שסמכו בנ"ד על הזוהר. הוא להיותו בלתי חולק. ואינו בזה אלא מפרש ובטלה מחלוקת מעתה אחר שזכינו לפירושו. וכן ראינו שם רבים וגדולים מהאחרונים שהביאוהו להלכה. וחששו לו בנ"ד. וזה היה אפי' לא היה אלא שקול פירושו כפירוש הפוסקים. בלי שום נטייה והכרח לשום דעת א' מהן מן התלמוד. וגם שהיו המפרשים עומדין בשמועתן. וכ"ש שדבריו יותר נוחים ומקובלים וסובלין לשון התלמוד על פי פשוטו ומשמעותו. והמפרשים האחרונים אשר ידעו ממנו מודים לו:
מכל הלין נראה שיש רווח הרבה לקבל פירוש הזוהר בכאן בסבר פנים יפות. ולא מפני שדבריו דברי קבלה נקבלם. ונישא להם פנים בתורה. שכבר הוזהרנו מעלות על רוחנו כאלה. שהיא מחשבת פגול שהכשילה לבני אדם קלי הדעת רחמנא לישזבן כנודע. ולא ניתן רשות להשתמש בכתרה של תורה הלזה בדורנו. שאפילו הראוין לאיצטלא זו והגונה שתהיה הולמתן. לא עשו מעשה על פיו. עם כי גדול כחן ועדיפי מנביאי כרשב"י וחבריו. שעם כל מעשה תקפו וגבורתו לא מלאו לבו לעבור על דברי חבריו. כמו כל שאר החולקים לש"ש. כמוהו כמוהם. שלעולם היחידים נכנעין למרובין בענין המעשה. ואע"פ שהיו עומדין בשמועתן כעקביא ב"מ ור"א הגדול. ולא נענשו כי אם על שהחזיקו במחלוקתן. וח"ו לומר שהיו עושין מעשה כדבריהם. שא"כ היו נעשין זקן ממרא על פי ב"ד חלילה (עיין בפ' הנחנקין ד' פ"ח) וידוע הכל למבין מדוכתי טובא. ובפרטות נזכר כדבר הזה אצל רשב"י גופיה. כנודע מההוא עובדא דספיחי שביעית שבירו' ובמ"ר פ' ויבא יעקב שלם. ולא זו שלא עשה מעשה כדעתו אלא שענש למי שעשה כמותו ועבר על דברי חביריו החולקים עמו. שלעולם הלכה כרבים. ומפני כך נחזיק תמיד בדיעה התלמודית שהיא מפי המרובין. ומה שאני אומר בדעת רבותי שסמכו בנ"ד על הזוהר. הוא להיותו בלתי חולק. ואינו בזה אלא מפרש ובטלה מחלוקת מעתה אחר שזכינו לפירושו. וכן ראינו שם רבים וגדולים מהאחרונים שהביאוהו להלכה. וחששו לו בנ"ד. וזה היה אפי' לא היה אלא שקול פירושו כפירוש הפוסקים. בלי שום נטייה והכרח לשום דעת א' מהן מן התלמוד. וגם שהיו המפרשים עומדין בשמועתן. וכ"ש שדבריו יותר נוחים ומקובלים וסובלין לשון התלמוד על פי פשוטו ומשמעותו. והמפרשים האחרונים אשר ידעו ממנו מודים לו:
597
598ונקוט כללא. שהכלל ההוא שלא לילך אחר הזוהר כשחולק. במקומו עומד ולא הורע כחו. ואין לך בו אלא מקומו ושעתו. דהיינו כשראו הפוסקים דבריו ולא חששו לו. וחלקו עליו מחמת ראיות תלמודיות הכרחיות. וגדולה מזו ידענו בהנחת תפילין דח"ה שהכריח הרא"ש עמוד בהוראה. משיטות התלמוד אשר אלצוהו להורות להניחן בח"ה. וכן היו נוהגין בכל מדינות ספרד על פי דעתו. וכשנתגלה ספר הזוהר. הניחו מנהגם וחזרו לדעת הזוהר. וכן היה מנהגו של א"מ הגאון ז"ל כמו שאולי ידעת. עם שהדברים בתלמוד מטין כדברי הרא"ש ז"ל. מ"מ אחר שדקדקו ועיינו היטב מצאו שאין ראיותיו של הרא"ש מופתיות. ולא מכריחות עכ"פ. גם בשיטת התלמוד. כמו שביאר היטב ענין זה הרב המקובל הרמ"ע ז"ל בתשובתו. חלקו כבוד לזוהר. ועזבו מנהגם הקדום והסכימה דעתם שלא להניחם. בביטול מצוה גדולה וחמורה כזו. והעיקר כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בה לש"ש. ובין שאמרו להניחן או שלא להניחן לש"ש נתכוונו. אך אין הדבר מסור אלא ללב ב"ד חשוב בחכמה וביראה קודמת על דבר אמת:
598
599אכן גם דרך הפוסקים קדוש יאמר לה עם הכונה הראויה דרחמנ' לבא בעי ואפשר בכונה לחוד סגי אבל יותר נכון להסכים המעשה בפועל עם המחשבה כי בשניהם יתקיימו כל דרכי התורה והמצוה וזה כל האדם וביאור הענין ע"ד הסוד
וככה אני הצעיר אומר אע"פ שאינני כדאי. שגם בנ"ד מ"מ הרוצה לעשות כדברי הפוסקים עושה ואין לתפוס אותו. ולא חיסר מצות חכמים. הנה שכרו אתו. בלבד שיכוין לבו לשמים. והיך שיהיה הנה הוא מדת חסידות. ואם אבא בנימין היה מצטער על הדבר. אנן יתמי דיתמי מה נענה בתריה. הלואי שנוכל ליזהר בגופי איסורי תורה. ודבר זה לא מצינו לו שייכות בדין מהדינים כפי דרכו של הזוהר. ואינו כי אם לעורר אדם על כוונה קדושה. במדה המיוחסת לרוח מערב. שעל כן צריך להיות ראשו למערב (ואפי' בישן יחידי) שבהכנסו למטה ישתחוה לבוראו. ויכוף ראשו אליו כי אליו תכרע כל ברך. דוגמת צבא השמים המשתחוים לבוראם בכל יום לעת ערב:
וככה אני הצעיר אומר אע"פ שאינני כדאי. שגם בנ"ד מ"מ הרוצה לעשות כדברי הפוסקים עושה ואין לתפוס אותו. ולא חיסר מצות חכמים. הנה שכרו אתו. בלבד שיכוין לבו לשמים. והיך שיהיה הנה הוא מדת חסידות. ואם אבא בנימין היה מצטער על הדבר. אנן יתמי דיתמי מה נענה בתריה. הלואי שנוכל ליזהר בגופי איסורי תורה. ודבר זה לא מצינו לו שייכות בדין מהדינים כפי דרכו של הזוהר. ואינו כי אם לעורר אדם על כוונה קדושה. במדה המיוחסת לרוח מערב. שעל כן צריך להיות ראשו למערב (ואפי' בישן יחידי) שבהכנסו למטה ישתחוה לבוראו. ויכוף ראשו אליו כי אליו תכרע כל ברך. דוגמת צבא השמים המשתחוים לבוראם בכל יום לעת ערב:
599
600ואפי' אינו יודע לכוין הרוחות יכווין לבו לכך. כדרך שאמרו בתפלה. וכדעת בע"מ בענין נפילת אפים במקום שאין ס"ת. אע"ג דאמור רבנן בתראי שאין נפילת אפים אלא במקום ס"ת. ביאר המקובל הנ"ל ז"ל. שהכוונה במדה ההיא הקרויה ס"ת. במקומה עומדת. והא מילתא אמינא לה מדעתאי כד הוינא טליא וכדו שאילנא לסבייא ואשתכח כוותי. כי רק על דרך רמז הדברים אמורים. ובכוונה טובה יוצא ידי חובת מדת חסידות זו. עיין בראשית חכמה פ' ט"ז משער הקדושה (ובתר"י סביב האלפסי ואיננו תחת ידי לע"ע לעיין בו ובס' המוסר לר"י בן כלץ) ובס' שבילי אמונה סוף שער י"ב מהנתיב שלישי. ודברי כלם אחת. מרוקא חדא תפיאו. שסובר ג"כ שהוא דרך רמז למדה. עם שדרכו רחוקה מדרכי ולא מחשבותיו מחשבותי. ועוד שהוא ממשל משלים לגמרי. דוק בלשונו ותראה. מה שלא עלה על לבי. שלדעתי אינו יוצא מפשוטו. דהאי מאן דבעי לקיים מילי דחסידות צריך שהמעשה יסכים בפועל עם הכוונה אם איפשר. רק בשאי אפשר תספיק הכוונה ותעלה לו. ואמנם לענין הרמז אענה אף אני חלקי מה שחנני קוני בהבנת כוונת דבר זה. כי כמו זר נחשב שכר של בנים זכרים אצל המעשה של נתינת מטה בין צפ"לד. עוד אני מדקדק מאי טעמא פתח בצפון שהוא שמאל נגד הראוי והנאות בכל מקום לפתוח בימין בכל פנות ומענות. ככתוב פתח דבריך יאיר והאור בא מן הדרום. ומצפון תפתח הרעה. א"כ הל"ל בין דרום לצפון (איברא בגמרא פ"ק דיומא מסקינן דבחושבנא לית לן בה. ובקושטא הכי אשכחן נמי בתמיד ובמדות דלא קפיד תנא זימנין פתח בדרום וזימנין בצפון. וקרא נמי כתיב צפון וימין אתה בראתם. כמ"ש במ"א. ועמ"ש גם בתשו' לקמן סי' קח"ו. מ"מ היכא דאפשר לאשכוחי טעמא נימא) אי משום דקרא כתיב וצפונך תמלא בטנם. היא גופה קשיא. ותו מאי שנא דנסיב צפון לחוד משמע דבדידיה תליא. ובס"ד נ"ל בו דבר הגון ופשוט כי ידוע שהצפון רומז לאשה. שהשמאל בחינת נקבה והימין בחינת הזכר. שהוא במדת החסד והיא מדת הדין (בסוד בעל גבורות) וכבר נודע מ"ש רז"ל חכמי האמת אשה מזרעת תחלה יולדת זכר שהכל הולך החיתום תתהפך כחומר חותם. היינו דקרמזי הכי נמי בלשון נקייה הנותן מטתו ר"ל משמש מטתו בין צפון לדרום הכוונה שממתין עד שיתעורר הצפון תחלה ע"ד שמאלו תחת לראשי והדר וימינו תחבקני. וכן כתוב עורי צפון ובואי תימן וגו' והבן. לכן בדין הוא שיטול שכרו שכר פרי הבטן שנתמלא מצפון תחלה. דוגמת מיין תתאין נוקבין. לקבל על ידי התעוררות תחתון מיין דכורין מלעילא. לבשם הדינין ולכלול מדת יום בלילה. והרי זה נכון מאד. ומכאן יראה למשכיל היאך כל דברי חז"ל באגדות מתוקים מדבש ומוטעמים יחדו יהיו תמים נקשרים זה בזה ומורים ורומזים זה על זה אכן עם זה צריך להורות על הכוונה בפועל ממש כפי הוראת הלשון. ולהמשיך הכוונה על המעשה יכונו יחד. כי זה בלא זה לא יתכנו כמו גוף ונשמה שמהם נעשה האדם אחד:
600
601והנלע"ד בזה כתבתי מבלי עיון בספרים. ואפי' ספר הב"י אין תחת ידי פה לעיין בו. מצורף למה שהזמן בלתי מסכים. ואל יחסדני אם הארכתי בדברים פשוטים. במה שחשבתי היותו צריך לזוכרו ולשום אותו לטוטפת בין עינינו. שלא נתור אחר מחשבות לבנו. ועלינו לקיים כל דברי חכמים. ולא נסור מכל דבריהם הנעימים שכולם מתאימים חיים וקיימים:
601
602אחר זמן רב שכתבתי זה. בא לידי ספר ליקוטי פרדס המיוחס לרש"י. ומצאתי בו שכתב שצריך שיהא ראש המטה ופניו לצד מזרח. הרי א"כ גם רש"י ז"ל עצמו חזר בו מפירושו. וס"ל כפירוש המקובלים. ומ"ש למזרח. היינו משום שכינה במערב. ואזדא לטעמיה במה שפירש בפ' לא יחפור באוריה אויר יה ודו"ק:
602
603והנה מה מאוד שמח לבי. אף רוחי בקרבי. ביודעי ומכירי ברוך אתה וברוך טעמך לא פג וריחך לא נמר. בקל וחומר. וריחך נודף מארץ רחוקה. מתורה בוקה ומבוקה ומבולקה. ומארץ עייפה ביראת ה' נפשך שוקקה. דודאיו נתנו ריח עודנו באבו. תורת אלקיו בלבו. לב טהור נתן לך ה' לדקדק בכל מילי דחסידות. והוא יחזק לבך בעבודתו ותורתו ותמצא עשר ידות כו'. ויזכנו לתקן כל מעשינו ולכונן עבודתנו אליו ית' בלב שלם הוא ית' יברכם בשכר האמור בנותן מטתו בין צפון לדרום. ויגביה כוכב מזלם עד שמי מרום. כנפש הצעיר יעקב בהגאון החסיד כמוהרר"ץ זצ"ול לה"ה:
603
604אמשטרדם ריש סיתוא תפט"ל.
604
605שלו' לידידינו גבר חכם בעוז עמית בתורה ובמצות כהרר"י נר"ו. שנסתפק כת"ר בכתיבת וקריאת מלת תימן מציעאה דוישלח. ומלת האסירים דבית הסוהר. שהספרים סותרים זא"ז בשני תיבות הללו:
605
606מ"ש באו"ת במלת והאסירם
תשובה הדבר פשוט שטעות גמורה היא ביד מקצת מדפיסים בין במלת תימן שצריכה להיות ביו"ד לא בוי"ו. והקריאה והכתיבה שוין בזה ככל רעותיה. במ"א חסר וחדרי תמן דאיוב. הוא לבדו חסר ע"פ מסורת סיג לתורה. ובשנית היא מלת האסירים יש כאן טעות כפולה כמ"ש באור תורה. ועין בעין נראה כן במס"ג במערכת אות היו"ד וק"ל. וצ"ל האסירם יו"ד אחר הס"מך בכתיבה כמו בקריאה. ואין בה שום חילוף קרי וכתיב. ויו"ד בתראה חסר. ובאו"ת מעיד שכך הוא בכ"ה המדוייקים ושכ"כ גם הרמ"ה והמאירי:
תשובה הדבר פשוט שטעות גמורה היא ביד מקצת מדפיסים בין במלת תימן שצריכה להיות ביו"ד לא בוי"ו. והקריאה והכתיבה שוין בזה ככל רעותיה. במ"א חסר וחדרי תמן דאיוב. הוא לבדו חסר ע"פ מסורת סיג לתורה. ובשנית היא מלת האסירים יש כאן טעות כפולה כמ"ש באור תורה. ועין בעין נראה כן במס"ג במערכת אות היו"ד וק"ל. וצ"ל האסירם יו"ד אחר הס"מך בכתיבה כמו בקריאה. ואין בה שום חילוף קרי וכתיב. ויו"ד בתראה חסר. ובאו"ת מעיד שכך הוא בכ"ה המדוייקים ושכ"כ גם הרמ"ה והמאירי:
606
607ובודאי דהכי מוכח נמי להדיא במס"ג הנ"ל. עם שלכאורה י"ל על זה ממסורה אחריתא במערכת אות הה"א. דמנינן תמניא מילין נסבין ה"א בריש תיבותא ויו"ד במציעו. ואמאי לא חשיב נמי האסירם וליהוו תשעה. דהא מלת האסירם נמי נסבא ה"א ריש תיבה. ויו"ד במציעות. אם איתא דאין כאן קרי וכתיב כנז':
607
608מוכרח גם ע"פ מסרה אחרינא
אמנם התשובה ברורה דלק"מ. דלא חשיב התם אלא כל הני דמלאים יו"ד ולא חסרין. משא"כ האסירם דאע"ג דנסיב יו"ד. חסריה נמי חדא דהיינו יו"ד בתראה כנ"ל. ותו משום דלא מני התם אלא כל דדמיין ביו"ד מלרע קמי אות בתראה. דבהכי שוו כל הני דקחשיב להו התם בההיא מסורה. לאפוקי הך דילן דנסיב יו"ד מלעיל. וזה ברור בכוונת המסורה. והשתא תסייע לן נמי מההיא. דעל כרחין האסירם איננה מלא דמלא. כטעות הב' שטעה המדפיס במלה זו. דא"כ ודאי הו"ל למחשבה בהדי הנך דאמרן ודו"ק:
אמנם התשובה ברורה דלק"מ. דלא חשיב התם אלא כל הני דמלאים יו"ד ולא חסרין. משא"כ האסירם דאע"ג דנסיב יו"ד. חסריה נמי חדא דהיינו יו"ד בתראה כנ"ל. ותו משום דלא מני התם אלא כל דדמיין ביו"ד מלרע קמי אות בתראה. דבהכי שוו כל הני דקחשיב להו התם בההיא מסורה. לאפוקי הך דילן דנסיב יו"ד מלעיל. וזה ברור בכוונת המסורה. והשתא תסייע לן נמי מההיא. דעל כרחין האסירם איננה מלא דמלא. כטעות הב' שטעה המדפיס במלה זו. דא"כ ודאי הו"ל למחשבה בהדי הנך דאמרן ודו"ק:
608
609ושקלא וטריא במסרה דאשכחנא בגווה סתירה לכאורה
ברם אכתי אית לי למידק ממסורה אחריתא. דחשבא ך"ז מילין דכתיבן יו"ד בחי"רק באמצעות תיבותא וכל חד לית דכוותיה. והא לפום מאי דכתבינן דהאסירם מלא יו"ד קמא ובתרא חסר. הא ך"ח הויין. והאסירם נמי לית דכוותיה. דשארא האסורים קרינן וכתבינן. וצריך נגר למפרקה. וכען לא ידענא לה פתר. אפ"ה משום הך דיוקא לא שבקינן מאי דאיתמר בדוכתא אחרינא במסורה בהדיא ובכ"ה. ואפי' היה מחלוקת בדבר. יש לנו לילך אחר הרוב. כדרך שעשו בספרי העזרה שבטלו דברי הא' מפני שנים כנודע. כ"ש היכא דמסייע רובא דרובא וסוגיין דעלמא. כנ"ד שהוא הסכמת כ"ה המדוייקים. ועמה עדות גדולי עולם. וממס"ג עצמה מוכרח כן משנים ושלש מקומות. תו לא איכפת לן בדיוקא דמסרה אחרת. ופשוט ג"כ שלכתחלה יש לתקן הס"ת שאינן כתובים כזה. ואינו נכנס בגדר מ"ש רז"ל בחסרות ויתרות מי בקיאינן לית דין צריך בשש. ואין בזה חשש. כך נלע"ד. וכתבתי מתוך צער ויסורין גדולים וכאב אנוש אשר בו נעניתי עד מאד זה ימים נהייתי בעונות. הש"ית ברחמיו וחסדיו הגדולים ירחם עלי וישלח לי מהרה רפואה שלימה בתוך שאר חולי עמו ישראל. הודעתי צערי למעכ"ת לעזרני בתפלה כי לרחמים אני צריך. וה' ישמרך מכל רע וימיך יאריך כנפש דש"ת הטרוד יעב"ץ ס"ט:
ברם אכתי אית לי למידק ממסורה אחריתא. דחשבא ך"ז מילין דכתיבן יו"ד בחי"רק באמצעות תיבותא וכל חד לית דכוותיה. והא לפום מאי דכתבינן דהאסירם מלא יו"ד קמא ובתרא חסר. הא ך"ח הויין. והאסירם נמי לית דכוותיה. דשארא האסורים קרינן וכתבינן. וצריך נגר למפרקה. וכען לא ידענא לה פתר. אפ"ה משום הך דיוקא לא שבקינן מאי דאיתמר בדוכתא אחרינא במסורה בהדיא ובכ"ה. ואפי' היה מחלוקת בדבר. יש לנו לילך אחר הרוב. כדרך שעשו בספרי העזרה שבטלו דברי הא' מפני שנים כנודע. כ"ש היכא דמסייע רובא דרובא וסוגיין דעלמא. כנ"ד שהוא הסכמת כ"ה המדוייקים. ועמה עדות גדולי עולם. וממס"ג עצמה מוכרח כן משנים ושלש מקומות. תו לא איכפת לן בדיוקא דמסרה אחרת. ופשוט ג"כ שלכתחלה יש לתקן הס"ת שאינן כתובים כזה. ואינו נכנס בגדר מ"ש רז"ל בחסרות ויתרות מי בקיאינן לית דין צריך בשש. ואין בזה חשש. כך נלע"ד. וכתבתי מתוך צער ויסורין גדולים וכאב אנוש אשר בו נעניתי עד מאד זה ימים נהייתי בעונות. הש"ית ברחמיו וחסדיו הגדולים ירחם עלי וישלח לי מהרה רפואה שלימה בתוך שאר חולי עמו ישראל. הודעתי צערי למעכ"ת לעזרני בתפלה כי לרחמים אני צריך. וה' ישמרך מכל רע וימיך יאריך כנפש דש"ת הטרוד יעב"ץ ס"ט:
609
610עמדין התצ"א לפ"ק
610
611בא מעשה לידי באשה שבכרה וילדה זכר. וכבר הפילה קודם זה. ולא שתו אל לבן הנשים שהיו עמה אז כשהפילה. להראות השפיר לחכם לידע אם היה מרוקם אם לאו. ועכשיו אומרות שלא היו יכולות להכיר בטוב אם ולד היה אם לאו. רק לדעתן קרוב הדבר שלא היה ולד. לפי שזוכרות שראו הנפל שהיה דבר לבן עצביי כעין חוטין וגידין דקין מאד ארכו ועביו כאורך וכעובי מחט גדול של נשים. והיה ניכר הראש כערך ראש של מחט הנז'. ושני עינים כשני טיפין. גם שערה א' היתה בראשו. אלא שהיה לו זנב ארוך. שמזה שפטו שהוא בריה כעין שרץ העכבר:
611
612והוריתי שהולד הבא אחריו בכור לכהן לה' סלעים. אמנם לא יברך האב על הפדיון. וסמכתי בזה על תשו' מהרי"ק סי' קמ"ג והובא בהג"ה סי' ש"ה שאם לא ראו בו ריקום איברים. אינו פוטר הבא אחריו. ובתשו' הנ"ז משמע דה"ה לספק ריקום שאינו פוטר. משום דמוקמינן לאשה בחזקת שלא נפטר רחמה. והשפיר בחזקת שלא נתרקם:
612
613תשו' מהרי"ק בספק ריקום דאינו פוטר הבא אחריו צ"ע
אע"ג דלכאורה איכא לתמוהי טובא. היכי מצינן למימר דכה"ג הוי חזקה מעליא. א"כ אותה ששנינו ספק בכורות א' בכור אדם וא' בכור בהמה פטור שהמע"ה. נימא אוקי אשה בחזקת שלא נפטר רחמה. והיא תימא גדולה על מהרי"ק ז"ל. ולא יתכן שנעלם מהגאון דין פשוט זה ומשנה שלמה:
אע"ג דלכאורה איכא לתמוהי טובא. היכי מצינן למימר דכה"ג הוי חזקה מעליא. א"כ אותה ששנינו ספק בכורות א' בכור אדם וא' בכור בהמה פטור שהמע"ה. נימא אוקי אשה בחזקת שלא נפטר רחמה. והיא תימא גדולה על מהרי"ק ז"ל. ולא יתכן שנעלם מהגאון דין פשוט זה ומשנה שלמה:
613
614וראיתי לא"מ הגאון ז"ל בספרו (סי' קח) הקשה ג"כ על מהרי"ק מגמ' דנדה (ד' כט) דמוכח דלא אמרינן גבי מפלת אוקי אחזקה. וטמאה מספק. א"כ דון מנה דהוי ספק לגבי בכור נמי. משו"ה פירש דברי מהרי"ק שהיה ידוע שלא היה ולד ולא ריקום. רק לצאת ידי חומרא לומר שמא אין אנו בקיאין. ואע"ג דלדידן לא הוי ריקום דילמא משום דלא בקיאינן שפיר הוא. משו"ה סמך הרב על אותן החזקות. הא לאו הכי ר"ל בספק ריקום. משמע מתשו' א"מ הגאון ז"ל. דהמע"ה מהוכחה הנז'. ובודאי לכאורה דברי מהרי"ק מטין קצת כפירושו והבנתו:
614
615אמנם אין הכרח שיסבור מהרי"ק בספק ריקום שפוטר הבא אחריו. דהא הני חזקות גמורות נינהו קאמר. ואי משום גמ' דנדה הנז'. נ"ל ליישב דודאי לא נעלם כל זה ממהרי"ק. וגם על הגאון א"מ ז"ל יפלא מדוע הוצרך להקשות עליו מענין טומאת נדה. שאע"פ שהיא טמאה מספק. אין לקחת משם ראיה כל כך. על שיהא ספק גבי בכור. כה"ג דלא הוחזקה עוברה: דדילמא משום חומרא דנדה היא. ואע"פ שאינו ספק גמור החמירו בו. והלא נוכל להקשות ביתר עז דספק בכור דפטור. היכי משכחת אליבא דמהרי"ק. דאזיל בתר חזקה:
615
616וישוב דעתו ז"ל על נכון להצילו מהשגת אמ"הג ז"ל
איברא כי מעיינינן משכחינן טעמא בדברי מהרי"ק לפטור אפי' בספק ריקום. ותמה על עצמך דהא ודאי שפיר קאמר דחזקה גמורה היא. ואמאי לא ניזול בתרה הכא. ואי משום דלגבי ממון המוטל בספק אמרינן העמידנו על חזקתו. דחזקת ממון עדיפא. אי משום הא לא איריא. דהא קיי"ל כר"ג דאזיל בתר חזקה דגופא. אפי' לגבי ממונא. ואע"ג דכי ליכא טענת בריא. לא אזלינן בתרה. וקיי"ל אוקי ממונא בחזקת מריה עדיף. היינו בדליכא אלא חד חזקה דגופא. הוא דמהני חזקת ממון. אבל תרי חזקי. אלימי טפי מחזקת ממונא. כדאי' בהמדיר(ד' ע"ו) ותו זימנין משכחינן דלא מהני חזקת ממונא גרידא והיינו דצריכינן לתרי חזקי גבי ב"ה עם שכיר אחר זמנו בהמקבל (ד' קי"ג) אע"ג דאיכא למימר אוקי ממונא בחזקת מריה. א"כ בלאו תרתי חזקה. נמי ב"ה משתבע. דאוקי חזקה להדי חזקה ואוקי ממונא בחזקת מריה:
איברא כי מעיינינן משכחינן טעמא בדברי מהרי"ק לפטור אפי' בספק ריקום. ותמה על עצמך דהא ודאי שפיר קאמר דחזקה גמורה היא. ואמאי לא ניזול בתרה הכא. ואי משום דלגבי ממון המוטל בספק אמרינן העמידנו על חזקתו. דחזקת ממון עדיפא. אי משום הא לא איריא. דהא קיי"ל כר"ג דאזיל בתר חזקה דגופא. אפי' לגבי ממונא. ואע"ג דכי ליכא טענת בריא. לא אזלינן בתרה. וקיי"ל אוקי ממונא בחזקת מריה עדיף. היינו בדליכא אלא חד חזקה דגופא. הוא דמהני חזקת ממון. אבל תרי חזקי. אלימי טפי מחזקת ממונא. כדאי' בהמדיר(ד' ע"ו) ותו זימנין משכחינן דלא מהני חזקת ממונא גרידא והיינו דצריכינן לתרי חזקי גבי ב"ה עם שכיר אחר זמנו בהמקבל (ד' קי"ג) אע"ג דאיכא למימר אוקי ממונא בחזקת מריה. א"כ בלאו תרתי חזקה. נמי ב"ה משתבע. דאוקי חזקה להדי חזקה ואוקי ממונא בחזקת מריה:
616
617ביאור דיני חזקת גופא וממונא
א"כ נחזי אנן דה"ט דמהרי"ק דס"ל אפי' ספק ריקום פוטר. ולא דמי לשאר ספק בכור דלא מספקינן כלל בריקום דמיירי בהוחזקה מעוברת ועוברה ניכר אלא שאין ידוע אם ולד היה אם לאו. כגון שנסתפקנו בצורת אדם. או ספק אם הפילה אם לאו. דכיון דלא מסייע חזקת עובר. (ואיברא בהוחזקה מעוברת אדרבא חזקת עובר מסייע לאידך גיסא לחומרא. כיון שיצא מכלל שפיר ובא לכלל עובר. אוקי אחזקה דולד מעליא הוה) הו"ל ספק בכור ממש. מאי אמרת העמד אשה על חזקתה. אדרבה העמד ממון על חזקתו דעדיף. ומסייע נמי רובא דנשי ולד מעליא ילדן. משא"כ בנפל כזה שעדיין אין לו חזקת ולד. שאנו מסופקים אם נתרקם. דאע"ג דהפילה לאחר מ' לטבילתה. מ"מ אינו אלא ספק. שאין זה ודאי שמתעברת סמוך לטבילתה. ואינו רק חוששת לו מספק. לענין נדה ולידה. משא"כ לענין בכור. אזלינן נמי לחומרא ואוקמינן אחזקה. וכ"ש בדאיכא ריעותא לפנינו. שאנו מסופקים בריקום. דלא אלימא חזקת ממון כנגד שתי חזקות גמורות כנז'. משו"ה כל ספק ריקום גרע טפי. והכי נמי דייק לישנא דמהרי"ק ז"ל דמסיים בה וגם הנפל הזה בחזקת שלא נתרקמו איבריו. וק"ל:
א"כ נחזי אנן דה"ט דמהרי"ק דס"ל אפי' ספק ריקום פוטר. ולא דמי לשאר ספק בכור דלא מספקינן כלל בריקום דמיירי בהוחזקה מעוברת ועוברה ניכר אלא שאין ידוע אם ולד היה אם לאו. כגון שנסתפקנו בצורת אדם. או ספק אם הפילה אם לאו. דכיון דלא מסייע חזקת עובר. (ואיברא בהוחזקה מעוברת אדרבא חזקת עובר מסייע לאידך גיסא לחומרא. כיון שיצא מכלל שפיר ובא לכלל עובר. אוקי אחזקה דולד מעליא הוה) הו"ל ספק בכור ממש. מאי אמרת העמד אשה על חזקתה. אדרבה העמד ממון על חזקתו דעדיף. ומסייע נמי רובא דנשי ולד מעליא ילדן. משא"כ בנפל כזה שעדיין אין לו חזקת ולד. שאנו מסופקים אם נתרקם. דאע"ג דהפילה לאחר מ' לטבילתה. מ"מ אינו אלא ספק. שאין זה ודאי שמתעברת סמוך לטבילתה. ואינו רק חוששת לו מספק. לענין נדה ולידה. משא"כ לענין בכור. אזלינן נמי לחומרא ואוקמינן אחזקה. וכ"ש בדאיכא ריעותא לפנינו. שאנו מסופקים בריקום. דלא אלימא חזקת ממון כנגד שתי חזקות גמורות כנז'. משו"ה כל ספק ריקום גרע טפי. והכי נמי דייק לישנא דמהרי"ק ז"ל דמסיים בה וגם הנפל הזה בחזקת שלא נתרקמו איבריו. וק"ל:
617
618ומשו"ה אזיל הכא והכא לחומרא לחייב בפדיון בלי ברכה
ונ"ד נמי לא נפיק מידי ספק. אע"פ שממה שאומרות הנשים שהיה ראש ניכר ושתי עינים כטיפין. נראה שהיו בו סימני ריקום הנזכרים בגמרא. מ"מ כיון דלא הוי רמיא עלייהו למידק בהכי. והן עצמן אומרות שלא היו יכולות להכירו בטוב. לא משגיחינן בהו. דלא הוה דעתייהו עלה ההיא שעתא. ולא חשבו שיש צורך לידע דבר זה. ומסתמא מספיקא לא נפקא:
ונ"ד נמי לא נפיק מידי ספק. אע"פ שממה שאומרות הנשים שהיה ראש ניכר ושתי עינים כטיפין. נראה שהיו בו סימני ריקום הנזכרים בגמרא. מ"מ כיון דלא הוי רמיא עלייהו למידק בהכי. והן עצמן אומרות שלא היו יכולות להכירו בטוב. לא משגיחינן בהו. דלא הוה דעתייהו עלה ההיא שעתא. ולא חשבו שיש צורך לידע דבר זה. ומסתמא מספיקא לא נפקא:
618
619ותו דהא אמרי נמי דהוה צורת עכבר. ומאן לימא לן דהוי ליה חצי פרצוף אדם. דהא ודאי לא אפשר למיקם עלה כה"ג. ובהדיא איפסיקא הילכתא בש"ע דאם אין חצי פרצוף דומה לשל אדם אינו פוטר הבא אחריו. והכא דאכתי לא הוי פרצוף ניכר. הו"ל כמי שאינו. ואפי' ספק אינו נקרא. והאיכא ריעותא בפנינו. ודאי אין זה הספק כדאי להוציא מידי ודאי. אפי' להחזיק ממון ברשות בעליו. בכל כי הא ודאי סמכינן אחזקי דמהרי"ק הנ"ל (אע"פ שמהוכחתי הראשונה בלבד היה לבי נוקפי לעשות מעשה שלא כדעת א"מ הגאון ז"ל. אפי' שהיה להחמיר (וחומרא דממון נמי ליכא דנהגו להחזיר הפדיון. וכן נכון לדעתי כמ"ש בס"ד במ"א) לפי שאינני כדאי להרהר אחר דבריו ז"ל שהיה לבו פתוח כפתחו של אולם: ואנכי תולעת ולא איש נבער מדעת דך ונכלם):
619
620ואפי' ברכה היה מהראוי לברך על הפדיון. דהא ספק של תורה הוא. ואע"ג דהך מילתא תליא באשלי רברבי (ועיין בי"ד סי' כ"ח ובמ"ש שם בס"ד ובהל' חנוכה) ועוד תדע שזה דבר אחר. ואינו נחשב בכלל ספק כמו כוי ודכוותה. דהכא סמכינן אחזקה ודאורייתא היא. דמשו"ה מפקינן בה ממונא מיד המוחזק. על כן אינו בגדר ספק. אעפ"כ חששתי לספק ברכה לבטלה חלילה. ושב אל תעשה עדיף. והא ברכות אינן מעכבות:
620
621ומ"מ עדיין צ"ע להתיישב בדבר. ואם יבוא לידי עוד. אולי אראה להורות אפי' בברכה. וקרוב הוא בעיני. ואלהי אמת יצילנו משגיאות ויעשה עמנו לטובה אות הטרוד יעב"ץ ס"ט:
621
622עמדין
622
623שאלת קרני הבופלו אם כשרים לשופר של מצוה. שראית להרב במג"א ז"ל בסימן תקפ"ו שכתב דראם טהור הוא. ומשמע דס"ל דכשר לשופר:
623
624השגה על במג"א ושירי כנה"ג בענין קרני ראם לשופר
תשובה זה ימים כתבתי על זה שלא ירדתי לסוף דעתו. במ"ש שם על מ"ש בהג"ה לפסול שופר מבהמה טמאה. שהראם טהור. (והוא מהתו' שכתבו כן בזבחים ד' קי"ג ע"ב) וזה לשוני שם אבל לא ידעתי מה הועילה לו טהרתו. דמכל מקום בודאי פסול לשופר ממ"נ. ראם זה היכי דמי. אם במין המצוי אצלנו ר"ל הבופלו. שכן לועזין אותו בטעות (וכמ"ש התוס') הלא מין בהמה הוא באמת. דשור הבר הוא. וקיי"ל כמ"ד שור בר מין בהמה. וכ"כ התו' שם דבופלוש שלנו חלבן אסור. וכן נפסק בי"ד סי' פ' וכ"ט. שהוא שור הבר ששנינו בכלאים. וכיון דמינא דשור הוא אין פסול יותר ממנו. ואין בבהמות כי אם ג' מינין שה ועז ושור. ופשיטא דלאו מינא דשה ועז הוא:
תשובה זה ימים כתבתי על זה שלא ירדתי לסוף דעתו. במ"ש שם על מ"ש בהג"ה לפסול שופר מבהמה טמאה. שהראם טהור. (והוא מהתו' שכתבו כן בזבחים ד' קי"ג ע"ב) וזה לשוני שם אבל לא ידעתי מה הועילה לו טהרתו. דמכל מקום בודאי פסול לשופר ממ"נ. ראם זה היכי דמי. אם במין המצוי אצלנו ר"ל הבופלו. שכן לועזין אותו בטעות (וכמ"ש התוס') הלא מין בהמה הוא באמת. דשור הבר הוא. וקיי"ל כמ"ד שור בר מין בהמה. וכ"כ התו' שם דבופלוש שלנו חלבן אסור. וכן נפסק בי"ד סי' פ' וכ"ט. שהוא שור הבר ששנינו בכלאים. וכיון דמינא דשור הוא אין פסול יותר ממנו. ואין בבהמות כי אם ג' מינין שה ועז ושור. ופשיטא דלאו מינא דשה ועז הוא:
624
625ואם כוונתו ז"ל על ראם האמיתי הבלתי מצוי אצלנו. שהוא המתורגם ורימא. דמין חיה הוא. הא נמי פשיטא דפסיל טפי. חדא מפני שהוא קרן. דכל פסולו של שור מפני שנקרא קרן. לא למדנו אלא ממנו. דכתיב בכור שורו וקרני ראם קרניו. ותו משום שאינו חלול ואין זכרות לקרניו. כדכתבו בהדיא התו' והר"ן. דמשו"ה לא איצטריך תנא לאשמועינן פסולא דקרני ראם. משום דלא חזו כלל מה"ט. אפי' לא היה נקרא קרן. על כן אין מקום כלל לדבר זה כאן ודו"ק:
625
626ותמיה לי טובא דאזיל בתר איפכא. דהרי אם יצוייר עוד מין ראם שהוא טמא. לא בריר פסוליה כולי האי. שהרי הר"ן נסתפק בדבר ולא החליט איסור קרני הטמאה. (ועיין בחיבורי מש"ע בהסרת תמיהת מהר"ם רבקש ז"ל בענין זה) עיין עוד מ"ש שם סתרמ"ח לענין שופר הבא מכלאים. ומה שבעל הג"ה פסק לפוסלן. הוא רק מחומרא דספק דאורייתא. מ"מ אינו ודאי פסול. משא"כ במיני הטהורים שזכרנו איסורן ברור וק"ל:
626
627גם בס' שיירי כנה"ג נפל בטעות בדבר זה במ"כ. שכתב כאן שראם הוא טמא לענין שופר. ונעלם גם ממנו ז"ל מ"ש התו'. והעלה חרס בידו אף הוא ז"ל. דבלא"ה פסול לשופר כדאמרן. יעב"ץ ס"ט:
627
628עוד שאלת על מה סומכין האשכנזים שנושאין כפים בנעילה אפי' בלילה ע"פ מהרי"ל. דהא איתקש נ"כ לשירות דאינו אלא ביום. וכן כתבו האחרונים ז"ל. שיש לבטל המנהג:
628
629מנהג אשכנז שנ"כ בנעילה גם בלילה כשר הדבר וישר מעיקר הדין ודלא כאחרונים ז"ל
תשובה ס' מהרי"ל אין בידי לע"ע. אמנם נראה טעמיה דמהרי"ל משום דאנן קיי"ל כשטת רב דבירו'. דס"ל נעילת שערי שמים והיא בלילה. וכמ"ש גם בט"ז סי' תרכ"ג שמנהגינו כן הוא ע"פ דעת רב שתפלת נעילה אפי' בלילה. והיא סברת הטור. א"כ מדחזינן להירו' דמסייע ליה לר"י דאמר נעילת שער היכל. ממתני' דכהנים נ"כ בנעילה. מוכרחים אנו לומר דע"כ רב לא ס"ל דאתקש נ"כ לשירות לענין זה שאין נ"כ אלא ביום. דהא ודאי רב נמי ידע ממתני' דתענית. ופשיטא דלא פליג עלה. אלא צ"ל בודאי אליבא דרב לא להכי איתקש. דהרי מצינו בעל מום דכשר נמי בנ"כ. אלא קרא אסמכתא בעלמא. ודוקא למאי דאתמר בתלמודא בהדיא הוא דאיתקש. אבל למידי אחרינא לא. וכ"ש נ"כ דתפלה בגבולין. דלא בעינן דומיא דשירות דווקא. וכמ"ש בה"ל נ"כ בס"ד:
תשובה ס' מהרי"ל אין בידי לע"ע. אמנם נראה טעמיה דמהרי"ל משום דאנן קיי"ל כשטת רב דבירו'. דס"ל נעילת שערי שמים והיא בלילה. וכמ"ש גם בט"ז סי' תרכ"ג שמנהגינו כן הוא ע"פ דעת רב שתפלת נעילה אפי' בלילה. והיא סברת הטור. א"כ מדחזינן להירו' דמסייע ליה לר"י דאמר נעילת שער היכל. ממתני' דכהנים נ"כ בנעילה. מוכרחים אנו לומר דע"כ רב לא ס"ל דאתקש נ"כ לשירות לענין זה שאין נ"כ אלא ביום. דהא ודאי רב נמי ידע ממתני' דתענית. ופשיטא דלא פליג עלה. אלא צ"ל בודאי אליבא דרב לא להכי איתקש. דהרי מצינו בעל מום דכשר נמי בנ"כ. אלא קרא אסמכתא בעלמא. ודוקא למאי דאתמר בתלמודא בהדיא הוא דאיתקש. אבל למידי אחרינא לא. וכ"ש נ"כ דתפלה בגבולין. דלא בעינן דומיא דשירות דווקא. וכמ"ש בה"ל נ"כ בס"ד:
629
630ותו מאן לימא לן דאתקוש לשירות דיום. דילמא לעבודת לילה איתקוש. וכיון דזמנה דנעילה בלילה אליבא דרב דכוותיה קיי"ל. הא על כרחך גם הנ"כ בלילה. ותפלה נמי עבודה היא נגד איברים ופדרים דלילה. משו"ה לית לן בה דכך היא מצות נ"כ כתפלה עצמה. ועל כרחיך לא פליג רב אמתני' דיש נ"כ בנעילה. ואנן כוותיה עבדינן. ולכן דעת מהרי"ל נכונה בעיני:
630
631והכי מסתברא נמי דלאו לכל מילי דשירות איתקוש. מדילפינן מכה תברכו בעמידה. והא למה לי קרא. תיפוק ליה דיושב פסול ומחיל עבודה. אלא ודאי כדאמרן. ותו אמאי לא נקטיה נמי תלמודא בהדיא ולימא כה תברכו ביום. אלא לאו היקישא הוא. אלא אסמכתא ולמאי דאיתמר איתמר. ותו לא מידי יעב"ץ ס"ט:
631
632שוב זיכני הש"ית ובא לידי ס' מהרי"ל ומצאתי אחר החיפוש בריש הל' תפלה דיוה"כ שלו. שם כתוב כלשון הזה ואם ימשך נעילה תוך הלילה מ"מ עולים לדוכן. ופליאה נשגבה בעיני מהר"י סג"ל מאחר דכתיב ביום צותו והדוכן הוא עבודה. ואמר ששוב מצא טעם לדבר. הואיל ועיקר הקרבנות נקרבות ביום יכולים האימורים ליקרב בלילה וכו' ה"נ גבי דוכן ל"ש עכ"ל. הרי שכיוונתי בעז"ה לדעת הגדול ז"ל ולטעמו ממש. וכ"ש אחר שהכרחנוהו והחזקנוהו בתבלין ומלח. יפה עושה הכהן המברך ומתברך. ואומרין לו עלה והצלח:
632
633הדלקת נ"ח קודם להבדלה
ושנסתפק לכם. איך יש לנהוג במ"ש דחנוכה. אם להבדיל תחלה כדעת הט"ז. או להדליק תחלה. אודיע שכפי מה שאני זכור מקטנותי היה אמה"ג ז"ל מלעיג על דעת הסוברים להקדים ההדלקה. ושוב כשהייתי בבית אבי ז"ל בלבוב הראוני ג"כ תשובה שהשיב כך בפשיטות להה"ג מהר"א מבראד (שהיה אח"ז אב"ד באמשטרדם) וגם בעיני כך היה פשוט אצלי מתחלה. אמנם אח"כ נתתי לבי לחקור יותר אחר ראיות הט"ז. והאיר ה' עיני לסתור כל מ"ש הט"ז ז"ל בזה ודחיתי כל ראיותיו בארוכה יעויין בחיבורי מו"ק ותראה דברים נחמדים בעז"ה וכבדה עלי ההעתקה:
ושנסתפק לכם. איך יש לנהוג במ"ש דחנוכה. אם להבדיל תחלה כדעת הט"ז. או להדליק תחלה. אודיע שכפי מה שאני זכור מקטנותי היה אמה"ג ז"ל מלעיג על דעת הסוברים להקדים ההדלקה. ושוב כשהייתי בבית אבי ז"ל בלבוב הראוני ג"כ תשובה שהשיב כך בפשיטות להה"ג מהר"א מבראד (שהיה אח"ז אב"ד באמשטרדם) וגם בעיני כך היה פשוט אצלי מתחלה. אמנם אח"כ נתתי לבי לחקור יותר אחר ראיות הט"ז. והאיר ה' עיני לסתור כל מ"ש הט"ז ז"ל בזה ודחיתי כל ראיותיו בארוכה יעויין בחיבורי מו"ק ותראה דברים נחמדים בעז"ה וכבדה עלי ההעתקה:
633
634ללעווירדן במדינת פריזיא עש"ק י"ט למב"י תצ"ל.
634
635שלו' להו' התורני כמוהרר"י יצ"ו. כהיום קבלתי אגרתו אוגרת ד"ת וש"ח. אמרתי לשואל כהוגן נזקקין להשיב כהלכה אמרים קצרים כאשר יראוני מן השמים:
635
636אף שבדיקת חוט קנבוס קשה וסימן שזכרו ז"ל גרוע
לראשונה אם נאמן חייט נכרי על הקנבוס שנתן לו ישראל לתפור בבגד צמר ולא ניחוש לאחלופי. אע"ג דטריחא לי' מילתא שאין הקנבוס יפה למלאכת התפירה כשל פשתן. ואם יש לסמוך על בהגה"ת ש"ע דמיקל מטעם אומן דלא מרע אומנתו שבקל יכולין לעמוד על הדבר. או לא. אודיע נאמנה דבר זה כבר נתפרסם לרבים שכל אותן סימנים שהזכירו האחרונים ז"ל בקנבוס אינן מובהקין ואין לסמוך עליהן באיסור דאורייתא כנ"ד. כיון דמצי גוי לאשתמוטי ולהעמיד שקרו אזדא לה החזקה. בודאי חיישינן לאיחלופי:
לראשונה אם נאמן חייט נכרי על הקנבוס שנתן לו ישראל לתפור בבגד צמר ולא ניחוש לאחלופי. אע"ג דטריחא לי' מילתא שאין הקנבוס יפה למלאכת התפירה כשל פשתן. ואם יש לסמוך על בהגה"ת ש"ע דמיקל מטעם אומן דלא מרע אומנתו שבקל יכולין לעמוד על הדבר. או לא. אודיע נאמנה דבר זה כבר נתפרסם לרבים שכל אותן סימנים שהזכירו האחרונים ז"ל בקנבוס אינן מובהקין ואין לסמוך עליהן באיסור דאורייתא כנ"ד. כיון דמצי גוי לאשתמוטי ולהעמיד שקרו אזדא לה החזקה. בודאי חיישינן לאיחלופי:
636
637ויסוד היתר להאמין חייט גוי רעוע עכ"ז א"א למחות בכח ולמנוע
וכל זה דווקא בקנבוס דאיכא למיחש לאחלופי. משא"כ בחוטי משי ודאי ליכא למיחש למידי. שהוא ניכר בטוב. וכל אדם יכול להבחין בין חוט משי לפשתן. פשיטא דמוקמינן לאומן אחזקתיה דלא מרע נפשיה. ולתוספת זהירות יוכל בעל הבגד לבדקו בקצה א' מהתפירות כשמביאו החייט ויראה אם לא נזדייף. וכך היה מנהגן של בית אבא. ואין כאן בית מיחוש. וכמדומני כבר נתפשט המנהג בק"ק שלא לתת לחייט גוי בגד צמר לתפור כי אם בחוטי משי. אולם מי יוכל למחות בחזקת היד במי שסומך על דעת בהג"ה שפשטה הוראתו. ויש לו יתד להתלות בו. והמחמיר תע"ב. וכבר אמרו המקילין ז"ל כל בעל נפש יחוש לעצמו. ואי איישר חיליה דמכ"ת ויש בידו לעשות סיג לתורה. שכר הרבה יטול מאת הבורא:
וכל זה דווקא בקנבוס דאיכא למיחש לאחלופי. משא"כ בחוטי משי ודאי ליכא למיחש למידי. שהוא ניכר בטוב. וכל אדם יכול להבחין בין חוט משי לפשתן. פשיטא דמוקמינן לאומן אחזקתיה דלא מרע נפשיה. ולתוספת זהירות יוכל בעל הבגד לבדקו בקצה א' מהתפירות כשמביאו החייט ויראה אם לא נזדייף. וכך היה מנהגן של בית אבא. ואין כאן בית מיחוש. וכמדומני כבר נתפשט המנהג בק"ק שלא לתת לחייט גוי בגד צמר לתפור כי אם בחוטי משי. אולם מי יוכל למחות בחזקת היד במי שסומך על דעת בהג"ה שפשטה הוראתו. ויש לו יתד להתלות בו. והמחמיר תע"ב. וכבר אמרו המקילין ז"ל כל בעל נפש יחוש לעצמו. ואי איישר חיליה דמכ"ת ויש בידו לעשות סיג לתורה. שכר הרבה יטול מאת הבורא:
637
638חמץ ששלחו ישראל דורון לחברו ונלקח בבית המכס ועבר עליו הפסח וכבר נתייאש ממנו הלה ונתנו למוכסן מתנה קודם הפסח ולא אבה לקבל אבל החזיקו על מנת להענישו בקנס כעובר על המכס ושוב זכה הישראל שנשתלח לו בדין והוחזר לו אותו חמץ יש מקום מרווח להקל בו להתירו מחמת כמה טעמים מספיקים ונימוקים כראי חזקים
ולשנית אשיב מענית בדבר הספן ערל שהביא לישראל דורון חמץ מאת ישראל חברו קודם הפסח. ונלקח ע"י עיקול המוכסן באמרו שעבר על המכס והיהודי מחל להמוכסן. ונתנו לו במתנה. אך הערל לא רצה במתנה ואמר ליהודי הדורון הוא שלך. ואני מחזיקו רק לפקדון להראותו לשררה. כדי שיתחייב היהודי בקנס הקצוב למעביר המכס. והוכרח היהודי לירד עם המוכס בדא"ה. ונתעכב דבר המשפט עד אחר הפסח אז יצא היהודי הנתבע זכאי בדינו. לפי שנתברר שהמקבל לא ידע מהדורון הנשלח. ונתחייב המוכס לתת ליהודי הדורון ולשלם הוצאותיו. ושאל השואל אם הותר לו לקבל הדורון וליהנות ממנו. עם שהוא חמץ שעבר עליו הפסח (זו תמצית שאלתו):
ולשנית אשיב מענית בדבר הספן ערל שהביא לישראל דורון חמץ מאת ישראל חברו קודם הפסח. ונלקח ע"י עיקול המוכסן באמרו שעבר על המכס והיהודי מחל להמוכסן. ונתנו לו במתנה. אך הערל לא רצה במתנה ואמר ליהודי הדורון הוא שלך. ואני מחזיקו רק לפקדון להראותו לשררה. כדי שיתחייב היהודי בקנס הקצוב למעביר המכס. והוכרח היהודי לירד עם המוכס בדא"ה. ונתעכב דבר המשפט עד אחר הפסח אז יצא היהודי הנתבע זכאי בדינו. לפי שנתברר שהמקבל לא ידע מהדורון הנשלח. ונתחייב המוכס לתת ליהודי הדורון ולשלם הוצאותיו. ושאל השואל אם הותר לו לקבל הדורון וליהנות ממנו. עם שהוא חמץ שעבר עליו הפסח (זו תמצית שאלתו):
638
639נלע"ד אע"פ שהפוסקים פסקו לאסור חמצו של ישראל שעבר עליו הפסח בכל גוונא אפי' אנוס. מ"מ בנ"ד יש טעמים מספיקים להקל. אם מטעם שהיהודי מחל לו. אע"פ שהמוכס לא חפץ במתנה. הרי הפקירו בעליו. ואע"ג דבישראל כה"ג אם אינו רוצה לקבל המתנה. ברשות בעליה עומדת (כמבואר בסי' רמ"ה) מ"מ בגוי וכנ"ד שהחזיקו בע"כ שאני. דודאי נתייאש ממנו. וכיון דאפקריה ולאו ברשותיה הוה בימי הפסח. לא עבר עליה וליכא למיקנסיה. אע"ג דבמפקיד חמצו אצל גוי. קיי"ל כמאן דמחמיר וסובר שהמפקיד עובר עליו. וכדיליה דמי אע"ג דקביל עליה נפקד אחריות דגנבה ואבדה. היינו משום דלא נתייאש ממנו ולא הפקירו. אבל הכא אנן סהדי דאפקריה ולא הוה קתבע ליה לגמרי. אי לאו דהמוכס אוקמיה בדינא על כרחיה. ואייאושי אייאוש מריה מניה בודאי. דסתם מוכס גזלן הוא (ואע"ג דסתם גזלה לאו יאוש בעלים היא. הכא הא גלי דעתיה דמייאש מניה. דאל"ה לא הוי קיהיב לגוי מתנת חנם. אף כי בדורון השלוח אליו מאהובו. הא ודאי גילוי דעתא היא דבהפקרא ניחא ליה ויאוש גמור הוא) כ"ש בהעברת מכס. ועדיף טפי מהפקר בעלמא:
639
640ותו אפי' תימא דלא הוי יאוש גמור. אפ"ה לא קעבר עליה. דאימר דשמעת דמחייבינן נמי במפקיד אע"פ שאין החמץ בביתו. משום דאכתי לא נפק מרשותו. ושלו הוא לכל דבר ואם הקדישו מוקדש. משא"כ בחמץ שאינו עמו בביתו. ולא ברשותו הוא עומד לשום דבר כנ"ד. שהרי המוכסן מחזיקו בע"כ כחוק הקונטרא באנד. ולא היה יכול הלה להוציאו ממנו לפ"ד. ומ"ש הדורון הוא שלך. פטומי מילי בעלמא נינהו אשר פיהם דבר שוא. ואלמלא היה הדין עמו כפי מחשבתו. אם ירצה אינו מחזירו כלל. והרי הוא שלו נוסף על הקנס. ואם מחזירו מתנה בעלמא הוא דקיהיב ליה לישראל. מיהת השתא ברשותיה דמוכס קאי ההיא שעתא. ודמי לגזל ולא נתייאשו הבעלים ששניהם אינן יכולים להקדישו. וה"ה לענין ב"י וב"י ודו"ק. כ"ש דבודאי יאוש נמי איכא כדאמרן דקושטא הכי הוא. והו"ל יאוש ושינוי רשות ביד מוכס. דקני לד"ה:
640
641וגדולה מזו הורה הר"ש הלוי ז"ל להתיר למפקיר חמצו שעמו ברשותו. לחזור לזכות בו. כמ"ש האחרונים ז"ל משמו. דהיכא דהויא מילתא דלא שכיחא. לא גזרו עלה. כאותו שבא בספינה. והא נמי לא שכיח כלל. ואע"פ שאמרו בשמו שהיה חושש לעשות מעשה כדבריו. אפ"ה נ"ד עדיף טפי. דלא ברשותיה דישראל לגמרי הוה קאי החמץ. וליתא לחששא דהערמה כלל. וביטולו בלבו ויאושו. הפקר גמור הוא להפקיע ממנו איסור דב"י וב"י:
641
642וגם במפקיד ממש. הרי יש רבים וגדולים המתירין. אם האחריות על הנפקד. והכא בנ"ד ודאי האחריות על המוכסן:
642
643ועוד אני אומר דהכא ליכא משום דררא דפקדון כלל. ואינו קרוי חמצו של ישראל כלל. לפי שהיהודי האחר שבאמשטרדם שולח הדורון. כבר יצא מרשותו לכל דבר. שהרי אין לו בו שוב שום זכייה בעולם. מששלחו ליד אחר. פקע כחו ממנו מכל וכל. כמנהג התגרים ודינא דמלכותא. והרי היא של אותו שנשתלחה לו לגמרי בדיניהם. (מלבד. שכבר נתנו מתנה לחברו. ויצא מידו אף שעדיין לא זכה בו הלה. אע"ג דבהולך יכול לחזור בו. מיהא כל כמה דלא הדר ביה. לאו דיליה הוא) ואעפ"כ בדיננו אותו יהודי שבלעוורדין שנשתלח לו הדורון. עדיין לא זכה בו. שלא הגיע לידו. ולא קנה לו רשותו. ואין שליחות לגוי. אע"פ שניתן ליתבע בדיניהם (ותו מאן יימר דכה"ג ניתן ליתבע. מאחר שלא ניתן ידיעה למי שנשתלח לו ואין בידו כתב ראיה כנהוג. כפי הנראה מלשון השאלה. ואפי' תימא דניתן ליתבע גם בשביל שנכתב על שמו ונעשה אדרעס שלו עליו. מ"מ עדיין מחוסר גבייה וכה"ג לכ"ע אף העומד לגבות לאו כגבוי דמי. ובין כך ובין כך השולח אין לו עוד זכות בדורון כל שלא חזר בו כנז') מ"מ בגילוי דעתא דלא ניחא ליה דליקני ותהוי ליה זכותא בגויה סגיא. דתו לא מיקרי חמצו של ישראל שעבר עליו הפסח. ומצי סמיך אהפקרו ויאושו. וגם אביטול דאחר הביעור. דאנן סהדי שביטלו בלב שלם. ולא עלה על דעתו לתבוע הדורון. רק הוכרח לירד עמו לדין למען הציל עצמו מעלילת הקנס ותביעת ממון. ומאי דארווח וזכי בדינא ואהדריה ניהליה האידנא. מציאה הוא דאשכח:
643
644וכיון דמילתא דלא שכיחא היא. ומכל הלין טעמי. נראה דהמיקל לא הפסיד באיסורא דרבנן כי הך. ומאלהי אמת נשאל משגיאות ינקנו. ונפלאות מתורתו יראנו. והי' ה' עם כ"ת ועמנו. כ"ע תולעת יעקב בהגאון החסיד כמוהרר"ץ אשכנזי זצ"ל לה"ה ס"ט:
644
645ז"ל השואל תוך אגרתו לעוורדין
645
646באתי לשאול ממנו שאלה מה שנתהווה פה בחג השבועות העבר ומעשה שהיה כך היה הש"ץ כאן הוא כהן ואין לנו כהן אחר והוא רגיל בכל פעם לישא כפיו. אמנם בי"ט הנ"ל היה כאן כהן אחר וכשהגיע הש"ץ לרצה באו הלויים ונטלו ידי הכהן האורח. ואז אמר המנהיג שגם הש"ץ יטול ידיו והיה שם למדן א' ואמר שלא ליטול והש"ץ ציית להחכם. ועתה בא המנהיג להעליל ולומר שעבר בעשה הואיל שנאמר לו לעלות ולא עלה כמ"ש רמ"א בא"ח. ולכאורה זר בעיני כי מאחר שהלמדן אמר לו שלא לעלות וגופא בתר רישא גריר. כי הש"ץ ציית לחכם בד"ת. בכן בקשתי ממנו שיחווני דעתו הרמה בזה. ועוד ארים ידי בדבר הקשה ממני ולא אוכל שאת כי מאחר שדוד מלך ישראל קרא לנפשיה חסיד לטהר אשה לבעלה כו'. אמנם דין כזה כאשר אבאר גדול עלי מנשוא לכן אמרתי אלך אל אדוני כו'. יאיר עיני ואמצא מרגוע וזהו טופס השאלה אשה שיש לה ווסת קבוע וכבר חלף ועבר חצי שנה שלא היתה יכולה לטהר עצמה דהיינו באופן כזה על שני עדים אשר דרך בנות ישראל לשמשות בהן לא נמצא כלום וגם בשעת הבדיקה לפני התשמיש ולאחר כן לא מצאה. אמנם לפעמים ביום או בלילה כשהשתינה ובדקה עצמה מצאה מראה דם טמא. ובגין זה חלפו ועברו ימים שלא נזדקקה לבעלה. יתר על זה הרגישה כאב תחת החזה השמאלית לפעמים והלכה אצל רופא גוי מומחה והוא אמר לה שיש לה מכה או מורסא תוך הגוף ולפעמים היא פתוחה ולפעמים היא סתומה וכל עת ועידן שמרגשת כאב המכה אין הדם יוצא ממקורה מאחר שהיא סתומה. אכן כשאינה מרגשת כאב הנ"ל אזי המכה פתוח ונוזל הדם ממנה ע"כ דברי הרופא הנ"ל. וגם האשה בעצמה אומרת שכדבריו כן הוא. ומעתה יורנו מורנו אם יש לתלות בדם מכה אם לא כי כל הדרים כאן אין להם מורה כו' ומשא כזה כבד עלי לכן על תשובתו הרמה אצפה וזריזין מקדימין ומעתה אצא בקידה אפים הק"יע:
646
647תשובה
647
648למדן שמיחה בש"ץ הרגיל שלא יעלה לנ"כ עם כהנים זולתו אף שאמרו לו ליטול ידיו ולעלות כדרכו ביחיד לא טב הורה וזה הש"ץ לא יפה עשה ששמע אליו
כתבו בא אלי בשבוע זו שבאתי לביתי ואני עיף ויגע ואינני מופנה מכל צד. אעפ"כ פניתי מעסקי ונדרשתי לאשר שאלני. ובעז"ה אשיב הנראה בעיני. על דבר הש"ץ שהוא כהן דש בעירו לישא את כפיו כי אין זולתו שם. ואירע שבא לשם כהן אחר. וכשנטלו הלויים ידי הכהן האורח. אז אמר המנהיג שגם הש"ץ יטול ידיו. ולמדן א' מיחה בידו שלא ליטול והש"ץ שמע אליו. ועתה אומר המנהיג שעבר הש"ץ בעשה הואיל שאמרו לו לעלות ולא עלה. וכ"ת אמר בלשון זה נראה זר בעיני מאחר שהלמדן אמר שלא לעלות כו'. כי הש"ץ ציית לחכם בד"ת עכ"ל. ואני אומר אין זה דבר זר כלל. כי אין לשמוע אל כל למדן שיהיה אם אומר על שמאל שהוא ימין. ולא מחכמה אמר כן. האומר שלא יעלה הש"ץ לדוכן. מאחר שכבר נאמר לו מאחר שיעלה. ומעתה הרי הוא עובר בעשה אם לא יעלה. ומה לו למחות בזה. וכ"ש שהרי אינו דבר מוסכם שלא יעלה ש"ץ. אפי' אם יש שם כהנים אחרים כאשר אבאר בעז"ה:
כתבו בא אלי בשבוע זו שבאתי לביתי ואני עיף ויגע ואינני מופנה מכל צד. אעפ"כ פניתי מעסקי ונדרשתי לאשר שאלני. ובעז"ה אשיב הנראה בעיני. על דבר הש"ץ שהוא כהן דש בעירו לישא את כפיו כי אין זולתו שם. ואירע שבא לשם כהן אחר. וכשנטלו הלויים ידי הכהן האורח. אז אמר המנהיג שגם הש"ץ יטול ידיו. ולמדן א' מיחה בידו שלא ליטול והש"ץ שמע אליו. ועתה אומר המנהיג שעבר הש"ץ בעשה הואיל שאמרו לו לעלות ולא עלה. וכ"ת אמר בלשון זה נראה זר בעיני מאחר שהלמדן אמר שלא לעלות כו'. כי הש"ץ ציית לחכם בד"ת עכ"ל. ואני אומר אין זה דבר זר כלל. כי אין לשמוע אל כל למדן שיהיה אם אומר על שמאל שהוא ימין. ולא מחכמה אמר כן. האומר שלא יעלה הש"ץ לדוכן. מאחר שכבר נאמר לו מאחר שיעלה. ומעתה הרי הוא עובר בעשה אם לא יעלה. ומה לו למחות בזה. וכ"ש שהרי אינו דבר מוסכם שלא יעלה ש"ץ. אפי' אם יש שם כהנים אחרים כאשר אבאר בעז"ה:
648
649ואילו קודם מעשה ציווי המנהיג אמרה. שלא היה הדבר בא לידי ביטול עשה. אפשר ששומעין לו. משא"כ לאחר מעשה שחל עליו קיום העשה אין שומעין לו שלא אמר כהלכה. ואלמלא היה שותק ומחריש לחכם יחשב. ואפי' הי' פשוט שאינו רשאי לעלות בלי אמירה. ונאמר לו אפי' מפי מי שאינו חכם שיעלה. אין ספק שחל עליו חובת הברכה. וממקומו הוא מוכרע. שהרי הרמ"א ז"ל תופס בפשיטות דברי הר"מ מרוטנבורק ז"ל הסובר שאינו רשאי לעלות כשיש כהנים אחרים בב"הכ. לפי שלא ראה חולק עליהם. מ"מ כתב שאם אמרו לו שיעלה צריך לעלות דעובר בעשה אם אינו עולה. הא קמן אע"ג דאליביה דרמ"א ז"ל זה האומר לש"ץ שיעלה. לא כיוון יפה להלכה וחזקתו שאינו חכם. ולא יודע הדין. שטעה בדבר משנה לפי סברת הפוסקים לדעת רמ"א. שהם סוברים שלא יעלה ומוחים בידו. אפ"ה פשיטא ליה ז"ל דבאמירה דהך מתחייב לעלות. ונדחין מפניו דברי הפוסקים. שאין להם מקום בזה אלא מתחלה. כל שלא בא לכלל חיוב מן התורה. וכל זה פשוט מאד כמעט לא ניתן ליכתב:
649
650אמנם אפי' לא נאמר לו ביחוד שיעלה אם הוא רגיל ובוטח לישא כפיו ולחזור לתפלתו לא לבד שראשי לעשות כן אלא אפי' חיובא נמי איכא לענ"ד בשקרא שמש הכנסת כהנים דלא כפסק הש"ע ושמא כה"ג כ"ע מודו ואולי אפי' באינו מובטח צריך לעלות בכה"ג ופירוש חדש משובח ומרווח במשנה שלא שיערוהו הפוסקים והמפרשים
אמנם אין מדרש בלא חידוש. על כן אודיע לו מה שחידשתי בעז"ה בענין זה. זה לי כמה שנים מלפנים. והוא דבר הגון מאד לפרש המשנה שלא כדעת הר"מ מרוטנבורק אע"פ ששטתו תפוסה ביד רוב האחרונים ז"ל. אני בעניי כתבתי על זה בחידושי לא"ח ובפירושי למשנה שחנני הש"ית ברחמיו. וכלשון הזה אמרתי שם אלמלא הייתי כדאי אמינא ולא מסתפינא דבמחילה מכבוד הקדוש מהר"מ והנמשכים אחריו בפירוש משנה זו דש"ץ לא ישא כפיו אם אין שם כהן אלא הוא. דאזלי בתר איפכא. ולא נהירא להוסיף על לשון התנא ולומר חסורי מחסרא מסברתינו. מה שלא מצינו בתלמוד. שלדעתו ז"ל משמעו כאלו היה שונה ואפי' אין שם כהן אלא הוא. ולענ"ד אין הכרח לפרש כך. דהאי תנא דווקנא הוא ולא קמץ במלת אפי'. אלא דווקא קתני אם אין שם כהן אלא הוא אינו רשאי לישא את כפיו בלא הבטחה. דכיון דאין שם כהן אחר. נקטינן דאינו קורא כהנים. וכשאין קוראין כהנים אינו עובר אם אינו עולה. כבריש סי' קכ"ח. ולא איכפת לן דמתבטלא נ"כ. כיון דליכא חיובא אלא בקריאה כדמתרגמינן כד יימרון להון. ומאחר שיש לחוש לביטול תפלה שכבר הותחלה. טפי אית לן למיחש. אבל בשיש שם כהנים אחרים דהשתא מיבעי למיקרינהו לעלות (וכפי' התו' ור"ח שחזן הכנסת הוא הקורא כהנים) אין אומרין לזה עבור בג' עשה. משום חשש בעלמא דילמא מיפסקא תפלה דרבנן. ואית ביה נמי משום פגמא. דכשקוראין כהנים כל הכהנים שבב"הכ בכלל. (ואע"ג דלדעת הב"ח אין הפסולין בכלל. היינו דווקא הפגומים ואינן ראויין לברך. אבל הראוי. אלא שמחמת התפלה אינה עולה. ודאי לא אתיא תפלה דרבנן ומספיקא בעלמא. ודחיא עשה דאורייתא. ועל כרחך צ"ל כן לדעת הרב"י. דס"ל שאפי' אמרו להן לפסולים לנ"כ בפירוש שיעלו. אינן עוברין. ואילו בש"ץ. כ"ע מודו שאם אמרו לו שיעלה צריך לעלות. הרי עכ"ל שאינו מכלל הפסולין לד"ה. ואית ביה משום הני תרי טעמי. חדא דעבר בעשה. ותו איכא נמי לתא דפגמא) משו"ה פשיטא ליה לתנא דצריך לעלות אפי' אין הבטחתו שחוזר לתפלתו. דבכה"ג לא משגחינן בתפלה דרבנן. לחוש לספק ביטולה. ותו אפשר נמי באחר שיעבור תחתיו. (וא"ל הא ע"כ לדברי רמ"א צ"ל דלא דמי קריאת כהנים. לכשאומרין בפי' שיעלה. דאע"ג דכי אמרינן ליה לש"ץ בהדיא שיעלה. עובר אם אינו עולה. מ"מ בקריאה דרך כולל. ע"כ ס"ל דלית לן בה בש"ץ. לפי שחכמים מנעוהו. דאל"ה מאי דעתיה. הא לק"מ. דרמ"א לטעמיה אזיל דס"ל. כדעת הפוסקים דש"ץ עצמו קורא כהנים. לפיכך מן הסתם אינו עובר אפי' יש שם כהנים שצריך לקרותן. שהרי הוא הקורא. ואינו נקרא. לכן א"א שיעבור אם לא ע"י שיאמרו לו בפירוש. ובמג"א כתב משום דקריאת כהנים אחר רצה הוא. אינו עובר. וצ"ע. ודידן עדיפא. מ"מ קשיא דהא מתניתין שפיר מיתרצא כדכתיבנא ומנ"ל וק"ל) אי נמי אפי' תימא בהבטחה מיהא עולה. אפי' איתנהו לכהנים אחריני בהדיה. וחיובי נמי מחייב מטעמא דאמרן. ודיוקא דמתני' הכי הוא. אם אין שם כהן כו' אם הבטחתו שחוזר לתפלתו רשאי. רשות גרידא הוא. ובדידיה תליא כנ"ל. משא"כ כשיש שם כהנים. שלא הוא שנזקקין לקרותן כנ"ל. אז לא לבד שרשאי. אלא שגם חובה היא עליו שיעלה אם הבטחתו. והרי זה כפתור ופרח בכוונת המשנה בדיוק עכ"ל בחידושי הנ"ל. ובעז"ה ראיתי ונתון אל לבי בכמה מקומות כיוצא בזה להעמיד לשון המשנה על מכונו וליישבו כהווייתו ועלתה בידי ת"ל. הוא ית' יאיר עיני בתורתו ואל יצל מפי דבר אמת עד מאד:
אמנם אין מדרש בלא חידוש. על כן אודיע לו מה שחידשתי בעז"ה בענין זה. זה לי כמה שנים מלפנים. והוא דבר הגון מאד לפרש המשנה שלא כדעת הר"מ מרוטנבורק אע"פ ששטתו תפוסה ביד רוב האחרונים ז"ל. אני בעניי כתבתי על זה בחידושי לא"ח ובפירושי למשנה שחנני הש"ית ברחמיו. וכלשון הזה אמרתי שם אלמלא הייתי כדאי אמינא ולא מסתפינא דבמחילה מכבוד הקדוש מהר"מ והנמשכים אחריו בפירוש משנה זו דש"ץ לא ישא כפיו אם אין שם כהן אלא הוא. דאזלי בתר איפכא. ולא נהירא להוסיף על לשון התנא ולומר חסורי מחסרא מסברתינו. מה שלא מצינו בתלמוד. שלדעתו ז"ל משמעו כאלו היה שונה ואפי' אין שם כהן אלא הוא. ולענ"ד אין הכרח לפרש כך. דהאי תנא דווקנא הוא ולא קמץ במלת אפי'. אלא דווקא קתני אם אין שם כהן אלא הוא אינו רשאי לישא את כפיו בלא הבטחה. דכיון דאין שם כהן אחר. נקטינן דאינו קורא כהנים. וכשאין קוראין כהנים אינו עובר אם אינו עולה. כבריש סי' קכ"ח. ולא איכפת לן דמתבטלא נ"כ. כיון דליכא חיובא אלא בקריאה כדמתרגמינן כד יימרון להון. ומאחר שיש לחוש לביטול תפלה שכבר הותחלה. טפי אית לן למיחש. אבל בשיש שם כהנים אחרים דהשתא מיבעי למיקרינהו לעלות (וכפי' התו' ור"ח שחזן הכנסת הוא הקורא כהנים) אין אומרין לזה עבור בג' עשה. משום חשש בעלמא דילמא מיפסקא תפלה דרבנן. ואית ביה נמי משום פגמא. דכשקוראין כהנים כל הכהנים שבב"הכ בכלל. (ואע"ג דלדעת הב"ח אין הפסולין בכלל. היינו דווקא הפגומים ואינן ראויין לברך. אבל הראוי. אלא שמחמת התפלה אינה עולה. ודאי לא אתיא תפלה דרבנן ומספיקא בעלמא. ודחיא עשה דאורייתא. ועל כרחך צ"ל כן לדעת הרב"י. דס"ל שאפי' אמרו להן לפסולים לנ"כ בפירוש שיעלו. אינן עוברין. ואילו בש"ץ. כ"ע מודו שאם אמרו לו שיעלה צריך לעלות. הרי עכ"ל שאינו מכלל הפסולין לד"ה. ואית ביה משום הני תרי טעמי. חדא דעבר בעשה. ותו איכא נמי לתא דפגמא) משו"ה פשיטא ליה לתנא דצריך לעלות אפי' אין הבטחתו שחוזר לתפלתו. דבכה"ג לא משגחינן בתפלה דרבנן. לחוש לספק ביטולה. ותו אפשר נמי באחר שיעבור תחתיו. (וא"ל הא ע"כ לדברי רמ"א צ"ל דלא דמי קריאת כהנים. לכשאומרין בפי' שיעלה. דאע"ג דכי אמרינן ליה לש"ץ בהדיא שיעלה. עובר אם אינו עולה. מ"מ בקריאה דרך כולל. ע"כ ס"ל דלית לן בה בש"ץ. לפי שחכמים מנעוהו. דאל"ה מאי דעתיה. הא לק"מ. דרמ"א לטעמיה אזיל דס"ל. כדעת הפוסקים דש"ץ עצמו קורא כהנים. לפיכך מן הסתם אינו עובר אפי' יש שם כהנים שצריך לקרותן. שהרי הוא הקורא. ואינו נקרא. לכן א"א שיעבור אם לא ע"י שיאמרו לו בפירוש. ובמג"א כתב משום דקריאת כהנים אחר רצה הוא. אינו עובר. וצ"ע. ודידן עדיפא. מ"מ קשיא דהא מתניתין שפיר מיתרצא כדכתיבנא ומנ"ל וק"ל) אי נמי אפי' תימא בהבטחה מיהא עולה. אפי' איתנהו לכהנים אחריני בהדיה. וחיובי נמי מחייב מטעמא דאמרן. ודיוקא דמתני' הכי הוא. אם אין שם כהן כו' אם הבטחתו שחוזר לתפלתו רשאי. רשות גרידא הוא. ובדידיה תליא כנ"ל. משא"כ כשיש שם כהנים. שלא הוא שנזקקין לקרותן כנ"ל. אז לא לבד שרשאי. אלא שגם חובה היא עליו שיעלה אם הבטחתו. והרי זה כפתור ופרח בכוונת המשנה בדיוק עכ"ל בחידושי הנ"ל. ובעז"ה ראיתי ונתון אל לבי בכמה מקומות כיוצא בזה להעמיד לשון המשנה על מכונו וליישבו כהווייתו ועלתה בידי ת"ל. הוא ית' יאיר עיני בתורתו ואל יצל מפי דבר אמת עד מאד:
650
651ויצא לנו מהאמור שעכ"פ בהבטחה יש מקום חשוב לסמוך עליו להניח להש"ץ הרגיל שיעלה לכתחלה. וכן עמא דבר. חזי מאן גברא דקמסהיד עלה. הרב במג"א ז"ל. אע"פ שכתב ולא ידעתי למה. בעז"ה נתגלה על ידינו טעם מנהגן של ישראל. שהוא תורה ע"פ עיקר הדין במשנתינו. וגם הלום ראיתי שהביאו בשם רש"ל ז"ל שכך היא דעתו ג"כ והנאני. אע"ג דלא אמרה מטעמא דילן. וכ"ש בנ"ד שאמרו לו בהדיא שיעלה. מאן הא דלא חש לקמחיה ומיחה. שלד"ה חייב לעלות. והרי לדעת הב"ח אפי' הפסולין. כה"ג חייבין לעלות ועברי בעשה. כ"ש וק"ו לש"ץ זה. שביטל עשה בודאי. וזה אינו צריך לפנים:
651
652אך לא ידעתי מה מקום להעליל עליו בזה. כיון ששגגה היא בידו. ואפי' עבר על עשה במזיד ושב. אינו זז משם עד שמוחלין לו:
652
653ועל אשר הקשה לשאול אודות האשה שאינה יכולה לטהר עצמה לבעלה. לא היה מהראוי להשיב כלל. כי מה לי לטפל בעסק חמור כזה. שאין אחריותו עלי. ואיננה מהסרים למשמעתי. ואפי' אחריות דנפשיה לא ניחא ליה לאינש לקבולי. וגם במקומי לבי ירא וחרד לסמוך על דעתי בחמורות כאלה. שהן ספק איסור כרת. או ביטול פ"ו ח"ו. וכ"ש שאין רוחי גבוהה ודעתי זחה להגיס לבי בהוראה שלא במקומי. אעפ"כ להיות מצוה גדולה להשתדל כדי לטהר אשה לבעלה. נזדקקתי לשאלתו ועיינתי בה ועל כל הצדדים חזרתי. יגעתי ולא מצאתי לה מנוח אשר ייטיב לה לתקנה ולטהרה לזו. כל עוד שתראה ותמצא דם בבדיקה אחר ההשתנה עה"ד הנז' בשאלה:
653
654ולא דמיא כלל לנדון האשה שרואה דם מחמת חולי הארין ווינד שהוזכר בסי' קצ"א בהג"ה. לפי שכל רבותינו ז"ל שוין בדבר שאינה תולה במכה אפי' יש לה ווסת. אם לא בידוע שמכתה מוציאה דם. או הוכחה גדולה ועצומה. ואפ"ה כה"ג דווקא ברואה מחמת תשמיש. הוא שהקלו לתלות באמתלא דמכה עלולה להוציא דם. שיש לתלות ג"כ במיעוך השמש. וכדי שלא לאוסרה על בעלה. ודווקא שלא בשעת ווסתה.
654
655אשה המוצאת דם בבדיקה לאחר ההשתנהנ צריכה לד' תנאים כדי להתירה לבעלה
אבל שלא מחמת תשמיש (ואין שם מכה מבוררת גלויה ונכרת) אע"ג דאית לה ווסת. ורואה בין עונות הווסת בהשתנה ולאחר השתנה. צריכה לארבעה תנאים כדי להתירה. כפי המתברר לי מדרז"ל. שהם האחד שתראה עם השתן ג"כ. דהיינו כשתטיל מים לתוך הספל תמצא בתוכו דם עם מי רגליה. והשני שמי רגליה מצערות אותה מאד בשעה שיוצאות. השלישי וגם יש לה הוכחה שמחמת מכה שבחדרי בטנה. או בכליות ובצדדי המקור הדם שותת. כגון שמוצאה הדם בשינוי דהיינו כעין חול או מוגלא. דכיון שגדול הכאב מאד. ויש לה במה לתלות. דיינינן לה כמכה מבוררת שידוע שמוציאה דם בצירוף כל התנאים הללו. והרביעי שעכ"ז זקוקה לבדיקה שהוזכרה בהג"ה הנ"ל המתבארת מתוך תשו' מהרי"ל (ר"ג) ומהר"יו (כ"ה) וש"ד. וזוהי. שלאחר שתבדוק היטב ותקנח עצמה יפה. תשים מוך באותו מקום בעומק הרחם כל כך שיהא ודאי למעלה ממקום שיוצאים משם מי רגלים. שאותו נקב ידוע שהוא למטה הרבה מן המקור. ואז תשתין לתוך הספל. ואם תמצא בתוכו דם. ותוציא המוך אחר שרחצה תחלה וקנחה אותו מקום מלכלוכי מ"ר ודם. כדי שלא יתלכלך המוך. וכשתמצאנו לבן ונקי כבתחלה. אזי הותרה לבעלה. וזה דווקא שלא בשעת ווסתה. ושוב אינה צריכה בדיקה אחרת:
אבל שלא מחמת תשמיש (ואין שם מכה מבוררת גלויה ונכרת) אע"ג דאית לה ווסת. ורואה בין עונות הווסת בהשתנה ולאחר השתנה. צריכה לארבעה תנאים כדי להתירה. כפי המתברר לי מדרז"ל. שהם האחד שתראה עם השתן ג"כ. דהיינו כשתטיל מים לתוך הספל תמצא בתוכו דם עם מי רגליה. והשני שמי רגליה מצערות אותה מאד בשעה שיוצאות. השלישי וגם יש לה הוכחה שמחמת מכה שבחדרי בטנה. או בכליות ובצדדי המקור הדם שותת. כגון שמוצאה הדם בשינוי דהיינו כעין חול או מוגלא. דכיון שגדול הכאב מאד. ויש לה במה לתלות. דיינינן לה כמכה מבוררת שידוע שמוציאה דם בצירוף כל התנאים הללו. והרביעי שעכ"ז זקוקה לבדיקה שהוזכרה בהג"ה הנ"ל המתבארת מתוך תשו' מהרי"ל (ר"ג) ומהר"יו (כ"ה) וש"ד. וזוהי. שלאחר שתבדוק היטב ותקנח עצמה יפה. תשים מוך באותו מקום בעומק הרחם כל כך שיהא ודאי למעלה ממקום שיוצאים משם מי רגלים. שאותו נקב ידוע שהוא למטה הרבה מן המקור. ואז תשתין לתוך הספל. ואם תמצא בתוכו דם. ותוציא המוך אחר שרחצה תחלה וקנחה אותו מקום מלכלוכי מ"ר ודם. כדי שלא יתלכלך המוך. וכשתמצאנו לבן ונקי כבתחלה. אזי הותרה לבעלה. וזה דווקא שלא בשעת ווסתה. ושוב אינה צריכה בדיקה אחרת:
655
656וא"כ הדבר פשוט וברור מאד בנ"ד שאין כאן מקום להקל כל עיקר. שהרי אין באשה זו אפי' א' מכל צדדי ההיתר הנז'. שלפי לשון השאלה משמע שאינה מוצאת דם בתוך מ"ר. כי אם בבדיקתה אחר ההשתנה. גם לא הוזכר שמצערות אותה מאד ביציאתן. ושיש לה הוכחה גדולה ורגלים לדבר שדם זה מן הצדדים הוא כנז'. כי מה שזכר שיש לה כאב תחת החזה. והרופא הגוי אומר שיש לה מכה או מורסא תוך הגוף לפעמים היא פתוחה ולפעמים סתומה. וכל עת שמרגשת כאב המכה. אין הדם יוצא ממקורה מפני שהיא סתומה. אכן כשאינה מרגשת כאב הנ"ל אזי המכה פתוחה ונוזל הדם ממנה. וגם האשה אומרת כדבריו כן הוא. כל זה אינו לעזר ולהועיל. לפי שאין כל כאב נידון כמכה. צא ולמד מספרו של א"מ הגאון ז"ל כשהשיג על עבודת הגרשוני ובט"ז ז"ל בדברים נכוחים (סי' ע"ג):
656
657לא כל כאב דינו כמכה ואף במכה אין לתלות המקולקלת אם אינה מבוררת וניכרת לאפוקי אומדנא גרידא ודאי לאו מילתא היא ואפי' מכה ידועה ונרגשת במישוש לפעמים איננה להועיל לה ואינה ניתרת
וכללו של דבר אין תולין במכה אם אינה מבוררת באותו מקום. ואי אפשר לעמוד עליה ע"י בדיקה. אם לא ע"י הוכחות גדולות ונאמנות כמו כאב גדול בהטלת מ"ר ומשתנת חול בתוכן. שהדבר ברור שמחמת החולי שבכליות הוא בא. או מוגלא היוצאת עם הדם והאשה אומרת ברי שמצדדין הוא בא ולא מן המקור. אבל כאב כגון זה שהוא למעלה תחת החזה. אפי' נאמין לדברי הרופא שמחמת מכה שבגוף נוזל הדם כשהיא פתוחה. מכל מקום מאחר שמודה שדם זה דרך המקור הוא בא. לכ"ע ודאי דם טמא הוא אפי' לבעלה. דעד כאן לא איפליגו במקור אם מקומו טהור. אלא לגבי דם הבא ממכה שבמקור. שהרי אנו יודעין בבירור שאין דם מקור מעורב בו. שהוא באופן שלא נפתח המקור שממנו נביעת דם הראייה. רק מן המכה שיש לה בכותלי הרחם. שכיון שזה ידוע לנו. הרי זה תולה בו. משא"כ בדם שבא מעליוני הגוף. ועובר דרך וורידי המקור. שמהם נביעת דם הווסת. ודרך שם פורסת נדה. מה לי אם מכה שבגוף גרמה לה להפתח ולהוציא דם. או אם נפתחים הוורידים מעצמן ומוציאין דם. אחר שהדם הנמצא יוצא ובא ממקור דמיה. בדרך שבא דם טמא. שאפי' יהא ודאי דם מכה מעורב בו. וגם אפי' ראינו מוגלא עמו. אין ספק בדבר שדם טמא הוא זה. לפי שע"י פתיחת המקור הדם יוצא. וכי היכי דכי אתא דם עם מ"ר משביל המים. דם טהור הוא אפי' הדור מ"ר למקור ואייתו דם. לדידן דקיי"ל כר"י. ה"ה איפכא דם הבא מן המקור לעולם טמא הוא. יבוא מהיכן שיבא ובסבה שתהיה אחת היא (וקיי"ל נמי כרב (דלה"ב) דס"ל מעין אחד הוא התורה טימאתו ותורה טהרתו ואין לך במעין אלא מה שהתירה תורה וק"ל):
וכללו של דבר אין תולין במכה אם אינה מבוררת באותו מקום. ואי אפשר לעמוד עליה ע"י בדיקה. אם לא ע"י הוכחות גדולות ונאמנות כמו כאב גדול בהטלת מ"ר ומשתנת חול בתוכן. שהדבר ברור שמחמת החולי שבכליות הוא בא. או מוגלא היוצאת עם הדם והאשה אומרת ברי שמצדדין הוא בא ולא מן המקור. אבל כאב כגון זה שהוא למעלה תחת החזה. אפי' נאמין לדברי הרופא שמחמת מכה שבגוף נוזל הדם כשהיא פתוחה. מכל מקום מאחר שמודה שדם זה דרך המקור הוא בא. לכ"ע ודאי דם טמא הוא אפי' לבעלה. דעד כאן לא איפליגו במקור אם מקומו טהור. אלא לגבי דם הבא ממכה שבמקור. שהרי אנו יודעין בבירור שאין דם מקור מעורב בו. שהוא באופן שלא נפתח המקור שממנו נביעת דם הראייה. רק מן המכה שיש לה בכותלי הרחם. שכיון שזה ידוע לנו. הרי זה תולה בו. משא"כ בדם שבא מעליוני הגוף. ועובר דרך וורידי המקור. שמהם נביעת דם הווסת. ודרך שם פורסת נדה. מה לי אם מכה שבגוף גרמה לה להפתח ולהוציא דם. או אם נפתחים הוורידים מעצמן ומוציאין דם. אחר שהדם הנמצא יוצא ובא ממקור דמיה. בדרך שבא דם טמא. שאפי' יהא ודאי דם מכה מעורב בו. וגם אפי' ראינו מוגלא עמו. אין ספק בדבר שדם טמא הוא זה. לפי שע"י פתיחת המקור הדם יוצא. וכי היכי דכי אתא דם עם מ"ר משביל המים. דם טהור הוא אפי' הדור מ"ר למקור ואייתו דם. לדידן דקיי"ל כר"י. ה"ה איפכא דם הבא מן המקור לעולם טמא הוא. יבוא מהיכן שיבא ובסבה שתהיה אחת היא (וקיי"ל נמי כרב (דלה"ב) דס"ל מעין אחד הוא התורה טימאתו ותורה טהרתו ואין לך במעין אלא מה שהתירה תורה וק"ל):
657
658דם המקור טמא אליבא דכ"ע אפי' בא ממקום אחר ועובר דרך שם
והגע בעצמך כל אשה שרואה שלא בשעת וסתה לפעמים. או שנתקלקלה וסתה. מדוע לא תתלה בחולי ומכה. שהרי בלי ספק אירע לה איזה מקרה או חולי ברחם ובמקור הגורם שינוי ווסת. ושיוציא מקורה הדם שלא בזמנה ושלא כמנהגו. אלא שאין ספק שדם היוצא מן המקור כדרכו. ר"ל כשאין מקום לתלות במכה וחבורה שבתוכו או שבצדדין. המוציאה דם בודאי בלי תערובת דם וסת ונדה. אין חוששין למכה שבגוף למעלה הימנו. הגורם לו שיוציא דם. מאחר שמוציאו כדרכו ממקור דמיה ומקום נביעתו. וזה ברור כשמש. (ועמש"ל סי"ג דלג"א):
והגע בעצמך כל אשה שרואה שלא בשעת וסתה לפעמים. או שנתקלקלה וסתה. מדוע לא תתלה בחולי ומכה. שהרי בלי ספק אירע לה איזה מקרה או חולי ברחם ובמקור הגורם שינוי ווסת. ושיוציא מקורה הדם שלא בזמנה ושלא כמנהגו. אלא שאין ספק שדם היוצא מן המקור כדרכו. ר"ל כשאין מקום לתלות במכה וחבורה שבתוכו או שבצדדין. המוציאה דם בודאי בלי תערובת דם וסת ונדה. אין חוששין למכה שבגוף למעלה הימנו. הגורם לו שיוציא דם. מאחר שמוציאו כדרכו ממקור דמיה ומקום נביעתו. וזה ברור כשמש. (ועמש"ל סי"ג דלג"א):
658
659וכ"ש כאן באשה זו שהיא הפך מכל הנשים. שמצינו לרבותינו בעלי הוראות בתשובותיהם שתלו להן דם הנמצא שלא בשעת ווסתה במכה. כשהוא בא בכאב. וזה בא שלא בכאב ותהי להפך. ולא בכל מה שהרופא גוזר ואומר ושופט בשכלו נשמע לו. עיין בתשו' מהר"מל. ובתשו' א"מ הגאון ז"ל כמה הקפיד על בעל עבודת הגרשוני בכיוצא בזו (ובמ"ש בס"ד באג"ב לענין נאמנות הרופא במה שנוגע לדיני תורתינו הקדושה. יע"ש באורך):
659
660גם בתשו' הב"ח לא סמך על מכה מורגשת בעליון הגוף לבדה
ובתשו' הב"ח (סי' פ"ה) נראה להדיא שלא סמך על נדון כיוצא בזה. ולא תלה כלל בבועה שהיתה מרגשת תחת הלב. ואע"פ שהיה שם תרתי לטיבותא (כדמשמע מלשון השאלה) חדא שהיתה הבועה והמורסא נרגשת במישוש במקום מיוחד תחת הלב. באופן שאין בו ספק. ולא מחמת אומדנא בלבד. ועוד שמוכיחה בצידה. שהיה דרכה לצאת ליחה ירוקה ומוגלא כמו שיוצא מן המורסא. ואח"כ מצאה דם כדרך המורסא שסופה דם. אעפ"כ לא הקיל הרב ז"ל מטעמים אלו לגמרי. אם לא מטעמים וצדדים אחרים שהיו שם להקל. כמבואר בקל ודו"ק:
ובתשו' הב"ח (סי' פ"ה) נראה להדיא שלא סמך על נדון כיוצא בזה. ולא תלה כלל בבועה שהיתה מרגשת תחת הלב. ואע"פ שהיה שם תרתי לטיבותא (כדמשמע מלשון השאלה) חדא שהיתה הבועה והמורסא נרגשת במישוש במקום מיוחד תחת הלב. באופן שאין בו ספק. ולא מחמת אומדנא בלבד. ועוד שמוכיחה בצידה. שהיה דרכה לצאת ליחה ירוקה ומוגלא כמו שיוצא מן המורסא. ואח"כ מצאה דם כדרך המורסא שסופה דם. אעפ"כ לא הקיל הרב ז"ל מטעמים אלו לגמרי. אם לא מטעמים וצדדים אחרים שהיו שם להקל. כמבואר בקל ודו"ק:
660
661גם אין דברי הרופא הלז מתקבלים אצל השכל. שאם כדבריו שמחמת מכה שבגוף במקום הכואב לה תחת הלב והחזה או שאר הקרבים. הדם נוטף. היה לו לצאת דרך גדולים או קטנים. וברעי או בשתן מיבעי ליה לאשתכוחי. והרי בכאן האשה והרופא שניהם מודים שבא מן המקור לפי לשון השאלה אם בא בדקדוק. על כן אינני רואה שום צד לקולא. ולא תועיל לאשה זו בדיקת המוך הנ"ל. שהוזכרה בהגהת הש"ע כנ"ל. כל עוד שלא שינתה מדתה:
661
662ולית דין צריך בשש שאסורה להיבעל על דם זה. אם תחזור ותמצאנו על האופן הנז' בשאלה. עד אחרי טהרתה. ומן השמים ירחמו עליה לרפאותה:
662
663מיהו אם בדקה עצמה ג' פעמים אחר ההשתנה ולא מצאה. שוב אינה צריכה עוד לבדוק אחר זה. שכבר נעקרה חזקה קמייתא. וכל לבעלה לא בעיא בדיקה. ואם רגילה לראות כן לפרקים קובעת לה ווסת. אם הוא בעונות שוות או בדילוג. וחוששת לו עד שתעקרנו:
663
664ותמיהני על השואל שחתם לשונו ושאלתו סתם. כשאלת התם. ולא כשאלת החכם שהיא חצי תשובה. שלא נתברר בדבריו אם כל פעם אחר השתנה מוצאת דם בבדיקה. ומלשון השאלה נראה לפעמים מצאה ולפעמים לא. והי"ל לחקור אחר זה היטב. ולפרש ג"כ אם נמצא גם בתוך מ"ר אם לאו. כל זה הי"ל לבאר היטב. ואשוב אתפלא על תחלת דברי פיהו הבלתי מדוקדק. כי מה אלו שני עדים שדרך בנות ישראל לשמש בהן. שלא הוזכרו אלא לטהרות כסוגיין דעלמא. וכן מה ששינה בדבר הבדיקה לפני תשמיש כו' אינו מכוון להלכה. דלדידן קיי"ל לא בעיא בדיקה לא לפני תשמיש ולא לאחר תשמיש. באשה שיש לה ווסת. אדרבה אין לה לבדוק בשעת תשמיש כלל. (א"ל ר"ל לפני דלפני ולא דק בלישניה) מעתה חל עליו חובת ביאור ובירור דברים הללו על בוריין. בטרם ידרוש משפט האשה ודינה. אם יש לה תקנה:
664
665חיזוק דברי הראשונים שאין למחות בכח ביד המקל בנאמנות החייט משני טעמים
ומה שחלם חלום עוד ובא ברוב דברים. על מה שכתבתי בקודם בענין נאמנות החייט גוי בתפירת בגדי הצמר שאין בידינו למחות בחזקת היד כו'. ונראה למעלתך שהדבר מוטל על כל רב ומורה לכנוס בעובי הקורה בעבור זה ולהכריח בחרם שלא לעשות כמעשים האלה אם הראשונים שגו. ע"כ לשון כתבו. לא ידעתי מה החלום הזה אשר חלמת. ובאיזה מראה ראית. וכל עיקר דברי לא הבנת. ולא עמדת על האמת ושורש הדברים. כי באמת ובתמים אין להחמיר על כיוצא בזה אלא ממדת חסידות. כאשר נראה קצת מלשוני בקודם. וכמו שאוסיף כאן ביאור בעז"ה. אחר שראיתי שאין די ברמז ובלישנא קלילא. ועוד טעם אחר בדבר שאין להוכיח ולהכריח על כך ביד חזקה כי אם במענה רך ובסבר פנים יפות. אם נחשוב שיהו דברינו נשמעים. אבל במקום שלא נשער שישמעו לדברינו בכאלה. אסור להוכיחם מתלמוד ערוך ריש פ"ד דביצה ומובא בא"ח סי' תר"ח. הנח להם לישראל מוטב שיהיו שוגגין כו'. כשברור לנו שלא ישגיחו. בפרט בכה"ג שמוצאים הדבר מפורש בש"ע להקל. ולשני הענינים רמזתי בקודמת באמרי שאין כחנו יפה כל כך למחות בזרוע במי שיסמוך על זה בחוזק יד. כיון שיש לו יתד לתלות בו וליחנק באילן גדול. ואע"פ שאיסור כלאים מפורש בתורה. אפ"ה לא דמי לבין השמשות דיו"הכ דמחינן בהו. משום דהוי איסור כרת. וגם הוא ספק גמור וקרוב ליכשל באיסור חמור של תורה. משא"כ בנאמנות זה שהוא ספק רחוק. חדא דניחוש לאחלופי. ועוד שהפשתן דמיו יקרין מן הקנבוס. ותו דחייט אומן מובהק ומומחה ידוע בעירו. ודאי אית ליה חזקת אומן דלא מרע נפשיה במידי דאיכא קפידא:
ומה שחלם חלום עוד ובא ברוב דברים. על מה שכתבתי בקודם בענין נאמנות החייט גוי בתפירת בגדי הצמר שאין בידינו למחות בחזקת היד כו'. ונראה למעלתך שהדבר מוטל על כל רב ומורה לכנוס בעובי הקורה בעבור זה ולהכריח בחרם שלא לעשות כמעשים האלה אם הראשונים שגו. ע"כ לשון כתבו. לא ידעתי מה החלום הזה אשר חלמת. ובאיזה מראה ראית. וכל עיקר דברי לא הבנת. ולא עמדת על האמת ושורש הדברים. כי באמת ובתמים אין להחמיר על כיוצא בזה אלא ממדת חסידות. כאשר נראה קצת מלשוני בקודם. וכמו שאוסיף כאן ביאור בעז"ה. אחר שראיתי שאין די ברמז ובלישנא קלילא. ועוד טעם אחר בדבר שאין להוכיח ולהכריח על כך ביד חזקה כי אם במענה רך ובסבר פנים יפות. אם נחשוב שיהו דברינו נשמעים. אבל במקום שלא נשער שישמעו לדברינו בכאלה. אסור להוכיחם מתלמוד ערוך ריש פ"ד דביצה ומובא בא"ח סי' תר"ח. הנח להם לישראל מוטב שיהיו שוגגין כו'. כשברור לנו שלא ישגיחו. בפרט בכה"ג שמוצאים הדבר מפורש בש"ע להקל. ולשני הענינים רמזתי בקודמת באמרי שאין כחנו יפה כל כך למחות בזרוע במי שיסמוך על זה בחוזק יד. כיון שיש לו יתד לתלות בו וליחנק באילן גדול. ואע"פ שאיסור כלאים מפורש בתורה. אפ"ה לא דמי לבין השמשות דיו"הכ דמחינן בהו. משום דהוי איסור כרת. וגם הוא ספק גמור וקרוב ליכשל באיסור חמור של תורה. משא"כ בנאמנות זה שהוא ספק רחוק. חדא דניחוש לאחלופי. ועוד שהפשתן דמיו יקרין מן הקנבוס. ותו דחייט אומן מובהק ומומחה ידוע בעירו. ודאי אית ליה חזקת אומן דלא מרע נפשיה במידי דאיכא קפידא:
665
666ובראיות גמורות ברורות
והרי אפי' תכלת נקחת מתגר גוי מומחה. ולא חיישינן לקלא אילן אע"פ שדמיה יקרין מאד. והבדיקה קשה לעמוד על הדבר. ולאו ק"ו בן ק"ו הוא מה בדבר שהוא שלו. אין האומן חשוד להחליף למכור הרע הזול ביוקר. אע"פ שבדיקתה רחוקה מאד. ואצל טעימה אין לה בדיקה כלל. שא"א לעמוד עליו כדאי' במנחות. אפ"ה סמכינן אמומחה. עאכ"ו שאין לחשוד האומן בדבר הנמסר בידו שיחליפנו רע בטוב. ר"ל לתת בעדו דבר יקר. אע"פ שיש לו בו קצת תועלת. דלא מרע נפשיה בדבר שיש בו קפידא. כיון שהוא אומן. ומה גם בדבר שאולי אפשר לעמוד עליו בבדיקה. אע"פ שאיננו מבחן גמור מוחלט. וזה ברור מאד. ועיין בי"ד סי' קי"ד שמותר ליקח יין רימונים מתגר גוי אע"פ שדמיו יקרין מן היין. לא חיישינן שיערבנו בו לחזקו ולהטיב טעמו. וכ"ש לנ"ד והוא פשוט וא"צ לפנים שזהו מעיקר הדין ויסודו. שהחייט האומן נאמן אפי' בשלו. כ"ש בדבר הניתן לו שלא יחליפנו. אפי' היה הפשתן בזול מן הקנבוס. משום חזקה דלא מרע נפשיה. וכ"ש שהפשתן ביוקר. אע"פ שנוח לו יותר לתפור בו:
והרי אפי' תכלת נקחת מתגר גוי מומחה. ולא חיישינן לקלא אילן אע"פ שדמיה יקרין מאד. והבדיקה קשה לעמוד על הדבר. ולאו ק"ו בן ק"ו הוא מה בדבר שהוא שלו. אין האומן חשוד להחליף למכור הרע הזול ביוקר. אע"פ שבדיקתה רחוקה מאד. ואצל טעימה אין לה בדיקה כלל. שא"א לעמוד עליו כדאי' במנחות. אפ"ה סמכינן אמומחה. עאכ"ו שאין לחשוד האומן בדבר הנמסר בידו שיחליפנו רע בטוב. ר"ל לתת בעדו דבר יקר. אע"פ שיש לו בו קצת תועלת. דלא מרע נפשיה בדבר שיש בו קפידא. כיון שהוא אומן. ומה גם בדבר שאולי אפשר לעמוד עליו בבדיקה. אע"פ שאיננו מבחן גמור מוחלט. וזה ברור מאד. ועיין בי"ד סי' קי"ד שמותר ליקח יין רימונים מתגר גוי אע"פ שדמיו יקרין מן היין. לא חיישינן שיערבנו בו לחזקו ולהטיב טעמו. וכ"ש לנ"ד והוא פשוט וא"צ לפנים שזהו מעיקר הדין ויסודו. שהחייט האומן נאמן אפי' בשלו. כ"ש בדבר הניתן לו שלא יחליפנו. אפי' היה הפשתן בזול מן הקנבוס. משום חזקה דלא מרע נפשיה. וכ"ש שהפשתן ביוקר. אע"פ שנוח לו יותר לתפור בו:
666
667אם לא ממד"ח ובמענה רך
ולכן טעות גדול טעית במה שהחלטת הדבר לאיסור ודאי. ולרדוף ההולכים לתומם עד החרמה. לא זו העיר ולא זוהי הדרך הישרה שיבור לו האדם הנלבב. הרוצה לזכות הרבים בכאלה. אם לא בהמשיך לבות ההמון בנחת ולאט אם ישמעו ישמעו. ולא בכח יגבר עליהם אם יחדלו. כי אז יניא את לב העם למרות עיני כבודו. וליתן מכשול לפניהם. לעשות בזדון. את פני האדון. בחושבם החכם מכביד עולו עליהם שלא לש"ש ח"ו:
ולכן טעות גדול טעית במה שהחלטת הדבר לאיסור ודאי. ולרדוף ההולכים לתומם עד החרמה. לא זו העיר ולא זוהי הדרך הישרה שיבור לו האדם הנלבב. הרוצה לזכות הרבים בכאלה. אם לא בהמשיך לבות ההמון בנחת ולאט אם ישמעו ישמעו. ולא בכח יגבר עליהם אם יחדלו. כי אז יניא את לב העם למרות עיני כבודו. וליתן מכשול לפניהם. לעשות בזדון. את פני האדון. בחושבם החכם מכביד עולו עליהם שלא לש"ש ח"ו:
667
668וכבוד הקדמונים לעולם במקומו עומד זכר צדיקים יבורך
ואתמה מאד על לשון השואל ששלח רסן מפיו ושלח יד לשונו. באונו שרה את אלקי' קדושי עליון רבותינו הגאונים הקדמונים ז"ל באמור עליהם ששגו. דא עקא ולא תהא כזאת בישראל. אף ששגיאות מי יבין. מ"מ חלילה לומר בכאן משגה הוא כאלו נתנו ח"ו מכשול לרבים. הלא ידע כי לא ביין שגו ונבלעו. או בשכר תעו מדרך השכל חלילה. ליפול ברשת המוקש להעביר את העם. הס מלהזכיר ועתיד ליתן הדין ע"ז. כי בהמתן של צדיקים אין הק"בה מביא תקלה ע"י. צדיקים עצמן לא כ"ש. הלא הם אבותינו ורבותינו ז"ל אשר מפיהן אנו חיין: הם שהעמידונו על האמת. הם שהנחילונו חיי עד. ואיך יעלה על לבנו שיצאה שגגה כזאת מלפני השליטים ז"ל. אלא שאין ספק בדבר שאין כאן חשש וספק איסור דאורייתא כל עיקר. לכן סמכו על אותה בדיקה שהזכירו ז"ל להתיר לאחרים בזמנן. לפי שראו מעיקר הדין אין להחמיר עליהן אפי' לא יהא סימן מובהק לגמרי. ומ"מ הן החמירו על עצמן ממדת חסידות וזהירות יתרה. כמ"ש בדבריהם. ואף אמנה אותה בדיקה שזכרו לא הוחזקה במוכחשת וכפרנית בודאי. דאפשר לזימנין דהויא סימנא. או אין כל המינין שוין ואולי המקום גורם. הא מיהת חזינן מאן ומאן גברי רברבי דקמסהדי עלה. ומזקנים נתבונן. ואם ראשונים כמלאכים אין אנו אפי' כחמורים שלהן וטובה צפרנן. משו"ה ניחא לן למשכוני נפשין אקמאי מרנן ורבנן. ולא להוציא לעז עליהן ולעשותן כעד זומם. והמפריז על המדה להתריס נגד רבותיו קרינן עליה אל תתחכם יותר למה תשומם. מ"מ הכל לפי מה שהוא אדם ולפי המקום הדבר מסור ללב טהור מחלאת נגעי הזמן. היודע להוכיח לבני אדם מומן. והיה ה' עם השופט ורועה נאמן. לעשות לו בית נאמן. כה יאמר הש"ית לרחמנו ולעזרנו לטוב לנו כל הימים להתברך באלהי אמן:
ואתמה מאד על לשון השואל ששלח רסן מפיו ושלח יד לשונו. באונו שרה את אלקי' קדושי עליון רבותינו הגאונים הקדמונים ז"ל באמור עליהם ששגו. דא עקא ולא תהא כזאת בישראל. אף ששגיאות מי יבין. מ"מ חלילה לומר בכאן משגה הוא כאלו נתנו ח"ו מכשול לרבים. הלא ידע כי לא ביין שגו ונבלעו. או בשכר תעו מדרך השכל חלילה. ליפול ברשת המוקש להעביר את העם. הס מלהזכיר ועתיד ליתן הדין ע"ז. כי בהמתן של צדיקים אין הק"בה מביא תקלה ע"י. צדיקים עצמן לא כ"ש. הלא הם אבותינו ורבותינו ז"ל אשר מפיהן אנו חיין: הם שהעמידונו על האמת. הם שהנחילונו חיי עד. ואיך יעלה על לבנו שיצאה שגגה כזאת מלפני השליטים ז"ל. אלא שאין ספק בדבר שאין כאן חשש וספק איסור דאורייתא כל עיקר. לכן סמכו על אותה בדיקה שהזכירו ז"ל להתיר לאחרים בזמנן. לפי שראו מעיקר הדין אין להחמיר עליהן אפי' לא יהא סימן מובהק לגמרי. ומ"מ הן החמירו על עצמן ממדת חסידות וזהירות יתרה. כמ"ש בדבריהם. ואף אמנה אותה בדיקה שזכרו לא הוחזקה במוכחשת וכפרנית בודאי. דאפשר לזימנין דהויא סימנא. או אין כל המינין שוין ואולי המקום גורם. הא מיהת חזינן מאן ומאן גברי רברבי דקמסהדי עלה. ומזקנים נתבונן. ואם ראשונים כמלאכים אין אנו אפי' כחמורים שלהן וטובה צפרנן. משו"ה ניחא לן למשכוני נפשין אקמאי מרנן ורבנן. ולא להוציא לעז עליהן ולעשותן כעד זומם. והמפריז על המדה להתריס נגד רבותיו קרינן עליה אל תתחכם יותר למה תשומם. מ"מ הכל לפי מה שהוא אדם ולפי המקום הדבר מסור ללב טהור מחלאת נגעי הזמן. היודע להוכיח לבני אדם מומן. והיה ה' עם השופט ורועה נאמן. לעשות לו בית נאמן. כה יאמר הש"ית לרחמנו ולעזרנו לטוב לנו כל הימים להתברך באלהי אמן:
668
669הערה ואזהרה לשוחטי ובודקי בני מדינת הים פריזיא דאיתרע להו חזקתן וצריכין בדיקה והשגחה יתרה וה"ה לכל יושבי פרזות וכפרים ביחוד כששוחטין לעצמן דרובא לאו מומחין נינהו
והואיל ואתי לידן שמעכ"ת עוררני לתת ידי ואצבעי בדבר הנוגע לתיקון ההמון שמתי אל לבי מכשולות ומהמורות. קשות מאלה וחמורות. בעסק השוחטים הפריצים ועזי פנים המצוין לרוב אצל שחיטה במדינה זו. שאין בודקין מן המז"בח ולמעלה. כי לא אדונים לאלה. איש הישר בעיניו יעשה. באין מוחה ואין משים לנצח. על זה אש עצור בעצמותי ברצח. כי קנוא קנאתי בהוללים. ונזכרתי מעשה שבא לידי בעברי על דעלף זיל בנוסעי מאמשטרדם לביתי ושבתי שם. כי לא יכולנו להגיע לכאן בעש"ק. והבע"ה אדם ישר בעיני מוחזק בכשר כ' יעקב יצ"ו. רצה לשחוט בן עוף לכבודי וטבוח טבח והכן. עודנו העוף בידו כמעט שלא נשחט. לקחתי המאכלת מידו לבודקו: והיה מלא פגימות גדולות. והי' שם שוחט מומחה עמי בחברתי נתתיו לו ומצאו פגום כדברי. עד שהודה ולא בוש דלאו בר הרגשה הוא כלל. ונתתי שבח והודאה לאל ית' שלא האכילני מבשר נבלה. כמעט קט אלו היינו סומכין על החזקה. ודנתי ק"ו אם באדם כשר כך בהדיוטות לא כ"ש. ביום א' שלחתי אחר ב"ב אחר השוחט לעצמו שיראה לי סכינו. ובקושי אמצי לי נפשיה. כי אמר מי אדון לי. ואע"ג דאיהו לא חזי מזליה חזי. ושוב נמלך בעצמו והביאו לפני. אחר זמן רב ושהות גדול שעסק בתיקון סכינו. שאלנוהו ואמר שבדקו יפה יפה והוא טוב אצלו בלי ספק. וכשבדקנוהו עמדנו מרעידים. וכמה אנשים עדים. שהיו שם באותו מעמד גם נתננוהו להם לבחנו ולנסותו ומצאוהו כמגרה. כי מי יאכל בשר כשר ולא יחוש. כי אם בשרו נחוש. וזה העיז פניו ומצחו נחושה. עודנו מחזיק בטומאתו וערפו הקשה. לומר שהוא טוב ובדוק אצלו. ואינו משגיח בשום אדם שיאמר בהפך. אלמלא ראיתי בעיני לא האמנתי. וזה היה סבת שתיקתי עד הנה. וכשראינו שאין בו תועלת הלכנו לדרכנו. וכבואנו לביתנו הכרזנו עליו בב"הכ שלנו לאסור את שחיטתו כשחיטת כותי. על כן איתרע להו חזקתייהו דשוחטי מדינה זו. ביחוד שהם שוחטים ובודקים לעצמן מבלי משגיח. וכן לא יעשה:
והואיל ואתי לידן שמעכ"ת עוררני לתת ידי ואצבעי בדבר הנוגע לתיקון ההמון שמתי אל לבי מכשולות ומהמורות. קשות מאלה וחמורות. בעסק השוחטים הפריצים ועזי פנים המצוין לרוב אצל שחיטה במדינה זו. שאין בודקין מן המז"בח ולמעלה. כי לא אדונים לאלה. איש הישר בעיניו יעשה. באין מוחה ואין משים לנצח. על זה אש עצור בעצמותי ברצח. כי קנוא קנאתי בהוללים. ונזכרתי מעשה שבא לידי בעברי על דעלף זיל בנוסעי מאמשטרדם לביתי ושבתי שם. כי לא יכולנו להגיע לכאן בעש"ק. והבע"ה אדם ישר בעיני מוחזק בכשר כ' יעקב יצ"ו. רצה לשחוט בן עוף לכבודי וטבוח טבח והכן. עודנו העוף בידו כמעט שלא נשחט. לקחתי המאכלת מידו לבודקו: והיה מלא פגימות גדולות. והי' שם שוחט מומחה עמי בחברתי נתתיו לו ומצאו פגום כדברי. עד שהודה ולא בוש דלאו בר הרגשה הוא כלל. ונתתי שבח והודאה לאל ית' שלא האכילני מבשר נבלה. כמעט קט אלו היינו סומכין על החזקה. ודנתי ק"ו אם באדם כשר כך בהדיוטות לא כ"ש. ביום א' שלחתי אחר ב"ב אחר השוחט לעצמו שיראה לי סכינו. ובקושי אמצי לי נפשיה. כי אמר מי אדון לי. ואע"ג דאיהו לא חזי מזליה חזי. ושוב נמלך בעצמו והביאו לפני. אחר זמן רב ושהות גדול שעסק בתיקון סכינו. שאלנוהו ואמר שבדקו יפה יפה והוא טוב אצלו בלי ספק. וכשבדקנוהו עמדנו מרעידים. וכמה אנשים עדים. שהיו שם באותו מעמד גם נתננוהו להם לבחנו ולנסותו ומצאוהו כמגרה. כי מי יאכל בשר כשר ולא יחוש. כי אם בשרו נחוש. וזה העיז פניו ומצחו נחושה. עודנו מחזיק בטומאתו וערפו הקשה. לומר שהוא טוב ובדוק אצלו. ואינו משגיח בשום אדם שיאמר בהפך. אלמלא ראיתי בעיני לא האמנתי. וזה היה סבת שתיקתי עד הנה. וכשראינו שאין בו תועלת הלכנו לדרכנו. וכבואנו לביתנו הכרזנו עליו בב"הכ שלנו לאסור את שחיטתו כשחיטת כותי. על כן איתרע להו חזקתייהו דשוחטי מדינה זו. ביחוד שהם שוחטים ובודקים לעצמן מבלי משגיח. וכן לא יעשה:
669
670לכן ראיתי חובה היא עלי להזכירם ולהזהירם ולהתרות בהן. אע"פ שאינני כדאי להוכיח. אכן מפני שהתקלה גדולה. והמכשלה הזאת סמוכה ונראת לנו וקרובים אל החי"לול. ואנשים אחים ושכנים אנחנו. ומבני קהלנו העוברים ושבים. אוכלים משחיטתם. בכן הדבר מוטל עלינו להסיר מכשול מדרך עמי. ואל יחשדוני שאני דורש לטובת עצמי. ולכבודי למען ספר שמי. כי אני בתומי. אקרא להם אנשי שלומי. אם יאותו לדברינו אלה אשר איעצם ויהי אלקים עמם. ילכו אצל חכם אשר ייטב בעיניהם. או לב"ד שבאמשטרדם. ימנו עליהם איש ירא ה' וחרד על דברו מומחה ובקי להשגיח על שוחטיהם ובודקים שלהם. בעינא פקיחא בלי משא פנים. ותשובתו הרמתה לחזור עליהם בכל שנה או שתים לכל הפחות. או שילכו לפניו ויעמדו על הנסיון. ולא יפרקו מעליהם עול מלכות שמים. ולא תהיה עדת ה' כצאן ושה תועה. אשר אין להם רועה. והיה אם כה יעשון. לא יקראם אסון. ולפני ה' יהיו לרצון. ואם ח"ו יאמרו נואש לדברינו. מה שלא אקוה. אזי נחלץ חושים לפני ה' למלחמה. למען תורת ה' תמימה. ונכריז על שחיטתם ופתן ושאר הרחקות. ונפרסם אותן בשערי בת רבים בקהלות קדושות גדולות הידועות לנו. עד שיכנעו אל ה' ואל תורתו הקדושה ופקודיו הישרים. לעשות משמרת וסייג לתורה כראוי והגון לזרע ישראל הכשרים. ואזי יהיו אהובים וקרובים אל ה' ואל עמו. ועליהם ועלינו יהי נועמו. כ"ד הדורש טוב לעמו. ודובר שלו' לכל מתהלך בתומו. המך מערכו ומכיר מקומו. שפל מארץ אדם להבל דמה. אנוש רמה. תולעת יעקב שועל בן ארי החי הגאון החסיד המפורסם כמוהר"ר צבי אשכנזי זצ"ללה"ה ס"ט:
670
671לא ידעתי עי"מ אשלח לו אגרתי עד שיזדמן לפני מי שילך לשם:
671
672אמשטרדם ח"ה דפסח תצ"ל.
672
673למי כל חמדת ישראל כו' כמוהרר"י נר"ו:
673
674הנהו אמרי"ן רכיכן סלקין מתתאי לעילאי גב"ר בגוברין ע"ד המאורע שאירע בימים ההמה אין מלך בישראל כאן איש הישר בעיניו יעשה והמורה הורה כו' וזה יצא ראשונה באשר שנוהגין פה קהלתינו מאז ומקדם ששוחטין הבהמות בבית הקצבים נכרי ולכשימצא כשרה מוליכין הבשר למקולין ישראל. והבני מעיים וכרכשות וראש עם הלשון והרגלים מוליכין לבית השוחט דמתא למכור. ועכשיו ביום אתמול אירע ששחט השוחט דמתא עשרה בהמות גסות כשרים משחיטה ובדיקה כנהוג ישראל. והיו מוליכין תיכף שבעה בהמות דהיינו החלקי כשרים למקולין שלנו למכור. ונשתיירו בבית הקצבים שלשה בהמות ובבית השוחט דמתא היה מוליכין העשרה בני מעיים עם כל השייך לו כנ"ל. ומכרו הטבחי ישראל במקולין מן השבעה בהמות אותו היום קרוב לבהמה אחת. דהיינו שני רביעי חלקי ראשונים. והשוחט דמתא מכר אחד או שנים מהכרכשות וטחולים. והראשים עם הלשונות כולם נשתיירו בבית השוחט. ובאה אשה א' לפני המורה בטחול של בהמה שלקחה היום משוחט דמתא. שהיא א' מן העשרה שנשחטו אותו יום. שבאו היום לביתו. ובתוכו מחט חלודה והוגלד המכה מונח לארכו של הטחול ולצד חלל הגוף. דאף לכל הדעות טריפה. דליכא למימר דרך הכרס אוכלין ומשקין דחקוהו ונכנס בטחול. ומעתה אין פוצה פה ומצפצף על הבהמה שטחול ממנה שהיא טריפה ודאי. ובזה ודאי אין לצדד להיתירא שלא יהי' אשה נאמנת בזה לאחרים. דזה מבואר כמה פעמים בש"ע ובשו"ת ורובם מהמה הביא הפרי חדש בסי' ס"ט. ומעתה מה יעשה במקולין עם הבשר. ובשלשה הבהמות הכשרים שעודם בבית הקצבים נכרי. והשוחט דמתא בבני מעיים והראשים והלשונות והרגלים. והמורה הורה כמו שהורה. ועלי יעבור רוח הבורא. ראיתי שהוא ממש מבואר בהדיא בש"ע סי' ק"י. רק ידוע למר פה קהלתינו קטן כגדול שומעין. לא גליתי דעתי פה ונשבעתי ואקיימה שגם למורה א' לא רציתי לגלות דעתי ודעת המורה. ואף שיש לי בהאי ענינא דבר נאה שחידשתי. משכתי ג"כ ידי ממנו משני טעמים ראשון המשכיל יבין מתוכו לאין הפגימה נוטה. וגם מפני כבוד המועד אקצר. ואומר בבקשה שיגלה דעתו דעת הרמה בבי דואר הראשון. ומי יודע במה שיש לאל ידי לעשות לו חטיבה מול חטיבה:
674
675ועוד שמתי ידי לפי על מורה הנ"ל שהורה לאיש שמצא בתוך התרנגולת גרגיר מבוקעת מבוך וואטץ. והורה המורה שהוא חמץ גמור ואוסר התערובות כדין חטה שנמצא מבוקעת ואמר שהוא יחיד מומחה בדבר הזה. מי שמע ומי ראה כזאת. תו אקצר מפני כבוד המועד אהו' לנצח אברהם כו':
675
676תשובה
676
677יהא בעזרו מאריה דאברהם תלי תניא בדל"ו תניא כו' אהו' כמוהר"ר אברהם נר"ו:
677
678טרפות נמצא במקולין אחר פרישת רובן של שחוטות למ"א אז נראה בבני מעיים של א' מהן דבר האוסרה ולא נודע מאיזה בהמה הוא
אד"ש אודיע גי"ה הגיעני והנאני. אולם האמת אגיד למעלתו כי לולא פניו אני נושא לבלתי השיבהו ריקם. שלא יאמר שהשלכתי דבריו אחרי גווי ח"ו. לא הייתי נזקק להשיב מאומה כהיום. באשר ביום אתמול לא הייתי בקו הבריאה ל"ע כידוע לאהו' מחותני ה"ק אי"א כ' יונתן הלוי יצ"ו שהביא לי אגרתו אתמול בתשעה שעות בלילה. ואני היום סמכוני באשישות ראשי ואיברי כבדין עלי בעונותי. ובעי מר מני מילתא דבעיא טעמא וצריכא רבה. נוסף לזה מיראי הוראה אני. ואפי' אחריות דנפשי לא ניחא לי. כ"ש לקבולי עלואי אחריות דאחריני שלא במקומי. חלילה לי להגיס לבי בהוראה. ומהו גם במקום שיש אנשים. מכל זה היה לי למנוע לגמרי ושתיקתי יפה מדיבורי. אך למען אהבתו ולעשות בקשתו. ריש מילין אומר בקיצור מופלג מה שנ"ל להלכה בלבד. וידעתי גם ידעתי שלא בא כי אם לבדקני ולתהות על קנקני הריקן. כי אינני כדאי ששלחתם אלי. ברם כך דעת תלמיד כמוני נוטה. לענין שאילתא דשאילנא קדמיכון בטריפות שאירע במקולין ולא נודע עד לאחר פרישת רוב הבהמות הנשחטות בחזקת כשרות למקום אחר. ונמכר מאחת או שתים מהנה. אז נתגלה ביד הלוקח שהיה טרפות בין הכשרות ולא ניכר האיסור. הנה לכאורה דין זה מבואר בסי' ק"י בטור וש"ע. דמה שפי' קודם שנודע האיסור מותר אפי' חה"ל. שאין אומרין קבוע למפרע. ומכאן ולהבא אסור ליקח מן התערובות אפי' חשאר"ל. והיא הלכה קבועה ומוסכמת מכל הפוסקים ראשונים ואחרונים ז"ל הכל שווין בדבר. וא"צ להטריח עצמנו בהבאת דברי הרשב"א ור"י והרא"ש. כאשר הכל מבואר בטור וב"י ואחרונים. וכ"ע מודו בפסק הש"ע הלזה. אין חולק עליו. א"כ בנ"ד נמי לא תיבעי לן מידי. ומה זו שאלה:
אד"ש אודיע גי"ה הגיעני והנאני. אולם האמת אגיד למעלתו כי לולא פניו אני נושא לבלתי השיבהו ריקם. שלא יאמר שהשלכתי דבריו אחרי גווי ח"ו. לא הייתי נזקק להשיב מאומה כהיום. באשר ביום אתמול לא הייתי בקו הבריאה ל"ע כידוע לאהו' מחותני ה"ק אי"א כ' יונתן הלוי יצ"ו שהביא לי אגרתו אתמול בתשעה שעות בלילה. ואני היום סמכוני באשישות ראשי ואיברי כבדין עלי בעונותי. ובעי מר מני מילתא דבעיא טעמא וצריכא רבה. נוסף לזה מיראי הוראה אני. ואפי' אחריות דנפשי לא ניחא לי. כ"ש לקבולי עלואי אחריות דאחריני שלא במקומי. חלילה לי להגיס לבי בהוראה. ומהו גם במקום שיש אנשים. מכל זה היה לי למנוע לגמרי ושתיקתי יפה מדיבורי. אך למען אהבתו ולעשות בקשתו. ריש מילין אומר בקיצור מופלג מה שנ"ל להלכה בלבד. וידעתי גם ידעתי שלא בא כי אם לבדקני ולתהות על קנקני הריקן. כי אינני כדאי ששלחתם אלי. ברם כך דעת תלמיד כמוני נוטה. לענין שאילתא דשאילנא קדמיכון בטריפות שאירע במקולין ולא נודע עד לאחר פרישת רוב הבהמות הנשחטות בחזקת כשרות למקום אחר. ונמכר מאחת או שתים מהנה. אז נתגלה ביד הלוקח שהיה טרפות בין הכשרות ולא ניכר האיסור. הנה לכאורה דין זה מבואר בסי' ק"י בטור וש"ע. דמה שפי' קודם שנודע האיסור מותר אפי' חה"ל. שאין אומרין קבוע למפרע. ומכאן ולהבא אסור ליקח מן התערובות אפי' חשאר"ל. והיא הלכה קבועה ומוסכמת מכל הפוסקים ראשונים ואחרונים ז"ל הכל שווין בדבר. וא"צ להטריח עצמנו בהבאת דברי הרשב"א ור"י והרא"ש. כאשר הכל מבואר בטור וב"י ואחרונים. וכ"ע מודו בפסק הש"ע הלזה. אין חולק עליו. א"כ בנ"ד נמי לא תיבעי לן מידי. ומה זו שאלה:
678
679הבדל גדול שבין נ"ד לדין הש"ע סק"י שלא כמ"ש השואל בפשיטות
איברא לכי דייקינן משכחינן דצריכה לפנים. ושאלתן כשאלת הראשונים. דלפום ריהטא אמינא דנ"ד שאני ואין כאן קבוע כל עיקר. דקבוע חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו. והיינו דווקא בדאיכא קבוע ודאי. אבל הכא ליתא לקבוע לגמרי. דאי בשלש בהמות שנשארו בבית הקצבים גוים ליכא קבוע. מאחר שפירשו רובן של בהמות. ולא איתחזק איסור הקבוע כלל. ואפי' בשבעה בהמות שפרשו למקולין. אע"ג דאיכא למימר איסורא ברובא איתיה. מ"מ לית ליה דין קבוע. שכל עצמו חידוש הוא. וכ"ש בקבוע כי האי דלא ניכר האיסור במקום קביעותו. דאפי' ודאי איתיה לקבוע כה"ג קמן. אינו אלא מדרבנן כהסכמת רוב גדולי הפוסקים. והשתא הא לא איתחזק קבוע כלל במקולין. דנימא דהוי כמחצה על מחצה. עכ"פ לא יהא אלא ספק קבוע בדרבנן. והדרינן לכללא דחד בתרי ביבש ביבש בטל. ואפילו בחהר"ל כל שאין האיסור קבוע ודו"ק. שא"א בשום פנים להאריך לסבה הנז'. מ"מ נלע"ד שהם דברים ברורים למשכיל:
איברא לכי דייקינן משכחינן דצריכה לפנים. ושאלתן כשאלת הראשונים. דלפום ריהטא אמינא דנ"ד שאני ואין כאן קבוע כל עיקר. דקבוע חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו. והיינו דווקא בדאיכא קבוע ודאי. אבל הכא ליתא לקבוע לגמרי. דאי בשלש בהמות שנשארו בבית הקצבים גוים ליכא קבוע. מאחר שפירשו רובן של בהמות. ולא איתחזק איסור הקבוע כלל. ואפי' בשבעה בהמות שפרשו למקולין. אע"ג דאיכא למימר איסורא ברובא איתיה. מ"מ לית ליה דין קבוע. שכל עצמו חידוש הוא. וכ"ש בקבוע כי האי דלא ניכר האיסור במקום קביעותו. דאפי' ודאי איתיה לקבוע כה"ג קמן. אינו אלא מדרבנן כהסכמת רוב גדולי הפוסקים. והשתא הא לא איתחזק קבוע כלל במקולין. דנימא דהוי כמחצה על מחצה. עכ"פ לא יהא אלא ספק קבוע בדרבנן. והדרינן לכללא דחד בתרי ביבש ביבש בטל. ואפילו בחהר"ל כל שאין האיסור קבוע ודו"ק. שא"א בשום פנים להאריך לסבה הנז'. מ"מ נלע"ד שהם דברים ברורים למשכיל:
679
680מעתה היה מקום להקל בכל התערובת הלז. וגם יש סניפים אחרים להקל בו. ואין דנין משא"א לדחוק את השעה ולפרש שיחתי. כדי שלא לעבור על דעת מעכ"ת להשיבו בפאשט ראשון. אמנם כל זה להלכה אני אומר. אבל לא למעשה חלילה. אם לא שיסכימו מורי הוראה. ומי לנו גדול מהרשב"א ז"ל שלא רצה לסמוך על הוראתו בדין קבוע זה להורות לאחרים. ועדיין אני צריך לעיין בו יפה. כי כתבתי זאת בחפזון נמרץ. ויש לי עוד דברים בגו. גם ידעתי שבס' ד"נ נזכר ג"כ מנדון זה ודבריו צ"ע. וא"א להאריך יותר כעת. ויתענג על רוב שלו' כנפשו ונפש אהו' הטרוד יעב"ץ ס"ט:
680
681בוכוואץ או היידן בל"א וטטרקי בלשון פולין מין אורז הוא ואינו מחמיץ
עמדתי מרעיד על הוראת המורה לאסור תרנגולת שנמצא עליה גרגיר זה (מין) אור"ז ולא ראה אורו"ת מימיו. ומאן הא דלא חש לקמחיה לאבד ממונן של ישראל בידים. ושור המזיק יתקרי. ליזל ולישלים דמי תרנגולתא למריה. דזיל קרי בי רב הוא בתשו' מהר"ם לובלין ז"ל ומובא באחרונים. ויפה אמר אותו מורה חץ שחוט לשונו שהוא יחיד בדבר. ובודאי כן הוא שלא מצינו לו חבר. וכל דאלים גבר:
עמדתי מרעיד על הוראת המורה לאסור תרנגולת שנמצא עליה גרגיר זה (מין) אור"ז ולא ראה אורו"ת מימיו. ומאן הא דלא חש לקמחיה לאבד ממונן של ישראל בידים. ושור המזיק יתקרי. ליזל ולישלים דמי תרנגולתא למריה. דזיל קרי בי רב הוא בתשו' מהר"ם לובלין ז"ל ומובא באחרונים. ויפה אמר אותו מורה חץ שחוט לשונו שהוא יחיד בדבר. ובודאי כן הוא שלא מצינו לו חבר. וכל דאלים גבר:
681
682עוד על ענין הנ"ל עש"ק י"ב למ"בי תצ"ל.
682
683החכם המעולה לש"ט ולתהלה כמהר"א יצ"ו:
683
684קיום ואישור מש"ל דבנ"ד ליתיה לדין קבוע לגמרי
אד"ש הנני מן המודיעים לאהובי הנעים כי בטלתי רצוני מפני רצון מעכ"ת וקיימתי מצותו שהיא עלי חובה. ולהראות החבה דחקתי את השעה שלא היתה עומדת לי ולא הוכשרה לתשובה. מטעם שהודעתיו בקודם ובעונות אכתי לא פלטי מנה לגמרי עד יחון ה' וירפאני ויחלימני ויחזקני להוסיף אומץ בתורתו הקדושה. ומעכ"ת הקשה לשאול להשיבו דבר בבי דואר ראשון. ולא היה פנאי כי אם כשעה חדא אחר טעימת שחרית. ואעפ"כ נזדרזתי למלאות שאלתו ש"ח ההגונה. ואשיב אותו דבר כאשר עם לבבי בקיצור מופלג כאשר הכילני הזמן אז ולא עוד שאפי' היה פנאי הרבה אני שונא ומואס במאריך טירחא. ואפי' לתלמידים הזהרנו לשנות דרך קצרה כ"ש לגדולים בתורה כמעכ"ת. ודאי פחיתות וגנאי הוא להאריך שלא לצורך ולהרחיב הדבור בדברים הידועים שאין שונין ואין מפרשין לחכם כי"ב. ועל כן סמכתי על רוחב לבבו. וידינני לזכות על שקצרתי במה שכבר דשו בו רבים וגדולים. והכל גלוי וידוע לפותח וקורא בס' הטור והב"י במקומו. במעט עיון ידע לב חכם שורש הדין ומקורו להעמיד דבר על בוריו. ולכן יגיעת בשר הוא להעתיק בחנם דעות כת של קודמין בדין זה. או לחזק מה שאינו צריך חיזוק לעזור ללא כח. כמסייע שאין בו ממש. כי מי פתי יסור מן הדרך שכבשוה ראשוני הפוסקים ולזוז מהכרעת הש"ע בכאן שהיא בלי ספק דעת כל האחרונים. וקדמונים שוים בזה כמבואר בהשקפה ראשונה וזה א"צ לפנים. ולכן אתמה אם אדע שהמורה הורה לחומרא. דמי איכא הוראה כה"ג לאיסורא. אם לא במכאן ולהבא. אם נשווה בין הנושאים השוואה מוחלטת. אולם לבבי לא כן ידמה בבחינה מועטת. ואשר עלה בדעתי דעת פעוטות ונפה שלי קולטת. לחלק יצאתי ולדון בדבר חדש נצרכתי. שאין כאן בנ"ד דין קבוע כל עיקר. ושיש מקום חשוב להקל ולהתיר כל התערובת המסופק. אף משעה שנודע האיסור ואילך. בין בד"ח בין בזולתו. ודינו על דעתי כדין ביטול יבש ביבש. ואע"פ שלא מלאני לבי לפסוק הדין למיעבד עובדא כשמעתין. חס לי לזרעא דאבא להגיס דעתי בכך מבלי הסכמה מאנשים ידועים בחכמה. וזקנה ודעת שלמה. ואני אנא אני בא מבלי לחם ושלמ"ה. איננה משנתי רק חסרה. מידיעת התומ"ה. לא הגעתי להוראה לא באתי עדיין בימי בינה. לא דעת ולא תבונה. על כן להלכה בלבד אני אומר ולא מפני שאנו מדמין נעשה מעשה. וגם שלא במקומי. שראינו הלום הרשב"א ז"ל לא רצה להורות לאחרים להקל אם נהגו לאיסורא. אבל מה שאמרתי וחילקתי כנ"ל. הנני כעת עדיין כאשר הייתי מורה ובא מדעת תורה ודעת נוטה. ואע"פ שקיצרתי יותר מדאי. אקוה שהמועט יחזיק את המרובה. הואיל וכך יצא מתחת ידי. עתה לא רציתי להוסיף ולא לגרוע כ"א לאשרה ולקיימה כדחזי. אע"פ שכתבתי במהירות גדול בלי התיישבות הנצרך ועיון בספרים. בטחתי בחסד אל ית' שיצילני משגיאות. עם שאינני אומר לקבל דעתי. ולא טוב אנכי מאבותי ורבותי ז"ל שקטנם עבה ממתני. שלא נמלטו לפעמים משגיאה. באשר היא רשת פרושה לכל החיים המהלכים תחת השמש. מכאן מודעא רבה שאם יש לו מקום להשיב ישיב ואקבל דבריו בסבר פנים יפות. אולי נטתה ימיני מני הדרך לא אבוש. ולחזור בי לא אתמהמה עד בוש. כי עז"ה גדלנו ת"ל מנעורנו לאהוב את האמת. וזה כל מגמת פנינו בלי שום נטייה ופנייה לשום תועלת מדומה. לבא במרמה. בוויכוח נצוחי חלילה. וכ"ש בדבר הנוגע לדינא ולהוראה. לחפות על השקר. ולעשות סניגרון שאין לו עיקר. ובטוח אני במעכ"ת כמוהו כמוני יאהוב לרדוף הצדק והאמת. ואחר כוונת הלב דברים אמורים. בלבד שיכווין אותו לשמים:
אד"ש הנני מן המודיעים לאהובי הנעים כי בטלתי רצוני מפני רצון מעכ"ת וקיימתי מצותו שהיא עלי חובה. ולהראות החבה דחקתי את השעה שלא היתה עומדת לי ולא הוכשרה לתשובה. מטעם שהודעתיו בקודם ובעונות אכתי לא פלטי מנה לגמרי עד יחון ה' וירפאני ויחלימני ויחזקני להוסיף אומץ בתורתו הקדושה. ומעכ"ת הקשה לשאול להשיבו דבר בבי דואר ראשון. ולא היה פנאי כי אם כשעה חדא אחר טעימת שחרית. ואעפ"כ נזדרזתי למלאות שאלתו ש"ח ההגונה. ואשיב אותו דבר כאשר עם לבבי בקיצור מופלג כאשר הכילני הזמן אז ולא עוד שאפי' היה פנאי הרבה אני שונא ומואס במאריך טירחא. ואפי' לתלמידים הזהרנו לשנות דרך קצרה כ"ש לגדולים בתורה כמעכ"ת. ודאי פחיתות וגנאי הוא להאריך שלא לצורך ולהרחיב הדבור בדברים הידועים שאין שונין ואין מפרשין לחכם כי"ב. ועל כן סמכתי על רוחב לבבו. וידינני לזכות על שקצרתי במה שכבר דשו בו רבים וגדולים. והכל גלוי וידוע לפותח וקורא בס' הטור והב"י במקומו. במעט עיון ידע לב חכם שורש הדין ומקורו להעמיד דבר על בוריו. ולכן יגיעת בשר הוא להעתיק בחנם דעות כת של קודמין בדין זה. או לחזק מה שאינו צריך חיזוק לעזור ללא כח. כמסייע שאין בו ממש. כי מי פתי יסור מן הדרך שכבשוה ראשוני הפוסקים ולזוז מהכרעת הש"ע בכאן שהיא בלי ספק דעת כל האחרונים. וקדמונים שוים בזה כמבואר בהשקפה ראשונה וזה א"צ לפנים. ולכן אתמה אם אדע שהמורה הורה לחומרא. דמי איכא הוראה כה"ג לאיסורא. אם לא במכאן ולהבא. אם נשווה בין הנושאים השוואה מוחלטת. אולם לבבי לא כן ידמה בבחינה מועטת. ואשר עלה בדעתי דעת פעוטות ונפה שלי קולטת. לחלק יצאתי ולדון בדבר חדש נצרכתי. שאין כאן בנ"ד דין קבוע כל עיקר. ושיש מקום חשוב להקל ולהתיר כל התערובת המסופק. אף משעה שנודע האיסור ואילך. בין בד"ח בין בזולתו. ודינו על דעתי כדין ביטול יבש ביבש. ואע"פ שלא מלאני לבי לפסוק הדין למיעבד עובדא כשמעתין. חס לי לזרעא דאבא להגיס דעתי בכך מבלי הסכמה מאנשים ידועים בחכמה. וזקנה ודעת שלמה. ואני אנא אני בא מבלי לחם ושלמ"ה. איננה משנתי רק חסרה. מידיעת התומ"ה. לא הגעתי להוראה לא באתי עדיין בימי בינה. לא דעת ולא תבונה. על כן להלכה בלבד אני אומר ולא מפני שאנו מדמין נעשה מעשה. וגם שלא במקומי. שראינו הלום הרשב"א ז"ל לא רצה להורות לאחרים להקל אם נהגו לאיסורא. אבל מה שאמרתי וחילקתי כנ"ל. הנני כעת עדיין כאשר הייתי מורה ובא מדעת תורה ודעת נוטה. ואע"פ שקיצרתי יותר מדאי. אקוה שהמועט יחזיק את המרובה. הואיל וכך יצא מתחת ידי. עתה לא רציתי להוסיף ולא לגרוע כ"א לאשרה ולקיימה כדחזי. אע"פ שכתבתי במהירות גדול בלי התיישבות הנצרך ועיון בספרים. בטחתי בחסד אל ית' שיצילני משגיאות. עם שאינני אומר לקבל דעתי. ולא טוב אנכי מאבותי ורבותי ז"ל שקטנם עבה ממתני. שלא נמלטו לפעמים משגיאה. באשר היא רשת פרושה לכל החיים המהלכים תחת השמש. מכאן מודעא רבה שאם יש לו מקום להשיב ישיב ואקבל דבריו בסבר פנים יפות. אולי נטתה ימיני מני הדרך לא אבוש. ולחזור בי לא אתמהמה עד בוש. כי עז"ה גדלנו ת"ל מנעורנו לאהוב את האמת. וזה כל מגמת פנינו בלי שום נטייה ופנייה לשום תועלת מדומה. לבא במרמה. בוויכוח נצוחי חלילה. וכ"ש בדבר הנוגע לדינא ולהוראה. לחפות על השקר. ולעשות סניגרון שאין לו עיקר. ובטוח אני במעכ"ת כמוהו כמוני יאהוב לרדוף הצדק והאמת. ואחר כוונת הלב דברים אמורים. בלבד שיכווין אותו לשמים:
684
685מה שחשב השואל לטריפה ודאית איננו אלא ספק לכ"ה
ואחרי זאת ההצעה אעשה את שלי לפרוע הקפותי. שרמזתי לו בכתבי הקודם שהן עוד אתי סניפים יפים וצדדים להקל בדבר. ולא ביארתי דברי כלל. הן לא קצרה ידי בעז"ה. כי אם מקוצר הזמן ונחיצת השעה. לא תוכל היריעה להכיל הידיעה. להאיר דברי אז. השי"ת יודע אם לא מדאגה מדבר פן ילך הפאשט לדרכו. וחשתי ולא התמהמתי שלא לעבור על דבריו להחמיץ המצוה. וחזי מר דגברא דפרע אנא. וזה יצא ראשונה. מ"ש מעכ"ת דמחמת שנמצאת המחט מונח בטחול לארכה ולצד חלל הגוף. דאף לכל הדעות היא טרפה ודאי עכ"ל. מטיבותיה אמינא דלא מודינא בהא. ולדידי חזי לי שאין כאן טרפה ודאית כל עיקר. דאפי' לדברי האחרונים ז"ל שהוציאו דברי רש"י ז"ל מפשטן. וסברי דניקבה לא איירי במחט דווקא. אינו אלא ספק טרפה. דלא גרע מטרפש שניקב. שאינו אלא ספק טרפה ודו"ק:
ואחרי זאת ההצעה אעשה את שלי לפרוע הקפותי. שרמזתי לו בכתבי הקודם שהן עוד אתי סניפים יפים וצדדים להקל בדבר. ולא ביארתי דברי כלל. הן לא קצרה ידי בעז"ה. כי אם מקוצר הזמן ונחיצת השעה. לא תוכל היריעה להכיל הידיעה. להאיר דברי אז. השי"ת יודע אם לא מדאגה מדבר פן ילך הפאשט לדרכו. וחשתי ולא התמהמתי שלא לעבור על דבריו להחמיץ המצוה. וחזי מר דגברא דפרע אנא. וזה יצא ראשונה. מ"ש מעכ"ת דמחמת שנמצאת המחט מונח בטחול לארכה ולצד חלל הגוף. דאף לכל הדעות היא טרפה ודאי עכ"ל. מטיבותיה אמינא דלא מודינא בהא. ולדידי חזי לי שאין כאן טרפה ודאית כל עיקר. דאפי' לדברי האחרונים ז"ל שהוציאו דברי רש"י ז"ל מפשטן. וסברי דניקבה לא איירי במחט דווקא. אינו אלא ספק טרפה. דלא גרע מטרפש שניקב. שאינו אלא ספק טרפה ודו"ק:
685
686ואמנם לפי סתימת לשון השואל עצמו אף ספק אין כאן ויש מקום מרווח להתיר אפי' הבהמה שנמצא בה המחט
ובאמת שלשון השאלה בא מסופק. שלא נזכר בה אם המחט מובלעת בבשר הטחול. או אם עברה חלודת המכה את הטחול. ויצאה לחוץ לתוך החלל. דאי כולה מובלעת בבשר (כמו שיראה באמת מלשון השאלה) ומונחת לאורכו של טחול ואין חלודה מן המחט והלאה שאין כאן ריעותא לפנינו. לומר דנקובי נקיב ואתא. לא ידענא מהיכא פשיטא כולי האי להטריף. כיון שאין נקב וחסרון פוסל בטחול. אלא דווקא נקב מפולש בסומכיה. והא ליכא בנ"ד. שהרי מונח לארכו. ולא מיטרפא בקוץ ומחט שנמצא בחלל. אלא משום דאיכא ריעותא לפנינו. דהא נקב בפנינו לחלל. וחיישינן דילמא ניקב א' מהאיברים הפנימים. ואעפ"כ כשיש הוכחה שבא מבחוץ ולא נגע באברים אחרים מכשרינן. ואפי' אין הוכחה ורגלים לדבר כלל שבא מן החוץ ונמצא בחלל. אפ"ה אליבא דכ"ע אינו אלא ספק טרפה. ונקובת הטרפש יוכיח כנ"ל. א"כ נימא אנן בטחול היכא דמיבלע מחט בבשר. וליכא ריעותא דנקובי נקיב ואתא. אחזוקי איסורא לא מחזקינן. ואמאי לא נימא אוכלין ומשקין דחקוה דרך סמפונות שהטחול אחוז על ידיהן. עם האצטומכא נקט ואתא. ואפי' ע"י חיכוך בכותלים איכא נמי למיתלי. דכך הוא דרכן של בהמות להתחכך בכתלים. והטחול סמוך לדופן אין מבדיל ביניהם משאר האיברים הפנימיים. לית לן לאחזוקי איסורא. מאחר דליכא הוכחה לזה יותר מזה. באם אין היכר חלודה נראת מבחוץ לצד החלל. ואע"ג דהיא מילתא חדתא וקיימתיה מסברא דנפשאי. אמינא ולא מסתפינא שהיא סברה נכונה:
ובאמת שלשון השאלה בא מסופק. שלא נזכר בה אם המחט מובלעת בבשר הטחול. או אם עברה חלודת המכה את הטחול. ויצאה לחוץ לתוך החלל. דאי כולה מובלעת בבשר (כמו שיראה באמת מלשון השאלה) ומונחת לאורכו של טחול ואין חלודה מן המחט והלאה שאין כאן ריעותא לפנינו. לומר דנקובי נקיב ואתא. לא ידענא מהיכא פשיטא כולי האי להטריף. כיון שאין נקב וחסרון פוסל בטחול. אלא דווקא נקב מפולש בסומכיה. והא ליכא בנ"ד. שהרי מונח לארכו. ולא מיטרפא בקוץ ומחט שנמצא בחלל. אלא משום דאיכא ריעותא לפנינו. דהא נקב בפנינו לחלל. וחיישינן דילמא ניקב א' מהאיברים הפנימים. ואעפ"כ כשיש הוכחה שבא מבחוץ ולא נגע באברים אחרים מכשרינן. ואפי' אין הוכחה ורגלים לדבר כלל שבא מן החוץ ונמצא בחלל. אפ"ה אליבא דכ"ע אינו אלא ספק טרפה. ונקובת הטרפש יוכיח כנ"ל. א"כ נימא אנן בטחול היכא דמיבלע מחט בבשר. וליכא ריעותא דנקובי נקיב ואתא. אחזוקי איסורא לא מחזקינן. ואמאי לא נימא אוכלין ומשקין דחקוה דרך סמפונות שהטחול אחוז על ידיהן. עם האצטומכא נקט ואתא. ואפי' ע"י חיכוך בכותלים איכא נמי למיתלי. דכך הוא דרכן של בהמות להתחכך בכתלים. והטחול סמוך לדופן אין מבדיל ביניהם משאר האיברים הפנימיים. לית לן לאחזוקי איסורא. מאחר דליכא הוכחה לזה יותר מזה. באם אין היכר חלודה נראת מבחוץ לצד החלל. ואע"ג דהיא מילתא חדתא וקיימתיה מסברא דנפשאי. אמינא ולא מסתפינא שהיא סברה נכונה:
686
687וכדו שאילנא לסבייא ואשתכח כוותי. שאחר הבדיקה מצאתי ראיתי שכיוונתי לדעת הגדול בב"ח ז"ל. שכ"ה דעתו ז"ל לתלות באוכלין ומשקין דדחקוה למחט:
687
688השואל לא עמד על דעת הב"ח וישוב סברתו שלא תמוט מחמת מש"ט האחרונים
ומעתה נפלאתי על מעכ"ת שכתב דליכא למימר לכל הדעות אוכלין ומשקין דחקוה. שנראה רמז למ"ש בב"ח ז"ל. ולא ידענא מאי אידון ביה דהא בהדיא ס"ל להב"ח דאמרינן הכי כשהמחט לצד הכרס. דהיינו נמי לצד חלל הגוף. כפי משמעות הלשון לצד החלל. שהמובן ממנו בלי ספק במקום חלל בקרבי הבהמה. ואדרבה לצד חלל הגוף קיל טפי. שהוא צד הדק שבטחול שאפי' יצא משם המחט לחוץ. היה כשר אלמלא ידענו שלא נגע במקום אחר מאברים פנימיים. ואחרי שלא הטריף דרך כניסתו כדעת הב"ח. מה לי אם נדחק עד לצד החלל הגוף. כל שלא יצא לחוץ לית לן בה. והב"ח לא בא למעט צד חלל הגוף אלא צד חוץ של הטחול שהוא במקום דיבוקו לדופן ולצלעות. ששם אין חלל כלל. אלא שאם נמצא שם תחוב המחט בלי היכר שבא מן החוץ. מבלי רושם בדופן שכנגדו לתלות שמשם בא ונכנס לטחול. כה"ג ס"ל לב"ח דלא מהניא הגנה לצד הכרס. כיון דאיכא ריעותא בפנינו שנמצא בקרב הבהמה. (וה"ה אם נמצא תחוב לצד חלל בקולשיה ויצא לחוץ. דטריפה מספק לדעת הב"ח דחד דינא הוא וק"ל) דיינינן ליה כמו בנמצא מחט בחלל. דמטרפינן מספק שמא ניקב א' משאר איברים הפנימיים בפגישתו בהם. כיון דליכא למתלי דאתי מבחוץ זוהי דעת הב"ח בלי ספק. אבל במונח בטחול בבשרו לצד חלל הגוף ולא יצא לחוץ. לחוש לנקיבתו במקום אחר. הא ודאי ס"ל להב"ח דתלינן במאי דשכיח יותר. ר"ל דאוכלין ומשקין דחקוה. ודידן עדיפא דבאמת סברת הב"ח רחוקה וזרה במ"ש שהטחול סותם הנקב שבכרס. והוא תמוה מאד מכמה פנים שאין להאריך בהם ודעת לנבון נקל. על כן יפה תפסוהו האחרונים ז"ל על ככה. אבל אני אומרה בלשון אחרת שלא ניקב המחט את הכרס מעולם. אלא דרך סמפון שבטחול נדחק ונכנס שם. מאחר דליכא ריעותא דנקיבה או חלודה בפנינו. כגון שהבשר שלם בכל סביבות המחט. ואין החלודה כי אם במקום שהמחט מונח. אחזוקי איסורא לא מחזקינן כלל. ובדין שתהא כשרה בין מונחת לאורך הטחול או לרחבו אין חילוק. כל שלא עשה המחט נקב מפולש בסומכיה. ולא יצא לחוץ שנחוש לנקיבתו במ"א ודוק היטב כנ"ל ברור. וגם האחרונים ז"ל יודו בזה. אלא שאינני כדאי לסמוך על דעתי. וח"ו לעשות שקר בנפשי יודעת מאד שלא באתי לכלל זה. וחלילה לאדם לסמוך על זה לבד:
ומעתה נפלאתי על מעכ"ת שכתב דליכא למימר לכל הדעות אוכלין ומשקין דחקוה. שנראה רמז למ"ש בב"ח ז"ל. ולא ידענא מאי אידון ביה דהא בהדיא ס"ל להב"ח דאמרינן הכי כשהמחט לצד הכרס. דהיינו נמי לצד חלל הגוף. כפי משמעות הלשון לצד החלל. שהמובן ממנו בלי ספק במקום חלל בקרבי הבהמה. ואדרבה לצד חלל הגוף קיל טפי. שהוא צד הדק שבטחול שאפי' יצא משם המחט לחוץ. היה כשר אלמלא ידענו שלא נגע במקום אחר מאברים פנימיים. ואחרי שלא הטריף דרך כניסתו כדעת הב"ח. מה לי אם נדחק עד לצד החלל הגוף. כל שלא יצא לחוץ לית לן בה. והב"ח לא בא למעט צד חלל הגוף אלא צד חוץ של הטחול שהוא במקום דיבוקו לדופן ולצלעות. ששם אין חלל כלל. אלא שאם נמצא שם תחוב המחט בלי היכר שבא מן החוץ. מבלי רושם בדופן שכנגדו לתלות שמשם בא ונכנס לטחול. כה"ג ס"ל לב"ח דלא מהניא הגנה לצד הכרס. כיון דאיכא ריעותא בפנינו שנמצא בקרב הבהמה. (וה"ה אם נמצא תחוב לצד חלל בקולשיה ויצא לחוץ. דטריפה מספק לדעת הב"ח דחד דינא הוא וק"ל) דיינינן ליה כמו בנמצא מחט בחלל. דמטרפינן מספק שמא ניקב א' משאר איברים הפנימיים בפגישתו בהם. כיון דליכא למתלי דאתי מבחוץ זוהי דעת הב"ח בלי ספק. אבל במונח בטחול בבשרו לצד חלל הגוף ולא יצא לחוץ. לחוש לנקיבתו במקום אחר. הא ודאי ס"ל להב"ח דתלינן במאי דשכיח יותר. ר"ל דאוכלין ומשקין דחקוה. ודידן עדיפא דבאמת סברת הב"ח רחוקה וזרה במ"ש שהטחול סותם הנקב שבכרס. והוא תמוה מאד מכמה פנים שאין להאריך בהם ודעת לנבון נקל. על כן יפה תפסוהו האחרונים ז"ל על ככה. אבל אני אומרה בלשון אחרת שלא ניקב המחט את הכרס מעולם. אלא דרך סמפון שבטחול נדחק ונכנס שם. מאחר דליכא ריעותא דנקיבה או חלודה בפנינו. כגון שהבשר שלם בכל סביבות המחט. ואין החלודה כי אם במקום שהמחט מונח. אחזוקי איסורא לא מחזקינן כלל. ובדין שתהא כשרה בין מונחת לאורך הטחול או לרחבו אין חילוק. כל שלא עשה המחט נקב מפולש בסומכיה. ולא יצא לחוץ שנחוש לנקיבתו במ"א ודוק היטב כנ"ל ברור. וגם האחרונים ז"ל יודו בזה. אלא שאינני כדאי לסמוך על דעתי. וח"ו לעשות שקר בנפשי יודעת מאד שלא באתי לכלל זה. וחלילה לאדם לסמוך על זה לבד:
688
689אבל זה ברור מאד שלכל הדיעות אין כאן טרפה. בכל ענין שיהיה בין טמון בבשר בין ניקב בפנינו לחלל. כ"ע מודו דליכא אלא ספק טרפה. יעיין מעכ"ת וימצא שאין ספק בדבר שכ"ה בלי פקפוק בעולם. ואין כאן טרפות ודאי לגמרי אלא ספק בלבד. והדבר ברור ומוכרח ממקומות הרבה. ומי שאינו אומר כן לא ידע בטרפות ולא כלום:
689
690נמצא דין קבוע חלף הלך לו ולא חל בנ"ד כלל חכמה פנים
נמצינו למדין מכל הנז' דמאחר שבכל אופן שנמצאת מחט זו בטחול אינו אלא ספק טרפה אפי' ניקבה לחלל. כ"ש היכא דאיכא ספיקא אם נקבה לחלל. דלית דין ולית דיין שלכל הדיעות והפרושים אינו אלא ספק. מעתה זכינו לדין שלא הוצרכנו כלל לדין ביטול האיסור והקבוע שאין לו ענין כאן בנ"ד. שאפי' לא פירשו כלל ממקום קביעותן. והרי כל הבהמות וחתיכות המסופקות במקומן קביעי וקיימי. אפ"ה משתרו כולהו מטעם ס"ס. שכל א' וא' ספק היא מבהמה שחל עליה הספק. ועדיין ספק כשרה. שהן שתי ספיקות גמורות בלי ספק. אע"פ שאינן מתהפכות לית לן בה. והרי זה בלבד מספיק להתיר כל התערובת. וגם מטעם נשחטה הותרה. שהסכמת רשומי הפוסקים האחרונים וקדמונים אחזו שער. לאוקמי לבהמה אחזקת כשרות. כל ששחיטתה כראוי אפי' נמצא בה ריעותא דמחיים. כל שיש לתלות בהיתר כמו באיסור. דא"כ ספיקא נמי ליכא. דחזקה דאורייתא וכודאי דיינינן להו דוק וכ"ש אם כך היה מעשה שכל המחט היתה טמונה בבשר מבלי היכר מאין באתה. דלענ"ד לא חשיב ריעותא כלל וכנ"ל. דמכל הני טעמי שפיר מצינן למיסמך להתיר אפי' שלא במקום הפסד מרובה. כ"ש בהפסד מרובה כי האי:
נמצינו למדין מכל הנז' דמאחר שבכל אופן שנמצאת מחט זו בטחול אינו אלא ספק טרפה אפי' ניקבה לחלל. כ"ש היכא דאיכא ספיקא אם נקבה לחלל. דלית דין ולית דיין שלכל הדיעות והפרושים אינו אלא ספק. מעתה זכינו לדין שלא הוצרכנו כלל לדין ביטול האיסור והקבוע שאין לו ענין כאן בנ"ד. שאפי' לא פירשו כלל ממקום קביעותן. והרי כל הבהמות וחתיכות המסופקות במקומן קביעי וקיימי. אפ"ה משתרו כולהו מטעם ס"ס. שכל א' וא' ספק היא מבהמה שחל עליה הספק. ועדיין ספק כשרה. שהן שתי ספיקות גמורות בלי ספק. אע"פ שאינן מתהפכות לית לן בה. והרי זה בלבד מספיק להתיר כל התערובת. וגם מטעם נשחטה הותרה. שהסכמת רשומי הפוסקים האחרונים וקדמונים אחזו שער. לאוקמי לבהמה אחזקת כשרות. כל ששחיטתה כראוי אפי' נמצא בה ריעותא דמחיים. כל שיש לתלות בהיתר כמו באיסור. דא"כ ספיקא נמי ליכא. דחזקה דאורייתא וכודאי דיינינן להו דוק וכ"ש אם כך היה מעשה שכל המחט היתה טמונה בבשר מבלי היכר מאין באתה. דלענ"ד לא חשיב ריעותא כלל וכנ"ל. דמכל הני טעמי שפיר מצינן למיסמך להתיר אפי' שלא במקום הפסד מרובה. כ"ש בהפסד מרובה כי האי:
690
691עוד כמה סניפים יפים
ותו איכא סניף להקל אע"פ שאינו צריך. מטעם האומרים שאין ע"א נאמן באיסורין אלא בדבר שבידו. מטעם מיגו המתבאר בסי' קכ"ז. ולא משום דאשה אינה נאמנת. דהא לא קמיבעיא לי דאפי' פסולי עדות איכא למימר דנאמנין. מטעם מסל"ת. ועל פי הדרך שנתבאר בסי' ס"ט. איברא בהא איכא לספוקי אם אפי' ע"א כשר נאמן. במקום הכחשה. או אפי' באומר איני מאמינך ואיני יודע. ואין להאריך בדבר שאין כאן מקומו. הרוצה יעמוד עליו. ויידע שמשם ג"כ סעד גדול להקל בנ"ד. אי לא מהימנא הך איתתא כבי תרי. וזה ברור א"צ לאריכות. (ועיין בס"ס ק"י מ"ש בשם תשו' הרא"ש ותדון ק"ו מעצמך):
ותו איכא סניף להקל אע"פ שאינו צריך. מטעם האומרים שאין ע"א נאמן באיסורין אלא בדבר שבידו. מטעם מיגו המתבאר בסי' קכ"ז. ולא משום דאשה אינה נאמנת. דהא לא קמיבעיא לי דאפי' פסולי עדות איכא למימר דנאמנין. מטעם מסל"ת. ועל פי הדרך שנתבאר בסי' ס"ט. איברא בהא איכא לספוקי אם אפי' ע"א כשר נאמן. במקום הכחשה. או אפי' באומר איני מאמינך ואיני יודע. ואין להאריך בדבר שאין כאן מקומו. הרוצה יעמוד עליו. ויידע שמשם ג"כ סעד גדול להקל בנ"ד. אי לא מהימנא הך איתתא כבי תרי. וזה ברור א"צ לאריכות. (ועיין בס"ס ק"י מ"ש בשם תשו' הרא"ש ותדון ק"ו מעצמך):
691
692להודיע כחא דהיתרא עדיף
עוד יש כאן לצרף להקל. שכל הבהמות שבבית המטבחיים וגם החתיכות שבמקולין לא חשיבי ראויין להתכבד לפי דעת רבים וגדולים. אע"ג דלא קיי"ל כוותייהו. מ"מ עושין אותו סעד ודי בזה. ולכן אם הייתי נשאל ודאי הייתי נמנה להתירו. מכל הני טעמי ומילי מעליי דאמרן. אף שלא הייתי סומך על הטעם הנזכר בכתבי הראשון בלבד. שלא השיבותי אז רק ע"פ הודאת ההנחה. לתפוס הנדון בטריפות מוחלט ולדון את הספק כודאי בדרך שבא בשאלה. מבלי השקיף לצדדין אחרים שהוכרחתי להשמיטם אז. לנחיצת לחיצת הפאשט. גליתי את דעתי עפ"ד בלבד. ואולם אם היה מעשה בא לידי על האופן ההוא באמת לא הייתי נמנע מלהקל בו. ואלהי אמת יורנו דרך האמת. ואל יצל מפי דבר אמת. ויצילנו מכל מכשול ותקלה. קטנה וגדולה. וקרנו ירום הגבה למעלה. כאות נפשו ההוללה. ונפש דלה קל"ה כמות שהיא כואבה ועצובה לעבר ולהווה מסערת גלי הזמן ומקריו הקשים מאד נבהלה. מנמלה שפלה אנכי תולעת יעקב בהגאון כמוהר"ר צבי אשכנזי זצ"ל לה"ה ס"ט בחפזון כותב:
עוד יש כאן לצרף להקל. שכל הבהמות שבבית המטבחיים וגם החתיכות שבמקולין לא חשיבי ראויין להתכבד לפי דעת רבים וגדולים. אע"ג דלא קיי"ל כוותייהו. מ"מ עושין אותו סעד ודי בזה. ולכן אם הייתי נשאל ודאי הייתי נמנה להתירו. מכל הני טעמי ומילי מעליי דאמרן. אף שלא הייתי סומך על הטעם הנזכר בכתבי הראשון בלבד. שלא השיבותי אז רק ע"פ הודאת ההנחה. לתפוס הנדון בטריפות מוחלט ולדון את הספק כודאי בדרך שבא בשאלה. מבלי השקיף לצדדין אחרים שהוכרחתי להשמיטם אז. לנחיצת לחיצת הפאשט. גליתי את דעתי עפ"ד בלבד. ואולם אם היה מעשה בא לידי על האופן ההוא באמת לא הייתי נמנע מלהקל בו. ואלהי אמת יורנו דרך האמת. ואל יצל מפי דבר אמת. ויצילנו מכל מכשול ותקלה. קטנה וגדולה. וקרנו ירום הגבה למעלה. כאות נפשו ההוללה. ונפש דלה קל"ה כמות שהיא כואבה ועצובה לעבר ולהווה מסערת גלי הזמן ומקריו הקשים מאד נבהלה. מנמלה שפלה אנכי תולעת יעקב בהגאון כמוהר"ר צבי אשכנזי זצ"ל לה"ה ס"ט בחפזון כותב:
692
693גם אשר רמז לי ממעשה שהיה בווילנא המובא בב"ה. ידעתי גם ידעתי. וכמדומני שכבר פשטה הוראה כדברי הפר"ח שדבריו נראים נכונים בזה. אלא שלא הוצרכנו אליו בנ"ד. אבל אודיע לאהו' שאין לי הספרים הללו לא האש"ר ולא ב"ה ופר"ח. גם בשאלה אינם מצויין כאן בארץ הנגב כו'. עוד א' שאלתי אל ימנע ממני לשלוח לי העתקה משני כתבים הללו גם את הראשון גם את השני. היות הדבר נחוץ לא השארתי בידי העתקה וטופס. כדרכי ומנהגי בכל כתיבה היוצאת מתחת ידי. שיש בה נ"מ לענין דינא. וזה מטעמים הרבה. ואל יחסדני במה שהכברתי מילין והארכתי בדברים. גם קצרתי באמרים. במקום שאמרו להאריך. זה עשיתי לחבה יתרה נודעת לו אצלי להיותי חפץ להשתעשע עמו בד"ת. והודעתיו את אשר עם לבבי באמת ובתמים. כדי שיהא משאי ומתני עמו באמונה. ובעיקר מקור הדין לא הארכתי בהוראת מקום ובהבאת מקור ושורש הדבר כדרך בעלי תשובה. שאין לי לעמוד במקום גדולים. ועוד שאני אוהב הקיצור כל מה דאפשר להסתפק בו. ואין רצוננו לבונן האבנים כדבר איש האלקי' הרב המורה ז"ל. כ"ש אם ידעתי שאדבר על לב חכם מבין דבר מתוך דבר ומביט במקור הענין ושרשו. מבלי הצטרך לגלות מקומו. כל כי האי אטרוחי בכדי לא מטרחינן. ואשרי המדבר על אוזן שומעת. לב חכמים תבקש דעת לא לעקור כ"א לטעת. וש"ש:
693
694חזר השואל וכתב אלי וז"ל.
694
695ליושב על רו' המעלות כיון שעלה יתעלה למעלה למעלה קדוש יאמרו לו נאה לברך ברכת המוגמר ואין גומרין עליו הלל הגדול ה' עמו הלכה כמותו ירבה בישראל עייל קמי אלקפתא ונקט ריחא וטעמא חמרא דנטר מבראשית מים חיים כו'. סיני ועוקר הרים כמוהרר"י יאיר לנצח ועד סלה:
695
696הנהו אמרין רכיכין ונעימים וראוין לאומרן וחביבא עלי כמילתא אלבישי' ע"י הק' אהובו כ' יונתן סג"ל הגיעני ולא פסק חוכא מפומי כולי יומא שקיים בי אשרי הדור שגדולים נשמעים לקטנים שלא איחר תשובתו אפי' רגע א' לי תולעת ולא איש לעלות למעלות אריות ארי' דבי עילאי. רק מטיבותיה דמר ידענא. וענוה יתירה כמארז בלבנון לאטד וכו'. ובנ"ד אשיב בקצרה על ראשון ראשון יצא מפי מעלתו דדין קבוע חידוש הוא. האמת לא אכחד מ"ש הט"ז והוא הסכמת רוב האחרונים ומי יפרכס באתרי כל הני רבותא. אבל משום זה לא איירא כאן בנ"ד דהרי המשמעות הש"ע סעיף ג' נראין דדין קבוע הוא דאורייתא והוא נמי המשמעות הרב בהג"ה סעיף ד'. ומי ירים ראשו נגד שני הורים גדולים. ומ"ש רום מעלתו דהכא ליתא לקבוע לגמרי. באמת לכאורה כן הוא המשמעות בפר"ח. אבל אחר העיון קצת לא אוכל לירד לסוף דעת רו' מעלתו. דהא בנ"ד לא נמצא הטרפות עד שהי' כבר השבעה בהמות במקולין והבני מעיים כולם בבית השוחט דמתא. וזה לדעתי הקלושה ברור ופשוט קבוע מיקרי ודומה לנדון שנמצא הריאה טרפה ולא נודע מאיזה חנויות שהובא הב"ח בסי' ק"י ליישב הטור ע"ש. וגדולה מזו המעשה שהובא בתשו' ד"נ משמונה בהמות שנשחטו במקולין בו ביום ונתחלקו לארבע חניות. ואף שהוא פקפק תחלה להיתירא לא מטעמיה דמר כמבואר שמה. ומעתה לא נקרא נ"ד קבוע למפרע דזה ודאי לא אמרינן דהוא סברא המוחלטת. א"כ קרוב הוא בעיני דנ"ד איכא לדמויי למעשה דווילנא משום דמהשתא השבעה דבמקולין וודאי אסורין. דאיסורא ברובא איתא. ושלשה בבית הקצבים יוכלון להיות מותרין. אם לא בהם הספק דיגלי בהתייהו מבני מעיים דידהו דהמה בבית השוחט דאסורים כולם. ולדברי הט"ז ושאר גאונים שהביא הב"ה שבבהמה א' אינו בדין שיהי' מקצתו מותר ומקצתו אסור. א"כ אף השלשה בבית הנכרי אסורים. דלבסוף הסכים גם החלקת מחוקק לבעל בה"ז ולב"ה. ודברי הפר"ח בקונטרס אחרון יחידאי המה נגד כל הנהו רבותאי וכו'. והנלע"ד כתבתי לכוין האמת לדעתי ואם שגיתי אתי תלין כ"ד אהו' בנפש חפצה ואהיה לעמוד לשרת כל הימים ומחייה חיים יתן לו חיים ארוכים ומתוקנים ובקשתי מאד שאל ישים אחר הדלת והמזוזה דברי הקלים האלו ובאם שיהיה בקו הבריאה כאשר שאצפה לשמוע ממנו בנפש חפצה יגלה ויבאר דבריו ביותר ויהיה לי לנחת ומי יודע יום הגמול:
696
697ידוע לאדוני הכתב נתעכב מנחיצות הבי דואר וכהיום קבלתי כתב מרו' מעל' וראיתי בתוך הגן פרי עץ חיים אשרי הוריו ואשרי יולדתו תורת אמת מאתו תצא שפתים ישק. רק בהשקפה ראשונה לפי קט שכלי יש לי להשיב דברים ניחוחים. ראשון יצא מפה קדוש דאף לכל הדעות מחט שנמצא בטחול אינו אלא ספק טרפה אפי' ניקבה לחללו. לא ידעתי מה חילוק יש בין נקיבת הטחול לשאר איברים דנקב טרפה בהו דוודאי מעתה נקיבת הטחול אם לא נשתייר כדינר זהב כנ"ד שהיא טריפה מצד עצמו ואין ראיה ממחט שנמצא בטרפשא או שנמצא בחלל. ומ"ש רו' מעלתו שהבין בדבר שרמזתי לכוונת הב"ח באמת קצרתי במקום שראוי להאריך קצת רק ידעתי דיתיב קמי מלכא וידע כדמחוי לי' במחוג וזה התוכן מכוונתי (במ"כ לא הבין כלל דברי ואפי' דברי עצמו וכ"ש דברי הט"ז והם דברים פשוטים וברורים לכל בר בי רב דחד יומא המעיין היטב בכתבי הראשון ידע שלא עמד כל עיקר על תוכן דעתי ואף שהם מאירים ומחוורים מאד) דאם היה בא מן הכרס היה המחט נמצא לעבוי דטחול דאין זה לדעתי סברא שידחקו האוכלין ומשקין שינקב על צדה אף דאין חילוק בין קופא לצד חלל או לצד פנים דבקטיני קופא נמי מיבזע בזע אבל לצדו אין סברא כלל לנקב ולא עלה ברעיוני כלל לפרש שיטת הב"ח באופן אחר כ"א דצד חלל הגוף הוא מקום חלל בקרב הבהמה ואולי חשידנא מעכ"ת שלא ראיתי אלא הט"ז שהעתיק לשון הב"ח וכתב אבל אם נמצא בקולשי' לצד חוץ דזה הוא בעיני טעות גמור כיראה המעיין דברי הב"ח בעצמם דכתב בהאי לישנא אבל היכא דמשתכחא מחט בטחול לצד חוץ ובאמת לפליאה בעיני מי יפרש כוונת הב"ח על צד הדק דבטחול דשמה אינו דבק לכרס ומונחת עליו ושמה אינו שייך סתימות הכרס כלל אף לב"ח וכמשמעות פשיטו' הש"ע כל מה שדבק לכרס קרוי עב ולא יותר. ואף דט"ז בסי' מ"ח סעיף ב' כתב ואפי' במקום הדק של הטחול כו' כ"ז כתב לפי מה שהעתיק הט"ז דברי הב"ח בסי' מ"ג. ומה שהעלה מעכ"ת דבר חדש לומר שעלה דרך סמפונות שהטחול אחוז על ידיהן עם האצטומכא נקט ואתא. אדבר נגד מלכים שלא ירדתי בתחלת עיון בדבריו לעומק הלכה ואם קבלה היא נקבל ואם לא שיגרי דלישנא נקיט עם האצטומכא משום דבאמת ידוע באדם הטחול מחובר לאצטומכא בקשרים אבל בבהמה היא מונחת על הכרס וההמסס וב"ה מבדילין בין הקיבה לכרס ואין הטחול הקשרות עם הקיבה ובודאי כוונתו דמר על האי סמפונא רבה דטחול שמבואו מתוך שומן הכרס ומקורו שבא מן הוושט. ואף בזה צלל רום מעלתו במים אדירים והעלה בידו דבר חדש ומסגר עכ"פ בכל זה דיו משום דאיכא למימר הכי או הכי שיקרא ספק טריפה רק דבכל זאת רצה רו' מעלתו להעמיק לאמיתות נ"ד הואיל הבהמה שטחול ממנה נקרא ספק מעתה נקרא התערובות ספק ספקא. אני בענ"ד אומר לפי שטתי דנקרא לא פרשו ממקום קביעתן אין זה נמי מיקרי ס"ס דספק הוא מדאורייתא ולא נוכל לומר עוד כ"א ספק שנתערב דלא מיקרי ס"ס כמשמעות הש"ע ואחרונים וכו' ויגלה דעתו הגדולה והרמה כדי שאוכל לירד לאמיתות ולאסוקי אליבא דהילכתא כי חזיתי דבקי בטריפות כר"י ואם שיברר לי לגדר אחרת אודה ולא בוש ויהיה המכשלה תחת ידי. כתבתי מתוך חבה יתירא כראות כתבי קודש שלו כדי שיראה שאין בי חלילה שום פנייה אלא להשיג האמת כ"ד אהו' אברהם פ':
697
698תשובה
698
699שלו רב לאהו' האלוף התורני הקצין כמהרר"א נר"ו:
699
700גי"ה לנכון הגיעני ובאמת לא היה לי להשיב מאומה כעת. ראשון לא כל השעות שוות לנחץ הכתיבה. כי אינני מופנה מכל צד. וזאת שנית מאחר שראיתי בעיני כאשר דמיתי כן היתה אע"פ שהייתי סבור שכבר הקדמתי רפואת תעלה. לא עלתה בידי כי אהבת הקיפוח והניצוח קלקלה השורה. והיה בעיני לזרא. בראותי תאות מעכ"ת להשיג גבול האמת בלי השקפה ובחינה הראויה למי שמשתדל לחקור אחר האמת והיושר ולחפש אחריה כמטמונים. אע"פ שכן בדין שיהיו דברי נקלים אצלו להיותם יוצאין מקנקן חדש שאפילו חדש אין בו כמוני בק"א בר יומא דלית ביה ממשא ולא ריחא וטעמא. ות"ל אני מכיר מקומי בבה"מ ולא אגיס לבי בהוראה כאשר הודעתי לשעבר ולא אבוש להודות על האמת ולקבלו אפי' מנער קטן שבח לאל ית' שחנני במדה זאת מנעורי. איברא לא קטלי קני אנן. וראוי למשיב ומקשה שישגיח תחלה בדברי זולתו. ויעיין בהם היטב אפי' יצאו מפי קל שבקלים ולא ידחם בקנה בלי הבחנה. וכ"ש במי שמקצר ועולה מפני דוחק השעה. וגם שלא להטריח במה שכבר נודע. ובאמת הפעם אודה שלא יפה הקיצור בדברים כאלה. וכבר נסיתי זה בחכמה עם חד צורבא מרבנן ששימש שנים רבות בישיבת פראג והיה מן הרשומים בתוכה. שהיה רגיל עמי בדבר הלכה. ופעם אחת השיבותיו ג"כ בקיצור נמרץ. והוא היה כמצחק בעיניו. וכשחזרתי לבאר לו הענין כל הצורך. הודה לדברי ונענע לי ראשו. ומה היה לי לעשות לא היה באפשר כלל להאריך העיון והחיפוש בספרים ולבאר הכל באורך כפי הצורך. עכ"ז אקוה בעז"ה שלא יצאה מכשלה מתחת ידי בזה. ואין ספק אצלי שדברי המועטים מחזיקים את המרובה. אע"פ שכתבתים בנחיצה רבה ונמרצה כדי למלאות שאלתו. ואקוה כשיחזור מעכ"ת עליהם בעיון בעין החמלה ובדיוק. ובתנאי שיעלים עיניו מאין יצאו הדברים. וידמה בעיניו כאילו אדם רשום אמרן. ימצא בהם טעם כעיקר. דלזימנין באפרקסותא דעניא משתכחא מרגניתא. אי נמי כסומא בארובה. על כן אני חושב טרחא יתירה לבאר דברי הראשונים. כי הם מבוארים לדעתי בעז"ה לכל מי שירצה לעיין בהם כראוי בעין יפה. ועוד שאין הטופס בידי לידע אם דקדקתי כל צרכי ולא נכשלתי בלשון בסבת המהירות:
700
701אגב חורפא דהשואל שבישתא כיון דעל על בדין קבוע לא סלקא ליה שמעתא
אמנם להוציאו חלק א"א. שלא יאמר שהשלכתי דבריו אחרי גווי. חלילה לי כי לא כן אנכי עמדי בדברי שכנגדי. מ"מ ברור אצלי שמעכ"ת כתב לפום ריהטא. ואגב חורפא לא שם לבו לעיין כל הצורך. כי הנה מ"ש מעכ"ת תחלה דהרי המשמעות ש"ע בסעיף ג' ובהגהה סעיף ד' דדין קבוע דאורייתא ומי ירום ראשו נגד שני הורים גדולים עכ"ל. ובמכ"ת יש כאן שגגה שעירבב עלינו את השמועות. ואת מי אין כמו אלה. שדין קבוע הוא דאורייתא. והוא פשוט לדרדקי דבי רב. אבל לא כולהו בחדא מחתא מחתינהו. דאיכא נמי קבוע דרבנן וההיא דסעיף ג"ד בקבוע דאורייתא מיירי. ברם נ"ד נתבאר בסע"ה שהוא דרבנן. כפי המוזכר בכתבי הקדום בלשון ברור וצח. אע"פ שהוא קצר. כ"ע כ"ת ז"ל מ"ש רו' מעל' דהכא ליתא לקבוע לגמרי. באמת לכאורה כן המשמעות בפר"ח. הנה ס' פר"ח איתיה בשאלה (משא"כ אש"ר ליתיה לגבאי כלל) ועיינתי בו ולא מצאתי עדיין משמעות זה בדבריו. ואדרבה בנדון הש"ע בסעיף ה' אין פוצה פה. דאע"ג דקבוע דרבנן הוא. אין לנו אלא כהוראת הרשב"א ועמו כל האחרונים ז"ל. לאסור משום קבוע מכאן ולהבא. והיינו בחתיכה הר"ל. ולא נחלק הפר"ח כ"א על הב"ח שהפריז לאסור אף החתיכות שאר"ל מטעם קבוע כדעת הטור. ובהא שפיר קאמר ודאי ואין להאריך:
אמנם להוציאו חלק א"א. שלא יאמר שהשלכתי דבריו אחרי גווי. חלילה לי כי לא כן אנכי עמדי בדברי שכנגדי. מ"מ ברור אצלי שמעכ"ת כתב לפום ריהטא. ואגב חורפא לא שם לבו לעיין כל הצורך. כי הנה מ"ש מעכ"ת תחלה דהרי המשמעות ש"ע בסעיף ג' ובהגהה סעיף ד' דדין קבוע דאורייתא ומי ירום ראשו נגד שני הורים גדולים עכ"ל. ובמכ"ת יש כאן שגגה שעירבב עלינו את השמועות. ואת מי אין כמו אלה. שדין קבוע הוא דאורייתא. והוא פשוט לדרדקי דבי רב. אבל לא כולהו בחדא מחתא מחתינהו. דאיכא נמי קבוע דרבנן וההיא דסעיף ג"ד בקבוע דאורייתא מיירי. ברם נ"ד נתבאר בסע"ה שהוא דרבנן. כפי המוזכר בכתבי הקדום בלשון ברור וצח. אע"פ שהוא קצר. כ"ע כ"ת ז"ל מ"ש רו' מעל' דהכא ליתא לקבוע לגמרי. באמת לכאורה כן המשמעות בפר"ח. הנה ס' פר"ח איתיה בשאלה (משא"כ אש"ר ליתיה לגבאי כלל) ועיינתי בו ולא מצאתי עדיין משמעות זה בדבריו. ואדרבה בנדון הש"ע בסעיף ה' אין פוצה פה. דאע"ג דקבוע דרבנן הוא. אין לנו אלא כהוראת הרשב"א ועמו כל האחרונים ז"ל. לאסור משום קבוע מכאן ולהבא. והיינו בחתיכה הר"ל. ולא נחלק הפר"ח כ"א על הב"ח שהפריז לאסור אף החתיכות שאר"ל מטעם קבוע כדעת הטור. ובהא שפיר קאמר ודאי ואין להאריך:
701
702ולא נחית לעומקא במ"ש אליבא דהילכתא
אבל אני יצאתי לדון בדבר חדש ולא ראיתיו עד הנה מבורר בשום פוסק. דנ"ד שאני מנדון הש"ע. דהתם שפיר מיקרי קבוע מכאן ולהבא. דמיירי שהוחזק הקבוע במקולין קודם שפירש הרוב משם. משא"כ בנ"ד שכבר פירשו רובן קודם שנודע האיסור. ובהנך דפירשו לית דין ולית דיין לפע"ד שהן מותרין. שהרי בהיתר פירשו. ובזה הכל מודים שמה שנמכר ונפרש קודם שנתגלה האיסור הכל מותר. וזה ממש שוה להוראת חכמי ווילנא בחלק המותר. דהיינו מה שפירש. אע"ג דהתם מיעוטא והכא רובא. לית לן בה. כיון דבהיתירא איפרש. וכבר רמזתי זאת בכתבי הראשון כרשום בזכרוני. שאמרתי בהך לישנא אע"ג דאיכא למימר איסורא ברובא איתיה. ולא מצא קבוע מקום בנ"ד כ"א בבית המטבחיים. דלקיבעא קמא הדר בלי ספק. אם נחליט לנ"ד דין קבוע. וגם בזה אמרתי בחפזי דכחא דהיתירא עדיף. כיון שכל עיקר דין קבוע חידוש הוא שחידשה תורה. ואין לך בו אלא חידושו אפי' בקבוע דאורייתא. כ"ש בקבוע דרבנן כנ"ד. דאין לך בו אלא משעת חידושו ואילך. והא הכא ודאי ליתא לקבוע כלל מאחר שפירשו רובן תלינן בהו איסורא ונתבטל שם. דכיון דפירש בטל חשיבותו. ודינו כשאר יבש ביבש וזה ברור מאד למשכילים. וכי משוו הפוסקים קבוע דרבנן לדאורייתא במכאן ולהבא. היינו בעוד שהרוב במקולין ולא פירש אלא המיעוט. דמחזקינן לאיסורא ברובא והא קביע וקאי. משו"ה לאחר שנודע. אסור ליקח משם חה"ל מדינא ושאר"ל מחומרא. אבל כי נ"ד דלא איתחזק איסורא כלל בבית הקצבים עד שפירש רוב התערובת. היכי ניקו ונחזיק איסורא במיעוטא. ובמידי דרבנן כה"ג. ואע"פ שהדברים ישרים וברורים הם לפע"ד ונכונים בטעמן. ויש עוד לעשות להם סמוכות הרבה. מ"מ הלא אמרתי שלא אסמוך חלילה על סברתי בלבד להקל. אבל מה שפירש בהיתר. א"א להחזיק בו האיסור זה ברור מאד:
אבל אני יצאתי לדון בדבר חדש ולא ראיתיו עד הנה מבורר בשום פוסק. דנ"ד שאני מנדון הש"ע. דהתם שפיר מיקרי קבוע מכאן ולהבא. דמיירי שהוחזק הקבוע במקולין קודם שפירש הרוב משם. משא"כ בנ"ד שכבר פירשו רובן קודם שנודע האיסור. ובהנך דפירשו לית דין ולית דיין לפע"ד שהן מותרין. שהרי בהיתר פירשו. ובזה הכל מודים שמה שנמכר ונפרש קודם שנתגלה האיסור הכל מותר. וזה ממש שוה להוראת חכמי ווילנא בחלק המותר. דהיינו מה שפירש. אע"ג דהתם מיעוטא והכא רובא. לית לן בה. כיון דבהיתירא איפרש. וכבר רמזתי זאת בכתבי הראשון כרשום בזכרוני. שאמרתי בהך לישנא אע"ג דאיכא למימר איסורא ברובא איתיה. ולא מצא קבוע מקום בנ"ד כ"א בבית המטבחיים. דלקיבעא קמא הדר בלי ספק. אם נחליט לנ"ד דין קבוע. וגם בזה אמרתי בחפזי דכחא דהיתירא עדיף. כיון שכל עיקר דין קבוע חידוש הוא שחידשה תורה. ואין לך בו אלא חידושו אפי' בקבוע דאורייתא. כ"ש בקבוע דרבנן כנ"ד. דאין לך בו אלא משעת חידושו ואילך. והא הכא ודאי ליתא לקבוע כלל מאחר שפירשו רובן תלינן בהו איסורא ונתבטל שם. דכיון דפירש בטל חשיבותו. ודינו כשאר יבש ביבש וזה ברור מאד למשכילים. וכי משוו הפוסקים קבוע דרבנן לדאורייתא במכאן ולהבא. היינו בעוד שהרוב במקולין ולא פירש אלא המיעוט. דמחזקינן לאיסורא ברובא והא קביע וקאי. משו"ה לאחר שנודע. אסור ליקח משם חה"ל מדינא ושאר"ל מחומרא. אבל כי נ"ד דלא איתחזק איסורא כלל בבית הקצבים עד שפירש רוב התערובת. היכי ניקו ונחזיק איסורא במיעוטא. ובמידי דרבנן כה"ג. ואע"פ שהדברים ישרים וברורים הם לפע"ד ונכונים בטעמן. ויש עוד לעשות להם סמוכות הרבה. מ"מ הלא אמרתי שלא אסמוך חלילה על סברתי בלבד להקל. אבל מה שפירש בהיתר. א"א להחזיק בו האיסור זה ברור מאד:
702
703מאי דפשיטא ליה לשואל פשיטא מהפך הסברא על פיה
ולכן איני נזקק להשיב עוד עמ"ש כ"ת לא אוכל לירד לסוף דעת מעלתו דבנ"ד לא נמצא הטרפה עד שהיה כבר השבעה בהמות במקולין והבני מעיים כולן בבית השוחט שזה לדעתי הקלושה פשוט וברור מיקרי קבוע ודומה לנדון שהביא הב"ח שנמצא הריאה טרפה ולא נודע באיזה חנות עכ"ל. וכבר יבין מדברי שסברותיו הפוכות אצלי. דלדידי פשיטא וברירא מילתא לאידך גיסא. ואין נדון הטור דומה כלל לנ"ד כאוכלא לדנא. גם לשונו סתור ואין לו הבנה. באומרו דבנ"ד לא נמצא הטריפה עד שהיו ז' בהמות במקולין. דמשו"ה פשיטא ליה דמיקרי קבוע. משמע הא אי איגלי מילתא מקמי דליתו למקולין. לא היה לו דין קבוע כלפי לייא. הלא אז אין ספק בדבר שהיה קבוע. ולא היינו צריכים לטרוח עצמנו בכלום. משו"ה אמינא כי ניים ושכיב כתב מעכ"ת כל זה:
ולכן איני נזקק להשיב עוד עמ"ש כ"ת לא אוכל לירד לסוף דעת מעלתו דבנ"ד לא נמצא הטרפה עד שהיה כבר השבעה בהמות במקולין והבני מעיים כולן בבית השוחט שזה לדעתי הקלושה פשוט וברור מיקרי קבוע ודומה לנדון שהביא הב"ח שנמצא הריאה טרפה ולא נודע באיזה חנות עכ"ל. וכבר יבין מדברי שסברותיו הפוכות אצלי. דלדידי פשיטא וברירא מילתא לאידך גיסא. ואין נדון הטור דומה כלל לנ"ד כאוכלא לדנא. גם לשונו סתור ואין לו הבנה. באומרו דבנ"ד לא נמצא הטריפה עד שהיו ז' בהמות במקולין. דמשו"ה פשיטא ליה דמיקרי קבוע. משמע הא אי איגלי מילתא מקמי דליתו למקולין. לא היה לו דין קבוע כלפי לייא. הלא אז אין ספק בדבר שהיה קבוע. ולא היינו צריכים לטרוח עצמנו בכלום. משו"ה אמינא כי ניים ושכיב כתב מעכ"ת כל זה:
703
704ומעשה לסתור וראיה לחובתו הביא
ומש"ע לדמויי למעשה דווילנא. לא היא שחכמי ווילנא לא אסרו הפורש. כ"א הקבוע במקומו וכנ"ל. ואדרבה ההוא עובדא סייעתא לדידן:
ומש"ע לדמויי למעשה דווילנא. לא היא שחכמי ווילנא לא אסרו הפורש. כ"א הקבוע במקומו וכנ"ל. ואדרבה ההוא עובדא סייעתא לדידן:
704
705ומ"ש מן הבני מעיים שהובאו לבית השוחט. ודאי אי הוו כולהו קמן. הוה ס"ד קצת דהדור לקבעייהו כסברת הט"ז ומקצת חכמים. כדי לאסור גם הבהמות. אבל לפי מה שבא בשאלה כבר נאכל א' מהן שמכר השוחט מהן. והותרו כולן. ופשיטא דבכה"ג לית לן למיחש לאותה סברא יחידית שאין לחלק בחתיכות מכבש א' שדברי הפר"ח בלי ספק נכונים ופשטה הוראה כמותו. ולנו עוד גדולה מזו. אי"ה אודיע לו וכעת א"א להאריך:
705
706ונ"ד שאנני מ"דן
גם על דברי הד"ן לא פקחתי עיני עכשיו שהוא מן הנמנע. וכבר רמזתי לו בקודם שדבריו צ"ע. ואי"ה אניף ידי עליהם. מ"מ לא דמי נמי לנ"ד כמבואר במעט עיון. ודי בזה לדברי האגרת הראשונה:
גם על דברי הד"ן לא פקחתי עיני עכשיו שהוא מן הנמנע. וכבר רמזתי לו בקודם שדבריו צ"ע. ואי"ה אניף ידי עליהם. מ"מ לא דמי נמי לנ"ד כמבואר במעט עיון. ודי בזה לדברי האגרת הראשונה:
706
707השואל בעי אשתמוטי בפטפוטי ופטומי מילי ונעשה כפרן עפ"ד עצמו
ולאחרונה אישתקיל מילולי מה אשיב על חרפתי שמעכ"ת בעלילה בא אלי ומתהפך לכמה גוונים. רצה להפילני בטעות. כאילו אמרתי חלילה שנקובת הטחול בסומכיה הוא ספק טריפה. ישתקע הדבר ולא יאמר. והלא לא היה עסקנו כי אם במחט המונח לאורכו של טחול. ולא היה הספק רק אם ניקב איברים הפנימים שנקובתן במשהו. ועל זה אמרתי שהוא ספק טרפה בלי פקפוק. ואע"פ שראיתי עכשיו משמעות בדברי מעכ"ת כאילו היה הנדון בנקובה. ח"ו להגיד ולחזור ולהגיד. והנה דבריו בשאלה יוכיחו. שא"כ למה הוצרך לחקור אם נאמר אוכלין ומשקין דחקוה וק"ל.על כן בנ"ד אמינא כל כי האי מילתא לימרו משמאי. דודאי אינו אלא ספק טרפה וגרע מנה. כאשר ביארתי בכתבי הקדום. ואינני חושש לתפיסתו של כ"ת במה שלפום ריהטא אמרתי שהטחול אחוז באצטומכא. ולא באתי להראות בקיאות בניתוח. דיינו שידענו שיש שבילין שיוכל המחט ליכנס דרך שם לטחול. מבלי שינקוב איברים הפנימים. הנטרפין בכך. כאשר הוא בנ"ד:
ולאחרונה אישתקיל מילולי מה אשיב על חרפתי שמעכ"ת בעלילה בא אלי ומתהפך לכמה גוונים. רצה להפילני בטעות. כאילו אמרתי חלילה שנקובת הטחול בסומכיה הוא ספק טריפה. ישתקע הדבר ולא יאמר. והלא לא היה עסקנו כי אם במחט המונח לאורכו של טחול. ולא היה הספק רק אם ניקב איברים הפנימים שנקובתן במשהו. ועל זה אמרתי שהוא ספק טרפה בלי פקפוק. ואע"פ שראיתי עכשיו משמעות בדברי מעכ"ת כאילו היה הנדון בנקובה. ח"ו להגיד ולחזור ולהגיד. והנה דבריו בשאלה יוכיחו. שא"כ למה הוצרך לחקור אם נאמר אוכלין ומשקין דחקוה וק"ל.על כן בנ"ד אמינא כל כי האי מילתא לימרו משמאי. דודאי אינו אלא ספק טרפה וגרע מנה. כאשר ביארתי בכתבי הקדום. ואינני חושש לתפיסתו של כ"ת במה שלפום ריהטא אמרתי שהטחול אחוז באצטומכא. ולא באתי להראות בקיאות בניתוח. דיינו שידענו שיש שבילין שיוכל המחט ליכנס דרך שם לטחול. מבלי שינקוב איברים הפנימים. הנטרפין בכך. כאשר הוא בנ"ד:
707
708ובאמת אי הואי התם אכילנא מניה שופרי שופרא. אע"פ שאני ירא מאד להורות במילתא דאסורא. אי לא פשיטא כביעתא בכותחא. מכל הני טעמי תריצי דאשכחנא בס"ד. שפיר דמי למיסמך עלייהו. והשי"ת ברחמיו יצילנו משגיאות ויתענג מעכ"ת על רו' שלום. ויהא רעוא דלתאכיל האי תורא לשלמא. כנפשו הנשאה והרמה. ונפש אדם להבל דמה. תולעת יעקב בהגאון כמוהרר"ץ אשכנזי זצ"ל לה"ה ס"ט בנחץ מופלג למיעוט פנאי:
708
709במ"ש בהבנת הב"ח לא אוכל להשיב עד אראה בעז"ה. מה שכתבתי אות באות. ואז אי"ה אדע מה לענות. על כן תפל תחנתי אל ישיבני ריקם מבקשתי. לשלוח לידי העתקה משלש אגרותי אלה עי"מ. כדי שנדע שאין הכחשה בינינו:
709
710הדר לרישא לברורי ולפרושי מעשה כי הוה לא בסומכיה אלא בקולשיה נ"מ לאכחושי מ"ש השואל שלא מדעת עביד פרישה ולא ידענא מה אידון ביה דארכבי' אתרי ריכשי
אחר שהחזיר לי השואל הנ"ל אבידתי ושלח העתקת תשובתי הקודמת כדי לידע מה שכתבתי אז בדיוק. וקודם לא רציתי להטפל במ"ש הב"ח. פן מתוך שאין אדם רואה חובה לעצמו. אטה ח"ו מנקודת האמת להכחיש דברי עצמי. אולם עתה נפלאתי ונשתוממתי מאד על השואל. איך לא הבין דברי הברורים כשמש. שכל עסקי היה בתשובתי הראשונה לדקדק מלשון שאלתו שהנדון היה במחט שנמצאת בלועה בבשר הטחול. בלי היכר כלל מאין באה. וכ"ש שלא יצאה לחוץ לצד חלל איברים הפנימים. לחוש לנקובתן מספק. עד שדנתי בו שאפי' ספק טריפה אין כאן וק"ל. א"כ למה זה בלי דעת מלין יכביר ומרבה דברים בלי טעם וריח. ומה יועיל לו הב"ח בזה. וטוב היה לו להכחיש גוף המעשה מעיקרו. ולומר שהי' נקוב נקב מפולש בסומכיה. מה שהוא שקר מוחלט כנראה בגוף שאלתו. שלא נזכר בה כי אם המחט היה מונח לארכו של טחול ולצד חלל הגוף. הרי בפירוש שלא היה נקוב בסומכיה רק לאורכו. וממ"ש לצד חלל הגוף מובן היטב שלא ניקב אפי' משם לחוץ. שכל זה היה לו לבאר. אלא סתמו כפירושו שלא יצא לחוץ. אלא בבשר הטחול היה מובלע באורכו לצד מטה קרוב לחלל הגוף כאשר הבנתי בתשובתי. ומבואר היטב בלשוני. (וכאשר דקדקתי עוד מדבריו ולשונו דליכא למימר אוכלין וכו' דחקוה. דמשמע מלשונו בהדיא דלא ניקב אפי' בקולשיה כ"ש בסומכיה. דאל"כ מאי קאמר וק"ל):
אחר שהחזיר לי השואל הנ"ל אבידתי ושלח העתקת תשובתי הקודמת כדי לידע מה שכתבתי אז בדיוק. וקודם לא רציתי להטפל במ"ש הב"ח. פן מתוך שאין אדם רואה חובה לעצמו. אטה ח"ו מנקודת האמת להכחיש דברי עצמי. אולם עתה נפלאתי ונשתוממתי מאד על השואל. איך לא הבין דברי הברורים כשמש. שכל עסקי היה בתשובתי הראשונה לדקדק מלשון שאלתו שהנדון היה במחט שנמצאת בלועה בבשר הטחול. בלי היכר כלל מאין באה. וכ"ש שלא יצאה לחוץ לצד חלל איברים הפנימים. לחוש לנקובתן מספק. עד שדנתי בו שאפי' ספק טריפה אין כאן וק"ל. א"כ למה זה בלי דעת מלין יכביר ומרבה דברים בלי טעם וריח. ומה יועיל לו הב"ח בזה. וטוב היה לו להכחיש גוף המעשה מעיקרו. ולומר שהי' נקוב נקב מפולש בסומכיה. מה שהוא שקר מוחלט כנראה בגוף שאלתו. שלא נזכר בה כי אם המחט היה מונח לארכו של טחול ולצד חלל הגוף. הרי בפירוש שלא היה נקוב בסומכיה רק לאורכו. וממ"ש לצד חלל הגוף מובן היטב שלא ניקב אפי' משם לחוץ. שכל זה היה לו לבאר. אלא סתמו כפירושו שלא יצא לחוץ. אלא בבשר הטחול היה מובלע באורכו לצד מטה קרוב לחלל הגוף כאשר הבנתי בתשובתי. ומבואר היטב בלשוני. (וכאשר דקדקתי עוד מדבריו ולשונו דליכא למימר אוכלין וכו' דחקוה. דמשמע מלשונו בהדיא דלא ניקב אפי' בקולשיה כ"ש בסומכיה. דאל"כ מאי קאמר וק"ל):
710
711ולא חש לקמחיה דנפיש בטירחיה ולא אהני ליה
וא"כ כל מה שכתב להתנצלות ולשנות עיקר השאלה. הכל טעות גמור. ולא מהניא לי' שטותיה. כי מה שאמר שאם היה בא מן הכרס היה צריך להמצא בעבוי של טחול ר"ל בסומכיה במקום דיבוקו לכרס. זהו שיבוש וכי אין המחט עשוי לעבור משם והלאה לצד החלל. אבל אין תועלת בכל זה כי אפי' דחקוה האוכלין ומשקין ובא מן הכרס. מה בכך. אעפ"כ הוא טריפה. אם ניקב לחוץ לצד חלל. יבוא מהיכן שיבוא. הרי שלא הבין כלל דברי עצמו. כי אם כך היה מעשה לא היה צריך לטפל עצמו אם אוכלין ומשקין דחקוה ובא דרך הכרס או זולת זה. בכל אופן שימצא בחלל טריפה. אבל מ"מ אפי' בא מהחוץ. אינה אלא טרפה מספק חשש נקיבת איברים הפנימים. וכמ"ש הב"ח עצמו. דלא גרע מנקובת הטרפש וק"ל. וזה הטועה כתב שהוא טרפות מצד עצמו. הרי שלא הבין אפי' דברי עצמו. ולא דברי הב"ח. ולא דבריי כלל וכלל:
וא"כ כל מה שכתב להתנצלות ולשנות עיקר השאלה. הכל טעות גמור. ולא מהניא לי' שטותיה. כי מה שאמר שאם היה בא מן הכרס היה צריך להמצא בעבוי של טחול ר"ל בסומכיה במקום דיבוקו לכרס. זהו שיבוש וכי אין המחט עשוי לעבור משם והלאה לצד החלל. אבל אין תועלת בכל זה כי אפי' דחקוה האוכלין ומשקין ובא מן הכרס. מה בכך. אעפ"כ הוא טריפה. אם ניקב לחוץ לצד חלל. יבוא מהיכן שיבוא. הרי שלא הבין כלל דברי עצמו. כי אם כך היה מעשה לא היה צריך לטפל עצמו אם אוכלין ומשקין דחקוה ובא דרך הכרס או זולת זה. בכל אופן שימצא בחלל טריפה. אבל מ"מ אפי' בא מהחוץ. אינה אלא טרפה מספק חשש נקיבת איברים הפנימים. וכמ"ש הב"ח עצמו. דלא גרע מנקובת הטרפש וק"ל. וזה הטועה כתב שהוא טרפות מצד עצמו. הרי שלא הבין אפי' דברי עצמו. ולא דברי הב"ח. ולא דבריי כלל וכלל:
711
712ולא חייש דסבא מר ניהו רבה בט"ז רישא דדהבא
גם על הט"ז ז"ל הטיח דברים בלעג הרבה. והוא נלעג לשון אין בינה. כי איזה טעות יש בדברי הט"ז במ"ש לצד הדק ובקולשיה הוא ספק טרפה. (וטעה בלשוני שהוא חשב שרצוני לומר לצד הדק כשר. ולא היא דאם ניקב לחלל. פשיטא דבכל אופן הוי טרפה מספק. רק כך אמרתי אם לא ניקב לחוץ דהיינו לחלל. בהאי גוונא איכא למימר דכשרה. כי מה שמונח לצד חלל. זה לא מעלה ולא מוריד אליבא דכ"ע. כל שלא נקב לחוץ וק"ל) והוא ברור מאד. וכן היא כוונת הב"ח בלי ספק. אף שאין זה לשונו ממש בכיוון. מה בכך הב"ח מודה בכל אופן שימצא המחט בקרב הבהמה ובחללה. שהיא ספק טרפה. כשאינה באה מהכרס לטחול. דהיינו שתחובה בסומכיה בצד הסמוך לכרס. וצד הדק אינו דבוק לכרס. הרי שדברי הט"ז נכוחים למבין ואין בהם נפתל ועקש:
גם על הט"ז ז"ל הטיח דברים בלעג הרבה. והוא נלעג לשון אין בינה. כי איזה טעות יש בדברי הט"ז במ"ש לצד הדק ובקולשיה הוא ספק טרפה. (וטעה בלשוני שהוא חשב שרצוני לומר לצד הדק כשר. ולא היא דאם ניקב לחלל. פשיטא דבכל אופן הוי טרפה מספק. רק כך אמרתי אם לא ניקב לחוץ דהיינו לחלל. בהאי גוונא איכא למימר דכשרה. כי מה שמונח לצד חלל. זה לא מעלה ולא מוריד אליבא דכ"ע. כל שלא נקב לחוץ וק"ל) והוא ברור מאד. וכן היא כוונת הב"ח בלי ספק. אף שאין זה לשונו ממש בכיוון. מה בכך הב"ח מודה בכל אופן שימצא המחט בקרב הבהמה ובחללה. שהיא ספק טרפה. כשאינה באה מהכרס לטחול. דהיינו שתחובה בסומכיה בצד הסמוך לכרס. וצד הדק אינו דבוק לכרס. הרי שדברי הט"ז נכוחים למבין ואין בהם נפתל ועקש:
712
713ומה שיש לדקדק בדברי הט"ז הוא. שכתב בסי' מ"ח שאפי' צד הדק שבטחול אינו סותם. שזה נראה לכאורה שלא בדקדוק. שצד הדק בודאי א"א לסתום נקיבת הכרס. מאחר שאינו דבוק בו ומונח עליו. איברא הא נמי ל"ק דצד הדק שבעב ר"ל. שהוא דבוק ג"כ בכרס וק"ל:
713
714דעת הפר"ח ואמרתו צרופה שאינו דבר זר אם נצטרך לחלוק בבהמה א' שעל כרחנו חציה כשר וחציה טרפה וסברא ברורה היא שרירא וקיימא ובדוקה יפה
ומ"ש בתשובתי דלעיל שדעת הפר"ח נכונה. שאין דבר זר לחלק בכבש א'. אף אם חציו כשר וחציו טרפה. ודאי שכך היא המדה על פי דין תורתינו אין משגיחין בזה. שענין ביטול הרוב אין לו מבוא בשכל האנושי. שיחזזר האיסור להיות היתר. או הקבוע שידון כמחצה. אלא שגזרת הכתוב הן. א"כ אין לתמוה אם חציו חלוק מחציו. שהמקום הוא הגורם. ולא הדבר מצד עצמו. אלא מצד מקומו. שכשהוא במקום קביעותו. נתנה לו תורה דין קבוע שהוא כמחצה על מחצה. שלא לילך אחר הרוב כפי השכל. ומה שפירש העמידה תורה על חזקת הרוב. וראיה ברורה וגדולה מזו מ"ש בטהרות המסוכן ברה"י והוציאוהו לר"ה כשהוא ברה"י ספיקו טמא בר"ה ספיקו טהור. הרי לך חידוש יתר גדול מאד שאפי' בגוף א' שוה בענין וערך סכנה א'. חלוק הוא בדינו פעם אחת מאחרת. לפי שינוי המקום הגורם. שגזרת הכתוב הוא שספק רה"י טמא ושל רה"ר טהור. ואין בזה מבוא לשכל ולהקש. ועוד ראיה גדולה מאשה שיצא עליה קול שאין מוציאין אותה מבעלה. ואעפ"כ אם יצאה ממנו במיתה אסורה לינשא לכהן על פי אותו הקול בעצמו. וכן אתה מוצא באומרת לבעלה נטמאתי דשריא ליה. ואסורה לאחר מותו לינשא לכהן. וכן בבתרא דיבמות שהיא מותרה וצרתה אסורה ואוכלת בתרומה ובכמה דוכתי מוכח שאין חוששין לחלוק בכך. ובפ"ק דכתובות לדברי המכשיר בה פוסל בבתה. ודו"ק שכל זה ברור למבין יעב"ץ ס"ט:
ומ"ש בתשובתי דלעיל שדעת הפר"ח נכונה. שאין דבר זר לחלק בכבש א'. אף אם חציו כשר וחציו טרפה. ודאי שכך היא המדה על פי דין תורתינו אין משגיחין בזה. שענין ביטול הרוב אין לו מבוא בשכל האנושי. שיחזזר האיסור להיות היתר. או הקבוע שידון כמחצה. אלא שגזרת הכתוב הן. א"כ אין לתמוה אם חציו חלוק מחציו. שהמקום הוא הגורם. ולא הדבר מצד עצמו. אלא מצד מקומו. שכשהוא במקום קביעותו. נתנה לו תורה דין קבוע שהוא כמחצה על מחצה. שלא לילך אחר הרוב כפי השכל. ומה שפירש העמידה תורה על חזקת הרוב. וראיה ברורה וגדולה מזו מ"ש בטהרות המסוכן ברה"י והוציאוהו לר"ה כשהוא ברה"י ספיקו טמא בר"ה ספיקו טהור. הרי לך חידוש יתר גדול מאד שאפי' בגוף א' שוה בענין וערך סכנה א'. חלוק הוא בדינו פעם אחת מאחרת. לפי שינוי המקום הגורם. שגזרת הכתוב הוא שספק רה"י טמא ושל רה"ר טהור. ואין בזה מבוא לשכל ולהקש. ועוד ראיה גדולה מאשה שיצא עליה קול שאין מוציאין אותה מבעלה. ואעפ"כ אם יצאה ממנו במיתה אסורה לינשא לכהן על פי אותו הקול בעצמו. וכן אתה מוצא באומרת לבעלה נטמאתי דשריא ליה. ואסורה לאחר מותו לינשא לכהן. וכן בבתרא דיבמות שהיא מותרה וצרתה אסורה ואוכלת בתרומה ובכמה דוכתי מוכח שאין חוששין לחלוק בכך. ובפ"ק דכתובות לדברי המכשיר בה פוסל בבתה. ודו"ק שכל זה ברור למבין יעב"ץ ס"ט:
714
715בעיא דהלק"ט באוסר ספר על חברו אי שרי לעיין בו ע"י הרהור לא דייקא והפשטן איכפל וקמ"ל פסק הש"ע
בס' הלקט סי' ו' שאלה מי שאסר ספרו על חברו אם מותר ללמוד ע"י הרהור. תשובה קול מראה וריח אין בהם. משום מעילה. אבל איסורא מיהא איכא ע"כ:
בס' הלקט סי' ו' שאלה מי שאסר ספרו על חברו אם מותר ללמוד ע"י הרהור. תשובה קול מראה וריח אין בהם. משום מעילה. אבל איסורא מיהא איכא ע"כ:
715
716ולי נראה שהשאלה היא שלא כהוגן. דמאי איריא ע"י הרהור. אפי' ע"י דיבור תיבעי לך. דאין ענין לכאן אם הרהור כדיבור דמי או לא. (ועמ"ש בס"ד במ"א על בחו"י בענין כתיבה אי כדבור חשיבא) דמנ"מ כיון דמ"מ אינו נהנה מן הספר כ"א ע"י ראיה. אע"פ שמוציא הדברים בפיו. הדיבור לא אסר על עצמו:
716
717והא דקפשיט לאיסורא. נראה לכאורה כמשנה שאינה צריכה. שהרי מבואר הדבר בי"ד סי' רכ"א והוקבע להלכה פסוקה בש"ע ע"פ תשובת הג"מ. שאם אסר ספרו על חברו. אסור לנאסר בו שכן נהנה ע"ש:
717
718אבל באמת לדידי חזי לי דלאו בכל גוונא מיתסר. דקשיא לי שופר שהנודר ממנו יוצא בתקיעתו. משום דמצות לאו ליהנות ניתנו. ולאו כל דכן הוא. מה התם דבגופו קעביד מעשה שרי. הכא דראיה בעלמא הוא מיבעיא:
718
719איברא צריכא לפנים ולא תפשוט לאיסורא ולכאורה כחא דהתירא עדיף
אע"ג דמסתברא דמצי לאסור ספרו על חברו והנדר חל. אע"פ שמחויב להשאיל ספריו. דהיינו עושה צדקה בכל עת. מ"מ הנדר חל אפי' על ביטול עשה דאורייתא. כ"ש בהא דמד"ק הוא. היינו כדבעינן למימר בס"ד. אבל טובת הנאה אין לו בהן. ואינו רשאי ליטול שכר על שאלתן של ספרים. כמו שאסור לקבל שכר על הלימוד. ואותה ששנינו מצא ספרים לא ילמוד בהן בתחלה. היינו דווקא למוד בעיון גדול. שמשתמש בהם ושוחקן והן כלים. אבל בראיה בעלמא דלא מיקלי קלי להו שרי. מיהא לא אפשר למיסריה עליה באומר יאסר הנאת ספרי עליך. משום דמצות לאו ליהנות ניתנו. ואי בעית אימא נמי משום דמשועבד מן התורה להשאיל ספרו לחברו לראות בו בדרך שאינו מפסידו. ודילמא לא דמי לשאר ביטול עשה שאין לאחרים זכות בהן. משא"כ בזה שיש לאחרים זכות בו. והוי דומיא דבעל שאסר הנאת תשמישו על אשתו דלא חייל כלל. וא"כ בנ"ד אפי' איסורא ליכא. דלא דמי להקדש דאית ביה איסורא משום הנאה דראיה. משא"כ בראיה דמצוה דלא ליהנות ניתנה. שרי אפי' לכתחלה:
אע"ג דמסתברא דמצי לאסור ספרו על חברו והנדר חל. אע"פ שמחויב להשאיל ספריו. דהיינו עושה צדקה בכל עת. מ"מ הנדר חל אפי' על ביטול עשה דאורייתא. כ"ש בהא דמד"ק הוא. היינו כדבעינן למימר בס"ד. אבל טובת הנאה אין לו בהן. ואינו רשאי ליטול שכר על שאלתן של ספרים. כמו שאסור לקבל שכר על הלימוד. ואותה ששנינו מצא ספרים לא ילמוד בהן בתחלה. היינו דווקא למוד בעיון גדול. שמשתמש בהם ושוחקן והן כלים. אבל בראיה בעלמא דלא מיקלי קלי להו שרי. מיהא לא אפשר למיסריה עליה באומר יאסר הנאת ספרי עליך. משום דמצות לאו ליהנות ניתנו. ואי בעית אימא נמי משום דמשועבד מן התורה להשאיל ספרו לחברו לראות בו בדרך שאינו מפסידו. ודילמא לא דמי לשאר ביטול עשה שאין לאחרים זכות בהן. משא"כ בזה שיש לאחרים זכות בו. והוי דומיא דבעל שאסר הנאת תשמישו על אשתו דלא חייל כלל. וא"כ בנ"ד אפי' איסורא ליכא. דלא דמי להקדש דאית ביה איסורא משום הנאה דראיה. משא"כ בראיה דמצוה דלא ליהנות ניתנה. שרי אפי' לכתחלה:
719
720ברם הכי הוא דאיכא למבעי כי אסר על נפשיה ספרו של חברו מהו וכה"ג מסתברא לאיסורא בכל גוונא בין ע"י דיבור או ע"י הרהור
ואי איכא למיבעי הך בעיא הכי הוא כגון שאמר קונם ספרו של חברו עלי. דכה"ג נ"ל ודאי דחייל נדרו. כמו באוסר הנאת תשמיש עליו דאסור. משום דאין מאכילין לאדם דבר האסור לו. או משום דאפשר באחריני. ואי נמי לא אפשר. אפ"ה כה"ג חייל. דנדרים חלין על דבר מצוה. אע"ג דמצות לאו ליהנות ניתנו. יכול לאסור החפץ על עצמו. והוי דבר האסור לו ודאי:
ואי איכא למיבעי הך בעיא הכי הוא כגון שאמר קונם ספרו של חברו עלי. דכה"ג נ"ל ודאי דחייל נדרו. כמו באוסר הנאת תשמיש עליו דאסור. משום דאין מאכילין לאדם דבר האסור לו. או משום דאפשר באחריני. ואי נמי לא אפשר. אפ"ה כה"ג חייל. דנדרים חלין על דבר מצוה. אע"ג דמצות לאו ליהנות ניתנו. יכול לאסור החפץ על עצמו. והוי דבר האסור לו ודאי:
720
721ובהא נמי פשיטא לי דאסור בכל גוונא בין ע"י דיבור בין ע"י הרהור. דכבר אמרנו ששוין הן לענין זה. ובלי ספק אסור אפי' לראות בו כנ"ל ברור:
721
722אי נמי באוסר בין על חברו בין על עצמו הנאת קריאת ספרים בכולל תיבעי וקמיפשטא לחומרא
איברא בנדון דבעל תשו' הנ"ל (ר"ל שחברו מדירו) נמי אכתי מספקא לי מילתא. כי קאסר עליה ספר בסתם. מי נימא דחייל אספרי רשות כגון של חכמות חיצוניות. ואיידי דחל אהני. חייל נמי אדשל מצוה בכולל. ועוד אפי' במפרש ספרי הקודש איכא לספוקי דילמא חל נדרא אספרי מקרא. שהרי מותר לקבל שכר על לימודן. ונאסרין במודר הנאה כמו ששנינו לא ילמדנו מקרא. וה"ה לחידושי סופרים שמותר לקבל עליהן שכר כנפסק בי"ד סי' רמ"ו. ונאסרין א"כ למודר הנאה. ואגב דחל אהני. חייל נמי אאינך. וכל שכן האידנא דנהוג לקבל שכר על כל לימוד שיהא. ונאסר הכל למודר. א"כ ה"ה ליהנות מספריו איך שיהיה נמי אסור בכל גוונא. ונראה דהיינו טעמא דתשו' הג"מ הנ"ל דסתם ופסק לאיסורא. ולא מפליג מידי. והוא הדין לאוסר על עצמו הנאת ספר סתם. שאסור בכל הספרים. נ"ל יעב"ץ ס"ט:
איברא בנדון דבעל תשו' הנ"ל (ר"ל שחברו מדירו) נמי אכתי מספקא לי מילתא. כי קאסר עליה ספר בסתם. מי נימא דחייל אספרי רשות כגון של חכמות חיצוניות. ואיידי דחל אהני. חייל נמי אדשל מצוה בכולל. ועוד אפי' במפרש ספרי הקודש איכא לספוקי דילמא חל נדרא אספרי מקרא. שהרי מותר לקבל שכר על לימודן. ונאסרין במודר הנאה כמו ששנינו לא ילמדנו מקרא. וה"ה לחידושי סופרים שמותר לקבל עליהן שכר כנפסק בי"ד סי' רמ"ו. ונאסרין א"כ למודר הנאה. ואגב דחל אהני. חייל נמי אאינך. וכל שכן האידנא דנהוג לקבל שכר על כל לימוד שיהא. ונאסר הכל למודר. א"כ ה"ה ליהנות מספריו איך שיהיה נמי אסור בכל גוונא. ונראה דהיינו טעמא דתשו' הג"מ הנ"ל דסתם ופסק לאיסורא. ולא מפליג מידי. והוא הדין לאוסר על עצמו הנאת ספר סתם. שאסור בכל הספרים. נ"ל יעב"ץ ס"ט:
722
723שם שאלה נ"ו אם מותר ללוש ביסקוגוס בחלב. תשובה נראה דלא מיקרי זה כעין תוארו. והוי כשאר פת כיון שעושה תדיר מהם. והגיה עליה בנו המני"ח וז"ל דלא אתי למיסרך עד כאן:
723
724ונשתבש מאד כי לא הבין כוונת אביו המחבר ז"ל. כסבור הוא שאביו הרב אהתירא קמהדר. וטעות הסופר הכשילו. שהיה כתוב לפניו כעין תוארו. וחשב שר"ל בזה שאין זה כעין תוארו של לחם. ולכן הוי כשאר פת ומותר:
724
725ביסקוגוס של ספרדים אסור ללוש בחלב לפ"ד הל"קט ובנו הרמ"ח במ"כ לא הבין לשון אביו
וזה אמנם העדר ידיעה במחילה. שכוונת המחבר פשוטה לאיסור. וט"ס יש כאן וצ"ל דלא מיקרי כעין תורא. דבלש את העסה בחלב אמרינן ואי עבדיה כעין תורא שרי. לפי שהוא משונה וניכר שלא יבוא לאוכלו עם הבשר. משו"ה אי עבדיה כעין תורא שרי. וקאמר דאותן ביסקוגוס לא מיקרי כעין תורא. והוו להו כשאר פת שאסור כשלש אותו בחלב. דלא הוי היכר. אע"פ שהן דקין קצת כיון שעושין מהן תדיר אתי לאיחלופי בשאר פת. לאוכלן עם הבשר. ועל כן אסורין לגמרי וק"ל. מיהו לדינא הני ביסקוגוס דידהו לא בקיאינן בהו. (כמדומה שהן כעכין יבשין הנחתכין לשנים אחר אפיה ראשונה ומחזירין אותן לתנור ונאפין שנית. הנקראין בלשון לעז בישקויט. ובל"א צוויא באק. על השנות אפייתן. וא"כ באמת נראה שחומרא גדולה היא בלי טעם מוכרח. ע"כ המקל לא הפסיד) ונהוג עלמא היתר בלחמניות דידן דמינכרי טובא. יעב"ץ ס"ט:
וזה אמנם העדר ידיעה במחילה. שכוונת המחבר פשוטה לאיסור. וט"ס יש כאן וצ"ל דלא מיקרי כעין תורא. דבלש את העסה בחלב אמרינן ואי עבדיה כעין תורא שרי. לפי שהוא משונה וניכר שלא יבוא לאוכלו עם הבשר. משו"ה אי עבדיה כעין תורא שרי. וקאמר דאותן ביסקוגוס לא מיקרי כעין תורא. והוו להו כשאר פת שאסור כשלש אותו בחלב. דלא הוי היכר. אע"פ שהן דקין קצת כיון שעושין מהן תדיר אתי לאיחלופי בשאר פת. לאוכלן עם הבשר. ועל כן אסורין לגמרי וק"ל. מיהו לדינא הני ביסקוגוס דידהו לא בקיאינן בהו. (כמדומה שהן כעכין יבשין הנחתכין לשנים אחר אפיה ראשונה ומחזירין אותן לתנור ונאפין שנית. הנקראין בלשון לעז בישקויט. ובל"א צוויא באק. על השנות אפייתן. וא"כ באמת נראה שחומרא גדולה היא בלי טעם מוכרח. ע"כ המקל לא הפסיד) ונהוג עלמא היתר בלחמניות דידן דמינכרי טובא. יעב"ץ ס"ט:
725
726שם שאלה ס' מי שבירך שהחיינו על ב' מיני פירות ואח"כ ראה פרי מורכב משניהם אם יחזור ויברך שהחיינו. תשובה אם הוא מורכב מין בשא"מ אפשר שאין לברך עליו. שכל דבר שעשו ב"א נגד רצון הבורא איך יאמר שהחיינו אע"ג דמותרים באכילה עכ"ל:
726
727ואיני יודע למה ישתנה דין ברכת שהחיינו. מברכת האכילה. שכיון שמותר באכילה שאין אסור כ"א כלאי הכרם. א"כ כשבא לאכלו צריך לברך על הנאתו. שא"א ליהנות מן העה"ז בלי ברכה. וגם שהחיינו היא ברכת ההנאה שנהנה בראייה. ועוד הגוי שנטעו והרכיבו לא עשה נגד רצון הבורא שלא הוזהרו על ההרכבה אלא ישראל. אם לא לדעת יחידית דפד"מ (ולענין אתרוג מורכב למצוה וכן שופר דכלאים עמ"ש בס"ד במקומו בחבורי לטא"ח):
727
728השגה עמ"ש בהלקט שאין לברך ברכת הראיה על פרי מורכב כלאים אלא יש לברך עליו שהחיינו וכן לשאר ברכות הראיה בשאר פסולי הרכבה
ולמה לא נברך עליו. לא יהא אלא הרואה בריות נאות ע"א שמברך עליהן ונותן הודאה ושבח לבוראם. ואע"פ שעמידתן בעולם ודאי היא נגד רצון הבורא. אם לא שנתן ארך אפים לעוברי רצונו. ואפי' על הממזר הנאה נראה שיש לברך. אע"פ שאין הרכבה פסולה יותר ממנו. מדלא איפליגו ביה. ועוד דהא ממזר עדיף מגוי ועדיף אפי' מגר. כ"ש בפרי המורכב שאין קיומו בעולם נגד רצון הבורא כלל. אדרבה אפשר גם הוא מצרכי העולם וישובו. מאחר שנתהוה לרצון הבורא ית'. כי אי אפשר המצא דבר בלתי רצונו. רק שנאסרה עשייתו ע"י האדם. כי הרבה שלוחי ההשגחה. ואמצעיים רבים למקום עושי רצונו. הא למה זה דומה למלך שיש לו פקידים שונים מנויים איש על משמרתו. ופקודתו של זה אינה של זה. הנכנס במשמרו של חברו שלא ברשות. הרי זה נמצא מחייב ראשו למלך. עם היות המעשה ההוא נרצה למלך ע"י הפקיד הנתון מאתו לכל דבר המלך. וכן יש דברים רבים שהן מפאת עצמן צורך גדול. ונאסרה עשייתן מצד חסרון הכנת האדם דוק ותשכח. לכן נ"ל שאין חשש בזה ויש לברך עליו גם ברכת הראיה כברכת האכילה. ואפי' כבר בירך על מינין פשוטין שהורכב מהן. לדידן דסמכינן אפיסקא דס"ח כמ"ש בס"ד במקומו ובלח"ש פ"ב דפאה. יעב"ץ:
ולמה לא נברך עליו. לא יהא אלא הרואה בריות נאות ע"א שמברך עליהן ונותן הודאה ושבח לבוראם. ואע"פ שעמידתן בעולם ודאי היא נגד רצון הבורא. אם לא שנתן ארך אפים לעוברי רצונו. ואפי' על הממזר הנאה נראה שיש לברך. אע"פ שאין הרכבה פסולה יותר ממנו. מדלא איפליגו ביה. ועוד דהא ממזר עדיף מגוי ועדיף אפי' מגר. כ"ש בפרי המורכב שאין קיומו בעולם נגד רצון הבורא כלל. אדרבה אפשר גם הוא מצרכי העולם וישובו. מאחר שנתהוה לרצון הבורא ית'. כי אי אפשר המצא דבר בלתי רצונו. רק שנאסרה עשייתו ע"י האדם. כי הרבה שלוחי ההשגחה. ואמצעיים רבים למקום עושי רצונו. הא למה זה דומה למלך שיש לו פקידים שונים מנויים איש על משמרתו. ופקודתו של זה אינה של זה. הנכנס במשמרו של חברו שלא ברשות. הרי זה נמצא מחייב ראשו למלך. עם היות המעשה ההוא נרצה למלך ע"י הפקיד הנתון מאתו לכל דבר המלך. וכן יש דברים רבים שהן מפאת עצמן צורך גדול. ונאסרה עשייתן מצד חסרון הכנת האדם דוק ותשכח. לכן נ"ל שאין חשש בזה ויש לברך עליו גם ברכת הראיה כברכת האכילה. ואפי' כבר בירך על מינין פשוטין שהורכב מהן. לדידן דסמכינן אפיסקא דס"ח כמ"ש בס"ד במקומו ובלח"ש פ"ב דפאה. יעב"ץ:
728
729תמיהא רבתא על בהל"קט במ"ש על ענין מ"ש שעושין החזנים בשבת שמהפך הסברות לעקור הלכה קבועה
שם שאלה ס"ג מי שבירך שאומרים החזנים בשבת אם יש לחוש משום שאין להתפלל בו. תשו' אין להתפלל על דבר שהוא צורך היום. אבל דבר שהוא להבא אין בכך כלום. ה"נ אין לאכול סמים של רפואה דווקא כשיש מיחוש. אבל בל"ז מותר עכ"ל.
