שאילת יעבץ, חלק א קל״בSheilat Yaavetz, Volume I 132
א׳לונדון יו' ג' ך"ג אייר תצח"ל
1
ב׳שלו' וברכה וישע רב לאהו' אדוני מורי ידידי ופארי הרב המובהק כמוהר"ר יעקב נר"ו יאיר וכאל"ש:
2
ג׳גי"ה מן יו' הנ"ל עש"ק העבר לנכון ק' והנה מפני שאצטרך להאריך מעט אשיבו על דברי חול תחלה ואח"כ על ד"ת כמשל דמרגליות שנפלה לבין החול כו':
3
ד׳ומה דשאילנא קמי דמר פרושא דמתני' ר"ה בעובדא דר"ע לא רציתי להאריך ולומר הלכה לפני מעכ"ת. רק רצוני היה לשמוע ממנו ועכשיו מכריחני אדוני לדון לפניו ע"כ אעתיק מה שכתבתי בזה לפ' כו' כי שאלתי את פיו כדי לחדדו וזה החילי אות באות. הודיעני היאך אתם אומרים פירושא דהא מתני' ר"ה (ך"א ע"ב) בין שנראה בעליל וכו' מעשה ועברו וכו' ועיכבן ר"ע וכו' כי יש חלוקי דעות ביני ובין הילדים אשר כגילי האומרים כי מעשה דר"ע היה ג"כ בשבת וחלקו ר"ע ור"ג כמחלוקת ת"ק ור"י. ואני אומר שזה אי אפשר להיות בדרך סוגית התלמוד שיביא התלמוד מחלוקת ת"ק ור"י ובתריה אותו מחלוקת עצמו בדין זה ממש מן ר"ע ור"ג הקודמים בזמן ומעלה. ועוד שהיה לר"ע ור"ג לתפוס אותו הלשון עצמו שתפסו ת"ק ור"י. ועוד שהיה המשנה ראוי לומר בחדא בבא ר"ג וחכמים אומרים מחללין ר"ע ור"י אומרים אין מחללין: ועוד דבסדר משניות לרמב"ם וברטנורא חולקים אותה לב' משניות ופוסקים הלכה כת"ק. אם היה חדא מחלוקת היה להם לעשות חד משנה ולומר ואין הלכה כר"ע ור"י. ע"כ אני אומר כי מעשה דר"ע אין לו שייכות עם הקודם. כי עובדא דר"ע בחול הוה. ומה שעיכבן הוא כי נראה לו שלא היה לב"ד צורך בהם. וכן משמע מפירוש הרמב"ם וברטנורא לפי הבנתי. ועוד מוכח ממה שהביא התוי"ט אגב גררא ירושלמי שאומר שאם היה זוג א' לא היה מעכבן. ואם לפי דעתו אם נראה בעליל אין מחללין. מה לי זוג א' ומה לי מ' זוגות. ועוד מוכח מברייתא דהאי משנה תניא א"ר יודא ח"ו שר"ע עיכבן וכו' אי אמרת בשלמא בחול היה ור"ע עיכבן על דבר קל. היינו ח"ו שיכשל ר"ע לעכבן על לא דבר של ממש. אבל אי אמרת משום איסור שבת עיכבן. מאי ח"ו הוא זה אם תנא מורה הלכה כשמעתיה ומכ"ש ר"ע דרב גובריה וגם ר"י קאי כוותיה. תבא עליו ברכה שעיכבן. אטו כל דלא אמר כת"ק וכר"ג ח"ו יאמר לו. ועוד שפיל לסיפא דהאי ברייתא ושלח ר"ג והורידוהו מגדולתו. אי אמרת בשלמא בחול היה ועל דבר קל וסברא גרועה עיכבן. היינו דראוי לעונש חמור כזה. אבל אי אמרת דבשבת היה אטו משום דלא עבד כסברת ר"ג יענשו בעונש כזה. והלא יש לו סמוכין עמודי עולם סברת ר"ע ור"י שאוסרין לחלל שבת אם נראה בעליל. וסבר לעשות מצוה גדולה לעכב את הרבים מלחלל השבת. זו תורה וזו שכרה להורידו מגדולתו. וזהו תשובתו אלי:
4
ה׳גי"ה קבלתי ביו' העבר וראיתי ע"ג הכתב בקשתו ממני שלא אקרא הכתב עד אשר אחוה דעי ועשיתי כאשר צווני וכשעיינתי ובאתי לדברי ר' יודא בברייתא דאמר ח"ו אמרתי מזה מוכח דע"כ היה בחול כמש"ל. וגם מהירושלמי מוכח כן דאם היה בשבת מה לי וכו' ואפי' זוג א' לא היה מניח לחלל שבת. וגם מדברי ר"ג ששלח אם אתה מעכב הרבים משמע דאם היה זוג א' שפיר עביד דעכבן דלא יבואו לידי מכשול לע"ל דאינו פירסום כ"כ. ואי אמרת דעכבן משום איסור שבת. ממ"נ אי שרי לחלל שבת. אפי' זוג א' לא יעכב אפי' בלא טעמא דפירסום. ואי אסור לחלל שבת. מ"ט יעשו איסור דאורייתא משום סברא דמכשילן. דלר"ע תחומין דאורייתא. וא"ת דר"ג שלח לפי סברתו דתחומין דרבנן. א"כ הדרא קושיא קמייתא לדוכתא מאי ח"ו דר' יודא. ר"ע עביד כסברתיה דתחומין דאורייתא. ולא הניח להם לעשות איסור דאורייתא משום סברא דמכשילן. ועוד מצאתי און לי במנחות (ס"ד ע"א) דילמא ע"כ כו' אבל הכא דנמצאת אתה מכשילן כרבנן ס"ל. ופי' רש"י דזימנין דלא יראה בעליל ויאמר כשם שראינו כך ראו ב"ד ולא נחלל שבת. ואי אמרת דפלוגתא דר"ע ור"ג בשבת למה ליה לש"ס למימר דילמא כרבנן ס"ל. לימא דסבר כר"ג דאמר בפירוש דאין מחללין משום סברא דמכשילן אלא וודאי דפלוגתייהו בחול ואין שייך לומר כר"ג ס"ל דזה לא מיירי בשבת דאפשר דבשבת מודה ר"ג דאסור. וכשפתחתי כתבו וראיתי שכוונתי לדעתו הנאני מאוד. ושאלתי לרב. ואמרו שהיה בשבת שאל"כ מ"ט עיכבן ר"ע מה לו ולצרה הזאת שיעכבן בחול . וכי לטרחייהו היה חושש וכי לא ידע ר"ע סברא דמכשילן. ולא ערבה לי טעמם ולשון הגמרא יותר משמע דבחול היה. ובאמת סתירתו שכתב שא"כ היה להם לתפוס אותו הלשון עצמו דת"ק ור"י ועוד שאין זה סוגית התלמוד שיביא מחלוקת ואחריו אותו מחלוקת עצמו מהקודמים בזמן ומעלה. ועוד שהיה להם לומר פלוגתייהו בחדא בבא. כל זה אינו סתירה כי דבר זה מצינו כמה פעמים בסוגית התלמוד שמביא פלוגתא דתנאי ואח"כ מביא מעשה מהקודמים שהיו חלוקים בדין זה. ובמס' ביצה פ"ג משנה ה' בהמה שמתה וכו'. לפי דבריו היה לו לבעל המשנה לומר דברי ר"ט ומעשה. ומה שהרמב"ם וברטנורא חולקים אותו לב' משניות. גם זה אינו ראיה כי אינו מביא המעשה לאשמעינן פלוגתא בדין זה. אדרבה מביא ראיה לסיוע לר' יוסי שר"ע עכבן מפני שלא היה צורך לב"ד בהם מחמת שנראה בעליל ולא היה רוצה שיחללו השבת בחנם. ור"ג ג"כ לא אמר רק אם אתה מעכב את הרבים וכו' שיהו סבורים שאף בחול אינם צריכים לילך ואף אם לא נראה בעליל. אבל גם הוא מודה דלכתחילה אין מחללין את השבת אם נראה בעליל. ובמס' שבועות פ' ראשון הכל משנה א' והרמב"ם וברטנורא חולקים אותה לכמה משניות. ומפי' הרמב"ם שכתב מפני שלא היה לב"ד צורך בהם אינו ראיה כי אפשר לומר שהיה בשבת ומשום הכי עיכבן ללא צורך אבל אם היה בחול לא עיכבן. אע"פ שלא היה לב"ד צורך בהם. ע'כ: וזהו תשובתי לו שניה:
5
ו׳גי"ה מן ך"ה ניסן ק' מה שהסכמת לפרושי ניחא לי ותמהתי שלא מצאת לנו עוזרים יותר. מה ששמחת על לא דבר על מציאתך במנחות הוה לך לדלויי מרגניתא ודלית לך חספא כי מאי אולמא דר"ג מדרבנן. אדרבא מדרבנן עדיפא ליה לאתויי ואע"פ שר"ג אומר אותו הלשון עצמו. אבל אני אומר שראיה גדולה יש להביא משם אי אמרת דר"ע ור"ג בשבת מיירי מדוע לא אמר רב אשי ר' ישמעאל ור"ע ור' יוסי אמרו דבר א' כדרך הש"ס בכל מקום מאי האי דלא כייל ר"ע בהדייהו. אלא ודאי ר"ע לא שייך להאי כללא כי הוא בחול מיירי ואין לר"ע ור"ג שייכות במחלוקת ת"ק ור"י כלל. ומה שדחה מהור"ר משה רבך ראיותי כי ניים ושכיב אמר לדחיות הנ"ל במ"כ כי מה שהקשה מה לו ולצרה הזאת לעכבן וכי לטרחייהו היה חושש אינה קושיא כי בוודאי לא לטרחייהו דעדים היה חושש רק לטרחייהו דבי דינא חשש דלא לאטרוחינהו בכדי וזה מוכח מהירושלמי שאמר שאם היה זוג א' לא היו מעכבן כי לא היה טרחא כולי האי. ומה שהקשה וכי לא ידע ר"ע סברא דמכשילן לע"ל אני אומר אם באנו להקשות כזה לא מצאנו ידינו ורגלינו בכל הש"ס ובאותו ענין וכי לא ידע ר' יהושע דרשה דג' פעמים אתם עד שהוצרך ר"ע תלמידו להזכירו ובפסחים א"ר יהושע שמעתי שתמורת הפסח קריבה וכו' ואין לי לפרש והוצרך בן עזאי לפרש ומחלוקת ר"ע עם רבו ר"א הגדול במכשירי פסח ומילה ואלף דברים כיוצא בו ואפי' תימא דלא ידע ר"ע כאן סברא דמכשילן לע"ע משום הא לאו גברא רבה הוא ועוד כאן אפי' אפשר לומר דשפיר ידע ר"ע לסברא הנ"ל רק סבר שאין כאן חשש מכשול מפני שהוא ג"כ יחיד מומחה וכב"ד חשוב הבודק אותם ודי להם בכבוד כזה ואין כאן יציאה בפחי הנפש ור"ג סבר שעכ"ז יש כאן חשש מכשול שלא יצאו בפח נפשי מפני שלא נבדקו במקום הוועד מקום שעיקר הב"ד יושב. ומה שדחה דברי ואמר שאדרבה זה סוגית הש"ס להביא פלוגתא דתנאי ואח"כ להביא מעשה מהקודמים שהיו חלוקים בדין זה ומביא ראיה מביצה פ' ג' משנה ה' בהמה שמתה וכו' לא הבנתי דבריו כלל בזה והוא דמיון כי אוכלא לדנא וכמעט שאני אומר דאחוכי מחייכת בי. כי מה ענין זה לכאן כי שם לית פלוגתא דתנאי או אמוראי קדמאי או בתראי ואי אפשר לי להלום דבריו שאמר שהיה לבעל המשנה לומר דברי ר"ט ומעשה והלא ר"ט לא ידע הדין ונכנס לב"ה לשאול ואיך יאמרו משמו מה שלא אמר ומה שדחה ראיותי במה שהרמב"ם וברטנורא חולקים אותו לב' משניות וז"ל גם זה אינו ראיה כי אינו מביא המעשה לאשמעינן פלוגתייהו בדין זה אדרבה מביא ראיה לסיוע לר"י שר"ע עיכבן מפני שלא היה לב"ד צורך בהם מחמת שנראה בעליל ולא היה רוצה שיחללו שבת בחינם ור"ג ג"כ לא אמר רק אם אתה מעכב את הרבים וכו' שיהיו סבורים שאף בחול אינם צריכין לילך ואף אם לא נראה בעליל אבל גם הוא מודה דלכתחילה אין מחללין את השבת אם נראה בעליל עכ"ל דברים אלו של תימא הם וא"א לי להבינם חדא אדמייתי סייעתא מר"ע תברא הוא מר"ג וכנראה מהגמרא הודה ר"ע לר"ג וכן פוסקים הרמב"ם והברטנורא ז"ל וא"כ הוא מעשה לסתור ועוד מהיכא תיתי יטעו העדים בזה מפני שלא הניחם לחלל השבת בזמן שנראה בעליל משום זה לא יבואו להעיד בחול בזמן שלא יראה בעליל ועוד וכי בלכתחילה או דעבד פליגי הכא ומה הוא קורא לכתחלה ומה הוא קורא דעבד ועוד אם גם ר"ג מודה שלכתחילה אין מחללין למה כעס כ"כ על שזפר עד שהורידו מגדולתו דברים כאלו בטלים מעצמן ומה שאמר שבמסכת שבועות פ' ראשון הכל משנה א' בסידור הגמרא ובסידור משניות נחלק לכמה משניות תמה אני עליו למה שכח פ' ראשון דמסכת סנהדרין שהיא ג"כ משנה א' בסידור הגמרא ונחלק לכמה משניות בסידור המשנה וכי נעלמה זה ממני רק אין זה ראיה לכאן כי שם אין למשנה א' שייכות עם חבירתה וכאן הכל ענין א' ודין א' היה להם לערבם ולפסוק כת"ק וכר"ג ומה שאמר שמפי' הרמב"ם אין ראיה אני אומר שראיה ברורה ונכונה יש להביא משם למי שרוצה לעיין בדבריו כי זה לשונו מפני זה עשה כן לפי שראה כי עדותם לא היה בו תועלת מי בקש טעם יותר ממה שמפורש בהמשנה עצמה שנראה בעליל ואין צריכין לשום עדים אלא וודאי בחול היה ומפני שלא היה בדבריהם ממש חשש לטרחא דבי דינא ומשום זה חלק אותו לב' משניות מפני שאין לא' שייכות עם חברו ופסק במשנה ראשונה ואין הלכה כר"י ובמשנה השניה פסק כר"ג ולפי דבריו של רבך שמחלוקת ר"ע ור"ג ג"כ בשבת מיירי הלא זה כמו משנה שאינה צריכה ונראה כגמרא זמור זמורתא תהא הלכה הלכה למה לי פשיטא אם אין הלכה כר' יוסי שהלכה כר"ג ובירושלמי ראיתי ג"כ שחולק ב' משניות הנ"ל לב' הלכות ש"מ דסבירי להו כמה דכתבינן ודי בזה בקשתי מכ"ת להודיעני דעתו הרמה אם כנים דברי בזה אם לא ועליו אניח דעתי ושלו' וברכה ורפואה שלימה יהיה לו עד עולם מאד"ה אמן ממני ד"ש הטוב:
6
ז׳תשובה
7
ח׳ט"ו סיון תצח"ל אלטונא.
