שאילת יעבץ, חלק בSheilat Yaavetz, Volume II

א׳שעל הכתב

ב׳ליד הרב המפורסם בפרסומי מילתא מעליותא מעלות עשו לו בקודש המאור והגאון הגדול ע"ה פ"ה נ"י מהר"ר יעקב נר"ו יאיר נקרא אב"ד ק"ק עמדין יע"א:

ג׳ער"ח שבט ת"ק יוד לפ"ק פה המבורג

ד׳ויבא ליעקב שלום לחדר תורתו. הוד והדר תהלתו. רב האי גאון תפארת עוזו. ה"ה אהובי אדוני מחו' הרב המאור הגדול. שגדלהו בשם מפורש. ושום שכל הקודש קדשים כולה כליל ועולה לה' במעלות רמות ועצומות. ע"ה פ"ה נ"י מהור"ר יעקב נרו יאיר לנצח.

ה׳הנה באתי בשורת אלה כמרדכי בל לשון זהורת כראוי לכמותו. אך נדרשתי לאשר שאלוני כמצוה ועושה מן פרנסים ומנהיגים קצינים ש"ן עדת ישורון קהל המבורג. להיות מן השואלים באריות המה הגדולים וחכמי הדור שבית ישראל נשען עליהם בנדון הבא לדעת הלכה למעשה עת כשעה הזאת שבחרו וקבעו הקהל הלז. שלשה דיינים קבועים לדון בד"מ בין איש לרעהו. ואנא הח"מ חד להני תלתא. ונזדמן כעת ששני דיינים אחרים התחתנו עצמם להיות בן דיין אחד מקושר בתנאים לקחת בת דיין אחר. ועתה נולד הספק במה שכתב בח"מ בלשון רמ"א סימן ל"ג ס"ו על מ"ש בש"ע אבי החתן ואבי הכלה מעידין זה לזה. כתב רמ"א בהג"א וי"א אע"ג דלעדות כשרין אסורין לדון דה"ל כאוהב ושונא אפילו הוא דיין קבוע. יוכל לומר אינו מקובל לי עכ"ל. ולפי המובן מפשט לשון רמ"א כשם שאסורין זה לזה. כך אסורין לישב יחד בדין אחד. ולכן הוצרך בעל הסמ"ע לכתוב. ויש מפרשים ומחלקים מפי השמועה. מ"ש מור"ם כאן אסורין לדון היינו דווקא לדון זה את זה. אבל הם רשאין להצטרף יחד עם שלישי לדון אחרים. אפילו הם אוהבים גמורים ודווקא בשני דיינים ששונאים זה את זה. קאמרי דאסורין לדון יחד לאחד. כמ"ש הטור והמחבר בסימן ז'. ולא בשני אוהבים דמשום אהבה שביניהן. אדרבה יודה אחד לחבירו על האמת ויהא נשמעים זה לזה עכ"ל הסמ"ע. ולפי פירוש השמעתי מותרים המחותנים לישב יחד ולפי פשט לשון רמ"א אסורין. ומבקשים ודורשים בדרישת חכמים לדעת הנהגתם לכתחילה איך הדעת הוראה ברורה נוטה בהנהגת אמת וצדק שלא לנטות מקו היושר לעשות הטוב והישר. ומטותא מכבוד גדולתו והדרתו שימחול להשיב אלי שורת שתים דעתו המנושא לכל ראש בית יעקב וישראל הסומכים על הוראותיו. לקיים אמרותיו הטהורת ומאירת בראיית עינים עין כל איליו ישברו בהסברת פנים בהלכה למעשה. כ"ד ד"ש תורתו. הק' מרדכי הענא דיינא הנבחר לשליש תמיד לשני מחותנים. פה ק"ק המבורג.

ו׳והנה אנא ברי' קלה בים התלמוד שמתי עין עיוני בהאי דינא. ומצאתי בזה שיש לבדוק אחר דברי הסמ"ע לכאורה מוכח מגמרא די"ל היפך דבריו ששמע והוא מה דקשה לי שם במקור האי דינא נובע מן גמרא דסנהדרין דף כ"ט לרבנן דשונא ואוהב כשר לעדות מה בא קרא לא אויב לו ולא מבקש רעתו חד לדיין וחד לשני ת"ח שונאים לא ישבו יחד בדין. ולמד הסמ"ע הואיל שאמרו שני ת"ח שונאים ולא אוהבים דכשרים להיות יחד במושב ב"ד אחד: ולא כן ידמה לבבי דקשה לי בטעמא דמילתא של שני שונאים גילה לנו הרמב"ם בפכ"ג מהלכות סנהדרין דעת כל אחד לסתור דעת חבירו. ויצא המשפט מעוקל. והוא הדין והטעם באוהבים דעת כל אחד לקיים דעת חבירו. א"כ בכל דין בטל היחיד השליש במיעוטו והא דנקט הגמרא שני שונאים טעמא רבה איכא בהא דקשה לי נמי למה לא מקשה ר' יודא דאיצטריך קרא לאוהב ושונא מנין לו דשני שונאים אינן יושבים בדין כאחד. אלא נ"ל ברור לפי דקיי"ל אוהב ושונא כשר לעדות. ופסול לדיינא כמבואר בסימן ז' בח"מ ועדות קרובים פסולין. וכתב הטור בסימן ל"ג לא משום חזקת אוהבים שהרי פסולים אפילו לחוב. לפי' האוהב ושונא כשר לעדות. ודיינים קרובים פסולים. וה"ה אוהבים ושונאים פסולים כקרובים דיינים יש לומר הטעם משום אהבה. וא"כ לפי דנלמד בירושלמי מנלן. שלא יהא דיינים קרובים זה לזה. אמרה תורה הרוג על פי דיינים והרוג ע"פ עדים. מה עדים אינן קרובים זה לזה. וה"ה דיינים אינן קרובים זה לזה. וכן הוא בתוספתא צריך שלא יהא דיינים (צ"ל עדים) קרובים זה לזה. אף דיינים שאין קרובים זה לזה עכ"ל. ומובא בנ"י בפרקין לפ"ז מבואר כיון דיש לנו על קרובים דיינים שאין דנין מהיקישא דעדים לא צריכין קרא על דיינים אוהבים כשם שקרובים דיינים אסורין. כך אוהבים אסורים. כי בקרובי דיינים הטעם משום אהבה אינו מסכים עם השליש. שאינו אוהב כמותו. ולכך קאמר הגמרא קרא חד לדיינים השונאים. אבל דיינים אוהבים נלמד מהיקשא דעדים. וא"כ מתורץ הדק היטב לר' יודא. דאוהב ושונא פסול לעדות. א"כ היקישא דעדים לדיינים באוהבים ושונאים נלמד דפסולים כמו עדים לר"י. לפ"ז בין לר"י בין לרבנן מפסלי דיינים אוהבים לישב עם שלש כמו שונאים. והסמ"ע כתב דבריו ע"פ מ"ש בדרישה. דלא מצינו בשום מקום שיהא הדין פסול כשדיינים שונאים או אוהבים זה את זה עכ"ל. ולפי מ"ש מצינו מקרא ומגמרא ומסברא וכל דנלמד מקרא משמע אפילו בדעבד פסול. כדמוכח נמי מלשון הרמב"ם פי"ג מ"ה עדות כתב האוהב ושונא כשר לעדות אע"פ שפסול לדיינים ומפרש שם בכה"ג דפסול אפילו בדעבד הואיל אוהב ושונא נלמד מקרא וה"ה לשני ת"ח אוהבים או שונאים מדינא דקרובים אתינא עלה וקרובים נלמד לד"ה מקרא וצריך הכרעה למעשה לפחות על לכתחלה.

ז׳וכענין זה מצאתי קושי הבנה בב"י בסימן ס"ק ט'. כתב בדעבד אם דנו לשונא גמור דינהם דין בשם הרמב"ם. ובסי' ט' כתב הב"י אבל מדברי הרמב"ם בפכ"ג מה' סנהדרין נראה דמדינא נמי מיפסלי ודבריו סותרים. וגם על הב"ח קשה כזה. אך אין רצוני להאריך. אך ללמוד הלכה למעשה לדעת תורה להיכן נוטה. וקרנו יגדל ה' למעלה ולא למטה להשיב בקרב ימים. ולא לדחות הדבר. אך כל המוקדם לברכה ברב ברכות ע"ע אס"ו.

ח׳ואם מצאתי חן וחנינא להשיב לי מענה שאלתי לשלוח לידי ממש הטענה לי לשמי ולא לאחרים. וגם יודיעני אם השלש מחויב להרחיק עצמו מלישב במושב אחד או לא ועלי לשרתו כהנה. וגם הברכה משוכן מעונה.

ט׳עכד"ה ולא נשתנה הכתב והלשון כל עקר. אשר ידע את האיש ואת שיחו נעה לא יפלא על המראה.

י׳יום ג' ו' שבט בית דין טוב טוב לפ"ק:

י״אשלום וישע רב. לאהו' מחותני. האלוף התורני. דיין מצוייני. זית שופכני. כמו' מרדכי יצ"ו.

י״בגי"ה הגיעני בש"ח. אודות שני הדיינים שהתחתנו זה עם זה. ונתקשרו שבן דיין אחד יקח את בת דיין חברו לאשה. ונסתפקתם בלשון רמ"א (סל"ג) שכתב גבי אבי חתן ואבי כלה. אע"ג דלעדות כשרים. אסורין לדון. דהו"ל כאוהב ושונא. אפילו הוא דיין קבוע בעיר. יכול לומר אינו מקובל לי עכ"ל. דלפי המובן מפשט הלשון. כשם שאסורין לדון זה לזה. כך אסורין לישב בדין יחד. ולכך הוצרך בעל סמ"ע לכתוב. וי"מ ומחלקים מפי השמועה. מ"ש מור"ם כאן אסורין לדון. היינו דווקא לדון זה את זה. אבל הם רשאין להצטרף יחד עם שלישי לדון אחרים. אפילו הם אוהבים גמורים ודווקא גבי דיינים ששונאים זא"ז קאמרי דאסורין לדון יחד כו'. ולא בשני אוהבים. דמשום אהבה שביניהם אדרבה יודה אחד לחבירו על האמת. ויהיו נשמעין זה לזה עכ"ל בסמ"ע. ומבקשים פו"מ הק"ק ודורשים לדעת הנהגתם לכתחלה. שלא לנטות מקו היושר. ומעכ"ת ג"כ דורש כבוד עצמו. אם מחויב להרחיק עצמו. מלישב במושב ב"ד עם המחותנים בקשר. ע"כ השאלה. וחזיתיה לדעתיה דנטה קו לחומרא והתוה תו לאפרושי מאיסורא החזיק בפלך ידיו שלח בכושר:

י״גתשובה

י״דמלמד זכות על השואל הלא מדעת
הנה עם היות הדבר פשוט כביעתא בכותחא. שלפי הענין עתה. אין כאן מקום לשאלה. שאפילו אם תמצא לומר להחמיר נגד הסמ"ע וסיעתו בזה. מכל מקום במחותנים בעלמא ע"י קישור תנאים בלבד. פשיטא שאין מקום להחמיר כלל. וכדבעינן למימר במסקנא בס"ד. אלא שמעכ"ת כחכם הרואה את הנולד (צריך ללמוד זכות על מכ"ת דלא קטעי בהא עם שאין משמע לשון שאלתו כך שואל מדעת נוטה. לכשישאו זא"ז. אם אבותיהם כשרים להצטרף לב"ד אחד. ואף גם זאת ודאי כדאי הסמ"ע ודעמיה לסמוך עלייהו כה"ג. ותו דאפילו בשני שונאים הסכימו הפוסקים שדיניהם דין. ולא אסרום אלא לכתחלה. כמ"ש בנ"י בפשיטות. ולא מצינו אדם שערער בדבר. ואם כך במפורש. נלמוד הסתום ממנו. ר"ל בשני אוהבים. דלא אתפרש להדיא. שאין לגדוש המדה. ולאסור אף בדיעבד וכדומה דבק"ק ה"ב הויא להו שעת הדחק. וכדיעבד דמי. לפ"ז ודאי כחא דהתירא עדיף.

ט״ולכאורה איכא לסיוע לסמ"ע
אע"פ להוציא חלק אי אפשר. ואין מדרש בלא חדוש. ואודיע כי אף אם לכאורה שמועתו של הסמ"ע מכוונת ומוכרחת מדמר בר"א. דאמר פסילנא לצ"מ לדינא. משום דחביב עלי כגופאי. ואין אדם רואה חובה לעצמו (וזו ודאי אהבה עזה. לא תדמה אליה אהבת חתון) השתא אי ס"ד ליתא לדסמ"ע בהא. אי הכי לפסלו שני ת"ח גמורים כמר בר"א. לישב בדין כאחד. להצטרף לב"ד יחד עם שלישי הבלתי ת"ח. וזה לפום ריהטא דבר בטל. דהא קיי"ל שלשה הדיוטות דנין את האדם בעל כרחו. וטעמא משום דלא אפשר דליכא בהו חד דגמיר. וכל שכן דכי איכא טפי דגמירי. עדיף. א"כ מוכח בהדיא דשני ת"ח יכולים להצטרף לשלישי הדיוט. וליכא למיחש למידי. ואין להשיב מלשון הר"מ. שצריכין כל היושבים בב"ד להיות ת"ח. כמ"ש הטור משמו ס"ג. דאטו מי לית ליה דשלשה הדיוטות דנין. והא פסקה הר"מ בפ"ב מהל' סנהדרין. וכהסכמת כל הפוסקים פה אחד. הא לא קאמר אלא לכתחלה בדאפשר. מיהו בדלא אפשר. כגון דליתינהו אלא תרי ת"ח בההוא אתרא וחד הדיוט. ודאי דמצטרף בהדייהו. וכן בערכאות שבסוריא. נ"ל שאם קצת ת"ח מצוים שם. מותרין לישב עמהם בדין. אע"ג דאיכא למידק מההיא דלא ישב תלמיד בור לפני רבו איפכא (עמ"ש בס"ד במקומו) ואטו לאו ק"ו הוא. אם בתלמיד שנשמע לרבו עכ"פ. חיישינן. בהדיוטות שאינן תלמידים לא כל שכן. אי הכי קשיין אהדדי. אפ"ה חזי לי טפי. דתלמיד מגרע גרע. והכא במאי עסקינן ברב הדן יחידי. דאיכא למיחש דילמא קפחיה תלמיד בטעותא. משא"כ בב"ד של שלשה. ליכא למיחש לטעות דהדיוטות. ביחוד כשהם שני ת"ח ואחד הדיוט מצטרף עמהם. לא חיישינן שיטעה ההדיוט את שני הת"ח (ועדיין צ"ע להלכה. ויש לנו עוד דברים בגו. כמ"ש להלן בס"ד. ושמא תלמיד בור גרוע מסתם הדיוט) אלא מאי אית לך למימר. שניא היא אהבת הדיין לבעל דין. שמקלקלת שורת הדין ודאי. משא"כ בשני דיינים אוהבים שאינה מתקלקלת שורת הדין בכך. מאחר שאין אהבתם נוגעת להאחד מבעלי דינין בפרטות. הילכך לא איכפת לן באהבתם היתרה זה לזה. כי מחמת זה לא יתנגדו לאמת. אדרבה הסברא נותנת שיסכימו דעתם כאחת. לכוין אל מרכז האמת בלי פניה ונטיה. מתוך אהבתם הפרטית. מכיון שאין דעתם ומחשבתם לנצח אחד את חברו. כמו בשונאים זה את זה. וכחלוקו של הסמ"ע.

ט״זאיברא בקושטא לא קאי ופלפלא אריכא בענינא
איברא לכי מעיינת בה. תשכח דאיכא קפידא לכתחלה מיהא (ולא שמיע לי. כלומר לא ס"ל החילוק ששמע הסמ"ע) דהכי משמע פשטא דסוגיא דתלמודא. דהא ודאי מודו רבנן דאוהב פסול לדון. כמו שונא (וכדפסקו כה"פ) וגלי רחמנא בשונא. וה"ה לאוהב. דסברא הוא. שונא מ"ט. משום דמרחקא דעתיה. אוהב נמי מקרבא דעתיה. כדקאמר תלמודא בהדיא. והיא סברא אלימתא אליבא דכ"ע. דאל"ה מנא להו לרבנן דאוהב נמי פסול. וכדקיי"ל בלי פקפוק. ולא עלה על דעת שום אדם מעולם לעשות פלוגתא חדשה בין ר"י ורבנן בדיין נמי. אלא פשיטא ע"כ לא פליגי אלא לענין עדות בלבד. אבל לענין פסול דיין. שוין לגמרי. דרבנן נמי סבירא להו אוהב ושונא שוין לפסול דיינות. כדפסילי לר"י. ור"י נמי אית ליה דשני שונאים פסולים לישב כאחד. אלא דר"י לא צריך קרא יתירא להא. וכיון דילפינן פסולה דשונא לדון. ה"ה לשני דיינים שונאים. חדא מילתא היא ומיתפיס בשנאה. שם שנאה חד הוא. ואתיא ליה ממילא. ורבנן מצרכי לה מעוטא באפי נפשה. כיון דס"ד לפלוגי בינייהו. כדמפליג בסמ"ע מפי השמועה. אי נמי אע"ג דלא צריך טרח וכתב לה קרא. דאפילו מידי דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא. כדאיתא טובא. מיהו לענין פסולא דדיינים. לא פליגי כלל. ואפושי פלוגתא לא מפשינן. זה פשוט מאד בסוגיא.

י״זוהשתא דאתינן להכי. לעולם אימא לך פסולא דאוהב דומיא דשונא. ושני אוהבים ג"כ אסורים לישב בדין יחד כמו שני שונאים. דחדא סברא היא. מאי שנא שונאים דמרחקא דעתייהו. אוהבים נמי מיקרבא דעתייהו. כדאמרינן גבי דיינים ובעלי דינים האוהבים זה לזה. וכבר הונח ליתד תקוע במקום נאמן. דהך סברא אתיא ככ"ע. וכיון דמקרא נפקי לן פסולא דשני שונאים בדין. ה"ה לאוהבים דכוותייהו. ולא קשיא לגמרי מ"ט לא נקטי רבנן שני אוהבים נמי. דא"כ תיקשי בלא"ה אוהב מנלן. אלא ע"כ מדגלי קרא בשונא. ה"ה לאוהב דפסול מה"ט גופיה מסברא. דידיעת ההפכים אחת. א"כ נימא הכי נמי בילפותא דשני שונאים דיינים פסולים לדון. ה"ה לאוהבים דמיפסלי נמי ממילא. מדגלי קרא בשונאים דכה"ג נמי הויא קפידא. ש"מ ממילא לאוהבים. וזה ברור מאד.

י״חואי קשיא. הא דדייקינן מעיקרא. א"כ לפסלו תרי צ"מ דחביבי להדדי כגופייהו. תריץ הכי. אין הכי נמי. ודקאמינא לעיל דתרי רבנן מצטרפין לשלישי הדיוט. היינו דווקא בשעת הדחק. ובדאי אפשר בבי תלתא רבנן. ואין שעת הדחק ראיה. ואין דנין משאי אפשר. דהיינו באתרא דלא סגי בלא"ה. וכענין ערכאות שבסוריא. ואפ"ה אכתי רפיא בידי. דילמא בקושטא אסור לת"ח להצטרף עם הדיוט בב"ד. אף במקום שאין אנשים חכמים מצוים. מוטב שידונו ב"ד של שלשה הדיוטות. משיצטרף ת"ח עמהם. חדא משום דקעבר על ד"ת מדבר שקר תרחק. דכי לא גמירי וסבירי. מסתברא דלא גריעי מתלמיד בור באמת. ותו דאפילו מקבלי אינהו מניה. ואיהו מובטח דלא לטעו ליה. איתיה בכלל קללה דשבר ה' מטה רשעים. דאמרינן אלו ת"ח שמלמדים הילכות צבור לדייני בור. ועוד אית ביה משום ההיא דנקיי דעת שבירושלים שלא היו יושבין בדין. אא"כ יודעין מי יושב עמהן:

י״טמשו"ה כל היכא דאפשר. אמינא ולא מסתפינא. דהכי עדיף לסלוקי צ"מ נפשיה כה"ג מדינא. ר"ל היכא דלא אפשר בב"ד שכולם ת"ח. ואפשר בכולם הדיוטות. דמצי ת"ח לאשתמוטי ולאסתלוקי בלי קטרוג. שפיר עבד. וידונו הדיוטות לבדם. ויהא קולר תלוי בצוארם. ולא ישב ת"ח עמהם לדין. ואפילו הם שנים ת"ח. לא יצטרפו עמהם (ואיברא תרי מנייהו רבנן גריעי. כדנימא בס"ד) או ידון ת"ח ביחיד. אי צייתי ליה (ולא באנו למחלוקת רבי ורשב"ג. ופסק הר"מ בעלמא כרבי. דניחא ליה לחבר למעבד איסורא זוטא. ולא לעביד ע"ה איסורא רבא (אע"ג דצ"ע הך פיסקא) כי הכא. דעוות הדין. הוא קלקול עולם מלא. שעומד על עמוד הדין.

כ׳ובאור במה חלוקים בענין הלז בין דן יחיד או שנים שדנו ובין הם שלשה ובין הדינים ברצון בע"ד או בכפייה
הא לאו מילתא היא. דכיון דשלשה הדיוטות. במקום יחיד מומחה קיימי בדין תורה. ועדיפי מניה. שוב לא ניתן כבוד ת"ח ואיסור צרופו עם הדיוטות להדחות. וכה"ג יודה רבי. דלא ניחא לחבר למעבד אפילו אסורא קלילא. אע"ג דעבד ע"ה אסורא רבה. ועוד שהוא שלא מהכרח. כי היה להם להסתלק מן הדין. ויניחו לחכם כבודו. לדון יחידי) ודאי אי הוו בי תרי רבנן לחודייהו. פשיטא דכשרים לדון אפילו לכתחלה ובכפיה. אי מומחים נינהו. ואפילו לאו מומחין נינהו. מיהת למ"ד שנים שדנו דיניהם דין. כיון דלא נחתו לדעות. כה"ג נמי כשרים דיעבד. ואפילו למי שאינו ת"ח. מיהו בב"ד של שלשה. ובי תרי מנייהו רבנן. ואידך לאו צ"מ. דאיהו לא חביב עלייהו כגופייהו. וכמים הפנים לפנים. פשיטא דאיהו לא רחים להו. בפרט אם הוא ע"ה. ששונא גמור הוא לת"ח (כדאיתא שילהי פא"מ) הדר הוו להו כשונאים זה לזה דפסילי. וגריעי מתרי שונאים דעלמא. דלית להו שנאה עם השלישי. משא"כ בשנים שהם שונאים לשלישי. ואוהבים זה לזה. דהוו להו רובא. ויחיד בטיל לגבייהו. ולא דמי לבי תרי רבנן לחודייהו. דלא צריך רובא.

כ״אואב"א אפילו כולהו תלתא צ"מ. ורחימי חד לחבריה כנפשיה. אפ"ה אימור לא מתכשרי כולי האי. דכחד גופא חשיבי. וכיון דנחיתו להו בעלי דינין לדעות. צריך ב"ד נוטה. והנך דכולהו חביבי להדדי כגופייהו. כחדא חשיבי. ואפילו טובא נינהו. ואע"ג דסברא רחוקה היא קצת. שיפסלו שלשה ת"ח האוהבים זה לזה. מיהו מסתיין לאקולי בבי תלתא דשוו להדדי. ברם בבי תלתא דלא שוו במדרגת האהבה. אין לנו להקל כל כך. מאחר שלמדנו פסול שני שונאים דיינים מהכתוב. והוכחנו שכן הדבר בשני אוהבים ג"כ. ואולי גם בב"ד של שנים. אף למ"ד דיניהם דין. דילמא כה"ג מודה דלאו דיניהם דין. אם יש לדיינים אהבה יתרה. ודנו שלש מדעת בע"ד (ולפד"ז אפי' מומחין נינהו נמי לא) ואפילו לכשתמצי לומר דאין סברא כלל לפסול שני ת"ח אוהבים זה לזה. לישב בדין כאחד. משום דחביבי להדדי (ואין להוכיח כן משום דכל ישראל מצווין לאהוב כל אחד לחברו כנפשו. זה אינו כלום. דבודאי אינו דומה אהבה כללית לאהבה פרטית. דהא מה"ט אוהב גמור כשושבינו ודדמי ליה פסיל. דבאהבה יתירה. איכא למיחש טפי. ולא שנא אהבת דיינים לבע"ד. ל"ש דיינים להדדי. משום דאין כאן ב"ד השוה לכל. לפי שהן שוין תמיד נוטים לצד אחד. ואינן מנוקים בצדק לחזור יפה על כל הצדדים) היינו משום דאהבתם זה לזה. היא מצד אהבת התורה. לא חשידי לעבור עד"ת. להטות הדין מחמת אהבה פשוטה בלי שום תועלת והנאה לחברו (זכר לדבר ודוגמא קצת מאותה שאמרו לענין חמץ. הוא עצמו מחזר עליו לשרפו מיכל קאכיל מניה. וכן התירו הפוסקים לקרות ב"מ לאור הנר בשבת. ולא חיישי שמא יטה. מה"ט. ה"נ נימא אנן דמתוך אהבת התורה. לא חשידי לעבור על ד"ת. להטות משפט גבר. מחמת אהבה זו עצמה. שאינה משקפת על תועלת זמני והנאה עוברת. כי אהבה זו אינה תלויה בדבר בטל. רשפיה רשפי אש דת למו. ואיך יהיו נושאים פנים בתורה זה לזה. ודחייש מר בר"א. דבר אחר הוא. כי אז האהבה נוגעת בדבר שבממון של חברו. החביב עליו ביותר (ושמא אעפ"כ לא פסל עצמו אלא לדון יחידי. ולעולם איצטרופי מצטרף. טיט הנרוק יוכיח. ודכוותה מלאהו בקרובים. אע"ג דל"ד כ"ה. ודוק) משא"כ כשאין השגחת האוהב על הנאת ממון חברו. רק על דעתו בתורה. וזה מבואר מעצמו) מ"מ האהבה הבאה מצד חתון. דהויא דומיא דקורבה (והסכימה דעת האחרונים בזה לדעת הקדמונים. ודעת היחיד המקל בכך. ודאי בטל במעוטו) לעולם אימא. דאהבת שנים בב"ד של שלשה פוסלת. מכיון דקיי"ל שפסולים לדון זא"ז. א"כ ה"ה לישב יחדו בדין. בדלא קבלום עלייהו בע"ד. מסתברא דלא ש"ד. והכי ודאי משמע דעת הרב בהגה"ה. לפי שאין דרכו לסתום. אלא לפרש. ואין נראין דברי תלמיד (בסמ"ע בזה. דרבו לא שנאה. איהו מנליה. וכ"ש בב"ד של שנים מעתה. דלא שרי להו לדון אדם בע"כ כה"ג. אע"ג דחומרא היא לענין אהבה לדידן כדלעיל. מ"מ הויא קולא לענין שנים שדנו. וק"ל.

כ״בולפום הכין. אית לן למימר דחמיר פסולא דשני אוהבים. לדון עם שלישי בלתי אוהב. טפי מפסולא דשני שונאים עם שלישי בלתי שונא (אע"ג דהך אתמר בהדיא. ואידך מכללא שמעינן ליה. לית לן בה. וכדמפרשא דמיא. כדלעיל) דלפום ריהטא צריך לפרושי ההיא דשני שונאים לא מיירי אלא בב"ד של שנים בלבד (ובכפיה איירי. ואליבא דמ"ד דיניהם דין. קמ"ל. אפ"ה כה"ג אסור. ואב"א אפי' בבע"ד רוצים. אסורין משום עינוי הדין) או בב"ד שקול. אבל בב"ד של שלשה או יותר. כל שהוא ב"ד נוטה. למאי ניחוש לה. וכי נמי יהבי דעתייהו לסתור אחד דברי חברו. מה בכך). יבוא השלישי ויכריע ביניהם. והוא אינו שונא ולא אוהב לאחד יותר מלחברו. ועל כרחו צריך שיחוה דעתו ויסבור כדברי אחד מהם. א"כ מה איכפת לן בשנאת השנים זה לזה. ואע"פ שיסתרו זה לזה. השלישי יבנה דעת האמיתי של מי משניהם. ויוציא לאור משפט צדק ודין לאמתו. הכל תלוי בהכרעתו. והרי כיוצא בה אמרו מתוך שזה בורר לו אחד כו'. וכנודע מפירש"י שם רפז"ב.

כ״גבאור בכוונת הרא"ש דפו"ב
ואף למ"ש שם הרא"ש בפירוש לשון רש"י ההוא. עכ"פ ודאי מצוה על כל אחד מהנבררים לחפש אחר זכותו של הבורר אותו. שמתוך כך יצא הדין מלובן וזריז לאמתו. א"כ גם בשונאים ליכא למיחש למידי. אדרבה כך יפה להם. כדי להוציא הדין אמת לאמתו. מתוך החפוש בכל חלקי הסותר. יתגלו כל הזכיות של הצדדים להדיינים. ולא יתעלם מהם דבר. עד"ש קנאת סופרים תרבה חכמה. אף כאן גם קנאתם גם שנאתם של שני הדיינים כבר אבדה. בבוא המכריע שהלכה כמותו. מחמת הרוב שעמו. וגם היא לטובה לעזר ולהועיל אל הצדיק בדינו. אף אם הדיינים לא תקנו לעצמן. שכל דיין מצווה להרחיק עצמו מדבר שקר. והם נתכוונו להרחיק האמת ולקרב השקר. מ"מ לא יזיק לשלישי. גם הרא"ש לא אסר זה. אלא לדיין עצמו המחזר אחר השקר. לומר שאינו עושה כדין וכשורה. אם מחפש אחר טענה בלתי הוגנת. להטעות את חברו בתרמית. אבל מיהת לא מיפסיל משו"ה (כפי המדומה בדעת הרא"ש בהשקפה ראשונה. מדשתק מנה. וכ"נ מדעת רמ"א. מדמכשר שונא בזבל"א הא נמי לא גרעא) שהרי עכ"פ השלישי שאינו נוגע לשום אחד מהם. הוא יעיין בדברי אלו החולקים. בע"כ יגיד שבחו של הדעת הנראה אמיתי. ויטה אל היותר צודק משניהם. ויכוין אל נקודת האמת. שהוא עד לעצמו. אלא מאי אית לך למימר. הב"ע בב"ד שקול דווקא הדברים אמורים. אולם בשני אוהבים. לעולם דעת השלישי בטל במיעוטו. ולקתה מדה"ד בכל ענין. משום דרובא גבייהו איתיה. ואף היחיד נמשך אחריהם מסתמא. אחרי רבים להטות. אלא דלא צריכי ליה.

כ״דחלוק גדול בין פסול אוהבים בדיינים לפסול דשונאים
נמצא חומר באוהבים מבשונאים בדבר זה. כי לא טובים השנים האוהבים מאד לענין מושב ב"ד כלל. לפי הסברא הגוברת. אלא שיש לדחות ולומר. שלעולם יש לחוש אף בשונאים. גם בב"ד נוטה. שמא האחד בעל תחבולות וחריף יותר לרמות ולהטעות את השלישי. שהרי מצינו גדולה מזו. שחשו חז"ל שלא יושיב הדיין תלמיד בור לפניו כדעיל. מדאגה מדבר שלא יכשילנו ויקפחנו בטעות. והלא דברים ק"ו שיש לחוש יותר. לדיין חרוץ המתעצם בדין. עובר ומתעבר על ריב לא לו. ומתראה כמתחסד עם הבע"ד. שדורש טובתו ותועלתו הראויה לו בצדק. שלא יקפח את השלישי בשקר ובמרמה.

כ״האיך שיהא. עלה בידינו. עכ"פ לכתחלה יש לחוש לדבר. באוהבים כמו בשונאים. ששניהם שוים. לא לטובה ולרצון יהיה בדבר המשפט. מיהא בדעבד ובשעת הדחק לא קאמינא. חלילה להרהר אחד גדולי האחרונים ז"ל. אשר החליטו הדבר להתר. שגם הב"ח (בסי' ז') כתב כך למילתא דפשיטא. ודאי כדאי למסמך עלייהו בשעת הדחק. ולא מפני שאנו מדמין. נעשה מעשה להחמיר במילי דרבנן (כהסכמת הפוסקים. דאפילו בשונאים דיינים להדדי. לא הוי אלא אסמכתא. ודיניהם דין בדיעבד כמש"ל. ודיים לאוהבים הבאים מן הדין ההוא. להיות כנדון) ולמהדר עובדא נמי. בדבר שלא ערער אדם עד עתה. ותו דהאיכא מהרי"ק דמכשר לגמרי באבי חתן ואבי כלה לדין. כמו לעדות. כמ"ש בב"י בשמו. ואע"ג דלא קיי"ל כוותיה בלדון את הבע"ד המחותנים עם דיינים. ובהא נמי לכתחלה דווקא הוא דמחמרינן. אכן בדיעבד נמי שפיר דמי למסמך עליה. דומיא דאמרינן בדאייתרא אינהו אכלי. אנן מסתם נמי לא סתים. אלא שלא הוזקקנו לכל זה לעת כזאת. שאינו מכלל השאלה. ממילא איפשיטא בעיין. דכי קבלום רבים עליהם להני שני דיינים מחותנים. ליכא דחש. לא מיבעיא דכי עבדי עובדא. וקבלום השתא בתר דאיתחתנו להו. אלא אפילו נתקבלו קודם החתון. ועכשיו באין לשאול. אם יקיימו אותן מכאן ואילך. נראה דהוי כדעבד. לפי שאין להוציא אדם מחזקתו (וכיון שעלה לא ירד) אלא בראיה ברורה. ודבר זה (שחדשו אחרונים) רפוי הוא בידינו. ובשל דבריהם בלא"ה הולכין אחר המקל. ומעתה גם השלישי אינו מחויב לסלק עצמו אפילו ממדת חסידות. מאחר שאין בע"ד מערערים. וסברי וקבלי להו. ואפילו לפסול גמור מהניא קבלה כה"ג. ותו דאפילו את"ל דלא מתכשרי לחודייהו. אצטרופי מצטרפי כה"ג. כמש"ל. ואע"ג דהכא רובא פסול.

כ״וחלוק בנ"ד בין לכתחלה ודיעבד
ברם כי אתא בע"ד ומערער. ואמר פלוני ופלוני אינן מקובלים לי. מטעם שדעתם אחת ושוה לנגדי. אז נכון הדבר שיסתלק אחד מן המחותנים לפנים משורת הדין והדיינים יחושו לעצמן. להסיר מהם עקשות פה ולזות שפתים. ואם לא יתרצו להפרד. אזי ודאי דבר ראוי הוא לשלישי לחשוך עצמו מן הדין ההוא. ולית ביה משום יוהרא ורוח יתירא. בפרטות אם אדם חשוב הוא ובעל נפש הוא. יפרוש וכך יפה לו. שצריך להתרחק כמטחוי קשת מהכיעור ומהדומה לו. אף בדבר המותר. כמו שצוו חז"ל בהרבה מקומות. מיהת הכא השתא לא צריכנא להא כלל. כדכתיבנא מעיקרא.

כ״זוכגון דא צריך לאודועי. אף על גב דסברא מעליא הוא אף בלא ראיה. שכל זמן שלא עשו נשואין. ודאי לא פסילי מחותנים המקושרים לגמרי. ואפילו לדון את זה כשרים. לא משוינא לה כהילכתא בלא טעמא ראיה ומנין. כי תלמוד ערוך הוא בפי הפוסקים. לענין פסולא דעדות דארוס לארוסתו. דקנין וכתיבה לאו מידי הוא. ולאו ק"ו הוא. ומה התם דאידכר פסולא בתלמודא להדיא. כך. עאכ"ו בהך דלא אדכר בתלמודא לאסורא כלל. אלא להיתירא גבי עדות. ואע"ג דדין חמור טפי. מ"מ הבו דלא לוסיף. אמאי דחדשו פוסקים מדעתא דנפשייהו. ואין לך בו אלא חידושו. והא פשיטא. דלא מיקרו בלשון חז"ל חתן וכלה אלא אחר נשואין. וזה פשוט מאד. כל שכן אחר שכמה גדולים סוברים. דאפילו אוהב ושונא גמור דיניהם דין. והב"ח אף הוא הביא ראיה נכונה מן התלמוד.

כ״חישוב לקושית תו' ושפ"י
ובהכי מתריצנא נמי לאוקמתא דגמרא. אמתני' דיש כשר להעיד ופסול לדון לאתויי סומא. שנתקשו בה התו' והר"מ שם. אמאי לא מוקי לה באוהב ושונא. והשתא לפי דעה זו לק"מ. וק"ל. (עלח"ש).

כ״טוכיון שזכינו לדין. אין מהצורך להתרחב עוד. ולדקדק במ"ש מעכ"ת להוכיח שלא כדסמ"ע דטרחא שלא לצורך היא. וכבר יתראה מהכתוב למעלה. דמעיקרא לק"מ לא ארבנן ולא אר"י. ושמועתו של הסמ"ע אין לה ראיה ודאי. רק מסברא בעלמא חילק המחלק כן. ופשיטא דסוגיא לא משמע לן כוותיה. כמש"ל.

ל׳השואל מקשה עצמו שלא מדעת
ומה שהטריח מעכ"ת עצמו. וחשב ליישב הא דלא נקטי רבנן למוד לשני דיינים האוהבים זא"ז. ובחדא מחיתא חתר לתרץ ג"כ. מנ"ל לר"י איסורא דשני דיינים שונאים. ע"פ הירושלמי. דמקיש דיינים לעדים. במ"כ בכדי טרח. ותלי תניא דמפרש טעמיה. היינו אהבה. בדתניא דלא מפרש טעמא דהיינו קורבה. ואי איתא דחד טעמא הוא גבי דיינים. ר"ל קורבה דדיינים נמי משום אהבה הוא דאתינן עלה. א"כ למאי צריך היקישא לגמרי בלא"ה ידעינן דקורבה פוסלת בדיינין משום לתא דאהבה. ומדצריך היקישא. ש"מ דלאו משום אהבה נגעו בה. ותו אין היקש לחצאין. ונגמר מעדות לרבנן דמכשרי. דהוא הדין לדין. דאוהב כשר אפילו לדון את חברו. וכ"ש לשני אוהבים דיינים שיהיו כשרים. כיון שכל עיקר פסול אהבה אין לו מקרא מן התורה. וכך היא המדה בדון מנה ומנה. וקשיא נמי אליבא דר"י. מנליה בדיינים בין שני שונאים בין שני אוהבים דמפסלו. ואי מעדות קגמר. א"כ מנה. מה עדים ששניהם אוהבים זה לזה או שונאים זה לזה. כשרים ודאי אליבא דכ"ע. הכי נמי דיינים. או אימא איפכא. הרי זה בא ללמד ונמצא למד. מה דין. שלא באוהבים ושונאים. אף עדות. שלא באוהבים ושונאים. וכי הא דאמרינן מקיש ריבים לנגעים. ונגעים לריבים. ותקשי לרבנן בתרתי. ולר"י בחדא. דלפסלו נמי עדים האוהבים או השונאים זה לזה. הרי שכל יגיעתו לריק בזה. ותירוצו אינו עולה יפה. ולא מהני מידי לא אליבא דרבנן ולא אליבא דר"י. הא אין לך לומר אלא דטעם איסור קרובים בדיינים. אחד הוא עם טעם איסור קורבה דעדים. מגזרת הכתוב. ושאני טעם אהבה ושנאה. דמסברא אתינן עלה בדיינים לאיסורא. וכן נמי בעדים להיתירא אליבא דרבנן. דלא נחשדו ישראל על כך. וכולא ניחא בס"ד כדאמרן.

ל״אגם בזה לא מחכמה שאל
ומה שנתקשה בהבנת דברי ב"י. דמ"ש בסימן ז' בדיעבד אם דנו אוהב ושונא דיניהם דין לדעת הרמב"ם. נראין כסותרין למ"ש בסימן ט'. דמדברי הרמב"ם נראה דמדינא מיפסלי. לא ידענא מאי קשיא ליה. דהא דברי ב"י מבוארים היטב. דלכתחלה הוא דמפסלי קאמר בסימן ט'. ולאפוקי מדעת תו'. דס"ל שאינה אלא חומרא בעלמא ומדת חסידות בלבד. ולא משורת הדין כלל. ולרמב"ם מדינא מיפסלי ודאי. והיינו לכתחלה דווקא. וכמו שביאר הרב"י בס"ז ברור מלולו. דאוהב ושונא גמור נמי לא מפסלו להרמב"ם אלא לכתחלה בלבד. ואין כאן ריח קושיא כל עיקר (איברא דלא סלקא שפיר בדעת הר"מ. לפמ"ש בפירוש המשנה. אם לא נאמר שחזר בו בחבור. וכמ"ש בלח"ש בס"ד). ואין לתמוה מלשון פסול. דמשמע נמי לכתחלה לחוד. דאית לן דכוותה בשלשה גטין פסולין. ואם נשאת הולד כשר. וזולת. וביחוד בלשון הרמב"ם בהל' גטין. כל פסול אינו אלא לכתחלה. וה"נ בנדון דידן ודאי. שכן נראה בדעת הר"מ בחיבורו בשני המקומות. ר"ל בפי"ג מהלכות עדות. דנקט לשון פסול דיינות. ואפ"ה אינו אלא לכתחלה (ולא ידעתי מה הי"ל למעכ"ת שכתב דמפרש שם דאפילו בדעבד פסול. הואיל ואוהב ושונא נלמד מקרא. וליתא. ולא משמע ולא מוכח מידי. ומאן דמפרש ליה הכי. משתבש בלי ספק) וכן בפכ"ג מסנהדרין. דנקט לשון אסור. ולכתחלה משמע ודאי. כהבנת הב"י. ותו לא מידי. וכבר נזכר למעלה שכמה גדולים סוברים כך. שאפילו אוהב ושונא גמור דיניהם דין בדעבד. כ"ש לשני דיינים שונאים. דאין פוצה פה לאסור בדעבד. ואצ"ל לשני אוהבים (ויפה כתב הסמ"ע) עאכ"ו למחותנים. וכמבואר לעיל באורך.

ל״בולענין שאילתא דשאילנא קדמיכון. בהא נחתינן ובהא סלקינן. לזילותא דבי דינא חיישינן. ודטבא להו עבדינן. דבדעבד ודאי לית דחש לה. ולכתחלה כי קפדי בעלי דינין. הויא קפידא. שלא להושיב בב"ד כאחד אבי הכלה ואבי חתן דנן. ואע"ג דכדעבד חשבינן לה כדכתבינן. נפקא מנה לבעל נפש ונקי הדעת. שיחוש לעצמו להתרחק מן הכיעור ולהרחיק ממנו לזות שפתים ואלפנים משורת הדין נמי מיפקדינן. וכולא לא נצרכה אלא לקלא (ורינון) דלבתר נישואין הוא דקפדינן. אבל מקמי הכי לא מיבעיא דכי נהגו לא מחינן. אלא אורויי נמי מורינן. ובזה ישקוט שאנן. ובטח כזית רענן. וזהו הנראה לעניות דעתי. ששו"ן הוא גי' דעת יעקב. חתמתי שמי כך דרך רמז. דלא לאחזוקי טיבותא לנפשי. הקטן דזוטר בשיעורא דרבנן. ונפיש בטרחא וטרדה דמצוה ודרשות דתנן ודלא תנן. אפ"ה מצוה הבאה לידי אמרתי לא אחמיצנה. ושהויי מצוה לא משהינן.

ל״גוזה אשר כתב לי השואל אחר קבלת תשובתי הנ"ל.

ל״דשופרא דיעקב זיו ליה כבר בתי' וגלי רזיא. ודמי עלי כאריא ומאיר כאספקלריא. אהובי רב חביבי מחו' הרב האי גאון מפורסם ע"ה פ"ה חנ"י מהור"ר יעקב. נר"ו לא יכבה. מחול ימים ירבה.

ל״הגיה"ק הצהירים ומאירים מגלה עפה ויפה ארוכה ערוכה ושמורה. שמור בלבי להשתעשע בהם. וכל יקר ראתה עיני. פלפלא בחכמא ע"פ הגמרא וסברא. ומקדמת דנא ידענא שכל חכמה ומדע כולם כאחד בדעת חדרי' ימלאו והוא זורה ובורר ומעקד ומלבן כל עקוד ונקוד אך ורק דלית כתב"א דלא רמי בי תגרא באיזה מקומן של שבחי"ן הלב בוחן בחינה זו עיוני בעלמא דקשוט שמקשטין בהלכות לפי טרדת ובגידת הזמן הבוגד ולא בא גד איננו אוכל לערוך מערכה מול מערכה אך בשנים ושלשה גרגרים בראש האמו"ר באתי בזה להשיב על תשובתו הרמתה כתובה פנים ואחור ומראה פנים לכל צד כו'. (לא הצגתי מה שהרבה בחבילה תשובות שאין בהן ממש. להעמיד דבריו. כדי שלא תהא שלהבת עולה מאליה. להראות כל שבושיו ודבריו היגעים. למען לא יאמרו עלי שכיוונתי להנקם ממנו. על מה שעשה לי אחר זאת שלא כהוגן. שנטפל לעוברי דרך ונעשה חבר למוסרות. תחת הטבתי לו בכספי ממש מכרני. צלולה היתה החבית ועכרני. ביד עש"ג מסרני. וביד שונאי נפשי לירד עמי לחיי עם כל הנפש לבית יעקב כנודע הסגירני. לולי ה' שהיה לי אזי חיים בלעוני. וכבר אבדה גם שנאתו גם קנאתו. קב"ה תבע ביקרי ושלם לעושי הרעה כרעתו. שטבע המעולה שבבניו. כמו שהיתה רעה אחריתם של עושי הרשעה. אשר ארבו לנפשי לספותה. דין רישיה פציע היה מוכן לצליבה. ודין רגליה תבירא. היקום אשר ברגלו אבד. וירד בעניותא דקשי ממותא. ודין ידיה קטיעא. מוכתבת למלכות. והשאר נעשו חפשים מתורה ומצות. הרע כלה את עצמו. ספו תמו מן בלהות. עם האבן נגף. לא נודע מקומם איה. לכן מה לי עוד לעצבי"ם להתחר במרעים. ולא זכרתי זאת. רק להיות חסדי ה' נגד עיני תמיד. לדעת כי לא יבושו קוויו ולא יכלמו לנצח ה' יודע כי צר לי על פתאים עברו נענשו. אכן דואג אני לעזי פנים קשי לב דלא ניחא לי דלענשו כחבריהם חברי גנבים. ולא יכוו עוד בגחלת לוחשת. הוצרכתי להעיד בטפשים זדים ארורים. בל יפלו ברשת זו טמנו להם בל ילקו כמוהם. אמרתי אולי יקחו מוסר. לא יבטחו על כספם נמאס קרא ה' להם. עושר ריב ומהומה בו עשה יעשה לו כנפים כנפי רוח. עברה בו ואיננו ויהיה להם לשחין פורח. וישאר כסיל מכאן ומכאן קרח. לכן פתי יערים. ערום רעה רעה נסתר. ושומע לעצה חכם להשיב מעול ידו בעוד אור יום. בטרם יחשיך והיה להם לזרא. ודי בזו הערה: למי שנפשו בעיניו יקרה).

ל״וולא אכניס כעת יותר עם הדרת כבודו שידעתי בלא"ה מעלת יקר תפארת גדולתו חצי גבור בעל לשון שנונים וטוביינא דחכימא ורבנן. וה' יאריך ימיו כנחל ארנון עד ביאת ינון. אס"ו.

ל״זועתה מהראוי להחזיר השמועה לסיני ועוקר הרים כו'. ועל מה שהשיג עלי בישובי בגמרא. איננו מחשבתי לקפחנו בפלפלא חריפא בעלמא כעת אך שלום רב לאוהבי תורה מאדון הבורא. כ"ד מחו' הק' מרדכי הענא.

ל״חגם מנדע להוי שתשובת מר נראה לפ"ו פרנס החודש דקהלתינו כהר"ר ליב בן כה"ר שמשון ז"ל. וגם למהור"ר ישראל בן ר"י כפי רצונו וחפצו. והואיל שהשליח הגיד לי שאין לו העתק ממנו יהי' לו אשר לו ובהיכלו אמר כבוד כולו. כבוד חכמים ירבה האל ברב שלומים וחיים ארוכים ומבורכים. כשמש לו זורחים ק"ק אה"ו.

ל״טיום ב' ע"ס תקכב"ל ק"ח

מ׳פרי עץ הדר ענף עץ אבו"ת היינו תולדות תולדותיהם כיוצא בהם. אהו' מחו' ידיד ה' וידיד נפשי הרב הגאון הגדול המפורסם בתורה וביראת ה' היא אוצרו. אשרי יולדתו והורו. נ"י ע"ה פ"ה כבוד שם תפארתו כמהור"ר יעקב נר"ו יאר לעדי עד.

מ״אדורשין תחילות שפעת שלום הטהור ובמטותי מני' דמר שאל יהא לכבודו הרמה למשא לעיין בשאלה קטנה שאני מבקש. יען פה בחור אחד קידש בתולה א' בקדושין בשני עדים בפקדון שהיה בידה היינו שהקדים ושלח לה דבר א' לשם קדושין ואח"ז בא בלילה הוא ושני עדיו עמו. ואמר לה הרי את מקודשת לי והיא אמרה הן והשיבה ג"כ שהפקדון חפץ ששלח לה עדיין בידה. ואף שיש לפקפק על הקדושין. אבל מ"מ מידי ספק קדושין לא יצאנו. וביני לביני כשראה אבי הבחור הנ"ל ואבי הבתולה הנ"ל התפשרו א"ע לקרב הענין שישאו זא"ז. והרחיבו זמן לנשואין א' שנה. ושאלו אם מותרת לילך פרוע ראש והתרתי להם ע"פ פסק ב"ש וח"מ אה"ע סימן כ"א שכתב ש"ע שם לאסור לילך פרוע ראש בין נשואה בין פנויה ובארו פי' פנויה היינו אלמנה או גרושה אבל לא בתולה וטעמם שלא יסתור הש"ע דברי עצמו שפסק בא"ח סימן ע"ה. וכן מתרץ שם המ"א עיין שם. וכן הובא בשאלות תשובות שבות יעקב ע"ש. וכן בתשובות פנים מאירות מקיל אף באנוסה ומפותה. וראי' שלהם ממתני' דכתובות. זכורני שהיתה יוצאה בהינומא וראשה פרועה. והעיקר האיסור הוא מסוטה ופרע את ראש האשה כו'. גם הורתי להם איסור יחוד כמו ששנינו כלה בלא ברכה אסורה כנדה. והנה הבתולה הנ"ל יש לה ווסת. ולכן שאלו את פי איך יתנהגו בענין הרחקה שמבואר בי"ד בטור ובש"ע הלכות נדה סי' קצ"ה שמחויב הבעל להרחיק א"ע וראיה מהגמרא דשבת דף י"ג שאמרה האשה בעלי שקרא הרבה כו'. והשיב אליהו ב"ה שהרגו שכבר נאמר ואשה בנדתה לא תקרב. ומזה דקדקו ואסרו כל הקריבות. וכאן הואיל והיא רק ארוסה מקודשת בלי חופה וברכת אירוסין. והנה המעיין בטור אה"ע סי' נ"ה וש"ע שם סק"ב המארס את אשתו וברך ברכת חתנים ולא נתייחד עמה עדיין ארוסה היא כו'. ובש"ע סק"ה ארוסה שמתה אם היה הארוס כהן אינו מטמא לה מפרש ב"ש וח"מ שם אע"ג דהוי קנין כספו מן התורה מ"מ לענין טומאה כי אם לשארו וארוסה לאו שארה היא. א"כ ה"נ נימא בשלמא כשהיא נשואה והבעל מותר לייחד א"ע עם אשתו נדה הואיל וכבר בעל. חיישינן שלא יבוא לידי איסור גזרו הכל בדרך אסמכתא וסמכוהו אקרא ואשה בנדתה לא תקרב לאסור כל קריבות שבעולם כמבואר בי"ד סימן קצ"ה. אבל כאן בארוסה שנתקדשה שאסור להתייחד כי אם בשני עדים אפשר שכ"ע מודים בזה. בארוסה להתירה ולא לאסור נגיעה. הגם המעיין בדברי רבינו הרמב"ם פ' כ"א ה' א"ב כל הבא על ערוה מן העריות דרך אברים או חבוק ונשוק ונהנה בקירוב בשר הרי זה לוקה מן התורה. אבל כבר השיב עליו הרמב"ן הובא במ"מ ואמר שהדרשא של ספרא אינו אלא אסמכתא. גם בספרא עצמו עיינתי בפ' אחרי. ומפרש הקרבן אהרן. ומחלק מקרא הנ"ל לא תקרב היינו שלא ישכב עמה בקירוב בשר. א"כ משמע להדיא שארי דברים שאסרו הוא רק איסור מדרבנן אפי' בנשואה. א"כ בארוסה למה נחמיר לאסור שלא יגע בה שלא הוי רק קנין כספו. וכן הוא במ"מ בהדיא שם שמפסיק וז"ל כבר אמרו ביוצאה וראשה פרוע שהוא אסור מן התורה. שדבר זה אין לה שום דביקות לענין של מעלה. והאיר ה' את עיני. שבא להורות שני אסורים הנ"ל היינו נגיעה בעריות. ודין ראשה פרוע המה שוין. א"כ כיון שהתירו במקודשת בש"ת שבות יעקב בארוסה בתולה וכפי ראיה הנ"ל. ולפ"ד הרמב"ם כמו שמבינים לפי פשוטה כל בחור שיעשה רקודים על חתונה או חיבוק או שארי דברי היתול יהא חייב מלקות מן התורה. או אם יהיה איש נוגע באשה פנויה או בתולה נדה יהא חייב מלקות מן התורה. אלא שזהו הכל רק בדרך שאסרו בנדה רק בבעל ואשתו שהיא נדה שמותר להתייחד. אבל באשה פנויה נדה או בתולה שיחוד אסור בל"ה אינו חייב מלקות מן התורה על נגיעה. א"כ ה"ה בארוסה שיחוד אסור וצריך שני עדים והיא רק קנין כספו ואינו מטמא לה ודאי מותר להושיט לה כוס או ש"ד האסורים באשה לבעלה. גם וכי ס"ד שזה גם בקנין כספו אסור א"כ הקונה אמה והטבילה שהיא חייבת במצות שאשה חייבת וכי ס"ד שצריך האדון שקנה אותה לאמה ויהיה נדה לשמור א"ע בכל האסורים המבוארים בש"ע י"ד ובטור סי' קצ"ה. אבל הואיל ולא מצאתי היתר בפי' אמרתי נא מכבודו לחוות לי דעתו הרמה ובעצתו ינחני במעגלי צדק. והנני לשרת בקודש. כ"ד הדש"ת ומבקש אהבתו לנצח. הק' צבי הירש הלוי החונה פה ק"ק קאפנהאגין יע"א הכותב בחפזון. ולכל המסתופפים בצלו שלום. ונא להשיבני ע"י פאשט מוקדם.

מ״בממה שהשבתי על השאלה הנ"ל לא השארתי בידי העתק שלם. רק רשימה קצרה קטנה. ואציגנה הנה. כמו שהיא ערומה. מבלי פתיחה וחתימה.

מ״גתשובה

מ״דמ"ש האחרוננים בסתירת משניות לק"מ
מ"ש האחרונים פה אחד בענין הסתירה מרפ"ב דכתובות לפ"ז. שנסתבכו בה מאד. לענ"ד בכדי טרחו וטרייוהו לרישייהו על לא דבר. כי אין כאן סתירה לגמרי. ודר"מ ג"כ כמשמעם ודאי. שכל פנויה אסורה בפ"ר ד"ת. כמ"ש בלח"ש. דבר ברור בס"ד. ואין ספק אצלי כמו כן. שהארוסה יוצאה פרועת ראש. ואי אפשר להיות בענין אחר. שהרי בזמן חכמי התלמוד היו מארסין זמן רב קודם נשואין כמפורסם בכל הש"ס. וכאותה ששנינו נותנין לבתולה כו'. א"כ אותה ששנינו אם יש עדים שיצאה בהינומא ור"פ. ודאי סתמו כפירושו בארוסה קמיירי. וגם על כרחך אתה אומר כן. שאם לא כן. מי יעיד על כל הארוסות שלהן שיצאו בהנומא ור"פ. ונמצאת מפסיד לבתולות ארוסות כתובתן. ולא היה לכולם אלא מנה. והוא כדבר שאין לו שחר. מ"ש מנגיעה דערוה באנו למחלוקתן של ראשונים ואחרונים. ויעויין בשל"ה (שער האותיות דצז"א) לענין נגיעת א"א.

מ״ההערות הראויות בגמרא בנדון קריבה דערוה
ולענין שמוש שפחות נעלם. ממנו הא דא"ש. אין משתמשין באשה כלל. ועיין א"ע סכ"א דעה דחויה בזה. ואין להאריך עם שיש לי בכל זה דברים בגו במו"ק. הן במ"ש בגמרא דפליגא דעולא דנשיק לאחוותיה. אדידיה כו'. לכאורה מקרא מלא מסייעו.למאי דעבד מעשה רב. שככה מצינו לאלישע הנביא שנשק לאמו. ובודאי גדול היה באותה שעה. שהלך לשמש את אליהו. אלא שי"ל נשיקה של פרישות שניא. כמ"ש במ"ר אצל יעקב אע"ה עה"פ וישק יעקב לרחל. שאינה דומה לשל תפלות. עם שאין למדין מדורות ראשונים קודם שניתנה תורה. אבל צריכין אנו לחלק בין אמו לאחותו. שבנשיקת אמו רגיל הוא. אין בה משום הרגל עברה כמו באחותו. וכמו שחלוק בהן בדין יחוד. ובגמרא דשילהי קידושין בעובדא דברתיה דר"ח דאותבוה בכנפה דחמוהי. וא"ל לא סבר מר דמקדשא. איכא לתמוהי טובא במ"ש רש"י. כאילו יש הפרש באיסור קריבה. בין א"א לשאר עריות. אבל בחי"ג תקנתי הענין יפה ואכמ"ל.

מ״ושבי"ע לא חש לקמחיה
וארשום בכאן מה שכתבתי בגליון ספר שבות יעקב דף מ' ע"ב שאלה ק"ג. מה שכתב ואי לאו דמסתפינא מפרש"י וכו'. קלתה שפיר דמי פירוש מדאורייתא שאסור לבנות ישראל לילך פרועת ראש בשוק היינו ששערותיה סתורת אבל קלתה פי' מלשון קליעת שער שפיר דמי עכ"ל. ע"ש. פירוש משובש הוא דוק ותשכח. גם מ"ש לקמן דאפילו אנוסה יש לכסות ראשה. וראייתו מילקוט פ' נשא דף ר"ז בשם ספרי. וז"ל דבר אחר לימד על בנות ישראל שיהיו מכסות ראשן. ואעפי' שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנאמר ותקח תמר אפר על ראשה וכתונת פסים אשר עליה. ע"כ והתם אנוסה הוי. הרי להדיא דאפילו אנוסה יש לכסות ראשה. עכ"ל. לא ידענא מאי קאמר. וראיה לסתור היא. הא התם אחר שנאנסה קרעה הכסוי שעליה ופרעה ראשה. ואדרבה לפני המעשה לא סתרה שערה אפילו שהיתה פנויה. וכדר"מ (ומפני הקלקלה נהגה מנהג בזיון בעצמה להודיע צערה על חלולה ופגמה) ומש"ע שם. וכן בתולה שנתקדשה ועדיין לא נשאת מותרת להלוך פרועת ראש בודאי. כיון שכתובתה מאתים וכו' ע"ש. בודאי כן הוא בהכרח עצום ממנו כמ"ש בתשובתי בס"ד. ודעדיפא הוה ליה למימר. ע"כ מ"ש על בשבוי"ע. ומ"ש מכ"ת בפשיטות בארוסה שאסור להתייחד עמה כ"א בשני עדים.

מ״זלא ידעתי מניין לו זה. וכי אם רוצה להכניסה לביתו ולבוא עליה לשם נשואין. מי ימחה בידו. ואפילו בבית אביה לא אסרו אלא קודם שבע ברכות. איסור דרבנן בעלמא הוא. שלא ינהוג בה מנהג הפקר. ול"א אלא אסורה כנדה. ומנה. לא תהא חמורה כנדה דרבנן. מנדה ממש דאורייתא. דשריא ביחוד. ואע"פ שאינה מותרת אלא כשבעל. מ"מ אף בשלא בעל. אלא שעדיין לא ברך ז"ב מי האומר שיצטרך שני עדים. ועוד מהנעשה לארוסה שביהודה (וכמדומה סוגיא דפ"ק דכתובות אטעייה) ודי בזו כעת שאני טרוד מאד.

מ״חבעז"הי יום ב' סיון תקךב"ל פ"ה:

מ״טסיני ועוקר הרים. ה' ישמרהו לנצח דור דורים. וכסאו קרנו ה' יגביה וירים. אהו' מחותני עמוד הימיני הרב הגאון הגדול המפורסם ערוגת הבושם. נ"י פ"ה כבוד שם תפארתו. מהור"ר יעקב יעבץ נר"ו יאיר ויזרח. עד דאין ומורח. צדיק כתמר יפרח.

נ׳ריא"ק יען עלתה ספיקא לפני בנדון אפוטרופוס שמינוהו אבי יתומים. והיה בעת ההיא עתיר נכסין. והיה עושה מו"מ לאלפים ורבבות. והיה לו קרושפעדענטין בכל מדינות. ואחר מותו ראו בעזבונו ונמצא חסר. ואם יסלקו לבע"ח אשר עשו עמו מו"מ שנים הרבה לפי ערך שיגיע לכל מאה ומאה אפשר שאין להם היזק כי הרויחו במו"מ גם שנטלו דישקונטיס כדרך התגרים ומחליפין נשך על תיבת דישקונטי. וצועקים שיקחו היתומים מה שהיה אפוטרופוס עליהם גם כן כערך הב"ח ויכלה זוזי דיתמי. אמרתי להודיע לכבודו הרמה מה שנראה בדעתי להציל זוזי דיתמי ואין מחליט אני דעתי רק בהסכמת כבודו הרמה. כי עדיין לא יצאתי חובת העיון. והנה בגמרא מבואר מ"ס ב"מ פ' א"נ לענין ריבית דרבנן הקילו ביתמי. והנה מבואר ברמב"ם הובא בטור ח"מ סימן ר"ץ וז"ל והרמב"ם כתב דבמינוהו ב"ד חייב אפילו בגניבה ואבידה ובמינוהו אבי יתומים פטור אף בפשיעה ומסיים וכמו שכתבתי כן עיקר היינו שבפשיעה חייב ובגניבה ואבידה פטור. ועיין ברמב"ם פ' א' מהלכות נחלות ומביא הרב המגיד מ' נחלקו המפרשים בדין פשיעת אפוטרפוס שהרמב"ן כ' שאפוטרופוס שמינהו אבי יתומים שפשע פטור. אפילו באו עדים דאי מחייבת ליה אתי לאמנועי. אבל אפטרופוס ע"פ ב"ד הרי הוא כנושא שכר וחייב בגניבה ואבידה. והנה בדין פשיעה תלי' בפלוגתא אבל בדין גניבה ואבידה באפטרופוס שמינהו אביו פטור מלשלם דהוי כדין מקבל פקדון. לשמור בחנם. והדין בפקדון אם מצא הפקדון בעין אינו בע"ח יכול לתפסו וצריך להחזיר בשלימות ליד המפקיד. והנה נמצא בעזבון מעות סחורות כסף וזהב למה יוגרע כחם נגד בע"ח שיפסידו מערכם מדמי הקרן. אדרבא הבע"ח וודאי הלוה חייב באחריות גניבה ואבידה ומחויב לשלם והוי המעות ביד המלוה כאלו הוא שלו והשתא נחסר מה"ת שיטול מהמעות יתומים אשר הוי כמו פקדון. וישולם לבע"ח. ועיין כבודו בב"י ס"י כל הנ"ל לקטתי באמרי"ם ועדיין לא ירדתי לעומקא מחמת טרדות אחרות המוטל עלי עול צבור. אבל כבודו ידעתי שלבו פתוח כפתחו של אולם וש"ת מסודרים לפניו נא לחוות לי דעתו הרמה ולהורות מקום המוציא מקור דין הנ"ל ולסמן היטב בסי' הש"ת לדעת מקורה ואגילה ואשמחה בו ובתורתו. דברי מחו' אוהבו נאמנו הדש"ת לנצח ומבקש אהבתו הטרוד על התורה ועבודת ה' זו עבודת הלוים. הק' צבי הירש הלוי החונה פה ק"ק קאפנהאגין יע"א. ונא להשיבני ע"י בי דואר ולתשובתו הרמה אחכה. ולכל המסתופפים בצילו שלום.

נ״אכמקרה התשובה הקודמת כן מקרה הנמשכת. שיצאה בנאומה וראשה פרוע. מבלי סופר מעתיק דברים כהוייתן. על כן הנני התנצלותי מודיע. ההכרח לא יגונה. אם נשמטו גם מזו דברים בגו. לא במרד ולא במעל.

נ״בתשובה

נ״גו' סיון תקכ"ב לפ"ק אלטונא.

נ״דשלומות אלומות כו':

נ״היתומים של ממנה אפוטרופוס בנכסי האפטרופוס שמת. גריעי מבע"ח ודאי
גי"ה הגיעני ביום ד'. ועם היותי טרוד הרבה כי הקיפוני הלכות כתנורו של עכנאי באגרות ממרחק. מלבד אשר אתי בלמודי תמידין כסדרן. וביחוד בס' מו"ק. שאני עסוק כעת בהדפסתו (אחר שהיה מונח מן הצד זה יותר משלשים שנה. ומגמר בעתיקתא כו') כמו שיראה פה רק עלה של נסיון לדוגמא. והפועל אינו עצל. נוגש אותי אץ לגמור מלאכתו דבר יום ביומו. כי הוא לחמו. מ"מ נפניתי לעיין בש"ח אודות אפטרופוס שמינהו אבי יתומים ומת גם הוא. ונמצא שאין עזבונו מספיק לצאת ידי חובותיו. והנה יתומיו רוצים לסלק יתמי הממנה אותו לאפטרופוס כפי ערך המגיע לכל יתר הבע"ח (כאשר הבינותי מכותלי מכתבו הנוטים. ולשונו הצר וקצר מהשתרע ומהתפשט עליו המובן מיד) וחזיתיה לדעתיה דמר. דמשוי זוזי דממנה כפקדון. ומייפה כחם טפי מבע"ח. ומטיבותיה אמינא דגריעי מינייהו טובא. דהא כיון דאיכא פלוגתא דרבוותא. דרמב"ן ודעמיה פטרי ליה אפילו מפשיעה (כמו שלא נעלם ממע"ל) אי הכי מי מצינן לאפוקי מיד המוחזק. ואפילו מניה דידיה אי הוה בחיים. מאן ספין מאן רקיע להכריע. כ"ש מיתמי.

נ״וברם לשון השאלה קצר וסתום קצת. ומסתמא מנהו אבי יתומים על מנת שיעסוק בעזבונו כמו בשלו (אם לא פרש בהדיא) א"כ לא עדיפי זוזי דיתמי מדידיה (וכדאשכחן נמי בגמרא. דאורי רבינא לרבינא זוטא) ובודאי לא דמי לפקדון דהדר בעיניה. וגרע נמי משאר בע"ח. שהלוה חייב אפילו באונסין. ודינו כשואל. ואפטרופוס כי האי. עדיף אפי' מש"ח. דלכ"ע חייב בפשיעה. ואיהו מפטר פטיר בכל גוונא. הילכך טפי מבע"ח ודאי לא שקלי. כולי האי ואולי אם יטענו בע"ח. אנן זוזי אית לן גבייהו דיתמי האפטרופוס. ויתמי דממנה אותו לאפטרופוס לית להו גבייהו מידי. דאבוהון הוא דאפסיד אנפשיה. שדי זוזיה בכדי. אע"ג דבאמת לא נ"ל. לפטור האפוטרופוס גם במזיק בידים. כדס"ל לקצת פוסקים. (דלא שאני להו לגמרי). מיהו כה"ג. שהלוה האפטרופוס המעות לטובת היתומים. כדרך שהיה נוהג בשלו. לא הוי מזיק בידיו. אע"פ שמדברי מהרי"ק (בשורש ך"ג) משמע לכאורה דחשיב ליה מזיק. אך לא בהחלט. עכ"פ מספיקא מי איכא למימר דמפקינן אפילו מניה. כ"ש מנייהו דיתמי נמי.

נ״זאברא כי איתנהו לזוזי דמפקיד שמנהו אפוטרופוס. או סחורות ומטלטלי בעינייהו. ואפילו מאי דאתי מחמתייהו (ובזו ג"כ לשון השאלה מסופק. לא מצינא למיקם עלה) כה"ג ודאי הלכה רווחת בישראל. שאין לבע"ח בהם כלום. כמוזכר בכמה מקומות בח"מ סק"ח ס"ד (עיין סצ"ו וצ"ז ברמ"ר וזולת הרבה) גם בהלואה ונדוניא והקפה. את זה ראיתי להשיב בהחפזי בשעה שאין הלבלר יוצא בקולמוסו. לא עברתי ממצותו. והנני מוכן לטובתו. נאמן אהבתו. הטרוד יעב"ץ ס"ט.

נ״חוזאת מה שכתב אלי שנית הרב השואל הנ"ל. אחר שקבל תשובתי הנ"ל בנדון זה.

נ״טוזאת מה שכתב אלי שנית הרב השואל הנ"ל. אחר שקבל תשובתי הנ"ל בנדון זה:

ס׳יום ג' ח"י סיון תקכ"ב לפ"ק ק"ה

ס״אכתם אופיר והון יקר. נותן טעם לשבח כעיקר. הרים בהלכה עוקר. אהו' מחותני. עמוד הימיני. הרב הגאון הגדול מופת הדור הוא לכל חסידיו נ"י פ"ה כבוד שם תפארתו מוהר"ר יעקב נר"ו יאיר לעדי עד. א"ס יא"ק.

ס״ביען פסקא דא לא בריר לי. ובעי הלנת דין מתון מתון. לכן אחרתי מלהשיב לכבודו הרמה. כי בטוח אני בחסדו שידין אותי לכף זכות. ואמרתי להודיע שמעשה שהיה כך היה. אחר שנפטר אפוטרופוס. מצאו בעזבונו בעו"ה שלא הוריש לבניו מאומה. גם בלתי אפשר לשלם לבע"ח וליתומים מה שהיה אפוטרופוס. ואפשר שלא יגיע עד פלגא. והכל עדיין מונח בתו' שלישית. והספיקא היא אם יחלקו העזבון הנ"ל שוה בשוה יתומים ובע"ח הנ"ל. והפחת יחשב לכל מאה בשוה. או שיש עודף לאחד על חבירו. והנה מצינו בפ' איזהו נשך דף ע' דזוזי דיתמי מותר להלותם קרוב לשכר ורחוק מהפסד. וזה לכל אדם אסור. ואפוטרופוס הנ"ל נתן כתב על כל מה שקיבל לידו וקיום וקבל בכל חומרות אפוטרופס. והנה אם דעת הרמב"ם לפטור אפוטרופוס מפשיעה. לית הילכתא כוותיה. ואם בגניבה ואבידה פטור לכ"ע כמבואר בטור ח"מ סי' ר"ץ וכן הוקבע בש"ע. והנה עינינו רואין דבהלואה חייב בגניבה ואבידה. ואפוטרופוס פטור מגניבה ואבידה. וע"כ צ"ל משום דהוי שומר פקדון. וכן המעיין בש"ת רמ"א סי' ך"ז יראה שמדמה דין אפוטרופוס לפקדון. וא"ת סוף סוף הורע כח אפוטרופוס יתומים מבע"ח שפטור מגניבה ואבידה. ופשיעה לדעת הרמב"ם. אבל בזה מצינו יפה כח יתומים שדינם כאלו נמסרו ליד אפוטרופוס בתו' פקדון ואין בע"ח יכול לגבות מפקדון. ואין לומר שכל זה הוא דווקא אם הפקדון הוא בעין מטלטלין או חפץ. או שבררו שזה בא מחמת פקדון. אבל אם אין בידם לברר די שיחלקו בשוה. איברא מבואר בש"ע ח"מ סי' ק"י ס"ק ז' קטנים שהודה אביהם בכ"י על המטלטלין שבידו מעסק פלוני כו' ע"ש. כתב בסמ"ע קטנים שהודה מורישם כבר נתבאר דכל עסק ופקדון ברשותייהו דמרי קאי כו'. א"כ עכשיו כיון שסך שבידו לא בא בידו בתורת הלואה א"כ ברשות מרייהו קאי. ועכשיו העזבון מה שנשאר כאלו ברשות יתומים קאי היינו כערך שקבל לידו. ומי שבא לגבות בא להוציא מרשותם. ועל כל מנה ומנה יכולין לומר זהו זוזי דיתמי. ואין לומר הלא הבע"ח יכולין לומר שלך נאבד או נגנב. או שמא פשע לדעת הרמב"ם. והלך הכל לטמיון. זה ליתא לומר שמא פשע. מחזיקי אינשי ברשיעי שיפשע בזוזי דיתמי לא מחזקינן וגם הרמב"ם מודה בזה. רק הוא חלוק אם ידעינן בוודאי שפשע. גם לומר שמא נגנבו או נאבדו. הלא לא שמענו קול גניבה ואבידה בעיר. א"כ מה"ת יוגרע כחם. רק שהיה לו היזק במשא ומתן. ומה"ת להפקיע כח יתומים לפ"ד הסמ"ע הנ"ל דאמרינן שעומד ברשות יתומים. לכן אין בידי להכריע ובפרט שהממון הנ"ל שום א' מהם אין מוחזק בו לומר קים לי כהאי. ואי לא מסתפינא מעון גזל כי לא נחתם ג"ד כ"א על הגזל הייתי אומר שככה יתנהגו היינו לחשוב הפחת כמה יגיע על היתומים. וחצי פחת ישולם מהבע"ח כסומכוס ממון המוטל בספק חולקין. אבל חלילה לי לעשות מעשה עד שיסכים עמי כבודו הרמה. כ"ד רב קטינא הדש"ת בלב ונפש תמים כל הימי' הנפטר מחברו באהבה רבה ואהבת עולם לנצח הטרוד על התורה ועבודת ה' המצפה לתשובתו ומוכן לשרתו בקודש לו ולזרעו זרע קודש כל הימים. הק' צבי הירש הלוי החונה פה ק"ק קאפנהאגין יע"א. ולכל המסתופפים בצילו שלום:

ס״גתשובה

ס״דש"ר לאהו' כו':

ס״הגי"ה מן ח"י הנ"ל ק' בכניסת ש"ק. והנה ראיתי שטרח רום מעלתו לכפול הדברים הנזכרים כבר בכתבו הראשון. ולא היה מהצורך רק לבאר. אם נמצא בעזבון האפוטרופוס דבר מסוים משל הממנה אותו לאפוטרופוס. אשר נקרא שמו עליו בבירור. כי לכך בלבד הייתי צריך. לסלק כל ספק בענין שאלתו. וכבר גליתי דעתי בזה. שאם ימצא דבר בעין. מטלטלין וחפצים או שטרות שנכתבו על שם הנפטר או ע"ש יתומיו. שנמסרו ליד האפטרופוס. אזי ודאי אין לשאר בע"ח חלק בזה כלל. אך אם אי אפשר לברר שיהא בעזבון הנ"ל שום עסק מיוחד ליורשים. של אותו שמנהו אפוטרופוס. פשיטא לי טובא. לא מיבעיא דלא עדיפי הנהו יתמי מבע"ח. אלא ודאי גריעי מנייהו.

ס״ובטוב דעת השואל בדמיונו הכוזב]. מ"ש בתשו' רמ"א ל"ד לגמרי לנ"ד
ומה שנשתרש בדמיונו. לתת לעזבון הנ"ל דין פקדון. שיהא כולו בחזקת יתמי המפקיד. במ"כ אין טעם ברצון. ותשו' רמ"א נתן לו מקור לטעות. איברא ל"ד כאוכלא לדנא. דהתם סתמו כפירושו. שהיה הממון הנמסר ביד האפטרופוס בעין. ואכל ממנו וכלה קצתו. ובאו היורשים לגבות ממנו (או מחברו) ולא על מנת לחוב לאחרים. הרי כאן שלש בחינות. המבדילות אותו ענין מנ"ד. ורמ"א לא נחית להכי. אלא לפי שטת השואלים והנחתם. השיב. שהם עשאוהו כשומר פקדון ששלח בו יד. ולמגבי מניה דידיה. ולא איירי במקום שחב לאחרים. כי הכא. ודפשיטא ליה למר. דלית הלכתא כמאן דפטר לאפוטרופוס שמנהו אבי יתומים מפשיעה. יעיין רק בשו"ת ששון (סנ"ב) וכה"ג טובא. וימצא דמצי למימר קים לי כמאן דס"ל הכי. והיינו דאפילו האפטרופוס עצמו מצי למפטר נפשיה בטענה זו. כ"ש הכא דנכסי בחזקת יתמי האפוטרופוס. דאנן טענינן ליתמי דידיה למפטרינהו. נמצא יתמי האיש שמנהו לאפוטרופוס. מסתלקין לגמרי. אך מה שחדש מע"ל בזה להביא מסק"י. לזה נתכוונתי בראשונה. וזהו מה שרציתי לידע. אם יש בירור כזה. ועל זה רמזתי בכתבי הקודם ביחוד בלשון וכל מאי דאתי מחמתייהו וק"ל. אע"פ שיש לי מקום עיון בזה בספרי. אכמ"ל. כי לקצר אני צריך. מפני כמה טעמים וכמש"ל בשכבר. ומאחר שמע"ל מציע לפנינו. שאין כאן דבר מבורר. לא ידעתי מה יועילו לו דברי סמ"ע בכאן. וכל מה שהוסיף בו טעם ותבלין. חכי לא יבין הוות במלין ע"ג מלין. והא חזינן ודאי. דפשע האי אפוטרופוס ולא נהג בזוזי דיתמי כדאמור רבנן. למבדק גברא דאית ליה דהבא פריכא. ולא כרצון הפוסקים. וכבר הראיתי מקום לתשו' מהרי"ק. דדן כה"ג לפשיעה. ממילא מסתיינהו להנך יתמי למהוי כבע"ח (כי ליכא מערער) וכמש"ל בקודם. זוהי דעתי דעת תורה ודעת נוטה. ואם שגיתי אתי תלין. ועל מע"ל בדבר המשפט להוציאו לאורה לא עלי המשא לא אתן מקום ללין. יותר מזה אין הזמן מסכים עמדי להרחיב פה (עם שהיה מקום להאריך כהנה וכהנה) בשפת יתר. ודל"נ. כד"ש וטובתו כ"ה הטרוד יעבץ ס"ט. בנחץ מופלג:

ס״זאל יחר אף אדוני מ' שפל כמוני. בדעת עני והזמן ירדפוני. ולמטרה הצבני ובחציו ירוני. ובדת קוני שמתי הגיוני. ותשובת המון מאס רעיוני. ואל ההרים אשא עיני לרוות צמאוני. ואחר חפוש לא מצאתי כאדוני. אשר בחשכי יאירני. ודרך האמת יורני. ונא תיקר נפשי בעיני אדמ"ו להשיבני תשובה שלימה ונכונה ואם שגיתי יאשרני. תורה היא וללמוד אני צריך.

ס״חכתב בספר תורת השלמים אהא דת"ה באשה שהרגישה שנפתח מקורה כו'. דכיון דת"ה מדמה דין זה לוסתות דאורייתא. א "כ במעוברת ומניקה יש להקל כמו למ"ד וסתות דאורייתא דמקיל במעוברת עיין בגמרא ד"נ ע"א. וראיתי בספר לחם בית לחם יהודא סוף הספר השיג עליו. ולעד"נ כל דבריו שם אין בהם ממש לאחר עמדתי על ברור דברי הת"ה כאשר אכתוב אי"ה. והקו' שהקשה מדברי הרב אין עולה יפה כיון דשם טמאה אף דלא ראתה כלל והיא מסולקת דמים בעת ההיא ודאי דאין חלוק בין מעוברת לשאר נשים. וגזירת חכמים היא. ולענ"ד ברור כדעת הת"ה. ותחלה אודיע למ"ו מה שנראתה תמוה בדברי הד"מ סי' קפ"ח שהקשה את"ה והניח בצ"ע יע"ש. ולא הבנתי דעתו שהקשה מב' קושית הגמרא דהיינו מהאשה שהיא עושה צרכיה ומעד שהיה נתון תחת הכר ובאמת לא הביא הת"ה ראייה כלל מהנך קושי' דמשם אין שום ראייה דהא מיירי דודאי הדם מגופה קאתי רק דיש ספק אם היה הרגשה מ' הדם או מחמת דבר אחר כמו שתי' הגמרא לכך טמאה מספק דדילמא ההרגשה מ' הדם היה והיא נדה דאורייתא ואין זה ענין כלל לנדון דת"ה. אבל ראיי' הת"ה מקושי' הגמ' ממתני' נמצא על שלו כו'. דאי נאמר דאף דהרגישה יכול להיות שלא יצא ממנה דם א"כ לא מקשה הגמ' מידי מלאחר זמן דהאיך יחייב קרבן דילמא הדם לאו ע"י הרגשה. א"ו דהרגשה דאורייתא דכיון דהרגישה שנפתח מקורה ודאי יצא דם ממנה. ופריך הגמ' שפיר כיון דהרגישה ודאי יצא דם ממנה ואנן חזינן השתא דאדום הוא טמאה מדאורייתא וקרבן נמי לייתי. ושפיר כתב הת"ה כיון דע"כ מוכח דמדאורייתא אמרינן כשהרגישה יצא ממנה דם א"כ הוי כמ"ד וסתות דאורייתא דאמרינן אורחבזמנה בא ונפל לארץ כמו שפירש"י די"ו ריש ע"א א"כ גם כאן אמרינן נפל לארץ או נימוק וטמאה מספק דדילמא היה ממראות הטמאות ובזה דברי הת"ה ברורין. וא"כ כיון דת"ה מכח ספק קאתי דבאמת יוכל להיות אף דהרגישה שיצא ממנה דם דילמא ממראות הכשרות היה דאתי נמי ממקור יש לן להקל במעוברת ומניקות דמסולקים דמים והיינו דמים הידועים הטמאים (וכעי' מ"ש התוס' ד"ה ה"א) ואף שהרגישה אמרינן דממראות הטהורות היה כאשר באמת שכיח דאף מעוברת ומניקות ימצאו בהרות בהרות לבנות ודמי ממש להגיע שעת וסתה ולא בדקה בימי עבורה דטהורה אף למ"ד וסתות דאורייתא. ועוד נלענ"ד דודאי נשים דעלמא דמוחזקת בדמים אז כשהרגישה מבחנת בעצמה אי היה הרגשת דמים ובודקת ואם לא מצאה טמאה מספק כיון דודאי יצא דם ולא ידעינן אי ממראות הטרפות כו'. משא"כ מעוברת דמסולקת הדמים אין דעתה כלל להבחין בהרגשה אם הוא הרגשת מ"י רגלים או דמים יעיי' בתוס' וגמ' ד"ג ובתוס' דכ"ז ע"ב ד"ה אימור כו'. וסברא ישרה היא לענ"ד. ואגב אודיעו דבר תימה בחפשי בתשובות החדשים מקרוב באו. שב יעקב ח"א סימן ל"ו בשם הגאון מהו' גבריאל זצ"ל שכ' אמנם דעת הרמב"ם לא אבין דפ' פ"א מ"ה מו"מ גבי יוצא דופן ודם דרך דופן כו'. ומשמע שמטמא טומאת ז' כו'. וגבי מקור שהזיע כו' יע"ש. ותמה אנכי אם יצאו דברים אלו מתחת קולמוס הגאון זצ"ל וכי תעלה על הדעת שדם נדה יטמא טומאת ז' נשתקע הדבר רק הנדה עצמה טמאה טומאת ז' כמצות הכתוב וראייה שומרת יום טמאה רק יום אחד. וכיון דהרמב"ם כ' והאשה טהורה ודאי שאינה מטמא ז' רק כדין נוגע בדם נדה דהיינו טומאת ערב וכ"נ להדי' מדברי רש"י דמ"א ע"ב ד"ה רבנן. וד"ה מטמא וד"ה לטומאת ערב יע"ש ודי"ו ע"א ד"ה מקומו קמא ודנ"ב ע"א ד"ה אשה טהורה כו'. וגבי מקור שהזיע כ' הרמב"ם טומאת ערב נקט לשון הגמ'. ומה שהקשה מהר"י באותה תשובה על ת"ה שכ' גם בעיני יפלא ומדוויל ידי' משתלי' כו'. לפמ"ש בדברי ת"ה לק"מ דבאמת אף בהרגשה לחוד טמאה מספק. אבל בשעת וסתה טמאה ודאי וק"ל. והנני הנני לשרת אמ"ו בכל אשר יצוה הק' יוחנן באמ"ו הרב המובהק מ' יעקב זללה"ה מגלונא.

ס״טתשובה

ע׳אי"נ הנך תרי בעיי דשדר לן מעלתך מפשטו בספר שאילת יעבץ ח"א (סי"ג וקכ"ח) בקוצר דברים נכללו בהם הרבה ממ"ש המחברים. עם תשובות לדבריהם. והנה למ"ש בענין דינא דהרגשה דחדית לן בת"ה. הדברים פשוטים וברורים שאין לו על מה לסמוך. וכבר כתיבא ומנחא אצלי מאז. והנה רציתי להתבשם עמך בהלכה. אלא שבכל יום ויום סבבוני כמה סבות בטלים הרבה כנגדי מסנקן כגדי בסריכא. לעכובא ככה. ומתחדשים מונעים לבקרים ולרגעים. מיום הגיעוני דבריך ידידי. בו בפרק בא אורח שלי בזמנו ושלא בזמנו כנחל שוטף מ"ר נוטף. וסלוק דמי"ם תרתי משמע. עם תוקף הקור המתמיד ומאבד זמן וממון חוטף. מצורף לזה אין לי לעת כזאת מקום ד"א של הלכה. וכלי אומנותי אינם אתי. וקשה עלי לחפשם ולטלטלם מחדר לחדר משא בכתף. נוסף על זה הפסיקוני עוברי דרכים גם אגרות מארץ מרחק המבקשים תפקידם. והיום קצר והמלאכה ההכרחית מרובה. הן כל אלה חוברו לדחות שאינו תדיר מפני תדיר. ובלתי נחוץ מפני הנחוץ חוץ למנהגי שלא לעכב שואלי דבר אפילו רגע אחד בעזה"י. אכן עתה שתשש כח הקור קצת ופניתי מעט. חשבתי דרכי שלא להחמיץ המצוה יותר. שלא אהא חשוב כמונע בר ח"ו. לכן עכשיו אשיב אמרים אמת. אך בקוצר מלין. כמסת אפיסת הפנאי. וישמע חכם ויוסף לקח. ודע אהו' תחלה. כי גם מאז בימי חרפי מקדמוני. רשום אצלי בכתב אמת לדחות דעת בת"ה הנ"ל בשתי מלות. בטרם ראותי בד"מ. כי אמנם אנכי כללתי תשובתי עליו בחדא מחיתא. כי מה ענין מוצאת לבלתי מוצאת. ובאופן זה ממילא נדחו כל דבריך ידידי. ולכשתעמיק בדבר תראה שכל מה שכתבת בזה טרחת בכדי.

ע״אבטול דעת בת"ה בהרגשת פתיחת המקור בלי ראיה
אבל ודאי צריכא רבה. והנה כבר פתחתי לך פתח להבין דבר מתוך דבר. דאי איתא דהרגשה דאורייתא. ואפילו לא ראתה ולא מצאה כלום. וכדמשמע לכ"ת מקושית הגמרא. ממתני' דנמצא על שלה לאחר זמן כו'. א"ה אדרבה דוק מנה לאידך גיסא. מדפריך מנמצא על שלה. תיפוק ליה אפילו נמצא אחר אחר. ודעדיפא. והכי הוו למפרך. אלא דארגישה. מאי אריא נמצא על שלה אחר זמן כו'. אפילו לא נמצא לגמרי. נמי טמאה היא. וודאי ולא ספק. אלא ודאי הא לא סא"ד כלל. והנה ברור הדבר דליתה לדת"ה. ונפלו כל דבריך אהו' בלי תקומה. כשל עוזר כו'.

ע״בופלפלא אריכא דמעלי לכולא גופא סוגיא דשמעתא ר"פ הרואה כתם
איברא טובא איכא למידק בהך סוגיא דר"פ הרואה כתם. ואעורר רק קצת וממילא משתכחא מרגניתא תותה. דלכאורה קשיא טובא. השתא דדחי תלמודא דילמא הרגשת שמש. תקשי ליה רישא דאתיום. ורישא דרישא דתנן נמצא על שלו חייבין בקרבן. ואמאי. נימא נמי דילמא הרגשת שמש הואי. וקחזיא בלי הרגשה. וכיון דעכ"פ מידי ספיקא לא נפקא. דילמא מייתי חולין לעזרה. אבל מתוך ענן הקושי הגדול הזה. נראה אור האמת מופיע. כי כלל גדול הוא בתורה בכ"מ הולכין אחר הרוב והמצוי. בין להקל בין להחמיר. וכמ"ש בטריפות ובטהרות. וכיון דאתינן להכי. כולה ניחא בס"ד. דמשו"ה מרישא לא מצי למידק מידי. דספק זה עשאוהו כודאי. כדאר"י. וכי דייק מסיפא. משום דפסיקא ליה דלא מטמיא בהרגשה. אלא במוצאת. ומהדר אפרכי לאוכוחי דמוצאת ורואה בלא הרגשה נמי מטמיא. וקדייק מסיפא דאתיום דחייבין בקרבן. דס"ד בלי הרגשה איירי. וטמאין ודאי. היינו משום דמצאה על עד שלה דתלינן במידי דשכיח. דמגופה אתא ומן המקור (אע"ג דאינו ודאי גמור. כמ"ש בלח"ש במקומו ועשי"ע סי"ג) ודחי דארגישה. ואימא הרגשת שמש. אפ"ה ארישא לק"מ. דכיון דמיירי בהרגישה (לפום מסקנא) והרגשת שמש מילתא דלא שכיחא. משא"כ הרגשת דם. מידי דשכיחא היא. ומוכיחה בצדה ורגלים לדבר. משו"ה משוינן לה כודאי גמור לכל מילי. אבל סיפא דסיפא דאחר זמן. כיון דאיכא למתלי במאכולת. ואימר מעלמא אתא. מכלל ספק לא יצאה. אפילו הרגישה. אוקי ספיקא דהרגשת שמש. להדי ספיקא דמאכולת ודדמי לה. והוי כמעוטא דשכיח. ואתרע רובא וחזקה. דחזקת דמים שבעד. מאשה קאתו. ואע"ג דכתמי עד הבדוק. כראיות הן לכל דבר. היינו בבודקת ומוצאה דם מיד סמוך לבדיקה דווקא. דליכא למתלי במידי. ודוק היטב. עוד תמה על עצמך. הא דמדמי בת"ה הרגשה גרידא. כלמ"ד וסתות דאורייתא. דאפי' בדקה ומצאה טהורה. טמאה. היכי סלקא ליה שמעתא. א"ה קשיין מיליה דשמואל אהדדי. מכדי הכא ס"ל אשה טהורה עד שתרגיש. ואילו התם גבי וסתות ס"ל טמאה. אפילו בדקה ומצאה טהורה. והא ודאי בדלא ארגישה איירי. דאי בארגישה. מאי אריא משום דחזקה אורח בזמנו בא. האמרת אפילו שלא בשעת וסתה. כל אימת דמרגשת טמאה. אף שלא מצאה כלום. והא ודאי בלא הרגשה הוא דפליגי התם. ואמר שמואל טמאה. ואמאי. נהי דאורח בזמנו בא. מיהא בלא הרגשה אתא. ומן התורה טהורה היא לדידיה. והיכי מטמא לה התם מדאורייתא. הא ודאי מילתא דתמיהא טובא. ותיובתא כלפי שנאיה דבת"ה. ברם לדידן אתי שפיר ולק"מ דשמואל אדשמואל. דכי קאמר הרגשה דאורייתא לקולא. אע"ג דראתה. והיינו שלא בשעת וסתה. דאפילו ראתה. כיון דודאי לא הרגישה לא ראיה היא. דהאידנא הוא דראתה. וברי לה שלא הרגישה. אלא מיהא בעבר וסתה. ולאו אדעתה. ואחר זמן בדקה ולא מצאה. קסבר שמואל אורח בזמנו. דאוקי לה אחזקיה. ורובא נמי בהרגשה חזיין. משו"ה הו"ל טמאה דאורייתא. ואע"ג דלא הרגישה כמדומה לה. כה"ג לית לן בה בהרגשה. דסתמא הו"ל כודאי. אימור הרגישה ולאו אדעתה. א"נ סברה הרגשת מ"ר הוא. וטעמא משום דחזקת אורח ודאי הוא. ואפילו את"ל ספק אם הרגישה. אין ספק מוציא. מידי ודאי. דאינה יכולה לומר ברי לי שלא הרגשתי. כיון דלא רמיא אנפשה ההיא שעתא דוסת וק"ל. איברא אפי' ספק הרגשה כודאי חשיבא וכדאמרן (וכמו שצ"ל אליבא דשמואל במוצאת הכתם. דטמאה אליבא דכ"ע מדרבנן מיהא. ואמאי. כיון דלא הרגישה. מ"ט מטמינן לה כלל. כיון דמה"ת טהורה גמורה. אפילו אי ודאי חזאי. הא על כרחך משום דאיכא למימר דילמא ארגישה ולאו אדעתה. אע"ג דאיכא למימר מעלמא קאתי. ואיכא ספיקי טובא. ביחוד באשה שיש לה וסת. ומצאה שלא בשעת וסתה. דקרוב לומר שאינה ממנה. או בלא הרגשה חזאי. דמשו"ה אקילו בה רבנן טפי. מיהא כיון דיש לומר נמי שמא הרגישה ושכחה. או כסבורה מ"ר צערוה. אע"פ שהוא ספק רחוק. גזרו בה רבנן. שכן כח חכמים יפה. לעשות גדר. כל היכא דשייך כעין דאורייתא. ה"ט דכתם) בשעת וסתה. דאיכא חזקה דאורייתא. וכדמוקמינן כל דם ראיה ומציאה בעד דאתיום. בחזקת טמאה דאורייתא. אע"ג דאיכא נמי דם אדום דמגופה אתא. וטהור הוא (כדאמרינן בשמעתא דג"ד עשו כודאי) ה"נ הכא לענין אורח בזמנו. מיהת שלא בשעת וסתה. ליכא דאמר דטמאה בהרגשה גרידתא יבשתא. ולית בה ספיקא.

ע״גמסייע שאין בו ממש לת"ה.
ואם אולי יעלה עה"ד לסמוך דת"ה (ולהפוך בזכותו אע"ג דאיהו לא חזי) משום דפסקינן א"א לפתיחת הקבר בלי דם. איברא אדרבה מהא נמי תהוי תיובתיה. ולא אתאן לפלוגתא. דהא אפילו למ"ד הכי. היינו במקום ולד. או בחתיכה גדולה או קטנה. משא"כ בלא ולד ולא שום הוכחה. ליכא למ"ד. כ"ש דהא רבנן סברי אפשר לפתיחת הקבר בלי דם. ואיתא בכמה דוכתי. ואין להאריך בזה כאן. עאכ"ו בהרגשת מקור בעלמא דלית דחש לה. דודאי לא דמי מרגשת שנפתח מקורה. לפתיחת קברה.

ע״דמעתה נפשטה בעייתך. ולא תיזיל בתר איפכא דלא מיבעיא במסולקת דמים. דלא חיישינן לה. אלא אפילו במוחזקת דמים. המחמיר הפסיד בודאי. ואצ"ל הבו דלא לוסיף חומרת ת"הד במסולקת. ולא צריכנא לגמרי לשקלא וטריא דבית לחם יהודא עם תורת השלמים. והיינו משום שהיא חומרא בלי שום יסוד. ואין לה על מה להשען. לדחות מפניה מצוה גדולה. דהו"ל חומרא דאתיא לידי קולא. שנענש יהושע ב"ן על שבטל ישראל מפ"ו לילה אחת. ולא די מה שאסרה תורה. ומה שהוסיפו חז"ל משמרת וגזרה. מניין לבדות חומרות חדשות שלא שערום אבותינו ורז"ל. וכמו שכבר דחה הרב"י לדת"ה הלזו (ונלוה עמו בד"מ) אע"ג דבש"ע נושא לה פנים קצת. אין זו מן המדה בתורה. ובש"ך הבטיח ולא עשה כלום בכאן. איך שיהא. בהא נחתי וסלקי. דלית דין צריך בשש. המיקל נשכר. ואין כאן חשש. אולם אם היה מקום לדת"ה דהרגשה יבשה נמי דאורייתא. אז ודאי הוו נראין לי יותר דברי בית לחם יהודא. מדברי תה"ש. ולא הוי כחא דהתירא עדיף בדאורייתא שלפ"ד ת"ה כראיה ממש קחשיב לה. ומ"ש מסולקת משאינה מסולקת. וכל דבריך בזה אהו' אינן אלא תימה. דוק ותשכח ולא תחזר אחר סנגוריא בפטומי מילי בעלמא. אקוה שתודה על האמת.

ע״האמנם במ"ש על מהר"ג. יפה כוונת. והוא לשון משובש בלי ספק. והדבר פשוט מאד. והייתי חפץ צדקו לההוא גברא רבה ולא יכולתי להלמו. ולעיולי פילא בקופא דמחטא לא ניחא לי. זהו הנלע"ד מתוך עומק הטרדא ומבלי חפוש בספרים. שמענה ודע לך. יעבץ ס"ט. הייתי חושק לשום עיוני על אותה תשו'. אך אין הזמן מסכים עמדי. כי ארוכה היא. וצריך פנאי הרבה. לכן הנחתיה כעת שאי אפשר.

ע״ושוב כתב אלי השואל בזה"ל.

ע״זהנה נא הואלתי לדבר אל אדוני מ"ו נא אל יחר אפו ואדברה אך הפעם. הנה כבוד מ"ו כ' פעמים רבות שלדעתו דעת תה"ד היכא דארגישה אף דודאי לא יצא ממנה דבר טמאה דאורייתא. וע"ז הרבה מ"ו להפלא פלאי פלאים בנה דיק ושפך סוללה להרוס דברי תה"ד. והנה אבי אבי רכב ישראל וכי יחשוד כך לאורן של ישראל בעל תה"ד לטעות בזה ולומר דכיון דמרגישה אף דודאי לא יצא ממנה דבר דתהי' טמאה דאורייתא מלבד דכל הסוגיא מתנגד וכמ"ש מ"ו בקושי' דנמצא על שלה גם בכל קושי' הגמרא שם קשה דה"ל להקשות אי דארגישה למה לי דם כלל כו'. גם מן הכתוב היה קשה ביותר כיון דלשמואל אינה טמאה עד דארגישה ולדתה"ד כיון דארגישה אף בלא דם טמאה. א"כ למה תלה התורה טומאה בדם כלל והרגשה רמזה ברמז בבשרה וכבר נלמד למודי' אחרים כידוע. הי' להתורה לאסור הרגשה. אכן האמת הברור דדעת תה"ד דהרגשה סברא דאורייתא היא היינו דאמרינן כיון דארגישה ודאי יצא דבר ממנה. וזה מוכח שפיר מקושי' הגמ' כמ"ש במכתבי הראשון אין מהצורך לכפול. וא"כ ודאי אם בדקה תיכף ומצאה ממראות טהורי' דטהורה. דהרגשה מדם טהור היה דאתי נמי ממקור כדמוכח בגמרא בכמה מקומות וכמ"ש תה"ד להדי'. אבל אם בדקה ולא מצאה כלום. בהא קאמר תה"ד דטמאה מספק משום דסברא דאורייתא דודאי יצא ממנה דם ונפל לארץ ואולי ממראות הטמאות היה וטמאה מספק. ולפ"ז אין מקום לקושי' מ"ו אדרבא דוק לאידך גיסא כו'. אפילו לא נמצא לגמרי נמי טמאה היא ודאי לא ספק כו'. וגם קושי' ב' דאין זה נדון כלל למ"ש שמואל גבי וסתות דהתם אף דבדקה ומצאה טהורה דהיינו שהרגישה ובדקה ומצאה ממראות טהורות דאז אינה טמאה מכח ההרגשה. אעפי"כ טמאה מחזקה ארח בזמנו בא והי' ג"כ דם טמא ונאבד. ובער אנכי ולא אדע דעת מ"ו אוהב לטעון ושונא לפרוק ותירוצו של מ"ו עולה ג"כ לתה"ד דבוסתות אמרינן מסתמא ארגשה.

ע״חומ"ש מ"ו וכמו שכבר דחה הב"י לדתה"ד הלזו. יגעתי ולא מצאתי. ואם כוונתו למ"ש הב"י בסימן זה ונ"ל שחומרות יתירות הן כו'. לענ "ד זה לא קאי כלל אדין דהרגשה שהובא בכאן בדברי תה"ד דרך אגב וראי' ברורה בסי' ק"צ מביא הב"י דברי תה"ד בדין דהרגשה ולא כ' עליו מידי. וידעתי את רבוני אוהב האמת ומקרבו ומקבלו ממי שאמרו ע"כ שמתי פני כחלמיש ומסברת אמת לא אמוש כי דברי תה"ד מורין באצבע שאין כונתו לומר דבההרגשה לחוד טמאה דאורייתא אף דודאי לא יצא ממנה שום דם. רק דסברת תה"ד דמן התורה אמרינן כיון דארגישה יצא ממנה ודאי שום דם או ממראות טהורות או ממראות טמאות ובנאבד טמאה מספק. ומ"ש מ"ו ליישב קושייתו על הגמ' דמשני אימר הרגשת שמש הם דברי אלהים חיים ואין צריכין חזוק מדל רפה ידי' כמוני בדעת עני. אך להודיעו כי ת"ל עמדתי על קושי' זו אעתיק לו מה שחסרתי במכתבי הראשון איזה תיבות. אחר שכתבתי שפיר הקשה הגמ' קרבן נמי לייתי נשמט ממכתבי ששלחתי למ"ו ומשני הגמ' כיון דמצאה הדם לאחר זמן אין הוכחה כל כך לומר דהרגשה דדם הוי ודוק. עכ"ל. וכוונתי דדלמא הרגשת שמש הוי ודם בלא הרגשה בא. משא"כ אם באותו יום מצאה הדם אמרינן ודאי אותה הרגשה מ' דם היה כיון דמצאה הדם תיכף לאחר הרגשה והתורה כך אמרה דאשה שתראה דם טמאה ולשמואל צריכה הרגשה ותיכף כשתרגיש צריכה שתושיט ידה למטה לבדוק וכשמצאה דם טמאה דודאי הדם ע"י אותה הרגשה בא ובנמצא על שלו דאיירי נמי בארגישה ודם ודאי בא בשעת תשמיש בשעת הרגשה ודאי אותה הרגשה מ' הדם הי' אבל לאחר זמן מי יאמר דהדם ע"י אותה הרגשה בא. ואמ"ו תלה כיפי ולוית חן דבריו דברי אלהים חיים. נחזור לדידן דלפענ"ד התה"ד רק מספק מטמא. א"כ במעוברת ומניקות ודאי דיש להקל דמסולקת דמים טמאים. הכ"ד אפרוח שלא נתפתחו עיניו מוכן לשרתו. כהק' יוחנן באמ"ו הרב המובהק ה"ה מ"ו יעקב זלה"ה מגלונא: אם יסכים מ"ו לאלה הסברות אז ימצא כמה מהאריכות בתשו' שב יעקב למותר.

ע״טתשובה

פ׳יקבל הרוב"ה קשיות עורף תשובתו. סבור הייתי שתהא נכוה בפושרין. ועתה ראיתי שאינך נכוה אפילו בחמין. ומקשה עצמו לדעת לומר על שמאל ימין. ועד כמה פעמים אני מזהירך שתעיין יפה תחלה. ולא תטריחני במילי דכדי במ"כ. ובאמת היה לי להקפיד על כ"ת הרבה בפעם הזאת. וכי כך אני בעיניך שלא אשית לבי למה שמפורש בגוף תשו' תה"ד באמרו דודאי יצא דם ונתקנח. וכן מלאת נייר שלך הראשון בסברא זו באר היטב (ובודאי שאין לחשוד בכך אפי' לתנוק קטן) ואיך תאמר אלי כדברים האלה. והרבית אמריך עתה כאילו חשדתי לגדול כמוהו ז"ל. בדבר שאין תשב"ר טועין בו. א"כ שמא נדמה בעיניך שכתבתי דברי הראשונים לא כדניים וכתב בלבד. אלא כשקוע בשינה. ושים לבך אם דבר כזה לא היה מקניט אפילו לענותנים הקדמונים שאין דוגמתן בזמנים הללו. אך חלילה לי לכעוס על הילדות שהיתה בך. היא שגרמה לך שלא השגחת יפה. לא בלשון הת"ה. ולא בלשוני. שבודאי צריך להתיישב בו. כמו בדברי הראשונים. כי דרכי ת"ל דרך רז"ל לשנות דרך קצרה. ולשוני כחץ יורה אר"ש אל מרכז המכוון אשים לי למטרא.

פ״אוהנה לשון ת"ה ברור לפניך. שעסוק באשה שמרגישה ובדקה ולא מצאה כלום. שיש לטמאה כו'. וזה יצא לו מסוגית ר"פ הרואה כתם כו'. אלמא דסברא הרגשה דאורייתא כו'. וכיון דסברא דאורייתא. הוי כלמ"ד וסתות דאורייתא. דאפילו בדקה ומצאה טהורה טמאה עכ"ל.

פ״בבירור דברי תשובה דאשונה ולא נצרכה אלא להעדפה להסיר ממנה עקשות פה
הרי זה כל בנינו לטמא בהרגשה גרידא דבר תורה. לעשותה כאילו ראתה. אע"פ שבאמת לא מצאה ולא ראתה כלום. אפ"ה כודאי ראתה חשיבא ליה. משום דאי אפשר לפ"ד וסברתו. להרגשה בלי דם (והוי דומיא דא"א לפתיחת הקבר בלי דם. כמ"ש בקודם. אלא שנתקנח. וכן יש לסייעו עוד. מההיא דבעל ולא מצא דם. וכן מתנא דבועל בעילת מצוה ופורש וק"ל. וכן מדינא דתבעוה לינשא כו'. כך היא ודאי דעתו וסברתו של בת"ה. מחמת הבנתו בסוגיא הנ"ל) וכיון דלא אפשר הוא בענין אחר. ספק דם טהור אינו נחשב בכלל ספק כלל בזה. כדלא חיישינן ליה בלידה יבשתא. מטעמא דא"א לפתיחת הקבר בלא דם. ואע"ג דאיתנהו נמי דמים טהורין. אינן באין בכלל ספק לגמרי. וטמאה לידה דאורייתא. הכי נמי לדת"ה בהרגשה גרידא. חדא מילתא היא. זוהי שטתו בלי ספק. וכן מורה באצבע ימין ההוכחה ממ"ד וסתות דאורייתא. שאפילו לא מצאה כלום. טמאה ד"ת. שהם בערך אחד וגזרה שוה אצלו ז"ל. וכל זה נכלל בדברי הראשונים בקצרה כסומך על המבין. לא כמי שרוצה לבונן האבן. וזה הבנין נהרס בודאי. במ"ש בקודם למי שישים לב אליהם. ועתה ראה את מי הגדת מלין. ואת מי אין כמו אלה בהבנת כוונת לשון בת"ה. שאינו אלא גנאי לת"ח לבארו. צא ובשר לנערים ועוללים לא ראו אור. וידעתי כי עינך הטעך בדיוק של הבל. באמרך אבל ראיית הת"ה מקו' הגמ' ממתני' על שלו (כך לשונך מוטעה) דאי נאמר דאף דהרגישה יכול להיות שלא יצא ממנה דם א"כ לא מקשי הגמ' מידי מלאחר זמן דהאיך יתחייב קרבן דלמא הדם לא היה הרגשה. א"ו דהרגשה דאורייתא. דכיון דהרגישה שנפתח מקורה ודאי יצא דם. ופריך הגמרא שפיר וכו'. וכל זה שבוש אין כדאי לאמרו. ולבנות על יסוד נופל וטיח טפל. כי אני אומר אדרבה. משום דפשיטא ליה לתלמודא דהרגשה גרידא לאו מילתא היא. לא פריך מנה אלא אנמצא אעד קסמיך. עלה קאי ופריך אי איתא דהרגישה קרבן נמי לייתי אפילו לאחר זמן. מאחר דרגלים לדבר. הא לא"ה. ליכא דסליק אדעתיה דליחוש אפילו מספיקא. כ"ש דליכא למימר דתיבעי נמי קרבן וכמובן היטב גם ממ"ש בקודם. אע"פ שקצרתי כראוי. הרי צללת במים אדירים והעלית חרס בידך. ומכאן תדע ג"כ. מ"ט אמרתי שם שכל דבריך אינן אלא תימה. וקצרתי במובן מאליו. כי אמרתי תן לחכם ויחכם. והנה גם הלום מבואר דלא חיישת לקמחך בתחלה. סובין ומורסן מעורבין. שכתבת וז"ל. ושפיר כתב הת"ה כיון דע"כ מוכח דמדאורייתא אמרינן כשהרגישה יצא ממנה דם. א"כ הוה כמ"ד וסתות דאורייתא כו'. א"כ גם כאן אמרינן נפל לארץ וטמאה מספק דדילמא היה ממראות הטמאים. ובזה דברי בת"ה ברורין. אלה דבריך היגעים להג הרבה ויגיעת בשר להשיב על כל דברי רוח. כי איך לא הרגשת שדבריך הללו לא די שסותרין דת"ה. אלא שסותרין את עצמן. פתחת בדאורייתא. דודאי טמאה. וסיימת בספק וחשש בעלמא. ואיך יערב אל לבך לגשת בשפת יתר. לומר שבזה דת"ה ברורים. באיזה מדה שבתורה ראית כן. הא אין כאן אלא חושך וערבוביא. ואני רואה התנצלותך. אבל איני רוצה לטפל בדברים בטלים וטלאי על גבי טלאי. שאינו אלא גנאי. וכן מ"ש אליבא דמ"ד וסתות דאורייתא. חדשות קשות השמעתנו. וראית במראות בלתי מצוחצחות. כדי להעמיד דבריך הבטלים וכלים מאליהם. שאין להאריך בהם. אבל בת"ה אינו מחזיק לך טובה בסיוע כזה שאין בו ממש. ברם לשטתו ז"ל דהרגשה כודאי משוי לה. א"צ לדברים טפלין בלי מלח ותבלין. אלא אזיל בתר רוב דמים שבאשה. דודאי טמאין נינהו. ורובא דאורייתא. וכענין מ"ד וסתות דאורייתא. אע"ג דלא חזאי כל עיקר. רק חזקת האורח גורם לעשות את שאינו ישנו. לאשוויי וסת ראיה גמורה מדם טמא. ודאי. לא ספק. ה"נ לדידיה בהרגשה יבשה למראית עינים. אנו תולין שראתה ודאי. כיון שא"א בלא דם. וכיון שכן אוקי נמי אחזקת דם טמא הוא שנתקנח. וטמאה ודאי דאורייתא. כמו בוסת ממש. דאהני חזקה להא ולהא. דכותה בהרגשה לדת"ה. דמהניא לתרוייהו. ר"ל לראיה. ולמראה דם טמא. זוהי שטתו ודעתו של בת"ה. ונכונה היתה. אם היתה הוכחתו מסוגיא הנ"ל מוכרחת. אבל משבררנו בעזה"י שלא זו בלבד שאין לו ממנה שום ראיה. אבל היא מקעקעת בנין סברתו לגמרי. כמ"ש בקודם בשכבר. מה גם עתה מלא דבר. שאין לי להאריך עוד ולבלות זמן בדברים פשוטים. ברורים למודה על האמת. ולמתעקש כל עורות אילי נביות לא יספיקו. ואני רואה כ"ת קשה לך להודות על האמת. ומחזר אחר טענות ותואנות. לדחות בנין חזק בגילא דחיטתא. לזה נלאיתי כלכל. ואם הייתי בא להשיב על כל הסברות הכרסיות שבאו בדבריך הראשונים. וגם עתה שנית. לא היו מספיקים כמה ניירות. ואין קץ לדברי רוח. וצריך אני לחוש על ביטול יקר הנמצאות ופסידא דלא הדרא. לכן לא אוכל להאריך עוד.

פ״גוכבר הארכתי למעניתי יותר מדאי. לפי מה שנ"ל. ובחלה נפשי להזכיר דבר ממ"ש עתה ליישב קושיתי מדשמואל אדשמואל. שנתבאר היטב במ"ש מלפנים. שכל דברי נכוחים למבין דבר לאשורו. תפוחי זהב במשכיות כסף. ואתה הרבית מלין לא יועילו. והפכת צורתא דשמעתא דוסתות על פניה. ולא טרחת לירד לסוף דעתי. לפיכך ברוב דברים לא יחדל פשע להגדיל התמיהא עלי בחנם. ולא שמיע לך דחזקה דאורייתא. ולא שני לך בין חזקה. להיכא דליכא חזקה כל עיקר אלא סברא שדופה וריקה. ודי בזו אם תחפשנה ככסף אז תדע כי ישרים הם דרכי למוצאי דעת. חכם וחקור בהם ותמצא עליהם אין להוסיף ומהם אין לגרוע. ומנה לא תזוע. ומש"ע על שכתבתי שכבר דחה הב"י לדת"ה הללו. כך הוא האמת ואם יגעת ולא מצאת. תחלה בבטול תורה לשעתה. כי הלא לשונו ברור מללו חומרות הללו צ"ר. הא בפירוש גלי דעתיה דלא ניחא ליה בכולהו חומרי דמר בת"ה דכייל באותה תשובה לית דחש להו (וכבר רמזתי לך בקודם. שחזר והביאו בסימן ק"ץ. לפי שפרט זה נוגע שם. וסמך עמ"ש כבר. ולא תתפאר עלי גם בזה) וכן אני מורה ובא להקל הלמ"ע. אפילו במוחזקת דמים. אם הרגישה (בלא עת נדתה) פתיחת מקורה. ובדקה ולא מצאה דם. שטהורה היא. אצ"ל במסולקת דמים. דלא צריכה רבה. מעתה אבקש שלא להטריחני עוד בפטומי מילי. שלא יאמרו הרב כמה קפדן כו'. רק אם יש איזה דבר סתום בדבריי. לא אחוש לחזור ולבאר. ולברר קאמינא אפילו כמה פעמים. ואם נעלם ממני דבר. הודיעני ואדעה ואודה על האמת. זו מדתי ת"ל מבטן אמי אנחנה. תתן אמת ליעקב. ואם לאו. הראני הפעם. שקנית לך לב מבין מודה על האמת. היא המדה המשובחת שבשבע מדות שמנו חכמים. ויספיק זה כפי השעה הדחוקה. ותראה כי לא השלכתי דבריך אחרי גווי אפילו שעה קלה. כי מיד נזדקקתי לך להשיב אמרים אמת בידי הכהה. ואחרי הקריאה בעיון תחזירהו אלי. ואם תרצה תעתיקהו להשאר העתק בידך. ותקבל בזה גם כתבי הראשון. וזה תוכל להחזיק לעצמך. וממנו תראה כי הסתום שם. מפורש כאן אפס קצהו. כי להשיב על כל דבריך. נלאיתי הכיל. כמ"ש. גם כבר הודעתי שמתחלה הייתי חפץ לעיין גם בתשו' שב יעקב כולה. אכן לא עלתה בידי מכמה בטלים שכנגדי. שויתינן מסנקן כגדי. וא"א לי לבלות זמן הרבה בדבר בלתי הכרחי ולא נחוץ. בשגם הוא מאריך טרחא מאד. ואין המקום והזמן גורם. נאם יעבץ ס"ט.

פ״דוזה אשר כתב אלי השואל הנ"ל באחרונה:

פ״המה אומר ומה אדבר וחמתו עלי גבר. לאמר מה לתבן את הבר ויראתי עוד לדבר דבר פן אכוה ח"ו בגחלתו. אבל אבטח בענותנותו צדקתו ישרו ותמימותו. ואקוד ואשתחוה מול פני הדרת קדשו בתשואת חן חן לו. על כי האיר עיני באמתת סברתו ובאור דבריו. יען במכתבו הראשון דבריו סתומי' וחתומים. וכל ענינו רק להשיג ולפלפל בדעת תה"ד. וזכרוני לא עלה על לבו הטהור אם לא ברמזים. ועדיין לא הגעתי להבין ברמיזת חכם עדיף מנביא כמי"ב. ועתה אמרותיו כדבש לפי. טעמתי ונהנתי מזיו תורתו וזכות סברתו. ומי אנכי פרעוש כמוני להרים ראש לדבר נגד מלך כמוהו. אתו החכמה והמדע. ודבריו דברי אלהים חיים. אך למען הקל מעלי רב התרעומת מ"ו עלי. ושלא יחזקוני כע"ה. אבא בקצרה וחלילה חלילה לעלות על לב אמ"ו שאני כעומד על דעתי. כי שותא דמר לא ידענא ואיך אחלוק ח"ו על סברתו. רק הנני כמתנצל ואען ואומר שאין אשמתי כ"כ במה שכתבתי דעת תה"ד שאינה מטמאה בהרגשה בלא מצאה מדאורייתא. דכיון דתה"ד עצמו כתב שאם מצאה לאחר ההרגשה מראה לבן וירוק דטהורה. א"כ מי הוא הנביא יגיד לנו דע"י אותה הרגשה בא דם טמא כיון דאשה זו בעת שמרגשת אינה בחזקת דמים טמאים (משא"כ בכמה מקומות שהביא מ"ו כולן בחזקת טמאה היא דכך ידוע לרז"ל דא"א בלא דם טמא) ולכך דייק תה"ד דהרגשה סברא דאורייתא ולא כ' דבהרגשה טמאה דאורייתא רק כיון דסברא דאורייתא הוא דבהרגשה יצא שום דם ממנה. א"כ בלא מצאה טמאה מספק. ובזה לא הבנתי תרעומת אמ"ו עלי לאמר כי דברי סותרים זה את זה. וכן מ"ש מ"ו וז"ל וכן מ"ש אליבא דמ"ד וסתות דאורייתא חדשות קשות כו'. איני יודע לכוין כוונת מ"ו כי במכתבי לא נזכר שום סברא חדשה אליבא דמ"ד וסתות דאורייתא.

פ״וומ"ש אמ"ו בדחיות הב"י לדברי תה"ד במ"ש הב"י חומרת הללו כו'. ידוע למ"ו כי היה קשה עלי לומר כן מטעם שכתבתי כבר. ואמרתי אולי דעת וכוונה אחרת למ"ו בדברים הללו. ועתה כי ראיתי דעת מ"ו אין אחר דבריו כלום. ומי הוא ירום ראש לדקדק בדברי הגדולי' כמוהו. ונא אל ישים אשם עלי לאמר כמה סרבן חלילה. כי הנני בטל במעוט הבנתי נגד דעתו הרחבה. אך דברי מועטי' אלה יספיקו לבל אהיה ח"ו כע"ה אולי ישימני מ"ו כמתעתע. שאין ראוי להשיב על דברי. והרבה ספקות עוד עמדי בעניני' אחרים אשר אותה נפשי לשאוב מבארו מים חיים כמו בענין זה.

פ״זראיתי לכבוד אמ"ו הגאון נר"ו בתשובותיו סי' ט'. בדין גלוי פיאה נכר"י לאשה. והעלה לאיסור והשיג על הגאון בעל עין משפט. ובער אנכי ולא אדע. מדוע לא העלה זכרון ראשון וגם אחרון שהביאו ה"ה הרמ"א בד"מ בא"ח סימן ס"ק ו'. שהביאו דעת הש"ג. יעיי"ש שהאריך הש"ג. ואף כי עמוס עלי עול התלמידים לא יתנוני השב רוחי לעיין כראוי בש"ג ובראייותיו. מ"מ לענ"ד פשטא דסוגייה הכי ריהטא. דהא ברישא דמתני' קתני יוצאה אשה בחוטי שער. והיינו ברה"ר כנראה להדי' שם. וקאמר בגמרא וצריכא דאי אשמעינן דידה משום דלא מאיס ופי' רש"י והרמב"ם וכל המפרשים וליכא למימר דמשלפי ליה משום דמחכי עליה וממטי לה בידי'. הרי שדרכם היה לשאת השער נכרי' קלועות בהן שערותי' במקום דשכיחי רבי' ובגלוי. ע"כ דלית ביה איסורא ומטעם הש"ג. וגם בפאה נכרית אין שייך לאסור דמ"ש הא מהא. רק דגבי שבת שייך לאסור בפאה נכרית משום דלמא אתוי לאחוי דלא מיהדק כ"כ כמו חוטי שער. דחוטי שער מקלעת בהן שערותי'. ופאה נכרית היא כשאין לה שער לקלעת בהן. וכמ"ש הרע"ב מברטנורא לכך פאה נכרית דוקא בחצר שרי. כדי שלא תתגנה על בעלה. כיון שאין לה שער וכל הנשים אית להן שער. וכיון דזכינו לדין נכוני' דברי הגאון בעל ע"מ ז"ל. כיון שהתירו לה פאה נכרי' ע"כ דלית בהו משום ערוה. דאי הוי בהו משום ערוה. ודאי לא שייך למימר אפשר בפאה נכר"י. וכל עיקר הגמרא כאן ושם אינה אלא ביוצאת חוץ שלא תתגנה על בעלה. להיות מובדלת משאר נשים שיוצאת בשער שלהן קלועת בשער חבירתה. ור"מ ס"ל דיכול להפר ויוצאת בשערה מקולעת בשער חבירתה. ובזה מתורץ תמיהת אמ"ו על הגאון מהר"י בועז כי ידוע שגדול היה ותפלתי מאמ"ו ימי הילדות ימליצוני. ואם שגיתי יורני ואשתה בצמא דברי קדשו. כי לענ"ד היתר ברור מדברי רש"ג והד"מ וכדמוכח בגמרא.

פ״חתשובה

פ״טאהו' ידידי מ"ש לא העלה זכרון ראשון כו'. זכרון אחד עולה לכאן ולכאן. ובד"מ שהביאו לא כיפי תלי ליה. אף גם זאת. במקום שהיה ראוי לו להביאו. לא הביאו. ובש"ע לא קבעו להלכה כלל. לא בא"ח ולא בא"ע שהוא מקומו. ומה לי להאריך שפת יתר. נגד מ"ש לעולם ישנה אדם דרך קצרה. והוא נגד טבעי ג"כ. אכן האמת אגיד כי בשעה שכתבתי דברי הללו שבספרי שי"ע (ס"ט) לא הי"ל עדיין שום ספר רשום. וכ"ש ספר האלפסי שלא השגתי בעת ההיא. בימי חרפי. ואפילו כרך גמרא שעסקתי בו. שאול היה בידי על שעה. על כן בהכרח לא יכולתי לעיין בש"ג בעת ההיא. ואלמלא הייתי מעיין בש"ג בעת כותבי הנ"ל. אזי ודאי הייתי מוצא יותר לכתוב נגדו. כי אמנם אחר שזיכני הי"ת ברוב חסדיו לקנות ספר הנ"ל. ראיתי אחרי רואי שחשב להסתייע ג"כ. ממ"ש בשבת שיוצאה אשה בפ"נ לחצר. גם מסוגיות אחרות. והנה הכל הבל ורעות רוח.

צ׳וכל מה שהרבה בחבילות ראיות. אין בהם ממש. והם עזר כנגדו. ולא אאריך בכך. כי הדברים מבוארים למעיין. מה גם שמצאתי ראיתי (אחר שזכיתי עוד לסגל ספרים) שקדמני בזה גדול הדור. הובאו דבריו בסב"ש. אכן דבריי אלה שכתבתי בילדותי. מספיקים ומאירים למסתכל בהם בעין יפה. וברורים כשמש נגדי בלי שום גמגום ופקפוק בעולם.

צ״אבירור מ"ש בשי"ע בדין התר פ"נ לאשה
ומ"ש ידידי יצ"ו מחוטי שער. נתלה בקורי עכביש ונשתבש. כי מי נסתפק בזו. דיוצאה. לר"ה משמע ודאי. אבל מה זה ענין לפאה נכרית. חוטי שער ד"א הוא. שקשורין בשערה ויוצאין תלוין החוץ מבעד לצמתה. וע"פ רע"ב כה"ג מודינא דשרי. כמ"ש בספרי בס"ד באר היטב. משא"כ בפ"נ. שבמקום שערה ממש עומדת. ונאסרה בה בר"ה. ונתיישב לשון המשנה עפ"ד בטוב טעם ודעת. והוא כפתור ופרח בלי ספק. ובש"ג נסתבך בזה מאד. לא זכה בדינו הלזה. ולא יזכה בו לעולם. וידידי עשה לו טלאי ע"ג טלאי. מה שלא עלה על דעתו. ומש"ע וכל עיקר הגמרא כאן ושם אינה אלא ביוצאת חוץ כו'. באמת גנאי הוא לת"ח לצאת בו לשוקא דנהר"דעה. ויצא חוץ לתחום הפשט. ואין להאריך בדברים בטלים הללו. כי כלים מאליהם. וכבר אמרו רז"ל עד מ"ש לא קאים אינש כו'. מ"מ כל שאלות שיש לך לשאול. שאל בני. רק תדע שצריך להעמיק בדברי. כבדברי אחד הראשונים. כי מנהגי להניח מקום למעיין בדברי להתגדר בו. להבין דבר מתוך דבר ע"ד תן לחכם ויחכם עוד. ואע"ג דהך דינקותי היא. זה לי יותר מארבעים שנה. מקום נהירן שמעתתא טובא. ויש בהן טעם זקנים. כ"ש בהא מילתא דבר מזלא אנא ומתאמרא משמיה דגברא רבה כוותי. אמנם הוא ז"ל גדש סאה. ולא שייר בהתר דבר זה כלום. ודידי עדיפא כמ"ש פשר דבר. ובמקומי אני עומד. יעב"ץ.

צ״בזה כתב אלי השואל שנית על הענין.

צ״גענותנותיה דרבי קא חזינא. ותיקר נפשי בעיני אמ"ו להשיבני. ושכרו כפול משמים. אשר לא מנע הטוב בהיות לאל ידו להורות הדרך בו נלך. אבל מה אעשה. ועדיין לא זכיתי לעמוד על דעתו הגדולה. שכתב אבל מה זה ענין לפ"נ חוטי שער כו'. חלילה לי לטעות בדבר שתשב"ר יודעין דיש חילוק בין פ"נ ולחוטי שער. ומבואר הוא במתני' וגם במכתבי הראשון כתבתי החילוק שביניהן לענ"ד. דחוטי שער היינו שמקלעת על שערותי' ממש ומכסות בהן שערותי' ויוצאת כן לחוץ ופ"נ היינו באין לה רבוי שער נושאת פ"נ לנוי ואסור ברה"ר בשבת משום גזירה. אבל בחול תרווייהו מותרין דאין בהן ערוה דמ"ש הנהו שיער מהנהו שיער וכן מורין להדי' דברי רש"י ורע"ב ורמב"ם דחוטי שער מקלעות בהן ומכסות שערותי' ויש נשים מקלעין בחוטין. ולא ידעתי מקום לחלק מדוע יהא אסור במקום שער. ושלא במקום שער מותר כדעת הגאון מ"ו נר"ו. דהא הטעם דאסור משום דערוה הוא. ואי שייך גם בשער חבירתה ערוה. מ"ש אם הוא על שערותי' או לא. ומ"ש הגאון אמ"ו. דרמ"א לא קבע כן להלכה. הלא גם בא"ח סי' ע"ה הביא הד"מ הש"ג וקבע כן בש"ע סעי' ב'. והסכים הגאון במג"א וחולק על הב"ש. וגם שדעת הסמ"ג בשם הירושלמי דגם בחצר אסור פ"נ א"כ ע"כ דעת הש"ג אמת לפי דבריו. ומה לנו לחלוק את השוין בדבר שאין אנו צריכין ועיני מטייפין לדעת חכמה ומוסר מפה קדוש של אמ"ו הגאון נר"ו. מה דעתו בזה.

צ״דוביותר נראה שבעל עין משפט. ס"ל כדעת הסמ"ג בשם הירושלמי. שגם בחצר אסור פ"נ (ואינו חולק אסוגי' דידן כמ"ש הבית שמואל סימן קט"ו סע"ט וגם בסיכ"א) ואעפ"כ קאמר הגמ' אפשר בפ"נ ושפיר הוכיח מכאן דשרי בכל מקום. ומיושב נמי תמיהת אמ"ו. דלר"מ שפיר יוכל להפר ויוצאת בשער שלה קלועת ומכוסה בשער חבירתה. לדעת אמ"ו טעה בעל עין משפט בדבר פשוט. וידוע כי רב גוברי'. וקצרתי כי מה אדע אשר לא ידע כבוד הוד אמ"ו. אשר מפיו אנו חיין.

צ״התשובה

צ״ומה מאד תמהתי. שעדיין לא הבנת החילוק העצמי והאמיתי. שבין פ"נ לחוטי שער. אלה אינן אלא כשאר תכשיטין שבחוץ. מה לי חוטי שער (שאינן משלה) מה לי חוטי צמר ופשתן. והוא מ"ש רע"ב אפילו קשרה אותן על פדחתה. וכ"מ מתשו' רשב"א דמייתי ב"י בא"ח סע"ה. דאין חוששין אפי' לשער שחוץ לצמתה. משא"כ פ"נ. שבמקום שערה עומדת. הרי היא כשערה ממש. כדמוכח מגמרא דכתובות בהדיא. כמ"ש בספרי. וכ"מ מכמה סוגיות שהביא בש"ג. והם עזר כנגדו. כמ"ש בב"ש למדי. והיינו נמי דלא תנן ברישא נמי. דלא תצא בפ"נ לר"ה בהדי כבול. ומאי שנא בסיפא דתרוייהו תנינהי בהדדי. דיוצאה בהן לחצר. ומ"ש ידידי. ולא ידעתי לחלק מדוע יהא אסור במקום שער כו'. דהא הטעם דאסור משום ערוה. ואי שייך גם בשער חברתה מ"ש אם הוא על שערותיה.

צ״זא"ה פשיטא תקשי לך קלתה. וכבר הכל מבואר היטב בספרי שי"ע. בדברים קצרים מבוארים למשכיל. ומה אועיל בהכפל. ומ"ש שהד"מ קבע כן בש"ע א"ח סע"ה. לא היא. כמ"ש בס"ד בחבורי מו"ק יע"ש. והמ"א חולק ע"ד הגדול שהביא בב"ש. בשפת יתר ודבר שפתים. ואינו אלא מראה מקום הוא לו. והוציא דבריו לבטלה. בדבר זה מקומו מונח. שבקיה לחסידותיה בהא. רבותא למדחפיה לגברא רבה. דלא מידחי בגילא דחיטתא. אף כי מקלו יגיד לו. בלי טעם וריח ראיה ורושם סברא. וידעתי בני כי המג"א היה בעוכריך בדבר הזה. שארג לך בית עכביש מחוטי שער. ואינן נאין למי שאמרן ומגדלין צע"ר. לכן מתחלה לא ראיתי להתעכב בכך. ותו דטרידנא טובא ומה גם עתה. ומ"ש ליישב דש"ג עפ"ד הירושלמי. כבר נשתרש השבוש במוחו. על כן לא שם לבו להבין דברי. ולא ידע מ"ק. ואינו שוה לו כלום. ואפילו יהבינן טעותיה. אין אחריות הירו' עלינו. אף אם בב"ש ניחא ליה למשכוני נפשיה עליה. ועוד כל דין שאתה דן תחלתו להחמיר וסופו להקל. אינו דין. ואף לפד"ז לא יגהה ממנו מזור. כי אני אומר אין קפידא דבעל במגולחת אלא משום לתא דידיה. שלא תתנוול עליו. בהיותה עמו בבית תענוגיה. אבל במ"א ואף בחצר. לא אכפת ליה אם תראה קרחת לחברותיה. הלכך אינה צריכה לפ"נ משום הכי. הרי הדבר ברור. כי רפואת תעלה אין לדעת בש"ג מצד זה.

צ״חואם רב גובריה. כי תלוי עליו כל שלטי הגבורים. מ"מ אל יתהלל הגבור בגבורה של תורה. שאינו עומד עליהם אלא א"כ נכשל בהם. כאשר אירע כ"פ לגדולים ממנו. וגם לו ביחוד. לא אחת היא ולא חדוש כלל. עמ"ש עליו בס"ד בכיוצא בזו בשי"ע (סמ"א) שנוטל מה שחדש. על כן אין זו הוכחה של כלום אטו מהרי"פ ובב"ש קטלי קני נינהו. איברא רב גוברייהו ונפיש חילייהו. כ"ש שהם מחמירים. ומזלי דידי (תעלא בלא עדנא) נמי גרים. שנעשית. סניף לאריות. ותקעתי יתד במקום נאמן. דא תהא למיקם. ולא כמאן דיליף ריקם. ומעתה ידידי אל תטריחני עוד. ולא תקיפני בתשובות חבילות שאין בהם ממש. בשגם רעיוני טרודים בעיונים שונים המונים המונים. גם אתה אינך רשאי ליבטל כל כך. להסיח דעתך מן תלמידיך. רק אם יש לך פ"פ איזה דבר ממש בטענה שיש עמה חזקה. מהשמטה והעלמה כל מאומה. תודיעני כל אשר תמצא ידך. שכר הרבה תטול. גם אני אודך. אך לאבד הזמן בדברים ריקנים ועקשות. אין לי פנאי כי הזמן יקר. וכבר הארכתי בענין יותר מדאי. יעבץ ס"ט:

צ״טדין רוצח בזדון אם מותר להשבע לשקר להמלט נפשו ממות בדין הערכאות
אירע מקרה בלתי טהור בק"ק פ' בשנים שנתקוטטו עד הכאה ונטל א' סכין ותקעו בלב חברו והמיתו. ועל זה נתפש בדיני או"ה ובסוף יצא פטור ע"פ המלכות בתנאי שישבע שבועה חמורה שלא היה הוא הרוצח אלא איש אחר היה שהמיתו לזה וברח לו. והורה לו המורה לעשות כן להציל עצמו מן המיתה ע"י שבועת שקר. ונתלה בהגהת ש"ע סימן רל"ב בי"ד.

ק׳ואמרתי שטעות הוא בידו. דלא דמי כלל התם בעלילה מיירי. ותו דאפילו תימא דאיירי נמי בבא על הגויה באמת. מ"מ הרי אינו חייב מיתה אלא ע"י קנאין בשעת מעשה. ואחר שפירש הרי ההורגו נהרג עליו. על כן ודאי מצוה להציל עצמו. כיון דלאו בר קטלא הוא. משא"כ בהורג נפש מישראל במזיד (כמו שהיה הענין בנדון הלז בלי ספק) וגם היה בעדים. רק שלא בהתראה. הלא ודאי חייב מיתה הוא. ואע"פ שאין דינו מסור בידינו. הרי אמרו שדין ד' מיתות לא בטלו. וכדמוכח מההוא עובדא דשמעון בן שטח דהכישו נחש. דאף במי שאינו חייב מיתה ע"פ ב"ד. אף אם היה נדון בב"ד. מ"מ נקה לא יקנה מהעונש. א"כ גברא קטילא הוא. ואיך נחוש להצלתו. ונתיר להוסיף חטא חמור על פשעו. להציל עצמו ע"י שבועת שקר.

100

ק״אואע"ג דכתבו התו' דבתשובה יכול להיות שמוחלין לו. אינו מוכרח כל כך מחמת שהקשו. שהרי אנו רואין רשעים גמורים שמתו על מטתן. דאי משום הא לא מוכח מידי. דאיכא למימר אדרבה רשעים גדולים שאנו. כי היכי דלא תהוי להו כפרה במיתת ב"ד. או בדין ד' מיתות שבמקומם. אוכלין העוה"ז כדי להאבידם. וככתוב וכתרגומו של אונקלוס בפסוק ומשלם. אבל דין ד"מ שלא בטל. הוא במי שלא הקשה לבו למות ברשעו. רק להפך שנתחרט והרהר תשובה בלבו. לכן נפרעין ממנו בדין שלמטה. כדי לנקותו לעוה"ב משקבל ענשו. לפ"ז אין הוכחה כדברי תו'.

101

ק״באמנם ודאי מצינו שתשובה וזכיות מגינין מן המיתה. כדאיתא בשלהי יומא. ואמרינן נמי פ' הדר. תלמיד הי"ל לר"א שנתחייב שריפה למקום. אמרו הניחו לו אדם גדול שימש. שהועילה לו אפילו זכות רבו לבטל ממנו דין מיתת ב"ד. מ"מ אומר אני. פשיטא דעון דשפיכות דמים אין לו כפרה ומחילה בשום זכות ותשובה. ככתוב כי אם בדם שופכו. ואפילו בקלה מזו אמרו אין מעלין. ובהשולח לא שבקי דאפרקינך. הרי שנינו מי שהרג נפש שלא בעדים. דהיינו שלא בהתראה. מכניסין אותו לכיפה כו'. ואח"כ מאכילין אותו שעורים עד שכרסו מתבקעת. הרי שאין לו דמים. ואיך נצילנו מן המיתה ע"י עברה גדולה מן החמורות שבתורה. ועיין גדולה מזו שכתבתי בכרך זה תשובה על בחי"ו. ולדעתי אסור להצילו מהמות בשום אופן אפילו בדרך היתר. וגמרא ערוכה היא בנדה דף ס"א ע"ש פירש "י. אע"פ שלדעת התו' אינה מוכרח. מ"מ לא נחלקו בזה שאסור להציל ההורג נפש מישראל. והרי ק"ו בן ק"ו. דהתם קלא בעלמא הוא דנפק עלייהו בלבד. ומן הספק היה אסור להצילם אף באופן המותר. וכן שלמה המע"ה צוח אדם עשוק בדם נפש עד בור ינוס אל יתמכו בו. ושבקיה לקרא דמוקי נפשיה בכה"ג. דאל"ה צריכא למימר. ובפרק זה בורר איתא אי ודאי קטל נפשא לכהיוה לעינה. אע"ג דשורייקי דעינא בלבא תליין. ומאחר שאין לנו לדון דיני נפשות. הרי אין דמו מסור בידינו. ומסתמא בר חמא עבד תשובה. ומה להם לחוב בדמו ליכנס בסכנת נפש. אלא ודאי כדאמרן. לכןנ"ל ברור דלא טב הורה. ואולם אם היה המעשה שהנהרג התחיל במריבה והכאה. והיה כי יחם לבבו של המוכה. עמד והכהו נפש. שמא יש לומר דלאו בר כיפה הוא. ואין לו דין מיתה כלל. דרודף הוא. אפילו לא הכהו אלא באגרוף. יש בעלי זרוע שאגרופן ממית. ואע"פ שלפי דעתו כדין הלקהו מחמת חוצפא שעשה סמוך לבה"כ ביום שמחת תורה. וגם שהיה יכול להציל עצמו באחד מאבריו. ואע"פ שהמיתו ליואב בדין זה. שאני יואב דחבר א"צ התראה. ושלמה תואנה היה מבקש להמיתו מדין המלכות.

102

ק״גאבל לפי מה שהוגד לי. כך היה מעשה זה המרצח איש אורח עמד בפאליש והדליק שפופרת של טובאק בפתח בית הכנסת נגד הצבור. לשאוף עשנו בשעה שעסוקין בתפלה ובדברי קדושה. וקנא האדם הכשר ההוא על הדבר הזה. שחשבו בוזה בית ה' (וגרע ודאי מההוא דלא הוה מהדר אפיה מבי כנישתא. אך זה האורח החצוף אהדר אפיה לב"כ. וכדו בר קאים קמי מריה. פשיטא דבר קטלא היא גבי אליהו) לכן בראות האיש הירא ה' מאד את הדבר הרע הזה. הרים ידו על השפופרת והשליכה מפי השואף עשן הטובק. שנראה כעומד בחנות שותי שכר. זולת לא עשה לו דבר. ועד"ז נתמלא הרוצח חימה. קם עליו והכהו נפש. על זה ידוו כל הדוים. צדיק מט לפני רשע. כי אני הכרתי לאיש ההוא אפרים ע"ה. שהיה משכים לבית הכנסת שלי. ושוהה אחר השלמת התפלה וכבר יצא כל איש לדרכו. האיש הטוב והישר הלזה נתעכב עוד שעה באמירת תהלים ותחנות. ובעת ההיא (כמדומה שנת תצ"ו או תצ"ז) מחו הקהל בבע"ב שלהם שלא ילכו למנין אחר. כי אם דווקא לבהכ"נ הגדולה באלטונא. והתאונן על זה מאד. כי ידע כל אשר נעשה בבהכ"נ הגדולה. משיחה בטלה. והיה לבו דואג בקרבו שלא יוכל לכוין היטב בתפלה ומה היה יכול לעשות. על כרחו היה צריך לקיים גזרת הכרוז. הלך לשם בפעם ההיא. וארעה התקלה הזאת הגדולה. והמנוח אפרים ינוח על משכבו שלום ותהיה לו זאת מזכרת לשם ולתהלה.

103

ק״דובענין זה הורה המורה עוד לילך להעיד בעש"ג ולהשבע בשקר. כדי לבער מסור. ואיני מודה לו אף בזו.

104

ק״השאלת אשה בעלת כתם שחל עת טבילתה סמוך לוסתה. אם חייב הבעל לקיים מצות עונתה של ליל הטבילה. משום דמוזהר לפרוש ממנה סמוך לוסתה. ואמרת שראית בספר חדש כני"ח דמורי בה להיתרא. ובקשת לידע אם כדאי לסמוך עליו:

105

ק״ותשובה

106

ק״זדין אשה שארע ליל טבילה מכתם סמוך לוסת
הזקקתני לומר דבר שלא שמעתי מפי רבותי סופרים ומפי ספריהם. ואם לפום ריהטא נראה להקל בשל דבריהם (ביחוד במצוה גדולה כזו שנענש יב"ן על שבטלה מישראל לילה אחת). ועם שלדברי תו' הא דאורייתא היא מוהזרתם כו'. מ"מ ודאי אינה אלא אסמכתא לדברי סופרים. והיינו דווקא שלא בשעת טבילה. אבל עונת טבילתה. חיוב דאורייתא היא הפקידה. כדילפינן מקרא דחייב לפקוד אשתו בשעה שמשתוקקת אליו. ואפילו שלא בזמן עונה קבועה. ולא פורש לדרך או בא מן הדרך. כדאמרינן פא"ד (עב"ב) ופשטא דההיא סוגיא מוכח ודאי. דחיוב פקידה אינה אלא תשמיש. וכמה נדחקו שם התו' להוציא ממשמעה (והוכחתם בק"ל) ולכאורה יש עוד ראיה מתלמוד ערוך וע"ל. ותמה על עצמך למ"ד וסתות דרבנן (וכדקיי"ל) איך אפשר לומר דסמוך לוסתה חמיר טפי. ואתסר מדאורייתא. ואין לך שעה שאשה משתוקקת לבעלה יותר מליל טבילה. א"כ פשיטא דחיא להרחק' דרבנן.

107

ק״חאעפ"כ לא מפני שאנו מדמין. נעשה מעשה. דיש לומר כה"ג לא תטבול האידנא. ותתרח עד אחר עבור זמן וסתה הסמוך. ומה בכך אם תמתין עוד עונה. וגם לפי מ"ש להלן לא מוכח מידי. וכולא ניחא בס"ד.

108

ק״טוהנה לעשות רצונך חפצתי ועיינתי בספר חדש שזכרת. ועמדתי משתאה משתומם על המראה: ולהיותי חושש לאבוד זמן יקר הנמצאות. לא אוכל להרחיב הדבור להשיב על כל פרטי דבריו. אשר נפשי בחלה בהם. רק ריש מלין אומר. אשר נתעסק בפלפול של הבל במ"ש בגמרא בדין אסור לשמש בשני רעבון כו'. הנה בא כמתגדר דפשיטא א"ל שיוסף או אחיו משום צערא דאו"ה נצטערו כו'. גנובי גנבא למה לו. סברא זו של הר"ן היא. כמ"ש בב"י א"ח סימן תקע"ד. ועמ"ש שם במו"ק דברים נכוחים בעה"י. ובשאר דבריו של בה"ס בענין זה אין לטפל. כי הם הבלים עצומים שגנאי לת"ח מלדבר בם. ואיסורא נמי איכא בדברים בטלים. ואינם אלא דברי שחוק והתול.

109

ק״ישכני"ח אשתבש ולא חש לקמחה
אמנם מש"ע מגמרא ספ"ג דנדה. והעיד שהגרסא בכל הש"ס וסמוך לטבילה כו' שקר ענה. גם הראה בעליל שלא הבין דברי מהרש"א. ויתר דברי תוהו שלו. הבל וריק יעזורו. ואף ד"ע לא ידע. לכן הך הכפתור. ופרח באויר השטות ששמח בו. אברא מעשה ישי. היה כעין עובדא דר"ח בר אשי בפ"י יוחסין.

110

קי״אמסקנא לדינ'
ברם הך גמרא דס"פ המפלת. אף אם לפום ריהטא מסייעא לן. לא היא. דצריך להבין אם אין אשה מתעברת אלא סמוך לוסתה ממש. איך אפשר לומר שיש בו צד עון כל דהו. מי לחשך לומר כך. הלא א"כ כל הנוצרים. בעברה נוצרו. וכי תזהיר תורה דבר לבטלה ושאי אפשר בענין אחר. וגם שכל דרכיה דרכי נועם. ופשיטא דקשיא טובא לשטת ר"ת וסיעתו. דס"ל פרישה סמוך לוסתה דאורייתא. אלא עשה אזנך כאפרכסת ושמע אלי. פירוש הגמרא פשוט בדרך התר. והוא שנזקקה לבעלה סמוך לעונת הוסת מלפניו או מלאחריו. כגון שדרך האורח לבוא בתחלת היום. ושמשה בלילה שלפניו. או זמנו בסוף היום. ושמש עמה בלילה הסמוך. הרי בזה כל דברי חכמים קיימים ודוק כי טוב וישר. והטלנו שלום בינה ובין שטת הפוסקים להחמיר. אע"פ ששניהם בלשון אחד נאמרו. סמוכים לעד לעולם. הא כדאיתא בסמוך לוסתה ממש. תוך העונה. והא כדאיתא סמוך לעונה. וזאת לא בחן המפטפט. ודרשן לא דרש סמוכים כמשפט. ונלאיתי נשוא מש"ע מלין ע"ג מלין. לא שרירין ולא חלין. ולענין דינא נראה למסקנא. שאם חל ליל טבילתה. בתוך עונת הוסת אם היא רוצה תטבול לצאת גם י"ח האומר טבילה בזמנה מצוה. אבל תמתין עכ"פ עד שתעבור העונה. אז תשמש את ביתה. או לא תטבול אלא אחר הוסת. כיון דאיכא מ"ד וסתות דאורייתא. ואית דסברי. פרישה בסמוך נמי דאורייתא. הילכך אפילו יוצא לדרך כה"ג. לא תטבול ולא תשמש עד אחר עונת הוסת. אלא ימתין אם אפשר לו. או ילך לדרכו. ואם חל ליל טבילה סמוך לוסת (שקבעה לה ביום) בין מלפניה בין מלאחריה אז אינה חוששת אלא היום בלבד. וטובלת ומשמשת בלילה שלפניו או של אחריו. כך הלכה רווחת כפשיטות הש"ע וכהסכמת ט"ז. ואין לחוש לחומרת הא"ז שהסכים עליה הש"ך. ובמ"כ נתבלבל שם בענין שעות זמניות. כמ"ש עליו בחבורי בס"ד. יעבץ ס"ט.

111

קי״בזה שלח אלי התו' החריף והבקי המדקדק המפורסם הרב כמו' אליהו ווילנר ע"ה ז"ל תוך אגרתו.

112

קי״גלהגאון מוהר"ר יעקב נר"ו אב"ד דק"ק עמדין:

113

קי״דעיני אדמ"ו תחזינה מ"ש כו'. לעשות רצון צדיק חפצתי ביום מחר אי"ה אבוא לבית אמ"ו נר"ו כו'. בין כך אחת שאלתי. יעיין מר במ"ש הרא"ש על הא דבעי רב החליד במיעוט סימנים כו'. ופירש ר"ת החליד היינו במיעוט קמא כו'. וכן שהה במיעוט סימנים מפרש ר"ת במיעוט קמא דוושט ומיבעי' ליה דאע"ג דמיטרפא בנקיבת הוושט דילמא לא פסלה שהיה אלא במידי דמינבלה ביה כו' יע"ש. ודבריו א"א להולמן שהרי בנקיבת משהו דוושט נמי הוי נבילה ומשנה שלימה היא דף ל"ב אר"י כל שנפסלה בשחיטת נבילה והוד' לו ר"ע יע"ש. על תשובתו הרמתה אצפה שיגיד לי בע"פ ביום מחר אי"ה.

114

קי״התשובה

115

קי״ופירוק תמיהא עצומה בתו' ורא"ש
לא ידענא מאי קשיא ליה. ודברי הרא"ש אינם אלא דברי תו' ממש. איברא לק"מ. ואין לי אלא להעתיק לו מה שכתבתי בעזה"י בחי' ע"ס הרא"ש על הלשון הנ"ל. ז"ל וכן שהה במעוט סימנים מפרש ר"ת במעוט קמא דושט. ומב"ל אע"ג דמטרפא בנקיבת ושט דילמא לא פסלה שהיה אלא במידי דמנבלא ביה ע"כ. וזה לשוני. ואע"ג דאוקימנא למתני' דאלו טרפות קודם חזרה. ההיא משום פסוקת גרגרת אתינן לה. אבל נקובת ושט עולם אימא לך אינה אלא טרפה. אף לאחר חזרה. דהא מתני' דפסול בשחיטה. לא איירי בנקובה. אלא בשחיטה. שאינה פחותה מרוב סימן. כה"ג דווקא הויא נבלה. משא"כ נקובה. לד"ה אינה אלא טרפה. ואליבא דאמת נמי. כ"ש שאינה אלא בעיא בדרך את"ל. ודוק בתו' (דלב"א) ד"ה ורמינהי. לא נקטי אלא פסוקה. ודלגי על נקובה דמיתניא ברישא. ורש"י דנסיב לנקובה. לא בדווקא. אלא אורחיה למנקט תחלת הלשון דרך קצרה. וסומך על המבין. זה ברור בס"ד. וע"ע במו"ק (ס"ך) בס"ד. גם בשי"ע (ססמ"א. דעג"א). ובמ"ש ניחא נמי מ"ש אמ"ה ז"ל בספר תשובותיו (סע"ז סד"ע) וז"ל וא"ת מהא דפריך בהשוחט כו'. ומאי קושיא כו' שכבר כתבו התו' כו'. ולא היה צריך לכך. די"ל נקובת ושט באמת אינה אלא טרפה לד"ה. וכה"ד התו' (אע"פ שאין כך דעת הר"מ) ולדידהו אפשר דמהניא שחיטה כמש"ל. מיהא מספיקא לא נפקא. ולא הויא אלא ספק נבלה. ודי בזה הקצור למבין מדעתו. ישמע חכם ויוסף לקח. נאם יעבץ ס"ט.

116

קי״זאחר קבלת תשובתי: שמר עת בואו אלי לביתי. וקלס את דברי שהארתי עיניו: והגיד לי כי נשלחה לידו שאלה זו מכמו' עקיבא איגר ע"ה. שהיה אח"כ אב"ד בפ"ב.

117

קי״חשאל התו' ר' בערוש נכד הש"ך ממני. לפרש לו כוונת זקנו הרבש"ך בי"ד סימן קפ"ז (סקי"ד) וז"ל ובזה יש ליישב מה שהניחו תו' (דסו"א) בתימה כו'. שדבריו סתומים וחתומים. וחתרו חכמים למצוא פתח הנעול ולא מצאו פתרון כחולמים.

118

קי״טתשובה

119

ק״כביאור לשון הש"ך בי"ד סקפ"ז סתום וחתום מאד נבעו מצפוניו
בס"ד אגלה הסתום להבין חידתו אבוא עם נעלמים. וזהו דווקא לשטת התו' נשאר התימה. משום דקיימי בשטת ר"ת בדבור קודם זה. דס"ל בבעל ראשון פשיטא דמהניא בדיקה. ולא פריך תלמודא ותבדוק כו'. אלא משום דס"ד. כי היכי דלבעל ראשון צריכה בדיקה מיהא בביאה רביעית. אחר שהוחזקה בביאות אסורות. הו"א דתהני חזקה דאיסורא לגבי אינשי דעלמא נמי. ולא תנשא כלל עד שתבדוק. ומשני לפי שאין כל האצבעות שוות. משו"ה לא מהניא חזקה דראשון גבי שני. ואהכי מקשו תו' שפיר. מאי איריא דהדר פריך ותבדוק לשלישי. תיפוק ליה אפי' לשני. בביאה שניה תצטרך בדיקה. לפום מאי דלא אסיק אדעתיה סברא דכחות. וסברא דאצבעות לא מהניא מידי לביאה שניה. הילכך ודאי היא קיימת. משא"כ לשטת רש"י. דצריך לפרש הסוגיא. דס"ל לבעל ראשון לא מהניא בדיקה כלל. אחר שהוחזקה ונאסרה. תו לא אתאי בדיקה ומכשרה. דאיכא למימר אצבע של ראשון אלים ממכחול. והכי פריך תלמודא מעיקרא תבדוק אף לראשון ברביעית. ומשני לפי שאין כל האצבעות שוות. וצריך לומר דלמכחול נמי קרי אצבע. ויש לחוש דילמא אצבע דראשון אלים טפי ממכחול. אע"פ שלא תמצא כלום על מכחול. אינו מועיל להתיר לראשון. שהוחזק אצבע שלו לעורר המקור להוציא דם (דלחומרא נמי אמרינן לא כל האצבעות כו') לפיכך אין לה תקנה אלא שתנשא לאחר. דבין לחומרא בין לקולא אמרינן לא כל כו'. ולא מחזקינן ריעותא מבעל לבעל. שאם זה הוחזק. כל האנשים לא הוחזקו בכך. הילכך מותרת להנשא לשני בלי בדיקה.

120

קכ״אוהשתא דאתינן להכי ניחא. דלא מצי למפרך אביאה שניה לשני תבדוק. משום דסד"א דתהני חזקה דראשון לגבי שני נמי. כיון דאיגלאי מילתא דאצבע דידיה שוה לראשון. דאי איתא. אפי' בדיקה נמי לא מהניא ביה לשטת רש"י. דאחר שנאסרה לא אתאי בדיקה ומשרייה. א"כ לא שייך למפרך ותבדוק. אלא מאי איכא למימר על כרחך בעינן שלש פעמים לאצבע שני נמי. אע"ג דלא תבדוק. כיון דעכ"פ הוחזקה עכשיו באצבעות. אע"פ שלא הוחזקו אלא שתי האצבעות. ואע"ג דבאמת כבר ידע שאין חזקה פחותה מג"פ לכל אצבע. הני מילי מקמי דאיחזקא לה באצבעות. כדי שלא לאסרה על השני. אמרינן הכי. דלא תבדוק אפילו בשניה. שמא תמצא ותאסר עליו (ודילמא מכחול אלים) אבל בשלישי. שכבר יש רגלים לדבר. והוחזקה באצבעות לפחות. מהו דתימא ניחוש לה. לפום מאי דלא ידע משינויא דכחות. ומשנינן. דלא הויא חזקה כלל. עד שתוחזק בג"פ לכל אצבע. ודוק. יעבץ.

121

קכ״בוכאשר שמע רב"ע דברי הנ"ל. הודה ואמר שיפה כיוונתי האמת בדעת הרב זקנו: כי יש בידו ספרו על הטור י"ד. שבו ביאר דבריו (המובאים בקצרה בספר ש"ך שעל הש"ע) כדברי ממש: והוא רצה לחקור אותי: אם ירדתי לסוף דעתו של הגדול זצ"ל: ונמצאתי לאשר דרשוני: אמרתי הנני לאשר בקשוני:

122

קכ״גוהואיל ואתא לידן דינא דרואה מחמת תשמיש. נימא ביה מילתא. מה דתמיהא לי טובא בדברי הש"ע. ואציג מ"ש בחבורי (סקפ"ז) בב"י דקמט"ד ז"ל שם. כתבו הגמי"י בשם הר"מ מי שראתה דם בשעת תשמיש ה""ז מותרת לשמש כשתטהר פ"ב. מיהו מיחש חיישא חדא זימנא אחר ראייתה: כגון אם ראתה פעם או פעמיים בליל ב' של טבילתה. כשתגיע טבילה אחרת תפרוש מבעלה ליל ב' של טבילתה. וא"צ לפרוש ליל ב' של טבילה שלישית. דכל מדי דלא קבעה וסת לא חיישא אלא חדא זימנא. ע"כ: וע"פ הדברים האלה קבע בש"ע (סעיף י') כלשון הזה. הרואה דם מחמת תשמיש מותרת לשמש פ"ב לכשתטהר מיהו חיישא חדא זימנא אחר ראייתה. כגון אם ראתה פ"א או פעמיים בליל של טבילתה. כשתגיע טבילה אחרת צריכה לפרוש ליל של טבילתה. וא"צ לפרוש ליל של טבילה שלישית כו' ע"כ. מה מאד תמהתי מראות מה שכתוב כאן. שהוא נגד המפורש בר"ס זה. ובר"מ פ"ד מה"ל מא"ב. שממנו לוקח התחלת הלשון. ושם מבואר שמשמשת ג"פ רצופים.

123

קכ״דלשון הש"ע בדין רואה מחמת תשמיש קשה כתרורמוס. ושגגה היא שיצאה מיד השליט הוא המשביר ובאור לשון הגמ"יי על נכון. והוא פלא
אכן סוף הלשון שבכאן מיהו כו'. הוא מהגהות מיימון. פליאה נשגבה לא אוכל לה. כי אין כך לשונו של בהגמי"י. אלא כך הוא שם. בליל שני של טבילתה. וכמו שהעתיקו גם בב"י. ועל כרחנו אין לשון הש"ע מכוון בכאן. כי מה הלשון אומרת בליל של טבילתה. בליל טבילתה הוה ליה למימר. או בליל ראשון של טבילתה. משא"כ בליל של טבילתה. אינו לשון חכמים כלל.

124

קכ״הונראה שהיה הלשון של הגמי"י קשה בעיני הרב"י. דלכאורה מאי אריא שני דווקא. לכן חשבו לט"ס והשמיט מלשונו בש"ע תיבת שני (הנמצאת בלשונו של הגמי"י זה שלש פעמים רצופים במתכוין ודאי. לא מקרה הוא). איברא לדידי חזי לי לישניה דהגמי"י דייק טובא. אי אפשר להיות בענין אחר. ועשה אזניך כאפרכסת ושמע דברי אלהים חיים. דהא ודאי ברואה מחמת תשמיש גרידא. ליכא למימר דחיישא חדא זמנא. דבהדיא אמרינן משמשת פעם ראשונה שניה ושלישית. סתמא רצופין נינהו. וטעמא מאי משום דראייה דמחמת תשמיש. ודאי לא הויא אלא כוסת הגוף. שאינה חוששת לו כלל בפעם אחת ושתים. כמש"ל סקפ"ד בהגהה (ס"ב) וגדולה מזו שמענו לבש"ע (סי"ב) שגם לוסת הגוף עם הימים אינה חוששת. אם אין ידוע שקפצה. וגם בג"פ אינו נקבע. לחוש לו אלא שעור המשכת הוסת בלבד. כמש"ל סקפ"ט (בש"ע סכ"ד) וכיון שכן. הוא הדין לוסת של דישת השמש. שאינה חוששת לו כלל עד אחר ג"פ רצופים. כמו בפיהוק וקפיצה. מאחר שמעצמה אינה רואה. אלא ע"י דחיקה ודישת שמש. מה לי דישה. מה לי קפיצה. כל שאינו וסת לימים. אלא כל פעם אחר תשמיש דווקא רואה. הוי ליה ממש ככל וסת הגוף. וכי קאמר בהג"מיי דמיחש חיישא אחר פעם א' או פעמיים. היינו דווקא כי קבעה לה וסת בתשמיש עם ימים שוים. כגון שראתה מיד אחר ששמשה בשני לטבילתה. שאנו רואים שלא ראתה בתשמיש ראשון של ליל טבילה. ובשני לו ראתה. הרי מוכיחה בצדה. שהוא וסת התלוי גם בימים שוים סמוכים לטבילה. דחוששת לו פעם אחד. קודם שיקבע ג"פ. וכן נעקר בפ"א זה דבר ברור מאד. והוא כעין מ"ש עוד בשם תשו' רשב"א. והם הם דברי ר"מ של הגמי"י. דא ודא אחת היא: והתימה מן האחרונים שלא הרגישו. ולא חלו בה ידים. הנלע"ד כתבתי יעב"ץ:

125

קכ״ונשאלתי לחוות דעי. אף אני אם יש לסמוך ע"מ שהביא בהג"ה אה"ע סימן קנ"ז. להתנות בת"כ שאם תפול לפני יבם מומר תהא מקודשת:

126

קכ״זתשובה

127

קכ״חאמנה ידעתי שאין לסמוך על דעתי אפי' להחמיר. כ"ש שאין לי לעמוד במקום גדולים. שכבר מבואר הדבר בספרי האחרונים ז"ל. ומה מני יהלוך. להוסיף או לגרוע.

128

קכ״טחיזוק דעת הסוברים שאין להתנות בנשואין שלא תזקק ליבום דלא כהגה דש"ע
מ"מ אמרתי אני עם לבי הדעת נוטה להחמיר כדברי הרב"י ז"ל מכמה טעמים. דממ"כ לא שפיר דמי. אי מתבטלי קידושין למפרע. הא ספינן ליה איסורא דקדשה (ופלגש שאסורה להדיוט לדעת הר"מ) ובעילות זנות. ואי קידושין גמורין הן. והתנאי בטל. משום דא"א להתנות בכה"ג. מצי מיתי להתיר יבמה לשוק (עשי"ע ח"א סכ"ח) ואפילו הוי תנאה. הא קיימא לן קידש על תנאי וכנס סתם. הוו קידושין ודאין. א"כ צ"ל דמתנה בשעת בעילה וכן בכל בעילה ובעילה. וזה דבר שא"א לסמוך עליו בחומר איסור כזה.

129

ק״לועוד נ"ל ראיה מפורשת. דאף מפני הדחק אין להטיל שום תנאי בנישואין. ואפילו התנה תנאו בטל (כ"ש כה"ג בתולה תנאו לעקור דבר מן התורה) מהא דתנן בהאשה רבה בהלכה אשתו למד"ה ואמרו לו שמתה ונשא אחותה ואח"כ באה אשתו. שמותרת לחזור לו. דמוקמינן לה באשתו מן הנשואין. דאע"ג דמן האירוסין אסורה לחזור לו. משום דאמרי תנאי הוי ליה בקידושי ראשונה וקידושי שניה תפסי. אפ"ה בנשואין שריא. דמי איכא למימר תנאי הוי ליה בנישואין. הא בהדיא דליכא למימר כלל תנאה הויא בנשואין. ואם איתא הא משכחת לה בכה"ג תנאי בנישואין. ואמאי קפסיק ותני בנישואין לעולם מותרת. ואהא סמכינן להקל. והכי איפסיקא הילכתא. ש"מ דאי אפשר כלל להתנות על נישואין. הנלע"ד מבלי עיון כתבתי יעבץ ס"ט.

130

קל״אשאלתני הואיל ואתא לידן דין פילגש. שנזכר בתשובתי דלעיל. לברר לך אם הוא איסור מוחלט. כדעת הר"מ. ובקשת לדעת גם באור הפילגש. איך ומהו:

131

קל״בתשובה

132

קל״גאשיבך מלין על אחרון ראשון. גרסינן בפכ"ג דן. מאי נשים ומאי פלגשים. אר"י א"ר נשים בכתובה ובקידושין. פילגשים בלא כתובה ובלא קידושין ואיתא תו התם דגזרו על יחוד דפנויה. כתבתי שם בחי"ג דפילגש ודאי אינה בכלל איסור זה. כי מלבד שמצינו בכתוב גם אחר מעשה דתמר. מלכים ובני אדם גדולים שלקחו להם פילגשים. ובגמרא דפ"ק דיומא אשכחן אמוראי דמכרזי מאן הויא ליומא. ומסיק תלמודא יחודי הוו מייחדי להו.

133

קל״דבאור דין הפילגש על נכון וחלוק בענין]. במ"ש בתשו' לרמב"ן אינו מספיק ויל"ד בו ובאור דעתו]. ישוב דעת הרמב"ם בדין קדשה ומטיל שלום בינו ובין ראב"ד אך בענין הפילגש ודאי חלוקין הן
ואע"ג דפילגש דין פנויה יש לה. מאחר שהיא בלי קידושין. מ"מ אסורה לאדם אחר. כל זמן שהיא מיוחדת לזה. משום איסור קדשה שהוא מן התורה. וגם משום הבחנה בין זרע לזרע. דמשו"ה אפילו שלחה הראשון מביתו. צריכה להמתין ג"ח עד שתנשא לאחר או שתתייחד לזולתו הילכך ודאי לא גזרו על יחוד פנויה. אלא כשאינה מיוחדת לאיש. שלא תהיינה בנות ישראל הפקר כקדשות. וכמעשה אמנון ותמר. משא"כ הלוקח לו פילגש. מיוחדת היא לו. וצריך לומר שאין בפילגש לא משום הפוחת לבתולה כו'. שאינה אלא בעילת זנות. משום דכיון דנושאה לאשה. על דעת חכמים היא נשואה לו. והם שהפקיעו ועשו אותן בעילות בעילות זנות אם אינו עושה כתקנתן. ע"י קידושין דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש גם אין בפילגש משו' כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה דמשו"ה תקנו ג"כ בברכות אירוסין ואסר לנו את הארוסות נמי מה"ט. וכל זה לא שייך אלא בלוקח אשה גמורה שזוכה בה בארבעה דברים. וכן היא זוכה בו בדברים עשרה. לפיכך צריך לכנסה כתקנת חכמים בחו"ק. משא"כ בפילגש (שאינה אלא פלג אשה. הנוטריקון שלה) לא גזרו בה גזרות הללו מאחר שאינה אצלו בכתובה וקידושין רק מיוחדת אליו לזמן קצוב ובשכר ידוע. כפי התנאי שביניהם כך נ"ל. אבל דינה כפנויה לכל דבר. אבל לאחרים אסורה בלאו. וכל זה במכניסה לביתו עמו במקומו. אמנם בנושא או מייחד שלא במקומו. אמרינן פ"ק דיומא רב כדמקלע לדרשיש מכריז מאי הויא ליומא כו'. ופרכינן עלה ומסקינן אב"א יחודי הוו מיוחדי להו כו'. וכתבתי שם בחי"ג מכאן ג"כ ראיה דפילגש שריא אף להדיוט. דהא פשיטא לא הוו כתבי לה כתובה משום חד יומא. אלא בתורת פילגש לקחוה. דאין לה כתובה. ואין בה משום דאסור להשהות. אשתו בלא כתובה. דמידי הוא טעמא אלא כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. והיינו דווקא בנשאת לשם אשה גמורה בכתובה. ומאחר שעל מנת כן נשאת לו. אסור לשנותה שלא מדעתה. משא"כ בפלגש שעל דעת כן נשאת. סברה וקבלה. כ"ש כה"ג דמכרזי רבנן ליומא. דלמיפק למחר קיימא. דלית בה משום ל"ת על רעך וגו'. עי"ל באלמנה דווקא הוא דשרי כה"ג (אי איתא דהוו נסבי לה בכו"ק) כיון דכתובתה אינה אלא מדרבנן אליבא דכ"ע. ואע"ג דתקנו לה כתובה. מ"מ כה"ג דלאפוקה קיימא. ודאי לא תקנו אפילו בקדושין. וכ"ש אי בלא קדושין יחדוה להם כפילגש. דפשיטא לא חלה גזרת חכמים דכתובה. על פילגש ושמא פילגש של קדמונים ג"כ בתולה לא לקחו (אך בפלגש דגבעה לא משמע הכי קצת) וכן נראה מהכתוב במגלת אסתר. דמשנבעלה נעשית מכלל פילגשים. איברא הר"מ כתב בחבורו. שלא הותרה הפילגש אלא למלך. לא להדיוט. ולא נודע מניין לו חדוש דין זה. שנראה מתנגד למה שמפורש במקרא. ולא מצינו לו סמך בתלמוד ולא חבר בפוסקים. וכמדומה לי שסמך לו ז"ל על מ"ש בשינויא קמא רבנן קלא אית להו. ומאן מלכי רבנן. הא לאינשי דעלמא. דהיינו הדיוטות דל"ל קלא. לא שריא. וכן המוזכרים במקרא נושאי פילגשים אנשים גדולים הוו. דקלא אית להו. ומסקינן יחודי הוו מייחדי כו'. אבל לא באו עליה. אפילו רבנן נמי לא. ואי מהא ליכא הוכחה. דהא הכא לא איירי אלא בדמקלעו לאתרא דלא אתרייהו. ומשום ההיא דראב"י דומלאה הארץ זמה נגעו בה. מאי דלא שייך במייחד לו פילגש במקומו. דידיע קלא אית לה בכל גוונא בודאי. ולא שייכא גזרה דשמא ישא אח את אחותו ואב את בתו. והנה בחפשי באמתחות ספרי. מצאתי בתשובות להרמב"ן (סרפ"ד) שהשיג על הר"מ בזה. והשיב לשואליו עד"ז. ז"ל לא ידעתי במה יסתפקו בה דודאי מותרת היא. כיון שיחדה לעצמו. שלא נאסרה אשה בזנות אלא ממדרשו של ראב"י כו'. ועז"נ ומלאה הארץ זמה. אבל כשנכנסה בביתו והיא מיוחדת וידועה לו בניה נקראים על שמו. ומותרת שהרי דוד נשא אותה. ולא הוזכר בכתוב ולא בגמרא הפרש בין מלך להדיוט ומצינו גדולי ישראל נושאין אותן. וא"ת שהשופט כמלך כו' והוא ידוע. נתתה דבריך לשיעורין להתירה לבעלי השם. והנה אע"פ שהוא תנא דמסייע לו. וכיוונתי לדעתו הרחבה במש"ל. אלא שלא הונח לנו במ"ש שהרי דוד נשא אותה. כי מדוד המע"ה ומשופטי ישראל אין ראיה. כי הם קדמו לגזרה דיחוד פנויה. שלא נתחדשה אלא לאחר מעשה תמר. ונסיב לפילגשים מקמי הכי. וכיון שהותרה הותרה. ואינה בכלל הגזרה. (דאפילו באיסור תורה אמרינן הכי. כבעיא דאיברי נחירה שהכניסו לארץ ישראל (חולין יז"א) והתם דאיסורא דאורייתא הוא. סלקא בתיקו. אפ"ה לא אפשיטא לחומרא. אבל בגזרה חדשה של דבריהם. ודאי לא חלה על שלפניה. אלא הואיל והותרה הותרה. דוק ותשכח טובא). אלא היה לו להביא ראיה מבן בנו רחבעם. אבל גם בזאת עדיין לא נסתלק כל הרהור ספק. שיש למפקפק שיאמר (מלבד דעת הסובר שלמלך מותרת לעולם) מאן לימא לן דשפיר עבדי. וכבר אמרו בכיוצא בו אפילו על דוד המע"ה. אין למדין מן התקוע. כמ"ש בירו' על רכיבת הפרדה. איברא הו"ל לסיועי מאמוראי כנז"ל. ומ"ש נתת דבריך לשיעורין להתירה לבעלי השם. פליאה נשגבה היא. אוצר בלום לתורה כרמב"ן. יעלם ממנו מ"ש בגמרא. רבנן קלא אית להו. הא בהדיא דנתנו דבריהם לשיעורין בדבר זה. מ"מ שמחתי לראות דבר מזלא אנא בהך. דמתאמרא משמא דגברא רבה כוותי. עש"ב שהחליט הדבר להתר גמור. וכתב עוד שמא תאמר מה"ת מותרת. ומדבריהם הוא דגזור. באיזה מקום הוזכרה גזרה זו בתלמוד איזה ב"ד נמנו. ובאיזה זמן נשנית משנה זו עכ"ד. וצריך לידע מש"ע שם. ז"ל הא אילו רצה שתהיה לו פילגש שלא תהא קנויה לו. ולא אסורה על אחרים. הרשות בידו. לא יטעה אדם בכוונתו. כאילו ירצה לומר שהיא מותרת לכל אדם. עודנה פילגשו. חס לייחס דעה כזו לרב ז"ל. כי בודאי אסורה לכל אדם. כל זמן שהיא מיוחדת לו. ואם מפקרת עצמה. הרי זו קדשה ודאי. אלא כוונתו רצויה באמרו שלא תהא אסורה על אחרים. לומר כשמוציאה מביתו. שאינה צריכה גט פטורין. כמקודשת שיוצאה בגט. ואם לא נתגרשה כדת. עדיין אשת איש היא כמו שהיתה. אע"פ ששלחה מביתו. אבל זו משהפקיעה מן היחוד שלו. פקע איסורה. ויכולה להיות לאיש אחר לפלגש או לאשה. בדבור בלבד. ובמעשה השלוחין מביתו. ומאסו משכבה עוד. חזרה להיות פנויה גמורה אחר שלשה חדשים והנה בכל מ"ש שם ת"ל כיוונתי לדעתו הרחבה. אלא שעדיין לא יצאנו י"ח הרמב"ם. ומ"ש הרמב"ן שם שגם דברי הרמב"ם אינם לאסור פלגש להדיוט ושגם בה"ל מלכים. לא הזכיר כלל שהוא התר מיוחד למלך. זהו דבר תמוה. שהרי בפירוש התירה למלך ואסרה להדיוט. אולי היה לו ז"ל נוסחא אחרת בחבורו של הר"מ. אולם דין זה שחדש משה מדעתו. באמת נראה כדברי נביאות. כי אם כדבריו היכן מצינו כיוצא בה. שהותר איסור לאו למלך (מלבד שלא נתפרש איסור זה אדרבה פרסם הכתוב התרו) אבל ההפך מצינו חומר במלך מבהדיוט בפרט זה מן התורה. שהמלך מוזהר בלא ירבה לו נשים. משא"כ בהדיוט. שנושא כמה נשים שירצה (בדאפשר ליה בספוקייהו. ולת"ח עצה טובה אסבוהו. דלא לנסיב טפי מארבע) בלי מונע (וכן שאר אזהרות דלא ירבה. ליתינהו אלא במלך לחוד) אכן בהגהותי לחבור הר"מ פ"א מה"ל אישות המלצתי בעדו ויישבתי דעתו על נכון. וזה לשון הר"מ. לפיכך הבא על אשה לשם זנות בלא קידושין. לוקה. לפי שבעל קדשה. ובהשגות כתב עליו אין קדשה אלא המופקרת לכל אדם כו'. וכתבתי על זה. לפי הנראה אלי. אין מחלוקת בין הר"מ והר"א בדבר זה. כי גם הר"מ סובר כך. שאין קדשה אלא מופקרת: ועיין ספ"ב דה"ל נערה בתולה. אבל לפמ"ש הה"מ בשם ההשגות. יש בהן תוספת דברים. שהקשה עליו אם כדבריו. מפותה איך משלם עליה ממון. וזו אמנם אינה קושיא. לפי מ"ש דקדשה אינה אלא במזומנת למשכב כל אדם. וכמו שבאר היטב ספ"ב דנערה. שזה שחייבה תורה לאונס ומפתה ממון ולא מלקות. כשארע הדבר מקרה שלא מדעת אביה. ולא הכינה עצמה לכך שדבר זה אינו מצוי. אבל אם הניח בתו הבתולה מוכנת לכל מי שיבוא עליה. גורם שתמלא הארץ זמה כו'. והמכין בתו לכך הרי היא קדשה. ולוקין הבועל והנבעלת. הרי שפתיו ברור מללו כדברי הר"א. וכבר נשמר הר"מ מטענה הנ"ל. כי המפותה אינה מזומנת ולא מפקרת. שהרי הוצרך לפתותה או לענותה. אלא שהר"א ז"ל לא ירד לסוף דר"מ. ואשתמיטיה מ"ש בה"ל נערה. הילכך הר"א בכאן אינו אלא פרושי קמפרש דעת הר"מ באמת. ולדינא ליכא בינייהו בענין קדשה. אבל לענין הפילגש. לכאורה טובא איכא בינייהו. דהא הר"מ אסרה לגמרי להדיוט. ולהר"א ודאי משרי שריא לכל אדם. המיוחדת לאיש אחד. וצריכין אנו על כרחנו לומר. שיש הפרש ביניהם בבאור שם פילגש. שלדעת הר"מ סתמא אינה יכולה להיות מיוחדת לאיש הדיוטי. אלא כיון שהיא אצלו בלי כו"ק. הרי היא כמופקרת. אע"פ שמייחדה לו. כלא מיוחדת היא חשובה. דכי היכי דאפקרה נפשה לגבי דידיה. אפקרה נפשה גבי אחריני נמי. ויש לו סמך קצת לתלות בו ס"פ אלמנה. דוק. גם דרש מקרא שכתוב באמה העבריה לאמה. שהמכוון התכליתי הוא לתשמיש. כמו שפרשה תורה. בסוף הענין אשר לא יעדה וגו'. ולכן אינה נמכרת אלא למי שיש לו בה קידושין. ואם לבנו יעדנה. מכלל שהוא עיקר המבוקש במכירת הבת. והיעוד באופן זה דוקא הוא שהותר ולא התירה מכירה למשכב דודים. אפילו לאיש אחד. כמו שבאר דעתו ז"ל ברפ"ד מה"ל מלכים. שעל זו סמך בדין זה. שאין שם התר להדיוט אלא בקדושי יעוד. מאחר שלא גלתה תורה מכירה לתשמיש איש מיוחד. וקדריש נמי הר"מ טעמא דקרא. דהיינו משום דגורם ומלאה הארץ זמה. כדגלי דעתיה בפ"ב דנערה כנ"ל. ומטעמא דפרישית. דבהדיוט אין אפוטרופוס לפילגש. ולכן אסורה להדיוט לעולם משום קדשה. אבל למלך מותרת. משום שהיא נשמרת אצלו ודאי. שאין אחר רשאי לבוא עליה. ומתחייב בנפשו (מלבד שהיא שמורה גם ע"י סריסים. כנראה מן המקראות. בדבר המלך עם הפילגשים. אלא) שגם אסורה היא פילגשו של מלך על כל אדם. לא לבד בחייו ואפילו שלחה לנפשה. אלא אף אחר מותו. אין לה התר. לפי שאין משתמשין בשרביטו. ואינה מותרת לאחר מיתה אלא למלך חברו. זוהי כוונת ר"מ ודעתו הטובה והישרה בענין זה. שלא עמדו בסודו גדולים חקרי לב תיתי לי דכי שכיבנא. נפק לאפאי. דמתריצנא לשמעתיה שפיר. והשתא דאתינן להכי משופטי ישראל נמי לא תקשי עליה. שכמלך הם חשובין. ורבנן נמי מלכי נינהו כמש"ל. וכלי שנשתמש בו קודש. אסור להשתמש בו חול. וכן מצינו דוגמא במסכת שמחות (פ"ג) בני חכמים כבני מלכים. זוהי דעת רמב"ם מנטיית שכלו וסברתו

134

קל״הבירור דעת ראב"ד ובכ"מ לא עשה פה מאומה]. גם מ"ש רדב"ז בתשו' בענין זה אינו מחוור
אולם ראב"ד לא כן ידמה. אלא כיון שהותרה פילגש סתם. לכל אדם הותרה. מאחר שלא מצאנו גלוי בתורה לאיסור זה. אלא סתמו כפירושו התר מוחלט לכל. ויפה היא משתמרת גם בהדיוט אם מייחדה לו בביתו. וכענין שפירש הר"א בהשגה וטרח לבאר לנו שם פילגש שעומדת לפרקים למשגל. ומשמשת גם את הבית. וממכירת הבת ליעוד אין ראיה. שאע"פ שלא התירה התורה לאב המכירה הגמורה. אלא כדי שתבוא לכלל יעוד להיות לאדון או לבנו לאשה. מ"מ אינה חובה מוחלטת. שהרי יוצאה בדרכים אחרים ג"כ. וגם אמה העברייה אפשר שמכירתה כמו כן היא מיד למשגל עם עבדות המלאכות. והיא באמת פילגש ממש בתחלה (כמדת הר"א) ואם תמצא חן בעיניו יקחנה לאשה או לבנו (שאע"פ שהיתה פילגש אביו מותר בה לקחתה לאשה. רק לדר"י אסורה לבנו. לפי שהפילגש אין בה כו"ק. ואחרי צאתה מאדוניה. הרי היא פנויה כשהיתה. וראויה גם לקרוביו) ולא אסרה תורה כלל גם לאב למכרה למשכב איש מיוחד: כ"ש היא עצמה. שתוכל להיות נשכרת לאדם אחד על זמן לפילגש. ואין לנו לבדות איסור מדעתנו. אחר זה עיינתי בכ"מ. ורצה להתנצל בעד הר"מ דפלגשי הקדמונים היו אמה עבריה אחר יעוד. במ"כ הרב לפום חורפא שבשתא כי אחר יעוד אינה פילגש. אלא היא ככל הנשים א"א גמורה היא כמש"ה. אבל באמת כ"ה דעתי באמה שהיא פלגש ודאית קודם יעוד וכנ"ל וסייעתא לראב"ד. שוב ראיתי בתשובות הרדב"ז (ראשונות סרכ"ה) שנשאל ע"ד הפילגש. ומצאתי לו ז"ל ג"כ כדברי בדעת ר"מ. לחלק בין בא עליה דרך מקרה. או מייחדה לו. אבל רחוקה דרכי מדרכו ז"ל. במ"ש שגם בבועל דרך מקרה. אע"פ שאינה מופקרת קדשה היא. זה לא עלה ע"ד. גם מה שבדה מלבו גזרה חדשה. בטעם הדבר שאסר הר"מ הפילגש להדיוט. שגזרו חכמים מחמת שבושה לטבול להדיוט. ולא למלך ולנשיא. איני נסכם עמו. ומי ישמע לו לדבר הזה. שאין בו טעם וריח לחילוק זה. ולא ראיה ומנין.

135

קל״וומש"ע שם להתנצל בעד הר"מ. ואמר שקרוב הוא לומר שבכלל גזרת יחוד דפנויה היא. כבר כתבנו מזה למעלה בראשית דברינו אלה ודחינוה כראוי. ואם לכאורה כך היה עולה עה"ד. איברא לכי מעיינינן בה ליתא לגמרי. ומחינן לה אמוחא בכמה עוכלי. כי יחוד דפנויה דעלמא. ודאי היא גדר וסייג לתורה. מתרי טעמי. משום דלא לגע באסור. אי משום איסור נדה דחמיר. וכיון שאינה מיוחדת לו. ודאי לא טבלה בשעה שמתייחד עמה באקראי. ותופס בה פתאום כאש בנעורת. שאין פנאי לטבול. ואב"א משום לתא דקדשה גזרו בה. שאע"פ שבפ"א בדרך מקרה אינה נעשית קדשה. כ"ש ע"י פיתוי בלבד בלתי הכנה. כמש"ל. חשו חז"ל מתוך שזה בא עליה עכשיו. בשעה אחרת נשמעת לאחר. שכבר טעמה טעמא דאיסורא. ולחם סתרים ינעם. סופה נעשית זונה גמורה. והבא עליה חייב משום ביאת קדשה של תורה. משא"כ בפילגש שהיא מיוחדת לאיש. ומשומרת לו. לא נאסר בה היחוד מעולם. כמו שלא נאסר עם האשה המוחלטת. אין חלוק בין זו לזו. מאחר ששתיהן מותרות לו. ואין בזו משום בושה יותר מזו לפי דין תורה הפשוט. (ושמא דייק הרב מ"ש באותה שעה גזרו על היחוד ועל הפנויה. תרתי. וקמפרש יחוד בא"א. ועל הפנויה ד"א הוא. ר"ל ועל ביאת הפנויה גזרו ג"כ באותה שעה. ומשמע ליה דפילגש בכלל פנויה. ואע"ג דהות שריא עד ההיא שעתא. מאותו מעשה ואילך אסרוה להדיוט. אבל באמת פילגש אינה בכלל פנויה לגמרי. וקרובה להיות חשובה אשה כמש"ל כ"פ. וביאת הפנויה אמנם נאסרה בב"ד של שם. כדאיתא פאמ"ע. אלא הא דגזרו על היחוד ועל הפנויה. תרי מילי דיחוד נינהו. היינו יחוד דא"א. ויחוד דפנויה. כדמפרש רש"י. והיינו דדחקיה) ואין לנו לחדש גזרה דבושה לטבול. א"כ ח"ו אתה מוציא לעז על צדיקים ראשונים. לא זו בלבד על הכתובים במקרא הנקובים בשמות. שנשאו פילגשים (וגם בעל פילגש דגבעה מכללם. דאע"ג דודאי הדיוט הוה. לא אפי' מגדולי ישראל המפורסמים. אפ"ה אדם קל נמי לא הוה. מדאפליגו ברקיעא על ענין זנות פילגשו. וקנאו כל ישראל על הנעשה עמה. לא לבד מחמת מעשה הרציחה. אלא העקר היה על ענין הזמה. שעל ידיה מתה הענייה. וכאשר נתכוין בעלה להגדיל האשמה באמרו כפל לשון. כי עשו זמה ונבלה בישראל. רמז בזמה תחלה על הנאוף עמה. ונבלה שעשאוה גם קדשה ע"י רבוי הבועלים שע"י כך מתה.

136

קל״זומכאן נלמוד ג"כ. שהפילגש אסורה לאחר כל זמן שהיא עם המיוחד לה וע"על. עכ"פ נראה ברור שמנהג פשוט היה בישראל. לקחת אדם פילגש. ההדיוט כמלך. ולא עוד אלא שלהדיוט אין קצבה נושא רבות כחפצו. ולמלך לא הותרו נשים ופלגשים אלא י"ח בלבד) עותה גזרה מבודה זו. אלא גם על חכמי התלמוד הגדולים. דהוו מייחדי להו ליומא. בודאי בלי כו"ק. כדאמרן ולית בה ספיקא.

137

קל״חוחדש חומרא דנפיק מנה חורבא טובא
ומ"ש עוד שם. וז"ל והוי יודע שאפילו הרמב"ן המתיר. אם היה בזמנינו זה שהם פרוצים בשפחות ובביאות האסורות. היה גם הוא אוסרה. תדע שכתב באותה תשובה. ואתה רבנו כו' במקומך תזהירם מן הפילגש שאם ידעו ההתר. יזנו ויפרוצו ויבואו עליהן בנדותן ע"כ. וזה התוספת שהעתיק רדב"ז בשם תשובת רמב"ן. לאסור הפילגש משום גדר וסייג. אשר לא שמענו עד כה. ונראה דאזיל בתר אפכא. אדרבה מהך טעמא לשרי להו מר. כי היכי דלא ליתו לידי איסורא רבה וכרת דאורייתא. דאינו דומה מי שיש לו פת בסלו. אז לא יהו להוטים כל כך אחר האסורות. והא דכוותה אשכחן דשרו רבנן אפילו איסורי דרבנן (אע"ג דחמורים ד"ס) כי היכי דלא לגעו באיסורי דאורייתא ולא עוד אלא זמנין אמרו. דניחא ליה אפילו לחבר למעבד איסורא זוטא: משום דלא לעבד אחרינא איסורא רבה. וגם בענין כזה מצאנו כך ממשנה שלמה שבידינו מי שחציו עבד כו'. כופין א"ר ועושהו ב"ח. אע"ג דקעבר בעשה עלח"ש שם. עוד שם בגמרא (לח"ב) מעשה באשה וחציה שפחה כו'. כפו רבה ועשה אותה ב"ח. משום דמנהג הפקר נהגו בה כו'. ולא דמי למ"ש רב בקעה מצא וגדר בה. היינו במידי דטעותא. ובאתרא דשמעי לגזרה דרבנן ופרשי מאיסורא. משא"כ היכא דלא שמעינן. ופרצי אפי' בדאורייתא. בכה"ג אמרינן מוטב יהו שוגגין כו'. כ"ש במילתא דהתרא. ואית בה תקנתא. דע"י כך שבקי איסורא. שאפילו היה עולה עה"ד שיש בה איזה מיחוש איסור כדר"מ. היה ראוי להתירו עכשיו מפני התקלה הגדולה שיש במניעת הפילגש. א"כ הדבר הפוך. החומרא וההתר. הוא סייג לתורה. וכמו שלמדה תורה עצמה שעשתה סייג לדבריה. והתירה יפ"ת. משום מוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות כו'. כן הדבר בזה. לפי מה שהעיד הרב הנ"ל שפרוצים בעריות. וכן הוא בודאי גם בזמננו ובכל המקומות. מחמת שנעלו דלת ההתר בפניהם. שאילו היתה פילגש מפורסמת להתר בודאי לא היו נכשלים בחמורות. לפיכך היה נראה בעיני שיש לדרוש ברבים מותר אדם בפלגש (כדדרש רבא במחוזא גר מותר בכהנת אע"פ שלא היה שום תיקון בכך. כ"ש בזה שיש בו משום תקנת הדור. אפי' היה בה ציור מאיזה סרך איסור (קרי בה עברה לשמה. כ"ש שאינו באמת) כדי להצילן מעבירות חמורות בכל יום. ובודאי היו מסתלקות מכשולות גדולות ע"י כך. ולא יתגרו בא"א ובנדה וקדשה ובבנות אל נכר. ולא לידי ש"ז לבטלה ומדוע נפריז על המדה בלי סבה. להניח התקלות המצויות ונמשכות מחומרא. שאין לה על מה לסמוך. וכי לא די מה שאסרה תורה ולא על זו אמרו הלעיטהו לרשע וימות אלא עביד ליה מילתא דליחי בה ולא לדחות אחר הנופל

138

קל״טמד"ג פילגש בקידושין גרסא משובשת נזדמנה לו והצלת פירש"י מהשגת רמב"ן
ומש"ע מן הרשב"א שהתיר הפילגש ע"י קידושין. ודאי גרסא מוטעות היא לאומרים. פילגש בקידושין. שאין לה קיום כלל. גם הרמב"ם וראב"ד ורמב"ן ורש"י ותו' דגטין. כל המפרשים שוין בכך. רק הרמב"ן בפירוש התורה עה"פ ולבני הפילגשים. חשד לרש"י בחנם. והשיגו בזה על לא דבר. כי הלא כך הוא לשון רש"י שם. נשים בכתובה. פילגשים בלא כתובה. כסבור הרמב"ן מדנסיב כתובה גרידא. מכלל דקידושין אית בהו. וליתא. אלא קידושין לא אצטריכא ליה. כיון דקודם מתן תורה משתעי קרא התם. ובהדיא אמרינן (גבי אברהם) בעולת בעל יש להם נכנסה לחופה ולא נבעלה אין להם. כ"ש קידושין דלא שייכי בהו לגמרי (אע"ג דאמרינן קיים א"א כה"ת. כאינו מצווה ועושה. מ"מ לאו קידושין נינהו. כדמוכח מהתם. וק"ל. וזה ברור בדעת רש"י. דלא נקיט אלא מאי דצריך בענינא. ומ"ש רדב"ז עוד. גם מדברי הראב"ד נראה שהפילגש אסורה. מדקאמר אבל המתיחדת כו'. אין בה לא מלקות ולא איסור לאו. והיא הפילגש הכתובת. משמע הא איסורא איכא. לא משמע מידי. אדרבה מדסיים בה והיא הפילגש הכתובה. מוכח בהדיא דלא אפשר להיות בה שום נדנוד איסור. אחר שלקחוה גדולי ישראל. ולהכי אכפל וטרח בהך סיומא. לא בכדי אטפל. כנודע מהר"א ז"ל. שאינו מוציא מפי קולמוסו דבר לבטלה. אלא הוא סיוע למה שהקדים כאומר והראיה פילגש. וק"ל.

139

ק״ממ"ש הה"מ להתנצל בעד הר"מ דבריו תמוהים]. הוכחת רדב"ז אינה לעזר לו וטעה בתרתי
ומ"ש מדבדי ה"ה. באמת דבריו תמוהים הם משני צדדים. האחד שחושב בעילות הפילגש זנות. מי האומר כן. ונפל ברברבתא להוציא לעז על צדיקים קדמונים. והנה מכיר בן מנשה. הגדול שבבניו הוא היה מפילגשו הארמיה. והשני שאמר שלא היו סומכין על חזקה באיסור דרבנן דכולהו אינשי לא זהירי בה. שרי ליה מריה. אחזוקי לאינשי ברשיעי לא מחזקינן. מי שאינו חושש לד"ס. מין ואפיקורוס הוא. הנואפים אינן חוששין גם לא לאיסורי תורה. אנן בנושא אשה ע"ד חכמים כדת משה וישראל עסקינן. בהכי ודאי אוקמינן אחזקה דאינו עושה בעילתו זנות. לא זנות של תורה ולא של חכמים. והה"מ במ"כ לא עמד בכאן על דעת הר"מ כמש"ל. וייחס לו ג"כ דברים שלא אמרם מעולם. כאילו היה גורס פילגשים בקידושין כו'. ולא ראה דבריו בה"ל מלכים. גם ראב"ד בהשגות גרסתו היתה בלא קדושין. וזה גם שלא כמ"ש רדב"ז. שתולה גרסא המוטעת בראב"ד. אבל מה שהקשה רדב"ז שם למד"ג פלגשים קדושים כו'. איך יעץ אחיתופל וישראל שיבוא אבשלום על פלגשי אביו כו'. והסכימו כו'. תמה אני על תמיהתו. מי שהתיר להרוג מלך. משיח אלהי יעקב. בשגם הוא אביו. יחוש לבעילת פילגשי אביו. אפילו יהיו בקידושין. מה גם שחשבוהו כמת. אחר שהוחלט אצלם לבן מות. ונגמר דינו להריגה. העומד ליהרג. כהרוג דמי (בעיני אלה המוכשלים בעצת אחיתופל. שהוא מאותם שא"ל חלק. אמרו אלהים עזבו רדפוהו ותפשוהו כי אין מציל. דמים אין לו לפ"ד) לכן מצד זה אין הוכחה לגרסא כלל. וא"צ לדחוק בישוב תמיהתו:

140

קמ״אאבל מש"ע שם. לפי גרסא האמתית דפלגשים בלא קידושין. דמשו"ה היו מותרות לאבשלום כו': והראיה שפילגש מלך מותרת למלך אחר. מאבישג. תמיה טובא איכא הכא. דאע"ג דזה אמת שמותרת למלך אחר. דווקא לאחר מותו. או לאחר שהוציאה מביתו. אבל לא בעודה פילגשו. שלא יהא כח מלך פחות בזה משל הדיוט. דפילגשו אסורה ודאי ד"ת לאחר. כל זמן שהיא אצלו וכמש"ל. א"כ רפא שבר על נקלה. ועוד תמה על עצמך. אם היו מותרות לאבשלום גם בהיותן עוד פלגשי אביו א"כ מה זו היתה עצת אחיתופל. באמרו ושמע ישראל כי נבאשת את אביך. ומה החרדה הזאת שתעלה באשו של אבשלום. אם מותרות הנה לו (ומה שכתוב ואיש ואביו ילכו אל הנערה למען חלל את ש"ק. כבר פירשו רש"י אל הנערה המאורשה. ונימוק עמו) אלא ודאי אסורות היו לאיש אחר. ואפילו לא היו של אביו. ואף רק של הדיוט. אסורות הן לשוק בלאו. כמש"ל. אלא מפני שבמעשה זה הראה שחושב לאביו כמת ועבר ובטל מן העולם. כמוהו כאין איש מיוחד להנה. ולכן לא ייראו פן יחזור ויכנע לאביו וישיב גמול המורדים שהשיאו לבגוד באביו בראשם. ותו מאי ראיה מייתי מאבישג. והיא לא פילגש היתה. כי המלך לא ידעה. והא אמרה ליה ננסבן. וא"ל אסירת לי. לכן לא היה דינה אלא כשרביטו של מלך. ושנה בשבוש זה שם: שכתב עוד קשה לאותה גרסא. איך שאל אדוניה את אבישג וה"ה א"א. ושלש בדבר באמרו אבל באמת פלגש היתה. מי זה אמר ותהי. עוד כתב שם. ולמד"ג קידושין כו' אסורה היתה לאדוניה. גם זו מן הטעות. כי א"כ. גם לשלמה היתה אסורה. והלא בפירוש אמרו ומותרת לשלמה. ואיך נעלמו ממנו דברי הגמרא עם היותם בין עיניו. ואין לסייע הגורס פלגש בקדושין. מדכתיב ואליהן לא בא ותהיינה צרורות. ואי איתא דבלא קידושין מ"ט פירש מהן. ועשאן אלמנות חיות בחנם.

141

קמ״בגם מ"ש תו' בפלגש דגבעה אינו מוכרח כלל. אבל הדבר ברור כע"פ בס"ד
שכבר אמרו בירו' שני תירוצים על זה. והביאן הרד"ק. ומשם מוכרח ג"כ כדברי הגרסא האמתית. שאין בה קידושין. וק"ל. ובכן אין הכרח למ"ש תו' בפ"ק דגטין גבי פילגש בגבעה. שהקשו דילמא זנות ממש הואי. ותרצו מדרצה להחזירה. ואפילו פילגשים לא היה דרכם להחזיר אחר זנותם. כדכתיב ותהיינה צרורות. איברא אי מהא לאו מילתא היא. לפום מאי דאמרו בירו'. אי משום חומרא בעלמא עשה דוד זאת. וגדר כנגד יצ"ר. אי נמי משום איסורא. ודווקא למלך נאסרה פילגשו שזנתה תחתיו באונס. והיינו משום דאין משתמשין בשרביטו. וכיון שכן. אין מזה ראיה כלל להדיוט. ותדע על כרחך כך הוא דאל"ה. מהיכא תיתי למיסרינהו אטו מי חמירי מא"א שנאנסה. דמותרת לבעלה ישראל. ק"ו לפילגשים דבלא קידושין נינהו. כדברי תו' עצמן. אלא ודאי טעמא אחרינא הוה התם במעשה דאבשלום. וכנ"ל. ולכאורה איכא לסיועי למד"ג פילגשים בקידושין. מהא דאמרינן פב"ב. מוצל אותו צדיק מעון. אפשר עתיד זרעו כו'. לומר ארור שוכב עם א"א. עמ"ש שם בחי"ג בס"ד. ועמש"ש להלן סוף די"ד. אך האמת הוא דזנות בפילגש נמי אסור כו'. הילכך אי איתא דזנות ממש ברצון הוה בפילגש דגבעה. הא ודאי אתעביד בה איסורא. ולהדיוט נמי מתסראמשום קדשה. כדפרישנא לעיל טובא. ואמנם זה שנדחק רדב"ז להוכיח התר פלגש מלך למלך חברו. לא היה צריך לכך ללמדו מדבר שאינו ענין לו. אבל מקרא מלא הוא בידינו. ואתנה לך את בית אדוניך ואת נשי אדוניך בחיקך. ואם נשיו של מלך אדוניו מותרות לו. פילגשיו לא כל שכן .

142

קמ״גרדב"ז נדחק בחנם
והנה רדב"ז בסיום תשובתו הלזו. העלה בידו כלל שאין מותרת לשום אדם בזה"ז. אלא ע"י חופה וקידושין וכתובה. זהו הנראה לדעתו ז"ל שדן ביחידי דין זה.

143

קמ״דדעת רדב"ז בזה יחידית רצונית גם הרא"ש לא להועיל לו ולא יגהה ממנו מזור
אמנם ודאי לא נאסר על פי הסכמת חכמי דורו בכלל. דאי איתא לא הוה משתמיט מלאודועי מאן נינהו רבנן דפקיע שמייהו. דאסכימו על ידיה. לבטל דעת גדולים קדמונים בחכמה ובמנין. כראב"ד ורמב"ן (ורשב"א מכללם. עכ"פ בהתרת פילגש. אע"פ שחלוק הוא בענינה. כפי עדותו של רדב"ז) שכולם הסכימו על התרה בפשיטות. ועם שראו דברי רמב"ם ז"ל. לא חשו לו כלל. מאחר שלא נודע טעמו ונימוקו. שעמו בדבר זה. שמתנגד למקרא לגמרי (ואף למה שהסברנו לו פנים. אינו אלא משום חששה) גם כל פוסקי הלכות בכלל שתקו מאיסור זה. ושתיקתם כהודאה והוראה להתרא. ואף לפ"ד האוסרים אינה אלא גזרה חדשה מבודה מלבם שאין לו עיקר ויסוד. לכן נ"ל שאין להשגיח בהסכמת רדב"ז החפשית. וכנראה שכל עקר סמיכתו על תשובת הרא"ש שהביא בידו על נדון פנויה המשמשת בבית ראובן ויצא עליה קלא דל"פ שמתייחד עמה. שהשיב הרב למ"ב ב"מ דיכולין למחות אלא ב"ד כופין. כי ידוע שבושה לטבול כו'. וכתב רדב"ז על זה. ואם הפילגש מותרת אמאי כופין להוציא. ה"ה משמשת בביתו ומיוחדת לו כו'. במ"כ דברים של מה בכך הם. דברי הרא"ש ודאי טובים ונכוחים בזה. מאחר שלא היתה מיוחדת לו לתשמיש לגמרי. כי רק לשרת את הבית נשכרת. והוא מזנה עמה. פשיטא אין זו פילגש אלא מופקרת. ואסורה עליו משום קדשה ודאי. דכי היכי דאפקרא נפשה לגביה כו'. והיא זמה כפולה ומכופלת כעבות העגלה. דאין שם פלגש עליה גם לא הבחנה בין זרע לזרע. ומשום ומלאה הארץ זמה. כדאיתא. ואית בה נמי משום פ"מ בלי ספק. ועוד איסור כרת דנדה. שהיא ודאי בושה לטבול. כה"ג דאינה לקוחה לפילגש. והוא אינה מייחדה לו ואינו חפץ בה. אלא להשביע יצרו בה באיסור. כמים גנובים וגו': צריך לומר שכופין על כך. משא"כ בפילגש הלקוחה מתחלה לכך. שאין לה בושה לטבול. כמו האשה. כיון שבהתר היא עמו. והוכחת רדב"ז מלשון ראב"ד. לא ידעתי מה היא. האם עלה ע"ד אדם. שכל משרתת השכורה לצרכי. הבית בלבד. תהא עליה תורת פילגש. אם אינו שוכרה בפירוש גם לתשמיש. ומייחד לה חדר בביתו. שתהא שמורה לו ולא תפקיר עצמה לאחרים. ככל אשר בארנו היטב למעלה. אתמהא על אדם גדול כרדב"ז. מתעסק בדברים בטלים כאלה. שעושה ממשרתת סתמא. פילגש מי שמע כזאת. אבל הפילגש הודאית המיוחדת. קלא אית לה. וליכא למיחש בה מזנות כמו באשה. והרי גדולה מזו מצינו בהשולח באותו מעשה הנ"ל. דאמרינן אפשר דמייחד לעבדיה ומנטר לה. ואף שאין עבדים מקפידין על הזנות כמצות כנען אביהם. כ"ש לבן חרין כשר. הלוקח פלגש הדין תורה שמשגיח עליה. והיא גם היא אומרת אחי הוא. ואינה בוגדת בו כל זמן ששומר לה תנאיה. גם היא בריתה נאמנת לו. ולכן בניה דמיוחסים ג"כ אחריו. כמ"ש רבים והנם בכתובים. וכן אין לחוש לה לאיסור נדה. שאינה בושה לטבול. וגם אין פגם לב"מ. מאחר שהתר גמור הוא. לכן אין כאן שום רמז לאסור הפילגש מדעת הרא"ש. ולא גלה דעתו להיכן נוטה. אם לדר"מ או לדעת החולקים עליו. ויכולים לצרפו יותר לכת המתירים. מדשתיק מנה לגמרי.