שם שאלה ס"ג מי שבירך שאומרים החזנים בשבת אם יש לחוש משום שאין להתפלל בו. תשו' אין להתפלל על דבר שהוא צורך היום. אבל דבר שהוא להבא אין בכך כלום. ה"נ אין לאכול סמים של רפואה דווקא כשיש מיחוש. אבל בל"ז מותר עכ"ל.
729
730ותמיהני ע"ז דאזיל בתר איפכא דאיברא הכא איפכא מסתברא דדבר שהוא צורך היום יש להתיר יותר. זכר לדבר מפירין נדרים ונשאלין לנדרים שהן לצורך השבת. אבל מה שאינו לצורך השבת יאסר. וכן נפסק בש"ע סי' רפ"ח בנ"ז:
730
731וראיה גמורה שמה שאינו לצורך השבת אסור בתפלה. מן הירו' שהביא בטור סי' קפ"ח שהיה בדין שלא לומר בשבת. בבה"מ נוסח אבינו מלכנו רענו זונינו פרנסינו. אם לא שמטבע ברכות כך הוא. הרי שאע"פ שהוא נוסח תפלה להבא. דבודאי אינו מבקש על פרנסת היום בשבת שעומד בה. שאם לא טרח בע"ש מהיכן יאכל בשבת. וגם כבר אכל. ועל כרחין אינו אלא לשון בקשה להבא. ואעפ"כ היה מקום לאוסרו. אם לא מטעם שמטבע ברכה כך הוא:
731
732ומה שדימה לסמים של רפואה לא דמי אלא כאוכלא לדנא. דסמים נאסרו משום גזרת שחיקת סממנין. משו"ה בחולה דווקא יש מקום לאוסרן. משא"כ בבריא. שבודאי לא יבא לידי כך. אבל תפלה ובקשה בשבת לא נאסרה משום גזרה דשחיקה. ומה ענין זה לזה:
732
733ופשיטא טובא דלא ש"ד מתרי טעמי
ונ"ל טעם מניעת הבקשה בשבת משום שלא יהא דיבורך של שבת כשל חול ויכולה היא שתרחם. לכן אין לבקש על החולה אם לא תקף עליו חליו. דצורך שעה הוא ופיקוח נפש. וכל שאין בו סכנה יש לו לבטוח בזכות שבת ולא יבקש צרכיו כדרך שעושה בחול. והיינו נמי דאמרינן דהיום הוא ראוי לתפלת י"ח. אלא משום טורח הציבור אין מתפללין בו י"ח רק ז' ברכות. דהיינו משום שנצטוינו לענג השבת. ושלא נאריך בו בבקשתנו כמו בחול. האי הוא טירחא דצבורא. ולא שנא דרך כללי. או פרטי כמו שהוא הנוסח דמי שבירך. הכל אסור. וכ"ש לבריא שאין בו צורך כלל לבו ביום. דפשיטא דאסור וק"ו מתפלת י"ח. וכמ"ש גם מהירושלמי הנ"ל. לכן אותו מנהג שנהגו לברך. טעות הוא בידי החזנים. והנושאים להם פנים. ואין להם על מה שיסמוכו. רק לטובתן ולהנאתן עושים והתברכו בלבבם למען יתברכו. ולא ילפינן ממקלקלתא. גם יש בו משום פיסוק מעות כמ"ש במקומו בס"ד וע"ש בחיבורי. אלא שאין כחנו יפה למחות מאחר שכבר נהגו משנים קדמוניות. ואשרי שיאחז במעוז הדת ונפץ עלולי המנהגים הגרועים. אל הסלעים:
ונ"ל טעם מניעת הבקשה בשבת משום שלא יהא דיבורך של שבת כשל חול ויכולה היא שתרחם. לכן אין לבקש על החולה אם לא תקף עליו חליו. דצורך שעה הוא ופיקוח נפש. וכל שאין בו סכנה יש לו לבטוח בזכות שבת ולא יבקש צרכיו כדרך שעושה בחול. והיינו נמי דאמרינן דהיום הוא ראוי לתפלת י"ח. אלא משום טורח הציבור אין מתפללין בו י"ח רק ז' ברכות. דהיינו משום שנצטוינו לענג השבת. ושלא נאריך בו בבקשתנו כמו בחול. האי הוא טירחא דצבורא. ולא שנא דרך כללי. או פרטי כמו שהוא הנוסח דמי שבירך. הכל אסור. וכ"ש לבריא שאין בו צורך כלל לבו ביום. דפשיטא דאסור וק"ו מתפלת י"ח. וכמ"ש גם מהירושלמי הנ"ל. לכן אותו מנהג שנהגו לברך. טעות הוא בידי החזנים. והנושאים להם פנים. ואין להם על מה שיסמוכו. רק לטובתן ולהנאתן עושים והתברכו בלבבם למען יתברכו. ולא ילפינן ממקלקלתא. גם יש בו משום פיסוק מעות כמ"ש במקומו בס"ד וע"ש בחיבורי. אלא שאין כחנו יפה למחות מאחר שכבר נהגו משנים קדמוניות. ואשרי שיאחז במעוז הדת ונפץ עלולי המנהגים הגרועים. אל הסלעים:
733
734והתנצלות בעד הקדמונים שקבעו בקשת יקום פורקן ודכוותה בשבת
ומה שתיקנו הראשונים יקום פורקן לכתחלה דווקא בשבת. נראה משום דבימות החול לא היו העם מתקבצים לבה"כ כמו ביש"ק שנאספין כולן. וראו לתקן ברכה כללית לכבוד תורה וללומדיה. שתהא נאמרת מפי כל הציבור כאחד. להחזיק במעוז הדת כפי צורך הדורות באורך הגלות המר. ובצרכי רבים לית לן בה. דמשו"ה דכוותה קבעי רבנן. זכרנו ומי כמוך בר"ה ויה"כ. ואף בג' ראשונות. אבל מי שברך לכל יחיד שירצה. ודאי אינו נכון כלל. ויש בו ג"כ משום טירחא דציבורא טובא. דאפי' תפלת י"ח קצרו משו"ה. ועכשיו נוהגין להאריך במ"ש ולפעמים מתעכבין עד חצות. עלבון המנהיגים הוא. אי איישר חילי אבטליניה. יעב"ץ ס"ט:
ומה שתיקנו הראשונים יקום פורקן לכתחלה דווקא בשבת. נראה משום דבימות החול לא היו העם מתקבצים לבה"כ כמו ביש"ק שנאספין כולן. וראו לתקן ברכה כללית לכבוד תורה וללומדיה. שתהא נאמרת מפי כל הציבור כאחד. להחזיק במעוז הדת כפי צורך הדורות באורך הגלות המר. ובצרכי רבים לית לן בה. דמשו"ה דכוותה קבעי רבנן. זכרנו ומי כמוך בר"ה ויה"כ. ואף בג' ראשונות. אבל מי שברך לכל יחיד שירצה. ודאי אינו נכון כלל. ויש בו ג"כ משום טירחא דציבורא טובא. דאפי' תפלת י"ח קצרו משו"ה. ועכשיו נוהגין להאריך במ"ש ולפעמים מתעכבין עד חצות. עלבון המנהיגים הוא. אי איישר חילי אבטליניה. יעב"ץ ס"ט:
734
735מעשה אירע בכפר סמוך לעמדין שמת א' סמוך לשבת והיה לו אחים בכפר ההוא שהיו דרים בו שלשה אחים. וגם בק"ק עמדין היתה לו אחות נשואה. שאלני בעלה אם ינהוג בשבת דברים שבצנעה:
735
736הוראה לקולא להתיר דברים שבצנעה בשבת לאחות אוננת שאינה בעיר שהמת שם
והתרתי לו מטעמים שאזכיר. חדא דכדאי הוא ר"ת לסמוך עליו אפי' שלא בשעת הדחק. וכן בב"ח החזיק בדעת ר"ת לפסוק להתיר אנינות במת שאינו מוטל עליו לקוברו. ואיננו עמו בעיר. והכי נמי הוה מעשה שלא היה המת בעיר שהאוננת שם. וגם אין מוטל עליה לקוברו. כיון שיש לו אחים במקומו שעליהם מוטל. ועדיפא אשה דאפילו עמו בעיר. נראה דלא מוטל עליה לקבור אחיה. אע"ג דמתאבלת עליו. משום דמשתעבדא לבעל. ואצבורא רמי ודאי. כי לית ליה אחי וירתי. ודו"ק. וכ"ש בנ"ד לענין דברים שבצנעה בשבת. נראה ודאי דסמכינן אמאן דפסיק כרשב"ג דחייב בתש"ה. וכדפסק בירו' וכפירוש שהביא רבינו יונה ומובא בב"י. דרשב"ג ות"ק בחובה ורשות קמיפלגי. דת"ק נמי לא מיסר אסיר. ואליבא דרשב"ג חובה נמי הוי:
והתרתי לו מטעמים שאזכיר. חדא דכדאי הוא ר"ת לסמוך עליו אפי' שלא בשעת הדחק. וכן בב"ח החזיק בדעת ר"ת לפסוק להתיר אנינות במת שאינו מוטל עליו לקוברו. ואיננו עמו בעיר. והכי נמי הוה מעשה שלא היה המת בעיר שהאוננת שם. וגם אין מוטל עליה לקוברו. כיון שיש לו אחים במקומו שעליהם מוטל. ועדיפא אשה דאפילו עמו בעיר. נראה דלא מוטל עליה לקבור אחיה. אע"ג דמתאבלת עליו. משום דמשתעבדא לבעל. ואצבורא רמי ודאי. כי לית ליה אחי וירתי. ודו"ק. וכ"ש בנ"ד לענין דברים שבצנעה בשבת. נראה ודאי דסמכינן אמאן דפסיק כרשב"ג דחייב בתש"ה. וכדפסק בירו' וכפירוש שהביא רבינו יונה ומובא בב"י. דרשב"ג ות"ק בחובה ורשות קמיפלגי. דת"ק נמי לא מיסר אסיר. ואליבא דרשב"ג חובה נמי הוי:
736
737ואע"ג דאליבא דתלמודא דילן לא קיימא הלכה כרשב"ג בהא. בנ"ד דמסייע עובדא דר"ת ומעשה רב. מסתברא דאזלינן לקולא. וי"ל דאפי' חובה נמי איכא. וכ"ש לטעמא דאמרן דכיון דאשה משעבדא לבעלה. מסתברא טפי לאקולי. ואע"ג דכתב הרא"ש ז"ל דבאנינות לא קיי"ל כדברי המיקל. מ"מ מדרבנן הוא. והרי הקילו בו חז"ל במת אביו של חתן בשמעתא דבועל בעילת מצוה ופורש. והא נמי ודאי שפיר דמי. דתרי חומרי לא מחמרינן בה. ואפי' תימא חיובא ליכא. איסורא מיהא נמי ליכא. ועל זה סמכתי להתיר נדון הנז' שמצינו בו עונש גדול במבטל את ישראל מפ"ו. כ"ש עונת שבת אף לשאינו ת"ח. והש"ית יצילנו משגיאות. הנלע"ד כתבתי יעב"ץ ס"ט:
737
738פ"א אירע פה עמדין בא' שעלה לקרות בתורה והראוהו בפסוק נשא את ראש בני קהת. והוא היה צריך לקרות בנשא דבני גרשון. ובירך ברכת התורה שלפניה. וגם הש"ץ התחיל להקרותו פסוק ראשון. ושוב הרגיש שטעה שאין זה מקומו:
738
739לס"ת שהראוהו לקרות פרשה מוחלפת וברך עליה בטעות שא"צ לחזור ולברך כשחוזר לקריאה הנכונה בכל ענין בין התחיל לקרות בין לא בין בענין סמוך ביין ברחוק
והוריתי שאינו צריך לחזור ולברך. ואע"ג דבש"ע כתב באחרונה י"א לברך. נלע"ד פשוט דלכתחלה לית לן למיעבד עובדא לברוכי. דלא יהא אלא ספק שקול ספק ברכות להקל. דאע"ג דברכת התורה לפניה מן התורה. מ"מ ברכת התורה דציבור אינה אלא מדרבנן. שהרי כבר נפטר בברכה שבירך שחרית:
והוריתי שאינו צריך לחזור ולברך. ואע"ג דבש"ע כתב באחרונה י"א לברך. נלע"ד פשוט דלכתחלה לית לן למיעבד עובדא לברוכי. דלא יהא אלא ספק שקול ספק ברכות להקל. דאע"ג דברכת התורה לפניה מן התורה. מ"מ ברכת התורה דציבור אינה אלא מדרבנן. שהרי כבר נפטר בברכה שבירך שחרית:
739
740ובר מהא ודאי הלכה מקופחת היא. דלא קיי"ל כהי"א אלא כדעת הר' גרשום בר שלמה שהביא בא"ח דמעשה רב שיצאה ממנו הוראה בחבורה שא"צ לברך לא שנא התחיל או לא. דלא דמי כלל לתורמסא דסי' ר"ו. וכמ"ש גם האחרונים ז"ל. ואף לבטז"ל שהחזיק בדעה האחרונה. מיהת מודה בשאין צריך לגלול. ובעובדא דידן נמי לא היה צריך לגלול ס"ת כי שניהם סמוכים זה לזה ביריעה א'. וגם לנו עוד דברים בגו לדחות דעה הנז' מהלכה כמ"ש בס"ד בחיבורי ושם גליתי דעתי הנוטה להקל בברכה זו בכל אופן אפי' בענין רחוק יותר מכדי גלילה. והוא המחוור. יע"ש מילתא בטעמא. יעב"ץ ס"ט:
740
741שוב לאחר כמה שנים מצאתי שכבר היה מעשה זה לעולמים. שכן ראיתי עתה. כזה בס' תיקון יששכר. ואע"פ שהורה שלא כדעתי הנ"ל. אני במקומי עומד ומזכה אני במקומי כדרך שהייתי למד:
741
742שאלת אם צריך לטבול כלים הבאים ממדינת הים שנקראים פרצליין ודומין לכלי זכוכית:
742
743תשובה
743
744כלי פרצליין א"צ טבילה ואינן בולעין ולא פולטין
נ"ל שאינן צריכין טבילה כשניקחין מן הנכרי. לפי שידוע שעשייתן מן החול ומן האדמה. וכלי מתכות אמורין בפרשה. ואע"ג דשיעי טפי לית לן בה. דהא כלי זכוכית שיעי טפי מנייהו. ואי לאו משום דכי נשברו יש להן תקנה להתיכן. משו"ה ככלי מתכות שווינהו. ואי לאו הכי לא. והני לית להו הך תקנתא. על כן פשוט בעיני להתירן בלא טבילה. וכן לא שמענו ולא ראינו מעולם מי שהצריכן טבילה:
נ"ל שאינן צריכין טבילה כשניקחין מן הנכרי. לפי שידוע שעשייתן מן החול ומן האדמה. וכלי מתכות אמורין בפרשה. ואע"ג דשיעי טפי לית לן בה. דהא כלי זכוכית שיעי טפי מנייהו. ואי לאו משום דכי נשברו יש להן תקנה להתיכן. משו"ה ככלי מתכות שווינהו. ואי לאו הכי לא. והני לית להו הך תקנתא. על כן פשוט בעיני להתירן בלא טבילה. וכן לא שמענו ולא ראינו מעולם מי שהצריכן טבילה:
744
745ואגב הואיל דאתו לידן אימא בהו מילתא אחריתא לקולא. כמדומני שמעתיה מאבא מארי הגאון ז"ל דאע"ג דברייתן מן החול לאו ככלי חרס דמו לאתסורי מבליעת איסור. דאיידי דשיעי לא בלעי דומיא דכלי זכוכית דלא בלעי מה"ט. כדאי' בא"ח הל' פסח. עמ"ש שם בחי' בס"ד. ומן הדין בשטיפה בעלמא סגי להו. אלא דנהוג עלמא להשתמש בחדשים משום חומרא דפסח. לפ"ז יש בכלים הללו דרך ששוין בה לכלי חרס. ודרך ששוין בה לכלי זכוכית. ושניהן להקל. טבילה לא בעו ככ"ח. ואינן נאסרין בדרך תשמישן ככלי זכוכית:
745
746שוב זכיתי ומצאתי לבעל כנה"ג בי"ד סי' ק"ך וקכ"א שכתב בשני הדברים כדברינו בכלי פרפוריש שנראה שהם הנקראים פרצליין בלשוננו:
746
747ריחים של קאוי בעו טבילה
וריחיים של יד שטוחנין בהן הפולין הקלויין שעושין מהן משקה הקאוי. נראה דחייבין בטבילה. דעדיף מרחיים של פלפלין. נ"ל יעב"ץ ס"ט:
וריחיים של יד שטוחנין בהן הפולין הקלויין שעושין מהן משקה הקאוי. נראה דחייבין בטבילה. דעדיף מרחיים של פלפלין. נ"ל יעב"ץ ס"ט:
747
748ברודא
748
749אם להחיות הגוף הזכר קודם לנקבה להציל נפשו מני שחת עאכ"ו ולית לן למיחש לזרעה מכמה טעמים
נשאלתי מחותני הה"ג כמהר"מ כ"ץ נר"ו הרי שהגוי אלם נושה בא לקחת שני ילדים מישראל ולהעבירם על דת. ויש סיפוק בידינו לפדות א' מהם בסך ממון אשר יושת עליו. מעתה היאך יש לעשות בזה שהא' זכר והא' נקבה. מי קודם. דיש לחוש יותר לנקבה שלא תטמע בין הגוים. כיון שזרעה כשר. ויש לו דין ישראל לכל דבר:
נשאלתי מחותני הה"ג כמהר"מ כ"ץ נר"ו הרי שהגוי אלם נושה בא לקחת שני ילדים מישראל ולהעבירם על דת. ויש סיפוק בידינו לפדות א' מהם בסך ממון אשר יושת עליו. מעתה היאך יש לעשות בזה שהא' זכר והא' נקבה. מי קודם. דיש לחוש יותר לנקבה שלא תטמע בין הגוים. כיון שזרעה כשר. ויש לו דין ישראל לכל דבר:
749
750והשבתי שאיני יודע מקום הספק דהא מתניתין היא סוף הוריות האיש קודם לאשה להחיות לפי שקדושתו מרובה. וכ"ש לענין העברה על דת. שהצלתו קודמת. כי המחטיא לאדם גדול מההורגו וגם מאחר שישנו מרובה במצות יותר מאשה. ויוכרח לעבור ביתר הרבה מאד ממה שהאשה חייבת. על כן ודאי הדין נותן שהזכר קודם גם לפדיון זה להחיות נשמתו:
750
751ואי משום זרעה. לא איכפת לן דבתר דידה אזלינן. ועוד מי יכריחנה שתנשא ותוליד. ותו אפי' אונסין אותה. הא נמי תנן. בזמן ששניהן עומדין לקלקלה. האיש קודם לאשה. הא בהדיא דעל כרחך לא חיישינן כלל להך סברא ודו"ק. ופשוט עוד. שאפי' יכריחוה לינשא לנכרי מאן יימר דתלד. דילמא תפיל או תעשה עוברה סנדל או אצטרויי תצטרי כבנתא דדרי דגלות. (ועמ"ש בס"ד בלח"ש על משנה הנ"ל):
751
752ועוד כי נמי תנשא לגוי ותלד מאי הוי. הבנים בניה הם ישראלים כשרים. והולידה בנים לשמים. ואם לפי שעה אנוסים הם לעבור עד"ת רחמנא פטרינהו. ויש להם תקוה להימלט פעם ע"י אמם או ע"י עצמם ולא בטל סברם ולא אבד סכויים. משא"כ בזכר ישראל המעמיד תולדות לע"א דגרעי בודאי. שהם נכרים גמורים. דאע"ג דלאו בניו נינהו. לא יהא אלא גורם להוליד בן ע"א וגם משחית זרעו. ויש בו הפסד מה שאין בשאר עריות. כמ"ש הר"מ ז"ל הובא בסי' ט"ז. פשיטא מגרע גרע. משו"ה ודאי איפכא מסתברא:
752
753ואע"ג דלהוציא מבית השביה אשה קודמת. היינו בגדול וידוע שלא יעבירוהו על דת. ובשאין לחוש שיטמע הזכר בין הנכרים. כנלע"ד יעב"ץ ס"ט:
753
754לשער כתם בגריס הגס כמ"ש אמ"הג י"ל סמך גדול בתלמוד ובפוסקים
מ"ש א"מ הגאון ז"ל בתשו' ס"ז להקל בגריס של כתמים ולשער בפולין הגסים הנקראין בל"א גרושה בונין:
מ"ש א"מ הגאון ז"ל בתשו' ס"ז להקל בגריס של כתמים ולשער בפולין הגסים הנקראין בל"א גרושה בונין:
754
755יש לסייעו (אע"פ שא"צ) ממ"ש מהרי"ן חביב בי"ד סי' מ"ד בכוליא שהקטינה כפול. שהקשה דפול הוא יותר מכענבה. יש ללמוד מדבריו דסתם פול הנז' בש"ס. הוא אותו מין הגס והגדול שבמיני הפולין. שאל"כ האחרים ודאי הן פחותים מכענבה. וזה ידוע לעינינו הרואות. ואף דערבך ערבא צריך. מ"מ נראה שדברי הרי"ן חביב דברי קבלה הם. על כן ודאי יש ממנו סעד וסמך לדבר. שוב זיכני הש"ית ומצאתי ראיה גדולה לדברי רבינו ז"ל מאותה שאמרו בירו' שילהי מעשרות שגריס הקלקי. מרובע הוא בתולדתו ואין לך מרובע מששת ימי בראשית אלא הוא. וכך הוא דמות תבנית בריית הגריס דפול הגס שקורין גרוישה בונין חלק מחציתו דומה למרובע וכמ"ש אמ"ה ז"ל שם בתשו'. (והתימה שלא נסתייע מזה עם היות המקום ההוא דמעשרות הנ"ל לא נעלם מעיני קדושתו והוא עוסק בו שם בענין העדשים. אלא שהניח מקום) מעתה אין ספק בדבר שהן הן הדברים שנמסרו מסיני מפי הגבורה. וכיון רבינו ז"ל מעצמו ברוחו הקדוש להלכה ערוכה ושמורה יעב"ץ:
755
756ספקות בדין היכר ציר למזוזה וכן בבית העומד בין ב' רחובות והאחד שמלפניו יותר עיקרי מה דין פתחי חדרים שביניהם ויש לנהוג בכל זה לקבוע ב' מזוזות א"ל היכא דהיכר ציר מסייע לצד העיקרי
צל"ע בדין מזוזה דאזלינן בתר היכר ציר. היאך לנהוג בדלתות שלנו שאין להם צירים. וקבועים בחליות ברזל. התקועים זה בזה. היכי מיקרי היכר ציר:
צל"ע בדין מזוזה דאזלינן בתר היכר ציר. היאך לנהוג בדלתות שלנו שאין להם צירים. וקבועים בחליות ברזל. התקועים זה בזה. היכי מיקרי היכר ציר:
756
757ונראה דאזלינן בתר נקישת הדלת ומנעולים ובריחים. אם הם מבפנים או בחוץ. ר"ל באותו חדר שסוגרין שם הדלת לפנים מן המשקוף ומהמזוזות שהם חוצה לה. אותו החדר הוא עיקר. ועושין המזוזה לימין כניסתו. אי נמי חזינן היאך הברזלים והחליות קבועים במסמרות בדלת באיזה חדר הם ניכרים ונראים והיינו היכר ציר דידהו. ואי אית לה ציר של ברזל שהדלת סובבת עליו ע"י טבעת של ברזל התקוע בה. היינו וודאי היכר ציר. ורואין לאיזה צד פונה. שם הוא העיקר. ובמדינות הללו כמדומני לעולם עושין המנעול והסוגר באותו צד שיש היכר חליות ותלויות של ברזל המעמידים הדלת. ששניהם פונים לרוח אחד. א"כ היינו הך כולהו חדא מילתא לענין זה:
757
758וצ"ל גם בהיכר ציר לחוד לא סגי. אי לא ניזל נמי בתר נקישת הדלת והסגירה כנז'. דאל"כ כשאין היכר ציר בשום א' מהחדרים. כגון שעשה החור שתסוב הדלת עליו שוה עם המחיצה החולקת החדרים לשנים. באופן שאין הציר ניכר בא' יותר מחברו. וכן בתלאה בטבעת ברזל באונקלי וציר הקבוע באמצע מזוזת הפתח המפסקת. אכתי לא ידענא מאי מיקרי היכר ציר. או בכותל עבה והדלת קבועה באמצעיתה. אלא ע"כ דאזלינן בתר נקישת הדלת כנז'. וצ"ע בשאין הגפת הדלת ניכרת שאין לה מסגר ואינה נוקשת במזוזה. אלא יוצאה ונכנסת וחוזרת לכאן ולכאן ועומדת בפתח מעצמה. וכן צ"ע בשאין דלת להפתח המפסקת בין שני חדרים ובתים שוים. ובזה באנו למחלוקתו של הר"מ. עוד צ"ע כשיש באחורי הבית פתח לחצר הפתוח לרחוב. והבית מלפניו פתוח לרחוב אחר ששם עיקר תשמיש הרגל הרגיל. דמשמע מתשו' מהרי"ל דכה"ג לא משגחינן בהיכר ציר. וצריך לקבוע המזוזה בימין כניסה לבית מהחצר. וכ"ש כשיש שם היכר ציר נמי. ואעפ"כ מידי ספק לא יצאנו. מפני שעיקר כניסה ויציאה הוא מהרחוב האחר שלפני הבית ומשם לבית החורף וממנו לבית המבשלים. ומשם לחצר. ובפתח החצר שלפני הרחוב האחר. אין שם תשמיש מרובה לכניסה ויציאה. רק לפרקים ועתים רחוקים. כמו שהוא בביתי. ולכן מתחלה עשיתי בפתח שער ביתי הפונה לחצר. המזוזה בימין יציאה ולא השגחתי אפי' בהיכר ציר. כי דנתי פתח החצר כסתום למיעוט תשמישו. ושוב נמלכתי וצויתי לעשות מזוזה שניה בימין כניסה מהחצר בפתח שאחרי הבית שהיה היכר ציר מבפנים. וכן משם לבית המבשלים שהיה גם כן היכר צירו מבפנים. והצרכתיו כמו כן ב' מזוזות. מפני הספק הנ"ל. אבל מבית המבשל לבית החורף שהיה היכר הציר כמו כן בבית המבשל. הנחתיו כמו שהיה במזוזה אחת בימין כניסה לבית המבשל. ולא חששתי לביאה דמבית המבשל לבית החורף מדרך החצר. כיון דעיקר כניסה ויציאה מרחוב שלפני הבית לבית החורף וממנו לבית המבשל שדרך שם תשמישו מרובה. ושם הוא היכר צירו. על כן ודאי הוא העיקר לעשות לו מזוזה דרך ימין כניסתו. אע"ג דכה"ג אין הרגיל מבטל את שאינו רגיל. היינו לחיוביה איהו לחוד. אבל לא לבטל את היכר ציר הפתחים העומדים בחדרים שבינו ובין הרחוב האחר העיקרי לבית. ואינו נכנס בגדר ספק דהיכר ציר. ומזוזות אלו קבעתי בלי ברכה וכן יש לנהוג בספק דהיכר ציר דלעיל. יעב"ץ ס"ט:
758
759ששאלת מה אני בלולב שנשברה שדרתו:
759
760השגה עמ"ש במג"א להקל בדין לולב שנשברה שדרתו ותשובות חבילות שיש בהן ממש
אשיבך מלין הגם הלום ראיתי להרב במג"א ז"ל שמקל בדבר. וכתב בפשיטות שאם השדרה עצמה נשברה ותלויה למטה דכשר. משום דדמי לנשברה שדרה בבהמה דכשרה אני איני אומר כן. ובמ"כ הפריז על המדה דמאן לימא לן דלא דמי לנפסק החוט. מאחר שהיא תלויה למטה. ולא מיבעיא בנשברה ממש דהיינו שנקרע ונפסק רוב רחבה. דודאי פסול. אלא אפי' לא נפרק ונפסק כי אם המיעוט. או אפי' עדיין היא שלמה וכולה קיימת. רק שנכפפה כל כך ונכפלה באמצעה. עד שחציו תלוי למטה ומונח על חציו האחר. נמי פסול. כדפסלינן בבהמה אם נמרך המוח כל כך שאינו יכול לעמוד. שאפי' עור החוט והשדרה קיימים טרפה. ודמי לנפסק החוט. אי משום דסופו ליפסק. או משום דאין לך פסיקה גדולה מזו. כדכתב רש"י. משו"ה הויא טרפה התם. אע"ג דחוט ושדרה מעמידין אותו. כ"ש הכא דליכא מידי דמגין עליה. דפשיטא הוי כנפסק. ובודאי שסופו ליפסק כולו:
אשיבך מלין הגם הלום ראיתי להרב במג"א ז"ל שמקל בדבר. וכתב בפשיטות שאם השדרה עצמה נשברה ותלויה למטה דכשר. משום דדמי לנשברה שדרה בבהמה דכשרה אני איני אומר כן. ובמ"כ הפריז על המדה דמאן לימא לן דלא דמי לנפסק החוט. מאחר שהיא תלויה למטה. ולא מיבעיא בנשברה ממש דהיינו שנקרע ונפסק רוב רחבה. דודאי פסול. אלא אפי' לא נפרק ונפסק כי אם המיעוט. או אפי' עדיין היא שלמה וכולה קיימת. רק שנכפפה כל כך ונכפלה באמצעה. עד שחציו תלוי למטה ומונח על חציו האחר. נמי פסול. כדפסלינן בבהמה אם נמרך המוח כל כך שאינו יכול לעמוד. שאפי' עור החוט והשדרה קיימים טרפה. ודמי לנפסק החוט. אי משום דסופו ליפסק. או משום דאין לך פסיקה גדולה מזו. כדכתב רש"י. משו"ה הויא טרפה התם. אע"ג דחוט ושדרה מעמידין אותו. כ"ש הכא דליכא מידי דמגין עליה. דפשיטא הוי כנפסק. ובודאי שסופו ליפסק כולו:
760
761ותו אפי' לדידיה ז"ל דמדמי לה לשדרה. מי דמי התם צלעות קיימות ומעמידות אותה. משא"כ הכא דהעלין תלויין למטה מחמת השבירה. או אפי' רק בסבת הכפילה והכפיפה שכמוה. ולא מפני שאנו מדמין (באתרוג. והבו דלא לוסיף עלה. ואף היא בעיא דלא איפשטא) לטרפות. נעשה מעשה להקל בשל תורה ח"ו. ופשיטא דלא הוי הדר. וגרע מיבשה שדרתו. והשבירה כל עצמה באה מן היובש ע"פ הרוב:
761
762לכן נ"ל לפסול בבירור אפי' בשאר הימים. אם לא בשעת הדחק שנוטלין הפסולין. ועוד ראיה לפסול מלולב הכפוף דפסול. ומשמע דלית ליה תקנתא. ודו"ק:
762
763ובתקנתא דלאוגדו שלא יפול למטה שזכר הרב הנז'. נמי לא ניחא לן. דאי לטרפה מדמית לה כנז'. מינה כטרפה דלית לה תקנתא. כדאי' ריש פ' בהמה המקשה. וכל פסול שמחמת עצמו של דבר. אין לו תקנה ואינו חוזר להכשרו. אלא במקום שאמרו. כגון בניקב ונסתם דגיד ודכוותיה:
763
764והוי יודע שגם הלולב שעליו כפופים בראשו. אע"פ שהרא"ש ז"ל היה אוהב לצאת בו. לדעת גדולים אחרים לא די שאינו מן המובחר אלא שאין יוצאין בו. ועיין בתשו' הרדב"ז הבאתיו בח"י לא"ח בס"ד. והנלע"ד כתבתי יעב"ץ ס"ט:
764
765נ"ל פשוט שזה שנזכר בי"ד סוף סי' נ"ז שאסור למכור טרפות לגוי אם אינו ניכר וידוע לכל. מחשש שמא יחזור וימכרנו לישראל. זה אינו אלא בטרפה שבסתר כגון דרוסה ונפולה וספיקייהו. דחיישינן אם ימכרנו לישראל שיאכל הטרפה בבלי דעת. ובלי בדיקה:
765
766בהמה או עוף שיש בהם טרפות שבגלוי הנרגש וניכר אע"פ שאינו נראה לעין מיד בעודו חי מותר למכור לגוי אם מודיעו וא"צ לחוש אם יכול לרמות בו יהודי
משא"כ באינך טרפיות שהן בגלוי. אע"ג דלא מינכרי בבהמה בחייה כגון שבורה ודכוותה. דלא מינכרי להדיא בחייה. אלא לאחר שחיטה. כשבירת הרגל והגף אפי' במקום שעושין אותה טרפה. אם נראין וניכרין לאחר שחיטה. אף דאיכא למיחש שימכרנה לישראל שיקנה אותה. ולא יחוש לטרפה מספק. אע"פ שגוררת רגליה. דמן הסתם תולין בשגרונא ובמידי דשכיח. אי נמי דילמא לא ישגיח כלל לבודקה יפה וכן בשבירת הצלעות אי לא מינכרא לחוץ. אפי' אי מינכרא רק לאחר הפשט וניתוח. מותר למוכרה לגוי ולא חיישינן למה שיוכל לרמות הישראל שיקנה אותה בחזקת כשרה. דלהפסד ממון הלוקח לא חששו. להפסיד את המוכר. דמאי חזית דדמ"י דהיאך סומקי טפי. והלוקח הוא דאפסיד אנפשיה דאיבעי ליה למידק. וכה"ג אפשר למיבדק:
משא"כ באינך טרפיות שהן בגלוי. אע"ג דלא מינכרי בבהמה בחייה כגון שבורה ודכוותה. דלא מינכרי להדיא בחייה. אלא לאחר שחיטה. כשבירת הרגל והגף אפי' במקום שעושין אותה טרפה. אם נראין וניכרין לאחר שחיטה. אף דאיכא למיחש שימכרנה לישראל שיקנה אותה. ולא יחוש לטרפה מספק. אע"פ שגוררת רגליה. דמן הסתם תולין בשגרונא ובמידי דשכיח. אי נמי דילמא לא ישגיח כלל לבודקה יפה וכן בשבירת הצלעות אי לא מינכרא לחוץ. אפי' אי מינכרא רק לאחר הפשט וניתוח. מותר למוכרה לגוי ולא חיישינן למה שיוכל לרמות הישראל שיקנה אותה בחזקת כשרה. דלהפסד ממון הלוקח לא חששו. להפסיד את המוכר. דמאי חזית דדמ"י דהיאך סומקי טפי. והלוקח הוא דאפסיד אנפשיה דאיבעי ליה למידק. וכה"ג אפשר למיבדק:
766
767ותו כיון דחששא רחוקה היא לא מפסדינן להאי בודאי. ולא חשו חז"ל הך חששה אלא כי היכי דלא ליתי למספי איסורא לישראל. דלהרחיק מן האסור כל טצדקי דאפשר למיעבד עבדינן. דלא ליתו ביה אינשי לידי תקלה. ובהני גווני דאמרן דלא נפיק מנה חורבא. כיון דלא סגי דלא חזי לה הלוקח קודם שיבוא לאוכלו. ולא אתי בהו לידי תקלה לאכול דבר האסור. ודאי שרי לזבוני לגוי וליכא למיחש למידי ולית דחש לה. ותדע עוד מדלא אסרו למכור דבר שיש בו מום שבסתר. כגון עור של מתה אע"פ שאפשר למוכרו במר דשחוטה ומתעהו. אעפ"כ לא מצינו שאסרוהו. ולא הצריכו אלא להודיעו ללוקח. ולא חילקו בין גוי לישראל כמ"ש בסי' רכ"ח. אבל לא חששו לתקלת האונאה הקרובה לבא. כי כל בעל נפש יחוש לעצמו. ואף בגוי חששה רחוקה היא. לפי שמתיירא מעונש. אף כי הספק רחוק אם יטעה ישראל:
767
768וגם כונת הגהת הש"ע שם כך כוונתו. באם הוא טרפות ידוע לכל אפי' אינו נראה וניכר מיד. אם ניכר לכל אחר שחיטה סגי. וזה א"צ לפנים ופשוט מאד. ולא היה כדאי לכותבו אלא מפני הטועים. שכמדומני ראיתי לקצת מורי הוראה בדורנו שאסרו בכל אופן. ולא חילקו בכך. ולא חשו לקמחייהו. דלהפ"מ חששו חז"ל בכ"מ:
768
769ולי צ"ע עוד אם הרחקה זו שייכא בכל מקום. שהדעת נוטה שלא חששו לכך אם לא בעיר שרובה ישראל. וכעת אין לי הכרעה בזה. וח"ו להקל בדבר. מאחר שלא חלקו כן הפוסקים. הנ"ל כתבתי יעב"ץ ס"ט:
769
770ברודא התפ"ג
770
771שאלת יין צימוקים אם יש לו דין מי פירות שאין מחמיצין:
771
772תיותא כלפי סנאיה דאמ"הג ז"ל בדין י"צ אם מחמיצין דלכאורה אשתמיטו ליה כל הני תנאי קמאי ובתראי איברא איכא לתרוצי
תשובה א"מ הגאון ז"ל בספרו סי' ק"מ השיג על הר"ד שהביאו מהרי"ט בתשו' בעניין יין צמוקים שהוא יין גמור לענין מי פירות שאינן מחמיצין. ודחה ראייתו מאותה שאמרו יין צמוקים לא יביא ואם הביא כשר. באומרו שאינה ראיה דיין צימוקים השנוי בברייתא בלוקח צימוקים ועוצרם בקורה והוציא יינם בלי תערובת מים:
תשובה א"מ הגאון ז"ל בספרו סי' ק"מ השיג על הר"ד שהביאו מהרי"ט בתשו' בעניין יין צמוקים שהוא יין גמור לענין מי פירות שאינן מחמיצין. ודחה ראייתו מאותה שאמרו יין צמוקים לא יביא ואם הביא כשר. באומרו שאינה ראיה דיין צימוקים השנוי בברייתא בלוקח צימוקים ועוצרם בקורה והוציא יינם בלי תערובת מים:
772
773ואני מצאתי בריב"ש סי' ט' שהבין ג"כ פירוש יין צימוקים האמור כהר"ד שהביא המבי"ט. וכן נראה שקצת דוחק יש בפירושו של א"מ הגאון ז"ל שאחר שנצטמקו הענבים ויבשו כל צרכן. איך אפשר שיוציאו מהן יין בלי תערובת מים. ושוב עיינתי וראיתי שכל המפרשים והפוסקים שוים בדבר זה. וכולם הסכימו לדעת אחת לפרש יין צימוקים דפ' המוכר פירות ע"י שרייה במים. כמבואר ברי"ף פ' ע"פ משם בה"ג וברמב"ם פ' כ"ט מהל' שבת ובטור א"ח סי' ער"ב ובב"י שם סי' ר"ב וברא"ש פ' המוכר פירות. וכן מצאתי עוד מפורש להרדב"ז ז"ל (סקפ"ד) בפשיטות דכשר לנסכים. עם שנסתפק שם במי שרייתן קודם שנתחממו ובטרם עבר עליהן זמן מה דההיא שעתא ודאי מיא בעלמא נינהו. ואפ"ה לא החליט ז"ל לשלול מהן דין יין צמוקים. ואשתומם כשעה חדא שא"א לי לצייר שנעלם ח"ו כל זה מעיני קדושתו. ואגב שיטפיה יכתוב כן ואשתמיטו ליה כל הני תנאי. שזה לנמנע יחשב בחק גדולתו:
773
774ואשר אני רואה להתנצלות אמיתי. שאין ראיה מכל המפרשים הנ"ל. דעכ"פ מיירו בעוצרן בקורה כדמשמע לישנא דהרי"ף ז"ל. ואע"ג דכתב שרינן להו במיא. היה ז"ל סבור בו שאינו אלא ללחלחם כדי שיוציאו יינם הנתייבש בהם. אבל כשעוצרין אותן אין נותנין עליהן מים הרבה כשלנו. ובאמת אין זה כל כך רחוק בדעת הרי"ף ויש לסייעו ואין להאריך:
774
775וחילוק בי"צ גופיה וסמך למ"ש סמ"ג דמים שנותנין ביין בעת הבציר בטל וחשיב מי פירות
ונ"ל בדרמא תלתא ואייתי ארבעה ודאי חמרא מעליא הוא. דלא גרע משמרים דבכה"ג חמרא מעליא הוי. ובאמת אף שנראה לכאורה דגרע ממזוג כמ"ש א"מ הגאון ז"ל. מיהא במזוג הא אמרינן דעלויי עלייה לענין ק"ה ובה"מ. ודילמא ה"ה לענין מי פירות שאין מחמיצין. דהא חזינן לבש"ע בסי' תס"ב שסמך להקל בהן במים שנותנין ביין בשעת הבציר אפי' הרבה רק שנתבטל תחלה. שדין יין גמור יש לו לכל דבר וגם לענין מ"פ ודו"ק שם. ואולי אפי' לנסכים כשר יין כזה שנתבטלו בתוכו מים כדלעיל. ודין יין ממש יש לו לכל הלכותיו הן לענין ברכה וקידוש היום ובה"מ ויין נסך. וכן לעניין מקח וממכר כמו ששנינו בשילהי הזהב מקום שנהגו להטיל מים ביין יטילו. ואוקימנא לה בין הגתות. ונ"ל שמשם יצא לו לסמ"ג הא דהכא לענין מ"פ נמי מים שנותנין ביין בשעת הבציר דין יין גמור יש לו. ע"ש במ"ש המגיד. וגם לענין נסכים כך דעתי נוטה. ולפ"ז אפשר ג"כ שאין הכרח לומר שיין צימוקים שלנו גרע ממזוג. דילמא שאני י"צ אע"ג דאית ביה מיא טובא. אפ"ה עדיף מחמרא מזיגא. והנה בי"ד לענין נסך נפסק בסי' קל"ד דיין במים בטל בששה. ובי"צ פסק דיש לו דין יין גמור כמבואר ריש סי' קכ"ג ומקורו מתשו' מהר"לנח. וגם ממנו נלמוד די"צ דין יין גמור יש לו לכל משפטיו ודו"ק יעב"ץ ס"ט:
ונ"ל בדרמא תלתא ואייתי ארבעה ודאי חמרא מעליא הוא. דלא גרע משמרים דבכה"ג חמרא מעליא הוי. ובאמת אף שנראה לכאורה דגרע ממזוג כמ"ש א"מ הגאון ז"ל. מיהא במזוג הא אמרינן דעלויי עלייה לענין ק"ה ובה"מ. ודילמא ה"ה לענין מי פירות שאין מחמיצין. דהא חזינן לבש"ע בסי' תס"ב שסמך להקל בהן במים שנותנין ביין בשעת הבציר אפי' הרבה רק שנתבטל תחלה. שדין יין גמור יש לו לכל דבר וגם לענין מ"פ ודו"ק שם. ואולי אפי' לנסכים כשר יין כזה שנתבטלו בתוכו מים כדלעיל. ודין יין ממש יש לו לכל הלכותיו הן לענין ברכה וקידוש היום ובה"מ ויין נסך. וכן לעניין מקח וממכר כמו ששנינו בשילהי הזהב מקום שנהגו להטיל מים ביין יטילו. ואוקימנא לה בין הגתות. ונ"ל שמשם יצא לו לסמ"ג הא דהכא לענין מ"פ נמי מים שנותנין ביין בשעת הבציר דין יין גמור יש לו. ע"ש במ"ש המגיד. וגם לענין נסכים כך דעתי נוטה. ולפ"ז אפשר ג"כ שאין הכרח לומר שיין צימוקים שלנו גרע ממזוג. דילמא שאני י"צ אע"ג דאית ביה מיא טובא. אפ"ה עדיף מחמרא מזיגא. והנה בי"ד לענין נסך נפסק בסי' קל"ד דיין במים בטל בששה. ובי"צ פסק דיש לו דין יין גמור כמבואר ריש סי' קכ"ג ומקורו מתשו' מהר"לנח. וגם ממנו נלמוד די"צ דין יין גמור יש לו לכל משפטיו ודו"ק יעב"ץ ס"ט:
775
776נארדן ריש קייטא תפטית"ל.
776
777שאלה ממלמד שקבל על בעה"ב שלו. שהוא אבל. ואינו נותן לו שום פעם כוס של ב"המ לברך אף כי גם הוא אבל. ועוד דקיי"ל אורח מברך:
777
778תשובה
778
779מה שנהגו לתת כוס של ב"המ לאבל לא נזכר בפוסקים
כתבך בא אלי ונדרשתי לשאלתך להשיב אמרים קצרים כאשר תשיג יד הפנאי כעת. שעדיין אני כאורח בלי בית תלמוד קבוע וספרי אינם אצלי. ואמנם אשר שאלת שהבע"ב שלך רוצה לברך בה"מ בכל פעם. אני רואה בעז"ה ופשוט מאד שהדין עמו. ושפיר עביד דמצוה היא לחזר אחר כוס של ברכה אפי' לחוטפה אם אפשר כל הקודם זכה וק"ל. וכ"ש אחר שהוא בעה"ב וגם הוא אבל על אביו. ששלו הוא נוטל. וכך יפה לו לקיים מנהג אבותינו ז"ל תורה שהאבל מברך. שיש לך לידע שבאמת אין דבר זה נזכר בשום א' מהפוסקים ראשונים ואחרונים ז"ל שיזכה האבל בכוס של ברכה עכ"פ. ואינו אלא מנהג בעלמא וזכות היא לו לסגל מצות ומע"ט. ועי"ז מתעלה נפש האב בג"ע ולהקל דינו בי"ב חודש. דברא מזכה אבא בכל מצוה שיעשנה כתקנה:
כתבך בא אלי ונדרשתי לשאלתך להשיב אמרים קצרים כאשר תשיג יד הפנאי כעת. שעדיין אני כאורח בלי בית תלמוד קבוע וספרי אינם אצלי. ואמנם אשר שאלת שהבע"ב שלך רוצה לברך בה"מ בכל פעם. אני רואה בעז"ה ופשוט מאד שהדין עמו. ושפיר עביד דמצוה היא לחזר אחר כוס של ברכה אפי' לחוטפה אם אפשר כל הקודם זכה וק"ל. וכ"ש אחר שהוא בעה"ב וגם הוא אבל על אביו. ששלו הוא נוטל. וכך יפה לו לקיים מנהג אבותינו ז"ל תורה שהאבל מברך. שיש לך לידע שבאמת אין דבר זה נזכר בשום א' מהפוסקים ראשונים ואחרונים ז"ל שיזכה האבל בכוס של ברכה עכ"פ. ואינו אלא מנהג בעלמא וזכות היא לו לסגל מצות ומע"ט. ועי"ז מתעלה נפש האב בג"ע ולהקל דינו בי"ב חודש. דברא מזכה אבא בכל מצוה שיעשנה כתקנה:
779
780וסמך יפה למנהג אלא שהרחיבו גבולו בטעות
אלא שלכאורה הייתי מתמיה בימי חרפי. ומרגלא בפומי לומר על מנהג זה כאשר יאמר משל הקדמוני אפי' ס"ת שבהיכל צריכה מזל. וכן הדבר במצות ה' (אע"פ שא"א יודעין מתן שכרן איזה קלה ואיזה חמורה) שאחת יש לה יותר מהדרין ומחזירין אחריה יותר מאחרת. כי מדוע יזכה האבל בכוס של ברכה דווקא. א"כ נקדימהו בכל מצוה. ואף לקרות בתורה יהא קודם לכל אדם. ושוב אמרתי בחפזי כי בא המנהג מאותה שארז"ל שאבל מיסב בראש כנודע. וכיון שנעשה שר לסרוחים יש לו דין גדול באותה סעודה שמסב בה. וקיי"ל גדול מברך אפי' אתא לבסוף. ה"נ אע"ג דאינו בוצע אלא מנחם גדול דבהון. מטעם הנז' שם. מ"מ לא הפסיד קדימתו לבה"מ וזה נכון:
אלא שלכאורה הייתי מתמיה בימי חרפי. ומרגלא בפומי לומר על מנהג זה כאשר יאמר משל הקדמוני אפי' ס"ת שבהיכל צריכה מזל. וכן הדבר במצות ה' (אע"פ שא"א יודעין מתן שכרן איזה קלה ואיזה חמורה) שאחת יש לה יותר מהדרין ומחזירין אחריה יותר מאחרת. כי מדוע יזכה האבל בכוס של ברכה דווקא. א"כ נקדימהו בכל מצוה. ואף לקרות בתורה יהא קודם לכל אדם. ושוב אמרתי בחפזי כי בא המנהג מאותה שארז"ל שאבל מיסב בראש כנודע. וכיון שנעשה שר לסרוחים יש לו דין גדול באותה סעודה שמסב בה. וקיי"ל גדול מברך אפי' אתא לבסוף. ה"נ אע"ג דאינו בוצע אלא מנחם גדול דבהון. מטעם הנז' שם. מ"מ לא הפסיד קדימתו לבה"מ וזה נכון:
780
781והיכא דנהוג נהוג
איברא הכי חזי לן בס"ד דההמון טעו בהא. אינהו סברי דלכל תריסר ירחי שתא איתמר. ולא היא דלא קאי הא אלא אאבל בשבעת ימי אבלו. שהיו נוהגין לסעוד אצלו המנחמין. משא"כ בשאר הימים של י"ב חודש אין לו קדימה לענין זה. אלא שסבת התפשטות המנהג בא ממה שאמרנו כן נלע"ד בלי ספק. ולא מן הדין זכו האבלים לבדם בכוס של ברכה. אלא שנהגו בכך והנח להם לישראל בכל אופן שיעלה בידינו להניחם על המנהג שכבר נתיישן אצלם. לא נקפיד עליהם. ואל ישנה אדם מפני המחלוקת:
איברא הכי חזי לן בס"ד דההמון טעו בהא. אינהו סברי דלכל תריסר ירחי שתא איתמר. ולא היא דלא קאי הא אלא אאבל בשבעת ימי אבלו. שהיו נוהגין לסעוד אצלו המנחמין. משא"כ בשאר הימים של י"ב חודש אין לו קדימה לענין זה. אלא שסבת התפשטות המנהג בא ממה שאמרנו כן נלע"ד בלי ספק. ולא מן הדין זכו האבלים לבדם בכוס של ברכה. אלא שנהגו בכך והנח להם לישראל בכל אופן שיעלה בידינו להניחם על המנהג שכבר נתיישן אצלם. לא נקפיד עליהם. ואל ישנה אדם מפני המחלוקת:
781
782ברם אין מקו' למנהג זה אלא בשוין דהיינו בע"ב עם בע"ב או אורח לגבי אורח לאפוקי בע"ב ואורח
ואולם זה אינו אלא כשבני סעודה כולם שקולים. רצוני ששניהם בעלי בית כאחים וכשותפים הדרים בבית א' ואוכלים על שלחן א'. או ששניהם אורחים. אזי כשהאחד אבל ב"מ. יש להקדימו בזה. וזכה בכוס של בה"מ מתורת מנהג כנז'. אבל כשהבע"ה אחד לבדו. ואחרים הסמוכים על שולחנו אוכלים מפתו ולא משלהם. הוא קודם לכל אדם. ולא עוד אלא שיכול ליתן למי שירצה. שלא אמרו אורח מברך אלא להנאתו ולטובתו של בעה"ב כדי שיברך לבעה"ב. ולכן אם רוצה לוותר על ברכתו רשאי. כדכתב הרא"ש ז"ל ומובא גם בש"ע. שכל האומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זו שומעין לו. ובאמת בזוהר פ' בלק בינוקא משמע קצת דלא כהרא"ש דוק וצ"ע:
ואולם זה אינו אלא כשבני סעודה כולם שקולים. רצוני ששניהם בעלי בית כאחים וכשותפים הדרים בבית א' ואוכלים על שלחן א'. או ששניהם אורחים. אזי כשהאחד אבל ב"מ. יש להקדימו בזה. וזכה בכוס של בה"מ מתורת מנהג כנז'. אבל כשהבע"ה אחד לבדו. ואחרים הסמוכים על שולחנו אוכלים מפתו ולא משלהם. הוא קודם לכל אדם. ולא עוד אלא שיכול ליתן למי שירצה. שלא אמרו אורח מברך אלא להנאתו ולטובתו של בעה"ב כדי שיברך לבעה"ב. ולכן אם רוצה לוותר על ברכתו רשאי. כדכתב הרא"ש ז"ל ומובא גם בש"ע. שכל האומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זו שומעין לו. ובאמת בזוהר פ' בלק בינוקא משמע קצת דלא כהרא"ש דוק וצ"ע:
782
783לפום ריהטא י"ל ע"ז ולהוכיח מתלמוד ערוך ליפות כח האורח אפי' נגד בע"ב
ולכאורה איכא למידק נמי מגמרא ערוכה דלא כוותיה. מההוא עובדא (חולין דפז"ב) דא"ל כוס של ברכה אתה שותה או מ' זהובים אתה נוטל. דמשמע שנתן לו רבי לברך ואע"פ שהיה צדוקי. על כרחך צ"ל משום דחובה היא שיברך האורח. וזכה בו הצדוקי. ולא יוכל ליטלו ממנו על כרחו. שאל"כ יזכה הוא עצמו בכוס של ברכה בלי שאלה. ומה צורך לקנותו ממנו. ואם רצה ליתן לו מתנה. יתן לו זולת זה מה שירצה. ולא הי"ל לרבי להניח לצדוקי לברך:
ולכאורה איכא למידק נמי מגמרא ערוכה דלא כוותיה. מההוא עובדא (חולין דפז"ב) דא"ל כוס של ברכה אתה שותה או מ' זהובים אתה נוטל. דמשמע שנתן לו רבי לברך ואע"פ שהיה צדוקי. על כרחך צ"ל משום דחובה היא שיברך האורח. וזכה בו הצדוקי. ולא יוכל ליטלו ממנו על כרחו. שאל"כ יזכה הוא עצמו בכוס של ברכה בלי שאלה. ומה צורך לקנותו ממנו. ואם רצה ליתן לו מתנה. יתן לו זולת זה מה שירצה. ולא הי"ל לרבי להניח לצדוקי לברך:
783
784אבל רש"י ותו' נשמרו מזה
איברא רש"י ותו' שם כבר נשמרו מזה. דבלא"ה נמי איכא למידק עלה דההיא. דאי כמשמעו שנתן לו כוס של בה"מ לברך. ורצה לקנותו ממנו בעד מ' זהו'. קשה הלא גדול העונה אמן יותר מן המברך. א"כ מה הפסיד השומע מן המברך. אדרבא איהו עדיף. וכמ"ש גם התו' בהחובל דר"ת פטר מה"ט למי שבירך על קה"ת במקום אחר. אלא ודאי צ"ל כפירש"י דלא נתן לו לברך. דפשיטא לא הניח ר' לצדוקי לברך. רק רצה לקנות ממנו שכר ד' אמנים שענה אחר הברכה. לפי שגם אמן דברכה שוה י' זהו':
איברא רש"י ותו' שם כבר נשמרו מזה. דבלא"ה נמי איכא למידק עלה דההיא. דאי כמשמעו שנתן לו כוס של בה"מ לברך. ורצה לקנותו ממנו בעד מ' זהו'. קשה הלא גדול העונה אמן יותר מן המברך. א"כ מה הפסיד השומע מן המברך. אדרבא איהו עדיף. וכמ"ש גם התו' בהחובל דר"ת פטר מה"ט למי שבירך על קה"ת במקום אחר. אלא ודאי צ"ל כפירש"י דלא נתן לו לברך. דפשיטא לא הניח ר' לצדוקי לברך. רק רצה לקנות ממנו שכר ד' אמנים שענה אחר הברכה. לפי שגם אמן דברכה שוה י' זהו':
784
785הצלת פירש"י מקושית התו' חולין דפז"ב
ובזה מיושב ג"כ קושית התו' דהא איכא נמי שכר דברכת בפ"ה. דלרש"י הכי הוה מעשה לאחר שבירך בה"מ מיד עמד הצדוקי ללכת לדרכו ולא המתין על בפ"ה. וכיון שראה רבי כך חשב שמבזה כוס של ברכה. לכן רצה לשלם לו שכרו של עניית האמנים בממון בעו"הז. ואז עדיין לא בירכו בפ"ה. לכך יפה שאל לו אם רוצה למכור שכרו. שהיא מ' זהובי' בעד ד' ברכות שענה אחריהם אמן. כי עכשיו אינו מגיע לו יותר. או אם ירצה להמתין על שתיית הכוס. שמראה בזה דחביב לו ואינו רוצה במעות:
ובזה מיושב ג"כ קושית התו' דהא איכא נמי שכר דברכת בפ"ה. דלרש"י הכי הוה מעשה לאחר שבירך בה"מ מיד עמד הצדוקי ללכת לדרכו ולא המתין על בפ"ה. וכיון שראה רבי כך חשב שמבזה כוס של ברכה. לכן רצה לשלם לו שכרו של עניית האמנים בממון בעו"הז. ואז עדיין לא בירכו בפ"ה. לכך יפה שאל לו אם רוצה למכור שכרו. שהיא מ' זהובי' בעד ד' ברכות שענה אחריהם אמן. כי עכשיו אינו מגיע לו יותר. או אם ירצה להמתין על שתיית הכוס. שמראה בזה דחביב לו ואינו רוצה במעות:
785
786עוד ד"א ליישב פירש"י בעובדא דההוא צדוקי
אי נמי ה"ק ליה או כוס של ברכה אתה שותה. שא"כ יגיע לך באמת יותר מארבעים זהובי' דאפשר יגיע לו ששים זהו'. דהא אם ישתה כשיעור. יצטרך ג"כ לברך אחריו. והרי בידו שש ברכות. ומשום דלא פסיקא ליה כמה הוו. שמא לא ישתה כשיעור. משו"ה לא נקיט אלא מילתא פסיקתא ואמר לו. דמתון מתון כמה זוזי שוה. שאם תלך עכשיו לדרכך לא תטול כ"א מ' זהו'. ואם תשתה ג"כ מהכוס של ברכה. או תשמע ברכות השתיה. תוכל להרויח עוד יותר. ובזה מדוקדק מאד מה שאמר לו כוס של ברכה אתה שותה. שאין לו הבנה לכאורה ע"פ דרכו של רש"י. ורבים מתקשים בהבנת לשון רש"י הנ"ל. וזה ברור בס"ד בלי ספק:
אי נמי ה"ק ליה או כוס של ברכה אתה שותה. שא"כ יגיע לך באמת יותר מארבעים זהובי' דאפשר יגיע לו ששים זהו'. דהא אם ישתה כשיעור. יצטרך ג"כ לברך אחריו. והרי בידו שש ברכות. ומשום דלא פסיקא ליה כמה הוו. שמא לא ישתה כשיעור. משו"ה לא נקיט אלא מילתא פסיקתא ואמר לו. דמתון מתון כמה זוזי שוה. שאם תלך עכשיו לדרכך לא תטול כ"א מ' זהו'. ואם תשתה ג"כ מהכוס של ברכה. או תשמע ברכות השתיה. תוכל להרויח עוד יותר. ובזה מדוקדק מאד מה שאמר לו כוס של ברכה אתה שותה. שאין לו הבנה לכאורה ע"פ דרכו של רש"י. ורבים מתקשים בהבנת לשון רש"י הנ"ל. וזה ברור בס"ד בלי ספק:
786
787ופי' התו' ג"כ מבואר היטב
ולהתו' משמע דזה היה מעשה קודם שבירכו בה"מ. שרצה ר' לסלקו מבה"מ לגמרי שלא יהא שם אצל בה"מ. ולא יבוא ליהנות מכוס של ברכה. ולכן הוקשה להם שא"כ היה מגיע לו גם בעד בפ"ה. מאחר שזהו שרצה לקנות ממנו. שלא יהנה כלום מכוס דברכה. שאם היה רוצה היה שותה ממנו. לכן תירצו מה שתירצו דוק היטב. ודאתאן עלה דלכ"ע לא היה אותו צדוקי מברך. ואדרבא משמע קצת כדעת הרא"ש:
ולהתו' משמע דזה היה מעשה קודם שבירכו בה"מ. שרצה ר' לסלקו מבה"מ לגמרי שלא יהא שם אצל בה"מ. ולא יבוא ליהנות מכוס של ברכה. ולכן הוקשה להם שא"כ היה מגיע לו גם בעד בפ"ה. מאחר שזהו שרצה לקנות ממנו. שלא יהנה כלום מכוס דברכה. שאם היה רוצה היה שותה ממנו. לכן תירצו מה שתירצו דוק היטב. ודאתאן עלה דלכ"ע לא היה אותו צדוקי מברך. ואדרבא משמע קצת כדעת הרא"ש:
787
788והידנא פשיטא דאין כח האורח יפה בכוס של ב"המ
ועוד יש לך לידע דההוא טעמא דאורח מברך. לא שייך גבי דידן. דדוקא בימיהם שהיה א' מברך והאחרים יוצאין בברכתו. שייך האי טעמא. משא"כ האידנא דנהוג עלמא להחזיק עצמן כל ישראל חברים. שמברך כל א' לעצמו ואינן מתכוונין לצאת בברכת המברך על הכוס. א"כ מה מפסיד בעה"ב בכך אם יברך בעצמו. הרי מקיים המצוה החביבה ולא הפסיד ברכה. ועולה מזה שהבעה"ב קודם לכוס של ברכה מכל שאר המסובין אפי' שיהיו אורחים. ואפי' בימיהם כנז'. כ"ש עכשיו שאעפ"כ כל א' מברך לעצמו ובעה"ב ממילא מתברך. שיש לו לבעה"ב עצמו לברך ולזכות במצוה. וכן נאה למדקדקים יראי ה' וחרדים אל דברו. שלא להניח מצוה הבאה לידם לעשותה ע"י אחרים. ולא עוד אלא שכחו של בעה"ב יפה ליתנה לכל מי שירצה. ואינו צריך לחוש לאורח. אפי' האורח אבל ב"מ:
ועוד יש לך לידע דההוא טעמא דאורח מברך. לא שייך גבי דידן. דדוקא בימיהם שהיה א' מברך והאחרים יוצאין בברכתו. שייך האי טעמא. משא"כ האידנא דנהוג עלמא להחזיק עצמן כל ישראל חברים. שמברך כל א' לעצמו ואינן מתכוונין לצאת בברכת המברך על הכוס. א"כ מה מפסיד בעה"ב בכך אם יברך בעצמו. הרי מקיים המצוה החביבה ולא הפסיד ברכה. ועולה מזה שהבעה"ב קודם לכוס של ברכה מכל שאר המסובין אפי' שיהיו אורחים. ואפי' בימיהם כנז'. כ"ש עכשיו שאעפ"כ כל א' מברך לעצמו ובעה"ב ממילא מתברך. שיש לו לבעה"ב עצמו לברך ולזכות במצוה. וכן נאה למדקדקים יראי ה' וחרדים אל דברו. שלא להניח מצוה הבאה לידם לעשותה ע"י אחרים. ולא עוד אלא שכחו של בעה"ב יפה ליתנה לכל מי שירצה. ואינו צריך לחוש לאורח. אפי' האורח אבל ב"מ:
788
789לכן דבר פשוט הוא שראשי בע"הב לזכות עצמו בו וכ"ש כשהוא ג"כ אבל וראוי לו לעשותו
מעתה נבוא לנדון השואל שעלה בדעתך לדון ק"ו. לפי שפשוט אצלך שהדין הוא שאורח מברך עכ"פ על כרחו של בעה"ב. ואמרת כ"ש שאתה אבל המקום ינחמך. שלא הורע כחך. ולדידי חזי לי איפכא שאין לך יפוי כח כלל. וזיל לאידך גיסא ותא אבתראי ולא תיזיל בתר איפכא. דאם אמרו שיכול לוותר על ברכתו וליתן לברך למי שירצה. ק"ו שיקדים הוא עצמו. וכ"ש השתא בזמן הזה. וק"ו בן בנו של ק"ו כשבעה"ב גם הוא אבל הש"י ינחמהו. וטענת אבילות דידך לית לה עדיפותא כלל. כיון דלאו מעיקר דינא הוא. כאשר כתבתי לעיל. ואין לו מקום כלל בנדון דידך. שהבע"ב רוצה לברך. ובפרט שגם הוא אבל ב"מ:
מעתה נבוא לנדון השואל שעלה בדעתך לדון ק"ו. לפי שפשוט אצלך שהדין הוא שאורח מברך עכ"פ על כרחו של בעה"ב. ואמרת כ"ש שאתה אבל המקום ינחמך. שלא הורע כחך. ולדידי חזי לי איפכא שאין לך יפוי כח כלל. וזיל לאידך גיסא ותא אבתראי ולא תיזיל בתר איפכא. דאם אמרו שיכול לוותר על ברכתו וליתן לברך למי שירצה. ק"ו שיקדים הוא עצמו. וכ"ש השתא בזמן הזה. וק"ו בן בנו של ק"ו כשבעה"ב גם הוא אבל הש"י ינחמהו. וטענת אבילות דידך לית לה עדיפותא כלל. כיון דלאו מעיקר דינא הוא. כאשר כתבתי לעיל. ואין לו מקום כלל בנדון דידך. שהבע"ב רוצה לברך. ובפרט שגם הוא אבל ב"מ:
789
790אכן יש להפוך בזכות מלמד שאוכל אצל ב"ב בשכר למודו שיפה כחו כבע"הב ויש לו לחלוק עמו
ברם להוציאך חלק אי אפשר דלא מזיגנא רישא אבי סדיא עד דמהפיכנא בזכותך. וכבר תוכל להבין דבר מתוך דבר הנ"ל מה שיש ללמוד לזכותך במצוה. ותן לחכם ויחכם עוד. ותדע באמת שהטענה שחשבת לתועלתך. אינה לעזר ולא להועיל. ואדרבא אם לא היית חשוב אורח. אלא כבעה"ב אז טוב לך ויכול תוכל לנצח שכנגדך. לתת מנת חלקך במצוה מאחר ששניכם שקולים כאמור. וזו באמת לא נפלאת ולא רחוקה היא ממני. להוציאך מתורת אורח וקרוב אני להכניסך תחת סוג בע"ב. מכיוון שפסק לך בע"ב מזונות. וזה חלק משכירותך בעבור היותך לומד אצלו. הרי זה כאילו אתה משלם לו המזונות ופורע דמי סעודה. שאע"פ שאתה סמוך על שולחנו. אינך נחשב לאורח על דעתי. אבל אתה אוכל משלך כי המזונות של המלמד שעל בע"ה לתת לו. הוא בא בשכרו (עיין בי"ד סי' שע"ח ) וכענין שכתבו האחרונים שאם האורח אוכל משלו א"צ לברך לבעה"ב. אלא שאין לך לפרוץ גדר המנהג. והמשנה ידו על התחתונה. והזהר שלא תטיל קנאה בסעודה. עכ"פ זכינו לדין שכבר יצאת מתורת אורח ודאי. על כן הגון בעיני שלא יזכה הבעה"ב לבדו לברך כפעם בפעם. ויש לו לחלוק עמך מטעם זה שאמרנו שנראה נכון בעיני. ואם אדם ישר הוא בעה"ב שלך אולי יכנסו דברים אלו באזניו. ואם ישמע לעצתי. בזה ימצא חן ושכל טוב בעיני ה' ואדם ליתן לך ג"כ לברך לפרקים כאשר יישר בעיניו. ואין עליך להקפיד אם לא יחלוק עמך בשוה:
ברם להוציאך חלק אי אפשר דלא מזיגנא רישא אבי סדיא עד דמהפיכנא בזכותך. וכבר תוכל להבין דבר מתוך דבר הנ"ל מה שיש ללמוד לזכותך במצוה. ותן לחכם ויחכם עוד. ותדע באמת שהטענה שחשבת לתועלתך. אינה לעזר ולא להועיל. ואדרבא אם לא היית חשוב אורח. אלא כבעה"ב אז טוב לך ויכול תוכל לנצח שכנגדך. לתת מנת חלקך במצוה מאחר ששניכם שקולים כאמור. וזו באמת לא נפלאת ולא רחוקה היא ממני. להוציאך מתורת אורח וקרוב אני להכניסך תחת סוג בע"ב. מכיוון שפסק לך בע"ב מזונות. וזה חלק משכירותך בעבור היותך לומד אצלו. הרי זה כאילו אתה משלם לו המזונות ופורע דמי סעודה. שאע"פ שאתה סמוך על שולחנו. אינך נחשב לאורח על דעתי. אבל אתה אוכל משלך כי המזונות של המלמד שעל בע"ה לתת לו. הוא בא בשכרו (עיין בי"ד סי' שע"ח ) וכענין שכתבו האחרונים שאם האורח אוכל משלו א"צ לברך לבעה"ב. אלא שאין לך לפרוץ גדר המנהג. והמשנה ידו על התחתונה. והזהר שלא תטיל קנאה בסעודה. עכ"פ זכינו לדין שכבר יצאת מתורת אורח ודאי. על כן הגון בעיני שלא יזכה הבעה"ב לבדו לברך כפעם בפעם. ויש לו לחלוק עמך מטעם זה שאמרנו שנראה נכון בעיני. ואם אדם ישר הוא בעה"ב שלך אולי יכנסו דברים אלו באזניו. ואם ישמע לעצתי. בזה ימצא חן ושכל טוב בעיני ה' ואדם ליתן לך ג"כ לברך לפרקים כאשר יישר בעיניו. ואין עליך להקפיד אם לא יחלוק עמך בשוה:
790
791וי"ל ע"ז ותשובתו בצדו
מ"מ עדיין צריך אתה לדעת שלא יכולתי להכניסך בכלל בעה"ב. להחליט הדין שתזכה עכ"פ מן הטעם הזה שאתה אוכל בשכרך. שבאמת דבר זה עדיין מפוקפק בידי. ויש לי הרהורי דברים ממ"ש רז"ל בסוגית חרמש כנפשך כנפש בע"ה כך נפשו של פועל מה בע"ה אוכל ופטור מן המעשר כך פועל. הרי בהדיא אע"ג דבאגריה קאכיל על כרחיה דבע"ה. אפ"ה לא חשיב מקח גמור לקבוע למעשר. ולא הוי אלא כנהנה משל בעה"ב. אע"פ שאוכל בשכרו. אלא שבזה יש לומר דלא דמיא אכילה דפועל שהתורה זיכתה לו בכך. ורחמנא הוא דמיעטיה. ותדע שהרי שנינו בפ"ב דמעשרות ע"מ שאוכל בשעת הקציעה ולאחר הקציעה. לאחר הקציעה חייב לפי שאינו אוכל מ"ה. משו"ה ליכא למשמע מהא:
מ"מ עדיין צריך אתה לדעת שלא יכולתי להכניסך בכלל בעה"ב. להחליט הדין שתזכה עכ"פ מן הטעם הזה שאתה אוכל בשכרך. שבאמת דבר זה עדיין מפוקפק בידי. ויש לי הרהורי דברים ממ"ש רז"ל בסוגית חרמש כנפשך כנפש בע"ה כך נפשו של פועל מה בע"ה אוכל ופטור מן המעשר כך פועל. הרי בהדיא אע"ג דבאגריה קאכיל על כרחיה דבע"ה. אפ"ה לא חשיב מקח גמור לקבוע למעשר. ולא הוי אלא כנהנה משל בעה"ב. אע"פ שאוכל בשכרו. אלא שבזה יש לומר דלא דמיא אכילה דפועל שהתורה זיכתה לו בכך. ורחמנא הוא דמיעטיה. ותדע שהרי שנינו בפ"ב דמעשרות ע"מ שאוכל בשעת הקציעה ולאחר הקציעה. לאחר הקציעה חייב לפי שאינו אוכל מ"ה. משו"ה ליכא למשמע מהא:
791
792אבל עוד ראיהה אחרת יש לגרוע כח השכיר שמזונותיו אצל בע"הב יתר על שכרו שאין לו זכיה בכוס של ב"המ ע"כ נכון להטיל פשרה ביניהם כאשר ישר בעיני הבע"הב
אבל מ"מ צל"ע עוד מאותה שאמרו הפועלים בזמן שאוכלין יותר על שכרן אין מברכין ברכה רביעית שאינה של תורה כדי שלא לבטל ממלאכתן. ורב אשי עני לאמן בקלא כי היכי דלשמעו פועלים ולקומו. מכאן משמע שלא זכו פועלים בכוס של ברכה. אע"פ שאוכלין ג"כ בשכרן ולא קאכלי משל בעה"ב בכדי. אפ"ה מוכח דלא חשבינן להו כבעה"ב לענין זה. דא"ה לא סגי דלא לימרו כל הארבע ברכות כשמברכין להוציא אחרים. ומדלא מפלגינן מוכח בהדיא דלעולם דינייהו דפועלים הכי הוא. שבעה"ב יכול להקפיד עליהן שלא יתבטלו ממלאכתן ואין להם חלק בכוס של ברכה כלל. ואע"פ שכבר בטלה אותה הלכה מפני המנהג כמוזכר בפוסקים:
אבל מ"מ צל"ע עוד מאותה שאמרו הפועלים בזמן שאוכלין יותר על שכרן אין מברכין ברכה רביעית שאינה של תורה כדי שלא לבטל ממלאכתן. ורב אשי עני לאמן בקלא כי היכי דלשמעו פועלים ולקומו. מכאן משמע שלא זכו פועלים בכוס של ברכה. אע"פ שאוכלין ג"כ בשכרן ולא קאכלי משל בעה"ב בכדי. אפ"ה מוכח דלא חשבינן להו כבעה"ב לענין זה. דא"ה לא סגי דלא לימרו כל הארבע ברכות כשמברכין להוציא אחרים. ומדלא מפלגינן מוכח בהדיא דלעולם דינייהו דפועלים הכי הוא. שבעה"ב יכול להקפיד עליהן שלא יתבטלו ממלאכתן ואין להם חלק בכוס של ברכה כלל. ואע"פ שכבר בטלה אותה הלכה מפני המנהג כמוזכר בפוסקים:
792
793מ"מ לפי דרכנו למדנו שאין לפועל כזה דין בעה"ב לענין זה שיזכה בכוס של ברכה כמו הבעה"ב. אחר שמן הדין שבתלמוד לא היה יכול לברך ברכה רביעית. ואצ"ל שאינו אומר כל נוסחי הרחמן בלי דעתו של בעה"ב. ופשיטא שאין לו זכות בכוס של ברכה. זה אינו צריך לפנים. ואתה ידידי ג"כ אוכל יתר על שכרך דין פועל אמת יש לך מחלקך יהא חלקי אם תזהר במלאכתך מלאכת שמים. ובזה תקבל תנחומין וחיים. כנפשך שבעך ונפש עיף יגע ורפה ידים. יעב"ץ ס"ט:
793
794עמדין חצי סיון תפט"ל
794
795הבא לישאל בסומא אם יעלה בתחלה לקרות בתורה ודאי אין מורין לו להקל נגד דעת הש"ע
שאול ישאלו וכן התמו מקצת אנשים מהרואים והשומעים ממני שמחיתי (עם שבאמת לא מחיתי מתחלה להדיא כמ"ש גוף המעשה בטופס המוצנע אצלי. אכן על המחשבה תפסו אותי. ולזה הנני בעצמי מצרפה למעשה. באשר אלמלא היה כחי יפה וודאי שהייתי מוחה ומעכב על ידי הנוהגים כן בלי ספק) בסומא שלא יעלה ויקרא בתורה (ואף כי מעשה שהיה בכהן וביש"ק היה) המה ראו כן תמהו באמרם האחרונים ז"ל נמנו עליו והתירוהו:
שאול ישאלו וכן התמו מקצת אנשים מהרואים והשומעים ממני שמחיתי (עם שבאמת לא מחיתי מתחלה להדיא כמ"ש גוף המעשה בטופס המוצנע אצלי. אכן על המחשבה תפסו אותי. ולזה הנני בעצמי מצרפה למעשה. באשר אלמלא היה כחי יפה וודאי שהייתי מוחה ומעכב על ידי הנוהגים כן בלי ספק) בסומא שלא יעלה ויקרא בתורה (ואף כי מעשה שהיה בכהן וביש"ק היה) המה ראו כן תמהו באמרם האחרונים ז"ל נמנו עליו והתירוהו:
795
796תשובתי עם שאין לתפוס אותי על כן. אחרי שהמאורות הגדולים השנים. אשר היו לנו לעינים. המה בעלי הש"ע והמפה אשר קבעו מסמרות בהוראה זו ביטלו דעת היחיד. אינני צריך להוסיף על דבריהם. כי מי יבוא אחריהם. ושוב אין אחריות שאר האחרונים ז"ל עלינו. באשר לא הביאו שום ראיה מכרחת לדעתם (ורק הן העידו על מנהג ההמון הרע. וויתרו להם בעין יפה) שנזוז מפסק הש"ע שהוא תורה קבועה לכל ישראל. בשגם בדבר שהוא משנה שלמה. ודעת היחיד כבר ראוה ודחאוה בשתי ידים. מעתה כל הפורש מהם כפורש מן החיים. ואנה אני בא ח"ו לומר חברותא נמי כאילו מנייהו ומני תסתיים. מכל מקום אמרתי לדון בהלכה. אע"פ שהיא משנה שאינה צריכה. לי ולמטלעתי. האם אין בי עזרתי. כמסייע שאין בו ממש. וכיהודא ועוד לקרא. הלא תורה היא וגמרא ניגמור לא זמורתא תהא. וכי דייקינן בה ממילא רווחא שמעתא בס"ד:
796
797ומשנה שלמה היא ברי"ף וטעם נכון מדוע נשמטה מגרסתנו ופירושה ע"כ משמע שאפי' ע"י אחר לא יקרא
ואמינא דהך מילתא מיפשט פשיטא אב"א גמרא. אב"א סברא. גמרא הכי גרסינן בהדיא במשנה פ' הקורא המגלה עומד דסומא אינו קורא בתורה. וכמו שהיא הגירסא ברי"ף. וזה שנשמטה בנוסחי גמרא דילן. משום דמילתא דפשיטא היא דלא קרי. דבודאי משנה יתירה היא ולא נצרכה. ומאן דקתני לה. לא נסבה אלא באיידי דרישא. דתנן קטן קורא בתורה. אשמעינן דסומא לא. משום דגרע מקטן דאתי לכלל חיובא ושייך בקה"ת. משא"כ בסומא. ועוד קטן בתורה חיובי מחייב. ויכול לקרות מתוך הכתב כדינו. יצא הסומא שאינו חייב בה כלל ואינו בדברים שבכתב. אבל אין לומר דהא דתנן אינו קורא בתורה. הוא משום דבימיהם היה העולה הוא עצמו הקורא. משו"ה סומא לא מצי קרי כמ"ש בנ"י כדאי' בב"י. כי אני תמה מאד אם יצאו דברים הללו מפי חכם מובהק. דאטו משנתינו ח"ו כמשנת בן תדל שנינו. שיצטרך התנא להודיענו שסומא לא יקרא לפי שאינו רואה מה שיקרא. פשיטא צריכא למימר דלא יקרא מי שלא יכול לקרות. והאיך יקרא אם אינו רואה שום דבר מה שכתוב לפניו. איכפל תנא לאשמועינן כה"ג. הא ודאי חוכא. ואין להתעקש ולומר דאצטריך לאשמועינן דאם יודע לקרות בע"פ שאינו קורא. הא נמי בורכא. דקורא בתורה תנן ולא בע"פ. ותו מאי איריא סומא. הא אפי' פקח בע"פ לא יקרא. שלא נתקנה הקריאה בציבור אלא מתוך הכתב דווקא. מלבד שאסור ג"כ שלא מן הכתב ואפי' שלא בציבור. משום דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בע"פ. וא"כ מאי אריא נמי בציבור כדאיירי בה הכא במתני'. הלא גם שלא בציבור. אפי' יחיד לעצמו לא יקרא בע"פ. אלא על כרחך כל אלה דברים בטלים. איברא קושטא דמילתא כדאמרן. דקמשמע לן דסומא לא יקרא כלל. ואפי' ע"י שישמע מאחר. המקרא אותו בלחש והוא עונה אחריו. דפקח כה"ג מצי עביד גם לפי מנהג התלמוד. וכמנהג בני רומניא שהובא בב"י. דודאי שפיר דמי ולית ביה משום שלא יקראו שנים בתורה. שזהו דווקא כשקורין ביחד בהרמת קול אחד. אבל אם האחד מנמיך קולו להקרות להעולה. והעולה קורא כדרכו בקול רם דבפקח שרי. בסומא אשמעינן דאסיר כה"ג. דלא שייך בה כלל. וכאשר אבאר להלן בעזה"י. זהו הברור במשנתינו:
ואמינא דהך מילתא מיפשט פשיטא אב"א גמרא. אב"א סברא. גמרא הכי גרסינן בהדיא במשנה פ' הקורא המגלה עומד דסומא אינו קורא בתורה. וכמו שהיא הגירסא ברי"ף. וזה שנשמטה בנוסחי גמרא דילן. משום דמילתא דפשיטא היא דלא קרי. דבודאי משנה יתירה היא ולא נצרכה. ומאן דקתני לה. לא נסבה אלא באיידי דרישא. דתנן קטן קורא בתורה. אשמעינן דסומא לא. משום דגרע מקטן דאתי לכלל חיובא ושייך בקה"ת. משא"כ בסומא. ועוד קטן בתורה חיובי מחייב. ויכול לקרות מתוך הכתב כדינו. יצא הסומא שאינו חייב בה כלל ואינו בדברים שבכתב. אבל אין לומר דהא דתנן אינו קורא בתורה. הוא משום דבימיהם היה העולה הוא עצמו הקורא. משו"ה סומא לא מצי קרי כמ"ש בנ"י כדאי' בב"י. כי אני תמה מאד אם יצאו דברים הללו מפי חכם מובהק. דאטו משנתינו ח"ו כמשנת בן תדל שנינו. שיצטרך התנא להודיענו שסומא לא יקרא לפי שאינו רואה מה שיקרא. פשיטא צריכא למימר דלא יקרא מי שלא יכול לקרות. והאיך יקרא אם אינו רואה שום דבר מה שכתוב לפניו. איכפל תנא לאשמועינן כה"ג. הא ודאי חוכא. ואין להתעקש ולומר דאצטריך לאשמועינן דאם יודע לקרות בע"פ שאינו קורא. הא נמי בורכא. דקורא בתורה תנן ולא בע"פ. ותו מאי איריא סומא. הא אפי' פקח בע"פ לא יקרא. שלא נתקנה הקריאה בציבור אלא מתוך הכתב דווקא. מלבד שאסור ג"כ שלא מן הכתב ואפי' שלא בציבור. משום דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בע"פ. וא"כ מאי אריא נמי בציבור כדאיירי בה הכא במתני'. הלא גם שלא בציבור. אפי' יחיד לעצמו לא יקרא בע"פ. אלא על כרחך כל אלה דברים בטלים. איברא קושטא דמילתא כדאמרן. דקמשמע לן דסומא לא יקרא כלל. ואפי' ע"י שישמע מאחר. המקרא אותו בלחש והוא עונה אחריו. דפקח כה"ג מצי עביד גם לפי מנהג התלמוד. וכמנהג בני רומניא שהובא בב"י. דודאי שפיר דמי ולית ביה משום שלא יקראו שנים בתורה. שזהו דווקא כשקורין ביחד בהרמת קול אחד. אבל אם האחד מנמיך קולו להקרות להעולה. והעולה קורא כדרכו בקול רם דבפקח שרי. בסומא אשמעינן דאסיר כה"ג. דלא שייך בה כלל. וכאשר אבאר להלן בעזה"י. זהו הברור במשנתינו:
797
798ומ"מ הוא דבר פשוט ומוסכם וכמשנה שא"צ היא
ופשוט לפ"ז שסומא אסור לקרות בתורה אפי' ע"י שמיעה. ולרוב פשיטותו לא הוצרכנו לגורסו בגמרתנו. דמסתברא אפ"ה הויא משנה שאינה צריכה. דפשיטא דאינו קורא דלא מישך שייך בה. וכן דעת כל הפוסקים ז"ל שאסור לקרות אף אות א' שלא מן הכתב אפי' הפקח. וחששו משום ברכה לבטלה למי שאינו יודע לקרות מתוך הכתב. אם יברך על קריאת הש"ץ. כמבואר בטור וב"י סי' קמ"א. וכל גדולי ההוראה אשר כל בית ישראל נשען עליהן. הם בעלי זאת הדיעה. כמו רבינו סעדיה גאון והרמב"ם והרא"ש והטור. והב"י המחזיק על ידם. והוא ראה וידע גם אותה סברא יחידית הנז' ומחי לה אמוחא. ואחריו החזיק הרב הגדול בד"מ ז"ל שאע"פ שבמהרי"ל כתוב שהיו נוהגין לקרות סומא לתורה. הוא ז"ל כתב כלשון הזה. ולי נראין דברי ב"י. הרי שלא נשא פנים בתורה. אף שמהרי"ל גדול בדורו רב מובהק לבני אשכנז. אעפ"כ לא חלק כבוד למנהג. (ואולי גם מהרי"ל לא ס"ל הכי אלא מנהג הוא שהיו נוהגין כך בימיו. ולא היה יכולת בידו למחות. כמו כמה מנהגים גרועים. שיד ההמון התקיפה על החכמים עשתה זאת. ולא מעיקר הדין. אך ספר מהרי"ל אינו בידי כעת לדעת שורש דעתו):
ופשוט לפ"ז שסומא אסור לקרות בתורה אפי' ע"י שמיעה. ולרוב פשיטותו לא הוצרכנו לגורסו בגמרתנו. דמסתברא אפ"ה הויא משנה שאינה צריכה. דפשיטא דאינו קורא דלא מישך שייך בה. וכן דעת כל הפוסקים ז"ל שאסור לקרות אף אות א' שלא מן הכתב אפי' הפקח. וחששו משום ברכה לבטלה למי שאינו יודע לקרות מתוך הכתב. אם יברך על קריאת הש"ץ. כמבואר בטור וב"י סי' קמ"א. וכל גדולי ההוראה אשר כל בית ישראל נשען עליהן. הם בעלי זאת הדיעה. כמו רבינו סעדיה גאון והרמב"ם והרא"ש והטור. והב"י המחזיק על ידם. והוא ראה וידע גם אותה סברא יחידית הנז' ומחי לה אמוחא. ואחריו החזיק הרב הגדול בד"מ ז"ל שאע"פ שבמהרי"ל כתוב שהיו נוהגין לקרות סומא לתורה. הוא ז"ל כתב כלשון הזה. ולי נראין דברי ב"י. הרי שלא נשא פנים בתורה. אף שמהרי"ל גדול בדורו רב מובהק לבני אשכנז. אעפ"כ לא חלק כבוד למנהג. (ואולי גם מהרי"ל לא ס"ל הכי אלא מנהג הוא שהיו נוהגין כך בימיו. ולא היה יכולת בידו למחות. כמו כמה מנהגים גרועים. שיד ההמון התקיפה על החכמים עשתה זאת. ולא מעיקר הדין. אך ספר מהרי"ל אינו בידי כעת לדעת שורש דעתו):
798
799השגה עמ"ש אחרונים ז"ל להקל מטעם שומע כעונה מדין ק"ו
השתא נחזי אנן מ"ש קצת גדולים מהאחרונים ז"ל להקל בדבר. ונדע שורש דבר נמצא בם. והנה הרואה יראה שכל עיקר סמיכתם על משענת קנה רצוץ במחילה מכבוד תורתם. והרבה יש לתמוה במה שסמכו לחלוק על המשנה וגמרא וכל גדולי עולם ז"ל שדבריהם מבוארים בתכלית הביאור לאיסור. והם ז"ל יצאו לחלק ממה שארז"ל שומע כעונה. לכן דנו שנשתנה הדין לעת כזאת שמנהגנו מקרין את הכל. ודבר זה אינו כדאי כלל. לענ"ד לא הועילו כלום. כי מה יתן או מה יוסיף לסומא אם יהא דינו כעונה. הלא אינו אלא עונה על פה. ועיקר האיסור מחמת דברים שבכתב שאי אתה רשאי לאומרם בע"פ. ועל כן אסר הרמב"ם וכל הפוסקים ז"ל לקרות אפי' אות א' שלא מן הכתב אע"פ שבקי בו וקוראו כתקנו. משום שכך הוא הדין בדברים שבכתב. וכ"ש בציבור ובברכה. שלא נתקנה אלא על קריאה הגונה מתוך הכתב. ולכן אותה שאמרו שומע כעונה. אינו מועיל כ"א לפקח הרואה בס"ת ויכול הוא לקרות מתוכו שמקרין אותו. בזה אנו אומרין אם שומע ושותק. ומכוין לקריאת הש"ץ. שיוצא בזה כאילו קרא בפיו. אע"פ ששתק. משום דקיי"ל שומע כעונה. שבאופן זה הרי הוא כעונה מתוך הס"ת כדינו. לפיכך יוצא ידי חובה בשמיעה. משא"כ בסומא שאינו רואה כלום מתוך הכתב. למה תועיל לו השמיעה להתירו בדברים שבכתב על פה. ואם אמרו שומע כעונה. לא אמרו כקורא מתוך הכתב. כל זה פשוט מאד. ותמה על עצמך איזה כח יפה שומע. או קורא עצמו. הוי אומר הקורא ומוציא בשפתיו ודאי עדיף. זה דבר שלא יסופק שהשכל מחייבו. וגם מתוך שהשומע הוצרכו ללמדו מהכתובים. הא על כרחך שאינו חשוב כקורא ממש. וכן הוראת כף הדמיון אינה שוה בכל וק"ל. מעתה אם בקורא אסור בע"פ. וכהסכמת כל הפוסקים שאסור לקרות שלא מתוך הכתב אפי' אות א'. שומע שאין כחו גדול כל כך. לא דין הוא שאסור לו לברך ולהוציא הציבור שלא מן הכתב. וזה מבואר מאד:
השתא נחזי אנן מ"ש קצת גדולים מהאחרונים ז"ל להקל בדבר. ונדע שורש דבר נמצא בם. והנה הרואה יראה שכל עיקר סמיכתם על משענת קנה רצוץ במחילה מכבוד תורתם. והרבה יש לתמוה במה שסמכו לחלוק על המשנה וגמרא וכל גדולי עולם ז"ל שדבריהם מבוארים בתכלית הביאור לאיסור. והם ז"ל יצאו לחלק ממה שארז"ל שומע כעונה. לכן דנו שנשתנה הדין לעת כזאת שמנהגנו מקרין את הכל. ודבר זה אינו כדאי כלל. לענ"ד לא הועילו כלום. כי מה יתן או מה יוסיף לסומא אם יהא דינו כעונה. הלא אינו אלא עונה על פה. ועיקר האיסור מחמת דברים שבכתב שאי אתה רשאי לאומרם בע"פ. ועל כן אסר הרמב"ם וכל הפוסקים ז"ל לקרות אפי' אות א' שלא מן הכתב אע"פ שבקי בו וקוראו כתקנו. משום שכך הוא הדין בדברים שבכתב. וכ"ש בציבור ובברכה. שלא נתקנה אלא על קריאה הגונה מתוך הכתב. ולכן אותה שאמרו שומע כעונה. אינו מועיל כ"א לפקח הרואה בס"ת ויכול הוא לקרות מתוכו שמקרין אותו. בזה אנו אומרין אם שומע ושותק. ומכוין לקריאת הש"ץ. שיוצא בזה כאילו קרא בפיו. אע"פ ששתק. משום דקיי"ל שומע כעונה. שבאופן זה הרי הוא כעונה מתוך הס"ת כדינו. לפיכך יוצא ידי חובה בשמיעה. משא"כ בסומא שאינו רואה כלום מתוך הכתב. למה תועיל לו השמיעה להתירו בדברים שבכתב על פה. ואם אמרו שומע כעונה. לא אמרו כקורא מתוך הכתב. כל זה פשוט מאד. ותמה על עצמך איזה כח יפה שומע. או קורא עצמו. הוי אומר הקורא ומוציא בשפתיו ודאי עדיף. זה דבר שלא יסופק שהשכל מחייבו. וגם מתוך שהשומע הוצרכו ללמדו מהכתובים. הא על כרחך שאינו חשוב כקורא ממש. וכן הוראת כף הדמיון אינה שוה בכל וק"ל. מעתה אם בקורא אסור בע"פ. וכהסכמת כל הפוסקים שאסור לקרות שלא מתוך הכתב אפי' אות א'. שומע שאין כחו גדול כל כך. לא דין הוא שאסור לו לברך ולהוציא הציבור שלא מן הכתב. וזה מבואר מאד:
799
800ע"כ אין דין שומע כעונה אלא בשומע דומיא דעונה דווקא ר"ל בדברים שבכתב עכ"פ צריך לשמוע מתוך הכתב והוי כראוי לבילה
לכן לא שמענו להם ז"ל ששומע דינו כעונה. אלא בדברים המותרין בע"פ. ויוצאין בהן ידי חובה בשמיעה דע"פ לחוד. כגון הלל ומקרא מגילה וברכת המזון ודכוותייהו. משא"כ בתורה שאסור לקרות אות א' שלא מתוך הכתב פשיטא דלא מהני אם שומע הוי כעונה. אלא דווקא כשס"ת לפניו שרואה בו ושומע מן הקורא מתוכו. אז אמרינן דהוי כעונה מתוך הכתב כנ"ל ברור מאד. (וגם היתר זה אינו מוסכם כמ"ש אי"ה):
לכן לא שמענו להם ז"ל ששומע דינו כעונה. אלא בדברים המותרין בע"פ. ויוצאין בהן ידי חובה בשמיעה דע"פ לחוד. כגון הלל ומקרא מגילה וברכת המזון ודכוותייהו. משא"כ בתורה שאסור לקרות אות א' שלא מתוך הכתב פשיטא דלא מהני אם שומע הוי כעונה. אלא דווקא כשס"ת לפניו שרואה בו ושומע מן הקורא מתוכו. אז אמרינן דהוי כעונה מתוך הכתב כנ"ל ברור מאד. (וגם היתר זה אינו מוסכם כמ"ש אי"ה):
800
801עוד ראיה נאה ממ"ש תו' וריטב"א בענין הנז' בגמרא כדמתרגם ר"י דע"כ צ"ל לפ"ז שאפי' ביחיד אסור הסומא ללמוד דברים שבכתב ואף ע"י אחר א"ל תקנה זה מוכרח לפי דרכם
ועוד יש להוכיח שלא זו בלבד בציבור דאסור כה"ג מפני כבוד ציבור. ומשום ברכה לבטלה מטעם הנז'. אבל גדולה מזו אפי' ביחיד ובלא ברכה מוכח דאסור לסומא. מדפירשו התו' בכמה דוכתי וכן הריטב"א בפ"ק דמגלה אהא דאיתא בתלמודא זימנין סגיאין כדמתרגם רב יוסף. היינו משום דסגי נהור הוה. ולא היה יכול ללמוד תורה שבכתב. על כן לא היה רשאי ללמוד המקראות אלא תרגומן. ואי איתא כדעת האומרין שע"י שמיעה מאחר הותרו לסומא דברים שבכתב. קשה למה הוצרך ר"י ללמוד תרגום דווקא. הא מצי קרי אף דברים שבכתב ע"י אחר וק"ל. (רצוני ידוע לאשר עינים לו וכונתי פשוטה למי שיש לו לב מבין. דהכי קאמינא דידוע לתינוקות מה הוקשה לתו' לפרש כן. משום דק"ל הא לאו ר"י המציא התרגום (של נביאים) והלא יב"ע הוא. ואי משום דידע ר"י מה שתרגם המתרגם. משו"ה לא שייך לומר כדמתרגם ר"י. ואטו הוא לחוד בקיא בו. הלא כ"ע נמי ידעי ביה. ומאי שנא ר"י דווקא. לכן הוכרחו לפרש דתלי תלמודא תרגומא דקרא בר"י. אע"ג דודאי שאר אמוראי נמי הוו בקיאי בגוויה. מ"מ מפני שר"י לא היה אפשר לו ללמוד מעולם בדברים שבכתב. ולא הוה ידע אלא תרגומא דקראי לכך נקרא על שמו. לפי שבו היה כל עסקו שבמקרא. ואם איתא דלמד ג"כ מקרא כדכתיב. ע"י שמיעה מאחר. אי הכי מאי בצירותיה במקרא משאר אינשי לייחס התרגום אליו. הא הוה בקיא נמי בדברים שבכתב כפקח. ולא נתיישב א"כ אמאי קאמר כדמתרגם ר"י. ולא קאמר כדמתרגם יב"ע. אלא ודאי דהתו' שכתבו כן סבירא להו דלא למד ר"י מקרא כלל. דלא מישך שייך ביה לגמרי אפי' ע"י אחר. ולפיכך לא ידע המקראות כי אם תרגומן בלבד. דבהכי אתי שפיר דנקרא על שמו. כיון דלא סגי ליה בלא"ה. משא"כ בשאר אינשי דאינו דבר הכרחי אצלם. והטריחני בזה המפטפט כנגדי עור לב ועור בשר דאפי' בשותא דרבנן לא ידע. מה שפשוט וברור לדרדקי דבי רב) (והא דאשכחן בגמרא ריש מגלה דקאמר ר"י אלמלא תרגומא דהאי קרא ביום ההוא כו' יש לומר לאו ר"י נסיב לישנא דקרא. אלא תלמודא ה"ק דכי קאי ר"י בתרגומא דההוא קרא או כי שמע ליה מאחריני ואיהו לא קמיכוין למיקרי. א"נ רישא דקרא לחוד נקט. וכה"ג ליכא איסורא אלא דווקא כי קרי קרא כדכתיב לגמרי. כך צ"ל ומוכרח בודאי לדבריהם ז"ל) ואפי' לפמ"ש התו' בריש ב"ק שזה אינו. לפי שהיה מותר בו משום עת לעשות לה'. מדבריהם נלמוד ג"כ ומוכרח להדיא דאפי' ליחיד איסורא איכא. אלא משום עת לעשות לה' הוא דשרי. שלא למונעו מתורה שבכתב לגמרי. דאם היה לו היתר ע"י אחר. אין צורך לטעם דעת לעשות לה'. דודאי היה יכול לשמוע מאחר. אלא פשיטא דשמיעה מאחר. לא עדיפא מקורא לבדו. ולא שריא לסומא אלא משום עת לעשות לה' שלא יבטל מתורה. ודווקא ללמוד לעצמו שלא ישכח לא זולת. משא"כ בקורא בתורה דלא שייך האי טעמא. דהא שכיחי רבים פקחים. ודאי לא אמרינן הכי. ותו משום חשש ברכה לבטלה. לפי שלא נתקנה אלא לקורא מתוך הכתב:
ועוד יש להוכיח שלא זו בלבד בציבור דאסור כה"ג מפני כבוד ציבור. ומשום ברכה לבטלה מטעם הנז'. אבל גדולה מזו אפי' ביחיד ובלא ברכה מוכח דאסור לסומא. מדפירשו התו' בכמה דוכתי וכן הריטב"א בפ"ק דמגלה אהא דאיתא בתלמודא זימנין סגיאין כדמתרגם רב יוסף. היינו משום דסגי נהור הוה. ולא היה יכול ללמוד תורה שבכתב. על כן לא היה רשאי ללמוד המקראות אלא תרגומן. ואי איתא כדעת האומרין שע"י שמיעה מאחר הותרו לסומא דברים שבכתב. קשה למה הוצרך ר"י ללמוד תרגום דווקא. הא מצי קרי אף דברים שבכתב ע"י אחר וק"ל. (רצוני ידוע לאשר עינים לו וכונתי פשוטה למי שיש לו לב מבין. דהכי קאמינא דידוע לתינוקות מה הוקשה לתו' לפרש כן. משום דק"ל הא לאו ר"י המציא התרגום (של נביאים) והלא יב"ע הוא. ואי משום דידע ר"י מה שתרגם המתרגם. משו"ה לא שייך לומר כדמתרגם ר"י. ואטו הוא לחוד בקיא בו. הלא כ"ע נמי ידעי ביה. ומאי שנא ר"י דווקא. לכן הוכרחו לפרש דתלי תלמודא תרגומא דקרא בר"י. אע"ג דודאי שאר אמוראי נמי הוו בקיאי בגוויה. מ"מ מפני שר"י לא היה אפשר לו ללמוד מעולם בדברים שבכתב. ולא הוה ידע אלא תרגומא דקראי לכך נקרא על שמו. לפי שבו היה כל עסקו שבמקרא. ואם איתא דלמד ג"כ מקרא כדכתיב. ע"י שמיעה מאחר. אי הכי מאי בצירותיה במקרא משאר אינשי לייחס התרגום אליו. הא הוה בקיא נמי בדברים שבכתב כפקח. ולא נתיישב א"כ אמאי קאמר כדמתרגם ר"י. ולא קאמר כדמתרגם יב"ע. אלא ודאי דהתו' שכתבו כן סבירא להו דלא למד ר"י מקרא כלל. דלא מישך שייך ביה לגמרי אפי' ע"י אחר. ולפיכך לא ידע המקראות כי אם תרגומן בלבד. דבהכי אתי שפיר דנקרא על שמו. כיון דלא סגי ליה בלא"ה. משא"כ בשאר אינשי דאינו דבר הכרחי אצלם. והטריחני בזה המפטפט כנגדי עור לב ועור בשר דאפי' בשותא דרבנן לא ידע. מה שפשוט וברור לדרדקי דבי רב) (והא דאשכחן בגמרא ריש מגלה דקאמר ר"י אלמלא תרגומא דהאי קרא ביום ההוא כו' יש לומר לאו ר"י נסיב לישנא דקרא. אלא תלמודא ה"ק דכי קאי ר"י בתרגומא דההוא קרא או כי שמע ליה מאחריני ואיהו לא קמיכוין למיקרי. א"נ רישא דקרא לחוד נקט. וכה"ג ליכא איסורא אלא דווקא כי קרי קרא כדכתיב לגמרי. כך צ"ל ומוכרח בודאי לדבריהם ז"ל) ואפי' לפמ"ש התו' בריש ב"ק שזה אינו. לפי שהיה מותר בו משום עת לעשות לה'. מדבריהם נלמוד ג"כ ומוכרח להדיא דאפי' ליחיד איסורא איכא. אלא משום עת לעשות לה' הוא דשרי. שלא למונעו מתורה שבכתב לגמרי. דאם היה לו היתר ע"י אחר. אין צורך לטעם דעת לעשות לה'. דודאי היה יכול לשמוע מאחר. אלא פשיטא דשמיעה מאחר. לא עדיפא מקורא לבדו. ולא שריא לסומא אלא משום עת לעשות לה' שלא יבטל מתורה. ודווקא ללמוד לעצמו שלא ישכח לא זולת. משא"כ בקורא בתורה דלא שייך האי טעמא. דהא שכיחי רבים פקחים. ודאי לא אמרינן הכי. ותו משום חשש ברכה לבטלה. לפי שלא נתקנה אלא לקורא מתוך הכתב:
801
802עוד ראיה מבוארת מתלמוד ערוך ומ"ש בו הפוסקים
שוב זכיתי ומצאתי עוד מבואר להדיא כדברי והיא ראיה מבוררת ביותר. מהא דאמרינן רב ששת מהדר אפיה וגרס. שהקשה הרי"ף היכי עביד הכי והא קיי"ל משנפתח ס"ת אסור לספר אפי' בדבר הלכה. ונאמרו בזה תירוצים. אבל המחוור והאמיתי הוא מה שהסכימו בו הר"ן בפ' הקורא עומד ותלמידי ר"י פ"ק דברכות והתו' בסוטה. דדוקא לרב ששת שרי דמאור עינים הוה שאסור בדברים שבכתב. הרי בבירור נלמוד מדברי כולן שפטור מלשמוע קריאת התורה. כ"ש שלא יעלה ויברך שברכתו לבטלה בלי ספק. וכאשר אבאר עוד להלן בעזה"י:
שוב זכיתי ומצאתי עוד מבואר להדיא כדברי והיא ראיה מבוררת ביותר. מהא דאמרינן רב ששת מהדר אפיה וגרס. שהקשה הרי"ף היכי עביד הכי והא קיי"ל משנפתח ס"ת אסור לספר אפי' בדבר הלכה. ונאמרו בזה תירוצים. אבל המחוור והאמיתי הוא מה שהסכימו בו הר"ן בפ' הקורא עומד ותלמידי ר"י פ"ק דברכות והתו' בסוטה. דדוקא לרב ששת שרי דמאור עינים הוה שאסור בדברים שבכתב. הרי בבירור נלמוד מדברי כולן שפטור מלשמוע קריאת התורה. כ"ש שלא יעלה ויברך שברכתו לבטלה בלי ספק. וכאשר אבאר עוד להלן בעזה"י:
802
803התרת ספק בענין דברים שבכתב הנאמרים בע"פ
ואם תשאלני מדוע הותר לכהן סומא לפרוס כפיו לומר ברכת כהנים שהיא מדברים שבכתב. אשיבך הוספת מים הוסף קמח. ותשובתך עתה תצמח. ותקשי לך הלא גם בפקחים לא מצינו שהצריכום לברך אותה מתוך הכתב. ותדע כי לא מחכמה שאלת על זה מכמה תשובות בדבר. חדא דברכת כהנים מצותה על פה ולא בכתב. כ"א ע"י ש"ץ המקרא דכתיב אמור להם. ותו אטו הא לחוד שרי בע"פ ודאי איכא טובא. כגון ק"ש ושארא דכוותה שהוקבעו לצבור על פה. ושרו משום דמיגרס גריסן כדכתבו הפוסקים. אבל במידי דלא מיגרס גריס. לכ"ע איכא איסורא. שאפי' לפקח אסור אליבא דכ"ע שלא מתוך הכתב אפי' בבקי. כמו שנאמר עוד לקמן בס"ד. וכהסכמת הכל בלי שום חולק. כ"ש לסומא. וק"ו בעולה לקרות בתורה ברבים שהיא תקנת מרע"ה. שלא נתקנה אלא לקורא מתוך הכתב דווקא כמ"ש להלן בס"ד. דאל"ה הויא ברכה לבטלה. וציבור לא יצאו ידי חובת התקנה של הקרואים. שזה ברור מאד:
ואם תשאלני מדוע הותר לכהן סומא לפרוס כפיו לומר ברכת כהנים שהיא מדברים שבכתב. אשיבך הוספת מים הוסף קמח. ותשובתך עתה תצמח. ותקשי לך הלא גם בפקחים לא מצינו שהצריכום לברך אותה מתוך הכתב. ותדע כי לא מחכמה שאלת על זה מכמה תשובות בדבר. חדא דברכת כהנים מצותה על פה ולא בכתב. כ"א ע"י ש"ץ המקרא דכתיב אמור להם. ותו אטו הא לחוד שרי בע"פ ודאי איכא טובא. כגון ק"ש ושארא דכוותה שהוקבעו לצבור על פה. ושרו משום דמיגרס גריסן כדכתבו הפוסקים. אבל במידי דלא מיגרס גריס. לכ"ע איכא איסורא. שאפי' לפקח אסור אליבא דכ"ע שלא מתוך הכתב אפי' בבקי. כמו שנאמר עוד לקמן בס"ד. וכהסכמת הכל בלי שום חולק. כ"ש לסומא. וק"ו בעולה לקרות בתורה ברבים שהיא תקנת מרע"ה. שלא נתקנה אלא לקורא מתוך הכתב דווקא כמ"ש להלן בס"ד. דאל"ה הויא ברכה לבטלה. וציבור לא יצאו ידי חובת התקנה של הקרואים. שזה ברור מאד:
803
804פסק הש"ע בסומא בב' עיניו שכשר לנ"כ צע"ג ורמי דידיה אדידיה
ועוד בר מכל דין אע"ג דהכי הוא כדאמינא ולא דמי כלל לנ"ד ואינו נוגע לעניננו. מ"מ הואיל ואתא לידן נימא בה מילתא ולא מסתפינא למימר ערבך ערבא צריך. שאע"פ שהרב בש"ע ז"ל סמך בזה על שיקול דעתו בלבד בלי שום ראיה ומניין בעולם. לפסוק שהסומא משתי עיניו כשר לנ"כ וקבעה הלכה בש"ע. אני בעניי עם שאינני כדאי להרהר אחר דעתו ז"ל. לבי נוקפי מאד לסמוך על הוראה זו שלא מצאתי לו חבר ולא ראיתי חידוש גדול כזה. שבגמרא נאמר בפירוש בסומא בא' מעיניו בלבד שכשר לנ"כ. והיכי ניקו אנן ונימא דה"ה לשתי עיניו בלי שום הכרח. מאן ציית להא. והפלא הגדול שמדברי הרב ז"ל עצמו בח"מ סי' ז' יש סתירה מבוארת לדבריו שבכאן. וזה תימא גדולה גם על האחרונים ז"ל שלא הרגישו:
ועוד בר מכל דין אע"ג דהכי הוא כדאמינא ולא דמי כלל לנ"ד ואינו נוגע לעניננו. מ"מ הואיל ואתא לידן נימא בה מילתא ולא מסתפינא למימר ערבך ערבא צריך. שאע"פ שהרב בש"ע ז"ל סמך בזה על שיקול דעתו בלבד בלי שום ראיה ומניין בעולם. לפסוק שהסומא משתי עיניו כשר לנ"כ וקבעה הלכה בש"ע. אני בעניי עם שאינני כדאי להרהר אחר דעתו ז"ל. לבי נוקפי מאד לסמוך על הוראה זו שלא מצאתי לו חבר ולא ראיתי חידוש גדול כזה. שבגמרא נאמר בפירוש בסומא בא' מעיניו בלבד שכשר לנ"כ. והיכי ניקו אנן ונימא דה"ה לשתי עיניו בלי שום הכרח. מאן ציית להא. והפלא הגדול שמדברי הרב ז"ל עצמו בח"מ סי' ז' יש סתירה מבוארת לדבריו שבכאן. וזה תימא גדולה גם על האחרונים ז"ל שלא הרגישו:
804
805ומתניתין דלא כוותיה ובבר מטעמא דלעיל נמי ליתיה בנ"כ משום דקיי"ל דפטור מכל המצות
ותו הא אשכחנא בנוסח המשנה בס' הרי"ף דה"ג בהדיא במתני' סומא אינו קורא בתורה ואינו נושא כפיו. ומאן לימא לן דמשבשתא היא. הא משכחינן כמה נוסחי עתיקי דייקי בספרי הרי"ף דאשתמיטו מגרסת תלמודא דידן. איברא הכי חזי לן דודאי מתרצתא הוא. דהכי מוכח בגמרא להדיא כנז'. וגם משום דקיי"ל כר"י דסומא פטור מכל המצות (ודווקא בק"ש וברכותיה הוא דפליגי רבנן עליה. מטעמא דאיתא בגמרא הא בעלמא לא) ואף למ"ש התו' בפ' מרובה דמדרבנן מיהא מיחייב. לפי שעשו לו תקנה מדבריהם כדי שלא יהא כגוי. מ"מ לא כל המדות שוות בו ואטו כולהו בחדא מחתא מחיתינהו. דנ"ל נשיאות כפים כיון דאינה אלא מדרבנן בזמן הזה (ודו"ק) תקנתא לתקנתא לא עבדינן. ואפ"ה לא הוי כגוי. ואיך יברך ברכה לבטלה כיון שלא נצטווה. שהרי אף לפקח עשה דרבנן בעלמא הוא. ואינו עובר אא"כ נקרא. משא"כ בסומא שלא נתחייב כלל מן התורה. במידי דרבנן לא שייך לגמרי. ותו משום לתא דכבוד ציבור. דכל מילי דציבורא לא שייך בהו מאן דלא מיחייב אלא מדרבנן. לאפוקי קטן ודכוותיה. וה"ה לסומא למאן דפטר סומא מכל מצות עשה. ולא עוד אלא אפי' היה חייב מן התורה בכל המצות (כרבנן דר"י ונימא דפליגי בכולהו) נראה שאין הסומא בנ"כ. ואפי' רק בא' מעיניו פסול לענ"ד. משום דאיתקוש ברכה לשירות. ודאמרינן בעל מום כשר לברכה וקרא אסמכתא בעלמא. היינו בגבולין. אבל במקדש היקש גמור הוא על דעתי כמ"ש במקומו בהל' נ"כ. וא"כ בגבולין אע"פ שהכשירו בה סומא בא' מעיניו. הבו דלא לוסיף עלה. להקל בשתי עיניו מניין לנו:
ותו הא אשכחנא בנוסח המשנה בס' הרי"ף דה"ג בהדיא במתני' סומא אינו קורא בתורה ואינו נושא כפיו. ומאן לימא לן דמשבשתא היא. הא משכחינן כמה נוסחי עתיקי דייקי בספרי הרי"ף דאשתמיטו מגרסת תלמודא דידן. איברא הכי חזי לן דודאי מתרצתא הוא. דהכי מוכח בגמרא להדיא כנז'. וגם משום דקיי"ל כר"י דסומא פטור מכל המצות (ודווקא בק"ש וברכותיה הוא דפליגי רבנן עליה. מטעמא דאיתא בגמרא הא בעלמא לא) ואף למ"ש התו' בפ' מרובה דמדרבנן מיהא מיחייב. לפי שעשו לו תקנה מדבריהם כדי שלא יהא כגוי. מ"מ לא כל המדות שוות בו ואטו כולהו בחדא מחתא מחיתינהו. דנ"ל נשיאות כפים כיון דאינה אלא מדרבנן בזמן הזה (ודו"ק) תקנתא לתקנתא לא עבדינן. ואפ"ה לא הוי כגוי. ואיך יברך ברכה לבטלה כיון שלא נצטווה. שהרי אף לפקח עשה דרבנן בעלמא הוא. ואינו עובר אא"כ נקרא. משא"כ בסומא שלא נתחייב כלל מן התורה. במידי דרבנן לא שייך לגמרי. ותו משום לתא דכבוד ציבור. דכל מילי דציבורא לא שייך בהו מאן דלא מיחייב אלא מדרבנן. לאפוקי קטן ודכוותיה. וה"ה לסומא למאן דפטר סומא מכל מצות עשה. ולא עוד אלא אפי' היה חייב מן התורה בכל המצות (כרבנן דר"י ונימא דפליגי בכולהו) נראה שאין הסומא בנ"כ. ואפי' רק בא' מעיניו פסול לענ"ד. משום דאיתקוש ברכה לשירות. ודאמרינן בעל מום כשר לברכה וקרא אסמכתא בעלמא. היינו בגבולין. אבל במקדש היקש גמור הוא על דעתי כמ"ש במקומו בהל' נ"כ. וא"כ בגבולין אע"פ שהכשירו בה סומא בא' מעיניו. הבו דלא לוסיף עלה. להקל בשתי עיניו מניין לנו:
805
806ואפי' מאן דמחייב לסומא במצות אינו אלא מדרבנן וכ"ש בסומא מעיקרו דלכ"ע לאו בר חיובא הוי אלא מדבריהם ופירושא דשמעתא בפ"ב דמגלה סלקא שפיר בהכי
ועוד אפי' למאן דפסק הילכתא כרבנן דפליגי עליה דר"י. דילמא עד כאן לא פליגי אלא בפתוח ונסתמא. כיון דהוי בר חיובא. במילתיה קאי וחייב. אבל בסומא מעיקרו. אפי' רבנן מודו דפטור מכל המצות. והכי משמע מדמהדרי ליה רבנן לר"י במי שלא ראה מאורות מימיו דחייב בברכות דק"ש אליבייהו. משום דסברי כר' יוסי דסומא נהנה מן המאורות כדתניא. ותיפוק להו דבלא"ה חיובי מיחייב בכל המצות. כיון דדינו כפקח לכל דבר. מהיכי תיתי ליפטר. ומה צורך ליתן טעם מיוחד לשיתחייב בברכות. ועוד וכי ברכת המאורות ברכת הנהנין היא. שלא יברך אלא מי שנהנה דווקא. א"כ גם היושב בבית אפל היה נפטר ממנה. וכבר דחו התו' הירו' בזה. לפי שאין נראה כן מתלמוד שלנו. אלא ודאי משום דאף רבנן פטרי לסומא מעיקרו מכל המצות דעשה דעלמא. וסברי נמי דלאו בר חיובא הוא מן התורה. רק מדרבנן כדי שלא יהא כנכרי. והכא בהא סברי דמן התורה נמי חיובי מיחייב. כיון דאית ליה הנאה חייביה רחמנא. אי נמי מדרבנן. וס"ל דאפ"ה מצי מפיק לגדול בר חיובא בברכת המאורות. כיון דמישך שייך בה. משום דקמטיא ליה הנאתן דמאורות. והכין הוא פירושא דהך מילתא דאמרינן עלה ור"י בהנאה תליא מילתא. היינו משום דבין לר"י בין לרבנן סומא מעיקרו פטור. ואינו חייב אלא מדרבנן. ובמצות ששייך בהן דווקא הוא דתקינו ליה רבנן דלא ליהוי כגוי. ובאחרינייתא לית לן ביה. וס"ל לר"י סומא מעיקרו בברכת מאורות לא מישך שייך. ולא אחייבוה רבנן. כיון דלית ליה הנאה מינייהו. ורבנן סברי אית ליה הנאה כדתניא. משו"ה חייב בה נמי מדרבנן כמו בכל המצות. דבהא נמי שייך בגווה. אבל אי הוו יהבי ליה דין פקח לכל דבר. לא היה צריך לטעם ההנאה כדאמרן. אלא משום דכ"ע מודו בסומא מעיקרו דפטור מכל המצות דבר תורה. להכי מוקמינן פלוגתייהו בנ"ד בהך סברא דהנאה. דא הוא ברירו דמילתא לפום עניות דעתין ויאות בס"ד:
ועוד אפי' למאן דפסק הילכתא כרבנן דפליגי עליה דר"י. דילמא עד כאן לא פליגי אלא בפתוח ונסתמא. כיון דהוי בר חיובא. במילתיה קאי וחייב. אבל בסומא מעיקרו. אפי' רבנן מודו דפטור מכל המצות. והכי משמע מדמהדרי ליה רבנן לר"י במי שלא ראה מאורות מימיו דחייב בברכות דק"ש אליבייהו. משום דסברי כר' יוסי דסומא נהנה מן המאורות כדתניא. ותיפוק להו דבלא"ה חיובי מיחייב בכל המצות. כיון דדינו כפקח לכל דבר. מהיכי תיתי ליפטר. ומה צורך ליתן טעם מיוחד לשיתחייב בברכות. ועוד וכי ברכת המאורות ברכת הנהנין היא. שלא יברך אלא מי שנהנה דווקא. א"כ גם היושב בבית אפל היה נפטר ממנה. וכבר דחו התו' הירו' בזה. לפי שאין נראה כן מתלמוד שלנו. אלא ודאי משום דאף רבנן פטרי לסומא מעיקרו מכל המצות דעשה דעלמא. וסברי נמי דלאו בר חיובא הוא מן התורה. רק מדרבנן כדי שלא יהא כנכרי. והכא בהא סברי דמן התורה נמי חיובי מיחייב. כיון דאית ליה הנאה חייביה רחמנא. אי נמי מדרבנן. וס"ל דאפ"ה מצי מפיק לגדול בר חיובא בברכת המאורות. כיון דמישך שייך בה. משום דקמטיא ליה הנאתן דמאורות. והכין הוא פירושא דהך מילתא דאמרינן עלה ור"י בהנאה תליא מילתא. היינו משום דבין לר"י בין לרבנן סומא מעיקרו פטור. ואינו חייב אלא מדרבנן. ובמצות ששייך בהן דווקא הוא דתקינו ליה רבנן דלא ליהוי כגוי. ובאחרינייתא לית לן ביה. וס"ל לר"י סומא מעיקרו בברכת מאורות לא מישך שייך. ולא אחייבוה רבנן. כיון דלית ליה הנאה מינייהו. ורבנן סברי אית ליה הנאה כדתניא. משו"ה חייב בה נמי מדרבנן כמו בכל המצות. דבהא נמי שייך בגווה. אבל אי הוו יהבי ליה דין פקח לכל דבר. לא היה צריך לטעם ההנאה כדאמרן. אלא משום דכ"ע מודו בסומא מעיקרו דפטור מכל המצות דבר תורה. להכי מוקמינן פלוגתייהו בנ"ד בהך סברא דהנאה. דא הוא ברירו דמילתא לפום עניות דעתין ויאות בס"ד:
806
807לכן נכון להורו' לסומ' כהן שישא כפיו בלי ברכה ואי בעי לאמנועי לגמרי ת"ע ברכה שעושה כהלכה
ומעתה אם יבוא לידי סומא הרוצה לישא כפיו. אני אומר לו עלה ואל תברך. כי אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות. ואם חשכו בעונותי. הלא ה' המאיר ליושבים בחושך ומעיר אוזן לקטני ארץ ליפתח בדורו. ותלמיד שאמר דבר הלכה אין מזניחין אותו. ועוד אין בזה הפסד. כי הברכות אינן מעכבות. ואי משום זילותא יפרוש וימנע עצמו מן המצוה. ליפרוש ויצא מבה"כ עד שלא יקרא החזן כהנים ואין בכך כלום. שלא חל עליו חיוב המצוה עדיין:
ומעתה אם יבוא לידי סומא הרוצה לישא כפיו. אני אומר לו עלה ואל תברך. כי אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות. ואם חשכו בעונותי. הלא ה' המאיר ליושבים בחושך ומעיר אוזן לקטני ארץ ליפתח בדורו. ותלמיד שאמר דבר הלכה אין מזניחין אותו. ועוד אין בזה הפסד. כי הברכות אינן מעכבות. ואי משום זילותא יפרוש וימנע עצמו מן המצוה. ליפרוש ויצא מבה"כ עד שלא יקרא החזן כהנים ואין בכך כלום. שלא חל עליו חיוב המצוה עדיין:
807
808מכלל דברינו למדנו איסור נוסף בסומא בקה"ת בצבו' ואפי' בתפל' לא נכון להעמידו לש"ץ
הנה דברנו באגב בדין הסומא בנ"כ והנמשך. אף שאין בו צורך לנדון שלנו כאשר הראת לדעת. רק הואיל ואתי לידן אמינא ביה מלתא אלבישייהו יקירא. וממילא רווח לן עלמא בדין הסומא בקריאה. שיצא לנו מזה איסור נוסף בקה"ת לסומא מעיקרו. דאליבא דכ"ע לאו בר חיובא הוא בכל המצות. וגם בדבר שיש לו שייכות בו. כגון תפלה אע"ג דאיהו חייב בה דרחמי היא. אשכחן דאפ"ה אינו מוציא בה רבים י"ח. דבהדיא הכי איתא סתם משנה שבס' הרי"ף. דגרס נמי שאינו עובר לפני התיבה. ואע"פ ששם בפי' שסביב לרי"ף נדפס בהפך ושבושי משביש לה. הלא זה ידוע וברור שאין אותו לשון מדברי רש"י ז"ל. כי אם מאיזה תלמיד אחרון. ומתוך דברינו הנ"ל כבר יתבאר למשכיל שאין הכרח לכך לשבש הגירסא הקדמונית. אבל מה אעשה שגם הרמב"ם ז"ל פסק שסומא יכול להיות ש"ץ ולירד לפני התיבה. ועדיין צ"ע:
הנה דברנו באגב בדין הסומא בנ"כ והנמשך. אף שאין בו צורך לנדון שלנו כאשר הראת לדעת. רק הואיל ואתי לידן אמינא ביה מלתא אלבישייהו יקירא. וממילא רווח לן עלמא בדין הסומא בקריאה. שיצא לנו מזה איסור נוסף בקה"ת לסומא מעיקרו. דאליבא דכ"ע לאו בר חיובא הוא בכל המצות. וגם בדבר שיש לו שייכות בו. כגון תפלה אע"ג דאיהו חייב בה דרחמי היא. אשכחן דאפ"ה אינו מוציא בה רבים י"ח. דבהדיא הכי איתא סתם משנה שבס' הרי"ף. דגרס נמי שאינו עובר לפני התיבה. ואע"פ ששם בפי' שסביב לרי"ף נדפס בהפך ושבושי משביש לה. הלא זה ידוע וברור שאין אותו לשון מדברי רש"י ז"ל. כי אם מאיזה תלמיד אחרון. ומתוך דברינו הנ"ל כבר יתבאר למשכיל שאין הכרח לכך לשבש הגירסא הקדמונית. אבל מה אעשה שגם הרמב"ם ז"ל פסק שסומא יכול להיות ש"ץ ולירד לפני התיבה. ועדיין צ"ע:
808
809ולא עוד אלא אפי' הסומא רק בא' מעיניו פסול לש"ץ לכתחלה כדברי הזוהר
ועכ"פ נכון לבי בטוח בה' שלא אכשל בדבר הלכה זו אני אומר. שאף אם מן הדין יוכל הסומא להוציא את שאינו בקי בתפלה. מ"מ לא נאמרו דברים הללו אלא כשאין שם בקי זולתו. הא מיהא לירד לפני התיבה שלא מדוחק ודאי לאו שפיר דמי. דאפי' סומא בא' מעיניו אינו נאה לעמוד לשרת לפני מלך הכבוד משום דכל מום רע. צא ולמד ממ"ש בזוהר אמור עה"פ איש מזרעך לדורותם. ועיין בתשו' הרב המובהק בח"וי סי' קע"ו שהקפיד על ק"ק שהורידו סומא בא' מעיניו לפני התיבה בימים נוראים. כי באמת כולי שתא נמי איכא קפידא. ודבר ה' בפיו אמת דלא דמי למ"ש הקב"ה משתמש בכלים שבורים. וכיון הרב ז"ל מדעתו הרחבה לדברים שאמר הרשב"י ז"ל בפ' הנ"ל ע"ש. וק"ו מעתה לעור גמור שאין למנותו לש"ץ כלל וכלל. וכ"ש בדברים שבכתב ובציבור. ואפי' היה אפשר לומר שישנו בקריאת דברים שבכתב. מתקנת חכמים ז"ל כמו בכל המצות. מ"מ ברור הדבר שא"א לו לקרות בציבור ולברך. שהרי אפי' פקח הקורא בציבור בע"פ אינו מברך עליה מטעם זה. שלא נתקנה הברכה בצבור אלא לקורא מתוך הספר דווקא:
ועכ"פ נכון לבי בטוח בה' שלא אכשל בדבר הלכה זו אני אומר. שאף אם מן הדין יוכל הסומא להוציא את שאינו בקי בתפלה. מ"מ לא נאמרו דברים הללו אלא כשאין שם בקי זולתו. הא מיהא לירד לפני התיבה שלא מדוחק ודאי לאו שפיר דמי. דאפי' סומא בא' מעיניו אינו נאה לעמוד לשרת לפני מלך הכבוד משום דכל מום רע. צא ולמד ממ"ש בזוהר אמור עה"פ איש מזרעך לדורותם. ועיין בתשו' הרב המובהק בח"וי סי' קע"ו שהקפיד על ק"ק שהורידו סומא בא' מעיניו לפני התיבה בימים נוראים. כי באמת כולי שתא נמי איכא קפידא. ודבר ה' בפיו אמת דלא דמי למ"ש הקב"ה משתמש בכלים שבורים. וכיון הרב ז"ל מדעתו הרחבה לדברים שאמר הרשב"י ז"ל בפ' הנ"ל ע"ש. וק"ו מעתה לעור גמור שאין למנותו לש"ץ כלל וכלל. וכ"ש בדברים שבכתב ובציבור. ואפי' היה אפשר לומר שישנו בקריאת דברים שבכתב. מתקנת חכמים ז"ל כמו בכל המצות. מ"מ ברור הדבר שא"א לו לקרות בציבור ולברך. שהרי אפי' פקח הקורא בציבור בע"פ אינו מברך עליה מטעם זה. שלא נתקנה הברכה בצבור אלא לקורא מתוך הספר דווקא:
809
810ובר מכל דין ואפי' לכשת"ל דאיתיה בדברים שבכתב וחיובי מיחייב נמי מד"ת אפ"ה לא אריך למברך בצבו' על קריאה שבע"פ אפי' בפקח אית ביה משום לתא דברכה לבטל' ופירו' נכון וישר בסווגי' דסדר יומא אדתנן התם ובעשו' שבחומש הפקודים קורא ע"פ
והיינו דתנן התם בסדר יומא ובעשור שבחומש הפקודים קורא ע"פ. ומפרשינן בגמרא אי משום שאין גוללין ס"ת בציבור או כדי שלא לגרום ברכה שאינה צריכה. וכבר ביארנו בעזה"י בהגהות הטור בהך ענינא דאין הגלילה גורמת הברכה. דלא שייך הפסק בד"ת להצריך ברכה אחרת מחמת הפסקת שהייה או שיחה. אלא כל דדעתיה עילויה מיפטר בברכה אחת. ואינו גורם ברכה לעצמו אפי' אם יקרא בענין אחר. אלא כך הוא עיקרו של דבר שאם היו גוללין וקוראין בס"ת ובעשור. היה גורם ברכה משום דסליק ליה ענינא. ונחשבת לקריאה אחרת ופנים חדשות באו לכאן. מאחר שכבר נגלל ס"ת לקריאה ראשונה ונפתח מחדש. והא למה זה דומה לקה"ת דמנחה. שאע"פ שקראו במוספין. צריכין לברך עליה. אף לפי מנהג התלמוד שאין מברך רק העולה הראשון ונפטרין כל העולין אחריו. ואע"פ שלד"ת א"צ לברך רק פ"א ביום. שאני קריאה דציבור בס"ת שאינה בלא ברכה. ולכן היה צריך לחזור ולברך על קריאת ובעשור. אלמלא היו גוללין עליה ס"ת. שאז היתה חשובה קריאה בפני עצמה. דבעיא ברכה ודאי. שאין קריאה בס"ת בציבור בלי ברכה. כך הוא שרשן של דברים. עם שלא עמדו על זה מהאחרונים ז"ל. (והרוצה לראות הדברים בביאור יעמוד עליהם במקומן וימצאם מבוארים בהרחבה בעזה"י) ועל כן פשוט שאם היתה הקריאה שבע"פ גם כן חשובה קריאה כתקנה. לא היה אפשר בלי ברכה מכל צד. אחרי שאין הברכה רק מחמת שהקריאה בענין אחר. אע"פ שאין כאן הפסק. אלא לפי שאי אפשר לקריאה בציבור בלי ברכה. א"כ מה מועיל שקוראה ע"פ. אעפ"כ יהא זקוק לברכה. אלא פשוט מאד שאין מקום לברכה זו של ציבור על קריאה דע"פ. שכבר נפטר בבה"ת של שחר ובאהבה רבה. ולא נתקנה ברכה מיוחדת לקריאה בציבור כי אם דווקא מתוך הכתב של ס"ת כשר כהלכתו. וזולת זה הויא ברכה לבטלה. מעתה אי אפשר לסומא שיברך בשום פנים. דודאי גרע מקורא על פה הבקי. באין ספק בעולם:
והיינו דתנן התם בסדר יומא ובעשור שבחומש הפקודים קורא ע"פ. ומפרשינן בגמרא אי משום שאין גוללין ס"ת בציבור או כדי שלא לגרום ברכה שאינה צריכה. וכבר ביארנו בעזה"י בהגהות הטור בהך ענינא דאין הגלילה גורמת הברכה. דלא שייך הפסק בד"ת להצריך ברכה אחרת מחמת הפסקת שהייה או שיחה. אלא כל דדעתיה עילויה מיפטר בברכה אחת. ואינו גורם ברכה לעצמו אפי' אם יקרא בענין אחר. אלא כך הוא עיקרו של דבר שאם היו גוללין וקוראין בס"ת ובעשור. היה גורם ברכה משום דסליק ליה ענינא. ונחשבת לקריאה אחרת ופנים חדשות באו לכאן. מאחר שכבר נגלל ס"ת לקריאה ראשונה ונפתח מחדש. והא למה זה דומה לקה"ת דמנחה. שאע"פ שקראו במוספין. צריכין לברך עליה. אף לפי מנהג התלמוד שאין מברך רק העולה הראשון ונפטרין כל העולין אחריו. ואע"פ שלד"ת א"צ לברך רק פ"א ביום. שאני קריאה דציבור בס"ת שאינה בלא ברכה. ולכן היה צריך לחזור ולברך על קריאת ובעשור. אלמלא היו גוללין עליה ס"ת. שאז היתה חשובה קריאה בפני עצמה. דבעיא ברכה ודאי. שאין קריאה בס"ת בציבור בלי ברכה. כך הוא שרשן של דברים. עם שלא עמדו על זה מהאחרונים ז"ל. (והרוצה לראות הדברים בביאור יעמוד עליהם במקומן וימצאם מבוארים בהרחבה בעזה"י) ועל כן פשוט שאם היתה הקריאה שבע"פ גם כן חשובה קריאה כתקנה. לא היה אפשר בלי ברכה מכל צד. אחרי שאין הברכה רק מחמת שהקריאה בענין אחר. אע"פ שאין כאן הפסק. אלא לפי שאי אפשר לקריאה בציבור בלי ברכה. א"כ מה מועיל שקוראה ע"פ. אעפ"כ יהא זקוק לברכה. אלא פשוט מאד שאין מקום לברכה זו של ציבור על קריאה דע"פ. שכבר נפטר בבה"ת של שחר ובאהבה רבה. ולא נתקנה ברכה מיוחדת לקריאה בציבור כי אם דווקא מתוך הכתב של ס"ת כשר כהלכתו. וזולת זה הויא ברכה לבטלה. מעתה אי אפשר לסומא שיברך בשום פנים. דודאי גרע מקורא על פה הבקי. באין ספק בעולם:
810
811דריש כללי ופרטי דיני סומא ודברים שבכתב היכא ראשי לאומרן בע"פ וממילא בטלי דברי האומר לחלק בין ע"ה לת"ח
הרי מגמרא והלכה קבועה שנויה ומשולשת קלה וחמורה זכה וברורה. על פי עיקר דין התלמוד והסכמת ראשוני הפוסקים למדנו שאסור לסומא לעלות ולקרות בתורה. וממוצא דבר אתה למד שכן הוא עיקר פרטי דין זה בכללו. שהסומא מעיקרו י"ל שפטור מכל המצות דבר תורה. ואינו חייב בכולן רק מדרבנן. אפי' אי לא קיי"ל כר' יהודה. ופשיטא למ"ד הלכה כר"י. ובנסתמא אחר שנולד. אפי' תימא דהרי הוא כפקח לכל דבריו. מ"מ בדברים שבכתב ודאי אסור. כדאשכחן ברב ששת ורב יוסף דהוי אסירי בדברים שבכתב כדכתבו התו' בכמה דוכתי והריטב"א ופסקי תו' פ' כל הצלמים ותר"י והר"ן ז"ל. ואע"ג דר"ש ור"י מאורי עינים נעשו לאחר שנולדו. כדמשמע בתו' פ"ב דמגלה (די"ט ע"ב) ובהר"ן פ"ק דקידושין (דרי"ז ע"א) איתא בהדיא דר"י פקח ונסתמא היה. ואפ"ה אתסר ליה בדברים שבכתב. וגדר איסור זה של אמירת דברים שבכתב ע"פ. אע"פ שהותר מכללו בדבר הקבוע לרבים בתפלותיהם ורגיל על לשונם. אין לך בו אלא חידושו מה שאסרו והתירו רז"ל במידי דמיגרס דוקא. אבל יש עוד בקריאת התורה בציבור. איסור פרטי מיוחד בו בדבר זה. דבעינן דוקא כולה מתוך הכתב. שאפי' אות אחת אסור לקרות בע"פ. כדאי' במס' סופרים וכדעת הרמב"ם ז"ל ומוסכם מהכל (אם לא מהכרח ודוחק גדול כגון כ"ג ביוה"כ הנז' דלא איפשר. ומשו"ה לא היתה חשובה קריאה כהלכתה. להטעינה ברכה כדכתבינן לעיל) וטעמא כדכתב הר"ן ז"ל משום דאיכא חסרות ויתירות וקריין ולא כתיבן. ואי קרי להו בע"פ בצרי להו אותיות. ובטעם זה יש בו די הוכחה גמורה שאין תקנה לסומא ע"י שמיעה. מאחר שאפי' לפקח אסור בבירור מה"ט. ובלי ספק דפקח הקורא בע"פ עדיף מניה. דהא מיהא הו"ל ראוי לבילה. וכ"כ בהדיא הר"ן בקידושין. נמצא אסור לסומא ללמוד דברים שבכתב ולקרוא לעצמו. כ"ש לקרותן בצבור. שהרי הן אינן יוצאין ידי חובת הקריאה. והברכה על ידו. וברכתו הרי היא לבטלה בודאי. ועברה כפולה ומכופלת בידו. ובכל זה אין חילוק איזה סומא שיהא. בין ע"ה בין ת"ח כדמוכח מרב ששת. ושלא כמו שעלה על דעת קצת. כי אם רב ששת היה פטור מקריאת התורה כדכתבינן לעיל. ק"ו בדורותינו שאין לנו דין ת"ח גמורים:
הרי מגמרא והלכה קבועה שנויה ומשולשת קלה וחמורה זכה וברורה. על פי עיקר דין התלמוד והסכמת ראשוני הפוסקים למדנו שאסור לסומא לעלות ולקרות בתורה. וממוצא דבר אתה למד שכן הוא עיקר פרטי דין זה בכללו. שהסומא מעיקרו י"ל שפטור מכל המצות דבר תורה. ואינו חייב בכולן רק מדרבנן. אפי' אי לא קיי"ל כר' יהודה. ופשיטא למ"ד הלכה כר"י. ובנסתמא אחר שנולד. אפי' תימא דהרי הוא כפקח לכל דבריו. מ"מ בדברים שבכתב ודאי אסור. כדאשכחן ברב ששת ורב יוסף דהוי אסירי בדברים שבכתב כדכתבו התו' בכמה דוכתי והריטב"א ופסקי תו' פ' כל הצלמים ותר"י והר"ן ז"ל. ואע"ג דר"ש ור"י מאורי עינים נעשו לאחר שנולדו. כדמשמע בתו' פ"ב דמגלה (די"ט ע"ב) ובהר"ן פ"ק דקידושין (דרי"ז ע"א) איתא בהדיא דר"י פקח ונסתמא היה. ואפ"ה אתסר ליה בדברים שבכתב. וגדר איסור זה של אמירת דברים שבכתב ע"פ. אע"פ שהותר מכללו בדבר הקבוע לרבים בתפלותיהם ורגיל על לשונם. אין לך בו אלא חידושו מה שאסרו והתירו רז"ל במידי דמיגרס דוקא. אבל יש עוד בקריאת התורה בציבור. איסור פרטי מיוחד בו בדבר זה. דבעינן דוקא כולה מתוך הכתב. שאפי' אות אחת אסור לקרות בע"פ. כדאי' במס' סופרים וכדעת הרמב"ם ז"ל ומוסכם מהכל (אם לא מהכרח ודוחק גדול כגון כ"ג ביוה"כ הנז' דלא איפשר. ומשו"ה לא היתה חשובה קריאה כהלכתה. להטעינה ברכה כדכתבינן לעיל) וטעמא כדכתב הר"ן ז"ל משום דאיכא חסרות ויתירות וקריין ולא כתיבן. ואי קרי להו בע"פ בצרי להו אותיות. ובטעם זה יש בו די הוכחה גמורה שאין תקנה לסומא ע"י שמיעה. מאחר שאפי' לפקח אסור בבירור מה"ט. ובלי ספק דפקח הקורא בע"פ עדיף מניה. דהא מיהא הו"ל ראוי לבילה. וכ"כ בהדיא הר"ן בקידושין. נמצא אסור לסומא ללמוד דברים שבכתב ולקרוא לעצמו. כ"ש לקרותן בצבור. שהרי הן אינן יוצאין ידי חובת הקריאה. והברכה על ידו. וברכתו הרי היא לבטלה בודאי. ועברה כפולה ומכופלת בידו. ובכל זה אין חילוק איזה סומא שיהא. בין ע"ה בין ת"ח כדמוכח מרב ששת. ושלא כמו שעלה על דעת קצת. כי אם רב ששת היה פטור מקריאת התורה כדכתבינן לעיל. ק"ו בדורותינו שאין לנו דין ת"ח גמורים:
811
812גם מסברה ישרה סומא העולה לתורה קורא אני עלייו מקרא לא אוכל און ועצרה
ואם מסברא תמה על עצמך איך אפשר שיברך על השמיעה לבדה בלי קריאה מתוך הספר. א"כ יברכו הצבור כולם (שאין לומר שהעולה לקרות מוציאן בברכתו. שהרי לא מצינו שהזהירונו ז"ל שנכוין לצאת בברכה זו. ואין חיוב כלל לשמוע כולה רק מקצתה. כדי לענות אמן אחריה. לא כדרך שאמרו בברכת המגלה ודכוותה שצריך לכוין לצאת ולשמוע כל מלה ומלה מהברכה. ואם הפסיק הפסיד. ויש לו לברך לעצמו. וא"כ בנ"ד נמי מי שלא שמע או הפסיק בה. על כל פנים היה לו לברך בפני עצמו) שהרי על כולן מוטל חיוב השמיעה שארז"ל משנפתח ס"ת אסור לספר אפי' בדבר הלכה. שהכל צריכין לכוין לשמוע הקריאה. ומאחר שהן חייבין בה בשמיעתה כמו הקורא והעולה עצמו. ומישך שייכי בדברים שבכתב. אם אתה אומר השמיעה כקריאה. למה לא יברכו עליה. והן חייבין בה בודאי. והסומא פטור ממנה לגמרי. ומדוע יהא זה הסומא מברך. ופקח אפי' עומד בצד ס"ת. רואה ושומע. פטור מלברך. יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא. כלפי לייא:
ואם מסברא תמה על עצמך איך אפשר שיברך על השמיעה לבדה בלי קריאה מתוך הספר. א"כ יברכו הצבור כולם (שאין לומר שהעולה לקרות מוציאן בברכתו. שהרי לא מצינו שהזהירונו ז"ל שנכוין לצאת בברכה זו. ואין חיוב כלל לשמוע כולה רק מקצתה. כדי לענות אמן אחריה. לא כדרך שאמרו בברכת המגלה ודכוותה שצריך לכוין לצאת ולשמוע כל מלה ומלה מהברכה. ואם הפסיק הפסיד. ויש לו לברך לעצמו. וא"כ בנ"ד נמי מי שלא שמע או הפסיק בה. על כל פנים היה לו לברך בפני עצמו) שהרי על כולן מוטל חיוב השמיעה שארז"ל משנפתח ס"ת אסור לספר אפי' בדבר הלכה. שהכל צריכין לכוין לשמוע הקריאה. ומאחר שהן חייבין בה בשמיעתה כמו הקורא והעולה עצמו. ומישך שייכי בדברים שבכתב. אם אתה אומר השמיעה כקריאה. למה לא יברכו עליה. והן חייבין בה בודאי. והסומא פטור ממנה לגמרי. ומדוע יהא זה הסומא מברך. ופקח אפי' עומד בצד ס"ת. רואה ושומע. פטור מלברך. יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא. כלפי לייא:
812
813עוד ראיה חשובה שא"ל תשובה תחשב לו לזכות ולטוב' רק לחובה
ועוד ראיה שאין עליה תשובה מהתוספתא שהביאוה הרי"ף והרא"ש והטור והש"ע בפשיטות בלי שום פקפוק. שבב"הכ שאין שם מי שיודע לקרות אלא אחד יברך ויקרא ויברך ויחזור ויקרא ויברך כמנין העולים. הרי בבירור שא"א לעלות אפי' הפקח שאינו יודע לקרות. אע"ג דודאי עדיף מסומא כדכתב הר"ן דמיהת הוי ראוי לבילה. ולא חששו אפי' שנראה כעין ברכה לבטלה. שהוא איסור חמור. ואם איתא דבשמיעה גרידא יוצאין אפי' אינו יכול לקרות כלל. אטו גרע מסומא. הרי יש שם עשרה שקורין בפניהם. ומדוע לא יעלו הם בזא"ז ויברכו על השמיעה בלבד. לא יהו אלא סומין. הרי על כרחך דבר בטל הוא. ואף הפקח הבלתי יודע לקרות בעצמו. אינו רשאי לעלות לתורה. והעיקר כדעת הסוברים כן בודאי:
ועוד ראיה שאין עליה תשובה מהתוספתא שהביאוה הרי"ף והרא"ש והטור והש"ע בפשיטות בלי שום פקפוק. שבב"הכ שאין שם מי שיודע לקרות אלא אחד יברך ויקרא ויברך ויחזור ויקרא ויברך כמנין העולים. הרי בבירור שא"א לעלות אפי' הפקח שאינו יודע לקרות. אע"ג דודאי עדיף מסומא כדכתב הר"ן דמיהת הוי ראוי לבילה. ולא חששו אפי' שנראה כעין ברכה לבטלה. שהוא איסור חמור. ואם איתא דבשמיעה גרידא יוצאין אפי' אינו יכול לקרות כלל. אטו גרע מסומא. הרי יש שם עשרה שקורין בפניהם. ומדוע לא יעלו הם בזא"ז ויברכו על השמיעה בלבד. לא יהו אלא סומין. הרי על כרחך דבר בטל הוא. ואף הפקח הבלתי יודע לקרות בעצמו. אינו רשאי לעלות לתורה. והעיקר כדעת הסוברים כן בודאי:
813
814ולא זו בלבד שעושה שלא כהלכה אלא שגורם רעה לעצמו דמחזי כחוכא וטלולא חלילה
ותו איכא לתמוהי דמיחזי כי חוכא שיעלה סומא לקרות בתורה. ואם בשמיעה יוצא. יעמוד במקומו ויברך על השמיעה שישמע מהש"ץ. מה לו עם הס"ת. אחר שאינו רואה בקרוב כמו ברחוק. וסברי למיעבד ליה יקרא. ובאמת זילותא היא ואע"ג דבעינן ע"י סרסור. היינו בפקח דמצי קרי. אבל בסומא מתחזי כחוכא ואיטלולא בודאי. וגם הרי כאן סרסור הסגן העומד אצל ש"ץ הקורא. ובאמת אין צורך לכל זה. שהדבר פשוט מאד ומוכרח מכל צד שאין השמיעה שלא מתוך הכתב נחשבת לקריאה. לענין לברך עליה. שאלמלא כן היה חיוב הברכה על כל השומעים. שהרי הן חייבים לשמוע בלי פקפוק. ואטו בחזן תליא מילתא שלא יברך אלא מי שהוא קורא לו שיברך:
ותו איכא לתמוהי דמיחזי כי חוכא שיעלה סומא לקרות בתורה. ואם בשמיעה יוצא. יעמוד במקומו ויברך על השמיעה שישמע מהש"ץ. מה לו עם הס"ת. אחר שאינו רואה בקרוב כמו ברחוק. וסברי למיעבד ליה יקרא. ובאמת זילותא היא ואע"ג דבעינן ע"י סרסור. היינו בפקח דמצי קרי. אבל בסומא מתחזי כחוכא ואיטלולא בודאי. וגם הרי כאן סרסור הסגן העומד אצל ש"ץ הקורא. ובאמת אין צורך לכל זה. שהדבר פשוט מאד ומוכרח מכל צד שאין השמיעה שלא מתוך הכתב נחשבת לקריאה. לענין לברך עליה. שאלמלא כן היה חיוב הברכה על כל השומעים. שהרי הן חייבים לשמוע בלי פקפוק. ואטו בחזן תליא מילתא שלא יברך אלא מי שהוא קורא לו שיברך:
814
815עוד ראיה גדולה להחמיר מפלוגתא דתנאי בגלילה
עוד אשוב אתפלא היאך אפשר לעלות ע"הד שיברך בלי ראות. והרי התנאים ר"מ ור"י שנחלקו אם גולל ומברך או מברך וגולל. בפירוש אמרו פותח ורואה ואח"כ מברך. שמע מנה מיהת מצות ראייה בעינן מקמי דמברך. ולא סגי בלא"ה דהמברך צריך שידע מתחלה ויראה על מה הוא מברך. שמא תאמר שאינו לעכב. מנ"ל ועליך הראיה להוציא דברים ממשמען בלי משען. על כן מכל הלין נראה ברור מאד שאין לזוז מפסק הש"ע בזה. דהוא גברא דאסכים מריה על ידיה. וכדמשמע פשטא דמתני' דמגלה וסוגיות התלמוד והתוספתא. ועמו הגאון רב סעדיה. והרמב"ם והרשב"א והרא"ש וכל גדולי עולם ז"ל המסכימים שאסור לקרות אות א' שלא מן הכתב. וכבר דקדקנו ת"ל בדברי האחרונים ז"ל. ואין בהם מה שיספיק כלל וכלל להחליש ולסתור פסקו של הש"ע ומנה לא נזוע:
עוד אשוב אתפלא היאך אפשר לעלות ע"הד שיברך בלי ראות. והרי התנאים ר"מ ור"י שנחלקו אם גולל ומברך או מברך וגולל. בפירוש אמרו פותח ורואה ואח"כ מברך. שמע מנה מיהת מצות ראייה בעינן מקמי דמברך. ולא סגי בלא"ה דהמברך צריך שידע מתחלה ויראה על מה הוא מברך. שמא תאמר שאינו לעכב. מנ"ל ועליך הראיה להוציא דברים ממשמען בלי משען. על כן מכל הלין נראה ברור מאד שאין לזוז מפסק הש"ע בזה. דהוא גברא דאסכים מריה על ידיה. וכדמשמע פשטא דמתני' דמגלה וסוגיות התלמוד והתוספתא. ועמו הגאון רב סעדיה. והרמב"ם והרשב"א והרא"ש וכל גדולי עולם ז"ל המסכימים שאסור לקרות אות א' שלא מן הכתב. וכבר דקדקנו ת"ל בדברי האחרונים ז"ל. ואין בהם מה שיספיק כלל וכלל להחליש ולסתור פסקו של הש"ע ומנה לא נזוע:
815
816מעתה לא נשאר להקל לאכרעים לנתר גם מ"ש הט"ז לחתור אל יבשת ההיתר מאיליו כלה וממילא נפל ונסתר
נשאר לנו לראות אם יש ממש במ"ש בט"ז ז"ל בזה סי' קמ"א. שהיה נראה אצלו ז"ל כאלו המציא המצאה או מצא מציאה ראיה חדשה. ולבבי לא כן ידמה. ואחזה בו חזות קשה. ויש להפליא עליו מאד איך דימה בנפשו שעלתה בידו הוכחה גמורה שלא כדברי הראשונים ז"ל. והשיג על הרא"ש שכתב הטור בשמו שלא יתכן לאדם לברך על קריאת ש"ץ אם אינו יודע לקרות מעצמו. ועל זה כתב הוא ז"ל ותמיה לי הא איתא בירו' דמגלה מעשה בר"מ שקרא כו' ונתנה לאחר ובירך עליה ופריך וכי זה קורא וזה מברך אר"י מכאן שהשומע כקורא עכ"ל. ותשובה זו אין בה ממש ואינה ראיה של כלום. ועליו ז"ל יש לתמוה הרבה איך מלאו לבו להשיג מזה על הרא"ש ז"ל דהוא מארי דכולא תלמודא. ומדוע היה נבוך הרב בט"ז ז"ל להביא ראיה ששומע כקורא מן הירו'. אטו עד השתא לא ידעינן הא. והלא הוא דבר מפורש בכמה מקומות אין מספר בתלמוד שלנו. שהוא מלא מזה שהש"ץ מוציא את הרבים ידי חובתן בברכות ובתפלה ומגלה. וקיי"ל ת"ח מברך ובור יוצא ובהלל תנן אם אחר מקרא אותו עונה אחריו הללויה. ואמרינן עלה בגמ' לפי ששומע כעונה. ויליף לה מקראי כדאיתא התם. וזה פשוט וידוע ששומע כעונה בכל הדברים הללו. אין בזה חידוש כלל. וחלילה לומר שנעלם זה מהרא"ש ז"ל. והא הרא"ש גופיה כתב כן גבי ברכות דק"ש. כדאי' בטור וב"י סי' נ"ט:
נשאר לנו לראות אם יש ממש במ"ש בט"ז ז"ל בזה סי' קמ"א. שהיה נראה אצלו ז"ל כאלו המציא המצאה או מצא מציאה ראיה חדשה. ולבבי לא כן ידמה. ואחזה בו חזות קשה. ויש להפליא עליו מאד איך דימה בנפשו שעלתה בידו הוכחה גמורה שלא כדברי הראשונים ז"ל. והשיג על הרא"ש שכתב הטור בשמו שלא יתכן לאדם לברך על קריאת ש"ץ אם אינו יודע לקרות מעצמו. ועל זה כתב הוא ז"ל ותמיה לי הא איתא בירו' דמגלה מעשה בר"מ שקרא כו' ונתנה לאחר ובירך עליה ופריך וכי זה קורא וזה מברך אר"י מכאן שהשומע כקורא עכ"ל. ותשובה זו אין בה ממש ואינה ראיה של כלום. ועליו ז"ל יש לתמוה הרבה איך מלאו לבו להשיג מזה על הרא"ש ז"ל דהוא מארי דכולא תלמודא. ומדוע היה נבוך הרב בט"ז ז"ל להביא ראיה ששומע כקורא מן הירו'. אטו עד השתא לא ידעינן הא. והלא הוא דבר מפורש בכמה מקומות אין מספר בתלמוד שלנו. שהוא מלא מזה שהש"ץ מוציא את הרבים ידי חובתן בברכות ובתפלה ומגלה. וקיי"ל ת"ח מברך ובור יוצא ובהלל תנן אם אחר מקרא אותו עונה אחריו הללויה. ואמרינן עלה בגמ' לפי ששומע כעונה. ויליף לה מקראי כדאיתא התם. וזה פשוט וידוע ששומע כעונה בכל הדברים הללו. אין בזה חידוש כלל. וחלילה לומר שנעלם זה מהרא"ש ז"ל. והא הרא"ש גופיה כתב כן גבי ברכות דק"ש. כדאי' בטור וב"י סי' נ"ט:
816
817לפ"ד הט"ז בלא"ה יקשה דהרא"ש אדרא"ש ואני אדרוש שטתו ריח לה כהדס שטה רענן כברוש
א"כ על כרחך צ"ל אחת משתים בדעת הרא"ש ז"ל. אם דמודה נמי דבשומע סגי. דבכל דבר שומע כעונה. וכקורא עצמו. והא דכתב שלא יתכן לברך על קריאת ש"ץ. מיירי באינו מכוין לשמוע מהש"ץ כל מלה ומלה מתוך הס"ת. בהא ודאי לא מסתבר דזה יברך וזה יקרא. ובכל המקומות שהוזכר שומע כעונה וכמו כן בירו' הנז'. מיירי ודאי במתכוין לשמוע היטב. והרא"ש דקאמר הכא שצריך לקרות עם החזן לאו דווקא קאמר. ולא תידוק מניה דלא סגי בלא"ה. דאי נמי שמע מגו ס"ת שפיר דמי. ובלבד שיכוין לבו. אלא משום דחייש הרא"ש דילמא לא כיון לביה שפיר לשמוע בטוב. משו"ה עצה טובה קמ"ל דכשקורא עם הש"ץ אז הוא בטוח שיקרא הכל. ויוצא בלי כוונת שמיעה. וזה ממש דוגמת מ"ש הרא"ש לענין בה"ש כנז':
א"כ על כרחך צ"ל אחת משתים בדעת הרא"ש ז"ל. אם דמודה נמי דבשומע סגי. דבכל דבר שומע כעונה. וכקורא עצמו. והא דכתב שלא יתכן לברך על קריאת ש"ץ. מיירי באינו מכוין לשמוע מהש"ץ כל מלה ומלה מתוך הס"ת. בהא ודאי לא מסתבר דזה יברך וזה יקרא. ובכל המקומות שהוזכר שומע כעונה וכמו כן בירו' הנז'. מיירי ודאי במתכוין לשמוע היטב. והרא"ש דקאמר הכא שצריך לקרות עם החזן לאו דווקא קאמר. ולא תידוק מניה דלא סגי בלא"ה. דאי נמי שמע מגו ס"ת שפיר דמי. ובלבד שיכוין לבו. אלא משום דחייש הרא"ש דילמא לא כיון לביה שפיר לשמוע בטוב. משו"ה עצה טובה קמ"ל דכשקורא עם הש"ץ אז הוא בטוח שיקרא הכל. ויוצא בלי כוונת שמיעה. וזה ממש דוגמת מ"ש הרא"ש לענין בה"ש כנז':
817
818בשתים יכסה להגן על הרא"ש ולהיות לו למחסה
או כלך לדרך זו והוא האמת בכוונתו. דס"ל להרא"ש ז"ל שאני קריאת התורה דבעינן קריאה ממש דווקא. דאע"ג דבכל הברכות והקריאות שמע ולא ענה יצא. דשומע כעונה ודאי. מ"מ לענין קה"ת לא מהני אפי' מתוך הספר עד שיקרא בפיו ג"כ לפי שהברכה לא נתקנה אלא לקורא מתוך הספר. תדע שהרי כל הציבור שומעין אותה וחייבין בשמיעה. ופטורין מהברכה. לפי שבאמת אין חייבין בברכתה. שכבר נפטרו מברכת התורה. ע"י שבירכו הכל בבוקר. ורק לקורא מן הס"ת נתקנה לקבוע ברכה לעצמו. אבל על השמיעה לא תקנוה. ואין בה מקום לברכה זו. משו"ה לא מהני מה שמקרא החזן לעולה. כי אם למי שיודע לענות אחריו. ולחבר התיבות מתוך הכתב ע"י קריאתו של ש"ץ. הא לאו הכי הויא ברכה לבטלה. אפי' בשומע מתוך הכתב. וא"ל שמברך העולה להוציא את הש"ץ הקורא. שהש"ץ כבר נפטר בברכת הראשון (ולא חלה עליו גזרת הנכנסין והיוצאין) וגם איך יתכן שאינו בקי יוציא את הבקי. וזה ברור בלי פקפוק:
או כלך לדרך זו והוא האמת בכוונתו. דס"ל להרא"ש ז"ל שאני קריאת התורה דבעינן קריאה ממש דווקא. דאע"ג דבכל הברכות והקריאות שמע ולא ענה יצא. דשומע כעונה ודאי. מ"מ לענין קה"ת לא מהני אפי' מתוך הספר עד שיקרא בפיו ג"כ לפי שהברכה לא נתקנה אלא לקורא מתוך הספר. תדע שהרי כל הציבור שומעין אותה וחייבין בשמיעה. ופטורין מהברכה. לפי שבאמת אין חייבין בברכתה. שכבר נפטרו מברכת התורה. ע"י שבירכו הכל בבוקר. ורק לקורא מן הס"ת נתקנה לקבוע ברכה לעצמו. אבל על השמיעה לא תקנוה. ואין בה מקום לברכה זו. משו"ה לא מהני מה שמקרא החזן לעולה. כי אם למי שיודע לענות אחריו. ולחבר התיבות מתוך הכתב ע"י קריאתו של ש"ץ. הא לאו הכי הויא ברכה לבטלה. אפי' בשומע מתוך הכתב. וא"ל שמברך העולה להוציא את הש"ץ הקורא. שהש"ץ כבר נפטר בברכת הראשון (ולא חלה עליו גזרת הנכנסין והיוצאין) וגם איך יתכן שאינו בקי יוציא את הבקי. וזה ברור בלי פקפוק:
818
819בשתים יתחתן להרבות מוהר ומתן לעשו' עטרה לרא"ש אוצר כלי חמדה ישסה
ומכל מקום בין כך או כך. אי אפשר לומר שיהא נחשב השומע כקורא מתוך הכתב. כי אם כעונה וקורא על פה. אם לא ששומע מתוך הכתב כנז' למעלה בפתח דברינו. אזי י"ל על פי מ"ש בתחלה בדעת הרא"ש דיוצא בשמיעה לחוד. ולדרך הב' שהוא האמת בלי ספק בכוונתו. ס"ל אפ"ה לא יצא עד שיקרא ויבטא בשפתים דווקא. וכבר הסכימו כל בעלי הוראה אל זה הדעת. שיקרא העולה עכ"פ אחר החזן בלחש. והשוו גם דעת הזוהר עם זה. אך אפי' למ"ד שלא יקרא כלל רק ישתוק וישמע. אין ספק בעולם שאי אפשר לו להיות כקורא בס"ת. אם לא ישמע מתוכו. וכמבואר היטב לעיל במה שיש בו די למשכיל:
ומכל מקום בין כך או כך. אי אפשר לומר שיהא נחשב השומע כקורא מתוך הכתב. כי אם כעונה וקורא על פה. אם לא ששומע מתוך הכתב כנז' למעלה בפתח דברינו. אזי י"ל על פי מ"ש בתחלה בדעת הרא"ש דיוצא בשמיעה לחוד. ולדרך הב' שהוא האמת בלי ספק בכוונתו. ס"ל אפ"ה לא יצא עד שיקרא ויבטא בשפתים דווקא. וכבר הסכימו כל בעלי הוראה אל זה הדעת. שיקרא העולה עכ"פ אחר החזן בלחש. והשוו גם דעת הזוהר עם זה. אך אפי' למ"ד שלא יקרא כלל רק ישתוק וישמע. אין ספק בעולם שאי אפשר לו להיות כקורא בס"ת. אם לא ישמע מתוכו. וכמבואר היטב לעיל במה שיש בו די למשכיל:
819
820ולא קיבל עליו חתן דנן אחריות תוספתא דא לא תוסיף תת כחה לחזק דעת הט"ז בהלכה למעשה
מעתה מ"ש בט"ז בנדון הסומא שמצד ההוכחה הנז' מן הירו' והתוספתא נ"ל היתר גמור. במ"כ נדחה ולא נראה מעולם ודבר בטל הוא מאליו מכמה פנים. ופשוט כביעתא בכותחא שאין כאן אפי' דמדומי ראיה. שהרי כמה תשובות בדבר. חדא דהתם בפקח איירי. ולא נזכר סומא כלל וכלל. ושמא המברך שמע מתוך הכתב. ותו לא דמי כלל התם במגלה איירי. דיוצאין בה בשמיעה דעל פה לחוד. ועליה מברכין. שאין חיוב לשמוע מתוך הכתב. ולא עוד שאפי' הקוראה מותר לקרות תיבות ופסוקים שלא מתוך הכתב. כדתניא השמיט בה הסופר פסוקים וקראן הקורא כמתורגמן בע"פ יצא. דלא קפדינן אהכי כמו בס"ת. ולא בעינן אלא מצות קריאה ופרסומי ניסא גרידא. א"כ מה זה ענין לנ"ד שהכל מודים בקריאת ס"ת. שאסור לקרות אפי' אות א' שלא מן הכתב. והברכה לבטלה באופן זה:
מעתה מ"ש בט"ז בנדון הסומא שמצד ההוכחה הנז' מן הירו' והתוספתא נ"ל היתר גמור. במ"כ נדחה ולא נראה מעולם ודבר בטל הוא מאליו מכמה פנים. ופשוט כביעתא בכותחא שאין כאן אפי' דמדומי ראיה. שהרי כמה תשובות בדבר. חדא דהתם בפקח איירי. ולא נזכר סומא כלל וכלל. ושמא המברך שמע מתוך הכתב. ותו לא דמי כלל התם במגלה איירי. דיוצאין בה בשמיעה דעל פה לחוד. ועליה מברכין. שאין חיוב לשמוע מתוך הכתב. ולא עוד שאפי' הקוראה מותר לקרות תיבות ופסוקים שלא מתוך הכתב. כדתניא השמיט בה הסופר פסוקים וקראן הקורא כמתורגמן בע"פ יצא. דלא קפדינן אהכי כמו בס"ת. ולא בעינן אלא מצות קריאה ופרסומי ניסא גרידא. א"כ מה זה ענין לנ"ד שהכל מודים בקריאת ס"ת. שאסור לקרות אפי' אות א' שלא מן הכתב. והברכה לבטלה באופן זה:
820
821בעיקר הבנת התוס' והירו' לא דק הט"ז במחילה ואטעייה הך תנא ירו' דנקט לישנא קלילא ותלי ליה קורא לד"א
ובר מכל דין אני רואה כאן שגגה גדולה בעיקר הבנת התוספתא והירו' הנז' שהביא בט"ז. המעיין בצדק ישפוט שלא שמענו משם רק במי שהיה חייב לקרותה. וקרא ולא בירך על הקריאה. בזה השמיענו שהאחד קורא. וחבירו מברך לו. ומוציאו ידי חובת ברכה שהי"ל לקורא עצמו לברך. כמו בברכות דבה"מ ותפלה. שש"ץ מוציא השומעים. זהו הענין שלמדנו משם. לומר שגם ידי ברכת הקריאה יוכל חבירו להוציאו בשמיעת הברכה. שהקורא בלא ברכה לפניה או לאחריה. אחר מברך לו כדי להוציאו ידי ברכה. ולא דווקא בשהמברך עצמו צריך לאותה ברכה שנתחייב בה. אלא מיירי נמי אפי' כבר יצא מוציא. דלא אתי לאשמועינן אלא שזה הקורא החייב לברך. חברו מוציאו מחובת הברכה. ואין קפידא אם לא יברך הוא עצמו. כי די לו בשמיעה שישמע הברכה. והוא מה שאמרו בירו' שהשומע כקורא. ר"ל כקורא בפיו ומוציא הברכה בשפתיו. וכדקיי"ל שמע ולא ענה יצא בכל הברכות של חובה. ולישנא דכקורא דנקיט הירו' אטעייה לרב בט"ז ז"ל. מדלא אמר כעונה. ואין בכך כלום שהכל אחד במובן. וביחוד בלשון הירו' שאינו כל כך צח וברור כלשון תלמודנו. עכ"פ זהו האמת בכוונת הירו' בלי פקפוק. דהא דקאמר שהשומע כקורא. עיקר המכוון הוא על הברכה ודו"ק:
ובר מכל דין אני רואה כאן שגגה גדולה בעיקר הבנת התוספתא והירו' הנז' שהביא בט"ז. המעיין בצדק ישפוט שלא שמענו משם רק במי שהיה חייב לקרותה. וקרא ולא בירך על הקריאה. בזה השמיענו שהאחד קורא. וחבירו מברך לו. ומוציאו ידי חובת ברכה שהי"ל לקורא עצמו לברך. כמו בברכות דבה"מ ותפלה. שש"ץ מוציא השומעים. זהו הענין שלמדנו משם. לומר שגם ידי ברכת הקריאה יוכל חבירו להוציאו בשמיעת הברכה. שהקורא בלא ברכה לפניה או לאחריה. אחר מברך לו כדי להוציאו ידי ברכה. ולא דווקא בשהמברך עצמו צריך לאותה ברכה שנתחייב בה. אלא מיירי נמי אפי' כבר יצא מוציא. דלא אתי לאשמועינן אלא שזה הקורא החייב לברך. חברו מוציאו מחובת הברכה. ואין קפידא אם לא יברך הוא עצמו. כי די לו בשמיעה שישמע הברכה. והוא מה שאמרו בירו' שהשומע כקורא. ר"ל כקורא בפיו ומוציא הברכה בשפתיו. וכדקיי"ל שמע ולא ענה יצא בכל הברכות של חובה. ולישנא דכקורא דנקיט הירו' אטעייה לרב בט"ז ז"ל. מדלא אמר כעונה. ואין בכך כלום שהכל אחד במובן. וביחוד בלשון הירו' שאינו כל כך צח וברור כלשון תלמודנו. עכ"פ זהו האמת בכוונת הירו' בלי פקפוק. דהא דקאמר שהשומע כקורא. עיקר המכוון הוא על הברכה ודו"ק:
821
822ואיהו דידיה עבד בפירוש שומע כקורא שהוא כעונה אל מכוון אחד פונה לענין שמיעת ברכה בלבד ולא יתערב עם שונה הקורא שהוא ד"אלגמרי וצריך לגמרא דידן ולסברא ולא סהדא רבה בגמרא דבני מערבא
ולכן אין ללמוד ממנו כי אם לחזן הקורא בתורה. לענין שלא יתחייב לברך. אע"פ שהוא קורא מתוך הס"ת. והדין נותן שיצטרך לברך על קריאתו. שאין קורא בציבור שאינו טעון ברכה. בזה נאמר שיצא י"ח ברכה. במה ששומע הברכה מן העולה. וכן לענין נשתתק המוזכר בפוסקים שאם יעמוד אחר תחתיו. שיפטר מברכה ראשונה ע"י שכבר שמעה (אלא שזה במחלוקת שנוי) אבל שזה יברך ברכה הצריכה לו על קריאה שיש לו לקרותה ואינו קוראה. ואחר יקראנה בשבילו. מזה לא שמענו שם כלל וכלל זה ברור באין ספק. ואין צורך להאריך שהוא מבואר במעט עיון. ויתבאר ג"כ מתוך מחלוקתו של ר"א ור"י המוזכר במרדכי:
ולכן אין ללמוד ממנו כי אם לחזן הקורא בתורה. לענין שלא יתחייב לברך. אע"פ שהוא קורא מתוך הס"ת. והדין נותן שיצטרך לברך על קריאתו. שאין קורא בציבור שאינו טעון ברכה. בזה נאמר שיצא י"ח ברכה. במה ששומע הברכה מן העולה. וכן לענין נשתתק המוזכר בפוסקים שאם יעמוד אחר תחתיו. שיפטר מברכה ראשונה ע"י שכבר שמעה (אלא שזה במחלוקת שנוי) אבל שזה יברך ברכה הצריכה לו על קריאה שיש לו לקרותה ואינו קוראה. ואחר יקראנה בשבילו. מזה לא שמענו שם כלל וכלל זה ברור באין ספק. ואין צורך להאריך שהוא מבואר במעט עיון. ויתבאר ג"כ מתוך מחלוקתו של ר"א ור"י המוזכר במרדכי:
822
823ואמנם החילוק שבין הנושאים. גדול למראה עיני הלב מבין. כי נדון הירו' הוא להוציא את חברו י"ח ברכה. בזה אין חידוש כל כך דבכל ברכות דחובה הכי קיי"ל. אלא דאשמועינן דלא תימא דווקא בברכות דתפלה דרחמי ודכוותייהו דקידוש היום. אבל ברכת המצות אימר דמו לברכת הנהנין. דלא מצי מפיק. קמ"ל דברכת המצוה נמי דכוותה לענין זה. משא"כ נ"ד הא למה זה דומה לרוצה לעשות מצוה ממצות הגוף כגון ליטול לולב להניח תפלין. שזה אי אפשר לו לעשות שליח לאחר לקיים המצוה. שאין חברו יכול להוציאו י"ח המצוה עצמה כגון שיניח חברו תפילין ויטול לולב בעדו. ואינו יכול לקיים ע"י אחר מצוה שהיא מוטלת עליו ואין לזרים אתו עמו (חלק בחיוב הברכה כמ"ש בס"ד בטוב טעם) וקריאת התורה בציבור היא ג"כ מסוג זה. שעליו מוטל לקיימה בעצמו דווקא. שהרי עליה מברך הברכה לעצמו. מניין לנו שיקרא לו חברו ויוצא המברך ידי קריאה. שלא תהא ברכתו לבטלה. כאילו היתה מצוה ממצות המעשיות. שברכתו לבטלה כה"ג. דלא מוכח מידי מן הירו' הנז'. אם לא שנאמר מדעתנו ומסברת עצמנו להשוות הקריאה עם שהיא עצמה מצוה. לברכה. שכמו שיוצאין י"ח הברכה ע"י שמיעה מאחר מטעם שומע כעונה. ככה נאמר בקריאה דמצוה גופה. שיהא בה ג"כ השומע כעונה. וזה נלמד מתלמודנו. וכענין ששנינו בקריאת הלל. ובסוגיא דגמרא שם:
823
824אבל אין לו ענין במקום דאיכא קפידא אפשט"א דספרא כאגרתא דמיקריא כאמתה של תורה
אכן אין מקום לזה רק בענינים שיוצאין בהן בשמיעה על פה. לא כן בקה"ת שמצותה דווקא מתוך הס"ת. שאפי' אות א' שלא מן הכתב אסור. אי אפשר להעדיף כח השומע יותר מן הקורא וכמבואר בס"ד באר היטב. ולדעת רבים וגדולים אפ"ה לא סגי דלא בעי קרי נמי כדלעיל ומסתברא כוותייהו. וכ"ש בגברא דלא חזי. דהויא ודאי ברכה לבטלה מכמה ראיות חזקות כנז'. חלילה להשען על המ"קל בדבר ולסמוך על משענת קנה רצוץ. ואתה הראת לדעת כי גם הרב בט"ז ז"ל לא עשה פה מאומה. והוכחתו אינה מכרחת לא מינה ולא מקצתה. וזכינו לדין לקיים דברי חכמים גדולים עמודי ההוראה בטענות מספיקות לכל משכיל. ואין לתמוה אם מהאחרונים ז"ל מי ומי שלא העמיקו בדבר. וסמכו על אותה דעה יחידית גדר הדחויה נפלה לא תוסיף לקום. אגב שיטפייהו רהיט להו גמרא דשומע כעונה. ולא דקו בה רבנן. והניחו מקום:
אכן אין מקום לזה רק בענינים שיוצאין בהן בשמיעה על פה. לא כן בקה"ת שמצותה דווקא מתוך הס"ת. שאפי' אות א' שלא מן הכתב אסור. אי אפשר להעדיף כח השומע יותר מן הקורא וכמבואר בס"ד באר היטב. ולדעת רבים וגדולים אפ"ה לא סגי דלא בעי קרי נמי כדלעיל ומסתברא כוותייהו. וכ"ש בגברא דלא חזי. דהויא ודאי ברכה לבטלה מכמה ראיות חזקות כנז'. חלילה להשען על המ"קל בדבר ולסמוך על משענת קנה רצוץ. ואתה הראת לדעת כי גם הרב בט"ז ז"ל לא עשה פה מאומה. והוכחתו אינה מכרחת לא מינה ולא מקצתה. וזכינו לדין לקיים דברי חכמים גדולים עמודי ההוראה בטענות מספיקות לכל משכיל. ואין לתמוה אם מהאחרונים ז"ל מי ומי שלא העמיקו בדבר. וסמכו על אותה דעה יחידית גדר הדחויה נפלה לא תוסיף לקום. אגב שיטפייהו רהיט להו גמרא דשומע כעונה. ולא דקו בה רבנן. והניחו מקום:
824
825גם ע"פ הנעלם וס"ת כפתחו לנו שערי אורה דבאספקלרי' מאירה לא שלטא ביה עינא דסגייא נהורא
גם בס"ת המבין מדעתו יבין ז"ה וישכיל את זאת. כי שמש ומגן ה' צבאות בצבאו אות. שם אותותיו אותות ספר תורה אור. עמו מקור חיים באורו נראה אור אספקלריא מאירה. ואין שם אחיזה למי שניטל אורו וחשוב כמת. משא"כ בתורה שבע"פ שהיא ממוצא הש"פה ע"ש דלית לה עיינין אספקלריא שא"מ. והיא לממשלת הירח (דלית לה נהורא מגרמא) המושל ביום ובלילה. ועל כן מצותה בין ביום בין בלילה. אבל תורה שבכתב אין זמנה אלא ביום כנודע מן המדרש בארבעים יום שישב משה בהר. הלא עתה עין בעין נראה בעז"הי שדבר זה כמעט מן המושכלות הראשונות. ופשוט יותר מביעתא בכותחא. ולא יסתפק עוד שום מבין עם תלמיד שהבא לשאול עכ"פ. אין מורין לו אלא כפסק הש"ע בזה. שהיא דעת תורה ודעת נוטה. וגם הרב בעל המפה מסכים הולך בשיטת הרב"י ז"ל ככתוב בד"מ כנז'. ולא הביא בהגהותיו הדעת האחר אלא לכבודו דמהרי"ל. ולחלוק כבוד למנהג במקום שנהגו כן להודיע על מה סמכו. כמו שהוא מדרכו ז"ל בכמה מקומות. אע"ג דאיהו לא ס"ל הכי. וידוע זה לרגיל בדבריו. מכל מקום כל שאפשר לא נעקור מהלכה. מה שהוא מוכרח מהתלמוד. ומוסכם מאבות העולם ראשי הפוסקים ואדיריהם. והמחזיק על ידיהם. בכל מקום לא חיסר קורטוב. ועליו תבוא ברכת טוב. הנלע"ד כתבתי יעב"ץ ס"ט:
גם בס"ת המבין מדעתו יבין ז"ה וישכיל את זאת. כי שמש ומגן ה' צבאות בצבאו אות. שם אותותיו אותות ספר תורה אור. עמו מקור חיים באורו נראה אור אספקלריא מאירה. ואין שם אחיזה למי שניטל אורו וחשוב כמת. משא"כ בתורה שבע"פ שהיא ממוצא הש"פה ע"ש דלית לה עיינין אספקלריא שא"מ. והיא לממשלת הירח (דלית לה נהורא מגרמא) המושל ביום ובלילה. ועל כן מצותה בין ביום בין בלילה. אבל תורה שבכתב אין זמנה אלא ביום כנודע מן המדרש בארבעים יום שישב משה בהר. הלא עתה עין בעין נראה בעז"הי שדבר זה כמעט מן המושכלות הראשונות. ופשוט יותר מביעתא בכותחא. ולא יסתפק עוד שום מבין עם תלמיד שהבא לשאול עכ"פ. אין מורין לו אלא כפסק הש"ע בזה. שהיא דעת תורה ודעת נוטה. וגם הרב בעל המפה מסכים הולך בשיטת הרב"י ז"ל ככתוב בד"מ כנז'. ולא הביא בהגהותיו הדעת האחר אלא לכבודו דמהרי"ל. ולחלוק כבוד למנהג במקום שנהגו כן להודיע על מה סמכו. כמו שהוא מדרכו ז"ל בכמה מקומות. אע"ג דאיהו לא ס"ל הכי. וידוע זה לרגיל בדבריו. מכל מקום כל שאפשר לא נעקור מהלכה. מה שהוא מוכרח מהתלמוד. ומוסכם מאבות העולם ראשי הפוסקים ואדיריהם. והמחזיק על ידיהם. בכל מקום לא חיסר קורטוב. ועליו תבוא ברכת טוב. הנלע"ד כתבתי יעב"ץ ס"ט:
825
826בהא נחתינן וסלקינן לזילותא כי האי לא חיישינן שאין משוא פנים בתורה ובמקום כבוד תורה לא פלגינן לצ"מ יקרא ופוק חזי מאי קמסהידו אאבא מרי מרא דעובד' זצ"ל מי כמוהו מורה
שוב הוגד לי ושמעתי מפי אנשים נאמנים בני סמכא. שידעו נאמנה במעשה כיוצא בזה שאירע באמשטרדם בפני אבא מארי הגאון ז"ל שמיחה בכהן סומא נכבד א' מבני קהלתו שלא יעלה לתורה. אע"פ שהיה מוחזק בכך מכמה שנים. שהיה עולה וקורא בתורה ודש בעירו. אעפ"כ הוא ז"ל צוה והוציאוהו מחזקתו. (וכמקרה ראשונים מקרה אחרונים. ומעשה אבות סימן לבנים. כי כל מה שקרה ליעקב קרה לאמה"ג מלפנים. שככה נתעוררו עליו בעלי מדנים. נפישי אפיקורי דמצערי רבנים) והנאני מאד שכיוונתי לדעתו ז"ל הרחבה מני ים. וכ"ש במעשה שהיה לפנינו באורח נטה ללון לינה א'. ובכהן בקריאת ז' קרואים דשבת דחמירא. שאפי' קטן שהותר בפירוש בגמרא. הכריעו הפוסקים ז"ל שלא יקרא כי אם משלישי ואילך. לא כל שכן שיפה עשינו יכול על מגן. להשיב כהלכה לנשאל כהוגן. והש"ית ברוב רחמיו וחסדיו יצילנו משגיאות. ויעשה עמנו לטובה אות:
שוב הוגד לי ושמעתי מפי אנשים נאמנים בני סמכא. שידעו נאמנה במעשה כיוצא בזה שאירע באמשטרדם בפני אבא מארי הגאון ז"ל שמיחה בכהן סומא נכבד א' מבני קהלתו שלא יעלה לתורה. אע"פ שהיה מוחזק בכך מכמה שנים. שהיה עולה וקורא בתורה ודש בעירו. אעפ"כ הוא ז"ל צוה והוציאוהו מחזקתו. (וכמקרה ראשונים מקרה אחרונים. ומעשה אבות סימן לבנים. כי כל מה שקרה ליעקב קרה לאמה"ג מלפנים. שככה נתעוררו עליו בעלי מדנים. נפישי אפיקורי דמצערי רבנים) והנאני מאד שכיוונתי לדעתו ז"ל הרחבה מני ים. וכ"ש במעשה שהיה לפנינו באורח נטה ללון לינה א'. ובכהן בקריאת ז' קרואים דשבת דחמירא. שאפי' קטן שהותר בפירוש בגמרא. הכריעו הפוסקים ז"ל שלא יקרא כי אם משלישי ואילך. לא כל שכן שיפה עשינו יכול על מגן. להשיב כהלכה לנשאל כהוגן. והש"ית ברוב רחמיו וחסדיו יצילנו משגיאות. ויעשה עמנו לטובה אות:
826
827לעוורדין
827
828שאלה ירוה מדשן בית וכו' ה"ה וכו' כמוהר"י. הנה יראתי לגשת אל הקדש באשר ששמעתי מהמוביל שהתרעם נגדי וכו' לכן בקשתי שאל ישת עלי אשם וישיבני על כתבי כי כבר ארכו לי הימים ואין לי חזון ממעלתו או אפשר שפגמתי בכבודו מקדם אשר לא אקווה ואם אמת הדבר ששגיתי אני מבקש מטו מניה כי אחרי מי יצא וכו' לכן אני מבקש עוד בעתר עתרות ונשיקות ידים ורגלים בקדה על אפים שבמקום גדולתו יראה ענותנותו וישיבני על כתבי הראשון. ועל השאלה הזאת שאנכי שואל מעמו. וזהו הנה בה"כ שלנו קטון מהכיל וא"א להגדילה רק מצד מזרח ובאותו צד גפן נטוע וצריך לקוץ אם יתגדל הבה"כ ומעתה יורנו מורנו אם יש לצדד להתיר לקוץ עץ מאכל בשביל הרחבת בה"כ. אכן מודעא להוי למעלתו שבה"כ שלנו היא מושכרת מגוי על ט' שנים. והערל התיר לנו לקוץ אילנו. יורנו היאך להורות כי מפיו אני חי כו' ובזה אצא בלחיכת עפר ידיו ורגליו תולעת יעקב:
828
829תשובה זו אינה צריכה לפנים דמילתא דפשיטא היא יותר מביעתא בכותחא דשרי. כי לא נאסר קציצת אילן מאכל רק בדרך השחתה. וכבר אמרו אם היה מעולה בדמים מותר או אם מזיק לאילנות אחרים החשובים ממנו כדאי' בבבא קמא (ד"צא) הרי בפירוש שאיסור זה הותר מכללו אפי' להדיוט. כל שאינו דרך השחתה. וכ"כ נמי הרא"ש בהדיא דה"ה בצריך למקומו מותר. וק"ו מעתה לגבוה ולדבר מצוה:
829
830הרד"ק במלכים (א"ו) קטעי בתרתי
ומכאן כתבתי זה ימים רבים על מפרשי הנביאים במלכים (א"ו) בבנין הבית שעשה שלמה שני כרובים מעצי שמן ודלתות עצי שמן שנדחקו בו הרד"ק והרלב"ג לפי מה דמשמע מת"י שהוא עץ הזית. ואולם לדרז"ל איננו אלא מין ארז שאינו עושה פירות (עיין בר"ה (דכג"א) מ"ש התו' שם) לומר שעשאן מן האילנות הזקנים שלא היו טוענין פירות. או חירם מלך צור שלחם לשלמה:
ומכאן כתבתי זה ימים רבים על מפרשי הנביאים במלכים (א"ו) בבנין הבית שעשה שלמה שני כרובים מעצי שמן ודלתות עצי שמן שנדחקו בו הרד"ק והרלב"ג לפי מה דמשמע מת"י שהוא עץ הזית. ואולם לדרז"ל איננו אלא מין ארז שאינו עושה פירות (עיין בר"ה (דכג"א) מ"ש התו' שם) לומר שעשאן מן האילנות הזקנים שלא היו טוענין פירות. או חירם מלך צור שלחם לשלמה:
830
831ואמנם א"צ לכל זה הטורח כמ"ש מתלמוד ערוך וק"ל. ובודאי שנעלמו גם מהם דברי רז"ל בזה כנז'. והטעה לרד"ק מ"ש רז"ל בתמיד שהיו בוררין עצי תאנה למערכה מאותן שאינן עושין פירות. וכסבור היה שמפני שיש איסור השחתה בכך גם במקום מצוה לפיכך אמרו כן. ולא היא אלא משום ישוב א"י נגעו בה. ואינו ענין לאיסור השחתה שבכתוב. אדרבה משם ראיה שלא נמנעו מאילני מאכל משום איסור השחתה. דא"כ מאי איריא משום ישוב א"י. בלא"ה נמי אסור ועובר בלאו. שהרי איסור זה נוהג בכל מקום. ואפי' באילן א' שקוצצין דרך השחתה לוקה עליו כדאי' ברמב"ם. אלא ודאי אע"ג דשרי לדבר מצוה. מ"מ חששו לישוב א"י. שאם אתה אומר שלוקחין עצים למערכה מכל מקום. גם מעצי מאכל ואילנות טובים עושי פרי. יחריבו א"י. לפי שצריכים לעצים הרבה לבער על המזבח בתמידות. ולא יצאו ויחטבו עצים מן היערים. כי יקחו מאשר ימצאו מן המוכן ומזומן לפניהם ולא יחושו. והיה ודאי נמשך מזה חורבן והפסד גדול בישובה של א"י. אבל לצורך גבוה ומצוה לשעתה כדברים הנזכרים בבנין הבית. ודאי אין חוששין לכך. שלא ימשך מזה הפסד כל כך בישוב א"י. במה שלוקחין לכרובים ודלתות הבית בלבד:
831
832ומשם ראיה נוספת דקציצת עץ מאכל הותר לצורך מצוה
ומשם כעין ראיה לנ"ד דומה בדומה. אע"פ שיש לומר ג"כ שהיה על פי הדיבור. שכל ענין בנין הבית ברה"ק נאמר. מיד ה' עליו השכיל. ואף זה אמת. ובו די השב לשאלת המפרשים הנז'. אפי' היה אסור זולת זה כדבריהם. מ"מ בה"כ שלנו אף הוא מקדש מעט בגלותנו. וצורך גבוה בודאי. וסמך לדבר מיהא איכא. אכן דבר ברור הוא שאין אנו צריכים לכל זה. שאף לכל דבר צורך הותר. ואפי' לדבר הרשות כנז'. וכ"ש שהוא דבר המותר בלי פקפוק כדי להציב גבול אלמנה. ואע"פ שאינו קנוי קנין עולם לחלוטין כנ"ד. וגדולה מזו התיר הרב בט"ז ז"ל לקוץ אילנות כדי לבנות במקומן בית דירה להדיוט כמ"ש בי"ד סי' קט"ז:
ומשם כעין ראיה לנ"ד דומה בדומה. אע"פ שיש לומר ג"כ שהיה על פי הדיבור. שכל ענין בנין הבית ברה"ק נאמר. מיד ה' עליו השכיל. ואף זה אמת. ובו די השב לשאלת המפרשים הנז'. אפי' היה אסור זולת זה כדבריהם. מ"מ בה"כ שלנו אף הוא מקדש מעט בגלותנו. וצורך גבוה בודאי. וסמך לדבר מיהא איכא. אכן דבר ברור הוא שאין אנו צריכים לכל זה. שאף לכל דבר צורך הותר. ואפי' לדבר הרשות כנז'. וכ"ש שהוא דבר המותר בלי פקפוק כדי להציב גבול אלמנה. ואע"פ שאינו קנוי קנין עולם לחלוטין כנ"ד. וגדולה מזו התיר הרב בט"ז ז"ל לקוץ אילנות כדי לבנות במקומן בית דירה להדיוט כמ"ש בי"ד סי' קט"ז:
832
833ובלא"ה נמי שרי אפי' רק להועיל בדבר הרשו' אמנם מ"ש הט"ז להתיר לקוץ אילנו' לבנות במקומן בתי' צ"ע דלאו כל אפיא שוין ויש סתירה בענין נטיע' ובית דיררה איזה מהן חשוב וצריך חקירה
ואולם לא ביאר היטב דבריו הרב ז"ל. אם הבית היה מעולה בדמיו מן האילנות אז י"ל כן. וסתמא ודאי כך הוא. וכדאמרינן בתי ודיקלי בתי. מ"מ הי"ל ז"ל לפרש. משום דלזימנין לאו הכי הוא. וכדמוכח נמי מההיא דבתי ודיקלי דווקא וכ"מ מבתי וארעא ודו"ק:
ואולם לא ביאר היטב דבריו הרב ז"ל. אם הבית היה מעולה בדמיו מן האילנות אז י"ל כן. וסתמא ודאי כך הוא. וכדאמרינן בתי ודיקלי בתי. מ"מ הי"ל ז"ל לפרש. משום דלזימנין לאו הכי הוא. וכדמוכח נמי מההיא דבתי ודיקלי דווקא וכ"מ מבתי וארעא ודו"ק:
833
834ועוד שהרי בח"מ סקע"ה סעכ"ו משמע להדיא דנטיעה חשובה מבתים. וצ"ע ליישב מאי שנא גבי בר מיצרא דאילנות עדיפי. ומ"ש גבי נ"מ דבתי עדיפי. ובאופן זה שאין לו ריוח כל כך בדבר אפי' הוא שוה בשוה. לבי נוקפי להתירו להדיוט. ולשון הרא"ש הכי דייק. דבצריך למקומו משמע דלא סגי ליה בלא"ה. אלא דווקא כשהוא מוכרח לכך. שהמקום צר אצלו ודחיק ליה עלמא. אבל לבנות שלא מדוחק. צריך עכ"פ שיהא ריווח בדבר כנז':
834
835הרב בט"ז אגב שיטפיה לא דק בלישני' בגדר איסור זה
ואף בזה נ"ל שאינו ממדת חסידות. ואפשר עדיין לא ניצל מהסכנה כמ"ש בסמוך בעזה"י. גם יש לדקדק בלשון הט"ז שם שאמר כלשון זה מצינו שחז"ל אסרו לקוץ אילן העושה פירות מפני הסכנה. ותמהני על זה שהרי לא חכמים אסרו קציצת אילן מאכל. אבל לאו של תורה הוא ולוקין עליו. ולא מפני הסכנה בלבד. ולישנא דגמ' דא"ר דיקלא דטעין קבא אסור למקצייה. אטעייה להרב ז"ל וחשב שאין איסורו אלא מדבריהם. אבל באמת מן התורה עובר עליו בל"ת כמבואר בספרי ורמב"ם וגמ' פ"ג דמכות (דכב""א). ורב שיעורא אתי לאשמועינן:
ואף בזה נ"ל שאינו ממדת חסידות. ואפשר עדיין לא ניצל מהסכנה כמ"ש בסמוך בעזה"י. גם יש לדקדק בלשון הט"ז שם שאמר כלשון זה מצינו שחז"ל אסרו לקוץ אילן העושה פירות מפני הסכנה. ותמהני על זה שהרי לא חכמים אסרו קציצת אילן מאכל. אבל לאו של תורה הוא ולוקין עליו. ולא מפני הסכנה בלבד. ולישנא דגמ' דא"ר דיקלא דטעין קבא אסור למקצייה. אטעייה להרב ז"ל וחשב שאין איסורו אלא מדבריהם. אבל באמת מן התורה עובר עליו בל"ת כמבואר בספרי ורמב"ם וגמ' פ"ג דמכות (דכב""א). ורב שיעורא אתי לאשמועינן:
835
836עם שיש לדחוק וליישבו קצת עפמ"ש בגמר' בענין זה וי"ל דאע"פ שיש הית' במעולה בדמים מ"מ אינה משנת חסידים
איברא דאיכא למידק בהך מילתא דאר"ח לא שכיב שכחת ברי אלא דקץ תאנתא בלא זימנא. היכי מיירי. דהא ודאי שכחת ת"ח הוה. וח"ו לומר שעבר על לאו דאורייתא. וכן משמע נמי מדקאמר לא שכיב אלא משום דקץ. מוכח דודאי חסיד גדול היה. שלא נמצא בו שום עון. כי בחטאו מת בשביל דבר קל נענש. מפני שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה. ועל כרחך לומר שלא עבר אלאו ממש. ונ"ל דודאי הי"ל ריוח בקציצתו. שהיה מעולה בדמיו. או צריך למקומו היה. דמותר לקוצצו בשאר שני שבוע. אפי' לא הגיע זמנו. שלא הוזכר זמן האלנות לקוצן. אלא בשביעית דווקא. משא"כ בשאר השנים. ברווחא לחוד תליא מילתא. אך מכל מקום אינה משנת חסידים. אע"פ שכך מותר מן הדין. ראוי להחמיר על עצמו גם בשאר שני שבוע. שלא לקוצצו קודם זמנו האמור בשביעית. אף שיש לו ריווח בדבר. והכי הוה מעשה דשכחת שלפי שחסיד היה. נענש על זה במדה כנגד מדה שמת קודם זמנו. אע"ג דלכל אדם שרי. ומשמע קצת דאף אינו רואה בו סימן ברכה. כדאי' ר"פ מ"ש. ועל כרחין לאו בקוצץ דרך השחתה קמיירי. דא"ה אטו משום ס"ב הוא ותו לא. אלא לאו כה"ג:
איברא דאיכא למידק בהך מילתא דאר"ח לא שכיב שכחת ברי אלא דקץ תאנתא בלא זימנא. היכי מיירי. דהא ודאי שכחת ת"ח הוה. וח"ו לומר שעבר על לאו דאורייתא. וכן משמע נמי מדקאמר לא שכיב אלא משום דקץ. מוכח דודאי חסיד גדול היה. שלא נמצא בו שום עון. כי בחטאו מת בשביל דבר קל נענש. מפני שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה. ועל כרחך לומר שלא עבר אלאו ממש. ונ"ל דודאי הי"ל ריוח בקציצתו. שהיה מעולה בדמיו. או צריך למקומו היה. דמותר לקוצצו בשאר שני שבוע. אפי' לא הגיע זמנו. שלא הוזכר זמן האלנות לקוצן. אלא בשביעית דווקא. משא"כ בשאר השנים. ברווחא לחוד תליא מילתא. אך מכל מקום אינה משנת חסידים. אע"פ שכך מותר מן הדין. ראוי להחמיר על עצמו גם בשאר שני שבוע. שלא לקוצצו קודם זמנו האמור בשביעית. אף שיש לו ריווח בדבר. והכי הוה מעשה דשכחת שלפי שחסיד היה. נענש על זה במדה כנגד מדה שמת קודם זמנו. אע"ג דלכל אדם שרי. ומשמע קצת דאף אינו רואה בו סימן ברכה. כדאי' ר"פ מ"ש. ועל כרחין לאו בקוצץ דרך השחתה קמיירי. דא"ה אטו משום ס"ב הוא ותו לא. אלא לאו כה"ג:
836
837א"נ איכא לפלוגי בין איסורא לסכנתא
אי נמי לכ"ע נמי איכא סכנתא. אע"ג דשרי מדינא כה"ג דלית ביה משום איסור דהשחתה. ודקאמר רבינא אם היה מעולה בדמים מותר. משום ל"ת קאמר. ואפ"ה אית ביה משום סכנתא. דכה"ג מפרשינן בפג"ה הא דתנן בשקלים איברים מותרין בהנאה ואסורין באכילה. וכי הא דתנן פא"ט מותרת משום טרפות ואסורה משום סכנת נפשות. הכי נמי נימא אנן בנ"ד שלא נאמר בו מותר. להוציאו מכלל סכנה. כדמוכח משכחת כנזכר. ואי לאו הכי מאי אתי ר"ח לאשמועינן:
אי נמי לכ"ע נמי איכא סכנתא. אע"ג דשרי מדינא כה"ג דלית ביה משום איסור דהשחתה. ודקאמר רבינא אם היה מעולה בדמים מותר. משום ל"ת קאמר. ואפ"ה אית ביה משום סכנתא. דכה"ג מפרשינן בפג"ה הא דתנן בשקלים איברים מותרין בהנאה ואסורין באכילה. וכי הא דתנן פא"ט מותרת משום טרפות ואסורה משום סכנת נפשות. הכי נמי נימא אנן בנ"ד שלא נאמר בו מותר. להוציאו מכלל סכנה. כדמוכח משכחת כנזכר. ואי לאו הכי מאי אתי ר"ח לאשמועינן:
837
838וא"ש נמי מ"ש התו' פ' לא יחפור
ובהכי ניחא לי הא דאיתא פ' לא יחפור דא"ל רבר"ח לר"י אנא לא קייצנא מר אי ניחא ליה ליקוץ. שנתקשו בו התו' דהא כיון דמכחיש בגפנים משמע דשרי. ומ"ש ז"ל דוחק קצת. דאיזה גבול יש א"כ בדבר זה: והא אמרי רבנן דבעי הרחקה כולי האי. ותו קשה לי למאי אייתי הא דאר"ח דלא שכיב שכחת כו'. תיפוק ליה דאי איכא איסורא. מדאורייתא הוא דאסור כנז'. וכי ליכא סכנתא. מי שרי. אלא שהוא הדבר אשר דברנו דרבר"ח נמי הכי הוה ס"ל. דכה"ג מ"מ איכא חששא כדאמרן. אע"ג דשרי מדינא. ולזה הביא ג"כ ראיה מר"ח דלא אצטריך אלא לאשמועינן סכנתא. דהיינו דחדית ר"ח כנז'. משו"ה לא רצה רבר"ח לקוץ בעצמו. ואף ר"י לא אשכחן דקצייה. אע"ג דהוה סבר דשרי מדינא. ש"מ דעל כרחך מיהא איסורא דרבנן איכא. או סכנתא איתא. אפי' מכחיש לגופנא. שומר נפשו ירחק ממנו. ודרב חסדא דאמר לאריסיה אייתי לי מקורייהו. איכא לאוקמי בדלא טעין קבא. אי נמי דהוי מטא זימנייהו נמי כנ"ל:
ובהכי ניחא לי הא דאיתא פ' לא יחפור דא"ל רבר"ח לר"י אנא לא קייצנא מר אי ניחא ליה ליקוץ. שנתקשו בו התו' דהא כיון דמכחיש בגפנים משמע דשרי. ומ"ש ז"ל דוחק קצת. דאיזה גבול יש א"כ בדבר זה: והא אמרי רבנן דבעי הרחקה כולי האי. ותו קשה לי למאי אייתי הא דאר"ח דלא שכיב שכחת כו'. תיפוק ליה דאי איכא איסורא. מדאורייתא הוא דאסור כנז'. וכי ליכא סכנתא. מי שרי. אלא שהוא הדבר אשר דברנו דרבר"ח נמי הכי הוה ס"ל. דכה"ג מ"מ איכא חששא כדאמרן. אע"ג דשרי מדינא. ולזה הביא ג"כ ראיה מר"ח דלא אצטריך אלא לאשמועינן סכנתא. דהיינו דחדית ר"ח כנז'. משו"ה לא רצה רבר"ח לקוץ בעצמו. ואף ר"י לא אשכחן דקצייה. אע"ג דהוה סבר דשרי מדינא. ש"מ דעל כרחך מיהא איסורא דרבנן איכא. או סכנתא איתא. אפי' מכחיש לגופנא. שומר נפשו ירחק ממנו. ודרב חסדא דאמר לאריסיה אייתי לי מקורייהו. איכא לאוקמי בדלא טעין קבא. אי נמי דהוי מטא זימנייהו נמי כנ"ל:
838
839משו"ה לדבר הרשות יש למנוע אפי' משום תועלת ועכ"פ אדם חשוב ראוי לעשותו ע"י אחרים
לכן להדיוט לא הייתי מיקל בו. אפי' היה משתכר בכך. משום דחמירא סכנתא. או דילמא אע"ג דשרי לגמרי. אפ"ה אדם חשוב שאני שלא יקוץ בעצמו. וכי הא דתנן התם ואם מתחשב הוא הרי זה לא ירחוץ. וכה"ג אשכחן לר"א דקפיד אר"נ דשתי מיא דאחים קפילא ארמאה. הכא נמי נימא דמשו"ה איענש שכחת. והיינו דרבר"ח דאמר מר אי ניחא ליה ליקוץ. אע"ג דברשותו קעביד. ומאי נ"מ שלוחו של אדם כמותו. מ"מ שני ליה בין עושה בעצמו לעושה ע"י אחרים. בשגם אינו לצרכו:
לכן להדיוט לא הייתי מיקל בו. אפי' היה משתכר בכך. משום דחמירא סכנתא. או דילמא אע"ג דשרי לגמרי. אפ"ה אדם חשוב שאני שלא יקוץ בעצמו. וכי הא דתנן התם ואם מתחשב הוא הרי זה לא ירחוץ. וכה"ג אשכחן לר"א דקפיד אר"נ דשתי מיא דאחים קפילא ארמאה. הכא נמי נימא דמשו"ה איענש שכחת. והיינו דרבר"ח דאמר מר אי ניחא ליה ליקוץ. אע"ג דברשותו קעביד. ומאי נ"מ שלוחו של אדם כמותו. מ"מ שני ליה בין עושה בעצמו לעושה ע"י אחרים. בשגם אינו לצרכו:
839
840איברא בשל גוי א"צ לדקדק בכך ואפי' ישראל עושה בשליחותו אין לחוש כ"ש אם נעשה ע"י גוי שאין חשש לישראל לדור בבית הנבנה במקו' האילן הנקצץ ואצ"ל במקום מצוה
ולפ"ז בנ"ד נמי. אע"פ שאין ספק בדבר שבכל אופן מותר כאן כנז'. לרווחא דמילתא יקוצנו גוי ולית דין צריך בשש. וכ"ש אחר שהבית והאילן של גוי הם. נמצא הקוצצו הוא שלוחו של גוי. שבלתי רשותו אינו רשאי לקוצו. וגם הוא לצרכו והנאתו של גוי בעה"ב להרחבת ביתו. דאפי' את"ל דאית ביה משום לתא דאסורא בקציצת אילן בכל גוונא. בשל גוי ודאי שרי. ואפי' ע"י ישראל העושה בשליחותו ובא בשכרו. דפועל אדעתיה דנפשיה קעביד. והגוי אינו מוזהר על כך. וק"ו היכא דישראל לא קעביד מידי. אלא ע"י פועל גוי נעשה. דלית דין ולית דיין דרשאי הישראל לדור באותו בית שנבנה במקומו. דפשיטא דאינו אסור בהנאה. אפי' עשאו ישראל בשלו. ועבר במזיד וקצצו בלי שום תועלת. מי סליק אדעתיה למימר דמקומו נאסר לדור. או להשתמש עליו אפי' לדבר הרשות. וכל זה פשוט וברור מאד. ועל כן לא הוצרכנו לזה שאמרנו למעלה להתירו משום מצוה. אלא להודיע כחא דהיתירא אפי' אי הוה של ישראל. ולקוץ לכתחלה:
ולפ"ז בנ"ד נמי. אע"פ שאין ספק בדבר שבכל אופן מותר כאן כנז'. לרווחא דמילתא יקוצנו גוי ולית דין צריך בשש. וכ"ש אחר שהבית והאילן של גוי הם. נמצא הקוצצו הוא שלוחו של גוי. שבלתי רשותו אינו רשאי לקוצו. וגם הוא לצרכו והנאתו של גוי בעה"ב להרחבת ביתו. דאפי' את"ל דאית ביה משום לתא דאסורא בקציצת אילן בכל גוונא. בשל גוי ודאי שרי. ואפי' ע"י ישראל העושה בשליחותו ובא בשכרו. דפועל אדעתיה דנפשיה קעביד. והגוי אינו מוזהר על כך. וק"ו היכא דישראל לא קעביד מידי. אלא ע"י פועל גוי נעשה. דלית דין ולית דיין דרשאי הישראל לדור באותו בית שנבנה במקומו. דפשיטא דאינו אסור בהנאה. אפי' עשאו ישראל בשלו. ועבר במזיד וקצצו בלי שום תועלת. מי סליק אדעתיה למימר דמקומו נאסר לדור. או להשתמש עליו אפי' לדבר הרשות. וכל זה פשוט וברור מאד. ועל כן לא הוצרכנו לזה שאמרנו למעלה להתירו משום מצוה. אלא להודיע כחא דהיתירא אפי' אי הוה של ישראל. ולקוץ לכתחלה:
840
841ב"הכ השכור מגוי יש בו משום מצוה
וא"ת הא מאי מצוה איכא הלא אין בו קדושה. כיון שאין הבה"כ של ישראל כי שכור הוא מגוי. וישכרו בית אחר ויצאו מזה אם אינו מכיל אותם. הא לאו מילתא דודאי מצוה איכא. דלאו בכל דוכתא מוגרי להו. וביחוד בעיר שרובה ככולה גוים. דלא שכיחי כולי האי דמוגרי לבי כנישתא. ולאו כל ביתא מתדר להו לבה"כ. ועוד בתוך זמן השכירות א"א להם לצאת א"ל ע"י היזק ממון הניכר. ולהפסד מרובה חששו בכמה מקומות:
וא"ת הא מאי מצוה איכא הלא אין בו קדושה. כיון שאין הבה"כ של ישראל כי שכור הוא מגוי. וישכרו בית אחר ויצאו מזה אם אינו מכיל אותם. הא לאו מילתא דודאי מצוה איכא. דלאו בכל דוכתא מוגרי להו. וביחוד בעיר שרובה ככולה גוים. דלא שכיחי כולי האי דמוגרי לבי כנישתא. ולאו כל ביתא מתדר להו לבה"כ. ועוד בתוך זמן השכירות א"א להם לצאת א"ל ע"י היזק ממון הניכר. ולהפסד מרובה חששו בכמה מקומות:
841
842וגם תורת קדושה יש עליו כל זמן שכירותו לכל דבר כבוד ב"הכ
וגם צריך אני למודעי שבמשך ימי שכירותו ודאי קדוש הוא לכל דיני בה"כ. ואינו נפקע כל ימי השכירות. א"ל התנו עליו מתחלתו כהלכה. וביארתי דבר זה בס"ד בהגהותי לטא"ח סי' קנ"ד. דלא כמהרי"ח שהובא בב"י שם. והוא דבר ברור אצלי בעזה"י. דב"הכ השכור מגוי. שוה בתוך זמנו. לקנוי קנין הגוף לעולם. לכל דבריו. וצריך להתנות עליו. ואין כאן מקום להאריך בזה. שאינו צריך כל כך לעניננו. דבלא"ה האיכא משום מצות המתפללים. שלא יהו מתבטלים (מתפלת הצבור ששכרה מרובה) כל ימי שכירותו. שהרי אין להם בה"כ אחר. כי אם זה הבלתי מספיק לכלם. שאף את"ל שגוף הבית אינו קדוש לכל תורת בה"כ. מאחר שאינו קנוי קנין עולם. הרי ר"א ששיחרר עבדו כדי להתפלל בעשרה. משום דמצוה דרבים היא דחביבה טובא. ולכן פשוט בעיני שהיה מותר לעשותו אפי' בשל ישראל. וע"י ישראל ואין כאן בית מיחוש כלל. וכ"ש שהרי הוא נעשה בשליחות הגוי בעה"ב. דאע"ג דאין שליחות לגוי מיהת בדנפשיה כי הא. ודאי אית ליה ודו"ק. ואצ"ל אם נעשה גם ע"י פועל גוי. דליכא למיחש למידי. לא איסורא ולא סכנתא. ובכל גוונא שפיר דמי. משום תקנתא דרבים שלא יתבטלו מהתפלל עם הצבור. ואית ביה נמי משום מצוה דכבוד בה"כ. לפאר בית אלהינו להגדילו ולהאדירו שהוא ודאי קדוש לשעתו. עם שהוא שכור לזמן קצוב כנז'. ואפי' שלא הוצרכנו לכך בנ"ד. ראיתי להזכירו באגב. כדי לידע ולהודיע איך לנהוג בו קדושה וכבוד. דלא ליתו לזלזולי ביה. כי לא רבים יחכמו:
וגם צריך אני למודעי שבמשך ימי שכירותו ודאי קדוש הוא לכל דיני בה"כ. ואינו נפקע כל ימי השכירות. א"ל התנו עליו מתחלתו כהלכה. וביארתי דבר זה בס"ד בהגהותי לטא"ח סי' קנ"ד. דלא כמהרי"ח שהובא בב"י שם. והוא דבר ברור אצלי בעזה"י. דב"הכ השכור מגוי. שוה בתוך זמנו. לקנוי קנין הגוף לעולם. לכל דבריו. וצריך להתנות עליו. ואין כאן מקום להאריך בזה. שאינו צריך כל כך לעניננו. דבלא"ה האיכא משום מצות המתפללים. שלא יהו מתבטלים (מתפלת הצבור ששכרה מרובה) כל ימי שכירותו. שהרי אין להם בה"כ אחר. כי אם זה הבלתי מספיק לכלם. שאף את"ל שגוף הבית אינו קדוש לכל תורת בה"כ. מאחר שאינו קנוי קנין עולם. הרי ר"א ששיחרר עבדו כדי להתפלל בעשרה. משום דמצוה דרבים היא דחביבה טובא. ולכן פשוט בעיני שהיה מותר לעשותו אפי' בשל ישראל. וע"י ישראל ואין כאן בית מיחוש כלל. וכ"ש שהרי הוא נעשה בשליחות הגוי בעה"ב. דאע"ג דאין שליחות לגוי מיהת בדנפשיה כי הא. ודאי אית ליה ודו"ק. ואצ"ל אם נעשה גם ע"י פועל גוי. דליכא למיחש למידי. לא איסורא ולא סכנתא. ובכל גוונא שפיר דמי. משום תקנתא דרבים שלא יתבטלו מהתפלל עם הצבור. ואית ביה נמי משום מצוה דכבוד בה"כ. לפאר בית אלהינו להגדילו ולהאדירו שהוא ודאי קדוש לשעתו. עם שהוא שכור לזמן קצוב כנז'. ואפי' שלא הוצרכנו לכך בנ"ד. ראיתי להזכירו באגב. כדי לידע ולהודיע איך לנהוג בו קדושה וכבוד. דלא ליתו לזלזולי ביה. כי לא רבים יחכמו:
842
843עוד ד"א טוב להמלט מאיסור וסכנה בנ"ד
עוד צריך אני למודעי שאם אע"פ שעוקרין הגפן ממקומה. עדיין היא חיה. ויכולין לנטעה במקום אחר. אין כאן בית מיחוש לעולם. דפשיטא אין זו קציצה. ולא נאסרה כלל בשום אופן. שהרי היא כנטועה במקומה. וכדקיי"ל גבי ערלה באילן שנעקר והסלע עמו אם יכול לחיות פטור מערלה. כ"ש הכא בנ"ד כך נראה פשוט:
עוד צריך אני למודעי שאם אע"פ שעוקרין הגפן ממקומה. עדיין היא חיה. ויכולין לנטעה במקום אחר. אין כאן בית מיחוש לעולם. דפשיטא אין זו קציצה. ולא נאסרה כלל בשום אופן. שהרי היא כנטועה במקומה. וכדקיי"ל גבי ערלה באילן שנעקר והסלע עמו אם יכול לחיות פטור מערלה. כ"ש הכא בנ"ד כך נראה פשוט:
843
844את זה ראיתי להשיב למעל' על דברי האגרת הזאת השנית במיעוט פנאי. הכתב הקודם הגיעני שלא בעונתו. כי הייתי טרוד מאד שחשבתי אז להעתיק דירתי ולפנות כלי מן המקום הזה. לולי כי מן השמים עכבוני נגד הסכמתי שלא לעבור על דעת רבים אשר הפצירו בי עד בוש. המה הרהיבוני והחזירוני מדעתי. אקוה ה' ברחמיו חשבה לטובה. וזו היתה נסבה. שלא הצנעתי כתבו ואני עושה הנה והנה. והוא איננו לא ידעתי מקומו אנה. ולפי מה שאני זכור ממנו לא היה בו דבר ראוי לשום לב אליו. כי על אודות האשה האנושה המקולקלת לבעלה. הלא הודעתיו באר היטב בתחלה. שלא מצאתי לה רפואת תעלה. אם לא בדרכים המבוארים בכתבי הראשון שבו ביארתי כל פרטי חלקי השאלה. ודעת לנבון נקל להעמיד דבר על בוריו. בשגם מה לי להזקק לדבר חמור כזה. הבלתי מוטל עלי. כי אינה מהסרים למשמעתי. ואפשר להתקיים ע"י אחרים. תלך האשה לדרוש משפטה מק"ק אמשטרדם. שאתם יושבים בצלם ומפיהם הנכם חיים. הלא הם יורוה. יאסרוה או יתירוה:
844
845מי שנהג איסור תספורת מי"ז בתמוז ואילך ואירעו אבל בט"ב להתיר לו להקל בתער יש פנים להקל ולהחמיר ובאנוס נמי מחמת חום טבעו יש מקום להתיר רק שלא ישחית בתער
וזולת זה מה במי שנהג איסור תספורת מי"ז בתמוז ואילך ואירעו אבל בט"ב להתיר לו להקל בתער. בוודאי לכאורה לא טב הורה. ומצא מקום לטעות ממ"ש בש"ע סי' תקנ"א. כסבור שאפי' פגע בו אבילות אחר שבוע שחל ט"ב בתוכה. נמי דינא הכי. ואע"פ שלא נהג איסור מי"ז בתמוז ואילך. אפ"ה דיינינן ליה כתכפוהו אבליו דהכי משמע ליה דאיך שתכפו זה לזה בכל ענין דינא הכי איברא טעותא היא בידיה. דעד כאן לא אמרו להקל אלא כשקדם אבלות לשבוע שחל להיות ט"ב בתוכה. דשאני אבילות ישנה דקילא. אבל אי אתרמי איפכא. פשיטא דאסור לגלח כה"ג בימי אבלו. אפי' להקל בתער לא. דאטו עדיף מאותן שאמרו שמגלחין במועד. שאסורין לגלח לגמרי בימי אבלם. כדאי' בי"ד סי' ש"ץ. ואע"ג דאניסו. כ"ש האי דמדעתיה עבד. דמדינא לא מיתסר. אלא דאכתי איכא למימר כיון דאניס משום מנהגא דידן בני אשכנז דקבילו עלייהו איסור תספורת מי"ז תמוז ואילך. דילמא מיחשב כתכפוהו אבליו דשרי בלא"ה בכל גוונא. וגם כי אנוס הוא עוד מצד אחר כו'. (כנז' בכתבו שעלו על פניו מורסות ושחין פורח אבעבועות) שהיה באמת מקום להקל בו משורת דין האבילות:
וזולת זה מה במי שנהג איסור תספורת מי"ז בתמוז ואילך ואירעו אבל בט"ב להתיר לו להקל בתער. בוודאי לכאורה לא טב הורה. ומצא מקום לטעות ממ"ש בש"ע סי' תקנ"א. כסבור שאפי' פגע בו אבילות אחר שבוע שחל ט"ב בתוכה. נמי דינא הכי. ואע"פ שלא נהג איסור מי"ז בתמוז ואילך. אפ"ה דיינינן ליה כתכפוהו אבליו דהכי משמע ליה דאיך שתכפו זה לזה בכל ענין דינא הכי איברא טעותא היא בידיה. דעד כאן לא אמרו להקל אלא כשקדם אבלות לשבוע שחל להיות ט"ב בתוכה. דשאני אבילות ישנה דקילא. אבל אי אתרמי איפכא. פשיטא דאסור לגלח כה"ג בימי אבלו. אפי' להקל בתער לא. דאטו עדיף מאותן שאמרו שמגלחין במועד. שאסורין לגלח לגמרי בימי אבלם. כדאי' בי"ד סי' ש"ץ. ואע"ג דאניסו. כ"ש האי דמדעתיה עבד. דמדינא לא מיתסר. אלא דאכתי איכא למימר כיון דאניס משום מנהגא דידן בני אשכנז דקבילו עלייהו איסור תספורת מי"ז תמוז ואילך. דילמא מיחשב כתכפוהו אבליו דשרי בלא"ה בכל גוונא. וגם כי אנוס הוא עוד מצד אחר כו'. (כנז' בכתבו שעלו על פניו מורסות ושחין פורח אבעבועות) שהיה באמת מקום להקל בו משורת דין האבילות:
845
846אכן מפני שהבקעה פרוצה ביותר וצריך לגודרה. לכן אם היה בא לידי הייתי מחמיר בו למען הציל מאיסור חמור של תורה. מפני שבוודאי הוא מקל בתער השחיר"ה ומשחית אף עד גמירא. ובלא"ה ענין מיקל בתער לא נודע לנו על אמיתתו. אבל מ"מ ידענו שאינו לעבור על דברי תורה חלילה אלא לעשות סייג לתורה. ולא לעקור ה' לאוין בשאט בנפש כמנהג אלו המשחיתים הנפתים. הכרת פניהם ענתה בם שהרימו יד בתורת משה. בערפם הקשה. ומצחם נחושה. הסירו מסוה הבושה. ותהי עונותם על עצמותם ועל לוח לחיהם חרושה. ע"ז ידוו כל הדווים שנעשה דבר זה אצלם כהתר כאילו לא נזכר מעולם בתורה לנו מורשה. וה' ישלח לנו גואל צדק מחזיק הבדק להקים דגל תורתינו הקדושה.
