שאילת יעבץ, חלק א קכ״גSheilat Yaavetz, Volume I 123
א׳בס' ש"ות נ"ש (סי' י"ב) כתוב שקודם שלשים יום שלפני הפסח. אין צריך לנקר הרחיים שטוחנין למצות ולפרוס סדינין. וככה מצאתי עוד במהרי"ל שא"צ לברור מן החטין הצמוחות שבהן. ונראה שממנו יצא זה לבנ"ש הנז':
1
ב׳מ"ש לבנ"ש שא"צ לנקר ריחים כשטוחנין למצה ל' יום קודם הפסח קולא היא שלא נתגלה טעמה
והדבר תמוה בעיני מאין הרגלים והני שלשים יום מאי עבידתייהו. אי משום דמתבטל קודם הפסח. א"כ אפי' בע"פ קודם חצות נמי. ולא מצאתי שהוזכרו שלשים יום אצל חמץ. אלא לענין חלות חובת ביעורו. אבל לענין דין ביטולו לאכילה. לא שמענו. ואע"ג דהני מילי דאמרן חומרא נינהו ולא מדינא. לדידן דקיי"ל דאינו חוזר וניעור. מ"מ אחר שכן נהגו ואית ביה משום אל תטוש. לפני ל' יום נמי נימא הכי. כיון דטוחנין הקמח לפסח. ותדע שמנהגן של ישראל בדברים הללו כשל תורה עשאוהו. משום חומר דחמץ שבמשהו. שאפי' המרקחת ומיני כבשים ובשר יבש וגבינות שעושין לצורך הפסח. בכל אלו נזהרין לעשותן כהלכת הפסח. כאילו נעשין בי"ט עצמו. אע"פ שעושין אותן מתחלת השנה. ואם לאו אין אנו אוכלין אותן בפסח. אע"ג דליכא למיחש בהו משום חמץ בעין. רק לבליעת משהו פגום. הרי על כרחך לומר אין מתירין המתבטל קודם הפסח אלא בדיעבד. ולא לכתחלה להכשירו לפסח במתכוין. עאכ"ו בחשש תערובת חמץ ממש. ואצ"ל במצה דמצוה דבעיא שימור. דלא שנא תוך שלשים. ל"ש קודם שלשים. כולה חדא מילתא היא:
והדבר תמוה בעיני מאין הרגלים והני שלשים יום מאי עבידתייהו. אי משום דמתבטל קודם הפסח. א"כ אפי' בע"פ קודם חצות נמי. ולא מצאתי שהוזכרו שלשים יום אצל חמץ. אלא לענין חלות חובת ביעורו. אבל לענין דין ביטולו לאכילה. לא שמענו. ואע"ג דהני מילי דאמרן חומרא נינהו ולא מדינא. לדידן דקיי"ל דאינו חוזר וניעור. מ"מ אחר שכן נהגו ואית ביה משום אל תטוש. לפני ל' יום נמי נימא הכי. כיון דטוחנין הקמח לפסח. ותדע שמנהגן של ישראל בדברים הללו כשל תורה עשאוהו. משום חומר דחמץ שבמשהו. שאפי' המרקחת ומיני כבשים ובשר יבש וגבינות שעושין לצורך הפסח. בכל אלו נזהרין לעשותן כהלכת הפסח. כאילו נעשין בי"ט עצמו. אע"פ שעושין אותן מתחלת השנה. ואם לאו אין אנו אוכלין אותן בפסח. אע"ג דליכא למיחש בהו משום חמץ בעין. רק לבליעת משהו פגום. הרי על כרחך לומר אין מתירין המתבטל קודם הפסח אלא בדיעבד. ולא לכתחלה להכשירו לפסח במתכוין. עאכ"ו בחשש תערובת חמץ ממש. ואצ"ל במצה דמצוה דבעיא שימור. דלא שנא תוך שלשים. ל"ש קודם שלשים. כולה חדא מילתא היא:
2
ג׳ובאמת בדגן שצמח ודכוותיה היכא דודאי איכא חמץ בעין. נ"ל ברור שאפי' מתחלת השנה אינו מתבטל. כל שטוחנו לשם פסח. דהו"ל מבטל איסור לכתחלה. מאחר שמתכוין להכינו לי"ט. אע"ג דאכתי היתירא הוא דהשתא מישרי שרי. ולהראב"ד וסיעתו איסורא דאורייתא הוי. מיהו לכ"ע מדרבנן אינו בטל. ואסור בפסח למי שעשאו. ותו דדבר אסור שהוא בעין ואפשר להפרישו. אין לו ביטול ואפי' בשאר איסורין אוסר במשהו. דקיי"ל אפשר לסוחטו אסור. ותו אית ביה נמי משום חוזר וניעור בודאי לכ"ע ודוק:
3