144

קמ״הגם ריב"ש לא עשה מאומה בזה
אחר שכתבתי כל הנ"ל וחשבתי יצאתי ידי חובת בזה הענין. לקבוע הלכה והוראה להתרא דפילגש. נזדמנה לידי תשובת הריב"ש. והנה לנגדי כמראה גבר חכם בעוז. מאמץ כח החומרא. לאסרה גם הוא בחוזק יד. ומוכרח אני לעיין גם בדבריו ז"ל קודם שנעמוד על פרק נגמר הדין. אף אם כמדומני אחר העיון. היא היתה למראה עיני רדב"ז. ושמה לו למטרה בתשובתו הנ"ל להחזיק החומרא. לראות מה שורש. נמצא בו. להוסיף. או לגרוע דבר מכל האמור בענין. ואעבור עליהם ראשון ראשון. תחלה נאמר (סימן שצ"ה) (ואבליע דברי תשובתי עליו תוך לשונו בקוצר מלין) בהביאו מה שהשיב הר"ח שהחזיק במעוז ההיתר בכל כחו. וטען נגד לשון השאלה שיסדה ריב"ש. וכתב בה שהוא דבר עברה (ר"ל להחזיק פלגש) והמשיב כתב כלשון הזה. חלילה לא תהא כזאת בישראל שהרי דוד נשא כמה פילגשים והן בלא כו"ק. וכבר גזרו על הפנויה כו'. ויען הריב"ש על זה. הנה החרדת את כל החרדה הזאת כאילו הם פשוטים ומוסכמים. והנה רש"י כתב כו'. פלגשים בלא כתובה (כבר השבנו למעלה על טענה זו שהיא של רמב"ן) כו'. גם הרמב"ם כן דעתו כו' (בר מהא דיחידאה היא. ואין מונין לו אפילו אחד. מאחר שלא נודע טעמו מאין הרגלים ומנין. ושכנגדו חלוק עליו. ונימקו עמו. ורבים וגדולים עמו.) והראב"ד שהשיג כו'. אבל מ"מ באסור ב"ד של דוד היא (לא כן אבי ורבי בחכמה. הר"א לא גלה בה שום איסור רק התר בלבד. ואת"ל שהסכים להחמיר בביאת פנויה מיהא בכל גוונא. היינו משום סייג לקדשה. אבל לאסור הפילגש. לא בא במחשבתו כלל. אדרבה תקע בה מסמרות ההתר. כי מסיים שם שהיא הפילגש הכתובה במקרא ואע"פ שהוא ז"ל כתב שהיא הפילגש. ודוד הי"ל פילגשים. הנה מבואר בכתובים שלקחם קודם שגזרו על היחוד כו' (בהא מודינא דאגב שטפא אתיא ליה לרחב"ש ושגגה היא בודאי. כי לא מצינו שנשא דור פילגשים לאחר שגזרו כו'. אלא אחרי בואו מחברון. וכיוונתי בזה לדעת ריב"ש. כמו שכתובה לפני באר היטב. שפה אחת ודברים אחדים עם מ"ש ריב"ש. ) ואע"פ שמעשה אבשלום היה אח"ז ושם כתוב ואליהן לא בא כו'. משמע דעד השתא בא כו'. אפשר לומר שלא גזרו כו' (בהא נמי בר מזלא אנא. ומילתא דפשיטא היא) ולז"א שהיתה אבישג אסורה להתייחד אם לא שהתירוה כמ"ש דקשין גירושין שהרי התירו לו לייחד ולא לגרש. אע"פ שהיה יחוד תמידי. ואין נראה להתיר יותר ביאה תמידית כל שהיא מתייחדת לאיש מיוחד כמו אבישג. ולכן אף אם נאמר שהפילגש היא בלא קידושין. הנה נאסרת בגזרת ב"ד של דוד. והרי פנויה היא זו כו' (הן לא צדקה ממנו ראיתו זאת לאסור פילגש. כי הוא עושה מערכה על הדרוש. שכל עקר הוכחתו בנויה על יסוד נופל. ואין לה תקומה אלא עם הודאת ההנחה שפילגש בכלל גזרת יחוד דפנויה. ואנו אומרים שאין הדבר כן. אלא דווקא על פנויה האסורה. גזרו יחוד מטעמים שזכרנו. משא"כ בפילגש שאינה פנויה מוחלטת. אלא פלג אשה. וכן היא מיוחדת ומשתמשת לביאת היתר. לאיש שייחדה אליו. ואינה פנויה אלא לענין שא"צ גט. והבא עליה אינו חייב מיתה. אבל עובר בלאו דקדשה. שע"י בעילת זנות נעשית קדשה. וגורם שתמלא הארץ זמה. ככל הנ"ל).

145

קמ״וגם נעלם ממנו מקרא מלא]. הסרת פקפוקי הריב"ש עדות יסוד]. באור ענין פילגש יפה הטיבם]. כמה תשובות לטענות חבילות שהקיפה ריב"ש כעכנאי. ואין בהן ממש ותוספת באור הולך ואור בדין הפילגש
מש"ע ולכן לא נמצא פילגש בכתוב מדוד ואילך רק בשלמה כו' (נעלם ממנו שגם רחבעם נכדו נשא פילגשים ששים (אע"פ שהיה נזהר שלא לעבור בלאו דלי"ל נשים ונשא רק י"ח נשים כדין תורה) כ"ע לדחוק מאד בפירוש הגרסא האמתית כדי לקיים דמיון כוזב בחזקת היד ואין שומעין להוציאה מפשטה וכמה שהבינוה כל הראשונים ואחרונים. והתעצם לומר כדבד ידוע. שלא בקדושין נאסר לד"ה בגזרת ב"ד (דבר שלא נודע ולא יוודע לעולם. שא"כ בפירוש היו אומרים שאסרו גם הפילגש. הא לא גזרו אלא למנוע ביאה האסורה. לא המותרת לצדיקי עולם חלילה) ובודאי לשון אלמנות חיות יוכיח שבקידושין היו (מי לחשו לרב לומר כך. אבל זה נמשך לפי סברתו שהפילגש היא פנויה גמורה. ואין הדבר כן אלא חצי אשה היא. ויתכן לה שם אלמנה חיה. בהיותה גלמודה מבועלה. וצרורה אסורה גם לאחר. כמו שהיה הענין בפילגשי דוד) ומ"ש וכל מעשה דפלגש בגבעה מוכיח (כבר הסברנו הענין יפה. ואין לכפול הדברים) מש"ע לסתור מ"ש בתו' שהיתה אסורה מפני יחוד פילגשות. והאריך בדברים בעלמא. לומר שא"כ צריכה גט כו'. וא"ת בפ"ר בשוק מותרת. ה"א נוהג בה מנהג הפקר. ועוד יודיעונו האוסרים מי גזר אלא בקידושין כו' (כל זה נגרר אחר שטתו שלא שיער תנאי היחוד בפילגש. ושכל זמן שהיא מיוחדת. אסורה לכל אדם מתורת קדשה. ומלאה הארץ זמה. כדרא"בי. לכן הפילגש מותרת לאדוניה. שאין בה זאת האזהרה והנמשך ממנו למלא הארץ זמה. הנה התורה גזרה ואסרה. וכיון שהפילגש. מותרת ע"י יחוד מן התורה. ממילא כשבטל היחוד. חזרה להיות פנויה כבתחלה. דומיא דאשה דמתקדשת בשטר ויוצאה בשטר. כן הפלגש כהוייתה של זו ביחוד. כן יציאתה בהסרת השמור והפקעת והיחוד היחוד. ופקע הפילגשות בתום זמנו המותנה ביניהם. או שהתרצו בכך. או שזנתה תחתיו. או שבוגד בה ואינו שומר לה ברית התנאי שביניהם. הרי יוצאה ממנו בכך. אתי דבור ומבטל דבור. וא"צ לפ"ר בשוק. כי זה אמנם אסור לבנות ישראל אף לפנויות. כמ"ש הר"מ. אלא רק בהסרת קשר שמירת היחוד בלבד. הותרו כבני הפילגשות. ואין כאן מנהג הפקר. דאתקש הויה ליציאה גם בפלגש. והוצאה מביתו קלא אית ליה (כמו היחוד) ולא הפקר הוא זה). כ"ע וניחא מ"ש על ותזנה עליו פילגשו. שאם היה זנות ברצון לא היה מחזירה כו'. כמ"ש הרמב"ן (דבר תמוה הוא מאד על אדם גדול כמוהו יסתייע מרמב"ן. בהיותו מורה ובא להתר. אבל מ"ש הרמב"ן. וכן התו' כבר נתיישב היטב בדברינו. כי מחמת שנעשה בה איסור. נמאסה עליו עכ"פ אליבא דכ"ע. אבל אני אומר עוד שנעשית קדשה מעתה (בפרט לדעת הרמב"ם) לכן נאסרה עליו דבר תורה. אם היה הזנות ברצון. והמקיימה מקיים קדשה. ועובר בכל בעילה בלאו. וכמו שהטעמתי עוד איסור זה. ע"ל שכבר הארכנו בזה בדברים ברורים) ולפ"ד שמותרת רק שלא לקיים מצות אישות. א"כ עבר דוד מ"ע כו' (אין אני מודה לר"ח בזו. חלילה לומר כך. אלא אישות דבר אחד. ופילגשות דבר אחר הוא ושניהם של תורה) אלא שהרוצה לישא אשה גמורה. כדי לזכות בכמה דברים על ידיה. והיא גם היא רוצה לזכות בו בדברים הרבה. וגם שיאסר הוא בקרובותיה והיא בקרוביו. ושיתחייב מיתה הבא עליה. הצריכתו תורה קדושין דווקא. והרוצים בפילגשות הטובה בעיניהם יותר. אם מפני שהאיש כבר יש לו אשה. רק צריך למשמשת הבית וגם אותו. לפרקים שאין אשתו מצויה לו. כגון לעת נדתה וזובה ולדתה. או בדרך. כדי להנצל מעברה. ושלא להעמיס עליו משא כבד של התחייבות לאשה. ואף היא רוצה בכך. כדי שאם לא יתנהג עמה כשורה. שתלך מאתו מיד בלי חומר כתיבת גט ונתינתו כהוגן. אלא שתהא נפטרת ממנו בדבור הקל. גם למען לא תאסר על קרוביו. אחר שיצאה ממנו בשתי דרכים (וכן הוא שלא יאסר בקרובותיה. לכן שניהם חפצים בכך יותר. על כן הניחה תורה גם מצות פילגשות לישראל בודאי. שלוקחה בדבור. ומוציאה בדבור. כך אנו למדים ממנהג הפשוט שגלתה תורה. מכלל שמותרת גמורה היא. אלא שאינה מצוה מחויבת (גם לקיחת אשה אינו חובה גמורה. כמש"ל. אלא למצוה מן המובחר) אלא רשות היא ודאי למאן דצריך לה. הקילה עליו לקחת אשה בלא קידושין. אבל מ"מ ביחוד דווקא. שלא ינהוג עמה מנהג הפקר. להניח לבוא עליה גם אחרים. על זה הזהירה התורה בל"ת קדשה ושלא תמלא הארץ זמה. כשלא יהיו הבנים הנולדים מבנות ישראל נודעים למשפחותם לבית אבותם. מכלל כשאין בה משום חשש זה (כי הפילגש בניה נודעים ומתייחסים אחר אביהם כבני אשה) הותרה גם היא לישראל כמו לב"ן. ומפני שאינה מצוה הכרחית. אלא רצונית. לא נכתב בה מ"ע. ודינה ידוע וקל. מני שים אדם עלי ארץ. ולא נצטוה שיקח פילגש דווקא. כלקיחת אשה שהיא מ"ע מוחלטת. עכ"פ כשתזדמן. כענין חיוב ציצית לבגד בד"כ. והוצרכה תורה לבאר משפט האשה שיצאה מכלל פילגש. ונתחדשה הלכה זו אחר שנתנה תורה. והודיעה המנהג עמה בתנאי המיוחד לאיש ישראלי. כאשר תשיג ידו זווג הגון ע"פ התורה. לנו הניחה התר הפילגשות על המנהג הבא אלינו מאבות ומצדיקים קדמונים. שהודיעה אותם במקרא לרוב. ובזה נסתלקה גם טענה זו של ריב"ש. שלפ"ד המייחד לו פילגש מבטל מ"ע. ואפי' נושא מאה נשים צריך דווקא לקיים מ"ע של קידושין בכולן. עש"ב שהרחיב פה בזה על המשיב שהוא אמנם שגרם לו זה. בהנחה בלתי אמתית. שהנושא פילגש מבטל מ"ע. טעות הוא בידו. ואף לפי מה שדמהו ללובש טלית בלי ציצית. הא לא דמיא אלא ללובש כמה בגדים שאינם בעלי ד"כ. דפטר מלעשות בהם ציצית. ואינו מבטל מ"ע דציצית בכך. אפילו למ"ד ציצית חובת גברא. אינו חייב אלא בבגד אחד של ציצית בלבד. ה"נ דכוותה וגריע מנה. דלא צוותה תורה בחיוב הכרחי אלא על מצות פ"ו בדרך התר. שהיא מצוה מחויבת עכ"פ. ותוכל להתקיים גם ע"י פילגש. אבל נשיאת אשה של תורה. אינה חובת גברא. אלא כך אמרה. כי יקח איש אשה. ע"ד כי תפגע כי תראה. והדומים. אז יצטרך לקידושין. ולעשות לה כמשפט הבנות. (לא כאמה. שהיא פילגש) כמו שבארה בפרשת מכירת הבת. ולא מצאתי רמז חיוב מן התורה לקחת אשה בקידושין דווקא. אלא שאם יחפוץ להיות לו אשה לקוחה קנין גמור. אז יתנהג כך. כפי התורה המיוחד לאשה. ומקיים בה מ"ע. כדרך שמקיים מ"ע דציצית ומברך עליה כשלובשה. אפי' למ"ד חובת מנא (או למ"ד חובת גברא. ולובש כמה בגדים בד"כ. שמקיים מ"ע בכולם. כן הרוצה לשאת כמה נשים בקידושים. מקיים בכולן מ"ע דאשה) ודומיא דשאר מצות שאינן הכרחיות. אלא לכשיזדמנו. יש מצוה בקיומן. כן הדבר הזה של נשיאת אשה. ומש"ע מדר"א פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה. טענה זו עם הקודמות לקוחה מהה"מ שנתעסק באלה. כדי לקיים דר"מ בחזקת היד. ואע"פ שא"צ להשיב עליהם. דברים עלובים מעידים על עצמם. דמהדר אשינויי דחיקי ואיחידאה. ואפ"ה לק"מ. דאף ר"א לא אמרה. אלא בבא על הפנויה כבא אל אשה זונה. כמעשה דאמנון דווקא. לא במייחד לו פילגש. ודקאמר שלא לשם אישות. לא דווקא. דפלגשות נמי בכלל אישות (כדאשכחן בקראי דגבעה. דקרי לה נמי אישה דפילגש ויש לו עוד עדים בתנ"ך. כתוב בתורה. ויקח אשה ושמה קטורה. ובד"ה כתוב קטורה פילגש אברהם. וכן בתורה נקראו בניה בני הפילגשים. וכן שכתוב בנביא. ושכב את נשיך. ולא היו אלא פילגשים. (והיינו משום דעכ"פ חצי אשה היא. הפילגש לא פנויה לגמרי. אלא יצאה מכלל פנויה. ולכלל אשה גמורה לא באה בהחלט. אעפ"כ יתכן לה שם אשה בהשאלה. שבכלל מאתים מנה (אבל אשה אינה בכלל פילגש. שהכל אינו בכלל חלק) היינו דקאמר שלא לשם אישות. לאפוקי נמי יחוד דלא. דיקא נמי. מדנסיב פנוי הבא על הפנויה. קשיא. פנוי למה ליה. לישנא יתירא הוא לפום ריהטא (ולפי הבנת הה"מ וריב"ש בפרטות) דהא ודאי אפילו אינו פנוי. נמי דינא הכי. למאי אצטריכא להך לישנא אריכא. אי לאו למילף דדווקא שהוא פנוי אצלה. דומיא דידה שהיא פנויה מוחלטת שאינה מיוחדתו הוא דקאמר ר"א למלתה לא באופן אחר. כי אז הוא אינו פנוי. כמו שהיא איננה פנויה שמו נקרא עליה. יותר מרביתא דפלניא. וזכינו שר"א מסייע לן. הילכך כה"ג פשיטא לאו זונה היא אליבא דכ"ע. וליכא דסלק אדעתיה. שרא ליה מריה לריב"ש דחשיב לה זונה ומופקרת. לא תהא כזאת בישראל.

146

קמ״זגם קטיגור נעשה סניגור והוא פלא
וממילא בחדא מחיתא אזדא לה נמי ההיא סייעתא דאייתי ריב"ש תו מפרק אלמנה (אע"ג דחדינא בה טובא. ולא פסיק חוכא מפומאי. כדחזינא דכוונית לדעתיה דגברא רבה בהא נמי. שמשם למדתי זכות על דעת הר"מ בענין הפילגש. אבל לא ע"ד שאמר ריב"ש ודוק) ז"ל. והיינו דביבמות פרק אלמנה לכ"ג קרי אונס ומפתה אסורא ליה ולעלמא. ובא על ארוסתו (כצ"ל) התרא כו'. ואע"ג דלדידיה נמי (צ"ל) איכא קצת איסורא כו'. מ"מ לגבי איסור פנויה קרי לה התרא. במ"כ בכדי קטרח מר. דמי איכא מ"ד שביאת הפנויה דרך זנות האונס ומפתה (בלי יחוד) תהא מותרת. ח"ו להעלות עה"ד כזאת. פשיטא שהוא איסור גמור (אי מדאורייתא. אבל בלאו ודאי ליכא למימר כמ"ש הר"א בהשגות (דומיא דחצי שעור ודכוותה טובא) אי מדרבנן) הוא לד"ה. אף אם לא עשאה זונה. אבל פילגש ד"א הוא לא אנוסה ולא מפותה. אלא כשרה היא ככל הנשים והפילגשים שהתירה תורה. חלילה חלילה להוציא דבה על צדיקי ישראל הראשונים הלא נתבונן מזקנינו. שאין אנו אפילו כחמוריהם וטובה צפרנם מכרסנו.

147

קמ״חבטול כל מה שחזר וטען ריב"ש בתשו' שניה להחזיק דבריו הראשונים בטלי דכדי
מעתה נתבאר שצלל גם הרב הלז במים אדירים. והעלה חרס בידו. ונראה מלשונו שכתב בסיומא ז"ל. והעולה מזה שאם המיוחדת כו' אסורה כו'. הרי שלא ערב אל לבו להחליט איסורא. וכן בדין שלא לחלוק ולחתר על אבות עולם ראשונים. ואחרונים אחזו שער ההתר. והנה כאשר חשבתי שכבר הגענו לפרק נגמר הדין. ויצאנו גם י"ח הריב"ש בזה שוב ראיתי שעמד על הפרק שנית (בסימן שצ"ח מספרו) להכרית פליטיו של קולמוס המשיב. ולעשות סניגרון לדבריו הראשונים. ועלובה אשה שנחתומה מעיד עליה. שחזר בו והודה שטעה בה מתחלה. במה שחשב שהפילגש בקידושין לדעת הר"מ. עכשיו שב והכיר שגגתו. מ"ש שם מפירוש נאה בארבע מאות ילדים (שהר"ח המשיב טעה בה ודאי) תיתי לי דזכינא בה בחי"ג פ"ב דסנהדרין. ולענין מ"ש מתמר. עדיין צריכין למודעי מ"ש ג"כ שם ובקדושין בס"ד. ואין להאריך עוד כאן. ומ"ש שם מתורת שמואל הנביא למד הר"מ. הם דברים שאין בהם טעם. ומה שסלק קושית המשיב אדמקשי תלמודא יחוד דאורייתא הוא כו'. יפה כתב בזה. וכבר קרב אל המרכז לומר דעל יחוד פנויה גזרו. משום דביאתה באונס אסורה דבר תורה. הכי הוא ודאי. כמש"ל באורך. אבל בל"ת אי אפשר לומר כנז"ל. מ"ש מההיא דרבנן יחודי הוו מייחדי. לא אטפל כאן שכבר הארכתי הרבה. ועחי"ג בס"ד. ומש"ע כדי לקיים שטתו בידו. שלא לחייב בב"ן. על פילגשו של חברו.

148

קמ״טתשובות חבילות לדברי ריב"ש שיש בהן ממש
מה מאד תמהתי. שנתאמץ להחזיק סברתו במלי דכדי. פשיטא דבב"ן אשה ופילגש שוין באיסור על חברו. כלום קידושין יש לב"ן (ומה שמצינו להם נשים ופילגשים. כמו בנחור. אין חילוק אלא שזו בכתובה. וזו בלי כתובה. כפירש"י בפילגשים דאברהם. אבל קידושין לא שייכי בהו כלל (כמש"ל) בדעת רש"י. ולענין איסור דבעולת בעל. אין כתובה עושה כלום. אפילו בישראל. אלא או קידושין לחיוב מיתה. או יחוד. למלקות בישראל. ולמיתה בב"ן. גם בלא כתובה) ושבוש אחד מושך אחר עמו. שהפליג מאד בדמיון הכוזב. לפרש אותה שאמרו ב"ן שייחד שפחה לעבדו. היינו כשבא העבד עליה לשם אישות. תורה תורה. פה קדוש יאמר דבר זה. וכי אישות לעבדים ושפחות מניין. א"כ יונח אישות גם לחמור. ואין להאריך עוד בשבושיו חוץ לכבודו. ומ"ש ולדבריך במיוחדת שהיא א"א גמורה (ר"ל לענין איסור לאו וכנ"ל) מותרת לכהן אפילו לר"א. וזה חדש. אין כל חדש בזה. כך הוא ודאי. ויותר מזה אני אומר. שאפילו לכ"ג היא ראויה. אם בתולה היא. ומדוע לא הלא אינו מוזהר אלא שאם יקח אשה. יקח בתולה. והפילגש הבתולה המיוחדת לו. הרי היא בכלל אשה. כנז"ל. ואף אם את"ל שהוא מצווה לקחת דווקא אשה גמורה בתולה. דיו באחת. מ"מ מנין לנו שנאסר בפילגש בתולה (לענין שתי נשים לכ"ג. עחי"ג ביומא) מיהא לכהן הדיוט. מהי תיתי למיסריה בפילגש. שאפילו זונה וקדשה מופקרת מותרת לו. אם אינה מחייבי לאוין השוין בכל. אצ"ל במיוחדת כשרה. ודאי הוא שוה בה לישראל. שלוקח פילגש ואינו חושש. ומש"ע מההיא דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. כבר הושב למעלה. והה"מ הוא דקפחיה בטעותא. מידי מששא אית בה. מי לא שני ליה למר בין היכא דנחית לקדושין. וגם האשה יודעת כן. שעל דעת כן נתקדשה ונשאת לו. ואינה מתרצה לו אלא לשם בעילות דאישות. כל כי ה"ג. פשיטא הוו להו בעילות זנות. כי לא בעל לשם קידושין. ומה זו ראיה לבעילות יחוד ברצון שניהם. שהתירתן תורה בלי פקפוק.

149

ק״נומה שהכריע על דעת רביה דרבה דרביה. הרמב"ן ז"ל. לסתור דעתו. רבותא למדחפיה לרביה. ומאביי ורבא הלכתא כבתראי. ומאחר שהרמב"ן ראה דברי הרמב"ם. וחלק עליהם בדברי טעם חזקים כראי מוצק. וגם שכנגדו חלוק עליו הוא הראב"ד. דגלי דעתיה שפיר כדאמרן.

150

קנ״אומ"ש ריב"ש שנראה מדבריו שהוא מן האוסרין בורכא היא. כנז"ל. וכל מ"ש האוסרין המאוחרים מרוקא חדא תפיאו. לישא פנים לזקן הר"מ. ואינה מן המדה. כי אין משא פנים בתורה ולא כיפי תלו לה לדעת ר"מ בכך. וכל דבריהם אינם לעזר ולא להועיל. כאשר ראינו בבירור שהם סתורים מעצמם וכלים מאליהם. איברא כחא דהתרא עדיף בלי ספק. ובמה שהאריך עוד שם. לנצח את שכנגדו בדברים. אין צורך לבאר עוד ההפך. כי ראיתי שהכל כבר נכלל בדברינו למעלה. ומכאן נראה כמה שליט כח הדמיון. גם באדם גדול. שקשה להפרישו מעליו. אף בהרגישו שבושיו. שתשובתו בצדו בכל מה שטרח בזה.

151

קנ״בעוד שלש חקירות בענין להסיר כל פקפוק מההתר
והנה גם הלום ראינו שנצטרף הרב הגדול רחב"ש אל כת גדולים שקדמוהו המתירים הפילגש. ולא חשב דברי ריב"ש האוסר למאומה. כראוי לו. שלא להתפתות בדברים שאין בהם ממש. ולדחות בקנה רצוץ דברים ברורים כנים וישרים. יוצאים מפי זקנים מפורסמים בהוראה. דלא מדחו בגילא דחיטתא. אף הוא ריב"ש העיד שכך פשט המנהג בספרד לישא פילגש בפרהסיא. ואין א' מגדולי הדורות שכיהה בם. מעתה היה ראוי לקבוע בו הלכה. ולתקוע מסמרות במקום נאמן להורות בו התר גמור מיד ולדורות. וגם אין כל חדש בכאן. קמחא טחינא טחנית. להתיר את המותר. ואפי' נביא אינו רשאי לחדש דבר מעתה. להוסיף לאו על לאוין שבתורה. אם לא בדבר שהוא הרחקה וגדר וסייג לתורה. וגם הלום ראינו שאף חכמים שהורשו לחדש גזרות וחומרות. שכן נצטוו לעשות משמרת למשמרות. אך בזאת לא ראינו ולא הגידו לנו אבותינו ולא הודיעונו רבותינו שעלה על דעתם. לחדש איסור זה של פילגש. אבל ההפך ידענו. כנ"ל. אלא שעדיין צריכין אנו לשלש חקירות. בטרם נחליט ההתר. להסיר כל ספק שאפשר להטיל בענין ולפקפק. האחד. אע"פ שלא נאסר במנין (אדרבה ההתר היה פשוט לכל) צריך לדעת אם חל חרם רגמ"ה (באתרא דגרירי בתריה האידנא נמי) על הנשוי אשה. שלא יקח גם פילגש עליה. השני. שמא יש בדבר משום אותה שאמרו. דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור. שאי אתה רשאי להתירם בפניהם. השלישי. אולי יש מקום להחמיר. כדשדר שמואל לבני בשכר. לאסור להם דברים המותרים. מפני שאינם בני תורה. ואמרינן נמי בדכוותה רב בקעה מצא וגדר בה. והנה לראשונה הנוגע לגזרת רגמ"ה. מלבד שלא נתפשטה גזרתו בכל הארצות. ולא נתקבלה בכל ישראל. דבארצות המערב והמזרח לא חלה כלל. רק במדינת אשכנז לבדה. וזה מפני חמת המציק ודת הערלים. שאינן מתירין לאדם לקחת יותר משתי נשים. שהוא אצלם לעון א"א יחשב (ונתקיים בנו בעו"ה ויתערבו בגוים וגו' לכן מהראוי היה לבטלו) הלא אמרו שלא גזר עלא עד סוף אלף החמישי. אבל בר מן דין. הבו דלא לוסיף. ואין לך בתקנה חדשה אלא המפורש בה. דהיינו שלא לקחת אשה על אשתו. הגם הלום שאמרו שלא גזר על הארוסה (ואע"פ שבדין תורה ארוסה בכלל אשה שהרי קרויה אשת המת לענין יבום. אלא שהולכין בתקנה אחר לשון ב"א) וכן ביבמה. וגם בפילגש יש בה לפעמים משום מצוה. לקיים מצות פ"ו. אם אינו מוצא אשה שתנשא לו. או שיש לו. ואינה בת בנים ואינו יכול לגרשה. אם מפני הקשר אמיץ שביניהם. או מחמת שכתובתה מרובה. יותר ממה שיש לו. ולשניה. משום דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור שאי אתה רשאי להתירה בפניהם. לא אמרו אלא בכותאי ודדמי להו דמשרכי מילתא. אי נמי שנהגו איסור בדבר שידוע להתר. אלא שקבלו עליהם חומרא. לסייג וגדר לתורה. והני תרתי ליתינהו בנדון הפילגש האידנא לדידן. דכבר נתבאר לעיל דפילגש לא נאסרה כלל במנין. ולא נודע שקבלוה לאיסור. אדרבה רבו המתירין. והיחיד שנמשך אחר דעת הר"מ. בטלו דבריו. מחמת שאין להם על מה להשען. ומה שנמנעו במדינות הללו מפילגש מעצמם ומאליהם נמנעו. בחשבם שיש בו איסור. ומנהג בטעות אינו מנהג. ומתירין אותו בפניהם אם נהגו מחמת שהיו סבורים שהוא אסור. ובאמת הוא מותר. ולסייג לא קבלוהו מעולם (אע"פ שנטה לדעה זו מאן דמחמיר בה. אעפ"כ לא נתקבלה בהסכמה כלל) רק מחסרון ידיעה בלבד עשו כן. או שהמורה לאסור אף הוא טעה. ואמנם האיסור אין בו משום סייג. כמש"ל. אדרבה ההפך הוא סייג לתורה. אי משום להרחיק מן העברה ההפקר והזנות. ולמעט בזמה דנשג"ז להוצאת שז"ל. מן הבלתי נשואים. וגם הנשואים בעת שאין נשותיהם מצויות להם. ואם כדי לסייע בקיום מ"ע הגדולה דפ"ו שנמנעת פעמים הרבה אף מן הנשואים. בסבת התקשרם באשה אחת בלבד. לכן אין אומה ראויה להרבות בנשים אלא האומה הקדושה. לפיכך התירה התורה אותן לאיש הישראלי. מפני שאסרה לו הזנות והנאוף. וגם אשתו אסורה לו בימים רבים של נדה וזבה ולידה. למען יוכל עמוד בהן. לפיכך לא לחנם התירתן תורה. וגם כדי להרבות זרע ישראל. ובדין שיאסרו האומות עליהן יותר מאחת. שבלא"ה הם רבים. וא"צ אלא לישוב המדינה. ומהראוי היה למנוע מלאסור ליהודי שתי נשים. משום איסור דבחוקותיהם לא תלכו. רק משום שהוא בשב ואל תעשה. וגם מחמת הסכנה. ליהודים השוכנים בין הערלים. כשנושאים שתי נשים. הוצרך רגמ"ה לגזור איסור זה שלא מן הדין. ולכן אינו נראה מ"ש הר"ן בתשובה. שגזרת רגמ"ה אקרקף דגברי רמי. לומר שאפילו יצא האשכנזי למדינה שאין נוהגים תקנה זו דרגמ"ה. חל עליו איסור זה. ולפי האמת אינו כן. כי לא בא לידי תקנה זו אלא מפני סכנת הערלים. משא"כ במקום שאין האומות מקפידין. ודאי לא גזר. להוסיף על ד"ת מה שאין בו סייג ולא גדר לתורה. אלא ההפך ובטול מצוה ומעוט זרע הקדוש חלילה. אלא ע"כ לא בא לידי מדה זו. אלא מפני האונס וצורך שעה. והמקום גורם (אע"פ שקצת אמרו בו ט"א. כ"ה העקר. ולדברי הכל לא תקן משום סרך איסור. גם הסכימו הפוסקים פה אחד שבמקום מצוה לא גזר) משא"כ במקום שאין בו חשש סכנת האומות. זה פשוט ומוכרח בעצמו. והשלישית. לאסור דבר המותר לאותם שאינם בני תורה כבני בשכר ובני גבלא ודכוותייהו שאנו הנהו דלא הוו שכיחי רבנן גבייהו. משא"כ האידנא אע"ג דלא אכשור דרי.

152

קנ״גמ"מ בני תורה הם במקומות הללו. שנתפשט בהן התלמוד וספרי הוראה. וכל דבריהם עושים על פיהם. אין כאן בית מיחוש בלי ספק. וכענין שכתבתי בכיוצא בה במו"ק א"ח סתנ"ג. וכן לא חשש הרב ע"ז לחומרא דנשים הממתינות מלטבול עד אחר מ' לזכר. או פ' לנקבה. אע"פ שכתבו בו כמה טעמים להחזיק מנהגן. לא חש לבטלו משום דאינו מנהג קבוע. וקלסיה אבא מרי הגאון ז"ל בספרו (ס"ח) וידענו שבטלו כאן במקומו הלז. וצוה שלא תמתין היולדת. וכן נוהגים על פיו. משום שראו ז"ל שהיא חומרא דמתיא לידי קולא. וכן הרבה ממנהגי אשכנזים. הלואי שלא היו ולא נבראו בארץ הלזו. דנפקי מנייהו חורבא. ותקלות גדולות ועצומות בגופי איסורי תורה החמורים.

153

קנ״דונתבאר היטב שגם שלש אלה לא יעשה לה המונע פלגש וחזר הדין לסיני. שלא להוסיף על ד"ת
לכן לדעתי הוא דבר מצוה רבה לפרסם ההתר. ביחוד בדורנו זה שהכנעני אז בארץ. שאהב את הזמה. ובפרטות אחר שנתערבו בישראל המופקרים כת ש"ץ שר"י שר הנאופים. הרוצים שיכלו הנשמות עם הגופות. למען הביא משיח לפי טומאו. עם שפחות חרופות. מלבד שאר כתות דבהפקרא ניחא להו. דטבא עבדינן להו. כי היכי דלשבקו איסורא וליכלו התרא. לא לגעו באיסורי דאורייתא כרת ומיתת ב"ד. ואע"פ שמובטח אני שלא תקלה מתחת ידי. כמזכה את הרבים שאין חטא בא על ידו. ות"ל זכו רבים על ידי בכמה גופי תורה ושמירות וסייגות לתורה ע"י חיבוריי. שכל מגמתי בהם לזכות את ישראל ולשפות שלום ביניהם לאביהם שבשמים. וביחוד מסרתי נפשי והפקרתי חיי וממוני. בשביל טובתם ותקנתם ותועלתם האמתית בזה ובבא. וזולת זה כבר אבדה האמונה מפיהם. לולי ה' שהיה לנו. והציגני למשול עמים. ולשום רסן על לחייהם. והסכים על ידינו לתת כבוד לשמו. וחשף את זרוע קדשו לעיני העמים. למען לא תאבד תורה מישראל חלילה. מ"מ איני רוצה שיסמוך אדם ע"י בזה כי אם ע"פ הסכמת גדולי הדור. ואם ייטבו דברי אלה בעיניהם. היי חלקי עמהם. הריני נמנה ונלוה אליהם לדבר מצוה וסניף לאריות כי קטן יעקב ודל. מכונה יעבץ.

154

קנ״ה(ובצאתה ממנו צ"ל שלא תהא לאחר עד מלאות לה צ' יום)
עוד אני מעיד במי שרוצה לסמוך על הוראתי זאת. עכ"פ לא יעשה כזאת עד שימלך ברב ומורה צדק לעדתו. שיסדר לו ההתר ע"פ יחוד גמור בטוח ממכשול. דהיינו לייחד לה חדר בביתו ולהזהירה מיחוד כל שאר אדם. ושבאם תמצא שעברה ולא נזהרה. ישלחנה מיד מביתו. וכן יצוונה שתטבול בזמנה. ויודיענה שאין בזה בושה כלל. ולבאר לה ג"כ שהבנים שתלד ממנו. כשרים כשאר מיוחסים שבישראל. כשתשמור בריתה ותהא נאמנת לאיש הזה. משא"כ אם תזנה עליו. אזי בניה בני זנונים. וחייבים עליה משום קדשה על כל ביאה וביאה. בין איש זה. בין אחרים. ובאופן זה אם ישמעו ויעשו ככל האמור. אזי אין אחריות מכשול עון כל שהו בדבר זה. ולמצוה יחשב להרים המכשלות את הרשעים. וגם ת"ח צריכים לכך ביותר. שכל הגדול מחברו יצרו גדול. וראוי להיות לו פת בסלו ולקיים זרע אם אינו זוכה לו מאשתו שנפלו בגורלו. והכל הולך אחר כוונת הלב. בלבד שיכוין אדם דעתו לשמים. רחמנא לבא בעי. רגלי חסידיו ישמור. ושמר רגליהם מלכד. ואל תהי צדיק הרבה. למען לא תרשע הרבה. כמו שהוכיח הנסיון גם בבני אדם גם בבני איש. ודי בזה. וכבר הארכתי יותר מדי למבין ומשכיל על דבר. שהוא משום עת לעשות וגו'.

155

קנ״וברודא תעו"ל.

156

קנ״זבאור לשון ש"ך בי"ד ספ"ג
שאלת לבאר לך לשון הש"ך בש"ע. י"ד פ"ג ס"ק ל'. והא לך ביאורו אחר שהביא לשון הרא"ש ודעת ה"ר משה דמחלק בין שלם בולע דמיירי ביה. הכא ובין לועס בשיניו. דגבי טומאה. דמשו"ה התם חשיב כמעוכל. ומשמע מזה דלדעת הרא"ש בתירוצא קמא. דליכא לדמויי איסור לטומאה. לית ליה הך סברא דה"ר משה. לחלק בין בלעו שלם ובין לועס. ובאיסורא בין בולע שלם בין לועס לא חשיב כמעוכל. ונולדה לו קושיא בזה. דהא הטור בשיטת הרא"ש אבוהי קאי (כדרכו בכל מקום זולת בדברים מעטים) כדמייתי בתר הכי. וכמו שאפרש והא חזינן הכא מלשון הטור. דנחית לחלק בין שלם ללועס. כמו שהובא שם. דמשמע מדבריו דס"ל כדה"ר משה. להתיר בלועס. לכך הוצרך לתיקנו. ופירש הש"ך דברי הטור. דהכא דמשמע דמפליג בין שלם ללועס. היינו בתר שעת מציאתו אזלינן. בין שלם בין לעוס. דלא תידוק מלשון הטור דנקיט דלא חשיב כמעוכל כיון שהוא שלם. לא תשמע מנה. אע"ג דהשתא במעי הדג הוא נאכל ומעוכל לחתיכות. ולא נשאר שלם. מ"מ כיון שבלעו שלם. לא חשיב מעוכל. כנז"ל בדברי ה"ר משה. דלרבינו הטור לא איכפת ליה בין היתה בליעתו אותו שלם או מגויד ומחותך. רק שימצא עכשיו לפניו בפתיחת הדג במעיו חתוך. אע"פ שנבלע שלם. ואדרבה זה מוכיח עליו שנתעכל. שהרי שלם נבלע. דוק בדבריו ותשכח הכי.

157

קנ״חהשתא מייתי סייעתא לפירושו בדברי הטור. ודלא ס"ל כדעת ה"ר משה הנ"ל. מדכתב הטור בעצמו בא"ח. גבי חטה. שלאחר דעת הי"א. הביא דעת הרא"ש בתירוצא קמא. דלית ליה הא דה"ר משה. זוהי דעת הש"ך אבל הב"י לא יצא לחלוק עלינו את השוין. ואחר שהביא דברי ה"ר משה. אמר וזהו שכתב רבינו וכו'. משוי להו לחד גברא בהך סברא. לפי שהבין דרצון הטור למעט לועס בבליעה מתחלה. ולא כהבנת הש"ך בו כנ"ל. על זה כתב הש"ך דלדבריו (ר"ל לדברי ב"י) צריך ליישב מה שביארנו. שהוקשה בדברי הטור לפ"ז. ועתה רוצה להפך בזכותו דהרב ב"י שראה לפרש כן דברי הטור ולהיותם אחדים עם דברי ה"ר משה. באמרו דודאי בין לתירוץ ראשון. ובין לתירוץ שני דהרא"ש: היכא דלעסו בשיניו חשיב כמעוכל וכו'. וזה מבואר מאד. דמעיקרא מקמי דנחתינן לפלוגי בין בולע שלם ללועס. דהיא סברת ה"ר משה. לא מפלגינן בהכי מתניתין דטהרות בבלעו שלם. ואפ"ה הוי עיכול. אלא דליכא למיגמר מנה להכא דקאי באיסורין. אבל בלועס. אף דעת הרא"ש דליהוי עיכול. ולענין דינא לא פליגי. ובזה אין אנו צריכין לדחוק כדעת הש"ך. מ"מ הוא תופס פירושו עיקר. ולעשות נ"מ בין שני התרוצין. כך נ"ל בדעת הש"ך. יעבץ ס"ט:

158

קנ״טיום ג' ך"ו כסליו תקכ"ב לפ"ק בערן בורג:

159

ק״סשלמא יסגא לחדא. לה"ה אהו' אדמ"ו ומחו' אשר תמיד תהלתו בפי. הרב המובהק הגאון הגדול החסיד המפורסם נ"י עה"י פ"ה כבוד מוהר"ר יעקב נר"ו וכאל"ש.

160

קס״אי"א רד על דברי קדשו הכתובים אלי למד"ב. השבתי בבואי הנה זה משך ג' שבועות. ששלחתי הכתב לחמי שי'. לא ידעתי אם הגיע לידו או לא. ומפני זאת הדאגה. אשנה את דברי עוד הפעם. בראשית דברי קדשו כתוב לאמר. שאין רצון אדמ"ו הה"ג נר"ו במנחתי. ולשלוח לי אחד מחבוריו החביבים על כלם כאחד. בחרתי בשאילת יעב"ץ. וחלק ב' מספר בית מדות. אבל עדיין לא קבלתים. ודואג אני אולי בא כתבי לידי זרים. וגם שמתי נפשי בשאלתי לבקש מאדמ"ו הה"ג נר"ו לבאר לי. מה שנמצא כמה פעמים בספר בית מדות תיבת גנז"ך. אשר לא ידעתי ולא הבנתי כוונתו. ועתה נתוסף עלי דבר קשה בחבור התפלה. בס"ע של יום השבת. שכתב אדמ"ו הה"ג נר"ו בדף שנ"ח כהאי לשון. ואציין חדושים בסימנים על הס"ע וכו'. ו' בשבת לא הותר להבעיר האש בבית המוקד. ונראה פשוט שהיו מבעירין ע"י נכרי וכו'. ואני בעניי ראיתי לפי פשוט משמעות המשנה שבית המוקד הוא לפנים מן החיל. ובמקום שאין נכרים רשאים לבא שם. ואף שפתחו האחת פתוח לחיל. מ"מ לפי הסדר ממזרח למערב היא לפני' ממנו. וכמשנת עשר קדושות במ"ס כלים אין הגוי רשאי לכנוס לשם. ואם מצאתי חן בעיני אדמ"ו הה"ג נר"ו יאיר עיני בתורתו. ויפרש מה שתמוה בעיני לכאורה. כי בודאי מקוצר השגתי הוא.

161

קס״בגם היום קבלתי אגרת שלומים מאחי ר' ליפמן נר"ו מדנציג. ושם נאמר דברי חבה יתירה. מה שכתב אדמ"ו נר"ו עלינו. ותשואות חן חן לו. עכ"פ באם שישלח אדמ"ו הה"ג נר"ו חבורים הנזכרים. ימחול על כבודו כי רב הוא ויודיעני האם קבל כתבי ע"י חותני שי'. כי שם הרחבתי קצת הדבור כראוי. והאידנא הטרדות סבבוני מכל צד. לכן אצא באמירת שלום. כ"ד תלמידו ומחו' הנכנע השותה בצמא את דבריו דורש שלומו וטובתו כל הימים בלב תמים. הק' יעקב הכהן.

162

קס״גתשובה

163

קס״דו' טבת תקכ"ד לפ"ק באלטונא:

164

קס״השלום רב לאי"נ מחו' תלמידי הותיק התורני כמו' יעקב נר"ו.

165

קס״ופירוקא לקושיא בבית תפלתי בס"ע דשבת
גי"ה מן ך"ו העבר ק' ברגע זו. ונפלאתי איך נשתהא האגרת כל כך בדרך מב"ב להכא. ועתה נתיישבה לי תמיהתי: מדוע בושש רכב תשובת אגרתי לבוא. אשר השבתי לך על אגרתך הראשונה שקבלתי זה שתי שבועות. ושם באתי בארוכה בכתב כפול. שכבר היה מהראוי לפי קירוב המקום להשיג ממך תשובה. שאני עומד ומצפה עליה מאד. ועכשיו לא אוכל לכפול הדברים הנאמרים שמה באריכות. אקוה שכבר הגיעך אל נכון לעת כזאת. רק מפני דבר שנתחדש בכתבך הלזה. שקבלתי עתה. והנה ודאי שאלתך זאת ש"ח היא. ולא נפלאת ולא רחוקה היא ממני. אך תחלה. אשמיעך דבר כולל. הנוגע לענין חבור עמודי שמים (וכיוצא בו בנין המגדל) שנעשו בנחיצה עצומה ובלי שום הקדמת הכנה וסדור והעתק. וברור ורקוד בנפת העיון בי"ג נפה. כדרך ומנהג כל מחברי ספרים כראוי ומחויב ודאי. היכא דאפשר: אכן זאת המלאכה פתאום היה הדבר. ויד ה' היתה עלי חזקה להביא שכמי בעול מלכות שמים. ולעשות מלאכתו שרבים צריכים. והפועל עומד עלי ודוחק. כי לחמו הוא. לכן לא יכלתי להתמהמה ולהחמיץ המצוה. ולא חששתי אם לא יהיו הדברים מבוארים כל צרכם מה שא"א בפעם ראשונה. בפרטות במלאכה כזאת הכוללת בכל דף. מכל מיני ידיעות דינים והלכות ופירושים וביאורים. בנגלה ובנסתר ובדקדוק ובכמה חכמות. וכל זה במלות קצרות. ולא יאומן. כי יסופר מן המהירות והחפזון של המלאכה הקדושה הזאת. ותאמין לי שכתבתי רובא דרובא על חתיכות נייר שהושלכו אח"כ לחדר הדפוס שלי. שאפילו אם ארצה לחפש אחריהם בקושי אוכל למצוא אותן. ובודאי אם לא היתה השגחה פרטית וס"ד נפלא. לא היתה באה לגמר. ובפרטות כי סרבים וסלונים אותי כנודע מאז. ואמרתי אם יזכני הי"ת ברוב רחמיו אעשה לה מהדורא. ות"ל חסדי ה' אזכיר כי גם בזאת נתן לי בקשתי. וכבר מזמן רב. מונחת בקרן זוית המהדורא שעשיתי לחבורי זה (ולחברו הנ"ל עם יתר חבורי) לכן אינני צריך רק להעתיק לך מ"ש במהדורא שלו מאז. וזה לשוני שם דשכח"א שך"ה נכרי (אע"פ שאין הנכרים נכנסין לחיל כמ"ש בפ"ק דכלים. היינו משום מעלה דרבנן בעלמא. אבל מן התורה אפי' מת מותר להכנס למחנה לוים. כדאר"י ויקח משה א"ע יוסף עמו במחיצתו. ומשו"ה מצורע שחל שמיני שלו בע"פ וראה קרי וטבל: א"ח יכנס. אע"פ שאין ט"י אחר נכנס. הכא נמי נימא אנן במקום צערא. מה גם צורך העבודה. כה"ג ודאי לא גזרו. דכוותה מתרץ ר"ת בכהן הטובל לקריו שהותר לו לישב בבית המוקד להתחמם כנגד המדורה. משום ה"ט כ"ש בהא דלא סגי בלא"ה. ולר"י לא כל החיל נאסר אלא השערים הראויה לכניסה בלבד. אבל כל כי ה"ג לא אתסר. ותו דחציו של בית המוקד היה בנוי בחול. וראשי פספסין היו מבדילין בין קודש לחול. כדתנן פ"ק דמדות. ושמא בחציו של חול. היו מבעירין המדורות ועמש"ל בבית ישראל (דשפא"א) שאמרתי גדולה מזו להחמיר בה אף מדעתי. שאפילו להר הבית לא היו מניחין הגוים להכנס. אבל כל זה כשהוא שלא לצורך הכהנים לעבודתם. כמ"ש בס"ד. וברור הוא בלי ספק בעולם. גם אין כוונתי דווקא להבעיר ע"י נכרים גמורים. אלא ע"י נכרי שקבל עליו ז' מצות. וגר תושב אינו בכלל אותה מעלה דרבנן. שעשו בגוים. אף בחיל. ובודאי שכל יום השבת בחורף. לא יכלו הכהנים בו ביום להיות בלי אש. ומדורה שהיו עושין מבערב. דיה כל הלילה. ובלי ספק לא הספיקה להתקיים כל יום המחרת. עכ"ל במהדורא. הרי שלי שלך לפניך באר היטב. ולא הבינותי מ"ש באגרתך. ואף שפתחו האחד פתוח לחול. מ"מ לפי הסדר ממזרח למערב הוא לפנים ממנו ע"כ. שלא היית צריך לכך. ואינו מועיל כלום. כי גם בחול נאסרו הנכרים. כמ"ש בפ"ק דכלים. וגם החיל היה מקיף לעזרה מ"ד רוחות. א"כ כל לשונך בזה הוא שפת יתר. אינו מעלה ומוריד כלום בענין. אכן במ"ש הכל מתוקן בטוב טעם בריוח בעזה"י. ולא חדשתי בו דבר כעת: רק העתקתי מ"ש לפני מאז אות באות. וגם זה ע"פ הנס. שאין היום גורם. ובקשתי אם אינו לטורח. להחזיר לי האגרת הזאת או העתק מכוון ממנה. כדי להיות בידי לאות. בפרט ההצעה הנ"ל על אודות מהירות עשיית חבורי להיות לי לאמתלא. והתנצלות וכסות עינים למעיינים בהם.

166

קס״זאודות מה שנתקשה לך בספרי לח"ש שהייתי מסייע שיש בו ממש לדעת הרמב"ם ז"ל שאין מנקרין את הפסח. ממתניתין העצמות והגידין כו'. וכתבת ע"ד בזה"ל וק"ל. דהא אוקימתא דגמ' שם בגיד הנשה וספוקי מספקא הי מנייהו. וא"כ א"א לשרפו עד דלהוי נותר: וממילא ליכא הוכחה ודאיירי דווקא בג"ה וק"ל. עכ"ד.

167

קס״חשינויא רויחא למ"ש בספרי לח"ש ליישב דר"מ במ"ש שאין מנקרין הפסח
הנה ידידי תלמידי אגב ריהטך לא סלקא לך מסקנא סוגיא. דשינויא דר"ח אליבא דר"י. ופשיטא ליה לר"י דשל ימין. ובנתערבו איירי מתני'. ואפשר שלתערובת זה קרית ספוקי מספקא. ואחלף לך בלשון המקשן. אבל באמת חילי דידי מהכא. מדאוקי לה תלמודא בג"ה וכר"י. ותקשי לך אמאי שהייה לג"ה עד י"ט אחר אכילה. שנתערב אז. הו"ל לחלצו מיד בשעת הפשטו ותקונו מעי"ט. ולשדייה באופן שלא יתערב. וגם חברו החיצון. וגם שומנו של גיד את הכל ינקרו קודם י"ט. כדס"ל לראב"ד. דהא לא חזו לאכילה. כדמסיק תלמודא בהנהו תלתא שינויי.

168

קס״טואי איתא לדראב"ד. דהא קאסרי ליה לפסח כולו כשנצלו עמו. ולא סגי דלא בעו ניקור מעיקרא. אכתי קשיא דאסורא נשדייה. ואידך אסורי דמדבריהם נשרפינהו מיד. ולא שייכא כלל שרפתם בי"ו. ומתני' מילתא פסיקא נקטה הגידין כו'. כאילו הוא דבר מוכרח ולא סגי בלא"ה. והא אדרבה: אי אפשר לבא לידי כך להשהותן עד י"ו. שהרי אי אפשר להניחם בק"פ לדעת הראב"ד. ומאי פסקא. וכל זה רמוז בלשוני הקצר שבחבורי לח"ש. דה"מ בגמרא ודוק. כדרכי בלשוני המחכים למעמיק בו. ישמע חכם ויוסף לקח ולא להטריח המעיין בכדי. א"כ הלא הך אוקמתא דג"ה היא הנותנת כן. ואיברא כמדומני שחשבת שזה דבר מוחלט. שא"א לשרוף הגידין והחוטין המנוקרין עד דלהוו נותר. ולא היא. הא תנן בהדיא ז"ה כל שפסולו בגופו ישרף מיד. ואפי' בדם ובבעלים. ס"ל לריב"ב ג"כ ישרף מיד לפי שא"ל אוכלין. וכל זה בפסולו מחמת ד"א. אבל בפסול שלא הי"ל שעת הכושר ליכא דסליק אדעתיה לשהויי לאתויי לידי נותר. זה פשוט בסוגיא דתלמודא וברור מאד ועשי"ע ח"א (סי"א). א"כ קמה אלומת הכרחיות ראייתי לדר"מ גם נצבה. הפוך בה ותשכח מרגניתא טבא. יעב"ץ.

169

ק״עואודות תיבת גנזך. כבר הודעתיך שהוא לשון הכתוב בד"ה (אכ"ח) שהוא ענין אוצר. ושיחת ת"ח צריכה למוד. כי כן שם כזה נאה לחדרי עליה ההיא. שעוסקת ביראת ה' היא אוצרו של הקב"ה. ואין חדוש שלא בא לידך מקרא הנ"ל. אטו מאן דלא ידע הא כו'.

170

קע״איום ד' ך"ח אייר תקך"ד לפ"ק ברלין:

171

קע״בלמי יחפוץ המלך מלכו של עולם. להטות אליו כנהר שלומו. ולמי יופיע אלדי ישראל ברכת חיים וחסד ורחמים ממרומו. הלא לאיש קדוש אלדי פאר הזמן והודו. מוצק האמת ויסודו. אשר הורם ואשר הוקם לנס לקהל עדתו. על ישראל הדרתו. הגאון המפורסם הרב המובהק פ"ה נ"י ע"ה כק"ש מהור"ר יעקב יצ"ו.

172

קע״גאת קול שפעת תפארתו שמעתי מתהלך בגן ה' בארץ החיים ואור תורתו כאש אוכלת בראש מרום הרים שואף זורח מתוך ספריו. וכל מבקשי ה' לאור ברק חצציו ילכו עוד זה מאיר וזה בא הולך ואור עד נכון היום. עד כי האירה הארץ מכבודם וכשמש ירח עמד זבולם שם שם לו חק ומשפט צדק ברוב אונים בעמקות הלכה ואמיץ כח בבקיאות נפלא הפלא ופלא. ועם זה היה לו האמת לקו והצדק למשקולת לישר מסילה לאלדינו. בדרך בדרך ילך ודרכו הויות הקדמונים וסוגיותיהם היו לו לעינים על פיהם יסע ועל פיהם יחנה. מסתת בהרים ומיישר הדורים לשאוב הסברות ממקורם. ורוח אלדים חזק מבינתו יצא ויגע בארבע פינות. הש"ע והפוסקים ובוקע חלוני את שקדמוהו לא ישא פנים לנטות מן האמת משום פנה ונטיה. הוא יענה את שמי התלמוד ומפרשיו ומשם בארה באר כרוהו הקדמונים בפסקיהם וחבוריהם. משם חפר אוכל לנפשו משם ארה מורו עם דבשו. משם מלא כפיו נופת צופים. אין דקדוקים ודוחקים הנתלים בשערה נחשבים בעיניו למאומה ופלפולים נמהרים מוטעים אשר ברחובות יתנו קולם לא יכונו לנגד עיניו. אשר בעו"ה הן המה היו בעוכרינו להסיתינו מהר מדרך למוד הקדמונים בעשות הטפל עקר והעקר אפילו טפל לא עשוהו. הן המה היו עלה לשבוש השכל ויסודי ההטעא. כי כל מגמתם המושכל הראשון הלא בין רגע היה ובין רגע אבד. וכבר העיר אותנו מאור עינינו רש"י ז"ל. כאשר עלה עשן באפו כי חרה לו על פירוש משובש ומקולקל. תלה התקלה באדם חריף ומפולפל (בחולין דפ"א ע"א ד"ה התראת ספק) (ויש לו עדים רבים בש"ע. אלא שאין נאה להאריך בכאלה) ואני מאז התבוננתי בספריו הקדושים. היתה תשוקתי לקדם פניו באיזה הערות גדולות בפינות הפוסקים. אך הייתי חוכך בדבר בחשבי אולי פגעו בי הקנאי"ם ומחמת קדחת שנאתם העלו משאת עשן השמימ"ה. כמנהג אנשי תרמית ואולי יהיה עשנם מסך מבדיל ביני ובין כבוד רוממותו והודו. האף אמנה ידעתי כי לאיש אשר כל חמודות אליו. כמוהו לא יתן הסב לבו אחורנית משום אנשי דיבה ולא יפנה אל רהבים ושטי כזב. עכ"ז אפשר הדבר. ומי לנו גדול מדוד מלך ישראל. ועכ"ז הכניס בלבו דברי ציבא העבד. עד כי כעת שהתבוננתי מכבוד התורני הרבני מהור"ר מאיר ה"ה חתנו של פאר מכ"ת כי רוח חכמת האדון רוממות כבודו נצחה עמוד העשן העולה ממערכת האנשים הרקים המבקשים אחר מומי בני הזמן. לכן אמרתי הנה באתי במגלת ספר בקונטרס מועתק מספרי אבן השואל אשר אתי בכתובים מיוסד בדרך שאלה ותשובה. וזה הקונטרס הוא מענין דין כאן נמצא וכאן היה כאשר יראה כבוד רוממותו מגודל הספיקות אשר עלו נשתרגו על זה הפסק לפי עניות דעתי הקלושה. ע"כ שלחתי אל כבוד הדרתו ענין קצר מדין ערלה באשר הוא הלכה למעשה ויוריני רום מכת"ר וכבוד הודו את דעתו הרמה. ואם האמת כאשר דמיתי. או אם עכ"פ יש מקום להקל. והיה זה שלום וחיים ארוכים לרום הודו וכסא כבודו. מנאי כד"ש ומבקש טובתו והצלחתו. הק' ישראל בע"מ נצח ישראל בבית המדרש של הגבירים המפורסמים נר"ו הר"ר פייטל והר"ר דניאל פה ברלין.

173

קע״דנשאלתי פה ברלין בעזה"י:

174

קע״היש להסתפק בדין מבריך ומרכיב אם נוהג בו ערלה בחוץ לארץ או לא.

175

קע״ותשובה

176

קע״זוהנה לכאורה דין זה מפורש בטור ובש"ע י"ד סימן רצ"ד שהטור כתב שם ז"ל. אחר שכתב דערלה נוהג במבריך ומרכיב אעפ"י שמנהג עובדי האדמה להבריך בכל שנה התיר רבינו יצחק לשתות יין מגפני הגוים משום דספק ערלה מותר. וכתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל הרי מצא היתר לגפני הגוים. אבל גנים שישראל עובדים אותן ומבריכים אותן בכל שנה לא מצא היתר. ואני רואה שפשט ההיתר בכל הארצות ואין משגיח ותרתי אני בלבי למצוא שום צד היתר להוציא רבים ממכשול והאריך בדבר. והיוצא מדבריו שאין מבריך ומרכיב חייב בערלה אלא בא"י אבל לא בחו"ל עכ"ל הטור. ובש"ע סי' הנ"ז סימן י"ז כתב בזה"ל אעפ"י שמנהג עובדי אדמה להבריך גפנים בכל שנה מותר לשתות יין דספק ערלה מותר אפילו בכרמים שישראל עובדים אותם ומבריכים אותם בכל שנה מותר משום דאין מו"מ חייב בערלה. אלא בא"י אבל לא בח"ל עכ"ל. ונסבין חבריא למימר דכך הלכה ואין מו"מ נוהג בח"ל כלל. והש"ע קבעו להלכה לד"ה כנראה מסתימת דבריו. ומה שכתב בסעיף הקודם לו אחד הנוטע ואחד מו"מ חייב בערלה היינו בא"י. וכן הטור שכתב דמו"מ חייב בערלה היינו בא"י דוקא.

177

קע״חאיברא עם הדיוק קשיא לן טובא דאי לד"ה אין ערלה במו"מ אפילו בודאו. למאי הלכתא כתבו הטור והש"ע בבבא הקודמת היתר שתית יין משום דספק ערלה מותר. והיא דעת ר"י שזכר הטור דמאי אריא ספק אפילו ודאי נמי מותר. דע"כ בח"ל מיירי כמבואר בדברי הטור והש"ע. ועוד דאי בא"י הרי ספק ערלה אסור בא"י וכנזכר שם סעיף כ"ו. ומאחר שלפי הנראה מלשון הש"ע שכתב משום דמו"מ אינו חייב בערלה אלא בא"י דמלתא דפסיקא היא. ואין חולק בזה. והרי ע"כ הר"י חולק בזה שלא התיר בח"ל רק ספק ואחר שהש"ע עצמו זכרו למה דחאו תיכף בשתי ידים אח"כ וגזר בפשיטות שאין ערלה נוהג במו"מ בח"ל. זאת לא זאת. הרי מאין באנו להתיר מו"מ בח"ל הרי לא למדוהו הרא"ש בה"ל ערלה רק ממה דקיי"ל בערלה הלכה כדברי המיקל בח"ל. שהרי כתב שם ז"ל. אחר שזכר כפי הנ"ז בטור ותרתי בלבי אם אוכל למצוא צד היתר ומצאתי און לי בגמרא דסוטה (דמ"ג) וכו'. והיוצא מדבריו שלפי של אקומתיה דר' יוחנן ס"ל לר' אליעזר בר' יעקב דאין מו"מ חוזר מעורכי המלחמה דאשר נטע כרם דכתב משמע כמשמעו ודוקא נטיעה ולא מו"מ וה"ה ונטעתם דגבי ערלה דוקא נטיעה חייב בערלה לא מו"מ וכתב שם ז"ל. ואע"ג דלית הלכה כראב"י לענין חוזרים ממערכי מלחמה אלא כסתמא דמתניתין מ"מ לענין ערלה עבדינן כוותיה כי פסק ר"י דאין נטע רבעי נוהג בח"ל כמאן דתני כרם רבעי (בריש כיצד מברכין) דקימ"ל כל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל. וא"כ לענין ערלה נמי בח"ל נאמר ונטעתם ואין מבריך ומרכיב עכ"ל. וכתב הב"י שכך כתב ג"כ הרמב"ן כמו שכתב הרשב"א בתשובה בשם הרמב"ן וכתב ולפי דבריו ז"ל יהיה הדבר מותר אפילו במכירו אחר שנפסק מהאב עכ"ל הב"י בשם הרשב"א.

178

קע״טואמנם כן מאחר שכל עיקר ההיתר של מו"מ בח"ל נשען על סברא זו דכל המיקל וכו'. הדבר תימא הרי בש"ע שם סעיף ז' פסק בסתם דנטע רבעי נוהג בח"ל והיא דעת רבינו יונה בשם ר"י בברכות דלא אמרינן כל המיקל בארץ וכו'. רק בצלף וכ"כ בב"י ולכך נטע רבעי נוהג אפילו בח"ל ומאחר שסובר לעיקר דעה זו דרבעי נוהג בח"ל שקבעה בסתם בראשונה. ואח"כ הביא דעת הרמב"ם שאין רבעי נוהג בח"ל כלל ולדיעה ג' כתב דנוהג בכרם ולא בשאר אילנות והיינו כדעת הסוברים כל המיקל בארץ וכו'. וא"כ למה הדר פשיטא ליה במרכיב ומבריך דאינו נוהג בח"ל כאלו היא הלכה רווחת. והתימא מהרב בעל כה"ג שכתב על דברי הב"י שלא נתיישב לו טעם זה דכל המיקל בא"י בלשון הרא"ש שכתב שאין מו"מ נוהג בערלה אלא בא"י ולא בח"ל ולא ביאר טעם המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל עכ"ד והוא ז"ל הסיב דברי הרא"ש אל טעמים אחרים כאלו הרב ב"י המציא טעם זה אליבא דהרא"ש והרי הרא"ש עצמו כתב כן להדיא בהלכות ערלה ובספ"ק דקידושין. מיהו הא ודאי קשי' נהי דהרא"ש הכי ס"ל גם גבי רבעי ופסק דאין רבעי נוהג רק בכרם מטעם דכל המיקל וכו'. ואמטו להכי פסק דמו"מ אינו נוהג בח"ל. אבל מאחר שרבים חולקים עליו שהרי הרמב"ם סתם דבריו בפ"י מה' מעשר שני וכתב דמו"מ חייב בערלה ולא חילק בין א"י לחוץ לארץ ורק ברבעי כתב בפ"י מה' מאכלות אסורות בלשון יראה לי שאינו נוהג כלל בח"ל אפילו בכרם והיינו משום דיליף לה ממעשר שני וכמ"ש הכ"מ שם והרא"ש בספ"ק דקידושין כתב בשם התוספת דמה שאנו שותין יין ולא חיישינן למבריך משום דספק ערלה מותר. וע"כ ס" דמבריך ומרכיב נוהג בח"ל דאל"כ אפילו ודאי נמי מותר וכן משמע מתוס' דקידושין (דל"ו) ע"ב ד"ה כל מצוה דס"ל דמו"מ נוהג בח"ל. וכן ברמזים שכתב הטור אותם בזה"ל ערלה נוהג אף בשל נכרים אעפ"י שרגילין עתה להרכיב הגפנים בכל שנה וקיימ"ל דמרכיב אסור משום ערלה אפ"ה מותר לשתות היין שהוא ספק ערלה וספיקה מותר בח"ל הרי דס"ל דמבריך ומרכיב נוהג בח""ל בודאו ואין סברא לומר שחזר בו הטור בספרו.

179

ק״פותו הרי רש"י כתב בריש פ' כיצד מברכין דהטעם דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל הוא משום דערלה בח"ל הוא מדברי סופרים ולהכי אקילו בח"ל ונהי דאמוראי דהתם י"ל דס"ל דערלה בח"ל מדרבנן מיהו למאי דקיימ"ל הלכה למ"מ אין שייך לומר כל המיקל בארץ וכו'. ואיך שיהיה קשה על הש"ע האיך פסיק למילתיה דאין מו"מ נוהג בח"ל נגד כל הנך רבוותא ולא זכר דעות החולקים שהם הרמב"ם והתוספת ורש"י ורבינו יונה ולא עוד שהב"י עצמו הביא בש"ע דנטע רבעי נוהג בח"ל והיינו דלא ס"ל לדיעה זו דכל המיקל ובענין מו"מ שאינו נוהג בח"ל לא הביא שום חולק. ולולי דמסתפינא אני אומר שזה שכתב הש"ע משום דמבריך אינו נוהג בח"ל לא בא לומר דאינו נוהג בח"ל בשום ענין. אבל ר"ל דלענין היתר שתית יין מכרם שהבריכו בו באותה שנה בהא סמכינן אדעת האומרים דאין מבריך ומרכיב נוהג בח"ל משום דמדאורייתא מין במינו בטל ברובא ואין אסור רק מדרבנן. ובהא דלד"ה סמכינן אדברי המקיל וכמ"ש רש"י דלמ"ד ערלה בח"ל מדברי סופרים קיימ"ל כדברי המיקל בח"ל ונהי דלדידן ס"ל ערלה בח"ל הלכה למ"מ. מ"מ לאחר שנתערב הוי דרבנן ואיסורא דאין מבטלין איסור לכתחלה נמי אינו רק מדרבנן מיהו להנות ממבריך ומרכיב גופיה י"ל דס"ל לש"ע דאסור בח"ל כמו בא"י וכמ"ש בסעיף י"ו אחד הנוטע וכו'. ולא חילק בין א"י לח"ל וגרע טפי מנטע רבעי חדא משום דלאינך אוקמתי' בסוטה (שם) לא פליג ראב"י במו"מ ורק לאוקומתיה דר"י י"ל דפליג נמי גבי ערלה. ועוד דקיימ"ל דביחיד נגד רבים לא אמרינן כל המיקל וכו' (וע' בח"י פני יהושיע ר"פ כיצד מברכין) ואע"ג דהאי ראיה לאו דוקא כ"כ מיהו ראי' קמייתא אין לדחות העולה מזה דנוהג בח"ל והנלע"ד כתבתי אני הצעיר הק' ישראל בע"מ נ"י.

180

קפ״אתשובה

181

קפ״ב ד' סיון תקכ"ד לפ"ק.

182

קפ״גיהי ה' עמו. ויענה את שלומו. ישגיח עליו ממרומו. וינחהו במע"צ למען שמו. אהובנו האלוף התורני הרבני המופלג חריף ובקי קנה חכמה קנה בינה. ואין קצה לתכונה. כמו' ישראל יצ"ו:

183

קפ״דגי"ה מן ך"ח העבר האיר אל עבר פני אתמול לעת ערב היה אור. ואני היום סמכוני באשישות מחמת שינוי האויר עת קור שלא בזמנו. ומחר עי"ט. ואי לאו ההוא יומא כו'. מלבד טרדות שונות המקיפות אותי מארבע רוחות. לא יתנוני השב רוחי ומי שת חכמה בטוחות. להשיב אמרים אמת לשולחי לחזות נכוחות. עכ"ז דחקתי השעה שלא לטמון ידי בצלחת. לא נלאה להשיב מפני הכבוד את כל ונוכחת. להוציאו חלק אי אפשר. ואם לא אוכל להרחיב לשון ולברר דבורי הדורי ליישר. עמו המדע למצוא התנצלותי ולנקותי משגיאות המהירות כיודע פשר. אפס בקצרה ריש מלין אומר. ע"ד שאלת חכם (הלכה ומעשה. נזקקין למעשה) חצי תשובה. בענין מבריך ומרכיב אם נוהג ערלה בח"ל. והביא מע"ל דברי הטור באורך. מ"ש בשם אביו שאין מו"מ חייב בערלה אלא בא"י דוקא. ועליו לשון הש"ע כיוצא בו. ומנה נשמע דמש"ל אחד הנוטע ואחד המו"מ חייב בערלה. היינו בא"י דוקא. וכתב דק"ל טובא אי לד"ה אין ערלה במו"מ אפילו בודאי. למאי הילכתא כתבו טור וש"ע בבבא הקודמת התר שתית יין משום ספק ערלה כו'. אפילו וודאי מותר. והאריך לשון בידוע. להוכיח דבח"ל קאי.

184

קפ״הדיוקים דהשואל בש"ע בכדי קטרח
לזה אני אומר אי דייקינן כי האי לא תנינן. דאורחיה דש"ע הוא למנקט ברישא מילתא דפסיקא ופשיטא טפי. והדר אשמעינן חידושא ורבותא. ומה זה דיוק של כלום. אפילו רבי במתני' תני לא זו אף זו זמנין טובא כנודע לכל. והאי דינא דמו"מ אינו נוהג ערלה בח"ל. חדית לן הרא"ש (והקרובים אליו בזמן) ולא בפירוש איתמר בשום דוכתא. אלא מכללא דייק לה. ומ"מ אין הוכחה גמורה שר"י יחלוק על זה. מדלא נסיב ליה טעמא דאינו נוהג במו"מ. הא לאו דיוקא הוא לגמרי. דלא אסיק אדעתיה כרמי ישראל. דלא מיירי בהו. וסגי ליה בטעמא דפסיקא ודעדיפא נקיט. ושמא לא היו מצוים כרמי ישראל ועובדי אדמה ישראלים במקומו של ר"י. לא ראה להאריך במה שאינו מהצורך. לכן אין להכריח מזה שאין זו דעת ר"י. ואפי' היה כן. דילמא אי הוה שמיע ליה טעמא דרא"ש. הוה הדר ביה. איך שיהא. לבש"ע נתקבלה דעת הרא"ש והטור. דקם בשטתיה דאבוהי. ודרכו להביא מתחלה דעה המפורסמת. ואחריה המחודשת שנתקבלה לאחרונים. אע"פ שלא שערוה הראשונים. עכ"פ לא גלו דעתם להפך. ודי בזו לראשונה.

185

קפ״ואחרי זאת העתיק לשון רא"ש עם הב"י. מאין למדו התר של מו"מ בח"ל שנשען על מ"ש כל המקל בארץ כו'. וכתב שהדבר תימא אחר שפסק בסתם כו'. ומאחר שסובר לעיקר דעה זו כו'. ולדע' ג' כו'. והיינו כדעת כל המקל בארץ כו'. למה הדר. פשיטא ליה במו"מ כו'.

186

קפ״זהנה הטריחנו מכ"ת בדיוקים הנתלים בשערה. כי הדבר פשוט מתחלה הביא בש"ע הדעה היותר מוסכמת (ע"פ הקודמים בזמן ובמעלה. דהיינו הגאונים ועמהם סיעה של גדולי האחרונים) ואחריה קמ"ל דעה לקולא. אע"פ שאינה מוסכמת כל כך (להודיע שהסומך עליה. יש לו אילן גדול להתלות בו. ותו משום דקבעי לאתויי דעה ג' לפשרה) ולבסוף מביא דעת שלישית המכרעת. שהוא ודאי עיקר. והלכה כדברי המכריע בלי ספק. הרי שכך דרכו של הש"ע ומסייע למש"ל. הכל עולה בקנה בינה אחד. נמצא התימא באויר פורחת. כי בודאי סמך הרב"י ע"ד הסוברים דכל המקל כו' (שכדאי לסמוך עליהם אפילו שלא בשעת הדחק) שהיא הלכה רווחת. וכל דברי הש"ע בזה אחת. בנוים על יסוד אחד העשוי לנחת.

187

קפ״חאמנם מה שתמה על בכה"ג. צדק בכך. אגב שטפיה אתיא ליה לבכ"ג. ולפום ריהטיה לא דק וקטרח בכדי ודאי. אך מה שחזר מעכ"ת לתמוה על פש"ע במו"מ נגד סתימת הר"מ ותו'. כבר נתיישב בדברינו. ואין לכפול הדברים שלא לצורך. גם אין חדוש אם בטור הביא כל הדעות מה שהשמיט ברמזים. שדרכו לקצר שם. ואינו חושש בהם רק לדעה המוחלטת. ולא לטפל בחלוקי דעות. שהיא מלאכתו בספר הטור בעצם. ומה ששב עוד לעורר מדנים על פסקו של ש"ע במו"מ. נגד כמה רבוותא כו'. כבר הושב. ופסקו של הש"ע מיוסד ודאי על הכלל המוחלט. דכל המקל בא"י כו'. שסמך עליו באמת וביושר כדלעיל. ומה שחשב דלמאי דקיי"ל הל"מ. אין שייך לומר כל המיקל כו'. הא ליתא. דכיון דספק ערלה בח"ל מותר. א"כ מאן דמקל בא"י. לא גרע מספק. זה ברור.

188

קפ״טכמה תיוהי במ"ש השואל
ומאי דמסיק. ולולי דמסתפינא א"א שזה שכתב הש"ע דמבריך אינו נוהג בח"ל כו'. ר"ל דלענין התר שתית יין מכרם שהבריכו בו באותו שנה. ובהא סמכינן אדעת דאין מו"מ נוהג בח"ל. משום דמדאורייתא מין במינו בטיל ברוב כו'. ונהי דערלה בח"ל הל"מ. מ"מ אחר שנתערב הוי דרבנן. ואיסור דאין מבטלין לכתחלה כו' עכ"ד. וכמה תמיהי איכא הכא. חדא. דלענין יין מכרם שהבריכו בו. משמע דביין הידוע שנעשה מענבי כרם של תערובת מעוט מוברכין. ברוב שאינן מוברכין. קמיירי (דאי באינו ידוע. שנעשה מכלל מוברכין ודאי. היינו ספק ערלה דמותר) א"ה מאי מהני רובא. אי איתא דל"א כדברי המקל כו'. כדעת מכ"ת. ולא משוי ליה ספק. כיון דהל"מ הוא. וס"ל דכה"ג הולכין בה להחמיר כשל תורה. הא תנן התם נטיעה ש"ע שנתערבה בנטיעות כו'. אם לקט יעלה באחד ומאתים. ה"נ לא שנא. לא בטיל בבציר ממאתים. לפ"ד דכד"ת ממש חשיב ליה אלא על כרחך אע"ג דקושטא הכי הוא בעלמא. דהל"מ כד"ת דמי וספקו להחמיר. איברא הל"מ זו שניא היא. דכך היא הלכה. ספקה מותר. וכדמסיק ר"א אליבא דר"י. ומה שהחליט מכ"ת איסור אין מבטלין לכתחלה נמי דרבנן. נמי ליתא לד"ה כנודע (ויעוין גם בקו"נ סייג לתורה ששלחתי על יד חתני הרבני יצ"ו).

189

ק״צומש"ע ומיהו ליהנות ממו"מ גופיה י"ל דס"ל לש"ע דאסור בח"ל ע"כ. לא אוכל לצייר איך יסבול לשון הש"ע משמעות זה. שהוא בלי ספק יורה כחץ כוונתו. כמובן לכל מדבר בלשון עמו ודעת שפתיו ברור מללו. דמו"מ אינו חייב בערלה אלא בא"י לא בח"ל. ואין לו משמע מוציא מיד משמע. אלא משמע ממילא כדעת הרא"ש. ותו לא מידי. מעתה לא ידעתי על מה שיסמוך. לחלוק בלי ראיה מכרחת. על הלכה קבועה. שגם האחרונים לא ערערו עליה ולא הרהר אדם אחריו.

190

קצ״אואי משום דלאוקמתי אחריתי לא ס"ל לראב"י פרט למו"מ. מה בכך. הרי ברייתא הכי סברה. ופליגא בחזרה מערכי מלחמה. וה"ה לערלה. והלכה בח"ל כדברי המקל עכ"פ.

191

קצ״בסמך הגון למ"ש הרא"ש והוא כפתור ופרח
ואם אמנם לכאורה יש לתמוה על הרא"ש וסיעתו. שסמכו להקל מסברא גרידא. דלא בפירוש אתמר אלא מכללא. וכיון דחידוש הוא אין לך בו אלא חדושו. הבו דלא לוסיף. היכי ניקו אנן ונימא מנפשין. דכי היכי דפליג ראב"י בההיא פליג נמי בהא. ונסמוך נמי איחידאה לקולא.

192

קצ״גאבל באמת יש הכרח ג"כ לומר דהא בהא תליא. מדמפרש קרא דחוזר משום דלא חללו. למימרא כל היכא דלא בעי חלול. לא הדר. ומדמעטיה קרא למו"מ מחזרה. ש"מ לאו בר חלול הוא. ומדליתיה בחילול. ליתיה בערלה. דכל שחייב בערלה. חייב ברבעי (ול"ד לחיוב ערלה בח"ל. אליבא דר"מ דפטר ליה מרבעי. דהמקום גורם ודומיא דמ"ש. וערלה בח"ל אינה ד"ת. משא"כ במו"מ למאן דפטריה מערלה. ודאי ה"ה לרבעי. דבא"י ודאי הני תרי מילי שוו להדדי. ולא משכחינן חד בלא חבריה. זה פשוט. ומק"ו. אם החייב בערלה. פטור מרבעי. הפטור מערלה. לא כ"ש דפטור מרבעי. וכן כתב הר"מ בפירוש) אמטו להכי חשיב כדמפרש בהדיא. ויש להסתייע עוד דההיא סוגיא מפשט פשיטא לה הך מילתא כדאמינא. אלא שאי אפשר להאריך יותר כעת. כדי שלא להשיב פני מכ"ת ריקם בפאשט ראשון.

193

קצ״דס"ד כחא דהתרא עדיף ועוד סניפים יפרס למה שאחזו ראשונים שער להקל ואין להרהר אחריהם
נחזור לראשונות שעכ"פ מידי ספק לא יצאנו בדין זה. וכיון שכן. הדרן לכללין דספקה מותר. גם יש לצרף דעת שמואל דס"ל הלכת מדינה גרידא היא. ודחריפי דפומבדיתא דאמרי אין ערלה בח"ל. וקיימי להו בשטת שלשלת תנאים משום ראה"ג. דכולהו לא קטלי קני באגמא נינהו. ונהי דחיישינן ללטותא דר"י. ועבדינן כוותיה (חלילה להקל בה) אין לנו אלא כמו שאמר ודאה אסור. ספקא מותר. וכל גווני ספקא בכלל. ומחלוקת חכמים לא גרע מספק דעלמא. כ"ש שכבר הניחו לנו הכלל דכל המיקל כו' בארץ כו'. דהיינו נמי מטעם ספק נגעו ביה. לכן הנח להם לישראל כו'. ובמקום שהלכה רופפת כו'. וכ"ש אי איכא תו ספק בהברכה והרכבה גופה. שמא לא נפסקה מאביה לית דין צריך בשש להחמיר. אף כי יש עוד סעד להקל מצד שכתב בבד"ה. שהענבים בשני ערלה קלושים דקים. ואע"פ שזו קשה בעינינו. דהא קיי"ל הפגין אסורין בערלה ומנה ובה גופה איכא למשדי בה נרגא. דא"כ למה נאסרו ענבי ערלה ופירותיה. הא ודאי על כרחין רחמנא אסרינהו. (ותו האיכא זקנה שחוזרת להיות כבריכה. ובריכה שנפסקה. שמונין לה משעה שנפסקה. שמא אותן אין פירותיהן דקין וקלושין). להכי חס לאקולי בה. אלא מיהא לספק ערלה דח"ל דקליש. נעשה סניף להתר. ואין דעתנו נוחה להכביד בחומרות שלא שערום חכמי דורות שלפנינו (המחמיר יחמיר לעצמו. ולא לפסוק ולהורות לרבים) הלואי ועמדנו בראשונות. מכל מקום לא לריק יגע מכ"ת הנה שכרו אתו. טוביה למאן דזכי והוו דרופתקי דאורייתא. ושמחתי לראות שמדקדק להעמיד ד"ת על בוריין. ויותר מהמה הזהר בד"ס להחמיר באיסורן. א"כ קרוב הוא לנו האיש ולא לצרינו. ועמוד העשן בחופה למה ואם אולי בימים שעברו טעה בעגל. מצינו גדולים שטעו. חזרו והודו אשר חכמים יגידו ולא כחדו מאבותם. להם לבדם נתנה הארץ היא כבודם ותהלתם. ואני בה' אצפה יחזק במעוזו יעשה שלום לי שלום יעשה למכ"ת כי ילוה אלינו לבנות חרבות עולם שמם מוסדות דור ודור לקומם. ולגדור פרצות כרם חמד. בעו"ה שועלים מחבלים הלכו בו. מה טוב כי יהא לאיש חיל יאזור אזור האמונה בחלציו: להחלץ חושים לעמוד בפרץ להפר מחשבותם. והרשעה בעשן תכלה לא תקום מזמתם. כה מעתיר העצב נבזה בעיניו נמאס לב נמס על אודות אחינו ב"י בדור הלז ואת כל קורותם. ועיניו נשואות למרום להחיש קימת נפילתם. יעב"ץ ס"ט.

194

קצ״החזר השואל וכתב אלי לעשות סניגרון לדבריו:

195

קצ״ויום ו' עש"ק י"ז סיון תקכד"ל ברלין:

196

קצ״זאל אלדי השמים. ישפות לו שנות חיים. וירים קרן הודו. להאיר הארץ מכבודו. ה"ה הרב הגאון המפורסם אשר נזר משחת אלדים על ראשו. נרו ישראל וקדושו. פ"ה ע"ה כמהורר יעקב יצ"ו. אותיותיו המזהירות כעצם השמים הגיעוני בשבוע זה. ושם ראיתי חביון עוזו ראה ויתר הדעות עמד וימודד הסברות הליכות עולם לו. ואל האדון החסד ותשואת חן אשר כל טרדותיו לא עממוהו מלהראות דרך בישע ה'. ולהיות כי זה כבודו לאחוז בכנפות האמת וצדקות אהב ואם יתן איש את כל הון ביתו בוז יבוז לו באהבת היושר. ע"כ הוספתי ידי שנית להשתעשע בדברי קדשו. פתח דבריו האירו כלפי מ"ש למאי הלכתא כתבו הטור היתר שתיית יין מטעם ספק ה"ה אף ודאי נמי מותר. דהש"ע נקט בדרך לא זו אף זו ונקט תחלה מלתא דפסיקא שאפילו רבי במתניתן תני הכי. אנחנו בעניותינו לא מצאנו כיוצא בזה בש"ע בשום מקום אם לא כשכותב רבותא בשם י"א וכבר הסכימו גדולי האחרונים שבדברי הפוסקים לא אמרינן לא זו אף זו הביאו בעל כנסת הגדולה בכללי הפוסקים סימן פ"ח ורק בזו ואצ"ל זו נסתפקו שם ומדברי רבי אין ראיה כי טעמו כתבו הכריתות ושאר הקדמונים דהוא משום דהתנא שמע לשון ראשון וכתבו ושוב שמע מפי תנא אחר חידוש גדול יותר ונראה בעיניו וכתבו ואעפ"י שהלשון הראשון אינו צריך לא רצה לסלקו ממשנתו ע"כ. זכרו ג"כ בעל הליכות עולם בשער ג' פרק ב' ובודאי המון כל הסוגיות גלויות לפניו ואין צורך להאריך בזה.

197

קצ״חומ"ש עוד דאין הוכחה שר"י יחלוק בזה וסגי ליה בטעמא דפסיקא ועדיפא. לא הבנתי מה עדיפא שייך בזה. וכי לא עדיף שמתיר אפילו ודאו ואפילו רואה שנבצרו מנטיעות ערלה ומה בכך שלא היו כרמי ישראל מצויין בזמן ר"י כיון דבשל נכרים נמי אפילו ודאי ערלה מותר. דהיינו אפילו יודע שנלקטו הענבים מן המוברך והמורכב וטעם זה עדיף. ומ"ש עוד ואפילו היה כן דלמא אי הוה שמיע ליה טעם הרא"ש הדר ביה עכ"ד. לא כן אבי הרי זה הר"י שהביא הטור והוא שזכרו הרא"ש בה"ק הל' ערלה סי' י"ח והוא רבינו יצחק הזקן וכבר כתב הר"ר יונה בריש פרק כיצד מברכין בשם ר"י הזקן דהאי כל המקל וכו' לא נאמר רק בצלף זכרו הרב ב"י בסימן רצ"ד. ובאמת מ"ש עוד הב"י וז"ל והר"ר יונה עצמו הביא ראיה לדבריו מסוף פ"ק דקידושין גבי כלאים לא אמר כל המקל בארץ וכו'. וכ"ה בדברי רבינו יונה שלא אמרינן כל המיקל רק במעשר וערלה ר"ל צלף והביא מהא דספ"ק דקדושין דל"ט מהאי גברא דזרע חיטי ושערי ביני גופני וכו'. והדבר תימה הרי תלמוד ערוך בשבת (דקל"ט) דאף בכלאים אמרינן כל המיקל דפריך ולשלח להו כר' טרפון וכו' וקימ"ל כל המיקל בארץ. ואיך שיהיה עכ"פ אף שדעת ר"י דאין הכלל אמור רק בצלף (אי נמי) [אם כן] קשה ורק ע"י תירוץ התו' בשב' ניחא הך דספ"ק דקדושין שכתבו דלא שייך למימר הכי אלא במין של איסור דהמתירו חושבו מין היתר בארץ הלכה כמותו בח"ל. אבל בדבר שאינו תלוי רק בזריעה חטה ושעורה וכו' לא אמר ע"כ עכ"ז לא הרוחנו כלום שהרי לפ"ז מו"מ גם כן אינו מדבר בהיתר המין ולא קימ"ל בזה כל המיקל וכו'. ועכ"פ לא הר"י ולא התו' סוברין היתר מו"מ מטעם כל המיקל וכו'. ומאחר שהש"ע פסק להקל במו"מ מצד כל המיקל בארץ וכו' למה לו להסתפח בסברת ר"י שהיא כנגדו. ואם אמנם לא חשבתי זה לקושיא כ"כ רק מ"ש אח"ז מפסק הש"ע בנטע רבעי ודאי שיש ליתן לב עליו.

198

קצ״טומ"ש כבוד תורתו שזה דיוק הנתלה בשערה. תמהתי פה קדוש יאמר זה וכי אנה מצאנו שהש"ע יסבור כדעת הטפילה שזכר בשם י"א ומה הכרעה שייך בכאן מאחר שהדיעה הראשונה כתבה בסתם ואח"ז ויש מי שאומר ואח"ז וי"א ומאין שמענו שיהיה העקר כדעה שלישית וכבר כתב הש"ך בסימן רמ"ב בדיני הוראה סימן ה' שלעולם העקר כסתימת הש"ע וי"א טפל. וממה דקמן הדבר מוכרע שהרי פשטה ההוראה שבין נטע רבעי ובין כרם רבעי צריך פדיה בח"ל. ואם אמנם הש"ך כתב שאין מברכין עליו בח"ל הרי שאף על כרם רבעי כתב שאין מברכין אעפ"י שאף לדעת רו"מ כבודו הדין שפודין אותו בח"ל ולמה חששנו לפדיית רבעי ולא נחוש על אכילת גוף פרי ערלה שלקטו מן המורכב. ובודאי שאין טעם לומר שמאחר שפודין בפרוטה לא חששו להפסד מועט וכי נתנו הדברים לשעורין שגם בפרי של מורכב לפעמים אין רק ש"פ ואם עכ"פ נאמר כן מה נעשה בדין נטוע לרבים שכתב הטור (יו"ד) ס"ס רצ"ד ז"ל הנוטע בתוך שלו לצורך רבים חייב. וכתב הרמב"ם בד"א בא"י אבל בח"ל פטור וא"א הרא"ש ז"ל לא חילק בזה עכ"ל. הנה מבואר דעתו שגם בח"ל חייב וכן קבע בש"ע סתם הנוטע בתוך שלו לצורך רבים חייב ובמשמעות הדברים דאחת לי א"י וח"ל. ולמה הרי בזה פליגי ת"ק ור' יהודה בפ"ק דערלה דר"י פוטר וכתב הרא"ש בה' ערלה דפליגי בקרא דונטעתם אי משמע רבים. ומדוע לא פסקו הרא"ש והטור והש"ע גם בזה להתיר בח"ל. והרי סמכו להתיר מו"מ על מה שאמר ר' יוחנן דר"א בן יעקב ס"ל דאין מו"מ בכלל נטיעה ולהכי אין חוזרין עליו ממערכי מלחמה אע"פ שקימ"ל דלא כראב"י בהא ורק כסתם מתניתן דסוטה ור' יוחנן גופיה ס"ל הלכה כסתם משנה עכ"ז בערלה פסקינן כותיה מצד כל המיקל בארץ. וא"כ למה לא נפסוק ג"כ כר"י לגבי ת"ק דודאי סתם מתניתן עדיף טפי מסתמא שהמחלוקת בצדו דאינו אלא כרבי' לגבי יחיד וכמ"ש התו' ביבמות (דמ"ב ע"ב) ד"ה סתם וכך המידה גלויה ומאחר שמעולם לא שמענו להתיר נטוע לרבים בח"ל למה התירו מו"מ.

199

ר׳ומ"ש עוד כלפי מ"ש דלא אמרינן כל המיקל בארץ גבי ערלה רק למה דנימא דערלה בח"ל מדרבנן וכנראה מבואר מדברי הגמרא דברכות וכמ"ש בפני יהושע וכן משמע מגמרא דשבת שזכרתי דאף על פי שזה נזכר בערלה בברכות מקשי מני' הש"ס לכלאים משמע דחדא טעמא לתרוייהו דמטעם שהם (דף קל"ט) וענה כבודו הרמה דכיון דספק ערלה מותר א"כ מאן דמיקל לא גרע מספק וזה ברור. אנחנו בעניותינו לא נוכל לקרב זה כלל שהרי הלכה כדברי המיקל נאמר אפילו ביחיד לגבי רבים וכנ"ז בשבת ואפילו נגד סתם משנה דעדיף טפי מרבים אמר הרא"ש דקימ"ל כראב"י אף על גב דלענין חזרה קימ"ל כרבנן וכמ"ש הרא"ש שם בעצמו וכסתם משנה וא"כ בא"י מו"מ דין תורה גמור יש לו והמקדש במו"מ בערלה שבו הוי מקדש באיסורי הנאה דאורייתא דאפילו ספק קידושין אין כאן כדין שאר איסורי הנאה דאורייתא וכנ"ז בש"ע ח"מ סימן כ"ח. והלכה למ"מ דין תורה גמור יש לו שהרי הלכות י"א שבין נידה לנידה אינו רק המ"מ וכמה כריתות וחטאות תלויות באלו הלכות וזקן ממרא נהרג עליו בהמראתו וכן כל דיני הל"מ וכמה שהאריך בזה הרמב"ן בהשגותיו למנין המצות שרש ב' ובעל מגילת אסתר הליץ בעד הרמב"ם וכ"כ שאר האחרונים שאף לדעתו דין תורה גמור הוא. ומאחר דסתם משנה דלא כראב"י ודאי לית הלכתא כותיה אפילו לדעת הסוברים דמשנת ראב"י קב ונקי אפילו לגבי רבים (הרא"ש בה"ק ה' טומאה) בסתם משנה לא שמענו דסתמא דרבי' תמיד כך הלכה אם אין סתם אחר סותר וכמ"ש ג"כ הרא"ש כאן ובעלמא אמרינן טעה בדבר משנה חוזר ומפקינן מיד המוחזק ואפילו ביחיד נגד רבים דין תורה כרבי' דאחרי רבים להטות כתב וא"כ מה ספק יש בזה הרי הוא ודאי גמור בא"י ולמה נתירנו בח"ל.

200

ר״אוגם על הרא"ש והש"ע גופיה קשה לי דמאחר שהרי"ף והרמב"ם והרא"ש כולהו ס"ל דערלה בח"ל הלכה למ"מ איך נדין כדברי המיקל נגד רבים ומכ"ש נגד סתם משנה ומה טעם יש בזה ואי תימה שהם חובת קרקע א"כ גם חדש נתי' בח"ל והכל מודים דאסור בח"ל ד"ת ופשיטא [שאין] להתירו מטעם ספק. ועוד הרי לדעת הרמב"ם מו"מ נוהג בח"ל כנראה מסתימת דבריו וכן לדעת רש"י דכתב מבואר שלא נאמר כל המיקל רק למה דנימא ערלה לח"ל ד"ס והתו' גם הם כתבו שלא נאמר זה רק במין כולו וגם נראה שסוברין כרש"י דמטעם שהוא ד"ס הקילו ור"י הזקן ורבינו יונה דס"ל דלא נאמר זה הכלל רק בצלף הרי רוב מנין ורוב בנין אוסרים מו"מ בח"ל וכשהוא ודאי הוא דין תורה גמור כמו שאר ודאי ערלה בח"ל. ואע"ג דאלו רבים האוסרין אינם אוסרין מטעם אחד הרי כתב בהגה"ה ש"ע בח"מ סימן כ"ה דמאחר שמסכימים לענין הדין מקרו רבים. ואף על פי שהש"ך פקפק בזה היינו לחומרא ולא לקולא ומה לי להאריך הלא לפני כבודו נגלו המון דרכי הדינים ותעלומות מקורי הש"ס ואינו חסר רק שיפן רוממותו אל זה בחסדו במתון בלתי מהירות.

201

ר״בומ"ש רוממותו עוד כלפי מ"ש לולי דמסתפינא וכו' דודאי ידעתי כי אין זה מרווח בלשון הש"ע רק אולי מפני שהיה כעין שעת הדחק מאחר שרבים נוהגים בו היתר אנו סומכים על דעת ר"א ב"י וכמו שאמרו בחדש שסמכו כל המתירין בח"ל על רבינו ברוך והט"ז כתב שסומכין אמ"ד דמתיר בח"ל ולזה חשבתי עוד שבענין שתיית היין אין כאן איסור דאורייתא. ומה שהשיב רוממותו דמה מהני רובא דהלא מאתים בעינן. חזיתא לדעת כבוד תורתו. שחושב דשיעורי דמוע דאורייתא הם וכבודו לא הודיעני מנ"ל הא למוחלט הרי התו' בהערל (דע"ג) ד"ה מה שאין כן הביאו ראיות ברורות דערלה וכלאים בטלים ברוב וכל הנך דרשות דמייתי בספרי לענין תרומה וביכורים וערלה אסמכתות הם וכ"כ הר"ש בפ"ק דחלה משנה ד' וכ"כ הרמב"ם בספי"ד מה' תרומות ובפט"ו מה' מ"א משנה י"ג וא"כ ודאי לבצור לכתחלה מכרם שיש בו מיעט של ערלה מן המורכבים או חציים ודאי דאסור שהרי הערלה נכרת ואמנם אם בצרום ונתערבו הרי נתבטלו ומדאורייתא מותרין דמין במינו ברובא בטיל אפילו בערלה וכנ"ל ומכ"ש בח"ל דאפילו ספק מותר. וכן בדין אין מבטלין איסור לכתחלה דכתבתי שהוא מדרבנן וכתב רוממותו ז"ל דליתא כנודע. אני בעניי לא ידעתי זה למוחלט שהרי אעפ"י שרש"י והראב"ד סוברים כן הלא התו' והרשב"א והר"ן חולקים עליהם וסוברים שהוא דרבנן וכ"נ שהוא דעת הש"ך וכ"ד הרב מנחם עזריה וכ"ד הפר"ח. וקונטרס סיג לתורה של רוממותו לא היה לי פנאי לבקר אחר ראיותיו כי תכף לקחו ממני ומעתה אין כאן שום תמיהות הן מצד דמדאורייתא ערלה בטיל ברובא והן מצד אין מבטלין איסור לכתחלה ועל כיוצא בזה אמרו משום דס"ל כר"מ מאן דתני כר' יהוד' וכו'. ובאמת שאיני מפרש כן דברי הש"ע רק בדרך השערה בעלמא.

202

ר״גומ"ש ע"י רוממותו דיש הכרח גדול לתלות החזרה בחיוב החלול. ודאי דהכי הוא. ואף אני אומר כן אבל מה נעשה שהרי בחזרה פסק הרא"ש עצמו דלא כראב"י וחוזר ממלחמה וא"כ הדר דינא דה"ה דחייב בערלה ואעפ"י שהמרדכי פוסק לגמרי כראב"י הלא הרמב"ם והרא"ש קיימו בחדא שיטה והכי קימ"ל ופשיטא דמעולם לא נשמע לפסוק נגד סתם דרבנן וכנ"ל.

203

ר״דגם מ"ש לצרף דעת הסוברים דבח"ל מדרבנן. איך יתכן זה מאחר דקימ"ל כר' יוחנן וכבר נפסקה ההלכה מפי הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והטור והש"ע עמודי ההוראה אשר מפיהם אנו חיים וקבלנו עלינו ועל זרעינו והם אמרו שהוא הלמ"מ בח"ל מה יושיענו צרוף אמוראין דלא קימ"ל כותייהו. והרי אף בסוטה איכא רב חסדא ור"נ ב"י דמוקי דלא כראב"י ופליגו אר' יוחנן ועכ"ז סמכו על ר' יוחנן להתיר ואיך לא נסמוך עליו לאסור. ובאמת אין כאן בנדון שלנו שום ספק עוד בעקר הרכבה וגם ההיתר מצד ענבים קלושים אינו ששאלתינו אינה בענבים רק בפירות הנק' פערזך גדולים והם נאכלים בעין ומאחר שהם בעינם הנה לולי הסברא דכל המיקל ומשענת פסק הרא"ש אסורין דבר תורה ועל זה קדמתי פני רו' מעכ"ת שיצא לישע דתנו לעיין בהא מלתא מאחר שיש כאן ספק איסור דאורייתא ואם אמנם כבר התיר הש"ע כפי מה שמורה פשט דבריו ואם יש לסמוך על זה א"כ נסמוך ג"כ שלא לפדות נטע רבעי כלל וכן להתיר נטוע לרבים בח"ל ואם אין מדוע נתיר מו"מ ובודאי רום מעלתו בכחו הגדול אשר נהירין ליה שבילי הפוסקים ודורך בים התלמוד ואוסף בחפניו כל גלילי הדעת יבין הדבר לאשורו כ"ד א"נ השמח בשלומו וטובתו ומצפה לשרתו בנפש חפיצה הק' ישראל בע"מ נ"י בבית המדרש של ה"ק המפורסמים ר' פייטל ור' דניאל.

204

ר״הומ"ש רוממותו ואם באולי בימים שעברו וכו'. חלילה לי מעשות כדבר הזה להטות אחר. רק מעולם חשבתי בלבי הלא קטונתי מאוד ובלעדי יעשה אלדים את אשר חפץ ומה לי העני לתקוע אצבע בין הציר והדלת. הלא הדלת חשוב זמן זמנים וזה העני אצבע קטועה במעט רגע ובעז"ה עתה כי הרחיב לי ה' מעט והוציאוני מתחת סבלות הדלות ואנכי נפשי אויתיו בלילה אף רוחי בקרבי אשחר שלום מעכ"ת במה נקדם פניו ומאז ראיתי ספרו ברכות שמים נזדעזעתי מרוב בקיאותו הנפלא דבקה נפשי אליו אף אח"ז בראותי יתר ספריו אמרתי ב"ה אשר לא השבית לנו גואל ומודע הנותן נפשו על אמתות התורה אשר נתמעטו מאוד מאוד בזמנינו זה וד"ל.

205

ר״ובקשתי מרו' מעכ"ת להשיבני על אגרת זאת ואם דעתו נוטה לאסור כפי מ"ש.

206

ר״זתשובה

207

ר״חא"ך טוב לישראל סיון תקכ"ד לפ"ק אלטונא:

208

ר״טשלום שלום לאהובנו הנערב חגור חרב חכמה טובה מכלי קרב האלוף המרומם הרבני המופלא חריף ובקי כמו' ישראל יצ"ו.

209

ר״יגי"ה שניות מד"ס מן טו"ב הנ"ל הגיעוני בשבוע זה י"ט הלז. וראיתיו ידיו רב לו לעשות סניגוריא לדבריו הראשונים. בדין מו"מ אם חייב בערלה. ועם רובי טרדותי לא השלכתי דבריו אחרי גווי חלילה. ופניתי לראות מה שורש דבר נמצא בם. והנה אמת נכון שחזרתי על כל צדי צדדים. לא מצאתי שום הכרח מחודש. לחזור בי מחמתו. ממ"ש כבר בראשונה. ורוב מ"ש כאן. נכלל במ"ש תחלה. מ"מ לא אשיב פני כבודו ריקם. אעבור בכל ציונו היום הסר משם כל זה נקו"ד ותלו"י בספק. אפס בקצרה כי הזמן יקר. ריש מלין אומר ואין מפרשין לחכם אשר לו חיך בריא יבין הוית טעם כעיקר.

210

רי״אמ"ש מכ"ת מכללי הפוסקים חדשים מקרוב דל"א זו אף זו בש"ע. במטותא מניה משכוני נפשיה אכללים כאלה למה ליה. אנו לא נעמיס עלינו משא כזה. אשר לא שערוהו אבותינו. לא לנו לבנות בנין חזק על יסוד אוירי כזה. אין לדיין בהוראה אלא מה שעיניו רואות. ואין משגיחין בכף מאזני כללים מחודשים. בלתי צריכים כל עיקר. די לנו בחקירת כללים תלמודיים. המיוסדים על אדני פז הראיות ועדיהם המה. ואעפ"כ אין למדים מן הכללות. שאין אחד מהם שלא בהם חוץ. ולא תצייתינהו להני כללים. רצוניים הסכמיים מבחירה חפשית. ראיות צודקות והוכחות מכריחות יתנו עדיהם. על כן לא ראיתי לאבד הזמן באלה. אף כי כללים כאלה לא יעילו ולא יצילו בנדון הלזה כמ"ש בס"ד.

211

רי״בועל מ"ש בתחלה. דאין הוכחה שר"י יחלוק. דסגי ליה בטעמא דפסיקא ליה ועדיפא. השיב מכ"ת לא הבנתי מה עדיפא שייך בזה. וכי לא עדיף שיתיר אפילו ודאי כו'. במ"כ פשיטא לא נתן עיניו ולבו להבין לשוני המבואר בעצמו. שלא נתכוונתי לעדיפות ורבותא בדין. אלא להפך. לשכך תלונתו הלז והוכחתו המדומה מדר"י. אהא קאמינא ר"י מילתא דצריכא ליה נקיט. וסגי ליה בטעמא דפסיקא ועדיפא (אמאי לא דייק לשניה דיעקב. יעקב פסי"ק טעמ"א) ואטעמא בלחוד הוא דאמינא דעדיפא לספיקא דמיירי מניה. ולא אצטריך ליה שינויא אחרינא חדתא במילתא דעסיק ביה (הלא כה דברי כאש מצרף לבעל בחינה. בלי תת סיבה למשגה בהבנה) וזו סוגיא ידועה בתלמוד ושגורה גם בפי התו' ובפי הכל. כל יומא בבי מדרשא. היכא דאיכא תרי אנפי שינויי. אמרינן דעדיפא קמשני (אפילו היכא דהוה מצי לאשמועינן רבותא וחידושא. נסיב מאי דפשיטא ופסיקא טפי) כלומר שיש בתירוץ ההוא כח יותר.

212

רי״גומש"ע על מ"ש ואפילו היה כן. דילמא אי הוה שמיע ליה הוה הדר ביה. וענה בתחלה כ"ת לא כן אבי כו'. שכבר כתב תר"י בשם ר"י הזקן. דהאי כל המקל כו'. לא נאמר אלא בצלף כו'. ובאמת מ"ש עוד תר"י ראיה לדבריו מספ"ק דקידושין גבי כלאים לא אמר כל המקל כו'. והדבר תימה. הרי תלמוד ערוך דאף בכלאים אמרינן כל המקל כו'. לזה אני אומר תחלה כמסייעו. שבשביל תמיהתו א"צ לזוז מדברי תר"י. דהא בלא"ה יל"ד. לשלח להו כדר' יאשיה. וצ"ל כתרוץ התו' השני דלא ס"ל כרי"א. ואב"א אפילו כשינויא קמא דתו'. שלא שאלו כשותא בכרמא מהו. אלא אם עשה הזריעה כדין איסור כלאים ג' מינים במפולת יד. וכשותא חד מנייהו. נמי ניחא. דכיון דאיכא ספק גמור בגוף המין אם הוא ירק. דספקו מותר בח"ל (אפילו ליתא לדרי"א. כ"ש אי איתא) וגם יש צירוף קולא אחרת דר' יאשיה. היינו דאמרינן כל המיקל כו'. גבי כלאים נמי. ולעולם בעלמא היכא דליכא אלא חד קולא. לא אמרינן כל המיקל כו'. אפילו גבי כלאים דקילי (ודאי מערלה. לפום מסקנא דהויא הל"מ. וכלאים אינן אלא ד"ס) כדמוכח מההוא דזרע חטי ושערי ביני גופני דשרי. אלא היכא דאתמר האי כללא. איתמר. דהיינו בצלף. ולא בשאר דוכתא. הבו דלא לוסיף. ולפום הכי נמי לא נילף מניה קולא לנטע רבעי. זוהי דעת תר"י. להחזיק בדחיית ר"י. לדעת הגאון דמיקל בנ"ר. ואי משום הא לא תברא. אך מטעם אחר איכא למשדי בה נרגא. כדבעינן למימר קמן בס"ד.

213

רי״דאלא הואיל ואתא לידן האי דינא דכשותא. נימא ביה מילתא. שאין בית המדרש בלי חדוש. והוא אמנם אחד מחידושי גמרא והגהות ש"ס שלי. שלכאורה לר"ט כשות אילן הוא (ותיתי כירו' דאייתינא במו"ק (סר"ג) דאטד מין אילן הוא. וכן בגמרא דידן פ' בכ"מ. האטדין וההגין מין אילן. ואינן כלאים בכרם. ול"ת לך מתני' דפ"ה. דלד"ה קוצים מין ירק. כמ"ש במשנה לחם) ותמיהא מילתא טובא. שאע"פ שגדל על ההגא כפירש"י. ובלשון גמרא אהזמתא קרבי. ואי הכי דהזמי והגי אילני נינהו. תהא ערלה נוהגת בכשות. וזה לא שמענו בשום מקום. גם אי אפשר לומר כן. שהרי אין שרשיו מתקיימין. וצריך לזרעו בכל שנה. ותו מ"ט דרבנן דפליגי ואמרי דהוי כלאים בכרם. ועוד הא לא פליגי בפבכ"מ בכשות. אלא אי ברכתו בפה"א או שהכל. מיהא לכ"ע לא מברכין עליו בפה"ע. לכן היה נ"ל. דר"ט וחכמים. בפלוגתא דר"ז וינוקא דב"ר קמפלגי. ר"ט כר"ז. סבר מאוירא קרבי. ככמהים ופטריות. לפיכך אינו כלאים. שאין אני קורא בו הזרע דקרא. ותבואת הכרם. ורבנן ס"ל כינוקא. דמארעא קרבי. דמשו"ה ברכתו בפה"א. ומדלענין ברכה פרי הוי. וגדולי קרקע הוא. ה"ה לכלאים דין ירק יש לו. אלא דאכתי לא ניחא מכמה טעמי. חדא. דאי איתא דפרי האטד הוא. מי איכא מ"ד אטד לאו אילן הוא. הלא שני התלמודים שוים בכך. ותו קשיא. דהא כשות דידן (שלועזין האפפי"ן בל"א) ודאי זרע גמור הוא. לא שורש בארץ גזעו. ואינו מתקיים בארץ. אלא צריך לזרעו שנה שנה. כתבואה וקטניות וירקות. וכללא הוא בידן מגאונים קדמונים. דכל דכלו גווזיה בסתוא ולא הדר פארי משרשיו. לאו פה"ע הוא. אלא פה"א. כדאיתא בא"ח סרי"ג. והיינו נמי דקי"ל כשות בפה"א כדמסיק תלמודא (וזו אחת מן ההשמטות. שלא זכרו טור וש"ע מה דינו בברכה) ואין לומר דכשות לאו היינו (האפפי"ן) שמטילין לשכר. אלא מן אחר הוא. שאינו נזרע בכל שנה. אלא שרשיו מתקיימין כאילן. כי מה יושיענו זה. הא ליכא דאמר שמברכין עליו בפה"ע. אלא על כרחינו צריכין אנו לומר דהזמתא לאו היינו הזמי והגי ממש. אלא מינים מינים יש בהם (וכ"מ בפש"ש דקט"א. שכל מיני כשות שרו כו') ההגין הגדולים הקשים. מין אילן (וכ"מ בפרק הספינה דאיכא רברבי שנדונין כאילנות. אלא דלא חשיבי) ויש בשרשי ירקות ופה"א הנדמים להם. בדמיון קוצים. אבל קטנות הנה. רכות וקלושות. ולכן נקראת אותה של כשות. הזמתא בלשון נקבה. שתשש כחה. שאין כח עיקרה יפה להתקיים. ומין זרע ודאי הוי. ואתיא פלוגתא דתנאי דר"ט וחכמים בכשות גבי כלאים. כפלותא דאמוראי לענין ברכה.

214

רי״הא"נ הכא במאי קמפלגי. אי יהבינן לכשות דין זרעוני גנה הנאכלים. דאע"ג דלית בהו משום כלאי כרם ד"ת. מ"מ רבנן גזרו עלייהו ואסרינהו. והאי כשותא נמי לפול המצרי דמי. שמתמר ועולה כמוהו. גם מידי דמיכל הוא. דהא קבעי עליה ברכה. אלא מיהת ודאי לא חזי למיכליה בעיניה. כי אם ע"י תקון. כמו שמעיד עליו חוש הטעם. כי מר הוא (ושמא הא דידן היינו טרוזא דלרפואה דאיכא התם בפש"ש). הדר הו"ל כקנבוס דפליגי ביה נמי ר"ט ורבנן במתני'. ומה"ט גופיה. ואזדו לטעמייהו הכא נמי בכשות.

215

רי״ואחר שזכינו לכל זה. חזרנו לדברי תר"י שהוקשה הדבר בעיני כ"ת. כאילו נעלם ממנו תלמוד ערוך. ועתה הרחיב ה' לנו הדרך ליישבו. מלבד האמור למעלה. כי ע"פ הדברים האלה הרווחנו עוד. שלד"ה כשות זה אף על פי שנחלקו בו חכמים על ר"ט. מוכרחים אנו לומר. שלד"ה אינו אלא כלאים דרבנן. שהרי שנינו כל מין זרעים אינן כלאים בכרם. וכשות בלי ספק ממיני הזרעים הוא כנזכר. ובודאי לא חלקו במציאות. אלא אי מקרי זרע הנאכל. דגזרו בזה רבנן וכנ"ל. מיהת דכ"ע לאו היינו כלאי כרם דאורייתא. וכיון דפלוגתא בדרבנן היא. פשיטא טפי מצלף. דאזלינן ביה נמי בתר המקל אפילו בא"י. כדקיי"ל בכל דוכתא בספק בדרבנן להקל. עאכ"ו בכלאים דח"ל. שכל עצמן אינן אלא ד"ס. כ"ש אי מצטרפא נמי קולא דר' יאשיה. ולעולם בעלמא אימא כדתר"י. דאפי' בכלאים ל"א כל המיקל.

216

רי״זאבל באמת עדיין לא הועלנו בכך לרפא שבר על נקלה. כי בפירוש אמרו לא אסרה תורה אלא קנבוס ולוף הא שארא כולא לית בהו איסורא דאורייתא. אלא מדרבנן גרידא. מלבד קולא דרי"א. שנוספה עליה. א"ה הו"ל למימר נמי כל המקל כו'. גבי ההוא דהוה זרע ביני גופני. כמו גבי כשות. ומאי צריך למתלי בדרי"א. דלא תנן לה במתני'. ולאו ק"ו הוא נמי מצלף. שהוא עז שבאילנות. ולד"ה חייב בערלה ד"ת בא"י. והלכו בו להקל לענין ערלה בח"ל. אלא שבזה יש להשיב. אין דנין ק"ו מהלכה. גם מכשות ליכא למידק מידי מה"ט. דהתנן נמי ואין דנין ד"ס מד"ס. והיינו חיליה דר"י נמי. דדחי ראיית הגאון לנ"ר מצלף. משום דהיכא דאתמר אתמר. ה"נ אמרי לך תר"י. גבי כלאים גופיה. היכא דאתמר כל המקל אתמר. הבו דלא לוסיף. וא"כ. יכולנו לעמוד בדתר"י מצד זה. ועשינו עצמנו כמלמדי זכות על תר"י. ומהניא לשטתיה דמכ"ת. דקאי כוותיה. ושפרת מילתיה באנפיה.

217

רי״חברם כי מעיינינן בה. מסייע שאין בו ממש הוא. וקשיא לן הך מילתא דתר"י בהא כחומץ לשנים. דכנראה כוונתו על אותה ששנינו ספ"א דכלאים. ר"י אומר אינו כלאים עד שיהו שתי חטים ושעורה כו'. וקדייק מנה אי איתא דכל המקל בארץ כו'. כללא הוא לכל מילי דחובת קרקע שבח"ל. א"כ כ"ש דנימא הכי גבי כלאים דח"ל. דקילי ודאי מערלה דח"ל. שהיא הל"מ למאי דאסיקנא. ואינהו מד"ס. דאיסורא קליש ודאי. ומ"ט ל"א התם נמי כל המקל כו'. בלא דר' יאשיה. אמאי תליא בדלא תנן. הא מצי למתלי בדתנן בהדיא. הכי הוא דיוקא דתר"י. ואכתי לא חזינן מאי דיוקא. דהא בההיא מתני' לא איירי תנא דידן בכלאי כרם. אלא בכלאי זרעים. א"ה דיוקיה מהיכא. אי מעובדא קמא. מההוא דשדי בזרני. הא לא אדכר התם תרי. בזרני טובא משמע ודאי. אלא פשיטא מאידך עובדא קדייק (וכן הזכירו תר"י בפירוש) דההוא דזרע חטי שערי ביני גופני כו'. ההיא ליתא במתני'. ולא שמעינן בהדיא פלוגתא בשום דוכתא. ואי לאו דר' יאשיה. היכי לימא דשפיר עבד. משום דהלכה כדברי המקל בארץ. דשמעינן לר"י דפליג בכלאי זרעים. דאפילו את"ל הלכתא כוותיה בא"י נמי. ליכא למשמע מנה מדי. וכי דנין חמור מקל להקל עליו. אין זו מן המדה בתורה כנודע. הילכך אי לאו דרי"א. מנלן לאקולי בכלאי כרם אפילו בח"ל. לכן לא נתחוורה לי הוכחת תר"י בזה. לסתור מחמתו הכלל המוחלט ביד רבים מגדולי הראשונים. היושבים ראשונה במלכות ההוראה. וקדמונים גאונים אחזו שער זה. ולא ערער אדם עליו מעולם חוץ מר"י הזקן.

218

רי״טואף מניה לא תותבן. אע"ג דאמר שיש לדחות דל"א אלא גבי צלף. הא לא חשו לה כל הפוסקים בכלל. גם הבאים אחריו וראו דבריו. אטו אדיחויא ליקו ולסמוך. ולא בציר מספקא הוי. לפום הכי ודאי שפיר סמכי כל הנהו רבוותא קמאי ובתראי. אהך כללא דכל המקל כו'. ואפילו התו' דבכל דוכתא ממשכי בתר דברי ר"י הזקן. שהוא הנקרא סתם ר"י בעל התו' כידוע. ומדבריו נתייסדו כל התו' בכלל. עם שמחבריהם שונים. כולם תלמידיו ותלמידי תלמידיו היו. ששתו מימי בארו. לא ישנו אחר דברו. אך הפעם סרו מאחריו. לא שתו לב אפילו לזכור הדברים שאמרו תר"י בשמו. רק לקחו במושלם דעת הגאון ר"א משבחא. בלי הרהור שום גמגום ופקפוק בדבר. ומדסמכי עליה בדין נ"ר. ש"מ דס"ל כלל מוחלט ומוסכם הוא בכל מקום. ובכל ענין שנפל בו מחלוקת. בדיני חובת קרקע בח"ל. ואכתי אית לן למימר. דילמא ריה"ז גופיה בתר הכי הדר ביה. כדאשכחן טובא כה"ג בתלמודא. כמ"ש בר"פ הזהב רבי שנה בילדותו כך. ובזקנותו חזר בו. ובפא"צ לאורתא אמ"ר הכי. ובצפרא הדר ביה. ובהשולח הדר אוקי רבא אמורא עליה ודרש דברים שאמרתי בפניכם טעות הם בידי. ודכוותה בכמה דוכתי. והוא דבר ידוע. ומצוי לראשונים כמו לאחרונים. מקרה אחד הוא להם. בהשתנות הדעות ברוב ימים יודיעו חכמה.

219

ר״כומי יגיד לנו ג"כ שאין מו"מ. בכלל מין של איסור. שהמתירו חושבו להיתר. ולפי תרוץ תו' דשבת. שלא באו להוציא מן הכלל. אלא דבר התלוי בזריעת שני מינין או שלשה כאחת. שאין ענין הספק נוגע בעצם גוף הצומח אלא במקרה חבור המינין יחד. בלי שום שינוי בעצמותם. משא"כ במבריך ומרכיב שנוגע בשינוי עצם האילן נושא הפרי. הא ודאי הוי טפי דומיא דמין של איסור שחושבו להיתר. שזה וזה שוין בהשתנות העצמים. לא במקרה טפל. בלתי נוגע להשתנות עצם מהות הדבר. כמדומני יודה בו מכ"ת על כרחו (שבודאי יש לו ידיעה והכרה בהגיון. החוקר בהבדל נושאים. שלא יעלו בערבוביא כדשאים) ויחזור בו ממ"ש שבזה לא הרווחנו כלום. אדרבה דתו' דשבת סיועא לדידן. ומ"ש על הש"ע שפסק להקל במו"מ מצד כל המקל כו'. ל"ל להסתפח בסברת ר"י שהיא כנגדו. אומר אני אין קץ לדבר. לדידי ניחא כמש"ל בראשונה. ולדידיה מה תהוי עלה. רבותא למדחפיה לרביה. יאמרו רבם דחפו.

220

רכ״אומש"ע אך מ"ש אח"ז מפסק הש"ע בנ"ר ודאי יש לשום לב עליו. כבר שמתי עיני ולבי עליו. מש"ע אנה מצאנו שהש"ע יסבור כדעת הטפל דזכר בשם י"א. וחזר להעמיס עלינו משא כללי ש"ע. באמת היו עלי לטורח נלאיתי נשוא. לבלות זמן בחקירת כללי הש"ע אין לנו כמש"ל. אף כי אינם לעזר ולא להועיל. יהא איך שיהא דעתו של בש"ע נוטה יותר אם לסתם שלו או לי"א. מ"מ ודאי רצה להודיענו בזה. שלא ראה כחו יפה. לדחות הדעה האחרונה מכל וכל. אלא אדרבה נתכוין בלי ספק לומר. הרוצה לסמוך להקל יבוא ויסמוך. שהרי יש לו אילן גדול להתלות בו ושכדאי לסמוך עליו. ושעכ"פ אין לתפוס הסומך עליו. שאם לא לתכלית זה נתכוין. למאי נ"מ טרח בכדי (אחר שכל עצמו של חבור ש"ע. לא בא אלא לפנות הדרך וליישר המסלה לפסק הלכה. להוציאנו מן המבוכה) דלא דמי לההיא דתנן בבחירתא. למה נזכרו דברי היחיד בין המרובין לבטלה כו'. וק"ל. וזהו דרכו של רבי במשנה. בהבאת דברי יחיד ונקרא בשם. על מנת לבטלו. לא כן דרך הש"ע לגמרי. דלא אכפל לאשמועינן מאי דלא צריך ליה לפסק הלכה כלל. ואם מביא פעמים דברי היחיד ולא נראו בעיניו. דוחה אותם בפירוש (שהפוסקים לא באו לסתום אלא לפרש) משא"כ כשמביא דעה סתמית תחלה. ואחריה דעת י"א. ושתיק ליה. ודאי להכי אייתיה. למימרא דההיא דנסיב ברישא (עם שדעת רבים או גדולים נוטה אחריה. מ"מ שכנגדם חלוק או חולקים עליהם. ועדיין הדבר שקול) לא מוסכמת בהחלט. מעתה בין שתהא דעה ראשונה עיקר לבעל ש"ע. וגם דעתו נוטה אחריה. או יהא אחרון חביב אצלו. הכל אחד אצלנו ושוה בזה. מיהא איהו גופיה עכ"פ לא מפשט פשיטא ליה בודאי. ומידי ספקא לא נפקא. והדרן לכללין דכל המקל בארץ כו'.

221

רכ״בומש"ע וממה דקמן שבין כ"ר ובין נ"ר צריך פדיה בח"ל כו'. שאף לדר"כ הדין שפודין אותו בח"ל. ולמה חששנו לרבעי ולא נחוש על אכילת גוף פרי המורכב ע"כ. תחלה אני אומר. דלא דמי כלל ספק נדון דידן. לספקא דנ"ר. דהא בהדיא מפרש קרא כל עץ מאכל. וכתיב בתריה ובשנה הרביעית וגו'. א"כ מניין לנו להוציא שאר אילני מאכל מרבעי. מי כתיב כרם או גפן באורייתא גבי רבעי. לכן נראה דבא"י לית ביה ספקא. כי על כן לא מצינו בו מחלוקת מפורש במשנה וברייתא. רק בגמרא מצינו חלוק לשון בגרסא בענין זה. וזה אינו מחייב להחליט שיסבור אדם לפטור כל אילן מאכל מרבעי. חוץ מן הגפן. יעוין ספרי לחם שמים (מ"ו פ"ז דפאה) שהכרעתי להשוות לשון התנא בכל מקום ששנה. בין כרם בין נטע בדין רבעי. הכל עולה בקנה אחד. ומה ששנה לפעמים כרם. לא למעוטי שאר אילני מאכל קאתי. כמדומה הוא דבר נכון (אף על פי שצ"ל סוגיא דרפכ"מ. וי"ל בדוחק) ובמשנה לחם עשיתי לו עוד סמוכות. מלשון חכמים גם ממקרא מפורש. הרי הבדל גדול בין הנושאים. המחייב לחוש לזה יותר מזה. כל עץ מאכל מבואר בכתוב. הברכת אילן אינו מפורשת. ולדברי ראב"י איננה בכלל נטיעה דקרא. ואמנם לא חששנו מצד הדין רק בכ"ר. אך בנ"ר מי לחשו שחשש לו אדם ממדת הדין (לא כן אהובי. כי ודאי שורת הדין אינה חוששת לו. מטעם מלכי הוראה כל גדולי עולם אנשי השם. שהסכימו דאינו נוהג בח"ל. מטעם כל המיקל כו'. שהחזיק בו הגאון הקדמון. וקיימוהו ואשרוהו תו' ורא"ש והרז"ה ורמב"ן ור"ן וכל הבאים אחריהם בכלל) רק על ההוספה לקדש עצמנו במותר. ולהחמיר בדבר שאין בו כי אם הפסד פרוטה. להפסד מועט לא חששו. משא"כ להפסד מרובה חששו חז"ל בכל מקום. זה פשוט וידוע. ולא כמ"ש כ"ת בודאי אין טעם לומר כו'. לא חששו להפמ"ו. וכי נתנו דבריהם לשיעורין. שגם בפרי של מורכב לפעמים אין רק ש"פ ע"כ.

222

רכ״גבאמת תמה אני על פקח כמותו. יטפל בדברים כאלה הנאים לבעלי חילק ובילק דלא חשו לקמחייהו. הכי נעלם ממנו שחומרת הפדיון. מאחר שלעולם אין בה הפסד יותר מש"פ. ראוי הוא להחמיר בו לפנים משורת הדין. משום מהיות טוב. וישראל קדושים הם החמירו על עצמן. בכזה וכיוצא בו למחמיר שומעין. משא"כ במו"מ. שאם אתה אוסרו בפרי שאין בו רק ש"פ. צריך אתה להשוות בו המדה. ולאסור גם כל הכרם. שיש בו הפסד גדול ועצום. ולא ידענא מ"ק וכי נתנו דבריהם לשעורין. כלפי לייא. לדמכ"ת מוכרח שיתן הדברים לשעורין. לחלק במו"מ בין הפמ"ו להפמ"ר. לדברינו לא נתנו. ולא פלוג. במו"מ לעולם אין לנו להחמיר לאחרים עכ"פ. אפילו בפחות מש"פ. משום דמחזי כחוכא וטלולא. לאסור אכילה מועטת. ולהתיר אכילה גסה והנאה מרובה. על כן דברי כ"ת חסרי הבנה. מדויל ידיה משתלים. הלא דבר מבואר בעצמו שאין שומעין למחמיר. במקום שיש גדולי עולם מקילים. אף כי בהפסד מרובה. שאף צדיקים גמורים אינן יכולין לעמוד בו. ואפילו בכרמי גוים מ"מ הוא דבר שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בו. ולא נעלם ממנו שכמה פעמים מצינו שהקלו לצבור בדברים הצריכין להם. ואי אפשר להם מבלעדם. לכן ודאי אין נכון להורות בו איסור מוחלט. נגד שורת הדין הגמור המוסכם.

223

רכ״דאכן מי שירצה להחמיר על עצמו גם בזו. מי ימחה בידו. בין בהפסד מועט בין במרובה. ודאי רשאי אדם לנהוג זו החומרא. ולית בה משום יוהרא. אמנם אפילו בנ"ר. מאן דלא חש לה מי מצינן מחינן בידיה. וכי אין כדאי הרמב"ם (ומשמא דגמרא ירו' אמרה) לסמוך עליו אפילו שלא בשעת הדחק. אף כי בכהאי מילתא דאפילו בסוריא פטר גם מכ"ר. עאכ"ו בח"ל ובנ"ר. זו אינה צריכה לפנים. שהיא חומרא יתרה בח"ל אפילו בכ"ר. אף כי בפדיון נ"ר. ולא ידעתי פשיטות הוראה בכך. אלא שכיון שהפסד שאינו ניכר הוא. נהגו להחמיר בו ממדה יתרה. כראוי לעם קדוש. אבל להורות כן בחזקת היד לעני. דחייש אף לפרוטה. אין לנו. וכ"ש בספק ערלה. שאין כחנו יפה לאסור בכח. אפילו בהפסד מועט. אצ"ל במרובה. זהו דבר ברור שאין לגמגם בו.

224

רכ״הומש"ע מה נעשה בדין נטוע לרבים כו'. בזה אני מודה דקשיין דרא"ש אהדדי. אם אמנם לא ננעלו שערי תרוצים אף בזו. דנראה לרא"ש. יחיד לגבי רבים כמאן דליתיה. ולא שבקינן ת"ק ועבדינן כיחידאה. אף בח"ל דהו"ל יחיד נגד רבים. ומו"מ שאני. דלא אשכחן סתם מתניתין דלא כראב"י בערלה. ומשו"ה בההיא קיי"ל כוותיה. ולא תנן בהדיא במתני' אחד המבריך כו'. גבי ערלה (ברייתא הוא בפ"ק דר"ה) רבי לא שנאה. וראב"י משנתו קב ונקי. אע"ג דתנן נמי התם. הבריכה שנה אחר שנה ונפסקה מונה משעה שנפסקה. ממילא משמע דנהגא ערלה במבריך. היינו משום דקבעי לאשמועינן נמי באגב. מאימתי מונין להברכה. למאן דאית ליה הברכה כנטיעה. קמ"ל דמ"מ צריך לפלוגי בה בין נפסקה ללא נפסקה דלא ליתו למטעי ולמיחש בה כנטיעה בכל גוונא. להכי אצטריכא ליה אליבא דמ"ד אחד המבריך. דאפ"ה לא פסיקא מילתא. וכיון דלא מתניא גבי הלכתא פסיקתא ולא בפירוש אתמר אלא מכללא. לא סמכינן עלה. דתנא ברא הוא דתני לה. ותסברה הא מתרצתא היא. הא אייתי לה נמי תלמודא ירושלמאה (פ"ק דערלה) ואמר עלה לית כאן מרכיב. הא ודאי לאו מתקנתא היא אליבא דכ"ע. ולאו תרוצי מתרצת לה. אימא נמי לית כאן מבריך (שהרי אחים ורעים הם בכ"מ) ולא אתניא נמי אלא אליבא דמאן דמשווי הברכה והרכבה לנטיעה. נסיב לה נמי איידי דקבעי לאשמועין דינא דשלשים יום לפני ר"ה. דשוו כ"ע בהא. ובהכי ניחא לן למשכוני נפשין אדרא"ש. דלא תרמי דידיה אדידיה. אפילו אי ליהוי שינויא דחיקא. וכמדומה אם ימצוץ בה. ימצא טעם כעקר.

225

רכ״ואיברא בקושטא. לא צריכנא לעיולי פילא בקופא דמחטא. וכי נמי קשיין דרא"ש אהדדי. ולא משכחינן פירוקא מ"ט לא השוה מדותיו. הא ודאי אידך דמו"מ עדיפא. דאורי בה הלמ"ע ומעשה רב. ובנטוע לרבים נמי כיחידאה עבדינן. ונקטינן בהא כר"מ. דלטעמיה אזיל בכל המקל בארץ כו'. וכשטת כה"פ אנשי השם אשר מעולם. שנמנו וגמרו על הכלל הלז להחזיק בו בכל עוז. ולא השגיחו בדחיית ריה"ז ותר"י דשדי בה נרגא מאומדנא גרידא. וכיון דקמאי ובתראי (אף על גב דשמיע להו דר"י) לא חשו לה. אנן נמי לא נחוש. וזמנין טובא אמרינן סבר כוותיה בחדא ופליג עלה בחדא.

226

רכ״זומש"ע לחזק דבריו הראשונים דל"א כל המקל כו'. רק לפמ"ש דערלה בח"ל דרבנן וכנראה מהגמ' דברכות (וציין כ"ת לעיין ספ"י דלא ידענא ליה. וליתיה גבאי) וכ"מ מגמרא דשבת (אני לא ראיתי לזה שום משמעות. ולשון רש"י. שאינו של תורה. והיינו משום דספקה מותר) נגעו בקולא זו. ואני עניתי על זה. כיון דספק ערלה מותר. א"כ מאן דמקל לא גרע מספק. והתריס מכ"ת נגד זה משום דפשיטא ליה דהמקדש במו"מ דערלה. אפי' ספק קידושין אין כאן (מי לחשך לומר כן לערוך מערכה על הדרוש) חלילה. אלא כיון דספק ערלה הוא דהוי. אפי' בא"י הויא לה ספק מקודשת ובעיא גט. אצ"ל בח"ל. שאם קדש בערלה דמו"מ. דחוששין לקדושיו בלי ספק. וכי פשטה ידה וקבלה אח"כ קדושין גמורים מאחר. לדעת כ"ת לא בעיא גיטא מראשון. ונפל ברברבתא. שקרוב הדבר להרבות ממזרים בישראל ח"ו. כי בעיני הדבר פשוט בהפך. לא מבעיא דכה"ג ספק קידושין ממש הוו. אלא קדושי ראשון עדיפי. מ"מ לא עבדינן בה עובדא. אלא אזלינן הכא. והכא לחומרא. גטא ודאי בעיא. אי מראשון אי משני והבא עליה אחר קדושי ראשון באשם תלוי קאי (למאן דלא בעי חתיכה משתי חתיכות) וכן הבא עליה אחר קדושי שני. אפילו גרשה ראשון אחר שקדשה שני. דוק ותשכח. ובניה מזה ומזה ספק ממזרים. כל זה פשוט ברור לענ"ד. מכאן נמצינו למדים. שמחומרא זו של מכ"ת. נפק מנה חורבא טובא. וכאותה שאמרו בירו' במ"א. לא ביש לי דאת אסר את המותר. אלא שסופך להתיר את האסור. וק"ו לדבר שבערוה והל"מ דין תורה גמור יש לו כו'.

227

רכ״חוערך לפנינו דר"מ ומחלוקתו בענין זה. במ"כ מאריך טרחא במלאכה שא"צ לגופה של הלכה. את מי אין כמו אלה. תשב"ר יודעין דבר זה שלא בלבד הלכות קרבנות חטאות כו'. סמוכות על הל"מ. אלא גם מיתות ב"ד. כי שעורין חציצין ומחיצין הל"מ. ועל פיהם סוקלין כו'. ופשיטא שהולכין בספקן להחמיר. ומה הזקיקו לבקש עצות מרחוק (טרח טרייה לרישיה בסמג"א) וקרוב אליו הדבר. חזי מר מאי דקמן בסוגיא דקדושין. בשמעתא דערלה הלכה. כי אמרה ר"א משמיה דר"י דהל"מ היא. ואקשי ר"ז ממתני' דבח"ל יורד ולוקט. ואשתומם כשעא חדא. כלומר דאי איתא היכי מקלינן בספקה. לכן א"צ לכל הטורח הזה. דודאי דבר פשוט וידוע הוא. דדיינינן הל"מ כשל תורה. להחמיר בספקה בכל דוכתא. לבר מהך. דשני ליה ר"א לר"ז. אימא כך הלכה ודאה אסור ספקה מותר. והשתא הכי פשיטא נפל אזדא לה כל מ"ש כ"ת בזה. אע"פ שחזר לפקפק ולהטיל פגם בספק זה. שומע אין לו. אחר שנמנו עליו גדולי ישראל ועשאוהו כודאי היתר. מי יבוא אחריהם.

228

רכ״טמצורף לזה עם שאינו מהצורך כלל. רק לרווחא דמילתא. מ"ש תו' בהערל לר"ל האידנא כלאי כרם וערלה בא"י נמי דרבנן נינהו. אע"ג דלא מיחוורא לי. וקהינא עלה בחי"ג ואכמ"ל.

229

ר״לומש"ע וגם על הרא"ש והש"ע גופיה ק"ל מאחר שרי"ף ורמב"ם ס"ל דערלה בח"ל הל"מ איך נדין כדברי המקל נגד רבים כו'. הני מלי מרפסן אגרי. שאפילו צווח כל היום הל"מ. לית דמשגח. אחר שיצאה הלכה זו לדון בדבר חדש. להקל בספקה (כמדומה לא שת לבו כלל לעיין היטב בסוגיא שעסוק בה. דכולהו תנאי ואמוראי ל"ל הל"מ בערלה דח"ל. בר מריו"ח ואיהו וסתם משנה בלי חולק לא חשו לספקה כלל. דהיתר גמור הוא אליבא דכ"ע) וכבר השבנו על כל פקפוקיו בספק זה. הכל היום יחרוש וגו'. ואין כפילת הדברים מוסיפים כח וחזוק בענין. לא כחלומות שהולכין אחר הפה ועל השנות החלום. לא ימהר למצוא מיצוי דין לעשותו פסק הלכה. ומה יוסיף ומה יתן לו הרמב"ם בזה וגם הוא סמך על הכלל דכל המקל. כמש"ל.

230

רל״אומה שהוסיף עוד גמגום באמרו. ומה טעם יש בזה ואם משום שהיא חובת קרקע. א"כ גם חדש נתיר בח"ל. והכל מודים דאסור בח"ל ד"ת עכ"ד. ואינן אלא תימה. אדרבה ערלה חדוש הוא. שיצאה מן הכלל. שכל מצוה התלויה בארץ כו'. אע"ג דכתיב בה ביאה לארץ. לכן אינה אלא הלכה להחמיר. ונחלקו בה הרבה. והחליטו כולם ספקה להתר. אף לדברי המחמיר בה. ומה ענין חדש לערלה. היכן כתוב בו ביאה וישיבה (ממושבותיכם אפילו למ"ד אחר ירושה וישיבה. הא לא כתיב אלא גבי קרבן לחם) ולחם וקלי וכרמל ל"ת עד עצם היום. לא תלה אותו הכתוב בארץ כלל. אלא בעצם היום הזה ולפיכך גם קודם ירושה וישיבה היה נוהג. כדבר הכתוב (אע"ג דאיכא דיחויא בגמרא למ"ד) ועכ"ז גם חדש אינו נוהג בח"ל לד"ה. אלא אתיא כר"א כמ"ש הירו' בפשיטות. ולגמרא דידן איבעיא. אבל בדין הוא להחמיר בספקו יותר מבערלה. כמו שבארנו. זה ברור.

231

רל״במש"ע להתנצל עמ"ש כ"ת בתחלה בדש"ע דמטעם בטול ברוב קאתי עלה. והשבתי אני על זה אי הכי (ר"ל אם כדברי כ"ת. דדין ערלה של תורה. ממש יש למו"מ גם בח"ל) מאי מהני רובא. בבציר ממאתים לא סגי ליה. ענה מכ"ת חזיתי לדעתיה דחושב שעורי דמוע דאורייתא. ועל זה הרבה בדברים ידועים. וחשדני במה שלא עלה ע"ד מעולם (אף אם בספר לח"ש פ"י דתרומות הבאתי ג"כ אסמכתא לשיעורי בטול איסורין) כך אני בעיניו. שיעלם ממני דבר. שתשב"ר יודעים אותו. תם אני. לא אדע מה הביאו לידי כך. אנכי לא באתי לידי מדה זו. אלא לפי שטתו ודעתו שנחקק במוחו דמיון כוזב. להשוות דין הל"מ זה לדין תורה ממש. כמו שכפל שנה ושלש בדבר זה. פעמים הרבה. ואינו זז מפיו. א"ה מניה וביה ליזיל ביה נרגא. דהא ערלה של תורה. ודאי לא בטלה ברובא. וכי מפני ששעור מאתים של סופרים. נקל בו בלי טעם. ומי ישמע לו לדבר הזה. לעקור ולבטל שעורי חכמים. לבטולי ערלה ברוב. אם לא שעל כרחו יודה. שערלה דח"ל אינה ד"ת ממש. ביחוד במו"מ. והוא מה שרצינו. ובהכרח יחזור בו. ויבטל רצונו החפשי. מפני רצון הפוסקים. ויחשבה בטלה מעיקרה. וכעין השגה זו תפס עלי עוד. ז"ל וכן בדין אין מבטלין איסור לכתחלה כו'. וכתב ר"מ דליתא כנודע.

232

רל״גכמדומה לי שאינו מעיין כלל בלשוני רק בהבטה בעלמא. וכי היכן ראה זה בלשוני. הלא כך אמרתי מה שהחליט שאין מבטלין איסור דרבנן. נמי ליתא לד"ה. וכך הוא האמת שאינו בהחלט אליבא דכ"ע. תנאי שקלת מעלמא. מי ליכא ראב"ד דס"ל שהוא דאורייתא. ולמה אייגע עצמי בהבאת דברים נודעים. הנה כמדומני כבר יצאתי ידי חובתי. לחזור על הראשונות. ולעיין במתון. כאשר בקש ממני כ"ת. אע"פ שאין הזמן גורם. וכמעט לא היה לי פנאי אפילו לפתוח ספר במוכרח לענין. כ"ש לחפש ולשוטט בחבורים שונים בחפוש מחפוש. מה שאינו מדרכי. וכמעט נמנע הדבר בחקי. כי הסבות המתייצבות עלי היו כולנה לא יתנוני השב רוחי. לא ירפוני לבלוע רוקי. ומ"ש בזה. הרוב הוא ממה שחקוק בזכרוני. ולא יכולתי להאריך בדברים ידועים. להביא ראיות וציוני מ"מ על כל דבור ודבור אפילו רק מהתלמוד בלבד. עם באור המצטרף. אינו דבר אפשרי מצדי. ואם ככה הייתי עושה. אז ודאי היה קונטרס תשובתי זאת מתרחב והולך כמה ניירות. והזהירנו חז"ל לשנות דרך קצרה.

233

רל״דכללו של דבר. אני מכיר ערכי. ולא מצאתי כח. יפה לחלוק על הסכמת הש"ע אפילו להחמיר. עם שבכמה מקומות מחבורי לא הדרתי פני גדול ממני אלף מעלות. במקום שראיות מכריחות צווחות ונוצחות. אז ודאי אין משא פנים בתורה, ושמעתי מאמ"ה ז"ל בשם גדול הוא ב"ס חלקת מחוקק ז"ל. שאין אדם רשאי להורות. עד שיהא בכחו לעקור ולמחוק סעיף מן הש"ע. וימצא בספרינו ת"ל כזה כמה דברים שנפל בהם המשגה והשבוש בספר הש"ע. בלי שום ספק. אפי' בספר הקטן מגדל עז שלי הראיתי כאלה. מלבד אשר בכתובים אתי. והאחרונים הראו הדרך. שלא לישא פני הש"ע במקום הכרח עצום. ונודע מאמר הר"מ ז"ל שבענין ההוראה. אין אפי' כח הנביאים חזק יותר מן החכם. אלא הולכין אחר רוב מנין. או אחר כח הראיות לפי מראה עיני החכם. וכך היה מנהג חכמי הדורות אשר מעולם. אין משגיחין בכף מאזני הכרעת חבור קדמון או אחרון. במקום תשובות נצחות. אך ח"ו להקל בפסק הש"ע בדבר שאין בו הכרע ומכריח עצום ממנו. לא כמ"ש כ"ת. אחר שהעלה לשמים שיאו של ש"ע. לבלתי סור ממנו ימין ושמאל. בקש לעקור המוסכם בו. מבלי הכרח גמור. לא כן אנכי עמדי בין להקל בין להחמיר לא אטה ימין ושמאל. אם לא על צד ההכרח הגוזר. ומופת תורני החותך ועוזר. בגבורה של תורה אוזר. לא זולת כענין נ"ד. אע"פ שהמחמיר תבוא עליו ברכה. וגם כבר בא מעשה לידי. לפני איזה שנים שגדלו בגני פירות פערזך מארעלין וכדומה של ערלה. מנעתי עצמי וביתי מהם. חיי דמר עבידנא בהו עובדא. לאבדם ולהפסידם במעוך ודריסת רגלים. אך לא לקבוע הלכה לאחרים בכח. כאלו עלתה בידי בכח מתוך עיון הלכה. כאמור פעם ושתים. ומי איכא הוראה לאיסורא כה"ג. כך דעתי נוטה. וכבר שויתינן הך שמעתא כגדי מסנקן. וכ"ת יבחר לא אני קנקן ריקן. ושלומו יגדל כחפצו וחפצי בו אני הדל בדעת המוטרד בטרדות הנועדות עלי לא מאשרן ולא מפנקן תולעת יעב"ץ ס"ט.

234

רל״האור ליום ו' ך"ו אב תקכ"ד לפ"ק ברלין:

235

רל״ושלמא רבה חינא וחסדא. לכבוד הרב הגאון המפורסם פ"ה נ"י ע"ה אור ישראל וקדושו כמהור"ר יעקב יצ"ו.

236

רל״זגי"ה הגיעתני ביום א' העבר וכו'. ובנדון התשובה בתחלה נסוגתי אחור מלהשיב כי התבוננתי כי היה לטורח על מעלת תורתו ואורייתא מרתחא ליה במילי דחדודי כאילו ח"ו כונתי להתוכח ולהפיל אמת ארצה או אולי עלה לפני מטתו שאון קמים המקטינים אודותי. ומגדילים חסרונותי. והשם יודע ועד כי כל מגמותי לשאוב מי האמת ממקור חכמתו ואני עסוק תמיד בכמו אלה ענינים. ואל מי מקדושים אפנה בדור יתום כזה לולי כבוד רוממותו אשר תורתו אומנותו ועוסק בלימוד לשמה כן אנכי עמדי השם יודע ועד כי זאת כל מגמתי והאמת אהוב מכל יקר שבעולם ובעבורו לא אהדר פני גדול לו יה' אלף פעמים כמוני כאשר כתב רום כ"ת. ונהנתי מאוד ואני באתי בדבריו ויואל נא ויאיר פני עיונו אלי אם יש עם כבודו פנאי והשקט מטרדות. ואני נכון להתרפק באהבתו תמיד ולהתעלס בשלומו. מנאי דש"ת הק' ישראל בע"מ נ"י בבית המדרש של הגבירים המפורסמים פה ברלין:

237

רל״חתשובה

238

רל״טג' אלול תקכד"ל:

239

ר״מגי"ה ק' אתמול כו'. זולת אודות מגלה עפה ששלח לי עמדתי משתומם על המראה. כי ראיתי שנתפעל מאד מדברי. וחשדני במה שאין בי. האלקים לא מנה ולא מקצתה. חלילה חס לזרעא דאבא מלעסוק במעשה חדודים. ומדוע אריב עם אדם חנם. אשר לא גמלני רעה. אבל ידוע שזה טבעי להגיד לאדם ישרי. ואל אדם לא אכנה. ואם כגובה ארזים גבהו. כי לא ידעתי אכנה. אף לגדולים אלף פעמים ממני. לא אשא פנים בתורה. כאשר מעשיי בחבורי יוכיחו. על שגיאה. אני אומר יש כאן שגיאה. על העלמה. העלמה. על שבוש. שבוש. על שפת יתר. יתר. על דבר נכון וישר. אומר כפתור ופרח. אפילו יצא מפי קטן שבקטנים. ועל הפכו אומר. אל ירד בני עמו. סוף דבר כך הוא מנהגי מעודי. לא חשבתי שיקפיד אדם חכם ונבון על כזה וביוצא בו. הנאמר בתום וביושר לבב. ואם שגיתי אתי תלין משוגתי. ואקבל האמת ממי שאמרו. ה' יודע ועד כי בצדק כל אמרי פי. חלילה לי להתגדר בד"ת. כ"ש שלא לעסוק בה ע"מ לקנטר מנהג. כזה הוא הרחק כמטחוי קשת רמיה מאיש כמוני. כאשר כל יודעי חזו לי. אף אם שונאי חנם הוציאו עלי דבה רעה כזו. באמרם שאני חולק גם על הקדמונים. וחשבו בזה לגהות ממנו מזור. לאשר אין דן דינו למזור. ואינני מכחישם. אבל קורא אני אליהם. שלשה אמרו אמת. ואבדו מן העולם. לכן אינני חושש מהם ומהמהם. אכן מחויב אני להוציאמדעתו שלא יכשל בחשד חנם. אדרבה התפארתי בכתביו. והיו בידי לכסות עינים נגד המקטרגים עליו. ולקהות שניהם באמור אליהם ראו זקן רגיל. ועסוק בעיון ת"ת ומדקדק במצות. כזאת וכזאת היו דברי למלעיזים עליו. מה שהיה צר לי לשמוע. כי זונות מפרכסות זא"א. עם שדבריו המכופלים. ושונה בדבר אחד פעמים הרבה. להעמיד דעתו בכח. באמת היו עלי לטורח. כי לא נסיתי באלה. ואני רגיל לשנות דרך קצרה. ישמע חכם ויוסף לקח. ואין קץ לכל הדברים העולים על הרוח. על כן אקוה לא תהא זאת לו לפוקה. כי אני לשלום. ויהא רעוא דלתכיל האי חזרה לעלמא. והנני מוכן לטובתו בכל עת ועונה. יעב"ץ.

240

רמ״אעתה אשים פני פנאי שלי (כאשר תשיג ידי) לתת מבוקשו גם הפעם. לעיין באשר הציג לפני בשלישית עכשיו הקיפנו. תשובות חבילות חבילות. באמת נלאיתי הכיל עול העתקתן. להשיב על כל קוץ וקוץ תלי תלין. הלהוכח יחשוב מלין. ולמה זה הבל איגע. ואם נייגע עצמנו בכאלה. יעבור הזמן לשוא ולריק ניגע. לשוא צרף צרוף ורעי הדמיון המושרש לא נתקו וראוי לחמול מהטריד עוד מי ששמהו דמיונו כאריה למפגע. ובזה האופן לא יבוא המעיין עד תכונתו דבר אחד לא ישלים ולקצהו לא יגע. אף כי אצל איש כמוני הזמן יקר מאד והטרדות המתקוממות לא אוכל לכלותם כרגע. וקביעות העתים גם המה מבקשים תפקידם צועקים אלי לאמר עונתם לא יגרע. ורז"ל זרקו מרה במטריח יותר מדאי גערו במדבר שפת יתר. והוציאוהו בלשונות מרים. כמו תרדא קבסתן טרודא הוא דין. לית דין צבי למילף. לעכר מוחך. (גם לפעמים מביישים במעשה רב בפועל ממש. כגון שקל קלא פתק ביה) וכדומה לזה הרבה (עיין בליקוטי) נחשב בעיניהם כמשתגע. אבל חלילה לי מאלה קשות. מכירני ערכי המך לא באתי עליו בשתי תשובותי הראשונות. כי אם בדברים המתיישבים על הלב הנשמעים לחכמים בנחת. כאשר עיני כל תחזינה מישרים. לא הלאיתיו בדבור ולא הוגעתיו במלה. יענה בי. אך שאון גלי הנצוח אשביח והמיית ים הוכוח אנכי רוגע. אמנם צריך לחוס על אבוד נמצא יקר פסידא דלא הדר וכליון כחות ופזור ממון. עם כל זה בפחי נפש לא אוציאנו. ריקם לא אשיבנו. אפס בקצרה ריש מלין אומר. ואקוה הפעם יודה על האמת ולא יתעקש עוד. ואם בכל זאת עודנו לא ישוב ממקומו לא ימיש. להתעצם בטענות ותואנות ישים פניו כחלמיש. הריני פטור ממנו. אין עוד אחריותו עלינו. ואבליע דבריו המכופלים והמשולשים האלה. תוך לשוני. לא אשנה פרק זה כפול. כמו שעשיתי באגרות הראשונות. שקבעתים הנה בדפוס בשלמותם. אח"כ עברתי עליהם. להשיב על כל פרט ופרט במאריך טרחא והוצאה יתרה. ולא חששתי להפ"מ. להציג הדברים כהוייתן. למען הראות שלא נפקד ממכתבו כל מאומה (וכה עשיתי גם במכתב תשובתי. להציגן כהוייתן השלוח אליו אפילו עם דלוג הסופר) ועל קטרו תסובינה גלגלי תשובותי. דבר דבור על אפניו: אך עתה הלאני. ואסתפק במועט המחזיק את המרובה. אתפוס רק ראשי פרקים מלשון הכתב השלישי הלז. עם תיבת כו' בצדו. שכבר הכל נשמע מכלל הראשונות (המוצגות הנה בדפוס) ובודאי השאיר כ"ת גם טופס כתבו זה כולו בידו מתוכו יראה שהכל כלול כאן בלשון קצר. אף אם הוא האריך מאד בשפת יתר כמנהגו. הנה תחלה נאמר באגרתו הלזו בזה"ל פתח דבריו האירו לקיים דהש"ע כתב דרך זו ואצ"ל זו כו'. והרחיב כ"ת עלי בפיו. חזר לחזק דבריו הראשונים בענין כללי הש"ע. במ"כ נתבלבל להביא ראיה מבעלי כללים מחודשים ה"ע וכריתות. אשר לא ידעו את יוסף. ולא הכירו ש"ע ודרכיו.

241

רמ״בכ"ע ומש"ע לא נתן עיניו ולבו להבין לשוני כו'. סוגיא ידועה כו'. והשיב כ"ת וז"ל הפליג רוממותו כו'. העתיר עלי דבריו עד שאמר לזאת יחשוב גדול כמוהו כו'. ואיך אצא לדבר לפני כבודו אשר כל דרכי דבור גלויות לפניו כו'. הלא אם נחפש בנרות לא נמצא כיוצא בזו בש"ס וספרי הסוגיות שיתרץ הש"ס טעם פרטי ויעזוב הכללי העודף כו'.

242

רמ״גהתחיל בכאן לדבר כמו הגיוני. באין מבין ענין אמתלא שלו. ברבוי דברים אשר לא יועילו לענין. חוץ לדרך בעלי חכמת הדבור. בשגם עינים לו מש"ל בתשובתי השנייה. שסוגיא זו הנמצאת בתלמוד שגורה מאד בפי התו'. דוק ותשכח טובא. דמתרצי דקמשני תלמודא שינויא רויחא. במקום שהיה יכול לתרץ באופן אחר. ולהשמיענו חדוש ורבותא. ודבר ידוע הוא מאד. גם בקריאת שמות כללי ופרטי כמו הגיוני. נראה כאילו הוחלפו לו. ונתבלבלו אצלו. כי ידוע הוא לבעלי הגיון. שהדבר הפשוט ומוסכם מכל צד. הוא נחשב כללי ועודף בכחו (שמו אצל בעלי תלמוד מוכיח עליו. כי על כן דעדיפא קרו ליה) והחידוש הבלתי מפורסם. ולא כולל הדעות כראשון. ההוא יקרא פרטי בערכו. בערך קדימת יסודות ראשונות לשניות. מחמת כוללותם. כן הוא זה.

243

רמ״דכ"ע ובמ"ש לתרץ דתר"י ע"פ תרוץ תו' שלא שאלו כשותא אלא אם עשה כדין הזריעה כו'. כלפי לאיי אדרבה אם עשו כדין כלאים. אין כאן רק ספק אחד דכל המיקל. ואולי הסופר טעה בהעתיקו וכך צ"ל אם עשה שלא כדין כו'. לזה אני אומר יישר ויפה הרגיש. בודאי יש כאן דילוג. וכך צ"ל אחר תיבת ניחא. ותלמודא כי מקשי לשלח להו כר"ט. אימא הכי קמקשי. מ"ט שלח להו כשותא בכרמא עירובא סתמא. בכל גונא משמע. אמאי לא שביק להו צד התר בכשותא מיהא. כדרי"א. עד דאיכא ג' מיני בהדדי (אע"ג דבעלמא לא ס"ל כרי"א) והא קיי"ל כדברי המקל בח"ל. בתרי קולי מיהת. ואיהו לא שייר בקולא ולא מדי. וק"ל שזה התקון מוכרח. ונשמט מן הסופר אגב שטפיה.

244

רמ״האיברא ודאי. לא לקושטא דמילתא אמינא לה. אלא להשקיט התלונה מעל תר"י. עשיתי עצמי כמיישב הקושיא בשלש דרכים שונים. ולעשות נ"ר לכ"ת. להחזיק דרכו לכאורה. עשיתי עצמי כמלמד זכות ומסייע. וברם במסקנא דחיתי כל זה והדרנא בי כמסייע שאין בו ממש ולא היה לו להנדס בכך.

245

רמ״וכ"ע ומה שהאריך רום כבודו בנדון הכשות אי הוי פרי האטד או הוא זה שלועזין האפפי"ן. וחזיתא לדעתיה דלא מין ירק הוא. ולא רש"י כתב להדיא מהו אי הוי מין ירק וכלאים בכרם. ותמיה לי וכי איכא מ"ד דכשות פרי הוא כו'. הנה מתחלה שקר ענה בי. כאילו החלטתי דלא מין ירק הוא. הלא ההפך מבואר בתשובתי אלא ספיקא הוי. וכלשון רש"י ג"כ. מי העור ועינים יש. שלא יראה זה. ולבבו לא יבין לשוני הברור. ובסוף נכשל בלשונו. כמי שאינו יודע ד"ע. באמרו כמתמיה מי איכא מ"ד כשות פרי. וראוי שישתומם על עצמו. איך א"כ אפשר להיות ברכתו בפה"א. אי לאו פרי הוא והא רב הוא דאמר מברכין עליו בפה"א. וכן ינוקא דב"ר משמיה דרביה. ובהכי סלקא שמעתא התם דהאי גמר פירא הוא. באמת לא ידעתי מה היה לו כשכתב דבריו הללו על פי אותה סוגיא (אחר שמראה מקום הייתי לו) והאריך לשון באמרו עוד. הלא בעירובין מבואר דכשות אינו רק כמו פיטרא הגדל על גוף העץ. ופירש"י שם שהכשות גדל בהזמי. ואין לו שורש בקרקע והוא כמו פיטרא אפומא דחצבא דרפש"ש (שהראיתיו לו ג"כ) דאמר התם דהעוקרו חייב משום עוקר דבר מגדולו. כמו דלדל עובר שבמעי אמו (ולא משום תולש) ופירשו שם שהכשות גדל מריח הקרקע כו' (ואם קוצצין ההזמי מת) והנה שם בגמרא מבואר שהכשות אינו פרי רק צמח היוצא על העץ שמהזמי כמו הפיטרא העולה על שפת הדלי. ולכך אין בו משום תולש. רק משום עוקר דבר מגדולו. וכ"כ רמב"ם בפ"ח מה"ש. ובודאי דהוי מין ירק דאינו פרי כלל כו'. ואילו היה מין פרי אטד או האפפי"ן. פשיטא דהוי חייב משום תולש. ואפי' כמהין ופטריות הגדלים מן הקרקע חייב משו' תולש דע"כ ל"א רק פיטרא. ובפא"ט נמי אמרו ככשותא כביעתא כמוריקא טרפה. ופירש"י ג"כ כשותא הומלון. הרי שהוא ירוק כביצה ועכ"פ הסוגיא דש"ס מוכחת דאינו פרי כלל. רק צמח יוצא על העץ והוא מין ירק בלי ספק. והוא אינו נמצא במדינותינו. ואמטו להכי לא זכרו הטור והש"ע לענין ברכה. עכ"ד היגעים. והטריחני להעתיקם כהוייתם. להראותו שלא נשתנה כתב הנשתוון כל עקר. ויראה שכפל שנה ושלש בחטאו (נכשל בעיונו מרוב חשקו להשיג גבולי. ולתפשני על שלא יכולתי להסכים עמו. לחלוק על הקדמונים. היא היתה לו. שנפל ברשת זו טמן לו) לומר שהוא דבר מבואר שהכשות אינו פרי כו'. וההפך מבואר לעין השמש. ומה ענין כמהין ופטריות דודאי מאוירא קרבו בכל גוונא:

246

רמ״זובכל מקום שהם גדלים. בין אחצבא בין אארעא (הילכך בכדי טרח בהא נמי) ולפיכך ברכתן לעולם אינה אלא שהכל. משא"כ בכשות. שברכתו בורא פרי האדמה. ולא נעלם ממני מה שהטעה אותו. הוא מה שראה בפרש"י בפש"ש. על דתלש כשותא דחייב משום עוקר דבר מגדולו כדאמרינן בעלמא מאוירא קרבי. ולא חלי ולא מרגיש. דאגב שטפיה אתיא ליה לרש"י: דלא קבעי התם אלא לפרושי. הא דאצטריך לאשמעינן כי הא. דתולש כשות חייב. דהא ודאי פירא נמי הוי. אלא משום דבעלמא (היינו בפכ"מ) ס"ד דמאוירא קרבי וזה מחמת שמתמר ועולה כמש"ל. וההזמי שממנו יונק קצר הוא. נראה הכשות כגדל באויר. אבל באמת יונק הוא מן הקרקע ע"י אביו. עץ ההזמי שבו גדל. וכדחזינן דכי קטלינן להזמתא מייתא כשותא. ומה זה ענין לכמהין ופטריות. שאין יניקתם (בשום מקום שגדלין בו) אלא מן האויר. וליכא מ"ד שיברכו עליהן בפה"א. והכשות נזרע כדמוכח בהדיא בגמרא דחולין דאייתינן לעיל. ופטריות אינו נזרעין. לכן רחוקים הם מזה בענין יניקתם (ולא דק רש"י במאי דלא הוה צריך ליה) אע"פ ששוים הם במה שיש להם דין עוקר דבר מגדולו. גם מאי נ"מ אם חייב משום תולש. או משום עוקר דבר מגדולו. הלא הכל אחד. עוקר דבר מגדולו אינו חייב אלא משום תולש. והיינו הך. ולמה ליה כולי האי דטרח במילי דלא מהנו ליה מידי. מה יתן או מה יוסיף כל המו"מ הבטל הזה בענין שאנו בו. עד שהפריז על המדה בשפת יתר לומר דסוגיא דש"ש מוכחת כן. אבל ידים מוכיחות הן שלא עיין בסוגיא דשמעתא. ולא קאי אמסקנא דהתם והכא. אלא כדניים ושכיב. וכך היא הוכחתו מן הכשותא דפא"ט. שכתב הרי שהוא ירוק כביצה. במ"כ שפט כסומא על הגוונים. הלא פירש"י בהדיא על ככשותא כביעתא כו'. כולן מין ירוק. אלא שמשונה זה מזה. וזה מוכרח. שלא מנו חכמים את אלו כמו פטמים ד"א ב"פ. אטו כי רוכלא ליזיל ולחשוב כל הני דשוו להדדי לפי הבנתו. הא חוכא ודאי. אלא או או קתני. כי מראות ירוק רבים הם. ירוק ככרתי (גרי"ן בל"א) ירוק כחלמון ביצה (גע"ל חלוש) ירוק כווריקא (געל חזק) ככוחלא (בלוי"א) והן צבעים שונים. נקראים ירוקים בסוג. וככה הכשות דומה ודאי קרוב לגוון ירוק בלויא. כמראה פריו. וכנראה שגם בזה מצא מקום לטעות בש"ך. ול"ד כולי האי. אך לא עלה על דעתו שמראה כשות זהו כביעתא. זה שבוש עצום. וכל זה העקשות למה. ומה יושיענו זה להוכיח ממנו. שאינו אלא צמח שאינו נמצא במדינות הללו. ושמפני כך לא זכרוהו הטור וש"ע לענין ברכה. ועדיין יקשה עליהם מה חטא להם שהשמיטוהו. ולא העלוהו על שפתם בדיני הברכה. מאי בצירותיה מחזיז ושחת. דלא ידענא להו לגמרי. ולא שכיחי גבן כלל. וכן בני אסא ואחריני דמדכרי להו. וכשות נודע מאז בתלמוד. ויהא מה שיהא מצוי הוא ודאי בא"י ובמדינות המזרחיות. שהן מקומות אשר גר שם בש"ע. בדין היה שלא יעדר זכרו. אם לא שכחה היתה לפניו. אבל אין ספק שהכשות הידוע בתלמוד הוא מצוי בכ"מ והוא השגור בפינו לתרגמו בלעז אשכנזי האפפי"ן כדמוכח בהדיא בפא"מ שהיו מטילין אותו לשכר כמו שעושין במדינות הללו שמשתמשין בו בעשיית משקה שכר שעורים כמוהם. וכן זכרו שם מרורא דכשותא כמו שאנו מרגישין בטעם מרירותו (וכדאמינא לעיל בתשובתי) אף בתוך משקה השכר והוא שמועיל לו לחזקו ולקיימו ולהיטיב טעמו. הרי בודאי הוא הכשות המצוי גם אצלנו. ודי בכך לבלתי מתעקש. ואודיע עוד כי חקרתי אצל איש צרפתי. איך נקראים האפפי"ן בלשון צרפת (שהוא לשון לעז דרש"י) ואמר לי שמו אומלון. ממש כמ"ש רש"י על כשות בכל מקום שנזכר שמו בתלמוד. הנה ברור שהוא כן:

247

רמ״חוכיון שנפל בנינו הטפל. מעתה כלה כענן הנמשך ממנו. ואשר חשב להוליד מן הקודם ואמר בזה"ל ומאחר דהוי מין ירק (איך ובמה נתגלה לו זה) ודאי דהוי כלאים דאורייתא לכ"ע דל"א קנבוס ולוף רק בזרעים לא בירק כו'. אנא אף בעניותי לא אכלי ירקא. וכל ירק מוריק. והאכלו קודם ד"ש (עד שלא סעד ונתיישבה דעתו) אסור לספר הימנו. וכל מיני כשות שרו אף בשבת. אע"ג דרפואה הוא. ומאין הרגלים לומר שאינו ממין הזרעים. וכבר הוגיענו בדבריו יותר מדאי.

248

רמ״טבמש"ע עלי כאילו הסיבותי מ"ש על תר"י מחמת מ"ש ב"ס מ"מ. העבודה אין לי סמ"מ ולא ידעתי מ"ש בענין זה. לכן לא אטריח עצמי בכך. וכן לא אטפל עצמי עוד. במה שחזר לחמם תבשיל שעברה צורתו. בדקדוקיו בלשונות תו' ורא"ש ורמזים בדין זה. שכבר ערך אותם זה שלש פעמים. ובחלה נפשי בהם. לא חדש כ"ת אלא כפל דברים בעלמא. ובמה שכתבתי מי יגיד לנו שאין מו"מ בכלל המין של איסור כו'. כבר קרב להטות שכמו לסבול עול מדת חכם מודה על האמת.

249

ר״נשוב חזר להביא מ"ש בתחלה בענין מנהג הש"ע שהדעה הראשונה היא עיקרית. ואני מאנתי להחליט את זאת. כתב בזה"ל ובנדון אם דעת סתמית שבש"ע עקרית. ורוממותו דוחה סוגיא זו. כבר מלתי אמורה וכל המחברים הכי ס"ל. אני לא בדקתי אחר המחברים ההם ובאמת אינני משגיח יהא מי שיהא האומר כן. לא צייתנא ליה. לרווחא דמילתא אייתי ליה ראיה לסתור. מדברי הרב"י עצמו בא"ח (סקס"ח) בדין עסה שסופה סופגנין. כתב וז"ל והרא"ש כתב דר"ת ודר"ש. ולא הכריע אלא מדהביא דר"ש באחרונה משמע כוותיה ס"ל. וכ"ד רבינו בטי"ד כמסקנת הרא"ש כדעת הר"ש. וכהנה רבות עמו בב"י. הרי שדרך זו היא דרך נוחה ורצויה. לא לבד לפוסקים קדמונים (וגם ביד קדמוני קדמונים כמו רי"ף וריצ"ג הוא כלל תפוס מן הגאונים. בכל תרי לישני דגמרא. ואיכא דאמרי. לפסוק הלכה כלישנא בתרא. כמ"ש הרא"ש בשמם בר"ה ובקמא. אע"פ שלדברי ריב"א איכא דאמרי טפל הוא ללישנא קמא. ולדר"ת הולכין בו אחר המקל בד"ס. כמש תו' בע"א) כי גם הב"י בעל ש"ע בחר בה. הוא עושה וכוננה. והיא עד"ש בגמרא ומשנה לא זזה ממקומה (שבועות דד"א) מעקרא סבר ר' לאו שאין בו מעשה לוקין עליו וסתמה. והדר סבר אין לוקין כו'. ע"פ רש"י דמסיים בה והמשכיל יבין שהאחרונה עיקר. א"כ מה לנו להתחכם יותר. אחר שאנו רואים שהיא דרך כבושה למחבר זה עצמו. אבוב לחרי זמר. וכהנה רבות עמו בספרי הארבע טורים. וכל זה אני אומר לשופרא דמילתא ולהתלמד במ"א. שלא להתפתות בכללים מבודים כאלה. לא שאנו צריכים לכך. שכבר אמרתי אע"פ שדעה ראשונה תהא עקרית לבש"ע. אכן לא אכפת לן בה לפסק דדינא. כמו שכבר נאמר ונשנה פעמיים. ויש בו די למבין מדעתו. דעכ"פ מידי ספקא לא נפקא. ועכ"ז לא עזב כ"ת מלחזור ולפקפק. על מ"ש אני והדרין לכללין כו'. ענה ואמר איני מבין כלל. דמאחר שהש"ע נסתפק אם יבוא ויסמוך. ולא רצה להחליט. אנו מנין לנו לסמוך ע"ז. כמדומני לשון תשובתי הקודמת יש בו די והותר. להורות בבירור על המכוון כמטרה לחץ ברור. דהש"ע רצה רק להודיע הספק שיש בדין זה. ומה אוסיף עוד. אם אין כ"ת רוצה להבין. ומה דבר קשה הבנה יש כאן אף למתחיל. כ"ש לזקן ורגיל. אולי הוקשה לו להכניס פלוגתא דרבוותא בגדר ספק. צא ולמד מדת"ה (הביאם הב"י בא"ח סק"ס) דפשיטא ליה דהוי ספק גמור ודכוותה טובא.

250

רנ״אמש"ע לתפוס עלי במ"ש בענין כ"ר ונ"ר שלא נמצא מחלוקת מפורש כו'. וכתב כ"ת תמיה לי הלא רפ"מ מייתי ברייתא דר"א. נאמר כאן והאריך גם בזו.

251

רנ״בוהתמיהא תשוב אל חיקו. מאחר שאני הבאתיה. ההיא דרפכ"מ. א"כ למה זה בעלילה בא אלי משלי. הלא כה אמרתי שבספר לח"ש ובמהדורא כתבתי להשוות לשון התנא בכ"מ שהכל עולה בקנה בינה אחד. ועשיתי לו שמירה מסתירה. ואע"פ שהוא דבר נאה וישר יע"ש. מ"מ לא הוניתי עצמי ולא נמנעתי ג"כ מלהודיע שאינו נמלט מדוחק בסוגיא דפכ"מ. גנאי ביה קדמתי לאמרו והוא כתוב בצדו. חשבתי לחכימא ברמיזא. א"כ עד מתי מכביד עליו לחפש בחורים וסדקים אחר סופי תאונים הלאת ופקפוקים ריקים. דבטלי ממילא ומעצמם נמקים.

252

רנ״גכ"ע ומ"ש מי לחשו דנ"ר מצד הדין רק מצד הוספה כו'. תמיה לי א"כ למה נחלקו אמוראי ופוסקים אם נוהג בח"ל. והרי מזמן החורבן פדיונו בפרוטה כו'. ואם המתירים לא חששו לקדש עצמם והלכה כדברי המקל הב"י מנין לו להוסיף קדושה. תמיה אני אם לא היה הלל הזקן כועס על דברים כאלה. שאינם אלא לקנטר. וכנראה אינו רוצה רק לייגע אותי. כדי שאשתוק ואשים יד לפה (ותהא שתיקה כהודאה. בעיני המעין התם. לא יחשוב דלא חש להשיב) וכמו שבאמת כבר נואשתי מלהשיב על כל דבריו. שאין קץ להם. ומי יעצור כח להשיב על כל העולה על הרוח. אלא שלשתוק מכל וכל א"א ג"כ. פן יתפאר עלי שלא מצאתי מענה. אבל הוא דומה בזה. כאילו לא ראה מאורות התלמוד מימיו. וכי בשביל קלות הפדיון. לא יודיעונו שורש דבר של נ"ר. אם נוהג אם לא. אם כך הוא חושב. חלק רב מהתלמוד היה אפשר להיות בלתו. וסדר קדשים לא לתני. וטהרות לגמרי לא היה צריך רבי לשנותם. לנו. ואף רובו של סדר זרעים אינו צריך לנו עתה. אף כי בח"ל. וכן הרבה הלכות ומחלוקות גדולות וסוגיות עמוקות שאינם צריכים לנו היו לבטלה. ומסתלקים מן התלמוד חלילה. וה' חפץ להגדיל תורה. כידוע לדרדקי דבי רב. ומה שחשב שהב"י הטיל חומרא של פדיון זה אף בח"ל. אף זו מן הטעות. ולא עלתה על דעתו. כי מ"ש בתחלה והאידנא כו'. פודין אותו כו'. האי תנא בא"י קאי. אהכי סתמא תני מעקרא. והדר אייתי דינא דח"ל. ונסיב ברישא דעת רמב"ם. דבח"ל אינו נוהג רבעי ומותר בלי פדיון. שהיא עיקרית לדידיה. ולא זכר בה אפילו חומרת ההתקדש אף במותר אע"פ שהוא דבר מועט. אלא פסיק ותני מותר בלי פדיון. ואף למאי דסבר דעה ראשונה דלעיל עקרית ה"נ הא מיהא ודאי אינה אלא תוספת קדושה. כיון דרמב"ם מתיר לגמרי. והגאונים שהחמירו בו ל"א אלא בכ"ר. וכמו שהכריע בהגה. אי הכי. מסתייה לאחמורי בכ"ר. בנ"ר מי שמעה לה. מאין הרגלים להחמיר בכך. נגד כל גדולי עולם להגדיש המדה. ומנין לו לומר בפשיטות כל כך שפשטה הוראה בזה. ואף את"ל מהיות טוב גם בכאן. תינח למאן דאפשר ליה. מעתה יטול מה שחדש.

253

רנ״דכ"ע ועוד הרי ידוע שהפסד מרובה וכבוד שוי"ט שוים. ואף התירו משום כבוד שבת הכי נאמר שמי שי"ל נ"ר בח"ל. וצריך להם בשבת ואינו יכול לפדותם. שאוכל אותם בלא פדיון. הרי הוא עושה מערכה על הדרוש. אדרבה כך נאמר לו בודאי. מאחר שהחלטנו שאינו אלא חומרא בעלמא. והלא גדולה מזו. אפי' איסורין התירו משום כבוד שבת. כמו שנתפרסמה ראיה זו על ידי בשכבר בשי"ע (סימן קל"ג) ויע"ש כמה ראיות כיוצא בה. אצ"ל שנתיר בו מה שמותר מן הדין אצל גדולי הפסוקים. אבל שלא מדוחק. כבר אמרתי אפשר שראוי להחמיר בו כמו כן. לפדות בש"פ. משום מהיות טוב. דאף במילי דרבנן אמרינן הכי. דכוותה אע"ג דתנן התם כל ספק בטהרת ידים טהור. כתב הראב"ד. דכי שכיחי ליה מיא. אמרינן ליה קום ורחוץ. איברא הא קילא טפי מכמה אנפי.

254

רנ״הכ"ע ועוד הרי גוף החילוק שחלקו הפוסקים בין הפמ"ר למועט מה"ק דפסחים כו'. ומעולם לא נשמע שקבלו דין הפמ"ו רק עד פרוטה (מי אמר כן דווקא) רק לפי מה שהוא עשיר או עני ודין פרוטה מאין לנו. וא"כ הלא בכ"מ הנדון כך כמו בנצוק כו'. וכן בשבירת עצם במקום שאם נחתך טרפה אוסרין בתרנגולת קטנה ומתירין בגדולה וכדומה לזה. והרי מתירין אכילה מרובה ואוסרין המועטת. ואילו מחזי זה כחוכא וטלולא. לא פסק חוכא מפומא דאנשי במעשים בכל יום. וא"כ אלו היה היתר יין מו"מ מצד שהיא הפמ"ר. א"כ בהפמ"ו למה נתיר. ומי שמע מעולם שמפני שנמצא לפעמים הפמ"ר השוו המדה להתיר אף במועט. ומאחר שהתיר הש"ע מו"מ וכי לשיעורין נתן דבריו. הרי התיר בכל אופנים ושפתי ברור מללו. וכי נתנו דברי הש"ע לשיעורין. כי לא עלתה ע"ד שנאמר משום ל"פ התירו בכל אופנים וכ"ה וכו'. ועכ"ז אני קורא עליהם נאמנים פצעי אוהב. והאמת אהוב כו'. עכ"ד בלי שום שינוי. רק השמטתי דברים מיותרים. והנני רואה אותו כשמח לע"ט ושש בגוונים שלו והנחתי לו לשמוח עדי רגע. לשחוק אמרתי מהולל. ולשמחה מה זו עושה. כי שב לדרכו לתפוס משלי על שלי הלא כה דברי שלהפמ"ו חששו א"כ לא נעלם כל זה ממני בטעם שאמרתי דבר זה. ואם לא גברא רבא אנא לא תחוכו עלי. כי אמנם לא תוהו דברתי ולא שקר מלי. רק כ"ת בעקיפין בא גם בזאת. או לא טרח להבין ולעמוד על דעתי. הלא כך נתגלגלו הדברים. כ"ת רצה לאסור מו"מ גם בח"ל לגמרי. ואנכי דרכתי בדרך אמת של הקודמים שמידי ספק לא יצאנו והלכה כדברי המקל עכ"פ. וכ"ת התעצם בדמיונו והוסיף עתה לתמוה למה חשש הב"י לפדות נ"ר. ולא בערלה של מו"מ. שלא החמיר בו כלל אפילו בפרי שאינו אלא ש"פ. ולזה עניתי שאין הנושאים דומים ובדין הוא להחמיר בפדיון. ובכ"ר דוקא (ואף זה אינו מוכרח כמש"ל) אבל בנ"ר ובח"ל. ליכא דסליק אדעתיה חומרא כי האי. אפי' בודאי נ"ר. כ"ש בספקו. דהיינו מו"מ. שהונח בספק. מעתה יעברו דבריו עוד לפני כבני מרון. להשיב על ראשון ראשון. ועל אחרון אחרון. ואם יעיין היטב. יראה בודאי כי משגה הוא. מה שחשב למוחלט שפשטה הוראה להצריך פדיון לרבעי דח"ל. אף כי בנטע. ומכ"ש בספקו. שכל זה שלא כהלכה. והתולדה שהמשיך מהנחתו הכוזבת. להחמיר לאסור בלי פדיון. אפי' בשוי"ט שא"א לפדותו (וכן עני שאין לו פרוטה) הוא כמו כן שבוש מוחלט ומה שמטריד עצמו לחשוב עלי שאינני מחמיר בכך. רק בש"פ דווקא. לא כן הוא (והטריח עצמו בסתירת זה לשוא) אלא אפילו היה יותר. אולי היינו ג"כ מחמירים (למאן דאפשר לקיים מהיות טוב) רק משום דבפרוטה עסקינן בפדיון. נקטינן ליה. וה"ה ליותר. וזה דווקא במקום ובאדם שראוי להחמיר להתקדש במותר. דהיינו בעשיר ובא"י. או בכרם ובח"ל. משא"כ בנדון שלו בנטע דח"ל וגם במו"מ. אף החסיד שבחסידים לא ראיתי שיצטרך להעמיס על עצמו חומרא זו אפי' בפדיון דפרוטה. ואצ"ל שאין מקום להחמיר בשעה ובאדם שאי אפשר לקיים הפדיון. (ועמ"ש במנחת פתים פ"ג דתרומות). שהמחמיר בזה. אינו אלא מן המתמיהין ובלא"ה בחושך הולך למעבד כחומרי דמר ודמר. בספק שאמרו בו חכמים להקל ולא להחמיר. הרי זה בעיני כממרה ע"פ ב"ד. מעתה יסתכל היעמדו דבריו הלא כלו בעשן כלו מ"ש וכי נתנו דבריהם לשיעורין. אלא ודאי כיון שהותר נ"ר בח"ל. הותר בכל אופן. ובכה"ג הוא דדמי לחוכא. לחלק בין הפרקים הללו. בלי טעם. מאחר שהוא איסור מוחלט לשטתו של כ"ת ומה שחשב למצוא לי עילה כשתפסתי לשון דלא פלוג. כאילו רציתי לומר. דמשו"ה הקילו והתירו בכל אופנים. ובזה הרבה אמריו. ולא הבין ולא ירד לסוף דעתי. כי לא השיבותי בלשון זה כי אם לפי דרכו המשובשת. כסבור שעכ"פ מחויבים להחמיר בהפמ"ו. אם לא במרובה. והוקשה לו איך נתנו דבריהם לשיעורין (ואם כן רצה שיחמירו בו גם בהפסד מרובה מה שמותר אצל הפוסקים בהחלט) ועפ"ד זה עניתי לו שאין הדבר כן. אלא ודאי לא חילקו בכך. לא נתנו דבריהם כאן לשיעורין חלוקין. להחמיר במועט ולא במרובה. אלא השוו מדותיהם. להתירו לגמרי בלי שיעור. היינו דקאמינא ולא פלוג. כלומר שלא עשו חילוק דמיוני שלו. ולא נשתמשתי בלשון זה לומר. דמשום ל"פ השוו המדה להקל. ח"ו מה שלא יעלה ע"ד תלמיד קטן. ואין לו ציור כלל. יעיין היטב בלשוני וימצא כדברי. שאינו אלא לשון מושאל בכאן. להוציא מדעתו הוצרכתי לכאן. וגרמתי לו חלוף הבנה. וכבר נודע מ"ש בסמ"נ שהשמות המושאלות והלשונות המשותפות הן הנה היו נסבה לחלופי הבנות. ולפירושים שונים. ולדעות מתחלפות. אבל אשר יסתכל בעין יפה. אשר יראה בעין שכלו. יגיד שכל דברי נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת. אין בהם נפתל ועקש. וסר מהר ענן תלונתו מעלי. כי מעוט השגחתו בלשוני המדויק היא שגרמ לו עוות הבנה. ושמח כתגרי לוד באונאה עם שכבר הייתי יכול להביא ראיה. שלפעמים גם להקל אמרו לא פלוג. אבל חלילה לי לעקם הישרה מכאן יקנה לב להודות על האמת כמו שהוא מתנאי החכם. לא להתעקש ולהפך דברים ברורים כשמש. ואור יום לאמש. ולעשות מאין יש. לחפות על שבושיו בשקר לא יתבייש. ולא דקדקתי אחריו במה שנכשל בלשונו הנ"ל וק"ל. כי אמרתי אולי משגה היא. ולא ראיתי לטפל עוד בתשובות לתאונותיו הנותרות. כי הם ממין הטענה. דלעיל. אך תואנה הוא מבקש. גם רצה לפסול עוד מטבע מכתבי בט"ס על חנם. רק מפני בהלתו להשיב. היא שעמדה לו בענין. ואם באתי להאריך עוד על כל דמיונותיו יכלה הזמן והם לא יכלו. גם ראיתי כי אחרית פיהו טוב מראשיתו. שסיים עכ"ז נאמנים פצעי אוהב. מכלל דמזליה חזי. לא הרביתי פצעיו חנם. על כן הפעם אתן קנצי למלין:

255

רנ״ואלטונא ת"ק לפ"ק:

256

רנ״זשאלני הבחור ר' יאקב קליף. לתת לו עצה כדת מה לעשות בענין עזבון אביו שהניח כל אשר לו ביד אשתו. אמו של ר"י. ועתה היא רוצה לצוות קודם מותה. לתת הכל אל בנה הבחור הלז בלי שיור אחר מיתה. ודואג הוא מאחיו הנשואים שלא יבואו אחר מותה. לבטל צואתה. ודבר בפיו שכבר נמלך באב"ד הזקן. וב"ד הזקנים. להודיעו באיזה אופן יעשה שיתקיים דבר הצואה. ושיבוא עזבון אבותיו לידו בשופי בלי שום מונע ומקטרג. ולא יכול להגיה מהם מזור. באמרם אליו כי לא ידעו דרך בטוחה בזה (וטעמם לא הגיד) לכן חילה פני להמצא לו בכך. וחשבתי חובה היא עלי. כמו ששנו חכמים ונהנין ממנו עצה ותושיה. אף אם לא היה לי הנאה ממנו אפילו מש"פ ולמעלה. אמנם היה לי תביעה על אביו מסך רב שמונה מאות ר"ט בנקו מחמת ח"כ שמצאתי עליו בין שטרות טובים של אמה"ג זצ"ל. ולא הייתי צריך רק שבועת שלא פקדני אבא. אלא שהוא טען ואמר אלי פרוע הוא ולא הגשתיו אל המשפט. לא כאשר יעצוני רבים מק"א. ועדיין השט"ח מונח בידי (כשטרא דלא ידיעא ולא גריעא. לא כשטרא ריעא) אעפ"כ הייתי נמצא לבנו הבחור הזה. להשיאו עצה לטובתו ולהנאתו. בלי שום הנאה ותועלת לעצמי כלל. גם הייתי אוהבו מפני שהיה רגיל לשאול ממני ד"ת. והיה חפץ ללמוד בעת ההיא. לכן האהבה קלקלה את השורה. שלא הייתי מתון בדין. וחשתי על תקנתו מהרה. בתומי נתתי לו מיד עצה זו. שישתדל עם אמו שתכתוב לו שטר הודאה בעדים. שכל מה שבידה לעת כזאת. הן מעות כסף וזהב ומטלטלים ח"כ ואשראי. וכל דמתקרי נכסי. הכל הוא של בנה הבחור הלז. וסמכתי בזה על הוראתו של אבא מרי הגאון זצ"ל בספרו (סט"ז) שהיה חקוק בזכרוני כהוראה פשוטה בלי פקפוק. ולא הרהרתיו אחריו בעת היא בימי חרפי. הדבר יצא מפי ויחלטה ממני הבחור וימהר לעשותו מיד. לקחת מאמו שטר הודאה כנ"ל. מקוים בעדים. עודה בריאה. עשה והצליח. אחר שמתה אמו. נכנס הוא תחתיה. נטל את כל העזבון תחת ידו בשטר הודאה שהכין לו. והחזיק בכל עזבונה כבשלו. מבלי תת לאחד מן האחים דבר קטן או גדול. ולא עכב אחד עליו. כי הודו גם האב"ד ובית דינו הזקנים. שאין אחר שטר כזה כלום. על כן זכה בו בהשקט ובטח בלי מערער. גדל והעשיר. בשמים עדי ובמרומים סהדי כי בצע כסף לא לקחתי בשביל זאת העצה הטובה לו. וכדומה שהייתי לעינים לבני ג"ק בחנם (אלמלא קבל השואל עצה כזו מדייני דמתא. בודאי היו מקבלים ממנו מאה דינרי זהב לפחות בשכרם. כי הניח אביו אחריו ברכה הון רב) כי לא נסיתי באלה. לא שאלתי ממנו מאומה ולא בקשתי. אף הוא לא עלה על דעתו להנות אותי בכלום. אפי' לפייס אותי מתביעתי הנ"ל ולקחת השט"ח. שבידי על אביו כי ידע דרך עמדי שאין זו מדתי. אולם כשנכנסתי בימי בינה יותר אחרי שובי לחקור ולעיין בדין נחמתי. על שאמרתי בחפזי. ונראה לי שטעיתי. מאן יהיב לן מעפריה דמר אבא ומלינן עיינין. ברם כמדומה אני שלא כווננו שמועתנו. יע"ש בספרו וז"ל. הנכון בעיני שיודה המקנה שסך פ'. הוא של פ' הזוכה כו'. והיינו אודיתא דאיסור גיורא בפמ"ש דבבריא קניא ובש"מ אם עמד אינו חוזר. וכת"ו בפ' חזקת דאף דידעינן בודאי שהיה איסור משקר קנה. עכ"ד קדושת אמ"ה ז"ל.

257

רנ״חולענ"ד אין זו דעת תו'. כמ"ש במקומו ואציגנו הנה. ז"ל בחי"ג בתרא (דקמ"ט) בתו' ד"ה שכיב פר"ש כו'. ונראה לפרש כך. ש"מ שהודה מהו. מי שהודה שיש לפלוני מנה בידו. אע"פ שאנו מוחזקין שאין לו. מי אמרינן דקנה במתנת ש"מ. ואם עמד חוזר. א"ד קנה לגמרי. אם עמד אינו חוזר. ופשיט מההוא מעשה דאיסור דקני לגמרי כמתנת ברי ע"י הודאתו. דאי במתנת ש"מ. היאך קנה. האמרינן כל דאיתיה בירושה כו'. א"כ במתנת בריא הוא. ואם עמד אינו חוזר. עכ"ד.

258

רנ״טלכאורה משמע דס"ל לתו'. דקניא אודיתא. בין מבריא בין מש"מ. ואפילו במאי דליתיה גביה. וליתא. דלא נתכוין ר"י אלא לפרש. דהודאת ש"מ קניא ממש. כמתנת בריא בקנין. לא כמתנת ש"מ. למאי נפקא מנה. דאי עמד. אינו חוזר. אבל בריא שהודה. פשיטא לא מהני מידי. דמי איכא מ"ד מתנת בריא לא בעיא קנין. אלא דווקא בש"מ דדבריו ככת"ומ מדמו. אלמוה להודאה נמי. כקנין ממש בבריא. לאפוקי אי הויא כמתנת ש"מ בעלמא. לא מבעיא כי עמד. דחוזר אלא אפילו לא עמד. לא הוה קנה רב מרי. כיון דגר ליתיה בירושה. ודוק. ומנה. דבישראל. אף דבש"מ קניא. בבריא מיהא לא קניא לגמרי. שוב מצאתי כן גם בהג"א בפירוש. ומטי בה משם א"ז. בפשיטות. דדווקא בש"מ הוא דקניא הודאה אבל לא בבריא. ובד"ה ואי אג"ק לית ליה. כת"ו וז"ל. וה"נ דהוה יכול איסור להודות שי"ל קרקע כדפ"ל. באמת דת' הללו דחוים וסתורים הם מכמה מקומות בתלמוד. דמשמע בהדיא דאי אפשר לשקר בכך. כמ"ש תו' עצמן בהזהב. ולעיל פ' חזקת. אע"פ שנדחקו מאד ליישבם לפ"ד ר"ת. אין דרכו מוכרחת להוציא השמועות מפשטן. ומה שכתבו שם. מדמהני ליה שיקרא לאיסור באודיתא. לפי מש"ל בדעת ר"י בס"ד ליתא. דלא שקורי משקר לגמרי. באודיתא דקניא ממש. מתורת מתנת ש"מ. דלא בעיא קנין. ולא אג"ק ובאודיתא קושטא קאמר. דבההיא שעתא קני להו. והוו זוזי דיליה (ונראה שלזה כוונו תו' לעיל במוכ"מ מתוך פר"ח (כצ"ל) ודוק) משא"כ באומר דבר שאינו ליכא למימר הכי. זה ברור מאד. איברא השתא דאתית להכי ניחא. דמסיימי תו'. אלא שפיר קאמר דלקנינהו באודיתא. שהודה שהמעות עצמן של רב מרי ע"כ. ולא תטעה לומר. השתא משמע דס"ל לתו' דאודיתא עדיפא מהקנאה. ומהניא אף בבריא (דלא יצטרך קנין) א"כ תמה על עצמך. אמאי אכפל ר"פ (לקמן קנע"ב) לאקנויי לר"ש אגב אסיפא דביתיה: לקנייה באודיתא גרידא.

259

ר״סותו דהא בהדיא איתא לעיל (ריש דקמ"ח) אראר"ן ש"מ שאמר תנו הלואתי לפלוני. הלואתו לפלוני. אע"ג דליתא בבריא. ואצטריכו אמוראי לדחוקי בטעמא דמילתא. ואמאי לא שנו ברווחא. הואיל ואיתיה באודיתא. אלא ודאי בבריא ליכא דסליק אדעתיה דלהניא אודיתא בהלואה ואשראי. אלא היינו נמי דקאמרי תו' הכא. אלא שפיר קאמר. דלקנינהו באודיתא כו'. לטעמייהו דלעיל אזלי. דאודיתא מהניא בלי קנין בש"מ. ואסוקי מילתא דפר"י דלעיל הוא. ונראין הדברים כמש"ל בלי פקפוק. וכמ"פ גם בא"ז דבבריא לא קניא אודיתא. ואיסור ש"מ היה. ובש"מ דווקא מהניא אודיתא. ואף למי שאינו בר ירושה. וכפי שפירשתי גם דעת ר"י בתו' לעיל. כך הוא ודאי. עכ"ל בחי"ג.

260

רס״אומעתה מ"ש אמ"ה ז"ל. אודיתא דבבריא קניא. נראה שעקר סמיכתו היה על פירוש ר"י בתו' הלז. ולא היא. כמו שהכרחנו בבירור. דבבריא ליכא למימר דקניא. ובהא א"ש מש"ה תו' בהזהב ד"ה ולקנינהו. ולקני בהודאה כו'. מדקנינהו ר"מ ולדידי לק"מ. מ"מ דתו' אלו מסייעי לאמ"ה זצ"ל. ואע"פ שאין משיבין את הארי לאחר מותו. מיהא מגמר לא גמרינן מניה. כדאיתא פי" (דקלע"ב) ונבוא אל הנדון. כי אף אם בזה אין להרהר. שבכל מה שמצא הבחור בעין זכה. שקנהו מיד עודנה אמו בחיים. משעה שבא שטר הודאה לידו. דאי בעי יהבתיה ניהליה. או איהו שקליה (ואף שיש מקום להנדס גם בזה דילמא הוי כקני את וחמור. י"ל. ברה שאני. דדעת אדם קרובה אצל בנו (עמ"ש בזה במקומו בס"ד) אלא דבכל נכסיו אמרינן אפילו לגבי בריה. לא שביק אינש נפשיה. ואכמ"ל בכך. רק להתלמד) אבל בפקדון ואשראי שביד אחרים ודאי לא זכה בהן הבחור. בין לפר"י הנ"ל. ובין לפירוש די"מ שכתבו שם תו'. דהיינו שהודה שיש לו פקדון ביד אחרים והקנה לזה כו'. והכל הולך אחר החיתום דמסיימי בה נמי בזה"ל מיהו אי קני בש"מ. לא הוה שמעינן דקני בבריא. הרי ברור לפניך שאף לפי פירוש זה לא הועיל לקנות פקדון והלואה שהיה לה ביד אחרים. הילכך צ"ע היכי לדיינו דייני להאי דינא. אע"פ שהוא גזל הנאכל. וכבר מת ג"כ. והו"ל יאוש ושינוי רשות. עם שיש להתלות באילן גדול. ולומר קים לי כוותיה. וקשה להוציא מיד המוחזק. מה גם במקום שאין תובע בטיל דינא (אע"ג דמחילה בטעות היא) דלא אפשר למהדר עובדא. מ"מ לא נמנעתי להעלותו על ספר. להעיר רוח יושבי על מדין. להיות מתונים בדין הלז. והמכשלה הזאת ת"י. שאין אדם עומד עד"ת. אא"כ נכשל בהם. ולא יבוא עוד מכשול על ידי. כי האמת אהובה אצלי. כמדומני לא פסילנא לדינא. אפילו למאן דחביב עלי יותר מגופאי. כי אין משא פנים בתורה. עוד צ"ע ולידע איך ומה היתה האשה ההיא מוחזקת בנכסי בעלה. אם הקנה אותם לה במתנה מוחלטת מחיים. או לא עשאה אלא אפוטרופא על נכסיו כל ימי חייה. ואם כך היה. גם כן לא היה מועיל הודאה שלה כלום. בסך ממון ובנכסים הידועים לבעלה. ביחוד אם עשו שטר משמוש מתחלה. כשנמסרו ובאו לידה נכסי בעלה אחר מותו. באופן זה ודאי הודאה שלה לאו כלום היא. לכן מוטל על דייני דמתא לחקור בכל כיוצא בו. אם בא לידם בל יקרם אשם. וברוך שפטרני מענשם.

261

רס״בעודני עסוק בסוגיא הנ"ל. אזכיר הנה גם מש"ע בחי"ג על מ"ש תו' בד"ה כל דאיתיה בירושה איתיה במש"מ ז"ל. נ"ל דאם היו לגר בנים. איתה במש"מ. אע"ג דהמקבל גר וליתיה בירושה. דעל הנותן הוא דאיכא קפידא לא על המקבל כו'. כוונתם רצויה לומר. שאם יש לגר בנים שהורתם ולידתם בקדושה. ויש לו בן שלא בקדושה. שנתגייר. איתה במש"מ. אע"ג דבאופן זה שניהם אינם בירושה שהוא ואביו גר. ואינם יורשים ולא מורישים זא"א. אפ"ה כה"ג איתיה במש"מ. והיינו טעמא. ע"י הואיל קאתו עליה. דמאחר שיש לו בנים בעלי ירושה. א"כ הנותן בר ירושה הוא. גבי בנים דידיה. תו לא אכפת לן במקבל. אע"ג דלא בר ירושה הוא (לפי זה. צריך לפרש הך לישנא דתלמודא דליתיה בירושה לא דק בתיבת ירושה. אלא הוא כמו מורשה. ור"ל כל דליתיה במורשה) ולזה הביאו ראיה מההיא דשלהי פרק נושאין. דהתם נמי אין המקבל בר ירושה. אפ"ה איתיה במתנת ש"מ. לפום מאי דפריש ר"י שם בתו'.

262

רס״גאבל יש לי להשיב. שאין הנדון דומה לראיה. התם לאו בריה הוא לגמרי. ולא שייך ביה כלל. אלא שאמו של הגר היא אשת הנותן. כה"ג ודאי. ליכא למימר כל דליתיה בירושה כו'. כי מה ענין בן אשתו עמו. נכרי הוא. וגר כי האי פשיטא דכאיש אחר מישראל הוא. כגר כאזרח. מהי תיתי למימר הואיל וליתיה בירושה כו'. א"כ לא יוכל ש"מ לתת מאומה. לאדם אחד מישראל שאינו יורשו הא לאו מילתא היא. ולא צריכא למימר כלל. איברא טעמא מאי אמור רבנן כל דליתיה בירושה ליתיה במתנה. הא ודאי לא שויוה נמי כהלכתא בלא טעמא. אלא מסתברא. היינו משום שעשו חיזוק לדבריהם. וסייג לתורה. משום דקיי"ל אין גר יורש את אביו ד"ת. וגבי יורש קיי"ל לשון מתנה ולשון ירושה שוים. משו"ה שויוה למתנת ש"מ כירושה. כיון דרוב מש"מ. ליורשיו היא. ואי הוה שייך בנו גר נמי במתנת ש"מ. נפיק מנה חורבא. דאתו למימר דבר ירותא הוא נמי. וקבעי למירת אף במקום בנים. ולאפקועי ירושה דאורייתא. משו"ה הוכרחו לומר דכל דאיתיה בירושה כו'. ולא פלוג גבי ש"מ בין מתנה לירושה כי היכי דלא ליתי למירתיה בנו שהורתו שלא בקדושה. אבל גר אחר דלא בריה כלל ודאי איתיה במש"מ. בין נותן גר. בין מקבל גר. לא אכפת כלל מה דליתיה בירושה. כדלא אכפת באינש אחרינא דלא שייך בירושתו. זה פשוט וברור. הילכך לא שמיע לי כלומר לא ס"ל. מה שהולידו תו' מראיה הנ"ל. דכי אית ליה לגר בנים. איתיה במש"מ. משמע דאפילו לבנו שלא בקדושה איתיה כה"ג. ע"י הואיל. וליתא אלא אדרבה משום כה"ג. דווקא אמרו כל דאיתיה כו'. ואלמוה לגזרתייהו. ואפילו דהיכא דלית ליה בנים אחרים אלא זה. לא פלוג. ועוד משום דמ"מ אתו למפקע ירושה דאורייתא משאר יורשים. דאתי לחלופי בבן גמור (דוגמא יתרה. אין מורידין קרוב לנכסי קטן ולא אפילו קרוב מחמת קרוב) כך נ"ל ברור להלכה דלא כתו'.

263

רס״דובדברי הרא"ש ראיתי שהביא מ"ש רי"ף בשם רה"ג. דהא דא"ר מש"מ כירושה כו'. ביורש בלחוד הוא דקאמר כו'. והשיב עליו. דר"מ מאחר שאינו ראוי לירשו. מה לי הוא מה לי אחר כו'. במ"כ דחי לדברי הגאון בכדי. כי לא ירד לעמקן של דברים. דודאי חילוק גדול יש בין ר"מ לאחר כדפרישית. ולית בה ספקא. אלא שצריך לפרש דברי הגאון במאי דקאמר יורש בלחוד. לא יורש ממש קאמר. אלא ר"ל בנראה כיורש. כלומר כענין ר"מ שהיה בנו של איסור שלא בקדושה. ובכן דברי הגאון דברי נביאות למעליותא הם ודאי. דלא כרא"ש דלא שאני ליה. ומשמע דס"ל גר ליתיה לגמרי במש"מ. ולא עיין בה. ודוק. וכנראה דרא"ש נמי מפרש דליתיה בירושה. כלומר במורשה. כמש"ל בכוונת התו'. אלא איהו לא נחית לפלוגי כלל אפילו כדסא"ד דתו'. מיהו לא דקו בה מרנן. שגגה היא שיצאה מלפני השליטים ולישנא דרבנן דתלמודא דייק טובא. דוק ותשכח. ומקום הניחו לי. יתברך החונן לאדם דעת.

264

רס״העודני מדבר בסוגיא זו. לא אוכל להמלט מהזכיר ג"כ מה שנתקשה לי בה. אע"פ שאינו נוגע לדין. רק לאסבורי לישנא דתלמודא דגרסינן הכא. ר"מ בריה הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה הוה (והיא גרסת כלל הספרים וקדמוני הפוסקים) ופיר"ש. דאיסור בא על בת שמואל ונתעברה ממנו בגיות אח"כ נתגייר. ונולד ר"מ. והו"ל הורתו שלא בקדושה ולדתו בקדושה. ולא הבינותי זה. הלא מ"מ בנה של בת ישראל היה. וולד כשר הוא. מאי שייך לקרותו הורתו שלא בקדושה. ואע"פ שאמו נשבית. הרי היא בקדושתה. ואפילו המירה. מ"מ ישראלית היא. ובנה ישראל הוא. גם מחמת איסור שנתגייר לא הוי מקרי נמי לדתו בקדושה. דלא זרעיה הוא. דרחמנא אפקריה לזרעיה. שאינו מתייחס אחריו. ומה היא קדושה שנתחדשה לו בלדתו. ע"י איסור שנתגייר. והוא אינו אביו. הילכך לא שייך לשון זה אלא בבן גיורת. כמו בפ' נושאין ושאר דוכתי. לכן היה נראה בעיני שאינו לשון גמרא. אלא גליון מתלמידי תרביצאי. ומחמת שכבר קבלוהו הראשונים בס"י והניחוהו. גם אנכי לא אתחכם יותר. והנחתיו על חזקתו. וצריך לדחוק בפירושו. שאין כוונתו אלא לומר שהיה נראה כאילו נולד לאיסור בקדושה. כלומר אחר שנתגייר. ונדמה לבני אדם כבנו הנולד לו בקדושתו (אחר שנשא אמו ביהדות. וגדל אצלם כבן גמור) אחר שהורה גבר שלא בקדושתו. ואינו בנו ע"פ דין תורה. דמשו"ה ליתיה במתנת ש"מ של אביו הלז. וכדפרישנא: ולשון מושאל בעלמא הוא. זהו הנראה לע"ד יעב"ץ.

265

רס״ושאלת איך לנהוג הלכה למעשה כשארעה מילה בט"ב שנדחה ליום ראשון. ואם מותרין לאכול בו גם הסנדק והמוהל. וגם לענין תספורת של בני ברית על מילה. שחלה מר"ח עד אחר ט"ב. בקשת להודיעך דעתי.

266

רס״זתשובה

267

רס״חהנה כבר ראית מה שקבעתי להלכה בשער הדלק שאסורין להסתפר בשביל מילה אפילו אבי הבן. אצ"ל מוהל וסנדקוס שאין רשאין כלל. והוא פשוט שאין אחד מהפוסקים שעלה על דעתו להקל בכך. לעקור דינא דמתניתין. רק ללבוש בגדי שבת הקלו. לא זולת (תר"ו של התועב שר"י. שהתיר לאבי הבן ומוהל וסנדקוס להסתפר. על שבת של שבוע שחל ט"ב בתוכה. מפני סעודת ברית שחלה בעט"ב אח"ש. והניח גם לזמן שמונה מנינים לאכול בשר ושתות יין לשכרה. ולהאריך עד שהגיע זמן סעודה המפסקת. ודאי הותרה הרצועה אצלו. והיה שמח לאד) ולענין בעל ברית שאינו משלים. כבר מחו לה אמוחא. והעידו האחרונים שבטל המנהג אפי' בד"צ. ולהוציאך חלק א"א ואעתיק מה שכתבתי בזה במו"ק. והוא מהשמטות שנשמטו מחבורי הלז מן הדפוס. וז"ל בסי' תקנ"ט (דרסד"ב) בב"י. אפשר שגם המוהל כו'.