846
847ויתר דבריו בהתנצלות וסניגרון דומים למרובים והנם למשא ומרפסן איגרי לחזר על הראשונות בטענות של מה בכך. נלאתי נשוא עול טורח תשובתן. כי אין לי עסק עם המתעקשים המבקשים להלאות אנשים. בדברים חלושים. שאין להם עיקרים ושרשים. ואני רגיל לומר הנראה בעיני לאשר ישאלני. ולא אומר קבלו דעתי אך השומע ישמע והחדל יחדל. ואקבל האמת ממי שאמרו אפי' מקטן שבקטנים אם עשיר ואם דל. אולם להעביר הזמן בניצוח וקיפוח בדרך עקש. אינני מבקש. ובאמת חרה לי ביום ההוא שהטריחני כל כך שלא לצורך. ואלמלא היה בא אלי בדברים נכוחים. לשאול כהוגן. לא הייתי משיבו ריקם. גם לא הייתי חס על הוצאת פ"מ כאשר לא חסתי מקדם וחשתי ולא התמהמתי להשיבו אמרים כפי דלות שכלי. ומעולם לא מנעתי דברי משואלי. כך מנהגי מאז הייתי לאיש נמצאתי לאשר בקשוני. ומשחרי ימצאונני. לכל חפציהם אמרתי הנני. לא אחרתי לקיים גזרתם מצות שפתם לא אמיש לא עברתי על דברי חברי. לא השלכתים אחרי גווי. לא החזרתים ריקם לאחורי. נבואת דעתי הקלה כמות שהיא לא אכבוש. ואדברה נגד מלכים ולא אבוש. ומכאן מודעא רבא. כל שאלות שיש לו לשאול ישאל להבא. ובעזה"י עלי חובה. להשיב כיד ה' עלי הטובה. ובלבד שיכוין לבו לשמים כמבקש האמת ומחבבה. כי הוא הטוב האמיתי הנכסף אצלנו גרסה נפשי לתאבה. וה' בחסדו יפתח לבנו ויאיר עינינו בתורתו הקדושה הארוכה מני ארץ ומני ים רחבה. הטרוד יעב"ץ ס"ט:
847
848אמתו של דבר מנטובה
848
849הדת ניתנה במדינת איטל"יאה שאין שום יהודי רשאי לדור בעיר אחת אם לא יהיה ברשות המלך. ועוד נימוסים הרבה יש להם שלא יוכל שום יהודי לעשות שום מלאכה. ושלא יוכלו לדון בדיני ישראל. ושלא יוכלו לעשות כמה דברים אחרים אשר לא ראינו להעלותם כאן. והנה מימי קדם קדמתה הסכימו קצת מהיהודים לבקש מאת שר המולך בזמן ההוא בעיר מנטוב"א שיתן להם היישוב ושיתן להם רשות לשמור תורת מרע"ה בפרהסיא ולדון דיני ישראל. ולעשות כל המלאכות שירצו מבלי שיפרעו על זה שום דבר. וכמה דברים אחרים אשר אינם יכולים לעשות היהודים הדרים במקומות אחרים. והשר נעתר לקולם. ונתפשרו עמו לפרוע אלף מנים. אמנם לא רצה להרשות להם כי אם בעד עשר שנים. ואחרי עברם הרשות נתונה הן לשר לשלחם מארצם הן ליהודים לעקור דירתם מהעיר. לכן מדי עשר שנים חוזרים ומבקשים מן השר שיתרצה לתת להם קיום אחר בעד עשר שנים אחרות וכן עשו ועושים ג"כ תמיד מעשר לעשר שנים. רק שברבות הימים לא נתרצה השר באלף מנים לבדם ורצה ג"כ שיפרעו לו שלשת אלפים זוז בכל חדש. ועכ"ז קהל מנטובא גמרו לדור בעיר ולפרוע הסך ההוא. והנה בין הדברים והתורות אשר נתן השר ליהודים נמצאו שלשה חקים אשר נעלה זכרונם כאן. הראשון שיוכלו הקהל לעשות סדריהם ומנהגיהם ולפקוד אנשים על זה. השני חקק וגזר שלא יוכל שום יהודי לשבת בעיר הזאת יותר משלשה ימים בלי רשות הקהל. השלישי שמי מהקהל שיש לו תביעות וטענות נגד הק"ק יפרע חלקו הנסדר בעול ואח"כ יערער. וביאר שהעול הזה הוא. הן במה שפורעים לשר הן בצדקות הן בשאר הוצאות הקהל. סוף דבר ביאר וגזר שהקהל יגבו מאת החייבים בעול באותו אופן עצמו שהשר גובה מאת החייבים לו:
849
850וסדר הנהגות הקהל באופן זה. מתועדים האנשים אשר פורעים בעול בעד סך ידוע כמבואר בתקנות הקדמוניות. וכל אשר אין להם אותו הסך אינם נקראים בשם פורעים ואין להם שום רשות וכח בתקנות הקהל. והללו נקראו בשם ועד כללי. ואינו בהכרח שימצאו שם כלם. אלא אם לא ירצו כלם לבוא. אם ימצאו באותו מעמד המנין המבואר בתקנות (שעכשיו הוא ל"ו אנשים) הרי כחם ככח כל הקהל. והועד הכללי הזה כל תקנותיהם לעולם היו והם עפ"י רוב הנועדים גומרים ומחליטים על סדר ההערכה. ומבארים כל מין ומין העסקים והנכסים כמה יפרע בעול לפי שלא כל העסקים והנכסים שוים. והללו הם סדרים כלליים ואין הפרש בין איש לאיש אלא בין עסק לעסק. דרך משל מי שיש לו חנות ההלואה יפרע יותר. ומי שיש לו נכסים חוץ להמדינה שלא ראו פני מדינה יפרע פחות. ומי שיש לו קרקעות או בתים בשכירות כמה יעריכום. וכדומה לזה נמצאו הרבה דברים ארוכים. סוף דבר מבארים היאך יתנהג כל א' בעשיית ערכו. ובכללם נמצא שהרשות נתונה לכל אחד לעקור דירתו מן העיר בפרוע העול המוטל עליו עד תום כל עשר שני הקיום וגם חלקו מחובות הקק"י. אחרי כן היו בוררים אנשים שיעריכום סך ממון כל א' וא' מהיחידים כפי הסדר אשר עשו הועד הכללי. ויחליטו כמה יפרע בעול. והללו נקראים מעריכים. והיו בוררים עוד אנשים אחרים מהקהל נקראים דייני ההערכה. שאם יטעון א' שהמעריכים העמיסו עליו יותר מדאי מאשר נסדר מהוועד הכללי. ידונו ביניהם. ועוד בוררים מנהיגי הק"קי. וכחם ככח הועד הכללי בכל המצטרך אל הקהל ונקראים בשם ועד קטן. ויומשכו הסדרים הללו בעד זמן קצוב. ואחר זמן זה היו חוזרים ומתועדים מחדש וגורעים ומוסיפים ודורשים שאין לך בדברים אלא מקומם ושעתם. ולפעמים כדי להקל הועד כללי המשא מעליהם היו בוררים אנשים מיוחדים נקראים מסדרי ההערכה. והיו נותנים להם כח לעשות הסדרים הנהוגים. וכל האנשים הנ"ל אשר הם הן מועד הכללי. הן מועד קטן. הן מעריכים הן מסדרי ההערכה. צריך שיהיו מאותם שיש להם הסך הרשום הנזכר למעלה הפורעים בעול. ודייני ההערכה צריך שיהיו מהקהל. אבל מאותן שאין להם אותו הסך האמור. וכמ"ש בש"ע ה"ל עדות סי' ל"ז סעיף כ"ב שנהגו בכל הקהילות. כה משפט קהל מנטובה מימי קדם קדמתא. וכה מנהגו כל הימים:
850
851בשנת תס"ז נתועדו יחד הועד הכללי ונמנו וגמרו שלא יהיו עוד מעריכים כלל. אלא כל א' יטיל בקופה אחת מה שחייב לפי נכסיו אשר יעריכום כפי סדר ההערכה. והטילו חרם חמור דומה לחרם הכל בו שכל א' יטיל באמת ובאמונה מה שחייב בעול בכל חדש כפי הסדרים הנ"ל וכן נתמד עד הנה:
851
852הנה אמרנו למעלה שכפי המקום והזמן משתנים הסדרים. עתה נבאר מה היה משפט הנכסים הנמצאים חוץ למדינה שלא ראו פני המדינה משנת שצ"ט עד היום הזה. בשנת שצ"ט חקקו הועד הכללי שהנכסים הללו יפרעו משלם בכל ההוצאות המצטרכות אל השגת הקיום והמשתרג. ובעד ההוצאות אחרות יפרעו בעד מחציתם לבד והתמידו כך עד שנת תמ"ח. ואז פסקו שלא יהיה שום הפרש בין הוצאות הקיום להוצאות אחרות רק שבכל העול כל מאה זוז. יערכו ששים זוז לבד. וכן התמידו עד תום שנת תס"ז שנה ראשונה שנעשית הקופה כנ"ל. ובשנת תס"ח (שנה אחת אחרי שנעשית תקנת הקופה) פסקו שכל ק' זוז יעריכום ויפרעו בעד שלשים זוז. ובשנת תצ"ו פסקו שכל מאה זוז יוערכו ששים וששה זוזים ושני שלישים. וכן נתמד שש שנים בשני סדרי ההערכות משלש לשלש שנים:
852
853ועתה בשנת תצ"ב תוך עשר שני הקיום נתועדו אנשי הועד כללי וחדשו סדרי ההערכה כנהוג ע"פ הרוב והחרימו חרם חמור כנ"ל על העובר עליהם. ועל נכסי חוץ הנ"ל פסקו כמו שהיה בההערכה המוקדמת כנ"ל. קמו ארבעה אנשים ויאמרו שאין כח לקהל לגזור שהחוץ יפרע בעול בעד הסך שהוסדר כנ"ל. ושאם רוח אחרת עמם ירדו לדין עמהם לפני דייני ישראל. אשר לא יהיו מן העיר הזאת. וביני ביני אין החרם חל עליהם כי צייתי דינא אינון. באמרם כי ממה שכתוב בסדרי ההערכות הקדומים שכל מי שיש לו תביעה מהק"קי יפרע ואח"כ יערער. א"כ יוכלו לערער:
853
854והציבור פה אחד ענו ואמרו שכדי לקצץ בנטיעות המחלוקת ולמען יקום הקהל על עמדו. כבר קדמונינו ואבות אבותינו הסכימו שהוועד כללי יחליט ויגזור על סדר ההערכה וכמה יפרע כל מין ומין מהעסקים ובפרט כמה יפרעו הנכסים שמחוץ למדינה הן רב הן מעט כפי המקום וכפי הזמן ואין פוצה פה ומצפצף. ולכן שאינם רוצים כלל לשנות מנהגם הקדמון מכמה מאות שנים ואינם חייבים כלל לרדת לדין עמהם. כי השר נתן היישוב אל הציבור בכללו ולא ליחידים. ולכן אין שום יחיד רשאי למכור לאחר חזקת ישובו אפי' ירצה הוא ללכת לדור בעיר אחרת. ומעתה אין כח ביחידים לעקור מנהגם הטוב הקדמון ולקלקל הציבור. כי כל א' יאמר שרוצה לבחור דיינים שמחוץ לעיר ונפל תיקון הקהל ואין מקים. ובפרט מן הפרט כי לקחו הציבור הקיום מן השר בהסכמת המערערים הללו. ואז לא עררו על המנהג הקדום. שהועד הכללי יעשה כל הסדרים ויגרע ויוסיף כפי אשר יראה בעיניו לתקון הכללות וכנהוג עד עתה. ואם אחרי עברו זמן הקיום לא ירצו לשמור נימוסי הציבור אשר הסכימו בהם קדמונינו. יפרעו חלקם בחובות הצבור וילכו לדור באשר ימצאו. סוף דבר לאו בעל דברים דידהו נינהו. ועל מה שאמרו על התקנה הקדומה שהיחיד יפרע ואח"כ יערער. השיבו הק"קי שדברי הבל המה. יען כי הני מילי אם יחיד מבני הק"קי יהיה לו תביעה מהק"קי הן מה שהוציא בעדם הן בעד שכר טרחו ושכירתו. או שיהיה נושה מהם מכמה דברים אחרים. בזה אמרו שיפרע ואח"כ יערער. אבל כי לא עלה ותעלה מעולם על הדעת ולא יובן מזה שיוכלו יחידי הקהל לערער נגד כח הק"קי בכללו ונגד הסדרים הכלליים הקדמונים אשר נעשו לעולם מרוב מנין ורוב בנין בשביל הק"קי כלו מבלי שום חלוק ביניהם בין יחיד ליחיד אלא בין עסק לעסק ושכל היחידים אשר להם עסק ההוא שוים בדבר:
854
855עוד אמרו להם הק"קי שהערער שיש להם יציגוהו לפניהם. או לפני אנשים מהק"קי שימנו על זה. כאשר מעולם עשו ועושים כל בני הק"קי גם היום בסיבות אחרות אם יש טעם בדבר. אע"פי שכפי דעתם אי אפשר. ראיה ג"כ לדבר שבעלי חניות מפני גזירות מע"ל רוממות הקיסר להם על הגרעון הריווח הציגו טענותיהם גם עתה לפני הוועד הכללי הנ"ל המתקן תקנות הצבור. והם הוסיפו וגרעו להם כפי יד ה' הטובה עליהם. וכמו כן עוסקי בשכירות בגדים הציגו טענותיהם לפני ועד כללי הנ"ל והם ראו שאין בדבריהם טעם מספיק וקיימו התקנה הקדומה על זה בלי שום חידוש וכולם נחו ושקטו ממה שהוסדר מהק"קי וכי היא מילתא דפשיטא:
855
856ואנחנו צעירי הצאן היושבים על כסא ההוראה בעיר הזאת נדרשנו לאשר שאלונו אנשי הק"קי להטיל חרם חמור על התקנות הקהל כנהוג וכמו שעשו הרבנים אשר קדמונו ה"ה אלופינו ורבותינו כמהר"ר יהודה בריאל וכמהר"ר יוסף ברוך קזיס זצ"ל והמה היו לראשונים בכלל מסדרי המערכה. ומרצונם הטוב אע"פי שהיו רבנים מופלאים היו פורעים בעול בעד הסך הרשום המוזכר למעלה. וראינו חובה לעצמנו לתור ולדרוש אם חייבים הק"קי לרדת לדין עם היחידים ואם חרם הקהילות חל עליהם אע"פי שאומרים דצייתי דינא נינהו. ועייננו בדבר ומצאנו ראינו שאין הקהל חייב לרדת לדין על תקנותיהם הקדומות מכמה מאות שנים אין זכרון למספרם. וזה כי כתב הכל בו בסי' קי"ז כו' מכל הטעמים הללו גמרנו לפרסם חרם ההערכה כמו שעשו רבותינו אשר קטנם עבה ממתנינו וכמו כן כאשר שאל ממנו רוממות השר אשר בשם אדונינו הקיסר מפרנס ומכלכל העיר הזאת. אם כפי דיני תורתנו הקדושה חייבים הקהל לרדת לדין עם היחידים. והשיבונו שאין חייבים הקהל לרדת לדין כלל עם היחיד על תקנותיהם הקדומות כו'. הרי מבורר מכל הני טעמי שיפה דננו יפה החרמנו יפה הגדנו למלך יר"ה ואין בדברינו נפתל ועקש שבח לשמו יתברך הרי זכינו לדין שהיחידים אינן יכולין לפטור עצמן ממה שקימו קיבלו רוב הציבור וכמעט כלם ולבא עמהם בדינא ודיינא ברם מיבעי לן לאודועי שהיחידים הללו אחר שהתחילו לטעון על סך הפרעון גלו מצפוני לבם שלא על הדבר הזה בלבד היתה תלונתם אלא על תנאי ההסכמה. וזה נוסחה:
856
857מי שיש לו נכסים או שנפלו לו או שיפלו לו בירושה או במתנה במשך ההערכה הזאת מאיזה מין שיהיו במדינה אחרת ומעמידם שם בקביעות אף כי לא ראו פני המדינה זו מעולם אם אינו פורע עליהם מס ועול מדינה באותו מקום ששמה נמצאים הנכסים הנ"ל ישימם בבילא"נצו שלו ככל שאר נכסיו אשר אתו בעיר הזאת חלק כחלק עד שוה פרוטה ויפרע עליהם אחד וחצי לכל מאה מהקרן הנ"ל. אך אם פורע עליהם עול והם תמיד במקום שנמצאים כבר שמה הנכסים הנ"ל. כל עוד שיוטל שמה המס לערך כמו קרוב למנהגינו הן חסר הן יתיר אז לא ישימם בבילא"נצו שלו לפרוע עליהם אלא השני שלישים היינו ששים וששה ושני חלקים מכל מאה מסך אותו הקרן הנמצא ונקבע במדינה אחרת. אבל אם המס הנ"ל במקום ההוא יהיה דבר קל לגבי נכוי השליש הנ"ל יעשה חשבון צדק מכל מה שפורע במדינה אחרת על אלו הנכסים וישים התשלום עד א' וחצי למאה בתיבת הק"קי. והנכוי הזה יובן לגבי פרעון העולות מידי חודש בחדשו ולא לגרוע שום דבר מחלקו בחובות הק"קי כי נכסי כל אחד בכל מקום שהם משועבדים כבר לפרעונם אין נקי. זאת ועוד שכל א' מבני קהלנו שפורע א' וחצי על קרנו העומד במדינה אם יהיו לו נכסים או מעות או סחורות בין בעיסקא בין בשותפות או באיזה צד שיהיה חוצה מארצנו. ואותם הנכסים או מעות או סחורות או חלק מהם נכנסים ויוצאים במעמדינו בין בשמו בין בשם השותפים או בשם אחרים בעדם במשך השנה גם על כל אלה הנכסים או מעות או סחורות הנכנסים ויוצאים יהיה חייב להטיל בתיבת הק"קי א' וחצי למאה בלי שום נכוי כלל ועקר. ואף בעד החלק הנוגע לחצונים מבני עמנו המשותפים עמו כנ"ל. האמנם מן היום הזה והלאה כל מי שיוציא מנכסיו למדינה אחרת להסתחר ולהרויח ולהעמידם שמה ידיע להוי במודעא רבתי שלא יגרע שום דבר מערכו ויהיה כל קרנו לחם עובר כשאר כל נכסיו בעיר הזאת לא יחסר כל בו לפרוע ממנו גם כי יעמיסוהו ממסים ועול בעיר אחרת וכל מי שבמשך ההערכה הזאת יכניס מחדש מאותן הנכסים שגרע מהם השליש כנ"ל. יחויב להוסיף אותם על ערכו מידי פעם בפעם שיכניסם ולפרוע משלם. וע"פי הדברים האלה כל איש ואיש יישר לכת ולשמור רגלו מלכד כי העוברים ח"ו בזדון גזילות הרבים בבתיהם והדברים המסורים ללבו של אדם נאמר בהם ויראת מאלהיך הבוחן לבות וחופש כל חדרי בטן:
857
858והנה בשלמא אלו היתה ההסכמה כמילתא דתמיהא. אפשר שיהיה מקום לטענתם לומר באתם עלינו בעלילות והעתרתם עלינו תקנות והמצאות חדשות אשר לא נבראו בכל הארצות ובכל הקהילות אולי יהיה מקום שיכניסו דבריהם באזני אדוני הארץ לומר שלא יהיה עושק וגזל משפט וצדק במדינה. אבל בדבר זה מלבד שהוא תקנות קדמונים ז"ל ומנהגן מימי עולם ושנים קדמוניות למפורסמות אין צריך ראיה שרוב מדינות איטליאה וכמעט כולם העמיסו עול כבד יותר ממנו שהרי בנוסח ההערכה של ק"ק רומ"ה ופירא"רה ומדינת פיאומנט"י וירונ"ה פאדוב"ה העמיסו על הנכסים שמחוץ תחת כל השמים לפרוע עליהם משלם. ואנחנו מקילים עליהם יותר משליש שאין גוזרים גזרה אא"כ יכולים לעמוד בה וכמו שנתבאר בהסכמה דלעיל. ובכל זה יש טעם לשבח כיון שהם נכנסים ויוצאים וגם לסלק כמה תחבולות שיהיו נעשים בענין זה וכיון שלא באנו להחמיר עליהם ממנהג שאר הקהילות אלא להקל מעליהם איך יש להם פה להשיב ולהרים ראש ומי ישמע אליהם לדבר הזה. ואיך ימצאו ידיהם ורגליהם בטענות ותואנות להוסיף קולא על קולא כדי לגרוע כחם של תקנות הציבור והסכמתם הס כי לא להזכיר. ולא הוזקקנו לכל זה אלא שנמצאו אנשים שהעידו בערכאות של א"ה נגד הצבור שכפי דיני תורתינו הקדושה חייב הקהל לרדת לדין עם היחידים על תקנותיהם ואין חוששין למנהג והביאו ראיה מפסוק לכו נא ונוכחה יאמר ה' והוסיפו כמה דברים אחרים אשר בושנו להעלותם על ספר ומשיירים אנו כח לעצמנו. בעת וזמן הנאות לגזור נגדם כשם שהדין נותן עם המעיד נגד חבירו בעש"ג ומזה נהיה שלפני שרים ושופטי ארץ חרפו אותנו וגדפונו. באמרם שאין בדברינו כלום ושקר דברנו ולא היה לנו לעשות הדבר הזה לפי שנמצאו מקרובינו פורעים בעול הקהל שכיון שפרסמנו החרם נוגעים אנו בדבר ולכן הגדנו למלך מה שאינו ושפורעים אנו בעול וכיוצא. ומזה ומזה נהיה חלול השם ה"י הגדול מאד וחלול התורה ומלמדיה בין שרי המלך יר"ה וכדי בזיון וקצף עד שהמלך צוה ששופטי א"ה העומדים על מדין יגידו לו מה ששורת הדין נותנת על דבר זה. ספדי תורה כי חוללה תפארתיך. ושנינו אחד שוגג ואחד מזיד בחילול השם:
858
859לכן אתם חכמי ישראל צדיקים יסודות עולם היושבים על מדין בכל תפוצות ישראל צאו נא בזריזות לעזרת ה' לעזרת ה' בגבורים. הגידו והשמיעו אם דברנו שקר בהוראתנו. חוסו על כבוד שמו יתברך אורו ארור המעידים שקר לפני ערכאות של גוים:
859
860ודעו נאמנה שהאנשים החולקים על הציבור הם שלומי אמוני ישראל ועדיין מחזיקים הם בצדקתם אבל בדבר זה מוטעים הם מפי אנשים המשיבים בדרך אם כן כדי להתרפס ברצי כסף אשר חזו להם משאות שוא ומדוחים. והרי קהלתינו הקדושה היא מן הגדולות שבאיטלי"אה וישיבתינו מלאה חכמים ומשכילים. ואם כן לא היה לשום יהודי לחרחר ריב בין היחיד והציבור ולהבעיר אש המחלוקת בין בני ישראל ולא היה להם להשיב אל היחיד לפחות עד שישאלו מן חכמי העיר איך הדבר נהיה כדי שלא יתנו מקום למחלוקות ומריבות. כי תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם. בפרט בהיותינו עם מפוזר ומפורד בין העמים. אבל הכסף יענה את הכל. אשר על כן חובה על עוצם תבונתכם וצדקתכם להציל נפש האנשים השלמים הללו למען לא יכשלו ח"ו ברשת החרם החמור אשר הטלנו הוא חרם תקנות הקהילות אשר אין לו תרופה כלל. מלבד חילול שמו יתברך. המקום ברחמיו הרבים. ירחם עליהם. ועלינו אמן כן יהי רצון:
860
861דוד בכמהר"ר עזריאל פנצי זלה"ה אבי עד שר שלום בכמהר"ר מנחם שמשון באזילה זלה"ה.
861
862עד כאן דברי השאלה ותשובה של הרבנים ה"ה ה"י הנ"ל שבאו בארוכה והתהלכו ברחבה. והוצרכנו לקצרה כדי לחוס על הוצאה מרובה:
862
863תשובה
863
864מרבה בחבילות ראיות ותשובות לזכות בני ק"ק מנטובה בתקנתם להטיל ערך מסים ועולים על נכסי חוץ ושאין ממש בדברי החולקים ומטיל שלום בין כתות הפוסקים
מראות אלקים ראיתי עולים מן האר"ש רחבת ידים. גם כח ידיהם רב להם לאסוקי שמעתא אליבא דהילכתא הלכה פסוקה ועל ספר חקה חוקים צדיקים חקקו הן על כפים. כסה אור נגה עליהם חן הוצק בשפתותיהם. דברים מצודקים ככסף צרופים וכזהב מזוקקים שקולים במאזנים. מאזני משפט לה' הן הן דיינים הן הן עדים האלופים העומדים על הפקודים החכמים השלמים מרביצי תורה שבק"ק מנטו"בה ה"י טובים השנים. שני צנתרות הזהב מריקים מעליהם זהב פרויים. שני כרובים סוככים על ראשי עם קדוש פורשי כנפים. ככנפי החסידה. נפשם נכספה לעשות משמרת לתורה ולתעודה. אם לא יאמרו כדבר הזה אשר ה"ן לו שחר. מלובן כצמר צחר בצדק כל אמרי פיהם מנוקים מתוקים לנפש מרפא לעצם קילורית לעינים. עינים נתנו לדבריהם שלהלכה הסכימו ויפה דנו. כמשפט החרימו וכדין ענו. והגידו לשר שואל דבר המשפט להציגו בשער על הדין האמת והשלום הושיבוהו על כסא של ג' רגלים. יסודות העולם שעליהם מתקיים. כל דבריהם האמת והצדק לא ימצא בהם בדק מנופים ומשופים מכל סדק הפורש מהם כפורש מן החיים. (לא יחלוק עליהם כי אם איש שוגה ופתי ומתעקש אשר תואנה מבקש ובשפתיו נוקש. להפוך קערת כסף האמת על פיה למען יתנו על פיו פי שנים. חלק בחי"רה אגר דינא ומתנות כה"נה נגזלות וטרף זרוע אף קבה ולחיים. בלחי החמור חמור חמורתיים. לחי ישבע בחרפה הטרפה יביאנה כזא"בי ערב עורבי משאות שוא ומדוחים והם לדמ"ים יארובו ואשר לא יתן וקדשו עליו מלחמה נושכים בפיהם חורקים למו שנים.) כי הדברים פשוטים מאד וברורים כשמש בצהרים. ולא יסתפק שום בר בי רב דחד יומא שכל דברי הרבנים ה"י נכונים כולם נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת אין בהם נפתל ועקש בר בלי תבן וקש עליהם אין להוסיף ומהן אין לגרוע וכל הפוסקים מלאים מזה והחכמים ה"י לא הניחו מקום להתגדר ולא זוית שלא נשתטחו בה לא שבו כליהם ריקם מצאו מים. חיים הם למוצאיהם להצדיק קהליהם בריבם מטעמים רבים ועצומים. גם אלה לחכמים ידועים ומפורסמים. אם משום מגדר מילתא שרוב רבותינו הגדולים הקדמונים כרגמ"ה ורש"י וראבי"ה. והאחרונים כבת"ה והרמ"א ושאר חכמי אשכנז והרבה מחכמי ספרד כהר"ם אלשיך והרשד"ם וזולתם רבו מספר כולם סוברים שיפה כח הקהל להסיע על קיצתן ואף להפקיע ממון שלא מן הדין. ושאם רובם מסכימים בכך דעת היחיד בטלה. וכ"ש כשנעשית התקנה בחבר עיר. ואף ר"ת וסיעתו דס"ל דלא אלימי לאפקועי ממונא ולתקוני מידי דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי. יודו במקום שיש מנהג קדום בזה. כמו שהוא בנ"ד. שאז לד"ה אין אחר המנהג כלום. כדמוכח בהדיא מדברי ר"ת עצמו וכן מדברי הרשב"א ז"ל. וכל סיעתן הושוו בכך. וכל בעלי הפסקים הידועים לנו נמנו וגמרו. פה אחד ענו ואמרו. שאין לחלוק על המנהג בעניני המסים. וכלל גדול מסרו לנו שאפי' המנהג גרוע הולכין אחריו. כמ"ש הרא"ש. ואין פוצה פה ומצפצף לערער על מנהגי המקומות בסדרי ערכיהם הכוללים נתינת מסים ועולים. ולא נשמע מעולם שעלה על דעת אדם אפי' יחיד בדורו לכוף את הציבור לשנות מנהגם הקדום באלה. ולא יראה ולא ימצא בכל ס' שו"ת כיוצא בזו. ולא נודע כלל שנזקק ב"ד לכך. אם לא כשנמלכים מתחלה בעשיית תקנה חדשה לגמרי ויש בה מעמס ליחידים המערערים. בזו נחלקו הפוסקים. וסוגיין דעלמא דאף בזה היחידים משועבדים לרוב הציבור. ונכללים על כרחם בתקנותיהם כנז'. וכ"ש במנהג כזה שפורעים מנכסי חוץ. שהוא מנהג ותיקין. וכמ"ש בת"ה סי' שמ"ג לדעת כמה גדולים. ומטעמים הגונים וראויים. וכן הדעת נוטה מדינא דגמרא. דקיי"ל פרדכת מסייע מתא באצילתיה מתא. ואע"פ שהוא אדם בטל ומעותיו בטלים. ומ"ט יהיו א"כ נכסי חוץ פטורים. ונראה שאין מחלוקת בדבר. ואין ענין לכאן דעת ר"ת ומחלוקתו והרשב"א וסיעתו. כי דברי ר"ת אמורים בקרקעות בלבד. וכן דברי הרשב"א בנכסים המשועבדים לאדוני הארץ במ"א ומעלה מהם טסקא באותו מקום. ושניהם לא דיברו אלא לפוטרן ממס וטסקא השוין לכל נפש. משא"כ מס הנהוג במדינות הללו. שהקהל מתפשרים עם המושל לתת לו סך ידוע בעד כלם. בעבור שיניחם בארצו. ויגן עליהם ויניח להם חוקים ומשפטים ודרכים טובים יחיו בהם בזה ובבא. ועל כן הן גובים מן היחידים לפי ממון ברשיון השר. איש כערכו נגש את הכסף. זהו בכלל אצילתיה מתא בלי ספק. ולא יחלוק אדם בדבר זה. ומעתה פשוט שגובין אף מנכסי חוץ. דלא גרע מפרדכת. כי ודאי עין המושל על בעלי כיסים. שיצא להם שם בעושר ונכסים. בין יהיו תוך המדינה או חוצה לה. אינו חושש ולוקח בשבילם יותר. לכן לא יסופק שהכל מודים בהערכה כזאת שנגבית אף מנכסי חוץ. אע"פ שנותנין מהם במקומן. ושמא אפי' מקרקעי. מיהא במטלטלי דניידי. כזוזי דעביד בהו עיסקא. דאיכא נמי למיחש לרמאי ובעלי תחבולות טובא. ודאי דמחייבי.אליבא דכ"ע במסים הנהוגים אצלנו. שאינן קצובים ולא רמו אקרקף גברי וקרקעי בשוה. ככרגא ועסקא וכנז'. ואפי' מנה קבור וטמון משמע בת"ה דחייב במסים שלנו. והכי מסתבר לדינא במקום שאין מנהג. וכמדומה שכ"ה מנהג כל בני ארצותינו הק"ק האשכנזיות. ובני איטאליא ג"כ מבני בניהם ובתרייהו גרירי. ושמענו היותן נמשכים בדיניהם אחר פסקנים אשכנזים כרמ"א ולבוש. ומימי גדולי האשכנזים כמו מהר"י מינץ ומהרי"ק ומהר"ם פדואה ז"ל הם שותים. הילכך מסתמא הם נוהגים גם בזו כדעת רבותינו ז"ל:
מראות אלקים ראיתי עולים מן האר"ש רחבת ידים. גם כח ידיהם רב להם לאסוקי שמעתא אליבא דהילכתא הלכה פסוקה ועל ספר חקה חוקים צדיקים חקקו הן על כפים. כסה אור נגה עליהם חן הוצק בשפתותיהם. דברים מצודקים ככסף צרופים וכזהב מזוקקים שקולים במאזנים. מאזני משפט לה' הן הן דיינים הן הן עדים האלופים העומדים על הפקודים החכמים השלמים מרביצי תורה שבק"ק מנטו"בה ה"י טובים השנים. שני צנתרות הזהב מריקים מעליהם זהב פרויים. שני כרובים סוככים על ראשי עם קדוש פורשי כנפים. ככנפי החסידה. נפשם נכספה לעשות משמרת לתורה ולתעודה. אם לא יאמרו כדבר הזה אשר ה"ן לו שחר. מלובן כצמר צחר בצדק כל אמרי פיהם מנוקים מתוקים לנפש מרפא לעצם קילורית לעינים. עינים נתנו לדבריהם שלהלכה הסכימו ויפה דנו. כמשפט החרימו וכדין ענו. והגידו לשר שואל דבר המשפט להציגו בשער על הדין האמת והשלום הושיבוהו על כסא של ג' רגלים. יסודות העולם שעליהם מתקיים. כל דבריהם האמת והצדק לא ימצא בהם בדק מנופים ומשופים מכל סדק הפורש מהם כפורש מן החיים. (לא יחלוק עליהם כי אם איש שוגה ופתי ומתעקש אשר תואנה מבקש ובשפתיו נוקש. להפוך קערת כסף האמת על פיה למען יתנו על פיו פי שנים. חלק בחי"רה אגר דינא ומתנות כה"נה נגזלות וטרף זרוע אף קבה ולחיים. בלחי החמור חמור חמורתיים. לחי ישבע בחרפה הטרפה יביאנה כזא"בי ערב עורבי משאות שוא ומדוחים והם לדמ"ים יארובו ואשר לא יתן וקדשו עליו מלחמה נושכים בפיהם חורקים למו שנים.) כי הדברים פשוטים מאד וברורים כשמש בצהרים. ולא יסתפק שום בר בי רב דחד יומא שכל דברי הרבנים ה"י נכונים כולם נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת אין בהם נפתל ועקש בר בלי תבן וקש עליהם אין להוסיף ומהן אין לגרוע וכל הפוסקים מלאים מזה והחכמים ה"י לא הניחו מקום להתגדר ולא זוית שלא נשתטחו בה לא שבו כליהם ריקם מצאו מים. חיים הם למוצאיהם להצדיק קהליהם בריבם מטעמים רבים ועצומים. גם אלה לחכמים ידועים ומפורסמים. אם משום מגדר מילתא שרוב רבותינו הגדולים הקדמונים כרגמ"ה ורש"י וראבי"ה. והאחרונים כבת"ה והרמ"א ושאר חכמי אשכנז והרבה מחכמי ספרד כהר"ם אלשיך והרשד"ם וזולתם רבו מספר כולם סוברים שיפה כח הקהל להסיע על קיצתן ואף להפקיע ממון שלא מן הדין. ושאם רובם מסכימים בכך דעת היחיד בטלה. וכ"ש כשנעשית התקנה בחבר עיר. ואף ר"ת וסיעתו דס"ל דלא אלימי לאפקועי ממונא ולתקוני מידי דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי. יודו במקום שיש מנהג קדום בזה. כמו שהוא בנ"ד. שאז לד"ה אין אחר המנהג כלום. כדמוכח בהדיא מדברי ר"ת עצמו וכן מדברי הרשב"א ז"ל. וכל סיעתן הושוו בכך. וכל בעלי הפסקים הידועים לנו נמנו וגמרו. פה אחד ענו ואמרו. שאין לחלוק על המנהג בעניני המסים. וכלל גדול מסרו לנו שאפי' המנהג גרוע הולכין אחריו. כמ"ש הרא"ש. ואין פוצה פה ומצפצף לערער על מנהגי המקומות בסדרי ערכיהם הכוללים נתינת מסים ועולים. ולא נשמע מעולם שעלה על דעת אדם אפי' יחיד בדורו לכוף את הציבור לשנות מנהגם הקדום באלה. ולא יראה ולא ימצא בכל ס' שו"ת כיוצא בזו. ולא נודע כלל שנזקק ב"ד לכך. אם לא כשנמלכים מתחלה בעשיית תקנה חדשה לגמרי ויש בה מעמס ליחידים המערערים. בזו נחלקו הפוסקים. וסוגיין דעלמא דאף בזה היחידים משועבדים לרוב הציבור. ונכללים על כרחם בתקנותיהם כנז'. וכ"ש במנהג כזה שפורעים מנכסי חוץ. שהוא מנהג ותיקין. וכמ"ש בת"ה סי' שמ"ג לדעת כמה גדולים. ומטעמים הגונים וראויים. וכן הדעת נוטה מדינא דגמרא. דקיי"ל פרדכת מסייע מתא באצילתיה מתא. ואע"פ שהוא אדם בטל ומעותיו בטלים. ומ"ט יהיו א"כ נכסי חוץ פטורים. ונראה שאין מחלוקת בדבר. ואין ענין לכאן דעת ר"ת ומחלוקתו והרשב"א וסיעתו. כי דברי ר"ת אמורים בקרקעות בלבד. וכן דברי הרשב"א בנכסים המשועבדים לאדוני הארץ במ"א ומעלה מהם טסקא באותו מקום. ושניהם לא דיברו אלא לפוטרן ממס וטסקא השוין לכל נפש. משא"כ מס הנהוג במדינות הללו. שהקהל מתפשרים עם המושל לתת לו סך ידוע בעד כלם. בעבור שיניחם בארצו. ויגן עליהם ויניח להם חוקים ומשפטים ודרכים טובים יחיו בהם בזה ובבא. ועל כן הן גובים מן היחידים לפי ממון ברשיון השר. איש כערכו נגש את הכסף. זהו בכלל אצילתיה מתא בלי ספק. ולא יחלוק אדם בדבר זה. ומעתה פשוט שגובין אף מנכסי חוץ. דלא גרע מפרדכת. כי ודאי עין המושל על בעלי כיסים. שיצא להם שם בעושר ונכסים. בין יהיו תוך המדינה או חוצה לה. אינו חושש ולוקח בשבילם יותר. לכן לא יסופק שהכל מודים בהערכה כזאת שנגבית אף מנכסי חוץ. אע"פ שנותנין מהם במקומן. ושמא אפי' מקרקעי. מיהא במטלטלי דניידי. כזוזי דעביד בהו עיסקא. דאיכא נמי למיחש לרמאי ובעלי תחבולות טובא. ודאי דמחייבי.אליבא דכ"ע במסים הנהוגים אצלנו. שאינן קצובים ולא רמו אקרקף גברי וקרקעי בשוה. ככרגא ועסקא וכנז'. ואפי' מנה קבור וטמון משמע בת"ה דחייב במסים שלנו. והכי מסתבר לדינא במקום שאין מנהג. וכמדומה שכ"ה מנהג כל בני ארצותינו הק"ק האשכנזיות. ובני איטאליא ג"כ מבני בניהם ובתרייהו גרירי. ושמענו היותן נמשכים בדיניהם אחר פסקנים אשכנזים כרמ"א ולבוש. ומימי גדולי האשכנזים כמו מהר"י מינץ ומהרי"ק ומהר"ם פדואה ז"ל הם שותים. הילכך מסתמא הם נוהגים גם בזו כדעת רבותינו ז"ל:
864
865עוד כמה טעמים ונימוקים
ועוד דאלמוה לגזרתייהו ע"י חרם. דודאי לד"ה חל על בני העיר אפי' היתה התקנה שהתקינו נגד הדין. כמ'ש בת"ה ומהרי"ק בתשו' שהשיב לק"ק מנטו"בא לענין חזקת הישוב. דאע"ג דלדעת קצת גדולים אין לדון חזקת ישוב מן הדין. מ"מ מכח החרם דנין לכ"ע. ש"מ דחרם חל על הסכמת הצבור אף שהיא שלא כדין. והוא מוסכם. והרי קיבלו הצבור עליהם כח וועד כללי להתנהג על פיהם בעניני הרבים הם וזרעם עד עולם. ואפי' ג' מבני העיר הרי הם ככל העיר. ואפי' יחיד שקבלוהו עליהם. ויפה כחם אף להפקיע דברים שיש בהן קדושה להוציאן לחולין. כדאי' בירו' הובא בב"י א"ח סי' קנ"ג. ומשקבלום עליהם אין אחר קבלה כלום. שהרי כחם ככח הצבור כולו כל ימיהם. ואי אפשר ליחידים לטעון עוד נגד מעשיהם. והוי כטוען אחר מעשה ב"ד הגדול. כמ"ש בכמה תשו'. ועיין תשו' רמ"א סי' נ"ב ותשו' א"א הגאון ז"ל ס' ל"ח וקל"א. וזולתן אין מספר. א"כ אפי' תימא שהחרם נשלם לזמן הקצוב וא"צ מנין אחר להתירו. (שאין כאן מקום אריכות) מ"מ בלי פקפוק יכולין לגזור מחדש. דמ"ש סופן מתחלתן. כל שלא הורעה חזקתן. ועומדים על משמרתן ופקודתן. המוטלת עליהם מהצבור כל ימי היותן. והרי כה עשו גזרו אומר גם עתה בחומר חרם. וחלה גזרתם גם בהסכמת חכמי העיר שהמחום עליהם. מי זה האיש אשר ערב אל לבו לגשת. פן ילכד ברשת. ואיך לא יירא מהכוות בגחלת חרמם אש הוא. לא ינקה כל הנוגע בקצהו:
ועוד דאלמוה לגזרתייהו ע"י חרם. דודאי לד"ה חל על בני העיר אפי' היתה התקנה שהתקינו נגד הדין. כמ'ש בת"ה ומהרי"ק בתשו' שהשיב לק"ק מנטו"בא לענין חזקת הישוב. דאע"ג דלדעת קצת גדולים אין לדון חזקת ישוב מן הדין. מ"מ מכח החרם דנין לכ"ע. ש"מ דחרם חל על הסכמת הצבור אף שהיא שלא כדין. והוא מוסכם. והרי קיבלו הצבור עליהם כח וועד כללי להתנהג על פיהם בעניני הרבים הם וזרעם עד עולם. ואפי' ג' מבני העיר הרי הם ככל העיר. ואפי' יחיד שקבלוהו עליהם. ויפה כחם אף להפקיע דברים שיש בהן קדושה להוציאן לחולין. כדאי' בירו' הובא בב"י א"ח סי' קנ"ג. ומשקבלום עליהם אין אחר קבלה כלום. שהרי כחם ככח הצבור כולו כל ימיהם. ואי אפשר ליחידים לטעון עוד נגד מעשיהם. והוי כטוען אחר מעשה ב"ד הגדול. כמ"ש בכמה תשו'. ועיין תשו' רמ"א סי' נ"ב ותשו' א"א הגאון ז"ל ס' ל"ח וקל"א. וזולתן אין מספר. א"כ אפי' תימא שהחרם נשלם לזמן הקצוב וא"צ מנין אחר להתירו. (שאין כאן מקום אריכות) מ"מ בלי פקפוק יכולין לגזור מחדש. דמ"ש סופן מתחלתן. כל שלא הורעה חזקתן. ועומדים על משמרתן ופקודתן. המוטלת עליהם מהצבור כל ימי היותן. והרי כה עשו גזרו אומר גם עתה בחומר חרם. וחלה גזרתם גם בהסכמת חכמי העיר שהמחום עליהם. מי זה האיש אשר ערב אל לבו לגשת. פן ילכד ברשת. ואיך לא יירא מהכוות בגחלת חרמם אש הוא. לא ינקה כל הנוגע בקצהו:
865
866לאשר ולקיים מנהגיהם בסדרי ערכיהם שהם חוקים ישרים ומשפטים צדיקים
ועוד כדין החזיקו ביד הק"ק מטעם דינא דמלכותא דינא. דמהני לכה"ג נמי. כמ"ש האחרונים ז"ל. ואני אוסיף דאפי' תהוי נמי טעותא. מהני רשותא דמלכותא. כדפסק הריב"ש דרשות המלך מהני למיפטר דיינא אי טעי. כרשותא דר"ג. דלא עדיף מגברא דאתי מחמתיה. וקיי"ל כוותיה. כ"ש דמהני לראשי וטובי הקהל בעניני הקהל ובדיני המסים. שכל יסודם בנוי על דינא דמלכותא. לאלומי למילתייהו אפי' בטעותא. וכ"ש שכבר נתבאר שאין כאן דמדומי טעות במנהג כזה. שנתייסד ע"פ גדולים קדמונים שכל דבריהם תורה. ועל מה זה חרה. לאנשים הללו להוציא עצמן מן הכלל בפעם הזאת. והלא אדרבה מה שהקילו עליהם שלא לפרוע מנכסים אלו משלם. בזה עשו הק"ק עמהם לפנים משורת הדין. ויותר ממנהגן של שאר קהלות איטלי"אה ואשכנז. שאין מחלקים ביניהם כלל לשום דבר. ואם מפני שחדשו בהסכמה שלא להעדיף עוד כח נכסי חוץ שיוציאום מן המקום מעתה. אין בזה תימה כל עיקר. שהרי מכלל האמור מבואר הדבר בפשיטות. שאם ירצו יוכלו להסכים גם על אותן נכסים שלא ראו פני המדינה מעולם. ויוכלו לתקן כן באין מונע אם יראו השעה צריכה לכך. כ"ש ופשיטא שיוכלו לגזור על הנכסים שכבר נשתעבדו. שלא יורשו להפקיע שיעבודן. וזה א"צ לאומרו. אבל צאו וראו גדולה מזו בתשו' אבא מארי הגאון החסיד ז"ל סי' קל"א. איך שבעצתו הסכימו ציבור א' ותיקנו שלא יהא יכולת לשום אדם מבני קהלם להפרד מהם ולפרוק עולם אע"פ שיצא מעירם לא יפטר מלפרוע עמהם נתינות ועולים לכל דבר המצטרך לקהל. ועם שזהו נגד דין תורה ולא יעלה על דעת אדם שהסכמה כזו מעיקר הדין. אלא מפני שראו צורך השעה לקיום הקהל ולהעמדת הצבור בכללו. הסכימו בכך. שכן כחם יפה כנ"ל. ולא היה אדם שערער בדבר ועדיין אותה תקנה קיימת בקהל ההוא. כמפורסם במקומינו. ולא היתה השאלה כי אם על המשודכים כבר לקהלה אחרת קודם שנעשית התקנה. שאף עליהם נראה שהוחלטה התקנה ההיא ולא יכול אדם להצילם. לפיכך הדבר פשוט יותר מביעתא בכותחא שאין לפקפק כל עיקר במ"ש החכמים ה"ה ה"י. ויפה הורו וגזרו. ומי יבא אחריהם. מי בעל דברים יגש אליהם:
ועוד כדין החזיקו ביד הק"ק מטעם דינא דמלכותא דינא. דמהני לכה"ג נמי. כמ"ש האחרונים ז"ל. ואני אוסיף דאפי' תהוי נמי טעותא. מהני רשותא דמלכותא. כדפסק הריב"ש דרשות המלך מהני למיפטר דיינא אי טעי. כרשותא דר"ג. דלא עדיף מגברא דאתי מחמתיה. וקיי"ל כוותיה. כ"ש דמהני לראשי וטובי הקהל בעניני הקהל ובדיני המסים. שכל יסודם בנוי על דינא דמלכותא. לאלומי למילתייהו אפי' בטעותא. וכ"ש שכבר נתבאר שאין כאן דמדומי טעות במנהג כזה. שנתייסד ע"פ גדולים קדמונים שכל דבריהם תורה. ועל מה זה חרה. לאנשים הללו להוציא עצמן מן הכלל בפעם הזאת. והלא אדרבה מה שהקילו עליהם שלא לפרוע מנכסים אלו משלם. בזה עשו הק"ק עמהם לפנים משורת הדין. ויותר ממנהגן של שאר קהלות איטלי"אה ואשכנז. שאין מחלקים ביניהם כלל לשום דבר. ואם מפני שחדשו בהסכמה שלא להעדיף עוד כח נכסי חוץ שיוציאום מן המקום מעתה. אין בזה תימה כל עיקר. שהרי מכלל האמור מבואר הדבר בפשיטות. שאם ירצו יוכלו להסכים גם על אותן נכסים שלא ראו פני המדינה מעולם. ויוכלו לתקן כן באין מונע אם יראו השעה צריכה לכך. כ"ש ופשיטא שיוכלו לגזור על הנכסים שכבר נשתעבדו. שלא יורשו להפקיע שיעבודן. וזה א"צ לאומרו. אבל צאו וראו גדולה מזו בתשו' אבא מארי הגאון החסיד ז"ל סי' קל"א. איך שבעצתו הסכימו ציבור א' ותיקנו שלא יהא יכולת לשום אדם מבני קהלם להפרד מהם ולפרוק עולם אע"פ שיצא מעירם לא יפטר מלפרוע עמהם נתינות ועולים לכל דבר המצטרך לקהל. ועם שזהו נגד דין תורה ולא יעלה על דעת אדם שהסכמה כזו מעיקר הדין. אלא מפני שראו צורך השעה לקיום הקהל ולהעמדת הצבור בכללו. הסכימו בכך. שכן כחם יפה כנ"ל. ולא היה אדם שערער בדבר ועדיין אותה תקנה קיימת בקהל ההוא. כמפורסם במקומינו. ולא היתה השאלה כי אם על המשודכים כבר לקהלה אחרת קודם שנעשית התקנה. שאף עליהם נראה שהוחלטה התקנה ההיא ולא יכול אדם להצילם. לפיכך הדבר פשוט יותר מביעתא בכותחא שאין לפקפק כל עיקר במ"ש החכמים ה"ה ה"י. ויפה הורו וגזרו. ומי יבא אחריהם. מי בעל דברים יגש אליהם:
866
867ולשון חק הקיום שלהם גם הוא נדרש יפה לטובת כללות הק"ק לייפות כחם בכל אופן לעשותן מוחזקים
מעתה איני רואה מה ראו החולקים על ככה ומי הכניסם להטפל בעסק ביש. והרי נתבאר לעין כל שאין להם על מה שיסמוכו כל עיקר אך שקר בימינם. חרב מעינם. מקורם הוביש. ומה שנתלו בקורי עכביש. לדרוש לשון חק הקיום שמבאר שכל מי שיש לו טענות ותביעות נגד הק"ק שיפרע חלקו הנסדר ואח"כ יערער. מכלל שיוכל היחיד לערער. גם טענה זאת ערער תתערער. ולא תעמוד מנגד. קוריהם לא יהיו לבגד. כי הלא ידוע שבכל ספק יד הרבים על העליונה. וכ"ש ברשיון שנותן השר לקהל שנדרש לטובת כללות הצבור. ולא לפרטיו. אלא הדבר ידוע שאין הכוונה שיוכל אדם לערער על סדרי הנהגת הקהל הכללית. אחר שנתקבלה מכולן. שזה ודאי דבר בטל. ולא יעלה על לב לעולם. הא לא בא אלא לייפות כח הקהל נגד היחיד. נוסף על מה שהוא מן הדין ומהמנהג. והיינו לענין שאם יערער אדם על ערך המס הפרטי שהעמיסוהו עליו המעריכים ביותר. או בא בטענת פרעון וכיוצא. שמ"מ יפרע תחלה. ולא היה צריך אף לכך. שהרי כבר נודע לכל בלא"ה שהרבים כך הוא דינן. להיות מוחזקים ונתבעים. בכל טענות ותביעות פרטיות שבין יחידים לקהל. אלא מפני שי"א שאין הקהל נקראים מוחזקים אלא לגבי פרעון המסים בלבד. בזה אנו דורשים לשון הדיוט שנתכוין לייפות כחם לעשותן מוחזקים בכל דבר עולי הקהל. שיפרע תחלה כאשר יושת עליו באיזה נתינה שתהיה. ואח"כ יערער לפני דייני עירו אם הכבידו עליו יותר מהראוי. או לענין שאר הפרשות והכחשות שידונו ביניהם. באופן כזה דווקא יוכל לערער אחר שיפרע ערכו. ואעפ"כ אין להם לדון עמו כי אם בפני דייני עירו שקבלום הצבור עליהם. כמו שהיא הלכה רווחת בישראל. שדיני מסים דנים על פי בני העיר וא"צ אפי' סילוק. ומ"ש בתשו' מהר"ם שפסק הדין עם העשיר שלא רצה להתדיין בעירו עם פרנסי העיר וגדוליה. התם ביחיד המדיין עם יחידים מיירי. וגברי אלמי הוו. כגון גדולי העיר ואילי הארץ שאימתן מוטלת על דייני העיר הכפופים תחתיהם ומדברים מחצייהם. ולא היו דנים על עסקי צבורם. אלא על עסק עצמן וק"ל. אבל ביחידים המדיינים עם הקהל בתביעות הנוגעות לצבור. לא נחלק אדם שדנין אותו בדייני אותה העיר. שכן נהגו בכל מקום. וכ"ש כשאין הדיינים מפורעי המס. ואיזה פתחון פה נשאר עוד למערער כל טענותיו ישא רוח. וכל המלאכה נמבזה ונמס:
מעתה איני רואה מה ראו החולקים על ככה ומי הכניסם להטפל בעסק ביש. והרי נתבאר לעין כל שאין להם על מה שיסמוכו כל עיקר אך שקר בימינם. חרב מעינם. מקורם הוביש. ומה שנתלו בקורי עכביש. לדרוש לשון חק הקיום שמבאר שכל מי שיש לו טענות ותביעות נגד הק"ק שיפרע חלקו הנסדר ואח"כ יערער. מכלל שיוכל היחיד לערער. גם טענה זאת ערער תתערער. ולא תעמוד מנגד. קוריהם לא יהיו לבגד. כי הלא ידוע שבכל ספק יד הרבים על העליונה. וכ"ש ברשיון שנותן השר לקהל שנדרש לטובת כללות הצבור. ולא לפרטיו. אלא הדבר ידוע שאין הכוונה שיוכל אדם לערער על סדרי הנהגת הקהל הכללית. אחר שנתקבלה מכולן. שזה ודאי דבר בטל. ולא יעלה על לב לעולם. הא לא בא אלא לייפות כח הקהל נגד היחיד. נוסף על מה שהוא מן הדין ומהמנהג. והיינו לענין שאם יערער אדם על ערך המס הפרטי שהעמיסוהו עליו המעריכים ביותר. או בא בטענת פרעון וכיוצא. שמ"מ יפרע תחלה. ולא היה צריך אף לכך. שהרי כבר נודע לכל בלא"ה שהרבים כך הוא דינן. להיות מוחזקים ונתבעים. בכל טענות ותביעות פרטיות שבין יחידים לקהל. אלא מפני שי"א שאין הקהל נקראים מוחזקים אלא לגבי פרעון המסים בלבד. בזה אנו דורשים לשון הדיוט שנתכוין לייפות כחם לעשותן מוחזקים בכל דבר עולי הקהל. שיפרע תחלה כאשר יושת עליו באיזה נתינה שתהיה. ואח"כ יערער לפני דייני עירו אם הכבידו עליו יותר מהראוי. או לענין שאר הפרשות והכחשות שידונו ביניהם. באופן כזה דווקא יוכל לערער אחר שיפרע ערכו. ואעפ"כ אין להם לדון עמו כי אם בפני דייני עירו שקבלום הצבור עליהם. כמו שהיא הלכה רווחת בישראל. שדיני מסים דנים על פי בני העיר וא"צ אפי' סילוק. ומ"ש בתשו' מהר"ם שפסק הדין עם העשיר שלא רצה להתדיין בעירו עם פרנסי העיר וגדוליה. התם ביחיד המדיין עם יחידים מיירי. וגברי אלמי הוו. כגון גדולי העיר ואילי הארץ שאימתן מוטלת על דייני העיר הכפופים תחתיהם ומדברים מחצייהם. ולא היו דנים על עסקי צבורם. אלא על עסק עצמן וק"ל. אבל ביחידים המדיינים עם הקהל בתביעות הנוגעות לצבור. לא נחלק אדם שדנין אותו בדייני אותה העיר. שכן נהגו בכל מקום. וכ"ש כשאין הדיינים מפורעי המס. ואיזה פתחון פה נשאר עוד למערער כל טענותיו ישא רוח. וכל המלאכה נמבזה ונמס:
867
868תוכחת מגולה מאהבה ליחידי סגולה להתאחד ענפיהם אל גוף אילן הקהלה פרי בל יעשון פחם לגחלי המריבה קודחי אש מאזרי זיקים כי לא יצננו להם גיהנם בהפרידם בין הדבקים בשפתים דולקים ואחרית לאיש שלום דגלו להקים
והתימה ימצאון אנשים עם היותן כאשר שמענו שלומי אמוני ישראל. יפרצו גדר המוסר הדין האמת והשלום העמודים אשר העולם נכון עליהם. ויבואו בעקיפין על הק"ק לסתור בנין הזקנים. וגבול שגבלו ראשונים. להרוס ח"ו מצב וקיום הק"ק. אמנם כפי מה שהבננו יש מעורכי הדיינים. אשר ידם במעל השרים והסגנים. והם יחושו לעצמן מעונש המוליך ומביא בעש"ג ומעיד שקר בפניהם. שאפי' לרבים ובדבר אמת לא הותר. נגד יחיד שאינו מקהלתם. צא ולמד ממ"ש מהרי"ק בשורש א'. כ"ש ליחידים נגד קהלם ונגד רבניהם. שאפי' אומרים על שמאל שהוא ימין. הי"ל להאזין ולהאמין. ואפי' ב"ד בתר ב"ד לא דייקי. והילכתא אין חוששין לב"ד טועין. ולו הונח שהוברר הדבר שטעו ח"ו בדבר משנה וחוזר. ח"ו ליחידים להתריס נגד קהלם למיעבד דינא לנפשייהו. להרים יד בתורת מרע"ה. שתשב"ר יודעין עונש ההולך בעש"ג אפי' על דבר אמת ואע"פ שדיניהם כדיני ישראל. ואף להכריח על ידיהם לעמוד לדין ישראל. הכל אסור ליחיד אם לא נטל רשות תחלה. כמבואר כל זה בש"ע. ובאמת אם כך היה מעשה. מעידין אותם האנשים על עצמן שאינם במקרא ובמשנה ולא בד"א. ולא ראו ספר מימיהם. לדעת מה שהוא איסור מפורסם. שאם לפי דעתם טועים דייניהם. ויוכלו להחזיר הדין. מהו להם ולפלילי זולתנו.ילכו לבקש דבר ה'. הלא ימצאו מחכמי הדור אשר ידעון שדון להוציא לאור משפטם. האמת אתם. הלא הם יורום. ואם לא יאבו הק"ק לשמוע. יתנו להם רשות לבקש זכותם בכל אופן שיוכלו. ואז יאמרו בגוים מה שפסקו עליהם חכמי ישראל. ולא לחלל ש"ש בשאט בנפש נגד הדין והאמת ולבעט בחכמיהם. באמת יפלא בעיני מה זו שתיקה מהחכמים והקהל ה"י. שלא אזרו חיל להפגיע מד"ה באנשים כאלו. מאחר שהרשות נתונה להם מאת המלך לדון בדיני ישראל וכתורה יעשה. ואם קצור קצרה ידם במקומם. יודיעו צערם לרבים וגדולים רבותינו שבאיטלי"אה הקרובים אליהם. וכל ירא וחרד לדבר ה' ילבש בגדי נקם. להשיב גמולם אל חיקם. ודברם אחור לא ישוב ריקם. ואליהם המשא הזה לגדור פרצותם. לא לרחוקים מארצותם. אף כי אני העני כמוני כאין. ח"ו לענות על ריב לא ידעתי אחקרהו. ולכלל זה לא באתי. רק כי נקרא נקראתי לצאת לעזרת ה' בגבורים. כתינוקות במכתבין שלהם וגוליירין יורדין ומתגרים. ודבר זה אם נפתח בקטנים יסתיים בגדולים ויורו המורים. לכן לא ראיתי להאריך בדברים גלוים וידועים. פשוטים וברורים. אף כי היה מקום לדקדק קצת. רווחא אשבוק לרבנן קשישי מארי דעובדא. ועמהם בדבר המשפט. ובטחנו ביחידי סגלה אשר נגע ה' בלבם: יתחרטו מעיקרן ואחת דתם. להמית תאותם. וחמדת הממון אשר השיאתם. כי אין בזה רווחא להאי ופסידא להאי. דבר שהוא גזרה שוה לכל נפש. כי הצבור גוף אחד הוא. ודומין לעשבי השדה הללו נוצצין והללו נובלין. וכמה פעמים נראה עליונים למטה ותחתונים מבצבצין ועולין. ומה שהוא רווח לזה היום. מחר יהא לאחר. על כן באמת אין אדם מפסיד מתקנה כזו הנעשית לש"ש. לתיקון קיבוץ המדיני המשוה מדותיו. ואי לדידי צייתי. אם בעלי נפש הם המערערים. יכופו יצרם ויכניעו עצמן לקהל ולחכמים ה"י. ויבקשו מחילה וסליחה ברבים להיות נקיים מה' ומישראל. ויקבלו עליהן עונש ממון לצדקה להיות כופר נפשם. וישתעבדו לתקנת הקהל ה"י. בזה ימצאו חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם. ולא יקרם אשם. וה' ישפות שלום במחנה קדשם. נאם החותם לאפושי גברא שלא לסרב לגדול הגוזר עלי לבוא על החתום. הוא אדוני החכם המיוחס מיקירי שפירי ירושלם. כמוהר"מ חאגיז נר"ו אשר מצותו עלי חובה. משכני אחריו בחבלי עבותות אהבה. ואחוי קידה קמייהו דרבנן תקיפי דארעא. אני עבד עבדי ה' אוהבם נדבה. תולעת יעקב בהגאון החסיד קדוש ה' כמוהר"ר צבי אשכנזי זצללה"ה:
והתימה ימצאון אנשים עם היותן כאשר שמענו שלומי אמוני ישראל. יפרצו גדר המוסר הדין האמת והשלום העמודים אשר העולם נכון עליהם. ויבואו בעקיפין על הק"ק לסתור בנין הזקנים. וגבול שגבלו ראשונים. להרוס ח"ו מצב וקיום הק"ק. אמנם כפי מה שהבננו יש מעורכי הדיינים. אשר ידם במעל השרים והסגנים. והם יחושו לעצמן מעונש המוליך ומביא בעש"ג ומעיד שקר בפניהם. שאפי' לרבים ובדבר אמת לא הותר. נגד יחיד שאינו מקהלתם. צא ולמד ממ"ש מהרי"ק בשורש א'. כ"ש ליחידים נגד קהלם ונגד רבניהם. שאפי' אומרים על שמאל שהוא ימין. הי"ל להאזין ולהאמין. ואפי' ב"ד בתר ב"ד לא דייקי. והילכתא אין חוששין לב"ד טועין. ולו הונח שהוברר הדבר שטעו ח"ו בדבר משנה וחוזר. ח"ו ליחידים להתריס נגד קהלם למיעבד דינא לנפשייהו. להרים יד בתורת מרע"ה. שתשב"ר יודעין עונש ההולך בעש"ג אפי' על דבר אמת ואע"פ שדיניהם כדיני ישראל. ואף להכריח על ידיהם לעמוד לדין ישראל. הכל אסור ליחיד אם לא נטל רשות תחלה. כמבואר כל זה בש"ע. ובאמת אם כך היה מעשה. מעידין אותם האנשים על עצמן שאינם במקרא ובמשנה ולא בד"א. ולא ראו ספר מימיהם. לדעת מה שהוא איסור מפורסם. שאם לפי דעתם טועים דייניהם. ויוכלו להחזיר הדין. מהו להם ולפלילי זולתנו.ילכו לבקש דבר ה'. הלא ימצאו מחכמי הדור אשר ידעון שדון להוציא לאור משפטם. האמת אתם. הלא הם יורום. ואם לא יאבו הק"ק לשמוע. יתנו להם רשות לבקש זכותם בכל אופן שיוכלו. ואז יאמרו בגוים מה שפסקו עליהם חכמי ישראל. ולא לחלל ש"ש בשאט בנפש נגד הדין והאמת ולבעט בחכמיהם. באמת יפלא בעיני מה זו שתיקה מהחכמים והקהל ה"י. שלא אזרו חיל להפגיע מד"ה באנשים כאלו. מאחר שהרשות נתונה להם מאת המלך לדון בדיני ישראל וכתורה יעשה. ואם קצור קצרה ידם במקומם. יודיעו צערם לרבים וגדולים רבותינו שבאיטלי"אה הקרובים אליהם. וכל ירא וחרד לדבר ה' ילבש בגדי נקם. להשיב גמולם אל חיקם. ודברם אחור לא ישוב ריקם. ואליהם המשא הזה לגדור פרצותם. לא לרחוקים מארצותם. אף כי אני העני כמוני כאין. ח"ו לענות על ריב לא ידעתי אחקרהו. ולכלל זה לא באתי. רק כי נקרא נקראתי לצאת לעזרת ה' בגבורים. כתינוקות במכתבין שלהם וגוליירין יורדין ומתגרים. ודבר זה אם נפתח בקטנים יסתיים בגדולים ויורו המורים. לכן לא ראיתי להאריך בדברים גלוים וידועים. פשוטים וברורים. אף כי היה מקום לדקדק קצת. רווחא אשבוק לרבנן קשישי מארי דעובדא. ועמהם בדבר המשפט. ובטחנו ביחידי סגלה אשר נגע ה' בלבם: יתחרטו מעיקרן ואחת דתם. להמית תאותם. וחמדת הממון אשר השיאתם. כי אין בזה רווחא להאי ופסידא להאי. דבר שהוא גזרה שוה לכל נפש. כי הצבור גוף אחד הוא. ודומין לעשבי השדה הללו נוצצין והללו נובלין. וכמה פעמים נראה עליונים למטה ותחתונים מבצבצין ועולין. ומה שהוא רווח לזה היום. מחר יהא לאחר. על כן באמת אין אדם מפסיד מתקנה כזו הנעשית לש"ש. לתיקון קיבוץ המדיני המשוה מדותיו. ואי לדידי צייתי. אם בעלי נפש הם המערערים. יכופו יצרם ויכניעו עצמן לקהל ולחכמים ה"י. ויבקשו מחילה וסליחה ברבים להיות נקיים מה' ומישראל. ויקבלו עליהן עונש ממון לצדקה להיות כופר נפשם. וישתעבדו לתקנת הקהל ה"י. בזה ימצאו חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם. ולא יקרם אשם. וה' ישפות שלום במחנה קדשם. נאם החותם לאפושי גברא שלא לסרב לגדול הגוזר עלי לבוא על החתום. הוא אדוני החכם המיוחס מיקירי שפירי ירושלם. כמוהר"מ חאגיז נר"ו אשר מצותו עלי חובה. משכני אחריו בחבלי עבותות אהבה. ואחוי קידה קמייהו דרבנן תקיפי דארעא. אני עבד עבדי ה' אוהבם נדבה. תולעת יעקב בהגאון החסיד קדוש ה' כמוהר"ר צבי אשכנזי זצללה"ה:
868
869טופס האגרת ששלחו לי רבני מנטוב"ה ה"י על קבלת תשובתי הנז'.
869
870גאון יעק"ב צב"י ישרא"ל רכב ישרא"ל ופרשיו. נכפל הבית עליו ועל מורישיו. וביד ה' כל קדושיו. זית רענן יפה פרי תואר שיש לו שם בשדה תפוחין בשמו ובמקומו ובמעשיו אילן שענפיו מרובים ורבו שרשיו. לא יבול עלהו ולא יתום פריו יבכר לחדשיו. ישמח ישראל בעושיו. מתהלך בתומו צדיק אשרי בניו אשרי אנשיו ושוטריו ונוגשיו. זה דור דורשיו. אשרי הדור שזה פרנסו לשובב את נפשיו ואת בניו ואת נשיו. הן לו עת לחרוש חרישיו. ולקצור קצירו ולגדוש את גדישיו. וידריכם בדרך ישרה ולא ילכדון בחבלי שוא. מה יפו דרושיו. מה נעמו דרושיו. ה"ה נ"י ע"ה פ"ה הגאון הגדול והמפורסם כמהור"ר יעקב בן הגאון החסיד המפורסם קדוש ה' כמהור"ר צבי אשכנזי זצוק"ל ה"ה ר"מ ור"מ אב"ד דק"ק עמדין נר"ו יאיר:
870
871אמרות מעכ"ת אמרות טהורות מזהב ומפז רב יקרות. כי כאיש גבורתו אסף בחפניו רוח מבינתו. ובאמירה יהיבה כתיבה נעימה. דן דינו למזור מלתא בטעמא. ובסולם של יעקב עלה במעלות. והנה ה' נצב עליו נורא תהלות. לתת לו כל משאלות. לנצור ארחות משפט ודרך חסידיו ישמור. וילך לו אל הר המור. בזכור ושמור החל וגמור. ויוכיח במישור לאומרים אמו"ר. לכה"ן וח"ריש כה"ן וזמו"ר. ויוצאים במרדעת של חמור. לחרחר ריב בכהן וכרי"ב. ואומרים מה המשא לקהלה עמוסה באבן מעמסה. ויש להם דריסה. בגדיים וטלאים. אך נכאים נכנסים ויוצאים. לשבור בתוך הבאים. במטעמים נקודים וטלואים. אשר הלכו חשכים נראים ואינם רואים. ובין כה וכה תשואות חן חן למעכ"ת על אשר הפליא חסדו לנו בפסק שלו היקר. גדולים מעשי ידיו. וגמלנו כרחמיו וכרוב חסדיו. וכמשפטו וכחוקו. להציל עשוק מיד עושקו. וכמו כן מע' הגבירים והאלופים נותנים רוב חנות אלפי אלפים. וכלנו יחד שאלתינו ובקשתינו מיודע כל תעלומות. יתן ויחזור ויתן למעכ"ת שובע שמחות ורוב שלומות. היום יו' ו' י' לחודש מנחם שנת תצ"ב לפ"ק פה מנטוב"ה ס' אשר לו חקים ומשפטים צדיקים. כה מעתיר זעירא דמן חבריא דוד בכמהר"ר עזריאל פנצי זלה"ה:
871
872הלוחך עפר כפות רגליו אבי עד שר שלום בכמהר"ר מנחם שמשון באזיליא זצ"ל:
872
873שאלה אדם שגנב ממון ונפש מישראל ונאף אשת רעהו ועבד ע"א והוציא שם רע על משפחה כשרה מה דינו. וחכם א' מתירו לבוא בקהל רב לצרפו לכל דבר שבקדושה ולקרותו לס"ת לפי שהועד עליו שעשה וקיים התשובה המסודרת לו מרב א' שבה מבואר שהטיל עליו לבקש מחילה בבה"כ מה' ומישראל. ושיגדל זקנו על זמן מה. וישב במקום שפל בבה"כ. לכן דעת החכם להכשירו ע"פ מ"ש בש"ע בא"ח סקכ"ח סעיף ל"ה ול"ז. והנה אחי הנגזל בא לכאן וצועק חמס כנגד אנשי הק"ק שלא יקראו אותו לתורה ולא יצרפוהו עמהם. להיותו גואל דם אחיו המת בדאבון נפשו אי לו על אשתו ואי לו על הגזל והחמס הנעשה לו. ועדיין לא השיב הגזילה ולא ביקש מחילה למת ולקרובים כראוי. זהו תורף המכוון בקצרה בלי שמירת הלשון. ושאל השואל אחוה דעי אף אני. ועם היות הדברים פשוטים אינם צריכים לי ולמטלעתי. ומיעוט ערכי ידעתי גם ידעתי. מה גם באתרא דמרא תלא זיינא. אית דינא ואית דיינא. יש אלהים מומחים שופטים ושוטרים. עיר מלאה חכמים וסופרים. זקן ויושב בישיבה. ודאי שתיקתי יפה מדיבורי כי מה מני יהלוך ואנה אני בא. לעמוד במקום גדולים חקרי לב במקום שבעלי תשובה עומדים. חלילה לי מרשע חף אנכי מפשע חשוך מזדים. רק להיות שאין מסרבין לגדול המפציר בי. אשר לרוב ענותנותו אשתרבובי אישתרבוב כסא כבודו ונחית להכא למטה מעשרה. והרגיזני להעלות אותי מעומק שפלותי לנערני מעפר להושיבי עם נדיבי עם אלהי יעקב אשר עליהם המשרה. להיות סניף לאריות לאפושי גברא. וכשומר מצות אדוני מוכרחני לצאת חוץ מגדרי לעשות כרצונו רצוני. ואומר עם קנ"י. קן קולמסא הנראה בעיני. לא כגוזר ומורה. אלא כדן לפני רבותיו הלא הם יורוני. ודבר מה יראוני. אשתה בצמא דבריהם ואשכח ריש. אשמיע לאזני ואני אחריש. מעתה ריש מילין אומר בלי שאטריח עצמי ברשימת מ"מ בדברים נודעים. ולא אאריך במה שאינו צריך. לפי תואר הנושא:
873
874חכם אחד סידר תשובה לעובר חמור מה טיבה ומחכו עלה במדינחא ובמערבא
תשובה קטיר קחזינא הכא. האי דישנא להאי פרדשנא אשתני דינא יש קונה עולמו בשעת א' בכדי גמיעה ומלחך פינכא. מי שמע כזאת מי ראה כאלה קשות לא זורו ולא חובשו ולא רוככה. מי אלה כעב תעופינה וכענן מוחה פשעים עצמו ספו תמו כרגע זדונות נהפכו לזכיות והקללה לברכה. מימי לא ראיתי בספרי המחברים רופאי הנפש תרופה קלה כיוצא בזו כל השומע יצחק ומיחזי כי חוכא. ותמה על עצמך מי שעבר על כל העבירות החמורות אם יש בתשובה הגדולה שבגדולות כדי להעלות ארוכה. להשלים הכפרה זה לא עלה על הדעת מעולם והא ודאי בורכא. אלא אם עשה כל האפשרי בחק האנושי בתיקון המעוות בכל פרטיו וקבל וסבל כל עינוי יסורין קשים ומרים שבעולם די בהם לתלות ומיתה ממרקת כמבואר בשילהי יומא ודבר זה פשוט לתשב"ר. והרוצה לידע תשובתו של זה בביאור. יעמוד עמ"ש הגאון מוהרי"ט ז"ל בשניות סי' ח' מחלק א"ח שסידר לעבריין כיוצא בזה תשובה נצרכת. וביאר בשלמות היאך דינו ובמה תיקונו. ע"ש שהעמיק הרחיב וכלל תשובתו בשלשה דברים של שלשה שלשה שהן תשע. ושב ורפא לו אם כה יעשה ולא יכביד לבו עיניו לא השע. ואולם בנ"ד אפי' עשה כל המעשים הללו. והקריב כל אילי נביות. וגם מת בתשובה גמורה. עדיין לא עלתה לו כפרה בשלימות. מאחר שלא קיים השבת הגזילה. דממונא לית ליה תקנתא עד דמהדר למריה. אם לא מחל לו הנגזל:
תשובה קטיר קחזינא הכא. האי דישנא להאי פרדשנא אשתני דינא יש קונה עולמו בשעת א' בכדי גמיעה ומלחך פינכא. מי שמע כזאת מי ראה כאלה קשות לא זורו ולא חובשו ולא רוככה. מי אלה כעב תעופינה וכענן מוחה פשעים עצמו ספו תמו כרגע זדונות נהפכו לזכיות והקללה לברכה. מימי לא ראיתי בספרי המחברים רופאי הנפש תרופה קלה כיוצא בזו כל השומע יצחק ומיחזי כי חוכא. ותמה על עצמך מי שעבר על כל העבירות החמורות אם יש בתשובה הגדולה שבגדולות כדי להעלות ארוכה. להשלים הכפרה זה לא עלה על הדעת מעולם והא ודאי בורכא. אלא אם עשה כל האפשרי בחק האנושי בתיקון המעוות בכל פרטיו וקבל וסבל כל עינוי יסורין קשים ומרים שבעולם די בהם לתלות ומיתה ממרקת כמבואר בשילהי יומא ודבר זה פשוט לתשב"ר. והרוצה לידע תשובתו של זה בביאור. יעמוד עמ"ש הגאון מוהרי"ט ז"ל בשניות סי' ח' מחלק א"ח שסידר לעבריין כיוצא בזה תשובה נצרכת. וביאר בשלמות היאך דינו ובמה תיקונו. ע"ש שהעמיק הרחיב וכלל תשובתו בשלשה דברים של שלשה שלשה שהן תשע. ושב ורפא לו אם כה יעשה ולא יכביד לבו עיניו לא השע. ואולם בנ"ד אפי' עשה כל המעשים הללו. והקריב כל אילי נביות. וגם מת בתשובה גמורה. עדיין לא עלתה לו כפרה בשלימות. מאחר שלא קיים השבת הגזילה. דממונא לית ליה תקנתא עד דמהדר למריה. אם לא מחל לו הנגזל:
874
875תשובה כתקנה ודאי מועלת לכל דבר פשע
ואע"ג דכתב שם מוהרי"ט דתשובה מועלת אפי' לבא על א"א והוליד ממנה ממזר אע"פ ששנינו שהוא מעות שלא יוכל לתקון. דבריו ז"ל נכונים בלי פקפוק שבודאי אם עושה כל טצדקי דאפשר ליה למיעבד. פשיטא שאין לך דבר שעומד בפני התשובה. כמ"ש רז"ל בכמה מקומות באופנים ודרכים שונים. עד שא"צ לטרוח בזכרונם. גם מלכי ישראל יוכיחו שאע"פי שחטאו והחטיאו מאד לא ננעל הפרגוד בפניהם. ואלמלי באו לשוב נתקבלו. ואפי בירבעם שהוא המקולקל שבכולן שהתחיל בעבירה וכולן ניתלין בו. אמרו רז"ל שתפסו הקב"ה וא"ל חזור בך ואני ואתה ובן ישי נטייל בג"ע. ואף ג' מלכים וד' הדיוטות אם היו חוזרין בהם. היתה תשובה מועלת להם (אלא דקשה מנשה. מ"מ הא לא קאי במסקנא. דמסיק תלמודא האומר מנשה אין לו חלק לעו"הב. מרפה ידיהם של ב"ת) וזה פשוט אין מן הצורך להאריך בו. ויש עדים רבים על זה במקרא וגמרא. וכן אני אומר גם בגזל שאם אי אפשר לו לשלם שאין לו. והבטיח להשיב לנגזל כשתשיג ידו. ונתחייב בשטר לפרוע. ופייס לחבירו. הרי עשה מה שביכלתו. ואל חנון ורחום הוא יתברך ונחם על הרעה וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח:
ואע"ג דכתב שם מוהרי"ט דתשובה מועלת אפי' לבא על א"א והוליד ממנה ממזר אע"פ ששנינו שהוא מעות שלא יוכל לתקון. דבריו ז"ל נכונים בלי פקפוק שבודאי אם עושה כל טצדקי דאפשר ליה למיעבד. פשיטא שאין לך דבר שעומד בפני התשובה. כמ"ש רז"ל בכמה מקומות באופנים ודרכים שונים. עד שא"צ לטרוח בזכרונם. גם מלכי ישראל יוכיחו שאע"פי שחטאו והחטיאו מאד לא ננעל הפרגוד בפניהם. ואלמלי באו לשוב נתקבלו. ואפי בירבעם שהוא המקולקל שבכולן שהתחיל בעבירה וכולן ניתלין בו. אמרו רז"ל שתפסו הקב"ה וא"ל חזור בך ואני ואתה ובן ישי נטייל בג"ע. ואף ג' מלכים וד' הדיוטות אם היו חוזרין בהם. היתה תשובה מועלת להם (אלא דקשה מנשה. מ"מ הא לא קאי במסקנא. דמסיק תלמודא האומר מנשה אין לו חלק לעו"הב. מרפה ידיהם של ב"ת) וזה פשוט אין מן הצורך להאריך בו. ויש עדים רבים על זה במקרא וגמרא. וכן אני אומר גם בגזל שאם אי אפשר לו לשלם שאין לו. והבטיח להשיב לנגזל כשתשיג ידו. ונתחייב בשטר לפרוע. ופייס לחבירו. הרי עשה מה שביכלתו. ואל חנון ורחום הוא יתברך ונחם על הרעה וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח:
875
876בראיות גמורות וביאור גמרא חמורה שילהי סנהדרין
וכן יש להוכיח עוד מאותה שאמרו על מנת שאני צדיק גמור. אע"פ שהיה רשע גמור כל ימיו מקודשת. שמא הרהר תשובה בלבו. ומדפסיק ותני אע"פ שהוא רשע גמור ולא מפליג. משמע אף שגנב וגזל (וכן הדבר סתם רשעים אינן אלא גנבים כדאיתא שילהי סנהדרין. אמנם שכל הלומד דבר זה עומד משתומם מה ראה ר"י לומר מאן רשעים אטו עד השתא לא ידעינן רשעים מאי נינהו. וקשה מזו שלא מצא ידיו לפרש אלא גנבי. ואמאי לא נקט עע"א דבה עסקינן. וכן תמה בס' ב"ש ונדחק מאד ולא עלתה בידו ישוב הגון. אבל לענ"ד א"צ אלא מענינא דקרא מוכח. דפשיטא ע"א גופה לא אצטריך דהכי משמע ולא ידבק וגו' אע"פ שאינו מודה בע"א. אלקיחה גרידא קמזהר. וסיפא דקרא נמי להכי הוא דאתא. דאל"ה מאי למען ישוב וגו' דמשמע הא כל זמן שנדבק בידך מאומה לא ישוב. ולא תחשוב מה בכך. אינו אלא חימוד ממון בעלמא ואם חטא בידו אתו תלין עונו בו ואשמו בראשו. וכל העם נקיים. על כן הודיעך שאינו כן אלא קולר תלוי בצואר כל הקהל. כענין עכן שמעל בחרם וגנב בלבד ועל כל עדת ישראל היה קצף והוא איש אחד לא גוע בעונו. ולא שב חרון אף ה' עד שעשו בו משפט ובערוהו מן העולם אז נסתלק חרון אף. הרי הדבר מפורש במקרא. אבל טעם הדבר שסתם גנבי רשיעי מיקרו. למדנו מפ"ב דמס' שמחות שם מבואר היטב כל הגונב הרי הוא כעע"א ומג"ע (ואתיא כי הא דפ"ב דכתובות (דכז"א) אמתני' דע"י נפשות אסורה לבעלה. וא"ר כגון נשי גנבי וק"ל) וזה ברור שלזה נתכווין ר"י בלי ספק) ועבר כל העבירות שבתורה. מיד שמהרהר בלבו לשוב. הרי דינו כצדיק גמור. ומי לא עסקינן דלית ליה לשלומי. ואפ"ה הוי צדיק משעה שהסכים לעשות תשובה שלמה. וגמר בדעתו לפרוע ולצאת ידי חובתו. ככל אשר תמצא ידו. דמחשבה טובה הק"בה מצרפה למעשה. ואם אח"כ נאנס ולא עשאה. מעלין עליו כאלו עשאה:
וכן יש להוכיח עוד מאותה שאמרו על מנת שאני צדיק גמור. אע"פ שהיה רשע גמור כל ימיו מקודשת. שמא הרהר תשובה בלבו. ומדפסיק ותני אע"פ שהוא רשע גמור ולא מפליג. משמע אף שגנב וגזל (וכן הדבר סתם רשעים אינן אלא גנבים כדאיתא שילהי סנהדרין. אמנם שכל הלומד דבר זה עומד משתומם מה ראה ר"י לומר מאן רשעים אטו עד השתא לא ידעינן רשעים מאי נינהו. וקשה מזו שלא מצא ידיו לפרש אלא גנבי. ואמאי לא נקט עע"א דבה עסקינן. וכן תמה בס' ב"ש ונדחק מאד ולא עלתה בידו ישוב הגון. אבל לענ"ד א"צ אלא מענינא דקרא מוכח. דפשיטא ע"א גופה לא אצטריך דהכי משמע ולא ידבק וגו' אע"פ שאינו מודה בע"א. אלקיחה גרידא קמזהר. וסיפא דקרא נמי להכי הוא דאתא. דאל"ה מאי למען ישוב וגו' דמשמע הא כל זמן שנדבק בידך מאומה לא ישוב. ולא תחשוב מה בכך. אינו אלא חימוד ממון בעלמא ואם חטא בידו אתו תלין עונו בו ואשמו בראשו. וכל העם נקיים. על כן הודיעך שאינו כן אלא קולר תלוי בצואר כל הקהל. כענין עכן שמעל בחרם וגנב בלבד ועל כל עדת ישראל היה קצף והוא איש אחד לא גוע בעונו. ולא שב חרון אף ה' עד שעשו בו משפט ובערוהו מן העולם אז נסתלק חרון אף. הרי הדבר מפורש במקרא. אבל טעם הדבר שסתם גנבי רשיעי מיקרו. למדנו מפ"ב דמס' שמחות שם מבואר היטב כל הגונב הרי הוא כעע"א ומג"ע (ואתיא כי הא דפ"ב דכתובות (דכז"א) אמתני' דע"י נפשות אסורה לבעלה. וא"ר כגון נשי גנבי וק"ל) וזה ברור שלזה נתכווין ר"י בלי ספק) ועבר כל העבירות שבתורה. מיד שמהרהר בלבו לשוב. הרי דינו כצדיק גמור. ומי לא עסקינן דלית ליה לשלומי. ואפ"ה הוי צדיק משעה שהסכים לעשות תשובה שלמה. וגמר בדעתו לפרוע ולצאת ידי חובתו. ככל אשר תמצא ידו. דמחשבה טובה הק"בה מצרפה למעשה. ואם אח"כ נאנס ולא עשאה. מעלין עליו כאלו עשאה:
876
877משא"כ בגזל ויש לו מה לשלם פשיטא דלית ליה תקנתא עד דמהדר לנגזל או ליורשיו
מ"מ אין הדברים אמורים אלא בעושה המוטל עליו. והאפשרי בחקו להשלים חוקו בתשובתו לעשותו משלם. והעיקר להוציא גזלה מתחת ידו. ואם אי אפשר להוציאה בפועל אנוס הוא. אבל אם יש לו ואינו רוצה לשלם לנגזל. פשיטא דאין בתשובתו כלום. והרי הוא כטובל ושרץ בידו. שעבירות שבין אדם לחבירו. אינן מתכפרין לו עד שירצה את חבירו במה שבידו לעשותו. אם בממון שנתחייב לו. אם בבקשת מטו ומחילה כדבעי. א"כ זה האיש העובר את כל אלה עשה. וגם תובעין ממנו ממון הגזלה שתחת ידו. אם לא מחל לו הנגזל על זה קודם מיתתו. ודאי שאין לו כפרה עד שישלם ליורשיו כדתנן בהגוזל. ויבקש מחילה מן המת כדינו. בשורה של עשרה בני אדם על קברו דוקא. זולת אם מפני האונס. יעשה כן ע"י שלוחו. ויפייס ליורשי המת ומשפחתו אשר נגע בכבודם ויתרצה להם בכל כחו. כה משפטו בענין העבירות שבינו לחבירו:
מ"מ אין הדברים אמורים אלא בעושה המוטל עליו. והאפשרי בחקו להשלים חוקו בתשובתו לעשותו משלם. והעיקר להוציא גזלה מתחת ידו. ואם אי אפשר להוציאה בפועל אנוס הוא. אבל אם יש לו ואינו רוצה לשלם לנגזל. פשיטא דאין בתשובתו כלום. והרי הוא כטובל ושרץ בידו. שעבירות שבין אדם לחבירו. אינן מתכפרין לו עד שירצה את חבירו במה שבידו לעשותו. אם בממון שנתחייב לו. אם בבקשת מטו ומחילה כדבעי. א"כ זה האיש העובר את כל אלה עשה. וגם תובעין ממנו ממון הגזלה שתחת ידו. אם לא מחל לו הנגזל על זה קודם מיתתו. ודאי שאין לו כפרה עד שישלם ליורשיו כדתנן בהגוזל. ויבקש מחילה מן המת כדינו. בשורה של עשרה בני אדם על קברו דוקא. זולת אם מפני האונס. יעשה כן ע"י שלוחו. ויפייס ליורשי המת ומשפחתו אשר נגע בכבודם ויתרצה להם בכל כחו. כה משפטו בענין העבירות שבינו לחבירו:
877
878לא יאבה כי ירבה שוחד דברים להש"ית כל עוד שלא התרפס ברצי כסף ורהב רעו אם אמנם משקיבל עליו לעזוב דרכו ולתקן המעוות הרי הוא בכלל ב"ת מיד בתנאי שיסכים הנדר עם קיום המעשה בעתו
וכל זמן שמתרשל בכך. צריכא למימר דאין לו כפרה אפי' בתשובה שיעשה על מה שהכעיס בדברים שבינו למקום. כ"ש בהיותו עומד במשובה. ומצואתו לא רוחץ כל עיקר כמו שבא בשאלה. ואינו מקיים נדרו אשר נדר להשי"ת. הוכיח סופו על תחלתו שחרטתו ותשובתו קשת רמיה לצוד את הבריות ואינה כלום. כי אין התשובה תלויה בדבור בלבד. אלא המעשה הוא העיקר. לתקן בראשונה עצם המעוות בכל מה שבידו. ולהשליך הטרף מידו. אח"כ לנקות נפשו מחלאתה ע"י סגופים ויסורים וחבילות של מע"ט. שאם כה יעשה הרי הוא נחשב צדיק גמור למפרע. משעה שנדבו לבו לעזוב דרכו הרשעה וללכת בדרכי יושר. כדמוכח מהא דלעיל. וקי"ל בנושא נשים בעבירה נודר ועובד יורד ומגרש. דההסכמה המוחלטת והקבלה בלב. נחשבת למעשה. כשקיים נדרו אח"כ בעת וזמן אשר יוכשר. משא"כ בהולך בחושך שובב בדרך לבו. לא די שלא נחשב לו נדרו ושאלת מחילתו לכלום. אלא שהוסיף חטא על פשע להכפיל עונו. והרי הוא טמא כשהיה עוד טומאתו בו. ומה זו שאלה. איני יודע מה טיבה. ולא ידעתי מה חשב אותו חכם שאמר שיכולין לקרותו לתורה ולצרפו לכל דבר שבקדושה. כי בעל תשובה יקרא לדעתו ע"פ מ"ש בעלי הש"ע סקכ"ח כנז' בשאלה. שאינני יודע מה ענינו לכאן. שם מדבר מב"ת גמור. משא"כ בנ"ד כמבואר בשאלה. ואם בשביל המחילה שביקש בב"ה כדברי העד המעיד (אפילו נימא דסגי בעד א' כמו באיסורין דעלמא) הלזה יקרא תשובה להפיק רצון מה' על כל אשר עשה:
וכל זמן שמתרשל בכך. צריכא למימר דאין לו כפרה אפי' בתשובה שיעשה על מה שהכעיס בדברים שבינו למקום. כ"ש בהיותו עומד במשובה. ומצואתו לא רוחץ כל עיקר כמו שבא בשאלה. ואינו מקיים נדרו אשר נדר להשי"ת. הוכיח סופו על תחלתו שחרטתו ותשובתו קשת רמיה לצוד את הבריות ואינה כלום. כי אין התשובה תלויה בדבור בלבד. אלא המעשה הוא העיקר. לתקן בראשונה עצם המעוות בכל מה שבידו. ולהשליך הטרף מידו. אח"כ לנקות נפשו מחלאתה ע"י סגופים ויסורים וחבילות של מע"ט. שאם כה יעשה הרי הוא נחשב צדיק גמור למפרע. משעה שנדבו לבו לעזוב דרכו הרשעה וללכת בדרכי יושר. כדמוכח מהא דלעיל. וקי"ל בנושא נשים בעבירה נודר ועובד יורד ומגרש. דההסכמה המוחלטת והקבלה בלב. נחשבת למעשה. כשקיים נדרו אח"כ בעת וזמן אשר יוכשר. משא"כ בהולך בחושך שובב בדרך לבו. לא די שלא נחשב לו נדרו ושאלת מחילתו לכלום. אלא שהוסיף חטא על פשע להכפיל עונו. והרי הוא טמא כשהיה עוד טומאתו בו. ומה זו שאלה. איני יודע מה טיבה. ולא ידעתי מה חשב אותו חכם שאמר שיכולין לקרותו לתורה ולצרפו לכל דבר שבקדושה. כי בעל תשובה יקרא לדעתו ע"פ מ"ש בעלי הש"ע סקכ"ח כנז' בשאלה. שאינני יודע מה ענינו לכאן. שם מדבר מב"ת גמור. משא"כ בנ"ד כמבואר בשאלה. ואם בשביל המחילה שביקש בב"ה כדברי העד המעיד (אפילו נימא דסגי בעד א' כמו באיסורין דעלמא) הלזה יקרא תשובה להפיק רצון מה' על כל אשר עשה:
878
879העבריין כל זמן שלא נתנדה מותר בק"הת
והיותר פלא על אותו חכם עד שיעשה את שאינו ישנו להתירו בקה"ת. ולהכשירו לבוא בקהל ה' להצטרף לדבר שבקדושה. מחמת היותו ב"ת. הלא טוב שיתירנו ויכשירנו בלא"ה. שהרי כבר הדין פשוט שהעבריין אע"פ שהוא חייב נידוי. כל זמן שלא נתנדה בפירוש הרי הוא נמנה לעשרה ולכל דבר שבקדושה. כמבואר בי"ד סשל"ד וא"ח סנ"ה. וכ"ש שהוא מותר בקה"ת. דקילא מצירוף עשרה לדבר שבקדושה. שהרי אפי' אשה וקטן עולין למנין שבעה. ואין מצטרפין לעשרה. ואפי' המנודה עצמו מותר בדברי תורה . כמבואר בהל' נדוי. אלא שבודאי אינו קורא בתורה בצבור. מ"מ כשעדיין לא נתנדה. לא ידענא היכא רמיזא שלא יקרא בתורה. ולאו ק"ו הוא מצירוף לעשרה כנז':
והיותר פלא על אותו חכם עד שיעשה את שאינו ישנו להתירו בקה"ת. ולהכשירו לבוא בקהל ה' להצטרף לדבר שבקדושה. מחמת היותו ב"ת. הלא טוב שיתירנו ויכשירנו בלא"ה. שהרי כבר הדין פשוט שהעבריין אע"פ שהוא חייב נידוי. כל זמן שלא נתנדה בפירוש הרי הוא נמנה לעשרה ולכל דבר שבקדושה. כמבואר בי"ד סשל"ד וא"ח סנ"ה. וכ"ש שהוא מותר בקה"ת. דקילא מצירוף עשרה לדבר שבקדושה. שהרי אפי' אשה וקטן עולין למנין שבעה. ואין מצטרפין לעשרה. ואפי' המנודה עצמו מותר בדברי תורה . כמבואר בהל' נדוי. אלא שבודאי אינו קורא בתורה בצבור. מ"מ כשעדיין לא נתנדה. לא ידענא היכא רמיזא שלא יקרא בתורה. ולאו ק"ו הוא מצירוף לעשרה כנז':
879
880ולא יתנגד לזה מ"ש בתשו' אמה"ג זצ"ל
ואע"ג דסברא היא. דהא כתיב ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי כמ"ש אבא מארי הגאון ז"ל. בתשובת י"ג מספרו (וכ"כ עוד ביותר ביאור בסי' ל"ח מספרו. וגם זולתו מהאחרונים ז"ל בתשובותיהם כך כתבו. מ"מ לא דמי נמי לענ"ד עיין ותדע) איהו נמי לא אמרה אלא במי שהמיר דתו ועודנו לא ישוב מע"א. משא"כ בנ"ד שחזר קצת למוטב. אלא שלא השלים כפרתו. ולא נזכר בשאלה שנדוהו בפירוש. מאין הרגלים לאוסרו בקה"ת כל שלא נידוהו:
ואע"ג דסברא היא. דהא כתיב ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי כמ"ש אבא מארי הגאון ז"ל. בתשובת י"ג מספרו (וכ"כ עוד ביותר ביאור בסי' ל"ח מספרו. וגם זולתו מהאחרונים ז"ל בתשובותיהם כך כתבו. מ"מ לא דמי נמי לענ"ד עיין ותדע) איהו נמי לא אמרה אלא במי שהמיר דתו ועודנו לא ישוב מע"א. משא"כ בנ"ד שחזר קצת למוטב. אלא שלא השלים כפרתו. ולא נזכר בשאלה שנדוהו בפירוש. מאין הרגלים לאוסרו בקה"ת כל שלא נידוהו:
880
881ושמירה מן הסתירה
ולא דמי לנ"כ. דאפי' עבד תשובה איכא לספוקי. משום דהוה ליה פסולו בגופו כשעבד ורצח שהן דברים המעכבים בנ"כ. (אפי' בשוגג למאן דאמר) דכתיב אך לא יעלו כהני הבמות. וכתיב ובפרישכם כפיכם כו'. משא"כ בקה"ת דליכא מאן דסליק אדעתיה שיאסר בה אפי' עבר כל העבירות שבתורה במזיד. ואח"כ חזר למוטב. אלא מיד שחוזר בו. חוזר להכשירו. וכמו שחוזר להיות כשר להעיד תיכף משקבל עליו תשובה כדאי' בח"מ סל"ד. אדרבא זכות הוא לו לסגל מצות להרבות רפואתו. שיש עבירות קשות שאינן מתכפרין בזבח ומנחה אבל מתכפרין בתורה:
ולא דמי לנ"כ. דאפי' עבד תשובה איכא לספוקי. משום דהוה ליה פסולו בגופו כשעבד ורצח שהן דברים המעכבים בנ"כ. (אפי' בשוגג למאן דאמר) דכתיב אך לא יעלו כהני הבמות. וכתיב ובפרישכם כפיכם כו'. משא"כ בקה"ת דליכא מאן דסליק אדעתיה שיאסר בה אפי' עבר כל העבירות שבתורה במזיד. ואח"כ חזר למוטב. אלא מיד שחוזר בו. חוזר להכשירו. וכמו שחוזר להיות כשר להעיד תיכף משקבל עליו תשובה כדאי' בח"מ סל"ד. אדרבא זכות הוא לו לסגל מצות להרבות רפואתו. שיש עבירות קשות שאינן מתכפרין בזבח ומנחה אבל מתכפרין בתורה:
881
882וכ"מ מבואר לבכ"הג
ושוב מצאתי לבכה"ג בא"ח סקל"ח שכתב מי שברור שבא על עריות ולא שב. ראוי לקרותו בפ' עריות כדי שיתבייש. הרי בפירוש דמילתא דפשיטא דקרינן לעבריינא לס"ת. ואדרבא היינו תקנתיה. כדאמינא בס"ד מסברא דנפשי. דאי ס"ד משום זילותא לחוד שרי. אטו משום הכי נעביד איסורא ח"ו. אלא ודאי לא איתסר בקה"ת כל עיקר כנז'. ולמדנו ממנו שאפי' רשע גמור מותר בקה"ת. על כן אין משם ראיה לא להקל ולא להחמיר:
ושוב מצאתי לבכה"ג בא"ח סקל"ח שכתב מי שברור שבא על עריות ולא שב. ראוי לקרותו בפ' עריות כדי שיתבייש. הרי בפירוש דמילתא דפשיטא דקרינן לעבריינא לס"ת. ואדרבא היינו תקנתיה. כדאמינא בס"ד מסברא דנפשי. דאי ס"ד משום זילותא לחוד שרי. אטו משום הכי נעביד איסורא ח"ו. אלא ודאי לא איתסר בקה"ת כל עיקר כנז'. ולמדנו ממנו שאפי' רשע גמור מותר בקה"ת. על כן אין משם ראיה לא להקל ולא להחמיר:
882
883אכן לשוא צרף צורף התשובה רפואת תעלה אין לו להצילו מעונש ב"ד של מעלה ושל מטה
אמנם אין כל זה מועיל לאיש הלזה לקרבו בזרוע. שהרי עכ"פ צריך לנטות עליו קו הדין למגדר מילתא לעשות כתורה וכמשפט. ולא ידעתי מהו המונע משמוע צעקת החמס של הבע"ד גואל דם אחיו. ומדוע לא יחתכו עליו הדין. וינדוהו בפועל. ולכפותו ולנגשו בכל מיני רדיפה. כל זמן שלא יצא י"ח העבריין הלז אם לא יפייס לאשר חטא בדבר שבממון כשיש לו לשלם. לא יהא אלא תביעת ממון בעלמא. הלא נזקקין שם בעירם לתובע בדיני ישראל. וכופין את המחויב בנידויים ושמתות עד שיפרע. כ"ש הכא דאיכא תרתי ממון ודמים והוצאת ש"ר. דאע"ג דקי"ל ביישו בדברים פטור מדין המשנה. מ"מ הלכה רווחת בישראל שמנדין המבייש עד שיפייס למבוייש מתקנת הגאונים. ותנן נמי התם אע"פ שנותן לו אינו נמחל לו עד שיבקש ממנו מחילה. ואי בר שמתא הוא אין ב"ד יכול לוותר לו שלא מדעת הנחבל. ואפי' עשה תשובה הוגנת כמ"ש בכ"מ הביאו הר"מ רבקש ז"ל בח"מ סוף סי' כ"ז. ועוד שלא עשה תשובה הגונה ועודהו מחזיק בטומאתו. לא כל שכן דנצינן ולייטינן ועבדינן הרדפה. ואל"כ מה כח ב"ד יפה. ועל מה זה לא יעשו משפט חרוץ בעושה רשעה. למתחו על העמוד לרדותו במקל ורצועה:
אמנם אין כל זה מועיל לאיש הלזה לקרבו בזרוע. שהרי עכ"פ צריך לנטות עליו קו הדין למגדר מילתא לעשות כתורה וכמשפט. ולא ידעתי מהו המונע משמוע צעקת החמס של הבע"ד גואל דם אחיו. ומדוע לא יחתכו עליו הדין. וינדוהו בפועל. ולכפותו ולנגשו בכל מיני רדיפה. כל זמן שלא יצא י"ח העבריין הלז אם לא יפייס לאשר חטא בדבר שבממון כשיש לו לשלם. לא יהא אלא תביעת ממון בעלמא. הלא נזקקין שם בעירם לתובע בדיני ישראל. וכופין את המחויב בנידויים ושמתות עד שיפרע. כ"ש הכא דאיכא תרתי ממון ודמים והוצאת ש"ר. דאע"ג דקי"ל ביישו בדברים פטור מדין המשנה. מ"מ הלכה רווחת בישראל שמנדין המבייש עד שיפייס למבוייש מתקנת הגאונים. ותנן נמי התם אע"פ שנותן לו אינו נמחל לו עד שיבקש ממנו מחילה. ואי בר שמתא הוא אין ב"ד יכול לוותר לו שלא מדעת הנחבל. ואפי' עשה תשובה הוגנת כמ"ש בכ"מ הביאו הר"מ רבקש ז"ל בח"מ סוף סי' כ"ז. ועוד שלא עשה תשובה הגונה ועודהו מחזיק בטומאתו. לא כל שכן דנצינן ולייטינן ועבדינן הרדפה. ואל"כ מה כח ב"ד יפה. ועל מה זה לא יעשו משפט חרוץ בעושה רשעה. למתחו על העמוד לרדותו במקל ורצועה:
883
884אם יש מקום למתר על קו הדין מחשש פן העובר יקדיח תבשילו ברבים היא מילתא דתליא באשלי רברבי ומסתברא כמאן דלא חש לה ודברי בחו"י בזה זרים נראים כסותרים
ואפשר טעם הנמנעים הוא שיש לחוש שיחזור לסורו ויצא לתרבות רעה. וכמ"ש הרב בט"ז ריש סי' של"ד דהיכא דאיכא למיחש חיישינן לחיי עולם ק"ו מחיי שעה. ולא סמכינן אדברי ההג"ה שם. ואי משום הכי הא מחי לה מאה עוכלי בעוכלא הרב בחו"י בתשו' קמ"א. עם שיש לדקדק קצת בדבריו. אלא שאין פנאי. וכנראה באותה תשובה שכתב אגב שטפיה שהנמכר לעקר הוא מומר כופר ביחוד ובבורא עולם. דלפום ריהטיה לא דכיר מר מאי דפירש"י בהא בחומש ובגמרא. גם בסוף התשובה שם בשטה אחרונה סותר דברי עצמו. כי אחר שהשיב הרב על בט"ז לקיים דעת האגודה בהחלט. חזר ואמר כלשון הזה ואין זר לומר שר' אחאי לא יפה עשה דלא עדיף מבן פרחיא. והרי זה עולה כדעת הט"ז אשר כבר דחה בשתי ידים. והרמ"ח גנובי גנב מדברי אלה בב' הלחם שלו תוך אגרתו שכתב להר"י פינטשוב. אחר שחקר ודרש אותי. על כן אי אפשר לעמוד על אופיה של מסקנתו ותכלית דעתו באותה תשובה. עמקו מחשבותיו ז"ל. (ויש להתרעם עליו ז"ל אותו התרעומת עצמו שנתרעם הרב הנזכר במקום א' מספרו על ה"ר יש"ר שאמר שלא יוודע לאדם באמת דעת המחברים ומה שבלבם מתוך הספרים) מ"מ לי אני בעניי נראין דבריו בכל מה שאמר הרב בחו"י בקיום דעת האגודה. שאם אי אתה אומר כן. לקתה מדת הדין. ח"ו יצא משפט מעוקל. ותפשה המספחת בעזיבת ביעור הרע והשאר המקולקל:
ואפשר טעם הנמנעים הוא שיש לחוש שיחזור לסורו ויצא לתרבות רעה. וכמ"ש הרב בט"ז ריש סי' של"ד דהיכא דאיכא למיחש חיישינן לחיי עולם ק"ו מחיי שעה. ולא סמכינן אדברי ההג"ה שם. ואי משום הכי הא מחי לה מאה עוכלי בעוכלא הרב בחו"י בתשו' קמ"א. עם שיש לדקדק קצת בדבריו. אלא שאין פנאי. וכנראה באותה תשובה שכתב אגב שטפיה שהנמכר לעקר הוא מומר כופר ביחוד ובבורא עולם. דלפום ריהטיה לא דכיר מר מאי דפירש"י בהא בחומש ובגמרא. גם בסוף התשובה שם בשטה אחרונה סותר דברי עצמו. כי אחר שהשיב הרב על בט"ז לקיים דעת האגודה בהחלט. חזר ואמר כלשון הזה ואין זר לומר שר' אחאי לא יפה עשה דלא עדיף מבן פרחיא. והרי זה עולה כדעת הט"ז אשר כבר דחה בשתי ידים. והרמ"ח גנובי גנב מדברי אלה בב' הלחם שלו תוך אגרתו שכתב להר"י פינטשוב. אחר שחקר ודרש אותי. על כן אי אפשר לעמוד על אופיה של מסקנתו ותכלית דעתו באותה תשובה. עמקו מחשבותיו ז"ל. (ויש להתרעם עליו ז"ל אותו התרעומת עצמו שנתרעם הרב הנזכר במקום א' מספרו על ה"ר יש"ר שאמר שלא יוודע לאדם באמת דעת המחברים ומה שבלבם מתוך הספרים) מ"מ לי אני בעניי נראין דבריו בכל מה שאמר הרב בחו"י בקיום דעת האגודה. שאם אי אתה אומר כן. לקתה מדת הדין. ח"ו יצא משפט מעוקל. ותפשה המספחת בעזיבת ביעור הרע והשאר המקולקל:
884
885ועוד נ"ל שאף הרב ט"ז לא אמרה להלכה אלא במילי דרבנן. כההיא דמהר"י מינץ. שהיא עיקר ראייתו. כנראה שם מלשונו ז"ל. אלא שבסוף הסימן הנ"ל הוסיף שנית ידו. והביא משם גדולים מהאחרונים ז"ל שמקילין אפי' לעוברי עברות גדולות. במקום שיש לחוש שיוסיפו בני עולה חטא על פשע. והרי דבר זה נועל דלת בפני גודרי פרץ ומסלקי המכשולות. ועכ"ז אין בי כח להציל העובר הלז מיד התובעו טענת דמים. דמעשים בכל יום באותה הק"ק שכופין בכל מיני כפיות על דררא דממונא. ואין חוששין לכלום. ומדוע יורע כחו של זה גואל דם אחיו:
885
886ונראה שבשאר עבירות שבין אדם למקום לב"ד הדבר מסור כפי מה שיראו לפי המקום לצורך שעה משא"כ בטענת דמים
לכן פשוט מאד דהאי גברא בר נידוי ושמתא הוא. כל זמן שלא יפייס לקרובי הנחבל במידי דמפייסי כאשר יושת עליו מב"ד ממוצע. ואעפ"כ מדת חסידות הוא שלא לנעול דלת בפני השבים. והרי כבר אמרו הגזלנין שהחזירו אין מקבלין מידן. וראוי למוחל שלא יהא אכזרי. ולא יעמיד דבריו על דין תורה. שלא לסגור דלת התשובה בפני האיש הלזה. אולי יש תקוה להוציא יקר מזולל. להשיב נפש מישראל מבאר שחת. ולהביאו לחיי העוה"ב. שמא יעשה תשובה גמורה. ותשובת המוחלטין מעכבת את הפורענות. והכל לפי האיש ולפי התכלית הטוב המקווה ממנו. כאשר עיני הב"ד רואות בלבד שיכוין לבו לשמים. והיה ה' עם השופט שלא תצא תקלה מתחת ידו אין פרץ ואין יוצאת ברחובותיו. והשי"ת יורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו. הנלע"ד כתבתי במיעוט פנאי. מה שיספיק למבין יותר מדאי. ולא שאני כדאי. רק שלא לעבור ע"ד חבירי ורבותי. וחתמתי בעמדין יו' ג' כ"ה אייר תצ"ב לפ"ק. הטרוד יעקב בהגאון החסיד המפורסם כמוהר"ר צבי אשכנזי זצללה"ה ס"ט:
לכן פשוט מאד דהאי גברא בר נידוי ושמתא הוא. כל זמן שלא יפייס לקרובי הנחבל במידי דמפייסי כאשר יושת עליו מב"ד ממוצע. ואעפ"כ מדת חסידות הוא שלא לנעול דלת בפני השבים. והרי כבר אמרו הגזלנין שהחזירו אין מקבלין מידן. וראוי למוחל שלא יהא אכזרי. ולא יעמיד דבריו על דין תורה. שלא לסגור דלת התשובה בפני האיש הלזה. אולי יש תקוה להוציא יקר מזולל. להשיב נפש מישראל מבאר שחת. ולהביאו לחיי העוה"ב. שמא יעשה תשובה גמורה. ותשובת המוחלטין מעכבת את הפורענות. והכל לפי האיש ולפי התכלית הטוב המקווה ממנו. כאשר עיני הב"ד רואות בלבד שיכוין לבו לשמים. והיה ה' עם השופט שלא תצא תקלה מתחת ידו אין פרץ ואין יוצאת ברחובותיו. והשי"ת יורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו. הנלע"ד כתבתי במיעוט פנאי. מה שיספיק למבין יותר מדאי. ולא שאני כדאי. רק שלא לעבור ע"ד חבירי ורבותי. וחתמתי בעמדין יו' ג' כ"ה אייר תצ"ב לפ"ק. הטרוד יעקב בהגאון החסיד המפורסם כמוהר"ר צבי אשכנזי זצללה"ה ס"ט:
886
887יום ג' כ"ה אייר תצ"ב לפ"ק.
887
888על הענין.
888
889אלקי' יענה את שלו' אדוני רוזני גבר חסיד בור סיד ה"ח ה"ש כמוהר"מ חאגיז נר"ו:
889
890יוסיף שנית יד כותבת וימין מקרבת כיש בקיאין בהטייה לזכות ויד פשוטה לקבל שבים בל ישרפו בשבת
אד"ש כמשפט. מודעת זאת שהגיעני כפו"ל שניות מד"ס. כתבו הא' קבלתי בכניסת שבת. והב' בא אלי כיום אתמול. ואנכי היום סמכוני באשישות וטרוד מאד לא אוכל לשנן קן קולמסי כראוי לפ"כ. מ"מ אשיב מפני הכבוד שורות שתים ואותות שתים. והנה אודות הראשונה. פלא בעיני מה יתן או מה יוסיף איש אשר כמוני לרחק או לקרב. מה גם להתהדר במקום גדולים חלילה לי ומה אועיל בדבר שפתים במעט או ברב. ידעתי ומכירני את רבוני. שענותנותו הגדולה גרמה ואהבה עזה קלקלה השורה. לחנכני בחינוך דרבנן. לתהות ייני אם הוא כמיושן בקנקנן. גם אני חפצתי צדקו ומצות שפתיו לא אמיש. ושמתי פני כחלמיש. לכתוב הנלע"ד כמקיים גזרת אדונו. לבלתי שמור פיו ולשונו כרצונו. אף שלא ידעתי אם יועיל והלואי שלא יזיק. אך ההכרח לא יגונה. שלא יחשדני במשליך דבריו אחרי גווי ח"ו. ואשיב דבר כאשר עם לבבי. בראשי פרקים בדף בפ"ע. כאשר יראה מע"ל. ובאמת אף שהנושא פשוט מאד. היה מקום להרחיב הדיבור תלי תלין. רק שלא להטריח בחנם. וגם מפני שאינני יכול לפטור עצמי ממלאכה גדולה שעלי. אמרתי רק ריש מלין. והנה בתשו' ביארתי דעתי הנוטה להחמיר כדעת מעכ"ת. ובודאי כל אשר נגע ה' בלבו ילבש בגדי נקם. להשיב לעושי רשעה כאלה שבעתים אל חיקם. ועל זאת נאוו תהלות לרו' מעכ"ת. מ"מ באשר למדתנו רבינו איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם. וכל הפעולות הראויות משקיפות על תכלית טוב. ואדוני לא הודיעני מהו התכלית המבוקש בנדון זה. כי בודאי אם עקר צעקת החמס הוא הגזל וישנו בחזרה. מצוה להזקק לתובע. להציל עשוק לשבר מלתעות עול להשליך משניו טרף אם אפשר בחזרה. ברם כפי מה שאני רואה וניכר מכותלי דבריו אין טענה זו עיקרית. וכבר ביקש מחילה. אע"פ שאינה כתקנה. ומה יועיל אם יעשנה כהנה וכהנה. האם בזה ישיב הגזל והחמס. ומאחר שאין לו מה לשלם. מה מידו יקח. היוקח מפיו תודה. ומה בצע כי ישלם. תשלומי כפל בשפתיו ולבו רחק. ומה ירויח אם יפגיע בו עונש ההרחקה מב"הכ. לבל יפגע בה פגיעת התפלה ברבים וק"הת למנעו ממצות. אולי יהא זה סיבה ח"ו ליכנס דרך פתחים לו. המטמאין ומטמטמין. לפנות לבו מהתשובה לגמרי. אחר אשר החזיק בה במקצת ואם אינה הגונה. שמא מתוך שלא לשמה יבוא לידי לשמה. ולמדונו רז"ל לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת. והכל לפי הענין והאיש והמקום המוכנים לקבל הטוב המקווה מהתוכחת והמוסר. כי הש"ית רוצה בתקנת בריותיו. ולא יחפוץ מות המת באולתו. וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח. ונפלאתי על שאדוני רודפו כל כך בשביל שמגלח פאת זקנו וכדומה לזה. אע"פ שבלי ספק אם היה בנו כח להעמיד משפטי הדת על תלם: היה מהראוי לנקום נקמת ה' ותורתו הקדושה מהאנשים הפושעים והולכים בעזות פניהם. ותהי עונותם חרושה על לוח לחיהם. מכל מקום מה יעשו גדולי הדור ואין דורן דומה יפה. הלא ידוע לאדוני החכם כחכמת מלאך שזה מעוות שלא יוכל לתקון. בפרט אצל הספרדיים (ההמוניים) נעשה דבר זה כהיתר ומוטב שיהו שוגגין. כי בחזקה לא יפעל מאומה בכזה. אם לא במענה רך לאשר נגע ה' בלבו. ואם יפגיע מדת הדין במגלחי זקן והדומה. יפקו מינן צוורני צוורני. ואם יאמר מפני שאין לאיש הזה גואל מצוה לרדפו ולהדפו ולדחות אבן אחר הנופל. אתמהה מי שיש לו אב יחיה כו' א"כ לקתה מד"ה. וצריכין אנו לדקדק מאד בפלס ומאזני משפט לה'. להשוותם בצדק על כל נשא ושפל. שלא תפוג תורה. להוציא לעז עליה ועל לומדיה שעוסקים בה שלא לשמה. חלילה להטות משפט גבר בעלמא. ולהעלים עין מבעלי זרוע רמה. ולהניח פורצי פרץ ע"פ פרץ. ה' ישמרנו מצווחה ויוצאת ומפרץ. למען נחיה ונזכה ונאושר בארץ. והיה זה שלו' מני הטרוד יעבץ ס"ט:
אד"ש כמשפט. מודעת זאת שהגיעני כפו"ל שניות מד"ס. כתבו הא' קבלתי בכניסת שבת. והב' בא אלי כיום אתמול. ואנכי היום סמכוני באשישות וטרוד מאד לא אוכל לשנן קן קולמסי כראוי לפ"כ. מ"מ אשיב מפני הכבוד שורות שתים ואותות שתים. והנה אודות הראשונה. פלא בעיני מה יתן או מה יוסיף איש אשר כמוני לרחק או לקרב. מה גם להתהדר במקום גדולים חלילה לי ומה אועיל בדבר שפתים במעט או ברב. ידעתי ומכירני את רבוני. שענותנותו הגדולה גרמה ואהבה עזה קלקלה השורה. לחנכני בחינוך דרבנן. לתהות ייני אם הוא כמיושן בקנקנן. גם אני חפצתי צדקו ומצות שפתיו לא אמיש. ושמתי פני כחלמיש. לכתוב הנלע"ד כמקיים גזרת אדונו. לבלתי שמור פיו ולשונו כרצונו. אף שלא ידעתי אם יועיל והלואי שלא יזיק. אך ההכרח לא יגונה. שלא יחשדני במשליך דבריו אחרי גווי ח"ו. ואשיב דבר כאשר עם לבבי. בראשי פרקים בדף בפ"ע. כאשר יראה מע"ל. ובאמת אף שהנושא פשוט מאד. היה מקום להרחיב הדיבור תלי תלין. רק שלא להטריח בחנם. וגם מפני שאינני יכול לפטור עצמי ממלאכה גדולה שעלי. אמרתי רק ריש מלין. והנה בתשו' ביארתי דעתי הנוטה להחמיר כדעת מעכ"ת. ובודאי כל אשר נגע ה' בלבו ילבש בגדי נקם. להשיב לעושי רשעה כאלה שבעתים אל חיקם. ועל זאת נאוו תהלות לרו' מעכ"ת. מ"מ באשר למדתנו רבינו איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם. וכל הפעולות הראויות משקיפות על תכלית טוב. ואדוני לא הודיעני מהו התכלית המבוקש בנדון זה. כי בודאי אם עקר צעקת החמס הוא הגזל וישנו בחזרה. מצוה להזקק לתובע. להציל עשוק לשבר מלתעות עול להשליך משניו טרף אם אפשר בחזרה. ברם כפי מה שאני רואה וניכר מכותלי דבריו אין טענה זו עיקרית. וכבר ביקש מחילה. אע"פ שאינה כתקנה. ומה יועיל אם יעשנה כהנה וכהנה. האם בזה ישיב הגזל והחמס. ומאחר שאין לו מה לשלם. מה מידו יקח. היוקח מפיו תודה. ומה בצע כי ישלם. תשלומי כפל בשפתיו ולבו רחק. ומה ירויח אם יפגיע בו עונש ההרחקה מב"הכ. לבל יפגע בה פגיעת התפלה ברבים וק"הת למנעו ממצות. אולי יהא זה סיבה ח"ו ליכנס דרך פתחים לו. המטמאין ומטמטמין. לפנות לבו מהתשובה לגמרי. אחר אשר החזיק בה במקצת ואם אינה הגונה. שמא מתוך שלא לשמה יבוא לידי לשמה. ולמדונו רז"ל לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת. והכל לפי הענין והאיש והמקום המוכנים לקבל הטוב המקווה מהתוכחת והמוסר. כי הש"ית רוצה בתקנת בריותיו. ולא יחפוץ מות המת באולתו. וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח. ונפלאתי על שאדוני רודפו כל כך בשביל שמגלח פאת זקנו וכדומה לזה. אע"פ שבלי ספק אם היה בנו כח להעמיד משפטי הדת על תלם: היה מהראוי לנקום נקמת ה' ותורתו הקדושה מהאנשים הפושעים והולכים בעזות פניהם. ותהי עונותם חרושה על לוח לחיהם. מכל מקום מה יעשו גדולי הדור ואין דורן דומה יפה. הלא ידוע לאדוני החכם כחכמת מלאך שזה מעוות שלא יוכל לתקון. בפרט אצל הספרדיים (ההמוניים) נעשה דבר זה כהיתר ומוטב שיהו שוגגין. כי בחזקה לא יפעל מאומה בכזה. אם לא במענה רך לאשר נגע ה' בלבו. ואם יפגיע מדת הדין במגלחי זקן והדומה. יפקו מינן צוורני צוורני. ואם יאמר מפני שאין לאיש הזה גואל מצוה לרדפו ולהדפו ולדחות אבן אחר הנופל. אתמהה מי שיש לו אב יחיה כו' א"כ לקתה מד"ה. וצריכין אנו לדקדק מאד בפלס ומאזני משפט לה'. להשוותם בצדק על כל נשא ושפל. שלא תפוג תורה. להוציא לעז עליה ועל לומדיה שעוסקים בה שלא לשמה. חלילה להטות משפט גבר בעלמא. ולהעלים עין מבעלי זרוע רמה. ולהניח פורצי פרץ ע"פ פרץ. ה' ישמרנו מצווחה ויוצאת ומפרץ. למען נחיה ונזכה ונאושר בארץ. והיה זה שלו' מני הטרוד יעבץ ס"ט:
890
891[בדפוס ראשון נדפסו בטעות שתי תשובות תחת הכותרת 'תשובה פא'. התשובה השנייה מובאת כאן בהמשך]
891
892נארדן התפ"ט לפ"ק
892
893אוי לבריות מעלבונה של תורה חוגרת שק ונושאת קנא"ה על צעקת הדרשות הבאה מי יוכל לספר צרת האגדות הקדושות כל הקורות אותם תלאה ע"ג תלאה
על שבקשת לשום עיני על מה שדרשת במאמר דר"א במ"ק אשר רשמת. הנה אף שאין דעתי נוחה להטפל בזה כי אין משיבין על הדרוש והדרשה תדרש. והיא דרך נכוחה לבחורים לקנות להם שם אף כי לא ידעו במה יכשלו. לו חכמו ישכילו. אם יימינו או ישמאילו. מ"מ אחר שראיתי בקשתך לעמוד על האמת לא אמנע ממך להודיעך קושט אמרי אמת. ולא זו העיר לא זו הדרך להפוך דברי אלקים חיים ח"ו. כאשר בעו"ה פשתה המספחת הזאת ברוב לומדי זמנינו שטו העם ולקטו. מכל הבא בידם בין אמת לשקר לא יבדילו משפט אמת לא שפטו. ואת פועל ה' לא יביטו. ומבקשי האמת רודפי הצדק בטלו כי מעטו. איש לבצעו נטו. ובתורת אמת בעטו. ברגלם וידם לא ימצאו בב"ה והיה להם למשמרת השמרים והפסולת קלטו. והסולת השליכו ופלטו. אדר היקר הפשיטו. אוי לנו מה עלתה בימינו כי נהרס גדר הדרש ונעשה עיר פרוצה מדר"ס לפרוצים רבו המתפרצים אנשים בוערים חרשי משחית השחיתו התעיבו עותו נתיבו יסודותיו ערו החריבו ידם בד"בור המקודש פשטו. על זאת מלתי מלין בזכרי רבו אנחותי. וארכובותי דא לדא נקשן כל איברי רועדים ועורקי לא ישכבון וסרעפי לא שקטו. לא זאת המנוחה להניח לי מעצבי ומיגוני אש נשקה ביעקב אם דברתי בלשוני אוי לי אם אומר ואצבעותי יחרטו. אוי לי אם לא אומר שלא יאמרו הרמאין במעשה ידיהם אין אנו בקיאין אולי ישמעו ויחדלו נפשם ימלטו. ואורחותם לא יעבטו. ועל העבר יתחרטו. וכפי מסת אפיסת הפנאי ריש מלין אומר ותדע ותשכל ממוצא דבר דבור על אופניו דטבא לאולפנא. ועיניך הלא לאמונה. משרים תחזינה. אם תחפשנה ככסף אז תבין ודעת אלקים תמצא אמת לאמיתו. דבר טוב בעתו:
על שבקשת לשום עיני על מה שדרשת במאמר דר"א במ"ק אשר רשמת. הנה אף שאין דעתי נוחה להטפל בזה כי אין משיבין על הדרוש והדרשה תדרש. והיא דרך נכוחה לבחורים לקנות להם שם אף כי לא ידעו במה יכשלו. לו חכמו ישכילו. אם יימינו או ישמאילו. מ"מ אחר שראיתי בקשתך לעמוד על האמת לא אמנע ממך להודיעך קושט אמרי אמת. ולא זו העיר לא זו הדרך להפוך דברי אלקים חיים ח"ו. כאשר בעו"ה פשתה המספחת הזאת ברוב לומדי זמנינו שטו העם ולקטו. מכל הבא בידם בין אמת לשקר לא יבדילו משפט אמת לא שפטו. ואת פועל ה' לא יביטו. ומבקשי האמת רודפי הצדק בטלו כי מעטו. איש לבצעו נטו. ובתורת אמת בעטו. ברגלם וידם לא ימצאו בב"ה והיה להם למשמרת השמרים והפסולת קלטו. והסולת השליכו ופלטו. אדר היקר הפשיטו. אוי לנו מה עלתה בימינו כי נהרס גדר הדרש ונעשה עיר פרוצה מדר"ס לפרוצים רבו המתפרצים אנשים בוערים חרשי משחית השחיתו התעיבו עותו נתיבו יסודותיו ערו החריבו ידם בד"בור המקודש פשטו. על זאת מלתי מלין בזכרי רבו אנחותי. וארכובותי דא לדא נקשן כל איברי רועדים ועורקי לא ישכבון וסרעפי לא שקטו. לא זאת המנוחה להניח לי מעצבי ומיגוני אש נשקה ביעקב אם דברתי בלשוני אוי לי אם אומר ואצבעותי יחרטו. אוי לי אם לא אומר שלא יאמרו הרמאין במעשה ידיהם אין אנו בקיאין אולי ישמעו ויחדלו נפשם ימלטו. ואורחותם לא יעבטו. ועל העבר יתחרטו. וכפי מסת אפיסת הפנאי ריש מלין אומר ותדע ותשכל ממוצא דבר דבור על אופניו דטבא לאולפנא. ועיניך הלא לאמונה. משרים תחזינה. אם תחפשנה ככסף אז תבין ודעת אלקים תמצא אמת לאמיתו. דבר טוב בעתו:
893
894תחלת דברי פיך לפרש כוונת רש"י בפ' חוקת לעולם היא נקראת על שמך ע"פ מאי דאי' במ"ר בשעה שעלה משה למרום כו'. עד חייך שיצא זה מחלציך. א"כ לעולם נקראת ע"ש. ר"ל דהלכה כר"א שיצא מחלציו אלה דבריך. ואינן אלא תימה לבאר דבר קשה בדבר אחר קשה ממנו וזר ותמוה מאד כפליאה נשגבה לא יכלו לה המון המפרשים. ולא מצאו כל אנשי חיל ידיהם למצוא פתח הבנתה. ומה ענין אותו מדרש התמוה אצל פירש"י הנ"ל שלעולם תהא פרה נקראת ע"ש. ואיך עדיין נקראת ע"ש . משה. והלא לא יחסו את ר"א אחר משה. וגם מה שייכות בזה לומר שתהא פרה לעולם נקראת על שמו של משה לפי שאמר בה ר"א דין א': ועוד הלא כך אמרו שתהא נקראת ע"ש פרה שעשה משה במדבר מה יחוס זה עם זה המדרש. וזא"ז לא קרב. ורחוקים כרחוק מזרח ממערב:
894
895גם מ"ש דהלכה כר"א לא ידעתי איזה רוח נבואה עבר עליך לידע מלבך פסק הלכה. מה גם שהיא הילכתא למשיחא. דמאן ספין מאן רקיע מאן סליק לרקיע לידע פסק הלכה זו. כי אם הרמב"ם ז"ל חכם עדיף מנביא והברטנורה אחריו שפסקו דלא כר"א. והוא האמת ודאי כיון דרבים פליגי עליה. ותו דר"א שמותי הוא. הרי דבריך בטלין מעיקרן:
895
896ביאור נכון במ"ש רש"י פ' חוקת לעולם תהא נקראת פרה שעשה משה
אמנם בכוונת רש"י במדרש הנ"ל שלעולם תהא פרה נקראת ע"ש פרה שעשה משה. דברים פשוטים הם לדעתי שהדברים מגיעים למה ששנינו במשנה דפרה דמזין מכל חטאת שהיו שם. לא מצאו משבע כו' עושין מאחת וארז"ל במדרש שכל הפרות כלות ושל משה קיימת אותו חלק שניתן בחיל למשמרת. וכן יסד הפייטן ביוצר דפ' פרה א"כ כיון שלעולם קיימת ובכל פרה שעושין צריכין להזות מעפרה. היינו דקאמר שלעולם נקראת ע"ש של משה. ושפיר הוא וזה דבר פשוט ונכון באין ספק:
אמנם בכוונת רש"י במדרש הנ"ל שלעולם תהא פרה נקראת ע"ש פרה שעשה משה. דברים פשוטים הם לדעתי שהדברים מגיעים למה ששנינו במשנה דפרה דמזין מכל חטאת שהיו שם. לא מצאו משבע כו' עושין מאחת וארז"ל במדרש שכל הפרות כלות ושל משה קיימת אותו חלק שניתן בחיל למשמרת. וכן יסד הפייטן ביוצר דפ' פרה א"כ כיון שלעולם קיימת ובכל פרה שעושין צריכין להזות מעפרה. היינו דקאמר שלעולם נקראת ע"ש של משה. ושפיר הוא וזה דבר פשוט ונכון באין ספק:
896
897לא נצרכה אלא לפלפולא אם פרה בשנים פסולה
ובר מהא תיוהי סגיאי חזינא בדבריך. כתבת וקשה לי מאי נפקותא יוצא מפלוגתייהו דר"א ור"מ בשנים דפרה. ונראה לך דיש נפקותא בק"ו דאי' בגמ' ותהא עגלה פסולה מק"ו וכו'. לפ"ז קשה מנ"ל דב' שערות דווקא דילמא כקושית הש"ח. ואי משום מיעוט אחר מיעוט. הא צריכין אין בה מום למעט עגלה. ואי קשה בה למה לי. הא לר"א הק"ו בלא"ה אינו כו'. וכל זה שיבוש הוא אינו כדאי להשיב עליו לבלות בו זמן. דודאי לא ילפינן מיעוטא לעגלה רק ממלת בה לחוד דאייתר. ושאר הפסוק פשיטא דלגופיה אצטריך. ולא נכתב כולו להוציא את העגלה להכשיר בה המום. אלא מדהוה מצי למיכתב אין מום. דהא ידעינן במאי משתעי קרא. בה למה לי. משו"ה ממעטינן עגלה. זהו האמת הברור. ודברי הש"ח עדיין אפשר לאמרם:
ובר מהא תיוהי סגיאי חזינא בדבריך. כתבת וקשה לי מאי נפקותא יוצא מפלוגתייהו דר"א ור"מ בשנים דפרה. ונראה לך דיש נפקותא בק"ו דאי' בגמ' ותהא עגלה פסולה מק"ו וכו'. לפ"ז קשה מנ"ל דב' שערות דווקא דילמא כקושית הש"ח. ואי משום מיעוט אחר מיעוט. הא צריכין אין בה מום למעט עגלה. ואי קשה בה למה לי. הא לר"א הק"ו בלא"ה אינו כו'. וכל זה שיבוש הוא אינו כדאי להשיב עליו לבלות בו זמן. דודאי לא ילפינן מיעוטא לעגלה רק ממלת בה לחוד דאייתר. ושאר הפסוק פשיטא דלגופיה אצטריך. ולא נכתב כולו להוציא את העגלה להכשיר בה המום. אלא מדהוה מצי למיכתב אין מום. דהא ידעינן במאי משתעי קרא. בה למה לי. משו"ה ממעטינן עגלה. זהו האמת הברור. ודברי הש"ח עדיין אפשר לאמרם:
897
898ואם מפני שהוקשה לך א"כ לר"א בה ל"ל. : מחמת שחשבת שלר"א שנים פוסלות בפרה. א"כ בלא"ה הק"ו אינו. לזה אשיבך אף לפי דבריך. פשיטא דלר"א נמי איצטריך ליה בה למעוטא בעגלה. דלא נילף מהיקישא ודו"ק. או אפי' בק"ו שיש לדון עוד באופן אחר מה פרה שאינה טעונה נחל איתן וק"ל וכמוהו הרבה. ומלבד כל זה אפי' אי תימא ר"א בה לא דרש. מ"מ רבנן דרשי בה כדאשכחינן בגמרא טובא כי הא. ומבואר לבקי מעט בדרכי התלמוד וסוגיותיו. ואמנם לכל זה לא הוצרכתי אלא לפי מה שחשבת כמילתא דפשיטא שלר"א שנים פוסלות בפרה:
898
899איברא הא מילתא צריכא רבה. אבל תדע באמת לא כן הוא. כי הר"ש ז"ל פירש דר"א נמי מכשר ביותר מבת שתי שנים ולמעלה. ולא פליג אלא מבת שתים. ולמטה. לאפוקי בת שנה דלא. ועוד כתב דאפי' לכשתימצי לומר דר"א פוסל ביותר משתים. מדרבנן ולכתחלה לא. שמא תפסל בשחרות אבל בדיעבד ודאי כשרה אף לר"א. והכריח כן מחמת ראיה חזקה מאותה ששנינו ר"א אומר פרת חטאת המעוברת כשרה. וקיי"ל בבכורות דאין פרה מתעברת פחותה מבת שלש. והיא ראיה חזקה לכאורה. ולכן פשוט אצל המפרשים ז"ל שגם ר"א מכשיר בפרה זקנה בדיעבד. וכ"ע ס"ל הכי דשנים אין פוסלין בפרה כסתמא דתלמודא. ונראין הדברים שהיא הלכה מוסכמת וליכא מאן דפליג בהא דשנים אינן פוסלות בה אלא לכתחלה:
899
900מראה פנים מסבירות להלכה דלר"א בת ג' פסולה ומ"ש הר"ש אינו מוכרח וקושית התו' ניחא
ואע"פ שבאמת הראיה חזקה הנ"ל מר"א דמעוברת. יכילנא לשנויי דלא תידוק מידי. ובחדא מחיתא מתריצנא למה שהקשו התו' בפ' א"מ דהרי עינינו רואות שפרה יולדת בת שתי שנים. . ותרצו בדוחק שנשתנו הדורות. ואותה ראיה שהביאו לזה מעינוניתא דוורדא. אין ממנה הכרח עיין בתו' פא"ט. אבל אני אומר שא"צ לזה ולעולם לא נשתנו הדורות והטבע לענין זה. אלא משום דמילתא דלא שכיחא היא ואזלינן בתר רובא. משו"ה קיי"ל בבכורות פרה בת ג' ודאי לכהן. . אע"ג דאיכא דילידן פחותות מבנות ג' לא חיישינן למיעוטא. והאיכא חזקה נמי בהדה דאוקי לבהמה בחזקת שלא ילדה. והא דקשיא מגמ' דע"ז דמקשי פחותה מבת ג' מי ילדה. ה"נ ארובא סמיך ולא דלא ילדה כלל. אלא ה"פ היכי ניקו אנן ונדחוק לקרא ולאוקמי דהפרות ששגרו פלשתים כולן פחותות מבנות ג' היו וילדו כולן כמפורש בכתוב דבניהם כלו בבית. והא מילתא דלא שכיחא היא. אלא מיחוורתא כדשנינן מעיקרא כנ"ל. א"כ השתא דאתינן להכי דר"א אדר"א לא תיקשי מידי. דלעולם ר"א פוסל בת ג'. ופרת חטאות המעוברת בבת שתים מיירי אם אירע (דלא שכיח טובא) שנתעברה בת שתים. דבודאי איכא כה"ג. כמו בדורות הללו שלא נשתנו באמת בענין זה כנ"ל:
ואע"פ שבאמת הראיה חזקה הנ"ל מר"א דמעוברת. יכילנא לשנויי דלא תידוק מידי. ובחדא מחיתא מתריצנא למה שהקשו התו' בפ' א"מ דהרי עינינו רואות שפרה יולדת בת שתי שנים. . ותרצו בדוחק שנשתנו הדורות. ואותה ראיה שהביאו לזה מעינוניתא דוורדא. אין ממנה הכרח עיין בתו' פא"ט. אבל אני אומר שא"צ לזה ולעולם לא נשתנו הדורות והטבע לענין זה. אלא משום דמילתא דלא שכיחא היא ואזלינן בתר רובא. משו"ה קיי"ל בבכורות פרה בת ג' ודאי לכהן. . אע"ג דאיכא דילידן פחותות מבנות ג' לא חיישינן למיעוטא. והאיכא חזקה נמי בהדה דאוקי לבהמה בחזקת שלא ילדה. והא דקשיא מגמ' דע"ז דמקשי פחותה מבת ג' מי ילדה. ה"נ ארובא סמיך ולא דלא ילדה כלל. אלא ה"פ היכי ניקו אנן ונדחוק לקרא ולאוקמי דהפרות ששגרו פלשתים כולן פחותות מבנות ג' היו וילדו כולן כמפורש בכתוב דבניהם כלו בבית. והא מילתא דלא שכיחא היא. אלא מיחוורתא כדשנינן מעיקרא כנ"ל. א"כ השתא דאתינן להכי דר"א אדר"א לא תיקשי מידי. דלעולם ר"א פוסל בת ג'. ופרת חטאות המעוברת בבת שתים מיירי אם אירע (דלא שכיח טובא) שנתעברה בת שתים. דבודאי איכא כה"ג. כמו בדורות הללו שלא נשתנו באמת בענין זה כנ"ל:
900
901אפ"ה נקוט דהר"ש בידך דדיק טפי
מ"מ האמת יורה דרכו שהדין עם הר"ש ז"ל מדלא אשתמיט תלמודא בשום דוכתא לאשמועינן בהדיא דאיכא דס"ל דשנים פוסלות בפרה. אלא קושטא דמילתא בהא פליגי תנאי. עד כמה משהינן לה שמא תשחיר. אבל לכ"ע מדאורייתא כשרה. אפי' הזקנה וכנ"ל. הרי בזה נפלו כל דבריך בלי תקומה וקימה שיש בה הידור. דודאי לר"א נמי איכא ק"ו הנ"ל. ואצטריך קרא למעט עגלה:
מ"מ האמת יורה דרכו שהדין עם הר"ש ז"ל מדלא אשתמיט תלמודא בשום דוכתא לאשמועינן בהדיא דאיכא דס"ל דשנים פוסלות בפרה. אלא קושטא דמילתא בהא פליגי תנאי. עד כמה משהינן לה שמא תשחיר. אבל לכ"ע מדאורייתא כשרה. אפי' הזקנה וכנ"ל. הרי בזה נפלו כל דבריך בלי תקומה וקימה שיש בה הידור. דודאי לר"א נמי איכא ק"ו הנ"ל. ואצטריך קרא למעט עגלה:
901
902ועוד בר מהא אין מקום לדבריך דאדרבה לר"א לא מוקמינן תמימה לאדמומית. אלא להא אצטריך למיכתב תמימה להוציא הטריפה כמו לר"ש. כדכתבו התו' בחולין (די"א) ע"ש ודו"ק. וה"נ לר"א להכי הוא דאתי. ולא לב' שערות שפוסלות בה. ונ"ל להוכיח דמוכרחים לומר כן אליבא דר"א. דהא שמעינן ליה לר"א דס"ל דלא פסלי בה ב' שערות שחורות בפרה. דתנן התם ר"א אומר אפי' חמשים יתלוש. הא למדת דר"א לא יליף מתמימה שב' שערות פוסלות. אלא מיבעי ליה להוציא את הטריפה. משו"ה מכשיר אפי' בחמשים. דמאדומה לא משמע ליה כולה דווקא וכמ"ש בסמוך בעז"הי. אלא יתלוש ס"ל. דכל כמה דמצינן לתקוני מתקנינן מיהא:
902
903נמצאת למד עוד שהדברים מפורשים במשנתינו שלא כדבריך. והדברים הפוכים ממה שחשבת שר"א סובר כך ששתי שערות פוסלות ולר"מ לא פוסלות. ואתה הראת לדעת ששקר בימינך. צא מאצטגנינות שלך דאנן בהדיא איפכא מתנינן. דר"מ ס"ל בפירוש במתניתין דב' שערות פוסלות. ור"א אפי' חמשים מכשיר ויתלוש. ואי איתא דיש כאן מיעוט אחר מיעוט. לר"מ הוא. כדתנן דהכי ס"ל. ולא לר"א. דמלבד דלא ס"ל הכי במשנה. ג"כ מוכרח דמיבעי ליה תמימה לר"א וכנ"ל:
903
904שקיל וטרי בפיסול דשערות שחורות דלא בצרן מתרי
ואמנם ללמוד פסול ב' שערות שחורות ממיעוט אחר מיעוט כדברי הש"ח. הוא ג"כ דבר בטל. דאדומה לא משמע עד שתהא אדומה כולה דוקא. ואי בצרה שערה לא מיקריא אדומה. דהא ודאי ליתא דבכל התורה כולה רובו ככולו. כ"ש שערה א' דלאו כלום היא. ואינה מעכבה מלקרותה אדומה. ולהכי אי הוי כתיב אדומה לחוד הו"א אפי' ברובה סגי. כתב רחמנא תמימה. לומר שצריכה להיות דווקא תמימה באדמימות. דמיתורא דקרא ילפינן דקפיד אכולה. ואכתי שתי שערות מנלן. דילמא אפי' באחת נמי איכא קפידא. על כן ראשי המפרשים לא מצאו מענה בזה למה ב' שערות:
ואמנם ללמוד פסול ב' שערות שחורות ממיעוט אחר מיעוט כדברי הש"ח. הוא ג"כ דבר בטל. דאדומה לא משמע עד שתהא אדומה כולה דוקא. ואי בצרה שערה לא מיקריא אדומה. דהא ודאי ליתא דבכל התורה כולה רובו ככולו. כ"ש שערה א' דלאו כלום היא. ואינה מעכבה מלקרותה אדומה. ולהכי אי הוי כתיב אדומה לחוד הו"א אפי' ברובה סגי. כתב רחמנא תמימה. לומר שצריכה להיות דווקא תמימה באדמימות. דמיתורא דקרא ילפינן דקפיד אכולה. ואכתי שתי שערות מנלן. דילמא אפי' באחת נמי איכא קפידא. על כן ראשי המפרשים לא מצאו מענה בזה למה ב' שערות:
904
905אכן אני אומר דנלמד במה מצינו בנגעים. דמיעוט שער שנים כדכתב רש"י שם. וביארו המפרשים שכך ביאור שם העצם דשער איננו פחות משנים. אי מטעמא דמהר"ם שם. דגלי רחמנא התם דכתיב ושערה בלי מפיק כמ"ש בתי"ט בשמו. מ"מ למדנו משם דשער אינו נקרא פחות משנים. ומדחזינן התם דאם נתהפכה שערה א' ללבן. לא מיקרי הפך לבן. אלא ושערה לא הפך לבן קרינן ביה. . אע"ג דשערה א' . נתהפכה. ש"מ דשערה א' לא כלום היא לפסול במראות נגעים. ומדגלי רחמנא התם ה"ה הכא:
905
906וזה שאמרת דר"א מיתת אהרן לבגדי כהונה אזיל לשטתיה דר"א דפרה. הוא שקר מוחלט בלי ספק. שאין זה ר"א דמתניתין שהוא תנא ושמו ר"א ביו"ד אחר הלמ"ד. שהוא ר"א הגדול בן הורקנוס הידוע. וזה ר"א בלי יו"ד. שיש ג"כ תנא ששמו כן. והוא סתם ר"א דמתני' שהוא בן שמוע הידוע. אבל זה אמורא הוא באין ספק. ושמו ר"א בן פדת והוא סתם ר"א דגמרא. ואף אם לר"ש אין כל אות וראיה על זה ובא עליך בטענת שמא. לדידי ברי הוא מדמייתי ליה תלמודא אדר"א. דחברו היה או תלמיד חבר. אבל אין דרך להביא דברי התנא על מימרת אמורא. דרב אשי דסתמיה לתלמודא. הכי סדרינהו. על כן פשוט הוא מאד שהוא האמורא הנ"ל. יעבץ ס"ט:
906
907[תשובה פא השנייה]
907
908שאלתני בני אם מותר לקרות האזכרות בפסוקים המובאים בתלמוד.