ד׳ומ"ש במהרי"ל בכיוצא בו להקל תמוה דנראה שאסור מדינא
איברא מ"ש בס' מהרי"ל שא"צ לברור החטין קודם פורים. דילמא מיירי בסתמא דלא ידעינן. אי אית בהו צמוחות. וס"ל דחששה רחוקה היא. משו"ה לא נהגו להחמיר כולי האי. אפ"ה יש לפקפק גם בזה. דאטו מי גרע קמח דמצוה מכל הנעשה לשם י"ט דפסח. שנזהרין בו מכל חשש ספק רחוק דטעם משהו. ולא מפלגינן. בין קודם שלשים יום לתוך שלשים סמוך לפסח. אכן היכא דאיכא חשש גמור מחמץ בעין אפי' כל שהוא. ודאי דאסור הוא אפי' מתחלת השנה. כגון חששה דחטים לתותים. דאע"ג דספק הוא כודאי דיינינן ליה. כיון שהוא דבר הרגיל ומצוי מאד. אינו נכנס בגדר ספק כלל. ככבשין שדרכן לתת לתוכן יין ודומיהם. הכי נמי תבואה לתותה. הו"ל מידי דשכיח טובא במדינות הללו כידוע. על כן אין לעשות ממנו ס"ס כמ"ש הבנ"ש הנ"ל. גם כל שאר דבריו נדחין בקל ואין נראין כאשר יראה המעיין במעט הסתכלות דמדמי מילי דלא דמיין במ"כ. דספק נשיכת עכברים מילתא אחריתא היא. וכן מה שהחליט לקמח דין לח בלח ליתא. וכל מ"ש בזה דומה למרובה והם למשא. ומה ענין דשל"מ לכאן. וכבר כתבתי שהדבר ברור שיש כאן משום מבטל איסור לכתחלה היכא דאיכא למיחש לשום חמץ בעין. ואין לו ביטול בכך. ועכ"פ מתורת מנהג אבותינו על כרחנו צריכים אנו להחמיר בזו ביותר:
איברא מ"ש בס' מהרי"ל שא"צ לברור החטין קודם פורים. דילמא מיירי בסתמא דלא ידעינן. אי אית בהו צמוחות. וס"ל דחששה רחוקה היא. משו"ה לא נהגו להחמיר כולי האי. אפ"ה יש לפקפק גם בזה. דאטו מי גרע קמח דמצוה מכל הנעשה לשם י"ט דפסח. שנזהרין בו מכל חשש ספק רחוק דטעם משהו. ולא מפלגינן. בין קודם שלשים יום לתוך שלשים סמוך לפסח. אכן היכא דאיכא חשש גמור מחמץ בעין אפי' כל שהוא. ודאי דאסור הוא אפי' מתחלת השנה. כגון חששה דחטים לתותים. דאע"ג דספק הוא כודאי דיינינן ליה. כיון שהוא דבר הרגיל ומצוי מאד. אינו נכנס בגדר ספק כלל. ככבשין שדרכן לתת לתוכן יין ודומיהם. הכי נמי תבואה לתותה. הו"ל מידי דשכיח טובא במדינות הללו כידוע. על כן אין לעשות ממנו ס"ס כמ"ש הבנ"ש הנ"ל. גם כל שאר דבריו נדחין בקל ואין נראין כאשר יראה המעיין במעט הסתכלות דמדמי מילי דלא דמיין במ"כ. דספק נשיכת עכברים מילתא אחריתא היא. וכן מה שהחליט לקמח דין לח בלח ליתא. וכל מ"ש בזה דומה למרובה והם למשא. ומה ענין דשל"מ לכאן. וכבר כתבתי שהדבר ברור שיש כאן משום מבטל איסור לכתחלה היכא דאיכא למיחש לשום חמץ בעין. ואין לו ביטול בכך. ועכ"פ מתורת מנהג אבותינו על כרחנו צריכים אנו להחמיר בזו ביותר:
4
ה׳על כן פשוט ג"כ שצורך וחיוב גמור הוא מן הדין לעשות מחדש כיס שמרקדין בו הקמח לצורך י"ט של פסח. כשרואין משהו חמץ דבק בו של שנה שעברה. שמתלחלח מן האויר ונדבק ונעשה בצק על גביו. שאי אפשר לנקותו. כאשר עתה ראיתי בעיני פה ק"ק עמדין בכיס שהיו רגילין להצניעו מי"ט לי"ט דבר שנה בשנה. שאין לו תקנה. ולא יפה נהגו בזה עד הנה. ולכן לא חששתי להפסד ממון ולטורח גדול עד שעלתה בידי וציויתי לעשותו חדש. (וכדפסק רמ"א בהדיא בסי' תנ"א. וכן ידעתי שהנהיג א"מ הגאון ז"ל במקומו) הנלע"ד ברור ואחר עיון היטב כתבתי יעב"ץ ס"ט:
5