8
ט׳האח נפשינו יקירנו מחמד עינינו התורני המופלא בכתם טהור לא יסולה כמהר"ר פ' נר"ו שלום וישע רב ממזרח וממערב:
9
י׳חיזוק וקיום דברי האגרת הראשונה בפי' מתני' דר"ה הנ"ל
גי"ה מן כ"ג אייר בא אלי ביו' ש"ק העבר. לא ידעתי איך ואצל מי נתעכב כל כך. ועם היותי טרוד מאד בעת הזאת בטירדא דמצות מילה שעסקנו בה היום ומחר כהיום מלבד אשר אתי בבית. מ"מ אנכי פניתי הבית וסרתי לחדר. למלאות מבוקשו להשיבו דבר מחוור בעז"הי יצא משפטו לאור לא נעדר. והנה כבר מלתי אמורה בהשקפה ראשונה שהדברים פשוטים ומוכרעים ממקומן. דסתמם כפירושם בשבת הדברים אמורים. שאם אי אתה אומר כן מה ענין שמטה אצל הר סיני. וראוי א"כ להיות מקומו באידך פרקין בתר ההיא דשאר כל הזוגות שואלין אותן ראשי דברים. וזה לבדו מספיק לאומדנא דמוכח טובא. דבשבת הוה מעשה כאשר כתבתי למבראשונה בקצרה. כי לא ראיתי להאריך בכך. בשגם אין בו נפקותא כלל לא לדינא ולא לסברא. דהא ודאי איתא להא ואיתא להא. דפשיטא ת"ק דר"י נמי אית ליה בשבת טעמא דמכשילן לע"ל דמהני. וכדקאמר תלמודא בהדיא במנחות ריש פר"י. (והתימה ממעכ"ת אחר שראה והביט אל המ"מ דמנחות ומצא בפירוש בסוגיא דהתם דה"ט דמאן דס"ל אפי' נראה בעליל מחללין. איך נשאר לו עוד מקום פקפוק והרהור אח"ז לעמוד על דבריו. דא"כ מאי פסקא ומנ"ל לתלמודא בפשיטות כולי האי דאיכא הכא טעמא דמכשילן לע"ל. דמילתא פסיקתא הוא דמהני ודאי למידחי שבת. והא פשטא דמילתא מקרא נפק שריותא ולא מסברא. אלא ע"כ הוא דבר הלמד מענינו מדנסיב תנא למילתיה דר"ג עלה דהך פלוגתא. ש"מ דחד טעמא הוא ודאי) אפי' לכשתימצי לומר דר"ג בחול הוא דקאמר. והוא הדין נמי איפכא דמאן דלא חייש לטעמא דמכשילן כר"ע. אפי' בחול מעכב הוא את הרבים שאינן צריכים. וחושש לטירחא דבי דינא בכדי. כמ"ש בקודם בקיצור לפי שאין נאה להתעצם ולהתרחב בוויכוח זה. מאחר שאין לנו תועלת נרגש מזה והלשון סתום. ולפי משמעו סובל שני הדרכים. על כן תמהתי על ההתעצמות בזה. אמנם לפי ענינו ומקומו אין לך לומר אלא בשבת היה מעשה. ממקומו הוא למד כאשר אמרתי כי יגיד עליו רעו. ומענינו דפשיטא מסתבר טפי דאין כאן בית מיחוש. אלא משום לתא דשבת דחמיר. אבל בחול אינו נראה שיחוש ר"ע לטירחא דב"ד. דמאי איכפת ליה בה. אלה דברים פשוטים מוכרחים בעצמן ומספיקים בטעמן. אכן מאחר שראיתי שנשתרש אצל מעכ"ת ההפך וכסבור שכבר יצא י"ח לעשות מוסכם מוחלט לפרש המשנה בחול כדעתו. והראה לכאורה פנים מסבירות לדרכו. לכן אשתעשע עמו להרחיב בביאור חלקי הסותר כדי שיצאו הדברים מלובנים כשמלה חדשה בעז"ה גמרא נגמור לא זמורתא תהא ואענה אף אני חלקי. ולא אוציאנו מת"י נקי. אף אם אין כמוני יכול להוציא את הרבים כבקי. ידעתי כי אז אצדק ויודה כיהודה כי ישלים חוקי:
גי"ה מן כ"ג אייר בא אלי ביו' ש"ק העבר. לא ידעתי איך ואצל מי נתעכב כל כך. ועם היותי טרוד מאד בעת הזאת בטירדא דמצות מילה שעסקנו בה היום ומחר כהיום מלבד אשר אתי בבית. מ"מ אנכי פניתי הבית וסרתי לחדר. למלאות מבוקשו להשיבו דבר מחוור בעז"הי יצא משפטו לאור לא נעדר. והנה כבר מלתי אמורה בהשקפה ראשונה שהדברים פשוטים ומוכרעים ממקומן. דסתמם כפירושם בשבת הדברים אמורים. שאם אי אתה אומר כן מה ענין שמטה אצל הר סיני. וראוי א"כ להיות מקומו באידך פרקין בתר ההיא דשאר כל הזוגות שואלין אותן ראשי דברים. וזה לבדו מספיק לאומדנא דמוכח טובא. דבשבת הוה מעשה כאשר כתבתי למבראשונה בקצרה. כי לא ראיתי להאריך בכך. בשגם אין בו נפקותא כלל לא לדינא ולא לסברא. דהא ודאי איתא להא ואיתא להא. דפשיטא ת"ק דר"י נמי אית ליה בשבת טעמא דמכשילן לע"ל דמהני. וכדקאמר תלמודא בהדיא במנחות ריש פר"י. (והתימה ממעכ"ת אחר שראה והביט אל המ"מ דמנחות ומצא בפירוש בסוגיא דהתם דה"ט דמאן דס"ל אפי' נראה בעליל מחללין. איך נשאר לו עוד מקום פקפוק והרהור אח"ז לעמוד על דבריו. דא"כ מאי פסקא ומנ"ל לתלמודא בפשיטות כולי האי דאיכא הכא טעמא דמכשילן לע"ל. דמילתא פסיקתא הוא דמהני ודאי למידחי שבת. והא פשטא דמילתא מקרא נפק שריותא ולא מסברא. אלא ע"כ הוא דבר הלמד מענינו מדנסיב תנא למילתיה דר"ג עלה דהך פלוגתא. ש"מ דחד טעמא הוא ודאי) אפי' לכשתימצי לומר דר"ג בחול הוא דקאמר. והוא הדין נמי איפכא דמאן דלא חייש לטעמא דמכשילן כר"ע. אפי' בחול מעכב הוא את הרבים שאינן צריכים. וחושש לטירחא דבי דינא בכדי. כמ"ש בקודם בקיצור לפי שאין נאה להתעצם ולהתרחב בוויכוח זה. מאחר שאין לנו תועלת נרגש מזה והלשון סתום. ולפי משמעו סובל שני הדרכים. על כן תמהתי על ההתעצמות בזה. אמנם לפי ענינו ומקומו אין לך לומר אלא בשבת היה מעשה. ממקומו הוא למד כאשר אמרתי כי יגיד עליו רעו. ומענינו דפשיטא מסתבר טפי דאין כאן בית מיחוש. אלא משום לתא דשבת דחמיר. אבל בחול אינו נראה שיחוש ר"ע לטירחא דב"ד. דמאי איכפת ליה בה. אלה דברים פשוטים מוכרחים בעצמן ומספיקים בטעמן. אכן מאחר שראיתי שנשתרש אצל מעכ"ת ההפך וכסבור שכבר יצא י"ח לעשות מוסכם מוחלט לפרש המשנה בחול כדעתו. והראה לכאורה פנים מסבירות לדרכו. לכן אשתעשע עמו להרחיב בביאור חלקי הסותר כדי שיצאו הדברים מלובנים כשמלה חדשה בעז"ה גמרא נגמור לא זמורתא תהא ואענה אף אני חלקי. ולא אוציאנו מת"י נקי. אף אם אין כמוני יכול להוציא את הרבים כבקי. ידעתי כי אז אצדק ויודה כיהודה כי ישלים חוקי:
10
י״אאין מוקדם ומאוחר בתורת המשנה בסידור דברי תלמיד לפני דברי רבו ומבורר ע"פ עדים רבים. הסרת פקפוקי ודקדוקי השואל]. ביאור ענין זכרון שמות התנאים בעלי השמועה הנז' במשנה פעם מרובים פעם מועטים וברוב שמות המקבלים הקדומים נשמטים
והנני מעביר דבריו לפני אחת לאחת. למצוא חשבון צדק הן שלי שלו לפניו להנפה בנפת שכלו לבור אוכל אשר זורה במזרה וברחת. תחלת דברי פי חכם נשמעים בנחת. באומרו שזה אי אפשר להיות בדרך סוגיית התלמוד שיביא מחלוקת ת"ק ור"י ובתריה אותו מחלוקת עצמו בדין זה ממש מן ר"ע ור"ג הקודמים בזמן ובמעלה ועוד שהיה לר"ע ור"ג לתפוס אותו הלשון עצמו שתפסו ת"ק ור"י ועוד שהיה ראוי לומר בחדא בבא ר"ג וחכ"א מחללין ר"ע ור"י אומרים אין מחללין ע"כ דבריך. ואינן אלא אחת. אבל באמת אחר המחילה אין כאן הוכחה של כלום. ואל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע שסופו להשמע. ותחלה אני אומר שאצלי הדבר פשוט כשם שאין סדר למשנה בהלכותיה ובבותיה. כך אין מוקדם ומאוחר בסידור דברי התנאים אפי' במחלוקת אחת ודין א' בעצמו. וזה דבר רגיל מאד במשניות וברייתות רבו מספר. מ"מ אתפוס קצתם לדוגמא עיין גמרא דברכות אמתני' דמאימתי קורין את שמע בשחרית דמייתי במתניתא ר"מ לפני ר"ע רבו. ובפא"ע שנינו הבדלה בחונן הדעת ר"ע ואחריו ר"א רבו. שילהי יבמות נשנו ר"ע ור"ג ור"א ור"א ור"י זא"ז. שילהי נדרים ר"מ לפני ר"ע פ"ק דעדיות פעמים הרבה נזכר שמאי אחר בית שמאי תלמידיו. ע"ז (דמה"א) ריה"ג קודם ר"ע ע"ש בתו'. וכן עוד נדה ספ"ה רי"הג לפני ר"ע. ב"מ (דד"ב ודז"א) וכן בכל מקום רבי קודם אביו. סוף אהלות כיצד מטהרין בה"פ ר' ואחריו ר"ש. כלים פי"ז רמוני בדן ר"מ ואחריו ריב"ן ור"ע. יעויין עוד ספ"ב דמקואות פ"ד דשקלים. וכהנה רבות מאד ואין זה אחד אחוז מן החמשים רק מה שקלטתן התיב"ה אשר באו מאליהן במרוצה. על כן אין בזה דבר חדש כלל שיביא התנא דברי המאוחרים לפני דברי הקודמים בזמן ובמעלה במחלוקת אחת באותו דין ממש: וכ"ש באופן כזה שבהכרח צריך לאחר ענין המעשה לטעם שיבוא לפנינו בסמוך בס"ד. ועוד מט"א לק"מ כמ"ש בעז"הי כתר לי זער. באופן שאלו הג' דקדוקים יבואו על נכון היטב מיושבים. כל א' וא' בשלשה דרכים מתוקנים וטובים. ואמנם זה שדקדק מעכ"ת שהיה לר"ע ור"ג לתפוס אותו הלשון עצמו. אין בו ממש במ"כ. משום דר"ע ור"ג לא אמרו כן בפירוש אלא מכללא נשמע דהכי ס"ל כנראה ממעשה הלז. ולא ראו איש את אחיו אז לחלוק זה על זה. ולא נחלקו זה עם זה בבה"מ כדרך שנחלקו ר"י ות"ק כשנאמרו דברים בבית הועד כדי לקבוע הלכה. התחשוב אחי שכל דברי התנאים שנאמרו סתם או שנשנו במחלוקת. יחידים הם שאמרו כן. והלא רוב דבריהם אינן אלא מפי הקבלה איש מפי איש אע"פ שלא נזכרו ברוב המקומות. אלא מי שזכה לבוא לבה"מ בקיבוץ החכמים. נשנו דבריו בשמו. עם שרבו למעלה ראש העומדים בשטתו רבים וגדולים וחברים הסוברים כמוהו או קיבלו כך (וא"ת תינח בחברים שלא זכו להאמר הדבר על שמם. מאחר שמנעו עצמן מבה"מ הפסידו. כענין שאמרו פ"ג דביצה לעולם אל ימנע אדם עצמו מבה"מ. ובפע"פ רברבנותיה דמר גרמה ליה דלא מתאמרא שמעתא משמיה. אלא האבות והזקנים הקדומים שמהם באה השמועה ע"פ הרוב כדברינו. אם כך הוא מדוע לא נקראה על שמם. והלא במקומות מצינו שהוזכר שמם על שמועתם כההיא דפ"ב דפאה וזולתם. מכלל שבשאר המקומות שנזכרו שמועות הסתמיות שומע אני שאינן אלא דברי היחיד ההוא שבשמו בלבד נאמרו. אין הדבר כן. אבל תדע כשם שאמרו ראה רבי דברי היחיד ושנה אותן בלשון רבים כדי לקבוע הלכה כמותו שלכך נשנו דבריו בסתם. כך כשלא נראו בעיניו דברי המרובין. ובטלו דעת כת אחת המנגדת אף שהן רבים עתה או שקולים. מאחר שבטלו דבריהם במיעוטן במנין או בבנין. חזרו הדברים ליחידים ראשי הכת ההוא להקרא על שמם כאילו הם בלבד אמרום. לומר שדברי יחיד הם. כטעם שנז' רפ"ק דעדויות בזכרון דברי היחיד לבטלה זה פשוט בעיני. ומה שהזכירו במקומות מועטים שמות איזה דורות מבעלי הקבלה שמהם נשתלשלה. כגון אותה דנחום הלבלר בזורע שדהו ב' מינין דפ"ב דפאה. וזולת מעט מזער שנזכר דוגמת זה. כענין שאמרו ספ"ק דיבמות על מדוכה זו ישב חגי הנביא וכן מצינו בעדיות כיוצא בזו זהו מפני המחלוקת לבטל כל ספק ולסלק כל עורר וטוען במקום שראו צורך בדבר. ואעפ"כ השמיטו דורות אמצעיים. כדאמרינן בפ"ד דנדרים ש"מ כל מילתא דמתאמרא בבי תלתא מציעאי לא אמרינן. אבל כשלא מצאו צורך בכך. לא ראו לטרוח בזכר שמות כל מקבלי השמועה ההיא. שיביא לידי להג הרבה מאד ויגיעה לאין קץ. ללא תכלית. על כן הספיק ברוב המקומות שם האומר אותה שמועה בב"המ כאשר נקבצו באו שמה לברר ההלכות המקובלות. זולתי במקומות מעטים מתי מספר מטעם שאמרנו ואין לי בכל זה ספק בעז"הי) ופעמים רבות מביאים ראיה ממעשה שהיה. ולכן בכל מקום ששנו מעשה שהיה. נשנה בסוף אחר שהציע התנא ההנחה המוסכמת או המחלוקת בדין ההוא. אע"פ שהי"ל להקדימו כפי זמנו וגם למעלת בעלי הדבר ההוא. אעפ"כ הניחוהו לאחרונה. וזה מטעם האמור. שלא נאמרו דבריו של בעל המעשה בב"המ אלא עכשיו. והתנא מביאו רק לסייע דעת המחזיק בשטת בעל המעשה ההוא. לומר שיש לו עמוד חזק להשען עליו. או לפי שהמעשה רב כחו. שאין למדין אלא מהלכה למעשה וקי"ל מעשה רב. וזהו דרך רבי הנהוג במשנתינו כאשר החל באר במשנה ראשונה באיחור ענין המעשה דבניו של ר"ג. וכן בפ"ב מעשה בר"ג שקרא לילה ראשון שנשא. וזאת אני זוכר רק ליסוד מוסד שהמעשה ראוי להתאחר בכל אופן:
והנני מעביר דבריו לפני אחת לאחת. למצוא חשבון צדק הן שלי שלו לפניו להנפה בנפת שכלו לבור אוכל אשר זורה במזרה וברחת. תחלת דברי פי חכם נשמעים בנחת. באומרו שזה אי אפשר להיות בדרך סוגיית התלמוד שיביא מחלוקת ת"ק ור"י ובתריה אותו מחלוקת עצמו בדין זה ממש מן ר"ע ור"ג הקודמים בזמן ובמעלה ועוד שהיה לר"ע ור"ג לתפוס אותו הלשון עצמו שתפסו ת"ק ור"י ועוד שהיה ראוי לומר בחדא בבא ר"ג וחכ"א מחללין ר"ע ור"י אומרים אין מחללין ע"כ דבריך. ואינן אלא אחת. אבל באמת אחר המחילה אין כאן הוכחה של כלום. ואל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע שסופו להשמע. ותחלה אני אומר שאצלי הדבר פשוט כשם שאין סדר למשנה בהלכותיה ובבותיה. כך אין מוקדם ומאוחר בסידור דברי התנאים אפי' במחלוקת אחת ודין א' בעצמו. וזה דבר רגיל מאד במשניות וברייתות רבו מספר. מ"מ אתפוס קצתם לדוגמא עיין גמרא דברכות אמתני' דמאימתי קורין את שמע בשחרית דמייתי במתניתא ר"מ לפני ר"ע רבו. ובפא"ע שנינו הבדלה בחונן הדעת ר"ע ואחריו ר"א רבו. שילהי יבמות נשנו ר"ע ור"ג ור"א ור"א ור"י זא"ז. שילהי נדרים ר"מ לפני ר"ע פ"ק דעדיות פעמים הרבה נזכר שמאי אחר בית שמאי תלמידיו. ע"ז (דמה"א) ריה"ג קודם ר"ע ע"ש בתו'. וכן עוד נדה ספ"ה רי"הג לפני ר"ע. ב"מ (דד"ב ודז"א) וכן בכל מקום רבי קודם אביו. סוף אהלות כיצד מטהרין בה"פ ר' ואחריו ר"ש. כלים פי"ז רמוני בדן ר"מ ואחריו ריב"ן ור"ע. יעויין עוד ספ"ב דמקואות פ"ד דשקלים. וכהנה רבות מאד ואין זה אחד אחוז מן החמשים רק מה שקלטתן התיב"ה אשר באו מאליהן במרוצה. על כן אין בזה דבר חדש כלל שיביא התנא דברי המאוחרים לפני דברי הקודמים בזמן ובמעלה במחלוקת אחת באותו דין ממש: וכ"ש באופן כזה שבהכרח צריך לאחר ענין המעשה לטעם שיבוא לפנינו בסמוך בס"ד. ועוד מט"א לק"מ כמ"ש בעז"הי כתר לי זער. באופן שאלו הג' דקדוקים יבואו על נכון היטב מיושבים. כל א' וא' בשלשה דרכים מתוקנים וטובים. ואמנם זה שדקדק מעכ"ת שהיה לר"ע ור"ג לתפוס אותו הלשון עצמו. אין בו ממש במ"כ. משום דר"ע ור"ג לא אמרו כן בפירוש אלא מכללא נשמע דהכי ס"ל כנראה ממעשה הלז. ולא ראו איש את אחיו אז לחלוק זה על זה. ולא נחלקו זה עם זה בבה"מ כדרך שנחלקו ר"י ות"ק כשנאמרו דברים בבית הועד כדי לקבוע הלכה. התחשוב אחי שכל דברי התנאים שנאמרו סתם או שנשנו במחלוקת. יחידים הם שאמרו כן. והלא רוב דבריהם אינן אלא מפי הקבלה איש מפי איש אע"פ שלא נזכרו ברוב המקומות. אלא מי שזכה לבוא לבה"מ בקיבוץ החכמים. נשנו דבריו בשמו. עם שרבו למעלה ראש העומדים בשטתו רבים וגדולים וחברים הסוברים כמוהו או קיבלו כך (וא"ת תינח בחברים שלא זכו להאמר הדבר על שמם. מאחר שמנעו עצמן מבה"מ הפסידו. כענין שאמרו פ"ג דביצה לעולם אל ימנע אדם עצמו מבה"מ. ובפע"פ רברבנותיה דמר גרמה ליה דלא מתאמרא שמעתא משמיה. אלא האבות והזקנים הקדומים שמהם באה השמועה ע"פ הרוב כדברינו. אם כך הוא מדוע לא נקראה על שמם. והלא במקומות מצינו שהוזכר שמם על שמועתם כההיא דפ"ב דפאה וזולתם. מכלל שבשאר המקומות שנזכרו שמועות הסתמיות שומע אני שאינן אלא דברי היחיד ההוא שבשמו בלבד נאמרו. אין הדבר כן. אבל תדע כשם שאמרו ראה רבי דברי היחיד ושנה אותן בלשון רבים כדי לקבוע הלכה כמותו שלכך נשנו דבריו בסתם. כך כשלא נראו בעיניו דברי המרובין. ובטלו דעת כת אחת המנגדת אף שהן רבים עתה או שקולים. מאחר שבטלו דבריהם במיעוטן במנין או בבנין. חזרו הדברים ליחידים ראשי הכת ההוא להקרא על שמם כאילו הם בלבד אמרום. לומר שדברי יחיד הם. כטעם שנז' רפ"ק דעדויות בזכרון דברי היחיד לבטלה זה פשוט בעיני. ומה שהזכירו במקומות מועטים שמות איזה דורות מבעלי הקבלה שמהם נשתלשלה. כגון אותה דנחום הלבלר בזורע שדהו ב' מינין דפ"ב דפאה. וזולת מעט מזער שנזכר דוגמת זה. כענין שאמרו ספ"ק דיבמות על מדוכה זו ישב חגי הנביא וכן מצינו בעדיות כיוצא בזו זהו מפני המחלוקת לבטל כל ספק ולסלק כל עורר וטוען במקום שראו צורך בדבר. ואעפ"כ השמיטו דורות אמצעיים. כדאמרינן בפ"ד דנדרים ש"מ כל מילתא דמתאמרא בבי תלתא מציעאי לא אמרינן. אבל כשלא מצאו צורך בכך. לא ראו לטרוח בזכר שמות כל מקבלי השמועה ההיא. שיביא לידי להג הרבה מאד ויגיעה לאין קץ. ללא תכלית. על כן הספיק ברוב המקומות שם האומר אותה שמועה בב"המ כאשר נקבצו באו שמה לברר ההלכות המקובלות. זולתי במקומות מעטים מתי מספר מטעם שאמרנו ואין לי בכל זה ספק בעז"הי) ופעמים רבות מביאים ראיה ממעשה שהיה. ולכן בכל מקום ששנו מעשה שהיה. נשנה בסוף אחר שהציע התנא ההנחה המוסכמת או המחלוקת בדין ההוא. אע"פ שהי"ל להקדימו כפי זמנו וגם למעלת בעלי הדבר ההוא. אעפ"כ הניחוהו לאחרונה. וזה מטעם האמור. שלא נאמרו דבריו של בעל המעשה בב"המ אלא עכשיו. והתנא מביאו רק לסייע דעת המחזיק בשטת בעל המעשה ההוא. לומר שיש לו עמוד חזק להשען עליו. או לפי שהמעשה רב כחו. שאין למדין אלא מהלכה למעשה וקי"ל מעשה רב. וזהו דרך רבי הנהוג במשנתינו כאשר החל באר במשנה ראשונה באיחור ענין המעשה דבניו של ר"ג. וכן בפ"ב מעשה בר"ג שקרא לילה ראשון שנשא. וזאת אני זוכר רק ליסוד מוסד שהמעשה ראוי להתאחר בכל אופן:
11
י״בעדות המעשים המובאים בדיני המשנה לעולם מאוחרת לדברי התנאים בהלכה ההיא אגב חביבותו וחשיבותו
אבל כדי לברר הדבר בענין קדימת המאוחר אפרט עוד מקצתן לחיזוק הענין. עיין פאה פ"ב מעשה שזרע ר"ש איש המצפה. שילהי פ"ד דתרומות. פרק בתרא דמ"ש מי שהיו פירותיו רחוקים ממנו. פכ"ב דשבת אר"י מעשה בא לפני ריב"ז. וכן עוד מעשה כיוצא בזה ששנה ר"י לעצמו לקיים דבריו פ"ד דעירובין. עוד בבתרא דעירובין. רפ"ג דביצה פ"א דר"ה זה שאנו עסוקין בו. פ"ב דסוכה מעשה בר"י בן החורנית. ע"ש פ"ג מעשה דבני ירושלים שהיו אוגדין את לולביהם בגימוניות. פ"ג דתענית מעשה שירדו זקנים וגזרו תענית. וכן עוד שם בסוף הפרק. פי"ב דיבמות מעשה בא' שחלץ בינו לבינה. ובבתרא דיבמות. ושם עוד שילהי מכילתא. ספ"א דכתובות. פ"ב דקדושין מעשה דה' נשים. פ"ו דגיטין מעשה בבריא. ושם פ"ב מעשה בצידון. ספ"ה דנדרים מעשה דבית חורון. שם פ"ו מעשה ואסר ר"ט. שם פ"ט מעשה והתירו ר"מ. ע"ש סוף הפרק מעשה דר"י. פ"ג דנזיר מעשה בהילני. שם ספ"ו מעשה במרים התרמודית. פ"ח דב"ק מעשה בא' שפרע ראש האשה. פ"ט דב"ב מעשה באמן של בני רוכל. פ"ה דעדויות מעשה בכרכמית שפחה. וכל מסכת עדיות נעשית מקבלת המעשים שאירעו בבתי דינים הקודמים שמימיהן הן שותים ושמותן לא הזכירו. פ"ה דע"ז מעשה בבן זונין. פ"ד דבכורות. עוד פ"ה עוד פ"ו. ספ"יז דאהלות. פ"ח דנדה. הנה הבאתי מן הבא בידי אגב ריהטא. והמחפש ימצא יותר. וכולם לאחרונה יסעו. לטעם שאמרנו שהיא הראיה לקודם שנקבעו דבריו במשנה. ומסתייע מהמעשה. דאמרינן מעשה רב. ופעמים המעשה המובא דברי יחיד היא ואין הכל מודים בו. אם לא נודע ונתפרסם אצלם. כענין כמה מהנ"ל. ופעמים מחולקים בענין המעשה עצמו זה אומר בכה וזה אומר בכה כאותה ששנינו שילהי עירובין. ופ"ב דסוכה לא כך היה מעשה בר"י בן החורנית וכן בתענית רי"א לא שאכלו אלא שנראו ודוגמתם. ופעמים שגם לשעבר בשעה שקרה המעשה נחלקו לב' דעות. כמו זו שאנו עומדין בה. אלא שאינה קרויה מחלוקת לפי שאין סופה להתקיים. מאחר שעל כרחך עמדו דברי ר"ג והודה לו אף ר"ע בודאי הרי מעתה בטלה אותה מחלוקת ולתכלית זה הביאו התנא לבטל דבריו של ר"י לומר שסברת יחיד היא. וכבר נמנו עליה וביטלוה. כללו של דבר כך הוא המנהג בכל מקום להתאחר ענין עדות המעשה. שהוא דבר בפ"ע שאינו מפורסם לכל. ולא נאמרו דברים בהקהל ובביאור גמור. שנדייק שהי"ל לומר בזה הלשון עצמו ששנו אח"כ כשסידרו המשניות. וכ"ש שאין מקום לדייק זה כאן. שאותה מחלוקת לא עמדה. אלא חזר בו ר"ע אצל ר"ג בלי ספק. ולא הוצרך לו התנא אלא לסייעו לת"ק:
אבל כדי לברר הדבר בענין קדימת המאוחר אפרט עוד מקצתן לחיזוק הענין. עיין פאה פ"ב מעשה שזרע ר"ש איש המצפה. שילהי פ"ד דתרומות. פרק בתרא דמ"ש מי שהיו פירותיו רחוקים ממנו. פכ"ב דשבת אר"י מעשה בא לפני ריב"ז. וכן עוד מעשה כיוצא בזה ששנה ר"י לעצמו לקיים דבריו פ"ד דעירובין. עוד בבתרא דעירובין. רפ"ג דביצה פ"א דר"ה זה שאנו עסוקין בו. פ"ב דסוכה מעשה בר"י בן החורנית. ע"ש פ"ג מעשה דבני ירושלים שהיו אוגדין את לולביהם בגימוניות. פ"ג דתענית מעשה שירדו זקנים וגזרו תענית. וכן עוד שם בסוף הפרק. פי"ב דיבמות מעשה בא' שחלץ בינו לבינה. ובבתרא דיבמות. ושם עוד שילהי מכילתא. ספ"א דכתובות. פ"ב דקדושין מעשה דה' נשים. פ"ו דגיטין מעשה בבריא. ושם פ"ב מעשה בצידון. ספ"ה דנדרים מעשה דבית חורון. שם פ"ו מעשה ואסר ר"ט. שם פ"ט מעשה והתירו ר"מ. ע"ש סוף הפרק מעשה דר"י. פ"ג דנזיר מעשה בהילני. שם ספ"ו מעשה במרים התרמודית. פ"ח דב"ק מעשה בא' שפרע ראש האשה. פ"ט דב"ב מעשה באמן של בני רוכל. פ"ה דעדויות מעשה בכרכמית שפחה. וכל מסכת עדיות נעשית מקבלת המעשים שאירעו בבתי דינים הקודמים שמימיהן הן שותים ושמותן לא הזכירו. פ"ה דע"ז מעשה בבן זונין. פ"ד דבכורות. עוד פ"ה עוד פ"ו. ספ"יז דאהלות. פ"ח דנדה. הנה הבאתי מן הבא בידי אגב ריהטא. והמחפש ימצא יותר. וכולם לאחרונה יסעו. לטעם שאמרנו שהיא הראיה לקודם שנקבעו דבריו במשנה. ומסתייע מהמעשה. דאמרינן מעשה רב. ופעמים המעשה המובא דברי יחיד היא ואין הכל מודים בו. אם לא נודע ונתפרסם אצלם. כענין כמה מהנ"ל. ופעמים מחולקים בענין המעשה עצמו זה אומר בכה וזה אומר בכה כאותה ששנינו שילהי עירובין. ופ"ב דסוכה לא כך היה מעשה בר"י בן החורנית וכן בתענית רי"א לא שאכלו אלא שנראו ודוגמתם. ופעמים שגם לשעבר בשעה שקרה המעשה נחלקו לב' דעות. כמו זו שאנו עומדין בה. אלא שאינה קרויה מחלוקת לפי שאין סופה להתקיים. מאחר שעל כרחך עמדו דברי ר"ג והודה לו אף ר"ע בודאי הרי מעתה בטלה אותה מחלוקת ולתכלית זה הביאו התנא לבטל דבריו של ר"י לומר שסברת יחיד היא. וכבר נמנו עליה וביטלוה. כללו של דבר כך הוא המנהג בכל מקום להתאחר ענין עדות המעשה. שהוא דבר בפ"ע שאינו מפורסם לכל. ולא נאמרו דברים בהקהל ובביאור גמור. שנדייק שהי"ל לומר בזה הלשון עצמו ששנו אח"כ כשסידרו המשניות. וכ"ש שאין מקום לדייק זה כאן. שאותה מחלוקת לא עמדה. אלא חזר בו ר"ע אצל ר"ג בלי ספק. ולא הוצרך לו התנא אלא לסייעו לת"ק:
12
י״גולכן גם הדיוק הג' שהי"ל לכלול בחדא ר"ג וחכ"א מחללין ר"ע ור"י אין מחללין. חלף הלך לו מתלת טעמי. חדא דאינהו לא בפירוש ובהדיא אמור. ועוד שהמעשה במחלוקת שנוי. ותו אפי' תימא ר"ע הוה. מיהת ודאי הדר ביה ר"ע לגבי ר"ג:
13
י״דמ"ש מעכ"ת מפי' הר"מ ורע"ב שחולקים לב' בבות וב' פסקים. לכאורה שפיר קאמר איברא מהא נמי לא תשמע מנה. דודאי אצטריכו למפסק הילכתא בתרוייהו. משום דאיכא למימר חדא מאידך לא אתיא. כדבעינן למימר בס"ד:
14
ט״ומראה פנים מסבירות לקיים דעת השואל בפי' משנה הנ"ל. ומ"מ עלובה עסה שנחתומה מעיד שהיא מעושה ואינה נלעטת בלעיסה
מ"ש ע"כ אני אומר דמעשה דר"ע אין לו שייכות עם הקודם. ומה דעיכבן הוא כי נ"ל שלא היה לב"ד צורך בהם. כבר אמרתי אני שאין זה נראה כלל מכמה צדדים ואין להאריך עוד כאן. ובאמת תמה אני על שכלו הישר אנה פנה ידידי בפעם הזאת לבור לו דרך עקלתון. ולבנות יסוד על שורש פחות מעובי מחט של מיתון. אף אם מצא לו סימנים לפ"ד. הי"ל לטרוח ולהטותן אל הדרך הקרוב דרך המלך הישר הולך. ידעתי כי כל תוכל ולא יבצר ממך מזימה. ומדוע יקשה עצמו לדעת אחרת כיום הזה. וכבר עלה על דעתי לסייע פירושו במשנתינו דבחול הוה מעשה. ולא משום דשלא לצורך גרידא עיכבן ר"ע. אלא מטעם אחר עצום הוא שעשה כן. וחשבה לטובה ותועלת גדול בתיקון קידוש החודש. וידוקדק עם זה מה שיקשה למעיין המשכיל זה שהאריך התנא בסיפור המעשה שהיה. להודיענו המקום שעכבן ר"ע בלוד. כולי האי למה ליה מה לנו צורך לדעת מקום המעשה איה איפה הוא. ומהראוי הוא באמת לבקש דרך וטעם שלא יוציא התנא דבריו לבטלה כלשון בני אדם. ואפי' לשון הדיוט יש לדרוש שלא יהא נראה כשפת יתר. וכרגע נ"ל ענין יפה מאד אע"פ שאינו אמיתי על דעתי. מ"מ ישמע חכם ויוסיף לקח. וזהו אשר אמרתי בחפזי עם הצעה הנודעת מתוך ספרי הנדפס בס"ד. שהבאתי שם פ"ב דר"ה מ"ש הר"מ ז"ל בחיבורו שאם העדים אשר ראו את החודש רחוקים מב"ד יתר על מהלך לילה ויום מב"ד. לא ילכו להעיד עליו לפי שאין תועלת בעדותן שכבר נתעבר החודש. וכבר הוקשה לנו מדידיה אדידיה. שבספ"ג כתב שאם אחר שנתעבר אם באו עדים וכיונו עדותן מקבלין אותן ומחזירין את הדבר. ושמנו שלום בעז"הי בין ב' המאמרים האלה שלא תחול בהם הסתירה יע"ש. והנה ר"ג כבר היה סבור שמקבלין עדותן אף אחר לילה ויום עם שכבר נתעבר החודש. כדמוכח ממעשה דראוהו בזמנו ובליל עיבורו לא נראה וקיבלן. דמשמע בתר הכי. כמו שרמזתי ג"כ בספרי שם. והשתא הכא נמי אזיל לטעמיה ולשטתיה. ועדיין צריך אני להצעה קטנה מהנודע שלוד היא במערב ירושלם מהלך יום א' כמו ששנינו פ"ה דמ"ש ויבנה (כדומה) במזרחה בארץ הגליל וכנראה אינה קרובה לירושלם כשיעור הזה ויש לזה קצת הוכחה ביוסיפון כמדומני וכן בהל' ק"ה להרמב"ם פ"ה עם שאינו הכרח כל כך. ואם כן הוא הדבר מכוון ובהא קמיפלגי הני תנאי ר"ע קסבר מאחר שעכשיו עומדים בלוד ולא יגיעו למקום ב"ד עד אחר זמן עיבורו. מעתה ודאי אין צורך בהם. וע"כ צריך לעכב על ידם שלא ילכו. מאחר שכבר יצא שם החודש מעובר. והא כדינא הוא. ואפי' ר"ג נמי הכי ס"ל. אלא דשאני ליה בין לכתחלה ובין דיעבד. וכיון שכבר החזיקו בדרך ועברו ממקומם עד לוד. הרי הן כאלו כבר הגיעו למקום ב"ד ואסור להחזירם כדי שלא להוציאם בפחי נפש. וכדרך שעשה לאותן הנ"ל שקיבלן כשבאו לב"ד אף אחר זמן עיבור החודש. והמחזיק בדרך כאילו השלימו כדקיי"ל לענין עירוב וזולת. וכ"ש הכא דנפישי להו מ' זוג ואוושא מילתא אם יצאו בפ"נ. לכן שלח לו אם מעכב אתה את הרבים ודאי נמצאת מכשילן לע"ל. ואינה דומה למעכב יחידים שעדיין לא החזיקו בדרך. והרי זה דבר נאה עזר כנגדו חגור חריף על ירכו הוד והדר לדרכו. אלא שמ"מ אינו כדאי לעמוד נגד ההכרחיות העצומות הנז' המוכיחות בשתי ידים שבשבת היה הדבר. וריחוק יבנה עדיין היא אומדנא בידינו (ואפי' היה מבורר אצלנו שכ"ה ודאי. (כי אמנם מש"ל שיבנה במזרחה של ירושלם. עם היותו נגד המציאות באמת. אכן היא ודאי במערבה כלוד אלא שזו נוטה לצפון וזו לדרום ואינם רחוקים זה מזה רק שתי שעות לפ"ד בכפ"ופ. גם הלא היא בארץ פלשתים כמש"ל בס"ד (ספ"ז) הנודעת בקצה מערב א"י. על כן לפום ריהטא כתבתי מש"ל בזה. אבל עכ"ז אינו מזיק למבוקשנו משום כך. לפי שאין הכרח לומר דווקא כלשון שאמרנו. מחמת שחשבנו לדבר פשוט היות קידוש החודש ביבנה דווקא מקום הועד אז בימי ר"ג. אולם אפשר שהיה אז בירושלם כדרך שהלך לעבר השנה בירושלם כמש"ל בסי' הנז'. עם שאינו מהחיוב לצורך ק"ה. ולפ"ז עדיין יכולנו לעמוד בדרכנו הלז. שבחרנו לטובת ולהנאת השואל. מאחר שעכ"פ מלוד לירושלם הוא מהלך יום). מ"מ נוח לומר שאפי' בשבת יסבור שילכו אף בהיותם מרחק רב מאחר שכבר החזיקו בדרך. כי היכי דלא תיפוק מנה חורבא להבא. דטעם מכשול העתיד לבא גדול הוא. ועוד שהוא סובר שעדות מועלת אף אחר זמנו כמש"ל. ויותר קל לסבול זה. מלדחוק בענין המשמעות והסידור ונושא הפרק. אשר הוא חוט המשולש ולא במהרה ינתק לראיה כל דהו. והמון דקדוקים לא יזיזוהו היכר זיז משהו. ) ודיוק המקום אף שראוי הוא לשום לב אליו. מ"מ אינו דבר עיקרי ולא הכרחי. וגם י"ל שנזכר מפני מחלוקתו של ר' יהודה בברייתא דקאמר ח"ו שר"ע עיכבן אלא אחר היה ומקום אחר הוא וגדר שמו. לכך בא רבי להודיעך שמו ושם מקומו. להוציא מדעתו:
מ"ש ע"כ אני אומר דמעשה דר"ע אין לו שייכות עם הקודם. ומה דעיכבן הוא כי נ"ל שלא היה לב"ד צורך בהם. כבר אמרתי אני שאין זה נראה כלל מכמה צדדים ואין להאריך עוד כאן. ובאמת תמה אני על שכלו הישר אנה פנה ידידי בפעם הזאת לבור לו דרך עקלתון. ולבנות יסוד על שורש פחות מעובי מחט של מיתון. אף אם מצא לו סימנים לפ"ד. הי"ל לטרוח ולהטותן אל הדרך הקרוב דרך המלך הישר הולך. ידעתי כי כל תוכל ולא יבצר ממך מזימה. ומדוע יקשה עצמו לדעת אחרת כיום הזה. וכבר עלה על דעתי לסייע פירושו במשנתינו דבחול הוה מעשה. ולא משום דשלא לצורך גרידא עיכבן ר"ע. אלא מטעם אחר עצום הוא שעשה כן. וחשבה לטובה ותועלת גדול בתיקון קידוש החודש. וידוקדק עם זה מה שיקשה למעיין המשכיל זה שהאריך התנא בסיפור המעשה שהיה. להודיענו המקום שעכבן ר"ע בלוד. כולי האי למה ליה מה לנו צורך לדעת מקום המעשה איה איפה הוא. ומהראוי הוא באמת לבקש דרך וטעם שלא יוציא התנא דבריו לבטלה כלשון בני אדם. ואפי' לשון הדיוט יש לדרוש שלא יהא נראה כשפת יתר. וכרגע נ"ל ענין יפה מאד אע"פ שאינו אמיתי על דעתי. מ"מ ישמע חכם ויוסיף לקח. וזהו אשר אמרתי בחפזי עם הצעה הנודעת מתוך ספרי הנדפס בס"ד. שהבאתי שם פ"ב דר"ה מ"ש הר"מ ז"ל בחיבורו שאם העדים אשר ראו את החודש רחוקים מב"ד יתר על מהלך לילה ויום מב"ד. לא ילכו להעיד עליו לפי שאין תועלת בעדותן שכבר נתעבר החודש. וכבר הוקשה לנו מדידיה אדידיה. שבספ"ג כתב שאם אחר שנתעבר אם באו עדים וכיונו עדותן מקבלין אותן ומחזירין את הדבר. ושמנו שלום בעז"הי בין ב' המאמרים האלה שלא תחול בהם הסתירה יע"ש. והנה ר"ג כבר היה סבור שמקבלין עדותן אף אחר לילה ויום עם שכבר נתעבר החודש. כדמוכח ממעשה דראוהו בזמנו ובליל עיבורו לא נראה וקיבלן. דמשמע בתר הכי. כמו שרמזתי ג"כ בספרי שם. והשתא הכא נמי אזיל לטעמיה ולשטתיה. ועדיין צריך אני להצעה קטנה מהנודע שלוד היא במערב ירושלם מהלך יום א' כמו ששנינו פ"ה דמ"ש ויבנה (כדומה) במזרחה בארץ הגליל וכנראה אינה קרובה לירושלם כשיעור הזה ויש לזה קצת הוכחה ביוסיפון כמדומני וכן בהל' ק"ה להרמב"ם פ"ה עם שאינו הכרח כל כך. ואם כן הוא הדבר מכוון ובהא קמיפלגי הני תנאי ר"ע קסבר מאחר שעכשיו עומדים בלוד ולא יגיעו למקום ב"ד עד אחר זמן עיבורו. מעתה ודאי אין צורך בהם. וע"כ צריך לעכב על ידם שלא ילכו. מאחר שכבר יצא שם החודש מעובר. והא כדינא הוא. ואפי' ר"ג נמי הכי ס"ל. אלא דשאני ליה בין לכתחלה ובין דיעבד. וכיון שכבר החזיקו בדרך ועברו ממקומם עד לוד. הרי הן כאלו כבר הגיעו למקום ב"ד ואסור להחזירם כדי שלא להוציאם בפחי נפש. וכדרך שעשה לאותן הנ"ל שקיבלן כשבאו לב"ד אף אחר זמן עיבור החודש. והמחזיק בדרך כאילו השלימו כדקיי"ל לענין עירוב וזולת. וכ"ש הכא דנפישי להו מ' זוג ואוושא מילתא אם יצאו בפ"נ. לכן שלח לו אם מעכב אתה את הרבים ודאי נמצאת מכשילן לע"ל. ואינה דומה למעכב יחידים שעדיין לא החזיקו בדרך. והרי זה דבר נאה עזר כנגדו חגור חריף על ירכו הוד והדר לדרכו. אלא שמ"מ אינו כדאי לעמוד נגד ההכרחיות העצומות הנז' המוכיחות בשתי ידים שבשבת היה הדבר. וריחוק יבנה עדיין היא אומדנא בידינו (ואפי' היה מבורר אצלנו שכ"ה ודאי. (כי אמנם מש"ל שיבנה במזרחה של ירושלם. עם היותו נגד המציאות באמת. אכן היא ודאי במערבה כלוד אלא שזו נוטה לצפון וזו לדרום ואינם רחוקים זה מזה רק שתי שעות לפ"ד בכפ"ופ. גם הלא היא בארץ פלשתים כמש"ל בס"ד (ספ"ז) הנודעת בקצה מערב א"י. על כן לפום ריהטא כתבתי מש"ל בזה. אבל עכ"ז אינו מזיק למבוקשנו משום כך. לפי שאין הכרח לומר דווקא כלשון שאמרנו. מחמת שחשבנו לדבר פשוט היות קידוש החודש ביבנה דווקא מקום הועד אז בימי ר"ג. אולם אפשר שהיה אז בירושלם כדרך שהלך לעבר השנה בירושלם כמש"ל בסי' הנז'. עם שאינו מהחיוב לצורך ק"ה. ולפ"ז עדיין יכולנו לעמוד בדרכנו הלז. שבחרנו לטובת ולהנאת השואל. מאחר שעכ"פ מלוד לירושלם הוא מהלך יום). מ"מ נוח לומר שאפי' בשבת יסבור שילכו אף בהיותם מרחק רב מאחר שכבר החזיקו בדרך. כי היכי דלא תיפוק מנה חורבא להבא. דטעם מכשול העתיד לבא גדול הוא. ועוד שהוא סובר שעדות מועלת אף אחר זמנו כמש"ל. ויותר קל לסבול זה. מלדחוק בענין המשמעות והסידור ונושא הפרק. אשר הוא חוט המשולש ולא במהרה ינתק לראיה כל דהו. והמון דקדוקים לא יזיזוהו היכר זיז משהו. ) ודיוק המקום אף שראוי הוא לשום לב אליו. מ"מ אינו דבר עיקרי ולא הכרחי. וגם י"ל שנזכר מפני מחלוקתו של ר' יהודה בברייתא דקאמר ח"ו שר"ע עיכבן אלא אחר היה ומקום אחר הוא וגדר שמו. לכך בא רבי להודיעך שמו ושם מקומו. להוציא מדעתו:
15
ט״זסתירת סברת השואל ושבירת הוכחתו מן הירו' וענין דחיית שבת אצל עדות חודש מבוארת. ואתיין שפיר פיסקי דהר"מ דדייקי טובא]. עוד ד"א בירו' הנ"ל שהוא מסייע שאין בו ממש להכריח פי' השואל