908
909שתי ראיות בריאות וטובות שאין למנוע מלקרות האזכרות המוזכרות בתלמוד משם אמה"ג ז"ל
תשובה אע"ג דחזינא למיקרי דרדקי דקפדי בהכי. וסוברין שיש בו חשש דלא תשא את שם ה' לבטלה. בודאי טעות הוא בידיהם. ולא חזינן לרבנן קשישאי דקפדי בהכי. ואיברא איפכא הוא נהירנא כד הוינא טליא. וגריסנא גמרא באנפא אבא מארי הגאון ז"ל. כשהייתי מגיע לפסוקים וקריתי השם בכינוי כמי מה ששמעתי ממלמדי היה גוער בקורין כך. והורנו לקרות השם כקורא בתורה. והביא ראיה לדבר מהא דאיתא פמ"ש בב"ק דס"ל לחד תנא מציע הוא את הגמרא ובלבד שלא יזכיר האזכרות שבו. הא בהדיא מוכח דדוקא לב"ק הוא דאסור למ"ד. אבל בשאר כל אדם לא. ועל כרחך צריך לקרותן כתקנן. וכ"ש האידנא לדידן דב"ק קורא ושונה כדרכו. ולא קיי"ל כההיא דמחמיר ביה. פשיטא דכל אדם מותרין: ועוד הביא ראיה ממ"ש התו' בע"ז אהא דלעולם ישליש אדם שנותיו שליש במקרא שליש במשנה כו'. כתבו בשם ר"ת דאנו יוצאין י"ח במה שאנו שונין תלמוד. דאמרינן שנקרא תלמוד בבלי לפי שבלול הוא במקרא ובמשנה. וא"כ מאחר שיוצאין בו ידי חובת קריאת המקרא. הא ודאי לא סגי דלא קרי לפסוקים שבו ככתבן וכהווייתן. כדרך הקורא בתורה. עד כאן דברי הרב דפח"ח:
תשובה אע"ג דחזינא למיקרי דרדקי דקפדי בהכי. וסוברין שיש בו חשש דלא תשא את שם ה' לבטלה. בודאי טעות הוא בידיהם. ולא חזינן לרבנן קשישאי דקפדי בהכי. ואיברא איפכא הוא נהירנא כד הוינא טליא. וגריסנא גמרא באנפא אבא מארי הגאון ז"ל. כשהייתי מגיע לפסוקים וקריתי השם בכינוי כמי מה ששמעתי ממלמדי היה גוער בקורין כך. והורנו לקרות השם כקורא בתורה. והביא ראיה לדבר מהא דאיתא פמ"ש בב"ק דס"ל לחד תנא מציע הוא את הגמרא ובלבד שלא יזכיר האזכרות שבו. הא בהדיא מוכח דדוקא לב"ק הוא דאסור למ"ד. אבל בשאר כל אדם לא. ועל כרחך צריך לקרותן כתקנן. וכ"ש האידנא לדידן דב"ק קורא ושונה כדרכו. ולא קיי"ל כההיא דמחמיר ביה. פשיטא דכל אדם מותרין: ועוד הביא ראיה ממ"ש התו' בע"ז אהא דלעולם ישליש אדם שנותיו שליש במקרא שליש במשנה כו'. כתבו בשם ר"ת דאנו יוצאין י"ח במה שאנו שונין תלמוד. דאמרינן שנקרא תלמוד בבלי לפי שבלול הוא במקרא ובמשנה. וא"כ מאחר שיוצאין בו ידי חובת קריאת המקרא. הא ודאי לא סגי דלא קרי לפסוקים שבו ככתבן וכהווייתן. כדרך הקורא בתורה. עד כאן דברי הרב דפח"ח:
909
910וכן פשוט מסברא ישרה
ולענ"ד פשוט שאפי' ראיה לא היינו צריכין. כי מ"ט נשנה קריאת הכתובים ממה שהם בתורה. והלא קריאתן מצוה. וכי לחנם ולבטלה קורא אותן בדרך תלמודו. הלא זהו עיקר תלמוד תורה ששקול כנגד כל המצות. כשדורש ומפרש הפסוקים. ואי אפשר מבלי שיקראם. וא"ת שאסור לקרותן ככתבן משום דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן בע"פ. א"ה מאי איריא קריאת השם ית' אפי' כל שאר הפסוק יאסר בע"פ:
ולענ"ד פשוט שאפי' ראיה לא היינו צריכין. כי מ"ט נשנה קריאת הכתובים ממה שהם בתורה. והלא קריאתן מצוה. וכי לחנם ולבטלה קורא אותן בדרך תלמודו. הלא זהו עיקר תלמוד תורה ששקול כנגד כל המצות. כשדורש ומפרש הפסוקים. ואי אפשר מבלי שיקראם. וא"ת שאסור לקרותן ככתבן משום דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן בע"פ. א"ה מאי איריא קריאת השם ית' אפי' כל שאר הפסוק יאסר בע"פ:
910
911אע"ג דלכאורה בכל קרא כדכתיב איכא איסורא מקרי ע"פ עד גמירא מיהא לקושטא מילתא לית דחש לה אדרבה צריך דווקא לקרות הכתובים כהוויתן וכן הדבר במטבע ברכות השנויוית לשנותן כהלכתן דלא כבמג"א צ"ע עמ"ש הפוסקים א"ח סקי"ד
ואפשר דסא"ד דלא נאסר לקרות פסוק על פה. אלא כשגומרו. וקרוב הדבר. שהרי אנו רואין שנהגו בכך בתלמוד ופוסקים. שכשצריכין להביא פסוק. אין כותבין כולו וכותבין תיבת וגו'. שנראה מזה שנזהרו שלא לגומרו. מפני זה שאמרנו. ולא שהיה קשה עליהם להאריך. אלא שאני רואה מפ"ק דגיטין (ד"ו) שאפי' איזה תיבות מן הכתוב דינן כפסוק שלם. אולי יש לחלק בין שרטוט לקריאה. אבל מ"מ ודאי עכשיו א"צ לכך. שהרי התירו לכתוב הכל משום עת לעשות. וכן הדבר לקרות פסוקים על פה. ועיין בטור א"ח סי' תרכ"א דאפי' מדברי רס"ג ז"ל סייעתא לנ"ד וק"ל:
ואפשר דסא"ד דלא נאסר לקרות פסוק על פה. אלא כשגומרו. וקרוב הדבר. שהרי אנו רואין שנהגו בכך בתלמוד ופוסקים. שכשצריכין להביא פסוק. אין כותבין כולו וכותבין תיבת וגו'. שנראה מזה שנזהרו שלא לגומרו. מפני זה שאמרנו. ולא שהיה קשה עליהם להאריך. אלא שאני רואה מפ"ק דגיטין (ד"ו) שאפי' איזה תיבות מן הכתוב דינן כפסוק שלם. אולי יש לחלק בין שרטוט לקריאה. אבל מ"מ ודאי עכשיו א"צ לכך. שהרי התירו לכתוב הכל משום עת לעשות. וכן הדבר לקרות פסוקים על פה. ועיין בטור א"ח סי' תרכ"א דאפי' מדברי רס"ג ז"ל סייעתא לנ"ד וק"ל:
911
912ועוד אני אומר שאף אם נזדמנו לו אזכרות במטבע ברכות המובאים בתלמוד. כגון סוף פסחים כן ה' אלהינו יגיענו למועדים כו'. יראה לי שמזכיר השם כדרך שקוראו בתורה. שהרי צריך שילמוד הברכה כתיקונה . שיהא נוסחה רגיל על לשונו כתקנו. שאם יבוא לצאת בו י"ח שלא ישנה במטבע ברכות. ואע"ג דכתב במג"א סי' רט"ו דגדול הלומד הברכות בש"ס אומרן בלא הזכרת השם. אך ראייתו מפי' המשנה לרמב"ם ותו' דפ' הרואה. אינה כל כך ראיה. כי שם הדבר ידוע שכל ברכה שאין בה שם ומלכות אינה ברכה. לכן קיצר התנא (או הכותב ומעתיק) וסמך על הידוע לכל שכל הברכות מתחילין בשם. אבל במקום שנזכר השם באמצע הנוסח במטבע ארוך שאין הכל יודעין שצריך להזכיר שם השם. ודאי צריך ללומדו כתקנו. כדרך שאמרו בתינוקות אגב מפטרייהו:
912
913וראיה ג"כ מאותה שהביאו הפוסקים ז"ל בסי' קי"ד לצאת מידי ספק אם הזכיר גשם בתחיית המתים. שיש תקנה לדבר אם יאמר הברכה צ' פעמים שחזקה כהרגלו הוא אומר. ועל כרחו צריך שלא ישנה הזכרת השם. שאל"כ נחוש שיבוא להזכירו גם בתפלה בשינוי. מאחר שהורגל בכך וסירכיה נקיט ודאי. אע"כ צריך לאומרו כתקנו כדרך שאומר בתפלה:
913
914ומ"מ זו קשה בעיני שנתיר לומר הברכה צ' פעמים לבטלה מחשש שכחה. דשוכח קרוב להיות פושע. ולא דמי ללומד מתחלתו. וצ"ע. אבל כשגורס מטבע ברכות דרך לימודו במשנה ובתלמוד. ודאי שצריך לשנן אותן עם אזכרותיהן כנ"ל. וזה א"צ ראיה:
914
915עוד ראיה מתלמוד ערוך
אמנם גדולה מזו יש לנו בגמרא דשבועות (דלו"א) שאפי' בלשון שבועת האלה השנוייה שם. צריך לשנותה עכ"פ עם הזכרת השם כדרך שצריכה להיות. כדמוכח מההיא עובדא דרב כהנא קמיה דר"י וקאמר למתני' כדתנן וא"ל כנה ופירש"י הפוך דבריך ואמור יכם יכהו. הרי משמע שכך היה מנהגם לשנות האזכרות בכל מקום. וגם ר"י אע"פ שהיה מורה לו לכנות ולשנות הלשון מנוכח לנסתר. אעפ"כ לא הורהו להזכיר השם בכינוי ולומר יכך השם: שאם היה אומר כך לא היה מצריכו לכנות (וע"ש בפירש"י וק"ל) ואולי אעפ"כ יש קפידא בלשון נוכח. הנלע"ד פשוט מאד כתבתי יעבץ ס"ט:
אמנם גדולה מזו יש לנו בגמרא דשבועות (דלו"א) שאפי' בלשון שבועת האלה השנוייה שם. צריך לשנותה עכ"פ עם הזכרת השם כדרך שצריכה להיות. כדמוכח מההיא עובדא דרב כהנא קמיה דר"י וקאמר למתני' כדתנן וא"ל כנה ופירש"י הפוך דבריך ואמור יכם יכהו. הרי משמע שכך היה מנהגם לשנות האזכרות בכל מקום. וגם ר"י אע"פ שהיה מורה לו לכנות ולשנות הלשון מנוכח לנסתר. אעפ"כ לא הורהו להזכיר השם בכינוי ולומר יכך השם: שאם היה אומר כך לא היה מצריכו לכנות (וע"ש בפירש"י וק"ל) ואולי אעפ"כ יש קפידא בלשון נוכח. הנלע"ד פשוט מאד כתבתי יעבץ ס"ט:
915
916הת"צ
916
917מעשה בא' שנפסק לו קרן טליתו בשבוע שחל ט"ב בתוכה. ולא היה לו בגד בד"כ אחר לקיים מצות ציצית. מסופקני איך להורות בזה כי גזרת חכמים שלא ללבוש בגד חדש באותה שבת. ואם לא יעשה חדש יתבטל מציצית באותן הימים. שלא היה אפשר לו בתיקון הישן. דהוה מנא דלא שוי חבוליא:
917
918הערום ממצות ציצית שרוצה לעשות לו טלית בד"כ חדש בשבוע שחל ט"ב בתוכה פעמים שמותר ופעמים אסור
ומ"מ נ"ל שאם אין לו טלית אחרת כל עיקר. ולא אפשר בשאלה כדי שיהא עליו ציצית. לפחות בשעה שמתפלל. יש להתיר לו דודאי לא גזרו אכה"ג דמילתא דלא שכיחא היא. ועדיף ממי שאין לו אלא כתונת א' שהקלו לו לצורך הגוף. כ"ש לצורך מלבוש הנשמה. וכיון שכל הקורא ק"ש ומתפלל בלי ציצית כאלו מעיד עדות שקר. מוטב שיעשה לו בגד חדש לקיים המצוה. אבל אם מצוי לו לעת התפלה. לא יעשה אע"פ שהולך כל היום בלי ציצית. והרי הוא כמנודה לשמים. במזיד דברים אמורים. וזה אנוס ע"פ תקנת חכמים. וטוב שלא יבטל גזרתם. כיון דלא ענשי אעשה וכה"ג ליכא למיחש מידי. ומאחר שאינו חובת גברא מדוע לא תהא תקנת חז"ל במקומה עומדת נ"ל יעב"ץ ס"ט:
ומ"מ נ"ל שאם אין לו טלית אחרת כל עיקר. ולא אפשר בשאלה כדי שיהא עליו ציצית. לפחות בשעה שמתפלל. יש להתיר לו דודאי לא גזרו אכה"ג דמילתא דלא שכיחא היא. ועדיף ממי שאין לו אלא כתונת א' שהקלו לו לצורך הגוף. כ"ש לצורך מלבוש הנשמה. וכיון שכל הקורא ק"ש ומתפלל בלי ציצית כאלו מעיד עדות שקר. מוטב שיעשה לו בגד חדש לקיים המצוה. אבל אם מצוי לו לעת התפלה. לא יעשה אע"פ שהולך כל היום בלי ציצית. והרי הוא כמנודה לשמים. במזיד דברים אמורים. וזה אנוס ע"פ תקנת חכמים. וטוב שלא יבטל גזרתם. כיון דלא ענשי אעשה וכה"ג ליכא למיחש מידי. ומאחר שאינו חובת גברא מדוע לא תהא תקנת חז"ל במקומה עומדת נ"ל יעב"ץ ס"ט:
918
919שלו' עד בלי ירח. לשושן פורח. אורו לעולם יזרח. ה"ה אהו' מחו' כו' כ"ש כמהור"ר יעקב נר"ו יאיר:
919
920הנה כ' יעקב מקהלתו מביא לכאן קנבס בכל עידן עדני' עם הכשר מניה' דמר ומי יהרהר אחריו בודאי בלי פקפוק הוא חזי מאן מסהיד ביה. אמנם ישיחו יושבי שער שאמרו שכ' יעקב מוסר לגוים בעלי מלאכות טויא פשתן ומחליפין. גם על כ' יעקב אומרים שהוא אינו בשל ומבושל כל צרכו כ"א צלי קדר בכן למען ה' יחקור מר היטב היטב לג"ש בכל מכל שלא יצא ח"ו מכשלה הזאת ועל מעכ"ת קסמכינא שיתן השגחה פרטיות ותמו דברי אוהב מחו' דש"ח ה"ק יחזקאל מבית קאצנעל פוגן בק"ק אהו':
920
921תשובה
921
922התצ"ב לפ"ק
922
923שלו' רב לרב טב ה"ה אדוני מחו' הרב' המופלג הישיש כו' כמהור"ר יחזקאל נר"ו:
923
924המערער על נאמנות הגוי במלאכת הקנבוס
אותותיו הלא ראינו על אודות הקנבוס. ואין אתנו יודע עד מה דעתיה דמר למאי ניחוש לה. דהרי ידוע לכל שהפשתן כפלים ביוקר מהקנבוס. ומי איכא למיחש לאיחלופי כה"ג. אטו בשופטני עסקינן. ואפי' לא היו דמיו יקרין. חזקה על אומנים הללו דלא מרעי נפשייהו. (עמ"ש בס"ד לעיל סנ"ו) ואטו מי גריעי מחייטים הדיוטים דמהימנינן להו ולא חיישינן לאחלופי. כאשר ראינו נוהגין וסומכין על הרב בהג"ה סי' ש"ב להקל בכך. אף שבאמת זו שקשה עלינו להתירו. שראוי ודאי לחוש לדברי המחמירין. שהחששה קרובה כי תועלת החייטים לתפור בפשתן מרובה. ולא מפסדי. ואי נמי מפסדי פורתא. יצא הפסדן בשכרן ברווח זמן רב ויקר בלי ספק. והבדיקה קשה לעמוד על הדבר. ולהבחין בין חוטי פשתן לקנבוס. כי הסימן שנתן הרב בהג"ה כבר נודע לרבים שאינו מובהק כלל. ולכן של בית אבא לא היו נוהגין לתפור אם לא בשל משי. ואמנם בלשונות הפשתן והקנבוס אין לחוש כל כך כי דתיהן שונות ומשונות זו מזו במישוש היד ובריחא ובחזותא ניכרים מיד בבחינה מועטת לכל אדם. כאשר היו למראה עיני. וביחוד הרגילים במלאכת הטוייה והניפוץ לא יצטרכו . לעיין בהם ויכירום היטב. ויוכלו להבדק על ידיהם:
אותותיו הלא ראינו על אודות הקנבוס. ואין אתנו יודע עד מה דעתיה דמר למאי ניחוש לה. דהרי ידוע לכל שהפשתן כפלים ביוקר מהקנבוס. ומי איכא למיחש לאיחלופי כה"ג. אטו בשופטני עסקינן. ואפי' לא היו דמיו יקרין. חזקה על אומנים הללו דלא מרעי נפשייהו. (עמ"ש בס"ד לעיל סנ"ו) ואטו מי גריעי מחייטים הדיוטים דמהימנינן להו ולא חיישינן לאחלופי. כאשר ראינו נוהגין וסומכין על הרב בהג"ה סי' ש"ב להקל בכך. אף שבאמת זו שקשה עלינו להתירו. שראוי ודאי לחוש לדברי המחמירין. שהחששה קרובה כי תועלת החייטים לתפור בפשתן מרובה. ולא מפסדי. ואי נמי מפסדי פורתא. יצא הפסדן בשכרן ברווח זמן רב ויקר בלי ספק. והבדיקה קשה לעמוד על הדבר. ולהבחין בין חוטי פשתן לקנבוס. כי הסימן שנתן הרב בהג"ה כבר נודע לרבים שאינו מובהק כלל. ולכן של בית אבא לא היו נוהגין לתפור אם לא בשל משי. ואמנם בלשונות הפשתן והקנבוס אין לחוש כל כך כי דתיהן שונות ומשונות זו מזו במישוש היד ובריחא ובחזותא ניכרים מיד בבחינה מועטת לכל אדם. כאשר היו למראה עיני. וביחוד הרגילים במלאכת הטוייה והניפוץ לא יצטרכו . לעיין בהם ויכירום היטב. ויוכלו להבדק על ידיהם:
924
925ואשאל נא מאת אדוני ויורני. אי חייש מר לאיחלופי הא ודאי טפי איכא למיחש בתפירת החייטים כנ"ל. ומה מועיל הקנבוס הכשר אפי' אנו עדי ראיה שהוא כדבעי. אכתי ליחוש מר לחלופי. אי איתא דלא אפשר בבדיקה. ומאי אולמייהו דחייטין שמוסרין להם קנבוס לתפור בו וסמכינן עלייהו. דילמא למר נמי לא ס"ל הכי. ומטו מניה להעמידני על דעתו הרמה בזה ואיך נוהגין בעירו. וביחוד חל עליו חובת ביאור כוונתו בענין מלאכת הקנבוס. מאי קסבר אם אין רשאין למסור לגוי. ובאיזה קנבוס משתמשין שם אם דווקא הנעשה ע"י ישראל בעצמו. או צריך שמירת ישראל עכ"פ דלא סגי בלא"ה כנראה מלשונו. וכל זה ראוי לבאר היטב מילתא בטעמא. דחדת היא לי גזרה חדשה והמחמיר בכיוצא בזה עליו הראיה שאינו אלא מן המתמיהין נדמה:
925
926ועל ישראל המחזיק בעסק זה אבא לפום ברא נכים. קיבל תשובתי ולא פרכים
ואודות האיש ואת שיחו נעה כאהלי קדר דקרייה מר צלי קדר ושוייה חרוכא. הא צווח ככורכא אל תראוני שאני וקדרתי שחרחורת אף אם היא קידרא דשותפי ואחי מדכרי אהדדי וקיד"רא דחיו"תא תלי בה טפלי. מ"מ אין לחוש לקדרה זו. שלא תקדיח תבשילה ברבים להאכילם דבר האסור. קים לן בגוייהו דלא חשידי בהכי אפי' בדבר שיש בו ריוח. ק"ו במקום הפסד. אטו בשופטני עסקינן זבין וזבן תגרא איקרי. והרי הוא ככל ישראל הכשרים. שע"א נאמן באיסורים. ואפי' לעדותינו לא היו צריכין. והוא למותר בעיני. וגדולה חזקה שהוחזק בב"ד של מכ"ת מכמה שנים ולא אתרעא חזקתיה עד השתא. ומ"ש האידנא דקפיד מר ואני לא החזקתיו מעולם. רק הנחתיו בחזקתו הקדומה כל זמן שלא הורע בה. על כן לא אדע מדוע חשש מר עכשיו. ולדעתי קנאים פוגעים בו ומכת פרושים היא ששיחתן של ת"ח צריכה תלמוד שכתב אדוני שישיחו בו יושבי שער. כי ידברו את אויבים בש"ער. או מפקיעי שער דלא ניחא להו ברווחא דאחריני. החושבים להם לבדם ניתנה הארץ. ואל יחשב לי אדוני עון שאני מהפך בחררת זה העני לזכות אשר רדפוהו עד חובה לא מאהבה וחיבה. כי ידעתי גם ידעתי ודרשתי ושאלתי וחקרתי היטב באשר אני פי מלך שמור ואעש כאשר צוויתי להטיב החקירה הן בדבר הקנבוס והן אודות האיש ולא נמצא עולתה בו כפי ידיעתנו. וגם מקדם טרם בא דבר אדוני תיכף בראשית ישיבתי פה כבוא האיש אצלי בראשונה לקחת חתימה מידי. מנעתי ממנו בתחלה עד אשר חקרתי כפי יכלתי. ומה גם עתה במצות אדוני נשאתי ונתתי בדבר עם היודעים ומבינים במלאכת הקנבוס יהודים ולהבדיל ערלים וגם הביאו לנגד עיני פשתן וקנבוס טוויים מינים שונים. והנה הם נפרדים מאד ושחקו עלי על ששאלתי שיבחינו להפריש ביניהם: על כן אני רואה דברי אלה למותר. רק לעשות רצונו חפצתי וחשתי ולא התמהמתי. אכן עכ"ז בבקשה מאדוני אל ישליך המשא הזה עלי ואפי' אחריות דנפשי לא ניחא לי כ"ש דאחריני. ומאחר שנתעורר מעכ"ת לזה. ודאי טעמו ונימוקו עמו מאיזה צד יש להקפיד ולחוש. על כן נא לא יסמוך עלינו בדבר זה. רק יעשה את שלו לבדוק אחריו בעירו כי הוא דבר הנוגע לקהלתו יותר שלא יכשלו ח"ו באיסור של תורה. ויודיעני נא ספקו וחששתו ביותר ביאור כי ללמוד אני צריך. וחלילה לי להורות בפניו. ולא הגדתי דעתי רק לידע על מה סמכנו עד היום. ואולם כליותי אשתונן מזקנים אתבונן. ואעשה אזני כאפרכסת לשמוע דברי אדוני בטעמן. ולכן לא ארים ידי להעיד עוד על הקנבוס הבא מכאן. עד שאראה להיכן דעתו הרמה נוטה והסכמתו המוחלטת. ובמטותא אל ישליך דברי אלה אחרי גוו. ויתענג על רוב שלו' מאד"ה ומני עבדו דש"ת הטרוד יעקב בהגאון במוהרר"ץ זצ"ל ס"ט. שוב הודה לדברי בכתבו וכרכיש לי רישא:
ואודות האיש ואת שיחו נעה כאהלי קדר דקרייה מר צלי קדר ושוייה חרוכא. הא צווח ככורכא אל תראוני שאני וקדרתי שחרחורת אף אם היא קידרא דשותפי ואחי מדכרי אהדדי וקיד"רא דחיו"תא תלי בה טפלי. מ"מ אין לחוש לקדרה זו. שלא תקדיח תבשילה ברבים להאכילם דבר האסור. קים לן בגוייהו דלא חשידי בהכי אפי' בדבר שיש בו ריוח. ק"ו במקום הפסד. אטו בשופטני עסקינן זבין וזבן תגרא איקרי. והרי הוא ככל ישראל הכשרים. שע"א נאמן באיסורים. ואפי' לעדותינו לא היו צריכין. והוא למותר בעיני. וגדולה חזקה שהוחזק בב"ד של מכ"ת מכמה שנים ולא אתרעא חזקתיה עד השתא. ומ"ש האידנא דקפיד מר ואני לא החזקתיו מעולם. רק הנחתיו בחזקתו הקדומה כל זמן שלא הורע בה. על כן לא אדע מדוע חשש מר עכשיו. ולדעתי קנאים פוגעים בו ומכת פרושים היא ששיחתן של ת"ח צריכה תלמוד שכתב אדוני שישיחו בו יושבי שער. כי ידברו את אויבים בש"ער. או מפקיעי שער דלא ניחא להו ברווחא דאחריני. החושבים להם לבדם ניתנה הארץ. ואל יחשב לי אדוני עון שאני מהפך בחררת זה העני לזכות אשר רדפוהו עד חובה לא מאהבה וחיבה. כי ידעתי גם ידעתי ודרשתי ושאלתי וחקרתי היטב באשר אני פי מלך שמור ואעש כאשר צוויתי להטיב החקירה הן בדבר הקנבוס והן אודות האיש ולא נמצא עולתה בו כפי ידיעתנו. וגם מקדם טרם בא דבר אדוני תיכף בראשית ישיבתי פה כבוא האיש אצלי בראשונה לקחת חתימה מידי. מנעתי ממנו בתחלה עד אשר חקרתי כפי יכלתי. ומה גם עתה במצות אדוני נשאתי ונתתי בדבר עם היודעים ומבינים במלאכת הקנבוס יהודים ולהבדיל ערלים וגם הביאו לנגד עיני פשתן וקנבוס טוויים מינים שונים. והנה הם נפרדים מאד ושחקו עלי על ששאלתי שיבחינו להפריש ביניהם: על כן אני רואה דברי אלה למותר. רק לעשות רצונו חפצתי וחשתי ולא התמהמתי. אכן עכ"ז בבקשה מאדוני אל ישליך המשא הזה עלי ואפי' אחריות דנפשי לא ניחא לי כ"ש דאחריני. ומאחר שנתעורר מעכ"ת לזה. ודאי טעמו ונימוקו עמו מאיזה צד יש להקפיד ולחוש. על כן נא לא יסמוך עלינו בדבר זה. רק יעשה את שלו לבדוק אחריו בעירו כי הוא דבר הנוגע לקהלתו יותר שלא יכשלו ח"ו באיסור של תורה. ויודיעני נא ספקו וחששתו ביותר ביאור כי ללמוד אני צריך. וחלילה לי להורות בפניו. ולא הגדתי דעתי רק לידע על מה סמכנו עד היום. ואולם כליותי אשתונן מזקנים אתבונן. ואעשה אזני כאפרכסת לשמוע דברי אדוני בטעמן. ולכן לא ארים ידי להעיד עוד על הקנבוס הבא מכאן. עד שאראה להיכן דעתו הרמה נוטה והסכמתו המוחלטת. ובמטותא אל ישליך דברי אלה אחרי גוו. ויתענג על רוב שלו' מאד"ה ומני עבדו דש"ת הטרוד יעקב בהגאון במוהרר"ץ זצ"ל ס"ט. שוב הודה לדברי בכתבו וכרכיש לי רישא:
926
927שלו' לאהו' הדיין פ' נר"ו: אמשטרדם התצ"א לפ"ק
927
928גי"ה כהיו' קבלתי על אודות אותה ריבה שהמליץ מעכ"ת בעבורה לתת לה כל עזבון אמה כדין תורתינו בנכסים מעוטים. כך הוא לשון מעכ"ת בכתבו:
928
929האי דיינא דקבעי לאוקמי לברתא בנכסי דאמא במקום בנים קטעי בתרתי וביאור חילוקי דינים בענין פרנסת הבת
ונפלאתי ע"ז מאד מאין לו לומר כן. כי לפי דין תורתינו נ"ל פשוט שאין לה ליטול כלום. כי מאיזה צד היא באה ליטול הנכסים. אם בתורת מזונות. וכפי הנראה מלשונו של מעכ"ת שהנכסים מוחלטים לה בהיותם מועטים. ולא מצינו חילוק בין מרובים למעוטים. אלא גבי מזונות. משמע דמדין מזונות קאתי עלה. והא ודאי בורכא דמזונות לית לה בנכסי האם במקום בנים. אפי' במרובין כ"ש במועטין. כדתנן בהדיא דאין הבנות נזונות מנכסי האם:
ונפלאתי ע"ז מאד מאין לו לומר כן. כי לפי דין תורתינו נ"ל פשוט שאין לה ליטול כלום. כי מאיזה צד היא באה ליטול הנכסים. אם בתורת מזונות. וכפי הנראה מלשונו של מעכ"ת שהנכסים מוחלטים לה בהיותם מועטים. ולא מצינו חילוק בין מרובים למעוטים. אלא גבי מזונות. משמע דמדין מזונות קאתי עלה. והא ודאי בורכא דמזונות לית לה בנכסי האם במקום בנים. אפי' במרובין כ"ש במועטין. כדתנן בהדיא דאין הבנות נזונות מנכסי האם:
929
930ועוד דהכא אפי' בנכסי אב לא היו לה מזונות. דהא ודאי בוגרת היא מסתמא. מאחר שהיא בת ך"ז שנה כנז' בכתבו ונקטינן בגרה איבדה מזונותיה. וכ"ש במטלטלי דאפילו לא בגרה מיהא לא עדיפא מבנים כלל:
930
931ואי מתורת פרנסה היא באה. באנו למחלוקת מהרי"ל ונ"י. דמהרי"ל פסק בתשו' שאין לה פרנסה מנכסי אמה. ונראין דבריו ואפי' היה מחלוקת שקול. נכסי בחזקת יתמי קיימי. ומי מפקינן מנייהו מספיקא. ותו דהא בוגרת הואי בשעת מיתת האם. וכה"ג אפי' מדאב לית לה פרנסה מדינא כדפסק הרב בהג"ה. ותו אימר דשמעת מ"ד דנוטלת פרנסה בנכסי האם. בדאיכא כדי לזון הבנים ודו"ק:
931
932ואפי' את"ל דאית לה בכל גוונא. הא מיהת אינה נוטלת אלא עישור נכסי. דאטו כחה יפה בנכסי האם. יותר מבנכסי האב. ע"כ מכל הלין לא ידענא מהיכא פשיטא ליה כולי האי דהנכסים שלה. ולדידי פשוט כביעתא בכותחא דמדינא לית לה מידי במקום בנים. מטעמים הנזכרים שהם ברורים מאד. ואי אפשר להוציא מן היתומים בעל כרחם. ואפי' היו כאן נכסים מרובין. אם לא יתרצו האחין מעצמן דרך רחמנות. וכאן יש יתום א' קטן דלאו בר מחילה הוא. וגם הנכסים אינן מגיעים למזונות היתום אפי' שנה אחת. על כן אני אומר מן השמים ירחמו עליה:
932
933זהו מה שראיתי להשיב למעכ"ת מיד תיכף להגעת כתבו. עם היותי טרוד מאד. כי חשבתיו לדבר מצוה. וקצרתי מאד במקום שהי"ל להאריך בעזה"ית: רק מההכרח הוא כעת למיעוט פנאי גם אינו מהצורך כל כך. מכל מקום אם יש למעכ"ת טעם להשיב יודיעני ואדעה. והיה זה שלום מאד"ה ומני הטרוד יעב"ץ ס"ט:
933
934אלטונא התצ"ד לפ"ק
934
935דין קומיסיאנט שפשע ולא חידש פתקי לאטין כמצווה עליו דחייב בפשיעה ודאי ואימת מיפטר וחיקור כמה דינין המסתעפים
שאלני הדיין מהר"ב נר"ו במעשה הבא לידו שאחד שלח לאטרייא צעטילש לקומיסיאנט שלו באמשטרדם שיחליפם מחדש (לפי שהלאט הי' נחלק לג' פרקים. שקורין קלאסין. ומי שלא עלה פתקו בקלאס ראשון. צריך להוסיף דמים בקלאס שני. ולהחליפו בחדש. וכן בג'. ומי שיעבור הזמן להוצאת הפתקות בקלסין ולא יחדש פתקו. אבד זכותו. ואין הפתקא שלו שוה עוד כלום) והקומיסיאנט שכח או הזיד והעביר המועד ולא החליפם בחדשים. ועל ידי כך נפסדו כל הפתקות ששלח לידו היכי לדיינו דייני להאי דינא:
שאלני הדיין מהר"ב נר"ו במעשה הבא לידו שאחד שלח לאטרייא צעטילש לקומיסיאנט שלו באמשטרדם שיחליפם מחדש (לפי שהלאט הי' נחלק לג' פרקים. שקורין קלאסין. ומי שלא עלה פתקו בקלאס ראשון. צריך להוסיף דמים בקלאס שני. ולהחליפו בחדש. וכן בג'. ומי שיעבור הזמן להוצאת הפתקות בקלסין ולא יחדש פתקו. אבד זכותו. ואין הפתקא שלו שוה עוד כלום) והקומיסיאנט שכח או הזיד והעביר המועד ולא החליפם בחדשים. ועל ידי כך נפסדו כל הפתקות ששלח לידו היכי לדיינו דייני להאי דינא:
935
936והשבתי לכאורה פטור. דאינו אלא גרמא בניזקין דהא לא קעבד מעשה בידים. ולא מיקלי קלי להו אפי' בדיבורא. אלא ממילא פסדי. ואפי' פשע מיפטר:
936
937איברא כמן ימא לטיגנא הדרנא בי ופשיטא לי דחייב לשלומי דמי שטרי מעליי (דהיינו מה שהיו שווין לימכר בשוק לפי שומת הבקיאין) דודאי שאני שאר מזיק דלא קיבל שמירת הנזק עליו. משו"ה פטרינן ליה בגרמא. ואפי' משום קנסא לא מחייבינן ליה במידי דלא שכיח. משא"כ שומר שהזיק. ודאי חייב אפי' בגרמא בעלמא בין שוגג בין מזיד. כיון שקיבל עליו השמירה נתחייב דבר תורה. כל א' מהשומרין כדינו:
937
938ותדע דאפי' ש"ח כה"ג חייב. דהא קיי"ל ש"ח שהי"ל לקדם ברועים ובמקלות בחנם ולא קדם חייב. והא כה"ג אפי' גרמא לא הוי. דלא מידי עבד. וקצת אנוס נמי הוי. אפ"ה חשיב כמזיק בידים (ומה"ט נמי פסקינן בנפקד שהי"ל למכור החמץ קודם זמנו ולא עשה כן שחייב לשלם כדכתב במג"א. ) וא"כ אפי' שכח. קרוב למזיד הוי. ואינו נפטר בכך. (וצ"ע במג"א א"ח סי' ק"ח סקי"א) וכל לא ידענא פשיעותא הוא. וכ"ש אם היה נושא שכר. שמשלם דמיהן בכל ענין. אם לא היה אנוס. ובטענת אונס ודאי מיפטר פטר נפשיה בהיסת. כי לית ליה ראיה. ומיהא אונס גמור בעי. (אחר זמן רב מצאתי בש"ות תורת אמת ששון סק"ח. שפסק בפשיטות בכיוצא בזו לחייב הפושע בשליחות בגרמא בעלמא כנ"ד ומטעמא דידי דלעיל):
938
939וא"ל דליפטר משום דממעטינן שטרות משבועת השומרים ומפשיעה. דהא כבר פסק הרב ש"ך כהר"מ ז"ל דחייב על פשיעתן של שטרות וכל דבריו נכונים וישרים ומוכרחים בלי ספק למוצאי דעת. ועם שדברי הר"מ צריכין ישוב הדעת כי בודאי לכאורה נראים כסותרים זא"ז וכמו שנתחבטו בהם גדולי עולם דרמו להו מירמא הלא הם רבי' ירוחם ושאר מפרשים. וקצתם נכנסו בהם לדוחקים עצומים כמו הב"ח וכן המרשים. לד"א נתכוונו בסי' צ"ה וש"א. ודבריהם דחויים. אכן האמת יורה דרכו שלפמ"ש הה"מ לק"מ וכמו שבאר הש"ך באורך ע"פ דרכו והוא פשוט מאד בכוונת הר"מ שכל דבריו אחת הן ואנו יודעין לדורשן לכל חפציהם בלי שום דוחק ותכלית כוונתו בקצור היא זאת כי מ"ש בפ"ב משכירות דאם פשע בהם חייב ר"ל במודה או ע"פ עדים. וכי קאמר בפ"ה מטוען דאפי' פשע בהן פטור מאי פטור פטור משבועה לגמרי. והיינו משום כיון דאינה אלא תקנת חכמים ליתא אלא בטענת ברי. והא ליכא וכמ"ש ההמ והם דברים ברורים. א"ה בכדי חבטו חבטייא ולא אסקו כדמסיק תעלא מבי כרבא:
939
940מו"מ בדין פשיעה דשטרות וישוב לשונות הר"מ והר"א שדבריהם נראים סותרים זא"ז לכאורה
מיהא הך מילתא אכתי צריכא רבה. להראב"ד דפליג מי ניחא. אטו דראב"ד אדראב"ד לא קשיא. מיכדי שמעינן ליה בפ"ב משכירות דלית ליה פשיעה בשטרות ודכוותייהו לא חיובא ולא שבועה דהא מה"ט קאתי עלה. ואילו הכא בפ"ה דטוען מיפשט פשיטא ליה איפכא דחייב אפי' שבועה אפשיעה דשטרות. והא מילתא ודאי תמיהא טובא. איברא לדידן כולא ניחא בס"ד דר"מ אדר"מ ל"ק כדשנינן. ודר"א אדר"א נמי אתי שפיר דכי פליג הר"א התם בהל' שכירות. דשמעיה להר"מ דמחייב אפשיעה דבר תורה דס"ל מזיק הוי. משו"ה אקשי עליה שפיר דא"ה מייתי ליה נמי לידי ש"ד לטעמיה כדאי'. אע"ג דבקושטא לאו מילתא היא (כמ"ש הש"ך) מיהו מודה נמי הר"א דרבנן אחייבוה שבועה דומיא דאורייתא דהיינו שלא פשע ושאינו ברשותו וחייבוהו אף על טענת שמא. דרבנן כעין דאורייתא תקון משום תיקון העולם כדקאמר. דוק בלישניה בהל' טוען ותשכח דדייק טפי כדפרישנא ולית ביה ספיקא. אבל ר"מ ז"ל ס"ל דלא פלוג בהיסת היינו טעמא דפלוגתייהו ומחלפא שיטתייהו דקם ליה הר"א בשטת הר"מ לענין פשיעה בשטרות. והשתא דאתינן להכי דיקא נמי הא דאפכוה הרא"ש ור"י ונ"י לדהראב"ד וכתבו בשמו דמחייב בפשיעה כדאייתי בש"ך סי' ס"ו ס"ק קכ"ב קרוב לסופו. דקבעי הב"ח לשבושי ולקפחינהו להני תלת סבי בטעותא. ואף הרב ש"ך דסבר למימר דתרי ראב"ד נינהו. הא ודאי לאו מילתא. איברא אע"ג דתלת ראב"ד ידענא חד בעל דורות עולם דקדים טובא. ואידך המקובל שעשה פירש ס' יצירה הידוע. ותליתאה בעל ההשגות סתימתאה הא תנא דידן דפקיע בשמיה וידיע בכולהו תנויי הך פסקנא דילן דלית דכוותיה מלעיל במתיבתא דרבנן תקיפי וחריפי דמחדדי שמעתתיה ומתאמרן בבי מדרשא כולא שעתא. לא אשכחנא אחרינא בר מניה. אלא סתמא מני הראב"ד בר פלוגתיה דהר"מ. דס"ל חיוב שבועה אפשיעה דשטרות ודאי אב"א מתורת גלגול מתוך שצ"ל שאינה ברשותו ד"ת כדעת הש"ך (וצא"ל דמ"ש בפ"ב משכירות הוא לטעמיה דהר"מ קפריך ואה"נ דקושטא הוא ודו"ק) אי נמי כדאמרן דתקנתא דרבנן היא דומיא דאורייתא דבעי אישתבועי דלא פשע ושאינו ברשותו כמו אשאר מטלטלין. וכ"ש דחייב לשלם בפשיעה ע"פ הודאת עצמו מדבריהם מיהא:
מיהא הך מילתא אכתי צריכא רבה. להראב"ד דפליג מי ניחא. אטו דראב"ד אדראב"ד לא קשיא. מיכדי שמעינן ליה בפ"ב משכירות דלית ליה פשיעה בשטרות ודכוותייהו לא חיובא ולא שבועה דהא מה"ט קאתי עלה. ואילו הכא בפ"ה דטוען מיפשט פשיטא ליה איפכא דחייב אפי' שבועה אפשיעה דשטרות. והא מילתא ודאי תמיהא טובא. איברא לדידן כולא ניחא בס"ד דר"מ אדר"מ ל"ק כדשנינן. ודר"א אדר"א נמי אתי שפיר דכי פליג הר"א התם בהל' שכירות. דשמעיה להר"מ דמחייב אפשיעה דבר תורה דס"ל מזיק הוי. משו"ה אקשי עליה שפיר דא"ה מייתי ליה נמי לידי ש"ד לטעמיה כדאי'. אע"ג דבקושטא לאו מילתא היא (כמ"ש הש"ך) מיהו מודה נמי הר"א דרבנן אחייבוה שבועה דומיא דאורייתא דהיינו שלא פשע ושאינו ברשותו וחייבוהו אף על טענת שמא. דרבנן כעין דאורייתא תקון משום תיקון העולם כדקאמר. דוק בלישניה בהל' טוען ותשכח דדייק טפי כדפרישנא ולית ביה ספיקא. אבל ר"מ ז"ל ס"ל דלא פלוג בהיסת היינו טעמא דפלוגתייהו ומחלפא שיטתייהו דקם ליה הר"א בשטת הר"מ לענין פשיעה בשטרות. והשתא דאתינן להכי דיקא נמי הא דאפכוה הרא"ש ור"י ונ"י לדהראב"ד וכתבו בשמו דמחייב בפשיעה כדאייתי בש"ך סי' ס"ו ס"ק קכ"ב קרוב לסופו. דקבעי הב"ח לשבושי ולקפחינהו להני תלת סבי בטעותא. ואף הרב ש"ך דסבר למימר דתרי ראב"ד נינהו. הא ודאי לאו מילתא. איברא אע"ג דתלת ראב"ד ידענא חד בעל דורות עולם דקדים טובא. ואידך המקובל שעשה פירש ס' יצירה הידוע. ותליתאה בעל ההשגות סתימתאה הא תנא דידן דפקיע בשמיה וידיע בכולהו תנויי הך פסקנא דילן דלית דכוותיה מלעיל במתיבתא דרבנן תקיפי וחריפי דמחדדי שמעתתיה ומתאמרן בבי מדרשא כולא שעתא. לא אשכחנא אחרינא בר מניה. אלא סתמא מני הראב"ד בר פלוגתיה דהר"מ. דס"ל חיוב שבועה אפשיעה דשטרות ודאי אב"א מתורת גלגול מתוך שצ"ל שאינה ברשותו ד"ת כדעת הש"ך (וצא"ל דמ"ש בפ"ב משכירות הוא לטעמיה דהר"מ קפריך ואה"נ דקושטא הוא ודו"ק) אי נמי כדאמרן דתקנתא דרבנן היא דומיא דאורייתא דבעי אישתבועי דלא פשע ושאינו ברשותו כמו אשאר מטלטלין. וכ"ש דחייב לשלם בפשיעה ע"פ הודאת עצמו מדבריהם מיהא:
940
941מתווך השלום בין הר"מ והר"א דלא כש"ך ומסייעא למ"ש כ"פ
ונמצינו למדין שבטלה מחלוקת הר"א והר"מ בענין זה. דלענין חיובא לא פליגי דלתרוייהו בעי שלומי בפשיעה. כי פליגי לענין שבועה ובהא הר"א מחמיר טפי מהר"מ דלהר"א לא סגי דלא קמשתבע נמי. וזכינו לדין שכן ראוי להורות ודאי אחר שהושוו הר"מ והר"א בדבר זה ועמהם סיעה גדולה מפוסקים ראשונים ואחרונים ז"ל. וכבר השיב הרבש"ך לכל ראיות שהביאו התו' לצד הסותר. מעתה צריכים אנו לקבוע בה מסמרות ומנה לא נזוז ולא נזוע:
ונמצינו למדין שבטלה מחלוקת הר"א והר"מ בענין זה. דלענין חיובא לא פליגי דלתרוייהו בעי שלומי בפשיעה. כי פליגי לענין שבועה ובהא הר"א מחמיר טפי מהר"מ דלהר"א לא סגי דלא קמשתבע נמי. וזכינו לדין שכן ראוי להורות ודאי אחר שהושוו הר"מ והר"א בדבר זה ועמהם סיעה גדולה מפוסקים ראשונים ואחרונים ז"ל. וכבר השיב הרבש"ך לכל ראיות שהביאו התו' לצד הסותר. מעתה צריכים אנו לקבוע בה מסמרות ומנה לא נזוז ולא נזוע:
941
942תיובתא כלפי סנאיה דהרב"שך בדינא דגרמי מניה וביה ליזיל בה נרגא
ובאגב אזכור כאן מה שהוקשה לי על מסקנת הש"ך בסי' שפ"ו דדינא דגרמי קנסא. נ"מ לאונס. ולמודה במקצת ולענין אם קנסו בנו אחריו. ורמי דידיה אדידיה דהא בסי' ס"ו מסיק דהעיקר כדעת הר"מ דחייבין על פשיעת שטרות ודכוותייהו דבר תורה ולא שני ליה בין פשיעה לפשיעה. דבכל גוונא דגורם להזיק ממון חברו אף שלא בידים חייב לשלם מדין תורה. והכי הוא בודאי לדעת הר"מ דאפי' בפשיעה דשמירה דגרמא דממילא היא. הו"ל כמזיק בידיו לחיוביה ד"ת דהא עלה קאי דליתיה בכלל מיעוטא. וכדמפרש הרבש"ך אליביה. ואיכא לסיועי נמי להר"מ ממוחל שט"ח. דאע"ג דדיבורא בעלמא הוא ולא קעביד מעשה (ושומר נמי לא הוי) אפ"ה משלם מיפה שבנכסיו כמזיק גמור. ק"ו לפושע בשמירה אחר שנתחייב בה וקבלה עליו. א"כ תמה על עצמך הא בהדיא אמרינן דמאן דלא דאין דינא דגרמי לא מפיק מניה אלא דמי ניירא בעלמא אפי' בשורף ממש. דקעביד בידים ומזיק גמור הוא. וליכא דמחייב ליה בדמי שטרא מעליא אלא מאן דדאין דינא דגרמי. והא איהו דקסבר דינא דגרמי קנסא הוא. ולא מזיק ד"ת. א"ה קשיין הילכתא אהדדי. הא אפי' פושע דלא מזיק בידים ולא מכוין להזיק ואינו אלא גורם דגורם. ר"ל בשפשע בשמירת שטרות דלא קעביד מעשה לגמרי וממילא קאתי להו היזק שאינו ניכר בדבר הגורם לממון ואין גופו ממון. אמרת דחייב כמזיק ממש דבר תורה. ש"מ דדבר הגורם לממון כממון דמי לכל מיליה. המזיק בידים ובמתכוין. דבר הגורם כשטרות לא כל שכן. שחייב מדין תורה ולא משום קנס ולא תחלוק בו בין אונס למזיד. וישבע ש"ד כעל ממון גמור כדס"ל להרמב"ן ובעה"ת בפשיטות. והרב הנ"ל דחי להו בגילא דחיטתא ומניה וביה ליזיל ביה נרגא ותיובתא כלפי סנאיה דמר רב כהנא רבה:
ובאגב אזכור כאן מה שהוקשה לי על מסקנת הש"ך בסי' שפ"ו דדינא דגרמי קנסא. נ"מ לאונס. ולמודה במקצת ולענין אם קנסו בנו אחריו. ורמי דידיה אדידיה דהא בסי' ס"ו מסיק דהעיקר כדעת הר"מ דחייבין על פשיעת שטרות ודכוותייהו דבר תורה ולא שני ליה בין פשיעה לפשיעה. דבכל גוונא דגורם להזיק ממון חברו אף שלא בידים חייב לשלם מדין תורה. והכי הוא בודאי לדעת הר"מ דאפי' בפשיעה דשמירה דגרמא דממילא היא. הו"ל כמזיק בידיו לחיוביה ד"ת דהא עלה קאי דליתיה בכלל מיעוטא. וכדמפרש הרבש"ך אליביה. ואיכא לסיועי נמי להר"מ ממוחל שט"ח. דאע"ג דדיבורא בעלמא הוא ולא קעביד מעשה (ושומר נמי לא הוי) אפ"ה משלם מיפה שבנכסיו כמזיק גמור. ק"ו לפושע בשמירה אחר שנתחייב בה וקבלה עליו. א"כ תמה על עצמך הא בהדיא אמרינן דמאן דלא דאין דינא דגרמי לא מפיק מניה אלא דמי ניירא בעלמא אפי' בשורף ממש. דקעביד בידים ומזיק גמור הוא. וליכא דמחייב ליה בדמי שטרא מעליא אלא מאן דדאין דינא דגרמי. והא איהו דקסבר דינא דגרמי קנסא הוא. ולא מזיק ד"ת. א"ה קשיין הילכתא אהדדי. הא אפי' פושע דלא מזיק בידים ולא מכוין להזיק ואינו אלא גורם דגורם. ר"ל בשפשע בשמירת שטרות דלא קעביד מעשה לגמרי וממילא קאתי להו היזק שאינו ניכר בדבר הגורם לממון ואין גופו ממון. אמרת דחייב כמזיק ממש דבר תורה. ש"מ דדבר הגורם לממון כממון דמי לכל מיליה. המזיק בידים ובמתכוין. דבר הגורם כשטרות לא כל שכן. שחייב מדין תורה ולא משום קנס ולא תחלוק בו בין אונס למזיד. וישבע ש"ד כעל ממון גמור כדס"ל להרמב"ן ובעה"ת בפשיטות. והרב הנ"ל דחי להו בגילא דחיטתא ומניה וביה ליזיל ביה נרגא ותיובתא כלפי סנאיה דמר רב כהנא רבה:
942
943וכבר עלה בדעתי להפוך בזכותו דעדיפא ליה חיובא דשומרין. כי פשעי בשמירה אפי' בגרמא. ממזיק גמור דעלמא בדבר הגורם לממון. אבל אינו אמת בדעתו ז"ל כמו שרמזתי למעלה דוק בדבריו ותשכח. תו איכא למיקהי עליה דפטר בגורם דגורם אף מדרבנן. והא לפמ"ש מוכח בהדיא דאפי' מדאורייתא מיחייב לדעת הר"מ ושטתיה דקלסה ופסק כוותיה. ואין עוד להאריך כאן בזה:
943
944מכל מקום זכינו לדין דפושע בשמירת שטרות חייב כעל דבר שגופו ממון אי מדאורייתא אי מדרבנן. וכדפשיטא להו להר"מ והר"א והרמב"ן ובע"הת (וכ"מ בתשו' מהרי"ל סצ"ד) ועוד הרבה גדולים ואחרון חביב הרב הגדול בש"ך ז"ל. ואצ"ל בנדון כי דידן בשליח ושומר בשכר. דכי פשע מפיק מניה כי כשורא לצלמא. וכ"ש בהני דעדיפי משאר שטרות שאינן שוין להמכר לכל אדם. משא"כ באלו הפתקות שדמיהן קצובים ויש להם שער בשוק וחריפא זבינא. הו"ל כמזיק בידים וגרע מנגנב או אבד בפשיעה. דכה"ג אפי' החולקין על הר"מ יודו בזה דפושע גמור הוי:
944
945ואע"פ שידענו שהפתקות הללו שהיו ראוין לזה (אם היה נותן דמיהן. ונמכרו לאחרים) יצאו ובאו בלא כלום. (לפי שהן ניכרין וידועין בסימני מספרים שלהן) אעפ"כ צריך לשלם דמיהן כמו שהיו שווין להמכר בשוק. כי יוכל לטעון אנא למזבן להו בעינא. ואפי' תימא דהוא גברא דלא עביד אלא לזבוני לנפשיה. מצי אמר לתא דהך גברא ומזליה גרם. ואילמלי היו שלו. שמא היו עולים בשכר. וצ"ע אם יוכל לשלם לו (אחר שעבר מועד החדוש ועדיין לא היתה משיכת הלאטרייא) באחרים המצויין לקנות. כי הרבה בני אדם אינם מקפידים על הסימן והציפרס דלאו איהו גרים. מ"מ איכא דקפדי. ומסתברא דלאו קפידא. ותו צ"ע אם בתוך כך הוזל שער הפתקות. אם צריך לקבל אחרים בשער הזול. מי מצי אמר ליה הרי שלך לפניך. אע"ג דלא בעיניהו מהדר ליה. מ"מ הא כולהו חדא מילתא נינהו ושיווי אחד ערך אחד לכולן. ונראה דלא צריך לקבלם אלא כמו שהן שוין להמכר בשוק. ומשלים הפחת מה שהיו יקרין מתחלה. דכ"ה משלמין כשעת הגזלה: וכיון דלא אהדרינהו בעינייהו. דמי בעי שלומי. או מידי דשוי שיעור זוזי:
945
946וגם צריך חקירה אם בעל הפתקות הלזה הדר כאן גם הוא קומיסיאנט של אותו שבאמשטרדם בעסק קניית סחורות וחלופים. דאם כן הוה ליה עמו במלאכתו ומיפטר בכל גוונא. אפי' פשע. כך נלע"ד יעבץ ס"ט:
946
947וממ"ש נלמוד גם כן לקומיסיאנט שהתעצל ופשע בעשיית פירטישט או אינדי סמענט. עוד יש ללמוד מכלל דברינו לענין הפושע בשמירת כתובת אשה לא מיבעיא לאחר מיתת בעלה. דהו"ל כשאר שטרות דעלמא אלא אפי' בחיי בעלה אם אין עדים כמה היתה והבעל מכחיש אע"ג דגרעה משאר שטרות דאין עיקרן ממון. מ"מ הו"ל ראיה וגורמים לממון בודאי. משא"כ בכתובה אימר לא חזיא לגבייה לעולם. אפ"ה מיבעי לשלומי דמי כתובה כמו שהיתה שוה להמכר. כאותה ששנינו גבי עדים זוממין כמה אדם רוצה ליתן בכתובתה כו' וכזה ישלם הפושע בכתובה והפסידה בין בידיו בין ע"י גנבה ואבדה. בדליכא סהדי למיהדר עובדא:
947
948דין שומר אבדה ונפקד שלא שמרו כראוי
מתוך מ"ש בדין הקודם צל"ע במוצא אבדה שחייב לטפל בה ולבקרה שלא תפסד אפי' למ"ד ש"ח הוי. וכן בנפקד אם הניחו ולא ביקרו ולא ניערו כסות וכלים כדינם ואכלם עש. שיראה לפ"ז שחייבים לשלם אפי' בסבת שכחה. דשוכח פושע הוא עד שיביא ראיה הנפקד שאנוס היה או ישבע על כך ויפטר. משא"כ במשיב אבידה דבדיבורא לחוד מהימן. וצריך בדיקה בספרי המחברים אם יהיה ה' עמדי ויחזיק בידי לחזור על תלמודי יעב"ץ ס"ט:
מתוך מ"ש בדין הקודם צל"ע במוצא אבדה שחייב לטפל בה ולבקרה שלא תפסד אפי' למ"ד ש"ח הוי. וכן בנפקד אם הניחו ולא ביקרו ולא ניערו כסות וכלים כדינם ואכלם עש. שיראה לפ"ז שחייבים לשלם אפי' בסבת שכחה. דשוכח פושע הוא עד שיביא ראיה הנפקד שאנוס היה או ישבע על כך ויפטר. משא"כ במשיב אבידה דבדיבורא לחוד מהימן. וצריך בדיקה בספרי המחברים אם יהיה ה' עמדי ויחזיק בידי לחזור על תלמודי יעב"ץ ס"ט:
948
949לונדון שבט התצ"ה לפ"ק
949
950ראיתי דבריך טובים ונכוחים. ערבים כעולות מחים. באלה חפצתי ואשיב על ראשון ראשון כפי מיעוט דעתי. אשר תמוה בעיניך שבסנהדרין (די"א) משמע שר"ג דיבנה נהג נשיאותו בפני הבית. והלא אמרו בפ"ק דשבת הלל שמעון גמליאל ושמעון שהוא הנהרג אביו של ר"ג דיבנה נהגו נשיאותן עד החורבן ונשיאות ריב"ז משך עד איזה שנים אחר החורבן עכ"ד:
950
951תשובה
951
952בעל כ"ופ במ"כ כתב דברים זרים בענין ר"ג
הנה כדברים האלה כתבתי כבר במ"א. גם בהמשך דרוש נחמד על מאמר ת"ע רשות או חובה ביארתי שזה פשוט שר"ג הנז' לא נהג נשיאות בפני הבית. אף שבראש ס' דורות עולם יש קיצור בזה שהשמיט שני דורות מהשושילתא דר"ג. גם בהקדמת פי' המשניות להרמב"ם וכן בהקדמת החבור נזדקר טעות זה. והם השמטות המדפיסים וט"ס דמוכח ביחוד בהקדמת חיבור היד דוק ותשכח שהוא מוכרח. ואין בכל זה ספק. ועתה מקרוב ראיתי גם בס' כפתור ופרח הקדמון פ"ה (דטו"א) שנעלם זה ממנו. ולכן נשתבש מאד במ"כ במ"ש שם בענין ר"ג:
הנה כדברים האלה כתבתי כבר במ"א. גם בהמשך דרוש נחמד על מאמר ת"ע רשות או חובה ביארתי שזה פשוט שר"ג הנז' לא נהג נשיאות בפני הבית. אף שבראש ס' דורות עולם יש קיצור בזה שהשמיט שני דורות מהשושילתא דר"ג. גם בהקדמת פי' המשניות להרמב"ם וכן בהקדמת החבור נזדקר טעות זה. והם השמטות המדפיסים וט"ס דמוכח ביחוד בהקדמת חיבור היד דוק ותשכח שהוא מוכרח. ואין בכל זה ספק. ועתה מקרוב ראיתי גם בס' כפתור ופרח הקדמון פ"ה (דטו"א) שנעלם זה ממנו. ולכן נשתבש מאד במ"כ במ"ש שם בענין ר"ג:
952
953אך את זאת עדיין לא ידעתי היכן משמע שם בפשיטות שר"ג זה נהג נשיאותו בפני הבית. דתיקשי לך. ואי משום דאיתא התם שהיה יושב ע"ג מעלה בהר הבית מהא ליכא למשמע מידי. דאע"ג דהבית היה חרב אז ושמם מכבודו. ועצור ועזוב אזלת ידו. גם נשרף ההיכל ביום חרון אף ה' מ"מ לא נהרסו יסודותיו מכל וכל. ויש קבלה ומסורת מאבותינו שכותל מזרחי עודנו עומד היום על מקומו (וכך הוא במדרש עה"פ הנה זה עומד אחר כתלנו מעולם לא זזה שכינה מכותל מערבי גם בזוהר שמות (דה"ב) יש שם כדברים האלה) וגם הבית שוב נבנה ע"י מלכי האומות השולטים אז. ואיך שיהיה בודאי הר הבית ומעלותיו לא נשתנו כל עיקר. ולא שלטה בהם הריסת האויבים כלל. שאינם אלא מעלות עשויות בשפועו של הר עצמו לצורך עלייה וירידה בזקיפת ההר. ומדוע יהרסם הצר ואויב. האם בחלמיש שלח ידו הפך משורש הרים. מעתה אין לתמוה על המצא ר"ג יושב שם פעם א' והוא היה שרוי במדינה. ונשיא הארץ בעת ההיא ע"פ המלכות: לכן פשוט מאד שאין מכאן הוכחה שזה היה מעשה בזמן שהבית קיים:
953
954ר"ג דיבנה שהלך לירושלם לעיבור שנה מטעם מוכרח
אמנם י"ל מה טיבו של ר"ג כאן. והלא אין מקומו אלא ביבנה כדאמרינן במכילתין (דל"ב) אחר ר"ג ליבנה. ונ"ל לומר בו דבר נכון משום דיבנה בגליל היתה כדמוכח ביוסיפין לפי הנרשם בזכרוני אם איננו בכז"יב. ובד"ה ב' כ"ו נראה שהיתה מארץ פלשתים. ואמרינן בסוגיין דאין מעברין את השנה אלא ביהודה. דילפינן מלשכנו תדרשו כל דרישות שאתה דורש לא יהו אלא בשכנו של מקום והיינו ירושלים כדפירש"י. ואיכא נמי מ"ד אם עיברוה בגליל אינה מעוברת. מיהת אליבא דר"ע לכתחלה ודאי הכי עבוד כל כמה דאפשר. דהיינו כשעדיין ב"ד הגדול בא"י כמו בימי ר"ג שהיה נשיא ע"פ המלך. והי"ל רשות לעברה שם. לכן הלך אז לירושלם לעיבור השנה כדינה. כך נ"ל דבר הגון בעזה"ית:
אמנם י"ל מה טיבו של ר"ג כאן. והלא אין מקומו אלא ביבנה כדאמרינן במכילתין (דל"ב) אחר ר"ג ליבנה. ונ"ל לומר בו דבר נכון משום דיבנה בגליל היתה כדמוכח ביוסיפין לפי הנרשם בזכרוני אם איננו בכז"יב. ובד"ה ב' כ"ו נראה שהיתה מארץ פלשתים. ואמרינן בסוגיין דאין מעברין את השנה אלא ביהודה. דילפינן מלשכנו תדרשו כל דרישות שאתה דורש לא יהו אלא בשכנו של מקום והיינו ירושלים כדפירש"י. ואיכא נמי מ"ד אם עיברוה בגליל אינה מעוברת. מיהת אליבא דר"ע לכתחלה ודאי הכי עבוד כל כמה דאפשר. דהיינו כשעדיין ב"ד הגדול בא"י כמו בימי ר"ג שהיה נשיא ע"פ המלך. והי"ל רשות לעברה שם. לכן הלך אז לירושלם לעיבור השנה כדינה. כך נ"ל דבר הגון בעזה"ית:
954
955ואשר שאלת עוד בסנהדרין (דפד"א) ברש"י הלכת י"א יום. ואם ראתה ג' רצופים הויא זבה לקרבן ולטבילת מים חיים. ואמרת בזה"ל תמוה אם אינו ט"ס היכן מצינו שצריך שום טמא מים חיים כי אם זב. ועוד הלא כל נשי דידן ספק זבות נינהו. ומעולם לא פקפק אדם בהם שלא יטהרו במקוה. ומפורש הוא במקואות פ"ק וברמב"ם עכ"ל:
955
956תשובה
956
957דע אחי שאין כאן ט"ס שכבר היו סבורים כך גאונים קדמונים וכמו שהביא רש"י עצמו בפ' במה אשה (דס"ה) ובנדה. דאבוה דשמואל דעביד לבנתיה ביומי ניסן מקואות. שמרבו הלוי קיבל לפי שספק זבות הן וצריכות מים חיים ע"ש. ודחה דבריו. משום דאיתא בתוספתא דפ"ק דמגלה אין בין זב לזבה אלא שהזבה אינה טעונה מים חיים. ובבכורות הביא פירוש רבו הנז' ולא ערער עליו. א"כ הא דפירש בסנהדרין נמי דרביה הוא. ולא טעותא. דספרא דווקנא כתביה:
957
958ממתני' דפ"ק במקואות ל"מ מידי דזבה א"צ מים חיים
ברם טעות בדבר משנה נמי לא הוי. ואיני יודע מדוע כתבת כמפורש הוא במקואות פ"ק ואין שם אפי' זכר ראיה לדבר (א"ל ר"ל במפרשי המשנה) כי מאותה ששנינו למעלה מהן מים חיים שבהם טבילה לזבים. אין להוכיח כלום דאיכא למימר תנא לישנא קלילא נקט. וזבות בכלל זבים נינהו. תדע דקתני נמי התם והזיה למצורעים. אטו מצורעים ולא מצורעות. הא ודאי ליתא אלא אורחא למינקט גברי. וה"ה נשי בכללא חדא. הכי נמי לזבים דתנן הוה מצינן לפרושי שפיר כה"ג (והכי איתא טובא דכוותה כמו שאמרו זבים ומצורעין משתלחין) ולא מוכח מידי מסתמא דמתני':
ברם טעות בדבר משנה נמי לא הוי. ואיני יודע מדוע כתבת כמפורש הוא במקואות פ"ק ואין שם אפי' זכר ראיה לדבר (א"ל ר"ל במפרשי המשנה) כי מאותה ששנינו למעלה מהן מים חיים שבהם טבילה לזבים. אין להוכיח כלום דאיכא למימר תנא לישנא קלילא נקט. וזבות בכלל זבים נינהו. תדע דקתני נמי התם והזיה למצורעים. אטו מצורעים ולא מצורעות. הא ודאי ליתא אלא אורחא למינקט גברי. וה"ה נשי בכללא חדא. הכי נמי לזבים דתנן הוה מצינן לפרושי שפיר כה"ג (והכי איתא טובא דכוותה כמו שאמרו זבים ומצורעין משתלחין) ולא מוכח מידי מסתמא דמתני':
958
959ברם מפ"ה דמכילתין ודאי איכא לאתויי סייעתא למ"ד דשוה זבה לזב בהא נמי ורמי דהר"מ אדהר"מ
(איברא אי ממתני' אית לן דעדיפא. אדרבא איפכא אשכחן לרבי. דסתם ותני בהדיא זב וזבה בחדא לענין טבילת מים חיים. כדאי' ספ"ה דמקואות. וזה אמנם לפי דרך הר"מ ז"ל עצמו באותה משנה שקילס הרא"ש את דבריו. אע"פ שהוא ז"ל נדחק לפרש זבה לענין אחר. כמ"ש שם. זהו מפני שכבר הסכים ז"ל לסמוך על התוספתא ואזל לשטתיה. מיהו ודאי המשנה מתפרשת בטוב יותר בענין א' והוא פשוט וברור בלי שום דוחק. ומדוויל ידיה משתלים הר"מ ז"ל בהא. דמשמע מהתם ודאי דההיא תוספתא לאו דסמכא היא או לכ"ה לאו כ"ע ס"ל הכי. אבל מפני שיש להמפרשים ד"א באותה משנה על כן אינה ראיה מכרעת עדיין):
(איברא אי ממתני' אית לן דעדיפא. אדרבא איפכא אשכחן לרבי. דסתם ותני בהדיא זב וזבה בחדא לענין טבילת מים חיים. כדאי' ספ"ה דמקואות. וזה אמנם לפי דרך הר"מ ז"ל עצמו באותה משנה שקילס הרא"ש את דבריו. אע"פ שהוא ז"ל נדחק לפרש זבה לענין אחר. כמ"ש שם. זהו מפני שכבר הסכים ז"ל לסמוך על התוספתא ואזל לשטתיה. מיהו ודאי המשנה מתפרשת בטוב יותר בענין א' והוא פשוט וברור בלי שום דוחק. ומדוויל ידיה משתלים הר"מ ז"ל בהא. דמשמע מהתם ודאי דההיא תוספתא לאו דסמכא היא או לכ"ה לאו כ"ע ס"ל הכי. אבל מפני שיש להמפרשים ד"א באותה משנה על כן אינה ראיה מכרעת עדיין):
959
960אלא שהמפרשים פה אחד הסכימו לדעת הר"מ ואמרו שאין הזבה בכלל זבין לענין זה. ויצא להם דבר זה בפשיטות מאותה תוספתא הנזכרת. וכן תפסו במושלם כל הפוסקים המפורסמים הנודעים לנו. ומי יבוא אחריהם ויהרהר אחר דבריהם. ודאי כל הפורש מהם למעשה ולהוראה כפורש מן החיים:
960
961אולם עוד אני מדבר לכבוד רבו של רש"י שהיה גדול קדמון. וגם רש"י עצמו משמע בשני מקומות דמעיקרא הכי הוה ס"ל. ולא עוד אלא שגאון א' מהגאונים הקדמונים אחר התלמוד רב פלטוי ז"ל כך היה סובר גם הוא. כמובא בפוסקים ריש הל' מקואות. אף הב"ח בסי' ר"א רצה ליישב דעתם קצת. אלא שאין הדעת נוחה במה שרצה ז"ל לחדש מדעתו גזרה שלא נזכרה בתלמוד ואין לה רמז בשום מקום. אבל אני הדיוט אומר להפוך בזכות הגאונים (מלבד האמור למעלה) לכבוד אדר יקר תפארת תורתם נוחי נפש. אולי ראו שאין הכרח גמור לפסוק כתוספתא הנז' דמשמע קצת דגמרא דילן פליגא עלה מדרבי לא שנאה. ותלמודא נמי לא אשתמיט בשום דוכתא לאשמעינן כי הא מילתא. שמע מינה דלא ס"ל הכי. ולא תהא הוכחה זו קלה בעיניך כי הרבה נשתמשו בה הפוסקים כשיש איזה נטייה עצומה עמה וביחוד מצינו כזאת לעמוד ההוראה הר"מ ז"ל במקומות הרבה מספריו. ובפרטות פי"ב מהל' נדרים הלא תראה שדחה ברייתא ערוכה בספרי ובירושלמי מאין חולק רק מאומדן דעתו הרחבה. ומפני שלא נזכרה אותה דרשה בתלמודנו שאנו סומכין עליו. הרי כי לא ראינו כזה ראיה גדולה היא אפי' בלא סמיכה הכרחית משטת התלמוד. כ"ש אם נוכל להוכיח ממנו ההפך באופן מה. כאשר נאמר בנדון זה בעזה"י. שרשאים אנו לומר כן:
961
962ובקושטא לא ידענא לגמרי מהיכי נפקא ליה לתנא דברייתא שאין כן בזבה. ואי מדכתיב מים חיים בזב לחוד. נילף מינה לזבה דשוו בכמה מילי. ותדע מדאצטריך בשרו למעט מצורע שאינו טעון ביאת מים חיים: הא לאו הכי הוה גמרינן אפי' מצורע מזב במה מצינו ובבנין אב שישוה לו לענין זה:
962
963ותו מדלא ממעטינן בהדיא מבשרו ולא זבה כדאימעיט מצורע. והא מסתברא טפי דכי קאי בזב נמעיט זבה דכוותיה. ואי נמי כי הדדי נינהו הי מינייהו מפקת ונמעוטינהו לתרווייהו. והא לא אשכחן בשום דוכתא דאימעיטא זבה מטבילת מים חיים מקרא:
963
964ותו אדרבה היקישא נמי איכא דמקשינן זב לזבה כדכתיב הדוה בנדתה והזב את זובו לזכר. ולנקבה. כדאיתא פ"ק דב"ק (דכ"דא) דמניה ילפינן דזב מטמא בימים כבראיות. ואי לאו מיעוטא דוזאת. הוה אמינא ניגמר נמי נקבה מזכר לטמויי בראיות. הא על כרחך הקישן הכתוב. והכי נמי נימא אנן דאין היקש למחצה. והרי זה בא ללמד ונמצא למד שאף הזבה טעונה ביאת מים חיים:
964
965עכ"ז ח"ו לפקפק משום זה כדי להחמיר לאחרים ודאי אינו אלא מן המתמיהין אם אמנם אין תפיסה על הרוצה להחמיר על עצמו
ועוד יש לי קצת סעד לאומר שיאמר שבתלמודנו אינו משמע כל כך בפשיטות כברייתא חצונית הנז' (שהתוספתא שבידינו אינה בדוקה כל צרכה. ופעמים הרבה שאין הפוסקים סומכין עליה ודוחין אותה מהלכה) והיינו מהא דאיתא בנדה (דל"ז) דצריך למיכתב מזובו ולא מנגעו. אע"ג דכתיב נמי בזבה מזובה ולא מנגעה. אצטריך קרא בזב משום דחמיר דמטמא בראיות כבימים וכן בכמה דוכתי עבדינן מניה פירכא. ולא עביד צריכותא ופירכא משום דזב שאני דטעון טבילת מים חיים משא"כ בזבה. והרי זה דבר המפורש בו ובכתוב. וראוי יותר לעשות ממנו צד חמור. משמע מהכא דלית ליה לתלמודא ההיא דתוספתא. אלא שוין זב וזבה בכך. משו"ה לא פריך מניה. דקסבר קרא ומתני' לא מפקי לזבה מכלל זב להך מילתא. אלא אשמעינן בזב. והוא הדין לזבה דאיקשו להדדי:
ועוד יש לי קצת סעד לאומר שיאמר שבתלמודנו אינו משמע כל כך בפשיטות כברייתא חצונית הנז' (שהתוספתא שבידינו אינה בדוקה כל צרכה. ופעמים הרבה שאין הפוסקים סומכין עליה ודוחין אותה מהלכה) והיינו מהא דאיתא בנדה (דל"ז) דצריך למיכתב מזובו ולא מנגעו. אע"ג דכתיב נמי בזבה מזובה ולא מנגעה. אצטריך קרא בזב משום דחמיר דמטמא בראיות כבימים וכן בכמה דוכתי עבדינן מניה פירכא. ולא עביד צריכותא ופירכא משום דזב שאני דטעון טבילת מים חיים משא"כ בזבה. והרי זה דבר המפורש בו ובכתוב. וראוי יותר לעשות ממנו צד חמור. משמע מהכא דלית ליה לתלמודא ההיא דתוספתא. אלא שוין זב וזבה בכך. משו"ה לא פריך מניה. דקסבר קרא ומתני' לא מפקי לזבה מכלל זב להך מילתא. אלא אשמעינן בזב. והוא הדין לזבה דאיקשו להדדי:
965
966את זה ראיתי בחפזי ללמד זכות על גדולי ישראל שלא לעשותם טועים בדבר שבמקרא כמו שיחויב לפ"ד המפרשים ז"ל. והש"ת ידינני לזכות. אעפ"כ חלילה להעלות על הדעת להורות (לאחרים) לחומרא בכיוצא בזה שאינו אלא דעת החיצונים ר"ל. מעתה שנמנו ורבו עליה אבות ההוראה שמפיהן אנו חיין. אף אם רשאי להחמיר על עצמו בכך ואין לתפוס אותו ע"ז לענ"ד. ואני חושק וחפץ מאד אם יספיק הש"ית בידי ובחסדו יגמור בעדי. לעשות מקוה מ"ח. כראוי גם מט"א כדי להנצל מכמה דקדוקי הלכות שבדיני מקואות וחששות רבות במקוה נוטפין. והשומר אמת לעולם ידריכני בנתיב האמת. וימלא משאלות לב מעכ"ת לטובה להפיק זממו. ויפרוס עלינו סוכת שלומו ינחהו במעגלי צדק למען שמו. כנפש אוהב דבק מאח שלם עמו. יעבץ ס"ט:
966
967חזר השואל לבאר קושיתו בענין ר"ג הנ"ל והתנצלות המחבר עם תמיהא עליו שלא הקשה באופן יותר חזק ע"כ לא יכול להבין כזאת מלשונו הסתום בראשונה
חזר השואל וכתב לי וז"ל מי אני דל והלך כי אבוא אחרי המלך כו' ואעפ"כ אקיים מצותו ואביעה רוחי כתלמיד הדן לפני רבו אודות דבר הזבה ישר בעיני כו'. אמנם בענין ר"ג עיקר תמיהתי הוא לא מחמת זה בלבד. אלא מפני הלשון אימריא וגוזליא שטעמים אלו אינם שייכים אלא בפני הבית וזה קשה לי אם היה בזמן הבית וביותר על התירוץ בתר דעברוה לר"ג. כי א"א לומר שהיה ראב"ע נשיא בזמן הבית כמ"ש גם מהתו' על המימרא של תריסר אלפי עגלי הוה מעשרא דכל שתא מעדריה דראב"ע ואין מהצורך להאריך למעכ"ת כי הכל פתוח לפניו ולבו כאולם:
חזר השואל וכתב לי וז"ל מי אני דל והלך כי אבוא אחרי המלך כו' ואעפ"כ אקיים מצותו ואביעה רוחי כתלמיד הדן לפני רבו אודות דבר הזבה ישר בעיני כו'. אמנם בענין ר"ג עיקר תמיהתי הוא לא מחמת זה בלבד. אלא מפני הלשון אימריא וגוזליא שטעמים אלו אינם שייכים אלא בפני הבית וזה קשה לי אם היה בזמן הבית וביותר על התירוץ בתר דעברוה לר"ג. כי א"א לומר שהיה ראב"ע נשיא בזמן הבית כמ"ש גם מהתו' על המימרא של תריסר אלפי עגלי הוה מעשרא דכל שתא מעדריה דראב"ע ואין מהצורך להאריך למעכ"ת כי הכל פתוח לפניו ולבו כאולם:
967
968והשבתי לו אחר שסתמת דבריך בראשונה. לא עלה על דעתי שתתלה קושיתך בזה. שא"כ הי"ל להקשות באופן יותר חזק. שהרי אותו הלשון נמצא גם בדברי רשב"ג בנו כדאיתא התם לעיל מנה. ואי הכי אדתיקשי לך אר"ג דיבנה דהוא מן קמאי. תיקשי לך על בנו בתראה. דפשיט טפי דלא נהג נשיאות בפני הבית. ואין לדחות ולומר שרשב"ג אמר אותו נוסח בלשון שנהגו בו הנשיאים הראשונים. דאי הכי אר"ג נמי לא קשיא מידי. ועוד שא"כ מנ"ל להוכיח דאיכא בין תקיפי קמאי לענותנאי בתראי. דילמא קמאי דקמיה כרשב"ג נהגו. דבודאי בכולה מילתא עבד כוותייהו. ואיך מוכח דרשב"ג לא הוה ענותן וק"ל. אלא פשיטא משמיה דנפשיה קאמר הך לישנא. והשתא דעדיפא הו"ל לאקשויי דהך לישנא לא שייך כלל בזמנו דרשב"ג האחרון. (ולא הי"ל להיות נבוך בהוכחה ובהבאת ראיה על איחור נשיאותו של ר"ג. דערבך ערבא צריך. משא"כ ברשב"ג בנו. הדבר מבואר בעצמו שאי אפשר היותו נשיא בפני הבית. מאחר שאביו עכ"פ כבר נהג נשיאות אחר החורבן ודאי) משו"ה לא אסיקנא אדעתאי דהיינו דקשיא לך:
968
969ואמנם היא ודאי קושיא חזקה ויכלנא לשנויי שינויא דחיקא
איברא הך מילתא ודאי קשיא טובא. ואף שי"ל בדוחק אין הכי נמי כדאמינא מעיקרא דלא שנא בתראי ל"ש קמאי וקמאי דקמייהו הכי נהוג בלישנא חדא. ולא שינו כלום במטבע זה שטבעו חכמים ראשונים אע"פ ששינה רשב"ג קצת בלשון הנוגע למעלה וכבוד שלפי שנשתמשו הקדמונים בלשון זה. נשאר המנהג בידיהם כבתחילה. (ושמא מפני כבודן של ראשונים) וכאותה שאמרו משנה לא זזה ממקומה. וגם הוא כעין ראיה לדבר שעדיין לא הגיע זמן אביב. שהרי גם הגוזלות והכבשים דקין אבל כל זה איננו שוה לי ולא נראה בעיני:
איברא הך מילתא ודאי קשיא טובא. ואף שי"ל בדוחק אין הכי נמי כדאמינא מעיקרא דלא שנא בתראי ל"ש קמאי וקמאי דקמייהו הכי נהוג בלישנא חדא. ולא שינו כלום במטבע זה שטבעו חכמים ראשונים אע"פ ששינה רשב"ג קצת בלשון הנוגע למעלה וכבוד שלפי שנשתמשו הקדמונים בלשון זה. נשאר המנהג בידיהם כבתחילה. (ושמא מפני כבודן של ראשונים) וכאותה שאמרו משנה לא זזה ממקומה. וגם הוא כעין ראיה לדבר שעדיין לא הגיע זמן אביב. שהרי גם הגוזלות והכבשים דקין אבל כל זה איננו שוה לי ולא נראה בעיני:
969
970ותו אית לן תרי שינויי רויחי א' מהנה לא רחוקה וקמייתא עדיפא
אכן יש לי עוד ב' דרכים מתוקנים. האחד דהנך תנאי סברי כר"א וסיעתו דמקריבין אע"פ שאין בית. וכמו שפסק גם הר"מ ז"ל בפ"ה מהל' ב"ה (ויעויין מ"ש דבר נכון לדעתי בשילהי בנין ב"ה שלי) ובימי אלו הנשיאים (שהיו סמוכים לחורבנו של בית וקרובים למלכות ואהובים) אולי היה עדיין המזבח קיים והקריבו קרבנות ציבור (וכדרך שעשו בתחלת בנינו ככתוב בעזרא) כמו בימי הבית או לכ"ה פסחים. אי נמי איכא למימר דהיינו טעמייהו. דסברי מהרה יבנה ב"ה. דכל שעתא זימניה הוא. ובכל יום היו מצפין לגאולה ולישועה קרובה לבוא. לראות ב"ה בנוי ומשוכלל פתע פתאום. וצריך להשגיח שיהו מצויין אותן דברים הראויים לקרבנות ציבור. ובוודאי היה זה מהראוי לאותו זמן. שעדיין היו קידוש החדש מסור לב"ד. וכדאשכחן בגמ' דרפ"ח דבכורות כה"ג. ובדוכתא אחריני דכוותה. כך נ"ל מפני ההכרח אם לא ישובח לא יגונה. אמנם לא נפלאת ולא רחוקה אחת מהנה. ואתה תבחר איזה יכשר. כי ידעתי שכלך ישר. ומ"מ ראשון עיקר בעיני:
אכן יש לי עוד ב' דרכים מתוקנים. האחד דהנך תנאי סברי כר"א וסיעתו דמקריבין אע"פ שאין בית. וכמו שפסק גם הר"מ ז"ל בפ"ה מהל' ב"ה (ויעויין מ"ש דבר נכון לדעתי בשילהי בנין ב"ה שלי) ובימי אלו הנשיאים (שהיו סמוכים לחורבנו של בית וקרובים למלכות ואהובים) אולי היה עדיין המזבח קיים והקריבו קרבנות ציבור (וכדרך שעשו בתחלת בנינו ככתוב בעזרא) כמו בימי הבית או לכ"ה פסחים. אי נמי איכא למימר דהיינו טעמייהו. דסברי מהרה יבנה ב"ה. דכל שעתא זימניה הוא. ובכל יום היו מצפין לגאולה ולישועה קרובה לבוא. לראות ב"ה בנוי ומשוכלל פתע פתאום. וצריך להשגיח שיהו מצויין אותן דברים הראויים לקרבנות ציבור. ובוודאי היה זה מהראוי לאותו זמן. שעדיין היו קידוש החדש מסור לב"ד. וכדאשכחן בגמ' דרפ"ח דבכורות כה"ג. ובדוכתא אחריני דכוותה. כך נ"ל מפני ההכרח אם לא ישובח לא יגונה. אמנם לא נפלאת ולא רחוקה אחת מהנה. ואתה תבחר איזה יכשר. כי ידעתי שכלך ישר. ומ"מ ראשון עיקר בעיני:
970
971חדוש גדול נמצא בס' כפתור ופרח הקדמון וישוב הגון
(שוב זכני הש"ית שבא לידי ס' כפתור ופרח ומצאתי ראיתי בפרק ששי (דכב"ב) שכתב ז"ל כי אמר אלי מה"ר ברוך שר"ח דפריש ז"ל אמר לבוא לירושלם והוא בשנת י"ז לאלף הששי ושיקריב קרבנות בזה"ז ואני מטרדתי לא שאלתיו מה נעשה מטומאתנו ואנה הכהן המיוחס. אנכי בדרך כו' נזכרתי הלכה שאין לחוש על הטומאה כו' שקרבנות צבור דוחין את השבת ואת הטומאה עכ"ל. ונראה שר"ל שר"ח ז"ל היה רוצה להקריב תמידין ומוספין. וא"כ תמה על עצמך. שהרי אינן באין אלא משל צבור. ורחוק מאד שהיה ספוק בידו לקבץ שקלים מכל שבטי ישראל פזורי הגולה. ואפשר היה סומך ע"ד ר"י דנימוקו עמו וס"ל מתנדב אדם ולא חייש לשמא לא ימסור לצבור יפה. אע"ג דלא פליג אלא במכשירי קרבן רפ"ד דשקלים. דכוותה אשכחן בכהן שעשתה לו אצטלית לבן עובד בה עבודת יחיד. מיהא עבודת צבור לא. ועוד תמה על עצמך וכי קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד ע"ג כמ"ש פ"ד דתענית. אכן י"ל שקרבן פסח בלבד הוא שרצה להקריב. וכמ"ש מדעתי ת"ל להלן. והוכחתי לקמן שהיו מקריבין אותו חכמי המשנה בדור הסמוך לחורבן. והוא ג"כ דוחה הטומאה. ואמנם חכמי התלמוד עדיין היה להם מי חטאת כדאמרינן חברייא מדכן בגלילא. גם נ"ל שאם ימצא כהן שיש בידו ספר יחוסו מקוים מעשה ב"ד שאבותיו היו מיוחסים עד זמן הבית. דיו. דלא חיישינן לב"ד טועין. ומ"ש ז"ל שנגנז ס' יוחסין ד"א הוא שאותו היה כולל משפחות מיוחסות שבישראל כמו שהוא בד"ה. אבל אינו מהנמנע המצא כתב יחוס לכהני בית אב א' ומשפחה אחת. עם שעדיין לא בא לידינו):
(שוב זכני הש"ית שבא לידי ס' כפתור ופרח ומצאתי ראיתי בפרק ששי (דכב"ב) שכתב ז"ל כי אמר אלי מה"ר ברוך שר"ח דפריש ז"ל אמר לבוא לירושלם והוא בשנת י"ז לאלף הששי ושיקריב קרבנות בזה"ז ואני מטרדתי לא שאלתיו מה נעשה מטומאתנו ואנה הכהן המיוחס. אנכי בדרך כו' נזכרתי הלכה שאין לחוש על הטומאה כו' שקרבנות צבור דוחין את השבת ואת הטומאה עכ"ל. ונראה שר"ל שר"ח ז"ל היה רוצה להקריב תמידין ומוספין. וא"כ תמה על עצמך. שהרי אינן באין אלא משל צבור. ורחוק מאד שהיה ספוק בידו לקבץ שקלים מכל שבטי ישראל פזורי הגולה. ואפשר היה סומך ע"ד ר"י דנימוקו עמו וס"ל מתנדב אדם ולא חייש לשמא לא ימסור לצבור יפה. אע"ג דלא פליג אלא במכשירי קרבן רפ"ד דשקלים. דכוותה אשכחן בכהן שעשתה לו אצטלית לבן עובד בה עבודת יחיד. מיהא עבודת צבור לא. ועוד תמה על עצמך וכי קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד ע"ג כמ"ש פ"ד דתענית. אכן י"ל שקרבן פסח בלבד הוא שרצה להקריב. וכמ"ש מדעתי ת"ל להלן. והוכחתי לקמן שהיו מקריבין אותו חכמי המשנה בדור הסמוך לחורבן. והוא ג"כ דוחה הטומאה. ואמנם חכמי התלמוד עדיין היה להם מי חטאת כדאמרינן חברייא מדכן בגלילא. גם נ"ל שאם ימצא כהן שיש בידו ספר יחוסו מקוים מעשה ב"ד שאבותיו היו מיוחסים עד זמן הבית. דיו. דלא חיישינן לב"ד טועין. ומ"ש ז"ל שנגנז ס' יוחסין ד"א הוא שאותו היה כולל משפחות מיוחסות שבישראל כמו שהוא בד"ה. אבל אינו מהנמנע המצא כתב יחוס לכהני בית אב א' ומשפחה אחת. עם שעדיין לא בא לידינו):
971
972כמה מעליא הך שמעתא ליתובי דעתא ולתרוצי אחריתא
ובזה יתיישב עוד דבר אחר הנמצא לר"ג ומוסיף במבוכה. כי הלא משנה שלמה שנינו רפ"ז דפסחים מעשה בר"ג שאמר לטבי עבדו צא וצלה לנו את הפסח על האסכלה. וזה בלי ספק ר"ג דיבנה. שכן ידוע שטבי עבדו היה. והרי בפירוש שהקריב קרבנות בפני הבית. ונראה בודאי שכבר היה גדול בחכמה. שהעידו הלכה זו משמו. ואיך א"כ קדמו ריב"ז ומלך על פניו. בהיות הנשיאות ירושה לו מאבותיו (חלילה לריב"ז מעשות כדבר הזה אף כי הוא בעצמו חילה פני טיטוס בעד השושילתא דר"ג ונתרצה לו. ) וכמו שבסוף חזרה העטרה ליושנה. וצ"ל כמ"ש שכבר היו מתמידין בימיו להקריב קרבנות ציבור בזמנן. ולא פסקו אף לאחר חורבן הבית. ולעולם בעת החורבן היה קטן ובלתי ראוי למעלת הנשיאות. עד שמפני ההכרח הוצרך ריב"ז להתמנות נשיא. עד עת בוא דברו של ר"ג לקבל הנשיאות השמורה לו. או אפשר ג"כ שריב"ז לא היה נשיא ממש. כי אין נשיא גמור אלא מבית דוד. ולא מצינו לריב"ז שנתייחס משבטו של יהודה. רק בשיתוף השם ותואר המעלה היה נקרא נשיא. מפני חכמתו וגדולתו (ואולי היה כמו אפטרופוס נשיאותו של ר"ג ועמ"ש בס"ד בהגהותי לש"ע י"ד סרמ"ה) ולעולם לא זזה משלשלת הלל מעת שהגיעה אליו מדרגת הנשיאות. וזה נראה. אך עכ"פ ודאי שר"ג דיבנה לא נהג שום נשיאות בפני הבית. כדמוכח מפ"ק דשבת ואין מנוס ממה שכתבתי:
ובזה יתיישב עוד דבר אחר הנמצא לר"ג ומוסיף במבוכה. כי הלא משנה שלמה שנינו רפ"ז דפסחים מעשה בר"ג שאמר לטבי עבדו צא וצלה לנו את הפסח על האסכלה. וזה בלי ספק ר"ג דיבנה. שכן ידוע שטבי עבדו היה. והרי בפירוש שהקריב קרבנות בפני הבית. ונראה בודאי שכבר היה גדול בחכמה. שהעידו הלכה זו משמו. ואיך א"כ קדמו ריב"ז ומלך על פניו. בהיות הנשיאות ירושה לו מאבותיו (חלילה לריב"ז מעשות כדבר הזה אף כי הוא בעצמו חילה פני טיטוס בעד השושילתא דר"ג ונתרצה לו. ) וכמו שבסוף חזרה העטרה ליושנה. וצ"ל כמ"ש שכבר היו מתמידין בימיו להקריב קרבנות ציבור בזמנן. ולא פסקו אף לאחר חורבן הבית. ולעולם בעת החורבן היה קטן ובלתי ראוי למעלת הנשיאות. עד שמפני ההכרח הוצרך ריב"ז להתמנות נשיא. עד עת בוא דברו של ר"ג לקבל הנשיאות השמורה לו. או אפשר ג"כ שריב"ז לא היה נשיא ממש. כי אין נשיא גמור אלא מבית דוד. ולא מצינו לריב"ז שנתייחס משבטו של יהודה. רק בשיתוף השם ותואר המעלה היה נקרא נשיא. מפני חכמתו וגדולתו (ואולי היה כמו אפטרופוס נשיאותו של ר"ג ועמ"ש בס"ד בהגהותי לש"ע י"ד סרמ"ה) ולעולם לא זזה משלשלת הלל מעת שהגיעה אליו מדרגת הנשיאות. וזה נראה. אך עכ"פ ודאי שר"ג דיבנה לא נהג שום נשיאות בפני הבית. כדמוכח מפ"ק דשבת ואין מנוס ממה שכתבתי:
972
973לכאורה תיובתא כלפי סנאיה דאמה"ג ז"ל בספרו סל"ג ואפשר ליישב קצת
והואיל ואתא לידן אדכרתן מילתא בהא דכתב אבא מארי ז"ל בספרו סי' ל"ג. יע"ש מ"ש על התו' שכתבו דאפוטרופוס הוה מעשר. ומשמע דס"ל לא"מ ז"ל דיתמי לגמרי לאו בני מיעבד מצות מעשר נינהו. ותמיהא לי טובא. דכמדומה אשתמיטתיה הא דאי' בגמרא דרפ"ה דבכורות. אמתני' דחוץ מבכור ומעשר שנמכר באטליז דבמעשר של יתומים איירי ע"ש. הא בהדיא פשיטא ליה לתלמודא דשייכי ביה טובא. ודוחק לדחות ולומר דילמא איירי התם במעשר שנפל להם בירושה והומם וק"ל:
והואיל ואתא לידן אדכרתן מילתא בהא דכתב אבא מארי ז"ל בספרו סי' ל"ג. יע"ש מ"ש על התו' שכתבו דאפוטרופוס הוה מעשר. ומשמע דס"ל לא"מ ז"ל דיתמי לגמרי לאו בני מיעבד מצות מעשר נינהו. ותמיהא לי טובא. דכמדומה אשתמיטתיה הא דאי' בגמרא דרפ"ה דבכורות. אמתני' דחוץ מבכור ומעשר שנמכר באטליז דבמעשר של יתומים איירי ע"ש. הא בהדיא פשיטא ליה לתלמודא דשייכי ביה טובא. ודוחק לדחות ולומר דילמא איירי התם במעשר שנפל להם בירושה והומם וק"ל:
973
974מיהא קושטא משמע דלא פלוג במעשר בהמה
גם י"ל דנראה פשוט דודאי חייב האפוטרופוס לעשר אם רוצה למכור הולדות. כיון שעכ"פ הגורן טובל מדרבנן. והם אמרו שאסור למכור ולשחוט אחר הגורן. ולא חילקו בין יתומים לכל אדם. איך יעלה על הדעת שיפטרו של יתומים. וא"כ בודאי מוכרח הוא האפוטרופוס לעשר. דאל"ה מפסדי יתמי ודאי כמ'"ש שם. וכ"ש בסך רב מאד כמו שהיה הענין בראב"ע. שהרי ברי היזקו ומרובה ודאי משכרו. אם לא היה מעשרם. ולא שוחט ומוכר מהם:
גם י"ל דנראה פשוט דודאי חייב האפוטרופוס לעשר אם רוצה למכור הולדות. כיון שעכ"פ הגורן טובל מדרבנן. והם אמרו שאסור למכור ולשחוט אחר הגורן. ולא חילקו בין יתומים לכל אדם. איך יעלה על הדעת שיפטרו של יתומים. וא"כ בודאי מוכרח הוא האפוטרופוס לעשר. דאל"ה מפסדי יתמי ודאי כמ'"ש שם. וכ"ש בסך רב מאד כמו שהיה הענין בראב"ע. שהרי ברי היזקו ומרובה ודאי משכרו. אם לא היה מעשרם. ולא שוחט ומוכר מהם:
974
975ודקשיא ליה למר אבא ז"ל לימא לאתויי מעשר בהמה. י"ל דניחא ליה לאשמועינן רבותא במידי דרבנן. ותו דלא מיבעי להו כולי האי. דהא נפקי להו בשמיעה מש"ץ וכ"ש למעשר בהמה שהיא מצוה של תורה והכרחית. דלא צריכא למתני בהדיא. ונראה עוד דיתומים שוין בזה לכל אדם. שאפי' קודם הגורן יש לו לאפוטרופוס למנוע מלמכור עד שיעשר. כיון שהיא מצוה שאין בה חסרון כיס כדפירש הרע"ב. ליתמי נמי עבדינן מילתא דניחא להו. דלתעבד מצוה בממונייהו. ודקמיבעיא למר אבא ביתמי דלאו בני מיעבד מצוה נינהו בפרט בסך רב. איכא למימר דמיפשיט במאי דכתיבנא בס"ד בלח"ש פ"ז דשקלים ודו"ק. ושלו' מני יעב"ץ ס"ט:
975
976המבורג
976
977שאל הגביר יצ"ו בימי אבלו אם חובה לשכב על הארץ. לפי שאמר לו א' מהמתחסדים שאין רמז לדבר זה ולא הניחו לעשות כן. כאלו יש בו משום בל תוסיף:
977
978איסור שכיבה ע"ג מטה לאבל ב"מ פשוט מגמרא וסברא לאפוקי מההוא חסידא דתני תנוייה לברא
ואני כשמעי עמדתי מרעיד. כי אין זו משנת חסידים. אלא חיוב גמור כמ"ש האחרונים ז"ל בפשיטות סי' שפ"ז שאסור לאבל לישן אלא על הקרקע כל ז' ימי אבלו. וכן נראה פשוט אע"פ שאינו מבואר כל כך בגמ' מ"מ מכללא שמעינן לה. מדנאסר האבל בזקיפת המטה. וארז"ל שלא מטתו לבד הוא כופה. אלא כל מטות שבבית. ואם אין לו זקופה. במה ישכב אם לא במטה כפויה או ע"ג קרקע. והאידנא דלא נהוג בכפיית המטה כיון דלא אפשר כמ"ש ז"ל. מיהת ודאי שלא באו להקל עליו עוד בדרך השכיבה להתירו לישן ע"ג מטה כבודה. הס כי לא להזכיר נשתקע הדבר ולא יעלה על לב בר דעת. ואם בישיבת עראי. נאסר ע"ג מטה וכסא. כ"ש בשכיבה דרך קבע:
ואני כשמעי עמדתי מרעיד. כי אין זו משנת חסידים. אלא חיוב גמור כמ"ש האחרונים ז"ל בפשיטות סי' שפ"ז שאסור לאבל לישן אלא על הקרקע כל ז' ימי אבלו. וכן נראה פשוט אע"פ שאינו מבואר כל כך בגמ' מ"מ מכללא שמעינן לה. מדנאסר האבל בזקיפת המטה. וארז"ל שלא מטתו לבד הוא כופה. אלא כל מטות שבבית. ואם אין לו זקופה. במה ישכב אם לא במטה כפויה או ע"ג קרקע. והאידנא דלא נהוג בכפיית המטה כיון דלא אפשר כמ"ש ז"ל. מיהת ודאי שלא באו להקל עליו עוד בדרך השכיבה להתירו לישן ע"ג מטה כבודה. הס כי לא להזכיר נשתקע הדבר ולא יעלה על לב בר דעת. ואם בישיבת עראי. נאסר ע"ג מטה וכסא. כ"ש בשכיבה דרך קבע:
978
979והא דס"ד דתלמודא למימר דוד מילתא יתירתא עבד דשכב ארצה. היינו משום דבכפיית המטה לחוד ודאי סגי. ואם ישן ע"ג קרקע ולא כפה מטתו. נמי לא יצא עד שיקיים כפיית המטה דוקא. ויש לו לשכב על מטה כפויה. דלהרמב"ם דס"ל דצריך לישן דווקא על גבי מטה כפוייה. והיינו כעין ארצה כדאי' בגמ'. מ"מ על מטה כפויה הוי כעין ארצה כדאי' בגמ'. והוא כדפי' הריב"ש בתשו' שמטותיהן לא היו להן נקליטין למעלה וכשכופין אותה נמצאת שטוחה ע"ג קרקע. א"כ היינו ע"ג קרקע. ולהחולקים על הר"מ ז"ל ס"ל דע"ג קרקע עדיף דקעביד מילתא יתירתא. ושפיר דמי לכ"ע. וכ"ש האידנא דליכא כפיית המטה פשיטא דלא אפשר אלא ע"ג קרקע כנז':
979
980ואפי' באונן דאיכא מ"ד דאינו נוהג בו דיני אבילות לא הותר לו לישן אלא ע"ג קרקע. אע"ג דאין זה מדיני אנינות כ"ש באבל. ועל זה השיבני החסיד שאני טועה בדבר זה. שאין א' מכל הפוסקים ראשונים ואחרונים שיאמר שאונן אסור בדברים שאבל אסור בהן. דאנינות לחוד ואבילות לחוד. והאסור בזה מותר בזה. והנה נתלה בהרא"ש שכ"כ בשם קצת פוסקים. (מכאן תוכחה למורים מתוך משנתן שאינו סדורה ותלמודן שאינה ערוך על פי הלכה ברורה):
980
981וקטעי לכאורה בלישנא דרמ"ר קסבר דנסיב טעמא לאיסורא ולא היא אלא קמהדר אהיתרא
איברא אנן לא ס"ל הכי אלא כהרמב"ן כדאי' בסי' שמ"א בטור והגהת ש"ע. דאונן אסור בכל עניני אבילות לבר מחליצת מנעל ודכוותיה. וכאשר הראתי לו זה החידוש שלא ידעו עדיין. הוה קבעי לאשתמוטי דאינו אלא משום שלא יתרשל בצרכי המת. והנה אמת הדבר אגב שיטפיה לעיין בש"ע לחתור בקיר ולתור לו מנוח אשר ייטב לו לכאורה לא הבין החסיד הנ"ל מ"ש ר"מ רבקש בגליון שם. דהטעם שלא יהיו עסקי המת נפסדין בכך. קסבר דאאיסורא קמהדר. ר"ל שלא נאסר באלו מחמת האנינות אלא כדי שישים אל לבו עסקי המת ולא יהא טרוד בעסקיו. ונתעצם בזה כדי להעמיד דבריו ונשתבש בהבנתו במ"כ. דאיפכא קבעי למימר ואהתירא דחליצת סנדל ושארא קאי. לפרושי מ"ט התירוהו באלו. ואהא קאמר דבדין הוא שיהא נאסר בכל כאבל. אלא דלא אפשר להחמיר עליו באלה. מטעם הנ"ל. הילכך פשוט בעיני דבר זה לאסור וכן עמא דבר. וכמ"ש האחרונים ז"ל ולא הוצרכו לראיה. כי לרוב פשיטותו כמעט לא ניתן להכתב. ועיין במשנה פ' בתרא דתענית רשב"ג מחייב בכפיית המטה ודו"ק שמשם גם כן ראיה ברורה דכפיית המטה לאסור השכיבה על גבי מטה כמעט תלמוד ערוך הוא ע"ש ברש"י ורע"ב ובפיסקא דגמרא שם ודוק. לכן אני אומר המתיר דבר זה סופו שיתיר איסור תורה. וברור הוא בס"ד כמ"ש נ"ל יעב"ץ ס"ט:
איברא אנן לא ס"ל הכי אלא כהרמב"ן כדאי' בסי' שמ"א בטור והגהת ש"ע. דאונן אסור בכל עניני אבילות לבר מחליצת מנעל ודכוותיה. וכאשר הראתי לו זה החידוש שלא ידעו עדיין. הוה קבעי לאשתמוטי דאינו אלא משום שלא יתרשל בצרכי המת. והנה אמת הדבר אגב שיטפיה לעיין בש"ע לחתור בקיר ולתור לו מנוח אשר ייטב לו לכאורה לא הבין החסיד הנ"ל מ"ש ר"מ רבקש בגליון שם. דהטעם שלא יהיו עסקי המת נפסדין בכך. קסבר דאאיסורא קמהדר. ר"ל שלא נאסר באלו מחמת האנינות אלא כדי שישים אל לבו עסקי המת ולא יהא טרוד בעסקיו. ונתעצם בזה כדי להעמיד דבריו ונשתבש בהבנתו במ"כ. דאיפכא קבעי למימר ואהתירא דחליצת סנדל ושארא קאי. לפרושי מ"ט התירוהו באלו. ואהא קאמר דבדין הוא שיהא נאסר בכל כאבל. אלא דלא אפשר להחמיר עליו באלה. מטעם הנ"ל. הילכך פשוט בעיני דבר זה לאסור וכן עמא דבר. וכמ"ש האחרונים ז"ל ולא הוצרכו לראיה. כי לרוב פשיטותו כמעט לא ניתן להכתב. ועיין במשנה פ' בתרא דתענית רשב"ג מחייב בכפיית המטה ודו"ק שמשם גם כן ראיה ברורה דכפיית המטה לאסור השכיבה על גבי מטה כמעט תלמוד ערוך הוא ע"ש ברש"י ורע"ב ובפיסקא דגמרא שם ודוק. לכן אני אומר המתיר דבר זה סופו שיתיר איסור תורה. וברור הוא בס"ד כמ"ש נ"ל יעב"ץ ס"ט:
981
982אמרת שבא לידך מעשה בתרנגולת שהטילה ביצה גמורה בחלבון וחלמון וקליפה רכה עליה. והורה לך למדן א' שצריך למלחה:
982
983תשובה
983
984ביצה גמורה נולדה כדרכה בקליפה רכה והורה למדן למלחה שלא כהלכה
דבר פשוט הוא שנשתבש אותו בר בי רב. כי הלא נתבאר בסי' ע"ה דבצים גמורות אינן צריכין מליחה מדינא. אף הנמצאים במעי שחוטה. אלא דכה"ג נוהגין למלחן כי היכי דלא ליתי לאחלופי בשאינן גמורות דדינן כבשר. משא"כ בנולדת כדרכה אע"פ שעדיין קליפתה החצונה רכה מ"מ גמורה היא ודאי. ולמאי ניחוש לה:
דבר פשוט הוא שנשתבש אותו בר בי רב. כי הלא נתבאר בסי' ע"ה דבצים גמורות אינן צריכין מליחה מדינא. אף הנמצאים במעי שחוטה. אלא דכה"ג נוהגין למלחן כי היכי דלא ליתי לאחלופי בשאינן גמורות דדינן כבשר. משא"כ בנולדת כדרכה אע"פ שעדיין קליפתה החצונה רכה מ"מ גמורה היא ודאי. ולמאי ניחוש לה:
984
985ואם איתא דאיכא למיחש בה משום דם. תיתסר לגמרי משום אמ"ה. מאחר דלא הותרה בשחיטה. והא ודאי דשריא באכילה בכל גוונא כדקיי"ל גיעולי ביצים מותרות. ואפי' בהכה תרנגולת על זנבה והפילה ביצתה מותרת. כל שאינו מעורה בגידין כדקיי"ל בסי' פ"ו. ואע"ג דהפילה קודם זמן לידתה ע"י הכאה אפ"ה לא בעינן קליפה קשה וסגי בקרום רך. כ"ש בנולדה בקרום רך. וכיון דלית בה משום אמ"ה לגמרי. פשיטא דתו לא שייך לאוסרה משום דם כשאר ביצה גמורה הנולדת. שעם יציאתה נגמרה. ומותרת לאכלה. אפי' בחלב:
985
986וגדולה מזו שאפי' בנמצאת במעי שחוטה אם נגמרה רק בחלבון וחלמון. פסקינן דמותרת לאכלה בחלב כדאי' סי' פ"ז. ואף לשטת המחמירים וסוברים דכל זמן שלא נתקשית קליפתה החצונה. דין בשר עליה. היינו דווקא לענין הנמצאת במעי אמה אחר שחיטה. מיהא בהטילה אותה בחייה כדרכה פשיטא דליכא מ"ד דדינה כבשר כמו שהוכחתי. דא"כ נאסרנה לגמרי משום אמ"ה ובשר הפורש מן החי. וכבר זכרתי שכל הפוסקים הושוו להתיר בעלה עליה רק קרום אפי' נפלה ממנה דרך הכאה. הא ע"כ ליכא דסליק אדעתיה לתת לה דין בשר. וזה ברור ביותר והאי צורבא מרבנן לא חש לקמחיה. ושלו' יעב"ץ ס"ט:
986
987אמשמרדם ה' שבט התצ"ג לפ"ק
987
988להחם מאכלי בשר וחלב זא"ז ע"י כלי בתנור של חרס ראוי להחמיר לכתחלה משום הרחקה
ש"ר לאהו' ה"ה כו' ועתה באתי על ד"ת אשר חשקה נפשם לדעת אם יש צד איסור להחם בתנורים הכפולים מאכלי בשר וחלב בזא"ז שיש חוכים להחמיר מטעם שלפעמים יש לכלוך בשולי כלי הראשון או נשפך מעט מרק בתנור (ואע"פ שחום התנור שורפו ומייבשו) נשאר רושם ויש לחוש שמן הרושם יבלע שולי כלי השני. וכתב מעכ"ת וז"ל ולפי קט ידיעתי אין מקום לחומרא זו כלל כו' ואמר שרוצים להביא ראיה מהרש"ל. והשיב מעכ"ת דלא דמי כלל כי רש"ל מיירי מרוטב של אסור בעין וכאן אינו כ"א רושם עכ"ד ידיד נפשי:
ש"ר לאהו' ה"ה כו' ועתה באתי על ד"ת אשר חשקה נפשם לדעת אם יש צד איסור להחם בתנורים הכפולים מאכלי בשר וחלב בזא"ז שיש חוכים להחמיר מטעם שלפעמים יש לכלוך בשולי כלי הראשון או נשפך מעט מרק בתנור (ואע"פ שחום התנור שורפו ומייבשו) נשאר רושם ויש לחוש שמן הרושם יבלע שולי כלי השני. וכתב מעכ"ת וז"ל ולפי קט ידיעתי אין מקום לחומרא זו כלל כו' ואמר שרוצים להביא ראיה מהרש"ל. והשיב מעכ"ת דלא דמי כלל כי רש"ל מיירי מרוטב של אסור בעין וכאן אינו כ"א רושם עכ"ד ידיד נפשי:
988
989ואני רואה אותם טובים ונכוחים. ומאן הא דלא חש לקמחיה. אטו לא שני ליה בין איסור בעין. לאיסור בלוע. כ"ש רושם בעלמא. וכפי מה שהבנתי מכותלי כתבו. אותן המחמירים אוסרים המאכל ג"כ. וזה בורות גמור. שהרי ידוע לכל בר בי רב דחד יומא שאין כלי אוסר את חברו בלי רוטב. ואין פעפוע לכלים מדופן לדופן. כמבואר בהגהת ש"ע סצ"ב וצ"ג. וכ"כ בהדיא בש"ך בסי' ק"ה סקכ"ב גם בשם רש"ל עצמו. ובפירוש התיר הרב ט"ז בגדולה מזו במעשה שהיה שהושיבו קדרה של בשר על המקום שאפו בתנור פלאדין של גבינה מקודם. ואע"פ שבלע התנור הרבה מאיסור בעין שומן הפלאדין ולא הוסק בנתיים. ודינו ברור בלי שום הרהור כמ"ש זה פעמיים בסי' צ"ב וצ"ז. וכן כתב עוד בא"ח. גם הרב במג"א ז"ל הביא כדברים הנז' בסי' תנ"א בשם גאונים אחרונים שהסכימו להקל אפי' בפסח דמחמרינן טובא. וכן הסכמתו ז"ל להתיר המאכל אפי' יש בתנור חמץ בעין יע"ש:
989
990וכבר כתבתי זה ימים רבים על אודות החצובה שנז' שם שצריכה לבון. ותמהתי על זה. לא אוכל להעתיק מ"ש באריכות. אכן עם מה שיישבתי שם קצת דברי ההג"ה בהכשר החצובה. מפני שיש לחוש שיחממו עליה איזה מאכל קשה כמו פלאדן וקיכלך בלי הפסק כלי יע"ש. לכן אודיע לאהו' שבתנור שבביתי שהוא של חרס. אני נמנע מלהחם בו מאכלי חלב. אחר שכבר נשתמשו בו בחמום מאכלי בשר. ולא מחמת שיש לחוש לבליעת המאכל של חלב מבשר. שזהו טעות מוחלט בודאי. כמ"ש כל הפוסקים ראשונים ואחרונים הושוו בכך. שאין כאן חשש איסור לגמרי. ואפי' הועמד כלי בשר בתוך רוטב של חלב או איפכא ג"כ אין המאכל נאסר אלא הכלי בלבד וגדולה מזו איכא עובדא בש"ד כלל נ"ה. אבל טעם המניעה מזה הוא משום הרחקה הראויה. שלא לבוא לידי מכשול שאם נתיר להחם עם כלי. יבואו וישימו גם מאכלים בלי כלי. וכה"ג ודאי בלע תנור ומבליע. דשל חרס אינו יוצא מידי דופיו. והרחקות כאלו מצינו רבות בטי"ד בסי' הנ"ל ואין להאריך. (ועיין בסי' פ"ז ס"ו בהג"ה) מ"מ ודאי שאינה אלא חומרא והרחקה בעלמא. מיהא בדיעבד לית דין צריך בשש דשרי. ואפי' לכתחלה בשעת הדחק והצורך קצת:
990
991ובתנור ברזל חומרא יתרה היא ובין בזה ובזה אין המאכל נאסר בשום אופן כשהוחם בכלי
איברא בתנורי ברזל דידכו חומרא יתרה היא. כיון שמיד התנור מתלבן ע"י היסק. והוא הכשרו אפי' נשפך עליו דבר לח. כ"ש שאינו אלא ספק. ואעפ"כ אם ירצה אדם להחמיר על עצמו אף בזה. שיחוש שיושיבו שם מאכל בלא כלי. תיכף אחר שנשפך שם דבר האוסרו. וקודם שיתלבן ע"י חום גדול. אין לתופסו על כך. אבל לא לאסור המאכל והכלי למי שעשה כן. שהוא חסיד שוטה ומאבד ממון של ישראל בחנם. והני מילי דיש מקום להרחקה כנז'. היכא דרגילין לחמם בתנור גם מאכלים שיש בהן שומן בלי הפסק כלי כנז'. אבל אי לא רגילי בהכי לגמרי. אין מקום כלל להרחקה. ותדע שהרי מעשים בכל יום שמבשלין בשר בתנור וכיריים שמבשלין שם חלב וכן להיפך באין מונע. אע"פ שאי אפשר שלא נשפך שם מהתבשיל מאומה. מעולם לא עלה על הדעת לאסור הבשר. וכל אלה דברים פשוטים כמעט לא ניתנו להכתב. ואף לשפות קדרה של היתר בצד קדרה של איסור שרי. אע"ג דאיכא למיחש נמי לניצוצות כדאי' בגמרא פ"ק דע"א בהדיא לא הלכת מימיך לצור כו' ואינו אלא חומרא להזהר לכתחלה עיין סי' קי"ח:
איברא בתנורי ברזל דידכו חומרא יתרה היא. כיון שמיד התנור מתלבן ע"י היסק. והוא הכשרו אפי' נשפך עליו דבר לח. כ"ש שאינו אלא ספק. ואעפ"כ אם ירצה אדם להחמיר על עצמו אף בזה. שיחוש שיושיבו שם מאכל בלא כלי. תיכף אחר שנשפך שם דבר האוסרו. וקודם שיתלבן ע"י חום גדול. אין לתופסו על כך. אבל לא לאסור המאכל והכלי למי שעשה כן. שהוא חסיד שוטה ומאבד ממון של ישראל בחנם. והני מילי דיש מקום להרחקה כנז'. היכא דרגילין לחמם בתנור גם מאכלים שיש בהן שומן בלי הפסק כלי כנז'. אבל אי לא רגילי בהכי לגמרי. אין מקום כלל להרחקה. ותדע שהרי מעשים בכל יום שמבשלין בשר בתנור וכיריים שמבשלין שם חלב וכן להיפך באין מונע. אע"פ שאי אפשר שלא נשפך שם מהתבשיל מאומה. מעולם לא עלה על הדעת לאסור הבשר. וכל אלה דברים פשוטים כמעט לא ניתנו להכתב. ואף לשפות קדרה של היתר בצד קדרה של איסור שרי. אע"ג דאיכא למיחש נמי לניצוצות כדאי' בגמרא פ"ק דע"א בהדיא לא הלכת מימיך לצור כו' ואינו אלא חומרא להזהר לכתחלה עיין סי' קי"ח:
991
992שוב ראיתי לבב"ח בא"ח סי' קע"ג שטעה בדין זה במ"כ והושג מבמג"א ז"ל כמ"ש לעיל בס"ד יע"ש:
992
993ואודות השנית אשר אמרו למעכ"ת שצ"ל נהיה בסגו"ל היו"ד מטעם שכתב ר"ז הענא ורוצים לומר שיהא ממש חירוף וגדוף בקמ"ץ מפני שהוא עבר ולא בינוני. ומפני שיש ששמעו ממני שצ"ל ביו"ד הקמוצה. רצה מעכ"ת לידע טעמי ונמוקי. הנה אהו' כנפשי אני תמיה על מעכ"ת. שידעתי לא רחוק אצלו למצוא דברי הפוסקים ראשונים ואחרונים ז"ל במקומן. ואם יפשפש הלא ימצא שורש דבר באחרונים אע"פ שלא הכריעו. מ"מ מה לו לתלות דבר זה בבוקי סריקי רז"ה. אטו דידיה היא. הלא כך כתב במג"א בשם חכמת מנוח. ברם לית הילכתא כוותיה אלא כגאונים ופוסקים שקדמוהו ה"ה הגבורים בעל כנה"ג ושלטי הגבורים כמ"ש במג"א בשמם. ודעתו ז"ל נוטה ג"כ לדבריהם כאשר אכתוב בס"ד. ומנו זלמן הענא דלא ידענא ליה. אנא מתניתא ידענא:
993
994ישוב הגון לקושית במג"א על הרב"י בא"ח סקס"ז והשגה עמ"ש הרב הנ"ל בשם ח"מ שצ"ל נהיה בסגו"ל בברכה שהנ"ב ואינו אלא בקמ"ץ וכ"ה הסכמת כמה חכמים גדולים ועצומים ונימוקם עמם. מי שיש לו חיך יטעם צוף דבש אמרי נועם
ואעתיק למעכ"ת מ"ש בס"ד זה ימים רבים בחבורי שאני עסוק בו. והוא בטא"ח סקס"ז. וזה לשוני שם דע"א ע"ג בב"י. ופירוש דמפיק ידוע שהוא להבא עכ"ל. במג"א תמה על הרב"י במ"ש דיש חלופי גרסאות דהא בברכות (דנב"ב) מוכח דבעי לברוכי על מה שעבר. וזה יש לי ליישב קצת. דלא מוכח מהתם דבעינן דווקא דלהוי משמע לשעבר לחוד. אלא תרוייהו בעינן דלשתמע לתרי אנפי לשעבר. ולהווה. ועתיד. דהכי ודאי מסתברא דעדיף. והשתא ניחא דה"ט דמברכינן בורא ולא צריך לדחוק. והכא נמי ה"ט דמברכינן המוציא דמשמע תרתי. ואתי שפיר דמאן דגריס דפליגי אי משמע להבא לא משתבש. וכן מאן דגריס דבלשעבר פליגי. מ"מ בין כך או כך לעולם ס"ל לרבנן דהמוציא תרתי משמע. ור"נ דפליג. ס"ל דלא משמע אלא חדא. ורבנן קאמרי ליה דלשעבר נמי משמע. או דלהבא נמי משמע משו"ה הכין עדיף ודו"ק. ומש"ע הרב הנז' מעירובין (דיט"א) כו' אקצר בהעתקה עד ודע שאע"פ שאמרנו בהמוציא ובורא דעדיפי משום דמשמעותן לתרי אנפי דהיינו לשעבר ולהווה. מ"מ לאו כללא הוא לכל הברכות כי אין לך במטבע ברכות אלא כפי מה שתקנום ותמהתי מאד עמ"ש במג"א בשם ח"מ דצ"ל נהיה בסגו"ל משום דכל הברכות הם בלשון בינוני כמו בורא עכ"ד. ולא חש לקמחיה. אטו כולהו בחדא מחיתא מחיתינהו. האיכא טובא בלשון עבר. כמו אשר ברא ששון. וא"י את האדם בחכמה. וא"י את האדם בצלמו. וגאל ישראל דק"ש. ודכוותייהו טובא. וברכת שהכל נמי משמע דאלשעבר נתקנה. כמ"ש בש"ג ובכ"ה. ובודאי הדין עמהם. מאחר שהיא ברכה כוללת לכל המציאות. ואיך יתכן לומר שהכל מתהווה ונעשה עכשיו בדברו. והלא העולם בכללו כבר עשוי מששת ימי בראשית ואינו מקבל הוייתו להווה (ואף שאנו אומרים המחדש בטובו בכל יום מ"ב. הוא ד"א שהרי אין אנו אומרים העושה או מהווה בכל יום מ"ב וזה ברור). על כן אין ספק שצ"ל נהיה בקמ"ץ. שהוא נפעל עבר. ועוד צ"ל כן שלא יתחלף בעתיד הקל לרבים מ"ב ונהיה טובים וגו'. ואף שהקמו"ץ מורה ג"כ על הנקבה בבינוני הנפעל כמו אבן נראה. אפ"ה הכי עדיף דאשכחן נמי לזכר ה' נראה. וכ"ש לפמ"ש שצ"ל לשון עבר. שהזכר לבדו קמו"ץ הוא. אבל לנקבה תאמר נראתה נבנתה נהיתה. ולזכר כתוב בתורה הנהיה כדבר ושנוי בנביאים מאת אדוני המלך נהיה וחביריו ומשולש בכתובים לא נהיה כדברים. ולא מצינו בשום מקום בכתוב נהיה בקמ"ץ המורה על הנקבה אפי' בבינוני. ואנן קפדינן אלישנא דקרא במטבע ברכות. לכן אין לחוש להבנת נפעל בינוני נקבי. (מאחר שלא נמצא בשום מקום. אף שיתכן מדרך הדקדוק) ועוד שתיבת הכל תסבול גם תואר נקבי. לפי כללו של הראב"ע הנודע. וכ"ש שעולה יפה עד"ה. שידוע שהכל רומז למדה שכוללת כל שנתהווה. והוא שרמזו רז"ל בפ' וה' ברך את אברהם בכל שהיתה לו בת. שהיא מדה נקבית כנודע לי"ח. והוא המכוון מאד בכוונת ברכה זו ודוק היטב. ע"כ אין חשש לגמרי אם תורה לשון זכר או נקבה הכל א' ולשון הגון בברכה זו. משא"כ אם תאמר נהיה בסגו"ל שאינו נמצא לגמרי בכתוב אף לתואר הזכר (רק ע"פ דרך המדקדקים יתכן) והנמצא בכתוב הנה הוא יורה לעתיד הקל מרבים מ"ב כנז'. הרי בבירור הפסדת כוונת הברכה בשבוש מבואר שאינו מענינה. וכ"ש לפמ"ש טעות הוא שיהא לשון ברכה זו מהבינוני. אבל הוא עבר בלי ספק. ואין לזוז ממנו וכמ"ש רבותינו הנ"ל עד כאן לשוני בספרי אשר חנני ה' והוא ית' יזכני לגומרו כהלכה והעתקתיו אות באות מלה במלה כמו שכתוב אצלי זה מימים רבים שעברו בלי חידוש ושנוי אות א'. רק קצרתי הלשון מעט כנז' מפני נחיצת הפאשט. מעתה יראו מעכ"ת שאינו משלי. אלא היא דעה ברורה שהסכימו עליה הגאונים הקדמונים זצ"ל. וכן שמעתי מאמ"הג ז"ל כשהייתי תינוק ששחק בלעג הרבה על האומרים בסגול. עם שלא זכיתי אז לשאול את פיו לידע טעמו. מ"מ זכיתי ליישב הדברים על בוריין בעז"הי. מתוך ששמתי לבי על מנהגי אבותינו תורה שבידינו ואיני מסופק שמי שלבו ישר ולב מבין יודה לדברינו. ואל יחוש מעכ"ת ולא ישים אל לבו דבר התול ושחוק דברי הנמהרים ונבהלים להשיב ולפעור פיהם לבלי חוק. דלא ידעי מאי דקאמרי רבנן. תלמידיו של ר"ז הענא שוטים שכמותו עוללים לא ראו אור. ואל ישגיח בדברים בטלים באומרם שהוא חרוף וגדוף. בודאי אינו בר דעת מי שאומר כן. ויש להטעים הדבר הרבה. רק שאי אפשר כעת מפני שאני מתיירא שתעבור הפאשט. אבל יקהה שיניהם ויאמר להם שהם משתבשים בודאי כנז'. וכדעת הגאונים יש לנו לנהוג בלי ספק. ובכן תתענג בדשן נפשכם כחפץ השש בשלותכם הנכון לעבודתכם הטרוד יעב"ץ בנחץ לא ישוער:
ואעתיק למעכ"ת מ"ש בס"ד זה ימים רבים בחבורי שאני עסוק בו. והוא בטא"ח סקס"ז. וזה לשוני שם דע"א ע"ג בב"י. ופירוש דמפיק ידוע שהוא להבא עכ"ל. במג"א תמה על הרב"י במ"ש דיש חלופי גרסאות דהא בברכות (דנב"ב) מוכח דבעי לברוכי על מה שעבר. וזה יש לי ליישב קצת. דלא מוכח מהתם דבעינן דווקא דלהוי משמע לשעבר לחוד. אלא תרוייהו בעינן דלשתמע לתרי אנפי לשעבר. ולהווה. ועתיד. דהכי ודאי מסתברא דעדיף. והשתא ניחא דה"ט דמברכינן בורא ולא צריך לדחוק. והכא נמי ה"ט דמברכינן המוציא דמשמע תרתי. ואתי שפיר דמאן דגריס דפליגי אי משמע להבא לא משתבש. וכן מאן דגריס דבלשעבר פליגי. מ"מ בין כך או כך לעולם ס"ל לרבנן דהמוציא תרתי משמע. ור"נ דפליג. ס"ל דלא משמע אלא חדא. ורבנן קאמרי ליה דלשעבר נמי משמע. או דלהבא נמי משמע משו"ה הכין עדיף ודו"ק. ומש"ע הרב הנז' מעירובין (דיט"א) כו' אקצר בהעתקה עד ודע שאע"פ שאמרנו בהמוציא ובורא דעדיפי משום דמשמעותן לתרי אנפי דהיינו לשעבר ולהווה. מ"מ לאו כללא הוא לכל הברכות כי אין לך במטבע ברכות אלא כפי מה שתקנום ותמהתי מאד עמ"ש במג"א בשם ח"מ דצ"ל נהיה בסגו"ל משום דכל הברכות הם בלשון בינוני כמו בורא עכ"ד. ולא חש לקמחיה. אטו כולהו בחדא מחיתא מחיתינהו. האיכא טובא בלשון עבר. כמו אשר ברא ששון. וא"י את האדם בחכמה. וא"י את האדם בצלמו. וגאל ישראל דק"ש. ודכוותייהו טובא. וברכת שהכל נמי משמע דאלשעבר נתקנה. כמ"ש בש"ג ובכ"ה. ובודאי הדין עמהם. מאחר שהיא ברכה כוללת לכל המציאות. ואיך יתכן לומר שהכל מתהווה ונעשה עכשיו בדברו. והלא העולם בכללו כבר עשוי מששת ימי בראשית ואינו מקבל הוייתו להווה (ואף שאנו אומרים המחדש בטובו בכל יום מ"ב. הוא ד"א שהרי אין אנו אומרים העושה או מהווה בכל יום מ"ב וזה ברור). על כן אין ספק שצ"ל נהיה בקמ"ץ. שהוא נפעל עבר. ועוד צ"ל כן שלא יתחלף בעתיד הקל לרבים מ"ב ונהיה טובים וגו'. ואף שהקמו"ץ מורה ג"כ על הנקבה בבינוני הנפעל כמו אבן נראה. אפ"ה הכי עדיף דאשכחן נמי לזכר ה' נראה. וכ"ש לפמ"ש שצ"ל לשון עבר. שהזכר לבדו קמו"ץ הוא. אבל לנקבה תאמר נראתה נבנתה נהיתה. ולזכר כתוב בתורה הנהיה כדבר ושנוי בנביאים מאת אדוני המלך נהיה וחביריו ומשולש בכתובים לא נהיה כדברים. ולא מצינו בשום מקום בכתוב נהיה בקמ"ץ המורה על הנקבה אפי' בבינוני. ואנן קפדינן אלישנא דקרא במטבע ברכות. לכן אין לחוש להבנת נפעל בינוני נקבי. (מאחר שלא נמצא בשום מקום. אף שיתכן מדרך הדקדוק) ועוד שתיבת הכל תסבול גם תואר נקבי. לפי כללו של הראב"ע הנודע. וכ"ש שעולה יפה עד"ה. שידוע שהכל רומז למדה שכוללת כל שנתהווה. והוא שרמזו רז"ל בפ' וה' ברך את אברהם בכל שהיתה לו בת. שהיא מדה נקבית כנודע לי"ח. והוא המכוון מאד בכוונת ברכה זו ודוק היטב. ע"כ אין חשש לגמרי אם תורה לשון זכר או נקבה הכל א' ולשון הגון בברכה זו. משא"כ אם תאמר נהיה בסגו"ל שאינו נמצא לגמרי בכתוב אף לתואר הזכר (רק ע"פ דרך המדקדקים יתכן) והנמצא בכתוב הנה הוא יורה לעתיד הקל מרבים מ"ב כנז'. הרי בבירור הפסדת כוונת הברכה בשבוש מבואר שאינו מענינה. וכ"ש לפמ"ש טעות הוא שיהא לשון ברכה זו מהבינוני. אבל הוא עבר בלי ספק. ואין לזוז ממנו וכמ"ש רבותינו הנ"ל עד כאן לשוני בספרי אשר חנני ה' והוא ית' יזכני לגומרו כהלכה והעתקתיו אות באות מלה במלה כמו שכתוב אצלי זה מימים רבים שעברו בלי חידוש ושנוי אות א'. רק קצרתי הלשון מעט כנז' מפני נחיצת הפאשט. מעתה יראו מעכ"ת שאינו משלי. אלא היא דעה ברורה שהסכימו עליה הגאונים הקדמונים זצ"ל. וכן שמעתי מאמ"הג ז"ל כשהייתי תינוק ששחק בלעג הרבה על האומרים בסגול. עם שלא זכיתי אז לשאול את פיו לידע טעמו. מ"מ זכיתי ליישב הדברים על בוריין בעז"הי. מתוך ששמתי לבי על מנהגי אבותינו תורה שבידינו ואיני מסופק שמי שלבו ישר ולב מבין יודה לדברינו. ואל יחוש מעכ"ת ולא ישים אל לבו דבר התול ושחוק דברי הנמהרים ונבהלים להשיב ולפעור פיהם לבלי חוק. דלא ידעי מאי דקאמרי רבנן. תלמידיו של ר"ז הענא שוטים שכמותו עוללים לא ראו אור. ואל ישגיח בדברים בטלים באומרם שהוא חרוף וגדוף. בודאי אינו בר דעת מי שאומר כן. ויש להטעים הדבר הרבה. רק שאי אפשר כעת מפני שאני מתיירא שתעבור הפאשט. אבל יקהה שיניהם ויאמר להם שהם משתבשים בודאי כנז'. וכדעת הגאונים יש לנו לנהוג בלי ספק. ובכן תתענג בדשן נפשכם כחפץ השש בשלותכם הנכון לעבודתכם הטרוד יעב"ץ בנחץ לא ישוער:
994
995על הענין
995
996שלו' לאהו' ידיד נפשי כהרר"א נר"ו. אד"ש עתה באתי לקיים מאמרי בעז"הי. וכי אחרו פעמי תשובתי. מן השמים עכבוני כאשר הודעתי למעכ"ת לשעבר. כי לא הייתי אז בקו הבריאה כלל. אף שדחקתי עצמי יותר מדאי לכתוב במילי דעלמא. אבל לא יכולתי לעיין בשמעתא. כי היו ראשי ואיברי כבדים עלי באותו פרק. וב"ה אשר עזרני עד כה. והוא ית' יאמצני לעבודתו. והנני ככחי אז כחי עתה בעז"הי. במקומי אני עומד במ"ש ליישב תמיהת המג"א. וחזי מר דגברא דפרע אנא. ולא השלכתי דבריו אחרי גווי. אף כי היה מקום להקפיד על דבריו. כי החליט לי הטעות והשגיאה. בטרם יראה בעיניו כל לשוני ולבבו יבין לדעת סוף כוונתי בלשוני הקצר בתכלית האפשרי. אבל מ"מ דבריו שעשועי נפשי. הש"ית יודע כי נתן שמחה בלבי בראותי תכלית כוונתו הטובה לעמוד על האמת. ולהטפל במו"מ של הלכה אמר עם הספר. עם כל רובי טרדותיו העצומות כידוע לי. לזאת אודה ה' בפי אשר השפיע מטובו לישרים כי"ב. ובתוך רבים אהללנו למעכ"ת. כל היום היא שיחתי לחייב את העשירים הפורקים מעליהם עול תורה לגמרי. ודי בזו שלא יחשדוני במחניף ח"ו. רק באמת מתוך השמחה שיש לי בדבריו לא אוכל לשתוק מכל וכל. ולזה אינני מרגיש בקוצים שבאליה ולא הכאיבה אותי עקיצתם. אף כי שתים עשה עמי. לא זו בלבד שתלה סרחון השגיאה בי. כ"א שגזר דלית דין ולית דיין שהרב"י בעל חלוף הגרסא נשאר מוקשה ועומד מכח הגמרא דערובין. ולבבי לא כן ידמה. ולא על מעכ"ת יש לי מקום ללון. כי ודאי טרדותיו לא הניחוהו לעיין יפה יפה כל הצורך (ותמה אני אם קרא מכתבי כראוי. כי אז ודאי לא היה כותב מ"ש) אבל על המברך התורני המופלג מ' משה נר"ו דמשה שפיר קאמר. הי"ל מקום לכעוס. וכי כך אני בעיניו שלא ירדתי לסוף דברי במג"א. וזולת זה לא ידעתי מה חידש או הוסיף משה מדעתו בדבר זה לומר כך. מ"מ לא קפדן אני ת"ל. ולא באתי כ"א לברר דברי הראשונים ולהבין מה שמץ שגיאה נשמע בהם. והנה דברי הראשונים מושבים עתה מוצגים לפניו. באופן שידע אם כנים דברי. ואמנם גם תשובת מעכ"ת שהשיב עליהם. אציגנה כאן. באולי כבר יצאו הדברים מלבו. לכן הנני מעתיק דבריו אות באות:
996
997וז"ל מעכ"ת בכתבו גי"ה ק' כו' ומסרנו ליד התורני ר' משה לעיין בו כו' וכל מה שממשמש בו מצא טעם. חוץ מדבר זה לא היה יכול לירד לדעת מר והוא במה דרוצה ליישב התמיה דבמג"א על הרב"י. ואמר דלשרי ליה מר כי התמיהה דבמג"א היא תמיהה קיימת. כי לפי חלופי גרסאות רוצים שיהיה דווקא להבא. ובברכות (דנ"ב) מוכח עכ"פ דלשעבר כ"ע לא פליגי דעדיף. ולפרש"י יפה לאומרו. וא"כ היאך יכולים ליישב הגמרא הנ"ל. וביותר היאך מיישבים הגמרא דערובין (די"ט). דמוכח התם דהמוציא לשעבר משמע ולית דין ולית דיין דקשיא להו גמרא הנ"ל. ולפי קט שכלי לאחר שעיינתי מ' משה שפיר קאמר. ואמרנו בודאי אגב מהירות שנתיירא שיעבור הבי דואר. היה כשגגה עכ"ל הטענה הראשונה כהוייתה:
997
998בירור דברי הראשונים שלא הבינם השואל ולא עמד על תוכן כוונתי ומי שיש לו לב שומע מבין לבו ישית לדעתי
ולשרי לי מר האי תיגרא ברישא. ותרתי עבד לי בהא. חדא דקאמר לפי חלוף הגרסא רוצים שיהא דווקא להבא. ומי הגיד לו זה. הלא כבר ביארתי היטב בדרך קצרה שאין הפירוש כך. אף שעלה כן על הדעת בהשקפה ראשונה. אמנם אחר העיון הישר ודאי א"א לומר כן. כי המוציא הוא ג"כ בינוני בודאי. ותו רבנן בקרא דר"נ מאי עבדי ביה. דכתיב המוציא לך מים. דפשיטא דאפיק נמי משמע. אלא ע"כ בהא לא פליגי. דהמוציא לשעבר ולהווה ודאי משמע. כי פליגי בלהבא. אי משמע נמי להבא. ולכ"ע לשון הכולל כל הזמנים ודאי עדיף. ובאמת לא יקובל אל הדעת הנכון לומר דלרבנן יצטרך לברך דווקא על להבא בלבד. כי בלא"ה פשיטא. דטפי שייך לברך על מה שכבר נעשה. או שנעשה עכשיו. ממה שיש לברך על העתיד בלבד. ביחוד בברכת הודאה ודאי לשון עבר עדיף. וגאל ישראל דק"ש יוכיח. אלא ודאי אף בעלי חלוף הגרסא לא כיוונו אלא למה שאמרנו. וכמעט הוא דבר ברור אצלי עכשיו. אע"פ שבתחלה לא החלטתיו לאמת כל כך. כמו שיורה לשוני שאמרתי רק ליישב קצת. כדי שלא להניח הדבר בקושיא לגמרי. הא חדא:
ולשרי לי מר האי תיגרא ברישא. ותרתי עבד לי בהא. חדא דקאמר לפי חלוף הגרסא רוצים שיהא דווקא להבא. ומי הגיד לו זה. הלא כבר ביארתי היטב בדרך קצרה שאין הפירוש כך. אף שעלה כן על הדעת בהשקפה ראשונה. אמנם אחר העיון הישר ודאי א"א לומר כן. כי המוציא הוא ג"כ בינוני בודאי. ותו רבנן בקרא דר"נ מאי עבדי ביה. דכתיב המוציא לך מים. דפשיטא דאפיק נמי משמע. אלא ע"כ בהא לא פליגי. דהמוציא לשעבר ולהווה ודאי משמע. כי פליגי בלהבא. אי משמע נמי להבא. ולכ"ע לשון הכולל כל הזמנים ודאי עדיף. ובאמת לא יקובל אל הדעת הנכון לומר דלרבנן יצטרך לברך דווקא על להבא בלבד. כי בלא"ה פשיטא. דטפי שייך לברך על מה שכבר נעשה. או שנעשה עכשיו. ממה שיש לברך על העתיד בלבד. ביחוד בברכת הודאה ודאי לשון עבר עדיף. וגאל ישראל דק"ש יוכיח. אלא ודאי אף בעלי חלוף הגרסא לא כיוונו אלא למה שאמרנו. וכמעט הוא דבר ברור אצלי עכשיו. אע"פ שבתחלה לא החלטתיו לאמת כל כך. כמו שיורה לשוני שאמרתי רק ליישב קצת. כדי שלא להניח הדבר בקושיא לגמרי. הא חדא:
998
999הט אזנך ושמע דברי חכמים קימים מאירים ומתמימים דבר דבור על אפניו במשנה וגמרא בענין ברכת שברא לדרכנו הסלולה וישרה
ותו דקאמר ובברכות (דנ"ב) מוכח עכ"פ דבלשעבר כ"ע לא פליגי דעדיף כו'. לא ידענא מאן פליג ליה. והיכא מוכח זה דבלשעבר לחוד. לכ"ע עדיף. הא ודאי ליתא דהא בורא ודאי בינוני הוא. כמו שהוא פשוט וידוע לתינוקות. לא לבד למדקדקים. וא"ה מ"ט מברכינן בורא. דמשמע ודאי תרתי. ולא מברכינן ברא. דלא משמע אלא לשעבר דווקא. אי איהו ניהו דעדיף. והכי נמי איכא למידק בהמוציא דקיי"ל דעדיף אע"ג דבמוציא כ"ע לא פליגי דלשעבר משמע. לפי גירסא שלנו בסוגיא הנ"ל. ותו דלפום מאי דסא"ד דמהר"ר משה דהתם (דנב"ב) ודאי בעי תלמודא לשעבר לחוד דווקא. א"כ במסקנא דקאמר ר"י. אלא בברא ובורא כ"ע לא פליגי דברא משמע. אדרבה אשכחן בהדיא דתלמודא גופיה ס"ל דבינוני לעתידמשמע. דמה"ט דצלותא גואל ישראל משום דרחמי הוא. יצטרך לומר דשניהם אין פירושם אלא לשעבר. וח"ו שיטעה בעל התלמוד בזה דבר שתשב"ר יודעין דבורא הוא הווה ודאי. ולא לעבר לחוד משמע. אלא פשיטא כדפרישנא. דהא לא סלקא אדעתיה דלא נימא אלא לשעבר. אלא בהא פליגי אי משמע נמי לשעבר. ומשום דבעינן לישנא דמשמעו לכל שלשת חלקי הזמן. הוה ס"ד דתלמודא דמר סבר בורא לא משמע אלא להווה. ומ"ס תרוייהו משמע. ודפירש"י דלשעבר יפה לאומרו. היינו למאן דלא בעי למיכלל משמעות הווה ועתיד. ודאי כך יפה לו. ואידך נמי לא פליג עליה דלשעבר משמעות נכון הוא. מטעם שכתב רש"י. שהאור כבר נברא בו' י"ב. א"כ ודאי צריך לומר לשון. שסובל משמעות העבר. וברא הכי הוא. אלא דלב"ה לא סגי בהכי. אלא בלשון שכולל כל הזמנים. דכייל נמי לשעבר ולהבא משום דבאמת הקב"ה מחדש בכל יום מ"ב. משו"ה בורא עדיף דכייל כולהו. וב"ש נמי הוו מודו בהא דעדיף. אי לאו משום דלדידהו לא משמע להו לשעבר נמי. והשתא אתי שפיר דקיי"ל כב"ה. ומברכינן בורא. ולא ברא דלכאורה לא פליגי ביה. וקשה קושית התו'. וצריך לדחוק משום לישנא דקרא. והוא דוחק לא מעט וק"ל. ולפי פירושי ניחא בס"ד. דמעתה אין כאן דוחק בזה. דפשיטא ב"ש במקום ב"ה אינה משנה. ולב"ה איכא קפידא לברוכי דווקא בורא דכייל טפי. וניחא נמי דשפיר תני תנא בדב"ה בורא דמשמע אף בזו מחלוקת. דלא כדמשמע לכאורה מריהטא דתלמודא במסקנא. דל"פ אלא במאור ומאורי. אלא ודאי דעדיין מחלוקת במקומה עומדת אף בזו. דסברי ב"ה בורא מ"מ עדיף מטעמא דילן. וכוותייהו איבעי לן למעבד בלא ספיקא. וזהו שרמזתי בדברים קצרים בראשון. שכתבתי דה"ט דמברכינן בורא ולא צריך לדחוק. והיינו נמי טעמא דמברכינן המוציא. ובהדי פלוגתא למה לן. אפ"ה הכי עדיף. ולא מפקינן נפשין לבר מהילכתא. הרי זה ודאי פירוש נאה ומשובח בדרך קצר. ומיישב כמה תמיהות בגמרא. וגם הגרסא המוחלפת. על מקומה תבוא בשלום. אין בה נפתל ועקש כל עיקר. ויונח שיש בה קצת מהדוחק כמו שחשבתי בעצמי תחלה. וגנאי דאית ביה הקדמתי לאומרו. מ"מ הלא טוב זה. משנדחה דברי הגאונים מכל וכל. ורבותא למדחפיה לרביה יאמרו רבן דחפו בשתי ידים. וכך חובתנו וכך יפה לנו ללמד זכות על הקדמונים. והרגיל בדברי המחברים ימצא שהכניסו עצמן ביותר זרות מזה לפעמים. כדי לקיים דברי חכמים הקודמים:
ותו דקאמר ובברכות (דנ"ב) מוכח עכ"פ דבלשעבר כ"ע לא פליגי דעדיף כו'. לא ידענא מאן פליג ליה. והיכא מוכח זה דבלשעבר לחוד. לכ"ע עדיף. הא ודאי ליתא דהא בורא ודאי בינוני הוא. כמו שהוא פשוט וידוע לתינוקות. לא לבד למדקדקים. וא"ה מ"ט מברכינן בורא. דמשמע ודאי תרתי. ולא מברכינן ברא. דלא משמע אלא לשעבר דווקא. אי איהו ניהו דעדיף. והכי נמי איכא למידק בהמוציא דקיי"ל דעדיף אע"ג דבמוציא כ"ע לא פליגי דלשעבר משמע. לפי גירסא שלנו בסוגיא הנ"ל. ותו דלפום מאי דסא"ד דמהר"ר משה דהתם (דנב"ב) ודאי בעי תלמודא לשעבר לחוד דווקא. א"כ במסקנא דקאמר ר"י. אלא בברא ובורא כ"ע לא פליגי דברא משמע. אדרבה אשכחן בהדיא דתלמודא גופיה ס"ל דבינוני לעתידמשמע. דמה"ט דצלותא גואל ישראל משום דרחמי הוא. יצטרך לומר דשניהם אין פירושם אלא לשעבר. וח"ו שיטעה בעל התלמוד בזה דבר שתשב"ר יודעין דבורא הוא הווה ודאי. ולא לעבר לחוד משמע. אלא פשיטא כדפרישנא. דהא לא סלקא אדעתיה דלא נימא אלא לשעבר. אלא בהא פליגי אי משמע נמי לשעבר. ומשום דבעינן לישנא דמשמעו לכל שלשת חלקי הזמן. הוה ס"ד דתלמודא דמר סבר בורא לא משמע אלא להווה. ומ"ס תרוייהו משמע. ודפירש"י דלשעבר יפה לאומרו. היינו למאן דלא בעי למיכלל משמעות הווה ועתיד. ודאי כך יפה לו. ואידך נמי לא פליג עליה דלשעבר משמעות נכון הוא. מטעם שכתב רש"י. שהאור כבר נברא בו' י"ב. א"כ ודאי צריך לומר לשון. שסובל משמעות העבר. וברא הכי הוא. אלא דלב"ה לא סגי בהכי. אלא בלשון שכולל כל הזמנים. דכייל נמי לשעבר ולהבא משום דבאמת הקב"ה מחדש בכל יום מ"ב. משו"ה בורא עדיף דכייל כולהו. וב"ש נמי הוו מודו בהא דעדיף. אי לאו משום דלדידהו לא משמע להו לשעבר נמי. והשתא אתי שפיר דקיי"ל כב"ה. ומברכינן בורא. ולא ברא דלכאורה לא פליגי ביה. וקשה קושית התו'. וצריך לדחוק משום לישנא דקרא. והוא דוחק לא מעט וק"ל. ולפי פירושי ניחא בס"ד. דמעתה אין כאן דוחק בזה. דפשיטא ב"ש במקום ב"ה אינה משנה. ולב"ה איכא קפידא לברוכי דווקא בורא דכייל טפי. וניחא נמי דשפיר תני תנא בדב"ה בורא דמשמע אף בזו מחלוקת. דלא כדמשמע לכאורה מריהטא דתלמודא במסקנא. דל"פ אלא במאור ומאורי. אלא ודאי דעדיין מחלוקת במקומה עומדת אף בזו. דסברי ב"ה בורא מ"מ עדיף מטעמא דילן. וכוותייהו איבעי לן למעבד בלא ספיקא. וזהו שרמזתי בדברים קצרים בראשון. שכתבתי דה"ט דמברכינן בורא ולא צריך לדחוק. והיינו נמי טעמא דמברכינן המוציא. ובהדי פלוגתא למה לן. אפ"ה הכי עדיף. ולא מפקינן נפשין לבר מהילכתא. הרי זה ודאי פירוש נאה ומשובח בדרך קצר. ומיישב כמה תמיהות בגמרא. וגם הגרסא המוחלפת. על מקומה תבוא בשלום. אין בה נפתל ועקש כל עיקר. ויונח שיש בה קצת מהדוחק כמו שחשבתי בעצמי תחלה. וגנאי דאית ביה הקדמתי לאומרו. מ"מ הלא טוב זה. משנדחה דברי הגאונים מכל וכל. ורבותא למדחפיה לרביה יאמרו רבן דחפו בשתי ידים. וכך חובתנו וכך יפה לנו ללמד זכות על הקדמונים. והרגיל בדברי המחברים ימצא שהכניסו עצמן ביותר זרות מזה לפעמים. כדי לקיים דברי חכמים הקודמים:
999
1000לכן עדיין לא מצאתי מקום התפיסה עלי לחושבני בשוגג ומשגה. ואף שכתבתי דברי הראשונים בחפזון לא ישוער. הלואי שבכל דבר מהירות שיצא מלפני. לא אטעה בו ביותר מזה. הגם כי באמת לא חדשתי אז מאומה בזה הענין. ולא הייתי כ"א מעתיק מה שכתבתי בס"ד זה ימים רבים. ואמנם המהירות גרם שקצרתי קצת. וזה היה סבה שהחליטו מעכ"ת המאמר דלית דין ולית דיין דחלוף הגרסא איתותב מההיא דערובין (דיט"א). ובכאן יש כמו כן מקום תרעומת לא מעט ביחוד על שלוחם הבא מכחם. אשר עסק הטרדות עמו בלתי נלחם. הלא עינים לו לראות בין יבין את אשר לפניו ישוב ונחם. כי מה זה מהרתם למצוא מיצוי הדין. ולחוב אותי שלא בפני. להשיב עלי בטרם יחקרוני אף כי עשיתי להם סימניות. ורשמתי ג"כ התחלת הקושיא הב' הנ"ל באמרי כלשון זה ומש"ע הרב הנז' מעירובין (דיט"א) כו'. אקצר בהעתקה עד ודע כו'. הרי ערכתי לפניהם משפט הקושיא עם גילוי מראה מקומה לידע שעמדתי גם עליה ולא העלמתי עיני ממנה. אלא שלא נתנני הזמן לגמור ההעתקה. ואין עלי אשם. כ"א על הבי דואר. בשגם שלא הוצרכתי לכל זה:
1000
1001כי אולם לנ"ד כל המו"מ הלז הוא אדרבה לנגדי. ויותר נוח לנו שטתו של במג"א. ופשיטא דהוא תנא דמסייע לן לענין ברכת שהכל. שעליה אנו דנין. ולא נצרכה אלא להעדפה. ולהראות כי לא בחלום נראה לי כן כדמיון המעלה בגולגולת שצפה. אלא שכבר טרחתי להעמיד דברי שכנגדי וחזרתי על כל הצדדין יפה. ואחר חימוץ וחיקור הדין סוף סוף שעלה בידינו סולת שקלטה נפה. דברכת שהכל הגונה וראויה יותר בלשון שמשמעו לשעבר. ולכן לא חששתי ג"כ להעתיק כל לשוני הנ"ל. ועל כן היה להם לפחות לשאול לשמי תחלה לידע ולהודיע מה יש לי לענות על זה בטרם יחתכו גז"ד. ואם לא ישרו דברי. אח"כ יש להם לדחותם בקנה ר"צון:
1001
1002סיום לשוני המקוצר לעיל בתשובה למש"ע במג"א על הרב"י מגמ' דעירובין ופשוט הוא דלק"מ ומחמת שלא הוצרך בראשונה כי הוא נגד המבוקש ע"כ הונח לפאה בכוונה
אבל באמת אף אם לכאורה הקושיא חזקה היא משם. אעפ"כ אינה כדאי לעקור חילוף הגרסא הנ"ל. ואינני צריך רק להשלים מה שחסרתי בהעתקת לשוני הנ"ל. הא לכם הלשון כולו כמו שהוא בקיצור מופלג בחיבורי שם:
אבל באמת אף אם לכאורה הקושיא חזקה היא משם. אעפ"כ אינה כדאי לעקור חילוף הגרסא הנ"ל. ואינני צריך רק להשלים מה שחסרתי בהעתקת לשוני הנ"ל. הא לכם הלשון כולו כמו שהוא בקיצור מופלג בחיבורי שם:
1002
1003הלא כה דברי כאש מצרף. ומש"ע הרב הנז' מעירובין (דיט"א) הא ודאי משמע דס"ל לתלמודא דלשעבר לחוד משמע. אבל מ"מ מהא לא קשיא אגרסת התו' דהא ממ"נ התם לאו אליבא דכ"ע קאמר דהמוציא דאפיק משמע. דהיכי קאמר בפשיטות אלא מעתה המוציא נמי דמפיק הוא. ומי ליכא ר' נחמיה דס"ל באמת המוציא הכי משמע. א"כ לאידך גירסא נמי דילמא אליבא דר"נ קאמר לה רב כהנא. דהכי הוא פשטיה דקרא וק"ל. ע"כ לשוני אות באות בלי שום שינוי בעולם. הרי בקיצור דברים. כשלה הקושיא ונפלה ונשברה כשבר נבל יוצרים. ואית דין ואית דיין. לקיים דברי הראשונים שמפיהם אנו חיין. ולא לדחותם באמת הבנין:
1003
1004ואחת שאלתי לעיין בדברי היטב. ואם אחר החקירה הראויה ימצאו מה להשיב ישיבו ואודה על האמת. כי ת"ל שחנני במדה זו מנעורי. ואקבלנו ממי שאמרו. אפי' מקטן שבקטנים וק"ו לגדולים. רק אל יחשדוני שלא עיינתי בדברי המחבר שאני עסוק בו כי לא כן אנכי עמדי. עם איש ריב לנגדי. אחקרהו ואדרשהו היטב בטרם יעלה על לבי להשיב אמרים. אף כי אדבר נגד מלכי רבנן כמו הרב המובהק במג"א ז"ל. ולא אבוש לכתוב דעתי בלי עיון חלילה: הלא לנו לדעת כי האלקים יביא במשפט על כל נעלם. על כן ידעו נאמנה כי לא ישבתי בסוד משחקים בעת כותבי בדבר הלכה. אכן טרחתי להטיב העיון בכל כחי בס"ד. ואנכי חשפתי מע"שיו גליתי מסתריו של הרב במג"א במקומות שרשם הצריכים עיון. הש"ית ברוב חסדיו יעזרני ויזכני להשלים תאותי. ולהוציא לפועל טוב כל אשר ברוח אתי. לזכות עצמי ואחרים שכמותי. וככה אבקש להתנהג עמי במתון ובהשקפה טובה:
1004
1005יקבלו הרובין קשי"ות תשובתן בצדה תברא אילין מרי דקדוק עניות דתורה
ולסכלים אשר יחשבו להיות מכת המדקדקים. אף כי באמת כמעט אינם אפי' מכת המדברים. רק כעופות מצפצפים ומהגים. וכשכורים חוגגים. לא היה מהראוי לאבד הזמן ולהשיבם על עקב בשתם. גם הכל מבואר בדבריי הקודמים בביאור מספיק למבין. ואין לי לבונן האבנים. ותמהתי על מעכ"ת שנטפל להם וחישב דבריהם ראוים להעלותם על ספר בדיו. והטריחני להשיב על דברים בטלים כאלה. אעפ"כ לכבוד מעכ"ת נקל בעיני טורח זה. ואקיים באותן המפטפטים מש"ה ענה וגו' פן יהיה חכם בעיניו. ותחלה אעתיק ג"כ טופס לשון תשובתם כמ"ש באגרת ידידי וזהו:
ולסכלים אשר יחשבו להיות מכת המדקדקים. אף כי באמת כמעט אינם אפי' מכת המדברים. רק כעופות מצפצפים ומהגים. וכשכורים חוגגים. לא היה מהראוי לאבד הזמן ולהשיבם על עקב בשתם. גם הכל מבואר בדבריי הקודמים בביאור מספיק למבין. ואין לי לבונן האבנים. ותמהתי על מעכ"ת שנטפל להם וחישב דבריהם ראוים להעלותם על ספר בדיו. והטריחני להשיב על דברים בטלים כאלה. אעפ"כ לכבוד מעכ"ת נקל בעיני טורח זה. ואקיים באותן המפטפטים מש"ה ענה וגו' פן יהיה חכם בעיניו. ותחלה אעתיק ג"כ טופס לשון תשובתם כמ"ש באגרת ידידי וזהו:
1005
1006ותו מה שאמר מר וז"ל והא איכא טובא בלשון עבר כמו אשר ברא וא"י את האדם ודכוותייהו טובא עכ"ל על זה רצו איזה מבינים הדקדוק לומר שאין דומה לנהיה. כי בריאה ויצירה אינו יכול להיות כ"א לעבר בששת י"ב. אבל נהיה הוא הווייה ויכול להיות כל יום. ואין זה מכחיש שלא היה כבר. רק היה הוה ויהיה. ועוד מה שרוצה מעכ"ת לומר וז"ל ועוד צ"ל כן שלא יתחלף בעתיד הקל לרבים מ"ב כמו ונהיה טובים עכ"ל. על זה אמרו שאין זה חשש כי מצינו הרבה תיבות שאין חילוק בין בינוני לעתיד כמו הבינוני מבנין נפעל נקוד נבנה. ובעתיד מבנין הקל נקוד ג"כ נבנה וכדומה לזה ואין מצורך להאריך ע"כ דבריהם:
1006
1007ובתר עניא אזיל עניותא נפישי נפוחי כפנא וצחותא ר"ל מהאי דעתא שבישתא
והנה הרואה יראה שאפי דברי עצמן אינם מבינים. ואיך יבינו בדקדוק. כי מ"ש לחלק בין הויה ובריאה ויצירה. אנכי לא ידעתי מאין ומנין להם דבר זה. שאם בריאה ויצירה אינם יכולים להאמר כ"א לעבר בו' י"ב. גם בהוויה א"א לומר כן. כי ההוייה מחדש בבחינת הפעולה. היא יותר דקה וזרה אצל הטבע. מבריאה ויצירה. כי הנה כתוב ויוצר רוח האדם בקרבו ודומיו רבים שהם הווים תחת השמש (אף שיש לי דברים בגו בזה בהגהת התפלה ביחוד ובמ"א לא עת האסף פה) ואם בהם אין כל חדש תחת השמש. כ"ש בהוייה שהוראתה בעצם על פעולה ממציאות חדש יש מאין. ואם רצו לומר שהוייה יכול להיות כל יום בבחינת הנפעל. שיתכן היותו בכל יום. ויורה הלשון על זה באומרם ואין זה מכחיש שלא היה רק היה הוה ויהיה. רחמנא ליצלן מהאי דעתא. כי בזה שבו מחרפים ומגדפים. תחת אשר יחסו זה לאחרים ח"ו. כי הנפעל הנהיה אין מציאותו מחויבת תדיר. ולא יתואר בהיה הוה ויהיה בשום פנים. שזהו תואר הממציא ית' המהווה ההוייה. והחליפו הצורה ביוצרה. וע"ז נאמר ברוב דברים לא יחדל פשע ומביא עליו חטא עצום פושק שפתיו מחתה לו שומר פיו ולשונו שומר נפשו מצרה. על כן יהיו דבריך מעטים לפני האלקים. ולא תאמר כי שגגה היא כי עכ"פ צריך כפרה:
והנה הרואה יראה שאפי דברי עצמן אינם מבינים. ואיך יבינו בדקדוק. כי מ"ש לחלק בין הויה ובריאה ויצירה. אנכי לא ידעתי מאין ומנין להם דבר זה. שאם בריאה ויצירה אינם יכולים להאמר כ"א לעבר בו' י"ב. גם בהוויה א"א לומר כן. כי ההוייה מחדש בבחינת הפעולה. היא יותר דקה וזרה אצל הטבע. מבריאה ויצירה. כי הנה כתוב ויוצר רוח האדם בקרבו ודומיו רבים שהם הווים תחת השמש (אף שיש לי דברים בגו בזה בהגהת התפלה ביחוד ובמ"א לא עת האסף פה) ואם בהם אין כל חדש תחת השמש. כ"ש בהוייה שהוראתה בעצם על פעולה ממציאות חדש יש מאין. ואם רצו לומר שהוייה יכול להיות כל יום בבחינת הנפעל. שיתכן היותו בכל יום. ויורה הלשון על זה באומרם ואין זה מכחיש שלא היה רק היה הוה ויהיה. רחמנא ליצלן מהאי דעתא. כי בזה שבו מחרפים ומגדפים. תחת אשר יחסו זה לאחרים ח"ו. כי הנפעל הנהיה אין מציאותו מחויבת תדיר. ולא יתואר בהיה הוה ויהיה בשום פנים. שזהו תואר הממציא ית' המהווה ההוייה. והחליפו הצורה ביוצרה. וע"ז נאמר ברוב דברים לא יחדל פשע ומביא עליו חטא עצום פושק שפתיו מחתה לו שומר פיו ולשונו שומר נפשו מצרה. על כן יהיו דבריך מעטים לפני האלקים. ולא תאמר כי שגגה היא כי עכ"פ צריך כפרה:
1007
1008האמנם אלם במתג ורסן עדיים לבלום פיהם הכשילם כקול הסירים כפוסל במומו ותולה קללתו באחרים
ועוד מלבד זה. א"כ נשאל אותם מנ"ל שצ"ל בלשון בינוני. שמא בלשון עבר וכפשטא דגמ' בברכות בב' מקומות הנ"ל לפום ריהטא כדאמרן. והלא כל עיקר ראייתו של האומר נהיה בסגו"ל. יצא לו מדאמרינן בורא לשון בינוני. וכדכתב במג"א בשמו. א"כ ע"כ בריאה נמי שייכא להווה. ואי יהבינן להו טעותייהו דלא דמו להדדי בריאה והוייה. א"כ כשל עוזר ונפל עזור. כי אין לו על מה שיסמוך. אלא על כרחך כי הדדי נינהו. א"כ מאי חזית דאזלת בתר בורא לחוד. ניזול בתר אינך לישני טובא דלשון עבר נינהו. וכ"ש דהא ריהטא דתלמודא הכין משמע וכדעת במג"א ג"כ. אע"פ שהלצנו בעד הרב"י וסיעתו בעלי הגי' האחרת. מ"מ בנדון ברכת שהכל חלילה לזוז מדברי רבותינו ז"ל שקדמו ומסתברא כוותייהו. כי אם לשון בריאה ויצירה הפרטית לא שייך כ"א בלשון עבר. אף כי בריאה יברא ה' חדשות בקרב הארץ לרצונו ית' בכל עת וזמן. מכ"ש לשון הוייה כללית כמו שהוא ענין ברכה זו. וכמו שהטעמתי בקודם. שאין ספק שראוי להיות בלשון עבר ברור:
ועוד מלבד זה. א"כ נשאל אותם מנ"ל שצ"ל בלשון בינוני. שמא בלשון עבר וכפשטא דגמ' בברכות בב' מקומות הנ"ל לפום ריהטא כדאמרן. והלא כל עיקר ראייתו של האומר נהיה בסגו"ל. יצא לו מדאמרינן בורא לשון בינוני. וכדכתב במג"א בשמו. א"כ ע"כ בריאה נמי שייכא להווה. ואי יהבינן להו טעותייהו דלא דמו להדדי בריאה והוייה. א"כ כשל עוזר ונפל עזור. כי אין לו על מה שיסמוך. אלא על כרחך כי הדדי נינהו. א"כ מאי חזית דאזלת בתר בורא לחוד. ניזול בתר אינך לישני טובא דלשון עבר נינהו. וכ"ש דהא ריהטא דתלמודא הכין משמע וכדעת במג"א ג"כ. אע"פ שהלצנו בעד הרב"י וסיעתו בעלי הגי' האחרת. מ"מ בנדון ברכת שהכל חלילה לזוז מדברי רבותינו ז"ל שקדמו ומסתברא כוותייהו. כי אם לשון בריאה ויצירה הפרטית לא שייך כ"א בלשון עבר. אף כי בריאה יברא ה' חדשות בקרב הארץ לרצונו ית' בכל עת וזמן. מכ"ש לשון הוייה כללית כמו שהוא ענין ברכה זו. וכמו שהטעמתי בקודם. שאין ספק שראוי להיות בלשון עבר ברור:
1008
1009ומש"ע על דברי שחששתי לחילוף ההבנה. ואמרו שאין זה חשש כו'. באו עלי משלי על שלי. לא הוסיפו מים ולא קמח לא טעם ולא ריח כי מה חדשו והוסיפו בדמיון נבנה יותר על נהיה. הלא שניהם מנחי למ"ד ה"א במשקל אחד. במאזנים לעלות המה מהבל יחד. ואין נח לזה מזה. כי בשניהם לא נאמר כי טוב. ולא ימצא בהם הנפעל בכתוב. ואינם נמצאים רק במשפט המדקדקים. מ"מ באשר לא נמצא בכתובים על ההבנה הזאת. כ"א בהוראת העתיד. ובמטבע ברכות קפדינן אלישנא דקרא. והכי מוכחא סוגיא דתלמודא. היכא דאיכא למיחש כה"ג חיישינן. אף דבעלמא ליכא קפידא. ואיך לא ידעו ולא יבינו אלה בעלי דקדוק העניים ואביונים טח מראות עיניהם להסיר שפה לנאמנים. שהרי אני בעצמי לא חששתי כאן אף בגדולה מזו. דהיינו חילוף משמעות זכר בנקבה. והיינו משום דאין לחוש לחילוף הבנה. במקום שהדבר ברור ומוכרח:
1009
1010וכבר כתבתי כן כמה פעמים בהגהותי לסדור תפלה בעז"הי. אפילו הכי לאו בחדא מחיתא מחיתינהו. דלזימנין ודאי חיישינן. ועבדינן עצהי"ט ויש לנו הרבה כיוצא באלה. ואין להאריך עוד בזה. כי הדברים פשוטים וגם מבוארים אצלינו בעז"הי בכמה מהמקומות. ואם אזכה שיתפרסמו דברי אז ידעו כזה וכזה. ולע"ע יספיק זה. ובכן יתענגו על רוב שלו' מאד"ה וממני דש"ת אוהב דבק מאת הטרוד יעב"ץ ס"ט:
1010
1011ט"ב שחל בה' אין מקום להחמיר בתספורת קודם חצות שלמחרתו ואף בחל בשאר ימים דמנהגא הוא פשיטא דלא ענשינן עלה ממונא ושמתא א"ל משום מיגדר מילתא וצורך שעה טובא
שלו' לאהו' מחו' כהרר"ש כ"ץ יצ"ו שאלתו באה אלי אודות האב"ד שהחרים לאנשים שגלחו שער ראשם וזקנם קודם חצות עש"ק מוצאי ט"ב שחל ה' בשבת שנה זו. וענש אותם קנס ממון לצדקה:
שלו' לאהו' מחו' כהרר"ש כ"ץ יצ"ו שאלתו באה אלי אודות האב"ד שהחרים לאנשים שגלחו שער ראשם וזקנם קודם חצות עש"ק מוצאי ט"ב שחל ה' בשבת שנה זו. וענש אותם קנס ממון לצדקה:
1011
1012נפלאתי מאד על זה מאין הרגלים לחלק בין תספורת. לכיבוס ורחיצה דבפירוש איתמר באחרונים דבע"ש הכל שרי כמ"ש במג"א אף לדעת רש"ל המחמיר בדבר. וכ"ש שאין מקום לחומרא כלל לפ"ד בעלי הש"ע. ולדברי התו' אפי' בט"ב עצמו מותר לאחר חצות כשחל בה' כמ"ש בב"י סי' תקנ"א בשמם. ואף להרב"י שהשיב עליהם שם. מ"מ מודה דביום שלאחריו מותר מיד. ולא ראינו מי שחלק על זה. וכן עשו פה בלי שום פקפוק. ע"כ יתרון עמל הוא בעיני להאריך בזו. והמחמיר אינו אלא מן המתמיהין בודאי ואין זו צריכה לפנים:
1012
1013ותרי תמיהי איכא הכא וזרו"ת כפול. דאיכפל האי צורבא מרבנן לשמותי נמי מאן דלא חייב לגמרי ולא עבר אמידי. ומשלח גלימא דאינשי ומפסיד זוזייהו בכדי. דאפי' בחל ט"ב בשאר הימים דמחמרינן בכה"ג שלא להסתפר עד אחר חצות עשירי. אעפ"כ פשוט שאין כאן מקום לענוש ממון ונידוי. למי שעובר ומזלזל במנהג זה הקל שאינו אפי' מדבריהם שהרי כבר בטלו דברי האוסר כל השבוע. מעתה אסור להחמיר מדינא. ואפי' נהגו כך לא שבקינן להו היכא דטעו וסברי דהכי הילכתא. דמנהג בטעות לאו מנהג הוא וזה פשוט וידוע למי שיודע קצת בדרכי ההוראה. אלא שעד חצות עשירי יש קצת טעם להחמיר. לכן באו האחרונים והוסיפוהו לסייג וגדר וחומרא בעלמא שלא מהדין. דכה"ג ודאי כח כל ב"ד בזמנו יפה לתקן ולהוסיף חומר (עמ"ש בס"ד בספרי פ"ה דמ"ש שם) ואי קיבלוהו עלייהו הוי מנהגא ואזלינן בתריה. מ"מ ודאי דלא קנסינן עליה ממון. וק"ו שאין העובר עליו בר נידוי ושמתא. אם לא היכא דמיחזי כאפקרותא. וכי היכי דלא תיפוק מנה חורבא. ומפני צורך שעה הרבה. כי הא דאמרינן רב בקעה מצא וגדר בה גדר:
1013
1014דינא דעבריינא ומאן דקרי ליה רשיעא לית דינא ולא דיינא
ואפי' באיסורי דרבנן דקיי"ל שמנדין למזלזל בד"ס. כדאי' בסי' של"ד. היינו בעושה בשאט בנפש. אפ"ה ודאי לאו כל אפייא שוין. ואשכחנא מילי דרבנן טובא דלא מנדינן ולא ענשינן עלייהו לגמרי. וכדכתב בהדיא בבד"ה סקנ"ח בשם הגאונים. ובגמרא דכירה ש"מ האי דעבר אדרבנן שרי למקרייה עבריינא. משמע דעונש אחר אין עליו ובפ"ב דיבמות (ד"כ) מוכח דרשע נמי מיקרי. איך שיהיה מנהג זה אינו נוהג אלא מקרוב חדשים באו מכמו ארבעים שנה כמ"ש בט"ז. וק"ו בנ"ד דהא ודאי שפיר עבדי כנ"ל. ומצוה נמי איכא להשכים ולהקדים עצמו לכבוד שבת. אין צורך לומר שטעה המורה בתרתי. והלואי שישגיח ככה על איסור של תורה בגילוח הפיאות כל השנה ומחץ פאתי. ובשורתא טבתא לישראל דלא יעידון מאורייתא בעגלא תיתי. ושלו' מני יעב"ץ ס"ט:
ואפי' באיסורי דרבנן דקיי"ל שמנדין למזלזל בד"ס. כדאי' בסי' של"ד. היינו בעושה בשאט בנפש. אפ"ה ודאי לאו כל אפייא שוין. ואשכחנא מילי דרבנן טובא דלא מנדינן ולא ענשינן עלייהו לגמרי. וכדכתב בהדיא בבד"ה סקנ"ח בשם הגאונים. ובגמרא דכירה ש"מ האי דעבר אדרבנן שרי למקרייה עבריינא. משמע דעונש אחר אין עליו ובפ"ב דיבמות (ד"כ) מוכח דרשע נמי מיקרי. איך שיהיה מנהג זה אינו נוהג אלא מקרוב חדשים באו מכמו ארבעים שנה כמ"ש בט"ז. וק"ו בנ"ד דהא ודאי שפיר עבדי כנ"ל. ומצוה נמי איכא להשכים ולהקדים עצמו לכבוד שבת. אין צורך לומר שטעה המורה בתרתי. והלואי שישגיח ככה על איסור של תורה בגילוח הפיאות כל השנה ומחץ פאתי. ובשורתא טבתא לישראל דלא יעידון מאורייתא בעגלא תיתי. ושלו' מני יעב"ץ ס"ט:
1014
1015שלו' אהו' ידידי הגביר ה"י אד"ש גי"ה הגיעני והי"ל לנחת. והנאני עד לאחת. אודות שאלותיו ש"ח חצי תשובה. והנה בראשונה דיבר נכונה:
1015
1016ויפה כיון לענ"ד לערער על מנהג הנשים המברכות שהחיינו על הדלקת נר די"ט. וטענותיו גדולות מחמת שלא נזכר בשום פוסק (רק בקיצור של"ה דודאי לאו בר סמכא הוה) ועוד דלא עדיף מברכת שהחיינו דעשיית סוכה שנזכר בש"ס ואנו סומכים על של קידוש. הא ודאי קשיא טובא. וחיי דמר שמיום עמדי על דעתי היה ג"כ דבר תמוה בעיני ורציתי למחות באשתי. מטעם זה:
1016
1017זמן שמברכות הנשים על הדלקת הנר די"ט א"ל יסוד ומ"מ א"צ למחות בהן בחזקת היד
ואעפ"כ לא עשיתי מעשה והנחתי לה מנהגה המוחזק בידה. כי באמת חשש ברכה לבטלה (כמו שחשב מעכ"ת) אין כאן לענ"ד. שאלמלא היא רוצה שלא לצאת ידי חובת ברכת הזמן ע"י בעלה. מי ימחה בידה לברך לעצמה ברכה שהיא חייבת בה בלי ספק (דהני נשי הואיל ואיתנהו בשמירה ובזכירה ובשמחת י"ט. פשיטא דבעו ברוכי זמן נמי) ואף בלא ההדלקה יכולה לברך שהחיינו מיד בכניסת י"ט. דקיי"ל זמן אומרו אפי' בשוק. אלא היכא דאיכא כסא סמכינן ליה עליה. מיהא לאו ברכה לבטלה היא כה"ג נמי. לפי שהיום גורם לברכת הזמן כנז'. ומשום דסמכא ליה אהדלקת הנר. לא גרע בהכי. ושפיר דמי. כיון שהוא בא תחלה ובו ניכר כבוד י"ט ושמחתו:
ואעפ"כ לא עשיתי מעשה והנחתי לה מנהגה המוחזק בידה. כי באמת חשש ברכה לבטלה (כמו שחשב מעכ"ת) אין כאן לענ"ד. שאלמלא היא רוצה שלא לצאת ידי חובת ברכת הזמן ע"י בעלה. מי ימחה בידה לברך לעצמה ברכה שהיא חייבת בה בלי ספק (דהני נשי הואיל ואיתנהו בשמירה ובזכירה ובשמחת י"ט. פשיטא דבעו ברוכי זמן נמי) ואף בלא ההדלקה יכולה לברך שהחיינו מיד בכניסת י"ט. דקיי"ל זמן אומרו אפי' בשוק. אלא היכא דאיכא כסא סמכינן ליה עליה. מיהא לאו ברכה לבטלה היא כה"ג נמי. לפי שהיום גורם לברכת הזמן כנז'. ומשום דסמכא ליה אהדלקת הנר. לא גרע בהכי. ושפיר דמי. כיון שהוא בא תחלה ובו ניכר כבוד י"ט ושמחתו:
1017
1018על כן אמרתי לעצמי הנח להן מנהגן שהוא ירושה להן מאבותיהן ועשו כן בפני גדולי עולם ז"ל. וביחוד הא דידן דברת מרי דעובדא היא. ואי לא דחזיא לבני נשא לא עבדא. (אם אמנם לא נודע לי מה היה דעתו של א"מ הגאון החסיד ז"ל בזה). וטוב בעיני (ללמוד זכות בכך על המנהג) לברך. אם הייתי מוצא לי סעד וסמך בדברי הפוסקים ז"ל:
1018
1019אבל עדיין לא ראיתי בשום א' מספרי הפסק המפורסמים שיזכירוהו. ולכן קשה בעיני שיעשו להם הנשים מנהג לעצמן בלי יסוד מוסד. ומה"ט מעיקרא לא שבקינן להו למעבד עובדא באתרא דלא נהוג. ויפה דן מעכ"ת דבודאי לא עדיף מזמן דסוכה כנ"ל. ומ"ש לו קצת לומדים דברכת הזמן רשות היא ואפי' אקרא חדתא. הי נינהו מילי דכדי שלא ניתן רשות לאומרן בכל זמן. ואין לך בדברים הללו אלא שעתן ומקומן. ויש לי בעז"הי דברים הגונים בקצת מקומות מספרי על הטור בענין זה. כגון בזמן שנזכר אצל ברכת בדיקה וכדומה. וא"ל להאריך כעת בזה:
1019
1020ועל השניה שאמר מעכ"ת בענין עשיית המזבח במלבן של ל"ב כו' שבו היו שופכין הסיד. והאבנים והקוניא והזפת. ודעתו היא שהיו נשארים שם אותן המלבנים קבועים ומחוברים הן מהיסוד ומהסובב כו'. וחלקו עליו לומר שלאחר שנתייבש כל הצורך נטלו משם העצים ולא נשאר כ"א הגולם של האבנים והסיד כו'. והוא השיב שלפ"ד העיקר חסר מן הספר ועוד הסברא הישרה נותן שאם יעקרו העצים משם יפגימו כל המזבח ממש באופן שא"א לתקן. ועוד הלשון של קרן דרומית מזרחית א"ל יסוד לא משמע כדבריהם כי בשלמא אם הדפנות שלמים והמקום חלל ניכר שא"ל יסוד. אבל אם אין שם דופן מאי הוכחה כולי האי על זה. הרואה אומר הבנין אין לו צורך יותר (ובפרט אליבא דמ"ד שלא הי"ל יסוד אלא אמה א' בדרום ואמה א' במזרח) ועוד הלשון של המזבח ל"ב ע"ל ל"ב משמע הרוחב הוא עם עובי המלבן. ולשון הרמב"ם בפירושו ובספרו משמע כדברי עכ"ד מעכ"ת. אני אומר שהדין עם שכנגדו. ואע"פ שלא נתן טעם לדבריו. כנראה מדשתק ליה ולא מחי אמוחא. מכלל שאין לו יסוד להשען עליו. ולא נחלק כ"א מסברא חפשית. בלי ראיה כל עיקר. אבל אני אפרש בעז"הי:
1020
1021והשבתי ע"ז מתחלה בקוצר מלין לרוב פשיטותו בעיני ולא הארכתי מענית. לכן לא נתפייס בכך. וחזר השואל להחזיק דעתו הנ"ל וזאת תשובתי שנית.
1021
1022ללונדון ז"ך תמוז תצו"ל.
1022
1023אחר ד"ש אשיב תחלה על פסק ד"ת שבאגרתו. והנה לא שמתי פנאי שלי עכשיו לחזור ולעיין בדבר ולמגמר בעתיקתא. באשר כבר עיינתי לפע"ד הדק היטב בפעם ראשונה. מיד אחר שהשבתי למעכ"ת בפ"א כשמצאתי פנאי יותר רשמתי הדברים בפנקסי כמנהגי ובו הרחבתי הביאור. עד שכמדומה לא ישאר עוד מקום גמגום וספק בדבר . ואין לי כי אם להעתיק לו עכשיו את הרשום בכתב יושר מלה במלה. בלי שום שינוי תוספת וגרעון כמלא נימא חלילה. וכה היו דברי ועל שאמר מעכ"ת בענין עשיית המזבח במלבן כו' אני אומר שהדין עם שכנגדו ואע"פ שלא נתן טעם לדבריו כנראה כו'. אבל אני אפרש בס"ד ואשיב לטענותיו של מעכ"ת תחלה:
1023
1024מ"ש שהעיקר חסר מן הספר. אין זה חסרון הניכר כי אחר שהמלבן אינו אלא דפוס מתוקן למדתו ולצורתו של מזבח ודמות תבניתו. כענין מלבן שבו לובנים לבנים לבנין. (כבכתוב החזיקי מלבן נחום) מה צורך לומר שנוטלין הדפוס אח"כ והדבר ידוע שאחר שיצא כלי למעשהו א"צ עוד לדפוס. ומשקבל צורת הדפוס. ודאי שמסירין אותו להראות חזותו ועצמו של כלי. על כן סתמו כפירושו וזה פשוט. משו"ה לאו שמיה חסרון:
1024
1025תשובות מספיקות לכל מה שעלה ע"ד השואל להכריח השארות המלבן בגופו של מזבח
ומש"ע שהסברא נותנת שאם יעקרו העצים משם יפגימו כל המזבח באופן שא"א לתקן. לא ידעתי למה. ואינו מוכרח כלל. כי לא יפלא הדבר אצל האומנים למצוא תחבולה להשמר מזה ע"י עץ חלק ומשוח בששר. באופן שנשאר הכותל אחר נטילת הדפוס שוה וישר. כדרך שעושין בוני הכיפות. וחוקקי הכיורים וציורים בסיד וגיפסית שמתקנין אותן ע"י דפוסיהן נאות ויפות. ועל כרחנו לומר כן. דאל"ה תינח בגופו של מזבח מיהו במקום שלא הי"ל יסוד. וכן בחלל שבקרנות. דבפירוש איתמר בגמ' דמחית ליה מידי מתותיה והדר שקיל ליה. ולטעמיך היכי עביד. והא כי שקיל העצים והקיסמין מפגים המזבח. אלא וודאי שאין זה כלום. ועוד אפי' לכשת"ל שעכ"פ המזבח נפגם בכך לפי שעה. עד שיחליקוהו היטב. מה בכך ומדוע לא יהא לו תקנה. התעלה על דעתך שלא בא המזבח לידי פגם לעולם. או משנפגם (כאותה ששנו בברייתא אותו היום נפגם המזבח וסתמוהו בבול של מלח לפ"ש) האם לא היתה לו תקנה עוד. והיו צריכין לסותרו ח"ו. ולעשותו מחדש כל פעם. נשתקע הדבר. אלא דוקא אבן שנפגמה כשיעור. נפסלה ומביאין אחרת תחתיה. אבל אם נפגם בסידו. טחין אותו בסיד ומחליקין פגימתו בכפיס של עץ. כדרך ששנינו ולא היו סדין אותו בכפיס של ברזל. ועוד שיעור פגימת הסיד גדול הוא. שאפי' היה נפגם ע"י נטילת המלבן. ודאי לא היה מפגים רק בסיד. ורחוק הוא שיעשה בו פגימה כשיעור טפח. א"כ אפי' תיקון לא היה צריך. וגם מכאן ראיה וזכר לדבר כשנתנו חז"ל שיעורין חלוקין לפגימתו. לפגימת הסיד לבדו ולפגימת האבן לבדה. ולא זכרו כלל פגימת העץ ושיעורה. עם היותו עלול ביותר להפגם בעצו. אם כך היה מלובש עץ בחוץ. בנקל היה נפגם בסידו וזויותיו וקרנותיו. ע"י פגישה בדבר קשה או רק אש חלושה המצויה שם. ואיך שתקו מזה לגמרי. וזכרו פגימת הסיד והאבנים. שהוא דבר שאינו מצוי ושכיח כלל. לפי דעתך שהעץ חופהו. ואין מקום א"כ לאלו הפגימות כלל. כי אם בדרך רחוקה. ובראשו של מזבח וטהרו דוקא. ורחוק רחוק שיפגם האבן שם:
ומש"ע שהסברא נותנת שאם יעקרו העצים משם יפגימו כל המזבח באופן שא"א לתקן. לא ידעתי למה. ואינו מוכרח כלל. כי לא יפלא הדבר אצל האומנים למצוא תחבולה להשמר מזה ע"י עץ חלק ומשוח בששר. באופן שנשאר הכותל אחר נטילת הדפוס שוה וישר. כדרך שעושין בוני הכיפות. וחוקקי הכיורים וציורים בסיד וגיפסית שמתקנין אותן ע"י דפוסיהן נאות ויפות. ועל כרחנו לומר כן. דאל"ה תינח בגופו של מזבח מיהו במקום שלא הי"ל יסוד. וכן בחלל שבקרנות. דבפירוש איתמר בגמ' דמחית ליה מידי מתותיה והדר שקיל ליה. ולטעמיך היכי עביד. והא כי שקיל העצים והקיסמין מפגים המזבח. אלא וודאי שאין זה כלום. ועוד אפי' לכשת"ל שעכ"פ המזבח נפגם בכך לפי שעה. עד שיחליקוהו היטב. מה בכך ומדוע לא יהא לו תקנה. התעלה על דעתך שלא בא המזבח לידי פגם לעולם. או משנפגם (כאותה ששנו בברייתא אותו היום נפגם המזבח וסתמוהו בבול של מלח לפ"ש) האם לא היתה לו תקנה עוד. והיו צריכין לסותרו ח"ו. ולעשותו מחדש כל פעם. נשתקע הדבר. אלא דוקא אבן שנפגמה כשיעור. נפסלה ומביאין אחרת תחתיה. אבל אם נפגם בסידו. טחין אותו בסיד ומחליקין פגימתו בכפיס של עץ. כדרך ששנינו ולא היו סדין אותו בכפיס של ברזל. ועוד שיעור פגימת הסיד גדול הוא. שאפי' היה נפגם ע"י נטילת המלבן. ודאי לא היה מפגים רק בסיד. ורחוק הוא שיעשה בו פגימה כשיעור טפח. א"כ אפי' תיקון לא היה צריך. וגם מכאן ראיה וזכר לדבר כשנתנו חז"ל שיעורין חלוקין לפגימתו. לפגימת הסיד לבדו ולפגימת האבן לבדה. ולא זכרו כלל פגימת העץ ושיעורה. עם היותו עלול ביותר להפגם בעצו. אם כך היה מלובש עץ בחוץ. בנקל היה נפגם בסידו וזויותיו וקרנותיו. ע"י פגישה בדבר קשה או רק אש חלושה המצויה שם. ואיך שתקו מזה לגמרי. וזכרו פגימת הסיד והאבנים. שהוא דבר שאינו מצוי ושכיח כלל. לפי דעתך שהעץ חופהו. ואין מקום א"כ לאלו הפגימות כלל. כי אם בדרך רחוקה. ובראשו של מזבח וטהרו דוקא. ורחוק רחוק שיפגם האבן שם:
1025
1026מש"ע הלשון של דרומית מזרחית לא הי"ל יסוד לא משמע כן. בשלמא אם הדפנות. שלמים והמקום חלל ניכר שא"ל יסוד כו'. תמהתי על שכלו הישר מה ראה לומר כן. מה לנו ולרואים. ולא מפני הרואה נעשה היסוד. ובמ"כ אין לדבריו הללו יסוד כלל. וכ"ש שהוסיף תימה במ"ש ובפרט אליבא דמ"ד שלא היה לו יסוד אלא אמה כו'. שדברים הללו אין להם הבנה כלפי לייא. אדרבה למ"ד בבנין לא הי"ל יסוד. פשיטא שהיה ניכר גם לרואה:
1026
1027מש"ע הלשון של מזבח ל"ב על ל"ב משמע הרוחב עם עובי המלבן. ח"ו איברא איפכא משמע. ממ"ש שהמלבן אורך נסריו היה ל"ב. הרי על כרחך שעובי המלבן לא יחשב בכלל רחבו של מזבח וק"ל. וכך מוכיחין דברי המפרשים פה א'. ולא ראיתי משמעות ברמב"ם לסייע סברת מעכ"ת. הנה סתרתי כל טענותיו בעז"הי:
1027
1028אבל בלי ספק א"א לומר כן לגמרי שעובי המלבן נכנס בחשבון ל"ב של מזבח. וראיה גמורה עוד מאותה ששנינו ומלבנין אותו פעמיים בשנה. ולדברי רבי כל ע"ש מלבנין אותו מפני הדמים. וסדין אותו בכפיס של עץ להחליקו כדאי' פ"ג דמדות. א"כ בהכרח שהיה המזבח בלי לבוש המלבן. שאם לא פשט בגד הדפוס מעליו. היאך יטנפו כותליו מן הדמים. ואיך סדוהו בכפיס כאמור שבודאי לא היו סדין את העץ כי מה צורך לסודו. גם אינו מקבל הסיד. שאין סיד נדבק יפה בעץ ונושר מהר. ע"כ בודאי לא היה ניסד כי אם גולמו של מזבח העשוי מאבנים וסיד (וא"ל שטהרו וגגו של מזבח בלבד היה ניסד. כי לא היה שייך לומר מפני הדמים. ששם אינו עשוי לדמים בתמידות. אלא קרנותיו וכותליו הן הצבועין מדמים. ) וסדין אותו להחליקו יפה יפה. וללבנו היטב מן דמי ההזאות ושפיכות שירים שצובעין אותו תמיד. הרי שע"כ היה מגולה בלי חיפוי עץ כל עיקר:
1028
1029עוד ראיות נכוחות וידים מוכיחות לקיים ולאשר הסרת המלבן
ועוד הנני יוסיף להפליא בין על מעכ"ת בין על החולק עמו ששכחו ולא ידעו שאסור לבנות שום בנין קבוע של עץ אפי' בעזרה. וכ"ש בעצמו של מזבח. שבו פרט לך הכתוב. וייחד לו הלאו דל"ת לך כל עץ וגו'. שאחד הנוטע והבונה במשמע ואע"פ שכבר היה מותר במזבח של משכן. שם היה גזרת מלך לעשותו מעצי שטים. ואהוב היה בעיני המקום מלפנים. אח"כ שנאו במקדש בית עולמים. ועוד שאינו דומה לפי שאותו היה מחופה. וזה בגלוי. אמור מעתה שאי אפשר לחשוב כך ואין להעלותו על הדעת כלל. ואחשוב שלא נשאר עוד שום פקפוק והרהור בעולם שכך הוא האמת הברור. שאחר שנתייבש סילקו משם המלבן:
ועוד הנני יוסיף להפליא בין על מעכ"ת בין על החולק עמו ששכחו ולא ידעו שאסור לבנות שום בנין קבוע של עץ אפי' בעזרה. וכ"ש בעצמו של מזבח. שבו פרט לך הכתוב. וייחד לו הלאו דל"ת לך כל עץ וגו'. שאחד הנוטע והבונה במשמע ואע"פ שכבר היה מותר במזבח של משכן. שם היה גזרת מלך לעשותו מעצי שטים. ואהוב היה בעיני המקום מלפנים. אח"כ שנאו במקדש בית עולמים. ועוד שאינו דומה לפי שאותו היה מחופה. וזה בגלוי. אמור מעתה שאי אפשר לחשוב כך ואין להעלותו על הדעת כלל. ואחשוב שלא נשאר עוד שום פקפוק והרהור בעולם שכך הוא האמת הברור. שאחר שנתייבש סילקו משם המלבן:
1029
1030וכן מוכיח בהדיא לשון רש"י כדאמרן. דאל"ה לא היה צריך להביא קרשים שכל א' ארכו ל"ב. אם איתא דעובי המלבן נכנס במנין הל"ב. דכי הוו קרשי האורך ל"ב. בציר ליה שיעורו דרוחב כפי עוביו של מלבן האוכל בו. והכי נמי איפכא. וגם אילו היה כן. היה נזכר ג"כ שיעור עובי המלבן. כי הכל בכתב מיד ה' השכיל. שלא להוסיף על הבנין כל שהו. ואיך לא נזכר מזה בשום מקום לא במקרא ולא במשנה וברייתא. ואיך אפשר שישתקו ממדתו מכל וכל:
1030
1031ועוד שהרי כנס אמה בלבד אצל היסוד. ומסתבר דעובי הקרש של דפוס לבנין גדול וכבד כזה. לא יספיק בפחות מאמה להחזיק כובד המותך בתוכו. וא"כ לא כנס מיסוד של אבנים וסיד כלום. ולא הוצרך לשפוך שם במלבן הראשון שלמטה. מאותו היתוך של אבנים וסיד וזפת. ולא יהיה יסוד כ"א של עץ בלבד. וכל זה רחוק וזר:
1031
1032ועוד שאם אתה אומר כן. ממילא נשאר העץ גם בסובב ובקרנות. א"כ חיש מהר היתה האש הגדולה והחזקה של מזבח אוכלתו:
1032
1033וכן משמע נמי בפירושו של רע"ב. מדקאמר שנעשה ע"י המלבן הראשון מקשה של ל"ב על ל"ב. וכן במלבן של ל'. הרי לשון ברור שהמקשה של הסיד והאבנים המוצקים במלבן. הוא שהיה ארכו ורחבו כחשבון הזה ואין המלבן מצטרף:
1033
1034ואף בפירוש הר"מ ז"ל עיינתי היטב ולא די שלא מצאתי בו שום משמעות וסיוע לדעת מעכ"ת. אמנם ההפך את שאהבה נפשי מצאתי ראיתי ראיה ברורה שהוא תנא דמסייע לן. שכך לשונו שם שזה המזבח אינו כשל משה נבוב אלא כולו מקשה. ואם כדבריך גם של בית עולמים נבוב לוחות היה. ומה הפרש בין זה לזה. וגם אותו של משה מלא אדמה היה בחללו כדפרש"י. ולדברי ר"נ בגמ' מזבח הנחושת של שילה מלאוהו אבנים. הרי שעכ"פ לעולם היה חללו אטום וסתום. בין באדמה בין באבנים. אי הכי מאי נבוב דקאמר רבינו משה. וגם של שלמה חלול הוא מתחלתו לדעת מעכ"ת. הא על כרחך כוונתו ז"ל רצויה להבדיל בין של משה שהוא נבוב לוחות ובתוכו מוצק אדמה או אבנים. וזה נשתנה שכולו מוצק ומקשה אחת בלי שום חיפוי עץ או נחושת וכל דבר. וזה ברור מאוד בהבנת לשון הר"מ ז"ל בפירושו:
1034
1035עוד תמה על עצמך הרי לא מצינו בכל התורה כולה שבכתב ושבע"פ. כי אם שני מיני מזבחות. שהן ארבע בפרטי שמותן. והן מזבח אדמה. מזבח אבנים. מזבח הנחושת. מזבח הזהב. שלפעמים נקראים ע"ש המילוי שבפנים. ולפעמים ע"ש הציפוי וחיפוי שמבחוץ. וחזרנו על כל המקומות ולא מצאנו מזבח של עץ. כ"א ביחזקאל (מ"א) המזבח שלש אמות עץ. וכבר נודע מה שאמרו רז"ל והוצרכו להוציאו מפשוטו ע"פ ההכרח הגדול. והקשו פתח במזבח וסיים בשלחן. והיינו דמתרגם יונתן פתורא דלקביל מדבחא לפי דרכו. כי בודאי אין זה מזבח העולה. שהוא מזבח האמיתי ונזכר שם (בסי' מ"ג) ושם נתבאר מעשהו באופן אחר. ואת"ל שגם זהו מזבח גמור כפשטו. ויהיה מזבח הקטורת כפי' רד"ק. אין ראיה ממנו. לפי שאין למדין שעה. מדורות עולם הבא. שלעתיד יתיר הק"בה אסורים כידוע. והיכא דאיתמר איתמר. הבו דלא לוסיף. מיהו באותו מזבח (שבסי' מ"ג) שהוא ודאי מזבח ממש. שממנו למדו חז"ל ואנשי ב"ש לבנותו כנז' במשנה בתלמוד. שם לא נזכר כלום של עץ:
1035
1036ועוד אני אומר להפיס הדעת שלא יתכן השאר המלבן מחובר למזבח. מאחר שאי אפשר לעשותו אלא ע"י כלי ברזל לנסרו ולהחליקו. א"כ ודאי פסול למזבח. שהרי נגיעת ברזל פוסלת בו. מטעם שאינו בדין שיונף המקצר על המאריך. ואע"פ שמזבח של משה מעצי שטים היה. גזירת הכתוב היתה לשעתה. ואין למדין לדורות מהוראת שעה. ועוד מזבח דמשה שאני דהעץ מבפנים היה. ומחופה בנחושת ובזהב. ואפשר ג"כ שלא היה צריך לתקן את העץ ע"י שום כלי אומנות מברזל. אלא לוקח עצי שטים דרך גדילתן (אולי היו ג"כ שוין ומיושרין דרך גדילתן בנס. כמו שהיה כל עיקר ברייתן על פי נס) ומצפן ומרבע הצפוי בלבד. משא"כ בבנין של ב"ש שהביאו מלבן של נסרים מעשה ידי אומן. בודאי שהיו צריכין על כרחנו להיות חלקים ומשופים היטב בלי פגם. וזה אי אפשר אלא ע"י מעשה חרש ברזל. ואף זו הוכחה. וגדולה היא אלי לפיכך כמדומני שאין ספק בדבר:
1036
1037עד כאן הגיע מה שכתבתי אז בפרק שנשאלתי על הענין ממעכ"ת למועד אשר לקחתי מיד לדרישתו אשפוט מישרים. לברר הדבר. כפי קט שכלי ומיעוט ידיעתי. על כל הצדדים חזרתי. וזהו מה שהעלתה מצודתי. והעתקתיו והצגתיו לפניו באמת ובתמים. ומתוכו יראה שכבר עמדתי על כל הנזכר באגרתו שקבלתי עתה. ולא עיכב עלינו כלום. אדרבה ממקום שבא מעכ"ת. משם למדנו והעמדנו דברינו בכל תוקף ועוז. עד שאשמע סתירה מוכרחת ותשובה נצחת. וכהיום אין בידי אפי' לפתוח ספר ולעיין. בשגם עיינתי בכתבו היטב ולא מצאתי דבר חדש שנעלם ממני בעת שכתבתי כל הנ"ל. שמתוכו תשובה מוצאת ומספקת לענ"ד להניח דעתו הישרה. ואף גם זאת לשון הגמ' דמחית מידי תותיה ושקיל ליה שהוא קצת נטיה לדעתו. כבר ראיתי אותה. ובאמת הרגשתי בה מתחלה. אבל אין בידינו לדחות בשביל כך דברים המבוארים כנ"ל וכדומה שגם מתוך תמיהת התו' שם. מוכח דהכי סברי בפירושא דהך מילתא אע"פ שלא יכולתי לחזור ולראות בגמ' עכשיו כאמור. ואם יש למעכ"ת דברי טעם להחזיק דעתו עדיין. אל ימנע ממני. כי ת"ל מודה על האמת אני. ושלו' מני יעב"ץ ס"ט:
1037
1038אחר איזה שנים שכתבתי זה. בא לידי ס' קרית ספר ומצאתי כתב כך בפשיטות ספ"ב דהל' בית הבחירה. שלכך היה המלבן של עץ כדי שלכשינטל משם שיהא מקומו נשאר חלק בלי פגימה כדברי:
1038
1039שוב נזדמן לידי סש"ג וראיתי בפכ"ו נגע בענין ותמוה בעיני שרצה לחדש דבר במזבח דשלמה שהיה לדעתו מחופה בלוחות של ארז תחת הנחושת. ועל הראשונים אנו מצטערים הלא הם הרד"ק וחבריו רודפי הפשט ולהוטים אחריו לבולעו בקליפתו בלי בישול כל צרכו כי על כן העיזו פניהם בהגלות דעתם כ"פ נגד דעת חז"ל ע"פ הבנתם המופשטת. כאשר כה עשו גם בזו שלא אבו שמוע קבלת חז"ל בפירוש מזבח הנחשת ואני בעניי החזקתי פירש"י במלכים י"ו בהכרח גמור יע"ש בהגהותי למ"ג בס"ד. אצ"ל שעל החדשים אנו בושים. הס כי לא להזכיר להוסיף חיפוי של עץ שלא נזכר ויש בו איסור נוסף כאמור היכשר היקדש. ולכן יטול מה שחידש:
1039
1040ר"ח טבת תצ"ו לפ"ק
1040
1041יעקב איש תם יושב אהלים. בקי כעקיבא בנגעים ואהלים. ה"ה אדוני מחו' הרב הגדול המפורסם כו' חכם ועניו כהלל. אין גומרין עליו הלל. כ"ש מפארים מהור"ר יעקב נר"ו יאיר. ר"ד יגדל אדון עולם:
1041
1042הנה עברו זמנים טובא. שהגיעני גי"ה מחמת הגילוח. ודבריו נשמעים ע"י אנשי דלטורין להרב דקהלתינו. ומחמת הבושה שטעה. ויתר הקנס מה שקנס כו'. כי נדרש נדרשתי מב"ב א' והוא היה לו איזה סכסוכים עם ב"ב אחד מהנובר ור"ז הנ"ל ביקש ממני ליתן לו עצה הגונה. כי אב"ד דפה הוא עומד על צד ימין של ר"י הנ"ל והשבתי שישלח לאדוני מחו' הרב נר"ו כי הוא דן דין אמת לאמיתו. ונענע לי בראשו. ע"כ באתי בקידה ובהשתחויה שאל ירע בעיני דמר שאטריח אותו הצדיק ואודיע לו גופא דעובדא היכא הוה. רי"כ הנ"ל אמר לר"ז הא לך סוסים הללו ולך ומכור לי בכל אופן המועיל ובאחריות שלי. ובעד טרחתך יהא לך מכל סוס שני זהובים וכן עשה ר"ז ומכר הסוסים. ומאותן סוסים מכר ר"ז הנ"ל ג"כ לשררה אחת מסך י"ד מאות ר"ט ועל אותן י"ד מאות ר"ט נתן השררה הח"כ כנהוג לשלם בתוך י"ב חודש. ויהי כחלף ועבר הזמן הפרעון נסע ר"ז הנ"ל לגבות את חובו. ופרע שררה הנ"ל על הח"כ הנ"ל לערך שבעה מאות ר"ט ונשאר החוב שבעה מאות וששים ושנים ר"ט. והלך ר"ז ונתן מה שגבה לרי"כ. ויהי כי יבא יומו לשלם יתר החוב בא רי"כ לר"ז ואמר לו לך והסע את עצמך לגבות יתר החוב משררה הנ"ל. והשיב ר"ז מאחר שהיה תנאי מפורש בינינו שאתה רוצה ליתן לי מכל סוס וסוס שני זהובים שהסכום עולה קרוב ליתר החוב מה שיש לך לגבות משררה הנ"ל ע"כ תשלם לי מקדם שכר טרחתי שבעה מאות ר"ט ואז אגבה את חובך והשיב רי"כ מעולם לא עלה על דעתי ליתן לך שכר הרבה כזה. וטענו שניהם יחדיו לפני אב"ד דפה ויצא פשר דבר שר"ז הנ"ל צריך לשלם לרי"כ ד' מאות וכ"ה ר"ט. וע"ז נתן ר"ז לרי"כ ח"כ לשלם ד' מאות וכ"ה ר"ט הנ"ל בתוך שנה תמימה. נגד זה כל החוב משררה הנ"ל מן שבעה מאות וששים ושנים ר"ט יהא כולו שייך לר"ז הנ"ל. וכאשר נסע ר"ז הנ"ל לשררה לגבות החוב הנ"ל מן תשס"ב ר"ט לא רצה השררה לשלם אף פרוטה אחת כי הוא אמר שהיה כמה רמאות בסוסים ועל ראשונים הוא מצטער מה שפרע כבר וכ"ש על האחרונים שיפרע עוד חוב הנ"ל וכן באמת היה סוסים מכוערים והיה בהם כמה רמאות. ושב ר"ז הנ"ל לביתו בפחי נפש והלך לרי"כ הנ"ל שיתן לו שכר טרחתו שהוא עולה קרוב לשבעה מאות ר"ט בכן תן לי הח"כ שלי מן הד' מאות וכ"ה ר"ט והמותרות כי הפשרה היתה באופן ובתנאי באם שאקבל משררה הנ"ל אז אשלם לך ד' מאות וכ"ה ר"ט הנ"ל אבל באם שלא אגבה אז צריך אתה להחזיר חוב שלי וגם המותרות כדי שצריך לשלם שכר טרחתי. כי מכרתי הסוסים באחריות שלך. ורי"כ השיב כבר עשיתי
1042
1043עמך פשרה ומזלך גרם והלכו שניהם יחדיו לפני אב"ד ונתן האב"ד כתוב וחתם לר"ז הנ"ל שיש לו לטעון טענות הרבה. ואחרי זאת שנתן כתוב וחתם שיש לר"ז טענות הללו חזר בו ושלח לר"ז שישלם לרי"כ הנ"ל את החוב ור"ז הנ"ל השיב שדברי הרב דפה המה סותרים זא"ז כי מתחלה עשה פשרה וכתב בה שאין לו טענה שבעולם ואח"ז כתב שיש לו עוד טענות. על כן מאחר שדברי אב"ד סותרים לכן אבטל פשרה שלי. ואפי' את"ל שהפשרה במקומה עומדת אפי"ה לא רצה לשלם ר"ז לרי"כ כי ר"ז טען שהפשרה היתה באופן הנ"ל באם שיגבה את חובו. ועוד טען ר"ז הנ"ל בפשרה נכתב בזה הלשון עד היום. ומשמעות היום משמע עד היום ההוא אין לו טענה אבל מיום ההוא והלאה יש לו טענות כמו שכתוב בח"מ סי' מ"ג סעי' נ"ז. וכדי להבין דבר על בוריו יקבל אדוני מחו' הרב נר"ו העתק מגוף הפשרה ע"כ השאלה הזאת כי הרבה שאלות יש לי לשאול רק מתיירא אני לכן אשאלה ממנו מענה לשון ולהשיב לי עי"מ על השאלה הזאת אם ר"ז הנ"ל יכול לבטל הפשרה או אפי' הפשרה קיימת אפי"ה צריך רי"כ להחזיר הח"כ וליתן שכר טרחתו. ויש שכר לפעולתו. מה' תהא שלמה משכורתו.