268

רס״טדין תספורת לב"ב מר"ח אב עד ט"ב וברור דין ט"ב שנדחה לענין בעל ברית ושי"ט שלו הוא ובאור לשון מג"א וכוונתו בדין זה. שנתבלבלו בו המורים מתוך משנת מש"ע ואחרונים נבוכים הם בארם.
ודאי דקדוק קל הוא זה. דיש לומר בעלי ברית דעלמא נקט. אך לשון תשב"ץ ודאי דייק טפי מחד. והיינו הסנדקוס. כדמפרש בהג"א. מיהא תמיהא להקל בו כל כך. דמעקרא היא גופה קשיא למסמך עלה דההיא דראב"צ לקולא גבי מילה. דלא דמי י"ט דקרבן עצים. שהוא שנוי במשנה. ונסמך על הכתוב מפורש (בנחמיה ולקורבן העצים) משא"כ ביום המילה. שאינו מפורש בשום מקום. לא בתורה שבכתב ולא שבע"פ. שיהא נקרא י"ט (ובגמרא פ"ק דכתובות דחי תלמודא מאי דהוה סליק אדעתיה דמ"ד לברוכי שהשמחה במעונו) רק באגדה מצינו דרך רמז בעלמא סמך לסעודה שעשה א"א ביום ה"ג מ"ל. זולת לא נמצא שום רמז. ועדיין י"ט מנין. שידחה ט"ב מפניו. ואפילו כשנדחה (והא אר"י אלמלא הייתי שם. קבעתיו בעשירי כו'. שהוא עקר יום המר) ואע"פ שסמכו חז"ל לדחותו מפני י"ט ברור שבדברי קבלה. למה נקל גם ביום שאינו קרוי י"ט בשום מקום. ולא נזכר כלל בדברי רז"ל (בפירוש אפילו רק שיש לעשות בו סעודה כנ"ל) שיהא לו כח לדחות תענית החמור מאד. ואם רבי יעבץ לגרמיה הוא דעבד. מיהא הבו דלא לוסיף. ואם כן. כל הנטפל לדבר מצוה בו ביום. לא ישלים התענית הקבוע ע"פ חז"ל. שאפי' עוברות ומניקות משלימות אותו. לכן אני אומר חלילה לסמוך על המקל בכך. והנה בש"ע לא סמך הרב"י על אפשר זה. ולא קבע להתיר בו. אלא לבעל ברית אחד. סתמו כפירושו. הוא אבי הבן לבדו. אף במג"א אם בתחלה גדש המדה. והגיה שם כל שלשת האנשים העוסקים בברית בכלל בעלי ברית. וקרא עליו שם ב"י. שרא ליה מריה. תלי בוקי סריקי בב"י. כי הלא מבואר הדבר שהניחו בב"י בספק. וכן עקר. דמידי ספק לא יצא. אע"פ שהעתיק דברי תשב"ץ. דמשמע הכי (בסנדקוס לחוד) לא אזיל בתריה לאקולי כוותיה. בש"ע שקבעו להלכה פסוקה. לא נזכר בלשונו רק בעל ברית אחד בכל הסעיף הלז. דייק טובא למנקט לשון יחיד. דלא ליתו למטעי. וכי מה מנעו מלתפוס לשון רבים. מאחר שנעשה ספק אצלו. אלמלא הדר פשיטא ליה ומסתברא ליה להקל. בסנדק ומוהל נמי לעשותם כולם בעלי ברית. ודאי היה אוחז לשון רבים באר היטב. אלא ודאי זה לא עלה על דעתו ז"ל להתירו הלכה למעשה. ולא ערב אל לבו להקל אלא באבי הבן בלבד. כי לא מפני שאנו מדמין נעשה מעשה. איברא מג"א נמי לא להלכה אמרה. אלא לפום שטפיה אתיא ליה בלשון ב"י. ותבריה לגזיזה. בסיומא דמילתא. אף הוא העיד שהמנהג עכשיו להשלים אפילו באחד משאר ארבע צומות שנדחו. ר"ל בודאי שאין בעלי ברית דוחין אותן (דלהשלים מי שאינו בעלי ברית. צריכא למימר. גם לא היה כאן מקומו. זה פשוט בדעת מג"א למסקנא. לא הוצרכתי אלא מפני הטועים בכוונתו). ומש"ע מג"א והיכא שמלו אחר חצות. אסור להקל אף בד"צ אם לא נדחו. בכאן ניכר שט"ס נזדקר בלשון זה. דמי סליק אדעתיה להוסיף קולא בד"צ שלא נדחו. ואפילו מלו קודם חצות. מי איכא דאמרו. מהי תיתי. אלא ע"כ ט"ס יש בכאן. וכך צ"ל אסור להקל אפילו בד"צ שנדחו. זה ע"פ שורת הדין. עאכ"ו בט"ב שנדחה. אם מלו אחר חצות. שאין רשאי להקל מחמת דינו דר' יעבץ. אבל המנהג כבר עקר דין זה לגמרי. שלעולם משלים אפילו אבי הבן בכל גוונא ובכל ד"צ שנדחו. זוהי תכלית כוונתו של במג"א שנסתבכו בו רבים. וכ"ש למאי דמסיק. אחר שנתפשט המנהג שעושין סעודת הברית בלילה. דודאי אין להקל כלל. ומאן דעבר עלה. שרי למקרייה עבריינא. ופורץ גדר ישכנו נח"ש חיויא דרבנן. מה גם עתה שראוי לנו לגדור גדר כפול על בית ישראל. אחר שבאו בו פריצי ש"ץ שר"י. וחללוהו עשו ט"ב יום אידם (מהר יבוא עת פקודתם) ומה בכך אם אלה הבריאים לא ינהגו עידונין בעצמן בת"צ. וכי איזה תקלה תצא מזה. אבל לרואים יש לנו לחוש. שילמדו מהם להקל ראש בת"צ. ויחשבו כיון שנדחה נדחה. ואשתרי לגמרי. וכבר נתפשט המנהג שלא להשגיח בהך דר' יעבץ לגמרי. לגרמיה הוא דעבד. ואין עוד בזמננו מי שמקל ראש בכך. ואפילו בדצו"מ שנדחו. בטלו רבותינו דין זה (שחידש רי"ע. ולא מצינו לו חבר) כעדותו של במג"א (והללו בעלי כדים ריקים ופוחזים זוללים וסובאים. נתלים במ"ש מג"א תחלה. הנך שטיין לא שפילו לסיפא דלישינה. מרה תהא אחריתם). וכן קבעתיו בשער הנ"ל למנהג פשוט. זה לי עשרים וחמש שנים. ולא היה אדם שערער בדבר. ואפילו האב"ד הזקן ורא"ה הדיין הזקן ומורה בקה"ב לא פרכסו. ועתה בשנת תקכ"ח לפ"ק. עמדו קלי הדעת לפרוץ גדר ע"פ המקל להם שמגיד להם: בי דינא רבה לתפרע מהנהו דחפו גונדא. (בשנת תקכט"ל ארע עוד כזה. שנים עשו ברית מילה בט"ב שנדחה ליום ראשון. וגלחו פאותיהם האבות והמוהלים והסנדקים כולם. ונתחברו שתי החבורות יחד) אכלו ושתו והתהוללו במסבה אחת כל בעלי הסעודות המה ונשותיהם (מקושטות כעל י"ט באו. והשתקשקון ברחובות קריה עליזה ה"ב) יחדיו. בעצם היום המר (דלר"י היה ראוי לקבעו בעשירי) מיד אחר חצות היום. אכלו ושבעו שתו לשכרה (בהך גיסא אבלא. ובהך גיסא הלולא) לא פחדו ולא רהו. הנשמע כזה בשום קהלה. והיה ח"ה בפני הערלים. כסבורים יהיו עמהם לאחדים. שמחים ליום אד היהודים. כל זאת באתנו בסבת הני תעלי בני תעלי. נתקיימה בעו"ה ותעלולים ימשלו בם. שועלים קטנים מחבלים כרם חמד. עוד אחרת ארעה באותו שבוע שחל ט"ב. שילדה אשה זכר. ופרצו בעלי ברית גדר איסור תספורת על שבת חזון (עם שהיה הברית אחר שבת) ומתה האשה ההיא מיד אחר יום הברית. נהפכה שמחה לאבל. והיתה בחורה ילדה רכה בשנים. ואשתו ראשונה של אבי הבן הנמול. שנשא לפני שנה. וה"ז כאילו נחרב הבית בימיו. למען לא יסיחו דעתם מאבלות ישנה. כה דברי יעבץ:

269

ר״עיום א' בטו"ב שבט תקכ"ה לפ"ק ק"ק עמדין:

270

רע״אשלומים אלומים כחול ירבה ימים יעקב איש תמים מפענח נעלמים בטוב יבלה ימיו ושנותיו בנעימים. ה"ה אהו' אה"נ ידידי חביבי כנפשי ולבבי הרב המאור הגאון הגדול חריף ובקי כל דבר סתום מברר ומלבן כצמר נקי נ"י פ"ה השלם המושלם במעלות ובמידות לו עשר ידות כ"ש המהולל המפורסם מהור"ר יעקב שי' נרו ויזרח כחום עלי אור צח וכאל"ש וי"ר יא"ק.

271

רע״בפעמים רבות הכינותי להודיע לו מהני מילי אשר נתחדש ולשאול ממנו לברר לי ספיקות רבות אשר נסתפקתי בדינים וחזרתי לאחורי כי ידעתי מיעוט ערכי חוח כמוני איך אעיז פני נגד ארז כמותו לאמר נתראה פנים אמנם כעת ההכרח השיאני מהמעשים אשר קראני כי בורים וע"ה גדולים עמדו לנגדי להתיר בפומבי את אשר אסרתי ואמרתי אלכה אל הגדולים ואדברה אותם ואציעה נא דברי לפני רום הוד פאר מעלתו את המעשה אשר נעשה בקצור.

272

רע״גבקיץ העבר יצאה טריפה מתחת יד שוחט א' אשר לא היה יכול לתרץ דבריו בשום אופן ובלתי אפשרי היה להעבירו מאומנתו מכמה טעמים אמנם נמצא פה נער א' אשר למד ה' שו"ב וגזרתי ואמרתי שהנער הזה ילך תמיד עם השוחט הנ"ל אף שהנער לא שחט עדיין ולא נטל קבלה ועדיין אין לו קבלה בכתב שרשאי לשחוט כי באמת אינו אומן לשחוט עופות אעפ"כ אמרתי שישגיח על השוחט הנ"ל והוכרז בבה"כ בהסכמת פ"ו הקהל יצ"ו שכל מה שישחוט שוחט א' לבדו הבהמה ההיא היא טריפה אלא שצריך להיות בדיקת הסכין ובדיקת הריאה ע"פ שניהם דוקא ונהגו כך עד חג הסוכות שנחלה ל"ע השוחט הנ"ל שלחו אלי פ"ו הקהל יצ"ו להרשות את הנער לשחוט לבדו שלחתי להשוחט הנ"ל להגיד אם הנער הוא אומן לשחוט בהמה ואם הוא בקי בבדיקת הריאה ויכולין לסמוך על שחיטתו ואמר הן ועפי"ז הרשתי את הנער לשחוט לבדו מחמת שהיה שעת הדחק גדול ובפי' אמרתי כשיחזור השוחט הנ"ל לבריאותו אזי יוחזר הדבר לאיסור. שכל מה שישחוט שוחט א' הוא טריפה. והנה אירע ע"י כמה מכשולים יצאה מתחת יד הקצבים אף שקצבי ישראל המה. קלים הם כדרכם של הטבחים שותפים כו'. איני יודע אם בעת אשר רום מעלתו ישב על כסא הוראה פה אם הקצבים היה קלים וחצופים כמו עתה. וזה מקרוב קודם ר"ה קצב א' אכלו הוא וב"ב ראש כבש טריפה במר דכשירה ומאחר שהשוחטים עררוני מקדם ואמרו שהקצבים חשודים בעיניהם להטעות אותם באיזה ענין שיהיה וגם סיפרו לי כמה אנשים מכשולים שיצאה מהקבצים שמכרו בשר טריפה במר דכשרה ופעמים נודע אחר המכירה קודם האכילה ופעמים לא נודע עד אחר האכילה ואמרתי להשוחטים לתקן שיניחו סימן כשר ע"י פיתקא לתלותו על כל דופן הבהמה ובראש ובריאה וענו השוחטים כן וכשהלכו הקצבים להפ"ח בעת ההיא הק' התו' פ"ו ה"מ ר' יונתן דריאלס שי' בקובלנא והשיב להם שדברים הללו אין לו שייכות לדבר בם כי אם שייך לרב אב"ד כך אמר ר"י דריאלס שי' להשוחטים ובזה נתחזקתי מאד ואח"ז נתפתה רי"ד הנ"ל לעצת חתנו הסכל שהיה ידו עם הקצבים והלשינו עלי לפני השררה וכתבו עלי מרורות לא ידעתי ספורות וכל השומע תצילנה אזניו מרוב הבזיונות אשר כתבו בכתב שקורין סופליקא ונמשך הדבר לעשות הסימן עד ש"ק ט' מרחשון כי מקדם כשהלכו הקצבים בקובלנא לפני השררה צוה הוא להשוחטים לקיים כאשר אמרתי שלא להכשיר שום בהמה בלי הנחת הסימן כי מה איכפת ליה בזה בלבד שיהיה בשר מרובה לעירונים ואני כאשר ראיתי שיד ריש בריוני ר' יוזיל לוי עם סיעתו איזה מיושבי הקהל יצ"ו עם הקצבים אמרתי לשוחטים שיתנו לי ת"כ שלא להכשיר בלי הנחת הסימן וכן עשו בתכ"ס נתן לי הנער ובער השוחט אנשיל ת"כ בפני המנהיג הק' ר' פייס נורדין והב"ח המו"פ כ"ה זלמן וועצליר שי' ברצונו הטוב ונפשו החפצה ואמר בפי' שאין מי שיוכל להכריחו לעבור על הת"כ וחלילה לו לעבור בשום אופן והשוחט הישיש שהיה קצת חולה והלכתי לבקרו ג"כ נתן לי ת"כ על דברי הנ"ל ברצונו הטוב כנ"ל בפני א' שהיה שם עמי. ובש"ק ט"ו מרחשון בא זה הנער השוחט ואמר שהפ"ח ר' הירש פוזנר שלח אליו שמש הקהל שילך לשחוט ויכשיר הבהמה בלי הנחת הסימן בצוי השררה בקנס ה' ר"ט ואמרתי לו שילך להשר שקורין פריסדענד ולבקש מאתו שלא לעבור על ת"כ שלו כי הלא גם להשררה נשבע בבית העצה מקרוב שלא לשחוט בלי מכס וכמו שאינו יכול לעבור על השבועה די כמו כן אינו יוכל לעבור על הת"כ זה והוא לא רצה לילך ולא שמע אלי ואחר שאמרתי לו כ"פ שילך אולי יפויס השררה כי מה איכפת להו לנכרים בסימן ואמרתי לו בפי' שכל מה שישחוט ויכשיר בלי הנחת הסימן הבהמה ההוא טריפה היא ושמעו דברים אלו שאמרתי אנשי ביתי ושארי אנשים ומחמת שדרכי היה מן העת שהתחיל הנער לשחוט לבדו לבדוק הסכין בכל עת קודם שהלך לשחוט כי באותו העת השחיטה מרובה ובאותו מש"ק אמרתי להשוחט הנער מה לי לבדוק הסכין כי כל מה שישחוט הוא טריפה והוא לא שמע אלי והלך ושחט והכשיר בלי הנחת הסימן ועבר על הת"כ ולמחרתו שלחו הקהל אלי מדוע שלחתי להשוחט שלא יבא אלי עם שאלה מריאה או שאר שאלה מבהמה ואמרתי להשמש בפני עדה קדושה כי בלא"ה הכל טריפה מה ששוחט מאחר שעבר על ת"כ ובכיון אמרתי לפני עשרה ויותר כדי לפרסומי מלתא.

273

רע״דוהנה ביום ג' שלאחר מש"ק הנ"ל שמעתי שהשוחט אשר יצאה טריפה מתחת ידו הולך לשחוט ג"כ לבדו והייתי תמה תמיהות רבות ומאחר שפ"ו הפ"ח ר' הירש פוזנר הוא חרש כמשמעו שלחתי לקרא לבנו ר' משה שי' ואמרתי לו מה זאת מלבד שאסור הכל מחמת שעברו על הת"כ הלא יותר מזה מפורש בברור שכל מה שישחוט השוחט א' לבדו הוא טריפה וכן שלחתי להקצין כ' ר"י דרילס שי' ואמרתי לו בפני כ' זלמן ובנו ר' יוזפא נורדין בי' שכל מה ששחטו השוחטים הוא אסור ובפרטות מה ששחטו כ"א לבדו אחר שהבריא השוחט החולה והראיתי לו הכרוז ולא הועילו דברי כלום והייתי מפרסם הדבר שהבשר הוא אסור ולא שמעו לקולי זולת בבית הק' התו' פ' ר' הירש וועצליר שי' וגיסו הק' ר' ליזר דאקטור שי' המה שמעו לקולי ולא זו שלא אכלו מבשר אשר אסרתי אלא אף זו שכתבו לבן אחותו דרום הוד פ' מעלתו ה"ה הרב מוהר"ש שי' אב"ד דק"ק אמשט' וגיסו הרב אב"ד דק"ק האג. והנני שולח לידו העתק (שכח ולא שלח) מתשובה מהאב"ד מאמשט' ועד הנה הייתי בשב וא"ת ולא כתבתי לשום מקום ואפילו להאב"ד מאמשט' לא כתבתי כל הדברים וטעם הראיות אשר לי שאסרתי זולת כתבתי לו בקיצור כי אמרתי מאחר שאיזה אנשים נכנסו דברי הגאב"ד הנ"ל באזניהם ורובם הם קשי עורף והתירא ניחא להו ומה לי לעשות אני עשיתי מה שמוטל עלי והשומע ישמע כו'. והנה נודע שבור הגדול ר' איצק לוי אשר לא ראה מאורות מימיו ואינו מכיר בצורתא דשמעתתא ממנו יצאה הורע"ה זאת ולא זו שהחציף פניו לדבר עלי סרה בחדר הקהל לפני אסיפה גדולה שלא בפני לומר שלא יפה הוריתי ושלחו אלי הקהל לומר שע"ה ר"א לוי הנ"ל רוצה לברר דבריו בפני הקהל שהבשר מותר באכילה ואמרתי לתשובה שאין זה כבוד הרב ובפרט אם ר"א הוא ע"ה גדול כזה שאינו יודע הדין חכם שאסר כו'. אעפ"כ ישלח לי דבריו בכתב ואראה אם דבריו נכונים אעפ"י שלא הוא הטעות בדבר משנה אפ"ה אפשר אחזיר בי. אמנם ידעתי שאינו יודע בין ימין לשמאל אפילו בסוגית התלמוד ופשיטא בסוגית הפוסקים ור"א בור הנ"ל יש לו בבית בור א' נקרא ליפמן אוסיג ממדינות מערין תלמיד אותו האיש אבד מאלטונא והמ"ב. וכתב ע"י לאיש א' לפראג נקרא ר' לוי פאנטא והשיג מר' לוי הנ"ל איזה כתב וקרא ר"א בור הנ"ל הכתב לפני אנשים בפונדק נכרי בית שותי שכר וגם קרא הכתב ברחובות והשמיע קול שהשיג כתב מפראג שלא יפה הוריתי ואמרתי להראות לי הכתב וגם אמרתי להפ"ח ר"ה פוזנר באסיפת הקהל ישלחו אלי להראות הכתב מה כתוב בה ולא רצה לשלוח כלל ואח"ז שלח השר פריסדענר בקנס להק' ר"י דרילס לשלוח לר"א ליקח ממנו הכתב לראות בו ונתן ר"א הנ"ל הכתב לר"ה פוזנר הנ"ל והעתיקו לכתב ולשון גלחת וזה איזה ימים הלך ר"א בור הנ"ל עם הכתב בלשון גלחת לבית העצה לפני כל השררות ועוד היום איני יודע מה כתוב בה. הנשמע או נראה כזאת בישראל. והכרח לי כעת לברר דברי בפני גאוני ארץ ובפרטות הכרח לכתוב להאב"ד מפראג וכך יעצו אותי אנשי נאמני והק' ר"י דרילס ג"כ יעץ אותי כנ"ל ומי יוכל לספר מגודל החוצפא של ר"א הנ"ל. ואחיו ר' יוזיל לוי שעמד על המגדול וצוה לשמש להכריז בקנס יו"ד ר"ט חצי לשררה שאינו רשאי שום אדם לומר על הבשר שהוא טריפה וצעקתי ככרוכיא והפסיק השמש להכריז ולא גמרו עכ"פ לא נשמע מעשה כזאת שע"ה ובורים יהיה להם חוצפא גדולה כל כך זה המעשה בקיצור. ועתה אדון לפניו לברר דברי הטעם אשר אסרתי הבשר. מה ששחטו כ"א לבדו מילתא דפשיטא הוא שכן הוכרז בבה"כ בפי' שכל מה שישחוט א' לבדו הוא טריפה אם לא אחר שאני בעצמי יהיה המתיר לשחוט לאחד לבדו ומה שהתרתי להנער לשחוט לבד בעת שהיה השוחט הזקן חולה לא בשביל זה הותר לעולם ומכ"ש שבפי' אמרתי בשעת ההתרה כשיבריא השוחט שיוחזר הדבר לאיסורו וא"צ לזה ראיה אמנם להוציא מלבם של הסכלים האחים ר"א ור' יוזיל הנ"ל וסיעתם ע"ה דידהו חפשתי ומצאתי מפורש כנו"ת מהרי"ט חי"ד סימן מ"ח נדון כיוצא בזה וכתב שם וז"ל והטענה ה"ד שמאחר שהותר מקצת בימים טובים מרשות החכם הרי הותר כולו אף זה הבל ורעות רוח שאין אומרים נדר שהותר מקצת הותר כולו אלא בהתרת חכם כו' עכ"ל. הרי ממש נ"ד ואפילו התם בנדון דמהרי"ט לא אמר החכם לשוחט בשעת התרה בי"ט שיוחזר הדבר לאיסורו אחר י"ט ומכ"ש בנ"ד שבפי' אמרתי שיוחזר הדבר לאיסורו ופשיטא דפשיטא מה ששחט השוחט הזקן לבדו אחר שהבריא שהרי לדידיה לא התרתי כלל ובשביל שהתרתי להנער לא הותר הזקן ואף זה א"צ ראי' ואעפ"כ להוציא מדעת הסכלים הנ"ל שסמכו עצמם על סברות בדויות כזה חפשתי ומצאתי בשו"ת דברי ריבות סימן רצ"ח שהביא דברי ריב"ש וז"ל וכ"ת והלא כיון שנדרו לשני סופרים יחד והותרו לר' אברהם הותרו גם לר' חיים כו' דנדר שהותר מקצתו כו' הא ליתא דהתם הוא בנדר שהותר ע"י חכם כו' עכ"ל. הרי ג"כ ממש נ"ד וק"ו בנו שק"ו שאותו שוחט הזקן הוא שנמצא טריפה אחריו אף שלא העבירו מאומנתו הרי העמידו ע"י א' אתו לראות אחריו נמצא זה פשוט דמה ששחטו כ"א לבדו שבהמות ההם אסורים. אלא נ"ל דאפילו אותם הבהמות ששחטו שניהם ביחד קודם שהתרתי להם הת"כ גם הבהמות ההם אסורים.

274

רע״הואחר שעברו על ת"כ נקראו חשודים לאותו דבר וטעמא דידי דדמיא להא דהרא"ש ורי"ו שהביא מש"ע י"ד סימן א' סי"א אם הטילו הקהל חרם שלא ישחוט אלא טבח ידוע ושחט אחר י"א שהיא אסורה וכתבו הט"ז והש"ך הטעם משום דהוה כמו חשוד לאותו דבר ונראה דכ"ש הוא בנ"ד דנשבעו בעצמם ובודאי חמור שבועות אדם בעצמו מחרם הקהל דקיל בעיני אינשי וכן כתב בשו"ת רשב"ש סי' רי"ב וז"ל. מלך או שלטון כו' שמגזם בקהל להחרים כו' אותו חרם אינו כלום כו' אבל שבועה שמשביע כו' אסור לשבע לו ונראה שהחלוק שחלק בין שבועה לחרם לפי שהשבועה נשבע מפי עצמו כו' עכ"ל. וכה"ג כתב הרמ"א סי' רל"ב סי"ד אבל לא כתב שם הטעם שכתב הרשב"ש. וא"כ אם בחרם הקהל מי שעבר ושחט הוה חשוד לאותו דבר מכ"ש כשעבר על ת"כ שנתן השוחט בעצמו דהוה חשוד לאותו דבר ומשמעות הש"ע דאפילו בדיעבד אסור וכ"כ בשו"ת מהר"מ לובלין סי' כ"א וז"ל שם דף י"ט ע"ד ואף שכתב הרא"ש בתשובה כו' צבור שהטילו חרם שלא ישחוט אדם כו' ועבר על החרם כו' הרי שאסור אפילו בדיעבד עכ"ל. הרי כתב בהדיא שאסור אפילו בדיעבד ואף דכתב בפ"ח שם סי' א' ס"ק ל"ח דבהפסד מרובה יש להתיר והוא חולק וסבר דמשום קנסא בעלמא כתב הרא"ש כן הרי בשו"ת גנת ורדים חי"ד כלל א' סימן ב' כתב ראיות ברורות דמדינא אוסר הרא"ש ורי"ו ואסור אפילו בדיעבד א"כ מה"ת נסמוך על הפ"ח שהוא יחיד נגד הני רברוותא אשר מימיהם אנו שותים דאוסרים אפילו בדיעבד ובפרטות דהפ"ח כתב לחלוק על הרא"ש ורי"ו ועוד נ"ל דבב"ד אפי' הפ"ח מודה דאסור דהרי כתב בתשו' מגיד מראשית בשם הב"י א"ח סי' תקי"ז דבדבר הרגיל לא שייך דיעבד. וכ"מ בד"מ י"ד סי' ע"ו וז"ל כתב ע"י מהרי"ק שורש ל"ט דאין לחלק בין דיעבד לכתחלה אלא בדבר הבא באקראי אבל אם נתיר דבר ואח"כ חוזר ונעשה לכתחלה פשיטא שיש לאסור עכ"ל הד"מ ובמהרי"ק שם סיים בפי' שאוסרים לו אפילו בדיעבד. וא"כ בנ"ד שלכתחילה הם שוחטים ועוברים על הת"כ פשיטא דאסור אפילו לדעת הפ"ח

275

רע״ושוב האיר ה' את עיני ומצאתי כדין כיוצא בזה ממש בס' בני יעקב חבור על הלכות מבעל העיטור ובסוף הספר כמה שו"ת וכתב שם בשאלה ו' ב"א שעבר על ת"כ שנתן שלא לשחוט יחידי ויש שם פלפול כמה דפין ובסוף התשובה אתא עלה מהאי דהרא"ש ור"מ שנקרא חשוד וכתב שם די לנו שיפסל השחיטה ששחט לבדו כו'' אבל אם שח"כ חזר לתנאו הראשון וישחוט בהשתתפות אחר למה יפסל כו' ומעתה ליכא' האי טעמא דחשוד לאותו דכיון דחוזר ושוחט בהשתתפות אחר תו ליכא האי טעמא שהרי ישראל אחר עע"ג עכ"ל. וא"כ בנ"ד דתרווייהו חשודים על שעברו על ת"כ א"כ מה מועיל ששניהם שוחטים. ואע"ג דסיים שם בס' בני יעקב דמפני שעבר על שבועתו לא יפסל שחיטתו. הוא הולך בשיטת הפ"ח דדינו של הרא"ש אינו אסור אלא משום קנס. אבל כבר הבאתי דעת הט"ז והש"ך דאסור משום שהוא חשוד ולהש"ך מ"ש הרא"ש דראוי לקונסו קאי אהיכא דלא הטילו חרם רק תקנה בעלמא הוא דאסור משום קנס אבל היכא דהטילו חרם אסור מדינא וכמו שכתב בגנת ורדים. א"כ בנ"ד נמי אסור אפי' בדיעבד ומ"ש אא"ז הגאון רמ"א ז"ל בהג"ה סי"א דאם נתבטלה התקנה כו'' נ"ל דזה קאי ג"כ אהיכא דתקנו בלא הטלת חרם דהרי שם בפסקי מהרא"י איירי ג"כ שתקנו בלא הטלת חרם ומה שהביא שם דברי הרא"ש תחלת דבריו דצבור שתקנו בחרם נ"ל דהא דכתב שם דמשום מיגדר מילתא כו' קאי אסוף דברי הרא"ש היכא דתקנו בלא הטלת חרם וכמ"ש הש"ך. מכל הנ"ל לא נשאר שום סברא לצדד להקל אלא מה שאומר שאנוס הוא שהפ"ח שלח לו בציוי השררה בקנס ה' ר"ט גם זו טענת הבל הוא ואין בו ממש מכמה טעמים חדא דהרי מ"ש רמ"א סי' רל"ב סי"ב בהג"ה וכן אם צוה השר שלא לקיים שבועתו ונדרו אפילו לא הוי הקנס רק ממון מקרי אונס. הרי סיים שם אם בנקל יכולים להשתדל לא מקרי אונס. ולכאורה יש לי קצת מקום עיון בזה דלעיל סי' רכ"ח סמ"ז כתב דיש להשתדל בכל מאמצי כח לבטל הציווי וכאן כתב אם בנקל משמע דלא צריכין להשתדל בכל מאמצי כח ואין לי פנאי לעת הזאת לעיין בו הטיב. עכ"פ אפילו לפ"ד רמ"א בכאן סי' רל"ב דאם בנקל יכולים להשתדל לא מקרי אונס ובנ"ד נמי היה לו להשוחט לילך להשררה אולי בנקל היה יכול להשתדל לבטל הציווי ובפרטות שהיה לו טענה גדולה שהרי נשבע גם להשררה וכמו שאמר יוסף הצדיק לפרעה איתשיל נמי אשבועתך כו' ואולי היה מפויס השררה והוא לא עשה לילך לפני השררה שהוא דבר קל אלא הלך לשחוט אחר אותם אזהרות שהזהרתי אותו נראה לעין כל דבלא אונס עבר על הת"כ בשאט נפש וא"כ חשוד הוא. ועוד דהרי לא בא להשוחט הציווי מהשררה ע"י השוטר כנהוג פה אלא הפ"ח שלח אליו השמש בציווי השררה בקנס ה' ר"ט ומה היה לו להאמין לדברים הללו. וגם לא היה צריך לקיים דברי השררה עד יום ב' שלאחריו שבא הפסק מהשררה. ועוד אפשר לומר דמ"ש הרמ"א דציווי השר מקרי אונס. היינו שר ומושל אבל פה השררה אין להם ממשלה רבה כי יכולים לבא בקובלנא עליהם למקום הסמוך לכאן שיש שם שררה שמושל על השררה פה וזה מצוי מאד שלא לקיים דברי השררה פה ולקבול עליהם בפני השררה שמושל עליהם. ובר מכל דין ומן דין הרי פה שכיח הרבה וממש כל המשפטים הם בערכותיהם וכבר היה יודע השוחט שהקצבים ילכו לפני השררה א"כ היה לו להשוחט להתנות בשעה שתקע כפו ומדלא התנה הכל בכלל הת"כ והרי מפורש הוא בפוסקים דאונס דשכיח אליבא דכ"ע לא הוי אונס מדלא התנה. והנה יש לי עוד טעמים וראיות דלא הוי בזה אונס ואין הזמן מסכים כעת להאריך. היוצא מכל דברי שהבהמות שהיו נשחטים ע"י אותם השוחטים והבשר עדיין ביד ב"ב אסור לאוכלם וגם הכלים שנתבשל בהם בשר משחיטה הנ"ל צריכים הגעלה. והנה כה' איצק לוי ואחיו כה' יוזלי הנ"ל הם' חוטאים ומחטיאים את הרבים והנה ידוע לכל העולם שרום הוד פאר מעלתו הוא קנא בן קנא לקנא קנאת ה'' צבאות בקשתי שעל משמרתו יעמוד לקנא קנאת ה'' ותורתו כי מי יכול לספר גודל חלול ה'' בזה שהערלים ברחובות משחקים בזה וגודל חרפות והעיר אשר לי. כי גם זה מקרוב אחר שהשיג ר"א הנ"ל הכתב מפראג והשוחט הנער רצה לשחוט לבדו בלי השתתפות עם שוחט האחר ונקרא נקראתי לבית העצה לפני כל השררות בשבוע העברה ודיבר הנער עלי מלשינות גדולות בפני והיה בידו ניירות דינים משו"ב והניח לשררה ואמר שישלחו זה לפני כמה רבנים אם אינו יודע הדינים ומדוע לא ישחוט לבדו והיה עמי שמה הק' פ"ו ר"י דריאלס והק' המנהיג ר' זלמן כהן והק' המנהיג ר' פייס נורדין שהיה עומדים ע"צ ימיני ואני איני מכיר לשונם והיה הקצינים הנ"ל משתוממים ומשנים פניהם מרוב הבזיונות אשר דבר עלי השוחט הנער ואני עשיתי עמו טובות גדולות ורבות כמפורסם ושני קצבים היה עמו עם הנער. אמת הדבר בעת אשר דיבר הנער לשלוח אותו לשאר רבנים לנסותו אמר ר' יונתן שי' הנ"ל להשררות שזה אינו מועיל כי אפילו ק' רבנים יאמרו שראוי לשחוט כיון שהרב דקהלתינו אמר שאינו רשאי אזי אינו מועיל התרה משאר הרבנים. ונפסק מהשררה ליקח שוחטים אחרים וזה רציתי מקדם.

276

רע״זעוד גם אמר הנער לפני השררות שבא מפראג שהוא כשר לשחוט. אהו' ידידי הגאון שי' הנשמע כזאת בישראל זה הכל הוא אפס קצהו מהמעשים אשר נעשו לי על הקצבים והשוחטים הנ"ל. ובקשתי להשיבני תשובה נכונה וידעתי נאמנה אף אפשר שיהיה בידו להשיב על איזה סברות שכתבתי אמנם מה שלפ"ד נראה פשוט שבעיקר הדין יסכים עמי לאסור הבשר וימחול לכתוב אלי הכל מפורש גם מאחר שישב כמה שנים על כסא הוראה פה הרי צריכים אנשי פה לקבל מוראו על עצמם לזה בקשתי ימחול ע"כ הרמה א"פ ולכתוב לפ"ו הקהל פה ולמחול לשלוח לי העתק וליסרם בתוכחת מוסר ובדברים קשים כגידים ולכתוב מה דינם של האחים הנ"ל אשר חרפו אותי. גם אם ניכר לו מי הוא זה ר' לוי פראג ימחול להודיעני כי עשה מעשה רשעו ופשע להכניס עצמו בתגר שאינו שלו ולפי ששמעתי מאותם שקראו הכתב שלו מפראג מבואר שם בהדיא שידע מזה שאני אסרתי הבשר ואף אם אפשר שהא"ו אחר ישראל כ"ה איצק הנ"ל כתב לו המעשה בענין אחר מ"מ מה היה לו לר' לוי הנ"ל להכניס עצמו בזה והיה לו להשים על לבו וכי מכאן עד פראג לא נמצא לומדים ורבנים גאונים שהיה יכול איצק הנ"ל לכתוב אליהם ולדעתי אין זה כ"א מצא מין את מינו איש פרא ג"ס רוח כמוהו. גם אם מכיר הוא את הבור ליפמן הנ"ל. ואשים קנצי למילין רק חדוה וגילין תלי תלין כאות נפשו ונפש אהו' הד"ש הנ"ל וטובתו בלב ונפש חפצה כ"ד הק' אברהם הלוי מחעלמא חונה פה ק"ק עמדין יע"א.

277

רע״חעוד דעתי שיוכל לגזור עליהם בנדוי ושמתא שלא לאכול הבשר אשר אסרתי. גם אם יסכים עמי במה שכתבתי להוכיח שהבשר אסור כמ"ש הר"מ לובלין וגו"ר דאף בדיעבד אסור וגם הט"ז וש"ך כתבו דחשוד נקרא אם לפי טעם זה אסור אפילו לבני עיר אחרת לזה בקשתי שימחול א"פ לדבר שמה עם הקצינים פ"ו שי' להכריז בבה"כ שכל הבשר יבש או לשונות יבשים או טבחות הבאות מכאן לשם בלי כתב הכשר ממני שאסור הוא ולדעתי בודאי יצייתו לעת הזאת לדברי רום הוד פאר מעלתו. אמנם ידעתי כי דעתו דעת חכמה רחבה מדעתי ויעשה לפי שכלו הזך מה שראוי לעשות בזה בקנאתו קנאת ה' ותורתו וש"ת.

278

רע״טתשובה

279

ר״פבראש חודש שמרבין בו שמחה תקכה"ל: אלטונא. אלהי אברהם יהא בעזרו. מגן אברהם יהי מגן בעדו. ויהי כזית הודו. ה"ה א"נ הרב המאה"ג נ"י כמוהר"ר אברהם נר"ו.

280

רפ״אאמרתו צרופה מגלה עפה. הגיעתני בשבוע זה. ואנכי יגע מקורות הזמן נפשי עיפה. ומקרירות העת ידי כהה ורפה. בפתחי האגרת עמדתי מרעיד ובקרא שנים שלש דלתות נקרע לבבי מתוגה נפשי דלפה. איכה נהייתה הרעה הזאת בקרב מחנכם קדוש היתה בזה קדשה. איכא הית לזונה קריה נאמנה. תגל ערותה תראה חרפתה בזרוע חשופה. ירהבו הנער בזקן נערים פני זקני תורה ילבינו יסגא חוצפא. לזאת מלאתי יגון ואנחה ערבה כל שמחה פסכתר עליה כפה. האמת אגיד כי היה לי למנוע עצמי מלטפל בכך. אחר שכבר שואלים הלכו בו. הלואי אותי עזב ולא עשאני אפילו כגרמיזא הדין. שמא כאפיקומן הנאכל על השבע לשם אכילה גסה או כביצה מוזרת תאכלנה נפש היפה. לאפושי גברא רווחא שבק לדקשיש ולא חייש לכיסופא. אכן להיות גדולה מצות הבאת שלום. אף כי למען אוהבי ורעי אדברה שלום. למען קהל ה' אשר אהבתי מימי חרפי. אנכי תכנתי עמודיה יריתי אבן פנתה. גם המה היתה אהבתם לי כאהבת אשה מקושטת לת"ח ככלה תעדה כליה על כל כבוד חופה. ועתה קול חרדה שמענו לקול צללו שפתי קול חמס וריב בעיר. ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו כל"ה מזנה מתוך חופתה מוסר שמה וגדופה. בגדה ברעה מלמדה להועיל מדריכה בדרך זו תלך לטוב לה דמהני כי תירייקא לכולא גופא.

281

רפ״בהמחבר מתרעם על השואל שעשה שלא כהוגן מתחלה לפי ד"ע. ומסכים עמו במה שעשה אח"כ סייג לדבר אם כן הוא הצעת המעשה כדבריו
והנה אהו' כנפשי בריש כל מראי"ן אנא ת"ם. תמה אנכי תרי תמיהי מדכר דכירי אינשי מתוך חומר שהחמיר עליה בסופה. הקל בתחלתה. להכשיר טבח שיצאה טרפה מת"י לפטרו בלא כלום. נמצא חוטא נשכר. הן יוסיף על חטאתו פשע. והנער אשר עדיין לא הוחזק לפ"ד. וכפוף תחת השוחט הקודם. יוסיף עוד עבור לו. וזאת שנית שאח"כ העמיד את הנער לשחוט בהמות לבדו קודם שהומחה. ופיו ענה בו שאינו אומן אפילו לשחוט עופות. איך פתאום לפתע נעשה אומן לשחיטת בהמות רבות כאחת (כנ"ז בכתבו. שבמ"ש השחיטה מרובה. וצריך זהירות והשגחה יתרה) וסמך לו ע"ד שוחט שהורע חזקתו. וכבר אבד נאמנותו. בלי העמיד הנער על הנסיון תחלה לשחוט בפניו ובמעמדו של מעכ"ת. ואינו מספיק מה שבדק סכין ונתן לו. למנותו בזה שוחט קבוע וטבחא דמתא. מנהגן של ישראל תורה שלא להרשות על השחיטה בקבע. בלי בחינה וידיעה בתחלה. כמ"ש גם בש"ע שצ"ל דווקא לשחוט בפני חכם לדעת אם יודע ורגיל וזריז לשחוט שלא יתעלף ואני מוסיף להזהר לתת עין פקוחה והשגחה עליו שלא יהא נמהר בבדיקת סכין וסימנים אחר שחיטה. ביחוד במקום ובשעה שמביאין הרבה בהמות לשחוט בבת אחת. אף כי הנער נער חסר לב מסתמא. כמו שהוכיח סופו. לא יתכן בעיני למסור בידו נפשות רבות להאכילם בשר לשובע. באין משגיח פרטי. לשום עינו עליו. בזה אין טענת שעת הדחק של העם המתאוים לאכול בשר מועלת לדעתי. מוטב לא יאכלו בשר תמותות שחוטות חודש ימים. פן יהא לזרא ח"ו. אולי דין גרמא. שהביא עליו אחרי כן הצרה הזאת. לפי שנשא פנים בתורה מתחלה. במ"כ.

282

רפ״גואמנם לבוא לנדון ש"ח. לא היה צריך להתארך כל כך. ואכפל כולי האי בהבאת דברי כמה שו"ת שהיא טרחא בכדי לענין זה. ואם באנו לדקדק אחריהם ולעיין בדבריהם ולדמויי מילתא למלתא. יש דברים בגו. ועוד לאלוה מלין תלי תלין. ויארך הענין מאד. ויתעכב הדבר בלי תועלת הנדרש. להשיג התכלית הנכסף. לכן ריש מלין אומר בקוצר האפשרי. כי לענ"ד הדבר פשוט כביעתא בכותחא. והנני מסכים הולך עם מעלתו לאסור בשר הבהמות הנשחטות ע"י אחד מן השוחטים השנים האלה לבד. בלי רשות פרטי מאת מעלתו. ואף גם זאת. אפילו ילכו גם שניהם יחדו. בלתי אם נועדו ממעכ"ת לדבר השחיטה. לא יותר הבשר לאכילה. אם לא יתנהגו בדרך שסדר להם מעלתו. והטיל עליהם לשום סימן. ולהניח פתקות בבשר הכשר. שלא יוחלף עוד בטרפות כאשר ארע בשכבר. וטעמו ונימוקו עמו לעשות סייג לתורה. ולמגדר מלתא. כדאמרינן רב בקעה מצא וגדר בה. ומאחר שהנסיון הוכיח חרפתם של שוחטים וקצבים שם. דאתרעא להו חזקתייהו. פשיטא יפה עשה. כך היא חובתו. לשמור משמרת לסלק המכשולות:

283

רפ״דמעתה לא אטריח עצמי בפיסול השוחטים מחמת עברם על הת"כ (שבודאי הפריז על המדה לעשות ת"כ זה כשבעוה ממש. דליתא מכמה טעמים שאכמ"ל) ואם ציווי השר מקרי אונס או לא (וכתוב אצלי במ"א) כל הדברים יגעים. בלתי צריכים לנ"ד. כי מ"מ הבשר אסור. דשויא עלייהו חתיכה דאיסורא. לא יהא אלא דברים המותרים ואחרים נוהגים בהם איסור (אע"פ שהן התר גמור) שאין אדם רשאי להתירם בפניהם. אפילו לעצמו. אע"פ שאינו מאנשי מקומם. כההיא דרב ב"ח דאכל דאייתרא. ובפני בני בבל כסייה. ואף שאינו אלא משום סרך מכשול. וכאן המכשלה הזאת תחת ידי השוחטים והקצבים בבירור. לפ"ד מעכ"ת. אם כך הוא. מאן ספין מאן רקיע. למשרי מאי דאסר מר באתריה בר אוריין דחיל חטאין דשמיה פקיע. בכה"ג נ"ל פשוט דאסור אף למקומות אחרים. ומה יועיל בזה ציווי השררה. כלום יכולים לכוף לאדם שיאכל דבר שאינו רשאי לפי דתו. גם ההוא לוי מפראג לא ידענא מנו. אם הוא גברא אריכא ומטלע. צריכא ליה ולמטלעתיה. ומי המשוגע שיסמוך על בני בלי שם ואיש מוסר פורע. אולי קל הוא ע"פ המים הרעים כאחד הצביי"ם לבע"ל כורע.

284

רפ״הובזה המועט אסתפק כעת שלא להחמיץ המצוה. אקוה שיחזיק את המרובה. כדי להטיל שלום ביניכם. ובדבר הנוגע במה שבינו. לבין האנשים שפגעו בכבודו. בזה אינני מטפל להשיב למעלתו לבדו. כיון שהוא נוגע בדבר. אין נכון לפסוק הדין ע"פ דברי בעל דין אחד. בטרם יבוא רעהו וחקרו. אף אם חכם יכול לנדות לכבודו. ולמעבד דינא לנפשיה במילתא דפסיקא ליה. מ"מ אין ראוי לנשאל להזקק לכך. בטרם ישמע טענת בע"ד שכנגדו. חלילה לו לעבור על"ת ש"ש. וכמו שאנו מוזהרים מפי סופרים וספרים. שלא לתת פ"פ לבע"ד לחלוק. וכבר אמר החכם צדיק הראשון בריבו וגו'. ומזקנים אתבונן. אכן אם ישאלוני אנשי קהלתו משפטי צדק לא אמנע חפצם עדיהם אתבונן. ואשיבם דבר כיד ה' הטובה עלי. כאשר יורני המלמד לאדם דעת ואליו במו פי אתחנן. יחזק במעוזו שלום יעשה לו להניח לו מעצבו ומרגזו ובתבונה יתכונן. ברצות ה' דרכי איש. גם אוהביו ישלים אתו סלע ישכון ויתלונן. ובכן ישקוט שאנן כזית רענן. כחפץ דורש שלומו דלא צילא דעתיה כיום המעונן. הטרוד יעקב ישראל מכונה יעב"ץ ס"ט. לא נקרא מעולם יעקב עמדין (כאשר עשה מכ"ת אדרעס ע"ג האגרת. כמו שהרגיל התועב שר"י בפי הבריות) ידוע שאינני מבני עמדין. לא נולד בה ולא מצפה לראותה. אך מבקש טובתה ותועלתה. כמאז ומקדם בהיותי רובץ תחת משאה. ככה גם עתה אני שוקד על תקנת.

285

רפ״ווזאת לאנשי ק"ק עמדין:

286

רפ״זועתה אתם קפו"מ קהל ה' אשר בעמדין. אשר עיני ולבי עליהם לטוב להם כל הימים. העומדים על הפקודים. כולם אהובים וידידים. אליכם המצוה הזאת לעשות המוטל עליכם. לעמוד' לימין רבכם. השוקד על תקנתכם. פנו דרך הרימו מכשול מדרך עמנו וטוב לכם. חזקו ואמצו להיות שלום בשעריכם. ומה מאד תמהתי נעויתי משמוע שבני המנוח כ' יונתן לוי הקטן ע"ה במעל הזה. והכרתי אביהם ע"ה שהיה דחיל ומוקיר רבנן (הוא נתן לי מכיסו דבר שנה בשנה מאה שוק. למען אתעכב בעמדין נגד המוסכם אצלי מאז. הוא עשאני אפוטרופוס על נכסיו) בקצור מימי לא ראיתי אדם פשוט כמוהו ירא את ה' מאד. ואוהב ת"ח. אדם אחד מאלף מצאתי. וכדומה הק' התו' פו"מ (כעת) ד"ה פוזנר. היה חביב לי עד לאחת. שמש אותי בכתיבה והעתק ד"ת בחנם ועושה לי כל ק"ר ונחת. אלה אני זוכר עדיין בפרטות. ובכלל כל הקהל מגדולם עד קטנם היו אוהבים אותי כנפשם. אחרי דברי לא ישנו ועלימו תטוף מלתי. כולם קיימו וקבלו גזרתי (גם אחר כמה שנים שקבעתי דירתי פה היו מצפים לי שאשוב אליהם לשכון כבוד בתוכם. וביחוד הקפ"ו ר"י דרילס. שהשתדל מאד ע"י קומיסיאנט שלו כאן. לדבר על לבי ולהוסיף לי מוהר ומתן. למען אתרצה לחזור לקבל משאם עלי. באשר נפרדתי מהם נגד רצונם. רק מפני אויר פריזלנד. שהיה מתנגד לבריאותי ובריאות ב"ב בכלל).

287

רפ״חעל כן אקוה יכנסו דברי אלה באזניכם. ותשמעו לקולי. גם עתה. כאשר הייתם סרים למשמעתי. בלתי נטות ימין ושמאל אז כל הימים שהייתי אצלכם. כאשר ידעתם שהתהלכתי ביושר לב באמת ובתמים לפניכם. אף כי עתה זקנתי ושבתי. ואם כד הוינא זוטרא לגברי כו'. ת"ל גם היום אפילו רחוקים ועד ד"א דפולין שמעו לקולי בעסק הידוע. גם פה לא עשיתי מאומה רע חלילה. אכן המוטל עלי לעשות רצון קוני הנני אמרתי. והנה עתה קבלו רב ואב"ד רק ע"פ עצתי. מה גם אתם בטחתי אהבתכם הישנה אינה מעלה חלודה. לכן אנשי לבב' שמעו אלי ותחי נפשכם. שקדו ושמרו וקראו את הקריאה זאת באזני העם תזהירום לרדוף שלום. ובאנשי הזדון מחרחרי ריב ומדון תחת גערתכם. ויהי ה' עמכם ישפות שלום לכם. משרתכם הנאמן עבדכם. יעב"ץ.

288

רפ״טידיע ליהוי למעלתו שהכתב נתעכב עד היום ה' אדר. מאין יודע אדרעס שזכר בכתבו. ועתה נזדמן לידי היקר ר' פייס נורדין שי' הנזכר באגרתו לשבח. הוא באר לי הנהגת מעלתו עם הנער השוחט בתחלה. שהלך עמו לבית הקצבים. וראה מעשה השחיטה בעיניו א"כ נסתלקה טענתי מעל מעכ"ת בזה. מה שקצר בו מעלתו. אך נגד זה סניגורו הלז (עם שהבנתי היותו נאמן באהבתו) הואיל באר ג"כ איזה פרטים באופן אחר ממה שבא במכתבו. ולפיהן יראה לי שהפריז על המדה. בכן אהו' החכם עיניו בראשו. יבקש שלום וירדפהו. בשתי ידיו יקרבהו. דלא לימרו מחנפי רבנן אהדדי. ולא לצווח עליה בבי מדרשא. ויהא רעוא דליכול האי תורא לשלמא נפישא.

289

ר״צאור ליום ג' י"ב אדר תקכה"ל. ק"ק עמדין

290

רצ״אבאשמורת הבקר. ישמרהו עין כל סוקר לה"ה אהו' אה"נ ידידי חביבי כנפשי ולבבי הרב המאור הגאון הגדול החריף ובקי המופלא והמופלג כל דבר סתום מברר ומלבן כשלג נ"י ע"ה פ"ה מוכתר בנימוסין שלשלת היחוסין חכם הכולל הנ"ל המהולל המפורסם מוהר"ר יעקב נר"ו יאיר ויזרח כחם עלי אור צח וכאל"ש וי"ר יא"ק.

291

רצ״בגי"ה מן ר"ח הנ"ל האירו אל מול עבר פני בליל ש"ק העבר. וקראתי לשבת ענג. והנה כבר ערכתי והכנתי אגרת א' באריכות להשיב לאדוני רום פאר המעלות שי' ולספר לו כל המאורעות אשר אירעו. אחר כתבתי הראשון אליו ומאחר שראיתי שלא אוכל לגמרו קודם הליכות הב"ד מהכא להתם אמרתי להשיבו קצת דברים בעוד שיש שמה בהמ"ב הק' המנהיג ר' פייס נורדין מפה כי ר"פ הוד מעלתו כתב שר"פ הנ"ל שינה איזה פרטי דברים ממה שכתבתי אני נפלאתי הפלא ופלא כי מלבד שהוא נוגע בדבר ולכבוד עצמו הוא אומר ועושה תאותו לאכול הבשר שאסרתי ולא להכשיר הכלים. אף אם אמר שכבר אין לו מהבשר ההוא מה שידוע שיש לו עוד בביתו בשר יבש וטבחות ממולאים ולא עשה כאשר עשו הקצינים מועטים שהכשירו הכלים. ובלא"ה האיך יכול החי להכחיש את החי אם יגזור ה' בחיים בבואו לכאן. איך ישא פנים נגדי לומר שח"ו כתבתי שום דבר שקר אשר לא הורגלתי מנעוריו ואפילו בניי הקטנים אני מרגיל אותם ומלמדם שלא להוציא שום דבר שקר מפיהם. וגם אותם אנשים אשר קראו כת"י רום הוד פאר מעלתו תמהו מאד על ר"פ הנ"ל. וקודם ששלחתי אגרתי ליד רום הוד פאר מעלתו הראיתי הכתב לאיזה אנשים מה שלא היה צורך לזה. ואם ימחול אדוני רום פאר מעלתו להניח להעתיק כתבי הראשון ע"י א' מהסרים למשמעתו ולשלחו לידי אזי מוכן אני להראות כתבי לעיני הכל וידעו כל מי שמבקש האמת שלא כתבתי שום דבר קל ודיבור אות א' ממש של שקר ח"ו.

292

רצ״גבכתבי מן יוד העבר מבואר הטיב להתנצל עצמי על מ"ש רום ה"פ מעלתו שעשיתיו כהדין גרמיזא ח"ו אין בזה שום רמז או רמיזה. התנצלות על שהכשרתי הנער השוחט והשוחט שיצאה טריפה מתח"י אכתוב אי"ה באריכות בכתבי אשר הכינותי לכתוב. ומה שעשה ר' פייס סנגורין לדברי שהלכתי עם הנער ידעתי בעצמי שאין זה התנצלות כי לא הלכתי עמו רק פ"א ולא היה ביכולתי לילך עמו יותר באשר שהקצבים היה אורבים לנפשי ובדוחק גדול שנמלטתי לביתי בלילה ההוא וכ"ז ידוע לר"פ הנ"ל וא"כ בפ"א אינו מומחה ובאמת כ"פ הצדקתי עלי הדין. וכאשר כתב רום הוד פאר מעלתו.

293

רצ״דאהו' אדוני ידידי ידעתי שמנעוריו מוסר נפשו שלא לבטל אפילו אות א' או איזה ניומסי רז"ל. לזה בקשתי שיוכיח את ר' פייס הנ"ל ע"פ ולגזור עליו בשמתא שלא לאכול הבשר האסור ולהכשיר הכלים ובודאי כשיראו שהוא עושה כן ע"פ ציווי אדוני רום ה"פ מעלתו יענו גם אחרים כמוהו ויהיה זכות הרבים תלוי בו ברום הוד מעלתו ואל יחוש ר"פ הוד מ"ל לדברי ר' יוזיל ואחיו ע"ה הגדול איצק לוי וסיעתם ע"ה וקצבים. ובזה אקצר וכל טוב מאתו לא יבצר מאת ה' ומנאי אהו'. וה"נ הד"ש וטובתו בלב ונפש חפצה כ"ד הק' אברהם הלוי מחעלמא חונה פה ק"ק עמדין יע"א.

294

רצ״האותו הקצב שממנו יצאה מכשלה מכר ריאה טריפה במר דכשרה והוא היה ראש המדברים בעש"ק ר"ח העבר בבית העצה נגד מנהיגי הקהל להכשיר את הנער לשחוט לבדו זה בליל א' אכל ושתה. וביום ב' העבר הלך לעולמו ושבק חיים למר רבה ולנו ולכ"י. הקצב ההוא היה נקרא הירץ פלאריז.

295

רצ״ושוב כתב אלי האגרת הזאת שנית:

296

רצ״זבס"ד י"א ניסן תקכה"ל פה עמדין.

297

רצ״חשלום למר רב ולתורתו פאר הדור והדרתו. חריף כשמאי וכהלל ענוותנותו. ה"ה אהו' אה"נ ידידי חביבי כנפשי ולבבי הרב המאור הגאון הגדול תפארת ישראל ראש גולת אריאל המופלא ומופלג כל דבר סתום מברר ומלבן כשלג נ"י ע"ה פ"ה השלם והמושלם במעלות ומדות ובתורה ובחסידות לו עשר ידות מחוי במחוג ומבין חידות חכם הכולל המהולל המפורסם מוהר"ר יעקב שי' נ"י ויזרח לעד וקרסולו לא ימעד וכאל"ש וי"ר יא"ק.

298

רצ״טכבר כתבתי בחדש העבר והודעתיו שקבלתי תשובתו הרמתה ושם נאמר התנצלותי על אשר חשב רום הוד פאר מעלתו שח"ו עשיתיו כהאי גרמיזא כו' וכאז כן עתה אני מתנצל עצמי שלא כן הוא אדוני ואדרבה הוא לי לראש עטרת ואותו מצאתי ראיתי מיום דעתי אותו ומיום שמעתי שמעו הטוב שלא לפניו חנף יבוא וכל מעשיו הוא בתמימות לשם שמים. וכאשר שכעת בתשובתו הרמה נוסף לי לדעת חכמתו ויראתו. והנה בכתבי שם נאמר שבדעתי היה להרחיב הדבור אליו ובאמת כן היה וכבר הכינותי בעת ההיא אגרת א' באריכות לספר מהמעשים אשר נעשים עמדי בעסק השוחטים. ובעסק הבשר אשר לא נשמע כזאת בישראל. וחזרתי ונחמתי ממחשבתי שלא להטריחו הרבה. אהו' ידידי אדוני שי' בקשתי מיד ימחול להודיעני אותן פרטי דברים ששינה ר' פייס נורדין. כי בזה נתן להם לרדות לומר שכתבתי ח"ו דברים שקרים. וע"י כן חזר בו רום הוד פאר מעלתו מדבריו הראשונים שכתב לאסור. ובאמת מ"ש רום הוד פמע"ל בסוף דבריו הנחמדים אחר שר' פייס שינה איזה פרטים הפרזתי על המדה. איני מבין דבריו הנחמדים במה הפרזתי על המדה. ואני לא דברתי עם ר' פייס הנ"ל. ולא שאלתי ממנו הדברים אשר נדברים בינו ובין רום הוד פאר מעלתו שי'. כי הוא מפורסם לשקרן פה. לזה בקשתי א"פ ימחול ע"כ הרמה להודיעני שורש הדברים.

299

ש׳הנה זה בשבת העברה קבלתי תשובה מהרב אב"ד שי' מפראג. וגם כתב לפ"ו הקהל יצ"ו ואף שהסכים עמדי לכתוב להקהל לאסור הבשר וגם גזר על השוחטים שלא ישחטו בלי התרה ממני. אעפ"כ יש לי להתווכח עמו ויכוח גדול כי מה היה לו לתלות ההתרת הבשר והתרת השוחטים בי או בהרב אב"ד שי' מאמש' אף שכתב שלדעתו אמשטרדם הוא ב"ד הסמוך לפה ק"ק. אמנם מי נתן לו לב לדעת כך. ומה היה לו לשפת יתר ודברים הרבה ללא צורך. והנה אקוה לקבל ממנו עוד תשובה על כתבי אשר כתבתי אליו אחר שקבלתי תשובה מרום הוד פאר מעלתו שי' ומפני הטרדא אקצר במליצות ואת חג המצות יחוג ברוב שמחה ודיצות. כאות נפשו נפש אהו' אה"נ הד"ש וטובתו בלב ונפש חפצה. כ"ד הק' אברהם הלוי מחעלמא חונה פה ק"ק עמדין.

300

ש״אתשובה

301

ש״בך"ח ניסן תקכה"ל: אלטונא

302

ש״גשלמא נפישא לגברא פרישא. רחימא דנפשא. הרב המה"ג נ"י כמו' אברהם סג"ל נר"ו.

303

ש״דגי"ה מן י"א הנ"ל הובא לידי כיום אתמול נ"י. ונבהלתי מאד. בהכירי מבין ריסי כתבו. שעדיין מחלוקת במקומה עומדת. לא שקעה אש המריבה בקהלתו. והעיר מלאה מוטה. חרב הקטטה. עד עתה לא שקטה. כסבור הייתי אחר דשקיל למטרפסיה ההוא טבחא דאתפקר ביה. תשוב החרב לנדנה. וישב ים השלום לאיתנו כבראשונה. בלי שאצטרך לטרוח עוד בכך. לאבד הזמן בחנם. ועתה אהו' כנפשי אשר הקשה לשאול לגלות לו המכוסה. כל מה שאמר אלי רפ"נ שי' ביחוד. יותר ממה שצריך למעכ"ת. כלך מדרך זו. וכי דילטור אני. ובאמת כפי שהבנתי. לבו ישר נכון עמו. נאמן באהבתו. ולטובתו ולהנאתו נתכוין. ניכרים דברי אמת שפיו ולבו שוים לטובה. ולהחזיר לו השלום חפץ ודיבר מאהבה. הילכך אסתגר בקמייתא אשתקיל מלולי. לא זו בלבד. אף זו. כי מיד אחרי נסעו מזה הגיעני מכתב מהתו' ר"א לוי. המתנגד של מעכ"ת. והאריך עלי מענית. להודיעני המאורע בשרשו ונותן עינים לדבריו מראה פנים לכל תבנית (מדבריו ניכר שאינו בור ע"ה חלילה. כי מצאתי קצת טעם בדבריו. בודאי בזכות אביו שהיה מוקיר ודחיל מרבנן) ומתפאר כי אתו עמו רוב בנין ומנין הקהלה. עכ"ז שמתי לאל מלתו. ולא עניתיו מאומה. והוצאתיו בפ"נ. כי מה לי להכניס א"ע בתגר שאינו שלי. ואטרוחי בכדי למה לי. וכבר הלכו בו נמושות (סבי דאזלי אתגר"א למשפחת הקרחי. אתא ליה גברא דבגילא דחיטתא מדחי) שאין לי עסק עמהם לא מהם ולא מהמהם. שאינו לפ"כ. ואפשר רא"ל הוא למדן כמוהם. לכן לא יתפלא מעכ"ת משטותו של הקורח הלזה. קורח מכאן וקורח מכאן. והוא בתו"ך ומרמה חושב כחו יפה לבקש גדולה לעצמו. גם במקומות הרחוקים (לא די לו שנתאנו בו אנשי מקומו. פרנס לפי דורו) לסדר ולצוות מה יעשו בלתי נקרא. ברמות רוחא יתירא דנקטיה לא חייש ליוהרא. אטו בשופטני עסקינן (והרוצה לעמוד על אופיו ולידע מה טיבו. ימצא די באר. בפתח עינים. ונוסף עליו מה שעשה מעשה קורח. עתה מחדש. אכמ"ל) אלמלא היו כותבים לי פו"מ הקהל. והיו עורכים לפני דברי שני הצדדים. והיו מתרצים לקבל הכרעתי. בטרם התגלע הריב. אזי הייתי גוער בים המחלוקת וייבש מקורו וכל נהרות איתן המתקוטטים מיד הייתי מחריב. אך עתה הלאני נתרשלו ידי. האי תגרא דדמי לבדקא דמיא. ולא עלי דידי רמיא. מה מני יהלוך ומה אועיל כי אפגע. והנה בעיניו עמד הנגע. לכן זאת בקשתי ממעכ"ת יניחני מעסק זה. כי לא אשיב עוד בזה גדולה או קטנה. במקום הכחשה עצומה כזו לא קאמינא (להלן אציג הצעת רא"ל בספור המעשה שהיה בנדון שלו) אם לא ברצון שתי הכתות שלא לסור מאמרי פי אם כה יעשון. אם באמת דעת דרכי יחפצון. כדי להטיל שלום ביניהם דבריהם אלי יריצון. אזי אומר הנני הנני אל גוי קדוש קורא בשמי לרדוף שלום למען ידידי יחלצון. זולת לא ידעתי דבר מאומה. ויהי ה' עמו להשלים אויביו אתו. לא לנצח תאכל חרב המלחמה. החכם עיניו בראשו שלא להיות אויבינו פלילים בל יאמרו ידינו רמה. כה מעתיר נפש אדם להבל דמה. הטרוד מאד יעקב ישראל מכונה יעב"ץ.

304

ש״ההנה נא אציגה הנה (אחרי שאינו מזיק לו עוד מאומה) דברי השאלה כאשר הציע אותה לפני רא"ל הנ"ל. וז"ל תוך אגרתו הארוכה כו'.

305

ש״והמחבר לא מנע בור לבבו מן השואל ליעצו להנאתו ולטובתו שלא לגדוש המדה בחומרות נוספות שכל המוסיף אינו אלא גורע ויעזוב הקפדנות שלום ישפוט
עתה באתי להפיל תחינתי ולברר בקשתי. אף שכבר על כבודו דמר רבינו חסתי. ולא רציתי לטרוח אותו במלתי האמורה. ומי אנכי שאבוא עד הלום. ועתה נא ונא מרנא ורבנא. אל יחר באף אדוני טירחתי דלצורך שעה היא. שמאחורי הפרגוד שמעתי שהגיעה תשובת אדמ"ו להמ"ץ מוה' אברהם חעלם דכאן. ובודאי שאדמ"ו נר"ו דן כראות עיניו הטהור. לכך אמרתי מענוותונותו דמר רבי ארחיב פה מילולי. ומי יתן לי אבר כיונה אעופה ואשכונה לברר כל זאת לאדוני. ומבארו מים חיים להשקיני. ואי לא מסתפינא מחבראי אמינא מלתא לדרשוני. זאת היא ידוע לאדמ"ו נר"ו בעת שאדמ"ו היה חומה עלינו בעת ההיא א"א ה' יונתן זצ"ל היה מנהיג על קהלתינו. ואיך היה בטוב ובשתיקה משפחתינו. לכן מיקרא דשכבי אמרתי פי להרחיבני. ועתה בא עלינו בחזקה כידוע לכל המ"ץ הנ"ל. ולעשות כשתי תורות בקהלתינו. אף ששמעתי שהוא דן נדון דידן כטבח יוצא טריפות מת"י. אך כל זה אינו. כה"ג אתרחיש לי. פעם אחד בעת שהמ"ץ עבר מכאן לק"ק אמשטרדם. בא אלי טבח אחד לשאול שאלתו וז"ל. שאמר לעבדו הבא עלי ראש מן השה הכשר. והביא לו ראש מן שה שלא היה לו עוד בדיקה. ועד עכשיו בחזקת כשרות היתה לבדוק אחר חצות: ולאחר בישול ואכילה נזכר על דא. והכשרתי לו כל הכלים. כמ"ש רמ"א בי"ד סימן ל"ט סעיף ב' בגדים וטלאים. ואין להאריך בזה שאינו עיקר. כי זה סידורי בעת שאיננו פה. לעמוד אני במקומו. ואמרתי לא מוגינא אבי סדיא עד דהמפכינא בזכותא דישראל ולהוציאם מחזקת פסלות שכל ישראל בחזקת כשרות כו': עכ"ל הצריך לענין. ואע"פ שהוצאתיו בפ"נ ולא עניתיו דבר. כדי שלא לתת כ"פ לחלוק עליו במקומו. אכן מאחר שנעתק משם. אשיב כאן אמרים אמת. ולא אכחיד תחת לשוני. מה שיש לו להזכירו עוד בזה להנאתו ולטובתו. מפני קושט סלה ואם כך הוא בודאי הפריז מע"ל על המדה (אף אם לא באר היטב אם נבדק השה אח"כ. ואם נמצא כשר או טריפה. או נאבדה הריאה או נשכח מלבדוק עוד מ"מ מכתלי דבריו. ניכר שלא היתה טרפה בזה) לא בלבד מחמת מה שכבר רמזתי לו באגרת תשובתי הראשונה. כי דן ת"כ בנדון זה כשבועה גמורה. ולא היא כמבואר במקומו. ואכמ"ל. ועוד שהיה ג"כ כעין אונס. שלא היה יכול לסרב לגדול בפרטות שהוא רב מורה צדק לעדתו. ועוד שהטיב עמו מאד. כאשר פי מעלתו ענה בו על כן לא יכול להשיב פניו. מעשות רצונו על כרחו שלא בטובתו. וכי הא דאמר מ"י עלויא דידי היינו עשויא (כתובות דנג"א וע"ס פי"ב) ודמיא נמי לההוא דסרל"ב י"ד ש"ע סע"יז בהגה ובסרכ"ח ס"ס בהג"ה ונאמן לומר שהיה אנוס אצ"ל אם מעשה שהיה כפי הצעת ר"א שכנראה סיפר דברים כהוייתן. ולא חשיד לשקורי במילתא דעבידא לאגלויי. אף כי בפני. ח"ו לא חציף כולא האי. וא"כ יותר מדאי הקפיד מע"ל ודאי. לדון גם ז"ה מהעד"ר בדיקה קודם להויה טריפה גמורה ממש. מה גם בהיות הטבח הוא השואל ועדיין לא בא מכשול כלל לידו. לפ"ד רוב הפוסקים ככולם. פה אחד כרש"י. שאינו נדון כטריפה מחמת חסרון בדיקה. אף כי בדקה. ושגיאה היתה שהודה בה הטבח מעצמו. ובא לשאול מאליו. הרי לא אבד חזקת כשרותו לגמרי. ועל מה דתא מהחצפא. גם על כלל הקצבים יצא להעמידם בחזקת פסלות. שהחרף הנוגע עד הנפש. בוא וראה מ"ש הרא"ש הביאה הב"י סק"י בי"ד. (דפ"ב סע"ד) וידון משם כמה דבר קשה להוציא אדם מישראל מחזקת כשרותו. ועיין בסי' קי"ט תשו' הרשב"א. אף בענין טבח שיצאה טרפה ודאית מת"י שלא להחמיר בתשובתו. אלא במזיד ומוחזק. משא"כ היכא דאיכא למתלי בטעות. כ"ש שאינו נפסל ע"פ עצמו. אצ"ל שאין ראוי לקצוף על כל הקצבים. להוציאן מחזקת כשרותן. ולגזור גזירה עליהן שאינן יכולים לעמוד בה.

306

ש״זומעתה בודאי אין כאן מקום להפקיר ממון של ישראל בהפסד מרובה מאד. לאסור כל הבשר ששחטו השוחטים האנוסים מתחלה ע"ס. אם ראשונה מה שהבטיחו למכ"ת בת"כ (ולבם בל עמם) שלא לשחוט בלי רשותו והתרתו. ואם אח"כ אנוסים היו ע"פ השררה. וגם ע"פ פו"מ הקהל. שראו הדוחק וצורך שעה בכך. והמה האוסרים מתחלה (שהסכימו עמו בתחלה. מכלל שהיה צריך להסכמתם) ויכולים לומר מוטעים היו. והפה שאסר. הוא שהתיר. ומוצלים הם מעון זה. ויש לברר כל זה מכמה צדדים. אלא שאינו מהצורך בכאן לאורך. ואצ"ל מהכלים שאסר להם בחנם. שלא היה שום טרפות ידוע בעולם. ואפילו היה מקום לספק. הלא סתם כלים אינם בני יומן. גם לא יהא חמור מתערובת דמאי דלא גזרו. ואיך לא חש לכל זה. והתורה חסה על ממונם של ישראל. מה גם בהפסד מרובה ועצום כל כך. וגם ידוע כמה הקלו חכמים שלא לשנות מפני המחלוקת. כל אלה פליאה נשגבה לא אוכל לה מה ראה לגדוש המדה כל כך. והרבה יש לעורר בכל הנ"ל. והמה בכתובים אצלי במ"א. אך זה הקצור מספיק לכל משכיל. לכן זאת עצתי לכל שומע לי. להתרחק מן חומרות נוספות וגזרות חדשות. שאין רוב צבור יכולים לעמוד בהן. ודיינו בגזרות חז"ל וסייגות שלהם. אם לא במקום ובשעה הצריכה לעשות משמרת למשמרת. במקום שבקעה פרוצה לפנינו וצריכה לגדרת. כמש"ל בתשובתי הראשונה. משא"כ בלי סבה מכרחת. שיוצאים מהן חורבות גדולות ותקלות. שהפסדם מרובה משכרם. וגורם להצית אש המריבה מתלקחת. לכן צריך לגעור בזעף מדת הקפדנות (שהיא היתה לו לפוקה כמ"ש רפ"נ. המכסה אני מאברהם לטובתו שלא תהא לו עוד למכשול ח"ו) בשוא גלי הקנטור ישביחם בלי שובב משובה נצחת. אז ידבר וינהיג את הצבור בטוב ויהיו דבריו נשמעים בנחת. ושלום על כל הולך בתומו משובב נתיבות לשבת כנפש בוטחת. שמש צדקתו זורחת. יעבץ.

307

ש״חשנת תק"ח.

308

ש״טהורו דייני ק"ק אלטונא. בכהן שמת בנו. עמו בבית. ושוב באותה שעה מת אחר בשכונה שלו. והצריכוהו שיצא מביתו. ויניח מתו. שמצווה עליו מן התורה לטמא לו.

309

ש״יהוראת טעות לכהן שיפרוש ממתו בשביל מת אחר בשכונתו
הרי זו בורות כפולה ומכופלת. שהרי גמרא ערוכה היא ופסקוה כל הפוסקים. שכל זמן שלא פירש ממתו. לא בלבד שאינו צריך לפרוש. ולא רשאי לבטל מן המצוה (שהרי מטמאין אותו בע"כ) אלא שרשאי לקבל אפילו מתים אחרים ולקברם. בשעה שמטמא למתו. ועד כאן לא פליגי תנאי ופסקני. אלא אם מותר להטמא באותו יום למתים אחרים. מאחר שמחולל ועומד דסבר ר"ט (ולג"א ר"ע) שמת טמא גם בקברות אחרות בו ביום. אפילו שלא לצורך קבורת מתו. וכן סברו וקבלו להתר. אגודה גדולה של חכמים וסופרים. ומהם ר"ת והראב"ד וכת עצומה שהביא בשכנה"ג שהיו סוברים כך. ברם בשעה שהכהן עוסק במתו. ובאה עליו טומאת מת אחר. מי האומר שחייב לפרוש. אין זה אלא בור גמור. ועוד לו חכמו השכילו. דטומאה שבבית הסמוך. אינה אלא דרבנן (אפי' בפתוח. לדעת הש"ך. אע"פ שאינו עיקר. כ"ש) בעוד שהוא סתום. דסוף טומאה לצאת פשיטא שאינה אלא דרבנן. וכמו שקבעתי בחיבורי החדש מגדל עז בעז"ה. ואחד מן השוטים הללו נתלה במ"ש רש"י רפ"ג דברכות. בטומאת קרובים דלא מיעקר בידים חשיב. הנה תלה באילן גדול ע"י קורי עכביש. דהא כבר מחו לה תו' אמוחא. ואפילו את"ל כרש"י דשו"ת מיקרי. אטו רש"י פליג אגמרא ערוכה דפג"מ. מיהא מחולל מקרי ההיא שעתא ודאי. הוי אומר לעץ הקיצה. דברי יעב"ץ.

310

שי״אשנת תק"ט לפ"ק: אלטונא.

311

שי״בס"ת שנמצא בהשם רגל שמאלי של הה"א דבוקה לגגה. והפרידה הסופר. עתה שאלוני מה דין הס"ת. כי לפ"ד הרמ"ע בתשו' (סל"ו) אין לו תקנה אלא גניזה.

312

שי״גדין תקון ה"א שבשם שרגלה נוגע בגג האות עד שנדמה לחי"ת
אמנם לענ"ד דבריו נפלאים הם בעיני ורחוקים מכליותי. שחדש לנו בכאן תרי מילי דתמיהי. ולא נמצא לו חבר בזה הדבר. האחד. במה שהחליט דקדושת השם במקומה עומדת אפילו בחק תוכות. וראיתו מההיא דהיה כתוב על ידות הכלים יגוד. לא הבנתי. חדא. מאן לימא לן דלא מיירי בכתיבה מעליא. ועוד אפילו את"ל דקדוש השם בכל גוונא. התם דווקא הוא דליכא קפידא. משום דכתוב על הכלי. דלא בעינן כתיבה מעלייתא. משא"כ בס"ת דחקיקה פוסלת. נמצא שלא נתקדש השם כל עיקר. וזאת שנית. שחדש ולחלק יצא בגרידה זו. לגרוד רגל הה"א מלמטה למעלה. ולא יפריד מקום הדבוק בתחלה אלא בסוף. מה שלא נשמע לזולתו. והרי הוא נעשה בזו כסותר דבריו הראשונים לגמרי. דאי איתא דליכא קפידא בכתיבה גמורה. לענין קדושת השם. שתופסת מכל מקום. לענין איסור מחיקה. א"כ אפילו בנגע הרגל לגגו. נמי נימא הכי. דאע"ג דנפסלה האות. מ"מ איסור מחיקה במקומה עומד. ואין לומר דכל כמה דלא גרד הדבק שלמעלה. חי"ת הוא ולא ה"א ולפיכך מותר לגרדו מסופו של רגל לתחלתו. שלא נתקדש השם. הא ליתא. דכאן דמתכשר ע"י גרידת הדבק לענין איסור מחיקה. הוא הדין אפילו לא גרד נמי. דכל העומד לפרד כפרוד דמי. כדמכשרינן בנגיעת אותיות כשארע בשבת. אפילו לקרות בו. והכא נמי כיון דאית ליה תקון. תאסר המחיקה עכ"פ.

313

שי״דותו דהא ודאי תליית כרעא דה"א. מילתא דתניא באש"ר היא. ורבו גדולי עולם המכשירין אותה בכל אופן. גם הרשב"ץ חלוק היה בדבר זה. על שכנגדו הריב"ש. וכך היא דעתי במו"ק. שאין ראיה כלל. מההיא דספרי דווקני. כמ"ש שם בס"ד. וכן מהרי"ט הורה בה להקל.

314

שי״הועם שלדעתי. מ"מ צריך שלא תהא דבוקה. אלא כחוט השערה דקה מן הדקה. משא"כ בנוגעת ממש. מ"מ חזיתיה לדעתיה דרשב"ץ. שאפילו בנוגע ממש. יש מקום להכשיר. שכך היא דעת כמה גדולים קדמונים. שכל האותיות צריכין להיות גוף אחד. ומסתברא לי כוותייהו. וניחא נמי טובא לשטתי בפירוש תלו כרעא. דהיינו דווקא נגיעה קצת. דמיקריא תלייה. כמי שתולה דבר ביתד התקוע. שנסמך עליו ממש. וא"ש טפי. ודוק. ואיך שיהא. עכ"פ מידי ספיקא לא נפקא. ובין הכי או הכי חומרא הויא. לענין מחיקת השם. ולענין גניזת ס"ת הכשר. בפרט שלא נמצא כך אלא פ"א. וכבר נגרד הדבקות. דלב"ה מותר לכתחלה. על כן נכון בעיני. שלא להביא הס"ת לבית הפסול בחנם. אלא כך הוא דעתי. שיעביר הסופר הקולמוס על רגל השמאל הלז. ויוסיף עליו מעט במשך ארכו לשם קדושת השם. נמצא שיש לו רגל שחדש. וכשר אף לשטת הרמ"ע. שהרי הכשר הרגל בכל שהו. ואפילו קצתו הראשון נתקדש לפ"ד רי"ה. ואף לדעת חכמים דפליגי. וס"ל אינו מן המובחר: יודו הכא דפנים חדשות באו כאן. ע"י התוספת. הנלע"ד כתבתי יעב"ץ.

315

שי״ושוב שלח אלי שאלה הנ"ל ככתב התו' יושב בה"מ וז"ל פה כמוה' עוזר:

316

שי״זלהה"ג נ"י המופלא המושלם החריף והבקי אב"ד ור"מ כש"ת כמהור"ר יעקב נר"ו.

317

שי״חשאלה בא לידינו בבה"מ. שנמצא בס"ת ה' של שם הי' נוגעת ממש בגגה עד שנראת כח'. הנה לא היה נעלם מאתנו מ"ש בש"ע י"ד בס"ס רע"ו בהגה"ת רמ"א שמותר למחוק הרגל ולתקנה אך הספק היה כיצד יתקנה. אי דוקא מלמטה למעלה. או אפילו בהיפך. ועלה על רעיוני שאינו נכון להתחיל מלמעלה. דמיד שמגרר הדבק. נשאר צורת ה' כהלכתה. והוי כמוחק את השם כשיגרור את הרגל הנשאר. אף דעדיין אינו כשר בכך. אם מגרר הדבק לבד. דהוי חק תוכות אפ"ה משום מחיקת השם אסור לפי כמה פוסקים. כמ"ש בתשובות חות יאיר. ואף בר מן דין יש כמה פוסקים שמכשירים בכך. ואין בזה חק תוכו'. כמ"ש בתשו' חינוך בית יהודא בשם מהור"ר לוי בצלאל מפראג ע"ש. כן היה עולה על דעתי. אח"כ מצאתי בתשובת מנחם עזרי' כדבריי. שיגרור דווקא מלמטה למעלה. אך לכי דייקת כיון דבש"ע כתב סתם מותר למחוק. יש לחלק דבשלמא אם נגרר הדבק לבד וכוונתו להניח כך. שבזה יתוקן השם. אחר כוונת הלב הן הן הדברים. וא"כ כוונתו הי' שיקודש בכך. א"כ אסור לגרר השאר לפי הפוסקים הנ"ל. אבל אם לא היה כוונתו שיתוקן בכך עד לאחר שיכתוב מחדש הרגל פנימי כפי הדין. א"כ מותר לגרור השאר. זכר לדבר ציצין שאין מעכבין כ"ז שאינו מסלק ידו מותר לחתך בשבת. לכך כתב בש"ע סתם. כנ"ל בפירוש הש"ע.

318

שי״טאך בשאלה שלפנינו אירע שא' היה רוצה לתקן וקילקל שהיה גורר הדבק לבד. וקסבר היה שכשר בכך ונשלם תיקונו. ע"כ נפל ספק כיצד יעשה. ובר מן דין דלא גרע ממ"ש עוד ההג"ה הנ"ל. אם נוגע רק הרגל מעט. יש לספק בדבר. וזה נמי פסול. ואפ"ה יש ספק כיון שנראת כה'. אף דיש לפקפק בראיה זו כמ"ש הט"ז. אך לפע"ד יש ראיה מעולה דעכ"פ פסול הוא. עיין בתשובת חינוך בית יהודא הנ"ל. הנה לפי מ"ש בתשובות חינוך בית יהודא הנ"ל שאם אינו מקלקל צורת ה' לגמרי לא הוי אלא כמכחיש את השם ואין בזה איסור דאורייתא. היה נ"ל לתקן כך. שיגרר עוד הרגל השאר עד שנשתייר יוד קטנה שעדיין נשאר צורת ה'. ואח"כ יחדש אותו הרגל שגרר ויכתוב מחדש שלא יהיה חק תוכו'. ואח"כ אותו יוד קטנה ימחוק ג"כ ויכתבו מחדש. וא"כ לא הוי חק תוכות. כיון שפנים חדשות באו לכאן. כמאמר רז"ל בנפסקו אזניו וכו'. ומחיקת השם נמי ליכא. ודעתי נוחה בזה יותר מלגנוז היריעה. כי זה ג"כ בזיון הוא. ועוד התורה חסה על ממון של ישראל. ויש שהיה רוצין לומר שיעבור בקולמוס. וזה אינו כדאיתא בפוסקים. וגם במ"א בסימן ל"ב כתב בשם תשובה שאינו מועיל בכך ודוק הק' עוזר היושב בק"ק הנ"ל.

319

ש״כתשובה

320

שכ״אאודות ס"ת שנמצא בה ה' של שם נוגעת ממש בגגה עד שנראית כח'. וגרר אחד את הדבק. ונסתפק מעכ"ת מה יעשה בו. וקסבר שיגרד עוד הרגל עד שישייר יוד קטנה. אח"כ יחדש הרגל שגרד ויכתוב מחדש אח"כ ימחוק אותו יו"ד קטנה ויכתבנו מחדש. לדעתי תיקון זה אין בו ממש. דמאחר דחושש לדעת הרמ"ע. א"כ לא פליט מאיסור מחיקת השם בכה"ג. ומתבאר ממילא למעיין בתשו' הרמ"ע. מההוא טעמא ממש דמחי אמוחא דסופרים. שחידשו תיקון כעין זה. וק"ל. וכ"ה האמת לדעתי. שיש בו איסור מחיקה בלי ספק. אבל לא מטעמיה דהרמ"ע. דאיברא בחדושא דרמ"ע דחדית לן בין גרידה דמלמטה למעלה. ובין מלמעלה למטה. לא ניחא לן כלל. ככתוב אצלי בס"ד. גם לא מצינו לו חבר בדבר זה. ואף מה שהיה סבור ז"ל שהשם מקודש אפי' בחק תוכות. ל"מ כוותיה. גם בחו"י לא החמיר אלא בשם שכתוב בלי קדושת פה. דס"ל שנתקדש מאליו. ואף בזה יש לנו דברים בגו. הלא הוא כתוב עמדי זה לי יותר מעשרים שנה דקדקתי הרבה באותה תשובה והוכחתי שאין זה מן השם. אולם לענין נ"ד. כבר מלתי אמורה להשואל בע"פ. שהדרך המחוור בעיני בלי שום פקפוק. שאין צריך רק להוסיף במשך אורך הרגל מחדש. עד הנשאר מרגל ראשון שלא נמחק והנשאר יעביר עליו קולמוס ג"כ. וזה לרווחא דמילתא. כדי לצאת ידי הכל. ולא ידענא מאי דעתיה דמכ"ת. דסבר דקיי"ל שאין התר בה"ק. הא ודאי הש"ע פסק הכי סרע"ו סז"ב דוק (אע"ג דאיכא דלא ס"ל הכי עמו"ק סל"ג) וזה ברור לענ"ד להנצל מכל חשש מכשול וכמו שכבר כתבתי בפנקסי. טעם הדבר בביאור היטב בס"ד מיד כשנשאלתי. וכעת אין לי להאריך יותר. בשגם לא יספיקו כמה גווילין לבאר כל מ"ש בזה הענין בפוסקים המדברים בענין זה. ועל זה יוכל לסמוך הלמ"ע. ואין כאן בית מיחוש. יעב"ץ ס"ט.

321

שכ״באלטונא תק"ח לפ"ק.

322

שכ״גזהו מה שהשבתי להתו' רא"ל דיין דק"א

323

שכ״דאודות לקסין יבשים שאומרין שמושחין אותן בשומן חזיר (ועכשיו אמר אחד שראה שטח אותו ערל המוכרו בחנות. בשומן) דפשיטא להרמ"א בתשובותיו (ססנ"ד) להיתירא.

324

שכ״הלכאורה איכא לתמוהי מאי פשיטותיה. ולפום ריהטא איכא לאתויי ראיה עצומה מתלמוד ערוך ומשנה שלמה לאיסורא. דהא היינו טעמא דגבינה של גוים שאסרוה. ולדברי ראב"א מפני שמחליקין פניה בשומן של חזיר. ומסתברא דהך טעמא עדיף. מכל שאר טעמי דאתמרו בה. אע"ג דהשמיטו הר"מ. וכתב הה"מ בטעמו. משום דק"ל יבטל במיעוטו.

325

שכ״ודין לאקסין יבשים שאחד אומר שראה את המוכר שסך אותו בשומן
איברא הא ל"ק לגמרי לענ"ד. דכיון דהגבינה נעשית במליחה שאינה נאכלת מחמת מלחה בתחלה. כל זמן שהיא לחה. נחשבת כרותח. ובעיא ששים אליבא דכ"ע. אף למאן דס"ל במליח כרותח דצלי. דסגי ליה בקליפה. מודה במליח דבעי ליה לארחא. דלא סגי ליה בלא ששים. וה"נ הכא עבדי לה כעין מליח לארחא. ואפילו תהוי כמליח גרידא. מיהא איכא למיחש דילמא משתלי ולא שקיל מנה כדי קליפה. להכי אסרוה מדינא. כ"ש אי איתא דבעינן ששים. דזימנין דזוטרא וליכא ששים נגד קליפתה. ותו מאן לימא לן דבחד זימנא עבדי ליה. דילמא טובא עבדי הכי. שמחליקין פניה פעם אחר פעם עד שקולטת ובולעת הרבה. באופן שאין ששים נגד הטיחה שעל פניה אף בגדולה. הרי ברור שיש טעם כעיקר לאיסור זה אליבא דר"א. יותר משאר טעמים שנאמרו בה. אי הכי בדג לאקס נמי ניזול לחומרא. דהיינו הך. אפ"ה נ"ל כחא דהתירא עדיף. דשאני האי דג מלוח. שנראה שאין מושחין אותו אלא אחר שנתייבש (ופורתא עבדי ליה) ואז אינו בולע מדבר לח שאצלו. כדאי' בסצ"א בהג"ה ס"ה. מה גם בטמא תפל. משא"כ בגבינה. שמחליקין פניה בעודה לחה. וכה"ג בולע טהור מליח מדבר צלול (אע"פ שהוא תפל) אפילו בנגיעה בעלמא. כ"ש בטיחה. אלא שעדיין יש מקום להחמיר בדג מלוח לאקס הנ"ל. דנהי דלא בלע. מיהא קליפה ליבעי מה"ט גופיה. דהשתא לא מצטרף כולו לבטל האיסור הטוח על פניו. והרי הוא עומד בפ"ע ואפשר להפרישו. אמנם כאן לא הוחזק האיסור. אלא חששה בעלמא. ואחזוקי איסורא לא מחזקינן. ולא דמי לכבשין שדרכן לתת יין. דהתם דרך כלל הוא כך. והו"ל ודאי. ברם באין ידוע שודאי מערבין. ואיכא ודאי חד דלא מערב. קיי"ל מחבואה אחת מצלת. וה"נ אין הדבר ברור שטחין אותו בשומן. אלא מיעוטא דמיעוטא. ובכחוש ויבש לגמרי (עמ"ש בתשו' על אודות קפע קלוי) ולא סגי דליכא חד דלא עביד. איהו מציל על כולן. ומותר ליקח כל זמן שלא נודע בבירור שעושין כך. וכשנודע שיש בודאי קצתם מערבין. וידועין הן. והשאר לא נודע אם מערבין. נ"ל שא"צ לפרוש מהמסופקין. אם אין דרך כולן בכך. ומותר לקנות אפילו בבתיהם. מיהו אם נודע בודאי שקצתם ואפילו הוא אחד שמערב ודאי. אפילו אם כל השאר אין מערבין ודאי. ואין מכירין מי הוא שאינו מערב. אסור לקנות ממקום קביעותם. לכתחלה. ובדיעבד צריך ליטול ממנו כדי קליפה. אבל מן הפורש. מותר לקנות. אם הרוב ודאי אין מערבין. אע"פ שקצתן ודאי מערבין. ובעל נפש יחוש לדבר. ויטול ממנו כדי קליפה לעולם. זהו הנ"ל יעב"ץ.

326

שכ״זהתקח"ל.

327

שכ״חדין בכור במלוה שרוצה לתת מכיסו המעות קודם גבייה
הוגד לי שפסקו דייני אלטונא שרשאי בכור לתת דמי שטרות ולעשותן מוחזק. אחר מות אביו. כדי שיטול בהם פי שנים. ולא ידעתי מאין הרגלים. א"כ בכל ראוי נאמר כך. והרי שהיו מורישי אביו עשירים מופלגים. יביא משלו ויניח בעד הראוי לבוא מהם לירושת אביו. כדי לטול בהם חלק בכורה. וכן יעשה בכל מלוה בטוחה. ובטל דין ראוי מעתה. ולא שמענו ולא ראינו כך מעולם. גם ממתני' דכתובת בענין דכרין תהוי תיובתייהו. דאם אמרו יתומים אנחנו מעלין על נכסי אבינו יותר דינר. כדי שיטלו כתובת אמן. אין שומעין להם. ש"מ דאין בידם להפקיע ירושת אחיהם בהמצאה כזו. ה"נ הכא דכוותה. כל הבא להפקיע ירושה מאחיו כגון זו אין שומעין לו. ואין להשיב. התם עבוד רבנן תקנתא. כי היכי דלא תעקר נחלה דאורייתא. הא הכא נמי נחלה דאורייתא היא דמיפקעא בהכי. דכתיב בכל אשר ימצא לו. ולא במה שאינו נמצא לו בעת מיתתו. פרט לממציא לו ירושת פי שנים. הנראה לי. יעב"ץ.

328

שכ״טעוד בנדון מלוה שביד רבים
עוד הגידו לי. שפסקו במי שהניח מלוה ביד הצבור. שנתחייבו לו באיזה אופן. שבכור יטול בה פי שנים. דהו"ל כמונח בבנקו. שהוא ארגז כללי של בני העיר. בלשון זה אמרו לי. ואנכי לא ידעתי מניין לחלק במלוה. בין דיחיד לדרבים. איברא מלוה דרבים גריעא לדעתי. אע"ג דאין צבור עני. מ"מ קידרא דבי שותפי לא קרירא ולא חמימא. ומצו מדחי ליה הכא והכא. ומי יוכל לדין עם שתקיף ממנו. וגם בבנקו גופה. דפשיטא להו. לדידי מספקא לי אי הוה מוחזק. ולכאורה איפכא מסתברא. דאע"ג דנחשב בטוח מאד. מ"מ אינה נגבית אלא בראית הפנקסים הנאמנים ומכוונים. ואם אירע בהם טעות. אינו גובה מעותיו. גם אם ירצו בעלי העיר לקחת מן הממון לצורך העיר. או בשעת תגר מלחמה. מי ימחה בידיהם. ולשתעי דינא בהדייהו. הילכך נ"ל דגרע אפילו משאר מלוה ליחיד בעלמא. דניתנה ליתבע בכל אופן. אפילו שוגג אפילו מוטעה ובכפייה ונגישה. ואפ"ה אינה אלא ראוי. ק"ו לזו.

329

ש״לוגדולה מזו אני אומר אפילו בפקדון. לא מיבעיא היכא דכפריה דלא יטול פ"ש. אלא אפי' היכא דלא כפריה. ולא מיבעיא במפקיד מעותיו אצל שולחני. שמשתמש בהם והם עליו באחריות דאבדה. דפשיטא טובא. דאינו נוטל בהם חלק בכורה. דמלוה גמורה היא. אלא במפקיד אצל בע"ה. דאסור להשתמש בהן. מ"מ כיון דקיימי באחריותו לענין פשיעה. ואי נמי בעי. מצי שלח בהו יד (אע"ג דאיסורא הוא) ואי בעי. מצי למכפריה. אפילו הפקיד אצלו בעדים. שהרי אין צריך להחזיר לו בעדים. משו"ה ראוי מיקרי. כך נ"ל פשוט. כללא דמילתא. כל היכא דקיימי זוזי ברשות אחרת ואין למפקיד ראיה בעדים. שלא החזירם הנפקד. ושישנם בעין בידו. וגם שלא השתמש בהם מעולם להתחייב באחריותם. שהרי נעשו מלוה ביד הנפקד. לא יקח בהם בכור פי שנים. אלא דווקא בפקדון דאיכא עדים דאיתיה בעין. ושלא שלח בו הנפקד יד. כה"ג לא שנא זוזי או מטלטלי. יירש בה פי שנים. זהו הנראה לי. יעב"ץ.

330

של״אדין טלית שיש בה אימרא מחוטי פשתן
נשאלתי אשה תפרה אימרא בבגד של ד"כ מקאטון. בחוטי פשתן. אם מותר להטיל בו חוטי ציצית דצמר. והתרתי מאותה שהתירו הפוסקים גדולה מזו. בעורות התפורים בפשתן לתפור תחת מלבוש צמר. גם שלא במקום מצוה. ואע"פ שהחוט קנבוס נכרך על חוטי פשתן. ומתחבר לבגד הצמר. עאכ"ו בזו. יעב"ץ.

331

של״בששאלת אם נפסק חוט מהארבעה חוטין דציציות. למטה במקום שתלויים בנקב הכנף. באופן שנעשו ע"י כך שני חצאי חוטין. ושלשה חוטין נשארו שלמים. מה דינם.

332

של״גתשובה

333

של״דדין חוט ציצית שנפס' במקו' תלייתו בכנף
דין זה לא נתבאר בדבר המחברים שידעתי. אבל זכרתיו בהשמטות שבסמו"ק. הנה לכאורה אינו נפסל בכך. דהא לא נתמעט אורך הענף ע"י כך. ולפ"ז אפילו יפסקו שלשה חוטין יוכשרו ג"כ הציצית. ע"י אחד הנשאר קיים שלם. שיהו כולם מחוברים בו ע"י הקשרים. כי בודאי ע"י שנתרבה מנין החוטין. אינו נפסל. דהא אין להם שעור למעלה. ולמר מיהא עד שמונה פשוטין שהן ששה עשר כפולים שפיר דמי. ומאחר שארכו של ענף נשאר בכולן כדינו. מאי אכפת לן תו. אם הם ארבעה שלמים או חמשה וששה או שבעה ויותר. ואינם בכלל גרדומים. שהרי כל הגדיל והענף קיים כהלכתו. כך היה נראה לפום ריהטא. איברא לכי מעיינינן בה. ודאי מפסל פסילי הציציות כה"ג. כיון דאר"פ הלכתא ד' בתוך ג' כו'. אי הכי לא סגי דלא תלי להו בבגד תוך שלשה. וכדאמרינן תו התם ראב"א רמי ד' ומעייל להו בגלימא כו'. הא בהדיא דצריכין להיות תלוים בבגד דוקא. וכמשמעות הכתוב על כנפי בגדיהם ג"כ (דהכא פשיטא אי אפשר לפרש על בסמוך כבעלמא וק"ל) והנך דנפסקו למטה במקום תלייתן. הרי מופסקין הן מן הבגד. ואין תלוין בבגד רק אותן שלא נפסקו. נמצא אותן שמתחברים לבגד ע"י קשירה וגדילה ביחד (אע"פ שהן כמוהו לענין טומאה וטהרה. כחדא חשיבי. ולא כמופרדים) אין המופסקין תלוי בבגד כלל. הילכך אפילו באחד שנפסק. נפסלו. דלא כהלכה הן. שאין כאן בבגד אלא חוט או שנים ושלשה. ואנן ארבעה לפחות בעינן. והיוצא בהן לר"ה בשבת חייב חטאת לדברי הכל. בכל אופן. משום אותן החוטין הפסוקים. דמשוי הוי. וכשנפסקו שלשה. פסול גמור דאורייתא הוי. המברך עליה. ברכה לבטלה היא בידו. ונשאר ערום מן המצוה בלי ספק. יעב"ץ.

334

של״האלטונא התק"ל:

335

של״ודין פדיון הבן שח"ל שלו בי"ט
הורה המורה הזקן שבעיר הזאת. בבכור שחל יום שלשים שלו בי"ט אחרון. לפדותו בחול המועד עי"ט. לדעתי טעה' בתרתי. דהא ודאי איכא ספק דאורייתא. אם הוא פדוי בכך. אפי' המעות קיימין. עיין במג"א סי' של"ח: וברכות הורי פלג ג"ד. ותו דבח"ה נמי לא שפיר דמי כולי האי. לכן בדין הוא לאחר ולא להקדים כי העמידו חכמים דבריהם במקום עשה דתורה.

336

של״זדין אבל אחר ג"י
עוד הורה לאבל העני. לצאת לחוץ אחר ג"י אבלו. לעסוק בסחורה ומו"מ בפרהסיא. ול"י מנין לו זה. שהרי לא התירו לו אפילו אין לו מה לאכול רק בצינעא בתוך ביתו. ובפרהסיא לא שמענו. ואע"ג דבמקום פקוח נפש ודאי שרי. מ"מ כל שלא הגיע למדה זו. נראה שצריך לצום ולהתענות כל מה שיוכל. ולא ידחה עשה דדבריהם בפומבי. וכ"ש בנדון המורה הנ"ל. שלא בא לכלל זה לגמרי. שוב אירע ב"מ והורה עוד כזאת. אפילו שהיו מזונותיו מצויין לו. עוד פ"ג הורה כן. להתיר לעשות מלאכה מפורסמת בבית האבל. דהיינו דימנט שלייפן. המשמיע קול ריחיים נשמע למרחוק. לכן פשוט שאפילו ע"י פועל נכרי אסור.

337

של״חקריאת ה"ג שלא בזמנו
עוד עשה מעשה. כמתחסד עם קונו. אחר שהיו גשמים נעצרין איזה שבועות. ולמקצת הימים שקראו בציבור מזמורי תהלים משך זמן מה. ירדו גשמים. ציוה המורה לקרות הלל הגדול בצבור בשחרית. בכרס רעבה ונפש דאבה. עם היות שלא התענו כלל. ולא נענו ביום תעניתם. ולא ביום קריאתם. הרי כאן שלש טעיות נגד משנה שלמה ודין פשוט בש"ע. להראות גדולה ברבים. שנותן לבו לדברים שלא שערום אבותינו ורז"ל הנשמע כאלה. והלואי שהיה עומד בפרצות. לגדור גדר במקום הראוי. ולא יגרום על עצמו הצווחה בשווקים ורחובות וחוצות. מלבד תקלות גדולות שבאו על ידו שאכמ"ל בה. ועיין חייתא דקטרא וזולת.

338

של״טתתצז"ל אלטונא

339

ש״מסרסור תבע שכר סרסרות אחר ג"ש ובתוך זמן זה לוה מהנתבע ופרעו
אחד תבע סרסרות. אחר שלש שנים שעברו מזמן שסרסר לפי דבריו אצל אדם אחד מוחזק בעירו לכשר ואמוד. וכל אותן הימים שתק ולא ביקש ממנו כלום. אדרבה תוך זמן הנ"ל לוה אותו איש התובע מאותו אדם ופרעו. ועכשיו עקב רוח אחרת אתו לשעתו. מחמת שנאה ורוח רעה מבעתו. חזר לסורו לבקש את שאינו שלו בחזקה. שמלבד כל זה. יש עדים שנסתלק מאותו סרסרות מכל צד. אכן עתה מתהפך בתחבולותיו לעשוק שכירות ביתו של ראובן. והורה המורה דדינא קאמר ומצי למטען אע"ג דשתק עד האידנא. ונראה לא טב הורה. אם מדשתק כולא האי ודאי לית ליה גביה מדי. א"נ אחולי קמחיל. וכמה מדות יש במחילה. באונאה. יש דין מחילה מיד. ויש עד שיראה. ויש עד ערבי שבתות. בחזקת קרקעות. יש דלאלתר הויא מחילה. ויש שלש שנים בפרנסת הבת במיתזנא תליא. כתובת אשה. בהזכרה עד כ"ה שנים. איילונית שהכיר בה בשתיקה סגי. במומי אשה שראה וניפייס וכן במומי עבד וקרקע. ואחים גדולים גבי קטנים ידעי וקמחלי. וכל היכא דידע ושתק מחל איכא טובא. וכ"ש בנדון הלז שהיה הלה איש אמודי ועמו במדינה. ועוד שלוה ממנו ופרעו. והוא דין מפורש בספ"ה ס"ג. שאם לוה הימנו. אומר לו. אילו חייב הייתי לך. היה לך להפרע חובך. הרי שאפילו שטר מתבטל בטענה זו. ק"ו לטענה שבע"פ. יעב"ץ:

340

שמ״אמלמד שפשע בתלמיד והוציאו ב"ב מביתו
וההוא מקרי דרדקי דפשע בינוקא. ולימדו דרכי בטלה. אפילו הוציאו הבעה"ב בכח ויד חזקה. ואפילו הוי אנש דעלמא. שפיר עבד. דמקרי דרדקי מותרה ועומד הוא. ופסידא דלא הדר הוא גביה דינוקא. ובמקום פסידא. עביד אנש דינא לנפשיה. ורשאי אף להכותו ולהוציאו. אפילו תוך זמן שכירותו. עיין סי' תכ"א וכ"ש בצורבא דרבנן כי הך עובדא. במידי דפסיקא ליה. וא"צ על זה עדים והתראה. זה פשוט מאד. ואצ"ל כשיצא מעצמו כענין שאמרת. שאין לו מקום לתבוע עוד שכירות להבא. ואיהו דאפסיד אנפשיה. יעבץ.

341

שמ״באשה שי"ל בנים שהיה קצת רנון עלי' בהיותה גלמודה מבעלה והלכה לב"ד ואמרה שנטמאת אח"כ חזרה וכפרה ויש לה אמתלא
אשה נשואה ולה כמה בנים. היתה מאכסנת לאורח. והיו מרננין אחריה. והלכה בעצמה לב"ד ואמרה שקלקלה עמו. הכריז האב"ד ברבים ונידה אותה. והחזיק הקול בעלמא ע"פ דיבורה בלבד. ולמשנה אחרונה שהלכה כמותה. אינה נאמנת ואף למ"ד ביש רגלים לדבר נאמנת מיהא מודה היכא דהדרה בה ונתנה אמתלא לדבריה דמהימנא ושריא. וההיא אתתא נמי קצווחא ובכיא קמן. דלא הוה לבה עלה. ומרוב דחקה ועוני שמעביר את האדם על דעתו. אמרה כך מתחלה בכזב להנקם מבעלה. וכדו תהית והשתא קושטא קאמרה. והדעת נותן להאמינה באחרונה. שיש אומדנא שהיתה רוצה להפקיע עצמה מבעלה. מחמת שפרש ממנה למד"ה זמן רב. והניחה באלמנות חיות הלך בדרך מרחוק. לפיכך נקעה נפשה ממנו. ובחרה במות (לסבול בושה השקולה כש"ד) מחיים גרועים כאלה. לפיכך אמרה תחלה והודת במה שלא עשתה. ולעולם א"א משים עצמו רשע. ושתים רעות עשה לה המורה בזו. שדן דיני נפשות בלי דרישה וחקירה. וגרם שהוציאה בעלה בגט. ולא חייש נמי להוצאת לעז על בניה שהיו לה מבעלה (מלבד פגם משפחה) ובכה"ג מודו כ"ע דאינה נאמנת לומר טמאה אני. בכל גונא. אצ"ל באמתלא כי האי. דברננה לא מפקינן אשה מבעלה. וחיישינן נמי ללעז הבנים הכשרים. והרי אמרו מלקין על לא טובה השמועה. אעפ"כ בא"א אין לוקין. אמנם בבוא אביה אלי וקבל על מה שעשה לה האב"ד. אז השתדלתי בעדה עד שכפו אותו הקהל לחזור ולהוציא כרוז אחר. ולפרסם שבטעות נעשה הכרוז הראשון. יעב"ץ.

342

שמ״גד' מראות נגעי הוראו' משובשות שהורה זקן
נשאל המורה על א' שרצה לילך מאלטונא לוואנזיבעק דרך ה"ב ביש"ק לצורך פקוח נפש להציל ב"י בתפיסה מסכנת מות. לפ"ד מה"ב לוואנזיבעק יותר מתחום שבת. ולא הניח עירוב מבע"י. לכן שאל לו אם מותר לו ללכת חוץ לתחום. ואמרו משמו שהשיב. שצריך לאכול מאומה בה"ב תחלה קודם שילך משם ואילך. ואע"פ שאמר האיש שא"א לו לטעום מאומה כל כך בהשכמה. ציוה לו עכ"פ מוכרח לטעום איזה דבר לצאת ידי כל הדעות. ואלמלא שהעידו כן כמה אנשים נאמנים. ויודעי ספר לא יאומן כי יסופר. האיש השואל הוא רש"פ.

343

שמ״דד' מראות נגעי הוראו' משובשות שהורה זקן
סח לי ר"א החזן שלי. ששאל למורה איך יתנהג כשנעשה אונן מאשתו שמתה בי"ט ראשון בש"ע. ולא נקברה עד יום ב'. והורה לו שאינו רשאי לאכול עד אחר קבורה. בכן הוצרך להתענות בי"ט לילה ויום.

344

שמ״הד' מראות נגעי הוראו' משובשות שהורה זקן
העיד לי הסופר רל"פ. שהורה לו המורה. שנקב בגויל במקום פנוי. אינו פוסל. אפי' הוא גדול כמה. אינו מפסיק בין הכתב.

345

שמ״וד' מראות נגעי הוראו' משובשות שהורה זקן
הגיד לי רט"ו וז"ל. איך שנתבע מא' שבישראותו ממיתת אחיו ר"מ ע"ה בש"ק. וטען שר"פ הבטיחו אז לעשות לו בגד חדש. והטילו הב"ד עליו שבועה. והוצרך להתפשר לתת לתובע אדום זהב. שמעו שומעים. אם ערכאות שבסוריא היו דנין כך שהרי למוד ערוך הוא בפי הר"מ ז"ל. שאין משביעין על טענת נדר (הוא ע"פ משנה דפרק שבועת העדות. שאין חייבין אלא על תביעת ממון כפקדון. ש"מ דלאו ממון הוא. ואין נשבעין עליו) ונפסק בפשיטות בטוש"ע ספ"ז סכ"ה. אם אמנם בש"ך כתב שם יראה שאם נדר לעני משביעין. כיון דאסור לחזור בו. והוא ע"פ תשו' מהר"מ. הנה מלבד שבאמת הלכה מקופחת היא כמ"ש במו"ק. והא ודאי לאו ממון הוא. כמש"ל מסתם משנה. ותו דאיתה בשאלה. כדקיי"ל בי"ד סרכ"ח. ודילמא מהר"מ הוה ס"ל דליתה בשאלה. מיהא לדידן לית דין ולית דיין. דאינו ממון להשביע עליו. ומדקיי"ל נמי כסרנ"ב. דאם נשבע ונדר לתת לפלוני כך וכך אין היורשים חייבין לשלם. נמי תהוי תיובתיה. הא ודאי לא קיי"ל הכי. ועוד יש להקיפו תשובות שיש בהן ממש. ואכמ"ל. אבל אפילו למאי דסבר בש"ך. מ"מ בנדון הלז טעות הוא בידם מכמה צדדים. דהא בתלמודין בהדיא אתמר דמותר לחזור במתנה. אם לא במועטת. דסמכא דעתיה. משא"כ במרובה. דלא סמכא דעתיה. לא קני לגמרי. ולא מפלגינן בין עשיר לעני. וכן לא חילקו בטוש"ע. אלא בין מתנה מרובה למועטת (ומן הירו' שהביאו אין הוכחה כלל לחייבו שבועה עליה. אלא ממד"ח הוא דעבד ר"ח הכי) וכאן הוא מתנה מרובה. והדברים מוכיחים שלא נתכוין אלא להשטות בו. ואפילו נתכוין. יכול לחזור בו. מאחר דלא סמכה דעתו במתנה מרובה כזו. לא קני מידי. פטומי מלי בעלמא נינהו. וגם מאיזה טעם וסבה יתנדב לו למבשר בדבר גדול כזה. ואם הגיע הפאשט ובא אגרת מאמשטרדם. הלא יוודע ליורשי הנפטר מיד. מה הוא צריך לבשורתו של זה. שאינו דומה למבשר שמועה טובה מארץ מרחק. שאפשר שלא יוודע לזה המתבשר מהר כל כך. בזולת המבשר. ועוד שהנפטר העביר הירושה מיורשיו. ועזב הכל לאשתו. ואיך יהא נמהר כל כך לתת מתנה גדולה כזו למבשר על לא דבר (אפשר תעלה יותר ממה שיקבל מעזבון אחיו) ובר מן כל דין. הלא בשבת היה מעשה. ואסור לתת מתנה בשבת ודווקא בש"מ התירו. לא בבריא. לכן בודאי לא נתכוין הלה למתנה ממש. אלא דרך שחוק והשטאה אמר מה שלא גמר בלבו כלל. ותו אפילו יהבינן להו כל טעותייהו. הא אין עני אלא מי שאין לו מאתים זוז. או חמשים שנושא ונותן בהם. א"כ מאן יימר דהכי הוא. לחייב לזה להוציא ממנו ממון בכח בלי טעם וריח. הילכך פשיטא דהך פסקא דדינא. עולבנא דדייני הוא בורכא ובדותא. עספ"ז הכ"ה ואכמ"ל. והכי דנו בגיותא טובא.

346

שמ״זאלמנ' נתעברה ואמר' מפלוני הוא והוא מכחישה
אותה אלמנה שילדה. ואמרה מפלוני נתעברה. והוא מכחישה. צריך לחוש לדבריה. להזהר בולד. שאסור בקרובות פלוני. כמבואר אצלי במ"א בס"ד. וכן לענין יו"ח. ח"ו שלא יארע שיפטר בלא ז"ק אחר. כי אז אשתו זקוקה מספק בלבד. ולאו בת יבום היא. כמבואר בסקנ"ו. אך צ"ע אם יפטר בלי בנים מאשתו. היאך דינה לענין קדושין ונשואין לזר. קודם חו"י. אפילו במזיד. שיש בזה שני ספקות אע"פ שאינן מתהפכין. כ"ש שהאשה יכולה לומר שיודעת ברי שהולד ממנו. אע"פ שכנראה שא"א לה לידע זה בודאי גמור: מ"מ אינו נמנע ע"פ עד או עדים. שראו שפלוני בא עליה. ולעולם בכ"מ תולים במידי דשכיח ומצוי. ואחרים לא היו מצוים לה כמוהו שראוהו כ"פ מתייחד עמה. ועוד שהזונה מסייעה. והאשה הזקוקה מאמינה לדבריה. וכה"ג דאין לבה נוקפה. אפי' באיסור א"א אין מוציאין אותה מבעלה מפני הספק. ופשוט שאינו חייב במזונות הולד כלל. עמ"ש בס"ד סע"א. ואינו יורשו. עוד צ"ע אם אחר זמן יחזור פלוני ויודה שהוא בנו. אם נאמן לפטור אשתו מחוי"ב. וכן אם נאסר אז הולד בקרובות פלוני דבר תורה. וכן אם נאסר פלוני בקרובות הולד ודאי. דלא לתפסו קדושין לגמרי בהני ובהני. או שמא צריכות גט מספק. כל זה צ"ע למעשה שלא יבוא.

347

שמ״חאבל פשיטא דנאסר מיהא פלוני בקרובות. אף בהודאה דלאחר הכחשה. דשוי אנפשיה חתיכה דאיסורא. וכן נאמן להורישו ממונו בכל אופן. אכן לירשו אני מסופק. אם נאמן להפקיע ירושה מיורשי הולד. בהודאה שקדמה לה הכחשה. אע"פ שעכשיו שניהם מודים. וגם אפילו בהודאה דמעיקרא איכא לספוקי במופקרת. דילמא אפקרה נפשה נמי גבי אחריני. ואיהו לא מצי למטען ודאי בנו הוא. א"כ במאי מיפקעא נחלה דאורייתא מהראוי לה ודאי. אע"ג דבודאי לחומרא דיינינן ליה כבריה. ובכל זה עיין במ"ש במקום אחר באורך יעב"ץ.

348

שמ״טהמבורג התצ"ג לפ"ק: לרי"ק

349

ש״נלשון השאלות הנמשכות נאבד. ושתים מהנה יובנו מתוך התשובה.

350

שנ״אמפני הטרדה לא אוכל להאריך. אף כי אני היום סמכוני באשישות. וידי רפות ותשושות. אבל דברים פשוטים הם. ולא ידעתי מה הוקשה לך במג"א שדבריו פשוטים וברורים. אין מהצורך לפרש יותר. אף שהוספתי בו נופך בחבורי בס"ד. גם השגתי עליו במקצת מה שכתב שם ז"ל. נלאיתי להעתיק דברים ככתבן. אם תרצה. תראנו לכשתבוא אצלי אי"ה.

351

שנ״בבאור דשו' חמור ריש תענית
ומ"ש התו' תענית (ד"ד) ד"ה הא לן והא להו. כי המתחיל להזכיר יתחיל לשאול. אף שלכאורה דבריהם סתומים. מ"מ פשוט שכוונתם רצויה ליישב היאך אפשר לומר דר"י ס"ל תרתי. הלכה כר"י. והלכה כר"ג. ואתרוייהו קאי שמשהתחיל להזכיר מזכיר לשאול כו'. דהא אליבא דר"י היכי משכחת לה. דבי"ט ליכא שאלה (ומ"ש רש"י בחול הוא דוחק) לכן נראה להתו'. דר"י ס"ל שהמתחיל להזכיר. דהיינו ש"ץ (או מתורגמן כדבעי רב יוסף למימר לעיל. גבי שאלה דהפסקה. והתם הוא דאידחי ליה. משום דאין סברא. שיהא מתורגמן שואל. דבר שאינו צריך לצבור. משא"כ הכא. דודאי צורך צבור הוא. אין הכי נמי דשואל מתורגמן. מאחר שכבר התחיל להזכיר וק"ל) הוא יתחיל לשאול ג"כ. אע"פ שאין הצבור שואלין. ואתי שפיר כפשטיה. דכללא הוא דכייל ר' יוחנן אליבא דכ"ע. ר"ל בין לר"י בין לר"ג. וק"ל.

352

שנ״גמפרק הרי הקושיא בי"ד סל"ד ודלא כש"ך
ודקשיא לך בהגהת הש"ע סל"ד בי"ד. כבר ביאר הרב בט"ז שאין לתרץ קושית מהרמ"א בכך ע"ש. אמנם דברי הש"ך בענין זה. תמוהים הם בעיני. מ"ש דבנקבים שיש בהם חסרון לא שייך צירוף. אלא כשהן עומדים באורך כו'. דודאי לא גרע מנקבים שאין בהם חסרון. ולא נ"מ מידי. ביש בהם חסרון עכ"ל. דמאי פשיטותיה דלא גרע. מאחר דביש בהם חסרון. גם השלם מצטרף. משא"כ באין בהם חסרון. וכמ"ש הוא ז"ל עצמו סק"ו. דאע"ג דבתרי בועי דסמיכי דיינינן. הבשר שביניהם כניקב (וכן בכל מקום שהבשר רע נדון כניקב. לא דמי לדהכא. וק"ל) אין מדמין בטרפות. ופשיטא דחדוש הוא הכא. דמצרפינן השלם לנקבים. ואיכא נפקותא רבתא. בין נקבים שיש בהם חסרון. לאין בהם חסרון. ואפילו אי מיירו תרוייהו בהיקף. וכמדומה דאגב ריהטיה כתב דברים הללו. ואליבא דהפוסקים. דלא מחלקים בין נקבים שיש בהם לאין בהם חסרון (אלא בשיעורא בלחוד הוא דאיכא בינייהו) דאיכא מ"ד לעולם מצרפינן השלם שבשניהם. ולמ"ד לעולם לא מצטרף. לדידהו קאמר. ודוק. עם היות שאינם עולים עם דברי עצמו כנ"ל. ובלא זה ג"כ דבריו ז"ל. אינן נראין. במ"ש דאיסר הוא יותר מרוב חלל הקנה. עיין בנק"ה מ"ש בנו דשדי ביה נרגא. ולענ"ד אפשר ליישב הסתירה שהקשה מהרמ"א באופן אחר. דהכא בסעיף א' ברוחב פי חלל הקנה עסקינן. תדע מהרשב"א (שהוא המקור שממנו יצאה הוראה זו. עיין לשונו גם בש"ך) שחידש דין זה. מסברא דנפשיה. דמדין קנה עוף שניקב כנפה. קאתי עלה. והתם משום הקדירה על פי קנה. וזה ידוע לחוש שפיו של קנה הוא צר יותר מחלל שבאמצעו. ואי הכי לק"מ הכל ניחא בס"ד. לעולם איסר הוא פחות מרוב היקף חלל הקנה באמצעו (כדאיירי בסעיף ג') דשם הוא שעור החלל רחב. ויותר הוא מרוב רוחב פי הקנה הצר. ואפי' בבהמה. ואם כך הוא. לחנם טרחו כל הגדולים ז"ל. בישוב סתירה הנ"ל. שא"צ לדחוק כלל. ואם שגיתי אתי תלין. ולאפס פנאי אתן קנצי למלין. וברכות לראש ידידי תלי תלין. יעב"ץ.

353

שנ״דא"ח אסור לקבל מתנה מבעל חובו
נ"ל אדם חשוב אסור לקבל מתנה. ממי שהלוהו (בעודו בעל חובו) כיון דקיי"ל באשה כה"ג מקודשת. ש"מ דין ממון יש בו. דהוי ליה כמתן מעות. כ"ש לענין רבית. דלא בעינן מעות. שאפילו רבית דברים אסור. ומה נקרא אדם חשוב לענין זה. כתבתי במקומו בה"ל קדושין. דהיינו כל שאינו מקבל מתנה משום אדם בזולת זה. אם נזהר במעות צ"ל במעות ואם אינו מקבל כל דבר אפילו מנות של מיני מאכל ומשקה. צריך הוא להזהר גם כאן בכל. זה הנראה לי. יעב"ץ.

354

שנ״השאלת הנטען על הפנויה שנתעברה. אם מותר לישאנה. ולא חיישינן ללעז. ובנה אם פגום הוא לכהונה.

355

שנ״ותשובה

356

שנ״זדין הנטען על פנויה שעיברה ודין בנה ובן הנדה
עמ"ש בס"ד בלח"ש ספ"ב דיבמות. ובמו"ק אה"ע סקע"ז. ומצאתי פשר דבר הכרעה ישרה (קרוב למ"ש שם בהג"ה דש"ע) דבספק. והלה מכחיש שממנו נתעברה. אסור לו לקחתה לאשה. אף לאחר ך"ד חודש. ובמודה. מותר ודאי (והארכתי בזה בתשוה על עסקי ריבה). ובן הפנויה. אע"ג דלאו מיוחס הוי. אם אין אביו ידוע. דהו"ל שתוקי (ואם נבדקה אמו ואמרה לכשר נבעלתי. כי איכא רוב כשרים אצלה. אינו פגום לכהונה. אע"ג דלכתחלה בעינן תרי רובי) ברם בידוע מי הוא אביו וכשר הוא. על שם אביו יקרא לכל דבר. כמיוחס שבישראל. כדמוכח בהדיא. מההיא דשלהי נושאין. עשרה כהנים עומדים פירש אחד ובעל שמשתיקין אותו מדין כהונה (וחומרא דרבנן בעלמא היא. אבל כהן הוי דבר תורה. וכל מצות כהונה עליו במה שאסור לכהן ונ"כ) משום שאינו מיוחס אחר אביו. ש"מ מיהא. בחד דבעל. (דידעינן ביה אבוהי מנו) אף בלא קידושין. אין משתיקין אותו אפילו מדין כהונה לגמרי. אלא כהן גמור הוא לכל מילי. לעבודה ולחשיבות מעלה וקדימה נמי. אין צריך לומר שהוא חשוב בנו לכל דבר. ככל כשר שבישראל. עיין בתשוה הנ"ל ובתשובת הפילגש ואפילו בן הנדה אינו פגום לכהונה. כהסכמת הפוסקים. אלא שהרמב"ם כתב שהוא פגום. ונדחקו בו לפרש כוונתו. ולענ"ד הוא כפשוטו ומשמעותו. שהוא פגום ודאי לכתחלה (לכן יראה לי. שאינו הגון למנותו שליח צבור ודיין ופרנס בעירו מקום שמכירין בו) עיין לח"ש במשנה הנ"ל ובריכה עליונה. יעב"ץ.

357

שנ״חדין אשה שנאנסה בשינה
ראיתי בס' חדש ח"ב מחבור שו"ת של מחו' הג"מ מאיר א"ש ז"ל. דשקיל וטרי אם אונס שינה הוי אונס. באשה שנאנסה ונתעברה. משום דא"א שלא הרגישה מחמת היות הזרע יורה כחץ. מאחר שנתעברה מהביאה. הנה שכחו השואל והנשאל מקרא מלא בתורה מעשה דלוט. שלא ידע בשכבה. והרי דברים ק"ו. אם האיש המוציא זרעו בתשמיש בשינה. יכול שלא ידע ולא ירגיש בבעילה. כ"ש האשה. שבודאי אין הרגשת יריית הזרע נרגשת לאשה. כמו לאיש עצמו. הא ודאי. אע"ג דאמרו איהי קים לה ביורה כחץ. איהו לא קים ליה. מ"מ היורה כחץ כענין לוט. שהרי הוליד ודאי מרגיש יותר. אלא מאי א"ל למימר. אע"פ שבודאי מרגיש ביציאת הזרע. נדמה לו שהוא חלום. כדרך שמוציא זרע בחלומו. ה"ה לאשה שאין חיוב שתדע ותבין בשינה. שבא עליה איש. עם היותה מרגשת יריית הזרע. סבורה שבחלום בא עליה איש. כ"ש שאין הכרח שתרגיש האשה יריית זרע בשנתה. כדרך שמרגשת בהקיץ (ועיין ספר האגרת דפוס שני (דיט"א) בהגה שניה מעשה שהיה בארמאית) וכבר אמרו שאין אונס בעריות אלא בישן. לכן נ"ל פשוט דאתתא שריא יעב"ץ.

358

שנ״טגט שכתוב בו ציבית פסול ודאי
עוד ראיתי בספר הנ"ל. בענין גט שנכתב בו ציביתי במקום צביתי. והיקל בו בפשיטות. מפני שדימה אותו לאיגרת. ואינתתי. שהיו"ד בהם אינה פוסלת. לפי שהיא במקום נקודת חיר"ק. והענין אינו משתנה בכך. ולענ"ד משגה הוא. ודאי היו"ד מזקת במלת צביתי. לפי שאין מקום ליו"ד אחר הצד"י. ולא לנקודת חיר"ק תחתיה. שהיא צריכה להיות נקודה בשוא (כמ"ש בדניאל ז' 19 צבית ליציבא. והשו"א אינו תנועה כלל. על כן בלי ספק. שאין מקום ליו"ד זו. והענין משתנה בהכרח לענין ציב. הנ"ז בפ"ט דחולין. וגרע מאיגרת. וכמעט שאני אומר שהוא גט בטל. גם ביו"ד שבסוף תיבת צביתי. יש לפקפק מה"ט. אלא שאינו פוגם. יעב"ץ.

359

ש״סביטצא מדינת מעקיל בורג ך"ז טבת תקכ"ה לפ"ק.

360

שס״אויעקב איש תם צד תמותו במקומו עומדת שכל צח וצלול כחיורא זוגיתא אגב חורפיה מחליא ליה לשבח כפלפלא וכמלחא דגללניתא כמיא דיומסית וכחמרא דפורגיתא. ה"ה כבוד אהו' אמ"ו הרב המאה"ג הגאון הגדול המפורסם לשבח שבחא דאתי ליה מעלמ"א ושבחא דממילא חריף ובקי בכל חדרי תורה ליה גליין רזיא נ"י ע"ה פ"ה כש"ת מוהר"ר יעקב נרו יאיר לנצח.

361

שס״ביראתי לגשת אל הקודש ולבוא הלום ואין הלום אלא מלכות מאן מלכי רבנן. ולהטריח את הצדיק כמותו ירבה בישראל בכתב ידי השפל כתיבה שאינה תמה ואני לא נקראתי לבוא אל המלך בשם שמי לא נודע בשער בת רבים שער של הלכה כי בער אנכי ולא איש ולכלל בינה עדיין לא באתי לבוא בגדולות ובנפלאות במופלא ממך בל תדרוש ובפרט באתרא דמארי ביתא תלי ביה זיינא גלל כן הייתי עד הנה נחבא אל הכלים. וכעת העיר ה' את רוחי שהמקום ב"ה הניח לו מכל אויביו מסביב וכאומר אלי מה לך נרדם קום קרא אל אלקים ואין אלקים אלא דיין. לזאת תמכתי יתידותי על כל מקום שאתה מוצא גדולתו שם אתה מוצא ענוותנותו. כי אין לי אל מי מקדושים לפנות. רק לכבוד אמ"ו. ושאלה אחת יש לי לשאול ממ"ו והענין הוא שיהודי אחד מכאן חייב לערל אחד על שט"ח הנקרא בל"א חילוף כתב סך חמשים ר"ט. והערל הנ"ל תבע להיהודי הנ"ל בדיניהם לשלם לו חוב הנ"ל וטען היהודי הנ"ל שאינו חייב לו כלום ומעולם לא לוה ממנו והח"כ הוא מזויף ונקראו ג' יהודים מכאן לבוא ולהעיד בערכאות על חתימת ידו של היהודי הלוה הנ"ל אם הוא חייב או לאו ובאופן שצריכים תחלה לישבע להגיד האמת כל הדברים שישאלו אותם בעלי המשפט וכבר נשלח לכל אחד מהעדים הנ"ל פתקא דהזמנותא מהדוכס יר"ה שבמשך ג' שבועות יעמדו לפני בעלי המשפט דכאן וישבעו ובאמת יודעים העדים הנ"ל שהיהודי הנ"ל הוא חייב להערל הנ"ל סך הנ"ל וגם מכירים בטוב טעם ודעת שהחתימה שלו מה שעל הח"כ הנ"ל היא ח"י ממש. והוכחתי אותם על פניהם שאסור להעיד בערכאות נגד שום אדם מישראל. גם הזהרתי אותם שכל מה שיגרמו ליהודי הנ"ל בעדותן ויוציאו ממנו ממון ע"פ עדותן שלא כדין שיהיו מוכרחים לשלם לו בד"י וחוץ מזה שאפילו נידוי חייבים כמבואר בי"ד סימן של"ד סעיף מ"ג והשיבו לי שאין מוציאין ממנו ממון בעדותן שלא כדין רק אדרבא כדין וכדת כי הדין עם הערל וכנזכר לעיל. ועוד אחרת השיבו לי ואמרו מי יעשה בשביל היהודי הנ"ל חילול השם כזה לישבע לשקר. כי השבועה שלהם הוא כעין של תורה כי בדיניהם אין משביעין לאדם בשום כינוי ולא בשום דבר אחר רק בשם המיוחד ב"ה לבדו ולא בזולתו ומה לי לישבע שבועה כזו בדינינו או בדיניהם בפרט שהחוב הוא דבר מועט והלוה הנ"ל יש לו לשלם כי הוא גברא דאמיד ועתיר נכסין. גם אמרו שבקשו מהיהודי הנ"ל שיתפשר א"ע עם בעל חובו והם יסייעו בדבר שיבוא לידי גמר בלי שום ריעותא שבעולם וע"ז הבטיחו לו והוא מסרב בדבר ומעתה איהו דאפסיד אנפשיה. אמרתי להם שישבעו ויבטלו השבועה בלבם כדאיתא בי"ד סימן רל"ב והשיבו לי שגם בערכאות יודעים מזה שהיהודי הנשבע נגד ערל הוא מבטל השבועה ונשבע לשקר. לכן נוהגים שהיהודי הנשבע צריך להניח ידו על עשרת הדברות. וגם אומרים לו בפירוש על דעת המקום ב"ה אנו משביעין אותך ובלי שום ביטול. והעיקר מה שהשיבו לי שאפילו אם היה שום הוה אמינא לישבע לשקר בשבילו הם יריאים לנפשם שלא יהא כתב ידו של היהודי הנ"ל יוצא ממקום אחר. באשר שכ"י מפורסם בכאן ומונחים הרבה מכתביו אצל אנשי פרא"פעסאהריס דכאן הן ח"כ מה שחייב להם עליהם והן אגרת שלומים מה שכותב להם מידי יום ביומו. ואם ישבעו העדים לשקר בשבילו איכא למיחש שמא יביאו שאר כתביו בערכאות ומתוך זה יתברר להם האמת שהחתימה שלו מה שעל הח"כ הנ"ל היא ח"י ממש ואז יפסלו העדים בדיניהם לעדות ולשבועה וחוץ משאר קנסות שיפסקו עליהם. גם יתהווה עי"ז חלול השם וחמירא סכנתא מאיסורא להעיד בערכאות נגד ישראל עכ"ל של העדים הנ"ל. והנה לפום ריהטא אמרתי שדין זה מבואר בח"מ סימן ך"ח סעיף ג' שאם עכו"ם תובע לישראל ויש ישראל ידע עדות לעכו"ם נגד הישראל ואין עד אלא הוא. והעכו"ם תובעו שיעיד לו במקום שדייני העכו"ם לחייב ממון ע"פ עד אחד אסור להעיד לו ואם העיד משמתין אותו וכתב שם הסמ"ע הכלל בזה כל היכא שאינו גורם בעדותו שיתחייב הישראל בדין העכו"ם טפי מאלו היה מעיד עליו בדיני ישראל הרי זה מותר להעיד לו הן עד אחד או שנים. ואם מתחייב ע"י עדותו טפי אזי אסור עכ"ל. ובנ"ד אילו היו מעידים עליו בדין זה בדיני ישראל אזי לא היה נפטר היהודי הנ"ל בטענתו הנ"ל כי כל האומר לא לויתי כאומר לויתי ולא פרעתי כמבואר בח"מ סימן ס"ט סעיף ב' ובש"ך שם ובפרט היכא דאיכא עדים המעידים על ח"י ומצורף לזה שנשבעים על דבריהם ואין אדם חוטא ולא לו. והיה מוכרח היהודי הנ"ל לשלם חוב הנ"ל ובדיניהם ג"כ אין מחייבין אותו יותר רק לשלם. ולפי דעת רמ"א בח"מ סימן ך"ח סעיף ג' שם אין העדים חייבין לשלם להיהודי הנ"ל בד"י כלום מה שחייבו אותו בדיניהם כי יכולין לומר אמת העדנו וגם שמתא לא משמתינן להו כמו שמחלק הסמ"ע שם שאם יכול לברר ששקר העיד מנדין אותו עד שישלם וכשאינו יכול לברר אזי מנדין אותו לחוד. וכאן היהודי הנ"ל בעצמו מודה שמעידין האמת ופשיטא שאין צריכין לשלם וגם אין משמתין אותם וכמבואר סעיף הנ"ל בהג"ה ועוד שמתחלה יחד הערל הנ"ל להעדים הנ"ל להיות עדים בדבר ואיכא ח"ה אם לא יעידו לו כמבואר בסעיף הנ"ל. ובפרט לפי מה שכתב שם הש"ך בשם מהרש"ל שאפילו לא יחדו אותם רק שמרגישים שהישראל יודע בדבר ויש לחוש לביטול הקיומים של היהודים מעיד לכתחלה. וכאן בעלי המשפט עם המלוה יודעים שהישראלים יודעים בטוב מהדבר זה. ופשיטא דאיכא חילול השם טובא אם לא יעידו לו. ואם יעידו לשקר איכא למיחש לסכנת העדים וכנ"ל. וביותר לצאת ידי השבועה שלהם איני יודע מה יעשו. ובפרט לפי מה שמבואר בי"ד סימן רל"ט סעיף א' בהג"ה ביהודי שגנב לעכו"ם וחייבוהו לישבע במעמד שאר היהודים ויודעים שישבע לשקר יכופוהו שיתפשר א"ע עם העכו"ם ולא ישבע לשקר אפילו היה אנוס על השבועה הואיל ויש חילול השם בשבועתו. ופי' שם הש"ך שאפילו יש אונס מיתה אם לא ישבע ידונו אותו בדיניהם במיתה:. מ"מ כיון דיש לו ויוכל להתפשר יעשה פשרה. ולא ישבע לשקר. ובנ"ד איכא ח"ה אם לא יעידו וגם סכנה לעדים אם ישבעו לשקר וגם יוכל להתפשר כי הלוה הוא גברא דאית ליה. ע"כ לדעתי הקלושה לית בזה אפילו שום נדנוד עבירה אם יעידו האמת מכל הלין טעמי שכתבתי. רק מאחר שכבר הורה הזקן הוא הבית חדש ז"ל כתב שברוב הקהלות נהגו שלא להעיד כ"א ישאלו תחלה לב"ד וע"פ יעשו. ומה גם שאין תלמיד קטן ופשוט שכמוני מכריע להורות הלכה למעשה. לכן יורינו רבינו דינא דהאי גברא במאי. ונא מאוד מכבוד אמ"ו נר"ו למחול על כ"ת א"פ ולהשיבני על הדבר הזה ע"י בי דואר מוקדם כי הרבה יש לחוש בענין זה והזמן קצר. ואף שאין שואלין באורים ותומים שני דברים כאחד אעפ"כ הואיל וחביבין עלי דברי קדשו ורוצה אני לשתות בצמא את דבריו. אשאל עוד שאלה אחת קטנה ממ"ו מה שנשאלתי מאשה יולדת אחת. אם רשאה לטבול אחר שבעה שבועות לנקבה כי מנהג שטות היה ביניהם מקדם שלא היו טובלים עד אחר ז' שבועות ושלשה ימים לנקבה. והשבתי לה שאם אין ביניהם המנהג להמתין מ' לזכר ופ' לנקבה. אזי מותרת לטבול מיד אחר ז' שבועות. ואינה צריכה להמתין ג' ימים אחר ז' שבועות. כי במקום שאין מנהג אין להחמיר כלל רק מיד שלא ראתה דם אחר ז' לזכר וי"ד לנקבה וספרה ז' נקיים מותרת לבעלה. כמבואר בי"ד סימן קצ"ד סעיף א' בהג"ה ואף שהב"ח כתב לקיים המנהג ולהמתין עד אחר מ' לזכר ופ' לנקבה ומי שעובר ומקיל תוך זמן הנ"ל הוא בכלל פורץ גדר. הלא הט"ז שם מביא בשם הרבה גדולים ה"ה הרמב"ם בפרק י"א מהלכות א"ב והמ"מ והמרדכי וב"י ומהרי"ק שדעתן מסכימים להקל. ופוק חזי מה עמא דבר עד השתא. וטבלה האשה הנ"ל אחר ז' שבועות הנ"ל. ולאחר שעברו כמה לילות אחר הטבילה. באתה האשה הנ"ל לפני ואמרה שטעתה במנין יום אחד ולא ספרה רק ששה נקיים. אמרתי לה שצריכה להמתין ששה עונות שלימות ולמנות יום אחד נקי ולחזור ולטבול כמבואר בי"ד סימן קצ"ו סעיף י"ב ובש"ך שם ס"ק ך"ג וזה דבר פשוט. אמנם שתי תשובות בדבר חדא שהטעם הוא משום שמא תפלוט בג' ימים שאחר התשמיש או שמא תפלוט גם ביום א' שאחר התשמיש ולא יהיו ז' נקיים רצופים וממילא לא הוי סתירה דלאחר ז'. והאשה הנ"ל אמרה שלא פלטה כלום. שנית אמרה האשה הנ"ל אף שטעתה במנין יום אחד. אעפ"כ לא בא בעלה עליה עד אחר כלות הז' נקיים רצופים כי בעלה היה בדרך באותו הפעם שטבלה האשה הנ"ל ולא בא לביתו עד אחר מעת לעת לטבילתה. ובאותו הפעם כבר היו כלים הז' נקיים. ונמצא בא עליה בהיתר. דהיינו אחר שעברו ז' נקיים. אמנם מאחר שהיא עשתה שלא כדין על שטעתה וטבלה מיד אחר ששה נקיים. לכן יורינו רבינו מה דינו של האשה הנ"ל כי תורה היא וללמוד אני צריך. ומה מאד בקשתי שטוחה אפים ארצה מול הדרת כבוד אמ"ו נר"ו להשיבני על כל הנ"ל ע"י בי דואר מוקדם ומחמת גרסא דביני עמודי אקצר. שנותיו לא יבצר. מהאל חסד נוצר. כ"ד היוצא בקידה ובהשתחווי' אפים ארצה אסקופה הנדרסת תחת רגלי ת"ח ורגליו רגל ישרה ואפר כירה מוכן הוא לשרתו בכל אשר יצוה עלי חסדו. הק' יהושע במהור"ר אהרן ליפשיץ ז"ל ה"ה מאפטא ולע"ע פה ביטצא במדינת מעקל בורג.

362

שס״געל תשובת אמ"ו נר"ו אצפה עי"מ. ומה מאד בקשתי שטוחה מאמ"ו למחול על כ"ת ולכתוב לי אדרעס שלו.

363

שס״דתשובה. יום ג' ה' שבט תקכ"ה לפ"ק. אלטונא

364

שס״השלמא נפישא. לרחימא דנפשא. ה"ה התורני המופלא כמו' יהושע יצ"ו.

365

שס״וכתב נבחר לשון צדיק יהגה חכמה. שאלת חכם מן ז"ך העבר הגיעני משלשום עש"ק. ואני אז סמכוני באשישות כיום שמתה בו אמא קיימת בג"ע. ולא אכלנא בשרא דתורה דקבירא ביה בהך אגר"א רמא. אגרה בקציר כמו נטע שעשועים יום יום. תשלח קציריה עד האזוב אשר יוצא בקי"ר חרש"ת. ונמנע ממני ארשת. מצורף אל מה שהיום קצר והמלאכה מרובה. להקביל פני שבת מלכתא. לא נתנני לעיין במגלה עפה ויפה. גם מתמול לא איש דברים אנכי. שאין היום גורם. אדלי יומא אדלי קציר"ו. וספר כתב על שכמי אשאנו אנטלנו ואנשאנו. עטרות לי אענדנו. ואבוא היום אל העיו"ן באגרת ברה כחמה כתיבה נעימה. קראתיה ותהי בפי כדבש למתוק. שתים הנה קוראותי"ו. ואשיב על ראשון ראשון.

366

שס״זאודות שלשה אנשים יהודים שהוזמנו להעיד בערכאות על כתב חילוף שיש לערל על ישראל. והישראל כופר חתימת ידו. והאנשים ההמה מכירים החתימה שלו. ויודעים שהישראל ההוא חייב לערל הסך שבח"כ. גם ייחד אותם לעדים. ואיכא ח"ה וסכנתא אם לא יעידו. כמבואר בכת"ב צרוף בעליל לאר"ש. של אהו' שי'. ונסתפק קצת אם רשאים להעיד להפסיד להיהודי בעדותם עם היותו מודה להם בדבר. או לשקר באמונתם. להשבע לשקר שאינם יודעים ולא מכירים ח"י האיש ההוא.

367

שס״חוהנה כבר עמד מעכ"ת על שרשי הדין והדברים במקומן. וראה שאין כאן בית מיחוש. מכמה צדדים המבוארים מאליהם. לכל רואה ומביט רק הבטה בעלמא בש"ע ובאחרונים. בלי הצרכות לאריכות כל כך. ולמה זה תשאל לשמי. בדבר פשוט יותר מביעתא בכותחא.

368

שס״טמצדד צדדים להחמיר בענין העדת עדי ישראל בעש"ג לחוב ליהודי
אם אמנם טענת העדים. להקל לעצמן ללכת להעיד נגד היהודי. אולי לא הית מספקת כל כך. אם לא היה חייב מודה (כמו שבא באגרת השאלה) אע"ג דידעי דחתימת ידיה היא. גם לוה ממנו ודאי. דילמא פרעיה. ואשתלי ושבק ליה גביה דנכרי. או אימור נפל מניה ואשכחיה ערל ויהביה ניהליה. ובעא למגבי ביה זמנא אחריתא. והא בדינא דידן לא מפקינן מניה בכה"ג. דבכתיבת יד לא אמרינן שטרך בידי מאי בעי. אלא משום דקמודה לעדים. וכופר לערל הנושה בו. והערל ייחד אותם אנשים לעדים. ובהדיא אמרינן אבל תרי לא. כ"ש בי תלתא דמפרסמא מילתא. כדאיתא. ואפ"ה אכתי הוה מצינן למימר להו לסהדי. מה לכם ולצרה. מי לא מציתו לאשתמוטי ולמימר אשתליין (דוגמא גבי עזו"מ) והא דשרי תלמודא בתרי. לקמן נימא בה מלתא בס"ד. מיהו כיון דמשבעי להו הערכאות לסהדי שבועה חמורה של תורה. פשיטא טובא דאין אומרין לאדם חטוא ועבור על חמורה שבחמורות. שהעולם נזדעזע עליה. כדי שיהא חוטא נשכר. מי התיר לו לכפור בב"ח אפילו הוא נכרי. הרי אמרה תורה וחשב עם קונהו (אפילו בזמן שידינו תקיפה עליהן. מה גם עתה) וכה"ג דתבעיה ואוקמיה בדינא. לאו הפקעת הלואה היא. בהא ודאי איתנהו לכולהו איסורי. דגזל ועושק וח"ה דחמיר וש"ש וסכנתא לדידיה ולאחרינא. מהיכא תיסק אדעתין לעזור לרשע (ודאי רשע הוא העושה את אלה. כפי שבא בשאלה. אפילו היה עני. שארית ישראל לא יעשו עולה וגו'. כ"ש דהוא גברא דאמיד. כה"ג ח"ו לבוא עליו בעקיפין. אפילו לסייעו להכריחו על הפשרה אינו נכון בעיני. וחוששני להם מחטאת מסייע ידי עוברי עברה. כי לא נצולו הוא ומסייעיו מח"ה. אם אין לו טענה ואמתלא טובה נגד הערל) להחזיק ידי חוטא ואשם. אף כי להוסיף בשבילו פשע למשוך עון בחבלי השוא. וכל זה למען ירויח הלה יאכל וחדי. ואחר ימלא פיהו חצץ. כסף נמאס קראו לו. לא יעשר ולא יקום חילו. יותר ממה שירויח יפסיד. בא זה ואבד את זה. והרי זה מכניס גם את עצמו בסכנה מצויה. ואין להאריך בכך: בקיצור לא זו ולא כיוצא בו שמענו. ומה שעלה על דעת מעכ"ת בתחלה. שישבעו לשקר שאינם מכירים ולא יודעים ח"י האיש ואת שיחו בכתב החילוף. ויבטלו בלבם. חלילה חס למימר הכי: ההוא באונס אתמר. ואפ"ה להוציא מפיו בפירוש דבר הסותר מה שבלבו מי שרי. והכא לא מינס אניסי להציל עצמן ממיתה בשבועת שקר. ולא אפשר נמי אלא בהכחשת פה. לדברים שבלב. בברור גמור. מי זה אמר ותהי. מה גם לסייע עוברי עבירה בשאט בנפש. עון עצום וכבד מנשוא לא יוכלו נקיון. מי לחשך לומר כן. וגדולה מזו לא רציתי להתיר להשבע לשקר. אפילו להציל עצמו ממיתה שהיה חייב בה (ע"ל ס"ט) ואוסיף עוד נופך משלי להקל משא העדות הלזו מעל העדים. ואומר אני דלא דמיא כלל הך סהדותא. לההוא דינא דגמרא ודפוסקים. התם מיירי דידע סהדותא לנכרי. לחיוביה לישראל להדיא (מאי דאינו חייב) בההיא סהדותא. דכמאן דעביד בידים דמי. הכא שאני. הני סהדי לאו אמנה שבשטר קמסהדי. אלא אח"י בלחוד. דאכתי מצי פטר נפשיה בגווני טובא. בפירעון ונפילה ובחתימה אמגילתא. או בטענת אונס והכרח וכפייה. ובאמתלא שחייב לו כנגדו. ואפילו כפר בח"י. דילמא מצי למתרץ דבוריה. דאשתלי ולאו אדעתיה. וכיון דחספא הוא ולא שוי מידי: אכתי לא ברי הזיקא בסהדותייהו דהנך. ויש לי עוד דברים בגו. כי אין מדרש בלי חדוש. ולהוציא חלק אי אפשר. דלא אהא כתנא דמסייע בכדי.

369

ש״עחידוש גדול שהפוסקים חדשו דין ע"פ גרסא שאינה נמצאת בגמרא
על כן אעתיק לו ואציגה הנה. מה שנתחדש לי בזה בחיבורי בס"ד. בח"מ סכ"ט. על לשון טוש"ע ס"ג. שכתוב שם בזה"ל. אם נכרי תובע לישראל. ויש ישראל יודע עדות לנכרי נגד הישראל. ואין עד אלא הוא והנכרי תובע לו שיעיד לו וכו'. כתבתי על זה. והילך לשוני. נוראות נפלאתי על זאת. מה ראו על ככה טוש"ע וש"פ. שהפכו לשון הגמרא על פיו. הא איפכא גרסינן. והכי איתא התם. האי ב"י דידע סהדותא לנכרי ולא תבעו מניה. ואזיל ומסהיד. משמע להדיא דכי תבעו מניה דייני נכרים. לא סגי דלא אזיל ומסהיד בעל כרחו. כה"ג שרי ומפטר לגמרי. משום דאניס הוא. ולא מצי לאשתמוטי מנייהו. דאי אמרי כפתו. כפתין. הרגו. הורגין (דכוותה באספקא דכספא דראב"י) כה"ג ודאי לא חשיב מציל עצמו בממון חבירו. כיון דידע דקושטא הכי הוא. דחייב הישראל לנכרי. ומחמת אונס הוא עושה להעיד עליו. אינו בדין שיפסיד העד על ידי כך. או שיכניס את עצמו בסכנה בשביל חבירו החייב. ואף אם לקמן בסוגיא לכאורה לא משמע הכי. בבעיא דאדם חשוב. כיון דלא מצי משמיט. ואי בדלא תבעו מניה. אמאי לא מצי לאשתמוטי. ושמא מפני כך השמיטו הפוסקים לשון הנזכר. המבואר בגמרא מבלי פקפוק וגמגום. אין מי שיערער עליו עד היום. עם כל זה חשבוה לגרסא משובשת. לא שמו אליה לב. כך מחשבתם ניכרת. אע"ג דלא גלו דעתייהו בפירוש. להגיה ולהסיר הנוסחא מן הספרים. כדליתא דמיא בעינייהו.

370

שע״אקמ"ל טעמא דטוש"ע דדחו גרסא דידן והמחבר מקיימה בכל תוקף ועוז
איברא לכי מעיינת בה. משכחת דדייקא טפי הך גרסא דידן. דאי בתבעו מניה מיירי. הא ודאי איפכא מסתברא. אדרבה אינש דלא חשיב בודאי לא מצי משתמיט. ומינס אניס הוא. שאם לא יקבל גזרתם ללכת לבוא ולהעיד. מיד ישלחו בו יד ויהרגוהו. משא"כ באדם חשוב. איכא סברא טפי דמצי משתמיט (כההוא דאמר אנא מנייהו אנא. ולא מסתפינא מנייהו) שאין פושטין ידיהם כל כך מהר באדם חשוב. ויוכל להשמט מהם באמתלא והתנצלות מה. שלא יוכל לבוא באיזה סבה ומקבלי מניה. וכיון דאפילו באדם כל דהו. פסיקא מלתא דמשמתינן ליה כי אזיל ומסהיד. היכא דמפקי ממונא אפומא דחד. מאי תיבעי לן תו באדם חשוב. דסמכי עליה כבי תרי. ומפקי ממונא אפומיה. בבי דוואר נמי. אטו לא כל דכן הוא. דאסור ואשמתינן ליה. דאפשר מצי משתמיט נמי. שמא ישאו לו פנים. ואמאי קאי בתיקו. הא כה"ג מפשט פשיטא. מק"ו מחד דעלמא.

371

שע״באלא הכי במאי עסקינן. ביודע עדות לנכרי במילתא דפסיקא להו. כגון שהוא עד ראה או ידע שישראל גנבו וגזלו או חבלו. ובדלא תבעו מניה איירי ודאי כדגרסינן. דאינש דעלמא והדיוט הוא דמצי לאשתמוטי מלמיזל מנפשיה לאסהודי. כמילתא דלא רמיא עליה. מאחר שאין אדם תובעו להעיד. להכי בר שמתא הוא כי מסהיד מנפשיה. אע"ג דמידע ידע דקושטא קמסהיד. מי בקש זאת מידו. מי שמהו שר ושופט. להתעבר על ריב לא לו. ולהפסידו לישראל חברו. בדבר שאינו חייב בדיננו. דינא הוא לשמותיה. ודילמא מיחייב לשלומי נמי. כדבעינן למימר קמן בס"ד.

372

שע״גמשא"כ באדם חשוב. שמוטל עליו להציל עשוק מיד עשקו בכל אופן שיוכל. אם בגופו או בהשתדלותו. יהיה העשוק מי שהיה. כענין שאמר איוב. ואשברה מתלעות עול. וכתוב במרע"ה ויקם ויושיען. אע"פ שבנות כומר היו. הילכך אדם חשוב לא מצי משתמיט. מלאסהודי בבי דוואר דקביע במתא. ימלט אינקי מכף מעול וחומץ. מאחר שידוע וניכר הוא לנכרים לאדם חשוב. וידעו שהוא עד בדבר. ראה וידע את כל אשר נעשה במעמדו. ודאי קפדי עליה אי לא אתי ומסהיד אפי' מנפשיה (דעליה דידיה רמי. לקנא ולנקום על העושק והחמס הנעשה בפניו. והיינו חשיבותיה שרודף צדק) ואית ליה סכנתא או איבה. וחששא דהפ"מ לכל הפחות. משו"ה קמיבעיא. ואי לאו דסמכי עליה כבי תרי. ודאי שרי. לא עדיף מאנש דעלמא בבי דוואר.

373

שע״דוהשתא דאתינן להכי. בתבעו מניה. לא שנא הדיוט ודייני דמגיסתא. ולא שנא אדם חשוב. שרי בכל גוונא. לית דינא ולית דיינא. ונתקיימה גרסתנו בידינו. באופן טוב וישר. ולהלן נוכיח שגם היא היתה גרסת תו' בלי ספק.

374

שע״הוזכינו לדין בחד דידע סהדותא לנכרי. הכל תלוי באונס. אי קושטא מסהיד. שרי. אבל בי תרי אפילו בדלא אניסי. שרי בדינא דידן. וחד דלא אניס. אע"ג דבהג"ה דש"ע פסק. דפטור מתשלומין ע"פ הגמ"ר. משום דמצי למימר קושטא קאמינא. לא ברירא לי כולי האי. דאינהו דייקי מדלא אמר תלמודא גבי חד דמסהיד לנכרי. אלא דמשמתינן ליה גרידא. משמע להו דלא מפקינן מניה ממונא. וטעמא משום דאמר האמת העדתי. אנא לא ידענא מאי מהניא ליה הך טענה. תינח היכא דחייב מודה. מיהו באינו מודה. הא ודאי לא מהימנינן ליה. ומצי האיך לאכחושיה בשבועה. מאי שנא משאר דינא דגרמי. דמפקינן מניה כי כשורא לצלמא. הכא נמי אפסדיה בדיבוריה מאי דלא חייב. דינא הוא דהדר עליה. ומפיק מניה מאי דאפסדיה.

375

שע״ווהא דלא קאמר תלמודא הכא נמי דבעו שלומי. קצור לשון הוא. וסמיך אדלקמיה. יגיד עליו רעו. דמייתי עלה מיד בסמוך. ההיא מאן דזבין ארעא לנכרי כו'. דאמר נמי משמתינן ליה סתמא. וכי מסיק בתר הכי משמתינן ליה עד דקביל עליה כל אונסא. ממילא משמע אכולהו דלעיל קאי. דחד טעמא הוא. אע"ג דאיהו אמר קושטא אסהדנא. לא משגחינן ביה ומחזקינן ליה בשקרא. וכיון דמחייבינן ליה שמתא דקשי ממותא. ודאי משום דחסריה ממונא. לא משום אפקרותא. דאל"ה. מאי שנא חד מתרי דלא שקלי רשותא. אלא לאו על כרחך משום דבי תרי מהימני. וחד לא מהימן לאפטורי נפשיה בהכי. וכן יש להוכיח ממ"ש תו' בד"ה ולא אמרן. דדווקא בתרי איתא להך סברא: ופטרי נפשייהו בהך אמתלא. משום דלא משלם על ידם אלא מה שחייב. דוק מנה. בחד לא מהניא ליה הך טענה ולא מידי. ודוק.

376

שע״זפלפול בתו' וישוב על נכון ומסייע שיש בו ממש לגרסתנו
ואיכא למידק אקושית התו'. שהקשו דגם בי תרי מפסידים אותו הרבה. שאם היה רוצה היה יכול לכפור. דמדמו לה להפקעת הלואה דשריא. ולפום ריהטא מעיקרא ל"ק מידי. וא"צ לדחוק בשביל קושיא זו. דלא דמיא להפקעת הלואה. דלא ידע בה נכרי. והכא מי לא עסקינן בגוי תובע לישראל. עכ"פ כמו שתפוס בפי הפוסקים בפשיטות. ובדאיכא סהדי יהודים. דכי נמי לא אתו ומסהדי. אמומתא שדו ליה. ומי מצי מכפר כה"ג. ולאכחושי סהדי ואשתבועי לשקרא. וצריך לומר התו' סברי הך דינא מיירי בלי תובע לגמרי. דהנכרי לא ידע כלל שישראל זה חייב לו מאומה. רק ישראל לבדו ידע בזה. כגון שראה שאביו של נכרי היה נושה בו בישראל חברו. ואנסיה מלאך המות. ולא פקיד. ולא נקיט שטרא. וליכא דידע בה אלא הך ישראל חבריה. דאסור ליה למיזל ולאסהודי. לגלות הנעלם מנכרי היורש. והיינו משום דגרסת התו' היא כגרסתנו ודאי. בדלא תבעו מניה. ומפרשי לה דמיירי בדליכא דידע ביה בר מישראל. ולא בא בדעת הנכרי לתבוע לישראל ב"ח הנושה מאביו. שלא הכיר בהלואה זו מעולם. היינו פרושא דלא תבעו מניה. דאי הוה ידע בה נכרי וקתבע לישראל: אז היה מכיר גם באותו עד ישראל שהלוהו במעמדו. והינו תובעו ג"כ שיבוא ויעיד. והשתא קשיא להו. אי הכי הא כה"ג ליכא הכא אלא הפקעת הלואה. ומ"ט לתרי שרי. הא ודאי מפסדי ליה. וזה נכון וברור וקים לע"ד. וש"מ דהכי הויא ודאי גרסת התו' בדלא תבעו כדגרסינן. ודווקא לתרי מהני להו טענה דקושטא קמסהדי. ולא לחד כנ"ל. וא"ת תרי נמי אמאי לפטרו. לימרו אשתליין. מי לא עבידי אינש לאשתלויי. ושכחה מצויה בכל אדם. י"ל דחיישי לאיבה ולפסידא. עכ"ל שם. מעתה ישמע חכם ויוסיף לקח. עכ"פ יפה דן ויפה הורה. לית דין צריך בשש. ודי בזו לראשונה.

377

שע״חבדין אשה טועה בימי ספירתה שטבלה קודם ששלמו ענין ז"נ כמעט נכשלו בחורי' באיסור כרת
ולשניה אני אומר דבדיעבד עלתה לה טבילה (בתנאי כמו שאבאר בעזה"י) ולא מטעם שכתב מעכ"ת. מאחר שלא בא עליה עד אחר שכלו ז' ימי נקיים. נמצא שבא עליה בהתר. כי בזה לא אמר כלום. חס ליה למימר הכי. דכל עוד שלא שלמו ימי ספירתה. לא מהניא לה טבילה. והרי היא כטובל ושרץ בידו. דבעינן ואחר תטהר. אחר אחר לכולן. ואיך יאמר שבא עליה בהתר. והיא עדיין לא טבלה. טבילה דתוך ז' לאו טבילה היא. והטובלת תוך ימי ספירת זיבתה. וממתנת מלשמש את ביתה עד שכלו שבעה נקיים. שניהם (הבועל והנבעלת) באיסור כרת הם עומדים. אבל מה שאני מתירה לזו. היינו משום דמסתמא נהגה להוסיף יום אחד. יותר על מה שבלא"ה כבר נהגו ישראל קדושים. להחמיר ולהמתין יום נוסף על שש עונות. קודם שהתחילה למנות שבעה נקיים. כחומרת אבותינו האשכנזים לפחות. הרי שני ימים נוספים לפני השבעה. שהאחד ראוי לפסוק בו בטהרה. והשני מצטרף לתחלת מנינה בדיעבד. ובתנאי שבדקה עצמה גם בהם. לכל הפחות פעם ביום (כדרך סתם נשים שבודקות עצמן תדיר. גם קודם שמתחלת ימי לבונה. משפסקה מלראות) אפילו היא בתוך ששה עונות. ואף בהם ראויה היא לספירת נקיים. שלא הצריכוה להמתין אלא כדי שלא תבוא לידי ספק שמא תפלוט. וכי לא פלטה ולא חזיא. מיד היתה יכולה להתחיל במנין ימי טהרתה. ולהראב"ד לא אמרו ששה עונות אלא לטהרות. לא לבעלה. ואם כך עשתה ובדקה עצמה באותן שני ימים נוספים ומצאה טהורה. אע"פ שלא ספרה אותן בכלל נקיים. עולין לה. והרי בידה יום שפסקה. ויום נוסף המצטרף להחשב ראשון לנקיים. ועלתה לה טבילה כהוגן אחר שבעה נקיים. שכבר כלו קודם טבילה. דכיון ששני ימים הללו שמוסיפות נשים שלנו. אינן אלא חומרא. בדיעבד עולים לה (והספרדים אינן נוהגים רק בתוספת יום אחד. על השש עונות לכתחלה) באופן זה נ"ל יש מקום להקל בדעבד. אכן מפני שנראה ונרגש קלות דעת באשה זאת. וקיי"ל שוכח פושע הוי. לכן אם עדיין לא חזרה לנדתה. נכון להצריכה לחזור ולטבול מכל מקום כדי לעשות לה גדר וסייג. שלא תפשע עוד. אבל אם לא בדקה ומצאה טהורה לפני ימי ספירתה. הדבר ברור שלא עלתה לה אותה טבילה. שטבלה קודם שמלאו לה שבעה נקיים. וצריכה להמתין שש עונות. ותמנה יום אחד נקי ותטבול. שאין ספירה אלא אחר הפסקה בטהרה. ואין טבילה לזבה אלא אחר ספירת שבעה נקיים: ולאותו מנהג שטות. שממתינות מלטבול עד אחר ג"י לאחר שבעה שבועות. ודאי אין לחוש. ואין כדאי לספר הימנו. וכבר שבח גם אמ"ה ז"ל דברי הט"ז בזה. הלא היא בס' תשובותיו (ס"ח) וא"צ פנים. ובזה אחשוב יצאתי ידי חובתי בשתי השאלות. כפי מיעוט הפנאי. ונחיצת מהירות מכתבי הלזה. כדי שלא להחמיץ המצוה. ולעשות רצון יראי ה' החרדים על דברו. דחקתי את השעה ופניתי מכל עסקי. להשיבו בבי דואר ראשון אחר קבלת כתבו. ואהבה שאינה תלויה בדבר בטל. דחקה את הבשר לכתוב שיעור זה בידי הכהה. על שעה חדא. ובקשתי אמצא חן בעיניו ולא יהא עליו לטורח. לשלוח לי העתק מיושר מתשובתי זאת. או להחזירה בעינה. כי לא נשאר בידי דוגמתו בכתב מיושר. מחמת הנחיצה. וכדי לידע אם נתכוונו הדברים. ולא יצאה שגיאה מתחת ידי חלילה. מתוך הטרדא והחפזון. ובכן יתענג על רוב שלום כחפצו. וחפצי בו. אנכי העבד לעבדי ה'. הטרוד יעב"ץ ס"ט.

378

שע״טפארחין במעקל בורג מ"ד למב"י תקכ"ה לפ"ק.

379

ש״פמבלעדי אלקים את שלומו יענה. בטוב מענה. בכל עת ועונה. ה"ה כבוד אהו' אמ"ו הרב המאה"ג הגאון האמתי סיני ועוקר הרים דמטמרין ליה גליין חד חד בדרא רבן של כל בני הגולה נ"י ע"ה פ"ה כש"ת מוהר"ר יעקב נר"ו יאיר לעולמים עד ביאת הכהן לאורים ותומים. אב"ד ור"מ דק"ק עמדין והמדינה יע"א.

380

שפ״אכתבו הטהור והבהיר מן י"א ניסן העבר קבלתי בשני של פסח העבר לנכון. וכבר היה מהראוי להשיב לכבוד אמ"ו נר"ו בתשובת הגדר שגדר בעדי במגן וצנה ע"י אגרת כתבי הקודש שלו. אשר כל רואה אותם. נמוג לא קם עוד רוח באיש מהאנשים הידועים לאמ"ו להרע לי. אשר על זה הדין היה נותן לתת מיד ברכות הודאה לאמ"ו נר"ו בתשואת חן חן. רק מגדול השבר והיגון ואנחה שאירע לי מצד אחר ע"י הרפתקאות דעדו עלי מהני רשיעי הם אנשי ביטצא ימ"ש ותר"ו אשר נצטוו מהאנשים בני בלי תורה הנ"ל דהיינו מפיהם ולא מפי כתבם. שיראו להוציא ממני בתחבולות התשובות שהגיעני מאמ"ו נר"ו ומש"ב הגאב"ד דק"ק אשכנזים שבאמשטרדם יע"א. וכמו כן מהתשובות שהגיעני משאר גאוני ארץ ויהי היום מיד לאחר פסח הנ"ל נסעתי לשווערין להאב"ד דשם. כדי לראות אם יקים את דברו מה שהבטיח לבנו הק' ר' מיכל מאלטונא. ע"י המליצה של אמ"ו להביאני אל מקום טובה ורווחה יותר מהראשון. וביני לביני שברו רשעים הנ"ל המסגרת מהתיבה שלי ופתחו אותה כסבורים שימצאו בה התשובה הנ"ל. ואני לקחתי אותם עמי לשווערין כדי להראותן להאב"ד דשם וכמו כן להק' פ"ו כ' נטע דשם. שלא כוונו הדיינים יפה לדינא בשתי השאלות שכתבתי לאמ"ו נר"ו. וגם בשאלת האשה שטבלה קודם זמנה פסקו שאינה צריכה להמתין ו' עונות. ולא מצאו בהתיבה כ"א שאר כתבים. ובתוכם נמצאו התרות מה שהיה לי מכמה גאוני ארץ שנתנו לי הורמנא להורות ולדון באשר שתהו על קנקני כו'. והיטב חרה לרשעים הנ"ל על שלא נתמלא רצונם. ולקחו שאר הכתבים עם ההתרות הנ"ל ושרפו אותם. והיה הדבר קשה לי עד מאד וחרה לי עד מות בבואי לביתי על שהקרני מקרה בלתי טהור כזה מהרשעים הללו. ומחמת גודל הצער הנ"ל משכתי את ידי מלכתוב תשובה לאמ"ו נר"ו. אמנם אח"כ נחמתי ואמרתי בלבי מה לך לצער א"ע למגן. הלא תציע את דבריך בפלפול ובסברא דרך מו"מ של הלכה לפני גאוני ארץ ובקש מהם לתהות על קנקניך. ואם ייטיבו דבריך בעיניהם בודאי יצדיקו את הצדיק דמעקרא וילבישוך אצטלא דמלתא וסודרא דרבנן להורות ולדון כמקדם. ועל עתה באתי לברך ברכת הדיוט כמוני ברכת הודאה הפותחת בברוך. ברוך אמ"ו לאלהי השמים אשר פנה לדברי ברי' שפלה שכמוני להטיב עמי. בלא יודעו ומכיר אותי קאמינא. בודאי משמיא הוא דקא מסייעי לאמ"ו לעמוד לימין אביון וגר בארץ נכריה. להצילני משופטי נפשי שלא כדין וכדת. וכמאמר הכתוב לב מלכים אין חקר מאן מלכי רבנן. וחי ה' אשר פדה נפשי מכל צרה. שאלולי שיד אמ"ו היתה באמצע בדבר זה לעמוד לימין צדקי. אשר ראו כל זה בעין ובחוש. כבר היו מוציאים חרבם מתערה נגדי לרדוף אותי בכל מיני רדיפות. ע"פ הכח שיש להם מהדוכס יר"ה. וגם זכות אבותי הקדושים אשר בארץ המה גאונים מפורסמים עמדה לי וכו'. ומי יתן לי אבר כיונה לעוף בחצרות קדשו לנשק רגליו ולהתאבק בעפרו. והנני הנני מוכן ומזומן בכל עת לשרת לאמ"ו בכל אשר יצוה עלי חסדו ולקבל עלי גזירתו. ולהחזיק לאמ"ו טובה וחנות עבור זה כל ימי חיי. ומה שכתב אמ"ו וכו'. ובין דא לדא אבקש מכבוד אמ"ו נר"ו להשגיח עלי בעינא פקיחא דיליה. באם יודע למ"ו מאיזה מעמד הגון שיהיה לפני עכ"פ על זמן הבעל אי"ה. למחול עכ"ת באלף מחילות ולהזכירני בזכרון טוב כי עוד חזון למועד.

381

שפ״בזאת ועוד אחרת אני מבקש מאמ"ו לקבל עוד הפעם שאלה אחת מה שנשאלתי לענין מקוה אחת בחורף העבר. ומה שהוריתי בה ולמחול עכ"ת א"פ לעיין בה. ואם גם בזה יאותו דברי לפני אמ"ו. ילמד אמ"ו סתום מן המפורש שלמדתי ת"ל פוסקים. כי הרבה גדולים שמשתי ת"ל מנעורי ולא משתי מאהל של תורה שלהם. כי כבר כוונתי ת"ל בג' שאלות לדעת אמ"ו הרחבה והצלולה (הפריז על המדה) ולדעת שאר גאוני ארץ. וזו שאלה הרביעית. ובתלתא זמנא בודאי הוי חזקה אליבא דכ"ע. ואז אבקש והריני מתנפל ומתחנן לפני כבוד אמ"ו לכבדני בסודרא דרבנן ובסמיכה והורמנא להורות איסור והיתר ולדון כמקדם. כי נשארתי ערטילאי מכל כתבי הקודש שהיה לי מכמה גאוני ארץ הם ההתרות הנזמע"ל ובלתי ספק שע"י ההסכמה מאמ"ו נר"ו. יתהווה לי טובה מהק' דשווערין הנ"ל וכו'.

382

שפ״גוענין השאלה הוא כך שהנשים היו להם מקוה מלאה רפש וטיט. ולפעמים היה בה מים הרבה: ולפעמים לא נמצא בה כלום. והמקוה הנ"ל היתה עומדת בחצרו של ערל א' והיה מקבל שכר מהטובלים בה. והמקוה היתה תמיד בלתי מסוגרת. ואני לא ידעתי מזה כלום. ובקשו הנשים מהערל הנ"ל לסתור מקוה הישנה. ולבנות להם מקוה חדשה. גם בקשו ממנו שלא יחפור עמוק. כדי שלא יבואו מים הרבה. ולא יוכלו לחמם את המקוה במים חמין. ונעשה מצותן וכבר טבלו בה זה זמן רב. והמקוה השניה היתה ג"כ בלתי מסוגרת כמו הראשונה. ואני לא ידעתי מזה כלום. ונתפרסם הדבר לפני. והלכתי למדוד אותה אם יש בה אמה על אמה על רום ג'. כדי שלא יכשלו באיסור נדה. ולא מצאתי בה כי אם י"ט סאה בצמצום. ואסרתי להם לטבול בזאת המקוה. ובקשו ממני להתיר להם ע"י המשכה ע"ג קרקע. והשבתי להם שכל זמן שאין בה רוב דהיינו ך"א סאה אינו ניתר בהמשכה כמבואר בי"ד סימן ר"א. שנית שגם המקוה השניה היתה עומדת בחצירו של ערל ובלתי מסוגרת ולמיחש מיהו בעי שמא מעט המים שהיה בה. היו שאובים שמילא הערל בכתף ושפך לתוכה. ואז הוי ספיקא דאורייתא ולחומרא. כיון שלא מצאתי בה אפי' רוב. כמבואר בי"ד סימן הנ"ל סעיף ג' בהג"ה. וכמ"ש הש"ך שם ס"ק נ"ז בשם האגודה. ובפרט שמעט המים שהיה בה היו עכורים וסרוחים. וחיישינן אפילו לחליפין. כי הערל ירא לנפשו שלא יפסיד שכרו. כי כך התנו ביניהם שהערל מחויב להשתדל שיהיה בה מים לרוב בכל עת שתצטרך אשה לטבול בה. ובאם לאו. יפסיד שכרו. ובודאי אין להאמין להעכו"ם ע"ז אפילו במקוה שלם. כמבואר בי"ד סימן הנ"ל סעיף ד' בהג"ה ובט"ז שם סעיף קטן ה' ובש"ך שם ס' קי"ז. ואף שרמ"א שם סעיף מ"ם בהג"ה מביא דעת המתירין דאין שאיבה פוסל במעין. מי יודע אם המים שבה הם מי מעין כיון שהמקוה היתה תמיד פתוחה וכנ"ל וכדאי' בטור סי' ר"א. ופי' מהר"י מטראני דבריו בתשובה. וז"ל ודברי הטור כשהמקוה ביד עכו"ם לגמרי דיש לחוש אם יחסר ימלא בכתף. וגם שיחליף את המים אם יסרחו וימלא את המקוה בתחלה בכתף שהרי כתב הרא"ש דודאי יעשה מה שיוכל כדי שלא יפסיד שכרו עכ"ל. וגם מתשובת הרשב"א נראה דהיכא שהמקוה ביד עכו"ם חיישינן שמא מילא כל המקוה בתחלה בכתף. שכתב וז"ל ויש שחוששין לאסור שמא יחליף העכו"ם מים אלו במים שאובים שלא יסרחו המים ולא ירצו הנשים לטבול. תשובה אין לחוש לטענת הפוסל בשאוב כולה דנראה דכשר מן התורה וגם אנו בעירנו יש לנו כיוצא בו אלא שהיהודית שוכרת אותה לשנה ובזה נסתלק טענת החושש שמא יחלפוהו העכו"ם כדי שלא יסרחו מימיו והיינו כיון שנשכרת לשנה ליהודית אין לעכו"ם שום הנאה בחליפין מימיו עכ"ל. הרי לפנינו דהרשב"א נמי מיחש חייש לשמא העכו"ם שאב כולה אלא דהתיר משום דס"ל כולה שאוב לאו דאורייתא. וגם בנדון של הרשב"א היה המקוה מושכרת ליהודית. משא"כ אנן קיי"ל כולו שאוב פסול מן התורה כמ"ש הרמ"א סעיף ג' בהג"ה. וגם בנדון דידן שאין המקוה מושכרת ליהודית ואיכא הנאה לעכו"ם בחליפין ודאי לכ"ע פסולה. והשתא דזכינו לדין דחיישינן שמא העכו"ם החליף ומילא כל המקוה בכתף. תו לא שייך לחלק כלל בין מעין למי גשמים. כי זה ידוע ושכיח אם דולה אפילו מן מעין כל המים. לפעמים אין המים חוזרים ונובעים מיד רק אחר יום או יומים ולפעמים אחר חדש ימים. וא"כ חיישינן שמא באותו יום שטבלה אשה בה קודם הטבילה יום אחד או יומים. דלה העכו"ם והוציא כל המים עד בלי השאיר בתוכה כלום והגידין הנובעים היו נפסקים מלהחזיר ולנבוע בעת הטבילה ולא היה שם מעין כלל שיהא השאובים מחוברים לו ונמצא אפילו היו המים שבמקוה מי מעין אפ"ה פסולה ולפ"ז אפילו אם היה נמצא בה בתחלה ך"א סאין אפ"ה אסור להמשיך הים לתוכה ולטבול בה כי חיישינן לכולה שאוב ובכה"ג ודאי דלא מהני המשכה לכל הפוסקים. ותו דדעת המקילין דאין שאיבה פוסל במעין הוא רק בדיעבד ובטורח גדול. ופי' הש"ך שם ס"ק פ"ז הטעם בשם מהרי"ק והעט"ז להיתר משום דיחוי טבילה. ובנ"ד ליכא שום דיחוי כלל. כי יש כאן נהרות לרוב שיכולות לטבול בהן בזמנו. ומכל הטעמים הנ"ל אמרתי להוריק כל המים שבמקוה ולשפוך לחוץ ולפקוק נקבי הנביעה. ואח"כ לנעול את המקוה במסגרת והמפתח יהיה ביד ישראל עד שיבאו מים מעצמן ואח"כ למדוד כמ"ש הש"ך שם ס"ק וי"ו וביני לביני חלילה להם לטבול בזאת המקוה. וכל אשה הטובלת במקוה כזו בספק נדה עומדת. אך אם א"א לפקוק נקבי הנביעה בקל אזי ישאבו אותה אף שעדיין ישאר שם מים מעוטי דמעוטי בזה יש לסמוך על הרמ"א שם סעיף מ' בהגה לסמוך אפוסקים דאין שאיבה פוסל במעין. והנה קם עלי אחד מהמורים ורצה להתיר בפשיטות מטעמו ולא ממשו דאיסור שאובים לרוב הדעות שבפוסקים הם דרבנן ור"ל והוי ספיקא דרבנן ולקולא. ואני לא מצאתי בה רוב והוי ספיקא דאורייתא ולחומרא וכנ"ל. ועיקר טעמו של המתיר טעם שאינו כעיקר הוא שלא להוציא לעז על טבילות הראשונות. ותמיהני אם נוכל להתיר ספק איסור דאורייתא להבא בשביל הוצאות לעז מעבר. כי לפענ"ד נראה כמ"ש. וכמדומה שרצה לדמות דין דהמקוה לדין הנזכר בי"ד סימן קצ"ח סעיף ד' בהגה יע"ש אמ"ו בט"ז ס"ק ך"א. אמנם לא דמי כי אוכלא לדנא ולא קרב זה אל זה גם הש"ך שם ס"ק ך"ה מצריך טבילה שנית ומסיק דאין להקל רק היכא דלא אפשר מטעם שעברה הלילה ובנ"ד אפשר ואפשר. גלל כן אבקש מכבוד אמ"ו נר"ו עוד הפעם למחול עכ"ת א"פ. ולעיין בדבר זה עם מי הצדק והישר ועלי לקבל גזירתו שלא לנטות מדבריו הקדושים ימין ושמאל. ואם גם בזאת יאותו דברי לפני אמ"ו. במטותא במחילת כבודו הרמה להשיב אלי דבריו הקדושים בתורה שבכתב מה שיעלה מצודתו בזה ואם כוונתי לדעת גדול הדור שכמותו יב"י גם בזה. אזי אבקש והנני משתטח לפני רגלי אמ"ו לשלוח לי התרה והורמנא שיהא מותר לי להורות ולדון כמקדם וכנמע"ל ויהיה לי לכבוד גדול ולגדולה אני מתוקן עי"ז. והשונאים יראו ויבושו ויתהפכו כשולי קדירה ומחמת שבטוח אני בכבוד אמ"ו ובמזגו הטוב שירכין לי ראשו הטהור למלאות שאלתי בדבר זה גלל כן אקצר ודי בזה לחכם חמודות כדניאל. מחזיק אמונת ישראל: חכם עדיף מנביא וחוזה. מחזה שדי יחזה. הכ"ד עבדו ותלמידו מחוי קידה והשתחויה בפישוט ידים ורגלים א"נ לנצח וידיד נפשו הדש"ת הק' יהושע במו' אהרן ליפשיץ ז"ל ה"ה מאפטא ולע"ע פה פארחין במעקיל בורג. הוכפל בקשתי. מאמ"ו למלאות שאלתי עוד הפעם ולפרוש עלי כפו בהתרה. ועלי לשרת לאמ"ו בכל מאמצי כחי והנני עומד ומצפה על תשובת מ"ו עי"מ כעטלף לאורה.

383

שפ״דתשובה

384

שפ״האודות ש"ח הלזו. טב הורה. שסמך ע"ד המחמירים לפסול שאיבה במעיין. אע"פ שיש לפקפק בה. כי גם לדעת הסוברים כך. מ"מ גם הם מורים להקל בשעת הדחק ובמקום דיחוי מצוה. ומ"ש כ"ת שאין כאן דיחוי שיכולות לטבול בנהרות. נ"ל שלא הרויח בזה כלום. שהרי יותר מצאה הקפידא מקום להחמיר בטבילת נהרות. משום שמא ירבו הנוטפין על הזוחלין. ואז אינן מטהרין אלא באשבורן. וחומרא זו יש לה עיקר יותר בתלמוד (עספ"ח בספרי שי"ע ח"א) מחומרא דחששת שאובין במעיין. מ"מ אני מסכים הולך בזה עם מכ"ת. מחמת שכבר העירנו מהרי"ט ז"ל. שאין כל מי חפירות נדונין כבארות. וחוששני להם ממי תמציות שלא פסקו. שאין להם דין מעין לטהר בכל שהו. ויש לי דברים בגו. אך אין לי להאריך כעת מאפס פנאי. יעב"ץ.

385

שפ״ווכגון דא צריכנא לאודועי באתרא דלא ידעין. כי נעתרתי להשואל. גם בזה לתת לו רשות לחצאין והורמנא. יורה ידין כמקדמת דנא. דהיינו שבכל מה שאינו ברור לו כשמש. ישאל ולא יסמוך על דעתו. כאשר עשה עד הנה. כי ראיתי שיש בו דעת לשאול ובקי בגלילת הספרים. כנראה מאגרותיו הנ"ל. כי על כן הצגתים פה לארכן ולרחבן (אע"פ שלא כיון לדעתי בהחלט אף בראשונה. וביחוד בשניה. כמעט שנכשל בהתר איסור כרת. כנראה מתשובתי אליו. ואעפ"כ הפריז על המדה להתפאר במה שאין בו. ולא ראה חובה לעצמו) כדי לידע אמאי קסמיכנא. וכן עשיתי עמו בטובה להביאו למקום יפה וחשוב וטוב ממה שהי"ל במע"ב בראשונה. בלי שום שכר ההטבה. עם שלא היה כפוי טובה והראה רצונו שחפץ לעטרני בזהובים ולא אביתי לקבל שום שכר ומתנה מדררא דממונא. כמנהג הרבנים המוכסנים שאין להם קצבה הללו שבמדינה. וכן היה נוהג כפי סדרי והטלתי עליו בהתרה דהוראה לדינא. לא עזב מלשאול את פי תדיר בכל דבר הוראה שבאה לפניו כמש"ל בס"ד גם קבלתי עלי עולו במסה ומריבה וגרם לי טרחא גדולה רבה ועצומה מאגרותיו דבר שבוע בשבוע ממש לא הניח לי בשינה. כל ימי היותו בעח"ג. ומאחר שנעתק משם והלאה. מעתה. אין עוד אחריותו עלי ולא ניחא לי לקבולי עלי אחריות דאחרינא.

386

שפ״זב"ה ע"ח גענז טו"ב מנחם תקכ"ה לפ"ק.

387

שפ״חלדזיו לי' כבר בתי' שלמא עלי' אתי' שלמא כפול. עד ביאת בר ניפול. ה"ה כבוד אהו' אמ"ו הרב המאה"ג הגאון האמיתי מזה בן מזה חסיד ועניו נ"י ע"ה פ"ה כש"ת מוהר"ר יעקב ישראל נר"ו אב"ד ור"מ דק"ק עמדין יע"א.

388

שפ״טאמנם ידענא בנפשאי דלא עבידנא שפיר במה שלא קדמתי פני אמ"ו באגרת שלומים זה ימים כביר. אמנם אלקים הוא היודע שלא מזדון לבי עשיתי זאת רק מגודל הטרדות שעלי ומהודענא למ"ו שבאתי בשלום לכאן ח"י תמוז העבר. ונחמתי כי עשיתי זאת שעקרתי ממקומי הראשון כי העול שבכאן הוא קשה מאוד להיות שרוב הכשרים שבהם המה שותפי וכו'. כי הכל מצויין אצל שחיטה ובדיקה ומה גם שמתנתן מועטת וחרפתן מרובה ומימי לא נסיתי באלה ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי להיות מהחסידי' שכל מלכים מאן מלכי רבנן שוני"ם עד ג' שעות אחר התפלה בבה"כ ואני תמיד ידי מלוכלכות בדם שפיר ושליא מבהמות. ואבקש מכבוד אמ"ו נר"ו באם יודע לו מאיזה מקום הגון לפני להיות למ"ץ לבד ולא לשוחט ובודק למחול על כ"ת ולהודיעני כי קשה עלי מאד העבדות שלהם וכו'. וזולת זה אשאל שאלה אחת קטנה מהכיל מאמ"ו. להיות שהבית הכנסת שבכאן הוא בה"כ קבוע שנבנה מתחלה לכך. ולאחר כמה שנים שנבנה בה"כ הנ"ל בנה איש אחד יהודי בית אחד וסמך הבית הנ"ל לבה"כ הנ"ל. באופן שכותל המזרחי מבה"כ שהארון הקודש עם הס"ת עומדים היא משמשת לבה"כ ולבית הנ"ל כי לא בנה האיש הנ"ל ביתו בתחלה. כי אם ג' מחיצות. והמחיצה הרביעית מביתו הוא כותל המזרחי מבה"כ הנ"ל המשמשת לבה"כ ולביתו. והנה משתמשין בהחדרים מהבית הנ"ל תשמיש מגונה ובזוי. כי בהחדר מהבית הנ"ל הנקרא שטובין קאמיר בל"א הם שוכבים. והמטות ששוכבין בה המה סמוכים לכותל בה"כ המזרחי הנ"ל. גם שאר החדרים שבבית הנ"ל דהיינו מה שנקרא בל"א קאמיר ושאנקין. שמכניסין בהם קערות וקדירות עם מאכלים הכל הם בנויין בכותל הבה"כ המזרחי הנ"ל לאורך הכותל מבה"כ. והנה בש"ע א"ח סימן קנ"א סעיף י"ב איתא שיש ליזהר מלהשתמש בעלי' שע"ג בה"כ תשמיש קבוע של גנאי כגון לשכב שם. וכ"כ המרדכי בפ"ק דשבת. וכן הוא במהרי"ק בסימן קס"א. ולדעתי ליכא שום חילוק בין כותל בה"כ ובין עלי' שע"ג בה"כ. ואדרבה נראה דכ"ש הוא. ועון פלילי הוא כאשר כתב הט"ז בסימן הנ"ל שנענש הרבה במיתת בנים ר"ל ותלה בזה. גם יש לי הרבה ראיות לדבר לאיסור מש"ע ח"מ. רק מגודל הטרדות שעלי מהנמנע לי להעלותן על הנייר וסמכתי על דעת אמ"ו בקיומא דאסתינא. לכן אבקש מכבוד אמ"ו נר"ו למחול על כ"ת מ"פ להתעסק במצוה כזו שלא להחמיצנה: ולהשיב רבים מעון הנ"ל לחוות לי דעתו הרחבה והצלולה ע"י בי דואר מוקדם. או אם ימצא אמ"ו איזה צד להקל בענין זה ימחול ויודיעני ע"י מכתבו הטהור עי"מ. ומחמת דבטיחנא בי' באמ"ו בגודל צדקתו וענותנותו שישיב כראוי על כל הנ"ל גלל כן אקצר. ואצא בקידה ובהתחווי' אפים ארצה ואומר שלום מאד"ה ומנאי אפר כירה המוכן לשרתו ולהתאבק בעפר רגליו ידיד נפשו וא"נ לנצח הדש"ת הק' יהושע ליפשיץ מאפטא מ"ץ לעדת ישורון פה ק"ק נייא שטאט גענץ יצ"ו:

389

ש״צתשובה

390

שצ״אך"ב אב תקכ"ה לפ"ק:

391

שצ״בבדין תשמיש כותל שסמך שכן ישראל אל בהכ"נ
שלום לא"נ התורני הרבני כמו' יהושע נר"ו.

392

שצ״גגי"ה מן טו"ב הנ"ל הגיעני אתמול כ"י לעת ערב. ונזקקין לשואל כענין. באחד שסמך בנין ביתו לכותל של בית הכנסת המשמשת גם לביתו. וחשש מעכ"ת מחמת תשמישים מגונים. שעושין בבית ובחדריו. ומדמי לה לגגין ועליות דעזרה.

393

שצ״דהנה עם שבאמת ערבך ערבא צריך. וכבר החזקתי ת"ל בס' מו"ק דברי האוסר תשמיש של גנאי בעליה דבית הכנסת. בראיה מכרחת. אך שכיבה גרידא. ודאי לא מקריא תשמיש דגנאי. גם זה מוכרח ממשנה שלימה. כמ"ש בהגהה ספרי הנ"ל בס"ד. וקשה עלי להעתיקו כהיום. שמשא הטרדות כבד עלי מנשוא.

394

שצ״האבל בזה הבית שחלוק רשות לעצמו. ואינו פתוח לבה"כ. פשיטא דלית לן בה. אפילו בתשמישין מגונים גמורים. הגע בעצמך חוץ לבה"כ אף בחצירו (כל שאינו פתוח לו) מי האומר שיאסרו בו כל התשמישין. ופוק חזי מאי עמא דבר בחצר בה"כ. בכל מקומות ישראל. מה שאין צורך להזכיר. ואטו משום דכותל אחת של בהכ"נ דמפסקת. משמשת גם לבית. יאסר כל הבית בתשמיש בזוי. א"כ מצינו מחיצה לאיסור (עיין פרק כל גגות דף צ"ב ב') שאלמלי אין מחיצה מרחיק ד"א. הא ודאי ליתא.

395

שצ״ואלא מיהא בכותל עצמו. פשיטא לי דצריך להזהר בו כקדושת בהכ"נ. שלא להשתמש בו כלל תשמיש של חול בגופו. אצ"ל של בזיון. ואסור אף לנתוץ ממנו אבן מצדו החיצוני. כמו מצד פנים. זה פשוט. הלכך הא ודאי לא שפיר דמי. מה שעשה בו בעל הבית ארגז או חלונות העשוים לתשמיש חול.

396

שצ״זאכן לא יכולתי לעמוד על אופיו של דבר. איך נהיה כזה. מי נתן לו רשות לסמוך בנין ביתו לכותל בהכ"נ. אף כי לחוק בכותל מקום להניח בו כליו. אם אולי טובי הקהל נתנוהו או מכרוהו לו. נראה דלא מידי עבדי לענין זה. להוציאו לתשמישי חולין. לא הועילו כלום. דכל זמן שהבה"כ עומד בתשמישו. בקדושתו קאי ואינה נפקעת. שמא הכותל מתחלתו בשותפות הוא עם ב"ב. א"כ נדון מחצה למחצה. וכונס חלוני תשמישו לתוך שלו. בשלו הוא רשאי. זולת זה ודאי צריך למחות בידו. ולסתום חלונותיו השקועים בכתלו של בה"כ. ולטוחם בסיד. להסיר כל תשמיש חול מכותל של בהכ"נ. ואפילו לתקוע בו מסמר לתלות בו דבר של חול. שאינו שייך לבהכ"נ ולא לצרכו. אסור. ולהיות הדברים פשוטים. לא ראיתי להאריך במה שאינו צריך. כי מספיקים למבין מדעתו. דברי הטרוד יעב"ץ.

397

שצ״חוזאת אשר כתב אלי שנית בענין זה: וז"ל אגרתו. ך"ט מנחם תקכה"ל פה ק"ק עח"ג:

398

שצ״טשלום לכבוד אהו' אמ"ו הרב המאה"ג מעוז ומגדל הגאון האמיתי סיני ועוקר הרים נ"י ע"ה פ"ה כש"ת מוהר"ר יעקב ישראל נר"ו אב"ד ור"מ דק"ק עמדין יע"א:

399

ת׳בזו הרגע הגיעני דבריו הקדושים באגרת התשוה. תשואות חן חן לאמ"ו ואשרי לגדול הדור שכמותו ירבה בישראל הנשמע לקטן שכמוני. ומה שכתב אמ"ו שדעתי היה לאסור כל חדרי הבית מלהשתמש בהם הואיל וסמוכים לכותל בה"כ. ימחול נא מ"ו בזה לא כן הוא. ואגב חורפי' וטרדתו לא דק לעיין היטב בכתבי. ודעתי היה רק לאסור מלהשתמש בכותל בה"כ עצמו מצד החיצונה. וברוך ה' שכוונתי לדעת גדול הדור שכמותו יב"י. אשר דעתו מסכמת עמי לאסור מלהשתמש בכותל בה"כ מצד החיצון (לא הבין) ומה שמתמיה אמ"ו ומקשה במקשה זהב טהור מי נתן רשות לאיש הנ"ל לסמוך ביתו לכותל בה"כ. אף כי לחוק בכותל מקום להניח בו כליו. ודעתו בזה אפילו אם נתנו לו רשות ז' טובי העיר או שמכרוהו לו לאו כל כמינם להפקיע עי"ז מקדושתי'. הלא זה הדבר אשר כתבתי לאמ"ו שהבה"כ נבנה קודם שבנה האיש הנ"ל ביתו. ומעקרא דדינא פרכא מי נתן לו רשות לסמוך ביתו לבה"כ. אמנם מה שחשב מ"ו שהכותל הנ"ל נבנה בתחלה בשותפות והוי ככונס בתוך שלו ואינו נאסר ע"י החלון. בזו הרגע דרשתי וחקרתי אצל הקהל איך מה נעשה הדבר מתחלה ולהגיד לי גופא דעובדא היכי הוה. והשיבו לי שהבה"כ נבנה בתחלה קודם שבנה האיש הנ"ל את ביתו וכנסו הקהל שיעור קרקע לתוך גבולו של האיש הנ"ל ברוחב הכותל המזרחי של הבה"כ. ואח"כ בנה האיש הנ"ל ביתו וסמכו לכותל בה"כ הנ"ל והקהל הם נותנים להאיש הנ"ל מדי שנה בשנה עד הנה סך ג' ר"ט על שכנסו קרקע לתוך שלו עכ"ל. והנה לדעתי הקצרה אם כדבריהם כן הוא פשיטא ופשיטא שאסור לו להאיש הנ"ל לכל הפחות להשתמש בכותל הנ"ל הואיל ומקבל שכרו מדי שנה בשנה תרתי לא עבדינן. ועם כל זה לא להורות הלכה למעשה באתי: רק ללמוד תורה וכתלמיד הנושא ונותן לפני רבו. ואם גם בזה יאותו דברי לפני אמ"ו להודיעני מה שעלתה בזה ברעיוניו אדע כי מצאתי חן בעיניו. וזולת זה אם שגיתי בזה אתי תלינה ולכף זכות אמ"ו יכריענה שחשתי ולא התמהמהתי בענין זה להיות בעט"י אחישנה. ומה שמתמי' אמ"ו על הלחץ שדחקתי וכו'. ובלאו הכי ברוך ה' שהקרה לי מים לרוב לרוות צמאי הוא ניהו אמ"ו נרו המלבן כל הספיקות שלי. ובודאי מוטב לי להיות זנב לאריות וכו'. רק מה שדחקתי נידון החזרת האגרת כו'. ומחמת הכנסת כלה אקצר ואסיים מנאי ידיד נפשו וא"נ לנצח היוצא בקידה ובהשתחוי' כתלמיד לפני רבו המוכן לשרתו בכל מאמצי כחי והדש"ת הק' יהושע ליפשיץ מאפטא מ"ץ פה ק"ק הנ"ל.

400

ת״אאבקש מאמ"ו למחול עכ"ת מ"פ ולהשיבני תשובה מספקת על האגרת הזאת ע"י מוכ"ד.

401

ת״בתשובה

402

ת״געוד בענין הנ"ל ותוס' ביאור דין בהכ"נ השכור
שלום כו'. גי"ה מן ך"ט העבר הגיעו אלי היום. ועם כל משא טרדותי פניתי אני להשיבו מיד על שאלת חכם בד"ת כמנהגי בעזה"י. אפס בקצרה כמסת הפנאי. תן לחכם ויחכם עוד. ע"ד שנאמר ונשנה מעתה. בענין כותל בה"כ שמקום כותל מזרחי של בהכ"נ זה. שכור הוא מהאיש בעל הבית לקהל. שמעלים לו שכר ג' ר"ט לשנה. א"כ לפי הש"ע (בסימן ק"נ סעיף ד') שפסק כמהרי"א. בשכירות ליכא קדושת בה"כ. אכן כבר השגתי עליו בספרי מור וקציעה יע"ש. ומלבד זה בנ"ד. עכ"פ הכותל בנוי מקופת הקהל (כפי הנראה) שהקדישו לבנין בהכ"נ. הרי ודאי חלה עליו קדושת בהכ"נ. גם אם נפל הכותל. הרי העצים והאבנים בחזקת בהכ"נ. ואין לאיש הזה זכות בהם. לכן נאסר בשמוש כותל זה. כל זמן שהוא עומד. אם לא היה תנאי ביניהם מתחלה. שעל מנת כן מכר או השכיר להם מקום הקרקע. לבנות עליו כותל בהכ"נ. ושישאר לו זכות להשתמש בו. שא"כ. הכל לפי תנאם. אבל אם לא התנו כן בשעת בנין הכותל. שוב אין לו שום זכיה בו. ולא יפה עשה. שסמך בלי רשות מותנה בתחלת המכר (ואם כך הוא. ראוי לשית עליו. לתת לכיס הקדש בהכ"נ דבר שנה בשנה. כפי שנהנה) ואפילו הרשוהו אח"כ אנשי הקהל אחר מעשה המכירה. לסמוך ולהשתמש בכותל. אינו מועיל לדעתי להפקיע קדושתו בחנם. ואין ענין לכאן ההיא דאחזיק לכשורי כו' (דאיכא מ"ד לאלתר הויא חזקה) דקדושה בכדי לא פקעא. ואפילו חזקת שלש. אינו מועלת כאן לפי דעתי. ואפילו את"ל דמפקעא ומהניא לגבי בה"כ נמי. היינו בבה"כ דיחיד עם יחיד. דאיבעי ליה למימחי. מיהת ביחיד עם רבים. קדרה דבי שותפי היא. ולא אדעתייהו למעבד מחאה. אמנם על מכ"ת לחקור ולעמוד על הבירור אם היה תנאי בדבר ויספיק לפי מעוט הפנאי. זהו הנ"ל יעב"ץ.

403

ת״דשוב כתב אלי בענין זה וז"ל: ך"ח אלול תקכ"ה לפ"ק קעח"ג:

404

ת״המחיה חיי' יכתבהו בספר החיים ה"ה כבוד אהו' אדמ"ו הרב המאה"ג מעוז ומגדול חריף ובקי בכל התורה גאון מפורסם נ"י ע"ה פ"ה כש"ת מוהר"ר יעקב ישראל נר"ו יאיר לעולמים.

405

ת״ואקוה שהגיע ליד אמ"ו אגרת שלי מן ד' אלול העבר. ומה מאד אבקש ממ"ו למחול עכ"ת מ"פ ולהדיעני מה זה ועל מה זה ולמה בושש תשובת האב"ד דשם לבוא אלי כתוב כמדומה טמן ידו בצלחת. והשיב אחור ימינו מלהשיבני על כל האגרותיים שכתבתי לו מחמת שנתחלף מאוהב לאויב. על שאפשר נודע לו משאלת הבה"כ שכתבתי לאדמ"ו. והנה האמת אגיד ולא אכחיש ממ"ו שבתחלה כתבתי השאלה הנ"ל להאב"ד דשם והטעם יובן מאליו למ"ו. ולאחר כמה שבועות. זאת אשר השיב לי ע"ד השאלה אודות בה"כ בט"ז סימן קנ"א פסק דבעליות צריך להתנהג בקדושה משום שהתפלה עולה למעלה לשמים ודבר המאוס יפסיק עכ"ל הט"ז וזה לא שייך במחיצה המפסקת וכ"מ מחצר קטנה שנפרצה לגדולה וכהנה רבות לפיכך בנדון שכתב מעלתו אם אין חלון בכותל אפילו לכתחלה אין להחמיר עכ"ל של הגאון הנ"ל. והשבתי לו שכמדומה רצה לדמות דין זה לדין הנזכר בא"ח סימן שס"ד סעיף ג' ואין הנדון דומה לראיה כלל וכלל דשם אם אין כותלי קטנה מופלגים ג"ט מכתלי אורך הגדולה הקטנה ניתרת ע"י נראה מבחוץ ושוה מבפנים. והטעם דאמרינן חזינן כאלו ראשי הכניסה של כותלי הקטנה הם סניפין לשתי כתלי אורך הגדולה יע"ש אמ"ו. ובנ"ד הוא להיפך דאם ראשי הכניסה של כתלי חדר הקטנה הם סניפין לאורך הכותל המזרחית של בה"כ כאשר באמת כן הוא. נמצא יפה כחו של הדיוט מכחו של הקדש. כי אילולי כן היה צריך ההדיוט הנ"ל לבנות מחיצה רביעית לחדרו. עכשיו הוא מרויח במה שמשתמש בכותל המזרחית של בה"כ בלי הצטרכות לבנות מחיצה הרביעית מחמת שראשי הכניסה מהחדר שלו הם סניפין ונוגעים בכותל הבה"כ ומה"ת להתיר אפילו אי ליכא חלון ומכ"ש בחלון עכ"ל שכתבתי לו. והנה אחר זאת כתבתי השאלה הנ"ל למ"ו והשיב לי מיד כיד ה' הטובה עליו וכדרכו והתנהגותו בגודל ענוותנותו. אחר זאת כתבתי כמה פעמים להגאון אב"ד הנ"ל מפרטי דברים המתהווים בכאן ונוגעים אליו. ואין קול ואין עונה. ובודאי אחת משתי אלה גורם או בשביל וכו'. או אפשר מצד מאיר פרוסטין ימ"ש שהבאיש ריחי אצלו. והנה מאז עד עתה מבקש אני בין כתבי קודש של מ"ו מה שכתב לי בתורה שבכתב הן מתשובותיו בענין השאלות והן באגרת ששלח לי ומשתעשע אני בהם ומנשק אותם בכל לבי. כי רואה אני מה בין כו'. ואדוני מ"ו חכמתו כמלאך אלקים בודאי. מנאי אפר כירה המשתוקק במהרה לראותו ולנשק כפות ידיו ורגליו וארכובתו מנורה הטהורה והמתאבק בעפרו הננער ידיד נפשו וא"נ לנצח הדש"ת בכל לב הניתק לעשה. הטרוד יהושע ליפשיץ מאפטא מ"ץ פה ק"ק הנ"ל.

406

ת״זתשובה

407

ת״חשגגת תורה בד"ז
בענין שכתב המשיב לו וכ"מ מחצר קטנה שנפרצה לגדולה. כמדומה אני כוונתו למ"ש בא"ח סע"ט. איברא ל"ד כאוכלא לדנא. גם טעה שאין שם מחיצה מפסקת. וצריכין למודעי מ"ש אני בס"ד במו"ק ספ"ו על המ"א. אז יבין וישכיל את זאת. שהוא טעות בפשט הגמרא. ואפי' יש חלון פתוח. לא איכפת לן ביה מידי. רק שלא יגיע ריח רע לבה"כ. ובלבד שלא יעשה שם תשמיש מגונה. אף של חול בעלמא. אפי' בחלון סתום אסור. כמ"ש בתשובתי בס"ד. יעב"ץ:

408

ת״טי"ג כסליו תקכ"ו לפ"ק קעח"ג:

409

ת״ישלום לכבוד אהו' אדמ"ו הרב המאה"ג הגאון האמיתי והמפורסם מופת הדור חסידא קדישא וענותן כהלל עליו אין לגמור את ההלל ידיד נפשי וחביבי כבבת עיני ולבבי נ"י ע"ה פ"ה כש"ת מוהר"ר יעקב ישראל נר"ו יאיר לעולמים.

410

תי״אאתן תודה לאדמ"ו שעשיתי כאשר צוני עלי וכו'. מעתה אשאל ממ"ו שאלה אחת קטנה מהכיל נידון עגלים הרכים שאינן בני ח' ימים שאסור לשחוט אותם כמבואר בי"ד סימן ט"ו סעיף ב' וג' ובט"ז ובש"ך שם. והקצבים בכאן נוהגים בהם היתר לשחוט אותם מטעם שנצרכים לקיבה שלהם להעמיד בהם גבינה הנעשה בכאן. והמוכר אינו רוצה להמתין עד ח' ימים. ואם לא יקנוהו יהודים אזי יקנוהו ערלים להבדיל. כדי להעמיד בקיבה שלהם גבינה טרפה שלהם ואז לא יוכלו היהודים לעשות גבינה כשרה כי לא נמצא במדינה זו שום עגל בן ח' ימים. רק מיד שנולד השור בן יומו קרוי שור ומוכרים אותם ליהודים או לערלים להבדיל והנה הקצבים תולין באילן גדול באמרם שכבר נשאלה שאלה זו להגאון מ' יחזקאל ז"ל אב"ד דג' קהלות והתיר בפשיטות לשחוט אותם והבשר למכור לעכו"ם. ולענ"ד נראה לאיסור. ויותר היה נראה בעיני להתיר להם לנחור אותם כמובא בט"ז סימן קי"ו רק משום שצריכים להקיבה שלהם מההכרח להם לשחוט אותן. ולא מלאני לבי להורות הלכה למעשה לפני רבי בזה הענין. גם מסופק אני אם יהיו נשחטים בברכה או בלא ברכה. הואיל ואינן עומדין ליהנות מהם כלל. לכן אבקש מאדמ"ו למחול על כבוד תורתו מאה פעמים ולהודיעני ע"י פ"מ איך להתנהג בזה. להיתר או לאיסור. גם אבקש ממ"ו להודיעני נידון של קדיש של פרקים ושל ברכי נפשי. הנחשבים בכנסת ישראל לתפלה קדישים. ובמ"א סימן קל"ש משמע דנחשבים לתהלים קדישים. לכן יורנו רבינו מה הוי עלה. ואם לא היה אמ"ו טרוד כ"כ הייתי מבקש ממנו במח"כ אלף פעמים לכתוב לי כל פרטי דיני קדיש בכלל ובפרט להיות שמנהגים פרטים בזה. ועוד אחת אשאל ממ"ו ואותה אבקש כשיכתוב לי אמ"ו אגרת אל יעשה אותה פראנקה כי יש לי צער גדול מזה בהימנותי. ומחמת אישון לילה אקצר. שנותיו לא יבצר. מהאל חסד נוצר. כ"ד עבדו ותלמידו היוצא בקידה אפים ארצה והאומר שלום מאד"ה. הק' יהושע ליפשיץ מאפטא מ"ץ פ"ק הנ"ל: על תשובת אמ"ו אצפה אי"ם.