ועתה אלכה ואשובה לדרכי לסלק ממנו כל מכשול ולסקל המסלה. ולסתור הדיו"ק שבנה עליו מעכ"ת ושפך סוללה. מ"ש להוכיח מן הירו' שאומר שאם היה זוג א' לא היה מעכבן ואם לפי דעתו כשנראה בעליל אין מחללין מה לי זוג א' ומה לי מ' זוגות. מהא נמי לא מוכח מידי. אטו לא שני לך בין חילול הצריך לחילול שאינו צריך. ואם אמרו לחלל לצורך ר"ל זוג א' אפי' שנראה בעליל. לטעם שמא במקום ב"ד לא ראו ולא השגיחו לראותו או איזה סיבה אחרת תוכל להיות שמנעה ראייתם ויצטרכו לזה. משא"כ במ' זוגות דודאי לאו לצורך נינהו ומה תועלת שיחללו כל אלה השבת בחנם. ואי לאו טעמא דמכשילן. בודאי דלא ניתן לחללו שלא לצורך כלל. דאע"ג דאמרינן דדחי שבת. דחויה היא שבת ולא הותרה. דומיא דטומאה דקיי"ל דחויה ולא הותרה דכמה דמצינן לאהדורי אטהורין מהדרינן. ולא עבדי בטומאה היכי דאפשר (וכן פסק הר"מ ז"ל גם לענין שבת שדחויה היא אצל חולה ולא הותרה. אע"פ שהוא פיקוח נפשות דחמיר טובא) הכי נמי לענין דחיית שבת דילפינן ממועד דהכתוב קבע מועד א' לכולן. דדווקא היכא דלא אפשר מידחי (ור"ל אפי' היכא דאיכא למיחש לספק רחוק. מ"מ כי מתרמי דצריכינן ליה מיהת לא אפשר בלא"ה ולא סגי דלא דחי. ולאפוקי היכא דודאי לא צרכינן להו האידנא דמיתחיל שבת בכדי. שלא לצורך היום כלל. ולא הותר אם לא מטעם גזרה שכן כח חכמים יפה והדבר מסור להם כמ"ש להלן בס"ד) והיכא דאפשר בזוג א'. נמי תו לא מחללינן. כיון דסגי בזוג א'. והשתא אתי שפיר דאיצטריך הר"מ למיפסק כר"ג. אע"ג דכבר פסק דלא כר' יוסי. דאכתי סד"א לא שרי לחלל אלא זוג א'. ולאפוקי מר"י דס"ל אפי' זוג א' לא שרי מאחר דנראה בעליל. דלדידיה חששה רחוקה היא ולא חייש לה לגמרי. ופסק דלא כוותיה אלא דמספק נמי מחללין. אפ"ה הוה אמינא טפי לא יחללו. דהו"ל ודאי שלא לצורך. והא איהו דפסק דחויה ולא הותרה. להכי אצטריכא ליה לאשמועינן נמי הלכה כר"ג. דאפי' בודאי שלא לצורך מחללין מטעמא דנמצאת מכשילן לע"ל. דודאי מילתא הוא כדבעינן למימר בס"ד. משו"ה שאני הך חילול שבת דבודאי מותר הוא אף שלא לצורך השעה משום חששה דלאחר זמן. והרי זה כפתור ופרח. ותו יכילנא לשנויי דה"פ אם היה זוג א' היינו שלא היה נראה בעליל. שאם לא נראה אלא לא' הרי ודאי לא נראה בעליל. שאילמלי נראה בעליל. היו רבים הרואים ורצים ובאים לזכות במצוה. מהו דתימא ר"ע דעת שלישית קאמר דאפי' לא נראה בעליל נמי לא מחללין כלל. דלית ליה דרשה דמועד. ודילמא ס"ד דאזדא לשיטתיה במכשירין דאפשר מבע"י דלא דחו. ה"נ קס"ד דאפשר לראותו מבע"י ומכשירין הוא ולא קדחי לגמרי. קמ"ל דאם היה זוג א' שאז לא נראה בעליל. ודאי לא היה מעכבו. דכר' יוסי ס"ל ולא פליג אלא בנראה בעליל וכעובדא דמ' זוג. דהשתא הכי ודאי נראה בעליל הוה. משו"ה הוא דעכבן:
ועתה אלכה ואשובה לדרכי לסלק ממנו כל מכשול ולסקל המסלה. ולסתור הדיו"ק שבנה עליו מעכ"ת ושפך סוללה. מ"ש להוכיח מן הירו' שאומר שאם היה זוג א' לא היה מעכבן ואם לפי דעתו כשנראה בעליל אין מחללין מה לי זוג א' ומה לי מ' זוגות. מהא נמי לא מוכח מידי. אטו לא שני לך בין חילול הצריך לחילול שאינו צריך. ואם אמרו לחלל לצורך ר"ל זוג א' אפי' שנראה בעליל. לטעם שמא במקום ב"ד לא ראו ולא השגיחו לראותו או איזה סיבה אחרת תוכל להיות שמנעה ראייתם ויצטרכו לזה. משא"כ במ' זוגות דודאי לאו לצורך נינהו ומה תועלת שיחללו כל אלה השבת בחנם. ואי לאו טעמא דמכשילן. בודאי דלא ניתן לחללו שלא לצורך כלל. דאע"ג דאמרינן דדחי שבת. דחויה היא שבת ולא הותרה. דומיא דטומאה דקיי"ל דחויה ולא הותרה דכמה דמצינן לאהדורי אטהורין מהדרינן. ולא עבדי בטומאה היכי דאפשר (וכן פסק הר"מ ז"ל גם לענין שבת שדחויה היא אצל חולה ולא הותרה. אע"פ שהוא פיקוח נפשות דחמיר טובא) הכי נמי לענין דחיית שבת דילפינן ממועד דהכתוב קבע מועד א' לכולן. דדווקא היכא דלא אפשר מידחי (ור"ל אפי' היכא דאיכא למיחש לספק רחוק. מ"מ כי מתרמי דצריכינן ליה מיהת לא אפשר בלא"ה ולא סגי דלא דחי. ולאפוקי היכא דודאי לא צרכינן להו האידנא דמיתחיל שבת בכדי. שלא לצורך היום כלל. ולא הותר אם לא מטעם גזרה שכן כח חכמים יפה והדבר מסור להם כמ"ש להלן בס"ד) והיכא דאפשר בזוג א'. נמי תו לא מחללינן. כיון דסגי בזוג א'. והשתא אתי שפיר דאיצטריך הר"מ למיפסק כר"ג. אע"ג דכבר פסק דלא כר' יוסי. דאכתי סד"א לא שרי לחלל אלא זוג א'. ולאפוקי מר"י דס"ל אפי' זוג א' לא שרי מאחר דנראה בעליל. דלדידיה חששה רחוקה היא ולא חייש לה לגמרי. ופסק דלא כוותיה אלא דמספק נמי מחללין. אפ"ה הוה אמינא טפי לא יחללו. דהו"ל ודאי שלא לצורך. והא איהו דפסק דחויה ולא הותרה. להכי אצטריכא ליה לאשמועינן נמי הלכה כר"ג. דאפי' בודאי שלא לצורך מחללין מטעמא דנמצאת מכשילן לע"ל. דודאי מילתא הוא כדבעינן למימר בס"ד. משו"ה שאני הך חילול שבת דבודאי מותר הוא אף שלא לצורך השעה משום חששה דלאחר זמן. והרי זה כפתור ופרח. ותו יכילנא לשנויי דה"פ אם היה זוג א' היינו שלא היה נראה בעליל. שאם לא נראה אלא לא' הרי ודאי לא נראה בעליל. שאילמלי נראה בעליל. היו רבים הרואים ורצים ובאים לזכות במצוה. מהו דתימא ר"ע דעת שלישית קאמר דאפי' לא נראה בעליל נמי לא מחללין כלל. דלית ליה דרשה דמועד. ודילמא ס"ד דאזדא לשיטתיה במכשירין דאפשר מבע"י דלא דחו. ה"נ קס"ד דאפשר לראותו מבע"י ומכשירין הוא ולא קדחי לגמרי. קמ"ל דאם היה זוג א' שאז לא נראה בעליל. ודאי לא היה מעכבו. דכר' יוסי ס"ל ולא פליג אלא בנראה בעליל וכעובדא דמ' זוג. דהשתא הכי ודאי נראה בעליל הוה. משו"ה הוא דעכבן:
16
י״זבירור שגגת השואל במ"כ בזדון הוראת היחיד להחמיר נגד הב"ד אשר חשבה לטובה ואינה אלא רעה חולה ואשמה רבה. ואית בה לתא דחיוב מיתה אי בידי אדם או בי"ש ושמתא. ואף בשוגג מיהו מיחזי כאפקרותא ולא ינקה בב"ד של מטה מראיות ברורות
מש"ע ועוד מוכח מהברייתא דהאי משנה תניא אר"י ח"ו שר"ע עיכבן כו' א"א בשלמא בחול. היה ור"ע עיכבן על דבר קל היינו ח"ו שיכשל ר"ע לעכבן על לא דבר של ממש אא"א משום איסור שבת עיכבן מאי ח"ו הוא זה אם תנא מורה הלכה כשמעתיה ומכ"ש ר"ע דרב גובריה וגם ר"י קאי כוותיה תבוא עליו ברכה שעיכבן אטו כל דלא אמר כת"ק וכר"ג ח"ו יאמר לו עד כאן. מלשונו זה נראה דאפי' נודע לר"ע מסברת ר"ג שמתנגדת לדעתו אעפ"כ יפה עשה. ואצ"ל שאם מדעתו בלבד עיכבן דפשיטא דלא שייך לומר עליו ח"ו. ולזה אני אומר נפל חברין ברברבתא חלילה חולין הוא לך לומר כדבר הזה ופלא בעיני איך שכחת לפי שעה פרשה שלמה בתורה ענין זקן ממרא. ומי האיש אשר יעשה בזדון להורות ולהמרות ע"פ ב"ד הגדול ובית הועד כר"ג ביבנה. ואפי' היה א' מן המנויין בסנהדרין. היה דינו ליהרג. כ"ש ר"ע שעם כל תקפו וגבורתו אינו אלא תלמיד לגבי ר"ג ושלא במקום ב"ד הי'. ואיך יעלה עה"ד שיסרב ויתנגד למעשה ב"ד שבמקום הועד בין להקל בין להחמיר. מוצל אותו צדיק מזה להביא עליו ברכה בקול גדול כמו שחשב ידידי הש"י. וכי תעלה ע"ד שהיחידים שנחלקו עם הרבים הורו הלכה למעשה כדבריהם ח"ו. ואפי' בב"ש דנפישי וחריפי טובא שקיל וטרי תלמודא אם עשו כדבריהם. וכדסברי נמי אמוראי ספ"ק דיבמות לא עשו. ק"ו ליחיד. ואם מצינו שעשה היחיד כסברתו. היינו במקומו וביחיד נגד יחיד. ואפ"ה זימנין דמתמה עלה תלמודא וקאמר כמה רב גובריה דעביד כשמעתיה. אבל שלא במקומו. ודאי לא. וכ"ש כנגד הרבים. ואפי' הרב הנחלק עם תלמידו החבר לא הותר לו לעשות מעשה כדברי עצמו. כדאשכחן ברב דלא אורי כשמעתיה באתריה דשמואל ור"א כי מיקלע לאתריה דריב"ל מטלטל שרגא (וכמבואר אצלי בהרחבה במ"א ע"ל ס"ה) אמנם אחר שנמנו וגמרו להסכים על הדין ברבים. אפי' היחיד התלמיד כופה את הרב לעשות מעשה אף להקל. וכדאי' בירו' כשהתירו את השמן דא"ל שמואל לרב אכול ואי לא כתיבנא עלך זקן ממרא. וכן אמרו העושה כדברי ב"ש חייב מיתה כענין דר"ט ריש ברכות (ולא תימא משום דב"ש במקום ב"ה אינה משנה. אדרבה דב"ש עדיפא מפלוגתא דיחידאי בעלמא. כדתניא בהדיא הרוצה לעשות כדברי ב"ש עושה. מיהת קודם ב"ק שפיר דמי. ואפ"ה בתר ב"ק חייב מיתה גם המחמיר כדבריהם) דבין להקל בין להחמיר אינו רשאי. והיינו דאמרינן מפני מה לא הרגו את עקביא מפני שלא עשה מעשה כדבריו. ואע"פ שהוא מחמיר. ראוי היה לידון כזקן ממרא. ועקימת שפתיו הוה מעשה אם היה מורה להחמיר בדם הירוק. (כדאי' בהנחנקין דפ"ח) והוא שסמכוהו על הכתוב בין דם לדם. דשמעת מנה בהדיא לא שנא לקולא לא שנא לחומרא נעשה זקן ממרא. והיינו נמי דשמואל בשמן ור"א דטלטל שרגא באתריה דריב"ל. דכיון דתלמידיה הוה ובאתריה לא הותר לו לחלוק עליו לחוש לחומרא אפי' בשב ואל תעשה. הרי ברור לפניך שאינו ראוי לברכה מי שחולק עם הרבים ושרי ליה מאריה. ואפי' תימא דאכתי לא קידע מסברת ר"ג. משו"ה הוה שרי ליה לעכובינהו. הא נמי ליתא דאיסור מורה הלכה בפני רבו להיכן הלך. דר"ג ודאי רביה דר"ע הוא. ועוד שהוא נשיא. דכ"ע תלמידיה נינהו. ואע"ג דלאפרושי מאיסורא אין חולקין כבוד לרב. הני מילי במילתא דפסיקא דהוי חילול שבת כי ההוא דקטר חמרא בציניתא בשבתא ורמי ביה רבינא קלא. ואפ"ה חייש לנפשיה דילמא מיחזי כאפקרותא. אבל במידי דרבנן כי הא דאע"ג דר"ע איהו דס"ל תחומין דאורייתא. מיהא רבים פליגי עליה. ומה גם בענין קידוש החודש דפשיטא ניתנה שבת לדחות בשבילו אפי' באיסור סקילה כמ"ש בס"ד בסמוך. וכמו שעשו בפשיטות מ' זוג הללו. דאי לאו דשמיע להו לא הוי עבדי הכי. דק"ה הוא מילתא דשכיחא טובא. ואפי' במידי דלא שכיח (לפעמים רק א' בשתי שמטות) אמרינן הנח להם לישראל אם אינן נביאים בני נביאים הם כ"ש בדבר חמור כתיקון המועד. שחשו לו יותר מאיסורי כרת (שכן מילה נדחית מפני הספק. וק"ה אף ספקו דוחה) שהי"ל להניחן ולא להפרישן מחמת חומרא בעלמא דשלא לצורך עד שידע מתחלה שהסכימו ב"ד הגדול על כך. וקיי"ל בדרבנן עבדינן עובדא והדר שיילינן. הא על כרחך בודאי דינו לפחות כמורה הלכה בפני רבו על שתקע עצמו לדבר הלכה זו בטרם ישאל הדבר לב"ד ולנשיא. ואצ"ל אם במתכוין לחלוק ע"ד ר"ג עשה כן. ח"ו להחליט זה על ר"ע. ותנא דידן נמי פשיטא דלא סבר דר"ע נחלק בזו אחר שידע שחלוקין עליו חבריו. וזו א"צ לומר דודאי ח"ו שר"ע יעכבם בחזקת היד בסומכו ע"ד עצמו נגד הרבים וגדולים ממנו. ומטעם זה לא היה ר"י צריך לומר ח"ו שר"ע עיכבן. אלא דתנא דמתני' קסבר מעיקרא לא הוה ידע דס"ל לב"ד טעמא דמכשילן דלידחי נמי שלא לצורך היום. משו"ה עיכבן. ומיחה בו ר"ג וקיבל דבריו. ואעפ"כ אמר ר"י ח"ו שר"ע לא ידע טעם זה ויגרום מכשול קודם שישלח לו ר"ג ועוד דמיחזי כאפקרותא נמי מטעמי דאמרן. אלא אינש אחרינא הוה. והיינו דקאמר שהורידוהו מגדולתו. שאם ר"ע היה המעכב בהמראה. דינו היה ליהרג. אך זה שעשה שלא מדעת תורה. כי לא מחכמה יתירא דאית ביה שאל על זאת אלא מתוך גדולתו ושררתו שהיה ראש המקום ההוא (דהיינו דאיכפל לאשמועינן) על כן אפי' עשה בזדון. אינו בדין זקן ממרא. שאפי' תלמיד שהורה לעשות פטור שנמצא חומרו קולו. וכ"ש זה שאינו ת"ח. והיה עונשו להורידו מגדולתו. במה שחטא בלבד. ונסתלקה תמיהתך זו תורה וזו שכרה להורידו מגדולתו דסבר לעשות מצוה גדולה. דאדרבה איפכא הוא שלפי שלא היה ת"ח נמצאת תקנתו קלקלתו. שאם היה ת"ח לא זו תורה ושכרה. דבר מיתה נמי הוה אי עביד במזיד. ואפי' לא הורה הלכה למעשה. מיהא בר שמתא הוא כת"ק דעדיות בעובדא דעקביא וכר"א דשמותי הוא אע"פ שלא עשו מעשה. כ"ש היכא דעבד מעשה. דאפי' בשוגג י"ל בר שמתא הוי דשגגת תלמוד עולה זדון. וכ"ש בתלמיד גדול כר"ע. (וי"ל קצת ראיה מההיא דאורי רב שילא באגמא דסמקי וא"ל רב לשמואל תא ונשמתיה. ובסוף נמי לא אהני ליה טעותא אלא משום דלא הו"ל למידק כולי האי דאע"ג דקוו וקיימי מיא מיקרי מש"אלס משום גלי. וכה"ג עביד אינש דטעי. וכן מצינו עוד גדולה מזו שאפי' לשוגגים גמורים שנתכוונו למצוה שמתינהו על דעברו אדרבנן גרידא כדאשכחן בהנהו קבוראי דקבור מיתא בי"ט א' אע"ג דסבור מצוה קעבדי) עאכ"ו שכבר הוכחנו שלכל הפחות אינו נמלט מענין מורה הלכה בפני רבו (בכמו זה אע"פ שהיה רחוק ממקום ב"ד וק"ל) והכרח לומר ח"ו. לכן כל דבריך ידידי אינן אלא תימה:
מש"ע ועוד מוכח מהברייתא דהאי משנה תניא אר"י ח"ו שר"ע עיכבן כו' א"א בשלמא בחול. היה ור"ע עיכבן על דבר קל היינו ח"ו שיכשל ר"ע לעכבן על לא דבר של ממש אא"א משום איסור שבת עיכבן מאי ח"ו הוא זה אם תנא מורה הלכה כשמעתיה ומכ"ש ר"ע דרב גובריה וגם ר"י קאי כוותיה תבוא עליו ברכה שעיכבן אטו כל דלא אמר כת"ק וכר"ג ח"ו יאמר לו עד כאן. מלשונו זה נראה דאפי' נודע לר"ע מסברת ר"ג שמתנגדת לדעתו אעפ"כ יפה עשה. ואצ"ל שאם מדעתו בלבד עיכבן דפשיטא דלא שייך לומר עליו ח"ו. ולזה אני אומר נפל חברין ברברבתא חלילה חולין הוא לך לומר כדבר הזה ופלא בעיני איך שכחת לפי שעה פרשה שלמה בתורה ענין זקן ממרא. ומי האיש אשר יעשה בזדון להורות ולהמרות ע"פ ב"ד הגדול ובית הועד כר"ג ביבנה. ואפי' היה א' מן המנויין בסנהדרין. היה דינו ליהרג. כ"ש ר"ע שעם כל תקפו וגבורתו אינו אלא תלמיד לגבי ר"ג ושלא במקום ב"ד הי'. ואיך יעלה עה"ד שיסרב ויתנגד למעשה ב"ד שבמקום הועד בין להקל בין להחמיר. מוצל אותו צדיק מזה להביא עליו ברכה בקול גדול כמו שחשב ידידי הש"י. וכי תעלה ע"ד שהיחידים שנחלקו עם הרבים הורו הלכה למעשה כדבריהם ח"ו. ואפי' בב"ש דנפישי וחריפי טובא שקיל וטרי תלמודא אם עשו כדבריהם. וכדסברי נמי אמוראי ספ"ק דיבמות לא עשו. ק"ו ליחיד. ואם מצינו שעשה היחיד כסברתו. היינו במקומו וביחיד נגד יחיד. ואפ"ה זימנין דמתמה עלה תלמודא וקאמר כמה רב גובריה דעביד כשמעתיה. אבל שלא במקומו. ודאי לא. וכ"ש כנגד הרבים. ואפי' הרב הנחלק עם תלמידו החבר לא הותר לו לעשות מעשה כדברי עצמו. כדאשכחן ברב דלא אורי כשמעתיה באתריה דשמואל ור"א כי מיקלע לאתריה דריב"ל מטלטל שרגא (וכמבואר אצלי בהרחבה במ"א ע"ל ס"ה) אמנם אחר שנמנו וגמרו להסכים על הדין ברבים. אפי' היחיד התלמיד כופה את הרב לעשות מעשה אף להקל. וכדאי' בירו' כשהתירו את השמן דא"ל שמואל לרב אכול ואי לא כתיבנא עלך זקן ממרא. וכן אמרו העושה כדברי ב"ש חייב מיתה כענין דר"ט ריש ברכות (ולא תימא משום דב"ש במקום ב"ה אינה משנה. אדרבה דב"ש עדיפא מפלוגתא דיחידאי בעלמא. כדתניא בהדיא הרוצה לעשות כדברי ב"ש עושה. מיהת קודם ב"ק שפיר דמי. ואפ"ה בתר ב"ק חייב מיתה גם המחמיר כדבריהם) דבין להקל בין להחמיר אינו רשאי. והיינו דאמרינן מפני מה לא הרגו את עקביא מפני שלא עשה מעשה כדבריו. ואע"פ שהוא מחמיר. ראוי היה לידון כזקן ממרא. ועקימת שפתיו הוה מעשה אם היה מורה להחמיר בדם הירוק. (כדאי' בהנחנקין דפ"ח) והוא שסמכוהו על הכתוב בין דם לדם. דשמעת מנה בהדיא לא שנא לקולא לא שנא לחומרא נעשה זקן ממרא. והיינו נמי דשמואל בשמן ור"א דטלטל שרגא באתריה דריב"ל. דכיון דתלמידיה הוה ובאתריה לא הותר לו לחלוק עליו לחוש לחומרא אפי' בשב ואל תעשה. הרי ברור לפניך שאינו ראוי לברכה מי שחולק עם הרבים ושרי ליה מאריה. ואפי' תימא דאכתי לא קידע מסברת ר"ג. משו"ה הוה שרי ליה לעכובינהו. הא נמי ליתא דאיסור מורה הלכה בפני רבו להיכן הלך. דר"ג ודאי רביה דר"ע הוא. ועוד שהוא נשיא. דכ"ע תלמידיה נינהו. ואע"ג דלאפרושי מאיסורא אין חולקין כבוד לרב. הני מילי במילתא דפסיקא דהוי חילול שבת כי ההוא דקטר חמרא בציניתא בשבתא ורמי ביה רבינא קלא. ואפ"ה חייש לנפשיה דילמא מיחזי כאפקרותא. אבל במידי דרבנן כי הא דאע"ג דר"ע איהו דס"ל תחומין דאורייתא. מיהא רבים פליגי עליה. ומה גם בענין קידוש החודש דפשיטא ניתנה שבת לדחות בשבילו אפי' באיסור סקילה כמ"ש בס"ד בסמוך. וכמו שעשו בפשיטות מ' זוג הללו. דאי לאו דשמיע להו לא הוי עבדי הכי. דק"ה הוא מילתא דשכיחא טובא. ואפי' במידי דלא שכיח (לפעמים רק א' בשתי שמטות) אמרינן הנח להם לישראל אם אינן נביאים בני נביאים הם כ"ש בדבר חמור כתיקון המועד. שחשו לו יותר מאיסורי כרת (שכן מילה נדחית מפני הספק. וק"ה אף ספקו דוחה) שהי"ל להניחן ולא להפרישן מחמת חומרא בעלמא דשלא לצורך עד שידע מתחלה שהסכימו ב"ד הגדול על כך. וקיי"ל בדרבנן עבדינן עובדא והדר שיילינן. הא על כרחך בודאי דינו לפחות כמורה הלכה בפני רבו על שתקע עצמו לדבר הלכה זו בטרם ישאל הדבר לב"ד ולנשיא. ואצ"ל אם במתכוין לחלוק ע"ד ר"ג עשה כן. ח"ו להחליט זה על ר"ע. ותנא דידן נמי פשיטא דלא סבר דר"ע נחלק בזו אחר שידע שחלוקין עליו חבריו. וזו א"צ לומר דודאי ח"ו שר"ע יעכבם בחזקת היד בסומכו ע"ד עצמו נגד הרבים וגדולים ממנו. ומטעם זה לא היה ר"י צריך לומר ח"ו שר"ע עיכבן. אלא דתנא דמתני' קסבר מעיקרא לא הוה ידע דס"ל לב"ד טעמא דמכשילן דלידחי נמי שלא לצורך היום. משו"ה עיכבן. ומיחה בו ר"ג וקיבל דבריו. ואעפ"כ אמר ר"י ח"ו שר"ע לא ידע טעם זה ויגרום מכשול קודם שישלח לו ר"ג ועוד דמיחזי כאפקרותא נמי מטעמי דאמרן. אלא אינש אחרינא הוה. והיינו דקאמר שהורידוהו מגדולתו. שאם ר"ע היה המעכב בהמראה. דינו היה ליהרג. אך זה שעשה שלא מדעת תורה. כי לא מחכמה יתירא דאית ביה שאל על זאת אלא מתוך גדולתו ושררתו שהיה ראש המקום ההוא (דהיינו דאיכפל לאשמועינן) על כן אפי' עשה בזדון. אינו בדין זקן ממרא. שאפי' תלמיד שהורה לעשות פטור שנמצא חומרו קולו. וכ"ש זה שאינו ת"ח. והיה עונשו להורידו מגדולתו. במה שחטא בלבד. ונסתלקה תמיהתך זו תורה וזו שכרה להורידו מגדולתו דסבר לעשות מצוה גדולה. דאדרבה איפכא הוא שלפי שלא היה ת"ח נמצאת תקנתו קלקלתו. שאם היה ת"ח לא זו תורה ושכרה. דבר מיתה נמי הוה אי עביד במזיד. ואפי' לא הורה הלכה למעשה. מיהא בר שמתא הוא כת"ק דעדיות בעובדא דעקביא וכר"א דשמותי הוא אע"פ שלא עשו מעשה. כ"ש היכא דעבד מעשה. דאפי' בשוגג י"ל בר שמתא הוי דשגגת תלמוד עולה זדון. וכ"ש בתלמיד גדול כר"ע. (וי"ל קצת ראיה מההיא דאורי רב שילא באגמא דסמקי וא"ל רב לשמואל תא ונשמתיה. ובסוף נמי לא אהני ליה טעותא אלא משום דלא הו"ל למידק כולי האי דאע"ג דקוו וקיימי מיא מיקרי מש"אלס משום גלי. וכה"ג עביד אינש דטעי. וכן מצינו עוד גדולה מזו שאפי' לשוגגים גמורים שנתכוונו למצוה שמתינהו על דעברו אדרבנן גרידא כדאשכחן בהנהו קבוראי דקבור מיתא בי"ט א' אע"ג דסבור מצוה קעבדי) עאכ"ו שכבר הוכחנו שלכל הפחות אינו נמלט מענין מורה הלכה בפני רבו (בכמו זה אע"פ שהיה רחוק ממקום ב"ד וק"ל) והכרח לומר ח"ו. לכן כל דבריך ידידי אינן אלא תימה:
17
י״חוהפלא הגדול שנתעלמה ממך משנה שלמה. הלא היא גם היא בר"ה פ"ב שמצאנו ראינו שנחלקו על ר"ג. רד"בה ורי"בח חבריו בגדולה מזו. ואעפ"כ עמדו דברי ר"ג והכריחו לר"י לחלל יו"הכ שחל בחשבונו ור"ע הוא שהכריעו לקיים דבריו אע"פ שר' יהושע הוא בר פלוגתיה בכל דוכתא ושכנגדו חלק עליו. ורד"בה הסכים עמו. וכנראה שמחלוקת שקול היה בתחלה. ואולי מרובין וגדולים היו המחמירין שם וחולקין עליו. ואעפ"כ להיותו נשיא (והוא עיקר גדול בתיקון המועדות שעיבור השנה תלוי בו לגמרי כדתנן בבחירתא ע"מ שירצה ר"ג) וגם דברי קבלתו נשמעו ונתקיימו אצל המרובין. לכן לא יכול ר"י לעמוד נגדו אפי' רק להחמיר על עצמו. ור"ע הוא שלימדו ורד"בה הסכים על ידו. והביא לו מקרא דזקן ממרא. שאפי' שהיה אצלם נחשב לטעות מוחלט בעסק תיקון המועדות. בדבר נמנע לדעתם. מ"מ נכנע ר"י למצותו וסר למשמעתו אפי' אומר על שמאל שהוא ימין. כ"ש שאי אפשר ליאמר על ר"ע שיעשה כסברתו לחוש לחומרא נגד ב"ד הגדול ונשיא. ובדבר חמור הנוגע בתיקון המועדות שהחמירו בו מאד והתירו לחלל שבת בשבילו אף על ספק רחוק. הא אין לך לומר אלא כמ"ש דתנא דידן נמי פשיטא ליה דלא עיכבן כמחזיק במחלוקת. שא"כ לא היה ר"ג נושא פנים לתורה. ולא זו שכרה לשלוח אליו דברים רכים. כי בדברים לא יוסר העובר וממרא ע"פ ב"ד. ור' יהודה דברייתא ס"ל אף שוגג פושע הוא כה"ג כנ"ל. וכ"ש בת"ח שא"ל התנצלות דחסרון ידיעה. והרי שגגתו עולה זדון . וק"ו באדם גדול כר"ע שהיה ראוי לעונש נמרץ עם שכוונתו היתה להיות שומר שבת מחלל. שאם ישתו הבאים נמצא ש"ש מתחלל. וראוי היה להתנדות עכ"פ למען ישמעו ויראו ויכירו העם וידעו שלא ימנעו להבא. אלא שזפר היה הנדון. בהסרת עטרת שררתו וקיבל ענשו למען ידעון שדון. ומוצל אותו צדיק מעון להרות ולהמרות את פי האדון. הנה יצאתי ידי חובתי בזה הענין במה שיש בו די לענ"ד והשגתי ידי. ותו לא מידי:
18
י״טתשלום הביאור במשנה הנ"ל עם הירו' שעליה מפורש יפה