1043
1044תשובה
1044
1045גילוי דעת בפשרה סגי ופשרה שבטלה מקצתה מחמת שבטעות היתה שאירע אונס דלא שכיח לא בטלה כולה ועדיין קיימת היא בחלק שלא חל עליו טענת אונס
גי"ה ק' היו' והנה אע"פ שנזקקין לשואל כענין בד"ת. מ"מ תמהתי על שאלתו שלא כהוגן. שאטפל להשיב בדיני ממונות לצד א' בלבד. מבלי שמוע טענת הבע"ד חברו. פן נהיה לבוז כי יבוא רעהו וחקרו. וכבר אנו מוזהרים על זה מפי סופרים וספרים מכמה טעמים. ונזכר ג"כ בהגהת ש"ע סי"ז. ועוד לא ידעתי מה אועיל בתשובתי. ומה בצע כי אצדיק את הדין עם האיש אשר לו הריב הנשאל מעמדי. והוא ושכנגדו אינם תחת ידי. ועל כרחו שלא בטובתו יצטרך לקבל עליו כאשר יושת מבית דינו ושופטו. הנצב לראש קהלו מעביר צאנו תחת שבטו. ואינני רואה איזה תכלית טוב היוצא מזה. ויש לחוש שלא יגרום מעכ"ת רעה לעצמו. בהשמע הדבר שנית לאוזן המקבל. פן תצא כאש חמת גבר שתקיף ממנו ויתבזה. על כן איעצך ואל תתגרה במי שהשעה עומדת לו. ואף אני אין דעתי נוחה להכנס בתגר וליתן ידי ואצבעי להחזיק במחלוקת ח"ו. אין זה מדרכי. אכן להוציאך חלק אי אפשר לאהבתו המקלקלת השורה. וגם להיות קצת מצוה להשיא עצה הוגנת לשואל כהוגן שלא יפסיד בחנם ולאשר חמוץ (ועמ"ש בס"ד בספרי לח"ש אמתני' דאל תעש עצמך כעורכי הדיינין. ומתני' דונהנין ממנו עצה ותושיה) וגם מעכ"ת לאו בע"ד הוא ואהימנותיה קסמיכנא שלא יצא דבר שאינו מתוקן מת"י. על כן אמרתי אגלה אזנו בקצרה שהדבר פשוט בעיני. אם אין דברים אחרים בגו. שהדין עם הר"ז לתבוע שכרו משלם. ואצ"ל שלא יפסיד מכיסו. כי מתוך הפשרה עצמה מוכיח שעל דעת כן נתפשרו והושוו באופן זה. שנתחייב ר"ז בסך ההוא על מנת שיגבה כל החוב מהשררה ההיא. ואפי' לא דיברו מזה בפירוש בשעת הפשרה. אונסא דלא שכיח הוא ולא אסקו אדעתייהו. וכיון שעל אחריותו של בעל הסוסים נמכרו לרצונו. כל תנאי שבממון קיים. כל זמן שלא חזר וקיבל עליו הר"ז האחריות מפורש. ואף אחריות דאתי מחמתיה דהמוכר המשלח ואונאת המקח בכלל. דאל"ה ודאי דעליה הדר ומהדר ליה שטרא. ומפיק מניה אגרא כפום תנאיה כי קשו"רא. וכל זה פשוט מאד עד שא"צ לראיה. רק כשאין הכחשה ביניהם בענין האחריות ושכר המתעסק. ואמנם מאחר שכבר באו לכלל פשר אודות שכר ההתעסקות. א"צ לחקור עוד אחר זה. ומ"מ נשאר האחריות על בעל הסוסים מסתמא כנז'. כל זמן שלא פירשו בהדיא כאמור. אבל לחזור בו מן הפשרה. אינני יודע במה כחו יפה לבטלה. ואף שדברי האב"ד סותרין זא"ז. בזה לא נגרע מאומה מכח הפשרה. אם נעשית מרצון טוב בכא"ה. ומדוע יבקש לבטלה. והוא ג"כ קרוב בעיני להפסד. אם יחזרו לטעון מחדש על עסק השכירות. הילכך עצה טובה קמ"ל לאשרה ולקיימה. כמו שהיא בחזקתה ודאי. אחר שגם בעל דינו רוצה בה. וכפי עדותו של האב"ד בעצמו יוכל ר"ז לחזור ולטעון נגד הח"כ שנתן מידו. ובודאי בזה יפה כתב וחתם. ולא ידעתי. איזה כח ב"ד יפה לשנות פסק עצמו כל שלא טעה בבירור. ואיך יוכל לסתור דבריו ולמשוי נפשיה הדרנא בכדי. ותרתי לא עבדי. לכן לא אוכל לעמוד על אופיו בזה וכפי הנראה יספיק זה המועט ויש בו די. ויותר מזה אינו מהצורך גם אין הפנאי מסכים לע"ע עמדי. והי' זה שלו' מני מחו' הטרוד יעב"ץ ס"ט:
גי"ה ק' היו' והנה אע"פ שנזקקין לשואל כענין בד"ת. מ"מ תמהתי על שאלתו שלא כהוגן. שאטפל להשיב בדיני ממונות לצד א' בלבד. מבלי שמוע טענת הבע"ד חברו. פן נהיה לבוז כי יבוא רעהו וחקרו. וכבר אנו מוזהרים על זה מפי סופרים וספרים מכמה טעמים. ונזכר ג"כ בהגהת ש"ע סי"ז. ועוד לא ידעתי מה אועיל בתשובתי. ומה בצע כי אצדיק את הדין עם האיש אשר לו הריב הנשאל מעמדי. והוא ושכנגדו אינם תחת ידי. ועל כרחו שלא בטובתו יצטרך לקבל עליו כאשר יושת מבית דינו ושופטו. הנצב לראש קהלו מעביר צאנו תחת שבטו. ואינני רואה איזה תכלית טוב היוצא מזה. ויש לחוש שלא יגרום מעכ"ת רעה לעצמו. בהשמע הדבר שנית לאוזן המקבל. פן תצא כאש חמת גבר שתקיף ממנו ויתבזה. על כן איעצך ואל תתגרה במי שהשעה עומדת לו. ואף אני אין דעתי נוחה להכנס בתגר וליתן ידי ואצבעי להחזיק במחלוקת ח"ו. אין זה מדרכי. אכן להוציאך חלק אי אפשר לאהבתו המקלקלת השורה. וגם להיות קצת מצוה להשיא עצה הוגנת לשואל כהוגן שלא יפסיד בחנם ולאשר חמוץ (ועמ"ש בס"ד בספרי לח"ש אמתני' דאל תעש עצמך כעורכי הדיינין. ומתני' דונהנין ממנו עצה ותושיה) וגם מעכ"ת לאו בע"ד הוא ואהימנותיה קסמיכנא שלא יצא דבר שאינו מתוקן מת"י. על כן אמרתי אגלה אזנו בקצרה שהדבר פשוט בעיני. אם אין דברים אחרים בגו. שהדין עם הר"ז לתבוע שכרו משלם. ואצ"ל שלא יפסיד מכיסו. כי מתוך הפשרה עצמה מוכיח שעל דעת כן נתפשרו והושוו באופן זה. שנתחייב ר"ז בסך ההוא על מנת שיגבה כל החוב מהשררה ההיא. ואפי' לא דיברו מזה בפירוש בשעת הפשרה. אונסא דלא שכיח הוא ולא אסקו אדעתייהו. וכיון שעל אחריותו של בעל הסוסים נמכרו לרצונו. כל תנאי שבממון קיים. כל זמן שלא חזר וקיבל עליו הר"ז האחריות מפורש. ואף אחריות דאתי מחמתיה דהמוכר המשלח ואונאת המקח בכלל. דאל"ה ודאי דעליה הדר ומהדר ליה שטרא. ומפיק מניה אגרא כפום תנאיה כי קשו"רא. וכל זה פשוט מאד עד שא"צ לראיה. רק כשאין הכחשה ביניהם בענין האחריות ושכר המתעסק. ואמנם מאחר שכבר באו לכלל פשר אודות שכר ההתעסקות. א"צ לחקור עוד אחר זה. ומ"מ נשאר האחריות על בעל הסוסים מסתמא כנז'. כל זמן שלא פירשו בהדיא כאמור. אבל לחזור בו מן הפשרה. אינני יודע במה כחו יפה לבטלה. ואף שדברי האב"ד סותרין זא"ז. בזה לא נגרע מאומה מכח הפשרה. אם נעשית מרצון טוב בכא"ה. ומדוע יבקש לבטלה. והוא ג"כ קרוב בעיני להפסד. אם יחזרו לטעון מחדש על עסק השכירות. הילכך עצה טובה קמ"ל לאשרה ולקיימה. כמו שהיא בחזקתה ודאי. אחר שגם בעל דינו רוצה בה. וכפי עדותו של האב"ד בעצמו יוכל ר"ז לחזור ולטעון נגד הח"כ שנתן מידו. ובודאי בזה יפה כתב וחתם. ולא ידעתי. איזה כח ב"ד יפה לשנות פסק עצמו כל שלא טעה בבירור. ואיך יוכל לסתור דבריו ולמשוי נפשיה הדרנא בכדי. ותרתי לא עבדי. לכן לא אוכל לעמוד על אופיו בזה וכפי הנראה יספיק זה המועט ויש בו די. ויותר מזה אינו מהצורך גם אין הפנאי מסכים לע"ע עמדי. והי' זה שלו' מני מחו' הטרוד יעב"ץ ס"ט:
1045
1046גדר איסור צער ב"ח
צל"ע בהא דצער ב"ח דאורייתא. אם הוא כלל עובר לכל אשר נשמת רוח חיים באפיו גדול וקטן ואפי' שקצים ורמשים (בלבד שלא יהיו ממיתין כי כל המזיקין נהרגין אפי' בשבת) ושלשול קטן שבים במשמע לכאורה. ויראה שאינו באמת אלא בב"ח דבני מלאכה נינהו כענינא דקרא דכתיב בבהמה הנושאת משא. ואפשר שאפי' כלב וחתול בכלל. לפי שגם המה בני תרבות ובעלי מלאכה כמ"ש במ"א לענין להקדים להם האכילה כבהמה (ע"ל סי"ז) אבל הקטנים שאינם ראוים למלאכת אדם. לא מיבעיא זבובים ופרעושים ושאר שקצים ורמשים דמאיסי. וגם יש בהן חשש מכשול ואף קצת סכנה וצער לבני אדם. דלית לן בה. וש"ד למיקטלינהו. והא ר"נ דאמר קטלן להו ואשמען קלא דסנותי. ולא תימא הנהו משום דלית בהו משום נטילת נשמה. דמשו"ה אפי' בשבת שרי. אבל שארא דאית בהו משום נטילת נשמה. דילמא אית בהו נמי משום צב"ח כי לא מזקי ודאי. אלא ודאי כל הני דאמרן. אין להם סמך מן התורה להקפיד על צערן ועל הריגתן. ואצ"ל פרעושים דקמצערו טובא (אע"פ שהאר"י ז"ל ממדת חסידות וע"פ הסוד ודברים בגו משום גלגול נגע בה) ציוה לתלמידיו שלא להרוג אפי' כינה:
צל"ע בהא דצער ב"ח דאורייתא. אם הוא כלל עובר לכל אשר נשמת רוח חיים באפיו גדול וקטן ואפי' שקצים ורמשים (בלבד שלא יהיו ממיתין כי כל המזיקין נהרגין אפי' בשבת) ושלשול קטן שבים במשמע לכאורה. ויראה שאינו באמת אלא בב"ח דבני מלאכה נינהו כענינא דקרא דכתיב בבהמה הנושאת משא. ואפשר שאפי' כלב וחתול בכלל. לפי שגם המה בני תרבות ובעלי מלאכה כמ"ש במ"א לענין להקדים להם האכילה כבהמה (ע"ל סי"ז) אבל הקטנים שאינם ראוים למלאכת אדם. לא מיבעיא זבובים ופרעושים ושאר שקצים ורמשים דמאיסי. וגם יש בהן חשש מכשול ואף קצת סכנה וצער לבני אדם. דלית לן בה. וש"ד למיקטלינהו. והא ר"נ דאמר קטלן להו ואשמען קלא דסנותי. ולא תימא הנהו משום דלית בהו משום נטילת נשמה. דמשו"ה אפי' בשבת שרי. אבל שארא דאית בהו משום נטילת נשמה. דילמא אית בהו נמי משום צב"ח כי לא מזקי ודאי. אלא ודאי כל הני דאמרן. אין להם סמך מן התורה להקפיד על צערן ועל הריגתן. ואצ"ל פרעושים דקמצערו טובא (אע"פ שהאר"י ז"ל ממדת חסידות וע"פ הסוד ודברים בגו משום גלגול נגע בה) ציוה לתלמידיו שלא להרוג אפי' כינה:
1046
1047והא דאשכחן לר' בפ' הפועלים דחזי לאמתיה דכנשה בני כרכושתא דשדיין וא"ל שבקינהו ורחמיו על כל מעשיו כתיב. מלבד שאינה ראייה להטיל חובה על כל אדם ואפי' ממדת חסידות. דהא רבי גופיה משמע קצת דמקמי הכי לא אקפיד בהכי. ושוב אחז במדת רחמנות יתרה שלכן רחמו עליו משמים להקל יסוריו. תדע שהרי אמרו שם דמעיקרא ע"י מעשה באו כדאי' התם מעובדא דעגל. ותמה על עצמך וכי לא זו מדת כל אדם ואפי' חסיד שבחסידים. מי יחוש ויחוס על בהמה שסופה לשחיטה. שבודאי לכך נוצרה והיא טובתה ותקנתה בלי ספק. ומה טיבה של מדת רחמים בזה. כ"ש שאין שייכות לעונש על האכזריות ההוא. א"כ בכך ימלטו כל ב"ח חייהם מיד השוחט. אלא פשיטא שאני ר' דרב גובריה. ומי עמד בסוד ה' לידע מה טיבו של עגל ההוא ואם אולי איזה נפש מישראל שנתגלגל בו. והיה מבקש תיקונו מרבי. שלא יצטרך למות מותא תנינא בבהמה והמ"י. עוד י"ל שמא בני חולדת הסניים היו שעשוין לנקר הבית ויש לבני אדם צורך בהם. אלא שעדיין היו קטנים שנולדו עכשיו ולא היו ראוין לתשמישן עד שיגדלו. ואעפ"כ מדה של רחמים גדולים היתה שם כנ"ל יעב"ץ ס"ט:
1047
1048יש איסור סירוס בדגים או לא:
1048
1049תשובה
1049
1050איסור סירוס אם מתפשט בדגי הים
לענ"ד הדבר פשוט שאף הן בכלל. דבכל מקום שנאמר אפי' שור וחמור אף חיה ועוף בכלל כמו ששנינו שילהי פרק שור שנגח ד"וה. ולאו דווקא חיה ועוף. אלא כל ב"ח במשמע כדמוכח בגמרא דהתם. דאף בדגים איכא חיובא. כ"ש היכא דלא פרט הכתוב שום מין מיוחד. שהכל בכלל. ואי משום דהכא כתיב ובארצכם כל שבארצכם. לא אתי למעוטי מה שבים. אדרבה ריבויא הוא כל שבארצכם. דמשו"ה אסור לסרוסי נמי כלבא. ולא מיבעיא כלב דים שהוא בורח ליבשה ג"כ. אלא כל מינין שבים. הרי הן במשמע כל שבארצכם. דארץ כוללת גם הים בהרבה מקומות. בפרט בענין האיסורין שאין לחלק ביניהן בשום דבר:
לענ"ד הדבר פשוט שאף הן בכלל. דבכל מקום שנאמר אפי' שור וחמור אף חיה ועוף בכלל כמו ששנינו שילהי פרק שור שנגח ד"וה. ולאו דווקא חיה ועוף. אלא כל ב"ח במשמע כדמוכח בגמרא דהתם. דאף בדגים איכא חיובא. כ"ש היכא דלא פרט הכתוב שום מין מיוחד. שהכל בכלל. ואי משום דהכא כתיב ובארצכם כל שבארצכם. לא אתי למעוטי מה שבים. אדרבה ריבויא הוא כל שבארצכם. דמשו"ה אסור לסרוסי נמי כלבא. ולא מיבעיא כלב דים שהוא בורח ליבשה ג"כ. אלא כל מינין שבים. הרי הן במשמע כל שבארצכם. דארץ כוללת גם הים בהרבה מקומות. בפרט בענין האיסורין שאין לחלק ביניהן בשום דבר:
1050
1051ולכאורה הוא תלמוד ערוך שמותר. דאיתא פ' הספינה שסירס הקב"ה ללויתן ובת זוגו וידוע במדרש שהקב"ה מקיים התורה. אבל באמת אין למדין הלכה מאגדה כמו שאמרו ז"ל. ועוד שהרי אמרו שם ג"כ שסירס לבהמות בהררי אלף. אלא ע"כ ליכא למילף מנה. וי"ל ג"כ כיון דבידי שמים הוא מישרי שרי. כדשרינן לסריס בי"ש לבוא בקהל. ה"ה לאיסור סירוס כל בי"ש ליתא לאיסורא. כמ"ש בס"ד בא"גב דשני איסורין הללו שוין להחמיר. וה"ה להקל. והיינו דשרי לסרס התרנגול ע"י שנוטל כרבלתו. דמעצמו מסתרס. ואע"ג דגרמא הוא. הכא שרי משום דמיקרי בי"ש כמו בצמקה הריאה ודו"ק. הנלע"ד יעב"ץ ס"ט:
1051
1052מפני שראיתי בספרו דמר תבנית המזבח מצויר. אודיעהו מה שלא הבנתי בלמדי זבחים בחורף הלז למה אמרו ז"ל שעשו כבש קטן ליסוד לשפוך בו שיריים. מה היה חסר אם היה עומד על הרצפה ושופך השיריים על היסוד שגבהו אמה. וכי חמורים הם מעיקר הזריקה של כל הדמים הנתנין למטה מהחוט שהיה עומד על הריצפה וזורק. גם מה זה שאמרו ז"ל בעולת העוף שאם עשאן למטה מרגליו אמה א' כשר מפני שגם זה נחשב למעלה מהחוט כפי החשבון לא הבנתי זה כלל והלא על הסובב הוא עומד וכי ידכה ישוח ולכוף כאגמון ראשו לעשות למטה מרגליו וכי דרך שירות בכך. וא"ת על היסוד היה עומד. זה אינו כי א' שעלה בכבש ופנה לסובב ועוד אפילו אם היה עומד על היסוד אין בני אדם בינונים יכולים להגיע לעשות עבודה באופן הלז בגובה יותר מד' אמות. בציור תבנית המזבח בספרו דמר בסימן ט"ז לא הבנתי לשונו על נכון ז"ל הבדלה קטנה בין כבש למזבח וכך היה בינו לסובב מד' רוחות מהו המכוון של כך היה וכו':
1052
1053תשובה
1053
1054האח נפשי הגביר התורני המופלא יקר רוח איש תבונה גבר חכם בעוז של תורה קנה חכמה קנה בינה כהרר"י נר"ו:
1054
1055כבש קטן דיסוד למה היה
עתה באתי להוסיף שנית ידי לה'. על ד"ת עתה באתי ראשון תחלה נאמר לתלמודו הוא בא ללמד ונמצא למד מן הלמד בקדשים. אשר נתקשה מעכ"ת במ"ש ז"ל שעשו כבש קטן ליסוד לשפיכת שיריים מה היה חסר אם היה עומד על הרצפה כו'. לזאת אשיב הנלע"ד פשוט שהוצרכו לו כדי שלא לעבור על המצוה. ר"ל שלא יתעכב בהליכתו עד תכלית הכבש. ושוב יצטרך להקיף מבחוץ עד שמגיע ליסוד. נמצא שעובר על פני היסוד: שמגמתו אליו לקיים מצותו. והוא מניחו ופונה אליו עורף לא פנים. ומתרחק ממנו והלאה ומשתהה בהילוכו והרי זה מחמיץ המצוה. ועוד מטעם אחר ג"כ נראה בעיני שא"א לעשות כן. מפני שאם אתה אומר שירד למטה ויצא מהכבש כולו. עד שנמצא עומד על הרצפה. ומחזיר פניו לצפון לעשות דרכו נוכח מקום היסוד. א"כ בהכרח היה צריך לפנות לימין. כדרך שפנה בעלייתו לסובב למתן דמים. מטעם פניית ימין. כסדר כל הפונים. ויצטרך לקיים מצות שפיכת שיריים בצד שני של כבש למזרח. ואנן יסוד דרומי מערבי בעינן. דקפגע ביה ברישא בירידתו מן המזבח. והיינו נמי מטעם ימין דמיקרב טפי לגבי ההוא קרן שהוא סמוך לו בעוברו דרך שם. וכדאמרינן ילמד ירידתו מן הכבש ליציאתו מן ההיכל. והרי זה ברור בלי ספק. אבל רצפה ודאי אינה מעכבתו. ופשיטא לי דבאינך שיריים דחטאות פנימיות ונשרפות ששיריהן על יסוד מערבי נעשין. שהוא עומד על הרצפה בודאי. ואי אפשר לומר בענין אחר וק"ל. הא על כרחך אין קפידא מחמת זה כלל:
עתה באתי להוסיף שנית ידי לה'. על ד"ת עתה באתי ראשון תחלה נאמר לתלמודו הוא בא ללמד ונמצא למד מן הלמד בקדשים. אשר נתקשה מעכ"ת במ"ש ז"ל שעשו כבש קטן ליסוד לשפיכת שיריים מה היה חסר אם היה עומד על הרצפה כו'. לזאת אשיב הנלע"ד פשוט שהוצרכו לו כדי שלא לעבור על המצוה. ר"ל שלא יתעכב בהליכתו עד תכלית הכבש. ושוב יצטרך להקיף מבחוץ עד שמגיע ליסוד. נמצא שעובר על פני היסוד: שמגמתו אליו לקיים מצותו. והוא מניחו ופונה אליו עורף לא פנים. ומתרחק ממנו והלאה ומשתהה בהילוכו והרי זה מחמיץ המצוה. ועוד מטעם אחר ג"כ נראה בעיני שא"א לעשות כן. מפני שאם אתה אומר שירד למטה ויצא מהכבש כולו. עד שנמצא עומד על הרצפה. ומחזיר פניו לצפון לעשות דרכו נוכח מקום היסוד. א"כ בהכרח היה צריך לפנות לימין. כדרך שפנה בעלייתו לסובב למתן דמים. מטעם פניית ימין. כסדר כל הפונים. ויצטרך לקיים מצות שפיכת שיריים בצד שני של כבש למזרח. ואנן יסוד דרומי מערבי בעינן. דקפגע ביה ברישא בירידתו מן המזבח. והיינו נמי מטעם ימין דמיקרב טפי לגבי ההוא קרן שהוא סמוך לו בעוברו דרך שם. וכדאמרינן ילמד ירידתו מן הכבש ליציאתו מן ההיכל. והרי זה ברור בלי ספק. אבל רצפה ודאי אינה מעכבתו. ופשיטא לי דבאינך שיריים דחטאות פנימיות ונשרפות ששיריהן על יסוד מערבי נעשין. שהוא עומד על הרצפה בודאי. ואי אפשר לומר בענין אחר וק"ל. הא על כרחך אין קפידא מחמת זה כלל:
1055
1056ענין מ"ש בע"ע שאם עשאה למטה מרגליו אמה א' כשר
ושהוקשה לו עוד במ"ש בעולת העוף שאם עשאה למטה מרגליו אמה א' כשר כו' והלא על הסובב עומד וכי ידכה ישוח כו' וא"ת על היסוד היה עומד ז"א כי אמרו עלה בכבש ופנה לסובב. ועוד אפי' היה עומד על היסוד אין ב"א בינונים יכולים להגיע לעשות עבודה באופן הלז בגובה יותר מד"א עכ"ד. ובאמת לא ידעתי במה נסתבך מעכ"ת כאן. וכי אמרו שיעשה כן לכתחלה בחיוב. והלא לא אמרו אלא שכשר ויצא בדיעבד. ומיתוקמא בכל גוונא אב"א בשוחה. ואב"א בעומד למטה ביסוד. ומשכחת לה באריכי דשכיחן טובא בב"ש דהוו גביהי טפי מד"א. שהוא קרוב למדת אדם בינוני כשמגביה זרועתיו. על כן לא לזר יחשב בדור ההוא שהיו כענקים בקומתן בערכנו כנודע. ומה זו תימה. כל זה פשוט לענ"ד:
ושהוקשה לו עוד במ"ש בעולת העוף שאם עשאה למטה מרגליו אמה א' כשר כו' והלא על הסובב עומד וכי ידכה ישוח כו' וא"ת על היסוד היה עומד ז"א כי אמרו עלה בכבש ופנה לסובב. ועוד אפי' היה עומד על היסוד אין ב"א בינונים יכולים להגיע לעשות עבודה באופן הלז בגובה יותר מד"א עכ"ד. ובאמת לא ידעתי במה נסתבך מעכ"ת כאן. וכי אמרו שיעשה כן לכתחלה בחיוב. והלא לא אמרו אלא שכשר ויצא בדיעבד. ומיתוקמא בכל גוונא אב"א בשוחה. ואב"א בעומד למטה ביסוד. ומשכחת לה באריכי דשכיחן טובא בב"ש דהוו גביהי טפי מד"א. שהוא קרוב למדת אדם בינוני כשמגביה זרועתיו. על כן לא לזר יחשב בדור ההוא שהיו כענקים בקומתן בערכנו כנודע. ומה זו תימה. כל זה פשוט לענ"ד:
1056
1057ביאור מ"ש בציור תבנית המזבח ריש ס' לח"ש שהסובב היה מובדל קצת ממזבח מד' רוחות
ואשר אמרתי בספרי בביאור ציור תבנית המזבח בסי' ט"ז הבדלה קטנה בין כבש למזבח וכך היה בינו לסובב מד' רוחות. ונסתפק לו מהו המכוון של כך היה כו'. גם הלום לא ידעתי מהיכן בא הספק בהבנת כוונת לשוני. כלום חיסרתי או ויתרתי אות א' הגורם כשלון בהבנה. היש בלשוני עולה ומלה לבטלה. הלא כה דברי ברור מלולי שכך היה הבדלה מה בין מזבח לסובב מד' רוחותיו. ומובן מאד לכל מכיר בל"הק. ואינני חושד לידיד נפשי שלא הבין הלשון חלילה. אלא שבא לנסותני בחדות כמנהגו. לבדקני ולתהות על קנקני משתעי בלשון חכמה. ומחוי במחוג כי לחכימא דכוותיה ברמיזא. איברא לדידי לא סגי בהכי דלאו חכימאה ולא חוזאה אנא דיתיב בתווני דלבא. לירד לסוף דברים שבלב נבון תנוח חכמה. מ"מ כמדומני שהבנתי בקריצותיו ורמיזותיו. כי יפלא בעיניו מה ראיתי על ככה לומר כך בפשיטות שהסובב היה מובדל מהמזבח כמלא נימא. שלא אמרו כן אלא בכבשים קטנים. ומנין לי להוסיף ולחדש דבר כזה מלבי. ואם זהו שנתלבט בו מעכ"ת. יידע באמת כי כן הוא. מלבי הוצאתי מלין אלו שלא שערום הראשונים. או לא שמו לבם לדקדק כל כך על כן לא זכרום. אמנם היה אצלי דבר פשוט כל כך עד שלא הוצרכתי לבארו. ולזכור מאין יצא לי דבר זה כי דומה בעיני שהוא פשוט וידוע מעצמו לרואה הגמרא במקומו שם. כשנתנו טעם להבדלת כבשים הללו אם משום דבעינן סביב. או משום דכתיב רבוע. והא תרוייהו איתנהו בסובב כוליה לד' רוחות: דמאי שנא דמיפסיק מצד הכבש. שהרי הכבש היה פורח על יסוד וסובב. ואח"כ מובדל מגופו של מזבח כמלא נימא (בחצי משך רחבו של כבש כמ"ש בקונטרס ב"ה) ואותה הבדלה נוקבת ויורדת למטה עד הרצפה. (מטעם דבעינן אויר קרקע דווקא כמ"ש שם) באופן שהפסיקה את הסובב מן המזבח לרוח דרום. א"כ בהכרח אתה אומר שאין הסובב נחשב מריבועו של מזבח המעכב בו. שצ"ל רבוע ואינו מתקיים אלא בעצמו של מזבח. העשוי למערכה בלבד. ששם הוא מרובע ממש למעלה. וכך היה צריך להיות מרובע מלמטה. אי משום רבוע. דהיינו טעמא דהבדלת כבשים. לפי שפוגמין את ריבועו. וכבשים אלו עם הסובב. דבר אחד הוא וגוף א' הם. שהרי הם משפעין ועולין עד שנעשה הסובב מכללן. ואי משום דבעינן היקף סביב בשוה. זה היה ברור מאד בעיני. ומוכרע מעצמו וממקומו למד. לכן קצרתי באמת יותר מדאי. מ"מ אם ישים לבו לדברי הארוכים בקונטריס בנין ב"ה יבין וישכיל את זאת ויודה לדברי. אם אמנם אמנה היו דברי מסברא והשערה בעלמא. ולא נביא אנכי. אלא שכן הדברים נוטין. ונ"ל דה"ט דמ"ד בע"ע שאינה נעשית אלא בראשו של מזבח. דלדידיה סובב לאו מגופיה דמזבח קחשיב ליה מה"ט. כיון דלאו בכלל ריבועו הוא. ואינו כשר למערכה אליביה. אע"ג דאיכא דפליג עליה. וס"ל כיון דסובב מעכב בו כגופיה דמי. ותו לא מידי. זהו אשר הביאני לומר מה שאמרתי בחפזי. לא בהחלט גמור. לא אומר כי כביר מצאה ידי. ועליך אהובי איש כלבבי לבור אוכל בכברת שכלך. ואת אשר קלטה מסלתה ומשמנה תטעימני נא אל תמנע ממני חמודי ידידי:
ואשר אמרתי בספרי בביאור ציור תבנית המזבח בסי' ט"ז הבדלה קטנה בין כבש למזבח וכך היה בינו לסובב מד' רוחות. ונסתפק לו מהו המכוון של כך היה כו'. גם הלום לא ידעתי מהיכן בא הספק בהבנת כוונת לשוני. כלום חיסרתי או ויתרתי אות א' הגורם כשלון בהבנה. היש בלשוני עולה ומלה לבטלה. הלא כה דברי ברור מלולי שכך היה הבדלה מה בין מזבח לסובב מד' רוחותיו. ומובן מאד לכל מכיר בל"הק. ואינני חושד לידיד נפשי שלא הבין הלשון חלילה. אלא שבא לנסותני בחדות כמנהגו. לבדקני ולתהות על קנקני משתעי בלשון חכמה. ומחוי במחוג כי לחכימא דכוותיה ברמיזא. איברא לדידי לא סגי בהכי דלאו חכימאה ולא חוזאה אנא דיתיב בתווני דלבא. לירד לסוף דברים שבלב נבון תנוח חכמה. מ"מ כמדומני שהבנתי בקריצותיו ורמיזותיו. כי יפלא בעיניו מה ראיתי על ככה לומר כך בפשיטות שהסובב היה מובדל מהמזבח כמלא נימא. שלא אמרו כן אלא בכבשים קטנים. ומנין לי להוסיף ולחדש דבר כזה מלבי. ואם זהו שנתלבט בו מעכ"ת. יידע באמת כי כן הוא. מלבי הוצאתי מלין אלו שלא שערום הראשונים. או לא שמו לבם לדקדק כל כך על כן לא זכרום. אמנם היה אצלי דבר פשוט כל כך עד שלא הוצרכתי לבארו. ולזכור מאין יצא לי דבר זה כי דומה בעיני שהוא פשוט וידוע מעצמו לרואה הגמרא במקומו שם. כשנתנו טעם להבדלת כבשים הללו אם משום דבעינן סביב. או משום דכתיב רבוע. והא תרוייהו איתנהו בסובב כוליה לד' רוחות: דמאי שנא דמיפסיק מצד הכבש. שהרי הכבש היה פורח על יסוד וסובב. ואח"כ מובדל מגופו של מזבח כמלא נימא (בחצי משך רחבו של כבש כמ"ש בקונטרס ב"ה) ואותה הבדלה נוקבת ויורדת למטה עד הרצפה. (מטעם דבעינן אויר קרקע דווקא כמ"ש שם) באופן שהפסיקה את הסובב מן המזבח לרוח דרום. א"כ בהכרח אתה אומר שאין הסובב נחשב מריבועו של מזבח המעכב בו. שצ"ל רבוע ואינו מתקיים אלא בעצמו של מזבח. העשוי למערכה בלבד. ששם הוא מרובע ממש למעלה. וכך היה צריך להיות מרובע מלמטה. אי משום רבוע. דהיינו טעמא דהבדלת כבשים. לפי שפוגמין את ריבועו. וכבשים אלו עם הסובב. דבר אחד הוא וגוף א' הם. שהרי הם משפעין ועולין עד שנעשה הסובב מכללן. ואי משום דבעינן היקף סביב בשוה. זה היה ברור מאד בעיני. ומוכרע מעצמו וממקומו למד. לכן קצרתי באמת יותר מדאי. מ"מ אם ישים לבו לדברי הארוכים בקונטריס בנין ב"ה יבין וישכיל את זאת ויודה לדברי. אם אמנם אמנה היו דברי מסברא והשערה בעלמא. ולא נביא אנכי. אלא שכן הדברים נוטין. ונ"ל דה"ט דמ"ד בע"ע שאינה נעשית אלא בראשו של מזבח. דלדידיה סובב לאו מגופיה דמזבח קחשיב ליה מה"ט. כיון דלאו בכלל ריבועו הוא. ואינו כשר למערכה אליביה. אע"ג דאיכא דפליג עליה. וס"ל כיון דסובב מעכב בו כגופיה דמי. ותו לא מידי. זהו אשר הביאני לומר מה שאמרתי בחפזי. לא בהחלט גמור. לא אומר כי כביר מצאה ידי. ועליך אהובי איש כלבבי לבור אוכל בכברת שכלך. ואת אשר קלטה מסלתה ומשמנה תטעימני נא אל תמנע ממני חמודי ידידי:
1057
1058לונדון עש"ק ר"ח אייר תצז"ל
1058
1059ריח לו כלבנון וכזית הודו. עבד נרצה לשמים בכל גופו ומאודו כו' הרב המובהק כ"ש כמוהר"ר יעקב נר"ו יאיר וכאל"ש:
1059
1060גי"ה מן י"ג העבר לנכון על זמנו ק' מה שנתן הכ"ת טעם לשבח על הכבש ליסוד כדי שלא יתעכב כל כך בהליכתו וגם לא יפנה עורף וכו' הנראה מכוונתו שתיכף סמוך למזבח מן הכבש הגדול היה יכול לירד על הכבש הקטן שפונה ליסוד. ואי אפשר לומר כן חדא דעל כרחך מחמת גובה המזבח ונמיכות היסוד היה מוכרחים לשפעו עד שיתרחק הרבה מהלאה למזבח. ועוד שרש"י במקומו זבחים (ס"ב ע"ב) אומר בהדיא דכבש של יסוד היה מתחיל רחוק מן המזבח כמו כבש של סובב ובוודאי לא נעלם זה מן הכ"ת. והטעם השני שנתן הכ"ת לא הבנתי כלל חדא כשיורד מהכבש הגדול כשגמר מתנה של קרן מערבית דרומית במערבו של כבש (או מכבש של סובב) היה יורד ואם רוצה לילך ליסוד דרומית לשפוך בו שיריים באמת לצד ימינו הוא פונה בירידתו מן הכבש ולמה לו לחזור פניו כדברי הכ"ת. ואפילו לדברי הכ"ת שיחזיר פניו כשיורד מן הכבש אי אפשר לומר כאן שיפנה לימין כי לא אמרו ז"ל כל פינות וכו' אלא היכא דאיכא סיבוב אבל כאן אין כי אם הילוך ישר. ועוד דמצוותו בכך דווקא על קרן דרומית מערבית וקרן מזרחית דרומית אין לו יסוד כלל ואנן יסוד בעינן וליכא למטעי כלל שיפנה כאן דרך ימין דמרחק טובא ופסול לדבר זה. ואפילו דברים שמצוותן לסבב משום חששא מועטת אמרו שלא לפנות דרך ימין כמו שאמרו ז"ל על עולת העוף ונסכים. ובנדון הרחקת הסובב מהמזבח בוודאי מר בתווני דליבי יתיב ולמה לא יוקשה לי זה והוא דבר חדש וצריך לתנויי מ' זמנין כי באמת לא מצאתי שאמרו זה אלא בכבש כדי שיהא הבשר בזריקה ובכבשים הקטנים משום סביב וריבוע. ודעתי הנקלה אינה כדאי לחלוק על הכ"ת. אעפ"כ לא אכחד שאין דעתי נוחה בסברה הזאת ולא הבנתיה על בוריה. כי אין זה מוכרח בגמרא כלל. ומה שאמרו ז"ל על זריקת הבשר שיהא אויר קרקע מפסיקו אינה ראיה לסברת הכ"ת כלל כי אויר הסובב שפיר נקרא אויר קרקע לדבר זה וכל שאינו מן מקום המערכה עצמו ולא כיוונו כלל לדעת וסברת הכ"ת שיהא אויר קרקע רצפת עזרה ממש מפסיק בין הכבש למזבח עד שיצטרכו לנקוב את הסובב בצד הכבש וממנה רצה הכ"ת לדון על כל הסובב דע"כ גוף הסובב מקרקע עזרה יחשב. דאלת"ה א"כ המזבח מקום המערכה בנוי על חלול ולא על אדמה ממש. והטעם שנתנו להבדלת הכבשים הקטנים הוא מנגד למעכ"ת דמשם נראה דהיסוד והסובב הם מגוף המזבח והכבשים אלו אינם גוף א' עם היסוד והסובב ולא נעשו עמו כנראה מעשיית המזבח ואיני כדאי לחלוק על הכ"ת רק אדון לפניו:
1060
1061תשובה
1061
1062עש"ק ז' אייר תצז"ל אלטונא
1062
1063צדיק כתמר יפרח. כבוד ה' עליו יזרח. ורוב שלום עד בלי ירח. לאהובי איש כלבבי ידיד ה' ישכון לבטח כו':
1063
1064קיום ואישור מ"ש בקודם בענין כבש קטן של יסוד
גי"ה מן ר"ח הנ"ל הגיעני יו' ג' העבר לעת ערב. ועתה פניתי ודחקתי את השעה לצאת ידי חובתי להשיב אמרים אמת כפי עניות דעתי. ראיתי ובינותי כי אין דעתו נוחה במ"ש בקודם לתת טעם לכבש הפונה ליסוד כדי שלא יעבור על המצוה ויחמיצנה. ויפה ראה בכוונתי שסמוך למזבח היה יורד על הכבש הקטן של יסוד. אבל לא נתכוונתי לומר תכף מן הכבש הגדול. כלשון מעכ"ת כפי מה שדן אותי. אלא מכבשו של סובב (שבצד מערבו של כבש גדול) היה יוצא אותו כבש קטן לפי דעתי. ובזאת נאות לנו ליישב תמיהתו ולהשביח הטעם יפה כמ"ש בתחלה. והא מילתא הויא בידן ואישרנוה וקיימנוה כדחזי. ולא תגע בה יד הנרגא דשדי בה איזי. באמרו וא"א לומר כן חדא דע"כ מחמת גובה המזבח ונמיכות היסוד היו מוכרחים לשפעו עד שיתרחק מהלאה למזבח עכ"ד. ומעתה אין זו טענה. כי אין הכוונה על עצמו של המזבח. ולא על כבש גדול. וזה מוכרח מעצמו כי מהיכן בא לו הכהן המחטא בדמים על המזבח ועל הכבש הגדול. והלא בסובב עלה למתן הדמים. ועדיין הוא עומד ג' אמות למטה מטהרו של מזבח. וכי ידלג כאיל וכגדי יזדקר בבת ראש כלפי מעלה כל כך. כדי לירד מהכבש הגדול ליסוד. זהו ודאי דבר בטל. הא אין לך לומר בכוונתי אלא שמהסובב או מכבשו של סובב. יוצא אותו כבש שפונה ליסוד. ולזה אין אנו צריכין רק לי"ב אמות שיפוע או קצת יותר. כדי שיהא נוח להילוך לפי חשבון תל המתלקט י' מתוך ד'. ויספיק לזה משך עשרה או י"א אמות בשטח קרקע הרצפה. לפי חשבון אלכסון מרובע ארוך הידוע (ממ"ש הר"מ ז"ל בכלאים) וכבר יש כאן ח' אמות משך. לרוחב המזבח הנותר בצדו של כבש גדול במערב. והרי א"כ א"צ להרחיק כ"כ עד תכלית כבש גדול. ולהוציא תחלת כבש קטן הנ"ל משם. מה שהוא תמוה וזר באמת עם היות לשונו של רש"י נוטה כן:
גי"ה מן ר"ח הנ"ל הגיעני יו' ג' העבר לעת ערב. ועתה פניתי ודחקתי את השעה לצאת ידי חובתי להשיב אמרים אמת כפי עניות דעתי. ראיתי ובינותי כי אין דעתו נוחה במ"ש בקודם לתת טעם לכבש הפונה ליסוד כדי שלא יעבור על המצוה ויחמיצנה. ויפה ראה בכוונתי שסמוך למזבח היה יורד על הכבש הקטן של יסוד. אבל לא נתכוונתי לומר תכף מן הכבש הגדול. כלשון מעכ"ת כפי מה שדן אותי. אלא מכבשו של סובב (שבצד מערבו של כבש גדול) היה יוצא אותו כבש קטן לפי דעתי. ובזאת נאות לנו ליישב תמיהתו ולהשביח הטעם יפה כמ"ש בתחלה. והא מילתא הויא בידן ואישרנוה וקיימנוה כדחזי. ולא תגע בה יד הנרגא דשדי בה איזי. באמרו וא"א לומר כן חדא דע"כ מחמת גובה המזבח ונמיכות היסוד היו מוכרחים לשפעו עד שיתרחק מהלאה למזבח עכ"ד. ומעתה אין זו טענה. כי אין הכוונה על עצמו של המזבח. ולא על כבש גדול. וזה מוכרח מעצמו כי מהיכן בא לו הכהן המחטא בדמים על המזבח ועל הכבש הגדול. והלא בסובב עלה למתן הדמים. ועדיין הוא עומד ג' אמות למטה מטהרו של מזבח. וכי ידלג כאיל וכגדי יזדקר בבת ראש כלפי מעלה כל כך. כדי לירד מהכבש הגדול ליסוד. זהו ודאי דבר בטל. הא אין לך לומר בכוונתי אלא שמהסובב או מכבשו של סובב. יוצא אותו כבש שפונה ליסוד. ולזה אין אנו צריכין רק לי"ב אמות שיפוע או קצת יותר. כדי שיהא נוח להילוך לפי חשבון תל המתלקט י' מתוך ד'. ויספיק לזה משך עשרה או י"א אמות בשטח קרקע הרצפה. לפי חשבון אלכסון מרובע ארוך הידוע (ממ"ש הר"מ ז"ל בכלאים) וכבר יש כאן ח' אמות משך. לרוחב המזבח הנותר בצדו של כבש גדול במערב. והרי א"כ א"צ להרחיק כ"כ עד תכלית כבש גדול. ולהוציא תחלת כבש קטן הנ"ל משם. מה שהוא תמוה וזר באמת עם היות לשונו של רש"י נוטה כן:
1064
1065ביאור לשון רש"י בענין הנ"ל
אולם האמת אגיד ולא אכחד ועד בשחק נאמן. כי לפי מה שאני זכור נסתבכתי הרבה בלשון רש"י הלז כשכתבתי דברים הללו בקונדרס בב"ה. והיה קשה עלי להלמו (אע"פ שנמשכתי אחריו בציור המזבח) ומה גם עתה כשחזרתי עליו לעיין בו. עדיין לא נהלם לי. כי מה צורך להתרחק הרבה ולהתחיל בנינו של כבש זה הקטן מתחלת שיפולו של כבש גדול. אחר שאין גובהו של יסוד רק אמה א'. ועוד לשונו קשה להבין במ"ש כדי שיהא נוח לשפע ולירד ליסוד. הלא א"כ עולה לא יורד. והתימה שלא הרגיש מעכ"ת בזה: הא על כרחך צריך לדחוק בפירש"י ולפרשו כמ"ש. ולא נתכוין להרחיקו כ"כ ולהתחיל יציאתו מעיקרו של כבש גדול. אלא קצת רחוק מגופו של מזבח. איזה אמות שתים שלש לכל היותר. בכדי שיספיק לשיעור המצטרך לשיפועו. שיהא נוח לירד ליסוד. ומשיפולו דקאמר. ר"ל שבנינו דבוק בו בתחתיתו של כבש גדול. ונמשך למעלה ומגביה עם הכבש בשוה. ומשם מתחיל שיפועו לירד ליסוד. וזה ברור בעיני ומוכרח ג"כ בדעת רש"י. לכן עדיין במקומי אני עומד. ויפה אמרתי בזה. ואינני רואה הכרח לחזור בי מדעתי. לסתור את אשר בניתי ולבצוע אמ"רתי. ולא עוד אלא שחוזרני בי ממ"ש בקונדרס שבדפוס ובביאור הציור. להניח כבש קטן הלז תחלתו עם התחלת כבש גדול. כפי המדומה מלשון רש"י ז"ל. שהטה את לבבי מדרך הישר. והאמת המחושב כפי מה שאני רואה עכשיו שבאתי ת"ל בימי בינה:
אולם האמת אגיד ולא אכחד ועד בשחק נאמן. כי לפי מה שאני זכור נסתבכתי הרבה בלשון רש"י הלז כשכתבתי דברים הללו בקונדרס בב"ה. והיה קשה עלי להלמו (אע"פ שנמשכתי אחריו בציור המזבח) ומה גם עתה כשחזרתי עליו לעיין בו. עדיין לא נהלם לי. כי מה צורך להתרחק הרבה ולהתחיל בנינו של כבש זה הקטן מתחלת שיפולו של כבש גדול. אחר שאין גובהו של יסוד רק אמה א'. ועוד לשונו קשה להבין במ"ש כדי שיהא נוח לשפע ולירד ליסוד. הלא א"כ עולה לא יורד. והתימה שלא הרגיש מעכ"ת בזה: הא על כרחך צריך לדחוק בפירש"י ולפרשו כמ"ש. ולא נתכוין להרחיקו כ"כ ולהתחיל יציאתו מעיקרו של כבש גדול. אלא קצת רחוק מגופו של מזבח. איזה אמות שתים שלש לכל היותר. בכדי שיספיק לשיעור המצטרך לשיפועו. שיהא נוח לירד ליסוד. ומשיפולו דקאמר. ר"ל שבנינו דבוק בו בתחתיתו של כבש גדול. ונמשך למעלה ומגביה עם הכבש בשוה. ומשם מתחיל שיפועו לירד ליסוד. וזה ברור בעיני ומוכרח ג"כ בדעת רש"י. לכן עדיין במקומי אני עומד. ויפה אמרתי בזה. ואינני רואה הכרח לחזור בי מדעתי. לסתור את אשר בניתי ולבצוע אמ"רתי. ולא עוד אלא שחוזרני בי ממ"ש בקונדרס שבדפוס ובביאור הציור. להניח כבש קטן הלז תחלתו עם התחלת כבש גדול. כפי המדומה מלשון רש"י ז"ל. שהטה את לבבי מדרך הישר. והאמת המחושב כפי מה שאני רואה עכשיו שבאתי ת"ל בימי בינה:
1065
1066מראה פנים לחזור בו ממ"ש בקונדרס בב"ה בענין כבשו של סובב שהונח כפול כי באמת אינו מוכרח ודי בכבשו של יסוד לבדו לצד מערב
ועוד אני אומר מעתה א"צ להניח כבש בפ"ע לסובב בצד מערב כמו שהסכמתי בספרי: ומהכרח התו' שלא יצטרך לחזור על עקבו. ולכן הנחתיו כפול נגד משמעות לשון הגמרא. והשתא ניחא לי לשוויי נפשי הדרנא בהא. ואמינא דלא הוה אלא כבש א' לסובב. בצד מזרח שדרך שם עולה המזה ויורד בצד מערב על כבשו של יסוד לשפיכת שיריים. ולא היה מהצורך כלל לכבש אחר זולתו. לצורך ירידה מהסובב. (צ"ע בתי"ט מ"ג פ"ו דזבחים) ובכן נסתלק ערעורו מעל הטעם הא'. והב' אף הוא כמוהו נקי ופטור מכל טענה. ולא ידעתי מדוע הניחו נעדר הבנה:
ועוד אני אומר מעתה א"צ להניח כבש בפ"ע לסובב בצד מערב כמו שהסכמתי בספרי: ומהכרח התו' שלא יצטרך לחזור על עקבו. ולכן הנחתיו כפול נגד משמעות לשון הגמרא. והשתא ניחא לי לשוויי נפשי הדרנא בהא. ואמינא דלא הוה אלא כבש א' לסובב. בצד מזרח שדרך שם עולה המזה ויורד בצד מערב על כבשו של יסוד לשפיכת שיריים. ולא היה מהצורך כלל לכבש אחר זולתו. לצורך ירידה מהסובב. (צ"ע בתי"ט מ"ג פ"ו דזבחים) ובכן נסתלק ערעורו מעל הטעם הא'. והב' אף הוא כמוהו נקי ופטור מכל טענה. ולא ידעתי מדוע הניחו נעדר הבנה:
1066
1067ומ"ש ידידי חדא כשיורד מהכבש הגדול (אגב שטפיה כ"כ כי לא ירד אלא מהסובב כנ"ל) כשגמר מתנה של קרן מערבית דרומית כו' באמת לצד ימינו הוא פונה ולמה לו לחזור פניו ע"כ: לא אוכל להשיג איך ואנה פנה. וכי יחוג וינוע כשכור על צדו. ויפנה בהליכתו כלאחר ידו. זה לא הבינותי. כי לא ידעתי לצייר תואר ההליכה. אלא כדרך שבני אדם הולכין ביושר. שמסבבין פניהם לרוח שאליו מגמת פניהם. אל מקום אשר יהיה שם הרוח ללכת. איש לעבר פניו ילכו לא יסבו בלכתם. ומאחר שנתרחק הרבה מן המזבח והלאה לדרום ועכשיו בא להתקרב אליו. הרי בודאי צריך להחזיר הפנים לצפון. וכדרך ששנינו כיוצא בו בתורם את הדשן הגיע לרצפה הפך פניו לצפון. דוגמת זה הוא ממש מה שאמרתי כאן בצד מערבו של כבש. דא ודא אחת היא. אכן כפי הנחתנו עתה שפני כבש קטן פונים ליסוד ממזרח למערב בקירוב מקום המזבח. בזה פנה לימינו כראוי:
1067
1068פניית ימין חביבה בכ"מ וחובה בין בהילוך ישר בין במסבה
ומש"ע אפי' לדברי הכ"ת שיחזיר פניו כשירד מהכבש א"א לומר כאן שיפנה לימין. כי לא אמרו ז"ל כל פנות כו'. אלא היכא דאיכא סיבוב. אבל כאן אין כי אם הילוך ישר. גם בזה אינני מודה כל עיקר. שאפי' בהדלקת נ"ח ידענו כמה נתחבטו ז"ל באיזה צד יאחז צדיק דרכו לימין. וכן אמרו בטעם כתיבה שלנו הפונה לימין (יעוין בחיבורי פ"ג דסוכה) ואפי' בחושבנא בעלמא קס"ד דצ"ל דרך ימין. כדאי' פ"ק דיומא. ומשנה שלמה שנינו כל העולין למזבח עולין דרך ימין. ופירש"י לסדר מערכה או להפך בצינורא וכדומה. אע"פ שאינן צריכין אלא להילוך ישר. בעל כרחן מאריכין הילוכן. לתת כבוד לימין. (וכמו שחלקו ז"ל כבוד לימין גם בשאר דברים שצריך להגבירה תמיד בכל ענין כמש"ה ימין ה' רוממה) ואף כאן היה מהצורך להכין לו הדרך שתהא לימין. בלי שיצטרך לעזוב הימין ולפנות לשמאל. כי בשביל לקצר הדרך. אינו מועיל כלום שלא יפנה לימין. ועל כרחו היה צריך לסבב ולהאריך הליכתו. מטעם פניית ימין. כדרך שהוצרך לעשות הזורק דם העולה. שמרחיק ממקומו עד שמוצא קרן ראשון. שבצד ימין העולה לכבש להזאה. אע"פ שכאן היה עומד למטה ברצפה וזורק. מוכרח היה לחפש אותו קרן תחלה. כדי שתהא פנייתו לימין ולמזרח (כדגרסינן בכל דוכתא וכפי שיישבוהו התו' ביומא) ומקיף והולך עד שמגיע לרוח צפונית מערבית. שבה היה עומד תחלה (בשחיטת התמיד של שחר עכ"פ) לכן גם כאן לא היה רשאי לילך הילוך ישר הפונה ימה צפונה. שצריך להיות מגמת פניו קדימה:
ומש"ע אפי' לדברי הכ"ת שיחזיר פניו כשירד מהכבש א"א לומר כאן שיפנה לימין. כי לא אמרו ז"ל כל פנות כו'. אלא היכא דאיכא סיבוב. אבל כאן אין כי אם הילוך ישר. גם בזה אינני מודה כל עיקר. שאפי' בהדלקת נ"ח ידענו כמה נתחבטו ז"ל באיזה צד יאחז צדיק דרכו לימין. וכן אמרו בטעם כתיבה שלנו הפונה לימין (יעוין בחיבורי פ"ג דסוכה) ואפי' בחושבנא בעלמא קס"ד דצ"ל דרך ימין. כדאי' פ"ק דיומא. ומשנה שלמה שנינו כל העולין למזבח עולין דרך ימין. ופירש"י לסדר מערכה או להפך בצינורא וכדומה. אע"פ שאינן צריכין אלא להילוך ישר. בעל כרחן מאריכין הילוכן. לתת כבוד לימין. (וכמו שחלקו ז"ל כבוד לימין גם בשאר דברים שצריך להגבירה תמיד בכל ענין כמש"ה ימין ה' רוממה) ואף כאן היה מהצורך להכין לו הדרך שתהא לימין. בלי שיצטרך לעזוב הימין ולפנות לשמאל. כי בשביל לקצר הדרך. אינו מועיל כלום שלא יפנה לימין. ועל כרחו היה צריך לסבב ולהאריך הליכתו. מטעם פניית ימין. כדרך שהוצרך לעשות הזורק דם העולה. שמרחיק ממקומו עד שמוצא קרן ראשון. שבצד ימין העולה לכבש להזאה. אע"פ שכאן היה עומד למטה ברצפה וזורק. מוכרח היה לחפש אותו קרן תחלה. כדי שתהא פנייתו לימין ולמזרח (כדגרסינן בכל דוכתא וכפי שיישבוהו התו' ביומא) ומקיף והולך עד שמגיע לרוח צפונית מערבית. שבה היה עומד תחלה (בשחיטת התמיד של שחר עכ"פ) לכן גם כאן לא היה רשאי לילך הילוך ישר הפונה ימה צפונה. שצריך להיות מגמת פניו קדימה:
1068
1069מש"ע ועוד דמצותו בכך דווקא על קרן מערבית דרומית וקרן מזרחית דרומית א"ל יסוד כו'. לזה אני אומר כי הן אמת שנתתי מכשול בלשוני הקדום. כשאמרתי בקצרה שיצטרך לקיים שפיכת שיריים בצד ב' של כבש למזרח. ובודאי לא היתה כוונתי על קרן מזרחית דרומית דלא הו"ל יסוד. אלא ר"ל שיוכרח לבקש לו יסוד אחר בצד מזרח של כבש. ויהא א"כ יסוד מזרחי צפוני דפגע ביה ברישא. כשפונה למזרח הכבש ומסבב המזבח דרך שם. אלא לפי שהייתי בהול ונחוץ בכתבי הראשון. קצרתי במובן. אמנם עכשיו אני אומר בלשון אחר שאע"פ שאין כשר אלא יסוד זה דווקא מטעם שיהיה. מ"מ מוכרח היה לפנות לימין ולסבב עד שמוצא יסוד זה במערב. דהכי מוכח בהדיא מהקפת כל העולין וכן של כ"ג בכל יום. דלא סגי דלא מקיף ברגל מטעם זה. וזו ראיה גמורה:
1069
1070ממקום שבא השואל לסתור מ"ש משם יצא לנו חיזוק דעתנו
ומ"ש ואפי' דברים שמצוותן לסבב משום חששא מועטת אמרו שלא לפנות דרך ימין כמ"ש על ע"ע ונסכים. על זה תמהתי מאד מה ראה לומר כן. וכי זו חששה מועטת היא. שיתקלקלו הדברים הנקרבים ויפסלו לגמרי. גם זה שאמר דברים שמצוותן לסבב. מניין לו שצריך לסבב. כלום צריך הוא אלא להעלותן לאותו קרן הסמוך לו ומה טיבה של מצוה בסיבוב זה. אם לא שהיא מצוה לעצמה. להקיף ולהתחיל בימין לפנות קדמה. תהא ההליכה לאיזה דבר שיהא. והוא א"כ הכשר מצוה גם בכאן. שהי"ל להקיף את המזבח דרך ימין עד שמגיע ליסוד הנרצה. והרי אדרבה מכאן ראיה גדולה מכרחת למ"ש. שבכל אופן יש קפידא בפניית ימין. אע"פ שאינו צריך לילך לשם בלא זאת. אם לא במקום שיש כנגדו טעם גדול המונע. כענין הג' שעולין וחוזרין לעקב. שלא היה אפשר באופן אחר. וכמדומני דברים הללו מספיקים לקיים דברי הראשונים בענין כבשו של יסוד:
ומ"ש ואפי' דברים שמצוותן לסבב משום חששא מועטת אמרו שלא לפנות דרך ימין כמ"ש על ע"ע ונסכים. על זה תמהתי מאד מה ראה לומר כן. וכי זו חששה מועטת היא. שיתקלקלו הדברים הנקרבים ויפסלו לגמרי. גם זה שאמר דברים שמצוותן לסבב. מניין לו שצריך לסבב. כלום צריך הוא אלא להעלותן לאותו קרן הסמוך לו ומה טיבה של מצוה בסיבוב זה. אם לא שהיא מצוה לעצמה. להקיף ולהתחיל בימין לפנות קדמה. תהא ההליכה לאיזה דבר שיהא. והוא א"כ הכשר מצוה גם בכאן. שהי"ל להקיף את המזבח דרך ימין עד שמגיע ליסוד הנרצה. והרי אדרבה מכאן ראיה גדולה מכרחת למ"ש. שבכל אופן יש קפידא בפניית ימין. אע"פ שאינו צריך לילך לשם בלא זאת. אם לא במקום שיש כנגדו טעם גדול המונע. כענין הג' שעולין וחוזרין לעקב. שלא היה אפשר באופן אחר. וכמדומני דברים הללו מספיקים לקיים דברי הראשונים בענין כבשו של יסוד:
1070
1071הסרת פקפוקי השואל מעלי במ"ש בענין הבדלת סובב המזבח
ובענין הבדלת הסובב מגופו של מזבח. חזינא דפליג עלואי בתרתי. חדא דלא בעינן הפסקת רצפה. דאויר הסובב שפיר מיקרי קרקע לדבר זה לדעתו. לפי שאינו מן מקום המערכה. ובהא לא צריכנא למהדר אשינויי טובא. דאיברא היא מילתא דתליא באשלי רברבי. דרש"י פירש בהדיא דקרקע רצפה היא דעסקינן בה. וכך משמעות הלשון והענין בודאי. וגם התוס' שאמרו לאו דווקא. כבר מצאנו פשר דבר שמודים במקצת עכ"פ. כמו שכתוב בקונדרס בנין ב"ה באר היטב בס"ד. ומיהא הא פשיטא טפי. דאף להתו' ס"ל דאויר סובב אינו נקרא קרקע לענין זה. עיין בזבחים (דפ"ז ע"ב) ד"ה אויר יש בין כבש (עם שדבריהם צ"ע) א"כ יש לנו הודאת בעל דין. ועל כרחו יכוף מעכ"ת ראשו להודות על האמת. ולבטל דעתו מחמת שאינו מקום מערכה:
ובענין הבדלת הסובב מגופו של מזבח. חזינא דפליג עלואי בתרתי. חדא דלא בעינן הפסקת רצפה. דאויר הסובב שפיר מיקרי קרקע לדבר זה לדעתו. לפי שאינו מן מקום המערכה. ובהא לא צריכנא למהדר אשינויי טובא. דאיברא היא מילתא דתליא באשלי רברבי. דרש"י פירש בהדיא דקרקע רצפה היא דעסקינן בה. וכך משמעות הלשון והענין בודאי. וגם התוס' שאמרו לאו דווקא. כבר מצאנו פשר דבר שמודים במקצת עכ"פ. כמו שכתוב בקונדרס בנין ב"ה באר היטב בס"ד. ומיהא הא פשיטא טפי. דאף להתו' ס"ל דאויר סובב אינו נקרא קרקע לענין זה. עיין בזבחים (דפ"ז ע"ב) ד"ה אויר יש בין כבש (עם שדבריהם צ"ע) א"כ יש לנו הודאת בעל דין. ועל כרחו יכוף מעכ"ת ראשו להודות על האמת. ולבטל דעתו מחמת שאינו מקום מערכה:
1071
1072ותדע אף לדידיה מי ניחא. למ"ד עושין מערכה ע"ג סובב. הפסקה במאי מיקיימא. הרי שהוא עצמו מקום מערכה. וכיון דאתינן להכי. דמוכרח להיות מודה במקצת הסובב. שמופסק מעצמו של מזבח בצד הכבש. סוף שיודה בכל. ויתן מקום לדברנו בהפסקת סובב כולו. שמובדל כמלא נימא עכ"פ. כדי לקיים מקרא סביב ורבוע:
1072
1073ועוד זה שכתב מעכ"ת דע"כ גוף הסובב מקרקע עזרה יחשב. דאלת"ה א"כ המזבח מקום המערכה בנוי על חלול ולא על אדמה ממש עכ"ד. והמה נפלאו ממני. כי מה ענין חלול לכאן. וכי בשביל הבדלה כמלא נימא המפסקת בין סובב למזבח עד קרקע רצפה בלבד. יפרח המזבח באויר. ומי חפר האדמה שתחתיו. באמת לא ירדתי לסוף דעתו בזה. ואפי' כך היה אם מצותו בכך. מה בכך. ולטעמך תקשי טפי אשיתין. דמחוללין ויורדין עד התהום: וראייתו מעשיית המזבח. ג"כ לא מצאו חזון רעיוני. ולא ראו עיני. והשגתי חסרה ולא מצאה ידי. ואתה תבחר ותקרב רחוקים בזרועך וימינך כי רציתם עליך השלכתי יהבי בזה לברר דבריך כי נעמו דברי ידידי חמודי:
1073
1074אהו' ידיד נפשי אקוה ידינני לזכות על כי אחרו פעמי תשובתי כי לא אוכל לנחץ הכתיבה כל פעם כרצוני כימים מקדם שהייתי מהיר במלאכתי. ועתה בעונותי נתרשלו ידי ורפו כוחותי בפרטות מטעם עונת האורח הבא בזמנו ושלא בזמנו צריך אני להשמר מתנועה גדולה ויתרה. וגם בימים החמים הללו שהיו כאן בשבוע העברה והלזו יצאה חמה מנרתקה. וגם עסקי ביתי וטרדות שונות סבבוני והכריחוני לתחוב הקולמוס לתיקה. וע"כ שלא בטובתי שימשה ההפסקה. גם ברצותי להשאיר לי העתקה. כדי לידע על מה אדני כתבי הטבעו בבואי לשוב ולחזור על הראשונות. ואין לי איש התומך בידי הכהה ואין מתחזק עמדי בכל אלה לולי חסדי ה' המרובים כי לא תמנו. והוא ית' יחזק ידים רפות ואל יעזוב חסדו מעמנו וישכילנו ויצליחנו בכל דרכנו כי"ר. הדש"ת יעב"ץ ס"ט:
1074
1075היאך יש לנהוג בשנה מעוברת בתענית ז' אדר יום מיתת מרע"ה:
1075
1076סעד הגון לקבוע תענית ז' באדר שני משם אמה"ג ז"ל
תשובה בודאי כבר ידעת וראית מ"ש במג"א סתק"פ. ונראה דלא פסיקא ליה מילתא להתענות בראשון כדעת מהרי"ל ות"ה. ומציונו נראה שדעתו נוטה יותר לקובעו בשני. וכך היתה דעתו של אמ"הג ז"ל שהעיקר להתענות בשני. דומיא דפורים שנוהג בשני. ומסתבר ליה דהא בהא תליא שבו היה הנס כדאמרינן שכיון שנפל הגורל לפני המן באדר שמח והוא לא ידע שבשבעה באדר מת ובשבעה בו נולד שהגינה זכותו של משה. א"כ בדין הוא שתעניתו ופורים שוין להיות נוהגין בחודש א' עכ"ד הרב ז"ל דפח"ח:
תשובה בודאי כבר ידעת וראית מ"ש במג"א סתק"פ. ונראה דלא פסיקא ליה מילתא להתענות בראשון כדעת מהרי"ל ות"ה. ומציונו נראה שדעתו נוטה יותר לקובעו בשני. וכך היתה דעתו של אמ"הג ז"ל שהעיקר להתענות בשני. דומיא דפורים שנוהג בשני. ומסתבר ליה דהא בהא תליא שבו היה הנס כדאמרינן שכיון שנפל הגורל לפני המן באדר שמח והוא לא ידע שבשבעה באדר מת ובשבעה בו נולד שהגינה זכותו של משה. א"כ בדין הוא שתעניתו ופורים שוין להיות נוהגין בחודש א' עכ"ד הרב ז"ל דפח"ח:
1076
1077מראה פנים מסבירות לשני הדעות שי"ל על מה שיסמוכו
ולי תלמידו הצעיר היה נראה לכאורה דתליא בפלוגתא דאמוראי ספ"ק דסוטה. דאיפליגו ביום שהושלך מרע"ה ליאור ח"א ששה בסיון היה וח"א כ"א בניסן ופריך תלמודא בשלמא למ"ד ששה בסיון היינו דמשכחת לה תלתא ירחי. אלא למ"ד כ"א בניסן כו' ומשנינן אותה שנה מעוברת היתה. א"כ כי לא אתינן לפלוגתא וקים לן כפשטא דמילתא. וכמ"ד ששה בסיון היה. יום לידתו לא היה רחוק מיום מתן תורה כ"א ג' חדשים. וביום שנולד בו מת. לפ"ז ודאי אין לנו להרחיק יום תענית מיתתו יותר מג"ח מיום מ"ת. כיום לידתו ככתוב בתורה שלא היה מופלג אלא ג"ח. ומדוע נוסיף עליו חודש. ברם למ"ד אותה שנה מעוברת היתה. א"כ על כרחנו צריך להרחיק יום לידתו מן ך"א בניסן ג' חדשים מקוטעין לפחות. ואי אפשר אלא בראשון. וכצ"ל ביום מיתתו. לפי שהקב"ה ממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום ומחדש לחודש. ואליבא דהך מ"ד בודאי שנת מיתתו כמו כן מעוברת היתה ונפטר בראשון. ואתיא כמ"ד הכי במכילתא כדאי' בילקוט יהושע. אע"ג דלא א"ש עם סוגיא דתלמודא פ"ק דקדושין. מיהת בין למר ובין למר ודאי לא מת בשני. וסייעתא לדעת בת"ה וסוגיין דעלמא להתענות בראשון. משו"ה מסתברא דהיכי דנהוג שפיר דמי. הנלענ"ד יעב"ץ ס"ט:
ולי תלמידו הצעיר היה נראה לכאורה דתליא בפלוגתא דאמוראי ספ"ק דסוטה. דאיפליגו ביום שהושלך מרע"ה ליאור ח"א ששה בסיון היה וח"א כ"א בניסן ופריך תלמודא בשלמא למ"ד ששה בסיון היינו דמשכחת לה תלתא ירחי. אלא למ"ד כ"א בניסן כו' ומשנינן אותה שנה מעוברת היתה. א"כ כי לא אתינן לפלוגתא וקים לן כפשטא דמילתא. וכמ"ד ששה בסיון היה. יום לידתו לא היה רחוק מיום מתן תורה כ"א ג' חדשים. וביום שנולד בו מת. לפ"ז ודאי אין לנו להרחיק יום תענית מיתתו יותר מג"ח מיום מ"ת. כיום לידתו ככתוב בתורה שלא היה מופלג אלא ג"ח. ומדוע נוסיף עליו חודש. ברם למ"ד אותה שנה מעוברת היתה. א"כ על כרחנו צריך להרחיק יום לידתו מן ך"א בניסן ג' חדשים מקוטעין לפחות. ואי אפשר אלא בראשון. וכצ"ל ביום מיתתו. לפי שהקב"ה ממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום ומחדש לחודש. ואליבא דהך מ"ד בודאי שנת מיתתו כמו כן מעוברת היתה ונפטר בראשון. ואתיא כמ"ד הכי במכילתא כדאי' בילקוט יהושע. אע"ג דלא א"ש עם סוגיא דתלמודא פ"ק דקדושין. מיהת בין למר ובין למר ודאי לא מת בשני. וסייעתא לדעת בת"ה וסוגיין דעלמא להתענות בראשון. משו"ה מסתברא דהיכי דנהוג שפיר דמי. הנלענ"ד יעב"ץ ס"ט:
1077
1078שם הילל היאך יש לכותבו בגט:
1078
1079תשובה הך מילתא תליא באשלי רברבי. כי בת"ה כתב שיש לכותבו מלא בי"וד אע"ג דבס' שופטים כתוב עבדון בן הלל. המסורת כתב שם לית חסר. משמע שמדינא יש להיות מלא. אמנם הרב"י סקכ"ט בסבד"ה השיגו וכתב ע"ז ואין דבריו נראין לי דאדרבה משם ראיה דה"פ לית הלל כי אם זה שהוא חסר וכה משפטו עכ"ל:
1079
1080בת"ה והרב"י ז"ל שניהם המלכים לא עמדו על כוונת בעל המסורה במ"כ
אכן אני הגהתי שם כלשון הזה. ובמ"כ אשתמיט מניה דמר דאית הלל אחרינא בר מהא. והוא בישעיה (י"ד) הילל בן שחר. ולזה נתכוין בעל המסרה. כשאמר לית חסר. אבל אית מלא. וכשאין לתיבה חבר במקרא. דרך המסרה לומר עליו לית סתמא ותו לא מידי. והיינו דאטעייה להרב בת"ה. עם שגם מבת"ה ז"ל נעלם מקרא זה. שאילו היה זוכרו. היה עומד על כוונת המסרה. שלא באה המסרה לומר שמהדין צ"ל חסר. רק לזכור שזה לבדו חסר. ואין עוד זולתו חסר. לפי שהשני הנמצא. מלא הוא. ותמה על עצמך מניין לו לבעל המסרה לידע דין השם שאינו נמצא. רק פעם א' או ב"פ והא' חסר והב' מלא. אבל הדבר פשוט בכוונת המסרה כמו שאמרתי שלא בא אלא לעשות סייג לתורה. שלא יתחלף חסר במלא וכן להפך. ואע"פ שהאחד בחי"רק והאחר בצי"רי. התנועות מתחלפות כמו אין בצי"רי ואין יש ת"י בחי"רק בין בצי"רי שבין לילה בחיר"ק ודומיהם א"כ מהכא ליכא למשמע מידי לא כמר ולא כמר. אמנם אף בלא המסרה מ"מ נראה שדעת הרב"י אמיתית שצ"ל חסר. דהא לא אשכחן שם אדם ונקוד בחי"רק בה"א כי אם זה לבדו. ואידך הילל מלא בצי"רי קרינן. ולא משגחינן ביה. דהרי אין קורין בשם עצם אדם הלל בצי"רי אלא בחי"רק דווקא. מדוע לא נסמוך עליו:
אכן אני הגהתי שם כלשון הזה. ובמ"כ אשתמיט מניה דמר דאית הלל אחרינא בר מהא. והוא בישעיה (י"ד) הילל בן שחר. ולזה נתכוין בעל המסרה. כשאמר לית חסר. אבל אית מלא. וכשאין לתיבה חבר במקרא. דרך המסרה לומר עליו לית סתמא ותו לא מידי. והיינו דאטעייה להרב בת"ה. עם שגם מבת"ה ז"ל נעלם מקרא זה. שאילו היה זוכרו. היה עומד על כוונת המסרה. שלא באה המסרה לומר שמהדין צ"ל חסר. רק לזכור שזה לבדו חסר. ואין עוד זולתו חסר. לפי שהשני הנמצא. מלא הוא. ותמה על עצמך מניין לו לבעל המסרה לידע דין השם שאינו נמצא. רק פעם א' או ב"פ והא' חסר והב' מלא. אבל הדבר פשוט בכוונת המסרה כמו שאמרתי שלא בא אלא לעשות סייג לתורה. שלא יתחלף חסר במלא וכן להפך. ואע"פ שהאחד בחי"רק והאחר בצי"רי. התנועות מתחלפות כמו אין בצי"רי ואין יש ת"י בחי"רק בין בצי"רי שבין לילה בחיר"ק ודומיהם א"כ מהכא ליכא למשמע מידי לא כמר ולא כמר. אמנם אף בלא המסרה מ"מ נראה שדעת הרב"י אמיתית שצ"ל חסר. דהא לא אשכחן שם אדם ונקוד בחי"רק בה"א כי אם זה לבדו. ואידך הילל מלא בצי"רי קרינן. ולא משגחינן ביה. דהרי אין קורין בשם עצם אדם הלל בצי"רי אלא בחי"רק דווקא. מדוע לא נסמוך עליו:
1080
1081תמיהא רבתא עמ"ש בהגה דש"ע שאם כתבו בגט חסר מלא אינו מזיק וי"ל בדוחק אמנם לכתחלה ודאי נ"ל ע"פ הדקדוק ואצ"ל בשם הלל כשחותם עצמו בלי יו"ד שאין לשנות בגט
וראיתי בהגה דש"ע שם כתוב יש לנהוג לכתבו מלא אע"פ שדינו להיות חסר אינו מזיק ונתנו טעם לדבר כיון שאין שינוי במבטא. והדבר מתמיה לענ"ד כי באמת שינוי גדול הוא במכתב ובמבטא. הקורא הילל בחי"רק מושך יו"ד הלא יחטא. כי יעשה מת"ק ת"ג ומחסר הדגש בהכרח. כידוע שכל נחות מגרש הדגשות. הרי הפסד גדול בקריאה. לכן מוסיף כזה אינו אלא גורע בעיני. ולא הרויח כלום במכתב. כי מדוע נטיל בו אות יתרה שלא נמצאת בכתוב כ"א בשם הילל שבצי"רי. א"כ הו"ל שינוי השם וקרוב להיות הגט בטל. וח"ו להוציא לעז על גטין ראשונים משום זה. שי"ל כיון שנהגו בכך מנהג עוקר הלכה ומאחר שהכל קורין בחירק קטן. אפי' נכתב מלא כשר. שאינו אלא לסימן הניקוד. ואינו מוליד נחות בכתבים ושטרות של הדיוטות. שנוהגים לכתוב אות יתרה להורות על הנקוד. מ"מ לכתחלה נ"ל שיותר טוב בלי פקפוק לכתוב חסר. ואצ"ל שאם חותם עצמו בדקדוק הלל חסר. ודאי אין לנו אלא כחתימתו. וכענין שכתב בת"ה בשם ירחמיאל. ולאו ק"ו הוא. שהרי שם קריאתו סותרת לחתימתו. וכתיבת שמו בכתובה תוכיח. כ"ש בזה שחתימתו מסכמת לקריאתו הדגושה כמו שהיא בפי הכל באמת חלילה לשנותו. הנלע"ד כתבתי יעב"ץ ס"ט:
וראיתי בהגה דש"ע שם כתוב יש לנהוג לכתבו מלא אע"פ שדינו להיות חסר אינו מזיק ונתנו טעם לדבר כיון שאין שינוי במבטא. והדבר מתמיה לענ"ד כי באמת שינוי גדול הוא במכתב ובמבטא. הקורא הילל בחי"רק מושך יו"ד הלא יחטא. כי יעשה מת"ק ת"ג ומחסר הדגש בהכרח. כידוע שכל נחות מגרש הדגשות. הרי הפסד גדול בקריאה. לכן מוסיף כזה אינו אלא גורע בעיני. ולא הרויח כלום במכתב. כי מדוע נטיל בו אות יתרה שלא נמצאת בכתוב כ"א בשם הילל שבצי"רי. א"כ הו"ל שינוי השם וקרוב להיות הגט בטל. וח"ו להוציא לעז על גטין ראשונים משום זה. שי"ל כיון שנהגו בכך מנהג עוקר הלכה ומאחר שהכל קורין בחירק קטן. אפי' נכתב מלא כשר. שאינו אלא לסימן הניקוד. ואינו מוליד נחות בכתבים ושטרות של הדיוטות. שנוהגים לכתוב אות יתרה להורות על הנקוד. מ"מ לכתחלה נ"ל שיותר טוב בלי פקפוק לכתוב חסר. ואצ"ל שאם חותם עצמו בדקדוק הלל חסר. ודאי אין לנו אלא כחתימתו. וכענין שכתב בת"ה בשם ירחמיאל. ולאו ק"ו הוא. שהרי שם קריאתו סותרת לחתימתו. וכתיבת שמו בכתובה תוכיח. כ"ש בזה שחתימתו מסכמת לקריאתו הדגושה כמו שהיא בפי הכל באמת חלילה לשנותו. הנלע"ד כתבתי יעב"ץ ס"ט:
1081
1082בא מעשה לידי בתפלין שהיה בשטה עליונה אות למ"ד שראשה מגיע לקצה הגליון בלי היקף קלף. וכן היה ג"כ אות פ"א בשטה תחתונה בסוף הקלף בלי היקף:
1082
1083שנכון לתקן בתפלין אותיות ארוכות יותר מדאי כדי שלא לפסלן ואין בכך כלום
והכשרתיו ע"י שנטלתי מעט מראש הלמ"ד. וכן הקלשתי מעט ממושב הפ"א שהיה עב. ונשארו אות כראוי. דלמאי ניחוש לה. אי משום דבעינן מוקף גויל. הרי נעשו מוקפי גויל אחר הגרידה מעט. ולא גרע מנגעו האותיות זה בזה. דקיי"ל שמותר להפרידן בכל ענין. בין נדבקו אחר שנגמר צורתן בין קודם שנגמרה צורתן. ולמ"ד כשירין אפי' לא הפרידן. כל שראויין להפרד. וכ"ש למאן דס"ל דלא בעינן הקפת גויל בקצה הדף. כדמוכח מפשטא דתלמודא בההיא דאיפסיק וי"ו דויהרג בנוקבא. דלא שאני בין נעשה בתחלה לבסוף. ולאו ק"ו הוא דהא התם לא הוה אלא אות קטנה בספק וק"ל. ובלתי מוקפת. ואעפ"כ הכשירה בקריאת התינוק. מכ"ש כשנשארה האות שלמה ובהקפת גויל. ואף למ"ד דהתם מיירי אחר שנכתב בכשרות. מ"מ מודה בכה"ג. וכתבתי בחיבורי בס"ד שגם מהרלנ"ח ז"ל מודה בנשתייר אות שלם אחר הגרידה. ועוד שהיה ניכר שנעשה אח"כ הנלע"ד כתבתי יעב"ץ ס"ט:
והכשרתיו ע"י שנטלתי מעט מראש הלמ"ד. וכן הקלשתי מעט ממושב הפ"א שהיה עב. ונשארו אות כראוי. דלמאי ניחוש לה. אי משום דבעינן מוקף גויל. הרי נעשו מוקפי גויל אחר הגרידה מעט. ולא גרע מנגעו האותיות זה בזה. דקיי"ל שמותר להפרידן בכל ענין. בין נדבקו אחר שנגמר צורתן בין קודם שנגמרה צורתן. ולמ"ד כשירין אפי' לא הפרידן. כל שראויין להפרד. וכ"ש למאן דס"ל דלא בעינן הקפת גויל בקצה הדף. כדמוכח מפשטא דתלמודא בההיא דאיפסיק וי"ו דויהרג בנוקבא. דלא שאני בין נעשה בתחלה לבסוף. ולאו ק"ו הוא דהא התם לא הוה אלא אות קטנה בספק וק"ל. ובלתי מוקפת. ואעפ"כ הכשירה בקריאת התינוק. מכ"ש כשנשארה האות שלמה ובהקפת גויל. ואף למ"ד דהתם מיירי אחר שנכתב בכשרות. מ"מ מודה בכה"ג. וכתבתי בחיבורי בס"ד שגם מהרלנ"ח ז"ל מודה בנשתייר אות שלם אחר הגרידה. ועוד שהיה ניכר שנעשה אח"כ הנלע"ד כתבתי יעב"ץ ס"ט:
1083
1084ששאלת מנין שאשה חייבת בשלוח מנות כדכתב בהגהה סי' תרצ"ה ואם הוא מוסכם:
1084
1085מאשר ומקיים דעת הסובר שאשה חייבת במ"מ דלא כפר"ח
תשובה בעל פר"ח כתב עליו דין זה אינו מחוור דאיש כתיב ולא אשה ע"כ. ול"נ שהוא דין אמת וישר. ואטו כל היכא דכתיב איש להוציא את האשה. והכתיב ואסף איש טהור ולא מפקינן מניה אשה. אדרבה מכשרינן באשה. ואיש להוציא את הקטן הוא דאתי. דדכוותה אשכחן טובא דלא ממעטינן מאיש אלא קטן דלאו איש הוא. ותו הא כתיב הכא קיימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם ואשה בכלל. בלי ספק כמו כל היכא דכתיב זרע דזכרים ונקבות במשמע:
תשובה בעל פר"ח כתב עליו דין זה אינו מחוור דאיש כתיב ולא אשה ע"כ. ול"נ שהוא דין אמת וישר. ואטו כל היכא דכתיב איש להוציא את האשה. והכתיב ואסף איש טהור ולא מפקינן מניה אשה. אדרבה מכשרינן באשה. ואיש להוציא את הקטן הוא דאתי. דדכוותה אשכחן טובא דלא ממעטינן מאיש אלא קטן דלאו איש הוא. ותו הא כתיב הכא קיימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם ואשה בכלל. בלי ספק כמו כל היכא דכתיב זרע דזכרים ונקבות במשמע:
1085
1086ועוד הרי אמרו נשים חייבות במקרא מגלה ואיתקש עשייה לזכירה דכתיב נזכרים ונעשים וכי היכי דגמרה זכירה מעשייה. גמרינן נמי עשייה מזכירה דאין היקש למחצה. ותו זיל בתר טעמא דנשים חייבות במ"מ לפי שאף הן היו באותו נס. א"כ ה"ה לכל המצות הנוהגות בפורים. וא"ת א"ה למה לי קרא דעליהם ועל זרעם כדאמרן תיפוק ליה מטעם שאף הן היו באותו נס והא למ"ל קרא. או איפכא למאי צריך טעמא אי מקרא נפיק. וי"ל דהו"א למיפטרינהו משום דהויא מצות עשה שהזמן גרמא דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ודוק. מיהא פשיטא לן מילתא וברירא טפי דחייבות אף בשילוח מנות כדברי ההגה שהן דברי קבלה ואל תזוז מהן יעב"ץ ס"ט:
1086
1087אמרת בא מעשה לידך תרנגולת חסרת הלב. ושאלתני הלכה למעשה אם יש להורות בפשיטות לקולא כמ"ש א"מ הגאון ז"ל בתשו' סי' ע"ד:
1087
1088ביאור דעת אמה"ג ז"ל בהוראת עוף נעדר הלב להוציא מדעתו של מורה חסר לב
תשובה הנה באתי להצילך משגיאה כמדומני שלא ירדת לסוף דעתו ז"ל. שאע"פ שנראה לכאורה מדבריו שם. שא"א להיות נברא חסר לב. ואפי' אתו סהדי. אמרינן סהדי שיקרי נינהו. דאין חוששין למעשה נסים כלל. אעפ"כ ברור אצלי שלא היה סומך על היתר זה לבדו. אם לא היו באותו מעשה שאר צדדי ההיתר שהזכיר שם. ואע"פ שכתב שהן לרווחא דמילתא. כל זה דווקא בסתמא קאמר מר דלא תלינן במעשה נסים. אלא אית לן למיתלי במידי דשכיח. דנפל בלי השגחה. כיון דאפשר ומצוי הוא. ואע"ג דאתו סהדי ומסהדי שלא היה כאן לב. אמרינן סהדי שיקרי נינהו. ומחזקינן להו בדלא הוו דייקי כולי האי. לראות ולהשגיח היטב מתחלת פתיחת בטן התרנגולת לחקור את לבה. דהוי מילתא דלא רמיא עליה דאינש ועביד לה ולאו אדעתיה. דהא אין צריך לבדוק אחר שום טרפות בעוף. כ"ש שאינו עולה עה"ד לעיין אם נעדר הלב בשום אופן. דמיהו מילתא דלא שכיחא כלל היא ואין לחוש לה. ולשום לב לספק רחוק. ולא נולדה להם ידיעה זו אלא אחר הפתיחה. . בכה"ג אע"ג דסברי קושטא קאמרי. אנן לא מהימנינן להו. דאימור לא אסקו אדעתייהו לראות היטב בכדי שידעו בבירור שא"א שיפול הלב בלי ראותם. אבל ודאי אי אתא אפי' חד דמהימן באיסורין. וכיון ודיקדק מתחלת הפתיחה לראות אם יש לב לתרנגולת ובדק ולא מצא. איהו ז"ל נמי לא הוי מכחיש אותו העד. אדרבה הוא ז"ל מוסיף בו חומר. אם היה ואירע חסר לב: בודאי הוא עושהו נבלה מחיים. שכן כתב בפירוש. אלא שהוא דבר זר לדעתו ז"ל ורחוק רחוק משימצא. ולא היה ולא נברא ולא אירע כן מעולם לפ"ד. שלא מצאנו כזאת בספרי המחברים:
תשובה הנה באתי להצילך משגיאה כמדומני שלא ירדת לסוף דעתו ז"ל. שאע"פ שנראה לכאורה מדבריו שם. שא"א להיות נברא חסר לב. ואפי' אתו סהדי. אמרינן סהדי שיקרי נינהו. דאין חוששין למעשה נסים כלל. אעפ"כ ברור אצלי שלא היה סומך על היתר זה לבדו. אם לא היו באותו מעשה שאר צדדי ההיתר שהזכיר שם. ואע"פ שכתב שהן לרווחא דמילתא. כל זה דווקא בסתמא קאמר מר דלא תלינן במעשה נסים. אלא אית לן למיתלי במידי דשכיח. דנפל בלי השגחה. כיון דאפשר ומצוי הוא. ואע"ג דאתו סהדי ומסהדי שלא היה כאן לב. אמרינן סהדי שיקרי נינהו. ומחזקינן להו בדלא הוו דייקי כולי האי. לראות ולהשגיח היטב מתחלת פתיחת בטן התרנגולת לחקור את לבה. דהוי מילתא דלא רמיא עליה דאינש ועביד לה ולאו אדעתיה. דהא אין צריך לבדוק אחר שום טרפות בעוף. כ"ש שאינו עולה עה"ד לעיין אם נעדר הלב בשום אופן. דמיהו מילתא דלא שכיחא כלל היא ואין לחוש לה. ולשום לב לספק רחוק. ולא נולדה להם ידיעה זו אלא אחר הפתיחה. . בכה"ג אע"ג דסברי קושטא קאמרי. אנן לא מהימנינן להו. דאימור לא אסקו אדעתייהו לראות היטב בכדי שידעו בבירור שא"א שיפול הלב בלי ראותם. אבל ודאי אי אתא אפי' חד דמהימן באיסורין. וכיון ודיקדק מתחלת הפתיחה לראות אם יש לב לתרנגולת ובדק ולא מצא. איהו ז"ל נמי לא הוי מכחיש אותו העד. אדרבה הוא ז"ל מוסיף בו חומר. אם היה ואירע חסר לב: בודאי הוא עושהו נבלה מחיים. שכן כתב בפירוש. אלא שהוא דבר זר לדעתו ז"ל ורחוק רחוק משימצא. ולא היה ולא נברא ולא אירע כן מעולם לפ"ד. שלא מצאנו כזאת בספרי המחברים:
1088
1089ואני הצעיר מצאתי לבכה"ג ז"ל בסוף סי' מ"א כתב בשם גדול אחד לאסור נברא חסר לב. הא על כרחך ס"ל דאפשר הוא. וכן נראה לענ"ד שהראיות על נמנעו אינן מכריחות להפוך לב המפקפק וחושב אפשרותו (ועמ"ש בס"ד באג"ב שהארכתי בענינים כאלו וכיוצא הנראים זרים מ"מ אינן נמנעים ולא יצאו מגדר אפשרים. לכן גם זאת תהיה כאחת מהם. באופן שהמאמין לא יקרא חסר לב) (עם שהפליא עצה הגדיל תושיה לרוב הודיע חכמתו ובקיאותו וחריפותו נפלאים מעשיו בדין והוראה. ביחוד באותה התשובה אם ישים המעיין הנבון אליו לבו. יידע שכל דבריו נכוחים. אין בהם נפתל ועקש. ויפלא על המראה גדול ויערב לו מאד כעולת מחים) ולא עוד אלא שכפי נסיון הרופאים הוכיחו שתחלת בריית הב"ח מן הכבד הוא יעויין ס' שה"ק בדרוש יצירת הולד א"כ מאי דהוי אמאי לא הוי. רצוני מאחר שהעדר הלב לא עיכבה תחלת היצירה מדוע תעדר מציאותו בהפקדו. מ"מ אין ספק בהוראתו זאת כל היכא דאיכא למתלי במידי ולאכחושי סהדי דלא דקו שפיר. באופן שנשאר שום צד לתלות במאי דשכיח. כל טצדקי דאפשר למיעבד עבדינן. להעמידה בחזקת היתר. ובכל דהו תלינן בדאפשר. ולא נחוש לדבר רחוק וזר מאד. דבודאי ליכא מאן דפליג בהא ושרינן לה בלי ספק. איברא בעובדא דידך אי ברירא לך מילתא דמתחלת פתיחת התרנגולת השגיחו לבדוק אחר הלב. שבודאי לא היה נעלם מן עין הפותחה. וא"א לתלות בנפילה. כה"ג פשיטא דאסורה אף לדבריו ז"ל. וחמורה מן הטריפה כאמור. ואי אתא לידן כעובדא דמרן ז"ל דלא הוה ביה ריעותא לגמרי ואיכא למיתלי במידי בדבר הרגיל הוה אכילנא מניה שופרי שופרי בלי פקפוק. שכבר הורה זקן ומי יבוא אחר המלך את אשר כבר עשוהו להוראה קבועה ומקוימת ע"פ גדולי הדור שהסכימו לדבריו ז"ל. וחלילה להרהר אחריהם הנראה לענ"ד כתבתי יעב"ץ ס"ט:
1089
1090ששאלת איך יש לנהוג בברכת הנותן לשכוי בינה אם שומע קול התרנגול בעוד לילה:
1090
1091עיקר זמן ברכת הנותן לשכוי בינה משישלש תרנגול בינוני קריאתו וישוב בגמרא
תשובה העיקר הוא לברך מיד כששומע קול קריאתו. אף אם עדיין לילה גמורה. וא"צ עוד לחזור ולברך כשיאיר היום. כפשטא דתלמודא דכי קרא תרנגולא ליקום וליבריך. ולא מצריך לאמתוני עד דנהר צפרא. וכן קבעתי בחיבורי בס"ד. ועדיפא מנה איתא נמי בהדיא בזוהר ויקהל (דקצב"ב) יע"ש דמייתי עובדא דברכו ברכתא כד קרא גברא בפלגות ליליא (כך משמע לשונו וק"ל). איברא מסוגיית התלמוד לא נראה כן. שהרי שנינו בכל יום תורמין את המזבח מקרות הגבר. וביו"הכ מחצות דמקדמינן טובא משום חולשא דכ"ג. ואמר רב מאי קרא הגבר קרא תרנגולא. וי"ל דתרומת הדשן היתה מקריאת תרנגול בינוני ומשישלש. שהוא קרוב לאור היום. אבל התרנגול לעולם בחצות לילה הוא קורא פעם א'. ועל קריאתו הראשונה מברכין. ולפ"ז ראוי לברך אף בחצות הלילה ממש. אף כי מן אז והלאה:
תשובה העיקר הוא לברך מיד כששומע קול קריאתו. אף אם עדיין לילה גמורה. וא"צ עוד לחזור ולברך כשיאיר היום. כפשטא דתלמודא דכי קרא תרנגולא ליקום וליבריך. ולא מצריך לאמתוני עד דנהר צפרא. וכן קבעתי בחיבורי בס"ד. ועדיפא מנה איתא נמי בהדיא בזוהר ויקהל (דקצב"ב) יע"ש דמייתי עובדא דברכו ברכתא כד קרא גברא בפלגות ליליא (כך משמע לשונו וק"ל). איברא מסוגיית התלמוד לא נראה כן. שהרי שנינו בכל יום תורמין את המזבח מקרות הגבר. וביו"הכ מחצות דמקדמינן טובא משום חולשא דכ"ג. ואמר רב מאי קרא הגבר קרא תרנגולא. וי"ל דתרומת הדשן היתה מקריאת תרנגול בינוני ומשישלש. שהוא קרוב לאור היום. אבל התרנגול לעולם בחצות לילה הוא קורא פעם א'. ועל קריאתו הראשונה מברכין. ולפ"ז ראוי לברך אף בחצות הלילה ממש. אף כי מן אז והלאה:
1091
1092וא"ת א"כ היאך מברכינן שהוא מבחין בין יום ולילה. י"ל שעל בינת התרנגול אנו מברכין. שמבין בשינוי העתים. ומבחין ג"כ בין יום ולילה. לפי שחוזר וקורא כשיאיר השחר. ועוד לשטת הזוהר ניחא. משום דהחצי האחרון של הלילה. שייך אל היום עפ"ד הקבלה: שהחצי הראשון בלבד הוא נחשב ללילה זמן הדינין. ומחצות ואילך הרחמים מתעוררין ואינו מכלל הלילה (כדמוכח בכמה דוכתי בזוהר. ועיין בפ' בא בפסוק כה אמר ה' כחצות) ודוק:
1092
1093מכל מקום לענין הברכה הנז'. נלע"ד שלא לברך עד שישלש קריאתו תרנגול בינוני כדאיתא בשילהי פ"ק דיומא לענין אחר. ואתלמודא דידן סמכינן. וכיש אומרים דהתם עבדינן. ונראה שטעמן של י"א גם לפי פשוטו של דבר בדרך הסוד הוא. וכטעם הזוהר: יעב"ץ ס"ט:
1093
1094בס' ש"ות נ"ש (סי' י"ב) כתוב שקודם שלשים יום שלפני הפסח. אין צריך לנקר הרחיים שטוחנין למצות ולפרוס סדינין. וככה מצאתי עוד במהרי"ל שא"צ לברור מן החטין הצמוחות שבהן. ונראה שממנו יצא זה לבנ"ש הנז':
1094
1095מ"ש לבנ"ש שא"צ לנקר ריחים כשטוחנין למצה ל' יום קודם הפסח קולא היא שלא נתגלה טעמה
והדבר תמוה בעיני מאין הרגלים והני שלשים יום מאי עבידתייהו. אי משום דמתבטל קודם הפסח. א"כ אפי' בע"פ קודם חצות נמי. ולא מצאתי שהוזכרו שלשים יום אצל חמץ. אלא לענין חלות חובת ביעורו. אבל לענין דין ביטולו לאכילה. לא שמענו. ואע"ג דהני מילי דאמרן חומרא נינהו ולא מדינא. לדידן דקיי"ל דאינו חוזר וניעור. מ"מ אחר שכן נהגו ואית ביה משום אל תטוש. לפני ל' יום נמי נימא הכי. כיון דטוחנין הקמח לפסח. ותדע שמנהגן של ישראל בדברים הללו כשל תורה עשאוהו. משום חומר דחמץ שבמשהו. שאפי' המרקחת ומיני כבשים ובשר יבש וגבינות שעושין לצורך הפסח. בכל אלו נזהרין לעשותן כהלכת הפסח. כאילו נעשין בי"ט עצמו. אע"פ שעושין אותן מתחלת השנה. ואם לאו אין אנו אוכלין אותן בפסח. אע"ג דליכא למיחש בהו משום חמץ בעין. רק לבליעת משהו פגום. הרי על כרחך לומר אין מתירין המתבטל קודם הפסח אלא בדיעבד. ולא לכתחלה להכשירו לפסח במתכוין. עאכ"ו בחשש תערובת חמץ ממש. ואצ"ל במצה דמצוה דבעיא שימור. דלא שנא תוך שלשים. ל"ש קודם שלשים. כולה חדא מילתא היא:
והדבר תמוה בעיני מאין הרגלים והני שלשים יום מאי עבידתייהו. אי משום דמתבטל קודם הפסח. א"כ אפי' בע"פ קודם חצות נמי. ולא מצאתי שהוזכרו שלשים יום אצל חמץ. אלא לענין חלות חובת ביעורו. אבל לענין דין ביטולו לאכילה. לא שמענו. ואע"ג דהני מילי דאמרן חומרא נינהו ולא מדינא. לדידן דקיי"ל דאינו חוזר וניעור. מ"מ אחר שכן נהגו ואית ביה משום אל תטוש. לפני ל' יום נמי נימא הכי. כיון דטוחנין הקמח לפסח. ותדע שמנהגן של ישראל בדברים הללו כשל תורה עשאוהו. משום חומר דחמץ שבמשהו. שאפי' המרקחת ומיני כבשים ובשר יבש וגבינות שעושין לצורך הפסח. בכל אלו נזהרין לעשותן כהלכת הפסח. כאילו נעשין בי"ט עצמו. אע"פ שעושין אותן מתחלת השנה. ואם לאו אין אנו אוכלין אותן בפסח. אע"ג דליכא למיחש בהו משום חמץ בעין. רק לבליעת משהו פגום. הרי על כרחך לומר אין מתירין המתבטל קודם הפסח אלא בדיעבד. ולא לכתחלה להכשירו לפסח במתכוין. עאכ"ו בחשש תערובת חמץ ממש. ואצ"ל במצה דמצוה דבעיא שימור. דלא שנא תוך שלשים. ל"ש קודם שלשים. כולה חדא מילתא היא:
1095
1096ובאמת בדגן שצמח ודכוותיה היכא דודאי איכא חמץ בעין. נ"ל ברור שאפי' מתחלת השנה אינו מתבטל. כל שטוחנו לשם פסח. דהו"ל מבטל איסור לכתחלה. מאחר שמתכוין להכינו לי"ט. אע"ג דאכתי היתירא הוא דהשתא מישרי שרי. ולהראב"ד וסיעתו איסורא דאורייתא הוי. מיהו לכ"ע מדרבנן אינו בטל. ואסור בפסח למי שעשאו. ותו דדבר אסור שהוא בעין ואפשר להפרישו. אין לו ביטול ואפי' בשאר איסורין אוסר במשהו. דקיי"ל אפשר לסוחטו אסור. ותו אית ביה נמי משום חוזר וניעור בודאי לכ"ע ודוק:
1096
1097ומ"ש במהרי"ל בכיוצא בו להקל תמוה דנראה שאסור מדינא
איברא מ"ש בס' מהרי"ל שא"צ לברור החטין קודם פורים. דילמא מיירי בסתמא דלא ידעינן. אי אית בהו צמוחות. וס"ל דחששה רחוקה היא. משו"ה לא נהגו להחמיר כולי האי. אפ"ה יש לפקפק גם בזה. דאטו מי גרע קמח דמצוה מכל הנעשה לשם י"ט דפסח. שנזהרין בו מכל חשש ספק רחוק דטעם משהו. ולא מפלגינן. בין קודם שלשים יום לתוך שלשים סמוך לפסח. אכן היכא דאיכא חשש גמור מחמץ בעין אפי' כל שהוא. ודאי דאסור הוא אפי' מתחלת השנה. כגון חששה דחטים לתותים. דאע"ג דספק הוא כודאי דיינינן ליה. כיון שהוא דבר הרגיל ומצוי מאד. אינו נכנס בגדר ספק כלל. ככבשין שדרכן לתת לתוכן יין ודומיהם. הכי נמי תבואה לתותה. הו"ל מידי דשכיח טובא במדינות הללו כידוע. על כן אין לעשות ממנו ס"ס כמ"ש הבנ"ש הנ"ל. גם כל שאר דבריו נדחין בקל ואין נראין כאשר יראה המעיין במעט הסתכלות דמדמי מילי דלא דמיין במ"כ. דספק נשיכת עכברים מילתא אחריתא היא. וכן מה שהחליט לקמח דין לח בלח ליתא. וכל מ"ש בזה דומה למרובה והם למשא. ומה ענין דשל"מ לכאן. וכבר כתבתי שהדבר ברור שיש כאן משום מבטל איסור לכתחלה היכא דאיכא למיחש לשום חמץ בעין. ואין לו ביטול בכך. ועכ"פ מתורת מנהג אבותינו על כרחנו צריכים אנו להחמיר בזו ביותר:
איברא מ"ש בס' מהרי"ל שא"צ לברור החטין קודם פורים. דילמא מיירי בסתמא דלא ידעינן. אי אית בהו צמוחות. וס"ל דחששה רחוקה היא. משו"ה לא נהגו להחמיר כולי האי. אפ"ה יש לפקפק גם בזה. דאטו מי גרע קמח דמצוה מכל הנעשה לשם י"ט דפסח. שנזהרין בו מכל חשש ספק רחוק דטעם משהו. ולא מפלגינן. בין קודם שלשים יום לתוך שלשים סמוך לפסח. אכן היכא דאיכא חשש גמור מחמץ בעין אפי' כל שהוא. ודאי דאסור הוא אפי' מתחלת השנה. כגון חששה דחטים לתותים. דאע"ג דספק הוא כודאי דיינינן ליה. כיון שהוא דבר הרגיל ומצוי מאד. אינו נכנס בגדר ספק כלל. ככבשין שדרכן לתת לתוכן יין ודומיהם. הכי נמי תבואה לתותה. הו"ל מידי דשכיח טובא במדינות הללו כידוע. על כן אין לעשות ממנו ס"ס כמ"ש הבנ"ש הנ"ל. גם כל שאר דבריו נדחין בקל ואין נראין כאשר יראה המעיין במעט הסתכלות דמדמי מילי דלא דמיין במ"כ. דספק נשיכת עכברים מילתא אחריתא היא. וכן מה שהחליט לקמח דין לח בלח ליתא. וכל מ"ש בזה דומה למרובה והם למשא. ומה ענין דשל"מ לכאן. וכבר כתבתי שהדבר ברור שיש כאן משום מבטל איסור לכתחלה היכא דאיכא למיחש לשום חמץ בעין. ואין לו ביטול בכך. ועכ"פ מתורת מנהג אבותינו על כרחנו צריכים אנו להחמיר בזו ביותר:
1097
1098על כן פשוט ג"כ שצורך וחיוב גמור הוא מן הדין לעשות מחדש כיס שמרקדין בו הקמח לצורך י"ט של פסח. כשרואין משהו חמץ דבק בו של שנה שעברה. שמתלחלח מן האויר ונדבק ונעשה בצק על גביו. שאי אפשר לנקותו. כאשר עתה ראיתי בעיני פה ק"ק עמדין בכיס שהיו רגילין להצניעו מי"ט לי"ט דבר שנה בשנה. שאין לו תקנה. ולא יפה נהגו בזה עד הנה. ולכן לא חששתי להפסד ממון ולטורח גדול עד שעלתה בידי וציויתי לעשותו חדש. (וכדפסק רמ"א בהדיא בסי' תנ"א. וכן ידעתי שהנהיג א"מ הגאון ז"ל במקומו) הנלע"ד ברור ואחר עיון היטב כתבתי יעב"ץ ס"ט:
1098
1099עמדין
1099
1100מעשה אירע שמת אדם סומא שהיה מוכה גם בידיו ולא יכול להתעטף בציצית כל ימי חייו. שאלוני אם יש לקוברו בטלית של מצוה כשאר מתים:
1100
1101מי שלא היה יכול לקיים מצות ציצית בחייו מחמת אונס אם יש לעשות לו טלית במותו מראה פנים לכאן ולכאן ופשר הדבר
והשבתי באמת איני יודע מדוע לא יקברוהו כדרך שקוברין שאר מתים. דהא סומא חייב בציצית דמרבינן מאשר תכסה בה לכסות סומא. ואפי' לא היו חייב בהן בחייו. הי"ל לעשות לו במותו. אטו פקח במותו בר חיובא הוא. הא כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות. אלא צ"ל משום דמצות אינן בטלות לעתיד לבוא כדי שיעמדו בלבוש דמצוה. א"כ לסומא נמי מה"ט מיבעי למיעבד ליה טלית דמצוה. דאע"ג דעומדין במומן. מתרפאין מיד אבל אין צורך. שהרי הוא לענין זה ככל אדם דחייב בהן כנ"ל:
והשבתי באמת איני יודע מדוע לא יקברוהו כדרך שקוברין שאר מתים. דהא סומא חייב בציצית דמרבינן מאשר תכסה בה לכסות סומא. ואפי' לא היו חייב בהן בחייו. הי"ל לעשות לו במותו. אטו פקח במותו בר חיובא הוא. הא כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות. אלא צ"ל משום דמצות אינן בטלות לעתיד לבוא כדי שיעמדו בלבוש דמצוה. א"כ לסומא נמי מה"ט מיבעי למיעבד ליה טלית דמצוה. דאע"ג דעומדין במומן. מתרפאין מיד אבל אין צורך. שהרי הוא לענין זה ככל אדם דחייב בהן כנ"ל:
1101
1102אלא שמ"מ י"ל דלא צריך לקבור בטלית מי שלא התעטף בו בחייו. לפמ"ש התו' במנחות ובברכות דמי שלא נזהר בציצית בחייו אין קוברין אותו בהן. משום דאית ביה משום לועג לרש. כיון דבחייו לא היה מקיים המצוה. איך יקיים במותו ואע"ג דאיכא לפלוגי דהתו' מיירו בבני אדם שאין נזהרין במצות ציצית מחמת קלות ראש. משא"כ בהאי גברא דידיה הוא דהוה כאיב ליה. ואילולי זה ודאי היה מתעטף בו בחייו שאדם כשר היה. מ"מ אפשר דאיכא קצת משום לועג לרש כפי סברת התו' הנ"ל. דאל"כ תמה על עצמך. וכי מי שאכל שום וריחו נודף וכו' וק"ל:
1102
1103אך אין סברת התו' הנז' מוכרחת כל כך. לכן אמרתי שהעושה לו טלית לא הפסיד. ולזה הדעת נוטה בשהניח ממון לעשות לו משלו. ואמנם לגבות מעות לצרכו. או לעשות מקופת חברה של ג"ח. הנמנע אין לתפוס אותו על כך. הנלע"ד כתבתי יעב"ץ ס"ט:
1103
1104דבר מתמיה וזרו"ת כפול נמצא בהלק"ט בדין הנחת תפילין
בס' הלק"ט ח"א סי' נ"ג. מי ששכח ולבש תפילין של ראש קודם לשל יד כו'. תשו' שמעתי שנהגו בצפת תו' דכשפגע בשל ראש תחלה. לובשו ומברך עליו. וחוזר ופושטו ואח"כ לובשן כדרכן וייטב מעיני וה"נ אם אירע לו כך יסיר של ראש. וחוזר למצותו עכ"ל:
בס' הלק"ט ח"א סי' נ"ג. מי ששכח ולבש תפילין של ראש קודם לשל יד כו'. תשו' שמעתי שנהגו בצפת תו' דכשפגע בשל ראש תחלה. לובשו ומברך עליו. וחוזר ופושטו ואח"כ לובשן כדרכן וייטב מעיני וה"נ אם אירע לו כך יסיר של ראש. וחוזר למצותו עכ"ל:
1104
1105ותרוייהון לא הניין לי. אם מנהג צפ"תו שהוא נגד הדין הפסוק בש"ע מסברה ישרה. שאין משגיחין בנ"ד אאין מעבירין על המצות. דבעינן כל זמן שבין עיניך יהיו שתים. ובכה"ג לאו מצוה היא שלא לעבור עליה וק"ל. ולכן אם פגע בשל ראש תחלה. אעפ"כ יעזבהו ויניח של יד תחלה. שלא לעבור עמ"ש כל זמן שבין עיניך יהיו שתים:
1105
1106ואם אירע שלבש של ראש תחלה וכנדון שלו. איני רואה טעם לפשיטה זו. ולמה נצריכהו לפושטה. אי משום לקיומי כל זמן שבין עיניך יהיו שתים. יניח גם של יד ויתקיים המקרא. הנלע"ד כתבתי יעב"ץ ס"ט: שוב אחרי כמה שנים מצאתי כדברי בס' ט"ז א"ח סי' תשפ"ד:
1106
1107אם יש לאשה בימי נדותה לשתות מכוס של ברכה:
1107
1108תשובה דבר זה מבואר בש"ע סקצ"ה דהיכא דמיחד לה כוס אסור בכל גוונא. אבל לאחר ששתו המסובין מותרת לשתות אחריהם מאותו כוס. ובלבד שלא ישלחנו לידה. כך היא הכרעת הראב"ד בשער הפרישה מס' בעלי הנפש:
1108
1109ראיה נאה שמותר לנדה לשתות מכוס של ברכה
ולכאורה יש לי להביא ראיה לסייע דעת הראב"ד ז"ל. מאגדה דפ' הפועלים דשאלו המלאכים איה שרה כדי לשגר לה כוס של ברכה. אע"ג דבודאי כבר פירסה נדה עכ"פ קודם גמר הסעודה עד שלא בירכו ברכת המזון שהרי מטעם זה לחם לא הביא כדאיתא התם. הא קמן בהדיא דשרי לה למשתי כסא דברכתא. ועל כרחנו צ"ל כדעת הר"א ז"ל דהיכא דשתו ושתיא איהי אבתרייהו לית לן בה. אלא דאכתי לא ניחא דהא כדי לשגר לה אמרינן. משמע אפי' לשלוח לה ביחוד שרי. ואילו לדברי הר"א לא שרי אלא כי שתיא. ממילא. אבל היכא דמיחד לה אף בכוס של ברכה אסור משום דמייתי לידי הרגל. וע"ש בס' בעה"נ בשם השאלתות דמייתי עובדא אריכא מדביתהו דשמואל:
ולכאורה יש לי להביא ראיה לסייע דעת הראב"ד ז"ל. מאגדה דפ' הפועלים דשאלו המלאכים איה שרה כדי לשגר לה כוס של ברכה. אע"ג דבודאי כבר פירסה נדה עכ"פ קודם גמר הסעודה עד שלא בירכו ברכת המזון שהרי מטעם זה לחם לא הביא כדאיתא התם. הא קמן בהדיא דשרי לה למשתי כסא דברכתא. ועל כרחנו צ"ל כדעת הר"א ז"ל דהיכא דשתו ושתיא איהי אבתרייהו לית לן בה. אלא דאכתי לא ניחא דהא כדי לשגר לה אמרינן. משמע אפי' לשלוח לה ביחוד שרי. ואילו לדברי הר"א לא שרי אלא כי שתיא. ממילא. אבל היכא דמיחד לה אף בכוס של ברכה אסור משום דמייתי לידי הרגל. וע"ש בס' בעה"נ בשם השאלתות דמייתי עובדא אריכא מדביתהו דשמואל:
1109
1110טעם לשבח למונעה משתיתו
איברא אין למדין מאגדה (עמ"ש בתי"ט פ"ה דברכות ומ"ש בס"ד סרל"ג א"ח) ואולי לא באו המלאכים בשאלתם איה שרה. אלא להודיעו לאברהם אע"ה שיש לו לשגר לה כוס של ברכה לכשתטהר כדי שתתברך בהריונה. ובאמת יש לי ליתן טעם לשבח להמונעים כוס ברכה מהנדה. דהיינו כדאמרינן בטעמא דמילתא דמשגרו במתנה לאנשי ביתו שיתברך פרי בטנה. ומאחר שהיא עתה נדה אינה צריכה לכך. ולאו משום איסורא. אלא היכירא עבדי בכוס של ברכה דווקא. כ"ש דבודאי אית ביה קירוב דעת. ומלאכים נמי לאו לשגר לה עכשיו קבעו. דאי הכי בלא"ה עבדי דלא כהילכתא. דהא אמרינן אין פרי בטנה של אשה מתברך אלא משל איש. כ"ש דאית ביה תו משום לתא דאיסורא נמי דאפי' לשאול בשלום אשה גרידא אסור ולמ"ד אפי' ע"י בעלה . כ"ש לייחד לה כוס דחמיר טובא כדאייתי הראב"ד התם משמא דגמרא. אלא ודאי אדבתר הכי קמדכרי ליה ורמזי ליה דמהשתא ליזדהר בהכי וכנ"ל:
איברא אין למדין מאגדה (עמ"ש בתי"ט פ"ה דברכות ומ"ש בס"ד סרל"ג א"ח) ואולי לא באו המלאכים בשאלתם איה שרה. אלא להודיעו לאברהם אע"ה שיש לו לשגר לה כוס של ברכה לכשתטהר כדי שתתברך בהריונה. ובאמת יש לי ליתן טעם לשבח להמונעים כוס ברכה מהנדה. דהיינו כדאמרינן בטעמא דמילתא דמשגרו במתנה לאנשי ביתו שיתברך פרי בטנה. ומאחר שהיא עתה נדה אינה צריכה לכך. ולאו משום איסורא. אלא היכירא עבדי בכוס של ברכה דווקא. כ"ש דבודאי אית ביה קירוב דעת. ומלאכים נמי לאו לשגר לה עכשיו קבעו. דאי הכי בלא"ה עבדי דלא כהילכתא. דהא אמרינן אין פרי בטנה של אשה מתברך אלא משל איש. כ"ש דאית ביה תו משום לתא דאיסורא נמי דאפי' לשאול בשלום אשה גרידא אסור ולמ"ד אפי' ע"י בעלה . כ"ש לייחד לה כוס דחמיר טובא כדאייתי הראב"ד התם משמא דגמרא. אלא ודאי אדבתר הכי קמדכרי ליה ורמזי ליה דמהשתא ליזדהר בהכי וכנ"ל:
1110
1111תמיהא רבתא על בח"א וישוב קושיתו בלי שום ריח דוחק
וראיתי בח"א שם כתב ז"ל יש מי שהקשה וכי לא הי"ל לאברהם לשגר לה כוס של ברכה והאריך בדחוקים לאין צורך. כי גדול במלאכים הוא מברך והוא המשגר כוס של ברכה כדאמרינן האורח הוא מברך והוא המשגר הכוס כמ"ש בפג"ש בההוא עובדא דעולא כו' א"ל ר"נ לישדר מר כסא ברכתא לילתא כו' וק"ל עכ"ל. ונפלאתי על זאת דהא בצדה תברא דתברא ילתא לדני בזיהרא מדלא חש לה עולא. שמע מנה דליתא לדרב נחמן דהא עולא לא אשגח בה ולא שדר לה. דסבר כי הא דאין פרי בטנה של אשה מתברך אלא כו'. ובאמת לפום מאי דכתיבנא לעיל משו"ה לק"מ אאברהם. דכיון דשמעינן מהתם דהיינו נמי טעמא דמשגרו במתנה לאנשי ביתו כדי שיתברך פרי בטנה. בודאי לא הי"ל לאברהם לחוש לשגר לה כוס של ברכה עד עתה. ביודעו שהיא עקרה. האף אמנם תלד אחרי בלותה. ולא היה מצפה על הנס שיבוא עכ"פ. לכן מתחלה לא היה רגיל להקפיד לשגר לה כוס של ברכה בזקנתה. דאזיל בתר טעמא. אבל המלאכים שבאו לבשרו. רמזו לו מיד שתלד ע"י זה שהודיעוהו שצריך לשגר לה כוס של ברכה מעתה. והרי זה נכון מאד בס"ד. ולא היתה כוונתם דווקא על הפעם הזאת. כי דבר זה באמת אסור משני טעמים. אי משום דנדה אין ראוי לשגר לה כוס של ברכה אפי' ע"י בעלה. וכ"ש אם היה המלאך מברך בתורת אורח שאינו נכון כלל. אלא על פעם אחר נתכוונו לומר שמהיום והלאה יזהר לשגר לה וכנז"ל. מיהת אנו אין לנו אלא כפסקו של הש"ע שלא ישגרנו לה בתחלה. ולבסוף כי שתיא אבתרייהו ממילא. לית לן בה. וכי לא שתיא כלל משום היכירא. פשיטא דשפיר עבדא. והכין חזי למיעבד ולמיחש לההוא סבא הגאון רב אחא משבחא הנלע"ד יעב"ץ ס"ט:
וראיתי בח"א שם כתב ז"ל יש מי שהקשה וכי לא הי"ל לאברהם לשגר לה כוס של ברכה והאריך בדחוקים לאין צורך. כי גדול במלאכים הוא מברך והוא המשגר כוס של ברכה כדאמרינן האורח הוא מברך והוא המשגר הכוס כמ"ש בפג"ש בההוא עובדא דעולא כו' א"ל ר"נ לישדר מר כסא ברכתא לילתא כו' וק"ל עכ"ל. ונפלאתי על זאת דהא בצדה תברא דתברא ילתא לדני בזיהרא מדלא חש לה עולא. שמע מנה דליתא לדרב נחמן דהא עולא לא אשגח בה ולא שדר לה. דסבר כי הא דאין פרי בטנה של אשה מתברך אלא כו'. ובאמת לפום מאי דכתיבנא לעיל משו"ה לק"מ אאברהם. דכיון דשמעינן מהתם דהיינו נמי טעמא דמשגרו במתנה לאנשי ביתו כדי שיתברך פרי בטנה. בודאי לא הי"ל לאברהם לחוש לשגר לה כוס של ברכה עד עתה. ביודעו שהיא עקרה. האף אמנם תלד אחרי בלותה. ולא היה מצפה על הנס שיבוא עכ"פ. לכן מתחלה לא היה רגיל להקפיד לשגר לה כוס של ברכה בזקנתה. דאזיל בתר טעמא. אבל המלאכים שבאו לבשרו. רמזו לו מיד שתלד ע"י זה שהודיעוהו שצריך לשגר לה כוס של ברכה מעתה. והרי זה נכון מאד בס"ד. ולא היתה כוונתם דווקא על הפעם הזאת. כי דבר זה באמת אסור משני טעמים. אי משום דנדה אין ראוי לשגר לה כוס של ברכה אפי' ע"י בעלה. וכ"ש אם היה המלאך מברך בתורת אורח שאינו נכון כלל. אלא על פעם אחר נתכוונו לומר שמהיום והלאה יזהר לשגר לה וכנז"ל. מיהת אנו אין לנו אלא כפסקו של הש"ע שלא ישגרנו לה בתחלה. ולבסוף כי שתיא אבתרייהו ממילא. לית לן בה. וכי לא שתיא כלל משום היכירא. פשיטא דשפיר עבדא. והכין חזי למיעבד ולמיחש לההוא סבא הגאון רב אחא משבחא הנלע"ד יעב"ץ ס"ט:
1111
1112אם בני ישראל דרי ח"ל בזמן הבית חייבין לעלות לרגל. ואת"ל דפטירי מראיה אכתי תיבעי אי מיפטרי נמי מק"פ:
1112
1113עיון במ"ש התו' טעם רי"בב שלא עלה לרגל
תשובה דבר זה לכאורה יש ללמדו מהא דאי' בפ"ק דפסחים בעובדא דההוא ארמאה דסליק ואכיל פסחים בירושלם כו' דשלחו שלם לך ר"י בן בתירה דאת בנציבין ומצודתך פרוסה בירושלם. משמע שלא עלה רי"בב לרגל. וכן כתבו בתו' ואמרו בזה לפי שלא הי"ל קרקע או זקן היה שאינו יכול להלך ברגליו דפטור מפסח כמו מראייה. א"נ נציבין ח"ל היא כדמוכח בספרי עכ"ד ז"ל. ונ"ל המחוור שבתירוצים הללו הוא מה שאמרו שזקן היה. וא"צ ללמוד פטורו מראיה. לפי שממקומו ומענינו הוא נלמד. שהרי אפי' היה בירושלם ואינו יכול להלך מפני קרונות. אינו נדחה לפסח שני שאנוס הוא. וכ"ש זה שלעולם אינו נראה לילך ברגליו. ותלמוד ערוך הוא בירו' גבי פסח דזקן פטור. ויותר היה נ"ל לומר בלשון זה שמא היה כל כך זקן עד שאינו יכול לאכול כזית צלי שאין הפסח נשחט עליו. ושאר דבריהם בב' תירוצים הנז' אחרי בקשת המחילה ונטילת רשות נלע"ד תמוהים. כי מה שאמרו מפני שלא היה לו קרקע נפטר מפסח. הוא דבר קשה מאד ואע"פ שאמרו כן לקמן בפרקין (ד"ח ע"ב) גבי ראיה מנלן למפטריה מפסח דבכרת. וגבי ראיה גופה מאן לימא לן שאינו רשאי. דילמא לא ממעטינן אלא מחיובא. דכי לית ליה קרקע רשות הוא לענין ראיה. ולענין פסח כרת שבו להיכן הלך. ואיך יפטר מחמתו:
תשובה דבר זה לכאורה יש ללמדו מהא דאי' בפ"ק דפסחים בעובדא דההוא ארמאה דסליק ואכיל פסחים בירושלם כו' דשלחו שלם לך ר"י בן בתירה דאת בנציבין ומצודתך פרוסה בירושלם. משמע שלא עלה רי"בב לרגל. וכן כתבו בתו' ואמרו בזה לפי שלא הי"ל קרקע או זקן היה שאינו יכול להלך ברגליו דפטור מפסח כמו מראייה. א"נ נציבין ח"ל היא כדמוכח בספרי עכ"ד ז"ל. ונ"ל המחוור שבתירוצים הללו הוא מה שאמרו שזקן היה. וא"צ ללמוד פטורו מראיה. לפי שממקומו ומענינו הוא נלמד. שהרי אפי' היה בירושלם ואינו יכול להלך מפני קרונות. אינו נדחה לפסח שני שאנוס הוא. וכ"ש זה שלעולם אינו נראה לילך ברגליו. ותלמוד ערוך הוא בירו' גבי פסח דזקן פטור. ויותר היה נ"ל לומר בלשון זה שמא היה כל כך זקן עד שאינו יכול לאכול כזית צלי שאין הפסח נשחט עליו. ושאר דבריהם בב' תירוצים הנז' אחרי בקשת המחילה ונטילת רשות נלע"ד תמוהים. כי מה שאמרו מפני שלא היה לו קרקע נפטר מפסח. הוא דבר קשה מאד ואע"פ שאמרו כן לקמן בפרקין (ד"ח ע"ב) גבי ראיה מנלן למפטריה מפסח דבכרת. וגבי ראיה גופה מאן לימא לן שאינו רשאי. דילמא לא ממעטינן אלא מחיובא. דכי לית ליה קרקע רשות הוא לענין ראיה. ולענין פסח כרת שבו להיכן הלך. ואיך יפטר מחמתו:
1113
1114ותו הא דר' אמי יחידאה היא. והרמב"ם לא זכר אותו ולא הביאו בפסח ולא בקרבנות דראייה וחגיגה. כנראה דלא שמיע ליה כלומר לא ס"ל הא דר' אמי. ולקמן בסמוך בס"ד נימא ביה טעמא דהרמב"ם. ומה שנלע"ד ליישב. וכן מה שאמרו עוד שבח"ל היה דר רי"בב לכן נפטר מפסח. וידמה שהוא קרוב להיות דבר א' עם התירוץ הראשון שרצו לומר בזה כיון שהיה שוכן בח"ל. ממילא מוכרח שלא היתה לו קרקע בארץ שאל"כ לא היה חונה חוצה לה. על כן לא היה חייב לעלות לרגל כנז'. וא"כ הוא הרי תשובה לדבריהם מכל מה שאמרנו למעלה:
1114
1115חקירה בדין ישראל שכוני ח"ל אם היו חייבין לעלות לרגל בזמן הבית וממקרא מלא שדיבר הכתוב נראה ברור שאינה מצוה התלויה בארץ
ואם נפשך לומר שהוא ענין מוחלט בפ"ע. אם כן תמה על עצמך תימה גדולה איך אפשר לומר כן ומי שמע כזאת שלא נצטוו בפסח אלא דווקא ישראל הדרים בארץ והכתוב צווח לכל עדת ישראל. והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה וחדל לעשות הפסח שהוא בכרת. וכן הרמב"ם ומוני המצות אמרו בסתם. המבטל מצוה זו בלא אונס של טומאה או דרך רחוקה חייב. ואין ריחוק הדרך פוטרו. שצריך הוא לעשות כל מה שאפשר לו כדי להגיע לירושלם ויובן אפי' הוא ברחוק ממנה מאד מאד. אלא שאם נאנס מחמת ריחוק הדרך אחר השתדלותו ועשותו המוטל עליו בכל היכולת. אז פטרו הכתוב מחמת אונסו וזה פשוט. וברור שלא הטיל בו הכתוב תנאי זה אלא מאונס. ומאמרו ית' ובדרך לא היה כולל הקרוב והרחוק שלא שם לדרך פעמיו. וישב בביתו ונתעצל. הרי זה ביטל מצות עשה דפסח וחייב:
ואם נפשך לומר שהוא ענין מוחלט בפ"ע. אם כן תמה על עצמך תימה גדולה איך אפשר לומר כן ומי שמע כזאת שלא נצטוו בפסח אלא דווקא ישראל הדרים בארץ והכתוב צווח לכל עדת ישראל. והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה וחדל לעשות הפסח שהוא בכרת. וכן הרמב"ם ומוני המצות אמרו בסתם. המבטל מצוה זו בלא אונס של טומאה או דרך רחוקה חייב. ואין ריחוק הדרך פוטרו. שצריך הוא לעשות כל מה שאפשר לו כדי להגיע לירושלם ויובן אפי' הוא ברחוק ממנה מאד מאד. אלא שאם נאנס מחמת ריחוק הדרך אחר השתדלותו ועשותו המוטל עליו בכל היכולת. אז פטרו הכתוב מחמת אונסו וזה פשוט. וברור שלא הטיל בו הכתוב תנאי זה אלא מאונס. ומאמרו ית' ובדרך לא היה כולל הקרוב והרחוק שלא שם לדרך פעמיו. וישב בביתו ונתעצל. הרי זה ביטל מצות עשה דפסח וחייב:
1115
1116ותדע שהרי אמרו איזוהי דרך רחוקה ט"ו מילין מירושלם. א"כ תמה על עצמך וכי אין חובת הפסח כי אם לדרים בתוך ט"ו מילין סמוך לירושלם. ושאר כל ישראל אפי' הדרים בתוך א"י שהיא גדולה ביותר יהיו פטורים הא ודאי א"א לומר כן (ומקרא מלא הוא (אע"פ שאינו צריך שהדבר מוכרח מעצמו בלי ראיה) בד"ה (ב' ל') גבי פסח דחזקיה ויעמידו דבר להעביר קול בכל ישראל מבאר שבע ועד דן לבוא לעשות פסח):
1116
1117והרחוקים שבא"י בודאי חייבין מהכרח הכתובים עכ"ז צ"ל פשר דבר בדרך ישר שחובה מוטלת על כל הקרובים שלשים יום לירושלם וזה בין דרים בא"י או בח"ל הכל שוה וראיות נכוחות למבין
ומ"מ צ"ל דיש גבול לדבר שבודאי א"א לומר ג"כ שהרחוקים מאוד יתחייבו לעלות לרגל מתחלת השנה לעשות הפסח. דהא ופנית והלכת לאהליך כתיב בג' רגלים. ונלע"ד שכך הוא הענין. ששלשים יום לפני הפסח חל חובת עשייתו על הרחוקים שיעתיקו מבתיהם מיד כשנכנסו ל' יום מזמן שחל חובת ביעור חמץ. שהרי משה עומד בפסח ראשון ומזהיר על פסח שני. וכל עיקרו לא הזהיר רק על עשיית הפסח. אלא דגמרינן ביעור חמץ מעשיית הפסח שאסור לשוחטו על החמץ אע"ג דבשני חמץ עמו בבית ודוק:
ומ"מ צ"ל דיש גבול לדבר שבודאי א"א לומר ג"כ שהרחוקים מאוד יתחייבו לעלות לרגל מתחלת השנה לעשות הפסח. דהא ופנית והלכת לאהליך כתיב בג' רגלים. ונלע"ד שכך הוא הענין. ששלשים יום לפני הפסח חל חובת עשייתו על הרחוקים שיעתיקו מבתיהם מיד כשנכנסו ל' יום מזמן שחל חובת ביעור חמץ. שהרי משה עומד בפסח ראשון ומזהיר על פסח שני. וכל עיקרו לא הזהיר רק על עשיית הפסח. אלא דגמרינן ביעור חמץ מעשיית הפסח שאסור לשוחטו על החמץ אע"ג דבשני חמץ עמו בבית ודוק:
1117
1118ועוד ראיה לדבר חג השבועות שאינו רחוק מי"ט ראשון של פסח אלא ז' שבועות. ונתנה לו תורה תשלומין שבעה. הרי בין שני הרגלים שמונה שבועות. לפי שהטילה תורה חובה על הרחוקים ששוהין ד' שבועות בהליכה וכן בחזרה וק"ל:
1118
1119ועוד יש להוכיח כן מהא דאיתא בגמ' דפ"ק דמ"ק אמתני' דלא יעורר אדם על מתו שלשים יום קודם לרגל. דוק ותשכח שזהו הזמן המוגבל לחול חובת העליה לרגל על הרחוקים שיוכלו להגיע לירושלם בשלשים יום או קרוב לזה. והדר רחוק מירושלם יותר משיעור הזה פטור אפי' הוא דר בא"י:
1119
1120מטיל שלום בין המאמרים הנראים סותרים וזרים בענין אורך ורוחב א"י ויצא דין בני א"י לחייב כולם בעלייה לרגל
(ובאמת שכל א"י אינה גדולה לארכה ולרחבה (דירושלם היא בקצה המזרח של עבר הירדן המערבי רחוק יום א' מן הירדן כדתנן במס' מ"ש. ותנא דט"ו יום המרחק הגדול שבא"י נקט) יותר ממהלך ט"ו יום כדאי' במתני' דתענית. וזה בבית ראשון (כדאי' בפ"ב דמציעא) שהיה לה גבול רחב ביותר. ואע"ג דאמרינן בעלמא א"י ד"מ פרסה עד"מ פרסה. (ובס' חס"ל מצאתי שבזמן הזה שנתקפלה א"י היא ק' על ק' חלק חצי שמינית דת' פרסה (ובס' כ"ופ העיד שהיא במ"פ) ונ"ל דהיינו דאי' במדרש גבי מרגלים שקיצר לפניהם הדרך ששבו מקץ מ' יום. ולמה דווקא העמידן על מ' יום לא פחות ולא יתר. ועפ"ז החשבון מכוון לפי שבזמן קפולה עומדת על ק' שהוא מהלך י' ימים. והקיפו לד' רוחות במ' יום. והם שגרמו בכיה לדורות בחורבן הארץ וכיווצה. והרי זה נכון מאד אולי משם יצא לו לבעל חס"ל שאמר כך כמשה מפי הגבורה. ובסע"מ מצאתי דבר תמוה במאמר אם כל חי פ"ו שבקפולה היא א' משמ"ג בהתרחבה. וצ"ע גם בס"ס יחזקאל ובפי' צורת הבית) צ"ל שזה היה הראוי לא"י עם ג' אומות קיני קניזי קדמוני. שעתידין אנו לירש. א"נ כדכתבו התו' בפ"ב דמציעא דההיא דדמ"פ עם מקום יערות קחשיב. אבל ישוב לא היה רק מהלך ט"ו יום מירושלם. ויש לכוין חשבון הט"ו ימים עם השלשים שאמרנו דחדא מילתא היא. דט"ו הם אי שכיחי שיירתא דאזלי ביממא ובליליא. ושלשים כי ליכא שיירתא ולא אזלי אלא ביממא לחוד. א"כ אין החיוב באמת אלא ליושבי א"י. לפי שכל הדרים חוצה לה לא יגיעו לירושלם בשלשים יום כי לא אזלי בליליא. ושיעור השלשים יום הוא לפי שעל הרוב לא ימצאו שיירות לילך כולן כאחד. וצריכין להקדים עצמן משלשים יום שלפני הרגל ודוק. ומעתה לא תקשה עלי ממשנה זו דתענית שנראה קצת שלא היו עולין לרגל כ"א הדרים בא"י וק"ל. ועוד שיבוש הוא להוכיח משם פטור העלייה לרגל ליושבי ח"ל. לפי שבודאי לא ימתינו בשאלת הגשמים בעבור שוכני ח"ל הבאים מארץ רחוקה וק"ל. א"כ בא"י לא משכחת כלל דליפטר מחמת ריחוק המקום. שכולם נחשבים קרובים וחייבים לעלות בודאי. וכדאייתינן לעיל מקרא להדיא שכתבו איגרות לכל ישראל מדן ועד באר שבע. שהוא המרחק הגדול של א"י שיבואו לעשות הפסח. ובודאי אילו לא היו חייבין. לא היו טורחים כל כך לשלוח הרצים מעיר לעיר שיבואו לדבר הרשות):
(ובאמת שכל א"י אינה גדולה לארכה ולרחבה (דירושלם היא בקצה המזרח של עבר הירדן המערבי רחוק יום א' מן הירדן כדתנן במס' מ"ש. ותנא דט"ו יום המרחק הגדול שבא"י נקט) יותר ממהלך ט"ו יום כדאי' במתני' דתענית. וזה בבית ראשון (כדאי' בפ"ב דמציעא) שהיה לה גבול רחב ביותר. ואע"ג דאמרינן בעלמא א"י ד"מ פרסה עד"מ פרסה. (ובס' חס"ל מצאתי שבזמן הזה שנתקפלה א"י היא ק' על ק' חלק חצי שמינית דת' פרסה (ובס' כ"ופ העיד שהיא במ"פ) ונ"ל דהיינו דאי' במדרש גבי מרגלים שקיצר לפניהם הדרך ששבו מקץ מ' יום. ולמה דווקא העמידן על מ' יום לא פחות ולא יתר. ועפ"ז החשבון מכוון לפי שבזמן קפולה עומדת על ק' שהוא מהלך י' ימים. והקיפו לד' רוחות במ' יום. והם שגרמו בכיה לדורות בחורבן הארץ וכיווצה. והרי זה נכון מאד אולי משם יצא לו לבעל חס"ל שאמר כך כמשה מפי הגבורה. ובסע"מ מצאתי דבר תמוה במאמר אם כל חי פ"ו שבקפולה היא א' משמ"ג בהתרחבה. וצ"ע גם בס"ס יחזקאל ובפי' צורת הבית) צ"ל שזה היה הראוי לא"י עם ג' אומות קיני קניזי קדמוני. שעתידין אנו לירש. א"נ כדכתבו התו' בפ"ב דמציעא דההיא דדמ"פ עם מקום יערות קחשיב. אבל ישוב לא היה רק מהלך ט"ו יום מירושלם. ויש לכוין חשבון הט"ו ימים עם השלשים שאמרנו דחדא מילתא היא. דט"ו הם אי שכיחי שיירתא דאזלי ביממא ובליליא. ושלשים כי ליכא שיירתא ולא אזלי אלא ביממא לחוד. א"כ אין החיוב באמת אלא ליושבי א"י. לפי שכל הדרים חוצה לה לא יגיעו לירושלם בשלשים יום כי לא אזלי בליליא. ושיעור השלשים יום הוא לפי שעל הרוב לא ימצאו שיירות לילך כולן כאחד. וצריכין להקדים עצמן משלשים יום שלפני הרגל ודוק. ומעתה לא תקשה עלי ממשנה זו דתענית שנראה קצת שלא היו עולין לרגל כ"א הדרים בא"י וק"ל. ועוד שיבוש הוא להוכיח משם פטור העלייה לרגל ליושבי ח"ל. לפי שבודאי לא ימתינו בשאלת הגשמים בעבור שוכני ח"ל הבאים מארץ רחוקה וק"ל. א"כ בא"י לא משכחת כלל דליפטר מחמת ריחוק המקום. שכולם נחשבים קרובים וחייבים לעלות בודאי. וכדאייתינן לעיל מקרא להדיא שכתבו איגרות לכל ישראל מדן ועד באר שבע. שהוא המרחק הגדול של א"י שיבואו לעשות הפסח. ובודאי אילו לא היו חייבין. לא היו טורחים כל כך לשלוח הרצים מעיר לעיר שיבואו לדבר הרשות):
1120
1121עוד ראיות נכונות וישרות למוצאי דעת לשני חלקי הכלל המשובח הנ"ל
והיינו דבן דורתאי שפירש וישב לו בדרום (כדאי' פא"ד) כדי להפטר מפסח וחגיגה. שנתיישב ברחוק מאד מירושלים בכדי שישהה במהלכו יותר משלשים יום (אע"ג דסתם דרום שבתלמוד. מא"י הוא דוק ותשכח וצ''ל שלא היה מן הישוב של א"י) דפטור לעולם ובכל מקום בין א"י בין ח"ל כנז'. וה"ה איפכא דהדר אפי' בח"ל כל שאינו רחוק כשיעור הזה אינו נפטר מפסח. ואין ישיבת ח"ל פוטרתו בלי ספק. שאי אפשר לומר כלל שאין חובת הפסח אלא ליושבי א"י. שהרי חובת הגוף היא. ואינו דבר התלוי בארץ. ונוהג בארץ ובח"ל. רק שאינו נוהג אלא בפני הבית. ואז הוטל החיוב גם בח"ל כנז':
והיינו דבן דורתאי שפירש וישב לו בדרום (כדאי' פא"ד) כדי להפטר מפסח וחגיגה. שנתיישב ברחוק מאד מירושלים בכדי שישהה במהלכו יותר משלשים יום (אע"ג דסתם דרום שבתלמוד. מא"י הוא דוק ותשכח וצ''ל שלא היה מן הישוב של א"י) דפטור לעולם ובכל מקום בין א"י בין ח"ל כנז'. וה"ה איפכא דהדר אפי' בח"ל כל שאינו רחוק כשיעור הזה אינו נפטר מפסח. ואין ישיבת ח"ל פוטרתו בלי ספק. שאי אפשר לומר כלל שאין חובת הפסח אלא ליושבי א"י. שהרי חובת הגוף היא. ואינו דבר התלוי בארץ. ונוהג בארץ ובח"ל. רק שאינו נוהג אלא בפני הבית. ואז הוטל החיוב גם בח"ל כנז':
1121
1122והכי מוכח נמי מהא דפ"ק דסנהדרין שמעברין את השנה מפני גליות ישראל שנעקרו ממקומן ולא הגיעו. ומדמעברינן לשתא בגינייהו. על כרחין חובה היא דרמיא עלייהו. דאי משום רשות בלחוד. לא הוי חזי לעבורי שתא עלייהו וזה פשוט. והתו' פירשו שם דהנך גליות ישראל שבח"ל הם. ומפני כך לא היו יכולין להגיע ע"ש. וקשיא ודאי דידהו אדידהו דהכא. (אולי ת"י אחרים הם):
1122
1123איברא מדברי המפרש בהל' ק"ה פ"ד נראה קצת שדעתו בגליות ישראל הללו. לא שהיו בח"ל. אלא משום דתנא בבית שני קאי שהיו ישראל משועבדים תחת יד האומות קרי להו גליות ישראל. ואולי הוה ס"ל נמי למפרש הנז' כדעת התו' דהכא. דבח"ל אין חובת עשיית הפסח. שזהו שדחקו לפרש כן:
1123
1124טעם לשבח שלא פסק הר"מ לדר"א דמי שא"ל קרקע פטור מראיה
אמנם אין צורך. שהרמב"ם לא ירד לחלק בכך ולא שמיע ליה לגמרי הך מילתא. ומשו"ה לא ס"ל נמי לדר' אמי במי שאין לו קרקע. דאף מי שאין לו קרקע אינו נפטר משום זה כדכתבינן לעיל דלא חש לה. והיינו מטעמא דפרישית דכיון שהוכחנו שחובה היא אפי' בח"ל. כ"ש בא"י אפי' אין לו קרקע. ואי אפשר להשוות פסח לראיה לענין זה. וגם בראיה לא משמע ליה לרמב"ם כדר' אמי להלכה. ונ"ל משום דתקשי עליה הא דממעטינן עבדים מראיה כדאי' ריש חגיגה. ותיפוק ליה שאין להם חלק בארץ. ואם קנה אפי' חציו בן חורין. אין לו קנין בארץ להפקיע מבעליו ישראל זהו הנ"ל בדעת הרב ז"ל:
אמנם אין צורך. שהרמב"ם לא ירד לחלק בכך ולא שמיע ליה לגמרי הך מילתא. ומשו"ה לא ס"ל נמי לדר' אמי במי שאין לו קרקע. דאף מי שאין לו קרקע אינו נפטר משום זה כדכתבינן לעיל דלא חש לה. והיינו מטעמא דפרישית דכיון שהוכחנו שחובה היא אפי' בח"ל. כ"ש בא"י אפי' אין לו קרקע. ואי אפשר להשוות פסח לראיה לענין זה. וגם בראיה לא משמע ליה לרמב"ם כדר' אמי להלכה. ונ"ל משום דתקשי עליה הא דממעטינן עבדים מראיה כדאי' ריש חגיגה. ותיפוק ליה שאין להם חלק בארץ. ואם קנה אפי' חציו בן חורין. אין לו קנין בארץ להפקיע מבעליו ישראל זהו הנ"ל בדעת הרב ז"ל:
1124
1125עוד הכרח גדול לדחות ההיא דר"א מהלכה
ברם אם הייתי כדאי היה נ"ל לקיים דברי ר' אמי. ולפרשן שלא כמו שהבינו התו' כאן דר' אמי קרקע בא"י בעי כדלעיל. וקשיא עליה כדאקשינן. אבל יש לי לפרשו בהפך. משום דקשיא לי נמי וכי יש לך אדם בישראל שאין לו חלק בארץ. ואפי' אין לו עתה שמכר אחוזתו או שמכרו אבותיו. הרי חוזרת לו ביובל וגוף הקרקע בחזקת בעלים הראשונים עומד לעולם. ולוקח אינו אלא אוכל פירות עד שעת היובל. והרי אני מקיים בו ולא יחמוד איש את ארצך מאחר שיש לו עיקר קנין בקרקע. ותו קשיא נמי איפכא למאן דאית ליה קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי. וס"ל נמי האחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל. א"כ אי איתא לדר' אמי לא מצאנו ידינו ורגלינו בב"המ. דאינו עולה לרגל אלא חד בר חד עד יהושע בן נון. א"כ תמה על עצמך מי הוא החייב ומי הוא הפטור:
ברם אם הייתי כדאי היה נ"ל לקיים דברי ר' אמי. ולפרשן שלא כמו שהבינו התו' כאן דר' אמי קרקע בא"י בעי כדלעיל. וקשיא עליה כדאקשינן. אבל יש לי לפרשו בהפך. משום דקשיא לי נמי וכי יש לך אדם בישראל שאין לו חלק בארץ. ואפי' אין לו עתה שמכר אחוזתו או שמכרו אבותיו. הרי חוזרת לו ביובל וגוף הקרקע בחזקת בעלים הראשונים עומד לעולם. ולוקח אינו אלא אוכל פירות עד שעת היובל. והרי אני מקיים בו ולא יחמוד איש את ארצך מאחר שיש לו עיקר קנין בקרקע. ותו קשיא נמי איפכא למאן דאית ליה קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי. וס"ל נמי האחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל. א"כ אי איתא לדר' אמי לא מצאנו ידינו ורגלינו בב"המ. דאינו עולה לרגל אלא חד בר חד עד יהושע בן נון. א"כ תמה על עצמך מי הוא החייב ומי הוא הפטור:
1125
1126וי"ל ד"א ישר בדר"א שלא כהבנת התו' באופן שהיא הלכה קבועה
ומפני כל זה היה נ"ל שנוכל לפרש להא דר' אמי איפכא ממ"ש התו'. אלא בא"י בזמן שכל יושביה עליה והיובל נוהג. אפי' אין לו קרקע אינו פטור. שהרי אני מקיים בכולן מקרא דלא יחמוד בודאי כדפרישית. אבל דברי ר"א אמורים בישראל שאינן שרויין על אדמתן. דהיינו בגולה שבימי בית שני שלא היה היובל נוהג. ובעינן עכ"פ קרקע בין בא"י בין בח"ל. לקיומי קרא דלא יחמוד. וכשיש לו קרקע אפי' בח"ל. הרי מתקיים בו הכתוב לא יחמוד. (דארצך שפיר משמע אפי' בח"ל. כדאי' דכוותה פמ"ש גבי פירות שיצאו לח"ל. ומאן דפליג עלה ודריש בארצך. יחידאה הוא) דלא קפיד קרא הכא אא"י דווקא. כבביכורים דכתיב ארץ זבת חלב ודבש. אבל מארצך שפיר משמע בכל מקום ואפי' בח"ל. וזה נ"ל כפתור ופרח. ותיובתא כלפי שנאייהו דהתו'. שאם יש מקום לפרושנו כפי מה שעשינו לו סמוכות חזקות. אפי' תימא איתא לדר' אמי. אפ"ה לא מתרצי מידי. דלתירוץ הא' משמע דרי"בב בן א"י הוה. ולא הי"ל קרקע. ולתירוץ הב' משמע דהו"ל קרקע. אלא לפי שבח"ל היה דירתו נפטר. ואדרבה בא"י לא בעינן קרקע (בזמן שהיובל נוהג עכ"פ). ובח"ל כי אית ליה קרקע כל דהו סגי וק"ל. והשתא הא דממעטינן מי שחציו עבד וחציו בן חורין מראיה מפני שיש לו אדון. משכחת ליה נמי אע"ג דאית ליה קרקע בח"ל ודוק. ולפ"ז י"ל שלא נדחו דברי ר' אמי מהלכה גבי ראיה מיהא ועיין היטב. אבל לענין פסח לית דינא ולית דיינא דודאי אליבא דכ"ע לאו בקרקע ולא בח"ל תליא מילתא. אלא כדאמרן:
ומפני כל זה היה נ"ל שנוכל לפרש להא דר' אמי איפכא ממ"ש התו'. אלא בא"י בזמן שכל יושביה עליה והיובל נוהג. אפי' אין לו קרקע אינו פטור. שהרי אני מקיים בכולן מקרא דלא יחמוד בודאי כדפרישית. אבל דברי ר"א אמורים בישראל שאינן שרויין על אדמתן. דהיינו בגולה שבימי בית שני שלא היה היובל נוהג. ובעינן עכ"פ קרקע בין בא"י בין בח"ל. לקיומי קרא דלא יחמוד. וכשיש לו קרקע אפי' בח"ל. הרי מתקיים בו הכתוב לא יחמוד. (דארצך שפיר משמע אפי' בח"ל. כדאי' דכוותה פמ"ש גבי פירות שיצאו לח"ל. ומאן דפליג עלה ודריש בארצך. יחידאה הוא) דלא קפיד קרא הכא אא"י דווקא. כבביכורים דכתיב ארץ זבת חלב ודבש. אבל מארצך שפיר משמע בכל מקום ואפי' בח"ל. וזה נ"ל כפתור ופרח. ותיובתא כלפי שנאייהו דהתו'. שאם יש מקום לפרושנו כפי מה שעשינו לו סמוכות חזקות. אפי' תימא איתא לדר' אמי. אפ"ה לא מתרצי מידי. דלתירוץ הא' משמע דרי"בב בן א"י הוה. ולא הי"ל קרקע. ולתירוץ הב' משמע דהו"ל קרקע. אלא לפי שבח"ל היה דירתו נפטר. ואדרבה בא"י לא בעינן קרקע (בזמן שהיובל נוהג עכ"פ). ובח"ל כי אית ליה קרקע כל דהו סגי וק"ל. והשתא הא דממעטינן מי שחציו עבד וחציו בן חורין מראיה מפני שיש לו אדון. משכחת ליה נמי אע"ג דאית ליה קרקע בח"ל ודוק. ולפ"ז י"ל שלא נדחו דברי ר' אמי מהלכה גבי ראיה מיהא ועיין היטב. אבל לענין פסח לית דינא ולית דיינא דודאי אליבא דכ"ע לאו בקרקע ולא בח"ל תליא מילתא. אלא כדאמרן:
1126
1127ומה שלא עלה רי"בב לירושלם לעשות הפסח אם לא היה זקן עדיין. צ"ל מפני שנציבין רחוקה מאד מירושלם הרבה יותר ממהלך שלשים יום. שאפי' היה בא"י פטור בכה"ג. וכ"ש בנציבין שהיא ח"ל ודאי בארץ אשור. וכ"ה האמת כי רב הדרך ביניהם כמו שיראה ממצב מדינת אשור במפת העולם:
1127
1128מיהא ודאי נכון לעלות לרגל מכל מקום וגם מח"ל הרחוקים הרבה ומשנה שלמה היא
ואיברא מבבל היו עולין לרגל. כדתנן בהדיא מ"ד פ"ה דנדרים. והך מתני' אשתמיטא להתו' ולהמפרש הנ"ל. ואפילו תימא דסברי רשות היא. מיהא אכתי הדרא קושיא ארי"בב דלא חייש לה. הא ודאי לא מהך טעמא הוא דלא עלה אלא כדאמרן. יהי ה' אלהינו עמנו ויעלנו מהרה בשמחה לארצנו ארץ צבי שצביוני וחפצי בה. נאם החושק ומשתוקק מארץ מרחק באהבתה ישגה ובתורתה יהגה יום ולילה לא תכבה אש תוקד שלהבת יה בית יעקב להבה. מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה מצפה לעלות ציון ברנה לראות בטובה. יעב"ץ ס"ט:
ואיברא מבבל היו עולין לרגל. כדתנן בהדיא מ"ד פ"ה דנדרים. והך מתני' אשתמיטא להתו' ולהמפרש הנ"ל. ואפילו תימא דסברי רשות היא. מיהא אכתי הדרא קושיא ארי"בב דלא חייש לה. הא ודאי לא מהך טעמא הוא דלא עלה אלא כדאמרן. יהי ה' אלהינו עמנו ויעלנו מהרה בשמחה לארצנו ארץ צבי שצביוני וחפצי בה. נאם החושק ומשתוקק מארץ מרחק באהבתה ישגה ובתורתה יהגה יום ולילה לא תכבה אש תוקד שלהבת יה בית יעקב להבה. מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה מצפה לעלות ציון ברנה לראות בטובה. יעב"ץ ס"ט:
1128
1129נשאלתי במי ששמע שמת אביו שהיה יותר מבן מאה. ולא ידע אם הוא בתוך שלשים לשמועה אם לא:
1129
1130מי ששמע שמת אביו בן מאה ולא נודע אם הוא תוך ל' פטור מלתאבל. צל"ע בחזקת חי אי ודאי הוי וכן במת לפנינו צריך חקירת חכם כה"ג
והורתי שאינו חייב לנהוג אבילות. כמ"ש בט"ז סי' שצ"ז והסכים עמו א"מ הגאון זצ"ל בתשו' סי' ג'. ואע"פ שצל"ע בדבריהם ז"ל. שלפי מה שהחליטו במת לפנינו שהוא בחזקת מת למפרע מיום שלא ראוהו חי. יצא מזה דין חדש בשליח שמסר גט לאשה. ואח"כ נשמע שמת הבעל ולא נודע אם מיתה קדמה לגט. שנאמר א"כ שאינה מגורשת. ולא לבד ספק אלא ודאי אינה מגורשת לדבריהם ז"ל. דכודאי דיינינן ליה. אע"ג דבספ"ז דגטין משמע דאינו אלא ספק וכ"פ בש"ע סקמ"ד. (וצ"ע קצת שלא נזכר ספק זה כ"א במצוה לכתוב לאחר יב"ח. ולא אשמועינן בהדיא גבי סתם שליחות פ"ג דגיטין. ובאמת בשמעתא דבוגרת בפנינו משמע דכה"ג ודאי הוי לרב דקיי"ל כוותיה וק"ל. ואפי' לא שמעו בו שמת. משמע דלא הו"ל חזקת חי למפרע ודאי. לפמ"ש התו' במציעא (דל"ט) גבי סבתא דאשתבאי דוק). וכן יש עוד נפקותא במי שמת והי"ל בן במדינת הים. ואח"כ נודע שמת. ואין ידוע אם מת קודם אביו או אחריו. דאע"ג דקיי"ל בא"ע סי' קנ"ז דבסתם הרי הוא בחזקת חי. עכשיו שהוא מת לפנינו נימא דבחיי אביו מת וצ"ע. מ"מ לענין אבילות ודאי מסתבר בדבריהם. ואף ביותר מבן מאה אע"ג דאיפלג. כך נ"ל יעב"ץ ס"ט:
והורתי שאינו חייב לנהוג אבילות. כמ"ש בט"ז סי' שצ"ז והסכים עמו א"מ הגאון זצ"ל בתשו' סי' ג'. ואע"פ שצל"ע בדבריהם ז"ל. שלפי מה שהחליטו במת לפנינו שהוא בחזקת מת למפרע מיום שלא ראוהו חי. יצא מזה דין חדש בשליח שמסר גט לאשה. ואח"כ נשמע שמת הבעל ולא נודע אם מיתה קדמה לגט. שנאמר א"כ שאינה מגורשת. ולא לבד ספק אלא ודאי אינה מגורשת לדבריהם ז"ל. דכודאי דיינינן ליה. אע"ג דבספ"ז דגטין משמע דאינו אלא ספק וכ"פ בש"ע סקמ"ד. (וצ"ע קצת שלא נזכר ספק זה כ"א במצוה לכתוב לאחר יב"ח. ולא אשמועינן בהדיא גבי סתם שליחות פ"ג דגיטין. ובאמת בשמעתא דבוגרת בפנינו משמע דכה"ג ודאי הוי לרב דקיי"ל כוותיה וק"ל. ואפי' לא שמעו בו שמת. משמע דלא הו"ל חזקת חי למפרע ודאי. לפמ"ש התו' במציעא (דל"ט) גבי סבתא דאשתבאי דוק). וכן יש עוד נפקותא במי שמת והי"ל בן במדינת הים. ואח"כ נודע שמת. ואין ידוע אם מת קודם אביו או אחריו. דאע"ג דקיי"ל בא"ע סי' קנ"ז דבסתם הרי הוא בחזקת חי. עכשיו שהוא מת לפנינו נימא דבחיי אביו מת וצ"ע. מ"מ לענין אבילות ודאי מסתבר בדבריהם. ואף ביותר מבן מאה אע"ג דאיפלג. כך נ"ל יעב"ץ ס"ט:
1130
1131בהמבורג
1131
1132שלו' רב לאוהבי תורתיך כו'. ה"ה מ"ו הגאון הגדול כמהור"ר יעקב נר"ו יאיר:
1132
1133שאל שוא"ל לאר"י. במסכת יומא (דף ס"ט) בפיסקא וקורא כו' עד ע"א בפיסקא ומברך כו'. ואמרתי דע"כ קושית ונייתי אחרינא כו' פירושו שיביאו ב' ס"ת אחת תהא גלולה על פ' א"מ. ובזו יגללו לפ' אמור בלי ט"צ. והשני' תהא גלולה על פ' פנחס. וזה הוא פי' רש"י ד"ה ונייתי וכו'. דליכא לפרש דפריך שיביאו ג' ס"ת. אחת על א"מ. וב' על אמור. וג' על פנחס. ואע"ג דיכול לגלול בלי ט"צ מפ' א"מ לפ' אמור ובתרי יהא סגי. מידי דהוה ר"ח טבת שחל להיות בשבת. דמביאין ג' ס"ת אע"פ דיכול לגלול פ' ג' בס"ת א' בשעת דיקראו בס"ת ב' וא"צ אלא ב' ס"ת. וע"כ צ"ל דהכי עדיפא. א"כ ה"נ. דזה אינו דאני אומר רש"י חזי בלישנא דגמ'. חד גברא בתרי ספרא. ולא אמר בתלתא ספרי. ש"מ דלא הקשה אלא שיביאו ב' ס"ת. וא"ל דפריך שיביאו ב' ס"ת א' גלולה על א"מ. וב' על אמור ובשעת דיקראו פ' אמור בס"ת ב' יגללו פ' פנחס בס"ת א'. חדא דהשתא דמביא ב' ס"ת מוטב שיגלול מפ' א"מ לפ' אמור משיגלול לפנחס דרחוקה טפי. ועוד דא"כ לא משני מידי משום פגמא. דהיינו כשיביאו ס"ת ב' יאמרו דס"ת א' חסר פרשה ב'. דהשתא חזי דהדר יקראו בה כנ"ל. ועוד אם כנ"ל פריך לפרוך מיד על המתני' דקורא א"מ ואמור ובחד ס"ת ע"י גלילה. יביאו ב' ס"ת. אע"ג דליכא ט"צ בגלילה זו. דהכי עדיפא כדמוכח מר"ח טבת וכנ"ל. אע"כ צ"ל דהמקשה ס"ל היכי דיש לגלול בלי ט"צ מוטב שיגלול משיביא ס"ת אחרת בשבילו. והא דר"ח טבת שחל להיות בשבת ניחא. והא דאין מביאין ב' הוא מטעם דהגוללים פ' ג' בס"ת א'. אינם שומעים פ' ב' דצריכי לשמוע. וא"כ מוכרח רש"י לפרש כנ"ל:
1133
1134רק לפי הצעה זו קושית העולם במ"ע דמקשים למה פריך מר"ח טבת לפריך מכל ר"ח שחל להיות בשבת דמביאין ב' ס"ת ולא חיישינן לפגמא. ותירצו מב' ס"ת ל"מל. די"ל לעולם חיישינן לפגמא. והא דל"ח גבי ב' דהתם יאמרו דהביאו משו"ה ב' ס"ת כדי שלא יהא ט"צ אם יגללו. משא"כ מג' ס"ת פריך שפיר. דהתם בוודאי לא יאמרו דעושין כן כדי שלא יהא ט"צ דא"כ בתרי סגי וכנ"ל. ע"כ קושית העולם ותירוצם. ובלא מ"ש אמרתי דהעולם דתירצו כן חולקים על רש"י הנ"ל. וס"ל דקושית ונייתי כו' פירושו שיביאו ג' וכנ"ל. ולשיטת רש"י הנ"ל ס"ל באמת דקושיתם במ"ע. רק הם תירצו כן לשיטתם ה"נל. אבל לפמ"ש והוכחתי דאין לפרש אלא כרש"י הנז' דיביאו ב'. קושייתם במ"ע לפרוך מב' ס"ת ואת"ל כתירוצם דהתם ל"ל לפגמא. מכ"ש דפריך שפיר דה"נ חשש פגמא ליכא וקושית ונייתי כו' במ"ע. ודוק. אבל מהא שכתבתי לעיל דזה דיגללו בס"ת א' בשעת קריאת הב'. ליתא כנ"ל. ליכא לסתור תירוצם הנ"ל די"ל דאע"פ אליבא דאמת ליתא כנ"ל. אעפ"כ המון עם יטעו וילמדו כן וק"ל. ואין לתרץ קושייתם אע"פ דמוציא הכא ב'. אעפ"כ למ"ל מב' דעלמא. דהתם יאמרו משו"ה מביאים ב' ס"ת שלא היו רוצים לגלול. אבל הכא ראו דגללו מפ' א"מ לפ' אמור ואינם מדקדקים על טרחת גלילה בציבור. בוודאי יאמרו דס"ת א' חסירה פ' ג' דאל"כ יגללוה נמי בה. ולא ילמדו כלל חילוק בין גלילה שהיא בכדי שיפסיק או לא. דז"א דא"כ מר"ח טבת נמי לא פריך מידי. דבג' נמי יאמרו שלא היו רוצים לגלול ודוק. גם ילמדני רבינו מתני' עם ברטנורא שדברתי ממנה בהיותי עמו במחיצתו מחיצת הקודש. קדוש יאמרו לו. לו אני אייחל. תלמידו דכאיף ליה פב"ב. והיה אם יבוא דבר קדשו אלי אענדם ואעשם עטרה לראשי:
1134
1135תשובה
1135
1136באלטונא כ' מרחשון תצה"ל
1136
1137הרימותי בחור מעם. שואל ומשיב דברי טעם. המשכיל התורני כה"פ יצ"ו:
1137
1138פלפולא בעלמא בגמרא דיומא ד"ע ולא נצרכה אלא לחדודי דקב"ה בה חדי
ראיתי דבריך בפשט גמרא דיומא (ד''ע) טובים ונכוחים. מ"מ אין בהם כדי לדחות תירוץ קושית העולם ולהראות חיבתך אצלי אציג טענותיך אחת לאחת ותדע שכולם אינם מוכרחים. ריש מלין אומר מ"ש דליכא לפרש דפריך שיביאו ג' ס"ת כו' מידי דהוה ר"ח טבת שח"ל בשבת כו' וע"כ צ"ל דהכי עדיפא. דזה אינו דא"א רש"י חזי בלישנא דגמרא חד גברא בתרי ספרי ולא אמר בתלתא. ע"כ דבריך. ואין מזה שום הוכחה. די"ל הגמ' נקטה הרבותא דאפילו בתרי ספרי איכא פגמא ואין צ"ל בתלת. גם תחילת דבריך אינו מדוקדק. באמרך מידי דהוי ארח"ט דצ"ל דהכי עדיפא. ולכל זה לא הוצרכת כי אין דמיון זה עולה יפה. וכי מה ענין ג' ס"ת שמוציאין בשבת רח"ט. דהתם איכא ט"צ אם היו גוללין. משא"כ כאן ששתי הפרשיות סמוכות. למה יוציאו ג' אם מספיקים שתים. שהרי בגלילה א' ליתא ט"צ הכא. לכן ודאי שלא עלה זה על דעת אדם. ואף המתחילים לעיין גפ"ת לא יטעו בזה. דודאי אין קושית הגמ' רק שיוציאו ב'. ולא היית צריך לסניגור שנעשה קטיגור. וכנראה שלא עמדת על התירוץ ולא סיימוה קמך. ומתוך דברי יתבאר בעז''הי.
ראיתי דבריך בפשט גמרא דיומא (ד''ע) טובים ונכוחים. מ"מ אין בהם כדי לדחות תירוץ קושית העולם ולהראות חיבתך אצלי אציג טענותיך אחת לאחת ותדע שכולם אינם מוכרחים. ריש מלין אומר מ"ש דליכא לפרש דפריך שיביאו ג' ס"ת כו' מידי דהוה ר"ח טבת שח"ל בשבת כו' וע"כ צ"ל דהכי עדיפא. דזה אינו דא"א רש"י חזי בלישנא דגמרא חד גברא בתרי ספרי ולא אמר בתלתא. ע"כ דבריך. ואין מזה שום הוכחה. די"ל הגמ' נקטה הרבותא דאפילו בתרי ספרי איכא פגמא ואין צ"ל בתלת. גם תחילת דבריך אינו מדוקדק. באמרך מידי דהוי ארח"ט דצ"ל דהכי עדיפא. ולכל זה לא הוצרכת כי אין דמיון זה עולה יפה. וכי מה ענין ג' ס"ת שמוציאין בשבת רח"ט. דהתם איכא ט"צ אם היו גוללין. משא"כ כאן ששתי הפרשיות סמוכות. למה יוציאו ג' אם מספיקים שתים. שהרי בגלילה א' ליתא ט"צ הכא. לכן ודאי שלא עלה זה על דעת אדם. ואף המתחילים לעיין גפ"ת לא יטעו בזה. דודאי אין קושית הגמ' רק שיוציאו ב'. ולא היית צריך לסניגור שנעשה קטיגור. וכנראה שלא עמדת על התירוץ ולא סיימוה קמך. ומתוך דברי יתבאר בעז''הי.
1138
1139ומש"ע וא"ל דפריך שיביאו ב' ס"ת כו' ובשעת דיקראו באמור יגללו פ' פנחס בס"ת א'. חדא דמוטב שיגלול מפ' א"מ לפ' אמור משיגלול לפנחס דרחוקה טפי. ועוד דא"כ לא משני מידי משום פגמא דהשתא חזי דהדר יקראו בה. ועוד א"כ לפרוך מיד על המתני' כו' דיביאו ב' ס"ת. אע"ג דליכא ט"צ בגלילה כו' אע"כ צ"ל היכא די"ל בלי ט"צ מוטב שיגלול כו'. והא דרח"ט ניחא והא דאין מביאין ב' הוא מטעם דהגוללים פ"ג בס"ת א'. אינם שומעים פ"ב דצריכים לשמוע עכ"ד. ואין בכל זה תשובה מספקת שאני אומר לעולם הפירוש כך הוא דמקשה שיביאו ב' ס"ת ובשנייה יגללו לחומש הפקודים. ודקשיא מוטב שיגללו לפ' קרובה הא לאו מילתא היא ומתורץ בירך קושיא אחרת. דבלא"ה צריך ליישב לפ"ז אמאי לא פריך מיד אמתני' יביאו ב' ס"ת. גם מה שדקדקת דא"כ לא משני מידי. לכאורה שפיר קאמרת. איברא לכי מעיינת לק"מ וכולא ניחא. דמעיקרא לא בעי למיפרך נייתי אחרינא לצורך פ"ב. דכיון דלית ביה משום ט"צ דהיינו בכדי שיפסיק המתורגמן וכי קריאה חדא חשיבא. למה לן לאפוקי ס"ת בחנם. דהא לא דמי כלל לרח''ט ודכוותה. שמוציאין ב' וג' ס"ת. משום דלא סגי בלא"ה. דקיי"ל אין גוללין בציבור יותר מכשיעור הנזכר וכאמור. ומהיכא תיתי להקשות בלי שום הכרח. ברם השתא דקשיא לן הא דקורא ע"פ ולא מתוך הס"ת. דהא קיי"ל דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן בע"פ. ואמרת משום דאין גוללין. פריך שפיר האיכא תקנתא אחריתא דנייתי ס"ת אחרינא גלולה על פ' אמור. אע"פ שאין בזו משום ט"צ. כדי שנרוויח בזה שיוכל לקרות פ"ג מתוך הכתב ג"כ. בס"ת ראשונה שיגללוה בעוד שיקרא בשנייה. דכה"ג דילמא שפיר דמי ולית לן בה. לא משום ט"צ. שהרי אין צריכין להמתין. וגם הגוללים שמא אפשר להם לשמוע כמו כן. או דילמא לא חיישינן להא. כיון דלא אפשר לא קפדינן אי לא שמעי כולהו. משו"ה פריך השתא דווקא נייתי אחרינא גלולה לפ"ב. אע"ג דלא צריך משום אותה פרשה עצמה. אלא משום פ"ג שיוכל לקרותה מתוך ס"ת ראשונה כנ"ל. ולא רצה להקשות נייתי אחרינא גלולה לפ"ג. כי אז היה פשוט גם להמקשן דאיכא למיחש לפגמא. מאחר שלא יחזור ויקרא בראשונה. משא"כ כשהשנית גלולה לפ''ג. וצריך לגלול הראשונה לפ"ב. הוי ס"ד דל"ח כה"ג לפגמא כדסליק אדעתך דכיון דיראו שיחזור ויקרא בה. תו ליתא לפגם. זו היתה דעת המקשן. וחידש לו התרצן אפ"ה איכא פגמא. והיינו משום דבאמת איכא למיחש משום הנכנסין והיוצאין שלא ידעו שקראו בזו ב"פ. כדגזרינן דכוותה טובא ודוק שבזה מיושב הכל היטב ונסתלקו כל טענותיך לגמרי. דקושית העולם ודאי היא מתרי אתרי הוה ליה למיפרך כנ"ל:
1139
1140תירוץ נכון לק"ע
וכיון שנתקעקעה ההצעה ופירשנו קושית הגמרא דפריך ונייתי אחרינא דקאי אפרשה ב'. דס"ד דבהכי איכא רווחא למיקרי אף פ"ג בס"ת קמא. דקסבר כה"ג ליכא פגמא ולא חשש ביטול שמיעה כנ"ל. עד דמסיק תלמודא. דאפ"ה הוי פגמא. אע"ג דבאמת משום שמיעת הגוללים לא איכפת לן. השתא דאתית להכי אתי שפיר דלא מצי למיפרך עלה מר"ח ושבת דעלמא ומב' ס"ת. דהתירוץ גלוי די"ל לעולם חיישינן לפגמא. והא דל"ח גבי תרי. דהתם אמרי וודאי משום ט"צ אייתו ב' ס"ת כדי שלא יגללו. משא"כ כאן דליתא לט''צ אפילו יגללו פ"ב. שהרי היא סמוכה בכדי שלא יפסיק המתורגמן. ויקשה להמון למה הוצרכו מיד לס"ת אחרת. אם לא שהראשונה פגומה. וזה ודאי לא יעלה על דעתם שלכך הביאוה כדי שיוכלו לחזור ולגלול הא' ודוק. משו"ה לא פריך מידי מתרי דעלמא. אבל מתלתא פריך שפיר. דהא התם נמי לא יאמרו משום ט"צ הביאו ג'. דא"כ בב' סגי אלא ע"כ אע"ג דליכא למיתלי בט"צ. לא חיישינן לפגמא. ובכן התירוץ עולה בטוב והבינהו כי ישר הוא מצד הסברא:
וכיון שנתקעקעה ההצעה ופירשנו קושית הגמרא דפריך ונייתי אחרינא דקאי אפרשה ב'. דס"ד דבהכי איכא רווחא למיקרי אף פ"ג בס"ת קמא. דקסבר כה"ג ליכא פגמא ולא חשש ביטול שמיעה כנ"ל. עד דמסיק תלמודא. דאפ"ה הוי פגמא. אע"ג דבאמת משום שמיעת הגוללים לא איכפת לן. השתא דאתית להכי אתי שפיר דלא מצי למיפרך עלה מר"ח ושבת דעלמא ומב' ס"ת. דהתירוץ גלוי די"ל לעולם חיישינן לפגמא. והא דל"ח גבי תרי. דהתם אמרי וודאי משום ט"צ אייתו ב' ס"ת כדי שלא יגללו. משא"כ כאן דליתא לט''צ אפילו יגללו פ"ב. שהרי היא סמוכה בכדי שלא יפסיק המתורגמן. ויקשה להמון למה הוצרכו מיד לס"ת אחרת. אם לא שהראשונה פגומה. וזה ודאי לא יעלה על דעתם שלכך הביאוה כדי שיוכלו לחזור ולגלול הא' ודוק. משו"ה לא פריך מידי מתרי דעלמא. אבל מתלתא פריך שפיר. דהא התם נמי לא יאמרו משום ט"צ הביאו ג'. דא"כ בב' סגי אלא ע"כ אע"ג דליכא למיתלי בט"צ. לא חיישינן לפגמא. ובכן התירוץ עולה בטוב והבינהו כי ישר הוא מצד הסברא:
1140
1141ונ"מ לדינא ומסייעא למ"ש במג"א בשם רי"ל
ויצא לנו מזה נפקותא אליבא דדינא דלפ"ז כשצריכין לקרות ג' פרשיות נפרדות. ואין להם כי אם ב' ס"ת. יכולין לגלול האחת. בעוד שקוראים בשנית. ולית ביה משום כבוד וט"צ. כיון דהוכחנו דתלמודא לא קפיד אהכי לפירוש הנ"ל. וזה שלא כדבריך שכתבת מדעתך בהפך כאילו הדין כך פשוט. אבל כבר הביא במג"א בשם רי"ל שכתב בפשיטות דמותר לעשות כן. ולא איכפת ליה בגלילה שבתוך הקריאה וכנ"ל:
ויצא לנו מזה נפקותא אליבא דדינא דלפ"ז כשצריכין לקרות ג' פרשיות נפרדות. ואין להם כי אם ב' ס"ת. יכולין לגלול האחת. בעוד שקוראים בשנית. ולית ביה משום כבוד וט"צ. כיון דהוכחנו דתלמודא לא קפיד אהכי לפירוש הנ"ל. וזה שלא כדבריך שכתבת מדעתך בהפך כאילו הדין כך פשוט. אבל כבר הביא במג"א בשם רי"ל שכתב בפשיטות דמותר לעשות כן. ולא איכפת ליה בגלילה שבתוך הקריאה וכנ"ל:
1141
1142איברא לדידן מסתברא דליתא וקושטא דמילתא בפי' גמרא הנ"ל אליבא דהילכתא ומוטב שידחה כבוד ציבור בכה"ג ולא לגלול בשעת ק"הת
אמנם לא אכחיד תחת לשוני שלא נראו לי דברים הללו להלכה. כמ"ש בעז"הי בחיבורי ויותר נ"ל שאין לגלול כלל בצבור אם הוא בכדי שיפסיק המתורגמן. אע"פ שאין הציבור צריך להמתין. מ"מ לא שפיר דמי משום ביטול שמיעת הגוללים וטרדתם. ויפה כיוונת בזה לענ"ד. דאי איתא לא הוה שתיק מנה תלמודא. וגם בפי' הגמ' הנ"ל אע"פ שיישבתי ק"ע כנז'. אינו אלא לחדודי. והאמת הוא דקושית הגמרא היא נייתי ס"ת לפ' ג' וכן פירש"י בהדיא. וטעמו ונימוקו עמו דאין לפרש הקושיא אפ"ב כדי לגלול הא' כנז'. בר מטעמא דאמרן מוכח נמי הכי. מההיא דרח"ט שחל בשבת דמפקי תלת. ולא תסגי לן בתרי. ש"מ דלא ש"ד למגלל בעוד שקורין. ולדברי רי"ל הנ"ל צריך לדחוק בו ולפרש הא דר"י נפחא דקאמר מוציאין ג'. פירושו אם רצו. וקמ"ל דלית ביה משום פגמא. אבל חיובא ליכא. דאי בעו אין הכי נמי דסגי בתרי ואין זה נראה אמת. אך אין התשובה של רי"ל בידי לידע טעמו ושורש דבר נמצא בו. אעפ"כ למעשה כך נ"ל שלא לגלול בעוד שקורין. ואם יש צורך. מוטב שימחלו הצבור כבודם. וימתינו על הגלילה. כדפסקינן האידנא מחלו טורח ציבור בכה"ג. אף שגם בזה יש מקום פקפוק. כבר תקנתיו יפה בחיבורי בס"ד. ופוק חזי מה עמא דבר:
אמנם לא אכחיד תחת לשוני שלא נראו לי דברים הללו להלכה. כמ"ש בעז"הי בחיבורי ויותר נ"ל שאין לגלול כלל בצבור אם הוא בכדי שיפסיק המתורגמן. אע"פ שאין הציבור צריך להמתין. מ"מ לא שפיר דמי משום ביטול שמיעת הגוללים וטרדתם. ויפה כיוונת בזה לענ"ד. דאי איתא לא הוה שתיק מנה תלמודא. וגם בפי' הגמ' הנ"ל אע"פ שיישבתי ק"ע כנז'. אינו אלא לחדודי. והאמת הוא דקושית הגמרא היא נייתי ס"ת לפ' ג' וכן פירש"י בהדיא. וטעמו ונימוקו עמו דאין לפרש הקושיא אפ"ב כדי לגלול הא' כנז'. בר מטעמא דאמרן מוכח נמי הכי. מההיא דרח"ט שחל בשבת דמפקי תלת. ולא תסגי לן בתרי. ש"מ דלא ש"ד למגלל בעוד שקורין. ולדברי רי"ל הנ"ל צריך לדחוק בו ולפרש הא דר"י נפחא דקאמר מוציאין ג'. פירושו אם רצו. וקמ"ל דלית ביה משום פגמא. אבל חיובא ליכא. דאי בעו אין הכי נמי דסגי בתרי ואין זה נראה אמת. אך אין התשובה של רי"ל בידי לידע טעמו ושורש דבר נמצא בו. אעפ"כ למעשה כך נ"ל שלא לגלול בעוד שקורין. ואם יש צורך. מוטב שימחלו הצבור כבודם. וימתינו על הגלילה. כדפסקינן האידנא מחלו טורח ציבור בכה"ג. אף שגם בזה יש מקום פקפוק. כבר תקנתיו יפה בחיבורי בס"ד. ופוק חזי מה עמא דבר:
1142
1143ק"ע הנז' מתורצת עוד בב' אופנים ישרים
ובאופן אחר נ"ל לתרץ קושית העולם בדרך אמיתי ישר וקיים לע"ד. אף שבאמת הקושיא מעיקרא ליתא. דודאי מתרי דעלמא ליכא למיפרך דלא אשכחן בשום דוכתא בתלמודא דבשבת ר"ח קורין בב' ס"ת. אלא דמכללא דרי"נ שמעינן לה. וזו היא מדה בכל הש"ס דניחא לפרוכי ממשנה וברייתא או מימרא. ממאי דפריך מסברא חצונה. אע"ג דפשיטא טובא. כ"ש בהא דלא ידעינן אלא מכללא דאידך דרי"נ כנ"ל וזה פשוט ידוע למתחיל. וארי"נ נמי ל"ק מ"ט שביק ר"ח וי"ט. דהא פשיטא דנקט רבותא לאשמועינן דאפילו בתלתא ל"ח לפגמא. וה"ה לתרי וכל דכן הוא. א"כ לא היינו צריכים להטריח עצמנו כלל לפרק קושיא זו. שהיא פרוקה ועומדת. מ"מ להפיס דעת התלמידים אני אומר דמתרי לק"מ. דהוי ידע לחלק ביניהם. דבעלמא מאחר שהקורא בשנייה הוא המפטיר. וכבר נסתלקה קריאת חובת היום והופסקה בקדיש כ"ע ידעי דקריאה אחרת היא ול"ח לפגמא. לאפוקי הכא ביה"כ דכל הג' פרשיות קריאה אחת הן חשובות. ואין הפסק והיכר ביניהם בשום דבר. כה"ג וודאי יש מקום לחוש לפגמה של ס"ת הראשונה. משא"כ מג' ס"ת הקושיא חזקה. כיון דהקורא בס"ת הב' הוא נחשב מכלל העולים לחובת היום. ועדיין לא נשלם מנין הקרואים מבלעדו. ולפי דין המשנה עדיין לא בירך ב"הת לאחריה. כי הפותח והחותם בתורה מברך לפניה ולאחריה. ולא הפסיק בקדיש הו"א דנחשב כמו כן הכל כקריאה אחת. ואם איתא דחיישינן לפגמא. כה"ג נמי ליחוש. וחדית ליה התרצן דשאני חד גברא. מתלתא וה"ה לתרי. ובזה סרה התמיהה באופן נאות:
ובאופן אחר נ"ל לתרץ קושית העולם בדרך אמיתי ישר וקיים לע"ד. אף שבאמת הקושיא מעיקרא ליתא. דודאי מתרי דעלמא ליכא למיפרך דלא אשכחן בשום דוכתא בתלמודא דבשבת ר"ח קורין בב' ס"ת. אלא דמכללא דרי"נ שמעינן לה. וזו היא מדה בכל הש"ס דניחא לפרוכי ממשנה וברייתא או מימרא. ממאי דפריך מסברא חצונה. אע"ג דפשיטא טובא. כ"ש בהא דלא ידעינן אלא מכללא דאידך דרי"נ כנ"ל וזה פשוט ידוע למתחיל. וארי"נ נמי ל"ק מ"ט שביק ר"ח וי"ט. דהא פשיטא דנקט רבותא לאשמועינן דאפילו בתלתא ל"ח לפגמא. וה"ה לתרי וכל דכן הוא. א"כ לא היינו צריכים להטריח עצמנו כלל לפרק קושיא זו. שהיא פרוקה ועומדת. מ"מ להפיס דעת התלמידים אני אומר דמתרי לק"מ. דהוי ידע לחלק ביניהם. דבעלמא מאחר שהקורא בשנייה הוא המפטיר. וכבר נסתלקה קריאת חובת היום והופסקה בקדיש כ"ע ידעי דקריאה אחרת היא ול"ח לפגמא. לאפוקי הכא ביה"כ דכל הג' פרשיות קריאה אחת הן חשובות. ואין הפסק והיכר ביניהם בשום דבר. כה"ג וודאי יש מקום לחוש לפגמה של ס"ת הראשונה. משא"כ מג' ס"ת הקושיא חזקה. כיון דהקורא בס"ת הב' הוא נחשב מכלל העולים לחובת היום. ועדיין לא נשלם מנין הקרואים מבלעדו. ולפי דין המשנה עדיין לא בירך ב"הת לאחריה. כי הפותח והחותם בתורה מברך לפניה ולאחריה. ולא הפסיק בקדיש הו"א דנחשב כמו כן הכל כקריאה אחת. ואם איתא דחיישינן לפגמא. כה"ג נמי ליחוש. וחדית ליה התרצן דשאני חד גברא. מתלתא וה"ה לתרי. ובזה סרה התמיהה באופן נאות:
1143
1144ישוב הגון לקושי הנראה בפירוש הר"מ מי"א פ"ג דסוכה
ואשר בקשת להעמידך על מה שפירש הברטנורא במשנת לוקח לולב וכו' נגד סוגית ש"ס שעליה כנראה משם. כבר הגהתי בגליון ספרי דאיברא הך פירושא דרביה הרמב"ם הוא. ונ"ל דס"ל כפי' רש"י בב"ק בהא דגרסינן וסתם עצים להסקה תנאי. וס"ל דכל האי שקלא וטריא דגמ' דהכא לאו קושטא דמילתא אלא משום יגדיל תורה. כדאי' טובא ובמסקנא לא קאי. דכי אתינן למימר וסתם עצים להסקה תנאי היא. תו לא צריכין למימר דלולב נהגא ביה שביעית. אלא האמת דעצים בעלמא הוא. כדבעי תלמודא למימר מקמי הכי. ואע"ג דדחיק ומהדר לשנויי דלולב כיון דהנאתו וביעורו שווין נוהג דין שביעית בו. היינו מעיקרא כי סברוה דכ"ע ס"ל בכל מידי דהנאתו וביעורו שוה נוהג דין שביעית. אבל למאי דמסיק ליתא להך כללא. דקשיא לן עצים דמשחן. ושנינן סתם עצים להסקה. דאע"ג דלזימנין הו"ל הנאתן וביעורן שוה. אפ"ה לא נהגא בהו שביעית. ואפילו בעצים דמשחן לא. כדס"ל לחכמים דפליגי אר' יוסי. וכפי' רש"י הנ"ל בשם רבותיו. א"כ לא עדיף לולב מעצים דמשחן. דאע"ג דלזימנין עשוי לכבד הבית ומיקרי הנאתו וביעורו שוה. אפ"ה לא נפיק מכלל סתם עצים. ויהבינן ליה דין קנים ועצים שלקטן לחובה ודוק. והשתא לא צריכינן למדחק דלולב יש לו דין פירות האילן. אלא אתיא מתני' כרבנן. משו"ה רשאי ליתן לו דמי לולב. לפי שאינו אלא עצים בעלמא. דלא שייך ביה קדושת שביעית:
ואשר בקשת להעמידך על מה שפירש הברטנורא במשנת לוקח לולב וכו' נגד סוגית ש"ס שעליה כנראה משם. כבר הגהתי בגליון ספרי דאיברא הך פירושא דרביה הרמב"ם הוא. ונ"ל דס"ל כפי' רש"י בב"ק בהא דגרסינן וסתם עצים להסקה תנאי. וס"ל דכל האי שקלא וטריא דגמ' דהכא לאו קושטא דמילתא אלא משום יגדיל תורה. כדאי' טובא ובמסקנא לא קאי. דכי אתינן למימר וסתם עצים להסקה תנאי היא. תו לא צריכין למימר דלולב נהגא ביה שביעית. אלא האמת דעצים בעלמא הוא. כדבעי תלמודא למימר מקמי הכי. ואע"ג דדחיק ומהדר לשנויי דלולב כיון דהנאתו וביעורו שווין נוהג דין שביעית בו. היינו מעיקרא כי סברוה דכ"ע ס"ל בכל מידי דהנאתו וביעורו שוה נוהג דין שביעית. אבל למאי דמסיק ליתא להך כללא. דקשיא לן עצים דמשחן. ושנינן סתם עצים להסקה. דאע"ג דלזימנין הו"ל הנאתן וביעורן שוה. אפ"ה לא נהגא בהו שביעית. ואפילו בעצים דמשחן לא. כדס"ל לחכמים דפליגי אר' יוסי. וכפי' רש"י הנ"ל בשם רבותיו. א"כ לא עדיף לולב מעצים דמשחן. דאע"ג דלזימנין עשוי לכבד הבית ומיקרי הנאתו וביעורו שוה. אפ"ה לא נפיק מכלל סתם עצים. ויהבינן ליה דין קנים ועצים שלקטן לחובה ודוק. והשתא לא צריכינן למדחק דלולב יש לו דין פירות האילן. אלא אתיא מתני' כרבנן. משו"ה רשאי ליתן לו דמי לולב. לפי שאינו אלא עצים בעלמא. דלא שייך ביה קדושת שביעית:
1144
1145והכי נמי מסתברא טפי. ולא תימא שינויא דחיקא משנינא לך. אלא הכרחיות גדולות יש ג"כ לפירוש זה. מדסתם תנא במסכת שביעית ולא קמ"ל בשום זימנא דאף בלולבי תמרים נהגא קדושת שביעית. כדפסיק ותני התם פ"ז בלולבי זרדים והאלה והבטנה והאטדין. דכולהו בני אכילה נינהו. וכן מוכיחות כמה משניות שם. אלא שאין לי להאריך. גם כאן ממקומו הדבר מוכרע דאם איתא נילף מנה מיהת ללולב של שביעית שאין מוסרין דמיו לע"ה ודוק. ויספיק זה כפי דוחק השעה ומיעוט הפנאי. כבר הארכתי יותר מדאי. עם היות עוד לאלוה מלין. אכן באמת לולא פניך אני נושא. לא הייתי משיב כעת. שאני טרוד מאד ועסקי הבית מוטלים עלי. ועול ד"א על צוארי. כי אין מלאכתי נעשית ע"י אחרים. ותורתי מתי נעשית. אין נכון לבטל קביעות בשביל דברים הללו. אך להיות חבה יתרה נודעת לך מאתי. פניתי היום מכל עסקי להשיבך מיד לקיים הבטחתי. ובתנאי גמור להחזיר לי העתקה תוך איזה ימים. כי אין לי מעתיק. ועלי כבד הדבר. ואתה שלו' כנפש יעב"ץ ס"ט:
1145
1146אמרו רז"ל אפי' כי הא מילתא נשאל אינש מרביה יודיעני מעכ"ת דעתו הרמה בפירושא דהדא מתני' ר"ה (כ"א ע"ב) מעשה ועברו יותר ממ' זוג מתי היה מעשה זה בשבת או בחול ועל תשובתו אצפה:
1146
1147תשובה
1147
1148אלהי' יענה את שלו' ידיד נפשי כו':
1148
1149אוי ליו' ד' י' אייר תצח"ל אלטונא
1149
1150ידים מוכיחות ונכוחות לפרש ההיא מתני' דפ"ק דר"ה שעברו מ' זוג ועכבן ר"ע מעשה כי הוה בשבת הוה
גי"ה מכ"ח ניסן הגיעני כיו' אתמול כו'. אף כי באמת ראשי וידי כבדים עלי כעת בסבת מיחוש מגיד הזהוב המתעולל בי לפרקים ל"ע. אך אהבתו דחקה את הבשר והשעה. להשיב אמרים קצרים כאשר תשיג ידי הכהה היום. ואי"ה בפ"א אאריך יותר אי ניחא קמיה. ותחלת דינו של אדם עד"ת לכן מוכרחני להשיבו דבר על ההיא דמספקא להו פירושא דמתני' דמעשה שעברו מ' זוג. מתי היה זה בשבת או בחול ע"כ תואר השאלה. ובאמת לא ידענא מאי קמיבעיא מאי נ"מ בין האי להאי. ואיברא מסתברא ודאי דבשבת הוה מעשה דה"ט דעכבן ר"ע או שזפר שלא יחללו שבת לחנם. מאחר שאינם צריכים להם. אף שיוכל הדוחה להתעקש ולומר לעולם מעשה כי הוה בחול הוה. וטעמא דעכבן דלא לאטרוחי ב"ד בכדי. וא"צ לומר דבשבת לא ילכו. ואפשר דלד"ה לא יחללו שבת יותר משנים. אבל זה ודאי אינו. דפשיטא מאן דס"ל אפי' נראה בעליל מחללין עליו השבת. אית ליה דאפי' טובא מחללין ושפיר דמי ור"ג בשיטתיה קאי. וגדולה מזו אפי' באידך מתני' דאב ובנו שראו א"ה ילכו. פירשוה בשבת. וילכו מספק שמא יצטרף אחד מהן עם אחר. אע"ג דודאי אין מצטרפין זה עם זה. וקאתי ספק רחוק ומוציא מידי ודאי כ"ש בהנך דאזלי זוג זוג כשרים. דודאי וודאי נינהו. מי נדחה מפני מי. וכן מוכח באידך פרקין גבי בית יזק. דבעינן למימר לישנא דצערא הוא. בראשונה שלא היו זזין משם כל היום. ש"מ דבשבת איירי נמי. דהיו מתכנסין לשם עדים רבים. ועוד הוא דבר הנלמד מענינו דבהכי עסקינן השתא. ואפלוגתא דר"י ות"ק דבבא דלעיל קאי. דמייתי תנא סייעתא לת"ק. דר"ע הוא דהוה קאי בשטת ר"י. ומיחה בו ר"ג. ובהא מסתייע פסקא דהילכתא. דפסק הר"מ ז"ל דלא כר"י. אע"ג דקיי"ל ר"י נימוקו עמו. מיהא בהא דעבד ר"ג מעשה דלא כוותיה סמכינן אמעשה רב:
גי"ה מכ"ח ניסן הגיעני כיו' אתמול כו'. אף כי באמת ראשי וידי כבדים עלי כעת בסבת מיחוש מגיד הזהוב המתעולל בי לפרקים ל"ע. אך אהבתו דחקה את הבשר והשעה. להשיב אמרים קצרים כאשר תשיג ידי הכהה היום. ואי"ה בפ"א אאריך יותר אי ניחא קמיה. ותחלת דינו של אדם עד"ת לכן מוכרחני להשיבו דבר על ההיא דמספקא להו פירושא דמתני' דמעשה שעברו מ' זוג. מתי היה זה בשבת או בחול ע"כ תואר השאלה. ובאמת לא ידענא מאי קמיבעיא מאי נ"מ בין האי להאי. ואיברא מסתברא ודאי דבשבת הוה מעשה דה"ט דעכבן ר"ע או שזפר שלא יחללו שבת לחנם. מאחר שאינם צריכים להם. אף שיוכל הדוחה להתעקש ולומר לעולם מעשה כי הוה בחול הוה. וטעמא דעכבן דלא לאטרוחי ב"ד בכדי. וא"צ לומר דבשבת לא ילכו. ואפשר דלד"ה לא יחללו שבת יותר משנים. אבל זה ודאי אינו. דפשיטא מאן דס"ל אפי' נראה בעליל מחללין עליו השבת. אית ליה דאפי' טובא מחללין ושפיר דמי ור"ג בשיטתיה קאי. וגדולה מזו אפי' באידך מתני' דאב ובנו שראו א"ה ילכו. פירשוה בשבת. וילכו מספק שמא יצטרף אחד מהן עם אחר. אע"ג דודאי אין מצטרפין זה עם זה. וקאתי ספק רחוק ומוציא מידי ודאי כ"ש בהנך דאזלי זוג זוג כשרים. דודאי וודאי נינהו. מי נדחה מפני מי. וכן מוכח באידך פרקין גבי בית יזק. דבעינן למימר לישנא דצערא הוא. בראשונה שלא היו זזין משם כל היום. ש"מ דבשבת איירי נמי. דהיו מתכנסין לשם עדים רבים. ועוד הוא דבר הנלמד מענינו דבהכי עסקינן השתא. ואפלוגתא דר"י ות"ק דבבא דלעיל קאי. דמייתי תנא סייעתא לת"ק. דר"ע הוא דהוה קאי בשטת ר"י. ומיחה בו ר"ג. ובהא מסתייע פסקא דהילכתא. דפסק הר"מ ז"ל דלא כר"י. אע"ג דקיי"ל ר"י נימוקו עמו. מיהא בהא דעבד ר"ג מעשה דלא כוותיה סמכינן אמעשה רב:
1150
1151לונדון יו' ג' ך"ג אייר תצח"ל
1151
1152שלו' וברכה וישע רב לאהו' אדוני מורי ידידי ופארי הרב המובהק כמוהר"ר יעקב נר"ו יאיר וכאל"ש:
1152
1153גי"ה מן יו' הנ"ל עש"ק העבר לנכון ק' והנה מפני שאצטרך להאריך מעט אשיבו על דברי חול תחלה ואח"כ על ד"ת כמשל דמרגליות שנפלה לבין החול כו':
1153
1154ומה דשאילנא קמי דמר פרושא דמתני' ר"ה בעובדא דר"ע לא רציתי להאריך ולומר הלכה לפני מעכ"ת. רק רצוני היה לשמוע ממנו ועכשיו מכריחני אדוני לדון לפניו ע"כ אעתיק מה שכתבתי בזה לפ' כו' כי שאלתי את פיו כדי לחדדו וזה החילי אות באות. הודיעני היאך אתם אומרים פירושא דהא מתני' ר"ה (ך"א ע"ב) בין שנראה בעליל וכו' מעשה ועברו וכו' ועיכבן ר"ע וכו' כי יש חלוקי דעות ביני ובין הילדים אשר כגילי האומרים כי מעשה דר"ע היה ג"כ בשבת וחלקו ר"ע ור"ג כמחלוקת ת"ק ור"י. ואני אומר שזה אי אפשר להיות בדרך סוגית התלמוד שיביא התלמוד מחלוקת ת"ק ור"י ובתריה אותו מחלוקת עצמו בדין זה ממש מן ר"ע ור"ג הקודמים בזמן ומעלה. ועוד שהיה לר"ע ור"ג לתפוס אותו הלשון עצמו שתפסו ת"ק ור"י. ועוד שהיה המשנה ראוי לומר בחדא בבא ר"ג וחכמים אומרים מחללין ר"ע ור"י אומרים אין מחללין: ועוד דבסדר משניות לרמב"ם וברטנורא חולקים אותה לב' משניות ופוסקים הלכה כת"ק. אם היה חדא מחלוקת היה להם לעשות חד משנה ולומר ואין הלכה כר"ע ור"י. ע"כ אני אומר כי מעשה דר"ע אין לו שייכות עם הקודם. כי עובדא דר"ע בחול הוה. ומה שעיכבן הוא כי נראה לו שלא היה לב"ד צורך בהם. וכן משמע מפירוש הרמב"ם וברטנורא לפי הבנתי. ועוד מוכח ממה שהביא התוי"ט אגב גררא ירושלמי שאומר שאם היה זוג א' לא היה מעכבן. ואם לפי דעתו אם נראה בעליל אין מחללין. מה לי זוג א' ומה לי מ' זוגות. ועוד מוכח מברייתא דהאי משנה תניא א"ר יודא ח"ו שר"ע עיכבן וכו' אי אמרת בשלמא בחול היה ור"ע עיכבן על דבר קל. היינו ח"ו שיכשל ר"ע לעכבן על לא דבר של ממש. אבל אי אמרת משום איסור שבת עיכבן. מאי ח"ו הוא זה אם תנא מורה הלכה כשמעתיה ומכ"ש ר"ע דרב גובריה וגם ר"י קאי כוותיה. תבא עליו ברכה שעיכבן. אטו כל דלא אמר כת"ק וכר"ג ח"ו יאמר לו. ועוד שפיל לסיפא דהאי ברייתא ושלח ר"ג והורידוהו מגדולתו. אי אמרת בשלמא בחול היה ועל דבר קל וסברא גרועה עיכבן. היינו דראוי לעונש חמור כזה. אבל אי אמרת דבשבת היה אטו משום דלא עבד כסברת ר"ג יענשו בעונש כזה. והלא יש לו סמוכין עמודי עולם סברת ר"ע ור"י שאוסרין לחלל שבת אם נראה בעליל. וסבר לעשות מצוה גדולה לעכב את הרבים מלחלל השבת. זו תורה וזו שכרה להורידו מגדולתו. וזהו תשובתו אלי:
1154
1155גי"ה קבלתי ביו' העבר וראיתי ע"ג הכתב בקשתו ממני שלא אקרא הכתב עד אשר אחוה דעי ועשיתי כאשר צווני וכשעיינתי ובאתי לדברי ר' יודא בברייתא דאמר ח"ו אמרתי מזה מוכח דע"כ היה בחול כמש"ל. וגם מהירושלמי מוכח כן דאם היה בשבת מה לי וכו' ואפי' זוג א' לא היה מניח לחלל שבת. וגם מדברי ר"ג ששלח אם אתה מעכב הרבים משמע דאם היה זוג א' שפיר עביד דעכבן דלא יבואו לידי מכשול לע"ל דאינו פירסום כ"כ. ואי אמרת דעכבן משום איסור שבת. ממ"נ אי שרי לחלל שבת. אפי' זוג א' לא יעכב אפי' בלא טעמא דפירסום. ואי אסור לחלל שבת. מ"ט יעשו איסור דאורייתא משום סברא דמכשילן. דלר"ע תחומין דאורייתא. וא"ת דר"ג שלח לפי סברתו דתחומין דרבנן. א"כ הדרא קושיא קמייתא לדוכתא מאי ח"ו דר' יודא. ר"ע עביד כסברתיה דתחומין דאורייתא. ולא הניח להם לעשות איסור דאורייתא משום סברא דמכשילן. ועוד מצאתי און לי במנחות (ס"ד ע"א) דילמא ע"כ כו' אבל הכא דנמצאת אתה מכשילן כרבנן ס"ל. ופי' רש"י דזימנין דלא יראה בעליל ויאמר כשם שראינו כך ראו ב"ד ולא נחלל שבת. ואי אמרת דפלוגתא דר"ע ור"ג בשבת למה ליה לש"ס למימר דילמא כרבנן ס"ל. לימא דסבר כר"ג דאמר בפירוש דאין מחללין משום סברא דמכשילן אלא וודאי דפלוגתייהו בחול ואין שייך לומר כר"ג ס"ל דזה לא מיירי בשבת דאפשר דבשבת מודה ר"ג דאסור. וכשפתחתי כתבו וראיתי שכוונתי לדעתו הנאני מאוד. ושאלתי לרב. ואמרו שהיה בשבת שאל"כ מ"ט עיכבן ר"ע מה לו ולצרה הזאת שיעכבן בחול . וכי לטרחייהו היה חושש וכי לא ידע ר"ע סברא דמכשילן. ולא ערבה לי טעמם ולשון הגמרא יותר משמע דבחול היה. ובאמת סתירתו שכתב שא"כ היה להם לתפוס אותו הלשון עצמו דת"ק ור"י ועוד שאין זה סוגית התלמוד שיביא מחלוקת ואחריו אותו מחלוקת עצמו מהקודמים בזמן ומעלה. ועוד שהיה להם לומר פלוגתייהו בחדא בבא. כל זה אינו סתירה כי דבר זה מצינו כמה פעמים בסוגית התלמוד שמביא פלוגתא דתנאי ואח"כ מביא מעשה מהקודמים שהיו חלוקים בדין זה. ובמס' ביצה פ"ג משנה ה' בהמה שמתה וכו'. לפי דבריו היה לו לבעל המשנה לומר דברי ר"ט ומעשה. ומה שהרמב"ם וברטנורא חולקים אותו לב' משניות. גם זה אינו ראיה כי אינו מביא המעשה לאשמעינן פלוגתא בדין זה. אדרבה מביא ראיה לסיוע לר' יוסי שר"ע עכבן מפני שלא היה צורך לב"ד בהם מחמת שנראה בעליל ולא היה רוצה שיחללו השבת בחנם. ור"ג ג"כ לא אמר רק אם אתה מעכב את הרבים וכו' שיהו סבורים שאף בחול אינם צריכים לילך ואף אם לא נראה בעליל. אבל גם הוא מודה דלכתחילה אין מחללין את השבת אם נראה בעליל. ובמס' שבועות פ' ראשון הכל משנה א' והרמב"ם וברטנורא חולקים אותה לכמה משניות. ומפי' הרמב"ם שכתב מפני שלא היה לב"ד צורך בהם אינו ראיה כי אפשר לומר שהיה בשבת ומשום הכי עיכבן ללא צורך אבל אם היה בחול לא עיכבן. אע"פ שלא היה לב"ד צורך בהם. ע'כ: וזהו תשובתי לו שניה:
1155
1156גי"ה מן ך"ה ניסן ק' מה שהסכמת לפרושי ניחא לי ותמהתי שלא מצאת לנו עוזרים יותר. מה ששמחת על לא דבר על מציאתך במנחות הוה לך לדלויי מרגניתא ודלית לך חספא כי מאי אולמא דר"ג מדרבנן. אדרבא מדרבנן עדיפא ליה לאתויי ואע"פ שר"ג אומר אותו הלשון עצמו. אבל אני אומר שראיה גדולה יש להביא משם אי אמרת דר"ע ור"ג בשבת מיירי מדוע לא אמר רב אשי ר' ישמעאל ור"ע ור' יוסי אמרו דבר א' כדרך הש"ס בכל מקום מאי האי דלא כייל ר"ע בהדייהו. אלא ודאי ר"ע לא שייך להאי כללא כי הוא בחול מיירי ואין לר"ע ור"ג שייכות במחלוקת ת"ק ור"י כלל. ומה שדחה מהור"ר משה רבך ראיותי כי ניים ושכיב אמר לדחיות הנ"ל במ"כ כי מה שהקשה מה לו ולצרה הזאת לעכבן וכי לטרחייהו היה חושש אינה קושיא כי בוודאי לא לטרחייהו דעדים היה חושש רק לטרחייהו דבי דינא חשש דלא לאטרוחינהו בכדי וזה מוכח מהירושלמי שאמר שאם היה זוג א' לא היו מעכבן כי לא היה טרחא כולי האי. ומה שהקשה וכי לא ידע ר"ע סברא דמכשילן לע"ל אני אומר אם באנו להקשות כזה לא מצאנו ידינו ורגלינו בכל הש"ס ובאותו ענין וכי לא ידע ר' יהושע דרשה דג' פעמים אתם עד שהוצרך ר"ע תלמידו להזכירו ובפסחים א"ר יהושע שמעתי שתמורת הפסח קריבה וכו' ואין לי לפרש והוצרך בן עזאי לפרש ומחלוקת ר"ע עם רבו ר"א הגדול במכשירי פסח ומילה ואלף דברים כיוצא בו ואפי' תימא דלא ידע ר"ע כאן סברא דמכשילן לע"ע משום הא לאו גברא רבה הוא ועוד כאן אפי' אפשר לומר דשפיר ידע ר"ע לסברא הנ"ל רק סבר שאין כאן חשש מכשול מפני שהוא ג"כ יחיד מומחה וכב"ד חשוב הבודק אותם ודי להם בכבוד כזה ואין כאן יציאה בפחי הנפש ור"ג סבר שעכ"ז יש כאן חשש מכשול שלא יצאו בפח נפשי מפני שלא נבדקו במקום הוועד מקום שעיקר הב"ד יושב. ומה שדחה דברי ואמר שאדרבה זה סוגית הש"ס להביא פלוגתא דתנאי ואח"כ להביא מעשה מהקודמים שהיו חלוקים בדין זה ומביא ראיה מביצה פ' ג' משנה ה' בהמה שמתה וכו' לא הבנתי דבריו כלל בזה והוא דמיון כי אוכלא לדנא וכמעט שאני אומר דאחוכי מחייכת בי. כי מה ענין זה לכאן כי שם לית פלוגתא דתנאי או אמוראי קדמאי או בתראי ואי אפשר לי להלום דבריו שאמר שהיה לבעל המשנה לומר דברי ר"ט ומעשה והלא ר"ט לא ידע הדין ונכנס לב"ה לשאול ואיך יאמרו משמו מה שלא אמר ומה שדחה ראיותי במה שהרמב"ם וברטנורא חולקים אותו לב' משניות וז"ל גם זה אינו ראיה כי אינו מביא המעשה לאשמעינן פלוגתייהו בדין זה אדרבה מביא ראיה לסיוע לר"י שר"ע עיכבן מפני שלא היה לב"ד צורך בהם מחמת שנראה בעליל ולא היה רוצה שיחללו שבת בחינם ור"ג ג"כ לא אמר רק אם אתה מעכב את הרבים וכו' שיהיו סבורים שאף בחול אינם צריכין לילך ואף אם לא נראה בעליל אבל גם הוא מודה דלכתחילה אין מחללין את השבת אם נראה בעליל עכ"ל דברים אלו של תימא הם וא"א לי להבינם חדא אדמייתי סייעתא מר"ע תברא הוא מר"ג וכנראה מהגמרא הודה ר"ע לר"ג וכן פוסקים הרמב"ם והברטנורא ז"ל וא"כ הוא מעשה לסתור ועוד מהיכא תיתי יטעו העדים בזה מפני שלא הניחם לחלל השבת בזמן שנראה בעליל משום זה לא יבואו להעיד בחול בזמן שלא יראה בעליל ועוד וכי בלכתחילה או דעבד פליגי הכא ומה הוא קורא לכתחלה ומה הוא קורא דעבד ועוד אם גם ר"ג מודה שלכתחילה אין מחללין למה כעס כ"כ על שזפר עד שהורידו מגדולתו דברים כאלו בטלים מעצמן ומה שאמר שבמסכת שבועות פ' ראשון הכל משנה א' בסידור הגמרא ובסידור משניות נחלק לכמה משניות תמה אני עליו למה שכח פ' ראשון דמסכת סנהדרין שהיא ג"כ משנה א' בסידור הגמרא ונחלק לכמה משניות בסידור המשנה וכי נעלמה זה ממני רק אין זה ראיה לכאן כי שם אין למשנה א' שייכות עם חבירתה וכאן הכל ענין א' ודין א' היה להם לערבם ולפסוק כת"ק וכר"ג ומה שאמר שמפי' הרמב"ם אין ראיה אני אומר שראיה ברורה ונכונה יש להביא משם למי שרוצה לעיין בדבריו כי זה לשונו מפני זה עשה כן לפי שראה כי עדותם לא היה בו תועלת מי בקש טעם יותר ממה שמפורש בהמשנה עצמה שנראה בעליל ואין צריכין לשום עדים אלא וודאי בחול היה ומפני שלא היה בדבריהם ממש חשש לטרחא דבי דינא ומשום זה חלק אותו לב' משניות מפני שאין לא' שייכות עם חברו ופסק במשנה ראשונה ואין הלכה כר"י ובמשנה השניה פסק כר"ג ולפי דבריו של רבך שמחלוקת ר"ע ור"ג ג"כ בשבת מיירי הלא זה כמו משנה שאינה צריכה ונראה כגמרא זמור זמורתא תהא הלכה הלכה למה לי פשיטא אם אין הלכה כר' יוסי שהלכה כר"ג ובירושלמי ראיתי ג"כ שחולק ב' משניות הנ"ל לב' הלכות ש"מ דסבירי להו כמה דכתבינן ודי בזה בקשתי מכ"ת להודיעני דעתו הרמה אם כנים דברי בזה אם לא ועליו אניח דעתי ושלו' וברכה ורפואה שלימה יהיה לו עד עולם מאד"ה אמן ממני ד"ש הטוב:
1156
1157תשובה
1157
1158ט"ו סיון תצח"ל אלטונא.
1158
1159האח נפשינו יקירנו מחמד עינינו התורני המופלא בכתם טהור לא יסולה כמהר"ר פ' נר"ו שלום וישע רב ממזרח וממערב:
1159
1160חיזוק וקיום דברי האגרת הראשונה בפי' מתני' דר"ה הנ"ל
גי"ה מן כ"ג אייר בא אלי ביו' ש"ק העבר. לא ידעתי איך ואצל מי נתעכב כל כך. ועם היותי טרוד מאד בעת הזאת בטירדא דמצות מילה שעסקנו בה היום ומחר כהיום מלבד אשר אתי בבית. מ"מ אנכי פניתי הבית וסרתי לחדר. למלאות מבוקשו להשיבו דבר מחוור בעז"הי יצא משפטו לאור לא נעדר. והנה כבר מלתי אמורה בהשקפה ראשונה שהדברים פשוטים ומוכרעים ממקומן. דסתמם כפירושם בשבת הדברים אמורים. שאם אי אתה אומר כן מה ענין שמטה אצל הר סיני. וראוי א"כ להיות מקומו באידך פרקין בתר ההיא דשאר כל הזוגות שואלין אותן ראשי דברים. וזה לבדו מספיק לאומדנא דמוכח טובא. דבשבת הוה מעשה כאשר כתבתי למבראשונה בקצרה. כי לא ראיתי להאריך בכך. בשגם אין בו נפקותא כלל לא לדינא ולא לסברא. דהא ודאי איתא להא ואיתא להא. דפשיטא ת"ק דר"י נמי אית ליה בשבת טעמא דמכשילן לע"ל דמהני. וכדקאמר תלמודא בהדיא במנחות ריש פר"י. (והתימה ממעכ"ת אחר שראה והביט אל המ"מ דמנחות ומצא בפירוש בסוגיא דהתם דה"ט דמאן דס"ל אפי' נראה בעליל מחללין. איך נשאר לו עוד מקום פקפוק והרהור אח"ז לעמוד על דבריו. דא"כ מאי פסקא ומנ"ל לתלמודא בפשיטות כולי האי דאיכא הכא טעמא דמכשילן לע"ל. דמילתא פסיקתא הוא דמהני ודאי למידחי שבת. והא פשטא דמילתא מקרא נפק שריותא ולא מסברא. אלא ע"כ הוא דבר הלמד מענינו מדנסיב תנא למילתיה דר"ג עלה דהך פלוגתא. ש"מ דחד טעמא הוא ודאי) אפי' לכשתימצי לומר דר"ג בחול הוא דקאמר. והוא הדין נמי איפכא דמאן דלא חייש לטעמא דמכשילן כר"ע. אפי' בחול מעכב הוא את הרבים שאינן צריכים. וחושש לטירחא דבי דינא בכדי. כמ"ש בקודם בקיצור לפי שאין נאה להתעצם ולהתרחב בוויכוח זה. מאחר שאין לנו תועלת נרגש מזה והלשון סתום. ולפי משמעו סובל שני הדרכים. על כן תמהתי על ההתעצמות בזה. אמנם לפי ענינו ומקומו אין לך לומר אלא בשבת היה מעשה. ממקומו הוא למד כאשר אמרתי כי יגיד עליו רעו. ומענינו דפשיטא מסתבר טפי דאין כאן בית מיחוש. אלא משום לתא דשבת דחמיר. אבל בחול אינו נראה שיחוש ר"ע לטירחא דב"ד. דמאי איכפת ליה בה. אלה דברים פשוטים מוכרחים בעצמן ומספיקים בטעמן. אכן מאחר שראיתי שנשתרש אצל מעכ"ת ההפך וכסבור שכבר יצא י"ח לעשות מוסכם מוחלט לפרש המשנה בחול כדעתו. והראה לכאורה פנים מסבירות לדרכו. לכן אשתעשע עמו להרחיב בביאור חלקי הסותר כדי שיצאו הדברים מלובנים כשמלה חדשה בעז"ה גמרא נגמור לא זמורתא תהא ואענה אף אני חלקי. ולא אוציאנו מת"י נקי. אף אם אין כמוני יכול להוציא את הרבים כבקי. ידעתי כי אז אצדק ויודה כיהודה כי ישלים חוקי:
גי"ה מן כ"ג אייר בא אלי ביו' ש"ק העבר. לא ידעתי איך ואצל מי נתעכב כל כך. ועם היותי טרוד מאד בעת הזאת בטירדא דמצות מילה שעסקנו בה היום ומחר כהיום מלבד אשר אתי בבית. מ"מ אנכי פניתי הבית וסרתי לחדר. למלאות מבוקשו להשיבו דבר מחוור בעז"הי יצא משפטו לאור לא נעדר. והנה כבר מלתי אמורה בהשקפה ראשונה שהדברים פשוטים ומוכרעים ממקומן. דסתמם כפירושם בשבת הדברים אמורים. שאם אי אתה אומר כן מה ענין שמטה אצל הר סיני. וראוי א"כ להיות מקומו באידך פרקין בתר ההיא דשאר כל הזוגות שואלין אותן ראשי דברים. וזה לבדו מספיק לאומדנא דמוכח טובא. דבשבת הוה מעשה כאשר כתבתי למבראשונה בקצרה. כי לא ראיתי להאריך בכך. בשגם אין בו נפקותא כלל לא לדינא ולא לסברא. דהא ודאי איתא להא ואיתא להא. דפשיטא ת"ק דר"י נמי אית ליה בשבת טעמא דמכשילן לע"ל דמהני. וכדקאמר תלמודא בהדיא במנחות ריש פר"י. (והתימה ממעכ"ת אחר שראה והביט אל המ"מ דמנחות ומצא בפירוש בסוגיא דהתם דה"ט דמאן דס"ל אפי' נראה בעליל מחללין. איך נשאר לו עוד מקום פקפוק והרהור אח"ז לעמוד על דבריו. דא"כ מאי פסקא ומנ"ל לתלמודא בפשיטות כולי האי דאיכא הכא טעמא דמכשילן לע"ל. דמילתא פסיקתא הוא דמהני ודאי למידחי שבת. והא פשטא דמילתא מקרא נפק שריותא ולא מסברא. אלא ע"כ הוא דבר הלמד מענינו מדנסיב תנא למילתיה דר"ג עלה דהך פלוגתא. ש"מ דחד טעמא הוא ודאי) אפי' לכשתימצי לומר דר"ג בחול הוא דקאמר. והוא הדין נמי איפכא דמאן דלא חייש לטעמא דמכשילן כר"ע. אפי' בחול מעכב הוא את הרבים שאינן צריכים. וחושש לטירחא דבי דינא בכדי. כמ"ש בקודם בקיצור לפי שאין נאה להתעצם ולהתרחב בוויכוח זה. מאחר שאין לנו תועלת נרגש מזה והלשון סתום. ולפי משמעו סובל שני הדרכים. על כן תמהתי על ההתעצמות בזה. אמנם לפי ענינו ומקומו אין לך לומר אלא בשבת היה מעשה. ממקומו הוא למד כאשר אמרתי כי יגיד עליו רעו. ומענינו דפשיטא מסתבר טפי דאין כאן בית מיחוש. אלא משום לתא דשבת דחמיר. אבל בחול אינו נראה שיחוש ר"ע לטירחא דב"ד. דמאי איכפת ליה בה. אלה דברים פשוטים מוכרחים בעצמן ומספיקים בטעמן. אכן מאחר שראיתי שנשתרש אצל מעכ"ת ההפך וכסבור שכבר יצא י"ח לעשות מוסכם מוחלט לפרש המשנה בחול כדעתו. והראה לכאורה פנים מסבירות לדרכו. לכן אשתעשע עמו להרחיב בביאור חלקי הסותר כדי שיצאו הדברים מלובנים כשמלה חדשה בעז"ה גמרא נגמור לא זמורתא תהא ואענה אף אני חלקי. ולא אוציאנו מת"י נקי. אף אם אין כמוני יכול להוציא את הרבים כבקי. ידעתי כי אז אצדק ויודה כיהודה כי ישלים חוקי:
1160
1161אין מוקדם ומאוחר בתורת המשנה בסידור דברי תלמיד לפני דברי רבו ומבורר ע"פ עדים רבים. הסרת פקפוקי ודקדוקי השואל]. ביאור ענין זכרון שמות התנאים בעלי השמועה הנז' במשנה פעם מרובים פעם מועטים וברוב שמות המקבלים הקדומים נשמטים
והנני מעביר דבריו לפני אחת לאחת. למצוא חשבון צדק הן שלי שלו לפניו להנפה בנפת שכלו לבור אוכל אשר זורה במזרה וברחת. תחלת דברי פי חכם נשמעים בנחת. באומרו שזה אי אפשר להיות בדרך סוגיית התלמוד שיביא מחלוקת ת"ק ור"י ובתריה אותו מחלוקת עצמו בדין זה ממש מן ר"ע ור"ג הקודמים בזמן ובמעלה ועוד שהיה לר"ע ור"ג לתפוס אותו הלשון עצמו שתפסו ת"ק ור"י ועוד שהיה ראוי לומר בחדא בבא ר"ג וחכ"א מחללין ר"ע ור"י אומרים אין מחללין ע"כ דבריך. ואינן אלא אחת. אבל באמת אחר המחילה אין כאן הוכחה של כלום. ואל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע שסופו להשמע. ותחלה אני אומר שאצלי הדבר פשוט כשם שאין סדר למשנה בהלכותיה ובבותיה. כך אין מוקדם ומאוחר בסידור דברי התנאים אפי' במחלוקת אחת ודין א' בעצמו. וזה דבר רגיל מאד במשניות וברייתות רבו מספר. מ"מ אתפוס קצתם לדוגמא עיין גמרא דברכות אמתני' דמאימתי קורין את שמע בשחרית דמייתי במתניתא ר"מ לפני ר"ע רבו. ובפא"ע שנינו הבדלה בחונן הדעת ר"ע ואחריו ר"א רבו. שילהי יבמות נשנו ר"ע ור"ג ור"א ור"א ור"י זא"ז. שילהי נדרים ר"מ לפני ר"ע פ"ק דעדיות פעמים הרבה נזכר שמאי אחר בית שמאי תלמידיו. ע"ז (דמה"א) ריה"ג קודם ר"ע ע"ש בתו'. וכן עוד נדה ספ"ה רי"הג לפני ר"ע. ב"מ (דד"ב ודז"א) וכן בכל מקום רבי קודם אביו. סוף אהלות כיצד מטהרין בה"פ ר' ואחריו ר"ש. כלים פי"ז רמוני בדן ר"מ ואחריו ריב"ן ור"ע. יעויין עוד ספ"ב דמקואות פ"ד דשקלים. וכהנה רבות מאד ואין זה אחד אחוז מן החמשים רק מה שקלטתן התיב"ה אשר באו מאליהן במרוצה. על כן אין בזה דבר חדש כלל שיביא התנא דברי המאוחרים לפני דברי הקודמים בזמן ובמעלה במחלוקת אחת באותו דין ממש: וכ"ש באופן כזה שבהכרח צריך לאחר ענין המעשה לטעם שיבוא לפנינו בסמוך בס"ד. ועוד מט"א לק"מ כמ"ש בעז"הי כתר לי זער. באופן שאלו הג' דקדוקים יבואו על נכון היטב מיושבים. כל א' וא' בשלשה דרכים מתוקנים וטובים. ואמנם זה שדקדק מעכ"ת שהיה לר"ע ור"ג לתפוס אותו הלשון עצמו. אין בו ממש במ"כ. משום דר"ע ור"ג לא אמרו כן בפירוש אלא מכללא נשמע דהכי ס"ל כנראה ממעשה הלז. ולא ראו איש את אחיו אז לחלוק זה על זה. ולא נחלקו זה עם זה בבה"מ כדרך שנחלקו ר"י ות"ק כשנאמרו דברים בבית הועד כדי לקבוע הלכה. התחשוב אחי שכל דברי התנאים שנאמרו סתם או שנשנו במחלוקת. יחידים הם שאמרו כן. והלא רוב דבריהם אינן אלא מפי הקבלה איש מפי איש אע"פ שלא נזכרו ברוב המקומות. אלא מי שזכה לבוא לבה"מ בקיבוץ החכמים. נשנו דבריו בשמו. עם שרבו למעלה ראש העומדים בשטתו רבים וגדולים וחברים הסוברים כמוהו או קיבלו כך (וא"ת תינח בחברים שלא זכו להאמר הדבר על שמם. מאחר שמנעו עצמן מבה"מ הפסידו. כענין שאמרו פ"ג דביצה לעולם אל ימנע אדם עצמו מבה"מ. ובפע"פ רברבנותיה דמר גרמה ליה דלא מתאמרא שמעתא משמיה. אלא האבות והזקנים הקדומים שמהם באה השמועה ע"פ הרוב כדברינו. אם כך הוא מדוע לא נקראה על שמם. והלא במקומות מצינו שהוזכר שמם על שמועתם כההיא דפ"ב דפאה וזולתם. מכלל שבשאר המקומות שנזכרו שמועות הסתמיות שומע אני שאינן אלא דברי היחיד ההוא שבשמו בלבד נאמרו. אין הדבר כן. אבל תדע כשם שאמרו ראה רבי דברי היחיד ושנה אותן בלשון רבים כדי לקבוע הלכה כמותו שלכך נשנו דבריו בסתם. כך כשלא נראו בעיניו דברי המרובין. ובטלו דעת כת אחת המנגדת אף שהן רבים עתה או שקולים. מאחר שבטלו דבריהם במיעוטן במנין או בבנין. חזרו הדברים ליחידים ראשי הכת ההוא להקרא על שמם כאילו הם בלבד אמרום. לומר שדברי יחיד הם. כטעם שנז' רפ"ק דעדויות בזכרון דברי היחיד לבטלה זה פשוט בעיני. ומה שהזכירו במקומות מועטים שמות איזה דורות מבעלי הקבלה שמהם נשתלשלה. כגון אותה דנחום הלבלר בזורע שדהו ב' מינין דפ"ב דפאה. וזולת מעט מזער שנזכר דוגמת זה. כענין שאמרו ספ"ק דיבמות על מדוכה זו ישב חגי הנביא וכן מצינו בעדיות כיוצא בזו זהו מפני המחלוקת לבטל כל ספק ולסלק כל עורר וטוען במקום שראו צורך בדבר. ואעפ"כ השמיטו דורות אמצעיים. כדאמרינן בפ"ד דנדרים ש"מ כל מילתא דמתאמרא בבי תלתא מציעאי לא אמרינן. אבל כשלא מצאו צורך בכך. לא ראו לטרוח בזכר שמות כל מקבלי השמועה ההיא. שיביא לידי להג הרבה מאד ויגיעה לאין קץ. ללא תכלית. על כן הספיק ברוב המקומות שם האומר אותה שמועה בב"המ כאשר נקבצו באו שמה לברר ההלכות המקובלות. זולתי במקומות מעטים מתי מספר מטעם שאמרנו ואין לי בכל זה ספק בעז"הי) ופעמים רבות מביאים ראיה ממעשה שהיה. ולכן בכל מקום ששנו מעשה שהיה. נשנה בסוף אחר שהציע התנא ההנחה המוסכמת או המחלוקת בדין ההוא. אע"פ שהי"ל להקדימו כפי זמנו וגם למעלת בעלי הדבר ההוא. אעפ"כ הניחוהו לאחרונה. וזה מטעם האמור. שלא נאמרו דבריו של בעל המעשה בב"המ אלא עכשיו. והתנא מביאו רק לסייע דעת המחזיק בשטת בעל המעשה ההוא. לומר שיש לו עמוד חזק להשען עליו. או לפי שהמעשה רב כחו. שאין למדין אלא מהלכה למעשה וקי"ל מעשה רב. וזהו דרך רבי הנהוג במשנתינו כאשר החל באר במשנה ראשונה באיחור ענין המעשה דבניו של ר"ג. וכן בפ"ב מעשה בר"ג שקרא לילה ראשון שנשא. וזאת אני זוכר רק ליסוד מוסד שהמעשה ראוי להתאחר בכל אופן:
והנני מעביר דבריו לפני אחת לאחת. למצוא חשבון צדק הן שלי שלו לפניו להנפה בנפת שכלו לבור אוכל אשר זורה במזרה וברחת. תחלת דברי פי חכם נשמעים בנחת. באומרו שזה אי אפשר להיות בדרך סוגיית התלמוד שיביא מחלוקת ת"ק ור"י ובתריה אותו מחלוקת עצמו בדין זה ממש מן ר"ע ור"ג הקודמים בזמן ובמעלה ועוד שהיה לר"ע ור"ג לתפוס אותו הלשון עצמו שתפסו ת"ק ור"י ועוד שהיה ראוי לומר בחדא בבא ר"ג וחכ"א מחללין ר"ע ור"י אומרים אין מחללין ע"כ דבריך. ואינן אלא אחת. אבל באמת אחר המחילה אין כאן הוכחה של כלום. ואל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע שסופו להשמע. ותחלה אני אומר שאצלי הדבר פשוט כשם שאין סדר למשנה בהלכותיה ובבותיה. כך אין מוקדם ומאוחר בסידור דברי התנאים אפי' במחלוקת אחת ודין א' בעצמו. וזה דבר רגיל מאד במשניות וברייתות רבו מספר. מ"מ אתפוס קצתם לדוגמא עיין גמרא דברכות אמתני' דמאימתי קורין את שמע בשחרית דמייתי במתניתא ר"מ לפני ר"ע רבו. ובפא"ע שנינו הבדלה בחונן הדעת ר"ע ואחריו ר"א רבו. שילהי יבמות נשנו ר"ע ור"ג ור"א ור"א ור"י זא"ז. שילהי נדרים ר"מ לפני ר"ע פ"ק דעדיות פעמים הרבה נזכר שמאי אחר בית שמאי תלמידיו. ע"ז (דמה"א) ריה"ג קודם ר"ע ע"ש בתו'. וכן עוד נדה ספ"ה רי"הג לפני ר"ע. ב"מ (דד"ב ודז"א) וכן בכל מקום רבי קודם אביו. סוף אהלות כיצד מטהרין בה"פ ר' ואחריו ר"ש. כלים פי"ז רמוני בדן ר"מ ואחריו ריב"ן ור"ע. יעויין עוד ספ"ב דמקואות פ"ד דשקלים. וכהנה רבות מאד ואין זה אחד אחוז מן החמשים רק מה שקלטתן התיב"ה אשר באו מאליהן במרוצה. על כן אין בזה דבר חדש כלל שיביא התנא דברי המאוחרים לפני דברי הקודמים בזמן ובמעלה במחלוקת אחת באותו דין ממש: וכ"ש באופן כזה שבהכרח צריך לאחר ענין המעשה לטעם שיבוא לפנינו בסמוך בס"ד. ועוד מט"א לק"מ כמ"ש בעז"הי כתר לי זער. באופן שאלו הג' דקדוקים יבואו על נכון היטב מיושבים. כל א' וא' בשלשה דרכים מתוקנים וטובים. ואמנם זה שדקדק מעכ"ת שהיה לר"ע ור"ג לתפוס אותו הלשון עצמו. אין בו ממש במ"כ. משום דר"ע ור"ג לא אמרו כן בפירוש אלא מכללא נשמע דהכי ס"ל כנראה ממעשה הלז. ולא ראו איש את אחיו אז לחלוק זה על זה. ולא נחלקו זה עם זה בבה"מ כדרך שנחלקו ר"י ות"ק כשנאמרו דברים בבית הועד כדי לקבוע הלכה. התחשוב אחי שכל דברי התנאים שנאמרו סתם או שנשנו במחלוקת. יחידים הם שאמרו כן. והלא רוב דבריהם אינן אלא מפי הקבלה איש מפי איש אע"פ שלא נזכרו ברוב המקומות. אלא מי שזכה לבוא לבה"מ בקיבוץ החכמים. נשנו דבריו בשמו. עם שרבו למעלה ראש העומדים בשטתו רבים וגדולים וחברים הסוברים כמוהו או קיבלו כך (וא"ת תינח בחברים שלא זכו להאמר הדבר על שמם. מאחר שמנעו עצמן מבה"מ הפסידו. כענין שאמרו פ"ג דביצה לעולם אל ימנע אדם עצמו מבה"מ. ובפע"פ רברבנותיה דמר גרמה ליה דלא מתאמרא שמעתא משמיה. אלא האבות והזקנים הקדומים שמהם באה השמועה ע"פ הרוב כדברינו. אם כך הוא מדוע לא נקראה על שמם. והלא במקומות מצינו שהוזכר שמם על שמועתם כההיא דפ"ב דפאה וזולתם. מכלל שבשאר המקומות שנזכרו שמועות הסתמיות שומע אני שאינן אלא דברי היחיד ההוא שבשמו בלבד נאמרו. אין הדבר כן. אבל תדע כשם שאמרו ראה רבי דברי היחיד ושנה אותן בלשון רבים כדי לקבוע הלכה כמותו שלכך נשנו דבריו בסתם. כך כשלא נראו בעיניו דברי המרובין. ובטלו דעת כת אחת המנגדת אף שהן רבים עתה או שקולים. מאחר שבטלו דבריהם במיעוטן במנין או בבנין. חזרו הדברים ליחידים ראשי הכת ההוא להקרא על שמם כאילו הם בלבד אמרום. לומר שדברי יחיד הם. כטעם שנז' רפ"ק דעדויות בזכרון דברי היחיד לבטלה זה פשוט בעיני. ומה שהזכירו במקומות מועטים שמות איזה דורות מבעלי הקבלה שמהם נשתלשלה. כגון אותה דנחום הלבלר בזורע שדהו ב' מינין דפ"ב דפאה. וזולת מעט מזער שנזכר דוגמת זה. כענין שאמרו ספ"ק דיבמות על מדוכה זו ישב חגי הנביא וכן מצינו בעדיות כיוצא בזו זהו מפני המחלוקת לבטל כל ספק ולסלק כל עורר וטוען במקום שראו צורך בדבר. ואעפ"כ השמיטו דורות אמצעיים. כדאמרינן בפ"ד דנדרים ש"מ כל מילתא דמתאמרא בבי תלתא מציעאי לא אמרינן. אבל כשלא מצאו צורך בכך. לא ראו לטרוח בזכר שמות כל מקבלי השמועה ההיא. שיביא לידי להג הרבה מאד ויגיעה לאין קץ. ללא תכלית. על כן הספיק ברוב המקומות שם האומר אותה שמועה בב"המ כאשר נקבצו באו שמה לברר ההלכות המקובלות. זולתי במקומות מעטים מתי מספר מטעם שאמרנו ואין לי בכל זה ספק בעז"הי) ופעמים רבות מביאים ראיה ממעשה שהיה. ולכן בכל מקום ששנו מעשה שהיה. נשנה בסוף אחר שהציע התנא ההנחה המוסכמת או המחלוקת בדין ההוא. אע"פ שהי"ל להקדימו כפי זמנו וגם למעלת בעלי הדבר ההוא. אעפ"כ הניחוהו לאחרונה. וזה מטעם האמור. שלא נאמרו דבריו של בעל המעשה בב"המ אלא עכשיו. והתנא מביאו רק לסייע דעת המחזיק בשטת בעל המעשה ההוא. לומר שיש לו עמוד חזק להשען עליו. או לפי שהמעשה רב כחו. שאין למדין אלא מהלכה למעשה וקי"ל מעשה רב. וזהו דרך רבי הנהוג במשנתינו כאשר החל באר במשנה ראשונה באיחור ענין המעשה דבניו של ר"ג. וכן בפ"ב מעשה בר"ג שקרא לילה ראשון שנשא. וזאת אני זוכר רק ליסוד מוסד שהמעשה ראוי להתאחר בכל אופן:
1161
1162עדות המעשים המובאים בדיני המשנה לעולם מאוחרת לדברי התנאים בהלכה ההיא אגב חביבותו וחשיבותו
אבל כדי לברר הדבר בענין קדימת המאוחר אפרט עוד מקצתן לחיזוק הענין. עיין פאה פ"ב מעשה שזרע ר"ש איש המצפה. שילהי פ"ד דתרומות. פרק בתרא דמ"ש מי שהיו פירותיו רחוקים ממנו. פכ"ב דשבת אר"י מעשה בא לפני ריב"ז. וכן עוד מעשה כיוצא בזה ששנה ר"י לעצמו לקיים דבריו פ"ד דעירובין. עוד בבתרא דעירובין. רפ"ג דביצה פ"א דר"ה זה שאנו עסוקין בו. פ"ב דסוכה מעשה בר"י בן החורנית. ע"ש פ"ג מעשה דבני ירושלים שהיו אוגדין את לולביהם בגימוניות. פ"ג דתענית מעשה שירדו זקנים וגזרו תענית. וכן עוד שם בסוף הפרק. פי"ב דיבמות מעשה בא' שחלץ בינו לבינה. ובבתרא דיבמות. ושם עוד שילהי מכילתא. ספ"א דכתובות. פ"ב דקדושין מעשה דה' נשים. פ"ו דגיטין מעשה בבריא. ושם פ"ב מעשה בצידון. ספ"ה דנדרים מעשה דבית חורון. שם פ"ו מעשה ואסר ר"ט. שם פ"ט מעשה והתירו ר"מ. ע"ש סוף הפרק מעשה דר"י. פ"ג דנזיר מעשה בהילני. שם ספ"ו מעשה במרים התרמודית. פ"ח דב"ק מעשה בא' שפרע ראש האשה. פ"ט דב"ב מעשה באמן של בני רוכל. פ"ה דעדויות מעשה בכרכמית שפחה. וכל מסכת עדיות נעשית מקבלת המעשים שאירעו בבתי דינים הקודמים שמימיהן הן שותים ושמותן לא הזכירו. פ"ה דע"ז מעשה בבן זונין. פ"ד דבכורות. עוד פ"ה עוד פ"ו. ספ"יז דאהלות. פ"ח דנדה. הנה הבאתי מן הבא בידי אגב ריהטא. והמחפש ימצא יותר. וכולם לאחרונה יסעו. לטעם שאמרנו שהיא הראיה לקודם שנקבעו דבריו במשנה. ומסתייע מהמעשה. דאמרינן מעשה רב. ופעמים המעשה המובא דברי יחיד היא ואין הכל מודים בו. אם לא נודע ונתפרסם אצלם. כענין כמה מהנ"ל. ופעמים מחולקים בענין המעשה עצמו זה אומר בכה וזה אומר בכה כאותה ששנינו שילהי עירובין. ופ"ב דסוכה לא כך היה מעשה בר"י בן החורנית וכן בתענית רי"א לא שאכלו אלא שנראו ודוגמתם. ופעמים שגם לשעבר בשעה שקרה המעשה נחלקו לב' דעות. כמו זו שאנו עומדין בה. אלא שאינה קרויה מחלוקת לפי שאין סופה להתקיים. מאחר שעל כרחך עמדו דברי ר"ג והודה לו אף ר"ע בודאי הרי מעתה בטלה אותה מחלוקת ולתכלית זה הביאו התנא לבטל דבריו של ר"י לומר שסברת יחיד היא. וכבר נמנו עליה וביטלוה. כללו של דבר כך הוא המנהג בכל מקום להתאחר ענין עדות המעשה. שהוא דבר בפ"ע שאינו מפורסם לכל. ולא נאמרו דברים בהקהל ובביאור גמור. שנדייק שהי"ל לומר בזה הלשון עצמו ששנו אח"כ כשסידרו המשניות. וכ"ש שאין מקום לדייק זה כאן. שאותה מחלוקת לא עמדה. אלא חזר בו ר"ע אצל ר"ג בלי ספק. ולא הוצרך לו התנא אלא לסייעו לת"ק:
אבל כדי לברר הדבר בענין קדימת המאוחר אפרט עוד מקצתן לחיזוק הענין. עיין פאה פ"ב מעשה שזרע ר"ש איש המצפה. שילהי פ"ד דתרומות. פרק בתרא דמ"ש מי שהיו פירותיו רחוקים ממנו. פכ"ב דשבת אר"י מעשה בא לפני ריב"ז. וכן עוד מעשה כיוצא בזה ששנה ר"י לעצמו לקיים דבריו פ"ד דעירובין. עוד בבתרא דעירובין. רפ"ג דביצה פ"א דר"ה זה שאנו עסוקין בו. פ"ב דסוכה מעשה בר"י בן החורנית. ע"ש פ"ג מעשה דבני ירושלים שהיו אוגדין את לולביהם בגימוניות. פ"ג דתענית מעשה שירדו זקנים וגזרו תענית. וכן עוד שם בסוף הפרק. פי"ב דיבמות מעשה בא' שחלץ בינו לבינה. ובבתרא דיבמות. ושם עוד שילהי מכילתא. ספ"א דכתובות. פ"ב דקדושין מעשה דה' נשים. פ"ו דגיטין מעשה בבריא. ושם פ"ב מעשה בצידון. ספ"ה דנדרים מעשה דבית חורון. שם פ"ו מעשה ואסר ר"ט. שם פ"ט מעשה והתירו ר"מ. ע"ש סוף הפרק מעשה דר"י. פ"ג דנזיר מעשה בהילני. שם ספ"ו מעשה במרים התרמודית. פ"ח דב"ק מעשה בא' שפרע ראש האשה. פ"ט דב"ב מעשה באמן של בני רוכל. פ"ה דעדויות מעשה בכרכמית שפחה. וכל מסכת עדיות נעשית מקבלת המעשים שאירעו בבתי דינים הקודמים שמימיהן הן שותים ושמותן לא הזכירו. פ"ה דע"ז מעשה בבן זונין. פ"ד דבכורות. עוד פ"ה עוד פ"ו. ספ"יז דאהלות. פ"ח דנדה. הנה הבאתי מן הבא בידי אגב ריהטא. והמחפש ימצא יותר. וכולם לאחרונה יסעו. לטעם שאמרנו שהיא הראיה לקודם שנקבעו דבריו במשנה. ומסתייע מהמעשה. דאמרינן מעשה רב. ופעמים המעשה המובא דברי יחיד היא ואין הכל מודים בו. אם לא נודע ונתפרסם אצלם. כענין כמה מהנ"ל. ופעמים מחולקים בענין המעשה עצמו זה אומר בכה וזה אומר בכה כאותה ששנינו שילהי עירובין. ופ"ב דסוכה לא כך היה מעשה בר"י בן החורנית וכן בתענית רי"א לא שאכלו אלא שנראו ודוגמתם. ופעמים שגם לשעבר בשעה שקרה המעשה נחלקו לב' דעות. כמו זו שאנו עומדין בה. אלא שאינה קרויה מחלוקת לפי שאין סופה להתקיים. מאחר שעל כרחך עמדו דברי ר"ג והודה לו אף ר"ע בודאי הרי מעתה בטלה אותה מחלוקת ולתכלית זה הביאו התנא לבטל דבריו של ר"י לומר שסברת יחיד היא. וכבר נמנו עליה וביטלוה. כללו של דבר כך הוא המנהג בכל מקום להתאחר ענין עדות המעשה. שהוא דבר בפ"ע שאינו מפורסם לכל. ולא נאמרו דברים בהקהל ובביאור גמור. שנדייק שהי"ל לומר בזה הלשון עצמו ששנו אח"כ כשסידרו המשניות. וכ"ש שאין מקום לדייק זה כאן. שאותה מחלוקת לא עמדה. אלא חזר בו ר"ע אצל ר"ג בלי ספק. ולא הוצרך לו התנא אלא לסייעו לת"ק:
1162
1163ולכן גם הדיוק הג' שהי"ל לכלול בחדא ר"ג וחכ"א מחללין ר"ע ור"י אין מחללין. חלף הלך לו מתלת טעמי. חדא דאינהו לא בפירוש ובהדיא אמור. ועוד שהמעשה במחלוקת שנוי. ותו אפי' תימא ר"ע הוה. מיהת ודאי הדר ביה ר"ע לגבי ר"ג:
1163
1164מ"ש מעכ"ת מפי' הר"מ ורע"ב שחולקים לב' בבות וב' פסקים. לכאורה שפיר קאמר איברא מהא נמי לא תשמע מנה. דודאי אצטריכו למפסק הילכתא בתרוייהו. משום דאיכא למימר חדא מאידך לא אתיא. כדבעינן למימר בס"ד:
1164
1165מראה פנים מסבירות לקיים דעת השואל בפי' משנה הנ"ל. ומ"מ עלובה עסה שנחתומה מעיד שהיא מעושה ואינה נלעטת בלעיסה
מ"ש ע"כ אני אומר דמעשה דר"ע אין לו שייכות עם הקודם. ומה דעיכבן הוא כי נ"ל שלא היה לב"ד צורך בהם. כבר אמרתי אני שאין זה נראה כלל מכמה צדדים ואין להאריך עוד כאן. ובאמת תמה אני על שכלו הישר אנה פנה ידידי בפעם הזאת לבור לו דרך עקלתון. ולבנות יסוד על שורש פחות מעובי מחט של מיתון. אף אם מצא לו סימנים לפ"ד. הי"ל לטרוח ולהטותן אל הדרך הקרוב דרך המלך הישר הולך. ידעתי כי כל תוכל ולא יבצר ממך מזימה. ומדוע יקשה עצמו לדעת אחרת כיום הזה. וכבר עלה על דעתי לסייע פירושו במשנתינו דבחול הוה מעשה. ולא משום דשלא לצורך גרידא עיכבן ר"ע. אלא מטעם אחר עצום הוא שעשה כן. וחשבה לטובה ותועלת גדול בתיקון קידוש החודש. וידוקדק עם זה מה שיקשה למעיין המשכיל זה שהאריך התנא בסיפור המעשה שהיה. להודיענו המקום שעכבן ר"ע בלוד. כולי האי למה ליה מה לנו צורך לדעת מקום המעשה איה איפה הוא. ומהראוי הוא באמת לבקש דרך וטעם שלא יוציא התנא דבריו לבטלה כלשון בני אדם. ואפי' לשון הדיוט יש לדרוש שלא יהא נראה כשפת יתר. וכרגע נ"ל ענין יפה מאד אע"פ שאינו אמיתי על דעתי. מ"מ ישמע חכם ויוסיף לקח. וזהו אשר אמרתי בחפזי עם הצעה הנודעת מתוך ספרי הנדפס בס"ד. שהבאתי שם פ"ב דר"ה מ"ש הר"מ ז"ל בחיבורו שאם העדים אשר ראו את החודש רחוקים מב"ד יתר על מהלך לילה ויום מב"ד. לא ילכו להעיד עליו לפי שאין תועלת בעדותן שכבר נתעבר החודש. וכבר הוקשה לנו מדידיה אדידיה. שבספ"ג כתב שאם אחר שנתעבר אם באו עדים וכיונו עדותן מקבלין אותן ומחזירין את הדבר. ושמנו שלום בעז"הי בין ב' המאמרים האלה שלא תחול בהם הסתירה יע"ש. והנה ר"ג כבר היה סבור שמקבלין עדותן אף אחר לילה ויום עם שכבר נתעבר החודש. כדמוכח ממעשה דראוהו בזמנו ובליל עיבורו לא נראה וקיבלן. דמשמע בתר הכי. כמו שרמזתי ג"כ בספרי שם. והשתא הכא נמי אזיל לטעמיה ולשטתיה. ועדיין צריך אני להצעה קטנה מהנודע שלוד היא במערב ירושלם מהלך יום א' כמו ששנינו פ"ה דמ"ש ויבנה (כדומה) במזרחה בארץ הגליל וכנראה אינה קרובה לירושלם כשיעור הזה ויש לזה קצת הוכחה ביוסיפון כמדומני וכן בהל' ק"ה להרמב"ם פ"ה עם שאינו הכרח כל כך. ואם כן הוא הדבר מכוון ובהא קמיפלגי הני תנאי ר"ע קסבר מאחר שעכשיו עומדים בלוד ולא יגיעו למקום ב"ד עד אחר זמן עיבורו. מעתה ודאי אין צורך בהם. וע"כ צריך לעכב על ידם שלא ילכו. מאחר שכבר יצא שם החודש מעובר. והא כדינא הוא. ואפי' ר"ג נמי הכי ס"ל. אלא דשאני ליה בין לכתחלה ובין דיעבד. וכיון שכבר החזיקו בדרך ועברו ממקומם עד לוד. הרי הן כאלו כבר הגיעו למקום ב"ד ואסור להחזירם כדי שלא להוציאם בפחי נפש. וכדרך שעשה לאותן הנ"ל שקיבלן כשבאו לב"ד אף אחר זמן עיבור החודש. והמחזיק בדרך כאילו השלימו כדקיי"ל לענין עירוב וזולת. וכ"ש הכא דנפישי להו מ' זוג ואוושא מילתא אם יצאו בפ"נ. לכן שלח לו אם מעכב אתה את הרבים ודאי נמצאת מכשילן לע"ל. ואינה דומה למעכב יחידים שעדיין לא החזיקו בדרך. והרי זה דבר נאה עזר כנגדו חגור חריף על ירכו הוד והדר לדרכו. אלא שמ"מ אינו כדאי לעמוד נגד ההכרחיות העצומות הנז' המוכיחות בשתי ידים שבשבת היה הדבר. וריחוק יבנה עדיין היא אומדנא בידינו (ואפי' היה מבורר אצלנו שכ"ה ודאי. (כי אמנם מש"ל שיבנה במזרחה של ירושלם. עם היותו נגד המציאות באמת. אכן היא ודאי במערבה כלוד אלא שזו נוטה לצפון וזו לדרום ואינם רחוקים זה מזה רק שתי שעות לפ"ד בכפ"ופ. גם הלא היא בארץ פלשתים כמש"ל בס"ד (ספ"ז) הנודעת בקצה מערב א"י. על כן לפום ריהטא כתבתי מש"ל בזה. אבל עכ"ז אינו מזיק למבוקשנו משום כך. לפי שאין הכרח לומר דווקא כלשון שאמרנו. מחמת שחשבנו לדבר פשוט היות קידוש החודש ביבנה דווקא מקום הועד אז בימי ר"ג. אולם אפשר שהיה אז בירושלם כדרך שהלך לעבר השנה בירושלם כמש"ל בסי' הנז'. עם שאינו מהחיוב לצורך ק"ה. ולפ"ז עדיין יכולנו לעמוד בדרכנו הלז. שבחרנו לטובת ולהנאת השואל. מאחר שעכ"פ מלוד לירושלם הוא מהלך יום). מ"מ נוח לומר שאפי' בשבת יסבור שילכו אף בהיותם מרחק רב מאחר שכבר החזיקו בדרך. כי היכי דלא תיפוק מנה חורבא להבא. דטעם מכשול העתיד לבא גדול הוא. ועוד שהוא סובר שעדות מועלת אף אחר זמנו כמש"ל. ויותר קל לסבול זה. מלדחוק בענין המשמעות והסידור ונושא הפרק. אשר הוא חוט המשולש ולא במהרה ינתק לראיה כל דהו. והמון דקדוקים לא יזיזוהו היכר זיז משהו. ) ודיוק המקום אף שראוי הוא לשום לב אליו. מ"מ אינו דבר עיקרי ולא הכרחי. וגם י"ל שנזכר מפני מחלוקתו של ר' יהודה בברייתא דקאמר ח"ו שר"ע עיכבן אלא אחר היה ומקום אחר הוא וגדר שמו. לכך בא רבי להודיעך שמו ושם מקומו. להוציא מדעתו:
מ"ש ע"כ אני אומר דמעשה דר"ע אין לו שייכות עם הקודם. ומה דעיכבן הוא כי נ"ל שלא היה לב"ד צורך בהם. כבר אמרתי אני שאין זה נראה כלל מכמה צדדים ואין להאריך עוד כאן. ובאמת תמה אני על שכלו הישר אנה פנה ידידי בפעם הזאת לבור לו דרך עקלתון. ולבנות יסוד על שורש פחות מעובי מחט של מיתון. אף אם מצא לו סימנים לפ"ד. הי"ל לטרוח ולהטותן אל הדרך הקרוב דרך המלך הישר הולך. ידעתי כי כל תוכל ולא יבצר ממך מזימה. ומדוע יקשה עצמו לדעת אחרת כיום הזה. וכבר עלה על דעתי לסייע פירושו במשנתינו דבחול הוה מעשה. ולא משום דשלא לצורך גרידא עיכבן ר"ע. אלא מטעם אחר עצום הוא שעשה כן. וחשבה לטובה ותועלת גדול בתיקון קידוש החודש. וידוקדק עם זה מה שיקשה למעיין המשכיל זה שהאריך התנא בסיפור המעשה שהיה. להודיענו המקום שעכבן ר"ע בלוד. כולי האי למה ליה מה לנו צורך לדעת מקום המעשה איה איפה הוא. ומהראוי הוא באמת לבקש דרך וטעם שלא יוציא התנא דבריו לבטלה כלשון בני אדם. ואפי' לשון הדיוט יש לדרוש שלא יהא נראה כשפת יתר. וכרגע נ"ל ענין יפה מאד אע"פ שאינו אמיתי על דעתי. מ"מ ישמע חכם ויוסיף לקח. וזהו אשר אמרתי בחפזי עם הצעה הנודעת מתוך ספרי הנדפס בס"ד. שהבאתי שם פ"ב דר"ה מ"ש הר"מ ז"ל בחיבורו שאם העדים אשר ראו את החודש רחוקים מב"ד יתר על מהלך לילה ויום מב"ד. לא ילכו להעיד עליו לפי שאין תועלת בעדותן שכבר נתעבר החודש. וכבר הוקשה לנו מדידיה אדידיה. שבספ"ג כתב שאם אחר שנתעבר אם באו עדים וכיונו עדותן מקבלין אותן ומחזירין את הדבר. ושמנו שלום בעז"הי בין ב' המאמרים האלה שלא תחול בהם הסתירה יע"ש. והנה ר"ג כבר היה סבור שמקבלין עדותן אף אחר לילה ויום עם שכבר נתעבר החודש. כדמוכח ממעשה דראוהו בזמנו ובליל עיבורו לא נראה וקיבלן. דמשמע בתר הכי. כמו שרמזתי ג"כ בספרי שם. והשתא הכא נמי אזיל לטעמיה ולשטתיה. ועדיין צריך אני להצעה קטנה מהנודע שלוד היא במערב ירושלם מהלך יום א' כמו ששנינו פ"ה דמ"ש ויבנה (כדומה) במזרחה בארץ הגליל וכנראה אינה קרובה לירושלם כשיעור הזה ויש לזה קצת הוכחה ביוסיפון כמדומני וכן בהל' ק"ה להרמב"ם פ"ה עם שאינו הכרח כל כך. ואם כן הוא הדבר מכוון ובהא קמיפלגי הני תנאי ר"ע קסבר מאחר שעכשיו עומדים בלוד ולא יגיעו למקום ב"ד עד אחר זמן עיבורו. מעתה ודאי אין צורך בהם. וע"כ צריך לעכב על ידם שלא ילכו. מאחר שכבר יצא שם החודש מעובר. והא כדינא הוא. ואפי' ר"ג נמי הכי ס"ל. אלא דשאני ליה בין לכתחלה ובין דיעבד. וכיון שכבר החזיקו בדרך ועברו ממקומם עד לוד. הרי הן כאלו כבר הגיעו למקום ב"ד ואסור להחזירם כדי שלא להוציאם בפחי נפש. וכדרך שעשה לאותן הנ"ל שקיבלן כשבאו לב"ד אף אחר זמן עיבור החודש. והמחזיק בדרך כאילו השלימו כדקיי"ל לענין עירוב וזולת. וכ"ש הכא דנפישי להו מ' זוג ואוושא מילתא אם יצאו בפ"נ. לכן שלח לו אם מעכב אתה את הרבים ודאי נמצאת מכשילן לע"ל. ואינה דומה למעכב יחידים שעדיין לא החזיקו בדרך. והרי זה דבר נאה עזר כנגדו חגור חריף על ירכו הוד והדר לדרכו. אלא שמ"מ אינו כדאי לעמוד נגד ההכרחיות העצומות הנז' המוכיחות בשתי ידים שבשבת היה הדבר. וריחוק יבנה עדיין היא אומדנא בידינו (ואפי' היה מבורר אצלנו שכ"ה ודאי. (כי אמנם מש"ל שיבנה במזרחה של ירושלם. עם היותו נגד המציאות באמת. אכן היא ודאי במערבה כלוד אלא שזו נוטה לצפון וזו לדרום ואינם רחוקים זה מזה רק שתי שעות לפ"ד בכפ"ופ. גם הלא היא בארץ פלשתים כמש"ל בס"ד (ספ"ז) הנודעת בקצה מערב א"י. על כן לפום ריהטא כתבתי מש"ל בזה. אבל עכ"ז אינו מזיק למבוקשנו משום כך. לפי שאין הכרח לומר דווקא כלשון שאמרנו. מחמת שחשבנו לדבר פשוט היות קידוש החודש ביבנה דווקא מקום הועד אז בימי ר"ג. אולם אפשר שהיה אז בירושלם כדרך שהלך לעבר השנה בירושלם כמש"ל בסי' הנז'. עם שאינו מהחיוב לצורך ק"ה. ולפ"ז עדיין יכולנו לעמוד בדרכנו הלז. שבחרנו לטובת ולהנאת השואל. מאחר שעכ"פ מלוד לירושלם הוא מהלך יום). מ"מ נוח לומר שאפי' בשבת יסבור שילכו אף בהיותם מרחק רב מאחר שכבר החזיקו בדרך. כי היכי דלא תיפוק מנה חורבא להבא. דטעם מכשול העתיד לבא גדול הוא. ועוד שהוא סובר שעדות מועלת אף אחר זמנו כמש"ל. ויותר קל לסבול זה. מלדחוק בענין המשמעות והסידור ונושא הפרק. אשר הוא חוט המשולש ולא במהרה ינתק לראיה כל דהו. והמון דקדוקים לא יזיזוהו היכר זיז משהו. ) ודיוק המקום אף שראוי הוא לשום לב אליו. מ"מ אינו דבר עיקרי ולא הכרחי. וגם י"ל שנזכר מפני מחלוקתו של ר' יהודה בברייתא דקאמר ח"ו שר"ע עיכבן אלא אחר היה ומקום אחר הוא וגדר שמו. לכך בא רבי להודיעך שמו ושם מקומו. להוציא מדעתו:
1165
1166סתירת סברת השואל ושבירת הוכחתו מן הירו' וענין דחיית שבת אצל עדות חודש מבוארת. ואתיין שפיר פיסקי דהר"מ דדייקי טובא]. עוד ד"א בירו' הנ"ל שהוא מסייע שאין בו ממש להכריח פי' השואל
ועתה אלכה ואשובה לדרכי לסלק ממנו כל מכשול ולסקל המסלה. ולסתור הדיו"ק שבנה עליו מעכ"ת ושפך סוללה. מ"ש להוכיח מן הירו' שאומר שאם היה זוג א' לא היה מעכבן ואם לפי דעתו כשנראה בעליל אין מחללין מה לי זוג א' ומה לי מ' זוגות. מהא נמי לא מוכח מידי. אטו לא שני לך בין חילול הצריך לחילול שאינו צריך. ואם אמרו לחלל לצורך ר"ל זוג א' אפי' שנראה בעליל. לטעם שמא במקום ב"ד לא ראו ולא השגיחו לראותו או איזה סיבה אחרת תוכל להיות שמנעה ראייתם ויצטרכו לזה. משא"כ במ' זוגות דודאי לאו לצורך נינהו ומה תועלת שיחללו כל אלה השבת בחנם. ואי לאו טעמא דמכשילן. בודאי דלא ניתן לחללו שלא לצורך כלל. דאע"ג דאמרינן דדחי שבת. דחויה היא שבת ולא הותרה. דומיא דטומאה דקיי"ל דחויה ולא הותרה דכמה דמצינן לאהדורי אטהורין מהדרינן. ולא עבדי בטומאה היכי דאפשר (וכן פסק הר"מ ז"ל גם לענין שבת שדחויה היא אצל חולה ולא הותרה. אע"פ שהוא פיקוח נפשות דחמיר טובא) הכי נמי לענין דחיית שבת דילפינן ממועד דהכתוב קבע מועד א' לכולן. דדווקא היכא דלא אפשר מידחי (ור"ל אפי' היכא דאיכא למיחש לספק רחוק. מ"מ כי מתרמי דצריכינן ליה מיהת לא אפשר בלא"ה ולא סגי דלא דחי. ולאפוקי היכא דודאי לא צרכינן להו האידנא דמיתחיל שבת בכדי. שלא לצורך היום כלל. ולא הותר אם לא מטעם גזרה שכן כח חכמים יפה והדבר מסור להם כמ"ש להלן בס"ד) והיכא דאפשר בזוג א'. נמי תו לא מחללינן. כיון דסגי בזוג א'. והשתא אתי שפיר דאיצטריך הר"מ למיפסק כר"ג. אע"ג דכבר פסק דלא כר' יוסי. דאכתי סד"א לא שרי לחלל אלא זוג א'. ולאפוקי מר"י דס"ל אפי' זוג א' לא שרי מאחר דנראה בעליל. דלדידיה חששה רחוקה היא ולא חייש לה לגמרי. ופסק דלא כוותיה אלא דמספק נמי מחללין. אפ"ה הוה אמינא טפי לא יחללו. דהו"ל ודאי שלא לצורך. והא איהו דפסק דחויה ולא הותרה. להכי אצטריכא ליה לאשמועינן נמי הלכה כר"ג. דאפי' בודאי שלא לצורך מחללין מטעמא דנמצאת מכשילן לע"ל. דודאי מילתא הוא כדבעינן למימר בס"ד. משו"ה שאני הך חילול שבת דבודאי מותר הוא אף שלא לצורך השעה משום חששה דלאחר זמן. והרי זה כפתור ופרח. ותו יכילנא לשנויי דה"פ אם היה זוג א' היינו שלא היה נראה בעליל. שאם לא נראה אלא לא' הרי ודאי לא נראה בעליל. שאילמלי נראה בעליל. היו רבים הרואים ורצים ובאים לזכות במצוה. מהו דתימא ר"ע דעת שלישית קאמר דאפי' לא נראה בעליל נמי לא מחללין כלל. דלית ליה דרשה דמועד. ודילמא ס"ד דאזדא לשיטתיה במכשירין דאפשר מבע"י דלא דחו. ה"נ קס"ד דאפשר לראותו מבע"י ומכשירין הוא ולא קדחי לגמרי. קמ"ל דאם היה זוג א' שאז לא נראה בעליל. ודאי לא היה מעכבו. דכר' יוסי ס"ל ולא פליג אלא בנראה בעליל וכעובדא דמ' זוג. דהשתא הכי ודאי נראה בעליל הוה. משו"ה הוא דעכבן:
ועתה אלכה ואשובה לדרכי לסלק ממנו כל מכשול ולסקל המסלה. ולסתור הדיו"ק שבנה עליו מעכ"ת ושפך סוללה. מ"ש להוכיח מן הירו' שאומר שאם היה זוג א' לא היה מעכבן ואם לפי דעתו כשנראה בעליל אין מחללין מה לי זוג א' ומה לי מ' זוגות. מהא נמי לא מוכח מידי. אטו לא שני לך בין חילול הצריך לחילול שאינו צריך. ואם אמרו לחלל לצורך ר"ל זוג א' אפי' שנראה בעליל. לטעם שמא במקום ב"ד לא ראו ולא השגיחו לראותו או איזה סיבה אחרת תוכל להיות שמנעה ראייתם ויצטרכו לזה. משא"כ במ' זוגות דודאי לאו לצורך נינהו ומה תועלת שיחללו כל אלה השבת בחנם. ואי לאו טעמא דמכשילן. בודאי דלא ניתן לחללו שלא לצורך כלל. דאע"ג דאמרינן דדחי שבת. דחויה היא שבת ולא הותרה. דומיא דטומאה דקיי"ל דחויה ולא הותרה דכמה דמצינן לאהדורי אטהורין מהדרינן. ולא עבדי בטומאה היכי דאפשר (וכן פסק הר"מ ז"ל גם לענין שבת שדחויה היא אצל חולה ולא הותרה. אע"פ שהוא פיקוח נפשות דחמיר טובא) הכי נמי לענין דחיית שבת דילפינן ממועד דהכתוב קבע מועד א' לכולן. דדווקא היכא דלא אפשר מידחי (ור"ל אפי' היכא דאיכא למיחש לספק רחוק. מ"מ כי מתרמי דצריכינן ליה מיהת לא אפשר בלא"ה ולא סגי דלא דחי. ולאפוקי היכא דודאי לא צרכינן להו האידנא דמיתחיל שבת בכדי. שלא לצורך היום כלל. ולא הותר אם לא מטעם גזרה שכן כח חכמים יפה והדבר מסור להם כמ"ש להלן בס"ד) והיכא דאפשר בזוג א'. נמי תו לא מחללינן. כיון דסגי בזוג א'. והשתא אתי שפיר דאיצטריך הר"מ למיפסק כר"ג. אע"ג דכבר פסק דלא כר' יוסי. דאכתי סד"א לא שרי לחלל אלא זוג א'. ולאפוקי מר"י דס"ל אפי' זוג א' לא שרי מאחר דנראה בעליל. דלדידיה חששה רחוקה היא ולא חייש לה לגמרי. ופסק דלא כוותיה אלא דמספק נמי מחללין. אפ"ה הוה אמינא טפי לא יחללו. דהו"ל ודאי שלא לצורך. והא איהו דפסק דחויה ולא הותרה. להכי אצטריכא ליה לאשמועינן נמי הלכה כר"ג. דאפי' בודאי שלא לצורך מחללין מטעמא דנמצאת מכשילן לע"ל. דודאי מילתא הוא כדבעינן למימר בס"ד. משו"ה שאני הך חילול שבת דבודאי מותר הוא אף שלא לצורך השעה משום חששה דלאחר זמן. והרי זה כפתור ופרח. ותו יכילנא לשנויי דה"פ אם היה זוג א' היינו שלא היה נראה בעליל. שאם לא נראה אלא לא' הרי ודאי לא נראה בעליל. שאילמלי נראה בעליל. היו רבים הרואים ורצים ובאים לזכות במצוה. מהו דתימא ר"ע דעת שלישית קאמר דאפי' לא נראה בעליל נמי לא מחללין כלל. דלית ליה דרשה דמועד. ודילמא ס"ד דאזדא לשיטתיה במכשירין דאפשר מבע"י דלא דחו. ה"נ קס"ד דאפשר לראותו מבע"י ומכשירין הוא ולא קדחי לגמרי. קמ"ל דאם היה זוג א' שאז לא נראה בעליל. ודאי לא היה מעכבו. דכר' יוסי ס"ל ולא פליג אלא בנראה בעליל וכעובדא דמ' זוג. דהשתא הכי ודאי נראה בעליל הוה. משו"ה הוא דעכבן:
1166
1167בירור שגגת השואל במ"כ בזדון הוראת היחיד להחמיר נגד הב"ד אשר חשבה לטובה ואינה אלא רעה חולה ואשמה רבה. ואית בה לתא דחיוב מיתה אי בידי אדם או בי"ש ושמתא. ואף בשוגג מיהו מיחזי כאפקרותא ולא ינקה בב"ד של מטה מראיות ברורות
מש"ע ועוד מוכח מהברייתא דהאי משנה תניא אר"י ח"ו שר"ע עיכבן כו' א"א בשלמא בחול. היה ור"ע עיכבן על דבר קל היינו ח"ו שיכשל ר"ע לעכבן על לא דבר של ממש אא"א משום איסור שבת עיכבן מאי ח"ו הוא זה אם תנא מורה הלכה כשמעתיה ומכ"ש ר"ע דרב גובריה וגם ר"י קאי כוותיה תבוא עליו ברכה שעיכבן אטו כל דלא אמר כת"ק וכר"ג ח"ו יאמר לו עד כאן. מלשונו זה נראה דאפי' נודע לר"ע מסברת ר"ג שמתנגדת לדעתו אעפ"כ יפה עשה. ואצ"ל שאם מדעתו בלבד עיכבן דפשיטא דלא שייך לומר עליו ח"ו. ולזה אני אומר נפל חברין ברברבתא חלילה חולין הוא לך לומר כדבר הזה ופלא בעיני איך שכחת לפי שעה פרשה שלמה בתורה ענין זקן ממרא. ומי האיש אשר יעשה בזדון להורות ולהמרות ע"פ ב"ד הגדול ובית הועד כר"ג ביבנה. ואפי' היה א' מן המנויין בסנהדרין. היה דינו ליהרג. כ"ש ר"ע שעם כל תקפו וגבורתו אינו אלא תלמיד לגבי ר"ג ושלא במקום ב"ד הי'. ואיך יעלה עה"ד שיסרב ויתנגד למעשה ב"ד שבמקום הועד בין להקל בין להחמיר. מוצל אותו צדיק מזה להביא עליו ברכה בקול גדול כמו שחשב ידידי הש"י. וכי תעלה ע"ד שהיחידים שנחלקו עם הרבים הורו הלכה למעשה כדבריהם ח"ו. ואפי' בב"ש דנפישי וחריפי טובא שקיל וטרי תלמודא אם עשו כדבריהם. וכדסברי נמי אמוראי ספ"ק דיבמות לא עשו. ק"ו ליחיד. ואם מצינו שעשה היחיד כסברתו. היינו במקומו וביחיד נגד יחיד. ואפ"ה זימנין דמתמה עלה תלמודא וקאמר כמה רב גובריה דעביד כשמעתיה. אבל שלא במקומו. ודאי לא. וכ"ש כנגד הרבים. ואפי' הרב הנחלק עם תלמידו החבר לא הותר לו לעשות מעשה כדברי עצמו. כדאשכחן ברב דלא אורי כשמעתיה באתריה דשמואל ור"א כי מיקלע לאתריה דריב"ל מטלטל שרגא (וכמבואר אצלי בהרחבה במ"א ע"ל ס"ה) אמנם אחר שנמנו וגמרו להסכים על הדין ברבים. אפי' היחיד התלמיד כופה את הרב לעשות מעשה אף להקל. וכדאי' בירו' כשהתירו את השמן דא"ל שמואל לרב אכול ואי לא כתיבנא עלך זקן ממרא. וכן אמרו העושה כדברי ב"ש חייב מיתה כענין דר"ט ריש ברכות (ולא תימא משום דב"ש במקום ב"ה אינה משנה. אדרבה דב"ש עדיפא מפלוגתא דיחידאי בעלמא. כדתניא בהדיא הרוצה לעשות כדברי ב"ש עושה. מיהת קודם ב"ק שפיר דמי. ואפ"ה בתר ב"ק חייב מיתה גם המחמיר כדבריהם) דבין להקל בין להחמיר אינו רשאי. והיינו דאמרינן מפני מה לא הרגו את עקביא מפני שלא עשה מעשה כדבריו. ואע"פ שהוא מחמיר. ראוי היה לידון כזקן ממרא. ועקימת שפתיו הוה מעשה אם היה מורה להחמיר בדם הירוק. (כדאי' בהנחנקין דפ"ח) והוא שסמכוהו על הכתוב בין דם לדם. דשמעת מנה בהדיא לא שנא לקולא לא שנא לחומרא נעשה זקן ממרא. והיינו נמי דשמואל בשמן ור"א דטלטל שרגא באתריה דריב"ל. דכיון דתלמידיה הוה ובאתריה לא הותר לו לחלוק עליו לחוש לחומרא אפי' בשב ואל תעשה. הרי ברור לפניך שאינו ראוי לברכה מי שחולק עם הרבים ושרי ליה מאריה. ואפי' תימא דאכתי לא קידע מסברת ר"ג. משו"ה הוה שרי ליה לעכובינהו. הא נמי ליתא דאיסור מורה הלכה בפני רבו להיכן הלך. דר"ג ודאי רביה דר"ע הוא. ועוד שהוא נשיא. דכ"ע תלמידיה נינהו. ואע"ג דלאפרושי מאיסורא אין חולקין כבוד לרב. הני מילי במילתא דפסיקא דהוי חילול שבת כי ההוא דקטר חמרא בציניתא בשבתא ורמי ביה רבינא קלא. ואפ"ה חייש לנפשיה דילמא מיחזי כאפקרותא. אבל במידי דרבנן כי הא דאע"ג דר"ע איהו דס"ל תחומין דאורייתא. מיהא רבים פליגי עליה. ומה גם בענין קידוש החודש דפשיטא ניתנה שבת לדחות בשבילו אפי' באיסור סקילה כמ"ש בס"ד בסמוך. וכמו שעשו בפשיטות מ' זוג הללו. דאי לאו דשמיע להו לא הוי עבדי הכי. דק"ה הוא מילתא דשכיחא טובא. ואפי' במידי דלא שכיח (לפעמים רק א' בשתי שמטות) אמרינן הנח להם לישראל אם אינן נביאים בני נביאים הם כ"ש בדבר חמור כתיקון המועד. שחשו לו יותר מאיסורי כרת (שכן מילה נדחית מפני הספק. וק"ה אף ספקו דוחה) שהי"ל להניחן ולא להפרישן מחמת חומרא בעלמא דשלא לצורך עד שידע מתחלה שהסכימו ב"ד הגדול על כך. וקיי"ל בדרבנן עבדינן עובדא והדר שיילינן. הא על כרחך בודאי דינו לפחות כמורה הלכה בפני רבו על שתקע עצמו לדבר הלכה זו בטרם ישאל הדבר לב"ד ולנשיא. ואצ"ל אם במתכוין לחלוק ע"ד ר"ג עשה כן. ח"ו להחליט זה על ר"ע. ותנא דידן נמי פשיטא דלא סבר דר"ע נחלק בזו אחר שידע שחלוקין עליו חבריו. וזו א"צ לומר דודאי ח"ו שר"ע יעכבם בחזקת היד בסומכו ע"ד עצמו נגד הרבים וגדולים ממנו. ומטעם זה לא היה ר"י צריך לומר ח"ו שר"ע עיכבן. אלא דתנא דמתני' קסבר מעיקרא לא הוה ידע דס"ל לב"ד טעמא דמכשילן דלידחי נמי שלא לצורך היום. משו"ה עיכבן. ומיחה בו ר"ג וקיבל דבריו. ואעפ"כ אמר ר"י ח"ו שר"ע לא ידע טעם זה ויגרום מכשול קודם שישלח לו ר"ג ועוד דמיחזי כאפקרותא נמי מטעמי דאמרן. אלא אינש אחרינא הוה. והיינו דקאמר שהורידוהו מגדולתו. שאם ר"ע היה המעכב בהמראה. דינו היה ליהרג. אך זה שעשה שלא מדעת תורה. כי לא מחכמה יתירא דאית ביה שאל על זאת אלא מתוך גדולתו ושררתו שהיה ראש המקום ההוא (דהיינו דאיכפל לאשמועינן) על כן אפי' עשה בזדון. אינו בדין זקן ממרא. שאפי' תלמיד שהורה לעשות פטור שנמצא חומרו קולו. וכ"ש זה שאינו ת"ח. והיה עונשו להורידו מגדולתו. במה שחטא בלבד. ונסתלקה תמיהתך זו תורה וזו שכרה להורידו מגדולתו דסבר לעשות מצוה גדולה. דאדרבה איפכא הוא שלפי שלא היה ת"ח נמצאת תקנתו קלקלתו. שאם היה ת"ח לא זו תורה ושכרה. דבר מיתה נמי הוה אי עביד במזיד. ואפי' לא הורה הלכה למעשה. מיהא בר שמתא הוא כת"ק דעדיות בעובדא דעקביא וכר"א דשמותי הוא אע"פ שלא עשו מעשה. כ"ש היכא דעבד מעשה. דאפי' בשוגג י"ל בר שמתא הוי דשגגת תלמוד עולה זדון. וכ"ש בתלמיד גדול כר"ע. (וי"ל קצת ראיה מההיא דאורי רב שילא באגמא דסמקי וא"ל רב לשמואל תא ונשמתיה. ובסוף נמי לא אהני ליה טעותא אלא משום דלא הו"ל למידק כולי האי דאע"ג דקוו וקיימי מיא מיקרי מש"אלס משום גלי. וכה"ג עביד אינש דטעי. וכן מצינו עוד גדולה מזו שאפי' לשוגגים גמורים שנתכוונו למצוה שמתינהו על דעברו אדרבנן גרידא כדאשכחן בהנהו קבוראי דקבור מיתא בי"ט א' אע"ג דסבור מצוה קעבדי) עאכ"ו שכבר הוכחנו שלכל הפחות אינו נמלט מענין מורה הלכה בפני רבו (בכמו זה אע"פ שהיה רחוק ממקום ב"ד וק"ל) והכרח לומר ח"ו. לכן כל דבריך ידידי אינן אלא תימה:
מש"ע ועוד מוכח מהברייתא דהאי משנה תניא אר"י ח"ו שר"ע עיכבן כו' א"א בשלמא בחול. היה ור"ע עיכבן על דבר קל היינו ח"ו שיכשל ר"ע לעכבן על לא דבר של ממש אא"א משום איסור שבת עיכבן מאי ח"ו הוא זה אם תנא מורה הלכה כשמעתיה ומכ"ש ר"ע דרב גובריה וגם ר"י קאי כוותיה תבוא עליו ברכה שעיכבן אטו כל דלא אמר כת"ק וכר"ג ח"ו יאמר לו עד כאן. מלשונו זה נראה דאפי' נודע לר"ע מסברת ר"ג שמתנגדת לדעתו אעפ"כ יפה עשה. ואצ"ל שאם מדעתו בלבד עיכבן דפשיטא דלא שייך לומר עליו ח"ו. ולזה אני אומר נפל חברין ברברבתא חלילה חולין הוא לך לומר כדבר הזה ופלא בעיני איך שכחת לפי שעה פרשה שלמה בתורה ענין זקן ממרא. ומי האיש אשר יעשה בזדון להורות ולהמרות ע"פ ב"ד הגדול ובית הועד כר"ג ביבנה. ואפי' היה א' מן המנויין בסנהדרין. היה דינו ליהרג. כ"ש ר"ע שעם כל תקפו וגבורתו אינו אלא תלמיד לגבי ר"ג ושלא במקום ב"ד הי'. ואיך יעלה עה"ד שיסרב ויתנגד למעשה ב"ד שבמקום הועד בין להקל בין להחמיר. מוצל אותו צדיק מזה להביא עליו ברכה בקול גדול כמו שחשב ידידי הש"י. וכי תעלה ע"ד שהיחידים שנחלקו עם הרבים הורו הלכה למעשה כדבריהם ח"ו. ואפי' בב"ש דנפישי וחריפי טובא שקיל וטרי תלמודא אם עשו כדבריהם. וכדסברי נמי אמוראי ספ"ק דיבמות לא עשו. ק"ו ליחיד. ואם מצינו שעשה היחיד כסברתו. היינו במקומו וביחיד נגד יחיד. ואפ"ה זימנין דמתמה עלה תלמודא וקאמר כמה רב גובריה דעביד כשמעתיה. אבל שלא במקומו. ודאי לא. וכ"ש כנגד הרבים. ואפי' הרב הנחלק עם תלמידו החבר לא הותר לו לעשות מעשה כדברי עצמו. כדאשכחן ברב דלא אורי כשמעתיה באתריה דשמואל ור"א כי מיקלע לאתריה דריב"ל מטלטל שרגא (וכמבואר אצלי בהרחבה במ"א ע"ל ס"ה) אמנם אחר שנמנו וגמרו להסכים על הדין ברבים. אפי' היחיד התלמיד כופה את הרב לעשות מעשה אף להקל. וכדאי' בירו' כשהתירו את השמן דא"ל שמואל לרב אכול ואי לא כתיבנא עלך זקן ממרא. וכן אמרו העושה כדברי ב"ש חייב מיתה כענין דר"ט ריש ברכות (ולא תימא משום דב"ש במקום ב"ה אינה משנה. אדרבה דב"ש עדיפא מפלוגתא דיחידאי בעלמא. כדתניא בהדיא הרוצה לעשות כדברי ב"ש עושה. מיהת קודם ב"ק שפיר דמי. ואפ"ה בתר ב"ק חייב מיתה גם המחמיר כדבריהם) דבין להקל בין להחמיר אינו רשאי. והיינו דאמרינן מפני מה לא הרגו את עקביא מפני שלא עשה מעשה כדבריו. ואע"פ שהוא מחמיר. ראוי היה לידון כזקן ממרא. ועקימת שפתיו הוה מעשה אם היה מורה להחמיר בדם הירוק. (כדאי' בהנחנקין דפ"ח) והוא שסמכוהו על הכתוב בין דם לדם. דשמעת מנה בהדיא לא שנא לקולא לא שנא לחומרא נעשה זקן ממרא. והיינו נמי דשמואל בשמן ור"א דטלטל שרגא באתריה דריב"ל. דכיון דתלמידיה הוה ובאתריה לא הותר לו לחלוק עליו לחוש לחומרא אפי' בשב ואל תעשה. הרי ברור לפניך שאינו ראוי לברכה מי שחולק עם הרבים ושרי ליה מאריה. ואפי' תימא דאכתי לא קידע מסברת ר"ג. משו"ה הוה שרי ליה לעכובינהו. הא נמי ליתא דאיסור מורה הלכה בפני רבו להיכן הלך. דר"ג ודאי רביה דר"ע הוא. ועוד שהוא נשיא. דכ"ע תלמידיה נינהו. ואע"ג דלאפרושי מאיסורא אין חולקין כבוד לרב. הני מילי במילתא דפסיקא דהוי חילול שבת כי ההוא דקטר חמרא בציניתא בשבתא ורמי ביה רבינא קלא. ואפ"ה חייש לנפשיה דילמא מיחזי כאפקרותא. אבל במידי דרבנן כי הא דאע"ג דר"ע איהו דס"ל תחומין דאורייתא. מיהא רבים פליגי עליה. ומה גם בענין קידוש החודש דפשיטא ניתנה שבת לדחות בשבילו אפי' באיסור סקילה כמ"ש בס"ד בסמוך. וכמו שעשו בפשיטות מ' זוג הללו. דאי לאו דשמיע להו לא הוי עבדי הכי. דק"ה הוא מילתא דשכיחא טובא. ואפי' במידי דלא שכיח (לפעמים רק א' בשתי שמטות) אמרינן הנח להם לישראל אם אינן נביאים בני נביאים הם כ"ש בדבר חמור כתיקון המועד. שחשו לו יותר מאיסורי כרת (שכן מילה נדחית מפני הספק. וק"ה אף ספקו דוחה) שהי"ל להניחן ולא להפרישן מחמת חומרא בעלמא דשלא לצורך עד שידע מתחלה שהסכימו ב"ד הגדול על כך. וקיי"ל בדרבנן עבדינן עובדא והדר שיילינן. הא על כרחך בודאי דינו לפחות כמורה הלכה בפני רבו על שתקע עצמו לדבר הלכה זו בטרם ישאל הדבר לב"ד ולנשיא. ואצ"ל אם במתכוין לחלוק ע"ד ר"ג עשה כן. ח"ו להחליט זה על ר"ע. ותנא דידן נמי פשיטא דלא סבר דר"ע נחלק בזו אחר שידע שחלוקין עליו חבריו. וזו א"צ לומר דודאי ח"ו שר"ע יעכבם בחזקת היד בסומכו ע"ד עצמו נגד הרבים וגדולים ממנו. ומטעם זה לא היה ר"י צריך לומר ח"ו שר"ע עיכבן. אלא דתנא דמתני' קסבר מעיקרא לא הוה ידע דס"ל לב"ד טעמא דמכשילן דלידחי נמי שלא לצורך היום. משו"ה עיכבן. ומיחה בו ר"ג וקיבל דבריו. ואעפ"כ אמר ר"י ח"ו שר"ע לא ידע טעם זה ויגרום מכשול קודם שישלח לו ר"ג ועוד דמיחזי כאפקרותא נמי מטעמי דאמרן. אלא אינש אחרינא הוה. והיינו דקאמר שהורידוהו מגדולתו. שאם ר"ע היה המעכב בהמראה. דינו היה ליהרג. אך זה שעשה שלא מדעת תורה. כי לא מחכמה יתירא דאית ביה שאל על זאת אלא מתוך גדולתו ושררתו שהיה ראש המקום ההוא (דהיינו דאיכפל לאשמועינן) על כן אפי' עשה בזדון. אינו בדין זקן ממרא. שאפי' תלמיד שהורה לעשות פטור שנמצא חומרו קולו. וכ"ש זה שאינו ת"ח. והיה עונשו להורידו מגדולתו. במה שחטא בלבד. ונסתלקה תמיהתך זו תורה וזו שכרה להורידו מגדולתו דסבר לעשות מצוה גדולה. דאדרבה איפכא הוא שלפי שלא היה ת"ח נמצאת תקנתו קלקלתו. שאם היה ת"ח לא זו תורה ושכרה. דבר מיתה נמי הוה אי עביד במזיד. ואפי' לא הורה הלכה למעשה. מיהא בר שמתא הוא כת"ק דעדיות בעובדא דעקביא וכר"א דשמותי הוא אע"פ שלא עשו מעשה. כ"ש היכא דעבד מעשה. דאפי' בשוגג י"ל בר שמתא הוי דשגגת תלמוד עולה זדון. וכ"ש בתלמיד גדול כר"ע. (וי"ל קצת ראיה מההיא דאורי רב שילא באגמא דסמקי וא"ל רב לשמואל תא ונשמתיה. ובסוף נמי לא אהני ליה טעותא אלא משום דלא הו"ל למידק כולי האי דאע"ג דקוו וקיימי מיא מיקרי מש"אלס משום גלי. וכה"ג עביד אינש דטעי. וכן מצינו עוד גדולה מזו שאפי' לשוגגים גמורים שנתכוונו למצוה שמתינהו על דעברו אדרבנן גרידא כדאשכחן בהנהו קבוראי דקבור מיתא בי"ט א' אע"ג דסבור מצוה קעבדי) עאכ"ו שכבר הוכחנו שלכל הפחות אינו נמלט מענין מורה הלכה בפני רבו (בכמו זה אע"פ שהיה רחוק ממקום ב"ד וק"ל) והכרח לומר ח"ו. לכן כל דבריך ידידי אינן אלא תימה:
1167
1168והפלא הגדול שנתעלמה ממך משנה שלמה. הלא היא גם היא בר"ה פ"ב שמצאנו ראינו שנחלקו על ר"ג. רד"בה ורי"בח חבריו בגדולה מזו. ואעפ"כ עמדו דברי ר"ג והכריחו לר"י לחלל יו"הכ שחל בחשבונו ור"ע הוא שהכריעו לקיים דבריו אע"פ שר' יהושע הוא בר פלוגתיה בכל דוכתא ושכנגדו חלק עליו. ורד"בה הסכים עמו. וכנראה שמחלוקת שקול היה בתחלה. ואולי מרובין וגדולים היו המחמירין שם וחולקין עליו. ואעפ"כ להיותו נשיא (והוא עיקר גדול בתיקון המועדות שעיבור השנה תלוי בו לגמרי כדתנן בבחירתא ע"מ שירצה ר"ג) וגם דברי קבלתו נשמעו ונתקיימו אצל המרובין. לכן לא יכול ר"י לעמוד נגדו אפי' רק להחמיר על עצמו. ור"ע הוא שלימדו ורד"בה הסכים על ידו. והביא לו מקרא דזקן ממרא. שאפי' שהיה אצלם נחשב לטעות מוחלט בעסק תיקון המועדות. בדבר נמנע לדעתם. מ"מ נכנע ר"י למצותו וסר למשמעתו אפי' אומר על שמאל שהוא ימין. כ"ש שאי אפשר ליאמר על ר"ע שיעשה כסברתו לחוש לחומרא נגד ב"ד הגדול ונשיא. ובדבר חמור הנוגע בתיקון המועדות שהחמירו בו מאד והתירו לחלל שבת בשבילו אף על ספק רחוק. הא אין לך לומר אלא כמ"ש דתנא דידן נמי פשיטא ליה דלא עיכבן כמחזיק במחלוקת. שא"כ לא היה ר"ג נושא פנים לתורה. ולא זו שכרה לשלוח אליו דברים רכים. כי בדברים לא יוסר העובר וממרא ע"פ ב"ד. ור' יהודה דברייתא ס"ל אף שוגג פושע הוא כה"ג כנ"ל. וכ"ש בת"ח שא"ל התנצלות דחסרון ידיעה. והרי שגגתו עולה זדון . וק"ו באדם גדול כר"ע שהיה ראוי לעונש נמרץ עם שכוונתו היתה להיות שומר שבת מחלל. שאם ישתו הבאים נמצא ש"ש מתחלל. וראוי היה להתנדות עכ"פ למען ישמעו ויראו ויכירו העם וידעו שלא ימנעו להבא. אלא שזפר היה הנדון. בהסרת עטרת שררתו וקיבל ענשו למען ידעון שדון. ומוצל אותו צדיק מעון להרות ולהמרות את פי האדון. הנה יצאתי ידי חובתי בזה הענין במה שיש בו די לענ"ד והשגתי ידי. ותו לא מידי:
1168
1169תשלום הביאור במשנה הנ"ל עם הירו' שעליה מפורש יפה
ולתשובת הרו"בה קס"ת דקבעי ליה מר לחדודי. הריני מטפס ועולה בקצרה לכבוד זה דודו ידידי. מ"ש וגם מדברי ר"ג ששלח אם מעכב אתה את הרבים משמע דאם היה זוג א' שפיר עבד דעכבן כו'. וע"ז נפלאתי מאד לא על דרדק דעדק דלא דק. משום דאכתי לא קש והיה זה ההתהפכות בעיניו ענין חריפות מופת והיקש. אבל על מעכ"ת גדלה תמיהתי דאודויי קמודי. ורבותיו ששתקו לו אפשר דאלפוה שיקרא ואנקטוה ניגרי ברייתא דתנו תנויי לברא כסרמיסין דאזלי בתר איפכא. אילמלא אמרה בני קולפי טבי הוה בלע ומנגדינא ליה נגודי. שמהפך הדברים ממשמען בהבנתו זאת דמשום דרבים הוו קפיד עליה ר"ג. ואי זוג יחיד הוה. לר"ג נמי שפיר עביד דעכבן. כלפי לייא יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא. וזה לא עלה ע"ד אדם מעולם. גם הלא הירו' עומד בפניו כחומה. שאפי' ר"ע לא היה מעכב זוג א' ואצ"ל ר"ג. ואיך נתבלבל כל כך להפך הקערה על פיה ולומר שאף לר"ג אין חשש אלא בזוגות הרבים ולא בזוג. נמצא שהדברים מהופכים מקצה אל הקצה. זה ודאי מוקצה מן הדעת אף למתחילי לימוד הגמרא. ואיך יסבול מוחו זה. אם לא שלימדו לשונו דבר שקר העוה נלאו. ועל זה יש למעכ"ת לגעור בו הרבה ומה זו שתיקה. דשבשתא כיון דעל על. ואם מפני שהוקשה לו לישנא דמעכב את הרבים לישנא יתירא. כסבור הוא דלטעמיה דר"ג הוא דנקיט ליה תנא. מחמת זה לא היה לומר שיבוש כזה. כיון דקושטא דמילתא קאמר. דהכי הוה מעשה. אבל טעמא דמכשול לע"ל. ודאי איתיה בין ברבים בין ביחיד. ומה ענין פרסום בכאן. וכי במקום חשש מכשול להבא. לא יחושו אלא בשיש פרסום. אמרתי שגם זה הבל ולא הבל של תשב"ר (ועם שלמעלה גם אנו הסברנו פנים קצת לחלק בכך בענין אחר אינו דומה כלל וכלל וק"ל. וגם זה לא חשבנוהו לאמת ולא אמרנוהו אלא לכבודו של מעכ"ת. אף להסברה ההיא לא היינו צריכים. רק להמתיק הדבר להראותו יפה. ככסף סיגים מצופה. מ"מ דבר אחר הוא לגמרי) אבל באמת לא דיוקא הוא לגמרי. ואימא הכי דלטעמיה דר"ע נסיב ליה הך לישנא ר"ג. וה"ק ליה אם מפני שרבים הם וא"צ לכולם שהרי נראה בעליל. לכך אתה מעכבן שלא יתחלל שבת שלא לצורך. מ"מ טעות הוא בידך לפי שנמצאת מכשילן לע"ל. ואצ"ל ביחיד דלא צריך לטעמא דמכשילן. דבלא"ה הרי אנו צריכין לו. מאחר שלא נמצא אלא הוא. שאם היה נראה בעליל הן רבים עתה שהיו באים להעיד כמש"ל והוא פשוט. וכה"ג אף ר"ע מודה וכמ"ש בירו'. ואפי' את"ל דאפשר שיראה בעליל ולא ירצה ללכת אלא א' כה"ג נמי ס"ל לר"ע דזוג א' הולך מספק כמש"ל ומשו"ה סתמא קאמר ירושלמי דזוג א' לא היה מעכב. כיון שעכ"פ אינו ודאי שלא יצטרכו לו. משא"כ ברבים לפנינו ההולכים. דודאי מתחלל שלא לצורך. כה"ג דווקא חייש ר"ע מעיקרא. ומהכא קדייק לה הירו'. מדאצטריך ר"ג להך טעמא דנמצאת מכשילן לע"ל. ולמה ליה כולי האי. תיפוק ליה משום דהכתוב קבע לו מועד לומר שדוחה שבת. וכיון דאשתרי אישתרי. ל"ש יחיד ל"ש רבים. אלא ה"ט משום דממועד אכתי לא ידעינן אלא דשבת דחויה היא. הותרה מנלן. ור"ע משו"ה עיכבן. דס"ל שלא הותרה שלא לצורך. ובזה הדין עמו והסכים להלכה הפסוקה. דדחויה היא שבת וכן הטומאה בצבור. משו"ה אי הוה שדר ליה מטעמא דדחי שבת. לא הוה סגי בהכי. דר"ע נמי מודה דדחי שבת. ואם זוג יחיד היה לא היה מעכבו באמת. ולא עיכבן אלא מפני שרבים עתה שחללו שבת בחנם. דלא אתי ממועד. להכי אצטריך לשדורי ליה טעמא דשייך ברבים. אע"ג דלא שייכא ילפותא דמועד. ומדאיכפל ונסיב להך טעמא. שמעינן מנה דאם היה זוג א' לא היה מעכבו זה ברור:
ולתשובת הרו"בה קס"ת דקבעי ליה מר לחדודי. הריני מטפס ועולה בקצרה לכבוד זה דודו ידידי. מ"ש וגם מדברי ר"ג ששלח אם מעכב אתה את הרבים משמע דאם היה זוג א' שפיר עבד דעכבן כו'. וע"ז נפלאתי מאד לא על דרדק דעדק דלא דק. משום דאכתי לא קש והיה זה ההתהפכות בעיניו ענין חריפות מופת והיקש. אבל על מעכ"ת גדלה תמיהתי דאודויי קמודי. ורבותיו ששתקו לו אפשר דאלפוה שיקרא ואנקטוה ניגרי ברייתא דתנו תנויי לברא כסרמיסין דאזלי בתר איפכא. אילמלא אמרה בני קולפי טבי הוה בלע ומנגדינא ליה נגודי. שמהפך הדברים ממשמען בהבנתו זאת דמשום דרבים הוו קפיד עליה ר"ג. ואי זוג יחיד הוה. לר"ג נמי שפיר עביד דעכבן. כלפי לייא יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא. וזה לא עלה ע"ד אדם מעולם. גם הלא הירו' עומד בפניו כחומה. שאפי' ר"ע לא היה מעכב זוג א' ואצ"ל ר"ג. ואיך נתבלבל כל כך להפך הקערה על פיה ולומר שאף לר"ג אין חשש אלא בזוגות הרבים ולא בזוג. נמצא שהדברים מהופכים מקצה אל הקצה. זה ודאי מוקצה מן הדעת אף למתחילי לימוד הגמרא. ואיך יסבול מוחו זה. אם לא שלימדו לשונו דבר שקר העוה נלאו. ועל זה יש למעכ"ת לגעור בו הרבה ומה זו שתיקה. דשבשתא כיון דעל על. ואם מפני שהוקשה לו לישנא דמעכב את הרבים לישנא יתירא. כסבור הוא דלטעמיה דר"ג הוא דנקיט ליה תנא. מחמת זה לא היה לומר שיבוש כזה. כיון דקושטא דמילתא קאמר. דהכי הוה מעשה. אבל טעמא דמכשול לע"ל. ודאי איתיה בין ברבים בין ביחיד. ומה ענין פרסום בכאן. וכי במקום חשש מכשול להבא. לא יחושו אלא בשיש פרסום. אמרתי שגם זה הבל ולא הבל של תשב"ר (ועם שלמעלה גם אנו הסברנו פנים קצת לחלק בכך בענין אחר אינו דומה כלל וכלל וק"ל. וגם זה לא חשבנוהו לאמת ולא אמרנוהו אלא לכבודו של מעכ"ת. אף להסברה ההיא לא היינו צריכים. רק להמתיק הדבר להראותו יפה. ככסף סיגים מצופה. מ"מ דבר אחר הוא לגמרי) אבל באמת לא דיוקא הוא לגמרי. ואימא הכי דלטעמיה דר"ע נסיב ליה הך לישנא ר"ג. וה"ק ליה אם מפני שרבים הם וא"צ לכולם שהרי נראה בעליל. לכך אתה מעכבן שלא יתחלל שבת שלא לצורך. מ"מ טעות הוא בידך לפי שנמצאת מכשילן לע"ל. ואצ"ל ביחיד דלא צריך לטעמא דמכשילן. דבלא"ה הרי אנו צריכין לו. מאחר שלא נמצא אלא הוא. שאם היה נראה בעליל הן רבים עתה שהיו באים להעיד כמש"ל והוא פשוט. וכה"ג אף ר"ע מודה וכמ"ש בירו'. ואפי' את"ל דאפשר שיראה בעליל ולא ירצה ללכת אלא א' כה"ג נמי ס"ל לר"ע דזוג א' הולך מספק כמש"ל ומשו"ה סתמא קאמר ירושלמי דזוג א' לא היה מעכב. כיון שעכ"פ אינו ודאי שלא יצטרכו לו. משא"כ ברבים לפנינו ההולכים. דודאי מתחלל שלא לצורך. כה"ג דווקא חייש ר"ע מעיקרא. ומהכא קדייק לה הירו'. מדאצטריך ר"ג להך טעמא דנמצאת מכשילן לע"ל. ולמה ליה כולי האי. תיפוק ליה משום דהכתוב קבע לו מועד לומר שדוחה שבת. וכיון דאשתרי אישתרי. ל"ש יחיד ל"ש רבים. אלא ה"ט משום דממועד אכתי לא ידעינן אלא דשבת דחויה היא. הותרה מנלן. ור"ע משו"ה עיכבן. דס"ל שלא הותרה שלא לצורך. ובזה הדין עמו והסכים להלכה הפסוקה. דדחויה היא שבת וכן הטומאה בצבור. משו"ה אי הוה שדר ליה מטעמא דדחי שבת. לא הוה סגי בהכי. דר"ע נמי מודה דדחי שבת. ואם זוג יחיד היה לא היה מעכבו באמת. ולא עיכבן אלא מפני שרבים עתה שחללו שבת בחנם. דלא אתי ממועד. להכי אצטריך לשדורי ליה טעמא דשייך ברבים. אע"ג דלא שייכא ילפותא דמועד. ומדאיכפל ונסיב להך טעמא. שמעינן מנה דאם היה זוג א' לא היה מעכבו זה ברור:
1169
1170בירור ענין חשש מכשול הע"ל כמה כחו גדול ביחוד בענין קביעות המועדות לדחות אף איסור תורה אם יראה בעיני זקני העדה שיצא בנין מתוך סתירה. ואף ר"ע והעומדים בשטתו יודו בכך וטעם מחלוקתן
ודקשיא ליה לרביא ממ"נ כו' (לפי דרכו. וכ"ש שהיה קשה אצלו ביתר שאת. אם היה מפרש ע"ד האמת כמ"ש) וא"א דעכבן משום איסור שבת כו' ואי אסור לחלל שבת מ"ט יעשו איסור דאורייתא משום סברא דמכשילן דלר"ע תחומין דאורייתא. וא"ל דר"ג שלח לפי סברתו דתחומין דרבנן א"כ הדרא קושיא מאי ח"ו דר"ע עביד כסברתיה. אמינא אגברו חמרא אדרדק ונכנס שתוי יין הבחרות לב"המ. ע"כ יצא הסוד הזה שאל"כ מניין לו זה בפשיטות שאין לעשות איסור דאורייתא משום סברא דמכשילן. והדבר להפך מבואר בכ"מ דלא זו בלבד באיסור תחומין. דמיהת לכ"ע לית בהו חיוב מיתה אלא אפי' באיסור סקילה ניתנה שבת לדחות משום חשש מכשול. וכדקיי"ל נמי בכולן חוזרין בכלי זיינם אע"פ שאינם צריכים להם עכשיו אלא משום ספק הע"ל. וא"ל ס"נ שאני. דתיקון המועדות נמי דבר גדול. והלא הוא דוחה שבת בכל אופן. ואף מפני הספק ניתן לחללו בכל דבר. לפי שהדבר מסור לחכמים לעשות גדר וסייג לתורה. וכל מדות חכמים כן שהתירו כמה דברים סופן משום תחלתן. ולא תימא דרבנן בדרבנן היא. אלא דאורייתא וניתנה שבת לדחות בשבילה. ע"פ התורה אשר יורו וגזרו החכמים כפי מה שיראה בעיניהם שהוא חיזוק והעמדה לד"ת. כגון זה יפה כח ב"ד בכל מקום. ומתנין לעקור דבר מן התורה אף בקום עשה משום מגדר מילתא כדאי' בהאשה רבה (דצ"א) ואיכא מ"ד דאפי' ההוא גריווא הדרא לטיבלא. וכ"ש במילתא דשייכי בהו טפי. וכענין שאמרו בכיוצא בזו כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש. ואהא סמכינן ושרינן א"א דאורייתא לעלמא בכמה דוכתי. וכן הוא ענין המועדות תלוי לגמרי בדעת ב"ד. ודבר גדול אמרה תורה אשר תקראו אתם אפי' שוגגין מזידין מוטעים מה שעשו עשוי ומאחר שהקפידה תורה שיתקדש בזמנו וידחה שבת מפניו. והרי מסרה הדבר לחכמים ונתנה להם רשות לעיין במונעים. ולסלק הסבות המבטלות העדת העדים בזמנן. לכן בכחם היפה התירו לחללו על כך אף בשביל ספק רחוק. כללו של דבר הרי הוא כחול לענין זה. ואף המחמיר כשטת ר"ע ור"י. לא מדין תורה הוא אומר. דפשיטא כיון דהותר הותר. וכמ"ש בכמה מקומות גבי איסורי כרת טובא. אלא דס"ל מדרבנן יש להחמיר שלא יחללו שלא לצורך. משום חומרא דשבת דלא ליתו לאקולי ביה (וכענין שגדרו גדר ועשו סייג לשל תורה בכל מקום) אלא שזה נדחה בעלילה קטנה. מטעם שחשו חז"ל יותר למכשול דלע"ל. לכן העמידוהו על ד"ת. שהיום הותר מכללו לדבר הזה. אלה דברים ברורים אצלי בעז"הי וא"א להאריך בהם כפי דוחק השעה וקיצור היריעה. אבל המעיין הנבון ימצא בהם טעם כעיקר וייטיב אזנו לשמיעה:
ודקשיא ליה לרביא ממ"נ כו' (לפי דרכו. וכ"ש שהיה קשה אצלו ביתר שאת. אם היה מפרש ע"ד האמת כמ"ש) וא"א דעכבן משום איסור שבת כו' ואי אסור לחלל שבת מ"ט יעשו איסור דאורייתא משום סברא דמכשילן דלר"ע תחומין דאורייתא. וא"ל דר"ג שלח לפי סברתו דתחומין דרבנן א"כ הדרא קושיא מאי ח"ו דר"ע עביד כסברתיה. אמינא אגברו חמרא אדרדק ונכנס שתוי יין הבחרות לב"המ. ע"כ יצא הסוד הזה שאל"כ מניין לו זה בפשיטות שאין לעשות איסור דאורייתא משום סברא דמכשילן. והדבר להפך מבואר בכ"מ דלא זו בלבד באיסור תחומין. דמיהת לכ"ע לית בהו חיוב מיתה אלא אפי' באיסור סקילה ניתנה שבת לדחות משום חשש מכשול. וכדקיי"ל נמי בכולן חוזרין בכלי זיינם אע"פ שאינם צריכים להם עכשיו אלא משום ספק הע"ל. וא"ל ס"נ שאני. דתיקון המועדות נמי דבר גדול. והלא הוא דוחה שבת בכל אופן. ואף מפני הספק ניתן לחללו בכל דבר. לפי שהדבר מסור לחכמים לעשות גדר וסייג לתורה. וכל מדות חכמים כן שהתירו כמה דברים סופן משום תחלתן. ולא תימא דרבנן בדרבנן היא. אלא דאורייתא וניתנה שבת לדחות בשבילה. ע"פ התורה אשר יורו וגזרו החכמים כפי מה שיראה בעיניהם שהוא חיזוק והעמדה לד"ת. כגון זה יפה כח ב"ד בכל מקום. ומתנין לעקור דבר מן התורה אף בקום עשה משום מגדר מילתא כדאי' בהאשה רבה (דצ"א) ואיכא מ"ד דאפי' ההוא גריווא הדרא לטיבלא. וכ"ש במילתא דשייכי בהו טפי. וכענין שאמרו בכיוצא בזו כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש. ואהא סמכינן ושרינן א"א דאורייתא לעלמא בכמה דוכתי. וכן הוא ענין המועדות תלוי לגמרי בדעת ב"ד. ודבר גדול אמרה תורה אשר תקראו אתם אפי' שוגגין מזידין מוטעים מה שעשו עשוי ומאחר שהקפידה תורה שיתקדש בזמנו וידחה שבת מפניו. והרי מסרה הדבר לחכמים ונתנה להם רשות לעיין במונעים. ולסלק הסבות המבטלות העדת העדים בזמנן. לכן בכחם היפה התירו לחללו על כך אף בשביל ספק רחוק. כללו של דבר הרי הוא כחול לענין זה. ואף המחמיר כשטת ר"ע ור"י. לא מדין תורה הוא אומר. דפשיטא כיון דהותר הותר. וכמ"ש בכמה מקומות גבי איסורי כרת טובא. אלא דס"ל מדרבנן יש להחמיר שלא יחללו שלא לצורך. משום חומרא דשבת דלא ליתו לאקולי ביה (וכענין שגדרו גדר ועשו סייג לשל תורה בכל מקום) אלא שזה נדחה בעלילה קטנה. מטעם שחשו חז"ל יותר למכשול דלע"ל. לכן העמידוהו על ד"ת. שהיום הותר מכללו לדבר הזה. אלה דברים ברורים אצלי בעז"הי וא"א להאריך בהם כפי דוחק השעה וקיצור היריעה. אבל המעיין הנבון ימצא בהם טעם כעיקר וייטיב אזנו לשמיעה:
1170
1171האמת עד לעצמו ונתגלה טעמו של הר"מ בפסקו ונימוקו עמו
ונ"ל שע"ז סמך הר"מ ז"ל לפסוק הדין שכל מי שראה החודש והוא בתוך מהלך לילה ויום מצוה עליו שילך ויחלל שבת כדי להעיד. ועם היות פשוט שהדין עמו לפסוק כת"ק וכר"ג דמשנתינו. ודלא כר"ע ור"י. מ"מ איכא למידק דילמא ר"ג נמי לא קאמר אלא דיעבד. שכבר עברו והלכו אין לעכבם כלל. לכתחלה מי אמר. ולת"ק דר"י נמי לא שמעת אלא דמחללין אף שלא לצורך ומטעם דמכשול הנ"ל ואפי' תימא לכתחלה משמע. אכתי י"ל רשות הוא וקמ"ל דאין בו משום חילול שבת בכל גוונא. מיהו מצוה לא קאמר בהדיא. אלא ה"ט. משום דפסיקא ליה היכא דרחמנא שרייה. מצוה נמי איכא. כי הא דפסקינן נמי בעלמא לה יטמא מצוה ודכוותיה. דכל היכא דמ"ה שרי. מצוה היא וכן אמרו מטמאין אותו בע"כ. הוא הדין הכא פשטא דקרא למצוה קבע לו מועד לדחות שבת מפניו. אלא דאמור רבנן דחויה ולא הותרה משום חומרא וגזרה. והיינו היכא דליכא טעמא. אבל כי איכא למיחש דנפיק מנה חורבא. ממילא בטלה לה החומרא. דאתיא לידי קולא בהך מילתא וחזר הדבר לדין תורה. וזה בעז"הי אמת ויציב ונכון הדבר:
ונ"ל שע"ז סמך הר"מ ז"ל לפסוק הדין שכל מי שראה החודש והוא בתוך מהלך לילה ויום מצוה עליו שילך ויחלל שבת כדי להעיד. ועם היות פשוט שהדין עמו לפסוק כת"ק וכר"ג דמשנתינו. ודלא כר"ע ור"י. מ"מ איכא למידק דילמא ר"ג נמי לא קאמר אלא דיעבד. שכבר עברו והלכו אין לעכבם כלל. לכתחלה מי אמר. ולת"ק דר"י נמי לא שמעת אלא דמחללין אף שלא לצורך ומטעם דמכשול הנ"ל ואפי' תימא לכתחלה משמע. אכתי י"ל רשות הוא וקמ"ל דאין בו משום חילול שבת בכל גוונא. מיהו מצוה לא קאמר בהדיא. אלא ה"ט. משום דפסיקא ליה היכא דרחמנא שרייה. מצוה נמי איכא. כי הא דפסקינן נמי בעלמא לה יטמא מצוה ודכוותיה. דכל היכא דמ"ה שרי. מצוה היא וכן אמרו מטמאין אותו בע"כ. הוא הדין הכא פשטא דקרא למצוה קבע לו מועד לדחות שבת מפניו. אלא דאמור רבנן דחויה ולא הותרה משום חומרא וגזרה. והיינו היכא דליכא טעמא. אבל כי איכא למיחש דנפיק מנה חורבא. ממילא בטלה לה החומרא. דאתיא לידי קולא בהך מילתא וחזר הדבר לדין תורה. וזה בעז"הי אמת ויציב ונכון הדבר:
1171
1172ממילא שמעתא רווחא הוכחה נוספת לקיים ולאשר הנחה דלעיל
מיהא ליכא לספוקי בהא דחמיר ענין ק"ה טפי מכמה איסורי כרת (שהן נדחין אפי' מפני שבות הקל) שהעמידו בהם חכמים דבריהם וגזרותיהם כנודע. (וכאן ק"ה דוחה איסור כרת אף בקום עשה) וכן הדבר כאן. ותדע שהרי אי אפשר להכחיש דטעמא דת"ק דר"י משום גזרה דמכשילן הוא. כדאמרינן במנחות בהדיא. הא קמן דטעמא דמכשילן מילתא וסברא אלימתא. לדחויי נמי איסור דאורייתא ואף איסורי שבת החמורים דאית בהו חיוב סקילה ומיתה. שהרי כשאמרו מחללין השבת לעדות החודש. בכל אופן אמרו והתירו. ולא חילקו בדבר שאם נצטרכו לחללו באיסור סקילה. נמי שרי. וכדתנן אם היתה דרך רחוקה לוקחין בידם מזונות שעל מהלך לילה ויום. אע"פ שכל ד"א יש בהן איסור סקילה. וא"ל שמטלטלן בפחות פחות מד"א. כי זה ודאי א"א במהלך לילה ויום. ועוד אין הדבר סובל שהות. ונמצא מתעכב. (וכן יש להוכיח עוד עם שאינו מהצורך. מההיא סוגיא דמנחות דדחי תלמודא דילמא ע"כ לא קאמר ר"י אלא משום דניתנה שבת לדחות. ואי איתא דאיכא לפלוגי בהכי. דעדיפא הול"ל. ע"כ לא קאמר אלא באבות מלאכות. אבל בתחומין כת"ק ס"ל) אלא דבר ברור אמרו מחללין שבת בכל ענין שיהא כפי המצטרך. ולא בתחומין בלבד. ואף בתחומין מאן אמר ליה דסבר ר"ג דרבנן נינהו. ואיברא איפכא איכא למשמע מריש פ' מי שהוציאוהו וק"ל. ואין להאריך עוד. הא אינן אלא דברים בטלים. ומדוע שתק לו מעכ"ת ונשא פניו בכל אלה. ומרבותיו אין ראיה דילמא חזו ליה זכותא אבב חנותא. או אגמרוה טענתא לקפוחי בטעותא. משא"כ מעכ"ת שאין לפניו משוא פנים בתורה. וכוונתו להעמידו על האמת והיושר איך וויתר על זה להסמך על קנה רצוץ כמחזיק בפלך. וידעתי כי שכלו אבן בוחן ישר הולך דרך המלך:
מיהא ליכא לספוקי בהא דחמיר ענין ק"ה טפי מכמה איסורי כרת (שהן נדחין אפי' מפני שבות הקל) שהעמידו בהם חכמים דבריהם וגזרותיהם כנודע. (וכאן ק"ה דוחה איסור כרת אף בקום עשה) וכן הדבר כאן. ותדע שהרי אי אפשר להכחיש דטעמא דת"ק דר"י משום גזרה דמכשילן הוא. כדאמרינן במנחות בהדיא. הא קמן דטעמא דמכשילן מילתא וסברא אלימתא. לדחויי נמי איסור דאורייתא ואף איסורי שבת החמורים דאית בהו חיוב סקילה ומיתה. שהרי כשאמרו מחללין השבת לעדות החודש. בכל אופן אמרו והתירו. ולא חילקו בדבר שאם נצטרכו לחללו באיסור סקילה. נמי שרי. וכדתנן אם היתה דרך רחוקה לוקחין בידם מזונות שעל מהלך לילה ויום. אע"פ שכל ד"א יש בהן איסור סקילה. וא"ל שמטלטלן בפחות פחות מד"א. כי זה ודאי א"א במהלך לילה ויום. ועוד אין הדבר סובל שהות. ונמצא מתעכב. (וכן יש להוכיח עוד עם שאינו מהצורך. מההיא סוגיא דמנחות דדחי תלמודא דילמא ע"כ לא קאמר ר"י אלא משום דניתנה שבת לדחות. ואי איתא דאיכא לפלוגי בהכי. דעדיפא הול"ל. ע"כ לא קאמר אלא באבות מלאכות. אבל בתחומין כת"ק ס"ל) אלא דבר ברור אמרו מחללין שבת בכל ענין שיהא כפי המצטרך. ולא בתחומין בלבד. ואף בתחומין מאן אמר ליה דסבר ר"ג דרבנן נינהו. ואיברא איפכא איכא למשמע מריש פ' מי שהוציאוהו וק"ל. ואין להאריך עוד. הא אינן אלא דברים בטלים. ומדוע שתק לו מעכ"ת ונשא פניו בכל אלה. ומרבותיו אין ראיה דילמא חזו ליה זכותא אבב חנותא. או אגמרוה טענתא לקפוחי בטעותא. משא"כ מעכ"ת שאין לפניו משוא פנים בתורה. וכוונתו להעמידו על האמת והיושר איך וויתר על זה להסמך על קנה רצוץ כמחזיק בפלך. וידעתי כי שכלו אבן בוחן ישר הולך דרך המלך:
1172
1173מן הגמרא דמנחות אין לו סיוע להשואל להכריח פירושו במשנתינו
ועל אודות המציאה שראה במנחות אע"פ שמראה מקום הוא לו. מ"מ בהסח הדעת בא לידו. וראוי ג"כ לתוכחת מגולה מה הציון הלז אשר הוא רואה. ואע"פ שכבר השיבו מעכ"ת והפילו מידו ולא הניחו לשמוח בה ויפה אמר. אלא שצריך להסביר לו יותר דמ"ש מעכ"ת מאי אולמא דר"ג. אינו מספיק. דודאי אלים טפי. כיון דהוא מרא דשמעתא. דבהדיא אמרה וקדים טובא. ותו דמעשה רב. אבל יש לו ללוחצו בלשון אחר. דהיכי מצי למימר דסבר כר"ג. כיון דמעיקרא קאמר תלמודא ר"י ור"י אמרו ד"א. תו לא שייך למימר דילמא סבר כר"ג. דלאו בר זוגיה דר"י הוא. ולאו אורחא וסוגיא הכי. ועל כרחין נסיב ליה תלמודא לת"ק דהוא בר פלוגתיה דר"י. ושפיר קאמר איזי בהא דלאידך גיסא הו"ל למידק. דמעיקרא לימא תלמודא ר"י ור"ע אמרו ד"א. וכה"ג הוי דיוקא. אבל לא קושיא ולא תיובתא ולאלתר מיפרקא. דאיברא מאי מרגניתא דאית לה תימהא מתרי טעמי. חדא דר"ע מכללא איתמר. ואפשר להשיאו לדעת אחרת. וניחא ליה למינקט מאי דבפירוש איתמר בבי מדרשא וכנז"ל. ועוד מטעם אחר חזק ממנו אין לומר כן. דהא פליג ר' יהודה בברייתא. ומייתי ליה תלמודא לקושטא דמילתא. דלאו ר"ע הוה אלא שזפר שאין לו חלק בב"המ. והיכא לימא הכי כיון דמשבשינן למתני'. ואפי' תימא מיפלג פליגי בה. מיהא בהדי פלוגתא למה ליה. ובפלוגתא לא קמיירי כדאמרינן בכל דוכתא. א"כ למר נמי לא מהני הך סימא. דאמאי שמחת אהך שיטתא. חספא בעלמא הוא דדלי דוולא ולא חזינא למרגניתא תותה. ועל יתר דברי התלמיד אין להשיב כי מעשה ילדות הם והשתא דקשישנא לדרדקי. גם במ"ש משם רבותיו אין לטפל כי הם דברי שיחה ותפל בלי מלח וכמ"ש מעכ"ת די השב לו.