411

תי״בתשובה

412

תי״גבדין שחיטת עגלים תוך ח"י
שלום כו'. לענין שחיטת עגלים תוך ח' ימים. נ"ל דלית דין צריך בשש מכמי טעמי. חדא דאין כאן רק חששת ספק רחוק. כמ"ש אצלי בס"ד במו"ק. ועוד אפילו היה כאן ודאי איסור. יש מקום מרווח להקל. עיין מגדל שלי דשע"ז. ולענין היתר נחירה ע"ש דף שנ"ט ע"ב. והטוב הוא לשחוט אותם עם כשרות ודאות. ואם לאו. ישחטם בלי ברכה. ולא ידעתי טעם מעלתו שנראה לו לאיסור. מי איכא הוראה לאיסורא. אכן לדעתי בנקל יוכל מעלתו לפייס את הקצבים שימתינו מלשחטם עד עבור עליהם שמונת ימים. ואם הדבר קשה להוציאו אל הפועל. יתנהג כאמור. ביחוד כשהפריס ע"ג קרקע. ולא חזי ביה ריעותא. אין כאן בית מיחוש ואפילו לאכילה הוו חזו בכה"ג. אלא דמחמרינן בהו לפנים משורת הדין כמ"ש בחיבורי הנ"ל. וחלילה להקל בכך. לכן אם עכ"פ מוכרח לשחטם תוך זמן לבדם. לא יברך על השחיטה. שלא יבואו להתיר הבשר באכילה. או ינחור. בתנאי המבואר במגדל שלי במקום הנ"ל. ודבז"ל. בענין דין קדיש פרקים וכיוצא בו. אינני מטפל. בעיני כולם שוים לטובה ולקדושה. מימי לא הטרחתי עצמי בדינים כאלו. כדי שלא לבטל בשביל כך מגופי תורה. והמלאכה מרובה לעוסקים בה לשמה. בדיני דינים והלכות גדולות. הנעלמים עדיין מהטיילים. אשר קראו בשמותם עלי אדמות בחקירות כאלה. יהי להם את שלהם. איני מתגדר במלאכתם ויוכל מע"ל אם ירצה להתנהג אחריהם בזה. לא יותר. כי בשאר דבריהם. ודאי אין נכון לסמוך עליהם בלי חקירת חכם תחלה. ודי בזו הערה. למי שנפשו בעיניו יקרה. הטרוד יעב"ץ.

413

תי״דהוראה להתרא בכבד גסה יותר מדאי
אירע בביתי. תרנגולת שהיה לה כבד גדולה וגסה כפלים ויותר מהראוי לה. שלחתיה לשאול את פי המורה הזקן פה הרב רי"ח ע"ה להורות בה. מתחלה אמר כשר. ושוב אמר לו אחד מהעומדים אצלו. שמא נפוחה היא. אזי חתכה ובדקה מבפנים. ואמר כן הדבר שהיא נפוחה (בל"א גשיוואלין) והטריפה. ולא ידעתי מניין לו חידוש זה. לו יהי כדבריו שנפוחה היא. היכן מצא זה שנפיחה פוסלת בכבד (וכן שנוי מראה אינו פוסל בה. אלא בנפלה לאור ודאי. כמ"ש ז"ל) אטו גרע מנטלה או יבשה. ונשתיירו בה כשני זיתים. במקום מרה וחיותא. כ"ש זו שהיתה שלמה כולה כשאר כבד. אלא שגדולה בשעור היתה. ומראה טוב ושוה לשאר כבד. ואפילו אם היה קצת שינוי מבפנים. חסרון שמבפנים. לאו שמיה חסרון. אפי' בריאה. ואע"ג דבריאה לה"גה דש"ע לא מכשרינן אלא כדי רביעית. שאני ריאה דנקובתה במשהו. ותו דהתם איכא ודאי חסרון. וחסרון גבי ריאה אידכר בתלמודא בהדיא. משו"ה ס"ל דמסתייה לאקולי כדאיתא בגמרא. הבו דלא לוסיף.

414

תי״הועוד דהא ודאי אותה הגהה תמוהה. דאפילו ריאה שנשפכה כקתון כשרה. בדקיימן סמפונהא. ק"ו לזו שהיתה שלמה מבחוץ ומבפנים. כאשר ראיתי אחר החתוך. אף אם היה נראה קצת איזה נקודים ממראה ירוק (געל בל"א) כמו שנראה לי בלילה לפום ריהטא. מ"מ היתה כולה בשר. לא מוגלא ולא דם. ולא בשר נרקב ולא מסמוס כלל. לפי מראית עיני. וביחוד במקום שני זיתים הנ"ל.

415

תי״וא"כ מאין הרגלים להטריף. ולאבד ממון ישראל בחנם. אטו מי חמירא מריאה. דאפילו בועא גמורה אינה פוסלת בה. ואפילו טובא כי לא סמיכי. אפילו קיימא כנדי כנדי צמחי צמחי. ומכשרינן אפילו במים עכורין וסרוחין. עאכ"ו בכבד כזו. והרי אפילו בנימוק בשר הכבד והיה לדם: הסכמת כל האחרונים להכשיר. אע"ג דסופו לירקב הכל ודאי. לא אזלינן אלא בתר השתא. כל שכן שאין להוסיף עוד נפיחה. שלא נזכרה בשום מקום בטרפות. כפי זכרוני. כי נפיחה הדרא בריא. וכי להוסיף על הטרפות יש. ואין זה בכלל בשר רע ונרקב או נתמסמס. דדינו בכל מקום כנקוב. משא"כ נפיחה והבשר קיים. אלא שתפח בכמות. זה לא שמענו בשום מקום שיפסול. אפילו במקום שנקב פוסל. ואצ"ל בכבד. ואפילו את"ל שהיתה הנפיחה גם במקום שני הזיתים. ודאי דלא גרעא מהתליעה כה"ג. כללו של דבר. הוראה זו תמוהה בעיני. שאין לה על מה לסמוך. והיא עולה בנפיחה. ר"ש ודאי הוה מנפח בה. ואעפ"כ החמרתי לעצמי. וצויתי בני ביתי למכרו לגוי. אבל אם הייתי נשאל מאחרים. לא היה בידי לאסור. והיה נ"ל כחא דהתירא עדיף. עם היות לכאורה נראה שמחמת חולי הוא. מ"מ נפש היפה תאכלנה. ואין חולי יותר גרוע מנמוקה ודכוותה כל הני דלעיל. דכולהו מחמת חולי נינהו. ולא מטרפי גם אפשר מחמת בריותא שמינא טובא. לכן הדבר פשוט בעיני להתר גרוע הנלע"ד יעב"ץ.

416

תי״זעוד אמרה כיוצא בה
שוב בא לידי מעשה בתרנגול הגס שמן מאד. שהיה לו כבד מלאה צמחים לבנים קשים מבחוץ ומבפנים. אך בשר הכבד כולו היה אדום כבשר. כטבע מראה שאר כבדים. אלא שהצמחים הנ"ל שהיו כעדשים לבנים מפוזרים בו. על פניו ובתוכו. ובמשוש היד נשמטים ונקלפים העדשים הקשים הללו. ונפרדים ממנו בקלות ולא היה בה שנוי אחר מכבדים דעלמא. והכשרתיו בפשיטות דלא גרע מריאה. דקיימא צמחי צמחי כנדי כנדי. אע"פ שהנקב פוסל בה. ורוב בשר הכבד היה קיים טוב ובריא היה. כשאר כבד בריאה ושמנה. ושערתי שמרוב השמנונית נדחה המותר ונתקשה. לכן היו לבנים ושיעורם כעדשה. ואין ספק שמחמת שמנינותה בא. ואין לאבד ממון ישראל בחנם. יעב"ץ.

417

תי״חז"ל המורה הזקן רי"ח שבאה לפניו שאלה הנמשכת:

418

תי״טנשאלתי איש א' ירא אלקי' שרוצה לעשות שותפ' עם בעל מלאכה א' בלתי נימול שקורין פאבריק עושה מלאכה צייצן אך חושש פן יהי' ח"ו בחשש אסור מלאכת שבת.

419

ת״כבדין נותן מלאכה לגוי ועוסק בה בשבת
תשובה הדין פשוט סי' רמ"ה יכול ישראל ליתן מעו' לעכו"ם להתעסק אע"פ שהגוי נושא ונותן בשבת ויחלקו הרווח' מטעם שהגוי נושא ונותן לבד וכו' ואם לחשך לומר דוקא מו"מ שרי. משא"כ מלאכה גמורה אף אתה אמור לו הלא הדין פשוט בסי' רמ"ג בדין אריס גוי ומותר אף שהאריס עושה מלאכה בשבת ואף שחורש וקוצר בשבת מטעם גוי אדעת' דנפשיה עבד וכן רחיי' מותר כדין שדה וק"ו נ"ד שאין שם ישראל עליו רק אנא בפריט' [בפרוט' וכו' ואין איסור כי אם שישראל עושה מלאכה יום א' והגוי יום א' נמצא נהנה במלאכת שבת שהישראל לא יצטרך לעשות מלאכה ביומו מה שהגוי עשה בשבת ועי' סי' רמ"ז במג"א וק"ו שהגוי עושה בביתו ע"כ אין שום פקפק וחשש כלל ואין שום דעה לאסור והיתר גמור וה"ש ב"ה יתן לו מזל וברכה כן ירבה וכן יפרץ כ"ד י"ג אדר שני תקב"ל הק' יחזקאל בית קצנילפוגין עכ"ל וצורתו בדיוק. דין הנ"ל שאלני הבע"ד. אחרי מות הרב רי"ח האב"ד הזקן דאתרא הדין. וכאשר התבוננתי בו. ראיתי דמדמי מילי דלא דמיין להדדי. אי בקמייתא. ההיא דסרמ"ה ודאי שאני. התם מעות או סחורה קיהיב ליה להתעסק בהם כשיזדמן. שאין בה מלאכה אלא שבות בעלמא. גם אין שם הנותן נקרא על העסק ההוא כלל. אף אינו עשוי לעסוק ביום קבוע. אלא לפי ההזדמן. משא"כ בעסק זה שהסחורה של בגדי צמר גפן לבן. של ישראל הם שמוסרם לבעל מלאכה שיצייר בהם ציורים נאים בצבעים וגוונים שונים מעשה ידי אמן. שקורין ציצי"ן. הרי כאן שלשה הבדלים גדולים. מלאכה גמורה (דאית בה לתא דאיסור דאורייתא. כשעושה בשליחות ישראל עמ"ש במו"ק ח"ב בהצעה שלפני סרמ"ג בס"ד) גם המלאכה גדולה. ורבה היא על האדם העוסק בה. להרוויח על ידה ריוח מסוים. מוכרח הוא ודאי להיות שוקד על דלתותיה יום יום. לא ישבות מלהוציא כלי למעשהו. להספיק לתגרים הנצרכים אליה בשופע. לכן אי אפשר לו להתבטל ממנה יום אחד. וע"כ צריך הוא לעסוק גם בשבת. ועוד שקרוב הדבר ששם הישראל הנותנה לאומן ערל. נקרא עליה. מתוך שהמלאכה מרובה. ואוושא מלתא. וגוי מפעי פעי. ובלא"ה נמי קלא אית לה למילתא. לפי שהסחורה עצמה של ישראל היא. והוא מטפל במכירתה בימות החול. הסוחרים קונים אותה מידו. א"כ צריך לחוש לה משום מלאכת פרהסיא דאסירא. אף במטלטלין (כמ"ש בסי' רמ"ד ס"ד וסרנ"ב ס"ג) הא חדא. ותנייתא מסרמ"ג פשיטא דלא שייכא לנ"ד. מה ענין שדה וריחיים דלאריסותא עבידי. דאמרינן נכרי אדעתא דנפשיה קעביד. להכא דלאו אריסות הוא. ולא דמי לגמרי. עכ"ז מקלו יגיד לו בפשיטות. בלי שום שיור תנאי ובאור היטב. דלא ליפוק מינה חורבא. אעפ"כ הוריתי לו גם אני להתר. ע"פ שלשה תנאים שאבאר הנה. האחד שיקצוץ לו שכר בעד מלאכת כל חתיכה שיצייר. השני שלא יעשנה בביתו ורשותו של ישראל. אלא בביתו של גוי שאין שמו של ישראל עליו כלל. ומאחר שאינו מפורסם לכל בפומבי שהוא של ישראל. והאומן עוסק בה בצינעא. לכן נטיתי להתר. השלישי. שלא יצוה לעשותה ביום קודש עכ"פ. כ"ש שלא יעמוד עליו בשוי"ט להשגיח עליו אם הוא זריז. והסכמתי להקל באופנים האמורים. כדי שלא לנעול דלת בפני ב"י להניח מידו עסק שיש בו ריווח מסוים. אכן אחר זה הותרה הרצועה לשואל הלז וחתר. להרחיב לו דרך ההיתר. כי קנה לו אחוזת נחלה גדולה סמוך לנהר עלב. והקים לו עסק פאבריק עצום בביתו ורשותו. שעושים בו בעלי מלאכות הרבה באומנות כיבוס בגדי הקאטו"ן ע"פ המים בשאון. וחבוטו וליבונו וצביעתו בגוונים וציורים וגיהוצו וכל עניני תקונו. בהמיה רבה והמולה גדולה ועצומה. יום יום. בחול ויום קודש לא ישבותו מעבודתו כי רבה היא. ומשלם לפועלים שכר מלאכתם דבר ביומו. וחזר ושאל אותי. ואסרתי לו לעסוק במלאכה בשוי"ט. אך לא השגיח בי אע"פ שנמלך בי. מאחר שלא נמצאתי לו בהתר כבראשונה. ביחוד אחר שהצליח מעשה ש"ט להקים אשרה. בבוא קלון עובד הבע"ל הנה. שהיו התרות האיסורים נקנים בכסף ודינרים. לא פנה אל הוראתי. וגם אחר שנפגר התועב המחטיא את הרבים. חזר לרצותני ולפייסני להסכים על ההתר. ולא יכולתי למצוא שום צד להקל. לכן אסרתי עליו איסור מוחלט. ולא שת לבו גם אל דבר התראתי. באמרי אליו שימנע מזה לחלל שבת בפרהסיא. ומלגרום ח"ה בין הערלים. ועשה בשאט בנפש מלאכתו גם בש"ק כבחול בלי הפרש. ואף הרב רי"צ הורוויץ שהוקם אח"ז לרב ואב"ד פה. הניחו לעסוק במלאכתו בשוי"ט. לא מיחה בידו ולא כיהה בו. והנה פתאום בע"ש נשרף הבית ההוא. שבו נעשית המלאכה עד היסוד. כאשר דאגתי עליו מתחלה'. כי נאמנים עלי דברי חז"ל שאין הדלקה מצויה אלא במקום שחלול שבת מצוי (פכ"כ קיט"ב) וכאשר נפטר גם הרב הלז. היה לבו נוקפו קצת. וחזר ושלח אלי אולי אמצא לו התר. וזה אשר כתב אלי אבי הבע"ד בשבילו וחילה פני להסכים על ההתר.

420

תכ״אאני הקטן בא לכלל דעת שאלה גדולה אצלי לשאול לאדוני מו"ר הגאון השי' ב"ה יאריך ימיו לאי"ט. אם אדוני מו"ר נר"ו רוצה וליתן לי דעתו הרמה בדבר השאלה הזאת. אזי אדעה כי מצאתי חן בעיני מו"ר נר"ו ואקח קולמוסו בידי בכתב חלישא. ואתן אותו בעט סופר כדי לישא וליתן בדבר הזה. וכל אשר תגזור עלי הן לשמאל או לימין אעשה. ואחלה את פני אמו"ר נר"ו שאל יחר עלי על גמגום לשוני כי בער אנכי. ובפרט מרי לשונו. הוא צח מצוחצח. תמו דברי עבדו המצפה להיות אחד ממשרתי המלך. הק"ש פופרט.

421

תכ״בתשובה

422

תכ״גדין פאבדיק של ישראל ופועלים גוים עושים בה בשבת
באמת צר לי שלא אוכל לתת לו חפצו להתירו (מאחר שיש לו פרנסה בריוח מזה. ולא לימרו עלן חכמים המה להרע כו'. כדקרי ר"ג עליה דרבא (ע"פ כו"א) וילעגו למו. כאומרים אלמלא היה יודע שיש רווח בדבר. לא היה כותבו) אך מה לעשות חזרתי על כל צדדי קולא. ולא מצאתי מנוח אשר ייטב לו. וזה מכמה טעמים ידועים ומפורסמים. א) שהיא מלאכה דאורייתא. ולא שייכא בה אריסותא. ב) של ישראל בביתו וידועה היא לו נקראת על שמו. ג) ובפרסום גדול גלוי לכל. נעשית בשליחותו. ד) ואינה קבולת. אלא בשכירות לדבר יום ביומו צא וראה גדולה מזו בתשובה לרשב"א. שהחמיר אפי' במקום מצוה. באחד ששכר גוי לקצוץ לו ערבה שיקצץ בשבת. ואע"פ שלא שכרו ליום. אע"ג דכה"ג גוי אדעתא דנפשיה קעביד. ושרי מדינא. על כל זה אסר לעשותו בשבת. אף לצורך מצוה עוברת. משום שחשבו למידי דפרהסיא. עאכ"ו בפומבי עצומה כזו. ובשכירות דבר יום ביומו. ולצורך הדיוט. לא כל שכן דאסור גמור הוא. וחמור ממנו מאד. אפילו אם אינו שכיר יום. אלא משלם לב"מ בעד כל חתיכה שגומר. מ"מ אינו מותר. אלא בביתו של הגוי ב"מ. חוץ לרשותו של ישראל בעל העסק. שי"ג עם ה' (וכל אחד מצדדים הללו מספיק לבדו לאסרו. כ"ש שנוסף עליהם) ה) וח"ה עצום בין הנכרים. דחזו דלא מנטרי ישראל שבתא. ואושא מלתא טובא. בפומבי ובעסק עצום מאד. שאפילו היו בו כל צדדי התר שבעולם. ראוי ומחויב לאסרו. דהא ודאי גרע מההיא דתנן שלהי מ"ש. ועד ימיו היה פטיש מכה בירושלם.

423

תכ״דאע"ג דאינו אלא ח"ה. דקיל טובא לגבי שוי"ט. וגם במלאכת דבר האבד. דשריא לגמרי. עמד ובטלו. משום דאוושא מילתא ואיכא חילול המועד. ואם בח"ה כך. ואם בדבר האבד כך ואם בדברים הצריכים לרבים כך. ואם בירושלם שכולה ישראל כך. עאכ"ו לש"ק החמורה. דאפי' שבותין דידה חמירי טובא. ובמלאכות דאורייתא טובא. וליחיד. ואינו אלא להרוויח בו. ושרוי בין הגוים דאיכא נמי ח"ה. באמור ה' אלה ומארצו יצאו בשביל חלול שבת. כדברי הנביאים ירמיהו ויחזקאל. ואין ח"ה ואפקרותא גדולה יותר מזו. ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת. להתפתות בדברי פיוס וריצוי להקל ראש בכך. ואבי שבשמים גזר עלי. לגדור גדר על בית ישראל. לא להרחיב הפרצה ח"ו. בבקעה פרוצה בלא"ה בעו"ה. מבלי משים לנצח. ואם היה בכחי. ודאי הייתי מבטלו בכל עוז. ועתה מברך אני בכל יום ברוך שלא עשני אב"ד לעם הזה. ואין בידי מקל ורצועה. למחות ביד עוברי עברה. והנה זה הולך בשרירות לבו עושה ביד רמה. ברוך שפטרני מענשו. אלא שצריך לדאוג שלא ישרף ביתו עליו שנית. ונהיה מוכרחים לעזרו לחזור ולבנותו. באשר חוק הוא בעיר הזאת. שכל מי שיש לו בית צריך לעזור בבנין בתים הנשרפים איש לפי ערך ביתו (אוי לרשע אוי לשכנו) ועל זה הוא סומך ואינו חושש לכך. הי"ת יסיר מאתנו המכשלות. באופן שלא יוזקו אחרים על ידיהם. ויעזרנו ע"ד כבוד שמו ותהלתו. להקים דברי התורה לשמור בריתו. דברי יעב"ץ.

424

תכ״הנשאלתי אפוטרופוס שעשה שטר משמוש בעדים. ואחר זמן סמוך למיתתו. עשה צואה. וכתב רשימה ממה שיש בידו מעזבון יתומים. שנתמנה עליהם לאפטרופוס. ונמצא שמה שצוה וכתב באחרונה. הוא פחות הרבה מסך הכולל. שנמצא בשטר משמוש ממה שקבל. והיתומים עדיין קטנים. וסמכו על שולחן אמם שהיה נותן לה. מה שהיו צריכים בניה לפרנסתם. והיה מביא בחשבון כל מה שהוציא עליהם. ולפי חשבון ההוצאה הנמצאת בפנקסו. נמצא שמגיע ליתומים הרבה יותר.

425

תכ״ותשובה

426

תכ״זבדין אפטרו' שצוואתו סותרת למה שנמצא בפנקסו
נ"ל דפטורין היורשים. ואין ליתומים שמינוהו עליהם. אלא כפי מה שצוה ורשם באחרונה. לא מיבעיא לש"ע דפטר לאפטרופוס בגנבה ואבדה (ע"ל ס"ג) אלא אפילו למאן דמחייב. מיהא באונסין פטור אליבא דכ"ע. ודילמא נאנסו מידו. מעות היתרים בחשבון הקבלה מההוצאה ואע"פ שהיה לו לעשות חשבון במנהו אבי יתומים. או לישבע במנוהו ב"ד. משו"ה לא מפקינן מיורשין. כדליתא לחד מהנך דתקנתא דרבנן היא. ותו דאפי' הוה איהו קמן. ליתא לשבועה במינוהו ב"ד. כדליכא טוען ודאי כי הכא. אכן אם יש הוכחה ואומדנא שטעה המצוה. שלא היה שפוי בדעתו סמוך למיתתו כפי מה שאמרו היודעים בנדון הלז. שמצאו רגלים לדבר. שנמצא גם טעות בחשבונו בסכום הפנקס. כה"ג נ"ל דהולכין אחר החשבון הנמצא בפנקס הקבלה. שהוא נעשה בדיוק ע"פ עדים. ורואין כמה הוציא כפי הרשום בפנקס. ומוציאין המותר. ותולין חשבון רשימת הצואה בשכחה וטעות דמוכח. ואין מחזיקין אותו בשוכח וטועה למפרע: לומר שמא לא נזכר לרשום כל מה שהוציא. ושאבד עד עתה ועדיין צ"ע. יעב"ץ:

427

תכ״חאם מותר להשתמש ברטפשיר אורלאזי בשבת
ועל דבר זוג המקשקש לשעות. והוא עשוי באופן שכשדוחקין בו. הוא מקיש כמנין שעות היום. אשר בעת ההיא. ועי"כ יודעים גם באפלה איזו שעה היא ביום ובלילה. נ"ל שמותר לדחוק בו בשבת כדי שיקשקש לידע השעה הנצרכת. כמו שמותר לערכו מע"ש. אע"פ שמקשקש בשבת. כמ"ש בס"ד בשי"ע (סמ"א) כי אין בקול זה משום כלי שיר. ולא משום חשש איסור כלל. א"כ גם לעשות בשבת שיקשקש ויודיע מנין השעות אין איסור. אכן מ"מ אע"פ שאנו מדמין לא מלאני לבי להתיר לעשות מעשה. אם לא לדבר מצוה. כגון שהוצרך לידע השעה המיוחדת לתפלה אם עומד בזמנה הראוי שלא יקדים ולא יאחר. וכיוצא בה למצוה עוברת. וכן לצורך דבר נחוץ מאד לעשותו בעונתו המוכשרת. מסתברא דשרי. יעב"ץ.

428

תכ״טשאלת מי שאסר על עצמו לשתות יין. אם יוכל לקדש עליו ולברך עליו להוציא אחרים י"ח בקידוש ובזימון:

429

ת״לתשובה

430

תל״אהנודר מיין מה דינו בקידוש והזמון
בשו"ת אמה"ג (ז"ל סקס"ח) בדין הנזיר לזימון: ע"ש שהאריך להוכיח שאין נכון ליתן לו הכוס לזמן ולברך עליו. מאחר שאינו מחויב בדבר. ותמהתי מאד מה צורך לכך. שהרי בלא"ה אי אפש. מתלמוד ערוך פ"ק דע"ז ופ"ב דפסחים. שאיסור דאורייתא הוא שלא להושיט כוס יין לנזיר. והויא נמי תיובתא כלפי סנאיה דרמ"א בא"ח סרע"ב. שפסק מי שאינו שותה יין מחמת נדר. יכול לקדש עליו. ואחרים ישתו. הא ודאי ליתא. ובמג"א שם השיב עליו ג"כ מטעמו של אמ"ה ז"ל. שאין האחרים יוצאין על ידו. ונעלם גם ממנו ז"ל גמרא ערוכה פסוקה הנ"ל. והתימה מאמ"ה ז"ל. שלא זכר גם דברי רמ"א להשיב עליהם. ולא אייתי מניה נמי סייעתא לדידיה דמוכח דהוה ס"ל נמי. שאין נכון לתת הכוס לאחר. דהא ודאי מדסתים. משמע דמקדש עליה כאורחיה. דאל"ה הו"ל לפרושי בהדיא. אלא ודאי לא ס"ל הכי. וקשיא עלייהו דהנהו חכמים שהנהיגו כך. וכבר זכרתי מזה במו"ק סי' הנ"ל. יע"ש עוד תשובה לבמג"א. לכן אקצר כאן.

431

תל״בועוד נ"ל בר מהא לא שפיר דמי. משום דהוא לא יכול לשתות עמהם מיינם (עמו"ק סקצ"ו וכסא שן דרצ"ט) ודומיא דאכילה. בכהן אוכל תרומה וזר חולין. דזר כה"ג לא מצי מפיק לכהן בברכת מזון. ה"ה לשתיה דכותה בברכת שתיה. כי לא מצו שתו בהדדי. לא מצטרפי. אכילה ושתיה חדא מילתא בענין זה. ובעינן נמי צירוף לברכת שתיה. ואע"פ שאדם מוציא אחרים בברכת היין דחובה. אע"פ שאינו שותה עמהם. היינו ע"י הואיל. וראוי לשתות עמהם מיהת בעי. (לכאורה איכא לאותובי עלואי. מההיא דשלהי פבמ"ע. דקאמר תלמודא ליתביה לינוקא. אתי למסרך. ואי איתא. תיפוק ליה דהא לא מצי המברך למשתי מניה. איברא לאו מלתא היא לאוכוחי מהתם מידי. כמ"ש בחי"ג בס"ד. דבלא"ה תקשי היכי סלקא שמעתא התם. הא אמרת המברך צריך שיטעום. ואע"ג דקיי"ל. כי טעים אחרינא. נמי ש"ד. כדפרש"י שם. משום דאמרינן פורס אדם לבניו כו'. כדי לחנכן במצות. האי מאי. מדי אריא אלא משום מצות חינוך הא לאו בבר חינוך עסקינן דא"כ. היכי ס"ד למיתביה ליה למשתי. אלא מאי אית לך למימר. פשיטא בלא"ה נמי לא אפשר למתביה לינוקא כלל: אי משום דינוקא דחינוך. לא משכחת דמצי שתי מניה. ואי משום דהמוציא אחרים י"ח. חזי מיהת בעינן כדאמרן. ולית בה ספיקא. ותלמודא התם חד מתרי ותלת ספיקי נקט. וקבעי נמי לאשמועין חידושא. דחיישינן לדילמא אתי למסרך. דנ"מ לדוכתא אחריתא אבל כר"ת ודאי לא אתיא. דאיהו ס"ל דל"ח דילמא אתי למסרך. במאי דלא קביע ליה זימנא. והא מלתיה קשיא טובא. וכבר מחו לה אמוחא. ומאי דכתיבנא בס"ד ברירא כיומא דאסתנא). ואע"ג דמצו למשתי בהדיא מים ושכר שאינו של יין לא מהני. כדלא מהני לענין ברכת הזימון. עמ"ש שם בס"ד. הנלע"ד יעב"ץ.

432

תל״גמכתב מתלמידי הותיק על אודות הוט צוקר: אם מותר בפסח. והזכירני דברים שאמרתי לו בע"פ על ענין זה.

433

תל״דשלום וישע רב לה"ה אדמ"ו ומחו' הרב המובהק הגאון האמתי רבן של בני הגולה. בחסידות ופרישות על גבי כולם עולה דבריו כסולת בלולה. נ"י ע"ה פ"ה כבוד מהורר יעקב נר"ו.

434

תל״הדין אכילת צוקר בפסח ותערובתו
גי"ה מך"ה העבר הגיעני על נכון וכו'. ועדיין מחויב אני לשלוח ההעתקה מדברי קדשו. הנה מונח פה מועתק. ומה שיצא מפיו הקדוש אודות הצוקר בימים רבים שעברו. הן הנה הדברים אני הייתי אצל מהרמ"ח ז"ל בפסח. וכיבד אותי עם טע והוט צוקר לשתות. ושאל אותי האם אני מן המחמירין שלא לשתות הוט צוקר. והשבתי חלילה הגם לכבוש המלכה עמו בבית. אם הוא שותה גם אני לא אמנע. והגיד לי שהוא היה כמה פעמים במקום אשר יבשלו שם את הצוקר עם ר' ליב ק"ה אשר היה באותו פעם ג"כ בביתו. וראה שאין בו חשש חימוץ כלל. ומפני כך הוא מתירו. והשבתי לו שאין בידו להתיר שום דבר מה שאב"ד שלנו אוסר. אך אני שותה על עדותו שעד אחד נאמן באיסורין. עאכ"ו אדם גדול כמותו. וחרה לו היטב. והרצתי הדברים לפני אדמ"ו הה"ג נר"ו. והיה שם אתנו ר' אברהם בן הרב ר' דוד מקידאן. אשר גם הוא היה מונע לשתותו אפילו קישטן צוקר. עד שגער בו אדמ"ו הה"ג נר"ו. וסוף דבריו שמפני חשש רחוק כי האי אין למנוע שמחת י"ט. והביא ראיה מדברי אביו הגאון זצ"ל ע"ד מצה שרויה שהמתחסדים פורשים מהם. והוא ז"ל סתר כל דברי המחמירין. וסוף דבריו עולה כה"ג. ואמר לנו אדמ"ו הה"ג נר"ו. שהוט צוקר הנקח מגוי הדר בשכונתו. הוא כשר יותר מכל מצות שלנו. והלואי שכזית אפיקומן שאכלנו. יהיה כ"כ בהכשר. ע"כ דברי פי חכם חן. ובאמת אין הדעת סובלת כל החומרות המתחדשים בכל יום. ועכשיו באה שערורי' ששמן זית אינו מן המובחר לאכלו בפסח. ומימי לא שמעתי ולא ראיתי שנזהרין בכך. אך לקחו תמיד מחבית מלאה. ובכלי מוכשר לי"ט ותו לא מידי. ואני טרוד מאד עם כלי ביתי לפנותם ולשלחם לק"ק הלברשטט אשר דעתי לנסוע עם כל בני ביתי ה"י בשבוע הבע"ל בעזה"י ושבתי בבית ה' לא"י. ובזה יתענג על רוב שלום וטוב כעתירת נפש אוהבו תלמידו הנכנע ד"ש בכל לב. הק' יעקב הכהן.

435

תל״ואעפ"כ אני נמנע מלאכול בפסח הוט צוקר הנעשה ע"י אומן ערל. משום חומרא דפסח. לא הוצרכתי אלא להוציא מדעת המחמירים גם במקום הפסד ובתערובתו בדיעבד. גם יש מורים שוטים מאבדים ממון ישראל בחנם. אבל בקישטן צוקר מן ההפתק. כבר פשט ההתר ע"פ אמה"ג זצ"ל.

436

תל״זהעתק אחר מכתב אדמ"ו נר"ו. על אודות טיבו של ספר יושר לבב חדש מקרוב בא.

437

תל״חבענין סי"ל מה טיבו
ואשר הקשית לשאול מה טיבו של ס' יושר לבב. לא אוכל למנוע ממך להצילך ממכשול ח"ו. כי מחברו הוא בעיני אנדרוגינוסי בדעותיו. כי באמת שלח יד לשונו בגבוה שעל גבוה שומר ישראל. כמעט חר"ו ממש. ר"ל מהאי דעתא שבשתא. ואין לי לפרוע אותן. כי בחלה נפשי בהן. והיו בעיני לזרא להעלותן על שפתי. אף כי אל פני (ועכ"ז כבר הצגתים בסיום ספר המטפחת. לסלק המכשול מרבים אשר לא יבינו) ולא היה לי פנאי לציין המקומות בספרו. ואתה בהול עליו. לכן לא רציתי לעכבו יותר. אך אתה בני שמע בקולי אל תטריד מחשבתך בו. למען ה'. ולא תהא לך זאת לפוקה חלילה. בשגם במקומות ממנו לשונו נלעג לשון אין בינה. והמינין מצאו בו מקום לרדות. כמ"ש בספר שמוש. אם אמנם יש לו מקום להתנצל בעדו. שלא כיון למינותם בכך. ואף באמת נמצאו בו גם דברים נכוחים ידועים הם מלפנים. ותמצאם מפוזרים לרוב בחבורי ביחוד בהקדמת ס' עמודי שמים. גם בתוך גוף הספר ובמגדול. ובעץ אבות ובתה"ק ובשבירת לה"א: ובפרט בס' שמוש. נגלו תעלומות בעזה"י. בדרושים הללו. שנגע בהם מחבר ס' הנ"ל. הפוך והפוך בהם דכלא בהם בנגלות ובנסתרות הללו: דבר דבור על אפניו בס"ד. כהמה וכהמה דברים רבים תפוחי זהב במשכיות זהב. נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת קדושים. בניי שנו מדות. שהם תרומות מתרומות הקדשים. רק בדרוש הצמצום לא נמצא דבר בחבורי הנדפסים כבר. אבל גם בזה כבר מלאתי ידי לה' להזכירו ולהסבירו כיד ה' הטובה עלי בספר המטפחת. הכתוב אצלי זה שנים. אי"ה יצא לאורה בקרוב תראה אור ותהנה בודאי (ברוך ה' כבר יצא לאור עולם לפקוח עינים) אך מחבר הנ"ל לא שמר פיו ולשונו שלח רסן מפניו. ישתאה העומד על דבריו המשולחים. כמעט אני אומר ברוך המקום כו'. לכן השמר והזהר ואל ירד בני עמו. כי ברוב דבריו לא יחדל פשע. כאיש אשר אין מעצור לרוחו: והראה ג"כ חלומות והבלים הרבה. שאין הדעת נוחה בהם ודב"ל.

438

תל״טעד כאן דברי תשובתי שכתבתי לתלמידי החביב הנ"ל: ששאלני וחקרני על אודותיו של ס' יושר לבב ולא נשארה ממנה העתקה בידי. ושלח לי העתק הנ"ל:

439

ת״ממכתב השאלה נעלם מפני כעת אם ימצא יוצג בסוף הספר אי"ה. מ"מ תובן השאלה מתוך דברי תשובתי הלזו:

440

תמ״אז"ל השואל בשער השיר (הלא בספרתי שערי שמים ועיר) דף ךד ע"ב וז"ל סומא אינו חייב בה אלא מדרבנן. ואעפ"כ יכול להוציא אחרים. י"ח עתו' בפד"מ י"ט עכ"ל. ואנא מותבינא תיובתא כלפי סנאי דאמ"ו הגאון נר"ו. חדא מ"ש דסומא אינו חייב בה אלא מדרבנן שהוא נגד מסקנא בפסחים דף קי"ו ע"ב דמסקין דר"ש ור"י פליגא ארב אחא בר יעקב וס"ל דזה כי כתב בעבור מצה ומרור הוא דאתיא וכן סתמו כל הפוסקים ולא מצינא בשום פוסקים כ"א ברבינו ירוחם שכתב וז"ל סומא פטור מלומר הגדה כמו שפטור מכל המצות. ומ"מ חייב בכל מדרבנן ולהוציא הרבים יכול להוציא למ"ד מצה בזמן הזה דרבנן דאתי דרבנן ומוציא דרבנן כך פשוט ב"פ ע"פ וכבר השיגו בב"י ס' סימן תפ"ג וז"ל ויש לתמוה עליו דלא פטרו מכל המצות אלא ר' יהודא ב"פ החובל. ולית הלכתא כוותיה עכ"ל עיין בפר"ח ותו קשה לי לדברי מורי דס"ל דסומא אינו חייב בה אלא מדרבנן ופסק דיכול להוציא אחרים י"ח. ע"כ. לא ידעתי להולמו דאיך אתיא דרבנן ומפיק לדאורייתא דהא אנן קיי"ל מצה בזמן הזה דאורייתא כרבא ס"פ ע"פ וא"כ אף הגדה דאורייתא וכדמוכח מסוגיא הנ"ל וכ"מ מדברי ר' ירוחם הנ"ל. והא ודאי דהלכתא כרבא נגד רב אחא בר יעקב וכ"מ בכל הפוסקים וכ"מ נמי מדעבדינן כרבנן וכהלל בענין הכריכה כי היכא דלא ליתי מרור דרבנן ומבטל למצה דאורייתא. ומה שהביא מ"ו הה"ג נר"ו ראיה מתוספת דמגילה דף י"ט לא ידעתי שום משמעות וראיה מזה שהתוספת כתבו שם לפי ה"א דסוגיא דפסחים דמשני מעיקרא דס"ל לר"י ור"ש דמצה בזמן הזה דרבנן. ומש"ה מפקי אחרים י"ח וע"ז כתבו תוספת דאע"ג דלגבי ר"י ור"ש הוי תרי רבנן ולעלמא הוי רק חד דרבנן אפ"ה מפקי אחרים י"ח דשאני גדול אבל לדידן דאית לן דמצה בזמן הזה דאורייתא ודאי דאי נימא דסומא אינו חייב אלא מדרבנן לא מצי מפיק אחרים י"ח. והכי רהיטא כולה סוגיא דשמעתן ולדבר זה העירוני כבוד הרב אב"ד דקהילתינו יצ"ו. ועל תשובתו אוחיל ואצפה להעמידנו על האמת. וזולת זה יש לי עוד לרצות לפני אדמ"ו נר"ו וכעת אין ביכולתי להטריח לצדיק כי"ב בתיבות הרבה:

441

תמ״בב"ה פסח קטן יוש"ר לפ"ק. אלטונא

442

תמ״גשלום רב לי"נ מחו' הק' התורני המשכיל כהר"ר ליפמן כ"ץ יצ"ו.

443

תמ״דקושיא אלימת' לפום ריהטא משמיה דגברא רבה. בספרי העיר האלהית שער השיר נתיב ו' מקיד רושם 4 יופירוקה דכ"מ טובא לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא בדין סומא בהגדה ובשאר מצות ולתרוצי סוגיא שפירא מילתא וטבא פללפלא חריפתא. ונתקיימה שטתי בידי בדין סומא להוציא אחרים י"ח בבא"ה
גי"ה מן ך"ב לס"ע הגיעני היום. ועם היותי טרוד מאד לא אוכל להתעלם מהשיבך דבר דבור על אופניו. ביחוד על ש"ח ששאלת הבא בכתבך אחרון אשיב ראשון. כי אין תחלת דינו של אדם אלא מד"ת. הן אמת רב לי חדוה שראיתיך בכך. שלא השלכת ד"ת אחרי גווך ח"ו. כי אם בתורת ה' חפצך. לזאת הרבית הגדלת השמחה. שמחתי ושימחתי. כי בזאת חפצתי. ומעתה אבוא לקושיא. רק מתחלה צריך אני להצעה קטנה. עם שהיא ידועה לך ביותר. איך חבור ספר עמודי שמים ושער השמים. נעשה בחפזון ומהירות אשר לא ישוער. לא יאומן כי יסופר למי שלא היה אצלי בעת חבורו והדפסתו כאחת. בלי שום סדר והעתק בתחלה. ולפי שהיתה המלאכה רבה מאד בכל מיני דיני מנהגים והלכות וידיעות גלויות ונסתרות. דקדוקי תורה ומקרא. ודקדוקי סופרים ומספרים. שכולם נקבצו באו על כל דף ממנו וקצר המצע. הוצרכתי למעט הכתב ולקצר הלשון מאד מעשהו לבצע. שלא תכבד עלי ועל המעיין. ורדפתי הצמצום והכילות בלשון. עד שלפעמים כללתי במאמר אחד קצר משלש או ארבע תיבות. מה שלא היו מספיקין כל כך שורות. ואפשר יצטרך באיזה מקומות דף שלם ויותר להיטיב הבאור. של איזה מלות בלבד. וחזי מאי דקמן. כי באמת קצרתי ביותר. וסמכתי על המעמיק בענין שתספיק לו הערה קצרה. ואיש תבונות ידלנה. אף אם ודאי עמוק הוא קצת. אם יבקשנה ככסף ימצאנה. ואומר בקצור האפשרי כפי מסת הפנאי. כי לכאורה שפיר קאמרת קושיא וגברא רבה רבך קחזינא. ולא היית צריך להאריך בהבאת הגמרא דפסחים. שבודאי לא היתה נעלמת ממני בעת כתבי זאת. מה גם עתה. הלא בתו' דמגלה שסיימתי מקומן. שם הובאה. ואיך יעלה עה"ד שאוכל להתעלם ממנה. אבל כוף אזניך לשמוע שכל דברי אלה טובים ונכוחים וישרים למוצאי דעת. ומי לא ידע בכל אלה מ"ש רי"ו ושהרב"י דחאו. גם לא יתכן לחשוד אותי שלא ידעתי מ"ש הפוסקים להלכה דמצה בזמן הזה דאורייתא בסמכם על דברי רבא נגד ראב"י. שבודאי לפום ריהטא יש להם על מה לסמוך בכמה דוכתי. כל זה ידוע לדרדקי דבי רב. ועם כל זה באמת אינו מוכח עדיין. ולא שום אחת מההנחות שבאו בדבריך מוכרעת. כי אמנם הנוגע לדעת ריר"ו. אע"ג דהרב"י מחי לה אמוחא. לאו כיפי תלי לה. וגמרא דהחובל ידועה. אעפ"כ מצינו פוסקים שעמדו בשטת ריר"ו ופסקו כר"י. ולא אטריח עכשיו בזה. רבותא למחשב גברי. אבל ע"פ שורת הדין בכללי הש"ס. הדין נותן דהלכה כר"י נגד ר"מ (ולא נעלם מאתי על מה סמכו הדוחים דעת ר"י) וזו היתה דעת ריר"ו בכוונת התו' דמתרצי לדר"י. משום דס"ל הילכתא כוותיה. וכן הבינו אחרים שאכמ"ל. גם בספר שי"ע ח"א (סע"ה דצד"א פרי) נגעתי בכך לחוש לדר"י דסומא פטור מכה"מ להחמיר עכ"פ. כך חובתנו וכך יפה לנו ודאי. אכן מ"מ לא מהני ליה פטורו מידי. דהא מ"מ ודאי חייב בכל מדרבנן מיהא. כמ"ש תו' אליבא דר"י. וכך הסכמת כה"פ. איברא בנ"ד דהגדה דלראב"י מיעטיה קרא בהדיא. אפי' אליבא דרבנן דס"ל בעלמא סומא חייב בכה"מ ד"ת. הכא פטריה רחמנא משו"ה פסיקא לי דהכא ודאי שאני. וכן היא המדה בכל מקום גם בדברים של תורה. שהרי כאן ס"ס. ספק אם הלכה כר"י (דמידי ספקא לא נפקא כו') ואפילו את"ל דהלכה כרבנן. דילמא בהא מודו דפטור כדאמרן. לכן ודאי הדעת נותנת לסמוך על זה בכאן עכ"פ. ואיך נאמר בפשיטות דלא קיי"ל כר"י. והא חזינן נמי דר"י גופיה מספקא ליה התם בהחובל. ואמר מריש הו"א מ"ד לי הלכה כר"י עבידנא י"ט כו'. ש"מ דמספקא לי'. אע"ג דעבד עובדא בנפשיה הכא באגדתא. וזהי ג"כ שקשה עלינו. ובאמת יש לתמוה על הרב"י. אדדחי לריר"ו מההיא דהחובל. ליקשי לי' טפי מהא דפסחים. דמייתי לה ריר"ו ומפשט פשיטא ליה מהתם. והאיפכא איכא למשמע מהתם. דא"ה למאי אצטריך ילפותא דזה. וגם ר"י ור"ש עבדי עובדא דלא כוותיה אפילו בהא. והו"ל להב"י לממחי לה בעוכלא מאותו מקום שבא. אבל באמת עפ"ז יצא ריר"ו זכאי בדינו לגמרי. דא"א לחשדו שהביא ראיה לחובתו ודקארי לה מאי קארי. אלא משום דבלא"ה ס"ל כר"י. כמו שהבין הוא ז"ל וגדולים זולתו. בדעת התו' וכמש"ל. ואע"ג דבעלמא אכתי רפיא. מיהת הכא כיון דמיחד ליה קרא למעוטיה מהגדה אליבא דראב"י. ודאי סמכינן עלה למפטריה לגמרי. זוהי שאמ"ר שפטור מהגדה כמו מכה"מ. ותלי לה בדלא תניא. ר"ל ההיא דע"פ. אלא משום דההיא מסייעא בודאי. וכדאי למסמך על ר"י וראב"י. כ"ש שדעתו בזה להחמיר. אע"ג דלא קיי"ל כראב"י במ"ש מצה בזה"ז דרבנן (וגם בזו לא ברירא כ"ה. אע"ג דתניא כוותיה דרבא. הא הקשו עלה בתו'. דאתיא דלא כר"י דהלכה כמותו נגד ר"ש גם במסקנא דסוגיא (דק"יו) הנ"ל לא מוכח מידי דאיכא למימר איברא עלה קסמכי ר"י ור"ש למעבד עובדא דלא כר"י. אע"ג דבעלמא הוה מספקא ליה. היינו משום דודאי הכא ס"ל כראב"י דמצה דרבנן (אלא דפליגי עליה בחדא וק"ל) ועפ"ז נתבררה דעת ריר"ו ז"ל שמשנתו קב ונקי. והמשיגים לא ירדו לסוף דעתו כלל. וקרינא עליה טוביינא דחכימי. ואנא לא חכימאה סדרנא אנא. אלפקטא נקטאי ריחא אתי לי ליד. מדבריו נזדכה ג"כ מ"ש בראש מאמרי הנדרש בהחליטי דסומא בהא ודאי פטור מכל הני טעמי. אבל לדידי טפי ס"ל מריר"ו ורבותא אצטריכי לאשמועינן דאפ"ה מוציא אחרים י"ח. והוא מרגניתא דלית לה טימי. ולא כריר"ו אמריתה לשמעתין בהא. אלא אתו' דמגלה קסמכי ודאי. בשני מקומות יבואר מה שאמרתי ברמז דק. ע"י שציינתי תו' דמגלה. ואף את"ל שדברי תו' אינן אמורים אלא לפום ההיא דסוגיא דפסחים. ולדידהו לא ס"ל. אפ"ה שפיר קאמינא. ודוק מיינהו הכי. מדפשיטא להו לתו' אליבא דר"י דשאני סומא. משום שהיה חייב כבר (וזהו בפקח שנסתמא) וכן כתבו עוד לחלק בין קטן לסומא (אפילו מעיקרו) משום שהוא גדול בן דעת. משו"ה איהו מפיק לבר חיובא. ואתי תרי דרבנן ומפיק חד דרבנן. וכיון דאתית להכי. דוק מנה תו חד דרגא דכי היכי דחזינן דפשיטא לתו' דבסומא ודאי לא בעינן שוין במדרגה. ה"ה נימא אנן דאתי נמי חד דרבנן ומפיק לדאורייתא. דהיינו סומא באגדה. אע"ג דמפטר ד"ת. מיהא מדרבנן ודאי חייב בכל גוונא כדאמרן. וכיון שכן. שפיר מצי מפיק לבר חיובא דאורייתא. כיון דלא מסקינן ליה אלא חד דרגא. והשתא נמי א"ש דר"י ור"ש לא מפקי נפשייהו בר מהילכתא. וסוגיא דעלמא דנקיטנן מצה דאורייתא. אע"ג דלעיל ניחא לי משכוני נפשאי אליבא דר"י. ולהראות פנים לכל צד. מ"מ מ"ש אני לפי שטתי הוא אמת בריר ושריר וקים דוק ותשכח דברים מאירים כספירים. ולא תימא שינויא דחיקא משנינא לך. ולא עוד אלא שכך נמצא בפירוש במרדכי בסומא דאתי חד דרבנן ומפיק דאורייתא. ודי בזו למבין ומשכיל על דבר הלן בעומק הלכה. יאמר טוב ויישר. ואחת בקשתי ממך. שתחזיר לידי או גוף כתב או העתק מדבר תורה הלז עכ"פ. כי זה דרכי כ"ה להחזיק לי העתקה מכתיבת תשובה בד"ת. ולא היה אפשר לעשותו היום. כי זה כתבתי ע"פ הנס וחבת הקודש מכפרת. ואהבה דוחקת מבשרת. מעתה תכיר בלי ספק העומק שיש בציון הלז. והיה זה שלום מני הטרוד בחפזי כותב. וכשהחזיר לידי העתק מתשובתי הנ"ל. שכתבתי (בחפזון לא ישוער. שלא היה לי פנאי אפילו לחזור ולקרותה. בטרם תצא מת"י) הודה וקלס את דברי. היותו דבר אמת ישר עמוק מחודד וחריף. אליבא דהלכתא. יעב"ץ.

444

תמ״הע"כ אני מזכיר כל שאלות שיש לך שאל בני שאל. ואשיבה כיד ה' הטובה עלי. רק בתנאי כפול שתמלא שאלתי בדבר ההעתקה. כי הי"ת יודע ועד שלא אוכל אפילו לעבור על דברי לקרות מה שכתבתי מגלה עפה הנ"ל. והיום רד מאד כו'. והיום גורם טרדות רבות כו'. בנל"ך. לכן המו מעי על העתקה. לידע אם לא יצא דבר שא"מ מת"י ח"ו. מחמת המהירות הנמרץ:

445

תמ״והילדיסהיים ו' סיון תקכה"ל:

446

תמ״זלמי חכלילי עינים מיין המשומר. נאה מקיים ונאה דורש כמין חומר. מזה בן מזה. אשר יאמר עליו כי הוא זה. בקי בכולא תלמודא כמאן דמנח בקופסא. ומשכח מרגניתא תותי'. שיתין רהוט רהוטין. ולא מטא לגברא דמשו' פרי' כריך ותני ויצא לו מוניטין. ה"ה הגאון הגדול מעוז ומגדול. מופת הדור ענף עץ אבות פרי הדר. הרב המפורסם. נ"י ע"ה פ"ה כקש"ת מוהר"ר יעקב נר"ו יאיר. יגדיל תורה ויאדיר. ר"ד י"א.

447

תמ״חאחדש"ת יהלמני צדיק חסד על עמוסי התלאות האלה אשר אעמיסהו. כי אב לבן יודיע צדקתו. כאשר נתן מהודו עליו ושלח לו חיבוריו (ע"פ בקשתו) הנחמדים ספרי דבי רב המסולאים מני פז. והנה לקחתי מהם כטפה מן הים. ובאיזה מקומות שלא הבנתי דברי קדשו כי לב נבון אין חקר. אמרתי לשאול על ההקם. אצל מרא דאולפנא מורי הרב מע"ק נר"ו. וכל היכא דאיכא לברורי מברירין אף דאוקמינן בחזקת מריה קמא. והמה בכתובים.

448

תמ״ט1) במה שכתב מורי הרב נר"ו בס' עמודי שמים ח"ב מתפלה שלו. בדיני בדיקות חמץ דף ט"ז ע"ב וז"ל קודם שריפה מבטלין פ"ב וכו'. תמהני כי כל הפוסקים ראשונים ואחרונים פסקו דמבטלין אחר שריפה ומילתא בטעמא כדי לקיים מצות שריפה בחמץ שלו.

449

ת״נ2) במה שחולק מורי הרב נר"ו בספרו שי"ע על הפר"ח שכתב ב"ה מגילה דנשים פטורות מלשלוח מנות דאיש כתוב ולא אשה. ומורי מע"ק הרב נר"ו חולק עליו. ודכירנא מילתא (כי הספר שאילת יעבץ לקח א"א בימ' הק' התו' שי' עמו למינשטר מקום תחונתו עכשיו) שנתן טעם לדבריו כי לא אימעיט מן איש רק קטן. אבל אשה לא אימעיט מן איש דהוקשה לכל עונשין שבתורה. והיה קשה לי כי תורה היא וללמוד אני צריך מן ש"ס דפסחים דף צ"א ע"ב דמיעט הגמרא מן איש אשה לגבי פסח שני חטאו ישא האיש וכו' איש אין אשה לא. ואמרתי מסברא דנפשאי דכי ליתא בדוכתא אלא חד איש מסתברא למעט רק קטן ולא אשה דהוקשה לכל עונשין לאיש. אבל בדוכתא דכתיב יותר פעמים איש כמו גבי פסח שני. וגם במשלוח מנות דכתיב שני פעמים ומשלוח מנות איש וכו': אתי חד למעוטי קטן וחד למעט אשה. אמנם לחלק בין האיש ובין איש דדוקא גבי פסח ב' דכתיב האיש אימעוט אשה מינ'. משא"כ שארי דוכתי דכתיבי רק איש לא אימעוט אשה מיני'. זה אינו שוה לי. ומהי תיתי לחלק כזה. ותורה היא וללמוד אני צריך.

450

תנ״א3) גם במה שכתב מורי מע"ק הרב נר"ו בדיני תקיעות שופר בס' עמודי שמים הנ"ל דף צ"ד ע"א וז"ל ומי שהחזיק עפ"י הצבור בתקיעות שופר אפילו פעם א' אין מעבירין אותו ממנו אפילו אם יש וכו' עכ"ל. ימחול במחק"ת איה מקום מקורו הנובע דין זה ממנו. אם הוא משו"ת מים עמוקים להראנ"ח ס' ע' שכתב תשוב' א' ארוכה מארץ מדה בנדון כזה בעסק בה"כ. ודומה לנדון זה מאד כדמותו וכצורתו אבל שמה לא כתב להדיא שאפילו לא החזיק כי אם פעם א'. ואף שמשמעותה הוא אפילו פעם א' מכל הדברים הנאמרים שמה. וגם מה שמביא שם בשם מהר"מ מכל הלין נראה שאין לחלק בין שהוא מוחזק בענין כזה פעם א' או יותר. אמנם יש מקום לחלוק למי שרוצה לחלק את השווים. או מי שדעתו נוטה בדרך אחר: ובודאי למורי מע"ק הרב נרו גלוי וידוע ולקחו ממקום אחר אפשר. ויורני וילמדני.

451

תנ״ב4) ואגב זה אשאל את פיו הטהור אשר יהגה תבונות גם בענין א' דומה לזה. א' שמוחזק שנה ומחצה בהדלקת נר תמיד בבה"כ של צבור וקהל. אשר קודם לכן הי' דולק מארנקי של צדקה דצבורא. וזה שנה ומחצה קם א' ונדב לבו לרוחא דהקדש ולמצות נר תמיד לעלות נר תמיד מכיסו והנה הוא מוחזק בו זה שנה ומחצה. אשאל את מורי מע"ק נר"ו אם הוא כנדון הראנ"ח הנז"ל בשו"ת מים עמוקים סימן ע'. או אם יש לחלק מאחר שהיה דולק קודם לכן מארנקי וכיס של צדקה ולב ב"ד מתנה עליהן. לכך חזקתו השני' שעשה המוחזק עכשיו זה שנה ומחצה אינה חזקה לגבה. והקהל יוכל לערער אם נפשם אותה.

452

תנ״ג5) גם במחק"ת יודיעני נא בדבר אשר עמדתי משתומם בו וראיתי חזות קשה באבות דר' נתן פ' ל"ו דחשיב ז' אין להם חלק לעה"ב וחשיב בתוכם דיין לעירו חזן לבלר טבח וכו'. ולא ידעתי פירושו. אם הדברים כפשטן א"כ היכן מצינו ידינו ורגלינו בבה"מ ובבה"כ וכדומה לזה דברים שהעלו חז"ל בש"ס כמה פעמים חדל לספור לטובה ולזכות לדיין הגון ולטבח ולש"ץ. ובהיות שכל רז לא אניס לי' למורי מע"ק נרו ודלתות התורה חתורות אצלו. יגיה את חשכי להשביע את נפשי השוקקה. כאשר יחלום החולם והקיץ והנה נפשו ריקה. ואני את מצותיו אשמור חקה. כנפשו נפש היפה אשר מכל סיג מנוקה ונפש ידידו המתלהב ברתמי גחלי אהבתו ומי תורתו לוקקה. שומר פקודתו. ביום צוותו. דש"ק תורתו. הק' דוד בן התו' כמו' מיכל שליטא ברעסלויא:

453

תנ״דתשובה

454

תנ״הי"ד סיון תקכה"ל. אלטונא

455

תנ״וויהי דוד לכל דרכיו משכיל. למען סור משאול מטה ישחק להמון קרי' והיו בעיניו ללעג מרבה להכיל. ה"ה אהוב וידיד רביד הזהב ורדיד. הקצין התורני כמו' דוד יצ"ו.

456

תנ״זהיום הגיעני מכתבו הבהיר מן יו' הנ"ל לשונו עט סופר מהיר נמצאו דבריך שאלת חכם במקום אשר מזבח ספרי קטון מהכיל. ואוכלם ויהיו בפי כדבש למתוק אכלתי ולרעבים אאכיל. שמחתי ושימחתי בו בזאת חפצתי ואשתעשע בדבריו כי נעמו ולגלות סודי אליו לא אחוש להיות רכיל. ואשיב על ראשון ראשון על סדר אגרתו שלשת חצי תשובותי אורה לשלח לי למטרה אל חיק קשתו דרך ספקותיו בחבורי כגבור משכיל. ושתים הנה קוראותי"ו ושאלותיו לפשט קמטיהן ואט אליו אוכיל. אפס בקוצר נמרץ בסבת הטרדות הנועדות אשר סביב שתו עלי היו כולנה מבית ומחוץ גודשא סאה רבת התלאה חומר בגודש אלפים בת יכיל עכ"ז לא מנעתי עצמי מבית דרושיך. אפי' שעה אחת למען ברק ברקאי להכיל (א) במ"ש בסע"ש בדיני בדיקת חמץ. קודם שרפה מבטלין פ"ב. שאל ידידי וז"ל. תמהני כי כה"פ ראשונים ואחרונים פסקו דמבטלין לאחר שריפה כדי לקיים מצות שריפה בחמץ שלו עכ"ל בטענה ראשונה.

457

תנ״חמ"ש בספרי נגד הגה דש"ע בדין בעור חמץ שנתקשה בו השואל מבואר יפה
והנה אהו' ידידי תמה על עצמך. איך אפשר שהתעלמת מהסתכל במה שכתבתי שם באותה שורה ובשלפניה. הלא כה אמרתי בפירוש. טעם המנהג עכשיו כדי לקיים מ"ש בחמץ שלו. א"ה דעדיפא הו"ל למרמי דידי אדידי. והיתה התמיהא גדולה ביתר שאת. אבל איך אפשר שיהיו דברי סותרין זא"ז תוך כדי דבור. הלא זה כדבר אשר אין לו שחר. הא ודאי כבר נשמרתי מזה. ולכן עשיתי לו סימניות במראה מקום על חבורי במ"ש שם (עמו"ק) אבל באמת כבר הכנסתי הפרכא בתוך דברי הקצרים ההם. כי אמנם דבר זה שחדש לנו בהג"ה דש"ע ע"פ דרשות מהרי"ו (לא פוסקים ראשונים שערוהו. וקדמונים לא אמרוהו) טעות בדבר משנה הוא בלי ספק. כמו שהבלעתיה שם בנעימה. מספיק למבין מדעתו (מלבד מ"ש עוד במו"ק בס"ד) ולפ"ז לא תוכל להתעלם מליישב דברי הנ"ל בשני דרכים ישרים. אם שמ"ש ברושם 6 הוא אליבא דעיקרא דדינא דמתני'. דלא חיישא להאי חדושא דבתראי. ואב"א אפילו לפ"ד הגה"ה. דבעינן דוקא לקיומי מצות שריפה בחמץ שלו. מ"מ יתקיימו דברי ואף היא לא תברא. דמידי הוא טעמא להתאחר הביטול. אלא כדי לקיים מצות שריפה בחמץ שלו. והרי באמת גם לפמ"ש אני כלשון משנתינו. יתקיים זה וזה בידינו. וכי מי לחשך שעל ידי הביטול השני יבוטל גם החמץ הזה שמביאו בידו לשרפה. הא ודאי ליתא. תרתי למה ליה. ומחזי כחוכא והי נינהו מילי דכדי. אע"ג דאמר נמי דחמיתיה. פשיטא אין כוונתו אלא על החמץ שראהו ושוב נשכח ממנו ולא לקחו לבערו. עליה קאי לישנא דביטול השני. אבל זה החמץ שבידו ומוליכו לבית השריפה. אפי' בטלו אינו מבוטל. שהרי עדיין הוא בידו וחוזר וזוכה בו. א"כ דבר בטל הוא לומר שמתכוין לבטל גם חמץ זה שבא עתה לשרפו. זה פשוט וברור שאין ממש בדיוק מחודש הלז. ועל כרחו של אדם מבין דבר לאשורו יוכרח לתרץ דברי באחד משני פנים הללו לפחות. או גם שניהם יחד. אם אוהב לפרוק ומודה על האמת הוא. ודי בזו למבין בנוגע לראשונה.

458

תנ״ט2) מ"ש בספר שי"ע (סק"ך) על הפר"ח שכתב דנשים פטורות. משלוח מנות(דלא כש"ע) דאיש כתב ולא אשה. ומ"ה חולק עליו. ודכירנא שנתן טעם לדבריו כי לא אמעיט מאיש אלא קטן. אבל אשה לא דהוקשה לכל עונשין שבתורה. והיה ק"ל כו'. דמיעט הגמרא מן חטאו ישא האיש. איש אין אשה לא. ואמרתי מסברא דנפשאי דכי ליתא אלא חד איש מסתברא למעט רק קטן כו'. אבל בדוכתא דכתיב יותר פעמים איש. חד למעט קטן וחד למעוטי אשה כו'. אמנם לחלק בין האיש ובין איש זה איננו שוה לי עכ"ד.

459

ת״סישוב השגתי על פר"ח בדין משלוח מנות דאשה
לזאת אשיב תחלה. במ"כ לא נתכוונו דבריך בזה. שאמרת משמי דבר שלא אמרתי מעולם. כאילו מטעם דהוקשה אשה לאיש לכל עונשין באתי לידי כך. לחלוק על הפר"ח. ודבר זה לא נמצא בספרי והוא דבר שא"א להשמע כלל. כי לא הוקשה אשה לאיש אלא לעונשין דל"ת השייכים בה ג"כ. ולא הוקשה למ"ע לגמרי (היכא דלא מייחד לה קרא לרבויה) מה גם במ"ע שהזמן גרמא. אך מחמת כמה טעמים אחרים נכונים ונוכחים באתי לידי מדה זו. ופר"ח דחה דברי ההג"ה דש"ע במילי בכדי. דמדחו בגילא דחיטתא. ולא עשיתי טענה זו(דאיש. למדרש ולא קטן) אלא טפלה. לא צריכנא לה אלא לגלויי מילתא בעלמא. דאין ראיית פר"ח כלום. דאימא איש להוציא קטן קאתי. כדאיתא בדוכתי טובא. והכי נמי בההיא סוגיא דפסחים גופה דאייתית לן. איתא להך מיעוטא נמי דאיש ולא קטן. ואע"ג דלזימנין איתא דדריש נמי איש ולא אשה. היינו היכא דמייתר קרא. מיהו מיעוטא דקטן טפי שכיח ומסתברא. דוק ותשכח. נמצא עכ"פ נסתר יסודו של פר"ח בדבר זה. ואין לו על מה להשען לדחות הגה"ה בקנה רצוץ. ואמנם מ"ש אהו' ידידי כ"ת מיתורא דאיש איש תרי זימני. שפיר קאמרת (והיינו הך דאמינא דעת דלא ממעטינן אשה מאיש. אלא היכא דמייתרי קראי) וניחא בפסח שני. אבל במשלוח מנות לא מהני מידי דלגופיה איצטריך נמי קרא אחרינא. מעקרא כתיב ע"כ היהודים הפרזים עושים את יום י"ד וגו'. והדר כתיב לקיים וגו'. להיות עושים את יום י"ד וט"ו וגו'. הא בהדיא ליכא קרא יתירא. ואף במש"ע ידידי כבני. לחלק בין איש להאיש יפה כוונת ובכדי שוית נפשך הדרנא. כי תלמוד ערוך הוא כה"ג גבי אזרח דסוכה. האזרח להוציא את הנשים ותשכח תו דכוותה. הנה הוא שוה לי וישר. הגון וכשר.

460

תס״אוכן במ"ש בדין חזקת דמצוה
3) מה שכתבתי אני בדיני שופר. מי שהחזיק ע"פ הצבור אפי' פעם אחת אין מעבירין ממנו. כתבת איה מקור דין זה כו'. תשובת טענה זו לא נפלאת ולא רחוקה ממך אהו' כנפשי. שכל הפוסקים שהביאו דין זה סתמן כפירושן. בפ"א סגיא. והמוציא מידי. עליו הראיה. איברא מתלתא טעמי קאתינא עלה אי משום ד"ש. ואי משום חשדא. ואי משום דמעלין בקודש. וכיון שעלה לא ירד. ויש לכל זה מקור בגמרא שאין להאריך כאן. ודין אחד הוא לכל המינויים (שאינן עשוין על תנאי לזמן) שאין מורידין בלי טענה ואמתלא גדולה. ואבוהון דכולהו גמרא דיומא. כנודע. אף אם באמת שו"ת מים עמוקים אינם תחת ידי ולא ראיתים עד הנה. אבל נראה שבמג"א עליה סמך בזה. שמראה מקום על אב"ח. ואנכי לא ידעתי שורש דבר נמצא בו בענין הלז הוא לא מנה ולא מקצתה.

461

תס״בעוד בנדון כיוצא בו
4) ולענין שאלת חזקת הדלקת נר תמיד שזכה בו המתנדב שנה ומחצה ולא מחו בו דבר זה מפורש ימצא בתשו' רדב"ז (סי"א) ונראין דבריו דמהניא בה חזקה כה"ג. אע"פ שדברי בס"ח סי' תשע"א נראים כמתנגדים. לא דמי. התם מעקרא בתורת קנין בדמים נחית לה. כגון זה ודאי המוסיף ומרבה לספר ה"ז משובח. שלא תפסיד הצדקה על ידו. וכמנהג במכירת המצות. ולהכי דל חזקה מהתם. משא"כ במתנדב מתחלה להרוויח לצדקה כנדון רדב"ז וכנדון דידך. דאדעתא דהכי נדר. גם לא היה שם מוחה ומערער. השתא כל כמינייהו לאפסודי' דכוותיה.

462

תס״גבאור לשון אבות דר"ן חמור מאד לפום ריהטא
5) ומה ששאלת בני שהוקשה לך באדר"ן פ' צ"ו. הא ודאי קשיא כעשן לעינים וכחומץ לשינים. אכן כבר עמדתי עליה בהגהותי לש"ס. ואין לי כי אם להעתיק לכ"ת מ"ש שם. וז"ל אההיא דשבעה אין להם חלק לעה"ב (פירוש. אם אינן נזהרין במלאכתן ואומנותן ומינויים כראוי להם. וכמו שהוא ע"פ הרוב. וביחוד בעקבות משיחא) אלו הן לבלר(פירוש כותב סת"ם כמ"ש רי"ש לר"מ בני הזהר במלאכתך כו'. שאם תחסר אות אחת לא נמצאת מחריב העולם) וסופר (כותב שטרות וגיטין. שהרבה דברים גדולים תלוים בו. אם מקלקל בהם. נמצא מפסיד ממון שלא כדין. או מרבה ממזרים בישראל) כו'. דיין לעירו (י"ל פירושו כשמתפרנס מהם בדרכים מעוקלים. ודומה לכהן המחזר על הגרנות. איש תרומות יהרסנה. ועוד שאם באו לפניו בני עיר אחרת לדון עם בני עירו מטה הדין לצד בני עירו היינו דיין לעירו. ואינו שזה לעיר אחרת. גם כבר אמרו רז"ל (שבת קל"ט א') אי בטלי דייני כו'. הרי שגם בימיהם כבר הוחזקו סתם דיינים להיותם מקולקלים. וכן אמרו שם עוד. מ"ד שבר ה' מטה רשעים. אלו הדיינין. דכוותה בחלק (ק"ד ב') ה' לא קראו. רב אמר אלו הדיינין כו'. מלבד מ"ש בשלהי סוטה על פסקא משחרב בהמ"ק. ומאי נענה בתרייהו אנן יתמי דיתמי חזי מאי דקמן) וקוסם (כענין מה שכתוב ונביאיה בכסף יקסומו. בעו"ה ענין זה נתעורר בימינו מאד. כנודע ומפורסם בקצוי ארץ וים רחוקים. בייא בייא האי דאחרבינהו לכמה קהלות מישראל. יעוין ס' שמוש) חזן וטבח אלה הם ודאי לאבן נגף ולצור מכשול לבית ישראל. עמו"ק (סנ"ג) על אודות חזני אשכנז ופולין. ועל ענין הרבנים. יע"ש(סרכ"ג) ושם הבאתי ג"כ מאמר חמור וזר נמצא בלשון ר"מ בפי' המשנה בשם רז"ל. שכיון שנתמנה אדם פרנס על הציבור למטה נעשה רשע למעלה: ועמ"ש שם בהשמטות והם בכתובים. ואמנם הדבר פשוט שאין המכוון אלא על הדורות שנתקלקלו. וכענין שכתוב ראשיה בשחד ישפוטו וגו'. וכדרך שאמרו רז"ל ס"פ ע"ע. משרבו בעלי הנאה נתעוותו הדינין כו'. משרבו אחרי בצעם לבם הולך. רבו האומרים לרע טוב כו'. משרבו האומרים לרע טוב כו'. הוי הוי בעולם. והכלל העולם נדון אחר רובו. ובהדי הוצא לקי כרבא. כיוצא בדבר אתה אומר אותה ששנו חכמים לא ילמד אדם את בנו אומנות חנוני כו'. שאומנותו אומנות לסטים. אע"פ שמצינו תנאים ואמוראים שהיו חנונים. כמו אבא שאול ב"ב ר"י ור"פ סודנא וזולתם. וכן היו בהם מכל בעלי אומניות. והמה היו זכורים לטוב בודאי. מ"מ החליטו רז"ל אותן האומנות למכוערות ומנעו מללמדם לבנים. מחמת קלקול רוב העוסקים בהם ולא חשו למיעוטא. ואדכרתן מילתא מה שקרה אותי כמקרה הכסיל בספר עמודי שמים המהולל בפי כל שקנאו בו הטפשים החלפנים עזי פנים שבמקום הזה. מחמת שמצאו בו בהלכות דרך ארץ. שהוספתי לחבר השולחני עם החנוני. וישטמוני בעלי חצים (מרי פלוגתא דפלוג זוזי בלא דעתא דחברייהו) על לא חמס בכפי. ולא מרמה בפי. רק לטוב להם ולבניהם: וישטמוני תחת רדפי טוב (זולת זה לא היה לי שונא פה) הנהו עכברי רשיעי דשחפ"י אדינרי. ואחרם רגמ"ה קעברי. חלילה להקל בשבילם בכבוד הכשרים העוסקים באומנות חנות ושולחנות. הנה שלי שלך לפניך. לא אחרתי. מלהשיבך דבר מתוך עומק הטרדה. ואצפה לידע אם ישרו דברי בעיניך. ועליך ה' יזרח. מטה הצלחתך האמתית יפרח. כחשק נפש הגר ותושב אנכי לא אזרח. יעקב ישראל מכונה יעבץ ס"ט.

463

תס״דחזר השואל על הראשונות:

464

תס״הההר הטוב קרן בן שמן. צרורו"ת הלכה למשה מסיני שזכה דאורייתא בלבו צרור וטמן. לא קשי' הא למיגמר והא לאגמורי. תרתי לטיבותא דריפתקי דאורייתא ועקר טורי. בן אבי חוזה. ומשנה לא זזה. הדרא ארעא והדרא פירי. כי לו מאורשה קדושה אדוכתא לא שף מדוכתא. ה"ה הרב הגאון הגדול. מעוז ומגדול. הגאון המפורסם ערוגת הבושם מופת הדור. נ"י ע"ה פ"ה כקש"ת מהור"ר יעקב נר"ו יאיר. כאור הבהיר.

465

תס״וכל יקר ראתה עיני כת"ב מזוקק שבעתים כאור החמה נוגה סביבו שפעת יפעת כעין הבדולח וברקת מקוטרת מור ועסיס ומצוף דבש נמתקת. כושל יקימון מיליו ספות הרוה לנפש שוקקת. מתלהב כשלהבת הקשורה בגחלת עוממות על דודה מתפרקת. בלפידי יקודי האהבה רבה חובקת. הייתי אך שמח. ואמרתי אשרי הדור שהגדולים נשמעים לקטנים להשיבם בהלכה שם שואף זורח. ומה יפה ראיתי בתפארתו רשות נתונה להשיב שוב שנית להגדיל תורה ולהאדירה. לכן ערבתי אל לבי כי כתבי כת"ב סוגים ואר"ש לא מטוהרה. אל יהיה למורי הרב נר"ו כמשא כבד וקילקול שורה. לא קול ענות גבורה. ולא דעת שפתי ברה. רק תורה היא וללמוד אני צריך ולדעת פשרה. א) בענין ביטול החמץ מה שכתב מורי הרב נר"ו לחזק בנינו ראשון לחלוק על הדין כל עיקר דשריפת החמץ אין צריך להיות בחמץ שלו (ובזה סתם דברי קדשו וספר מו"ק אינו בידי לעיין בו) ועוד אף אם נאמר דצריך לקיים מצות שריפה בחמץ שלו. מ"מ אף אם מבטל חמצו קודם שריפה בודאי אינו דעתו לבטלו. מאחר שמוליכו לבית השריפה. וה"ה אף אם דעתו לבטלו אינו מבוטל דהא עומד וזוכה בו בידו. ע"כ תוכן דברי קדשו. אחר המחילה רבה וגדולה אציע דברי כפי מה שנראה לי(ואולי גם עי"כ יתיישב תלונתו על עיקר הדין דדרשת מהרי"ו דרצה מורי הר"נ לומר דאין צריך לקיים מצ"ש בחמץ שלו. וטעות בדבר משנה יהיה לא כן עמדי לדעתי הקצרה) ואיכא למידק טובא על דברי מורי הר"נ. ואומר דודאי אם מקיים בהשריפה מ"ע דתשביתו לא צריך להיות בחמץ שלו. דהא מצות דתשביתו דשריפה אינו אלא לאחר זמן איסורו דילפינן מנותר. ולאחר זמן איסורו הא אין החמץ שלו. ואפ"ה מקיים עשה דתשביתו דוקא כזה. וכמ"ש הרא"ש בפ"ק דפסחים גבי הא דאין מברכין על הביעור משום דעכשיו אין שורפין אותו קודם זמן איסורו אין השריפה לקיים מ"ע דתשביתו דהא ילפינן מנותר דהא לאחר זמן איסורו. ורק השריפה זו היא שלא יעבור בב"י ובי"מ יע"ש בהרא"ש. ולפ"ז ע"כ צריך השריפה להיות בחמץ שלו כדרשת מהרי"ו. דאם החמץ אינו שלו אינו עובר עליו בב"י ובי"מ ואין מצות שריפה חלה כלל ולשוא שר"ף שורף. והנה ודאי דכי תקינו רבנן לשרוף תחלת שש אף שמדאורייתא אינו אלא תחילת שבע הוא משום דלמא אתי למטעי. זולת זה לא היה גוזרין כלל לשרוף תחלת ו'. והשתא דתקינו לשרוף תחלת ו' בודאי צריך להיות בחמץ שלו כמו שפירשתי. ובזה לדעתי אין מקום לתלונת מורי הר"נ על עיקר הדין דמצות שריפה בחמץ שלו. ומה שכתב מורי הר"נ דאף לשיטת דרשת מהרי"ו עצמו. מ"מ בודאי אין דעתו לבטל החמץ שמוליך לבית השריפה. ואף אם מבטלו אינו מבוטל דעומד וזוכה בו. ושפיר אעפ"כ מקיים מצ"ש בחמץ שלו. אחר המחילה רבה אין נראה לי כלל דאם לא יבטל חמץ הזה ששורף. לא מבעי' מכת הפוסקים ה"ה הרמב"ם והסמ"ג ואחריהם נמשך הטור. דאין לבדיקה וביעור עיקר מן התורה כלל בין לחמץ ידוע בין לחמץ שאינו ידוע. נמצא לא מקיים מצות תשביתו כתיקונה מדאורייתא כלל ושביק מצות דאורייתא דתשביתו ועביד מצות דרבנן דשריפה. אלא אף לשטת הר"נ וסיעתו דביטול וביעור שניהם הם מדאורייתא בעשה דתשביתו ואו הא או הא. ג"כ אינו מחוור דגם הכא מודו דזה הביעור אינו מדאורייתא לקיים מצות תשביתו. כמ"כ הרא"ש מאחר שהוא קודם זמן איסורו. ורק הוא שלא לעבור על ב"י ובי"מ ולא לקיים מצות תשביתו. ואת זה מוכח מאחר שאין מברכין על הביעור הזה כמ"ש הרא"ש. לכן יותר טוב ודאי כדרשת מהרי"ו וכהגה"ה ש"ע דיבטל לאחר שריפה נמצא מקיים הכל. מצות תשביתו דביטול. ומצות שריפה. כך נ"ל אחר המחילה רבה. ואם שגיתי. יודיע לי מורי הר"נ. ונדעה.

466

תס״זב) בנדון דמשלח מנות דאשה ישוב שאלתי לי מחד אשר בא מהנובר והיה לו ספרו שי"ע וראיתי ידיו רב לו להשיג על פר"ח בזה ולקיים הגה"ה דש"ע. לכן עיקר הדברים נ"ל. אמנם תמיה לי מה שרצה מורי הר"נ לתפסני בלישנא קטיעא שלי. כאלו רצוני בטעם החיוב עצמו משום דהוקשה אשה לאיש לכל עונשין. וביותר כאלו ראיתי זאת בספרו. אחר מחק"ת הלא כתבתי רק דאדכרנא מילתא משום דמאיש ממעטינן קטן ולא אשה את זה ראיתי וקריתי בו. ורק הוספתי גודשא מלבר (כי ספר שאילת יעב"ץ לא היה כעת הזאת ת"י) דהסברא מוכחת כן דמיסתבר להוציא את הקטן מלהוציא האשה משום דאיש ואשה הוקשה לכל עונשין שבתורה. משא"כ קטן: נמצא כח האשה יפה בכל דוכתא מכח הקטן: אבל פשיטא ופשיטא שאין הדעת סובלת לבר בי רב דחד יומא לחייבה האשה כאיש למשלוח מנות משום עונשין דהוקשה בו לאיש. ומאי שייכות דעונשין הכא. אמנם מ"ש מורי הרב נר"ו דהוקשה רק לעונש ל"ת. במחילת ק"ת אינו מדוקדק כ"כ לדעתי. כי מצינו גבי מילה דצריכנא מיעוט אותו ולא אותה משום דאי לאו הכי ה"א דמרבינן לאשה אף שהוא מצות עשה ז"ג משום עונש כרת דאית ביה כשטת ב"ה והוקשה אשה לאיש לכל עונשין וכנ"ל ואת זו פירוש הרב מהר"ש אלגאזי בספרו גופי הלכות סי' שי"ח שהוכיח זה אליבא רש"י ז"ל שמה בקדושין דלית ליה כשטת תו' שמה.

467

תס״חובענין חזקת המתנדב בנר תמיד עדיין אני מפקפק. דאולי יש לחלק בין נדון דרדב"ז דהיתה החזקה להאיש והאשה מעולמית משנה ראשונה. וקהל לא היה עדיין מוחזקים בו כלל. גם התנה זה בתנאי בתחלת בנינו שע"מ כן בנה אותו. משא"כ הכא דהיה קהל מקודם לכן מוחזקים בו עולמית עד שקם המתנדב הזה. זה שנה ומחצה מי לימא לן אם רוצים הקהל להדליקו מעכשיו כבראשונה שלא יהא רשאין. וגם לא היה שום תנאי ומינוי בהמתנדב זה שנה ומחצה. כי הוא לקח אותו את המצוה זו מעצמו. וגם יש שנודע להם נדבה זו. ויש מן הקהל שלא נודע להם כלל. רק סבורים שעדיין הנר תמיד דולק מן ארנקי של צדקה. אמנם בעסק החזקה נ"ל לקוצר השגתי. דאף שהיה הקהל מוחזקים בו מקודם. לכן אדרבה טפי כח יפה כח המתנדב. ודמי להא דאמרינן בברכות דף כ"א גבי גמר סעודתו וכו'. וגבי טבילה וכו'. דמחלק בין גברא דחזי ואידחי. ובין גברא דלא חזי ואידחי. דגברא דלא חזי ואידחי דדיחוי מעיקרא לא הוי דיחוי וגברא דחזי ואידחי כיון דאידחי אידחי. ה"ה בנ"ד דהקהל היה ראוים בשעת נדבת המתנדב ואידחו וכיון דאידחי אידחו. ועדיין אני נבוך בו מ' שארי הספקות הנ"ל. ומורי הר"נ כל רז לא אניס ליה יגיה חשכי בזה. והנני אצפה לתשובתו הטהורה והזכה. סמים דקה. והנני כתלמיד עבד נרצע נגוש אל דלתי בית מדרשו. ומוכן לשרתו ולשמשו. צפרא ורמשא. מתאבק בעפרות זהב עפר רגלי ת"ח. הק' דוד בן התו' כמו' מיכל שליטא ברעסלויא.

468

תס״טבמטותא אבקש מחילה רבה ממורי הר"נ על כתבי הגרוע. בעל מום קלוט ושרוע. כי מלחיצת ונחיצת הפאסט נעשה זאת כסולם רעוע. ובמחיקת וכתמי דיו מנוגע. וענותו תרבני ויאמר לדל שוע. ואם דל הוא פרי עט"י מפריי הגרוע. ירצה לפניו כמי מנוחת על מבוע.

469

ת״עתשובה

470

תע״אז"ך סיון תקכה"ל אלטונא.

471

תע״בשלום לאי"נ הק' המשכיל התורני הנחמד. בתורת ה' חפצו דבוק בפתיל נצמד. כמו' דוד יצ"ו. גי"ה מן ך"ב הנ"ל הגיעני אתמול. וראיתי פקפוקיך במ"ש לך בקודם. ולולא פניך אני נושא. מאשר יקרת בעיני נכבדת ואני אהבתיך אהבה שאינה תלויה בדבר בטל. לא היה אפשר להשיבך מאומה. ביחוד לעת כזאת. שאני מוקף חבילי טרדי"ן וכמה תשובות עלי להשיב שואלי ממ"א. אכן לשמע אוזן שמעתיך היותך שוקד על התורה לשמה לשמור לעשות ולקיים. ובוחר בדרך החיים. לכן אשיב מפני הכבוד דלומד תורה לשמה. דחביב עלי כגופאי. חדאי נפשאי לך קראי לך תנאי. ולא אחוש גם הפעם לטרחא יתרה. באשר חשבתי כבר יצאתי י"ח בראשונה. שכתבתי לך בעזה"י דברים ברורים וישרים למוצאי דעת. והם מוכרחים בטעמם ומוכרחים מעצמם. ובמו"ק כל צרכם מבוארים. קמחא טחינא טחנית. מ"מ אהבתך דחקה את הבשר. וחזקה ידים רפות לכתוב שנית בענין זה בידי הכהה. גם למען לא תחשדני במה שאין בי. לחשבני לקפדן או בשמץ יוהרא ח"ו. לכן דחקתי את השעה שלא להוציאך בפ"נ גם בפעם הזאת. ולחזור על הראשונות. אפס בקוצר האפשר כמסת אפיסת הפנאי. ושלא ליגע לריק בכפל דברים ואריכות השנוי אצל כל בעלי מדע. ואינו אהוב אצלי. ריש מלין אומר ישמע חכם ויוסף לקח. תנה בני לבך לי ותשית לדעתי עיניך פקח. הנה חזרת על כל צדדים לקיים דברים הראשונים. ואתפלא מאד על אלה דבריך האחרונים. ז"ל דודאי אם מקיימין בהשריפה מ"ע דתשביתו דלא צריך להיות בחמץ שלו. דהא מצות תשביתו דשריפה אינו אלא לאחר זמן איסורו כו'. ואפ"ה מקיים עשה דתשביתו דוקא בזה. וכמ"ש הרא"ש בפירוש (והעתקת לשון רא"ש בשבוש אגב שטפך) ובאמת אני אומר. חייך נגעת עתה במ"ש אני במו"ק בס"ד כי לא לחנם עשיתי לו ציון בספר שערי שמים. שגם זו אחת מן התשובות שיש לי בזה ע"ד ההגה. ושיירתיה לפאה בשע"ש (שהוא חבור פשוט. ערוך לכל בקצור נמרץ) רק הסתפקתי במראה מקום אליו. כדי להשמר מטוען המערער. ולמען ידע הרואה וקורא בספר שע"ש. שד"ת עניים במ"א. ועשירים במקום אחר (כדרך ספר העוסק בבאור. שמדרכו לפרש. ולא לסתום) אך כל דבריך ידידי שטרחת לפשט העקמומית בחדוש הלז. אינן אלא תימה על תימה. וכ"ש שהוספת. כי אמנם לשון הרא"ש שהבאת בידך לסניגור נעשה קטיגור. כנראה מיד למבין הישר הולך. לא נפלאת ולא רחוקה היא ממך. שבוק פלפול שקר וחריפות של הבל. ותא אבתראי. לא תיזיל בתר איפכא. אף אם אמנם גם דברי רא"ש עצמם נשארו אצלי קשים בהגהותי עליו בס"ד. אך לא תגהה ממנו מזור. שהוא בלי ספק לחדוש של ההגה כתולעת לקיקיון. ומש"ע ולפ"ז צריכה השריפה להיות בחמץ שלו. דאם החמץ אינו שלו אינו עובר בב"י וב"י ואין מצות שריפה חלה כלל ולשוא שרף. עכ"ל כמתהדר. וכל הדברים יגעים במ"כ מהופכים בתכלית אין בהם כדי להתגדר. ואיך נמשך זה מהנחה הקודמת. באיזה אופן הולדת לקיים מצות שריפה בחמץ שלו. מתוך דברי הרא"ש שהחליט שאין מציאות למצות שריפה קודם שעת איסורו של חמץ.

472

תע״גהשואל חזר טרח בכדי והביא ראיה לחובתו
ומ"ש דאם אין החמץ שלו. אין מצות שריפה חלה כלל לו יהי כדבריך. אוסיפת מיא אוסף קמחא. וכי קבלת עליך אחריות דמצות שריפה גם קודם זמן איסורו. הלא זה מערכה על הדרוש ותדע מן הקושיא. אמור מעתה שאין מקום לשריפה קודם זמן איסורו. וכ"ש שאין טעם בתוספת זה המחודש שכן הרא"ש אומר בפירוש. כל זמן שהוא מותר באכילה לא ישרפנו. גם הוא אמר שאין מצות בעור כלל קודם זמן איסורו. רק מצוה להוציאו מן הבית כדי שלא יעבור עליו. ואיך תאמר אתה שמפני כך יחויב לקיים בו מצות שריפה קודם זמן איסורו. ובחמץ שלו דווקא. מה ראיתי על ככה. ומ"ש דלא חלה כלל ולשוא שרף. הא נמי בורכא לא לשוא שרף. לא לריק יגע. שעכ"פ צריך להוציאו מן הבית. וכיון שעכשיו הנהיגו בו שריפה. גם קודם זמן איסורו. מה שאין לו הכרח וסרך מצוה. רק שאין הפסד בכך לעשות בו זכר לדבר ודוגמא בעלמא. ולכן מוציאין אותו מן הבית בזה האופן. לרמז וסמך קלוש למצות שריפה דלאחר זמן איסורו אליבא דר"י (אע"ג דלא קיי"ל כוותיה) א"כ מה לי שהוא חמץ שלו או שאינו שלו. הכל שוה בו לפני זמן איסורו. הלא כל אופני הבעור שוים עתה לד"ה. ואף אינו זקוק לשום בעור כלל ועיקר. כלום הוא צריך אלא להוציאו מן הבית. ואעפ"כ אתה מצריכו לשרפו. כדי לחוש לדקדוק הקל החדש הזה. א"כ גם בשאינו שלו. תתקיים הדוגמא לדבר. ובזמן איסורו ודאי אין חילוק בין חמץ שלו או אינו שלו הנמצא ברשותו. שריפה בעי לדר"י. זה פשוט וגם כל חמצו של אדם אחר זמן איסורו אינו ברשותו. ועשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו. ומש"ע השתא דתקנו לשרוף בתחלת שעה ו' בודאי צ"ל בחמץ שלו דבר בטל הוא. דבהדיא אמרינן. ונבטליה בשית. ומשנינן כיון דאיסורא רמי עליה לא מצי מבטל ליה. א"כ איך אפשר לומר שיבטל אחר זמן שריפה דתקנו חכמים. וכי לסתור דברי התלמוד אתה אומר חלילה. ובע"כ תחזור ותודה לדברות ראשונות שלי. אבל אני נשמרתי בלשוני בספר שע"ש וכתבתי בדיוק. ועכשיו נוהגין לשרוף בחמישית (לא בשעה ו' דתקינו רבנן) באופן שיתכן הנמשך אחריו שכתבתי מיד בסמוך לו. מבטלין פ"ב קודם שריפה. כי אז יש מקום לבטול שני קודם שריפה. שעדיין הוא ברשותו וכל עצמו של בטול שני חידוש הוא. ודידי ודאי עדיפא. דכי מאחרינן ליה לבטול שני בתר שריפה. משתלי ולא מבטל (החמץ שראה ברשותו וידע בו ושוב נשכח ממנו ולא בערו. וקעבר עליה) סבר הא עבד ליה כל מאי דאפשר. ולא אסיק אדעתיה לבטולי זמנא אחרינא (שבאופן זה אינו בטוח להנצל ממכשול דב"י וב"י) משא"כ כי אמרינן ליה לבטל קודם שריפה. מדכר דכיר. וכטעמיה דרא"ש בענין בטול שני שחדשוהו הפוסקים. מעתה תדע מה הגיעני ומה ראיתי על ככה. להעמיד הדברים על אופיים ואופניהם כהוגן. לצאת ידי כולם ויתקיים הכל בידינו כראוי וכהלכה. ומש"ע על מ"ש אני דאף לשטת מהרי"ו מ"מ ודאי אין דעת המבטל על החמץ שהוליכו לבית השריפה. אחר המחילה אנ"ל כלל דאם לא יבטל חמץ זה ששורף ל"מ לדעת הפוס' דאין לבדיקה ובעור עקר מה"ת נמצא לא מקיים מצות תשביתו כתקונה. ושביק מצוה דאורייתא דתשביתו. ועביד מצות דרבנן דשריפה. אלא אף לשטת הר"ן כו'. ג"כ אינו מחוור דגם הוא מודה דזה הבעור אינו מדאורייתא כו'. והארכת לשון בזה. ולא היית זקוק לבקש מחילה. דמחילה בטעות אינה מחילה. ומה שאינו נראה לך. אינו נדחה בכך. לא ראינו אינה ראיה. ילדותך גרמה ולימים הבאים אי"ה בהגיעך לימי בינה. תזכה לראיה שלמה. בתוך כך לא אמנע בר לבבי הנאמן לך. ולהראותך דלא חיישת לקמחך בהא. ומי איכא דסליק אדעתיה דשריפה גריעא מבטול. הא ודאי שריפה ובעור כל דהו. לכ"ע עדיפי מביטול. זהו מן המושכלות הראשונות. שבכלל מאתים מנה. ולא אמרו דסגי בבטול אלא להקל עליו. היעלה עה"ד שבעשותו החמור. לא יצא י"ח הקל. וכי איזה כח יפה. אם לבטל החמץ ולהניחו. או להוציאו מן העולם. והלא אף כשמבטלו. עדיין זקוק הוא להוציאו מן הבית עכ"פ. וכששורפו שוב אין עליו שום דבר לעשות עמו עוד. ועבר ובטל החמץ מן העולם. ואיך תקרא זה דאורייתא וזה דרבנן. הא לא נחלקו הפוסקים אלא אי סגי ליה בבטול הקל. גם לחמץ הידוע. או לא סגי דלא מבער ליה. מ"מ מאן הא דאמר דלבעי בטול דווקא ולא ביעור. הרי כל דבריך בטלים ומבולבלים במ"כ. מה זה שאמרת דשביק מצוה דאורייתא ועביד דרבנן. מאי עדיפותיה דבטול משריפה. ואי יהבינן לך טעותך. אכתי שריפה בחמץ שלו מנלן הנה כל דברי התנצלותך כלים מאליהם. האריכות אך למותר. ואין לך להתפעל בכך. שכבר אחז"ל אין אדם עומד עד"ת אא"כ נכשל בהם אחכה שתקנה מדת החכם לתת כבוד לאמתו. היא כבודו להודות על האמת. אקוה הפעם יספיקו דברי אלה בענין הזה. ואם אזכה שתראה ח"ב מחבורי בעזה"י. תמצא חדושים רבים לא שערום האחרונים ז"ל ותרוה צמאונך. רק בבקשה ממך אהו' כנפשי. לא תתחזק עוד להעמיד דבריך. כי היא מדת הבחורים זה עם זה. ולא נאה לזקן כמוני לעסוק בכאלה. וצריך לחוס על יקר הנמצאות. ואם תכיר האמת כאשר קויתי ממך ותתן אמת ליעקב. הרי טוב. ואם לא. עשה הטוב בעיניך. וברר דבריך עם חבריך. או תציעם לפני אביך הנכבד. כי כבד ממני הדבר לטפל בו עוד. ושויתינן כגדי מסנקן בהכפל אמרים. על כן הפעם דברתי לא אוסיף לדבר עמך בזה. לא בי היא לכתוב עוד בזה שלשים ורבעים. בדבר שכבר עשיתי בו המוטל עלי די באר והותר. השומע ישמע והחדל יחדל.

473

תע״ד2) וכן במ"ש כיוצא בו. הרגשתי בך אהו' התאמצות יותר מדאי לחוס על כל היוצא מפי קולמוסך. עד שהתפעלת ממה שערכתי לפניך דברי עצמך. וחשדתני שכיוונתי לתפסך. ואם ככה אתה עושה וחושב עלי מחשבת פגול. כשמח לע"ע בתקלתך. א"כ מה בקשתך ממני. הן קלותי מה אשיבך. הזאת חשבת למשפט. שתתלה בי בוקי סריקי ואשתוק. אני להצלת עצמי הוצרכתי. ולא נתתי לך מקום לטעות. ולא אפשר בלא"ה. להציג לפניך מה שטענת עלי. ולא הייתי צריך בשביל כך. לחפש (כדי למצוא לי עילה) בספרים שאיני מכירם ולא חושש להם. דייני מה שאמרתי באגב ולפום ריהטא בשטת התו' (עשי"ע סע"ה) שדבריהם גופי תורה. ואינני מחזר אחר גופי הלכות. שלא נשתכחו בימי הבל"י אבלי ויגוני על ח"ה הגדול זה שנים רבות. אף אם קודר שחותי. יש אתי כהנה וכהנה. אפי' בשעת שינה. על כן צריך אני למודעי הנודע ממני ומפורסם בעולם שאינני נושא פנים בתורה. ואל אדם לא אכנה. ותהיה בטוח בי שאין כוונתי לקפח ולנצח בדרך עקש. חלילה לי לחוס על כבודי בתורת אמת שבה כל מגמתי. האמת אהובה אצלי יותר מכל חמדת עולם עובר ואגין עליה בכל כחי ואף לאמת"י אעשה כן. ומי שאין דעתו נוחה בכך. אל יהא לו עסק עמי.

474

תע״ה3) ובענין השאלה. של המתנדב שמן להדלקת נר תמיד. כמו כן במקומי אני עומד לזכותו במצוה שחטף וזכה בה מן ההפקר. ואיני רואה לחלק בין הנושאים דנ"ד ודרדב"ז (אע"פ שיש לי דברים בגו שאכמ"ל) ועל החלוקים אנו מצטערים. אדרבה נדון רדב"ז משמע קצת שהיתה תחלה גם אותה הדלקה בכלל ההדלקות שנהגו למכרם. ובנ"ד אתה לא הגדת לנו שהיו נוהגין למכרה מקודם. ואם כך היו נוהגין תחלה. והניחו לזה להחזיק על פניהם ולא מיחו. פשיטא דמחלו. אם לא עשה כן באלמות על כרחם של קהל. אבל בלא טענת אונס. מדשתקו טובי העיר עד האידנא. ודאי מחלו. אינהו דאפסידו אנפשייהו. תו לא כל כמינייהו. והם דברים פשוטים ולהם כמה ראיות. שאין צורך להאריך בהם ולא להביא עצות מרחוק. מענין דיחוי. דל"ד להא כאוכלא לדנא. ויתכן לומר ע"ד השאלה והרחבת הלשון אין דיחוי אצל מצות (ודינא דדיחוי מתבאר ג"כ בספרי שי"ע. ואין כאן מקומו) והנראה לע"ד פשוט וישר לדינא. כתבתי אני נפש נענה. ואתה על במותי ההצלחות תדרוך כאשר את נפשך העדינה: הטרוד יעקב ישראל.

475

תע״וח' טבת תקכ"ול בדנציג.

476

תע״זלמי כל חמדת ישראל חמדה גנוזה. עטרת תפארת אב שבחכמים. הוא אבי חוזה צפנת פענח ומפשר תעלומות סתרי וסודי רז"ה. ה"ה אדמ"ו הה"ג הוא ניהו ראש לכל המורים והורים הר המוריה שממנו יצא הוראה בכל העולם בפילפולא רבא. ועל עומקא ובוריה מרא דארעא ומרא דשמעתתא. שלשלת היוחסין נ"י ע"ה פ"ה אב"ד ור"מ כמהור"ר יעקב ישראל נר"ו יאיר לנצח עד ביאת הגואל א"ס.

477

תע״חהואיל ותחילת דינו ש"א עד"ת אמרתי לשנס חלצי כגבור לרוץ אורח מישור לדרוש ולתור בשלום אדמ"ו הה"ג נר"ו ולשאוב מבאר יעקב מים חיים. כי באלה חפצתי מאלפי זהב וכסף. והנני שואל כתלמיד קטן לפני רבו בקידה ובהשתחוויה באימה וביראה. ואם קטן הוא בעיני אדמ"ו נר"ו. אשר לבו פתוח כפתחו של אולם. בעיני גדול מאד. ובפרטות בטרדת הזמן אשר הקיפוני. ולא הניחו לי לבלעי רוקי א"א לחפש בחיפוש אחר חיפוש. ולעיין בעיונא רבה. לא כן אדמ"ו נר"ו דיתיב כחמרא על דורדיא. וזה תוכן שאלתי ובקשתי להשיבני תשובה שלימה עימ"ה. בביאור היטיב ולא לקצר במקום שאמרו להאריך. ועתה אחל בעזה"י לפרש שאלתי. ע"ד מקרה בלתי טהור שקרה לאשה נעצבת. והיא ילדה. ולאחר יציאת הולד יצא עם הולד חתיכה גדולה ועבה וכמה שבועות תלה החתיכה בחוץ. והרופאים היו רוצים לחתוך החתיכה ממנה. ואח"כ באה נכרית מילדת הבקיאה בדבר ואמרה שהיא האם. והכניסה החתיכה הנזכר לתוך גופה. ומאז ועד עתה א"א לה לטהר לבעלה מחמת יציאות דמים מרובים ממנה בכל עת הלוכה וממש אינה יכולה לילך כדרכה מ' נפילות החתיכה לבית החיצון. וצריכה לתת עגולה עם שעוה בתוך גופה שלא תצא החתיכה לחוץ והאשה הנזכרת אמרה שכל דמים שהיא רואה הוא מן החתיכה הנזכרת באשר שיש לה וסת קבוע. ובעת וסתה יש לה צער מרובה וכדרך הנשים. ולא כן באם שתצא הדם מן החתיכה אין לה צער גדול. ושאלנו פי רופא מומחה ישראל והשיב שא"א להיות שבירה לאשה הנ"ל באותו מקום אם לא מהאם עצמה או צואר האם שיוצא חוץ מ' רפיון קשרי האם. ילמדנו אדמ"ו הה"ג נר"ו. האם יש לסמוך בזה אדעת שו"ת פני יהושע סימן ו' שרוצה להתיר בנדון כזה עפ"י דעת ר"ש המוזכר בפוסקים בס"י קפ"ח לפי שאין דרך ראיה בכך. וכן נוטה דעת בעל שב יעקב סי' ל"ז או אם להורות לחומרא כדעת הב"י והרמ"א בהג"ה דמיקל דוקא אם יש לתלות במכה. משא"כ בנדון דידן. וכ"ד מהר"ש אבוהב בשו"ת ד"ש סימן פ"ו ובסימן ק"ע וכן בספר הב"ח כ' שיש לחוש להחמיר עפ"י שטת התוספות שאין דברי הר"ש מוכרחים. ואין מן הצורך להאריך להציג. שכל דבריהם ערוכים לפניו ונזכרים בזכירה אחת. וגם הרמב"ם בהלכות א"ב פ"ה שפסק כר"י בחתיכה קרוע ודם אגוד בתוכו דטמאה. משמע שלא כדעת מהר"ש וגם לפי' הרמב"ן בחדושיו שנדפס מחדש מפרש פרוקא דאביי בענין אחר שלא כדברי הר"ש מקוצי וגם הר"ן בחדושיו הנדפס אצל ספר בעל הנפש להראב"ד נוטה ג"כ לפירש"י בכן יורינו אדמ"ו הה"ג דעתו הרמה ובאורו נלך. והנני עומד ומצפה לתשובתו הרמה. עפה"מ כו'. וצער גדול שראיתי בגי"ה מחולשת כחו. ה' יחלימנו ויקיימנו ונזכה לעלות לציון בימיו. ולראות פני משיחינו. כ"ד הק' שבתלמידיו ליפמן כ"ץ מהנובר:

478

תע״טושלום לכל המסתופפים בצלו צל החכמה.

479

ת״פכ"ח ך"ב טבת תקכו"ל. אלטונא

480

תפ״אתשובה שלום רב לאי"נ מחו' תלמידי הותיק התורני כמו' ליפמן כ"ץ יצ"ו.

481

תפ״בבאור חילוק הנדונים הנמצאים בענין בספרי תשובו' וחלוף סבות המאורעים שבדין הלז הנשאל
אגרת מהודרת מן ח' הנ"ל באה אלי בשבוע זו ע"י גיסך יצ"ו. והנני בא להשיב תחלה על ש"ח. באשה שיצא המקור שלה ומאז היה עלולה משפע דם בתמידות. ויש לה וסת קבוע מה דינה לבעלה. והנה באמת היה לי למנוע הפעם מלהשיב על נדון חמור כזה. באשר כבר הודעתיך מעין המאורע שלי. שגם לי נפתח מקור לחטאת ובעו"ה היה מושך דם כמעין בלי הפסק כמה שבועות. והייתי בסכנה עצומה כנודע לכל באי שער העיר הזאת. לולי רחמי שמים המרובים כבר נשכחתי כמת מלב. ובחמלת ה' עלי. החזיר לי בריאותי. אבל עדיין חלוש אני ע"ע לא חזרתי לאיתני. כמדומני אין מוח בקדקדי. מצורף לעת הקור הגובר. ואני יושב בחדר גדול שאינו מקבל חימום הראוי. ומסולק דמים אני. נוסף למה שאני ודאי (כדבריך. ולא כמחשבתך) כחמור (לעול וכשור למשוי) לא כחמרא. ויתיב אדורדייא ג"כ. שמריא טובא שתינא. ולא צילא דעתאי כמאן דלא שתי רביעיתא דחמרא. כשכורת ולא מיין. ולא היה לי לטפל בהוראה. מ"מ אגב חביבותא דידך ודמצוה לטהר אשה לבעלה. ריש מלין אומר. ואם הייתי בא בארוכה לא יספיקו כמה ניירות. וימים ולילות עם נרות. לכן אנקוט נפשי בקצרה. דברי פ"י ראיתי. אמנם שתחלת לשון התשובה ההיא קשה בעיני. אם תשים בני לבך לי בתשובתי (סי' שי"ע סי"ג) אז תבין יראת ה' ודעת קדושים תמצא מבואר בדרך קצרה. הכוללת הרבה דברים עמוקים (ועיין עוד בספרי הלז סנ"ה) רק מ"מ על מסקנת הרב בפ"י באותו נדון. נ"ל כדאי לסמוך עליו וכחא דהתרא עדיף. ובדברי שב יעקב. יש לי דברים בגו. ולא עצרתי כח לבאר היטב. עד שיחזירני הי"ת בחסדו לאיתני הראשון. אז אדברה וירוח לי בעזה"י. אך את זאת אגיד בלשון קצר. שעם היות לפום ריהטא דעת הרב החסיד בד"ש ואמ"ה ז"ל כמעט אחת היא. והושוו בכך להחמיר באם אירע חולי רפיון בקשרי האם. שאין לתלות שממנו הדם המסופק בא. ושפה אחת להם לשני גדולים הללו. אפ"ה לא בחדא מחיתא מחתינהו. אך רחוקים הם בענינם. כי אמ"ה עוסק (בסמ"ו) בהיות האם שלה מיושבת על מקומה. רק שנתחדש בה מיחוש רפיון הטבע. שמוציא דם המקור בלתי מבושל. הא למה זה דומה לדם הטחורים. שאע"פ שברוב פעמים יש לו ג"כ עונה קבועה. לפעמים מתחדש בו מיחוש ורפיון. שיוצא הדם ההוא שלא בעונתו. כן הדבר בדם המקור. לפעמים המקור נחלש במקרה שאירע בו. ממשא כובד הליחות שגברו עליו. והוא סבת צאת דם מקורה חוץ לזמנו. מ"מ ודאי דם טמא הוא. אבל בד"ש כל עסקו ברחם שהוחלש כל כך עד שיצא ממקומו החוץ. והוא הגורם ליציאת הדם חוץ לזמנו. והרב החסיד תולה גם דם זה ברפיון האם. שהוא סבה ולצאת דם המקור בלתי מבושל. עכ"ז דם טמא הוא. לפי שבא ממקור דמיה לפ"ד בד"ש. ועדיין צריכין אנו למודעי ולחלק בין נדון של זה הרב החסיד. ובין נדון תשו' פ"י ושב יעקב ונדון דידך דכותייהו. שבשלשת אלה יש כאן מכה מבוררת לתלות. כי בלי ספק נתקו קשרי ומותרין האם. על כן באה אליה הצרה הזאת לאשה העצובה. עד גדר שנעקר המקור מעיקרו ויצא כל כך החוצה. עם כאב גדול ודמים רבים השופעים. כל אלה הן עוותיה. והן הן תקוניה. מוכיחה' בצדה. ושור שחוט לפניך. וברור הדבר שאין זה דם הבא מגידי המקור הנפתחים לנדה. אלא הקשרים ומיתרים שנתקו ונפסקו הם המשפיעים הדמים הללו. מחמת פסיקת גידי קשרים. המחברים האם ומחזיקים אותה במקומה בגוף. ובהכביד עליה משא ליחות זרות. נתקה ותמיש ממקומה ויצאה לבית החיצון. בהכרח א"כ נפסקו גידים הקושרים אותה אל מקומה. המיוחד לה. ואין זה דם נדות השופע מהן. אלא כדם היוצא מכל אבר הניזוק בכריתה וחתוך ופסיקת גידים הקבועים בכל הגוף. שמרבים הדמים לצאת בכל מקום שהוא בגוף. משא"כ נדון של בד"ש. עם היותו ג"כ מעין מין חולי זה. אבל לא ממש. כי לא נתברר שם עקירת הרחם ממש. כאשר הואיל באר הוא ז"ל בעצמו בספ"ו. על כן רחוק הוא מאלו המאורעים הנדונים השלשה הנ"ל. שאין מכה גדולה מזו. וכ"ש נדון דידן ביחוד.

482

תפ״גועוד נוסף עליהם בשאלתא דידך. שנשאר הוסת ואורח בזמנו בא. גם זה עד נאמן. לכן לדעתי יש מקום חשוב לסמוך להקל בכאן. לכל הדעות החלוקות. וזה בין לפירש"י ובין לפיר"ש (שהוא באמת דחוק. וקבל עליו אחריות גדול. עם שלא ראיתי עדיין הספרים החדשים שזכרת) אבל מ"מ חלילה חולין הוא לי לסמוך עלי בלבד בדבר זה. אכן אם יסכימו עמי איזה בעלי הוראה גדולי הדור. אזי הנני נמנה עמהם לדבר מצוה. ואהיה סניף לאריות. לא באופן אחר. ואם יהא ה' עמדי ויחזיק בידי אקוה להרחיב הענין די באר כל צרכו. ואין דנין משא"א לעת כזאת. ושהויי מצוה לא משהינן. ואתה שלום וביתך שלום. כנפש הטרוד יעקב ישראל מכונה יעב"ץ ס"ט. מאד בקשתי אמצא חן בעיניך. להחזיר לידי גוף הכתב הלז. או העתק מיושר ממנו.

483

תפ״דוהא לך תשובת השואל בענין הנ"ל: תוך אגרתו אלי. ז"ל

484

תפ״האחר קבלת תשובת אדמ"ו בה"ג נר"ו. ראיתי שנתכווין האב"ד דכאן הה"ג כמו' אלחנן נר"ו. לדעת אדמ"ו הה"ג נר"ו ותשובתו ארוכה להיתרא. אלמלא היום הזה עש"ק והזמן קצר להעתיק. שלחתי לאדמ"ו הה"ג נר"ו העתק תשובתו לעיין. כי הוא חפץ ונפשו חשקה להסכמת אדמ"ו הה"ג נר"ו. ושמח שמחה גדולה. שהוא להא מילתא בר מזלא הוא. והוא בקש ממני להיות גוף הכתב מאדמ"ו הה"ג נר"ו בידו להיות לו ג"כ לראיה להוראתו להיתר. שגאון ישראל תפארת יעקב פסק כמותו. וצוה עלי לדרוש בשלום אדמ"ו הה"ג נר"ו. ובקש ג"כ מאתו לעיין עוד בעיון רב בתשוה זו. אף שאמרו לקצר. במקום שאמרו להאריך שאני. והי' שלום מאד"ה ומנאי עבדו הנרצה ותלמידו. הצעיר ליפמן כ"ץ מהנובר:

485

תפ״ויום ה' ח' שבט תכז"ל פה ק"ק ברודא:

486

תפ״זאהו' ידידי וחביבי הרב המובהק החכם הכולל בכל מדע כמהור"ר יעקב נר"ו.

487

תפ״חמחמת נגעת רגעת פגעת הזמן כנודע למכ"ת לא אוכל כעת בעצמי לבא למכ"ת. אז אמרתי לבא במגילת ספר ע"י שורתיים הללו 1) הנה מכ"ת אמר לי שהוא תירץ תירוץ הגון על קושיא שהקשה בעל פרי חדש על תו' בסוף מסכת מעילה שהקשו התו' על ר"ע שאמר מטבע שנפל לכיס וכו'. ולבטל ברובא וליכא למימר משום דהוה דבר שיש לו מתירין הלא דבר שיש לו מתירין דבאלף לא בטיל אינו אלא מדרבנן ותרצו התו' משום דמטבע הוה דבר חשוב דבאלף לא בטיל והקשה פר"ח הלא דבר חשוב דבאלף לא בטיל נמי אינו אלא מדרבנן. ע"כ הקושיא. והנה מאד ערגה נפשי לידע התירוץ מה שתירץ מכ"ת.

488

תפ״ט2) והנה הואיל ואתא לידן אימא בה מלתא באתי לבקש שיחוה מכ"ת ג"כ דעתו בזה. במאי שנתקשה לי במה שכתב הטור י"ד בסי' קכ"ב בשם הרשב"א והביא ב"י נמי בסי' קי"ב כלי שנאסר בבליעת איסור ונתערב באחרים ואינו ניכר בטל ברוב. ואע"פ שאפשר להגעילו ולהחזירו להכשרו עי"כ אין דנין אותו כדשיל"מ וכו' עכ"ל וכ' ב"י דהרשב"א בת"ה הארוך וכו' דלא אמרו דשיל"מ אלא כשהוא יכול להתירו בלא שום הפסד ממון ממקום אחר ותדע מדגרסינן בפ' הזהב. דף נ"ג ע"א. אמר חזקיה מעשר שני שאין בו שוה פרוטה אומר הוא וחומשו מחולל על מעות הראשונים ואקשינן עלה הבכורים וכו' ואוקמינא דלית ליה דלא פריק וכו'. ואם איתא ילך ויבא ויקח ויפרוק על מעות ויחלל זה על מעות ראשונים אלא שלא אמרו דשל"מ אלא בדבר שיכול להתירו כדרכו בלא הפסד אחר עכ"ל. והנה בריש כל מראי"ן אנא ט"ס להבין ראיה של רשב"א. הלא הש"ס בב"מ בתר הכי פריך. נייתי דמאי ר"ל שיקנה מעם הארץ דמאי ואי איתא כדעת הרשב"א מאי פריך שיקח דמאי הלא בדבר שצריך להוציא ממון מכיסו לא מקרי דשל"מ וק"ל. וליכא למימר דדבר של חצי פרוטה לא מקרי הפסד ממון מכיסו וק"ל. זה אינו כי כל הסוגיא דהכא מיירי במעשר של חצי פרוטה שנתערב והוכחה של רשב"א שילך ויבוא ויקח נמי מיירי כחצי פרוטה וק"ל. והנה יש לי שאר ספיקות אך כעת קצרתי. עוד חזון למועד. 3) גם באתי לבקש ממנו להודיעני בפירוש של דבר דאמרינן בכמה דוכתין בש"ס הלכה כסתם משנה אם פירושו דוקא דבר מפורש במתניתין. אבל דבר שילפינן מדיוקא דמתניתין אפשר שאינו הלכה כזה. או דאפילו דבר דיוק מסתמא דמתני' נמי מקרי הלכה כסתם משנה כזה. דהנה בזה הדבר היה לי ויכוח עם הרב המובהק מהור"ר ליבש בן מהו' מרדכי מוכיח בק"ק אייזן שטאט. שהקשתי קושיא עצומה כאשר אציע לפני מכ"ת. והיה זה שלום מאדון העולם וממני אהו' לנצח נאם המר ונאנח הק' מרדכי לייפניק מברודא.

489

ת״צתשובה

490

תצ״א1) לראשונה עיין שאילת יעב"ץ חלק ראשון (סימן קנ"ח):

491

תצ״במה שיש לפקפק בהוכחת בדין ביטול כלי האסור
2) ולשניה אומר אני בודאי על אופן הנ"ל שכתב מכ"ת לק"מ. ואין זו צריכה לפנים. דמאי דפריך וניתי דמאי. זה אינו סותר דעת ר"ת. דס"ל כל מקום שיש הפסד ממון לא מיקרי דבר שיל"מ. דהא בדמאי שאין בו ש"פ עסקינן וכפירש"י. וזה ברור דמה שהוא פחות מש"פ. לא הוי הפסד ממון. דלא ממון שמיה. ואין בו דין ממון לב"י. אלא לב"ן. ומ"ש דהוכחת הרשב"א שילך ויבוא ויקח נמי מיירי בחצי פרוטה. במ"כ כתב בלי הבנת הלב. דהוכחתו של הרשב"א היא. אם איתא דמיקרי דבר שיש לו מתירין אפי' בהפסד ממון. ליפריך הכי אי איתא לדחזקיה ילך ויקח הרבה דמאי או ודאי. אם אין לו משלו. ויחללנו. ומתוך שאי אפשר לו לצמצם מעותיו ויותיר בימי פדיונו כדלעיל. יוכל לחלל זה המ"ש של חצי פרוטה שנתערב. על מעות הראשונות וק"ל. דהוי ליה דשיל"מ. אלא ע"כ דבר איסור שצריך להפסיד מעות כדי להתירו. כגון מ"ש זה שאי אפשר למצוא לו התר. אלא א"כ מפסיד בקיחה ובהפרשת מעשר. אינו נקרא דשיל"מ. ולא מחמת שיחללנו שלא בצמצום. לכן מצד זה הוכחת רשב"א נכונה היא ואדרבה משם נתחזקה ההוכחה ביתר עז. דמדפריך תלמודא נייתי דמאי. והיינו חצי פרוטה להתירו ע"י צירוף (כדמוכח משינויא דילמא אתי לאתויי ודאי. ובודאי כה"ג אסור. משום דאורייתא ודרבנן לא מצטרפי. ש"מ דדמאי דאיירי ביה. נמי דכוותיה ע"י צירוף. לא. דגזרינן אטו ודאי) אבל טובא. בין ודאי בין דמאי. כה"ג משרי שרי. דהא מ"ש בר פדייה הוא. וא"כ תקשי ליפריך בפשיטות. ליטרח ולייתי דמאי טובא וליעבד כדחזקיה. אלא ודאי לא קאמר תלמודא דנהוי דשיל"מ בהכי. אלא כשיש לו מתירין ע"י פורתא דמאי דלית ביה ש"פ. שאינו חשוב ממון (אע"ג דצריך פדיה. משום חצי שיעור דאסור מ"ה) אבל טפי לית לן לחיוביה. לאפוקי ממונא עליה למשרייה ולמהוי דשיל"מ. והרי נסתייעה הוכחת הרשב"א ממקום שבאת. דאפילו רק בהפסד פרוטה. לא מקרי דשיל"מ. אלא דוקא פחות מש"פ לא בהפסד פרוטה. דחשיבא ממון בכל מקום. אמנם מה שאני חוכך בראיה זו. דהא בשינויא דלא פריק. פשיטא לי דכייל נמי דלית ליה נמי מעשר למפרק. דאטו לא סגי אלא דאית ליה. והכי מוכח נמי מדפריך ונייתי מעשר דאית ליה ונצרפיה. דר"ל שיביא מעשר שוה חצי פרוטה כדפרש"י. ועל כרחך הכי הוא. דאי טובא קאמר. הא כבר אסקיה בפרכא קמא דלא פריק. דסליק נמי אהך פרכא. מי לא עסקינן בגברא דלית ליה מעשר. והכי דייק נמי לישנא דגמרא נייתי דמעשר דאית ליה (כלומר משהו וכל שהו) אלא דתפיס במעוטא. והכי פריך. נהי דלית ליה טובא. מי לא שכיח דאית ליה מיהא מעשר בחצי פרוטה. ונצרפיה. אבל להביא מעשר הרבה לא אסיק אדעתיה השתא. משום דמי לא משכחת דלית ליה. ואי הכי אזדא לה הוכחת רשב"א לגמרי. דלא שייך כלל למפרך ילך ויקח ויביא ויפרוק. דמי לא עסקינן בגברא דזוזי נמי לית ליה. ובמאי יקח. ולא משום דלא מקרי דבר שיל"מ. אם אין ההתר בא אלא ע"י הפסד. אלא ה"ט. משום דלא שכיח כה"ג. ולא אפשר הוא גבי רובא דעלמא. ולעולם משום הוצאה קלה לא חשו. ומקרי דשיל"מ בהכי. והא דפרכינן תו בסופא דסוגיא. ונייתי איסר נ"ל דה"פ. לייתי איסר ולפריק ביה דמאי. דאי בשלו. הא לית ליה כדאמרן. דאלת"ה. הוי מצי למפרך לאלתר. לייתי טובא ולפרוק. אלא ניחא לאוקמה בדלית ליה. ואי הכי מאי פסקא דנייתי איסר ויפדה מעשר בריווח. הא אמרת דלית ליה. אלא ע"כ קושיא הכי הוא. לטרח ונייתי דמאי מן השוק. דלא סגי דלא מייתי פחות מכאיסר. ואע"ג דהוא הפסד יותר מפרוטה. הוי דיינינן ליה כדשיל"מ. כיון דמ"מ דבר מועט הוא (דאפילו שתי איסרות ויותר הוא דבר מצוי. אף לעני. כההיא דתנן כדי שיהא העני יוצא. ולא יהא מביא בארבע איסרות) אם לא מטעמא דגזרינן דילמא אתי לאתויי פרוטות. וכיון דלא חיישי להוצאה קלה כזו. אנן נמי לא ניחוש להוצאה זוטא דכוותה בהגעלה. ותו אפי' תימא דפירכת נייתי איסר משלו. הוא דקאמר. דאע"ג דניחא ליה מעיקרא לתפוש במועט דמועט. השתא משמע ליה דאיסר נמי דבר פחות הוא. ולא שכיח דלא ניהוי ליה מעשר מועט מדיליה בכאיסר שיפדנו בו ולעולם מן השוק לא הוי מחייבינן לאתויי כלל וכלל. כיון דמפסיד מכיסו. מ"מ אין הוכחתו ברורה דודאי מיד לא הוי מצי לאקשויי בתר דאוקמינן דלא פריק. לא שייך למיפרך לייתי טובא וליפרוק. דהאי תנא שליח וערטילאי וסיים מסאני הוא. דהשתא דמוקמת ליה בדלא פריק הוא. מניין לו דינרין ואיסרין שיקח ויביא מן השוק. דילמא זוזי נמי לית ליה. הילכך תלמודא פתח במועט. ומיעוטא דשכיח ליה טפי. היינו חצי פרוטה דמאי. ובתר דדחי ליה. קמהדר אמעשר דפרוטה ומחצה. דפריק בשתי פרוטות. ולבתר הכי בעי למימר דכנגד איסר בציר פרוטה. נמי מידי דשכיח הוי. ומצי לאתויי ולמפרקיה באיסר. מיהת לא איירי תנא דברייתא במידי דלא שכיח לגמרי. וכי אהדרינן דאיסר נמי לא מצי אתויי. משום גזרה. תו ליכא למפרך מידי. השתא דאתינן להכי. דחיישינן באיסר דילמא מייתי פרוטות. אפילו מייתי טובא חיישינן. דמאי שנא איסר מדינר וסלע או יותר. כל מטבע דכסף שלמעלה מפרוטה דנחושת. הכל שוה. ודחזקיה דווקא בשחלל שלא בכוונת חילול של חצי פרוטה. אבל במתכוין לתקן ע"י כך מ"ש זה שאין בו ש"פ. עבדינן כל טצדקי שלא לחללו ולהתירו. כי היכי דלא ליפוק מניה חורבא. וזה פשוט וברור. א"כ למסקנא אין כאן הוכחה דמשום הפסד ממון לא מיקרי דשיל"מ. דהא ליתא. ודלא פרכינן שיקח ויחלל. משום דלא אפשר משום גזרה. ולעולם אימא לך דמיקרי דשיל"מ אי לא מה"ט. אע"פ שיש בו הפסד מה. אף יותר מש"פ. ומינה. דבהגעלה דלא שייך למגזר מידי. נימא דאית לכלי דין דשיל"מ. דלהפסד מועט לא חששו.

492

תצ״געוד תמיהא רבה אדרשב"א ומ"ש ב"ח לא מהני ליה מידי
ואין מדרש בלי חידוש. כי מלבד האמור הייתי תמיה מאד על הוראה זו דרשב"א. שנמשך אחריה בפשיטות הרב בש"ע. וקבעה סתמא. שכלי הבלוע מאיסור בטל ברוב כלים כשרים. משמע דשרי לכתחלה לבשל בכולם דבר היתר איזה שיהא. דמדמי ליה ליבש ביבש מין במינו. והיא מילתא דתמיהא טובא. נהי נמי דחשיב כלי כה"ג דשיל"מ כי היכי דלבטיל. מיהת לבשל בו בשאינו מינו דבלוע. דקיהיב טעמא. מי איכא למימר דשרי. והא טעם כעיקר דאורייתא. וכי נמי בשיל באחד מן המעורבים או בשנים. ואכיל ליה. הו"ל ספק איסור דאורייתא. ואפילו במינו לא לשתרי מה"ט דילמא אתי למעבד ביה במינו. דאתי לידי איסורא דאורייתא. זהו שקשה בעיני ביותר. מאי פסקא דשרי לה לגמרי. הגם הלום ראיתי אחרי רואי באחרונים. שהביאו דברי הרא"ה דפליג עליה דרשב"א. וכ"כ בשם תשו' ב"ל דאף הרשב"א לא שרי אלא במין במינו. והנאני ומ"ש ש"ך שתפס עליו הב"ח. נ"ל דלא מהניא תפיסתו מידי. במ"ש שבא להחמיר בכלי מבחתיכה. ואין בזה תמיהא לגמרי לשטת הרשב"א (עסק"ט) וב"ח תפס עליו מדברי הרא"ש. ואנן בנ"ז בדהרשב"א קיימינן. ודו"ק.

493

תצ״דקושיא חמורה בלשון רש"י ומהרש"א לא הוסיף אלא מבוכה. מ"ש ש"ך בשם רש"ל צ"ע
ובסוגיא זו דמ"ש שאין בו ש"פ נתקשיתי בדברי רש"י. שכתב אהא דחצי פרוטה דמעשר לא תפסה לפרוטה שנייה כו'. ואם באת לומר דחזקיה היכי משכחת שיש עודף ע"י מי נתפס. משכחת לה במחלל מעשר בסלע כו'. שאפילו לא היה המעשר שוה כו'. נתפס כולו. דבריו אלה נפלאו ממני. לא הבנתים כלל. תחלה קשה לי. מהו המכוון באמרו ע"י מי נתפס. וכי לכך אנו צריכין. אדרבה היה נ"ל דכי לא נתפס העודף. טפי עדיף. כי תמה על עצמך. וכי פודין את הקודש בקודש. אלא כך אני אומר בדחזקיה. לפי שאינו מצמצם הפדיון. כוונת המחלל מ"ש היא. שיהא העודף במעשר בלתי נתפס. וישאר חולין. כדי לפדות בו מעשר שאין בו ש"פ. ולא נעלם ממני שרש"י הוצרך לכך. כדי להסביר ולהבין הפרכא הסמוכה. דליתי איסר אכן בשביל כך. אין צורך לדחוק בו כלל. דחזקיה משכחינן בלא"ה שפיר. דכי מחלל בכסף ואשתייר ביה כחצי פרוטה עודף. דלא נתפס. בחצי פרוטה דמעשר שכנגדו. ואית ליה מעשר שאין בו ש"פ אומר הוא וחומשו כו'. דהוי ליה דאורייתא ודאורייתא דמצטרפי. ומתפסו בפרוטה עודף והיא פליאה נשגבה בעיני. ואז לא הי"ל ספרו של מהרש"א. ועכשיו שבא לידי עיינתי בו. ולכאורה גם הוא ז"ל הרגיש בכך (עם שלא באר היטב) איברא פרוקא לא חזינא. לא ידענא מאי ניחותא אף על פי שסיים ודוק נפקנא דייקנא. ולא אשכחנא פתרא לחלמא דנא. אמנם מש"ע הנהו אשלי רברבי תרי אריוותא דאורייתא צל"ע. כי לא נתחוורו לי דבריהם. אם מ"ש בש"ך (בסק"ח צריך להגיה בו דהא אפי' (לא) בא ההתר) בשם מהרש"ל שההיתר אינו בא מכח זמן לא אבין לו הרי דודאי גם כאן בא ההיתר מכח זמן. שהרי אם ישהנו עד שלא יהא בן יומו. מותר מן התורה. אולי לפי שעדיין איסור דרבנן רביע עליה מיקרי דבר שאל"מ. מהך טעמא דמהרש"ל. דאי הוי חשיב דבר שיל"מ. לא היה לו ביטול גם באינו בן יומו. אע"ג דאיסורא דרבנן הוא. דדשיל"מ אפי' בדרבנן לא בטיל. ומ"ש בשם מהרי"ל דלהפסד מועט לא חששו. ומיקרי דבר שיש ל"מ בהכי. כדחשבינן מ"ש דשיל"מ ע"י העלאה.

494

תצ״הומ"ש בשם מהרי"ל אינו מחוור כלל
תמיה לי (אע"ג דהוא נמי תנא דמסייע לן. ראייתו אינה מספקת כלל) שכבר נשמרו התו' מזה. בד"ה וליעייליה. דמשו"ה לא פריך לעיל הכי משום דאיירי ברחוק מירושלם. אבל הכא דפריך משום דס"ד דמיירי שלא יצא אלא פסיעה אחת. דליכא הפסד וטורח כלל לא מרובה ולא מועט ולא שום הוצאה כלל. אבל בהוצאת ממון אפילו מעט. לעולם י"ל דחשוב הפסד. ולא מיקרי בהכי דשיל"מ לפי הוכחתם. אע"ג דמצינו בעלמא להפסד מועט לא חששו. כדפ"ק דפסחים אין דנין ד"ס מד"ס. דילמא היכי דאתמר אתמר. ועוד אינו מוכרח שיאסר לעולם מדרבנן. דפשיטא אית ליה היתר לזמן מרובה ודו"ק.

495

תצ״וומ"ש בשם מ"ב ל"נ
גם מה שכתב בשם מהרי"ל. דהגעלה דבר מועט וכו'. יש להשיב על זה. מלבד שכתבנו בשם התו'. דמיירי אפילו לא הוציאו אלא פסיעה אחת. דליכא הוצאה כלל. עי"ל דשאני התם. דלית ליה הוצאה על התערובת כלל. שע"י העלאת המ"ש. מעלה גם המעורב עמו. ואין ההוצאה יתירה מחמת התערובת לגמרי. משא"כ בנ"ד. שיצטרך להכשיר ולהגעיל כל הכלים. ודאי חשיב הוצאה יתרה. בשביל הכלים האחרים. ולא הוי דשיל"מ. ואפילו לא יהא אלא דבר מועט. לא דיינינן ליה כדשיל"מ מאחר שההיתר אינו תלוי בנאסר לבדו. ובכה"ג הוא דקאמר הרשב"א שאם צריך להוציא הוצאות. ר"ל על כל התערובת הנאסר מספק. ודוק. וצ"ע בגוף תשובת מהרי"ל. שאינה נמצאת אצלי כעת. עוד כתב הרב ש"ך כעין פשרה. ומטי ביה משם תשו' מ"ב שיש להשהות הכלים עד שלא יהיו בני יומן. דאז שרי מן התורה. ועל כרחך לומר. דפליגא אדרשב"א סברא זו. אף שהרבש"ך הבליע אותה בנעימה. ולא הראה עצמו בזה כחולק ומתנגד. באמת אין אהבתו שלמה. ובלי ספק הרשב"א לא יסבור כן. ותמה על עצמך. אי בהכי מיירי. דאתי לאשמועינן דבאינן בני יומן בטלין ברוב לא היה צריך להטריח עצמו כל הטורח הזה. להוליד דין חדש שכלי איסור בטל ברוב ולא הוי דשיל"מ. אחר שאיסורו רק מחמת גזרה דרבנן בעלמא. דמן הדין היה מותר אף לכתחלה לבשל בודאה. ובדעבד אם בישל בה אפילו מדרבנן מותר. וא"כ אפילו תימא דבהגעלה חשיב דבר שיל"מ. הא ודאי כה"ג שריא אף לכתחלה בלא הגעלה. כיון דמחמת גזרה בעלמא היא. ומה צורך לבטול ברוב דאפי' חד בחד פשוט לע"ד דבטל אינו בן יומא. ומותר להשתמש בכל אחד בפ"ע. דהוי ספקא דרבנן ולקולא. דאפילו באיסור גמור דרבנן כה"ג שרי (עיין סימן ק"ט וסי' קי"א ובסי' קכ"ב. ודוק. כ"ש הכא דאינו אסור גם מדרבנן אלא לכתחלה) והוא דבר ברור. ותיובתא כלפי שנאיה דהרבש"ך ז"ל. שאין ספק ששתי סברות אלו לא תהיינה חוברות. ולא יקבלו השואה. דמאן דשרי מחמת ביטול ברוב. לא בעי דיהוי מע"ל. ומאן דמשהי להו. ודאי דלא מתורת ביטול נגע בה. דגם בלא ביטול ברוב אשתרו להו וכדאמרן והם דברים ברורים וישרים למוצאי דעת. ואע"ג דסברא קאמר בש"ך דהוי דשיל"מ מן התורה בלי הוצאות. כיון דאפשר בשהייה מע"ל. כנראה דעתו דאע"ג דרבנן גזרו לאסור קדרה שאינה ב"י להחמיר ולא דליתי לידי קולא. למחשביה דבר שאין ל"מ מחמת גזרה דרבנן וייבטל ברוב. וא"כ תמה על עצמך מאי טעמייהו דהני דס"ל דלא מיקרי דשיל"מ בהכי כמ"ש בבירור. ובודאי שלא נעלם מהם זה.

496

תצ״זתשובה נצחת למש"נ מדש"ך
ולע"ד תשובה לדבריו מהך סוגיא ד"פ הזהב. דכיון דגזרו רבנן לחומרא. דלא ליפוק מניה חורבא. אע"ג דאתי לידי קולא. דמיקרי דבר שאל"מ בהכי. ובטיל ברובא. כדאמרינן הכא. במ"ש שאין ש"פ דבטל ברוב. ולא הוי דשיל"מ. אחר גזרה שאין לו פדיון. והיינו טעמא. דהם אמרו והם אמרו. דדשיל"מ מדבריהם הוא. והם הקלו בו במקום שגזרתם עומדת כנגדו. ואין להשיב דמ"ש שאין בו ש"פ שאני. שעל כרחו א"א לו להתירו. מחמת גזרה דידהו. משא"כ כאן שהרי יש לו מתירין ויכול להשהותו. ואף גזרת חכמים במקומה עומדת. דיש לדחות. מאן לימא לן דבנ"ד ליכא למיחש דליפוק מניה חורבא. דאתי לאשתמושי בה ביומה. תו איכא למימר דילמא אי שרית ליה ע"י שהייה אתי לשהויי כלים אסורין לבדן להתירן. ואע"ג דהוי כגזרה לגזרה. הרבה פעמים מצינו דהכל חדא גזרה. וכמו שכתבנו לעיל בסוגיין דהזהב. משא"כ בביטול רוב. לא שייך גזרה. דידוע שהרוב גרם ההיתר. ודוק היטב והיינו נמי טעמיה דרש"ל דאע"ג דאסיק אדעתיה דבעינן בדשיל"מ שיבוא ההיתר מכח זמן. לא הביט אל ההתר הזה. שבא בזמן בודאי. וק"ל.

497

תצ״חמ"ש הט"ז בענין זה תמוה מאד
ובדברי הט"ז ראיתי שערורה בענין זה. שכתב וז"ל: ומ"מ נראה שאע"פ שמותר להשתמש בכל הכלים אלו שנתערבו. מ"מ אין להשהותם זמן מרובה אא"כ יכשיר כו'. והאריך לשון בזה. ואינם מובנים לי כלל. דמיקל בבני יומן. ומחמיר באינן בני יומן (ואפילו לזמן מרובה) עם שכבר נתבטלו גם ברוב. כלפי לייא. תמה אני אם יצאו דברים הללו מפי הרב ומת"י קולמוסו. אלא מתלמיד טועה. דלא חש לקמחיה. וצ"ע בסנק"ה. אם שתק ומחל לו על זה. ולענין דינא. נ"ל להלכה למסקנא. שאין להשהות הכלים לכתחלה. כמש"ל שיש לפקפק בהתר זה הרבה. ופשיטא דאינו בטל ברוב. לעשות מעשה לבשל בשם התר שלא במינו. בעודם בני יומן. אבל בדיעבד אם עבר ובשל כדאי לסמוך על דעת המקילים. ואם עבר ושיהה אותם. אפילו לא נתערבו אלא חד בחד. נ"ל פשוט דבדיעבד מותר המאכל. גם הכלים הותרו להשתמש בהם. בין במינם בין שלא במינם:

498

תצ״ט3) ולשלישית שנסתפק מכ"ת. אם בכלל דהלכה כסתם משנה. גם מה שנלמד מדיוק במשנה:

499

500תשובה

500

501פלפלא חריפ' בהא דאר"י הלכה כסתם משנה אי איתיה נמי בדאתי מדיוקא ופיר' חדש בגמרא
לפום ריהטא תלמוד ערוך הוא פא"ט (מג"א) דמקשי תלמודא אר"י דגאמר הלכה כזית. והאר"יו הלכה כסתם משנה (פירוש דתנן ברישא א"ט. הכבד שחסרה ולא נשתייר ממנה כלום דוק מנה. הא נשתייר כלום אפילו פחות מכזית) הא קמן בהדיא דחשיב גמרא סתם משנה. אף מאי דלא בפירוש אתמר. אלא מדיוקא אתי. בסתם דיינינן ליה. איברא אכתי איכא למידק בה. דמאי קושיא. אטו לא תנן נמי אלו כשרות ומאי אולמה דהך סתמא מהאי. וכ"ש דסתמא דרישא מדיוקא הוא דקאתי ודסיפא אלים טפי דבהדיא קתני ליה. ותו דאיהו לחומרא אי הכי מאי חזית דאזלת בתר רישא לקולא. ולא תקשי לך דר' יוחנן מדידיה אדידיה. ורש"י ותו' נרגשו ג"כ מזה. אבל דבריהם דחוקים ומגומגמים. דהא ודאי מסתברא סתמא דסיפא אלים טובא (ומכ"ת העלים ממני לא הודיע שמץ דבר מהקושיא עצומ' שהוקשה לו דאגתו ישיחנה הלא לאלהים פתרונים) ומ"ש תו' דאלו כשרות חד בבא חשיב ואין סדר. תמוה מאד כלפי לייא עוד קשה לי בשינויא דמסיק גמרא אמוראי נינהו פרש"י לא נהלם לי. מ"ש דאי הוה משכחינן טעמא לא הוה מוקמינן באמוראי. ומשום דליכא לאלומה אצטריך לשנויי דרי"צ לית ליה הך כללא דר' יוחנן: דמלבד מש"ל דאיכא לאלומה. ולא נוקמה באמוראי. קשיא מאי נעביד לאידך אמורא דאית ליה כללא דריו"ח. ומשמע דלרש"י אליביה דההוא אמורא. אה"נ הילכתא כסתמא דרישא (וליתא לדרי"צ) ואמאי אכתי קשה מאי אולמה. ונהי נמי דליכא טעמא אחרינא לאלומה מיהת מחלוקת היא בשל תורה. ומיבעי למיזל לחומרא. דמי גרע מסתם ואח"כ מחלוקת דאין הלכה כסתם (פ' החולץ מב"ב) וכי הא דפסיק ריו"ח התם כר' יוסי. ולא חייש לסתמא דרישא. כדאיתא התם דרמא לך הא לא חש לקמחיה. ואע"ג דכתיבנא בלח"ש רפת"ה. דהיינו משום דהתם רבים פליגי עליה דת"ק. אבל בעלמא היכא דיחיד פליג בסיפא. כיחיד נגד רבים דיינינן ליה עש"ב. דהיינו דווקא ביחיד המפורש במשנה. הוא דלא חיישינן ליה לדחות מחמתו סתמא דת"ק. אבל סתמא להדי סתמא חזי לן דבתרא עדיף ודאי. דהדר ביה רבי מקמא (ועיין שבועות דד"א בראשו) מכדי האי סתמא כו'. אלא מעיקרא סבר כו' סתמה. והדר סבר כו' וסתמה ומשנה לא זזה מקומה. ומ"ש לשון רש"י וז"ל המשכיל יבין שהאחרונה עיקר שחזר בו מן הראשונה. ועוד להוו נמי שקולים: דיניה כרבים נגד רבים או כיחיד נגד היחיד. והולכין אחר המחמיר בשל תורה. והדרא קושיא לדוכתה. מא"ד לאוקמה דריו"ח באמוראי. תיתי ככ"ע. לכן נ"ל דה"פ דקושיא ומי אמר רי"ו הכי והארי"ו הלכה כסתם ותנן נמי רישא וא"ט כו'. ודייק הא נשתייר כשרה אע"ג דלא הוי כזית משני צדדין בא עליו כלומר הרי כאן תרי סתמא. וממ"נ איזה סתם חשוב יותר. אי סתמא דרישא. א"כ היכי פסיק הלכה כסתמא דסיפא. אלא ודאי דסיפא עקר. אי משום דמפרש בהדיא. ואי משום דהדר ביה רבי ממאי דסתם ברישא ומשנה לא זזה. כדאמרינן בעלמא. א"כ למאי אצטריך למפסק הלכה. הא ממילא ידעינן דסיפא עקר (וזה הפך ממש ר"י מאורלייאנש בתו') ואהא קמשני תלמודא אמוראי נינהו אליבא דרי"וח. ור"ל פליגי בה אי אמר הלכה כזית. או לא. משום דלא איצטריך דסיפא ודאי הויא סתם משנה. ולענין דינא לא נפקא לן מניה מידי. דכ"ע מודו בהא. אלא דלרי"צ הוא דאצטריך למפסק בה הלכה. דס"ל מאי דשמעינן מדיוקא. כדמפרש דמי. ומחלוקת שקול הוי. זהו הנלע"ד. ומכ"ת את אשר ירצה יבחר לו. דברי יעב"ץ:

501

502עמדין תצ"א לפ"ק.

502

503ס"ת שהיה כתוב בה שם אדנות במקום שם הוי"ה ב"ה.

503

504הורה לקדור שם אדנות שהיה כתוב בס"ת במקום שם הויה שבוש נמצא בתשו' ב"ש
הוריתי לקדור האזכרה ולטלות הנקב במטלית ולכתוב עליו שם הויה. אע"פ שבהגהת ש"ע (ר"ס רע"ה) הביא מתשו' הרא"ש שאין לחתוך השם לעשות נקבים ביריעה. ופירש הש"ך בשם רלב"ח הטעם. משום קדושת השם אסור לקדרו. אנכי לא ידעתי מה איסור בקדירה שהיא לצורך תיקון. ואי משום דדמי למחיקה. וראיה שחשבו דבר זה בין החטאים הגדולים של אמון ואחאב. זו אינה ראיה. דהתם לאו משום קדירה בלבד. אלא משום שהיו קודרים האזכרות הקדושות ממקומן וכותבין תחתיהן שם ע"ז (מיהו ודאי הקודרו שלא לצורך. אע"ג דמוחק ממש לא הוי. דמי למוחק וסותר מקום קדושה) אבל לקדור לצורך תיקון. בלי נגיעה באותיות השם. מה לי אם מסלק היריעה כולה וגונזה. או קודר השם לבדו וגונזו. הלא הכל אחד. מאחר שאינו פוגע בו. ואין זה מקומו הראוי. הלא אפילו מחיקה הותרה לצורך תיקון. אדרבה נראה דהכי עדיף. שלא להביא יריעה שלמה לידי גניזה עם כמה אזכרות שבה. ועוד שאין נכון שתהיה כתובה אזכרה זו ביריעה בפסוק שאין מקומה שם. אפילו שגונזה. מ"מ שלא במקומה היא. הא קיי"ל בכתוב על ידות הכלים: יגוד ויגנוז. ואין הכלי כולו טעון גניזה.

504

505ומה שהש"ך רצה להוכיח שכ"ה הפירוש בהרא"ש דמשום קדושת השם נגע בה. דאל"כ אלא משום נקבים מאי איריא אם חותך השם כו'. הא לאו מילתא. דבשאר תיבות אינו צריך לבוא לידי חיתוך. דאפשר לגרדם. ואינו עושה נקבים. משא"כ בשם. שמוכרח לעשות נקבים ביריעה. אם לא יסלקנה. זה פשוט. וא"כ י"ל שהשואל והרא"ש ז"ל לד"א נתכוונו. שאין איסור אלא מחמת הנקבים הנשארים. וצ"ל דמיירי בשאין לו דבק לטלות. אי נמי אע"ג דתנינן במ"ס דובקין בדבק כו'. בנקב אחד בלבד משא"כ בנקבים רבים דמחזי כמנומר. וההיא דהר"י בן הרא"ש מיירי באזכרה יתרה שקדרוה ונשאר מקומה נקב ומשום חשש פ' קטנה יש כאן וצ"ע בכל זה. וכן הרשב"ץ הורה לקדור כמבואר בב"ה. והרי"ל הורה לקלוף. א"כ מכ"ש שמותר לקדור. ועשי"ע (ח"א סקנ"ב) שהארכתי בענין זה בהוראה אחרת כיוצא בה. וזו ראשונה היא ובאה לידי באחרונה כעת. והנחתיה כשהיתה משנה לא זזה ממקומה

505

506שוב מצאתי ג"כ בתשו' נ"ש (סל"ז) הורה לקדור. והעיד שכן נהגו כל הסופרים. ואע"פ שאותה תשובה צל"ע: דמ"ש שם דבאזכרה יתירה לא קדשה השם. לא מן השם הוא זה. שלא נאמר אלא בנטפל לשם: אבל השם קדוש אפילו היה כתוב על הכלים. ופשיטא דאסור במחיקה ח"ו. יעב"ץ ס"ט:

506

507מי איכא הוראה לאיסורא בגוי בחולב בהמה של ישראל בשבת כמ"ש בתשו' רמ"ע ושגגה היא
כתוב בתשו' מהרמ"ע (סימן קי"ג שאלה רביעית) בהמת ישראל והחלב שלה מחצה לבעליה ומחצה לאריס נכרי. מהו להניח לחלוב בשבת. תשובה החולב מפרק הוא. דהויא מלאכה גמורה בגופה של בהמה. לפיכך אם הפקירה בעליה או התנה עם האריס שיתחייב באחריותה כל שבת ושבת. מותר. ואם לאו. אסור. עכ"ל.

507

508ונפלא ממני מאד פסקו זה. שהוא הפך הפוסקים כולם פה אחד. וכמבואר בש"ע בשני מקומות בה"ל שבת וי"ט. ולא זו בלבד שמותר. אלא עוד גדולה מזו שאפילו הבהמה והחלב של ישראל. מותר לצוות לנכרי לחולבה כאשר נתבאר בדבריהם ז"ל. אלא שיש מחמירין בה לקנות החלב מהגוי. וזה אינו אלא כדי שלא יהא נראה כחולב לצורך ישראל. ולאו היינו טעמיה דמהרמ"ע. דא"כ. אמאי לא אשכח היתר לחולבה אם לא באופן הנ"ל. היה לו לאסור רק החלב בלבד. אבל החליבה אדרבה משמע דשפיר דמי למעבד לכתחלה ע"י נכרי. ומצוה נמי איכא משום צער ב"ח. אפילו אליבא דהמחמירין בחלבה מטעם הנ"ל. ואע"ג דאמירה לגוי שבות. לית לן בה. משום צב"ח דאורייתא. זהו דעת הפוסקים ז"ל.

508

509וכמדומה שהיה זה כשגגה שיוצא מלפני השליט. מחמת אותה שאמרו בהמצניע (דצה"א) דפשטו לר"ן ב"ג דחולב חייב משום מפרק. וא"כ אף ע"י נכרי נמי אסור מדאורייתא. משום שביתת בהמתו. דקיי"ל דאורייתא. ואיסורי שבת חמירי (אפי' שבותין דילה עיין פ' בתרא דיומא משנה ו') והיינו דדייק בלישניה דהויא מלאכה גמורה בגופה של בהמה. שביאר בזה דעתו ז"ל. שהאיסור הוא משום שעושה מלאכה בגופה של בהמה. ואפשר עוד שהיה סבור ז"ל. דמאן דשרי סבר. שאין זו מלאכה גמורה אלא מפרק כלאחר יד הוי. ובמקום צערא לא גזרו רבנן. ואיהו ז"ל ס"ל דמלאכה גמורה הויא. מדאמרינן חייב משום מפרק. וכן האמת לפי אותה שיטה. וכיון שהיא מלאכה בגופה של בהמה. לא שריא ע"י נכרי. כך נ"ל ברור בכוונת התשובה הנ"ל לדעתי.

509

510והא ודאי דלא דייקא הך שמעתא. אולי איזה תלמיד טועה כתב כן על שמו של הגאון רמ"ע ז"ל. שהרי הטעות נגלה. דמאי איכפת לן אם המלאכה נעשית בגופה של בהמה. כיון שהבהמה אינו עושה שום דבר ולא מסייעת במאומה. רק הגוי לבדו עושה המלאכה. (ואינו אלא מפרק המשא מן הבהמה. למען תנוח בשבת). ולכך סמכו הפוסקים בכללם להתיר הדבר לעולם וכנ"ל. והוא דבר פשוט וברור. ויש הרבה כיוצא בו ואין להאריך.

510

511ותו בר מן כל דין. ההוא דהמצניע אליבא דר"י איתמר. דאית ליה דישה שלא בגידולי קרקע. עיין בתו'. ואנן כר"ש סבירא לן. א"כ קשיא אפילו לשטתיה. והוא דבר תמוה ביותר. שהרי הרמ"ע ז"ל ראה ספר הש"ע. שכבר נתפשט בימיו. ונעלם ממנו מכל וכל. דבר שנאמר בה"ל שבת. ונשנה בה"ל י"ט. דאל"ה. לא הוה משתמיט מלהביאו ולזכרו עכ"פ.

511

512ועוד גדולה מזו שמענו. שאפילו לישראל עצמו הותר לחלוב הבהמה. כדאמרינן חולב אדם עז לקדרה משום דמשקה הבא לאוכל הוא. ואע"ג דבתו' פירשו. דהיינו דווקא בי"ט ולא בשבת. לא ברירא כולי האי. אבל אין לפשוט מכאן. דעל כרחך לפ"ז לא קיימא הך דחולב חייב משום מפרק. דא"ה אכתי לתסר משום מפרק אפי' בחולב לקדרה. דהא תותים וענבים דכוותה נינהו ודוק. יעבץ ס"ט.

512

513עוד בתשו' הנ"ל דבר פלא. שהשיב שאין שני תנאים נזכרים ביחד על שמועה אחת. וזכרתי זה בתשובתי לרמ"ח. עיין שי"ע ססל"ג.

513

514עוד ראיתי בתשו' הגאון הנ"ל (בסי' פ"ד) דבר מתמיה וזר. בענין פריסת שמע ערבית. כמדומה שלא ראה ג"כ מ"ש בש"ע בדבר זה. וגם זה נפלא מאד.

514

515באור לשון ס' חסידים בענין קנה לכתיבת ס"ת
נשאלתי לבאר כוונת בעל ספר החסידים סימן רפ"ג. ובמה נחלק אותו סופר עם חברו. ואולם כוונתו מבוארת אלא שבפירוש הנדפס מחדש סביב לס"ח יש שם שיבושים. וטעיות הרבה טעה אותו המפרש. שמ"ש מפני הטומאה שיש בעצם. משא"כ בפשוטי כלי עץ. זה אינו. שהרי כלי עץ וכלי עצם שוין. שפשוטיהן טהורין. ואי מדרבנן. בשניהם מצינו טומאה מדבריהם. ומש"ע שבעוף שייך טומאת נבלות. הוא טעות גדול. שאפילו טומאת אוכלין אין בעצם כזה. כל שאינו רך ומוציא דם. ואפילו בבהמה ובעוף. גם בעצם הרך אין בו טומאה. שהרי שנינו בחמישי אין בו טומאה חוץ מכנף העוז. וטומאת נבלות פשיטא דלא שייכא בעצמות העוף. אבל טעמו של החסיד הסופר שכתב המזוזה בקנה. לא משום הטומאה. אלא דהוי ס"ל שאין כשר לס"ת ומזוזה אלא קנה. כדאמרינן במס' תענית. מה טעם זכה קנה לכתוב בו ס"ת. וכדאיתא בי"ד לקצת פוסקים דס"ל הכי. ועיין באה"ע בהלכות גיטין. ולזה השיבו חברו תשובה נצחת. דע"כ קנה אינו מעכב במלאכת שמים כמזוזה וס"ת. מן הכתוב דאיוב. ולא הוזכר אלא לומר שהוכשר. נ"ל יעב"ץ ס"ט.

515

516תיוהא במ"ש אמ"ה בספרו סמ"בוענין לאו הניתק דחמץ
בספרו של אמ"ה (סמ"ב עמ"ש בשי"ע ח"א סט"ז) וא"כ א"א כלל לחייבו משום שאינו יכול לשרוף בשבת שהרי יכול הוא לפרר ולזרות לרוח או להטיל לים עכ"ד. במ"כ דמר אבא. אגב ריהטיה כתב כך. ודינקותיה היא. לענ"ד אזיל בתר אפכא. בהא דפשיטא ליה בפירור וזורה לרוח שרי אפילו בשבת. ולדידי אברא מפשט פשיטא לי. דהא ודאי איסור גמור הוא. אפילו בי"ט (אדרבה שרפה קילא לדידי. כמ"ש במו"ק בס"ד) והא דפסק הר"מ או פוררו וזורה. אוקימנא לה בלח"ש בשעת הביעור דווקא. אב"א כחכמים. ואת"ל כר"י נמי. ובשעת איסורו משבע ואילך נמי. דמודה בה ר"י דאז מצות השבתתו בכל דבר. ומ"מ אף אפרו וגחלתו אסורין. כמ"ש שם בס"ד דבר הגון מאד. מיהת בין הכי ובין הכי. אפילו בי"ט. בודאי לא אפשר לקיים בו בעור חמץ בשום אופן. לא מבעיא בשאר בעור כדינו. דלא אפשר כלל כדאמרן. וחוששני מאיסורא דאורייתא. אלא אפילו בשרפה ליכא לקיומיה בי"ט. משום איסורא דרבנן דרביע עליה מיהא לכ"ע. ודוק (עשי"ע ח"א סקע"ב) ובחבורי מו"ק הארכתי להשיג על האחרונים. במה שכתבו לבערו בי"ט. יע"ש. אצ"ל בשבת דליכא לאשכוחי לגמרי. ובס' דבר שמואל טרח בכדי. דנסיב שבת. דאפילו בי"ט גרידא נמי מתוקמא. זה מצאתי כתוב אצלי מימים קדמונים. שוב נזכרתי שכבר נגעתי בזה בספר מו"ק (סתמ"ו. דמה"א בסופו) ושם רציתי להתנצל בעדו ז"ל במ"ש יכול לפרר ולזרות לרוח. ולא עלתה בידי. וצ"ע (בספר שי"ע ח"א סי' הנ"ל בפיסקא המתחלת איברא ש"ג. אלא בבטל. הוא ט"ס. וצ"ל אלא בקיים). יעב"ץ.

516

517פלפלא אריכא דמעלי לכולא גופא דשמעתא רפא"נ בלאו הניתק דגזל ועושק
הואיל ואתא לידן ענינא דלאו הניתק: אציגה הנה מ"ש בחי"ג רפא"נ (דסא"א) תו' ד"ה לעבור עליו בשני לאוין. וא"ת ולוקמה בגזל גופיה בשני לאוין. וי"ל דלא לקי אלאו דגזל דנתק לעשה. אבל כי מוקמינן בכובש ש"ש באם אינו ענין. לקי שפיר. כתב מהרש"א ז"ל הא דקאמר בגמרא ולוקמה ברבית ואונאה כו'. אע"ג דאין לוקין עליהן. אין כאן קשיא לדת"ו כו'. דאין זה מקרי לאו הנתק לעשה כו'. אלא גזל. דמצינו בכמה דוכתי דקרי ליה ניתק. לפי משמעות הכתוב והשיב את הגזלה. ולגופיה אצטריך לגזל גופיה שיהא נתק לעשה. ולא קאי אלאו דלא תגזול. דמוקמינן ליה לכובש ש"ש באם אינו ענין עכ"ל. רצה לומר. קרא דוהשיב קאי אגזל גופיה דאתי מבינייא. לנתקו לעשה. ונ"ל דוחק עצום.

517

518אמנם לי נראה דלק"מ. דרבית ואונאה לא מיקרי ניתק לעשה. דהא אפילו ברבית קצוצה פליגי בה אם ניתק להשבון ואונאה. אי בבציר משתות. מחילה היא. וביתר משתות נמי איכא פלוגתא. משו"ה לא פסיקא מילתא (אבל והשיב דגזלה. ודאי מקרי ניתק. דקאי אלא תגזול) וכובש ש"ש אין הכי נמי דמקרי ניתק. והשתא ניחא כוונת תו'. מעקרא הקשו לוקי לא תגזול לגופיה דגזל לעבור עליו בשני לאוין. אע"ג דאתי מביניא. ומשנו שפיר. דמאי מהני לגזל. אי איכא נמי לאו דלא תגזול. הא ודאי קאי עליה והשיב הגזלה. שהוא ענין לו. ואכתי ניתק הוא. ולא לקי עליה. והיכא דאיכא לאוקמי למלקות. לא מוקמינן בלאווי יתירי. משא"כ בלא תעשוק ש"ש דאינו ענין לו. אתי שפיר לעבור עליו בשני לאוין. דמהני ליה למלקות. דאלאו דידיה לא לקי. דניתק הוא ודאי. אלא מיהא אלאו דלא תגזול אינו ענין לו. ולא אינתיק: לקי שפיר. זה ברור ודוק.

518

519מהרש"א אשתמיטיה תלמוד ערוך ועפ"ו נתיישבו דתו' היטב
עוד כתב מהרש"א. ז"ל ומיהו מה שהקשינו דהא לאו דלא תעשוק ניתק לעשה כמו לאו דלא תגזול. דכתיב את העושק כו'. נ"ל ליישב קושיתו. ולע"ד אשתמיטיתיה הא דאר"ח בהזהב (דמח"א) דמוקי הך קרא דעושק בשבועה. במייחד לו כלי. והתם הוא דאהדריה קרא. ונתקו לעשה. דבעמוד והשב קאי. אבל בקרא דלא תעשוק. שהוא אזהרה למעכב ש"ש. לא אשכחן דנתקו. וא"כ. אע"ג דמדינא מ"מ חייב לתת לו שכרו. אין זה ניתק לעשה. לכן צדקו דברי תו'. דכיון דאוקמינן ללאו דלא תגזול בכובש ש"ש. לקי שפיר. כיון דאתי באם אינו ענין. כוונתם בזה. כמש"ל דאע"ג דבלא"ה לא הוה לקי. מאחר שעכ"פ מחויב לשלם. ולא בטל העשה. ותו דהוי לאו שאין בו מעשה. מ"מ כיון דלא מצינן לאוקמיה אלא בכוב"ש שכיר. באם אינו ענין. להכי אהני ליה לאו יתירא למלקי. משא"כ בגזל ליכא לאוקמיה ולמלקי עליה בלאו יתירא. כיון דאתי מבינייא. דכה"ג לא חשיב לאו למלקות. שאין עונשין מן הדין. ותו דמ"מ ענין הוא לו. וניתק הוי כמש"ל. הילכך אפילו מוקמת לא תגזול אגופיה. לא לקי. דבמילתיה קאי. ודוק. ומה שתרץ הרב רש"א ז"ל. כיון דהעשה בלשון עושק והלאו בלשון גזל. לא מקרי לאו הנתק. לכאורה אין לו הבנה. והוא ז"ל עצמו הרגיש בדחקו. דמאי אכפת לן בלאו דלא תגזול. הא כתיב ביה נמי בגופיה לשון עושק. ולא תעשוק רעך להיכן אזיל.

519

520ויש להליץ בעדו ולומר שכך כוונתו. דמאחר שיש כאן שני לאוין והעשה על כרחין לא קאי אלא אחדא. דהיינו ההוא דמשתעי בלשון עושק. משא"כ לאו דלא תגזול. לא ניתק בכך.

520

521והיינו נמי דאמרינן התם בריש תמורה. כיון דאית ביה תרי לאוי. לא אתי חד עשה ומנתק להו. דהיינו טעמא. משום דהעשה לא נאמר אלא בלשון תמורה. לא בלשון חילוף. כך נ"ל ליישב דברי הרב ז"ל. ובאמת נאה הוא כמין חומר. ואין בו דוחק כלל. אע"פ שמסופקני אם נתכוין רש"א לכך. ולדידי פשיטא דאתי שפיר. דלא מוקי לא תגזול לגופיה וכדלעיל וק"ל.

521

522וישוב הגון לשני סוגיות הנראות כסותרות זא"ז
ומאי דכתיבנא דאשתמיטתיה למהרש"א גמרא דהזהב. דהכרח יש לחלק בין המקראות. דההוא דסוף סדר ויקרא בפרשת קרבן אשם גזלות. קרא דוהשיב שפיר מקרי מנתק לעשה לאו דלא תגזול דעליה קאי ודאי. משא"כ והשיב את העושק. לא קאי אלא תעשוק כנז"ל. זה מוכרח עוד מצד אחר. שאי אפשר שלא לומר כך. דהא בהמקבל אמרינן. איזהו גזל ואיזהו עושק. אר"ח כו'. והשתא תקשי ר"ח מדידיה אדידיה. דהא בהזהב איהו דמוקי ליה בייחד לו כלי. ותו מדרבא. דאמר התם זהו גזל זהו עושק. ולמה חלקן הכתוב. לעבור עליו בשני לאוין. ואילו בהזהב רבא גופיה מייתי סייעתא לדר"ל מהאי דר"ח. דמיירי ביחד לו כלי. אלא האמת כמו שפירשתי ובארתי היטב בס"ד. דהך קרא דעושק גבי קרבן שבועה. לא קאי אלאו דלא תעשוק. דלא מקרי לאו הנתק. ומשו"ה אמר רבא התם נמי כמו בשמעתין. לעבור עליו בשני לאוין. דלקי שפיר כי הכא. ומה שהקשו שם בתו' תימה כו'. אבל באשם גזלות למה נכתב או בגזל או עושק. כוונו לכך. דבשלמא גבי אזהרת לאו אתי שפיר לטפויי ליה לאו. למלקי עליה כדאמרן. דאזדו לטעמייהו. דכי מוקמינן באם אינו ענין לקי שפיר. אבל באשם גזלות דליכא למלקי עליה דלא כתיב ביה לאו דאע"ג דעושק אתי מגזל לא מקרי לאו למלקות כדפרישית. ומשום העשה לא אצטריך לאהדוריה. כיון דלדידיה אתי מגזל. ואע"ג דמתוקם ביחד לו כלי לעשקו. מגזל שמעינן ליה. כדפרשינן התם בהזהב. דמיירי שנתנו לו וחזר ונטלו הימנו. א"כ היינו גזל. ותרתי גזל למה לי. לכתוב בחד דמייתי קרבן. וליתי אידך ממילא. בשלמא לר"ח לא קשיא דאליביה חלקן הכתוב משום דתרתי מילי נינהו. וקסבר דלא יליף חד מחבריה. להכי אף בקרבן הוצרך הכתוב לחלקן. דוק היטב כי נכון הוא. כל זה כתבתי לפני שנים קדמוניות.

522

523ועתה מקרוב (שנת תקטז"ל) שאלני חתני ה"ה ר"מ יצ"ו. על מ"ש תו' חולין (דפע"א) על הר"ש וורדון. דקסבר בחד עשה דלא מנתק תרי לאוי. אע"ג דלא סמיכי. ולתו' כיון דלא סמיכי. לא אמרינן הכי. ודייקי מלאו דגזלה. דמקרי נתק לעשה. אע"ג דהוו תרי לאוי. לאו דלא תגזול ודלא תעשוק. הקשה חתני. הא נמי סמיכי נינהו.

523

524ע"פ הנ"ל מיושב ג"כ דתו' חטור בחולין
והשבתי עם שהאמת הוא. דתיבת רעך הפסיקן. והוו להו כדלא סמיכי. מ"מ שנינא תו שינויא רויחא טפי. עמוק וישר הוא.

524

525וזהו תו' דתולין דייקי. דלא אמרינן זהו עושק זהו גזל בכוב"ש שכיר גרידא. דהא איכא למידק איך אפשר לומר כן. הא אמרינן בהמקבל (קי"א ב') גזל דאתי לידיה. עושק דלא אתי לידיה. ותו קשיא דא"ה. רמי דר"ח אדר"ח. ורבא אדרבא. דהזהב. ע"ק מדהכא דפא"נ. דמסקינן גזל לא צריך קרא. אלא לכוב"ש שכיר אתי. ומקשי תלמודא בהדיא כתיב ביה. לת"ע שכיר. ומשני נמי לעבור בשני לאוין. ואיכא נמי למידק בה טובא. דהא לא דמי שכר שכיר. דלא אתי לידיה. לגזל דאתי לידיה ותו מאי מקשי מקרא דלא תעשוק שכיר. תקשי בלא"ה נמי. מדכתיבן בהדי הדדי. ותו מאי שני לאוין דקאמר תלמודא. שלשה לאוין הו"ל למימר. אלא האמת יורה דרכו. דלא אמרינן לעבור בשני לאוין אלא. בכוב"ש שכיר דיחד לו כלי וחזר והפקידו אצלו. דהוי ממש דומיא דגזל. ועדיף משום דטרח ביה הא הוא דמוקמינן בשני לאוין. ולא סמיכי נינהו. בזה צדקו דברי תו' דחולין בלי שום דוחק.

525

526איברא תו' דפא"נ לא משמע להו הכי. ויש לקיים תרוצו של הר"ש ורדו"ן: ע"פ מה שהקשו כאן ולוקי בגזל גופיה כו'. ותרצו משום דהו"ל לאו הניתק לעשה כו'. ודברי תו' הללו לכאורה קשים מאד. חדא. מה טעם בזה. כיון דאתי באם אינו ענין לקי שפיר. כלפי לייא. אפכא מסתברא. תו קשיא קושית מהרש"א. עושק נמי ניתק כו'. אבל באמת רש"א לא העמיק בזה. ואשתמיטתיה גמרא דהזהב כדלעיל. דודאי מיירי קרא דלא תעשוק בגזל מעליא. וטפי מגזל גרידא כנז"ל. וזהו מ"ש ר"ש וורדון. אע"פ שנתק לא מקרי נתק. דלא אתי חד עשה כו'. ולעולם אפילו אינן סמוכין לקי. והבינהו כי טוב וישר הוא. הנלע"ד כתבתי. יעב"ץ.

526

527בדין הנוצר ע"י ס' יצירה
בהא דמספקא ליה למר אבא בספרו (סימן צ"ג) בנוצר ע"י ספר יצירה אם מצטרף לעשרה. קשיא לי מאי קמבעיא ליה. אטו מי עדיף מחרש שוטה וקטן. דאינן מצטרפין. אע"ג דמבני ישראל הן ודאי. וחשובין כשאר אדם מישראל לכל דבר. חוץ מן המצות. וההורגן חייב. ואית להו דעתא קלישתא מיהא. וכ"ש הקטן דאתי לכלל דעת. ואפ"ה לא מצטרף. האי גברא דלאו בר דעה הוא כלל. צריכא למימר. מיהת בכלל חרש הוא. דהא אשתעי רבי זירא בהדיא. ולא אהדר ליה. הא ודאי גרע מניה. אלא שיש לדקדק. לכאורה נראה שהיה שומע דהא שדריה לקמיה דר"ז. אי הכי הוי ליה חרש השומע ואינו מדבר. שדינו כפקח לכל דבר. אבל אין זה נראה אמת. כי אם הי' בו כח השמיעה. היה ראוי גם לכח הדבור בודאי. ולא היה מהנמנע אצלו. אלא מבין ברמיזות וקריצות היה. כמו שמלמדים את הכלב לילך בשליחות. להוליך ולהביא מאומה מאדם אחר. כן שלחו לזה והלך. וכתוב בספר חס"ל שאין חיותו אלא כחיות הבהמה. ולכן אין בהריגתו שום עברה. א"כ פשיטא דאינו אלא כבהמה בצורת אדם. וכעיגלא תילתא דמיברי להו לר"ח ולר"א.

527

528אגב אזכיר כאן מה ששמעתי מפה קדוש אמ"ה ז"ל. מה שקרה באותו שנוצר ע"י זקנו הגראב"ש ז"ל. כי אחר שראהו הולך וגדל מאד. נתיירא שלא יחריב העולם. על כן לקח ונתק ממנו השם שהיה דבוק עדיין במצחו. וע"י זה נתבטל ושב לעפרו. אבל הזיקו ועשה בו שריטה בפניו. בעוד שנתעסק בנתיקת השם ממנו בחזקה.

528

529זה אשר השבתי לתלמידי אשר הודיעני מאחד המתחסדים שמצא השמטה בספרי העיר האלהית.

529

530על ענין רע שפרשו הקרוים עתה מקרוב מקובלים לאלה קראתי חובלים כרמנו סמדר להעלות עליו קוץ ודרדר
אודות אשר תמה עלי אדם כשר הולך לתומו. שלא זכרתי מהנהגת ספירת עומר בליל שני דפסח אחר קריאת הגדת. כלך מדרך זו. חלילה אל יהא חלקך עם הסומכים ע"ד קבלה מחודשת משובשת. שהיא רשת. לצודד נפש יקרה ח"ו. אל ירד בני עמהם ועם שונים אל תתערב. ודאי אם היה דבר שראוי לחוש לו. הייתי מזכירו. אף אם שגיאות והשמטות מי יבין. אבל זאת וכיוצא בה. אסור להעלות על הדעת וכבר מפורש גם בסדר תפלה שלי באר היטב. שסופרין בכניסת הלילה כמ"ש בטור סי' תפ"ט ובש"ע. והטעם מוכרח דבעינן תמימות ומסתייה דבדיעבד מונין כל הלילה. בתחלה. מי זה אמר ויהי. ומלבד טעם אחר לכל המצות. ומצוה הבאה לידך את"ח. וחביבא מצוה בשעתה. לכן השמר והזהר אל תפן אל און. לנטות כמלא נימא מדרך פוסקי הלכות. לעשות ככל יורוך. והממרה על דבריהם חייב מיתה. וזכור מ"ש לר"ט על שהחמיר להטות בק"ש דערב כדב"ש. וא"ל כדי היית כו'. אבל מה ענין ס' מירם ח"ה. לדברי חכמי המשנה קדושי עליון אבות העולם אך דבר זה יצא מפי איש הרוח העזתי המזוהם ומטונף בצוא"ה רותחת. על האשפה ההיא בנה כעש טירות כזב של ספרו מקור משחת. לא מהם ולא מהמהם ולא בהם נחת. ה' ישמור רגלי חסידיו מלכד בפחת. והיה מקום אתי להאריך בזה. אלא שאין פנאי. וכבר הארכתי מענין זה בסמו"ק על מקומו של דין ס"ע (סתפ"ט) רק ליתר שאת אני מראה לך מקום בספר שי"ע (סמ"ז) שם תמצא די באר דת ההנהגה בדינין עם דברי בעלי קבלה. ואפי' אי אמרה בס"ה או בכאר"י. לא ציתנא לזוז זיז כל שהוא מדרך רז"ל בעלי התלמוד. שמהם קבלנו התורה. הי"ת יזכנו לקיימה ולשמרה להגדילה ולהאדירה. כחפץ הטרוד יעב"ץ ס"ט בנחץ מופלג.

530

531ולפי שקצר תלמידי בתחלה. מענין השואל אשר העיר אותו לשאול את פי. מדוע עזבתי להזכיר מנהג הנ"ל עם ס"ע בספר בית תפלתי. מאחר שנתפשט בין הרוצים להיות נקראים חסידים. ונחשבים למקובלים בעיני ההמון הפתאים. בכן כתבתי לו גם על אודותיו של השואל וחקרתי אחריו פן הוא מכת הצבועים המצוים בזמננו. מוכשלים בהם קציני המדינה הזאת לא לחנם.

531

532וזה אשר השיבני תלמידי הותיק. יום ג' ח"י אייר תקכד"ל. הנובר

532

533שלמא יסגא לחדא לה"ה אהו' אדמ"ו ומחו' הרב המאור הגדול מעוז ומגדול הגאון החסיד המפורסם נ"י ע"פ פ"ה כבוד מהור"ר יעקב נר"ו יאיר.

533

534שני כתבים מיו"ד הנ"ל ועם ה"א קבלתי החבורים ומסרתים לבעליהם. ולא היה לי פנאי עד היום. ולזאת הסבה איחרתי עד הנה מלהשיב לכבודו כי רב הוא. וגם אדמ"ו הה"ג נר"ו יסלח לדבר זה. כי רשות אחרים עלי. והטרדות כבודות עלי עד למאד יום ביומו. ובמה שקצרתי במקום שהיה לי להאריך. הן הנה המונעות אותי להרחיב הדבור לפרקים. והענין הוא כך האיש ההוא ששאל לפי תומו. שאלתיו מאיזה ספר בא לו הדבר. והגיד לי בספר משנת חסידים כו'. והנה האיש הוא תם וישר ומכיר בכבוד אדמ"ו הה"ג נר"ו כו'. וסיפר לי שאדמ"ו הה"ג נר"ו חלק לו כבוד ונתן לו במתנה ס' ס"ע וחיבור התפלה בהיותו אתו במחיצתו. וחלילה להרהר אחריו שהוא מכת הצבועים וק"ו מהעדה הרעה ימ"ש. אך צדיק וישר ונוהג בפרישות ועוסק בתור' ימים ולילות כפי השגתו. וירא להגיד לי שראה כן בספר חמדת הימים. אף כי איננו אתו. כי הוא יודע באותו ספר שהוא אחד מספרי הפוקרים ימ"ש. ויתענג על שלום ורב טוב כ"ע נפש אהובו תלמידו הנכנע הק' יעקב הכהן.

534

535שאלת לפרש לך לשון מד"ר בראשית. עה"פ ויהי מקץ ימים וגו'. ר"א ור"י רא"א בתשרי נברא העולם כו'. עשה הבל קיים מן החג עד החנוכה. רי"א בניסן נברא העולם כו'. עשה הבל קיים מן הפסח ועד העצרת כו'. הכל מודים שלא עשה הבל בעולם יותר מחמשים יום עכ"ה. והוא פלא. שהרי מן החג ועד חנוכה. יש הרבה יותר מחמשים יום. וכ"ש לפי מ"ש רז"ל בפאד"מ שקין והבל נולדו בו ביום שנברא אדם. וכ"ה הוא שם במד"ר לעיל מניה. וידוע שאה"ר נוצר ביום הששי לבריאת עולם. א"ה אף לדר"י האומר בניסן נברא העולם. יש יותר הרבה מחמשים יום עד העצרת. אצ"ל לדר"מ דבתשרי נברא. שנוסף עליהם עוד הרבה יותר מאד. וב"ס מ"כ לא חלי ולא מרגיש (ושמעתי שיפ"ת משבש הגרסא. אבל לא ראיתי יפ"ת ולא ידעתיו).

535

536תשובה

536

537בפירושי למד"ר ישבתיו יפה. בלי שום תיקון הגהה. וכתבתי שיש לכוין החשבון עם אותה שאמרו חז"ל. כל שלא שהה שלשים יום באדם. הרי הוא נפל. לפ"ז אני אומר שלשים משנולד. לא חשבינן ליה. כל עוד שאינו בחזקת בן קיימא. א"כ צא וחשוב תשרי וחשון שלמים. הרי ששים יום. וכ"ה של כסליו. שנאמר עכ"פ מקצת עד בכלל. והיה המעשה ביום ראשון של חנוכה. ומקצת היום ככולו. עלו בידך פ"ה יום. צא מהם חמשה שלא היה הבל בעולם. שהרי בר"ה נברא עולם. וביום הששי נולדו קין והבל. ותלתין דלא קחשיב כדאמרן. נשארו להבל חמשים יום בדיוק. ואף את"ל שהיה חשון חסר. אינו מן התימה אי לא דק ביום אחד. ונקיט מספר שלם ולא אמר שלא עשה פחות מחמשים. אלא שלא עשה יותר. וזה דבר רגיל בדרז"ל. וגם לדברי האומרים בכ"ה באלול נברא העולם. אין בכך כלום. אם אולי יחסרון החמשים חמשה. כל שלא יפקד מספר עשרה מסכום החשבון. ובמ"א כתבתי שפשט הגמרא פ"ג דר"ה סותר למ"ש אותם מפרשים עכ"פ מדרשנו הלז כתלמודא דידן ס"ל. ואיך שיהא פירושנו בו נכון ישר וקיים. דוק בלשונו שלא תפס לשון המורגל ולא אמר שלא חי יותר. אלא לא עשה קיים. וזה מבואר.

537

538עוד בקשתני אם נמצא אתי באור מיושב למאמר זר ומר. במ"ר קהלת עה"פ הבל הבלים. שהוא נראה נלעג לשון אין בינה. ומ"כ הודה ולא בוש לומר ששאל פי סו"ס ואין מגיד. והוסיף לו מכאוב הגהות משונות:

538

539תשובה

539

540באור ישר במאמר נלעג לשון אין בינ' במ"ר דקהלת
גם בזו אעתיק לך מ"ש בשכבר בפירושי להרבות. וזל"ה הבל הבלים תני החזיק עשיר בדבר טוב תחלתו רעב הוא לו. המתיישן בו עשאו למרמס. גם עני גם דל (גובה) חלקו גם עניו גובה ממנו חלקו שמעיז בו עשיר. לזה תאוה ולזה תאוה. שניהם שוים לעבר. הבל הבל עכ"ה. הצגתיו לפניך מתוקן ומיושר בהגהה לקלה כמות שהיא מוכרחת. בלי הגהה דחוקה שאין בה נחת. ועפ"ז כמו נגיד אקרבנו. והיא דרך העשיר בתחלתו (כלומר זה שנולד רש. ואח"כ התעשר) להיות דואג על עשירותו שיתמיד. על כן אז בראשונה מחזיק בדבר טוב. לחמול על הענים והאביונים לפרנסם ולכלכלם. ולמלוח הממון שנתן לו ה' (במדת טובו וחסד חנם) בצדקה. למען יתקיים בידו עשרו ויחיל טובו. לכן בהתחלת עשירותו רעב הוא לדבר ה' לרדוף צדקה וחסד. ולהאכיל רעבים כי יזכור הימים שעברו אשר היה גם הוא רעב ללחם. אבל אחר שמתיישן בעושר וכבוד. וכבר הורגל בו זמן רב. שוב אינו חושש שיעזבנו. וסבור מעתה הוא קנין עולם. ובטוח שישאר אצלו ויתקיים בידו. לכן אינו חושש עוד על עשית הטוב שהחזיק בו. אבל עושהו מרמס. ומבזה המעשה הטוב. כדבר שהולך לאבוד כענין שאמרו בב"ר פס"ד עה"פ ויהי כי ארכו לו שם הימים שאריכות ימים מבטלת גם דברים קשים. כך באורך ימי הטובה על העשיר העני בדעת. יצא מלבו המצב שהיה בו מתחלה. אבל העשיר בדעת וצדיק יתן ולא יחשוך. ולא זו בלבד. אלא גם על עני אף כי דל הוא (ההפרש שבין עני ודל. העני. מלשון עניו הוא. נכנס נגש והוא נענה. ודל במדרגה יתרה של עניות. עד כי חולה הוא מחמת עניו. כמו מדוע אתה ככה דל בן המלך. דלות ורעות תואר) לא די שאינו עושה עמו עוד בטובה. אלא שגובה חלקו ממנו במשא מלך שרים. כמו שעושין אלו העשירים התקיפים. המתהללים בעשרם יעיזו בהוותם. לאכול שאר העם לגזול עורם ולפצוח עצמותם. שישאו אתם במשא בשוה. תחת אשר הם מחויבים לתת לעני די מחסורו וזה הרע נמשך מהעשירות בסופו (אחר שהיה לטוב בתחלתו) כי על ידי העושר מתגברים על הדל חסר הכח. מתוך שחסר היכולת. זש"ה אל תגזל דל כי דל הוא. מה טעם בזה. אלא כן פירושו לא תחשבו להתגבר עלי הדל לגזלו. מחמת כי דל הוא ואין לו עוזרים. (כמו העשיר חברך. שאינך יכול לו. כי אוהבי עשיר רבים. ויעזרוהו) כי ה' יריב ריבו גואלו חזק. ואמר עוד לא זו בלבד. מהדל גובה. כי לפעמים הוא דל גאה ואין הדעת סובלתו. לפיכך יש לו להעשיר כלומר התנצלות. על שאינו מרחם עליו. אבל גם על העניו הנכנע יצא דבר העשיר איש זרוע. וגובה ממנו חלקו בעול. עד שמעיז פניו בו בחוצפא גדולה. ואינו פונה להכנעתו ולתחנוניו. הכל אינו מועיל לנצח את העשיר המיושן. לרכך לבבו לחוס על עני ואביון. לכן זה מתאוה למשול. וזה מתאוה גם הוא שיבוא העת שיהפך מצב שניהם. מי שהוא עשיר היום מחר יעני. ומי שהוא עני היום מחר עשיר. גלגל הוא שחוזר בעולם. עשיר ורש נפגשו עושה כולם ה'. שכבר היו שניהם שוים לשעבר. לכן הכל מחשבות אדם הבל המה.

540

541וששאלת לבאר לך כוונת הרוקח בהקדמת ספרו (דא"כ) וז"ל ותן שכר למרוצת רגליך יו"ד כ"ף למ"ד: המדה הזאת תמיד בלבבך.

541

542תשובה

542

543באור לשון בהקדמת רוקח
נ"ל שרוצה לתת טעם ופנים לסמיכות שלש אותיות הללו י. כ. ל. גם מדוע הכ"ף כפולה ועשה סמך וזכר לדבר במילוי היו"ד שעולה ב"פ עשרה במספר. והוא כ. ולכן הכ"ף כפולה. כי פעם אחת נרמזה באות יו"ד. להורות על הכפופה. ועוד פעם בפני עצמו. לרמוז על פשוטה. ובזה יש רמז לשתי כפות הרגלים. לומר לך שתשקיף על מרוצת רגליך. שתהא לטוב. ותקבל שכר. לא כאותם שנאמר בהם כי רגליהם לרע ירוצו. רצים לבאר שחת. ודבר זה צריך למוד גדול. לסור מדרך רע ולבחור בטוב. לפיכך נמשכה למ"ד אל הכ"ף הכפולה. להיות לבו תמיד על המדה הזאת. לשום עיניו על דרכיו. ולשום אורחותיו.

543

544בקשתני עוד. אם יש אתי ישוב מתקבל לדברי תו' שלהי תענית (דף ךט"א) ד"ה דכתיב כו': כי בדבור זה אשתוללו כל אבירי לב. שאלתי לחכמים ואין מגיד לי. ולא מצאו כל אנשי חיל ידיהם.

544

545תשובה יש ויש לאלוה מילין. מיושבים היטב בלי תת מקום ללין. ואיני צריך רק להעתיק לך מ"ש שם בחי"ג בס"ד עם הגהה קלה כמות שהיא מתוקנת בגמרא שלי (התקון המוכרח אבליע בתוך הלשון) ואתחיל מפרש"י שם. שגם הוא צווח לפרשו. ז"ל שם ד"ה והנהו י' היו כו'. לא אותן עשרה ימים דאייר קאמר. אלא דרך קצרה נקיט. וקחשיב יו"ד ימים מכלל שלשה שהיו מתחילין מעשרים באייר. ומשבעה ימים דהסגר. שהיו בסוף סיון. הרי כאן עשרה. ושדי בינייהו ך"ט יום דאכילת בשר. שהתחילו ך"ב אייר. אחר שנסעו שלשה ימים. נמצאו ל"ח יום בכללן. שכלו בך"ט בסיון.

545

546באור דתו' חמור שלהי תענית
בתו' ד"ה דכתיב כו'. פירוש חשוב מעשרים של ר"ח (ר"ל חודש) אייר. עד סופו תמצא תשעה ימים כו'. לפ"ז תמצא מעשרים ושנים לחודש השני. דזה אייר (כצ"ל) חודש שלם עד ך"ב דסיון ושלשה ימים שנסעו מהר ה'. הרי ל"ג. דלמנייהו שני ימים (כצ"ל) דבעשרים נעלה הענן. ואייתר להו שני ימים (צריך לנכותם מן הל"ג. ונשארו ך"ג לסיון) פשו ך"ג דל יומא כו'. היה בכלל החודש (צ"ל) שאייר חסר כו'. ע"פ מה שתקנתי והגהתי לשון בתו'. הנה הוא מבואר היטב. ודבריהם מובנים בלי שום גמגום. והאמת עד לעצמו שזה דבר ברור. וכוונת התו' רצויה. והבן מדוע נטו מפירש"י במקצת. ודעת לנבון נקל. ואגב אציג לפניך מש"ע שם בתו'.

546

547ד"ה אמר אביי כו'. ואחד דסיון ך"ט דסיון כו'. לא קחשיב. לפי שאין לילה עמו. וצ"ל הא דקאמר תלמודא בסמוך ואותו יום עט"ב היה. לא דק אלא ערב עשירי. ועל כרחך לומר כן. דאל"ה קשיא דרי"ו אדרי"ו. היכי קאמר אלמלא הייתי באותו דור קבעתיו בעשירי. אטו מי קבעי למעקר מאי דקבע קב"ה. כדקאמר איהו גופי הכא. אלא ודאי לא דק. דלפום קושטא דמלתא בתשיעי שבו ובעשירי בכו. ולכן ראו לקבעו יום בכיה לדורות. ודקאמר ר"י הכא. אותו היום עט"ב היה. לשטת החכמים שבאותו דור. וקבעו ט"ב ליום בכיה. אליבא דידהו קאמר. וליה לא ס"ל. עמ"ש שם בחי"ג עוד באותה סוגיא. אך יספיק זה למבוקשך.

547

548כוונת לשון שם במ"ש משנכנס אדר
שאלת עוד מה הזקיק רש"י שם בגמ' משנכנס אדר. לפרש ימי נסים היו פורים ופסח. פשוט שהוצרך לכך. משום דאי משום פורים גרידא. א"כ לימא נמי ניסן וכסלו. אלא ע"כ משום שהתחילו ימי נסים רצופים ותכופים זה לזה. וי"ל עוד שרצה לרמז ג"כ. שבשנה מעוברת אין שמחה נוהגת אלא באדר שני. וה"ט. משום דימי נסים סמוכים הם. וכדאמרינן (פ"ק דמגילה ו"ב) אליבא דרשב"ג דאדר שני עיקר לענין קריאת מגלה. משום דמסמך גאולה לגאולה עדיף. זהו הנלע"ד בשאלותיך יעב"ץ:

548

549אמרת עם הספר שמעתי אמריו כי נעמו ופירושיו מתוקים לחכי. והואיל ואתי ענינא דפסחא לידן. וזכיתי על ידי אמ"ו בכמה דברים עמוקים בה"ל הפסח ובסוגיא דשמעתא בחבוריו הקדושים העצומים לח"ש ומו"ק. במופי אתחנן לו לזכות אותי גם באיזה דברים קלים. באורים נאותים קרובים לפשט. במסכת פסחים. שיהיו שגורים בפי ושמורים בלבבי. לאמרם משמו להזכירו לטוב. כי על י"ט באנו. לא אמנע מחפץ לבך להציג איזה דברים פשוטים שנים שלשה גרגרים מן הבא בידי במסכת זו.

549

550ישוב הגון לדקדוק מוכרח בגמר' ריש פסחים
דג"א ראב"י אמר שש עשרה שנאמר כי אמר מקרה הוא בלתי טהור כי לא טהור. פירוש שהיה יכול לומר מקרה טמא. והיה מרויח לקצר שש עשרה אותיות. יש לתמוה הא ע"כ הכא נמי לא עקם אלא שמונה אותיות. שהרי אפילו הוא אומר בלשון נקי. לא היה צריך להאריך בלשון כי לא טהור. דאייתר ליה בלא"ה לכאורה. והוא כפל ענין במעט שינוי. ובודאי הוצרך לרמוז וללמוד בו איזה דבר א"כ שמא אפילו שהיה מדבר בלשון מגונה. צריך היה הדבר לאמרו.

550

551ונראה ליישב על פי מה שנראה מפירש"י בפסוק זה ב"ס שמואל. שלפי ששאול אוכל חוליו בטהרה הי:ה אמר שמא ראה דוד קרי היום. ולא טבל לקריו. ולכן לא בא אל שלחן המלך שאילו טבל. לא היה צריך הערב שמש לחולין. לפיכך כפל דבריו. אחר שדבר בלשון נקי. ואמר תחלה בלתי טהור. שעדיין היה במשמע. אע"י שהיה טבול יום. שגם ט"י בלתי טהור הוא ואסור בתרומה. ולא היה בזה די באר התנצלות מדוע לא בא בן ישי אל הלחם דחולין. על כן היה צריך לבאר עוד כוונתו. באמור כי לא טהור. כלומר לא טהור כלל שלא טבל עדיין. ולא הוכשר אפילו לחולין. ומיתורא דקרא שמעינן לה. דמשו"ה כפל מאמרו בקצת שינוי. כאשר יאות ללשון צח. וזהי כוונת רש"י שם זה לשונו בכתוב כי לא טהור. נתינת טעם למה לא בא. לפי שבמה שאמר בלתי טהור. עדיין לא נתיישב יפה טעמו של דבר. רק ממה שהאריך בלשונו. אתה שומע וכדפרישית. והשתא שפיר קאמר ראב"י. דעקם שש עשרה אותיות. שכיון שאמר בלשון נקי. הוצרך לעקם ולכפול. כדי שתובן כוונתו היטב עד שהותירו שש עשרה אותיות. משא"כ אלמלא היה אומר מקרה טמא הוא. לא היה צריך לפרש יותר. ולא היה מקום לטעות בטבול יום. שהרי שנינו ספ"ג דמסכת ט"י. אין טבול יום טמא. ודוק שהוא נכון מאד.

551

552שם דו"ב. ממאי דבריש ירחא קאי. דילמא בארבעא או בחמשא בירחא. הכל תמהים בזה מאי איריא דנקט ד' או ה' ולא קודם. או מאוחר יותר.

552

553עוד באורים נכונים בגמ' ס"ל דו"ב
ונ"ל ליישב בטוב טעם בשני דרכים. הפן האחד עם מה שיל"ד עוד. היכי ס"ד דלאו בריש ירחא קאי הא כתיב החודש הזה וגו'. ולא בא הכתוב לסתום אלא לפרש. א"כ מהי תיתי לפרושי מאי דלא סליק אדעתא לגמרי. גם התו' הקשו. מהא דילפינן מהחודש הזה. כזה ראה וקדש. ש"מ ודאי בר"ח קאי. ותירץ ר"ת. אע"ג דקב"ה א"ל למשה בריש ירחא דילמא משה ל"א לישראל אלא בד' או בה' כו'. גם בזו תמיהא רבתא. היכי ס"ד שיחמיץ משה המצוה החביבה בשעתה. ואם היה רצונו של הקב"ה לאחר האמירה לישראל. לא היה מקדים לאמרה למשה כמה ימים קודם. ולא מצינו כזאת בשום מקום הא עכ"פ טעמא בעי. שישנה משה מדתו בפעם הזאת. ובאיזה סברא קמיפלגי המקשן עם סתמא דתלמודא. לכן אני אומר. שבעל הקושיא בא בכח סברא טובה ובהא קמיפלגי. דאיתא בפר"א והובא בפיוט דפרשת החודש. זמן מולדתו חל להקצות ברביעי בחצות כו'. ופירשתי שם דה"ט שנתקשה משה בראיית הלבנה. משום דקודם שש. אין כח בעין לראותו כמ"ש שם. והיינו דאמרינן בפ"ק דר"ה שית שעי מכסי סיהרא וחשב משה למנות החודש מעת המולד. וא"ל הקבה" מערב עד ערב ספור אחד. ועל זה בנה המקשן יסוד קושיתו. מאחר דלפי האמת אין החודש מתחיל אלא בלילה (גם אין מונין שעות לחדשים) א"כ מסתבר סמוך ללילה הראהו עם חשכה (וכן איתא נמי במדרש) וכל הדברות לא היו אלא ביום. כדאיתא פר"ע. א"כ בר"ח א"ל קב"ה למשה. והוא לא יוכל לומר לישראל החודש הזה אלא בלילה בעת שנראית הלבנה. להראות להם כזה. לפ"ז ביומא קמא ליכא למימר. ובשני נמי לא אמר משום דע"ש הוה. כי ר"ח בחמישי היה. ובע"ש אין שעת הכושר לבשר הגאולה. כדאמרינן מובטח להן לישראל שאין אליהו בא בע"ש. ובשבת פשיטא לא. בשגם שאין המצוה לבו ביום א"כ לא בציר מארבעה על כרחך. ואת"ל שנתעכב עוד יום. לכן תהא אמירתו לישראל בחמישי בו לכל המאוחר. ויותר מזה אין סברא כלל. אמנם בעל הסוגיא פשיט ליה מג"ש. דבר"ח היתה אמירתו. והיינו משום דס"ל כפר"א שהראהו הקב"ה למשה בשביעי בחצות. נמצא שהיתה אמירתו לישראל ביום שלאחריו בר"ח דווקא בזמנה

553

554לישנא אחרינא איישב הנ"ל בדרך נכון מאד בס"ד. ותחלה אוסיף לדקדק. מה שתמוה עוד בעיני יותר מזה. כי איך למד רשב"ג שתי שבתות. ממה שמשה עומד בר"ח ומזהיר על הפסח. דכתיב החודש הזה וגו'. דברו אל כל עדת ישראל לאמר בעשור לחודש וגו'. ותמה על עצמך. אפילו אמרה בר"ח. הרי אין כאן אלא עשרה ימים קודם עשיית המצוה. ובע"כ היה צריך לומר להם מצוה זו קודם בעשור. ואין ללמוד אלא מימים שקדמו לו. א"כ איך מוכיח מזה ב' שבתות. אע"פ שאמר להם גם שאר דיני פסח עצמו באגב. ואי איתא הוי ליה לאקדומי ב' שבתות ללקיחה. גם התו' הקשו בכאן דבגמרא דשבת ומנחות מוכח בהדיא דבר"ח הוה וכנ"ל ולכן נדחק בו ר"ת מאד. גם תרוצו של ר"י נראה דוחק לפום ריהטא. דמהיכא תיתי יחמיץ מרע"ה המצוה. ולא יאמרנה לישראל אלא אחר כמה ימים שכבר שמעה מפי הקב"ה. כדעת ר"ת. או איך יעלה על הדעת לחלק הצווי. כדעת ר"י. איזה רמז יש לזה: גם צריך להבין מ"ט נייד תלמודא מהא. דבקושטא ר"ח הוה. אבל נ"ל הכל מתיישב בדרך ישר. ותרוצם של ר"ת ור"י שניהם כאחד טובים. ולכאורה מוכרח בפסוק. רק צריך לתת תבלין ומלח בדבר. כי בודאי לא איחר מרע"ה מלומר המצוה של לקיחת הפסח. הא לא ס"ד כלל. אבל מפני שנכללו באותה פרשה של צווי הקב"ה למשה. שלשה ענינים. ר"ל מצות לקיחת הפסח ועשיתו בכלל. גם מצות אכילת מצות. ואיסור חמץ כל שבעה. ודברים הנוהגים כל ימי פסח.

554

555והנה אנו רואים בפרשה שניה כשאמר לישראל מה שנצטוה בפרשה הקודמת. לא זכר דבר המצות כלל. לא הזהיר כי אם על ק"פ בלבד. משו"ה ודאי הוה סא"ד. אע"ג דבודאי אמר להם בו ביום מצות לקיחת ק"פ ועשייתו. אבל עם שאר מצות די"ט זה. המתין עד ארבעה או חמשה. וזה מחמת הכרח קושיתנו כי במצות התחלת הכנת ק"פ. לא קדמה האמירה אלא עשרה ימים. א"כ דון מנה. שאין צורך להקדים יותר (ודילמא מגרע גרע לאקדומי טפי. דילמא אתו למפשע משום דשכיחא שכחה) כי על כן עזב משה הזכרת מצות די"ט בפרשה הסמוכה. ולא הזהיר בר"ח רק על לקיחת שה הפסח ומעשהו באיידי. ושמא חזר והזהיר על ההקרבה. עם שמירת י"ט. בימים הסמוכים לי"ט יותר. ואם הקדים להזהיר עליהם. מסתמא לא הרחיק ההזכרה מן הי"ט יותר מעשרה או תעשה ימים היינו דפריך תלמודא. ודילמא בארבעא או בחמשא הוה קאי. כלומר אע"פ שבודאי בר"ח היתה האמירה גם לישראל. אך רק בדבר לקיחת הפסח והשייך אליו בלבד. וזה היה בעשרה או תשעה ימים לפני יום המעשה כאמור. מ"מ חזר והזהיר על עשית הפסח והקרבתו בארבעה או בחמשה. נמצא שהקדים האזהרה וסמכה למעשה בעשרה או תשעה ימים לפניו. אם נלמוד מספר ימי הקדימה מלפני הלקיחה בדיוק. והא חזינן דשבקיה מ"ר לי"ט. ולא כייל ליה בהדדי. ש"מ הכי עדיף. מיהת לאקדומי טפי מתשעה מנלן דנילף מצווי דלקיחה להכי הדר ביה תלמודא. דודאי מהכא ליכא למשמע: למילי די"ט גופיה דמרחקי טובא. ואצטריך לילפותא אחריתא:

555

556באור מוכרח בפסחים דלע"א
בגמרא דפסחים דלע"א כי הוו נפקי שבעה יומי דפסחא כו'. אע"ג דר"ן בבבל היה דנהוג י"ט שני ש"ג. וכל מה שאסור בראשון. אסור גם בשני חוץ כו'. והאיכא תרי איסורי. חדא. שהיית חמץ ברשותו בשמיני ספק שביעי. דמשקנהו הרי הוא שלו ועוד. איסור קנין בי"ט של דבריהם. ולא מסתבר למימר דאשגרת לישן הוא. כיון דמן התורה אינו אסור אלא שבעה. לא דק. דהא הוה מצי למנקט לשון קצר. כי הוו נפקי יומי דפסחא. הא ודאי דייק בלישניה. ונ"ל ה"פ. כי הוו נפקי ד"י דפסחא א"ל פוקי וזבונו כו'. כלומר. אז הודיע להם ההיתר של חמץ דגוי שעבר עליו הפסח. לא שיקנוהו היום. אלא לומר שמעתה הותר לכם לקנותו בלילה במי"ט וליומא אוחרא. אבל מקמי יומא בתראה לא גלה להם קולא זו. שמא יזלזלו בו ויקנוהו במועד. שאז נעשה החמץ שלהם. אפילו יניחוהו ברשותו של גוי עד שיצא הפסח. נמצאו נכשלים באיסור דאורייתא. משא"כ אחר שיצא י"ט של תורה. וגם היום בודאי לא יקנוהו בלא"ה. משום דיום טוב הוא. הכל יודעים שאין קונים בו אף דברים המותרים. תו לא חש לה למילתא. אע"ג דאכתי איכא למימר ניחוש דילמא מייתי ליה גוי דורון של חמץ בו ביום ודוק והוצרך להודיע כדי שתהא פת מצויה להם לערב. ולא יצטרכו להמתין עד שיעשו עיסה ויאפו לחם אחר שחשכה. ואי קשיא. לתסר משום פת של גוים. הא אוקי לה הרב"י (בי"ד סקי"ב) בשאור של גוים. ועם שחמירא בלשון תרגום הוא שאור אבל אינו מוכרח מחמת מ"ש הוא ז"ל שם. ומפירש"י נראה שהוא לחם אפוי. אלא אפילו א"ת שהיה נוהג בו איסור בפת ש"ג כל השנה. שעת הדחק (כי השתא. דליכא חמץ בב"י) שאני. ושמא פת פלטר היה:

556

557הוקשה לי במ"ש הרא"ש פ"ק דפסחים (דקכד"א) בהא דלא קיי"ל כר"ש אלא בלאחר זמנו. ובלפני זמנו קיי"ל כר"י כו'. אבל בההיא דדריש לא יאכל כריה"ג. לא קיי"ל כוותיה דלא אשכחן קרא דלא לכתוב אלא לסמוכי. ן דהך קרא דמייתר מוקמי ליה לפני זמנו עכ"ד. ולא נתחוורו לי. דהא ודאי לגופיה אצטריך (אליבא דריה"ג ור"ש) לפסח מצרים שחמוצו אינו נוהג אלא יום אחד. ומדסמיך ליה לא יאכל. להיום אתם יוצאים שמעי ליה. דאל"ה מנא ידעינן דין חמץ בפסח מצרים. א"ה. לא מייתר קרא. ולחד לישנא בגמרא ר"י נמי מיבעי ליה להכי. ולאידך לישנא ר"י לא דריש סמוכין אלא במש"ת. הא בהדיא אשכחן אפילו לר"י דכתיב קרא לסמוכין. מיהו מאן דדריש הכא סמוכין. דבר הלמד מענינו הוי. דבפסח מצרים ביה משתעי קרא. ולא דמי למאן דדריש סמוכין בעלמא. שבא לדון שכבר חדש מכח הסמיכות. וק"ל.

557

558משו"ה קמהדר תלמודא מעקרא לאוקמה נמי אליבא דר"י (אע"ג דבעלמא לא דריש סמוכין בתורה) ולא היה צריך הרא"ש לחדש סברא מדעתו. דלא שייכא הכא.

558

559איברא אפ"ה אתי שפיר. דחמץ מש"ש ולמעלה אליבא דכ"ע אסור מן התורה דנפקא לן מתשביתו כמ"ש תו'. ואף לר"ש דאמר אינו עובר עליו בלא כלום. היינו בלא תעשה הוא דלא קעבר. ולאפוקי מדר"י. מיהת מודה דקאי עליה בעשה ול"צ לדחוקי כלל. (ולא תקשין לך נמי הא דרבא. דקאי ליה בשטת ר"ש. דדריש קרא בערב תאכלו מצות. לקבוע חובה בזה"ז (כדאיתא שלהי מכלתין) ודלא כר"י דיליף חובה בהא. משבעת ימים תאכל מצות. לא תידוק מניה דס"ל כר"ש. דמבעי ליה למילף מניה משעה שישנו בקום אכול מצוה כו'. דלעולם ס"ל לרבא לפני זמנו נמי אסור. אב"א אף בל"ת. דלא יאכל חמץ כדמשמע לרא"ש. ולא מוקי שבעת ימים תאכל מצות. למשעה שישנו כו'. אדרבה עליו על עשיית הפסח משמע. משעת שחיטתו אסרה תורה אכילת חמץ. ולאפושי ליה לאוי קאתי. אי אפילו ללפני זמנו. למיקם עליה בתרי לאוי. ושבעת ימים תאכל מצות. למיקם נמי בעשה. לאו מכלל עשה עשה. מ"מ לפני זמנו לרבא אסור אי מלא יאכל חמץ. ואי מתשביתו נפקא. ואיסורא דאורייתא הוא עכ"פ. אע"ג דלא לקי עליה. עיין סייג לתורה). ומסייעא נמי למ"ש בקונדרס סייג לתורה שם הרביתי אותותי שיש מניעות רבות בתורה דאתו מכלל עשה הצגתי לפניך מן הבא בידי יעב"ץ.

559

560ישוב הגון למ"ש הדריש' בדין בטול תערובת צמר ופשתן ותשו' למ"ש הט"ז
בי"ד סימן רצ"ט הביא בט"ז מהדרישה. שהקשה על מ"ש הרמב"ם ז"ל. במי שנתערב לו צמר ופשתן שמביא צמר גמלים ומרבה על מין אחד ומבטלו ברוב והוא מהירו'. והקיי"ל אין מבטלין איסור לכתחלה. ובט"ז כתב עליו דלק"מ. דלא אמרו אין מבטלין אלא כשהאיסור אסור מצד עצמו ונתערב עכ"ל. הנה בתחלת ההשקפה כך עלה בדעתי. אבל באמת אחר העיון אין הדברים נראין כלל. דודאי תקשי מבשר בחלב. דהאי לחודיה והאי לחודיה נמי שרי. ואפ"ה לא בטלי אחר שכבר נעשה מהם אסור. וכדאקשי איהו ז"ל לנפשיה. ופירוקא לא חזינא. דמ"ש מהיתר שנ"ט באיסור. תירוצו זה אינו בנ"ט. שאם ר"ל משום שבנ"ט א"א להפריד התערובת זה מזה. לכן אסור להוסיף ולבטל. משא"כ כאן בכלאים שאפשר להפרידן בלי ביטול דהוספה. אין זה כלום. חדא דמאן לימא לן דאפשר להפריד תערובת כלאים שע"י עירוב וטריפה. אדרבה מסתברא ודאי דלא אפשר ואפילו היה כן. מאן פליג ליה בהכי. מאי איכפת לן. הא כל זמן שלא נפרדו. נעשו עצם אחד של איסור ואסור לבטלו. מה לי נ"ט או לא. וזה ברור. ומתני' נמי קשיתיה. דהתנן התם בפ"ב דכלאים. כל סאה שיש בו רובע ממין אחר ימעט. ועלה אמרינן בהדיא בירו'. אם לזרע. אפילו חטה אחת אוסרת. הרי בהדיא. דאע"ג דכל חד לחודיה שרי. ואין נאסרין אלא ע"י תערובת. אפ"ה לית ליה ביטול. אפילו במידי דליתיה בנ"ט כי התם. ולאו ק"ו הוא. דהתם קיל טפי. דמתבטל המין אחר אפי' ניכר. ודוק (עלח"ש רפ"ב דכלאים וריש שקלים ובמשנה לחם רפ"ב דכלאים) כ"ש הכא.