ולתשובת הרו"בה קס"ת דקבעי ליה מר לחדודי. הריני מטפס ועולה בקצרה לכבוד זה דודו ידידי. מ"ש וגם מדברי ר"ג ששלח אם מעכב אתה את הרבים משמע דאם היה זוג א' שפיר עבד דעכבן כו'. וע"ז נפלאתי מאד לא על דרדק דעדק דלא דק. משום דאכתי לא קש והיה זה ההתהפכות בעיניו ענין חריפות מופת והיקש. אבל על מעכ"ת גדלה תמיהתי דאודויי קמודי. ורבותיו ששתקו לו אפשר דאלפוה שיקרא ואנקטוה ניגרי ברייתא דתנו תנויי לברא כסרמיסין דאזלי בתר איפכא. אילמלא אמרה בני קולפי טבי הוה בלע ומנגדינא ליה נגודי. שמהפך הדברים ממשמען בהבנתו זאת דמשום דרבים הוו קפיד עליה ר"ג. ואי זוג יחיד הוה. לר"ג נמי שפיר עביד דעכבן. כלפי לייא יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא. וזה לא עלה ע"ד אדם מעולם. גם הלא הירו' עומד בפניו כחומה. שאפי' ר"ע לא היה מעכב זוג א' ואצ"ל ר"ג. ואיך נתבלבל כל כך להפך הקערה על פיה ולומר שאף לר"ג אין חשש אלא בזוגות הרבים ולא בזוג. נמצא שהדברים מהופכים מקצה אל הקצה. זה ודאי מוקצה מן הדעת אף למתחילי לימוד הגמרא. ואיך יסבול מוחו זה. אם לא שלימדו לשונו דבר שקר העוה נלאו. ועל זה יש למעכ"ת לגעור בו הרבה ומה זו שתיקה. דשבשתא כיון דעל על. ואם מפני שהוקשה לו לישנא דמעכב את הרבים לישנא יתירא. כסבור הוא דלטעמיה דר"ג הוא דנקיט ליה תנא. מחמת זה לא היה לומר שיבוש כזה. כיון דקושטא דמילתא קאמר. דהכי הוה מעשה. אבל טעמא דמכשול לע"ל. ודאי איתיה בין ברבים בין ביחיד. ומה ענין פרסום בכאן. וכי במקום חשש מכשול להבא. לא יחושו אלא בשיש פרסום. אמרתי שגם זה הבל ולא הבל של תשב"ר (ועם שלמעלה גם אנו הסברנו פנים קצת לחלק בכך בענין אחר אינו דומה כלל וכלל וק"ל. וגם זה לא חשבנוהו לאמת ולא אמרנוהו אלא לכבודו של מעכ"ת. אף להסברה ההיא לא היינו צריכים. רק להמתיק הדבר להראותו יפה. ככסף סיגים מצופה. מ"מ דבר אחר הוא לגמרי) אבל באמת לא דיוקא הוא לגמרי. ואימא הכי דלטעמיה דר"ע נסיב ליה הך לישנא ר"ג. וה"ק ליה אם מפני שרבים הם וא"צ לכולם שהרי נראה בעליל. לכך אתה מעכבן שלא יתחלל שבת שלא לצורך. מ"מ טעות הוא בידך לפי שנמצאת מכשילן לע"ל. ואצ"ל ביחיד דלא צריך לטעמא דמכשילן. דבלא"ה הרי אנו צריכין לו. מאחר שלא נמצא אלא הוא. שאם היה נראה בעליל הן רבים עתה שהיו באים להעיד כמש"ל והוא פשוט. וכה"ג אף ר"ע מודה וכמ"ש בירו'. ואפי' את"ל דאפשר שיראה בעליל ולא ירצה ללכת אלא א' כה"ג נמי ס"ל לר"ע דזוג א' הולך מספק כמש"ל ומשו"ה סתמא קאמר ירושלמי דזוג א' לא היה מעכב. כיון שעכ"פ אינו ודאי שלא יצטרכו לו. משא"כ ברבים לפנינו ההולכים. דודאי מתחלל שלא לצורך. כה"ג דווקא חייש ר"ע מעיקרא. ומהכא קדייק לה הירו'. מדאצטריך ר"ג להך טעמא דנמצאת מכשילן לע"ל. ולמה ליה כולי האי. תיפוק ליה משום דהכתוב קבע לו מועד לומר שדוחה שבת. וכיון דאשתרי אישתרי. ל"ש יחיד ל"ש רבים. אלא ה"ט משום דממועד אכתי לא ידעינן אלא דשבת דחויה היא. הותרה מנלן. ור"ע משו"ה עיכבן. דס"ל שלא הותרה שלא לצורך. ובזה הדין עמו והסכים להלכה הפסוקה. דדחויה היא שבת וכן הטומאה בצבור. משו"ה אי הוה שדר ליה מטעמא דדחי שבת. לא הוה סגי בהכי. דר"ע נמי מודה דדחי שבת. ואם זוג יחיד היה לא היה מעכבו באמת. ולא עיכבן אלא מפני שרבים עתה שחללו שבת בחנם. דלא אתי ממועד. להכי אצטריך לשדורי ליה טעמא דשייך ברבים. אע"ג דלא שייכא ילפותא דמועד. ומדאיכפל ונסיב להך טעמא. שמעינן מנה דאם היה זוג א' לא היה מעכבו זה ברור:
ולתשובת הרו"בה קס"ת דקבעי ליה מר לחדודי. הריני מטפס ועולה בקצרה לכבוד זה דודו ידידי. מ"ש וגם מדברי ר"ג ששלח אם מעכב אתה את הרבים משמע דאם היה זוג א' שפיר עבד דעכבן כו'. וע"ז נפלאתי מאד לא על דרדק דעדק דלא דק. משום דאכתי לא קש והיה זה ההתהפכות בעיניו ענין חריפות מופת והיקש. אבל על מעכ"ת גדלה תמיהתי דאודויי קמודי. ורבותיו ששתקו לו אפשר דאלפוה שיקרא ואנקטוה ניגרי ברייתא דתנו תנויי לברא כסרמיסין דאזלי בתר איפכא. אילמלא אמרה בני קולפי טבי הוה בלע ומנגדינא ליה נגודי. שמהפך הדברים ממשמען בהבנתו זאת דמשום דרבים הוו קפיד עליה ר"ג. ואי זוג יחיד הוה. לר"ג נמי שפיר עביד דעכבן. כלפי לייא יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא. וזה לא עלה ע"ד אדם מעולם. גם הלא הירו' עומד בפניו כחומה. שאפי' ר"ע לא היה מעכב זוג א' ואצ"ל ר"ג. ואיך נתבלבל כל כך להפך הקערה על פיה ולומר שאף לר"ג אין חשש אלא בזוגות הרבים ולא בזוג. נמצא שהדברים מהופכים מקצה אל הקצה. זה ודאי מוקצה מן הדעת אף למתחילי לימוד הגמרא. ואיך יסבול מוחו זה. אם לא שלימדו לשונו דבר שקר העוה נלאו. ועל זה יש למעכ"ת לגעור בו הרבה ומה זו שתיקה. דשבשתא כיון דעל על. ואם מפני שהוקשה לו לישנא דמעכב את הרבים לישנא יתירא. כסבור הוא דלטעמיה דר"ג הוא דנקיט ליה תנא. מחמת זה לא היה לומר שיבוש כזה. כיון דקושטא דמילתא קאמר. דהכי הוה מעשה. אבל טעמא דמכשול לע"ל. ודאי איתיה בין ברבים בין ביחיד. ומה ענין פרסום בכאן. וכי במקום חשש מכשול להבא. לא יחושו אלא בשיש פרסום. אמרתי שגם זה הבל ולא הבל של תשב"ר (ועם שלמעלה גם אנו הסברנו פנים קצת לחלק בכך בענין אחר אינו דומה כלל וכלל וק"ל. וגם זה לא חשבנוהו לאמת ולא אמרנוהו אלא לכבודו של מעכ"ת. אף להסברה ההיא לא היינו צריכים. רק להמתיק הדבר להראותו יפה. ככסף סיגים מצופה. מ"מ דבר אחר הוא לגמרי) אבל באמת לא דיוקא הוא לגמרי. ואימא הכי דלטעמיה דר"ע נסיב ליה הך לישנא ר"ג. וה"ק ליה אם מפני שרבים הם וא"צ לכולם שהרי נראה בעליל. לכך אתה מעכבן שלא יתחלל שבת שלא לצורך. מ"מ טעות הוא בידך לפי שנמצאת מכשילן לע"ל. ואצ"ל ביחיד דלא צריך לטעמא דמכשילן. דבלא"ה הרי אנו צריכין לו. מאחר שלא נמצא אלא הוא. שאם היה נראה בעליל הן רבים עתה שהיו באים להעיד כמש"ל והוא פשוט. וכה"ג אף ר"ע מודה וכמ"ש בירו'. ואפי' את"ל דאפשר שיראה בעליל ולא ירצה ללכת אלא א' כה"ג נמי ס"ל לר"ע דזוג א' הולך מספק כמש"ל ומשו"ה סתמא קאמר ירושלמי דזוג א' לא היה מעכב. כיון שעכ"פ אינו ודאי שלא יצטרכו לו. משא"כ ברבים לפנינו ההולכים. דודאי מתחלל שלא לצורך. כה"ג דווקא חייש ר"ע מעיקרא. ומהכא קדייק לה הירו'. מדאצטריך ר"ג להך טעמא דנמצאת מכשילן לע"ל. ולמה ליה כולי האי. תיפוק ליה משום דהכתוב קבע לו מועד לומר שדוחה שבת. וכיון דאשתרי אישתרי. ל"ש יחיד ל"ש רבים. אלא ה"ט משום דממועד אכתי לא ידעינן אלא דשבת דחויה היא. הותרה מנלן. ור"ע משו"ה עיכבן. דס"ל שלא הותרה שלא לצורך. ובזה הדין עמו והסכים להלכה הפסוקה. דדחויה היא שבת וכן הטומאה בצבור. משו"ה אי הוה שדר ליה מטעמא דדחי שבת. לא הוה סגי בהכי. דר"ע נמי מודה דדחי שבת. ואם זוג יחיד היה לא היה מעכבו באמת. ולא עיכבן אלא מפני שרבים עתה שחללו שבת בחנם. דלא אתי ממועד. להכי אצטריך לשדורי ליה טעמא דשייך ברבים. אע"ג דלא שייכא ילפותא דמועד. ומדאיכפל ונסיב להך טעמא. שמעינן מנה דאם היה זוג א' לא היה מעכבו זה ברור:
19
כ׳בירור ענין חשש מכשול הע"ל כמה כחו גדול ביחוד בענין קביעות המועדות לדחות אף איסור תורה אם יראה בעיני זקני העדה שיצא בנין מתוך סתירה. ואף ר"ע והעומדים בשטתו יודו בכך וטעם מחלוקתן
ודקשיא ליה לרביא ממ"נ כו' (לפי דרכו. וכ"ש שהיה קשה אצלו ביתר שאת. אם היה מפרש ע"ד האמת כמ"ש) וא"א דעכבן משום איסור שבת כו' ואי אסור לחלל שבת מ"ט יעשו איסור דאורייתא משום סברא דמכשילן דלר"ע תחומין דאורייתא. וא"ל דר"ג שלח לפי סברתו דתחומין דרבנן א"כ הדרא קושיא מאי ח"ו דר"ע עביד כסברתיה. אמינא אגברו חמרא אדרדק ונכנס שתוי יין הבחרות לב"המ. ע"כ יצא הסוד הזה שאל"כ מניין לו זה בפשיטות שאין לעשות איסור דאורייתא משום סברא דמכשילן. והדבר להפך מבואר בכ"מ דלא זו בלבד באיסור תחומין. דמיהת לכ"ע לית בהו חיוב מיתה אלא אפי' באיסור סקילה ניתנה שבת לדחות משום חשש מכשול. וכדקיי"ל נמי בכולן חוזרין בכלי זיינם אע"פ שאינם צריכים להם עכשיו אלא משום ספק הע"ל. וא"ל ס"נ שאני. דתיקון המועדות נמי דבר גדול. והלא הוא דוחה שבת בכל אופן. ואף מפני הספק ניתן לחללו בכל דבר. לפי שהדבר מסור לחכמים לעשות גדר וסייג לתורה. וכל מדות חכמים כן שהתירו כמה דברים סופן משום תחלתן. ולא תימא דרבנן בדרבנן היא. אלא דאורייתא וניתנה שבת לדחות בשבילה. ע"פ התורה אשר יורו וגזרו החכמים כפי מה שיראה בעיניהם שהוא חיזוק והעמדה לד"ת. כגון זה יפה כח ב"ד בכל מקום. ומתנין לעקור דבר מן התורה אף בקום עשה משום מגדר מילתא כדאי' בהאשה רבה (דצ"א) ואיכא מ"ד דאפי' ההוא גריווא הדרא לטיבלא. וכ"ש במילתא דשייכי בהו טפי. וכענין שאמרו בכיוצא בזו כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש. ואהא סמכינן ושרינן א"א דאורייתא לעלמא בכמה דוכתי. וכן הוא ענין המועדות תלוי לגמרי בדעת ב"ד. ודבר גדול אמרה תורה אשר תקראו אתם אפי' שוגגין מזידין מוטעים מה שעשו עשוי ומאחר שהקפידה תורה שיתקדש בזמנו וידחה שבת מפניו. והרי מסרה הדבר לחכמים ונתנה להם רשות לעיין במונעים. ולסלק הסבות המבטלות העדת העדים בזמנן. לכן בכחם היפה התירו לחללו על כך אף בשביל ספק רחוק. כללו של דבר הרי הוא כחול לענין זה. ואף המחמיר כשטת ר"ע ור"י. לא מדין תורה הוא אומר. דפשיטא כיון דהותר הותר. וכמ"ש בכמה מקומות גבי איסורי כרת טובא. אלא דס"ל מדרבנן יש להחמיר שלא יחללו שלא לצורך. משום חומרא דשבת דלא ליתו לאקולי ביה (וכענין שגדרו גדר ועשו סייג לשל תורה בכל מקום) אלא שזה נדחה בעלילה קטנה. מטעם שחשו חז"ל יותר למכשול דלע"ל. לכן העמידוהו על ד"ת. שהיום הותר מכללו לדבר הזה. אלה דברים ברורים אצלי בעז"הי וא"א להאריך בהם כפי דוחק השעה וקיצור היריעה. אבל המעיין הנבון ימצא בהם טעם כעיקר וייטיב אזנו לשמיעה:
ודקשיא ליה לרביא ממ"נ כו' (לפי דרכו. וכ"ש שהיה קשה אצלו ביתר שאת. אם היה מפרש ע"ד האמת כמ"ש) וא"א דעכבן משום איסור שבת כו' ואי אסור לחלל שבת מ"ט יעשו איסור דאורייתא משום סברא דמכשילן דלר"ע תחומין דאורייתא. וא"ל דר"ג שלח לפי סברתו דתחומין דרבנן א"כ הדרא קושיא מאי ח"ו דר"ע עביד כסברתיה. אמינא אגברו חמרא אדרדק ונכנס שתוי יין הבחרות לב"המ. ע"כ יצא הסוד הזה שאל"כ מניין לו זה בפשיטות שאין לעשות איסור דאורייתא משום סברא דמכשילן. והדבר להפך מבואר בכ"מ דלא זו בלבד באיסור תחומין. דמיהת לכ"ע לית בהו חיוב מיתה אלא אפי' באיסור סקילה ניתנה שבת לדחות משום חשש מכשול. וכדקיי"ל נמי בכולן חוזרין בכלי זיינם אע"פ שאינם צריכים להם עכשיו אלא משום ספק הע"ל. וא"ל ס"נ שאני. דתיקון המועדות נמי דבר גדול. והלא הוא דוחה שבת בכל אופן. ואף מפני הספק ניתן לחללו בכל דבר. לפי שהדבר מסור לחכמים לעשות גדר וסייג לתורה. וכל מדות חכמים כן שהתירו כמה דברים סופן משום תחלתן. ולא תימא דרבנן בדרבנן היא. אלא דאורייתא וניתנה שבת לדחות בשבילה. ע"פ התורה אשר יורו וגזרו החכמים כפי מה שיראה בעיניהם שהוא חיזוק והעמדה לד"ת. כגון זה יפה כח ב"ד בכל מקום. ומתנין לעקור דבר מן התורה אף בקום עשה משום מגדר מילתא כדאי' בהאשה רבה (דצ"א) ואיכא מ"ד דאפי' ההוא גריווא הדרא לטיבלא. וכ"ש במילתא דשייכי בהו טפי. וכענין שאמרו בכיוצא בזו כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש. ואהא סמכינן ושרינן א"א דאורייתא לעלמא בכמה דוכתי. וכן הוא ענין המועדות תלוי לגמרי בדעת ב"ד. ודבר גדול אמרה תורה אשר תקראו אתם אפי' שוגגין מזידין מוטעים מה שעשו עשוי ומאחר שהקפידה תורה שיתקדש בזמנו וידחה שבת מפניו. והרי מסרה הדבר לחכמים ונתנה להם רשות לעיין במונעים. ולסלק הסבות המבטלות העדת העדים בזמנן. לכן בכחם היפה התירו לחללו על כך אף בשביל ספק רחוק. כללו של דבר הרי הוא כחול לענין זה. ואף המחמיר כשטת ר"ע ור"י. לא מדין תורה הוא אומר. דפשיטא כיון דהותר הותר. וכמ"ש בכמה מקומות גבי איסורי כרת טובא. אלא דס"ל מדרבנן יש להחמיר שלא יחללו שלא לצורך. משום חומרא דשבת דלא ליתו לאקולי ביה (וכענין שגדרו גדר ועשו סייג לשל תורה בכל מקום) אלא שזה נדחה בעלילה קטנה. מטעם שחשו חז"ל יותר למכשול דלע"ל. לכן העמידוהו על ד"ת. שהיום הותר מכללו לדבר הזה. אלה דברים ברורים אצלי בעז"הי וא"א להאריך בהם כפי דוחק השעה וקיצור היריעה. אבל המעיין הנבון ימצא בהם טעם כעיקר וייטיב אזנו לשמיעה:
20
כ״אהאמת עד לעצמו ונתגלה טעמו של הר"מ בפסקו ונימוקו עמו
ונ"ל שע"ז סמך הר"מ ז"ל לפסוק הדין שכל מי שראה החודש והוא בתוך מהלך לילה ויום מצוה עליו שילך ויחלל שבת כדי להעיד. ועם היות פשוט שהדין עמו לפסוק כת"ק וכר"ג דמשנתינו. ודלא כר"ע ור"י. מ"מ איכא למידק דילמא ר"ג נמי לא קאמר אלא דיעבד. שכבר עברו והלכו אין לעכבם כלל. לכתחלה מי אמר. ולת"ק דר"י נמי לא שמעת אלא דמחללין אף שלא לצורך ומטעם דמכשול הנ"ל ואפי' תימא לכתחלה משמע. אכתי י"ל רשות הוא וקמ"ל דאין בו משום חילול שבת בכל גוונא. מיהו מצוה לא קאמר בהדיא. אלא ה"ט. משום דפסיקא ליה היכא דרחמנא שרייה. מצוה נמי איכא. כי הא דפסקינן נמי בעלמא לה יטמא מצוה ודכוותיה. דכל היכא דמ"ה שרי. מצוה היא וכן אמרו מטמאין אותו בע"כ. הוא הדין הכא פשטא דקרא למצוה קבע לו מועד לדחות שבת מפניו. אלא דאמור רבנן דחויה ולא הותרה משום חומרא וגזרה. והיינו היכא דליכא טעמא. אבל כי איכא למיחש דנפיק מנה חורבא. ממילא בטלה לה החומרא. דאתיא לידי קולא בהך מילתא וחזר הדבר לדין תורה. וזה בעז"הי אמת ויציב ונכון הדבר:
ונ"ל שע"ז סמך הר"מ ז"ל לפסוק הדין שכל מי שראה החודש והוא בתוך מהלך לילה ויום מצוה עליו שילך ויחלל שבת כדי להעיד. ועם היות פשוט שהדין עמו לפסוק כת"ק וכר"ג דמשנתינו. ודלא כר"ע ור"י. מ"מ איכא למידק דילמא ר"ג נמי לא קאמר אלא דיעבד. שכבר עברו והלכו אין לעכבם כלל. לכתחלה מי אמר. ולת"ק דר"י נמי לא שמעת אלא דמחללין אף שלא לצורך ומטעם דמכשול הנ"ל ואפי' תימא לכתחלה משמע. אכתי י"ל רשות הוא וקמ"ל דאין בו משום חילול שבת בכל גוונא. מיהו מצוה לא קאמר בהדיא. אלא ה"ט. משום דפסיקא ליה היכא דרחמנא שרייה. מצוה נמי איכא. כי הא דפסקינן נמי בעלמא לה יטמא מצוה ודכוותיה. דכל היכא דמ"ה שרי. מצוה היא וכן אמרו מטמאין אותו בע"כ. הוא הדין הכא פשטא דקרא למצוה קבע לו מועד לדחות שבת מפניו. אלא דאמור רבנן דחויה ולא הותרה משום חומרא וגזרה. והיינו היכא דליכא טעמא. אבל כי איכא למיחש דנפיק מנה חורבא. ממילא בטלה לה החומרא. דאתיא לידי קולא בהך מילתא וחזר הדבר לדין תורה. וזה בעז"הי אמת ויציב ונכון הדבר:
21
כ״בממילא שמעתא רווחא הוכחה נוספת לקיים ולאשר הנחה דלעיל
מיהא ליכא לספוקי בהא דחמיר ענין ק"ה טפי מכמה איסורי כרת (שהן נדחין אפי' מפני שבות הקל) שהעמידו בהם חכמים דבריהם וגזרותיהם כנודע. (וכאן ק"ה דוחה איסור כרת אף בקום עשה) וכן הדבר כאן. ותדע שהרי אי אפשר להכחיש דטעמא דת"ק דר"י משום גזרה דמכשילן הוא. כדאמרינן במנחות בהדיא. הא קמן דטעמא דמכשילן מילתא וסברא אלימתא. לדחויי נמי איסור דאורייתא ואף איסורי שבת החמורים דאית בהו חיוב סקילה ומיתה. שהרי כשאמרו מחללין השבת לעדות החודש. בכל אופן אמרו והתירו. ולא חילקו בדבר שאם נצטרכו לחללו באיסור סקילה. נמי שרי. וכדתנן אם היתה דרך רחוקה לוקחין בידם מזונות שעל מהלך לילה ויום. אע"פ שכל ד"א יש בהן איסור סקילה. וא"ל שמטלטלן בפחות פחות מד"א. כי זה ודאי א"א במהלך לילה ויום. ועוד אין הדבר סובל שהות. ונמצא מתעכב. (וכן יש להוכיח עוד עם שאינו מהצורך. מההיא סוגיא דמנחות דדחי תלמודא דילמא ע"כ לא קאמר ר"י אלא משום דניתנה שבת לדחות. ואי איתא דאיכא לפלוגי בהכי. דעדיפא הול"ל. ע"כ לא קאמר אלא באבות מלאכות. אבל בתחומין כת"ק ס"ל) אלא דבר ברור אמרו מחללין שבת בכל ענין שיהא כפי המצטרך. ולא בתחומין בלבד. ואף בתחומין מאן אמר ליה דסבר ר"ג דרבנן נינהו. ואיברא איפכא איכא למשמע מריש פ' מי שהוציאוהו וק"ל. ואין להאריך עוד. הא אינן אלא דברים בטלים. ומדוע שתק לו מעכ"ת ונשא פניו בכל אלה. ומרבותיו אין ראיה דילמא חזו ליה זכותא אבב חנותא. או אגמרוה טענתא לקפוחי בטעותא. משא"כ מעכ"ת שאין לפניו משוא פנים בתורה. וכוונתו להעמידו על האמת והיושר איך וויתר על זה להסמך על קנה רצוץ כמחזיק בפלך. וידעתי כי שכלו אבן בוחן ישר הולך דרך המלך:
מיהא ליכא לספוקי בהא דחמיר ענין ק"ה טפי מכמה איסורי כרת (שהן נדחין אפי' מפני שבות הקל) שהעמידו בהם חכמים דבריהם וגזרותיהם כנודע. (וכאן ק"ה דוחה איסור כרת אף בקום עשה) וכן הדבר כאן. ותדע שהרי אי אפשר להכחיש דטעמא דת"ק דר"י משום גזרה דמכשילן הוא. כדאמרינן במנחות בהדיא. הא קמן דטעמא דמכשילן מילתא וסברא אלימתא. לדחויי נמי איסור דאורייתא ואף איסורי שבת החמורים דאית בהו חיוב סקילה ומיתה. שהרי כשאמרו מחללין השבת לעדות החודש. בכל אופן אמרו והתירו. ולא חילקו בדבר שאם נצטרכו לחללו באיסור סקילה. נמי שרי. וכדתנן אם היתה דרך רחוקה לוקחין בידם מזונות שעל מהלך לילה ויום. אע"פ שכל ד"א יש בהן איסור סקילה. וא"ל שמטלטלן בפחות פחות מד"א. כי זה ודאי א"א במהלך לילה ויום. ועוד אין הדבר סובל שהות. ונמצא מתעכב. (וכן יש להוכיח עוד עם שאינו מהצורך. מההיא סוגיא דמנחות דדחי תלמודא דילמא ע"כ לא קאמר ר"י אלא משום דניתנה שבת לדחות. ואי איתא דאיכא לפלוגי בהכי. דעדיפא הול"ל. ע"כ לא קאמר אלא באבות מלאכות. אבל בתחומין כת"ק ס"ל) אלא דבר ברור אמרו מחללין שבת בכל ענין שיהא כפי המצטרך. ולא בתחומין בלבד. ואף בתחומין מאן אמר ליה דסבר ר"ג דרבנן נינהו. ואיברא איפכא איכא למשמע מריש פ' מי שהוציאוהו וק"ל. ואין להאריך עוד. הא אינן אלא דברים בטלים. ומדוע שתק לו מעכ"ת ונשא פניו בכל אלה. ומרבותיו אין ראיה דילמא חזו ליה זכותא אבב חנותא. או אגמרוה טענתא לקפוחי בטעותא. משא"כ מעכ"ת שאין לפניו משוא פנים בתורה. וכוונתו להעמידו על האמת והיושר איך וויתר על זה להסמך על קנה רצוץ כמחזיק בפלך. וידעתי כי שכלו אבן בוחן ישר הולך דרך המלך:
22
כ״גמן הגמרא דמנחות אין לו סיוע להשואל להכריח פירושו במשנתינו
ועל אודות המציאה שראה במנחות אע"פ שמראה מקום הוא לו. מ"מ בהסח הדעת בא לידו. וראוי ג"כ לתוכחת מגולה מה הציון הלז אשר הוא רואה. ואע"פ שכבר השיבו מעכ"ת והפילו מידו ולא הניחו לשמוח בה ויפה אמר. אלא שצריך להסביר לו יותר דמ"ש מעכ"ת מאי אולמא דר"ג. אינו מספיק. דודאי אלים טפי. כיון דהוא מרא דשמעתא. דבהדיא אמרה וקדים טובא. ותו דמעשה רב. אבל יש לו ללוחצו בלשון אחר. דהיכי מצי למימר דסבר כר"ג. כיון דמעיקרא קאמר תלמודא ר"י ור"י אמרו ד"א. תו לא שייך למימר דילמא סבר כר"ג. דלאו בר זוגיה דר"י הוא. ולאו אורחא וסוגיא הכי. ועל כרחין נסיב ליה תלמודא לת"ק דהוא בר פלוגתיה דר"י. ושפיר קאמר איזי בהא דלאידך גיסא הו"ל למידק. דמעיקרא לימא תלמודא ר"י ור"ע אמרו ד"א. וכה"ג הוי דיוקא. אבל לא קושיא ולא תיובתא ולאלתר מיפרקא. דאיברא מאי מרגניתא דאית לה תימהא מתרי טעמי. חדא דר"ע מכללא איתמר. ואפשר להשיאו לדעת אחרת. וניחא ליה למינקט מאי דבפירוש איתמר בבי מדרשא וכנז"ל. ועוד מטעם אחר חזק ממנו אין לומר כן. דהא פליג ר' יהודה בברייתא. ומייתי ליה תלמודא לקושטא דמילתא. דלאו ר"ע הוה אלא שזפר שאין לו חלק בב"המ. והיכא לימא הכי כיון דמשבשינן למתני'. ואפי' תימא מיפלג פליגי בה. מיהא בהדי פלוגתא למה ליה. ובפלוגתא לא קמיירי כדאמרינן בכל דוכתא. א"כ למר נמי לא מהני הך סימא. דאמאי שמחת אהך שיטתא. חספא בעלמא הוא דדלי דוולא ולא חזינא למרגניתא תותה. ועל יתר דברי התלמיד אין להשיב כי מעשה ילדות הם והשתא דקשישנא לדרדקי. גם במ"ש משם רבותיו אין לטפל כי הם דברי שיחה ותפל בלי מלח וכמ"ש מעכ"ת די השב לו.
ועל אודות המציאה שראה במנחות אע"פ שמראה מקום הוא לו. מ"מ בהסח הדעת בא לידו. וראוי ג"כ לתוכחת מגולה מה הציון הלז אשר הוא רואה. ואע"פ שכבר השיבו מעכ"ת והפילו מידו ולא הניחו לשמוח בה ויפה אמר. אלא שצריך להסביר לו יותר דמ"ש מעכ"ת מאי אולמא דר"ג. אינו מספיק. דודאי אלים טפי. כיון דהוא מרא דשמעתא. דבהדיא אמרה וקדים טובא. ותו דמעשה רב. אבל יש לו ללוחצו בלשון אחר. דהיכי מצי למימר דסבר כר"ג. כיון דמעיקרא קאמר תלמודא ר"י ור"י אמרו ד"א. תו לא שייך למימר דילמא סבר כר"ג. דלאו בר זוגיה דר"י הוא. ולאו אורחא וסוגיא הכי. ועל כרחין נסיב ליה תלמודא לת"ק דהוא בר פלוגתיה דר"י. ושפיר קאמר איזי בהא דלאידך גיסא הו"ל למידק. דמעיקרא לימא תלמודא ר"י ור"ע אמרו ד"א. וכה"ג הוי דיוקא. אבל לא קושיא ולא תיובתא ולאלתר מיפרקא. דאיברא מאי מרגניתא דאית לה תימהא מתרי טעמי. חדא דר"ע מכללא איתמר. ואפשר להשיאו לדעת אחרת. וניחא ליה למינקט מאי דבפירוש איתמר בבי מדרשא וכנז"ל. ועוד מטעם אחר חזק ממנו אין לומר כן. דהא פליג ר' יהודה בברייתא. ומייתי ליה תלמודא לקושטא דמילתא. דלאו ר"ע הוה אלא שזפר שאין לו חלק בב"המ. והיכא לימא הכי כיון דמשבשינן למתני'. ואפי' תימא מיפלג פליגי בה. מיהא בהדי פלוגתא למה ליה. ובפלוגתא לא קמיירי כדאמרינן בכל דוכתא. א"כ למר נמי לא מהני הך סימא. דאמאי שמחת אהך שיטתא. חספא בעלמא הוא דדלי דוולא ולא חזינא למרגניתא תותה. ועל יתר דברי התלמיד אין להשיב כי מעשה ילדות הם והשתא דקשישנא לדרדקי. גם במ"ש משם רבותיו אין לטפל כי הם דברי שיחה ותפל בלי מלח וכמ"ש מעכ"ת די השב לו.
23
כ״דואע"ג דבדיחנא ביה במילי דטליא. בדיחותא דמצוה היא דטבא עבדינן ליה. דטבא לקילטא וטבא לאולפנא. ברם לא פסק חוכא מפומאי כולי יומא מחדי חדינא. ושמח לבי בבן הידיד יצ"ו. וכפי רכות שניו אין מן התימה שנטה מדרך האמת כי אין אדם עומד עד"ת אא"כ נכשל בהם. ונקוה להשי"ת יאריך ימיו לתורתו ולעבודתו לפי רוב השנים תרבה מקנת ידיעתו וחכמתו. ויהא תלמיד מחכים את רבותיו. אכן על דברי ורבי כמה קשים וזרים כן תמהתי והמה נפלאו בעיני דלא אסתייעא להו למימרא אף א' מפני הדחיות הנגלות לבר בי רב דחד יומא זוהי ודאי מהפלאת הפלא ופלא בעו"ה. על כן לא מצאו חידתו של מעכ"ת בהוכחתו מפי' הר"מ. ובודאי שפיר קאמר ספיר גזרתו טהורה אמרתו. הלכה הלכה למי לי. שפתים ישק אלא דהך קושיא והך פירוקא לתקנתא ולית בה ספיקא. בריך דסייען. וכתב יעב"ץ ס"ט:
24