ועל אודות המציאה שראה במנחות אע"פ שמראה מקום הוא לו. מ"מ בהסח הדעת בא לידו. וראוי ג"כ לתוכחת מגולה מה הציון הלז אשר הוא רואה. ואע"פ שכבר השיבו מעכ"ת והפילו מידו ולא הניחו לשמוח בה ויפה אמר. אלא שצריך להסביר לו יותר דמ"ש מעכ"ת מאי אולמא דר"ג. אינו מספיק. דודאי אלים טפי. כיון דהוא מרא דשמעתא. דבהדיא אמרה וקדים טובא. ותו דמעשה רב. אבל יש לו ללוחצו בלשון אחר. דהיכי מצי למימר דסבר כר"ג. כיון דמעיקרא קאמר תלמודא ר"י ור"י אמרו ד"א. תו לא שייך למימר דילמא סבר כר"ג. דלאו בר זוגיה דר"י הוא. ולאו אורחא וסוגיא הכי. ועל כרחין נסיב ליה תלמודא לת"ק דהוא בר פלוגתיה דר"י. ושפיר קאמר איזי בהא דלאידך גיסא הו"ל למידק. דמעיקרא לימא תלמודא ר"י ור"ע אמרו ד"א. וכה"ג הוי דיוקא. אבל לא קושיא ולא תיובתא ולאלתר מיפרקא. דאיברא מאי מרגניתא דאית לה תימהא מתרי טעמי. חדא דר"ע מכללא איתמר. ואפשר להשיאו לדעת אחרת. וניחא ליה למינקט מאי דבפירוש איתמר בבי מדרשא וכנז"ל. ועוד מטעם אחר חזק ממנו אין לומר כן. דהא פליג ר' יהודה בברייתא. ומייתי ליה תלמודא לקושטא דמילתא. דלאו ר"ע הוה אלא שזפר שאין לו חלק בב"המ. והיכא לימא הכי כיון דמשבשינן למתני'. ואפי' תימא מיפלג פליגי בה. מיהא בהדי פלוגתא למה ליה. ובפלוגתא לא קמיירי כדאמרינן בכל דוכתא. א"כ למר נמי לא מהני הך סימא. דאמאי שמחת אהך שיטתא. חספא בעלמא הוא דדלי דוולא ולא חזינא למרגניתא תותה. ועל יתר דברי התלמיד אין להשיב כי מעשה ילדות הם והשתא דקשישנא לדרדקי. גם במ"ש משם רבותיו אין לטפל כי הם דברי שיחה ותפל בלי מלח וכמ"ש מעכ"ת די השב לו.
1173
1174ואע"ג דבדיחנא ביה במילי דטליא. בדיחותא דמצוה היא דטבא עבדינן ליה. דטבא לקילטא וטבא לאולפנא. ברם לא פסק חוכא מפומאי כולי יומא מחדי חדינא. ושמח לבי בבן הידיד יצ"ו. וכפי רכות שניו אין מן התימה שנטה מדרך האמת כי אין אדם עומד עד"ת אא"כ נכשל בהם. ונקוה להשי"ת יאריך ימיו לתורתו ולעבודתו לפי רוב השנים תרבה מקנת ידיעתו וחכמתו. ויהא תלמיד מחכים את רבותיו. אכן על דברי ורבי כמה קשים וזרים כן תמהתי והמה נפלאו בעיני דלא אסתייעא להו למימרא אף א' מפני הדחיות הנגלות לבר בי רב דחד יומא זוהי ודאי מהפלאת הפלא ופלא בעו"ה. על כן לא מצאו חידתו של מעכ"ת בהוכחתו מפי' הר"מ. ובודאי שפיר קאמר ספיר גזרתו טהורה אמרתו. הלכה הלכה למי לי. שפתים ישק אלא דהך קושיא והך פירוקא לתקנתא ולית בה ספיקא. בריך דסייען. וכתב יעב"ץ ס"ט:
1174
1175שאלת שכח להפריש חלת ח"ל מלחם חמץ שאפו מע"ש. כלום יש תקנה לאכלו בשבת ערב הפסח:
1175
1176תשובה הרב במג"א בהל' י"ט סתק"ו כתב אין תקנה לאותו לחם. לפי שאין יכול לתקנו ולהפריש חלתו בשבת משום דטביל מאתמול. ומה שמשייר צריך לבער ונמצא אוכל טבלים למפרע ע"ש. גם אין לומר שיתננו כולו לגוי במתנה. דהא משעת גלגול כבר נתחייב בחלה. ושוב אין קנין הגוי פוטר. כדתנן הקדישה עסתה משגלגלה חייבת:
1176
1177הבאר היטב לא חש לקמחיה בדין שכח ליטול חלה בשבת ע"פ
וראיתי בש"ע הנדפס עם קצור הנקרא באר היטב בסי' תמ"ד כתוב שנ"ל בענין זה יתן המשוייר לכהן קטן. וזה א' מהחידושים שמצאתי בס' הלז שחידש מחברו בלי טעם וריח ראיה. וזו מדה טובה שבו שלא הפסיד הנייר והדיו בחנם. אבל לא חש לקמחיה מה ענין שמטה אצל הר סיני. שלא נאמר דבר זה אלא לענין לאפות בי"ט החלה. משא"כ בנ"ד מה תועיל הנתינה לכהן קטן. אי לאו חלה היא. לפי שאינו יכול לקרות לה שם. כ"ש להפרישה דלא אפשר לדעת הרב הנ"ל דקבלה מניה. והכי הוא ודאי בחלת א"י אפי' בדמאי אסור. דדוקא בספק חשכה התירו ספ"ק דשבת. וכההיא דתנן המזמין חברו אומר מע"ש כו' הא בשבת לא. וכיון דלאו חלה היא דקיהיב ליה. נמצא אוכל טבלים למפרע ומה תיקן. ואי משום דשייר מידי. אי איתא דסגי בהכי. יריצנה לבהמתו או לתרנגולתו של כהן גדול. ל"ל לאהדורי בתר כהן קטן. מה לי אם כהן אוכלה. או לא. ואם כיון לומר שא"צ לקרות לה שם. מאחר שנותנה לכהן. ממילא קידשה מעצמה. אי בחלת א"י קמיירי טעות גדול הוא דהא ודאי לא סגי לה בלי קריאת שם. זה פשוט ומוכרח מכמה מקומות. (ועוד דא"כ אין לך הפרשה גדולה מזו ואסורה בודאי) ואל"כ לא היה צריך לקרות שם בחבר האוכל אצל ע"ה. ותנוקות וכלכלת שבת הוו תיובתיה. ונמצינו זכאין בהרמת פירות הטבולין מע"ש. וכל זה שקר. ואי סתמא בחלת ח"ל קאי. איברא לדעת רש"י השיור נמי הוי הפרשה. ואסור נמי כהפרשה עצמה כמ"ש הטור ז"ל בשמו. וכמ"ש מדעתי בס"ד. ואם איתא דשרי הדרא קושיא לדוכתה מאי איריא דיהבה לכהן לאכילה. אי בשל ח"ל עסקינן. אטו כל יומא מוכלינן חלה לכהן. מ"ש האידנא. ומ"ט נעביד הכי בשבת. דלסתם מתני' אליבא דב"ש אפי' בהורמו היום אסור להוליכה לכהן בי"ט. (ואיכא דמחמיר אפי' בביתו של ישראל) ואע"ג דלית דחש לדב"ש. מ"מ כה"ג דאית לה תיקון אחר. ותו דאיפליגו אמוראי בה ולדעת רש"י ואליבא דפסק הרי"ף והרמב"ם אסור לעשות כן. ואת"ל דלא חיישינן בכה"ג לחומרא דרש"י. הני מילי במשייר יותר משיעור חלה. מיהו במשייר כדי חלה בלבד. ודאי חיישינן היכא דאפשר. וא"ל אלא כפסק הש"ע. והא הכא נמי אפשר לפחות לתקן שלא לתת לכהן. דמיחזי כמתקן בי"ט. ועדיפא אית לן למעבד להאכילה לבהמה ולעוף דכהן כל דהו (בין גדול בין קטן) שמזונותן עליו. והרי יש לו בה היתר הנאה:
וראיתי בש"ע הנדפס עם קצור הנקרא באר היטב בסי' תמ"ד כתוב שנ"ל בענין זה יתן המשוייר לכהן קטן. וזה א' מהחידושים שמצאתי בס' הלז שחידש מחברו בלי טעם וריח ראיה. וזו מדה טובה שבו שלא הפסיד הנייר והדיו בחנם. אבל לא חש לקמחיה מה ענין שמטה אצל הר סיני. שלא נאמר דבר זה אלא לענין לאפות בי"ט החלה. משא"כ בנ"ד מה תועיל הנתינה לכהן קטן. אי לאו חלה היא. לפי שאינו יכול לקרות לה שם. כ"ש להפרישה דלא אפשר לדעת הרב הנ"ל דקבלה מניה. והכי הוא ודאי בחלת א"י אפי' בדמאי אסור. דדוקא בספק חשכה התירו ספ"ק דשבת. וכההיא דתנן המזמין חברו אומר מע"ש כו' הא בשבת לא. וכיון דלאו חלה היא דקיהיב ליה. נמצא אוכל טבלים למפרע ומה תיקן. ואי משום דשייר מידי. אי איתא דסגי בהכי. יריצנה לבהמתו או לתרנגולתו של כהן גדול. ל"ל לאהדורי בתר כהן קטן. מה לי אם כהן אוכלה. או לא. ואם כיון לומר שא"צ לקרות לה שם. מאחר שנותנה לכהן. ממילא קידשה מעצמה. אי בחלת א"י קמיירי טעות גדול הוא דהא ודאי לא סגי לה בלי קריאת שם. זה פשוט ומוכרח מכמה מקומות. (ועוד דא"כ אין לך הפרשה גדולה מזו ואסורה בודאי) ואל"כ לא היה צריך לקרות שם בחבר האוכל אצל ע"ה. ותנוקות וכלכלת שבת הוו תיובתיה. ונמצינו זכאין בהרמת פירות הטבולין מע"ש. וכל זה שקר. ואי סתמא בחלת ח"ל קאי. איברא לדעת רש"י השיור נמי הוי הפרשה. ואסור נמי כהפרשה עצמה כמ"ש הטור ז"ל בשמו. וכמ"ש מדעתי בס"ד. ואם איתא דשרי הדרא קושיא לדוכתה מאי איריא דיהבה לכהן לאכילה. אי בשל ח"ל עסקינן. אטו כל יומא מוכלינן חלה לכהן. מ"ש האידנא. ומ"ט נעביד הכי בשבת. דלסתם מתני' אליבא דב"ש אפי' בהורמו היום אסור להוליכה לכהן בי"ט. (ואיכא דמחמיר אפי' בביתו של ישראל) ואע"ג דלית דחש לדב"ש. מ"מ כה"ג דאית לה תיקון אחר. ותו דאיפליגו אמוראי בה ולדעת רש"י ואליבא דפסק הרי"ף והרמב"ם אסור לעשות כן. ואת"ל דלא חיישינן בכה"ג לחומרא דרש"י. הני מילי במשייר יותר משיעור חלה. מיהו במשייר כדי חלה בלבד. ודאי חיישינן היכא דאפשר. וא"ל אלא כפסק הש"ע. והא הכא נמי אפשר לפחות לתקן שלא לתת לכהן. דמיחזי כמתקן בי"ט. ועדיפא אית לן למעבד להאכילה לבהמה ולעוף דכהן כל דהו (בין גדול בין קטן) שמזונותן עליו. והרי יש לו בה היתר הנאה:
1177
1178ומ"ש הרב במג"א בדין הנ"ל אינו מחוור במ"כ והעיקר שאין מקום להחמיר בה כלל אלא יכול לשייר כמו שירצה ואם יש כהן טהור אוכלה הוא או בהמתו אבל א"צ לחזר אחריו שאפי' הזר מבטלה ברוב ואוכלה כה"ג
אמנם לענ"ד בשאין לו לחם אחר. משורת הדין רשאי לתקנו דרחמנא שרייה. דאפי' בטבל גמור דרשינן למען תלמד ליראה את ה' אלהיך כל הימים לרבות שבתות וי"ט. שלא יבטל מעונג שבת וי"ט בשביל תיקון הטבל כדאיתא בהאשה רבה (דצ"ג ע"ש) אע"ג דמוקמינן לקרא בד"א. היינו בדאית ליה נהמא למיכל בלא"ה ובטבל ודאי. וכן הוא בהדיא בירו' שהביאו התו' בסוכה (דכ"ג) ואע"פ שהתו' שם העמידוהו בספק חשכה. אינו מוכרח כל כך. שי"ל אפי' בשבת עצמו נמי שרי להפריש על מה שרוצה לאכול בו ביום. ושמא לא אסרו לתקן הטבל. אלא לתקן הכרי כולו שלא לצורך השבת. ופירי דטיבלן האידנא שרי לתקוני לגמרי. אף שלא לצורך היום. כך אני אומר לשטת הירו'. ויש ליישב הדבר ג"כ על פי סוגית תלמודנו בכמה מקומות. אלא שאין אחריות דבר זה עלינו. ולא הוצרכנו לו כלל בנ"ד דמיהת כי לית ליה מידי למיכל. בהדיא אמרינן שאפי' עישר במזיד מותר לאכלו בשבת. וכל זה בודאי טבל. ברם בטבל דידן. בחלת ח"ל דקילא טובא וגריעא מחלת דמאי גמור. דאפי' כהן טמא מבטלה ברוב ואוכלה בימי טומאתו. ולקצת גדולים חזיא אפי' לזר כה"ג. שאינו אלא כדי שלא תשתכח תורת חלה. פשיטא דשריא לכתחלה נמי בנ"ד כי לית ליה למיכל מידי אחרינא אלא האי. וי"ל שא"צ הפרשה ולא קריאת שם ולא בעיא אפי' קביעות מקום. אלא משייר מה שירצה ודיו. דבמילי דרבנן כה"ג לכ"ע יש ברירה. ובשעת הדחק ודאי סגי בהכי משום היכירא שלא תשתכח תורת חלה. ומה דמשייר עביד ביה מה דבעי. אי בעי אכיל לה כהן קטן או גדול שטבל. ואי בעי רמי לה לכלבו ולתרנגולתו דכהן. ואי ליכא כהן נ"ל דכה"ג סמכינן ודאי אמאן דשרי לבטלה ברוב. וקאכיל לה זר נמי ולית לן בה. ובמ"כ הרב במג"א שהפריז על המדה לאסור בכל גוונא ומשמע אע"ג דאתי לבטל עונג שבת. וגדש הסאה במנהגא דרבנן בעלמא כחלה דח"ל דקילא לה בלא"ה דכה"ג אפשר לא אסרי אף בחלה של תורה כדלעיל. ומ"ש הר"ב ז"ל שא"ל כיון שא"א לאכול ממנו בלי הפרשה מותר להפריש בשבת. ומדמי לחלת א"י. במ"כ לא דמי כלל. דחלת א"י תיקון גמור הוי. ותו התם בי"ט קאי דמצי לאפויי נהמא אחרינא. אבל בשבת דאי אפשר. לעולם א"ל דשרי. וכן בי"ט בדלא אפשר. דילמא אה"נ דשרי כה"ג אף בחלה דא"י כדאמרן. וכ"ש בדח"ל. ותו בר מכל דין הא איכא רבוותא טובא והתו' מכללן דפסקי הילכתא כרב לגבי אבוה דשמואל דמפריש חלה בי"ט אף מעסה שגלגלה מעי"ט. וכזה בודאי היה מהראוי להורות לעולם. דבדרבנן אזלינן בכל דוכתא לקולא. אף כי לפסוק כרב עדיף טפי כמבואר בפוסקים. ואצ"ל בחלת ח"ל. ועוד דלהרמב"ן אף בחלה דא"י ס"ל לרב הכי. עכ"פ היכא דלא אפשר בלא"ה. מי ס"ד לאחמורי כולי האי. משו''ה מיחוורתא כדאמרן. ואפי' להפרישה בהדיא שרי מדינא כה"ג אף בחלה דא"י (עם שעדיין אינני מורה הלמ"ע בזו) אבל בדח"ל לית דין ודיין דאין חשש כל עיקר. ועצהי"ט עבדינן לשייר מעט בלי הפרשה בידים ובפה ובלי ברכה. וסגי בהכי משום היכירא בשעת הדחק וכנ"ל. ודוגמת זה הנ"ל מצינו בהזהב הכל מודים בהקדש בשבת שחילל ואין חומש מעכב. משום דכתיב וקראת לשבת עונג. ואע"פ שאינה ראיה גמורה. זכר לדבר מיהא איכא וק"ל. ובפ"ב דביצה (דט"ב) מוקמינן למתני' דהמעשר בשבת במזיד לא יאכל בדאית ליה פירי אחריני. הא כי לית ליה שרי למיכל אף במזיד. ואע"ג דאפ"ה לכתחלה לא שרי. היינו משום דהתם מיירי במעשר גמור של תורה. ואולי אה"נ אף לכתחלה שרי (ועמ"ש בלח"ש פ"ב דתרומות בס"ד) דהכין משמע לי מההוא עובדא דר' ינאי וכנ"ל. עם שאינני מחליט זה. ולכל זה לא הוצרכנו כאן בחלה זו הקלה שאינה אלא לזכר בעלמא. לית דחש לה. פשיטא דבשעת הדחק דלית ליה מידי למיכל דמשיירה והיינו הפרשתה. ואוכלה הכהן או כלבו. ואף הזר אחר ביטול ברוב בדליכא כהן. כך נ"ל ברור בס"ד יעב"ץ ס"ט:
אמנם לענ"ד בשאין לו לחם אחר. משורת הדין רשאי לתקנו דרחמנא שרייה. דאפי' בטבל גמור דרשינן למען תלמד ליראה את ה' אלהיך כל הימים לרבות שבתות וי"ט. שלא יבטל מעונג שבת וי"ט בשביל תיקון הטבל כדאיתא בהאשה רבה (דצ"ג ע"ש) אע"ג דמוקמינן לקרא בד"א. היינו בדאית ליה נהמא למיכל בלא"ה ובטבל ודאי. וכן הוא בהדיא בירו' שהביאו התו' בסוכה (דכ"ג) ואע"פ שהתו' שם העמידוהו בספק חשכה. אינו מוכרח כל כך. שי"ל אפי' בשבת עצמו נמי שרי להפריש על מה שרוצה לאכול בו ביום. ושמא לא אסרו לתקן הטבל. אלא לתקן הכרי כולו שלא לצורך השבת. ופירי דטיבלן האידנא שרי לתקוני לגמרי. אף שלא לצורך היום. כך אני אומר לשטת הירו'. ויש ליישב הדבר ג"כ על פי סוגית תלמודנו בכמה מקומות. אלא שאין אחריות דבר זה עלינו. ולא הוצרכנו לו כלל בנ"ד דמיהת כי לית ליה מידי למיכל. בהדיא אמרינן שאפי' עישר במזיד מותר לאכלו בשבת. וכל זה בודאי טבל. ברם בטבל דידן. בחלת ח"ל דקילא טובא וגריעא מחלת דמאי גמור. דאפי' כהן טמא מבטלה ברוב ואוכלה בימי טומאתו. ולקצת גדולים חזיא אפי' לזר כה"ג. שאינו אלא כדי שלא תשתכח תורת חלה. פשיטא דשריא לכתחלה נמי בנ"ד כי לית ליה למיכל מידי אחרינא אלא האי. וי"ל שא"צ הפרשה ולא קריאת שם ולא בעיא אפי' קביעות מקום. אלא משייר מה שירצה ודיו. דבמילי דרבנן כה"ג לכ"ע יש ברירה. ובשעת הדחק ודאי סגי בהכי משום היכירא שלא תשתכח תורת חלה. ומה דמשייר עביד ביה מה דבעי. אי בעי אכיל לה כהן קטן או גדול שטבל. ואי בעי רמי לה לכלבו ולתרנגולתו דכהן. ואי ליכא כהן נ"ל דכה"ג סמכינן ודאי אמאן דשרי לבטלה ברוב. וקאכיל לה זר נמי ולית לן בה. ובמ"כ הרב במג"א שהפריז על המדה לאסור בכל גוונא ומשמע אע"ג דאתי לבטל עונג שבת. וגדש הסאה במנהגא דרבנן בעלמא כחלה דח"ל דקילא לה בלא"ה דכה"ג אפשר לא אסרי אף בחלה של תורה כדלעיל. ומ"ש הר"ב ז"ל שא"ל כיון שא"א לאכול ממנו בלי הפרשה מותר להפריש בשבת. ומדמי לחלת א"י. במ"כ לא דמי כלל. דחלת א"י תיקון גמור הוי. ותו התם בי"ט קאי דמצי לאפויי נהמא אחרינא. אבל בשבת דאי אפשר. לעולם א"ל דשרי. וכן בי"ט בדלא אפשר. דילמא אה"נ דשרי כה"ג אף בחלה דא"י כדאמרן. וכ"ש בדח"ל. ותו בר מכל דין הא איכא רבוותא טובא והתו' מכללן דפסקי הילכתא כרב לגבי אבוה דשמואל דמפריש חלה בי"ט אף מעסה שגלגלה מעי"ט. וכזה בודאי היה מהראוי להורות לעולם. דבדרבנן אזלינן בכל דוכתא לקולא. אף כי לפסוק כרב עדיף טפי כמבואר בפוסקים. ואצ"ל בחלת ח"ל. ועוד דלהרמב"ן אף בחלה דא"י ס"ל לרב הכי. עכ"פ היכא דלא אפשר בלא"ה. מי ס"ד לאחמורי כולי האי. משו''ה מיחוורתא כדאמרן. ואפי' להפרישה בהדיא שרי מדינא כה"ג אף בחלה דא"י (עם שעדיין אינני מורה הלמ"ע בזו) אבל בדח"ל לית דין ודיין דאין חשש כל עיקר. ועצהי"ט עבדינן לשייר מעט בלי הפרשה בידים ובפה ובלי ברכה. וסגי בהכי משום היכירא בשעת הדחק וכנ"ל. ודוגמת זה הנ"ל מצינו בהזהב הכל מודים בהקדש בשבת שחילל ואין חומש מעכב. משום דכתיב וקראת לשבת עונג. ואע"פ שאינה ראיה גמורה. זכר לדבר מיהא איכא וק"ל. ובפ"ב דביצה (דט"ב) מוקמינן למתני' דהמעשר בשבת במזיד לא יאכל בדאית ליה פירי אחריני. הא כי לית ליה שרי למיכל אף במזיד. ואע"ג דאפ"ה לכתחלה לא שרי. היינו משום דהתם מיירי במעשר גמור של תורה. ואולי אה"נ אף לכתחלה שרי (ועמ"ש בלח"ש פ"ב דתרומות בס"ד) דהכין משמע לי מההוא עובדא דר' ינאי וכנ"ל. עם שאינני מחליט זה. ולכל זה לא הוצרכנו כאן בחלה זו הקלה שאינה אלא לזכר בעלמא. לית דחש לה. פשיטא דבשעת הדחק דלית ליה מידי למיכל דמשיירה והיינו הפרשתה. ואוכלה הכהן או כלבו. ואף הזר אחר ביטול ברוב בדליכא כהן. כך נ"ל ברור בס"ד יעב"ץ ס"ט:
1178
1179טעות כפולה בס' קשל"ה בדין החלה
ואגב אודיעך לשמרך מטעות עצומה בענין זה מצאתי לא' מן המלקטים שרובן של בעלי בתים במדינה זו מתנהגים אחריו בלי פקפוק. ולא יחושו לשאול לחכם בדבר הנזכר בו. הוא ס' קיצור של"ה בהל' פסח בדין החלה כתב שאם נשכח מליקח חלה מעיסה א' ואינו יודע איזו היא וכו' יטול חלה מא' על הכל בלא ברכה עד כאן. ונכשל בטעיות. גדולות. כי ברור הוא לכל בר בי רב דחד יומא. שאין יכול להפריש מא' על הכל בנתערבה א' שלא ניטלה חלתה באחרות המתוקנות. דילמא אתי לאפרושי מן הפטור על החיוב. ועל כן אין תקנה אלא שיטול מכל א' וא'. אם לא בשיש לו פרנסה ממקום אחר. שאז יוכל להפריש מעסה החייבת על כולן. וכל זה בברכה בלי ספק. שהרי יש כאן חלה ודאית. והרי זו טעות כפולה. ועוד בו שיבושים באותה ההג"ה. מכאן תוכחה ואזהרה למורה מתוך ספרי ליקוטים כאלה. שמחבריהם לא הגיעו להוראה (והיודע מה שהיה בלבם יבין הסבה הקרובה שלא יסכימו להלכה אפי' בדברים פשוטים. פתיים אהבו פתי. עיין בחתימת הקדמת בעל הס' הנ"ל. ומפני שדנתיו בשוגג לפי שזיכה להמון עם בדברי תוכחותיו. ובקרבו ישים ארבו ושם בסתר. ולא הכשיל בו את הרבים אף אני אחפה עליו ואכסהו ולא אפרסמהו) ולא ידעו במה יכשלו בחשכה יתהלכו. והדולים מים מתוקים מבארות הפוסקים בכל אשר יפנו ישכילו ובברכת טוב יתברכו. ואם יעזרני צורי אעבור על דבריהם ואבדוק אחריהם להסיר מכשול מדרך עמנו. והיה ה' עמנו ועמך. וירבה שלומך. כנפש הטרוד יעב"ץ ס"ט:
ואגב אודיעך לשמרך מטעות עצומה בענין זה מצאתי לא' מן המלקטים שרובן של בעלי בתים במדינה זו מתנהגים אחריו בלי פקפוק. ולא יחושו לשאול לחכם בדבר הנזכר בו. הוא ס' קיצור של"ה בהל' פסח בדין החלה כתב שאם נשכח מליקח חלה מעיסה א' ואינו יודע איזו היא וכו' יטול חלה מא' על הכל בלא ברכה עד כאן. ונכשל בטעיות. גדולות. כי ברור הוא לכל בר בי רב דחד יומא. שאין יכול להפריש מא' על הכל בנתערבה א' שלא ניטלה חלתה באחרות המתוקנות. דילמא אתי לאפרושי מן הפטור על החיוב. ועל כן אין תקנה אלא שיטול מכל א' וא'. אם לא בשיש לו פרנסה ממקום אחר. שאז יוכל להפריש מעסה החייבת על כולן. וכל זה בברכה בלי ספק. שהרי יש כאן חלה ודאית. והרי זו טעות כפולה. ועוד בו שיבושים באותה ההג"ה. מכאן תוכחה ואזהרה למורה מתוך ספרי ליקוטים כאלה. שמחבריהם לא הגיעו להוראה (והיודע מה שהיה בלבם יבין הסבה הקרובה שלא יסכימו להלכה אפי' בדברים פשוטים. פתיים אהבו פתי. עיין בחתימת הקדמת בעל הס' הנ"ל. ומפני שדנתיו בשוגג לפי שזיכה להמון עם בדברי תוכחותיו. ובקרבו ישים ארבו ושם בסתר. ולא הכשיל בו את הרבים אף אני אחפה עליו ואכסהו ולא אפרסמהו) ולא ידעו במה יכשלו בחשכה יתהלכו. והדולים מים מתוקים מבארות הפוסקים בכל אשר יפנו ישכילו ובברכת טוב יתברכו. ואם יעזרני צורי אעבור על דבריהם ואבדוק אחריהם להסיר מכשול מדרך עמנו. והיה ה' עמנו ועמך. וירבה שלומך. כנפש הטרוד יעב"ץ ס"ט:
1179
1180קושיא עצומה בבתרא דיומא בשם אמה"ג ז"ל
הואיל ואתא לידן דימוע וביטול איסור בשבת נימא בה מילתא חדתא. בבתרא דיומא (דפ"גא) גמ' טבל ותרומה בדאפשר בחולין כ"ע לא ל"פ דמתקנינן. כי פליגי היכא דלא סגי ליה. מר סבר טבל חמור ומ"ס תרומה חמורה. כד הוינא טליא שמענא לאבא מארי הגאון ז"ל שהקשה קושיא חמורה בסוגיא זו. דכיון דפשיטא לן כל כמה דמצינן לתקוני מתקנינן. ולא מוספינן ליה איסורא בידים כל היכא דאפשר. ולא חיישינן לאיסורא דרבנן. דמשו"ה מתקנינן הטבל בדאפשר. ר"ל דספיק בחולין המתוקנין. אע"ג דאין מפרישין תרומה ומעשר בי"ט. וא"ה כי נמי לא ספיק. אמאי פליגי. ומ"ט לא ניתקניה לטבל דבמיתה. ונוציא ממנו תרומתו ומעשרותיו. והדר ניבטלינהו ברובא דחולין. דאע"ג דאין תרומה בטלה בפחות מק"א. היינו מדרבנן כדכתב הר"ש. דקרא דאת מקדשו ממנו. הוא אסמכתא בעלמא. ודאורייתא ברובא מיבטלא. ופקע איסורייהו דטבל ותרומה בודאי. ואי משום אין מבטלין איסור לכתחלה. הא נמי לא אסיר אלא מדרבנן. ואמאי לא עבדינן ליה כי האי מילתא דשויא לתרוייהו איסורי. דהאיכא טצדקי למיפקעינהו. דלא ליכול איסורא דאורייתא לגמרי לא טבל ולא תרומה. ובאמת קושיא אלימתא היא. הקשיתיה בשמו לכמה מופלגים בתורה ולית נגר דיפרקינה:
הואיל ואתא לידן דימוע וביטול איסור בשבת נימא בה מילתא חדתא. בבתרא דיומא (דפ"גא) גמ' טבל ותרומה בדאפשר בחולין כ"ע לא ל"פ דמתקנינן. כי פליגי היכא דלא סגי ליה. מר סבר טבל חמור ומ"ס תרומה חמורה. כד הוינא טליא שמענא לאבא מארי הגאון ז"ל שהקשה קושיא חמורה בסוגיא זו. דכיון דפשיטא לן כל כמה דמצינן לתקוני מתקנינן. ולא מוספינן ליה איסורא בידים כל היכא דאפשר. ולא חיישינן לאיסורא דרבנן. דמשו"ה מתקנינן הטבל בדאפשר. ר"ל דספיק בחולין המתוקנין. אע"ג דאין מפרישין תרומה ומעשר בי"ט. וא"ה כי נמי לא ספיק. אמאי פליגי. ומ"ט לא ניתקניה לטבל דבמיתה. ונוציא ממנו תרומתו ומעשרותיו. והדר ניבטלינהו ברובא דחולין. דאע"ג דאין תרומה בטלה בפחות מק"א. היינו מדרבנן כדכתב הר"ש. דקרא דאת מקדשו ממנו. הוא אסמכתא בעלמא. ודאורייתא ברובא מיבטלא. ופקע איסורייהו דטבל ותרומה בודאי. ואי משום אין מבטלין איסור לכתחלה. הא נמי לא אסיר אלא מדרבנן. ואמאי לא עבדינן ליה כי האי מילתא דשויא לתרוייהו איסורי. דהאיכא טצדקי למיפקעינהו. דלא ליכול איסורא דאורייתא לגמרי לא טבל ולא תרומה. ובאמת קושיא אלימתא היא. הקשיתיה בשמו לכמה מופלגים בתורה ולית נגר דיפרקינה:
1180
1181ואע"ג דבאמת איכא מ"ד דמן התורה אין מבטלין איסור. כדאי' בי"ד סי' צ"ט בשם הראב"ד ז"ל. א"כ אליביה לק"מ. דאין אומרין לאדם חטוא כדי שיזכה חברך. כיון דתרוייהו איסורי דאורייתא. אע"ג דחד חמור. מ"מ תיקשי אליבא דכה"פ דפליגי אדראב"ד. ומי נימא מסייע ליה מהכא. ותו מסתבר נמי דאפי' למ"ד מן התורה אסור לבטל איסור. כה"ג שרי. וכי דיעבד דמי. דלגביה דהיאך דבשבילו מתבטל הא אשתרי:
1181
1182אמנם עדיין י"ל קצת דאליבא דר"י איתמר. דסבירא ליה מין במינו אפילו באלף לא בטיל מן התורה וצ"ע:
1182
1183תירוץ נכון ויצא ממנו דין מחודש לענין ביטול איסורין נ"מ נמי לחלה שחזרה לעסה שלה דאינה בטלה ובמ"א כתבתי דין חלת ח"ל בענין זה
עי"ל תרומה שחזרה למקומה שאני. דלית לה ביטול. עיין בדמאי פ"ד מ"א בתרומת מעשר שחזרה למקומה. דאיתא עלה בירו' מה בין למקומה לשלא במקומה. ומשני דלמקומה נעשה טבל גמור ואינו עושה דימוע כלל. אע"ג דשלא במקומה מדמעת. ש"מ דכי הדרא תרומה למקומה. הדרא לטיבלא ואינה עושה דימוע. ומשמע דהוא מן התורה. דבהדיא איתא התם דמתרת את השירים באכילה. ותו דאי מדרבנן אמאי הקלו בנפלה וחזרה למקומה בלי טעם בעולם. דאי משום דמאי הקלו. הלא שלא במקומה אוסרת. אלא ודאי מן התורה הדרא לטיבלה (ואפשר דמקרא דאת מקדשו נפקא ליה. וס"ל דילפותא גמורה היא) ומ"מ שיעורא דמאה מדרבנן בשנפלה שלא למקומה. אבל למקומה. אפי' בודאי ג"כ חוזרת וטובלת ודוק וצל"ע:
עי"ל תרומה שחזרה למקומה שאני. דלית לה ביטול. עיין בדמאי פ"ד מ"א בתרומת מעשר שחזרה למקומה. דאיתא עלה בירו' מה בין למקומה לשלא במקומה. ומשני דלמקומה נעשה טבל גמור ואינו עושה דימוע כלל. אע"ג דשלא במקומה מדמעת. ש"מ דכי הדרא תרומה למקומה. הדרא לטיבלא ואינה עושה דימוע. ומשמע דהוא מן התורה. דבהדיא איתא התם דמתרת את השירים באכילה. ותו דאי מדרבנן אמאי הקלו בנפלה וחזרה למקומה בלי טעם בעולם. דאי משום דמאי הקלו. הלא שלא במקומה אוסרת. אלא ודאי מן התורה הדרא לטיבלה (ואפשר דמקרא דאת מקדשו נפקא ליה. וס"ל דילפותא גמורה היא) ומ"מ שיעורא דמאה מדרבנן בשנפלה שלא למקומה. אבל למקומה. אפי' בודאי ג"כ חוזרת וטובלת ודוק וצל"ע:
1183
1184עוד ישוב הגון לקושיא הנ"ל ולמדנו דבר חדש בדחיית איסור תורה מפני איסורין של דבריהם
עי"ל אפי' לא משכחינן בה שום איסורא דאורייתא. אפ"ה אתי שפיר דלא דחינן לאיסורי דרבנן טובא. מקמי חד דאורייתא דהאיכא משום תיקון טבל והפרשת תרומה ומעשר. וביטול איסורין דאסור אפי' בחול. ועוד איסור נוסף דמבטל בי"ט ושבת. דאסור נמי משום מתקן. כבי"ד סי' צ"ט. ועבמג"א א"ח סוף סי' שכ"ג. ומצינו לפעמים שחכמים העמידו דבריהם אף במקום כרת. וכ"ש כאן שאין אפי' שום איסור לאו. אצ"ל כרת דלא שייך הכא. דמשום פקוח נפש הכל שרי. והיתירא הוא לגביה. ואולי אף בדאפשר בחולין. לא בעינן לתקוני ליה. אלא משום חולה עצמו כדי שתהא דעתו מיושבת עליו. ולא יהא לבו נוקפו לאכול איסור גמור (דאל"ה מ"ט לכ"ע שרי להיאך למעבד איסורא זוטא. דלא ליעבד אידך איסורא רבה. והא תלי בפלוגתא דרבי ורשב"ג ודוק) דהיינו בכלל פקוח נפש. משא"כ בכה"ג דעבדי ליה איסורי טובא. ואכתי איסורא רביע עליה מדרבנן. ודאי לא ניחא ליה בהכי טפי. עכ"פ ודאי אינו דומה איסור אחד דרבנן. לג' איסורי דבריהם. דלכ"ע לא שרי למעבד ליה. וכולי האי למה. הא אשתרי ליה למיכל מידי דאיסורא משום פ"נ. וכהיתירא דמי לגביה. וכיון דכל הני איסורי דרבנן קיימי באפיה. הדר הו"ל כדלא אפשר ודוק. נ"ל יעב"ץ ס"ט:
עי"ל אפי' לא משכחינן בה שום איסורא דאורייתא. אפ"ה אתי שפיר דלא דחינן לאיסורי דרבנן טובא. מקמי חד דאורייתא דהאיכא משום תיקון טבל והפרשת תרומה ומעשר. וביטול איסורין דאסור אפי' בחול. ועוד איסור נוסף דמבטל בי"ט ושבת. דאסור נמי משום מתקן. כבי"ד סי' צ"ט. ועבמג"א א"ח סוף סי' שכ"ג. ומצינו לפעמים שחכמים העמידו דבריהם אף במקום כרת. וכ"ש כאן שאין אפי' שום איסור לאו. אצ"ל כרת דלא שייך הכא. דמשום פקוח נפש הכל שרי. והיתירא הוא לגביה. ואולי אף בדאפשר בחולין. לא בעינן לתקוני ליה. אלא משום חולה עצמו כדי שתהא דעתו מיושבת עליו. ולא יהא לבו נוקפו לאכול איסור גמור (דאל"ה מ"ט לכ"ע שרי להיאך למעבד איסורא זוטא. דלא ליעבד אידך איסורא רבה. והא תלי בפלוגתא דרבי ורשב"ג ודוק) דהיינו בכלל פקוח נפש. משא"כ בכה"ג דעבדי ליה איסורי טובא. ואכתי איסורא רביע עליה מדרבנן. ודאי לא ניחא ליה בהכי טפי. עכ"פ ודאי אינו דומה איסור אחד דרבנן. לג' איסורי דבריהם. דלכ"ע לא שרי למעבד ליה. וכולי האי למה. הא אשתרי ליה למיכל מידי דאיסורא משום פ"נ. וכהיתירא דמי לגביה. וכיון דכל הני איסורי דרבנן קיימי באפיה. הדר הו"ל כדלא אפשר ודוק. נ"ל יעב"ץ ס"ט:
1184
1185בעיא מצורע בז"הז מהו שיטהר בצפרים ובתגלחות להתירו בת"שה
צל"ע אם אירע בזה"ז שאנו בגלות בעו"ה. מצורע שבו סימני טומאה והיה שם כהן בקי במראות נגעים והחליטו לטומאה. אם יש לו להטהר בשני צפרים ובתגלחת ראשונה ושניה גם עתה. ותעלה לו להתירו באשתו. שהרי היא מצוה הנוהגת בכל זמן ואינה תלויה בארץ. שאע"פ שאינו יכול להביא קרבנותיו. הרי יכול שיטהר מטומאת צרעתו (וטהרתו תלויה בתגלחתו) כי אין בצפרים משום שחוטי חוץ. ונראה שיוכל לעשותה בכל מקום. וכן ראיתי שוב בפי' להר"מ בחבורו שכתב שנוהג בין בפני הבית בין שלא בפני הבית בין בא"י בין בח"ל. אמנם י"ל שאין זה אמור אלא כשיש מי חטאת בא"י. כמו שהיה עדיין בימי חכמי התלמוד כמ"ש חברייא מדכן בגלילא. וכן מ"ש שנוהג בח"ל היינו קודם שגזרו טומאה על ארץ העמים דווקא. אבל לאחר שבטלו מ"ח וגזרו טומאה על ארץ העמים מה צורך בטהרה זו:
צל"ע אם אירע בזה"ז שאנו בגלות בעו"ה. מצורע שבו סימני טומאה והיה שם כהן בקי במראות נגעים והחליטו לטומאה. אם יש לו להטהר בשני צפרים ובתגלחת ראשונה ושניה גם עתה. ותעלה לו להתירו באשתו. שהרי היא מצוה הנוהגת בכל זמן ואינה תלויה בארץ. שאע"פ שאינו יכול להביא קרבנותיו. הרי יכול שיטהר מטומאת צרעתו (וטהרתו תלויה בתגלחתו) כי אין בצפרים משום שחוטי חוץ. ונראה שיוכל לעשותה בכל מקום. וכן ראיתי שוב בפי' להר"מ בחבורו שכתב שנוהג בין בפני הבית בין שלא בפני הבית בין בא"י בין בח"ל. אמנם י"ל שאין זה אמור אלא כשיש מי חטאת בא"י. כמו שהיה עדיין בימי חכמי התלמוד כמ"ש חברייא מדכן בגלילא. וכן מ"ש שנוהג בח"ל היינו קודם שגזרו טומאה על ארץ העמים דווקא. אבל לאחר שבטלו מ"ח וגזרו טומאה על ארץ העמים מה צורך בטהרה זו:
1185
1186חובה ודאי לא מספקא לן וכ"ש תגלחת ראשונה לחוד לא מיבעיא לגמרי דלא צריך
שבתי ואראה להר"מח נר"ו בס' אלה המצות קטן נתקשה מדוע לא יקיים המצורע המצוה של תגלחת עכשיו. ועם שהאמת כדבריו שם שאין לנו בקי ידוע במראות נגעים. מ"מ נ"ל שאין צורך לזה. דחובה לא קמיבעיא לי. שלא הטילה תורה חיוב מצוה זו אלא כדי ליטהר ולבוא אל המחנה ולביתו. ודין שילוח טמאים בלא"ה אינו נוהג אצלנו בז"הז אפי' בא"י כמ"ש התו' ריש ברכות. ואצ"ל בח"ל שעכשיו אינו מועיל לו כלום לטהרתו. שהרי מ"מ נשאר טמא בטומאת ארץ העמים. משו"ה לכתחלה ודאי לא קמיבעיא דלא צריך ליטהר עכ"פ. וכ"ש טהרה דתגלחת ראשונה וצפרים. ודאי פשיטא לי דלא קעביד האידנא לכתחלה. שאינן מועילים לו בכלום. אדרבה מוסיפין לו צער ומכאוב שמחמתן נאסר בתשמיש המטה לד"ה ומנודה מביתו. עד שיגלח שנית:
שבתי ואראה להר"מח נר"ו בס' אלה המצות קטן נתקשה מדוע לא יקיים המצורע המצוה של תגלחת עכשיו. ועם שהאמת כדבריו שם שאין לנו בקי ידוע במראות נגעים. מ"מ נ"ל שאין צורך לזה. דחובה לא קמיבעיא לי. שלא הטילה תורה חיוב מצוה זו אלא כדי ליטהר ולבוא אל המחנה ולביתו. ודין שילוח טמאים בלא"ה אינו נוהג אצלנו בז"הז אפי' בא"י כמ"ש התו' ריש ברכות. ואצ"ל בח"ל שעכשיו אינו מועיל לו כלום לטהרתו. שהרי מ"מ נשאר טמא בטומאת ארץ העמים. משו"ה לכתחלה ודאי לא קמיבעיא דלא צריך ליטהר עכ"פ. וכ"ש טהרה דתגלחת ראשונה וצפרים. ודאי פשיטא לי דלא קעביד האידנא לכתחלה. שאינן מועילים לו בכלום. אדרבה מוסיפין לו צער ומכאוב שמחמתן נאסר בתשמיש המטה לד"ה ומנודה מביתו. עד שיגלח שנית:
1186
1187כי קמיבעיא דאי בעי ועבד ב' תגלחות מי מהני ליה האידנא בכהן חזקה ובלי קרבן
מיהו כי קמיבעיא לי אי איקלע דעביד טהרה ראשונה ונאסר בתשמיש. מי מהניא ליה טהרה דתגלחת שניה. וסלקא ליה למישרייה בתש"ה כדאמרן. או למ"ד מוחלט נמי אסור בתשמיש. ושוב נזקק לטהרה. מיבעיא נמי בתגלחת ראשונה אם יזקק בתחלה לתגלחת כדי להתירו בתשמיש אחר כל המעשים. וספיקא דידי משום דבעינן דווקא כהן לטהרו כמו לטמאו (וכהני דידן לא מהנו אלא בדרבנן ולחומרא) ופדיון בכורות ודאי שאני דלא סגי בלא"ה ואע"ג דמסתברא כל היכא דאיטמי ליה ע"י כהן. איהו אסר ליה ואיהו שרי. מ"מ כבר כתבתי במ"א דבסימני טומאה מובהקין אפשר דלא בעינן כהן. אלא ממילא טמא הוא (עיין מ"ש אההיא דנמצא מפסיד את אחותינו) משו"ה ספוקי מספקא לי אי מצי כהן חזקה לטהוריה מידי טומאה ודאית. גם משום דלא אפשר לו להשלים הכפרה בקרבן האידנא. איכא לספוקי דילמא הא בלא הא לא מהני ליה ולפ"ז אפי' היתה מצוה הכרחית בכ"מ ובכל זמן כמו שחשב הרמ"ח. ואף כאן היה כהן בקי או בסימני טומאה מוחלטים בכל גוונא אכתי תיבעי:
מיהו כי קמיבעיא לי אי איקלע דעביד טהרה ראשונה ונאסר בתשמיש. מי מהניא ליה טהרה דתגלחת שניה. וסלקא ליה למישרייה בתש"ה כדאמרן. או למ"ד מוחלט נמי אסור בתשמיש. ושוב נזקק לטהרה. מיבעיא נמי בתגלחת ראשונה אם יזקק בתחלה לתגלחת כדי להתירו בתשמיש אחר כל המעשים. וספיקא דידי משום דבעינן דווקא כהן לטהרו כמו לטמאו (וכהני דידן לא מהנו אלא בדרבנן ולחומרא) ופדיון בכורות ודאי שאני דלא סגי בלא"ה ואע"ג דמסתברא כל היכא דאיטמי ליה ע"י כהן. איהו אסר ליה ואיהו שרי. מ"מ כבר כתבתי במ"א דבסימני טומאה מובהקין אפשר דלא בעינן כהן. אלא ממילא טמא הוא (עיין מ"ש אההיא דנמצא מפסיד את אחותינו) משו"ה ספוקי מספקא לי אי מצי כהן חזקה לטהוריה מידי טומאה ודאית. גם משום דלא אפשר לו להשלים הכפרה בקרבן האידנא. איכא לספוקי דילמא הא בלא הא לא מהני ליה ולפ"ז אפי' היתה מצוה הכרחית בכ"מ ובכל זמן כמו שחשב הרמ"ח. ואף כאן היה כהן בקי או בסימני טומאה מוחלטים בכל גוונא אכתי תיבעי:
1187
1188בתוס' משמע קצת דטהרת מצורע אינו נוהג אלא בגבולין ועם זה מתבאר יפה גמרא ריש ברכות וצ"ע מנ"ל להר"מ בפשיטות כ"כ דנוהג בח"ל אע"פ שהיא חובת הגוף וכ"ש עכשיו שבטלה טהרה בארץ העמים לגמרי ושילוח טמאים גם בא"י אינו נוהג בז"הז
גם במ"ש שנוהג בח"ל צ"ע. ובתוספתא משמע לכאורה דאינו נוהג אלא בגבולין. ואם נאמר באמת שיש חילוק בזה בין א"י לח"ל. נוכל לפרש עפ"ז הא דשנינן ריש ברכות הא לן הא להו שנדחקו בו המפרשים. והשתא הכי פירושו הא לן לבני בבל שאין למצורע שום טהרה לעולם. ודאי הם יסורין של אהבה. מאחר שאי אפשר לו ליטהר מהנגעים בתשובה והקרבה והא להו לבני א"י הוו מזבח כפרה שיתכפרו לו עונותיו בהן. שאם יזכה ישתנו לטהרה. ויוכל ליטהר מהן. ועל כן באו בסבת חטאים. והשתא ניחא נמי דלא תיקשי אההיא סוגיא דהתם. דמשמע לכאורה שהנגעים אינן באין על חטא. והא בעלמא אמרינן דהן עונש חטאים ותוכחות על עון. כדאי' בערכין ובדוכתי טובא. ולדידן אתי שפיר דודאי בא"י לעולם באין בסבת חטא ועון שקדם. והיינו נמי מזבח כפרה לכשיטהר מהן וק"ל (יעמ"ש בחלק הדרושים בענין זה בס"ד):
גם במ"ש שנוהג בח"ל צ"ע. ובתוספתא משמע לכאורה דאינו נוהג אלא בגבולין. ואם נאמר באמת שיש חילוק בזה בין א"י לח"ל. נוכל לפרש עפ"ז הא דשנינן ריש ברכות הא לן הא להו שנדחקו בו המפרשים. והשתא הכי פירושו הא לן לבני בבל שאין למצורע שום טהרה לעולם. ודאי הם יסורין של אהבה. מאחר שאי אפשר לו ליטהר מהנגעים בתשובה והקרבה והא להו לבני א"י הוו מזבח כפרה שיתכפרו לו עונותיו בהן. שאם יזכה ישתנו לטהרה. ויוכל ליטהר מהן. ועל כן באו בסבת חטאים. והשתא ניחא נמי דלא תיקשי אההיא סוגיא דהתם. דמשמע לכאורה שהנגעים אינן באין על חטא. והא בעלמא אמרינן דהן עונש חטאים ותוכחות על עון. כדאי' בערכין ובדוכתי טובא. ולדידן אתי שפיר דודאי בא"י לעולם באין בסבת חטא ועון שקדם. והיינו נמי מזבח כפרה לכשיטהר מהן וק"ל (יעמ"ש בחלק הדרושים בענין זה בס"ד):
1188
1189לשון רש"י חמור מאד במנחות דפח"ב מיושב קצת עוד ד"א נראה ונדחה
שוב אחר זמן רב נשאלתי מגביר אחד אהובי איש כלבבי שהיה רגיל עמי בדבר הלכה. לפרש לו לשון רש"י במנחות (דפ"ח ע"ב) אההיא דקשיא ליה לרבי רביעית למה נתקדשה אי מצורע חוץ הוא. פרש"י והלא כל מעשיו בשער נקנור ולא בעזרה. ותמה הגביר יצ"ו על זה. זה לשונו בכתבו והוקשה לי וכי היכן מצינו שטהרת המצורע בשתי צפרים הוא בשער נקנור אדרבה הלא אסור ליכנס ליפנים מחומת ערי ישראל קודם טהרת הצפרים ע"כ (וקושיא זו מצאתי ג"כ בס' משנה למלך) ובאמת הקשה לשאול כי בודאי יוכל לעשותה בכ"מ כאמור. חוץ מע"ח שמשלחין מתוכן המצורעין כמ"ש פ"ק דכלים. ואיך א"כ יעמוד בשער נקנור. ולא מצאתי מענה דבר ברור להתנצל בעד רש"י ז"ל כי אם בדוחק דלא דווקא קאמר בשער נקנור. אלא סירכיה דלישנא דתנא פ"ק דסוטה נקט דתנן התם לשער המזרח שעל פתח שער נקנור ששם מטהרין את המצורעים. וזהו לפי שעיקר גמר טהרתו ודאי אינה אלא בש"נ. כדאי' שילהי מס' נגעים. ואורחיה נמי דקאתי לירושלם שלא להשהות טהרתו עוד. ומעיקרא קאי בשער מזרחי שהוא מכוון נגד ש"נ כנזכר. ולזה נתכוין שאמר כל מעשיו היו בש"נ. וכבר עלה בדעתי לפום ריהטא לומר דרש"י ס"ל דירושלם אינה כבתי ע"ח לענין זה. כמו שאינה מטמאה בנגעים ואין הבית חלוט בה. ומשו"ה משני רב יוסף בשילהי עירכין דתרי ירושלים הוו. נמצא שירושלם שבה בה"מ בנוי. אין לה דין ע"ח. אבל א"א לומר כן לענין שילוח מצורעין. דהא בהדיא אמרינן פא"ד מ"מ לא נתקדשו שערי ירושלם מפני שמצורעין מגינין תחתיהן. אלא מיחוורתא כדאמרן דשיגרא דלישנא דמתני' דסוטה הוא דקנסיב. ודאתאן עלה דהא ודאי דטהרת צפרים איתה בכל מקום בא"י מיהא. הנלע"ד כתבתי יעב"ץ ס"ט:
שוב אחר זמן רב נשאלתי מגביר אחד אהובי איש כלבבי שהיה רגיל עמי בדבר הלכה. לפרש לו לשון רש"י במנחות (דפ"ח ע"ב) אההיא דקשיא ליה לרבי רביעית למה נתקדשה אי מצורע חוץ הוא. פרש"י והלא כל מעשיו בשער נקנור ולא בעזרה. ותמה הגביר יצ"ו על זה. זה לשונו בכתבו והוקשה לי וכי היכן מצינו שטהרת המצורע בשתי צפרים הוא בשער נקנור אדרבה הלא אסור ליכנס ליפנים מחומת ערי ישראל קודם טהרת הצפרים ע"כ (וקושיא זו מצאתי ג"כ בס' משנה למלך) ובאמת הקשה לשאול כי בודאי יוכל לעשותה בכ"מ כאמור. חוץ מע"ח שמשלחין מתוכן המצורעין כמ"ש פ"ק דכלים. ואיך א"כ יעמוד בשער נקנור. ולא מצאתי מענה דבר ברור להתנצל בעד רש"י ז"ל כי אם בדוחק דלא דווקא קאמר בשער נקנור. אלא סירכיה דלישנא דתנא פ"ק דסוטה נקט דתנן התם לשער המזרח שעל פתח שער נקנור ששם מטהרין את המצורעים. וזהו לפי שעיקר גמר טהרתו ודאי אינה אלא בש"נ. כדאי' שילהי מס' נגעים. ואורחיה נמי דקאתי לירושלם שלא להשהות טהרתו עוד. ומעיקרא קאי בשער מזרחי שהוא מכוון נגד ש"נ כנזכר. ולזה נתכוין שאמר כל מעשיו היו בש"נ. וכבר עלה בדעתי לפום ריהטא לומר דרש"י ס"ל דירושלם אינה כבתי ע"ח לענין זה. כמו שאינה מטמאה בנגעים ואין הבית חלוט בה. ומשו"ה משני רב יוסף בשילהי עירכין דתרי ירושלים הוו. נמצא שירושלם שבה בה"מ בנוי. אין לה דין ע"ח. אבל א"א לומר כן לענין שילוח מצורעין. דהא בהדיא אמרינן פא"ד מ"מ לא נתקדשו שערי ירושלם מפני שמצורעין מגינין תחתיהן. אלא מיחוורתא כדאמרן דשיגרא דלישנא דמתני' דסוטה הוא דקנסיב. ודאתאן עלה דהא ודאי דטהרת צפרים איתה בכל מקום בא"י מיהא. הנלע"ד כתבתי יעב"ץ ס"ט:
1189
1190וזהו מה שכתבתי בגמרא הנ"ל בימי חרפי
1190
1191זבחים פט"י (דק"ב) מרים מי הסגירה א"ת אהרון קרוב היה. בתו' בספרי אמר אהרן נמצאת מפסיד לאחותינו שאינו יכול לא לטהרה ולא לטמאה. והקשו ע"ז תימא כ"ש שהיא טהורה:
1191
1192איבעיא אי בעינן כהן לנגע מוחלט או לא
צל"ע טובא בהאי ענינא היך הוא דבר זה שהטומאה והטהרה בידי כהן. כמו ששנינו ריש פ"ג דנגעים הכל כשרין לראות את הנגעים וכו' אומרים לו אמור טהור ואומר טהור. דלא ידענא היכי מיירי. אי אפי' בסימני טומאה מובהקין. או דילמא דווקא במסופקים לשואל. אז תלוי בכהן להורות על פיו דווקא. וכל זמן שלא אמר טמא. לא מטמינן ליה מעיקרא. אע"ג דכי חזא ליה כהן איטמי ליה. באותן סימני טומאה שהיה בו קודם שנזקק לו. אפ"ה אינו מטמא למפרע רצוני משעה שנראו בו. לפי שלא היו ודאין לטומאה. אבל בסימנין מובהקין לטומאה. מכי חזי להו אפי' ישראל. מיטמא מאותה שעה ואילך:
צל"ע טובא בהאי ענינא היך הוא דבר זה שהטומאה והטהרה בידי כהן. כמו ששנינו ריש פ"ג דנגעים הכל כשרין לראות את הנגעים וכו' אומרים לו אמור טהור ואומר טהור. דלא ידענא היכי מיירי. אי אפי' בסימני טומאה מובהקין. או דילמא דווקא במסופקים לשואל. אז תלוי בכהן להורות על פיו דווקא. וכל זמן שלא אמר טמא. לא מטמינן ליה מעיקרא. אע"ג דכי חזא ליה כהן איטמי ליה. באותן סימני טומאה שהיה בו קודם שנזקק לו. אפ"ה אינו מטמא למפרע רצוני משעה שנראו בו. לפי שלא היו ודאין לטומאה. אבל בסימנין מובהקין לטומאה. מכי חזי להו אפי' ישראל. מיטמא מאותה שעה ואילך:
1192
1193מסייע להך סברא בתרא ממתני' פ"ד דנגעים
ומסתייעא הך סברא מהא דתנינן פ"ד מ"ז התולש סימני טומאה. ולטהרה עד שלא בא אצל כהן טהור. ואי ס"ד דגם בסימן טומאה מובהק אינו טמא כי אם ע"פ כהן דווקא. מאי איריא תולש. אפי' לא תלשן עד שלא בא אצל כהן טהור הוא. דאין לומר דאצטריך לגופיה לאשמועינן דטהור אע"ג דתלשן. ולא קנסינן ליה כדקנסינן לאחר החלטו. דפשיטא דליכא למיקנסיה ולטמוייה. אי אמרת שהטומאה והטהרה בידי כהן דווקא. ואפי' בשלשה סימנים. אינו טמא אלא ע"פ כהן דווקא. וכל כמה דלא חזי ליה כהן ודאי דלא מצי לטמויי. דהא בעינן דווקא שיתן עיניו במקום הנגע. כ"ש בדליתיה לנגע כלל. דלא מצי כהן לטמוייה עד שלא בא לידו. ועד כאן לא שנו בקצצה לבהרת מתכוין טמא משום קנס. אלא בבהרת שבאת ליד כהן ונזקק לטומאה. דאע"ג דמדאורייתא אפ"ה האידנא טהור הוי. קנסינן ליה. אבל לא בא ליד כהן. שוב אין טומאתו ביד כהן. ולא שייך למקנסיה. אלא כי אמרינן דמעיקרא נמי טמא מכל מקום. על פי עצמו בצרעת ידועה. ומאי קמ"ל:
ומסתייעא הך סברא מהא דתנינן פ"ד מ"ז התולש סימני טומאה. ולטהרה עד שלא בא אצל כהן טהור. ואי ס"ד דגם בסימן טומאה מובהק אינו טמא כי אם ע"פ כהן דווקא. מאי איריא תולש. אפי' לא תלשן עד שלא בא אצל כהן טהור הוא. דאין לומר דאצטריך לגופיה לאשמועינן דטהור אע"ג דתלשן. ולא קנסינן ליה כדקנסינן לאחר החלטו. דפשיטא דליכא למיקנסיה ולטמוייה. אי אמרת שהטומאה והטהרה בידי כהן דווקא. ואפי' בשלשה סימנים. אינו טמא אלא ע"פ כהן דווקא. וכל כמה דלא חזי ליה כהן ודאי דלא מצי לטמויי. דהא בעינן דווקא שיתן עיניו במקום הנגע. כ"ש בדליתיה לנגע כלל. דלא מצי כהן לטמוייה עד שלא בא לידו. ועד כאן לא שנו בקצצה לבהרת מתכוין טמא משום קנס. אלא בבהרת שבאת ליד כהן ונזקק לטומאה. דאע"ג דמדאורייתא אפ"ה האידנא טהור הוי. קנסינן ליה. אבל לא בא ליד כהן. שוב אין טומאתו ביד כהן. ולא שייך למקנסיה. אלא כי אמרינן דמעיקרא נמי טמא מכל מקום. על פי עצמו בצרעת ידועה. ומאי קמ"ל:
1193
1194וליכא למימר נמי דאצטריכא ליה משום סיפא דאחר החלטו. דהיא גופא לא נצרכה. דהא תנינן זימנא אחריתא. קצצה מתכוין טמא עד שתפרח בכולו. אם הכי כולה כדי נסבה:
1194
1195והכי מוכח נמי מדברי הר"מ ז"ל וביאור לשונו פ"ט מהל' ט"צ
והכי נמי מוכח מהא דכתב הרמב"ם ז"ל פ"ט מהל' טומאת צרעת. שכהן שטיהר את הטמא או שטימא את הטהור לא עשה ולא כלום. דבשלמא טימא את הטהור ניחא. אלא טיהר את הטמא. מאי לא עשה ולא כלום. הא אפי' לא טיהר. טהור הוא כל כמה דלא טימאו. ואי משום דסד"א אם טיהר כהן א'. שוב אין כהן אחר יכול לטמאו. קמ"ל דלא עשה ולא כלום לטהרו עולמית. אלא כהן אחר מטמאו מכאן ולהבא. ולעולם למפרע טהור היה. כיון שלא טימאו שום כהן. הא ודאי לאו מילתא. מאי קמ"ל בהכי. לא יהא. אלא טהור ממש היה. אטו אם נטהר פ"א. שוב לא יטמאנו הכהן אם נראה בו עוד נגע טמא. והכא נמי עד השתא טהור הוי. ופשיטא דאתא כהן אחר ומטמי ליה בסימני טומאה. ותו מאן לימא לן דמעיקרא טמא הוה כדהשתא. דילמא נשתנה אח"כ. ופנים חדשות באו לכאן. דאי הוה כהן קמא קמן. איהו נמי הוי מטמי ליה השתא. פשיטא דמצי בתרא לטמויי ליה כה"ג. ואי בדאיתיה לקמן השתא נמי. והאידנא נמי מטהר. אטו בשופטני עסקינן דאצטריך לאשמועינן דלא ניזיל בתריה. וכי לחנם נכתבו משפטי הנגעים והצרעת. שצריך שיהא הכהן בקי בהן לטמא ולטהר ע"פ דין התורה. ומי לא ידע דלא עשה ולא כלום. שאין הטומאה והטהרה תלוייה בכהן לפסוק שלא כדין תורה:
והכי נמי מוכח מהא דכתב הרמב"ם ז"ל פ"ט מהל' טומאת צרעת. שכהן שטיהר את הטמא או שטימא את הטהור לא עשה ולא כלום. דבשלמא טימא את הטהור ניחא. אלא טיהר את הטמא. מאי לא עשה ולא כלום. הא אפי' לא טיהר. טהור הוא כל כמה דלא טימאו. ואי משום דסד"א אם טיהר כהן א'. שוב אין כהן אחר יכול לטמאו. קמ"ל דלא עשה ולא כלום לטהרו עולמית. אלא כהן אחר מטמאו מכאן ולהבא. ולעולם למפרע טהור היה. כיון שלא טימאו שום כהן. הא ודאי לאו מילתא. מאי קמ"ל בהכי. לא יהא. אלא טהור ממש היה. אטו אם נטהר פ"א. שוב לא יטמאנו הכהן אם נראה בו עוד נגע טמא. והכא נמי עד השתא טהור הוי. ופשיטא דאתא כהן אחר ומטמי ליה בסימני טומאה. ותו מאן לימא לן דמעיקרא טמא הוה כדהשתא. דילמא נשתנה אח"כ. ופנים חדשות באו לכאן. דאי הוה כהן קמא קמן. איהו נמי הוי מטמי ליה השתא. פשיטא דמצי בתרא לטמויי ליה כה"ג. ואי בדאיתיה לקמן השתא נמי. והאידנא נמי מטהר. אטו בשופטני עסקינן דאצטריך לאשמועינן דלא ניזיל בתריה. וכי לחנם נכתבו משפטי הנגעים והצרעת. שצריך שיהא הכהן בקי בהן לטמא ולטהר ע"פ דין התורה. ומי לא ידע דלא עשה ולא כלום. שאין הטומאה והטהרה תלוייה בכהן לפסוק שלא כדין תורה:
1195
1196ואם נפשך לומר דטיהר את הטמא מיירי דווקא בשטיהר (שלא כדין) את הנטמא כבר ע"י כהן. א"כ טימא את הטהור דכוותיה. דווקא טהור ע"י כהן הוא דלא מצי מטמא. וטהור אחר מצי מטמא בתמיהא. אלא ודאי לא שנא. וסיפא דומיא דרישא. ואין דרכו של הרמב"ם ז"ל לסתום ודוק:
1196
1197אלא לאו כה"ג אצטריך לאשמועינן בצרעת גמורה. ונודע אח"כ שטעה כהן וטיהרה. דקמ"ל דלא עשה ולא כלום אפי' לטהרו למפרע. דלא נימא שהטומאה תלויה בכהן כמו בצרעת מסופקת. דאע"ג דלא טיהרה כהן. דלא מטיא לידו ההיא שעתא ואע"ג דלא אשתני מדהשתא. אפ"ה מעיקרא הוי טהור ולא אמרינן איגלאי מילתא דטמא הוא למפרע. כ"ש היכא דראה כהן וטיהרה. דאינו טמא. אלא אזלינן בתר בתרא. ומכאן ולהבא הוא דמטמא טפי לא. משו"ה קאמר לא עשה כלום לגמרי משמע. דאפי' למפרע נטמא כל הנוגע בו. ואצ"ל להבא שאין משגיחין בכהן בכה"ג. שלמדנו שאין אנו צריכים לכהן אלא להורות במסופק. כי אז הטהרה תלויה בכהן. אבל בברור לנו שהנגע טמא. אין הדבר תלוי בו:
1197
1198הערה נגדיית הראויה והצלה מצויה
ולא תקשה עלי מאותה ששנינו ספ"ח יש מראה נגעו לכהן ומפסיד. כיצד מי שהיה מוחלט והלכו להן סימני טומאה לא הספיק להראות לכהן עד שפרחה בכולו. טהור. שאילו הראה לכהן היה טמא. ש"מ דאע"ג דברור אצלנו שבודאי היה מטהרו הכהן. אלמלא הראה לו. והדר הו"ל פורח מן הטהור שטמא בודאי. ואמאי מטהרינן ליה מפני שלא הראה לכהן. אע"כ אפי' טומאה ברורה אינה תלויה אלא בכהן. משו"ה לא ק"מ דאמינא לך טהרה לא קמבעיא לי דאינה אלא בידי כהן. כי קמבעיא לי טומאה ודאית. ותו דילמא התם משום דקמיירי במוחלט שכבר בא לידי כהן שאז אינו יוצא מידי טומאתו אלא כמו כן ע"פ כהן (ועיין פ"ק דחולין (ד"י ע"ב) היכי דאתחזק שאני ודוק). אבל כל שלא בא לידי כהן. לעולם אימא לך בטומאה ודאית מיטמא ומיטהר שלא ע"פ כהן:
ולא תקשה עלי מאותה ששנינו ספ"ח יש מראה נגעו לכהן ומפסיד. כיצד מי שהיה מוחלט והלכו להן סימני טומאה לא הספיק להראות לכהן עד שפרחה בכולו. טהור. שאילו הראה לכהן היה טמא. ש"מ דאע"ג דברור אצלנו שבודאי היה מטהרו הכהן. אלמלא הראה לו. והדר הו"ל פורח מן הטהור שטמא בודאי. ואמאי מטהרינן ליה מפני שלא הראה לכהן. אע"כ אפי' טומאה ברורה אינה תלויה אלא בכהן. משו"ה לא ק"מ דאמינא לך טהרה לא קמבעיא לי דאינה אלא בידי כהן. כי קמבעיא לי טומאה ודאית. ותו דילמא התם משום דקמיירי במוחלט שכבר בא לידי כהן שאז אינו יוצא מידי טומאתו אלא כמו כן ע"פ כהן (ועיין פ"ק דחולין (ד"י ע"ב) היכי דאתחזק שאני ודוק). אבל כל שלא בא לידי כהן. לעולם אימא לך בטומאה ודאית מיטמא ומיטהר שלא ע"פ כהן:
1198
1199עוד שמירה מסתירה
ולא תותיב עלואי מהא דתנינן גבי טומאת בתים אע"פ שהוא ת"ח ויודע שהוא נגע ודאי אל יגזור ויאמר נגע נראה לי אלא כנגע. דמשמע מהא דאפי' בנגע ודאי אינו מיטמא קודם שיבוא הכהן. דשמא שניא היא טומאת נגעי בתים דחידוש הוא שחידשה תורה כדאי' פ"ק דמ"ק. (אע"פ שלא כתבתי כן בספרי לח"ש ספ"ק דמגלה. עדיין הדבר צריך הכרע) וצ"ע שם בגמרא. (דז"ב) ובתי"ט מן הירו' שעל אותה משנה משמע ג"כ קצת כדברי ודוק:
ולא תותיב עלואי מהא דתנינן גבי טומאת בתים אע"פ שהוא ת"ח ויודע שהוא נגע ודאי אל יגזור ויאמר נגע נראה לי אלא כנגע. דמשמע מהא דאפי' בנגע ודאי אינו מיטמא קודם שיבוא הכהן. דשמא שניא היא טומאת נגעי בתים דחידוש הוא שחידשה תורה כדאי' פ"ק דמ"ק. (אע"פ שלא כתבתי כן בספרי לח"ש ספ"ק דמגלה. עדיין הדבר צריך הכרע) וצ"ע שם בגמרא. (דז"ב) ובתי"ט מן הירו' שעל אותה משנה משמע ג"כ קצת כדברי ודוק:
1199
1200ואיפשיטא בעיין דספיקא דאורייתא הוי ולחומרא
ודאתאן עלה הא דתניא בספרי נמצאת מפסיד לאחותינו אם יש מקום לדברינו. אתי שפיר דנמצא מפסידה בסימני טומאה מובהקין. ואע"פ שילכו להן. אינה טהורה אלא ע"פ כהן בבהרת גמורה (כמעשה שהיה מצורעת כשלג שנטמאת מאליה) אע"פ שאפשר אינו מביא קרבן לכשנרפא. דלא גרע ממה שפסק הרמב"ם ז"ל בספק בהרת קדם. דמטמינן ליה מספק ודוק כנלע"ד. ובזה נבין היטב מ"ש שמפסידה לפי שאינה יכול לטמאה. דלטהרה ניחא כדאמרן דממילא מיטמיא. וטהרה אין לה אלא ע"פ כהן. מיהו אכתי לטמאה מי ניחא. דהא אמינא דטמאה מעצמה. ובלא"ה נמי לא ידעינן מאי קאמרי רבנן בהא. ומאי פסידא איכא דאינו יכול לטמאה. וקשיין אהדדי רישא וסיפא. אלא האמת יורה דרכו דהכי הוא עיקרא דמילתא ודאי בבהרת עזה מיד טמאה כדין מצורע מוסגר. אפי' לא באה לידי כהן ולא הסגירה. אבל אינה טעונה פריעה ופרימה ותגלחת וצפרים. שאינם נוהגים אלא במוחלט ע"י כהן בסימני טומאה. ושוב אינה יוצאה מידי טומאה אלא ע"י הסגר כהן וראייתו שתתמעט מד' מראות. שאפי' שהלכה לה כולה עדיין אינה טהורה. והקב"ה רצה שתצטרע מרים ותוחלט לטומאה כי היכי דליהוי לה מזבח כפרה. ע"כ בדין היה שיחליטנה כהן תחלה ותנהוג כל דין מצורע מוחלט כדי להשלים כפרתה שעל כן באה לה הצרה הזאת. דלא הוי סגי לה בלא"ה. נמצא ודאי שתקנתה קלקלתה וטומאתה בתחלה היא רפואתה וצרי למחלתה. לכן יפה אמרו שנמצא מפסידה שאי אפשר לטהרה בלי כהן מאחר שכבר נטמאת ודאי. ועדיין אינה מטמאה טומאה גמורה כמוחלט. שמבלעדה אין לה תקנה כפי הראוי והכוונה. כדי לסלוח לעונה. והרי זה מבואר מאד:
ודאתאן עלה הא דתניא בספרי נמצאת מפסיד לאחותינו אם יש מקום לדברינו. אתי שפיר דנמצא מפסידה בסימני טומאה מובהקין. ואע"פ שילכו להן. אינה טהורה אלא ע"פ כהן בבהרת גמורה (כמעשה שהיה מצורעת כשלג שנטמאת מאליה) אע"פ שאפשר אינו מביא קרבן לכשנרפא. דלא גרע ממה שפסק הרמב"ם ז"ל בספק בהרת קדם. דמטמינן ליה מספק ודוק כנלע"ד. ובזה נבין היטב מ"ש שמפסידה לפי שאינה יכול לטמאה. דלטהרה ניחא כדאמרן דממילא מיטמיא. וטהרה אין לה אלא ע"פ כהן. מיהו אכתי לטמאה מי ניחא. דהא אמינא דטמאה מעצמה. ובלא"ה נמי לא ידעינן מאי קאמרי רבנן בהא. ומאי פסידא איכא דאינו יכול לטמאה. וקשיין אהדדי רישא וסיפא. אלא האמת יורה דרכו דהכי הוא עיקרא דמילתא ודאי בבהרת עזה מיד טמאה כדין מצורע מוסגר. אפי' לא באה לידי כהן ולא הסגירה. אבל אינה טעונה פריעה ופרימה ותגלחת וצפרים. שאינם נוהגים אלא במוחלט ע"י כהן בסימני טומאה. ושוב אינה יוצאה מידי טומאה אלא ע"י הסגר כהן וראייתו שתתמעט מד' מראות. שאפי' שהלכה לה כולה עדיין אינה טהורה. והקב"ה רצה שתצטרע מרים ותוחלט לטומאה כי היכי דליהוי לה מזבח כפרה. ע"כ בדין היה שיחליטנה כהן תחלה ותנהוג כל דין מצורע מוחלט כדי להשלים כפרתה שעל כן באה לה הצרה הזאת. דלא הוי סגי לה בלא"ה. נמצא ודאי שתקנתה קלקלתה וטומאתה בתחלה היא רפואתה וצרי למחלתה. לכן יפה אמרו שנמצא מפסידה שאי אפשר לטהרה בלי כהן מאחר שכבר נטמאת ודאי. ועדיין אינה מטמאה טומאה גמורה כמוחלט. שמבלעדה אין לה תקנה כפי הראוי והכוונה. כדי לסלוח לעונה. והרי זה מבואר מאד:
1200
1201ביאור הגון מאד בגמרא וספרי הנ"ל החמורים ביותר
ונ"מ נמי ממאי דכתיבנא שאם כך הוא האמת כמ"ש. שבצרעת גמורה וברורה א"צ כהן. ומעצמו הוא טמא כנז'. לפ"ז אם אירע כך בזמן בגלותינו. צריך שינהוג בדין הצרעת. שהוא חובת הגוף ונוהג בכל מקום ובכל זמן. ואע"פ שלא דיברו בו מוני המצות. משום שאין בקיאין בכך. אולם בבהרת עזה כשלג. מסתברא דאיכא בקיאין. ואע"ג דלא ממטי לידי כהן. הרי הוא טמא. נ"מ לחומרא לאסרו בת"שה וכמ"ד דאף המוסגר נאסר בו. אבל לא להקל. לטהרו עכשיו ולהתירו באשתו. כי מידי ספק של תורה לא יצא כמש"ל (סקל"ו) כך נ"ל. יעב"ץ ס"ט:
ונ"מ נמי ממאי דכתיבנא שאם כך הוא האמת כמ"ש. שבצרעת גמורה וברורה א"צ כהן. ומעצמו הוא טמא כנז'. לפ"ז אם אירע כך בזמן בגלותינו. צריך שינהוג בדין הצרעת. שהוא חובת הגוף ונוהג בכל מקום ובכל זמן. ואע"פ שלא דיברו בו מוני המצות. משום שאין בקיאין בכך. אולם בבהרת עזה כשלג. מסתברא דאיכא בקיאין. ואע"ג דלא ממטי לידי כהן. הרי הוא טמא. נ"מ לחומרא לאסרו בת"שה וכמ"ד דאף המוסגר נאסר בו. אבל לא להקל. לטהרו עכשיו ולהתירו באשתו. כי מידי ספק של תורה לא יצא כמש"ל (סקל"ו) כך נ"ל. יעב"ץ ס"ט:
1201
1202אם יש לסמוך ממ"ש בשכנה"ג לענין ספירת העומר שאם מנה בר"ת ד"מ ל"ג לעומר. יצא:
1202
1203תשובה
1203
1204הסופר ס"ע בר"ת לא יצא דלא כבשכ"הג והמונה ע"י קריאת אותיות במילוין מכוונות למספר אינו משובח וספקא הוי
הטעם שכתב הרב ז"ל מדורשי רשומות. במ"כ אינו מכריח כלל לקבוע הלכה כמותו וכן הראיה מירו' פ"ק דשקלים שדרשו זה יתנו רמז לי"ב מנין. היא ראיה של כלום. כי כיוצא בזו נמצאים לרוב בתלמוד זה י"ב לוגין. ולמדו סתם נזירות ל' יום מיהיה והרבה כמוהם שהן גופי הלכות נלמדות בגימטריא שהיא אחת מל"ב מדות של ראב"י שהתורה נדרשת בהן. אבל כל זה לא יספיק להוכיח שכך הוא דרך המנין אפי' בין בני אדם. והמציאות יורה יגיד ההפך. כי לא נראה ולא נשמע בדיבור שנהגו כך למנות בשום מקום ובשום זמן אף בעסקים הזמניים. כי אם בכתיבה הדיוטית וספרא בצירא במקום שאין קפידא. אצ"ל שאין זה נהוג במקרא ובמניני התורה:
הטעם שכתב הרב ז"ל מדורשי רשומות. במ"כ אינו מכריח כלל לקבוע הלכה כמותו וכן הראיה מירו' פ"ק דשקלים שדרשו זה יתנו רמז לי"ב מנין. היא ראיה של כלום. כי כיוצא בזו נמצאים לרוב בתלמוד זה י"ב לוגין. ולמדו סתם נזירות ל' יום מיהיה והרבה כמוהם שהן גופי הלכות נלמדות בגימטריא שהיא אחת מל"ב מדות של ראב"י שהתורה נדרשת בהן. אבל כל זה לא יספיק להוכיח שכך הוא דרך המנין אפי' בין בני אדם. והמציאות יורה יגיד ההפך. כי לא נראה ולא נשמע בדיבור שנהגו כך למנות בשום מקום ובשום זמן אף בעסקים הזמניים. כי אם בכתיבה הדיוטית וספרא בצירא במקום שאין קפידא. אצ"ל שאין זה נהוג במקרא ובמניני התורה:
1204
1205ואמנם המנהג בבני אדם להשתמש לפעמים במנין ע"י הזכרת שמות אותיות מורות. המספר דרך קריאתם במלואותם כגון שיאמרו אל"ף במקום אחד. יו"ד אל"ף בעד אחד עשר. ודוגמת זה מצינו כמו כן במשנה פ"ג דשקלים. ובזה באמת ראוי להסתפק. מכל מקום. ואין לי עדיין הכרע לשום צד להלכה. ונצריך העושה כן לחזור ולמנות בלי ברכה:
1205
1206אבל עדיין לא מצאנו ראינו שישתמשו גם בר"ת האותיות המספריות ע"ד הנ"ל. ובזו ודאי על המוציא להביא ראיה להכריח דעתו שיוצאין במנין כזה דבר תורה. וכל זמן שלא ראינו ראיה מספקת. נשאר הדבר בחזקת שאינו מן המנין. ופשוט לענ"ד שאינו נכנס בגדר ספק. וצריך לחזור ולברך. עם היות שאינני כדאי לחלוק על הרב הגדול הנ"ל ז"ל. ממאי דכתיבנא נ"מ תו לענין חשבון מנין הזאות דיו"הכ כשיאמר א' וא' א' וב' בר"ת אם יצא י"ח באופן זה:
1206
1207מי שאינו מכיר ל"הק וספר בו י"ל שיצא דלא כבמ"א
עוד יש לי לעוררך בענין זה מ"ש במג"א שאם ספר בל"הק ואינו מבינו לא יצא. אינו מוסכם לענ"ד כמ"ש בחיבורי בס"ד והוכחתי מדברי התו' שיוצא אף בלשון שאינו שומע. יעב"ץ ס"ט:
עוד יש לי לעוררך בענין זה מ"ש במג"א שאם ספר בל"הק ואינו מבינו לא יצא. אינו מוסכם לענ"ד כמ"ש בחיבורי בס"ד והוכחתי מדברי התו' שיוצא אף בלשון שאינו שומע. יעב"ץ ס"ט:
1207
1208שנים קנו סחורה בשותפות והתנה האחד אימתי שירצה להסתלק. מחויב חברו לתת לו דמי חלקו. ואח"כ הוקרה הסחורה. אם הלה צריך לשלם לו דמים כפי מה ששוה עכשיו בשער שבשוק. או אין לו אלא דמים שנתן והניח בשעה שנשתתפו:
1208
1209תשובה
1209
1210חברים שנשתתפו בקניית סחורה והתנו שאם ירצה האחד להסתלק יתנו לו דמי חלקו אם צריך לתת לו כל הדמים המגיעים לחלקו כפי שיוויה או אין לו רק דמים שנתן לכאורה י"ל דלא גרע מאילו לא התנו ומראה פנים מסבירות שלגרוע כחו בא התנאי דלא כבט"ז ולמחבר נראה דאזיל בתר איפכא ונ"מ דאי תפיס
כעין דבר זה מצאתי בט"ז ח"מ סי' קע"ו וז"ל היה נראה שא"צ ליתן לו כפי ששוה עכשיו כו' אבל באמת אין דמיון לשם כלל. וצריך ליתן כל דמים המגיעים על חלקו לעת הזאת כאשר הוכחתי בביאורי בא"ח סי' קנ"ד עכ"ל הרב. אולם אני הצעיר השיבותי על דבריו ז"ל בחיבורי סי' הנ"ל זה לשוני שם בב"י מצאתי כתוב כו' דממ"נ הספר נשאר לנשארים כו' ואי משום דמי אייתי ראיה ושקול עכ"ל. היה נ"ל שאין דין זה אלא בס"ת. ומשום שאינו עשוי לימכר. אבל בשותפים שהתנו ביניהם שאם ירצה אחד מהם להפרד מהשותפות. שיסלקוהו בדמים אע"פ שהם רוצים להמתין עד שיתייקר השער. מחוייבים ליתן לו מעות גם בעד הריוח שיש בסחורה. דאטו מה שהשביחה הסחורה בידיהם. אינו לאמצע. ולא דמי לההיא דיתומים. דהתם ארעא בחזקת חד מנייהו קיימא. משו"ה הו"ל התובע המע"ה. איברא דאיכא למימר הכא נמי. להכי אתנו דליקום בחזקת הנשארים. וליהוי היאך המע"ה. דאל"ה למה להו לאתנויי. בלא"ה נמי צריכים לחלוק בדבר שיש בו חלוקה. ואין לומר שמא לייפות כחו התנו. דהיינו דינא דיתמי ולוקח. דכיון דמסתלק ליה מהסחורה. הו"ל המע"ה. ותדע דהא בס"ת נמי שייך דינא דגוד או אגוד. כדאי' בח"מ סי' קע"ג. ואמאי לא פליג בשבחא. אלא לאו משום תנאה סלוקי סליק נפשיה. ולא מצי מפיק מספיקא. ולזה הדעת נוטה. שוב ראיתי בט"ז שסובר דדווקא בס"ת איתא להך דינא. משום דבלא תנאי לא היו צריכים ליתן לזה כלום. ולא ידעתי למה החליט שאין לו כלום אפי' בקרן. ואי משום דס"ל כמ"ד אסור למכור ס"ת. א"כ מאי מהני התנאי. הא הו"ל מתנה על מ"ש בתורה. אלא ודאי משו"ה לא איריא. אלא פשיטא ליה דאית להיאך זכיה בגויה אפי' בלא תנאי. דבקרן לית דינא ולית דיינא דנוטל חלקו גם בלי תנאי. ואפי' בשבח נמי שקיל. וליכא לאסתפוקי אי לשקול נמי בשבחא. אלא משום דאתני בסתם ואסתלק ליה כנז':
כעין דבר זה מצאתי בט"ז ח"מ סי' קע"ו וז"ל היה נראה שא"צ ליתן לו כפי ששוה עכשיו כו' אבל באמת אין דמיון לשם כלל. וצריך ליתן כל דמים המגיעים על חלקו לעת הזאת כאשר הוכחתי בביאורי בא"ח סי' קנ"ד עכ"ל הרב. אולם אני הצעיר השיבותי על דבריו ז"ל בחיבורי סי' הנ"ל זה לשוני שם בב"י מצאתי כתוב כו' דממ"נ הספר נשאר לנשארים כו' ואי משום דמי אייתי ראיה ושקול עכ"ל. היה נ"ל שאין דין זה אלא בס"ת. ומשום שאינו עשוי לימכר. אבל בשותפים שהתנו ביניהם שאם ירצה אחד מהם להפרד מהשותפות. שיסלקוהו בדמים אע"פ שהם רוצים להמתין עד שיתייקר השער. מחוייבים ליתן לו מעות גם בעד הריוח שיש בסחורה. דאטו מה שהשביחה הסחורה בידיהם. אינו לאמצע. ולא דמי לההיא דיתומים. דהתם ארעא בחזקת חד מנייהו קיימא. משו"ה הו"ל התובע המע"ה. איברא דאיכא למימר הכא נמי. להכי אתנו דליקום בחזקת הנשארים. וליהוי היאך המע"ה. דאל"ה למה להו לאתנויי. בלא"ה נמי צריכים לחלוק בדבר שיש בו חלוקה. ואין לומר שמא לייפות כחו התנו. דהיינו דינא דיתמי ולוקח. דכיון דמסתלק ליה מהסחורה. הו"ל המע"ה. ותדע דהא בס"ת נמי שייך דינא דגוד או אגוד. כדאי' בח"מ סי' קע"ג. ואמאי לא פליג בשבחא. אלא לאו משום תנאה סלוקי סליק נפשיה. ולא מצי מפיק מספיקא. ולזה הדעת נוטה. שוב ראיתי בט"ז שסובר דדווקא בס"ת איתא להך דינא. משום דבלא תנאי לא היו צריכים ליתן לזה כלום. ולא ידעתי למה החליט שאין לו כלום אפי' בקרן. ואי משום דס"ל כמ"ד אסור למכור ס"ת. א"כ מאי מהני התנאי. הא הו"ל מתנה על מ"ש בתורה. אלא ודאי משו"ה לא איריא. אלא פשיטא ליה דאית להיאך זכיה בגויה אפי' בלא תנאי. דבקרן לית דינא ולית דיינא דנוטל חלקו גם בלי תנאי. ואפי' בשבח נמי שקיל. וליכא לאסתפוקי אי לשקול נמי בשבחא. אלא משום דאתני בסתם ואסתלק ליה כנז':
1210
1211גם במ"ש הרב הנ"ל שאילו רוצה היה מוכר חלקו דבריו נראים תמוהים ומסתבר למחבר דהשתא דאתני אם מכר חלקו לאחר אינו מכור שלא מדעת השותפים רק בדמים נוטל חלקו והולך לו
ואף לפי סברת הרב ז"ל. לא הבינותי ההכרח למה שפסק מחמת זה בשותפים שקנו בית. ביחד. והתנו ביניהם שאם ירצה א' להסתלק. שיתנו לו דמי חלקו. ואח"כ הוקר ורוצה להסתלק וליטול דמי חלקו. שצריכים ליתן לו כפי מה ששוה עתה. דכאן חייבים הנשארים מן הדין ליתן לו כפי שיוויה עכשיו כו'. דלא בא תנאי זה אלא לייפות כחו. דלא יצטרך להמתין עד זמן שירצו הם. דאילו רצה זה היה מוכר חלקו לאחר עד כאן דבריו. ולא ירדתי לסוף דעתו ז"ל בזה. כי מה בכך שהיו חייבים מן הדין ליתן לו כפי שיוייה עכשיו. מנ"ל משום זה שלא בא התנאי אלא לייפות כחו. אדרבה היא הנותנת. מאחר דבלא"ה מן הדין חייבים ליתן לו חלקו. למאי אצטריכו לאתנויי. אם לא לגרע כחו. לומר שיוכרח להסתלק בדמי חלקו בקרן בלבד. ואדרבה י"ל דמגרע גרע מס"ת. דהתם איכא לאסתפוקי בתנאי אם בא לגרע או לייפות. דמשו"ה מספק בלבד. ידו על התחתונה. אבל כאן יש מקום לומר דודאי לא בא אלא לגרע כחו ודוק. ונפקא מנה דאי תפיס. דבס"ת אפשר דמהניא תפיסה. והכא אפי' תפיס. מפקינן מניה:
ואף לפי סברת הרב ז"ל. לא הבינותי ההכרח למה שפסק מחמת זה בשותפים שקנו בית. ביחד. והתנו ביניהם שאם ירצה א' להסתלק. שיתנו לו דמי חלקו. ואח"כ הוקר ורוצה להסתלק וליטול דמי חלקו. שצריכים ליתן לו כפי מה ששוה עתה. דכאן חייבים הנשארים מן הדין ליתן לו כפי שיוויה עכשיו כו'. דלא בא תנאי זה אלא לייפות כחו. דלא יצטרך להמתין עד זמן שירצו הם. דאילו רצה זה היה מוכר חלקו לאחר עד כאן דבריו. ולא ירדתי לסוף דעתו ז"ל בזה. כי מה בכך שהיו חייבים מן הדין ליתן לו כפי שיוייה עכשיו. מנ"ל משום זה שלא בא התנאי אלא לייפות כחו. אדרבה היא הנותנת. מאחר דבלא"ה מן הדין חייבים ליתן לו חלקו. למאי אצטריכו לאתנויי. אם לא לגרע כחו. לומר שיוכרח להסתלק בדמי חלקו בקרן בלבד. ואדרבה י"ל דמגרע גרע מס"ת. דהתם איכא לאסתפוקי בתנאי אם בא לגרע או לייפות. דמשו"ה מספק בלבד. ידו על התחתונה. אבל כאן יש מקום לומר דודאי לא בא אלא לגרע כחו ודוק. ונפקא מנה דאי תפיס. דבס"ת אפשר דמהניא תפיסה. והכא אפי' תפיס. מפקינן מניה:
1211
1212ולא הבנתי מ"ש דהתנאי בא לייפות כחו שלא יצטרך להמתין עד זמן שירצו הם. דמ"ט יצטרך להמתין. אי בר חלוקה הוא. הא כופין לחלוק כל זמן שירצה א' מהם. ואי לאו בר חלוקה הוה. איתא לדינא דגוד או אגוד. ובלא תנאי נמי היו צריכים ליתן לו דמי שוויה על כרחם. ולמאי נ"מ אתנו בהדי הדדי. אם ליפוי כחו נתכוונו. הא מוכחא מילתא דלגרועי כחו אתו:
1212
1213ומאי דקאמר תו דאילו רצה זה היה מוכר חלקו לאחר ושקיל דמי. לא ידענא מאי הוי. תינח אי לא אתני. אבל השתא דאתני והפסיד השבח. כלום יכול למכור אלא זכות שבידו. וכבר נסתלק מהקרקע. ולא יכול למכור כלום. שאפי' מוכרה בשיוויה. ורוצה להפסיד השבח שמגיע על חלקו ולוותרו לשותפים. נ"ל פשוט שאינה מכורה:
1213
1214מצדד קצת לזכות הרב בדינו הנ"ל עכ"ז מידי ספק לא יצא ואצ"ל בנדון דידיה דמספקא מילתא טפי ודינא הוא דאזלינן לקולא לנתבע
ואפשר דה"ק. תנאי זה יש בו יפוי כח. שלא יצטרך להמתין עד שיתרצו למכרו ולהרויח בו. ואפשר שאם יחלק. לא ישביחו החלקים כל א' בפני עצמו. ולכך התנו לייפות כחו בזה. ונגד זה אין לו רשות למכור חלקו לאחר כמו שהיה יכול לעשות בלי תנאי ודוק. מ"מ מידי ספק לא יצאנו. ושמא לא נתכוונו אלא לטובת השותפים הנשארים. או לטובת שניהם שלא יפסידו אף מן הקרן הם או הוא בסבת החלוקה. כי יש סחורה שברכה מצויה ברובה דוקא. ואין יחס לערך החלקים עם ערך הכל. ביחוד בנדון הרב דקפידא דבית שלם. טובא הוא. ושוה יותר הרבה מכפלים בהיותו שלם. מאילו נחלק לחלקים. וכן הדבר אם היתה הסחורה א"ט ומרגליות שאדם רוצה לזווגן. פשיטא שאינו דומה שיווי החלק. לשיווי כולה כלל וכלל. לפיכך הוצרכו לתנאי הלז. ואצ"ל דחיישינן לדעות בדירה וכן בסחורה. דבני חבורה ודאי מקפידין שלא להשתתף ולהתחבר עם כל אדם שיהיה. דילמא משו"ה הוא דאתנו. עכ"פ הרי הוא ודאי כבר נסתלק מגוף הקרקע. הדר הוה ליה איהו המע"ה. על כן עדיין צל"ע בפסק זה. ודעתי נוטה שאין לו זכייה בריוח. אם לא התנו גם עליו בפירוש. אע"פ שאינני כדאי לחלוק על הרב ז"ל. גם אמ"הג ז"ל בהגהותיו עליו שתק ומחל לו ע"ז. אולי מקום הניחו. הנלע"ד כתבתי יעב"ץ ס"ט:
ואפשר דה"ק. תנאי זה יש בו יפוי כח. שלא יצטרך להמתין עד שיתרצו למכרו ולהרויח בו. ואפשר שאם יחלק. לא ישביחו החלקים כל א' בפני עצמו. ולכך התנו לייפות כחו בזה. ונגד זה אין לו רשות למכור חלקו לאחר כמו שהיה יכול לעשות בלי תנאי ודוק. מ"מ מידי ספק לא יצאנו. ושמא לא נתכוונו אלא לטובת השותפים הנשארים. או לטובת שניהם שלא יפסידו אף מן הקרן הם או הוא בסבת החלוקה. כי יש סחורה שברכה מצויה ברובה דוקא. ואין יחס לערך החלקים עם ערך הכל. ביחוד בנדון הרב דקפידא דבית שלם. טובא הוא. ושוה יותר הרבה מכפלים בהיותו שלם. מאילו נחלק לחלקים. וכן הדבר אם היתה הסחורה א"ט ומרגליות שאדם רוצה לזווגן. פשיטא שאינו דומה שיווי החלק. לשיווי כולה כלל וכלל. לפיכך הוצרכו לתנאי הלז. ואצ"ל דחיישינן לדעות בדירה וכן בסחורה. דבני חבורה ודאי מקפידין שלא להשתתף ולהתחבר עם כל אדם שיהיה. דילמא משו"ה הוא דאתנו. עכ"פ הרי הוא ודאי כבר נסתלק מגוף הקרקע. הדר הוה ליה איהו המע"ה. על כן עדיין צל"ע בפסק זה. ודעתי נוטה שאין לו זכייה בריוח. אם לא התנו גם עליו בפירוש. אע"פ שאינני כדאי לחלוק על הרב ז"ל. גם אמ"הג ז"ל בהגהותיו עליו שתק ומחל לו ע"ז. אולי מקום הניחו. הנלע"ד כתבתי יעב"ץ ס"ט:
1214
1215בקשתי יאיר עינינו מורינו נר"ו מבין פתיים בענין קריאת חי העולמים בברכה. כי העם פוסחים על שתי הסעיפים התהלכו בחשכה. הללו קורין ח"י בציר"י ונתלין באילן גדול הגאון בתי"ט ז"ל. והללו אומרין הנכון בפת"ח כדברי אור חדש. ויש ששמעו לקול האות האחרון ממעכ"ת. ושכך קבלה בידו מאביו הגאון החסיד זצ"ל גם הואיל באר על הלוחות בספר לוח ארש שלו בהגהות התפלה מה ראה על ככה. יפנה נא אל תפלת הערער ואל תחנתו היום להוציאנו מן המבוכה. בשכר זאת אל חי מחיה יתן לו חיים ארוכים מתוקנים מאת ה' ישא ברכה:
1215
1216תשובה
1216
1217מ"ש התי"ט בחי הפתוח שאינו סמוך בשום פעם משגה הוא במ"כ
אור חדש עדיין לא האיר אל עבר פני. לא ידעתי מה שמץ דבר נשמע בו. אכן דבר זה הוא מקובל ביד חכמי ישראל בהסכמה. ובפי אמ"הג אב השלום עליו היתה שומה. אם אמנם קטן הייתי ולא נודע לי טעמו ז"ל. אולם אחר שעברתי על דברי הרב תי"ט בינותי בדברים וראיתי שאין דבריו ז"ל מוכרחים כלל. ושלא להוציאך חלק אעתיק לך מ"ש בעז"הי בחבורי שילהי תמיד. והילך מ"ש שם בלשון הזה מנוחה לחיי העולמים. עיין בתי"ט ולא ירדתי לסוף דעתו ז"ל בכל מ"ש בזה. במ"כ כל דבריו אינן אלא תימה לענ"ד. ונראים כסותרים זא"ז שהוא ז"ל סובר בפשט הכתוב בחי העולם דדניאל שהוא סמוך משם חיים לשון רבים. שהיה ראוי ליכתב בחיי העולם. הכוונה לש"י שהוא חיים של העולמים. והוליד מזה לבטל דעת האומר חי העולמים. אחר שחי בפת"ח איננו סמוך ויהיה ענינו העולם שהוא חי. ואין העולם חי אלו דבריו ז"ל. והם פליאה נשגבה בעיני מה ראה על ככה לומר כן. מאחר שהוא ז"ל תופס לעיקר בחי העולם שהוא ש"ד של חיות נגזר מן חיים ונשתנה בסמיכות. איה מצא א"כ בשם התואר או פועל בינוני שישתנה בסמיכות בזאת הגזרה. ואין זה שינוי השם (הרבים) גורם לקרוא גזרות התוארים והפועלים והבודדים או שמות נפרדים בשינוי בהסמכם. והוא פשוט מאד וידוע. והנה במשקל זה כל חבריו כמו יד עב וכן בכל המשקלות רבים מאד שלא ישתנה בהם היחיד הסמוך יד אהרן בעב הענן דם הפר קו המדה וזולתן הרבה בנחים ובכפולים ולא אחד בהם ששב צרו"י בהסמכו. אף שישתנה בקיבוץ כמו ידי משה דמי אחיך דגי הים. על כן ברור מאד שאין שום אות ומופת מהשתנות השמות בקיבוצם. לשיטתנו ביחיד. ופשוט הוא שכך תוכל לומר חי העולמים בפת"ח. ויהיה ענינו האל החי של העולמים. וכן חי העולם הוא סמוך לעולם בין שיהא בציר"י או בפת"ח. אין הפרש. אלא שבציר"י הוא שם בריבוי רצוני כמו חיים. ואשר בפת"ח הוא תואר היחיד ענינו החי של העולם:
אור חדש עדיין לא האיר אל עבר פני. לא ידעתי מה שמץ דבר נשמע בו. אכן דבר זה הוא מקובל ביד חכמי ישראל בהסכמה. ובפי אמ"הג אב השלום עליו היתה שומה. אם אמנם קטן הייתי ולא נודע לי טעמו ז"ל. אולם אחר שעברתי על דברי הרב תי"ט בינותי בדברים וראיתי שאין דבריו ז"ל מוכרחים כלל. ושלא להוציאך חלק אעתיק לך מ"ש בעז"הי בחבורי שילהי תמיד. והילך מ"ש שם בלשון הזה מנוחה לחיי העולמים. עיין בתי"ט ולא ירדתי לסוף דעתו ז"ל בכל מ"ש בזה. במ"כ כל דבריו אינן אלא תימה לענ"ד. ונראים כסותרים זא"ז שהוא ז"ל סובר בפשט הכתוב בחי העולם דדניאל שהוא סמוך משם חיים לשון רבים. שהיה ראוי ליכתב בחיי העולם. הכוונה לש"י שהוא חיים של העולמים. והוליד מזה לבטל דעת האומר חי העולמים. אחר שחי בפת"ח איננו סמוך ויהיה ענינו העולם שהוא חי. ואין העולם חי אלו דבריו ז"ל. והם פליאה נשגבה בעיני מה ראה על ככה לומר כן. מאחר שהוא ז"ל תופס לעיקר בחי העולם שהוא ש"ד של חיות נגזר מן חיים ונשתנה בסמיכות. איה מצא א"כ בשם התואר או פועל בינוני שישתנה בסמיכות בזאת הגזרה. ואין זה שינוי השם (הרבים) גורם לקרוא גזרות התוארים והפועלים והבודדים או שמות נפרדים בשינוי בהסמכם. והוא פשוט מאד וידוע. והנה במשקל זה כל חבריו כמו יד עב וכן בכל המשקלות רבים מאד שלא ישתנה בהם היחיד הסמוך יד אהרן בעב הענן דם הפר קו המדה וזולתן הרבה בנחים ובכפולים ולא אחד בהם ששב צרו"י בהסמכו. אף שישתנה בקיבוץ כמו ידי משה דמי אחיך דגי הים. על כן ברור מאד שאין שום אות ומופת מהשתנות השמות בקיבוצם. לשיטתנו ביחיד. ופשוט הוא שכך תוכל לומר חי העולמים בפת"ח. ויהיה ענינו האל החי של העולמים. וכן חי העולם הוא סמוך לעולם בין שיהא בציר"י או בפת"ח. אין הפרש. אלא שבציר"י הוא שם בריבוי רצוני כמו חיים. ואשר בפת"ח הוא תואר היחיד ענינו החי של העולם:
1217
1218ויובן מ"ש בגמרא ריש פסחים
ועם שמצאנו חי ה' שאינו סמוך. אין זה ראיה שלא יבוא סמוך לעולם בשום מקום. שלפעמים יבוא המתואר על התואר. ולפעמים הוא דבוק לדבר אחר. והיינו הא דאמרינן בגמרא דריש פסחים דמעיקרא ס"ד דאור בוקר הוא שם התואר עם המתואר. האור הוא בוקר. ומשנינן דה"פ אור של בוקר שהוא ש"ד סמוך. והרבה במקרא כיוצא בהם. פעם יבוא התואר עם שם העצם המתואר בו. ופעם יסמך לדבר אחר שייוחס אליו. וכן חי ה' ענינו חי שהוא ה'. וכשהוא אומר חי העולם. ענינו חי של העולם בדמות סמוך. בין יהיה חי שם או תואר וכנז'. א"כ לפ"ז אין לו סיוע מהרמב"ם ז"ל אף לפי הבנתו בדבריו. שסבור בחי שהוא שם דבר. כשנסמך לא' מהנבראים הוא בציר"י. מהטעם שהזכיר שהם וחייהם שני דברים. אבל מלת חי כשהיא תואר כבר תהיה נסמכת באופן שאמרנו דהיינו חי העולם או העולמים. שענינו החי האמיתי שבעולמים שהוא האל ה' ית'. רק חי פרעה לא היה אפשר ליאמר בפת"ח וק"ל:
ועם שמצאנו חי ה' שאינו סמוך. אין זה ראיה שלא יבוא סמוך לעולם בשום מקום. שלפעמים יבוא המתואר על התואר. ולפעמים הוא דבוק לדבר אחר. והיינו הא דאמרינן בגמרא דריש פסחים דמעיקרא ס"ד דאור בוקר הוא שם התואר עם המתואר. האור הוא בוקר. ומשנינן דה"פ אור של בוקר שהוא ש"ד סמוך. והרבה במקרא כיוצא בהם. פעם יבוא התואר עם שם העצם המתואר בו. ופעם יסמך לדבר אחר שייוחס אליו. וכן חי ה' ענינו חי שהוא ה'. וכשהוא אומר חי העולם. ענינו חי של העולם בדמות סמוך. בין יהיה חי שם או תואר וכנז'. א"כ לפ"ז אין לו סיוע מהרמב"ם ז"ל אף לפי הבנתו בדבריו. שסבור בחי שהוא שם דבר. כשנסמך לא' מהנבראים הוא בציר"י. מהטעם שהזכיר שהם וחייהם שני דברים. אבל מלת חי כשהיא תואר כבר תהיה נסמכת באופן שאמרנו דהיינו חי העולם או העולמים. שענינו החי האמיתי שבעולמים שהוא האל ה' ית'. רק חי פרעה לא היה אפשר ליאמר בפת"ח וק"ל:
1218
1219גם מה שחשב להביא סיוע מדברי הר"מ במדע הוא עזר כנגדו ואין לו הבנה
ועוד תימה גדולה שמדברי הרמב"ם ז"ל יש ראיה ברורה לסתור דעת הרבתי"ט. שהרי לדעתו של הר"מ (שהיא פשוטה ומאומתת למבינים בלי ספק) חיי הנבראים והמלאכים בכללם. נפרדים הם מהם. שהם וחייהם אינם דבר אחד. שעל כן מטעם זה באו בציר"י בכל מקום להורות על פירודם שאינם חיים אמיתיים בהחלט. ולפי דברי בתי"ט היתה שבועת המלאך בחיי העולם. ומבואר מדברי הר"מ ז"ל הנז' שחיי העולם והעולמים הם כחיי המלאכים ושאר הנבראים שהם וחייהם שנים. וכן הוא פשוט. ואין א"כ חיותם דבר אמיתי בחיוב. והיאך נשבע בו המלאך. הלא נודע את אשר פירשו רש"י ז"ל פ' מקץ שלכן נשבע יוסף בחי פרעה. לפי שכיון לשקר ודו"ק:
ועוד תימה גדולה שמדברי הרמב"ם ז"ל יש ראיה ברורה לסתור דעת הרבתי"ט. שהרי לדעתו של הר"מ (שהיא פשוטה ומאומתת למבינים בלי ספק) חיי הנבראים והמלאכים בכללם. נפרדים הם מהם. שהם וחייהם אינם דבר אחד. שעל כן מטעם זה באו בציר"י בכל מקום להורות על פירודם שאינם חיים אמיתיים בהחלט. ולפי דברי בתי"ט היתה שבועת המלאך בחיי העולם. ומבואר מדברי הר"מ ז"ל הנז' שחיי העולם והעולמים הם כחיי המלאכים ושאר הנבראים שהם וחייהם שנים. וכן הוא פשוט. ואין א"כ חיותם דבר אמיתי בחיוב. והיאך נשבע בו המלאך. הלא נודע את אשר פירשו רש"י ז"ל פ' מקץ שלכן נשבע יוסף בחי פרעה. לפי שכיון לשקר ודו"ק:
1219
1220ומ"ש הרבתי"ט שהמכוון בחי העולמים שהוא הבורא. זהו מאמר סותר את עצמו על פי פירושו בכתוב הנז' בדרך שיסכים לדעת הרמב"ם הנז'. שהרי דעתו בחיי פרעה וכן של המלאכים והעולמות כל שהוא נברא. חייו מקריים ואינם עצם א' בהם. שחייהם נשואים עליהם דרך מקרה. למה שאינם מחוייבי המציאות. ולכן הם צרו"יים לפי שאינם דבר מחויב ואמיתי בעצם. ואיך יאמר שהוא הש"ית וי"ת מזה עילוי רב. ואע"פ שהש"ית הוא סבת חיי כל הנמצאים. כענין ואתה מחיה את כולם להיותו ית' סבה רחוקה לכל. כמ"ש סבת הסבות ית' וית"ש לעד. אין זה המכוון בחיי העולם. שאם בבחינה זו אף הוא ית' חיי פרעה ודוק:
1220
1221התי"ט והרש"א לא עמדו ע"ד הר"מ ז"ל ולא ירדו לסוף דעת בעה"ע
אלא ודאי אין פירוש הכתוב כמ"ש הרבתי"ט. גם לא דרך הרמב"ם ז"ל דרכו. וכרחוק מזרח ממערב רחקו מחשבות הר"מ ממחשבותיו. ואף הר"ש ארקוולטי לא עמד על דעת הר"מ בזה ולא ירד לסוף דעת בעל העקדה. כי מה שהשיב עליו הרש"א אין תשובתו ממין הטענה מה שטענו לא הודה. ומה שהודה לו לא טענו. שהרי טענת בעה"ע ז"ל היא שלא ימצא בל"הק בגזרת חיים שם נפרד. והרש"א השיבו ממי הים (שמלבד שאין זו תשובה כי אין לדמות הגזרות זו לזו בזה הענין. כי מה שימצא בא' לא יחויב המצאו באחרת) שהוא ג"כ בלתי נפרד. והוא שם הרבים ממש כמו מים בתשלומו. כאשר תאמר מן שמים שמי השמים. וכן חי פרעה שם הרבים הוא. והראוי חיי כמו חיי שרה. ואין זה שם נפרד. אלא לשון רבים. רק שהוקל בסמיכות:
אלא ודאי אין פירוש הכתוב כמ"ש הרבתי"ט. גם לא דרך הרמב"ם ז"ל דרכו. וכרחוק מזרח ממערב רחקו מחשבות הר"מ ממחשבותיו. ואף הר"ש ארקוולטי לא עמד על דעת הר"מ בזה ולא ירד לסוף דעת בעל העקדה. כי מה שהשיב עליו הרש"א אין תשובתו ממין הטענה מה שטענו לא הודה. ומה שהודה לו לא טענו. שהרי טענת בעה"ע ז"ל היא שלא ימצא בל"הק בגזרת חיים שם נפרד. והרש"א השיבו ממי הים (שמלבד שאין זו תשובה כי אין לדמות הגזרות זו לזו בזה הענין. כי מה שימצא בא' לא יחויב המצאו באחרת) שהוא ג"כ בלתי נפרד. והוא שם הרבים ממש כמו מים בתשלומו. כאשר תאמר מן שמים שמי השמים. וכן חי פרעה שם הרבים הוא. והראוי חיי כמו חיי שרה. ואין זה שם נפרד. אלא לשון רבים. רק שהוקל בסמיכות:
1221
1222ביאור כוונת בה"ע על הנכונה וטענתו על הר"מ טענה
אכן ברורה דעתו של בה"ע והמה לא ידעו דרכיו. על כן רחקו מעליו. וגם הוא ז"ל ידע. שיצדק לומר חי בסמיכות. ולא על חי שבציר"י. נתקשה בה"ע לדעת הר"מ. אלא על חי הפתוח. לפי שהוא ז"ל הבין בדעת הר"מ שחי בפת"ח הוא שם נפרד מן חיים שם הריבוי. ולא אותו שבציר"י. עד"ז בנה המופת להשיב עליו. שאם כדברי הר"מ שלכן הוא אומר חי פרעה בציר"י. לפי שחיי הבעלי חיים עם עצמן שני דברים הם. נמשך מזה שסבור הר"מ בפי' הכתוב חי פרעה שהוא שם המקרה. כאילו כתוב חיי פרעה. ויחוייב ג"כ מזה המאמר שחי ה' הפתוח יהא ג"כ שם דבר של חיות. לא לשון בינוני או תואר. שנראה ודאי שאופן לשון זה של שבועה בכל מקום שנאמר. דרך אחד לו ושימושו והוראתו שוה בכל המקומות שכתוב כלשון זה. רצוני שאם המכוון בחי פרעה שהיתה השבועה בחייו של פרעה. כמו כן לשון הכתוב חי ה' כך יתפרש. הרצון בו שהיא שבועה בחי של ה' כלומר חיותו שהיא עצמותו. ונולד לנו מזה שחי בפת"ח על כרחך הוא שם נפרד מקיבוץ חיים שם הרבים. שזה היחיד ממנו שבא בפת"ח לדעת הר"מ. לפי שהש"ית הוא וחייו אחד. על כן נאמר בו ית' השם דבר של חיות בלשון יחיד. ועל זה יפה השיב בה"ע שלא ימצא בל"הק שם נפרד. ר"ל לשון יחיד מן חיים שהוא שם בלשון רבים מקובצים. ולא נמצא ממנו הנפרד האחד במקרא. כמו שלא נמצא בגזרות מים ושמים לשון יחיד הנפרד מהם. וכשנפלה מהם המ"ם בסמיכות ונאמר מי הים שמי השמים. עדיין הם עומדין בהוראתן הראשונה שהם שמות בדרך הריבוי. אלא שהוקלו בסמיכות. וזה ברור בלי ספק בעולם שזוהי כוונת בה"ע והם דברים נכונים:
אכן ברורה דעתו של בה"ע והמה לא ידעו דרכיו. על כן רחקו מעליו. וגם הוא ז"ל ידע. שיצדק לומר חי בסמיכות. ולא על חי שבציר"י. נתקשה בה"ע לדעת הר"מ. אלא על חי הפתוח. לפי שהוא ז"ל הבין בדעת הר"מ שחי בפת"ח הוא שם נפרד מן חיים שם הריבוי. ולא אותו שבציר"י. עד"ז בנה המופת להשיב עליו. שאם כדברי הר"מ שלכן הוא אומר חי פרעה בציר"י. לפי שחיי הבעלי חיים עם עצמן שני דברים הם. נמשך מזה שסבור הר"מ בפי' הכתוב חי פרעה שהוא שם המקרה. כאילו כתוב חיי פרעה. ויחוייב ג"כ מזה המאמר שחי ה' הפתוח יהא ג"כ שם דבר של חיות. לא לשון בינוני או תואר. שנראה ודאי שאופן לשון זה של שבועה בכל מקום שנאמר. דרך אחד לו ושימושו והוראתו שוה בכל המקומות שכתוב כלשון זה. רצוני שאם המכוון בחי פרעה שהיתה השבועה בחייו של פרעה. כמו כן לשון הכתוב חי ה' כך יתפרש. הרצון בו שהיא שבועה בחי של ה' כלומר חיותו שהיא עצמותו. ונולד לנו מזה שחי בפת"ח על כרחך הוא שם נפרד מקיבוץ חיים שם הרבים. שזה היחיד ממנו שבא בפת"ח לדעת הר"מ. לפי שהש"ית הוא וחייו אחד. על כן נאמר בו ית' השם דבר של חיות בלשון יחיד. ועל זה יפה השיב בה"ע שלא ימצא בל"הק שם נפרד. ר"ל לשון יחיד מן חיים שהוא שם בלשון רבים מקובצים. ולא נמצא ממנו הנפרד האחד במקרא. כמו שלא נמצא בגזרות מים ושמים לשון יחיד הנפרד מהם. וכשנפלה מהם המ"ם בסמיכות ונאמר מי הים שמי השמים. עדיין הם עומדין בהוראתן הראשונה שהם שמות בדרך הריבוי. אלא שהוקלו בסמיכות. וזה ברור בלי ספק בעולם שזוהי כוונת בה"ע והם דברים נכונים:
1222
1223ופירוש הכתוב בחי העולם בד"א נכון
ולא נעלם מבה"ע שיתכן לומר חי בציר"י על משקל מי. אך זה איננו נפרד. אלא שם הרבים כשהיה. אבל דעתו של בה"ע היא כשבאו בכתוב בלשון שבועה בין בציר"י או בפת"ח אינן שמות דברים. כי אם פועלים בינונים או תוארים. ויפורש חי פרעה כמו שחי פרעה בזמן. לא שבחייו נשבע. וחי ה' ג"כ פירושו כמו שהש"ית חי וקים לעולם. ולא נשבע בחייו של הש"ית. ונמצא חי בציר"י ג"כ שהוא בינוני כמו וחי אחיך עמך פעל עבר. והעבר והבינוני שוים בבעלי הכפל. וכן חי בפת"ח לפעמים ישמש במקום בינוני כמו וחי עמך. או תואר הילוד החי. וזוהי דעתי בחי העולם שבדניאל שלא נשתנה מפני הסמיכות ואיננו ש"ד בלשון רבים סמוך. כי אם בינוני או תואר (שהוא החי הנמצא ואין בעולם עוד חי אמיתי זולתו) כחי בפת"ח. ויתחלפו כמו גיא בציר"י וגי בפת"ח הבאים זה תחת זה:
ולא נעלם מבה"ע שיתכן לומר חי בציר"י על משקל מי. אך זה איננו נפרד. אלא שם הרבים כשהיה. אבל דעתו של בה"ע היא כשבאו בכתוב בלשון שבועה בין בציר"י או בפת"ח אינן שמות דברים. כי אם פועלים בינונים או תוארים. ויפורש חי פרעה כמו שחי פרעה בזמן. לא שבחייו נשבע. וחי ה' ג"כ פירושו כמו שהש"ית חי וקים לעולם. ולא נשבע בחייו של הש"ית. ונמצא חי בציר"י ג"כ שהוא בינוני כמו וחי אחיך עמך פעל עבר. והעבר והבינוני שוים בבעלי הכפל. וכן חי בפת"ח לפעמים ישמש במקום בינוני כמו וחי עמך. או תואר הילוד החי. וזוהי דעתי בחי העולם שבדניאל שלא נשתנה מפני הסמיכות ואיננו ש"ד בלשון רבים סמוך. כי אם בינוני או תואר (שהוא החי הנמצא ואין בעולם עוד חי אמיתי זולתו) כחי בפת"ח. ויתחלפו כמו גיא בציר"י וגי בפת"ח הבאים זה תחת זה:
1223
1224וא"כ כך י"ל חי העולם בפת"ח כמו בצירי. אדרבה הפתוח הוא לשון יותר מבורר שהכוונה בו ודאי על הש"ית. משא"כ חי בציר"י שכבר ישמש שימוש ש"ד בלשון רבים. ואז אין הכוונה על הש"ית בהחלט. כי בסתם לא יתואר הש"ית בשהוא חיי הנבראים המקריים. וכמ"ש לעיל שהיא דעה אמיתית אצל החכמים כולם. ופשיטא לדעת הרמב"ם שהוא טעות. שחי בציר"י לעולם מורה על חיות מקרי בלבד. המובן אצל כל החיים המהלכים תחת השמש ונבראו עמו. ועוד כדברי המזרחי אינו כ"א הוראת מקום. (עם שדבריו צ"ע):
1224
1225ראיה חדשה מכתוב אחר שבדניאל והיא ראיה מכרחת ותשובה נצחת
ותמה על עצמך עד שהיה נבוך הרבתי"ט להביא לו סמך ראיה מן המקרא. מדוע לקח כתוב זה המסופק מאד. והנה יש לנו כתוב הדר ברור ביותר וגם הוא נמצא בדניאל ד'. ולחי עלמא שבחת והדרת שהוא פתוח. וזו היא ודאי ראיה שאין עליה תשובה. וכלום נשאר עוד פתחון פה אחרי זאת. ובודאי אילו זכו המפקפקים ומסופקים לזכור מקרא זה. לא היו מגמגמים עוד בדבר:
ותמה על עצמך עד שהיה נבוך הרבתי"ט להביא לו סמך ראיה מן המקרא. מדוע לקח כתוב זה המסופק מאד. והנה יש לנו כתוב הדר ברור ביותר וגם הוא נמצא בדניאל ד'. ולחי עלמא שבחת והדרת שהוא פתוח. וזו היא ודאי ראיה שאין עליה תשובה. וכלום נשאר עוד פתחון פה אחרי זאת. ובודאי אילו זכו המפקפקים ומסופקים לזכור מקרא זה. לא היו מגמגמים עוד בדבר:
1225
1226ואין להתעקש מלקבלו לפי שהוא לשון תרגום. שזה שטות למסרב. שהרי ראינו ששוה כאן הארמי ללשון עברי ולא נשתנה כל עיקר. והלא בלי ספק יותר נכון וברור ללמוד ממנו. מאחר ששם הוא ג"כ נסמך לענין שבח וקילוס. שלא יתכן בשום אופן בלתי להש"ית לבדו. כמו שהוא הענין גם במטבע ברכות. משא"כ בלשון שבועת המלאך כנז'. ואין להרהר עוד מעתה. שגם הרבתי"ט ודאי היה חוזר בו אילמלא ראה זה:
1226
1227עוד ד"א בקישור מלות אל חי והצמדם והדבקם גם יחד אל מלת העולמים ובאופן זה לא ימצא רק בפת"ח בלבד ועדים רבים מפי הקבלה שהוא פתוח ואין סוגר ולא יתהלל ח"גר ופ"סח על סעיפים נרפים
ועוד אני תמה מי הביא כל הבלבול הזה. ומי הגיד להם כי אל האמור כאן מופסק משם חי שעמו. ומדוע לא נאמר שהם סמוכים דבקים יחדו למלת העולמים. ר"ל אל חי של העולמים. והלא באו מדובקים יחד כמה פעמים. ובכל מקום שנמצא אל חי פתוח הוא:
ועוד אני תמה מי הביא כל הבלבול הזה. ומי הגיד להם כי אל האמור כאן מופסק משם חי שעמו. ומדוע לא נאמר שהם סמוכים דבקים יחדו למלת העולמים. ר"ל אל חי של העולמים. והלא באו מדובקים יחד כמה פעמים. ובכל מקום שנמצא אל חי פתוח הוא:
1227
1228גם כך העידו בשם הגאון האלהי מהר"ל מפראג ז"ל רבו של בתי"ט. ודברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. וכ"ש שיש לנו להאמין לקול האות האחרון השמועה שחזר בו בתי"ט (והדר ביה בתר דקבלה מרביה) וכפי מה שהעידו שני עדים והם בעדותן זאת אינן נוגעין. וכך משמע לי בהדיא במדרש הנעלם פ' חיי שרה (ד' אמשטרדם דק"ל ע"א בסופו) וכן בזוהר תולדות (דקל"הב) ועוד בזוהר ויצא (דקס"דא) וריש פ' מקץ (דקצ"גב) ובפ' ויגש (דר"זב) וכן עוד שם בסיום סדרא (דרי"אב בראשו) ובזוהר תרומה (ח"ב דקל"חא) ובהקדמת הזוהר (ד"ו) וכן מצאתי ג"כ בספר החייט עיין במערכת המדות שכתב בשם שערי צדק וכן מפרשי הספר המערכת (דע"זא) כתבו בפשיטות שצ"ל בפת"ח. וכן מפורש עוד בריש שער שני מס' שערי אורה ע"ש. תהלה לאל חיי שהאיר עיני והזמין לי עדים נאמנים לדברי ונמצאו דברי חכמים הקדומים חיים וקיימים ע"כ לשוני שם. ועוד הארכתי בס' לו"א והוספתי נופך על תשובות באנשי און וכח גבורת מלאכת הדקדוק מהרש"ס ובש"ת יעויין משם. הנה ערכתי משפט שני חלקי הסותר והצגתי לפניך כל הכתוב (אצלי) לחיי"ם. זה שנים רבות בימי חרפי הלא פר"ש לרעב לחמי לחם שמים. אם בעל נפש אתה בין תבין את אשר לפניך כה ל"חי. ואתה שלום וכא"ל שלום כנפש הטרוד יעב"ץ ס"ט:
1228
1229אורח עבר בק"ק פ' והחזיק בעל האכסניא בנכסיו. מפני שלא ציוה לפני מותו מה יעשו בנכסיו. ואת שמו ושם עירו ומקומו לא הגיד. ואת יורשיו לא זכר. ולא השגיח הב"ד לכוף אותו שיניח הנכסים בב"ד עד בוא אשר לו משפט הירושה. ועתה כי בא הלום יורש ידוע. לא מצא לגבות מאומה וקשה להוציא גזל הנאכל. הולך ובכה וצועק חמס על הב"ד שלא שמו לב להשיב אבידתו ולא לבלע ולהשחית את נחלתו:
1229
1230תשובה
1230
1231תשובה למ"ש הר"מל בפשיטות להכריח הנפקד להוציא מת"י ממון שא"ל תובעים ולא יורשים ידועים למסרו ליד הב"ד
נדון כזה כבר היה לעולמים ונמצא בתשו' הר"מ לובלין (סי' י"ב) ופסק הרב ז"ל בפשיטות. שחייב הנפקד או הלוה מאיש נכרי שנתארח ומת. ולא נודע מי הוא. ולא הוכרה משפחתו ויורשיו. להוציא הפקדון והמלוה מתחת ידו. ולמסרו ביד ב"ד. ויש לי הרהורי דברים על זה. ממ"ש בח"מ סקמ"ו במי שהחזיק בשדה שאינה שלו מפני שלא אמר לו אדם דבר. שאין מוציאין אותו מידו. אע"פ שאין לו טענה וראיה. עד שיבוא המערער. וצ"ל על כרחך שמא הוא ראוי ליורשו לבעל השדה אשר מת ואיננו. ולא נודעו לו יורשים. שאע"פ שאין לך אדם מישראל שאין לו יורשים. מכל מקום כל זמן שלא נודעו מי הם. מוקמינן לנכסי בחזקת מי שהם בידו. שהוא ראוי ליכנס בספק כמו כל ישראל. והרי החזיק. הוא הדין התם בנדון הנ"ל נמי נימא הכי. דהא לא באיסורא אתו לידיה:
נדון כזה כבר היה לעולמים ונמצא בתשו' הר"מ לובלין (סי' י"ב) ופסק הרב ז"ל בפשיטות. שחייב הנפקד או הלוה מאיש נכרי שנתארח ומת. ולא נודע מי הוא. ולא הוכרה משפחתו ויורשיו. להוציא הפקדון והמלוה מתחת ידו. ולמסרו ביד ב"ד. ויש לי הרהורי דברים על זה. ממ"ש בח"מ סקמ"ו במי שהחזיק בשדה שאינה שלו מפני שלא אמר לו אדם דבר. שאין מוציאין אותו מידו. אע"פ שאין לו טענה וראיה. עד שיבוא המערער. וצ"ל על כרחך שמא הוא ראוי ליורשו לבעל השדה אשר מת ואיננו. ולא נודעו לו יורשים. שאע"פ שאין לך אדם מישראל שאין לו יורשים. מכל מקום כל זמן שלא נודעו מי הם. מוקמינן לנכסי בחזקת מי שהם בידו. שהוא ראוי ליכנס בספק כמו כל ישראל. והרי החזיק. הוא הדין התם בנדון הנ"ל נמי נימא הכי. דהא לא באיסורא אתו לידיה:
1231
1232ואין נראה לומר דההיא מיירי בהחזיק בשל הפקר. דהא לאו הכי קטעין. אלא שלא אמר לי אדם דבר. מכלל דלאו של הפקר היא. ותו דהא אפי' קאי מערער וצווח. לא משגחינן ביה עד דמייתי ראיה ברורה. ולא חיישינן לאפוקי מניה. וא"ל דשאני קרקע דברשותא דמרא קיימא כל היכא דאיתיה. תינח ארעא. פירי מאי איכא למימר הא שמיט ואכיל להו. ותו ארעא נמי שמא תכסיף בידו:
1232
1233עוד ראיה גדולה נגד הרב הנ"ל
ועוד ראיה מההיא ארבא דהוו מינצו עלה בי תרי. דלא תפסינן לה. אע"ג דאמר היאך מייתינא סהדי. ואיכא לברורי ולמיקם עלה דמילתא. אפ"ה לא מזדקקינן לה. ולאו ק"ו הוא. וא"ל התם משום דהאי דתפיס טעין ברי. אפ"ה לא דמי דהא אידך נמי ברי קטעין. וכל חד הוי ליה מוציא לגבי חבריה. משא"כ היכא דליכא טוען לגמרי וממון שאין לו תובעים הוא. אינו צריך המוחזק לטענת ברי. שחזקתו בריאה והמע"ה. ומאן מרמי ליה מידיה בטענת שמא. אע"ג דביני וביני אכיל לניכסי. משמיא מיהב יהבי ליה ומהפקרא קזכי. ומ"ש הרמ"ל הנשמע כזאת שימות אדם מישראל כו' שהב"ד יניחו הנכסים הפקר כו' ועשינו כמה עובדי כיוצא באלו עכ"ל. אין זה דומה לנדון שאם מעשים אשר לא יעשו כאלה בכל יום ודאי נזכרים ונעשים בכל עיר ומדינה בר מינן. דווקא בהוחזק ישראל מיוחס ונודע הוא ומשפחתו בישראל. משא"כ באינו ניכר כנ"ל. וגם יש מי שהחזיק בנכסיו ומחיים באו לידו בהיתר ומדעת המת. ולא ידענו אם יש תובע כלל בעולם. ויוכל להיות שזהו ג"כ היורש הגמור. מאיזה צד נבוא עליו להפסידו:
ועוד ראיה מההיא ארבא דהוו מינצו עלה בי תרי. דלא תפסינן לה. אע"ג דאמר היאך מייתינא סהדי. ואיכא לברורי ולמיקם עלה דמילתא. אפ"ה לא מזדקקינן לה. ולאו ק"ו הוא. וא"ל התם משום דהאי דתפיס טעין ברי. אפ"ה לא דמי דהא אידך נמי ברי קטעין. וכל חד הוי ליה מוציא לגבי חבריה. משא"כ היכא דליכא טוען לגמרי וממון שאין לו תובעים הוא. אינו צריך המוחזק לטענת ברי. שחזקתו בריאה והמע"ה. ומאן מרמי ליה מידיה בטענת שמא. אע"ג דביני וביני אכיל לניכסי. משמיא מיהב יהבי ליה ומהפקרא קזכי. ומ"ש הרמ"ל הנשמע כזאת שימות אדם מישראל כו' שהב"ד יניחו הנכסים הפקר כו' ועשינו כמה עובדי כיוצא באלו עכ"ל. אין זה דומה לנדון שאם מעשים אשר לא יעשו כאלה בכל יום ודאי נזכרים ונעשים בכל עיר ומדינה בר מינן. דווקא בהוחזק ישראל מיוחס ונודע הוא ומשפחתו בישראל. משא"כ באינו ניכר כנ"ל. וגם יש מי שהחזיק בנכסיו ומחיים באו לידו בהיתר ומדעת המת. ולא ידענו אם יש תובע כלל בעולם. ויוכל להיות שזהו ג"כ היורש הגמור. מאיזה צד נבוא עליו להפסידו:
1233
1234עוד טענות עצומות לסתור הדין שגזר ז"ל
ושמא באמת גר היה. לכן לא נודעו לו יורשים. גם הוא לא הודיע. ומחמת אימת מלכות העלים ענינו. אי נמי שתוקי הוה. שהוא עצמו לא הכיר משפחתו. והיה בוש לגלות חרפתו. על כן לא ציוה לפני מותו. ודינו כגר שנכסיו הפקר. וכה"ג מי גרע מרבא דבעי לאחזוקי בניכסי איסור גיורא. אפי' להפקיע זכות רב מרי בנו. כ"ש באותו נדון דאפשר הו"ל מיגו ג"כ. דאי בעי אמר מתנה נינהו גביה. אע"ג דלא קטעין. משו"ה לא דמי לגמרי לנדון מהרמ"פ. דאייתי הרמ"ל ובהג"ה סרפ"ה. אטו מי לא שני ליה בין היכא דאיכא יורש ידוע בשום מקום. ובין היכא דליכא. אימר דשמעת לה בספק וודאי. בספק וספק מי שמעת לה:
ושמא באמת גר היה. לכן לא נודעו לו יורשים. גם הוא לא הודיע. ומחמת אימת מלכות העלים ענינו. אי נמי שתוקי הוה. שהוא עצמו לא הכיר משפחתו. והיה בוש לגלות חרפתו. על כן לא ציוה לפני מותו. ודינו כגר שנכסיו הפקר. וכה"ג מי גרע מרבא דבעי לאחזוקי בניכסי איסור גיורא. אפי' להפקיע זכות רב מרי בנו. כ"ש באותו נדון דאפשר הו"ל מיגו ג"כ. דאי בעי אמר מתנה נינהו גביה. אע"ג דלא קטעין. משו"ה לא דמי לגמרי לנדון מהרמ"פ. דאייתי הרמ"ל ובהג"ה סרפ"ה. אטו מי לא שני ליה בין היכא דאיכא יורש ידוע בשום מקום. ובין היכא דליכא. אימר דשמעת לה בספק וודאי. בספק וספק מי שמעת לה:
1234
1235קשה לעמוד על סוף דעתו ז"ל באותו נדון
ובזה נדחו כל דברי הגאון מהרמ"ל. שם באותה תשובה. עם שאינני כדאי להשיג על האי טינרא תקיפא. שיננא וחריפא. מ"מ באמת תמהתי מראות מה שנתעצם מאד לדחות כל דברי המורה באותו ענין. שדבריו נראים ביותר לענ"ד כחו יפה. ויש בהם טעם לשבח כסולת שצפה ע"ג נפה. וכל היסוד שבנה עליו הרמ"ל לבנות עליו חיל ודיק כהר כפה. מחמת שאי אפשר שלא יהיו לו יורשים. אין לעמוד עליו ולירד לסוף דעתו. כי מאחר שיורשיו. נעלמים. א"כ שמא באמת אותו הנפקד או הלוה הוא היה יורשו האמיתי. עם שהוא עצמו איננו יודע מזה. ואינו בא בטענה זו. מ"מ בהכרח צריך לבקש לו יורשים רחוקים נסתרים בלתי ניכרים ולא ידועים ומפורסמים. ועוד רגלים לדבר וידים מוכיחות איכא. מדשתק כולי האי. דאימור ראוי ליורשו. א"נ מתנה קיהבינהו ניהליה. והוי נמי כיוצא לדעת. שהרי לא נטרפה לו השעה ולא מת פתאום. והי"ל לסדר ענינו ולצוות על עזבונו ויורשיו. על כן אבדה מדעת היא. ואפטרופא לדיקנני לא מוקמינן:
ובזה נדחו כל דברי הגאון מהרמ"ל. שם באותה תשובה. עם שאינני כדאי להשיג על האי טינרא תקיפא. שיננא וחריפא. מ"מ באמת תמהתי מראות מה שנתעצם מאד לדחות כל דברי המורה באותו ענין. שדבריו נראים ביותר לענ"ד כחו יפה. ויש בהם טעם לשבח כסולת שצפה ע"ג נפה. וכל היסוד שבנה עליו הרמ"ל לבנות עליו חיל ודיק כהר כפה. מחמת שאי אפשר שלא יהיו לו יורשים. אין לעמוד עליו ולירד לסוף דעתו. כי מאחר שיורשיו. נעלמים. א"כ שמא באמת אותו הנפקד או הלוה הוא היה יורשו האמיתי. עם שהוא עצמו איננו יודע מזה. ואינו בא בטענה זו. מ"מ בהכרח צריך לבקש לו יורשים רחוקים נסתרים בלתי ניכרים ולא ידועים ומפורסמים. ועוד רגלים לדבר וידים מוכיחות איכא. מדשתק כולי האי. דאימור ראוי ליורשו. א"נ מתנה קיהבינהו ניהליה. והוי נמי כיוצא לדעת. שהרי לא נטרפה לו השעה ולא מת פתאום. והי"ל לסדר ענינו ולצוות על עזבונו ויורשיו. על כן אבדה מדעת היא. ואפטרופא לדיקנני לא מוקמינן:
1235
1236ונולד ספק אחר שצריך תלמוד
ותו אפי' אמר בהדיא ישראל מיוחס הוא. מאן יימר דמהימן. והא לתו' ר"פ משמע דלא פסיקא להו כולי האי. ולהר"מה א"ע ס"ב מיפשט פשיטא ליה. דליוחסין מיהא בעי בדיקה: א"כ תמה על עצמך בבת ישראל מי התירו. שמא עבד היה כ"ש אחר שסופו מוכיח ששתק מיחוסו ומיורשיו. וקרוב הדבר שתוקי ופסול הוה. ועל פי הדברים האלה דברי המורה ההוא הדעת היפה סובלתן. דמיחזי כמילתא דפשיטא טובא שדין המחזיק בנכסים כיורש גמור. לשלוט בהם כאות נפשו ולית דימחא בידיה. ולאו כ"ש הוא מממון המוטל בספק דהאי אמר של אבהתי כו'. דכל דאלים גבר. וכי אחזיק האי דאלים ואחזיק. אין מוציאין מידו עד שיביא האחר ראיה ברורה שהוא קרוב יותר. אע"פ ששניהם באים בטענת ודאי. אצ"ל היכא דליכא תובע לגמרי. דאפי' טענת ספק לא קיימא באפיה. לאורועי לחזקה דהיאך. דאחזיק כדין וכדת. שאין להפסידו זכותו על כרחו. ולא יורע כחו. עד שיבואו עדים ויוכיחו. ואם בתוך כך יאכל הלה וחדי. מדידיה קאכיל משמיא מרחמי ליה. משולחן גבוה קזכי. ואי אית ליה משלם ואי לית ליה ואפסיד היאך אדהכי והכי. מזליה דההוא גברא קגרים דשקלי גלימיה מדינא ליזמר וליזל ומ"ט קבכי. יתפלל למי שהעושר ונכסים שלו ימלא חסרונו ממ"א וליבעי בעו מגברא דאית ליה דהבא פריכא ונסכי. תרמינך שעתך אשבע תקטכי. ותתקבל צלותא בהני בי תלתא שני וחיי אריכי בני סמיכי ומזוני רויחי ובריכי ויומי בדיחי ונייחי וצריכי. כי היכי דלא נעדי מאורייתא אשכי ובושכי. בעותא דזעירא קטינא חריך שק"י לאי ומשלהי בירכי. יעב"ץ ס"ט:
ותו אפי' אמר בהדיא ישראל מיוחס הוא. מאן יימר דמהימן. והא לתו' ר"פ משמע דלא פסיקא להו כולי האי. ולהר"מה א"ע ס"ב מיפשט פשיטא ליה. דליוחסין מיהא בעי בדיקה: א"כ תמה על עצמך בבת ישראל מי התירו. שמא עבד היה כ"ש אחר שסופו מוכיח ששתק מיחוסו ומיורשיו. וקרוב הדבר שתוקי ופסול הוה. ועל פי הדברים האלה דברי המורה ההוא הדעת היפה סובלתן. דמיחזי כמילתא דפשיטא טובא שדין המחזיק בנכסים כיורש גמור. לשלוט בהם כאות נפשו ולית דימחא בידיה. ולאו כ"ש הוא מממון המוטל בספק דהאי אמר של אבהתי כו'. דכל דאלים גבר. וכי אחזיק האי דאלים ואחזיק. אין מוציאין מידו עד שיביא האחר ראיה ברורה שהוא קרוב יותר. אע"פ ששניהם באים בטענת ודאי. אצ"ל היכא דליכא תובע לגמרי. דאפי' טענת ספק לא קיימא באפיה. לאורועי לחזקה דהיאך. דאחזיק כדין וכדת. שאין להפסידו זכותו על כרחו. ולא יורע כחו. עד שיבואו עדים ויוכיחו. ואם בתוך כך יאכל הלה וחדי. מדידיה קאכיל משמיא מרחמי ליה. משולחן גבוה קזכי. ואי אית ליה משלם ואי לית ליה ואפסיד היאך אדהכי והכי. מזליה דההוא גברא קגרים דשקלי גלימיה מדינא ליזמר וליזל ומ"ט קבכי. יתפלל למי שהעושר ונכסים שלו ימלא חסרונו ממ"א וליבעי בעו מגברא דאית ליה דהבא פריכא ונסכי. תרמינך שעתך אשבע תקטכי. ותתקבל צלותא בהני בי תלתא שני וחיי אריכי בני סמיכי ומזוני רויחי ובריכי ויומי בדיחי ונייחי וצריכי. כי היכי דלא נעדי מאורייתא אשכי ובושכי. בעותא דזעירא קטינא חריך שק"י לאי ומשלהי בירכי. יעב"ץ ס"ט:
1236
1237שבע בעיי
1237
1238א שאלת אם יש לברך על מצות תפלין הוי"ו בחול"ם וכבש"י לשון רבים. או בפת"ח כבל"ח ומג"א:
1238
1239תשובה הדעת האחרון נראה בעיני ברור. ודברי בש"י מגומגמים אצלי. וביארתי דבר זה בהגהות סידור התפילה בעז"הי וכן קבעתי בחיבורי. ונלאיתי להעתיק דברים ככתבן:
1239
1240ב עוד שאלת בתפלת ר"ה שכתוב בש"ע סי' תקצ"א המדקדק לומר ועקדת יצחק לזרע יעקב תזכור אינו אלא טועה. ובמהרי"ל הנוסחא לזרע יעקב. על מי יש לסמוך:
1240
1241תשובה דבר זה ביארתי ג"כ בחיבורי. ובלשון זה אמרתי שם ודאי גדול כח הנוסח הישן המוחזק בידינו (שהוא לזרעו) והוא היסוד שנשען עליו הריב"ש כנראה בגוף תשובתו (ועיין בלו"א שלי שם אספתי באמרי"ם וקבצתי נדחי הנוסחאות הישנות הנעזבות כי טובות הנה ונאמנות) אמנם יש לשית לב למ"ש במג"א כאן על הוכחתו של הריב"ש. דמאי מייתי ראיה מזרע אברהם דאין עשו בכלל. והרי הנודר מזרע יצחק אסור בעשו עכ"ד. והיא קושיא אלימתא לכאורה:
1241
1242במג"א במ"כ לא עמד על כוונת לשון הברכה בזכרונות דר"ה ומיושב מ"ש על הריב"ש ולק"מ
אמנם לענ"ד נראה שלא ירד הרב מ"א ז"ל לסוף דעת הריב"ש ז"ל. דמאן אמר ליה הא דכוונת הברכה היא לזרעו של יצחק. וליתא לפום מאי דחזי לן. אלא כינוי דלזרעו מוסב על אברהם דלעיל. דבפתיחת הברכה אמרינן וזכור לנו העקדה שעקד א"א את יצחק בנו וכבש רחמיו וגו'. וכי מסיימינן לבסוף ועקדת יצחק לזרעו תזכור. אזרעיה דאברהם קאי. וכן ראוי לזכור זכות עקדתו של יצחק לזרע אברהם. אחר שכל עיקר הנסיון אינו מגיע אלא לאברהם בעצם וראשונה. ככתוב וה' נסה את אברהם. וכבר נתעוררו המפרשים לתת בו טוב טעם. מדוע לא נתייחס ליצחק (עיין בזוהר על הפסוק הלז) וכן בנוסח זה אנו מזכירים בביאור נסיונו של אאע"ה בעקדה שכבש בה רחמיו. ולא הוזכר בה יצחק כלל. הרי בבירור שגם בחתימת הברכה. על אאע"ה הוא המכוון בלזרעו כאמור. ונעוץ סוף הלשון בתחלתו. ואין בזה ספק. משו"ה שפיר קאמר הריב"ש. ונמצינו למדין ששתי הנוסחאות לדבר אחד נתכוונו. ואף אם האחד מבאר יותר. מ"מ טורח זה למה. במקום שהקצור יפה מבואר כל צרכו. בודאי הוא משובח ואין לזוז ממנו. ביחוד שעמו הסכמת המקובל:
אמנם לענ"ד נראה שלא ירד הרב מ"א ז"ל לסוף דעת הריב"ש ז"ל. דמאן אמר ליה הא דכוונת הברכה היא לזרעו של יצחק. וליתא לפום מאי דחזי לן. אלא כינוי דלזרעו מוסב על אברהם דלעיל. דבפתיחת הברכה אמרינן וזכור לנו העקדה שעקד א"א את יצחק בנו וכבש רחמיו וגו'. וכי מסיימינן לבסוף ועקדת יצחק לזרעו תזכור. אזרעיה דאברהם קאי. וכן ראוי לזכור זכות עקדתו של יצחק לזרע אברהם. אחר שכל עיקר הנסיון אינו מגיע אלא לאברהם בעצם וראשונה. ככתוב וה' נסה את אברהם. וכבר נתעוררו המפרשים לתת בו טוב טעם. מדוע לא נתייחס ליצחק (עיין בזוהר על הפסוק הלז) וכן בנוסח זה אנו מזכירים בביאור נסיונו של אאע"ה בעקדה שכבש בה רחמיו. ולא הוזכר בה יצחק כלל. הרי בבירור שגם בחתימת הברכה. על אאע"ה הוא המכוון בלזרעו כאמור. ונעוץ סוף הלשון בתחלתו. ואין בזה ספק. משו"ה שפיר קאמר הריב"ש. ונמצינו למדין ששתי הנוסחאות לדבר אחד נתכוונו. ואף אם האחד מבאר יותר. מ"מ טורח זה למה. במקום שהקצור יפה מבואר כל צרכו. בודאי הוא משובח ואין לזוז ממנו. ביחוד שעמו הסכמת המקובל:
1242
1243ואיכא למידק אדריב"ש מט"א מ"מ הנוסח לא יתנסח
איברא אעיקרא דדינא פירכא. ותמיהא לי מנא להו הך מילתא לגמרי דאין רשאין לכלול זרע עשו בתפלה זו דתקשי להו כלל. והא דכוותה אמרינן בה הכי נמי ואת נח באהבה זכרת כו' ע"כ זכרונו בא לפניך להרבות זרעו כו'. ומי איכא מ"ד דבני נח לאו או"ה נינהו. וגם זרע עשו בכלל. והא גריעא טפי. דהא ודאי כל האומות במשמע. ואפי' אותן שאינן מזרע האבות. ולא עוד אלא שישראל אינן במשמע. כדתנן בהדיא אמר קונם לב"נח מותר בישראל. ואפי' הכי ליכא קפידא בלישנא. כיון דלא מפקינן לישראל מכללא בהדיא. כ"ש דליכא למיחש. אי משתמע נמי זרע עשו בכללא דזרע יצחק. אדרבה הכי עדיף ודאי. דבלא"ה הא מצלינן עלייהו כל יומא (כמ"ש בהגהות התפלה בברכת המינים עמ"ש שם בס"ד באורך) עאכ"ו ביום הזכרון הקדוש. שאפי' בעד הגוים הזרים וע"א הנכרים אצלנו ואין להם יחס עמנו. אנו מתפללים. צ"ל כן בבני עשו הלא אחינו הם. על כן לענ"ד דקדוק זה שלא לצורך הוא. והנוסח הקצר טוב ויפה ועולה על כל פנים. עליו אין להוסיף ממנו אין לגרוע המוסיף גורע. המקצר מוסר פורע:
איברא אעיקרא דדינא פירכא. ותמיהא לי מנא להו הך מילתא לגמרי דאין רשאין לכלול זרע עשו בתפלה זו דתקשי להו כלל. והא דכוותה אמרינן בה הכי נמי ואת נח באהבה זכרת כו' ע"כ זכרונו בא לפניך להרבות זרעו כו'. ומי איכא מ"ד דבני נח לאו או"ה נינהו. וגם זרע עשו בכלל. והא גריעא טפי. דהא ודאי כל האומות במשמע. ואפי' אותן שאינן מזרע האבות. ולא עוד אלא שישראל אינן במשמע. כדתנן בהדיא אמר קונם לב"נח מותר בישראל. ואפי' הכי ליכא קפידא בלישנא. כיון דלא מפקינן לישראל מכללא בהדיא. כ"ש דליכא למיחש. אי משתמע נמי זרע עשו בכללא דזרע יצחק. אדרבה הכי עדיף ודאי. דבלא"ה הא מצלינן עלייהו כל יומא (כמ"ש בהגהות התפלה בברכת המינים עמ"ש שם בס"ד באורך) עאכ"ו ביום הזכרון הקדוש. שאפי' בעד הגוים הזרים וע"א הנכרים אצלנו ואין להם יחס עמנו. אנו מתפללים. צ"ל כן בבני עשו הלא אחינו הם. על כן לענ"ד דקדוק זה שלא לצורך הוא. והנוסח הקצר טוב ויפה ועולה על כל פנים. עליו אין להוסיף ממנו אין לגרוע המוסיף גורע. המקצר מוסר פורע:
1243
1244ספק בדין נודר מזרע יצחק
ולענין דינא דנדרים הנודר מזרע יצחק אם נאסר בבני עשו צל"ע. כי לא ידענו מנ"ל להרב הנ"ל כל כך בפשיטות דאסור. ואי מדשתק מניה רבי במתני'. איכא למימר הכי. וזיל הכי איכא למידחי ולא משמע מידי. והא בירו' דמייתי איהו ז"ל משמע איפכא. אלא שבעונותי א"ל ס' הירו' ולא זכיתי לראותו במקומו. ופשטא דקרא ודאי משמע דלא כוותיה. אלא כדקאמר מג"א מעיקרא דייק. ודיחויא דידיה לא שמיע לי. לכן אין לי הכרעה בזו כעת וצ"ע:
ולענין דינא דנדרים הנודר מזרע יצחק אם נאסר בבני עשו צל"ע. כי לא ידענו מנ"ל להרב הנ"ל כל כך בפשיטות דאסור. ואי מדשתק מניה רבי במתני'. איכא למימר הכי. וזיל הכי איכא למידחי ולא משמע מידי. והא בירו' דמייתי איהו ז"ל משמע איפכא. אלא שבעונותי א"ל ס' הירו' ולא זכיתי לראותו במקומו. ופשטא דקרא ודאי משמע דלא כוותיה. אלא כדקאמר מג"א מעיקרא דייק. ודיחויא דידיה לא שמיע לי. לכן אין לי הכרעה בזו כעת וצ"ע:
1244
1245ג ומה ששאלת בענין אמירת כל נדרי אם י"ל דאינדרנא ונפשאי לשון יחיד כמ"ש הלבוש. וגם הט"ז השוה עמו במלת אינדרנא. אע"ג דפליג במלות נפשאי נדראי כו'. כמאן נעביד:
1245
1246תשובה
1246
1247נוסח כל נדרי שלנו מורכב אתרי ריכשי ועלתה בו תמור"ה זרה ותיקונו הנכון
כבר כתבתי בחיבורי שכל מה שטרחו אלו הרבנים ושאר האחרונים ז"ל לפרש נוסח כל נדרי ע"ד ר"ת הכל טעות ושיבוש בלשון במ"כ. ולא אחד בהם שידע והכיר לשון ארמי על בוריו. כי האמת הברור שהנוסח הקדמון הוראתו על הנדרים שעברו. דינדרנא כו' הוא ודאי עבר. אבל אין ספק בעולם שע"פ דעת ר"ת צריכין אנו על כרחנו לשנות הנוסח הישן לגמרי וצ"ל דננדר או דנדר נו"ן חרוקה. והדל"ת בדג"ש מקום החסרה. וכן כולם דנשתבע ודניסר על נפשתנא. הכל בנו"ן האית"ן דרך אחד הוא. ללשון תרגום עם ל"הק בזה בבירור. ולכן לא יפה אנחנו עושים פה היום לאחוז החבל בשני ראשיו ולזכות שטרא לבי תרי. להחזיק בנוסח הישן במקצתו ולעזוב מקצתו ולשנותו ולהפכו להבא. שזה אי אפשר כלל ואינו סובל השינוי והתמורה. ואין מקום לקיימו עפ"ד ר"ת. אם לא נחדשהו מעיקרו ונהפכהו כולו מעבר לעתיד. אבל נראין דברי הקדמונים ז"ל שנתקן על העבר. ואין לי בכך ספק בעולם. מ"מ לחוש לדר"ת הואיל ויצא מפי אותו צדיק. אני נוהג לומר בשתי הלשונות ולכפול הנוסח דנדרנא ודנידר דאשתבענא ודנשתבע דאסרנא ודניסר כו' מיום כפורים שעבר כו' ומי"כ זה עד כו' לצאת ידי הכל. עם שבלא"ה אנו מתירין נדרים שעברו ומתנין על שלהבא בכנופיא ביי"ת. מ"מ מנהג שהוקבע הוקבע:
כבר כתבתי בחיבורי שכל מה שטרחו אלו הרבנים ושאר האחרונים ז"ל לפרש נוסח כל נדרי ע"ד ר"ת הכל טעות ושיבוש בלשון במ"כ. ולא אחד בהם שידע והכיר לשון ארמי על בוריו. כי האמת הברור שהנוסח הקדמון הוראתו על הנדרים שעברו. דינדרנא כו' הוא ודאי עבר. אבל אין ספק בעולם שע"פ דעת ר"ת צריכין אנו על כרחנו לשנות הנוסח הישן לגמרי וצ"ל דננדר או דנדר נו"ן חרוקה. והדל"ת בדג"ש מקום החסרה. וכן כולם דנשתבע ודניסר על נפשתנא. הכל בנו"ן האית"ן דרך אחד הוא. ללשון תרגום עם ל"הק בזה בבירור. ולכן לא יפה אנחנו עושים פה היום לאחוז החבל בשני ראשיו ולזכות שטרא לבי תרי. להחזיק בנוסח הישן במקצתו ולעזוב מקצתו ולשנותו ולהפכו להבא. שזה אי אפשר כלל ואינו סובל השינוי והתמורה. ואין מקום לקיימו עפ"ד ר"ת. אם לא נחדשהו מעיקרו ונהפכהו כולו מעבר לעתיד. אבל נראין דברי הקדמונים ז"ל שנתקן על העבר. ואין לי בכך ספק בעולם. מ"מ לחוש לדר"ת הואיל ויצא מפי אותו צדיק. אני נוהג לומר בשתי הלשונות ולכפול הנוסח דנדרנא ודנידר דאשתבענא ודנשתבע דאסרנא ודניסר כו' מיום כפורים שעבר כו' ומי"כ זה עד כו' לצאת ידי הכל. עם שבלא"ה אנו מתירין נדרים שעברו ומתנין על שלהבא בכנופיא ביי"ת. מ"מ מנהג שהוקבע הוקבע:
1247
1248ד שאלת עוד היאך אני נוהג לומר בברכת המילה צוה להציל ידידות שארנו. הצד"י פתוחה כדעת בש"ך. או בחיר"ק כמנהג העולם:
1248
1249מקיים ומאשר מנהג האומרים בברכת הברית צוה בנקוד חיר"ק הצד"י לשון עבר דלא כבש"ך
תשובה הנה לפניך מ"ש ע"ז מימים קדמונים בהגהותי לטי"ד. וז"ל שם סרס"ה הרבש"ך כתב שנ"ל שנוסח זה הוא תפלה ובקשה על העתיד. וצוה צ"ל נקוד בפת"ח ובציר"י הוי"ו דלא כמ"ש בכל הנוסחאות בחיר"ק הצדי"ק וקמ"ץ הוי"ו וכן נוהגין כל המוהלים לאומרו שלפ"ז הוא לשון עבר. ואינו מתיישב ע"כ בשכר זאת. גם לא שייך לשון צואה אלא לשון הבטחה. אלא ודאי כמ"ש וכ"מ באגודה כו' ואין לתמוה מ"ש צוה להציל לשון נוכח ע"כ דבריו. ולענ"ד אינן מוכרחים כלל ואינן ידים מוכיחות להטעות כל המוהלים וכל הנוסחאות. ולא הבנתי ראיותיו לגמרי כי למה לא יתיישב ע"כ בשכר זאת בעבר כמו בעתיד. שכמו שיפורש בלשון בקשה. ענינו המכוון בשכר שנחתם אות ברית בבשרנו דהיינו שקיימנו מצותו לחתום אות ברית בשר. בשכר זה יצוה להציל כו'. ככה יתפרש בטוב בכוונת העבר. רצינו לומר בשכר זאת. שעשינו וקבלנו גזרתו אשר אמר לחתום בריתו בבשרינו. לכן כבר צוה ופקד להציל ידידות שארנו. אדרבה הלשון מיושב יותר על זאת הכוונה. כי מאחר שתלינו פועל חתימת אות ברית בהקב"ה. באומרנו אשר חתם כו'. היתכן אח"ז לומר בשכר זה יצילנו. כי לא שייך בקשת השכר כי אם בבחינת פעולתינו החפשית. אבל על האופן הנ"ל יובן היטב כי הוא ית' עשה זאת בחסדו עמנו לראות שכר טוב בעמלינו. ועל כן בשכר זאת כבר צוה להצילנו. כי מידו הכל שרצה לזכותינו בקבלת חותמו שנקבל עליה שכר ומנה. בצותו לשלוחיו לשמרנו ולתת לנו פרס שאינו אלא מתנה. כי מצאנו חן בעיניו בזכות אבותינו שקבלו אלהותו בראשונה מראש אמ"נה:
תשובה הנה לפניך מ"ש ע"ז מימים קדמונים בהגהותי לטי"ד. וז"ל שם סרס"ה הרבש"ך כתב שנ"ל שנוסח זה הוא תפלה ובקשה על העתיד. וצוה צ"ל נקוד בפת"ח ובציר"י הוי"ו דלא כמ"ש בכל הנוסחאות בחיר"ק הצדי"ק וקמ"ץ הוי"ו וכן נוהגין כל המוהלים לאומרו שלפ"ז הוא לשון עבר. ואינו מתיישב ע"כ בשכר זאת. גם לא שייך לשון צואה אלא לשון הבטחה. אלא ודאי כמ"ש וכ"מ באגודה כו' ואין לתמוה מ"ש צוה להציל לשון נוכח ע"כ דבריו. ולענ"ד אינן מוכרחים כלל ואינן ידים מוכיחות להטעות כל המוהלים וכל הנוסחאות. ולא הבנתי ראיותיו לגמרי כי למה לא יתיישב ע"כ בשכר זאת בעבר כמו בעתיד. שכמו שיפורש בלשון בקשה. ענינו המכוון בשכר שנחתם אות ברית בבשרנו דהיינו שקיימנו מצותו לחתום אות ברית בשר. בשכר זה יצוה להציל כו'. ככה יתפרש בטוב בכוונת העבר. רצינו לומר בשכר זאת. שעשינו וקבלנו גזרתו אשר אמר לחתום בריתו בבשרינו. לכן כבר צוה ופקד להציל ידידות שארנו. אדרבה הלשון מיושב יותר על זאת הכוונה. כי מאחר שתלינו פועל חתימת אות ברית בהקב"ה. באומרנו אשר חתם כו'. היתכן אח"ז לומר בשכר זה יצילנו. כי לא שייך בקשת השכר כי אם בבחינת פעולתינו החפשית. אבל על האופן הנ"ל יובן היטב כי הוא ית' עשה זאת בחסדו עמנו לראות שכר טוב בעמלינו. ועל כן בשכר זאת כבר צוה להצילנו. כי מידו הכל שרצה לזכותינו בקבלת חותמו שנקבל עליה שכר ומנה. בצותו לשלוחיו לשמרנו ולתת לנו פרס שאינו אלא מתנה. כי מצאנו חן בעיניו בזכות אבותינו שקבלו אלהותו בראשונה מראש אמ"נה:
1249
1250והגה עליו ז"ל ממקרא מלא ומ"ד הכי או הכי לא משתבש
ומש"ע גם לא שייך לשון צואה אלא לשון הבטחה. גם זה לא ידעתי מדוע לא. ואם שייך לשון צואה לעתיד. מפני מה לא ישויך אף לעבר. והנה נעלם מהרב ז"ל מקרא מלא בנחום וצוה עליך ה'. הרי צוה לשון עבר משמש כמו כן בעד ההבטחה לעשות ולקיים דברו. כי הוא אמר ויהי הוא צוה למלאכיו משרתיו עושי רצונו לאמת מאמרו ויעודיו. ומאז ומקדם כך היה חפץ פשוט לפניו ית'. פיו הוא צוה ורוחו פקד עליו ארצה. ולא נתחדש לו רצון בזה:
ומש"ע גם לא שייך לשון צואה אלא לשון הבטחה. גם זה לא ידעתי מדוע לא. ואם שייך לשון צואה לעתיד. מפני מה לא ישויך אף לעבר. והנה נעלם מהרב ז"ל מקרא מלא בנחום וצוה עליך ה'. הרי צוה לשון עבר משמש כמו כן בעד ההבטחה לעשות ולקיים דברו. כי הוא אמר ויהי הוא צוה למלאכיו משרתיו עושי רצונו לאמת מאמרו ויעודיו. ומאז ומקדם כך היה חפץ פשוט לפניו ית'. פיו הוא צוה ורוחו פקד עליו ארצה. ולא נתחדש לו רצון בזה:
1250
1251לכן אינני רואה הכרח לשנות הנוסחאות והמורגל בפי כל המוהלים כפי עדותו של הרב ז"ל. והבא להוציא מידם. עליו הראיה. ביחוד שיקשה לפי דרכו ז"ל חילוף הלשון מנוכח ונסתר. עם שימצא כמוהו במטבע ברכות. מכל מקום אין לנו להמציאו מדעתנו. ועוד שתחלת הברכה וסופה שוין בנסתר. והלא טוב אם נקיים הנוסח הקדום הנז' באופן שיסכים גם אמצעיתו ללשון הנסתר ואין זר אתו. אולם בנוסח הרמב"ם ז"ל ובה"ג משמע קצת כדברי הרב ז"ל. גם אנחנו כבר הורגלנו לאומרו בלשון בקשה. אלא שאין לתפוס מי שנוהג כלמודו הנ"ל. כי גם הוא דרך ישר לדעתי. ואינו נמלט מהיותו כולל ענין בקשת רחמים גם על האופן הראשון. שכמוהו הוא ענין הזכרת גשמים. שאמרו חז"ל הזכרה ריצוי שאלה היא. וזה נכון יותר מלהמשיך ענין בקשה תוך מטבע ברכה של מצוה והודאה ודוק. ולולי שאני נושא פנים לרגילות שלי כבר שיניתיו והחלפתיו בקדום. כי באמת הוא הברור בעיני. ואפשר עוד אסכים ע"ז לחזור ולקרבו וחדש מפני ישן אוציא אי"ה:
1251
1252אי שתיקה כהודאת מחילה דמיא
ה וששאלת עוד מי שעבר ולקח ריבית קצוצה שיוצאה בדיינין. והלה אינו תובעו אם פטור בכך בדיני שמים:
ה וששאלת עוד מי שעבר ולקח ריבית קצוצה שיוצאה בדיינין. והלה אינו תובעו אם פטור בכך בדיני שמים:
1252
1253לענין ר"ק תליא במ"ש הט"ז דבאינו תובע אין ב"ח גובה ממנו ש"מ דפטור מיהא בד"א
תשובה מדקמיבעיא לך בשותק מכלל דשמיע לך במוחל בהדיא פשיטא דמהניא מחילה כמ"ש בש"ע. ולא מספקא לך אלא בשתיקה גרידא. ומינה מה מחילה מיהא לכ"ע לא מהניא אלא לאחר שכבר נתן הרבית. ה"ה וק"ו לשתיקה דבשעת מתן מעות לאו כלום היא. כי תיבעי לך בשתיקה דלאחר מתן מעות אי מהניא הכא. ונראה לכאורה שדבר זה תלוי במ"ש הט"ז סי' קס"א ז"ל נראה דווקא אם תבעו הוא דיוצאה בדיינין. ומזה פסק באחד שטען שאין לו לשלם ולא נמצא לו ממון רק מה שלקח אחר ממנו ריבית קצוצה. והנושה בא לקחת זה הריבית בשביל הלוה. שאין הדין עמו. כיון שאין כאן תביעה מן הלוה אין שום כפייה מהב"ד על המקבל להחזירו עכ"ד. מזה נראה קצת שאינו חייב בדיני שמים כלום אם הלה שותק. דשמעת מנה דבדידיה תליא כשאר תביעת ממון. דכי שתק מחל ליה:
תשובה מדקמיבעיא לך בשותק מכלל דשמיע לך במוחל בהדיא פשיטא דמהניא מחילה כמ"ש בש"ע. ולא מספקא לך אלא בשתיקה גרידא. ומינה מה מחילה מיהא לכ"ע לא מהניא אלא לאחר שכבר נתן הרבית. ה"ה וק"ו לשתיקה דבשעת מתן מעות לאו כלום היא. כי תיבעי לך בשתיקה דלאחר מתן מעות אי מהניא הכא. ונראה לכאורה שדבר זה תלוי במ"ש הט"ז סי' קס"א ז"ל נראה דווקא אם תבעו הוא דיוצאה בדיינין. ומזה פסק באחד שטען שאין לו לשלם ולא נמצא לו ממון רק מה שלקח אחר ממנו ריבית קצוצה. והנושה בא לקחת זה הריבית בשביל הלוה. שאין הדין עמו. כיון שאין כאן תביעה מן הלוה אין שום כפייה מהב"ד על המקבל להחזירו עכ"ד. מזה נראה קצת שאינו חייב בדיני שמים כלום אם הלה שותק. דשמעת מנה דבדידיה תליא כשאר תביעת ממון. דכי שתק מחל ליה:
1253
1254וכ"נ ברור דלא כבכה"ג שהשיג עליו בחנם אדרבה נראה שאינו יכול לחזור ולתבעו משמחל לו בלבו
ואולם ראיתי הלום לבכנה"ג דשדי בה נרגא וז"ל אין דעתי נוחה בזה דהא קיי"ל פריעת ב"ח מצוה ולמה לא נכוף ללוה שיקיים המצוה וישאל הריבית ויפרע ולא יהיה לוה רשע כו' עכ"ל. אכן לדעתי הקלה דינו של הרב ט"ז אמת עכ"פ במחל לו כבר. דהא קיי"ל מחילה מועלת מיהא אחר שכבר נתן הריבית. ואפי' לא פירש מחילתו. רק מעשיו מוכיחין שכבר מחל לו פ"א. מחילה א"צ קנין. ושוב אינו יכול לחזור בו אף לכשירצה. כל שכן באינו רוצה כל עיקר כנדון דידיה. שלא היה רצונו לתובעו. והרי הוא עומד במחילתו שאין לכופו לחזור ולתבוע שלא כדין מה שכבר נתן. אדרבה נ"ל שאם חוזר ונוטל מזה שלא ברצונו מה שכבר נתן לו ומחל עליו פ"א לגמרי. הרי זה קרוב בעיני להקרא גזלן. והלא אפי' המקבל אחריות מתנתו. צריך להעמידה בידו. ואם לא עשה כן הרי הוא בכלל לוה רשע ולא ישלם כדאי' בפ' חזקת ובח"מ סל"ז. כ"ש כשכבר זכה זה במעות ומטלטלין מוחזקים. כל מה שיוציא מידו בחזקה גזל הוא. ואצל בעל חוב לא נעשה רשע. אם אין לו מה לשלם ולקיים המ"ע. אנוס הוא ורחמנא פטריה. ובזה נדחו כל דברי הרב בכנה"ג בענין זה. ודברי הרב ט"ז עיקר לענ"ד:
ואולם ראיתי הלום לבכנה"ג דשדי בה נרגא וז"ל אין דעתי נוחה בזה דהא קיי"ל פריעת ב"ח מצוה ולמה לא נכוף ללוה שיקיים המצוה וישאל הריבית ויפרע ולא יהיה לוה רשע כו' עכ"ל. אכן לדעתי הקלה דינו של הרב ט"ז אמת עכ"פ במחל לו כבר. דהא קיי"ל מחילה מועלת מיהא אחר שכבר נתן הריבית. ואפי' לא פירש מחילתו. רק מעשיו מוכיחין שכבר מחל לו פ"א. מחילה א"צ קנין. ושוב אינו יכול לחזור בו אף לכשירצה. כל שכן באינו רוצה כל עיקר כנדון דידיה. שלא היה רצונו לתובעו. והרי הוא עומד במחילתו שאין לכופו לחזור ולתבוע שלא כדין מה שכבר נתן. אדרבה נ"ל שאם חוזר ונוטל מזה שלא ברצונו מה שכבר נתן לו ומחל עליו פ"א לגמרי. הרי זה קרוב בעיני להקרא גזלן. והלא אפי' המקבל אחריות מתנתו. צריך להעמידה בידו. ואם לא עשה כן הרי הוא בכלל לוה רשע ולא ישלם כדאי' בפ' חזקת ובח"מ סל"ז. כ"ש כשכבר זכה זה במעות ומטלטלין מוחזקים. כל מה שיוציא מידו בחזקה גזל הוא. ואצל בעל חוב לא נעשה רשע. אם אין לו מה לשלם ולקיים המ"ע. אנוס הוא ורחמנא פטריה. ובזה נדחו כל דברי הרב בכנה"ג בענין זה. ודברי הרב ט"ז עיקר לענ"ד:
1254
1255מיהו כל כמה דלא מחל בלב שלם וי"ל אמתלא לשתיקתו מצי מפיק מניה ודאי ובמקום ב"ח שוב אין בידו למחול וכשטוען שכבר מחל לו מקודם אע"ג דמיהמן כה"ג צריך מיתון וחימוץ הדין
מיהא מודינא דבשעת נתינת הריבית. יכול ב"ח למחות ויתבע הוא עצמו הר"ק מן המקבל. שהרי מוציאין ממנו מדר"נ. ושוב לא יוכל הנותן למחול. וגם בלי מחאה אם אחר שנתחייב זה לראובן נתן ר"ק לשמעון. או שעדיין לא מחל לו על הריבית שכבר נתן אפי' קודם שנתחייב לזה. נ"ל שאין מחילתו מחילה אח"כ. מה"ט דלאו כל כמיניה כיון דמשועבד ליה מדאורייתא. כדקיי"ל בנושה מחברו וחברו בחברו. שאין הלה נאמן בטענת מחילה ופרעון. ומשום דריבית הוא לא גרע ודאי. ברם היכא דקדמה נתינת ריבית לחובו של זה. צ"ע קצת אי מהימן כי אמר דמחיל ליה מקמי הכי. היכא דליכא עדים וראיה או הוכחה גמורה. דשתיקה בעלמא זמן מועט. אינה ראיה. דילמא גברא אלמא הוא. וסבר למחר מוקמינא ליה בדינא. או אמתלא אחרת הי"ל בהמתנת תביעתו ודינים חלוקים שונים יש במשך זמן למחילה. יש שזמנה מועט מאד. ויש שזמנה ארוך הרבה כמ"ש במ"א:
מיהא מודינא דבשעת נתינת הריבית. יכול ב"ח למחות ויתבע הוא עצמו הר"ק מן המקבל. שהרי מוציאין ממנו מדר"נ. ושוב לא יוכל הנותן למחול. וגם בלי מחאה אם אחר שנתחייב זה לראובן נתן ר"ק לשמעון. או שעדיין לא מחל לו על הריבית שכבר נתן אפי' קודם שנתחייב לזה. נ"ל שאין מחילתו מחילה אח"כ. מה"ט דלאו כל כמיניה כיון דמשועבד ליה מדאורייתא. כדקיי"ל בנושה מחברו וחברו בחברו. שאין הלה נאמן בטענת מחילה ופרעון. ומשום דריבית הוא לא גרע ודאי. ברם היכא דקדמה נתינת ריבית לחובו של זה. צ"ע קצת אי מהימן כי אמר דמחיל ליה מקמי הכי. היכא דליכא עדים וראיה או הוכחה גמורה. דשתיקה בעלמא זמן מועט. אינה ראיה. דילמא גברא אלמא הוא. וסבר למחר מוקמינא ליה בדינא. או אמתלא אחרת הי"ל בהמתנת תביעתו ודינים חלוקים שונים יש במשך זמן למחילה. יש שזמנה מועט מאד. ויש שזמנה ארוך הרבה כמ"ש במ"א:
1255
1256ולמדנו עוד לענין ב"ח דמלוה אם גובה מר"ק שלקח במקו' שאין תובעו דמגבינן מני' בסתמא וכי קאתי אידך ותבע או דהמקבל בעי לאהדורי מנפשיה מצי עביד אלא מיהא היאך לא מפיק ומפקיע מיד ב"ח אלא בשבועה
ונראה דבסתם נאמן אפי' בדאיכא עדים על נתינת הריבית. מ"מ אית ליה מגו דאי בעי מחיל ליה בהדיא. השתא נמי כי אמר דמחל לו בלבו קמי הכי מהימן. מיהו היכא דאיכא למיחש לקנוניא לפי ראות עיני הדיין. נ"ל דאית ליה עליה חרם סתם. (ומכלל דברים אלו באנו ללמד ג"כ לענין ב"ח של זה המלוה שלקח הריבית. אם גובה מהר"ק. מאחר ששתק הנותן ולא תבע. ונראה דסתמא מחילה הויא וגבי מניה כל כמה דלא תבע. וכי הדר קתבע שיילינן ליה אמאי שתק עד האידנא. וכי יהיב אמתלא מעליא שפיר. ואי לאו משבעינן ליה דלא מחל מעיקרא. והוא הדין כי אמר המקבל בעינא למעבד תשובה ולהחזיר הריבית. ודאי מצי לאפקועי מידי שיעבוד ב"ח. מיהא לא שקיל היאך אלא בשבועה. דהו"ל מוציא מן המשועבדים) וכל הא דאמרן לא נ"מ אלא לד"א. אבל לענין לצאת ידי שמים לא מילתא היא. דבכל גוונא צריך להחזיר ודאי. דלא גרע מגזלתיך הלויתני ואיני יודע אם החזרתי לך זה פשוט:
ונראה דבסתם נאמן אפי' בדאיכא עדים על נתינת הריבית. מ"מ אית ליה מגו דאי בעי מחיל ליה בהדיא. השתא נמי כי אמר דמחל לו בלבו קמי הכי מהימן. מיהו היכא דאיכא למיחש לקנוניא לפי ראות עיני הדיין. נ"ל דאית ליה עליה חרם סתם. (ומכלל דברים אלו באנו ללמד ג"כ לענין ב"ח של זה המלוה שלקח הריבית. אם גובה מהר"ק. מאחר ששתק הנותן ולא תבע. ונראה דסתמא מחילה הויא וגבי מניה כל כמה דלא תבע. וכי הדר קתבע שיילינן ליה אמאי שתק עד האידנא. וכי יהיב אמתלא מעליא שפיר. ואי לאו משבעינן ליה דלא מחל מעיקרא. והוא הדין כי אמר המקבל בעינא למעבד תשובה ולהחזיר הריבית. ודאי מצי לאפקועי מידי שיעבוד ב"ח. מיהא לא שקיל היאך אלא בשבועה. דהו"ל מוציא מן המשועבדים) וכל הא דאמרן לא נ"מ אלא לד"א. אבל לענין לצאת ידי שמים לא מילתא היא. דבכל גוונא צריך להחזיר ודאי. דלא גרע מגזלתיך הלויתני ואיני יודע אם החזרתי לך זה פשוט:
1256
1257ו ואשר עוד שאלת אם מותר לעשיר לקבל מעות מת"ח. ולהאכילו פירותיהם דבר קצוב ה' או ו' למאה כמו שנהוג במדינות הללו. וידוע שהעשיר אינו צריך למעות הללו. ואין כוונתו רק לטובת הת"ח שאינו יודע לעסוק במעותיו להרויח בהם. וזה נהנה והלה אינו חסר מהו:
1257
1258בענין איסור רבית אין חלוק בין עני לעשיר כל שיש ריוח והנאה למלוה
תשובה דבר ברור הוא שלא חילקה תורה ולא מצינו שחילקו חכמים באיסור ריבית בין עני לעשיר. וכמפורש בהגה דש"ע ר"ס ק"ס אע"ג דלכאורה קרא דייק בעני. לא דיבר הכתוב אלא בהווה. שאין דרך סתם עשיר ללוות. וגם עשיר הנצרך למעות. עני הוא באותה שעה (ולית הילכתא כמאן דדריש טעמא דקרא אפי' בעלמא. כ"ש הכא דלא אשכחן מאן דפליג) ותורה עשתה סייג לדבריה. שלא לתת מקום לבעלי ערמה ותחבולה. וזה פשוט מאד וידוע לכל בר בי רב דחד יומא. אע"פ שההמוניים טועים בכך ומעשים בכל יום שחושבים כשיודעים שזה הלוה מרויח עם המעות בודאי. שוב אינן חוששים לכלום ונוטלין שכר מעותיהם בלי שום פקפוק. בהלואה גמורה. ונסלח להשוגגים. אבל לת"ח ודאי אין להעלות עה"ד להתיר דבר זה ח"ו לא תהא כזאת בישראל למספי איסורא לגברא רבה. אע"ג דסברי מצוה קעבדי. הקולר תלוי בת"ח הנהנה שהי"ל ללמוד ולפרוש מן האיסור החמור. ביותר בדבר שבממון שנוהגים בו קלות ראש ונעשה כהיתר. ובקעה פרוצה צריך לגודרה. ואמנם טענה זו שאין העשיר צריך למעותיו של ת"ח זה. טענה היתה. אם אינו עוסק בהם לצרכו לגמרי. אבל מאחר שידוע שזה העשיר נושא ונותן במעות הללו גם להנאת עצמו דורש דמי''ם. שאם יותירו פירותיהם. ממה שקצב לבעל המעות. הרי הוא נוטלם לעצמו. ובההיא הנאה אשתעבד ליה. ומשו"ה קמו ליה באחריותו. ואל"ה לא הוה מקבל אחריותן עליו. וכיון דאית ליה הנאה מנייהו דאי מתרמי ליה זבינא זבין בהו. הו"ל הלואה גביה. מדקביל עליה אחריות:
תשובה דבר ברור הוא שלא חילקה תורה ולא מצינו שחילקו חכמים באיסור ריבית בין עני לעשיר. וכמפורש בהגה דש"ע ר"ס ק"ס אע"ג דלכאורה קרא דייק בעני. לא דיבר הכתוב אלא בהווה. שאין דרך סתם עשיר ללוות. וגם עשיר הנצרך למעות. עני הוא באותה שעה (ולית הילכתא כמאן דדריש טעמא דקרא אפי' בעלמא. כ"ש הכא דלא אשכחן מאן דפליג) ותורה עשתה סייג לדבריה. שלא לתת מקום לבעלי ערמה ותחבולה. וזה פשוט מאד וידוע לכל בר בי רב דחד יומא. אע"פ שההמוניים טועים בכך ומעשים בכל יום שחושבים כשיודעים שזה הלוה מרויח עם המעות בודאי. שוב אינן חוששים לכלום ונוטלין שכר מעותיהם בלי שום פקפוק. בהלואה גמורה. ונסלח להשוגגים. אבל לת"ח ודאי אין להעלות עה"ד להתיר דבר זה ח"ו לא תהא כזאת בישראל למספי איסורא לגברא רבה. אע"ג דסברי מצוה קעבדי. הקולר תלוי בת"ח הנהנה שהי"ל ללמוד ולפרוש מן האיסור החמור. ביותר בדבר שבממון שנוהגים בו קלות ראש ונעשה כהיתר. ובקעה פרוצה צריך לגודרה. ואמנם טענה זו שאין העשיר צריך למעותיו של ת"ח זה. טענה היתה. אם אינו עוסק בהם לצרכו לגמרי. אבל מאחר שידוע שזה העשיר נושא ונותן במעות הללו גם להנאת עצמו דורש דמי''ם. שאם יותירו פירותיהם. ממה שקצב לבעל המעות. הרי הוא נוטלם לעצמו. ובההיא הנאה אשתעבד ליה. ומשו"ה קמו ליה באחריותו. ואל"ה לא הוה מקבל אחריותן עליו. וכיון דאית ליה הנאה מנייהו דאי מתרמי ליה זבינא זבין בהו. הו"ל הלואה גביה. מדקביל עליה אחריות:
1258
1259ברם היכא דכל האחריות על בעל המעות או שכל הנאה שלו אפי' האחריות על המקבל ודאי שרי דכל כה"ג לאו הלואה היא
משו"ה ליכא למישרי כלל מה"ט. אם לא היכא דאחריות המעות על הנותן לגמרי תו לא צריך. אי נמי אפי' היכא דאחריות על המקבל. ובדלא עסיק בהו לצרכו כלל. ואינו מרויח בהם מאומה. כה"ג ודאי שרי. דכיון דלית ליה הנאה. לא הויא הלואה. אלא שליח בעלמא. ומתנה בעלמא היא שהרי שנינו מתנה ש"ח להיות כשואל. וכזה הורו חכמי לוניל כמ"ש הר"ן בתשו' סע"ב:
משו"ה ליכא למישרי כלל מה"ט. אם לא היכא דאחריות המעות על הנותן לגמרי תו לא צריך. אי נמי אפי' היכא דאחריות על המקבל. ובדלא עסיק בהו לצרכו כלל. ואינו מרויח בהם מאומה. כה"ג ודאי שרי. דכיון דלית ליה הנאה. לא הויא הלואה. אלא שליח בעלמא. ומתנה בעלמא היא שהרי שנינו מתנה ש"ח להיות כשואל. וכזה הורו חכמי לוניל כמ"ש הר"ן בתשו' סע"ב:
1259
1260ונתעלם מהרב המובהק בחו"י דבר זה עם היותו הלכה פסוקה קבועה בש"ע
ודבר זה נעלם מהרב בחו"י בתשו' סקפ"ט. שנסתבך הרב שם במעשה שהקדים הוא ז"ל מעות לעשיר על חבית יין בימי הבציר. על מנת שיסתפק ממנו לצרכו כל השנה. ולא יחסר המזג בשפיכה. ולא יחשב לו כל טרחו וטיפולו (ואחריות כמדומה שנשכח ממנו. או אחריות ט"ס והשמטת הקולמוס) וחזר ונצטער מאד שמא נכשל באיסור. ביחוד דחזא בה תיוהא ונפק מנה חורבא בא' שעשה כיוצא בו שהקדים דמי ב' חביות לחברו בחנם ע"מ שיעשה לו לצרכו ג"כ חבית א' שיקח ממנו אחת לאחת. ע"ש שהאריך מאד:
ודבר זה נעלם מהרב בחו"י בתשו' סקפ"ט. שנסתבך הרב שם במעשה שהקדים הוא ז"ל מעות לעשיר על חבית יין בימי הבציר. על מנת שיסתפק ממנו לצרכו כל השנה. ולא יחסר המזג בשפיכה. ולא יחשב לו כל טרחו וטיפולו (ואחריות כמדומה שנשכח ממנו. או אחריות ט"ס והשמטת הקולמוס) וחזר ונצטער מאד שמא נכשל באיסור. ביחוד דחזא בה תיוהא ונפק מנה חורבא בא' שעשה כיוצא בו שהקדים דמי ב' חביות לחברו בחנם ע"מ שיעשה לו לצרכו ג"כ חבית א' שיקח ממנו אחת לאחת. ע"ש שהאריך מאד:
1260
1261ולענ"ד דברים פשוטים אני רואה שאין דמיון לזה עם זה. כי אותו ב"ב שהקדים מעות בטלות ע"מ להרוויח במעות של החבית שיעשה לצרכו ולא יקח ממנו ריוח הראוי. זהו ודאי אגר נטר. שעל מנת כן הלוהו דמי שני חביות חנם. כדי שישתכר בדמי השלישית. שבה מפסיד הלה טרחו ויציאתו ופחתו מכיסו. הרי זה בלי ספק רבית גמור של תורה:
1261
1262וכנראה אשתמיט ליה גם תלמוד ערוך שלא זכר ולא פקד אותו כלל והוא הנדון
איברא מאי דעביד ההוא גברא קורת רוח לת"ח לעשות לו חבית יין במעותיו בלבד לצרכו להנאתו ולטובתו. ומקבל עליו אחריותו ורוצה ג"כ להפסיד ולשלם מביתו. מה שיחסר לו בשפיכה ומדידה ומה שמאבד הזמן ומתנגב ומתחסר מעצמו ככל הדברים הלחים שנחסרים בזמן מועט. את הכל קיבל עליו מרצונו הטוב. ואין לו תועלת והנאה וריוח בעולם רק כוונתו על שכר רוחני ליהנות ת"ח מנכסיו. ודאי הרי זה משובח. והרוצה ליהנות כזו יבוא ויהנה. כל כי האי ריביתא ניכול. שדבר ברור הוא וגם נפסק בש"ע סי'' קע"ז וכיוצא בזו בהגה דש"ע ס"ס קס"ו. ועמ"ש שם בס"ד דהיכא דלית למקבל הנאה כלל. אע"ג דהנותן אינו מפסיד כלום ומרוויח ג"כ פשיטא דשרי. ולית דחש לה לדראב"ד ז"ל. וגדולה מזו אמרו אפי' כל האחריות על המקבל שרי כה"ג. כ"ש בנדון הרב ז"ל דהא מיהא קביל עליה זולא. דכה"ג לכ"ע שרי. ותלמוד ערוך הוא (דס"ד ע"ש בתו' דוק) וגם נשנה (בדע"ג) בכיוצא בזו דומה לנדון הרב. ובחנם אצטער מר. והתימה שנתעלמה הלכה מהרב ז"ל שהיה אוצר בלום לתורה:
איברא מאי דעביד ההוא גברא קורת רוח לת"ח לעשות לו חבית יין במעותיו בלבד לצרכו להנאתו ולטובתו. ומקבל עליו אחריותו ורוצה ג"כ להפסיד ולשלם מביתו. מה שיחסר לו בשפיכה ומדידה ומה שמאבד הזמן ומתנגב ומתחסר מעצמו ככל הדברים הלחים שנחסרים בזמן מועט. את הכל קיבל עליו מרצונו הטוב. ואין לו תועלת והנאה וריוח בעולם רק כוונתו על שכר רוחני ליהנות ת"ח מנכסיו. ודאי הרי זה משובח. והרוצה ליהנות כזו יבוא ויהנה. כל כי האי ריביתא ניכול. שדבר ברור הוא וגם נפסק בש"ע סי'' קע"ז וכיוצא בזו בהגה דש"ע ס"ס קס"ו. ועמ"ש שם בס"ד דהיכא דלית למקבל הנאה כלל. אע"ג דהנותן אינו מפסיד כלום ומרוויח ג"כ פשיטא דשרי. ולית דחש לה לדראב"ד ז"ל. וגדולה מזו אמרו אפי' כל האחריות על המקבל שרי כה"ג. כ"ש בנדון הרב ז"ל דהא מיהא קביל עליה זולא. דכה"ג לכ"ע שרי. ותלמוד ערוך הוא (דס"ד ע"ש בתו' דוק) וגם נשנה (בדע"ג) בכיוצא בזו דומה לנדון הרב. ובחנם אצטער מר. והתימה שנתעלמה הלכה מהרב ז"ל שהיה אוצר בלום לתורה:
1262
1263לפום ריהטיה אייתי לכאורה ראיה לחובתיה ודיחויא דיליה לא דיחויא ולכל האי לא היה צריך דודאי לא דמי לגמרי
ולכאורה מדמי נמי מילי דלא דמיין כלל. אגב שיטפיה ז"ל רהיט ליה גמרא דטרשא דר"פ. דמייתי מנה נמי ראיה מעיקרא דאין חילוק בין עשיר לעני לענין ריבית. מדא"ל מאי חזית דאזלת בתר דידך. ובמ"כ אזיל בתר איפכא וראיה לסתור היא לפום מאי דסא"ד. דהא מידי הוא טעמא אלא משום מאי חזית כו' וניזיל בתר דידהו. מכלל דכי ליכא ה"ט. כמו נדון הרב ז"ל דלא שייך לומר זיל בתר דידהו. דהא בעשיר איירי דזוזי לא צריך. א"ה נימא דכה"ג ניזיל בתר דידיה. דש"מ דמילתא היא וסברא אלימתא. ודקארי לה מאי קארי לבסוף דקהדר ביה וקדחי מה"ט דל"ד לטרשא דר"פ דהלוה מפסיד ודוק עכ"ל. ולא ידענא מאי דוקיא. אדרבה לפום ריהטא ולטעמיה איפכא מסתברא. דמשום דהכא לוה לא קפיד דלא צריכי ליה זוזי. משו"ה לשתרי כדאמרן. אבל לוה הכא נמי ודאי מפסיד טובא כדלעיל. ולית בה ספיקא. להכי לא ידענא מאי קאמר לגמרי ומאי פסקא. אבל הדבר ברור דלא דמי כי אוכלא לדנא דבטרשא ר"פ מרוויח מחמת המתנת מעותיו. ואינהו מפסדי בהכי. משום רווחא דתיפוק להו מהך טרשא. דקבלי מניה באשראי. דאי הוה להו זוזי ודאי הוו מרויחי בה טפי. משום הכי כי אזלינן בתר דידהו. אגר נטר הוי. ברם הכא בנ"ד דהמקבל אין לו ריוח בדבר וכל הנאה של נותן היא. דבין כי אזיל מר בתר דידיה. בין כי אזיל בתר נפשיה. ליכא אגר זוזי לגמרי. ואינה אלא מתנה. ושכר מצוה הוא דשקיל בדדמי הא מזיגא דחמרא לפום רבנן כמנסך נסוכי. משמיא מיהב יהבי ליה אגרא ופגרא טוביה לדזכי. והוה דר"י פת"קי דאורייתא דמהדרא ליה בלגי וצעי ומקשטא ליה תרי תכי. ומליא ליה דינרי ארנקי. מחלקו יהא חלקי:
ולכאורה מדמי נמי מילי דלא דמיין כלל. אגב שיטפיה ז"ל רהיט ליה גמרא דטרשא דר"פ. דמייתי מנה נמי ראיה מעיקרא דאין חילוק בין עשיר לעני לענין ריבית. מדא"ל מאי חזית דאזלת בתר דידך. ובמ"כ אזיל בתר איפכא וראיה לסתור היא לפום מאי דסא"ד. דהא מידי הוא טעמא אלא משום מאי חזית כו' וניזיל בתר דידהו. מכלל דכי ליכא ה"ט. כמו נדון הרב ז"ל דלא שייך לומר זיל בתר דידהו. דהא בעשיר איירי דזוזי לא צריך. א"ה נימא דכה"ג ניזיל בתר דידיה. דש"מ דמילתא היא וסברא אלימתא. ודקארי לה מאי קארי לבסוף דקהדר ביה וקדחי מה"ט דל"ד לטרשא דר"פ דהלוה מפסיד ודוק עכ"ל. ולא ידענא מאי דוקיא. אדרבה לפום ריהטא ולטעמיה איפכא מסתברא. דמשום דהכא לוה לא קפיד דלא צריכי ליה זוזי. משו"ה לשתרי כדאמרן. אבל לוה הכא נמי ודאי מפסיד טובא כדלעיל. ולית בה ספיקא. להכי לא ידענא מאי קאמר לגמרי ומאי פסקא. אבל הדבר ברור דלא דמי כי אוכלא לדנא דבטרשא ר"פ מרוויח מחמת המתנת מעותיו. ואינהו מפסדי בהכי. משום רווחא דתיפוק להו מהך טרשא. דקבלי מניה באשראי. דאי הוה להו זוזי ודאי הוו מרויחי בה טפי. משום הכי כי אזלינן בתר דידהו. אגר נטר הוי. ברם הכא בנ"ד דהמקבל אין לו ריוח בדבר וכל הנאה של נותן היא. דבין כי אזיל מר בתר דידיה. בין כי אזיל בתר נפשיה. ליכא אגר זוזי לגמרי. ואינה אלא מתנה. ושכר מצוה הוא דשקיל בדדמי הא מזיגא דחמרא לפום רבנן כמנסך נסוכי. משמיא מיהב יהבי ליה אגרא ופגרא טוביה לדזכי. והוה דר"י פת"קי דאורייתא דמהדרא ליה בלגי וצעי ומקשטא ליה תרי תכי. ומליא ליה דינרי ארנקי. מחלקו יהא חלקי:
1263
1264שיש להדליק נ"ח תוך פנס ועשישית מראיה גמורה
ז ושנסתפקת אם מותר להדליק נ"ח בפנס שי"ל דפנות של זכוכית. גם ע"ז כבר. עמדתי בחיבורי. וכתבתי שנ"ל פשוט שמותר. אדרבה מסתברא דהכי עדיף טפי. וקרוב אני לומר כמעט חובה היא לתקן כלי כזה לנ"ח. כדי שיהא שמור מהרוח. דהא קיי"ל אם העמידה במקום רוח וכבתה זקוק לה כמ"ש ז"ל. ולזאת תמהתי מנעורי שהרי בימי חכמי התלמוד היו מניחין אותו על פתח החצר מבחוץ כמצותו. והרי הוא מגולה לאויר השמים במקום שהרוח שולט. ואי אפשר שידלוק כשיעור מצותו. אם לא בדרך אפשרי רחוק. והיאך יצאו בזה אם לא שהעמידו שומר רוח לא יגר"ע מצדיק עינו להשגיח עליו אם יכבה לחזור ולהדליקו. וזה ג"כ קשה מאד על כל אדם. על כן אני אומר שהדליקו בפנסין מוקפין מחיצות זכות ואספקלריא המאירה דרך דופנותיה. דשפיר מיקרי נאותין לאורו כה"ג. וכמ"ש לענין הבדלה עס"ס צר"ח:
ז ושנסתפקת אם מותר להדליק נ"ח בפנס שי"ל דפנות של זכוכית. גם ע"ז כבר. עמדתי בחיבורי. וכתבתי שנ"ל פשוט שמותר. אדרבה מסתברא דהכי עדיף טפי. וקרוב אני לומר כמעט חובה היא לתקן כלי כזה לנ"ח. כדי שיהא שמור מהרוח. דהא קיי"ל אם העמידה במקום רוח וכבתה זקוק לה כמ"ש ז"ל. ולזאת תמהתי מנעורי שהרי בימי חכמי התלמוד היו מניחין אותו על פתח החצר מבחוץ כמצותו. והרי הוא מגולה לאויר השמים במקום שהרוח שולט. ואי אפשר שידלוק כשיעור מצותו. אם לא בדרך אפשרי רחוק. והיאך יצאו בזה אם לא שהעמידו שומר רוח לא יגר"ע מצדיק עינו להשגיח עליו אם יכבה לחזור ולהדליקו. וזה ג"כ קשה מאד על כל אדם. על כן אני אומר שהדליקו בפנסין מוקפין מחיצות זכות ואספקלריא המאירה דרך דופנותיה. דשפיר מיקרי נאותין לאורו כה"ג. וכמ"ש לענין הבדלה עס"ס צר"ח:
1264
1265שמירה מן הסתירה לכאורה
ואין להוכיח מס"פ הכונס דפוטר ר"י בנ"ח. ואם איתא אמאי ליפטר. הי"ל להדליק בפנס. דהא אמינא אדרבה כך הוא עיקר מצותו. מההיא ליכא למשמע דאדמותבת לי מר"י מי נימא תיהוי מסייעא לדידי. מרבנן דמחייבי בכל גוונא. וצ"ל באמת משו"ה לעולם חייב בב"ה. שהי"ל להניח נרו בפנס ועששית. ביחוד לנ"ח לא מהני לפטוריה מה"ט. דחיובא הוא והכי איבעי ליה למעבד. איברא בלא"ה נמי ליכא הוכחה מהתם. דאטו אם הניח בעששית סתומה. משו"ה לא עבידא לאדלוקי בפשתנו של גמל. ע"י דחיפתו בדרך הליכתו הוא משבר הפנס ובפרט כשהוא של זכוכית. וע"י כך האור נאחז בפשתן:
ואין להוכיח מס"פ הכונס דפוטר ר"י בנ"ח. ואם איתא אמאי ליפטר. הי"ל להדליק בפנס. דהא אמינא אדרבה כך הוא עיקר מצותו. מההיא ליכא למשמע דאדמותבת לי מר"י מי נימא תיהוי מסייעא לדידי. מרבנן דמחייבי בכל גוונא. וצ"ל באמת משו"ה לעולם חייב בב"ה. שהי"ל להניח נרו בפנס ועששית. ביחוד לנ"ח לא מהני לפטוריה מה"ט. דחיובא הוא והכי איבעי ליה למעבד. איברא בלא"ה נמי ליכא הוכחה מהתם. דאטו אם הניח בעששית סתומה. משו"ה לא עבידא לאדלוקי בפשתנו של גמל. ע"י דחיפתו בדרך הליכתו הוא משבר הפנס ובפרט כשהוא של זכוכית. וע"י כך האור נאחז בפשתן:
1265
1266עוד הוכחה ברורה שיצאין בו י"ח וטוב ויפה הדבר למאן דאפשר ליה
והכי משמע לי נמי מהא דעששית שהיתה דולקת מע"ש כו'. וסתם עששית היא לנטירנא בלע"ז כפירש"י. וכדמוכח מההיא דערוה בעששית וק"ל. לכן טוב ויפה הדבר בעיני. אלא לפי שלא ראיתי לרבנן קשישי דעבדי הכי. אינני גוזר ואומר שיהא חיוב בהחלט:
והכי משמע לי נמי מהא דעששית שהיתה דולקת מע"ש כו'. וסתם עששית היא לנטירנא בלע"ז כפירש"י. וכדמוכח מההיא דערוה בעששית וק"ל. לכן טוב ויפה הדבר בעיני. אלא לפי שלא ראיתי לרבנן קשישי דעבדי הכי. אינני גוזר ואומר שיהא חיוב בהחלט:
1266
1267אבל אין לומר דעל כרחך לא הוה סבירא להו כוותי. דאין זה ראיה כיון שאנו מדליקין בפנים ויכול לדלוק בטוב אם נזהרין מלהתקרב אליו ולעבור דרך עליו במהירות ומרוצה לגרום כיבוי. וגם טורח רב יש בדבר והוצאה מרובה להמציא כלי חדש כזה. לכן לא חשו לטרוח אחריו כל כך. אמנם אם נוכל לו בקלות. יראה שנכון לעשות כן אפי' בבית כמה פעמים שגורמין לו כיבוי ומהיות טוב כו' ואי"ה ואוכל להמציאו בטוב. אראה לעשותו כך בלי נדר וזהו הנלע"ד בשאלותיך. הש"ית ימלא משאלות לבנו לעשות רצונו. כחפץ הטרוד יעב"ץ ס"ט:
1267
1268ברודא התפ"ג
1268
1269לשון רש"י כתובות (דס"ט) שנתקשו בו הכל מבואר יפה