560

561עוד עלה על דעתי לחלק. דלא אמרינן אין מבטלין איסור. אלא דווקא היכא דלא אהנו מעשיו כ"א לבטל איסורו של המתבטל. דלא חזי למידי אחרינא. כגון דבר איסור של מאכל ומשקה. דלמידי אחרינא לא קאי. אבל הכא באיסור דכלאים דלאו מאיסורי הנאה הוא. אע"ג דאסור לישראל בלבישה. הרי יכול הוא למכרו לגוים. ואפילו לישראל מיחזא חזי למיזגא עליה. ולעשות ממנו כרים וכסתות שאין בהם משום כלאים. דכיון דלא אהנו מעשו בודאי בביטולו. דבלא"ה נמי חזי למידי אחרינא. לא חשיב כמבטל איסור. דעקרו משום קנס (אף למ"ד שהוא מן התורה. וק"ל).

561

562אבל באמת לק"מ. דהא דשרי הכא. משום דמיירי בצמר גרידא שלא נטוה עדיין. ואינו אסור מן התורה. ואפילו מדרבנן לא מיתסר. דאינו לא שוע ולא טוה ולא נוז. וכי קמערב. בהיתירא קמערב. דאכתי לא איתסר כלל. וזה פשוט וברור. ועוד אפילו לכשתמצי לומר דמ"מ אסור מדרבנן הא קיי"ל בדרבנן מבטלין איסור שנפל לתוך היתר. שאין בו כדי לבטלו. כמו בעצים שנשרו בי"ט מן הדקל לתוך התנור. שמרבה עליהם עצים מוכנים. ואפילו למ"ד התם דווקא משום דקלי איסורא. היינו בדבר שיל"מ. והכא דבר שאל"מ הוא. וגם זה נכון וברור. ועל תירוצי הראשון יש לדקדק קצת. דמאי איריא נתערב צמר בפשתן דיעבד. אפילו לכתחלה משרי שרי. כיון דבהתירא הוא. ולתירוצי השני אתי שפיר. דגם במידי דאסיר מדרבנן. לא שרי לבטולי לכתחלה. אם לא נתערב כלל. מ"מ אין ספק שתירוץ הראשון אמיתי בדעת הרמב"ם ז"ל. ואף דקדוק זה הקל הנ"ז. יש ליישבו דמ"מ לא שרי. דילמא משתלי ולא מבטל ליה. דכוותיה אשכחן טובא. ודוק. יעב"ץ:

562

563שאלת נכרי הבא להתגייר. וכן תינוק שחלה והבריא. אם מלין אותם בתוך שלשה ימים לשבת.

563

564דין מילת גר ותינוק שחלה והבריא תוך ג"י לשבת
תשובה הרב בש"ך בי"ד סרס"ו (סקי"ח) הביא מ"ש בד"ה בשם הרשב"ץ אהא דתניא אין מפליגין בספינה פחות מג' ימים. קודם שבת. שפירש הרז"ה דטעמא שהוא דבר שא"א שלא יבוא לידי חילול שבת. ונראה כמתנה לחלל שבת. דג' ימים קודם שבת מיקרי שבת. דמכאן יש ללמוד דאסור למול הגר ביום ה'. כדי שלא יבוא שלישי למילתו ביום שבת ויצטרך לחלל השבת עליו וכן תינוק שחלה וכו'. ובש"ך כתב עליו ואין דבריו נראין. ע"ש שהאריך לסתור פסק זה מהלכה.

564

565ואם אמנם לע"ד אין הכרח כל כך בדבריו כדי לדחותו. דמ"ש. לדעת הרשב"ץ. נצטרך לומר דמילה שלא בזמנה שחל ב"ה בשבת נדחה עד לאחר השבת. וזה א"א. דא"כ הא דתנן קטן נימול לי"ב נולד ב"ה די"ט של ר"ה. הא משכחת לה אפילו י"ד (כצ"ל בש"ך. וטעות הדפוס יש שם) היכא דחלו ב' ימים טובים של ר"ה בגו"ד. דהוי ליה י"א בה' ואסור למולו בה' וכו'. ונדחה עד יום א'. אלא ודאי דאפילו שלא בזמנה שרי ביום ה'. זוהי הראיה החזקה שסמך עליה לדחות דברי הרשב"ץ הנ"ל. ובקל יש לדחותה. שאין מזה הוכחה. דבהא לא קמיירי. ומתני' דלא פחות ולא יותר. אנדחה מפני הספק של בה"ש בלבד קאי. דבי"ט ושבת סמוכין לא משכחת טפי. אבל בחל י"ט באמצע שבוע. איפשר שנדחה עוד יותר. ואין זה מחמת הספק. שדבר אחר גרם לו. תדע וכי אין לנו אלא זו בלבד. והלא תמצא מילה שלא בזמנה טובא. בחולה דממתינן לו עד שיבריא ומונין לו שבעה. וכן יש הרבה שנימולין לאחד. וכל זה אינו בכלל דלא פחות ולא יותר שבמשנתינו. דבהכי לא קמיירי. אלא בפחות ויתר שמחמת הספק. וכדפרישנא ולית בה ספקא. ואית לן טובא דכוותה.

565

566לכאורה אני מוצא סעד גדול. לדברי הרשב"ץ ז"ל. מהא דאיתא בנדה (דל"ח) חסידים הראשונים לא היו משמשין מטותיהן אלא ברביעי. וטעמא דידהו שלא יתחלל שבת ע"י שתדלנה נשותיהן בשבת. והרי יש ללמוד מהן ק"ו עצום. שאם שם מפני ספק רחוק. נמנעו ממצות פ"ו. שהיא ג"כ מצוה גדולה. ואשכחן ליהושע דנענש על שביטל פ"ו לילה אחד. כ"ש בנ"ד דכנראה איכא ודאי חילול שבת. ומאי דמייתי בש"כ מהפלגת ספינה גופה. דשרינן לדבר מצוה. איפשר לומר התם ה"ט משום שאינו ברור כל כך. שיבוא לידי חילול. ודוק. לאפוקי הכא. דהחילול ברור. יש לאסור לגרום לכתחלה. ואף דלא קיי"ל כהנהו חסידי. היינו משום דחששא רחוקה היא. וק"ל. אבל בודאי כה"ג חיישינן.

566

567מ"מ נ"ל פשר דבר. דבגר ודאי חיישינן לה. דאכתי לאו בר חיובא הוא. וסמך לדבר ג"כ מאותה ששנינו ספ"ט דפסחים. בגר שנתגייר ע"פ. בה"א הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר. שדחוהו מעשה דכרת מחמת גזרה. ולא חשו כי דחינן ליה מפסחא. דילמא קהדר ביה ולא מיגייר. אלא ודאי בגר לית לן בה לשהויי למצוה דגירות. דלא מיחייב ביה. וכי נמי בעי למהדר ביה ליהדר. משא"כ בקטן. דכי משהינן ליה קאי ליה כל יומא בעשה שיש בו כרת. ואאבוהי או אב"ד וכל ישראל רמי חיובא השתא. חביבה מצוה בשעתה. ק"ו מאיברים ופדרים שדוחין את השבת. ואין ממתינין להם עד הערב. אע"ג דלית בהו אלא עשה גרידא. עאכ"ו במצוה דכרת. וחילול השבת עדיין ספק הוא אם יצטרך לכך. ונראה פשוט דמלין אותו בכל יום שיארע. ואין חוששין לדברי רשב"ץ. הנ"ל יעב"ץ.

567

568שאלת מה זה שכתב במג"א (סימן תקס"ב בס"א) אבל קטנים לא מהני. ומה ראה על ככה. שהוא מתנגד למ"ש בגמרא.

568

569בדין בה"ש אימת הוי לילה ודאי ותלתא סבי קפחינהו טעותא בהך מילתא
תשובה אף זו מן ההשמטות שעזבתי בסמו"ק בסבת נחיצת המלאכה. ונשארו בו עוללות כתובים בגליון ספרי. גם זו אחת מהנה. ז"ל שם בב"י. מספקא לא נפיק עד צאת שלשה כוכבים. והיינו בינונים. כדאיתא וכ"כ בהגה דש"ע. וכתב במ"א אבל קטנים לא מהני. וטעות הוא בידו. שקלטו מבש"ך בי"ד סרס"ב (סק"ט) שכתב שם כך על מ"ש בש"ע ס"ה נולד כשהיו נראים ברקיע כוכבים קטנים מאד. יש לסמוך עליהם לספק כו'. ז"ל ש"ך. דוקא משום שהם קטנים מאד. אין לסמוך עליהם למול בשבת. אבל בבינונים בסעיף שאח"ז י"ל עליהם למול אפי' בשבת עכ"ל. ואשתביש דאיברא אפכא הוא ודאי. כדגרסינן בפב"מ (לה"ב) כוכב אחד יום. שנים בה"ש. שלשה לילה. אר"י לא כוכבים גדולים הנראים ביום. ולא קטנים שאינם נראים אלא בלילה. אלא בינונים. אמנם הש"ע נתן לו לש"ך מקום לטעות. לפי שראה (בס"ה) שחושב כוכבים קטנים לספק לילה. ובסעיף ו' שאחריו מיד חושב לשני כוכבים בינונים ודאי לילה. על כן חשב דקטנים גריעי מבינונים. וכמו שנראה מדעת הש"ע בודאי. ובמ"כ אגב שטפיה אתיא ליה להרב ב"י. ולבש"ך שסמך עליו. מבלי שיהרהר אחריו ויחקור אחר המקור בגמרא. וז"ל במו"ק סימן הנ"ל. עמ"ש הב"י שם בשם המרדכי. על הנולד סמוך לחשכה. והיה נראה יום. אך היו נראים ברקיע כוכבים קטנים מאד. והורה ר"י לסמוך על הכוכבים לספק כו' (מכאן יצא לו לבש"ע הדין הראשון). לשון זה תמוה בעיני. כי מה ענין ספק בכאן. דהא אפילו בשלשה בינונים הוי לילה ודאי אף לשבת. כ"ש לקטנים שאין נראים אלא בלילה. ועוד תמה על עצמך. שהרי בסמוך הביא גם מ"ש סמ"ג בשם ר"י שהשיב אם לאלתר כו'. נראו ג' כוכבים בינונים. י"ל עליהם שהוא לילה כו' (ועפ"ז קבע בש"ע מ"ש בס"ו) והיאך נתקיימו שני הדברים בידינו. שנראים כסותרים זא"ז. ושניהם בשם ר"י נאמרו (וקסתרן נמי דברי ר"י גופיה אהדדי) ואם באנו לדחוק ליישב באופן זה. דהמרדכי מיירי בדלא נראו אלא שני כוכבים קטנים (דסתם כוכבים נקט. מיעוט כוכבים שנים) וס"ל כה"ג אכתי ספק הוי. משא"כ בינונים. דודאי לילה הוי. אף היא לא תקום. דהא מילתא פסיקא קאמר ר' יוסי. דקטנים אינם נראים אלא בלילה. ומשמע בהדיא דאפילו בחד סגי. מיהו בתרי קטנים. פשיטא לית דין ולית דיין דהוי ודאי לילה. ואי אפשר לומר דבעינן שלשה קטנים דווקא. דאי הכי מאי איכא בין קטנים לבינונים. זה פשוט. וכבוד הני תרי גברי רברבי במקומו מונח. דלא חשו לקמחייהו בהך מילתא. דנקטי תרתי. וחדא מנייהו משבשתא היא בודאי. ברם סמי קמייתא. מקמי בתרייתא. דא תהא למיקם ותו לא מידי. יעב"ץ.

569

570תלת בעי

570

5711) מי שהוליד ממזר. קיים פ"ו או לא. 2) ואם הממזר חייב בפ"ו. 3) והבא על אשה כמתעסק בלי כוונה כגון בשינה. או שהביאתו אשה עליה בשינה. כענין בלוט. מהו לענין קיום מצות פ"ו.

571

572תשובה שלשה שאל ועל ארבעה אשיבנו 1) לראשונה תדע כי בא"ע (ס"א) נפסק שקיים פו"ר בממזר. והוא מתשו' הריטב"א ע"פ המשנה דמי שיש לו בן מ"מ בנו לכל דבר כו'.

572

573אמנם בסה"ח (סת"ק) כתוב בפשיטות שלא קיים פ"ו. אלא שמחמת הטעם שנתן שם. לפי שממזר אינו חי. משמע דהיינו דווקא ממזר דלא ידיע. אבל דידיע הא אמרינן דחי. וא"כ אף הוא מודה שיצא בו י"ח פ"ו. וצ"ע בהא דס"ל לר' יוחנן (וקיי"ל כוותיה) בהיו לו בנים ומתו. לא קיים פ"ו אם אפילו מתו אחריו. אמרינן נמי הכי. נ"מ לשכר מצוה דעוה"ב. ומסתברא דלא אמרו אלא בדאכתי אפשר ליה לקיומי פ"ו. הוא דלא נפיק בהכי. מיהו היכא דאניס בתר הכי. מ"מ שכר מצוה בידו. ולפ"ז אם חי הממזר אחר מות אביו (דפשיטא אף שאמרו ממזר דלא ידיע לא חיי. אין המכוון רק לומר שלא יחיה ויראה זרע. שלא ירבה פסולין בישראל. וגם על זה קשה מכמה הלכות שנאמרו בדין ממזרים ומסקנא דמשפחה שנטמעה נטמעה. וכמה מעשים בפרק עשרה יוחסין דוק ודאי קשיין) וכה"ג הא קחיי ואי הכי לדס"ח נמי כה"ג יעלה לו לקיום מצות פ"ו.

573

574דין ממזר בפ"ו וארבעה חילוקי דינים במצות פ"ו
אמנם כל זה איננו שוה לי. וכתבתי במו"ק. דתליא בפלוגתא אם מצות צריכות כוונה. ולדעת רוב הפוסקים הלכה כמ"ד צריכות כוונה. והא מיהת ליכא כוונה. אלא שעדיין יש מקום לומר דבכוונת בעילה סגי. לאפוקי מתעסק. 2) רצוני לומר דנ"מ. אם נתעברה' ממנו אשה באמבטי. שקבלה ברחמה זרע והולידה (כענין בן סירא) שלא קיים פ"ו בכך. אע"פ שבא על ידו בן קיימא לעולם מאחר שלא עסק אפילו בבעילה. אבל מתעסק בבעילה שלא בכוונה כלל. כגון בשינה או שתקעוהו על האשה בכפיה ועיברה ממנו. לא מצית לאשכוחי. כיון דאין קישוי אלא לדעת. מתעסק בבעילה ליכא וה"נ קיי"ל המתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה. מיהו בכוונת בעילה כל דהיא. נראה דסגי ויצא י"ח המצוה. דלא בעינן כוונה לצאת. כשטת רוב הפוסקים בדין כל המצות המעשיות. כמ"ש אצלי באורך בעזה"י (עלח"ש רפ"ב דברכות ובמ"א) אלא שעדיין צל"ע. משום דהמצוה הבאה בעברה אין יוצאין בה. כדס"ל לגמרא דידן. ובירו' אף היא במחלוקת שנויה דאיכא מ"ד אין מצוה עברה. עמו"ק א"ח (סי' קצ"ו בהרחבה). ואפשר לומר דגם לענין מצוה הבאה בעברה אף למי שסובר שאינה חשובה מצוה כלל. דילמא לענין קיום פ"ו חשוב מצוה. דהא מצינו בכיוצא בזה. גדולה עברה לשמה. כמצוה שלא לשמה. וצ"ע. 3) אבל הבא על אשה בשינה וילדה ממנו. נראה דלא קיים המצוה. דישן לאו בר דעת הוא לגמרי. לא למצוה ולא לעברה. לא נשכר ולא נענש. וכן מצינו בלוט שלא ידע בשכבה ובקומה: כיוצא בה אמרו אין אונס בעריות אלא בישן (ע"ל ס"נ) לפ"ז יכולני לומר בלוט. שאע"פ שבבכירה לא יצא י"ח מצות פ"ו. בצעירה מיהא יצא. אע"ג דחשבינן ליה ופושעים יכשלו בם א"כ מקצת דעת הוי ליה בצעירה. וחשיבא כוונה. ולפום מאי דאמרו גדולה עברה לשמה (אף שהוא לא נתכוין למצוה. תיתי כמ"ד מצות א"צ כוונה לצאת) נמצא בעמון קיים מצות פ"ו. ודילמא ה"ט דאקדים קרא עמון למואב בכל מקום. ובאם לבינה כתבתי שני דרכים אחרים ישרים בטעם הכתוב לא יבוא עמוני בעז"ה. יע"ש. 4) והממזר פשוט בעיני שחייב בפ"ו. גם ראיה לדבר מתלמוד ערוך בסוטה (דכ"ו) אשת ממזר לממזר שותה. פשיטא מ"ד אפושי פסולין לא ליפוש. וק"ל. הנלע"ד. יעב"ץ.

574

575עיון עצום בגמ' דנדרים בענין שאלה להקדש
בנדרים (דעח"א) יש שאלה להקדש ופירש רא"ש כל הקדוש במוצא שפתיו. וכ"ה בפיר"ש ביש נוחלין (דק"ך) ותמיה לי טובא. א"כ היכי משכחינן כרת ולאו בפיגול נותר וטמא ושאר לאוין שבקדשים ואכילתן. הא אין חייבין ואין לוקין על התראת ספק. וכל הני היכי מתרינן בהו. דהא מידי ספקא לא נפקי. דילמא מיתשיל עלייהו. והוו להו חולין.

575

576ולפירוש הר"א ממיץ שהביא הרא"ש פ' הנודר (דנ"ט) דתרומה ביד כהן לא מצי לאתשולי עלה הכהן אבל המפריש מצי לאתשולי. ש"מ דאפילו מטא ליד כהן מצי לאתשולי. קשיא טפי.

576

577דלהר"ן התם איכא לשנויי. דבקרבנות מכיון דאתו ליד כהן. תו ליתינהו בשאלה. ולא תקשי אדהר"ן. משחוטי חוץ דאיתנהו בשאלה. דאיכא למימר בדשחטינהו בעלים דוקא. הוא דאיתנהו בשאלה. ולהרא"ם בלא"ה א"ש שחוטי חוץ. אפילו תימא דמכי שחיט כמאן דאתו לידי כהן דמו. אפ"ה איתנהו בשאלה. ואולי י"ל דלא שייך למימר דאתי לשיולי עליה אלא בשחוטי חוץ דווקא דמזדקיק ליה חכם. להוציאו מידי איסור כרת. אבל קדשים בפנים לא מזדקיק ליה. אלא שאיני יודע טעם בזה. דהכא נמי אמאי לא ליזדקיק ליה. להוציאו מידי איסור כרת שבהן. מאחר שאינן ראוין. על כן נ"ל יותר. דאפילו הרא"ם מודה בקדשים שהוקרבו בפנים. שנעשה בהם מעשה גדול שקלטן המזבח לענין איסורין הנ"ל. ותו לא פקעי בשאלה. אע"ג דתרומה אפילו ביד כהן מצי לאתשולי עלה. דלא נעשה בה מעשה ביד כהן. ושחוטי חוץ דמתשיל עלייהו. בשחטינהו בעלים הוא. דאכתי לא נפקי מרשותיה. ודפרש"י שכל הקדשים יש להם שאלה. היינו מקמי דליתו לבי גזא דרחמנא. ולא אתעביד בהו מעשה. ודוק. ועדיין צל"ע. דא"כ. בשחוטי חוץ בבעלים. לא משכחת התראות ודאי ואליבא דהרא"ם אפילו באחר. אין כאן התראה. ואין חייבין עליהן. וזה תימא גדולה. ואי לאו דמסתפינא אמינא. דליכא שאלה בהקדש אלא מקמי דמטא ליד כהן. ובשחוטי חוץ ג"כ. לא מהני שאלה בתר שחיטה. אלא שאם נשאל על הקדשו. שוב אין חייב עליו משום שחוטי חוץ. ולא גרע משוחט לע"ז. דמעשה אוסר אפילו בבהמת חברו. וכן תמהתי עוד. דא"כ אנזירות לא לילקי. דאיתיה בשאלה. וכן בשבועות. בנשבע על הככר ואכלו. דכ"ע מודו דלקי: ואפילו ר"ע דס"ל התראת ספק לאהויא התראה. אפ"ה בכה"ג חיובי מחייב. כדמוכח בשבועות (די"ח ע"ב) ואמאי: הא שבועה איתה נמי בשאלה. ומאי טעמא לא חשיבא התראת ספק. שוב זיכני השי"ת ומצאתי מנוח בתו' מכות (דט"ו) ד"ה במאי קמפלגי. שכתבו דמשום שישנו בשאלה. לא מיקרי התראת ספק ע"ש.

577

578בטול מ"ש הט"ז בענין זה
וגם צ"ע בחטאות המתות. אמאי לא תיהני להו שאלה לשטת רש"י הנ"ז. ודוק. וכן תמורה קדושת פה היא: ואיתה בשאלה. ולא לילקי עלה. ואנן תנן אם המיר מומר וסופג את הארבעים. כל זה כתבתי בימי חרפי. בילדותי בהיותי עדיין חסר ספרים. שוב זיכני הי"ת לספר אשלי רברבי. הנה נא מצאתי לבט"ז ז"ל בה"ל חלה סימן שכ"ג. נתקשה ג"כ בדברים הללו. והוא ז"ל חשב שהעלה ארוכה למבוכה בריבוי דברים מאד. ואינם נראין כלל לענ"ד. וכל דבריו אחת הן. שאין מועיל חרטה מחמת הפסד תערובת ויראת עונש. ומכח זה השיג על ההג"ה שם. שמקורו מהר"ם בר ברוך ושאר גדולי עולם ז"ל. והעיקר כדבריהם כאשר אבאר בעזה"י. שאין בטענות בט"ז ממש. ותחלה אני אומר שאריכותו של בט"ז ז"ל כאן. וכללות לשון המגומגם ומפוקפק מאד בלי ראיה הכרחית. סברתו נכללת בקוצר. שאין להתיר מחמת הפסד ויראת עונש. דמיקרי נולד ואין פותחין בו. כך צריך לפרש דעתו באריכות הלזה. וכזה היה נוח לו לומר שאין לפתוח פתח באלה הסבות המתחדשות. לפי שצריכין לומר כשמתירין לו. אילו היית יודע שיארע לך הפסד או שתעבור על נדרך. לא היית נודר. ואין כאן עקירת נדר מעיקרו. שאינו מתחרט אלא משעת הנולד ואילך. ולא ידעתי מה זה העירבוב שעשה שם בפתח וחרטה. שהמתחרט מעיקרו. אינו צריך לשום פתח. ועוד אפילו לא נתחרט כי אם ע"י נולד. אם מתחרט מעיקרו אפילו מחמת הנולד. בודאי מקריא חרטה ומתירין לו כדאיתא בסימן רכ"ח א"כ יתחרט מאיזה טעם שיהיה. כשמתחרט מעיקרו. עוקר הנדר בלי ספק. ובזה כל דבריו בטלין. אבל באמת נולד נמי לא הוי. ופותחין בו. דלא איכפת לן אם הוא בגוף הנדר. שהרי אמרו עושין פתח מגוף הנדר. ואומרים אילו היית יודע שיעברו על דעתך. לא היית נודר. ומה לי אחר. מה לי הוא עצמו. כיון דחשבינן לה מילתא דשכיחא. שיעבור המודר על דעת הנודר. אפילו בדבר שהפסד גדול למודר בכך. כ"ש גבי הנודר עצמו. דלא הוי כמידי דלא שכיח שלא ישמור נדרו. דהא אמרינן אל תהי רגיל בנדרים שסופך למעול. ומשו"ה חמור כל כך עונש הנודר. ודוק. ובהפסד ע"י תערובת. פשיטא דמיקרי היזיקא דשכיח. ויכול לעשות ממנו פתח לכתחלה. ובזה דברי הגמרא דנדרים מבוארים תכלית הביאור בלי דוחק כלל. אבל שטת בט"ז בסוגיא ההיא: לא נהירא לגמרי. כאשר יבוא לפנינו בעזה"י.

578

579כל דבריו הארוכים דוחים למרובים והנם למשא
ועתה אני חוזר על סדר דבריו. מ"ש ותימה אמתני' דתרומה. אמאי לא תני תקנתא דשאלה. הא לק"מ. דהא אמרינן תרומה ביד כהן לא מצי לאתשולי עלה. ואי לשטת הרא"ם. שהביא הרא"ש בנדרים. מיירי בדליתינהו לבעלים לשיולי עלה. ולהר"ן מיירי בתרומה ביד כהן. אפילו איתנהו לבעלים. ולעולם איכא תקנתא בשאלה. אלא דכיון דלא פסיקא ליה לא קתני לה. ומי לא מודה הרב ט"ז. באם מצא פתח לגוף הנדר. דאיתיה בשאלה. ואמאי תני ירקבו. אלא כיון דלא שכיחא. לא חייש. וקתני ירקבו. אם לא נשאל. והא דקאמר תלמודא הא נפלה למאה תעלה. הלא דבר שיש לו מתירין הוא. לאו למימרא דבהכי. מיירי מתני' דתרומות. דווקא כשיש לו מתירין. דלא לקושטא מוקים לה תלמודא הכי. אלא משום יגדיל תורה ויאדיר. ולמימר דאי משו"ה לא תקשי. דאפילו תימא דאיירי בכל גווני. גם בשיש לו מתירין. אפ"ה בטיל. כיון דלא מצוה לאתשולי. אבל באמת מתני' דלא אשמעינן תקנתא. היינו טעמא. משום דלא פסיקא. דכי ליתינהו לבעלים. ואיתנהו ביד כהן. לא מצי לאתשולי. וגם עיקר קושיתו של בט"ז תלי תניא בדלא תניא. דקשיא ליה מ"ט לא תני התם כי הכא בחלה. דהקשה ארבי דסתמינהו למתניתין. לתני כהרמ"א בהג"ה. ואיפכא הו"ל למימר. הא שמעינן מהתם דליכא מצוה לאתשולי. א"כ מ"ט כתב רמ"א שילך לכתחלה וישאל לחכם. ובזה היה קצת טעם בדבריו. אף דבודאי לק"מ. דאם אמרו בתרומה דאורייתא. דליכא מצוה לאתשולי עלה. בחלת ח"ל מי אמרו. ובכה"ג במקום פסידא. דילמא מצוה נמי איכא לאתשולי. וק"ל.

579

580אבל באמת גם בתרומה דאורייתא. יכול לישאל עליה אף לכתחלה במקום פסידא. והוי פתח ודאי כדכתיבנא לעיל. וכדנימא תו לקמן בס"ד. אלא דכיון דמצוה לא הוי. ואין נשאלין אלא מדוחק. הכא נמי אע"ג דיכול להשאל עליה ודאי. ומיקרי מדוחק. להכי לא חשיב דבר שיל"מ. דלא מיקרי דשיל"מ. מה שלא נוכל לעשות בקל שלא מדוחק. ע"ל (סע"ד) משא"כ הא. דאי אזיל לחכם ושרי ליה. כיון דמדוחק הוא דקעביד. ואילו לא נתערב לא היה יכול להשאל. השתא נמי לא מיקרי דשיל"מ. ולק"מ מסימן ק"ב. וק"ל. אבל לא שהחרטה שנולדה מחמת התערובת. מונעתו מלהתיר לו כדעת בט"ז. זה אינו כלל וכלל. ועוד תדע בעזה"י.

580

581כתב עוד ז"ל. ועוד תמיהה גדולה דאי מהני שאלה מחמת הפסד תערובת. היכן מצינו כרת בשוחט קדשים בחוץ וכו'. דודאי מיראת העונש ישאל לחכם. וזו אינה קושיא כל עיקר לפמ"ש כבר. דאב"א. להר"ן בדשחטינהו. ולהרא"ם. בדליתינהו לבעלים. דלא שייכא שאלה. ועוד. מי עשה אותו ערב בדבר זה. ואין אחריות אותו כרת עליו. כדברי ר"ע בזבין ודומיהן. שניתנו לדרוש ולקבל שכר בלבד. ותו לא אמר מר ולא מידי. דאמאי לא מצינו. אטו לאו ברשיעי עסקינן. דעברי אכרת ומיתה בידי שמים. ושכיחי אפקורי ועוברי עברה. ואינהו נינהו דקיימי בכרת. ופשיטא דאין עונש לשבים. כל העונשים שבתורה לבלתי שבים נכתבו. על כן אין הבנה לדברים הללו שאמר ז"ל היכן מצינו דבמחזיק ברשעתו. ודאי מצינו. ועכ"פ כל זמן שלא נשאל. בכרת קאי. וכי אתשיל. פקע איסור כרת. ומי לא אפשר דלא מתשיל. ואפילו אינו רשע. שמא לא הפסיק לישאל.

581

582ומ"ש מדעתו וסברתו. דלא מהני שאלה אלא כשניחם וכו'. כי כל פתח צריך שיהא עיקר הנדר נעקר. כי אם יתקיים ימשך לו ע"פ ההכרח איזה נזק. משא"כ בזה דאפשר לו ליזהר מן התערובת וכו' עכ"ל. כל זה מגומגם מאד. וכללא הוא בתמיהא. הלא כל פתחי נדרים אפשריים המה ואינם מחוייבים בהכרח. ומאי שניא תערובת זה. השתא נמי בהכרח נמשך לו נזק. אם יתקיים הנדר. ואי אשעת הנדר קאמר. דלא היה אז הנזק מחויב לבוא בהכרח. לפי שעכשיו הוא שנתחדש. כך הוא הדבר בכל הפתחים שבנדרים. וכשהם רק מילתא דשכיחא פותחין בהם. וק"ל.

582

583ומש"ע מן הר"ן ורשב"ם. לא משמע מידי מנייהו. דאינהו סבור ודאי דמהני. ומצי לאתשולי מחמת היזק התערובת. והיינו פתח וחרטה. שעושין לו מזה פתח. אם היית יודע שיארע לך היזק כזה ע"י נדרך. כלום היית נודר. ובחרטה שמתחרט מעיקרו. לית בה ספיקא דמהניא הך תקנתא.

583

584מעתה כל מה שכתב כאן. אין בו טעם כל עיקר. ופירושו בגמרא דנדרים לא נראה כלל. שהניח ליסוד. שאין היתר לתערובת ע"י שאלה. דלא הוי פתח. ועיקר הקושיא לפ"ד. כי היכי דגבי נדר. כיון דיש אפשרות באם יש לו פתח חרטה על עיקר הדבר. מיקרי דשיל"מ. הכי נמי נימא בתרומה ולא תיבטל. ומשני. דלגבי נדר שפיר הוי דשיל"מ. דהרי מצוה לשיולי. משא"כ בתרומה. דבלא התערובת לא קאי לשאלה. ע"כ מהני לו התערובת. כיון שאין לו היתר בלא"ה. לא מיקרי דשיל"מ עכ"ד. ואי אפשר לסבול דברים כאלו. במ"כ אזיל בתר איפכא. דאם אין לו היתר ע"י פתח זה שנתערב. כי אם ע"י אפשרות מציאת פתח אחר. א"כ אין ההתר בידו. וגם אינו בא ממילא. דמי יימר דמשכח פתח לנדרו זה. ופשיטא דלא מיקרי דשיל"מ. אלא מידי דתלי בזמן או במעשה. וזה אינו בא בזמן. ואיננו בידו כלל. ותו מאי משני תרומה ליכא מצוה לאתשולי. הכי הו"ל למימר. תרומה עברה היא לאתשולי עלה. ואינו רשאי. דאין זה היתר כלל להשאל ע"י פתח התערובת כפ"ד וק"ל.

584

585ושגה במ"כ בבאור הגמ' דנדרים
אלא ודאי הכי פירושא דסוגיא הנ"ל. דמקשי. כיון דאית ליה פתח מצי לאתשולי עלה. משו"ה פריך מ"ש מקונמות דחשבינן לדשיל"מ. אע"ג דהוי ספק. ומשני. קונמות מצוה לאתשולי עלייהו. משו"ה אע"ג דאכתי לא אשכח פתח וחרטה. חשבינן כשיש לו פתח וחרטה. ולא מפני האפשרות בלבד אלא לודאי חשיב. כיון דמצוה היא. משא"כ בתרומה דליכא מצוה אפי' בנתערבה. כ"ש קודם התערובת דאסורא נמי איכא. דאע"ג דהשתא מצי לאתשולי אתערובת. דיש לו פתח שלא היה יודע שיקרה היזק כזה. וכנ"ל. מ"מ לא הוי דבר שיל"מ. ועדיפי קונמות בסתמא. למחשבינהו כדשיל"מ. טפי מתרומה בחרטה ופתח ודאי. דאפ"ה גריעא לענין זה. דלא חשיב כדשיל"מ. כיון שאסור לישאל עליה. והשתא נמי דע"י תערובת. אע"ג דמותר הוא וחשוב פתח. מ"מ לאו מצוה היא לאתשולי. להכי לא חשיבא ודאי חרטה דידה. כספק חרטה דקונמות. דסתמייהו לחרטה קיימי. מאחר דמצוה היא לאתשולי עלייהו. אבל באמת פתח מעליא הוי. ההפסד שנולד ע"י התערובת. ומתירין על ידו. ואין בכך כלום מה שהתערובת גרם לו להתחרט. דכוותה אשכחן טובא.

585

586ומש"ע ממ"ש ר"ת בנוסח כל נדרי. אין צורך להשיב על זה. שהרי מחלוקתו בצדו. הרא"ש שכנגדו חלוק עליו. ואף ר"ת לא אמר אלא בסתמא. דלא ידעינן מהחרטה. אבל במתחרט לפנינו ע"י דבר שנתחדש לו. מודה ר"ת. והרא"ש ז"ל ג"כ לא הוצרך לחלוק עליו. אלא לומר דסתמא דכה"ג נמי בודאי דמיא. וק"ל. ומ"ש הרבט"ז בדעת הרא"ש. דמשום שהעונש רבוץ עליו מיד. ליתא. נולד יוכיח. ודוק.

586

587ובכל מ"ש בכדי טרח
ברם מה שהשיג על הרא"ש. וכתב עליו שדבריו תמוהין. שלפ"ז לא תמצא מלקות בנזיר ולא מיתה באוכל תרומה. דהם ילכו לחכם להתיר להם מיראת העונש. כל אלה דברי הבאי. כאשר כבר זכרתי. דהא במזיד עסקינן. דמקבל התראה ועובר. א"כ בר מלקות הוא. אם אינו נשאל ועומד במרדו. וכן תרומה שלא הושאל עליה. עכ"פ משכחת להו כל זמן שלא נשאלו עליהן. א"כ מאי קשיא ליה. ואטו ודאי הוא דישאלו עליהן. אפילו אם ירצו. מי יימר דמזדקיק להו חכם. ושמא לא יספיק לו הזמן לישאל עד שימות. וקאי בעונש מיתה אז. אבל אי איתשיל אנזירותיה. אפילו לאחר שנטמא. ודאי דמתיר לו חכם ואין צריך לפתח אחר. והכי איתא בהדיא נדרים (ד"ח) דחטאת נזיר איתא בשאלה. וא"ל כדעת בט"ז. דא"כ אפשר הוא. ואינו ודאי בשאלה. וק"ל. שבזה נפל כל מה שכתב.

587

588ולכן ממילא בטל מה שרצה להוכיח כן מדברי התו' בהשולח. דאמאי קרי ליה התראת ספק. הא ודאי ישאל על נזירותו. וגדלה תמיהתי עליו ז"ל ועל מהרש"א ז"ל. במה נתחבטו. ולמה החליטו הדבר לודאי. האיכא טצדקי טובא דלא ליתי לידי שאלה. או שלא ירצה להשאל מפני רשעו וכנ"ל וזה פשוט וברור מאד. משו"ה מידי ספקא לא נפקא. אבל מ"מ קשיא (כמ"ש בחי"ג). הא עכ"פ התראת ספק הויא. ואמאי לקי. ועל כרחנו אנו צריכין בזה לדברי התו'. דאזלינן בתר רובא ואוקימנא אחזקה. דמשו"ה לא מיקריא התראת ספק. ואלה הם דברים ברורים ומוכרחים באין ספק. ולעולם יכול לישאל אפילו מיראת העונש אם סיפוק בידו. ועלה בידינו שאין הכרח כלל לכל מ"ש בט"ז. ומחמת הפסד תערובת יש פתח להתיר נדר תרומה. וכ"ש בחלת ח"ל דרבנן. פשוט שאין לנטות מדברי רבותינו הפוסקים ז"ל. שמתירין לכתחלה להשאל עליה מפני הפסד. ודילמא מצוה נמי איכא. כדכתבינן דלא דמי לתרומה דאורייתא. ודוק. כל זה כתוב אצלי מימים רבים.

588

589הוראה חדשה בחלה שחזרה לעסה שלה להתירה בתקנה קלה
שוב אחר זמן מה שנתיישבתי פה. בא מעשה לידי בחלה שנתערבה בעסה. ולא היה בה כדי בטול כדעת בהג"ה דאזיל בה לחומרא. ולא רציתי לסמוך על דעתי להורות נגד דעת הט"ז. אע"פ שיש לי עמודים גדולים להשען עליהם. ביחוד שגם הרב בש"ך לא ערער בדבר ושתיקתו הודאה היא ודאי. ועוד בשל דבריהם הלך אחר המקל. אפילו במחלוקת שקול. כ"ש שכבר סתרנו כל דברי בט"ז בדברים ברורים מאד בעזה"י. אעפ"כ לא הגסתי לבי בהוראה זו. ושלחתיה אל המורה הזקן שבמקום הלז. והגיד לי השואל. שמתחלה הורה לו שיעשה עסה אחרת כשיעור חלה. ויצרפנה לזו שנתערבה בה חלתה. ויפריש ממנה על הכל. וכיון שאמר לו השואל. שהוא דבר קשה להעשות בו ביום שהיה בע"ש אחר חצות. ואין שהות להתעכב בזה. אח"כ הורהו להתיר הנדר. כפסק הגהת הש"ע. כמדומה שאילמא היה שעת הדחק לא מלאו לבו להורות כן. אולי מחמת מ"ש הט"ז כנ"ל ונראה דלא ברירא ליה מילתא. והנה תמהתי מאד משמוע. שהורה מתחלה לעשות עיסה אחרת לפטור בה את זו. כי מה ענין זה לכאן. דלא שייך אלא בנתערב מתוקן בטבול. שאם יש לו פרנסה ממקום אחר מוציא ממנה מאחת על הכל. אבל הכא דמתוקן הוא ודאי. ואח"כ נעשה מדומע. מי מצית למימר דלפטריה ממקום אחר החייב עדיין. דמאי מהני ליה בהא. אי לאפטורי מחובת חלה. הא איפטר ליה אטו פדיון אית ליה ומפקע לאיסורא דפתיך בגווה. דליחל אהך חלה דקמפריש האידנא. הא ודאי מילי דכדי נינהו. דאין איסור מדומע נפקע אלא ע"י ביטול במאה ואחד. ולא ע"י הפרשת תרומה וחלה אחרת אפי' ממקומה. כ"ש ממקום אחר. אף שיש לי למצוא לו קצת עזר בדרך רחוק. אבל אינני חושדו שעלה על דעתו של אותו מורה. כי צריך אני למודעי. שמצינו חילוק בין תרומה שחזרה למקומה. ובין נפלה למקום אחר. כמו ששנינו בפ"ד דדמאי. ואיתא עלה בירו'. דמאן דמפליג בין למקומה לשלא למקומה. ס"ל דבמקומה מתרת השירים לאכילה. דס"ל כשחוזרת למקומה. אינה מדמעת. אלא הכל חוזר להיות טבל כבתחלה. ומפריש ממנה התרומה או החלה מחדש. וניתרין השירים באכילה ע"י הפרשה זו (עמ"ש בס"ד בחי"ג ל"פ בתרא דיומא ובשי"ע ח"א סימן קל"ה) ולכן באמת אפילו חזרה חלה זו לעיסתה. והיה בה ק"א לבטלה. הייתי חושש להחמיר שלא תעלה בביטול זה. כיון דאיכא מ"ד דבמקומה עושה טבל. וצריכה הפרשה אחרת. ולא מהני בה ביטול. ויכולני לדקדק מלשון ההגה דס"ל נמי הכי. מדדייק בלישניה שנתערבה בעיסה. ולא קאמר בעיסתה. משמע קצת דשני ליה בין עיסה אחרת לעיסתה. וכיון דשל דבריהם היא יש מקום להורות שיחזור ויטול חלה ממנה. ויפטרנה מנה ובה כבתחלה. ואין צורך לעיסה אחרת ולא לתקנתא דשאלה (כפיסקא דש"ע שם אף שהוא תורה שלמה בלי שום הרהור) וכיון שכן. מכל מקום טעה אותו המורה. אם אולי חשב כך בדעתו. כי א"כ טורח זה של עשיית עסה אחרת למה. או לחזור אחר חכם להתיר ולהפקיע שם החלה הראשונה. דממילא הא פקעה לה.

589

590אמנם נקי הוא לדעתי מטענה זו. כי בודאי לא עלה על לבו דבר זה. ול"ל לסמוך על זה למעשה. דחלת ח"ל קילא מדמאי בלי ספק. יעב"ץ.

590

591ברודא.

591

592שאלת וילון הפרוס ותלוי. מי הוי מחיצה לדברים הצריכים מחיצה. כגון לרשויות דשבת ולדופני סוכה. ולחוץ בפני ס"ת לת"ה. ולאונן בפני מתו.

592

593תשובה

593

594דין וילון וסדין פרוש לענין מחיצה
במאי דסיימת. אפתח שער זה הסגור לך. דהכי איתא בתשו' רשב"א שהביא הב"י בי"ד (סימן שמ"א) ז"ל ועושה לו מחיצה אפילו סדין כל שתוקע בארץ. שלא יהא ניטל ברוח ווילון מחיצה הוא לכל דבר. זכר לדבר והבדילה הפרוכת לכם עכ"ד. ותמהתי עליו מאד במו"ק שם. כי הביא ראיה לסתור. שהרי הפרוכת. אינה מחיצה כלל (וכן המסך לפתח האוהל שהוא וילון) אינה עשויה אלא לצניעותא בעלמא ולהכרא. להבדיל בין העומדים חוצה לה. שלא יביטו בהיכל. ולכן התירו גם לתלות הפרוכת בשבת. דלאו אוהל הוא. ומטעם זה ווילון מותר לנטותו ולפרקו בשבת. כדאיתא בבתרא בעירובין. לפי שאינו מחיצה לשום דבר. לא לענין שבת ולא לענין שחיטת שלמים. דבעינן פתיחת דלתות ההיכל. ומבעיא לן פ"ה דזבחים (נה"ב) ווילון מאי אר"ז הוא עצמו נעשה כפתח פתוח. פירש"י דלצניעות עביד. וזהו מפני שאינו קשור למטה. להיות קבוע ועומד. אלא נע ונד באויר. וכל מחיצה שאינה עומדת ברוח מצויה אינה מחיצה. כדאיתא בהישן. וכמ"ש רשב"א עצמו לענין מחיצת סדין. ובתוך כ"ד סותר ד"ע. דסגי ליה בוילון ומייתי נמי זכר לדבר מפרוכת. שגם היא והמסך לא היו תקועים בארץ. כיריעות המשכן שהיו תקועים בארץ ע"י יתדות. אבל ודאי שעושין מחיצות בכל דבר ואף ביריעות וסדינין וא"צ לבקש עצות מרחוק מפרוכת דלא דמיא כלל. ותלמוד ערוך הוא בפינו. בפבמ"ש (דפו"ב) מצאו סדינין פרוסין. והביאו על ידיהן ס"ת מרשות לרשות. וכן לענין טומאה. באהלות פ"ח שנינו. אלו חוצצין יריעה וסדין ומסכת פרוסה. אמנם כל אלו בתקועים וקבועים איירי דלא אזלי ואתו ברוח. שוב ראיתי שב"ס חו"י (סקפ"ד) כתב כיוצא בזו אכן מ"ש שם. ואפילו מחיצה חזקה תלויה לא התירו אלא במים. שגגה היא. כי מה ענין מחיצה תלויה שלא התירו אלא במים לכאן. כסבור היה משום שהיא תלויה באויר. ואינה מגעת לארץ אינה מחיצה לענין שבת. וה"ה לוילון שאינו מגיע בארץ. ולא היא התם במחיצה תלויה למעלה מג"ט איירי ומשום דהו"ל מחיצה שהגדיים בוקעים בה. ומבטלי למחיצה: מיהו בפחות מג"ט הויא לה מחיצה ודאי דכל פחות מג"ט. כארעא סמיכתא דמי. וכדתנן המשלשל דפנות (פ"ק דסוכה יו"א) והיינו במחיצה העומדת ברוח מצויה. משא"כ בוילון דנייד אפילו מגיע לארץ. ואף אם סורח על הקרקע הרבה. אינו מחיצה לשום דבר. כל שאינו עומד ברוח מצויה כנ"ל. יעב"ץ.

594

595ישוב הגון לקושיא בתו' פג"ש
שאל אותי רי"ק מפראג בהא דכתו' פג"ש (דלז"א) תיובתא דרו"ש באורז. אבל אדוחן לא אתותב ואפשר דהלכתא כוותייהו. דבריש פבכ"מ מקשי תלמודא אדרו"ש מהתם. וקאמר מי לא אותיבניה חדא זמנא. דהיינו הך תיובתא דהכא כפירש"י. ואי איתא לדתו'. הא אכתי אצטריך לאותובי נמי אדוחן. דמהתם מוכח דאיהו נמי הוי מזון. ומהכא לא משמע מידי. והראיתי לו שכבר כתבתי בחי"ג ישוב נכון. ע"פ מ"ש תו' שם. דאכ"ע לק"מ. אע"ג דלא פליגי אדרו"ש אלא באורז ודוחן. אבל כל מילי מודו כ"ע דלאו מזון נינהו. אפ"ה לא קשיא מהתם. דאיכא למימר כל מיני מזון הווי. אלא דלא קבעי אינשי סעודתא עלייהו. משו"ה לא מברכין עלייהו במ"מ. ולא פריך אלא ארו"ש. דסברי באורז ודוחן. אע"ג דקבעי עלייהו. לא מברך במ"מ. וכיון שכן. הך ברייתא דמפלגא בין אורז לדוחן וסברה אין מברכין במ"מ. אלא אאורז. על כרחנו צ"ל הטעם משום דאדוחן נמי לא קבעי סעודה. ודמי לכל שאר מילי דמקרו מזון. א"כ לא מותבינן מידי אדרו"ש מהתם. אלא לענין אורז. ודוק. יעב"ץ.

595

596ברודא.

596

597הקשית לשאול לי. אם יש אתי ישוב נכון על מ"ש בחו"י (ס"ט דיג"א) בשם גדול בדורו האב"ד דפ"פ בימים ההם. וזהו ל"ל לש"ס למימר. דנשים חייבות במקרא מגלה. שאף הם היו באותו נס. תיפוק ליה דהו"ל לאו דלא תסור. וכל ל"ת נשים חייבות.

597

598תשובה

598

599הקושיא ל"ל דנשי' חייבות במ"מ שבוש היא
עיינתי בספר הלז. ועם כי כנים דברי בה"ס במ"ש שם בענין לאו דלא תסור שהוא לאו שבכללות (כיוצא בו תמצא במו"ק א"ח ספ"ט) אבל תמהתי מראות שנדחק שם בשביל כך. כי אמנם הקושיא היא שבוש גמור בעיני. כי אף אם בודאי גם נשים איתנהו בלאו דלא תסור. במידי דשייכי בגויה. יהא דין או מנהג. או תקנת חז"ל. הכל נכלל בלאו דלת"ס בלי ספק (ואם הוא לאו שבכללות ואין לוקין עליו. מה בכך. מיהו ודאי איסורא איכא בכל גוונא) ואחד האיש ואחד האשה שוים בו. וזה כשפרשו חכמים הדבר. והטילוהו חובה על הנשים כאנשים. כה"ג פשיטא נשי נמי רמי חיובא עלייהו. ומוזהרות בלאו דלת"ס. ונענשות (בדינא רבה מיהת) אם איני מקיימות. כי עונש העובר על לאו דלת"ס באשה כבאיש. כמו בשאר לאוין שבתורה. אכן בדבר שצוו לעשותו ויש מקום לומר שלא כיוונו בו שיכלול גם את הנשים. ממילא לא חייל עלייהו חיובא דלת"ס. כגון הכא. דסד"א לא עדיף מ"מ משאר מ"ע דאורייתא שהז"ג. דנשים פטורות. משו"ה אי לא אשמעינן דחייבות במ"מ. מסתמא הוה. אמרינן דפטירי. דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא. להכי ודאי צריך גילוי ורמז לחייבן. ואז קיימי עלה בלת"ס. בלא"ה מהי תיתי לחיובינהו. דליחול עלייהו דין לאו דלת"ס. זה פשוט וברור. יעב"ץ.

599

600לנהרינהו מר לעיינין. במ"ש בספרו מו"ק א"ח (ס"ס תרצ"א) מג"א בעיא מטפחות. ועחי"ג עכ"ל. במטותא מניה דמרנא לאודועי לן מאי דהוי בה. ללמוד אנו צריכין.

600

601קושיא חשודה מג"א מ"ט לא בעיא מטפח'
תשובה הילך מ"ש שם בחי"ג. חלק (דקע"א) כי מטו מגלת אסתר. אמרי הא לא בעיא מטפחות לא ידענא מ"ט לא בעיא. דהא לפום מתניתין בפ"ב דידים. וגמרא דפ"ק דמגלה מג"א מטמאה את הידים לד"ה. ועדיפא מקהלת דפליגי בה. ומוכח בשטת י"ח דבר דטומאת כתבי קודש. משום דר' פרנך היא. שלא יאחזום ערומים בלי מטפחת. וכמ"ש תוספות שם דס"ת לאו דוקא אלא כל כ"ק בכלל ס"ת (והכי אשכחן בפרקין דקרי תלמודא לדברי נבואה וקבלה תורה וכן עוד כ"פ במסכת זו ביחוד ובכ"מ) אי הכי מדטמויי מטמיא. אמאי לא תבעי נמי מטפחת. וצ"ע.

601

602דילמא אה"נ מה"ט מקפיד ר"י עלייהו. למימרא דליתא. אלא בעיא מטפחת. וכן בדין מאחר שקרויה ספר. וצריכה שרטוט ושארא. כאמתה של תורה. איברא לא חזינא נמי לר"מ דפסקה בספרו ולא ידענא. אי מדשתיק מנה לגמרי. ש"מ דלא ס"ל. או דילמא אשתמיט מניה. יעב"ץ:

602

603עמדין התצ"א:

603

604שאלני התו' ר"ל מאפטא בגמרא דפסחים (דמג"א) מני י"א ר"י. דתנן רי"א לכל כלי שני הוא נותן חוץ מדבר שיש בו חמץ וציר. ופירש"י לכל כלי שני הוא נותן. דכ"ש אינו מבשל חוץ מדבר שיש בו חומץ. שדבריו תמוהים. לפי שהם נגד תלמוד ערוך בפרק כירה (דמ"ג) דאבעיא לן. ר"י מרישא קאי ולקולא. או אסיפא ולחומרא. ופשטינן לה מברייתא דבהדיא קאמר ר"י לכל האלפסין וקדרות רותחות הוא נותן חוץ כו'. ש"מ ר"י ארישא קאי. וס"ל אפילו כ"ר אינו מבשל. כי אם ע"י חומץ. ומ"ט נייד רש"י מאוקמתא דתלמודא:

604

605תשובה

605

606ישוב הגון לקושיא חמורה לכאורה בפ"ק פסחים פכ"ש
כבר עמדתי על זה בחי"ג. ונ"ל ברור פירש"י כאן מוכרח. דעל כרחך הכא בכלי שני קמיירי. וס"ל כ"ש נמי מבשל ע"י חומץ. דאלת"ה. אלא בכ"ר איירי. תקשי מ"ט דת"ק די"א. דאמר והרוצה שימלול נותן את החומץ. תיפוק ליה בלא חומץ נמי. אלא ודאי בכ"ש עסקינן. דאע"ג דס"ל לת"ק כ"ש דעלמא אינו מבשל. מ"מ מודה דחומץ מבשל אף בכ"ש. ולא פליג אר"י. אלא במאי דס"ל דחומץ אפילו ע"י תערובת מבשל. דדבר שיש בו חומץ קאמר. אהא פליג ת"ק. אבל חומץ בעיניה. לת"ק נמי מבשל אפי' בכ"ש. ומדת"ק נשמע לר"י. דס"ל חומץ מבשל גם בכ"ש. אפילו ע"י תערובת. ולפ"ז הא דמסקינן התם ארישא קאי. ולקולא. ה"פ. דמקל בכ"ר דעלמא דאינו מבשל. לאפוקי מדת"ק. דס"ל כ"ר מבשל. ומחמיר בחומץ. דאליבא דת"ק. חומץ אינו מבשל בכ"ש. אלא בעיניה דווקא. ואליבא דר"י. חומץ מבשל בכ"ש אפילו ע"י תערובת. וישר הוא. יעבץ.

606

607בא מעשה לידי. בטחול שהיתה בו שלפוחית מלאה מים: מונחת בתוכו לאמצע ארכו (והייתי מסופק קצת אם היתה מונחת בסומכיה) והשלפוחית מובלעת בטחול. אלא שמצד אחד. בשר הטחול מקיף אותה כמעט כעובי אמצעי דאצבע קטן של אדם בינוני. ובצד האחד היה מקיף הטחול בדקות: עד שהיה נראה בעיני כהקף עור של טחול בלבד.

607

608הוראה להתרא בשלפוחית מים בטחול
והכשרתיו וסמכתי בזה על דעת הב"ח (סמ"א) בצרוף דפר"ח. דכה"ג לא בעינן כעובי דינר זהב. גם לא נראה מטבע בעולם אפילו של כסף. שעביו אפילו כחציו או שלישיתו של עובי בשר זה. שהיה מקיף לשלפוחית מצדה האחד כנ"ל. כ"ש של זהב שלא נמצא עב כמוהו. עם שבאו לידינו מטבעות ישנות קדמוניות. אין אחד מהם עב יותר ממטבע ר"ט אשכנזי. וכיון שכל עקר דין מים בטחול שיאסור בשום אופן. חידוש הוא. אין לך בו אלא חידושו. גם ראבי"ה שהכשירו. שתק בו. משיור עובי דינר זהב. מצורף לזה שראיתי עור השלפוחית עצמה עבה. ובשר הטחול כולו בריא ושלם גם בהקפו לשלפוחית. באופן שהיה נראה להדיא דלא שייך הכא. לומר סופו לירקב ולינקב. לכן אמרתי הבו דלא לוסיף על הטרפות. והתורה חסה על ממונם של ישראל יעבץ.

608

609ששאלת על אודות בועא שנמצאת באווזא פטומה. בין עור הצואר והושט ונפתחה ונמצאת מלאה נוצות. מה דינו. כי אומרים שהרבה תשובות אחרונים מתירים.

609

610תשובה

610

611הוראה לאיסורא בבועא שנמצאת בחלל העוף מלאה נוצות
אם אמנם אמת הגידו לך שכמה מהאחרונים הלכו אחר שיחה נעה של הר"א אשכנזי שסמך על שכלו המופשט מכל טעם וראיה ברורה. להקל באיסור דאורייתא. וחלק על שכנגדו הזקן המופלג ובקי בהוראה בעל ש"י זצ"ל. בסברא בעלמא. וכן בעל פר"ח נשען על מקלו יגיד לו קבעה בפשיטות להתר. לא תשמע ולא תאבה. שרי להו מרייהו להמקילים. לא מבעיא כי אשתכח כה"ג סמוך לושט בפנים מבלי הכר על עור הצואר מבחוץ. וכן אם נמצא כזאת בגוף חלל העוף סמוך לבני מעים. בלי רושם על העור מבחוץ שנוכל לתלות שדחקו הנוצות ונכנסו דרך שם. פשיטא שהיא טרפה ודאית. שאין ספק בעולם שנכנסו הנוצות דרך הושט (כמו שהוא דבר רגיל באווזות פטומות שמורטות נוצותיהן ובולעות אותן. וניקבו ב"מ ונעשו בועא). חלילה לבדות דבר מלבנו ולתלות במידי דלא שכיח לגמרי דאפי' לקולא אזלינן במידי דשכיח ספק כלבא ספק קניא. אימר קניא. כ"ש לחומרא. ולא חש לקמחיה כלל המתיר שבדה דבר רחוק וזר מאד. ולא חש לדבר הקרוב מצוי. לכן אפילו יש היכר מבחוץ גם הוא טריפהמספק לפחות. דילמא ניקב אבר שנקיבתובמשהו כמו בקוץ ומחט שנמצא בחלל בהמה או עוף זה פשוט מאד לכן לא אאריך בכך שוב מצאתי אין לי בתשו' חב"י (סמה"ז) שהסכים לאסור. וכיון להלכה. ע"ש שדבריו נכוחים למבין ומינה לא תזוז והמקל בזה עתיד ליתן הדין הרי הוא כמאכיל נבלות בישראל דברי הצעיר יעבץ.

611

612שאלת בהמה שלא נמצאת בה כוליא. וניכר שהיה לה. אלא שנטלה ע"י חולי עד שכלה ובטלה לה. כגון שראינו שהקרום שלה כווץ. אם אולי יש לסמוך ע"ד פר"ח. שהשיג על היש מי שכתב (בסמ"ד ס"ו בש"ע) להכשיר בבהמת ישראל. במקום הפסד מרובה.

612

613תשובה

613

614עוד אחרת לאסור דלא כפר"ח
חלילה לסמוך על דבריו לעשותן סניף להקל. שכל דבריו בזה בטלים וכלים מאליהם. כי מ"ש ותקשי ליה מריאה שנקבה ודופן סותמתה כו'. דזהו פסול החוזר להכשרו. אלמא מצינו טרפה שיש לה התר. דמקמי דסביך בבשרא הוי טריפה. ולבתר דסביך כשרה. ולעיל נמי גבי טרפש הכבד. שאם ניקב טרפה. ואם נסתם כשרה. אלא מא"ל למימר נהי דע"י מעשה אדם בנטילת אבר שוב א"ל התר כו'. אבל ממילא אה"נ דאית ליה תקנה א"כ ה"נ כו' עכ"ד. ואין בהם ממש. ותקשי ליה. ותו ליכא. האיכא סתימת כבד למרה. וסתימת ירכים לחלחולת. ושומן הלב ללב (אליבא דב"י ס"מ) אבל במ"כ לא דק בהא לגמרי. דפשיטא ליכא ראיה מכל הני דלעיל. משום דהויא סתימה דמעיקרא. כדכתב רש"י בפא"ט (דמג"א) משא"כ בקרום שעלה מחמת מכה. דלא הוי קרום. כיון דלבתר הכי קאתי. אינו מכשירה. אפילו לא היה סופו ליסתר. וכי הוי נמי טעמא משום דסופו ליסתר. מאי הוי. אטו מי עדיף מניה. כי ליכא סתימה כלל כי הכא. ומנין לו זה החילוק שבין בידי אדם לבידי שמים בכה"ג. אי להרמב"ן. אפי' נעשה בי"א חוזר להכשירו כדס"ל גבי נחתך הרגל ואי להרא"ש. אפילו בי"ש אינו חוזר להכשרו. אחר שנכנס בבהמה כח הטרפות. ודאי לא יעזבנה עוד.

614

615וכמה רחוקה הראיה שהביא מטרפש הכבד. דערבך ערבא צריך. דהתם לאו בפירוש אתמר ודוק. ובש"ע שם לא הזכיר להכשיר בו אלא סרכא. דאיכא למימר משום דס"ל כמ"ד יש סרכא בלא נקב. וכמ"ש בש"ע בשני מקומות. שאין סרכא פוסלת אלא בריאה (ומשום דסופה להתפרק ולנקב. אע"ג דמעקרא לית בה נקב) לאפוקי היכא דלא שייך האי טעמא. ותו בשלמא התם איכא טעמא רבה לאכשורה אף בסתימה כל דהיא. מאחר שבטרפש אין הנקב פוסל מחמת עצמו. ובכה"ג קרום שעלה מחמת מכה הוי קרום ודאי. דהא קחזינן דהדר בריא. משא"כ בטרפות שמחמת עצמו של איבר. לא אשכחן דמתכשר בתר דאיטריף. כ"ש היכא דתו ליכא למימר הדר בריא. דוק. הילכך שרי ליה מריה לפר"ח דדחי לדעת מוסכמת. במלי דכדי. איברא איהו נמי לא קסמיך עלה. נאם יעב"ץ.

615

616ס"ת שנמצא כתוב בה אלוף עולה. במקום עלוה בקריאה. אם צריך להוציא אחרת.

616

617בטעות מלה הפוכה שבס"ת ובטעות אחד
תשובה כמדומה שהוזקקת לשאול על כך. משום דאפשר אין הענין משתנה בכך והמשמעות אחד. שכן מצינו (הושע י') על עלוה. שהוא כמו עולה. ע"ד ההפוכים. כמו שמלה שלמה. זעוה זועה. כבש כשב. א"כ גם כאן אף אם כתוב הפוך. הו"ו קודם הלמ"ד מ"מ שם אחד הוא. אבל באמת לפי מה שכבר פשטה הוראה בישראל להוציא ס"ת אחרת מפני טעות אות הנמצא בה (חוץ מחוי"ת דלא בקיאינן) פשיטא אין טעות גדול מזה. ובודאי צריך להוציא אחרת. והגע בעצמך. אילו כתוב קרי במקום הכתיב. מי לא מפקינן אחריתא וכן כתב בהדיא בט"ז דבטעות כבש כשב צריך להוציא אחרת. והוא פשוט מאד. (ואף הטועה בזרים. שכתבם ישרים. כראוי להם. עד"מ מקנה אביכם. שכתב אביכן. וכדומה בס"פ פינחס. נחלת אביכם וזולת: פשיטא לי שצריך להוציא אחרת. עמו"ק א"ח סקמ"א. ובתשו' אמ"ה ז"ל סנ"ד עם שראיתי בתשו' חב"י (ס"ה) כתוב בפשיטות להפך. וז"ל דהדבר תלוי בשינוי הענין דוגמא כבש כשב דלא נשתנה הענין. ודוגמא אל משה אמר עלה. אי כתב עלי ביו"ד. לא מפקינן אחריתא. דגם בזה לא נשתנה הענין. דהא מצינו עלי באר. שהוא לשון עליה. עכ"ל. והוא שבוש עצום. שלא הבחין בין לשון זכר ללשון נקבה. ומה מועיל שהוא לשון עליה כמוהו. עלה הוא צווי לזכר. ועלי לנקבה. באר לשון נקבה הוא. כמו שסוף הפסוק מוכיח. ענו לה. וכן חפרתי הבאר הזאת ובכ"מ. א"כ אף לפ"ד הלא הענין משתנה מזכר לנקבה. ואין פסול וטעות מוחלט כפול יותר מזה. וכי יכשיר ג"כ אם ימצא כתוב את במקום אתה. וכן בפעלים עשי במקום עשה אמרי במקום אמור. וכדומה בכל הפעולות. הלא זה כדבר אשר אין לו שחר. וזה פרי המורים שאינם בקיאים בשפת עברית נחשבת אצלם חסף די פחר. העידותי בך אתה לשון ערומים תבחר. דברי יעב"ץ:

617

618שאלני אה"נ הק' התו' המשכיל כה' מרדכי קנאר יצ"ו. בפירושי לי"ג מדות דרי"ש (בספרי ב"א) על מדת מכלל שצריך לפרט. כיצד נאמר קדש לי כל בכור. יכול אף הנקבות בכלל כו' ת"ל זכר. זה כלל שצריך לפרט. מדוע נטיתי מפרש"י בגמרא דבכורות (יט"א)

618

619תשובתי לא לחנם עשיתי זאת. וצריך אני להציב לפניו מ"ש בחי"ג בס"ד. ז"ל שם על מ"ש רש"י ד"ה כל בכור אפילו נקבות ת"ל זכר. אשר יולד בקרבך ובצאנך הזכר זהו כלל ופרט השנוי במדה ראשונה כו': שהפרט בא למעט את הכלל כו'. ואין בכלל אלא מה שבפרט כו' יעש"ב.

619

620שאלת חכם בפירושי לי"ג דרי"ש ותשובתה
נוראות נפלאתי ממאור המפרשים. איך יצאה כזאת מתחת ידו. כי מלבד שאין לשון הברייתא דרי"ש סובלו. שהרי כבר פרשה שם למדה ראשונה. בדוגמא ממקרא אחר מן הבהמה כלל כו'. כדמייתי לה רש"י גופיה הכא. ותרתי למה ליה. עוד תמה על עצמך אם אפשר לומר כך. דהא הך כלל ופרט המרוחקין הן. ופליגי בהו אי דנין אותן בכלל ופרט. ואפילו למ"ד דנין ה"מ בחד ענינא. אבל בתרי עניני. לכ"ע אין דנין כדאיתא בגמרא ריש פסחים. והכא הני תרי פסוקי בשתי פרשיות מרוחקות מאד הן. זה בספר ראשון בתורה. וזה במש"ת. ותו דתרי ענינים שונים נמי נינהו. מי איכא מ"ד כה"ג דנין בכלל ופרט אלא ודאי מדת מכלל שצריך לפרט היא. דבה לא שנא מקורבין ל"ש מרוחקין ואף בשני ענינים. דנים כן. אע"ג דאין מוקדם ומאוחר בתורה. מאי נפקא מנה. דאי נמי להוי מאוחר מ"מ צריך הוא לפרט אפילו יקדמנו. וכן במדת פרט שצריך לכלל. לא אכפת לן בין מרוחק למקורב. בין מוקדם בין מאוחר הכל שוה בהן. וק"ל. ור"י בתו' נדחק בחנם ליישב פירש"י בדרך זר. גם במכילתא משמע דלא כוותיה. אמנם פיר"ת דחוי הוא כמו פירש"י בחדא מחיתא כדלעיל. מעתה יידע מה הגיעני ומה ראיתי על ככה. ומחזיקני לו טובה על התעוררותו ומאלהיו ישא ברכה דברי אוהב נאמן. יעב"ץ:

620

621שילת ליבן ט"ו סיון תקכה"ל.

621

622מדתו של יעקב שלימה בטבעיות מדעיות מושכליות אלהיות ידו בכל רב לו. בחלוקא דרבנן ובכולא תלמודא סיני ועוקר הרים ומפרקן. צורתו חקוקה בכסא הכבוד רבא דעמיה מדברנא דאומתיה כ"ק נ"י פ"ה ע"י המה"ג המפורסם מורנו ורבנו יעקב נר"ו יאיר כאור הבהיר לנצחים לא יכבה שמו. ושיאו יעלה מעלה מעלה לשם ולתהלה. ובימיו יועמד הדת על תלה. ויכוננהו עליון סלה.

622

623אחרי דרישות הודו וכבודו באפיסת התארים. והיא הרויה להתערב לפניו. אשאל קטנה ככף איש היא השאלה אשר אכין לפניו. מעשה היה כך היה. אשה שנכנסה לחופה ונבעלה בט"ו לחודש אב ונתעברה וילדה בך"ה לחודש שבט. ויראה בדעתו שלא ימלט אחד משני הפנים האלה. או שילדה לשבעה ובעל ושנה. או נתעברה מבעילה ראשונה. או שילדה לתשעה ונתעברה בעודה ארוסה. ולפן האחרון יש קצת רגלים לדבר. להיות כי פסקה וסתה זה חודש ימים קודם הנשואין. איברא בזה לא הורע חזקת הכשרות שלה. כי לא יצא עליה שם רע בילדותה מעולם. וגם בטח בה לב בעלה. ויהללוה שכשירה היא. לדעתו שלא הרתה לזנונים. ושמא בעל ושנה הוא אצלו ג"כ לא מחיק הבריא ולא מכת הנמנע. אך אפשריי לדעתו להיות נתיב לא ידעו עיט. ופעמים ושלש יבעל גבר בעלמה. טרם ידע מעגלי צדק. אם בעל בעילת מצוה כהוגן. וסוף ביאה קונה. והבעל כאשר שאל את פיה תת סבה ללידה. נתנה טעם לדבר להיות יורדת לטהרה בליל שלפני הלידה במים קרים. ונבהלה וחרדה מסלקת. אבל בזה לא נח דעתו. להיות כי יש רגלים לדבר שפסקה וסתה זה חודש ימים קודם הנשואין וגם הילד היולד הוא שמן ובריא בשר לדעתו. ולזה לא פייס דעתו במה שכתב באה"ע סימן ד' סעיף י"ד אשה שנבעלה סוף סיון וילדה תחלת כסליו וכו'. הולד כשר כי שפורא גרים בזה"ע אפשר לומר הואיל ויש רגלים לדבר וסימנא מילתא לא הותר. ולהיות הבעל רוצה לצאת ידי שמים שלא לגרש אשתו ראשונה. וגם להרחיק ממנו לזות שפתים. יבוקש תורה מפי מלאך ה' צבאות כדת מה לעשות. ובזה אצא באמ"ש אסקופה נדרסת. הק' מאיר איגר מפירדא.

623

624תשובה

624

625על השאלה הנ"ל השבתי לשואל בקצרה רק דרך חקירה. שיבאר תחלה ענין הפרטים שרשמתי לו בטרם יצא דינה ומשפטה של ריבה לאורה. ולא השארתי בידי העתק מ"ש לו בראשונה. אך אלה הם הפרטים הנוגעים בשאלה שכתבתי לו שרציתי לעמוד עליהם. כדי לברר על ידיהם כל הדינים המסתעפים ממנה. כי רבים המה כאשר אבאר בעזה"י. וזוהי הרשימה שמצאתי עתה שהזכרתי לשואל בכתב תשובתי הראשון. שיודיעני באר היטב.

625

626לשון השאלה בא סתום וחתום. והמכוון מסופק הוא אצלי בכמה ענינים. ובלתי מדויק כלל. כי לא פורש בה 1) אם האשה הזאת נערה קטנה. או גדולה ובוגרת. 2) אם פנויה. או ארוסה קודם שנכנסה לחופה. 3) איך ידע הבעל שפסק וסתה חודש ימים קודם הנישואין. אם ע"פ עצמה. או קול בעלמא. 4) ואם הוכר עוברה לשליש ימיה. 5) גם היה צריך לבאר אם הרגיש בבעילת מצוה פתח פתוח. אם לא. 6) ואם מצא לה בתולים לנערה אם לא. 7) אם היה הבעל כבר נשוי או בחור היה כשנשאה. 8) ואם הוא כהן או ישראל. אך נראה שלא הגיעה לשאול נפשו. אלא כחס על כבודו בלבד. ובאמת יש בה עוד חששות אחרות. אי משום כמה איסורין להדיא. ואי משום תקלה דלעתיד. מלבד באור כמה הלכות בדיני ממונות הנמשכות אחר בירור פרטים הללו. לכן על השואל מוטל לברר אמתת הענין כהוגן. גם נפלאתי עליו שהניח ודלג על כל ההרים. המפסיקים ובין מקומו הרחוק ממני. ובא עד הנה אל האזוב הנמוך ותולעת יעקב לא איש. כך היה דבר תשובתי בראשונה. בלי שמירת הלשון והמלות.

626

627ועל זה הגיעני מכתבו שנית וז"ל:

627

628שילה ליבן ט"ו תמוז תקכה"ל:

628

629שלמא רבא לגברא רבא חסידא ופרישא. הרב המאה"ג הגאון הגדול החסיד המפורסם חד בדרא כ"ק פ"ה ע"י נ"י לו לבדו נאה השלילות התארים. כי אין קצה למספרם מדתו של יעקב שלימא בכולא שערים. אקלידי דחכמה בידי יעקב נמסרים. ה"ה רבן של כל בני הגולה כבוד יעקב נר"ו יאיר לעולמי עד ולא יכבה.

629

630תמה אני על איש אלהין קדישין די ליה הכח והגבורה לעלות בתעצומו ורומו שחקים. אלהים בשמים וזה לבדו על הארץ הוריד לחם אבירים דגן הרואני ספרו המפורסם לחם שמים אשר אנה ה' לידי בקראי בעלמא ומעט כפי השגתי אשר טעמתי ממנו ומצאתי מדתו שלימה באשכנז ובפולין ותורגמא. וזה שער השמים שערים המצויינים בהלכה מרווחת בישראל יעקב מה עבידתיה אשר כבר הרביץ תורה בישראל. עוד ידו נטויה לקבץ ולרבץ וחובר חבר ושואל ומשיב. ומבלעדי ספרים אחרים ששמעתי שכבר חיבר אשר לא זכיתי לראותם. ה' יזכני לראות מתורתו הנפלאה. ישוב ויתפלא על השואל כהגון ויתמה מה ראה הרואה לתור דרך האתרים. לדלג על ההרים. לדלות מי בארו באר מים חיים. אולם ענוה מכתיר לצדק. ועדיו בחתימתו ניכר תולעת יעקב. תולע"ת עם הכולל בגמטריא מורינו רב יעבץ עניו כהלל. ובזה תנוח דעתי. ועתה אשיב אל הפרטים אשר דרש וראשון תחלה נאמר אם כנסה בחזקת בתולה. האשה כאשר נכנסה לחופה היתה בת ט"ו שנים וכשנתארסה היתה בת י"ג שנים. ונמצאו בתולים לנערה ביום שלאחריו ואיש פלוני ישראל הוא ובחור והיא אומרת כי פסקה וסתה בשעת הפסיקה ומהכרת עובר לא אוכל תת מענה כי נפישי דעות ומתחלפות ויש אומרת בחג הסוכות. ויש אומרת מקודם ויש אומרת מלאחריו. אך העקר כמות העובר ופסיקת הווסת. והיא הפרטיים אשר יבקש. ואל יאשימני כי לא זכרתי הפרטיים האלה במכתבי הראשון. כי לא ידעתי אם המה יהרסו הבנין ומבלעדם ישתנה הענין. והעקר הבעל רוצה לצאת ידי שמים. וחש למניקת חבירו. ובזה אצא בקידה ובהשתחוויה אפיים ארצה. ולתשובתו הרמה אצפה. דברי הק' מאיר איגר מפירדא:

630

631תשובה

631

632ז"ך תמוז תקכה"ל.

632

633ה' ישפות שלום. למאיר ובא ספיר ויהלום. א"נ האלוף הק' התורני כה' מאיר יצ"ו.

633

634גי"ה הגיעוני ברגע זו. וכדי שלא להחמיץ המצוה רבה יותר. ביחוד הבאת שלום בין איש לאשתו. אף כי לראשונה. גם להסיר עקשות פה מבתו של א"א. ולזות שפתים מאיש הדורש את דבר ה'. אומר אני שאם אין לבו נוקפו. ולא חש רק לאיסורא דמינקת חברו. אין כאן בית מיחוש כלל. והרי יש לו עמוד עולם להשען עליו. ה"ה אמ"ה ז"ל בספר תשובותיו (סמ"ד) שהתיר כמו כ"ד. והקל הרבה בגדולה מזו יע"ש. וק"ו לנ"ד שאין זה צריך בשש. שיכול ורשאי האיש לשבת עם אשתו זו מצד זה הנזכר בכתבו אין כאן חשש. אע"פ שיש לי דברים בגו באותה תשובה ובכמה תשובות אחרות בענין. דאיכא למשמע מנייהו כמה הלכתא גברוותא. שנתלים בהם כמה גופי הלכות רבות וחקירות עצומות רבי האיכות וגדולי הכמות עמוקות בתהום התלמוד צפונות וסתומות. כאשר רמזתי באגרתי הראשונה ובעזר המוציא לאור תעלומות. כבר חברתי על הנדון תשובה ארוכה ורחבה מני ים לפשט קמטי הספקות ולהתיר כמה קשרים הנופלים בענין. ומסתעפים מהם הרבה חלוקי דינים. כדי להתלמד בהם גם במ"א הדומה ודומה לדומה. כי לא על חנם בקשתי מתחלה לעמוד על ברור פרטים המבוארים במכתבי הקודם. אכן להיות כבד עלי להעתיק התשובה בעינה הנה. כי נעשה ממנה קונטרס עצום. וצריך לזה זמן מסוים. בתוך כך לא אעכב עוד שמחת רעים אהובים. ולא לגרום ונשי עמי תגרשון וגו' ח"ו. אודיע נאמנה כי כבר הורה זקן שכדאי לסמוך עליו אפילו שלא בשעת הדחק כ"ש בזו שיש יותר צדדים להקל. כמובן מעצמו למעיין משכיל ומבין מדעתו. באופן שאין מהצורך להאריך בדבר. ולמה זו הטרחא. כי הוא פשוט כביעתא בכותחא. ומ"מ אילו הייתי יודע שישנו תחת ממשלת שבט איזה אב"ד בקהל רב. הייתי חושך אמרי עד אדע תחלה מה הרב אב"ד שלו אומר בדבר שלא לענות על רב שורר בביתו ובמקומו מי הוא אשר יחובר. אך כפי הנראה כ"ת שוכן לבדד כהדס במדבר. ושואל מדעת תורה ודעת נוטה לכאן ולכאן מראה פנים לכל צד לקרב או לרחק. ככל אשר יורוהו בל יעבר חק. כגון זה ראיתי חובה עלי. לתת שאלתו ההגונה ולעשות בקשתו שלא לענות דינו ולהודיעו דעתי הקלה כמות שהיא בכתב בלתי נמחק. הרואה לו זכות לומר לדבק טוב ואומר זכה במקחך ויבנה לו ממנה בנין עדי עד כזרע יעקב וישחק. הנדחה מפני השעה ונדחק. תולעת יעקב ישראל מכונה יעבץ.

634

635התשובה הנמשכת היא אשר ערכתי בהרחבה: לדעת מה טיבה של ריבה. בבאור כל חלקי הדינים המסתעפים מנדון כזה: לכשיצטרך הענין ותצא דינה לאורה דינא זוטא ודינא רבה:

635

636תשובה

636

637הנה הוחלתי לדברי השואל שיבאר פרטי המאורע. ועדיין לא עלתה בידי. מ"מ אינני רשאי להפטר ממנו. כי תורה שלמה היא. וצריך להתלמד בו מאד. כי הרבה דינים וספקות באיסורים חמורים וקלים. נופלים בזה הענין. וכמה גופי הלכות תלוים בנדון הלז. לכן לא אוציאנו חלק מתחת ידי. עד יחקרון מלין סעיפי. ולחונן אדם דעת בוחן סרעפי. אליו אשא כפי. יאר עיני בתורתו הקדושה שלא אכשל בדבר הלכה. ואל יצל מפי דבר אמת עד מאד. ואשיבה דבר חורפי. בלי דופי. יכונן מענה לשוני ויהא עם פי.

637

638ואציע בתחלה חלקי הדינים הנוגעים בענין. בקטן אחל:

638

6391 הוא מה שנסתפק בו השואל. אם יש בנדון שלו. דין נטען ולזות שפתים.

639

6402 אם יש באשה זאת. משום מינקת חברו.

640

6413 הכשרה היא לכהן.

641

6424 אם הולד כשר לבוא בקהל.

642

6435 ואם בת היא. אם כשרה לכהונה.

643

6446 האם נחשוב ולד זה. בנו של הבעל לכל דבר כודאי. לחייבו על מכתו וקללתו.

644

6457 אם פוטר את אשת אביו מחליצה ויבום בהחלט.

645

6468 אם זוקק את אשת אחיו מאב זה. וכן אחיו לו.

646

6479 אם פוטרין זה לאשתו של זה במקום אחים.

647

64810 אם רשאין ליבם. זה לאשתו של זה.

648

64911 אם זה הבן אסור בקרובות אדם זה בעל אמו. וכן הוא בקרובות הבן.

649

65012 אם יורש את אביו. ואת אחיו מאב זה. ושאר יורשיו. ואם הם יורשין אותו.

650

65113 אם מתאבלין ואוננין זה על זה.

651

65214 כשבן זה הוא פטר רחם. אם אביו חייב בפדיונו.

652

65315 ואם חייב לזונו.

653

65416 ואם בת היא היכול למכרה לאמה.

654

65517 אם בעל זה כהן הוא. היאך דין בן זה לעבודה.

655

65618 ומה דינו לאכול בקדשים ובתרומה: ואם זוכה במתנות כהונה.

656

65719 ולישא כפיו ולקרוא ראשון בתורה.

657

65820 מה דינו בנשים פסולות לכהונה.

658

65921 ואם נשא פסולות. אם מחויב להוציא.

659

66022 אם בת היא וזנתה בזיקת הבעל. מה דינה.

660

66123 אם הבן בכור לאם. והבעל כהן או לוי. אם חייב בפדיון.

661

66224 ואם ממשכנין אותו על שקלו.

662

66325 אם אב כזה יכול להדירו לבן זה בנזיר.

663

66426 כשנותנין לו בכור בהמה. אם מחויב לקבלו. לטפל בגדולו.

664

66527 אם תקף בכורות. אם מוציאין מידו.

665

66628 אם ולד כזה נמול בשבת. ואם מת ולד כזה תוך שלשים. אם נחשב זרע קיימא לשום דבר.

666

66729 אם יש צד להפסידה (לזו הנשאלת) כתובתה או תוספת.

667

66830 והאם יכול לגרשה על כרחה.

668

66931 אם היתה יבמה והלכה ונשאת וילדה ולד כזה (שבא בשאלה) אם נחשבהו ספק בן תשעה לראשון. או בן שבעה לאחרון.

669

67032 ואם האחרון כהן הוא.

670

671הרי אלו ל"ב נתיבות חכמה. המסתעפים בשאלה זו הצריכים עזר אלהי להוציא לאור תעלומה:

671

672והנה בירור כל דינים הללו על יסוד אחד עומד. והוא בשנדע גדר בן קיימא האמיתי והמסופק. לכן בתחלה מוטל עלינו לחקור ענין זה מן המקור. ונאמר דבר ידוע הוא. שכל שיצא הולד חי לאויר העולם אפילו שעה אחת ואפילו רק רגע אחד. הרי הוא כחתן שלם (כדתנן שלהי פי"ד) והיינו בדקים לן ביה שכלו לו חדשיו. כדאוקימנא התם בגמרא. אז נחשב בן קיימא לכל דבר. כדתנן התם ופוטר מן החליצה ומן היבום.

672

673תמיה רבתא על הר"מ וטוש"ע דמצרכי ט"ח שלמי' לפטור יבמה מחוי"ב. פרכה בחבילות ראיו' ברורות מן התלמוד דאפילו בו"ח למקוטעין סגי
ברם הר"מ יצא לדון בדבר חדש לענין זיקת יבמין. מצריך תשעה חדשים גמורים. ושנה דין זה כמפי הגבורה. והלכו בשטתו הטור וכ"פ לא הרהרו אחריו. וכן קבע הרב"י בש"ע להלכה פסוקה. ובא אחריו בעל המפה והוסיף על דבריו. דחדשי עיבור חשבינן לחמה. כל אחד לשלשים יום שלמים. ותמהתי על זה מאד במו"ק. לא ידענא מנא ליה לר"ם הא. והא בכולא תלמודא משמע דבן שבעה בר קיימא הוי לכ"ע. ועדיף מבן תשעה ודאי. ואי אההיא דבנות כותים (דלח"א) קסמיך ואזיל לחומרא כשמואל וחסידים הראשונים. דאין אשה יולדת אלא למנין ימי הריון בגי'. אפילו נימא שכבר יצאה ב"ק לפסוק כשמואל. ולא כר' יהודה דמתני'. דס"ל שפורא גריס. אכתי תמיהא מילתא טובא אטו חסידים הראשונים ושמואל לית להו דיולדת לשבעה ולד גמור הוא. והא בהדיא קאמר עלה מ"ז. אפי' למ"ד יולדת לתשעה אינה יולדת למקוטעין. יולדת לשבעה יולדת למקוטעין. ומייתי לה מקרא. הא קמן דאליבא דשמואל אמרה. דאע"ג דפליג ביולדת לתשעה. דאינה יולדת למקוטעין. מיהת בדשבעה מודה. דלא מבעיא דבשבעה שלמים הוי ולד גמור. אלא אפילו למקוטעין נמי ליכא דפליג. דדיניה כבן קיימא לכל דבר. הרי על כרחך אתה אומר דשמואל לא אמרה למלתיה אלא ביולדת לתשעה בלבד. ובסתם דרוב נשים קמיירי. בבן שבעה מי קאמר. א"כ מאין הרגלים לחדש דבר מדעתנו נגד דברי התלמוד בכמה מקומות ששפתיו ברור מללו שבן שבעה אפילו למקוטעין ולד שלם הוי לדברי הכל וניקו אנן ונימא דבעינן דווקא תשעה גמורים. מאן ציית ליה. והכי נמי מוכח בהדיא בהחולץ (מב"א) דפריך תלמודא בפשיטות ותמתין חודש ותנשא. דאי לשבעה ילדה האי בר שבעה לבתרא הוא כו'. ומשני א"נ לתמניא ילדה איכא למימר דבתרא הוא. מיהת מודה דכי ילדה לשבעה. תו ליכא לספוקי דילמא לאו בר קיימא הוא ודקמא הוי. ונמצא מוציא אמו לשוק. וכן הא דפריך תו ותמתין שני חדשים ומחצה ותנשא כו'. כולה סוגיא מוכחא. דבר שבעה פשיטא ולד גמור הוא. ומסקנא סלקא דאפילו בשבעה למקוטעין. הוי ליה ודאי בר קיימא. בלי שום הרהור ספק. וכן בפ"ק דר"ה ובכמה מקומות. דבן שבעה ואפילו למקוטעין. כבן תשעה גמורים הוא חשוב בלי חולק.

673

674ועוד שהרי בפירוש אמרו. בן שבעה מחללין עליו השבת. ועושין לו כל צרכיו בחילול שבת החמורה. דאיסור סקילה. וכן אפילו מכשירי מילתו דוחין השבת. והיאך יעלה על הדעת להחמיר בו לענין זיקת יבמה. ומפירש"י שם בכלו לו חדשיו. לסוף תשעה דנקיט. ודאי ליכא לדיוקי מידי. דעל כרחנו צ"ל. דנקיט נמי מילתא דשכיחא. והיינו סתם לדה. אי נמי משום דבבן שבעה. לכ"ע לא בעינן כלו לו חדשיו. דקיי"ל יולדת למקוטעין לד"ה. להכי נסיב בן תשעה. דאיכא מ"ד דבעי שלמים. ומשמע ליה דהיינו נמי כלו לו חדשיו. מיהא בבן שבעה גמורים. ליכא דאמר דלא מיקרי כלו חדשיו. ובאמת נראה. שאפילו נכנס רק יום אחד בשביעי. הוי ליה נמי כלו לו חדשיו. והוא הדין למאן דאית ליה יולדת לתשעה ג"כ יולדת למקוטעים. הוי נמי בכלל כלו לו חדשיו. ורש"י מילתא פסיקא הוא דנקיט.

674

675ואפשר דר"ם וטור וש"ע נמי לא בדווקא נקטי ט"ח. אלא מילתא דשכיחא ברוב נשים נקטו לדוגמא. וה"ה לבן ז"ח. אע"ג דרחוק הוא לומר כך בלשון פוסקים. שלא באו לסתום. אלא דאכתי תקשי להו. גמורים מנא להו. והא בבן ז"ח. לכ"ע יולדת למקוטעין וכדבעינן למימר בס"ד. והו"ל לפרש תשעה. ולא הבינותי מ"ש הריב"ש דמייתי ליה הרב"י בסקנ"ו. שכן משמע בהדיא בהחולץ. לא ידענא היכא. הא איברא איפכא משמע כדלעיל.

675

676ואמנם גם ביולדת לתשעה. מאן סליק לעילא וידע דהלכתא כשמואל. ולא כר' יהודה דס"ל שיפורא גרים. ומאן חכים כרמב"ן. דפשיטא ליה כמ"ד דיולדת לתשעה יולדת למקוטעין. ואזיל בתרה. אפילו להחמיר בשל דבריהם. ופסק דמתאבלין עליו. אע"ג דקיי"ל הלכה כדברי המקל באבל.

676

677וכן הלכה ביולד' לט"ח יולדת למקוטעין ואף ביום א' לתשיעי די והשגה על רשב"ש
וכן פסק הרשב"ש כמ"ש הרב"י בשמו. והסכים גם הוא בזה להלכה. ולא מטעמיה. שכתב שרבים תמהו על זה. והכניס עצמו בדוחקים עצומים בלי צורך כלל. תנאי שקיל מעלמא. מי ליכא ר"י דמתני'. דסבר שפורא גרים. גם מה שתמהו רבים. לא מחכמה. דמאן לימא לן דהאי דאתייליד לשמונה ומחצה. דודאי בר תשעה הוא. דילמא איעברא לה אמיה מקמי הכי. אע"ג דחזיא דמא בתר הכי. מעוברת אינה בחזקת מסולקת דמים עד אחר הכרת העובר. או דילמא האי בר שבעה הוא. ולא נתעברה מיד אחר טבילתה. ואם אולי ארע פעם שלא בעל קודם. ובעל ופירש. וילדה לתשעה מקוטעין ולד שלם בסימניו. זהו דבר בלתי מצוי שיעידו עליו רבים ויתמהו מגבורתו. הלא זה שפת יתר בלי ספק. על כן אין להטיל מום שינוי זמנים וחילוף הענינים מחמת זה. אכן מ"ש שחדשי הריון הם משלשים יום. בזה ודאי לא הסכים להלכה. דמזכה שטרא לבי תרי. מה נפשך כמאן ס"ל. אי כשמואל לא סגי דלא להוו שלמים. ואי כר' יהודה. שפורא גרים. שלמים מי שמעינן ליה. א"כ מי לחשו לומר כך בפשיטות כעין פשרה. מאן ציית ליה. אלא נקטינן כה"ג ספקא הוי. ובעינן שהה לכתחלה. ובדיעבד אזלינן בתר רוב נשים ולד מעליא ילדן. כי ליכא ריעותא היינו דגמרו סימנין.

677

678כללא דמילתא. דאפילו נולד ביום אחד בחודש תשיעי. נקרא בן תשעה. היכא דנתקדשה לכהן. מותר לקיימה. והיינו בודאי. כגון דבעל ופירש. ובספק אימור בן ח' שמונה הוא. נמי. לכתחלה בעינן שהה אפילו גמרו סימניו. ובדיעבד בסימנין לחוד או בשהה לחוד סגי דאזלינן בתר רובא. אבל לא גמרו. ולא שהה ולא כלו חדשיו ודאי. אע"ג דאיכא לאסתפוקי דילמא כלו. נראה דאפילו בנתקדשה לכהן. בעיא חליצה. ואיתסרא ליה. ובבן שמונה ודאי. כגון דבעל ופירש. וליכא למתלי בביאות קודמות. כי גמרו סימנין או שהה. סגי. ובלא"ה. פשיטא לא סגי לה בלי חליצה. זוהי השטה המחוורת. וראיתי דבר תמוה בנ"י פרק הערל. לד"א בשם ריטב"א. דאלים ליה ודאי בן שמונה. מספק בן תשעה. כלפי לייא.

678

679חדשי עיבור ולידה לא לחדשי חמה תלינן כדעת רמב"ם. שלא כיון יפה. אלא בתר ירחי שתא אזלינן
וחדשים הללו. מיחוורתא דלא בחדשי חמה תליין. גם לא משגחינן בחדשי עיבורה לחוד. אלא בתר ירחי שתא אזלינן. דשיפורא גרים. ולא צריכינן בדיעבד אלא לשבעה חדשי לבנה (אחד מלא ואחד חסר. כפי סדר הקביעות) ואפילו רק יום אחד מראשון ואחד לתשיעי. מספיקין להשלים מנין תשעה ירחי לידה. והוי ליה בר תשעה למקוטעין. והיא שטת תו' ורמב"ן (ועלה קסמיך נמי הרב בהגה דש"ע ס"ד. לענין יוחסין אע"ג דחש לאידך דעה גבי זיקת יבמה אזיל לחומרא. צ"ל ג"כ לכתחלה הוא) והיא הנכונה בודאי מעיקר הדין. אלא דהיכא דאפשר. חולצת לכתחלה. היכא דלא שהה.

679

680ואין צורך לומר בנולד לשבעה מקוטעין (ודאי. כגון בעל ופירש) דסגי נמי כה"ג בחמשה ירחי סיהרא ויום אחד דראשון ואחד משביעי. והוי ליה בר שבעה גמור. הכי הוא ודאי לבעלי דיעה הנ"ל. ועדיף מבר תשעה מקוטעין. דאפליגו ביה בגמרא. משא"כ בבר שבעה מקוטעין. דלא משכחינן ביה פלוגתא לגמרי. כודאי דיינין ליה לכל מילי. ומשמע דאפילו לכתחלה לא מצרכינן ליה אפילו שהייה ולא בעיא חליצה אפילו באשת ישראל. דכה"ג מיקרי כלו לו חדשיו. ומסתברא דשפיר איכא למסמך עלה. בגמרו סימניו מיהא. והכי פשיטא ליה נמי לר"מ מלובלין (ס"פ מתשובותיו) לענין יוחסין עכ"פ (ולענין יבום לא גלי רמ"א דעתיה בהא).

680

681איברא מהרי"ט בשניות (חלק אה"ע סט"ו) צווח עלה ככרוכיא. מחי לה מאה עוכלי והקיפה תשובות חבילות כתרנגולי בית בוקיא. דחה אותה בשתי ידיו ועקרה מהלכה. דחשיב לה בדותא ובורכא. ואם באמת אמרו אין משיבין את הארי אחרי מותו. אף כי מי אני זנב שועלים. מכל מקום אמרתי להיות סניף לאריות רבותינו האשכנזים. שהלכו בדרך זו כמילתא דפסיקא להו. כה"ג ודאי צריך לאודועי. דלא לשווינהו טועים לגברי רברבי כדסלקי אדעתיה דמהרי"ט. וזכות היא ודאי. וזוכין לאדם גדול מהר"י מינץ ז"ל שלא בפניו. וממילא תתקיים שטת תו' בידינו. על אופן היותר מועיל.

681

682ואצ"ל ביולדת לשבעה דסגי בחמשה חדשים ויום אחד בראשון ואחד בשביעי סגי
ואחזה אנכי אשית לבי לדברי מהרי"ט ז"ל ואעבור עליהם אחת לאחת. למצוא חשבון טענותיו ודבר גבורותיו לבטל דברי הקודמים ז"ל בתשובה הנ"ל. תו אייתי מר מהא דאמרינן (נדה לח" א) ש"מ קסבר ר"י שפורא גרים. היינו שופר שתוקעין בו ב"ד בק"ה. ופירש"י דחודש תשיעי גורם לידת הולד. דמכי עייל הוי זמן לידה. וכתו' דאם נתעברה בסוף חודש יולדת בתחלת תשיעי. משמע מדבריהם דבסוף ראשון ותחלת תשיעי ושבעה שלמים סגי. והיינו דס"ל יולדת למקוטעין. ואמרינן התם אפילו למ"ד יולדת לתשעה אינה יולדת למקוטעין. יולדת לשבעה יולדת למקוטעין. ומשמע מקוטעין דשבעה. הוו דומיא דמקוטעין דתשעה. לר"י דאמר שפורא גרים. ובעי מר לאכשורי בחמשה ירחים שלמים. ותחלתו של ראשון וסופו של תשיעי כו'. ועל זה הרעיש מהרי"ט את העולם וכתב ז"ל. ונוראות נפלאתי שמוחזקני במהר"י מינץ שהיה בקי בחדרי תורה. והיכי אשתמיטתיה הא דפא"נ וכ"ת דמעברא כשהיא קטנה וילדה כשהיא נערה כו'. אלמא בציר משיתא לא ילדה כלל עכ"ד הרב.

682

683ולענ"ד יש להשיב על זאת. משום דמילתא דלא שכיחא היא. קאמר תלמודא הכי. ופריך הו"ל למנקט מאי דשכיח. תדע. דהא פריך נמי התם. וקטנה מי מיעברא. ומאי קושיא. והרי דורות ראשונים. לא בלבד עיברו. אלא הולידו גם ילדו וחיו זרע. גדלו והצליחו ועשו פרי. כדאיתא פבסו"מ. אלא ודאי ממילתא דשכיחא קמיירי. ותו ערבך ערבא צריך. דלמא הני שית דנערות נמי אינן אלא מקוטעים. מדלא אמר בהו ויום אחד. והא אפילו בבת שלש. דתנן בה בפי"ד בהדיא ויום אחד. איכא מ"ד שלשים יום בשנה חשובים שנה. ולר"מ אפילו בת שתי שנים ויום אחד בלבד. דינה כבת שלש. דיום אחד בשנה קחשיב שנה.

683

684תשובו' למ"ש מהרי"ט על מהר"י מינץ ואגב חורפיה לא עיין בה. ולא עמד על כוונת התו' בנדה
עוד כתב הרב ז"ל. והא דבעי למימר שפורא גריס בחמשה ירחי סגי. תימה הוא דהא מקרא נקיט לה ויהי לתקופות הימים כו'. הרי כאן ששה חדשים ועוד ימים עליהם. אלמא בציר מהכי לא אפשר. והא דאמרינן אפילו למ"ד יולדת למקוטעין. לאו אמילתיה דר' יהודה קאי. דאמר שפורא גרים. אלא משום דחסידים הראשונים ס"ל דאינה יולדת אלא לט"ח דהיינו רע"א יום. אמרו דוקא יולדת לתשעה הוא דבעו שלמים. אבל יולדת לשבעה. בששה ושני ימים סגי. וע"כ לא אתיא הא כר"י כו'. דאי בקביעות ב"ד ר"ח תליא מילתא. הרי בשתי תקופות יש יותר מששה חדשים של לבנה אלא חדשי חמה בעינן. ששה ושני ימים עכ"ד. ויש להשיב. לעולם בבציר משיתא ירחי נמי אפשר. והתם בחנה מעשה שהיה כך היה. ותלמודא לא קבעי למילף מנה אלא דעל כרחך לכ"ע. יולדת לשבעה יולדת למקוטעין. והוא הדין לבציר מששה טובא. נמי קילדה. משום דלחדשי לבנה מנינן. ובחמשה אמצעיים סגי. לא אתי אלא לאפוקי דלא נימא דאינה יולדת למקוטעין. כמ"ד הכי בתשעה. קמ"ל דאשכח קרא דלא בעינן שלמים. מיהו דלבעי קרא כדכתיב דווקא. מי שמעינן מנה. וחדשי חמה מניין. ועמש"ע בסמוך.

684

685כ"ע הרב ז"ל ובהחולץ (מב"א) איתא הכי להדיא גבי ספק בן תשעה לראשון כו'. דאי ילדה לשיתא ופלגא איכא למימר דבתרא הוא דאמר מר זוטרא כו'. הרי ששה חדשים ושני ימים אלא בבציר לא אפשר. עכ"ד. וגם זו אינה תשובה מכרחת. בחדא מחיתא דלעיל אתנחת. ההיא דמר זוטרא לא משום דלא אפשר בבציר מהכי נקיט לה. אלא לראיה בעלמא דיולדת לשבעה מקוטעין ודאי לדברי הכל ודנקיט התם תלמודא לשיתא ופלגא. לאו דוקא. אלא מלתא דשכיחא נקיט ודפסיקא. וכל דלא שלימא לה שיתא. פלגא קרי לה. דוק ותשכח דכוותה.

685

686באור בתו' דר"ה בענין עבורה של חנה
עוד כתב ז"ל. ובפ"ק דר"ה אמרינן אי דקאי בחג כו'. אכתי בשיתא ירחי מי קילדה. תנא אותה שנה מעוברת היתה. סוף סוף כי מדלי מר יומי טומאה בצרי להו. אמ"ז יולדת לשבעה יולדת למקוטעין. ואפ"ה איצטריך דאותה שנה מעוברת. דאל"כ בצרי להם שיתא כו'. והתו' כתבו דאף למסקנא אצטריך לשנה מעוברת כו'. אלמא בציר משיתא לא סגי עכ"ד. ואף היא לא תברא. דאיכא למימר שינוי לאו אהדדי אתמרו. דהשתא דאתינן לדמר זוטרא. לא צריך לדחוקי ולמימר דשנה מעוברת אלא ודאי אפשר הוה אפילו לדורות אחרונים. כ"ש לדורות ראשונים. שהיו מולידים אפילו בני שבע. שאין תימה אם היו נשיהם יולדות לששה חדשים. וגם פחות אפשר הוא אף לדידן. אין צ"ל לדידהו. אלא מידי דשכיח אפילו האידנא נקט. ולעולם אימא דבשיתא ובבציר. נמי אפשר בכל זימנא. רק שיהו חמשה שלמים ושנים חסרים. די. ותו מדלא קאמר תלמודא אלא אמ"ז כו'. דייקי דלא קהדר ביה מקמייתא. ואין מזה הכרח. דוק ותשכח דכותה דלא קאמר אלא. ואפ"ה הדר ביה משינויא קמא. רק שהתו' חשבו ליישבו ע"פ המדרשים. ועכ"ז לא עלה בידם. ועל כרחנו צריכין אנו לומר. המדרשים חלוקים הם בענין. מ"מ גם לדברי תו' הללו בהכרח לומר. דבתר חדשי לבנה אזלינן. דהא פשיטא להו. דכי הוי מצינן למימר דבחמישי של חג טבלה. הוה אפשר דילדה באחרון של פסח. שהם ששה ירחי לבנה ושני ימים בצמצום. ואינן מגיעין לחדשי חמה. הרי שאין משגיחין בחדשי חמה. ולא כדפשיטא ליה למהרי"ט לעיל. דבעינן חדשי חמה ושני ימים. איברא אפילו לשיתא ירחי לבנה ממש לא צריכינן לפום מסקנא. אלא דעדיפא נקטי. דמשכחת אפילו ששה ושני ימים. לא משום דקפידא איכא במלתא דמחנה אין ראיה לומר דלא אפשר בפחות. אלא מעשה הכי הוה (וכ"כ הריב"ש בסתמ"ו) להכי לא חיישי תו' על חדשי חמה דשתי תקופותיה. דלאו בהו תליא. אלא בחדשי קביעות ב"ד בלחוד.

686

687ובחידושי גמר' יהיבנא בה טעמא דלמא משום דהכי הוי עובדא דלא קלטה הזרע עד יום שני לתשמישה משו"ה לא הוי סגי לה בלא שני ימים יתרים על שתי תקופות. והיכא דאולידא ליום אחד יתר. לעולם נמי חשבינן ליה למקוטעין אליבא דתו'. דאמרינן בראשון קלטה. והיינו לשופרא דמילתא אי איכא דס"ל נמי בשבעה בעינן ששה ירחי חמה שלמים עכ"פ. אבל לקושטא דמילתא. שתי תקופות לאו הלכתא היא אלא כדאמרן.

687

688וסיוע שיש בו ממש לדרכנו ממקרא וגמ'
ויש לי עוד סיוע רב. דאפי' אותן תקופות עצמן לא שלמות היו. אלא קמייתא מקצת תקופה ורובה הוא דהואי. וקחשיב לה בחדא. דרובא ככולא בכל דוכתא. ושני ימים אחריהן הוו. מנא אמינא לה משום דבר"ה נפקדה. ומשמע דבחג או אחריו נתעברה כשרה דזכירות גמרי מהדדי. כמ"ש בלח"ש פ"ק דמגילה מ"י. ומוכח בקרא דבכל י"ט עלה אלקנה לשילה. ושם לא שימש מטתו. דאכסנאי הוה וכדאמרינן בפאע"פ. א"כ. לא נתעברה עד אחר החג. כששבו אל ביתם הרמתה. לפי זה עכ"פ לא נתעברה אלא או בחג. או אחריו. וכתיב ויעל האיש אלקנה וגו'. וחנה לא עלתה מפני שכבר נולד שמואל שזה היה ודאי מועד פסח. הרגל הראשון אחר לדת שמואל. הא ודאי אינן ששה חדשים. רק חמשה חדשים ואיזה ימים מסוף תשרי. וכן איזה ימים בתחלת ניסן לכל היותר. אלא מאי אית לך למימר

688

689עוד ראיה מן התלמוד לסתור דעת מהרי"ט
רוב תקופה ראשונה ותקופה שניה. תקופות קרי להו. ושני ימים עדפו להו בתר תקופת טבת. היינו שתי תקופות ושני ימים. הא מיהא זכר לדבר איכא נמי מקרא דכתיב. לסיועי לדינא דיולדת שבעה למקוטעין. בחמשה ירחי לבנה אמצעיים. וקצת ימים לפניהם ולאחריהם סגי לה. אע"פ שיש לדוחה לדחות. גם יוסיף מכאוב דוחק. לומר ג"כ אותה שנה מעוברת היתה. דיינו לומר שאין דעת מהרי"ט מוכרחת. לחשוב תקופות שלמות של חמה. עוד אביא ראיה מפורשת מן התלמוד. לסתור עכ"פ דעת מהרי"ט. במ"ש דלא סגי בבציר משיתא ותרי יומי דווקא. אלא כמש"ל בס"ד שני ימים לאו למימרא דלא אפשר בלא"ה. תדע מיהודה וחזקיה בני ר"ח. שהאחד נולד בתחלת שבעה. ואחד לסוף שבעה כדאיתא ס"פ הבע"י. ועל כרחך האי דתחלת שבעה. יום ראשון דשביעי הוא (וכן סוף תשעה כמשמעו דווקא) דבהמפלת אמרינן שנשתהא האחד אחר חברו שלשה חדשים. והני חדשים ודאי שלמים נינהו מדקאמר לתחלת שבעה ולסוף תשעה. וק"ל. ואי אפשר מבלי שנאמר דהנולד לתחלת שבעה. כמשמעותו בכ"מ בתחלתו של חודש שהוא ר"ח. הרי אין כאן אפילו יום אחד בשביעי. אלא מקצתו לכל היותר. ומספיק לעשותו בן שבעה. זו ראיה שאין עליה תשובה. ודבר פלא שנעלמה ממהרי"ט. שהיה אוצר בלום לתורה.

689

690ומש"ע הרב. והא דכתבו תו' (בנדה לח"א) אמילתיה דר' יהודה דאמר שפורא גרים. קשה עלי להלום דבריהם. שהם אמרו דלר"י שפורא דתשעה חודשים גרים. ומשמע שיעברו תשעה שופרות של ר"ח כו'. ואי ס"ד נתעברה בסוף החודש יולדת בתחלת תשיעי. הרי אין כאן תשעה ר"ח אלא שמונה. ומשמע דלא בא לומר דבציר מתשעה סגי. אלא בט"ח היינו טר"ח. ועוד מ"ש דאי בעינן שמונה ראשונים שלמים א"כ כי נתעברה בסוף חודש. שפורא דתשיעי הו"ל עשירי. לא ידענא מאי קאמרי שאין כאן אלא תשעה שופרות. דאילו סופו של ראשון אינו מהמנין. שהרי לא היה בתקיעת שופר של ר"ח. ומשמע דכל העיקר בשופרות תליא. ואין לי שע"ה להתיישב עוד בדבריהם. עכ"ל.

690

691באור דתו' דנדה שלא ירד הרב הנ"ל לסוף דעתם
באמת נראה מחמת איזה טרדה שהיתה לרב ז"ל בעת כתבו זאת לא עמד על כוונת התו'. ותמה אני אם עיין בדבריהם. שהרי תו' הכריחו דדוקא חדשי לבנה גורמים הלידה. לא חדשי הריון וזה בהכרח עצום. דאל"כ. היאך יכולה לידע שקשתה שני ימים בתשיעי. ועפ"ז נמשכו דבריהם דלפ"ז נראה דלר' יהודה אם נתעברה בסוף חודש. יולדת בתחלת תשיעי חודש של לבנה. ולא משגחינן לגמרי בחדשי עיבורה. אלא אמצעיים שלמים. וסופו של ראשון ותחלתו של תשיעי דירחי לבנה. סגי ליולדת לתשעה. דהיינו שפורא גרים. פירוש שופר של קביעות ר"ח. הוא שגורם להחשב מקצת ימי החודש ככולו. בראשית ימי הריונה ובסופן. ומהרי"ט במ"כ מטעי קטעי. איהו סבר דבעינן שתשמע היא תשעה קולות דשופר של טר"ח. ולא היא. אלא ה"פ. שפורא גרים לקביעות החודש כולו. שיהא גם מקצתו נחשב כשלם. לאפוקי דלא נחשוב תשעה ירחי לידה. לפי עת התחלת עבורה שלמים מיום ליום כטעותיה דמהרי"ט. וכקושית התו'. כל עצמן לכך הוצרכו לבטל דעת זה. דוק. ודקאמרי תו' שפורא דתשיעי הוי עשירי. לא אעשירי דשופרות ור"ח קאמרי. אלא דהו"ל עשירי לחדשי עיבור. אי איתא דבעינן שמונה שלמים. דכי אעברא בסוף חודש. לא מלו לה שמונה עד סוף חודש. דהוו להו שבעה חדשי לבנה שלמים. ומקצתו של ראשון ומקצתו של תשיעי. וכי ילדה בתר הכי. משנכנס ר"ח של לבנה. אשתכח דבעשירי לחדשים (שהוקבעו ע"י שופר של ב"ד) קילדה. והרי א"כ. שפורא גרים שתלד בעשירי. לא בתשיעי. זה פשוט ברור ומוכרח בהבנת לשון התו'.

691

692מעתה נסתלקו מעלינו כל ערעורי מהרי"ט. ונתקיימה בידינו דעת מהר"י מינץ. האמורה בשטת תו'. שהסכים על ידה הרמב"ן. ונודע שיש לה על מה לסמוך.

692

693בנ"ז א"צ לכל הנ"ל (רק להתלמד בח"א) אלא שחל עלינו חובת באור עקירה רבה ועצומה ועיון עמוק
אמנם בנדון הלז שנשאלנו עליו. אין אנו צריכין לכל זה. כי עד כאן לא נחלק מהרי"ט. אלא בדליכא כי אם חמשה ירחי ושבעה שפורי. ברם הכא שית שלמין ופלגא איכא. בכה"ג נראה דכ"ע מודו. דבין כי אזיל מר בתר שפורי. בין בתר ירחי עיבור ממש מיום ליום. האי בר שבעה הוא. דבט"ו לשבט מלו להו ששה. ונוסף עליהם עשרה ימים. שאפי' את"ל ביולדת לשבעה. נמי חדשי חמה בעינן הרי מכל מקום עודפים עליהם שבעה ימים. דהוו להו מיהת שבעה מקוטעין בלי פקפוק. וביולדת לשבעה ליכא דפליג. דודאי יולדת למקוטעין לדברי הכל. שאף מהרי"ט לא ערער בכך. ומודה דולד גמור הוא לכל דבר. אף כי ליוחסין בלבד. אלא שעדיין יש לעיין בזה. דאע"ג דמחזקינן ליה לבר שבעה (ואף למקוטעין) ולד מעליא. הני מילי בדליכא ריעותא. ברם כה"ג דנדון שאלתא דא. דאיכא תרתי לריעותא. חדא. דפסק וסתה (לפי הודאת ההנחה) מקמי נישואין ירח ימים. לכאורה הרי מוכיחה בצדה. וסתמא דמילתא. כבר גדולה היתה. וקבעה לה וסת. בטרם חדל לה אורח לבוא בזמנו. וזאת שנית. שהולד שמן ובריא בשר. שלא כדרך רוב הנולדים לשבעה (וגם למקוטעין) כי רזי בשר כחושים וחלושים המה. הרי רגלים לדבר שנתעברה זו קודם נישואין. ואע"ג דבן שבעה ולד גמור הוא נחשב. היינו דווקא בודאי בר שבעה. אבל בספק בן תשעה לראשון. הא אזלינן ביה לחומרא. אע"ג דספק רחוק הוא. כיון דלא הוכר עוברה בשליש ימיה (דאי הוכר. הא ודאי דקמא הוי) ואתרע ליה רובא דנשים יולדות לתשעה. ונימא נמי כאן נמצא כאן היה. והאי בר שבעה הוא. אפ"ה חיישינן משום דיולדת לשבעה מעוטא הוי. ש"מ כל היכא דאיכא למתלי ברובא. אע"ג דאתרע ליה. מידי ספקא לא נפקא. כ"ש במקום דאיכא ריעותא אלימתא גבי מיעוטא. ולגבי רובא ליתא ריעותא. אימר הוכר עוברה ולא אדעתייהו (ול"ד ליבמה שנשאת בתוך ג"ח. דכבר הויא נשואה. והויא מילתא דרמיא עלייהו. למידע אי הוכר עוברה או לא. דייקי. כי היכי דלא לפגע בערוה. אמרינן מדלא הוכר אתרע ליה רובא. משא"כ בפנויה דלא אסקי אדעתיה לגמרי לחוש לזנות) ולא דייקי אבתריה כלל. והשתא דאגלאי מילתא דאיכא חששה דזנות לפני נישואין. דילמא האי ולד מרובא דבני תשעה הוי. שמא צריך לילך בה ג"כ להחמיר מספק. ולהטיל עליה חומרי פנויה שנתעברה. ונחוש לדעת הרמב"ם דמחמיר בפנויה שנתעברה. אפילו במודה. כ"ש בזה שנראה כמכחיש שלא בא עליה לפני החתונה. כפי משמעות לשון השאלה. מדחייש לה קצת דילמא איעברא לה מעיקרא. ורוצה להוציאה בגט. אם אמת הדבר שנתעברה קודם החופה. מכלל שאינו מודה שהוא בא עליה לפני נשואין (לכן אפילו אם שוב יחזור בו ויאמר כן הדבר שבא עליה קודם. וצדקה ממנו היא הרה. עדיין צל"ע אי מהימן. כמש"ל בס"ד) דלכאורה הא גריעא מדבר מכוער. דתצא מבעל. אפילו ע"י עד אחד דמהימן ליה. דילמא הא עדיף. דאנן סהדי. מאחר שפסק וסתה. נדון אותה כהוכר עוברה. ואיך מעידין עלה אשה שילדה לשבעה חדשים. וכרסה בין שניה לסוף שני חדשים או קודם (אע"פ שהשאלה היא סתומה בזה) עלובה היא. מתוך חופתה. משנודע סלוק דמיה. ואע"ג דהתם איסור א"א. והכא פנויה. מ"מ גם בזו כמה איסורים קלים וחמורים תלוים בה (כמו שהצענו בפתח דברינו הספקות בדינים המסתעפים מנדון הזה והביאונום במספר) גם מה לי איסור חמור. מה לי איסור קל. כל איסורא דאורייתא לחומרא. אף בלי ריעותא והוכחה לאיסור יותר מלהיתר. ולפחות נחוש לו גם לבעל הלז אם הוא כהן. או לפסלה לכהונה לאחר מותו. ואצ"ל לפ"ז דאיכא למיחש במקום יבום. ולענין אכילת תרומה וקדשים ולטמא לולד זה אם בעל זה כהן. ולבניו הכהנים. שלא יטמאו לאחיהם הלז. ולענין יורשין זה את זה אם לא.

693

694ומסקנא לקולא
ברם לכי מעיינינן בה. לא חשיבא ריעותא מחמת שפסק וסתה ירח ימים (אפילו הוא ודאי. כ"ש שעדיין צריך בירור איך נודע שכך הוא באמת בלי מכחיש) לא מיבעיא אם קטנה היתה כשנשאת אע"פ שכבר ראתה ג"כ (גם זה צריך חקירה תחלה) הא קיי"ל כר"א בארבע (נדה ז"ב) אלא אפילו גדולה היא. גם כבר קבעה לה וסת. ושינתה מדתה. האמרינן ריש כתובות דאיכא נשי דמשניין וסתייהו ש"מ מילתא דשכיחא היא. וקיי"ל נמי וסתות דרבנן. וכ"ש אחר שלא פסקה רק ירח ימים. שהיא עונה בינונית. דלא מיקרי כה"ג סילוק דמים. ואין לתלותו בעובר. דהא גם מעוברת אינה מוחזקת במסולקת דמים. אלא משיוכר עוברה כדתנן פ"ק דנדה. שאינו פחות מג"ח. על כן זו שפסקה מלראות עונה אחת. אינה הוכחה ודאית על הריון כלל. אלא שינוי וסת הוא דקגרים. ועוד שכפי הנראה מלשון השאלה דגם בסוף ימי עבורה לא נסתלקו דמיה של זו. ועל כן הוצרכה לטבול במים קרים. והיא שגרמה לה בטרם תחיל ילדה. ואיך א"כ גרם העובר סילוק דמיה בתחלה קודם הכרת העובר. כלפי לייא. וכל זה בהנחת הפסק וסתה לודאי. בלי הכחשה ופקפוק.

694

695וכן יש להוכיח מההיא דהחולץ (מב"א) ולבדוק בהלוכה. ודחיק בשינויא. ולא פריך תו ולבדקה אי פסק וסתה. אלא ע"כ אפילו פסק וסתה. איכא למימר דילמא מ"מ לאו מעוברת היא. עם שיש לדחות. לעולם אימא אי ידעינן ברי דפסק וסתה. אה"נ אמרינן ודאי מעוברת היא. מיהא כי לא פסק. אכתי ספקא הוי. שמא לא נסתלק האורח עד שיוכר עוברה כנ"ל. או דילמא מסתרת ראייתה גם מעלמת הפסקתה. וליכא למיקם עלה דמילתא שפיר. משא"כ בהכרת העובר. שאינה יכולה להסתירו. ונקט תלמודא מילתא פסיקא. דמוציאה מכל ספק. דמכי הוכר עוברה. הא ודאי איעברא לה. ואי לא הוכר. ס"ד ודאי לא מיעברא.

695

696הדרן למילתין במאי דקמן. דפסק וסתה חודש ימים. פשיטא דליכא למיחש עכ"פ בבעל ישראל. וכן אם היתה ארוסה לו. ופסק וסתה בימי אירוסין. לישראל שריא אליבא דכ"ע. אפילו נימא דמספקא לא נפקא. מיהא ס"ס הוי (משא"כ באשת כהן צל"ע עדיין. כמש"ל בס"ד).

696

697וכחא דהתרא עדיף
אבל משום לעז גרידא. וגם לחששה דמינקת חברו. נראה פשוט שאין לו לחוש כלל. דאפילו את"ל ספיקא הוי. ספק דרבנן לקולא. מכ"ש שאין להחליט להכניסו בכלל ספק לגמרי. מדחזינן דאפילו באיסור נדה דחמיר. לא חיישינן בעבר הוסת ולא מצאה דם. אע"ג דהאיכא למימר אורח בזמנו בא. ודילמא ראתה ולאו אדעתה ונתקנח הדם. אפ"ה לא חיישינן באיסור כרת. אלא תלינן בשינוי וסת המצוי באשה. גם בלי עיבור כ"ש בהני חומרי דרבנן. דהכי נמי נימא הכא. וסת הוא דשנאי והאי בר שבעה הוא. וכמה ולדות בני שבעה בריאים הם (ועיין בב"י סוף טא"ה. חידוש גדול יתר מאד. בשם הרשב"ץ ותשובת רשב"א)

697

698גם האמתלא של הטבילה במים קרים. נראה דשפיר קאמרה. אמתלא מעליא היא. אע"ג דלכאורה איפכא שמעינן במתני' שחרדה מסלקת את הדמים. איברא הא אשכחן נמי דא"ר אותתחלחל המלכה שפרסה נדה. וכדפרכה תלמודא בפרק היה נוטל. ומשנינן בעתותא מרפיא. דכוותה אשכחן נמי בגמרא פרק תנוקת. בההיא דאתיא לקמיה דרבי א"ל לאבדן זיל בעתה. בעתה ונפל מנה חררת דם וכיון שהבהלה והביעות מביאין את הדמים. ממילא העובר נמשך אחריהם. שהוא מתעורר לצאת בסבה קלה כידוע. אף כי בשפע הדמים שמהם חיותו.

698

699ואין כאן בית מיחוש כלל גם לא לפ"מ אם לא שנתברר סילוק דמיה
ואף זה המאורע מסייע לה להצילה משפת לשון. ודבת עם מחמת פסיקת הוסת מדת ימים. שבודאי אין זה מעיד על הריון באשה זו (עכ"פ. אף אם הוא סימן עיבור בשאר נשים) כי א"כ יש להפליא איך שינתה מדתה כל כך. שבתחלת ימי עיבורה נפסק הוסת. חדל להיות אורח כנשים. קודם הכרת העובר. אע"פ שעדיין איננה בחזקת מסולקת דמים. ובסוף ימי עיבורה. אחר שכבר הוחזקה מעוברת ומסולקת דמים בודאי. חזרה לראות. כי על כן ירדה לטהרה. ותהי להפך מן הנשים. שבימי עבורן הודאין (ר"ל אחר הכרת עובר) פוסקות מלראות (דמשו"ה דיה שעתה) הא על כרחין הפסק הוסת הראשון. עד שקר הוא לעובר. והיה בכזב בלדתה אותו. אלא ודאי שינוי וסת בעלמא הוא שקרה לה אז (אם אמת הדבר) והרי א"כ מצד זה. יש כאן עד המסייעה להעמידה על חזקת כשרותה. ואין מקום לחשד מחמת האורח. ששהא לבוא פעם אחת בחודש (אצ"ל אם קטנה היתה אז כשהתחילה לראות ופסקה) עוד מעט ושינתה מדתה וחזרה לקדמותה (דמשו"ה נמי דיה שעתה) עד שגם בימי עיבורה לא נפסק מקור דמיה. או שמא קול בעלמא היה. שפסק וסתה קודם נישואין. ולא נתברר אמתתו. כה"ג פשיטא דליכא למיחש מידי. מאן דחייש לה. לא חש לקמחיה.

699

700אכן אם הגיעו לדבר הברור. שפסק וסתה בודאי בימי בגרותה. אחר שקבעה לה וסת ג"פ. וטען הבעל שלא ידעה לפני נישואין. ומאיסא עליו. או שפגם הוא לו ולב"מ. ואית ביה משום לתא דנטען. ואי משום דכנסה בחזקת כשרה (כ"ש אם בחזקת בתולה כנס) נ"ל דטענתו טענה. אע"ג דפשיטא לא מצי לאפסודה כתובתה כלל. אפילו אם בחזקת בתולה נשאת. שהרי מעתה אין לו טענת בתולים. אפילו לא שהה אלא שלשים יום ולא טען (אפילו היה בחור כשנשאה. דלא קים ליה בטענת פ"פ. אצ"ל בטענת דמים אף בנשוי) מדשתיק. מחיל. ואיהו דאפסיד אנפשיה.

700

701אבל מ"מ אין מקום להפסידה לא כתובה ולא תוספת דלא כמהרי"ט
ואצ"ל אם כנסה בחזקת בעולה. דלא מצי לאפסודה כתובתה מנה. כדסליקא אדעתא דמהרי"ט בתשובה הנ"ל. דמדמי לה לההיא דהעלה לבו טינא. שאסרו לה אפילו לספר עמו אחורי הגדר. משום פ"מ. שאני התם דכי מספרת עמו. באותה שעה הוי ביזוי ופ"מ. משא"כ בנדון שלו ושלנו זה. בשעה שנפגמה (לפי הודאת ההנחה) עדיין לא נקרא שמו עליה. ומאן לימא לן דמטי ליה ולב"מ פגמא בהכי. ולא לבניה אשר תלד ממנו. וכ"ש לבני משפחה. דילמא נאנסה. ולית בה נמי משום מאיסותא לגמרי. שהרי בחזקת בעולה כנסה. אף לא משום חשדא ופריצותא. היכא דלא דיימא כלל מעלמא כנדון דמהרי"ט (וכענין שאלתנו הסתומה). ולכן גם בזו לא ירדתי לסוף דעתו של מהרי"ט שרצה להחליטה לפרוצה. הא אפילו למאי דקסבר מר. דלא אמרינן כה"ג שפורא גרים. מ"מ הרי לא נזכר בנדון ההוא שיצא עליה שם רע. ולא רננו אחריה אלא שמא בא עליה. קודם נישואין. וכי זה כדאי לשום לה עלילות דברים. כל כמיניה. ודילמא מניה דידיה הוא. ואפילו ביצא קול גמור שזנתה. אפילו בא"א דחמיר איסורא. ברננה לא מפקינן אתתא מבעלה. כ"ש לקלא דמקמי נישואין וקול דברים בעלמא. שאין לו על מה לסמוך. ואמתלא בצדו. דלא מצי למימר מאיסא עלי. ולא נימא ליה זיל אפקה. אף כי לעבור על תקנת רגמ"ה. בלא סבה כלל. מאן ספין מאן רקיע. וכ"ש דליכא לאפקועי ממונא דכתובת בעולה מנה. דנקיטא שטרא. גם כל מעשה ב"ד כגבוי דמי. היכי ס"ד דהרב. דתפקע בכדי.

701

702ומאי דסא"ד דהרב דאפשר בדין להוציאה בלי תוספת. דאדעתא למשקל ולמפק לא כתב לה. זו קשה מן הראשונה. שאם אינה מפסדת עקר כתובה. דרבנן הוא דאחייבוהו בע"כ. כ"ש תוספת דמדעתיה כתב לה. ורצה לזוק בנכסיו. ומשום חבת ביאה זכיא ביה. ועוד אטו מי לאו ק"ו הוא מבתולה. דאע"ג דהא ודאי יש לו טענת בתולים ומפסידה עקר כתובה. מטעם שהם אמרו והם אמרו. אפ"ה הלכה פסוקה היא שאינה מפסדת תוספת. דמנפשיה כתב לה. צורך לומר כנסה בחזקת בעולה. דהא לית ליה טענה כלל לאפסודה עקר כתובתה (בפנויה. ולישראל מיהא ליכא לאשכוחי הפקעת כתובה כה"ג) עאכ"ו שאינו יכול להפסידה תוספת. שזכתה בו ע"י שעבוד עצמו מרצונו. מפני חבת ביאה ראשונה. ועמו"ק סס"ח.

702

703ובמ"כ דמהרי"ט. מדמי מילי דלא דמיין להדדי. וכי מה ענין אותה שאמרו בנתגרשה מן האירוסין שלא כתב לה אלא ע"מ לכנסה. וכיון דלא טעם בה טעם ביאה. אזיל ליה חיובא. משום דבמתנה אזלינן בתר אומדנא. ושניא היא הך דנדון דידיה. שכבר בא עליה וילדה. פשיטא דזכתה בתוספת. אף משום חיבת ביאה גרידא. ומי מצי מפיק לה. ולמפקע שעבודה אפילו בטענה ודאית מה גם בספק. הא מילתא דתמיהא. כנראה הך תשובה לאו דסמכא. ודינקותיה היא.

703

704מיהא כי דיימא מעלמ' מצי לגרשה בע"כ. והא נמי דלא כמהרי"ט דלא חייש לה לגמרי אע"ג דבכה"ג איכא למיחש בה טובא
מיהא כי דיימא מעלמא. ודאי אית בה משום מאיסותא ופריצותא בדלא ידע בה מעיקרא. שפיר עבד כי מגרשה. אפילו הוא ישראל. והיא פנויה היתה כשנחשדה על הזנות (והוא לא ידע כשנשאה) אע"ג דלא חייש לה מהרי"ט. לא ידענא מאי טעמא לא מצי למטען מקח טעות. מי גרעא מטענת מומין ונדרים. לא מיבעיא בדומה כשהיתה א"א ונתגרשה. דמתחייב בנפשו הנושאה כמ"ש ז"ל עה"פ והלכה והיתה לא"א ומת וגו'. אלא אפילו בדומה פנויה. פשיטא דלא שפיר עביד הלוקחה לאשה. ומומא הוי בלי ספק. כשלא הכיר בה מתחלה.

704

705ואף גם זאת לא ידעתי. מדוע לא חשש הרב באותו נדון לאיסורא דנטען (ביחוד לפי שטתו דחשיב לה יצא עליה ש"ר) והא אפילו כי דיימא מניה בלחוד. אסורא ליה. כדחייש לה הרא"ש אף בפנויה. והחזקתי דעה זו בלח"ש בס"ד (והיינו כי מכחיש. מיהו כי מודה ליכא דאמר).

705

706המפרשים רמו דר"מ אדר"מ ונדחקו בו מאד. ולדידי חזי דלק"מ
ואיברא כי דיימא מעלמא נמי. אף שהיתה פנויה. יש כאן חששות הרבה. ספקי דדינא טובא. כי הנה הר"מ (פ"ג דיבום וחליצה) כתב מי שזנה עם פנויה או עם א"א שנתעברה. ואמרה זה העובר ממנו הוא. ואפילו הוא מודה. אע"פ שהוא בנו לענין ירושה. ה"ז ספק. לענין יבום. שכמו שזנתה עמו. זנתה עם אחרים. ומאין יוודע הדבר שזה בנו ודאי. והרי אין לו חזקה. ולעולם הוא ספק. ולהחמיר דנין בו. ולא מתייבמת. עכ"ל. והנה נתקשו בדבריו. ורמו דידיה אדידיה. דבפ"ח מה"ל תרומות כתב וז"ל. מי שאנס ופתה אותה כהן וילדה. אוכלת בשביל בנה. עכ"ד. לכן נדחקו בו מאד במ"ש בה"ל יבום. ויש שדחהו בשתי ידיו. ואנכי לא ידעתי מה עול מצאו בו כי רחקו מעליו. לענ"ד לק"מ. ואין כאן סתירה כלל. דגבי תרומה פסק כלישנא קמא דגמרא פרק אלמנה. וכמ"ש גם הה"מ. דהיינו בלא דיימא מעלמא. אלא מניה דידיה לחודיה. וכדדייק לישניה שפיתה ואנס. דידעינן בודאי ונתברר ע"פ עדים אשר כן עשה. והיתה האשה ההיא בחזקת כשרות מאז ועד עתה. לא נחשדה על אחר כלל. דליכא לספוקי מאחר לגמרי. העמד אשה על חזקתה ככל פנויות דעלמא. ואפילו במפותה אמרינן השתא הוא דאתרעאי. בשביל כך לא הוחזקה מופקרת לכל אדם. ברם הכא בדין יבום. בדיימא מעלמא איירי. כדמשמע לישניה התם. דנקט שזנה במוחזקת לזונה קדשה קאמר. דייקא נמי דומיא דא"א. בהך ודאי אמרינן. כי היכא דאפקרא נפשה לגביה דהאך. אפקרא נמי נפשה לעלמא בידוע. על כן אבדה חזקתה. והכל קרובים אצלה. מהיכא תיתי למשדייה לולד בר מאה פפי. בתריה דידיה. משא"כ התם בה"ל תרומות. באנס ופתה לפנינו את הכשרה (או אפילו לא ראינו ולא ידענו רק ע"פ עצמם. ולא יצא עליה קול מעולם. לגרוע חזקתה ולחשדה גם מאחר) וכדפריש הר"מ גופיה שם. באמרו והוא שלא יצא עליה קול דהוי ליה איהו ודאי. וכ"ע אפילו בספק לית בהו גבה. דאוקי אשה אחזקתה. דידיע לן ודאי דלא יצא עליה ש"ר. ולא הורעה חזקת כשרותה ואינהו תרוייהו קמודו דמניה הוא. וליכא ריעותא כלל לאכחושי להו. פשיטא על כרחין בתר דידיה שדינן ליה. דאפילו ספק אינו מוציא מידי ודאי. כ"ש במקום שאין טעם להכניסו בכלל ספק. ובכן נסתלק משא הקושיא מפסקי הר"מ הללו. והשתא דאתינן להכי. שפיר איכא לאוקמה לההיא דבה"ל תרומות הנ"ל בתרומה דאורייתא. סתמו כפירושו. לא כמו שנדחקו בו להעמידה בתרומה דרבנן דווקא. שא"צ כלל לומר כך.

706

707גם מ"ש אמ"ה ז"ל בישוב דר"מ לא נהלם לי
וראיתי למר אבא ז"ל בספר תשובותיו (סמ"ד) כתב לתרץ דר"מ. דבתרומה דחזקת הולד לצורך אמו כו'. מהני להחזקת הולד שבמעיה. דמוקמינן ליה בחזקת זה שבא עליה. להאכילה בתרומה לכשיולד. עכ"ל. בער אנכי ולא אבין מה טיבה של חזקה זו. מגוף שאין לו חזקה לעצמו. האי ולד מכח אמיה קאתי. מאי אולמיה מינה דידה. ומש"ע אבל ביבום שבא לפטור אשתו מכח ולד זה כו'. לא מהני חזקת ולד זה לפטור אשה אחרת. כאותה דהמדיר. רישא מנה לאבא בידך וסיפא מנה לי בידך ע"כ. לא אדע מה ענין ההיא סיפא דמוקמינן לה אחזקה דגופא. מאחר שנכנסה לרשות הבעל. והיא תובעתו בשלה. משא"כ ברישא. דהוי ליה מנה לאבא בידך. לא אמרינן העמד הגוף על חזקתו. והא ודאי איכא למשמע מנה אפכא. דלא מהניא חזקה כה"ג מגוף לחברו. הכא נמי דכוותה הו"ל מנה לבני בידך. ואיך יועיל לה הירך. שעדיין אין לו חזקה אף לעצמו. היאך יתן לזולתו. מה שאין לו. ולכשיוולד. גופא אחרינא הוא דהוי. ומגוף לגוף לא אמרינן חזקה. (כדאיתא. וכן לדברי המכשיר בה. פוסל בבתה) אף במקום שיש לאחד מהם חזקה. וכבר היו לאחדים. כ"ש כשאין מציאות חזקה. לא לאחד מהם ולא לשניהם יחד. לפי ההנאה. ומיחוורתא כדשנינן.

707

708דברי הרא"ש בתשובה בדין ולד שאומר עליו מי שנול' ברשותו שבנו הוא לענין ירושה. תמוהים מאד דקבעי לאפקועי ירושה בכדי
עתה נשובה ונחקורה דינו של ולד מפנויה. שמודה הבועל שממנו הוא. אם נחשב בנו ודאי בכך לכל דבר. לענין כמה איסורי תורה הנתלים בזה. ולירשו ג"כ. ולעמוד על בירור הלכה זו צריכין אנו להציע דברי תשו' הרא"ש (כלל פ"ב ס"א) בנדון מעשה שאירע אחד הכניס פנויה לביתו וילדה זכר ברשותו. ועדים מעידים שאמר עליו שהוא בנו. אח"כ מת אותו אדם (ונבליע קצת דברי טענתנו עליו כדי למעט הטרחא. ונציג לשוננו בין שני חצאי עיגול. גם אגיה לשונו של הרא"ש במקום שצריך להגהה ותקון ואסגיר המלות החסרות המוכרחות להוסיף בו בין שני קווי חצי ג"ע) כתב שם הרא"ש וז"ל אמנם צ"ע אם יש לסמוך על דבריו שאמר שהוא בנו. לענין הירושה. ולפטור אלמנתו מחליצה. ומההיא דפי"נ האומר זה בני נאמן לירשו ולפטור אשתו. אין להביא ראיה לנדון זה. דהתם בבא ממד"ה. דנאמן לענין ירושה. במגו דאי בעי יהביה ליה במתנה. ולענין יבום הואיל ובידו לפטרה בגט. אבל בנ"ז אפילו במגו לא מהימן. דאיהו גופיה לא ידע בודאי. דשמא גם אחר בא עליה. אלא דאמר בדדמי. ודמיא להא דפרק האומנין ההוא גברא דאוגיר חמרא לחבריה א"ל לא תיזיל באורחא דנ"פ דאיכא מיא כו'. אזיל באורחא דנ"פ ומית חמרא. א"ל אין באורחא דנ"פ אזלי ומיהו לא הוו מיא כו'. אמר אביי מה לו לשקר במקום עדים לא אמרינן. והלכתא כאביי אלמא (אע"ג) דעדות ליכא שהיו שם מים בשעה שהלך (זה ודאי מוכרח. דאל"ה. לא הוה אמר רבה מה לו לשקר) אלא שרוב פעמים מצוי שם מים (לא כך אני אומר. אלא יודעים היו בבירור שאותו הדרך מוחזק במים תמיד. ולא משום רוב פעמים בלבד. דאיכא למימר ניחוש למיעוט. ולא נפיק ממונא מחזקת מריה. דאין הולכין בממון אחר הרוב. אלא כיון שכל פעם היה מוחזק אותו דרך במים. אין צריך לידע עוד. איך הוא עכשיו. דמוקמינן ליה אחזקתיה. כיון שלא נודע אפילו פעם אחת שנשתנה מדתו של הדרך ההוא. הרי הוא ודאי גם עתה. כשהיה בכל זמן. דכה"ג דוקא הוא דמקרי אנן סהדי. ואילו היה מיעוט כנגדו. אז לא היה אומר אביי מלל"ש במקום עדים לא אמרינן. דבהדי סהדי שקרי למה לן) הו"ל מגו במקום עדים. הכא נמי אנן סהדי דאיהו לא ידע בודאי שהוא בנו. שהרי לא היתה חבושה עמו בבה"א משעת ביאה עד שילדה. ול"ד לאשת איש דאמרי רוב בעילות אחר הבעל. אבל בביאת זנות. איכא למימר כמו שהוא בא עליה בזנות. גם אחרים באו עליה. ובדדמי אמר שהוא בנו מספק. כי אי אפשר לו לידע בודאי. הילכך אין כאן מגו. דהו"ל מגו במקום עדים עכ"ד (חוץ ממה שהבלעתי בו מדעתי בין שני חצאי לבנה). והמה נפלאו ממני כמו שאבאר עוד בעזה"י. מלבד מה שכבר הזכרנו. והצגנו תשובתו בצדו.

708

709תמיהא לי טובא. דמדמי מילי דלא דמיין לגמרי. התם בפרק האומנין. דשינה ועבר על תנאו ודאי מגו במקום עדים הוי כדפרישנא. ועוד. שבא להפסיד לאחרים להפקיע ממונו של זה הודאי בשקר. לא כל הימנו. אך בכאן בנדון של רא"ש. להפסיד לעצמו לענין ירושה. דאי בעי יהביה ניהליה במתנה. המגו במקומו עומד. עכ"פ בדבר שבממון שהוא בחזקתו. ולא זכה בו אחר מעולם. וכי לא כ"ש הוא. אם בבא ממד"ה. שלא היה עדיין לבן זה חזקה. רק על פי דבורו של זה בלבד. נאמן מטעם מגו. כאן שכבר הוחזק לכל. הן מפי אחרים הן מפי עצמו. בהוכחות נאמנות (ע"ס פ"ב דכתובות) ובמעשה רב שעשה לו. ונהג עמו כאב לבן. מצורף אל דבור. פיו מלא לאמור שהוא בנו (ואין אחר מערער ומכחישו) עאכ"ו שנאמן עליו להורישו ממונו. מדין מגו. ומדין תורה. יכיר יכירנו לאחרים.

709

710ואפילו לענין יבום נראה כמהימן כה"ג ובע"כ הרא"ש מדחי מילי דלא דמיין להדדי
וגם אפילו מדין יבום. גדולה חזקה זו שכבר הוחזק לבנו. והרי אמרו סוקלין ושורפין על החזקות. כענין אשה שבאה עם בנה כרוך אחריה כו'. וכי מי ראה או ידע בודאי שילדתו. אעפ"כ אמרו היא אמו ודאית. ומטעם מגו נמי. דאי בעי אמר אשתי היא. שקדשתיה בפ"ע. ועדיף מבא ממד"ה. כי כאן זו ובנה ברשותו ובביתו של הלה עומדים אמרינן נמי כאן נמצא וכאן היה. יליד בית הוא. של בעל הבית שיחדה לו עכ"פ. וכפי הנראה. לפחות היתה מיוחדת אליו לתשמיש ולפלגש. ולא מופקרת היתה. א"כ יכול שיאמר ג"כ הלך אחר רוב בעילות. דאחריני לא שכיחי גבה (ע"ל סט"ו בארוכה).

710

711אבל באמת בזו אין אנו צריכין לכך. היכא צרכינן לה. היכא דודאי זנאי תותי גברא. אפ"ה מכשרינן ולדה. ותולין ברוב בעילות אחר הבעל. מאי דלא אצטריך בנדון דידיה. שלא היה שם מיעוט שיצטרך לבטלו ברוב. שהרי שם לא נודע כלל שום ערעור והכחשה. לתלות אותו הבן באחר. והיא גם היא אמרה אחי הוא ידידי בעלי הוא. וזה בני שילדתי ממנו. הוא אביו. מאין הרגלים להוציאו מחזקתו

711

712ואין ענין לכאן אותה שאמרו. מה לו לשקר במקום עדים לא אמרינן. משום דאנן סהדי דמשקר. כדלעיל. וכדי לפטור עצמו מן הדין. לשלם לזה מי שנתחייב לו. אומר כן. סבר לאשתמוטי. ולא מהניא לרמאי רמאותיה. משא"כ כאן. שאין מכחיש אותו. ואפילו היה מי שמכחישהו ותולה אותו הבן בו. אדרבה נימא אנן סהדי דההוא דמערער. משקר הוא. דמנא ידע. ואפילו בא עליה פעם ופעמים. אכתי ניזיל בתר רוב בעילות. אבל האי דייחדה לו ושכיחא ליה. איהו מהימן ודאי לשווייה בריה. דגבי דידיה ילדה בביתיה וברשותיה. איתתא וברה בחזקתיה קיימי. ואי אפשר לאדם להכחישו אף בלא חזקה ורוב. מי איכא למימר אנן סהדי דמשקר. זה לא יעלה על הדעת שאפשר להאמר (ודמיא ממש לההיא דאמרינן עלה פב"ב דכתובות. הכי השתא התם ודאי איכא מיא. הכא חששא. במקום חששה. אמרינן מה לו לשקר. עאכ"ו לענין ממון. שהרי רצה להורישו נכסיו משהחזיקו לבן) לו יהא אפילו חשש ספק. הרי הוא כודאי לכל דבר. בין לענין ירושה. בין לענין איסור. מטעם מגו. כ"ש דאיכא נמי רובא וחזקה דמסייעי ליה.

712

713ולא עוד אלא אפילו היתה מופקרת קודם שייחדה אליו. בשכבר הימים הבאים הכל נשכח משהכניסה לביתו לפלגש. תו לא חיישינן ללעז הקודם. ונסתלק ממנה כל עיקר. והבן הנולד לה אחר שעמדה בביתו ומלאו לה ימי עבור אצלו. מזמן שייחדה לו. אותו ולד בחזקת בנו הוא ודאי. תדע שאל"כ אתה מוציא לעז על אותו צדיק שופט ישראל. אשר הואיל הכתוב באר היותו נולד מזונה. ואעפ"כ מייחסו אחר אביו. שלקחה לו לפלגש. ועיין תשובתי הנ"ל בדין הפלגש בהרחבה.

713

714והא דאייתי הרא"ש תו ראיה. מההיא דאשה שהחזיקו מלחמה בעולם כו'. דאזלינן בה לחומרא. אע"ג דאית לה מגו. איכא לדחוייה. התם משום חומרא דא"א שאני. ותו משום דאשה דעתה קלה. קרוב הדבר מאד דאמרה בדדמי. כדאייתי נמי תלמודא התם כמה עובדי דאמרה חזו גבראי כו'. וכיון דמילתא דשכיחא היא. חשו לה. משא"כ באיש בר דעת גמור. דרכו להתבונן בדרכים מסופקים. ואינו עד ממהר להחליט הדבר לאמת. בענינים גדולי הערך רבי הסכנה (דנפקי מנייהו חורבא באיסורא וממונא) בלי חקירה עצומה ובחינה נאמנה. גם איסור יבמה לשוק אינו אלא עשה: וליכא חזקה כלל. לאחזוקי לההוא גברא בשקרא (ושלא יחוש להכשיל בכמה איסורים חמורים ג"כ שנמשכים מזה) מי אמרינן כה"ג. אדרבה חזקה מסייעא ליה דאיש מהימן הוא. לא הוחזק כפרן מסתמא. והאשה מיוחדת לו ובביתו נולד. וקים ליה בגויה דבריה הוא ודאי. ודילמא ידע נמי בברי דכלו לו חדשיו מעת בעילתו. ואפשר גם השגיח וראה הכרת העובר. כמשלש חדשים אחר שקרב אליה.

714

715ומה בכך שלא היו חבושים יחד בבה"א. מהיכא תיתי למתלי במקרה רחוק וזר. ולא במידי דשכיח והווה. כה"ג מיקרי ודאי בכל התורה. ואמרינן אנן סהדי. אפילו באיסור אכילה. וספק דאורייתא. אזלינן בתר דבר הרגיל ותלינן במידי דשכיח. אע"פ שאינו רוב גמור. כההיא דאימור שונרא אימור קניא ושגרונא. ודכוותה טובא. כ"ש ברובא דאיתיה קמן.

715

716כמה השגות עצומות על הרא"ש דמדמי מלי דלא דמיין להדדי
ועוד שאין החזקות דומות. התם חזקה מעליא היא דאמרה בדדמי. סברה בכל הני דאקטול איהו פליט. ויותר ממה שהאיש רוצה לישא. אשה רוצה להנשא. וחשידא טובא דמוריא התרא לנפשה בכל דהו. אע"גדספקא הוא. לא חיישא. ואנן חיישינן. מי איכא רוב הרוגים במלחמה כל זימנא. דנשדייה להך גברא בתר רובא. ואפילו להוי נמי ממעוטא דפליט. מיהו מיעוט דשכיח הוא. ואתתא בדעתא קלישתא. אפילו במיעוט נהרגים. אתיא למימר מית ודאי. משו"ה אחמירו בה. משא"כ הכא (בנדון דרא"ש) מה טיבה של חזקה. להחזיקו במשקר ודאי. היכא דרגלים לדבר דקושטא קאמר. ולא מחית נפשיה לספקא. היכא אשכחן דכוותה לאחזוקי אינשי בשקרי. ולא נהמניה באיסורי לגבי נפשיה. ואפילו בדבר שבידו. גם במקום שאין הכחשה.

716

717ומה שדחה הרא"ש הראיה גמורה. מההיא דאיפסקא הלכתא כר"ג וא"ש. דאשה נאמנת להכשיר עצמה וגם בתה לכהונה. אפילו ברוב פסולין אצלה. שהיא ודאי ראיה חזקה. אעפ"כ דחאה בקנה. להעמידה בחזקת מזנה בלי טעם. ואפילו ר"י לא פליג התם ואמר לא מפיה אנו חיין. אלא משום איסור כהונה שאני. דבעינן תרי רובי. ולית לה עד המסייע. דבשתוקי עסקינן. שאין מכירין את אביו. משא"כ היכא דמסייע לה הבועל. כה"ג ודאי מודה ר"י. דהא לא מפיה גרידא אנו חיין. לא יהא אלא עד אחד בעלמא. דנאמן באיסורין. וכההיא דארוס וארוסתו. ודמיא נמי להא דתנן האומר קדשתי את בתי ואיני יודע למי. ואמר אחד אני קדשתיה נאמן. אפילו בלא הכרת האב ולא המקודשת. כל שכן היכא דתרוייהו קאמרי הכי. בלי ערעור דאחר.

717

718במ"כ כל מאי דאמר בההיא תשובה אית ליה פרכא
ומ"ש הרא"ש שם דהכא לא שייכי הנהו טעמי. דהכל כשרין לה. ולא הוציאה מחזקת כשרות. אומר אני שאין זו תשובה. דאע"ג דאינה מוציאה מחזקת כשרות לכהונה. הרי הוא מוציאה בכך מחזקת כשרותה וצניעותה. ועושה ולדה שתוקי. ואימא העמד הגוף על חזקתו. ולא נבעלה מקודם. וכאידך דר"ג ור"א. באומרת משארסתני נאנסתי. ואוקי אשה וולדה אחזקתייהו. ואי בדהויא דיימא מעלמא הוה עובדא דידיה. אי הכי ממילא פסולה לכהונה. ואבדה מחזקתה. ומאי לא הוציאה מחזקת כשרות דקאמר. כה"ג ודאי לא אמר ר"ג נאמנת. תו אייתי מר ראיה. מההיא דארוס וארוסתו. ולא ידענא למאי מייתי ראיה לסתור. שהרי היא ודאי לחובתו. ולא יגהה ממנה מזור להכריח דעתו. דהא בנדון שלו נמי איהו קמודה. ואי משום דבארוסה רוב פסולים לגבה. להכי שדינן ליה לולד טפי בתר דידיה. הא נמי לאו מילתא. דכי דיימא מעלמא. אפילו בארוסה ולדה ממזר. אע"ג דדיימא מניה נמי. ואי לא דיימא מעלמא. בפנויה מ"ט לא נשדייה בתריה דהאי דקמודי. דהוי ליה ודאי. ואין אפילו ספק כנגדו שיוציאנו מידו.

718

719ומש"ע שם. ודבר פשוט אם אשה אומרת בני זה מפלוני. וליתיה קמן. דאין ב"ד יורדין לנכסיו.

719

720דבר זה לא היה צריך לאמרו. פשיטא בלא הודאת אב. אינו בנו לשום דבר. ומה זו ראיה והוכחה לאותו נדון. שהאב מודה ומחזיקו לבנו.

720

721השתא אייתי מר ההיא ד"פ אלמנה למשרייה. והוא פשוט. וכבר נכלל התר זה בכלל דברי דלעיל. והאידנא משמע דמעשה כי הוה בלא דיימא. א"ה דקארי לה מאי קארי. דעד השתא מהדר אאיסורא. ובכדי טרח מר עד הכא.

721

722ברם אליה וקוץ בה קחזינא. דהשתא משמע דמקמי דאתיא לביתיה דר"ש. היתה חשודה. ואזדא לה חזקת כשרות דגופה. אלא דהאידנא נפסק הקול. וכבר כתבתי בזה למעלה בטרם ראיתי הכתוב כאן.

722

723ונראה דינקותיה היא ולא דסמכא
אך הנה תחלה אעתיק עוד יתר לשון תשובת הרא"ש הנ"ל ז"ל שם. ואף אם מקדם היתה חשודה. כבר נפסק הקול. ובפ"ב דיבמות קאמר אם נשתתק הקול יומא ופלגא (לא) הוי קלא ופסיק (כצ"ל) עכ"ד. ראיה זו אינני מכיר. התם איירי דפסק הקול של לעז מעיקרו. ונודע למפרע שכל עצמו של קול שקר היה. מדפסק. אגלאי מלתא דלא היה ממש בקול ההוא. ועבר ובטל לגמרי. משא"כ בזו (לפ"ד שני עדים) שהיתה חשודה מקודם. ואותו חשד לא נתבטל מתחלתו כל עקר. בשביל שאמרו מיום שהכניסה לביתו. תו לא דיימא מעלמא כמעיקרא. הלא מ"מ אותו הקול הקודם לא נתבטל במקומו הוא עומד. והרי אמרו לא ישא אדם דומה. דחשדינן לה שמא תזנה עוד. גם תחת בעלה אחרון. כמו שהיתה רגילה מקודם. ואם כך יש לחוש לחשודה. באיסור א"א החמור. ואע"ג דבעלה משמרה. כ"ש בחשודה לאיסור קל בעודה פנויה. וגם עתה אין שמירתה עליו כל כך. אע"פ שמיוחדת לו מעתה. ואע"ג דלא דיימא מעלמא השתא. לא ראינו אינה ראיה. אין אפטרופוס. להחליט שתשנה דרכה מלרדוף אחרי מאהביה. על כל אשר עגבה עליהם. עכ"פ מאחר שאבדה חזקת כשרותה. במה תחזור לה. ולא דמיא למועד ונעשה תם. כשראה בהמה ג"פ ולא נגח. הא לא דמיא אלא למועד שלא ראינו שנגח זמן רב דכל כמה דלא ראינוהו רואה ואינו נוגח. בחזקת מועד הוא כדקאי קאי ה"נ דילמא אתרמי דזנאי האידנא תותיה דר"ש נמי. ולא חזו לה. ואפילו את"ל דמשעה דהכניסה לביתו חזרה לתמותה ודאי. ולא דיימא כלל. להבא הוא דמהני לגבי דידיה. כולי האי ואולי. מיהא למפרע מי איכא למימר דהדרא לחזקה קמייתא. לאכשורה לכהונה נמי. אלא ודאי אכתי היא פסול לכהן כשתתאלמן (וולדה נמי אם היתה בת. כל דלא אתיידע ששהתה בביתו של ר"ש תשעה חדשי עבורה קודם שילדה. או לפחות שבעה חדשים. בבציר מהכי לא סגי. דמעלה עשו ביוחסין. ובעינן תרי רובי לכתחלה). והדרינן לדינא דפנויה שזנתה ודיימא מעלמא. שולדה זה אינו חשוב בנו של הבועל אפילו הוא מודה. לא מהני אלא לענין ירושה בלחוד. ולשאר דברים שתוקי הוא דהוי. אפי' ליוחסין. הרי הוא כמוה בחזקת מעוברת מנתין וממזר. אם לא תביא ראיה. אבל כשנתעברה ודאי בביתו. לא מיבעיא לי דולדה כשר ישר גמור. ראוי להיות מלך וכ"ג כמש"ל בס"ד. אבל היא מ"מ כבר נפסלה לכהונה ואין לה תקנה.

723

724פקפוק במ"ש עליו אמ"ה ז"ל בדין שחיטת זר בשבת בקרבן צבור
כתב עוד הרא"ש שם ז"ל. והכא ליכא למימר (נראה שחסר איזה דבר מן הספק קודם לשון זה. וכנראה היה כתוב תחלה. שיש להביא עוד ראיה להאמינו שהוא בנו. מאותה ששנינו כהן שבא על בת ישראל. ילדה תאכל. אחריו נמשך זה הלשון והכא כו') טעמא משום דאוקמינן אשה אחזקת כשרות לכך היא וולדה כשרין. דנהי דחזקת כשרות איכא. חזקת כהונה לולד ליכא. ומתניתין (כצ"ל) אמרה ילדה תאכל (לא ידענא מ"ט ליכא חזקת כהונה. מי לא עסקינן בבא על המוחזקת בכשרות. ובעל בפנינו. הרי זה הולד כהן גמור בלי ספק כנ"ל. ועוד ראיה מפורשת לדבר. ס"פ נושאין. דא"ש עשרה כהנים עומדים ופירש אחד ובעל. הולד שתוקי. מאי שתוקי. אילימא מנכסי אביו. פשיטא הא לא ידעינן אבוהי מנו. אלא משתקין אותו מדין כהונה. דבעינן זרעך מיוחס אחריך. הא בהדיא. דאי הוה ידעינן מנו אבוהי. לא משתקינן ליה מדין כהונה. דהא ודאי הוי ליה מיוחס אחריו) ואם הוא זכר מקריב ושוחט ומבעיר בשבת (אמ"ה ז"ל הגיה עליו בספרו סי' הנ"ל כלשון הזה. האי ושוחט דנקיט הרא"ש. לאו דוקא. דהא שחיטה כשרה בזרים. אלא ר"ל מקטיר ומבעיר. ונראה שר"ל בזה. מאי קמ"ל בהא. וכי נמי זר הוא מי לא מצי שחיט מטעמא דקאמר. ולי בנו הצעיר צ"ע. לא נתקררה דעתי בכך. ועדיין אני אומר בשביל כך אין הכרח לשנות ולמחקו מלשון הרא"ש. דהא הוי לה פייס לשחיטה. א"ה אע"ג דלא צריך לאהדורי בתר כהן (בקרבן יחיד)

724

725כדליתיה הכא. מיהו בשבת דליכא אלא קרבן צבור. ואיתיה לכהן בודאי (דלא סגי בלא כהני בית אב לפחות. המזומנים לעבודת היום) דילמא לא לשחוט זר אע"ג דאיתא ס"פ טרף. שבת הותרה היא בצבור. מ"מ כיון דקפידא איכא במילתא לכתחלה מיהת. כמ"ש בס"ד בלח"ש פ"ד דקדושין ורפ"ב דזבחים. וכיון דשחיטת כהן עדיפא ודאי. לא ישחוט זר היכא דאפשר בכהן. אע"ג דהותרה שבת בצבור אצל כהנים. גבי ישראל לא הותרה. ואפילו בחול. מאן לימא לן דלא מהדרינן בתר כהן בקרבן צבור. כי שמעינן דל"צ לאהדורי בתר כהן. דוקא בקרבן יחיד (כפרו דשמואל) דלית ליה פייס. ולא שכיחי כהנים גביה. משא"כ בקרבן צבור ודאי מהדרינן. מדבעיא פייס. ובשבת דליכא אלא קרבן צבור דקביע ליה זמן. וקיימי כהנים לעבודה. נראה לי דלא נתנה שבת לדחות בה אצל ישראל. איברא בפ"ג דיבמות (ל"ג) בשמעתא דאיסור מוסיף אמרינן בהדיא גבי זר ששמש בשבת. אי בשחיטה. בזר כשרה היינו דלא לחייב עלה חטאת. מיהו לכתחלה מי שמעת דשרי. גם בחול אני אומר שאם קדם ישראל ושחט. או לוקה. או משלם דמי מצוה. כמ"ש לענין ברכה) אלא כו'.

725

726תשובה אחריתא לרא"ש מפסדא לקמייתא בתרייתא עדיפא
כתב עוד ז"ל. ור"מ כתב מי שזנה עם אשה כו'. אע"פ שהוא בנו לענין ירושה כו'. ודבריו תמוהין אי משום מגו הא ברירנא כו'. כבר השבתי על זאת למעלה. דשייך כאן מגו. ודאי אלים טובא בדררא דממונא. ומאי אולמייהו דיורשין הודאין. אינהו בחזקה קירתי. ומאי שאנו אינהו מניה דידיה. דאחזקיה אבוהי בממוניה. ודווקא לענין ממונא מהני המגו בלחוד. שאדם יכול לעשות בנכסיו מה שירצה. משא"כ לענין איסורא. אע"ג דמהני נמי מגו בבא ממד"ה. דליכא ריעותא. אבל לא מפיו אנו חיין בזונה. דסתמה דיימא מעלמא (כשאינה מיוחדת לו) דאיכא ריעותא. וספק איסורא לחומרא. ספק ממונא לקולא לנתבע. ואין בזה המע"ה. אדרבה זה הספק המדומה. מוחזק בנכסים ע"פ אביו. ושאר יורשין באים להוציא מידו. נמצא הוא ודאי. והם ספק. ואין ספק מוציא מידי ודאי. זהו שיעור שראיתי לעורר בדברי תשובה זו של הרא"ש.

726

727גם הלום ראיתי אחרי רואי תשובה אחרת לרא"ש בכלל ל"ב (סי"ש) דפשיטא ליה בגדולה מזו. שאפילו בכהן שבא על הפנויה וילדה בן ואמר שממנו הוא. אכשריה לגמרי ואחשביה לכהן מיוחס.

727

728ונראה דהך אחריתא היא. ואפסדה לקמייתא. מ"מ תמיהא טובא. דבקמייתא במיוחדת לו ובישראל קמהדר לחומרא לענין ממון. ובהך בתרייתא בפנויה שאינה מיוחדת מירי. ולענין כהונה. עושה אותו הבן כהן גמור כשר לעבודה וגם לחלל שבת. כלפי לייא.

728

729תשוב' רשב"א מסייעא לדידי
שוב נזדמן לידי ס' תשובות רשב"א וראיתי (סי' תר"י) נדון כיוצא בו של תשובת הרא"ש הנ"ל. וכדומה הוא הנדון עצמו. והשאלה לפני שניהם הגיעה. שידוע בדור אחד היו רשב"א ורא"ש. והמעשה ממש דבר אחד בלי שינוי. רק במה שהוצע לפני רשב"א. כאלו היה שם כעין חזרה בענין. שמתחלה נסתפק הבעל (ההוא שהכניסה לביתו) אם הולד הוא בנו. ולבסוף הודה והכירו לבנו. ובפרט זה דחזרה. נדקדק בו להלן אי"ה. אכן בכל שאר הדברים שמחתי לראות. שכיוונתי לדעת רבן של ישראל רשב"א ז"ל. ככל הכתוב לפני לעיל. ממוצא דבר נשמע. שגם הרא"ש במסקנתו שם בתשובה. מודה עכ"פ בפנויה שנתעברה ואמרה מפלוני. והוא מודה לדבריה. ולא דיימא מעלמא. בתר דידיה שדינן ליה לכל מילי. אפילו לענין יבום וחליצה. ואף לדעת הר"ם יש לנו לומר כן. לפי מה שבארנו דעתו ז"ל. שלא יהיו דבריו סותרין זא"ז. והסכמנו להלכה. שדעתו שוה בזה עם שאר הפוסקים בכלל. שהושוו בכך.

729

730ספקי בנ"ד דלא שוו לדרא"ש
אלא שבנדון שנשאל לפנינו צ"ע אם יש לדמותו לנדון הרא"ש. שהוא ודאי קרוב ממש לעובדא דגמרא בארוס וארוסתו דומה בדומה. דלא הוה מספקא להו מילתא לגמרי. משא"כ בנדון שנשאלתי עליו ואני עסוק בו כאן. שאע"פ שרוצה הוא ג"כ להחזיקו כבנו. אם הוא פשוט ע"פ הדין. מ"מ אינו מחליטו לבנו בבירור. והרי מלשון השאלה נראה שעדיין לבו נוקפו. מאחר שהבן נולד כנראה לפני זמנו הראוי. לאחר שבא עליה. והוא בריא ושמן. מה שאינו מצוי בבן שבעה ודמקוטעין. דלא שכיח. ועוד שרגלים לדבר שהיתה מעוברת קודם החתונה. מחמת פיסוק וסתה לפני נישואין חודש ימים. שמצטרף להעיד על זה הולד שנולד כדרכו כרוב ולדות. ורוב נשים שיולדות לתשעה. אע"פ שהפכנו בזכותה. שלא להחליטה לזונה מפני כך. ולתלות הולד בבעל. זה. וכל זה בדלא דיימא מעלמא. ואם אמנם לפי צורת השאלה. הא נמי לא דיימא. אך מ"מ הבעל מסתפק ושואל. מכלל שאינו בטוח מכל וכל. וחושדה קצת בספק ושמא עכ"פ. ואם נאמר שמכלל ספק לא יצאה. אולי נתעברה מקודם נישואין. והוא טוען שבודאי לא בא עליה קודם. אי הכי מי ניקו אנן ונימא ודאי הוא בנו לכל דבר. ומידי ספק הרהור לא יצאנו.

730

731ועם היות לענין מילי דרבנן. כדין נטען ומינקת חברו. נראה פשוט דאין צריך לחוש בנדון הלז. על פי צדדי ההתר שחפשנו לה. שכדאי לסמוך עליהם. ולא יהא אלא ספק גמור. ספק דדבריהם הוא. ולקולא מיבעיא לן למיזל (אע"י שמהרי"ו מחמיר בהא נמי. וכדבעינן למימר בס"ד) מיהו בענין איסורי תורה התלוים בזה. ולענין ירושה להפקיע מיורשים ודאין. נראה דלא בציר מספק הוא דהוי. ולחומרא. וקולא לנתבע.

731

732אמנם עכשיו שבאנו למדה זו. צריכין אנו לבירור פרט אחר קודם שנגמור דינה של ריבה זו ובנה. והוא אם אולי יחזור בו הבעל ויאמר נא. שהוא בא עליה גם קודם הנישואין היה רגיל אצלה. ושידוע לו בודאי שלא נחשדה על זולתו מעולם. ולכן אומר עתה להחזיקו לבנו ודאי. אע"פ שלא היתה חבושה עמו. אי ניזיל אחר רוב בעילות שהיו אצלו ודאי. ואצל אחרים אפילו בכלל ספק ליתא. כיון דלא דיימא מעלמא. ולא אמרינן כה"ג מדאפקרה נפשה לגביה כו'. דאי איתה קלא אית לה.

732

733כהבעל חוזר בו וסותר דבריו הראשונים אם נאמן
מיהא אכתי מספקא מילתא. אי מצי הדר ביה. אחר שהכחיש את זאת מתחלה. והיה מסופק שמא מאחר נתעברה. ונמצאנו באים לספק שנמצא דוגמתו בתשובת אבא מרי ז"ל (סי' הנ"ל) וז"ל השאלה שם. ראובן נשא אשה בכסלו. וילדה בניסן. ואין בין הנישואין ללידה רק ששה חדשים עם חודש העבור (לא הבינותי לשון השואל ההוא. כי משמעותו משך זמן ששה חדשים היה בין נשואין ללדה עכ"פ ולפי הצעת המעשה אין כאן אפילו ששה. אם לא שחשבם למקוטעין. כי מאחר שנשא בכסלו. מכלל שכבר יצא מקצתו של כסלו. וכשאמר שילדה בניסן. הא ודאי עדיין לא יצא ניסן כולו. והרי אינן אלא חמשה ירחים ואיזה ימים יתרים עליהם. ואם היה מקום לומר שלשון השואל. באמרו ששה חדשים בדקדוק אמרו. מיום ליום קחשיב. ומ"ש בכסלו בניסן. לא דק. אז באמת היה אפשר לעשותו בן שבעה בלי דוחק. כי ידומה א"כ שמעשה כך היה. חשון היה מלא ונשא ביום ראשון דר"ח וילדה בשלשים לניסן שהוא ר"ח אייר. ושפיר קרי ליה ניסן שהרי הוא נמנה לניסן. באופן זה הרי הם ששה מלאים מיום ליום ויתר עליהם יום אחד ממ"נ. אם יום שלשים דחשון או דניסן. ויום אחד בחודש חשוב חודש. והאי בר שבעה הוי. אבל אין הלשון סובלו. יהי מה אין אנו אחראין לכך. ולא צריכין לעמוד על כוונת לשון השאלה ההיא. מאי דהוה הוה) ורצו לחפות כו'. והשיב כי ממנו היא מעוברת אך שלא בא עליה קודם החתונה והחזיק בשטותו ורצה לישבע כו'. ואחר איזה ימים חזר ובא ואמר שבא עליה קודם החופה. ע"כ השאלה. ונבוא לתשובתו הרמתה של א"מ זצ"ל. וז"ל בפרט הלז. וכיון שאם היה אומר באתי עליה קודם החופה. היה נאמן להחזיקו כבנו. השתא נמי דקאמר ממנו היא הרה ולא בא עליה קודם החופה. שומעין לו במאמר בנו הוא (הרי זה נגד דעת הרא"ש הנ"ל מקצה אל הקצה. דלהרא"ש אפילו אינו מוכחש מתוך דברי עצמו. ולא יש שום הוכחה לסתור מה שאומר שהוא בנו. אעפ"כ צדד בכח שלא להאמינו. משום דלמא אמר בדדמי. עאכ"ו במתבדה ונאחז בסבך ההכחשה מדברי עצמו. ומן המאורע המנגדו. לא כל שכן) ושוב אין אנו צריכין למאמרו לא באתי עליה. והמאמר ההוא לאין יחשב. כאותה ששנינו מעשה שבאו שנים ואמרו ראינוהו שחשב במזרח כו'. קיבלן ר"ג. וכתב הר"מ הטעם. שהראיה שאמרו שראוהו שחרית. אין נזקקין לה. שאין אנו אחראין לראיית שחרית. ה"נ אין אנו אחראין לאם בא עליה קודם החופה או לא. בענין עדותו אם בנו הוא. דבין שבא עליה קודם הנשואין או לא. נאמן הוא לומר בנו הוא עכ"ד. ולא זכיתי לירד לסוף דעתו ז"ל. מה ראה לומר כן. תנאי שקיל מעלמא. רב תנא הוא ופליג אפי' בארוסתו. אע"ג דאסירא לעלמא. ואם הוא הוחזק. ארוסתו היא ומותרת לו. כל העולם מי הוחזקו שיבואו על אשת איש. ואם היא החזיקה עצמה לחשודה על איסור קל. לא נעשית חשודה לדבר חמור. אפ"ה חשיב לולדה ממזר. לחד לישנא אפילו דיימא מניה. ולחד לישנא אפילו לא דיימא מעלמא. ולר"מ בפנויה נמי דינא הכי. כי דיימא מעלמא מיהת. וגם הרא"ש מודה לו. והכא (באותו נדון דאתשיל לאמ"ה ז"ל) הא ודאי זנתה קמי נשואין (לפי הנחת השואל. והודאת המשיבין) א"כ לפחות היה צריך להתנות דלא דיימא מעלמא. אבל בדיימא מעלמא. אפילו לא היה מכחיש דברי עצמו וסותר דבריו הראשונים. אלא היה אומר מתחלה עד סוף שבא עליה קודם נישואין. עדיין מידי ספק לא יצאנו. כה"ג פשיטא בין להר"מ בין לרא"ש וש"פ אינו נאמן לומר שהוא בנו לשום דבר. אלא לענין ירושה בלבד אליבא דהר"מ. דעד כאן לא קאמר אלא לענין זכייה בממונו מטעם מגו. לענין איסורין מי אמר.

733

734עיון בדברי אמ"ה בתשובה בענין זה
עוד כתב ז"ל ואל תשיבני שאני התם דלפ"ד הר"מ לא היה אפשר לירח להראות שחרית במזרח כו'. וא"כ ודאי טעות היתה הראיה ההיא. אבל ראיית החודש שהיה אפשר להיות. מהמנינן להו. שהרי באחד אומר גבוה ג' מרדעות. ואחד אומר חמש. עדותן בטלה. אף שיכול הוא. כיון שהוכחשו עדותן בטלה. ה"נ הוי ליה בראינוהו שחרית. אלא דכיון דאין אנו צריכין לראיית שחרית. אין משגיחין בה. ה"נ דכוותה. כיון שאין אנו צריכין לשתהיה עדותו נכונה שהוא בנו. לאם בא עליה קודם החופה אלא באמירת בנו הוא סגי. אין אנו משגיחין באמירת לא באתי עליה קודם נשואין עכ"ל.

734

735אף זאת לא הבינותי. כי באחד אומר שלש. ואחד אומר חמש. על כרחנו צריכין אנו לבטל דברי שניהם. מאחר שאי אפשר לקיים דברי שניהם. ממילא עדותן בטלה. כי איזה מהם יהא נאמן. משא"כ באומרים ראינוהו שחרית כו'. שנוכל לקיים דבריהם בשטעו בראיית שחרית. אימר כוביתא בעלמא הוא דחזו בצפרא. דכל מאי דמצינן לאשכוחי מידי למתרץ דבורא ולמתלי בטעותא. מהדרינן ותלינן. דלא לאחזוקי אינשי בשקרא כדאיתא דכוותה טובא. שכל מאי דאפשר ליישב ולתרץ שלא תהא סתירה והכחשה עבדינן אפילו בשני עדים המכחישים זא"ז. כמו אחד אומר בשלש. ואחד אומר בארבע. דעבידי אנשי למטעי. מקיימין העדות. כ"ש בעדות כת אחת עצמה. שטורחין ליישב דבריהם ולסלק ממנה הכחשת דברי עצמם. ולתלות ההיא ראיה דלא רמיא עלייהו. בראיית טעות דשכיחא. מאחר שהדבר קרוב ואפשר. ושאני היכא דלא אפשר. כגון שההכחשה מוכרחת. ולא הסכים לאמת בכך. מלבד שבאמת דברי הר"מ בזה אינם תורה. והפריז מאד על המדה. כי לפ"ד התוכנים בזמן הזה. אפשר ואפשר הוא לקיים אותה עדות בשני הדברים. לא כר' דוסא שטעה בכך. והר"מ עמו שחשב אפשרי לנמנע (עיין סא"ח ואג"ב) אבל ר"ג אצטגנינות גדולה היתה בלבו. והשיג האמת שאפשר הדבר. ולא ידעתי לכל זה ענין בנדון ההוא. שהבעל הכחיש את עצמו עכ"פ. באופן שאי אפשר לקיים רק מאמרו האחד בלבד. אין משם הוכחה להאמינו לזה. במה שהוא רוצה עתה. שמעיד שהוא בנו. אחר שהכחישו מאז. שאמר בפה מלא והחזיק דבריו בכל עוז. שלא בא עליה קודם חתונה. ואנן סהדי דלפי אותן דברים שהגיד בתחלה. אי אפשר שיהא בנו. היאך נאמינהו עכשיו שחזר בו. וסתר דבריו הראשונים להקל על עצמו. מאחר שרואה שאם יעמוד בהם. ישען על ביתו ולא יעמוד. אוי לו על אשתו. שמצאה חן בעיניו. ומבקשים להוציאה מתחת ידו. ואין אדם נאמן לשנות טענתו אלא לחובתו. והו"ל כאומר לא לויתי. שהוחזק כפרן ע"פ עצמו תו. מהימן למימר לויתי ופרעתי.

735

736ולא ירדתי לסוף דעתו של מר אבא. באמרו לפי שאין אנו צריכין לשתהיה עדותו נכונה לשיהא בנו לאם בה עליה קודם החופה כו'. הא ניחא אי לא היה כאן ריעותא. ודאי הוה אמרינן הכי משא"כ בזה שהוא מוכחש ע"פ עצמו. באופן שלפי דבריו בתחלה. אי אפשר ומהנמנע הוא להיותן בנו מהי תיתי שלא נשגיח בדבריו הראשונים. ונבטלם בעבור דבריו האחרונים. כלום אנו זקוקים לעשות שיהא זה בנו עכ"פ. אמאי לא נימא כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. ומגו אין כאן. דהוי ליה מגו במקום עדים. דאנן סהדי דאי אפשר לפי דבורו הראשון (ודמי להא דבח"מ סע"ה ס"ה) והשתא קהדר ביה. כדי שלא להפסידו האשה. אשר חשקה נפשו בה. במקום שחב לאחרים. ולהאמינו להקל לעצמו ולהפקיע כמה איסורים. של תורה ושל דבריהם. המסתעפים בזה אם נחזיקהו לבנו. והוא איננו. מנין לנו.

736

737ואם היינו מדמין הנדון לדיני ממונות. אולי היינו יכולים למצוא לו צדדים לקיים דבריו בלי סתירה מוחלטת אבל לא מפני שאנו מדמין נעשה מעשה בכה"ג דאיכא למיחש דנפק מנה חורבא טובא. ואיסורא מממונא לא ילפינן. כ"ע מר אבא ז"ל. ובסנהדרין כו'. דפלגינן דיבורא משום דאדם קרוב אצל אשתו. מי דמי. התם תרי גופי. אמרינן פלגינן דיבורא. אבל בחד גופא. איכא מ"ד לא אמרינן פלגינן (ב"ב דקל"ב) וחשו לה הר"מ והטור ( אה"ע סקנ"ב).

737

738אבל מודה אני בטעם אמתלת הבושה. שהיא ודאי אמתלא מספקת לחזרה. כמש"ל שהחזיק בו גם הרא"ש בכל עוז. ואשכחן דכוותה בתלמודא. אפילו באמוראי בדבר הלכה. כההיא דר"י דפ"ק דמגלה (דיט"א) א"ל אמרת א"ל לא. א"ר האלקים אמרה ומ"ט קהדר ביה כו'. ודכוותה טובא.

738

739אמתלת הבושה מהניא ודאי לחזרה במילי דרבנן. אבל לא לענין איסורי דאורייתא
גם בדיני ממונות יש לנו כמה דוגמאות. כענין שאמרו מ"מ אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע חזקה א"א מעיז כו'. והאי בכוליה בעי דלכפריה כו'. מיהו הני מילי דמהנייא טענת בושה באיסורי נמי. במילי דרבנן דווקא. כענין מינקת חברו. אע"ג דאית בה חשש לולד ולתקנתו גזרו ואסרוה. מ"מ חששה רחוקה היא. ובכל דהו מפקעא. וכדאקיל בה מהרי"ל (איברא מהרי"ו מחמיר בה) ובנדון מזנה הרי הקלו ר"ש הזקן וסיעתו רבים וגדולים דס"ל הכי. משו"ה תמיהא לי נמי מ"ש אמ"ה ז"ל באותה תשובה. ז"ל. וביותר בבן הזונה נאמן. ואנן איפכא שמעינן מכללא דפוסקים.

739

740ומש"ע א"מ זצ"ל. על מה שבקש למדן לומר דדווקא באשה שאמרה א"א אני כו'. שהם פתחו בקלקלה מהני אמתלא. אבל באותו נדון שע"פ חקירת חכם אמר שלא בא עליה. לא תהני ליה אמתלא. וקדחי ליהה א"מ. באמרו ולאו מילתא היא דא"א הייתי מאן לימא לן דלא ע"פ ב"ד הוא. ע"כ.

740

741לענ"ד דינא קאמר ההוא צ"מ. דהכי קיי"ל בח"מ סע"ט וס"פ. שאע"פ שכל זמן שלא כפר בב"ד. חוזר וטוען. מ"מ בכפר או הודה בפני ב"ד ויצא. שוב אינו נאמן לחזור ולסתור דבריו הראשונים מחיוב לפטור. וקיי"ל ספ"א אין אדם משטה בב"ד. ומוציאין ממון ע"פ דבורו הקודם. ואין משגיחין בחזרתו. כ"ש היכא דשויה אנפשיה חתיכה דאיסורא. ועל כרחנו ההיא דאשת איש לא מתוקמא באמרה כן בפני ב"ד. אבל היכא דאמרה דרך הודאה בב"ד. ואפילו רק בפני שנים. אם אמרה הוו עלי עדים ודעו כי א"א אני. פשיטא לי דאסרה נפשה אכ"ע. ותו לא מציא הדרא בה.

741

742ובירור דיני חזרה מטענת חיוב לפטור בנ"ז
ואע"ג דבטעות דמוכח מצי מהדר ולמטען. ובאותו נדון אע"ג דהוה נמי טעמא למתלי בטעותא. דמעקרא חשב וטעה קסבר לאטעויי לב"ד. כדי לחפות על עצמו ולהסתיר קלונו. אבל להכחיש בכך מ"ש בתחלה. ולעקור דבריו הראשונים שהיו לחובתו. לא אשכחן. אפילו היכא דהויא ליה אמתלא מעליא. לא מהניא בתר דנפק מבי דינא ואשתעי מלי אבראי. כדקייל בח"מ (ס"פ) אף בדיני ממונות. כ"ש במילתא דאיסורא כי האי. דנוגע הדבר לו. ופגם לבני משפחה דידה. דאיכא למיחש מדנפק לברא. אגמרוהו טענתא ואלפוהו שיקרא. וכן אני אומר בנתן דבריו בכתב. לא מהני תו אמתלא. כ"ש כשמסר דבריו בב"ד לחובתו ונכתב בספר. דאלים טובא. נראה ודאי דתו לא מצי למהדר ביה. למשרי איסורא אפילו במידי דרבנן. ולא משגחינן בשום אמתלא. אלא דווקא כי יהיב טעמא ואמתלא מיד. דילמא מצי למתרץ דבוריה כה"ג נמי. ונימא הפה שאסור הוא שהתיר. כדליכא סהדי. ועדיין צ"ע.

742

743האשה שאמר' בפני ב"ד או שהעידה עלי' עדים שהיא א"א או נכתב בספר שוב לא תועיל אמתל'
ומה שדחה א"מ ז"ל דברי הלמדן ההוא. באמרו עוד וז"ל. ובתו' הביאו בירו' שמואל בעי לאזדקוקי לאתתיה א"ל טמאה אני ולמחר אמרה טהורה כו'. א"ל אף בזו אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת הרי אפילו ע"י שאלה כו'. ואין מדרך הנשים לשקר לבעליהן כו'. נלע"ד שאין מכאן הוכחה. כי ודאי דרך נשים הוא כך. מתוך כעס וקטטה אמרה כן. מתחלה לצעוריה והדר איפייסא לה. כדאשכחן בהדיא דכוותה עובדא (בגמרא פ' תנוקת) בדביתהו דאבא מרי ר"ג דאקוט. ולא רצתה לטבול. ופייסה רנב"י. והביאו הרב"י מעשה (בס' קפ"ה י"ד) שאמרה טמאה ושוב נתחרטה או אמרה תחלה מחמת חולשה. ובסבת כאב שהיה קשה לה התשמיש בעת ההיא. כענין שאמרה בירושלמי באמתלא דאשת שמואל. דאתמול לא הוה בי חילא (ואפ"ה לא עביד שמואל עובדא בנפשיה. כדאיתא בתלמודין כתובות ך"ב) ויכולה שתאמר ג"כ דרך שחוק והתול בבעלה להרבות תאותו. ולא מלבה ענתה טמאה אני (וכגון זה אינה נאמנת אלא תוך כדי דבור). ולא נכריח מזה לאומר בב"ד דרך חקירה. ומתעצם להעמיד דבריו בכל עוז בהכחשה גמורה. שיסבלו שוב חזרה וסתירה. אף לאחר כמה ימים. לזה צריך ראיה גדולה להעדיף כחא דהתרא.

743

744לכן אני שועל בן ארי. אין אני רואה כחי יפה לסמוך על סברא כזו. להקל במעשה כיוצא בו (שעדיין לא בא לידינו. רק להתלמד אני אומר. כדי שלא לגמגם בדבר הלכה. לידע מה להשיב אם נהיה נזקקין להשיב לשואל בדומה) אף שאין משיבין את הארי החי בג"ע. דרב גובריה. מיהו מגמר לא גמרינן מנה (כדאמ"ר פי"נ דק"ל ע"ב) מה גם שהרבה גופי הלכות באיסורי תורה ושל דבריהם תלוים בכך (אך בנ"ד לא צריכין לא להכחשה ולא לחזרה. כמש"ל רק לברר קאמינא). לכן אחר כל מ"ש לפלפל בהוראה זו דמר אבא זכרו לברכה לחיי עד. הנני יוסיף להפליא. דלא חייש בה אלא לאיסורא זוטא דמינקת חברו דקיל ודאי. ולא אסיק מרן אדעתיה. כמה איסורי רברבי וחמירי דתליין בההוא עובדא. אי שדינן לולד אבתריה דהך דאתכחיש מעיקרא. ונפקא מנה חורבא טובא. ובודאי צריכא עיונא ודיוקא טפי למעבד בה עובדא.

744

745והשגה על תשו' בצ"צ
וכנראה דבצ"צ (סקי"ד) אשתמיטתיה נמי הא דאמרן. דבכפר בב"ד. לא מהניא אמתלא בתר דנפק ליה מב"ד. שוב אינו יכול לתקן דבריו באיזו אמתל' שתהא. ולא היה צריך שם לכל הלבוט הארוך. שנתלבט בו הרב באותו נדון שבא לפניו. שהכחיש מתחלה בפה מלא. ושוב (אחר שיצא ונחבש בבה"א) נמלך ונודה (אחר שהתרפס ברצי כסף) ואמר צדקה ממני הרה. וחזר הרב אחרי צדדים לדחות האמתלא. ובמ"כ בכדי טרח. דהא ודאי דחויה היא מעקרא. ומאי דמסיק התם ז"ל. ודאי אי הוה מודה אח"כ בלי פיוס ממון. היה מותר לישאנה. לדידי ליתא. אלא בלא"ה נמי בכל גוונא הויא עליה חתיכה דאיסורא. מדנפק ואשתעי מילי אבראי. תו לא מהימן בכל אמתלא שבעולם גם בלי חשד הנאת ממון. דלא גרע ממונא דמפקינן או מפקעינן אפומיה כה"ג. ולא משגחינן ביה. אע"ג דקצווח וקהדר ביה האידנא. לא צייתינן ליה. כ"ש במידי דאיסורא דמיבעי לן למיחש. ולא מהניא אמתלא. משנחקר בב"ד.

745

746תמיהא רבתא על תרי אשלי רברבי דאשתמיט להו תלמוד ערוך
עודני מעיין בזה. תמהני על שני גדולי הדור שנסתבכו בחקירה. אם נאמין למה שאמר תחלה וכפר שלא בא עליה קודם הנישואין. או למה שאמר בסוף. שחזר בו והודה שבא עליה ונתן אמתלא אטו לא שמיע להו תלמוד ערוך פי"נ (דקכז"ב) אמר בני הוא זה. וחזר ואמר עבדי הוא. אינו נאמן (דהויא לה הכחשה למאי דאמר מעיקרא. וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד) אמר עבדי. וחזר ואמר בני. נאמן. משום דמתרצינן דיבוריה. דלא אמר מתחלה עבדי אלא משום דמשמשו כעבד (אע"ג דלא חזינן דעביד ליה תשמיש עבד) כיון דאיכא למתלי בהכי. לא דיינינן להגדה בתרייתא סתירה לקמייתא (ואפילו דלא אמר איהו הכי) אם לא היכא דקרי ליה מעיקרא עבדא מצר מאה. דהאי לישנא לא סביל פירושא. הא ודאי עבד ממש קאמר. ותו לא מצי הדר. אי הכי לאו ק"ו הוא. מה אם לענין ירושה. אע"ג דאיכא מגו. דאי בעי יהבה ליה (דמשו"ה האומר זה בני נאמן בלי חזקה) אפ"ה לא מקבלינן מניה סתירת דבורו הראשון. במקום שאינו סובל פירוש ואמתלא. לענין איסור לא כל שכן. והכי נמי אפכא. מדחזינן התם. דאפילו במקום שחב לאחרים. מתרצינן דיבוריה כל כמה דאפשר. ועבדינן אמתלא לחזרה אף מדנפשין. לענין איסור הקל דמינקת חברו. פשיטא דתסגי ליה אמתלא כל דהו. רק כשאינה הכחשה גמורה ועקירת דבריו הראשונים.

746

747משו"ה לדינא דמינקת ודאי לא מיבעיא לי. דכל מאי דמשכחינן טעמא לחזרתו. מספיק בענין כנדון דצ"צ. ופה תהא שביתת קולמוסי בנדון הלז. שכבר דברנו בו למדי. מה שצריך לענין דינא דהאידנא. ישמע חכם ויוסיף לקח. להעמיד דבר על מכונו עין יפקח. ואתם בניי שנו מדותי שהם תרומות מתרומות אכלו למעדנים ושתו יין הרקח. ואל תמהרו בדבר הוראה הבאה לפניכם והזהרו בקלה כבחמורה. כי הנקלה חשוב חמורה כאשר ראיתם עתה בעיניכם. לכן החמיצו הדין בטרם תגמרוהו. דרשו מעל ספר ה' וקראו. חפשו האמת כמטמונים אז תבינו יראת ה' ודעת קדושים תמצאו. וכתוב אז ראה ויספרה הכינה גם חקרה. אחר שגמרתי לכתוב תשובתי זאת. נזדמנה לידי תשובת מהרמ"ל. ומצאתי בס"פ דנדון הנוגע בנדון הלז. וז"ל (בדמח"ג) ולענין מ"ש לאסרה עליו מטעם שילדה לו"ח כו'. הנה אין זה צריך לפנים. כי מאחר שפסק מהרימי"נ כמ"ד שפורא גרים כו'. ק"ו שי"ל לפסוק שראוי להיות נגמר צורתו בה"ח שלמים כו' עכ"ד. לזה אני אומר שצריך לפני ולפנים. מאחר שכבר מחי לה מהרי"ט לההיא דהרי"מ דשיפורא גרים במאה עוכלי. אע"פ שדחקתי ליישב קושיותיו ומשכנתי נפשי על דתו' (שמהרי"ט לא ירד לסוף דעתם באמת) מ"מ בנדון דמהרמ"ל שהולד נגמרה צורתו בכל דבר וגדול כבן תשעה. ומה שמת ביום הלדה. היה שלא כדרך מיתת הנפלים (וכי מי שמע כזאת. שנפל שהוא כמת. יצא דם מפיו. הא ודאי חי היה) הרי שור שחוט לפניך. שהומת בידים. ואפילו חלה ומת. הרי הוא כמו אכלו ארי לדרי"ו. ומה גם באשת כהן. כמה רב גובריה דעבד בה עובדא בפשיטותא כולא האי. כ"ע שם (ע"ד) ואע"ג דאמרינן כל הנשים מתעברות ויולדות. היינו כשהלכה עם בעלה למד"ה כו'. עד מ"מ חזקת כשרות גופה מסייעה. הא ודאי ל"צ למימר. פשיטא אין כל נשים פנויות יולדות. דקארי לה מאי קארי. אבל באמת ההיא אתתא. ודאי מקמי נישואין איעברא לה. לדמהרי"ט. ורוב נשי דילדן לתשעה. גם חזקת הולד דבריא הוה. מסייע. ואף מיתת הולד שלא כדרך נפלים. הא ודאי אתרעא לה חזקת כשרותה. וצריכא תרי רובי. מש"ע שם דמעלה עשו ביוחסין. היינו לענין תרי רובי. ר"ל דליכא ס"ס. ומ"ש שם. כמ"ש בת"ה סרכ"ב. הוא בפסקים וכתבים. דברי אביכם ישראל יעקב מכונה יעב"ץ.

747

748ב"ה פה ביקעבורג יום א' ך"ג סיון תקכב"ל.

748

749למי אשר לו כל חמדת ישראל. ישמרהו האל: ה"ה הארז אשר בלבנון. אין די באר. ולבער חמורא. חילו לאורייתא. ושופרא לנשיא אלקים. המרומם והמהודר. פרי הדר. נ"י ע"י פ"ה. ושמו מפארים. בפאר תפארת גדולתו. וענוותנותו. חכימא דיהודאי. המופלא. הפלא ופלא. והמופלג. דתנא ופליג. גמר וסבר שמעתא אליבא דהלכתא: אביר הרועים. גבור שבגבורים. כש"ת כמהור"ר יעקב נ"י כא"ה. ר"ד י"א.

749

750מיום עמדי על דעתי. הייתי מתאבק בעפר רגלי חכמים. חכמי מדע. ללמוד ע"מ ללמד. ולשמור ולעשות ולקיים הדת על תלה. לברר וללבן הלכה כתקונה. לתקן את המקולקל. לזכות את הרבים. והנה אתן שבח לבורא עולם. אשר אין דבר ממנו נעלם. אשר עד פה הביאני. להרים המכשלה הזאת. אשר כאן נמצא וכאן היה איש אחד ה"ה כ' אהרן בן הר"ר צבי שוחט וש"ץ פה ק"ק ביקעבורג. ותיוהא קא חזינא הכא. כאשר עיניכם תחזינה משרים. גביות עדות אשר העידועדים כשירים ונאמנים בפני ב"ד צדק. ואמינא לחוות דעתו בין החכמים חכמי מדע ולעיין במלתא דהאי גברא לדונו לצד היתר. ולימא דאזלינן בתר רובא. לסמוך בסרכות הריאה. והראיה מעגלה הערופה ופרה אדומה. ושעיר המשתלח. שהרי מצותן שלימין. כדאיתא בפרק קמא דחולין. ואי אפשר לבדוק הסרכות. ואע"פ שאם היה בהם סרכה בוודאי היה אסורין. אלא שהתורה סמכה בזה על הרוב (וכיון שכן אם נאבדה הריאה קודם בדיקה. היאך נוכל לאסור אותו. דכיון שהתורה סמכה בזה על הרוב) וכ"כ בבא זאב ונטל בני המעיים ובניקבה הריאה היכא דמשמשי ידא דטבחי. וכמו שהעידו התוספות. שבא מעשה לפני רש"י זצ"ל. בבהמה שלא בדקו הריאה. ולא היה אפשר לבדקה והתירה. וכמו שכתב הרמב"ן זצ"ל. ופשיטא כיון דהי' רק בעגל. אפשר לומר כדעת ה"א של ש"ך וי"ד סימן ל"ט סעיף ק"ט. אך לפי גביות עדות משמע לדמותו למזיד. כי נראה לעין כל שמכוין לקלקל את המתוקן. ואף לאותן המכשירין בנאבדה הריאה לא עלה על דעת שום פוסק להכשיר זה להשוחט עצמו. ורבותיו של רש"י זצ"ל. היה מחמירין בדבר הרבה. ובפרטות לגדור מלתא שלא ינהגו קלות בדברי חז"ל. דאל"כ מה הועילו חכמים בתקנתן. דכל אחד ישליך הריאה. וכדעת הב"ח. ומכל אותן הדברים המבוארים בגביות ב"ד נראה בעליל. לתינוק דלא חכים ולא טיפש. שמועד הוא לקלקל בידים להאכיל נבילות לישראל. ובפרט לפי עדות הב"ח כה' מאיר בה' טובי' ז"ל: לא אוכל לדונו לצד היתר. ואף אי נימא דהפגימה עשה השוחט שבדק באותו הפעם החליף בכיון. ולמוקמא בחזקת כשרות. אמנם תשובתו בצידו. החלודה מהיכן באה ובוודאי לא השחיז סכינו זמן רב. וחקרתי היטב שמא יש לו סכין אחר. וחפשתי באמתחתו שאין לו אחר כי אם זאת. מעתה בעינינו ראינו. שכמה פעמים שחט בחליף זה. ולא אוכל למימר השתא הוא דאיתרע. מעתה באתי לשאול בשאילתא דרבנן כבוד אדמ"ו. אשר עיני כל ישראל אליו נשואות. כדת מה לעשות בהני כלים. ובבשר יבש. ופשיטא בכלי חרס דלא מהני בהו הגעלה: או לסמוך אכת מן הראשונים דסבירא להו. הא דהתורה העידה שכ"ח אינו יוצא מידי דופיו לעולם דווקא בקדשים ולא בחולין. וכדעת הט"ז. ויען שהשעה צריכה לכך במאד מאד. וכמה עניים ואביונים אשר לא מצאו טרף לביתם. אמרתי בלבי הפסד מרובה שאני. והתורה חסה על ממון של ישראל כדאי הוא הט"ז ושארי פוסקים המקילין בדבר זה לסמוך עליהם. והוריתי להם להגעיל כולם. ואצפה לשמוע דברי חכמים חכימא דיהודאי גברא דכוותיה. שיתנו עידיהן ויצדקו לי בדבר זה. ומן השמים ידינוהו לטובה. רק בנידון הבשר יבש. לא בעינא לסמוך אדעתי. דעה קלישא. כי בלאו הכי ישנו מעורב קצת בשר יבש משחיטת שארי שוחטים הבקיאים בדבר. ואף דקיימא לן. יבש ביבש אינו מתערב. מ"מ שמא תוך שחיטתו היה ג"כ כשר. ועל כל חד וחד אוכל לומר דלמא זה הוא הכשר. ואין בידי לברר וללבן כתיקונו. כי אין אומן בלא כלי. ולית כאן שומרי תורה. וש"ת ראשונים ואחרונים איננו אתנו. לכן אמרתי יעקב איש תם יודע טעם וסברא: והוא יהיה לי למשען ומשענה ועל פיו אנו חיין. ויביט הקורא. אל אשר יורה המורה. ואי לא נחתינא לכתוב לפי כבודו הרמה והראויה. אל יחר אף אדוני בי: כי כבד פה ולשון אנכי. וענוותנותו וחסידותו דמר: בטוח אני שלבו עלי בל יתמרמר ולכבוד השב"ה. יחגור חרגו על ירכו לתקן הקרתא והמסילה להסיר המכשלה. למען לא תהיה זאת לפוקה בישראל. יכתוב מר דעתו הרמה להיכן נוטה. אם לעקר. לקלקל או לתקן. ובפרטות בדין דבר ביש. אשר פיו הכשילו. באזני שמעתי ועיני לא ראה דבר זר הזה. והודה ולא בוש כמסיח לפי תומו: שמיעך סרכות גדיים וטלאים. וגערתי אותו בנזיפה מי התיר לך. ואליבא דכל הפוסקים ראשונים ואחרונים עלה במוסכם שלא למעך גדיים וטלאים. ותפח רוחם של שוחטים העושים כן המאכילים טרפות לישראל בידים. ואתה ה' תשלם להם עונשם בכפלים. ומן השמים יברכו להמסייע לעקור אותם בידים. וברכה ינוח על ראשם בכפלים. ומחי' חיים. יתן לכם חיים ארוכים. ושנים מתוקים. ועד ביאת הגואל המושיע. כל טוב מכם לא יהיה מונע. כ"ד המדבר לכבוד השמים ולכבוד התורה ולומדים. הצעיר והטרוד השפל. הק' שמעי' הלוי דיין דק"ק פוזנא מהמבורג ומ"צ לעדתו ויושב באוהל תורה בבית הק' הגביר כה' ליב קאסיל יצ"ו. א ביקעבורג:

750

751מה שנתחדש בנידון הזה לאחר חתימת ידי. באה אלי חתימת ידי ב"ד. כאשר יביט מר מר"א דאורייתא. מעתה אין ספק בידי שהוא מכת אפיקורסים. הפוקרים ומבזים דברי חז"ל כת ש"ץ ימ"ש. ומן הצבועים הוא. ובפרטות בנידון הכתובה אשר היה מסדר קידושין קודם בואי הנה זמן רב. וחפשתי וקריתי אותם פעמים ושלש. ונבהלתי ממראה אשר ראיתי. ולבי עלי יתמרמר בקול מר. כמה יודין וכמה ווין חסירין וקצתם מהם אותיות שלימות. מעתה אני באתי לבקש ולהתחין על אחינו בני ישראל כדת מה לעשות. ולמצוא תשובה למכתם שלא להוציא לעז על בניהם שהם ממזרים. ולדעתי הייתי רוצה לדונם ולכתוב כתובה דאירכסא. כי אנכי לא אוכל לחתום על קנין דמעיקרא קודם ביאתי הנה. ולאו עלי דידי קא סמיכנא. כי מי אנכי. רק על ההרים הרמים. המה הפוסקים ומורים המפורסמים בדורינו אשר מימיהם אנו שותים. המה יעידון ויגידון כדת מה לעשות דבר המשפט ומעשיהו. מלבד שארי דברים המכוערים אשר שמעתי עליו. ועדיין על זה אין לי עדות ברורה. וזה יצא ראשונה. אשה הזקוקה לחליצה. שמת בעלה בעו"ה בקוצר ימים ואחר מיתה לערך שמונה שבועות. סידר קדושין לזקוקה הלז. עם איש אחר. וידע האי גברא בעצמו שזקוקה ליבום היא. וגם סידר גט בינו לבין עצמו. ואלה מוסיף על הראשונים. כותב קמיעות. בונה במה לעצמו. ומשתמש בתגא כתרו של תורה. ולא אדון אנכי בדבר זה. במופלא ממך אל תדרוש. ובמכוסה ממך אל תחקור. בין תבין את אשר לפניך. ומלפניך תצא דבר המשפט. את אשר יגידו השופטים אשר בימיך. דבר משפט ודתו. ומעללי איש ומצעדי גבר. ובזה דברי יתמו: ושנותיכם בל יתמו. כ"ד תלמידיכם המתאבק בעפר רגליכם. הק' שמעי' הלוי מהמבורג הנ"ל:

751

752במטותא מניה דמר. ימהר חיש קל להשיבינו דבר ועל בינתו אשען:

752

753גביות עדות

753

754במותב תלתא הווינא כחדא. ואתא לקדמנא כ' וואלף בן כ' יצ"ו. והגיד בתורת עדות בח"ח בעון אליגו"ע בזה הלשון. איך בין אהיים גקומן פון פעלד. האב גפונדין הענגין איין קאלב. האב אבר ניט גוואוסט אלס עס גשחטן איז. דען איך האב גמיינט עס איז נאך קיין אכט טאג אלט. זא בין גגאנגן אונד האב עס פארנן אויף גהאקט. אונד דיא ריאה פר קויפט. וויא אויך פון דען הינטר פירטל אן א"נ. דען אנדרן טג צו מיטאג. האט מיר דען ר' אהרן זיין פרויא גברא קויל אונד פלייש. האב איך איר גזאגט העט מיר אייער מן ליבר גבדקנת מיין קאלב פון געשטרן. העט איך מיין אייגן פלייש גקאענט עסין. זא איז זיא אהיים גגאנגין. אונד האט עס איר מן גזאגט. אזוא גלייך איז דער מן ר' אהרן הנ"ל בייא מיר גקומן. אונד האט גזאגט העט איר נאך פון דען פלייש. עסט איר נור דא פון. איך וויל אויך עסין דא פון. זאג איך מיינט איר דס ערנסט. זאגט ער יוא. האב איך גזאגט. איך עס דאך ניכטס דא פון. דען עס איז דאך ניט גבדקנת. ווען איר מיר חאטשי הונדרט טאליר געבן טוהט. עס איך נישט דא פון. דען איך הלט עס דאך פר איין רעכטי טריפה. ווייל עס ניט גבדקנת איז. האט ער גזאגט וויא טייאר גיבט איר מיר דס פלייש. זאג איך אום 5 גראשין דאס פונט. צווייא מאריען גראשין וואלפלר וויא איין אנדרר. ואמר מאכט מיר דס פלייש צו רעכט. אזוא האב איך קיין צייט גיהאט. אונד בין אוועק גגאנגן. אזו איז ר' אהרן אליינט גגאנגן. אונד האט זיך דס פלייש אב גמאכט אונד האט מיר גגעבן פר זעקס פונד דרייסיג מאריען גראשין. אונד האט עס גקאכט אונד גגעסין.

754

755שוב העיד הב"ח כה' מאיר בן הר"ר טובי' ז"ל כנ"ל. ובפירוש אמר לי שהוא איסור גמור. והשיב אין בכך כלום. אדרבה כשר גמור הוא. גם העיד הב"ח הנ"ל בעונש הנ"ל שבימי חורף העבר. היה כאן ירושלמי אחד עם משרתו שוחט מובהק. ולקח מן כ' אהרן שוחט הנ"ל לאחר שחיטה חליף שלו. והיה למטה בחליף פגימה אחת קטנה וחלודה. ואמר ליה בפני. שאסור לשחוט בחלף כזה. והשיב שהוא נזהר. שלא שחט למטה בחליף כל הנ"ל שמעתי בבית ה"ה כה' ליב קאפיל סג"ל יצ"ו. ואשתו תי' שומעת ג"כ כל הדברים האלה ממנו. במעמד שניהם. אהרן שוחט. ומשרת הנ"ל. הייתי עמהם. כשבדק החליף. ושמעתי כנ"ל. כל הנ"ל הוגבה כדת וכדין חז"ל. פה ביקעבורג יום ב' ט"ז סיון תקכב"ל: לראיה באתי על החתום. נאם הק' שמעי' הלוי מהמבורג דיין דק"ק פוזנא:

755

756ונאום הק' יהודא ליב בן כה' יוסף לוי זצ"ל מקאסיל ומב"ב. אברהם בן כה' מרדכי ענגילענדר פ"ח:

756

757עוד גביות עדות

757

758במותב תלתא הווינא כחדא. ואתא לקדמנא ה"ה כה' אברהם בה' שמעון. ואמר בזה הלשון. וויא התו' כמהו' שמעי' סג"ל האט אין דיא דרשה איין גזעצט פון תפילין וועגן. ווער וועלכי האט פון ר' אהרן דער זאל זיא ברענגן. אונד וועגן דיא כתובות וואס פר גשריבן האט. אזוא וואהר גקומן אלמנה פון ר' מאיר ז"ל. אונד זאגט ר' לעב. מיין זוהן האט אויך פין דען זיין תפילין. דא זיינן זיא. האט ר' שמעי' גזאגט. איך קען דיא תפילין ניע אופן מאכן. וויילן קיין גידין האב. אזוא האט הב"ח כה' מאיר בה' טובי' זיל גזאגט. דא זיין תפילין פון דען מת ע"ה. לאז מן דען קשר פרענדרן. קענסטו זיא נעמן. אונ' לאז דייני אפין מאכן. זוא באלד מהו' שמעי' דיא תפילין אין דיא האנד נעמט. האט ער גזאגט זיא זיינן פסול. עס זיין קינן שערות דראן. איך וויל זיא ניט אפין מאכין. לאז איין אנדרר עפנין. זוא האט זיא איין אנדרר געפנט. אונ' דיא פרשה למהו' שמעי' פאהר גליגט. זאגט ער בעו"ה זיא זיינן פסול. פעהלט דס ווארט הוא. ברענגט אויך איין חומש. אונד זאגט רבותי לעב זעהט איר אלי. דא מיט דער רשע אהרן. זאל ניט קענן לייקנן. אויך זענן זיא ניט מיט שירטוט גשריבן. זוא האט מן איס אויך איין כתובה גבראכט. זאגט ער אוי לנו כי חטאנו דיא איז אויך פסול. זעהט רבותי לעב. איז מיר דאך אסור פון דען ארמן מן עטוואס געלד דער פאהר צו נעמן. איך וויל אייך אום וונשט דאך איין אנדרי כתובה שרייבן. בתנאי ווען איר וולט לטובה איין ברית מילה מאכן: מוזט איר מיר דס מוהל שאפט געבין:

758

759שוב בא לפנינו הב"ח כה' מאיר בן טובי' ז"ל. והעיד עדותו בתורת עדות כנ"ל. גם שאלנו אם באותו פעם שחט ר' אהרן בסמרטוט או מטלית על גבי חלודה ופגימה. ואמר לא ראה שום מטלית או סמרטוט. כל הנ"ל הגידו לפנינו עדים נאמנים בתורת עדות בח"ח בעון אליגו"ע. הוגבה כדת וכדין כתקין חז"ל בפנינו. והודה ולא בוש שזאת מעשי ידיו. גם הביאו לפנינו אנשים רבים יראים ושלימים תפילין שלהם. וראינו שאין בהם שערות. ואעפ"כ לא יכולנו לפתוח אותם. מפני שאין לנו גידין. ולראיה באנו על החתום פה ביקעבורג יום א' בך סיון תקכ"ב לפ"ק. וכ"כ העידו רבים בפנינו בלשון הנ"ל כנ"ל. נאום הק' שמעי' הלוי המבורגר דיין דק"ק פוזנא.