מאי דבדיק לן מר בהא דפרק מציאת האשה (דס"ט ע"א) גמ' והשתא דאמרת ב"ח הויא ב"ח דאבא או דאחי. למנ"מ וכו' ת"ש דרבינא אגבה לברתא דר"א ממר בריה דר"א בינונית בלא שבועה. מבריה דרב סמא בריה דר"א זיבורית בשבועה. פירש"י רב אשי מת ומת רב סמא בנו בחייו. שהכל תמהים על זה (וכמדומני שמעתי ג"כ שנמצאה קושיא זו בתשו' גדול מכת של קודמין. והודה דלא ידע לה פתר) מה הכריח רש"י לזה. לומר שר"ס מת בחיי אביו. דילמא בתר אבוה מית ונפלי נכסי קמי יתמי. משו"ה לא נפרעה מיתמי ר"ס אלא מן הזיבורית בשבועה:
מאי דבדיק לן מר בהא דפרק מציאת האשה (דס"ט ע"א) גמ' והשתא דאמרת ב"ח הויא ב"ח דאבא או דאחי. למנ"מ וכו' ת"ש דרבינא אגבה לברתא דר"א ממר בריה דר"א בינונית בלא שבועה. מבריה דרב סמא בריה דר"א זיבורית בשבועה. פירש"י רב אשי מת ומת רב סמא בנו בחייו. שהכל תמהים על זה (וכמדומני שמעתי ג"כ שנמצאה קושיא זו בתשו' גדול מכת של קודמין. והודה דלא ידע לה פתר) מה הכריח רש"י לזה. לומר שר"ס מת בחיי אביו. דילמא בתר אבוה מית ונפלי נכסי קמי יתמי. משו"ה לא נפרעה מיתמי ר"ס אלא מן הזיבורית בשבועה:
1269
1270ולמדנו ארבע הלכות גדולות חדא וחדת היא דפרנסה לבת גדולה אינה נגבית מיתומים אלא בשבוע' שלא גבתה ושלא מחלה ושלא ידעה אם ציוה האב שלא תתפרנס מנכסיו ואחין גדולי' נמי כי אמרי תשתבע בעיא אשתבועי וכי טעני אינהו פרענו מהימני בשבועה ומיתמי האחין שמתו אחר אביהם אינה גובה אפי' בשבועה ונראין הדברים נכונים ומוכרחים מאד באמת אלא שצ"ע להלכה מחמת סתימת הפוסקים מכל זה ונמצינו למדין עוד דאף מלקוחות אינה גובה אלא בשבוע'
נראה לענ"ד דלק"מ ופשוט אצלי מאד שמוכרח לפרש כן. לפי מה דמסקינן לעיל דפרנסה אינה כתנאי כתובה. ואינה אלא ב"ח דאחין כדאמרינן הכא. מצי למיטען פרעתיה. כיון שאינו אלא חוב שבע"פ. ולא הוי כטוען אחר מעשה ב"ד (והכי משמע פ' אלמנה נזונת גבי מזונות דאי לאו דנכסי בחזקתה. הוה אמרינן עליה להביא ראיה. והכא בנ"ד נכסי בחזקת יתמי קיימי. דמשו"ה אמרינן ב"ח דאחי הויא ודוק) וה"ה דמר בריה דר"א דקיים הוה. נמי הוי מצי למיפטר נפשיה בשבועה כי הוה טעין פרעתי לה פרנסתה. אלא משום דלא קטעין איהו גופיה וקמודי. ולא קתבע מנה שבועה דלא אתפסה אבוה צררי. דכי אמר תשתבע ודאי בעיא אשתבועי. אע"ג דס"ל ב"ח דאחי הויא. אבל יתמי דר"ס. אי אמרת דר"ס מת אחר אביו. אנן טענינן להו דילמא סלוקי סלקה ר"ס אבוהון לאחתיה בזוזי מחלק פרנסתה שהוטל עליו. ואין בזה משום אין אדם עשוי לפרוע תוך זמנו. דלא קביע ליה זימנא. ותו דחיישינן לאתפוסי צררי בגו זימנא. אע"ג דלא עביד איניש דפרע גו זימניה. וכיון שאינו אלא חוב שבע"פ ולא קביע ליה זימנא. איכא למיחש דילמא פרעה ר"ס לאחותו מקמי דמית. אי נמי אבוה צררי אתפסה דניחא ליה בהרווחא דידה (משו"ה נ"ל דאפי' מאחין קטנים לא שקלא אלא בשבועה) והכי טענינן להו נמי איפכא שמא ציווה האב שלא תתפרנס מנכסיו ששומעין לו. כיון דלא מתנאי כתובה הוא. ולא חייל חיובא איתמי. אע"ג דמר בר"א לא טעין מידי. מ"מ ב"ד טוענין ליתומים בכל אופן שיוכלו להפקיע החוב. ושפיר דמי כיון דלא נקיטא שטרא. אף למ"ד הטוען אחר מב"ד אינו כלום דכמאן דנקיט שטרא דמי. היינו בכתובה וכל דדמי לה. משא"כ פרנסה דלאו כתנאי כתובה הוא. ואינה אלא ב"ח שבע"פ דאחין. וכנ"ל. וא"כ כיון דאילו הוה ר"ס אבוהון דיתמי קיים. הוה מצי טעין פרעתי או טענה אחריתא כדלעיל. השתא נמי דליתיה. אנן טענינן ליתמי ולא מפקינן מידי מנייהו. שאפי' בשבועה אין מוציאין מן היתומים בחוב שבע"פ (כדאי' בח"מ סק"ח) וקיי"ל אין נזקקין לנכסי יתומים אא"כ ריבית אוכלת בהם עיין פ' שום היתומים ובהנזקין. ועל כן הוצרך רש"י ז"ל לפרש דמת ר"ס בחייו של ר"א. דליכא למימר דילמא פרעה. וליכא אלא חששא דהתפסת צררי דאב מחיים. להכי בשבועה מיהת נקטה ודוק. וברור מאד לדעתי:
נראה לענ"ד דלק"מ ופשוט אצלי מאד שמוכרח לפרש כן. לפי מה דמסקינן לעיל דפרנסה אינה כתנאי כתובה. ואינה אלא ב"ח דאחין כדאמרינן הכא. מצי למיטען פרעתיה. כיון שאינו אלא חוב שבע"פ. ולא הוי כטוען אחר מעשה ב"ד (והכי משמע פ' אלמנה נזונת גבי מזונות דאי לאו דנכסי בחזקתה. הוה אמרינן עליה להביא ראיה. והכא בנ"ד נכסי בחזקת יתמי קיימי. דמשו"ה אמרינן ב"ח דאחי הויא ודוק) וה"ה דמר בריה דר"א דקיים הוה. נמי הוי מצי למיפטר נפשיה בשבועה כי הוה טעין פרעתי לה פרנסתה. אלא משום דלא קטעין איהו גופיה וקמודי. ולא קתבע מנה שבועה דלא אתפסה אבוה צררי. דכי אמר תשתבע ודאי בעיא אשתבועי. אע"ג דס"ל ב"ח דאחי הויא. אבל יתמי דר"ס. אי אמרת דר"ס מת אחר אביו. אנן טענינן להו דילמא סלוקי סלקה ר"ס אבוהון לאחתיה בזוזי מחלק פרנסתה שהוטל עליו. ואין בזה משום אין אדם עשוי לפרוע תוך זמנו. דלא קביע ליה זימנא. ותו דחיישינן לאתפוסי צררי בגו זימנא. אע"ג דלא עביד איניש דפרע גו זימניה. וכיון שאינו אלא חוב שבע"פ ולא קביע ליה זימנא. איכא למיחש דילמא פרעה ר"ס לאחותו מקמי דמית. אי נמי אבוה צררי אתפסה דניחא ליה בהרווחא דידה (משו"ה נ"ל דאפי' מאחין קטנים לא שקלא אלא בשבועה) והכי טענינן להו נמי איפכא שמא ציווה האב שלא תתפרנס מנכסיו ששומעין לו. כיון דלא מתנאי כתובה הוא. ולא חייל חיובא איתמי. אע"ג דמר בר"א לא טעין מידי. מ"מ ב"ד טוענין ליתומים בכל אופן שיוכלו להפקיע החוב. ושפיר דמי כיון דלא נקיטא שטרא. אף למ"ד הטוען אחר מב"ד אינו כלום דכמאן דנקיט שטרא דמי. היינו בכתובה וכל דדמי לה. משא"כ פרנסה דלאו כתנאי כתובה הוא. ואינה אלא ב"ח שבע"פ דאחין. וכנ"ל. וא"כ כיון דאילו הוה ר"ס אבוהון דיתמי קיים. הוה מצי טעין פרעתי או טענה אחריתא כדלעיל. השתא נמי דליתיה. אנן טענינן ליתמי ולא מפקינן מידי מנייהו. שאפי' בשבועה אין מוציאין מן היתומים בחוב שבע"פ (כדאי' בח"מ סק"ח) וקיי"ל אין נזקקין לנכסי יתומים אא"כ ריבית אוכלת בהם עיין פ' שום היתומים ובהנזקין. ועל כן הוצרך רש"י ז"ל לפרש דמת ר"ס בחייו של ר"א. דליכא למימר דילמא פרעה. וליכא אלא חששא דהתפסת צררי דאב מחיים. להכי בשבועה מיהת נקטה ודוק. וברור מאד לדעתי:
1270
1271והתימה שהטור והב"י ז"ל סי' קי"ג לא חלקו בדבר בין אם מת בן בחיי אב או אחר מיתתו וסתמו דבריהם. משמע דס"ל דלעולם בת הבאה לגבות מהיתומים פרנסתה. נוטלת בשבועה. ולא שתו לב לפירש"י הנ"ל שדבריו מוכיחים ומוכרחים כדפרישנא בעז"הי. וצריך לפלוגי בינייהו ודאי כדאמרן:
1271
1272ומותבינן אשמעתין האחין ששיעבדו אמאי מוציאין לפרנסה. הרי מלוה ע"פ אינו גובה ממשועבדים כמו מיתומים. וי"ל דלא דמי ממש לשאר מלוה דע"פ. דטעמא דלא טריף לקוחות. משום דלית ליה קלא דליזדהור לקוחות. משא"כ פרנסה דלא גביא אלא ממקרקעי. ומידע ידעי בה משעת מיתת האב שהקרקע משועבד לפרנסת הבת. והוי להו לאזדהורי. שלא יקנו מן האחין עד שיביאו ראיה. והיינו הא דאמרינן בשילהי פי"נ דילמא שאני פרנסה דאית לה קלא. והכי אמרינן נמי בהנזקין דמשו"ה טרפא ממשעבדי. וכל זה מיירי בשאחין ששיעבדו מן הנכסים הראויין לפרנסת הבת מודים בדבר שעדיין לא גבתה. משא"כ בשיש הכחשה ביניהם. י"ל שנשבעין ונפטרין. כמש"ל והוא פשוט בעיני. ומכל מקום (אפי' במודה) נראה שאין מוציאין ממשועבדים לפרנסה בלא שבועה. דלא עדיפא מכתובה. אע"ג דהאח החייב מודה. חיישינן לקנוניא ודוק כנלע"ד יעב"ץ ס"ט:
1272
1273אשר ביקש ממני מעכ"ת לידע מה שיישבתי בלשון הגה"ה דש"ע י"ד ספ"ו בענין אפרוח שנולד מביצת טרפה ונבלה מותר שכתב בהג"ה וי"א דלא נהיגין ולכתחלה יזהר עכ"ל:
1273
1274תשובה
1274
1275לשון הגה"ה דש"ע י"ד ספ"ו דחוי מכל האחרונים חוזר ונראה
הך מילתא אמינא לה כי הוינא טליא וקלסוה חבירי ורבותי. ואעתיק לו מ"ש בס"ד שם בימי חרפי וז"ל. האחרונים ז"ל דחו להג"ה זו בשתי ידים. ובעט"ז השמיטה והסכים על ידו הרב המובהק בש"ך ז"ל וכתב מה לנו להחמיר בדבר שנמצא מפורש בש"ס להתיר. גם הרב בהג"ה עצמו הודה על עלבונה ולא בוש. כמ"ש בש"ך משמו שאין טעם לדבר. ועלובה עסה שנחתומה מעיד עליה. עכ"ז אני אומר לקרבה ולפרשה בדרך שתסכים להלכה ע"פ דין התלמוד. ומחזיקנא טיבותא לרישא דדהבא בט"ז ז"ל דדלי לן כספ"א. נכספה וחשקה נפשי לשום לב אליה אולי יש מקום לקיימה. אחר שגם הוא ז"ל חתר אל הקיר. להקר קצת רתיחת השגת האחרונים ז"ל. והפשירה מעט לתת ידים לישבה. אלא שלא עלתה לו ז"ל כהוגן כניכר מכותלי דבריו. כי מאין הרגלים לבדות מלבנו ולחדש גזרות אחר חתימת התלמוד. אם לא חשו חז"ל והתירו בפירוש. לא דייך במה שאסרה תורה ובאו חכמים העומדים על המשמר והוסיפו חומר במקום שראו לגדור ולהתרחק מן האיסור. אין לך אלא מה שאמרו וגזרו הם (וכבר אמרו בירו' ששמואל כפה לרב שרצה להחמיר על עצמו בשמן ש"ג. ואמר ליה אכול. ואי לא כתיבנא עליך זקן ממרא) ולזה רמז הרב בצ"ע לתרץ. ותדע שהרי הטבל ומ"ש גידוליהן מותרין בדבר שזרעו כלה. ולמה לא גזרו בהן משום ה"ט דלא ליתי לידי תקלה. וגדולה מזו שנינו בערלה אין נוטעין אגוז של ערלה. ואמרינן עלה דאם נטע והבריך מותר לר"י דקיי"ל כוותיה. ואע"ג דערלה מאיסורי הנאה היא. אפ"ה לא גזרינן בגידוליה ומותרין:
הך מילתא אמינא לה כי הוינא טליא וקלסוה חבירי ורבותי. ואעתיק לו מ"ש בס"ד שם בימי חרפי וז"ל. האחרונים ז"ל דחו להג"ה זו בשתי ידים. ובעט"ז השמיטה והסכים על ידו הרב המובהק בש"ך ז"ל וכתב מה לנו להחמיר בדבר שנמצא מפורש בש"ס להתיר. גם הרב בהג"ה עצמו הודה על עלבונה ולא בוש. כמ"ש בש"ך משמו שאין טעם לדבר. ועלובה עסה שנחתומה מעיד עליה. עכ"ז אני אומר לקרבה ולפרשה בדרך שתסכים להלכה ע"פ דין התלמוד. ומחזיקנא טיבותא לרישא דדהבא בט"ז ז"ל דדלי לן כספ"א. נכספה וחשקה נפשי לשום לב אליה אולי יש מקום לקיימה. אחר שגם הוא ז"ל חתר אל הקיר. להקר קצת רתיחת השגת האחרונים ז"ל. והפשירה מעט לתת ידים לישבה. אלא שלא עלתה לו ז"ל כהוגן כניכר מכותלי דבריו. כי מאין הרגלים לבדות מלבנו ולחדש גזרות אחר חתימת התלמוד. אם לא חשו חז"ל והתירו בפירוש. לא דייך במה שאסרה תורה ובאו חכמים העומדים על המשמר והוסיפו חומר במקום שראו לגדור ולהתרחק מן האיסור. אין לך אלא מה שאמרו וגזרו הם (וכבר אמרו בירו' ששמואל כפה לרב שרצה להחמיר על עצמו בשמן ש"ג. ואמר ליה אכול. ואי לא כתיבנא עליך זקן ממרא) ולזה רמז הרב בצ"ע לתרץ. ותדע שהרי הטבל ומ"ש גידוליהן מותרין בדבר שזרעו כלה. ולמה לא גזרו בהן משום ה"ט דלא ליתי לידי תקלה. וגדולה מזו שנינו בערלה אין נוטעין אגוז של ערלה. ואמרינן עלה דאם נטע והבריך מותר לר"י דקיי"ל כוותיה. ואע"ג דערלה מאיסורי הנאה היא. אפ"ה לא גזרינן בגידוליה ומותרין:
1275
1276ומ"ש הט"ז אינו נראה
ודמיון התרומה שדימה בט"ז במ"כ אינו עולה יפה. דהא אית בה נמי טעמא אחרינא דמעלה עשו בה כדמסיק פכ"ש. ולא משום הך גזרה דשהייה בלחוד. וגם משום הפסד תרומה מכהן נגעו בה. על כן אני אומר בר מההיא דחידוש הוא ולא נילף מנה:
ודמיון התרומה שדימה בט"ז במ"כ אינו עולה יפה. דהא אית בה נמי טעמא אחרינא דמעלה עשו בה כדמסיק פכ"ש. ולא משום הך גזרה דשהייה בלחוד. וגם משום הפסד תרומה מכהן נגעו בה. על כן אני אומר בר מההיא דחידוש הוא ולא נילף מנה:
1276
1277דא תהא למיקם בפירוש הגה"ה הנ"ל שלכתחלה יזהר שלא להושיב תרנגולת על ביצת טרפה לגדל אפרוחים
איברא לדידי חזי לי דדברי הגה"ה נכונים אע"פ שדחאוה האחרונים ז"ל. ואדרבה פשיטא לן שהם דברים נכוחים מאד ומוכרחים. ולא מטעמא דבט"ז ז"ל משום חששה רחוקה אשר לא שיערוה אבותינו ורבותינו ז"ל. דמשו"ה לא ניחא ליה ולדידן לק"מ בס"ד. אנן לענ"ד הש"ך והט"ז לא כיוונו יפה במ"כ בפירוש הגה"ה וכוונת האו"ה אשר ממנו לוקחה (שלדעתי אינו חולק עמ"ש בש"ע. דאפשר מרא דההיא שמעתא איהו נמי מודה בהא. ואינו אלא תוספת) שרוצה לומר אע"פ שמותר האפרוח בדיעבד. אבל לכתחלה יזהר שלא להושיב תרנגולת על ביצת טרפה. ועד"ז לק"מ מהגמרא דתמורה. דהא דמסקינן להיתירא. היינו דווקא דיעבד. אבל מ"מ אין לעשות כן לכתחלה:
איברא לדידי חזי לי דדברי הגה"ה נכונים אע"פ שדחאוה האחרונים ז"ל. ואדרבה פשיטא לן שהם דברים נכוחים מאד ומוכרחים. ולא מטעמא דבט"ז ז"ל משום חששה רחוקה אשר לא שיערוה אבותינו ורבותינו ז"ל. דמשו"ה לא ניחא ליה ולדידן לק"מ בס"ד. אנן לענ"ד הש"ך והט"ז לא כיוונו יפה במ"כ בפירוש הגה"ה וכוונת האו"ה אשר ממנו לוקחה (שלדעתי אינו חולק עמ"ש בש"ע. דאפשר מרא דההיא שמעתא איהו נמי מודה בהא. ואינו אלא תוספת) שרוצה לומר אע"פ שמותר האפרוח בדיעבד. אבל לכתחלה יזהר שלא להושיב תרנגולת על ביצת טרפה. ועד"ז לק"מ מהגמרא דתמורה. דהא דמסקינן להיתירא. היינו דווקא דיעבד. אבל מ"מ אין לעשות כן לכתחלה:
1277
1278ולדידי איסורא נמי איכא ושמא אפי' בדיעבד אסורה באכילה למי שנעשה בשבילו
וחילי דידי לאסור לכתחלה ממתני' דערלה דאין נוטעין אגוז וכו' דאייתינן לעיל. וקיי"ל דהכי הילכתא. והרי יש לדון ק"ו. מה התם דזו"ג. אפ"ה אסור לכתחלה. כ"ש כשאין שם גורם אחר כ"א האיסור לבדו כמו בביצה ודוק. ולא זו באיסורי הנאה דקיי"ל בכל דוכתא זוז"ג אסור מיהת לכתחלה כמו בע"ז וערלה. אלא גם בשאר איסורין דקילי. דהרי בטבל שנינו ג"כ גידוליו מותרין. ואעפ"כ לכתחלה אסור לזרוע את הטבל (ועיין סי' ס' בהג"ה ובש"ך דוק) א"כ הך מותר דביצה נמי דכוותיה. דלכתחלה עכ"פ אסור לעשות כן לגרום להיות נוצר אפרוח מן הביצה כדי לאוכלו ולאו כל דכן הוא דהכא איסורא לחוד קגרים (ואולי אפי' האפרוח אסור למי שהושיב התרנגולת על הביצה האסורה. כדין המבטל איסור שאע"פ שאם ביטלו מבוטל בכל אופן שיהיה. אעפ"כ נאסר למבטל עצמו. ה"ה הכא לא שנא. כיון דלכתחלה אסור. הו"ל בכלל מבטל איסורין. וגמרא דתמורה לא נחית אלא להיתר האפרוח מצד עצמו וק"ל. ) כנלע"ד נכון מאד. ולא אחשוב יסופק בו כלל. שלכך נתכוין באו"ה שממנו יצא לבהג"ה חידוש זה. ומשמים האירו עיני בדבר זה שלא יהא לבטלה. ולא כמו שחשבו האחרונים ז"ל. כי לאכול האפרוח ודאי לית דחש לה ולית דין ודיין דמותר לכתחלה למי שלא נעשה בשבילו. ופשיטא לדעת רש"י בתמורה דאפי' ללישנא קמא התם לא בעי למימר דאסור אלא לגבוה. אבל להדיוט שרי לכ"ע. ואפי' להתו' שם י"ל דהכא מודו וק"ל. מ"מ איך שיהא במסקנא שרי לד"ה אף לגבוה. ולאו ק"ו הוא מולד דפליגי ביה וקיי"ל כרבנן (כדאיפסיקא הילכתא בסע"ט ולא הגיה שם הרב כלום להחמיר בו לכתחלה) באפרוח דכ"ע מודו דשרי. לא כל שכן שמותר אפי' לכתחלה. אלא ע"כ פירוש הג"ה זו כדאמרן. והריני כמוסיף על דבריה שלא די באזהרה קלה (כלשון הג"ה) אבל אסור ממש הוא לכתחלה. כמ"ש משום דדמי למבטל איסור. וכאגוז של ערלה וטבל שאסור לגרום להם היתר ע"י נטיעה וזריעה. עם שגם הם מתבטלין בקרקע. זה ברור יעבץ ס"ט:
וחילי דידי לאסור לכתחלה ממתני' דערלה דאין נוטעין אגוז וכו' דאייתינן לעיל. וקיי"ל דהכי הילכתא. והרי יש לדון ק"ו. מה התם דזו"ג. אפ"ה אסור לכתחלה. כ"ש כשאין שם גורם אחר כ"א האיסור לבדו כמו בביצה ודוק. ולא זו באיסורי הנאה דקיי"ל בכל דוכתא זוז"ג אסור מיהת לכתחלה כמו בע"ז וערלה. אלא גם בשאר איסורין דקילי. דהרי בטבל שנינו ג"כ גידוליו מותרין. ואעפ"כ לכתחלה אסור לזרוע את הטבל (ועיין סי' ס' בהג"ה ובש"ך דוק) א"כ הך מותר דביצה נמי דכוותיה. דלכתחלה עכ"פ אסור לעשות כן לגרום להיות נוצר אפרוח מן הביצה כדי לאוכלו ולאו כל דכן הוא דהכא איסורא לחוד קגרים (ואולי אפי' האפרוח אסור למי שהושיב התרנגולת על הביצה האסורה. כדין המבטל איסור שאע"פ שאם ביטלו מבוטל בכל אופן שיהיה. אעפ"כ נאסר למבטל עצמו. ה"ה הכא לא שנא. כיון דלכתחלה אסור. הו"ל בכלל מבטל איסורין. וגמרא דתמורה לא נחית אלא להיתר האפרוח מצד עצמו וק"ל. ) כנלע"ד נכון מאד. ולא אחשוב יסופק בו כלל. שלכך נתכוין באו"ה שממנו יצא לבהג"ה חידוש זה. ומשמים האירו עיני בדבר זה שלא יהא לבטלה. ולא כמו שחשבו האחרונים ז"ל. כי לאכול האפרוח ודאי לית דחש לה ולית דין ודיין דמותר לכתחלה למי שלא נעשה בשבילו. ופשיטא לדעת רש"י בתמורה דאפי' ללישנא קמא התם לא בעי למימר דאסור אלא לגבוה. אבל להדיוט שרי לכ"ע. ואפי' להתו' שם י"ל דהכא מודו וק"ל. מ"מ איך שיהא במסקנא שרי לד"ה אף לגבוה. ולאו ק"ו הוא מולד דפליגי ביה וקיי"ל כרבנן (כדאיפסיקא הילכתא בסע"ט ולא הגיה שם הרב כלום להחמיר בו לכתחלה) באפרוח דכ"ע מודו דשרי. לא כל שכן שמותר אפי' לכתחלה. אלא ע"כ פירוש הג"ה זו כדאמרן. והריני כמוסיף על דבריה שלא די באזהרה קלה (כלשון הג"ה) אבל אסור ממש הוא לכתחלה. כמ"ש משום דדמי למבטל איסור. וכאגוז של ערלה וטבל שאסור לגרום להם היתר ע"י נטיעה וזריעה. עם שגם הם מתבטלין בקרקע. זה ברור יעבץ ס"ט:
1278
1279סופר שהשמיט יו"ד בשם אלהינו מה דינו ותיקונו:
1279
1280יו"ד אלהינו ושבשאר הנטיות שהשמיטה הסופר אין לתלותה אע"פ שבודאי אינה שרשית כב"מב ולא כבט"ז מ"מ עיקרית היא בלי ספק לענין קדושת השם ושני הרבנים הגדולים הנ"ל נסתבכו מאד בדבר פשוט הנוגע לידיעת דקדוק ל"הק בלשון אחרת ידברו בלעגי שפה רפה במ"כ נפלו במכשול ר"ל מהאי לישנא בישא דגידופא. ותוכחה מגולה מאהבה ללומדי תורה שיקפידו על לשונם כדי שתתקיים תורתם בידם כל אמרת אולה צרופה
תשובה דבר זה במחלוקת שנוי בין הרבנים האחרונים ז"ל. עיין בט"ז סרע"ו שהביא תשו' מ"ב שהסכים לתלות היו"ד משום שהיו"ד אינה שרשית אלא במשקל קדושינו יוצרינו. וכל אלהי היו"ד לסמיכות כו'. והט"ז השיב עליו שלפ"ד המוחק יו"ד של אלהי אינו לוקה מאחר שלדברי המ"ב יו"ד אלהי נטפל. ול"נ כלל מ"ש דהיו"ד היא לסמיכות ז"א כו' דמ"ש במלת קדושינו ודאי גם שם (לא כצ"ל) באה היו"ד להסמיך מלת קדוש לנ"ו שהרי מצינו כן בלא יו"ד כספנו כו' וכן במ"ש אלהי השמים כו' אלא ברור שהיו"ד אינו עושה דביקות אלא מורה על רבים כו' וכיון שהיו"ד מורה על רוב שררה היא שרשית ועיקרית עכ"ד. והאריך עוד באריכות לשון כבד מאד. וכוונתו רצויה בכל זה שבודאי זה דבר ברור שאין לספק בו שהיו"ד אלהי בציר"י היא מורה על הריבוי כמו בשם אלהים ממש אין שום חילוק. אלא ששם אלהים מופרד עומד. ואלהי סמוך לשלפניו והוקל בחסרון המ"ם. אם אמנם לשונו מגומגם מאד ומעורבב כי בלעגי שפה ידבר שלא כמנהג בעלי הדקדוק. אף אם צדק בזה שהיו"ד בעצם אינה אלא לסמיכות מ"מ במקרה הניקוד ר"ל הציר"י ודאי מורה על הסמיכות. הנחות משלים חסרון המ"ם. אבל ודאי עכ"ז לא הפסידה היו"ד עקריותה כנזכר. גם מה הרכבה זו שעושה במלות קדושינו וכספנו. כי האחד נסמך בכינוי הרבים והאחר בכינוי היחיד. ופשיטא שיש בשתיהן ענין הסמיכות הן שתבוא המלה ביו"ד או בזולתו. ויבוא הכינוי בשתי הדרכים ר"ל בין בשם הרבים כמו בנמשל קדושים בין ביחיד דהיינו קדוש. על כן לא היה לו להביא ראיה ממלת כספנו. כי שם היא מורה על כסף לשון יחיד. ואין זה הנדון. ואם היה כתוב כספינו ביו"ד אז היה לשון רבים. ומה זו ראיה על העדר יו"ד הרבים (ואמנם עדים אחרים נאמנים מצויים מאד במקרא על חסרון יו"ד הריבוי בכינוי. ואין כאן מקומם) אולי חשב הרב ז"ל שגם מלת כספנו היא לשון רבים חסר. ומשגה הוא שיצא מלפני השליט כי מלת במשקלו תוכיח. וכל זה למה והוא עזר כנגדו לאמת ולחזק דעת הרב במ"ב בענין יו"ד זו שאינה שרשית כמו שהוא האמת (אבל אינו מועיל כלל אל הדרוש) וכל זה פשוט ליודעים מעט בל"הק (והפלא מב' רבנים גדולים כאילו. עם היותם בלתי ערומים מדקדוק הלשון. נטפלו בדברים כאילו שאין להם שחר. ומשום דלא דייקי לישני במ"כ נכשלו עוד בדמיון במלת יוצרנו שאינה במציאות. והוא גידוף ר"ל. ה' יכפר בעד. מכאן תוכחה ללומדי תורה עוזבי המקרא שא"ל ידיעה והכרה בדקדוק הלשון על בוריו. כי לא ידעו במה יכשלו. ואם בארזים נפלה שלהבת יה מה יעשו עזו"בי קיר חרש''ת יהגו אך נכאים המצפצפים ומהגים ועוסקים בתורה שלא לשמה שאין דורנו דומה יפה ואינן עושים אלא לפנים. ע"כ לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו. ואת פועל ה' לא יביטו בביטוי ל"הק תכונתו ומוצאו כי נורא הוא גדול ורם. מבלעדו לא ירים איש את ידו ואת רגלו לקרבה אל מלאכת הקודש לעשות אותה ולצאת בה י"ח כראוי וד"ב הערה בקצרה) וכל האי שקלא וטריא למאי מהני. ומאי נ"מ בין תהיה היו"ד לסמיכות או לא. כי אף שבודאי אינה שרשית. הרי מכלל יו"ד הריבוי שבשם אלהים לא יצאה. ומאחר שהכל מודים ביו"ד שבאלהים שאינה נטפלת אלא ודאי היא נחשבת מעיקר השם ולא נסתפק בכך אדם מעולם. עם היות ודאי אין היו"ד בו שרשית לפי הדקדוק. כי שורש המלה הוא אלה. ועכ"ז אין הפרש בינה ובין שאר אותיות שרשיות שבשם. לכן בלי ספק עיקרית נקראת בין בתשלומו בין בחסרון המ"ם והסמכו. זה פשוט מאד. ותמיהא רבתא אהאי גברא רבה מר קשישא במ"ב. עם שכבר הראה שהי"ל ידיעה בחכמת הדקדוק (כנראה קצת כאן וכנודע מתוך מ"ש בשמו בענין קריאת טעמי הדברות. אבל אין ספרו בידי) מ"מ ברור הוא שכל הטורח הלז שלא לצורך. ביו"ד זו הצווחת קול קורא בגרון. שאיננה פורחת באויר כמקרה טפל ויסוד הנופל והדבור בזה יתרון:
תשובה דבר זה במחלוקת שנוי בין הרבנים האחרונים ז"ל. עיין בט"ז סרע"ו שהביא תשו' מ"ב שהסכים לתלות היו"ד משום שהיו"ד אינה שרשית אלא במשקל קדושינו יוצרינו. וכל אלהי היו"ד לסמיכות כו'. והט"ז השיב עליו שלפ"ד המוחק יו"ד של אלהי אינו לוקה מאחר שלדברי המ"ב יו"ד אלהי נטפל. ול"נ כלל מ"ש דהיו"ד היא לסמיכות ז"א כו' דמ"ש במלת קדושינו ודאי גם שם (לא כצ"ל) באה היו"ד להסמיך מלת קדוש לנ"ו שהרי מצינו כן בלא יו"ד כספנו כו' וכן במ"ש אלהי השמים כו' אלא ברור שהיו"ד אינו עושה דביקות אלא מורה על רבים כו' וכיון שהיו"ד מורה על רוב שררה היא שרשית ועיקרית עכ"ד. והאריך עוד באריכות לשון כבד מאד. וכוונתו רצויה בכל זה שבודאי זה דבר ברור שאין לספק בו שהיו"ד אלהי בציר"י היא מורה על הריבוי כמו בשם אלהים ממש אין שום חילוק. אלא ששם אלהים מופרד עומד. ואלהי סמוך לשלפניו והוקל בחסרון המ"ם. אם אמנם לשונו מגומגם מאד ומעורבב כי בלעגי שפה ידבר שלא כמנהג בעלי הדקדוק. אף אם צדק בזה שהיו"ד בעצם אינה אלא לסמיכות מ"מ במקרה הניקוד ר"ל הציר"י ודאי מורה על הסמיכות. הנחות משלים חסרון המ"ם. אבל ודאי עכ"ז לא הפסידה היו"ד עקריותה כנזכר. גם מה הרכבה זו שעושה במלות קדושינו וכספנו. כי האחד נסמך בכינוי הרבים והאחר בכינוי היחיד. ופשיטא שיש בשתיהן ענין הסמיכות הן שתבוא המלה ביו"ד או בזולתו. ויבוא הכינוי בשתי הדרכים ר"ל בין בשם הרבים כמו בנמשל קדושים בין ביחיד דהיינו קדוש. על כן לא היה לו להביא ראיה ממלת כספנו. כי שם היא מורה על כסף לשון יחיד. ואין זה הנדון. ואם היה כתוב כספינו ביו"ד אז היה לשון רבים. ומה זו ראיה על העדר יו"ד הרבים (ואמנם עדים אחרים נאמנים מצויים מאד במקרא על חסרון יו"ד הריבוי בכינוי. ואין כאן מקומם) אולי חשב הרב ז"ל שגם מלת כספנו היא לשון רבים חסר. ומשגה הוא שיצא מלפני השליט כי מלת במשקלו תוכיח. וכל זה למה והוא עזר כנגדו לאמת ולחזק דעת הרב במ"ב בענין יו"ד זו שאינה שרשית כמו שהוא האמת (אבל אינו מועיל כלל אל הדרוש) וכל זה פשוט ליודעים מעט בל"הק (והפלא מב' רבנים גדולים כאילו. עם היותם בלתי ערומים מדקדוק הלשון. נטפלו בדברים כאילו שאין להם שחר. ומשום דלא דייקי לישני במ"כ נכשלו עוד בדמיון במלת יוצרנו שאינה במציאות. והוא גידוף ר"ל. ה' יכפר בעד. מכאן תוכחה ללומדי תורה עוזבי המקרא שא"ל ידיעה והכרה בדקדוק הלשון על בוריו. כי לא ידעו במה יכשלו. ואם בארזים נפלה שלהבת יה מה יעשו עזו"בי קיר חרש''ת יהגו אך נכאים המצפצפים ומהגים ועוסקים בתורה שלא לשמה שאין דורנו דומה יפה ואינן עושים אלא לפנים. ע"כ לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו. ואת פועל ה' לא יביטו בביטוי ל"הק תכונתו ומוצאו כי נורא הוא גדול ורם. מבלעדו לא ירים איש את ידו ואת רגלו לקרבה אל מלאכת הקודש לעשות אותה ולצאת בה י"ח כראוי וד"ב הערה בקצרה) וכל האי שקלא וטריא למאי מהני. ומאי נ"מ בין תהיה היו"ד לסמיכות או לא. כי אף שבודאי אינה שרשית. הרי מכלל יו"ד הריבוי שבשם אלהים לא יצאה. ומאחר שהכל מודים ביו"ד שבאלהים שאינה נטפלת אלא ודאי היא נחשבת מעיקר השם ולא נסתפק בכך אדם מעולם. עם היות ודאי אין היו"ד בו שרשית לפי הדקדוק. כי שורש המלה הוא אלה. ועכ"ז אין הפרש בינה ובין שאר אותיות שרשיות שבשם. לכן בלי ספק עיקרית נקראת בין בתשלומו בין בחסרון המ"ם והסמכו. זה פשוט מאד. ותמיהא רבתא אהאי גברא רבה מר קשישא במ"ב. עם שכבר הראה שהי"ל ידיעה בחכמת הדקדוק (כנראה קצת כאן וכנודע מתוך מ"ש בשמו בענין קריאת טעמי הדברות. אבל אין ספרו בידי) מ"מ ברור הוא שכל הטורח הלז שלא לצורך. ביו"ד זו הצווחת קול קורא בגרון. שאיננה פורחת באויר כמקרה טפל ויסוד הנופל והדבור בזה יתרון:
1280
1281קדושת אותיות השם ב"ה ודאי לא בקריאה ולא בצחות ולא בשרשיות הדקדוק תליא כלל כט"ז ותימה שנסתבך בהוכחה
עוד כתב בט"ז ז"ל ושוב מביא מהר"ב שם ראיה וז"ל ובירו' נמי קחשיב ליה בין שמות הנטפלים כו' לא ידענא מה ראיה דהתם אלה"י בפת"ח קאמר שזה ודאי אינו עצם אלא כאומר אלוה שלי ואח"כ המדבר על רבים שנכללו עמו כו' אבל בציר"י ודאי לשון רבים כו' והרב מהר"ב כתב שם שהיו"ד פשיטא שנמחקת לת"ק כיון שאינה נקראת והיא נחה. וחס ליה להרב לומר כן דקדושת השם לא בקריאה תליא כמו ה"א אחרונה של אהיה ויו"ד של אלהיכם כו' אלא פשוט שאינה נמחקת עכ"ל. ובהא ודאי שפיר קאמר דאף אות הנחה היא מעיקר השם. ולא היה צריך גם בזו להוכיח דעתו מה"א אהיה ויו"ד אלהיכם שהיא עדיין בספק והוא הדרוש. הלא מוכיחה בצדה בשם אלהים. שגם בו היו"ד נחה. ומי איכא דסליק אדעתיה שהיא נטפלת. ואם מפני שעומדת באמצע השם. א"ה מאי מעליותא דמ"ם שגם היא אות נוספת ואינה שרשית כלל רק סימן הרבים כמו היו"ד ששניהם יחדו מורים תמיד שם הריבוי במוכרת. ומי עדיפא מיו"ד דקדמה ואפ"ה מיקריא נטפלת לדעת המ"ב. מפני שאינה שרשית אע"פ שאינה נופלת בשום מקום. ק"ו למ"ם אלהים שהרי נופלת ונחסרת בכינוי ובסמיכות שהיא עצמה תידון כנטפלת. והא בהדיא קאמר תלמודא שהוא שם שאינו נמחק. אלא ודאי לאו מילתא היא ולא בקריאה ובשורש המדקדקים תליא קדושת השם לענין שלא למחוק ופשוט מאד. ובחנם היה נבוך הרבט"ז לבקש עד המסייע מרחוק. כי קרוב הוא אליו בפיו ובשפתיו לספר אל חוק:
עוד כתב בט"ז ז"ל ושוב מביא מהר"ב שם ראיה וז"ל ובירו' נמי קחשיב ליה בין שמות הנטפלים כו' לא ידענא מה ראיה דהתם אלה"י בפת"ח קאמר שזה ודאי אינו עצם אלא כאומר אלוה שלי ואח"כ המדבר על רבים שנכללו עמו כו' אבל בציר"י ודאי לשון רבים כו' והרב מהר"ב כתב שם שהיו"ד פשיטא שנמחקת לת"ק כיון שאינה נקראת והיא נחה. וחס ליה להרב לומר כן דקדושת השם לא בקריאה תליא כמו ה"א אחרונה של אהיה ויו"ד של אלהיכם כו' אלא פשוט שאינה נמחקת עכ"ל. ובהא ודאי שפיר קאמר דאף אות הנחה היא מעיקר השם. ולא היה צריך גם בזו להוכיח דעתו מה"א אהיה ויו"ד אלהיכם שהיא עדיין בספק והוא הדרוש. הלא מוכיחה בצדה בשם אלהים. שגם בו היו"ד נחה. ומי איכא דסליק אדעתיה שהיא נטפלת. ואם מפני שעומדת באמצע השם. א"ה מאי מעליותא דמ"ם שגם היא אות נוספת ואינה שרשית כלל רק סימן הרבים כמו היו"ד ששניהם יחדו מורים תמיד שם הריבוי במוכרת. ומי עדיפא מיו"ד דקדמה ואפ"ה מיקריא נטפלת לדעת המ"ב. מפני שאינה שרשית אע"פ שאינה נופלת בשום מקום. ק"ו למ"ם אלהים שהרי נופלת ונחסרת בכינוי ובסמיכות שהיא עצמה תידון כנטפלת. והא בהדיא קאמר תלמודא שהוא שם שאינו נמחק. אלא ודאי לאו מילתא היא ולא בקריאה ובשורש המדקדקים תליא קדושת השם לענין שלא למחוק ופשוט מאד. ובחנם היה נבוך הרבט"ז לבקש עד המסייע מרחוק. כי קרוב הוא אליו בפיו ובשפתיו לספר אל חוק:
1281
1282ולכן אף אלהי הפתוח יו"ד שלו קדוש כעיקר השם ממש מק"ו דלא כט"ז והירו' שהביא ז"ל הוא קשה הביאור ומ"ש בו הרבה הנ"ל לא מן השם הוא זה
אמנם אשר חשב הרבט"ז בביאור הירו' המובא בתוך דברי מהר"ב. צל"ע. שלפ"ד הט"ז יו"ד אלהי בפת"ח נמחקת אליבא דת"ק מיהא. ונשמע מנה לענין תלייה לכ"ע. ח"ו לומר כן ולא עמד טעמו בו. כי אחר שתפס היו"ד אלהי בציר"י לעיקרית. מפני היותה מורה על ענין הריבוי שבשם אלהים. ק"ו מעתה ליו"ד אלהי הפתוחה לכינוי המדבר בעדו. שתחשב עיקרית. שהרי היא עומדת במקום שתי יודי"ן. שהיה מהראוי להיות אלהיי האחרונה בחיר"ק סימן המדבר כמו בכינוי יחיד. ונשמטה יו"ד אחת לקושי פגישת שני יודין. והיתה הנשארת פתוחה. לזאת הסבה להוליד נח נגלה. העומד במקום יוד כפולה. ומורה הריבוי כמו אלהים ממש א"כ במה הורע כחה. האם בשביל שהיא משמשת שימוש שתי אותיות תגרע ולא יהא כח נח נראה ככח נח נסתר. זה דבר שאינו נכנס בשכל. ומ"ש הרב שהוא כאומר אלוה שלי. נ"ל דלא דק בהא. כי אלוה הוא לשון יחיד ואין בו ענין הרבוי. משא"כ באלהי הפתוח. לכן פירושו לא יתכן כלל כי לא ימצא בל"הק אלוה שם קדוש בכינוי לגמרי. אם אמנם ימצא בארמי. אלא שהוא בחיר"ק אלהי שלח מלאכה. שהוא כינוי שם אלה יחיד. משא"כ אלהי הפתוח הוא כאומר אלהים שלי בכינוי שם הריבוי. שהוא עומד בכח יו"ד זו בבירור. על כן לשון ירו' זה איני יודע לפרשו. איך הוא מנטפלות כמ"ש בט"ז בשם תשו' מ"ב. (ובעונותי לא זכיתי לראות הירו' הלז במקומו. גם ס' מ"ב איננו נמצא בידי לראותו מתוכו ולירד לסוף כוונתו) כי זה דבר שאין לו שחר שיכוין אל כינויי שם אלוה. שאין יו"ד טפלה שלו במציאות בל"הק. ותו דומיא דאלהינו ואלהיכם קאמר. וכבר הסכים הט"ז וכיון אל האמת בזה היו"ד אלהינו אלהיכם היא מעיקר שם אלהים. א"כ יו"ד אלהי נמי דכוותה. ומחמת זה ג"כ א"א לומר שנתכוין אל יו"ד אלהי שבתרגום. כי לא שייכי ביה כינויי אלהינו אלהיכם כה"ג. איך שיהא פשוט לענ"ד ששם אלהי בשתי הנקודות. שוה בביאורו והוראתו וקדושתו. אחת היא בלי הפרש לענין זה. ופשיטא שלעולם יו"ד זו לד"ה אינה נמחקת בין צרויה בין פתוחה. ומאן דאסר לתלותה אחת זו ואחת זו אסורה:
אמנם אשר חשב הרבט"ז בביאור הירו' המובא בתוך דברי מהר"ב. צל"ע. שלפ"ד הט"ז יו"ד אלהי בפת"ח נמחקת אליבא דת"ק מיהא. ונשמע מנה לענין תלייה לכ"ע. ח"ו לומר כן ולא עמד טעמו בו. כי אחר שתפס היו"ד אלהי בציר"י לעיקרית. מפני היותה מורה על ענין הריבוי שבשם אלהים. ק"ו מעתה ליו"ד אלהי הפתוחה לכינוי המדבר בעדו. שתחשב עיקרית. שהרי היא עומדת במקום שתי יודי"ן. שהיה מהראוי להיות אלהיי האחרונה בחיר"ק סימן המדבר כמו בכינוי יחיד. ונשמטה יו"ד אחת לקושי פגישת שני יודין. והיתה הנשארת פתוחה. לזאת הסבה להוליד נח נגלה. העומד במקום יוד כפולה. ומורה הריבוי כמו אלהים ממש א"כ במה הורע כחה. האם בשביל שהיא משמשת שימוש שתי אותיות תגרע ולא יהא כח נח נראה ככח נח נסתר. זה דבר שאינו נכנס בשכל. ומ"ש הרב שהוא כאומר אלוה שלי. נ"ל דלא דק בהא. כי אלוה הוא לשון יחיד ואין בו ענין הרבוי. משא"כ באלהי הפתוח. לכן פירושו לא יתכן כלל כי לא ימצא בל"הק אלוה שם קדוש בכינוי לגמרי. אם אמנם ימצא בארמי. אלא שהוא בחיר"ק אלהי שלח מלאכה. שהוא כינוי שם אלה יחיד. משא"כ אלהי הפתוח הוא כאומר אלהים שלי בכינוי שם הריבוי. שהוא עומד בכח יו"ד זו בבירור. על כן לשון ירו' זה איני יודע לפרשו. איך הוא מנטפלות כמ"ש בט"ז בשם תשו' מ"ב. (ובעונותי לא זכיתי לראות הירו' הלז במקומו. גם ס' מ"ב איננו נמצא בידי לראותו מתוכו ולירד לסוף כוונתו) כי זה דבר שאין לו שחר שיכוין אל כינויי שם אלוה. שאין יו"ד טפלה שלו במציאות בל"הק. ותו דומיא דאלהינו ואלהיכם קאמר. וכבר הסכים הט"ז וכיון אל האמת בזה היו"ד אלהינו אלהיכם היא מעיקר שם אלהים. א"כ יו"ד אלהי נמי דכוותה. ומחמת זה ג"כ א"א לומר שנתכוין אל יו"ד אלהי שבתרגום. כי לא שייכי ביה כינויי אלהינו אלהיכם כה"ג. איך שיהא פשוט לענ"ד ששם אלהי בשתי הנקודות. שוה בביאורו והוראתו וקדושתו. אחת היא בלי הפרש לענין זה. ופשיטא שלעולם יו"ד זו לד"ה אינה נמחקת בין צרויה בין פתוחה. ומאן דאסר לתלותה אחת זו ואחת זו אסורה:
1282
1283דעת המחבר נוטה להסכים עם הט"ז בכינוי נו שבשם אלהנו שמוט היו"ד שנתקדש עם היות מ"ש הרב הנ"ל אינו מספיק ומשפט שם אלוה ע"פ מנהג ל"הק
כתב עוד הט"ז ז"ל הדרך השני שזכר שם לגרוד נ"ו מטעם שכאן אין אומרים שכבר קדשו השם כיון שלא נכתב כהלכתו. זה ג"כ לא יתכן דודאי גם כאן קדשו השם של אלה דהא אלה פשיטא ששם בפ"ע הוא ולמה לא יקדש ג"כ הנטפל לו ואע"פ שנעשה דילוג היו"ד מ"מ קדושת השם שנכתב לא אזלא והאריך בזה בהוכחה שאינה מוכרחת וק"ל. אבל מ"מ סברא טובה היא בעצמה מאחר שאלוה שם קדוש הוא. מדוע לא יקדש הראוי לו. אך זה צריך ראיה מנ"ל ששם אלה קדוש. כי כפי מה שאני זכור כל אלוה מלא במ"ב. וצריך עיון ובדיקה במסרה אם הם קודש. (ומדומה אני שלכן הם חסרים לביזיון. כדרך שחסר מטעם זה לאלהו דחבקוק הבלתי קדוש) ומן הסתם אין בו הבנה של קדושה בל"הק (משא"כ בארמי ודאי הוא שם קדוש אלה שמיא. ונקרא אלה האל"ף סגו"ל והלמ"ד קמ"ץ) ועוד שאפי' שהוא שם קדוש לעצמו. מ"מ לא יקדש את הנטפל דהיינו נו או כם. ואפי' היה כתוב אלוה מלא. כיון דלא שייכי ביה. כי לא יפול בו הכינוי בשום אופן (כמו שלא יכונה שם אל) כ"א דווקא בשם אלהים המרובה אלהיו אלהינו אלהיכם לא זולת. ורק פ"א נמצא לאלהו והוא אינו קודש. לכן אין לשאול ממנו הכינוי בקדושה. וכ"ש שאר נטיות הכינוי שאין ללמדם ממנו. א"כ תמה על עצמך אחר שכבר הוכרח הט"ז להודות בנטפל אשר אין לו משמעות ולא שייכות להשם. דלא אמרינן ביה שכבר קדשו השם. כדמוכח מההיא דהיה צריך לכתוב השם וכתב יהודה. א"כ הא נמי להתם דמיא. כיון דהך כינוי לא שייך בגויה. לא משמע מידי ולא איתפיס בקדושת השם. ומה יענה בזה הרב ז"ל. א"ל יחזור ויבחר במה שברח ממנו. ר"ל שאין קפידא על חסרונה של היו"ד מחמת היותה בלתי שרשית. ר"ל שכבר יסבול שם אלה כינוי נו ויקרא בחיבור אלהנו בציר"י כאילו כתוב ביו"ד מפני שדרך לחסר לפעמים היו"ד הבלתי שרשית (והוא ז"ל כבר הרחיק זה והחליט היותה שרשית בל תמוט) וזו דעתי בזה שאע"פ שאינה נעדרת שום פעם מהמכתב. ועל כן קראתיה עיקרית. מ"מ באמת אינה נקראת שרשית. ולכן לא יעכב חסרונה מלקרות השם בכינוי. ומשום זה פשטה קדושה בנטפל ודאי: וגדולה מזו מצאתי להרמ"ע סי' ל"ו (דלד"ב) שאפי' אות כפולה נוספת באמצע השם י"ל שנתקדש וצ"ע
כתב עוד הט"ז ז"ל הדרך השני שזכר שם לגרוד נ"ו מטעם שכאן אין אומרים שכבר קדשו השם כיון שלא נכתב כהלכתו. זה ג"כ לא יתכן דודאי גם כאן קדשו השם של אלה דהא אלה פשיטא ששם בפ"ע הוא ולמה לא יקדש ג"כ הנטפל לו ואע"פ שנעשה דילוג היו"ד מ"מ קדושת השם שנכתב לא אזלא והאריך בזה בהוכחה שאינה מוכרחת וק"ל. אבל מ"מ סברא טובה היא בעצמה מאחר שאלוה שם קדוש הוא. מדוע לא יקדש הראוי לו. אך זה צריך ראיה מנ"ל ששם אלה קדוש. כי כפי מה שאני זכור כל אלוה מלא במ"ב. וצריך עיון ובדיקה במסרה אם הם קודש. (ומדומה אני שלכן הם חסרים לביזיון. כדרך שחסר מטעם זה לאלהו דחבקוק הבלתי קדוש) ומן הסתם אין בו הבנה של קדושה בל"הק (משא"כ בארמי ודאי הוא שם קדוש אלה שמיא. ונקרא אלה האל"ף סגו"ל והלמ"ד קמ"ץ) ועוד שאפי' שהוא שם קדוש לעצמו. מ"מ לא יקדש את הנטפל דהיינו נו או כם. ואפי' היה כתוב אלוה מלא. כיון דלא שייכי ביה. כי לא יפול בו הכינוי בשום אופן (כמו שלא יכונה שם אל) כ"א דווקא בשם אלהים המרובה אלהיו אלהינו אלהיכם לא זולת. ורק פ"א נמצא לאלהו והוא אינו קודש. לכן אין לשאול ממנו הכינוי בקדושה. וכ"ש שאר נטיות הכינוי שאין ללמדם ממנו. א"כ תמה על עצמך אחר שכבר הוכרח הט"ז להודות בנטפל אשר אין לו משמעות ולא שייכות להשם. דלא אמרינן ביה שכבר קדשו השם. כדמוכח מההיא דהיה צריך לכתוב השם וכתב יהודה. א"כ הא נמי להתם דמיא. כיון דהך כינוי לא שייך בגויה. לא משמע מידי ולא איתפיס בקדושת השם. ומה יענה בזה הרב ז"ל. א"ל יחזור ויבחר במה שברח ממנו. ר"ל שאין קפידא על חסרונה של היו"ד מחמת היותה בלתי שרשית. ר"ל שכבר יסבול שם אלה כינוי נו ויקרא בחיבור אלהנו בציר"י כאילו כתוב ביו"ד מפני שדרך לחסר לפעמים היו"ד הבלתי שרשית (והוא ז"ל כבר הרחיק זה והחליט היותה שרשית בל תמוט) וזו דעתי בזה שאע"פ שאינה נעדרת שום פעם מהמכתב. ועל כן קראתיה עיקרית. מ"מ באמת אינה נקראת שרשית. ולכן לא יעכב חסרונה מלקרות השם בכינוי. ומשום זה פשטה קדושה בנטפל ודאי: וגדולה מזו מצאתי להרמ"ע סי' ל"ו (דלד"ב) שאפי' אות כפולה נוספת באמצע השם י"ל שנתקדש וצ"ע
1283
1284ומסכים להתיר בנ"ד הקדירה וא"צ גניזה וכ"ש שאין לגרוד ולמחוק כדעת הרמ"ל בתשו'
מעתה לא נשאר כ"א דרך הברירה ששם לפנינו הרב ז"ל בשלישית ובאחרונה. דהיינו אם לסלק היריעה שהוא הדרך המובחר לדעתו ז"ל. או לקדר האזכרה שלא נכתבה כהוגן. וזה הדרך האחרון משובח הוא בעיני מכל הדרכים שאינם בחזקת תקנה. ואמנם קדירת השם ע"מ לתקן ולכתוב במקומו שם קדוש נ"ל פשוט שאין בו חשש וסכנה. כמ"ש כבר במ"א. אחר שכתבתי זאת בא לידי ס' תשו' הרמ"ל ומצאתי בסי' קי"ב שנטה למ"ש בס"ד למעלה בתחלה. דלא שייך לטפל נ"ו לאלה. ומשום כך החליט להתיר למחוק נו. ומחמיר בקדירה. והמעיין היודע להכריע לו משפט הבחירה. הנלע"ד כתבתי יעב"ץ ס"ט:
מעתה לא נשאר כ"א דרך הברירה ששם לפנינו הרב ז"ל בשלישית ובאחרונה. דהיינו אם לסלק היריעה שהוא הדרך המובחר לדעתו ז"ל. או לקדר האזכרה שלא נכתבה כהוגן. וזה הדרך האחרון משובח הוא בעיני מכל הדרכים שאינם בחזקת תקנה. ואמנם קדירת השם ע"מ לתקן ולכתוב במקומו שם קדוש נ"ל פשוט שאין בו חשש וסכנה. כמ"ש כבר במ"א. אחר שכתבתי זאת בא לידי ס' תשו' הרמ"ל ומצאתי בסי' קי"ב שנטה למ"ש בס"ד למעלה בתחלה. דלא שייך לטפל נ"ו לאלה. ומשום כך החליט להתיר למחוק נו. ומחמיר בקדירה. והמעיין היודע להכריע לו משפט הבחירה. הנלע"ד כתבתי יעב"ץ ס"ט:
1284
1285מ"ש הרב בש"ך בפירוש הג"ה דש"ע י"ד סרע"ה בענין קדירת אזכרה היא דרך רחוקה דחוקה וצרה במ"כ לא דק לכאורה
ולענין קדירת השם שנסתבכו האחרונים ז"ל. מחמת תשו' הרא"ש והר"י בנו שהביא הב"י סימן ער"ה. זה שנים רבות (עש"י ח"ב סי') תמהתי מאד עמ"ש הרבש"ך ז"ל שם על לשון הג"ה שאין לחתוך השם ולעשות נקבים. כלשון תשובת הרא"ש הנ"ל. שהוא ז"ל הוציא הלשון ממשמעותו לפרשו משום כבוד קדושת השם אסור לקדור. ולא כמו שנראה מפשוטו דאאיסור לעשות נקבים ביריעה לחוד הוא דקפיד (וכמ"ש גם בעט"ז) וכתב דא"א לומר כן דא"כ מאי איריא כשפוגע בשם אפי' תיבות אחרות הי"ל לאסור מטעם שגנאי לעשות נקבים ביריעה כו'. ומתוך כך נכנס בדוחק עצום לפרש לשון הג"ה דלעיל שכתב שלא לעשות נקבים. לאפוקי אם היה השם כתוב על מטלית שאז מותר להסיר המטלית דדווקא כו' אסור. אבל המטלית שרי להסיר לצורך תיקון עכ"ד. והמה נפלאו ממני ורחוקים מכליותי. כי מניין לו זה החילוק. ואני אומר שחיבור המטלית כגוף היריעה חבור גמור הוא. ונחשב המטלית כיריעה עצמה וחלק ממנה ממש. שאל"כ לא היה מותר לכתוב על המטלית שעתיד לינטל משם. אלא ודאי דיבוק מוחלט הוא. שכן בכל מקום המחובר לדבר הרי הוא כמוהו. ואם איתא דאיכא קפידא בקדירת השם מה לי חותכו מיריעה או ממטלית. או מסיר המטלית הכל דבר אחד. ואף גם זאת מי הגיד לו שיוכל להסיר בקלות המטלית בלי שיצטרך לחתוך. ובודאי אינו כן כי הסופרים האומרים לדבק טוב יחזקוהו כבמסמרים לא ימוט ולא יסור לעולם. אם לא בסכין והיינו קדירה. לכן אינני רואה ממש בחילוק זה שהוא חפץ פשוט בלי טעם. ואמנם ההכרח שהביאו להרב ז"ל לסבול כל הדוחק והלחץ הלז מחמת שא"א לומר כן דא"ה מאי איריא שחותך השם אפי' בתיבות אחרות נמי. במחילת כבודו הרב הוא כשגגה שיוצא מלפני השליט דלא דק לכאורה. והא ודאי לאו מילתא. דבתיבות אחרות. הולך ומוחק וגורד כמו שירצה. ומה לו לחתוך נקבים. אך כשפוגע בשם דלא אפשר במחיקה. ולא סגי בלא עשיית נקבים. הילכך בהכרח היה צריך לומר כך לתלות עשיית הנקבים בשם דווקא. זה פשוט מאד. א"כ נסתר כל עיקר יסודו בזה:
ולענין קדירת השם שנסתבכו האחרונים ז"ל. מחמת תשו' הרא"ש והר"י בנו שהביא הב"י סימן ער"ה. זה שנים רבות (עש"י ח"ב סי') תמהתי מאד עמ"ש הרבש"ך ז"ל שם על לשון הג"ה שאין לחתוך השם ולעשות נקבים. כלשון תשובת הרא"ש הנ"ל. שהוא ז"ל הוציא הלשון ממשמעותו לפרשו משום כבוד קדושת השם אסור לקדור. ולא כמו שנראה מפשוטו דאאיסור לעשות נקבים ביריעה לחוד הוא דקפיד (וכמ"ש גם בעט"ז) וכתב דא"א לומר כן דא"כ מאי איריא כשפוגע בשם אפי' תיבות אחרות הי"ל לאסור מטעם שגנאי לעשות נקבים ביריעה כו'. ומתוך כך נכנס בדוחק עצום לפרש לשון הג"ה דלעיל שכתב שלא לעשות נקבים. לאפוקי אם היה השם כתוב על מטלית שאז מותר להסיר המטלית דדווקא כו' אסור. אבל המטלית שרי להסיר לצורך תיקון עכ"ד. והמה נפלאו ממני ורחוקים מכליותי. כי מניין לו זה החילוק. ואני אומר שחיבור המטלית כגוף היריעה חבור גמור הוא. ונחשב המטלית כיריעה עצמה וחלק ממנה ממש. שאל"כ לא היה מותר לכתוב על המטלית שעתיד לינטל משם. אלא ודאי דיבוק מוחלט הוא. שכן בכל מקום המחובר לדבר הרי הוא כמוהו. ואם איתא דאיכא קפידא בקדירת השם מה לי חותכו מיריעה או ממטלית. או מסיר המטלית הכל דבר אחד. ואף גם זאת מי הגיד לו שיוכל להסיר בקלות המטלית בלי שיצטרך לחתוך. ובודאי אינו כן כי הסופרים האומרים לדבק טוב יחזקוהו כבמסמרים לא ימוט ולא יסור לעולם. אם לא בסכין והיינו קדירה. לכן אינני רואה ממש בחילוק זה שהוא חפץ פשוט בלי טעם. ואמנם ההכרח שהביאו להרב ז"ל לסבול כל הדוחק והלחץ הלז מחמת שא"א לומר כן דא"ה מאי איריא שחותך השם אפי' בתיבות אחרות נמי. במחילת כבודו הרב הוא כשגגה שיוצא מלפני השליט דלא דק לכאורה. והא ודאי לאו מילתא. דבתיבות אחרות. הולך ומוחק וגורד כמו שירצה. ומה לו לחתוך נקבים. אך כשפוגע בשם דלא אפשר במחיקה. ולא סגי בלא עשיית נקבים. הילכך בהכרח היה צריך לומר כך לתלות עשיית הנקבים בשם דווקא. זה פשוט מאד. א"כ נסתר כל עיקר יסודו בזה:
1285
1286הקדירה מצד עצמה ודאי אין בה איסור במקום הצריך ע"מ לתקן אדרבה יראה שהיא מצוה והרב הנ"ל לפום ריהטא מייתי ראיה לסתור וביאור לשון ר"י בן הרא"ש דלא כוותיה
ואם אמנם יש קצת נטיה להבנתו בלשון הרא"ש דקאמר וח"ו לקדר האזכרות. וכמ"ש מהר"ל חביב. לפמ"ש הרב בשמו. בהשקפה ראשונה לא ידעתי טעמו. כי אע"פ שחשבו קדירת האזכרות בין הפשעים הרעים שעשו המלכים הרשעים. אין זו ראיה והוכחה. כי הם קדרו האזכרות הקדושות מתוך ס"ת הכשר. וכתבו במקום האזכרה שם אלילים. להכעיס ולהקניט. שהוא ודאי מרד שאין למעלה ממנו. משא"כ בקודר מפני הכרח כדי לתקן הס"ת כהלכתו ולהניח השם בקדושתו. היה נראה שמצוה היא. כך חובתנו וכך יפה לנו. למען תהיה תורת ה' תמימה בפינו. וכבוד שם שמים במקומו עומד לעולם. כי הקדירה מצד עצמה אין בה איסור. אם אין שם מקום כבוד השם הראוי. כנדון הר"י בן הרא"ש. בזו ודאי אין איסור בעולם אם לא מחמת הנקב הנשאר. ולכן גם בזו לא ירדתי לסוף דעת הרב הנ"ל שהביא עד לחובתו. אע"פ שכתב ודוק. לא הבנתיו. נפקנא דייקנא ולא אשכחנא. ונידוק לאידך גיסא מדנקיט שנשאר נקוב. מכלל דבקדירה לחוד לא הוה איכפת ליה ולא חשיב נעשה בו עברה. אלא דווקא מחמת נקב הנשאר. הא ע"כ דעיקר קפידא אנקב לחוד. דאל"ה למאי נסיב ליה לגמרי. א"כ דיוקא דיליה מהיכא. במ"כ אזיל בתר איפכא. והפך קערת הכוונה על פיה הפך ומחה. ומדברי הר"י הללו נלמוד ודאי דהיכא דלא נשאר מקום הנקב פנוי כנדון שלו. שהיה חסרון שלא יוכל להמנות ולמלאות. משא"כ בקודר אזכרה מפני התיקון וכותב במקומה אחרת. כה"ג שפיר דמי:
ואם אמנם יש קצת נטיה להבנתו בלשון הרא"ש דקאמר וח"ו לקדר האזכרות. וכמ"ש מהר"ל חביב. לפמ"ש הרב בשמו. בהשקפה ראשונה לא ידעתי טעמו. כי אע"פ שחשבו קדירת האזכרות בין הפשעים הרעים שעשו המלכים הרשעים. אין זו ראיה והוכחה. כי הם קדרו האזכרות הקדושות מתוך ס"ת הכשר. וכתבו במקום האזכרה שם אלילים. להכעיס ולהקניט. שהוא ודאי מרד שאין למעלה ממנו. משא"כ בקודר מפני הכרח כדי לתקן הס"ת כהלכתו ולהניח השם בקדושתו. היה נראה שמצוה היא. כך חובתנו וכך יפה לנו. למען תהיה תורת ה' תמימה בפינו. וכבוד שם שמים במקומו עומד לעולם. כי הקדירה מצד עצמה אין בה איסור. אם אין שם מקום כבוד השם הראוי. כנדון הר"י בן הרא"ש. בזו ודאי אין איסור בעולם אם לא מחמת הנקב הנשאר. ולכן גם בזו לא ירדתי לסוף דעת הרב הנ"ל שהביא עד לחובתו. אע"פ שכתב ודוק. לא הבנתיו. נפקנא דייקנא ולא אשכחנא. ונידוק לאידך גיסא מדנקיט שנשאר נקוב. מכלל דבקדירה לחוד לא הוה איכפת ליה ולא חשיב נעשה בו עברה. אלא דווקא מחמת נקב הנשאר. הא ע"כ דעיקר קפידא אנקב לחוד. דאל"ה למאי נסיב ליה לגמרי. א"כ דיוקא דיליה מהיכא. במ"כ אזיל בתר איפכא. והפך קערת הכוונה על פיה הפך ומחה. ומדברי הר"י הללו נלמוד ודאי דהיכא דלא נשאר מקום הנקב פנוי כנדון שלו. שהיה חסרון שלא יוכל להמנות ולמלאות. משא"כ בקודר אזכרה מפני התיקון וכותב במקומה אחרת. כה"ג שפיר דמי:
1286
1287וליכא למיקם אדעתיה שפיר מנ"מ מהך שקלא וטריא זיל הכי והכי מאן שריא ומשמע דאזיל נמי בתר איפכא בדעת הרא"ש דס"ל טעמא דקדירה חמירא ובקושטא אנקבים הוא דקפיד בטעמא דאיסורא ולפום הכין איכא לפלוגי בין לדיעבד ולכתחלה וקדירה לקולא
ואכתי פש גבאי למידק מאי דעתיה דהרב הנ"ל בפלפול זה. ומאי נ"מ אי איסורא משום נקבים הנשארים ביריעה. או משום קדירת האזכרה. בין הכי ובין הכי מי שריא. וליכא למימר דלכתחלה ודיעבד איכא בינייהו. דהא ודאי דיעבד לכ"ע בכל גוונא שרי. וליכא דאסר אלא לכתחלה. ותו דמשמע קצת דלהחמיר בא הרב למימרא דקדירה חמירא ליה. ומהדר אאיסורא. ונסיב לה להיתירא. דאיברא קדירה אפי' את"ל דחמירא טפי. מיהא בדיעבד ודאי קילא. דמאי דהוה הוה. ולא גרעא ס"ת בהכי. משא"כ נקבים ביריעה הנשארת בס"ת. ודאי גריעי דמפסדי לס"ת טובא דמיחזי כמנומר. וזוהי דעתי הקלה בכוונת הרא"ש שהחמיר בה לסלק היריעה. דס"ל אפי' עבד לא מהני. משום דמיפסיל נמי ס"ת כוליה אמטולתיה. וכדגלי דעתיה הר"י בנו. דאף בדיעבד מצריך ליה סילוק. מה"ט דהך תיקון לאו כלום הוא ומגרע גרעיה. וקם ליה רא"ש בשטת הר"מ דס"ל יגנז וא"ל תקנה. וכן עיקר לענ"ד:
ואכתי פש גבאי למידק מאי דעתיה דהרב הנ"ל בפלפול זה. ומאי נ"מ אי איסורא משום נקבים הנשארים ביריעה. או משום קדירת האזכרה. בין הכי ובין הכי מי שריא. וליכא למימר דלכתחלה ודיעבד איכא בינייהו. דהא ודאי דיעבד לכ"ע בכל גוונא שרי. וליכא דאסר אלא לכתחלה. ותו דמשמע קצת דלהחמיר בא הרב למימרא דקדירה חמירא ליה. ומהדר אאיסורא. ונסיב לה להיתירא. דאיברא קדירה אפי' את"ל דחמירא טפי. מיהא בדיעבד ודאי קילא. דמאי דהוה הוה. ולא גרעא ס"ת בהכי. משא"כ נקבים ביריעה הנשארת בס"ת. ודאי גריעי דמפסדי לס"ת טובא דמיחזי כמנומר. וזוהי דעתי הקלה בכוונת הרא"ש שהחמיר בה לסלק היריעה. דס"ל אפי' עבד לא מהני. משום דמיפסיל נמי ס"ת כוליה אמטולתיה. וכדגלי דעתיה הר"י בנו. דאף בדיעבד מצריך ליה סילוק. מה"ט דהך תיקון לאו כלום הוא ומגרע גרעיה. וקם ליה רא"ש בשטת הר"מ דס"ל יגנז וא"ל תקנה. וכן עיקר לענ"ד:
1287
1288נמצא העולה בידינו באזכרה יתרה לית דחש לדהר"י ברא"ש אלא ודאי מקדר ומציל היריע' מגניזה וה"ה לשתים ושלש ולכל צורך תיקון השם כדלא סגי בלא"ה דשפיר דמי והארבעה אסור מתרי טעמי ולצורך תיקון הפרשיות העיקר שאין תקנה לאותה יריעה אלא מסלקה אפי' אינו פוגע בשם וכל זה לכתחלה מיהו דיעבד נראה דמהני
איברא הא פשיטא לי דשאני בין היכא דהשם כתוב בקדושה במקומו הראוי. דכה"ג ודאי איכא למיחש לאיסור קדירה נמי. אע"ג דלצורך תיקון הוא. כגון שצריך לו לקדר. כדי לתקן הפרשיות שנתקלקלו ונפסדו בהנחת הריוח הראוי. כענין שאנו דנין עליו ובענין שאנו עסוקין בו בהג"ה דש"ע הנ"ל. דכיון דהשם כדינו נכתב ונתקדש שם כהלכתו. מי יאמר שמותר לעוקרו ממקום קביעותו לנהוג בו מנהג בו ביזיון דמיהא איכא. כדי לעשות הנחה לשאר הס"ת על מנת לתקן מעוותו. מאן מפיס מי נדחה מפני מי. כ"ש שבזה לא נמלט הס"ת מפיסול. מאחר שהוסיף עליו מכאוב הנימור. דכה"ג ודאי איתא להא ואיתא להא. והיינו נדון הרא"ש. מיהו באזכרה יתרה או שנתחלפה באחרת כמעשה הבא לידי שנכתבה שלא כדינה ואין זו מקומה. כנדון הר"י בן הרא"ש נלע"ד דמצוה לקדרה לגונזה (אע"ג דבודאי נתקדשה לעצמה. ובמעשה הבא לידי החמרתי לקדור איזה תיבות עמה. יע"ש מ"ש בס"ד בתשו' הנ"ל) ולא לפסול יריעה בכדי. כי גם טעם הנימור לא שייך באחת או שתים. על כן לא ידעתי טעמו של הר"י כלל. וכנראה מלשונו דלא פסיקא ליה לגמרי. ומשמע ליה נמי דלא הוה ס"ל לאבוה הכי. והוא העיקר בלי ספק. וכדאיתא בהדיא במ"ס. וכבר הורה זקן הר"מ ז"ל לקדור מפני תקנת השם והיריעה. כמ"ש הב"י בשמו. ומה שנתן הברירה לגנוז היריעה או לקדור האזכרה. נ"ל שלא מסר הדבר לבחירה. אלא הא כדאיתא והא כדאיתא. דהיכא דלא סגי בקדירה. כגון דאיכא טובא. דכה"ג לא מהני ליריעה מידי. דמיחזי כמנומר כדלעיל. אז יגנוז. וכל כמה דמצינן לאצולי ליריעה מגניזה. דהיינו בדלא הויא אלא אזכרה חדא. מחטבו וכדפרישנא בס"ד. וגם הט"ז הסכים לקדר בשם שלא נכתב כהלכתו כמ"ש סי' רע"ו. ולפי דרכנו למדנו הדרך הנכון שיש לנהוג בקדירת האזכרות לצורך זהו. באזכרה יתרה ודאי סמכינן אמ"ס והר"מ וגדולים רבים דפשיטא להו לקדר לכתחלה. ולית דחש לדר"י בן הרא"ש בהא. ואף שישאר הנקב כמות שהוא. ואם אפשר לטלותו במטלית. כל מה דאפשר לתקוני מתקנינן. ואצ"ל אם צריך לקדר לתקן השם לכותבו על המטלית שאין בכך כלום. ואם נזדמנו לו בדף ארבעה שמות שצריכין תיקון. אי אפשר לקדרם. דמיחזי כמנומר. אלא מסלק היריעה. ובשביל תיקון הפרשיות. העיקר כדברי הר"מ שאין לתקנו כלל אפי' לא יפגע בשם. מחמת מיעוט הכתב ושינויו. וסתמא דתלמודא מסייעא ליה. ואצ"ל היכא דפוגע אפי' בשם א'. דהא ודאי אית ביה תרתי לאיסורא. דהיינו קדירה שלא לכבוד השם. וגם הס"ת משתנה לגריעותא. וכ"ש בדאיכא טובא. דמנומר נמי הוי. פשיטא לא אריך לתקן ובעיא גניזה ודאי. מיהו נהי דלכתחלה א"ל תקנה. נלע"ד שאם עבר ותקנו מתוקן. בלבד שלא יהא כמנומר. זהו העולה בידי לפי חולשת עיוני. אני עני. יעב"ץ ס"ט:
איברא הא פשיטא לי דשאני בין היכא דהשם כתוב בקדושה במקומו הראוי. דכה"ג ודאי איכא למיחש לאיסור קדירה נמי. אע"ג דלצורך תיקון הוא. כגון שצריך לו לקדר. כדי לתקן הפרשיות שנתקלקלו ונפסדו בהנחת הריוח הראוי. כענין שאנו דנין עליו ובענין שאנו עסוקין בו בהג"ה דש"ע הנ"ל. דכיון דהשם כדינו נכתב ונתקדש שם כהלכתו. מי יאמר שמותר לעוקרו ממקום קביעותו לנהוג בו מנהג בו ביזיון דמיהא איכא. כדי לעשות הנחה לשאר הס"ת על מנת לתקן מעוותו. מאן מפיס מי נדחה מפני מי. כ"ש שבזה לא נמלט הס"ת מפיסול. מאחר שהוסיף עליו מכאוב הנימור. דכה"ג ודאי איתא להא ואיתא להא. והיינו נדון הרא"ש. מיהו באזכרה יתרה או שנתחלפה באחרת כמעשה הבא לידי שנכתבה שלא כדינה ואין זו מקומה. כנדון הר"י בן הרא"ש נלע"ד דמצוה לקדרה לגונזה (אע"ג דבודאי נתקדשה לעצמה. ובמעשה הבא לידי החמרתי לקדור איזה תיבות עמה. יע"ש מ"ש בס"ד בתשו' הנ"ל) ולא לפסול יריעה בכדי. כי גם טעם הנימור לא שייך באחת או שתים. על כן לא ידעתי טעמו של הר"י כלל. וכנראה מלשונו דלא פסיקא ליה לגמרי. ומשמע ליה נמי דלא הוה ס"ל לאבוה הכי. והוא העיקר בלי ספק. וכדאיתא בהדיא במ"ס. וכבר הורה זקן הר"מ ז"ל לקדור מפני תקנת השם והיריעה. כמ"ש הב"י בשמו. ומה שנתן הברירה לגנוז היריעה או לקדור האזכרה. נ"ל שלא מסר הדבר לבחירה. אלא הא כדאיתא והא כדאיתא. דהיכא דלא סגי בקדירה. כגון דאיכא טובא. דכה"ג לא מהני ליריעה מידי. דמיחזי כמנומר כדלעיל. אז יגנוז. וכל כמה דמצינן לאצולי ליריעה מגניזה. דהיינו בדלא הויא אלא אזכרה חדא. מחטבו וכדפרישנא בס"ד. וגם הט"ז הסכים לקדר בשם שלא נכתב כהלכתו כמ"ש סי' רע"ו. ולפי דרכנו למדנו הדרך הנכון שיש לנהוג בקדירת האזכרות לצורך זהו. באזכרה יתרה ודאי סמכינן אמ"ס והר"מ וגדולים רבים דפשיטא להו לקדר לכתחלה. ולית דחש לדר"י בן הרא"ש בהא. ואף שישאר הנקב כמות שהוא. ואם אפשר לטלותו במטלית. כל מה דאפשר לתקוני מתקנינן. ואצ"ל אם צריך לקדר לתקן השם לכותבו על המטלית שאין בכך כלום. ואם נזדמנו לו בדף ארבעה שמות שצריכין תיקון. אי אפשר לקדרם. דמיחזי כמנומר. אלא מסלק היריעה. ובשביל תיקון הפרשיות. העיקר כדברי הר"מ שאין לתקנו כלל אפי' לא יפגע בשם. מחמת מיעוט הכתב ושינויו. וסתמא דתלמודא מסייעא ליה. ואצ"ל היכא דפוגע אפי' בשם א'. דהא ודאי אית ביה תרתי לאיסורא. דהיינו קדירה שלא לכבוד השם. וגם הס"ת משתנה לגריעותא. וכ"ש בדאיכא טובא. דמנומר נמי הוי. פשיטא לא אריך לתקן ובעיא גניזה ודאי. מיהו נהי דלכתחלה א"ל תקנה. נלע"ד שאם עבר ותקנו מתוקן. בלבד שלא יהא כמנומר. זהו העולה בידי לפי חולשת עיוני. אני עני. יעב"ץ ס"ט:
1288
1289בעיא באותיות הנטפלות לשם בין מלפניו בין מלאחריו אם מותר לכתבן חוץ לשטה ומיפשטא לחומרא לכתחלה ובדיעבד לקולא אבל במקצתו של שם עדיין צ"ע למעשה בין בתלייה בין חוץ לשטה אף בדיעבד
צל"ע אם מותר לכתוב אות המשמשת להשם ב"ה מלפניו חוץ לשטה. אע"ג דקיי"ל שאין לכתוב אפי' אות א' מהשם חוץ לשטה. דילמא היינו דווקא באותיות השם עצמו השרשיות. משא"כ בשמושיות כגון אותיות בוכלם. דהא אפי' למוחקן שרי. ואת"ל דכ"ש דמותרין בחוץ לשטה. עדיין יש לספק באותיות הנטפלות לשם מלאחריו כגון נ"ו מאלהינו כ"ם מאלהיכם דאסור למוחקן שכבר קידשן השם. מי נימא דלענין כתיבה בשטה קילי. או דילמא אדרבה לענין זה אפי' בנטפלות מלפניו יש קפידא. ושמא מלפניו חמור טפי. משום דמזיד הוא וק"ל:
צל"ע אם מותר לכתוב אות המשמשת להשם ב"ה מלפניו חוץ לשטה. אע"ג דקיי"ל שאין לכתוב אפי' אות א' מהשם חוץ לשטה. דילמא היינו דווקא באותיות השם עצמו השרשיות. משא"כ בשמושיות כגון אותיות בוכלם. דהא אפי' למוחקן שרי. ואת"ל דכ"ש דמותרין בחוץ לשטה. עדיין יש לספק באותיות הנטפלות לשם מלאחריו כגון נ"ו מאלהינו כ"ם מאלהיכם דאסור למוחקן שכבר קידשן השם. מי נימא דלענין כתיבה בשטה קילי. או דילמא אדרבה לענין זה אפי' בנטפלות מלפניו יש קפידא. ושמא מלפניו חמור טפי. משום דמזיד הוא וק"ל:
1289
1290גם צ"ע להלכה איך לנהוג אם כתוב אפי' מקצת השם עצמו חוץ לשטה. דבש"ע משמע דבדעבד לא פסל. וכדמוכח נמי בחבור הרמז"ל. דלא אדכיר ליה לגמרי אפי' לקפידא בעלמא. ולפמ"ש בב"ה בשמו שכתב בתשובה. נראה דפסול לגמרי. וצריך חקירה מנא ליה הא. אטו לאו כל דכן הוא מתלית השם במקצתו. דאע"ג דאידכר בגמרא בהדיא. משמע דאינו מעכב דיעבד (וכ"מ שוב לבב"ח בהדיא) ק"ו למקצתו חוץ לשטה (איברא אר"מ לק"מ מהא. דאזיל לשטתיה וס"ל במקצתו תלוי נמי פסול. אלא מיהא מאותיות הנטפלות מוכח שפיר דנראה דמודי הר"מ וכ"ע דשרו לתלותן. וק"ו לכתיבה דחוץ לשטה) שעדיין אנו מבחוץ ולא ידענו מקור הדבר מאין יצא להם ז"ל. עם שאין להרהר אחרי רבותינו הגדולים ז"ל. כי בודאי לא מלבם בדאוהו. שמא לא נאמר אלא לכתחלה. ואולי מדין התלייה למדוה. (וכן נראה משתיקת כה"פ שלא גילו לנו מוצא הדין) ומנה כתלייה דלא מחמרינן אלא במקצת השם עצמו. משא"כ בנטפלות דליכא דפסל דיעבד כך נ"ל. אמנם במקצת השם אכתי מספקא לי בין בתלייה בין חוץ לשטה אפי' בדיעבד. הדבר צריך תלמוד אם יבוא לידי מעשה. יעב"ץ ס"ט:
1290
1291כהנים הרגילים להחזיר הפדיון שפיר עבדי האידנ' אשתני דינא וחיובא נמי הוא לאהדורי ואית לפרוקי בעל מנת להחזיר אף לכתחלה וש"מ חומרא לאידך גיסא כל כמה דאית למהדר בתר כהני אחריני מהדרינן ואריך
ראיתי להזכיר בענין מה שנוהגים הרבה כהנים להחזיר הפדיון שנכון הוא בעיני. וטוב וישר לנהוג כן תמיד. אע"פ שכתבו ז"ל שלא יהא הכהן רגיל בכך. הני מילי בכהנים מיוחסים דידהו. אבל בכהני חזקה בעלמא כי האידנא. אע"ג דלחומרא אזלינן בהו לכל מילי. ופרקינן בכורים על ידייהו. משום דלא אפשר באחריני. מיהא להקל לא. דהיינו להוציא ממון האב מספק. נראה שאין כחן יפה להפקיע ממון בחזקתן הגרועה. וכמעט שאני אומר דמדינא צריכין להחזיר. ולפחות כל כהן יחוש לעצמו לפרוש מספק גזל שמא אינו כהן. (דל"ד לכתב לכהן שהוא חייב לו ה"ס (ועמ"ש בס"ד בלח"ש פ"ב דחלה) דידע ומחל. וכן נמי במקדש אחותו אפי' למ"ד המעות מתנה. היינו כדקאמר טעמא אדם יודע שאין קדושין תופסין בה וגמר ונתן לשם מתנה. משא"כ בזו דאנן סהדי דלא גמר בלבו אלא לשם חובה. אדרבה הוא מצפה ועומד שיחזירנו לו הכהן במתנה. ואצ"ל במי שאינו רוצה או שאינו יכול לעמוד בפיזור שאינו ע"פ ההכרח ואינו עושה אלא מצד חיוב המוטל עליו) ומשום ה"ט נראה דשפיר אית למעבד עובדא האידנא לפדות בעל מנת להחזיר לכתחלה. גם נ"ל שלצאת ידי כל ספק האפשרי. יש ג"כ על האב לפדות בכורו מכל כהנים שיוכל למצוא דילמא מתרמי ליה כהן מיוחס ודאי (דוגמא וזכר לדבר חליצה פסולה צריכה לחזור על כל האחין) ומה"ט נמי בן הכהנת ולויה יש לפדותו עכשיו מספק. דמ"ש מכל ספקא דאורייתא. דכל מאי דאפשר לתקוני מתקנינן לצאת ידי ספק בכל טצדקי דאיכא למעבד. אבל בן הכהן נ"ל שאינו נפדה גם בז"הז. שלא יבוא להקל בקדושתו ולהתירו בגרושה ולטמא למת ודוק. יעב"ץ ס"ט:
ראיתי להזכיר בענין מה שנוהגים הרבה כהנים להחזיר הפדיון שנכון הוא בעיני. וטוב וישר לנהוג כן תמיד. אע"פ שכתבו ז"ל שלא יהא הכהן רגיל בכך. הני מילי בכהנים מיוחסים דידהו. אבל בכהני חזקה בעלמא כי האידנא. אע"ג דלחומרא אזלינן בהו לכל מילי. ופרקינן בכורים על ידייהו. משום דלא אפשר באחריני. מיהא להקל לא. דהיינו להוציא ממון האב מספק. נראה שאין כחן יפה להפקיע ממון בחזקתן הגרועה. וכמעט שאני אומר דמדינא צריכין להחזיר. ולפחות כל כהן יחוש לעצמו לפרוש מספק גזל שמא אינו כהן. (דל"ד לכתב לכהן שהוא חייב לו ה"ס (ועמ"ש בס"ד בלח"ש פ"ב דחלה) דידע ומחל. וכן נמי במקדש אחותו אפי' למ"ד המעות מתנה. היינו כדקאמר טעמא אדם יודע שאין קדושין תופסין בה וגמר ונתן לשם מתנה. משא"כ בזו דאנן סהדי דלא גמר בלבו אלא לשם חובה. אדרבה הוא מצפה ועומד שיחזירנו לו הכהן במתנה. ואצ"ל במי שאינו רוצה או שאינו יכול לעמוד בפיזור שאינו ע"פ ההכרח ואינו עושה אלא מצד חיוב המוטל עליו) ומשום ה"ט נראה דשפיר אית למעבד עובדא האידנא לפדות בעל מנת להחזיר לכתחלה. גם נ"ל שלצאת ידי כל ספק האפשרי. יש ג"כ על האב לפדות בכורו מכל כהנים שיוכל למצוא דילמא מתרמי ליה כהן מיוחס ודאי (דוגמא וזכר לדבר חליצה פסולה צריכה לחזור על כל האחין) ומה"ט נמי בן הכהנת ולויה יש לפדותו עכשיו מספק. דמ"ש מכל ספקא דאורייתא. דכל מאי דאפשר לתקוני מתקנינן לצאת ידי ספק בכל טצדקי דאיכא למעבד. אבל בן הכהן נ"ל שאינו נפדה גם בז"הז. שלא יבוא להקל בקדושתו ולהתירו בגרושה ולטמא למת ודוק. יעב"ץ ס"ט:
1291
1292לאסור אכילת פולין לבני"ם (הנקחין מהנכרים) אינו מן המוח
אמרת שהמורה הזהיר את העם שלא לאכול פולין לחין הנלקחין מן הנכרים. לפי שהוגד לו שמכבסין אותן בבורית שקורין זייף כדי לצחצחן. תמוה הדבר בעיני דלמאי ניחוש לה דהא לא לריחא ולטעמא עבדי ליה. ולא דמי לקפריסין וקפלוטות ושאר מילי דאידכרו בסקי"ד מחשש זילוף יין. דדבר חריף נינהו. ולטעמא וריחא הוא דעביד. ועוד דהכא לא מיבעיא דלא קמשבחי במידי. אלא דפגומי נמי מיפגמי בהכי. כדקיי"ל דבורית נטל"פ הוא שמערבין בו אפר. ולא קעבדי אלא לחזותא דפולין שיהיו נראין לבנים וצחים. וחזותא כי הא ודאי לאו מילתא. דמידי מששא אית ביה. וביותר גדולה מזו אנו מקילין בסוקר ומלח שמערבין בהם דם הרבה כדי לנקותן ולהעביר חלאתן (כמ"ש בהג"ה סקל"ד) (אכן צריך להודיע כי שמעתי עוררין על הסירופא הנעשה מתערובת זה והוגד לי מאדם אחד שי"ל ידיעה במלאכה ההיא שנשאר בודאי הרבה ממשות מן הדם בתוך הסירופא הנבדל ממנו. ואמר שכמעט רובו ככולו הוא מעצם הדם שמטילין לתוכו. וכמדומני שגם של בית אבא היו פורשין ממנו. אלא שקטן הייתי ולא ידעתי אם אסרו אמה"ג ז"ל לאחרים ג"כ. ועכשיו אוכלין אותו בק"קאה באין משים. עלבון מנהיגי הדור הוא. כי אין עיני השגחתם רק על בצעם. ואינם חוששין לתקנת העם) ומאחר שידוע לנו שלא נשאר דבר מהאיסור. פשוט הדבר בכל תפוצות ישראל להתירן באכילה ולית דחש. על כן היא בעיני חומרא יתרה בלי טעם לאסור. אף אם היינו יודעים שאמת הדבר בבירור. כ"ש שאינו אלא ספק. ושמא דעת המורה דאפר אנ"ט לפגם שלא כדעת הרב"י. מחמת שהשיב עליו הש"ך בס' צ"ה. ואי משו"ה לא תברא דהא מחו לה אמוחא עיין בתשו' אמה"ג ז"ל ובפר"ח. ודבריהם נכונים:
אמרת שהמורה הזהיר את העם שלא לאכול פולין לחין הנלקחין מן הנכרים. לפי שהוגד לו שמכבסין אותן בבורית שקורין זייף כדי לצחצחן. תמוה הדבר בעיני דלמאי ניחוש לה דהא לא לריחא ולטעמא עבדי ליה. ולא דמי לקפריסין וקפלוטות ושאר מילי דאידכרו בסקי"ד מחשש זילוף יין. דדבר חריף נינהו. ולטעמא וריחא הוא דעביד. ועוד דהכא לא מיבעיא דלא קמשבחי במידי. אלא דפגומי נמי מיפגמי בהכי. כדקיי"ל דבורית נטל"פ הוא שמערבין בו אפר. ולא קעבדי אלא לחזותא דפולין שיהיו נראין לבנים וצחים. וחזותא כי הא ודאי לאו מילתא. דמידי מששא אית ביה. וביותר גדולה מזו אנו מקילין בסוקר ומלח שמערבין בהם דם הרבה כדי לנקותן ולהעביר חלאתן (כמ"ש בהג"ה סקל"ד) (אכן צריך להודיע כי שמעתי עוררין על הסירופא הנעשה מתערובת זה והוגד לי מאדם אחד שי"ל ידיעה במלאכה ההיא שנשאר בודאי הרבה ממשות מן הדם בתוך הסירופא הנבדל ממנו. ואמר שכמעט רובו ככולו הוא מעצם הדם שמטילין לתוכו. וכמדומני שגם של בית אבא היו פורשין ממנו. אלא שקטן הייתי ולא ידעתי אם אסרו אמה"ג ז"ל לאחרים ג"כ. ועכשיו אוכלין אותו בק"קאה באין משים. עלבון מנהיגי הדור הוא. כי אין עיני השגחתם רק על בצעם. ואינם חוששין לתקנת העם) ומאחר שידוע לנו שלא נשאר דבר מהאיסור. פשוט הדבר בכל תפוצות ישראל להתירן באכילה ולית דחש. על כן היא בעיני חומרא יתרה בלי טעם לאסור. אף אם היינו יודעים שאמת הדבר בבירור. כ"ש שאינו אלא ספק. ושמא דעת המורה דאפר אנ"ט לפגם שלא כדעת הרב"י. מחמת שהשיב עליו הש"ך בס' צ"ה. ואי משו"ה לא תברא דהא מחו לה אמוחא עיין בתשו' אמה"ג ז"ל ובפר"ח. ודבריהם נכונים:
1292
1293ותו אפי' למאן דמחמיר בה. ודאי לאו מילתא הוא הכא. דכי נמי עבדי ליה ודאי פורתא בעלמא עבדי. ולא משהו להו בגווה אלא לאעבורי זוהמא. וכל כי כה"ג מי חמיר מסיכה דמשהו עבדי לה. ועוד מי גרע מיי''נ שנפל ע"ג ענבים בצונן שמדיחן והן מותרות. כ"ש הני פולין דשיעי טובא וקשו טפי. דלא בלעי כלל בצונן:
1293
1294קושיות הש"ך והט"ז על הב"י בדין אפר נט"לפ במ"כ אין בהן ממש ודינו אמת גמור נאדר בכח
והואיל ואתא לידן אמינא דתמיהא לי טובא הך מילתא בין על הרב ש"ך בין על הבאים אחריו שהשיגוהו. דקושית הש"ך מעיקרא ליתא. מ"ש מ"ט לא הגעילו כלי מדין באפר. דהא מאי מהני. אטו נט"לפ לכתחלה מי שרי. והא קיי"ל דלא שרי אלא דיעבד. והקדרה אסורה לבשל בה לכתחלה. והרב"י נמי לא קאמר דאפר נט"לפ אלא להתיר המאכל בדיעבד. אבל להכשיר הכלים בכך לכתחלה מי אמר:
והואיל ואתא לידן אמינא דתמיהא לי טובא הך מילתא בין על הרב ש"ך בין על הבאים אחריו שהשיגוהו. דקושית הש"ך מעיקרא ליתא. מ"ש מ"ט לא הגעילו כלי מדין באפר. דהא מאי מהני. אטו נט"לפ לכתחלה מי שרי. והא קיי"ל דלא שרי אלא דיעבד. והקדרה אסורה לבשל בה לכתחלה. והרב"י נמי לא קאמר דאפר נט"לפ אלא להתיר המאכל בדיעבד. אבל להכשיר הכלים בכך לכתחלה מי אמר:
1294
1295גם על הרבט''ז קשיא לי בהך מילתא דכתב שצ"ע מחמת אותה שהביא רמ"א בספ"ו משם מהרי"ל דאסור לעשות לויג מאפר הכירה שבלע בב"ח. אע"ג דאיפגים ליה מהאפר. ומהכי נמי לק"מ. דבב"ח ודאי שאני. דהוא מהנקברים דאפי' אפרן אסור. אע"פ שאין כאן לא ממש ולא טעם וריח כל עיקר. כ"ש שלא הלך איסורו ע"י שקיבל טעם פגום מדבר אחר. אחר שכבר נאסר. ואע"ג דנט"לפ בבב"ח נמי שרי. היינו בנפגם קודם שנאסר. אבל משנאסר ודאי א"ל תקנה בפגם כלל. כדמוכח מהנ"ל והו"ל כחרכו לאחר זמנו. (ודינו של הרב"י נ"ל שהוציאו מדין הכשר כלי יין שבסי' קל"ח):
1295
1296והאבן אשר ירה המורה עת כנוס אבנים אם אבן הוא נימוח
והוגד לי וראיתי שנמצא בס' חדש שרצה ליישב קושית הש"ך על הב"י דהיאך לא הכשירו כלי מדין ע"י אפר. ונלאיתי נשוא להעתיק דברים ככתבן כי מרים הם וקשים כגידין. ולא ידע מאי קאמר. דיהא איזה אפר שיהא מ"מ אפר אנ"ט. אפי' תימא דאפר ע"ז אסור. מ"מ טעמו ודאי אינו אוסר. וזה שיבוש עצום בלי ספק. דדווקא בהנאה הוא דאסור אף שלא כדרך הנאתו. אבל אין הנאה בטעם אפר. דאין בו טעם וריח ועפרא בעלמא הוא. ומלבד זה טעה ג"כ שלא ידע דלכ"ע אפר דע"ז של נכרי ודאי מותר הוא. ואין אסור אלא בשל ישראל. או דנכרי ששרפה ישראל. מאי דלא שייך בכלי מדין. וגנאי להאריך בתשובת דברים בטלים הללו. שאינן אלא דברי הדיוטות. רק מפני שזה החכם בעיניו מבהיל דעת הפתאים והפעוטות. ומחפה דברים אשר לא כן על רבים וגדולים ראשי המטות. שלא ידע אפי' בשיחתן הקלה וחושב אותן לטועין בפשוטות. והוא לא ידע ואשם לענות על רב לנטות. לכן הוצרכתי להודיע ולהזהיר מבעלי כנסיות שאין סופן להתקיים המזלזלים בסחורתן כשער של לקוטות. דלא משיך תרעייהו אפי' כדו"ר מאי"ס הזה שפוסקין משנתן על צער שבשוק אוכלין ושבעין בשר ודם לוקחין מן הנטיעות ומן הנוטות. ואינן יודעין בצערן של ת"ח שדי להם בקב חרו"בין עלמא בחרוב"א אשכחתינהו לבני בי רב דס"ל בשל עולם הן שמין ערוגה בחורב"א שנו. וד"ת מעות קונות אפי' באי''סור ובפרוטות. רחמנא ניצלן מהנהו דחפו גונדא אינהו וכל אביזרייהו תרבא משכא ואלייתא הני רבנן דאסרי לן יונה ושרו לן עורבא דרוסות ושמוטות. להשמין לב יצא מחלב עינימו בעמל אנוש אינימו עושים כחגים כל ימיהם הם בניהם ונשיהם ככלות מתקשטות. ועיניהם צרה בעניים להניח להם אפי' תבשיל גריסין של פול חלוקת ועקת נפש ולשמוט כר מתחתם בחדר המטות. לגנוב דעת הבריות כאילו הם נטורי קרתא ידיהם פשוטות ורגליהם קלוטות. הש"ית ישים חלקנו בכינוסן של מישבי עולם המשימים עצמן כשור לעול וחמור לסבול משוי במוטות. המתאבק בעפר רגלי הבונים כנסיות ואוצרות במקום שאין הידים שולטות. יעב"ץ ס"ט:
והוגד לי וראיתי שנמצא בס' חדש שרצה ליישב קושית הש"ך על הב"י דהיאך לא הכשירו כלי מדין ע"י אפר. ונלאיתי נשוא להעתיק דברים ככתבן כי מרים הם וקשים כגידין. ולא ידע מאי קאמר. דיהא איזה אפר שיהא מ"מ אפר אנ"ט. אפי' תימא דאפר ע"ז אסור. מ"מ טעמו ודאי אינו אוסר. וזה שיבוש עצום בלי ספק. דדווקא בהנאה הוא דאסור אף שלא כדרך הנאתו. אבל אין הנאה בטעם אפר. דאין בו טעם וריח ועפרא בעלמא הוא. ומלבד זה טעה ג"כ שלא ידע דלכ"ע אפר דע"ז של נכרי ודאי מותר הוא. ואין אסור אלא בשל ישראל. או דנכרי ששרפה ישראל. מאי דלא שייך בכלי מדין. וגנאי להאריך בתשובת דברים בטלים הללו. שאינן אלא דברי הדיוטות. רק מפני שזה החכם בעיניו מבהיל דעת הפתאים והפעוטות. ומחפה דברים אשר לא כן על רבים וגדולים ראשי המטות. שלא ידע אפי' בשיחתן הקלה וחושב אותן לטועין בפשוטות. והוא לא ידע ואשם לענות על רב לנטות. לכן הוצרכתי להודיע ולהזהיר מבעלי כנסיות שאין סופן להתקיים המזלזלים בסחורתן כשער של לקוטות. דלא משיך תרעייהו אפי' כדו"ר מאי"ס הזה שפוסקין משנתן על צער שבשוק אוכלין ושבעין בשר ודם לוקחין מן הנטיעות ומן הנוטות. ואינן יודעין בצערן של ת"ח שדי להם בקב חרו"בין עלמא בחרוב"א אשכחתינהו לבני בי רב דס"ל בשל עולם הן שמין ערוגה בחורב"א שנו. וד"ת מעות קונות אפי' באי''סור ובפרוטות. רחמנא ניצלן מהנהו דחפו גונדא אינהו וכל אביזרייהו תרבא משכא ואלייתא הני רבנן דאסרי לן יונה ושרו לן עורבא דרוסות ושמוטות. להשמין לב יצא מחלב עינימו בעמל אנוש אינימו עושים כחגים כל ימיהם הם בניהם ונשיהם ככלות מתקשטות. ועיניהם צרה בעניים להניח להם אפי' תבשיל גריסין של פול חלוקת ועקת נפש ולשמוט כר מתחתם בחדר המטות. לגנוב דעת הבריות כאילו הם נטורי קרתא ידיהם פשוטות ורגליהם קלוטות. הש"ית ישים חלקנו בכינוסן של מישבי עולם המשימים עצמן כשור לעול וחמור לסבול משוי במוטות. המתאבק בעפר רגלי הבונים כנסיות ואוצרות במקום שאין הידים שולטות. יעב"ץ ס"ט:
1296
1297כתוב בס' כריתות סי' קצ"ט מחלק לשון למודים שמקשה העולם גבי סנהדרין ודיינין דאזלינן בתר רובא אע"פ שהן קבועים. וניחא ליה דסנהדרין ודיינין נודע באותה שעה מי מחייב ומי מזכה ודמי לט' חנויות כולן מוכרות בשר נבלה ואחת שחוטה וכי אסור ליקח מחנות של שחוטה ודאי מותר עכ"ל. וכבר ראיתי קושיא זו בתשו' מהרי"ק (שורש קע"ב) וכתבתי עליו הנלע"ד זה זמן רב ושמח לבי כי עתה ראיתי בעיני ת"ל שכיוונתי לדעת הגדול בס' כריתות וביארתיו בטוב:
1297
1298וויכוח במ"ש מהרי"ק לתרץ קושיא קדומה איך הולכין אחר הרוב גבי סנהדרין ודיינין עם היותן קבועים. והקושיא מתיישבת בב' אופנים נכונים
ואעתיק הנה מ"ש בס"ד בילדותי על מהרי"ק ז"ל שתירץ הקושיא הנז' באופן אחר. וז"ל הלא זה טעות גדול דאפי' האנשים קבועים. משו"ה הדיבור היוצא מפיהם אינו קבוע עכ"ל. וצ"ע בזה למה לא יהא הדיבור חשוב קבוע. כיון שידענו ממי הוא יוצא וניכר הוא האומרו. איך יקבל הביטול ולא אמרו בפורש הלך אחר הרוב. אלא כשאינו ניכר וידוע. אמנם גם הקושיא אין לי לב להבין כלל. כי איזה דמיון יש כאן לקבוע שבש"ס. שאינו אלא ספק. כשלקח בשר מהחניות. ואינו יודע אם מכשרה או מטרפה לקח. דדיינינן לקבוע כמחצה. ומידי ספק לא יצא. אבל דעת היחיד בין הרבים אינה מסופקת כלל. שהרי אנו יודעים ומכירים באותה הדעת. ועל כן אינה מתבטלת מכח הרבים באופן ביטול הרוב שבאיסורין. וא"כ דעדיפא מינה איכא לאקשויי. דהך עדיפא מקבוע. שמכל מקום אינו אלא ספק. וכאן ודאי ואיך יתבטל. אלא על כרחך צריך שתאמר א' משתים. אם שאי אפשר לילך כאן אחר רוב דעות. אלא מטעם שהתורה גזרה שדעת היחיד במקום הרבים כאלו איננה. ולא בתורת ביטול כדרך ביטול האיסורין. שכבר אמרנו שאי אפשר לה להתבטל. שהביטול עושה הדבר לעצם אחר. ואת שישנו אינו כאילו נתהפך מהותו (עמ"ש בס"ד בלח"ש ריש שקלים) ולכן התירו הפוסקים בביטול יבש ביבש לאכול כל התערובת. ואין צריך להשליך ממנו כשיעור האיסור שבו. שהאיסור חוזר ונעשה היתר מחמת הביטול. אחר שאין האיסור ניכר עוד. וזה אינו שייך בדעת היחיד. שאינה מקבלת ביטול זה. כאילו תאמר שהתורה עשתה שכל הסנהדרין הסכימו לדעת אחת. כי איך אפשר זה שתקבל דעת היחיד החילוף בעצמה כל זמן שהיא ניכרת. אבל אמרה תורה שאין אנו צריכין לדעת כולן. אלא דעת רובן תספיק. ולא נחוש לדעה יחידית אע"פ שידועה היא לנו. אין לנו לילך אלא אחר דעת המרובין. ומה ענין קבוע לכאן. שאין איסורו כי אם מחמת ספק. וכשמצא הספק מקום לחול. אנו חוששין לו כל זמן שאין הרוב כנגדו. והקבוע אין הרוב כנגדו. אחר שעשאוהו כמחצה על מחצה. משא"כ ברוב דעות. אין כאן ספק מעתה שאין אנו צריכין לדעת היחיד ולהסכמתו. ואע"פ שאינה בטלה. כי לא הוצרכנו לבטלה. ומ"מ ילפינן מנה שפיר דאזלינן בתר רובא בכל דוכתא. אטו לאו ק"ו הוא אם אפי' במקום ודאי. המיעוט נחשב כאילו אינו. במקום שאינו אלא ספק. לא כ"ש דכל דפריש מרובא פריש. ולא אזלינן בתר מיעוטא ולא חיישינן ליה. אלא היכא דקביע. דבדוכתיה ודאי חשיב. דכל חד באפי נפשיה קאי. ודינו כד"ח שאינו בתורת ביטול. ולדעתי דברים ברורים הם:
ואעתיק הנה מ"ש בס"ד בילדותי על מהרי"ק ז"ל שתירץ הקושיא הנז' באופן אחר. וז"ל הלא זה טעות גדול דאפי' האנשים קבועים. משו"ה הדיבור היוצא מפיהם אינו קבוע עכ"ל. וצ"ע בזה למה לא יהא הדיבור חשוב קבוע. כיון שידענו ממי הוא יוצא וניכר הוא האומרו. איך יקבל הביטול ולא אמרו בפורש הלך אחר הרוב. אלא כשאינו ניכר וידוע. אמנם גם הקושיא אין לי לב להבין כלל. כי איזה דמיון יש כאן לקבוע שבש"ס. שאינו אלא ספק. כשלקח בשר מהחניות. ואינו יודע אם מכשרה או מטרפה לקח. דדיינינן לקבוע כמחצה. ומידי ספק לא יצא. אבל דעת היחיד בין הרבים אינה מסופקת כלל. שהרי אנו יודעים ומכירים באותה הדעת. ועל כן אינה מתבטלת מכח הרבים באופן ביטול הרוב שבאיסורין. וא"כ דעדיפא מינה איכא לאקשויי. דהך עדיפא מקבוע. שמכל מקום אינו אלא ספק. וכאן ודאי ואיך יתבטל. אלא על כרחך צריך שתאמר א' משתים. אם שאי אפשר לילך כאן אחר רוב דעות. אלא מטעם שהתורה גזרה שדעת היחיד במקום הרבים כאלו איננה. ולא בתורת ביטול כדרך ביטול האיסורין. שכבר אמרנו שאי אפשר לה להתבטל. שהביטול עושה הדבר לעצם אחר. ואת שישנו אינו כאילו נתהפך מהותו (עמ"ש בס"ד בלח"ש ריש שקלים) ולכן התירו הפוסקים בביטול יבש ביבש לאכול כל התערובת. ואין צריך להשליך ממנו כשיעור האיסור שבו. שהאיסור חוזר ונעשה היתר מחמת הביטול. אחר שאין האיסור ניכר עוד. וזה אינו שייך בדעת היחיד. שאינה מקבלת ביטול זה. כאילו תאמר שהתורה עשתה שכל הסנהדרין הסכימו לדעת אחת. כי איך אפשר זה שתקבל דעת היחיד החילוף בעצמה כל זמן שהיא ניכרת. אבל אמרה תורה שאין אנו צריכין לדעת כולן. אלא דעת רובן תספיק. ולא נחוש לדעה יחידית אע"פ שידועה היא לנו. אין לנו לילך אלא אחר דעת המרובין. ומה ענין קבוע לכאן. שאין איסורו כי אם מחמת ספק. וכשמצא הספק מקום לחול. אנו חוששין לו כל זמן שאין הרוב כנגדו. והקבוע אין הרוב כנגדו. אחר שעשאוהו כמחצה על מחצה. משא"כ ברוב דעות. אין כאן ספק מעתה שאין אנו צריכין לדעת היחיד ולהסכמתו. ואע"פ שאינה בטלה. כי לא הוצרכנו לבטלה. ומ"מ ילפינן מנה שפיר דאזלינן בתר רובא בכל דוכתא. אטו לאו ק"ו הוא אם אפי' במקום ודאי. המיעוט נחשב כאילו אינו. במקום שאינו אלא ספק. לא כ"ש דכל דפריש מרובא פריש. ולא אזלינן בתר מיעוטא ולא חיישינן ליה. אלא היכא דקביע. דבדוכתיה ודאי חשיב. דכל חד באפי נפשיה קאי. ודינו כד"ח שאינו בתורת ביטול. ולדעתי דברים ברורים הם:
1298
1299או לכשתימצי לומר שמצא הספק מקום אצל היחיד המורה ההוראה. אחר שראה ושמע כל הדיעות כאותה ששנינו הגדול שבדיינין אומר אתה זכאי אתה חייב. ע"פ הסכמת הרוב. ונדון מאמר הגדול החותך הדין. בערך המקבל ההוראה והדין על פיו. כאילו יש אצלו תערובת דעות. ונחוש שמא ראה לפסוק כדעת היחיד. ואחר שהוא קבוע חוששין לו. שזה בודאי אין לו מקום להאמר כלל וכלל. וכי ברשיעי עסקינן. או אפי' תאמר שעכ"פ נחוש לו מטעם קבוע. הרי הדיינין לפנינו ויכולין לברר דעתם אם לא יאמר כהסכמת המרובין. ועוד דהיינו ודאי פירש. כיון דבהכי עסקינן ביחיד שצירף דעות הרבים ומורה על פיהם. דודאי אזלינן בתר רובא. דכל דפריש מרובא פריש. ואולי לזה נתכוין הגאון מהרי"ק ז"ל בתירוצו. שיש להסב אותו קצת לדרך זה. אמנם לדעתי הקלה אין צורך כנ"ל וק"ל:
1299
1300שוב ראיתי ביד ב"ד הרבני מוהר"ר אפרים ז"ל מליסא קצת העתקות מכתבי אבא מארי הגאון ז"ל. ומצאתי קושיא זו דמטי בה משמא דהרדב"ז ז"ל וזכר שתירץ כהך גוונא דכתב מהרי"ק. והוא ז"ל דחה ג"כ תירוץ זה ותירץ קרוב למ"ש לעיל בד"א:
1300
1301ונ"מ תו לדינא דניהגי האידנא למיזל בתר רובא דפוסקים ומחברים דליתא קמן ולא חיישינן למיעוטא אע"ג דקביעי וידעי
ועוד אני אומר שעכ"פ מוכרחים אנו לומר כמו שכתבתי לעיל. דלית לן בה אפי' אי נימא דחשיב קבוע. דאלת"ה האיך מצאנו ידינו ורגלינו בבית המדרש. במה שפוסקי הלכות סמכו לילך אחר רוב דעות הפוסקים כמבואר לרוב בספריהם. ואע"פ שהכתוב על ספר ודאי חשוב קבוע. אפי' תימא דהדיבור חשוב פירש. הלא אין ספק שהנכתב וכ"ש הנדפס בספר הוי קבוע גמור. ואי אפשר לבטלו ברוב. אלא ודאי שאין צורך לבטל דעת היחיד וכדאמרן. אלא שיש להרהר במוסכם זה שנהגו בו הפוסקים האחרונים לילך אחר רוב הדיעות. כי מי קבצם כעמיר גורנה. ומי העלה מספרם אם לא נפקד מהם איש וכי מי ראה כל ספרי הפוסקים שחוברו יחדיו ומי מנה. או איה שוקל וסופר לידע רוב מנין או רוב בנין. איזה יותר מכריע בענין. זוהי שקשה עלינו. מ"מ ברוב המקומות כשסמכו רבותינו ז"ל לילך אחר הרוב. יש להם ראיות חזקות. ורובא דליתא קמן חשיב נמי רובא. והנך דלא ידעינן בהו כמאן דליתינהו נינהו. לכן אין לנו להתחכם עליהם ז"ל:
ועוד אני אומר שעכ"פ מוכרחים אנו לומר כמו שכתבתי לעיל. דלית לן בה אפי' אי נימא דחשיב קבוע. דאלת"ה האיך מצאנו ידינו ורגלינו בבית המדרש. במה שפוסקי הלכות סמכו לילך אחר רוב דעות הפוסקים כמבואר לרוב בספריהם. ואע"פ שהכתוב על ספר ודאי חשוב קבוע. אפי' תימא דהדיבור חשוב פירש. הלא אין ספק שהנכתב וכ"ש הנדפס בספר הוי קבוע גמור. ואי אפשר לבטלו ברוב. אלא ודאי שאין צורך לבטל דעת היחיד וכדאמרן. אלא שיש להרהר במוסכם זה שנהגו בו הפוסקים האחרונים לילך אחר רוב הדיעות. כי מי קבצם כעמיר גורנה. ומי העלה מספרם אם לא נפקד מהם איש וכי מי ראה כל ספרי הפוסקים שחוברו יחדיו ומי מנה. או איה שוקל וסופר לידע רוב מנין או רוב בנין. איזה יותר מכריע בענין. זוהי שקשה עלינו. מ"מ ברוב המקומות כשסמכו רבותינו ז"ל לילך אחר הרוב. יש להם ראיות חזקות. ורובא דליתא קמן חשיב נמי רובא. והנך דלא ידעינן בהו כמאן דליתינהו נינהו. לכן אין לנו להתחכם עליהם ז"ל:
1301
1302וא"ש נמי דלא ליקשי לן תו בהך ענינא
ובמ"ש מיושב ג"כ מה שנתקשיתי עוד בענין הלז. איך אפשר לבטל דעת היחיד ברוב מנין. והרי אמרו דבר שבמנין אפי' באלף לא בטיל. ואי משום דמדאורייתא מיהא בטיל. הא תינח למאן דס"ל. איברא לאו ד"ה היא. ועוד שלענ"ד העיקר כמ"ד מן התורה אינו בטיל. כמ"ש בשכבר במקום אחר. דמהאי קרא גופיה נפקא לן נמי לדבר שבמנין שאינו בטל. אלא לאו מה"ט דאמרן דאע"ג דילפינן מניה לענין ביטול איסורין. דרובא עדיף וד"ח נמי אלים. מיהא לאו חדא מילתא היא. ולא דמו לגמרי. דביטול מידי אחרינא הוא. אע"ג דמטעם רוב אתינן עליה וכדפרישית. (ועמ"ש בס"ד בלח"ש במ"ב פ"ב דכלאים ופ"ק דסוכה ובחיבורי י"ד (סרצ"ט). ובלבוש בסי' תרל"ב נדחק בחנם. ושוב ראיתי שם לבט"ז. שכתב ג"כ כדברי) הנלע"ד כתבתי יעב"ץ ס"ט:
ובמ"ש מיושב ג"כ מה שנתקשיתי עוד בענין הלז. איך אפשר לבטל דעת היחיד ברוב מנין. והרי אמרו דבר שבמנין אפי' באלף לא בטיל. ואי משום דמדאורייתא מיהא בטיל. הא תינח למאן דס"ל. איברא לאו ד"ה היא. ועוד שלענ"ד העיקר כמ"ד מן התורה אינו בטיל. כמ"ש בשכבר במקום אחר. דמהאי קרא גופיה נפקא לן נמי לדבר שבמנין שאינו בטל. אלא לאו מה"ט דאמרן דאע"ג דילפינן מניה לענין ביטול איסורין. דרובא עדיף וד"ח נמי אלים. מיהא לאו חדא מילתא היא. ולא דמו לגמרי. דביטול מידי אחרינא הוא. אע"ג דמטעם רוב אתינן עליה וכדפרישית. (ועמ"ש בס"ד בלח"ש במ"ב פ"ב דכלאים ופ"ק דסוכה ובחיבורי י"ד (סרצ"ט). ובלבוש בסי' תרל"ב נדחק בחנם. ושוב ראיתי שם לבט"ז. שכתב ג"כ כדברי) הנלע"ד כתבתי יעב"ץ ס"ט:
1302
1303דברי התו' סוף מעילה קשים וסותרים זא"ז לכאורה גם בפר"ח הניחם בתימה
ואציגה לפניך מה שהשבתי בימי חרפי לחד צורבא מרבנן שהקשה לי קושיא חמורה לפי דעתו. במ"ש התו' שילהי מס' מעילה. ר"ע מחייב על ספק אשם מעילות בפרוטה של הקדש שנפלה בכיס. הקשו התו' וליבטיל ברובא וכ"ת דהוי דשי"למ דיש לו היתר ע"י פדיון. הא ליתא דדשי"למ אינו אלא מדרבנן. וקשה היאך מייתי חולין לעזרה כיון דמדאורייתא בטלה הפרוטה של הקדש ולא מעל. ותירצו דילמא פרוטה חשיבא ולא בטלה. והתמיהא קיימת לכאורה שהרי מוסכם בסי' ק"א בי"ד דדבר חשוב דלא מיבטל ברובא נמי ליתיה אלא מדרבנן והדרא קושיא לדוכתה:
ואציגה לפניך מה שהשבתי בימי חרפי לחד צורבא מרבנן שהקשה לי קושיא חמורה לפי דעתו. במ"ש התו' שילהי מס' מעילה. ר"ע מחייב על ספק אשם מעילות בפרוטה של הקדש שנפלה בכיס. הקשו התו' וליבטיל ברובא וכ"ת דהוי דשי"למ דיש לו היתר ע"י פדיון. הא ליתא דדשי"למ אינו אלא מדרבנן. וקשה היאך מייתי חולין לעזרה כיון דמדאורייתא בטלה הפרוטה של הקדש ולא מעל. ותירצו דילמא פרוטה חשיבא ולא בטלה. והתמיהא קיימת לכאורה שהרי מוסכם בסי' ק"א בי"ד דדבר חשוב דלא מיבטל ברובא נמי ליתיה אלא מדרבנן והדרא קושיא לדוכתה:
1303
1304מראה פנים מסבירות להלכה שאיסור ד"ח מן התורה ותנאי ואמוראי פליגי בהך סברא וסרה הסתירה
וכה היו דברי. הן אמת שרוב הפוסקים הסכימו כן. מ"מ לדעתי אינו ד"ה ותנאי שקלת מעלמא. כי לפום ריהטא אומר אני אע"ג דאסקינן הילכתא בסי' הנ"ל דד"ח ג"כ מדרבנן. מ"מ ר"ע דאליביה הקשו התו' קושיתם י"ל דס"ל דאסורו מן התורה. ואומר אני תנאי ואמוראי פליגי בה. תנאי ר"מ ור"ע כדבעינן למימר לקמן בס"ד. אמוראי ר"י ור"ל בזבחים ובהערל ופ"ק דביצה אי את כל שדרכו לימנות שנינו או את שדרכו לימנות. דבלי ספק בסברא פליגי. ואומר אני דחילייהו נמי מהכא דמאן דאמר את שדרכו סבר דאינו אלא מדרבנן. ולהכי מסתייה לאחמורי באת שדרכו לימנות לעולם. ומ"ד כל שדרכו לימנות סבר לה מדאורייתא נאסר דבר חשוב. ומשו"ה מחמרינן בה טפי. והיינו נמי טעמיה דר"י דס"ל ד"ח אפי' בדרבנן לא בטיל:
וכה היו דברי. הן אמת שרוב הפוסקים הסכימו כן. מ"מ לדעתי אינו ד"ה ותנאי שקלת מעלמא. כי לפום ריהטא אומר אני אע"ג דאסקינן הילכתא בסי' הנ"ל דד"ח ג"כ מדרבנן. מ"מ ר"ע דאליביה הקשו התו' קושיתם י"ל דס"ל דאסורו מן התורה. ואומר אני תנאי ואמוראי פליגי בה. תנאי ר"מ ור"ע כדבעינן למימר לקמן בס"ד. אמוראי ר"י ור"ל בזבחים ובהערל ופ"ק דביצה אי את כל שדרכו לימנות שנינו או את שדרכו לימנות. דבלי ספק בסברא פליגי. ואומר אני דחילייהו נמי מהכא דמאן דאמר את שדרכו סבר דאינו אלא מדרבנן. ולהכי מסתייה לאחמורי באת שדרכו לימנות לעולם. ומ"ד כל שדרכו לימנות סבר לה מדאורייתא נאסר דבר חשוב. ומשו"ה מחמרינן בה טפי. והיינו נמי טעמיה דר"י דס"ל ד"ח אפי' בדרבנן לא בטיל:
1304
1305ואם תשאל מאין הרגלים לומר שהוא מן התורה. אשיבך שלפי דעתי הקלה פשוט להראות פנים לדבר זה. וממקום שלמדנו בכל מקום ביטול הרוב. דהיינו מן הכתוב אחרי רבים להטות. משם נלמוד ג"כ לדבר חשוב שאינו בטל מחמת הרוב. ומרישיה דקרא דלא תענה על ריב לנטות אחרי רבים. דדרשינן מניה בפ' אד"מ בדיני נפשות מתחילין מן הצד דקרי ביה לא תענה על רב. ופשטיה דקרא על כרחך בהכי מיירי. דזימנין לא אזלינן בתר רובא. כגון בדיני נפשות שלא יאמר הרב דעתו בתחלה. והרוב יחלוקו עליו. והורה לנו שאע"פ שבכ"מ דעת היחיד בטלה. נתנה התורה חשיבות לפעמים לדעת הגדול שאינה מקבלת הביטול:
1305
1306כי תו' הנ"ל תירצו יפה אליבא דר"ש דווקא אף אם באמת לדידהו לא ס"ל
ואף אם יאמר אומר שלכאורה נראה ממשמעות ההלכה שם שזה לכתחלה אבל בדיעבד אם יאמר הגדול דעתו בתחלה. אינה מתקיימת כ"א בהסכמת הרוב. מ"מ דיינו שהזהירה תורה שלא לחלוק על דעת הגדול והחשוב. שלא תבוטל ברוב. ואם עברו על זה היינו פלוגתייהו דאביי ורבא בתמורה. דכל מידי דאמר רחמנא לא תעביד א"א כי עביד מהני או לא. עכ"פ מכאן למדנו בנין אב לכל המקומות שלא אמרה תורה לבטל ברוב בדבר חשוב. ונ"ל שהיא ראיה מפורשת מן התורה. אע"פ שהיא מחודשת וכמדומה לא קדמני אדם בו. אולי מהשמים הניחו לי מקום. ולפ"ז היינו נמי דאיפליגו ר"ע ורבנן במס' ערלה בקידוש דר"ע מוסיף אף ככרות של ב"ה. דס"ל שהוא מן התורה ואזיל לחומרא. א"כ ש"מ דר"ע ס"ל דד"ח איסורו מ"ה ואזיל לטעמי' בספק מעילה. דמשו"ה לא בטיל פרוטה של הקדש ותירוץ הב' אמיתי. והשתא אתי שפיר דל"ק על התו' דידהו אדידהו. דהא איברא שמעינן להו איפכא בהזהב (דנ"ג) ובכמה דוכתי:
ואף אם יאמר אומר שלכאורה נראה ממשמעות ההלכה שם שזה לכתחלה אבל בדיעבד אם יאמר הגדול דעתו בתחלה. אינה מתקיימת כ"א בהסכמת הרוב. מ"מ דיינו שהזהירה תורה שלא לחלוק על דעת הגדול והחשוב. שלא תבוטל ברוב. ואם עברו על זה היינו פלוגתייהו דאביי ורבא בתמורה. דכל מידי דאמר רחמנא לא תעביד א"א כי עביד מהני או לא. עכ"פ מכאן למדנו בנין אב לכל המקומות שלא אמרה תורה לבטל ברוב בדבר חשוב. ונ"ל שהיא ראיה מפורשת מן התורה. אע"פ שהיא מחודשת וכמדומה לא קדמני אדם בו. אולי מהשמים הניחו לי מקום. ולפ"ז היינו נמי דאיפליגו ר"ע ורבנן במס' ערלה בקידוש דר"ע מוסיף אף ככרות של ב"ה. דס"ל שהוא מן התורה ואזיל לחומרא. א"כ ש"מ דר"ע ס"ל דד"ח איסורו מ"ה ואזיל לטעמי' בספק מעילה. דמשו"ה לא בטיל פרוטה של הקדש ותירוץ הב' אמיתי. והשתא אתי שפיר דל"ק על התו' דידהו אדידהו. דהא איברא שמעינן להו איפכא בהזהב (דנ"ג) ובכמה דוכתי:
1306
1307אמנם מ"ש הרב פר"ח להוכיח מדברי הר"מ והר"ש שאינו אלא מדרבנן אינו מוכרח כלל וי"ל ההפך גם קצת השגה למ"ש בכ"מ פט"ו מהל' מ"א
שוב אחרי החפוש מצאתי כמו כן להרב פר"ח שנתקשה בזה. ולכן דחה מ"ש התו' כאן בב' ידים. ולדידי ניחא ולק"מ. דאינו מוכרח מזה שיסברו התו' דדבר חשוב אסורו מדברי תורה. אלא מיהא אליבא דר"ע מיתרצא שפיר מתני' בהכי. ואנן לא קיי"ל כוותיה:
שוב אחרי החפוש מצאתי כמו כן להרב פר"ח שנתקשה בזה. ולכן דחה מ"ש התו' כאן בב' ידים. ולדידי ניחא ולק"מ. דאינו מוכרח מזה שיסברו התו' דדבר חשוב אסורו מדברי תורה. אלא מיהא אליבא דר"ע מיתרצא שפיר מתני' בהכי. ואנן לא קיי"ל כוותיה:
1307
1308אלא דאכתי קשיא לי דהא הר"מ פסק כוותיה דר"ע ויש מהפוסקים שפסקו גם כר"מ כל שדרכו למנות. א"כ באמת פסק הלכה נמי מסייע. שאל"כ תמה על עצמך שפסקו כר"ע וכר"י. והיכן מצינו כיוצא בה להחמיר במחלוקת של דבריהם: ועוד משנה מפורשת מסייעא לן ההיא דתנן פ"ט דבכורות קפץ מן המנויין לתוכן כולן פטורין. שהניחוה התו' בתימה פ"ק דמציעא (דו"ב) ולדידן אתיא שפיר ולק"מ. והיא ודאי ראיה שאין עליה תשובה. דחשיבות דבר שבמנין שאינו בטל. דבר תורה הוי ואלים טובא. דאפי' לקולא אזלינן בתריה:
1308
1309ברם הא דמקהי קהיוותא הרב פר"ח ואייתי טובא מרבוותא דסברי איסור ד"ח מדרבנן. וכייל נמי להר"מ והר"ש בהדייהו. רבותא למחשב גברי רברבי. בקושטא אמינא גברי חזינא תיובתא לא חזינא לא מדברי הר"מ בהל' מ"א ולא ממ"ש הר"ש במס' ביכורים. מדברי הר"מ ודאי לא משמע מידי. דאע"ג דקרי לאיסורין הללו מדבריהם. לא ס"ל דרבנן. וכן מ"ש בריש פט"ו שטעמו ולא ממשו אסור מד"ס. וכתב עליו הכ"מ דקם ליה בשיטת רש"י. ולא היא. אלא בשטת ר"ת אמרה. דהכי שמעינן להר"מ בכל מאי דהוי הל"מ דברי סופרים קרי ליה כדחזינן בקידושי כסף ודכוותיה. וכבר ביאר הוא עצמו ז"ל בתשו' ובס' המצות ומפרשיו מבואר יפה. שעכ"ז לא נשתנה דינו משל תורה כי באמת שוין הן לדעתו ז"ל. א"כ ה"ה לשיעורין הללו ולענין דבר שבמנין וכיוצא דלא בטילי. ד"ס הן. וכד"ת דמו. וה"נ מהר"ש לא תידוק מידי. דאיהו בשיעורי מאה ומאתים מיירי. משא"כ בד"ח לא שמעינן ליה לגמרי. וכן יש לפקפק עוד במ"ש עוד משם פוסקים אחרים:
1309
1310איברא מההיא דהניזקין (דנ"ד ע"ב) דאקשינן לר"י גבי נתפצעו האגוזים דקניס שוגג והא הכא דמדאורייתא חד בתרי בטיל ורבנן הוא דגזור. ש"מ דאגוזי פרך בטלין מן התורה. ואע"ג דקיי"ל לר' יהודה בקמא דביצה דמחמיר בדבר שבמנין טפי מכ"ע. וכן פירש"י בהדיא התם דמדאורייתא אין חילוק בין חשוב לשאינו חשוב דהכל בטל מקרא דאחרי רבים להטות. לכאורה קשיא לדידי. אפ"ה לא ניחא לשוויי נפשאי הדרנא ואף היא לא תברא. דנ"ל אע"פ שאיני כדאי שפירושו של רש"י אינו מוכרח. דאפי' לדידי שפיר קמקשי דהא מדאורייתא חד בתרי בטל לכשנתפצעו האגוזים. דאזיל ליה חשיבותייהו. ור' יהודה בהכי מיירי. ואקשינן שפיר דלא הו"ל למיקנס בשוגג במידי דמדרבנן בטיל. אבל כל שלא נתפצעו לעולם מדאורייתא אסורין לר' יהודה. דע"כ ס"ל איסור ד"ח מן התורה כמו שהוכחנו שיש טעם הגון בדבר. אם אמנם במחלוקת שנויה כנ"ל. גם איכא דס"ל אין ביטול לבריה. (ועמ"ש בס"ד ג"כ סמך יפה לדבר זה מן התורה בלח''ש פ"י דתרומות ועמ"ש בס"ד עוד במשנה זו בחיבורי שם במעילה) ולכשאפנה אשנה פרק זה בעיון לעשות סמוכות לדבר זה. כי ישר הוא בעיני. וה' יורנו דרך האמת. הצעיר לימים קטן התלמידים עבד לחכמים. יעב"ץ ס"ט:
1310
1311מ"ש בהג"ה דש"ע לאסור לכהנים לצאת דרך ש"ה משום סוף טומאה אינו בגדר נמנע ולא קשה הציור אף אם כדין נדחה לפני המכוון ממנו
צ"ע במ"ש אמה"ג ז"ל בספרו סי' ק"ג להשיג על בת"ה האוסר לכהנים לצאת דרך שער העיר כשיש מת משום דסוף טומאה לצאת. ומחי לה אמוחא משום דכיון שיש הפסק בין אוהל המת להשער אין בית מיחוש. ולענ"ד יש להעמידה בשזיזין וגזוטראות יוצאות מהבתים לתוך הרחובות הנמשכות עד שערי העיר. נמצא ודאי שהטומאה באה על ידיהם לשער. מטעם סוף טומאה לצאת. אפי' עדיין כל הפתחים נעולות. ובה"ג נראה דאיסור גמור הוא. דמאי שנא עיר מחצר המוקפת גזוזטראות כדאי' בסי' שע"א. ואפי' מספק יש לפרוש מה"ט. ולא ידעתי מ"ט היקל שם בהג"ה. וצ"ע בסת"ה. וקרוב לענין זה מצאתי בט"ז בשם רש"ל. ודברים פשוטים הם. יעמ''ש ג"כ בחי' לח''ש שילהי מס' שבת. יעב"ץ ס"ט:
צ"ע במ"ש אמה"ג ז"ל בספרו סי' ק"ג להשיג על בת"ה האוסר לכהנים לצאת דרך שער העיר כשיש מת משום דסוף טומאה לצאת. ומחי לה אמוחא משום דכיון שיש הפסק בין אוהל המת להשער אין בית מיחוש. ולענ"ד יש להעמידה בשזיזין וגזוטראות יוצאות מהבתים לתוך הרחובות הנמשכות עד שערי העיר. נמצא ודאי שהטומאה באה על ידיהם לשער. מטעם סוף טומאה לצאת. אפי' עדיין כל הפתחים נעולות. ובה"ג נראה דאיסור גמור הוא. דמאי שנא עיר מחצר המוקפת גזוזטראות כדאי' בסי' שע"א. ואפי' מספק יש לפרוש מה"ט. ולא ידעתי מ"ט היקל שם בהג"ה. וצ"ע בסת"ה. וקרוב לענין זה מצאתי בט"ז בשם רש"ל. ודברים פשוטים הם. יעמ''ש ג"כ בחי' לח''ש שילהי מס' שבת. יעב"ץ ס"ט:
1311
1312ביאור לשון ס"ח סרפ"ג ונ"מ לדינא דקנה לס"ת אינו צריך כלל לחזר אחריו
נשאלתי לבאר כוונת בעל ס' החסידים סי' רפ"ג. ובמה נחלק אותו סופר עם חברו. ואולם כוונתו מבוארת אלא שבפירוש הנדפס מחדש סביב לס"ח יש שם שיבושים. וטעיות הרבה טעה אותו המפרש. שמ"ש מפני הטומאה שיש. בעצם משא"כ בפשוטי כלי עץ. זה אינו שהרי כלי עץ וכלי עצם שוין שפשוטיהן טהורין. ואי מדרבנן בשניהם מצינו טומאה מדבריהם. ומש"ע שבעוף שייך טומאת נבלות. הוא טעות גדול שאפי' טומאת אוכלין אין בעצם כזה כל שאינו רך ומוציא דם. ואפי' בבהמה. ובעוף גם בעצם הרך אין בו טומאה. שהרי שנינו בחמשי אין בו טומאה חוץ מכנף העוז. וטומאת נבלות פשיטא דלא שייכא בעצמות העוף. אבל טעמו של החסיד הסופר שכתב המזוזה בקנה לא משום הטומאה. אלא דהוי ס"ל שאין כשר לס"ת ומזוזה אלא קנה. כדאמרינן במס' תענית מה טעם זכה קנה לכתוב בו ס"ת. וכדאי' בי"ד(סרע"א) לקצת פוסקים דס"ל הכי (ועיין גם בא"ע בהל' גיטין סקכ"ה) ולזה השיבו חברו תשובה נצחת דע"כ קנה אינו מעכב במלאכת שמים כמזוזה וס"ת. מן הכתוב דאיוב. ולא הוזכר אלא לומר שהוכשר. נ"ל יעב"ץ ס"ט:
נשאלתי לבאר כוונת בעל ס' החסידים סי' רפ"ג. ובמה נחלק אותו סופר עם חברו. ואולם כוונתו מבוארת אלא שבפירוש הנדפס מחדש סביב לס"ח יש שם שיבושים. וטעיות הרבה טעה אותו המפרש. שמ"ש מפני הטומאה שיש. בעצם משא"כ בפשוטי כלי עץ. זה אינו שהרי כלי עץ וכלי עצם שוין שפשוטיהן טהורין. ואי מדרבנן בשניהם מצינו טומאה מדבריהם. ומש"ע שבעוף שייך טומאת נבלות. הוא טעות גדול שאפי' טומאת אוכלין אין בעצם כזה כל שאינו רך ומוציא דם. ואפי' בבהמה. ובעוף גם בעצם הרך אין בו טומאה. שהרי שנינו בחמשי אין בו טומאה חוץ מכנף העוז. וטומאת נבלות פשיטא דלא שייכא בעצמות העוף. אבל טעמו של החסיד הסופר שכתב המזוזה בקנה לא משום הטומאה. אלא דהוי ס"ל שאין כשר לס"ת ומזוזה אלא קנה. כדאמרינן במס' תענית מה טעם זכה קנה לכתוב בו ס"ת. וכדאי' בי"ד(סרע"א) לקצת פוסקים דס"ל הכי (ועיין גם בא"ע בהל' גיטין סקכ"ה) ולזה השיבו חברו תשובה נצחת דע"כ קנה אינו מעכב במלאכת שמים כמזוזה וס"ת. מן הכתוב דאיוב. ולא הוזכר אלא לומר שהוכשר. נ"ל יעב"ץ ס"ט:
1312
1313אדוני שאל מה דעתי בענין הפסיקה שעושין לחזנים בשבת בשביל אמירת מי שבירך אם נכון הדבר משום ממצוא חפצך:
1313
1314תשובה
1314
1315יש פוסקין צדקה ברבים ונותנין ויורדין מנכסיהן שמפסידים ממונם בעברה כפולה בחילול שבת ומושב ליצים ומו"מ בדברי במג"א ז"ל בענין מ"ש בשבת
על זה כתבתי בחיבורי מ"וק א"ח סש"ו והילך לשוני. עיין בד"מ ובאחרונים מ"ש לענין הנוהגים לידור לחזנים העושין מי שבירך. וכל מה שנדחקו לקיים המנהג באמת אינו מספיק לענ"ד. דכשנודר לחזן. לצורך הדיוט הוא. ואפי' הוא עני (ולפסוק צדקה פשיטא דשרי) מ"מ כה"ג אסור. שהרי שכרו הוא נוטל בעד מה שמנגן. ומלאכה הוא עושה לו (עקימת פה כה"ג ודאי הוה מעשה גדול) בעד המעות שפוסקין עליו (ואיכא ודאי איסור מוסיף לגבי חזן נמי משום שכר שבת. דלא שרי אלא ע"י הבלעה) לא יהא אלא דיבור בעלמא. אטו מי שרי לקצוץ בשבת שכר אמירה הצריכה לו. כ"ש בדבור זה שלפעמים בסעודות החזן טורח הרבה להרים בכח קולו ויחרץ לשונו להרבות שיר ולהיטיב נגן למען יש"כר. דפשיטא דמחויב לתת לו שכרו משלם. אפי' לא פסק תחלה. כיון שכבר נהגו לקבל שכר גדול בשביל כך (אם לא במקום שנהגו לפסוק עם החזן שיעשה לו מ"ש כל השנה בדבר קצוב. דשרי ע"י הבלעה). ואפילו לא עשה עמו כלום. חייב לשלם. דאסור לחזור בו כשנדר מתנה לעני:
על זה כתבתי בחיבורי מ"וק א"ח סש"ו והילך לשוני. עיין בד"מ ובאחרונים מ"ש לענין הנוהגים לידור לחזנים העושין מי שבירך. וכל מה שנדחקו לקיים המנהג באמת אינו מספיק לענ"ד. דכשנודר לחזן. לצורך הדיוט הוא. ואפי' הוא עני (ולפסוק צדקה פשיטא דשרי) מ"מ כה"ג אסור. שהרי שכרו הוא נוטל בעד מה שמנגן. ומלאכה הוא עושה לו (עקימת פה כה"ג ודאי הוה מעשה גדול) בעד המעות שפוסקין עליו (ואיכא ודאי איסור מוסיף לגבי חזן נמי משום שכר שבת. דלא שרי אלא ע"י הבלעה) לא יהא אלא דיבור בעלמא. אטו מי שרי לקצוץ בשבת שכר אמירה הצריכה לו. כ"ש בדבור זה שלפעמים בסעודות החזן טורח הרבה להרים בכח קולו ויחרץ לשונו להרבות שיר ולהיטיב נגן למען יש"כר. דפשיטא דמחויב לתת לו שכרו משלם. אפי' לא פסק תחלה. כיון שכבר נהגו לקבל שכר גדול בשביל כך (אם לא במקום שנהגו לפסוק עם החזן שיעשה לו מ"ש כל השנה בדבר קצוב. דשרי ע"י הבלעה). ואפילו לא עשה עמו כלום. חייב לשלם. דאסור לחזור בו כשנדר מתנה לעני:
1315
1316לכן לא הבנתי מ"ש במג"א ז"ל ומ"מ צ"ע שאם החזן עשיר לא לצדקה תחשב. ונדחק. ואי משו"ה לא איריא. אדרבה היינו דאהני ליה להיתירא בעשיר. כיון דמדינא רשאי לחזור בו. מן המתנה שנדר לעשיר כדקיי"ל. א"כ אינו מתחייב בדיבורו. להכי לישתרי. אדרבה בעני ודאי קשיא כנז'. ובתר עניא אזלא עניותא. איברא לפום מאי דכתיבנא בעשיר נמי לא ניחא. דהא ודאי בעי למיתב ליה שכר טורחו כמו שפסק. ואפי' לא פסק עמו. צריך לשלם לפי המנהג. והא קשקיל אגר שבתא. לפיכך אני בעניי איני מוצא שום יסוד להיתר דבר זה. ומי שכחו יפה יבטל מנהג גרוע הלז (דבלא"ה נמי יצא שכרם בהפסדם וקרוב בעיני דהו"ל מושב ליצים. הללו בעלי כדים לשחוק עושים לחם משתה שמנים שמרים הפורטים על פי הנב"ל זמיר עריצים והיא אחת הסיבות החזקות לאריכות גלותנו החל הזה אחר שכלו כל הקצים. כי איך תקובל תפלתנו שיבנה בה"מ ב"ב ע"י צירים וחבלים כאלה המוקצים. שעל ידיהם נדמה בית מקדש מעט למערת פריצים. כמה קהלות נחרבו בסבתם כמעט כסדום היו כאבני גיר מנופצים. אוי לנו עד מתי יהא עון זה טמון בידינו. לשלוח לפנינו אנשים מליצים. להטיל קטיגוריא בין ישראל לאביהם שבשמים יעברו חלוצים. זורקים כלפי מעלה בליסטראות וחצים. מקול מחצצים. וניגונים מתועבים ומשוקצים. יהמו ככלב לשונם חורצים. וראש מוחצים. בידיהם רומזים ועיניהם קורצים. וברגליהם מקפצים. לדברי נבלה בפיהם חרוצים. ולהמון נוגשים אצים. לתת על פיהם פי שנים אותם לוחצים. אנשים עורים נצים. למי מדינים למי שיח למאחרים על היין בחנויות המשתאות וקוביאות רובצים. כל המדות שנאמרו בגר"ע בגרוע הלז הוא בוס"ר נקבצים. שנואים למקום כקוצים נראים מברכים ואינם אלא מנאצים. ע"כ ישעו ואין מושיע ישגו הצאן אל ההרים נפוצים. מזרה ישראל כרועה עדרו עוד יקבץ עליו לנקבצים. לשוב לבנות רחוב וחומות ירושלם אשר הם פרוצים. נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים כמגדל דוד בנוי לתלפיות תאות כל חפצים. אז ימלא שחוק פינו אז ישמח ישראל אל גיל אז יושר השיר בארץ יהודה כמלאכי מרום מקדישים ומעריצים). ושכר הרבה יטול מן השמים:
1316
1317גם המתחסדים להניח משכון על נדרם אינן מנוקים בצדק
וראיתי לאיזה מרבני דורנו מתחסדים להניח משכון ביד החזנים כשנודרין להם לעשות מ"ש בשבת. ולא ידעתי מה ראו על ככה. כי אדרבה ע"י משכון מיגרע גרע. דלא שרי משכון כי אם לדבר מצוה. ולא להתחייב ע"י כך. אלא רק כדי שתסמוך דעת הב"ח בלבד. אבל להתחייב מתחלה ע"י משכון שלא לצורך מצוה. מי איכא למימר דשרי. והא ודאי מ"ש לאו חפצי שמים הוא. אדרבה בשבת אית ביה נמי משום לתא דודבר דבר. כמ"ש בס"ד בתשו' על מ"ש בהלק"ט (ע"ל סס"ד). וגם מטעם זה יש לאוסרו לגמרי. ושמא טעמן של אלו הוותיקין. לפי שאינן רוצין לידור כלל. שלא להכשל בעון נדרים שאפי' המקיים נקרא חוטא. וא"כ יפה לנהוג כן בחול כשפוסקין דבר קצוב. ואין בידיהם מעות לשלם מיד. מה שאין כן בשבת לא שפיר דמי מטעמא דאמרן:
וראיתי לאיזה מרבני דורנו מתחסדים להניח משכון ביד החזנים כשנודרין להם לעשות מ"ש בשבת. ולא ידעתי מה ראו על ככה. כי אדרבה ע"י משכון מיגרע גרע. דלא שרי משכון כי אם לדבר מצוה. ולא להתחייב ע"י כך. אלא רק כדי שתסמוך דעת הב"ח בלבד. אבל להתחייב מתחלה ע"י משכון שלא לצורך מצוה. מי איכא למימר דשרי. והא ודאי מ"ש לאו חפצי שמים הוא. אדרבה בשבת אית ביה נמי משום לתא דודבר דבר. כמ"ש בס"ד בתשו' על מ"ש בהלק"ט (ע"ל סס"ד). וגם מטעם זה יש לאוסרו לגמרי. ושמא טעמן של אלו הוותיקין. לפי שאינן רוצין לידור כלל. שלא להכשל בעון נדרים שאפי' המקיים נקרא חוטא. וא"כ יפה לנהוג כן בחול כשפוסקין דבר קצוב. ואין בידיהם מעות לשלם מיד. מה שאין כן בשבת לא שפיר דמי מטעמא דאמרן:
1317
1318קריאת הגאזעטין בשבת אינו איסור ברור ולסוחרים ראוי להחמיר ולהתרחק מקריאתן
ולענין לקרות בקורנטין הנדפסים בכרכים ועיירות גדולות מדי שבוע בשבוע במדינה זו. להודיע בקרב הארץ חדשות וקורות מתרגשות מעניני מלחמה ושאר מאורעות זולתיות ההווים בעולם יום יום. נ"ל פשוט שאינם בכלל איסור שטרי הדיוטות. מידי דהוי אאגרת השלוח ואינו יודע מה כתוב בו שמותר לקרותו. הכי נמי הני פתקי חידושים שנוגעים על פי הרוב לכלל או לפרט. וביחוד בזמן שיש מלחמה ושעת חירום בעולם. שלפעמים יש צורך גדול לידע איזה צד גבר. ויש לחוש אפי' מחמת עסקי נפשות. ואצ"ל שמסתמא יש בית מיחוש להפסד ממון ח"ו בקירוב או בריחוק מקום. ואפי' במקום שברור הדבר שאין מגיע לשם דבר ההזק כלל בשום אופן. מ"מ פשיטא דעדיפי קריאת דפים הללו מסיפורי מלחמות שהתיר בת"ה לבני אדם שמתענגין בכך. כל שכן הכא דאיכא תרתי עונג וצורך קרוב. וצער למונע בפרט הרגיל לקרותן. שנפשו שוקקה וכוספת לדעת המתחדש בהם. על כן היה נראה בעיני היתר גמור לכ"ע. שאף בש"ע לא אסר סיפורי מלחמות. אלא אותן שעברו ולקרותן בקבע מתוך ספרים המחוברים:
ולענין לקרות בקורנטין הנדפסים בכרכים ועיירות גדולות מדי שבוע בשבוע במדינה זו. להודיע בקרב הארץ חדשות וקורות מתרגשות מעניני מלחמה ושאר מאורעות זולתיות ההווים בעולם יום יום. נ"ל פשוט שאינם בכלל איסור שטרי הדיוטות. מידי דהוי אאגרת השלוח ואינו יודע מה כתוב בו שמותר לקרותו. הכי נמי הני פתקי חידושים שנוגעים על פי הרוב לכלל או לפרט. וביחוד בזמן שיש מלחמה ושעת חירום בעולם. שלפעמים יש צורך גדול לידע איזה צד גבר. ויש לחוש אפי' מחמת עסקי נפשות. ואצ"ל שמסתמא יש בית מיחוש להפסד ממון ח"ו בקירוב או בריחוק מקום. ואפי' במקום שברור הדבר שאין מגיע לשם דבר ההזק כלל בשום אופן. מ"מ פשיטא דעדיפי קריאת דפים הללו מסיפורי מלחמות שהתיר בת"ה לבני אדם שמתענגין בכך. כל שכן הכא דאיכא תרתי עונג וצורך קרוב. וצער למונע בפרט הרגיל לקרותן. שנפשו שוקקה וכוספת לדעת המתחדש בהם. על כן היה נראה בעיני היתר גמור לכ"ע. שאף בש"ע לא אסר סיפורי מלחמות. אלא אותן שעברו ולקרותן בקבע מתוך ספרים המחוברים:
1318
1319אמנם עדיין חוכך אני להחמיר מטעם אחר. דהיינו מפני שבסופן רגילים להודיע ג"כ הסחורות וקרקעות וכלים הנמכרים. ושאר עניני מו"מ ועסקי תגרים. שזה ודאי אסור לקרותו בשבת. ואפי' לעיין בהם להרהר בלבד. נ"ל דאסור. אע"ג דהרהור בעסקיו מותר. היינו במחשבה גרידא. אבל לא מתוך הכתב ודוק. ועוד בעסקיו דווקא מה שצריך להם. ולא להוסיף עליהם. וא"ת יזהר מלעיין בדברים הללו הנזכרים. ונתירנו בשאר. י"ל סחור סחור לכרמא לא תקרב. בפרטות לסוחרים שכל הבטתם בהם הוא בשביל כך. נכון לאסור לגמרי. ושלום מעכ"ת יגדל. ויונקתו לא תחדל. כנפש עני ודל. יעב"ץ ס"ט:
1319
1320ר"ח אייר התצג"ל
1320
1321צפרא טבא למר ניהו רבא דעמיה ה"ה כו' כמהור"ר יחזקאל נר"ו:
1321
1322בעל כנסת חדשה חזה חזות קשה בישוב קושית במג"א א"ח ס"א בענין אשם נזירות וקריאת הפרשה
הנה בעסקנו עכשיו בטא"ח סי' א' שהתחלנו ללמוד עם התלמיד מכ"ז ראינו מ"ש אדוני בספרו שכתב לתרץ קושיות במג"א על הגאונים מהרי"א ודעמיה בענין אשם שבא בנדבה דנזירות. שהרי אשם נזיר אינו אלא כשנטמא וח"ו לצדיקים לטמא את עצמם. ועל זה השיב מעכ"ת דלק"מ דאנחנו כולנו טמאי מתים כו' לפ"ז חייב באשם. ואם אמנם חייב ג"כ בחטאת כו' אך חטאת עוף אינו מכפר כו' א"כ מה יועיל. משא"כ אשם נזיר שוה לשאר אשמות ומכפר על ספק חטאות שפיר יכול לנדר בנזיר עכ"ל:
הנה בעסקנו עכשיו בטא"ח סי' א' שהתחלנו ללמוד עם התלמיד מכ"ז ראינו מ"ש אדוני בספרו שכתב לתרץ קושיות במג"א על הגאונים מהרי"א ודעמיה בענין אשם שבא בנדבה דנזירות. שהרי אשם נזיר אינו אלא כשנטמא וח"ו לצדיקים לטמא את עצמם. ועל זה השיב מעכ"ת דלק"מ דאנחנו כולנו טמאי מתים כו' לפ"ז חייב באשם. ואם אמנם חייב ג"כ בחטאת כו' אך חטאת עוף אינו מכפר כו' א"כ מה יועיל. משא"כ אשם נזיר שוה לשאר אשמות ומכפר על ספק חטאות שפיר יכול לנדר בנזיר עכ"ל:
1322
1323ועמדתי משתומם על המראה כשעה חדא. הלא משנה שלמה שנינו הנודר בבה"ק אינו מביא קרבן טומאה. דכי כתיב קרבן טומאה בנזיר טהור שנטמא הוא דכתיב. ואנן טמאי מתים אנן. ולא מייתינן ק"ט אף לכשיבנה ב"המ ב"ב. הא חדא:
1323
1324וזאת שנית אפי' לכשתמצי לומר דבר אתויי קרבן הוי. מיהא לא עדיף מנזיר טהור שנטמא. שאין לו קרבן בטומאה. וכמבואר בנזיר פ"ג ופ"ו וברמב"ם דאינו מביא קרבן עד שיזה ויטהר וימנה בטהרה. וזה לא שייך אצלינו. שאין לנו אפר פרה. א"כ מה מועיל אפי' אם באמת נדר בנזיר. אין מציאות לקרבן אשם זה בימינו. שתחשב לו קריאת הפ' כהקרבה. (ומשאר קרבנות לא קשיא כמ"ש בחיבורי בס"ד יעויין משם):
1324
1325ועוד בה שלישיה תמיהא רבתא בדברי מר. דלא דכיר לגמרי הא דכתב הראב"ד שאסור להזיר עכשיו. בכל מקום. ואף הר"מ נ"ל דלא פליג דלכתחלה ודאי אסיר. כדמשמע לשונו פ"ו וק"ל. אע"פ שהכ''מ כתב שלא ידע מה איסור יש בדבר. יעמ''ש בחבורי בס"ד:
1325
1326נשתקע הדבר ולא נאמר כל מאי דאמר איתליה פירכא אגב חרפא שבישתא כיון דעל על ואזיל בתר איפכא
ועד ארבעה לו אשיבנו. הא דכתב מר דאשם נזיר שוה לשאר אשמות ומכפר על ספק חטא אחר. פליאה נשגבה בעיני דהא לא דמי לאשם תלוי. דהוא איל בשתי סלעים. ואשם נזיר אינו אלא כבש בן שנתו ככתוב. (כמדומה שבעל החינוך נתן לו מקום לטעות וק"ל) תורה תורה אימרי בדיכרי איחלפו ליה. (ועיין בקידושין דנ"ה) ומשם ג"כ תשובה לדברי האומר שבא בנדבה. וכן מבואר עוד במ"א והארכתי בחיבורי הנ"ל יע"ש) ואיך יעלה לו זה תחת זה. ולא עלה על דעת אדם מעולם לומר כן. זהו מה שנתקשינו בדברי הרב יצ"ו. ומעידני עלי שמים וארץ שזה כמה שנים שעמדתי על דברי הטור ומפרשיו הנ"ל. ויישבתי בעז"ה הרבה דברים שהעירו האחרונים ז"ל בענין זה. נלאיתי להעתיקן הנה. גם קושית במג"א ז"ל נתיישבה אצלי לע"ד. ואחר המו"מ בדבריהם ז"ל כתבתי כלשון הזה. ואכתי אי קשיא לי הא קשיא. אשם הבא ע"י טומאה. היכי משכחת ליה לדידן. דהשתא כולנו טמאי מתים אנן וליכא קרבן טומאה לגמרי. ותו דאסור לידור בטומאה (וכ"כ הראב"ד בפ"ב מהל' נזירות כו' א"כ. פשיטא דאסור לכתחלה ודוק) ועוד שגם הנודר בטומאה אין לו קרבן עד שיזה ויטהר (כדאיתא בנזיר וברמב"ם) והא לא אפשר האידנא. דבעו"ה אין לנו אפר פרה ולא טהרה. והא ודאי לא שייך חיוב קרבן נזיר אצלנו. ולמאי נסיב לה הטור ע"פ שטתם של הגאונים הנ"ל ז"ל. לא ידענא לה פתר. ומי שדעתו רחבה. וימצא פשר דבר שכר הרבה יטול. ואחזיק לו טובה. ע"כ לשוני בספרי. ומי כהחכם יודע פשר כמעלת אדוני. בקשתי יאיר עיני. ויעמידני על האמת אם כוונתי יפה. כי ללמוד אני צריך:
ועד ארבעה לו אשיבנו. הא דכתב מר דאשם נזיר שוה לשאר אשמות ומכפר על ספק חטא אחר. פליאה נשגבה בעיני דהא לא דמי לאשם תלוי. דהוא איל בשתי סלעים. ואשם נזיר אינו אלא כבש בן שנתו ככתוב. (כמדומה שבעל החינוך נתן לו מקום לטעות וק"ל) תורה תורה אימרי בדיכרי איחלפו ליה. (ועיין בקידושין דנ"ה) ומשם ג"כ תשובה לדברי האומר שבא בנדבה. וכן מבואר עוד במ"א והארכתי בחיבורי הנ"ל יע"ש) ואיך יעלה לו זה תחת זה. ולא עלה על דעת אדם מעולם לומר כן. זהו מה שנתקשינו בדברי הרב יצ"ו. ומעידני עלי שמים וארץ שזה כמה שנים שעמדתי על דברי הטור ומפרשיו הנ"ל. ויישבתי בעז"ה הרבה דברים שהעירו האחרונים ז"ל בענין זה. נלאיתי להעתיקן הנה. גם קושית במג"א ז"ל נתיישבה אצלי לע"ד. ואחר המו"מ בדבריהם ז"ל כתבתי כלשון הזה. ואכתי אי קשיא לי הא קשיא. אשם הבא ע"י טומאה. היכי משכחת ליה לדידן. דהשתא כולנו טמאי מתים אנן וליכא קרבן טומאה לגמרי. ותו דאסור לידור בטומאה (וכ"כ הראב"ד בפ"ב מהל' נזירות כו' א"כ. פשיטא דאסור לכתחלה ודוק) ועוד שגם הנודר בטומאה אין לו קרבן עד שיזה ויטהר (כדאיתא בנזיר וברמב"ם) והא לא אפשר האידנא. דבעו"ה אין לנו אפר פרה ולא טהרה. והא ודאי לא שייך חיוב קרבן נזיר אצלנו. ולמאי נסיב לה הטור ע"פ שטתם של הגאונים הנ"ל ז"ל. לא ידענא לה פתר. ומי שדעתו רחבה. וימצא פשר דבר שכר הרבה יטול. ואחזיק לו טובה. ע"כ לשוני בספרי. ומי כהחכם יודע פשר כמעלת אדוני. בקשתי יאיר עיני. ויעמידני על האמת אם כוונתי יפה. כי ללמוד אני צריך:
1326
1327לשון רש"י פ"ק דשבת (דט"א) מבואר יפה וא"צ כלל למה שנדחקו המפרשים ז"ל והשגה גדולה על מהרש"א דאגב ריהטיה לא דק ונתחלפו לו ד"ט בד"א ואי אפשר להתנצל בעדו בשום אופן
זאת ועוד אחרת מוכרח אני להודיע צערי להאדון יוציאני מן המבוכה מה שנתקשיתי זה ימים רבים בדברי מהרש"א ז"ל בשמעתא דיומא שאדוני נר"ו עוסק בה כהיום. עם שבאמת לא זכיתי לירד בה לעומקה של הלכה לעת כזאת. מכמה סבות שהחזירוני לאחור ולא נתנוני לעיין בה כחפצי. בשגם סדרי למודי. מבקשים תפקידי. ולא יכולתי לדחוק השעה הצריכה לכך. מ"מ הואיל ואתא לידן אדכרתן מילתא דאמינא בה. וכתבתי על מ"ש מהרש"א ז"ל על רש"י בד"ה פתח פתוח לפנים ז"ל דלפום מאי דקיימין דאית באסקופה רוחב ד' שהוא שיעור מבוי אין לעובי חומה זו דין לחי עכ"ל. ומשו"ה ס"ל דצריך לחי אחר להתיר המבוי אף לפנים מן עובי החומה:
זאת ועוד אחרת מוכרח אני להודיע צערי להאדון יוציאני מן המבוכה מה שנתקשיתי זה ימים רבים בדברי מהרש"א ז"ל בשמעתא דיומא שאדוני נר"ו עוסק בה כהיום. עם שבאמת לא זכיתי לירד בה לעומקה של הלכה לעת כזאת. מכמה סבות שהחזירוני לאחור ולא נתנוני לעיין בה כחפצי. בשגם סדרי למודי. מבקשים תפקידי. ולא יכולתי לדחוק השעה הצריכה לכך. מ"מ הואיל ואתא לידן אדכרתן מילתא דאמינא בה. וכתבתי על מ"ש מהרש"א ז"ל על רש"י בד"ה פתח פתוח לפנים ז"ל דלפום מאי דקיימין דאית באסקופה רוחב ד' שהוא שיעור מבוי אין לעובי חומה זו דין לחי עכ"ל. ומשו"ה ס"ל דצריך לחי אחר להתיר המבוי אף לפנים מן עובי החומה:
1327
1328ונראה שזה כשגגה שיוצא מלפני השליט ז"ל. דד"א בד"ט נתחלפו לו. דשיעור מבוי בד"א הוא. כדאי' פ"ק דערובין (ד"י ע"א) בשמעתא דלחי המושך עם דופנו של מבוי. והכא תוך הפתח דבעי לחי אחר להתירו. אפי' בפחות מד"ט הוא חשוב כרמלית ורשות בפ"ע להצריכו לחי אחר להתירו. כדמוכח בשמעתין הכא ובעירובין. ועיין בתו' וק"ל. ופשיטא דלא סא"ד השתא דהאסקופה רחבה ד"א. דלא אסקופה היא. ולא איירי כלל אלא באסקופה רחבה ד"ט או פחות וזה פשוט מאד. א"כ השתא נמי כדקיימינן דאית בה רוחב ד"ט. אכתי לא הויא עובי חומתה. שיעור מבוי לגמרי. ובודאי דאית ליה לעובי החומה דין לחי לפטור את המבוי לטלטל בתוכו עד חודה הפנימי של חומה. ואפי' עד משך ד"א בציר פורתא נידון משום לחי. כדאי' בשמעתא הנז'. ולא בעינן לחי לפנים מן האסקופה בזולת עובי החומה. זה ברור מאד. ואפי' לר"י דאית ליה שיעור מבוי ד"ט. מודה בלחי עד דאיכא ד"א. וכ"ש לאביי דהילכתא כוותיה וכ"פ כה"פ דשיעור מבוי ד"א. ור"י גופיה הכי ס"ל (בדף י' ע"א):
1328
1329ונתגלה טעם משובח מה שפסקו הלכה כאביי במקום ר"י רבו לענין שיעור מבוי בד"א
וכבר נתעוררו התו' בזה (דה"א) והאמת יורה דרכו שע"כ צ"ל דהדר ביה ר"י. ומשו"ה הוא דפליג עליה אביי. וניחא נמי הא דפסקו הפוסקים כוותיה. דאע"ג דנקטינן הילכתא כבתראי מאביי ורבא ואילך. מ"מ היא גופא חידושא הוא. ומנ"ל לפסוק הלכה כתלמיד במקום הרב נמי היכא שמעינן כוותה וצ"ע. אלא לאו משום דקשיא דר"י אדר"י. אית לן למימר דר"י אתעקר ליה גמריה ואביי אדכריה. כדאשכחן טובא דכוותה. עלה קסמיך אביי דפליג עליה. ובר מכל דין. ליכא למימר הכי דסליק אדעתיה דמהרש"א דמתורת מבוי אליבא דמ"ד דשיעורו משכו בד"ט קאתי עלה. דהא איברא מרא דהך שמעתא אביי הוא ניהו דהוי בה הכי כדאיתא בהדיא עירובין ( דט"א) ואיהו ד"א ס"ל. הא אין לך לומר אלא דבשטת האומר שעור מבוי בד"א אליבא דקושטא נסיב לה מהרש"א למילתיה. והא ודאי ליתיה. דהכא בד"ט עסקינן כנ"ל ואגב שיטפיה רהיט ליה גמריה למהרש"א ז"ל ולא דק בהא:
וכבר נתעוררו התו' בזה (דה"א) והאמת יורה דרכו שע"כ צ"ל דהדר ביה ר"י. ומשו"ה הוא דפליג עליה אביי. וניחא נמי הא דפסקו הפוסקים כוותיה. דאע"ג דנקטינן הילכתא כבתראי מאביי ורבא ואילך. מ"מ היא גופא חידושא הוא. ומנ"ל לפסוק הלכה כתלמיד במקום הרב נמי היכא שמעינן כוותה וצ"ע. אלא לאו משום דקשיא דר"י אדר"י. אית לן למימר דר"י אתעקר ליה גמריה ואביי אדכריה. כדאשכחן טובא דכוותה. עלה קסמיך אביי דפליג עליה. ובר מכל דין. ליכא למימר הכי דסליק אדעתיה דמהרש"א דמתורת מבוי אליבא דמ"ד דשיעורו משכו בד"ט קאתי עלה. דהא איברא מרא דהך שמעתא אביי הוא ניהו דהוי בה הכי כדאיתא בהדיא עירובין ( דט"א) ואיהו ד"א ס"ל. הא אין לך לומר אלא דבשטת האומר שעור מבוי בד"א אליבא דקושטא נסיב לה מהרש"א למילתיה. והא ודאי ליתיה. דהכא בד"ט עסקינן כנ"ל ואגב שיטפיה רהיט ליה גמריה למהרש"א ז"ל ולא דק בהא:
1329
1330נמצא לפ"ז אין מקום כלל למ"ש מהרש"א כאן על פירש"י. וא"צ לדחוק לגמרי כמש"ע מהרש"א מיהו מ"ש כאן כו' לאו דווקא כו'. שכוונתו מבוארת היטב. ודקפריש ולחיו לפנים מן האסקופה. היינו ברוחב האסקופה שהיא לפנים בין שתי חתיכות חומה או פצימין של מבוי והן הן לחייו. וזהו שאמר בסמוך שהלחי סתמיה נגד האסקופה. לפי שהאסקופה עומדת תוך פתח השער והלחי בצדה זקוף עליה. ודקאמר רש"י הכא לפנים מן האסקופה. לאפוקי לחוץ ודוק. ובחנם נדחקו בו המפרשים לדעתי:
1330
1331וזה גרם לו במ"כ שלא עמד על כוונת רש"י והתו' ונלחץ בדבריהם לחנם שכוונתם רצויה וברורה מאד
ובזה נתיישב נמי ממילא מ"ש עוד מהרש"א על תו' שלא היו צריכין לדחוק במ"ש כלחוץ לענין שאסור לטלטל מבפנים לעובי החומה דרך נקב. אלא בפשיטות ה"מ לפרש כלחוץ לענין טלטול ד"א. עכ"ד הגאון מהרש"א. סירכיה נקט ואתא. והיינו דפשיטא ליה טפי לפרושי הכי. משום דס"ד דאיירי השתא בדאית ביה ד"א בעובי החומה. אבל באמת ליתא כמ"ש. אלא הכא בד"ט ומעט יותר או פחות עסקינן. כאשר הוא בסתם עובי חומה. וכן רוחב סתם פתחים כדפרש"י בערובין (ד"ה). ובפרטות של בית כדקיימינן השתא לפי פי' התו'. בודאי אינו ד"א בעוביו ורוחבו. לכן א"א לפרש לענין טלטול ד"א. ופשיטא להו לתו' טפי לאוקמי בטלטול דרך נקב. דהויא מילתא דפסיקא ודאי. וכל זה פשוט:
ובזה נתיישב נמי ממילא מ"ש עוד מהרש"א על תו' שלא היו צריכין לדחוק במ"ש כלחוץ לענין שאסור לטלטל מבפנים לעובי החומה דרך נקב. אלא בפשיטות ה"מ לפרש כלחוץ לענין טלטול ד"א. עכ"ד הגאון מהרש"א. סירכיה נקט ואתא. והיינו דפשיטא ליה טפי לפרושי הכי. משום דס"ד דאיירי השתא בדאית ביה ד"א בעובי החומה. אבל באמת ליתא כמ"ש. אלא הכא בד"ט ומעט יותר או פחות עסקינן. כאשר הוא בסתם עובי חומה. וכן רוחב סתם פתחים כדפרש"י בערובין (ד"ה). ובפרטות של בית כדקיימינן השתא לפי פי' התו'. בודאי אינו ד"א בעוביו ורוחבו. לכן א"א לפרש לענין טלטול ד"א. ופשיטא להו לתו' טפי לאוקמי בטלטול דרך נקב. דהויא מילתא דפסיקא ודאי. וכל זה פשוט:
1331
1332נ"מ תו לדינא דלחי בחומה הנכנסת על פני רוחב המבוי מזה ומזה אפי' אם יש בעובי חומה ד"א ויותר נידונת משום לחי להתיר עכ"פ את המבוי בנראה מבפנים אע"פ ששוה מבחוץ ותוך הפתח בלא"ה צריך לחי אחר להתירו אבל אינו בטל מתורת לחי לעצמו של מבוי עד שתהא בולטת ד"א לתוך רוחבו של מבוי ולמעשה צל"ע בזה עוד
אבל עוד גדולה מזו אני אומר. דהכא לא שייך כלל הך מילתא. רצוני דאפי' כי איכא שיעור מבוי ד"א במשך עובי החומה שבשני צדדי המבוי. אפ"ה לא בטלי להו מתורת לחיין. ומתירין בודאי את המבוי לטלטל מהן ולפנים בלי שום לחי אחר. דהא הכא בחומות בנויין משני צדדי המבוי על פני דופנו של מבוי איירי. כדכתב רש"י בהדיא לקמן. ואין לך לחי גדול מעובי החומה שמכאן ומכאן. שבהם המבוי ניתר. הרי זה מבואר דבשתי חומות כנז' איירי. שהוא צורת פתח בלי משקוף כזה
דע"כ צ"ל כן דמיירי בנכנסין גיפופי חומה מזה ומזה לתוך רוחב המבוי. בענין שהם נראין מבפנים אע"פ שהם שוין מבחוץ. דאל"ה היכי ס"ד דלשתרי הך מבוי. אפי' בפחות מד"ט משך תוך הפתח. דמבוי גופיה במאי אשתרי. דהנך חומות לא מהנו ביה. כששוין הן עם דופנותיה. דדופן מבוי אריכתא הוא. אע"כ דמיירי בנראה מבפנים כנ"ל. דנדונין שפיר משום לחיין. (וכן הבינו גם התו' בלי ספק. ואין בין רש"י ותו' כלום לענין האי דינא אלא אי קורה מתרת בבית הוא דאיכא בינייהו וק"ל) וא"ה כי הוי נמי ד"א במשך עובי החומה. מ"ט לא מהנו לאשתרויי מבוי בזולת לחי אחר. שהנכנס מהחומות הן הן לחייו. דהא ודאי משום דריבה בסתימתו באורך. לא גרע. דאע"ג דגבי לחי המושך עם דפנו של מבוי. גרע אם האריכו. ואפי' הוקבע לשם לחי. משום דאינו סותם המבוי. כמ"ש התו' בעירובין (דה"ב) אבל כה"ג דמהני בסתימה. ודאי מהני. ואינו בטל מתורת לחי עד שיהא בולט ד"א לרוחבו. זה פשוט מאד לענ"ד. דהא הוי ליה כמבוי או חצר קטן. שנכנס לגדול. שהגדול א"צ לשום תיקון. שניתר בנראה מבפנים. אע"פ שהקטן צריך. מפני ששוה הוא. א"כ ה"ה הכא אפי' אי הוה ביה נמי ד"א כדס"ד דמהרש"א דהו"ל שיעור מבוי שלם. אפ"ה איהו ניהו לחוד הוא דצריך לחי אחר להתירו. דהיינו תוך הפתח גרידא. אבל מבוי גדול ניתר על ידו. שאינו צריך לשום לחי אחר כדאמרן. אלא ודאי כוונת רש"י פשוטה כמ"ש בס"ד. ונלאיתי להעתיק מה שהארכתי עוד בענין. וא"צ למה שנדחקו בו המפרשים. עד כאן הוא מה שכתבתי בזה מימים שעברו:
אבל עוד גדולה מזו אני אומר. דהכא לא שייך כלל הך מילתא. רצוני דאפי' כי איכא שיעור מבוי ד"א במשך עובי החומה שבשני צדדי המבוי. אפ"ה לא בטלי להו מתורת לחיין. ומתירין בודאי את המבוי לטלטל מהן ולפנים בלי שום לחי אחר. דהא הכא בחומות בנויין משני צדדי המבוי על פני דופנו של מבוי איירי. כדכתב רש"י בהדיא לקמן. ואין לך לחי גדול מעובי החומה שמכאן ומכאן. שבהם המבוי ניתר. הרי זה מבואר דבשתי חומות כנז' איירי. שהוא צורת פתח בלי משקוף כזה
דע"כ צ"ל כן דמיירי בנכנסין גיפופי חומה מזה ומזה לתוך רוחב המבוי. בענין שהם נראין מבפנים אע"פ שהם שוין מבחוץ. דאל"ה היכי ס"ד דלשתרי הך מבוי. אפי' בפחות מד"ט משך תוך הפתח. דמבוי גופיה במאי אשתרי. דהנך חומות לא מהנו ביה. כששוין הן עם דופנותיה. דדופן מבוי אריכתא הוא. אע"כ דמיירי בנראה מבפנים כנ"ל. דנדונין שפיר משום לחיין. (וכן הבינו גם התו' בלי ספק. ואין בין רש"י ותו' כלום לענין האי דינא אלא אי קורה מתרת בבית הוא דאיכא בינייהו וק"ל) וא"ה כי הוי נמי ד"א במשך עובי החומה. מ"ט לא מהנו לאשתרויי מבוי בזולת לחי אחר. שהנכנס מהחומות הן הן לחייו. דהא ודאי משום דריבה בסתימתו באורך. לא גרע. דאע"ג דגבי לחי המושך עם דפנו של מבוי. גרע אם האריכו. ואפי' הוקבע לשם לחי. משום דאינו סותם המבוי. כמ"ש התו' בעירובין (דה"ב) אבל כה"ג דמהני בסתימה. ודאי מהני. ואינו בטל מתורת לחי עד שיהא בולט ד"א לרוחבו. זה פשוט מאד לענ"ד. דהא הוי ליה כמבוי או חצר קטן. שנכנס לגדול. שהגדול א"צ לשום תיקון. שניתר בנראה מבפנים. אע"פ שהקטן צריך. מפני ששוה הוא. א"כ ה"ה הכא אפי' אי הוה ביה נמי ד"א כדס"ד דמהרש"א דהו"ל שיעור מבוי שלם. אפ"ה איהו ניהו לחוד הוא דצריך לחי אחר להתירו. דהיינו תוך הפתח גרידא. אבל מבוי גדול ניתר על ידו. שאינו צריך לשום לחי אחר כדאמרן. אלא ודאי כוונת רש"י פשוטה כמ"ש בס"ד. ונלאיתי להעתיק מה שהארכתי עוד בענין. וא"צ למה שנדחקו בו המפרשים. עד כאן הוא מה שכתבתי בזה מימים שעברו:1332
1333ועכשיו כי באתי הלום אין הלום אלא מלכי רבנן. אמרתי יש לי רב לדרוש את דבר ה'. בכן במטו מניה דמר יענני דבור שלם ובאר היטב אם נכונים דברי. ואם ח"ו שגיתי אחזור בי ולא אבוש. ולא אתמהמה עד בוש. ואגב באם רצון האדון לכתוב יושר דברי אמת מהני מילי מעליותא שנתחדשו בבית מדרשו לאמתה של תורה. אענדם לי עטרה. ובמטותא אל יאשימני שלא אוכל ללכת בעצמי לקבל פני הרב נר"ו לשמוע מפיו דברי חדודים. דטריחא לי מילתא טובא ולא יכילנא דכחיש חילאי מיסורין שאינן של אהבה ל"ע אקוה בחסדו ידינני לזכות ויראני אות לטובה מידו הרחבה. והיה כי יבואו דבריו דמר אלי כתוב. אדע כי מצאתי חן בעיניו. ואבקר לפרקים בהיכלו לספקות שיתחדשו לי. ובכן אפטר מלפניו. בקידה הראויה מתלמיד לרב ועבד לאדוניו. הדש"ת יעב"ץ ס"ט: תשובתו נשארה מעל לא ידענא מאי אידון ביה אי שתיקה כאודיתא ואסתגר בקמייתא. כי באמת כאן ביותר העיד על עצמו שלא קרא ולא שנה ולא פירשו לו רבותיו או לא שימש כל צרכו. וילמד סתום מן המפורש. שיפה אמר בהקדמתו אודות חיבורו נזרקה האמת בפיו. לא ע"ד ענוה. ומעתה כל בעל נפש בין יבין את אשר לפניו אי בר סמכא הוא
1333
1334המגדל יתום בביתו. גם יש לו בנים. ונדר מבנים סתם. אם היתום בכלל:
1334
1335המגדל יתום או בנו של אדם אחר וקוראו בנו והלה קורא לו אבי שנדרו זה מזה בשם בן ואב בסתם או שנתנו מתנה זה לזה בלי זכרון שם העצם ספיקא הוי ואזלינן לחומרא דהיינו בנדרים נאסרים זא"ז ובממון חומרא לתובע
תשובה מדקמיבעיא לך בשיש לו בנים. משמע דבדלית ליה פשיטא לך דנאסר. ומילתא דפשיטא לך אכתי מספקא לי. דאע"ג דלענין שכר מצוה אמרו המגדל יתום כאילו ילדו. מ"מ לענין דינא דנדרים לא שמעינן. ולכאורה לא עדיף מבני בנים דחשובין כבנים. בכמה מקומות במקרא. ואפ"ה לענין נדרים (וכן במתנה) אינן בכלל. דבנדרים הלך אחר לשון ב"א. ולשון תורה לחוד. אפ"ה מספיקא לא נפקא דאיברא איכא למימר דעדיף אם מגדלו לש"ש. שהרי הוא ודאי כאילו ילדו. ולא ביתום בלבד. אלא אפי' יש לו אב ואם. ומתגדל אצל אחר לשם מצוה. אם הלה אין לו בנים ומגדלו לזה להיות לו לבן ליורשו וזה קוראו אב והוא קורא לו בני. גם בזה אני מסופק. וקרובני לומר שנאסרים זה בזה כשנדר זה מאביו והוא מבנו. שזה נחשב אצלו כאילו ילדו ממש. והרי זה דרך לשון ב"א ג"כ. ולא עוד אלא שלפעמים הולכים אחר לשון תורה. אפי' כשאינו כל כך לשון ב"א כההוא עובדא דפמ''ש (דקמג"ב) רק מפני קצת ספק. אמרו יבוא לשון הכתוב ויכריע (ועיין בריב"ש (סר"ז) ומ"ש בס"ד בהגהותי ח"מ סרמ"ז) כ"ש היכא דלשון ב"א מסייע ללשון תורה:
תשובה מדקמיבעיא לך בשיש לו בנים. משמע דבדלית ליה פשיטא לך דנאסר. ומילתא דפשיטא לך אכתי מספקא לי. דאע"ג דלענין שכר מצוה אמרו המגדל יתום כאילו ילדו. מ"מ לענין דינא דנדרים לא שמעינן. ולכאורה לא עדיף מבני בנים דחשובין כבנים. בכמה מקומות במקרא. ואפ"ה לענין נדרים (וכן במתנה) אינן בכלל. דבנדרים הלך אחר לשון ב"א. ולשון תורה לחוד. אפ"ה מספיקא לא נפקא דאיברא איכא למימר דעדיף אם מגדלו לש"ש. שהרי הוא ודאי כאילו ילדו. ולא ביתום בלבד. אלא אפי' יש לו אב ואם. ומתגדל אצל אחר לשם מצוה. אם הלה אין לו בנים ומגדלו לזה להיות לו לבן ליורשו וזה קוראו אב והוא קורא לו בני. גם בזה אני מסופק. וקרובני לומר שנאסרים זה בזה כשנדר זה מאביו והוא מבנו. שזה נחשב אצלו כאילו ילדו ממש. והרי זה דרך לשון ב"א ג"כ. ולא עוד אלא שלפעמים הולכים אחר לשון תורה. אפי' כשאינו כל כך לשון ב"א כההוא עובדא דפמ''ש (דקמג"ב) רק מפני קצת ספק. אמרו יבוא לשון הכתוב ויכריע (ועיין בריב"ש (סר"ז) ומ"ש בס"ד בהגהותי ח"מ סרמ"ז) כ"ש היכא דלשון ב"א מסייע ללשון תורה:
1335
1336ברם ביש לו בנים למגדל נראה פשוט שאפי' בנדרי' אין המתגדל נאסר ואפשר דה"ה איפכא דאם יש אב למתגדל אין המגדל נאסר בסתם ולא פשיטא כולי האי אמנם במתנה כה"ג פשיטא טפי דאין המתגדל בכלל בנים ואפי' במקום בת אין לו כלום כך נ"ל וכן בכל אופן אין המגדל במשמע אב טבעי לענין ממון
מיהו ביש לו בנים לזה המגדל בן חברו. נ"ל שלבניו ממש נתכוין וראיה מהא דקיי"ל בח"מ (סרמ"ז) כהרמ"ה במאן דאמר נכסי לבני ואית ליה בר ברא וברתא. לבר בריה קאמר. ומפסדינן לברתא. אע"ג דקיי"ל כמ"ד לא קרו אינשי לבר ברא ברא במקום בן. ואפ"ה במקום בת אמרינן דלדידיה איכוין. ואם להקל כך דהיינו להפסיד זכותה של בת. ק"ו להחמיר בסתם נדרים דאיסורא דאורייתא הוא. ואם בבני בנים עם הבת כך. עאכ"ו בבנים עם בן איש אחר שהולכין להקל אף בנדרים. דכה"ג סתמו כפירושו ודאי בנים ממש דווקא עד שיפרש. ואצ"ל בממון כה"ג דאזלינן לקולא לנתבע:
מיהו ביש לו בנים לזה המגדל בן חברו. נ"ל שלבניו ממש נתכוין וראיה מהא דקיי"ל בח"מ (סרמ"ז) כהרמ"ה במאן דאמר נכסי לבני ואית ליה בר ברא וברתא. לבר בריה קאמר. ומפסדינן לברתא. אע"ג דקיי"ל כמ"ד לא קרו אינשי לבר ברא ברא במקום בן. ואפ"ה במקום בת אמרינן דלדידיה איכוין. ואם להקל כך דהיינו להפסיד זכותה של בת. ק"ו להחמיר בסתם נדרים דאיסורא דאורייתא הוא. ואם בבני בנים עם הבת כך. עאכ"ו בבנים עם בן איש אחר שהולכין להקל אף בנדרים. דכה"ג סתמו כפירושו ודאי בנים ממש דווקא עד שיפרש. ואצ"ל בממון כה"ג דאזלינן לקולא לנתבע:
1336
1337אכן ביש לו אב. אע"פ שהמגדל מחשיבו לבנו ונאסר בו. גם זה מידי ספק לא יצא. כי מ"מ כשנדר הבן. י"ל שלאביו האמיתי נתכוין. כי א"א לו להיות בר מאה פפי. עם היות שי"ל שאם זה מגדלו לתורה ולמצוה והוא רבו. אפשר דחשוב יותר לאב גמור מוחלט. ממי שהולידו שזה הביאו לחיי העו"הז ואב לגופו בלבד הוא. וזה הביאו לחיי הע"הב ואביו לנפשו ונשמתו. שכן אלישע קורא לאליהו אבי. ומלך ישראל לאלישע. וכיון שהדבר שקול כי ליכא הוכחה מדעת הנודר והנותן. אזלינן הכא והכא לחומרא:
1337
1338וחורגו שאינו מגדלו פשיטא דלאו בכלל בן הוא. וכלב שמא נתגדל אצל קנז. ואפ"ה הקניזי גרידא איקרי. בן לא איקרי:
1338
1339חורגו שאינו גדל אצלו ודאי אינו בכלל בן לשום דבר פלפול בתשו' מיימוני בענין זה
שוב זיכני הש''ית ומצאתי כדברי בתשו' הגהות מיימון ס' משפטים (סמ"ח) לענין מתנה שאם כתב לבן אשתו מתנה בלשון ותנו לבננו. לישנא מעליא הוא דאית ליה קריין טובא וא"כ פשיטא ה"ה לענין נדר. אלא דמסייע גמור לא הוי. דילמא התם שאני משום דאשתו נמי כתבה בהדיה הוא דמוכחא מילתא. גם שם לא נתבאר אם הי"ל בנים אמיתיים. דאילו כה"ג אפי' בכתבה איהי נמי. אכתי איכא לספוקי דמאי חזית דאזיל מר בתר דידיה. ולא בתר דידה. דהא דכוותה אשכחן נמי במגדלת. כדאמרינן והלא מירב ילדה ומיכל גידלה כו'. אלא דבהא איכא למימר מ"מ אומדנא דמוכח הוא דמדכתבה בהדיה. מכלל דמנכסי דידה קיהבה ליה. ואפ"ה כתב ליה איהו נמי. נ"מ דילמא מייתא איהי מקמיה. מיהא ודאי לא שבקה לבנה דידה. ויהבה לבנין דידיה. ובכולי האי לא מייתבא דעתאי בהך תשובה דאימא נמי איפכא דילמא חייש דמיית איהו מקמה ושקלה לכולהו נכסי בכתובה. אהכי אצטריך למיכתבה לדידה נמי. וזיל בתר דידיה דלא שבק לבניה ממש. דדמא דידהו סומק טפי. משו"ה לא קאימנא שפיר אההיא. ומסתברא מסתמא לא הו"ל בנין לדידיה. ולא קמיבעיא מילתא אלא אי איכא למיחש לזיופא ושיקרא. ופשטה דקושטא הכי הוא. ואפשר דאדכיר ליה בשמיה נמי. והכי מוכח קצת ממאי דעסיק התם תו בדקרי נמי לחמותו אמו. דליכא למיחש למידי מדאסיק לה בשמא. וקמ"ל דלא הו"ל מזוייף מתוכו בהכי. כיון דאורחיה דקרא דמשתעי הכי. הא לא"ה ודאי לא סא"ד לפרושי לשטרא דאימא אחמות. ה"נ דכוותה. בדפריש שם עצמי של חורגו קמיירי. א"כ מהכי ליכא למשמע מידי לע"ד בנודר ונותן סתם הן במקום בנים או שלא במקום בנים הנלע"ד כתבתי יעב"ץ ס"ט:
שוב זיכני הש''ית ומצאתי כדברי בתשו' הגהות מיימון ס' משפטים (סמ"ח) לענין מתנה שאם כתב לבן אשתו מתנה בלשון ותנו לבננו. לישנא מעליא הוא דאית ליה קריין טובא וא"כ פשיטא ה"ה לענין נדר. אלא דמסייע גמור לא הוי. דילמא התם שאני משום דאשתו נמי כתבה בהדיה הוא דמוכחא מילתא. גם שם לא נתבאר אם הי"ל בנים אמיתיים. דאילו כה"ג אפי' בכתבה איהי נמי. אכתי איכא לספוקי דמאי חזית דאזיל מר בתר דידיה. ולא בתר דידה. דהא דכוותה אשכחן נמי במגדלת. כדאמרינן והלא מירב ילדה ומיכל גידלה כו'. אלא דבהא איכא למימר מ"מ אומדנא דמוכח הוא דמדכתבה בהדיה. מכלל דמנכסי דידה קיהבה ליה. ואפ"ה כתב ליה איהו נמי. נ"מ דילמא מייתא איהי מקמיה. מיהא ודאי לא שבקה לבנה דידה. ויהבה לבנין דידיה. ובכולי האי לא מייתבא דעתאי בהך תשובה דאימא נמי איפכא דילמא חייש דמיית איהו מקמה ושקלה לכולהו נכסי בכתובה. אהכי אצטריך למיכתבה לדידה נמי. וזיל בתר דידיה דלא שבק לבניה ממש. דדמא דידהו סומק טפי. משו"ה לא קאימנא שפיר אההיא. ומסתברא מסתמא לא הו"ל בנין לדידיה. ולא קמיבעיא מילתא אלא אי איכא למיחש לזיופא ושיקרא. ופשטה דקושטא הכי הוא. ואפשר דאדכיר ליה בשמיה נמי. והכי מוכח קצת ממאי דעסיק התם תו בדקרי נמי לחמותו אמו. דליכא למיחש למידי מדאסיק לה בשמא. וקמ"ל דלא הו"ל מזוייף מתוכו בהכי. כיון דאורחיה דקרא דמשתעי הכי. הא לא"ה ודאי לא סא"ד לפרושי לשטרא דאימא אחמות. ה"נ דכוותה. בדפריש שם עצמי של חורגו קמיירי. א"כ מהכי ליכא למשמע מידי לע"ד בנודר ונותן סתם הן במקום בנים או שלא במקום בנים הנלע"ד כתבתי יעב"ץ ס"ט:
1339
1340אמרתם שנפל פלפול בין הלומדים בא' שנפטר לעולמו והלבישוהו בטלית חדש. שקצתם הקפידו על זה. באמרם מדוע לא לקחו הטלית שלבש אותו בחייו למצות ציצית. ואין ראוי להלבישו בחדש. שלא נעשה לשם מצוה. ומהם אמרו כיון שכבר נעשה עודנו בחיים. אע"פ שלא נתעטף בו. הרי הוא כאילו כבר נשתמשה בה מצוה. ולדברי כולם צריך דווקא טלית של מצוה. ולא כשעושין מחדש לשם תכריכין שאין בו מצוה לגמרי:
1340
1341לומדי הזמן שחשבו שאין להלביש המת כ"א בטלית של מצוה דווקא קטעו בתרתי
דעו שנתעלמה גמרא ערוכה מכולם וטעו בתרתי. דהא בהדיא אמרינן בהתכלת אההיא דשמואל דכ"ק חייבין. ומודה בזקן שעשאה לכבודו שפטורין. הא בהדיא דטלית שעושה הזקן לתכריכין אין בהם משום מצוה. ואעפ"כ ראויין לו לתכריכין וכבודו בכך:
דעו שנתעלמה גמרא ערוכה מכולם וטעו בתרתי. דהא בהדיא אמרינן בהתכלת אההיא דשמואל דכ"ק חייבין. ומודה בזקן שעשאה לכבודו שפטורין. הא בהדיא דטלית שעושה הזקן לתכריכין אין בהם משום מצוה. ואעפ"כ ראויין לו לתכריכין וכבודו בכך:
1341
1342ושמעת מנה תו דהא נמי ליתא. דאע"ג דעשאם בחייו לד"ה פטורין. ואפי' לדברי האומר כ"ק חייבין. אע"ג דהכא שאני. דבהזמנה נמי איכא חיובא מריבויא דקרא ה"מ דעבידי לאיכסויי בהו לחיים. משא"כ הזמנה כה"ג. ודאי לאו מילתא. (וגדולה מזו אמרו שאפי' לובשן לפעמים בחייו פטורין כמ"ש בש"ע סי' י"ט) ולא שייך בהו מצוה. ואפ"ה לא עבדינן להו אלא משום לועג לרש בלבד. ולא משום מצוה. אדרבה הרי כבר אמרו לפוסלן כמ"ש הפוסקים. ותו מוכח נמי בפירוש ממ"ש ההיא שעתא ודאי רמינן להו. דמשמע להדיא שבאותה שעה עושין להם מחדש. הנלע"ד כתבתי יעבץ ס"ט:
1342
1343בחור א' הלך ביום ש"ק (לבערש) מקום קיבוץ הסוחרים. לבקש ב"ח גוי. מדאגת הפסד ממונו. והשיגו ולחץ אותו להעמיד לו ערב ובטחון על חובו. ורצו הקהל לקונסו משום מיגדר מילתא. לפי שגרם ח"ה בין הסוחרים הערלים באמרם היהודים אינם שומרים שבת כראוי. וביקשו לכופם ג"כ לדברים אחרים אשר לא יעשו בישראל ביש"ק. מאחר שפרצו הגדר. ובפי הבחור מענה שאין עליו אשמה כל מאומה. באשר לא עשה שום מלאכה קלה או גדולה. ולא עבר אפי' על שבות דרבנן בעלמא. בזה שחס על הפסד ממונו. וניתן ליתבע להציל את שלו. בפרטות שהיה בו חשש הפסד מרובה. ומה מקום להעניש אותו משום זה. ילמדנו רבנו אם נקה הבחור מעון. ואגב יורנו ג"כ אם יש איזה שמץ איסור בהליכה על (הבערש) ביש"ק בלי שום עסק ודיבור של חול. רק לטיול או לשמוע חדשות וקורות המתרגשות. כי לפ"ד אין רמז ורמיזה להחמיר בכך. ואף משום מנהג שכבר נמנעו מלילך לשם. אין הכרח להחליט איסורו. כי י"ל משום ביטול העסקים ומו"מ ביש"ק. אינם הולכים לשם. כי רוב ההולכים לשם לצורך עסקיהם הולכים. ומחמת זה אין לאסור ההליכה למטיילים בלבד:
1343
1344לאסור הליכה על (בערש) מקום קיבוץ סוחרים לעסקי מו"מ יש לו עיקר בתלמוד
תשובה על אחרון ראשון. אודות ההליכה על (הבערש) לטיול בעלמא. היכא דנהוג נהוג ושפיר עבדי ויש להם על מה שיסמוכו. כי תלמוד ערוך הוא בידינו. פמ"ש (דנא"א) יושבין על ספסלי עכו"ם בשבת. ואין יושבין על ספסליהם בעכו כו'. הרי לפניך דבר זה מבואר בגמרא. שהוא מנהג טוב וישר. וטעמא דמיחזי כמקח וממכר. כדמפרשינן התם. והיינו הך ממש. דס"נ הן הן אצטבאות העשויות לישיבת הסוחרים במקום קיבוצם. שמדברים שם מענין מו"מ וסחורות דוגמת (בערש) שבמדינות הללו. דבר אחד הוא. והטעם אחד למנוע ההליכה והישיבה שם אפי' יושב ובטל. מ"מ אסור משום מראית העין. איידי דמיחזי כמו"מ. ואע"ג דבאתרא דלא נהוג. לא מחינן בהו. מיהא היכא דנהוג יאות עבדין. והו"ל דברים המותרין ואחרים נהגו בהן איסור. שאין אתה רשאי להתירן בפניהן. ומאן דעבר אמנהגא שרי למקרייה עבריינא. דקעבר אל"ת דד"ק אל תטוש תורת אמך. אבל לקנוס בממון על זה איני רואה. אם לא שהשעה צריכה לכך משום מגדר מילתא. ודאי שכן כח ב"ד יפה:
תשובה על אחרון ראשון. אודות ההליכה על (הבערש) לטיול בעלמא. היכא דנהוג נהוג ושפיר עבדי ויש להם על מה שיסמוכו. כי תלמוד ערוך הוא בידינו. פמ"ש (דנא"א) יושבין על ספסלי עכו"ם בשבת. ואין יושבין על ספסליהם בעכו כו'. הרי לפניך דבר זה מבואר בגמרא. שהוא מנהג טוב וישר. וטעמא דמיחזי כמקח וממכר. כדמפרשינן התם. והיינו הך ממש. דס"נ הן הן אצטבאות העשויות לישיבת הסוחרים במקום קיבוצם. שמדברים שם מענין מו"מ וסחורות דוגמת (בערש) שבמדינות הללו. דבר אחד הוא. והטעם אחד למנוע ההליכה והישיבה שם אפי' יושב ובטל. מ"מ אסור משום מראית העין. איידי דמיחזי כמו"מ. ואע"ג דבאתרא דלא נהוג. לא מחינן בהו. מיהא היכא דנהוג יאות עבדין. והו"ל דברים המותרין ואחרים נהגו בהן איסור. שאין אתה רשאי להתירן בפניהן. ומאן דעבר אמנהגא שרי למקרייה עבריינא. דקעבר אל"ת דד"ק אל תטוש תורת אמך. אבל לקנוס בממון על זה איני רואה. אם לא שהשעה צריכה לכך משום מגדר מילתא. ודאי שכן כח ב"ד יפה:
1344
1345ומי שהלך לחפש ב"ח מדאגת בריחה והכריחו בערכאות להעמיד לו ערב יש מקום להפך בזכותו דשפיר עביד ואי איתשיל לכתחלה נמי מורינן להיתרא
אמנם כל זה בהליכה בטלה גרידא. איברא בנ"ד שהלך לשם להצלת ממונו. יש פנים לכאן ולכאן. כי אמנם אמת הדבר שאין כאן משום שמץ מלאכה ולא אפי' ריח שבות של דבריהם. אף כי להצלת ממון שחששו לו הרבה והתירו קצת שבותין בגללו. כמ"ש בדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד ומותר לגרום כיבוי וכמה קולות אחרות ומכסים פירות מפני הדלף. וכן אמרו בשאר דברים המאבדים. וכן התירו לת"ח להערים ליכנס בספינה כדי לסייר פירי:
אמנם כל זה בהליכה בטלה גרידא. איברא בנ"ד שהלך לשם להצלת ממונו. יש פנים לכאן ולכאן. כי אמנם אמת הדבר שאין כאן משום שמץ מלאכה ולא אפי' ריח שבות של דבריהם. אף כי להצלת ממון שחששו לו הרבה והתירו קצת שבותין בגללו. כמ"ש בדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד ומותר לגרום כיבוי וכמה קולות אחרות ומכסים פירות מפני הדלף. וכן אמרו בשאר דברים המאבדים. וכן התירו לת"ח להערים ליכנס בספינה כדי לסייר פירי:
1345
1346ואי משום דאין דנין בשבת. בישראל שמענו. באו"ה לא שמענו. אדרבה הם אסורים לשבות. ומידי הוא טעמא אלא שמא יכתוב. והא לא שייך בערכאות שלהם. חדא דאינן מוזהרין כדאמרן. ותו מאן לימא דכתבי כל כי האי מילתא. ואפי' כתבי. לדעתייהו עבדי. מאי אמרת כיון דלהנאת ישראל עבדי. הו"ל עושה מלאכה בשביל ישראל בשבת. כמדליק הנר לצורך ישראל וכל דכוותיה. דאסירי אפי' בלא אמירה. דמיחזי כשלוחו ונהנה ממלאכת שבת. הא ודאי לאו מילתא. דבמקום הפ"מ כה"ג שרי ודאי אף למימר בהדיא כדלעיל. כ"ש דגוי כי קעביד אדעתיה דנפשיה קעביד להרבות לו שכר סופר. והישראל אינו רוצה בכך כלל. ובמקום מצוה והפ"מ מצינו להדיא בקונה בית בא"י שכותבין עליו אונו אפי' בשבת:
1346