759

760נאום הק' יהודא ליב בן כה' יוסף לוי ז"ל מקאסיל ומב"ב:ונאום הדיין השלישי כעת איננו אתנו והבי דואר נחוץ לדרכו והוגבה בפני ג'. הק' שמעי' הלוי הנ"ל:

760

761תשובה

761

762ב"ה ר"ח תמוז דהאי שתא תקכב"ל אלטונא:

762

763שלום רב לה"ה התורני הדיין כמו' שמעי' נר"ו.

763

764גי"ה עם ש"ח מן ך"ז העבר. הגיעני בעש"ק שעבר בשעה שאין הלבלר יוצא בקולמוסו. ולפי שראיתי שאלתו צורך שעה הוא. שלא להפסיד עניים. מה גם בהפסד מרובה וד"ח בחנם. לכן אמרתי שלא להחמיץ המצוה. ודחקתי את השעה שאינה כשרה לעת כזאת. יום מהומה. ושערוריה גדולה שיש כאן בעסק מלחמה. שהתעורר פה בימים האלה סמוך ונראה בגבולינו. שהכל טרודים מאד להצניע נכסיהם לטמנם מן העין. עם כי לא נדע מה נעשה ואנה מפניה נברח. ה' ברחמיו יגן עלינו בכלל וישפות שלום לנו. מ"מ לא יכלתי מלט משא בקשתו להשיבו עי"מ. שלא להוציאו בפ"נ. ולא אסתגר בקמייתא. לזאת אשיב אמרי אפס בקצור נמרץ. כמסת אפיסת הפנאי.

764

765והנה שמתי עין השגחתי. על פרטי השאלה ומיצוי ספר הטענות הקובלות על השוחט לפסלו. וחלקתים לשבעה. גם לשמנה. ולשתי מערכות. המערכה האחת. בנוגע לשחיטה בעצם. כוללת שלש הוכחות על פסולו. ראשונה. שהקל בבדיקת עגל הרך. שנייה. הודה שמיעך סרכות גדיים וטלאים שלישית. שנמצאת סכינו פגומה למטה גם חלודה בצדה. ומענה בפיו שנזהר שלא לשחוט במקום הפגימה

765

766והנה ע"פ הדברים האלה כבר דן אותו מע"ל כאילו האכיל טרפות ונבלות לישראל. לאסור גם בשר הבהמות ששחט למפרע. עם הכלים שנתבשל בהם בשר שחיטתו. מאז היותו שמה טבחא דמתא. ומע"ל הורה להגעיל הכ"ח. ועל אודות הבשר יבש הוזקק לשאלה.

766

767סילוק השאלה לשתי מערכו' ויש בה להקל ולהחמיר
תשובה. הדברים מראים קצת קלות השוחט. מ"מ אני אומר אם לא נמצא בו שמץ דבר אחר. רק אלה השלש. לא יצא חנם ממנויו. כי הדבר פשוט בעיני כביעתא בכותחא. שאין בהם כדי לאסור שחיטתו. וכ"ש שלא להפסיד אפילו לעשירים כליהם (כלי חרס שאינן יוצאין מידי דפיים) ואין צריך לסמוך על סברא דחויה. דנפיק מניה חורבא דאתו להגעיל כלי חרס כל זמנא (ולא סמכו הפוסקים על קולא זו. כי אם בדבר שאין עקר לאסורו מן התורה. כמו בישולי גוים ססקי"ג. משא"כ בכאן שאם אנו מורים להם כך. בדבר שנראה להם כאיסור תורה. דמשום לתא דטרפות אתינן עלה. לאצרוכי לכלים הגעלה מסרכי מלתא ודאי. קסברי דכלי חרס בלועים מאיסור תורה. נמי מהניא בהו הגעלה. הילכך כלך מחומרא דמתיא לידי קולא) אין צריך לומר שלא נאסר הבשר ששחט למפרע. דלא ידענא ביה ריעותא. דאפילו אי איתא שהכשיל בטרפה בברי. כבר הלכה פסוקה היא ע"פ גדולי עולם. דאמרינן בגברא נמי השתא הוא דאתרע. ואפילו בהמיר דתו. עאכ"ו בזה שלא נתברר עליו שיצא שום דבר האסור ותקלה מת"י בברור. שהרי בכל שלש אלה פתח פתוח לפניו. להמלט ולהנצל מיד כל עורר וטוען. כמבואר בנקל למבין מדעתו. ואין להאריך שלא לצורך. ואין לטפל בכאן במחלוקת רש"י ורבותיו. דטרחא בכדי היא. אין זה דרכי בלהג הרבה. דיינו שיש לו התנצלות. דהיא גופא גזרה וחומרא להכי לא חייש למעוטא דמעוטא. דגדיים וטלאים נמי. דלא שכיחי בהו סרכא. כסהדותא דבהגה. ולכן סבר נמי דשרי למעך בהם. דלא עדיפי מסרכא דגדולים. אע"פ שהאחרונים ישבו דברי ההגה. דלא לסתרו אהדדי. ובודאי לא שפיר עבד. מיהא מצי לאשתמוטי. דאף דלא ידע הא. לא מפסיל משו"ה. ואי איתא לבשרא קמן וידעינן ליה. ודאי לא אכלינן מניה. ומתרינן ביה דלא לאקולי בה להבא. ולא לעביד במה לעצמו נגד מנהגן של ישראל. אבל מיהא למפסלה ולמיסר שחיטתו למפרע נמי לא חזינן. ואם יראו הב"ד שהוא קל בד"א. ראוי לקנסו ולהעבירו ג"כ. הכל לפי ראות הב"ד בעניניו. ואומדנות המוכיחות יתנו עדיהן. אבל לא להפסיד בשביל כך הבשר והכלים למפרע. מקמי דאתרע ליה. אולם המערכה השנית. מנגדתו יותר. בארבעת פרטים. אם אמנם הראשונה שהרעיש עליה מע"ל. שלא להוציא לעז על הבנים שהם ממזרים. מחמת הכתובות שנמצאו בהן חסרות ויתרות. במ"כ אין בזה שייכות לממזרות. וא"כ לא הנחת בת לא"א יושבת תחת בעלה בכשרות. ולא בנים כשרים חלילה. צא ובדוק בכתובות הנמצאות בקהלות גדולות. זה א"צ לפנים. מ"מ מורה על קלות הדעת קצת. אך השנית מה שסדר קדושין לזקוקה ליבם. זו מחליטתו לעבריין. והרי הוא בכלל המחטיא לזולתו. ופוסלתו לגמרי. ואין לו נאמנות עוד לשום דבר. וגם השלישית. שסדר גט בינו לבין עצמו. צריך לבדוק אחריו מאד. כי בזה ודאי יש חשש ממזרות. כנודע מ"ש רז"ל. מי שאינו יודע בטיב גו"ק אל יהא לו עסק עמהן. וקשין לעולם מדור המבול. לכן צריך דרישה וחקירה היטב אם אמת הדבר. הרביעית כמו כן קשה. שהכשיל לרבים בכתיבת תפילין ותקונם. שהיא מצוה חמורה. ומכשלה רבה כל אלה הטענות מלמדות עליו חובה בודאי. וידים מוכיחות יש שהוא קל כצבי. ונוסף עליהן שכותב קמיעות. האידנא ודאי אתרע להו חזקתייהו דהעוסקים בהם. וסתמן ענין רע הוא מכל צד. לפיכך יש לב"ד לעיין ולבדוק אחריו. אם מקל ראש באיסורין. צריך להעבירו ולאסור שחיטתו מכאן והלאה. ודעת לנבון נקל. יותר מזה לא אוכל להאריך מטעם הנ"ל. מצורף לטרדת הדפסת ספרי. מלבד שאר טרדות. ואם יצטרך הדבר להשאל עוד. שאל בני שאל. אי גמירנא גמירנא. הנני הנני סר למשמעתכם נכון לעבודתכם מזומן למצותכם. הצעיר יעב"ץ ס"ט בחפזי כותב:

767

768ושלום לב"ב שלו הק' הנכבד כה' ליב קאסיל יצ"ו עם הב"ד בכלל:

768

769יום ג' י"ג תשרי תקכה"ל:

769

770בחג הסכות רב שמחות. ינהלנו על מי מנוחות. ויסיר ממנו אנחות. לה"ה אהו' אדמ"ו ומחו' הרב המובהק גאון ישראל החסיד המפורסם נ"י ע"ה פ"ה כבוד מהור"ר יעקב נר "ו יאיר ככוכבי שחק זורחות אמן.

770

771מעשה ידי אצבעותיו הטהורים האירו אל עבר פני בשבת שובה העבר. וגם פה נשמע בך"ה אלול ביום ש"ק. אבד רשע מן הארץ בלי שום שנוי ממה שסיפר אדמ"ו הה"ג נר"ו. ומה יועילו דברי כזב מתלמידיו. אין אחד בהם שיוכל להצילו מדינה של גיהנם. ולפרוש טליתו עליו. ולא יעלה עשן מקברו. יאבד זכרו לנצח. ולא עלה ע"ד שום אדם להספידו. ואקוה שמעתה ועד עולם שלום על ישראל. הרב אב"ד הפליג בשבח חבורי אדמ"ו הה"ג נר"ו עד שרבים חשקו אל סדור התפלה ודברו אתי להביא אותו אליהם. גם הרב הנ"ל עדיין לא ראה ספר מו"ק. והבטחתי לו להראות את יקר תפארת גדולתו. ונפשי אותה לדעת האם החלק השני מהרה יצא לאורה. ביום צום גדלי' היה הרב אתנו לעשות סדר הפרת נדרים. ואח"כ נתעדנו בבית המדרש. והראה להלומדים מו"ת של אדמ"ו הה"ג נר"ו. סימן קס"ח בענין ב' י"ט ש"ג לבני א"י. הואיל והיינו עוסקים באותו ענין. וקלסוהו מאד. מענין לענין בחפוש בספר הנזכר. מצאו תשובה אחת בענין מטבע שיש עליו צורה. והיה הרב מסופק. אם מותר בחותם צורת אדם שוקעת. ולאחר החתימה בולטת. וכאשר הייתי לבדי הייתי מסתכל בחותמו של אדמ"ו הה"ג נר"ו. ומצאתי תאומים בצורת אדם. ולא אמרתי דבר. אך שמתי לי לזכרון לשאול את פיו הטהור. האם יש התר לדבר זה. כי צריך אני לאותו דבר. שיש לי חותם אחד וחקוקה בו מזל בתולה בצורת אדם שוקעת. ולא עוד שהרב הנ"ל סיפר לנו שיש לו מנורה על חנוכה של כסף ששמש בה הרב המנוח מהר"י כ"ץ זצ"ל אב"ד דק"ק פ"פ ובה צורות רבות דהיינו חצי גוף אדם בולטת. ודעתו היה להסירם. ומפני כבודו של הרב זצ"ל הנזכר הניחם ולא ביערם. ואפשר שלא השגיח ע"ז ולא הביט עליהם כל ימיו והוי כשגגה. ובזה אשים קנצי למילין. ואצא בשים שלום ואהבת עולם כ"ד המעתיר תלמידו הנכנע הק' יעקב הכהן:

771

772תשובהזה מצאתי רשום בכתב ידי בקצור נמרץ: מה שהשבתי על הנ"ל:

772

773בדין צורת פני אדם בולטת לא נכחת היטב שצריך לפחסה עכ"פ ואין לחוש אם בא הכלי מאדם מסוים
אהו' ידידי תלמידי וכו'. אשיבך בקצרה כי אפס פנאי. רק הנוגע לד"ת לא אוכל להתעלם מהודיעך. כי ראיתי בכתבך שנסתפק הרב אב"ד שלכם. אם מותר בחותם צורת אדם שוקעת בו. ואנכי לא ידעתי מה טיבו של ספק זה. וכי נעלם מלמדן כ"ד גמרא ערוכה. וקבוע בש"ע בלי חולק וגמגום להלכה. בטבעת שחותמה שוקע מותר להניחה. אבל לחתום בה ודאי אסור כדתניא התם נמי. א"ה מאי ספיקיה. וכבר עלה בידינו דבר בס"ד בתשובה שלי הנזכרת באגרתך שי"ע (ח"א סק"ע) דפרצוף פנים לחוד נמי אסור. וזכרתיו גם במו"ק ח"ב (סש"א. כבר בא בדפוס) שאסור לצאת לר"ה בו בשבת. ומה שתמהת על שראית חותמי ומצאת בו צורת אדם תאומים. אין זה מן התימה. כי בודאי לא ניכר בו צורת פני אדם כלל. ולא אפילו שום פנים של ב"ח. ובשביל שנדמה לתאומים. בלי הכרת פניהם (לא ענתה בהם שתאסר) הא ודאי לא סא"ד והא אפילו בסמיות עין אחת סגי.

773

774ומ"ש ממנורה של הרב המנוח מפ"פ. שהיו בה צורות רבות ומפני כבודו הניחם כו'. תמה אני הכי לא ידע כלום ממ"ש פ"ק דחולין. עה"פ וכתת את נחש הנחושת. אפשר באו אסא ויהושפט ולא בערום כו'. אלא מקום הניחו לו. ש"מ תרתי. חדא דאין בזו מפני כבודן של ראשונים (דילמא שלו הות. כשגגה שיוצא מלפני השליט. כדי שיבוא חזקיה ויתגדר במצוה הבאה לידו. ושמא כן הוא כהתנצלותך בעד מהר"י כ"ץ ע"ה) ותו מוכח נמי. שאפילו את"ל יש בה משום כבוד. אין משגיחין בכך. דבאפרושי מאיסורא אין חולקין כבוד לרב אפילו בחייו ובפניו. אין עצה וגו' ואע"פ שכבוד החיים גדול מכבוד המתים. כי לכלב החי טוב מן האריה מת. ואמרו במדרש פגם הכתוב בכבודו של הצדיק בקברו מפני החי בעתו. ותעלא בעדניה. לכן לא חש חזקיה מ"י ללעז ופגם של ראשונים ואע"פ שמרע"ה (עשאו) ובערו. עאכ"ו שצריך וחייב לבער דבר איסור. ודבר שאינו מתוקן שיצא מת"י של הרב הנ"ל. ולא עוד אלא אדרבה זהו דבר מחויב. גם מפני הכבוד. שלא יהא שמו של הרב ההוא נזכר על הקלקלה. ומאן ספין לעקור תלמוד ערוך. דאמר ליה שמואל לר"י שיננא סמי עיניה. ומעידני על א"מ זצ"ל. שהיה לו ג"כ מנורה כזו: וקיים בה מצוה זו שקלקל הצורה ופחסה בפניה. ואתה שלום נאם יעב"ץ.

774

775בפניא לאורתא נגהי תליסר ברמשא. שלמא רבה ונפישא. למירא דכיא רחימא דנפשא. א"נ הק' התורני הנכבד כה' מרדכי יצ"ו.

775

776הנה אחר שפירש מעלתו ממני היום שעבר. מתוך דבר הלכה שאינה ברורה לו. כפי שהודיע לי צערו שהיה קשה לו איזה דבר בגמרא דמנחות. נגד משנה דשקלים ולפי שהיה היום רד מאד. מעכ"ת נחוץ לשוב לביתו לה"ב. לא היה לו פנאי לבאר קושיתו. באיזה ענין ומקום בגמרא ומשנה הנ"ל היא והניחה על פעם אחרת שיבוא אלי אי"ה. ואחרי לכתו מאתי אחזה אנכי אשית לבי לדעתו. וכמדומה לי הענין והמקום שנתקשה לו. הוא ברפי"ב דמנחות (דקא"א) בהא דאר"פ אי שמיעא ליה לשמואל. הא דתניא המתפיס תמימים כו'. הוה הדר ביה. ולא היא שמיעא ליה ולא הדר ביה.

776

777ישוב הגון לקושיא עצומה בגמ' וסתירה בין שתי משניות
והנה הוקשה לי בזה לכאורה. הא מתניתין היא פ"ד דשקלים (מ"ח) המקדיש נכסיו והיו בהן דברים ראוים ע"ג המזבח יינות שמנים כו'. רא"א ימכרו לצרכי אותו המין כו'. ולית דפליג עליה. והא משנה ודאי שמיעא ליה. אולי זהו ג"כ מה שנתקשה לו. ואם כך הוא. אודיענו מה שכתבתי בחי"ג בישוב דבר זה לענ"ד. דלא תקשי מנה לשמואל. ההיא דשקלים במכירה בעלמא בלי שומא איירי. דיקא נמי דקתני ימכרו. ואשמעינן תנא התם קולא דמכירה. כדי שלא להוציאן מידי מזבח. והכא שמואל אשמעינן חדושא דע"י פדייה. היינו ע"י העמדה והערכה (כמשמעות פדיה דקרא. שהיא כערכך הכהן) נפדין ויוצאין לחולין. דקדושת דמים ודאי פקעה ע"י פדיון דבר תורה. בכל מילי דלא קדושת הגוף נינהו. אלא דבמידי דלא שכיח. אמור רבנן דלא מיפריק. אבל בהני דשכיחי. אוקמוה אדאורייתא. דבפדייה נפקי לחולין. ור"א דשקלים משום תקנת המזבח. אמר בהני נמי מוטב ימכרו בלי קפידא אדמים. ושפיר דמי. כי היכי דלא ליפוק מידי מזבח. מיהת מודה דאי בעי. פריק להו. ומא"ח מא"ח ולא פליגי. ואיכא למימר תו. התם למקדיש גופיה מיתניא. והכא כי תנן יש להם פדיון לגזבר הוא דתנן. כי הא דרפ"ה דשקלים. אחיה על הנסכים. הכא נמי דכוותה נסיב לישנא דמנחות ונסכים. ולא קאמר יינות וסלתות. כי ההיא. ודוק. איתא להא ואיתא להא. ישמע חכם ויוסיף לקח ודוגמא לדבר להא דכתיבנא מעיקרא. עלח"ש ריש מסכת מעשר שני. פריקנא תרתי מתניתי דקשיאן אהדדי דכוותה. הכותב באישון לילה ואפלה. בשעה שב"א שוכבים. יעב"ץ ס"ט.

777

778י"ג שבט תקכ"ה לפ"ק באלטונא.

778

779ב"ה הילדסהיים יום ו' עש"ק ח"י אדר תקכו"ל:

779

780תנא ואדו"ר מפרש. נאה דורש ונאה מקיים קימה שיש בו הידור דרש דרש. הדור בלבושו לבוש מלכות מקודש מקודש. רקח עסיס רמון יין ותירוש המשמח אלהים ואנשים חכמי חרשים כי יראו העם ממנו לדרוש. האירו ברקיו תבל ספרו וזייניה עלויה בתלמי בקעת התלמוד חורש. ה"נ דרופתקי דאורייתא. אבקתא דמרגניתא הא כדאיתא והא כדאיתא. כמה נהירין ליה שמעתתא. ה"ה אהו' מחו' הגאון הגדול החסיד. מופת הדור נ"י ע"ה פ"ה כ"ק שמו משמן טוב מהור"ר יעקב נר"ו יאיר. עד זקנה ועד שיבה דשן ורענן עוד רבות בשנים. עד ישבו בירושלים עוד זקנות וזקנים. אוכי"ר:

780

781אם גיד ברזל ערפי ואם מצחי נחושה הנה שפתי לא אכלא. אף אף שגזר ואמר מורי מע"ק נר"ו. מאותן הימים שנתן מהודו עלי כתב הדרת שפעת יפעת אור תורתו בענין ביטול חמץ. שלא אוסיף תת כחי במתני קסת הסופר בזה. מ"מ פטומי דאורייתא טבין. ואמרתי בענין אחר אדעתא דהכי לא נדר ולא גזר מורי מע"ק הרב נר"ו. ועתה באתי על ד"ת ויתאו דוד ויאמר מי ישקני מים ללקוק מן הים זה גדול ורחב ידים ידיו רב לו להטעימני מבית נכותו אשר שם נהרי נחלי דבש נוטפות מור ואבקת רוכל. לשאול ממנו מענה פיו שמחה לאיש כמוני על איזה דברים שנסתפקו לי כעת היום במך ערכי וראשי ק"ט חד:

781

782א) באחד שעוקר דירתו מבית זה לבית אחר. וביתו הראשון שהיה דר בו קנה עכשיו ישראל אחר. והקונה זה דר בבית אחר. וגם לא רצה עדיין ומעולם לדור בו. רק אפשר רוצה להשכיר לישראל אחר בית זה. אבל עכשיו עדיין הבית מאין יושב ולא דר בו איש. ואפשר עוד ירח ימים יעבור ולא ידור בו איש. ילמדנו רבינו אם העוקר הדירה הנ"ל מחויב להניח מזוזות בפתחיו שוקדים. כמו דאמרינן ב"פ המקבל והביאו בש"ע סימן רצ"א. או אם יש חילוק בדין זה. דוקא היכי דישראל אחר תיכף אחר עקירות הדירה של ה"א הלך לבית זה לדור בו דמזוזה חובת הדר היא אבל אם הבית עומד ריק מאין יושב עת צאתו חוצה מותר ליטלה בידו:

782

783ב) בדיני דבר מצרא הביא רמ"א בהגהה סימן קע"ה בח"מ הך חילוקי דעות שהביא מהרא"י בתה"ד אם הלוקח דחיקא ליה שעתא ואין לו בית אחר אין המצרן יכול לטעון בר מצרא. ילמדנו רבנו אם המצרן בא מכח טענות בר שותף דהיינו שני שותפין בבית ושותף ה"א רוצה למכור לאיש אחר שאין לו בית כלל חצי הבית שלו ושותפו מעכב על ידו בטענות בר שותף דעדיף מבר מצרא כמבואר בש"ע אם אמרינן גם בזה דהלוקח שאין לו בית כלל יפה כחו מכח השותף שיש לו חצי הבית כבר. או דילמא דברי מהרא"י ופסקיו שם בתה"ד הוא דוקא באם יש למצרן בית שלם. כי בלא"ה דברי מהרא"י שם בתה"ד קצת בספקא נאמרו כמבואר למעיין שם. כי רבים מהגאונים אחרונים חולקים על הך דינא והבו דלא לוסיף עלה על הך פסק דמהרא"י. ואף שלכאורה הדעת מכרעת שאין מקום לחלק. דהא לעולם הוי הלוקח דחיקא ליה שעתא ואין לו בית כלל. והשותף שהוא המצרן יש לו דירתו שקט ושאנן. ואין מחריד בחצי בית שלו כמאז וקדם. מ"מ מזקנים אתבונן ממש"ל מהראנ"ח מתשובה חלק א' סימן קי"ט. דאם המצרן רוצה שידור בו אחד מקרוביו. אף שאין ללוקח שום בית שפיר יכול לטעון טענות ב"מ ולא אמרינן בזה כדברי מהרא"י. וכן פסק בשו"ת פרח מטה אהרן סימן נ"ג. דאם יש להמצרן אפילו בית וכמ"ש מהראנ"ח דמחלק בפסק של מהרא"י הנ"ל ג"כ ובע"א ע"ש. א"כ אולי יש לחלק גם כאן באם שיש להמצרן הוא השותף רק חצי הבית אף שיוכל לדור בו בריוח כמאז וקדם. ועכשיו רוצה בחצי הבית השני ללקוח משותפו. אף שאין ללוקח האחר בית כלל. אולי דלזה לאו דברי מהרא"י אמורים. ולי הקטן הדבר צריך תלמוד ואיני כדאי להכריע ורצוני לעמוד על בוריה. נא אהו' מורי מע"ק הרב נר"ו. יגיה חשכי בזה. ויחוה לי דעתו הרחבה מני ים. כי באמת גם בין הך נדון דמהראנ"ח ופר"ח ט"א יש לחלק לנידון דידן. אבל מ"מ הדבר צריך הכרע.

783

784ג) במ"ש התוס' בתענית דף ט' ע"א ד"ה עשר תעשר וכו'. הכי איתא בספרי וכו'. ע"ש והרב הגה"ג מהר"ד אופנהיים. הובא דבריו בשו"ת חו"י סימן רכ"ד הביאם ולחלק יצא על הב"ח וט"ז. ומש"כ גם מורי מע"ק הרב נר"ו בספרו שי"ע ס"ו משגיח בעינא פקיחא עליו על מהר"ד הנ"ל וחו"י. ואני בעניי נבוך בתוס' האלו כי חיפשתי בחיפוש אחר חיפוש בספרי. ולא מצאתי בספרי מ"ש התוס' משמו. גם הלשון בעצמו מגומגם קצת כמבואר למעיין גם לא ידעתי מה שיאטי' דספרי הזה הכא על מימרי' דר' יוחנן עשר בשביל וכו'. וגלל כן חישבתי למשפט שטעות סופר נפל בתוס' והמעתיקים או המדפיסים שגו ברואה שרטת דקה מן הדקה. שהיה כתוב בתוס' הכי איתא בספרים והשרטת אשר היה בסוף התיבה של בספרים על גב י' לא השגיחו בו ואישתמיט מהם. וא"כ י"ל שפיר דהתוס' מפרשו על הך מימריה דר' יוחנן דאיתא בספרים אין לי (ר"ל שמתעשרים בעישורן מעשר כהוגן) אלא תבואת זרעך שחייבת במעשר מן התורה. הם מתעשרים אם מעשרים. רבות ופרגמטי' מנין דהא אינם חייבים מן התורה מנא לן דאפ"ה מתעשרים אם מעשרים ממנו מעשר. ת"ל את כל וכו'. ור"ל דהך את כל כתיב לאחר תעשר דדרשינן מיניה תעשר לרבות שיתעשר אם יתן מעשר מאת כל אף מהדברים שאינם חייבים במעשר מן התורה (דהא באמת מוכח מכמה פסוקים וכמה דרשות בבבלי ובירושלמי ובספרי דמעשר כספי' אינם מדאורייתא כלל. ומורי הרב מע"ק נר"ו כל רז לא אניס ליה הוא ידע את מקומם אי' והבין את דרכם) וא"כ שפיר אמרו דבריהם דאייתו הך דבספרים על הך מימר' דר' יוחנן דלענין שכר העשירות קאי. ומיושב בזה ג"כ דקדוק הגון מה שאמר בספרים אין לי וכו'. שחייבת במעשר קודם שאמר דבר הלמד שרוצה ללמוד ממנו דאי כפשיטי' ה"ל למימר הך שחייבת במעשר על הלמד שרוצה ללמוד כיוצא בו לענין חיוב המעשר כמו תבואת זרעך וה"ל לרבות ופרגמטי' וכו'. שחייבת במעשר מנין ת"ל את כל. אלא בודאי לפי הצעתינו שפיר אמרו בספרים אין לי אלא וכו'. שחייבת במעשר לפיכך אמרינן שמתעשר בנתינת מעשר מהם. רבית וכו' מנין שגם בזה אמרינן שמתעשר בנתינת מעשר מזה אף שאין חייבות במעשר ת"ל וכו'. ודעת לנבון נקל. כך נ"ל לפענ"ד. ומורי מע"ק הרב נר"ו יודעני אם שגיתי ולכף זכות ידינני. ואם אמת נכון הדבר יאשרני ויאמר כונתני. והנני תמיד ממרס בדם אהבתו. ופקודתו שמרה רוחי ביום צוותו. שפיל"א דגלימא וסודרא דרבנן ותלמידיהם. יש"ש ק"ע. הק' דוד בן התו' כמהו' מיכל שליט:

784

785אא"ע הק' התו' שי' עתה הוא במינשטר מקום תחונת דגלי עסקיה. מש"כ לא יכולתי לומר למורי מע"ק הרב נר"ו דרישת שלום ממנו: אעפ"כ חזקה כיון תמיד לשמוח אלי גיל וחדות שלומו וש"ע:

785

786תשובה

786

787ב"ה אלטונא ך"ו אדר תקכו"ל:

787

788שלום וישע רב. לידידי הנערב. חגור אזור חכמה טובה מכלי קרב. אהו' מחו' הק' התורני המשכיל כמו' דוד יצ"ו.

788

789נמצאו דבריך מן ח"י הנ"ל ויהיו בפי כדבש למתוק. ופניתי אני מכל עמלי להשיבו דבר כמסת אפיסת הפנאי. וההכרח לא יגונה לתפוס בדרך קצרה. וכאשר בלא"ה הורונו רז"ל. ועת לדבר עת לחשות ולשתוק. והנה ע"ד השאלה הראשונה.

789

790בדין היוצא מבית שדר בו ומניחו בלי דיורין ועתיד הקונה להשכירו לישראל אם העוקר דירתו מחויב להניח בו המזוזה ופשטה לחומרא ואפי' מספק
1) אומר אני דבר ברור אפילו יש לאדם כמה בתים לדירה. כולם חייבים במזוזה. אף אם אינו דר בקביעות אלא באחד מהם. ואינו נכנס לשאר אלא פעם בשנה. כדמוכח פ"ק דיומא דאוצרות יין חייבין. ומדלא מפלגינן בהו במסתפק דווקא (כדמפליג תלמודא פ"ק דפסחים לענין בדיקה) ש"מ דכולהו שוין בכך. א"כ זה שהבית הוא שלו. גם עומד להשכירו לישראל. חייב הוא במזוזה מן התורה. דחובת הדר היא. ואית ביה נמי משום סכנתא. אפילו אינו צריך לו כלל. מאחר שעכ"פ עתיד הוא להשכירו לישראל. דאפילו לדר"א משבחא (דמייתי בנ"י סה"ק) כה"ג ודאי מודה דאסיר ולריטב"א בכל גוונא אסיר. כמ"ש נ"י בשמו במקומו בפרק השואל. וחמירא סכנתא. ובגמרא דנחית לסכנתא לחודה. היינו משום דמיירי בשוכר מאחר. שאין הבית שהיה דר בו שלו. וק"ל.

790

791שותף בבית המוחה ביד חברו שלא למכור חלקו לאחר. דינא קאמר ואע"פ שהאחר אין לו בית:
2) ולשניה. ע"ד השותף בבית. שמעכב שלא ימכור חברו חלקו לאיש אחר. עם היותו עני אצל בית דירה. נ"ל פשוט כביעתא בכותחא דינא קאמר. ומצי מעכב מכמה טעמי. חדא משום דשותף עדיף ממצרן. אפילו אינו אלא שותף עמו בסחורה. כ"ש לשותף בדירה. דטוב שכן כו'. ותו דשותף בית. אית ביה תרתי למעליותא. אי משום דטוב וישר הוא למכור לו. משום רווח ביתא. ר"ל (דרך השאלה והרחבת הלשון) כדי שיוכל להרחיבו. ולא יהא המקום צר לו (וכדפשיטא ליה נמי להרב"י) כשיתרבו בני ביתו. והרי זה נהנה וזה אינו חסר. והוי ליה כמציאה שהכל עניים לגבה. וכדלית בה נמי משום עני המהפך בחררה. ועוד יש בה משום לתא דהזק ראיה של איש נכרי. וכמ"ש רי"ו (הביאו בב"י) דבמקום דשייך היזיקא ל"א. וע"ס שי"ו בטור. שהביא תשו' הרא"ש. שלא יוכל שותף דירה דשכירות להשכיר חלקו לאחר. מטעם שיכול לומר השני אינו נוח לי לדור עמו. והרבה יש להחזיק זאת הסברא. ולרא"ש שכירות ומכירה שוים בדדמ"צ. א"כ הוא הדין בבית הקנוי לשנים. שהאחד מעכב על השני מלמכרו לאדם שאינו מרוצה ומקובל לו. מכל הלין אפילו כבר מכר השותף חלקו לאינש דעלמא בלי רשות חברו. דינא הוא דאתא ומפיק מניה. ואפילו הוא עני ודחוק לבית. ואפילו ר"ת דלית ליה דד"מ בבתים. בחצי בית יודה בכל גוונא. ואף לגבי עני. דעות שאני. דהאי לאו משום הטוב והישר לחוד הוא. אלא אית ביה משום סלוקי הזקא דחמיר. וכה"ג מוחין ודאי. מלבד שכופין על מדת סדום. איברא בנ"ד לא צריכנא לכולי האי. דבדלא מכר עדיין עסיק מכ"ת. וכה"ג פשיטא ליה לתלמודא דשכן קודם אפילו לקרוב. ואע"ג דסתמא עני הוא לגבי דהך ביתא. כ"ש דשכן קרוב לעני דעלמא. אין לך הטוב והישר גדול מזה. אצ"ל דהך מילתא דעני דחיק לביתא. לבטולי דד"מ. ספק שקול הוא בודאי. שיש גדולי עולם קדמונים לכל צד. ומהר"מ גדול הדור אחר התו'. פשיטא ליה דליתא להך דינא. עכ"פ קודם מעשה. לית דין ולית דיין דמוחין ביד המוכר. גם לי עוד דברים בגו. באותה ראיה שהביא בעה"מ בשם אביו מההיא דרוניא. אלא שאין בידי להאריך כעת. וזה הקצור שכתבתי גנוב הוא אתי מן הזמן. גנובתי יום גנובתי לילה. לדחות מפניו כל המון טרדותי מבית ומבחוץ המבקשים תפקידם. ואנכי יגע ורפה ידים. חייך אהו' לא היה בידי לעיין אפילו באותן שתי תשובות בדבר. שזכרת ידידי בכתבך הנעים. ואין דנין משא"א. כי המלאכה רבה עלי. הי"ת יוסיף לי כח ואומץ לעשות חיל בתורתו שכל חפצי בה.

791

7923) ולשלישיה. במ"ש תו' דתענית ד"ה עשר תעשר כו'. הכי איתא בספרי. והגיה כבודך שצ"ל בספרים. יוכל להיות כן. וס' הספרי אינו ת"י. גם לא אוכל לחפש בספרים. אכן לענין פירושך. לא אוכל להסכים עמך. שכבר הבאתי ראיה ברורה שמעשר כספים (לפי שבודאי אינו מן התורה. כמו שהרביתי בראיות בספר שי"ע (ס"ו) ושם הגהתי בספרי להביא לו עוד סמך מתוספתא דת"י. עה"פ ואשה אחת צעקה א"א. ע"ש) אינו בכלל ההבטחה של תעשר בשביל שתתעשר. כמ"ש בס"ד בשי"ע (סס"ג דיט"ב) וכ"כ עוד במוסך השבת (שמג"א) אף הדקדוק שבעיניך הגון. מ"ש אין לי כו'. שחייבת במעשר קודם שאמר דבר הלמד כו'. במ"כ אינו כלום. שכך היא המדה בכ"מ בתלמוד ובמדרשות רז"ל. שתופס המלמד שנית קודם הלמד. דוק ותשכח. וזה פשוט.

792

793אמנם נפלאתי עליך ידידי. אחר ששמת לבך אל דתו' הללו. שהם מגומגמים ודאי. איך נעלם מעיני שכלך הישר הולך. שכל דבור תו' הלז כולו מקשה. דקשיא דיוקא דסיפא לדרישיה. דמעקרא בעו לאוכוחי דקאי הילפותא דעשר תעשר אכולהו מיני מעשרות. ולפד"ז לא לבד ע"י מעשר תבואת הזרע מתעשר. כי גם אפילו ע"י מעשר כספים ודכוותה. נמי מובטח בעושר. והדר מייתו ראיה וה"נ איתא בהגדה כו'. עש"ב ראיה ומעשה ולסתור. שאינו רומז בעשר תעשר אלא שלא יפסיד אפילו הזרע. וכמעשה שהיה (וכן יש במדרש עשר בשביל שלא תתחסר) א"כ מנין לנו הבטחת העשירות ע"י נתינת המעשר. כי מן למוד היוצא השדה כו'. לא למדנו אלא להזהר מן ההפסד. שלא יהא נבהל להון. כי חסר יבואנו. ברכה ועשירות לא שמענו. א"כ מאי ניחותא בפירושך (מלבד שהוא נגד האמת כנ"ל) ולישנא דתו' וה"נ איתא בהגדה. כאילו הוא תנא דמסייע. קשה להלמו. מאי וה"נ. והוא כאליה וקוץ בה.

793

794באור נאה בדתו' חמור בתעני' דט"א
לכן בני תנה לבך לי. ואציגה עמך מ"ש בישוב לשון התו' בחידושי גמרא. ז"ל שם. ונ"ל דהוה קשיא ליה לבעל התו' מנלן למדרש יתורא דתעשר בשביל שתתעשר דמפיק קרא ממשמעותיה (להפך השמאל לימין) דילמא אצטריך לרבויי שאר מעשרות. שאינן מזרע הארץ. דמסתבר כי אייתר קרא. לרבויא דכוותיה קאתי (וכדאשכחן טובא בכולא תלמודא ביחוד עב"מ (דל"א)) סוגיא ארוכה. דכל היכא דאיכא למדרש יתורא. בדכוותיה דרשינן ליה. להכי מייתי הך גרסא דאת כל תבואת זרעך כו'. למשמע מנה דאיכא ילפותא אחרינא לאתויי שאר מעשות. ואייתר לן רבויא דתעשר. למילף מניה בשביל שתתעשר. אך על זה עדיין קשה. היכי אפשר למימר הכי. דמרבי יתורא דאת כל. שאר מילי דלאו תבואת הזרע. הא ודאי קרא לאו הכי משמע. מסופיה דמסיים היוצא השדה. דלכאורה אין לו פירוש אחר. אלא מגידולי קרקע משתעי קרא. מדתני ביה ומפרש ליה בהדיא תבואת זרע ברישא והדר היוצא השדה. והיכי ניקו אנן ונעקריה לקרא לגמרי. ונוקמיה בדברים שאינם זרע ולא מיוצאי השדה. וכדי ליישב גם את זאת. מייתו תו דרשה אחרינא על היוצא השדה. לומר שאינו מוכרח לפרשו כפשוטו. דוק. ובכן נתיישבו דברי תו' כהוגן. ולעולם מעשר כספים וכל דכוותיה אינו מן התורה. אלא אסמכתא בעלמא היא. וכן מביא הילקוט מן הפסיקתא. מכאן רמז לפרגמטוטין כו'. דא תהא למיקם. גם מ"ש תו' בשם ר"ן שם. נזכר בילקוט הלז. אקוה יספיק זה השיעור לנו"ח כי"ב. ישמע חכם ויוסיף לקח. והנה אהו' חביבים עלי דבריך כיין הרקח. אקוה שתודה על האמת כמדת חכם שאין מגמתו אלא לברר המקח. אך לא לטרוח בפלפולים כדרך בחורים בישיבות. שאין כוונתם אלא לקפח. ואני תפלה לנורא עלילה עיניו לטובה עליך יפקח. כחפץ הזקן ולק"ח. יעב"ץ.

794

795ב"ה בריסק ט"ו שבט תקכו"ל.

795

796ירכיבהו ה' על במתי ההצלחות. עושה שלום יחזיק במעוזו להשיגו שובע שמחות. קרנות צדיק תרוממנה ירוממהו וינשאהו השת חכמה בטוחות. בנוה שלום יתענג ועל מי מנוחות. ה"ה כבוד אדמ"ו הגאון הגדול החסיד המפורסם הנשר הגדול בעל כנפים יפרוש כנפי רוח בינתו לטמון ואל צפון וסתרי נ"י ע"ה פ"ה כש"ת כמהור"ר יעקב נר"ו לע"ד.

796

797הנה מי אנכי עפר ואפר לא חכם ולא סופר לבוא במגלת ספר ולהגות באמרי שפר. מול אשכול הכופר איל העופר הלא אבוש ואחפר. אמנם גודל ענותנותו תרבני ותרשני להעיד ולספר אשר שמעתי דבת רבים נתנו עלי בקולם קול ענות חלושה. קנוא קנאתי לכבוד אדמ"ו ותורתו הקדושה. על דבר פעור פיהם להטיל דופי בסדור תפלה של אדמ"ו לפי דעתם הקלושה. אודות שכתב בפסוקי דזמרה אצל פסוק והוא רחום שא"א אותו בשבת וי"ט. ונאמרה ונישנית בובל"צ. ואומרים שלא נמצא זה בשום פוסק ובספרי מקובלים רק שנתפשט בכל גבול ישראל שלא למנוע מלומר פסוק זה רק קודם ברכו. מחמת שהוא דרך בקשה. אבל דרך שירות וזמירות אין למנוע מלאמרו. וכפי שנדפס פסוק הנ"ל בכל הסדורים חדשים גם ישנים. ולא נשמע שום פוצה פה ומצפצף בדבר. ומאחר שיצא אדמ"ו לידון בדבר החדש עכ"פ היה לו לכתוב נראה לי ע"כ תוכן דבריהם. ואני בער ולא אדע להשיב לשואלי דבר רק זאת ידעתי שבודאי לא ירדו לסוף דעתו ולא במקרה והזדמן יצאו הדברים ממנו. כ"א בעיון דק. ולחסרון ידיעתם רוצים לתלות בו בוקי סריקי. לכן אמרתי עם הספר לגלות אזנו שיודעני נא אמתת הדבר בטעם לשבח ואשיבה חורפיו דבר. להסיר תלונת המתעקשים. והיה כי יבואו דברי קדשו אלי. אזי יסכר פה דוברי עתק וישימו יד לפה ונא למחול ע"כ הרמה ולמסור דברי תשובתו ליד התו' כה' יוקל מוכ"ז. והוא ישלח לידי ואין להטריח את הצדיק בתיבות הרבה. ואצא בשים שלום כשמש יזהיר וככוכבים בהלם. מפי עליון יבורך ביתו לעולם. כנפש תלמידו אוהבו מוכן לטובתו ולשרתו. הק' יהודא בה' מענדיל ז"ל: ולנות בית יחלק שלום ולכל מרבית ביתו שוי"ר:

797

798תשובה

798

799ב"ה ך"ו אדר תקכו"ל. אלטונא.

799

800שלום לאהו' התו' חכם וסופר כה' יהודא ליב יצ"ו.

800

801בענין מניעת אמירה פסוק והוא רחום בפסד"ז דשוי"ט
ראיתי דבריך הנעימים אל"י כתוב. ע"ד עקשי לב עלי פערו בפיהם. אודות שכתבתי בסדור שלי אצל פסוק והוא רחום בפד"ז שא"ל בשוי"ט. ונתנו עלי בקולם שלא נמצא כן בשום פוסק למנוע מלאמרו. רק קודם ברכו שהוא דרך בקשה. לא כשאומרים אותו דרך שירות וזמירות ונתפשט בכל גבול ישראל. ולא נשמע פוצה פה ומצפצף. עכ"ד הטוענים מבקשי תואנה. ולא דעת למו ולא תבונה. יישר כחך אריה. שלא כחדת ממני דבר זה. אף אם אינו דבר שראוי לשום לב אליו להשיב עליו. כי בודאי לא מחכמה שאל השואל את זאת. מי יתן ואדע שלא שגיתי בחבורי יותר מזה. אזי ודאי אשמח ואתן הודיה על חלקי. אמנם דבר זה פשוט הוא מבואר מעצמו. טעמו ונימוקו עמו. כי מה טיבו של פסוק זה בדרך שירה. קינה מבעי לי למקריה. הלא ודאי אינו אלא דרך בקשה ותחנה בכל מקום שהוא (רק במקומו העצמי בספר תלים. כשקוראין אותו הנוהגים לומר תלים תמיד. שם ודאי אסור לדלגו לשנות המזמור ממשמעו חלילה) וכן בפסוקים מלוקטים הללו שאומרים אחר סיום מזמו' הודו לה' קראו לפני תפלת שחרית. דוק ותשכח שכולם אינם אלא ענין בקשת רחמים. ויגיד עליו רעו הסמוך לו. אתה ה' ל"ת רחמיך וגו' וכן כולן. אך בכולן לא מצאה הקפידא מקום לנוח. שהם דרך ריצוי בלבד לעורר רחמים שיתכן בכל זמן. כי אם בזה הכתוב שנתקן לאמרו שלא במקומו (בזמן הראוי) נגד התעוררות הדינין דווקא כידוע וכמשמעו הצווח למנוע אמירתו בשוי"ט. חוץ לזמנו וחוץ למקומו שאסור לתת מקום ופ"פ לעוררם במתכוין. א"כ מי הוא המערער על כך. כי אם אשר רעה מבקש והישרה מעקש בשפתיו נוקש. ואם נתפשט מבלי משים לנצח. כה"ג אשכחן טובא. ולא ילפינן ממקלקלתא. וכי זו בלבד עשיתי הלא כזאת וכזאת אנכי תכנתי עמודיה של בית תפלה בעזה"י מאין מרגיש אפילו בתקלות גדולות. ולא עוד אלא בוא ואראך גדולה מזו. שבספרד היו נוהגין לומר והוא רחום וגו'. לפני ברכו דליל שבת כדרכו בחול. כמ"ש בטור סרס"ז. מי משגחינן בהו. לכן יידע כל איש הישר הולך. אם באמת אני לבדי. הייתי המחדש דבר כזה. אין מזחיחין אותי בדבר שפתים. ומקום הניחו לי מ"ה להרים מכשול מדרך עמינו. בכאן כמו בכמה דברים מסוימים אחרים שנראים חדשים מקרוב באו. יצאו על ידי לפועל אמת ובלי ספק עמדו עליהם הקדמונים. ונשכחו. במשך הזמן שלט בהם יד הקלקול המושל בדורות היורדות פלאים. עד שחנן ה' את עבדו והעיר את רוחי לחזור וליסדם. ולהקימם על עמדם. ודבר מוסכם הוא מכל חכם שצריך לקבל האמת. שהוא עד לעצמו ממי שאמרו. אף מקטן שבקטנים. אפילו אינו כדאי. אולם דבר זה לא חדש הוא כבר היה לעולמים. ראה נא שכבר קדמני בו הגאון החסיד בשל"ה בסדר תפלתו. אף הוא העיד שמצא כך בתשובה. וראה גם ראה במ"א ר"ס רפ"א. כ"כ בשם כנסת הגדולה שי"מ שא"א והו"ר בפסוקי דזמרה רק בי"כ בלבד. מעתה לא עלי בלבד תלונתם של המפקפקים. ובוטחים על שקר לפעור פיהם לבלי חוק. כאילו לא נמצא פוצה פה עד עתה. אכן העלם ידיעת בית רבם הוא. וכך נוהגים הדווקנים אנשי השם מעולם. המדקדקים במעשיהם ומשגיחים על מוצא פיהם. ומניה לא תזוז. יעב"ץ ס"ט.

801

802ב"ה הילדסהיים יום ו' עש"ק אייר ך"ד למב"י תקכו"ל:

802

803שלמא נפישא לגברא קדישא. חסידא ופרישא. ה"ה הגאון הגדול החסיד המפורסם בדורו. דרופתקי דאורייתא. ותניא כותיה בבחירתא. ה"ה מחו' נ"י ע"ה פ"ה כש"ת מהור"ר יעקב נר"ו יאיר משך נהורי' טפי עד זקנה ועד שיבה ועד בכלל אוכי"ר: יאר"ד:

803

804לקטתי בשושני הוד ציץ וסנסן בשמי רקחי עסיס ממולח טהור גברא בפניני ובדלתי אמרותיו הערבים עלי וימתקו המים חיים הם למוצאי דעת ותבונה יפיק לרוות צמאוני מדשתי כן גרני שאלותי ששאלתי למע"ק מורי נר"ו. ולפי שכבר הודיע לי מורי הרב נר"ו. כי דרך לו תדיר ומקודש בקוטב הזמן הסובב וההולך קדמת אשו"ר באישו"ר כולל פינת יקרת בתורה וחכמה מלאכתו מלאכת נקיי הדעת. ולרגעים תבחננו בכור המבחן חק ולא יעבור. ויהיה לו למעמסה אם אטריח אותו בטרח"א. ומהפו"ך בצינורא ומזלג הפילפול במו"מ של הלכה. מש"כ אמרתי אחשוך פי משבט סופר הפעם. מצורף לזה כי בדבר העסק בר מצרא בשותף הבית נגד הלוקח דדחיקא לי' שעתא גם דעתי כן הוא. אך אינני כדאי לחתוך הדין טרם אלך אל הר המור גבעת הלבונה מורי מע"ק הרב נר"ו:

804

805ומחמת עסק המזוזה. אף בעיקר הראיה מן יומא שהביא מורי מע"ק הרב נר"ו קצת יש לפקפק: מ"מ בעיקרו נראין לי דבריו דברי קדשו. כי חמירא סכנתא מאיסורא ופירושא לסכנתא עבדינן.

805

806ומחמת התוס' במסכת תענית בענין מעשר כספים ראיתי כי דעת מורי מע"ק הרב נר"ו דעתו הרחבה אין נייח לו. ואין מסכמת פה עמדי היום. ואני בעניי אמרתי אולי דבר הגון הוא להעמיד דברי קדמונינו הגאונים נוחי נפש ז"ל ה"ה המפורסמים שבאחרונים במעלה ובגדולה הב"ח והט"ז ומהו' יושע מקראקא בתשובותיו פני יהושע להנצלם מתלונת הגאון אב"ד מוהר"ד אופנהיים ז"ל. הובא דבריו בשו"ת חו"י. ומפני שהוא דבר שאינו נוגע לדינא אם מעשר כספים הוא דאורייתא או דרבנן וכדומה. אמרתי שתיקתי יפה היא ולהיות נחבא אל הכלים:

806

807ובזה יצאתי לדון בדבר החדש לשאול פה קדוש. עכשיו נתהווה כי הבית שדרתי בתוכו עדיין לא נקנה להיהודי הקונה. לחלוטין. והיהודי אינו רוצה ולא חפץ לקחת הבית הזה: והא"נ הערל ששכרתי ממנו הבית רוצה להכריח ליהודי שיקיים דיבורו והמקח עפ"י שררה ומשפט. באופן שהיהודי הקונה עדיין לא קנה אותו במוחלט ובמסירת המפתח כדין הקנוין גם בדיניהם: אבל לדעתי יהיה היהודי מוכרח תוך ימים או עשור לקיים מקחו ודיבורו בלתי ידח נדח ממנו. ונא מורי מע"ק נר"ו. עתה יודיעני נא ויורני הדרך אבחור אם אוכל ליקח המזוזות בטח בלי פחד ודאגה ח"ו. מחמת שעכשיו עדיין הבית אינו נקנה במוחלט להיהודי. רק אנכי צריך למסור המפתח ליד הערל ששכרתי ממנו הבית. וגם בלא"ה יש צד היתר ששכרתי הבית מן הערל וכמבואר בש"ע אם השכיר הבית מן הערל שיוכל ליטול המזוזות. רק אעפ"כ אני מפקפק בו. ויפה כתב מורי מע"ק הרב נר"ו חמירא סכנתא רחמנא ליצלן. ומורי מע"ק הרב נר"ו חכם כמלאך אלהים יגיה חשכי. ומתורתו ילמדני ואיבנה ממנו בינה ודעת. והנני ידידו ועבדו ד"ש ק"ת ומוכן לטובתו ביום צוותו. איש סופר מה"ר במהירות מופלג וחזותו מוכיח. הקוטפים עלי שיח. לשון אלם וכת"ב סיגים. קוץ ודרדר יצמיח. כקול הסירים בלתי טעם וריח. כ"ד המצפה לתשועת ה' וחפץ ללמוד תורתו בלב טהור. אולי יחנן אולי ירחם איש בער ונער הק' דוד בן התו' כמהו' מיכל שלי"ט.

807

808הנה בא בשולי נפתולי גבולי כתב זה אסיגנ' א' מסך יהיה למורי הרב מע"ק נר"ו למנה ולמזכרת טובה. ואף כי מנחה חרבה היא ולא בא במדה גדושה ירצה לפניו:

808

809תשובה

809

810ב"ה י"ד אייר תקכו"ל.

810

811ברך ה' חילו ויהי שלום בגבולו. ה"ה אהו' הק' המשכיל התו' כמהו' דוד יצ"ו.

811

812בדין ישראל העוקר דירה בלקיחת מזוזה מן הבית שדר בו וגוי קנה אותו
גי"ה מן ט' הנ"ל הגיעני לנכון אודות הבית ששכר מגוי. ונמכר לישראל. אלא שעדיין לא נגמר הקנין כהוגן. והקונה רוצה לחזור בו. וכפי הנראה יכריח הגוי ליהודי לקיים המקח. ונסתפק ידידי אם רשאי לקחת המזוזות מן הבית. לפי שעדיין לא נקנה הבית ליהודי במוחלט. וצריך הוא למסור המפתח ליד הערל ששכרו ממנו. נלע"ד פשוט כה"ג אין כאן בית מיחוש ויותר מזה אני אומר. שאפילו ודאי יתקיים המכר. וגם יתקיים קנויו מעכשיו ליהודי. מותר וגם חיוב הוא לקחת המזוזות מן הבית. בטרם יחזיר המפתח לנכרי אשר לו הבית. עד שיכנס בו היהודי הקונה (אם לא שהתנה עמו שיניח בו המזוזות. ולא יגע בהם מפני שהם נתונים ליהודי הקונה דהה"ג מסתברא דמרתת גוי. ונזהר לשמור התנאי) לפי שדבר פסוק וסתם נאמר בגמרא. ומנכרי נוטלה ויוצא. לא חייש תלמודא אפילו כי מוגר ליה לישראל. ומשמע לא זו בלבד שבאופן זה רשאי לקחתה. אלא שחובה היא ג"כ. וכהוראת לשון נוטלה. ולא קאמר רשאי לטלה. אלא דחיובא נמי איכא. וטעמא ודאי. משום דילמא אתי למעבד בה מידי דבזיונא. ולא שאני חושש למ"ש בלקוטי מהרי"ל. שאין רשאין למכור מזוזה לגוי. אפילו שבקש אותה לכבוד ולשמירת מבצרו. והחמיר בדבר אפילו להכניס עצמו בסכנה בשביל כך. להשיב פני המושל ריקם ולהוציאו בפ"נ. כי זה כמה כתבתי לתמוה עליו. שהפריז על המדה כל כך. ונעלם ממנו תלמוד ירושלמי ערוך גדולה מזו. שרבי שלח לארטבן מזוזה (אף בלי ששאל אותה ממנו) תמורת דורון מרגלית שקבל ממנו. וארטבן ערל היה. ואם אמנם ודאי יודע היה רבי שינהוג בה כבוד. כמו שנהג כבוד ברבי. אכן הלא גם אותו ההגמון ששאל אותה מיהודי. יפה כחו ממנו. שהרי בקש אותה לשמירת המבצר. ונדר לעשות לו חסד וטובה בשבילה. בודאי יותר מובטח היה שינהוג בה כבוד ותפארת למשמרת בית האוצר. אבל לסתם נכרי ודאי יש לחוש. שלא למסרה בידו וברשותו. כ"ש שעדיין הדבר עומד בספק אם יקבע ישראל בו דירתו.

812

813זולת בקשתי אל יירע בעיניו שאני מחזיר לידו מתנתו. בתשואת חן חן לו והריני כאילו התקבלתי. יודע כל שער עמי כי אין זו מדתי. מחויב אני להשיב לשואל ד"ת מה אני בחנם. ובכן יתענג על רוב שלום. יעב"ץ ס"ט.

813

814הילדסהיים יום ד' ל"ה למב"י תקכו"ל: זה אשר כתב לי השואל אחר תשובתי הנ"ל:

814

815אילן העומד בתוך התחום תחומי"ן דאוריית"א רשות היחיד עד הרקיע נהירין ליה שבילי דעה. יראתו קודמת לתורתו. ומתקיימת קימה שיש בה הידור. מקודש ותדיר. לא זז מזיזי וביבי אמות סיפי בית מדרשו: לא פנה אל רהבים ושטי כס"ף. כי אם דבוק בה' ומצותיו כסוף יכסוף. הרב הגאון הגדול החסיד מעוז ומגדול. מופת הדור המפורסם לשבח בכל סדנא דארעא. נ"י ע"ה פ"ה כש"ת מהור"ר יעקב נר"ו יאיר גם להעם ההולכים חושך ואין נוגה. ויכלכל ה' את שיבתו. וירבה שלותו. ויריק לו ברכתו וטובתו עמ"ש אמן.

815

816שפתים יושק משיב דברים נכוחים. היה עלי אוכלים למעדנים ומרקחים. וכעולת מחים וניחוחים. מן שבוע העבר ממעלת פאר רו"ם מורי הרב נר"ו. וראיתי שהחליט הדבר מחמת המזוזות. ואנכי לא רציתי לעשות הדבר ע"פ עצמי. אף כי בכתבי מה שכתבתי כבר נטיתי לצד זה מחמת ששכרתי הבית מן הנכרי: ומה שכתב מע"ק נר"ו ומנכרי נוטלה יוצא על דרך חיוב הוא. בודאי ישרים דבריו בזה. אך מה שרוצה להשיג על ליקוטי מהרי"ל בענין ליתן מזוזה לנכרי וכתב דנעלם ממנו דברי הירושלמי. הנה כבר הרב התייר הגדול בספר באר שבע בתשובותיו מביא ירושלמי זה שהביא מעלת קדשו הרב נר"ו. ומתוכו יש משמעות ויש ללמוד דאין השגה על מהרי"ל מן ירושלמי זה יע"ש מורי מע"ק נר"ו. ובאמת גם הוא ה"ה בס' באר שבע מפרש הגמרא דמן נכרי נוטלה ויוצא דהוא חיוב. כמו שמפרשה מורי מע"ק הרב נר"ו ולענין דינא. באמת גם ה"ה בס' ב"ש מחליט דאם לחוש לאיבה שרי ליתן להנכרי מזוזה. וכמו שסתם לנו גם מהרמ"א בהג"ה ש"ע סימן רצ"א. עכ"פ מה שהוא לנ"ד הדבר ברור כמ"ש מורי מע"ק נר"ו. גם כמה דברים כיון מורי מע"ק נר"ו לה"ה בס' ב"ש יע"ש.

816

817זולת זה הנני אשטח ידי ורגלי בקידה לפני מורי מע"ק הרב נר"ו. אם ח"ו וחלילה הכרעתי פני הדרתו בדורן האסיגנ' ששלחתי לו ומורי מע"ק נר"ו החזירה לי. שיסלח לעבדו. ונא אל ישית עלי חטאת נעורים. וכבר אמרו ז"ל הרוצה להנות וכו'. אמרתי כבר צרכיו היה מרובים בשבילי בנייר ובדיו ובצק החותמת. סופרו ומעתיקו וכדומה. גם בסניף להנהות ת"ח מנכסי כיד ה' הטובה עלי. ורציתי לעשות מתחלה ע"ד בקטן החל. ואולם הנה אותו ראיתי צדיק לפני בדור הזה ודי. ומפני הנחץ ולחץ הפאסט אסיים בטוב כנפשו הטהורה ונפש ידידו אהו' בלו"נ מוכן לשרתו ולשמשו זכות הוא לעבד לשמש את רבו. ואי הוינא התם הויא נקיטנא בשפולי דגלימא ורהיט אבתריה. מר כאתריה. כדשק"ת. הק' דוד בן התו' כמהו' מיכל שלו"ט ברעסלא:

817

818ב"ה הילדיסהיים יום ג' י"ד טבת תקכו"ל.

818

819החיים והשלום והברכה מאת ה' לאהו' אדוני מחו' ידידי כלבבי וכמאודי ה"ה הרב הגאון הגדול החסיד. מעוז ומגדול. עטרת הדור ועומד בפרץ לגדרו. מופת הדור והדרו. המפורסם כאוצר בלום נרדו נתן ריחו. מושל ברוחו. נ"י ע"ה פ"ה כש"ת מוהר"ר יעקב נר"ו כירח יכון לדור דורים נס"ו. יאר"ד:

819

820האח האח אמרה נפשי שחותי ראיתי אור אנהירנא לעיינין כמו השחר עלה מן האר"ש. ותחי רוחי כי ראיתי שעדיין חביבותי גביה בל ישונה. אולם ידעתי גם ידעתי כי מורי מע"ק נר"ו אינם מן השמים והב כסלה ככסלא לאוגי' דבקה לעפרות זהב נפשם. כאשר ידעתי מאז ומקדם במופת חותך. מה גם לא הזכרתי מזה כלל בכתבי הקודם לחשוד הכשר בזה ח"ו. רק אמרתי אני עם לבי בשביל שלא הנחתי את חובתי הלא מוע"ר היה עם קטנה ככף איש תוך אגרותי: באותו הפעם חשבתי אולי קצת ביזוי מצוה הוא ע"י קינסא אסיגנ' ששלחתי לו. אף דמשום אכחושי מצוה ליכא. והן היום ראיתי מידותיו השלמות הלא לאמונה. ומשים א"ע כמי שאינו. בו התורה מתקיים עדות ה' נאמנה. יהא רעוא דיסגא בשלותא וחיי אריכתא עד עת לחננה. ויחד נאכל מפרי הארץ מדובשה ושמנה. בזמן שנהיה שרוין על אדמתינו קרית חנה ב"ב אוכי"ר:

820

821זולת זה ימחול מורי מע"ק נר"ו. אם יש אתו בהגהות ספרי ש"ס שלו בתוס' מנחות דף ל"ז ע"ב ד"ה מה להלן במקום וכו' שהתוס' מקשי' בדרך וא"ת. והתירץ לא נמצא כאשר הרגיש גם הרב בה"ז שם. ואלו התוס' היה כותבי' בדרך תימה החרשתי. אבל התו' כותבי' לשון וא"ת. ובודאי היה להם תירץ. רק המדפיסים והמעתיקים שגו ברואה. ימחול ויודיעני מה שיופיע מהר פאר"ו והדרו לתרץ קושיא התוס' זו. ורוח מבינתו יחלוף לי. ויהיה לי קורת רוח. והנה דמי מקח הספרים ספר ברכת שמים. ומו"ק ח"א. אשר עדיין היו בהמ"ב אצל קרושפדענץ שלי ואקבלנו שבוע זו אי"ה. כבר נתתי הודעה לאא"מ הק' התו' שי' למינשער מאחר שגם הוא חייב לאדוני מורי מע"ק נר"ו בעד מו"ק ח"ב שישלח למורי מע"ק נר"ו התמורה גם עבורי בכרך אחד וימסרם יפה יפה. כ"ד אהו' ידידו נאמנו עבד לעבדי ה' ואוהב לאוהבי ה'. מוכן לפקודתו לשרתו לטובתו. ביום צותו דש"ק תורתו. הק' דוד בן התו' כמהו' מיכל שלי"ט:

821

822תשובה

822

823ישוב הגון לקושית תו' מנחות
אודות ש"ח אם נמצא אתי בהגהת הש"ס מנחות (לז"ב) ד"ה מה להלן. שהתו' מקשים בדרך וא"ת. והתירוץ לא נמצא. אהו' ידידי על מה שלא שמעתי. אומר אני לא שמעתי. לא ראיתי ולא מצאתי דאתי לידי הגה"ה אמתית בלשון תו' הלז. והרבה קרה כזה. אך הוא חסרון העומד להתמלאות. לבד ראה זה מצאתי בחי"ג שלי. על התו' שם. שהקשו וא"ת אי מה להלן במקום בשר. אף כאן במקום בשר כגון פדחתו. כתבתי בזה"ל. התירוץ נשמט. ונ"ל ליישב פדחת לא אפשר. שהרי שם כ"ג משים הציץ. ככתוב והיה על מצח. על מצחו תמיד. דמשמע אף בשעה שמניח תפלין. וכן אמרו שערו היה נראה בין ציץ למצנפת ששם מניח תפלין. הא ודאי תפלין אפדחת ליכא למימר. זה ברור. ע"כ לשוני שם. הרי שלי שלך לפניך. ואתה תבחר ותקרב את הישר בעיניך. ואתה שלום וביתך ובניך. כנפש יעב"ץ.

823

824ב"ה י"א סיון תקכג"ל: אלטונא.

824

825שלום רב לאי"נ מחו' תלמידי הותיק הק' התו' כמו' יעקב יצ"ו.

825

826ביום אתמול כ"י ק' מכתב אחיך ידידי יצ"ו. ושורותיך בשולי הכתב יצהירו. והניחו דעתי קצת ממה שנתפעלתי ממכתבך הראשון. כי הבנתי הניח ה' לך מדאגתך. אף כי לא ידעתי מה. מ"מ מכותלי כתבך הלז ניכר שנתיישבה דעתך. ותנוח דעתך שהנחת את דעתי. כי בשלומך שלום בעצמי. ועתה אשיב על שאלתך. תחלת דינו של אדם עד"ת. אודות אורז ודברים הבאים ממד"ה תחת קו המשוה. לרוב התולעים השכיחים בהו. בקשת להורותך. אין לי בזה אלא דברי רז"ל והלכה הקבועה בש"ע (וקבעתיה בשכבר גם בח"ב. מס' בית מדות בקצור) שפרי שהתליע בתלוש. גם התולע עצמו מותר. כל זמן שלא פירש. ושבמחובר. גם הוא מותר. כל שלא ריחש. וזה המין צריך בדיקה. מיהא בבדיקה סגי ליה ודאי. ואחר יב"ח. אפילו בדיקה לא בעי רק משליך מה שמוצא מן התולעים. וכבר נהגו ישראל קדושים לבדוק הכל. ומחמירים ביותר להשליך אפילו המתולעים שלא נמצא בהם תולעת. רק מחמת שאכלה מהם. וזוהי חומרא יותר מדאי (כמדומה מחמת מיאוס ודבר שנפשו של אדם קצה בו. זורקין אותה כפסולת) והנח להם מנהגם. מעתה נבוא לנ"ד באורז. ידוע שאין דרכו להתליע כי אם בתלוש. וכפר"ח בהדיא. ואולם נמצאים בו שני מיני תולעים. ושניהם ישנם בבדיקה. המין האחד. תולעים גדולים לבנים נראים מיד. ואלו משליכן. ואינו מזיק לפרי כלל. ובודאי מותר לאכלו אחר בדיקה. וגם מיא בדקי להו. שהמתולעים עולים וצפים למעלה. ומהני אפילו במותלעים ודאי. כ"ש בספק. מה גם לאחר יב"ח כסתם כל אורז הבא ממד"ה. דתו ליכא למיחש מידי להנך תולעים. והמין השני. הוא הכנימה (שקורין מילבי"ן בל"א) וזה ג"כ ישנו בבדיקה ע"י חמום. וראות עין יפה. ומבדקי נמי בשמשא. או ע"י כלי זכוכית מגדיל מראית הבריות הקטנות. ואם נמצאו בו. בודאי נאסר כלו. ואין תקון לאכלו. אכן כל שנבדק ולא נמצא בו. שוב אין לחוש. ואכילנא מניה שופרי שופרי. והכי חזינא לרבנן קשישאי ומרי דעובדא. והמחמיר יחמיר לעצמו. אבל אין להכביד בחומרא יתרה על הצבור. דייך מה שאסרה תורה וגזרו חז"ל. ואפילו בקישות שהתליעה באביה. דפסקינן כשמואל לאיסורא. לתנא דברייתא שרייא. אך להחמיר עוד על ההמון. אין דעת חכמים נוחה הימנו. ותמה על עצמך. וכי יש איזה פרי ומאכל בעולם (חוץ מפול המצרי לבדו) שלא נמצאו בו תולעים. ותאסור כל המאכלים והפירות והירקות. ולא נתנה תורה למה"ש. ואמ"ר לאמיה בקוקייני דכוורי. אבלע לי ואנא איכול. גם מ"ש שבא תחת קו המשוה (עם שאין בזה נפקותא) לדעתי אין שום אורז בא משם. כי אם מטורקייא. ואפילו יבוא מהודו. מה בכך. אדרבה קלקלתו תקנתו. כי עכ"פ ישתהא יב"ח. ולפחות ו"ח. וא"כ אין צריך בדיקה בבואו משם אלינו. אפילו ודאי התליע. ואיך שיהא. בבדיקה בכל גוונא שרי כמש"ל. ומה בכך אם יבוא מהיכן שיבוא. ואעפ"כ אם הנהגת כן לפרישות ומד"ח החזק במוסר אל תרף. רק להורות איסור לאחרים בכיוצא בזו. אינני רואה. ולא כן קבלתי מרבותי.

826

827ואותו זקן שאסר את האורז. לא נודע לי מזה. ואם מפני מילב"ן שהיו בו אסרו. אז בודאי יפה עשה כחובתו. אך באופן אחר לא ידעתי מי שהשגיח בזה. ואכלוהו תמיד פה. בפניו ושלא בפניו בלי פקפוק. רק אחר בדיקה כנ"ל. והלואי שהיה מתקן קלקולי הרבים בגופי תורה. ולא היה מטהר השר"ץ מן התורה. ועדיין לא הטהרנו מעון פעור. ובל"ע בן בעור. ה' יבער רוח הטומאה מן הארץ למען שמו. וירחם על עמו. וד"ב לראשונה.

827

828באמירת תחנו' ובקשו' חדשו' בשוי"ט
ואודות שאלתך השניה. מתחנה ארוכה שאומרים בשעה שמברכין החודש. יפה כוונת להרחיקה. לא לבד מטעמי ונימוקי עמי. כמ"ש בשכבר בספר בית אל. אצל הנהגת הכניסה לבית מבה"כ ליל ש"ק. כי על כן הסירותי אותה תחנה מלפני.ולא הכנסתיה בבית תפלתי. אלא עוד מטעם אחר עצום יותר כנגע נראה לי. איסור נוסף יש בתחנה כזו שזכרת. עם כי לא ראיתיה כעת. גם חפשתי אחריה במ"ח ולא מצאתיה. אכן זכורני שבס' מירם חה"י נמצאת תחנה שיסד נביא השקר העזתי לאמרה ביש"ק שמברכין החודש (זולתה לא ידעתי) ואותה מלאה לה גלוליה. רמ"ז וה"ן מספר תתי"ד לרמוז על שקוץ ש"ץ שר"י צפן בתוכה. כמו שכבר העידותי בעם. והעירותי על זאת מאז. בחתימת ספר תה"ק. אך בעת הזאת לא נמצא ספר קוסמין הלז תחת ידי. אשר ראיתיו לפני כמה שנים ביד אורח עובר עלינו. בהבטה בעלמא. ולא בא עוד לידי.

828

829ואולם על דבר הבקשה דמעמדות של יום ש"ק. שהנחתיה במקומה. כמו שנמצאת משנים קדמוניות. כי אין בה כל כך אריכות לשון בקשה. רק דוגמא מטבע ברכת אה"ר ביוצר. ומודים דרבנן. ומוסף די"ט. וכהנה רבות. והשכיבנו ופרוס. ובה"מ. וכה"ג נוסח בריך שמיה. וכן תחנה שאומרים בשעת הוצאת ס"ת בי"ט. ע"פ האר"י ז"ל היתה שומה. לכן זו הרי היא בחזקתה והלכה פסוקה היא שאם התחיל בברכה דתי"ח דחול בשבת. גומרה. משום דגברא בר חיובא. אלא דרבנן לא אטרחוהו משום כבוד שבת (כמ"ש דכ"א א') ש"מ. דמשום טרחא גרידא הוא דחשו לה בשבת. וגברא מחזי חזי. וכיון דהאידנא לא חיישי לטרחא. מי ימחה. אף כי עתה ערבה כל שמחה. ונתקיים בנו בעו"ה. והשבתי חגה חדשה ושבתה. הלא יש לנו לצעוק ולהתפלל תמיד. המזכירים את ה' יומם ולילה לא יחשו ואל דמי לכם וגו'. בלבד שלא יאריך יותר מדאי בשוי"ט. ולא יזכיר וידוי חטאים. ולא יעורר בבכי. ואגב אודיעך מנהגי ביתר בקשות של מעמדות דבר יום ביומו. אם אירע י"ט באחד מימי החול. אזי אני אומר רק בקשה שניה. שהיא מעין יצירת היום בלבד. והי"ט ימי הדין הם ג"כ. לכן נבחרה אצלי זו עכ"פ ויספיק זה בנוגע לשאלותיך בד"ת כו'.

829

830וע"ד הספר מ"ח ויש"ל. חייך אהו' עדיין לא מצאתי שעת הכושר לבוא עד תכונתו. כי בפרוס הפסח והספירה. מלבד הטרדות הנועדות עלי כסדרן ושלא כסדרן. הייתי עלול מנזילות. וחש בעיני. ומלאכה גדולה כפולה עלי (מידי דביתא. ומשא ההדפסה להוציא חבורי לאור עולם. גם הוא מגמר בעתיקתא ועלי גם עול ההגהה) כנודע לך. ותורתי מתי נעשית ובני דקביע ליה עידניה. וגם לא ימלט מהשיב תשובה בכתיבה למ"א כאשר אני עושה עתה בזה. לך ולאחיך יצ"ו. על כן לא היה באפשר עד עתה. ואם אינו צריך לך. הניחהו עוד בידי. אולי יעלה בידי למצוא פנאי להגיע עדיו.

830

831עתה אשיב על כתבך הראשון. ותשואת חן בעד העתק ששלחת לי. ותמהתי שלא הודעתני אם עיינת ומצאת די השב לקושיא. שכמדומה נזרקה מפי חבורה. ולא נפלאת ולא רחוקה היא לעיין בה. וע"ד שתמה התורני כמהר"א דעסויא. נפלאתי על אדם כמותו. שלא יראה מה שבפניו כי שמתי דברתי אל כל האומה דברתי עמם משפטים. ועל כומריהם מלאתי פי תוכחות. מעתה בין יבין את אשר לפניו. יעב"ץ.

831

832ב"ה ג' י"ט סיון תקכג"ל. הנובר.

832

833אלף שלומים יקבל האדון השלום. לה"ה אהו' אדמ"ו ומחו' הרב המובהק הגאון הגדול החסיד המפורסם נ"י ע"ה פ"ה כבוד מהור"ר יעקב נר"ו.

833

834דבר שלח ביעקב י"א סיון העבר. שמחתי על הקבלה טובה. כי תמיד אני שרוי בדאגה בשלחי על הפאשט פן ישלטו בו ידי זרים וכו'. ומחבה יתרה אשר חיבב אדמ"ו הה"ג נר"ו אותנו. גליתי אזנו בדבר הזה ולא לזולתי ישמיע הדבר.

834

835ועל דבר השאלות בענין הפרישות ממאכלים אשר נצרכו לבדיקה. מצאתי טוב טעם ודעת בדברי קדשו. כתוב לאמר לאחי ר"ל שי' אי"ה אשלח לו ההעתק. ובאמת דברי היו פירוש לדברי אחי שי' אשר כתב תחת השמש. ואין לו מובן. אף כי ידעתי כי הסחורות הבאים משפאניע אינם עוברים תחת קו המשוה ממש. כתבתי כדי ליתן הבנה לדבריו. ובאמת דרך הים הנקרא שאפנישא קישט הוא מחומם מאד. ואפשר שעי"כ יגדלו התולעים. וזולת זה לא ידעתי. רק כד הוינא טליא שמעתי הדבר הזה. ואני נהגתי חומרא זו לא לבד בדברים הנזכרים בשו"ת. זולת לכל דבר הצריך בדיקה. כי עפ"י הרוב הבדיקה נעשית ע"י נשים. שאין לסמוך עליהם. וחוש ראות עיני אין כל כך חזק לראות (המילבי"ן) או הכנימה. ואף ע"י הכלי זכוכית מגדיל המוחשים לאו כל עת תחת ידי. וביותר שאני טרוד. ולזאת הסבה הייתי פרוש. וביחוד בימי הקיץ ממיני זרעונים כמו קטניות החדשים וירקות ועשבי השדה ששכיחים בהם תולעים קטנים מאז ירוקים ממש אד"ו לבדקם יפה. אם לא בעיון רב ובהשגחה יתירה. ועם כל זה אין אני אוסרם אפילו לבני ביתי. והנה העתקתי דברי קדשו והנני שולחם לאדמ"ו הה"ג נר"ו. למען יהיו למשמרת אצל גנזי אוצרות ד"ת שתחת ידו ערוכים ושמורים לדור דורים:

835

836ועל דבר התחנה ששתי כעל כל הון שכוונתי לדעתו הגדולה. ובחיי שכמה דברים שמצאתי בחיבורים לאדמ"ו הה"ג נר"ו אני מעצמי נהגתי כך מנעורי. וכתובים על גליון ספרי הפוסקים שלי בימי חרפי. ומיום עמדי על דעתי לא אמרתי התחנה ארוכה בליל ש"ק ביציאת בה"כ. וגם שלום עליכם כפולים ומכופלים. והתחנה בשעת הוצאת ס"ת בי"ט. הייתי ירא מלאומרו. וביחוד שקרא תגר עליהם הרב הגאון מהור"ר יעקב יושע זצ"ל. עד שמצאתי בדברי קדשו כתוב לאמר אותם ומפי האר"י ז"ל. ומיום ההוא והלאה הייתי מתחיל לאומרם. וב"ה אשר הצילני מיד התחנה הטמאה. וכמדומני שכתובה על ספר שם טוב קטן ג"כ. והנה התו' ר' מן נר"ו אמר לי שבפולין נדפסה בזאלקווי תוך ר"ח תפלות שיד כל קטן שולטת בה

836

837הספר ח"ה רצונו הוא כבודו להשאר אצלו עד אשר יעיין בו היטב. ואני לא מצאתי בו דבר תימה זולת ענין ס"ע. וגם ענין הברכה לבנים שהוא מדקדק ומקפיד דוקא ביד אחת. ואדמ"ו הה"ג נר"ו גזר אומר בבית התפלה שלו דוקא בשתי ידים: ונתן טעם לדבריו בנגלה ובנסתר. והתירוץ על הקושיא בענין ק"פ כבר הצעתי דברים לבני החבורה שהיו באותו מעמד. וכלם הודו לדבריו ואומרים ברוך הוא. ותנוח דעתו כאשר הניח דעתי הפעוטה. זולת זה אין אתי דבר כעת. ובפרט שהאיש הנושא זאת נחוץ לדרכו לשלום אקצר ואומר שלום. כ"ע תלמידו השותה בצמא דבריו מחו' הד"ש: הק' יעקב הכהן.

837

838זאת אשר כתב להודיע כי נתיישבה דעתו של התו' רא"ד ומצא קו"ר בחיבוריי.

838

839ב"ה יום א' ך"א מנחם תקכג"ל: הנובר.

839

840שלום וישע רב לה"ה אהו' אדמ"ו ומחו' הרב המובהק הגאון הגדול החסיד עטרת תפארת ישראל. נ"י ע"ה פ"ה כבוד מהר"ר יעקב נר"ו יאיר ויזרח לעד עד דאין ומורה. צדיק כתמר יפרח.

840

841דברי קדשו מעולפת בכתנות אור כו'. והנה התו' מהו' אהרן דעסוי דברתי אתו אתמול ביום ש"ק. וסיפר לי שהק' ר"נ ד"ד שלח לו הספרים. ומצא בו קורת רוח. ודעתו נוחה כעת. ומתוך הדברים ענין לענין. לשארי החבורים של אדמ"ו הה"ג נר"ו בחלקי הנסתר הנמצא מובלע בין הטמון לחבור התפלה. ולספר מגדול. והפליג מאד בשבח. ואמר לי כהאי לשון. ברוך שחלק מחכמתו ליראיו וגלה להם סודו. כי מצא כמה דברים ערבים בחבורים הנ"ל. אשר לא האמין אם לא ראה. הפלא מהרמזים והצרופים כי הפלא לעשות. ואי"ה עי"מ האפשרי אבא בארוכה. כי לקצר אני צריך כו': ואני הנני כמו כל עת מוכן לשרתו כתלמיד הנכנע ד"ש כל הימים: הק' יעקב הכהן:

841

842ב"ה כיום ג' ח' ניסן תקכד"ל. הנובר.

842

843שלמא יסגי לחדא. לה"ה אהו' אדמ"ו ומחו' אשר תמיד תהלתו בפי הרב המובהק הגאון הגדול האמתי עטרת תפארת ישראל רבן של בני הגולה. דמתגליין ליה כל מלתא דמטמרן כל רז לא אניס ליה נ"י ע"ה פ"ה כבוד מהור"ר יעקב נר"ו יאיר לנצח אמן.

843

844יום אתמול כי יעבור הגיעוני שני כתבים הבאים כ"א. אחד מיום ג' ר"ח הנ"ל מעולפת בכתנות אור חלוקא דרבנן כו'.

844

845ועוד הערה אחת שחפשתי בספר מ"ח ולא מצאתי בו אפס קצהו מן התפלות והתחנות שנדפסו בסידור תפלה המתייחסת אליו. ויש ביד ר' מנלי הנ"ל. והיא מלאה על כל גדותיה מכל התחנות ממש מס' מירם ח"ה. ואגיד עוד נפלא שאסתייע מלתא כאשר הייתי נוסע מפה בימי החורף העבר לדרעזין. היה אתי על הפאשט עד ברונשוויג איש אחד את שמו לא הגיד לי. אך הוא כעת אב"ד בנייאמטעגין. והיינו מדברים מענין ספר ח"ה הנ"ל ומחברו. וגלה לי בסתר ולחש באזני ששמע בילדותו שהיה מן הנחשדים. אף שבדקו בספרו ולא מצאו מאומה והייתי משתומם. ולא גליתי הדבר לשום אדם אפי' לאדמ"ו הה"ג נר"ו לא הודעתי מדבר הזה. אבל עכשיו שראיתי האזהרה בכתבו הטהור. אמרתי אם ספקות שלו כך וכו'. אגלה אזנו מזה: ואם שגיתי שגליתי מה שמכוסה. ורק מפי השמועה מאיש אשר לא ידעתי את שמו ואת שיחו. עאכ"ו מעשהו. ה' הטוב יכפר בעדי. ולא יהיה זאת לי לפוקה ולמכשול. כי הוא יודע ועד שכוונתי לש"ש. ואגב אשאל מאדמ"ו הה"ג נר"ו. באשר ששמעתי מפיו הקדוש שמתחרט על הסכמת ספר אחד מחכם מלונדין. שנעשה על פי הפצרת גיסו המנוח הגאב"ד דאמשטרדם זצ"ל. האם באו דברי החרטה כבר בדפוס. כי חפשתי אחריו בהחבורים שבידי ולא מצאתיו. ובש"ק העבר שאלני אחד. למה אני קורא תגר על ספר ח"ה: והלא ספר הזה הוא מלא מדבריו. ורבך הסכים על ידו אתמהה. והשבתי הדברים ששמעתי מאדמ"ו הה"ג נר"ו שהיה מתאנה לו. ומתחרט כל ימיו ע"ז. ואם כבר בא בדפוס יודיעני איה מקום כבודו.

845

846והנה הואלתי לגבב דברים אדברה אך הפעם. אם יכבדני עם תשובתו קודם החג הבע"ל יודיעני במח"א. האם שותה בפסח מהצוקר שנעשה ע"י ישראל שם הנקרא הוט צוקר. כי האב"ד פה מפקפק על הדבר. מפני אחלופי. ואני ידעתי מה שידעתי וראיתי בימי נעורי הלכה למעשה. אך לא רציתי לגלות הדבר. בלי נטילת רשות. וביחוד שפעם אחד הזהיר אדמ"ו הה"ג נר"ו אותי: למגדר מלתא בדור פרוץ לעשות סייג לד"ת. הגם שרוב העולם שותין אותו פה שלא מדעת הרב שאין דעתו נוחה: ואין בידו למחות. ובאמת איכא טעמא רבא משום עונג י"ט דבטל אפילו לגבי דידי זולתי. כי אסתניס אנא. וחולשת גופי צריך לאותו משקה. ואם אין לי צוקר כנ"ל ממש א"א לשתות. ובפרט טע שהקישטן צוקר מעכיר אותו ומבטל טעמו. ואם אין הדבר בכלל דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור. לא ידעתי למה נאסרהו לבטל עונג י"ט בחשש רחוק כי האי. ומה שאין דעת הרב נוחה בכך. כי הוא בשטת אביו הגאון זצ"ל אזיל שהיה אב"ד בק"ק פ"פ. ואינם שותים שם צוקר כלל אפילו קישטן צוקר. מצד המנהג ואין כח ב"ד יפה לבטלו אפילו כחוט השערה. מה שנהגו הקדמונים. אך קאפע שותים כעת הואיל וידעו שהמנהג בטעות היה. שהרבנים הקודמים וגם בני הקהלה האמינו שהוא מין קטניות. אבל עכשיו שרבים מהם ראו אותו בגנות ופרדסי השרים שהוא אילן גדול. בטלו הדבר ולית דחש לה. ואני הגדתי להרב שבכל המדינות האלו אפילו בק"ק הלברשטט. רבים שתו צוקר (דהיינו קישטן צוקר) בפסח בימים קדמוניות לפני כל הגדולים ובאין מוחה. והוט צוקר הנעשה ע"י ישראל לא היה בנמצא בזמן ההוא. השיבני הבו דלא לוסיף עלה. וביחוד שע"ז צריך לסמוך על כתב הכשר מהתועב הזקן אשמאי. שלא להחזיק ידי עוברי עברה. פן יאמרו שאנחנו נסמוך על הוראתו והכשרו. חלילה לנו. ולולי דמסתפינא הייתי אומר שטוב לנו להתיר כל הוט צוקר מהנכרים. כאשר ראיתי בימי חרפי בבית המני"ח ע"ה באלטנויא. והיה לי ויכוח גדול עמו בפעם ההיא. ונשבע לי שהוא בעצמו הלך כמה פעמים במקום אשר יבשלו שם הצוקר. וראה שאין בו חשש כלל. ואמרתי לו עד אחד נאמן באיסורין. ובפרט שהיה בביתו. דנראה קצת לבזיון. ושתיתי עמו. וכאשר ספרתי הדברים לפני אדמ"ו הה"ג נר"ו. הגיד לי מה שהגיד בחומרא זו. וזכורני הדברים היטב. אף כי מים רבים הוא. כי תמיד מה ששמעתי מדברי קדשו. היו חרותים על לוח לבי. כמונח בקופסא דמי. ואבקש להאיר עיני ע"ד זה. וא"כ אפשר שדעתו מסכמת להתיר כל הוט צוקר. מלהתיר הצוקר הבא משם עם כתב עדותו. או אפשר שייטב הדבר בעיני אדמ"ו הה"ג נר"ו לבדוק האיש אשר ירקח הצוקר שם. האם ראוי לסמוך עליו ויתן לו כתב המכשירו לעתיד לבוא. הטוב בעיניו יעשה. ובזה אשים קצב למילין אשר הארכתי אך הפעם. ויתענג על כל שלום וטוב. ויחוג את חג המצות. ברוב דיצות כעתירת נפש המשתוקק לתשובתו. דורש שלומו ומבקש אהבתו כל הימים בלב תמים תלמידו המתאבק בעפר רגליו. הק' יעקב הכהן.

846

847תשובה

847

848מה שהשבתי על אגרת הנ"ל. לא נשאר בידי העתק. ועם שכבר נזכרו למעלה איזה דברים שנשנו בכאן. הצגתי גם אגרת הלז מפני איזה דברים שנתחדשו בה. אך אזכיר בקצרה לענין מה שבקש ממני תלמידי השואל. אם באה בדפוס החזרה והמודעא שעשיתי על הסכמתי על ס' מק"מ מחמת אונס גלוי. הלא כבר הוצגה באורך בספר שבירת לוחות האון (דמה"ב) ולענין התר אכילת קישטן צוקר בפסח עמש"ל בספרי הלז לעיל (ס"כ) ולעת כזאת כבר סמכו על הוראת אמ"ה ז"ל להקל. בכמה מקומות עושים ממנו. גם הוט צוקר. ולית דחש בה. ובמ"א כתבתי גם לאחיו מהר"ל כ"ץ יצ"ו. בדבר זה בקצת באור נוסף. אולי אמצאנו ואציגנו כמו כן לתקוע בו מסמרות. להשליך משא החומרות הבלתי נצרכות כהלכות עקורות. ויהי ה' עמנו להקים את כל דברי התורה ההכרחיות לשמור ולעשות להבין ולהורות מיד ולדורות. יעב"ץ.

848

849ב"ה יום ד' כ"ג תמוז תקיט"ל.

849

850גאון יעקב צבי ישראל רכב ישראל ופרשיו. ה"ה נ"י ע"ה פ"ה הגאון הגדול החסיד המפורסם בדורו כמהור"ר יעקב נר"ו.

850

851שמו הגדול הולך למרחוק כשמן אפרסמון ואני הקטון יושב בדנציג לפי שעה וכהיום לומד אני במסכת ביצה. ומשתומם אני על רש"ל הקדוש זכרונו לברכה. שתופס את רש"י ולפי דעתו ח"ו שרש"י טעה בדבר משנה ולפי דעתי הקלוש' שדברי רש"י המה בדיקדוק. אך לא רציתי לעמוד על דעתי הקלושה. ואמרתי אל מי אפנה לברר הלכה כנתונה מסיני כי אם אל רום הוד כת"ר אשר כל רז ממנו לא נעלם ומכוון שמעתתא אליבא דאמת הלכה כמותו בכל מקום. בקשתי מתלמידו הרבני המופלא ומופלג מוהרר ליפמן אשר הוא מכירי ואוהבי נאמני לשלוח למכ"ת השאלה. ואקצר שאין אני ראוי להטריח את הצדיק אך תורה היא ומימיו אנו שותים מכמה חבורים שיצא מוניטין בעולם שו"ת ושארי ספרים. ומשם נראה שכוונתו לש"ש. בכן אמרתי אחוה קידה ואשאלה ממנו מענה לשון. ויורני אם הלכתי בדרך אמת שלפי דעתי הקלושה כוונתי לדעת רש"י. אבל איני יודע אם האמת אתי בכן מבוקשתי להודיעני אם כוונתי לדעת הגדולים.

851

852איתא במסכת ערלה פ"ב התורמה וכו'. עולים באחד ומאה וצריך להרים הערלה וכלאי הכרם עולים באחד ומאתים. ואין צריך להרים ובמסכת ביצה דק"צ ג' ע"ב פריך בגמרא וכי תימא ביצה חשובה ולא בטילה הניחא למ"ד כל שדרכו למנות וכו'. דתנן מי שהיה לו חבלי תלתין של כלאי כרם ידלקו נתערבו באחרות ואחרות באחרות כולם ידלקו דברי ר' מאיר וחכמים אומרים יעלו באחד ומאתים פירש רש"י יעלו באחד ומאתים אם נתערב אחד מהם במאתים של היתר יעלה אחד מהם לידלק והשאר מותרין. ומקשה רש"ל זצ"ל יעלה אחד מהם וכו'. כבודו הגדול במקומו מונח אבל לא דק כי משנה שלמה בפ"ב דערלה שאין צריך להרים המדומע אלא בתרומה משום גזל השבט ולא בערלה וכלאי הכרם עכ"ל ולפום ריהטא הוא דבר זר. שרבינו קדוש רש"י יטעה טעות גדול כזה. שיהיה נעלם ממנו משנה שלמה אבל לפי דעתי הקלושה שח"ו לומר שרש"י כו' יהיה נעלם ממנו משנה שלמה כזה דמשנה זו של חבילי תלתין של כלאי כרם היא בפ"ג דערלה וז"ל ר"ש בפרק הנ"ל בריש פרק ביצה פירש בקונטרס אם נתערב אחד מהם במאתים יעלה אחד מהם והשאר מותר ועל סמך פירושו נהגו במין במינו כשמתבטל ברוב נהגו להסיר ממנו כשיעור האיסור והשאר מותר. ואי אפשר לומר כן דבהדיא תנן לעיל בריש פ"ב ערלה וכלאי כרם עולים באחד ומאתים ואין צריך להרים ותרומה דוקא משום גזל השבט עכ"ל לשון ר"ש ולפום ריהטא גם ר"ש מקשי על רש"י כמו שמקשה רש"ל. אבל אחר העיון דעתי דר"ש לא מקשה על רש"י מידי ואין דעתו להקשות על רש"י משום דיש לדקדק היתור לשון ועל סמך פירושו וגו'. ואי אפשר לומר כן ונ"ל הוה ליה לר"ש להקשות בפשיטות על רש"י דבמסכת ביצה פירש רש"י יעלה אחד וידלק ובריש פ"ב משנה שלמה שאין צריך להרים וזה יתור לשון שמביא ר"ש ועל סמך זה נהגו. ואי אפשר לומר כן. אבל לפי עניות דעתי דרש"י פוסק ג"כ כמשנה שח"ו שיהיה נעלם מרש"י משנה שלמה. א"כ לא יכול הר"ש להקשות על רש"י כאשר אבאר בס"ד רק על סמך פירושו נהגו ומקשה על המנהג שאי אפשר לומר כן שהוא נגד המשנה במסכת ביצה מקשה תוספת ואחרות באחרות תימא דא"כ אוסר ספק ספיקא וכו'. ובקיצר התופס של תוספת כל דבר שיש לו חשיבות אינו בטל אלא בתרי רובי אף שכל האיסורין בטלין ברוב אחד ודבר חשיבות החמירו שלא יבטל רק בתרי רובי מחמת חשיבתו החמירו. א"כ על רש"י לא יכול להקשות הר"ש הא משנה שלמה דכלאי כרם אין צריך להרים. דרש"י סובר נמי כן דערלה וכלאי כרם אין צריך להרים רק חבלי תלתין שהם דברים חשובים יש להחמיר ולהרים כמו שכל האיסורין בטלין ברוב ודבר חשוב החמירו שיהיה תרי רובי כן דבר חשוב של כלאי כרם החמירו שצריך להרים. א"כ לא יכול ר"ש להקשות על רש"י בפשיטות רק שהוא מקשה שעל סמך פירושו טעו וסברו שרש"י סובר שכלאי כרם סתם אף שאינו דבר חשוב צריך להרים ועל סמך זה נהגו במין במינו בשארי אסורים ליקח אחד וזה אינו דמשנה שלמה דאין צריך להרים. נמצא על רש"י לא מקשה ר"ש מידי דאמת אינו קשה דרש"י פירש במסכת ביצה מחמת שהוא דבר חשוב יש להחמיר כמו בתערובת. רק על מנהג הוא מקשה א"כ אין קשה על רש"י שום קושיא. שח"ו יהיה נעלם ממנו משנה שלמה כך הוא לפי עניות דעתי אבל על קט שכלי אין אני רוצה לעמוד בכן מבוקשתי מעכ"ת הרמה כתלמיד לפני רב להודיע דרכו אם ישר הוא בעיניו כ"ד הדש"ת ומתפלל בעד אריכות ימיו. הק' אייזק בהרב מהור"ר מנחם נחום זל"ה חונה בק"ק דרויא ואגפייה במדינת ליטא.

852

853תשובה

853

854באור דעת רש"י שמצריך בביטול איסורין ביבש להשליך אחד
הנה מה שהשבתי על ש"ח הנ"ל לא נשאר ממנו העתיק בידי. כמו שארע לי בהרבה מכתיבותי. מחסרון סופר מעתיק. אכן גם עתה כשנזדמנה שאלה זו לידי. הריני מתפלא עליו כאז. כי צלל במים אדירים כו'. ולא ראה ולא ידע מ"ש כל שלהי ע"ז בפירוש. שאפילו פרוסת חמץ שנתערבה חד בתרי. הואיל ואינו ד"ח בטל ומותר בהנאה ע"י השלכת אחד מהם (והושג גם שם מהרא"ש על ככה) והובא גם בטי"ד (סק"ט) ובה"ל פסח (סתמ"ז) הא בהדיא דרש"י מצריך להשליך אחד אף במאי דבטיל ברוב. אצ"ל במידי דלא בטיל אלא במאתים. מדה אחת היא לרש"י בדין בטול יבש ביבש בכל איסורי הנאה. אע"ג דלא חשיבי. גם לשונו אינו מכוון. במ"ש דרש"י נמי סובר דערלה וכלאי הכרם א"צ להרים. רק חבילי תלתן ד"ח. לפום ריהטיה אתיא ליה. דאי לר"מ. חבילי תלתן. דליקה בעי. ולאו בהרמה איתנהו לגמרי. ואי לרבנן. אין צריך להרים ס"ל. מ"מ כוונתו רצויה אינך דברים חשובים. ואליבא דחכמים קאמר. איברא לאו מילתא היא ודאי. ודב"ל. יעבץ.

854

8551)אני את פי המלך אשמור כאשר יצוה עלי כדת ודין של תורה אשר עבודת הקודש עלי בכתף אשא ואסבול לא אוכל המלט לברר דעת הפוסקים כראוי. וגם בעניי וגלותי אין דעתי מיושבה לשקול עפ"י סברא. מה שבלא"ה אסור במקום אמ"ו יחיד בדורו. הנה הפצרתי באחד מהקצינים החפץ בטובתי ליקח ממני איזה ר"ט להתעסק בהן לטובתי ע"ד שמח זבולן כו': ולש"ש נתרצה הק' ומגודל יראתי מאיסור רבית חלילה אמרתי שאני מקבל כל האחריות וגם לא קצצתי דבר. רק אם יתן ה' וירוויח יתן לי מה שירצה וא"ל לא יתן כלום וגם כתב הודאה לא רצה ליתן כי סך מועט. והבטחני לכתוב בפנקסו והיה הדבר פשוט בעיני להיתר כביעתא בכותחא. והנה ראיתי להרב בתשו' חות יאיר סימן קפ"ט אוסר יע"ש. (אך צריך לדעת. דבכה"ג לא שריא קציצה) ונלע"ד דהוא מיירי שלא קבל הת"ח אחריות וגם שקצץ ע"ס ידוע ומחזי כריבית משא"כ עובדא דידי ודאי דשרי וכנראה מט"ז סימן קע"ז סי' י"ב וש"ך סי' ך' דאל"כ באיזה אופן שבחו לזבולן ודוחק לומר שיששכר נתן סחורות כיון דיושבי אהלים היו ודאי לא חזרו על השווקים לקנות סחורות בזול. ונא יאיר עיני. ועוד יש לי לשאול הלכה למעשה בדידי מה שאיני רוצה עד ירשיני מ"ו לאמר שאל.

855

8562) ואגב אודיעו קושיתי אשר הקשיתי על מהרי"ק בי"ד סימן ר"מ. והראני מ"ו כבר כתוב בילדותו על גליון ש"ע שלו ודחה הקושיא. והנה מצאתי בספר בית הלל על י"ד נתעורר בקושיא זו והוסיף להקשות מרמב"ם ה' ממרים פ"ה ד"ג יע"ש דאין שייך תירוץ של מ"ו ומצוה ליישב.

856

857תשובה

857

8581) לית דין צריך בשש. דשרי כה"ג בכל גוונא. בין בקציצה בין שלא בקציצה. רק שלא יהא צד אחד ברבית. לכן צריך קבלת אחריות אפילו יפסד הקרן כולו. ולענין מ"ש בחו"י. יעוין שי"ע ח"א (קמ"ח) ושם מבואר דקבלת אחריות המקבל נמי ש"ד. יע"ש. הפסוק שמח זבולן. אין לו ענין בכאן. דילמא עסקא עבד. או שמא נתן לו פרנסה משלו. ובמ"ר איתא שעשה לו סרסות. ודי בזו לראשונה.

858

8592) ולענין הקושיא הבלויה הישנה. דבר ה' בפי אמת. דליכא לאותובי מההיא דמכות מידי. כמ"ש במו"ק י"ד. ומ"ש ב"ה מה"ל ממרים. דמקלל אבי אביו שוה למקלל אחר. אין בו ממש לדחות מחמת זה דרמ"א. שזה פשוט מאד מ"ש הר"מ בזה. א"צ לראיה זו כלל. כי הוא דבר מוכרח מעצמו. דבכל התורה לא מצינו שיהא אבי האב בכלל אב. לענין שום עונש. שא "כ. תהיה אשת אבי האב במיתה כאב כו'. ודברי המדרש אינן אמורים אלא לענין הדור בעלמא. כמ"ש בס"ד וא"צ לפנים.

859

860בדין אם אדם חייב בכבוד זקנו ובאור ברמ"א
ולפי שלא נזכר בדברי השואל בפירוש. מה שראה כתוב בחבורי מענין הנ"ל. לכן אציגה הנה דברים כהוייתן מ"ש במו"ק (י"ד ססר"מ) על מ"ש שם בהגה דש"ע די"א אין אדם חייב בכבוד אבי אביו (מהרי"ק) ואינו נ"ל אלא דחייב בכבוד אביו יותר מבכבוד אבי אביו. וראיה ממ"ר. והילך לשוני שם. לכאורה יש להביא ראיה מתלמוד ערוך שלא כדבריו. מגמרא דמכות (י"ב) דמסקינן בן בנו נעשה שליח להכותו. אע"ג דבנו אסור. כדלקמן (סרמ"א ס"ה) איברא לאו מלתא היא. התם באבי אב רשע עסקינן. דמצוה להכותו ולקללו. דאינו עושה מעשה עמך. ולא עמו בתורה ובמצות. וגם זה שהרג אפילו שהוא בשוגג. הרי אין לו דמים. לכן אב שהרג את בנו בלי דעת. שבן הבן נעשה גואל הדם. והורג הוא את זקנו. מצוה קעביד. ברם הכה בכשרי ישראל קעסיק ואתי. דקמ"ל כל הנהו דחייב בכבודם יותר משאר העם. כגון לכבדו בקימה והידור. ולא נצרכה. אלא אע"ג דלא בעלי זקנה נינהו. וגם לא מתורת זקן שקנה חכמה. כגון שלא למד ממנו כלום. או שאינו חכם. מ"מ מחויב לעשות לו קצת כבוד (גם מגמרא דסוטה דמ"ט אין תשובה. כמ"ש כבר בחי"ג).

860

861ואמנם מ"מ ראיתו של רמ"א אין בה ממש. למילף מנה לכל אדם בהחלט. אטו מאברהם ניקו ונגמר. דזקן ויושב בישיבה היה (כדאיתא רפ"ג דר"א) וכל אדם חייב בכבודו בלא"ה. אף כי נכדו. והיינו דהכריח להמדרש (ורש"י עה"ת) לומר כך. כמ"ש רמ"א. כי היכי דלא תקשי אברהם זקן. וכ"ע מיחייבי ביקריה. כ"ש בן הבן. שהוא ואביו חייבין בכבוד הזקן אברהם. שהוא רבם ג"כ. והיה לו ליעקב לתלות הגדולה באברהם לפיכך הוצרכו רז"ל ללמדנו. כי אדרבה היא הנותנת. לפי שבן הבן חייב בכבוד אביו יותר מכבוד אבי אביו. על כן בדין הוא שידחה כבוד זקן אצלם. אע"פ ששנינו כבוד הרב קודם לכבוד האב. היינו כשהבן תלמיד גמור של הרב. משא"כ היכא דאינו תלמידו ממש. כיעקב שלא שמש את אברהם (אלא את שם ועבר) אע"ג דודאי חייב בכבודו. דלא גרע משום שהוא זקנו. מ"מ כבוד אביו חמור כה"ג. מיהו בעלמא ליכא למשמע מנה מדי. לחייב בכבוד זקנו כלל. כשאינו זקן בא בימים. ולא חכם בתורה. שחיובו משום כבוד תורה. ולא משום מצות כיבוד אבות. אלא מיהא מקצת הוכחה איכא. ממה שאמרו מלמד שחייב אדם בכבוד אביו יותר כו'. ש"מ דמצות כבוד נמי שייכא ביה. ונילף בהדרגה דהוא הדין לאבי אביו בעלמא. שאינו חייב בכבודו (אם לא מחמת זקנותו ותורתו) מ"מ חייב בו הידור וכבוד טפי משאר אינשי. אלא שחיוב כבוד אביו יותר עליו. שוב ראיתי לרמ"ח בשתי לחם שלו (סמ"ג) שהוליד מסברת כרסו. שבפני אביו כבוד זקנו עדיף וקודם. ושבוש הוא כי אם אבי האב רב מובהק של נכדו הוא. צריכא למימר. פשיטא. הא מתניתין היא. אלא ודאי באינו רבו מיירי. אלא בזקנו גרידא. כדאיירי הגה דש"ע. אך באופן זה כבוד אב קודם. וחמור בודאי. כמש"ל בס"ד. ומ"ש איש דברים מראב"י. ודאי לאו מילתא היא. שא"כ. יולד לנו דין חדש בד"מ. עמו"ק ח"מ סרמ"ז. ודוק. ואין כדאי לטפל עוד בריבוי דבריו. ומ"ש יספיק למבין מדעתו. יעב"ץ.

861

862ז"ל הקפו"מ רקו"ב התורני רפ"ב. ששאלני בכתב (אחר שהודיעני שיש לו איזה מעות להרצותן אלי. ונומיתי לו שיעלם על ספר בדיו וישלחם לידי. וכן עשה): שלש הנה המנויות פה במספר. תשובותי על השלש האלה. כבר הוצגו זה פעמיים בתוך חבוריי. הלא הנה בהשמטות דסמו"ק א"ח. ובספר משנה לחם. שכבר יצאו לאור הדפוס מימים רבים בעודנו חי התו' רופ"ב ע"ה. אך לאשר עכשיו בעסקי בהדפסת ספרי הלזה. נראה בדפוס כתב המשכיל המנוח ע"ה. ולא נזכר בו דבר מתשובותי הנצחות הללו. הוצרכתי לחזור ולהציגן הלום. לפי שספרי חיבוריי. אחד מאלף המעיינים. רואה אותם. מפני שאין אני מחזר בהם על העיירות. על כן רובם ככולם מונחים בזוית כס"ת. ואיכא דחזא בהא. ולא חזא בהא. פן יהא סבור הרואה בספרו שנצחני בפקפוקיו לכן עשיתי זאת. לא חששתי להוצאה כפולה וטרחא יתרה. שאם המעיין בחבורו. לא ידע משני חיבוריי הנ"ל. אולי יזדמן לפניו השלישי הלז. למען לא תהא האמת נעדרת. ולא תתעלם ממבקשיה ככסף. הלא כתבתי לך שלישים במועצות ודעת. כי לא כל העולה על לב איש. יחשב לדבר שיש בו ממש. ומ"ש שקושיא זאת נזכרה גם בספרו של רמ"ש. הנה ידוע בשער ספרי לח"ש. שנדפס בשנת כלחם השמים לפ"ק. שהיא תצג"ל. וספרו של רמ"ש נדפס בשנת תצו"ל. שלש שנים אחרי הדפסת ספרי.

862

8631) באשר שאין מסרבין לגדול כמותו י"ב. בטלתי מפני רצונו רצוני. ולכתוב לו מה שנראה לענ"ד. בדבר קושיא גדולה ועצומה. שהקשה מר בספרו הקדוש לח"ש. בפרק ב' משנה ג' דביצה. וי"ל אפילו לדברי הר"מ והרא"ש ז"ל. שפירשו שהוא הל"מ דהכי גמירי להו לב"ש דאין משיקין אלא מין עם מינו. מ"מ לק"מ אליביה דב"ש דמאי דמוקי בגמרא דאין לו מים אחרים. היינו אליביה דב"ה. שהוא סובר כלים מלפני שבת. דגזרינן שמא יעביר כו'. כמו שאמרו בגמרא ומ"ט לא גזרו נמי גבי מים. כמו שהקשו בתוספות ד"ה נגזור השקה וצ"ל כתירוצם ז"ל דבהשקות מים אין להוט כ"כ. ולפי זה סיפא דמתניתין דקתני. אבל לא מטבילין הוא מיותר. דאם בכלי לבד גזרינן. כ"ש דגזרינן אם שניהם טמאים אע"כ דקתני סיפא אגב רישא ונקטי בגמרא ואי אית ליה מים יפים הני למה ליה למעבד להו השקה פי' פשיטא שלא שייך למגזר שמא יעביר כיון שאין צריך להם ואינו להוט ולאו משום אסורא קאמר. דאה"נ אפילו אית ליה מים יפים דמותר להשיקם דלא שייך גזירה כלל בהו ולא שייך נמי למיגזר השקה אטו הטבלה אע"כ דמיירי דלית ליה וה"א דשייך להוט כמ"ש התוספות. אבל לב"ש דס"ל הכל מלפני השבת אפילו אדם ע"כ לא ס"ל הטעם שמא יעביר אלא משום דמחזי כמתקן ולא אמרינן אדם נראה כמקר לדידיה מיירי מתניתין דאית ליה מים יפים ואה"נ דדבר פשוט הוא שמותר להשיק ותני רישא משום סיפא דאיצטרך לאשמעינן אבל לא מטבילין דסד"א דאגב המים מותר להטבילן ולא מחזי כמתקן. ובקשתי להודיעני אם ישרו דברי בעיניו ואם שגיתי אתי תלין. ומה שתירץ מר בספרו הנ"ל דמיירי אליביה דב"ש במי החג שנטמאו תינח אליביה דרבנן דמתניתן איירי בשבת אבל אליביה דרבי דמוקמינן לה לקמן בגמרא דמתניתן איירי בי"ט. ויכול לשאוב מים מן השלוח וא"כ יש לו מים אחרים מקרי וצ"ע. עכ"ל.

863

864תשובה

864

865השואל חדש בכדי ליישב הקושיא בס' לח"ש פ"ב דביצה ונשתבש בפשט הגמ'
1) תשובתי בקצרה. מה שחתר מ"כ למצוא גם הוא דרך שכבשוה המשיבים שקדמוהו שרצו לפרש הגמרא אליבא דב"ש דווקא. מרוקא חדא תפיתו. ובחדא מחיתא מחיתו. ולסופא דסוגיא לא נחיתו. כבר ימצא די השב לו בספרי ובתשובת השגה הנ"ל. לכן נלאיתי נשוא לטפל עוד בדברים בטלים מעצמם וכלים מאליהם. ואין שונין ומפרשין לחכם. ומה שחשב לחדש דבר מעתה. עפמ"ש תו'. וכתב מ"כ ז"ל ולפ"ז סיפא דמתניתין כו' הוא מיותר כו'. באמת הני מילי מרפסן איגרי. ואי דייקינן כי האי לא תנינן. איברא ליתיה לדיוקיה לגמרי. ולא היא אין כאן יתור ולא כ"ש. דסד"א אגב השקה שריא נמי הטבלה. אפילו אליבא דב"ש הוה אמינא בכה"ג לא מיחזי כמתקן. וה"נ לב"ה אצטריך. דלא נימא אגב מימיו לא שייכא גזרה. כיון דלא שרי אלא ע"י השקה. מדכר דכיר. קמ"ל דלא. ומה שרצה להמשיך עפ"ד פירוש חדש בסוגיא דגמרא. הני ל"ל למעבד להו השקה. פירוש פשיטא דלא שייך למגזר שמא יעביר כו'. ולא משום אסורא קאמר כו'. אין כדאי להשיב על זה. שמהפך קערת כסף הפשט. ומחה משמעות הסוגיא על פיה כדבר אשר אין לו שחר. ואין הדעת סובלתו שחושב דברי הגמרא חסף די פחר.

865

866ומה שהשיב על תירוצי. דמיירי במי נסוך דחג שנטמאו. ואמר מ"כ תינח אליבא דרבנן כו'. אבל לרבי איירי בי"ט ויכול לשאוב כו'. יש לו מים אחרים מיקרי.

866

867אמרתי שגם זה הבל. כיון דלכתחלה איכא קפידא למלא מן השלוח דווקא. משו"ה ודאי משיקן גם אם ארע בי"ט. תדע דאל"ה. תקשי לך בשבת נמי. מאי כולא האי. דשרו להו השקה. ימלא מן הכיור. כמו בנשפכה ובנתגלתה. הא על כרחך כל כמה דאפשר מהדרינן אמי שילוח (ועמש"ל בתשובה למהרא"א) ואי שרו משו"ה השקה בשבת. בי"ט לא כ"ש. זה פשוט וברור. ורש"י שכ"ש דנקט שבת. לא דווקא. כמ"ש בחי"ג שם בס"ד. ותו מי לא עסקינן בדאין שהות לחזור ולהביא מן השילוח. כגון שנטמאו היום. סמוך לשעת הנסוך. באופן שאין פנאי לדבר. ואי אפשר להביא אז מן השילוח שחוץ לעיר. ובעסק גדול היה נעשה (ועוד. הא אליבא דב"ש נמי קיימינן השתא. וב"ש לית להו מתוך. לא שרו הוצאה בי"ט לצורך מצוה. כדתנן בש"א אין מוציאין את הקטן כו'. וגם זה כפתור ופרח) וכיון שהדבר נחוץ. פשיטא שמשיקן בי"ט. כמו בשבת. דמאי שנא הרי נתיישב תירוצי דבר דבור על אפניו בס"ד. ותו לא מידי.

867

868וזאת שנית. נוגע למ"ש בקונדרס סייג לתורה:

868

8692) מ"ש מר בתשובת שאלה שלו (סקנ"ו) וי"ל והואיל ואתא לידן אמינא כו'. דקושית הש"ך מעקרא ליתא. מ"ש מ"ט לא הגעילו כלי מדין באפר. דהא מאי מהני אטו נט"ל לכתחלה מי שרי. והא קיי"ל דלא שרי אלא דיעבד ע"כ. ולא זכיתי להבין דבריו דודאי שנט"ל אסור לכתחלה. והוא מדרבנן. ומדאורייתא שרי לגמרי. וכ"ה בגמרא ע"ז גזרה שאינה בת יומא אטו בת יומא. וכ"ה משמעות כה"פ. ואם נדחוק ונאמר מה שאמרו בגמרא גזרה. היינו מדאורייתא. אע"ג דמצינו בדאורייתא חילוק בין דיעבד ובין לכתחלה. דהיינו למצוה אבל לא לעכב. אבל משום גזרה אסור לכתחלה מדאורייתא. לא מצינו והוא דוחק גדול. מ"מ קושית הש"ך מעיקרא איתא. ואעתיק לשון הרשב"א בב"ר ש"ר וז"ל. וכן אפשר עוד להגעיל כלי שאינו בן יומו ובכלי אסור והוא שלא יהא בן יומו. ואין משגיחין בשעור המים. שהרי כל מה שנפלט בין הוא בין הכלי שמגעילין בתוכו. לפגם הוא. ואע"פ שחוזר ובולע. אין בכך כלום. ונט"ל מותר. וא"ת א"כ מה הועלנו. והלא אף קודם הגעלה מה שבתוך הכלי פגום הוא. ואפ"ה צריך הגעלה. לא היא התם תחלתו מן המשובח היה. ורואין אנו כאילו הוא בשבחו עד שיפלוט. שחשו חכמים אם אתה מתיר לו להשתמש בו לאחר יומו. יבוא להשתמש בו אפילו ביומו. אבל כל מה שבולע מן הפגם מותר עכ"ד. וה"נ היו יכולין להגעיל במים עם אפר. ופולט מה שבלע בשעת שבח. ואף אם חוזר ובולע מאותן מים הוי פגם מעיקרא: ומותר אפילו מדרבנן. עכ"ד אוהב (לטעון ולא לפרוק) אמר אשיג. והצל לא נציל את הש"ך:

869

870תשובה

870

871חשב להשיג גבולי ולהרוס מה שבניתי בשי"ט ח"א סקצ"ו ובקונ' סייג לתורה בפטומי מילי ולא ירד לסוף דעתי
2) באמת נראה בעליל כי לא עיין היטב בדבר הקונטרס (רק בהעברה בעלמא ואגב שטפא) כמו שאוכיח לו בבירור גמור. ולא היה מהצורך להשיב באורך. רק לזרזו שיחזור וישים עין עיונו עליו. בודאי ימצא די השב לו. כי אין מפרשין לחכם. רק כדי שלא יחשוב רע לי. כאילו השלכתי דבריו אחר גווי חלילה. כי לא כן אנכי עמדי. והנה לא אכניס עצמי בכאן. אם דברי רשב"א הללו. שטרח והעתיקם. הלכה מוסכמת היא. שחדש לנו דבר להתיר נט"ל. אף לכתחלה. שאין כאן מקומו. רק את זה בלבד אני אומר. אדמותבת לי מרשב"א. תסייע לי מניה. שהרי כך אמרתי אני בקונדרסי. דלא מהני לעשות האיסור פגום. דהוי ליה מבטל איסור לכתחלה מה שבלע בשעת שבחו. ורואין אותו כאילו הוא עדיין בשבחו. וכדברי רשב"א (וזה הדבר הובא בשמו גם בב"י בסצ"ד. באופן שלא היה מהצורך להטריח בהעתק כל כך מסת"ה) ולא דמי להגעלה. דפולט האיסור לגמרי ובטל מכל וכל. משא"כ בעושה ממשובח פגום. ואע"פ שאין בו כדי לבטלו. כמו שבארתי היטב בלשוני. דוק בו ותמצא. דעת שפתי ברור מללו. אדרבה רשב"א תנא דמסייע לי. שאינו מתיר אלא אינו בן יומו. עם אינו בן יומו ששניהם פגומים מעצמם. לא התיר לפגום את המשובח בעת שבחו ע"י דבר אחר הפוגמו. ואינו מבטלו לגמרי. וכן הש"ע לא חידש דינו זה. אלא אם נתן אפשר ביורה מתחלה קודם שבלע איסור משובח על כן אין זה מפסיד עלינו שמועתנו כלל.

871

872עתה אתווכח עמו מאהבה מגולה. על מה דחה בגילא דחיטתא וקרא דוחק גדול מה שהכרחתי אמתתו ע"פ עדים רבים נאמנים. וגם עלה בידינו יפה. באור הסוגיא דשלהי ע"ז. ממקום שבא עלי. משם נתקיים הדבר בידינו בעזה"י בלי פקפוק. ומה זה מהר למצוא עלי תואנה להחליט הדבר לחוב אותי שלא מדעתי. לסיים וה"נ היו יכולים להגעיל במים עם אפר ופולט מה שבלע בשעת שבח כו'. ומותר אף מדרבנן ודוק. כאילו כבר השלים העיון. במ"כ הקדים פה לעין. לא שם לבו להבחין ההפרש העצמי שבין לשון הגעלה. לפוגם את המשובח. כאמור ואית ביה נמי משום מבטל איסור לכתחלה. ול"ד להגעלה וכמבואר בקונדרס סייג לתורה וכשיחזור ויעיין בו. בטוח אני שיודה לדברי. ולא דק מעיקרא לירד לסוף דעתי. אף אם הקונדרס כתב צרוף ת"ל. הלא ידעתי. כי בעל שכל הוא ומשכיל על דבר ימצא טוב דעת בדברי קונטרסי. ומנה לא תזוע. אלא שהמהירות גרמה לו לבלתי השקיף כראוי ולדייק בו כל צרכו. סוף סוף קושטא קאי. ותתן אמת ליעקב.

872

873בשלישית הציג מה שהוקשה לו בדברי הברטנורה: וחשב להשיב על המג"א. ובזו אבליע דברי תשובתי תוך לשונו המועתק הנה באותיות נבדלות. ישמע חכם ויוסיף לקח:

873

874לא הבין מ"ש רש"י ורע"ב ותו']. לא חש לקמחיה וקדחי לבמג"א בס' של"ד בגילא דחיטתא
3) (פכ"ב דשבת מ"א. חבית שנשברה מצילין הימנה מזון ג"ס. וכתב הר"ב ואפי' בכלים הרבה דאילו בכלי אחד אמרינן פכ"ב כמה דבעי מציל. וכ"ה לרש"י. ונראה דכוונתם דאפילו אם אכל כבר ג"ס. מ"מ רשאי להציל בכלי אחד כמה דבעי. ) אהו' מי הגיד לו זה. אלא אמור. שלא התיר בסל מלא לת"ק. אלא דווקא קודם אכילה. ולפחות צריך להיות קודם שאכל במנחה. אבל כשאין צריך לו עוד לאכול בו ביום. שום סעודה מג"ס. ודאי ליכא למימר שיציל סל מלא ככרות בשעה שלא הותר לו להציל אפילו מזון סעודה אחת בלבד. הא בהדיא דלא חש לקמחיה במ"כ. ותמה איך אפשר לאמרו ולהעלות על הכתב. מזון סעודה אחת לא יציל. ומאה סעודות יציל. (והכי מוכח לגרסת רש"י שגרס בברייתא נשברה חבית בראש גגו. ובודאי א"א לומר שיציל לכתחלה טבל לצורך מזון ג"ס. אע"ג דבגמרא אמרינן דלא מקרי מבטל כלי מהיכנו כיון שאם עבר ותקנו מתוקן מ"מ אסור באכילה. ) לא ראה בתוספות. דמוקמי לה להא דחבית טבל. בדלית ליה פירי אחריני. (עיין פ"ב דתרומות מ"ג. ) טרח בכדי. כי לא ראה גמרא דביצה דיז"ב. (וכפי הנראה גם דעת תו' שמותר להציל בכלי אחד אפילו אחר שאכל ג"ס. מדלא מקשי בדס"ג על האי איתביה אביי והצלה שאינה מצויה לא התירו. והתניא נשברה לו חבית של טבל בראש גגו כו'. בפכ"כ דקי"ז ד"ה הא דתניא נשברה כו'. אמאי לא פריך ממתניתין חבית שנשברה. ולא מקשי הכא נמי. אע"כ דמתניתין לק"מ דאי"ל שהתירו לו מפני כבוד השבת להציל כדי ג"ס ואי אמרינן דגבי חבית שנשברה בראש גגו נמי לא התירו אפילו בכלי אחד. אלא היכא שנשאר לו לפחות ס"א מסעודת של שבת. שלא אכל עדיין. מברייתא נמי לק"מ. אע"כ שמותר להציל בכלי אחד. אפילו היכא שאין בו צורך שבת כלל משום הצלה גרידא) דיוקו שבוש. כי המקשן ודאי לא עלה על דעתו שיהא טבל קרוי מוכן אצל שבת. עד שחדשהו לו התרצן ואם היה יודע התירוץ. לא היה מקשה. אלא פשיטא היה סבור. דמשום הפסד ממון התירו אף הצלה שאינה מצויה. כדרך שהתירו הצלה מצויה לביצה. שאסורה באכילה בו ביום. זה פשוט אבל כי אתינן לשינויא דטבל מוכן כו'. בודאי לא שרי להציל אלא ג"ס. זהו מן המושכלות הראשונות. דלא יהא יציבא בארעא כו'. וזאת ישיב אל לבו. אם כדאי לבנות יסוד על דיוק כזה. ועל כיוצא אמרו אי דייקינן כי הא לא תנינן. אף כי לדחות לדברי גדול בהוראה מפני כך. כמו שסיים מע"ל. ואמר עוד ז"ל. (ולפמ"ש יפלא בעיני על הרב במ"א בסימן של"ד סק"ג. שכתב ומיירי שלא נשברה לגמרי דאל"כ אף בראוי אסור. ונראה שהבין דאף בזה לא התירו. אלא היכא שהוא לצורך שבת מקצת מה שמציל. וכוונתו כיון שאינו ראוי לשבת א"א לומר שיציל ס"א לשבת. וא"כ אף בראוי אסור היכא שאכל כבר ג"ס. ולא כיון יפה כמש"ל). חס ליה למע"ל. לא ניחא למריה במ"א דלימא הכי. אבל באמת כיון יפה יפה. וכדפשיטא לי נמי בחבורי מו"ק שם וכנז"ל. דלא צריכא רבה. ולכן אין מהצורך להעתיק מש"ע לעשות סניגרון לדבריו. שלא יקשה עליו מטעותא דרש"ז. פשיטא דלא נצרכה כלל. ולחנם סיים בו דוק. כשיחזור ויעיין הדק היטב. ימצא האמת ויודה לדברי. כמדת חכם. ובכן יראה חבתו אצלי. שלא השלכתי דבריו אחר גווי חלילה. וכמו שקבעתי שאר דבריו הערבים עלי: ויחדתי להם מקום חשוב בחבורי. לכל אחד במקום הראוי לו. ולא חששתי להוצאה וטרחא. תמו דברי אוהב יעב"ץ.

874

875ב"ה התע"ז לפ"ק. ברודא.

875

876שלום אהו' האלוף הרבני המופלא כמוהרר מרדכי נר"ו. במאי דבדק לן בהא (סנהדרין דסג"א) דאלמלא וא"ו שבהעלוך כו'. דארשב"י והלא כל המשתף ש"ש וד"א נעקר מן העולם. אלא מלמד שאיוו לאלהות הרבה. ונתקשה אצליכם דסוף סוף הוי ליה שיתוף.

876

877עלה בדעתי בסקירה ראשונה. דרשב"י בא לומר שלא קבלו האלוהות אלא במחשבה שנתאוו להם. אבל לא בפועל. ולא קשיא מדכתיב אלה אלהיך אשר העלוך. שהכתוב מעלה עליהן כאלו קבלום דבע"ז הקב"ה מצרף מחשבה למעשה כדכתיב למען תפוס וגו' בלבם. אבל שיתוף באמת אינו. וזה היה נכון אלמלא פירש"י בלשון זה וקבלו עליהם. ובאמת לשון זה קשה להולמו. ומה ראה רש"י על ככה.

877

878באור בגמרא אלמלא וי"ו שבהעלוך ולשון רש"י
ונ"ל לפרש כוונת רש"י ז"ל. בדרך זה ורוצה לומר שקיבלו עליהם להש"י על אלוהות שהוא אלהי אלהים. ודכוותה אמרינן במנחות דהגוים קרו ליה אלהא דאלהיא. ודבר זה ידוע ומוסכם. שכל עובדי עבודה זרה הקדמונים. היו מודים בסבה ראשונה שממנו הכל. והוא אלהי האלהים אחרים. שעבדום וקבלום לאמצעיים. ואין כאן שיתוף. ודבר זה למדנו הרמב"ם במקומות רבים מספריו. גם ידוע ומפורסם בספרים אחרים. והוא ישוב הגון לדעתי. ומדוקדק בלשונו של רש"י באמרו וקבלוהו (שמא כצ"ל) עליהם. לתרץ שבזה לא שייך שיתוף. כיון שמודים באל יתברך. שהוא עליהם על אלהיהם. ואינם מעריכים אותו בשוה עם הע"ז. שיפול בו ענין שיתוף. ודוק (בעת כותבי זה הייתי ערום. חסר ספרים. אחר זמן רב זיכני השי"ת לראות בסע"י. מצאתי קרוב לזה בח"א):

878

879ועוד אופן אחר נ"ל ליישב מה עם הידוע מ"ש במדרש. דהערב רב עשו העגל. והם שאמרו אלה אלהיך לישראל. וקיי"ל דבן נח אינו מצווה על השיתוף (כך כתבתי בילדותי. ואף אם עקב רוח אחרת אתי בזה כמ"ש בהגהותי לסקצ"נ (כב"ב) ועמו"ק א"ח (סרכ"ד) מ"מ אינו מפסיד במ"ש כאן מאז. לכן משנה לא זזה ממקומה) א"כ ה"פ. אחרים למדו סניגוריא על ישראל. במה ששיתפו שם שמים עם הע"ז. והקשה על זה רשב"י. הלא כל המשתף כו'. דהיינו על כרחך בישראל דווקא. כדמוכח להדיא מהא דבן נח אינו מצוה עליו. וא"כ בא לומר דאין ישראל צריכין לסניגור זה. שאם הם היו אומרים כן. מיגרע גרע. דנעקר מהעולם. אבל לפי שהע"ר היו עובדי העגל. א"כ אין בכך כלום אך לפי זה קשה מה ת"ל אשר העלוך. ר"ל כיון דלא בא הכתוב להשמיענו בזה איזה התנצלות בעד ישראל למה נכתב כלל. לזה אומר שאיוו לאלוהות הרבה. פירוש. שאעפי"כ היה צריך להכתב. ללמוד התנצלות בין לע"ר בין לישראל. שעכ"פ נכשלו ג"כ עמהם לפחות במחשבה שעליה נענשו (וכדאמרינן בפש"ש שלכן לא היתה מיתתן שוה. לפי שנחלקו לכתות יש שעבד ממש ויש שנשק. ויש ששמח בלבו והם מישראל וכי הא דאיתא בפר"י (דנג"ב) מדפלחו ישראל לעגלא גלו אדעתייהו דניחא להו בע"ז) ולכן אמר שאיוו לאלוהות הרבה. ודקדק רש"י לפרש. שאף לאלוהות הרבה נתאוו לעבוד וקבלום עליהם בשווה. ולא עבדו העגל לבדו. שאז היה חטאם גדול וכבד מנשוא. אבל כיון שעבדו אלהות הרבה בשותפות עם העגל. אינו חמור כל כך. כמו שעכ"פ אינו חמור המודה במקצת ועובד בשותפות. כדאמרינן באין צדין שתרעומת הקב"ה היה על ישראל שלא עבדוהו אפילו בשותפות. ולא עשאוהו כתורמוס כך העובד אלוהות הרבה. אין לו ע"ז כלל. כיון שאינו מודה באחד מהם שיש לו היכולת לבדו. ושייר מקום נתרוקנה רשותו אצל כל אחד מהן. והרי זה דבר ברור לכל בעל סברא ישרה. שאע"פ שיש בדבר איסור ע"ז. אמנה אינו חמור כל כך כמייחד לו ע"א אחת. וזוהי כוונת רש"י ז"ל וקבלום עליהם. ר"ל שגם אותן אלוהות קבלום עליהם לעבדם. ולא משם שמים משתעי. והוכרח לומר כן. כיון שבא להקל עליהן מטעם ריבוי אלוהות. שלא עבדו העגל לבדו וכנ"ל. א"כ מחוייב. שכמו כן קבלו אלוהות הרבה כמו העגל בשוה. שזה בא רשב"י להורות. שבא הכתוב להקל עליהן. בין לעובדי העגל. בין לאותן שהסכימן במחשבה. כיון שעבדוהו בריבוי. לכן נכתב הוי"ו. אבל לא להורות על שיתוף שם שמים עם הע"א. כיון דגבי ישראל עכ"פ גרע טפי. ואינו מועיל להם. כך נ"ל נכון. וקרוב הדבר לאמת בעיני. והברירה ביד מעכ"ת אשר יבחר יקריב אליו. זהו מה שעלתה במצודתי המקולקלת לפום ריהטא.

879

880קושיא חמורה על תו' במ"ש דלא שייך שתוף אלא במידי דאלהות
ואגב ליעיין מעכ"ת בהני מילי. במ"ש התו' כאן דלא שיך שיתוף אלא במידי דאלהות. שנ"ל סתירה לדבריהם. ממאי דאמרינן בגמרא בפ"ד דסוכה. אמתני' דיופי לך מזבח. כאשר יראה במעט השקפה. ולא עת להאריך. הנלע"ד. יעב"ץ ס"ט.

880

881בספר הלק"ט למהר"י חאגיז (שאלה ל"ו מח"א) מי שהלביש את חברו כלאים ולא הפשיטו אם לוקה. תשובה אפשר משום דשני קרא ואמר לא יעלה עליך ולא כתיב לא תעלה. לחייבו אפילו שאינו עושה מעשה ולוקה. ע"ש. עכ"ל.

881

882ונראה דהא דקאמר ולא הפשיטו. לא דייק דמשמע אמלביש קאי. מאי נ"מ אי הפשיטו. וצ"ל ולא פשטו. ר"ל ששהה במלבוש הכלאים שהלבישו חברו. א"נ ולא הפשיטו אמלבוש קאי. ולא אמלביש ולי הצעיר נראה ששגג בזה במ"כ ואשתמיטתיה מתניתין ד"פ הלוקין היה לבוש בכלאים כו'. אמרו לו אל תלבש א"ת. והוא פושט ולובש חייב על כל אחד ואחד. שמע מינה בהדיא דלא מיחייב אלא אלבישה דקעביד מעשה אינו לוקה אלא אחת אלבישה קמייתא ופשוט הוא. שבכל התורה אין לוקין על לאו שאין בו מעשה. חוץ מנשבע וממיר ומקלל בשם והכא נמי בנ"ד ודאי אינו לוקה. אא"כ עשה מעשה והזמין עצמו לכך וסייע בהלבשה. כגון זו שמא יש מקום לחייבו מלקות. כדרך שאמרו בניקף.

882

883תמיהו' הרבה במ"ש בהלקט בדין המלביש את חברו שעטנז
ובהכי ניחא לי מ"ש הרמב"ם דהמלביש את חברו כלאים. אם היה הלובש מזיד. הלובש חייב. דלכאורה הוה קשיא לי עליה. נמי ממתניתין דאייתינן לעיל. והשתא אתי שפיר. משום דחשיב ליה עושה מעשה. ומעקר ל"ת בידים הוי. וכמדומה גם הרא"ש מודה לו בזו. אע"פ שחלוק עליו בחיוב מלקות דמלביש. כמ"ש בב"י (י"ד סש"ג) (והתימה מחכם זה בהלק"ט שלא נגע בכל זה. וה"ק אלו עקורות הן. כנראה לא ידע כלל ממ"ש הר"מ) אבל על כרחנו צריכין אנו למה שכתבתי. שאי אפשר לחייב מלקות אלא בעושה מעשה. וההיא דהרואה כלאים על חברו דקורעו אפילו בשוק. משום ח"ה נגעו בה. ובדלא ידע שבקינן ליה. ש"מ דלא מעקר בידים חשיב. דא"ה כי חזינן דאכיל דבר איסור דלא ידע ביה מי שבקינן ליה משום כבוד. הא ודאי שהייה בכלאים. לאו עקירה בידים הוא. ואין בו מקום לחיוב מלקות אלא בעושה מעשה ממש. אלא שבאנו למחלוקתן של הרבנים האחרונים בט"ז ובש"ך ז"ל בי"ד (סי' קצ"ח) לענין קציצת צפרנים בשבת ע"י גוי. דמר אסר משום דמדמי לניקף. ומר מניקף לא גמר. וס"ל דלענין שבת וה"ה לשאר איסורין. קיי"ל מסייע אין בו ממש. והמחוור בזה הוא מ"ש א"מ הגאון ז"ל בתשובה פ"ב בספרו. שדעתו הרחבה מכרעת בראיות חזקות. דודאי בכל האיסורין איכא איסורא דרבנן במסייע. וכ"ש כשעושה סיוע גדול (וחכם גדול כמר אבא הגאון החסיד ז"ל. עדיף מנביא. עיין בט"ז בא"ח סי' שכ"ח. שעשה ג"כ סניגרון לדברי עצמו שכתב בי"ד. קרוב למה שהתנצל א"מ הגאון ז"ל בעדו). והך דנ"ד נמי לאיסורא בעלמא פשיטא. אפילו בסתמא עושה מעשה מיקרי. דודאי לא סגי דלא קמסייע סיוע שיש בו ממש. כההיא דעמיץ ופתח. וק"ל. וכך היה נוח לו להרב הנ"ל לומר דחייב משום דמיחשב עושה מעשה. ומשו"ה לילקי. ולא משום דהכא שאני דלקי נמי אלאו שאין בו מעשה. אבל באמת הדבר ברור שגם זה אינו מועיל לשוויי ליה בר מלקות. אף אם מסייע גמור הוא. דאף לדברי האוסרין מסייע שיש בו ממש בשאר איסורין. מיהת אין איסורו אלא מדרבנן לכ"ע. ודווקא במקיף וניקף הוא דחייב במסייע. דרבי ליה קרא בהדיא דלילקי אסיוע. הא בעלמא לא. דלהכי אצטריך. וזה ברור. ואין לנו לחדש ולבדות לימודים מלבנו. לחיוב מלקות מ"ה (וכן מש"ע שם דדריש סמוכין לקולא עשוים לא באמת וישר להוציא את זה למלקות פליאה נשגבה בעיני מה ראה על ככה). ותמה על עצמך. היאך סברותיו של זה החכם ז"ל הפוכות מדרך התלמוד כאן. דאדרבה אי הוי כתב הכא לא תעלה עליך. הוי מחייבינן מלקות ג"כ במסייע. אע"ג דלית ביה מעשה. דהא ניקף דחייב הכי קיליף. מדכתיב לא תקיפו דמשמעו לא תניח להקיף. ה"נ אי כתיב לא תעלה. הו"א לא תניח להעלות עליך. והשתא דכתיב לא יעלה. משו"ה מיפטר משום דאין בו מעשה. וכ"ש לאידך טעמא דהתם. נפקא מדכתב תקיפו לשון רבים. להביא שנים שעשאוה שחייבין. אבל בעלמא כי הכא דכי כתיב לשון יחיד הוא דכתיב. ודאי דשנים שעשאוה פטורין בכל גוונא. מיהא איכא משום מסייע והכא נמי על כרחך מסייע הוא בכל גוונא בלי ספק. משו"ה סתמא אסור מדבריהם. דשייך בכל מילי דאיסורא. וכדכתיבנא משם א"מ הגאון ז"ל. ודאי גם הוא הנכון בדבר זה. אבל מלקות מי איכא למימר אפילו במסייע. דשנים שעשו פטורין בכל מקום. וקשיא נמי כלפי סנאיה דהר"מ ז"ל. וכ"ש אי משכחת לה נמי דאינו מסייע. ולא עושה מעשה כלל. כהנחת השאלה הנזכרת. מאן הא דלא חש לקמחיה. הא ודאי בורכא. ותימה גדולה על זה החכם ז"ל. כבודו מחול במקום זה דאזיל בתר איפכא. והנלע"ד כהלכה. כתבתי יעב"ץ ס"ט:

883

884שאלת אם צריך לקום מפני אשת חבר.

884

885תשובה

885

886קמ"ל דינא דאשת חבר לענין קימה והידור. ושיש חילוק בין בחיי בעלה ולאחר מיתה וישוב מ"ש תו' בענין זה ודין הקימה והידור בבוא לדין. החכם או החבר וכן אשתו והשגה על שיכה"ג
דבר זה לכאורה תלמוד ערוך. הוא בידינו בפ"ד דשבועות (לע"ב) דאיתא התם דביתהו דר"ה ה"ל דינא קמיה דר"ן. אמר היכי נעבד ואי איקום מקמה. מסתתמן טענתיה דבע"ד לא איקום מקמה אשת חבר ה"ה כחבר. א"ל לשעמיה צא ואפרח בר אווזא ושדי עלואי ואיקום. ברם לחלק יצאתי. בין אם בעלה הת"ח בחיים. או לאחר מיתה. כמ"ש בחי"ג שם. על מ"ש תו' ד"ה אפרח עלי ב"א. אע"ג דבעינן קימה שיש בה הידור ונדחקו בזה ע"ש. כתבתי כלשון הזה. ואפשר לי לומר. לפי מה שפירש"י דהך עובדא הוה משמת ר"ה. ניחא השתא ולק"מ מ"ש תו'. דלפ"ז לא היה חיוב גמור לקום מפניה. אלא מדת חסידות בלבד. דומיא דאיתא בהנושא באשכבתיה דרבי. אשת אב דאורייתא (להזהר בכבודה) הני מילי מחיים. אלא לאחר מיתה צריכא. ושמא לזה נתכוין רש"י בפירושו הנ"ל (עם שיש לדחות ולומר שאינה הוכחה. כי י"ל שהוצרך לכך. דלא תקשי אמאי אתיא איהי. ומה טיבה לבוא לב"ד. ואין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד. אבל גם זה אין בו ממש. דמשו"ה לא היה צריך שם לפרש כך. לעולם אימא בחיים היה. ור"ה ודאי לא היה הולך לפני ר"ן לדין. לפי שגדול ממנו היה. ואפילו ר"י הקפיד עליו כשזימנו לדון לפניו. אלא דילמא דינא דדביתהו דר"ה בנכסי מלוג שלה היה הדבר. לפיכך הלכה היא לפניו לדין. עכ"פ אין הכרח לדחות סייעתא דידי מפרש"י). וכן יש להוכיח בהכרח. דלא מדינא עבד ר"ן הכי. דאי ס"ד דינא הוא. למאי הוי ליה למיחש. אטו כי הוה אתי ר"ה גופיה לקמיה לדינא. מי לא הוה מצי למיקם מקמיה. והכי איתא בח"מ (סי"ז) שכשבא חכם לדין. עומדים מפניו. ואין חוששין לכלום. אי הכי. באשת חבר נמי נימא הכי. אי איתא דאשת חבר כחבר ממש. הא על כרחין. לא דין גמור הוא. ואעפ"כ עדיין לבי מהסס. לפי שי"ל שאין זה מוכרח. דהא אשכחן לרב ענן ר"פ שני דייני. דאיענש אכהאי גוונא. אע"ג דאיהו הוה סבר עשה דכבוד תורה עדיף. ולא חש לסיתומי טענתא. לא אהני ליה. ש"מ דלא שפיר דמי הכי נמי הכא נימא אנן. דלקום מפני ת"ח נמי לא שרי. במקום שיש לחוש שיסתתמו דברי בעל דינו. וכן נראה עוד מאותה שאמרו. שאומרים גם לע"ה שב. וק"ל. ולפ"ז לעולם אימא דאשת חבר כחבר ממש. ובין בחייו בין לאחר מותו. כי מ"מ כבוד חכם הוא לכבד את אשתו. וכנ"ל. וכי אתינן להכי נמי אתי שפיר דלא תקשי קושית התו'. דכיון דבמקום המשפט ובב"ד הוה עובדא. היינו דאסתפקא ליה לר"ן הי מנייהו עדיף. אי כבוד חכם. או כבוד הדין. והוא הדין דבחבר גופיה נמי הוה מספקא ליה. ואפ"ה בסוף ס"ל כבוד חבר נדחה מפני הדין. וקבעי למעבד לה יקרא לפנים משורת הדין. כך נ"ל דבר ברור בעזה"י. דוק.

886

887שוב אחר זמן רב נזדמן לידי ס' שיורי כנה"ג על י"ד. ומצאתי בו (סרמ"ד) הביא בשם רש"י כמו שכתבתי לעיל בס"ד. וז"ל. גרסינן בשבועות דביתהו דר"ה כו'. מכאן יש ללמוד שצריך לקום מפני אשת חבר כמו מפני בעלה. ותמהני על הפוסקים למה לא כתבוהו. דדוחק לומר ממד"ח עבד ע"כ ש"י.

887

888וכתב עליו בה"ס וז"ל. אמר המאסף מ"ש שהוא דוחק הוא האמת. ומוכרח הדבר מגופא דעובדא. דאם חיובא הוא לקום כו'. ומאי קאמר אי איקום מסתתמן טענתיה דבע"ד. ואמאי כיון דחיובא כו'. א"ו דמ"ה פטור כו'. ות"ל שכיוונתי לדעת שני גדולים. והנך רואה שכל מה שכתבו כלול בדברי שכתבתי כבר בילדותי. וגם ראיית ההוכחה הנ"ל לא עמדה אצלי בהחלט. עם שהסכמתי ג"כ להלכה. שדין גמור הוא לקום מפני אשת חבר כחבר. אבל לקום אף מפני החכם עצמו במקום המשפט לפני בע"ד. כבר מלתי אמורה שאינה הלכה ברורה. ומסתברא לי דאזיל ליה כבוד חכם בכה"ג. וטפי אית לן למיחש לסיתום טענות ושלא יצא משפט מעוקל. כמש"ל בעזה"י. ותו דבלא"ה נמי מסתמא אין חיוב לב"ד לקום מפני סתם חכם. דודאי לאו רבו הוא. וכגון ר"ן דקרי לר"ה חברין. א"כ בודאי אפילו הוה ר"ה גופיה אתי קמיה לדינא. לא הוה שרי למיקם קמיה. אע"ג דפליג ליה יקרא ממד"ח. לא משורת הדין הגמור. והיינו נמי דקרו לה אשת חבר. ולא קאמר אשת חכם. אלא אשמעינן דחיובא ליכא אלא מסתייה כי חבר. דעדיפא מי איכא למימר. ומשו"ה סגי לה בהידור בעלמא. ואזדא לה ההוכחה לגמרי. מיהו מודינא באשת חכם. יעב"ץ ס"ט:

888

889הוראה משובשת לזקן שאינו לפ"כ. שלא יטמ' אב כהן לבתו נשואה
הוגד לי ושמעתי. אל אחד זקן מהרבנים שבזמנינו. שהורה שלא להטמא אב כהן לבתו נשואה. ולעגו עליו. אמרו שמחזיק בשטותו אמונת אותו האיש ר"ל. ואמת אוי לאזנים שכך שומעות ואין מהצורך לבאר שטותו וטעותו. אכן יש לתמוה על דלא ידע לאהדורי סברא קצת. שלא לייחס לו אותה דעה זרה. ר"ל. ע"פ הבנתו בכתוב דהבתולה אשר לא היתה לאיש. מוסב למעלה. דאכולהו קרובות דלעיל מנה קאי. והיאך יפרש ולאמו. והיה לו לתרץ דבריו קצת שלא ילכד באותה רשת משובשת. שהיה יכול לומר. דעל כרחך הבתולה דהכא אינה כמשמעה. שהרי מוכת עץ אע"פ שאינה בתולה. מיטמא לה. וכן הבוגרת אליבא דכ"ע. אע"ג דכלו בתוליה. וממעטינן לה בעלמא שאינה כשרה לכ"ג. ש"מ דבתולה דהכא שאני. ואולי פירושו. שלא נבעלה ע"י נישואין אלא ע"י זנות (אע"פ שזה שלא כהלכה. מ"מ טוב לו לומר כן. להנצל מאותה טענה) וגם אשר לא היתה לאיש יפרש כן. שלא היתה לאיש ע"י קידושין. וכן באמו. או ירצה באמו. שלא היתה לאיש אחר מות אביו. שהיא פנויה ואין לה בעל להטפל בו. וכל אלה שיבושים שלא כפי הדין. וגילוי פנים שלא כהלכה. אלא שכך היה נוח לו מלקבל אונאה והלבנת פנים כזה. רחמנא לישזבן.

889

890ועוד כמה טענות היה לו לטעון. דלק"מ מאמו. דודאי איכא לאשכוחי אמו בתולה. וכגון שעיברה באמבטי. וגמרא ערוכה היא בחגיגה. ששאלו לבן זומא מה היא לכ"ג. והביאו האחרונים ז"ל בה"ל נדה. שלא תרחץ אשה במרחץ שרחץ בה איש נכרי מה"ט. וכנודע ג"כ מסיפורו של בן סירא. גם אפשר בהטייה (כדשמואל דאמר יכולני לבעול כמה בעילות בלי דם. וארע דבר זה בימינו שנתעברה בתולה כמ"ש באג"ב (יט"א דפוס שני) ומכאן תדע ג"כ מה להשיב לאפיקורוס הרוצה להתווכח על אותו הדעת אף לפי הנחת המספר) ובזה היה ניצל מהלעג העצום. אע"פ שטעה בעיקר הדין. אלא שלא ידע להשיב מאומה. ועל זה נאמר. הוי אומר לעץ הקיצה וגו'. כתבתי זאת זכרון. לדור אחרון. ועלינו רוח ממרום יערה ולשוננו ירון. יעב"ץ.

890

891עמדין.

891

892מעשה בא לידי בשוחט ששחט אווזא ומצא חתיכות טבעת מהגרגרת על הסכין נדבק על פניו. והטריפה השוחט עד שלא שאל את פי. שכבר הורוהו אחרים במעשה כזה להחמיר כדעת בהגה"ה דש"ע (ס"ס כ"ד) ונוסף גם בש"ך להחזיק על ידו להטריף. ואף הרב בט"ז לא בטח בכחו הרב. להקל לגמרי כדעת במ"ב. ולא התיר הוא ז"ל אלא בנמצאת חתוכה תחובה בסכין. ורוכבת עליו לארכה. משא"כ בנפלה לארץ טבעת. וכן בנמצאת דבוקה בפניה ולא תחובה בחודה של סכין. נראה שלא ערב הרב אל לבו להתיר.

892

893הוראה להתרא בנמצאו חתיכות מהגרגרת על סכין השחיטה דבוקות על פני הסכין
אעפ"כ אני אומר. דהך נ"ד לענ"ד מותר לכ"ה. ואטו כולהו בחדא מחתא מחתינהו. דבעל ההגהה והנמשכים אחריו להחמיר בה. לא אמרו אלא במצא טבעת שלמה. דאיכא לספוקי ולמתלי בדחיפה דמקמי שחיטה. אבל כה"ג בנ"ד שחתך הגרגרת והטבעת בקעה באמצעה לרחבה לשנים. וזה נראה וניכר להדיא שהיא כך. לפי שהיתה (כאשר היה למראה עיני. שהראני השוחט החידוש. דרך סיפור בתר דעבד מתמליך) רצועה דקה שלמה בעיגול. שנחתכה מרוחב הטבעת קרוב לחוליא. הרי בלי ספק גלגול דלאחר שחיטה גרם. שאי אפשר לעקורה שתשחט. וביחוד חתיכה ישרה כזו. דליכא לספוקי בדחיפה דסכין קמי שחיטה. כחששת האחרונים ז"ל. דלאו כל אפייא שווין בהא. ופשוט בעיני שהכל מודים בזה. ושוין בה להתיר. ואלמלא נשאלתי הייתי מתירה. וחמסי על השוחט שלא נמלך בי ואיבד ממונן של ישראל בחנם. שכל המחמיר בכזאת אחר הבדיקה שאינה טבעת שלמה ברוחב. כי אם רצועה דקה ממנה. אינו אלא מן המתמיהין. ואפילו בקצת חתיכה מהטבעת ולא בעיגול שלם. אלא בשיפוע התיז. ונפל ממנה רוב או ספק רובה. אע"ג דכה"ג אכתי מידי ספיקא לא נפקא. דבאופן זה כבר אפשר להעקורה שתשחט בשיפוע. ויפול מקצתה. אעפ"כ התיר הרב ז"ל ונראין דבריו. גם בנק"ה נקה ינקה ומחל לו על זאת. עם שהוא ז"ל מן המחמירין. כ"ש דהוי מיקל בנ"ד. וכך לי תחובה בסכין. או דבוקה בפניו. ונפלה לארץ. הכל אחת בכמו זה. דיש הוכחה גמורה שנשחטה הטבעת כולה וזה דבר שאי אפשר אם לא היתה תקועה בגרגרת. וק"ו מדינו של בט"ז ז"ל. ופשוט מאד. דלא חיישינן לשמא היתה פסוקת הגרגרת מעיקרא. זה מבואר לדברי כל המחמירין וק"ל. דלא תלינן לגמרי במאי דלא שכיח ואפילו לחומרא ודחיישי כת המחמירין לדחיפת הסכין אע"ג דהא נמי לא שכיחא. שאני דחופה זו דמ"מ שכיח קצת. והרי דחופה בפנינו. שאפילו את"ל לאחר שחיטה נעשה. הא נמי לא שכיחא כולא האי. וכיון דע"כ מידי לא שכיח כל כך הוא. אזלינן לחומרא. איברא לא אחמירו אלא בדאיכא למימר דלא נשחטה כלל כגוונא דידהו. דאיכא למיחש מאחר שעל כרחנו אנו תולין בדחיפה דלא שכיחא משא"כ בנשחטה כראוי בפנינו בנ"ד. והוא דבר שאי אפשר אלא בבלתי עקורה. שעד הכא לא נסתפק בט"ז אלא בחתוך מקצתה. לא בכולה. דודאי שחוטה היא. כך נלע"ד יעב"ץ.

893

894כתוב בספר חות יאיר (סימן קס"ד) על אשה שהיה לה תרנגולת שרגילה להניח ביצתה בבית שכנתה. והיתה צדה את התרנגולת בשבת וסוגרתה בחדר. שעוברת על שני איסורים אחד דאורייתא צידה. ואחד דרבנן טלטול. ע"כ.

894

895השגה על מ"ש בחו"י בענין צידת תרנגולת בייתית בשב'
ותם אני לא אדע. מה איסור צידה בעופות שברשותו. דאי להב"י (בסי' שי"ו) פטור ומותר הוא ואי להרמ"א פטור אבל אסור. ואליבא דכ"ע חייב דבר תורה לא שמענו. ואפילו במרדו אין אסור אלא מדבריהם. כסתימת לשון בעלי הש"ע שם. דאף הרמ"א לא קאמר דחייב חטאת. אלא בחיה ועוף שאינן ברשותו. אם מרדו. ומשנה שלמה שנינו בפרק מפנין. תרנגולת שברחה. דוחין אותה עד שתכנס. דלא אסרינן לה אלא בטלטול משום מוקצה. הא משום צידה לית לן בה.

895

896ועל כרחך צ"ל אחת משלש. אב"א דלא שייך מרידה בעופות שברשותו. לענין חיוב חטאת. דלא עבידי לרבויי כלל. וליכא בהו צידה דאורייתא בשום אופן. אי נמי. בריחה דתרנגולת לא מיקריא מרודה. משו"ה מותר אפילו לכתחלה באותן שברשותו. או אפילו תימא שייך בה נמי מרידה. להתחייב עליה משום צידה. אפ"ה בחדר רחב דלא מטי לה בחד שיחיא נמי שרי. א"כ נתבאר. דלכ"ע לא שייך בה איסור צידה. אם לא שמרדה בודאי. והכניסוה וצדוה בחדר צר מאד. דמטו לה בחד שיחיא (ולהרב"י ז"ל. אף בזה איסורא דרבנן גרידא הוא דאיכא. ולא צידה דאורייתא) ובה"ס הנ"ז היה לו לפרש. אי בכה"ג איירי. מלשונו לא משמע הכי. לפי שרגילות הוא בתרנגולת שמנחת ביציה בחצרות הסמוכות. ולערב או לעת האוכל באין לכלובן. ולא עבידי לרבויי. ובכה"ג פשוט דשרי. וכ"ש בסתם חדר שאינו צר כל כך דמטו לה בחד שיחיא. אין כאן איסור דאורייתא כל עיקר ועמו"ק דבר חידוש.

896

897ובענין הטלטול יפה אמר. דלא כרש"ל דמתיר. וכבר מחו לה בעוכלא. עט"ז. והמחמיר בכל ענין שלא לצודה בידים. תע"ב אמנם אם ברחה ולא ידע שמרדה בודאי. וירא שלא תאבד ממנו ויכול לדחותה עד שתכנס לביתו. בלי טלטול בידים. נ"ל שאין להחמיר בה כלל. דהא דוחין לכתחלה תנן. ולמה נפסיד ממון של ישראל בחנם. הנלע"ד כתבתי יעב"ץ.

897

898אמשטרדם.

898

899שלום לאהו' הנכבד גביר כהרי"א יצ"ו.

899

900בדין כתיבה ע"י גוי בשבת לצורך דבר נחוץ או מחשש הפסד מרובה וכששלחו לעשותו מבע"י
אד"ש גי"ה קבלתי לנכון ושמחתי בבשורת שלומו יסגא לנצח בצל צח. שוב נהניתי בשאלתו ש"ח. ששאל כהוגן אם מותר למסור ליד גוי מע"ש פאקעטכי אבנים טובות. כדי להניחו על הפאשט. שהגוי השליח הלז צריך לכתוב בשבת. ולחתום שמו בשביל ישראל המשלחו. בפנקסו של הבי דואר. וחשב אהו' ידידי. שדבר זה שוה רק למוסר אגרת בלבד. מפני שאינו מצוה לגוי שיכתוב בעבורו. אך הגוי יודע ועושה זה מעצמו. יש למכ"ת לידע. שאין זה מספיק להתיר. לפי שאין מועיל מה שהגוי עושה מעצמו בלי ציווי ישראל. מאחר שבשליחותו הוא הולך. ולא סגי בלא"ה שעל כל פנים צריך הגוי המוליך לעשות מלאכה בשביל ישראל. וקיי"ל יש שליחות לגוי לחומרא. ולא עוד אלא אפילו לא שלחו ישראל כלל. והגוי עושה מלאכת ישראל מעצמו בלבד. בלי הגיד לו. גם זה אסור לישראל ליהנות מאותה מלאכה. הנעשית בשביל ישראל. ואע"פ שגם הגוי נהנה בכך. ועשאה כמו כן לצורך עצמו. אם רק יש לחוש שירבה בשבילו. ואין זה האיסור תלוי בדבורו של ישראל. כלל וכלל. כמפורש בכמה מקומות ומשניות שלמות. כמו נכרי שהדליק את הנר. אם בשביל ישראל אסור להשתמש בו. אע"פ שלא צוה לו הישראל. אלא שמתוך מעשיו נכרת מחשבתו. שעושה לצרכו של ישראל. כל זה אסור. וכ"ש בנ"ד שעושה לדעת ישראל. וזה פשוט.

900

901אמנם זכורני שכבר נשאלתי דבר זה מגיסו ידידי. הירא את ה' מרבים הגביר התורני כהרר"א יצ"ו ופשיטנא ליה לכאורה איכא לאקולי בה. שעלה בדעתי לדמות דבר זה למ"ש רז"ל הקונה בית בא"י שכותבין עליו אונו אפילו בשבת (כדאיתא בגיטין(ד"ח) וב"ק (ד"פ) ומובא בא"ח (סימן ש"ו) הכי נמי איכא למימר. משום פסידא לא גזרו. כדאשכחן טובא (ופ"א הוריתי להתיר כתיבה ע"י גוי בשבת עצמו מה"ט. משום הפסד מרובה. כמו שזכרתי בקונטרס גדר ישוב א"י. בתחלתו) אלא שבאמת דיני השבותין חמורים. והן כהררים התלויין בשערה. ואין מדמין מזו לזו. וכבר כתבו רבים מהפוסקים ז"ל. לאסור אמירה לגוי במלאכה גמורה. אפילו במקום מצוה. וממה שארז"ל בדלקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד אין ראייה. דהתם משום דודאי איכא פסידא. ומתוך שאדם בהול עליה התירו וזה דווקא בדלקה. משום דכיבוי הויא מלאכה שאינה צריכה לגופה. ועכ"ז דווקא כלשון זה כל המכבה אינו מפסיד התירו. לא זולת. מ"מ נראה בנ"ד בע"ש. שרי כה"ג בשעת הדחק. כשיש לחוש להפסד מרובה. ועצהי"ט יש לעשות בזה הדרך לקצוץ שכרו לגוי השליח ולפסוק עמו דמים מע"ש בעד טרחו. ואם עושה בטובת הנאה. תו לא צריך. דאז אמרינן גוי אדעתא דנפשיה קטרח. ובכה"ג ודאי שרי. אע"ג דכשהמלאכה ידועה. שהיא של ישראל. יש להחמיר (משום חשדא. הכא לא ידועה ומפורסמת לישראל אחריני היא. אין יודע ומכיר בה דשל ישראל היא. אלא הגוי השליח) הא במקום שיש לחוש להפסד. אפילו אינו אלא ספק. נלע"ד המיקל לא הפסיד. וכל זה בשאין שהות מבע"י. אבל אם יש שהות עדיין ביום. בכדי שיוכל הגוי המוליך לעשות שליחותו עם חשכה. אע"פ שהוא ממתין ואינו מביאו עד השבת לית דין צריך בשש. דשרי בכל גוונא בנ"ד. את זה ראיתי להשיב למעכ"ת בנחיצה נמרצה. שאין פנאי להאריך כעת. ושלומו יגדל כאות נפשו. ונפש אוהב נאמן. הטרוד יעב"ץ אשכנזי.

901

902ברודא

902

903שאלת בא לידך בירושה טבעת שהשם חקוק בתוכו. אם מותר להניחו באצבע.

903

904בדין טבעת שחקוקים בה ש"ק להניחה באצבע
תשובה דבר זה נמצא בספר חות יאיר (סנ"ז) שנשאל על ענין טבעת שהיה חקוק עליו השם אם צריך גניזה. וחקר הרב ז"ל. אם מותר לכתוב השם שלא במקומו. כגון בטבעת: במקום שאינו בא לידי בזיון. דמתשובת הרא"ש משמע להקל. וכתב על זה בעל הספר. ואף אם יש מקום לבע"ד לחלוק ולומר דכתיבה הוי כדיבור בדוכתא אחריתא. כמ"ש האבודרהם הכותב ד"ת צריך לברך וכו' עכ"ל. ולי נראה ראיה לדבר זה. דלאו כדיבור דמיא. מדבעינן במגלה בכותבה דורשה ומגיהה שיצא אם כיון לבו. דווקא כי מנחה מגלה קמיה וקרי לה פסוקא פסוקא (ומכאן נ"ל ראיה למ"ש בי"ד סי' רכ"א בשם תשובות הגאונים. אהאוסר עצמו לדבר עם חברו. יוכל לכתוב לו בכתב: ונ"ל דאף מי שאמר שאינו מותר לכתוב לו רק על השלחן. אינו אלא משום גזרה והרחקה בעלמא. וק"ל) ואין להביא ראיה מק"ש דפסקינן בדיעבד יצא אם קראה בלבו. שהרי התו' פסקו בשם ר"י כרב חסדא. דהרהור לאו כדיבור דמי. ואפילו להר"י דקיי"ל כוותיה. דוקא בדיעבד וגבי ק"ש משום דכתיב על לבבכם: וה"ה בדברי תורה. דפשטא דקראי בד"ת משתעו. כדאיתא פ' מי שמתו: כך נ"ל בדעת האבדרהם דמצריך לברך לכותב בד"ת. משום דעיון והגיון הלב נמי מצוה. כדכתיב נמי בקרא והגית בו. דהיינו הגיון בלב ולא בפה דווקא. והיינו נמי דמברכינן לעסוק בד"ת שכלול בלשון זה בין העוסק בפה או בלב ובמחשבה והרהור. אבל בעלמא משמע לי דכתיבה כהרהור ולא כדיבור: וכמוכרח מהראיה דמגלה שהבאתי לעיל. דאע"ג דכותבה לא סגי דלא קרי אף אם כיון לבו לצאת. עמו"ק א"ח (סמ"ז) שהארכתי בזה. וסוף העליתי בידי פשר דבר ישר בין דעת אבודרהם ובין דעת האגור יע"ש.

904

905עוד חקר הרב ז"ל שם אי שרי טבעת הנ"ז לאשה להניחה בידה. כיון דטבעת שיש בו חותם אינו תכשיט לה. והעלה דמ"מ אסור לכתחלה: מאחר שאסור בהנאה. ולי צ"ע ג"כ במחפה הטבעת בכסוי עור. עד שאין הטבעת נראה כלל. שמעתה אין בו נוי. והדעת נוטה להתיר בזה. וכן ראיתי מעשה לגדול אחד בדורנו. שעשה לעצמו טבעת מזהב חקוק בפנים בשמות הקודש לסגולת שמירה וחן וחפהו בעור. ואין לומר דבכה"ג אכתי מיתסר. משום דנהנה משם ע"י תשמיש זה. שמניחו באצבע לשמרו ולהצילו. ומה בכך שאינו עשוי להתנאות בו. מ"מ הנאה יש לו משמות הקודש. שאסור ליהנות מהן. די"ל כדשרינן בד"ת להגן. אע"ג דאין מתרפאין בהם. וכל הנהנה מד"ת נוטל חייו מן העולם. דהוי נמי מועל בהקדש ואפ"ה להגן שאני. הכי נמי בשם. שבטבעת העשוי לכך כנזכר. לכן נראה שאין אסור אלא בהנאת החושים. אבל לסגולת השמירה שרי.

905

906דין אזכרות שלא נתקדשו ושל ס' תורה
ולענין אזכרות שכתבן גוי או ישראל. ולא נתקדשו בפה כדינן. שהביא שם הרב בעל התשובה הנ"ז דעת הרא"ם שבהגהות מיימון. דס"ל שאם כתב אותיות השם ולא נתכוין לקדש שאין בהם קדושה. ופלפל בו אי ס"ל דשרי למחקו נמי. או דילמא לענין הכשר ס"ת קאמר ולהחמיר. נ"ל להביא ראיה שהאמת כדעת הרא"ם. שאם לא קדש השם מותר למחקו. מהא דס"ל לרב הונא ריש כל כתבי: דאין מצילין משום דלא ניתנו לקרות. ש"מ דקושטא כל היכא דלא ניתן לקרות. ודכוותיה ס"ת שאזכרותיו אינן כתובין לשמן. דאינו שוה כלום. ולא ראוי לקרות בו. אין מצילין אותו אליבא דר"ה. ואי ס"ד דקדיש. לא הוה פליג ר"ה. להניח לשרוף משום שבות. וכן משמע תו התם: מהא דכותבי ברכות כשורפי תורה. לפי שאין מצילין אותן מפני הדלקה ונשרפין עם האזכרות. ובודאי דלא גרע משם שלא נתקדש. ואי ס"ד מדאורייתא קדיש. ואסור בהנאה ובמחיקה. היאך נניח לשרפן. אף דלא קיי"ל כר"ש בבתרא דעירובין. היינו בבזיון לחוד. משא"כ לעבור על לאו דלא תעשון כן לא. אף שיש לחלק: דאע"ג דאמרינן כשורפי תורה: מ"מ כיון דלא עביד בידים: לית לן בה משום לא תעשון. והעמידו דבריהם בשבות דשבת דחמיר: ובזה יש ליישב באמת. מה שכתב הרב הנזכר עוד. לתמוה על התו'. דס"ל דמקומו של שם קלט קדושה לכל דבר. אע"פ שניטל ונגרר משם השם. מגמרא דכל כתבי דאמרינן אזל כתב אזלא קדושתיה. שיש להשיב בעד התו'. דלא אמרינן הכי אלא לענין שלא להצילם עוד. וק"ל. אמנם יותר נ"ל. דכי אמרינן אין מצילין. על כרחך ליכא למימר דאית ביה קדושה. ולענין תמיהתו על התו'. נ"ל דלק"מ. דדוקא בספר שנמחק. איתא להך סברא דכי אזיל כתב אזלא לה קדושה שבו. מאחר שמתחלה לא נתקדש אלא לכתב: ואינו משמש לדבר אחר כלום. אם לא לכתב שבו. אבל בקורה שכתב בה השם. אע"פ שניטל השם. מקומו קדוש. לפי שהוקצה לתשמישו של שם. דלא גרע משאר תשמישי קדושה דבעו גניזה. והכי נמי כל מושב השם נעשה לו יד ובסיס. לאחזו על ידו. ולא דמי לקלף שנכתב עליו שם: דלא חזי למידי. אבל האי תשמיש הוא. ודמי קצת לגליון. וממילא איפשיטא בעיין. דה"ה בחותם זה. שניטל ממנו השם החקוק עליו. דאכתי בקדושתיה קאי. ולא זו תחתית החותם. שכנגד מקום חקיקת השם בלבד. אלא כל הטבעת נעשה לו תשמיש. שכל עיקרה עשוי למושב האבן או החותם שבגופה ולא אפשר בקציצת מקום השם לבד. דומיא דקורה דקיי"ל יגוד. דהתם מתחלה לא נתכוין לבטל כל הקורה לשם. והוי שלא במקומו. אבל בחותם. אע"ג דלענין טומאה הכל הולך אחר הטבעת. ולא אחר החותם. כדתניא היא של אלמוג. וחותמה של מתכת טהורה. משום דגבי טומאה. אזלינן בתר תשמישו של כלי שהוא הגורם לו טומאה. וטבעת של אלמוג. פשוטי כלי עץ הוא. אבל הקדושה באה מכח החותם. שהוא הגורם. והטבעת טפל לו ובטל אליו. וכיון שמשמש לקדוש: ירדה קדושה לכולו ונאסר. דלא גרע מסודרא דצר ביה תפילין. ושאר תשמישי קדושה כמבואר בפרק ב"ה כנ"ל. ולענין מעשה צל"ע בנ"ד. והמקל לשום אותו באצבעו ע"י חפוי כסוי עור עליו. אין לתפוס אותו שיש לו על מי לסמוך כנ"ל: אלא שצריך אזהרה יתרה לנהוג בו קדושה חמורה. והמחמיר ונותנו בתוך תיק ונושאו בכיסו שבבגדו. עליו תבוא ברכת טוב.

906

907התר שבירת עוגות רשומות באותיות בשוי"ט וכן פתיחת חות' אגרת והשגה על פר"ח
ומ"ש בסוף התשובה הנזכרת. לאסור שבירת העוגות. הרשומים באותיות דהוי דבר המקיים. לא נהירא. והעיקר כדברי בכה"ג שלא אסר המרדכי. אלא באותיות הכתובים על העוגות בסממנין. אבל הנעשים בדפוס אין בהן איסור מחיקה (עמו"ק סש"מ שם הבאתי ראיה ברורה מן התורה) וכן מותר לפתוח אגרת חתומה בשבת וי"ט וכן כתב מהרי"ל. ואע"פ שהרב במג"א ז"ל פירש דבריו בסימן תקי"ט. דוקא בשאין צורות או אותיות עליו. ליתא. דאין חותם אלא באותיות וסימן. ופשוט דמותר. דהא קיי"ל חותמות שבכלים מתיר ומפקיע וחותך. וכן קבלתי מא"א הגאון ז"ל להתיר. אף שקטן הייתי ולא ידעתי טעמו.

907

908ודבר זה נעלם גם מפר"ח בי"ד סקי"ט. ושרי ליה מריה דהקל במידי דאסורא ושרי. משום דלא לפגע בהתרא לגמרי. לענין אזכרות הכתובות או דפוסות בספרי מירם. עיין אוצר הטוב פנה ב' (דעט"א בראשו) ולענין להאכיל התינוק המתחנך בלמוד בחג השבועות עוגה. שכתובים עליה פסוקים ושמות גמגמתי בדבר. בראש ברכת גבעון: דברי יעב"ץ.

908

909שאלת נצ"ב. מהו שיוכל הבעל לעשותן נכסי מלוג.

909

910תשובה

910

911שאין הבעל יכול להפקיע עצמו משעבו' נצ"ב לעשותן נ"מ: אחר שכב' נשתעבד' ומזכה רמב"ם בתשובתו
לכאורה נראה דמצי למיפטר נפשיה. מאחריותן. וכן כתב הריב"ש בספר ת"ן. שיפה כח הבעל שלא לקבל עליו אחריות נצ"ב. וישארו ברשות האשה כדין נ"מ. והובא בא"ע סימן ס"ו. ובאגרת הרמב"ם (ד"כ) מצאתי שכתב לדיין אלכסנדריא. שדן בחלי של זהב שכתוב על החתן בתורת נצ"ב. ולא רצה החתן ליקח אותו תכשיט מיד חמיו. לפי שאמר קחו כל הנדוניא. שאיני רוצה שאהיה חייב באחריותה. שהדין עם החתן. שכופין אותה שתטול נדוניתה ותחזור הנדוניא נ"מ. ועליה השיב הרמב"ם ז"ל. שתמה ממנו על שפסק כך. שכל אשה שירצה בעלה ליתן לה נדוניתה ולא ישאר עליו אחריותה הדין עמו. ולא הביא שום ראיה לסתור פסקו של הדיין. רק היה פשוט בעיניו שטעה הדיין בדין זה. והתנצל בעדו על שלא ידע הדין יע"ש.

911

912והנה נמצא אתי ספר האגרת הלז. וראיתי כתוב עליו מגדול הדור בגליון בזה"ל. לא מצאתי ראיה מכרעת לזה. ומה בין זה לפורע חובו קודם זמנו. ואי מאותה שאמרו לא יאמר אדם לאשתו הרי כתובתך מונחת על השלחן. ההיא בכתובה דאורייתא. וכדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. עכ"ל. ואני בעניי נפלאתי על זאת. שדברי הרמב"ם ז"ל. ודאי נראין פשוטים ומוכרחים. דהא ודאי נצ"ב לפקדון דמו (אע"ג דלהוצאה ניתנו כמלוה. מ"מ לטובת האשה נתנום לבעל. שלא יכלה הקרן. ואינו בדין שיעשה נ"מ. שמשתמש בהן עד שכלה הקרן) דקיי"ל שאינו יכול להחזירו תוך זמנו. עבח"מ סי' רצ"ג. וכ"ש נצ"ב. דנשתעבד בתנאי כתובה ומעשה ב"ד. להתחייב באחריותן. שאינו יכול לעשותן נ"מ. בע"כ דאשה. ומשקבל עליו. ודאי אין שומעין לו. ולאו כל כמיניה דמפקע לשעבודיה. לגרוע כחה. שאם פיחתו. פיחתו לה. וזה פשוט וברור מאד בעיני. שאינו יכול להפטר מאחריות שכבר קיבל עליו. ולא כלתה שמירתו כל הזמן שאשתו יושבת תחתיו. ולכן אי אפשר לו לעשותן נ"מ אם לא ברצונה. ומהריב"ש אין ראיה. דמיירי כשעדיין לא קיבל הנצ"ב עליו. דודאי קודם שנתחייב בהן. יפה כחו שלא לקבלן. כי מי יכוף אותו שיקבל נדוניא. להתחייב באחריות. ובזה האופן על כרחה ישארו בידה כדין נ"מ. משא"כ בשכבר נשתעבד. כנדון שדן דיין אלכסנדריא. שכבר היה כתוב חוב עליו. וצדק הרב הגדול רמב"ם ז"ל שתמה עליו והחליט ההפך. הנלע"ד כתבתי יעב"ץ ס"ט.

912

913ב"ה לונדין יום ג' ך"ד סיון תפב"ל:

913

914יברכהו שוכן מעון. ימלא פיו שיר ורון. להגאון בר אבהן ובר אוריין כמהורר יעקב נר"ו יאיר לעולמים.

914

915הנה מפני שאין אני עוסק כעת במלאכה המרובה כדבעי. לא נתנני הזמן להאריך למכ"ת כראוי לו. ואעייל בלא בר. כי הכריחני לזה. על ששמעתי דבת רבים אומרים לי על מכ"ת ששתה קאפיע בבית גוי בהיותו כאן. ואע"פ שאמרו למכ"ת האשכנזים היושבים שם. שהוא אסור מפני חשש חלב שנותנין בו. על כל זה לא מנע מכ"ת מלשתות. ואדרבא השיב כבר שמעתי זה החשש. ולית דחש להא ואנחנו התרנוהו. ואע"פ שאין דעתי מסכים להאמין כדברים האלו על מכ"ת. כי לדעתי הוא ג"כ אסור. משום דליכא אלא חד ספיקא בדאורייתא ספק שומן ספק חלב. ונותנין בו יותר מששים. ונעשה הכל חתיכא דאיסורא. ובוודאי קומריה דאבוה ז"ל וקומריה אהני. שלא יאונה לצדיק כל און. ובפרט בענין אכילה. כמו שאמרו חז"ל במדרש על יצחק אם לזיווגך כך. והתוספות פירקא קמא דחולין. מ"מ אמרו חז"ל האיך החי יכול להכחיש את החי. ע"כ במטותא להודיעני רעותיה על דנא. ויעמידני על השורש שאר חידושים מועטים. יעזרהו ה' על מכונו מנאי ד"ש הקטן יהודא ליב בן כה' שלמה זלמן נארדין יצ"ו.

915

916תשובה

916

917זה כתבתי בימי חרפי בטלטולי וגלותי: ובלי כלי אומנותי: בהיותי באמשטרדם בשנה הנ"ל: אחרי שובי מארץ האי. שירדתי הימה והייתי שמה כאיש נודד ממקומו יורד להציל חוב מאמ"ה זצ"ל. ולריק יגעתי והצל לא הצלתי:

917

918יהודא עוד רד עם אל ועם קדושים נאמן. מאלהיו לא אלמן. צנצנת המן. נטע נעמן. הידיד הנעים. בחור מעם. כה' יהודא ליב נר"ו לא ידעך.

918

919ע"ד שתיית משקה הקפע בבית פונדק דגוי
באוני שורותיו יצהירו אל עבר פני כנרות המנורה. מזיוום נתמלא חדרי אורה. וחי האהבה שאינה תלויה בדבר בטל. כי צהבו פני מרוב שמחה ורב לי חדוה. בהריחי ריחו כקנה הטוב מארץ מרחק. וכשורש מארץ ציה. ויעל כיונק משדי החכמה והתושיה. וגלוי לפני שמרוב חבתו והיותו חרד לדבר ה'. שם אל לבו אשר לא נתגאל במשתה שמרים. מים זרים. ולאמר לי מדוע ככה עשיתי. בתוכחת מגולה לא זזה מחבבני לדעת מה אשיב על תוכחתי. ודבת עם אשמע מוסר כלימתי. באמור אלי ששתיתי קאפיע בבתי הגוים המזומנים ומוכנים לכך. וגם אחר האזהרה מאנשים רואים בי. שיש בו משום חשש חלב מ"מ לא נמנעתי. והנה עם היות שכמעט כבר יצא מלבי. אף שהיא מילתא דעלי דידי רמיא. שהכנסתי ראשי ורובי בהאי תיגרא ואני בעל הקורה ככשורא עלי דמיא. אימא ליה איזי גופא דעובדא (כפי הנשאר רשום בזכרוני) שבאמת פעם אחד בבואי לבית הנ"ל אגב אורחא לפום ריהטא איכו אישתלאי ולאו אדעתאי. ואמרתי להביא לי כוס קפיע כנהוג בבתים הללו. ולא הרגשתי בדבר ושתיתי. ואפשר היה שם מי שהזכיר אותי. ולא חששתי לדבריו. לחזור בי אחר שכבר התחלתי לשתות. מאחר שנוהגין בו התר בכל המקומות שעברתי בלי פקפוק והרהור ספק. אשוויי נפשאי הדרנא לא קאמינא (בכה"ג ביחוד שפשוט אצלי היתרו כפי האמת במעט השקפה. אף לפ"ד המערערים שם. אין כלל בית מיחוש לאסרו. אם לא משום גדר. כמו שאברר בסמוך בעזה"י) ואף גם זאת שעכ"ז לא נעשינו בזה כמורה להם היתר. ולהקל בדבר שאחרים נהגו בו איסור. שאי אתה רשאי להתירו בפניהם. ולא לכך היו צריכים. כידוע למכ"ת. שכמעט כולם שותים אותו שם. מבלי משים לנצח. והלואי שלא יכשלו בשתייתם ביותר מזה. ולכן אני תמה מאד על אותם בעלי השמועה. מה להם כי נזעקו וחרדו עלי כל החרדה. והלא הכל שותים אותו שם. ואף המורה שלהם ושאר בעלי תורה. ואין זה דבר חדש אצלם.

919

920ראוי לאדם חשוב להרחי' ממנו ולפרוש להתקדש במותר עם שאין להחמי' בו לאחרים דרך ארעי
והנה קודם כל התנצלות. אני מודה לאמת שלא יפה עשיתי. ועדיין בהיותי שם כך אמרתי תיכף יציאתי מבית הנ"ל. נזכרתי בעצמי והרע לי מאד. כי חזרתי לאחורי ותפשתי דעה אחרת עמי. אחר השקלא וטריא בתוונא דלבאי. ושיותר נוח לי לומר שטעות הוא בידי ושוגג הייתי. ולא להחליט להם ההיתר. כיון שאינם בני תורה. דוודאי לא עדיפי מבני בשכר דפרק תולין. וכדשדר להו נמי ר"ת לבני לותיר גבי מת בי"ט ב'. ודן משום ק"ו. והקפיד עליהם שלא היה להם להחזיק עצמם לבני תורה. כ"ש וק"ו בנו של ק"ו נדון כן אנחנו. באחינו בני לונדריש. ואחר כך נתקע עצמנו לדבר הלכה. באין ספק נכריע לצד האסור. ואע"פ שהם מקילים בלא"ה. אדרבא משום הכי מיבעי לי לאחמורי טפי באנפייהו. וכדאמרינן פ"ק דעירובין. רב בקעה מצא וגדר בה. וכדאהדריה ר"י לרחב"א בהחולץ. צא והכרז על תורמוסן משום בשולי גוים משום שאינן בני תורה. וגבי הני דהוו מפרשי חלה מארוזא. דאר"י ליכלה זר באנפייהו. בפמש"נ. ושאר דוכתי דכוותה. וכך יפה לנו והגון. למאן דיישר חיליה למחות בידיהם. אלא שלא מצאנו עצמנו איפשרי היכולת עליהם. בזה ובכיוצא בו.

920

921למוד זכות על שותי קפה ושאקלעט ואין חוששין משום בשולי גוים. ונ"מ נמי לענין ברכתן ודין ברכת הכוסס אותן קלויין
ותו בר מן דין. אפשר שג"כ היה ראוי לי לעצמי למנוע משתייתו. מהא דבמה טומנין. דאקפיד ר"א על ר"ן. כדשתה מיא דאחים קפילא ארמאי: אע"ג דשפיר עביד מדינא כדאיתא התם דלית ביה משום בישולי עכו"ם. כיון דאינו עולה על ש"מ. ומכאן יקשה ג"כ לכאורה אכולי עלמא. שסמכו לשתות הקאפיע הנעשה ע"י גוי ובביתו. ולא חשו לבישוליהם שפשט איסורו והכל נזהרין בו. והרי קאפיע זה עולה עש"מ כידוע. וגם אינו ראוי לאכלו כמות שהוא חי. אלא למעוטא דבטלה דעתייהו (עיין שבת פרק המצניע (צב"א) ובחבית (קמד"ב) ועירובין כט"ב) אלא שבזה יש ליישב המנהג. שסמכו על מה שאינו עשוי ללפת בו את הפת או פרפרת. שזה אחד מחלקי תנאי האסור בבישולי גוים. ובחד דליתיה ביה. סגי למשרייה. אפילו חשבינן ליה ודאי אינו נאכל כמות שהוא חי. אבל על שתיית שאקלאטי. תגדל התמיהה ביתר עז. מאין הרגלים להתפשט ההתר. שהוא מתחלתו נעשה ללפת בו את הפת הקלוי מעט. לטבל בו (עד שמצא הספק מקום עוד. מעתה איך לנהוג בברכתם. מי הוא העיקר והטפל. אלא שנ"ל שהולכים בזה אחר דעתו של השותה. על מה הוא עיקר קביעותו) וכ"ש שעולה על שלחן מלכים ושרים בוודאי כידוע. והיתה זו השגה גדולה לשותיו. אבל בהסתכלות מעט. נראה ודאי שאין מקום לאסרו. והנח להם לישראל דשפיר עבדי. מטעם התוספות בהיתר שתיית השכר. משום שנתבטלו החטים והתבואה במים הרבה. וכמו שנשתנית הברכה ובטלה התבואה לגבי מים. ה"ה לענין בישול דגוי (והא דלא סגי להו בשינויא קמא שכתבו ז"ל. דהתרו משום דאינו עולה על שלחן מלכים. דמאי פסקא. ואם הוא משובח מאן לימא לן דאינו עולה. בפרט במדינות שאין יין מצוי כל כך. שכר חמר מדינה איקרי. נראה שמעלין אותו לשלחנם. וא"ת שאינו עשוי ללפת בו כנ"ל הלא ראינו בכל יום הרבה שמרככין בו פתן. ואוכלין עמו כבלפתן) ושרי משום דלית ליה אלא דין מיא בעלמא (וסיוע לזה נ"ל ג"כ. מהא דבכל מערבין. השכר פוסל את המקוה. אע"ג דסתמא תלמודא בשכר תמרים משתעי. ולא משכר הנעשה מתבואה. מ"מ משמע לי דלענין זה חד דינא אית להו. ועיין שם בתו'. דאזדו לטעמייהו) אף שזה דוחק גדול. שהרי לכל הדברים יש לו דין התבואה ממש. משום דטעם כעיקר. צא ולמד מאיסורו בפסח. ולעבור עליו בשתייתו. ולא עוד אלא שאיסורו ג"כ מחמת דממשו מיקרי. ולא בלבד טעמו. ודמיא להמחהו וגמעו. ואפילו ביין שרוף הנעשה ממנו כך הוא דינו. עיין תשובת א"מ הגאון ז"ל בספרו שו"ת (סי' ך') וזה פשוט בכל האסורים כערלה וחדש כו'. ומבואר בפוסקים בהרבה מקומות. ומשו"ה היא גופא קשיא להו (ר"ל על תו' הנ"ל) וכבר משכנו נפשייהו. לפסוק שברכתו שהכל מטעם הנ"ל. ותקעו יתד בהנחתם זו. להתירו גם משום בישול גוים כנ"ל. וכ"ש נדון אנחנו בפולי הקאקלאטי הקודם. דחזיין לכוס חיין. ומעלו טובא לרובא דעלמא לאכלן. ולכוססן כמות שהן חיין. ר"ל קודם בישולן במים (ובהא ממילא רווחא נמי שמעתתא להתרא לצאת מידי איסור ב"ג. דבחד סגי. ואין לבעל דין לחלוק ולפקפק על זה. דלא מיקרו נאכלין כשהם חיין. מאחר שאין ראוים כלל קודם שקולין אותן במחבת על האש. כי אם אחר תיקון הקלייה. דהרי כל עיקר הקפידא בבישולי גוים. אינו אלא לשלא תחשב מלאכת הבישול של עכו"ם. לתיקון הכשר המאכל על ידו. ובכל שהוא שנתקן מקודם שבאו לידו. בכדי שיהא קצת ראוי לאכילה על ידי הדחק. כמאכל בן דרוסאי. שוב אין בו חשש איסור הבישול. א"כ ה"נ כיון דחזו קצת קודם הבישול ע"י הקלייה כנ"ל. אע"ג דהגוי בעצמו מתקנו ג"כ וקולהו. משום הכי לא מיתסר. דדמי לחטים ועשאם קליות. וכבר התיר הרב"י לעשות כן בקאפיע וכמו שיבוא לפנינו אי"ה. הכי נמי ל"ש. והשתא בבישול במים דאתינן עליה. לא מידי קעביד הגוי. אחר שהוכשר קודם לכן במקצת) דפשיטא דברכת מי בישולן שהכל. כסוגיין דעלמא. ועל כרחך לומר. שבזה נשתנית ברכתן. ממה שמברכין עליהן בעודן חיין. דמעיקרא בורא פרי האדמה. והשתא שהכל. ואי איתא דמי בישולן מיחשבו נשתנו למעליותא. הרי צריך לברך עליהן כברכתן הראויה להם. אם פרי העץ. בפה"ע. ואם פרי האדמה. בורא פרי האדמה אלא ודאי אית לך למימר. דאשתנו לגריעותא. דאע"ג דבוודאי שתיית הקאקלטי טובה ביותר. היינו מחמת שהמים מתובלים. ומתקנים אותו לשתיה. בצוקר עם ראשי בשמים. אבל אם יבושלו פולים הנ"ל במים לחוד. בידוע שהמשקין היוצאים מהם. אינם כמותן יפים לשתיה. ודמיא להנך דבסימן ר"ה. שטובים חיין יותר ממבושלים. שאע"פ שהן טובים מאד עם הבשר והתבלין. אינו מועיל להעלות ברכתן. וכיון שכן. הרווחנו עוד וזכינו לדין. שהכוסס הקאקלאטי חי. דהיינו לאחר שהוקלה והוסר מקליפתו. מברך עליו בפה"א אף שגדל על אילן. לאו אדעתא דהכי נטעי ליה. ומעתה יפה נהגו לברך שהכל. על מימיו המבושלין ומשקה המתוקן ממנו. לפי שירד ממדרגתו ומעלתו. שנגמר כבר תיקונו בקליה. וגם ק"ו משכר כנ"ל. אם כן. מכל זה מוכח שנתנו לו דין מיא בעלמא. ומשום הכי לא מיתסר משום בישולי גוים לשתותו בביתו. ואף בבית גוי דרך עראי. אבל דרך קביעות. דינו כשכר (עיין במה שיבוא בסמוך) והקאפיע בכלל הזה עמהם. דין אחד לכולם. וזה ממה שעליו אנו דנין ויבואר עוד משום דאדם חשוב שאני. ובאולי זאת היתה נסבה להרהר אחרי. כשטעו בחשבונם וחשבוני ג"כ לאדם חשוב. לומר כי לי היה נאה לאסור לעצמי אף במותר. ולהתרחק מהדומה לכיעור. ואף אם רחוקה היא מאדם שכמותי. בריה קלה פחות מביצת נמלה. והלואי אהיה חשוב אדם ולא על צד העברה וע"ד ההשאלה. ויהי מה אפשר דין גרמא בנזקין. דבהו כל תנויי דידהו. דהנהו דבעו למיהוי חסידי. ותרתי לי עבדי. באמור ששתיתי מים זרים. מבורות נשברים. וסכנתי בעצמי ולא תקנתי לאחרים.

921

922וראוי לאסור שתייתם בחנות הגוי דרך קבע: בכח ב"ד יפה
והריני -עומד וצווח שאני נצוח. ואין לי אלא להודות על האמת. שיצא בזה דבר שאינו מתוקן מתחת ידי. ואנא דעבידנא לגרמי הוא דעבדי. והתלמידים הבאים לא ישתו. ואשר ראו ממני לא יעשו כמוני. כי נתחרטתי מעיקרא. עקב רוח אחרת עמי כעת. שנכון הדבר לאסור לגמרי שתייתו בבית גוי. רק על האופן שנתבאר בי"ד סימן קי"ד גבי שכר. עם שהיינו יודעים בבירור גמור. שנעשה בלי שום תערובת ד"א. דהא שיכרא נמי אסרינן. משום שימצא דשימצא. וכן פסק בש"ע לאסור שתייתו בביתם דרך קביעות. אפילו בזמן הזה. וביותר במקום שמקילין בסתם יינם: מטעמו של הרשב"א ז"ל שם. וזה דיננו ממש אף שיש לחלק קצת בין הנושאים. דשכר הוא מידי דמשכר ושמא גרים. ויש לאומר שיאמר. דמשום הכי חששו לו ג"כ. דשייך נמי בגזירת בנותיהם. משא"כ בקאפיע שאדרבא להפיג היין הוא עשוי. ומיצל צייל לחמרא דרויא. מכל מקום יותר נראה דלא פלוג בהו. ובחד מחיתא מחתינהו לאיסורייהו דכולהו משקין. דאפילו בפת ושלקות. גזרי מהאי טעמא. ולא בטלי לגזרתייהו אם לא בשעת הדחק. אע"ג דשכרות ואבזרהא לא מישך שייכא בהו. ואם בזמניהם כך החמירו על עצמם בגזירה לגזירה. משום לך אמרינן נזירא. אנו בדורותינו דפשיטא לא אכשור דרי. על אחת כמה וכמה שיש לנו להרבות בגזרות כאלו לגדור הפרץ. שלא יתלו עיניהם בבנות הארץ על כן מעתה הדבר ברור בעיני. שראוי והגון להחמיר עליהם בכל ביוצא בזה. והוא מדינא דתלמודא כאמור. אבל מה נעשה ואין דורינו דומה יפה ואפילו צווחינן כולא יומא לית דמשגח בן. שלא לעבור הגבול אפילו בגופי איסורי תורה. ואסור לומר דבר שאינו נשמע. ועכ"ז לא נמנעתי מלהזכיר את זה ולהעלותו על ספר השומע (הסר למשמעתנו) ישמע. והחדל יחדל.

922

923אמנם למען לא יצטער מעלתך. שנכשלנו חס ושלום במה שנהנינו משתיה זו. ונפלנו ברברבתא. בספק איסור דאורייתא. כאשר יובן מדבריך. וחתכת עליו הדין בהחלט. אודיעך כי לא כן אנכי עמדי. להסכים בזה מעיקרא דדינא ועומקא. ולא תהיה לי זאת לפוקה. לעזוב האמת עשוקה ואף לאמת"י אעשה כן להשפיעה ולהשביעה כמסת ידי לקיים בה מצות הענקה. למען לא תהא נעדרת ולא אחשב כנוגע בדבר וכמורה לאחר מעשה נדמה. כי הלא האמת עדות לעצמה. בטוב טעמה עוזרת ואינה נעזרת.

923

924ואען ואומר לפי עניות דעתי. שאפילו ספק איסור דרבנן אין כאן. אם לא מטעם האמור. אבל היתר גמור. ותחלה אני מתפלא במה שכתבת. שאין בו אלא ספק אחד שמא שומן (וטעות נזדקרה לפני קולמוסך פה. שהרי גם שומן שלהם בחזקת שומן נבילה הוא. ולא יהא אפילו צד אחד להקל וק"ל. ואפשר שר"ל שמא חמאה) או חלב ע"כ. והלא כלל אין אנו יודעין. אם נותנין בו שום דבר רע אם לא. ולא אחשוב ששמץ דבר נשמע בו מעדי ראייה. וכן מוכרח ומדבריך מוכרע. שא"כ. אף הם יודעין. אם שומן או חלב: ואין כאן ספק. ואף אם יראה וימצא אחד ממיעוטא דמיעוטא שחשוד על כך. אינו מוציא הרוב מחזקתם. ונבארהו לפנינו עוד. ואנו לא שמענו. אף שידענו מאותם שמפקפקים וחוששים בדבר. שיהיו עדים ברורים. או מפי אחרים רואים ויודעים. ואחזוקי איסורא לא מחזקינן. ע"פ שמועה שאינה ברורה. בדבר שהיה לו חזקת כשרות מתחלתו. שאין אנו יכולים להוציאו מחזקתו שהיא מן התורה. זולת בעדות ברורה. שהרבה עושין כן. אז נתרועעה החזקה. וחוששין לרוב העושין כך. אבל כל זמן שלא עמדנו על הדבר שאפילו באחד מהן לא נתברר לנו שיעשה כן. ואין זה אלא קול דברים מסופקים אנו שומעים. בלא יודעים אמיתתו (ויש להוכיח ההפך. כמו שיתברר לפנינו בעזה"י) אין כאן בית מיחוש. וא"כ מתחלה צריכים אנו לדון. אם נותנים בו איזהו תערובת כלל. אם לא. שבאולי לא ימצא מי שיערב אל לבו לגשת לערב מחמת יראה. כדלקמן נימא בה טעמא (או מדאגת הפסד מחייתו. כשיודע קלקול משקיו והפסד טעמן) וא"ת שמערבין. שמא שומן או חמאה וא"ת חלב. שמא יש ששים כנגדו ופשיטא לא ס"ד למימר דבעו ששים נגד כל הקאפיע הבלוע שכבר פשטה הוראה בישראל. שאין אומרים בשאר איסורין חנ"נ. כ"ש בספק זה הקל שאין לו עיקר כלל. ולכל זה אני צריך לדבריך. דמשמע שחשבתו כולו חתיכה דאיסורא. דפשיטא לך כמ"ד בכל האיסורין חנ"נ.

924

925איברא אי לדידי. להכי לא צריכנא בנ"ד ובאופן כזה. לפי שאפוני הקאפע שחששנו להם מבליעת האיסור. כבר נטחנו בריחים או דכו ונבללו במי היתר שרבו עליהן כשמבשלין אותן. והאיסור נתפשט ואינו עומד במקום אחד. דבכי הא אפילו המחמירים לומר חנ"נ בכל האיסורים. יודו שלא לדונם כחתיכה דאסורה. להטעינם ששים נגד כולם. אף כי מספק גרידא. זה דבר בטל מבואר. מה שלא יסופק בו. כמו שהוא בנ"ד. שהתערובת המסופק. הוא בהעלם דבר תחלה וסוף. גם אינו נעשה בשבילנו ביחוד. שנחוש לו משום מבטל איסור לכתחלה. לית דין צריך בשש. וחש"ש האסור להב"א ירפה. ויהא להתיר פה. בכחא דהתירא דיפה.

925

926אמנם לאסור משקה קאפע דגוי המוכרו משום גיעולי גוים אין להחליט כלל. ויש מקום מרווח לייפות כחא דהתרא המחמיר יחמיר לעצמו בלבד
א"כ הרי שלי שלך לפניך. ומלבד שאין לחוש להחזיק אסור בקול דברים בלבד. שזה כלל בהוראה כנ"ל. אפילו באנו לכך. הרי שאתה יכול לרבות ספקות וספיקי ספקות. ואף שהספקות אינם מתהפכות. אין בכך כלום. שכך אנו צריכים להתחיל ולדון בזה. כאשר למדנו מתורת הרב ש"ך ז"ל. בקיצור דיני ספק ספיקא שלו ס"ק ט"ז. ודוק (ואיברא דהך מילתא נמי תליא באשלי רברבי. ואשכחנא בתשובות האחרונים ז"ל. דלא צייתי להאי כללא דכייל הרב בש"ך משמיה דמהרמ"ע. ותרווייהו מרוקא חדא תפיאו (דאין מונין להם אלא אחד) ולא בהדיא איתמר בגמרא דילן. ולא מצאנוהו לאחד מהקדמונים. אלא מכללא דבעל הליכות עולם. וכמה מרבוותא דאותבו עלה וקהו בה קהיותא. וכמדומני שגדול האחרונים מופלג בהוראה הרב מהרי"ט ז"ל בתשובותיו. הוא מהממאנים בכלל זה מטעמים ונימוקים גדולים ראוים אליו. עיין עליו) ולכן נוהגים בו היתר בכל מקומות ישראל שבמדינה זו. כמו שהוא פשוט בק"ק המבורג ואמשטרדם שנתגדלנו בהם. ולא חשש אדם מעולם. אף שישראל קדושים הם ומדקדקין על עצמן במצות. ושומעין לדברי חכמים. וכל מעשיהם על פיהם. אבל לא שמענו שמיחו בידיהם. והגוים לשם ודאי אינם נאמנים יותר מבלונדון.

926

927ואדרבא איברא איפכא מסתברא. כי לנו עוד מקום מרווח להקל בלונדן. מטעם ששמעתי שיצא שם דבר מלכות על העושה כן. להענישו עונש ממון עצום. והשתא דאתית להכי. ודאי מירתת טפי ולא עביד. נמצא יש בלונדון מה שאין במקומות הללו. ובהם מה שאינו שם. ושניהם להקל.

927

928ובר מן דין ומן דין. כפי האומד וגם מפי השמועה. טעם שומן וחלב פוגם בקאפע. ואלמלא אין לנו אלא לסמוך על זה לבד. די. ויש א"כ עוד לצרף. באשר שיש לאלו החנויות חזקת אומן. דלא מרע נפשיה לגבי לוקחים. להטעימן משקה פגום. וכל אלו טענות בריאות וחזקות. סומכין עליהם אפילו בשל תורה. דוק ותשכח טובא דכוותייהו. ואין לי להאריך בהם ולהציב ציונים. שהרבה ידועים הם למקומותם ושגורים בפי כל. רק עוד אחת היא באהלי טמונה. וגדולה היא אלי אמנה. אמרתי בחפזי אביאנה. לעשותה סניפין ווי"ן לעמודי ההתר. ולא כויו דכתיבא אאופתא. ומילי דבורכא ובדותא. והיינו מדאיתא בי"ד (סקי"ד) גבי כבשים שדרכן לתת לתוכן יין. ע"ש בהג"ה י"ד (דש"ע סע"י) שאם יש חנות אחת שאינה מערבת. מותר ליקח מכולם. אפילו בבתיהם. אע"ג דקביעי. ומקורו ועיקרו בהאשה שנתארמלה דמחבוא אחת מצלת על כל הכהנות. ודוק כי ברור הוא. ממש דומה לנ"ד לדעתי. כל זמן שלא ידענו היטב שהרוב מערבין. ויש שם בודאי אחת ויותר שאינה מערבת שעכ"פ הכל מודים גם בכאן. שיש מהם שאינם מערבין. ועם היות שהיה מקום אתי להרחיב הדבור בכל זה. ולהעמיק העיון בכל פרט. מוכרחני להסתפק בקצור. לפי צורך השעה ודחקה. שאני נמצא בה כעת. ומבלי ספרים וחבורים. ובחוסר בריאות בעונותי. והנני פה כאורח נוטה ללון מחוץ לאהלי. עד אשר ירחיב ה' את גבולי. בתלמידים הגונים ויאר עלי פנים. ועשה מרעה לבלתי עצבי. וירחיב לבבי. ולכשאפנה אשנה פרק זה. ואחזור עליו בדיוק יותר. אלא שלדעתי הקלושה. במה שכתבתי כאן. די והותר לקיים ההיתר. והאריכות שלא לצורך. הגם הלום ראיתי אחרי רואי להרב בב"י ז"ל (בסי' קי"ג) מזכיר מדין האפונים. שקולין הגוים. ולכאורה משמע מלשונו שם דבמקום. שיש לחוש אפילו חששא גרידא שמושחין המחבת בחלב. חיישינן. ונימא דה"ה לקאפע.

928

929תשלום באור צדדי ההתר בנ"ד
אבל מה נעשה ולשונו סתום. ואפשר להסב אותו שנדרש לפניו. ר"ל. שאז נמצא מי שפקפק בדבר. כמו שמצאנו ראינו גם אנחנו. ובאמת קיצר הרב בכאן במקום שהיה לו להאריך. ולבאר האיסור או ההיתר מטעמים וראיות. אלא דבקושטא מהא ליכא למשמע מידי מאי דעתיה דהרב ז"ל. דלא להכי נחית. ודיינו שלא החליט האסור. כנראה לכל מעיין בדברים בהשקפה ראשונה. ואף אם אמת הדבר שדעתו ז"ל לאסור נוטה. צ"ע מיהא מ"ט בדבר ומהיכא פשיטא כולי האי. שהרי ביררנו בס"ד שיש מקום חשוב להקל מכמה צדדים. ולא עוד. אפילו שנודה לאיסורו של הרב ז"ל. לא נתמוטטו אדני ההיתר לשתיית מימי הקאפע הלז כנ"ד. שאין זה נדונו של הרב. דאיהו ז"ל לא מנייהו קמיירי. אלא אם לקנות מהגוי אפונים (שקורין ערביסן בל"א) קלוים בעינם. שלימים או טחונים. שנאכלין כמות שהן. בזה הזכיר הרב מחשש הנ"ל. והוא דבר למד מענינו ולשונו. ואין להוסיף עליו. דהא דאתי עלה. למימרא דלא מתסרו מחמת בישולי גוים. אע"פ שקלם הגוי. ומדמי להו לחטים ועשאם קליות. ואי למימיהם. מי משתרי בהכי. דהגע בעצמך שהגוי עשה מהקליות דייסא ותבשיל של מיני קדירה. וכי לא יאסרו משום בישול גוים. והא לא דמיא אלא לשכר. ששותין מטעמים אחרים שנתבארו שם בפנינו. ואותם היה לו ז"ל להביא. אלא בלי ספק האמת כמו שאמרנו. דבהא לא קמיירי (ועוד אפשר לחלק בין אפונים. לקאפע אפילו בעיניה. שאפשר אין החלב פוגם כל כך באפונים) ולנו מבוארים טעמים מספיקים להתיר שתיית מי בשולו. אפילו שהיינו אוסרים לזבוני מניה בעיניה. כדמוכח מכל הנ"ל. וממה שיבוא עוד בסמוך בעזה"י.

929

930ועל הכל ההיתר מבואר נגלה. דהא ידוע לכל בר בי רב דחד יומא. דמן הדין הגמור יש לנו לסמוך אפילו אטעימת קפילא ארמאי. והרי כל השותים אותו יהודאין וארמאין מעידין שאין טועמין בו טעם וריח חלב וכיוצא כל עיקר (עיין בא"ח סימן תמ"ז בב"י. תשובת הרשב"א על מי תותים שמבשלין גוים בכלים מחומצים. כתב דאחזוקי איסורא לא מחזקינן. ותו דהא טעמו להו כולי שתא. ודוק כי דומה ממש לנ"ד. ודידן עדיף מניה) וכולי עלמא לאו ברזילי הגלעדי נינהו. דלא בקיאי בטעמא.

930

931וברור דלא חיישינן משום חתיכה נעשה נבילה בכה"ג. דליבעי ששים נגד הקאפע כולו. עד שיבוטל טעמו במים מכל וכל. שיחויב מזה עוד. שנאסר גם התבשיל שנפל לתוכו טפה זו מקאפע שלהם. עד שיהא בקדירה ששים כדי לבטלה. נשתקע הדבר ולא נאמר. כאשר כבר בארנוהו יפה.

931

932והדברים מבוארים בי"ד סימן צ"ט. דאפילו לכתחלה מוסיף ומבטל. ואפילו לדעת בהגהה דמחמיר. בכה"ג ודאי שרי לכ"ע. יע"ש. ואין בכזה משום שאין מבטלין איסור לכתחלה. ותדע ותשכל ממוצא דבר שדברי כנים ברורים ומלובנים. דלית דחש לה בכה"ג. אפילו אזלינן הכא והכא לחומרא. הכין מתחזי לן ואריך. מכל הלין טעמי ותו אית להאריך. אלא שאינו כל כך צריך. גם הוא בלתי אפשרי כעת להיות לבי בל עמי. כי גולה אנכי ממקומי. נתפס על דברים בטלים הרבה כנגדי שויתנן מסנקן כגדי. ולא להורות הלכה למעשה נצרכתי לכל זה. שאני יודע ערכי עלי הפחות ומכיר את מקומי. ורואה נגעי עצמי. ומכריז אני שאין לשום אדם לסמוך עלי בהוראה אפילו כביעתא בכותחא. דשמעתתא בעיא צילותא ודעתא נייחא. רק אני מסתפק במטעמים הנ"ל. אשר עשיתי לי להברות מהם נפשי סמוך ונראה לסעודה קטנה כדטעים בר בי רב אפילו הגיע שעת המנחה. ובאגודת ירק קבעתי ארוחה. ויהי דברי לי למנוחה. להניח לי מעצבי שת"ל לא נכשלתי ח"ו לשתות מים המכזבים אפילו פעם אחת בשבוע ובשני בצרות. אבל מימי נאמנו וכשרים לע"ד כמי ביצים ופירות. ואינהו דאשתבוש כהנ"י דסבור מי בצעים. למי פצעים חנם למאחרים על היין ומשתיהם יין ענושים. בבתי הקדשים. איברא כל כי האי נבגא דברכתא הוא. וצורבא מרבנן ליגמע אגמועי מניה. וכמאן דקרי אנפשיה מפרי פי איש תשבע נפשו וזה כל פרי. משקי מניה בשופרזי כי האי משופרי שופרי. ועכ"פ הונח לי שלא נכשלתי ח"ו בזה בספק איסור דאורייתא. ויהר"צ שלא נכשל מעתה ועד עולם.

932

933ובוודאי אני בא בפרוזבלי ומחמת טענה. מכח אבא קאתינא. כדברי כ"ת. ובטוח אני בכחו של זקן בטענת בריא אולם. אע"ג דאבא לא מזכי ברא. וישר באדם אין אשר יעשה טוב ולא יחטא בשגגה לאשמת עם הארץ. ונעלם דבר גם מעיני העדה. ואפילו בדורות האמוראים. דהא אתאכלון תאנים בטבלם. והם אמרו אם ראשונים כבני אדם אנו כחמורים כו'. אנן יתמי דיתמי מה נענה בתריהון. נזכה דניתוב בטולא דכופתא דחמריהון. כ"ש וק"ו מה אנו ומה צדקנו. ונהי כטמא כולנו. וכבגד עדים כל צדקותינו. ועונינו כרוח ישאונו. לולי ה' שהיה לנו וחסדיו לא עזבונו. ונצח ישראל אל יטשנו לנצח. יעזרנו על דבר כבוד שמו ויצילנו מיד אויבנו. דוב אורב הוא יצר סמוך לנו מצדנו. להכשילנו בכל דרכינו. ה' בחסדיו הגדולים ורחמיו המרובים ישמרנו ממנו. כל זה כתבתי ואני יגע ורפה ידים. וכובד במתנים ופוק ברכים. ותוקף חבתו אלצתני. ואהבה דוחקת את השעה שאינה כשרה אמצתני. לתפוס בקסת הסופר אשר במתני.

933

934ופליאה בעיני על חלומותיו ועל דבריו. איך עלו תואר"י זהב מוסבת ש"ס משבצות שו"א מליצות הכזב חלקו מחמאות על לשונו וחלקת צוואריו. וראיתני כתור האדם המעלה יתארני בשרד תואריו שאינם הגונים לי. ואל הילדים אשר בגילי. גדולות ונפלאות ממני ושכמותי. ולא יבוקש להלום עטרות יהלום לראש רש ועני. אני נבזה חדל אישים. שפל אנשים. לא תאר ולא הדר לו. אין מלה בלשונו וכרמל בצקלונו. ולא פת בסלו. בפרט אחר אשר חצי הזמן בוגד פגעוני וטלטלוני. ומכלי אל כלי הריקוני. וימי נעורי לא השקיטוני על שמרי: אך אמנם השקני זמני. יין חמר מלא מסך ומזוג במים רעים. בנודות מבוקעים. ומחבית טרופה בשמריה ולא מן המשומר. בענביו ומן הכומר. עד נוע הניעני כשכור והייתי כשוכב בלב י"ם ומתכסה במימיו העכורים. באיי העברים. וחוסמת היא את העוברים. פיהם לבלום. ותושיה נדחה ממני כחולם חלום. שם מצאוני עוני. הכוני הלמוני בל ידעתי מה. ולא למדתי חכמה. הן הנה היו בעוכרי ועזר בצרי. הציגוני עירום ועריה. תעור קשתם ערות יסוד ערו. לא השאירו מחיה. ושללו ממני כל מדה חמודה. לתורה ולתעודה. חסדי ה' כי לא תמנו. סלה רחמיו ממני לא יכלה. ותלונותי על עוונותי הטו אלה. וכמו רבו הרבו לפשוע ולנגוע נפשי המה כדוי לחמי. לא רוו מדמי ושתו ולעו. ומבשרי לא נשבעו. וגם פה לא עשיתי מאומה עד אם נפלתי למשכב. ולא הניחוני להתאמץ לעלות במרכב. ולרוץ אורח מישור לביתי כאשר רציתי. יגעתי באנחתי. ועדיין מנוחה לא מצאתי. מיום היותי. ישם בסד רגלי ישמור כל אורחותי. עד ארצה את עוני. ינוס יגוני ויבוא ששוני. ויגיעני לחיים ולשלום למחוז חפצי ורצוני. וב"ה אשר עד הנה עזרני כי נפלתי קמתי. ות"ל עוזר ונותן ליעף כח. כעת אני הולך על משענתי. ולכל בהן חיי רוחי ויחלימני ויחייני. ורפואה שלימה ירפאני. ויחזק כחי לעבודתו הנעימה. ויאמץ לבבי בתורתו התמימה. ואהיה שוקד על דלתות שערי ציון המצויינים בד' אמות של הלכה. והראני אותו ואת נוהו למען שמו כי רחום וחנון הוא.

934

935ואחת שאלתי מכ"ת. אל תמנע ממני דבר בעט"ו עט דודים. ויהי לי מאד לנחת. כי טובים ועריבים עלי דבריך עד לאחת. ואולם לא יכבדני בדברים ותוארים כאלה. אשר הבאתי לנו לצחק בי. כי לא באלה חפצתי. וגאה וגאו"ן ודרך רע שנאתי. ומסאנא דרב מכרעאי לא בעינא. אנא זעירא דחברייא. וקטינא דארעא וקאי אאיגרא. וקרי הלול"א. אגרא דכול"ה דוחקא לית ליה אגרא. ואית לה פגרא. מנקיט ניגרא. דספרא בצירא. דנפיש בטירחא וזוטר בשיעורא. אנכי איש צעיר לימים ואנש גוצא. יעקב הוא הקטן בן לאב"א אריכא ארך האבר רב הנוצה. הגאון החסיד המפורסם הרב המובהק כמהור"ר צבי אשכנזי זצלל"הה.

935

936אדרת הצמרת לשלום ולתפארת. פינת יקרת מורי הגאון. בר אוריין ובר אבהן. כמוהר"ר יעקב נר"ו יאיר ויזרח עד ביאת דאין ומורח. צדיק כתמר יפרח.

936

937גי"ה מכ"ת מן י"ב הנ"ל לנכון קבלתי. ראיתי ושש לבי. וב"ה אשר השאיר לנו גואל ומזה בן מזה. יורה וידין כי לו נאה ויאה. וברשותו אדקדק מעט בדברים כפי קוצר הבנתי והזמן. מה שכתב כ"ת שאין ביכולתינו להוציא דבר שיש לו חזקת היתר מחזקתו שהיא דאורייתא. בקול דברים מסופקים שאנחנו שומעים ותמונת מעשה לא ראינו. הנה זה ברור וידוע לכל שמהבהבי אפוני הקאפיע מערבין בהם דברים. כדי להרוויח במשקל מה ששורף האש. אך לא ידענו בודאי אם חמאה או חלב. כי אומרים שחלב אחוריים של חזיר הוא מתוק מאד. והוא הרבה בזול מן החמאה. וגם יש אומרים שמים מערבין בו. וא"כ נתרועעה החזקה שיש לו. גם ברור שמערבין בו יותר מששים. ומה שאמר מכ"ת שלא יערב אל לבו לערב מפני גזרת המלכות: וכי היא גזרת המקום שיתירא שלא בפני עדים. בדבר שאי אפשר לעמוד עליו. ומה שכתב מכ"ת שיש לאלו חנויות חזקת אומן דלא מרע נפשיה: היינו מן הסתם. אבל עכשיו שידענו בוודאי שמערבין: ועוד שהכל מערבין. ועוד שבעלי החניות האלו אינן מהבהבין בעצמן. רק נותנים לאחרים. לא דמו כלל לאומן. ומה שכתב מכ"ת שאם יש חנות אחת שאינה מערבת מותר ליקח מן הכל כדין מחבוא וכו'. לא דמי כלל. חדא שלא ידענו שיש אחד. ועוד מה ענין שבויה לכאן. כי בשבויה הקילו. דהא התם אם יש מחבוא אחת. ומאה אלפים כהנות. ואפשר דלא נחבאה אפילו אחת: ואפ"ה כולן מותרות. ולענין איסור תשעה חנויות מוכרין שחוטה ואחת נבלה. אוסרים אפילו בשר שנמצא: אע"ג דליכא קביעות. אח"כ ראיתי בטור יורה דעה סימן קי"ד. שכתב גם היפוך סברות מכ"ת לענין כבשים. שאע"פ שאין ידוע שהכל נותנין בהן יין. אפ"ה אסורין. אך ראיתי בד"מ שהביא סברת מכ"ת בשם מהר"ש. ולא נראה לו כי אם בסתם יינם שהוא מדרבנן. ואע"פ שדקדקתי בדברי מכ"ת. כולם נכוחים למבין וישרים דברי צדיקים: אם מטעם הוא נ"ט לפגם. והאומרים שאינו. מ"מ מודים בעל כרחם שאינו לשבח: ואם שטעם טעימות קפילא. ואע"פ שאין אנחנו סומכין על קפילא כדברי הגהה. אטעימת בני עמינו וודאי סומכין. ושלום למכ"ת ולתורתו. ימלא ה' שאלתו. וכל השבע מדות יתקיימו בו ובתורתו. ממני ערום מדעת ותבונה. ד"ש ומבקש טובתו. יהודא ליב בן א"א כה' שלמה זלמן נארדין יצ"ו.

937

938תשובה

938

939הידיד הנעים. ואהיה עמו שעשועים. ה"ה בחור בטוב רואי בהלכה נערכה. כליל הוא בהדרו ויראת ה' היא אוצרו. כה' יהודה ליב נורדין יצ"ו.

939

940כתבו מח"י הנ"ל הגיעני לנכון יום אתמול. ובו הראני כי ת"ל ידיו רב לו. כיהוד"ה ועוד לקרא לתלמודו הוא בא. למשקל ומטרח בשמעתא וגמרא. וידע לאהדורי סברא. וכאריה לא ישוב מפני כל. ועוד ידו נטויה להעמיד דבריו במשפט פנים כלכל. והנה ידידי כבר התנצלתי בראשונה שאין השעה והמקום גורם לירד לעומקא דדינא. והטלטול הקשה הגורם הגדול עשה את שלו. שלא נשאר בי טעם וריח. וכמדומה אני שאין בקדקדי מוח. בפרטות באותו פרק שבאה אגרתך בתחלה. קרה לי מקרה בלתי טהור. כי נהייתי ונחליתי בחולי קדחת ר"ל. כאשר רמזתי במכתבי הראשון. וזאת סבת עכובי פה עדנה. וב"ה אשר עזרני עד הנה. שבשבוע זו נחלצתי ממנה. ונעזרתי מעט שת"ל שלפתני חמה. אך עדיין אברי כבדים וחלושים. אקוה לה' ישלח דברו וירפאני רפואה שלימה ועצמותי יחליץ להחלץ חושים לעבודתו ולעסוק בתורתו לשמה. ועם כל חולשתי אז. היתה עלי יד אהבתך הנמרצה כל כך חזקה. שלא אעמידנה על גחלי דבריה רקה. ואקום ואתעודד למלא שאלתו ומבוקשו. ולא מנעתי עצמי מבית דרושו. והייתי כזריז ונזכ"ר למלאכה. במחיר כוסף תשוקתו כראותי מעשה ידיו ונזכרתי הלכה. ויהיו ידי אמונה. את קסתי נתתי בידי הכהה ולא ארפנה. ואשיב אותו דבר בלי איחור כאשר עם לבבי ישר. ועל האמת חמלתי שלא אעזבנה. ואף גם זאת שלא חמצתי הדין כראוי להיות חשבתיה למצוה הבאה לידי שלא אחמיצנה. וכאשר זה החילי להראות עוד חיבתו אצלי. כי נפלאתה אהבתך לי. להודיע ולהוודע שעריבים דבריך עלי. אל"י כתו"ב שניות מדברי סופרים. קריתים ושניתים ולא השלכתים אחרי גווי חלילה כתשובת הרובי"ם ואשר ישיבו"ן הנערים. אמנם טבע האמת מכריח. ויתן עדיו שכבר נכללו כל דבריך עם תשובתם הראויה להם. בדבריי הראשונים בשפה ברורה אכן בקצרה. ולכשתחזור עליהם לעיין בהם היטב ולטייל ארוכות וקצרות. ולא ראשי שורות. האומ"ר מוכי"ח הנדרש. רק הכל הולך אחר החתום. אז ודאי תגזור אומר. כי מלובנים המה כצמר. ומה יסכון גבר הלהוכח מלים. אחשוב בהכפל אמרים. לא המה דרכי הויכוח. ישר הולך כי לא יחפוץ בגבורה ולא בכח. וקול חזק כגביני כרוז וקרא גברא. דלא כל דאלים ומאן דעבי קליה גבר. וגמיר גמרא זמורתא תהא. ליזמר וליזיל אאבוב דלחרי זמרא. אכן לתוקף ידידותו אעבור על ראשי פרקי דבריך שנתנו להשבון. אחת לאחת למצוא חשבון. ואתפוס דרך קצרה. וכך היא דרכה של תורה.

940

941בטול כל פקפוקי השואל בצדדי ההתר הנ"ל ומשפט אמריהם להסירם משקרם
מ"ש הנה דבר זה ברור וידוע שמהבהבי כו' מערבין אך לא ידענו אם חמאה. ויש גם כן אומרים שמים מערבין. ואם כן נתרועעה החזקה וכו'. אומר אני הוספת מים (ואם מים מערבין הרי שקעה לה החששה וטבעה במים שיש להם סוף. להתיר ספק אשת בל חזו שמש המערערים כברי"ה שא"ל עינים) כ"ש שצריך שתוסיף קמח. קמחא טחינא ותצא דינא לאורה. ותשובתך מהרה תצמח. כמו שיבוא לפנינו במקומו. ולטענה הראשונה יאמר הרי זה קול ושוברו עמו. שאם הדבר ברור כל כך שידוע לכל. איך לא ידעו במה יכשלו. לו חכמו ישכילו. אם כן האומרים כן אינם עדי ראיה. ואפשר שמעו מעוף הפורח או שהם בהמה המה. שהרי האומרים ההם. מאמרם ועדותם סתורה מעצמה. ואחר שכן הדבר. לא ידעתי עדיין. במה נתרועעו אשיות החזקה אלימתא ויסודותיה. שעליה אנו דנין. הא ודאי בורכא. וכל זה בכלל דברי הראשונים ולא נצרכה. ואני תמה אם עיינת בכתבי הראשון היטב. כי לא מצאתי שום תשובה מכוונת לדברי בכל מה שכתבת. ומבואר נגלה למביט בהשקפה מועטת ויוכח בין שנינו.

941

942מ"ש עוד. גם ברור שמערבין בו יותר מס'. ברירה זו אני אומר שהיא מרבים שביררו להם דרך לעצמן ולא ידעו מה. ומובן מדלעיל. שלא הוברר הדבר מעולם. ואיני רואה לומר ברירה כזו בדרבנן.

942

943מ"ש וכי היא גזרת המקום שיתירא שלא בפני עדים בדבר שאי אפשר לעמוד עליו. הרבה תשובות בדבר. ואמינא לטעמך. אם אינו גזרת המקום. אינו ירא לעצמו מסכנה והפסד שיגיעוהו. בהוודע הדבר והתגלע העירו"ב הלא זה נגד הדעת. והרבה לנו כיוצא בה. אלא שאין רצונינו להאריך במה שאינו צריך. ודעת לנבון נקל. ותדע שאפילו בזמן שהאדם הישראלי עובר עברה. אומר שלא יראני אדם. שעליה אמרו. הלואי שיהא מורא שמים כמורא ב"ו. כ"ש בהיזק דשכיח. וק"ל. ושאמרת להסביר פנים לדבריך. בשהוא דבר שא"א לעמוד עליו (שתי תשובות בדבר. חדא לדעתי בקלות נבחין. אם הוא מזוייף מתוכו. ועל גבו יתראה בשתו. ויתגלה לכל אדם בשתותו אותו כדלקמן. ועוד אם נניח שכנים דבריך. שהוא דבר שאין לעמוד עליו) זהו מה שרצינו. שאם יעלה על דעתנו שמזייפים ומערבים בו איזה דבר. באין ספק יעשהו במחשכים ובמסתרים. במקום שלא תשורהו עין רואה. ולא בפני אדם שיודע בו. ולא יחוש שיגלהו ויבעה מצפוניו. דחברך חברא אית ליה. בפרט בפני יהודי דלא מהימן ליה טפי. ודאי מימנע ולא עביד. ועדות אחרת אינה מועלת לנו אפי' להחמיר כנודע ופשוט הוא. כי מי פתי יסור ומי זה ערב אל לבו לגשת. ולא ירא שילכד ברשת. א"כ הועלתנו בדבריך. ויפה אמרנו למעלה שעדות אין כאן על כרחך. ואין עדים אפילו(לחד פירושא) בצד אסתן והיאך ייאסר. הא אין לך לומר אלא שזה דבר בדוי. ולא ידעוהו מעולם בבירור. ואפילו אם אמת היה ובעצמנו ראינוהו באחד שנחשד על זה. אעפ"כ כולם לא נחשדו בכך. ולא אתרע חזקתייהו משו"ה לדעתי. מכל הטעמים דלעיל. ועדיין אני מזכה במקומי. ולא נחלש כח ההיתר. וק"ל. ולסתמא ודאי לית לן למיחש. אע"ג דאפשר הוא שיעשה כן לאיזה ריווח.

943

944ותדע דהא אפילו הרב ב"י. דחייש להו למקום שנוהגין כן. משום איזה תועלת ולהרוויח. כמו שהבאנו בקודם משמו. על כרחנו נמי ידיעה ברורה מוחלטת ברובא קבעי. מדלא חייש אף במקום שאין יודעים. ולמה נתן דבריו לשיעורים. ולא חשש מספק. אחר שיש תועלת בדבר וריווח למזייף. ונודע זה בזמנו. שיש מקומות שנהגו לזייף. אם כן בכל המקומות יאסרו. שמא ערבו בלי ידיעתנו. שבפרהסיא וודאי לא יעשה באיזה מקום שיהיה. והנה כל הגוים חשובים חשודים על האיסורין ואינם נאמנין זה יותר מזה. א"כ למה הטיל תנאי זה בדבריו. ולא החליט האיסור בכל מקום ובכל זמן. דהא לא ראינו אינו ראיה. נחוש שמא יעשה בסתר שלא יראוהו. כיון שידענו בחשש זה. ואפ"ה שרינהו לאפונים הנ"ל אפילו בעינייהו. אע"ג דודאי טפי אית לאחמורי בהו בה"ג. כדפרשינן לעיל. אלא ע"כ סתמא כדפרישנא בהו לעיל. דידיעה קבועה וחלוטה כוללתן בעינן. והשתא רווח לן עלמא טפי. ואדרבה מדברי הרב ז"ל אית לן סיוע רבתא שיש בו ממש. שאם לא כן. לא מצאנו ידינו ורגלינו לכוין דעתו ז"ל ואין להאריך יותר. אלא דשמעת מנה שאינו דבר חדש. וכבר היה' לעולמים. ודורות שלפנינו גם הם שמעו ממנו. ולא חששו מן הסתם. גדולי עולם. כהרב"י ז"ל.

944

945ושכתבת שהוא דבר שאי אפשר לעמוד עליו. אדרבא אמינא תו. דאם איתא דיהיב ביה שומנא. חזינא ליה. כשומן שצף ע"פ המים. ובוודאי שיש לעמוד עליו. ואפשר אפילו באפונים שלימים. יש בחינה לבקיאים. אם קלטו איזה דבר שמן בקלייתן. אלא ודאי אי איתא דעריב. מיא בעלמא הוא דעריב בהו. והכי מסתבר טפי. דזיל בתר טעמא. דמזייף להרוויח במשקל כמ"ש. ודאי מיא עדיפי ליה. שמרוויח בהו דמי השומן. וגם טעמן אינו נרגש. ולא חזותן מוכיח וניכר. כשומן שאיסור"ו מוכיח עליו.

945

946וחביב לו יד ההתר על מכונותיו במיוו' ואישור די צרכו
ומ"ש דחזקת אומן היינו בסתם. משא"כ בנ"ד. אמרתי בזה משכוני נפשך למה לך. שרצית לדון משמא. ודאי. מבלי נתינת טעם. וכבר השבתי לזה יותר מדאי. וכל שהוספת שבעלי החנויות אינן מערבין בעצמן. אני למדה זו לא באתי. ולחלק בכך לא יצאתי. שלפי דעתי הכל אחד. וכך לי אם הם בעצמם הקולין. או נתנוהו לאחרים להבהב. כיון שהקאפע יוצא מתחת ידיהם. מוטל עליהם לחזר אחר הטוב שאינו מזויף. והם הם היודעים ומכירים בו בלי ספק. ולא עוד אלא שאותן המהבהבים. לא אפשר דעבדי הכי אם לא מדעת בעלי החנויות. שאל"כ. גזלה היא בידם. ופשיטא דיראים. אף אם אין להם דין אומנים. וגם יכולני להחזיקם בחזקת אומן. ואפילו אם אינם משפיעים במדה גסה. אם מפורסמים לסוחרים ואומנים. ובעלי חנויות לוקחים מהם תדיר. לא ידענא מ"ט גריעי מנייהו הנך.

946

947מ"ש על ראייתי מדין מחבוא. שעשיתי סניף וסעד להיתר. דלא דמיא כלל. דלא ידענו שיש א' אלו דבריך. אף אני אומר שהאמת כך הוא בנ"ד דומה בדומה. שכמו שאין אחד הידוע לנו שאינו מערב. גם כך לא אחד בהם נודע לנו בבירור שמערב. וכבר נזהרתי בכך אפילו לדעתך. ובמעט עיון בכתבי הראשון יראה שלא נעלם זה ממני. אם תדקדק בלשוני.

947

948ובכל עוד שכתבת. ותושיה לרוב הודעת. בטעם שהקלו בשבויה ושאינו ענין לכאן כו'. אבל באיסור ט' חנויות כו' עכ"ד. הרבה נפלאתי. כי לא מלבי מילין הוצאתי. בהבאת היתר זה ללמוד הימנו לענין איסור (בסמוך יבואר) והלא עשיתי לה סימניות. וכבודך עמד על הדבר ונודע לך מקומו איה. ועשית עצמך אעפ"כ מתחלה כלא ידע. שאל"כ. לא היית צריך לכל אריכותך. רק לבאר דעתך. שלא אמר האומר כן אלא בסתם יינם דרבנן. ועתה אשובה ארא"ה היתכנו דבריך הללו. באמרך תחלה. מה ענין שבויה לכאן. בקרוב יעלה ויראה יחוסה וערכה לנ"ד. וש"ל ידעתי גם אני שבשבויה הקלו. אבל מה אעשה ושכלי הקל ודל. גזר עלי לדמותם ולהשוותם יחד. לפי שאף בכזה לא אמרו חכמים להחמיר הדבר אלא להקל.

948

949מ"ש ולענין ט' חנויות כו'. על כרחי אמינא. דהך ודאי דלא דמיא לדיננא. אלא כאוכלא לדנא אלא דווקא לטעמך. שיוכרח לומר גם בזה חנ"נ והוקבע האיסור. מה שאינו לגמרי ולא נכנס בספק כלל. כמבואר בראשון. וגם צריך שיאמר. שנודע בבירור גמור שאין לגמגם בו ולהרהר אחריו. שיש הרבה מערבין. או לפחות ראינו לאחד שעירב. ואף שנראה מכתבך שהוא כן. והכנסת עצמך לכל הדוחק הגדול הזה. אינו נכנס באזני. ולא שוה לי עכ"ז להאמין בפשיטות. כי לדעתי תקעת עצמך ביותר. לעשות את שאינו ישנו. ולענין איסור הקביעות לא חששנו בנ"ד. כמו שלא חשש לו בעל הג"ה הנ"ל. מטעמו ונימוקו עמו ותראה שכבר נשמרנו ממנו בלשונינו באמור אע"ג דקביעי וק"ל. הרי נגלה לכל. אל מה היתה כוונתנו ושידענוהו. ות"ל לא נעלם מעינינו. והתמיהה קיימת עליך. שהעברת עיניך מזה. ועוד אפילו היה כאן בודאי איסור קבוע גמור. עדיין מותר הוא אם אין הרוב דווקא מערבין. שהרי כבר הודית שבעלי חנויות אינן מערבין בעצמן. אלא תגרים ראשונים שמהם קונים אלו החנוונים הם הם שמערבין. מעתה הלך לו דין קבוע. וחזרנו לדין פירש. וקיי"ל בפירש הלך אחר הרוב. אפילו לגבי בשר נבילה דאורייתא. אמנם בלי ספק טעות הוא בידך. שחשבת נ"ד כדין איסור קבוע. לפי שאין שייכות לדין קבוע כאן. כל זמן שלא באו עדי ראיה בלי הרהור.

949

950(שוב אחרי כמה שנים. באו לידי תשובות הרב מהרמ"א ז"ל. מצאתי ראיתי את שאהבה נפשי בתשובה אחת שכתב בכיוצא בנ"ד. על שמן זית. שנשתמש מראיה זו ממש. באופן זה שנשתמשתי ממנה אני. ולא פסק חוכא מפומאי כולי יומא)

950

951ושהבאת מהטור שפסק בסקי"ד בכבשים. אע"פ שאין הכל נותנין בהם יין אסורים. אומר אני גם בזה. אדרבה ממקום שבאת עזר כנגדך. ומטונך אדמותבת לן מניה. הוה לסיועי לן טפי. דע"כ צריך לומר. דמיירי בנודע לנו תחלה. שהרוב מערבין. מדסיים ואע"פ שאין ידוע שהכל נותנין בו. וזה נראה לכל מבין. כי אריכות לשון זה שלא לצורך למה. ומוסיף ונעשה גורע. דלדידך הוי ליה לאשמועינן רבותא דעדיפא מנה. והיה שונה דרך קצרה. וק"ל. אלא ע"כ הדבר ברור לדעתי שכך אנו צריכין לפרש דבריו כנ"ל. וגם מטעמים רבים ונימוקים אשר אתנו. כך פרשהו ותקבל שכר. ולא אאריך בו בדקדוקים. שהוא פשוט לדעתי. וזולת זה היינו סובלים בו דוחקים עצומים. מה שיראה במעט עיון עם דברינו אלה. ומלבד זה. שם יש לחוש יותר מבנ"ד לפי שיין בכבשים. משביח הוא ודאי. וכאן האיסור שאנו חוששין לו. קרוב לודאי היותו פוגם. א"כ אינם נושאים שוים. וזה אל זה לא קרב. ורחוקים כממזרח למערב.

951

952והכל הולך אחר החיתום וגמר דין הלז בכחא דהתרא דעדיף ופקפוקי השואל סרו מהר
ואשר כתבת. שהד"מ שהביא זאת הסברא. לא נראה לו כ"א בסתם יינם דרבנן. לכך אני משחק. ואומר שישו בני מעי. אע"פ שנהניתם ממשקה זה. שבעזה"י לא נכשלתי. ויפה דנתי. משם ק"ו גדול לכל מרא' עיני השכל. שהרי עכ"פ האיסור שבנ"ד. אפילו אתה חושבו ודאי. אין בו משום לתא דאיסור דאורייתא. שאין כאן לא ממש ולא עיקר. ולא טעם ולא ריח כל עיקר כדפירשנו. וא"כ אין ספק. שאפילו ודאו אינו אסור אלא מדברי סופרים. והגע בעצמך. לא יהא אלא ספק אחד לבד. מוציאו מאיסור מן התורה. שכל ספק דבר תורה מותר הוא. וחכמים אסרוהו. ואינו ענין לחצי שיעור של וודאות. וכ"ה דעת גדולי הפוסקים. שהתורה לא אסרה אלא ודאי. והספקות אין איסורן אלא מד"ח ז"ל. והוא הטעם שמתירין מכח ס"ס (כשנודעו הספקות ביחד. ובנ"ד אליבא דכ"ע) לפי שהספק השני קרינן ליה ספיקא דרבנן לקולא. וק"ל. כ"ש שנתחזק ההיתר בנ"ד ביתר שאת. מכמה ראיות ונימוקים. וטעמים מספיקים. כראי חזקים. לא יפה עשינו שלקחנו מראיה זו שיבא מכשורא. לעשות סמוכות להיתרא. ועאכ"ו דהא אית לן למיזל לאידך גיסא. ופשיטא שאין ערך ויחוס לנ"ד עם סתם יינם. האסור בהנאה. שחומר גדול החמירו בו וגדשו סאה. ולא דמוהו לשאר ספיקות דרבנן כנודע. אע"פ שסומכין להקל בו בקצת דברים. אינו מטעם גדולי הפוסקים. ועמודי הוראה. ותו לא מידי. ואמרי לה כדי נסבא ולא צריכא אלאלדידי. דלפום השתא. לא קיימא לי שעתא. למיחת לעומקא דדינא אליבא דהלכתא. ואם תהיה כיהודא שהודה. יודוך אחיך ויהודוך חכמים. או כי תראה עוד בלב תמים. שעדיין מצאה הקפידא מקום לנוח בחור כל שהוא וסדק. לכל אשר ימצא שם בדק. שיוכל המשיב לומר לא דק. לא תאגור ולא תכניס דבריך. ואם ימתיקו בפיו אל ימנעם בתוך חכו. יודיעני ותנוח דעתי בזה וינוחו לו ברכות על ראשו ועל ברכו. כי הנני מוכן ולא אוחיל עד בוש. להודות על האמת ולומר טעיתי לא אבוש. כי ידעתי גם ידעתי. שאין שלמות בדעתי. ויד השגתי קצרה. ופתח בינתי צרה. כנקב מחט סידקית לסברא. אף כי הזמן בוגד וגדודי קורותיו רבים קמים עלי סרבים וסלונים אותי. ואל עקרבים תחנותי. מונעי הידיעות. ולשכל נותני מגרעות. עוללות לשגיאות במסילות הדרך האמיתי. ומי יתן לי כיונה אברה. אגביה לעוף בשמי החקירה. אסק שמים אחפור הליכו"ת עולם. אשיש בכח אצא לקראת נשק. להצילה מיד עושק. ולא אשוב מפני קול ארי"ה ולחצי נצחון אשחק. ובן קושיות לא יעשני בורח. אך מה לאיש גולה כגר בארץ וכאורח. נודד ממקומו ולבו בל עמו אל מקומו שואף זורח. נדמה לקטן פורח. ותינוק מבית הספר בורח. ולקה בחזקה שאין אדם טורח. בתעודה ומפסידה מהלכה ואגדה נשאר קרח. ואחר כל התלאה אשר מצאתהו בדרך לשאת את משא עונותיו בהכרח. בזאת התורה בוטח. מריח מים יפריח. וישועתו מאת ה' מהרה תצמיח. אני הוא המצפה רחמי ה' דלו עיני למרום עד אשר לי יניח. לבבי ירום ושמח. ושלומו יגדל עד בלי ירח. וכל אשר יעשה יצליח. כנפש אוהבו הנאמן יעקב בהגאון החסיד המפורסם כמהורר"ץ אשכנזי זצללה"ה ס"ט.

952

953ב"ה ביטצא ו' אדר תקכה"ל.

953

954אלהים יענה את שלומו יענה בכל עת ועונה. ה"ה כבוד אהו' אמ"ו הרב המאה"ג הגאון החסיד המפורסם כארז הלבנון רבה דעמא ומדברנא דאומתא נ"י ע"ה פ"ה כש"ת מוהר"ר יעקב ישראל נר"ו אב"ד ור"מ דק"ק עמדין יע"א. קריה הנאמנה יהא רעוא דתרים רישיה אכולהו כרכא והמדינה ויתמיד אתו ועם כל היושבים ראשונה במחנה השכינה החיים והשלום בכל זמנא ועידנא. עד שיבנה תל שכל פיות אליו פונה ויקובץ פזורינו מכל פינה: בלתי ספק שקיבל אמ"ו ביום ד' העבר. תשובה על דבריו הקדושים הנוצצים כעין נחשת קלל. מהשאלה שכתבתי לאמ"ו. ושם נתתי הודאה על חלקי ולקחי הטוב מה שהגיעני תשובה מכבוד אמ"ו נר"ו. ומשאר גאוני ארץ להתיר בשאלה קדמייתא הוא משפט העדות. ולאסור בתניינא הוא שאלת האשה שטבלה קודם שספרה ז"נ: ודעתי היה באותו הפעם שכתבתי לאמ"ו השאלות הראשונות. לכתוב ג"כ שאלה אחת מה שפסקו הב"ד דשווערין להלכה ולמעשה בענין שוחט אחד. רק אמרתי תפסת מרובה לא תפשת: גלל כן משכתי את ידי. ועכשיו שראיתי ענוותנותו דמ"ו שדרכו לפתוח פתח התשובה. אפילו לתלמידים קטנים שכמוני המקשיבים לקולו. בטחתי שישיב לי אמ"ו על שאלתי זאת ג"כ. והענין הוא ששוחט אחד מהיישוב שבמדינה זו שחט ב' אווזות: ואווזא אחת נשמטה מידו קודם השחיטה לפי דבריו. וחזר ותפס אותה ושחטה כהוגן. ואשה אחת שהאווזות היו שלה. היתה בשעת השחיטה. וראתה איך שבאמצע השחיטה נשמטה ראש אווזא אחת מידו. וכבר בצבץ הדם על ידיו. וחזר ותפס אותה וגמר השחיטה. ומיד אחר שחיטת האווזות הנ"ל הלכה אשה הנ"ל וספרה דברים הללו לפני אנשי הישוב שהשוחט הנ"ל שם. והשוחט מכחישה בפניה לאמור שקודם התחלת השחיטה נשמטה מידו. והאשה הנ"ל מחזקת בדבריה לפני השוחט הנ"ל ובפניו ממש ומכחישתו איך שבאמצע השחיטה אירע כל זה. והאווזות הנ"ל נתערבו באופן שאינה יודעת האשה באיזה האווזא נעשה השהיה. והנה לפי דעת המחבר בי"ד סי' א' סע"י י"ד והוא דעת מהרי"ק. דאותה השחיטה אסורה רק לאותו העד מטעם דשויא אנפשיה חתיכה דאסורא. אבל לשאר בני אדם מותרת. ומכאן ולהבא אפילו העד עצמו מותר לאכול משחיטתו. וכמבואר בסע"י הנ"ל ס"ק מ"א בש"ך שם. אבל מהרש"ל וב"ח ובתשו' בן לב פסקו שאותה שחיטה עצמה אסורה לכל אדם. אמנם הש"ך בי"ד סימן קכ"ז ס"ק י"ד מביא ראיות לפסק הש"ע שבסימן א' סק"י י"ד וכדעת מהרי"ק שם. ופסקו הב"ד שהאווזות הנ"ל מותרים אפילו לאותו העד. מטעמם ולא מטעם דאשה פסולה להעיד. ולהשוחט הנ"ל פסלו לגמרי. וזה דלא כמאן. והנה אמת שבח"מ סימן ל"ה סעיף י"ד איתא להדיא דאשה פסולה להעיד: וכן הוא בש"ס דר"ה דף ך"ב ע"א ובש"ס דשבועות דף למ"ד ע"א ומייתי לה מן ועמדו שני האנשים. וכ"פ הרמב"ם וטעמו משום דכתיב ע"פ ב' או ג' עדים יקום דבר בלשון זכר ולא בלשון נקבה. אמנם על זה יש לפקפק ולומר שכל התורה כולה נאמרה בלשון זכר. ומנ"ל דאשה פסולה להעיד בשביל זה וכמו כן מקשה הכ"מ. וכ"כ הרמ"א בי"ד סימן קכ"ז סעיף ג' בהגה דאשה נאמנת בדבר איסור לומר תקנתיו ואם להקל אמרינן כן ק"ו להחמיר ולאסור כמו בנ"ד. ובפרט בדבר שהוא שלה וכדאיתא שם. ואדם נאמן על שלו אפילו היכא דאתחזק אסורא. ואם נאמן על שלו להקל אפילו היכא דאתחזק אסורא. כ"ש להחמיר ולאסור היכא דאתחזק איסורא. הגם שאין עונשין מן הדין אעפ"כ נראה בעיני להחמיר מטעם דקיי"ל כל ספק בשחיטה אסור: ולא יהא כדברים המותרים ואחרים נהגו בו איסור ובפרט לפי דברי האשה הנ"ל נעשה שהיה גמורה באווזא הנ"ל. ומהי תיתי להתיר אפילו לאותו העד. ועכ"ז לא להורות הלכה למעשה באתי חלילה. רק ללמוד תורה וכתלמיד הנושא והנותן לפני רבו. וכ"פ הבית הילל בי"ד סימן קכ"ז דאשה נאמנת להעיד יע"ש אמ"ו. ואבקש ממ"ו שיורינו רבינו מה דינו של השוחט הנ"ל מעבר. ואיך להתנהג עמו להבא. וגם לענין התערובות מה דינו. ומה מאד בקשתי שטוחה אפים ארצה מכבוד אמ"ו למחול על כבודו באלף מחילות ולהאיר עיני ע"י מכתבו הטהור תשובה נכונה על כל הנ"ל ע"י בד"מ. ועל הצדיק שכמותו ירבה בישראל אניח ראשי ורובי. שלא לנטות מדברי קדשו ימין ושמאל. וכי יבאו דבריו אלי אענדם עטרה לראשי. ואנכי אעמוד על משמרתו הקודש ולילה כיום יאיר לי לשרתו בכל אשר יצוה עלי חסדו. ומחמת שבטוח אני בטובו וחסדו הגדול. שיקדים עשיה לשמיעה אקצר. והאל חסד נוצר כל טוב ממנו לא יבצר כ"ד תלמידו הכורע בברו"ך והיוצא כעבדא קמי מאריה ודש"ת הק' יהושע במהו' אהרן ליפשיץ זלה"ה מאפטא ולע"ע פה ביטצא מדינת מעקיל בורג.

954

955תשובה

955

956זאת מצאתי רשימה קצרה ממ"ש לשואל על הנ"ל:

956

957טעותא דבי דינא שריא הדרא והדר דינא דאווזא לאיסורא ולא חלק הכתוב בין איש לאש' לאיסורין שבתורה
ההוא בי דינא שריא. קטעו בתרתי וטעמייהו כמילחא סריא. במאי מלחי לה דאורו להתירא למספי איסורא. לההיא איתתא כשרא. פשיטא מילתא כביעתא בכותחא דאיהי ודאי שויא ההיא אווזא אנפשה חתיכה דאיסורא. ואין כאן ענין לעדות כלל. וטעות בדבר משנה הוא. הא בהדיא תנן פ' האומר. היא אומרת קדשתני היא אסורה בקרוביו כו'. דשויתיה אנפשה חתיכה דאיסורא. וס"ד דאפילו איהו לתסר אפומה. כדאיתא התם. וכן בפ"ב דכתובות היא אומרת טמאה אני וחברתה טהורה מהימנא. אפילו במקום עד דמפיך לה. הא קמן דאין חילוק גם בזו (כדקיי"ל בעלמא. לא חלק הכתוב בין אשה לאיש לכל עונשין שבתורה) בין איש לאשה. ובכל מקום שהאמינה תורה פסול עדות. אף האשה כשרה. בין להקל בין להחמיר. אפילו איש מכחישה אינו כלום

957

958ומעמי' לשוח' בחזק' דכשרא ודין התערוב' איכא צד בהוראה להתרא
וקטעו נמי באידך. דפסלו השוחט לגמרי. ועבדי תרתי דסתרי. אם התירו אפילו הנשחט על ידו בפעם הזאת. וזולת זה לא נודע עליו מאומה. שיורע חזקתו בשחיטה. א"כ במה נפסל השוחט. מי שמע כזאת. ואף לפי מה שכתבתי. דלגבי האשה הנשאלת. דיינינן לההיא אווזא כאיסורא ודאי. והיא נאמנת על שלה ודאי לאסרו לכל אדם. דמאחר שלפי דבריה כבר התחיל בשחיטה ויצא הדם. ובצבץ על ידיו. ואח"כ נשמט ראש האווזא. וחזר השוחט ותפסו וגמר השחיטה. פשיטא שהיא שחיטה פסולה. דשהיה גמורה היא. ואפילו תהוי ספק. הא כל ספק בשחיטה. פסולה. ואפילו אמר השוחט ברי לי שחתכתי רק העור ולא נגעתי בושט. לא משגחינן ביה ומטרפינן לה. כך הוא העקר. דמוקמינן ליה דתפס בסימנים כאורחיה ודאי. אלא משום דבנדון הלז השוחט מכחיש את האשה ואומר שקודם התחלת השחיטה נשמט הראש מידו. היא אינה נאמנת לפסלו. דלגביה דשוחט. ודאי לא סגי בלא עדות גמורה. שאפילו עד אחד הכשר להעיד. בהכחשה לא כלום הוא. ואוקי גברא אחזקיה.

958

959וא"ת א"כ תריץ גברא ויתיב. הך אווזא במאי אתסרא. הא לא מילתא. דאיהי לגבי דידה מהימנא כדאייתינן לעיל טובא דכוותה. דלא מהניא חזקה שכנגדה. אע"ג דלא אתרע גברא. כ"ש הכא דב"ח בחזקת איסור עומד. עד שיוודע במה נשחט. ולגבי דבר איסור. כל אדם נאמן על שלו. והיא אומרת ברי שיצא דם. הרי זה אצלה ודאי. לדידן דמחמרינן בכל שהייה. אבל לגביה דהך גברא. מי איכא למימר דלפסיל בהכי. אפילו היה האמת כדבריה. וגם יודה השוחט שחתך בעור. אלא שלא נגע בסימנין כלל. הרי אינה יכולה מכחישתו. ואפילו מכחישתו. לא מידי הוא. להוציא אדם מחזקתו כה"ג פשיטא אף ב"ל וסיעתו יודו. דלא מפסיל להבא. אף דבהך אווזא אזלינן לחומרא. משו"ה האווזא ההיא שבאה האשה להשאל עליה אם ידועה וניכרת. אסורה לכל אדם. חוץ מן השוחט. כיון שאומר ברי ששחט כהוגן. ואם נתערבה באחרות. כשעדיין לא נמרטו נוצותיהן. הרי זו בטלה ודאי. גם זה א"צ לפנים. דכה"ג לא מיקרי חה"ל. כ"ש דהא לאו ודאי לא אסור גמור. מחמת עצמו הוא. אלא מספק בלבד. אף דקיי"ל גם בספק טריפה. ד"ח אינו בטל. מ"מ כיון דלכ"ע אינה אסורה. דלשוחט מיהא שריא. כה"ג אף חה"ל מסתברא דבטלה. יעב"ץ.

959

960מבני הרב המאה"ג כמו' משלם זלמן נר"ו אב"ד בלונדין קה"ב. שמנה ימים לחודש אלול תקכו"ל:

960

961ז"ל באגרתו. המכסה אני מאדוני אמ"ה נר"ו. מה שנתחדש ע"י ת"ל יתב"ש. בנדון הסכסוכים ורעש גדול שהיה פה מזמן ארוך: באמרם שהבהמות במדינה זו שכיח בהו סרכות המטריפות. ומעוטא דמעוטא לא ימצאו לפעמים בלתי סרוכות. ויצא מזה מחלוקת ומריבה בין הספרדים. להיות שחכמי הספרדים כטו' הח' הש' ר' יצחק ניטו. והח' רש"ב וכל ירא וחרד לדבר ה' אסרו על עצמם שחיטת השוחטים אשכנזים וספרדים. ולא אכלו אפילו מכליהם זה כמה שנים. וכמה מהם בחרו ברע במעוטו. והתירו הבדיקה במים ע"י נפיחת הריאה. כאשר כבר נדפס על זה ספר קטן מח' אחד ספרדי ר' יעקב קמחי.ואנשי מעשה ובעלי נפש שבהם לא אכלו שום בשר גסה כמה שנים. ויהי כאמרם אלי יום יום גדולי וטובי הספרדים וחכמיהם. אמרתי הנני הנני. וחקרתי אחר הדברים האלה ואחר האמת כמעט שהיו אחד מעשרה בזולת סרכות לשומן. ודבר זה מצוי בהם תדיר סרכות שומן הלב. ושקלנו בכף מאזנים להתיר פה להאומרים תנה לנו בשר ונאכלה. ואין גוזרין על הצבור כו'. כאשר באמת מטעם זה כמה מהם התירו הנפיחה. כי היכי דלא תיפוק מניה חורבא. שאסור להעלות על הכתב מפני כבוד צבור כו'. ובעזרת הבורא ית"ש מצאנו להם תקנה מן התורה. כפי שהורונו גדולי הפוסקים נ"נ בענין הגבהה באצבע באמצע הסרכה כפי שמבואר בפוסקים. ות"ל יתב"ש שמעו לקולי ואסרו הנפיחה כמקדם. וגם מעוך ומשמוש שהם קולות גדולות. והעמדנו על זה שני שוחטים שיבדקו בזה אחר זה. ובשעת הדחק דווקא יעשו כנ"ל. לא בזולת. קצרו של דבר שקלנו בפלס ומאזני השכל ותלי"ת מצאנו היותר טוב. אמרתי אגלה אמ"ה נר"ו. ונתת מהודך עלי. ועתה יבואו דבריך אמ"ו נר"ו אשר בו אתפאר. כי ייטבו דברי בעיני אדוני א"מ נר"ו. ושלום כנפש אדוני ונפש עבדך בנך. הק' ישראל משלם זלמן בהגאון אמתי כמהור"ר יעבץ נר"ו.

961

962תשובה וזה אשר השבתי לו. אך טו"ב לישראל אלול תקכו"ל.

962

963אלהים יחנך בני מחמד עיני הרב המאה"ג כמו' משלם זלמן נר"ו.

963

964כתבך מן ח' הנ"ל. בא אלי בכניסת ש"ק. וראיתי שמצאת פשר דבר בענין חלוק דעות שהיה בעירכם. בנדון סרכות המצויות בבהמות גסות שבמדינתכם. והסכמתם להתיר ע"י הגבהת הסרכא באצבע (היא קולת ר"י הלבן. הנזכרת בש"ע סעי"א).

964

965בדין הבהמות שבארץ האי דשכיחי בה סרכות טובא
אומר אני אל תחושו למנינכם. בודאי יפה עשיתם והנה ידי עמכם. להסכים בהיתר הלז. בתנאי לבדוק הריאה במים פושרים. אם עולה בנפיחה ואינה מבצבצת. כשרה. לא זולת. ולא עמדתי על אופיו של דבר הנזכר בכתבך בזה"ל. ולאסור הנפיחה גם מעוך ומשמוש. כי מה טיבו של קולא זו. מה טובה ומה יפיה יותר מהמעוך ומשמוש בנחת. ובין הכי בין הכי לא סגי בלא נפיחה כמנהגנו בני אשכנז שבידיהם מסורת התורה מאבותיהם הקדושים. וכדאי לסמוך עליהם אף שלא בשעת הדחק. אבל בלא בדיקה לא שמענו. וגם ע"י מיעוך ומשמוש ההגון בנחת. לא אכפת לן. ושקילנא מניה שופרי שופרי. בלבד שנעשה ע"י שוחט ובודק ירא שמים. המקיל לא הפסיד. כמנהג בני מדינת אשכנז בבהמת ישראל בכל מקום. כבר פשט ההיתר אפילו שלא בשעת הדחק. והנח להם לישראל בני תורה (לאפוקי בני בשכר) אם אינם נביאים. בני נביאים הם ביחוד אחר שהגדת לנו. שאין אותן סרכות מצויות אלא בשומן להלב. וכבר נקבעה הלכה בש"ע בשני מקומות. להתיר בלי שום בדיקה. ופשוט שלדעת זו המוסכמת אין חוששין לה כלל. ובכל אופן מותר לנתקה. ולית דחש לדעת בת"ה. שכבר ראו אותו הב"י ורמ"א ולא חשו לה גם האחרונים לא ערערו עליה ולא גמגמו בה. והרוצה להחמיר לעצמו יחמיר ואף היא נראית בעיני כיוהרא. אבל להחמיר לאחרים לצער את הרבים. ולגזור גזרה חדשה על הצבור שאינם יכולים לעמוד בה. מי זה אמר ותהי ודאי אינו אלא מן המתמיהין. רמות רוחא הוא דנקטיה ולכן בהשקפה ראשונה לא עמדתי על אופן השאלה שבא בדבריך בתחלה שהבהמו' במדינה שם שכיחי בהו סרכות המטריפות (שמשמעות הלשון שהן מטריפות ודאי בהחלט. ואח"כ סיימת בסרכות שומן הלב סתם דלדידן לית דחש להו. אבל רואה אני שקצרת בלשונך. וכוונתך רצויה. על סרכות שבריאה הסרוכות אל שומן הלב. דבהו איכא חד צד חשש לאיסור טריפה. מ"מ אף הוא אינו במוחלט להטריף ודאי) ודי בזו לגלויי מילתא בעלמא. אם אמנם יש לי דברים בגו. מה גם כי בימים שבינתיים אחרי הגיע כתבך אלי. חקרתי אחר הספר קטן הכמות והאיכות שזכרת. בקשתיו ומצאתיו. ועמדתי משתומם כשעה חדא על אותו המפטפט. בפטומי מילי בעלמא רוצה להכריע אחרים באורחותיו. כנראה לי דלא בר סמכא הוא כלל. כמעט לא ידע מאי דקאמרי רבנן. ולא חש לקמחיה. מה שמצא לא מצא אלא סובין. ולא קמחא עקר. ומראה גדולה וג"ר מדבר גדולות. מרבה תשובות חבילות. שאין בהן ממש אלא שאי אפשר לי להאריך כעת בכתיבה. בידי הכהה ורוחי תוהה ומוחי בוהה. וכחי לואה מאד. בבסבת גיד הזהוב המתעולל בי. זה כמה שבועות רצופות בשפע עצום. ואין דנין משאי אפשר. וגם אפילו היה אפשר. הייתי נמנע מזה. כי מה לי להכניס ראשי בתגר שאינו שלי. וכשם שמצוה לומר דבר הנשמע. כך אסור לומר דבר שאינו נשמע ומימי לא נדרשתי ללא שאלוני ואיני נזקק לאדם בשום דבר אלא ע"י שאלה. כמו שעשיתי עתה בזה עמך. שהשיבותיך מענה קצת חצי דבר. כדי שלא להוציאך חלק. ריש מלין אמרתי. ע"ד תן לחכם ויחכם עוד. מאחר שלא גלית אזני שאתם חפצים לבאר דעתי באריכות היכן הדין נוטה. בענין המחלוקת שנפלה שם ביניכם בנדון זה. שהללו אוסרין והללו מתירין ונעשית תורה כשתי תורות. ותמיהני שלא הודעתני איך הנהגת קהלך עד עתה בדבר זה. ואמנם אם ירצו שני הצדדים החולקים לעמוד על דעתי. אודות פצע הריב שהרחיב לה פי המכה. בה"ס הקטן לא זורה ולא רוככה. בשמן המדע אלא שהוסיף קמ"ח כ"ש שהוסיף מי מריבה. ולא פטר מים ראשית מדון. אבן הטועים לא נמחה. ואם יש את לבבם ישר הכרעתי לדעת: ולהטות אלי באוזן שומעת. לא אמנע בר לבי ואהיה נמצא לאשר יבקשוני בעזה"י. לעקור קנאה ושנאה מביניכם ועת לעשות לקיים ד"ת כמסמרות לטעת. שלא תעשו אגודות אגודות. ולא יהא כל אחד בונה במה לעצמו. אזי לא אמנע מחפץ לבם להקשיב דעת שלישית מכרעת. ואגידה לכם אי"ה את אשר לבבי באמת בלי משא פנים בתורה. שמענה ואתה דע לך. ה' ישפות שלום לכם ויסיר מכם אגודות מוטה. ויהא רעוא דלתאכיל האי תורא (כמתנות כהונה למשחה וגדולה) לשלמא בחרדלא בכפא דנגרא חטא. ובעי לעיולי פילא בקופא דמחטא. ויהא רעוא דתחזי שתא חדתא. כרעות אבוך יעב"ץ.

965

966אעבור על דברי שו"ת של הרי"ק:

966

967בירור ענין השאלה שלא נאמרה כסדר בקונטרסו של רי"ק באה בלשון מגומגה
בגופא דעובדא כתוב לאמר. שהוכרחו להתיר הנפיחה. לא ידעתי מה טיבה של נפיחה זו. אם ר"ל למעך בסרכות לנתקן. ולבדוק אח"כ ע"י נפיחת הריאה. אם יש בה נקב אם לא עלתה בנפיחה. כמנהג שוחטים שלנו האשכנזים. או בפושרין אי מבצבצא. זו ודאי יש לה על מה לסמוך. ולא שקר נחלו אבותינו שנהגו כך. מימי גאונים קדמונים כמבואר בפוסקים. א"כ ודאי יפה עשו בזה. אף אם ק"ק ספרדים נוהגים להחמיר בכך לאסור המעוך. עפ"ד הרשב"א. שעת הדחק שאני. ומוטב להן לישראל לאכול בשר תמותות שחוטות כו'. והנח להם שבני נביאים הם.

967

968אכן אם כוונת מסדר השאלה. להכשיר ע"י נפיחה. הסרכות הפוסלות ומתנתקות בנפיחה. כמנהג בני קנדיא המוזכר במרדכי. הובאו ביתה יוסף. זוהי שקשה בעינינו. כמ"ש בחבורי בס"ד. חלילה לסמוך על אותה קולא. שאין לה על מה להשען. וכבר דחאוה גם הפוסקים בשתי ידים. חס למילף ממקלקלתא. אפילו דחיקא שעתא.

968

969ולפי תואר לשון השאלה. לא ידענא מאי אידון בה. גם בדף שני (עבר א) דקדקתי בלשון השואל. באמרו והיה עושה לפני מיעוך ומשמוש ונענוע ולא היה מועיל כלום לסלק הסרכות. כי אם ע"י נפיחה. שפתיו ברור מללו כוונתו. שע"י הנפיחה מתנתקות הסרכות. לא יכולתי להבינו באופן אחר. כי אין לו משמעות זולת זה. לכן צריך אני לעמוד על אופיה של שאלה בתחלה. ואימא לי איזי גופא דעובדא בלשון מבואר היטב בלי גמגום. ועוד תמהתי מראות. מה ענין נפיחה בכאן. שכפי הנראה מלשון בני הרב נר"ו בסגנון השאלה הבא עלי בתחלה. אותן סרכות מצויות שם בשומן הלב. א"כ הוא. אין מקום לנפיחה בכאן. דלא שייכא נפיחה ובדיקה דמיא אלא בריאה בלבד. וממ"נ. אי ניחוש למאן דמחמיר בכל סרכות דאיברים שנקיבתן במשהו. נטריף בכל גוונא. ואי כמאן דמכשר וכפשיטותיה דבש"ע. נפיחה ובדיקה נמי לא תבעי.

969

970איברא הא כבר כתיבנא לעיל. לבאר לשון שאלת חכם בני. שכך דעתו. עמש"ל. וכך הבנתי גם ממכתב בני נר"ו אלי שנית בדבר זה (וכן מצאתי אח"כ מבואר בספר קטן הנ"ל (עבר וה) בהצעת השאלה של מהר"י ניטו נר"ו. באמרו שהיו הסרכות מהאונות לשומן) גם הודיעני שישרו דברי הקצרים. שיצאו מתחת ידי בראשונה. בעיני החה השה כמהר"י ניטו נר"ו. ובעיני כל חכם לב. ומצאו הדברים כמים קרים על נפש עייפה. עם שלא היו אלא ראשי פרקים דנקיטנא נפשאי בקצרה אגב שטפא מה שפלטה קולמוס המהירות וקלטה הנפה. אך תורה היא וצריך לצאת בה י"ח כראוי די צרכה בביטול דברי המפטפט המתנגד במגלתו העפה. והשורפה חיה אינו נפש היפה. כי פרכסה וכחלה היא בעינים ככלה שעיניה טרוטות שצריך בדיקה כל גופה. לכן אעברה ואראה היתכנו דבריו שחשב להתגדר בהן על חבריו. ומההכרח אשר לא יגונה לעבור גם על תשובת של החכם ניטו נר"ו. המוצגת בתוך ספר קטן הנ"ל (עבר זה) תחלתה אני. וז"ל שם. ששחיטת לוריא אפשר שהיא גם נבלה כו'. חדא שכשאמר שלא היה רוצה שיהיו שם בשעת הנסיון לא הר"מ כו'. כבר נעשה פסול לעדות עכ"ד.

970

971גמגומים במ"ש ה"ה מהרי"ן בענין
ואחר שידעתיו בשם טוב. חכם מופלג ואוהב אמת. ואותו לורייא לא ידעתי את האיש ואת שיחו. אמנה אני לא ידעתי אכנה. האמת אהובה אצלי. לכן אני אומר בטוח שלא יקפיד מהרי"ן. אם אומר בתם ויושר לבי מה שנראה לי (אין כוונתי להשי"ג. אלא שכך המדה בתורה. שאין מחניפין בה) כי הפריז על המדה וגדש הסאה. מתוך שאין אדם רואה חובה לעצמו. כי אינני רואה טעם לפסלו לעדות מחמת זה. אף אם מצאה הקפידא מקום לנוח. מפני שלא חש אותו לוריא להסיר ממנו עקשות פה. ולצרף את הר"ח בחפישת הענין על אמתתו הנדרשת. אך משום זה לא נוכל להחליט דינו כפסול גמור לשחיטה. כ"ש לעשות שחיטתו נבלה מי סא"ד. ואינו מהנמנע למצוא לו זכות ג"כ. דילמא משתמיט מניה. משום דדמי עליה כי אריא ארבא. וכל אומן שונא בני אומנותו דמקפחי פרנסתו. ומפסדי ליה טובא.ה א"נ כי היכי דלא להוי ליה איבה. דעבדי ליה צרה מחיים. כ"ש אחר ששנים הם השוחטים המתנגדים. ומעולם לא חשו חכמים בשנים לחשדם בכיעור. אף כי שיסכימו גם שניהם להכשיל את הרבים להאכילם טרפות. מעתה מש"ע החכם הרי"ן. מ"מ בכאן חשוד גם על החמור שבו. חוץ לכבודו. דברים שאינם הוא אומר. כי עדיין לא ידענו איך ובמה נפסל בכך אפילו בקל. אצ"ל בחמור. לא באותו דבר ולא בכיוצא בו שמענו ממנו. ושכתב עוד. הבט וראה דברי רשב"א כו'.

971

972אינם ענין לכאן. שם הועד עליו ודאי דאתרע חזקתיה. שיצא עליו קול. קלא דל"פ. היינו ידיעה משא"כ כאן שלא יצא קול ולא נודע מאומה. לא ידעינן שום ריעותא בהך גברא. ולא אשכחינן דאסהידו עליה דאיפסיל במידי. אדרבה הא חזינן דמינוהו שוחט ובודק לרבים. וב"ד מי איכא למימר נמי דבהכי חשידי. ואחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן בכדי. וחוששני לו מהקורא לחברו רשע בלי סבה ויוכל להיות ג"כ דברי שניהם אמת. שהרי אינם מחולקים. בבהמה אחת עצמה. אלא בגופים מחולקים ובזמנים מחולפים. ואינם מכחישים זה את זה כלל. א"כ מהיכא תיתי להוציא אדם מחזקתו. מאחר שנראה מהספור שהיה בחזקת כשרות עד היום. לא נשמע עליו דבר. כי על כן הופקד ע"פ ב"ד להאכיל בשר כשר לצבור. מש"ע א"כ כ"ש בכאן שיש חשדא גדולה כזו מתרי טעמי. שכבר נשחטו ג"א בהמות ולא נמצאו כ"א מעט בלי סרכות כו'. וכעת בא זה ואומר שיש שליש או יותר בלי סרכא. אית חשש גדול שהוא מסיר הסרכות בידים ע"כ. גם זאת לא תקום. ואין ממש בחשש הלז. האם בשביל הרבה בהמות סרוכות. תהיינה כל הבהמות חזקת טרפות. הס מלהזכיר. אטו כל אלה הבהמות שנשחטו ונמצאו בהן סרכות רובא נינהו. האיכא אלפים ורבבות חיות וקיימות בריאות וטובות. ואחזוקי ריעותא ברובא ע"י מיעוטא. מי איכא למימר. ואפילו אי תימא דהוה בודאי רובא ממש בההיא שעתא. רובא דליתא קמן הוא. וכי לא אפשר שיחזרו כלל הבהמות של מדינת ענגליטירא להכשרן הראשון ולחזקת רוב בהמות דעלמא. ואף את"ל דחיישינן למיעוטא דשכיח. אימור דאמרינן הכי. במיעוט שלא נודע שיצא מן הכלל. שמן הסתם נגרר אחר הרוב. ושאני הכא דאגלאי מילתא דהנך בהמות. לא מרובא נינהו. ע"פ ע"א הנאמן באיסורין. כ"ש אם שנים הם. ומי יוכל להכחישם. דילמא אתרמו להו כשרות ואיך נחשוד אדם כשר בחנם בטענה בלתי מבוררת. מש"ע ובפרט שמעשיו מוכיחים כו'. אומר אני אין כאן ידים מוכיחות כנ"ל ומטעמא אחרינא נמי אית להו לאשתמוטי. וכ"ע ז"ל ועוד יש ט"א לפסלם כו'. ובכאן בכ"א מהבהמות שאומר חד מהני שוחטים דלית בהו סרכא. אתי הר"ח וקמכחיש ליה. זהי דבר שלא נתבאר בנוסח השאלה. ולא אפשר גם לפי הצעת המעשה. במ"כ גבר עליו כח דמיונו שעושה את שאינו ישנו מה שאינו בהכחשה. ולא חזי ליה זכותא להאי גברא. כאילו ראהו עושה מעשה בידים. אשר לא יעשה כן בישראל.

972

973כמה תשובות לדברי המערער הראשון
ומש"ע מההיא דא"ל שלח ואחוי לך. במ"כ אמרתי שגם זה הבל. מדמי מלי דל"ד. שאפי' היה הענין בבהמה אחת. ע"א בהכחשה לאו כלום הוא. כל זמן שלא נתברר. כמו שם שנמצא ב"מ. והרי שור שחוט לפניך. הכא מאן יימר דמשכח לה הר"ח טרפה. ודילמא לא לתכחיש לגמרי. כ"ש בשתי בהמות. דילמא תרוייהו קושטא קאמרי. מש"ע ואף דלא הוה בידן מכל אלה שאמרתי. די לפסלן מכח האומדנא. כידוע זה בכל הש"ס. לא ידענא היכא אתמר דנפסיל גברא לעדות ונרד לחייו. ע"פ אומדנא בעלמא. אף כי ע"פ אומדנא קלה קלושה וחלושה. ביחוד שיש כמה אמתלאות להשמט מהחשד.

973

974אמנם מ"ש (בראש עבר ט') ה"ט להם בחתיכת החזה. זה לא רחוק מכליותי. ויעשו אח"כ הנפיחה ובדיקה. והנה האמת אגיד. כי מה שלמדתי זכות על אותו לוריא (שאינני מכירו מעולם כי אהבתי צדק. ושנאתי להרשיע אדם בלי טענה מכרחת. וכגון זה פתח פיך לאלם) וק"ו מהרואה זכות לעני בדין ממונות. שמצווה שלא לשתוק. כ"ש בזה שהוא בד"ן. אכן לא אכחד ג"כ. שעכ"פ מידי הרהור לא יצאנו. גם לא חשיד מהרי"ן שיטה הדין לחובתו של זה. מחמת שנאה ופניה חיצונית ח"ו. ביחוד שאנו רואים שבורח מן הכבוד. וסילק עצמו מן הדיינות ומהוראה בבחירתו. ורוצה להיות קבלוקיים. לכן אומר אני אם ימצא עוד איזה מקום לקפידא וחשד על לוריא. דבר ראוי הוא למנעו מן השחיטה. שזכות רבים וחובתם תלוי בה. אף אם אין ראיה ברורה לפסלו לגמרי גם לעדות. אך מאחר שכבר גזרו המנהיגים שלא לדבר עוד מעסק זה. נגד מה שיעשו דייניהם מורי הוראותיהם שמינום על ככה. והחזיק מהרי"ן בפלך השתיקה כראוי לו שלא להחזיק במחלוקת. ואין לך אלא שופט שבימיך. ואסור לומר דבר שאינו נשמע. לכן אין מהצורך להאריך ולדקדק עוד בכך. ובודאי עבדו רבנן פייסא לא נצרכתי. אלא להתלמד במ"א בנדון כזה.

974

975חבילות תשובות לדברי הטוען השני אשר מששם ב"ד תחלת דבריו סכלות
מעתה אני חוזר על דברי בס"ק התוקע עצמו לדבר הלכה זו. בפטפוטי דברים לא שרירן ולא חלין. ופטומי מלין ע"ג מלין. ונראה מה יהיו חלומותיו. תחלת דברי פיהו סכלות לומר. וזה הכריחני להשיב לשואלי דבר כל מה ששו"ב האנשים האלו הוא בעיני כבשר חזיר. הוציא דבר מגונה מפיו. והועיל להיות החלום הולך אחר הפה (שאסר בחלומו) הוא שהתיר בנאומו. כמו ששנינו ואלו מותרין כבשר חזיר. ובבלי דעת מלין יכביר. באמרו חדא דחזינן בכל הש"ס. שא"ל דבר גדול כמו האומדנא (אין שבוש גדול מזה. להעלות האומדנא במאזנים על כל יתגדל. אבל ראיה גדולה היא על עכירות שכלו של זה המדבר גדולות בצואר עתק. החל בגדול. ולא הראה אפילו דבר קטן בהויות דאביי ורבא. והסכל ירבה דברים. באמור) ורבותינו הקדושים כו'. המה דנין בין לקולא בין לחומרא כ"ד בין בממונא בין באיסורין ע"פ האומדנא. כדחזינן פא"נ א"ר האי דאוזיף פשיטי מחבריה ואשכח טופיינא כו'. עד אבלע ליה בחשבון כו'. הא קמן שכיון דחזינן איזה דבר שלא כסדר העולם. אז סמכינן לאומדנות רחוקות כו' מתנה הוא דיהב ליה. או מגזל גזליה כו'. ומתירין לזה ממון חברו וחשדינן לאחר לגזלן עכ"ד. מה זו ראיה של הבל ורעות רוח. ההיא לקולא היא. כדי שלא להוציא מיד המוחזק. וכיון דמדעתיה יהיב ליה. אית לן למהדר אכל טצדקי דמשכחינן. ואזלינן בתר אומדנא. דאמרינן זוזי היכא דאיתנהו לוקמי. כיון דבהתרא אתו לידיה. ומה טיבו של גזלן בכאן. ולא דעת ולא תבונה ולא ישיב אל לבו. שאין בו שמץ גזלה כל דהיא. ולא חשדינן נמי להיאך לגריעותא. אלא לטיבותא. דבעל תשובה הוא. מלבד שאר צדדי התר (נוסף עמ"ש בגמרא. נאמר אנו ג"כ. שמא באו אותם המעות לידו מגוי צרורים בתורת סך ידוע. והוא לא מנאם (כאשר הוא דבר מצוי אצלנו תמיד) וכמו שקבלם הלה. חזר ושלחם להלז בפרעון חובו. כסבור שהם מנויים בדיוק. ולא ידע באותו מותר. לפיכך לא זכה בו. כמציאה שלא הכיר בה מעולם. שלא קנה לו רשותו. כן זה מציאה באה לידו. וכענין שכתוב. א"א מטמון נתן לכם. עמ"ש שם באם לבינה) ובין כך. או כך. אצל השולח. אבדה מדעת היא ודאי. כדאמרינן בעלמא ועוד דפרע דייק. לפיכך גדול כח אומדנא זו. בדבר שבממון שניתן למחילה להעמיד ממון ואדם על חזקתו ונאמנותו. משא"כ להוציא אדם מחזקתו באומדנא שאין בה ממש. מי שמעת לה. ישתקע הדבר ולא יאמר. ואפילו בדררא דממונא ומתנה דאזלינן בתר אומדנא. מטעמים הנ"ל דלא מפקעינן ממונא ולא מפקינן מיד המוחזק. וגם לא סגי בלא"ה למיזל. בתר דעת הנותן. אפ"ה מי לא שאני לן בין אומדנא דמוכח. לאומדנא גרידא. עיין בתרא (קמא"ב) וכן ידים שאינן מוכיחות לא הויין ידים. אפילו לגבי איסורים חמורים כא"א. ונדרים. זה ברור בכל הש"ס. עאכ"ו שלא לירד לחיי אדם מוחזק בכשרות. עפ"י אומדנא בעלמא לא שרירא ולא קיימא. וגם לגרום ע"י כך תקלה לרבים. לצער את הצבור בדבר שצריך לכל נפש. שאפילו בד"א היחיד הפורש ממנו נקרא חוטא. ואין גוזרין על הצבור כו'

975

976הקמחי הלז לא חש לקמחיה לגמרי סובין ומורסן מעורבין. דברי הה"מ בדין דאשכ' טופיינא דחויים מעיקרם
ומש"ע המפטפט. ואין לחלק בין נ"ד לההיא כו'. דמוקמינן לאיש בחזקת כשר כו'. אבל בנ"ד שאנו באים לפסול האנשים הללו שהיו בחזקת כשרים ושוחטי מתא זה ימים ושנים מה"ת לפסלה מכח אומדנא (עתה קרב אל מרכז האמת. ודקארי לה מאי קארי. אעפ"כ ברח ממנו והיה לאחור ולא לפנים) לזא"א שאף שאפשר לדחות. ז"א אלא לדרמב"ם ודעמיה דלא מחלק בין לוה למלוה. אבל לפ"ג הה"מ. שכתב ג"א יש האי מאן דיזיף פריטי מחבריה. ונ"ל לפג"ז דווקא בלוה מוצא יותר. אבל כשמלוה מוצא יותר י"ל שהלוה נותן יותר משום רבית ואסור עכ"ד. הרי לך לפי שטתיה דאע"ג דאית לן תרתי באומדנא וכו'. דיינינן ליה לרשע כו'. אומר אני אין קץ לדברי רוח. מה ענין זה לזה. מדמי מלי דלא דמיין לגמרי. אדרבה אפכא שמעינן מינה. התם המקבל יודע בעצמו שקבל יותר מהראוי לו. ויש מקום לחוש לטעות. ולחייבו בחזרה. משום השבת אבדה. מ"מ אם אינו בכדי שהדעת טועה לא מחייבינן ליה לאהדורי טופיינא למרי זוזי. משום דמוקמינן גברא אחזקת בר דעת דלא קטעי. אדם עשוי למשמש בכיסו. ולעולם יצור וימנה. כדילפינן מקרא. ויצורו וימנו את הכסף. משו"ה אמרינן האי גברא ודאי דייק במנין המעות שנתן לזה. בטרם יוציאם מת"י. אלא בכוונה הוסיף. אי משום דחפץ חסד הוא (מאחר שרואה חברו זה נצרך ללות ממנו. קיהיב ליה מתנה בלא כיסופא) ונדיב לב הוא להנות לחברו שהשעה דוחקתו. או שכוונתו לצאת י"ח הנעלם. גזלה או ספק גזלה. מ"מ ובכל אופן ויתור הוא ומחילה. להכי אמרינן זוזי היכא דקיימו לוקמו. מחמת אומדנא טובה. וליכא דתבעיה וממון שא"ל תובעים הוא. נעשה כמוצא מציאה משמיא קזכו ליה בסימא בסימא. ולכל זה לא הוצרכתיו אלא אם נודה למ"ש ה"ה. אבל מלבד שדברי הה"מ נפלאים ממני. ואין שומעים לממציא דבר חדש מדעתו. להחמיר ולהוציא מיד המוחזק. הלכה מקופחת היא בלי ספק. כמו שכתבתי עליו בהגהותי לחבור הר"מ. פ"ד מה"מ ולוה. הלכה י' ז"ל. המלוה את חברו ומצא הלוה יותר כו'. וז"ל הה"מ. נ"ל שגרסת רבינו דאוזיף כו'. וג"א יש דיזיף כו' ונל"ל לפג"ז כו'. כשהמלוה מוצא. י"ל משום רבית ואסור.

976

977הגהתי עליו בזה"ל. דבריו תמוהים. דכיון דעכ"פ ודאי לא עדיף וחמיר מאבק רבית גמור. דקיי"ל אם נטל. אין מחייבין אותו להחזיר. אף בודאי אב"ר כ"ש בזה שספק רבית מאוחרת היא. דליכא מאן דחש לה. אף בודאה. אלא לכתחלה. לא להוצי' בדין מה גם מספיקא בעלמא ליכא דסליק אדעתא וכבר חזר בו הה"מ עצמו וראה החולשה שבפירושו. ע"כ מ"ש שם.

977

978וגם האומרה הוא עצמו. כבר שתה עליה כוס של תנחומין. הדר ביה ותבריה לגזיזיה. והמפטפט הלז לא חלי ולא מרגיש. ואינו רואה מה שבפניו ונגד עיניו. ורוצה לקפח רגלי אנשים כשרים בטעות ושבוש מוחלט ומ"ש כל המעיין בצדק יראה דרש"י ס"ל כדעת הה"מ. צ"ל הרואה בסדק או דק או תבלול בעינו. לכן טובו כחדק. שאפילו היה קצת ממש בסברא דחויה זו (היכן מצינו כיוצא לחזר אחר טענה זרה ותואנה בדויה. לחייב אדם ולפסוק לחיותו בלי הכרח עצום) ולהכריע אחרים בארחות עקלקלות ממהדורי מילי ממולייתא. מגבב ומביא דברים אינם מענין כלל.

978

979כל עם שהרבה דברים המפטפט אינם מועלים בענין וכולם לחובתו
וכי מה טיבה של אותה שאמרו במסד"א. לכאן. שם לא הוצרכו אלא להורות מדת חסידות. לכבד לכל אדם. אע"פ שאין מכירו. עם שמסתמא יהא בעיניו כלסטים שלא להאמינו ולאכסנו. שלא אמרו להיות חסיד שוטה לסכן עצמו. והא ב"ס נמי אמרה. לא הכל תביא אל ביתך. שכל בר דעת חס על שלו. ועל עצמו ובשרו. ואינו בוטח במי שאינו יודעו ומכירו. וכן בדברי תורה וחפצי שמים. פשיטא שאין סומכין על כל אדם בכל מקום שיהא (אף שאמרו ע"א נאמן באיסורין) ואמרו (ע"ז לט"ב דמע"א. חולין ס"ג) בכמה דברים שאין נקחין אלא מן המומחה. היכא דאיכא חשדא. וחד מנייהו בשר בסוריא. והאידנא סמכינן ארובא מצוים אצל שחיטה. כל עוד שלא הורע כח חזקתו. ובודאי גם על כל אדם בכל זמן. מוטל בכל הענינים להרחיק עצמו מן הכיעור. ולא להכניס עצמו בספק דבר איסור וקלקול מצוה. ואותה תשובה כו.'. דהר"ן. בידינו היא. הלא היא בענין קריאת המגלה בלעז האחשתרנים. ואין לה מקום כאן ללמוד ממנה. להוציא אדם כשר מחזקתו ע"פ אומדנא מדומה. לא זו ולא כיוצא בה שמענו. אף כי גדול כחה של חזקה. שהומחה לוריא ע"פ ב"ד כמה שנים מה גם לכוף את הרבים להחזיק בחומרא יתרה. ולגזור על הצבור גזרה שאין יכולין לעמוד בה. אין זו מן המדה בתורה. שדרכיה דרכי נועם וגו'. אדרבה בכמה מקומות מצינו. שאע"פ שיש מקום לת"ח להחמיר על עצמו. לא הורו להחמיר לאחרים. כאותה ששנינו בג"ד שהיה ר"ג מחמיר. ואמרו לו אע"פ שב"א היו מחמירים על עצמם. היו מקילים לכל ישראל כו'. וכהנה רבות בתלמוד עצמו מספר. אף באיסורי תורה החמורים שיש בהם מיתה וסקילה. כשסמכו אפילו רק על דברי יחיד וגם שברכוהו. א"צ להאריך בכך. שידועים לכל בי רב דחד יומא. וכן עוד היום אפילו בספק איסור כרת כחלב הכרס שתחת הפריסה. דבני ריינוס אוכלים באין מוחה. ומצינו בפוסקים רבו כמו רבו. שחוזרים על כל צדדי הקולות כל מה דאפשר. ולא להכביד משא החומרות על הרבים. ונדמה בעיני כאלו המפטפט הלז לא ידע ספר. כ"ש בנדון הלז שיש הרבה צדדים להקל. והוא דבר שאי אפשר לצבור בלעדו. כמ"ש ר"י מיום שחרב בהמ"ק דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לאכול בשר לעולם כו'. והך תרדא בחדא מלתא מסרך סריך בסרכא תלויה בספק. ובאומדנא בלתי מבוררת רק בדמיון כוזב. ע"פ ראיה בלויה רחוקה מאדם בעל הוראה סחוב והשלך משערי ציון המצוייני' בהלכ' ברורה. ויש הרבה טענות של אומדנות יותר קרובות מאותה הנכריה שעסק בה. אבל באמת אין אחת מהנה ראיה לנדון הלז. וזה עני מהפך בחררת ראיה אחת שאין בה נחת. שמח בה כמציאה הבאה לידו בהסח הדעת. קסבר דקני לה בראיה בעלמא. ולא חשש לכדי שהדעת טועה. ואינו עוזבה מידו מתגלגל עמה. בשני דפים מלאים בה מתגעגע. ולריק יגע. ומ"ש (בעבר י"א) אבל בכאן הדבר גלוי והרוצה לראות. שכל הבהמות מלאות סרכות. הכל אין בו מועיל. כמש"ל. ומלבד האמור אף אם אמת היה הדבר שרוב הבהמות שם נמצאים אז בסרכות. עדיין גם המה אינן סרכות ודאות. וקרוב לודאי הוא. שהרוב ממין סרכות הכשרות הנה. ואם מחמירים בהם היכא דאפשר. אין דנין ממנה להיכא דלא אפשר. ושעת הדחק שאני. ואין הבהמות הסרוכות. מחזקות את כל הנמצאות במדינה לאסורות. והרי אנו אוכלין מחלבן גם כל בהמות שבעולם מצויות בהן סרכות. כי על כן מצריכין בדיקה לריאה יותר מלאחר שאר טרפיות כידוע. ואעפ"כ בנאבדה הריאה. סומכין להתיר מטעם זה. ואין חוששין אף לחלבה. ואפי' נטרפה מחמת סרכא. אין מחזיקין אותה לטרפה ודאית. עאכ"ו בסרכא שלא נודעה ולא הכיר בה אדם מעולם. ומתירין החלב והגבינה שנעשו ממנה. וממילא בטלה לה גם הטענה הנמשכת דטרח בה בכדי דמייתי לה מפרה אדומה. דהכא נמי ודאי איכא רובא. ואיתה נמי לחזקה בהדה. דרוב בהמות כשרות הן. וכמ"ש גם הרא"ש בפירוש.

979

980ומ"ש איש דברים. וכ"כ הרא"ש פ"ק דחולין. דל"א סמוך מיעוטא לחזקה אלא להחמיר לא להקל. השתבש כי לא הבין דברי הרא"ש. אדרבה אפכא הוא דאיכא לאוכוחי מהתם. דדחיק למימר סמוך מיעוטא לחזקה להחמיר. אבל להקל טובא איכא. והכי כתב שם גם הרא"ש. ולכולא האי לא צריכנא כדלעיל. אלא לפי שבוש דמיונו של זה. המתעסק בדברים מרבים הבל (בעבר י"ב) וא"צ לטפל בטעות חשבונו במיעוט דמיעוט. הבל יפצה פיהו. לומר שהוא ערב שאם יפתחו החזה של אלף בהמות לא ימצא גם במאה אחת מהם ט' בלי סרכות כו'. והאריך בשטותו.

980

981מעתה כבר החליט כל הבהמות של האי. לטרפות גמורות מוחלטות לפ"ד החכם בעיניו. והיה לו להכריז גם על החלב והגבינות הנעשות מהנה (ומה לו כי נזעק על הבשר תאוה לבדו) וכנראה גם הוא עם חבריו יחדו לא יבושו ולא יחדלו מאכול אותם ערבו לחכם. ולפי זה דרכו כסל איפכא מסתברא כיון דאזיל בתר רובא. ודן כולם לטרופות ודאות. הרי וכל היוצא מן הטמא טמא. והבשר הנמצא כשר ע"י עדים כשרים. בהמה משנשחטה הותרה. ואיגלאי מילתא דמועטא (דמוחך) מיהא הוי. ומסייע לרובא דעלמא. א"כ מה חטא לו הבשר. ובמה זכו חלב וגבינות. שלא גזר עליהם גזרה כללית לאסור אכילתן כעת מכל וכל. ממילא יצאו שני שוחטים הללו זכאים. ומה שנמנעים מלבדוק בחברת בני אומנותם. אין בזה חידוש כנ"ל. אך דבר הגון הוא לחקרם מה ראו על ככה. אבל לא לפסלם מחמת זה. שמא יש להם טעם. שאין ראוי להם לגלותו. שלא לתת סבה למריבה. לפני התגלע הריב נטוש ולא להפר את האהבה. ותו בר מכל דין. הא אנן סהדי. שכל הבהמות של אותה מדינה כאז כן עתה. לא לבד. משביחות (ומחמת רוב שומן. נולדו בהן סרכות הללו שנבדקו בשומן הלב. כי מצא מין את מינו) אבל גם יולדות עדיין. והא קיי"ל טרפה אינה יולדת לד"ה. ומי נימא. השתא הוא דאתרעו סמוך לשחיטה נעשו בהן סרכות חזקות. אלא ודאי אין כל סרכותיהן מטריפות. הנה בחנם הרעיש העולם בהבל הבלים. הכל הבל נדף. מבקשי מות השוחטים מומחים הללו. ויורד לחייהם. ולא תסור ממנו אולתו עד שקראם רשעים. נמצא מתחייב בנפשו. ומפקיר חיי עצמו על לא דבר. כי לא בכח יצדק איש ויגבר. ואפילו הוא צווח עליהם כל היום. לא הורעה חזקתן כמלא נימא.

981

982ומה שחזר לחמם תשובת רשב"א שכבר הוזכרה למעלה. דמי האי בר בי רב כדלא טעים תבשילא. ולאו בר סמכא הוא כקפילא. ומה שהוסיף להביא ראיה מאשת מדינים וכעס. לתפוס כזב"י המדינית בבלוריתה. לא ידע מה יעשה באחריתה. העיד על עצמו שלא בא לתכליתה. מה טיבה של אשה נסתרת ומתייחדת עם איש מה שאסרה תורה. והרי שור שחוט לפניך. ודבר מכוער עצום מאד. מצטרף להעיד עליה בודאי שהיא בכרה קלה מסרכת דרכיה. ואעפ"כ גדולי ההוראה אמרו שלא תצא אלא מבועל. ואין מוציאין מבעל על כרחו. ואם נשאת לבועל וי"ל בנים ממנו. אף מבועל לא תצא. ואפילו לדעת המחמירין בקול בלבד. או בעדי כיעור בלבד. אין מוציאין כלל. ועכ"פ בענין הסתירה והכיעור. ודאי לא סגי. אלא בדלא אפשר למתלי בטעות. כמ"ש בס"ד בחבורי שם במקומו. א"כ מה זה ענין לכאן. האשה ההיא תשא את עונה מ"מ. עוברת על דת היא בבירור. ועכ"ז לא החליטוה לאסרה על בעלה ובועלה. וק"ו לכאן. שאין כאן קול ברור. ולא עדי כיעור שראו דבר רע בפועל. שאי אתה רשאי לדון להחמיר על אנשים כשרים. לפסלם בשום אופן.

982

983ומה שהביא עוד מאותה דסופר ס"ת. שנאמן להכשיר ס"ת או לפסלו מכח האומדנא. הדבר ברור שהיא ראיה לסתור כל בנינו. הנה לא ידע במה יכשל. שמביא ראיה לחובתו. די בזו לראות דלא בר הרגשה הוא כלל.

983

984ועוד תראה עוורונו של זה המפטפט. שחשב להסתייע מתשובת רשב"א. ולא ראה מ"ש בתשובה (סש"ה) שעם היותו ז"ל מהמחמירין במיעוך סרכות. כתב שאפילו מיעך ודאי. לא נפסל בכך. אלא אחר התראה. ונודע שעבר בבירור. אז מסלקין אותו לדעתו ז"ל. וכאן לא נודע כלל שפשע במאומה. גם הרשב"א לא אסר אלא המיעוך ומשמוש הסרכות העבות והגלגול בין האצבעות. עד שתמוש ותנתק אפילו הסרכא העבה והחזקה כעבות העגלה. משא"כ סרכות שמתפרקות מיד כשמכניס הבודק ידו בזריזות. ומוציא הריאה ובודקה. ולא נמצא ראשה של סרכא בריאה או בדופן. כבר הורה זקן וקבעה בש"ע הלכה למעשה. להתיר בבהמת ישראל ע"י שוחט ירא שמים. ואין להרהר אחריו. בודאי כדאי לסמוך עליו. אף שלא בשעת הדחק. כ"ש בעת הדוחק והצורך העצום. להספיק בשר לכל ההמון הלז. ויש בהם חלושים ואנושים שאי אפשר להם מבלי בשר. אשרי שיאחז בהתר זה. ולא לגרום תקלות וחורבות שאין להאריך בהם.

984

985כל מאי לחזק הסרכא דאמר אית ליה פרכא
ומה שחתר עוד להשיב אל יבשת האומדנא. מתוספת כתובה דמן האירוסין ודכוותה. והביא בידו מ"ש הרא"ש באומדנות שבדיני ממונות. לא יכול הועיל לחזק סברתו הנודדת על כנפי רוח. מי לא ידע בכל אלה שהולכין בד"מ אחר אומדנות מוכיחות הרבה כמש"ל. והיינו דווקא במתנות וזכיות שאין בהן הפקעת ממון מן המוחזק. וכ"ש כשיש בהן גילוי דעת. הרבה כיוצא בהן יש לנו. מה שלא נזכר אף בדברי הרא"ש. וכולן אינם ענין לנדון כמש"ל באר היטב. גם מה שמגבב ומביא ממפך שבועת מחשודה אשכנגדה. אף היא לא תקום. ולא ידע מאי קאמר. ההוא חשדא. ידיעה ברורה היא. שנודע ונגלה עליה. שכבר עברה פעם על השבועה. בשקר נשבעה. להכי חשדינן לה נמי להבא. שתחזור לסורה. ותשבע לשוא גם הפעם. וזו אין צריך לפנים. הדין פשוט וידוע שהחשוד על השבועה פסול לה. ואין מוסרין לו שבועה להכשילו עוד. וגם להפסיד בה לכשנגדו. ואין באותו מעשה דרבא אומדנא כלל. עם שהיה חידוש בדין ההוא. שהאמינה לבת ר"ח כעדים. והיינו משום דהוה בקי בגווה דמהימנא. בת מרי דעובדא הואי. ואשת חבר כחבר. וההיא איתתא לא אתחזקא בכשרה. משו"ה סמיך אבת ר"ח וחייש לה לפחות. כדי שלא להפקיע ממון. ע"פ שבועתה של זו. שלא הוחזקה לנאמנת ובר"ח עכ"פ העידה עליה. שחשודה היא על שבועת שקר בפועל ממש. לא ע"פ אומדנא והשערה בעלמא כחשדא דיליה. שקורא חשד מוחלט. מה שעלה בדעתו המשולח שלא מהכרח. שגם הוא עצמו לא ראה ולא ידע שמנתק סרכות ודאי. ולא שמע אפילו מעוף הפורח. וחשד של שיתוף שם הטעהו. לעשות חשד מסברא חפשית כחשד ממש. הידוע ומבורר ע"פ הכשר ונאמן. מה גם להוציא מחזקתו אדם כשר ונבר. ישתקע הדבר.

985

986וזה המפטפט גלי אדעתיה דלא ידע פירוש החשוד על השבועה שזכרו חז"ל בכל מקום. כמדומה הוא שפירושו. שנחשד מעיקרו באומדנא בעלמא. כדאמרי אינשי. ולא היא אלא חשוד הוי ע"פ ידיעה ברורה שעשה עבירה ואיסור בפועל ממש דווקא. ע"י כך נעשה חשוד מכאן ואילך. ואין מאמינין לו באותו דבר האסור. לאכלו על פיו כמו בבכורות שלהי פרק עד כמה (י"ד סקי"ט) ואין מוסרין אותו לשבועה. כמו ששנינו ר"פ כל הנשבעין (ח"מ סצ"ב) זהו שקראוהו חשוד. לומר שמן העבר יוקח ראיה על העתיד שסורו רע. לכן מעתה חושדין אותו שישוב ככלב על קיאו. לעבור עוד על אותו דבר האסור אחר שידענו בבירור שאינו נחשב בעיניו לעבירה. אשר איננו יר"א. ולא מחשב הפסד עבירה לכלום. לפיכך כבר אבד חזקתו. ואינו נאמן על אותו דבר. עד שיתברר ששב מאולתו כראוי לו. ויעמוד על חזקת כשרות. זהו דבר ידוע לתשב"ר. ולא הוצרכתי להאריך בו אלא מפני זה הטועה. דפשיטא ליה כנ"ל. כמו שמוכיח לשונו (בעבר י"ג) הרי דמשום חשדא בעלמא אפקיה לממונא כו'.

986

987וזה שיבוש. דלא אפיק רבא ממונא באומדנא. אלא משום דאמרה ליה בר"ח ידענא כו'. דהיינו ידיעה ממש. והאמינה למוחזקת. כנגד הבלתי מוחזקת. מטעמא דלעיל דאוקי ממונא אחזקיה. וכל מקום שהאמינה תורה פסולי עדות כאשה. הרי היא כשנים. עם שכבר מצאנו ג"כ דאפיק רבא. אפילו מיתמי שלא בעדים. בדברים העושים להשאיל ולהשכיר. ההיא נמי כודאי חשוב. הלכו אחר מנהגו של עולם. ותפשוהו לדבר ידוע. כמו בעדים. ולא אומדנא בעלמא הוי.

987

988וכל ראיות שהביא הם לחובתו המחבר הואיל באר דעת הרא"ש בדינא דשטר ישן
ומה שטרח לחפש בתשובת הרא"ש כלל ס"ח. עינו הטעתו. וכבר הוחזק שמביא ראיה לחובתו. אדרבה שם דעת הרא"ש לבטל האומדנות העצומות ההנה. ולהעמיד אפילו שטר (שבא להוציא ממון) על חזקתו. לא לפסלו באומדנא. אם לא שיראה הדיין בעיני חכמתו שהדין מרומה. אז יסלק עצמו מן הדין (ואעפ"כ לא גזר אף לקרוע השטר. אלא נדון הוא כשטרא ריעא כו'. ונ"מ דאי תפס. כך נ"ל בזה לדעת הרא"ש) ומה לו לייגע עצמו לפרוש לדרך רחוקה. למשש כל כלי תשובות הרא"ש. וזו בידינו הוא קבועה בח"מ סס"א (בש"ע שם סע"ט) וכבר אמרתי למעלה. שאין לקחת ראיה כלל מדיני ממונות. שבודאי דנין בהם ע"פ אומדנא המוכחת. ולא לקיים חזקה בלבד ולהחזיק ממון. אלא גם להוציאו ולהפקיעו מן המוחזק. בסברא והשערה גרידא. כך היה יפה כחן של חז"ל בעלי התלמוד. בר ממאיה דאתמר לעיל ואדכר בפוסקים כעובדא דר"ב. דאמר חבוטו לקברא דאבוכון ומ"ז דחזא לההוא דכפר ידיה בגלימא דחבריה כפתיה ואודי (ב"מ ך"ד) ואביי בוי"ו דרויח ליה עלמא (ב"ב קס"ז) ודכוותייהו טובא אפ"ה כבר מחו לה אמוחא. שמשרבו ב"ד שאינם הגונים הסכימו שאין סומכין על אומדנות גם בדיני ממונות: ואין עושים אלא ע"פ ראיה ברורה. כמו שהוקבע להלכה פסוקה בשני מקומות בח"מ (ססט"ו וססצ"ז) מטעם הר"מ. מכאן אתה דן ק"ו. שלא לפסול אדם כשר מוחזק ע"פ אומדנא רצונית. בלי חקירה ודרישה לעמוד על הבירור שהוא עבריין בלי ספק. הלא זה ד"נ נפש קובע. באין מבין יודע.

988

989ושונה באולתו (בעבר הלז) להודיע סכלותו. בביאור שם חשוד של רז"ל. על כן הביא אדו בידו. מאותה שאמרו בבית חבר ובחצר שמוכרין בה תכלת ה"ה בחזקתן עד שיחשדו. ואמר. וזה ממש דומה לנ"ד כו'. דברי בורות הן ואמר לכל סכל הוא. כי לא עלתה כזאת ע"ד אדם תורני מעולם. לאבד חזקה מעליא גמורה. אלא בעדות וראיה ברורה. שאינה סובלת הכחשה אמתלא וסתירה. וכבר שנה ושלש בחטא הבנה זו שנשתרשה במוחו רצועתה אצלו הותרה.

989

990וחוזר להטריח המעיין במילי ממולייתא. דלא עדיפן מקמייתא. ההיא דנדרים לא מאומדנא קאתו עלה אלא מדינא. ומשנה ראשונה ואחרונה ודאי בסברא פליגי. דלמשנה ראשונה שויתיה אנפשה חתיכה דאיסורא. ואחרונה סברה לאפקועי נפשה מבעלה לא כל כמינה. ואוקמא אחזקה דשריא ואתיא הך סברא דאלימא טובא. ומפקא מידי אומדנא. אם בינה שמעה זאת.

990

991וכן יצא עוד חוץ לתחום הנדון לבקש לו מעיר לעזור. מאומדנא דנדר ושבועה ונוזר נזור. ולא יגהה ממנו מזור. מי לא ידע דבנדרים ושבועות ודאי הולכין אחר כוונת הלב. ואחר מחשבת הנודר ונשבע. דכתיב נדיב לב. והאדם בשבועה. ולא ניתנה נזירות אלא להפלאה. הנה כשל עוזר אחור נזור

991

992הון ראיותיו של המפטפט מהבל שיש בו חטא יחטם
ומש"ע (בעבר י"ד) לטפל בטיח תפל. כל דמיונותיו ישא רוח יקח הבל בנה על יסוד נופל. וכבר הוחזק שמביא ראיה לחובתו. ככה עשה בזו שהראה מקום לקעקע בנינו וביצתו. מאותה תשובה דרשב"א (סת"א) שהרי רשב"א בפה מלא אומר. שאפילו היכא דאתחזק איסורא. אתי ס"ס ושרי לה ודאי. כמו שהוא דבר פשוט ומוסכם. כ"ש היכא דלא אתחזק. חזקה אין כאן רוב אין כאן כמש"ל. גם הירו' שמביא שם רשב"א. אין עוזר אותו. פשיטא ידוע לדברי דבי רב. שאין חוששין לדבר שאינו מצוי אפילו להחמיר. ומתירין איסור של תורה. אף רק בספק אחד. כההיא דשגרונא. ואימר כלבא אימר שונרא. דתלינן במידי דשכיח ודכוותה טובא. כ"ש שאין הולכין אחריו להקל. ואפי' בס"ס. ולא היה צריך לחזר אחריו מהירו'. כל התלמוד מלא מזה.

992

993איברא ההיא דירו'ה לא ברירא לן. דהא לתלמודא דידן איפכא שמעינן. דכולהו מחבטן עג"ק. וכ"כ תו'. הא קמן דאותו ירו' דחוי מעקרו ( מ"מ בדאתחזק איסורא מיירי מיהת) אבל יש בתלמודנו ראיות רבות בריאות וטובות. שבודאי לא נחוש למאי דלא שכיח. לעשות ממנו ספק. בין להקל בין להחמיר. ואין בכל זה ענין לנדון. הלא יאמר איה הטיח אשר טחת ובכדי טרחת. מי לחשך שיש כאן חזקת איסור כלל. הלא גם תמול גם היום אכלת ותאכל מחלבה וגבינתה. ואינך חושש לכלום. והיינו ודאי אע"ג דבהמה בחייה בחזקת איסור אמ"ה עומדת. בשרה אינו נתר אלא בשחיטה. מ"מ דבר הפורש ממנו בחזקת כשרות גופה דאמו עומד. דאית לה חזקה מעליא. דבריאה ושלמה היא כרובא דעלמא. ולא אשתכח בה ריעותא מחיים. לכן העמדתה על חזקתה. ועתה אחר שנשחטה הותרה גם בבשרה. עד שיוודע לך במה נטרפה. גם שוחטים כשרים הללו. עד עכשיו אכלת משחיטתם. ועל מה אתה פורש היום משחיטתן. גם ערב אל לבך להכריז עליהם שהם פסולים ורשעים. על מה דתא מהחצפא.

993

994ונחזור ונדון דבר מדבר. תשובת רשב"א שצללת אחריה במים אדירים. והעלית חרס בידך ובא בכף הוראתך ונקבה. והלא דברים ק"ו מכל צד. אם אתה דן על הבהמה. אמר נא. מה אם בדאתחזק איסורא. מהני ס"ס להקל. הכא דלא אתחזק איסורא כלל. ואפילו ספק אחד אין כאן בבירור. אדרבה בהמה זו בחזקת התר עומדת. שכבר הוחזקה בכשרה משעה שנולדה. עד שנשחטה בכשרות. ויצאה להיתר מוחלט. מאיזה טעם אתה בא לאסרה. אל תאסרנה מספק אפילו היה. כ"ש שלא אירע בה ספק לא היה ולא נברא. אלא שמהביל זה עושה את שאינו ישנו. בחד מלתא סריך בסרכא דמשכ"א משיך. ומחזיק לכל בהמות הארץ ההיא לטרפות ודאות. שאין מעלה להן ארוכה. והוא שבוש עצום ובורכא. שאף אם נלך אחר הרוב לעשות כולן סרוכות מספק. עדיין יש כאן ס"ס. ספק אינה סרוכה כלל (שמא מן המיעוט היא זו) את"ל סרוכה. שמא אינה מן המטריפות. דמהני אפילו בדאתחזק איסור. ואע"פ שאינו מתהפך. כמה פוסקים בעלי הוראה לא חשו להפוך דס"ס. (ויכולני לעשותו מתהפך ג"כ וע"ל) כ"ש היכא דלא אתחזק איסור כי הכא. וגדולה מזו הרבה שמענו לרשב"א. בסרכא שנסתפקו בה אם היא בגב או בחיתוך דאע"ג שהרי כאן ספק גמור של תורה לפנינו. התירה הרב. משום דרוב בהמות כשרות. והעמידנה על חזקתה (כמ"ש בב"י בשמו) אע"פ שהסרכות מצויות הרבה בכל מקום. דמש"ה אצרכוה בדיקה לריאה בכל אתרי. משום דאין רוב סרוכות טרפות. עאכ"ו במקום שיש עדים מסייעים. ואומרים שלא נמצא בה סרכא מטרפת. ואי אתה יכול להכחישם. והם מוחזקים מתמול שלשום במומחים כשרים וזכאים. במה גזרת עליהם מיתה לקרותם רשעים מכשילים את הרבים בפתאום עשיתם חטאים. צא צא איש הדמיונים אוחזי עיני הפתאים. כלך למדברותיך פן יפגעו בך קנאים. מי הרשך. מי בקש זאת מידך. אם אינו ישר בעיניך פרוש מן הבשר. ומה לך לדרך אסו"ר כולל לאסור על אחרים אסר. וכשם שאסור להתיר את האסור. כך לאסור את המותר. וסופו להתיר את האסור מדנקטיה רמות רוחא יתירא. מי שמך לאיש סורר ומורה. אף כי לדון ד"ן בלי דרישה וחקירה ע"פ אומדנא בדויה. מי קבלך עליו לגזור גזירה. ולהיות מתעבר על ריב לא לו. ריב לא ידע יחקרהו ולא על בני האי לבד עוותה גזרתך הקשה. כי יצא הדבר להבזות בעלי תורה בעיני ע"ה. שיבואו תלמידים שלא שמשו כל צרכם ויסמכו עליך. אחר שקבעת דבריך בדפוס ושלחת ע"פ החוץ. להראות גדולה בפני כל בעלי הוראה גם במ"א. כי יאמרו כך נמצא בתשובה חקוק בעט ברזל ועופרת. להורות את בני ישראל לשעה ולדורות למשמרת. באין מכלים דבר ולא מוחה ותהי האמת נעדרת. לכן נערתי חצני לגדור גדרת הגינה בפני המתגדרים בהוראה. לטול עטרה שאינה הולמתם. ולעשות מחאה ולמסור מודעא לאורייתא. דלא לגררי עלמא בתריה דהאי גברא לא בר סמכא. אלא כההוא איש כפר נבוריא. דלא ליתו למסמך עליה אף בדררא דממונא ודאיסורא. לאסור את המותר ולהתיר את האסור. לחייב את הזכאי. ולזכות את החייב. ונמצא לקתה מד"הד והשורה מתקלקלת. ואין מהצורך להאריך עוד להשיב על כל הדברים היגעים. שהאריך פה הרחיב לשון רק נשיב עליהם בקצרה.

994

995מש"ע כי מה נאמר שהם עושים מעוך ומשמוש כו'. דמעברינן להו. זה לא נתברר כלל. ולמה ועל מה יעבירום. ומ"ש ואם נאמר שהם עושים עכשיו המיעוך ע"פ ב"ד. יל"ת איך עשו הדבר כו'. ולהתיר את האסור כו'. שהרי כל גדולי כו'. על המיעוך והמשמוש כתבו דהעושה כן כאילו מאכיל טרפות לישראל.

995

996והמון הטרחיותיו כלו בעשן הסכלות כלו
הנה עתה יצא דבר הקצף גם על הב"ד. ואם הם התירוהו לצורך שעה ומפני הדחק. כך כח ב"ד יפה אינך רשאי להרהר אחריהם. ומה לו לזה שלא מינוהו ב"ד להתריס כנגדם. אין לך אלא שופט שבימיך. ואף לו יכולים לכופו ולומר אכול. וא"ל. כתיבנן עלך זקן ממרא. כי מעוך הסרכות לא נאסר במנין. אדרבה ע"פ גאוני בבל היתה שומה להתיר. ואין אחד מגדולי פוסקים קדומים לפני רשב"א הרבה. שערער עליו כל כך. וכל רז"ל הצרפתים והאשכנזים מבעלי תוספות עד הנה התירוהו רק רשב"א לבדו מלבו הוציא מלין. לא מפי הקבלה הוא אומר. אלא כחולק על גאונים קדמונים אחזו שער ההיתר פתחו ואין סוגר. וז"ל במו"ק על מ"ש הטור בסל"ט דבר בשם רשב"א על הממעכין סרכות כאילו מאכילין טרפות. לא מפי הקבלה כתב רשב"א כך. אלא מדעתו וסברתו הפשוטה. מדלא חזינן דחלקו חז"ל בין סרכא לסרכא בשלא כסדרן. לכן גדש המדה שאין חילוק בין סרכא עבה וחזקה. לקלושה ודקה. תפס במרובה שאינה תפיסה בכ"מ. כי בודאי לא כולהו בחדא מחיתא מחתינהו. העוברת במשמוש קל בין האצבעות. לא סרכא שמה. דוגמא לדבר גילוי מילתא בעלמא. מום קבוע ומום עובר שזה פסול ועומד. וזה עובר וכשר. ואע"פ שאינה ראיה. זכר לדבר מיהא איכא. אכן עלינו לסור למשמעת הגאונים הקדמונים. עמודי הגולה יסודי ההוראה. שמסרו לנו תורה שבע"פ. והם שקבלוה מחכמי התלמוד. ומאחר שהם חלקו בין סרכא עוברת לשאינה עוברת. מזקנים נתבונן ואין לנו להתחכם עליהם. במה שאסרו ובמה שהתירו (כל שאין ראיה ברורה מן התלמוד לנגדם) אין אדם רשאי להרהר אחריהם. והוא בעיני כטועה בדבר משנה (כמ"ש ראב"ד הובאו דבריו בח"מ סכ"ה) והוא כלל מונח קיים. לא לבד לענין דיין שטעה בד"מ. כי גם באו"ה דרך אחד הוא. ואם הזיק והפסיד לאדם בשר בהמתו בהוראת איסור מסברתו בלבד. חייב לשלם (וכמ"ש ר"מ על עצמו. כשהטריף בנטלה האם מדעתו ומסברתו. אמר הלכה חמורך טרפון) מי זה הוא ערב אל לבו לחלוק עליהם בלי הוכחה גלויה הסותרת דעתם. כי אז אין לדיין אלא מה שעיניו רואות מהכרח גמור. אבל בסברא בעלמא אפילו להחמיר. מאן ספין מאן רקיע. להתריס כנגדם באורחותיו להכריע. קרוב הוא לממרה ע"פ ב"ד כדאשכחן בדכוותה. וכמ"ש לרב כשהתירו את השמן אכול ואי לאו כתיבנא עלך זקן ממרא. ואמר ר"ן גאמו לשבא וליכול כבדא. ה"נ גאונים שהיו סמוכים לתלמוד. לאו קטלי קני נינהו. לא מדחו בגילא דחיטתא. אך יפה כחם כמעט כרבינא ור"א. אולם גזרה חדשה דרשב"א לא נתפשטה ולא קבלוה בכ"מ ואף הוא לא אמרה אלא בסרכות המטריפות ודאי (ותמה על הרשב"א דתבר לגזיזיה. שבסרכא תלויה הנה הוא מקל. עם שיש פנים להחמיר בה. למ"ד אין סרכא בלא נקב. וכדעת כמה פוסקים. וברירין איהו נמי מודה להוראת מר יעקב משא"כ. גזרת רשב"א לא נתפשטה. ואף הוא לא אמרה אלא בסרכות מטריפות ודאי. משא"כ בסרכות החדשות הללו. שאינן מטריפות בודאי כמש"ל בס"ד. והא תינח בדאפשר. בדלא אפשר מי אמר. שלא לסמוך על רבים וגדולים אף בשעת הדחק. אף הוא ז"ל לא פסל את הבודק שמיעך. ולא אסר בדיעבד. ושעת הדחק כדיעבד הוא. ואצ"ל שהרי אין כאן בירור כלל כנ"ל.

996

997ומ"ש שלא היו עושים נפיחת הריאה אחר הבדיקה. אם אחר מיעוך סרכא באצבע. הוא אומר. מודה אני בזה שאם כך הוא. לא יפה המה עושים בכך. וצריך ללמדם שיעשו ככה. ואם לא ישמעו להתראת ב"ד. אז בשלח (מעל פני השחיטה) יעבורו. אכן ברירין העוברים מיד בהושטת הבודק את ידו בזריזות אל הריאה. בזו לא הוזכרה נפיחה כלל. מ"מ מהיות טוב. יפה להם לעשותה י"א יצא את כולם.

997

998נשא המון רוחא וכל אתר לא השתכח להון
מ"ש (בעבר ט"ו) לדחות בגילא דחיטתא. דקיי"ל נשחטה בחזקת התר עומדת וכו' חדא דכתב הרמ"א כו'. דל"א הכי אלא בגדיים וטלאים (הכזבים הטלואים בטלאי ע"ג טלאי. הפריד יעקב איש תם. ובעל קמח השעורים נתלה באילן גדול. ולא נחנק בו. כי הלא רמ"א עצמו אינו מחמיר אלא בסרכות של גדיים וטלאים. לא בסרכות דגסות. כמ"ש בסעי"ג. איברא דנראה כסותר ד"ע למ"ש בסע"ב. ולא הרגיש בו המערער הלז. ברם לא מדי הוא. עמש"ל בתשובה קי"ג דסד"ב) ועוד שכבר הסכימו שזה ל"א אלא כ"ז שלא נולד בה ספק. אבל כשידעינן דאית בה סרכא ספקא לחומרא עכ"ד.

998

999מה ידעת מה פשפשת ומה מצאת. בבהמה זו הבריאה. כלום ראית הסרכא בריאה. כעצמים בבטן המלאה. אלא סרכיה הוא דנקט. ולא תמוש ממנו אולתו התקועה בגולגלתו. לעשות הבלתי ידוע כלל. כנודע ודאי. אחר שקננה אומדנא משובשת במוחו.

999

1000ומרבה דברים מביא חטא. באמרו ועוד השלישי מכריע שהעושה כן. עוקר תקנת חכמים והוי פורץ גדר. עז"נ עיר פרוצה כו'. איש אשר אין מעצר לרוחו. יפרץ פרץ ע"פ פרץ לבזות ולחרף הב"ד והשוחטים לשונו יחרץ. מה פשעו ומה חטאו. אם בדקו ולא מצאו. הלא גודרי פרצות (מסלקי המכשלות את הרשעים) להם יקראו

1000

1001אח"ז נשבע לשוא צרוף צורף בכזב. ופער פיו לבלי חוק. לומר אבל חי נפשי לאל נשבעתי ואקיימה להיות מוכן ומזומן להראות שאחר שיעשו כל הקולות הללו. ומיעוך ומשמוש לא ימצא אפילו מיעוטא דמיעוטא כשרות בלי נפיחה. לשונו זה סרוח. וקדור כדור נפוח. שמשמעו כאילו הנפיחה מכשירתן. מי זה אמר ותהי כמש"ל. אבל באמת הנפיחה צריכה עכ"פ במקום ריעותא. ואחר המיעוך בהכרח. להעיד על הריאה. החולה היא אם בריאה. וכיון שכן מדברי זה המפטפט עצמו. הלא נזדכו השוחטים. שערער עליהם לפסלם בחזקת היד. כי מאחר שהודה שאחר הנפיחה יוכלו להמצא כשרות. א"כ במה הורע כחם. ואיך אבדו אנשים מומחים וכשרים חזקתם.

1001

1002ראי' אחרונה נוספת מסייעא שיש בה ממש לבטל כל הרהור ספק מהוראה זו שיצאה להתר לשוא צרף המקלל בקיסם מאל נטרפים להשיב אל יבשת ? התר
ועם כל זה לא פסק קול כסיל ברוב דברים. אחרית פיהו הוללות רעה. באמרו זהו מ"ש הלום (אין זו אלא מלכותא בלא תגא. חוצפא כלפי שמיא) שכל מה שהם שוחטים הוא נבלה כו'. וכל מי שיש בידו למחות ואינו מוחה עתיד לתן את הדין. קורא אני עליו פושק שפתיו מחתה לו. ומוציא דבה הוא כסיל (אם העושה חומרי דמר ודמר. עליו הכתוב אומר כסיל בחושך הולך. עאכ"ו מי שכל החומרות לא הספיקו לו. אלא שעשה את שאינו אפילו בגדר ספק איסור. כאיסור גמור מוחלט ולעורר מדנים ) והלך לבה"מ להוציא היין וקלט את השמרים. ובעכבת יין העלה קמחים מקמח שעורים דאכסוהו. וכל ריבוי דברי פטפוטיו אינן אלא דברי תוהו. החל בהבל. לספק חבל בחבל עניים מארש לחבל. להמית נפשות אשר לא תמותנה בהבל פיו שיש בו חטא לאסור נכבדים בכבל. וסיים בשטות. לקרוא ידיעה. מה שלא ראה ולא ידע רק שבוש דעת הוא ותבל. כלום תבלין יש בה גם חמת אדם בה תגבל. לראות דברים כאלה חקוקים בספר כשל כח הסבל. אינו בעיניה אלא כאותו יעקב שהורה דגים טעונים שחיטה (ב"ר פ"ז. ירו' פ"ב דיבמות) גם הוא לאסו"ר יובל. ואם יקנה לב יודה כמוהו ויאמר חבוט חבטך דטבא לאולפנא. ולא אוסיף עוד למיזל בתר אפכא להתלות בקורי עכביש של אומדנא. בהא נחיתנא ובהא סליקנא. כל כי הך בישרא ניכול שקילנא מניה שופרי שופרי ואכילנא (ומאן דלא קאכיל. ודאי אינו ראוי לאכול בשר) מכל הני מילי תריצי וטעמי מעליי דאמרן. ומלבד כל אלה. שאין זה נכנס אף בגדר ספק לחוש לו לגמרי. נוסף עליהם טעם לשבח. שאפילו היתה כאן סרכא לפנינו סרוכה לשומן הלב. עדיין אני אומר. שמא דינה כסרכא דאונות כסדרן. או הסמוכה לדופן. דתלינן במכה שבדופן. ועל מה זה תדון כטרפה ודאי. מה שלא נזכר בדחז"ל כלל. מניין לנו להוסיף על דבריהם. ועכ"פ בדיקה תהני לה. וכ"כ הר"מ בפירוש שיש לה בדיקה. אלא שנשא פנים למנהג. ובשעת הדחק מי אמר לא מיבעיא למאן דס"ל יש סירכא בלא נקב (כסברת גדולי ההוראה) עחי"ג על מ"ש תו' (דמז"א) על דעה זו. מריאה הסמוכה לדופן כו'. ומאי בדיקה שייך הא לעולם לא תבצבץ כו'. ומיהו בלא"ה קשה איך היה יודע ע"י שלא תבצבץ שהסרכא מחמת דופן. כי נמי ניקבה הריאה לא תבצבץ שהקרום סותם את הנקב כו' עכ"ד. כתבתי על זה. אין מזה הוכחה. כי י"ל לעולם אי איתא דיש נקב תחת הסרכא. והסרכא אינה אלא קרום שעלה על פני הנקב מבחוץ. מ"מ אינו ממלא כל חלל הנקב מתוכו. רק סותם הוא על גבו של נקב. לכן אם נופחין בה. בודאי יעלה הקרום ויגבה למעלה. ויהא ניכר הנקב. אף שלא יצא הרוח. משא"כ אי אמרינן שאין שם נקב. אז ודאי לא תעלה בנפיחה כלל. לכן מצד אין להוכיח. ולא חשו חז"ל לסרכא אלא כשעומדת במקום שעתידה להתפרק. וסופה לנקב את הריאה. ובמקום רביתה כמו כסדרן דמינח נייחא ולא מנתקא. שריא דילמא הא נמי כסדרן הוי ולא עוד הלא בפירוש אמרו אפי' ריאה שניקבה בודאי ודופן סותמתה. כשרה. ה"נ נימא אפילו יש נקב בריאה תכשר ע"י כך. שהרי שומן הלב טהור. וסותם אפילו יש נקבים בקנה הלב עב"י ס"ס ל"ד ומנין לנו לעשות מסרוכה לשומן הלב טרפה ודאית. מה שלא זכרו חז"ל לגמרי וכי להוסיף על הטרפות יש. ביחוד שנראה דהיינו רביתא. וכסרכא דמאונא לאונא כסדרן דכשרה ואי ניזל בתר סברא דידן. הוה מסתברא לן דעדיפא ממכה בדופן. שמצלת את הריאה מיד הסרכא. וכאן אין ריעותא לא מצד הריאה. ולא מצד השומן כלל (ותדון כסרכא תלויה) והיה נראה שאינו אלא התפשטות הליחות והשומן. עד שנדבק לשומן הלב. כי מצא מין את מינו. מ"מ חלילה להקל בדבר שאבותינו נהגו להחמיר (עם שכבר הקלו בה רבים וגדולים. ובסמודה עיר ואם בישראל בספרד היו חותכין סרכא כזו ובודקין) ודווקא אם נמצאת סרכא ממש. אף שאינו אלא חומרא נוספת אך אם עוברת מיד. פשיטא ליכא דחש לה. אף שלא בשעת הדחק. דרירא בעלמא היא) משא"כ לדון ע"פ אומדנא. להחשיבה ודאי סרכא גמורה מטרפת. מי האומר כן אם לא משתגע. חוק הדת פורע. והאנשים הללו אינם מוחזקים בחשודים כפי הצעת השאלה. גם מסתמא נוטלים שכרן מהטרפות כמו מהכשרות. ועל מה יהיו חוטאים לא להם. להחטיא את הרבים בשאט בנפש. אם לא שלא מצאו כלום. ובדקו כראוי להם. ואם אולי מצאו. רירין בעלמא מצאו.

1002

1003לכן אני אומר בטח. מי שמגיס לבו בהוראה כזו לאיסור. ומצער את הצבור. ופוגם בכבוד בב"ד. ומוציא לעז על שוחטים. כאילו מאכילים נבילות לישראל בזדון בלי טעם וסבה מכרחת. ומראה גדולה ויוהרא. לקבוע דבריו בדפוס ולשלחם בכל גבול ישראל. כאילו צריכין לו ולמטלעתו. הוא עתיד לתן את הדין. ולא כל הרוצה ליטול את השם יטול בעברת ארש נעתם. דברי איש תם. לא ידע יכנה באברתו יסך על האמת אהובתו עד יצא כנוגה צדקה ולהעידה חותם. עבד כל יודעי דת ודין נאמן אהבתם. יעקב ישראל מכונה יעב"ץ.

1003

1004והנה אחר שגמרתי תשובתי הנ"ל להשיב על כל דברי פטפוטיו של זה העוסק בדברים שאינם נוגעים לענין. פן יהיה חכם בעיניו. והפכתי בזכות הב"ד והצבור והשוחטים כחובתי ולהצדיק האמת חפצתי. הנה נא ראיתי בסיום הקונטרס המודפס. הציג הקמחי הלז מה שכתב אליו ת"ח מר"מ דק"ק ספרדים שבלונדון. להרוס חומות ערעוריו בדברים קצרים פשוטים וברורים. ערות יסוד עד צואר עתק. כשמש בצהרים מאירים (באמת אני רואה עתה. שכלול בהם הרבה ממש"ל) ומספיקים די והותר להוכיח עליו חרפתו של זה הפוער פיו לבלי חוק. ולא ידעתי מה השיב על תוכחתו. ואם כתובים בלשון לעז מה בכך. לא יהא אלא שאמרם לו בע"פ. דברי הוראה נאמרים בכל לשון אחר הענין והמכוון הולכין ולא הפסיד כלום בשביל הלשון רק שיהא מובן. וחכמי תלמוד אלו שבבבל היו מדברים ארמית מזרחית. בד"ת ואלו שבא"י היו משתמשים בהם בארמית סורייאנית איש איש כלשונו. בעבור זה לא ירדו הדברים ממעלתם והעבודה הזקן ההוא הסכים להלכה. עכ"ז לא עזב זה דרכו לומר שמאכילים כל היום איסור מן התורה.

1004

1005והכל הולך אחר החיתום. שקרא למורה שקר מפורסם להכריע הכף לזכותו. אבל לא השגיח בו. ולא פנה אליו. עם שהרבה לו תוארי השוא. מפני ששכח לעטרו בזהובים עם נקודות הכסף יענה את הכל. אז יחרץ. ואין ארי נוהם אלא מתוך קופה של בשר. אפילו של נחירה. צא ולמד מספרו שהביא בידו מה שהורו לו הערלים. להתיר חסרת לב. אם נמצא כדמותו בבהמה למעלה ממקום מושב הלב או בצדדין. אלו הם המלמדים לו להורות את ישראל דת ודין. ולא לחנם הלך זרזיר אצל אורב הדת.

1005

1006יום ה' ל"ג בעומר תקכט"ל הלברשטם.

1006

1007ברוך אשר חלק מחכמתו ליראיו. מעמידי הדת על תלו בכל פרטיו ותנאיו: ה"ה אדמ"ו ומחו' הרב המובהק הגאון הגדול החסיד המפורסם בפלאיו. פרי עץ הדר יפה ענף ישישו בו כל רואיו. וכמוהו יהיו צאצאיו. מרפא לנפש מימיו מים חיים עם בצאותיו וגבאיו. משקה הורים מעליותיו סוד ה' ליראיו. ובריתו להודיעם על יד נביאיו. נ"י ע"ה פ"ה רבן של כל בני הגולה כבוד מהור"ר יעקב נר"ו יאיר לעד כשמש וירח וכל צבאיו. א"ס.

1007

1008אחרי דרך מבוא השלום והחיים והברכה. אשר נכספה וגם כלתה נפשי לשמוע אל הרנה והתפלה לאל חיי שיאריכו ימיו ושנותיו דשן ורענן בהיכלו כלו אומר כבוד להגדיל התורה ולהאדירה א"ס.

1008

1009ויהי בימים ההם ימים של צער. כי ארכו ואין חזון. דורש אין לה. והשם יודע גודל הטרדה והיגונות כי רבו בעוונותי עד דאשתקל מלולי. תחת אשר היה לי לשון למודים. עתה נלעג לשון אין בינה. ונכלמתי להרים ידי בקסת הסופר לפני כבוד קדושת אדמ"ו הה"ג נר"ו. ביחוד כו'. פגעה בי מדת הדין מרוב עוונותי. שנלקח ממני מחמד עיני בני הקטן ילד שעשועים. נקצרו ימי עלומיו קודם ימי הפסח שעברו. ונהפך לאבל חגי. גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם.שלא קבלתי תנחומין מכל המנחמין. לולי תורתך שעשועי. וביחוד כי אלי דבר יגונב ספר מו"ק ח"ש. והגיתי בכל פעליו. ומצאתי בו חדושים נפלאים מתוקים מדבש. אלמלא באתי לעולם לשמוע דבר זה דייני. ונזכרתי בכמה עניינים ששמעתי מפי אדמ"ו הה"ג נר"ו בקצרה. ועתה ראיתי ראיותיו ויסודותיו מיוסדים על אדני פז. ושנים ושלשה גרגרים. אשר טעמתי וטבלתי ביערת הדבש בהלכות פסח וי"ט שהייתי עוסק בו. אשר קצר אדמ"ו הה"ג נר"ו וסמך על המעיין. ומעיינות החכמה נסתמו ממני. ולא ירדתי לסוף כוונתו.

1009

10101) בסימן ת"ע. בטור הבכורות וכו'. ע"ל סימן תקפ"א. לכן נ"ל שגם הבכור א"צ להשלים עכ"ל. ואנכי לא ידעתי אם דעתו גם בער"ה אין להשלים ועד כמה דעתו שיתענה. אם הפירוש א"צ להשלים עד הלילה. אבל אחר ת"ע וקבלת י"ט אף שעדיין יום. וקדש ויאכל. או שלא יכנס כשהוא מעונה. ויטעום קודם תפלת מנחה. וא"כ גם בע"פ נראה כוונתו קודם התפלה לטעום. כי לאחר ת"ע א"א לקדש מבעוד יום עד שתחשך. ובקשתי לפרש לי כוונתו. כי צריך אני לאותו דבר. כי בודאי אין כוונתו לאכול אחר זמן מנחה גדולה בער"ה כמנהג ההמונים. ומימי תמהתי ע"ז. כי רגיל הייתי לומר כל התעניתים שקבעו הקדמונים כמו ער"ה עפ"י המדרש. וע"פ עפ"י הירושלמי. דרכם להיות יום שלם. עכ"פ עד שעה י"א שהוא קצת השלמה. כמ"ש הב"י סימן רמ"ט בשם המרדכי והובא במג"א סימן תקס"ב סק"ה. וגם דעת אדמ"ו הה"ג נר"ו בסימן הנ"ל מסכמת כך להלכה. וקורא תגר על מנהג ההמון. ואם מצאתי חן בעיניו ויפרש לי הסתום. עדיין נשאר בידי ספק. האם אמצא התרה למנהגי. למטעם מידי קודם י"ט הן בע"פ הן בער"ה. וביחוד כי אפשר לי לאכנושי בי עשרה ולהתפלל מנחה. האם שפיר למעבד הכי. למאן דנהג להשלים עד הלילה. ובפרט בע"פ. כל אשר יגזור עלי אעשה.

1010

10112) סי' תע"ה. י"מ ארס וכן עיקר דלפ"א הוא תולעת. קשה הו"ל למיחש כולי שתא משום אסורא. ותו דכי נמי מיית מריחא הלא אוכל הוא התולעת מ"מ עכ"ל נראה לכאורה שהוא קושית התו' דף קט"ו ע"ב ד"ה קפא. וזולת זה יש לי לעיין פה. אך כעת אקצר. כדי לברר יפה מה שעלתה במצודתי באותו ענין. ואז אודיע אי"ה.

1011

10123) סימן תקכ"ז. ז"ל סק"א במג"א. אם קבל שבת אסור להניח ע"ת בהתחלת ההשקפה היה לי לתימא גדולה היאך אפשר להניח ע"ת בע"ש. ולא משכחת ליה בשום ענין. ואמרתי בחפזי ששגרא דלשנא נקט המג"א. ודעתו על עי"ט. כמו שפי' הט"ז והוסיף בשם הראב"ן אפילו לאחר ברכו עד תפלת י"ט. והמג"א חולק וס"ל דברכו הוי קבלה. עכשיו שראיתי שאדמ"ו הה"ג נר"ו עיניו נתן בו. לפלפל עמו בהלכה ולהכריע. ומשמעות לשונו הטהור דאיירי בע"ש. אני לא אוכל להבין. יפקח עיני בתורתו. ואין להעמידו אלא לדעת מהר"ש מבונבורג שהביא הרב"י ז"ל בשם המרדכי. וליה לא ס"ל. וא"כ אם דעת המג"א להכריע כדעת מהר"ש הנ"ל לא היה לו לקצר רק להאריך בראיות. באשר שהרב"י ז"ל דחה אותו דעה כלל בשתי ידים. ואם הוא מקרבו עליו להביא ראיה. וזולת שדעת מהר"ש מבונבורק היא תמוהה בעיני. וקשה לי מההוא סמיא דהוי עציב. אמאי עציב הא עדיין יש שהות להניח ע"ת לדעת מהר"ש הנ"ל ובדוחק יש ליישב דמר שמואל ס"ל כרב אשי. דהטעם שלא יאמרו אופין מי"ט לחול. ומהר"ש פוסק כרבא. ולדידיה שרי. כאשר מבאר דבריו והובאו בבית יוסף. ועם כל זה אפשר שכוונת מהר"ש שמותר להניח ע"ת בי"ט. היינו קודם אכילה. אבל לאחר אכילה סמוך לערב אסור. עכ"פ דברי המג"א תמוהים המה. ומי יתן ואבינהו.

1012

10134) סימן תנ"ג. האריך אדמ"ו הה"ג נר"ו ע"ד מיני קטניות לבטל המנהג. ותמיהני על כל גאוני הדור אשר היו לפנינו שלא שמו אל לבם לדבר הזה לבטל מנהג ממש שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בו. ולא עוד שהיו מוסיפין. ואסרו כמה מינים מפני שדומין לקטניות כמו חרדל. וכמון שנקרא קימל וגם עניס. ואפילו השמנים שנעשו מדברים ההם כמו (ריב איל) החמירו. ודכירנא כד הוינא טליא והיה אב"ד ור"מ פה הגאון מוה' צבי הירש זצ"ל שהחמיר מאד אפילו בפול המצרי ירוקים שנכבשו במלח בעודן לחין. והזרע ר"ל פול הלבן עדיין לא נראה בהם. ואסרן לאכלן בפסח. כך שמעתי אז ולא זכיתי לשאלו בעת ההיא. כי הייתי צעיר לימים.

1013

1014ובהיותי במנהיים רצו לאסור הפרי הארץ שקורין ערד עפפל או קארטופלין. מפני שעושין מהם קמח ואני עמדתי כנגדם. ביודעי שאין הצבור יכולין לעמוד בזולתם. והוא מאכל עניים וראיתי המעשה כמה פעמים שבני הכפרים האכילו אותם לבני ביתם מאין להם לחם ומזון די. ונצחתי אותם ע"י אנשי הקהל שם שצוו על המורה שלא יאסור דבר חדש מה שלא אסרו הרבנים שישבו שם על כסא הוראה כי לא היה בעת ההיא אב"ד שם. כי הר"מ מקלויז הרב מוה' מענדל יאנקוי ז"ל היה שם למורה. ומה טוב אם יסכימו כל חכמי הדור לדעת אחת. ומסופקני אם יבוא הדבר פעם אחת על מכונו בדור הזה שגברה הקנאה. ויראים יותר מן המנהגים כמפני גופי תורה.

1014

10155) כ"א הרב המאה"ג אב"ד ור"מ פה. ואיננו פה אתנו כי נסע אחר ימי הפורים לפ"ד דאדר לבקר את בנו הרב אב"ד נר"ו דשם. ועדיין לא שב. ונשאל מאתנו הדיינים קודם פסח אחד שעשה קלוי מן קאפע כנהוג באבוב שלו ולא ליבנו מקודם. מה שלדעתי הוי כביעא בכותחא דשרי. כי למאי ניחוש. אם תאמר שנקלה בתוכו דגן. כי כן מנהג העולם כעת. אפ"ה אין כאן בית מיחוש. וראיה לדברי הבאתי שאפילו בפסח מותר לאכול קליות. כדמשמע גבי עומר וכל שוקי ירושלם מלאין מקליות. והעומר נקלה באבוב כנודע. מה אעשה כי רבו עלי חברי ואסרו. ולדעתי הוא טעות גדול. דהוי קודם פסח. ואף דאנן מחמרינן ואינם אוכלין קליות. עכ"פ א"א לנו לאסור. ואם שגיתי אתי תלין. יודיעני נא את דרכיו גם בדבר הזה.

1015

1016הק' ר' ישראל ש' מפה השאילני ספר מטפחת ספרים. וקריתי ושניתיו. והיה לי שעשוע יום יום עד שגמרתיו בעזה"י. ושמחתי באמרו לי שאדמ"ו הה"ג נר"ו שאל אליו על מעמדי בהיותו שם. ועדיין חוט של חסד משוך עלי. וגם ראיתי ספר לוח אר"ש. ולא זכיתי לקרות בו. כי טמונה היא בבית גנזיו של ב"א הרב אב"ד נר"ו. והגיד לי ב"א הרב נר"ו שהראה ספר הנ"ל ליחידי סגולה זקנים מופלגים אשר הרגילו א"ע בנוסחאות של רז"ה כמה שנים. ותיכף נתחרטו וחזרו מהם והחזירו עטרה ליושנה. יישר כחו וחילו לאורייתא שזכה וזיכה את הרבים. ומי יתן ואזכה לראות ספר הלז ושאר חיבוריו אשר עדיין לא ראיתים. את אשר ישנו אתנו ואת אשר איננו אתנו. שעדיין לא עלו על מזבח הדפוס. ובזה אשים קנצי למילין קדם פום ממלל רברבן. אשר יאמר כי הוא זה. מחזה שדי יחזה. ואצא בקידה ובכריעה ארצה אפים. בנשיקת ידים. הכותב ברפיון אצבעים. ועיניו לשמים. מצפה ומיחל לתשועה מן השמים. והשם יאריך ימיו ושנותיו בטוב ובנעימות. ויחי עוד לנצח כעתרת נפש אהובו תלמידו הנכנע המתאבק בעפר רגליו. ושותה בצמא את דבריו. דורש שלומו בכל לב. הק' יעקב הכהן מהנובר.

1016

1017תשובה

1017

1018י"א סיון תקכט"ל אלטונא:

1018

1019ישגא שלותך ותרמינך שעתך. אי"נ מחו' תלמידי הותיק התורני המשכיל הדיין כמהור"ר יעקב יצ"ו.

1019

1020נמצאו דבריך (מל"ג לעומר. בי"ט דעצרת הלז באו לידי) ואוכלם ויהיו בפי כדבש למתוק. כי ראיתי ת"ל עמד טעמך בך. טעם זקנים זקני תורה. וצר לי בצרתך. בעל הנחמות ינחמך ובדבר טוב ישמחך. ואינך צריך להתנצלות רחב כו'. ידעתי כי י"א אתה. ולהראותך שלא זזה האהבה ממקומה בשביל כך כמלא נימא. תקבל מידי ע"י מוכ"ד דורון קטן הכמות ורב האיכות. ה"ה חבור משלשה ספרים ישנים. שהבאתי לדפוס עתה מקרוב. שיש בו צורך לרבים. לחזק ידים רפות יעפי הגלות ואסירי התקוה. ובצוותא חדא הצגתי אצלם ספור מעשה נס נפלא של פאדליע. כי היכי דלא לרכס. אף אם כבר נתפרסם על ידי ת"ל זה כמה שנים. בחבור ספר שמוש שלי באריכות. וזה אינו אלא נוסח קצר. ורק המחצה ממה שנזכר שם. מ"מ יפה כח זה הספור שהוא ע"פ השמיעה. מאדם שהוא עד ראייה. באותו פרק באותו מקום שאירע הנס. גם הציע הענין מתחלתו כסדר ודברים כהוייתן ובשלמותן. וניכרין דברי אמת. כי על כן לא הגיד יותר ממה שראה בעיניו. וידע בבירור. וממה שארע אחר פגירת הבישוף הצורר. לא ידע ולא הגידו. אולי נסע משם בעת ההיא. ואינו דומה שמיעה מפי שומע. וידיעה מתוך הכתב ואגרת. לראיה והגדת הרואה עצמו. וגם שאין כל אדם זוכה לספר שמוש הגדול יקר הערך. עשיתי זאת לפרסומי ניסא. כדי שיזכה בו כל אדם שירצה בדמים קלים. ויהא לך למנה. ולאות חבה ישנה שאינה מעלה חלודה.

1020

1021עתה אבוא להשיב על ענין ש"ח. ראשון תחלה נאמר באגרתך וז"ל. בסת"ע בטור הבכורות מתענין כו'. ע"ל סתקפ"א. לכן נ"ל שגם הבכור א"צ להשלים עכ"ל. ואנכי לא ידעתי אם דעתו גם בער"ה א"צ להשלים כו'. אם הפירוש א"צ להשלים עד הלילה. אבל אחר ת"ע וקבלת י"ט כו'. או שלא יכנס מעונה ויטעום קודם תה"מ. וא"כ גם בע"פ נראה כוונתו קודם התפלה לטעום כו'. כי בודאי אין כוונתו לאכול אחר מ"ג בער"ה כו'. כי רגיל הייתי לומר כל התעניתים כמו ער"ה עפ"ה כו'. דרכם להיות יום שלם. ועכ"פ עד שעה י"א כו'. וגם דעת אדמ"ו בסי' הנ"ל מסכמת כך להלכה וקורא תגר כו'.

1021

1022באור מ"ש במו"ק בדין תעני' דער"ה ודע"פ על נכון. ובאור דעת רש"י בתעניות דלא בעו השלמה
אהו' תלמידי אשיבך על אחרון ראשון. דע כי לא כוונת שמועתך בזה. שאמרת שאני קורא תגר על מנהג ההמון. אגב ריהטך אתיא לך ודאי. שאין תלונתי שם. אלא אהני דמקילי לצלויי מ"ג דכה"ג לא שפיר עבדי דאמרי עננו. דלכ"ה בעי השלמה במקצת. כמ"ש גם במ"א. על זאת אנכי כקורא תגר. ולא ילד מזה שחיוב להשלים בער"ה לא עד מ"ק. גם לא אפילו מ"ג. כמו שבארתי היטב דעתי שם. שהעקר כדעת רש"י בכ"מ שאמרו אין משלימין. אינו תענית לא לענין עננו. ולא לענין השלמה בעלמא. אלא כל שעה שרוצה לאכול אוכל. דלא קמכוין רק לצעורי בעלמא. ובכל דהו דקמצטער במניעת אכילה סגי ליה: אע"פ שלמדתי זכות ע"ד ראבי"ה במה שנטה מדעת רש"י כמ"ש במו"ק שם. והוא דבר נאה ומתקבל להתנצל בעד גדול קדמון. עם שאין הלכה כדבריו. מעתה תדע דמאי דאמרת בודאי אין כוונתו כו'. היא כוונתי האמתית. ולא ידענא אמאי מספקא לך. אם דעתי גם בער"ה גם בע"פ שאין להשלים. הלא שפתי ברור מללו בשער הצאן שאין משלימין בער"ה. ובע"פ השויתי המדה עם ער"ה. א"כ דבר אחד הם בודאי. גם עד כמה דעתי שיתענה. לא היית צריך לשאול. מאחר שגליתי דעתי במו"ק בסימן תקס"ב. ובעיר האלהית שער המטרה. שכל תענית שלא קבלו עליו להשלימו אינו תענית לענין עננו. ושעל זה בלבד היתה הקפדתי על המתחסדים לקבוע עננו בתפלה לבטלה. ממילא מוכח דלא אכפת לן אימת קבעי למיכל בין במנחה קטנה או בגדולה. ואפילו קודם תה"מ (לפום מאי דלא חיישינן למקבע סעודה קטנה סמוך למ"ג. ואף סעודה גדולה שריא מדינא. ביחוד האידנא באתרא דאיכא צבורא דצלו בבי כנישתא. וכרוזא קרי בחיל להתפלל מנחה) מצי מיכל כדבעי. ויכיל לצלויי בהדי צבורא. דחביבא טובא צלותא. בשעה שהצבור מתפללין. ובעונתה הרצויה יותר. לכן באמת על אפי ועל חמתי היתה לי. כשמתאספין בתעניות ההם (שאין משלימין אותן) להתפלל מ"ג. עם שאיני נמנע מלהתפלל עמהם. מחמת שאינני מוצא מנין עשרה אח"כ בבית הכנסת שלי. אבל לענין דין תענית. הכל שוה לי בענין האכילה. בין אחר תה"מ. או קודם לה כנ"ל. דלא תליא מילתא דהשלמה בהכי. כמו שתפסתי לעקר. רק שהאומרים עננו. עכ"פ צריכין להמתין עד מ"ק. לקבעו בתפלתם משא"כ באלו המקדימין לאכול. אין קפידא בתפלה. מאחר שאינם רשאים לקבוע עננו בתפלתם. זה דבר ברור בלי פקפוק. רק את זה נראה לי לבאר דעת רש"י באלו שאמרו אין משלימין ואוכל בכל שעה שירצה. היינו דווקא לאחר חצות. מיהת בעו דהוי ליה מקצת תענית. כמ"ש לענין ירדו גשמים קודם חצות כו'. אחר חצות ישלימו ש"מ עד חצות חל כבר מקצת תענית (ובעי השלמה. התם דכבר קבלוהו) ושמיה תענית. וסגי ביה לענין לצעורי דקביל עליה מיהא. ובציר מהכא וודאי ליכא צערא לגמרי. בששית היא זמן סעודה לכל אדם.

1022

1023ומעתה נפשטה בעייתך. אם תמצא התרה למנהגך כו'. כי מאחר שבטעות נהגת כן. שסבור היית שמן הדין הוא חיוב להשלים. ואינו כן. הילכך לדידי. אפילו להתרה לא היית צריך לפי שמנהג בטעות אינו מנהג. אלא מפני שיש מחמירין. לכן מהיות טוב. נכון הדבר להתירו.

1023

1024וא"צ בכזה חרטה על מצוה שחשבת לעשות בכך. רק שתתחרט על הקבלה בחיוב. כעין שנוהגין להתיר נדרים בעשרת י"ת. ע"פ גדולי דורות. ובהכי ודאי סגי לך. ביחוד דלפי הנראה לא בריא אתה כל כך. וחליש לבך מגרסא. כסתם קצירי ומריעי. דיותר ממה שמרויחים מפסידים. אם מענים עצמם. יותר ממאי דמצו לצעורי נפשייהו. דליכול כלבא שירותא. ובהא אנחת לן חדא דלא תסתגר בקמייתא.

1024

10252) ודאתקפת לן תו. בסתע"ה מ"ש בענין קפא. לא ראיתי להאריך בו במו"ק. מחמת שאינו מענין הספר. אבל בחי"ג כתבתי שדברי תו' צ"ע. ואין לי פנאי עכשיו להעתיק. דוק ותשכח. ישמע חכם ויוסיף לקח.

1025

1026לשון המג"א בסתקכ"ז הנרא' מעונה ומדוכא: עלתה לו מרפא וארוכה
3 ודקשיא לך בסתקכ"ז. על לשון מג"א באם קבל שבת כו'. אודיעך כתוב יושר דברי אמת. שכיוונת בזה לדעתי. במה שכתבתי עליו מאז בילדותי. בימי חרפי בקצור. בגליון המג"א במקום הלז. שהייתי מחליטו לשבוש מוחלט. כשגגה שיוצא מלפני השליט. ונשמט ממני מלהציגו בספר מו"ק כי טרדה גדולה היה לי בחבור זה. מפני שלא כתבתי מתחלה כל החידושים על סדר הטור וב"י. כי רובם כתבתים על גליון ספר הטורים. וקצתם ע"ס המג"א. כי על כן נשמטו בו דברים רבים בגו. אף כי דבר קטן כזה. שסתמתי וכללתי דרך הערה באיזה תיבות בקצור נמרץ. לכן נעלם מעיני. שהיו משוטטות בעת הדפוס הנה והנה לקבץ נפזרים. ואיידי דזוטר ארכס לי. איברא במהדורא אשכחנא ליה. ברם הדרנא בי ממאי דכתיבנא עלה תברא. משוינא לה גיסטרא. דטבא ליה עבדי. דלא להוי כחלמא דלא מפשר. ועבידנא ליה סמתרי דהדר חלים. ואיני צריך רק להעתיק מה שמצאתי לו זכות. בעברי שנית על דבריו. הא לך לשוני במהדורא. במג"א (סק"ט) אם קבל שבת כו'. לשונו זה זר ותמוה. לכאורה לא ידע מר מאי קאמר. מה ענין ע"ת מע"ש לי"ט. והיה בעיני לשבוש גמור. אם לא שנתכוין במ"א לומר אם קבל י"ט. דשוה ודאי לק"ש. ואגב שטפא אתיא ליה בשיגרא דלישנא. נקט שבת. וקבעי למימר י"ט. ועדיין צריך לפרשו. דאיירי בי"ט שני. או בי"ט של ר"ה דבי"ט אחר. הרי יכול לערב אף בי"ט עצמו. על ידי תנאי לכ"ע (בר מהרמב"ם וכבר בטלו דבריו בזה) ולדברי הר"ש מבונבורג. גם בי"ט שני רשאי לערב.

1026

1027שוב מצאתי לו זכות (אף אם אולי לא עלה על דעתו) דבודאי יש מציאות לע"ת בע"ש (אך לא לי"ט שחל אחר שבת. שזה ודאי כדבר אשר אין לו שחר ולא ציור כלל. אלא) היינו אם רצה להקדים להניח ע"ת בע"ש. לצורך י"ט שיחול אחריו לפני שבת. קמיירי מ"א. שהרי יכול ורשאי להניחו כמה ימים לפני י"ט. כמ"ש הרב"י לעיל בשם ראבי"ה וש"פ. שסמכו בזה על הירו'. וגם הרא"ש הוציא דין זה מגמרא דידן נמי. אליבא דר"א בטעם ע"ת. וס"ד שיועיל אף לכל השוה כל זמן שהוא קיים. וכן עיקר (כמש"ל בס"ד במהדורא) הרי שהוא מצויר יפה (והשתא א"ש נמי. דלא תקשי לך מההוא עובדא דסמיא) אבל רחוק הוא שכיון במ"א לכך כנראה וגם מאחר שהש"ע לא רצה שיסמוך אדם על זה לכתחלה. ומדשתיק מ"א ולא גלי אדעתיה דלא כוותיה. ש"מ אודויי אודי ליה:

1027

1028אשרי שיאחזו ונפץ עלולי החומרות החדשות אל הסלע
4) ואשר זכרת מחומרי אשכנזים שנזהרים בזה יותר מגופי תורה. הלא על זה וכיוצא בו. קמצוחנא עלייהו בבי מדרשא. בכמה מחבורי ביחוד במו"ק סתנ"ג שהיה לנגד עיניך בזה. וכן בעליית ד"א ושאר מקומות לא מנעתי עצמי מלעורר נרדמים השקועים בשנת ההרגל האכזרי קשה הסרה. עד בלתי שמים לא יקיצו. והיא היתה בעוכרם ודאי. לגרום ע"י כך מכשולות בגופי איסורי תורה החמורים. כמ"ש שם בס"ד. וכ"ה בכל דבר. כמ"ש ז"ל האוסר את המותר. סופו להתיר את האסור. באמת עורון עיני לבות תופשי התורה היא. שנתקיים בעו"ה ואבדה חכמת חכמיו. ואמסר עלמא בידא דטפשאי. האידנא דשכיחי טפוחאי גשושאי. מגששים כעורים קיר פלסתר מקימי אשרות. מתנהגים אחר מורה שקר ככסיל בחושך הולך. עושה טפל עיקר. ועיקר טפל. ומה אוסיף עוד לדבר וכבר צווחו בה קמאי דקמאי. ויפה אמר אב"ד גדול בדורנו רב בקהלה מפורסמת לבני קהלתו הפסד גדול הוא. שלא נכתבו עשרת הדברות בפנקס שלכם. ודב"ל.

1028

10295) מה שהורית בדבר הקאפע שנקלה באבוב בלתי מוכשר. כדין הורית ויפה אמרת. בראיה שהבאת מקליות דגבי עומר. ויש לי להוסיף על דבריך מההיא דרבא מחו ליה קדרא בחסיסי. ופירש"י קמחא דאבישונא. והוא קמח העשוי מקליות. עם שהתו' מאנו בפרש"י. והאדנא לא נהגו באכילת קליות בפסח. מ"מ באבוב שלהם ובדיעבד. בודאי המקל נשכר. והמחמיר נפסד בשמחת י"ט בחנם. לא אבין מדוע מטמין אהו' ב"א הרב שלכם ספר לו"א ח"א. הלא הוגד לי ששמח בו. ואם כבר בא חכם לקהלתכם. תדרשהו לשלום בגיני ותודיעהו שזה כמה שלחתי לו דורון ס' אגרת בקורת דפוס שני יפה מאד. והושתו עליו נוספות. והנה הוא שלוח לידו כמדומני לא עשה שליח שליחותו בדרבנן. בכן יחקור אחריו בטרם יאבד ממנו. בדעתי אי"ה לשלוח לבה"מ שלכם לח"ש חאב"ג. למען ילמדו מתוכו. בעסקם במשניות. ובכן תתענג על רוב שלום כנפש שבעך. ונפש מעתיר בעדך. הטרוד יעקב ישראל. מכונה יעב"ץ ס"ט.

1029

1030גוף השאלה נעלם מן העין כעת:

1030

1031דין נשוי קראית והבן שהוליד ממנ'
תחלת דינו של אדם על ד"ת. אודות ש"ח בנדון נשוי הקראית בשגגה. הנה כבר כתבתי בחבורי על אה"ע סס"ד שאין הכרע לאסור הקראים לבוא בקהל. מחמת מ"ש בתשובת הגאונים שהביא הרב"י שם. ושוב מצאתי ראיתי בתשובות רדב"ז (סרי"ט) ובתשו' מהרב"צ (ס"ג) שמכשירים אותם לבוא בישראל. וכן מביא שם מעשה רב שנעשה ע"י הנגיד ר"א בנו של הרמב"ם שקבלם בתשובה. וקרבם והכניסם תחת כנפי השכינה. ונ"ל שכדאי לסמוך עליהם. אע"פ שבאמת גרועים הם בעיני יותר מצדוקים. שלפ"ד הגמרא מוכרחים אנו לומר. שעכ"פ נזהרים הם בטבילת נדה דאורייתא. אע"פ שמקילים בספירת זבה. וק"ל. משא"כ קראים הללו. כפי שהוגד לי ושמעתי. אין להם טהרת מי מקוה שהנדה טובלת בהן כלל. רק שופכין על ראשה כד מים.

1031

1032וכנראה פוטרין ג"כ הנשואות מחוי"ב ככותים. ואולי מתירים גם הבת. דלא אתיא אלא ממדרש חכמים. אלא שתקנתם קלקלתם. כי בעיני הם נחשבים גוים גמורים. וכענין שאמרו ספ"ק דיבמות. לא זזו משם עד שעשאום נכרים גמורים וכו'. כי בנים זרים ילדו. ובודאי אינם חוששין ג"כ לישא נשים נכריות. ולפחות לבעול גויות. ולהוליד מהן זרע מרעים. שולדה כמותה. וצריכין טבילה כגרים. וכשבאים לקבל דת אמת כהוגן. לכן נ"ל שאין לדחות האשה הזאת וזה בנה. אשר החיה זרע איש יהודי. מאחר שנראה מדעתה שלבה נכון עם בעלה התלמודי. ונאמנה את אל רוחה. לשמור תורה שבע"פ. לפיכך י"ש יצא את כולם. יטבילוה טבילה הגונה וע"פ ב"ד כדין הגיורת (וגם מדין מומרת בעלת תשובה. צריכה טבילה. ממנהגן של ישראל) ולקבל עליה עול מצות כמשפט חז"ל בגיורת. ודברי חברות ודת יהדות. ולהביאה באלה ובשבועה לשמור פתחי נדותה. וטהרת טבילתה וצניעותה. והכשר כליה ומאכליה ככל משפט דת יהודית ודת משה וישראל הנאמנים לה'. ע"פ התורה אשר יורוה הרבנים התלמודים. מאחר שהורגלה זו מנעוריה במנהגי הקראים המתועבים. החושבים עצמם ישראלים כשרים. צריך להחמיר עליה יותר מגיורת דעלמא. ואשבועה מהימנא. כמ"ש בס"ד בספר שבירת לה"א. בכן תשב תחת בעלה היא ובנה ככל זרע ישראל הכשרים: ודינם כגרים. זוהי דעתי הקלה אם יסכימו עמי חבירי בעלי הוראה. יעב"ץ.

1032

1033שאלני אפוטרופוס של עזבון כ' אלי' ווינר ע"ה. באשר כשנמסר לידו העזבון. הגידה לו אלמנת הנפטר ע"ה (שהיתה שולטת בממון בעלה בחייו. וגם בכל ימי חליו של אישה אשר מת בו. היא היתה המוציאה והמביאה. נושאת ונותנת בתוך הבית ככל אות נפשה. ומחלקת צדקה מממונו לעניים כחפצה. כאשר כה עשתה בלי מוחה) ואמרה שיש בארגז ידוע שבבית (העשוי תיבות תיבות קטנות. מיוחדת לדברים נפרדים) תיבה מיוחדת שהיה נותן בה בעלה מעשר מה שהרויח במו"מ יום יום לצדקה של עניים. ושידוע לה שבזה הניח בעלה הכשר וי"א מעות צדקה מעשר רווחים שלו לחלקם לעניים. וכן לקחה אף היא מתיבה זו (שהיה הכל בידה עד עתה. שנמסר העזבון ליא האפטרופוס מידה לו) כל מה שחלקה לעניים בשבילו. כי כה משפטו ומנהגו כל הימים בחיים חייתו. וככה נהגה היא אחריו. ורצה האפטרופוס לעמוד על דעתי. אם ככה יעשה גם הוא. ויזכו עניים במעות שמוצאם מונחות בתיבה זו. והוריתי לו בפשיטות שיזכה בהם בשביל עניים. ולא יחוש ולא ימנע מלחלקם על פי הגדת האשה. כפי מנהג בעלה. ולפי אומדן דעתו אל הקרוב קרוב קודם. שהיא נאמנת על כך. בלי ספק ופקפוק בעולם.

1033

1034דין אשה אלמנה שעזב בעלה כל אשר לו בידה והניחה שולט' בממונו בחייו אף כי אחרי מותו. והגידה קודם שמסרה העזבון לידי אפוטרופוס שנתמנה ע"פ הקהל. איך שיש בתיבה ידועה שם בבית הנפטר ששם בעלה בה מ"צ של עניים שנאמנת בלי ספק בעולם
ואע"פ שהוא דבר פשוט יותר מביעתא בכותחא. ואפילו לא נכתב בספר. כ"ש שהוא תלמוד ערוך פז"ב (לט"א) הרי שאמר אחד ראיתי אביכם שהטמין מעות כו'. ונפסק בש"ע (ח"מ ס"ס רכ"ה) בלי חולק ומפקפק בעולם. ואם משום שכבר יצאה הקופה של צדקה מתחת ידה. הא נמי הויא בידן מגמרא דפז"ב (לא"א) דאע"ג דאתחזק בבי דינא. אכתי קאי מגו. דאי בעי קלתיה אמרינן. דהא אתותב ר"ן. וקבעוה נמי טוש"ע לפסקא דדינא (בסנ"ה בטור וסנ"ו בש"ע) ואפילו למ"ד כלישנא בתרא. מיהו כי אמרה מיד. מודה דמהימנא. והיינו נמי ההיא דסק"ח סע"ח בש"ע. דעה קמייתא היא דעת הראב"ד. דסמיך עלה דההוא עובדא. וכלישנא דאי בעיא קלתיה. דאלימא ודאי. ואף לדעה בתרייתא. ה"מ בשטר שהוחזק בשל שותפות. ועל כרחך צריך לומר כן. דלא תקשי תשובות דרא"ש אהדדי. וכל זה אין לו מקום בנדון זה שאינו דומה כלל. מחמת כמה הבדלים. כנז"ל. והרי זה בלבד. כבר מספיק למבין די והותר. מ"מ לשופרא דמילתא אתן עוד עינים לדברי. לפקוח עיני עטלף. שחושב עצמו חד הראות יותר מתרנגול שהאורה שלו. וממילא רווחא שמעתא. ותלמידים שלא שמשו כל צרכן ילמדו לקח. ולזדהרו מלטותא דתוקע עצמו לדבר הלכה. דמוקמינן ליה בדיינא כו'. ואית ליה רבה כו'. ואמינא בר מהא. תו מתלתא קראי שמיע לי. האחד. ממ"ש בהגה בי"ד ס"ס רנ"ט. אם אמר לבניו מעות אלו צדקה הם. אם נראה להם כמוסר דבריו כו'. דבריו קיימים כו'. אבל אם אמר להם אחר. אם הם במקום שהיה יכול לטול אלו המעות ולתנם לצדקה. נאמן במגו כו'. והוא מגמרא הנ"ל (שכבר הוקבע להלכה בש"ע בח"מ בלי שום גמגום כנ"ל) הרי מבואר. אע"פ שעתה אינו יכול. לא אבד המגו בדבר זה (ר"ל כשאינו אומר כן לזכות לעצמו) אצ"ל באשה זו. דנאמנת בכה"ג להפסיד לבניה הילדים. ולזכות לעניים. ולעשות נחת רוח לנפש בעלה. אחר שהיו המעות בידה לתתם לעניים. ואפילו היכא דלית ליה מגו (כה"ג דאין מקום לחשדה שאומרת להנאתה. אדרבה מפסדת בזאת לבניה הקטנים. וגילוי מילתא בעלמא היא) עם שבודאי דעתה קרובה לבניה יותר ממ"ש באב. שדעתו קרובה אצל בנו. אף כי לילדים יתומים קטנים שאין להם אב. מי יחמול ומי יחוש להם חוץ ממנה. כי איכא רגלים לדבר. וכגון שייחד להם קופה בפני עצמם. מה שלא היה דרכו לעשות עם שאר מעותיו. ועח"מ סנ"ו. ויפה כח עניים. אפילו היה ספק בדבר. מכח דין ספק לקט לקט. עיין פרק הזרוע.

1034

1035השני מאה"ע (רספ"ו) אין מקבלין פקדון מאשת איש. ואם קבל. יחזור לאשה. ואם אמרה של פ' הם. נאמנת. וזה אפילו בחיי בעלה. והוא אינו מאמינה. אפ"ה איהי מהימנא. במגו דאי בעיא שקלא מניה ויהבה ניהליה. וכל זה אפילו היכא דאיכא למיחש לקנוניא. שרוצה להפקיע ממון בעלה ולחלוק עם הנפקד. אבל באלמנה. במות בעלה ולא הניח יורשים אחרים אלא בניה בלבד. והיא אינה רוצה ולא יכולה לזכות לעצמה. ממעות אלו מאומה. שכבר זכו בהם עניים. ע"פ דבורה זה. שמפסידה בו לבניה. ולא הועילה כלום לנפשה. צריכא למימר. פשיטא דנאמנת לחייב את בניה (מה גם יתומים קטנים. דליכא דמערער) כשאומרת מעות אלו של צדקה הם. דליכא למיחש מידי. ואפילו דהאידנא דלית לה מגו כלל. מהימנא כדלעיל: כ"ש דאיכא אומדנא נאמנה. שהאיש הישר ע"ה. היה נזהר ודאי לייחד מקום למעות צדקה שלו. דלית דין צריך בשש. וזכו בהן עניים בלי ספק בעולם.

1035

1036השלישי. בח"מ (סנ"ו ס"ז) אשה הנושאת ונותנת בתוך הבית. ואפטרופוס כו' ומת בעל הבית. ויודעים שהיו לבע"ה נכסים של אחרים. והממון נשאר בידם. ויודעים של מי הם חייבים להחזיר לכל אחד את שלו. ואם לא החזירו. ובאו לב"ד מהימני במגו. שאם היו רוצים. היו מחזירים. משמע אף אחר שכבר יצאו נכסים מתחת ידם. עדיין המגו במקומו עומד. וחייבים להחזיר ממון לבעליו. משום השבת אבדה. עאכ"ו בשל עניים. דאיכא תרתי. השבת אבדה. והשבת כמה נפשות התלויות בה. וגם קורת רוח לנפש הנפטר. ומצוה לקיים דברי המת.

1036

1037ועתשו' הרא"ש בב"י סי' הנ"ל. מבואר ממש כנדון הלז שאנו עסוקים בו ויותר ממנו. וז"ל. ובנדון זה שהאשה היתה שולטת בכל אשר לו וכל הממון היה תחת ידה אחר מותו. ויודעת כל עסק של מי הוא. והיתום הוא קטן כו'. חייבת האלמנה להחזיר לכל אחד את שלו. ולמנוע היתום מאיסור גדול. ואם יצא הממון מידה ובא ליד האפטרופוס כו'. יעשו ב"ד ככל אשר תאמר האלמנה. במגו דמיד אחרי מות בעלה. היתה מחזרת לכל אחד שלו.

1037

1038הנה שלי שלך לפניך. הענין ממש מבואר כדבר פשוט מאד. וחשש הרא"ש מאיסור גדול אם לא יעשו ככה. אף כי בשל עניים. אין מכשול גדול. מק"ו כאמור. אבל גדולה מזו שאנו דנין עליה למדנו משם.המעיין באותה תשובה. את אשר יראה בעין השכל. יגיד. כי מצא בה חידוש גדול. שאע"פ שבאמירתה של האשה ההיא. היתה מפסדת לב"ח מוקדם. דאע"ג דאיכא למיחש דילמא קנוניא קעבדה בהדי ב"ח מאוחר. ואומדנא טובה היא ורגלים לדבר. אפ"ה הימנה הרא"ש במגו. אף לחוב לאחרים עאכ"ו לזכות לעניים. דאין מקום לקנוניא כלל. צריכא למימר דמהימנא כה"ג. וכבר פסקה נמי בש"ע בלי פקפוק וערעור.

1038

1039הסרת הפקפוק מתשובת הרא"ש שבש"ע ???
אם אמנם אנכי פקפקתי בו קצת בחבורי. וז"ל שם. על מ"ש יעשו ב"ד כל אשר תאמר האלמנה. אע"ג דשויתה ראה. לפום ריהטא צ"ע. מהא דלקמן סע"ב. ובסימן קל"ג. דכי שויה ראה. אזיל ליה המגו. אמנם במעט עיון. נראה דלק"מ. ההיא דסע"ב ודסקל"ג ודאי שאני. דאמסר ליה בסהדי. ולגבי דידיה הוא נמי. דקבעי לאחזוקי במדי דלאו דיליה הוא. והשתא דשויה ראה. אבד המגו. משא"כ הכא. דלא חשיב עדים וראה כולא האי. ותו דלגברא אחרינא הוא. דאפילו בחיי בעלה. מהימנא (כדאייתינן לעיל מגמרא ומאה"ע ספ"ו) כ"ש לאחר מיתת בעלה. וליכא דקמכחיש לה. ואית לה נמי דינא דאפטרופא. מאחר שהניח הכל בידה. אע"ג דאנן טענינן ליתמי. ואף דאיכא למיחש לקנוניא. לא חש לה הרא"ש. עאכ"ו בנדון הלז. שאין כאן חשש קנוניא בעולם. וכבר זכו בו עניים. דאנן יד עניים אנן (פד"ק לו"ב) גם מהגה דסס"ב. לא תקשי לך. דההיא דרשב"א. כבר עמדו עליה האחרונים ויישבוה. שאין ממנה סתירה למ"ש כאן.

1039

1040דיינא דאוקי ההוא גזלנא עתיקא וחומצא אומר לעץ הקיצה
שוב ראיתי בש"כ בסנ"ה. נתקשה בתשובה זו דהרא"ש. מחמת הא דאמרינן בכמה מקומות. היכא דאיכא ראה. ליכא מגו דלא אמרינן מגו למפרע. כמו שהתעוררתי אני ת"ל כמש"ל. וקהווי בה טובא. ובאמת אין צריך לדחוק כלל. דשניא ודאי הא דהכא. כדאמרן. והש"ך מסיק דהרא"ש כאן מטעם שלישית האמינה. וגם זה כלול במ"ש ת"ל. דאחר שמת בעלה והניח כל הנכסים בידה. הרי עשאה אפוטרופא ודינה ודאי כשליש. הילכך מהימנא אפילו בדאיכא למיחש לקנוניא. אצ"ל בדליכא חששה דקנוניא לגמרי. כי הא דנ"ד. וגם הניחה להיות אפטרופא על נכסיו מן הסתם. מאחר שלא מנה אפטרופוס אחר. ועזב כל אשר לו בידה. אלא שמנהג הק"ק למנות אפוטרופוס. כשלא ציוה הנפטר בפירוש. מיהא בדבר שיש לו בידה עתה. בשעה שמוסרת הנכסים לאפטרופוס. דלא הוי נמי מגו דלמפרע. מה גם להפסיד לילדיה. ולזכות לעניים. מי איכא למימר דלא מהימנא. האומר כך. הרי זה בור ולא ראה מאורות דיני ממונות מימיו. ותו דגילוי מילתא בעלמא הוא. דאפילו קטן מהימן כה"ג. היכא דליכא חשדא. וכי הא דתנינן ספ"ב דכתובות. ואנו נאמנין להעיד מה שראו בקטנן כו'. זכורני בפלונית שיצאה בהינומא כו'. ומגבינן לה מאתים אפומיה (ומפקינן נמי מיתמי) אע"ג דאין הולכין בממון אחר הרוב. וגדולה מזו מצינו שלשה נאמנין על הבכור חיה לאלתר כו'. דמפקינן ממונא ה"ס מאב לכהן ומפקעינן חלק ירושה מבנים שיולדו אחריו. ומכאן סמכו להכשיר עדות אשה במקום שאין אנשים רגילים. ומאמינים לעדות נשים על בגדי אשה להוציא מן היורשים כמ"ש בהגה סל"ה. ומדוע א"כ יגרע כח עניים בזה. וכל אדם מישראל מוחזק בקיום במצות מעשר כספים. אף כי איש כשר הנפטר הלזה שהיה ידוע ברודף צדקה. ומי יגיד לנו ויעיד על קופת צדקה שלו. כי אם אשתו. ביחוד שהיה כל אשר לו ת"י ורשותה. ואמרה כך תכף לאפוטרופוס בהמסר העזבון לידו. מה גם להאמין האם להפסיד יתומיה ולזכות לעניים. שאין מקום לחשדה כלל. פשיטא לא גרעא מחיה נכרית. והלא זה מן המושכלות הראשונות. שחיוב הוא להאמינה. ואוסיף עוד להראות סכלות דיין בור הלז. עם שאינו מהצורך לגמרי. שכן סומכין על דברי הקטן באיסורין. אף להחמיר (אע"ג דאפילו עד גמור אינו נאמן. במה שאינו בידו כ"א להתיר) היכא דאיכא רגלים לדבר. כדאיתא בי"ד סקכ"ז. עאכ"ו באשה גדולה משכלת. ואין רגלים לדבר יותר מזה. שהרי מעידה בדבר שהיה בידה. ומפסדת ע"י כך לילדיה הקטנים ולעצמה. הסמוכים על שולחנה. ואיכא משום רוח ביתא. וגם צריכין להאמינה כדי להפריש בניה מאיסור חמור. לאכול שוד עניים ח"ו. לא תהא כזאת בישראל. באמת הדבר פשוט יותר מביעתא בכותחא לא נצרכה אלא להוציא מדעת שוטים. דייני בור שמרים קולטים. במי שגדול מהם בועטים. והנה העם חוטים. ללכת אחר עצת עור ופסח פסחים בזזו בז לשלל להוטים. אחרי הבצע נוטים. והנה אחר שהוריתי כנ"ל. סח האפטרופוס ההוראה לדיין חדש. אשר הוקם ע"פ מורה הידוע מחותנו. ואמר לו שטעיתי והפקעתי מעות של יתומים שלא כדין כו'. והוגד לי ושמעתי כי כן קרא אחרי מלא. התרנגול אפרוח שלא נפתחו עיניו. ולא חשש לשאול לשמי תחלה. ולגלות מה שהוקשה לו. אולי אפקח את עיניו. להודיעו על מה אדני הוראתי הטבעו (שמא דאג שוטה זה שיגיע לו קפוח פרנסה. אם ישתוק ויניח שיסמכו עלי בדין והוראה. לכן מיהר לענות על רב. כאיסתירא בלגינא כיס כיס (ח"כ) קריא. מאה קרי בזוזא מכא) אף אם אני חושך עצמי מן הדין בכל האפשר. ואיני נמצא בכל עת לכל אשר ידרשוני להגיד להם דבר המשפט. אחר שאינו מוטל עלי. ואני מברך בכל יום ברוך שלא עשני אב"ד פה. וברוך שפטרני מענשם. ולא ישיבו לי אשם. ואפילו בהוראה קלה לא גס לבי. ואני דוחה את העם הבאים אלי לדרשני בשאלותיהם. רק לפעמים ע"י הפצרה מהקרובים ונשמעים אלי. לא אוכל לחשוך אמרי להשיב פניהם. להוציאם מעלי בפ"נ מלתת שאלתם. כאשר קרה בזה וכיוצא בו. שארע איזה פעמים שבאו לדון לפני. אך בצע כסף לא לקחתי. בשמים עדי וסהדי בצדי. שאפילו בדבר גדול וריב בין אנשים בסך מסוים מכמה אלפים. כאשר עתה מקרוב חילו פני שני בע"ד מסוימים להזדקק להם לעמוד לפני לדין. בעסק שביניהם מסך שני אלפים ר"ט ויותר. ולעשות ככל היוצא מפי. כאשר אגזור אומר כן יקום דבר. ונמצאתי להם ע"פ בקשתם. ושפטתי להם משפט צדק שלום ואמת. והיו כזכאים כשקבלו עליהם את הדין. איש על מקומו יבוא בשלום. אזלו באורחא וזמרו זמר כפול. שגם לא הצטרכו להוציא עד"ז פסק מעות כנהוג אצל ב"ד שלהם. שהיה עולה לסך רשום. ואנכי לא נהניתי מזה באצבע קטנה. אפילו מש"פ ולמעלה. כך אני עבד לעם הזה נהנין ממני עצה ותושיה ת"ל (כאשר כה עשיתי גם לרי"ק שבעצתי נתעשר (ע"ל סך"ב) ושוב בבוא התועב עזר לרעה והיה שכרי) בלי מחיר כסף. עם שנתקפחה פרנסתי על ידיהם כנודע. ותושיה נדחה ממני. טוב לי ארוחת ירק באהבת אבי שבשמים. וטוב מעט ביראת ה' וגו'. אולי עד"ז נתקנאו בי צעירים אשר מאסתי אבותם וגו' ולא ידעו כי אין מתקנא אלא חכם בחכם. ואני לא חכם בעיני מ"מ היה לו לומר כבר הורה זקן. אף שלא קניתי חכמה. שלחתי אליו פעמיים שלש. שיגלה לי טעמו ונמוקו שעמו. שהחליט לי הטעות. כאילו הוא בדבר משנה וחוזר. ונאלם והוציא שלוחי בפ"נ. עד שהוספתי לשלוח אליו ולהגיד לו שאני מוכן להודות על האמת. ולחזור הדין ולשלם אפילו מכיסי. דלא ניחא לי שיבוא מכשול על ידי חלילה. אם אדע שטעיתי. ואם יקשה ערפו גם בפעם הזאת. אז אדע מה לעשות לו. על שלא ידע להזהר עוד במ"ש רז"ל חכם שאסר כו'. אם לא בדבר ברור שטעה. אז ודאי חוזר הדין. ואם חכמה אין כאן כו'. בכן יחוה דעתו ונדעה אם האמת אתו נראה ונשתעה. אז יתרו פתח. והראה לשלוחי מקום לדבריו. בסק"ח ס"ח הנ"ל בדברי עם שוברו בצדו. זולת זה לא מצא מענה. לא ידע לאהדורי סברא וגמרא כלל מכל הנ"ל המשולש ומרובע. אז שחקתי וידעתי בודאי שזה התרנגול אינו יודע להבחין בין יום ובין לילה ככל הולך על ארבע. וכי מה שייך אותו נדון שהיה שטר מוחזק לכולם בחזקת שהוא שלהם. ששם אביהם עליו. ועוד שהאחרים השותפים אינם מודים לזה בכך. ותו דאיכא למיחש לקנוניא. הרי כאן שלשה חילוקים עצומים יפריד בינו ובין הנדון הלז שלא הוחזק כלום ואפילו כי אמרה הך אתתא בשעתא שמסרה הנכסים ביד אפטרופוס אלו הם מעותי. מהימנא בכה"ג. דלא מגו למפרע הוי לד"ה. וגם היא דינה כאפטרופסית. ועוד שאין כאן. מי שמכחישה ולא מערער עליה. ובעלה כבר האמינה על כל ממונו וחששה דקנוניא נמי ליתא לגמרי הכא. ובכל זה לא הרגיש הקטן שלא כלו לו חדשיו. ומעיז פניו להורות ולסתור הוראה פשוטה וברורה מאד. וקבעי לו למספי איסורא ליתמי. דאכלי דלא דידהו ליזלו בתר שיבקייהו. אף כי לאכול שוד עניים. מסתייה דלא גמיר. מגמר נמי לאנשי ובועט ברבה דרביה על כרחו. וקאי בלטותא דרבנן בכל יומא. אך מה לעשות. ועונות הדור גרמו שנתקיימו קללת ישעיה ותעלולים ימשלו בם. ולא עדיף מגברא דאתי מחמתיה שסמכו לדון ולהורות. וכבר נאמרו לי הוראות של טעות משמו של הקורא דגר. הסומך עליו עתיד לתן את הדין ברעה יתגר. ודי בזו השומע ישמע. יקנה לב אוהב נפשו ולא יסמוך פקח על עור להאכילו מן המדומע. דברי יעב"ץ.

1040

1041שאלתני מה דעתי בקריאת תיבת הליי' תגמלו. שהה"א דהליי' כתובה לבדה בפני עצמה. אם נחשבת תיבה אחת עם ליי'. אם לא. שיש דעות שונות בזה. ורצית לעמוד על דעתי. ואיך אני נוהג.

1041

1042תשובה

1042

1043הנה ראיתי באו"ת שהאריך פה. והרחיב לשון על הקדמונים בענין זה. בבלי דעת מלין יכביר לדעתי לא עמד על כוונתם. הנה הביא תחלה מ"ש אב"ע הה"א הזאת תהיה בפת"ח כדרך ההי"ן תמהי"ן. וידוע כי תחת הלמ"ד יהיה שו"א נע. כמשפט כל למ"ד נוסף כמו ליעקב. ואל תשים לבך לקריאה. כי הוצרכנו להניח הלמ"ד שהוא נע. בעבור היות שו"א נע תחת אל"ף אדון עכ"ל.

1043

1044והקשה באו"ת על זה ה' קושיות. האחד באמרו מה מקום לזה שאמר. הה"א לא יתכן להיות בשו"א ופתח. בשלמא אילו היה הלמ"ד נקוד פתח. כיון שאז היתה הה"א ראויה בשו"א ופתח. כמו הלמתים כו'. היה מקום לומר כיון שזאת הה"א לבדה. לא יכולה לבוא כמשפטה. אבל כיון שהלמ"ד נקוד בשו"א. הנה משפט הה"א בפת"ח כו'. א"כ זאת הה"א לא נפתחה על צד ההכרח כו'. השני ריש לשונו משמע שההא נשתנית בהכרח וסופו משמע שהיא כדרכה. עכ"ד.

1044

1045והנה כל זה הבל. כי אמנם זוהי דעת אב"ע עצמה. כי מאחר שאין תנועה באות שאחר הה"א. על כן אי אפשר היותו בח"פ. כי יהיו שני שואי"ן סמוכין בראש תיבה. והוא נמנע. והיא הסבה בכ"מ שלמ"ד משמשת. היה הדין לבוא ה"א התימה עליו בפת"ח. מפני ההכרח. זה מבואר. ובכן עלה הקושיות א"ב בהבל. כי דרך הדין הוא מפאת הכרח. ומ"ש אב"ע שיהא פת"ח כה"א התימה. ר"ל בבואה לפני אות משמשת שואית. ובזה בטלה לה גם הקושיא השלישית עם הרביעית. כי הוא לא עמד ע"ד אב"ע. אכן אב"ע לא בא מתנבא נקוד השם. אלא מחמת מסורת קריאת השם (שנקרא בשם המלבוש) אמר מה שאמר. אך באו"ת פגם את האב"ע במום שבו. כי הוא רצה לשנות נקודו של שם אדנות.

1045

1046באו"ת יצא לדון בדבר חדש ענין קריאת השם דהגיי' ואין לו שומעין גם לא עמד עד"ה
ומש"ע ולענין קריאת המלה. רואה אני דעת אב"ע ורד"ק שמלה זו נכתבת שתים ונקראת אחת. שהרי אמרו הלמ"ד נקראת בשו"א נח כו'. ותמיהני מנין להם שיש לקרותה בשו"א נח ולא בנע כמשפטה. ע"כ. לזה אני אומר מה צורך עוד לראיה. יותר ממה שראו האל"ף בח"פ. כדין שם הנהגה. א"כ ממ"נ. אם היא חדא מלה. שו"א שלפני האל"ף נח בהכרח. ואם הה"א תיבה בפ"ע. א"כ יש שני שואין בראש מלה. ואחר היות הראשון לא נח ולא נע. איך יבוא אחריו נח. ולכן נלחץ הוא אל דרך זר ועקש. לגזור שהאל"ף בפת"ח לבד. חלילה (אולי יש לו להביא דוגמא ולאחותו דנזיר. וכן ובאחיכם. עמ"ש שם בס"ד) שרי ליה מריה. שהמציא נקוד חדש בשם. כי לא ימצא כזאת. והוא שקר מוחלט. שאין קריאת השם בן ארבע בכל מקום. אלא בנקוד שם אדנות. ונקודו העצמי של הוי"ה לא נודע. כי לא פורש רק לצנועי כהונה היה נמסר. ואחר החורבן נמנעו מלברך בו. כמ"ש ז"ל: ולכן הוא נעלם עתה עד יבוא מורה צדק לנו ויגלהו. ואף המסרה קשיא לבאו"ת.

1046

1047איברא הא תבריה לגזיזיה. וחזר בו בסוף דבריו. ואין לנו אלא דברי הקדמונים. וכעדותו של או"ת. שכולם הושוו שהלמ"ד בשו"א. ואל"ף השם בח"פ כדינו בכל מקום. וכך הוא מנהגי לקרותה מלה אחת. ומנה לא תזוע. יעב"ץ.

1047

1048ברלין עש"ק פה בראשית תקלמד לפ"ק.

1048

1049אל כבוד אדמ"ו הרב הגאון הגדול החסיד המפורסם. שר החכמה והתורה. מי כמוהו מורה. מחזיק במעוזי הדת האמתי. ומודיע לעם ה' את דרכי ה' בתורה ובחכמה. במוסר וביראת חטא. נ"י ע"ה פ"ה כבוד מהור"ר יעב"ץ נר"ו.

1049

1050במועד העבר הגיעה לידי אמרתו הצרופה עד מאד. כתבו הנחמד והנעים. והיה לי לשמחה ולתפארת. וגם הספרים היקרים חדשים גם ישנים (ששאל אותם בעד קצין אחד שם לקחתם אצלי במחיר יבוא. ושלחתי עמם בצוותא חדא שנים מספרי לח"ש חלוקים אב"ג. למסרם לבית המדרש הכולל שבברלין. וכן עוד כאלה לפני בה"מ דה"ש כולם במתנת חנם. ע"מ שילמדו ויעיינו בהם. מדי עברם במשניות כסדר לימודם הקבוע לאנשי בה"מ יחדו) לא ישקל כסף מחירם. קבלתי. והנה כאשר צוה אדוני מורי כן אעשה. ולא אפיל דבר מכל אשר דבר. וכבר מסרתי את הספר האחד ליד גבאי דבה"מ הכולל דכאן. והשני אשלח ע"י איש עתי לה' כאשר צוני כו'. והנה בימי החג העבר שקדתי על חבורו ל"ש יום יום. כי תורתו שעשועי. ואם בער אנכי ולא למדתי חכמה. הנה אהבת האמת והאמונה בוערת בעצמותי מאז ידעתי בין ימיני לשמאלי ונפשי קצה בפלפולי וקלקולי רוב החכמים בעיניהם. הצוללים במים אדירים. ואפילו חרש לחתות אש מיקוד לא מעלים. לכן מאסתי לילך בדרכיהם מיום היותי לאיש עד עתה. ואם ירשני אדמ"ו אומר לפניו דבר אחד מספרו ל"ש. אשר לא אוכל לבוא עד תכונתו. ונא אל אהיה בעיני מורי כמתעתע ח"ו וכמשיב על אמריו. כי אחרי דברו לא אשנה. ואין אני כי אם כתלמיד הדן לפני רבו בקרקע ופוער פיו למלקוש. למען תטוף עליו מלת המורה לצדקה. הנה במסכת ביצה במשנה ושוין שמשיקין את המים הקשה אדמ"ו קושיא עצומה ממתני' דמקוואות. דתנן ב"ש אומרים אין מטבילין מים יפים ברעים כו'. ונשתוללו כל אבירי לב. לא מצאו כל אנשי חיל ידיהם להתיר חרצובות הקושיא הזאת. כי החכם אשר בקש להשיב על דבריו לריק יגע. כאשר הראה אדמ"ו בראיות נכוחות. ואולם ילמדנו רבינו. ויודיעני את דרכיו. מנ"ל דמתני' דביצה ביפים ברעים עסקינן. דלמא ביפים ביפים. אלא שאין מי המקוה שלו. והוא משיק מים יפים שלו במים יפים של חבירו. וסתמא דש"ס לא קאמר אלא דלית ליה. דהיינו לדידיה. ולכך מזהיר זהיר בהו. ואתי שפיר ושוין כו'. למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. לב"ש במים יפים של חבירו. ולב"ה אף במים סרוחים שלו. ואפשר שלזה הזכיר בעל תי"ט דברי הרמב"ם. דמסתמא דש"ס לא מוכח מידי. ואם יש את נפש אדוני מורי לעשות עמדי חסד ואמת. יצוה על אחד מהשומעים בקול דברו. להאיר עיני ולהבינני דעתו הרחבה כו'. וה' אלהים יאריך ימיו ושנותיו בקרב ישראל כחול ימים ירבה ימים. עד כי מלאה הארץ דעת את ה' כמים לים מכסים. דברי תלמידו השותה בצמא את דבריו. הק' משה מדעסוא.

1050

1051תשובה

1051

1052ב"ה ר"ח מרחשון תקלמד לפ"ק באלטונא.

1052

1053למשכיל שיר ידידות. גבר חכם בעוז. הק' התו' כהר' משה יצ"ו.

1053

1054תשובת פקפוק השואל בתצ' הקושיא במשנת ושוין שמשיקין
כתב צרוף בעליל לארש האיר את הלילה הזה. את נשף חשקי שם לי לאורה זו תורה. הגדיל השמחה בראותי חשקו להשתעשע בחבורי ולעסוק בתורה לשמה בשפה ברורה. והנה שם לבו גם הוא להתיר קשר הקושיא שבמשנת ושוין שמשיקין. כאשר שלמים וכן רבים. חתרו להשיב ולא יכולו. לכן אין מהצורך להאריך לשון בזה. שכבר הארכתי למעניתי בחבורי הראשון גם השני. המה ישיבו אמרים מספיקים בענין ולחכימא ברמיזא. כי הנה מ"ש מעלתו מנ"ל דמתניתין דביצה ביפים ברעים עסקינן. לא עלי תלונתו. כי אם על שני ראשי המפרשים רש"י ור"מ. שהם הבינו כך לשון הגמרא. שאינו סובל הבנה אחרת. וכמו שבארתי גם להמשיב ראשונה. וכן יחויב בדרכי ההגיון. ומאחר שהודה מעלתו שלריק יגע המשיב ההוא. הלא א"כ גם דבריו לא יעמדו. ואם נעמיס עלינו עול זה. להוציא לשון התלמוד ממשמעו. אז ודאי אין הדרך צר לדחוק ולהעמידה במקום דחבריה. כי הלא טוב יותר לאוקמה כולה בדידיה. ובמקוה שאין בו אלא כדי הכשרו בצמצום. וכמו שמוכרחים לפרש במשנה דמקואות בודאי. דאל"ה. תקשי נמי התם. יפים ביפים למה לי דמשיק. וכדרך שכבר בארתי להמשיב האחר. הלא הוא בספרתי משנה לחם. בודאי זה יותר נוח מדרכו של מעלתו. אבל במשנה דפי"ט לא זה ולא זה יתכן. אשר חכמים יגידו ולא כחדו. וכנראה לא פנה לעיין כל צרכו בשני ספרי חבוריי אלו. ולא נפלאת ולא רחוקה היא ממנו. ותו לא מידי. ובקשתי באם ימצא עוד שמץ דבר בחבורי. לא יכחיד ממני. כי באלה חפצתי. ת"ל מודה על האמת אני. דברי ד"ש הטרוד יעקב ישראל מכונה יעב"ץ.

1054

1055שאלת מאחר שמצאנו ראינו מחלוקת בדין הנשים אם כשרות לשחיטה. בכן ילמדנו רבינו הלכה למעשה. במקום שאין שוחט מצוי. ויש אשה בקיאה. או שעומדים ע"ג. אם מותר להניחה לשחוט לכתחלה.

1055

1056תשובה

1056

1057בירור הלכה בדין נשים ועבדים ששוחטין לכתחלה וחילוק בין לכתחלה ולכתחל' שלא שערוהו הקודמין
אעתיק לך מ"ש במו"ק י"ד ס"א. מתוכו יתברר לך דעתי בזה. ז"ל שם. בענין כשרות נשים לשחיטה. תמהתי מאד על כמה פוסקים קדמונים ואחרונים שנסתבכו בדין זה. והדומה לו דין עבדים. דסתמא תנן. והטור כתב עבדים משוחררים. והב"י תמה עליו. ולכן השמיט מלת משוחררים. ואחרונים החזיקו דעת הטור. מיהא כולהו שוו בהא דמשוחררים לכתחלה כשרים במוחלט. וכל זה הסבוך גרם להם. לפי שהחזיקו מ"ש דנשים ועבדים לכתחלה נמי. במושלם בלי שום תנאי. ואי אפשר לומר כן. כמ"ש בס"ד. וז"ל הש"ך. ועבדים. הט"כ משוחררים ונל"ל דעתו דס"ל סתם עבדים יש להם כל המדות הרעות כו'. כנראה רמז למ"ש ר"ג אין טבי כשאר כל העבדים כו'. מכלל דאינך לאו כשרים. ובע"פ ששה דברים צוה כנען את בניו. ופ"ק דגטין (יג"א) וזולת וכן אמרו סמפון בעבדים ליכא. שכל אלה המקומות מורים על רעות המדות של עבדים.

1057

1058אך לא מן השם הוא זה. מה ענין מדות רעות של זמה וגזל. לא מצינו שזנאי וגזלן פסולין לשחוט. ולא באו אלו לכלל. אמנם תלמוד ערוך הוא בידינו בשני מקומות. שהעבדים חשודים גם על מאכלים אסורים. האחד בפכ"ש (מעב) מי איכא דשרי כהאי מילתא באתרא דשכיחי עבדי. והשני יתר עליו. הלא הוא ברפמ"ש. איתא בהדיא דחשידי אאבר מן החי. ועל פי שנים עדים יקום דבר. דסתם עבדים ודאי אינם נאמנם על השחיטה. (ועפ"ז נתקיימה בידינו גם דר"ח שכתב המרדכי והביאה בב"י להלן (דג"ב) ונתחזקה מעתה. גם מ"ש מחזיק הבדק שם ע"א נתקיים בידינו. כמ"ש שם עוד במו"ק בתוספת תבלין דלא אכשור דרי ואתרע רובא. יתד היא בל תמוט) הא על כרחך שבקה למתני' דזבחים דדחקא ומוקמא נפשה אי בעבדים מוחזקים בכשרות כטבי והדומה לו. א"נ אפי' בסתם עבדים. ודינם כדין מומר אוכל נבלות לתאבון שבודק סכין ונותן לו. ושוחט לכתחלה אפי' בינו לבין עצמו. וכן אתה אומר לענין נשים בשחיטה. שאי אפשר להאמינם על כולא ענינא דשחיטה לגמרי. והרי יש ללמוד ק"ו. מבדיקת חמץ דרבנן. אעפ"כ אמרו בירו' שאינן נאמנות לפי שהן עצלניות. וחשו לה הפוסקים. עאכ"ו בדיקת הסכין. שהיא קשה מאד אפילו לאנשים. וטרחא יתרה. ובאסור של תורה בדבר אכילה דנבלה. צריך לומר שאין סומכין עליהן בכך. אלא א"כ מוסרין להן סכין בדוק. אז ודאי שוחטות אף לכתחלה אם הן בקיאות ומוחזקות. זה דבר ברור מאד בס"ד. וסר ענן ההסתבכות. ושמנו שלום בין הדעות החלוקות. דלא פליגי אלא איתא להא ואיתא להא.

1058

1059וסרה תמיה' הב"י מעל הטור ועל ר"י הלבן
ועדיין צריך לבאר שהב"י הביא מ"ש האגור בשם ר"י הלבן. שהנשים שוחטות לעצמן משמע שאין שוחטות לאחרים. וכתב עליו ודבר תימה הוא. ונדחק לפרש לשון לעצמן לבדן. ומשמעות הלשון אינו כן אף שיש דוגמתו בלשון משנה. אינו רגיל על לשון הפוסקים. אבל נראה שהוא כמשמעו והבנתו הפשוטה שרשאות לשחוט לצורך עצמן בלבד. אבל לא לצורך אחרים. וכ"ש שאין עושין אותה ממונה על השחיטה והבדיקה לרבים. וכמש"ל שאין מוסרין בידן דבר של טורח. אפילו בשל דבריהם. לפי שדעתן קלה. אבל בדבר שאינו של טורח כל כך ודאי נאמנת. כמו שנאמנת על כל האיסורין. ואפילו באיסורי כרת כדם וחלב. לכן אם למדה אשה הלכות שחיטה. כשרה היא לשחוט תרנגולת או שאר עוף לצרכה בלבד. או אם בדק סכין ונתן לה ועמד ע"ג יכולה לשחוט גם לצורך אחרים. אבל אין ממנין אותה לשחוט לרבים כלל. בכן נסתלקה תמיהת הרב"י מעל הכלבו בדעת ר"י הלבן ושב הדבר ישר וכשר. וכן אתה אומר בדין העבדים דאתקוש לנשים. ושוה לאשה ודאי בענין זה. עכ"פ אין כחו יפה ממנה. כל שאינו משוחרר. שאין סומכין על שחיטתו אף שלמד. רק לצורך עצמו. או שנותנין לו סכין בדוק ורואין. ומ"מ אין ממנין אותו שוחט לרבים. וגרוע הוא מהאשה כל עוד שלא נשתחרר כנ"ל. לכן בדיוק כתב הטור משוחררים. וכן נכון בלי ספק. ואחר שבאנו לכלל זה. צריכין אנו לידע עוד שאין כל זה אלא בשחיטת חולין. לא בקדשים. ועל כרחנו לומר. דלא מתוקמא ההיא דרפ"ג דזבחים. כפשטה דסוגיא. דאפילו לכתחלה נמי שרו נשים ועבדים אף בשחיטת קדשים בכל גוונא כדסברו כל הפוסקים בכלל ולא היא. שכבר הבאתי כמה ראיות גמורות מן המקרא. שאפילו אנשים מיוחסין שבישראל לא היו מניחין לשחוט זבחים. אלא כהנים ולוים דווקא. עלח"ש פ"ד דקדושין. הלא בלי ספק מוכרחים אנו לחלק גם בין לכתחלה ולכתחלה ולא כל לכתחלה בחדא מחתא מחתינהו. אלא ההוא לכתחלה. הכי מתפרש. בדלא אפשר. והיינו כי אהדרו בתר כהן ולא אשכחו. כעובדא דעלי ושמואל ומשם ג"כ ראיה דאפילו ישראל מיוחס לכתחלה לא. ולא לשויוהו לעלי (שופט ישראל וכ"ג ששמש ברה"ק) בטועה. דלא ידע מתני'. אלא ודאי עלי כדין היה מחזר אחר כהן. אלא שבזה עשה דבר יתר. שהקפיד לחזר אחר כהן כל מאי דאפשר. ומתוך כך שהה והחמיץ המצוה. בזה עשה קצת שלא כדין. ואהכי א"ל שמואל מאי כולי האי לאטרוחי טובא. שחיטה בזר כשרה. דיעבד מיהת. וכיון דלא הוה שכיח כהן התם ההיא שעתא. כדיעבד דמי. ולא צריך לאהדורי טפי. דנפיק מנה חורבא. שהויי מצוה לא משהינן.

1059

1060והאחרונים נדחקו מאד בכל זה וחילוק מוכרח בין קדשים לחולין
איברא כי קאי כהן קמן. איהו עדיף ודאי לכ"ע (והרי היה פייס גם לשוחט) אז לא ישחוט ישראל במקומו (וכי קשחיט אפילו כהן אחר. תחת זה שזכה בפייס. נ"ל פשוט דהוה מבעי לשלומי עשרה זהובים. ק"ו לישראל) עאכ"ו לעבדים. שאפילו משוחררים כשרים ידועים. ונשים צדקניות ובקיאות. לא הוכשרו אלא בשעת הדחק. שאין כאן כהן בקי בשחיטה מצוי. אז אומרים לה לכתחלה עמדי ושחטי. וכן לעבדים. היינו הוא לכתחלה. דכשרים נמי הני דאמרן. מ"מ באתרא דשכיחי גברי מומחין. לא מבעיא לשחיטת קדשים. דלא שבקינן להו כנ"ל. אלא לשחיטת חולין לא חזיין כה"ג (ר"ל נשים. ברם משוחררים. ודאי ישראלים גמורים נינהו לכל מילי) אלה דברים ברורים נכוחים ומוכרחים בעזה"י. ובהגהותי לרא"ש הוספתי מלח ותבלין. להחזיק הדבר בכל עוז. ועמש"ע לעיל בתשובה (סקי"ב. דסא"ב בס"ד). גם צריך לידע דאיכא קצת קדשים. דאית בהו ודאי קפידא בכהן דווקא ולעיכובא נמי. למ"ד שחיטת פרו ופרה בזר פסולה. ע"כ במו"ק. ואתה שמענה ודע לך להעמיד דבר דבר על בוריו: יעב"ץ.

1060

1061שאלת סייף שהרגו בו אדם. אם ראוי לעשות ממנו סכין לשחיטה:

1061

1062תשובה

1062

1063דין סיף של הריגה לשחיטה
הנה ראיתי בספר נקרא לחה"פ על ש"ע י"ד (ס"ח) ז"ל שאלה ראובן קנה סייף מתליין שדן בו ד"נ ונתן לתקנו לסכין של שחיטה. אם מותר לשחוט בו. דקיי"ל חרב הרי הוא כחלל. ומטמא לבשר ששוחט בו. י"ל דסכין נטהר ע"י טבילה עכ"ד. והנה השאלה הבל. והתשובה דברי בורות. כי מה אכפת לנו בטומאה וטהרה האדנא (אם לא לענין טומאת כהן. בזה באנו למחלוקתו של ר"ת ורח"כ (עלח"ש פ"ז דנזיר) והיינו לענין חרב עצמו. ואין זה שייך לבשר שנטמא ממנו. פשיטא דכהן שרי למיכל מניה. וכל יומא אכלי כהני דידן מבשר שנטמא. אפילו במת עצמו) ואי איתא דאיתא לקפידא דטומאה בהכי. מאי אריא חרב. אפילו כלי שטף נמי טמא טומאת שבעה. ולא סגי ליה בלא הזאת שלישי ושביעי. כדכתיב והזה על האוהל ועל כל הכלים (וערפ"ק דאהלות) ולא מהניא ליה טבילה במיא לחוד. משו"ה השתא. איזה כלי שהוא. שנטמא בטומאת מת. אין לו טהרה עולמית. עד שיהא מקור נפתח לנדה ולחטאת. ובשר שנטמא באוהל המת. או בנוגעים במת. אין לו טהרה כלל. אפילו היו לנו מי חטאת. ויהא אסור באכילה (אפילו לישראל. כמו שסבור זה המשובש. כנראה מסתימתו. כ"ש לכהן) בזמן הזה. ועד כה לא ידע. שהכל אוכלין אותו בכל יום. והיה לו לאסור אכילת בשר עתה לגמרי. על כן גנאי להטפל בדברי התול הללו.

1063

1064מ"ש בלח"ש שבוש עצום הוא
אבל חושש אני בבשר שנשחט בסכין זו. משום איסור הנאה. שכן בהרוגי ב"ד שנו חכמים. סייף שנהרג בו. נקבר עמו. ביחוד אם דן בו ישראל (מה גם דודאי שלא כדין הרגו) פשיטא דיש לחוש. ונ"ל שדינו כדין סכין של משמשי אלילים (דלקמן ס"י. ושם מקומו) דאסור לשחוט בה מסוכנת. הוא הדין בזה. יעב"ץ.

1064

1065שאלתני אם יש אתי פירוש מקובל ללשון תוספתא שהעתיק הרב"י בי"ד סקס"א דקכ"ו ספ"ד כי מ"ש הוא ז"ל בפירושה נראה דוחק גדול.

1065

1066תשובה

1066

1067באור והגהה בתוספתא בדין המוצא שטר שיש בו רבית על נכון. שהשיאם הב"י לד"א והפליג לדרך זר
אעתיק לך מה שכתבתי עליו שם במו"ק אהא דאיתא בתוספתא המוציא שטר רבית יקרענו. ה"ג המוצא בלי יוד. וה"פ המוצא בשוק שטר שיש בו רבית מפורש. יקרענו. אע"ג דבאין בו רבית. לר"מ יחזיר אם אין בו אחריות. ולחכמים אע"ג דבין כך ובין כך לא יחזיר. מיהא לא יקרענו. אלא יהא מונח ביד המוצאו. אולי יתברר בעדים של מי הוא. או שמא יהא חייב מודה. ודילמא נ"מ נמי דאי תפיס. דמידי הוא טעמא. אלא משום דכיון דנפיל אתרע ליה. א"ה דיינינן ליה כשטרא ריעא. דלא מגבינן ביה ולא קרעינן ליה. דכי תפיס לא מפקינן מניה. אבל הך שטרא דאית ביה רבית. לכ"ע מקרע נמי קרעינן ליה. וטעמא מאי. משום דעובר (כצ"ל) הוא בקיומו. כלומר הרוצה בקיומו. קעבר עליו משום לא תשימון. ומשום לא תשכן באהליך עולה. לפיכך אם המוצאו אינו קורעו. גורם לעצמו כמו למלוה. מכשול עון. שמא יבוא עוד ליד המלוה. ויעבור ע"י כך בלאו. ויהא עון תלוי גם בראשו של מוצאו. משו"ה דטבא ליה עבדינן וקרעינן ליה. והכא ברבית דאורייתא עסקינן. וא"ת הא כיון דמפרש ביה רבית. לא מצי גבי ביה. ומאי עובר איכא. הא לאו מילתא. דחיישינן לב"ד טועים. דסברי מדעתיה הוא דכתב ליה. ואחולי אחיל גביה. לית לן בה. א"ד גברא אלמא הוא. וכמו דאשכח סהדי דכתבי וחתמי ליה אעולה. איכא למיחש נמי לב"ד כה"ג. מחמת אונס. או שיגבה ע"י עש"ג. וב"י במ"כ בכדי קטרח. והפליג לדרך רחוק וזר. שוב ראיתי בהג"א פ' המניח דגרס בפר"י. שעובר בקיומו. ואפילו לפמ"ש אובד בקיומו. היינו הך. כי ר"ל שהרי גם בקיומו אובד הוא. והרי הוא כאבוד ממנו ומכל אדם. לפיכך אין בו משום השבת אבדה. אלא המוצאו יקרענו. יעב"ץ.

1067

1068עוד שאלת אם יוכל אדם לתת סך מעות לחברו. על מנת שיתן לו כך וכך לשנה. כל ימי חייו. הן רב שיהיו ימי שניו. או מעט. ולאחר מות הנותן. לא יצטרך הלה לתת מאומה ליורשי נותן. אלא ישארו המעות למקבל. ואפילו מת נותן מיד. ולא נהנה הנותן מן המעות כלום

1068

1069תשובה

1069

1070דין מי שרוצה למסור מעותיו לאפ' ע"מ שיתן לו הלה סך ידוע מדי שנה בשנה כל ימי חייו ואח"כ ישארו לנותן
כענין זה מצאתי שכתב בס' כנה"ג סק"ס. שסדר למי שרצה לעלות לא"י והיה רוצה להניח קרן שיתפרנס ממנו כל ימי חייו. שיתן המעות לפ' במתנה. והפלוני יתחייב לתת לו כך וכך לשנה כל ימי חייו. אם מעט אם הרבה. ואם ימות הנותן תכף. ישארו הנכסים למקבל. ואם יאריך ימים. חייב המקבל לשלוח לו כל ימי הסך שקצבו ביניהם. ולרווחא דמילתא עשה שיתן המעות במתנה גמורה למקבל בלי שום תנאי. ואח"כ יתחייב המקבל לשלם לו סך כך לשנה. עכ"ד. וצ"ע כיון דמעיקרא מתנה הוא דקיהיב ליה למקבל. למאי אצטריך תו לתקוני בתר הכי. שאם ימות ישארו נכסיו למקבל. פשיטא. והא לא הדר איחייב ליה אלא מנפשיה לדידיה ולא לירתיה. ואי נמי קבעי מקבל למהדר נמי נכסי דנותן לירתיה בתר מיתה. מי לא מצי עביד כה"ג נמי כמה דבעי. דילמא אה"נ. אלא דמעשה הכי הוה. שלא נתרצה המקבל באופן אחר. והוא הדין נמי. דלא הוה צריך למכתב ליה הכי. שישארו הנכסים למקבל. אחרי מות נותן. רק המחבר האריך את העשוי אע"פ שאינו צריך.

1070

1071במ"ש ספר הכה"ג יש לפקפק
ועכ"ז דבר קשה הוא בעיני. כי יראה שלא יתכן להשוות את שני בעלי דברים על עסק כזה. אם לא בהנתן ידיעה לכל אחד קודם המעשה. איך ובאופן מה יקוים דבר. כדי שיסכימו עליו. וכיון שתנאי זה היה בדבריהם מתחלה. חוששני לו משום רבית. אף שלא פרשו אותו בשעת המתנה. ואפי' לא הוצרכו לגמרי להתנות תחלה. רק סמכו זה על זה ולבם בטוח: ששניהם יעשו אח"כ כראוי לטובת שניהם. מ"מ נ"ל שיש בו משום הערמת רבית. דהיכא דלא יהב ליה מעקרא מתנה גמורה חלוטה. אלא על תנאי זה. נ"ל דהוי רבית כל מה שמקבל יותר מהקרן. אם האריך ימים הנותן. דאדעתא דהכי יהב ליה מעקרא. והוי ליה כי ההיא דאת ונולא אחי (מציעא סז"א) ולא פטומי מילי נינהו (שם סו"א) ודלא כמ"ש הרב המחבר הנ"ל. דלרווחא דמלתא הוא דקעבד הכי. אלא לא סגי בלא"ה. אע"ג דאינו אלא צד אחד ברבית אסור. וע"ל ס"ס קע"ג בב"י בשם ריב"ש. בדין הבטחת ספינה. ובמ"ש שם במו"ק בס"ד. וע"ל סקע"ד. ועמ"ש בשכה"ג ר"ס קס"א. בהגהת הטור אות ה'. בשם תשובה לריב"ש. יעב"ץ.

1071

1072תגר אחד היה בידו כלי כסף למכור. והלך אצל סוחר בכלי בדיל. ולקח ממנו איזה כלים במשקל ובמקח הקצוב בדמים כל ליטרא כפי השער הראוי. וזה שם לו כלי כסף שלו כל לויט בכך וכך ונתרצו במו"מ. ומשך בעל הבדיל את כלי הכסף. ועד שלא קיבל הלה את כלי בדיל. נמצא שנתאנה בעל הבדיל יותר משתות מהו שיכול לחזור בו ולבטל המקח.

1072

1073תשובה

1073

1074דין המחליף כלים בכלים דרך מו"מ די"ל אונאה ובטול מקח ובאור דעת הר"מ בדין חילוף כלים שאינו אלא שלא להוציא בדין והיכא דקיימו זוזי
איברא קיי"ל המחליף כלים בכלים אין להם אונאה. אפילו מחט בשריון. שזה רוצה במחט יותר מבשריון. כדאיתא בסימן רכ"ז. ומדלא אשמעינן הכא נמי רבותא דשומא. כדאשמעין בסיפא במחליף פירות בפירות. משמע לכאורה דברישא בכל גוונא אין כאן דין אונאה. ולא נהירא. דהא מידי הוא טעמא אלא משום שזה רוצה כו'. משא"כ במקפיד בשיווי דמים. ושמו אותן מתחלה. בודאי חליפין אלו הרי הן כדמים. והיינו נמי דלא מפרש ברישא כה"ג בהדיא איפכא. בין שמו בין לא. משום דסתמו כפירושו. מיירי בחליפין בלי שומא. דזיל בתר טעמא.

1074

1075ועוד חידוש הוא. ואין לך בו אלא חידושו. הבו דלא לוסיף. וכל זה אפילו בשניהם אינן תגרים. ואין צורך לומר בתגר שקונה למכור. וכ"ש אם הסכימו למכור ולהחליף כלי וכלים. בסך רב ממיני כלים אחרים. כאלו הסוחרים הולכי רכיל נחושת וברזל וכלי בדיל. שמוכרים מהך סך רב במשקל במעות קצובים. הליטרא בכך וכך. שאם מכרו סך מה בחילוף על כלי כסף וזהב. ופסקו הדמים ליטרא בדיל כך. ולויט כסף בכך. שאע"פ שי"ל שמשמשך זה הכלי של כסף. נקנו כלי הבדיל לבעל כלי הכסף. ואפילו לא שקל את כלי הבדיל עדיין. מאחר שדמיו קצובים. סמכא דעתיה. וכבר קנה זה ונתחייב זה בחליפין בכל מקום שהן (ואף בזה יש לדון. משום דמחוסרין ברירה. ובדאורייתא אין ברירה כ"ש להוציא מיד המוחזק. דמחסרי מנין ומשקל ובחירת המינין. אפשר דלא סמכא דעתיה) אפ"ה מחזיר אונאה. ומקח קיים. שחליפין כאלו פשיטא דאית להו תורת דמים. ונ"ל שכל עיקר דין זה של הר"מ. אינו אמור אלא שלא להוציא האונאה בדיינין. מיהא מסתברא דיש לו אונאה למוחזק. ברם כה"ג דאמרן. אי איישר חילי. הוה אמינא דינא הוא אף להוציא האונאה מיד המוחזק. לא מבעיא במוחזק אלא אפי' להוציא ממון מפיקנא מניה כי כשורא לצלמא כדי אונאה והוא הדין לביטול מקח כך נלע"ד יעב"ץ

1075

1076אמרת ששמעת ממני שנמצאו באה"ע בב"י ובש"ע. טעיות קשים בדבר הלכה. שיצאו מיד השליט מידי אביר הוא המשביר. ושכחת ובקשת להזכירך אותן.