1347וגדולה מזו התיר בב"ח והעיד שכ"ה מנהג וועד קדוש דר"א. להחרים הב"ח בשבת ע"פ שמש הקורא בב"הכ מתוך הכתב:
1347
1348תשובה למ"ש במג"א סי' של"ט ותרי"ג
ובמג"א הביא (בסי' של"ט) בשם תשו' הרי"ל דאסר ללכת בספינה אצל גוי החולה כדי להבטיח חובו. משום דלא ברי היזיקא משמע בהדיא דבברי ודאי שרי. אפי' לאעבורי בספינה. דאיכא שבות דרבנן. ואע"פ שבמג"א השיג עליו. דאפי' לדבר מצוה אסור לעבור בספינה מההיא דסי' תרי"ג. לא ידענא מאי תיובתא. דהתם נמי מי לא איכא בעה"ט דמקל. ומ"ט ניזיל לחומרא במילי דרבנן. כ"ש בהפ"מ דחמיר טפי מלהקביל פני רבו. דחשו ליה טובא. ומ"ש בסי' תרי"ג בשם הב"ח הוא דוחק. גם מש"ע המג"א שם לתמוה על הטור דהא אפי' לשמור פירות מותר לעבור במים ומוכח בגמרא דאסור בספינה. כמדומה שנתכוין למ"ש הב"י (סי' של"ט) אההוא עובדא דצורבא מרבנן דעבר במברא וסייר פירי ואמר למינם קמיכווינא. דלא שרי אלא לת"ח וע"י הערמה דווקא. ואי משום הא לק"מ דדווקא לסיירא בעלמא דאפי' ספק הפ"מ לא הוי. אסיר אלא ע"י הערמה ולת"ח לחוד. משא"כ בהפ"מ. ודאי לית דין צריך בשש דאפי' לאינש דעלמא ובלא הערמה נמי מישרי שרי כדמוכח מכל הנ"ל. ואדרבה ההוא עובדא מסייע נמי דמדשרי לצורבא מרבנן הערמה משום סיורא גרידא. פשיטא דבמקום הפסד מרובה מותר לכל אדם אף לכתחילה והוא ברור לדעתי (עם שלא ראיתי מ"ש הרי"ל שאין ספרו בידי):
ובמג"א הביא (בסי' של"ט) בשם תשו' הרי"ל דאסר ללכת בספינה אצל גוי החולה כדי להבטיח חובו. משום דלא ברי היזיקא משמע בהדיא דבברי ודאי שרי. אפי' לאעבורי בספינה. דאיכא שבות דרבנן. ואע"פ שבמג"א השיג עליו. דאפי' לדבר מצוה אסור לעבור בספינה מההיא דסי' תרי"ג. לא ידענא מאי תיובתא. דהתם נמי מי לא איכא בעה"ט דמקל. ומ"ט ניזיל לחומרא במילי דרבנן. כ"ש בהפ"מ דחמיר טפי מלהקביל פני רבו. דחשו ליה טובא. ומ"ש בסי' תרי"ג בשם הב"ח הוא דוחק. גם מש"ע המג"א שם לתמוה על הטור דהא אפי' לשמור פירות מותר לעבור במים ומוכח בגמרא דאסור בספינה. כמדומה שנתכוין למ"ש הב"י (סי' של"ט) אההוא עובדא דצורבא מרבנן דעבר במברא וסייר פירי ואמר למינם קמיכווינא. דלא שרי אלא לת"ח וע"י הערמה דווקא. ואי משום הא לק"מ דדווקא לסיירא בעלמא דאפי' ספק הפ"מ לא הוי. אסיר אלא ע"י הערמה ולת"ח לחוד. משא"כ בהפ"מ. ודאי לית דין צריך בשש דאפי' לאינש דעלמא ובלא הערמה נמי מישרי שרי כדמוכח מכל הנ"ל. ואדרבה ההוא עובדא מסייע נמי דמדשרי לצורבא מרבנן הערמה משום סיורא גרידא. פשיטא דבמקום הפסד מרובה מותר לכל אדם אף לכתחילה והוא ברור לדעתי (עם שלא ראיתי מ"ש הרי"ל שאין ספרו בידי):
1348
1349איברא בנ"ד אם יראה בעיני ב"ד יפה שראוי לקנסו מפני צורך שעה למגדר מילת' רשאין הן מאחר שגרם לעז על היהודים בין הערלים ולא נמלך תחלה לעשות ע"פ חכם
ואי משום שגרם שיוציאו הערלים ש"ר על היהודים שאינם שומרים שבת כראוי ויתעללו בם להעבירם ג"כ בענינים הנוגעים לחילול שבת. כגון שיכריחום כמו כן לעמוד לדין לפניהם בשבת וזולת מה שיש לחוש בכמה דברים כיוצא בזה שימצאו מקום להתגולל ולהתעולל. לכאורה היה נ"ל שאין לחוש בזה מדאמר איסור גיורא כי הוינן בארמיותן אמינא יהודאי לא מינטרי שבתא. מ"מ הכל לפי הענין והמקום. אי איתא דנפק מנה חורבא. בר קנסא הוא על פי ראות עיני פרנסי הדור המנהיגין צבורם לש"ש. ביחוד מאחר שעשה שלא על פי הוראת חכם. והי"ל לשאול תחלה:
ואי משום שגרם שיוציאו הערלים ש"ר על היהודים שאינם שומרים שבת כראוי ויתעללו בם להעבירם ג"כ בענינים הנוגעים לחילול שבת. כגון שיכריחום כמו כן לעמוד לדין לפניהם בשבת וזולת מה שיש לחוש בכמה דברים כיוצא בזה שימצאו מקום להתגולל ולהתעולל. לכאורה היה נ"ל שאין לחוש בזה מדאמר איסור גיורא כי הוינן בארמיותן אמינא יהודאי לא מינטרי שבתא. מ"מ הכל לפי הענין והמקום. אי איתא דנפק מנה חורבא. בר קנסא הוא על פי ראות עיני פרנסי הדור המנהיגין צבורם לש"ש. ביחוד מאחר שעשה שלא על פי הוראת חכם. והי"ל לשאול תחלה:
1349
1350להבטיח ספינה בשבת אפי' ע"י ערל ומפני סכנת ממון סך עצום ורב מ"מ אסור בלי ספק
שוב נזכרתי שנשאלתי מאת אהובי מאמשטרדם שקרה להם מקרה בלתי טהור בספינה שנתעכבה יותר מכשיעור וכמעט שנתייאשו ממנה שנאבדה בים והי"ל סך עצום ממון רב שקוע בתוכה. ועדיין היה זמן להבטיח עסקי הספינה בו ביום השמועה בש"ק. ונמנעו מזה. ויש שלעגו עליהם ואמרו שהוא חסידות של שטות. ובקשו לידע דעתי. וכבר יצא מלבי מה היה דעתי אז ומה שהשבתי ביחוד לענין עיקר הדין. רק את זאת ידעתי ששבחתי מעשיהם מאד. והבאתי להם מעשה דחסיד שנמנע אפי' מלגדור בחול מחמת מחשבה דשבת. אע"ג דהרהור מותר. והמלעיגים יחושו לעצמם תרתי הוא דעבדי מסתיינהו דלא גמירי אלא דמגמרי. וקרו לאינשי חסידי וגברי חמרי. יהא חלקי עם הנזהרים. ואמנם זו אינה מדת חסידות בלבד. אלא איסור גמור הוא בעיני. ואע"פ שהיה לצורך סך ממון גדול. לא ידעתי לו היתר כלל. כי דבר זה אע"פ שאינו אלא אמירה גרידא. ואפי' לא יצטרך לכתיבה לגמרי. עכ"פ מכלל מ"ומ ומקח מי הוציאו. ומאחר שהחיוב והשעבוד בע"פ הוא קנין גמור ומתקיים בדבור. הרי המקח והקנין איסורו מפורש בקבלה. ולא מצינו שהותר לצורך הצלת ממון. אף אם הותר מכללו אצל ש"מ מפני הסכנה בלבד. אבל לא להנאת ממון. דהיינו הך ומ"ומ גופיה איקרי. אע"ג דלא דמי מניעת ריוח להיזק. מ"מ מו"מ לתועלת ממון לא אשתרי לגמרי. כ"ש שאינו אלא מספק וברור הדבר שאסור אף בברי. הנלע"ד כתבתי יעב"ץ ס"ט:
שוב נזכרתי שנשאלתי מאת אהובי מאמשטרדם שקרה להם מקרה בלתי טהור בספינה שנתעכבה יותר מכשיעור וכמעט שנתייאשו ממנה שנאבדה בים והי"ל סך עצום ממון רב שקוע בתוכה. ועדיין היה זמן להבטיח עסקי הספינה בו ביום השמועה בש"ק. ונמנעו מזה. ויש שלעגו עליהם ואמרו שהוא חסידות של שטות. ובקשו לידע דעתי. וכבר יצא מלבי מה היה דעתי אז ומה שהשבתי ביחוד לענין עיקר הדין. רק את זאת ידעתי ששבחתי מעשיהם מאד. והבאתי להם מעשה דחסיד שנמנע אפי' מלגדור בחול מחמת מחשבה דשבת. אע"ג דהרהור מותר. והמלעיגים יחושו לעצמם תרתי הוא דעבדי מסתיינהו דלא גמירי אלא דמגמרי. וקרו לאינשי חסידי וגברי חמרי. יהא חלקי עם הנזהרים. ואמנם זו אינה מדת חסידות בלבד. אלא איסור גמור הוא בעיני. ואע"פ שהיה לצורך סך ממון גדול. לא ידעתי לו היתר כלל. כי דבר זה אע"פ שאינו אלא אמירה גרידא. ואפי' לא יצטרך לכתיבה לגמרי. עכ"פ מכלל מ"ומ ומקח מי הוציאו. ומאחר שהחיוב והשעבוד בע"פ הוא קנין גמור ומתקיים בדבור. הרי המקח והקנין איסורו מפורש בקבלה. ולא מצינו שהותר לצורך הצלת ממון. אף אם הותר מכללו אצל ש"מ מפני הסכנה בלבד. אבל לא להנאת ממון. דהיינו הך ומ"ומ גופיה איקרי. אע"ג דלא דמי מניעת ריוח להיזק. מ"מ מו"מ לתועלת ממון לא אשתרי לגמרי. כ"ש שאינו אלא מספק וברור הדבר שאסור אף בברי. הנלע"ד כתבתי יעב"ץ ס"ט:
1350
1351עיון רב ורחב ידים בענין בי"ט של גליות לבני א"י ויושבי ירושלם הן הגרים והתושבים הבאים לשם הן היוצאים לח"ל ויורדים מצרים
צל"ע בענין י"ט שני של גליות. שכל הפוסקים סתמו דבריהם בזה. ולענ"ד אין כל המקומות שבח"ל ושבא"י שוין בכך. כי הכל תלוי במקום שהיו מגיעין לשם השלוחין בין בא"י בין בח"ל. שבני אותן מקומות לא יעשו שני ימים. והוא הדין איפכא כל הדרים במקומות שלא הגיעו שלוחי ב"ד בימים ההם (שקדשו ע"פ הראיה) אף אותן בני א"י הרחוקים מירושלם יותר ממהלך עשרה ימים. יעשו ב' ימים טובים. מאחר שלא הגיעו לשם שלוחי תשרי. אע"פ שיוכלו להגיע שלוחי ניסן. כדאיתא פ"ק דר"ה מכריז ר"י היכא דמטו שלוחי ניסן ולא מטו שלוחי תשרי ליעבדו תרי יומי כו'. ולא אשכחן בשום דוכתא דמפלגי רבנן בין א"י וח"ל בהך מילתא:
צל"ע בענין י"ט שני של גליות. שכל הפוסקים סתמו דבריהם בזה. ולענ"ד אין כל המקומות שבח"ל ושבא"י שוין בכך. כי הכל תלוי במקום שהיו מגיעין לשם השלוחין בין בא"י בין בח"ל. שבני אותן מקומות לא יעשו שני ימים. והוא הדין איפכא כל הדרים במקומות שלא הגיעו שלוחי ב"ד בימים ההם (שקדשו ע"פ הראיה) אף אותן בני א"י הרחוקים מירושלם יותר ממהלך עשרה ימים. יעשו ב' ימים טובים. מאחר שלא הגיעו לשם שלוחי תשרי. אע"פ שיוכלו להגיע שלוחי ניסן. כדאיתא פ"ק דר"ה מכריז ר"י היכא דמטו שלוחי ניסן ולא מטו שלוחי תשרי ליעבדו תרי יומי כו'. ולא אשכחן בשום דוכתא דמפלגי רבנן בין א"י וח"ל בהך מילתא:
1351
1352הא פשיטא לי דהיכא דלא הוו מטו שלוחין אף בא"י צריכי למיעבד בי"ט ושמירה משבירה וביאור נכון בגמרא ותו' ריש ביצה ועפ"ז נתחזק ג"כ דעת הרי"ף שהיא ודאי עיקר במנהג א"י וירושלים בבי"ט דר"ה ואין מקום למה שהשיגו עליו ודוק
איברא הא דאיתא פ' מ"ש אר"י כגון אנן דבקיאינן בקיבועא דירחא בישוב לא עבדינן במדבר עבדינן. אף היא לא תברא. דהא פיר"ת דמיירי דר"ס הוה מהיכא דמטו שלוחי תשרי. הא לא"ה ודאי לא שנא א"י לא שנא ח"ל. בעו למעבד תרי יומי. וה"נ משמע מפלוגתא דרב ורב אסי בנולדה בזה אם מותרת בזה. דלא פלגינן מידי בין א"י וח"ל. אלא היכא דמטו שלוחין כדאיתא התם. והא דמסקינן בי"ט של ר"ה הא לן והא להו. משמע דאפי' בי"ט של ר"ה לא נהוג בא"י מתקנת ריב"ז ואילך. משום הא לא איריא דהא פירש רש"י ותו' דמיירי בזמן שקדשו עדיין ע"פ הראיה. הוא דלפעמים עשו יום א' ולפעמים ב' ימים אפי' מתקנה ואילך. דהא מודה ריב"ז בבאו עדים מן המנחה ולמעלה כדמסיק תלמודא. וכמו שפירשו התו' יפה אליבא דרש"י. דר"ל השתא נמי דקיימינן דמתקנה ואילך ביצה מותרת לבני א"י. מיהא ודאי ידע בעל הסוגיא ואסיק אדעתיה נמי דמודה ריב"ז כנ"ל. אלא דמ"מ סבר דין ב' קדושות יש להן מאחר שעושין רק מפני הספק. וכשנסתלק הספק חזרו לעשות יום א'. וכל זה בזמן שהיו מקדשין ע"פ הראייה. אבל משבטל קידוש הראיה. חזר דין הספק למקומו. ועשו בכל א"י ב' ימים. אך רק מתורת ספק. משו"ה סא"ד ב' קדושות הן. וע"כ צ"ל כן. דאל"ה מאי מותרת שייך לומר ביום חול. אלא פשיטא דמיירי כשעשו בא"י ב' י"ט מן התקנה ואילך זה פשוט שלכך הוצרכו התו' להאריך וק"ל. ואף היא לא קיימא במסקנא. אלא לעולם קדושה א' וביצה אסורה אף לבני א"י. מיהת בין הכי או הכי מוכח בהדיא איפכא. דבר"ה עשו ודאי ב' י"ט אף מן התקנה ואילך כשבאו עדים מן המנחה ולמעלה. ואצ"ל משבטלה סנהדרין וקידוש הראיה. שלעולם הן נוהגין. ב' ימים כמונו וכשטת הרי"ף. וכמנהגם עוד היום:
איברא הא דאיתא פ' מ"ש אר"י כגון אנן דבקיאינן בקיבועא דירחא בישוב לא עבדינן במדבר עבדינן. אף היא לא תברא. דהא פיר"ת דמיירי דר"ס הוה מהיכא דמטו שלוחי תשרי. הא לא"ה ודאי לא שנא א"י לא שנא ח"ל. בעו למעבד תרי יומי. וה"נ משמע מפלוגתא דרב ורב אסי בנולדה בזה אם מותרת בזה. דלא פלגינן מידי בין א"י וח"ל. אלא היכא דמטו שלוחין כדאיתא התם. והא דמסקינן בי"ט של ר"ה הא לן והא להו. משמע דאפי' בי"ט של ר"ה לא נהוג בא"י מתקנת ריב"ז ואילך. משום הא לא איריא דהא פירש רש"י ותו' דמיירי בזמן שקדשו עדיין ע"פ הראיה. הוא דלפעמים עשו יום א' ולפעמים ב' ימים אפי' מתקנה ואילך. דהא מודה ריב"ז בבאו עדים מן המנחה ולמעלה כדמסיק תלמודא. וכמו שפירשו התו' יפה אליבא דרש"י. דר"ל השתא נמי דקיימינן דמתקנה ואילך ביצה מותרת לבני א"י. מיהא ודאי ידע בעל הסוגיא ואסיק אדעתיה נמי דמודה ריב"ז כנ"ל. אלא דמ"מ סבר דין ב' קדושות יש להן מאחר שעושין רק מפני הספק. וכשנסתלק הספק חזרו לעשות יום א'. וכל זה בזמן שהיו מקדשין ע"פ הראייה. אבל משבטל קידוש הראיה. חזר דין הספק למקומו. ועשו בכל א"י ב' ימים. אך רק מתורת ספק. משו"ה סא"ד ב' קדושות הן. וע"כ צ"ל כן. דאל"ה מאי מותרת שייך לומר ביום חול. אלא פשיטא דמיירי כשעשו בא"י ב' י"ט מן התקנה ואילך זה פשוט שלכך הוצרכו התו' להאריך וק"ל. ואף היא לא קיימא במסקנא. אלא לעולם קדושה א' וביצה אסורה אף לבני א"י. מיהת בין הכי או הכי מוכח בהדיא איפכא. דבר"ה עשו ודאי ב' י"ט אף מן התקנה ואילך כשבאו עדים מן המנחה ולמעלה. ואצ"ל משבטלה סנהדרין וקידוש הראיה. שלעולם הן נוהגין. ב' ימים כמונו וכשטת הרי"ף. וכמנהגם עוד היום:
1352
1353והשתא דאתית להכי מסתייעא סברא דילן דלעיל מההיא נמי
ולפי שטה זו נראה פשוט שהוא הדין לשאר י"ט של גליות. שנוהג בא"י עכ"פ כל היכא דלא הוו מטו שלוחין. דאטו עדיפי השתא. מההיא שעתא. דנפקי שלוחין. דאע"ג דחברך חברך אית ליה. לא הוה מהני להנהו אתרי דלא סגו שלוחין להתם. כ"ש האידנא דבטלי להו לגמרי דלא לישנו ממנהגא. וכיון דבר"ה אפי' בירושלם עצמה צריכין לנהוג ב' ימים. אע"פ שברוב פעמים לא היו נוהגים שם אלא יום א'. משמצא הספק מקום. עושים לעולם ב' ימים (אם מדין ב' קדושות ואם מדין קדושה אחת) מחמת מנהג אבות. עם שלא היה מתמיד. אלא פעם נוהג ופעם פוסק. עאכ"ו (בשאר י"ט) במקום שלא פסק המנהג בשום פעם ונמשך לעולם. שלא יורע כחו עכשיו:
ולפי שטה זו נראה פשוט שהוא הדין לשאר י"ט של גליות. שנוהג בא"י עכ"פ כל היכא דלא הוו מטו שלוחין. דאטו עדיפי השתא. מההיא שעתא. דנפקי שלוחין. דאע"ג דחברך חברך אית ליה. לא הוה מהני להנהו אתרי דלא סגו שלוחין להתם. כ"ש האידנא דבטלי להו לגמרי דלא לישנו ממנהגא. וכיון דבר"ה אפי' בירושלם עצמה צריכין לנהוג ב' ימים. אע"פ שברוב פעמים לא היו נוהגים שם אלא יום א'. משמצא הספק מקום. עושים לעולם ב' ימים (אם מדין ב' קדושות ואם מדין קדושה אחת) מחמת מנהג אבות. עם שלא היה מתמיד. אלא פעם נוהג ופעם פוסק. עאכ"ו (בשאר י"ט) במקום שלא פסק המנהג בשום פעם ונמשך לעולם. שלא יורע כחו עכשיו:
1353
1354וכן מתבאר בחבור הי"ד להר"מ ז"ל שכל עיקר עשיית י"ט א' תלוי במקום שהיו מגיעין שלוחין לשם בלבד לא בא"י כלל
ובדקתי בס' הי"ד להר"מ ז"ל וזכיתי ומצאתי מבואר כדברי בפירוש. שכך כתב בפ"ה מהל' ק"ה. ז"ל אין עשיית י"ט אחד תלוי בקריבת המקום כיצד אם יהיה מקום בינו ובין ירושלם מהלך חמשה ימים או פחות שבודאי אפשר שיגיעו לשם שלוחין אין אומרין שאנשי מקום זה עושין י"ט א' שמי יאמר לנו שהיו השלוחין יוצאין למקום זה שמא לא היו שלוחין יוצאין למקום זה מפני שלא היו שם ישראל ואחר שחזרו לקבוע על החשבון ישבו שם ישראלים שהן חייבים לעשות שני ימים כו'. נמצא עיקר דבר זה כך הוא כל מקום שיש בינו ובין ירושלם מהלך יתר על עשרה ימים גמורים עושים שני ימים לעולם כמנהגם מקודם כו'. וכל מקום שבינו לבין ירושלים עשרה ימים או פחות כו' רואים אם אותו המקום מא"י שהיו בה ישראל בשעת הראיה כגון אושא כו' עושין יום א' בלבד ואם אותו המקום מסוריא או מח"ל עושין כמנהג אבותיהן עכ"ד. מכאן נראה בעליל שהכל תלוי במקום הידוע בהגעת השלוחין אין הפרש בין א"י לח"ל בכך. שהרי אפי' בקרוב לירושלם מהלך ה' ימים או פחות תלה הדבר בשלוחין דווקא. ולא התנה שיהא מח"ל. וכן נראה מהדוגמא שעשה מיהודה וגליל. עם היות שניהן א"י. כיון שהיה שם מונע דהיינו שעת חירום בימי חכמי המשנה ולא יכלו השלוחין עבור. הרי הגליל נידון כח"ל לענין זה אף בהיותו קרוב מאד. וכן מן הסתם כל הקרוב תוך מהלך חמשה ימים לירושלם. א"י הוא. הא למדת שאין הפרש בין א"י לח"ל בדבר זה:
ובדקתי בס' הי"ד להר"מ ז"ל וזכיתי ומצאתי מבואר כדברי בפירוש. שכך כתב בפ"ה מהל' ק"ה. ז"ל אין עשיית י"ט אחד תלוי בקריבת המקום כיצד אם יהיה מקום בינו ובין ירושלם מהלך חמשה ימים או פחות שבודאי אפשר שיגיעו לשם שלוחין אין אומרין שאנשי מקום זה עושין י"ט א' שמי יאמר לנו שהיו השלוחין יוצאין למקום זה שמא לא היו שלוחין יוצאין למקום זה מפני שלא היו שם ישראל ואחר שחזרו לקבוע על החשבון ישבו שם ישראלים שהן חייבים לעשות שני ימים כו'. נמצא עיקר דבר זה כך הוא כל מקום שיש בינו ובין ירושלם מהלך יתר על עשרה ימים גמורים עושים שני ימים לעולם כמנהגם מקודם כו'. וכל מקום שבינו לבין ירושלים עשרה ימים או פחות כו' רואים אם אותו המקום מא"י שהיו בה ישראל בשעת הראיה כגון אושא כו' עושין יום א' בלבד ואם אותו המקום מסוריא או מח"ל עושין כמנהג אבותיהן עכ"ד. מכאן נראה בעליל שהכל תלוי במקום הידוע בהגעת השלוחין אין הפרש בין א"י לח"ל בכך. שהרי אפי' בקרוב לירושלם מהלך ה' ימים או פחות תלה הדבר בשלוחין דווקא. ולא התנה שיהא מח"ל. וכן נראה מהדוגמא שעשה מיהודה וגליל. עם היות שניהן א"י. כיון שהיה שם מונע דהיינו שעת חירום בימי חכמי המשנה ולא יכלו השלוחין עבור. הרי הגליל נידון כח"ל לענין זה אף בהיותו קרוב מאד. וכן מן הסתם כל הקרוב תוך מהלך חמשה ימים לירושלם. א"י הוא. הא למדת שאין הפרש בין א"י לח"ל בדבר זה:
1354
1355וביאור לשונו פ"ה מהל' ק"ה להשמר ממכשול בהבנתו בהיותו באמת קשה ודחוק קצת לכאורה ולמדנו ממנו עוד בענין מקום מסופק שבא"י ובזה י"ל ב' דרכים א' להקל וא' להחמיר והאחרון נראה עיקר בכוונת הר"מ ז"ל וכן הלכה
ואל יטעך מ"ש לפני זה (בהלכה ו') ובני א"י בז"הז עושין יום א' כמנהגן שמעולם לא עשו ב' י"ט. כי אין כוונתו רק על רוב א"י לפי שהשלוחין מגיעין לשם ברוב המקומות. והיינו כמנהגן דקאמר. מכלל שבמקומות המעטים שנהגו בב' ימים מפני שהיו עלולי הגעת השלוחין. נהגו ג"כ כמנהג הקדום. אלא שהלך אחר הרוב. וכן עשה למטה (בהלכה י"א) כשאמר וכל מקום שבינו לירושלם עשרה ימים או פחות רואים אם המקום מא"י כו' שהיו בה ישראל עושין יום אחד בלבד. הרי שהטיל תנאי מפורש גם בא"י במקומות הקרובים. צריכים שיהיו כמו כן נודעים בישוב ישראל ומפורסמים בהגעת הודעת השלוחין. אבל במה שהם א"י לא סגי. ואע"ג דאיכא למידק ליפלוג בדידה היינו בא"י גופה. וכדסיים בח"ל באומרו ואם אותו המקום ח"ל כו' עושין כמנהג אבותיהן. ואי הכי מאי איכא בין א"י וח"ל ליערבינהו וליתנינהו. אלא משום דסמיך אדלעיל דסתם וכתב שהכל תלוי במקום ששלוחין מגיעין בזמן ב"ד. והדר מפרש ונסיב א"י דאזיל בתר רובא. מ"מ פרט לך המקומות הידועין בשם וכל כיוצא בהן כמו שהוא הענין ברוב א"י עד שיוודע לך שאינו מן הרוב. ובסוריא ובח"ל שאין שם רוב ידוע. חלקן לב' חלקים נערכים בשוה. וכך יורה גם לשונו (בהלכה י"ב) כשאמר ז"ל או ששכנו בו ישראל עתה. ר"ל בא"י ולא נודע ששכנו בו קודם זה שאע"פ שהוא א"י ודאי לכל דבר. מ"מ אינו נחשב א"י לענין זה. כך נ"ל לפרש לשונו מפני ההכרח. עם שאינו נמלט מדוחק אין מנוס מלהבינו עד"ז. ושבקיה דאיהו דחיק ומוקי נפשיה. אכן תמהתי שלא ראיתי עדיין לאחד ממפרשיו שבידי שנגע בו. ולא אחד בהם שהטריח עצמו בביאור פרק זה. מכל מקום למדנו ממנו בבירור שאף בא"י יש מקום למנהג זה. לפחות במקום חדש שלא היה ידוע בישוב ישראל בזמן ב"ד. ואולי אפי' המקומות המסופקות שבא"י. הולכין אחר רוב העולם. ולא אחר רוב א"י. מה נ"ל עיקר בכוונתו ז"ל דוק ותשכח:
ואל יטעך מ"ש לפני זה (בהלכה ו') ובני א"י בז"הז עושין יום א' כמנהגן שמעולם לא עשו ב' י"ט. כי אין כוונתו רק על רוב א"י לפי שהשלוחין מגיעין לשם ברוב המקומות. והיינו כמנהגן דקאמר. מכלל שבמקומות המעטים שנהגו בב' ימים מפני שהיו עלולי הגעת השלוחין. נהגו ג"כ כמנהג הקדום. אלא שהלך אחר הרוב. וכן עשה למטה (בהלכה י"א) כשאמר וכל מקום שבינו לירושלם עשרה ימים או פחות רואים אם המקום מא"י כו' שהיו בה ישראל עושין יום אחד בלבד. הרי שהטיל תנאי מפורש גם בא"י במקומות הקרובים. צריכים שיהיו כמו כן נודעים בישוב ישראל ומפורסמים בהגעת הודעת השלוחין. אבל במה שהם א"י לא סגי. ואע"ג דאיכא למידק ליפלוג בדידה היינו בא"י גופה. וכדסיים בח"ל באומרו ואם אותו המקום ח"ל כו' עושין כמנהג אבותיהן. ואי הכי מאי איכא בין א"י וח"ל ליערבינהו וליתנינהו. אלא משום דסמיך אדלעיל דסתם וכתב שהכל תלוי במקום ששלוחין מגיעין בזמן ב"ד. והדר מפרש ונסיב א"י דאזיל בתר רובא. מ"מ פרט לך המקומות הידועין בשם וכל כיוצא בהן כמו שהוא הענין ברוב א"י עד שיוודע לך שאינו מן הרוב. ובסוריא ובח"ל שאין שם רוב ידוע. חלקן לב' חלקים נערכים בשוה. וכך יורה גם לשונו (בהלכה י"ב) כשאמר ז"ל או ששכנו בו ישראל עתה. ר"ל בא"י ולא נודע ששכנו בו קודם זה שאע"פ שהוא א"י ודאי לכל דבר. מ"מ אינו נחשב א"י לענין זה. כך נ"ל לפרש לשונו מפני ההכרח. עם שאינו נמלט מדוחק אין מנוס מלהבינו עד"ז. ושבקיה דאיהו דחיק ומוקי נפשיה. אכן תמהתי שלא ראיתי עדיין לאחד ממפרשיו שבידי שנגע בו. ולא אחד בהם שהטריח עצמו בביאור פרק זה. מכל מקום למדנו ממנו בבירור שאף בא"י יש מקום למנהג זה. לפחות במקום חדש שלא היה ידוע בישוב ישראל בזמן ב"ד. ואולי אפי' המקומות המסופקות שבא"י. הולכין אחר רוב העולם. ולא אחר רוב א"י. מה נ"ל עיקר בכוונתו ז"ל דוק ותשכח:
1355
1356איברא הא מספקא לי דילמא מדינא כל בני א"י נמי חזו למנהגא דבי"ט בכולהו מועדות דהכי ודאי משמ' סתמא דתלמודא
ואי לאו דמסתפינא הוה אמינא דכל בני א"י צריכין לנהוג כל בי"ט של גליות. דמ"ש אינהו מדידן האידנא זיל בתר טעמא דשלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם כו' ואתו לאיקלקולי. והא ודאי שייך גבייהו כדשייך גבן חדא מילתא היא. דמשום הך חששא חזרה כל א"י לענין י"ט להיות נדונת כגולה. כל זמן שהיא ביד האומות. לפי פשט הענין בהשקפה ראשונה:
ואי לאו דמסתפינא הוה אמינא דכל בני א"י צריכין לנהוג כל בי"ט של גליות. דמ"ש אינהו מדידן האידנא זיל בתר טעמא דשלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם כו' ואתו לאיקלקולי. והא ודאי שייך גבייהו כדשייך גבן חדא מילתא היא. דמשום הך חששא חזרה כל א"י לענין י"ט להיות נדונת כגולה. כל זמן שהיא ביד האומות. לפי פשט הענין בהשקפה ראשונה:
1356
1357פלפול וביאור הגון בשני אופנים בסוגיא ריש ביצה הנ"ל וא"ש נמי אליבא דהילכתא והבינהו
וליכא למידק אי הכי מ"ט פליג רב אדר"א בב' י''ט ש"ג. ומי נימא נמי דלא פליגן. אלא הא לן ר"ל מאן דאמר אסורה דקדושה אחת הן. לדידן בח''ל קאמר. והא להו מ"ד מותרת דב"ק הן לדידהו בא"י. דהיינו במקום ששלוחין היו מגיעין. הא ודאי לא תיקשי לך כלל. דאנא אמינא קושטא דמילתא אין הכי נמי הוא ודאי. רב ור"א כי פליגי בדין בני א"י הוא דפליגן. והכי נמי תרוייהו מבני א"י הוו. ובזמנן היו מקדשין ע"פ הראיה. וכי פליג רב וס"ל בבי"שג ב"ק הן אליבא דבא"י קאמר. ובמקום שלא הגיעו שלוחין איירי. דאינהו ודאי בעו למיעבד תרי יומי ההיא שעתא נמי. וקמיפלגי בסברא אי הוה חק קבוע. או אינו אלא מפני הספק. וס"ל לרב דאינהו לא הוו עבדי אלא מספיקא. תדע דהא היכא דמטו שלוחין לא עבדי אלא חד יומא. והיינו בזמנו. ואפ"ה פליג עליה ר"א וסבר דמ"מ ק"א הן. כיון דלא מטו שלוחין להתם אף בא"י. אבל בח"ל הרחוקה מאד שלעולם לא הלכו שלוחין לשם. לעולם אימא לך מודה רב לר"א דק"א היא אפי' בימים ההם שקדשו ע"פ הראיה. ואצ"ל עתה שבטלה הראיה. (וכ"ת א"ה לא א"ש לפום מאי דקיי"ל. אין ה"נ דקשיא. ואין אחריות זה עלינו. א"נ אב"א איפכא דהאידנא אשתני דינא דבני ח"ל. דאע"ג דבזמן קידוש הראיה הוה להו דין ק"א. מפני שלא היו יכולין שלוחין להגיע אליהם. והיה גדול כח הספק כודאי. מאחר שהיה קבוע לעולם. משא"כ עכשיו שבטלה הראיה. וכל העולם בקיאין הן בקביעות. וכל העושין ב' ימים מטעם א' הן עושין. מחמת מנהג אבות בלבד. לא מטעם ספק לגמרי. הרי כולנו שוין במנהג זה. תורה אחת היא לרחוקים כקרובים. ונתחדשה הלכה מעתה להיות ביצה מותרת לכל העולם בשוה. לפי מה שראו לקבוע הלכה כדברי המקל בשל דבריהם. ובכן הכל עולה יפה בעז''הי) והכי מוכחא כולה סוגיא דשקלא וטריא אי ק"א או ב"ק. לבני א"י הדברים אמורים בעצם וראשונה. ומכללא נשמע לבני ח"ל. דוק ברישא דשמעתא בפלוגתא דרב ור"א. ובמסקנא דרבא לענין בי"ט דר"ה. כולה בא"י גופה עסקינן. והיכא דלא אזלו שלוחין. ומעיקרא דס"ד לפלוגי הא לן הא להו לענין ר"ה. נמי בא"י קאי בכולה מילתא. ודקאמר הא לן אף כל א"י במשמע. לבר ממקום הוועד. דכולה לגביה מיקרי לן. ושוו לבני ח"ל בהך ענינא דלא ידעי אימת קדשו ב"ד החודש בר"ה. וה"ה איפכא לענין שאר י"ט גם בבל חשיבא מהיכא דמטו שלוחין כמו כללות א"י דוק היטב. והרי לפ"ז נסתייעו דברינו בסיוע שיש בו ממש:
וליכא למידק אי הכי מ"ט פליג רב אדר"א בב' י''ט ש"ג. ומי נימא נמי דלא פליגן. אלא הא לן ר"ל מאן דאמר אסורה דקדושה אחת הן. לדידן בח''ל קאמר. והא להו מ"ד מותרת דב"ק הן לדידהו בא"י. דהיינו במקום ששלוחין היו מגיעין. הא ודאי לא תיקשי לך כלל. דאנא אמינא קושטא דמילתא אין הכי נמי הוא ודאי. רב ור"א כי פליגי בדין בני א"י הוא דפליגן. והכי נמי תרוייהו מבני א"י הוו. ובזמנן היו מקדשין ע"פ הראיה. וכי פליג רב וס"ל בבי"שג ב"ק הן אליבא דבא"י קאמר. ובמקום שלא הגיעו שלוחין איירי. דאינהו ודאי בעו למיעבד תרי יומי ההיא שעתא נמי. וקמיפלגי בסברא אי הוה חק קבוע. או אינו אלא מפני הספק. וס"ל לרב דאינהו לא הוו עבדי אלא מספיקא. תדע דהא היכא דמטו שלוחין לא עבדי אלא חד יומא. והיינו בזמנו. ואפ"ה פליג עליה ר"א וסבר דמ"מ ק"א הן. כיון דלא מטו שלוחין להתם אף בא"י. אבל בח"ל הרחוקה מאד שלעולם לא הלכו שלוחין לשם. לעולם אימא לך מודה רב לר"א דק"א היא אפי' בימים ההם שקדשו ע"פ הראיה. ואצ"ל עתה שבטלה הראיה. (וכ"ת א"ה לא א"ש לפום מאי דקיי"ל. אין ה"נ דקשיא. ואין אחריות זה עלינו. א"נ אב"א איפכא דהאידנא אשתני דינא דבני ח"ל. דאע"ג דבזמן קידוש הראיה הוה להו דין ק"א. מפני שלא היו יכולין שלוחין להגיע אליהם. והיה גדול כח הספק כודאי. מאחר שהיה קבוע לעולם. משא"כ עכשיו שבטלה הראיה. וכל העולם בקיאין הן בקביעות. וכל העושין ב' ימים מטעם א' הן עושין. מחמת מנהג אבות בלבד. לא מטעם ספק לגמרי. הרי כולנו שוין במנהג זה. תורה אחת היא לרחוקים כקרובים. ונתחדשה הלכה מעתה להיות ביצה מותרת לכל העולם בשוה. לפי מה שראו לקבוע הלכה כדברי המקל בשל דבריהם. ובכן הכל עולה יפה בעז''הי) והכי מוכחא כולה סוגיא דשקלא וטריא אי ק"א או ב"ק. לבני א"י הדברים אמורים בעצם וראשונה. ומכללא נשמע לבני ח"ל. דוק ברישא דשמעתא בפלוגתא דרב ור"א. ובמסקנא דרבא לענין בי"ט דר"ה. כולה בא"י גופה עסקינן. והיכא דלא אזלו שלוחין. ומעיקרא דס"ד לפלוגי הא לן הא להו לענין ר"ה. נמי בא"י קאי בכולה מילתא. ודקאמר הא לן אף כל א"י במשמע. לבר ממקום הוועד. דכולה לגביה מיקרי לן. ושוו לבני ח"ל בהך ענינא דלא ידעי אימת קדשו ב"ד החודש בר"ה. וה"ה איפכא לענין שאר י"ט גם בבל חשיבא מהיכא דמטו שלוחין כמו כללות א"י דוק היטב. והרי לפ"ז נסתייעו דברינו בסיוע שיש בו ממש:
1357
1358ביאור בגמ' דפמ"ש בענין זה והוא דבר ברור ומוכרח
ובאמת לא ידעתי שום סמך ורמז בתלמוד לחלוק בין בני א"י וח"ל לענין זה. וכמדומה שנמשך הענין מההיא דר"ס הנ"ל דפמ"ש. דמשמע לכאורה דלא עשו ב' י"ט ש"ג בא"י היכא דמטו שלוחין מיהא. וכנ"ל לפיר"ת על זה סמכו דורות שלפנינו שהנהיגו י"ט א' בא"י. ברם אלמלא הייתי כדאי. הייתי אומר שאין ממנה שום הוכחה קטנה או גדולה. כי בימי ר"ס עדיין היו מקדשין ע"פ הראיה בלי ספק. כי אף בימי רבא היו מקדשין ע"פ הראיה ושולחין שלוחין כדמוכח פ"ק דר"ה. ובהכי קמיירי ר"ס כי קאתי ממקום ב"ד או ממקום שהגיעו לשם השלוחין באמת בפועל ממש בימיו. והוא פירש מהם למקום שהוא מן הצד שלא הלכו לשם. וחייבין לנהוג עכ"פ ב' ימים בכל מקום שהן כדלעיל. (ואע"פ שהיה יכול להעיד להם. לא רצה מאחר שלא היו רגילין לבוא שם שלוחין וכטעמא דמכריז ר''י) התם הוא דאיקלע ר"ס ועביד במדבר ולא בישוב מפני שינוי המחלוקת בלבד. דאיהו ודאי הוה בקיא בקיבועא דירחא כמשמעו. וניחא טפי הא דקאמר דבקיאינן בקיבועא דירחא. דאי בגולה דהאידנא מיירי. הא ודאי אנן נמי בכולה גולה בקיאינן כוותיה. ומאי עדיפותיה. וכמו שהרגישו התו' ולכך הוצרכו לפרשה במקום שהגיעו שלוחין. דמשמע דאמנהג אבות גרידא סמך. ר"ל שאנשי מקומו הם בני אותן האבות שהיו בקיאין ע"י שלוחין שהיו מגיעין לשם בעת ההיא. ועדיין הדוחק במקומו. אבל למאי דפרישית אתי שפיר טובא. דבימי ר"ס ודאי איהו ניהו דווקא הוה בקי. (ואפשר שגם דעת התו' כך היא וכך משמעות לשונם אע"פ שהוא קצר) משא"כ אותו ישוב שהלך לשם לא הוו בקיאי לגמרי. והיו מוכרחים לנהוג ב' י"ט מפני הספק. היינו דקאמר בישוב לא עבידנא מפני שינוי המחלוקת בלחוד. הא אי הוה האידנא. איהו נמי חיובי מיחייב כוותייהו בין במדבר בין בישוב. ואף בא"י עצמה בכל מקום שהוא. כך היה נ"ל דבר ברור. וגם הכרח לומר כך משום מאי דבעינן למימר קמן בס"ד. דאל"ה מאי איריא משום שינוי מחלוקת. מדינא נותנין עליו חומרי מקום שבא לשם לכל דבר. מחמת המקום שגורם. ואין זה דומה. לשאר חומרות חפשיות רצוניות. ולדרכנו הכל מתוקן בעז"הי בלי שום דוחק:
ובאמת לא ידעתי שום סמך ורמז בתלמוד לחלוק בין בני א"י וח"ל לענין זה. וכמדומה שנמשך הענין מההיא דר"ס הנ"ל דפמ"ש. דמשמע לכאורה דלא עשו ב' י"ט ש"ג בא"י היכא דמטו שלוחין מיהא. וכנ"ל לפיר"ת על זה סמכו דורות שלפנינו שהנהיגו י"ט א' בא"י. ברם אלמלא הייתי כדאי. הייתי אומר שאין ממנה שום הוכחה קטנה או גדולה. כי בימי ר"ס עדיין היו מקדשין ע"פ הראיה בלי ספק. כי אף בימי רבא היו מקדשין ע"פ הראיה ושולחין שלוחין כדמוכח פ"ק דר"ה. ובהכי קמיירי ר"ס כי קאתי ממקום ב"ד או ממקום שהגיעו לשם השלוחין באמת בפועל ממש בימיו. והוא פירש מהם למקום שהוא מן הצד שלא הלכו לשם. וחייבין לנהוג עכ"פ ב' ימים בכל מקום שהן כדלעיל. (ואע"פ שהיה יכול להעיד להם. לא רצה מאחר שלא היו רגילין לבוא שם שלוחין וכטעמא דמכריז ר''י) התם הוא דאיקלע ר"ס ועביד במדבר ולא בישוב מפני שינוי המחלוקת בלבד. דאיהו ודאי הוה בקיא בקיבועא דירחא כמשמעו. וניחא טפי הא דקאמר דבקיאינן בקיבועא דירחא. דאי בגולה דהאידנא מיירי. הא ודאי אנן נמי בכולה גולה בקיאינן כוותיה. ומאי עדיפותיה. וכמו שהרגישו התו' ולכך הוצרכו לפרשה במקום שהגיעו שלוחין. דמשמע דאמנהג אבות גרידא סמך. ר"ל שאנשי מקומו הם בני אותן האבות שהיו בקיאין ע"י שלוחין שהיו מגיעין לשם בעת ההיא. ועדיין הדוחק במקומו. אבל למאי דפרישית אתי שפיר טובא. דבימי ר"ס ודאי איהו ניהו דווקא הוה בקי. (ואפשר שגם דעת התו' כך היא וכך משמעות לשונם אע"פ שהוא קצר) משא"כ אותו ישוב שהלך לשם לא הוו בקיאי לגמרי. והיו מוכרחים לנהוג ב' י"ט מפני הספק. היינו דקאמר בישוב לא עבידנא מפני שינוי המחלוקת בלחוד. הא אי הוה האידנא. איהו נמי חיובי מיחייב כוותייהו בין במדבר בין בישוב. ואף בא"י עצמה בכל מקום שהוא. כך היה נ"ל דבר ברור. וגם הכרח לומר כך משום מאי דבעינן למימר קמן בס"ד. דאל"ה מאי איריא משום שינוי מחלוקת. מדינא נותנין עליו חומרי מקום שבא לשם לכל דבר. מחמת המקום שגורם. ואין זה דומה. לשאר חומרות חפשיות רצוניות. ולדרכנו הכל מתוקן בעז"הי בלי שום דוחק:
1358
1359המנהג אינו עד ראיה גמור בדבר זה
ומן המנהג אין ראיה. כמו שכתב הגאון ר"ח לענין בי"ט של ר"ה בא"י הובא לשונו במלחמות ה'. ז"ל ואשר אמרו בעבור בני א"י בדורות שלפנינו אינה טענה לפי שגלינו גלות שלמה ובעונותינו לא נשאר בא"י בימים ההם אלא מעטים ואינן בני תורה בנדנוד אחר נדנוד וטלטול אחר טלטול. כך אני אומר בכל הי"ט שאפשר טעות היה ביד הדורות הקודמים. שהיו נבוכים בארץ. ולא הוקבע המנהג תחלתו ע"פ חכמים. ואף שסיים והוחלף להם בשאר י"ט. היא גופא קשיא כדאמרן. דהא ודאי חד טעמא הוא. והפלא מהרמב"ן ז"ל שלא שת לבו לדבר זה עם שכל עיקר סמיכתו בהצלת דעת הרי"ף כמדומה היא על אותה דשלחו מתם. א"כ ודאי ליכא לפלוגי בינייהו כלל. והא בהדיא איתמר אבי"ט של גליות. אלא שיד המנהג תקיפה. ושמא לא היה כח ב"ד יפה. לעוקרו משהזקין ונשרש נקרש ונקפא. חזר קשה התכה באופן שאפילו רצו לרפאו לא נרפא:
ומן המנהג אין ראיה. כמו שכתב הגאון ר"ח לענין בי"ט של ר"ה בא"י הובא לשונו במלחמות ה'. ז"ל ואשר אמרו בעבור בני א"י בדורות שלפנינו אינה טענה לפי שגלינו גלות שלמה ובעונותינו לא נשאר בא"י בימים ההם אלא מעטים ואינן בני תורה בנדנוד אחר נדנוד וטלטול אחר טלטול. כך אני אומר בכל הי"ט שאפשר טעות היה ביד הדורות הקודמים. שהיו נבוכים בארץ. ולא הוקבע המנהג תחלתו ע"פ חכמים. ואף שסיים והוחלף להם בשאר י"ט. היא גופא קשיא כדאמרן. דהא ודאי חד טעמא הוא. והפלא מהרמב"ן ז"ל שלא שת לבו לדבר זה עם שכל עיקר סמיכתו בהצלת דעת הרי"ף כמדומה היא על אותה דשלחו מתם. א"כ ודאי ליכא לפלוגי בינייהו כלל. והא בהדיא איתמר אבי"ט של גליות. אלא שיד המנהג תקיפה. ושמא לא היה כח ב"ד יפה. לעוקרו משהזקין ונשרש נקרש ונקפא. חזר קשה התכה באופן שאפילו רצו לרפאו לא נרפא:
1359
1360מ"מ חלילה לנו לערער על מנהג בני א"י הקדום בענין עשיית י"ט א' לתושבים ויחיד הבא לשם מח"ל ודאי אינו ראשי אף להחמיר לעצמו אם אין דעתו לחזור אבל אם עלו עשרה מבני ח"ל ונתיישבו שם י"ל שרשאין להחזיק מנהגן בשני י"ט ש"ג ואולי מדינא חייבין ועכ"פ במקו' שאין קבועים שם ישראל מקודם הנוהגים רק יום א' ואצ"ל במקום שלא נודע ודאי שהיה פטור שום פעם מיט"ב שראוי ונכון הדבר לעשותו אפי' הוא קרוב לירושלם
והנה יודע אני בעצמי שכל דברי לא יועילו בזה. ח"ו להרהר אחר מנהג א"י הלז. מאחר שהוא קבוע נמשך ובא דור אחר דור. ועברו כמה דורות שהיו בהם גדולי ישראל חכמו עצמו מאד. ולא פסקו מהם ישיבות מלאות חכמים וסופרים עיני הגולה. ולא עלה ע"ד אחד מהם להרהר אחר דבר זה. אפשר באו חסידי אשכנז הגבורים אשר מעולם ששכנו לכבוד בתוכה. וחכמי ספרד העצומים והרבים שנתיישבו בארץ הקדושה אחר שנתגרשו מספרד. ולא ביטלוהו. ויונח ששגגה היתה. ראוי לומר שגגת מנהיגים כזאת היא רצון הבורא (דוגמת מ"ש שילהי מכות ג"ד הסכימו ב"ד שלמטה והסכימו ב"ד שלמעלה) ע"כ ח"ו לעשות שקר בנפשי לצייר אפי' איזה ספק לחומרא. דפשיטא כיון דנהוג נהוג נהרא נהרא ופשטיה (על מנהג כזה ודאי נאמר מנהג עוקר הלכה. וכענין שמצינו ג"כ בהלכה שעוקרת מקרא פ"ב דסוטה) לא יהא אלא ספק דרבנן אזלינן לקולא. וביחיד נמי פשיטא דבתר רובא גריר אם אין דעתו לחזור. אבל נולד לי ספק בענין בני ח"ל שעלו לא"י ונעשו קהל ועדה לעצמן מחדש. כי נ"ל אם יזדמן כזה (כי באותן שנתיישבו שם בדורות שמלפנים אין ראיה. דנקוטאי דאתו מעלמא הוו ונתלקטו אחת לאחת. לכן נמשכו אחר התושבים. או לא היתה ידם תקיפה. או באמת לא שתו לבם לדבר. מ"מ לכשיתעשתו וירצו לנהוג מנהג מקום שבאו משם אני אומר) שיכולין ורשאין להחמיר ולנהוג שם ב' ימים טובים כחומרי המקום שבאו משם. ואין בזה משום שינוי המחלוקת. כל היכא דאיקבעו להו צבור בפ"ע. דלא שייך משום ולא תתגודדו. ומנהג בטעות ודאי לא הוי אפי' בירושלם עצמה. כ"ש בשאר א"י כדאמרן. דכי נהוג ודאי הוי מנהגא וליכא דימחי בידייהו. ואפי' מתורת מנהג אבות בלבד היה מהראוי שלא לעזוב מנהגם הקדום ממקום שבאו משם. ועוד שהטעם עדיין במקומו עומד. ולא נשתנה הדין כל עיקר מחמת מקום החדש. על מה זה יניחוהו. אדרבה חיובי מיחייבי מדינא לכתחלה כנ"ל. ואצ"ל אם נתיישבו בני ח"ל במקום שבא"י אשר עדיין לא היה מיושב מישראל בזמן הזה. ואינו מן המקומות הנודעות המפורסמות שהגיעו שלוחין לשם. יראה פשוט שמחוייבין לנהוג ב' ימים:
והנה יודע אני בעצמי שכל דברי לא יועילו בזה. ח"ו להרהר אחר מנהג א"י הלז. מאחר שהוא קבוע נמשך ובא דור אחר דור. ועברו כמה דורות שהיו בהם גדולי ישראל חכמו עצמו מאד. ולא פסקו מהם ישיבות מלאות חכמים וסופרים עיני הגולה. ולא עלה ע"ד אחד מהם להרהר אחר דבר זה. אפשר באו חסידי אשכנז הגבורים אשר מעולם ששכנו לכבוד בתוכה. וחכמי ספרד העצומים והרבים שנתיישבו בארץ הקדושה אחר שנתגרשו מספרד. ולא ביטלוהו. ויונח ששגגה היתה. ראוי לומר שגגת מנהיגים כזאת היא רצון הבורא (דוגמת מ"ש שילהי מכות ג"ד הסכימו ב"ד שלמטה והסכימו ב"ד שלמעלה) ע"כ ח"ו לעשות שקר בנפשי לצייר אפי' איזה ספק לחומרא. דפשיטא כיון דנהוג נהוג נהרא נהרא ופשטיה (על מנהג כזה ודאי נאמר מנהג עוקר הלכה. וכענין שמצינו ג"כ בהלכה שעוקרת מקרא פ"ב דסוטה) לא יהא אלא ספק דרבנן אזלינן לקולא. וביחיד נמי פשיטא דבתר רובא גריר אם אין דעתו לחזור. אבל נולד לי ספק בענין בני ח"ל שעלו לא"י ונעשו קהל ועדה לעצמן מחדש. כי נ"ל אם יזדמן כזה (כי באותן שנתיישבו שם בדורות שמלפנים אין ראיה. דנקוטאי דאתו מעלמא הוו ונתלקטו אחת לאחת. לכן נמשכו אחר התושבים. או לא היתה ידם תקיפה. או באמת לא שתו לבם לדבר. מ"מ לכשיתעשתו וירצו לנהוג מנהג מקום שבאו משם אני אומר) שיכולין ורשאין להחמיר ולנהוג שם ב' ימים טובים כחומרי המקום שבאו משם. ואין בזה משום שינוי המחלוקת. כל היכא דאיקבעו להו צבור בפ"ע. דלא שייך משום ולא תתגודדו. ומנהג בטעות ודאי לא הוי אפי' בירושלם עצמה. כ"ש בשאר א"י כדאמרן. דכי נהוג ודאי הוי מנהגא וליכא דימחי בידייהו. ואפי' מתורת מנהג אבות בלבד היה מהראוי שלא לעזוב מנהגם הקדום ממקום שבאו משם. ועוד שהטעם עדיין במקומו עומד. ולא נשתנה הדין כל עיקר מחמת מקום החדש. על מה זה יניחוהו. אדרבה חיובי מיחייבי מדינא לכתחלה כנ"ל. ואצ"ל אם נתיישבו בני ח"ל במקום שבא"י אשר עדיין לא היה מיושב מישראל בזמן הזה. ואינו מן המקומות הנודעות המפורסמות שהגיעו שלוחין לשם. יראה פשוט שמחוייבין לנהוג ב' ימים:
1360
1361ותדע שהרי לפי כל דברי בעלי תשובות אחרונים ז"ל עדיין מנהג פשוט בא"י שאף אורחים יחידים הבאים לשם נוהגים בפרהסיא ב' ימים. ועד כאן לא נסתפקו אלא בבחור שלא נשא. אבל בנשואים לא קמיבעיא ופשיטא להו דעושין שם י"ט ב'. ואם איתא. אע"ג דדעתם לחזור וצריכין לנהוג כחומרי מקום שבאו לשם. מ"מ בפרהסיא מי שרי. ותו דלא דמי לשאר חומרי מקומות. אי איתא דא"י היא הגורמת פיטור בי"ט ש"ג. כיון דלא שייך התם לגמרי. אלא ודאי מישך שייך לכ"ע. והשתא דאתינן להכי כי מיכנפו בי עשרה ומיתדר להו התם והו"ל צבורא בפ"ע. ודאי עדיפי בהכי אע"ג דאין דעתם לחזור. דהני אלימי טפי למקבע מנהגא לנפשייהו. ולא גרירי בתר רובא דציבורא קמאי. כאורחים דאזלי ואתו באקראי. דאיכא למימר מיכף כייפי להו. ובע"כ מימשכי אבתרייהו. משא"כ בצבור קבוע לעצמו. שהוא דבר מוסכם מכמה בעלי ש''ות פה א' שכל קהל נדון בפ"ע בעניני מנהגים כחם יפה. ואין פוצה פה:
1361
1362ובח"ל הוה פשיטא לי דלא מצו בני א"י לשנות מנהג המקום אפי' נעשו צבור לעצמן. שהרי המקום הוא הגורם ודאי וכמו שזכרתי למעלה. לפיכך תמהתי מראות מ"ש במג"א בשם הרמ"ט ז"ל בני א"י שבאו לח"ל ועשו מלאכה אין מנדין אותן. ומתפללין י"ח במקומן עכ"ד:
1362
1363ובאורחים שדעתם לחזור לא מיבעיא דחייבין כחומרי מקומם אלא שאם יחיד הוא מ"מ לא יתראה בפניהם במנהגו ואם צבור הם עושים כמשפטם הראשון בפרהסיא ובזה הסכימו חכמי א"י האחרונים אבל בח"ל אין חלוק בין יחיד לצבור בין דעתן לחזור או לא בכל ענין חייבין לנהוג בי"ט בישוב אפי' בצינעא בזה הכל שוין מתורת מנהג לפחות ולדעתינו מדין גמור אלא שיש מי שאמר שאין מנדין אותן אם עברו ודבריו צ"ע עוד תוספת ביאור בגמ' הנ"ל
וצ"ע במאי קמיירי דהא אפי' בדעתו לחזור. בישוב ודאי נאסר במלאכה בכל גוונא אף בצנעא כמ"ש התו' וכה"פ. כ"ש אי מיירי בפרהסיא. והכי משמע ודאי מדקבעו לנדויי להו. וא"ה מ"ט לא. והא ר"וש דאמרי תרוייהו מנדין על י"ט שש"ג. ומאן דעבר אדרבנן בעלמא שרי למקרייה עבריינא (ורשע נמי מיקרי עמש"ל סק"ו בס"ד) ואצ"ל אם באין דעתן לחזור מיד איירי. ומתעכבין בח"ל זמן רב לצורך עצמן להנאתן ולטובתן. שאינן יכולין להפקיע עצמן מחומרי המקום שבאו לשם. ואפשר דאיירי בעשרה ויותר שנעשין צבור לעצמן. וגם זה אינו נ"ל. כי לענ"ד יראה שאינן יכולין לשנות מנהג זה בח"ל. אפי' צבור מבני א"י שבאו לח"ל. על כרחן נתחייבו בעשיית בי"ט. לפי שהמקום גורם. ואפי' בא"י עצמה מיחזי חזו כנ"ל. עאכ"ו בח"ל שפשט איסורו בכל הגולה. שאין כח ביד שום קהל ועדה לבטלו. ולא מיבעיא יחידים שבע"כ נגררים אחר רוב הצבור שבאו לשם. וכל זה אני אומר אינו מפני שינוי המחלוקת בלבד. אלא מחמת המקום בא החומרא ממילא. וחלה על כל הבאים לשם. ומטעם זה אני אומר שאף בבאין שם דרך ארעי לשעה ודעתן לחזור מיד. אף הם חייבין כמונו בכל דין תורת י"ט שני אף בצינעא. ולא אמרו בישוב לא עבידנא מפני שינוי. אלא כגון ר"ס דהוה ידע בקביעות החודש באמת איך קדשוהו ב"ד בימיו כאמור. משו"ה לא חל עליו חומר המקום שבא לשם אלא מחמת שינוי מחלוקת. כי אלמלא היו מגיעין השלוחין לשם בזמנו ומודיעין אותן. לא היו עושין גם הם אלא יום א'. כדמוכח בסוגיא דפ"ק דביצה הנ"ל דכי מטו שלוחין לא הוו נהיגין אלא יום א' בלבד. שבאותו דור עדיין לא פשטה גזרת ר"י דמכריז היכא דמטו שלוחי ניסן כו'. ומדמכריז נמי ש"מ דעדיין לא הוקבעה אותה תקנה בימים ההם. וכן היה הדבר בימי ר"ס. דמשו"ה לא חלה עליו התקנה מחמת המקום. לפיכך לא נאסר אלא מפני השינוי בלבד. אבל עכשיו שכבר פשט האיסור בכל הגולה. ועשאוהו כמעט כשל תורה. ואינן מחלקין בין מקום למקום. שכל המקומות בח"ל נחשבין עכשיו כמקום שלא הגיעו שם שלוחין מעולם. איך אפשר לומר שיפטר האורח הבא לשם מחמת שדעתו לחזור. שאינו נזכר אלא לענין חומרא התלויה בבחירה. משא"כ חומרא כזאת שסבתה המקום. הגע בעצמך שירדו כל בני א"י לח"ל (ח"ו) וקבעו דירתן אפי' במקום שאין שם ישוב ישראל. שהרי אין שם מנהג בני המקום שיקשרם בחומרא זו. התעלה על דעת שום אדם שיוכלו לבטל י"ט בש"ג ולנהוג כקולי המקום שיצאו משם. הלא ודאי נשתקע הדבר ולא נאמר (אי לזאת תמהתי מאד כשמצאתי אחר החיפוש. להרדב"ז (בסי' ע"ג) דמיבעיא ליה מעיקרא בבן א"י דנפק ממדבר ואתא לישוב מצרים ואכתי ליכא ישראל התם. אי מישתרי במלאכה. ופשטה מסברא דכל שאין דעתו לחזור הוקבע כבני מצרים. וכנראה אשתמיט ליה הא דפשיטא ליה להר"מ בהל' ק"ה דלעיל. דהא תלמוד ערוך הוא בפיו ז"ל שאפי' בעיר שנתחדשה במדבר א"י (ואף בא"י עצמה כמ"ש בו לעיל) עושין ב' ימים. צורך לומר בח"ל גמור ובמחוז שבו שרויים ישראל העושים בי"ט. זו ודאי אינה צריכה לפנים. אמנם גם מ"ש ז"ל בחלוקה האחרת ר"ל באם דעתו לחזור שמותר מפני שלא הגיע לישוב ישראל. אינו מוכרח מהטעם שזכרנו. עיין עוד בסוף אותה תשובה כמדומה שיש שם קצת חזרה דוק) הילכך אף ביחיד או יחידים שבאו במקרה ודעתן לחזור. נמי לאו כל כמינייהו לשנויי ולבטולי הך חומרא דרמיא עלייהו האידנא בהאי אתרא. דמאי שנא אינהו מדידן בהא. אדרבה ק"ו הוא אם צבור גמור אינן יכולין על זה. עאכ"ו ליחידים שע"כ נמשכין אחר הרוב ואחר הקבוע במקומו. ולא מפני המחלוקת בלבד. אלא מדין גמור. כך היה נראה לי אם יסכימו רבותי. אע"פ שלא הבינו כך רוב גדולי עולם עד הנה. בההיא מימרא דר"ס. עכ"פ בזה אין אומר ואין דברים דכל מילי דפרהסיא אסור לבני א"י. אף לאותן שדעתן לחזור:
וצ"ע במאי קמיירי דהא אפי' בדעתו לחזור. בישוב ודאי נאסר במלאכה בכל גוונא אף בצנעא כמ"ש התו' וכה"פ. כ"ש אי מיירי בפרהסיא. והכי משמע ודאי מדקבעו לנדויי להו. וא"ה מ"ט לא. והא ר"וש דאמרי תרוייהו מנדין על י"ט שש"ג. ומאן דעבר אדרבנן בעלמא שרי למקרייה עבריינא (ורשע נמי מיקרי עמש"ל סק"ו בס"ד) ואצ"ל אם באין דעתן לחזור מיד איירי. ומתעכבין בח"ל זמן רב לצורך עצמן להנאתן ולטובתן. שאינן יכולין להפקיע עצמן מחומרי המקום שבאו לשם. ואפשר דאיירי בעשרה ויותר שנעשין צבור לעצמן. וגם זה אינו נ"ל. כי לענ"ד יראה שאינן יכולין לשנות מנהג זה בח"ל. אפי' צבור מבני א"י שבאו לח"ל. על כרחן נתחייבו בעשיית בי"ט. לפי שהמקום גורם. ואפי' בא"י עצמה מיחזי חזו כנ"ל. עאכ"ו בח"ל שפשט איסורו בכל הגולה. שאין כח ביד שום קהל ועדה לבטלו. ולא מיבעיא יחידים שבע"כ נגררים אחר רוב הצבור שבאו לשם. וכל זה אני אומר אינו מפני שינוי המחלוקת בלבד. אלא מחמת המקום בא החומרא ממילא. וחלה על כל הבאים לשם. ומטעם זה אני אומר שאף בבאין שם דרך ארעי לשעה ודעתן לחזור מיד. אף הם חייבין כמונו בכל דין תורת י"ט שני אף בצינעא. ולא אמרו בישוב לא עבידנא מפני שינוי. אלא כגון ר"ס דהוה ידע בקביעות החודש באמת איך קדשוהו ב"ד בימיו כאמור. משו"ה לא חל עליו חומר המקום שבא לשם אלא מחמת שינוי מחלוקת. כי אלמלא היו מגיעין השלוחין לשם בזמנו ומודיעין אותן. לא היו עושין גם הם אלא יום א'. כדמוכח בסוגיא דפ"ק דביצה הנ"ל דכי מטו שלוחין לא הוו נהיגין אלא יום א' בלבד. שבאותו דור עדיין לא פשטה גזרת ר"י דמכריז היכא דמטו שלוחי ניסן כו'. ומדמכריז נמי ש"מ דעדיין לא הוקבעה אותה תקנה בימים ההם. וכן היה הדבר בימי ר"ס. דמשו"ה לא חלה עליו התקנה מחמת המקום. לפיכך לא נאסר אלא מפני השינוי בלבד. אבל עכשיו שכבר פשט האיסור בכל הגולה. ועשאוהו כמעט כשל תורה. ואינן מחלקין בין מקום למקום. שכל המקומות בח"ל נחשבין עכשיו כמקום שלא הגיעו שם שלוחין מעולם. איך אפשר לומר שיפטר האורח הבא לשם מחמת שדעתו לחזור. שאינו נזכר אלא לענין חומרא התלויה בבחירה. משא"כ חומרא כזאת שסבתה המקום. הגע בעצמך שירדו כל בני א"י לח"ל (ח"ו) וקבעו דירתן אפי' במקום שאין שם ישוב ישראל. שהרי אין שם מנהג בני המקום שיקשרם בחומרא זו. התעלה על דעת שום אדם שיוכלו לבטל י"ט בש"ג ולנהוג כקולי המקום שיצאו משם. הלא ודאי נשתקע הדבר ולא נאמר (אי לזאת תמהתי מאד כשמצאתי אחר החיפוש. להרדב"ז (בסי' ע"ג) דמיבעיא ליה מעיקרא בבן א"י דנפק ממדבר ואתא לישוב מצרים ואכתי ליכא ישראל התם. אי מישתרי במלאכה. ופשטה מסברא דכל שאין דעתו לחזור הוקבע כבני מצרים. וכנראה אשתמיט ליה הא דפשיטא ליה להר"מ בהל' ק"ה דלעיל. דהא תלמוד ערוך הוא בפיו ז"ל שאפי' בעיר שנתחדשה במדבר א"י (ואף בא"י עצמה כמ"ש בו לעיל) עושין ב' ימים. צורך לומר בח"ל גמור ובמחוז שבו שרויים ישראל העושים בי"ט. זו ודאי אינה צריכה לפנים. אמנם גם מ"ש ז"ל בחלוקה האחרת ר"ל באם דעתו לחזור שמותר מפני שלא הגיע לישוב ישראל. אינו מוכרח מהטעם שזכרנו. עיין עוד בסוף אותה תשובה כמדומה שיש שם קצת חזרה דוק) הילכך אף ביחיד או יחידים שבאו במקרה ודעתן לחזור. נמי לאו כל כמינייהו לשנויי ולבטולי הך חומרא דרמיא עלייהו האידנא בהאי אתרא. דמאי שנא אינהו מדידן בהא. אדרבה ק"ו הוא אם צבור גמור אינן יכולין על זה. עאכ"ו ליחידים שע"כ נמשכין אחר הרוב ואחר הקבוע במקומו. ולא מפני המחלוקת בלבד. אלא מדין גמור. כך היה נראה לי אם יסכימו רבותי. אע"פ שלא הבינו כך רוב גדולי עולם עד הנה. בההיא מימרא דר"ס. עכ"פ בזה אין אומר ואין דברים דכל מילי דפרהסיא אסור לבני א"י. אף לאותן שדעתן לחזור:
1363
1364מנהג של חומרא שסבתו המקום לעולם חל על האורח בין דעתו לחזור בין לא ותמיהא על הרדב"ז שנעלמו ממנו דברי הר"מ ז"ל
ולפיכך נוראות נפלאתי ממ"ש איש דברים ה"ה הרמ"ח נר"ו בלקט שלו הל' שבת. (דלג"ד) במעשה שהיה בפלורענציא שנשאל מה דינו של בן א"י שנמצא עם בן ח"ל בליל מוצאי שבת שביעי ש"פ שבן א"י צריך להבדיל והבן ח"ל צריך לקדש ולא היה לפניהם אלא כוס א' כו'. והשיב חוץ לכבודו בפטומי מילי בעלמא שיזכה בן א"י בכוס זה להבדיל עליו. ובן ח"ל יקדש על הפת. ולפ"ד החלושה במ"כ לא טב הורה גבר. וכל עיקר שהניח ליסוד שהבן א"י צריך להבדיל. מניין לו זה. אבל פשוט בעיני שלא כן הדבר כי מלבד שלד"ה נאסר בדבר פרהסיא. וא"כ זה שגזל לאביו שבשמים מן הקידוש של בן הח"ל במקומו. שהוא חובה ודאי. הרי ודאי אינו אלא מנאץ בברכת הבדלה. ועוקר תקנת חז"ל בפרהסיא. דלכ"ע בר נידוי הוי. אבל בר מכל דין (אפי' יהבינן ליה טעותא. דצ"ל דהוה מדמי לה לתפלה דס"ל לאחרונים ז"ל דצינעא הוי ומצי צלי י"ח משום דגברא חזי אפי' בשבת וי"ט. ובני אדם אינן מרגישין בו. משו"ה ודאי לאו פרהסיא שמיה. ול"ד להא כאוכלא לדנא) תמה על עצמך מאחר שאסור במלאכה בכל אופן. א"כ מה לו להבדיל עכשיו. אפי' בתפלה שיבוש הוא. ועברה היא בידו. כלום מבדיל אלא משום מלאכה. והלא עדיין הוא פורש ממלאכה. וימתין עד זמן הבדלה האמיתי כאן. וכל ג"י זמנה ואינו עובר. אף כי להבדיל פ"ב על הכוס. הוא בעיני כאוכל שום וריחו נודף. וחוזר לאכלו להוסיף על חטאתו פשע עברה כפולה כעבות העגלה. הרי ברכות לבטלה. ואף כי לגזול את שאינו שלו. ונ"ל דבר נידוי הוי המבדיל בפרהסיא. כ"ש שלא יזכה ע"מ לחטוא. לבטל חברו ממצוה הראויה לו. לא ע"ז אמרו חטוף ובריך. אלא מבר"כתא חביטו ליה חבטא דטבא לאולפנא חביט חביט ולא בריך. ושרי ליה מריה להרמ"ח המכביר מילין ברוח כביר ואינו כובר קמחו כפי הצריך. וערות מלכא קדישא יומא טבא לגו למיחזי לנא לא אריך:
ולפיכך נוראות נפלאתי ממ"ש איש דברים ה"ה הרמ"ח נר"ו בלקט שלו הל' שבת. (דלג"ד) במעשה שהיה בפלורענציא שנשאל מה דינו של בן א"י שנמצא עם בן ח"ל בליל מוצאי שבת שביעי ש"פ שבן א"י צריך להבדיל והבן ח"ל צריך לקדש ולא היה לפניהם אלא כוס א' כו'. והשיב חוץ לכבודו בפטומי מילי בעלמא שיזכה בן א"י בכוס זה להבדיל עליו. ובן ח"ל יקדש על הפת. ולפ"ד החלושה במ"כ לא טב הורה גבר. וכל עיקר שהניח ליסוד שהבן א"י צריך להבדיל. מניין לו זה. אבל פשוט בעיני שלא כן הדבר כי מלבד שלד"ה נאסר בדבר פרהסיא. וא"כ זה שגזל לאביו שבשמים מן הקידוש של בן הח"ל במקומו. שהוא חובה ודאי. הרי ודאי אינו אלא מנאץ בברכת הבדלה. ועוקר תקנת חז"ל בפרהסיא. דלכ"ע בר נידוי הוי. אבל בר מכל דין (אפי' יהבינן ליה טעותא. דצ"ל דהוה מדמי לה לתפלה דס"ל לאחרונים ז"ל דצינעא הוי ומצי צלי י"ח משום דגברא חזי אפי' בשבת וי"ט. ובני אדם אינן מרגישין בו. משו"ה ודאי לאו פרהסיא שמיה. ול"ד להא כאוכלא לדנא) תמה על עצמך מאחר שאסור במלאכה בכל אופן. א"כ מה לו להבדיל עכשיו. אפי' בתפלה שיבוש הוא. ועברה היא בידו. כלום מבדיל אלא משום מלאכה. והלא עדיין הוא פורש ממלאכה. וימתין עד זמן הבדלה האמיתי כאן. וכל ג"י זמנה ואינו עובר. אף כי להבדיל פ"ב על הכוס. הוא בעיני כאוכל שום וריחו נודף. וחוזר לאכלו להוסיף על חטאתו פשע עברה כפולה כעבות העגלה. הרי ברכות לבטלה. ואף כי לגזול את שאינו שלו. ונ"ל דבר נידוי הוי המבדיל בפרהסיא. כ"ש שלא יזכה ע"מ לחטוא. לבטל חברו ממצוה הראויה לו. לא ע"ז אמרו חטוף ובריך. אלא מבר"כתא חביטו ליה חבטא דטבא לאולפנא חביט חביט ולא בריך. ושרי ליה מריה להרמ"ח המכביר מילין ברוח כביר ואינו כובר קמחו כפי הצריך. וערות מלכא קדישא יומא טבא לגו למיחזי לנא לא אריך:
1364
1365בעל לקט הקמח לא חש לקמחיה ולא אבדיל בין תפלה להבדלה ואף כי לקטוף כוס בפומבי ובאלמות הברכה תחשב לקללה ושונה בדבר שלא מצינו לו חבר ובדה חילוק בענין קריאת התורה שלא היה ולא נברא
כיוצא בו מצאתי לו בהלק"ט ( סוף ס"ד) בחדא מילתא סריך. שהפריז על המדה במ"כ להטיח דברים בלעג ולהג הרבה על שקראוהו לעלות לתורה בליוורנו בי"ט שש"ג והקפיד מאד ע"ז יעיין הקורא בצדק ויראה יעמוד משתאה משתומם. על מסקנתו שלא יברך הבן א"י אם אל על יקראוהו יחד לא ירומם. והחזן יברך במקומו ע"ש שחילק עוד בדבר בדוי שלא מצינו לו חבר. וכמה רב גובריה להראות גדולה ברבים בדברים אשר א"ל שחר. כי כבר מוסכם דבפרהסיא לית דין ולית דיין שמחוייב הבא"י בכל מידי דמתקרי פרהסיא. וכ"ש בנדון ק"הת שאין כאן ספק בעולם ולא שום חשש ברכה לבטלה כלל (ואף לרבותיו לא ציית. והם שכיוונו יפה כפי עדותו. וכמו שהסכימו גדולי האחרונים ז"ל גם לענין קריאה דתענית. ומ"ש הרמ"ח בשם הרג"א. אטו כיפי תלי בה. עמ"ש בס"ד בחיבורי מו"ק (סקל"ה) ויעויין עוד במהדורת לח"ש רפ"ק דמגילה) ואי איתא דגברא לאו בר חיובא הוא. מה לי יום (אגו"ד) מיום (ב"ה) הא מיהא בהך קריאה דיומא לאו בר חיובא הוי. ותיהוי נמי ברכה לבטלה. אלא ליתא לגמרי. וקעבר אדרבנן וטעי בתרתי. דמדינא חיובי מיחייב בכל מילי דפרהסיא. ותו משום שינוי מנהגא ולא תתגודדו ביחוד ביחיד הבא לגור. ואצ"ל כמעשה שהיה שכבר עמד בח"ל כמה שנים ברחוק מא"י כמה מאות פרסאות. וראה מה קרה לו שנתגלגל וירד בעומק ח"ל עוד ונתרחק עד קצה ישוב הצפוני בקרוב. ונשתהא כארבעים שנה עד שחזר למקום גידולו. בזכותו וזכות אבותיו יצא בשלום. וכי כל השנים הרבות ההם יהיה דינו כמי שדעתו לחזור. א"כ כולנו דעתנו לשוב לארצנו אל אחוזת אבותינו המוחזקת ומורשה לנו. הא אין זה אלא דעת זר אחור נזור:
כיוצא בו מצאתי לו בהלק"ט ( סוף ס"ד) בחדא מילתא סריך. שהפריז על המדה במ"כ להטיח דברים בלעג ולהג הרבה על שקראוהו לעלות לתורה בליוורנו בי"ט שש"ג והקפיד מאד ע"ז יעיין הקורא בצדק ויראה יעמוד משתאה משתומם. על מסקנתו שלא יברך הבן א"י אם אל על יקראוהו יחד לא ירומם. והחזן יברך במקומו ע"ש שחילק עוד בדבר בדוי שלא מצינו לו חבר. וכמה רב גובריה להראות גדולה ברבים בדברים אשר א"ל שחר. כי כבר מוסכם דבפרהסיא לית דין ולית דיין שמחוייב הבא"י בכל מידי דמתקרי פרהסיא. וכ"ש בנדון ק"הת שאין כאן ספק בעולם ולא שום חשש ברכה לבטלה כלל (ואף לרבותיו לא ציית. והם שכיוונו יפה כפי עדותו. וכמו שהסכימו גדולי האחרונים ז"ל גם לענין קריאה דתענית. ומ"ש הרמ"ח בשם הרג"א. אטו כיפי תלי בה. עמ"ש בס"ד בחיבורי מו"ק (סקל"ה) ויעויין עוד במהדורת לח"ש רפ"ק דמגילה) ואי איתא דגברא לאו בר חיובא הוא. מה לי יום (אגו"ד) מיום (ב"ה) הא מיהא בהך קריאה דיומא לאו בר חיובא הוי. ותיהוי נמי ברכה לבטלה. אלא ליתא לגמרי. וקעבר אדרבנן וטעי בתרתי. דמדינא חיובי מיחייב בכל מילי דפרהסיא. ותו משום שינוי מנהגא ולא תתגודדו ביחוד ביחיד הבא לגור. ואצ"ל כמעשה שהיה שכבר עמד בח"ל כמה שנים ברחוק מא"י כמה מאות פרסאות. וראה מה קרה לו שנתגלגל וירד בעומק ח"ל עוד ונתרחק עד קצה ישוב הצפוני בקרוב. ונשתהא כארבעים שנה עד שחזר למקום גידולו. בזכותו וזכות אבותיו יצא בשלום. וכי כל השנים הרבות ההם יהיה דינו כמי שדעתו לחזור. א"כ כולנו דעתנו לשוב לארצנו אל אחוזת אבותינו המוחזקת ומורשה לנו. הא אין זה אלא דעת זר אחור נזור:
1365
1366מסייע לן הא דכתב אמה"ג בתשו' דמפליג נמי במנהג שהמקום גורם לו אין שייך לומר בו שנותנין אפי' חומרי מקום שיצא משם וכ"ש דשפיר קאמינא דפשיטא טובא לאידך גיסא דבכל כה"ג ליכא לאשכוחי היתירא לקולי מקום שיצא משם אף בצינעא ואפי' שדעתו לחזור איברא בענין אורחי א"י הבאים מח"ל ס"ל איפכ' מדעת חכמי א"י דילמא לא הוה שמיע לי' למר אבא ואי שמיע הדר ביה ומשום דלפו' ריהטא חומרא היא דאתיא לידי קולא משו"ה לחומרא לא דק
אחר כותבי כל זאת חפשתי עוד באמתחות ספרי שו"ת ומצאתי לאמה"ג ז"ל (סקס"ו) שכתב בדין הלז. ושמחתי לראות שכיוונתי לדעתו הרחבה. דבמקום הגורם הקולא אין שייך לומר שחייבין בני המקום שיצאו משם ממקום שנוהג חומרא לנהוג חומרתם. שכך הוא האמת בעצמו שאינו צריך לראיה ולא יסופק בזה שום בר דעת. שהיא סברא טובה מחוייבת ומכרעת. אלא דצ"ע הא דפשיטא ליה למר אבא דבני א"י אין יכולין להחמיר. מאי פסקא הא ודאי משכחינן לה לחומרא בא"י נמי כדאמרן. איברא הא ל"ק דנקט סתמא בני א"י דסתמא כפירושו. בבני א"י הקרובים לירושלם והידועים בהשגת השלוחין קמיירי ודאי. וכענין שהוצרכנו לפרש לשונו של הר"מ ז"ל. אלא דאכתי לא ידענא מ"ט לא שייך טעמא דילמא אתי לאיקלקולי בא"י כבח"ל. דלפום מאי דאמרן י"ל דשייך ושייך (ודשלחו מתם לא לאפוקי לבני א"י גופייהו אלא משום דלעולם בני בבל מיכף כייפי לבני א"י וצייתי להו בדין והוראה. וכההוא דאמר מייתינא איגרתא ממערבא ודכוותה טובא) וכדמשמע נמי מהרמב"ן ז"ל במלחמות דחייש להאי טעמא אפי' בירושלם גופה. ולפ"ז לא שנא א"י מח"ל לענין האי חומרא. והדר דינא דאף בעולים לשם דרך ארעי חייבין להחמיר מדינא כחומרי מקומם. כדפשיטא להו לחכמי א"י גופייהו. כדאי' בהלק"ט סי' ד'. ועד כאן לא קמיבעיא להו אלא בבחור שלא נשא שמא יקבע שם דירתו ולא מיקרי דעתו לחזור אפי' בסתם. אבל בנשואים דודאי דעתייהו למהדר לקבעייהו קמא. לא אסתפקא להו ז"ל דחייבין לנהוג ב' ימים. ולדידי ק"ו הוא כי עקרו דירתן לגמרי ונתיישבו בא"י עדה וצבור שחפצין להחזיק במנהג אבותיהן כדלעיל:
אחר כותבי כל זאת חפשתי עוד באמתחות ספרי שו"ת ומצאתי לאמה"ג ז"ל (סקס"ו) שכתב בדין הלז. ושמחתי לראות שכיוונתי לדעתו הרחבה. דבמקום הגורם הקולא אין שייך לומר שחייבין בני המקום שיצאו משם ממקום שנוהג חומרא לנהוג חומרתם. שכך הוא האמת בעצמו שאינו צריך לראיה ולא יסופק בזה שום בר דעת. שהיא סברא טובה מחוייבת ומכרעת. אלא דצ"ע הא דפשיטא ליה למר אבא דבני א"י אין יכולין להחמיר. מאי פסקא הא ודאי משכחינן לה לחומרא בא"י נמי כדאמרן. איברא הא ל"ק דנקט סתמא בני א"י דסתמא כפירושו. בבני א"י הקרובים לירושלם והידועים בהשגת השלוחין קמיירי ודאי. וכענין שהוצרכנו לפרש לשונו של הר"מ ז"ל. אלא דאכתי לא ידענא מ"ט לא שייך טעמא דילמא אתי לאיקלקולי בא"י כבח"ל. דלפום מאי דאמרן י"ל דשייך ושייך (ודשלחו מתם לא לאפוקי לבני א"י גופייהו אלא משום דלעולם בני בבל מיכף כייפי לבני א"י וצייתי להו בדין והוראה. וכההוא דאמר מייתינא איגרתא ממערבא ודכוותה טובא) וכדמשמע נמי מהרמב"ן ז"ל במלחמות דחייש להאי טעמא אפי' בירושלם גופה. ולפ"ז לא שנא א"י מח"ל לענין האי חומרא. והדר דינא דאף בעולים לשם דרך ארעי חייבין להחמיר מדינא כחומרי מקומם. כדפשיטא להו לחכמי א"י גופייהו. כדאי' בהלק"ט סי' ד'. ועד כאן לא קמיבעיא להו אלא בבחור שלא נשא שמא יקבע שם דירתו ולא מיקרי דעתו לחזור אפי' בסתם. אבל בנשואים דודאי דעתייהו למהדר לקבעייהו קמא. לא אסתפקא להו ז"ל דחייבין לנהוג ב' ימים. ולדידי ק"ו הוא כי עקרו דירתן לגמרי ונתיישבו בא"י עדה וצבור שחפצין להחזיק במנהג אבותיהן כדלעיל:
1366
1367אמנם חלילה לי לחלוק על דעת אמה"ג ז"ל אפי' שאני מחמיר. כ"ש שלדעתו ז"ל הך חומרא קולא הוא. אלא שכך דעתי הקלה נוטה. ביחוד שיש לנו הסכמת חכמי הדורות ורבני א"י וגדוליה עצמם הודו בכך שגם שם יש מקום לחומרא. מכלל דקים להו דכולה א"י מיחזא חזיא להאי מנהגא כסברא דילן. אלא דכיון דנהוג נהוג. מיהא כי אתו להתם בני ח"ל ודעתן לחזור. פשיטא להו דחייבין בחומרא דידהו. וממילא מוכח דכי איקבעו. ואיתדר להו התם. נמי בדידהו ובדעתייהו תליא למקבע מנהגא ולא מחינן בידייהו:
1367
1368ומכל מקום מדברי רבינו למדנו בבירור שסברתנו טובה ובריאה. שעכ"פ בח"ל ששם בודאי המקום גורם החומרא. לא שייך כלל לנהוג הקולא של המקום שבא משם האורח שדעתו לחזור. אפי' בצינעא ובשום אופן. אלא בע"כ חלה עליו חומרת המקום הגורם. מדין גמור ומוחלט. ובכי האי גוונא אפי' אתו כל בני א"י לח"ל בין בקבע בין בארעי. אין כחן יפה לעקור מנהג המקום שגורם לחומרא. ובלי ספק נתחייבו בכל תורת החומרא מחמת המקום שאינו סובל חילוף המנהג. אטו לאו ק"ו הוא אם יתד היא שלא תמוט שאין שייכות לחומרא במקום הגורם לקולא. עאכ"ו שאין מקום לקולא במקום שגורם להחמיר בהכרח. ועוד דהכא איכא תרתי שינוי מנהג החמור. ולא תתגודדו. ולפי סברתו ודאי צ"ל שהיה מפרש ההיא דר"ס כפירושנו דלעיל. שעפ"ז אין לחלק כלל בין צינעא לפרהסיא בכאן. ובין דעתו לחזור או לא. ולפ"ז יתחייב ג"כ בע"ת כמונו. אבל מיהת בפרהסיא ליכא דפליג דלא שרי אפי' לאחמורי בשום גוונא אפי' בדעתו לחזור מיד בלי ספק. ולדעת הרדב"ז (בסע"ג וסרנ"ח) אף בצינעא ודעתו לחזור בר נדוי והכאה נמי הוי וכך העיקר. ואצ"ל בהולך לדרך רחוקה ע"ד להתעכב כמה שנים. מאן הא דלא חש לקמחיה להקל ראש במנהג זה שנמסר למשה מסיני. חס ליה לר' משה חאגיז למעקר תקנתא דמשה רבינו להכריע רבים באורחותיו לרדותן בתוך ביתם ולהוציאן מחזקתם. לא תהא כזאת בישראל שמנהג אבותיהן כזה ודאי תורה שלמה היא. וחמורה מיינה של תורה. אך לא שקר נחלו אבותינו ליסדו בעקירת עשה חמורה של תורה. היא מצות תפלין שהמבטלה בשאט בנפש הוא בכלל פושעי ישראל בגופן דלית להו תקנתא. וכן עוד דחו מפניה מילה שלא בזמנה. עם היותה עשה שיש בה כרת. שלדעת הרא"ש עכ"פ שוה ביט"שג. לבשר"ה. עם שאין זו דעתנו עמש"ל ססל"ה. ולא לשוא הרבו ברכותיה ותפלותיה כי"ט של תורה. ולא חשו לברכה לבטלה דאית בה משום ל"ת את שם כו' לשוא ח"ו. יכול על מגן הרבו פצעים חנם להכות או לנדות העובר בשמתא דחמירא. חלילה לחשוב מנהג כזה כשאר מנהגים קלים רצוניים הבאין בחפץ ובחירה. ומקבלים הסתירה ועקירה. ע"פ סבה וע"י חכם בחרטה דמעיקרא. למאן דס"ל הכי דמהניא כה"ג התרה. משא"כ בזה המנהג שאפי' אם יבוא אליהו ויאמר לבטלו אין שומעין לו עד שיבוא עמו גואל צדק ויבנה בית הבחירה בימינו במהרה:
1368
1369חומר גדול הנהיגו רז"ל בי"ט שש"ג ועקרו בשבילו מ"ע חמור וגם ל"ת התירו ול"ת כי היכי דלא ליתו לזלזולי ביה ועשאוהו כשל תורה חוץ מבשני דברי' ועונש העובר חמור משל תורה ואינו מקבל הביטול עד שיבוא מורה צדק ויבנה בית הבחירה
עודני מדבר בענין הלז נזדמנה לי תשובת מהרי"ט צהלון ז"ל וראיתי (בסי' קל"ט) דבר מתמיה לענ"ד וזר מאד בעיני. דאיכפל האי תנא מערבאה לאשמועינן ספיקא באכסנאי בן א"י דאיקלע לח"ל אם מותר לאפות ולבשל בשבילו. ושקיל וטרי טובא בכדי במ"כ. אי שמים לא אחים אנחנו. אטו הני בני א"י לאו ישראל נינהו גבן כגוים ח"ו שוינהו דקארי מאי קארי. ודקסא"ד למיתי עלה מטעמא דדמי האי יומא כי חול לגביה דבר א"י ואשתכח דטרח האי בר ישראל דח"ל בי"ט לחול. איה השכל המכיל דבר כזה לצייר מחמתו רושם ספק בעלמא. ממ"נ אי בתר ב"י דח"ל קאזיל מר. בי"ט לי"ט קטרח לצורך ישראל. ואי בתר בני א"י קאזיל מר בחול קעביד ומאי קמיבעיא. והא לא דמיא אלא לחולה ולתפוס בבית האסורין שאינן יכולין לשמור י"ט ופטורין הן משביתתו לגמרי. וכי סא"ד דההוא יומא לאו ישראל הוא. ונימא דלא שרי אלא לדידיה דלגביה חול הוא. ולא יעשה ישראל מלאכה בשבילו. הא ודאי לאו מילתא. ה"נ אי איתא דבר א"י נאסר לנהוג שביתת י"ט ב' בח"ל. איסורא הוא דרביע עליה. אטו משו"ה האי יומא חול הוא גבן בגיניה. וה"נ נימא בעוסקין בקבורת מת בי"ט או בחש בעינו בי"ט דלדידהו כחול שוינהו. אטו משו"ה חול הוה נמי לגבן בגינייהו. נ"מ דלא שרי לן למטרח בדידהו לבשולי ולמעבד להו צרכייהו. (והו"ל י"ט וחול כחדא לדידן היכא אשכחן דכוותה דפלגי רבנן ביומא גופיה בחדא שעתא בין ישראל לחבריה. ולא דמיא לפלוגתא דרשב"א ור"ן דמייתי בב"י (סי' רס"ג) דההיא איפכא היא ומילתא אחריתא לגמרי. ועמ"ש שם בס"ד. וכ"ש שאין ענין לכאן דין אותן הנוהגין בי"כ). נשתקע הדבר ולא נאמר. והרי זה כמו שני הפכים בנושא אחד בערך מקבל אחד בעינו. על כן אי אפשר לשמוע דבר זה לעשות ממנו ספק כל עיקר. משנה שאינה צריכה היא ודאי. ואפי' היה אפשר לצייר קצת ספק. נפשטה מהא דמאכילין את העניים והאכסניא דמאי. הרי שאפי' איסור גמור התירו לאכסנאי. והלכו בו אחר הרוב. כ"ש שיש לנו לילך אחר רוב העולם ובמקום הנוהג הי"ט ב' שנמצא שם האכסנאי ולא נבדה מלבנו איסור שאין לו ציור. ולא עלה ע"ד אדם מעולם להכניסו בגדר ספק. וכ"ש שלכל זה המו"מ אין מקום לגמרי אליבא דאמת. שהרי הבן ח"ל בודאי חייב בכל תורת י"ט בפרהסיא מיהת לכ"ע. וכדמסיק הרב הנ"ל גופיה. וזה פשוט מאד ולא מטעמיה בלחוד משום שינוי המחלוקת נאסר במלאכה בפניהם בלבד. אלא שבע"כ חלה עליו חומרת המקום כזה אף בדעתו לחזור. וכמש"ל בס"ד. א"כ הרי הוא כמוהם וחשוב כאחד מהם. ואף לפ"ד ז"ל מאי דוחקיה מטעמא דשינוי מחלוקת. אי מיירי בגברא ערטילאי. כסתם אכסנאי. או שאינו בקי במלאכת הבישול. האם ישב בתענית בי"ט של בני המקום. יאכל הלה וחדי קידרא חמימא. וליכול בר בי רב קרירא ברעב ובצמא. הא ודאי תימה שרירא וקיימא:
עודני מדבר בענין הלז נזדמנה לי תשובת מהרי"ט צהלון ז"ל וראיתי (בסי' קל"ט) דבר מתמיה לענ"ד וזר מאד בעיני. דאיכפל האי תנא מערבאה לאשמועינן ספיקא באכסנאי בן א"י דאיקלע לח"ל אם מותר לאפות ולבשל בשבילו. ושקיל וטרי טובא בכדי במ"כ. אי שמים לא אחים אנחנו. אטו הני בני א"י לאו ישראל נינהו גבן כגוים ח"ו שוינהו דקארי מאי קארי. ודקסא"ד למיתי עלה מטעמא דדמי האי יומא כי חול לגביה דבר א"י ואשתכח דטרח האי בר ישראל דח"ל בי"ט לחול. איה השכל המכיל דבר כזה לצייר מחמתו רושם ספק בעלמא. ממ"נ אי בתר ב"י דח"ל קאזיל מר. בי"ט לי"ט קטרח לצורך ישראל. ואי בתר בני א"י קאזיל מר בחול קעביד ומאי קמיבעיא. והא לא דמיא אלא לחולה ולתפוס בבית האסורין שאינן יכולין לשמור י"ט ופטורין הן משביתתו לגמרי. וכי סא"ד דההוא יומא לאו ישראל הוא. ונימא דלא שרי אלא לדידיה דלגביה חול הוא. ולא יעשה ישראל מלאכה בשבילו. הא ודאי לאו מילתא. ה"נ אי איתא דבר א"י נאסר לנהוג שביתת י"ט ב' בח"ל. איסורא הוא דרביע עליה. אטו משו"ה האי יומא חול הוא גבן בגיניה. וה"נ נימא בעוסקין בקבורת מת בי"ט או בחש בעינו בי"ט דלדידהו כחול שוינהו. אטו משו"ה חול הוה נמי לגבן בגינייהו. נ"מ דלא שרי לן למטרח בדידהו לבשולי ולמעבד להו צרכייהו. (והו"ל י"ט וחול כחדא לדידן היכא אשכחן דכוותה דפלגי רבנן ביומא גופיה בחדא שעתא בין ישראל לחבריה. ולא דמיא לפלוגתא דרשב"א ור"ן דמייתי בב"י (סי' רס"ג) דההיא איפכא היא ומילתא אחריתא לגמרי. ועמ"ש שם בס"ד. וכ"ש שאין ענין לכאן דין אותן הנוהגין בי"כ). נשתקע הדבר ולא נאמר. והרי זה כמו שני הפכים בנושא אחד בערך מקבל אחד בעינו. על כן אי אפשר לשמוע דבר זה לעשות ממנו ספק כל עיקר. משנה שאינה צריכה היא ודאי. ואפי' היה אפשר לצייר קצת ספק. נפשטה מהא דמאכילין את העניים והאכסניא דמאי. הרי שאפי' איסור גמור התירו לאכסנאי. והלכו בו אחר הרוב. כ"ש שיש לנו לילך אחר רוב העולם ובמקום הנוהג הי"ט ב' שנמצא שם האכסנאי ולא נבדה מלבנו איסור שאין לו ציור. ולא עלה ע"ד אדם מעולם להכניסו בגדר ספק. וכ"ש שלכל זה המו"מ אין מקום לגמרי אליבא דאמת. שהרי הבן ח"ל בודאי חייב בכל תורת י"ט בפרהסיא מיהת לכ"ע. וכדמסיק הרב הנ"ל גופיה. וזה פשוט מאד ולא מטעמיה בלחוד משום שינוי המחלוקת נאסר במלאכה בפניהם בלבד. אלא שבע"כ חלה עליו חומרת המקום כזה אף בדעתו לחזור. וכמש"ל בס"ד. א"כ הרי הוא כמוהם וחשוב כאחד מהם. ואף לפ"ד ז"ל מאי דוחקיה מטעמא דשינוי מחלוקת. אי מיירי בגברא ערטילאי. כסתם אכסנאי. או שאינו בקי במלאכת הבישול. האם ישב בתענית בי"ט של בני המקום. יאכל הלה וחדי קידרא חמימא. וליכול בר בי רב קרירא ברעב ובצמא. הא ודאי תימה שרירא וקיימא:
1369
1370הא דבעי מהר"ר י"ט (צהלון סקל"ט) למימר י"ש שני לגבי חי כחול שויוה ולא שיחיה בו אלא יסגף עצמו ברעב מי ס"ד ותמיהא טובא. ובתרייתא עדיפא אחריתא דאמר האי גברא רבא ממערבא סהדא רבה מסייע לדידן בקמייתא
עודהו הספר ש"ות מהריט"ץ בין עיני. ואראה לו ז"ל תשובה אחרת בענין שאנו עסוקין בו נהנתי ממנה מאד הלא היא בסימן (רי"ו) שנשאל הרב על אודות העיר עגלון שבעבר הירדן מה דינה לענין בי"ט ש"ג. והנה ראיתי שתי ראיות כי כן דברתי ויפה דברתי בכל מה שכתבתי למעלה בראש דברינו אלה. בענין י"ט ש"ג שאינו קשור בח"ל דווקא. ואף גם זאת מצאנו ראינו מתוכה אנשים חכמים שחשבו כמו כן מחשבה רחבה התפוסה ביד רוב העם. שהלכו אחר שיתוף השם בלבד. בשמעם שבני א"י המיושבים בה במקומות המפורסמות עתה כירושלם צפת חברון עושים רק י"ט א' של תורה. כסבורים שכך הדין בכל מקום שנקרא א"י אפי' כשהיתה גדולה ארוכה ורחבה ד"מ פרסה עד"מ פרסה. כולה פטורה מעשיית י"ט שש"ג עוד היום. כי נשתרש אצלם דמיון כוזב כאילו קדושת המקום הוא הגורם. ועתה ידעתי כי אין זה דבר חדש שכבר היה מלפנינו בדור שכולו מלא חכמה כליל יופי. גם מאז נמצאו חכמים שלא שמשו כל צרכם שהלכו בזאת הסברא. עד שהוצרך הרב הנ"ל להוציאו מדעתם ובירר הדבר ג"כ ע"פ לשון הר"מ פ"ה מהק"ה הנ"ל. שממנו למד כמונו שענין עשיית בי"ט לאו בח"ל תליא מילתא. וברוך הש"ית אשר הראני כזאת. אז ידעתי כי ה' לי לא דבר רק הוא ממני. וכיוונתי לאמת ת"ל מצאתי לי רב גדול אחז צדיק דרכו שמרתי ולא אט בהבנת לשון הר"מ עם שלא השגיח לבארו. (אע"פ שהטריח עצמו בהעתקת הלשון הארוך כולו.) אולי לפשיטותו. אף הוא ז"ל הודה בפירוש שאפי' בארץ צפ"תו עיר מושבו הגדולה בשם שישבו בה הגדולים אנשי השם אשר מעולם. היה מהדין לעשות בי"ט מאחר שאינה מאותן הידועות בזמן ב"ד כאושא ושפרעם. אלא שסמכו ז"ל על חזקת מנהגם שנמשך דור אחר דור (אע"פ שהיא חזקה גרועה כמש"ל) מכלל שהיתה להם ידיעה ברורה בדורות הקודמים שהגיעו לשם. אלה דבריו ז"ל. הרי בפירוש שאפי' הסמוכות לירושלם כצפת שאינה רחוקה (שהרי היא בארץ יהודה ככתוב) אינן נמלטות מליכנס בעול מנהג זה דח"ל. אף רק מחמת ספק דהגעת שלוחין לשם בזמן ב"ד. וק"ו לודאי ר"ל במקום שידוע שלא הגיעו לשם. שאין שם א"י מצילו עם כל קורבתו לירושלם. מעתה לא נשאר ספק ופקפוק שהאמת אתנו בזה:
עודהו הספר ש"ות מהריט"ץ בין עיני. ואראה לו ז"ל תשובה אחרת בענין שאנו עסוקין בו נהנתי ממנה מאד הלא היא בסימן (רי"ו) שנשאל הרב על אודות העיר עגלון שבעבר הירדן מה דינה לענין בי"ט ש"ג. והנה ראיתי שתי ראיות כי כן דברתי ויפה דברתי בכל מה שכתבתי למעלה בראש דברינו אלה. בענין י"ט ש"ג שאינו קשור בח"ל דווקא. ואף גם זאת מצאנו ראינו מתוכה אנשים חכמים שחשבו כמו כן מחשבה רחבה התפוסה ביד רוב העם. שהלכו אחר שיתוף השם בלבד. בשמעם שבני א"י המיושבים בה במקומות המפורסמות עתה כירושלם צפת חברון עושים רק י"ט א' של תורה. כסבורים שכך הדין בכל מקום שנקרא א"י אפי' כשהיתה גדולה ארוכה ורחבה ד"מ פרסה עד"מ פרסה. כולה פטורה מעשיית י"ט שש"ג עוד היום. כי נשתרש אצלם דמיון כוזב כאילו קדושת המקום הוא הגורם. ועתה ידעתי כי אין זה דבר חדש שכבר היה מלפנינו בדור שכולו מלא חכמה כליל יופי. גם מאז נמצאו חכמים שלא שמשו כל צרכם שהלכו בזאת הסברא. עד שהוצרך הרב הנ"ל להוציאו מדעתם ובירר הדבר ג"כ ע"פ לשון הר"מ פ"ה מהק"ה הנ"ל. שממנו למד כמונו שענין עשיית בי"ט לאו בח"ל תליא מילתא. וברוך הש"ית אשר הראני כזאת. אז ידעתי כי ה' לי לא דבר רק הוא ממני. וכיוונתי לאמת ת"ל מצאתי לי רב גדול אחז צדיק דרכו שמרתי ולא אט בהבנת לשון הר"מ עם שלא השגיח לבארו. (אע"פ שהטריח עצמו בהעתקת הלשון הארוך כולו.) אולי לפשיטותו. אף הוא ז"ל הודה בפירוש שאפי' בארץ צפ"תו עיר מושבו הגדולה בשם שישבו בה הגדולים אנשי השם אשר מעולם. היה מהדין לעשות בי"ט מאחר שאינה מאותן הידועות בזמן ב"ד כאושא ושפרעם. אלא שסמכו ז"ל על חזקת מנהגם שנמשך דור אחר דור (אע"פ שהיא חזקה גרועה כמש"ל) מכלל שהיתה להם ידיעה ברורה בדורות הקודמים שהגיעו לשם. אלה דבריו ז"ל. הרי בפירוש שאפי' הסמוכות לירושלם כצפת שאינה רחוקה (שהרי היא בארץ יהודה ככתוב) אינן נמלטות מליכנס בעול מנהג זה דח"ל. אף רק מחמת ספק דהגעת שלוחין לשם בזמן ב"ד. וק"ו לודאי ר"ל במקום שידוע שלא הגיעו לשם. שאין שם א"י מצילו עם כל קורבתו לירושלם. מעתה לא נשאר ספק ופקפוק שהאמת אתנו בזה:
1370
1371כללים העולים ממו"מ הלז לעולים לא"י יחיד או רבים לאורחים ולאזרחים הבאים להשתקע
והכלל העולה מזה לדעתנו זהו. כל מקום שנודע שמו בזמן ב"ד בהגעת שלוחין לשם. אם נהגו התושבים לעשות יום א'. בודאי הם נשארים על מנהגם הקדום. באין מוחה (אע"פ שהיה מקום להרהר אחר כל תושבי א"י שנכללים בבני גולה בענין זה עודם משועבדים בעול מלכות כמונו. שעדיין לא נסתלקה חששת הגזרה מאתנו כמוהם כמונו. מ"מ אחר שכבר נהגו ע"פ גדולי עולם דור דור וחכמיו. חלילה לנו לעשות ספק מזה לחוש פן יצא דבר שגגה ובלתי מתוקן כראוי מתחת ידם. כי רגלי חסידיו ישמור. ובזה אין אומר ואין דברים. אכן הבאים להתיישב שם מבני ח"ל והם עדה שלמה. בזה הורשינו עצמנו לומר שיש מקום להשאר במנהג אבותיהם שנתחייבו בו במקומם ושלא במקומם. ואין בזה משום ולא תתגודדו ב"ב ב"ד. אבל יחידים העולים דרך ארעי ודעתם לחזור. כבר הושוו חכמי הדורות והורו להניח להם מנהגם וכן הוא מדין גמור. וכיון שבאנו לכלל זה מעתה הוסר מעלינו טורח מו"מ של אחרונים בענין בחור שלא נשא עדיין ולא הוקבע להיות מבני א"י. אם חשבינן ליה כוותייהו. דילמא מתרמי ליה איתתא ומיתדר ליה. דהא ודאי לחומרא מיבעי לן למיזל כל כמה דדעתו לחזור. אחר שהוכחנו שכל א"י ראויה היא למנהג זה. ועוד שהולכין אחר רוב העולם דקביעי ודניידי. ומי שמע כזאת לילך אחר מחשבה בטרם הולדה. כדי להפקיע איסור המוטל על שכמו של האורח ואינו רשאי לפרוק עולו. אם לא בדבר ברור. ואצ"ל במקום שלא היו דרים עדיין ישראלים לעת כזאת. עם שהיו שם בתחלה בזמן ב"ד. שמעתה הרשות נתונה לבאים לגור שם מחדש לקבוע בה מנהג ח"ל ולית דימחא בידייהו. ובמקום המסופק ביציאת שלוחין לשם. עם היותו ודאי א"י מוחלט. לית דין ולית דיין דחייבים ג"כ לעשות בי"ט. שכבר הורה זקן ומי יבוא אחר המלך הר"מ ז"ל:
והכלל העולה מזה לדעתנו זהו. כל מקום שנודע שמו בזמן ב"ד בהגעת שלוחין לשם. אם נהגו התושבים לעשות יום א'. בודאי הם נשארים על מנהגם הקדום. באין מוחה (אע"פ שהיה מקום להרהר אחר כל תושבי א"י שנכללים בבני גולה בענין זה עודם משועבדים בעול מלכות כמונו. שעדיין לא נסתלקה חששת הגזרה מאתנו כמוהם כמונו. מ"מ אחר שכבר נהגו ע"פ גדולי עולם דור דור וחכמיו. חלילה לנו לעשות ספק מזה לחוש פן יצא דבר שגגה ובלתי מתוקן כראוי מתחת ידם. כי רגלי חסידיו ישמור. ובזה אין אומר ואין דברים. אכן הבאים להתיישב שם מבני ח"ל והם עדה שלמה. בזה הורשינו עצמנו לומר שיש מקום להשאר במנהג אבותיהם שנתחייבו בו במקומם ושלא במקומם. ואין בזה משום ולא תתגודדו ב"ב ב"ד. אבל יחידים העולים דרך ארעי ודעתם לחזור. כבר הושוו חכמי הדורות והורו להניח להם מנהגם וכן הוא מדין גמור. וכיון שבאנו לכלל זה מעתה הוסר מעלינו טורח מו"מ של אחרונים בענין בחור שלא נשא עדיין ולא הוקבע להיות מבני א"י. אם חשבינן ליה כוותייהו. דילמא מתרמי ליה איתתא ומיתדר ליה. דהא ודאי לחומרא מיבעי לן למיזל כל כמה דדעתו לחזור. אחר שהוכחנו שכל א"י ראויה היא למנהג זה. ועוד שהולכין אחר רוב העולם דקביעי ודניידי. ומי שמע כזאת לילך אחר מחשבה בטרם הולדה. כדי להפקיע איסור המוטל על שכמו של האורח ואינו רשאי לפרוק עולו. אם לא בדבר ברור. ואצ"ל במקום שלא היו דרים עדיין ישראלים לעת כזאת. עם שהיו שם בתחלה בזמן ב"ד. שמעתה הרשות נתונה לבאים לגור שם מחדש לקבוע בה מנהג ח"ל ולית דימחא בידייהו. ובמקום המסופק ביציאת שלוחין לשם. עם היותו ודאי א"י מוחלט. לית דין ולית דיין דחייבים ג"כ לעשות בי"ט. שכבר הורה זקן ומי יבוא אחר המלך הר"מ ז"ל:
1371
1372וכן ליורדים משם לח"ל בין בארעי בין לקבוע
ובענין היורדים מא"י לח"ל דבר ברור הוא שכל האורחים שוים בזה עם האזרחים שחייבים. לנהוג בישוב כל חומרי המקום בפרהסיא. ואין חילוק כלל בין דעתו לחזור לאין דעתו לחזור (ומלאכה בכל גוונא מיקרי פרהסיא) ולענין צינעא הוא דמחלקים קצת פוסקים בין דעתו לחזור. דאיהו דמצי עביד בצינעא. ועכ"ז העיקר שצ"ל דעתו לחזור מיד. אבל ההולך להתגורר שם ימים רבים ומתרחק משם והלאה כהנהו דנחתין מתם ואזלי בשליחות מצוה לצורך עניי א"י. אע"ג דדעתייהו ודאי למיהדר. משפרשו לדרך רחוקה מהלך חדש ימים או להתעכב שם ימים או עשור. ואצ"ל שנים. פשיטא דלא מיקרו דעתן לחזור לענין זה. אלא ע"כ חייבין בחומרת בני ח"ל גם בצינעא ולכל דבר מנהג המקום. ומאן דעבר מחינן ליה בסילוא דלא מבע דמא לא שנא יחיד או רבים. בזה הכל שוין שממילא חלה עליהם חומרת מנהג המקום שגורם. ואי אפשר להפקיעו בשום ענין מן הבאים להשתקע. אף אם ח"ו כל בני א"י ישובו הנה. אין כחם יפה בזה להקל אפי' בצינעא אם אין דעתם לחזור מיד. וכ"ש לכל מידי דפרהסיא דבכל גוונא מיחייבי כדאמרן ולית בה ספיקא. וכל זה אליבא דכ"ע. איברא לעניותין הוה מסתברא דאף אותן שדעתן לחזור מיד. גם הם אינן נפטרין מחומרת מנהג זה לפי דרכנו בפירוש ההיא דר"ס. ולפ"ז ודאי זקוקין הם לעירוב תבשילין בכל אופן. ואצ"ל שאין צריך ליזהר עוד להכין להם מאכל ולבשל בשבילם. ופנוי המתארח בכאן לעשות דרכו למצוא מחיה ופרנסה או זווג. ודאי חשוב אין דעתו לחזור. אפי' שבדעתו לחזור לקץ ימים או שנים אחר השגת מבוקשו. שאפי' נשוי כזה אינו בכלל כמש"ל. (כי לא לאדם דרכו. צא ולמד מיעקב אע"ה שלא ירד להשתקע ) ועוד שלדעתינו אין נפקותא בכל זה:
ובענין היורדים מא"י לח"ל דבר ברור הוא שכל האורחים שוים בזה עם האזרחים שחייבים. לנהוג בישוב כל חומרי המקום בפרהסיא. ואין חילוק כלל בין דעתו לחזור לאין דעתו לחזור (ומלאכה בכל גוונא מיקרי פרהסיא) ולענין צינעא הוא דמחלקים קצת פוסקים בין דעתו לחזור. דאיהו דמצי עביד בצינעא. ועכ"ז העיקר שצ"ל דעתו לחזור מיד. אבל ההולך להתגורר שם ימים רבים ומתרחק משם והלאה כהנהו דנחתין מתם ואזלי בשליחות מצוה לצורך עניי א"י. אע"ג דדעתייהו ודאי למיהדר. משפרשו לדרך רחוקה מהלך חדש ימים או להתעכב שם ימים או עשור. ואצ"ל שנים. פשיטא דלא מיקרו דעתן לחזור לענין זה. אלא ע"כ חייבין בחומרת בני ח"ל גם בצינעא ולכל דבר מנהג המקום. ומאן דעבר מחינן ליה בסילוא דלא מבע דמא לא שנא יחיד או רבים. בזה הכל שוין שממילא חלה עליהם חומרת מנהג המקום שגורם. ואי אפשר להפקיעו בשום ענין מן הבאים להשתקע. אף אם ח"ו כל בני א"י ישובו הנה. אין כחם יפה בזה להקל אפי' בצינעא אם אין דעתם לחזור מיד. וכ"ש לכל מידי דפרהסיא דבכל גוונא מיחייבי כדאמרן ולית בה ספיקא. וכל זה אליבא דכ"ע. איברא לעניותין הוה מסתברא דאף אותן שדעתן לחזור מיד. גם הם אינן נפטרין מחומרת מנהג זה לפי דרכנו בפירוש ההיא דר"ס. ולפ"ז ודאי זקוקין הם לעירוב תבשילין בכל אופן. ואצ"ל שאין צריך ליזהר עוד להכין להם מאכל ולבשל בשבילם. ופנוי המתארח בכאן לעשות דרכו למצוא מחיה ופרנסה או זווג. ודאי חשוב אין דעתו לחזור. אפי' שבדעתו לחזור לקץ ימים או שנים אחר השגת מבוקשו. שאפי' נשוי כזה אינו בכלל כמש"ל. (כי לא לאדם דרכו. צא ולמד מיעקב אע"ה שלא ירד להשתקע ) ועוד שלדעתינו אין נפקותא בכל זה:
1372
1373ואולם מכיר אני מיעוט ערכי עלי ומתיירא אני להכניס ראשי בין הרים גדולים פן ירוצו גולגלתי. אך הכל לפי הסכמת חכמי האמת רבותי מורי התורה ויודעיה וחלילה לי לילך בגדולות ונפלאות להתהדר לעמוד במקום גדולים חקרי לב להשמיע חדשות בקרב הארץ הקדושה. מגודל לבב חס לזרעא דאבא מלדבר גבוהה מרוח יתירא או שמץ יוהרא. אין קול ענות גבורה או חלושה. חלילה לי מה' הלא הוא יחקר זאת יודע תעלומות לב נשבר ונדכה ועד בשחק נאמן סלה כי אחת דברתי מאהבת ה' אלהי אמת ותורתו הקדושה תורת אמת האהובה על כל אהבת חבת חמדת תבל הבל הנעשה על הארץ דבר שאין בו ממש. ואין יתרון תחת השמש. אחת שאלתי מאת ה' שבתי בבית ה' לחזות בנועם ה' ואת נוהו נוה שאנן ירושלים הבנויה בנויה ותפארתה משוש לבנו מחמד נפשנו מלך ביופיו תחזינה עינינו חזה ציון קרית מועדינו. כבוד ה' הדר אלהינו. ונוגה זרחו יראה עלינו. והלכו גוים ומלכים לאורנו. המה יראו וקמו שרים וישתחוו לבזה נפש למתעב גוי לעבד מושלים שבוי ואסור באזיקים בארץ מרחקים. כוהה ונוהה. הומה וכומה. גונח ומתאנח. משתאה ומשתומם. על הר ציון ששמם. מחושק כוסף עת יוסף ה' לקנות שאר עמו נדחי ישראל שארית יוסף נפוצות יהודה יקבץ. אדדם אל בית אלהים בקול רנה ותודה המון חוגג חג לה' שם יזבח זבחי צדק שם ירעה בצהרים שם ירבץ. על מצפה עומד חומד מתאוה יום ליום יחוה באור ה' נלכה ונעלה אל הר ה' אל בית אלהי יעקב. המכונה יעב"ץ:
1373
1374זו ששאל מעכ"ת גדר הבנין לענין דינא דשיור אמה על אמה מבלי סיוד:
1374
1375אף הבונה רק חדר א' צריך לשייר אמה בלי סיד ובית שי"ל חדרים הרבה דיו באמה א' שכנגד הפתח הראשון
נראה דבית לאו דווקא. אלא ה"ה חדר א' במשמע. וא' הבונה בית העצים בית האוצרות. כדקיי"ל לענין מזוזה. ולענין שחוזר עליה מעורכי המלחמה. ולמקבל עליו לבנות בית. דבכל מקום חדר א' כל שהו נקרא בית. רק שיהא ראוי לדירת כבוד:
נראה דבית לאו דווקא. אלא ה"ה חדר א' במשמע. וא' הבונה בית העצים בית האוצרות. כדקיי"ל לענין מזוזה. ולענין שחוזר עליה מעורכי המלחמה. ולמקבל עליו לבנות בית. דבכל מקום חדר א' כל שהו נקרא בית. רק שיהא ראוי לדירת כבוד:
1375
1376מיהו מ"מ באמה על אמה פ"א סגי לכל חדרי הבית. אע"פ שי"ל חדרים רבים לא שנא ולא פלוג. וה"נ קיי"ל בעלמא (כדאיתא בהדיא כה"ג לענין מחזיק בנכסי הגר):
1376
1377בחומרא דטרכסיד יש מקום להקל מיהא בחדר נוסף טפל לבית ואולי אף לבנות בית שלם כך האידנא שרי ואפשר שע"ז סמכו כשנהגו להקל
אעפ"כ כשזכיתי לבנות מחדש ולהוסיף באחורי ביתי חדר א' נאה לשם מצות סוכה. שעשיתיו בכותלי אבנים וסיד. חששתי להחמיר קצת להניח בו היכר מעט. דהיינו שהנחתי כנגד הפתח מקום קטן איזה טפחים אורך ורוחב מרובע. בלי סיוד לבן כדרך שנעשה לכותלים מלמעלה. ע"ג הסיד שטחין אותן בו. והוא מעורב עם חול ועפר ושחור במראהו:
אעפ"כ כשזכיתי לבנות מחדש ולהוסיף באחורי ביתי חדר א' נאה לשם מצות סוכה. שעשיתיו בכותלי אבנים וסיד. חששתי להחמיר קצת להניח בו היכר מעט. דהיינו שהנחתי כנגד הפתח מקום קטן איזה טפחים אורך ורוחב מרובע. בלי סיוד לבן כדרך שנעשה לכותלים מלמעלה. ע"ג הסיד שטחין אותן בו. והוא מעורב עם חול ועפר ושחור במראהו:
1377
1378ועל כן לא הקפדתי בו לחומרא דטרכסיד (דבלא"ה כיון דמידי דרבנן הוא. היה ראוי לפסוק כדברי המיקל. אלא משום דרבים פליגי עליה דר"י בהא קיי"ל כותייהו) מיהת כה"ג ודאי שפיר דמי. ולא עוד אלא אף בבונה כל הבית מחדש. נ"ל דאפשר לסמוך להקל בכך. דעד כאן לא קאסרי רבנן. אלא במניח הכותל כך. שכך עשו בימיהם. אבל אם סד עליו בסיד לבן על גביו. סגי ליה במניח מקום הנ"ל פנוי מבלי סיוד. לפי שמקומו ניכר היטב. שמשחיר כנגדו ואיכא היכירא טובא. כמדומה שכבר פשט המנהג להקל בכך.
1378
1379ובחדר הנ"ל שהחמרתי בו כנ"ל. הקלתי בו עוד שלא להקפיד על מדת אמה. כיון דחומרא היא בעלמא. בכל דהו סגי. והרי אמרו בשולחן אפי' דבר מועט דיו. הנלע"ד יעב"ץ ס"ט:
1379
1380להדפיס מטבע דמות פרצוף אדם לדידן אסור מתרי טעמי חדא דאורייתא ואידך דרבנן
מעשה אירע בימינו כשנתקבל הרב ה"ה מהור"ר אלעזר ז"ל מבראד לאב"ד דק"ק אמשטרדם. עמד איש אחד שם שהוציא מוניטון שלו בעולם דהיינו שהדפיס מטבע כסף בדמות צורתו. והביאוהו למראה עיני. וכשהצצתי בו נרתעתי ותמהתי מאד אם נעשה מדעת הרב הנ"ל וברצונו שהיה נודע בשם חסיד בדורו. כי נסתכלתי בו והיה תבנית ראש עד החזה עם פרצוף פנים שלם בולט. וזה לדעתי איסור גמור מוחלט. בין העושה לעצמו בין שאחרים עשו לו. כ"ש הכא דישראל הוה העושה כאשר הוגד לי. ויש בזה איסור כפול האחד ל"ת של תורה לא תעשון אתי. וגם משום חשדא דאסיר אפי' באחרים עשו לו כמסקנא דגמרא (פ"ב דר"ה ופ"ג דעבודה זרה). וטעמא דרבים לא שייך הכא. דמטבע מיבדר בעלמא ומצנעי ליה:
מעשה אירע בימינו כשנתקבל הרב ה"ה מהור"ר אלעזר ז"ל מבראד לאב"ד דק"ק אמשטרדם. עמד איש אחד שם שהוציא מוניטון שלו בעולם דהיינו שהדפיס מטבע כסף בדמות צורתו. והביאוהו למראה עיני. וכשהצצתי בו נרתעתי ותמהתי מאד אם נעשה מדעת הרב הנ"ל וברצונו שהיה נודע בשם חסיד בדורו. כי נסתכלתי בו והיה תבנית ראש עד החזה עם פרצוף פנים שלם בולט. וזה לדעתי איסור גמור מוחלט. בין העושה לעצמו בין שאחרים עשו לו. כ"ש הכא דישראל הוה העושה כאשר הוגד לי. ויש בזה איסור כפול האחד ל"ת של תורה לא תעשון אתי. וגם משום חשדא דאסיר אפי' באחרים עשו לו כמסקנא דגמרא (פ"ב דר"ה ופ"ג דעבודה זרה). וטעמא דרבים לא שייך הכא. דמטבע מיבדר בעלמא ומצנעי ליה:
1380
1381וזה לד"ה אף לדעת הרא"ש צ"ל כן ופירו' משובח מאד בכוונתו ועפ"ז נתבאר גם לשון המכילתא יפה
איברא דהרא"ש כתב שראש בלא גוף אין איסור לא בעושה ולא במוצא. אבל כבר עמדתי על זה מימים רבים ונתעוררתי בו. כי מלבד שחלוקין עליו גדולי ישראל ה"ה הסמ"ג והרמב"ן והרשב"א והר"ן ומהר"ם רבו. וא"כ פשיטא. דמיבעי לן למיזל לחומרא בדאורייתא. אף כי בשמץ ע"ז. על כרחי הוצרכתי לפרש כוונתו על ראש שלם אטום בלי צורת פנים ניכרת. כה"ג ודאי לא סגי בלא גוף. אבל ראש וגוף בהדדי בחיתוך איברים בדמות אדם שלם. אע"פ שאין הצורה ניכרת בתבנית הפרצוף אלא כגולם. אעפ"כ נראה כגוף אדם בקומה זקופה ונבדל משאר בריות בצלם. וזה לענ"ד פירוש המכילתא שהביאו ז"ל יכול לא יעשה אטומה. דומיא דגוף אטום ופניו טוחות דהמפלת. וגלופה היינו מפותח שניכר היטב צורת הפנים חקוקה כראוי יתארהו בשרד כתבנית איש מושלם כדרך כל המטבעות או רובן. ודוק שזה ודאי פירוש משובח ביותר:
איברא דהרא"ש כתב שראש בלא גוף אין איסור לא בעושה ולא במוצא. אבל כבר עמדתי על זה מימים רבים ונתעוררתי בו. כי מלבד שחלוקין עליו גדולי ישראל ה"ה הסמ"ג והרמב"ן והרשב"א והר"ן ומהר"ם רבו. וא"כ פשיטא. דמיבעי לן למיזל לחומרא בדאורייתא. אף כי בשמץ ע"ז. על כרחי הוצרכתי לפרש כוונתו על ראש שלם אטום בלי צורת פנים ניכרת. כה"ג ודאי לא סגי בלא גוף. אבל ראש וגוף בהדדי בחיתוך איברים בדמות אדם שלם. אע"פ שאין הצורה ניכרת בתבנית הפרצוף אלא כגולם. אעפ"כ נראה כגוף אדם בקומה זקופה ונבדל משאר בריות בצלם. וזה לענ"ד פירוש המכילתא שהביאו ז"ל יכול לא יעשה אטומה. דומיא דגוף אטום ופניו טוחות דהמפלת. וגלופה היינו מפותח שניכר היטב צורת הפנים חקוקה כראוי יתארהו בשרד כתבנית איש מושלם כדרך כל המטבעות או רובן. ודוק שזה ודאי פירוש משובח ביותר:
1381
1382עם שלכאורה אינו מובן כך אין לנטות ימין ושמאל ממה שפירשנו בדעתו ז"ל
1382
1383ויצא לנו דין מחודש שתבנית אדם שלם בגוף וראש אפי' אינו ניכר בתמונת הפנים שוה לצורת פנים גרידא ותרוייהו לאיסורא
אכן פרצוף פנים דאדם גרידא פשיטא דאסירא. תדע שהרי כל סמיכתו של הרא"ש עמ"ש. התו' משם ה"ג. א"ה תיקשי להתו' מדידהו אדידהו. שהרי בכמה מקומות מצינו להם שכתבו בפשיטות איפכא. האחד פכ"ג דשבת בדיוקני שאסור להסתכל בה. אם עשויה לשם ע"א והא דבנן של קדושים איירי בסתמא דלא הוי לשם ע"א. ש"מ בהדיא דבדיוקני העשוי לע"א אף בפרצוף פנים לחוד. כמו שהן צורות שעל המטבעות. שאינן אלא דמות דיוקן אדם בלי גויה. אפי' לאסתכולי בה איכא איסורא (ואפי' לא נעבדה עדיין כמ"ש הרא"ש גופיה שם) ואי איתא דיש חילוק בצורת אדם בולטת. בין צורת אדם שלם ובין פרצוף פנים. מנ"ל לפלוגי בין עשויה לע"א או לנוי בעלמא. דילמא לעולם אימא לך אפי' לנוי אסור. וההיא דבנן של קדושים מיירי בראש בלי גוף. דכה"ג חסידות הוא ולא איסורא. ובצורת כל הגוף כדרך הדיוקנאות שעל הכותל והטבלא איסורא נמי איכא בכל גוונא. או אימא איפכא דילמא אפי' בעשויה לע"א אין איסור בחצי צורה. אלא מדת חסידות היא בלחוד. וצורה שלמה כדיוקני לעולם אסירא לכל אדם אפי' אינה עשויה לשם ע"א. משום אל תפנו. אלא ודאי פשיטא להו דאפי' דיוקני דומיא דצורתא דזוזא דהיינו בצורת פנים בלא גוף. אפ"ה גם ההסתכלות בלבד אסור כשאינה עשויה לנוי בעלמא וגם אפי' אינו בולטת. א"ה במוצא מ"ט שרי דילמא לע"א נעשית. וה"נ מסתברא דאטו מי גרע מתבנית יד ורגל שכיוצא בהן נעבד בעומדין על בסיסן. וצורת חצי גוף אדם ראש ופנים עד החזה. עומדין ג"כ על בסיס שלהן:
אכן פרצוף פנים דאדם גרידא פשיטא דאסירא. תדע שהרי כל סמיכתו של הרא"ש עמ"ש. התו' משם ה"ג. א"ה תיקשי להתו' מדידהו אדידהו. שהרי בכמה מקומות מצינו להם שכתבו בפשיטות איפכא. האחד פכ"ג דשבת בדיוקני שאסור להסתכל בה. אם עשויה לשם ע"א והא דבנן של קדושים איירי בסתמא דלא הוי לשם ע"א. ש"מ בהדיא דבדיוקני העשוי לע"א אף בפרצוף פנים לחוד. כמו שהן צורות שעל המטבעות. שאינן אלא דמות דיוקן אדם בלי גויה. אפי' לאסתכולי בה איכא איסורא (ואפי' לא נעבדה עדיין כמ"ש הרא"ש גופיה שם) ואי איתא דיש חילוק בצורת אדם בולטת. בין צורת אדם שלם ובין פרצוף פנים. מנ"ל לפלוגי בין עשויה לע"א או לנוי בעלמא. דילמא לעולם אימא לך אפי' לנוי אסור. וההיא דבנן של קדושים מיירי בראש בלי גוף. דכה"ג חסידות הוא ולא איסורא. ובצורת כל הגוף כדרך הדיוקנאות שעל הכותל והטבלא איסורא נמי איכא בכל גוונא. או אימא איפכא דילמא אפי' בעשויה לע"א אין איסור בחצי צורה. אלא מדת חסידות היא בלחוד. וצורה שלמה כדיוקני לעולם אסירא לכל אדם אפי' אינה עשויה לשם ע"א. משום אל תפנו. אלא ודאי פשיטא להו דאפי' דיוקני דומיא דצורתא דזוזא דהיינו בצורת פנים בלא גוף. אפ"ה גם ההסתכלות בלבד אסור כשאינה עשויה לנוי בעלמא וגם אפי' אינו בולטת. א"ה במוצא מ"ט שרי דילמא לע"א נעשית. וה"נ מסתברא דאטו מי גרע מתבנית יד ורגל שכיוצא בהן נעבד בעומדין על בסיסן. וצורת חצי גוף אדם ראש ופנים עד החזה. עומדין ג"כ על בסיס שלהן:
1383
1384מחמת הכרחיות עצומות וביחוד אליבא דתו' בכמה מקומות אין מנוס מלומר כן ומלת פרצוף אין לו ביאור אחר כ"א על צורת הפנים לבדה בהוכחות נאמנות גם מטבע דין מכובדין יש לו
ואפילו תימא דמטבעות דין כלים להם. מיהא מכובדין הן. אם אמנם דלג"א שהביאו התו' שעל המטבעות מבוזין הן. באמת זו קשה ביותר לסמוך על גירסא יחידית להקל. והא חזינן דלא"ה הוא ובודאי מכובדין נינהו. וא"כ בעושה נמי מי שרי. והרי הקפידה תורה על פרצוף ד' פנים בהדי הדדי וגוף וגויה א' להם. א"כ פרצוף פנים לחודיה נמי אסיר. וכדמשמע נמי מחומרי מתנייתא דר"ש דנסיב צורות בשאר בריות. ופרצופות בדאדם. ש"מ בהדיא דשאני אדם דבפרצוף לחוד איכא קפידא. וכ"ה בלי ספק משמעות המלה בכ"מ וכדמוכח נמי מדו פרצופין נבראו:
ואפילו תימא דמטבעות דין כלים להם. מיהא מכובדין הן. אם אמנם דלג"א שהביאו התו' שעל המטבעות מבוזין הן. באמת זו קשה ביותר לסמוך על גירסא יחידית להקל. והא חזינן דלא"ה הוא ובודאי מכובדין נינהו. וא"כ בעושה נמי מי שרי. והרי הקפידה תורה על פרצוף ד' פנים בהדי הדדי וגוף וגויה א' להם. א"כ פרצוף פנים לחודיה נמי אסיר. וכדמשמע נמי מחומרי מתנייתא דר"ש דנסיב צורות בשאר בריות. ופרצופות בדאדם. ש"מ בהדיא דשאני אדם דבפרצוף לחוד איכא קפידא. וכ"ה בלי ספק משמעות המלה בכ"מ וכדמוכח נמי מדו פרצופין נבראו:
1384
1385ותו מותיבנא תיובתא כלפי סנאיה דהרא"ש. דהא דכוותה אשכחן גבי עדות אשה שאין מעידין אלא על פרצוף פנים. ואין קפידא בשאר הגוף. ואי הכי מנ"ל לפרש האי פרצוף להקל בשל תורה. באמת תמיהא מילתא טובא. וילמד סתום מן המפורש שבכל מקום שאמרו פרצוף הכוונה על הפנים בלבד דכוותה אשכחן נמי גבי נפל:
1385
1386ותדע עוד מדאצטריכו תו' ב"ק (דפ"ח) לאוקמי ההיא דזקן וזקנה במטבע של אאע"ה בכתיבה דאותיות לחוד ולא בצורה. ואי איתא דפרצוף לחוד שרי. מאי דוחקייהו. אע"כ הכי הוא כדאמרן. ומהתם מוכח נמי דלא שני להו בין שוקע לבולט. (עם שבדרך דרוש יישבתי זה בד"א יעמ"ש בקונ' י"פ):
1386
1387ביאור דתו' פ"ג דע"ז
ועוד תדע מתו' ע"ז גופייהו. דהא בהדיא משמע דאע"ג דלדידהו ע"י אחרים שרי בחותם שאינו שלם. מ"מ בעושה ודאי אסור. אלא דס"ל חשדא לא שייך אלא בשלם. דומיא דבעינן בולט לענין חשדא. ובעושה לא מפלגינן מידי לא בין בולט לשוקע ולא בין שלם לפרצוף בלבד דוק ותשכח. וכ"כ בהדיא בד"ה לא תעשון. ואצ"ל לתו' דר"ה דמחמרי טפי וס"ל דצריך ליזהר שלא לחתום אפי' ע"י אחרים. ואע"ג דאינו שלם. וכמו שהוא ודאי סתם חותם וכן המטבע לא נראה ברובא דרובא כי אם פרצוף פנים בלבד. א"כ מאן דאסר פשיטא דאסר בכה"ג. וגם אליבא דתו' דע"ז נמי בע"כ צ"ל דמאי דשרו במטבע. היינו דווקא לקיים לחוד סברי דליכא איסורא אלא חסידות. אבל לעשות מודו ודאי דאיכא איסורא בכל גוונא כמו שהוכחנו ואין בו ספק. וכמו שפירשו הם עצמן בדבור הנ"ל. א"כ הרא"ש דאמר כמאן. הא ודאי דטבא עבדינן ליה לאוקמה למילתיה בראש אטום כדפרישית:
ועוד תדע מתו' ע"ז גופייהו. דהא בהדיא משמע דאע"ג דלדידהו ע"י אחרים שרי בחותם שאינו שלם. מ"מ בעושה ודאי אסור. אלא דס"ל חשדא לא שייך אלא בשלם. דומיא דבעינן בולט לענין חשדא. ובעושה לא מפלגינן מידי לא בין בולט לשוקע ולא בין שלם לפרצוף בלבד דוק ותשכח. וכ"כ בהדיא בד"ה לא תעשון. ואצ"ל לתו' דר"ה דמחמרי טפי וס"ל דצריך ליזהר שלא לחתום אפי' ע"י אחרים. ואע"ג דאינו שלם. וכמו שהוא ודאי סתם חותם וכן המטבע לא נראה ברובא דרובא כי אם פרצוף פנים בלבד. א"כ מאן דאסר פשיטא דאסר בכה"ג. וגם אליבא דתו' דע"ז נמי בע"כ צ"ל דמאי דשרו במטבע. היינו דווקא לקיים לחוד סברי דליכא איסורא אלא חסידות. אבל לעשות מודו ודאי דאיכא איסורא בכל גוונא כמו שהוכחנו ואין בו ספק. וכמו שפירשו הם עצמן בדבור הנ"ל. א"כ הרא"ש דאמר כמאן. הא ודאי דטבא עבדינן ליה לאוקמה למילתיה בראש אטום כדפרישית:
1387
1388וצריך לידע שלהרשב"א אין חילוק בין מכובדין למבוזין בצורת אדם. והסכימו לדבריו. א"כ אפי' לפי גירסת התו' דמטבע בכלל מבוזין. ליכא נפקותא בזה. מכל הלין אני אומר בטח שהרב הנ"ל לא ידע ולא הסכים בעשייתו. כי לא יאונה לצדיק כל און. וחזי מאי סלקא ביה לפי מה ששמעתי השררה ציוה בגזרה חרוצה. לגונזן ולא יראו החוצה:
1388
1389מעשה בחסיד אמה"ג ז"ל לסתור ולהוציא מיד מעשה הנ"ל מלאכת מחשבת שאסרה תורה
ברם זכור הוא לטוב החסיד האמיתי אבא מרי רבינו הגדול המקום יהא בעזרו לעד יעמוד זכרו. ולא ידעך נרו. זה חזיתי ואספרה מעשה שהיה כשנקרא מק"ק ספרדים שבלונדון לבוא אליהם ולהראות בכבודו וביקר תפארת גדולתו לזכותם במצוה לעשות לו יקר וגדולה מתוך חבה יתירה נודעת כי גדול שמו אצלם ונכספה כלתה נפשם לראותו. ליהנות מזיו זוהר תמונתו. לחדות בשמחה את פניו לטעום צוף דבש אמרי נועם ולקבל פני שכינה להאציל עליהם מברכתו. ועשו לו כבוד גדול לא נשמע דוגמתו. והלכו לקראתו והביאוהו באנית מלכות בשמחה ובששון בהוד והדר. גדול וקטן שם הוא איש לא נעדר. ישלם להם ה' כפעלם. וישיב להם גמולם הטוב עוד כל ימי עולם. והנה מרוב עוצם תשוקתם חשקו להשאיר בידם ציור צלם דמות תבניתו. וחילו פניו בדבר זה על כל אהבה וכבוד יתן להם שאלתם. להניח אצלם דמות דיוקנו מצויר ומשוח בששר. ולא אבה שמוע וישם לאל מלתם. אף אם בציור של צבע רוב הפוסקים ככולם סבורים שאין בו חשש איסור. מה גם בחצי צורה דהיינו פרצוף בלבד לית דחש כה"ג. אעפ"כ לא יכלו לו אנשי שלומו. לפתותו ולהעבירו על דעתו דעת עליון מרוב חסידותו וקדושתו ופרישותו. אכן המבקשים לא נסוגו אחור. בכל זאת ידם נטויה ולא שקטו ולא נחו עד שהשיגו מבוקשם בדרך תחבולה גדולה ע"י אומן בקי נפלא שפעל ועשה כל ציור פרצוף פניו הנורא ונאור בחריצות וזריזות עצום שלא בפניו. ואור פניו לא נפל ולא חסר מאומה מהשווי כמעט רק נשמת רוח חיים. והוא נחשב יקר הערך מאד למכיריו ויודעיו מלפנים. ונעשו ממנו טופסים והעתקות וגם המה נמכרים ביוקר תכתב זאת זכרון לדור אחרון:
ברם זכור הוא לטוב החסיד האמיתי אבא מרי רבינו הגדול המקום יהא בעזרו לעד יעמוד זכרו. ולא ידעך נרו. זה חזיתי ואספרה מעשה שהיה כשנקרא מק"ק ספרדים שבלונדון לבוא אליהם ולהראות בכבודו וביקר תפארת גדולתו לזכותם במצוה לעשות לו יקר וגדולה מתוך חבה יתירה נודעת כי גדול שמו אצלם ונכספה כלתה נפשם לראותו. ליהנות מזיו זוהר תמונתו. לחדות בשמחה את פניו לטעום צוף דבש אמרי נועם ולקבל פני שכינה להאציל עליהם מברכתו. ועשו לו כבוד גדול לא נשמע דוגמתו. והלכו לקראתו והביאוהו באנית מלכות בשמחה ובששון בהוד והדר. גדול וקטן שם הוא איש לא נעדר. ישלם להם ה' כפעלם. וישיב להם גמולם הטוב עוד כל ימי עולם. והנה מרוב עוצם תשוקתם חשקו להשאיר בידם ציור צלם דמות תבניתו. וחילו פניו בדבר זה על כל אהבה וכבוד יתן להם שאלתם. להניח אצלם דמות דיוקנו מצויר ומשוח בששר. ולא אבה שמוע וישם לאל מלתם. אף אם בציור של צבע רוב הפוסקים ככולם סבורים שאין בו חשש איסור. מה גם בחצי צורה דהיינו פרצוף בלבד לית דחש כה"ג. אעפ"כ לא יכלו לו אנשי שלומו. לפתותו ולהעבירו על דעתו דעת עליון מרוב חסידותו וקדושתו ופרישותו. אכן המבקשים לא נסוגו אחור. בכל זאת ידם נטויה ולא שקטו ולא נחו עד שהשיגו מבוקשם בדרך תחבולה גדולה ע"י אומן בקי נפלא שפעל ועשה כל ציור פרצוף פניו הנורא ונאור בחריצות וזריזות עצום שלא בפניו. ואור פניו לא נפל ולא חסר מאומה מהשווי כמעט רק נשמת רוח חיים. והוא נחשב יקר הערך מאד למכיריו ויודעיו מלפנים. ונעשו ממנו טופסים והעתקות וגם המה נמכרים ביוקר תכתב זאת זכרון לדור אחרון:
1389
1390תוכחה לבני אדם קלי דעת הנוהגי' קלות ראש בשבחים המיוחדים למקום ב"ה להשתמש בהם להדיוט לא יעשה כן בישראל והערה מגמ' וישובה
עוד אני מדבר בענין הלז הנוגע בכבודו של מקום. להסיר המכשלה מבני עמינו. המקילים ראש בשבחי המקום וקילוסו. אוי לעינים שכך ראו לאחד ממהדורי מילי ממולייתא. לתא דידיה גרים כקול הסירים ברוב דברים להעמיד בפתחי שערים לכבוד הרב כמהר"א הנ"ל לשון שבח וקילוס הקדיש דלית דכוותיה מלעיל מכל ברכתא. ועיין בס"ח סי' תתקל"ו. איברא לכאורה י"ל מהא דפ"ק זבחים (דלא"א) אך במעט עיון נראה דלק"מ דשאני קרא דויקץ כישן. שאינו לשון שבח וקלוס. גם אינו נופל בעצם וראשונה בהשי"ת חלילה לו ממקרה השינה והיקיצה. אם לא שדברו הכתובים בלשון ב"א לשבר את האוזן בלבד נשתמשו בדרך השאלה. משא"כ בלשון כבוד ותהלה וברכה האמורה בהש"ית בתחלה. חלילה להשתמש בו להדיוט לא תהא כזאת בישראל. אף כי בקדיש הקדוש דעלמא עליה קאי. ודאי לא אריך ולא יאי. הכי חזי לי גברא דנפיש בטירחא משלהי ולאי. יעב"ץ ס"ט:
עוד אני מדבר בענין הלז הנוגע בכבודו של מקום. להסיר המכשלה מבני עמינו. המקילים ראש בשבחי המקום וקילוסו. אוי לעינים שכך ראו לאחד ממהדורי מילי ממולייתא. לתא דידיה גרים כקול הסירים ברוב דברים להעמיד בפתחי שערים לכבוד הרב כמהר"א הנ"ל לשון שבח וקילוס הקדיש דלית דכוותיה מלעיל מכל ברכתא. ועיין בס"ח סי' תתקל"ו. איברא לכאורה י"ל מהא דפ"ק זבחים (דלא"א) אך במעט עיון נראה דלק"מ דשאני קרא דויקץ כישן. שאינו לשון שבח וקלוס. גם אינו נופל בעצם וראשונה בהשי"ת חלילה לו ממקרה השינה והיקיצה. אם לא שדברו הכתובים בלשון ב"א לשבר את האוזן בלבד נשתמשו בדרך השאלה. משא"כ בלשון כבוד ותהלה וברכה האמורה בהש"ית בתחלה. חלילה להשתמש בו להדיוט לא תהא כזאת בישראל. אף כי בקדיש הקדוש דעלמא עליה קאי. ודאי לא אריך ולא יאי. הכי חזי לי גברא דנפיש בטירחא משלהי ולאי. יעב"ץ ס"ט:
1390
1391הלכה למעשה שהווה בילד א' שנולד ונמצא הגיד שלו שנסדק מנקב העטרה שיוצא השתן עד סוף הגיד שבתוך הגוף והרי כל גופו של גיד נסדק לשני בתרים והשתן יוצא מתוך סדק א' שבעיקר הגיד הדבק בגוף באופן שאין השתן יוצא כלל דרך הגיד ובעטרה שהיא נסדקת לשנים מדובק בה הערלה אך אמנם חציה של עטרה משני צדדיה היא מגולת. ועם היות שראיתי שנים שלשה פעמים אופן האנדרגינוס לא ראי זה כראי אותם. שראיתי מחמת דאותם הגיד היה שלם כשאר כל אדם וראוי לביאה אבל בתינוק זה דמוסכם אצלי ואצל כל רואי שמש דאינו יכול לבוא כלל בכלל אנשים. קרוב אני להחליט הדבר דאין לברך על מילתו לא המוהל ולא האב. וכמ"ש א"א ז"ל בח"ב דלדברי הכל בטעם המילה הוא כדי לתקן האבר ולמעט הנאתו. והרי הכא בטלה ומבוטלת הנאתו. כי אי אפשר לבוא לידי קישוי ולא ביאה בקצת. ובכן צריך שאלת פי גאון הדור האב"ד נר"ו שילך ויראה עם סיעת שאר רבנים המסתופפים בצל קהלתו. שהם יסכימו בדבר כי לא קל הוא והרי זה דבר חדש ממש שלא נשמע ולא נראה כמוהו ודי בגילוי דעתי זה והגאון יבחר ולא אני נאם משה זעירא דירושלם:
1391
1392וז"ל האב"ד אם המהולין מסכימים למהלו ודאי צריך ברכה אף אם הטעם ניתן מסיני אנו אין לנו אלא מה שעינינו רואות וכי בשביל טעמיה דקרא נדרש שלא לברך כי אין הלכה כר"ש דדריש טעמא דקרא רק המקובלין דורשין ונותנין טעם ע"כ לדעתי לברך ברכות מילה ואף אנדרוגינוס צריכין לברך כ"ד אהו' ה"ק יחזקאל קאצנאילפוגן ומי שאין לו ביצים אינו מולד אעפ"כ מוהלין ומברכין וגם פן יתרפא שידבקו החתיכות ויהיה ראוי להוולד:
1392
1393שמעו זאת הזקנים ההיתה כזאת בימיכם ואם בימי אבותיכם
1393
1394הנשמע כדבר הזה או הנראה בריה משונה נקבה בצורת אבר זכר קצת דהיינו שבאותו מקום סמוך לנקב השתן הנמצא בשטח הגוף שם נברא לו דלדול בשר כאורך אצבע נראה מבחוץ כמין אבר אבל אין בו שום שביל חלול ומעבר אך חרוץ בעליונו לארכו והיה שם מסלול ודרך לקבל נוטפים הנשפכים על גביו ציוה המורה למול ובברכה בפני רבים בלי שום נתינת טעם להוראתו
גם אנכי הצעיר נקרא נקראתי לראות הילד ההוא ולעיין לחוות דעתי. וראיתיו שהגיד בתולדתו היה שסוע לארכו מגבו. וחרוצי מיחרץ פחות מחצי עוביו. ולמטה היה שלם (והרמ"ח לא דק בלישניה במ"ש שכל גופו של גיד נסדק לב' בתרים. אבל ר"ל בכל משך ארכו נסדק מלמעלה בענין שנראה כשתי דפנות והחריץ העמוק ביניהם) באופן שהיה עשוי כמרזב וצנור למימי השתן המקלחין מגופו דרך נקב קטן במקום נקבות. ויוצאין מן הגוף כמו באשה. והתלתול בשר הארוך המתדמה לגיד ונראה בראשו כמין עטרה מגולה בגבהה וכאילו הערלה נקלפת מעל גבה ונשארה דבוקה ודחוקה למטה בראש אותו חתיכת בשר הנראה כראש הגויה. אמנם הוא שם גוף אטום בלי נקב. דומה לזכרות בצורה חצונה. אלא שהוא שוסע שסע מלמעלה. ומתחתיו עגול סביב בשלימות דומה למזחילה. ולח תמיד ממי רגלים המטפטפים בו תדיר כאמור:
גם אנכי הצעיר נקרא נקראתי לראות הילד ההוא ולעיין לחוות דעתי. וראיתיו שהגיד בתולדתו היה שסוע לארכו מגבו. וחרוצי מיחרץ פחות מחצי עוביו. ולמטה היה שלם (והרמ"ח לא דק בלישניה במ"ש שכל גופו של גיד נסדק לב' בתרים. אבל ר"ל בכל משך ארכו נסדק מלמעלה בענין שנראה כשתי דפנות והחריץ העמוק ביניהם) באופן שהיה עשוי כמרזב וצנור למימי השתן המקלחין מגופו דרך נקב קטן במקום נקבות. ויוצאין מן הגוף כמו באשה. והתלתול בשר הארוך המתדמה לגיד ונראה בראשו כמין עטרה מגולה בגבהה וכאילו הערלה נקלפת מעל גבה ונשארה דבוקה ודחוקה למטה בראש אותו חתיכת בשר הנראה כראש הגויה. אמנם הוא שם גוף אטום בלי נקב. דומה לזכרות בצורה חצונה. אלא שהוא שוסע שסע מלמעלה. ומתחתיו עגול סביב בשלימות דומה למזחילה. ולח תמיד ממי רגלים המטפטפים בו תדיר כאמור:
1394
1395והנה למראה עיני שפטתי שנקבה גמורה היא לכל דבר. ואינה בגדר אנדרוגינוס שי"ל זכרות ונקבות. וכאן לא היה לו זכרות לגמרי. אחר שהוא אבר סתום ובשר אטום. וגם טומטום איננו. לפי שהטומטום אינו ניכר בין זכר לנקבה. וזה ניכר שאין לו זכרות רק נקבות בלבד. כי אותו בשר ארוך הנדמה לגיד במקצת צורתו. אי אפשר לקרותו זכרות. שאינו אלא סרח העודף מבשר הצומח מהגוף ונעשה כמין דלדול. שמצוי גם במקומות אחרים שבגוף. ולא מחמת שיש לו תואר חיצוני בדמיון מה לגיד הזכר. יחשב לזכרות. עם היותו בלתי חלול כיון שהוא לבטלה לגמרי. ונעדר מפעולת אותו כלי ההולדה. שאין בו לא מעבר לזרע. ואף לא ליציאת שאר מותרי הגוף. לכן הרי הוא כמו שאינו. וכל יתר כנטול דמי. ועוד שהוא שסוע וקרוע מגבו. אבל זכרות האנדרוגינוס לא לריק ולבטלה נמצא בו. כי הוא כלי נברא בו לצורך תשמישו כמו בזכר. רק שנתלוה אליו כלי הנקבות ג"כ. על כן שניהם לא לשוא נמצאו בו. ונידון כזכר ונקבה. והטומטום שאינו ניכר. נידון כספק עד שיקרע ותתברר אמתתו. אבל זה לא ידעתי במה יצא מתורת נקבה דעלמא. שנקבותו מוכחת עליו. ולכלל זכרות אי אפשר להביאו כנ"ל. לפיכך היה פשוט בעיני שאינו בר מילה כלל. דלא שייך בגויה דמחתך בבשר בעלמא הוא:
1395
1396וכ"ש שאת"ל שטעון מילה מספק. מכל מקום אין מקום לברך עליו. כפסוק בש"ע גם בטומטום ואנדרוגינוס. והא פשיטא לא עדיף מנייהו. וכראותי כן תמהתי על פשיטות פסקו של המורה בהפך. כי מה כחו יפה לעקור הלכה קבועה ומוסכמת. מכל חכמי ישראל ראשונים ואחרונים ה"ה רב האי גאון הרי"ף הרמב"ם הרמב"ן הרא"ש הרשב"א והר"ן. עם היות הראב"ד חלוק על זה. (ועמ"ש בס"ד בהגהותי לטי"ד סכ"ח) לא השגיחו עליו בעלי הש"ע ותקעו בו מסמרות. ומכל הגדולים שבאו אחריהם. לא נמצא מי שערער בדבר עד היום. איך יתכן לומר כן בפשיטות להפך הקערה על פיה כאילו לא נמצא אפי' חולק עליו. וכל זה בלי טעם וריח כל עיקר וראיה של כלום. רק שכך חלם חלום. אין זה אלא דעת חיצוני להתנגד להוראה תקועה וקבועה מיוסדת על אדני פז. ומקשה עצמו לדעת אחרת ולא נודע דרכו שמא שכח או שמא לא למד. או כתב כדניים ושכב בטרם עמד. אם אמנם יפה אמר עם הספר שאין להשגיח בדורשי טעמי מקראות לעצמן. ח"ו לבנות ע"ז יסוד בהוראה. (ולפ"ד אפי' בתינוק שלם בכל תנאיו אלא שאין מ"ר עושין כיפה לדברי י"א לאו בר מילה הוא) זה דבר בטל מאליו. ומשה לא שפיר קאמר. דמהתם גמר. אלא מיהא ודאי מיגרע גרע מטומטום ואנדרוגינוס כדאמרן. והא פשיטא דלא רבייה קרא. דהמול כל זכר אמר רחמנא. והאי לית ביה זכר וזכרון דזכר כלל. ותרופה אין למכתו. דהא לאיי היא בריה בידי שמים. ואפי' יצוייר שימצא רופא אומן שירפא הסדק ויעשה שהדפנות יחדו ידובקו והיו לבשר אחד. האם בריאה יברא להם מעברים וצינורות ושבילים לזרע ולמים:
1396
1397שמירה מנפילה בבור השיבוש ואזהרה לב"א שלא יכשלו בכמה תקלות גדולות היוצאות מהוראה זו המקולקלת בחיתוך בפירסום בקריאת שם זכר ובמלבוש
ואיברא דאין מקום לטעות מחמת אותה שאמרו גבי בכור מטיל מים במקום נקבות ספק הוא (בכורות פ"ו ש"ע סימן שט"ו) דלא דמי. התם בטומטום עסקינן וחיישינן שמא נהפכה זכרותו לנקבותו. שלא נראה וניכר לא הזכרות ולא הנקבות. אבל כאן הזכרות שאנו מספקים בו אין לחוש שנתהפך. כי בשר בעלמא הוא. (ובודאי לא נכפל גיד הזכרות לפנים אלא להפך הוא אפשר שאבר הנקבות יצא לחוץ. ולפיכך נדמה לאבר הזכר. כי לפמ"ש הכוזרי במאמר ד' בביאורו לס' יצירה במ"ש זכר באמש ונקבה באשם. שהתבאר בניתוח שאיברי הנקבה כאיברי הזכר אלא שהם מהופכים לפנים. וכמדומני שכך ראיתי גם בס' בן סינא. ולפ"ז יכול להיות שלא שינה הטבע מדתו בכאן ולא חידש בריאה זרה רק בזאת בלבד שהוציא ופלט בית התורף לחוץ והפכיה כי כיתונא. באופן שנגלית צורתו הפנימית שהיא כעין של זכר מהופך לכן נראית בו זאת התמונה הזכרית המשונה. ושפופרת היא שנחלקה לשתים ונשאר חלק א' בפנים למעלה. וחלק ב' שלמטה יצא פגום. על כן הוא חרוץ מגבו כחצי קנה חלול. והעטרה הנקבית יצאה עמו דבוקה בראש גויה המדומה החלק המגורש ממקומו. איך שיהיה אחר שבשר טפל הלז אינו נבוב ולא נקוב בכדי טהרתו כמוציא מים כלא חשוב ולא יחשב לאצבע. ואין כאן אלא נקבה ודאית. וסרח העודף ממשגה הטבע). ונקבות שלו במקומו הראוי עומד. מאין להכניסו בכלל ספק. ואי נמי ספיקא הוי. הא ודאי קיי"ל דאין מברכין על הספיקות. ולית בה ספיקא. והברכה ודאי לבטלה. ואפ"ה עבד המורה עובדא וציוה למולו בפומבי בברכה. ולדעתי ברור הדבר שטעה בהלכה. עליה לבניכם ספרו כי מורה צוה למול נקבה בב"ה (באנפי בי עשרה. לפרסומי מילתא. וטעות אחת גורמת לכמה טעיות כי ע"פ הוראה זו קראו לו שם זכר הלבישוהו בגדי זכר והרי הוא עובר בכל יום אלאו דאורייתא דלא יהיה כלי גבר על אשה. ועוד יותר קשה. שיבואו לטהרו באודם. ונמצא מכשיל לעצמו ולאחרים באיסור כרת ח"ו. ויבוא להתייחד עם האנשים. (וא"ל שזו חששה רחוקה. לפי שכבר ידעו הכל שיצא עליו קול שם זכר. גם בגדיו הן עדיו ולא נחשדו ישראל על הזכר. אמרתי שזה הבל כי הוא בעצמו יודע שאיננו זכר ויבוא להתאוות לזכר לבקש תפקידו. והוא לא ידע מאומה מאיסורין הללו ולא הודיעוהו ולא למדוהו ליזהר מהן. ויחשוב שהוא בריה בפ"ע שאין לו שייכות בדברים הללו. מאחר שהוציאוהו מכלל אשה ונקבה. ועד זכר ואיש לא בא. במחשבתו ולא עלה על לבו. כי ההעדר כרוך בעקבו. עוד הוא עלול למכשלות ותקלות גדולות. כי יכשירוהו לעדות להוציא ממון על פיו. או יקום לשבועה. וכן אתה אומר שזוקק ליבום. ולא זו בלבד שיוכל לעגן א"א בחנם אחר שיגדיל ולא יעלה על לב שיש בו איזה ספק (מאחר שנהגו עמו כל מנהג זכר שלם) אלא שיש לחוש עוד שיפטור יבמה במקום אחין ח"ו. לכן בהכרח צריך להודיעו ולפרסמו בשמו (הלא הוא יוסף בר קלמן מבני ק"ק אלטונא וטוב הי"ל לקראו לא יוסף) כדי להסיר מכשול מדרך הרבים. כי כל ישראל ז"בז ערבים. ומצדיקי הרבים יזהירו כזוהר הרקיע וככוכבים יהיו כטל וירבו שנים טובים כרביבים): ותו נפק מנה חורבא לכי גדיל אתי לנסובי איתתא. מכיון דחזו ליה מיכסי ואזיל גלימא. ופריס סודרא ארישיה כדכורא. והא ודאי נישא ולא נושא שדינו לכל דרכיו כנקבה גמורה) ואין אתנו. יודע על מה עשה ככה. ה' יאיר עינינו באור תורתו לכו ונלכה. המתחנן בנפש נמוכה. יעב"ץ ס"ט:
ואיברא דאין מקום לטעות מחמת אותה שאמרו גבי בכור מטיל מים במקום נקבות ספק הוא (בכורות פ"ו ש"ע סימן שט"ו) דלא דמי. התם בטומטום עסקינן וחיישינן שמא נהפכה זכרותו לנקבותו. שלא נראה וניכר לא הזכרות ולא הנקבות. אבל כאן הזכרות שאנו מספקים בו אין לחוש שנתהפך. כי בשר בעלמא הוא. (ובודאי לא נכפל גיד הזכרות לפנים אלא להפך הוא אפשר שאבר הנקבות יצא לחוץ. ולפיכך נדמה לאבר הזכר. כי לפמ"ש הכוזרי במאמר ד' בביאורו לס' יצירה במ"ש זכר באמש ונקבה באשם. שהתבאר בניתוח שאיברי הנקבה כאיברי הזכר אלא שהם מהופכים לפנים. וכמדומני שכך ראיתי גם בס' בן סינא. ולפ"ז יכול להיות שלא שינה הטבע מדתו בכאן ולא חידש בריאה זרה רק בזאת בלבד שהוציא ופלט בית התורף לחוץ והפכיה כי כיתונא. באופן שנגלית צורתו הפנימית שהיא כעין של זכר מהופך לכן נראית בו זאת התמונה הזכרית המשונה. ושפופרת היא שנחלקה לשתים ונשאר חלק א' בפנים למעלה. וחלק ב' שלמטה יצא פגום. על כן הוא חרוץ מגבו כחצי קנה חלול. והעטרה הנקבית יצאה עמו דבוקה בראש גויה המדומה החלק המגורש ממקומו. איך שיהיה אחר שבשר טפל הלז אינו נבוב ולא נקוב בכדי טהרתו כמוציא מים כלא חשוב ולא יחשב לאצבע. ואין כאן אלא נקבה ודאית. וסרח העודף ממשגה הטבע). ונקבות שלו במקומו הראוי עומד. מאין להכניסו בכלל ספק. ואי נמי ספיקא הוי. הא ודאי קיי"ל דאין מברכין על הספיקות. ולית בה ספיקא. והברכה ודאי לבטלה. ואפ"ה עבד המורה עובדא וציוה למולו בפומבי בברכה. ולדעתי ברור הדבר שטעה בהלכה. עליה לבניכם ספרו כי מורה צוה למול נקבה בב"ה (באנפי בי עשרה. לפרסומי מילתא. וטעות אחת גורמת לכמה טעיות כי ע"פ הוראה זו קראו לו שם זכר הלבישוהו בגדי זכר והרי הוא עובר בכל יום אלאו דאורייתא דלא יהיה כלי גבר על אשה. ועוד יותר קשה. שיבואו לטהרו באודם. ונמצא מכשיל לעצמו ולאחרים באיסור כרת ח"ו. ויבוא להתייחד עם האנשים. (וא"ל שזו חששה רחוקה. לפי שכבר ידעו הכל שיצא עליו קול שם זכר. גם בגדיו הן עדיו ולא נחשדו ישראל על הזכר. אמרתי שזה הבל כי הוא בעצמו יודע שאיננו זכר ויבוא להתאוות לזכר לבקש תפקידו. והוא לא ידע מאומה מאיסורין הללו ולא הודיעוהו ולא למדוהו ליזהר מהן. ויחשוב שהוא בריה בפ"ע שאין לו שייכות בדברים הללו. מאחר שהוציאוהו מכלל אשה ונקבה. ועד זכר ואיש לא בא. במחשבתו ולא עלה על לבו. כי ההעדר כרוך בעקבו. עוד הוא עלול למכשלות ותקלות גדולות. כי יכשירוהו לעדות להוציא ממון על פיו. או יקום לשבועה. וכן אתה אומר שזוקק ליבום. ולא זו בלבד שיוכל לעגן א"א בחנם אחר שיגדיל ולא יעלה על לב שיש בו איזה ספק (מאחר שנהגו עמו כל מנהג זכר שלם) אלא שיש לחוש עוד שיפטור יבמה במקום אחין ח"ו. לכן בהכרח צריך להודיעו ולפרסמו בשמו (הלא הוא יוסף בר קלמן מבני ק"ק אלטונא וטוב הי"ל לקראו לא יוסף) כדי להסיר מכשול מדרך הרבים. כי כל ישראל ז"בז ערבים. ומצדיקי הרבים יזהירו כזוהר הרקיע וככוכבים יהיו כטל וירבו שנים טובים כרביבים): ותו נפק מנה חורבא לכי גדיל אתי לנסובי איתתא. מכיון דחזו ליה מיכסי ואזיל גלימא. ופריס סודרא ארישיה כדכורא. והא ודאי נישא ולא נושא שדינו לכל דרכיו כנקבה גמורה) ואין אתנו. יודע על מה עשה ככה. ה' יאיר עינינו באור תורתו לכו ונלכה. המתחנן בנפש נמוכה. יעב"ץ ס"ט:
1397
1398אמשטרדם יו' ג' ח"י חשון תצד"ל
1398
1399ויעקב איש תם יושב אוהלים באהלו של תורה זו תורה וזו שכרה לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו ויזכה לראות בנים ובני בנים עוסקים בתורה ה"ה אדונינו מ"ו הרב הגאון הגדול נ"י ע"ה פ"ה כמהור"ר יעקב נר"ו יאיר כאור הבהיר:
1399
1400קושיא עמ"ש אמה"ג ברש"י פסחים דפ"ח
הנה מרתע כולי' גופינו ממתנייתא ומפילפולא דמ"ו פילפלא חריפתא חריף ובקי ויראנו לגשת ולהרים ראשינו לדבר בפני המלך מאן מלכי רבנן אבל מאחר שאנו עוסקים לע"ע במסכת פסחים דף פ"ח ע"ב ברש"י בד"ה שממעט באכילתו כתב מהר"ם מלובלין בחידושיו נ"ל שטעות נפל בספרים וצ"ל כדמפרש לקמן בשמעתין משום מתנות דהא האי טעמא דממעט באכילתו לא שייך הכא דהעבד סבור שרבו יודע מה שאמר לו לשחוט לשם פסח עכ"ל. וכתב הגאון אביו זצ"ל בסימן קנ"א וז"ל נשאלתי לפרש לשון רש"י בפסחים וכו' ונראה לי ברור וכו' עד ולפי דברי הרמב"ן. ונזרקה מפי חבורה קושיא על זה מהאי דאמרינן לקמן באותה הסוגיא ונייתי מותר הפסח ונתני ולפירושו מאי מקשה ונייתי מותר ונתני דלמא באמת הוה מותר הפסח וקא ממעט באכילת יום זבחו. ואי אפשר להמלט מקושיא זו אלא כשנאמר שהפסח שני נאכל אף ביום או מותר הפסח אינו נאכל אלא בלילה. ושניהם אינם אמתיות כי פסח שני אינו נאכל אלא בלילה כדמוכח לקמן במתני' אין בין פסח ראשון לפסח שני וכו'. וגם מותר הפסח נאכל ביום ובלילה כדמוכח לקמן דף צ"ח ע"א ת"ר המפריש פסחו ומת עד קסבר אין נדרים ונדבות קריבין בי"ט. ואי אמרת דמותר הפסח אינו נאכל אלא בלילה. אפי' למ"ד נדרים ונדבות קריבין. מותר הפסח אינו קרב. דהוה ליה מכין מי"ט לחול. דהא אינו נאכל אלא בלילה. אלא לאו ש"מ דנאכל אף ביום. ממילא לפ"ז הקושיא במקומה עומדת. אבל מי יערב לבו לגשת להשיב על דברי הגאון אביו זצ"ל. כי אין משיבין ארי אחרי מותו. אך להבין דבריו אנו צריכין ע"כ בקשתינו ממעכ"ת שאם הגיע לאמתיות כוונת אביו זצ"ל או כוונת רש"י זצ"ל יודיענו בחסדו הגדול ואנחנו בצמא נשתה את דבריו הצעירים שבתלמידיו פ"פ:
הנה מרתע כולי' גופינו ממתנייתא ומפילפולא דמ"ו פילפלא חריפתא חריף ובקי ויראנו לגשת ולהרים ראשינו לדבר בפני המלך מאן מלכי רבנן אבל מאחר שאנו עוסקים לע"ע במסכת פסחים דף פ"ח ע"ב ברש"י בד"ה שממעט באכילתו כתב מהר"ם מלובלין בחידושיו נ"ל שטעות נפל בספרים וצ"ל כדמפרש לקמן בשמעתין משום מתנות דהא האי טעמא דממעט באכילתו לא שייך הכא דהעבד סבור שרבו יודע מה שאמר לו לשחוט לשם פסח עכ"ל. וכתב הגאון אביו זצ"ל בסימן קנ"א וז"ל נשאלתי לפרש לשון רש"י בפסחים וכו' ונראה לי ברור וכו' עד ולפי דברי הרמב"ן. ונזרקה מפי חבורה קושיא על זה מהאי דאמרינן לקמן באותה הסוגיא ונייתי מותר הפסח ונתני ולפירושו מאי מקשה ונייתי מותר ונתני דלמא באמת הוה מותר הפסח וקא ממעט באכילת יום זבחו. ואי אפשר להמלט מקושיא זו אלא כשנאמר שהפסח שני נאכל אף ביום או מותר הפסח אינו נאכל אלא בלילה. ושניהם אינם אמתיות כי פסח שני אינו נאכל אלא בלילה כדמוכח לקמן במתני' אין בין פסח ראשון לפסח שני וכו'. וגם מותר הפסח נאכל ביום ובלילה כדמוכח לקמן דף צ"ח ע"א ת"ר המפריש פסחו ומת עד קסבר אין נדרים ונדבות קריבין בי"ט. ואי אמרת דמותר הפסח אינו נאכל אלא בלילה. אפי' למ"ד נדרים ונדבות קריבין. מותר הפסח אינו קרב. דהוה ליה מכין מי"ט לחול. דהא אינו נאכל אלא בלילה. אלא לאו ש"מ דנאכל אף ביום. ממילא לפ"ז הקושיא במקומה עומדת. אבל מי יערב לבו לגשת להשיב על דברי הגאון אביו זצ"ל. כי אין משיבין ארי אחרי מותו. אך להבין דבריו אנו צריכין ע"כ בקשתינו ממעכ"ת שאם הגיע לאמתיות כוונת אביו זצ"ל או כוונת רש"י זצ"ל יודיענו בחסדו הגדול ואנחנו בצמא נשתה את דבריו הצעירים שבתלמידיו פ"פ:
1400
1401תשובה
1401
1402ישוב נכון לקיים דבריו ז"ל
גי"ה הגיעני ויקבלו הרו"בין קש"יות את תשובתן. הנה לכאורה הקושיא חזקה. אך על מה זה מהרתם למצוא. כי במעט עיון תוכלו לידע תשובתכם בצדה. כי בודאי מותר פסח דינו כפסח לכל מילי דאינו נאכל אלא בלילה כפסח (וכך הוא בתוספות ורש"י) ולא יטעה אתכם הלשון דנאכל ליום ולילה. שהרי כיוצא בו אמרו כאן בגופו של פסח שהוא נאכל ליום ולילה. ואין פירושו כי אם עד סוף יום ולילה לומר שאינו נעשה נותר קודם זה. אמנם בהתחלת זמן אכילה לא קמיירי. דתרוייהו ר"ל בין פסח ובין שלמים הבאים ממותרו שוין. שאינן נאכלין קודם הלילה כמפורש זה פשוט. ואעפ"כ לא יקשה לכם ההיא דאמרינן יביאנו שלמים לי"ו לט"ו לא משום דאין נדרים ונדבות קריבים בי"ט. דודאי למ"ד קריבים בי"ט. משרי שרי ולית בה משום מכין מי"ט לחול. אע"ג דאין הבשר נאכל לבעלים אלא בלילה כי פסח. מ"מ האיכא שחיטה וזריקה דאית בהו צורך גבוה. ואימורין דמתקטרי ביום ואין משהין אותן עד הלילה (עמ"ש בריש ספרי לח"ש בס"ד) שלא להחמיץ מצותן. ולמאן דשרי נדרים ונדבות. כל הני שרו. משום דכתיב לה' כל דלה'. ולכם למעוטי לנכרי ולכלבים. אבל צורך גבוה פשיטא דשרי טפי מק"ו. ולא איכפת לן אי לא מיתאכיל בשר האידנא אלא למוצאי י"ט. דלמ"ד נדרים ונדבות קריבין. אפי' עולות שכולן כליל. כ"ש אי איכא נמי בשר לאכילה. אע"ג דאינו נאכל עכשיו. מ"מ אי אפשר לקרבן בלי שחיטה וזריקה והקטרה. אבל אכילה לא מעכבא זה ברור והבינוהו. הנלע"ד יעב"ץ ס"ט:
גי"ה הגיעני ויקבלו הרו"בין קש"יות את תשובתן. הנה לכאורה הקושיא חזקה. אך על מה זה מהרתם למצוא. כי במעט עיון תוכלו לידע תשובתכם בצדה. כי בודאי מותר פסח דינו כפסח לכל מילי דאינו נאכל אלא בלילה כפסח (וכך הוא בתוספות ורש"י) ולא יטעה אתכם הלשון דנאכל ליום ולילה. שהרי כיוצא בו אמרו כאן בגופו של פסח שהוא נאכל ליום ולילה. ואין פירושו כי אם עד סוף יום ולילה לומר שאינו נעשה נותר קודם זה. אמנם בהתחלת זמן אכילה לא קמיירי. דתרוייהו ר"ל בין פסח ובין שלמים הבאים ממותרו שוין. שאינן נאכלין קודם הלילה כמפורש זה פשוט. ואעפ"כ לא יקשה לכם ההיא דאמרינן יביאנו שלמים לי"ו לט"ו לא משום דאין נדרים ונדבות קריבים בי"ט. דודאי למ"ד קריבים בי"ט. משרי שרי ולית בה משום מכין מי"ט לחול. אע"ג דאין הבשר נאכל לבעלים אלא בלילה כי פסח. מ"מ האיכא שחיטה וזריקה דאית בהו צורך גבוה. ואימורין דמתקטרי ביום ואין משהין אותן עד הלילה (עמ"ש בריש ספרי לח"ש בס"ד) שלא להחמיץ מצותן. ולמאן דשרי נדרים ונדבות. כל הני שרו. משום דכתיב לה' כל דלה'. ולכם למעוטי לנכרי ולכלבים. אבל צורך גבוה פשיטא דשרי טפי מק"ו. ולא איכפת לן אי לא מיתאכיל בשר האידנא אלא למוצאי י"ט. דלמ"ד נדרים ונדבות קריבין. אפי' עולות שכולן כליל. כ"ש אי איכא נמי בשר לאכילה. אע"ג דאינו נאכל עכשיו. מ"מ אי אפשר לקרבן בלי שחיטה וזריקה והקטרה. אבל אכילה לא מעכבא זה ברור והבינוהו. הנלע"ד יעב"ץ ס"ט:
1402
1403חזרו ושאלו בענין
1403
1404אמסטרדם יום ג' ג' כסליו תצ"ד לפ"ק
1404
1405ארי שבחבורה חכמתו בלי לספרה שבחו בלי למללה לו העוז והתפארה ה"ה אדונינו מ"ו האלוף המרומם והמתנשא הגאון הגדול המפורסם נ"י ע"ה פ"ה כמהור"ר יעקב יצ"ו נרו יאיר:
1405
1406פקפוקי המקשנים בתרוצנו
הנה ששנו כמוצא שלל רב כאשר הגיענו כתבו כו' ומאחר שהרשנו להביא אליו כל דבר הקשה גם אנחנו על משמרתנו נעמוד ונשוב לראשונות הנה על מה שכתב אדונינו מ"ו דמותר הפסח אינו נאכל אלא בלילה וכ"ה בתוספות ורש"י ואל יטעה אתכם. הלשון דנאכל ליום ולילה וכו' עכ"ל. ידענו דלשנא דנאכל ליום ולילה פירושו כמו שכתב. אך יש לנו לדון על דבריו שכתב דמותר הפסח אינו נאכל אלא בלילה. וכי לא לשתמיט שום תנא או שום א' מהפוסקים מלהשמיענו חידוש גדול כזה דמותר הפסח לא יהא נאכל אלא בלילה כפסח. דהא בשאר דברים מצינו דאין דינו שוה לפסח בסמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק אלא כשלמים. ועוד הלא במסכת זבחים דף ל"ו ע"א איצטרך קרא דעל תודת זבח שלמיו דמותר הפסח נאכל ליום ולילה ואי מפסח ילפינן ל"ל קרא. ודוחק לומר דאי לאו קרא דעל תודה לא הוי ילפינן מפסח אלא הוי אמרינן דיהא נאכל לשני ימים ולילה כמו שלמים. וכדמרבינן מאם כשב לענין סמיכה ותנופה דשוה לשלמים לכן איצטריך קרא דנילף דיהא נאכל ליום ולילה ולעולם דינו כפסח דאינו נאכל אלא בלילה. דדוחק הוא כיון דילפינן מתודה לכולה מילתא ילפינן. וגם מה שכתב למ"ד נדרים ונדבות קריבין בי"ט אפי' עולה קרבה בי"ט הלא במסכת ביצה דף י"ט ע"א משמע בגמרא דאפי' לר"ש בר' אליעזר אליבא דב"ש וב"ה דסבר נדרים ונדבות קריבין בי"ט צריך להיות בו קצת צורך הדיוט הא עולה שכולה כליל לא קרבה וכן משמע בתוספות דף כ' ע"ב בד"ה במאי קמיפלגי דמר סבר וכו' וא"כ הדרא קושיא לדוכתה אי מותר הפסח אינו נאכל אלא בלילה מה צריך לשנויי למ"ד אין קריבין הא אפי' למ"ד קריבין. מותר הפסח אינו קרב. ואין ראיה מהני תנאי דסברי לכם ולא לנכרי ולא לכלבים דלצורך גבוה מותר כדמוכח מתוספות בביצה דף כ' ע"ב בד"ה לכם ולא לנכרים דמצו סברי אפילו נדרים ונדבות אין קריבין בי"ט ולהבין דבריו אנו צריכים ע"כ בקשתנו שיבאר לנו כוונת דבריו ואל יהיה כתבנו המגומגם ולשוננו הנלעג עליו למשא. ואף אם שאלנו שלא כהוגן מ"מ ישיבנו כהוגן ומעתה נקצר והאל הטוב אותו כבבת ינצור ממנו הצעירים שבתלמידיו פ"פ:
הנה ששנו כמוצא שלל רב כאשר הגיענו כתבו כו' ומאחר שהרשנו להביא אליו כל דבר הקשה גם אנחנו על משמרתנו נעמוד ונשוב לראשונות הנה על מה שכתב אדונינו מ"ו דמותר הפסח אינו נאכל אלא בלילה וכ"ה בתוספות ורש"י ואל יטעה אתכם. הלשון דנאכל ליום ולילה וכו' עכ"ל. ידענו דלשנא דנאכל ליום ולילה פירושו כמו שכתב. אך יש לנו לדון על דבריו שכתב דמותר הפסח אינו נאכל אלא בלילה. וכי לא לשתמיט שום תנא או שום א' מהפוסקים מלהשמיענו חידוש גדול כזה דמותר הפסח לא יהא נאכל אלא בלילה כפסח. דהא בשאר דברים מצינו דאין דינו שוה לפסח בסמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק אלא כשלמים. ועוד הלא במסכת זבחים דף ל"ו ע"א איצטרך קרא דעל תודת זבח שלמיו דמותר הפסח נאכל ליום ולילה ואי מפסח ילפינן ל"ל קרא. ודוחק לומר דאי לאו קרא דעל תודה לא הוי ילפינן מפסח אלא הוי אמרינן דיהא נאכל לשני ימים ולילה כמו שלמים. וכדמרבינן מאם כשב לענין סמיכה ותנופה דשוה לשלמים לכן איצטריך קרא דנילף דיהא נאכל ליום ולילה ולעולם דינו כפסח דאינו נאכל אלא בלילה. דדוחק הוא כיון דילפינן מתודה לכולה מילתא ילפינן. וגם מה שכתב למ"ד נדרים ונדבות קריבין בי"ט אפי' עולה קרבה בי"ט הלא במסכת ביצה דף י"ט ע"א משמע בגמרא דאפי' לר"ש בר' אליעזר אליבא דב"ש וב"ה דסבר נדרים ונדבות קריבין בי"ט צריך להיות בו קצת צורך הדיוט הא עולה שכולה כליל לא קרבה וכן משמע בתוספות דף כ' ע"ב בד"ה במאי קמיפלגי דמר סבר וכו' וא"כ הדרא קושיא לדוכתה אי מותר הפסח אינו נאכל אלא בלילה מה צריך לשנויי למ"ד אין קריבין הא אפי' למ"ד קריבין. מותר הפסח אינו קרב. ואין ראיה מהני תנאי דסברי לכם ולא לנכרי ולא לכלבים דלצורך גבוה מותר כדמוכח מתוספות בביצה דף כ' ע"ב בד"ה לכם ולא לנכרים דמצו סברי אפילו נדרים ונדבות אין קריבין בי"ט ולהבין דבריו אנו צריכים ע"כ בקשתנו שיבאר לנו כוונת דבריו ואל יהיה כתבנו המגומגם ולשוננו הנלעג עליו למשא. ואף אם שאלנו שלא כהוגן מ"מ ישיבנו כהוגן ומעתה נקצר והאל הטוב אותו כבבת ינצור ממנו הצעירים שבתלמידיו פ"פ:
1406
1407וזאת שנית תשובתי כהלכה
1407
1408תשובת הרו"בין קשי"ות עורף ולא פנים מסבירות בהלכה דנדרים ונדבות קרבין בי"ט שלא עמדו עליה
על אחרון ראשון הא דקשיא לכו אמאי דכתיבנא מעיקרא דלמ"ד נדרים ונדבות קרבין. אף עולה קרבה מההיא דרשב"א כו'. לא צהריתו דבין ההיא סוגיא (די"ט) בין מ"ש תו' (ד"כ) אליבא דמ"ד נדרים ונדבות אין קריבין איתמר. ואנא כי קאמינא אליבא דמ"ד קרבין וכמדת אבא שאול דלא דריש לכם ולא לגבוה. וכרשב"ג דקאי כוותיה שילהי אין עוברין. הוא דאמרי. ואפי' את"ל דאין כך דעת התו'. שפרת מילתא למימרא לתרוצי סוגיא וליתובי דעתא. אבל אסוקי שמעתא אליבא דהילכתא. ס"ד היא דמסתייעא לן. תדעו שאפי' להתו' ואף למ"ד דנדרים ונדבות אין קרבין לד"ה ממיעוטא דלכם וקסבר דמימעיט אפי' לגבוה. היינו דווקא בדלית ביה צורך לגמרי. משא"כ בצורך קצת. ואצ"ל צורך גבוה עם צורך הדיוט. עיין ביצה (דיב"א) דאף למאן דלית ליה הואיל. אפי' לב"ש דווקא אעולת נדבה לוקה. אבל לא אשלמי נדבה. אבל לב"ה ליכא אלא עשה. והיינו לפום מאי דס"ד דההוא תנא דלית להו הואיל. משא"כ למסקנא דאית להו הואיל. אפי' לכתחלה נמי. ואע"ג דבעו צורך קצת. היינו מדרבנן. דמן התורה ודאי שרי בכל גוונא. והאיכא ודאי צורך טובא צורך גבוה האידנא נמי שלא יהא שולחנו ריקן. וצורך קצת שאמרו אע"פ שאינו לצורך היום. אצורך י"ט ממש ליכא קפידא. רק שלא יהא לבטלה לגמרי. וזוהי שטת הרי"ף והר"מ ורש"י וכל גדולי עמודי ההוראה. וכן היא מסקנת התו':
על אחרון ראשון הא דקשיא לכו אמאי דכתיבנא מעיקרא דלמ"ד נדרים ונדבות קרבין. אף עולה קרבה מההיא דרשב"א כו'. לא צהריתו דבין ההיא סוגיא (די"ט) בין מ"ש תו' (ד"כ) אליבא דמ"ד נדרים ונדבות אין קריבין איתמר. ואנא כי קאמינא אליבא דמ"ד קרבין וכמדת אבא שאול דלא דריש לכם ולא לגבוה. וכרשב"ג דקאי כוותיה שילהי אין עוברין. הוא דאמרי. ואפי' את"ל דאין כך דעת התו'. שפרת מילתא למימרא לתרוצי סוגיא וליתובי דעתא. אבל אסוקי שמעתא אליבא דהילכתא. ס"ד היא דמסתייעא לן. תדעו שאפי' להתו' ואף למ"ד דנדרים ונדבות אין קרבין לד"ה ממיעוטא דלכם וקסבר דמימעיט אפי' לגבוה. היינו דווקא בדלית ביה צורך לגמרי. משא"כ בצורך קצת. ואצ"ל צורך גבוה עם צורך הדיוט. עיין ביצה (דיב"א) דאף למאן דלית ליה הואיל. אפי' לב"ש דווקא אעולת נדבה לוקה. אבל לא אשלמי נדבה. אבל לב"ה ליכא אלא עשה. והיינו לפום מאי דס"ד דההוא תנא דלית להו הואיל. משא"כ למסקנא דאית להו הואיל. אפי' לכתחלה נמי. ואע"ג דבעו צורך קצת. היינו מדרבנן. דמן התורה ודאי שרי בכל גוונא. והאיכא ודאי צורך טובא צורך גבוה האידנא נמי שלא יהא שולחנו ריקן. וצורך קצת שאמרו אע"פ שאינו לצורך היום. אצורך י"ט ממש ליכא קפידא. רק שלא יהא לבטלה לגמרי. וזוהי שטת הרי"ף והר"מ ורש"י וכל גדולי עמודי ההוראה. וכן היא מסקנת התו':
1408
1409גם לא הבינו דברי הראשונים בענין מותר הפסח שקצרתי לחכימא ברמיזה
אכן זו שהקשתם לדעת ולדון על שכתבתי דמותר הפסח אינו נאכל אלא בלילה היאך לא לשתמיט כו' מלהשמיענו חידוש גדול כזה. אשתמיט לכו דברי התו' פא"ד (דעא"ב). שרמזתי לכם בתחילה. ותבינו שכך היא דעת רש"י בודאי. וכמש"ל בס"ד:
אכן זו שהקשתם לדעת ולדון על שכתבתי דמותר הפסח אינו נאכל אלא בלילה היאך לא לשתמיט כו' מלהשמיענו חידוש גדול כזה. אשתמיט לכו דברי התו' פא"ד (דעא"ב). שרמזתי לכם בתחילה. ותבינו שכך היא דעת רש"י בודאי. וכמש"ל בס"ד:
1409
1410נותן טעם לשבח מדוע השמיט הר"מ ז"ל הא דמותר הפסח אינו נאכל אלא בלילה וממילא נתיישב גם פירש"י בטוב טעם
והוו יודעין שבאמת הר"מ ז"ל לא פסקה לההיא דמותר הפסח אינו נאכל אלא בלילה. ועמדתי ע"ז במהדורת ספרי בשקלים. מאי טעמיה דדחי כמה סוגיות שלמות בלי שום חולק. והכי איתא בתוספתא ובגמרא דזבחים ובת"כ. וישבתי דעתו ז"ל. משום דקשיאן ליה שמעתתי ורמי להו מירמא. דהא בפ"ק דזבחים ופ"ג דמנחות ובפסחים בב' מקומות מייתי תלמודא ברייתא דמותר הפסח דין שלמים יש לו לכל דבר. ושתיק לגמרי משינוי דין אכילתו מכלל דההיא לא ס"ל הכי וקשיין אהדדי. ותו קשה דאיברא התם בפכ"ה מייתינן ליה מקרא ובשר תודת שלמיו. ואילו הכא בפסחים והתם בפ"ק דזבחים (ד"ט) מייתינן למותר הפסח מתלתא קראי כדמצריך להו בגמרא התם. ונראה דמשו"ה דחיק רש"י לפרושי ההוא מותר אחגיגת י"ד. והיינו נמי שטת הר"מ בפירושא דההיא דכל הפסולין ובסוגיא דידן דקאמר דנאכל ליום ולילה. אליבא דבן תימא איתמר. ולית הילכתא כוותיה. וזה כפתור ופרח בדעת הר"מ ז"ל. והתימה ממפרשיו שלא שתו לבם לדבר. ותיתי לי דכי שכיבנא נפק לאפאי דמתריצנא למילתיה אליבא דהילכתא. אמנם התו' בזבחים ובפסחים דחו פירש"י. אך בתו' ר"ה הודו לו עם שרצו לדחוק ביותר:
והוו יודעין שבאמת הר"מ ז"ל לא פסקה לההיא דמותר הפסח אינו נאכל אלא בלילה. ועמדתי ע"ז במהדורת ספרי בשקלים. מאי טעמיה דדחי כמה סוגיות שלמות בלי שום חולק. והכי איתא בתוספתא ובגמרא דזבחים ובת"כ. וישבתי דעתו ז"ל. משום דקשיאן ליה שמעתתי ורמי להו מירמא. דהא בפ"ק דזבחים ופ"ג דמנחות ובפסחים בב' מקומות מייתי תלמודא ברייתא דמותר הפסח דין שלמים יש לו לכל דבר. ושתיק לגמרי משינוי דין אכילתו מכלל דההיא לא ס"ל הכי וקשיין אהדדי. ותו קשה דאיברא התם בפכ"ה מייתינן ליה מקרא ובשר תודת שלמיו. ואילו הכא בפסחים והתם בפ"ק דזבחים (ד"ט) מייתינן למותר הפסח מתלתא קראי כדמצריך להו בגמרא התם. ונראה דמשו"ה דחיק רש"י לפרושי ההוא מותר אחגיגת י"ד. והיינו נמי שטת הר"מ בפירושא דההיא דכל הפסולין ובסוגיא דידן דקאמר דנאכל ליום ולילה. אליבא דבן תימא איתמר. ולית הילכתא כוותיה. וזה כפתור ופרח בדעת הר"מ ז"ל. והתימה ממפרשיו שלא שתו לבם לדבר. ותיתי לי דכי שכיבנא נפק לאפאי דמתריצנא למילתיה אליבא דהילכתא. אמנם התו' בזבחים ובפסחים דחו פירש"י. אך בתו' ר"ה הודו לו עם שרצו לדחוק ביותר:
1410
1411אמנם לדעתנו א"צ לדחותה מהלכה ואין סתירה כלל בין הברייתות והסוגיות אלא איתא להא ולהא וכולן אמתיות ונמצינו למדין ישוב שני לקושיא הנ"ל שאין בה ממשותלסתור מ"ש אמה"ג
ברם לעניותין חזי דלא צריך לאוקמה לההיא כיחידאה ולעקרה מהלכה. אלא איתא להא ואיתא להא. ותחלה צריכין אתם למודעי. דמותר הפסח בגווני טובא הוא ולא כולהו בחדא מחיתא מחיתינהו. ואיברא בין פסח שאבד ונתכפר באחר בין הפריש מעות וניתותרו בין שמתו בעליו. וכן תמורת הפסח. כל הני מיקרו מותר הפסח. ולזימנין קרי להו תנא שלמים הבאין מחמת פסח. וכולהו דין שלמים גמורים ממש להם לכל דבר כפשיטות הגמרא הנ"ל וסתמא דברייתא בדוכתי סגיאי. ועוד מתחלקים ומשתנים לשלשה זמנים. דהיינו עברה זמנו ולא שנתו שנתו ולא זמנו זמנו ושנתו כדעביד תלמודא צריכותא. ובהכי איירי בכל הנהו סוגיי דלעיל. אבל ההיא דכל הפסולין שניא מכולהו. והיינו דקרי לה שלמי פסח. דכוותה ההיא דר"ה לענין בל"ת. והני לא דמו לדלעיל דאיחזו ואידחו. אבל הכא במאי עסקינן במעות שניתותרו ואליבא דמ"ד אין דיחוי בדמים. אי נמי בפסח שנמצא אחר שחיטה וכן תמורתו וכן המפריש ומת קודם שחיטה דחזי לפסח שני דלא אידחי. וכל היכא דקרב לפסח גופיה. ודאי דין פסח ממש יש לו לענין אכילת יום ולילה. דאיהו דמתרבי מתודת שלמיו. ולא אתי מהנהו תלתא קראי דצריכי למותר הבא מדחויין. אע"ג דודאי האי מותר דחזי לפסח. כי לא אקרביה לפסח. שלמים הוי לכל דבר. מיהת כי אקרביה בין לפסח שני. בין לפסח ראשון. נאכל הוא ליום ולילה כפסח גמור. זה לענ"ד דבר ברור מאד שאין לספק בו תן לחכם ויחכם עוד להעמיד דבר על בוריו ותמצאו מרגלית שאין לה ערך לדמים. ומן השמים זכו לי להעמיד כל דברי חכמים חיים וקיימים. וכל הברייתות והסוגיות והכתובים איש על מקומו יבוא בשלום יצדקו יחדיו יהיו תמים:
ברם לעניותין חזי דלא צריך לאוקמה לההיא כיחידאה ולעקרה מהלכה. אלא איתא להא ואיתא להא. ותחלה צריכין אתם למודעי. דמותר הפסח בגווני טובא הוא ולא כולהו בחדא מחיתא מחיתינהו. ואיברא בין פסח שאבד ונתכפר באחר בין הפריש מעות וניתותרו בין שמתו בעליו. וכן תמורת הפסח. כל הני מיקרו מותר הפסח. ולזימנין קרי להו תנא שלמים הבאין מחמת פסח. וכולהו דין שלמים גמורים ממש להם לכל דבר כפשיטות הגמרא הנ"ל וסתמא דברייתא בדוכתי סגיאי. ועוד מתחלקים ומשתנים לשלשה זמנים. דהיינו עברה זמנו ולא שנתו שנתו ולא זמנו זמנו ושנתו כדעביד תלמודא צריכותא. ובהכי איירי בכל הנהו סוגיי דלעיל. אבל ההיא דכל הפסולין שניא מכולהו. והיינו דקרי לה שלמי פסח. דכוותה ההיא דר"ה לענין בל"ת. והני לא דמו לדלעיל דאיחזו ואידחו. אבל הכא במאי עסקינן במעות שניתותרו ואליבא דמ"ד אין דיחוי בדמים. אי נמי בפסח שנמצא אחר שחיטה וכן תמורתו וכן המפריש ומת קודם שחיטה דחזי לפסח שני דלא אידחי. וכל היכא דקרב לפסח גופיה. ודאי דין פסח ממש יש לו לענין אכילת יום ולילה. דאיהו דמתרבי מתודת שלמיו. ולא אתי מהנהו תלתא קראי דצריכי למותר הבא מדחויין. אע"ג דודאי האי מותר דחזי לפסח. כי לא אקרביה לפסח. שלמים הוי לכל דבר. מיהת כי אקרביה בין לפסח שני. בין לפסח ראשון. נאכל הוא ליום ולילה כפסח גמור. זה לענ"ד דבר ברור מאד שאין לספק בו תן לחכם ויחכם עוד להעמיד דבר על בוריו ותמצאו מרגלית שאין לה ערך לדמים. ומן השמים זכו לי להעמיד כל דברי חכמים חיים וקיימים. וכל הברייתות והסוגיות והכתובים איש על מקומו יבוא בשלום יצדקו יחדיו יהיו תמים:
1411
1412והשתא דאתית להכי לק"מ מההיא דפמ"ש דמיירי בדחוי. משא"כ האי סוגיא דידן דאיירי במותר הבא מפסח שאינו דחוי. דאיבעי מייתי ליה לפסח שני באייר. ואב"א מאי פסח שני. פסח אחר ואכתי בראשון קאי. ואפשר ליה לאתוייה כל כמה דלא עבר זמנו. היינו דקרי ליה שני. בין הכי או הכי לא אידחי. וכיון דקרב נמי לחובת ק"פ. הו"ל פסח ודאי לענין אכילתו. ושמא אפילו כשקרב שלמים. מותר כי האי דין פסח לאכילה יש לו מריבויא דקרא. משא"כ ההוא דהמפריש ומת. כיון דאידחי ליה מזמנו. תו לא חזי לפסח כלל ונאכל כשלמים לב' ימים. והשתא דמביאו בי"ט. אי איתא דנדרים ונדבות קריבין בי"ט. פשיטא דהוה מצי לאקרוביה בט"ו נמי. ותו לא צריכינן למשכוני נפשין אמ"ד לה' כל דלה'. דהא איכא צורך הדיוט. דא תהא למיקם ותו לא מידי. הנלע"ד יעב"ץ ס"ט:
1412
1413תמו ונשלמו סימני הספר כמספר יעב"ץ בסדר והיה עק"ב תשמעון סימנא מילתא אקוה שיהיו דברי נשמעין מקובלין ורצויים ישמחו בי חברי ואשמח בהם. ברוך ה' אשר לא הסיר תפלתי וחסדו מאתי ונתן שאלתי להוציא לפועל אמת מאשר חנני להשיב שואלי דבר בתורתו הקדושה אל יצל מפי דבר אמת עד מאד כי לדברו יחלתי ולמצותיו יאבתי ויזכני לעשות ספרים הרבה להגדיל תורה ולהאדירה לזכות את הרבים כאשר עם לבבי בה' אלהי תהלתי שמתי תקותי יצרף למעשה מחשבתי אחת שאלתי מאת ה' שבתי בבית ה' לאורך ימים. כן יה"רצ מלפני בעל הרחמים. יהי שמו מבורך לעולמים:
1413