1076

1077תשובה השתים כבר קבעתים בדפוס כיון במגדל שלי. האחד בדלטב"א בדין הממאנת שנשמטה מלת אין בלשון הטור. ונמשך הב"י אחריו וקבע לשבשתיה בש"ע. השני תמצא שם ברמב"ב בסופו. שנשמטה מהרב"י הלכה וגמרא ערוכה. השלישי הלא הוא בש"ע ס"ס קנ"ח. מ"ש שם ויש להם אחים אחרים. ארבע תיבות אלו. שבוש מוחלט הם ונקבעו בכל דפוסי הש"ע. מבלי משים לנצח. ולא חלי ולא מרגיש שום אחד מהאחרונים.ויש עוד כמ"ש בחבורי בס"ד. לכן צריך להזהר עוד. יעב"ץ.

1077

1078ברודא התעו"ל.

1078

1079באור הגון מופלא בלשון הרא"ש מפור בהגוז'
מה שנתקשה מר בלשון הרא"ש בהגוזל קמא. במאי דכתב דלית הילכתא כחוכא דבני מערבא. אע"ג דר' אבא מפרש משנה דעירכין אליבייהו שהוא ודאי דבר מתמיה לכאורה. דהא ר"א א"ר אבהו דלעיל מניה. דמוקים לאתקפתא דב"מ. דלא תקשי דפריך ר' שמואל עלייהו. דא"ה חטין בחטין נמי. קאתי איהו ומשני להו. ועליה קאי ראב"א. ממילא נדחו בני מערבא. ולא שפיר עבדו דמחכו. נ"ל פשוט בכוונת הרא"ש. דאיכא למידק תו. אמאי מייתי סייעתא מר' אבא. ולא מר' אבהו. דודאי ס"ל כבני מערבא באין ספק. ואי משום דדחי ליה ר' אבא. אינו מוכרח וסברא רצונית היא. ומשום דיחויא לא שבקינן מאי דפשיטא ליה לר' אבהו. ועוד דהא כולהו אמוראי דבתר הכי אותיבו עליה דר' אבא. ובמסקנא לא קאי. והוכרח לתירוץ אחר. אלא כך היא כוונת הרא"ש. דודאי מר' אבהו לחודיה ליכא סייעתא. לבני מערבא דהילכתא כוותייהו. לפי שהוא תופס לעיקר סברת ב"מ. ועושה מערכה על הדרוש ותדע מהקושיא. דאל"כ קשיא מתני' דערכין. ואי אמרת דאע"ג דלא הודיע לבעל המעות. אפ"ה קני בעל המעות. משום דשליחותיה קעביד. לק"מ ממתני' דערכין. ואפילו אי מדמינן לה למתני' לחטין ושעורין. נמי קני. ולא משום דלחטין וחטין דמיא. אבל ר' אבא דבתר הכי דחי לדר' אבהו. דאה"נ אפילו תימה דדמי לחטין וחטין. אפ"ה לא תקשי אדבני מערבא. דאינהו ס"ל בקושטא בחטין וחטין נמי שליח קנה. ולא בעל מעות. מטעמא דידהו דמי הודיעו לבעל המעות. דודאי שייך בתרוייהו שפיר. והתם במתני' דלא קנה הקדש. והאשה קנתה. אע"ג דדמיא לבעל מעות. ומי הודיעה. אי משום הא לא קשיא. דאין דעת המקדיש מתחלה על כך. לא הקדישן מעולם. ולא משום דקנתה האשה מעכשיו. דאילו היה מטעם זה. לא היתה זוכה בו האשה. כטעם דב"מ. דמי הודיעה שתזכה. ומוכרח דעל כרחך ר' אבא ס"ל הכי. מדלא אשכח לפרש המשנה אלא משום דעל זה לא היה כוונת המקדיש. אבל אלמלא כיון להקדיש. לא היה מועיל לזכות בו האשה. ע"י שנאמר דבעל מתחלה. כשנתן לצבע אדעתא דידה. ושליחותא דאשה קעביד. אע"ג דלא הודיעה דכיון דשינה. ממילא ברשותיה קאי. דומיא דשליח דעלמא. אפילו בחטין וחטין. א"כ בהדיא משמע. דר' אבא קאי בשיטתייהו דב"מ. ומוסיף אמילתיה דר' אבהו. דלעולם בני מערבא אפילו בחטין וחטין פליגי. מהך טעמא דמי הודיעו. שכל זמן שאין כאן הודעה. אינו זוכה בעל המעות בכל גוונא. ואפ"ה מתניתין דעירכין שפיר מתוקמא אליבייהו כדפרשינן. ומדחזינן נמי לבתר דכולהו אמוראי בתראי אתקיפו עליה דר' אבא. הדר ביה. ומפרש טעמא דמתני'. משום דהוה כמפרש שאינו מקדיש את של אשתו. הא לא הכי. בסתם. ר"ל אילו לא אמרינן נעשה כאומר. שאין להקדש בהן. אלא סתמא חשבינן ליה הכל של גזבר. ולא אהנו מעשיו שנתנן לצבע לשמן. אמרינן כיון דלא הודיע הצבע לאשה. לא זכתה. ש"מ דמי הודיעו סברא אלימתא היא. אף למסקנא דשינויא דר' אבא. וכל היכא דליכא הודעה. לא זכה בעל המעות. ותקשי ליה להרא"ש. דפסק דלא כוותיה אפילו בחטין ושעורין. לכך הוצרך לעשות סניגרון לדבריו. דלעולם ר' אבא נמי לא ס"ל כוותייהו. והא דלא שני למתני'. דאע"ג דלא הודיעה לאשה אפ"ה זכתה. היינו משום דליכא למימר הכי. אלא במזכה את שלו לאחר ע"י אחר. אבל ע"י עצמו לעולם אינו זוכה. ודוק. זהו הנ"ל יעב"ץ.

1079

1080סתירה עצומה אליבא דחד תנא
ומאי דקבעי מר למידע מאי דאמינא ליה. דרמינא דר' יוסי אדר' יוסי. ולא אשכחנא לה פתר. הא הוא ודאי דקשינא בה טובא בהחולץ (דמו"ב) חזינן דס"ל לרי"ו בפשיטות. דמילת גוי אינה מילה כלל. ובפאמ"ע (דךז"א) שמעינן ליה בהדיא אפכא. ע"ש. אמינא לפול בה סתר פתר. ומאן דמתרגם לי הני תרי אליבא דחד תנא. מחזיקנא ליה טיבותא בפרח וכפתר נקיטנא תרי מתנתא דתורה ויהיבנא ליה דלישקול אגריה לאלתר. יעב"ץ.

1080

1081ערב דלאחר ממ"ע אע"פ שהיו בידו ספרי הלוה למשכון חוב של עצמו. מצי למימר משטה אני בך. השגה על בד"מ וש"ך בדין ערב הפוטר את הלוה כשיש לו ממנו מעות בידו
אחד תבע לאחד בב"ד. שנעשה לו ערב בשביל אחר שלוה ממנו. ועכב לפרוע. ונגשו המלוה לפרעו. ובקש מזה שהיו בידו ספרים שלו בפקדון למשכון. ופייסו שישתיק מעליו נגישת ב"ח הנ"ל. שדוחקו ומבזה אותו בדו"ד. והלך זה שבידו הספרים ובקש מב"ח הלז שיניח ללוה הלז. ולא ידחקנו על הפרעון. והוא ערב בעדו בסך כך. ושוב בא הלוה בדברי ריצויים אל הערב שיחזיר לו הספרים. ועשה כן. ועכשיו תובע הב"ח סך המעות שאמר לו זה להיות ערב בעדו. ופסק המורה שישבע הערב שלא נעשה ערב. ואם לא ישבע. מחויב לשלם הסך ההוא. נ"ל לא טב הורה. דהא אינו ערב דשעת מתן מעות. גם לא פטר את הלוה בשביל ערבותו של זה. רק פייסו שלא ינגוש אותו. ועכשיו שמשטה בו (גלי דעתיה. דלא כיון רק לעשות נחת רוח לאוהבו הלוה. שתסור יד המלוה מעליו ולדחותו לפי שעה. סבר לאשתמוטי. דילמא בתוך כך מתרמו ליה זוזי ופרעיה) עדיין הוא עומד בתביעתו. יש לו עליו הכפיה של ב"ד כבראשונה. לא הזיקו ולא הפסידו בכך מאומה. לא היו אלא פטומי מילי בעלמא שימתין לו עוד. ואם אמנם בהגה בש"ע (סקכ"ט סע"ג) כתב י"א שאם היו לערב מעות של לוה בידו. נשתעבד בכל אופן. הא בד"מ השיג על מהרי"ו בזה. וה"ט דכתבו בהגה שבשם י"א משום דלא ברירא ליה. וא"כ הרי יכול הערב לומר לו קים לי דלא כוותיה מספיקא מי מפקינן מניה. וש"ך מוקי לה דווקא בשהיו אותם המעות עצמם שהלוה לו ביד הערב. ולפי זה אין מקום לחייב את הערב. ומעמד שלשתן לא היה בכאן. אלא שיש לי עיון בדעת הד"מ וש"ך הנ"ל. מאי קסברי הא ודאי דינא דמהרי"ו מוכרח מעצמו. דבכל גוונא מחייב ערב הלז. מדרבי נתן. ומאחר שהודה הלה שיש בידו מעות משל לוה. ודאי מבעי ליה לשלומי לב"ח שלו. יהו המעות איך שיהו.

1081

1082אך בנ"ו פשיטא אין כאן שבועה. דלא כפסק מורה זקן
ברם הכא בנ"ד שהיו הספרים ממושכנים לנפקד. וב"ח קונה משכון. א"כ לא חל שעבודו של חוב אחר עליהם. כל זמן שלא נפרע הלה תחלה. והוא לא סילק שעבוד עצמו מעליהם. רק הניח דעתו של ב"ח זה שלא ירבה בנגישה כל כך. בפטומי מילי אשבח דעתיה. מדי ממשא אית בהו. מילי דכדי נינהו. ומצוה קעביד כ"ש אי איכא נמי הכחשה. מ"מ פשוט דאין כאן מקום לשבועה. כיון דכי קמודה נמי מיפטר זה ברור בעיני. גם עיקול לא נעשה על הספרים על פי ב"ד. לחייבו מתורת תקנה. יעב"ץ.

1082

1083הבא על הנכרית. אם הוא פסול לעדות.

1083

1084הבא על הנכרי' פסול לעדות ודאי והשגה על בד"מ
תשובה בד"מ (ח"מ סל"ד) דהבא על הגויה מיפסל רק מדרבנן. דהא אינו אלא מגזרת ב"ד כו'. אבל במו"ק כתבתי עליו שדבריו תמוהים. דגזרת ב"ד של חשמונאי הוא לחייבו משום נשג"ז. להחמיר עליו יתר על של תורה. אבל הל"מ היא. שחייב מיתה וקנאים פוגעים בו (לבר ממאי דכתיב בתורה. ומבואר גודל החומר שבאיסור זה שנענשו בו יותר מבמעשה העגל. וכמו שהארכתי בזה בלח"ש ס"פ הנשרפין. ולבר ממאי דכתיב בקבלה יכרת ה' לאיש אשר יעשנה. ומשולש בכתובים. הרעש הגדול והעצום אשר עשה עזרא על הדבר הזה. איך מרט שער ראשו וזקנו. כשמעו אותו דבר. מה שלא מצינו דוגמתו. תסמר שערות ראש הקורא אותה פרשה ויתר לבבו ממקומו) וכיון שדמו מותר ובשרו הפקר לקנאים. כאיילים וצבאים. פשיטא דלא גרע מעובר עבירה של תורה שאין בה מיתת ב"ד ולא של קנאים. אע"ג דהך לתאות יצרא דעברה הוא דקעבד. ולא רשע דחמס הוא. ולאחר שפרש תו לא בר קטלא הוא. מ"מ הרי הוא חמור משאר לאוין דתורה. שאין דמו מותר אפילו בשעת מעשה. ואפ"ה פסיל. כ"ש הך דהפקיר דמו למקנא. והל"מ וכן ד"ק כד"ת דמו. לכן בלי ספק שפסול גמור הוא. ועדותו בטלה. הנ"ל יעב"ץ:

1084

1085זהו מה שכתבתי והשבתי לפו"מ מאמשטרדם. על אודות שקבלו שמה חזן לק"ק שלהם. שהיה לפנים חזן בק"ק גלונא. ונפטר מאתם. ונשכר לק"ק הנ"ל. וכבר נתיישב שמה. ושוב אחר מעשה רב הנ"ל. עשו ק"ק גלונא מעשה מכוער והחרימוהו. מבלי תבוע אותו תחלה לפני ב"ד שוה לב"צ שיזדקקו לעיין בדינו: ובלי שמוע טענותיו וזכיותיו שיציע אל השופט אשר יהיה בימים ההם להגיש עצומותיהם לפניו. והחזן היה צועק חמס מפניהם: צווח דינא קבעינא וליכא דמשגח. והדברים ארוכים והנה החזן הוכרח לכתת רגליו לבקש לו עזר מבחוץ. אולי ימצא אלהים שופטים בארץ. לנקות עצמו לפניהם ולזכותו בדינו. ובא עד הנה. ונהגו בו ג"כ דין מנודה. והפו"מ דאמשטרדם נפשם מרה להם על הדבר הרע הזה.: ועל ק"ק גלונא דעבדו דינא לנפשייהו בלי ש"ח. וכתבו אלי פעמיים שלש על אודות החזן הנרדף הלזה על לא חמס בכפו. ושומע לא היה לו גם מב"ד שלהם. והודיעני תלונתם באורך (שאין כאן מקומו. לכן אהא כוסה קלון) ובקשוני לעמוד על צד ימינו אם אפשר: ולהודיעם משפט אמת וישר. ומחמת שאגרותם היו בל"א מעורב קצת. מה גם שכבר נזדקן הדין זה שנים רבות. וא"צ לו עכשיו. מה דהוה הוה: לכן לא הצגתי אגרותיהם פה. רק אציגה מה שהשיבותי אותם דבר בתום לבבי. בבחינה מה שיש בו צורך לדורות בנדון כיוצא בו. אע"פ שחשכתי עצמי מן הדין: בעקר הדברים וטו"ת שבין הצדדים.

1085

1086ב"ה ט"ו טבת תקו"ל: אלטונא.

1086

1087שלום לאה"נ פו"מ פ' יצ"ו.

1087

1088מ"ש לאמשע' בענין עסק ביש שנעשה לחזן שלהם מבני ק"ג שהעבירו עליו את הדרך. מנודה לעיר אחת בכח ובאלמות מידי מששא אית בה אף לעיר אחרת אף כי לעירו
גי"ה ק' ביום ד' העבר. ובפתחי עמדתי משתומם שכתבתם עה"פ בשביל עסק ביש דחזן שלכם:. בפרטות שבודאי כבר נודע לכם מאז ומקדם. שאני שונא מוחלט של החזנים שבמדינות הללו. רובם ככולם. וכאשר העליתי זכרונם לרעה ולא לטובה בדיו העומד בחבורים שחנני השי"ת (יעוין בסולם המוצב לפני ב"א ובמו"ק סנ"ח) כי זה ראיתי מכשול הגדול שבבני אומתנו. ביחוד בק"ק אמשטרדם. שהיו יתד תקועה לרעה זו. מה שאין מהצורך להאריך בידוע לכל העולם. על כן היה לי עסק זה כמתעתע בעיני אכן אין למדין מהכללות במקום שנאמר בהן חוץ. כי אחר החקירה והדרישה שמעתי מלמדים זכות על האיש הלז. מהיודעים והמכירים את האיש ואת שיחה נאה זו תפלה. שמתנהג בהן כהוגן. ומעידים עליו שהוא ירא ה' מנעוריו. וצועק חמס על אנשי ק"ק גלונא. מהעול הנעשה לו שהחרימוהו שלא בפניו. ולא שמו לב לכל דברי התנצלותו והצטדקותו. והנה באמת מתחלה אמרתי מה לי ולשיר"ה הזאת. ואף אם הוא שלח אלי בבואו עד הנה לתת שכרי משלם. אם אטפל לעיין בדינו. שמתי לאל מלתו. ושוב שלחו אלי נכבדי הק"ק דפה. לחוות דעתי אם מותר לבוא בקהל ה'. לירד לפני התיבה בבה"כ פה. באשר האב"ד דכאן זקפיה לקועיה כחיווא כנגדו. לנהוג בו דין מנודה עכ"פ. ולא יכולתי להשיב האנשים בפחי נפש ריקם. גם חשבתיו לדבר מצוה לאשר חמוץ. בפרטות שנתברר שהאיש טוב וירא שמים. ומה שעשה מאונס עשה. ואונסו גלוי וידוע ומפורסם. לכן יראתי מעונש הרואה זכות לעני. מורדף מזרוע רבים. אם אשתוק ואשים מחסום לפי. להגיד לאדם ישרו. ולא מזיגנא רישאי אבי סדיא עד דמהפיכנא בזכותיה. ואע"פ שאין לשמוע דברי בע"ד אחד. פן יבוא רעהו וחקרו. אכן אחרי ראותי מעשה ב"ד שבידו. שהתרצה מיד לציית דין. אז אמרתי אחינו אתה. עם שבתחלה אספתי את שלומי מאתו. כי יראתי מהכשל ח"ו בעון חרמות. שאפילו שפחה של בית ר' לא נהגו חכמים קלות ראש בנידויה. אבל מאחר שהאיש הלז אינו מסרב מלקבל הדין כאשר יושת מב"ד השוה. א"כ מיד פקע החרם. וקרעינן לפתיחא. ואין פתחון פה ולא פוצה פה לדחותו בשתי ידים. על לא פשע ולא חמס בכפו. לא יעשה כן בישראל. על כן לא חמצתי המצוה. ושלחתי בשעה זו אצל פו"מ הק"ק להתיר לו להתפלל בבה"כ שלי. אם יסכימו ויאותו לי. ועדיין לא חזר אלי השליח. ואין פנאי להאריך עוד. כי היום רד מאד סמוך לקש"ק. אעפ"כ אתיצבה עמכם למשפט. ואמרתי להתוכח בקצרה ובמרוצה. אודות האיש הלז. מה זאת עשיתם לשלוח האיש הטוב הלז בדרך רחוקה כזו. למסרו ביד מבקשי נפשו. הלואי שתהא ביאה כיציאה. במ"כ הסכלתם עשו. ולא ירדתי לסוף דעתכם ודעת הב"ד שלכם. מי ומה הביאכם לידי מדה זו. וכי מה כח ב"ד גלוגא יפה. לנדות ולהחרים משועבד שלכם. ואפי' לכשת"ל שכדין נידו אותו. הא קיי"ל מנודה לעיר אחרת. אינו מנודה לעירו ודאי אינכם צריכין לנהוג בו דין מנודה ח"ו. והנוהג בו כך בעירכם או בכאן. חוששני לו מעון המנדה שלא כדין. עד יבורר הדבר ע"פ ב"ד ממוצע. ולאו כל כמינייהו דק"ק גלוגא. למעבד דינא לנפשייהו בכה"ג. וכופין אותן לבטל כפייתן בכל מאי דאפשר עד דציית. נקטינן בכופתייהו עד דשבקי לכלימייהו טוט אסר וטוט בעו שרי ולבעו מטו מניה. ואי דינא קבעו. יעמוד עמהן בזבל"א. אבל לא בב"ד שיבחרו להם בני גלוגא לעצמן. חלילה לכם מעשות כדבר הזה. אנה תוליכו חרפתכם. אם ככה אתם עושים. למה לכם כל החרדה מוטב שתניחו אותו חפשי. ותתירו לו לחזור לבני גלוגא תחת ידם ושעבודם כבראשונה. בתחלה מאי קסברי. ודקארי לה מאי קארי. שרי לי מרי. על כן אם על כבודכם שהוא כבוד שמים אתם חסים. לעמוד לימין אביון. זאת העצה היעוצה. תכתבו לו שאל יזוז מכאן. וימתין עד שתועצו עצה נכונה שלמה מבושלת כל צרכה. לעמוד על צד האמת והיושר בכל כחכם. ולדון בפני ב"ד ממוצע במדינה זו. לא תחת ממשלת מי שתקיף ממנו ודב"ל. ות"ל יש אלהים שופטים בארץ. וכתורה יעשה. בין כך האיש הלז פטור ומותר מחרמם. כך נ"ל פשוט וברור. בלי עיון בספרים לגמרי. כי היום קצר. והמלאכה גדולה עלי. בזו הרגע חזר אלי השליח. והגיד לי שלא מצא החזן. ולא הפרנס בביתו. מחמת כן לא עשה שליחותו לע"ע. ומוכרחני להפסיק ולסיים בחפזי. שכבר הכריזו לבה"כ. ותתענגו על רוב שלום מאד"ה ומני הטרוד מאד הכותב בנחיצה ובמרוצה. יעב"ץ ס"ט.

1088

1089לא היה לי פנאי לחזור ולקרות מה שכתבתי בחפזון גדול. אם אולי שגיתי שגיאות מי יבין. אקוה שלא תלין משוגתי אתי:

1089

1090וזאת אשר כתבתי לשם שנית. לאשר דרשוני עוד על הענין הנעשה עמו פה.

1090

1091ב"ה י"ט טבת תקו"ל. אלטונא

1091

1092שלום לא"נ פו"מ פ' יצ"ו.

1092

1093אד"ש הנה באתי במגלת ספר בעש"ק העבר. אודות העלוב הש"ץ שלכם. לכבוד אדוני אבי שבשמים. שגזר עלי שלא לתת מחסום לפי. אע"פ שלא אביתי שמוע להפצרת הנ"ל. ליתן לו כתוב וחתום מאומה. עם שהרבה עלי רעים. גם נדר לתת שכרי כחפצי. אבל חלילה לי לעשות שום דבר בהוראת דרכי התורה האמת והיושר. בשביל הנאת ממון. רק למען האמת והשלום. כי מצווים אנחנו לאשר חמוץ ולהצדיק צדיק. בפרטות ביחיד הצועק חמס נגד רבים. דמסתמא גברי אלמי נינהו על פי הרוב. כיון דרבים נינהו סמכי אדעתייהו. והוא רובא דשכיח. ואנכי ת"ל אין עלי עול ב"ו. רק מורא שמים בלבד עלה על ראשי. ומתיירא אני מעונש אוטם אזנו מזעקת דל ח"ו. לכן כתבתי הנלע"ד לטובת האיש הלז לפי שעה. עד אשר יעיינו בדינו חכמי הדור. אשר יבוררו לב"ד השוה משני צדדים. ויעצתיו שלא לזוז מכאן. עד בוא דבר מעמכם. להורות לו הדרך איך יתנהג להבא. עכ"פ מתון מתון כו'. ואין דבר מתוקן יוצא מתוך המהירות שסופו חרטה. ודואג אני ג"כ פן יגרום ח"ו מחלוקת לגיסי הרב אב"ד שלכם נר"ו. אם יעשה מעשה גדול כזה. וילך וימסר ביד אויביו. ברעות נפשיה לקטלא נפק. חלילה. אמשטרדם לא יראה עוד לדעתי. אם יעלה ביד מתנגדיו להביאו למדינתם. ואח"כ יעשו בו כחפצם. וסוף סוף ק"ק אמשטרדם יהיו נוטרים שנאה לגיסי הרב נר"ו חלילה על כן זאת העצה היעוצה ממני אע"פ שלא נשאלתי מכם. רק מתוך שכתבו לי מכ"ת שאעשה עמו בטובה וחשבתי בודאי אין כוונתם שאעניק לו משלי. כי אינו צריך לכך. ואין כאן טובה רק להעמידו על רגליו. ולעמוד על ימינו. נגד בעלי ריבו ושוטניו. והוא הטוב לו ולכם ולב"ד שלכם. איש על מקומו יבוא בשלום. וסוף קושטא קאי. גם ק"ק גלוגא יתנו מקום לאמת. כשישמעו דברי טעם. כמ"ש בכתבי הקודם באריכות. אע"פ שהיה בחפזון גדול. ומעתה אבקש ממכ"ת להחזיר לי אותו הכתב בעינו: לראות עוד פעם אם כתבתי בדיוק כל הצורך. והיה זה שלום מני דש"ת הטרוד יעב"ץ ס"ט בנחץ נמרץ.

1093

1094אלמלא ידעתי שטוב הדבר הייתי כותב לגיסי הרב נר"ו אב"ד שלכם. רק מאחר שלא גלה את אזני. גם אנכי אשב לי מנגד. ולא יבין כי פי המדבר. אקוה יבין מדעתו הטוב והראוי. ועצת ה' היא תקום.

1094

1095עוד אני מדבר שלא יטעו מכ"ת בדעתי. לחשוב שאני מזכה האיש הלז בדינו בעיקר הדבר. חלילה לי מעשות זאת. מבלתי שמוע טענות שני הצדדים. רק מה שנידוהו ק"ק גלוגא. בזה אני אומר. שאין לכם לחוש לנהוג בו דין מנודה בעירכם וכן כאן. שהם ק"ק גדולות מק"ק הנ"ל. ולפי שהוא אינו נחשב עוד מבני עיר הנ"ל. בזה אני מזכה ובמקומי אני עומד. כל זמן שלא אשמע טעם הגון לחזור בי. וביחוד שהוא מוכן לקבל הדין מב"ד ממוצע. אך לא כאשר יושת עליו מק"ק הנ"ל ומב"ד שיבחרו להם. כי אם בזבל"א. או לעמוד בפני רבם א"ג הרב אב"ד שלהם ושלכם. באמת זוהי תמיהא קיימת. שיסרבו לקבלו לדיין בדבר זה. דהא התם והכא קרו ליה רבי. יאמרו רבם דחפו. ברוך ה' שלא עשני אב"ד. כי בודאי הייתי מפגיע בהם מד"ה ומחינא להו בסילוא כו' בכה"ג. כי אין פגם גדול מזה לחשוד לרבם המקובל עליהם ודב"ל. וגם בדבר איסור. ולית ביה אפוקי ממונא. ועוד שהורו בפני רבם. מכוער הדבר. ואין להאריך עוד כאן. כי קצרה היריעה וצרה השעה. וזאת בקשתי ממכ"ת. באם שאין ברור לו הדבר כשמש. שדברי הם לתועלת ושיהיו נשמעים בנחת. ואז טוב. אם לאו. מוטב שיצניעו כתבי. ודברי לא יראו החוצה. ובין כך או כך אבקש עוד פעם להחזיר לידי שני הכתבים כאחד מכמה טעמים. ועל זה אסמוך. ושלום שנית.

1095

1096מת שרוף. אם רשאי כהן שאינו קרובו. ואינו מת מצוה. להטמא לו.

1096

1097תשובה

1097

1098בירור דין מת שרוף
תלמוד ערוך הוא בגמרא דנדה (ךז"א) מת שרוף ששלדו קיימת. מטמא. וה"ד שלדו קיימת איכא התם תלת גווני. אי ששרפו ע"ג קטבליא פרשו תו' דהיינו עור שלוק שאינו נשרף. שנעשה בדפוס צורת אדם. ושרפו בו אדם. באופן שכל דמות תבניתו וצורתו קיימת. וחתוך איברים ניכרים. או ע"ג אבן שיש בעל מחיצות. א"נ דאיחרך אחרוכי. שהגוף כולו קיים. ונראה דלדינא. הנך תלת לישני כולהו קושטא נינהו. דאפילו בשרוף לאפר. אם צורתו קימת. מטמא ד"ת. ואין צריך לומר דאחרך אחרוכי. משא"כ בנתבלבלה צורתו. ודאי טהור הוא. למאי דקיי"ל כר"ל התם. דקאי בשטת חכמים באפר שרופים (דלא כר"י דסבר ליה כר"א. שאף נתבלבלה צורתו מטמא. ושעור אפרו ברובע כדברי ר"א) וכן פסק הרמב"ם בפ"ג דט"מ בפשיטות כר"ל. ופירש שם שלדו קיים. היינו השדרה והצלעות. לפ"ז מת הנשרף במקרה ע"י דלקה. או כגון הקדושים הנשרפים בעש"ג. פשיטא דכהן מטמא לאפרו. שהרי נתבלבלה צורתו. גם רקב אין לו. שאי אפשר מבלי שיתערב עמו ד"א. אם לא באחרך אחרוכי. שניכר היטב ששלדו וממשו קיים. כה"ג אינו מטמא לו. אם יש לו קוברין ישראלים.

1098

1099קושיא עצומ' חמורה בסתירה בין שתי סוגיא הגמר' בענין זה בחד מסכתא
אמנם לדברי הירו' שהביאו תו' שם. אפילו שלדו קיימת. טהור הוא דבר תורה. ולא אמרו טמא אלא מפני כבודו של מת. לומר שאינו בטל. וכתבו תו' דפליג אתלמודא דידן. א"כ לפ"ד הירו'. היה מותר לכהן לטמא לו. כיון שזהו כבודו להביאו לקבורה. ועד שיחזר אחר ישראל יהא מוטל בבזיון. אבל מכיון שהוא חולק על תלמודנו. נראה דלא קיי"ל כוותיה. וכן נראה מדברי הרמב"ם דלא חש ליה. אבל עדיין לא יצאנו ידי חובתנו בענין זה. כי עומד בפני הר גדול של קושיא חמורה ועצומה מאד. דרמינא דר"י אדר"י. ודר"ל אדר"ל. דהכא ר"י מטמא בנתבלבלה צורתו ואין שלדו קיים. ואף אפרו מטמא. ור"ל מטהר בכה"ג. ואילו התם בר"פ דם הנדה (נו"א) איפכא שמעינן להו. דאמרינן עלה דמת יבש טמא מאי בינייהו דר"י ור"ל דאפריך דלר"י טהור דבעי דומיא דעצם. ולר"ל דמפיק ליה. מלכל טומאתו אפילו אפריך אפרוכי טמא. ובאפריך ודאי. נתבלבלה הצורתו. ואין שלדו קיימת. אפ"ה מטמא. ונהי דלר"ל איכא למדחק ולמימר דאיירי אע"ג דמפריך ביד. מיהא אכתי לא איפריך. וכהנך שינויי דהמפלת. דמיירו בשלדו קיימת. אע"פ ששרוף ואין יבש יותר מזה. מיהת לר"י מאי איכא למימר דהא איהו הכא מטמא גם בנתבלבל ונפרך. ואפילו באפרו נמי טמויי מטמא כר"א. ואילו התם. אם אינו יבש כעצם טהור ס"ל ועוד דבהדיא איתא תו התם דבדאקמח והוי עפרא. כ"ע מודו דטהור. וקשיא בין לר"י בין לר"ל. דלר"י הכא בהמפלת. אפילו באפר מטמא. והיינו דאקמח והוי עפרא (דאפר אקרי עפר. כדכתיב מעפר שרפת חטאת. וכתיב את אפר הפרה) דהתם טהור אליבא דכ"ע. וקשיא נמי לר"ל דבשלדו קיימת. מיהא מטמא בכל גוונא דיבש. ואילו התם לא שאני ליה לגמרי. איברא אכתי יכילנא לשנויי אליבא דר"ל התם. דאזיל לטעמיה (בדנז"א) גבי שרץ יבש דמטמא נמי בשלדו קיימת. ומותבינן עליה ושני ר"ז אליביה. ל"ק הא בכולן הא במקצתן. פירוש בזמן שכולו שלם דווקא הוא דמטמא שרץ יבש בששלדו קיימת. משא"כ בנחסר מקצתו. לא מהני ליה שלדו קיימת. אי הכי ניחא. דאזיל ר"ל לשטתיה במת נמי. הא דמטמא בשלדו קיימת. היינו בכולו קיים דווקא משא"כ בנחסר מקצתו. לא מהני ליה שלדו קיים. ודוק. אבל לר"י לא יכולתי להעלות ארוכה למבוכה. שדבריו סותרין זא"ז מן הקצה אל הקצה. שהרי בהמפלת סבר ליה כר"א דאפיה ברובע אפר מטמא. ובדם הנדה משמע דאפי' כולו שלם. אם יבש רק כעפר טהור. מדלא מפליג. וכסתמא דמתני' נמי. עאכ"ו אפר. דודאי יבש טפי מעפר. אף כי ברובע בלבד. הא מילתא דתמיהא טובא. לית נגר ובר נגר דיפרקניה.

1099

1100חצי ישוב לתמיהא הנ"ל וקצת תמיהא על הר"מ
והשתא דאתינן להכי דמפלגינן בדר"ל בדידה. דהיינו בשלדו קיימת גופה. בין כולו שלם. ובין מקצתו אע"פ ששלדו קיימת. א"ה ליתא לדהר"מ בחבורו. דסגי ליה בשדרה וצלעות כנז"ל. והא אוכחנא דע"כ ליתא. ולא ידענא מנליה הא. דאי למת שאינו שרוף מדמי ליה. תסגי ליה בשדרה לחודה כדמשמע לכאורה דשדרה בלא צלעות נמי דינה כמת שלם. וצלעות נמנו בכלל רוב בנינו ומנינו של מת (עפ"ב דט"מ) ולרש"י ותו' דהמפלת משמע ודאי. דלא מקרי שלדו קיימת. אלא בשכל גופו של מת קיים. וכ"ש לפי מה שהוספנו להוכיח כן. אליבא דר"ל בר"פ דם הנדה. וצ"ע.

1100

1101והואיל ואתא לידן אציגה נא הנה. מ"ש בחי"ג סנהדרין (דנב"א) דשייך נמי לנ"ד תו' סד"ה ההיא. ואי שרפה ממש הואי. לא נטמאו. ואע"ג דאתחילא בהו מיתה מגואי. א"כ כבר נטמאו בגדיהם. וכלים הנוגעים במת. טמאים טומאת שבעה. כדתנן רפ"ק דאהלות. לפ"ז לכאורה אין צורך לומר דשלדן קיימת היתה. דאפילו תימא אח"כ נשרף גופן ממש. מ"מ כבר נטמאו הבגדים והם מטמאין אדם כנ"ל. איברא הא לאו מילתא היא. ההיא אב"א בטומאה בחיבורין שנינו. דיקרב בדיקרב. והכא אי איתא דשלדן נשרף. לא היה שם טומאה כלל. ותו דלשטת ר"ת. ל"א חרב ה"ה כחלל. אלא בכלי מתכות. ועוד דכל טומאה שאין הכהן מוזהר. ואין הנזיר מגלח עליה. אין ט"מ שחל שביעי שלו בע"פ נדחה מחמתה. וכלים הנוגעים במת אין הנזיר מגלח עליהן. כמ"ש בפ"ד דנזיר

1101

1102באור ופלפול בדתו' סנהדרין נב"א]. תמיהות עצומות בספ"ר בענין זה
וי"ל קושית התו' ברווח. דההיא דהישן דטמאים הללו שחל שביעי שלהם בע"פ (ופליגא אברייתא דעשר עטרות. כמ"ש במקומו בס"ד) ס"ל כברייתא אחריתא דת"כ. דלא נשרף גופן. וכר"א דהכא. דאמר נמי שרפת נשמה וגוף קיים הואי. ומ"ד הכא שרפה ממש הואי. וכברייתא קמייתא דת"כ. איהו ס"ל כברייתא דעשר עטרות. וכר' יצחק דהתם בסוכה. ולא מישאל ואלצפן היו. אלא אחרים הם. שנטמאו למת שלם. וחל שביעי שלהם בע"פ. ולק"מ. גם יש לפרש כוונת התו.'ה במ"ש שלדן קיימת היתה. היינו נמי אפילו תימא שרפת כל גופן הואי בסוף. מיהת מעיקרא אתחילא מגואי ולא נשרף הגוף כולו מיד. היינו דאמרי שלדן קיימת היתה בשעת מיתה. נמצא כבר נטמאו בגדיהם טומאת שבעה (כמ"ד חרב כחלל בכל הכלים) לטמא אדם הנושאם שבעה. אע"פ שאח"כ נשרף הגוף כולו. ולא נשארו שלדן קיימת. מיהו לקמן לא משמע הכי. דהא לא נשרפו בגדיהם. אבל א"צ לדחוק כלל. והנה מצאתי בספ"ר פ' קורח. עה"פ ואת האש זרה הלאה. שכתב ותימה למה אצטריך ג"ש למילף מיתת נו"א מעדת קרח שהגוף קיים (עיקר קושיא זו לא הבנתי. היכן מצא זאת הילפותא. ובגמרא פליגי בה. אי הואי שרפת נשמה וגוף קיים. או מיתה ממש. ותרוייהו מקרא דכתיב בנו"א גופייהו קילפי. שמא ט"ס או איזה השמטה יש בלשון בעל ספ"ר. ור"ל היאך אפשר לבעל דין לחלוק על זה. ולומר דשריפה ממש הואי. והיא קושית תו' שם בסנהדרין כנ"ל) פשיטא דאל"כ לא נטמאו נושאיהם. הא אפר אינו מטמא אלא מדרבנן. וי"ל דעצם ששמו לוז (כצ"ל. עיין בסיום ב"א ובית דוד) שאינו נשרף. גם את זאת לא הבינותי. אי באפר של מת שנתבלבלה צורתו קאמר. האי טהור הוא לגמרי. למאי דלא קיי"ל כר"א באפר שרופים. ואי בשלדו קיים. טמא הוא ודאי לדידן אף מדין תורה. לא צריכינן למדחק בשינויא דלוז. דמדברי אגדה הוא. ואין למדין ממנה הלכה. והכי נמי מתרצי לה תו' בסנהדרין (נב"א) איך נטמאו מישאל ואלצפן. שנדחו מחמתם לפסח שני. וניחא להו דמיירי בשלדן קיימת כמש"ל. משמע דפשיטא בכה"ג מטמא ד"ת. אלא דלירו' דמייתו תו' דנדה אכתי לא ניחא. דכיון דמדרבנן בעלמא הוא דטמא. לא הוה מדחו לפסח שני. ובכה"ג ודאי לא שייך למימר דהעמידו דבריהם במקום כרת. אך לדעתי עם שלכאורה נראה הירו' ההוא כחולק על תלמודנו כמ"ש תו' שם. מ"מ אינו מוכרח. דאיכא למימר ל"פ. אלא דהני תרי גווני דשלדן קיימת איכא בינייהו. ההיא דירו' מיירי בששרפו ע"ג קטבליא ודכוותה דנעשה אפר לגמרי. בהא קאמר דאין טומאתו ד"ת. ומודה בשינויא בתרא דגמרא דידן. ר"ל באיחרך אחרוכי. דטמא ד"ת נמי. כיון דכולו קיים. לאו אפר הוא. ומעשה דנו"א נמי כה"ג הוא דהוי. אי כמ"ד גוף קיים שלם ממש לא התחרך.או דילמא אפילו למ"ד מיתה ממש הואי. מיהא לא הוה אלא חרוכי. ושלדן מ"מ קיים ממש היה. תדע הא להך מ"ד נמי אמרינן אותם ולא בגדיהם שלא נשרפו. הא ע"כ בהכי מיירי דלא נעשו אפר. דא"כ גם בגדיהם היו נשרפים ודאי. והא ודאי בין תלמודא דידן ובין תלמודא דבני מערבא לא ס"ל הא דמשום עצם לוז הוא דהוו טמאים נושאיהם. דא"כ תקשי לתלמודא דמערבא. הא לעולם מת שרוף יטמא ד"ת. מאחר שאותו עצם אינו נשרף. וכן תקשי לתלמודין. מאי איכא בין שלדו קיימת לאין קיימת. האיכא ההוא עצם דקיים לעולם. מ"מ טמא הוא. וא"ל דאין שלדו קיימת. היינו דחסר אותו עצם. דמידי הוא טעמא אלא משום דנתבלבלה צורתו. ובהאי עצם ודאי לא תליא מילתא דצורתו. דהא לא ידעינן ליה. גם הרמב"ם הא מפרש דצורת.ו היינו שדרה וצלעות. דילמא איכא לאוקמה בחסרה סוף שדרה.

1102

1103מ"ש לחה"פ אין לו פנים ולא צורה
שוב נזדמן לידי סלה"פ ואמצא בו (בסשס"ד) שהביא דברי ספ"ר. וכתב עליהם כלשון הזה. נ"ל לפי התירוץ של פ"ר י"ל דמה"ט אפר השרופים הקדושים צריכין קבורה. בשביל העצם שלא נשרף. גם אין הכהן רשאי לטמא לאותו אפר. משום אותו עצם. אם לא במקום מצוה. דמותר הכהן לטמא להאפר בשביל העצם עכ"ד. וטעה כמה טעיות. לא הבין מה שהביא שם דברי הגמרא דנדה. דהרי משם מוכרח שאין טומאה לאפר אליבא דהלכתא. אלא בשלדו קיימת. ואם אין שם קיים אלא אותו עצם לוז. ודאי לא שלדו קיימת מקרי לד"ה. ולא עלה עה"ד להיותו טמא משום העצם הקטן ההוא בלבד (וספ"ר לא חש לקמחיה. וקפחיה בטעותא) מה גם שאין בו הכרת צורה כלל ואנן לא נתבלבלה צורתו בעינן. ואי אליבא דר"י. אפילו נשרף כולו לאפר עם העצם ההוא. מ"מ טמא אפילו ברובע בלבד. כ"ש בכולו. ולדברי הירו' אין טומאה מן התורה כל עיקר. אפילו בשלדו קיימת.

1103

1104מסקנא דהלכתא לדינא דמת שרוף אידחי כהונה
ולפי מה שחלקתי בשלדו קיים עצמו. דבמקצתו מ"מ טהור. א"כ באפר קדושים. דבודאי אין כולו קיים. ליכא דאמר שיהא כהן אסור לטמא לו. ואף ר"א דמטמא ברובע אפר. הא מיהא בעי שלא יתערב בתוכו שום אפר אחר עמו. כמו לדידן בשטת ר"ל. אפילו במת כולו לא סגי אלא בשרוף ע"ג קטבלא ודכוותיה. לאפוקי בנשרף ע"ג מערכת עצים על פני הארץ. שמתערב עמו עפרורית האדמה ואפר הגחלים. כה"ג לכ"ע טהור אף בכולו צבור יחד במקום אחד. הילכך הוראת טעות היא זו אלא בכל אופן הכהן מטמא למת שרוף. אפילו יש לו קוברין זולתו (דלא משכחת ליה שרוף עג"ק ואפודרים אם לא בדרך רחוק שאינו מצוי כלל) אלא היכא דאיחרך אחרוכי. בזה חוכך אני להחמיר שלא במת מצוה. והיינו בכולו קיים חרוך. אבל בנחסר. הא אוכחנא דע"כ יבש טהור לד"ה. ודוק. אע"ג דבמת לח. אפכא הוא. דאפילו הקרוב אינו מטמא אלא לשלם. ולא לחסר. הנ"ל יעב"ץ.

1104

1105ששאלת כבד של עוף שהיה ירוק ככרתי (גרי"ן בל"א. וירד"י בלעז) ונשלק וחזר למראה כבד מבחוץ. אבל לא מבפנים. מהו.

1105

1106תשובה

1106

1107דין כבד שהוריק ונשלק וחזר למראה כבד בחוץ ולא בפנים
זה היה מעשה והכשירוהו. כמ"ש בפר"ח (סנ"ב) וטעמם. כיון דלא נפל לאור בפנינו. וחזר עורו למראית כבד. אגלאי מילתא דמחמת חולי הוריק. ולפיכך בפנים עמד בשנויו. ואילו היה מחמת האור. עקר שליטת האש הוא מבחוץ ע"כ. והך טעמא כדי לסמוך עליו. היכא דלא ידענו דנפלה לאור. וכדמשמע מלישנא דפר"ח בההוא עובדא. ברם היכא דודאי נפלה לאור. ליכא למסמך עלה דההיא הוראה אימא אדרבה עיקר שליטת האש בפנימיות האיברי' יותר מבחיצוניותם שהוא גס יותר. ואין חום האור שולט בו כל כך מהר. כמו בפנימיותם. שהוא דק רך ורפה ביותר. לפיכך יותר עלול הוא לשינוי מאד. ואינו חוזר למראיתו מהרה. כמו בחיצוניות.

1107

1108תדע שהרי כשנפלה לאור. ולא נשרפו אפילו כנפיה היותר חיצוניות. אעפ"כ צריכה בדיקה. חוששין שמא נשתנו איברים שבקרבה. אע"פ שלא נגע האור בשטחה החיצון. ולא שלט אפילו בנוצה שלהן. עם שהאור נאחז בהן חיש קל מהרה אף ברחוק בהריחו אש. הא על כרחך לומר. שכל החיצון חיצון יותר. הגס הגס הוא. חזק יתר הרבה. דלא שלט נורא בגשמהון. וריח נור לא עדת בהון אפ"ה אפשר דשלט בקרבים בפנימיים לדקותם יותר. עלולים המה להתפעל מחום האש יותר. ככה נאמר אנחנו באיברים פנימים עצמם. שתוכיותם עלול להתפעל מחמימות האור. יותר משטחם החיצוני. כך נ"ל פשוט. יעב"ץ.

1108

1109עוד שאלת עביט של מ"ר וגרף של רעי. אם צריכין הכשר להשתמש בהן דבר אכילה ושתיה.

1109

1110דין תשמיש כלי מאוס וחילוק בין בלוע מועט ובין עביט וגרף
תשובה הרב"י (סוף סקכ"א בבד"ה הביא משם א"ח. שכשם שמכשירים כלים מבליעת איסור. כך מכשירים אותם בהגעלה או בלבון מחמת דבר מאוס כמו מ"ר כו' (ונ"ל דנקט הגעלה לכלי מתכות. ולבון לכלי חרס) וכתב הרב"י עליו שמנהג זה אין לו עיקר. אלא משפשפו ודיו. ונ"ל שלא אמר הרב"י כך. אלא כשארע באקראי שנתזו מי רגלים. או נפלה צואה. לכלי מאכל ומשקה. בכה"ג הוא דסגי להו בשטיפה ושפשוף. אבל כלי המיוחד למ"ר ורעי. שנשתמש בהם בקבע. לא מבעיא לי בכ"ח. שאינן יוצאין מידי דפיין לעולם. אלא אפילו כלי שטף. פשיטא לי דלא מהניא בהו אפילו הגעלה. אין צריך לומר שפשוף. דלאו מידי הוא לענין זה. דטעמא משום רוח רעה ששורה עליהם וכקרנא דאומנא. ולא הזכיר התלמוד בו לא הכשר ולא הגעלה. ולא מסרו לנפש היפה. כמו שאמרו בשליא. וביצים מוזרות. דהנהו מאיסן ולא משקצן. לפיכך נפש היפה דלא מאיסי לה. לא אסירי. משא"כ הנך דשקצי. גריעי משאר אסורי. דחמירא סכנתא. וכמו שלא הותרה צואה ומ"ר לנפש היפה. כך לא הותרה בליעתם. וחמירי מכלים הבלועים מאיסור. אלו שנאסרו מפני ר"ר ששורה עליהן. לית להו תקנתא לא בהגעלה. ולא אפילו בלבון. לפי שבליעתן קשה יותר מבית שאור (ועפ"ט דכלים מ"ה) כי מ"ר מעבירין אף את הכתם מרוב חריפותם. וכן צואת אדם ריחה נודף מאד. כ"ש אם נשתהו זמן רב בכלי. גם בכלי הבלוע כל זמן שלא טהרו מבליעה לא סרה מהן רוח הרעה. אלא בהחזרת כבשונות. או בלבון שניצוצות נתזין מהם. דפנים חדשות באו לכאן. זה ברור בעיני. יעב"ץ.

1110

1111שאלתם מי שנשא אשה ואח"כ ארעו אבל. מה דינו באבילות:

1111

1112תשובה

1112

1113היכא דכנס תחלה אח"כ ארעו אבל. בין דאו"א בין דשאר קרובי' כה"ג לית דין ולית דיין דבועל ב"מ קודם קבורת המת וגם נוהג ז"י משתה תחל' ואפילו אם ארע בחול. אצ"ל בשבת והט"ז לא כיון יפה בזה ולרמב"ם משמע דאינו נוהג אפילו דברים שבצינעא בכה"ג מיהו אין מחמרינן בהא. ולדרא"ש משמע דמיהת לא בעי שמירה כה"ג. אכן בהמתין ולא בעל עד אחר שנקבר המת אע"ג דנוהג זי"מ תחלה. מ"מ בעי שמירה כ"נ העקר לדעתי
דבר זה לא הייתם צריכין לשאול. שהרי משנשא חלו עליו ימי המשתה. שדינם כרגל לכל דבר כההיא דתנן (רפ"ב דנגעים) חתן שנראה בו נגע. נותנין לו ז"י המשתה לו ולביתו ולכסותו. וכן ברגל כו'. והיינו דגרסינן פ"ק דכתובות (ה"א) הרי שהיה פתו אפוי כו'. ומת אביו של חתן כו'. מכניסין המת לחדר. ואת החתן וכלה לחופה ובועל ב"מ כו'. ופירש"י דכיון דחלה עליה חתונה הויא לגביה כרגל. ולא אתיא אבלות וחיילא. והיא הוראה קבועה בטוש"ע בלי פקפוק. ואם כך היכא דלא הוי שרי מעיקרא למכנס משום אנינות דחיילא ברישא. ולא שרו ליה אלא מדוחק משום פסידא. הדר הוי ליה כרגל. דאינו נוהג דברים של פרהסיא. עאכ"ו היכא דכבר כנס בהתר. צריכא למימר. דלא אתיא אבלות דבתר הכי ועקרא לשמחת שבעת ימי המשתה. אלא דינו כמי שמת לו מת ברגל לגמרי. שאינו נוהג אלא דברים שבצנעא בלבד. זה פשוט יותר מביעתא בכותחא

1113

1114ולא עוד. אלא שנדון זה קל יותר מאותו דמכניסין המת לחדר. שאע"פ שהתירו לו לבעול. אסרו לו להתייחד עמה כל י"ד יום. ובכנס תחלה. מותר אף להתייחד באותן י"ד יום. כמו שנפסק בסימן שפ"ג. אבל אין מדרש בלי חידוש. שראוי לשום עין על הוראת הט"ז ודרישה בענין הקרוב לזה בסשמ"ב (סק"א) כתב ט"ז וז"ל. מעשה ארע בבתולה שנשאת בליל שבת. ועדיין לא נבעלה. וביום השבת מתה אמה של כלה. ונשאלתי כדין מה לעשות. כי קצת לומדים רצו לדמות דין זה לכאן. וא"ל שטעו. דע"כ לא התירו אלא משום פסידא כו'. אבל כאן שכבר נעשית החופה רק לא נבעלה עדיין. אם ידחו הבעילה. אין כאן פסידא כו'. ע"כ אסור לבעול. דת"ה אסור גם קודם קבורה. אך נ"ל לענין אבלות דכלה זאת. שתתחיל מיד ביום א' ואח"כ תבעל כו'.

1114

1115הנה האריך פה והרחיב לשון להטעות אותן לומדים. דשפיר קאמרי בודאי. ובמ"כ איהו ניהו דקטעי בהא. וכל דבריו דחוים. דומים למרובים והנם למשא. ואין ספק בעולם שבנדון כמו של הט"ז. בועל ב"מ מיד. מק"ו. מההיא דכתובות מכמה צדדים. חדא. מה אם קודם חופה. דאכתי לא חלה חתונה. התירו לאונן לבעול ב"מ. בכנס תחלה. צריכא למימר דשרי. דהא כבר חלו שבעת ימי המשתה. ולא חיילא עלייהו אפילו אבלות (רק לדברים שבצנעא כ"ש לאנינות דקילא ודאי בענין זה ומה שתמהו על זאת כל המחברים ותו' עמהם פ"ק דכתובות. דהא אנינות דאורייתא. ואבלות דרבנן. ואמאי לענין ת"ה קילא אנינות מאבלות. הא מתרצנא לה שפיר בחבורי דלק"מ. ע"ל נימא בה מילתא בס"ד) ואם כך באונן בחול. עאכ"ו בשבת. דאיכא תנא דשרי בת"ה. אף לאונן דעלמא. כ"ש למי שחל עליו חיוב דבעילת מצוה תחלה. והעוסק במצוה פטור מן המצוה (ונ"ל דה"ט דשריא ב"מ לאונן. משום דמדאורייתא ודאי שרי כל כמה דלא חלה אבלות. ולא אסרוה לאונן. אלא משום שלא יתבטל מצרכי מתו. משא"כ בחתן דרמי עליה חיובא דמצוה אחרת. ואפי' שעדיין אינו חתן שלם שלא כנס. נמי פקע חיובא דאונן. אף רק משום פסידא. ותו משום דקיי"ל כבוד חיים קודם לכבוד מתים ועמש"ל עוד) ואע"ג דנקטינן לחומרא באונן דעלמא. מ"מ באונן דחתן. שרי לכ"ע. וכ"ש היכא דכבר נשא תחלה. דלא אתיא אנינות כה"ג. למפקע ליה מב"מ דרמיא עליה. ולא עוד אלא שלדברי פוסקים קדמונים הרמב"ם והריצ"ג. אונן דעלמא נמי אף בחול שרי בת"ה. אע"פ שרמב"ן השיג עליהם. עמו"ק. אם אמנם ראית רמב"ם מדוד המע"ה. ודאי אינה ראיה כלל. דמלך שאני דבעינן מלך ביפיו. ולא גרע מכלה שאין מונעין ממנה תכשיטין גם כל ל' יום וכן שנינו אף בי"כ דאורייתא. המלך והכלה ירחצו את פניהם. מיהא באונן חתן (דדמי נמי למלך) וגם בשבת פשיטא דשרי בב"מ. וליכא דסליק אדעתיה למדחיה למצוה דכבר חלה. ושהויי מצוה לא משהינן. ועוד לא שת לבו הט"ז כי אף שלא במקום פסידא האיכא בה"ג והרי"ף והריצא"ג דכולהו ס"ל לעולם אונן בועל ב"מ. אלא דשלא במקום פסידא. אחר בעילה. נוהג אבלות תחלה. ועם דהרא"ש דחה דעה זו בסברא גרידא. כל הני רבנן קמאי לא מדחו בגילא דחיטתא מיהו בכה"ג דאונן שנשא אצ"ל שעושין אותו סניף בשבת בלא"ה נמי שפיר דמי להתיר וכדאי לסמוך עלייהו אף בדלא נשא. ומ"ש ט"ז מאותה שבסימן שפ"ג. לא חלי ולא מרגיש. דאזיל בתר ערבא. וערבך ערבא צריך. דלפום ריהטא הלכה מקופחת היא. כמ"ש במו"ק. דהא אוקמה תלמודא לההיא דר"י דאמר לא שנו אלא שבעל כו'. אונן שפרסה אשתו נדה כו'. כמו שתמהתי על זאת בחיבורי על הרב"י. דמראה מקום הוא לו בגמרא. כמילתא דפשיטא ופסיקא. ולא היא בגמרא ליתה לגמרי.

1115

1116איברא מתריצנא לה מסברא. ואוקימנא לה בדלא בעל באנינות ותרח עד דחיילא עליה אבלותא. כה"ג הוא דאסור להתייחד עמה כל ימי האבל. ולרמב"ם כה"ג נמי שריא כמש"ל בס"ד. ועיין מש"ע להלן (סקפ"ו) בס"ד.

1116

1117ברם כדקדמי ימי המשתה כי נ"ד דט"ז. דכבר התחילו. וחיילא נמי חתונה קמי אנינות. ואבילות אכתי לא חלה. אמאי לא נימא ליה קום עשה מצוה דרמיא עלך. דאשתראי אפילו קודם חתונה ואף בחול כך ק"ו בן ק"ו בחתן ובשבת. לכן אין לטפל במ"ש עוד הט"ז. דלא ניחא להו בההיא כו' דמילי דכדי נינהו ואינם נאים למי שאמרם חוץ לכבודו. כי אין מקום כלל לכל מ"ש בכאן. לעשות טלאי ע"ג טלאי שאין לת"ח לצאת בהן שאינו אלא לגנאי דלא שייכי הכא. דאנן אמרינן ליה קום ובעול ב"מ. וכבר נכנסו ימי משתה. ואיהו אזיל בתר אפכא. ואחר שנתבאר שכל ראיותיו וסברותיו של הט"ז בכאן. לא יועילו ולא יצילו בענין. שלא אמר כהלכה. וכולהו אית להו פרכא.

1117

1118גם מ"ש בס' דרישה אינו מכוון להלכה וקאזיל בתר אפכא
מעתה מאי דמסיק. שפסק שתתחיל למנות תכף אחר השבת זי"א. הדבר ברור כשמש. דהוראה זו לאו דסמכא. אלא בכה"ג פשיטא דתבעל תחלה וינהוג ימי משתה. ואח"כ זי"א. ואפילו אתרמי בחול כה"ג. אצ"ל באמה של כלה (כנ"ד) אלא אפילו ארע אחר שכנס. אבל דשאר קרוב כאחיה ואחותה (או קרוביו של חתן) דליכא פסידא. אפ"ה ודאי דבעיל מיד ב"מ. מאחר שבהיתר כנס. כדאמרן. ולית בה ספקא. השתא נחזי מאי דאייתי תו הט"ז בשם דרישה וז"ל. לפמ"ש דמה שמכסין ראש הכלה מקרי חופה. נ"ל לסמוך על זה דאם ארע אבלות לחו"כ אחר שכסו ראש הכלה. דא"צ לפסוק ימי המשתה. אלא קוברין המת מיד ונדחו ימי אבלות עד הנ"ל. והט"ז כתב עליו שדבריו תמוהין חדא במ"ש דהנומא לחופה דהא כרמ"א. דמנהג לקרות חופה דווקא היריעות כו'. בזה הדין עם הט"ז בודאי. שאין כיסוי ראש הכלה נקרא חופה. גם דברי הט"ז אינן מכוונים. דלא ביריעות וכלונסאות תליא מילתא דחופה לענין דינא. אע"פ שקורין אותה כך. אלא ביחוד שאחר שבע ברכות דווקא הדבר תלוי. שעל ידו קונה אותה. לא באופן אחר (ועמו"ק א"ח סשל"ט). עוד כט"ז ובר מן דין קשה ממ"ש הרא"ש על דרי"ף. וש"מ היכא דליכא פסידא אינו נוהג ימי המשתה ברישא. וכרא"ש דמלשון זה משמע אפילו בדליכא פסידא מכניסין המת לחדר כו'. ובועל וקובר מתו ונוהג ימי אבלות כו'. ואין חילוק בין פסידא לאין פסידא. אלא לענין הנהגת אבלות ברישא כו'. ול"מ כלל דמה תועלת יש במהירות החופה ויבזו המת ויפסיקו אבלות בין חופה כו'. ולא התירו חופה וביאה לאונן אלא באביו ש"ח כו'. וגם איכא פסידא כו'. אלה הם דברי הרא"ש בזה. וכבר רמזתי לעיל. דלא כיפי תלי לה רבותא למדחפיה לרביה הרי"ף ובה"ג ורבנן תקיפי קמאי דקמיה. דלא קטלי קני נינהו. ומתריצנא למלתייהו שפיר. דאנא אמינא בה כמה טעמי לשבח. בהא דדחו רבנן לאנינות במקום הכנה דב"מ. חדא. דהא מצות פ"ו ולקיחת אשה. מה גם ראשונה ובתולה. מ"ע דאורייתא היא וכפולה. ואנינות אפילו דיום מיתה. אינו ד"ת אלא לענין אכילת קדשים ומ"ש. הא לשאר מילי דאסירי לאונן. דרבנן היא. ותו דאפילו אי הוו תרוייהו דאורייתא. הא לעולם עשה דחיא ל"ת בכ"מ. עאכ"ו דאתיא מ"ע דאורייתא וקמייתא דחשיבא כולא האי. ודחיא לדרבנן. ותו דחומר אנינות אינו אלא ביום מיתה וקבורה. כדאיתא ר"ס שצ"ח. להכי כל כמה דלא נקבר. אין איסור אנינות בזה"ז. אלא גזרת חכמים היא. כדי שלא יתבטל מצרכי קבורת מתו. ובר מכל דין. כבר אמרנו ג"כ. דאית בה משום אין מחמיצין את המצוה. ושהויי מצוה לא משהינן. ובכה"ג נמי אפשר להתקיים שתיהן. משו"ה אמור רבנן. מוטב דלדחי אנינות דרבנן לפי שעה. מאחר שאינו נאסר מחמתו בת"ה בעיקר הדין (וכמה מרבוותא דשרו לה אף שלא במקום מצוה) מקמי דחיילא עליה אבלות. שאוסרתו בת"ה מדינא. ויתקיימו שני הדברים בידו כהלכה. והרי אלו דברים נכונים וישרים בוודאי. כפתור ופרח.

1118

1119ואחר שזכינו לזה. תתקיים בידינו יפה שטת הגאונים והרי"ף. דגם בלא פסידא. תדחה אנינות דרבנן. במקום מצוה חמורה של תורה. ועוד שאין מעבירין על המצות. גם כבוד החיים קודם לכבוד המתים. א"כ סברת הרא"ש הפוכה. כי אנו אומרים. אדרבה מה תועלת בבזיון החיים. כיון שהכל מוכן ומתוקן לסעודה. וכבוד המת במקומו עומד אחר הבעילה. שנקבר מיד בלי שהיה ודחיה. ולא חשו למה שתפסיק אבלות בין חופה ובין ימי המשתה. כי מה בכך. הואיל וליכא פסידא. וחו"כ נמי ניחא להו. דחביבא מצוה בשעתה. והיא מצוה עוברת. וזמנה עכשיו בשעת הזמנה לדבר והכנה דרבה. וימי המשתה אינם מעכבים בקיום מצוה זו. הגע בעצמך שאין שם אנשים לעשות להם משתה. או שאין לחתן כדי הוצאה לימי המשתה. או שיש שאר עכובים ומונעים מלעשות ז"י משתה. וכי בשביל כך יתבטל ממצוה חמורה ועצומה כזו. מי זה אמר ותהי. חס והס מלהזכיר ולהעלות כזאת על הדעת. אלא מקיים המצוה החביבה בעונתה. והמקדים הנה שכרו אתו (שאפילו בעברה לשמה כמוה. אז"ל מפני שקדמה צעירה כו'. זכתה וקדמתה ד"ד) וימי המשתה יתקיימו בזמן האפשר להם. אין זה מעכב על זה כלל. אלו דברים ברורים ונכוחים. ללמוד זכות על אבות העולם ששטתם מקוימת ע"פ הדין הישר והאמת. ונ"ל אף שאמרו מכניסין חו"כ לחופה. לא נתכוונו לחופה ממש לשמחה אלא קמ"ל דיתכוין לקנותה. דחופה קונה. ונ"מ נמי דאפילו לא מצי בעיל כגון שהיא נדה לא יפסיד דמ"מ מ"ע היא ול"א ובועל. אלא למצוה מ"ה. אך לא לשמוח במזמוטי חתן וכלה. כי שמחה ודאי לא הותרה בכאן אלא עשה דקיחת אשה וב"מ בלבד. שלא לדחות המצוה הבאה לידו. ואין שמחה אלא בחופה כדאיתא בהישן. ושמחה אינה נוהגת אלא בז"י המשתה. אז קטרין ליה גננא] לא בזמן אנינות.

1119

1120ודאתינן עלה לנדון הדרישה. נראה שגם הוא ז"ל לא סמך על סברתו להתיר בעילת מצוה. כי לא נזכר בדבריו כלל. ואעפ"כ הסכים לעשות ימי משתה תחלה. וזה ודאי אינו מכוון להלכה אזיל נמי בתר אפכא אלא מסתברא בכה"ג. כרי"ף וסיעתו הגדולים הקדמונים. כדאי לסמוך עליהם. להתיר לו ב"מ קודם קבורה. אח"כ קובר ונוהג ימי אבלות תחלה. ואם לא בעל. וקבר תחלה. הרי חלו עליו ימי אבל ודאי לד"ה. ואחר ששלמו ז"י לקבורה. בועל ב"מ ונוהג ז"י משתה. והיינו נמי דכתב הט"ז בסיום דברי השגתו על הדרישה. וז"ל. וע"כ נראה דבאבלות שלא על או"א ילד"ח עשית החופה כו' ואע"פ שכבר כיסו הכלה וירויחו בזה הקדמת בעילת מצוה ז"י. משום דלפ"ד הדרישה צריך להמתין עם ב"מ עד עבור ד"י ימי משתה ואבלות. שבכולן נאסר בדברים שבצנעא. דאל"ה הקדמה זו דז"י. מה טיבה אבל פליאה דעת בד"ר בזה. דקשרי ליה י"מ ושמחה. דלית בהו מצוה כולא האי. ואינם אלא דבר טפל לגוף המצוה. וקאסר ליה בעקר המצוה. והוי ליה למשרי נמי ב"מ במכ"ש.

1120

1121מסקנא לדינא בעובדא דב"ס דרישה
אך בנדון שלו. שלא היה שם כניסה לחופה גמורה. מאן דשרי בב"מ. לא הפסיד. שיש לו על מה לסמוך בודאי. וימי משתה לא ינהוג עד עבור האבל כדאמרן. ואצ"ל בשלא בעל. שכך הוא דינו בלי ספק. ואז בועל ב"מ מיד אחר ז"י אבלות. אכן באם ארע שכנס ממש תחלה בחופה. ויחוד במקום הראוי לביאה. אע"פ שלא בא עליה (ויחוד נדה נמי קונה. או בהכניסה. עמו"ק א"ח סשל"ט) אחר קידושין (אע"פ שלא נתייחד עמה) שהרי בזה קנאה קנין גמור. אשתו היא לכל דבר ושוב קרה איזה אבל. אף דלית ביה פסידא דסעודה ודטרחא. כה"ג דבר ברור ופשוט הוא. דבועל ב"מ קודם שיקבר המת. ונוהג תחלה ז"י משתה. לית דין צריך בשש. ואין בזה שום פקפוק וחשש. כן נ"ל הלמ"ע. יעב"ץ.

1121

1122דינא דשמוע' קרובה בימי חתונ' וחילוק בין שמועה לשמועה היכא דכנס ומקמי דכנס
שוב נזדמן לידי ספר שיורי כנה"ג על י"ד. ומצאתי ראיתי בסימן שמ"ב. כתב וז"ל. מעשה בא לידינו בחתן תוך חופתו. ולא בעל שבאה לו שמועה קרובה מאביו. ונסתפקנו אם ינהוג ימי המשתה תחלה כו'. דחופה נישואין עושה כו'. והעלינו דינהוג ימי המשתה תחלה. ודקדקנו כן מתוך דברי הרמב"ם כו'. נ"ל שהספק הוא מחמת שקדמה קבורת המת לחופה. דאל"ה. צריכא למימר. דנוהג זי"מ תחלה. כדכתיבנא לעיל בסימן הקודם. שזה דבר פשוט מאד. אפילו כשארע יום מיתה דאו"א אחר חופה. ומתו לפניו. כ"ש לשמועה. ואי הכי לא ידענא מאי מהני אי נמי נימא דחופה נישואין עושה. מאחר שכבר חלו ימי אבל תחלה. ואטו הכונס אחר קבורה. מי לא חייל אבלות עליה ואי משום דכנס בשוגג. מנלן לפלוני בין שוגג למזיד בהכי. ונראה דעקר טעמו להקל. הוא משום דאבלות דיום שמועה אינו אלא תרי דרבנן ומסתברא דשרי בדיעבד מיהת. ושמא יש להתיר אפי' לכתחלה להכניס לחופה. אחר שכבר הכין צרכי חופה ושמע שמועה קרובה שלאחר יום קבורה ודוק. ועדיין צ"ע למעשה שלא יבוא. וזה בבאה שמועה תוך שבעה. אבל שמועה קרובה דלאחר שבעה שבאה אחר הכנת חופה. נראה שהמקל לכנוס. לא הפסיד (רק לא יעשה ימי משתה עד אחר שבעה. ואין צריך להמתין כ"ל) ובכנס תחלה כה"ג. דבאה אח"כ שמועה של תוך שלשים. נראה דבועל נמי ב"מ. אם עדיין לא בעל (ביחוד אם עדיין לא קיים פ"ו) אצ"ל שאינו מפסיק זי"מ. שאפילו במתו לפניו כה"ג. לא יפסיק כמש"ל. בסימן הקודם בס"ד. וכנראה לא הגיעו למחבר זה דברי ט"ז. דס"ל אף נישואין הקודמין אין דוחין אבלות שאחריהן (עם שמביאו בכה"ג כ"פ בחבוריו. דילמא לא חש לה) וכבר נתבאר היטב בס"ד שאין שומעין לו לבט"ז בכך. שלא אמר כהלכה. גם ראיתי אחרי רואי עוד בספר הנ"ל (בסק"ה) דכתב כמילתא דפשיטא בזה"ל. ויל"ח אם מת אביו של חתן כו'. אחר שכנס לחופה ולא בעל שהדין נותן דנוהג ימי המשתה תחלה כו'. הרי דמפשט פשיטא לוה דלא כט"ז: ואינה צריכא לפנים.

1122

1123קמ"ל דינא דמי שהכין צרכי חופה וארעו אבל. דשוה לבתול' ולאלמנה וי"ל דווקא לאלמנ' וגרוש' ולא לבעולה
עודני עסוק בענין ועיני משוטטות בשכה"ג. לראות אם אמצא בו דבר חדש הנוגע לנדון. כרגע נראה לי בו חידוש בדין בר"ס הנ"ל. אחר מי שהכין צרכי חופה דבועל ב"מ ופורש. כתב בצדו דווקא בתולה. אבל נשא אלמנה דלא מחויב לטרוח ג"י בסעודה אינו בועל קודם קבורה. אלא נוהג זי"א. ויכנוס אח"כ רי"ו. לפום ריהטא תמהתי מאד מדברים הללו. דאי איתא דבכונס את הבתולה קמיירי בהך ברייתא. למאי צריכי נטירותא יתרתא. בכל ד"י ימים שיהא הוא ישן בין האנשים והיא בין הנשים. כל כך למה. הא קיי"ל בבתולה הנשאת דבועל ב"מ ופורש ושוב מותר לו להתייחד עמה. כעם אשתו נדה. ואדרבה אקילו גביה טפי. כדאיתא בסקצ"ג. ואטו משום דחיילא עליה נמי איסור אבלות. קילא ליה מכונס בתולה דעלמא. הא ודאי חמירא ליה טובא משום איסור כפול. אע"ג דהקלו לו לדחות אבלותו. מ"מ משום לתא דנדה חמירא ליה (דמשו"ה לא אצרכוהו בה שמירה. ואע"ג דאקילו גביה נמי דפורש באבר חי) כ"ש כי איכא תרתי ואיסור מוסיף. אי הכי. אפכא מסתברא. דעל כרחך ליכא לאוקמה לההיא דאונן דמקיים ב"מ. ובעי שמירה אחר פרישה. אלא דווקא באלמנה וגרושה. ואי משום דבבעולה לא צריך למטרח בסעודה לג"י. מאן פלג ליה. כיון דתלמודא לא מפליג מדי. ומאן אמר לן דפסידא דסעודה של יום אחד לא חשיב פסידא. דלא ליחוש לה. וגם חששה דבשר הנפסד ודאי אינה אלא למה שנשחט ליום אחד. שבימיהם לא היו מכינין בשר של שמחה אלא לבו ביום ושלאחריו. שיותר מזה. אינו חשוב. וכבר עברה צורתו. כענין שהוא בבשר של שלמי שמחה. שאינו אלא לשני ימים ולילה. לא יותר. לכן ודאי הקפידא בזה שוה לסעודת בתולה ודאלמנה.

1123

1124שוב ראיתי בש"ך שכתב בשם הב"ח בפשיטות כדברי. ולא הרהר אחריו. אמנם הט"ז כתב דלא שנא וראיתי שנרגש מזה שעוררתי על מ"ש בשכה"ג. כמש"ל ויצא לחלק דכאן מיירי בזמן חכמי התלמוד שלא היו פורשין אחר ב"מ בבתולה דעלמא. ואינן אלא דברי תימה. מאן פלג ליה דהא רבותינו נמנו עליה וכן ר"י ור"ל. ומאי אולמה דהך ברייתא. מהך דרבותינו. וכי אינם מבעלי התלמוד. מי ישמע לו לדבר הזה. ולא אשתמיט תלמודא למפלג בהא בין דידן לדידהו. ולא עלה ע"ד אחד מהפוסקים.

1124

1125שמירה יתרה דאין הגמרא ותו' סתירה
אמנם מדברי תו' בהך סוגיא (כתובות הא) ד"ה בעילת מצוה. לכאורה איכא לסיועי לדעת ט"ז. ותקשי לב"ח. וקשיא נמי לתרוייהו דשתקו ולא מייתי לה כלל. אברא לא מילתא היא ודאי. דזיל בתר טעמא דתו'. דמשום דמדבק בה. ועי"כ באין לידי פ"ו קרי לבעילה ראשונה ב"מ. א"כ מ"ש אלמנה מבתולה. תרוייהו לפ"ו קיימן ובתרוייהו ב"מ מיקריא. גם הפסוק כי בועליך עושיך לא דרשוהו דווקא על בתולה. אלא ע"ש הבנים שמולידה ממנו. שנקראים מעשה ידיו של אדם כמש"ך. גם על הכתוב וחבל את מעשה ידיך. ולכן ג"כ נקרא הזכר בנאי כמ"ש עה"פ ובניהם שלשים. לכן לעולם ביאה ראשונה בכל אשה ב"מ היא. ולא יקשה לך מה שאמרו נוהג שבעת ימי משתה. דדחיק ומוקי נפשיה בבחור שנשא אלמנה. וכן מטין דברי הר"מ בפי"א דאבל. דסתם וכתב במי שכנס ואח"כ מת אפי' או"א בימי חתנות נוהג תחלה שבעת ימי השמחה. ומשמע דשרי ליה בכל שמחה. וגם בת"ה. מדלא מפליג. כדמפליג בתר הכי במי שהכין כו'. והותר בב"מ כו'. וא"כ תמה על עצמך איך אפשר לו בת"ה אי בכנס בתולה איירי ברישא נמי. הא אסורה לו כנדה. אלא ביחוד מיירי וסיפא דומיא דרישא. א"כ בבחור שנשא אלמנה איירי. כמ"ש עליו בהגהותי שם בס"ד. שוב נזדמנה לידי תשובת הריט"ץ (סע"ג) וראיתי שנשתבש בדין זה. שכתב דלרמב"ם לא מבעיא בעילת מצוה. אלא כל ז'. אם הוא בחור שנשא בתולה. ושבוש גמור הוא. שהרי בתולה האידנא. אין לה אלא בעילה ראשונה. אח"כ דינה כנדה. והיכי תיסק אדעתא למחשדיה לר"מ בהא. מאן הא דלא חש לקמחיה. ואעפ"כ שנה ושילש בחטא הבנה זו. לא חלי ולא מרגיש. ודוק דברי יעבץ.

1125

1126לא עת הרבות דברים במר אייליל ואבכה וארים קולי קול שברים. ואשאל את פי קדשו. ועיניו יראו דברי האגרת שקבלתי אתמול. והנה ודאי מחויבני לנהוג אבילות וקריעה עפ"י עד מפי עד. אך הספק אולי כבר הוא אחר שלשים. והנה בחפזי קרעתי טרם שמתי אל לבי לשאול את פי המלך. ועתה אדע כדת מה לעשות בדין. גלוי וידוע דעת הט"ז להקל. והש"ך בנה"כ חולק. ואביו הגאון וגם דעת הגאון מהא"ב נראה להסכים עם הט"ז. אך החות יאיר סימן ר"א. גם הוא מן אחרון שבאחרונים מסכים לש"ך. והגאון ח"צ לא ראה דבריו. וגם רדב"ז סי' ס"ב ומהרשד"ם סימן ר"א. האריך מאד ולדעתי עמד על הרבה דברים וראייה שהביא הגאון אביו זצ"ל. ואעפ"כ אוסר והסכים מהר"א ששון סימן קס"ז. ויען אביו הגאון זצ"ל. לא הביא אלו הגדולים וגאונים אחרונים. יש לומר אילו ראה אותם אולי הסכים אליהם. ע"כ אליו אני נושא את נפשי ואת מצותיו אשמור.

1126

1127תשובה

1127

1128הוראה להקל בדין מי שנודע לו פטירת אביו ע"פ אגרת ולא ידע אם היא קרובה
תשובתי לשאלה הנ"ל. לא מצאתי עתה בין דשאי כתיבותי שאלו לפני בערבוביא כעת. אחר שעברו עליהם זמנים טובא. ובצק העתים נעדרו כמה מהם. אך זה נשאר בזכרוני שלא טרחתי לדקדק בכל אותן תשובות בדבר שזכר השואל. להיות אינו מהצורך לעיקר הדין. מאחר שהלכה כדברי המקל באבל. מכ"ש בשמועה בכתב והיא עצמה מסופקת. רק מראה מקום הייתי לו למ"ש בשי"ע ח"א (סקכ"ח) שכבר הוריתי משנים קדמוניות להקל בגדולה מזו. יע"ש יעב"ץ.

1128

1129עוד אחרת כיוצא בה. שהותר לגלח בעי"ט
שוב נשאל מעמדי. באחד שקבל אגרת כתוב בה בזה"ל מהמנוח פ' ממקום רחוק. והיה פ' ההוא אחי האיש ההוא שנכתב אליו. והוא היה מצפה לקבל אגרת מאחיו הלז. והודיעו אדם אחר בכתב כנ"ל. שמשמעו שאחיו כבר נפטר. והכתב הזה הגיע ליד האח החי עמנו פה בעי"ט. ועדיין לא גלח. באופן שאם היה צריך לחוש לספק שמועה קרובה בהכרח היה נכנס לרגל כשהוא מנוול. והוריתיו שאין לו אלא דין שמועה רחוקה. ושיסתפר בו ביום. יעב"ץ.

1129

1130אשת כהן מעוברת. מהו שתכנס לאוהל מת.

1130

1131תשובה

1131

1132דין אשת כהן מעוברת מהיא לטמא באוהל המת
דין זה כתוב ברוקח אשת כהן מעוברת. מותרת להכנס באוהל המת. דס"ס הוא. ספק נקבה הוא (הביאו הש"ך בסשע"א) וחפשתי בשכה"ג לראות מה ידובר בו. ומצאתי שכתב בס' הנ"ל וז"ל. ראיתי בעיר טיריא ובמקומות הללו. אשת כהן מעוברת שנזהרת שלא להטמא למת. ויראה לי שמנהג בורות הוא. דקודם שיצא לאויר העולם. לא שייך טומאה בעובר. וכן מנהג קושטנדינא שלא להזהר בזה. ושוב ראיתי ברוקח כו'. כנ"ל. ואח"כ ראיתי בכ"י למהרע"י. ויש ליזהר באשת כהן מעוברת שלא להכנס באוהל המת. והביא ראיה מדברי הרוקח. וסיים הרי דלא התיר אלא מטעם ס"ס. משמע דמ"מ שייך בעובר טומאה. וכיון דשייך טומאה ראוי להזהר ע"כ. ודבריו נפלאו ממני שהרוקח מתיר מטעם ס"ס. והוא ז"ל מביא ממנו ראיה לאסור. עכ"ל שכנה"ג. ואומר אני יפה דקדק מהרע"י. דע"כ הרוקח נמי ס"ל דשייך טומאה בעובר. שלא כדברי המאסף המחבר. דאל"ה ס"ס למה לי. הא ודאי דשייכא בעובר טומאה (ולא כדברי כה"ג דפשיטא ליה דלא שייך לגמרי טומאה בעובר) א"כ מאן דפירש נמי מס"ס חסידות היא. ולא מנהג בורות הוא.

1132

1133איברא טעמא מאי. הא לכאורה שפיר קאמר. דהכי קיי"ל ודאי דטהרה בלועה וטומאה בלועה אינן טמאין ולא מטמאין. עיין פב"ה (עא"א) וקשיא נמי ארוקח למאי אכפל ואצטריך למהדר אס"ס. ומהרע"י דאזיל בתר ערבא. לא חש דערבך ערבא צריך. וכיון דחידוש הוא מחידושא לא ילפינן. הבו דלא לוסיף.

1133

1134הופיע רה"ק בשני דרכים האחד להקל והשני להחמיר
אבל עשה אזניך כאפרכסת ושמע דברי אלהים חיים. קבל דברי חכמים (גברא רבה כרוקח לא בדה דבר מלבו ח"ו) ולבך תשית לדעתי. סוד זה יתגלה לך אם תעיין בחבורי לח"ש ספ"ז דאהלות. תמצא מרגניתא דלית לה טימי. אז תשכיל ואז תדע שאין לך דבר בדברי הקדמונים שאין לו מקום והנה אחרי שהראיתי לך מקום הרי הדבר ברור לפניך מן המשנה שיש חשש טומאה לעובר. בין לטמא בין להטמא והיינו או משהוציא ראשו חוץ לפרוזדור או משיעגיל ראש כפיקה. ולפי מה שהאירו עיני מ"ה והעמדתיך שם על האמת והיושר. שע"כ יש שני דרכים בענין זה. האחד פתיחת הקבר במקשה לילד ולד גמור שכלו לו חדשיו. דחיישינן שמא הוציא ראשו או פדחתו חוץ לפרוזדור. והרי הוא כילוד נמצא טמא ומטמא שאינו עוד בלוע. אמנם בנפלים יש דין אחר שצריך להעגיל ראש כפיקה דווקא. אז מטמא (ולא מקבל טומאה). מעתה אחר שזכינו לכל זה. אז תבין דעת קדושים. שיש גם בזה הענין של אשת כהן מעוברת שני חלוקי דינים. האחד. שהיא בתוך ימי עבורה. ועדיין לא שלמו לעובר חדשיו. בכה"ג איירי רוקח. דש"ד למסמך אס"ס. אע"ג דאיכא למיחש דילמא יוציא ולד ראשו. לא חיישינן. דרוב נשים ולד מעליא ילדן. וא"ת אכתי קשיא למאי צריך לס"ס. תריץ הכי אימא לגזור. אטו היכא דכלו לו חדשיו. וכדחייש תלמודא בסוגיא הנ"ל (דעב"א) דהיינו טעמא דחיה טמאה משום גזרה. א"ה חדא גזרה היא להטמא נמי. והשתא ניחא דלא דמי. בשלמא לטמא שפיר. דליכא אלא חד ספקא. משא"כ להטמא דתרי ספקי נינהו. לא חשו להו ודוק. אבל יש עוד דין שני. רצוני באשת כהן מעוברת שכלו חדשי עבורה. דכל שעתא איכא למיחש לפתיחת הקבר ולהוצאת הראש. ומאז מקבל טומאה ודאי. תו ליכא ס"ס. דל מהכא ספק נפל כדאמרן. ביחוד בעומדת לילד כדרכה. בכה"ג ודאי צריך להזהר. דחששה דספק דאורייתא הוא כה"ג. ותו לא מידי. נמצא יש מקום חשוב למנהג. ראוי א"כ לאשת כהן מעוברת להזהר שלא להכנס באוהל המת ובבה"ק משנכנסה לחודש תשיעי להריונה. שאפילו יום אחד בו. חשוב חודש. ויולדת למקוטעין. שהוא דבר מצוי. וכמה נשים דלא צריכי לחייתא. יולדות פתאום לפתע. דאיכא למיחש. וגדולים מוזהרים על הקטנים. ברית הן הן הדברים שנמסרו למשה מסיני. הכל שריר וקים. יעב"ץ.

1134

1135שאלת זה שהביא הרא"ש רפמ"ש בשם הירו'. אין מדקדקין במת בבה"מ. אם יש לסמוך על זה להתיר לכהן טומאת מת בבה"מ. וכן בבה"כ.

1135

1136תשובה

1136

1137גם הלום ראיתי בספר שיורי כנה"ג. הביא ג"כ בשם הרא"ש ירו'. תני אין מדקדקין במת בבית המדרש ר"י הוה יתיב ומתני הוה תמן חד מיתא. מאן דנפק לא אמר ליה כלום. מאן דיתיב ל"א ליה כלום ע"כ. וכתב עליו בה"ס ז"ל. אמר המאסף מסופקני אם גם בבית הכנסת יש לו דין בית המדרש. א"ד בהמ"ד דווקא משום למוד תורה. וזכורני שהיינו יושבים בבית הכנסת כו'. ובא אחד והודיע לכהנים שהיה מת בשכונה. ואמר החכם שיש בירו' אין מדקדקין בבה"מ. כנראה שדעתו דין בהכ"נ כדין בה"מ. עכ"ד בס' הנ"ל.

1137

1138מבאר לשון הירו' יפה דלא כמאן דסבר בו דת"ת דוחה טומאת כהן
הנה לפי מאי דסברי הני אשלי רברבי. הותרה טומאה לכהן בשעת ת"ת. ולא שמענו כזאת. ומדלא אשתמיט תלמודין בשום דוכתא לאשמעינן כה"ג. ודאי לא ס"ל הכי. איברא אשכחן בגמרין (עירובין מז"א) דשרי לכהן לצאת לח"ל כדי ללמוד תורה. אע"ג דקמטמא נפשיה בטומאת ארץ העמים דרבנן. הוא דקשרו ליה. לא טומאה דאורייתא (וההיא פליגא אדר"ח שלהי כתובות. ואין ענין לכאן מ"ש אותו היום שמת ר' בטלה כהונה. עחי"ג כתובות קג"ב) ודקמבעיא ליה לבשכה"ג בבית הכנסת. אי אית ביה נמי הך דינא. ומסתייע ממעשה רב. הא ודאי טעותא לפום גמרא דידן. דאיתא (מגלה ךו"ב) בכנישתא דרומאי דהוה מחית ביה מיתא. דמוכח בהדיא דלא שבקי לכהני לצלויי התם. ולא עוד אלא אע"ג דלא הויא התם אלא טומאה דרבנן (כמ"ש הש"ך דבבית הסמוך לאוהל המת עצמו. אינה אלא טומאה דרבנן. ואין צריך להקיצו לכהן בשביל כך) אפ"ה מנעו כהנים מלהכנס להתפלל בבהכ"נ שלא היה אוהל המת עצמו. אלא היה רק פתוח לבית שהמת היה מונח שם (שלא היה אלא באנדרונא. חדר הפתוח לו) ש"מ מיהת דבבהכ"נ מדקדקין בה ודאי. ונקוט מיהא חדא. דשלא כדין הורה ההוא גברא רבה. שרי ליה מריה. ולבכה"ג דקבלה מניה. ואין לחלק בין להכנס לכתחלה. ובין לשהות ולהתעכב באוהל המת. דהא גמירי שהייה (פ"ג דנזיר).

1138

1139שני דרכים הגונים מאד
ואחרי הודיע ה' אותנו את כל זאת תמהתי על הגדולים דסברו וקבלו בפשיטות דמיירי ההוא ירו' לענין טומאת מת. שאין מדקדקין בה. להתירה לכהן משום ת"ת. ולא ראיתי לזה שום רמז בירו'. דהא ל"א אלא דר"י הוה יתיב ומתני הוה תמן מיתא מאן דיתיב ל"א ליה כלום. והיכן נזכר כאן כהן. ואין המקום צר אצלי לפרשו על ישראל בלבד. והיינו משום דאסור ללמוד תורה במקום שהמת שם (ברכות דד"ב) וי"א אפילו בכל החדר שמונח בו המת (עסשע"א) אהא קאמר מאן מתלמידיו דנפק ולא רצה לעסוק בת"ת בעוד המת שם. לא א"ל כלום. אע"פ שפוסק מת"ת החמור. ומאן דיתיב. מי מתלמידים שנשאר במקומו ולא פסק תלמודו בשביל כך. ג"כ לא מחה בידו. דילמא חוץ לד"א הוה. ולא ס"ל כמ"ד שבכל החדר אסור. והכי איתא נמי בירו' רפמ"ש שברחוק ממטתו של מת היו. שואלין ומשיבין בד"ת. א"נ מתריצנא לה תו ע"פ מה שמצאתי הך עובדא דירו' נשנה גם בפמ"ש בלשון הזה. ר"י הוה מתני ועאל מיתא (כו'. כמש"ל בדברי הרא"ש בפמ"ש. ואותו הלשון אמנם הוא בירו' שלהי כלאים) וכיון שכן. שהיה יושב ושונה לתלמידיו בתחלה. ואח"כ הובא מת לשם. כדין עשה מי שלא יצא. ולא הפסיק משנתו בשבילו. כיון שהוא בא בגבולו. וכההיא דתנן פ "ג דע"א. ואהא סמכינן נמי לענין ישיבה בד"א של תפלה. וכל זה נכון ודאי. ואב"א תו אפילו בענינא דטומאת כהן נמי יכילנא לשנויי שינויא רויחא. בההיא דהירו' בלישנא אחרינא שפירא. ולא בטומאת אוהל קמיירי. אלא הב"ע בד"א של מת. שאסור להתקרב בהן מגזרה דרבנן. כדאיתא פ"מ מלחמה (מד"א) מת תופס ד"א לטומאה. וידוע שבתי כנסיות שבא"י לא היו מקורות (וכאשר שמעתי כן הנה עוד היום שם ובארצות המזרח) ולפ"ז לא היה שם אוהל המת כלל. רק מפני שהמקום היה צר לפני כהנים תלמידים. שהיו אז עוסקים בתלמודם. מחמת המת. ודחוק לישיבתם בקרוב לו. לכן יצא מי שיצא מהכהנים. נשאר יושב מי מהם שישב במקומו. אף שהיה בתוך ד"א של מת. ולא פנה ללכת החוצה. מאחר שאינה אלא גזרה דרבנן בעלמא. סבר לא חיילא את"ת דחמיר ודקדים נמי. לכן לא הפסיק ממשנתו בעבור זה. אבל לטמא הכהן בטומאה של תורה בשעת תלמודו. לא סליק אדעתיה דירו' (אע"ג דמיקל אפילו בטומאה דתורה מפני כבוד הרבים. ההיא ודאי פליגא אסוגיא דגמרא דידן רפמ"ש. דלא שרו לה אלא בלאו דלא תסור. כגון בבית הפרס דרבנן) ובכן שמנו שלום בין שני התלמודים בנדון הנ"ל. יצאה ב"ק ואמרה רזי לי רזי. דא תהא למיקם אישרנוהי וקיימנוהי כדחזי. יעב"ץ.

1139

1140שאלת רב אבל תוך שלשים. או על או"א תוך יב"ח. מהו שיסדר קידושין וכן אם מותר לאבל כזה להיות שושבין. עוד בקשתני להורותך דרך הישר באיזה דברים מסופקים שבמנהגי דינים הללו. שבסימן (שצ"א) י"ד.

1140

1141תשובה

1141

1142דין רב ושושבין אבלים בהכנס' כלה
אערכה לפניך איזה פרטים מאלה. דרך קצרה מאשר הם כתובים לפני. וכאשר תשיג יד הפנאי. ולראשונה ראיתי לבשכה"ג (סשצ"א) בהגהת ב"י. שהביא דר"ם מינץ בזה"ל. רב ומנהיג בעיר יכול לברך ברכת אירוסין ונשואין תוך ל' לאו"א ויש מונעים תוך ל'. ויש מונעים תוך יב"ח. וכתב עליו בה"ס. והמנהג להכנס לברך אפילו תוך ל' עכ"ד.

1142

1143וא"כ אתה דן ק"ו לשושבין. שהרי מצוה רבה היא. שהקב"ה נתעסק בה בעצמו ובכבודו בראשונה. משא"כ סידור קידושין מרב. לא מצאתי לו סמך וסרך מצוה. ומהראוי היה שיברך החתן עצמו ברכת אירוסין. וז"ב של נישואין. דמצוה דיליה היא. והמסדר הקידושין אינו אפילו שליח (כמ"ש במו"ק א"ח ס"ס תל"ב בס"ד) רק הרבנים נהגו סלסול בעצמם. ואינם מניחים לאחר לעשות. מפני שקבעו להם הכנסה מהחתונות. ואעפ"כ אחר שכבר נקבע המנהג. נקבע. ויש בו משום כבוד החו"כ וג"ח. לא יהא אלא הכנסת כלה בעלמא. שמצוה גדולה היא מאותם שאדם אוכל פירותיהם בעוה"ז כו' לכן ודאי מנהגא הוי. חזי מאן קמסהיד עלה. וכל זה ברב ושושבין. שהם אבלים ואינם קרובים לחו"כ מיהו באב ואם של חתן או של כלה. או אחיהם ואחיותיהם שנעשו אבלים אפילו מאבותיהם. והם צריכין להיות שושבינים לבניהם או לקרוביהם הנ"ל. שמשיאים אותם תוך שלשים לאבלם. וליכא דטריח להם. דבר פשוט בעיני דאפילו לפ"ד המחמיר. מתיר כה"ג. ורמ"מ לא איירי אלא ברב האבל שאינו קרוב לחו"כ.

1143

1144ובהגה דש"ע (ס"ג) עשה כעין פשרה. שהתיר ג"כ לאבל לברך ולהכניס חו"כ. ובלבד שיהא אחר שלשים. ולא שאני ליה בין אבל על או"א. ובין על שאר קרובים. לעולם תוך שלשים אסור ולאחר שלשים מותר אף באבל דאו"א. ולא מפליג נמי בין קרוב לחו"כ לרחוק. בחדא מחיתא מחתינהו

1144

1145ולי נראה כמש"ל. דאפילו תוך שלשים (רק לאחר שבעה מיד) מותר בכל אבל. אמנם זהו דווקא ברב ושושבין קרובים דחו"כ. משא"כ ברחוקים. יש למנוע לכתחלה היכא דאפשר באחריני. מיהת כי לא שכיחי להו כולא האי. המקל לא הפסיד בכל גוונא. כך הוא העקר בזה.

1145

1146אם מותר לאבל להכנס לבית המשת' בשבת ובשום סעודה
2 ואם אסור להכנס לבית המשתה תוך ל' או תוך יב"ח דאו"א בשבת. כתבתי בחבורי דכל סעודה של שמחה. כמו דחתן וכלה בז"י משתה. ודאי אין חילוק בין שבת לחול. שהרי אין ז"י בלי שבת. וכ"ש בשבת שיש בו שמחה יתרה מבחול. פשיטא דאסור בימי משתה דחו"כ (מ"מ נראה שאם הוא קרוב לחו"כ יש מקום להקל משום דמחזי כפרהסיא. אם נמנע מלעשות ולא גרע מתוך ז' דאינו נוהג דבר של פרהסיא. ואם קראוהו לעלות לתורה מחויב לעלות. ה"נ הרי הוא קרוא אל המשתה מסתמא. כ"ש בתוך ל') אלא מיהא בסעודה שאין בו שמחה כל כך. כמו של שבוע הבן שעושין בליל שבת לזכר הנולד. או אפילו דברית מילה. יש להקל בשבת. אצ"ל לסעוד אצל חברו לעונג שבת בלבד. דשרי לאבל אחר שבעה. וכן לסעודה שעושין בשבת כשהיולדת עומדת והולכת לבה"כ. וכל זה אף לדברי חומר המנהג. שזכר בהגה דש"ע (ס"ב) שלא לאכול בשום סעודה כל יב"ח חוץ לביתו. היינו דווקא בחול בלבד. כך נ"ל. ופשוט דשאר אבל תוך ל'. שוה בענין זה לאבל דאו"א תוך יב"ח. בין להחמיר. בין להקל.

1146

1147דין אבל על אותן שהוסיפו
3 מ"מ פשוט בעיני דבאבל על אחותו נשואה. לית דחש לה בשום סעודה דלית בה שמחה. אפילו בחול וגם חוץ לבית. אצ"ל אם היא של מצוה ג"כ. כמו דמילה ופדיון הבן.

1147

1148ודין אבלים לאכול בסעודת קרובים חוץ לבית והפנוי
4 והא דכתב בהגה (ס"ג) יש מתירין לאבל (ר"ל תוך ל'. או יב"ח) לאכול בסעודת נשואין או ברית עם המשמשין. וכבר כתב לעיל (בס"ב) להקל אפילו תוך שבעה. היינו בתוך ביתו. מיירי התם. והשתא הכא (ס"ג) איירי להתיר לו עם המשמשין. אף שהוא בבית אחד חוץ לביתו. מ"מ נ"ל באח ואחות אצל אחיהם ואחיותיהם. שעושין ברית אחר שבעה יש להקל גם חוץ לבית. וכ"ש לפנוי שאין לו בית קבוע. וכל מקום שהולך שם ביתו. דשרי כה"ג תוך שלשים. אצ"ל תוך יב"ח דאו"א.

1148

1149דין סעודת דגים (ומה ענינה) להתיר לאבל
5 ומש"ע בהגה הנ"ל. דיש מתירין לאכול בסעודת דגים כו'. היה נ"ל פשוט שר"ל אותה שעושין אחר זי"מ משתה (אע"ג דלא משמע הכי) ולא זו היא שקורין אותה של דגים שנהגו בה עכשיו לעשותה אחר בעילת מצוה (י"א שנקראת כך ע"ש שביום ה' נאמרה ברכה לדגים. ולי נראה שיש בו גם רמז לדבר. מ"ש רז"ל שני לדם דג (ע"ז ךט"א) אע"פ ששם נזכר לענין דם הקזה. דם בתולים נמי הקזה היא) כך נ"ל לדינא עקר.

1149

1150דין סעודה בלילה של מיתת או"א
6 כ"ע בסוף הגה זו. י"א דאסור לאכול בסעודה בלילה שביום המחרת מת או"א. וזהו עצמו כמ"ש בס"ס ת"ב. דאין לאכול בסעודה בליל יום. שמת בו אב או אם. דהיינו ליל שלפני יום זה (שקורין בל"א יא"צ) שהיום הולך אחר הלילה. אבל ליל שלאחריו. ודאי לא עדיף מלילה דלאחר לקוט עצמות (שבסימן ת"ג) וכדמשמע נמי בהדיא מלשונו הנ"ל דבסימן שצ"א. ושלפניו נמי לא אמרן אלא בסעודת שמחה. דימי משתה דחו"כ. אבל בשאר סעודות דרשות. אצ"ל של מצוה כל דהיא. לית דחש לה. יעב"ץ.

1150

1151עד השאלה דלעיל (סקע"ב) חזרו ושאלו אותי ע"ד הקריעה איך יתנהג בה. והשיבותים דבר. כי בזה נ"ל פשוט שחייב לקרוע. לפי שאין ז"י משתה כי"ט של תורה. שהרי אינו אסור במלאכה שאינה של אוכל נפש (רק בדבר מלאכת טורח ושיהוי. ודאי נאסר החתן כמו בח"ה. שלא יתבטל משמחת אשתו) וכיון שכן. ודאי לא עדיפי זי"מ מח"ה דאוריתא. דתנן בהדיא שקורעין קרוביו של מת. וכן על שמועה קרובה. מיהו זה האיש ספרדי הוא. אם אין הספרדים נוהגין לקרוע בח"ה על שאר מתים חוץ מאו"א. אזי ינהוג גם חתן בימי משתה כמנהגם בח"ה.

1151

1152תמיהות עצומות בלשון רי"ו שהעתיק בנק"ה ולא חלי ולא מרגיש. ישוב נכון ומוכרח למחות כעב הסתירה שבין שני לשונות הרא"ש הנמצאים אבל לא עלתה ארוכ' למבוכה שבדברי ריצ"ג לפ"ד רי"ו
עוד הודיעוני שנמצא בס' נק"ה להש"ך בדין ההוא של אונן בחתונה. סיוע לדעת הט"ז ושלא כדברי בסימן הנ"ל. ובאמת כשכתבתי תשובתי הנ"ל. לא נודע לי כלל מזה שכתוב בנק"ה. לכן עתה שמתי עיני בו. ולפום ריהטא נראה לי שאותם הדברים שהעתיק בנק"ה משם רי"ו. תמוהים מאד. וז"ל ואם כנס כבר ולא בעל עדיין ומת באותו יום אחר הנשואין שכבר ברכו מת אחד מקרובי החתן לא אביו. י"מ שכתבו שנוהג ימי המשתה אח"כ ימי אבלות. כמי שמת לו מת ברגל. מאחר שברך ברכת נשואין כבר חלו עליו ימי המשתה. ואע"ג דבשמת אביו אמרינן דבועל ב"מ דנראה דלא חל עליו השמחה עד שיבעול. שאני התם דחל האבלות קודם נשואין כו'. ולא אלימא האי שמחה כו'. אבל כאן שכבר נשא כבר חלה עליו שמחה בלא בעילה. ולפיכך אינו בועל עד שיעברו ז"י האבלות כ"כ הר"י גאות. אבל הרא"ש הורה בזה הלמ"ע שינהוג אבלות ולא חלה עליו שמחה עד שיבעול מאחר שאינו אביו של חתן אלא של שאר קרובים עכ"ל רי"ו. העתקתיו כולו כלשונו שבנק"ה כי כולו מקשה ותרי תמיהי נינהו. חדא. דהכא משמע דהריצ"ג ס"ל במת אחד משאר קרובים. אפילו בכנס (אע"ג דאלימא שמחה ודאי כמ"ש הוא ז"ל עצמו) אפ"ה לא יבעול עד שיעברו ד"י ימים. ואילו בפסקי הרא"ש שהובאו דבריו בסשמ"ב שמעינן לריצ"ג. גם בשאר אבלות (שלא על אביו) שבועל תחלה. אע"ג דליכא פסידא. וגם לא כנס. דאכתי לא חלה עליה שמחה כלל. שרי ליה ב"מ. עאכ"ו בכנס נמי דשרי ולפ"ד רי"ו קאסר ליה ב"מ בכה"ג. כלפי לייא. ותו הא דקמסהיד רי"ו בשם הרא"ש דכי כנס ואח"כ מת לו מת נמי אסור לו לבעול ב"מ. קשיא דאנן לכאורה אפכא שמעינן בפסקיו. דלא פליג אריצ"ג. אלא במת לו מת קרוב קודם שכנס דאכתי לא חלה שמחה. משא"כ בכנס תחלה. שכבר התחילה שמחה משמע דלא שאני. אלא לעולם בכל מת נוהג שמחה תחלה. כדמוכח בהדיא בהא דכתב ויש רוצים ללמוד מכאן דמי שמת לו מת ברגל. כיון שנוהג ימי הרגל תחלה. דמיא להכי כו'. ולא נהירא דלא דמי לקילותא דהכא דאקילו טפי שהרי מת לו ברגל שחלו ימי המשתה. והתירו לו להכניס המת כו'. כדי לדחות אבלות מעליו. אבל מת לו מת ברגל שכבר חל עליו הרגל. ישנה עמו בבית. והיינו ימי משתה דחתן היינו רגל וכיון דליכא קילותא כה"ג. נראה פשיטא לרא"ש נמי דנוהג ימי משתה תחלה. וה"ה דמצי בעיל כיון שבהתר כנס. מיהת קודם קבורת המת. הרי אלו תמיהות עצומות. והפלא מהרב בש"ך הדווקן ועמקן. שלא הרגיש בכל אלה הזריות. ואם באנו להשוות בין דברי רא"ש שבפסקיו. ובין מ"ש רי"ו בשמו. נראה שיש לחלק כך. דבכנס ממש. ועשה נשואין גמורין. דהיינו שאחר החופה נתייחד עמה. או שהכניסה לביתו. שהרי באופן זה קנאה להיות כאשתו לכל דבר. כמש"ל בתשובתי הראשונה. בזה ודאי אין אומר ואין דברים. דכל כי האי גוונא שכבר התחילו ימי המשתה. ליכא דסליק אדעתיה שיפסיק בינתיים באמצע ימי המשתה. ויתחיל ימי אבלות. ואח"כ יעשה ימי משתה. שהרי זה ודאי כאומר גם ברגל. אם ארע כך יפסיק הרגל. וינהוג אבלות לגמרי. הא אין אלה אלא דברי הבל ורעות רוח. מאחר שהתלמוד משוה דין ימי משתה לרגל. אע"פ שזה י"ט של תורה. וזה מד"ס. גם יש לו עיקר בתורה. מלא שבוע זאת. ושנוי בנביאים בשבעת ימי המשתה דשמשון. כי כן יעשו הבחורים. ומשולש בכתובים ביום חתונתו וגו'. דאלים טובא ודאי. ברם ההוא עובדא דמייתי רי"ו. מעשה כי הוה באותו יום שברכו ברכתנישואין. מיד מת אחד מקרוביהם בטרם נתייחדו. ובעוד שלא הביאה לביתו. אירע כך. שבזה עדיין לא קנאה קנין גמור. ואין לה אלא דין ארוסה. וכיון דחל אנינות מקמי דאתחילו ימי משתה. שאין חלין כי אם אחר יחוד הקונה אותה. ופסידא ליכא כה"ג משו"ה אורי הרא"ש שידחו ימי משתה מפני אבלות. ונתיישבו דברי רא"ש שלא יהו סותרין זא"ז. אך עדיין לא הועלנו בכך להעלות ארוכה למחלת הסתירה שבין דברי הרי"ג המובאים בפסקי הרא"ש. ובין מ"ש רי"ו בשמו. לא ידענא מה אידון בה. יהי מה. אין אחריות לשון זה של רי"ו בשם הריצ"ג עלינו. וכבר נודע את אשר פרסם הרב"י פעמים רבות. שדברי סרי"ו אינם ברורים בכמה מקומות. ויהא גם זה כאחד מהם. מ"מ מה שכתבתי בתשובתי הקודמת. בלי ספק אמת דברים מכוונים לתלמיה של הלכה ברורה מוסכמת. ומקוימת על פי הרמב"ם בכנס תחלה. וזה בין בעל בין לא בעל. ובבעל גם להרא"ש נוהג ימי משתה תחלה. ולא בעי אפילו שמירה כה"ג. דלא אקול גביה מדי. ולכתחלה אמרינן ליה בעול ב"מ קמי קבורה מדין ק"ו. ואפילו יהא איזה פוסק חולק. אין ספק שהלכה כדברי המקל והמפקפק בזה ראוי לנזיפה והמתיר כחו יפה

1152

1153ובכאן אבאר מה שקצרתי במובן למעלה (סקע"ב) בתשובתי הקודמת. עד"ז שנתקשיתי במ"ש הטור בס"ס שפ"ג כמשה מפי הגבורה. דבכנס תחלה מותר להתייחד והוא שבעל. יתר ליה הא. ודכתב הרב"י עלה מימרא בפ"ק דכתובות. תמיהא טובא מאי פסקא. דהא בהדיא מוקי לה תלמודא לההיא דאר"י והוא שבעל. אדתניא וכן שפרסה נדה. אבל באבלות אפילו בעל. אסור להתייחד. והיינו דווקא באותה שאמרו מכניסין מת לחדר. וחו"כ לחופה כו'. דמשום דכה"ג קילא ליה אבלות דאדחיא. משו"ה בעי שמירה ל"ש בעל ל"ש לא בעל. מיהא אם כנס תחלה קודם שארעו אבל. דין זה לא נתבאר בגמרא כלל. אלא כה"ג מסתברא ודאי שדינו כמת לו מת ברגל (וכ"כ בחבור הר"מ בפירוש) וכיון דכה"ג ימי משתה ממילא חיילי. נראה פשוט דלא בעי שמירה כלל. דמידי הוא טעמא דקילא ליה אבלותא. משום דאקילו ליה למדחיה. והכא לא אקיל גביה מידי. וזה בין בעל בין לא. לא שאני ושרי ליה ביחוד. מאחר שבהתר כנס. כך היה נראה לכאורה. והא ודאי קשיא כלפי סנאיה דרב"י.

1153

1154מיהו לדינא מסתברא כמ"ש הטור. דאע"ג דכי כנס בהתר ובעל נמי. תו לא בעי שמירה בכל אותן ד"י ימים. משום דכה"ג ליכא קולא לגמרי לגביה. ולא תקיף נמי יצריה.

1154

1155איברא היכא דלא בעיל קמי קבורה. אע"ג דכבר חיילי עליה ימי משתה. מאחר שכנס בהתר וליכא קולא בדחיית אבלות עד לאחר ימי משתה. מ"מ אכתי תקיף יצריה. דלא גרע מפרסה נדה דבעי שמירות. ה"ה למת לו מת בתוך ימי המשתה. כיון שנאסר בדברים שבצנעא. ואיהו אכתי לא בעיל ודאי לא סגי ליה בלי שמירה ומיתריץ שפיר מ"ש רבינו בעה"ט מכללא ומסברא אבל לא מגמרא.

1155

1156ודאתינן עלה. דכי כנס מקמי דנעשה אונן ובעל (בין באנינות. בין קודם) כה"ג כ"ע מודו דחיילא חתונה ברישא. דשרי אף ביחוד בלי שום שמירה. והכי מוכח נמי דפשיטא ליה לרא"ש כמש"ל מדכתב אההיא דכל אותן ימים הוא ישן כו. יש רוצים ללמוד מכאן דמי שמת לו מת ברגל כיון שנוהג ימי הרגל תחלה. דמיא להכא וקילא ליה כו'. ול"נ דל"ד לקילותא דהכא. שקדם המת לשמחה. הרי מבואר מזה דהיכא דקדמה שמחה. כיון דליתא לקילותא. כה"ג ישנה עמו בבית.

1156

1157מהרי"ט חשד לרא"ש במה שאין בו וטרח בכדי
ועתה אחרי שנפניתי קצת. חפשתי בספרים לראות אם אמצא לי חבר. ומצאתי לי רב גדול מהרי"ט בחידושי כתובות שהבין דברי הרא"ש כדברי (ויתר על זה הבין בו כאילו דעתו להקל גם אפילו בלא בעל. וזה אמנם אינו נ"ל אע"ג דסתמא הכי משמע מדלא מפליג מדי) אבל הוא ז"ל השיב עליו (עם שקיים שטתו) אכן דבריו אינם מחוורים אצלי. וז"ל מהרי"ט ומשמע מדבריו שאם מת כו'. אחר שכנסה ולא בעל (זה לא נשמע ברא"ש) דנוהג ימי המשתה תחלה. אשתו ישנה עמו בבית כאבלות דעלמא דלא הקלו ביה. וק"ל דאמרינן מאי קולא כו'. אלמא עיקר קולא אינה אלא לפי שהמשתה דוחה את האבלות ע"כ. ואי מהא לק"מ עליה דרא"ש. דנקט לישנא דרישא דברייתא. וממילא משמע דאדבתריה קאי. וכדמסיים רא"ש גופיה בלישניה דקאמר והתירו לו להכניס כו'. כדי לדחות אבלות הרי לשונו ברור דאהא קסמיך. ר"ל אע"ג דאכתי לא חיילא אבלות אפ"ה בעלמא הא לא שרי לאונן בת"ה והכא קשרו ליה כדי לדחות. היינו ודאי קולא דידיה. ומש"ע מהרי"ט וז"ל ובענין אחר י"ל בין זי"מ כו' דאילו ברגל כו'. לא אתי לזלזולי כו'. אבל בחו"כ בזי"מ בדברים שבצנעא היא וכשרואה דהקלו בשאר דברים (ר"ל בדברי פרהסיא) אתי לזלזולי בהאי נמי. שהכל יודעים כלה למה נכנסה לחופה עכ"ד. מדבריו הללו מבואר (שעם היותו מסכים עם הרא"ש כשכנס תחלה ובעל. דהא ודאי למת לו ברגל דמיא מכל וכל) דעתו להשיב על מה שסבר בדעת הרא"ש. דאפילו לא בעל מדמי ליה לרגל. כיון דכנס ברישא. וליכא קולא דליתי לזלזולי ביה. שעל זה תחול תשובתו. לחלוק בין ימי רגל. ובין זי"מ דחו"כ. דלדברים שבצנעא הוו ימי משתה שהכל יודעים כי למה נכנסה לחופה. שזה ודאי לא שייך אלא היכא דלא בעל. וכמו שהתחיל להניח המשמעות בלשון הרא"ש. כאילו אמר שאם מת אביו אחר שכנסה ולא בעל דנוהג ימי משתה תחלה. ולא היא. דבדברי הרא"ש. לא נזכר כנס כלל. אלא מכללא משמע ממילא דהיינו הך. רגל וימי משתה ודאי דמיין להדדי. וכדכתיבנא וברירנא טובא בס"ד. מיהו מסתיין למימר הכי בדבעל. הבו דלא לוסיף. למשרי ליה יחוד בדלא בעל נמי. הא ודאי ליתא. וסתימת הרא"ש כפירושו של הטור. דאי איתא. לא הוה פליג עליה דאבוהי. ומדשתק מניה נמי ולא גלי דעתיה אפכא. מפשט פשיטא לי דקאי כוותיה. וכדאמר תלמודא בכמה דוכתי דסתם תלמיד בשטת רביה קאי. והאיכא נמי טעמא רבא במלתא כמ"ש בס"ד. ובמ"כ דהרי"ט שהפריז על המדה. וחשד לרא"ש במה שלא עלה על דעתו. ודחה דבריו בגילא דחיטתא. ותו לא מידי. יעב"ץ.

1157

1158קצור פסקי הלכות מחודשות בענין הלז. המתבארים בחמשה תשובות בדבר (סקעבגדקפהו) שלא נתבררו בדברי המחברים עד הנה כל צרכן.

1158

1159קצור כל חילוקי פסקי דינין במי שהכין עצמו לנישואין או שכבר כנס וארעו אבל
1בדינא דגמרא דמי שהכין כו' אע"פ שהתירו לו חופה. אסור בשמחה. 2 והיכא דכנס בנישואין גמורין וגם בעל: אח"כ אירעו אבל. איך שהוא בין דאו"א בין דקרובים: בהא נחתינן ובהא סלקינן דאומרין לו לכתחלה בעול ב"מ: אפילו ארע כה"ג בחול. אצ"ל בשוי"ט. זהו מן המושכלות הראשונות. המחמיר אינו אלא מן המתמיהין. 3 וכי לא בעיל נמי. מ"מ ודאי אינו פוסק שמחתו. אלא נוהג ז"י משתה. אח"כ ז"י אבלות. ובזה ובזה כל ד"י ימים נוהג דברים שבצנעא. אבל מותר בשמחה בפרהסיא. 4 ובשלא נשא: רק קידש. אע"פ שברך ז"ב תחת חופה שעושין מיריעות: וארעו אבל דקרוב. אז בגוונא דליכא פסידא. כה"ג מפלג פליגי בה. והלכה כדברי המקל. דהיינו לבעול ב"מ קודם קבורה. ולנהוג ז"י אבלות תחלה. אח"כ ז"י משתה. וה"ה אם ארע כך. אחר שהכין עצמו להכניס לחופה. ולא הספיק לו לעשות חופה ולברך ז"ב. עד שבא עליו אנינות דקרובים: יש לו ג"כ על מי לסמוך. לבעול ב"מ קודם קבורת המת (כ"ש אם אירע בשוי"ט) ובזה לעולם נוהג אבלות תחלה. ואח"כ ז"י משתה מיד. 5 וכל זה בין בכונס בתולה או אלמנה הכל שוה ואחד בדברים אלו. ונוהג בבחור שנשא אלמנה ג"כ ז"י משתה: ובאלמון לאלמנה ג"י משתה ע"ד הנ"ל: 6 ובשמע בימי חתונה שמועה קרובה אחר שכנס קודם שבעל: אם שמע קודם שנקבר המת. בועל ג"כ ב"מ קודם: ובמקום פסידא. נוהג י"מ תחלה. ובדליכא פסידא י"א תחלה. 7 ואם אחר שהכין עצמו לחופה קודם שכנס. שמע. ועדיין לא קברו המת. אומרים לו ג"כ שיבעול תחלה: דודאי לא עדיפא שמועה. ממתו לפניו. במקום פסידא. ימי משתה תחלה. ובדליכא. ימי אבלות תחלה ככל הנ"ל. 8 ולענין קריעה על או"א. בכל אופן קורע מיד: ועל השאר. הולך אחר מנהג המקום שנהגו בקריעה בח"ה. 9 וכשנעשה אבל בימי המשתה: וכבר בעל. בין קודם שארע האבל. בין קודם קבורה. לא בעי תו שמירה. אך אם המתין ולא בעל קודם קבורה. צריך שתי שמירות כל אותן ד"י ימים. 10 והכונס את הבתולה ומצא דם: אם ארעו אבל אח"כ. אין צריך שמירות.

1159

1160באור ותקון דבור תו' חמור בפסחים עו"א שנתקשו בו המפרשים ולא עלה בידם כהוגן
פסחים דעו"ב. תו' ד"ה סד"ה אסרה. ואפי' פלדונ"ש שיש להרחיק מן הלחם כו' זה הלשון הוגה ע"פ פסקי תו'. אבל נ"ל ששבוש הוא. כי אין הלשון סובלו. גם רש"א הרגיש בכך. אכן גם הוא ז"ל גם רש"ל נדחקו לפרש הלשון ואף כו' שיש להרחיק. ואינו מתקבל מ"ש. שאין הלשון ולא הענין סובלים פירושם. אכן לענ"ד דבר פשוט הוא. שקרה כאן ט"ס קל. וצ"ל שיש לה ריח. שתי מלות (וטעה המעתיק וכתב להרחיק. כסבור שהיא מלה אחת) ואולי שלש מלות היו כתובות לפניו בתכיפות דחוקות זו לזו. וחשבן למלה אחת. וכך צ"ל. שיש לה ריח חזק (וקרוב הדבר. אגב שטפיה עשה מהן תיבת להרחיק) וה"פ לא מבעיא לאפות פשטידא דלית לן בה. כיון דהפשטידא רגילה להיות מכוסה היטב. הויא לה כקדרה מכוסה. דלד"ה ליה בה משום ריחא. וכמו כעין שתי קדרות דשמעתין. דלית בהו משום תערובת טעמים. אלא אפילו פלאדונ"ש שאין להם כסוי מעיסה עליהם (כמו הפשטידא הממולאה בשר ומכוסה היטב בעסה עבה. שטוחה עליה מלמעלה. וגם מלמטה עשוי לה עסה כעין קדרה מסביב. והמלוי בתוכה מונח כמו בקופסא. משא"כ פלאדונש שעושים גוף אחד נלוש בשומן. ועשוי עוגה פשוטה) באופן שאין לה ריח ודאי. העולה ממנה אל הפת. שאין דבר מפסיקו ומונעו (כמו בפשטידא. שהכסוי עומד בפניו ומחזיקו בתוכו. שאינו יכול להתפשט ולצאת החוצה) אפ"ה אין נראה שיהא אסור. לפי שיש אויר מרובה בתנור. ומתפשט הבל הריח. ואין בו כח לגרום נתינת טעם בפת. זה נ"ל ברור בכוונת התו' יעב"ץ.

1160

1161שאלת נפל ציר של דגים טמאים כבושים. לתוך קדרה. איך משערין לבטלו.

1161

1162תשובה כנראה בא לך הספק מחמת אותה ששנינו פ"י דתרומות דג טהור שכבשו עם דג טמא כו'. דלת"ק אינו בטל אלא בתתק"ס. ולר"י בקרוב למאתים. ולרי"ו אחד מי"ו בו ומספקא לך אנן כמאן נעביד. איברא הר"מ פסק התם הלכתא כת"ק ובפוסקים לא נתבאר דין זה. אך בי"ד (ספ"ג) נקבע בטור ובש"ע דציר דגים טמאים אינו אסור אלא מדרבנן והוא כמעט הסכמת כל הפוסקים פה אחד. שנטו אחר דברי התו' חולין (צט"ב) וכן סובר הר"ש שם בתרומות. ולפיכך הקלו בס"ס דציר דגים טמאים. מ"מ אף לפ"ז נראה ודאי דלא גרע משאר איסורי דרבנן. דק"ל דבעו נמי ששים. דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון.

1162

1163מישב לשון המשנ' והגמ' ות"כ והסוגיות בש"ס בענין ציר על נכון דלא כתו' שנדחקו בהם מאד ולא עלו ביד' כהוגן וחדשו דבר להקל בשל תורה בלי טעם ומסיק שמעתא אליבא דהלכתא דציר דגים טמאים אסו' מן התורה ודאי ונ"מ טובא לדינא
אכן לדעתי הלכה מקופחת היא. מה שהחליטו ציר דגים לאיסור דרבנן גרידא. כי מ"ש תו' פג"ה (צט"ב) ד"ה שאני ציר דזיעה בעלמא. פירוש לא אסור אלא מדרבנן. ומיהו ציר שרצים אסור דאורייתא. דתניא הטמאים לאסור צירן כו'. ודרשה גמורה היא כו'. אע"ג דבת"כ דריש נמי גבי דגים שקץ לאסור צירן כו'. אסמכתא בעלמא היא. אח"כ נדחקו ליישב סוגית דפכ"ה לשטתם. ובמסקנא כתבו ז"ל וקצת תימה כיון דצריך קרא בשרץ כו'. ודגים דליכא קרא לא אסיר מדאורייתא. היכי מייתי רבא ראיה מהטמאים כו'. עכ"ד. ובאמת דבריהם אינם מובנים לי כלל מתחלה ע"ס. מי מכניס אותנו לצער הדחק והלחץ העצום הזה. לדחות כל פשוטי הסוגיות ממשמעותם. ומניין לנו לעשות מלמוד גמור אסמכתא בלי הכרח לגמרי. ומה ראו על ככה לומר בדגים ליכא קרא. אדרבה בדגים מפרש קרא. שקץ הם לכם ושקץ יהיו לכם. תרי זימני למה לי. הא על כרחך אייתר ליה חד למדרש מניה לאתויי צירן. וכדיליף בת"כ. ומאי אולמא דילפותא דאלה הטמאים לכם בכל השרץ. דמודו ביה דדרשה גמורה היא כשל תורה. לכן אינן אלא דברי תימה. לעשות דרשה דת"כ בדגים אסמכתא יותר משל שרצים. אלא ודאי זו וזו שוין. שניהם איסורי דאורייתא. ואין ביניהן כלום (וא"צ למה שחלקו קצת בין ציר ושומן דגים. לציר בשרם ודמם. דמאן פלג להם. ומאי בצירותיהו דדגים. משרצים דליכא לפלוגי בהו) ומה שהכריח לתו' לפרש דאסמכתא היא גבי דגים. משום דאמר תלמודא הכא שאני ציר דזיעה בעלמא הוא. אין זה הכרח של כלום. דא"כ מה שנא ציר של שרצים. איהו נמי זיעה בעלמא הוא דהוי וגרוע משל דגים.

1163

1164גם מה שדקדק הרא"ש במא"מ ממ"ש שם מחלוקת לטבל בצירן כו'. דציר אינו אלא דרבנן. ליתא . כמ"ש תו' שם בהדיא אפכא. ואם יש מקום לחלק בין ציר לציר. בציר גופיה הוא. בין ציר שאין בו מים. ושיש בו מים. וכמ"ש תו' בשם ר"ת שם בדבור שקודם לזה. המתחיל והאמר. ובת"כ לעולם אימא נמי. דרשה גמורה היא. כבשל שרצים. ובאין בו מים מיירי. דההוא אסור מן התורה כגופו של טמא. והכא בגמרא דקרי ליה זיעה בעלמא. אב"א היינו בכבוש במים ומלח עם טהור (כשינויא בתרא דתו' לעיל) דההוא ציר. כיון דלא נפק אלא אגב כבישה. משו"ה חשיב ליה זיעה. לא ממש. וכה"ג הוא דבטל במאתים. ואע"ג דמחמיר ביה טפי משאר איסורין דמצריך ביה ר"י מאתים. מ"מ ס"ל ביטול אית ליה אפילו במינו. משום דזיעה הוי. ואב"א אפילו את"ל ההיא דכל גרב נמי מיירי בהכי. כשינויא קמא דתו' דלעיל. דבאין בו מים איירי (ומתני' וברייתא דת"כ חדא היא לענין דינא דאיסורא דאורייתא בציר דגים טמאים) שפיר קמסיק תלמודא דזיעה בעלמא הוא. משו"ה מיקל ביה ר"י טפי. מבמין במינו בעלמא דלית ליה ביטול. והכא אית ליה. אע"ג דציר נמי דאורייתא הוא. מיהת אינו חמור כממש גמור. אפילו אליבא דר"י דמחמיר במין במינו. ואע"ג דציר חמיר נמי טובא ודאי. שהרי אוסרו ר"י עד מאתים. והיכן מצינו כיוצא בה. שאיסור דרבנן יאסור כל כך. והשתא אתו שפיר כולהו סוגיי. וברייתה ניחא כמשמעותיהו וכפשטיהו ליזלו. ולא מפקינן נפשין בר מהילכתא.

1164

1165שוב זכיתי ומצאתי בתו' שלהי פא"מ. שכתבו בפשיטות. דציר דגים דאורייתא ושמחתי לראות. שכיוונתי להלכה. ועפ"ז נתקיימו בידי דברי תו' דה"ר ישראל שהביא המרדכי. וחייש להא בת"ה. שהן ודאי כהלכה. אע"פ שהרב"י נקל בעיניו לדחותם בקנה. דברי תו' דה"ר ישראל ברורים חיים וקיימים ואינם נדחים. והם הם דברי תו' דפא"מ כמ"ש במו"ק בס"ד. ולפי דרכנו למדנו שצריך להחמיר במצא כבוש הטמא והטהור יחדו. הלכה כדברי האוסרים. שהוא ספק דאורייתא. על דבר זה נצטערתי הרבה. כי לא נכחד עצמי ממני. ידעתי מך ערכי שאינני מגיע אפי' לקרסולי צעירי הפוסקים. אף אדיריהם כולם הושוו לדעת אחד לומר כדבר פשוט מוחלט. דציר דגים טמאים דרבנן. והולידו מזה דינים להקל. ולדידי חזי לי דתו' דפג"ה קפחו לכמה סבי בטעותא. וברירא מילתא ונהירא שמעתא כיומא דאסתנא. דאין חילוק בין ציר דגים לשל שרצים. הא והא דאורייתא.

1165

1166וחוזרני לענין שאלתך. איך שיהא. אע"פ שחמור ציר אליבא דכ"ע היינו בכבוש עם טהור. דאיידי דחריף טובא כל חד בדנפשיה קמשער לפום חורפיה דכולא האי יהיב טעמא. ומידי דלטעמא עביד לא בטיל. ברם כי נפיל לקדרה. דבטל חורפיה ודאי. בששים סגי ליה. כה"ג לא חמיר ציר דגים מציר דבשר כ"ש בשיש בו מים. זה פשוט. יעב"ץ.

1166

1167והואיל ואתא לידן הך ענינא. נימא מילתא נמי. בציר דג טהור. ואציג הנה גם מה שסלקתי תלונת תו' על פירש"י בבכורות (כב"א) דאיתא התם אר"ל משום רי"ן הלוקח ציר מע"ה משיקו במים. וטהור (מטומאת ע"ה) ממ"נ כו'. ואי רובא ציר. ציר לא בר קבולי טומאה הוא (דזיעה בעלמא הוא) מאי איכא משום מעוטא דמיא (דמקבלי טומאה והשקה לא מהניא בהו הואיל ורובא ציר ובאוכל לא סלקא השקה) הנך בטלו להו ברובא (ולא הוי הציר טמא) ארי"ר ל"ש (דבטלו ברוב) אלא לטפל בהן פתו. אבל לקדרה לא (שהמים שבתוך הציר מוצאין מים שבקדרה. ומצטרפין ורבין על הציר ומטמאין אותו) מצא מין את מינו וניעור. תו' וניעור. פירש בקו' שהמים רבין על הציר ומטמאין אותו. ולא דק. דציר לא בר קבולי טומאה הוא כו'.

1167

1168ישוב הגון למ"ש תו' על רש"י בבכורות (ךב"א) בדין ציר
ונראה לי דשפיר דייק רש"י. לא אמרינן דלאו בר קבולי טומאה הוא. אלא קודם שהוכשר. לפי שדינו ודאי כאוכל. אי משום דבא מן האוכל. ואי משום דמשקה הבא לאוכל כאוכל דמי. והא דקאמר רש"י דזיעה בעלמא הוא. ר"ל מתחלה. לחה היוצאה מן הדגים מעצמן. אינה אלא זיעה (וכמש"ל) ואינה מקבלת טומאה. אך לאחר שנכבשו הדגים במלח ובמים. ונעשה ציר. הרי הוא אוכל בלי ספק. שכל כבוש הרי הוא כמבושל. ואם המים מעוטים. כבר נתבטלו במעוטם. לפי שנעשו אוכל והוו להו כולהו ציר. ודינו כאוכל (דוק בפירש"י הנ"ל ותשכח. דהדר קרי ליה אוכל. ואינו סותר דברי עצמו. אלא מעיקרא זיעה. וכשמתוקן עם מעוט מים. שב הכל אוכל) ועדיין צריך הכשר לקבל טומאה (אע"ג דכל הדגים בחזקת טומאה מן הסתם. ותו משכחת לה בחתיכת אלתית כו'. ומאי דקשה מהך שמעתא אמתני' רפ"ו דמכשירין. עלח"ש שם) הילכך מותר לטבול בו כשהמים מעוט. שלא הכשירוהו עד שבטלו ונעשו אוכל. משא"כ לקדרה שהמים רבים עליו. ונעורה הטומאה. ודאי מטמאין את הציר מעתה. לפי שכבר חזר אוכל עכ"פ. כדפרישנא יאות. ובהא סליק פירש"י כהוגן ודייק טובא. הנלע"ד יעב"ץ.

1168

1169תקון לשון רא"ש ב"ק ובאור היטב
ברא"ש פ"ק דב"ק (דקס"ב. בגמרא ט"א) דאמר לקמן (דיע"ב) כו'. ואי איתא לדר"ה לימא ליה דאצטריך קרא היכא דאין לו כסף כו'. לא הבינותי זה. דהא כי לית ליה כסף כו'. בהא אוקי נמי ר"ה קרא דישיב לכל מלי דהשבה. לפירוש ר"ת. אי הכי אכתי קיימא קושיא. והמת וגו' למה לי. ונ"ל ט"ס יש כאן. וכך צ"ל לימא דאצטריך קרא היכא דאית ליה כסף כו'. ר"ל אע"ג דכי אית ליה כסף. דיניה בכסף כו'. מ"מ נבלה דידיה מיהת יהיב ליה. ומשלים לו השאר בכסף כו'. היינו דקמ"ל קרא והמת יהיה לו. ומנלן דפחת נבלה דניזק. ולעולם אימא כי אית ליה כסף כו'. בעי לשלומי כסף כו'. דוקא (אם. המותר מה שלא שוה הנבלה או. שאינה שוה כלום) והיינו קראי דמיטב וכסף נמי. וישיב לרבות כל דבר. היכא דלית ליה למזיק כסף כו'. ומאי קושיא. אלא ודאי ר"כ ורבא. לא ס"ל דר"ה לגמרי. משום דישיב רבי כל מלי. אפילו כי אית ליה למזיק כסף ומיטב ממש. זה ישר. דוק. יעב"ץ.

1169

1170בענין קושיא בב"ק (ד"י) על תו'
בגמרא ב"ק (יע"א) תו' ד"ה שהשור חייב בו פסולי המוקדשין. וא"ת ל"ל שור ולא אדם. ת"ל מוהמת יהיה לו מי שהמת שלו. כדפטרינן שור פס"ה דמת אסור בהנאה. כתב אמ"ה זצ"ל בספרו (סקל"ו) ז"ל. מקשים דבהפרה (נב"ב) פריך בגמרא איפוך אנא. ומשני פטר גבי בור. הואיל ופטר בו את הכלים. והשתא אי לא כתב שור. אלא חמור לחוד. הוה מוקמינן חמור למעוטי אדם כו'.

1170

1171אופן הקושיא אינו מובן לי. שהרי קושית התו' במקומה עומדת. לא לכתוב שור. וממילא ידענא דבור פטר בו כלים. מכח למוד דוהמת יהיה לו. ואדם אין המת שלו. וליכא למימר דאי לא כתב שור. הוה אמרינן איפוך. ומוקמינן והמת יהיה לו דבור. למטפלין בנבלה. ודשור. למי שהמת שלו. דהא אכתי מסתברא פטר בבור. שכן פטר בו את הכלים. כדילפינן מחמור ולא כלים. דלפטור בו אדם. לא צריך. דתיפוק ליה מוהמת יהיה לו. דמ"מ חמור לפטורא אתי. משו"ה והמת וגו'. נמי לפטורא מייתינן ליה. וממילא שמעת מניה פטורא באדם. על כרחך מעוטא דחמור לכלים הוא דאתא נמצא יפה הקשו תו'. ומ"ש אמ"ה ז"ל. הוא ממש דברי תו'. אבל אינו מספיק ליישב דעת המקשה הלז שעדיין יאמר מה צורך לכך. הלא אפילו את"ל דשפיר קשיא איפוך. לענין מעוטא דאדם נמי. אפ"ה לא תקשי קושית התו' כלל. דהא מבעי לן שור. למילף פטורא דכלים. דלא הוה ידעינן בלא"ה. אבל באמת לק"מ לגמרי. ותו' שפיר קאמרי. דעל כרחנו צריכין אנו לתירוצם. ובלא"ה קושיא כדקיימא קיימא. ונראה דינקותיה דמר אבא היא. או יש שם איזה השמטה בלשונו. ואל"ה לא ידענא מה אידון בה

1171

1172קושיא חמו' לבאורה בגמ' דב"ק (ךד"א)]. מיושבת בדרכים נכוחים ומ"ש רש"א בסוגי' זו אינו מוכרה
שם (ךד"א) גמרא. תלה הזב בראיות וזבה בימים. ואימא למעוטי זב מימים כו'. מקיש זכר לנקבה יש להקשות מההיא דאיתא בנדה (דל"ז) דאצטריך מזובו ולא מנגעו. דמזבה ליכא למילף לזב. שכן מטמא בראיות כבימים. א"כ למאי צריך היקשא דזכר לנקבה. לאורויי דזה מטמא בימים. תיפוק ליה מהתם. מדאצטריך מזובו ולא מנגעו. ולא ילפינן מזבה (אע"פ שבאמת אינה קושיא. דאי לא הקשא. הוה אביי נמי מודה. דמזובה לאו להכי הוא דאתי אלא לכדרבא דתני ולא מלדתה. ומדגלי רחמנא הקשא דזב לזבה. משו"ה אצטריך למדרש ולא מנגעה וק"ל. מ"מ להפיס דעת מי שירצה להתעקש אני אומר עוד. דלק"מ) וי"ל מאן שמעת ליה דיליף זכר לימים מהקשא. ר"מ. דילמא כרבא ס"ל. דמזובה לאו למעוטי ולא מנגעה קאתי. דלא גמרה מזב. דא"כ לא הוה צריך הקשא. ומדאצטריך הקשא. על כרחך לאו להכי הוא דאתא. אלא למעוטי לדתה. ואתי שפיר נמי. דלא תקשי מ"ט דרבא דלא דריש ולא מנגעה. דהא אצטריך. אלא רבא כר"מ ס"ל. ודוק. ולאביי דדריש ולא מנגעה. אה"נ דלית ליה ההוא הקשא. וכרבנן דפליגי עליה דר"מ ס"ל. דסברי לאו מהקשא אתרבי זב לימים. ולא ממעוטא דוזאת. אימעיטא נקבה מראיות. אלא מדאצטריך מזובה ולא מנגעה. ולית להו קרא יתירא לזבה. למימרא דלא נילף מנה. ודוק. ובר מהא צריך לומר דהקשא למדי אחרינא אצטריך. כדכתב מהרש"א דאל"ה. תקשי אהא דקאמר תלמודא ומה ראית דהא זב לא אצטריך למעט מימים. ונקבה לא צריך לרבות לראיות. דק"ו הוא. ולשתוק מוזאת ומהקשא אלא ע"כ בלא"ה צ"ל הקשא לאו להכי הוא דאתא. אמנם לדעתי אינו מוכרח מ"ש מהרש"א. די"ל קושית מה ראית. אליבא דבר פלוגתא דר"מ היא. דמקשי לר"מ. דילמא אפכא הוא. זב אינו מטמא אלא בראיות. וזבה אפילו בראיות. וקראי להכי קאתו. ואי משום דקשיא לך. א"ה לשתוק קרא. וממילא ידעינן מסברא. דריחקה ראיותיה טמאה. כ"ש בקירבה. הא לאו מילתא. דאצטריך. כי היכי דלא תימא דזו היא סברא טובה וק"ו גמור. ותילף מנה לענין נגיחות. נמי כ"ש הוא. משו"ה כתב רחמנא מעוטא וריבויא. לאגמורין דבעלמא לא הוי ק"ו. והכא משום דכתיבי קראי. וטעמא דגלי קרא. הא לאו. לא אמרינן ק"ו. דוק היטב. יעבץ.

1172

1173באור מ"ש בלשון תו' ברכות לז"א
ברכות (לז"א) תוס' ד"ה נתן. סבור היה שיברך ג"כ. וא"ת הא קיי"ל אין מזמנין. על הפירות. נ"ל ה"פ. מדנתן ר"ג רשות לר"ע לברך. ש"מ כוונתו של ר"ג היתה שיוציא בברכתו לאחרים שאכלו עמהם. דאל"ה. מאי רשות שייך בה. אלא לאו ה"ק ליה. שיברך להוציא לכולם. כדרך שנותנין רשות לברך בה"מ בזמון. אכן נגד זה יקשה. שא"כ למה לא אמר לו טול ובריך. גם הלא ראה ודאי שלא נטל כוס בידו. לברך עליו כעין המזמן. לפ"ז משמע דס"ל לר"ג. אין מזמנין על הפירות. והדרא קושיא למאי אצטריך ליה רשות. עוד קשה איך עלה בדעתו. שיברך ר"ע ג' ברכות כמו שהוא סובר. מאחר שלא הצריכו כוס. ומתרצי דר"ג היה סבור שיברך ג' ברכות בלא כוס. ולא רצה להכניס ראשו במחלוקת. אם בה"מ צריכה כוס אפילו בשלשה. דפלוגתא היא. אי נמי. דילמא הוה ס"ל כמ"ד א"צ כוס. מ"מ סבר דעל כל שבעת המינין מברכין שלש ברכות שלמות. וכן מזמנין על כולן (חוץ משאר פירות. דאין מזמנין עליהם) שדין אחד הוא לכל ז"מ בכך. וכי ברך ר"ע מעין ג'. לעצמו בלבד ברך ולא יצאו האחרים על ידו. משום דאיהו הוה ס"ל שאין מזמנין על שום פירות. דלא כר"ג. לפיכך הקפיד עליו ר"ג שעשה נגד דעתו. והדר קשיא להו לתוס'. מאי דעתיה דר"ג. אי ס"ל שלש ברכות טעונין כוס (ואל"ה תפשוט מדר"ג. דבה"מ אינה טעונה כוס. מדאצרכיה ר"ג זמון בלי כוס. אלא ע"כ מהא ליכא למשמע מנה) א"כ. כשמברכין בה"מ אחרי שתיית הכוס. יצטרכו לזמן עליה ג"כ. שהרי היין הוא משבעת המינין. ויצטרך לברכה שלאחריו כוס לזמן עליו. וכך יתחייבו המזמנין לעולם על אכילה או שתיה אחת. זמון על זמון. וכוס על כוס. א"כ אין לדבר סוף. ואע"פ שלא ישתו השומעים מכוס של ברכה. מיהת לאותו המברך. דלא סגי דלא טעים. היה צריך שיברך פעם אחרת ג"כ על כוס אחר. וכן פעם אחר פעם. וזה דבר בטל בודאי. ואי ס"ל דצריכה כוס אפילו ביחיד. א"כ פשיטא דקשיא אין לדבר סוף. הנלע"ד יעב"ץ.

1173

1174ישוב למה שמקשים בברכות מא"ב
שם (מא"ב) גמרא. זה שני לארץ. מקשים הוה ליה לערבינהו. ולכתוב ארץ חטה זית שמן. ושעורה דבש וגפן וגו'. למנ"מ כתב ארץ שני. דלפירוש התוס'. חטה קודם לזית ושעורה לדבש. ונ"ל דלק"מ. כי יש לדקדק מנ"ל לתו' דארץ קמא חשיב טפי. דלכאורה משמע בגמרא דשוין הן. וצ"ל שהתוס' הכריחו זה. משום דקשיא להו אדרבא מנליה לתלמודא דקמא קמא חשיב. דילמא כולהו כהדדי נינהו. דעל כרחך אחד צריך לכתוב ראשון. ואי אפשר להיות כולם נכתבים בדבור אחד. וצריך לומר. דדייק לה מדאכפל קרא וכתב ארץ יתירא דלא צריך. ולא כיילינהו בחד. ש"מ מדפלגינהו קרא. להורות על חשיבותן קאתי. דכסדר שהן כתובים. ראשון ראשון חשוב. וקודם לברכה. משו"ה ארץ קמא נמי חשיב מארץ בתרא. מאחר דידעינן דלפי חשיבותן סידרן הכתוב (מדגלי קרא וק"ל) א"כ. לא שייך למידק לערבינהו ולכתבינהו. דאי הכי הוה אמינא. דלא קפיד קרא. אלא שוין הן לגמרי. דאי אפשר לכתוב ראשון אלא אחד. אבל מארץ יתירא שמעינן לה דאיכא קפידא ועמו"ק (סרי"א) בהשמטות (ד"צ ע"א) בציון צ"ג. יעב"ץ.

1174

1175ע"ד שתבע ר' דוד פאסילבורג ב"כ של ר' מאנש סג"ל מברלין את כ' פייבש רענר שהי' לו בת ר' מאנש הנ"ל ומתה תוך שנה שני' לנשואין בלי ז"ק. בכן יחזור חצי של נדן שהכניס לו שהוא כמשמעו' התנאי' אחרונים שהכניס לו ת"ר ר"ט אין לוידארש סך שלשה מאות ר"ט אין לוידאר' דהיינו ינכה הוצאו' כסדרן. וגם יחזור כל הבגדי' שהכניס לבתו וגם דרונו' שקורין אין ווארף שנתנו קרובי הכלה יחזיר כנהוג גם השאיל לו קופהרט יחזור לו. וכ' פייבש השיב אף שנזכר בתוך ת"א שהכניס לו ת"ר ר"ט לא הכניס לו רק תה ר"ט וב' מאות וויתר לו לכבודו וממ' הי' עושה לו כתובה בסך ת"ר ר"ט. אבל בחזר' לא יכול לתבוע משום ותם לריק רק מה שהכניס וכי יחזור יותר ממה שקיבל. וגם תיכף לאחר חתונה ידוע לכל באי שער עירנו ההפסד שקר' לו כי יאקב רויט וועלש נעשה בורח והוא הי' ערב בעדו ועי"כ יצא ריקם מכל נכסיו שנעשה עוד ב"ח וכלה כל הונו וכל מה שהכניסה לו אשתו וא"כ אין לו להחזיר כלום כי מזלה גרם והפסד פסידא דיד' הוא. וכ"כ מלבושי' שלה הרבה בגדי' שהחזירן לאביה ושלחן מכאן לברלין והרבה שמכר בחיי' בהסכמתה לצורך מזונות עד שלא נשאר ממש כלום מן מלבושי' ובגדי'. וגם שלחה לאבי' במזומני' עשרים הגרי'. גם מסר לב"ד הוצאו' שהי' לו שעולה סך מסוי'. והמורש' הנ"ל חזר וטען והכחיש דברי' רבים וכיחש ענין הוצאו'. גם טען פייבש שלא קיבל שום דורן ומתנה מקרובי אשתו בברלין. מהקופערט אמת ורצונו להחזיר ולאחר ששמענו כל דבריהם באריכו' זו למול זו ובררנו כל הדברי'. יצא מאתנו בתורת פס"ד שמה שטען כ' פייבש מחמת הפסד מחמת יעקב הנ"ל 1 אין בדבריו ממש מכמה טעמי'. ומחייב להחזיר החצי ממה שקבל 2 ובדבר מה שטענו כמה הוא סך שהכניס לו פסקנו הואיל ורגלי' לדבר שהאמת בפי כ' פייבש הנ"ל שמחויב ר' מאניש הנ"ל לעשות שבועה בנק"ח כדין נשבע ונוטל בברלין כמה הכניס לבתו במזומנים. אם לא יברר כ' פיבש דבריו בעדים. ואזי כפי שישבע מחויב כ' פייבש להחזיר לו החצי וקודם שישבע שם מחויב כ' פייבש להשליש המעות המגיע לו. אפס ינוכה מן זה ההוצאו' שהי' לכ' פייבש ועשינו בכח ב"ד שינכה בשביל הוצאות החתונה והליכה וחזר' לברלין וכדומה. 3 הוצאו' סך עשרים ר"ט.

1175

11764 מעשר ינוכה עשרי' ר"ט דהיינו כשיכלול כ' פייבש בשבועתו הנזכר למטה שהוציא מעות מעשר לעני' ולא הי' מחזיק לעצמו. מחמת רפואו' על אשתו עד אחר מותה ששה עשר' ר"ט. מחמת צרכי קבורה מצבה שמחויב להעמיד לאשתו כו' ותכריכי' שבעה ר"ט לומדי' ונר תמיד שבעה ר"ט. כל זה ינוכה מן מה שמחויב להחזיר והנשאר מחויב ליתן לאבי' הנ"ל לאחר שבועתו כנ"ל גם צריך ר' מאניש לכלול בתוך שבועתו שלא קיבל מבתו מיום היותה כאן באלטונא שום כסף או שוה כסף ששלחה לו מכאן בלי רצון והסכמת בעלה. ולהחזרה הנ"ל יש לכ' פייבש זמן ב"ד מהיום ובאם יעבור יהי' נגדו כל כפיו' שבעולם. 5 ובדבר מלבושים פסקנו פייבש. ישבע מה שיש בעין תחת ידו מן מלבושי' ובגדי פשתן של אשתו וזהו מחויב תיכף תוך שני מע"ל החצי מהם למוסרן לב"כ של אבי אשתו ז"ל כנ"ל ועל הנשאר ישבע נר"ו תוך שני מע"ל שמכרן בחיי אשתו לצורך מזונ' והי' בהסכמת ורצון אשתו. ואין לו זמן לשבועה זו יותר ואם לא ישבע מחויב ליתן כפי טענת המורשה הנ"ל. 6 7 גם יכלול שלא קיבל שום מתנו' מקרובי הכלה בברלין כפי טענתו הנ"ל והקופערט יחזור כפי הודאת עצמו של כ' פייבש הנ"ל כל הנ"ל יצא מאתנו בתורת פס"ד ויאושר ויקוי' בכל תוקף פסק ב"ד נעשה יום ד' ך"ב אדר שני תקי"ב לפ"ק. יהונתן חפ"ק אה"ו יע"א אם לא יברר פייבש דבריו בעדי' דב"ח ארבעי' הע"ק עשרי' דב"ח ד"ק יהונתן הנ"ל.

1176

1177יצחק טבור הק' משה פאלאק.

1177

1178עד כאן הוא כתב הנשתון בצורתו והוייתו בלי שום שינוי ולא חזי"ת והוא כ"י של הזקן מורה שקר עצמו זה האיש מרעיש הארץ האומר אני ואפסי עוד הועתק בדיוק כל אות ותיבה דבריה ככתבן מהגוף שבידי. יגיד נא הקורא בצדק. אם זה לשון חכם זקן ורגיל יושב על מדין. פס"ד הנ"ל. הוצג לידי מהבע"ד. שבקש ממני לעיין בו. אם נעשה עמו כפי שורת הדין האמת והיושר. ע"פ דת והלוך תורתנו הקדושה. ועשיתי לו סימניות ציפרש על פרטים הנכללים בפס"ד דפסקו לחיותיה דהך גברא.

1178

1179תשובה

1179

1180שמה ושערורה נהייתה באר"ש הלזו הנשמה. אלמלא לא ראיתי ח"י של ערכאות שבסורי"א שסורן רע. לא האמנתי לדברים אפי' על בוקי סריקי. כי עלה כולו קמשונים. כסו פניו חרולי שיבושום משונים. ויצא הראשון אדמוני כולו כאדרת שער צהוב טמא. שכתוב בפס"ד 1 שמה שטען כ' פייבש מחמת הפסד כו'. אין בדבריו ממש מכמה טעמים. ומחויב להחזיר מה שקבל. פה טמא יאמר כדבר הזה אשר אין לו שחר. תמה על עצמך. הלא זה דבר מפורש בש"ע (ססנ"ג) בלי ערעור ופקפוק. וז"ל. ודווקא מה שהוא בעין חוזר. אבל מה שהוציא או נאבד פטור.

1180

1181והב"ש הואיל באר היטב. וכתב בזה"ל. ואם היה לו הפסד במשא ומתן נראה דמנכה ג"כ. והוא דבר פשוט בלי חולק ומגמגם. וכל זה אפילו בגברא דאית ליה. רק שהפסיד מעות נדוניא במו"מ מנכה. אצ"ל בהך גברא שליח ערטילאי. כידוע בעיר הזאת. שהאיש פייבש הלז יצא נקי מנכסיו. שב"ח שלו הבורח הציגו ערום. ולא שביק ליה מדי. וגם הודה בזה כותב הפס"ד באמרו ידוע לכל באי שער עירנו ההפסד שקרה לו כו'. יצא ריקם מכל נכסיו כו' וכלה כל הונו. איה לשון ברור מזה לזכות הנטען. ואיך עכ"ז דן אותו לחוב. ולעשות שחוק מדמו תרתי משמע. דם גוף ונפש בש"ח.

1181

1182וכל האמור הוא אפילו בתקנת החזרה בשנה ראשונה. מה גם בשנית כמש"ל בס"ד. הרי עול אחד עצום. שניה תאניה ואניה. שכתוב בו 2 ובדבר מה שטענו כמה הוא סך שהכניס. פסקנו הואיל ורגלים לדבר שהאמת בפי כ' פייבש. שמחוייב רמא"ן לעשות שבועה בנק"ח כדין נשבע ונוטל בברלין כמה הכניס כו'. אוי לדייני בור כאלה. מה טיבה של שבועה זו אצל אבי האשה. וכי זה דומה למעשה ב"ד ולשטר כתובה. והלא אינו אלא מנהג להחזיר אפי' בשנה ראשונה. תקנתא לתקנתא לא עבדינן. עאכ"ו בשנה שניה. שאינה תקנה קבועה בכ"מ. ששורת הדין להאמין לבעל ובק"ח סגי ליה. ועוד שרגלים לדבר. כפי ההנחה ממורה שקר כנ"ל. א"ה להימניה לבעל אפילו בלי שבועה. כ"ש אחר שהיטילו שבועה גם על הבעל שלא כדין. יש לו לכלול בה גם אודות הסך שקבל ויפטר. ולא להוסיף עד"ת לחדש שבועה לטול. במה שלא תקנו חכמים. וכל הנשבעים שבתורה נשבעים ולא משלמים. רק אותם שתקנו חכמים וזכרו במשנה. הבו דלא לוסיף. ועל שלשים. תשקמו בדמעות שליש. 3 מה שקצבו לנטען עשרים ר"ט ניכוי בעד הוצאותיו ונסיעתו על החתונה. וחזרתו עד הנה. עם מה שהוציא בזמן הנשואין בברלין. מלבד שאר הוצאות בשדכנות ופזור לפ"כ. בפרט בעת ההיא שהיה איש מסוים נראה לכל אשר עיני מדע לו שמגיע לו כפלי כפלים. ונירם אמר אבד חשבון. ועבד מאי דבעי. אכן יאמרו המושלים בואו חשבון תפנה ותקונ"ן עיר סיחון. עיר שהולך אחר שיחה נעה. ועל רבעים לשונאי אמת. בגזור דין עוד 4 מעשר ינוכה עשרים ר"ט דהיינו כשיכלול פייבש בשבועה שהוציא מעשר לעניים

1182

1183מי שמע כזאת. להשביע אדם על ממון שאין לו תובעים. מעשר המגיע לחלקו (כפי הנהוג לחלק מעות מעשר) וכבר זכה בהם לענין טובת הנאה שלו. לחלקם לעניים שירצה. ובודאי כבר קיים המצוה הבא לידו בזמנה. בפרטות שהיה אז עשיר ונדיב. ואחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן. כ"ש בגברא דאמיד. ולו יהא שלא נתנם עדיין. הלא יכול לקיים המצוה עוד בעצמו לכשתשיג ידו. ואין אחריות זה על ב"ד (וגדולה מזו שמענו בסח"מ פ"ז סל"ה בהגה לדין פשוט) או הכי יעלה על הדעת שיתן עכשיו המעשר לחמיו שיאכלנו. אחר שכבר זכו בו עניים. דרמו עליה דהך גברא. וידו כידם שזוכין לאדם שלא בפניו ועשו את שאינו זוכה כזוכה במכירי כהונה. ובמה יזכה חמיו מעתה במעות מעשר הללו. אין אלה אלא דברי בורות. דייני דמגיזתא הכי דייני. וחמישית לפרעו הכוהו אל החומש ע"ד המלבושים. 5 שפסקו להטיל שבועה על פייבש. מה שיש בעין ת"י ממלבושים. שמחויב תוך שני מע"ל החצי מהן לב"כ כו' ועל הנשאר ישבע כו'. לשקלו לגלימייהו דהנהו קאקי חוורי דמשלחי מאני דאנשי. הלא מלבושי אשה נ"מ הן. ורבים וגדולים קמאי ובתראי דלא חשו לההיא תקנתא דחזרה בנ"מ. א"כ הבעל המוחזק וגם יורש דין תורה. מצי למימר קיים לי כוותייהו. ומאן נינהו ב"ד חצוף דמצו לאפקועי ירושה דאורייתא בכדי. וגם להוציא מיד התופס. וכל זה אפילו בדין תקנת החזרה דשנה ראשונה. עאכ"ו בחזרת החצי דשל שנה שניה. דאיהי גופה כל עצמה מרופה ביד המחברים האשכנזים זוכרי התקנה. דפשיטא לית דחש לה בנ"מ נמי. וכיון שכן. הבעל דתפיס מחזיק במה שבידו. ומאן אלים לאפוקי מניה. כ"ש שאין כאן מקום לשבועה כלל. ושש הנה שנא ה' לשון שקר ועל האמת פסכתר כפה. 6 שפסק שיכלול פייבש בשבועתו שלא קבל שום מתנות כו'. ובהדיא כתב ב"ש בשם רא"ם דמתנות א"צ להחזיר אפילו מה שנתנו אביה ואמה להכלה. ומייתי תו בשם רשד"ם שהמפקפק בזה ראוי לנזיפה. ועוד טעות עצום טעה צר אדומי (איני יודע אם בטעות ושגגה טחו עיניו מראות. או בזדון ופשע עיניו השע) דמי עדיפי מתנות מנצ"ב שקבל אחריותם עליו ונדוניא ונ"מ וכל מה שהכניסה לו. דלד"ה אינו מחזיר אלא מה שהוא בעין. לא מה שכלה ואבד. דלא דיינינן בהו דינא דחזרה. אף בגברא דאית ליה. וגם אפילו בשנה ראשונה כה"ג. שפה אחת היא למתקני התקנה ופה אחד למחברים המזכירים אותה. עאכ"ו למתנות מאיזה מין שיהו. פשיטא דליתינהו בתקנתא דחזרה. והא הכא בדליתינהו עסקינן אליבא דכ"ע. וגברא דלית ליה ולא אפשר בחזרה. מאחר שכבר אבדו וכלו עם כל הונו וכל מה שקבל בנדוניא. וליכא לאשתלומי מניהו. ואיפטר ליה מכולא. א"כ טורח שבועה זו שלא קבל שום מתנות כו' (מה גם מקרובים) למה. מה כח ב"ד חצוף יפה. להפקיע ממון שלא כדת. ולהשביע שבועה לבטלה (אולי חשבה לתקון הידוע לו לעשות נ"ר ליצרו באלה לשמה ולקללה) בכזב סיגים על חרס הנשבר מצופה וכיון שכן בודאי בבלי דעת החזיר הבעל העני הלז. הרבה מהבגדים. והיה ראוי לייעצו שיחזיקם לעצמו. כל כה"ג מצוה היא. משום השבת אבדה. ביחוד שהוא עני כעת. והוא קודם לחמיו. להחזיק בשלו ובמה שבידו. ושזכתה לו תורה באמת וביושר. אלא שהאיש עני הדעת הלזה עם עניותו בשעת דחקו בתום לבבו התנהג. עם חמיו לרחם עליו ביותר. לתת לו מה שאינו שלו. וכמו כן מה שהתרצה להחזיר לו התיבה קופערט. לפנים משורת הדין הוא. מה לעני יודע. ולא כ"ע דינא גמירי. ולמה זה יפשטו שארית עורו מעליו ועצמותיו פצחו. ויתומיו מאשתו ראשונה ירצחו.

1183

1184וזה אפילו אם היה בשנה ראשונה. כ"ש בשניה לית דחש לה. שהוא עצמו מנהג מפוקפק כל עקרו כנ"ל. מכ"ש בספקו שדנין להקל לנתבע. אף כי להוציא מיורש דאורייתא. והשביעית תשמטנה. לשמטוהו לאמוריה דזקן ממרא. 7 מה שפסק שיכלול בשבועה שלא קבל מתנות מקרובי הכלה. כלה נפיחתך וצא טמא שפתים עוב"א טמיא כדיב וכדיבן מליה. שאפילו לפי שטת שטותו מסתייה דלטעי במתנות שנתנו אביה ואמה של כלה להזוג. משא"כ מה שנתנו קרובי כלה. מי איכא למימר דאית ביה משום ותם לריק. ואיה דיין מדייני דחצצתא שיוציא ממון. ע"פ איזה דעה דחויה אצל הכל. הרי אלה שבע כחטאותיהם (וכל אחת טעות כפולה היא דוק ותשכח. אם הייתי רוצה למצות מדותיו לפלש אחר מדה"ד. יעלו למנין ד"י והותר. רק שבחרתי בקצור ע"ד תן לחכם) אומללה יולדת השבעה. ואין לחשדם שלא ידעו ולא יבינו כל זה. הפשוט לבר בי רב דחד יומא (ולהיותם דברים פשוטים וברורים לכל מבין מספיקים. לא ראיתי להאריך בהם) אלא במתכוין להזיק עשו זאת. גזילת העני בבתיהם. ככלוב גו'. כן בתיהם מלאים מרמה נתפטמו באסור כל ימיהם. ולהפקע כרסייהו דמליין גזלה לפלו תלחי תלחי. האי דינא דייני בגלחי. שקרי ושקרוראי זייפי ומצלו דינא כפן נפיחי. בי דינא סריא במאי מלחי. קאקי חוורי גלימא דאנשי משלחי. לבעלא פעור פלחי. מאן דעבד הא עבד הא ונפל בהא חטא"י דקדחי. רחמנא לשזבן מנייהו מואבזרייה וכה לחי חיי לפום רבנן נפישי. מרחמי ואחי. יעב"ץ.

1184

1185זאת הנ"ל קחו לכם לדוגמא קלה מאיש הביניים שעשה חציצה במלכות שמים. לידע גם קצת מעוות הדין ולו פנים קלקל במשפט. אשר כה עשה למי שלא היה מהצד שלו: כמו העני וביתו ריקן הזה. עם שלא נשאר בידו מאומה. לא חסה עינו מלדחות אבן אחר הנופל. עאכ"ו שעשה כהנה וכהנה. עול במשפט לבוא בעקיפין ותואנה. על בעלי כיסים כשבאו לידו ממתנגדיו יקומון עדי חמס: אשר לא ידעו ישאלום: לשונו תצמיד מרמה. לחזק ידי מרעים ולבצוע עמהם בעושק בזרוע רמה. ברוך המשפיל גאים ומכניע שאון זדים: העושים עצמם במה. ימין ה' רוממה: בילא"ו:

1185

1186יום עש"ק ר"ח אב תקכט"ל הילדסהיים.

1186

1187בראש חדש. יברכהו ה' בברכה מלא וגודש. עד יובל שי בקדש. ימיו ושנותיו כנשר נעוריו יחודש ואויביו ושונאיו יחודש ה"ה אהו' אה"נ ידידי חביבי הרב המאור הגאון הגדול מעוז ומגדול חריף ובקי. כל דבר סתום מברר ומלבן כצמר נקי. המופלא ומופלג בדורו. פאר הדור והדרו. נ"י ע"ה פ"ה מוכתר בנימוסין. שלשלת היוחסין. החכם השלם והמושלם כש"ת המפורסם מוהר"ר יעקב נר"ו יאיר ויזרח לעד: וקרסולו לא ימעד. וכאל"ש וי"ר א"ק:

1187

1188אחרי דרישת החיים והשלום שלום בהיכלו וכבוד אומר כולו נפש חיי ומסגי אמן.

1188

1189זולת זאת הנה ארכו לו הימים ואין חזון אם שכך הכינותי עד לד"ש מגלת ספר לא אסתיי' מלתא מרוב הטרדות ויגיעות אשר הקיפוני וסבבוני מהאנשים הקמים עלי. והנה קראני כאשר קרה לאיש אשר נס מפני הארי ופגע בו וכו'. ומסתמא הגיע לאדוני מהמעשים אשר נעשו לי ולא מלאני לבי לטרוח את הצדיק כי"ב עד הנה. להודיע לו ולבקש ממנו אולי יהיה בעזרי נגד הקמים עלי ורודפי חנם. אמנם לעת הזאת ההכרח השיאני וידעתי מאז ומקדם דחביבותא דידי גביה דמר רבה ואל ישים עלי עון אשמה על אשר אני מטריח אותו בכתבי דנה ואחר אחרון אני בא כי הכביד עלי לעת הזאת יותר מכולם וזה הוא שקם למטה: רשע איש אחד מק"ק אליק במדינות וואהלין אשר היה פה כ"פ כעובר אורח כשאר אורחים. אשר מעיר לעיר מסבבים ומבית לבית ולא שמעתי מעולם ממנו שהוא שוחט ובודק. וזה בתחלת חורף העבר בא אלי ליטול קבלה על הלכות שחיטות ובדיקות ומאחר שהקבלה שהיה בידו היה ישן נושן ד' או ה' שנים. והיה הדבר תמוה בעיני על שלא גילה אזני מקדם שהוא שוחט ובודק. אמנם מאחר שהשכיר עצמו לשו"ב במדינת שטיפ"ט היה בדעתי לנסותו ולבדק. רק אמרתי לו מקודם שילך אחר השוחט דמתא לבית הקצבים לבודקו אם הוא בקי בריאה לבודקה. והשיב לי בחוצפא גדולה בזה"ל מאן יימר שהשוחט דמתא הוא יותר מומחה ממנו. ולא אמרתי לו שום דבר. והלך לדרכו וסביר הייתי שהלך לאיזה מקום במדינה אחרת אמנם הוא לא כן עשה והלך לישוב הנ"ל השייך תחת ממשלת רבנות שלי. ושחט ובדק כשאר שוחטים אשר יש להם קבלה מרב שבעיר או במדינה ולא השגיח באזהרות אשר הזהרנו אני והקהל פה אותו ולזה הוכרז בבה"כ בצירוף הקהל ששחיטתו אסורה כאשר עיני רום הוד פאר מעלתו לנוכח יביטו. בנוסח הכרוז המונח והוא לא השגיח בכל אלה ושחט ובדק לערך ששה חדשים אחר זה עד כלות ימי החורף: ומה היה לי לעשות כי אין ידי תקיפא והוכרחתי לשום יד על פי והייתי כמחריש. אף שאני דברתי עם הפ"ו מזה ועשו עצמם כלא יודע. והנה לא זו אלא שאחר כלות ימי החורף הלך לישוב אחר ג"כ השייך למדינה אשר אני יושב בתוכה. והשכיר עצמו להיות שמה חזן ומלמד ואנשי הישוב הנ"ל השכירו אותו באופן ובתנאי שיביא ממני כתב התרה ובא לכאן: אבל לא דיבר עמי מאומה. כי אנכי לא ידעתי שהשכיר עצמו בשטיפ"ט וחזר לישוב הנ"ל. ורימה אותם ואח"ז שנודע לי שהשכיר עצמו בישוב ההוא כתבתי לאנשי ישוב הנ"ל שפסול הוא להיות שו"ב (אבל הוכרחתי להתיר לו להיות מלמד כדי שלא ילכו התנוקות בטל. כי אף הדין הוא חייב נידוי ושמתא) ובא הפולאק הנ"ל לכאן בהסתת אנשי שחץ דשם. ובא בקובלנא עלי לפני השררה הרעגירונג יר"ה. וכתב עלי מרורות ובזיונות אשר לא יאומן כי יסופר ועשה חילול השם גדול במפורסם בין הנמולים וא"נ ונפסק מהשררה שאחזור בי מכתבי הראשון בקנס עשרה גאלד גילדן. ובתוך ך"ד שעות לפסק הראשון נשלח לי מהשררה יר"ה ע"י כתב א' בקנס עשרים ר"ט. אמנם ח"ו וחס ליה לזרעא דאבא למיעבד הכי כדי שלא יאמר בשביל שררה חזר בו וגם הוא לדעתי חלול השם מאחר שאמרתי וכתבתי בתשובתי להשררה שע"פ דתינו אינו רשאי להיות ש"ץ אזי איני רשאי לחזור בו מאימת השררה או הקנס. ואף שאין ידי משגת הייתי מוכן להשכין מטלטלים או ספרים הנחמדים שלי ליתן את הקנס. אמנם מאחר שהפולאק הנ"ל כתב בתוך כתבו להשררה שאין זה דין תורה רק מלבי אני בודה לפוסלו. אמרתי ליתן לו כתב שבפקודת השררה יניחו אנשי ישוב אותו לירד לפני התיבה עד שאברר ע"י גאונים הרבנים שהדין עמי לפוסלו. אבל לכתוב סתם שאני חוזר מכתבי הראשון ורשאי להיות ש"ץ לא אעשה כן: יעבור עלי מה לעשות התורה פלסתר ח"ו: והנה כתבתי טעמא דידי בקיצור נמרץ שפסול הוא להיות ש"ץ. וכעת נתוסף על מעוז איסור מחמת שהוא מסור מפורסם ומבואר בפרי חדש א"ח סי' נ"ג בשם הכל בו דאפילו רק אמר שילך למסור אחר שהתרה בו שלא יאמר כן מסלקין אותו מלהיות ש"ץ ומכ"ש בנ"ד שהוציא מחשבתו לפועל. וגם מוכרח אני ליתן לו ט"ו ר"ט מחמת הוצאות המשפט שהוציא לפ"ד. ולזה אמרתי אלכה אל הגדולים הורים ומורים ואמרתי להודיע לאדוני רום הוד פאר מעלתו שי'. בקיצור את אשר נעשה כי מי יחוש לכבוד התורה ולומדיה יותר ממנו. וידעתי את לבו הרחבה שירחיב בראיה לפוסלו ולהעמיד הדת על תלה. והכל גלוי לפניו בעת השינה יותר ממה שנגלה עלי בהקיץ. וזאת באתי לזרזו שלא יכתוב הפסול מחמת המסירה וד"ל. ותן לחכם וכו'. רק בקיצור מי ששחט שלא ברשות הרב שבעיר או במדינה ובפרטות שאסרו בפירוש שחיטתו והוא עבר ושחט אסור לו להיות ש"ץ:

1189

1190אהו' אדוני שי' הנה בחפשי באמתחות הספרים חפשתי בספרו הנחמד והיקר ערך הנקרא שאילת יעב"ץ אולי אמצא שם שדיבר מזה הענין ומאחר שהמפתחות אינם מסומנים כסדר הטורים היה קשה עלי לחפש. אמנם מצאתי מרגניתא טבא כי זה אשר הייתי מתקשה מאד זה לערך עשרים שנה: במה שנחלקו רש"י והרמב"ם בפי' הפסוק נחל איתן. הנאמר בעגלה ערופה למה לא הביא ראיה מפסוק הנאמר בעמוס ויגל וכו'. ושמה בודאי הוא נחל מים ראיתי שכוונתי לדעתו הגדולה והנאני מאד. גם הניין לי מאד מה שכתב דמלת נחל שם משותף הוא וכו'. ועל מה שהיה קשה לי דאם אמרינן דנחל הוא מים איך אמרו בגמרא דמקומו אסור לזרוע ויהיה ניחא לי דמקומו היינו אצל הנחל. וע"כ הוא כן דהרי העריפה אי אפשר להיות בנחל מים ממש אלא סמוך לנחל וראיתי ג"כ שדברי רום הוד פאר מעלתו נוטה לזה. אהו' אדוני שי' בקשתי מאד שטוחה לפניו שימחול ע"כ הרמה למהר בתשובתו הרמה כי נחוץ הוא הדבר. ואי"ה בפ"א אודיע לו כמה ענינים הכמוסים וכעת מפני הטרדא אקצר וכל טוב מאתו לא יבצר מאד"ה. מינאי אהו' ד"ש וטובתו בלב ונפש חפצה כ"ד הק' אברהם הלוי מחעלמא חונה פה ק"ק הילדסהיים ופאן והמדינה יע"א.

1190

1191הערט צו כל הקהל קודש דא לוזט הגאון אב"ד דקהלתינו יע"א בצירוף אלופי פ"ו מכריז ומודיע ברבים זיין. נוך דעהם איז א' מפולין הנקרא כמר זלמן מק"ק אליק בישוב פריאן זיך אונטר שטאנדין האט צו שחטין מבלי קבלה ורשות מהגאון אב"ד יע"א והמדינה יצ"ו. והמעשה זה הוא אשר לא יעשה ושלא כדת תורתינו הקדושה איזט. וכבר הזהרנו אותו ואת כל אנשי ישוב הנ"ל דש ער ניט שחטין דארף מבלי רשות. ולא נטו אוזן לשמוע: וכפי הנשמע ויל ער נוך שחטין ועומד במורדו זיין. נון איזט מן מודיע דש שחיטה שלו אסור איזט. וכל האוכל ממנו כאוכל נבלה. אונ' ווער ממנו שחטין לוזט במדינת הויך שטיפט הלז איזט דש בשר אסור. וגם הכלים שנתבשל בו הבשר זיין דיא כלים אסור ויוקנס בכל פעם ופעם שישחוט בקנס חמשה ר"ט חצי לאדון דוכס יר"ה וחצי לצדקה. מלבד העונש אשר יושת עליו כדין המסרב כפי דת תורתינו הקדושה: ולהשומע יונעם ויבא ברכת טוב.

1191

1192הוכרז ב"ב ה"כ יום ב' בשעת מנחה ביומא דשוקא י"ג מרחשון תקכט"ל פה הילדסהיים:

1192

1193תשובה

1193

1194אלטונא י"ג אב התכט"ל.

1194

1195שלום רב וישע יקרב. ממזרח וממערב. לא"נ החביב עלי כטל ביום שרב. ה"ה הרב המופלג המאה"ג נ"י כמהור"ר אברהם סג"ל נר"ו ושמשו לא יערב.

1195

1196דבריו הנעימים מן ר"ח בצרוף ש"ח. האירו לנגד עיני זה שמונה ימים. ועם היותי טרוד מאד ואינני מופנה מכל צד. מלבד טרדתי בהוצאת חבורי לאור עולם בעזה"י. חשתי ולא התמהמתי להשיבו דבר מיד (אך לא נגמרה ההעתקה עד היום הזה) כאשר תשיג יד הפנאי. בשעה שאין לבלר יוצא בקולמוסו אהבתו דחקה את השעה ואת הבשר. בהיות כחי ואור עיני אין אתי בעונותי. לזאת לא יכולתי לפשפש פנקסים וספרים. לחפש במסתרים. אולי אמצא אנה ואנה בשו"ת חדשים עם ישנים. להרבות בעדים וראיות וסעד לדברי הקצרים. מה גם שאינו מדרכי ומנהגי מעולם. לא הבאתי צוארי בעול מלאכת החפוש הנמנעת מאתי. כי בלא"ה עול גדול כפול ומשולש עלי. עול תורה ועול מלכות שמים. ועול ד"א שאיני רשאי להפטר מהן אפילו שעה אחת. לכן ההכרח לא יגונה לקצר באמרים ולמעט במה שאינו צריך מאד. רק אשר ישים ה' בפי אותו אדבר. בדרך קצרה. בשפה ברורה. ואקוה שזה המועט. יחזיק את המרובה. ויספיק למבין וסבר. ע"ד תן לחכם ויחכם עוד להבין דבר מתוך דבר. וה' ישפות שלום לו ולנו ולכל ישראל. עם שונים בל יתחבר. רוח הטומאה יעביר מה'. וישמיד האפיקורסות מן העולם. כי בעו"ה גבר.אגב אורחא לבעלי דבבא אשתמע. אוי לדור שכך עלתה בימיו. בשנה זו עבר עלינו עובר אורח עולם אשר דרכו מתי שוא. הוא חתום בעין אחת. בל אשא את שמו על שפתי. אב' לטמאה ישנה. חבר משחית לכופרים בתורה בנסים ובהשגחה. ומלגלגים בד"ח ועושים שחוק ממטבע תפלות של אכנה"ג. והוא כלי ריק ונעור מכל דבר חכמת בינה אצ"ל שאין לו ידיעה לא חלק ונחלה בתורה הקדושה. רק בקי גדול הוא ואומן ביין שרוף ידליקנו. גם בבית זונה נמצאו להתחברו אליו אנשים ריקים ופוחזים כדומה לו דבהפקרא ניחא להו. וכמעט נכשלתי בזה הצבוע. כי בא עלי כפושט טלפיו ומראה עצמו צנוע. עד שלבסוף נחשפו עקיביו נגלית ערותו חלאת טומאתו הסית והדיח ונפלו פתאים ברשתו. כיוצא בו עבר פה עכשיו (בעת גמר ספרי הלז בעזה"י) אחד מליטא בתורת מוכיח ודורש דמים. סיפרו אנשים המכירים אותו. שנחשד על א"א כ"פ בכ"מ. והיה לפני שנה מגיד בעלטה בק"ק זאריק בגליל קראקא. ונמצא כגנב במחתרת. לעדרת צבי ולתבערת והגידו היודעים ממנו חידוש. שלא זו בלבד שרדף אחרי זנות עם נשים ילדות. כי גם א"א זקנה כבת שבעים. רצה לפתות לנאף עמה. כל כך היה שטוף בזמה. אך בודאי היתה כוונתו למען ספות הרוה כו' ולעשות נ"ר ליצרו לקיים תקון ש"ץ שר"י. גם אמרו שנמצא לו אגרת שכתב לאשתו. בה הודיע לה שנפל למטה והיה חליו חזק מאד. ונגלו אליו רשב"י ור"י לוריא. ושינו שמו ברקיע וחיה ועל עסקיו הרעים נרדף ונהדף משם. לא יכלה ארץ פולין לשאת אותו על תועבותיו. ובא עד הנה. ועשו לו כבוד לדרוש וקבץ ממון. ויראי חטא ימאסו. ואנשי הגבול (שגבלו ראשונים על טהרת הקודש) לא יחוננו. נתקיימה בהם קללת ירמיהו הנביא. הכשילם בב"א שאינם מהוגנים. וכן שמעתי ותרגז בטני לקול צללו שפתי. שהנער פרד בן סוס מיוזן. הועד עליו בבית רועאו. איך הגיד שבא לו בקבלה מרבו התועב המפורסם. שבשעת קה"ת צ"ל במ"ז. ובעת קה"ל בהוצאת שז"ל המה תקוני נפשם. כך בפרהסיא ארש"ם מלאה אשם ליום הרגה יקדישם. חוח וקימוש יירשם. על זאת אקונן בקול מר כחולה אספדה ואילילה. על שבר בת עמי השברתי קדרתי. כשלה בצהרים כאפלה. באו פריצי שתי (כתות אלה) זיתים נכרתים. על נערה מאורשה קהלת יעקב צעקה בעיר ומושיע אין לה. והמוכסנים הרועים את עצמם. את הצאן לא רעו לא השיבו האובדת והנדחת לא רפאו הנחלה. ועמא דארעא אזלא ונדלדלה. על זה ידוו כל הדווים בקול בבא ויללה. ואם ידעתי כי אם תכתוש את האויל במכתש וגו'. לא תסור מעליו אולתו כל עוף למינו ישכון. ואפשר יותר ממה שיפסידו אלה הצבועים. ירויחו בכך. ע"י שאני עושה מה שצוו חז"ל לפרסם החנפים. כאשר קרה לראשון הנ"ל. שע"י שנכתב עליו למ"א שטנה. השיג תועלתו עטרוהו בזהובים ונתנו לו אפים מנה. אינני חושש. רק לתקנת הסרים למשמעתי הנשמעים לעצתי. שלא יכשלו במהמורות צבועים מוזיפים וטוב להם. ואשר בחרו בדרכי הארורים ש"ץ וברחיע שר"י ובתעלוליהם נפש' חפצה הלואי כל נכסייהו יהו למוקר שבתאי הצר פרא אדם. ולא יהנה מהם איש יהודי הנאמן לה' ולא יביא תועבה אל ביתו כי חרם הם סורו סורו מאהליהם ומכל אשר להם ואין לנו להשען אלא על אבינו שבשמים. יקנא לארצו ויחמול על עמו. יתן כבוד לשמו. ועלינו יהי נועמו. כי"ר אמן. ויזכנו לקיץ המזבח כי הנה הסתו עבר. עת לחננה כי בא מועד פי ה' דבר. כה מעתיר הטרוד יעקב ישראל מכונה יעב"ץ.

1196

1197וז"ל שאלתו ביחוד. שבקש להציגה לפני התשובה.

1197

1198שאלה להרב הגאון קדוש יאמר לו החסיד המפורסם מוהר"ר יעקב שי' הנקרא יעב"ץ נר"ו.

1198

1199ע"ד שוחט א' ששחט מבלי רשות וקבלה מהרב אב"ד שבמדינה. והוכרז בבה"כ בידיעתה הרב אב"ד ובצירוף הקהל ששחיטתו אסורה והכלים שנתבשל בהם הבשר ההוא אסורים. והשוחט לא השגיח בזה. ועשה אומנות השחיטה לערך ששה חדשים אחר הכרוז. והנה מה ששחט אחר הכרוז פשוט כביעתא בכותחא שהבשר והכלים אסורים. וזה מבואר בש"ע י"ד סי' א' סי"א. וכתב שם הש"ך סקל"ח דה"ה בלא חרם אסור. כיון שהקהל פסלו הכל כו' (ככל מ"ש בכיוצא בו בש"ח הלז שהצגתי בספרי זה סכ"ד דכו"א) ועוד דבנ"ד אפילו הפ"ח מודה. דשאני התם במעשה דהרא"ש שהביא בש"ע שפסלו הכל מן הסתם. כדי שלא יקפוץ כל אחד לשחוט. אבל אם בפי' אסרו לאיש אחד. והרי אפי' אם לא אסרו הקהל בפי' שחיטתו. כיון שכבר נהגו בכל תפוצות ישראל. שמי שרוצה להיות שו"ב באיזה מקום. שצריך ליטול קבלה מהרב אב"ד שבעיר או במדינה. ואם לא עשה כן בודאי שחיטתו אסורה. דאל"כ כל אחד יבנה במה לעצמו ובפרט בדורות הללו: שרוב הבאים ממדינת פולניא המצוים אצל שחיטה פה. ועוד דלא שייך לומר כאן דיעבד כדאיתא בשו"ת מגיד מראשית שכב בשם ב"י א"ח סימן תקי"ז. דבדבר הרגיל לא אמרינן דיעבד דה"ל לכתחלה. וכן מצאתי בד"ה י"ד סי' ע"א בשם מהרי"ק. וא"כ שוחט זה ששחט כמה חדשים אחר שהוכרז ששחיטתו אסורה. לא שייך לומר דהוי בדיעבד. והנה אחר שמבואר שכל מה ששחט אחר הכרוז הוא אסור. א"כ פשוט שאין רשאין למנותו לשליח צבור. דהרי הביא המג"א סי' נ"ב סק"ח בשם משפט צדק. דש"צ שיצא פעמים רבות טריפה מתחת ידו. מסלקין אותו. מש"ץ. ואף שרש"ל בשו"ת סי' ך' וב"פ ג"ה סי' י"ז מקיל שלא לסלקו. נראה לי דשאני התם שהשוחט נשבע שבמכשול בא הדבר לידו. ובשגגה נעשה. המעשה שנתעלף. ואומדנא דמוכח כמבואר שם באריכות. אבל אם במזיד האכיל דברים שאסרו. פשיטא דפשיטא דרשע מיקרי ואסור למנותו להיות ש"ץ. ועוד דהרי כתב בכה"ג סי' נ"ב ד"ה ש"ץ דלמנות ש"ץ מודה רש"ל. אם לא היה ש"ץ מקדם דאין למנותו. ועוד דהתם במעשה דרש"ל עדיין לא אכלו מהבשר שנתעלף. וגם שם נשבע שבשגגה בא הדבר לידו. ורוצה לקבל תשובה. אבל בנ"ד ליתא כל הני. ואדרבה החציף ופקר ושחט בלי רשות וקבלה: ומכ"ש שהכריזו בפי' ששחיטתו אסורה. והרי רשות ביד הקהל לאסור. ואפילו היכא שאסור א' על עצמו בשר כמו בשר חזיר. דמדינא אינו כלום מאחר שאסר על עצמו ותלה בדבר שאינו נדור: מ"מ רשות לרבים לאסור: כמבואר בהגהת רמ"א סוף סי' ר"ה בי"ד. ואפילו יחיד צריך התרה. כמ"ש הש"ך שם דהאידנא דיינינן כ"ע לע"ה בדין זה: ומכ"ש הרב אב"ד בצירוף הקהל יש בידם לאסור אפילו בלי נתינת טעם ואמתלא. ומכ"ש בנ"ד שיש טעם ואמתלא גדולה. על מה שאסרו שחיטתו וא"כ הוא רשע. ואינו רשאי להיות ש"ץ. ולירד לפני התיבה. ויש עוד ראיות וטעמים שאסור לו להיות ש"ץ. אמנם די והותר מה שכתבתי כך פשוט וברור בלי שום פיקפוק. כ"ד הק' אברהם הלוי מחעלמא חונה פה ק"ק הילדסהיים ופאן והמדינה יע"א:

1199

1200תשובה

1200

1201ביאור נפקותא דאיכא בדין שצריך להראו' חכם. השגה על הש"ך בדין זה טבא פלפלא חריפא דוק ותשכח מרגריתא. חילוק בין העברינים שמצטרפים לעשרה כ"ז שלא נתנדו ובין זולתם
גרסינן פ"ק דחולין (דיח"א) אר"ה אי טבחא דלא סר סכינא קמי חכם משמתינן כו' ומוקמינן לה בנמצאת סכינו יפה. והנה לדעת הרמב"ם ודעמיה. משום חשש איסור נגעו בה. דילמא בזימנא אחרינא אתי למשחט בסכין פגום. והך שמעתא ודאי דייקא כוותיה. איברא לר"י לא אמרו להראות סכין לחכם אלא מפני כבודו של חכם. ושטה זו תפוסה ביד רש"י וסיעתו. ונ"מ אי מצי חכם למחול על כבודו. ותו איכא בינייהו לדעתי. היכא דליכא חכם. דלר"י לא צריך לאהדורי בתר חכם ולבקשו במ"א. אלא כיון דקי"ל רוב מצוין אצל שחיטה מומחין. כה"ג סמכינן ארובא אך לשטת הרמב"ם משמע לי דאסור עד שיוחזק ע"פ חכם פ"א. והיכא דלא ידעינן ביה ושחט. וליתיה קמן דלבדקיה. כה"ג אזלינן בתר רובא. ואמרינן ודאי הוחזק ג"כ ע"פ חכם מסתמא מיהא. וכי איתיה קמן ואיכא לברורי. בדקינן ליה ודאי. כהסכמת הגאונים הקדמונים. ונימוקם עמם. כיון דלכ"ע אית ליה קרא לבדיקת סכין ע"י חכם. למר אסמכתא. ולמר ילפותא גמורה היא ודינא הוא. ואפילו בעי חכם. לא מצי מחיל. ובר"פ הדר משמע דאפילו טבל ת"ח צריך להראות סכינו לחכם. ואף למאי דמסיק התם ראמה"ג דצ"מ חזי לנפשיה. מודי בדאתחילו ביה. וראיתי הרב בש"ך שכתב. דבגמרא בדיעבד משמע כר"י. דל"א מפני כבודו של חכם. ונ"ל דאינה הוכחה לגמרי. דהתם לא קאתי עלה אלא לפום ההוא דיחויא לאוקמי לדר"כ אליבא דר"ח. לאכשורי בתרייתא. אבל אליבא דר"ה הא דמצריך ר"כ בדיקותא בין כל חדא וחדא למפסל קמייתא הוא. לא צרכינן לדר"י ול"ק תיבעי נמי בדיקת חכם. וכיון דאתינן להכי. לעולם אימא לך. סתמא דתלמודא ס"ל כר"ה. והא מרה דהך שמעתא דטבחא דלא סר סכינא כו'. נמי ר"ה הוא דאמרה. ולית ליה דר"י. אלא בדיקת סכין ע"י חכם חיוב הוא. ומקרא גמיר לה. ודוק היטב. השתא לא משמע מידי מההיא סוגיא. אלא כי היכי דקיי"ל כר"ה בשוחט ונמצאת סכין פגומה. ה"ה דס"ל כוותיה בטבח שלא הראה סכינו. דמטרפינן לבשרא בכל גוונא. והא דאסיק תלמודא עובדא דאכשריה ר"א כשמצא סכינו יפה. היינו מכאן ולהבא. אבל הבשר ששחט קודם זה. לעולם באסורו עומד. כך נ"ל. אלא משום דס"ד דמעברינן ליה לגמרי. ולא מפלגינן בהא בין נמצאת סכינו יפה ללא נמצאת יפה. אהא קיימא מסקנא דל"פ. ומ"מ בר שמתא ודאי הוא אליבא דכ"ע. ואפילו לר"י. משום דמיהת מנדין על כבוד הרב. והנה הרא"ש הודיענו שעכשיו נהגו למנות שוחטים בקיאים מומחים ע"פ הקהל. ולהם מחלו חכמים כבודם. ובידוע שלא באו להקל. אלא להחמיר שלא לסמוך עתה על רוב מצוין אצל שחיטה. אלא צריכין דווקא המחאה והרשאה ע"פ חכם העיר מתחלה. ואח"כ א"צ עוד להראות סכינו בכל פעם שהולך לשחוט. מאחר שכבר נתן לו החכם רשות ומחל ע"כ (והיינו לפום מאי דקאי ליה רא"ש בשטת רש"י. דפשיטא ליה בטעמא דמלתא כדר"י) ובדורות אחרונים נתפשט המנהג. שכל הבא לעסוק באומנות השחיטה. צריך להיות בידו כתב הרשאה (שקורין קבלה) מרב מובהק מפורסם שעמד לפניו על הבחינה. ונמצא מומחה ובר סמכא גברא מהימנא. אך בהגה דש"ע הפריז על המדה במ"ש (בס"א) ולכן נוהגין שכל הבאין לשחוט סומכין עליהם. ואין בודקין אותן כו'. ונפל פיתא בבירא. שרא ליה מרא. שבקיה לחסידותיה להקל במקום ובזמן שראוי להוסיף חומרא. בדבר שהמכשול מצוי. והתקלה סכנה גדולה מאד לנפש. צא ולמד מ"ש החסיד ב"ס הזכרונות שהאריך מאד להתרעם על המקילים בענין נתינת קבלה לכל החפץ. ימלא ידו. אבל באמת ישראל קדושים. כבר נהגו בק"ק המפורסמות להשגיח על השוחטים ובודקים מאד. אפילו נטלו קבלה כבר. צריכין לחזור ולעמוד על הנסיון בעתים ידועים. ביחוד אותם שו"ב בישובים ובכפרים ופשיטא שאין סומכין על כתב קבלה מחכם בלתי נודע ומפורסם. ואין מרשין לשום שו"ב שיהא. אף אם יבוא עם קבלה. להתיר לו השו"ב עד שיעמוד לפני רב העיר או המדינה. לברר המחאתו כהוגן. ואעפ"כ מטילים עליו תנאי שיחזור לזמן קצוב. לבוא לפני רב המקום ההוא לנסותו. לדעת אם לא הורע חזקתו באומנותו במשך הזמן. כך נהגו בכל הקהלות ששמענו שמעם. א"כ זכינו לדין שלא נשאר ספק בעולם. בנדון זה שהשוחט הלז שהחציף עליו והחרים לבלתי קחת קבלה מרב המדינה כראוי וכמנהג הפשוט. והלך אחר התראה ושחט בישובים שתחת ממשלת הרב. ששחיטתו אסורה. וכאשר יפה עשו ק"ק הילדיסהיים בהסכמת רבם. להכריז בפומבי להרחיק העם מן המכשול. ולא עוד שאני רואה מעשה כזה כבר היה לעולמים בדורות הקדומים. הלא הוא בתשובת הריב"ש (עיין בו מסימן תצ"ז עד סת"ק) אמנם אינו דומה לגמרי. כי אותו שוחט כבר היה מוחזק שם להגון מימים רבים. ועכ"ז למגדר מלתא אסרו שחיטתו גם קנסוהו בממון (שלא משורת הדין: אלא) לעשות סייג לתורה. וזיכה אותם הריב"ש בכל מה שעשו בזה להחמיר עליו ככל הנראה בעיניהם. עאכ"ו אנן יתמי דיתמי בדור הזה. כ"ש דלא אכשור דרי. שצריך לעשות גדר. שלא להאכיל נבלות לישראל. כאשר המכשלה הזאת ת"י פורצי גדרו של עולם בעו"ה ביחוד הבאים מארץ פולין לעת כזאת שידוע ומפורסם מהפרצה הגדולה הנעשית ע"י שדים מארץ ההיא. עתה מקרוב באו כת ש"ץ הארורה כמ"ש בקרוב מכאן באחד שהי"ל כתב קבלה בידו. ונמצא שהוא מאנשי הכת המשוקצת. מעתה א"צ לשאול ולחקור אם הוא ראוי להיות ש"ץ. כי מאחר שנפסל משו"ב כדין ולאסור שחיטתו. והוא עומד במרדו להכשיל את הרבים. להאכילם דבר האסור בשאט בנפש. הרי הוא רשע ועבריין. שאפילו להתפלל עמו אסור. כי על כן מתירים ביום הסליחה להתפלל עם העבריינים מכלל שבלא היתר פרטי. כמו שנוהגים בעי"כ. אסור אפילו להתפלל עמם. ועם שכבר נקבע בש"ע. שהעבריין כל זמן שלא נתנדה. מצטרף לעשרה. והבאתי בשי"ע ח"א (סע"ט) בע"כ צריך לחלק בין עבריינים דגזרת הקהל במסים. שאינו רוצה לשאת בעול עמהם. זה אינו מנודה אא"כ נדונו בפירוש משא"כ בעבריין מוחזק במדי דאיסורא. ובאפקירותא יתרה לנגד רב ורבים. רשע הוא ודאי אינו נמנה לדבר שבקדושה. אף אם לא נדוהו בפירוש. ומדוע לא ינדוהו. ומי המוחה מלעשות דין במורדים ברב וקהל. וכיון שעומד להתנדות בכל שעה. הרי הוא כמנודה. כדקיי"ל בכל מקום העומד לגדור כגדור דמי. והעומד לבצור כבצור. ושטר העומד לגבות כו'. כך צ"ל בהכרח. ואיך שיהא. לדברי הכל אינו ראוי להיות שליח צבור להוציא רבים י"ח. שהרי אחד מתנאיו הראש וראשון הוא שיהא ביתו ריקן מעבירות. ואין לך כלי אין חפץ בו. לא מחזיק ברכה לישראל. אך מלא עבירות. ממכשיל הרבים ומאכילם בשר הנאסר ברבים. וממרה ע"פ בית דינו. זה דבר פשוט מאד ידוע לכל. באופן שאין תרופה למכתו של זה השוחט עז פנים וקשה עורף. עד שיתירו לו הרב ובית דינו עם פו"מ שהסכימו לפסלו ולאסור שחיטתו. ולדברי התוס' עכ"פ צריך להתנדות. ולנהוג נידוי שלשים יום קודם שיתירו לו זהו הנ"ל דבר ברור. וכתבתי וחתמתי באלטונא. י"א אב תקכט"ל. יעב"ץ.

1201

1202הנה שאלני רל"ל הפו"מ דקה"ב (בשליחות חבריו פו"מ דג"ק. שימלך עמי להגיד להם דעתי) על אודות שוחט דקה"ב שהקל בשחיטת דקה. שנמצא אחריו ראש כבש. כמעט שעשה בו הגרמה. ואמרתי לו שראוי ודאי לעשות גדר בפני השוחטים. שלא יקילו ראש כל כך. ולקנוס השוחט קל הדעת ההוא. שקרוב להאכיל נבלות לישראל. אחר זה בא אלי פו"מ דק"ס שבה"ב. התוס' ר"ש פלאגי שי'. והציע דבריו בפני. שחומרא זו עושה רעש גדול אצל הנכרים בעלי המקולין בה"ב. לכן ההכרח לא יגונה להעמיד הדבר על דין תורה. בכן נענעתי לו ראשי ואמרתי אליו אם כן הוא (שיש איזה חשש מצד אנשי החירות דלא מקבלי מרות להחמיר. במה שלא נאסר מן הדין) אזי אין כדאי להרגיז עיר ומלואה בשביל כך. אח"ז התוועדו הד"ק אשכנזים וספרדים על עסק זה. והגיד פו"מ רל"ל הנ"ל באסיפה זו. מה שהשיבותיו על דבר שאלה הנ"ל. ששלחוהו לשאול אותי לשמוע מה בפי. ואולם התוס' רש"פ פו"מ הספרדים הגיד להם לאמר שאני הסכמתי עמו. להניח הדבר כמות שהוא ולא לעורר מדנים. עם בע"ד קשים. רק להזהיר השוחטים להבא להרחיקם ממכשול. כאשר הוא האמת. שכך הגדתי לו. אך רל"ל השואל אותי ראשונה ושמע ממני כנ"ל. לא ידע מזה מה שאמרתי לספרדי באחרונה. ומיאן להאמין דשוינא נפשאי הדרנא. וכתב אלי בעודם בוועד הנ"ל. לגמור דין השוחט. לחקרני על מה זה אומר ככה להכחישו. ומה ראיתי על ככה לחזור בי. וחילה פני באגרתו ולהשיבו תיכף בלי איחור. מפני הכבוד ורצון הנאספים היקרים הממתינים ויחלו כמטר לי. ועניתיו דבר מיד ע"י שלוחם של הד"ק. מביא האגרת לעת ערב. וזהו דבר תשובתי.

1202

1203תשובה

1203

1204ב"ך יברך ישראל למב"י תקכ"ד לפ"ק. אלטונא.

1204

1205שלמא רבה וברכתא. בהדי פניא ולאורחא. לאי"נ מחו' האלוף הק' הנכבד והנדיב התורני פו"מ כה' יהודא ליב סג"ל יצ"ו.

1205

1206ע"ד שוחט שהקל ראש בשחיטה
גי"ה ק' ברגע זו. והנני מוכרח להשיב מפני הכבוד. אף אם לאו עלי דידי רמיא. ואני מברך כל יום ברוך שלא עשני אב"ד. מ"מ להוציאו חלק אי אפשר. להשיב אמרים אמת לשולחי. אשר הקשה לשאול כאלו דברי סותרין זא"ז. חס ליה לזרעא דאבא. כי באמת לא יצא דבר מפי כלל. דשחיטה באלכסון. שלא כדין ואסור. זהו דבר שאי אפשר לשמוע. ודבר מבואר הוא בגמרא ובש"ע (סך"א סע"ד) שחיטה העשויה כקולמוס כשרה. ומה שנתלו הרוצים להחמיר. בלשון הש"ע (ס"ך ס"ג) שישחוט באמצע הצואר. הוא שבוש גמור. דלא אתי אלא לאפוקי מן הצדדין. זה מובן לתשב"ר (וע"ל הר"מ בפ"א מהלכות שחיטה) וגם אתמר בהדיא שם (סך"ד סע"ד) דאפילו לכתחלה שוחטין באלכסון א"כ מכל זה פשוט. שמדינא כשרה השחיטה באלכסון. ואין זה צריך חפוש מחפוש. כי דבר ידוע הוא לכל בר בי רב אפילו דחד יומא. ואין צריך לפנים. רק באופן ובתנאי שירחיק השוחט שחיטתו למעלה ד' אצבעות. כדקיי"ל בסימן ך'. אכן מפני שראיתי ראש אחד של כבש שהביא השוחט בידו לפני שהיה כמעט נגע בחטי. רק מובדל כחוט השערה. אמרתי בכגון זה ודאי ראוי להחמיר למגדר מילתא. כי המכשול קרוב. ודילמא משתלי ולאו אדעתיה. ובפרטות בבהמת נכרי. ודאי ראוי להחמיר. ולא מצד הדין הגמור. אלא לעשות סייג לתורה. וכדאמרינן רב בקעה מצא כו'. כזה וכזה היו דברי למעכ"ת ולזולתו. ובמ"כ לא דקדק אחרי. כי מדת הדין ד"א. וחומרא בעלמא ד"א. אכן כשמעי מפי אהו' ה"ר שמואל הספרדי. כי חומרא זו נפיק מנה חורבא רבה. הודיתי לו. שאם כדבריו. אין להרעיש העולם בשביל כך. נמצא אין כאן סתירה מניה וביה לגמרי. אלה הם דברי הנאמרים באמת. בלי עיון ובלי חפוש בספרים כלל וכלל. ועמכם החכמה והמדע להעמיד דבר על בוריו. נאם הכותב מתוך טרדות העיון. בדבר אחרים שאינם נוגעים לזה הענין. רק אהבתו קלקלה השורה. להשיבו בלי איחור ובמהרה יעב"ץ ס"ט בחפזי כותב.

1206

1207א' דר"ח טבת תקכז"ל בעת"ג יצ"ו.

1207

1208שלום לכבוד אהו' אמ"ו הרב המאה"ג הגאון המפורסם והאמיתי. נ"י ע"ה פ"ה כש"ת כמהור"ר יעקב ישראל נר"ו יאיר ולא יכבה. ביום ו' העבר נגה לי דאתי לידי כת"י הטהור. אשר נמנע ממני זה זמנים טובא וברכתי ברכת הנהנין. וצר לי מאד כו'. ולא כמו שהבין מ"ו לפי ששמשתי את הקרחי חשוד אני על מחלוקת כו'. אכן מה אעשה חלילה להיות סרבן בתוכחתו למאן בדבריו: מ"ש אדמ"ו שבאתי בדברי תחרות וקנטור חלילה לי להקל ראשי נגד צדיק ויסוד עולם כמותו י"ב ולחשדני בריב ומצה כו'. אפשר הפרזתי על המדה באיזה דבור כו'. וכדי שלא להוציא הנייר חלק מד"ת. 1 אשאל דבר קטן ממ"ו מה שנתקשיתי בו. והוא שבכאן מנהג אשכנז להם והיו קוראין בשמיני עצרת בס"ת ומתחילין מכל הבכור וכמו שמחלק הב"י בסימן תרס"ח דכשחל בחול מתחילין מכל הבכור. ובשבת עשר תעשר דלא כמ"א בשם מנהגים דלעולם מתחילין עשר אפילו בחול מפני שהוא זמן מעשרות. ובטור סימן הנ"ל מביא תחלה דעה קמייתא וק"א מחלק בין שבת לחול כנ"ל. ואח"כ מביא דעה שניה וז"ל ויש נוהגים להתחיל תמיד עשר אפילו בחול מפני וכו' עכ"ל. וכנראה שדעה הראשונה נראה לו להטור עיקר לפי שמביא דעה שניה בשם ויש נוהגים על דרך סוגיית הפוסקי' כי שמביאין דעה שני בשם ויש מי שאומר. הוא מפני שסברא הראשונה היא נראה להם עיקר. ומעתה קשה לי על מנהג פולין שמתחילין תמיד עשר אפילו בחול. ועבדי דלא כהלכתא. 2 ותו צ"ע במגילה דף ל"א ע"א איתא שם להדיא י"ט האחרון של חג קורין כל הבכור מצות וחוקים ובכור. ופירש"י בזה קורין כל הבכור. אלא שמתחילין עשר תעשר מפני וכו' עכ"ל והוא קצת נגד משמעות הגמרא. דא"ל דמצות וחוקים דקאמר הש"ס היינו נמי עשר תעשר. הכי הו"ל י"ט האחרון קורין מצות וחוקים וכל הבכור אלא ש"מ דכל הבכור דקאמר הש"ס היינו שמתחילין מכל הבכור ולא מעשר תעשר: ותו אי מצות וחוקים קאי על עשר תעשר קשה מאי צורך רש"י לפרש אלא שמתחילין עשר תעשר פשיטא הא אין קורין למפרע: לכן אבקש יורנו רבנו במח"כ א"פ תוכן כוונת רש"י והטור בזה ואדע כי נענע לי והרכין לי ראשו. 3 גם ישאל נא מ"ו לגיסי המקושר מה עשו רשעי עמי נידון השוחט שאסרתיו ע"פ הדין והם רוצים לכוף אותי ע"פ השררה להניח אותו לשחוט גם נידון הנערים שעושין הגבינות בכאן. אשר אסרתי אותם להבא מטעם שכתבתי לגיסי הנ"ל ורוצים בכל להכריחני ע"פ השררה להכשיר אותם אשר לא נשמע ולא נראה כזאת בכל העולם. וכתבתי מזה להגאב"ד אין קשב ממנו. וכמדומני שגם ידו במעל הזה שמתקוטטים עמי כו'. ועכשיו אפשר שגילה מזה להאב"ד גלל כן אינו כו' ואהיה עבד נרצה למ"ו כל ימי. יהושע ליפשיץ מאפטא.

1208

1209תשובה

1209

12101 על אחרון ראשון והנה דבר השוחט ונערים עושי הגבינות הנזכרים בכתב מע"ל הלז. דברים נעלמים הם ממני. לא שמעתי עד כה. ואם יש ממש בדבר וטעם כעקר לרדפם ולהדפם. על זאת נאוו לך תהלות. כי על כן הובאת הנה. לעמוד על משמרת ה' להשגיח על תקנת הרבים. לשמרם ממכשולי האיסורים. והלב יודע אם לעקל בית הבדאי הוא צריך. 2 ושארי דברי מנהגים שבין בני פולין ואשכנז נהרא נהרא ופשטיה נהרא כפשטיה. ליזיל. אין לעורר בשביל כך שום תחרות.

1210

1211בשניו מנהג קרית' בס"ת בשמיני דחג ובאור בגמר ופירש"י בזה
ואולם בדבר ש"ח מ"ש בשילהי מגלה. 3 בענין קריאת כה"ב בש"ע באמת גם בעיני יפלא מאז ומקדם (ולא כמ"ש מע"ל על רש"י בלבד) כי הלא לשון הגמרא תמוה הוא כל עיקר. כי לפום פשטא דגרסא היינו סבורים מתחלה. שבעל התלמוד רצה לתת טעם ותבלין להנחתו. שקורין בחג כל הבכור. דהיינו משום שיש בפרשה זו מצות חוקים ובכור. כך הוא וודאי המשמעות לכאורה על כרחנו. כדי להנצל מלישנא יתירא. ועפ"ז יתכן פירש"י בטוב. אלא דאכתי הוי קשיא לן. היכן נזכרו חוקים בפרשת עשר. אדרבה בפרשת כל הבכור נזכרו חוקים. ומצות יש בזו כמו בזו. ובדוחק יש לפרש חוקי מעשרות. ותו מאי ובכור. מאי עדיפותיה דבכור. ומאי שיאטיה הכא. אכן גם בזו מצאנו פשר דבר ישר. כי גם על הבכור קאי בבל תאחר. משעברו עליו שלשה רגלים. כדאיתא רפ"ק דר"ה. לפיכך קורין מעניינו ג"כ. ומדאקדים גמרא חוקים ומצות לבכור. ש"מ דאפרשת עשר קאי. היינו דהכריחו לרש"י. אף שהוא קצת דוחק. סדר הענין מורה עליו. אמנם שוב בדקתי בספר הרי"ף. ומצאתי בר"ן. שכותב בפירוש שתי גרסאות השם בגמרא. ושיש גורסין שקורין חוקים ומצות ובכור. תו לא מידי. יעב"ץ.

1211

1212שאלני התו' ר' מן מניישטט לפרש לו לשון רש"י מנחות (מט"ב) ד"ה תמידין ומוספין טובא הוו. ך"ב טלאים בעינן. ולהוו ו' לתמידין וי"ו למוספין. כי לא ידע לכוין החשבון.

1212

1213תשובה

1213

1214דבר פשוט הוא. שנים למוסף שבת. וי"ד למוספי יום א' דר"ה. דהיינו עם מוסף ר"ח. (עמו"ק ואם לבינה) כי בודאי לא היו מקריבין מוסף בשני י"ט של ר"ה. שהאחד חול. אע"פ שנוהגין בו ג"כ קודש. עתו' ר"ה (דלע"ב) ומ"ש בחי"ג שם.

1214