שאילת יעבץ, חלק א קל״גSheilat Yaavetz, Volume I 133
א׳שאלת שכח להפריש חלת ח"ל מלחם חמץ שאפו מע"ש. כלום יש תקנה לאכלו בשבת ערב הפסח:
1
ב׳תשובה הרב במג"א בהל' י"ט סתק"ו כתב אין תקנה לאותו לחם. לפי שאין יכול לתקנו ולהפריש חלתו בשבת משום דטביל מאתמול. ומה שמשייר צריך לבער ונמצא אוכל טבלים למפרע ע"ש. גם אין לומר שיתננו כולו לגוי במתנה. דהא משעת גלגול כבר נתחייב בחלה. ושוב אין קנין הגוי פוטר. כדתנן הקדישה עסתה משגלגלה חייבת:
2
ג׳הבאר היטב לא חש לקמחיה בדין שכח ליטול חלה בשבת ע"פ
וראיתי בש"ע הנדפס עם קצור הנקרא באר היטב בסי' תמ"ד כתוב שנ"ל בענין זה יתן המשוייר לכהן קטן. וזה א' מהחידושים שמצאתי בס' הלז שחידש מחברו בלי טעם וריח ראיה. וזו מדה טובה שבו שלא הפסיד הנייר והדיו בחנם. אבל לא חש לקמחיה מה ענין שמטה אצל הר סיני. שלא נאמר דבר זה אלא לענין לאפות בי"ט החלה. משא"כ בנ"ד מה תועיל הנתינה לכהן קטן. אי לאו חלה היא. לפי שאינו יכול לקרות לה שם. כ"ש להפרישה דלא אפשר לדעת הרב הנ"ל דקבלה מניה. והכי הוא ודאי בחלת א"י אפי' בדמאי אסור. דדוקא בספק חשכה התירו ספ"ק דשבת. וכההיא דתנן המזמין חברו אומר מע"ש כו' הא בשבת לא. וכיון דלאו חלה היא דקיהיב ליה. נמצא אוכל טבלים למפרע ומה תיקן. ואי משום דשייר מידי. אי איתא דסגי בהכי. יריצנה לבהמתו או לתרנגולתו של כהן גדול. ל"ל לאהדורי בתר כהן קטן. מה לי אם כהן אוכלה. או לא. ואם כיון לומר שא"צ לקרות לה שם. מאחר שנותנה לכהן. ממילא קידשה מעצמה. אי בחלת א"י קמיירי טעות גדול הוא דהא ודאי לא סגי לה בלי קריאת שם. זה פשוט ומוכרח מכמה מקומות. (ועוד דא"כ אין לך הפרשה גדולה מזו ואסורה בודאי) ואל"כ לא היה צריך לקרות שם בחבר האוכל אצל ע"ה. ותנוקות וכלכלת שבת הוו תיובתיה. ונמצינו זכאין בהרמת פירות הטבולין מע"ש. וכל זה שקר. ואי סתמא בחלת ח"ל קאי. איברא לדעת רש"י השיור נמי הוי הפרשה. ואסור נמי כהפרשה עצמה כמ"ש הטור ז"ל בשמו. וכמ"ש מדעתי בס"ד. ואם איתא דשרי הדרא קושיא לדוכתה מאי איריא דיהבה לכהן לאכילה. אי בשל ח"ל עסקינן. אטו כל יומא מוכלינן חלה לכהן. מ"ש האידנא. ומ"ט נעביד הכי בשבת. דלסתם מתני' אליבא דב"ש אפי' בהורמו היום אסור להוליכה לכהן בי"ט. (ואיכא דמחמיר אפי' בביתו של ישראל) ואע"ג דלית דחש לדב"ש. מ"מ כה"ג דאית לה תיקון אחר. ותו דאיפליגו אמוראי בה ולדעת רש"י ואליבא דפסק הרי"ף והרמב"ם אסור לעשות כן. ואת"ל דלא חיישינן בכה"ג לחומרא דרש"י. הני מילי במשייר יותר משיעור חלה. מיהו במשייר כדי חלה בלבד. ודאי חיישינן היכא דאפשר. וא"ל אלא כפסק הש"ע. והא הכא נמי אפשר לפחות לתקן שלא לתת לכהן. דמיחזי כמתקן בי"ט. ועדיפא אית לן למעבד להאכילה לבהמה ולעוף דכהן כל דהו (בין גדול בין קטן) שמזונותן עליו. והרי יש לו בה היתר הנאה:
וראיתי בש"ע הנדפס עם קצור הנקרא באר היטב בסי' תמ"ד כתוב שנ"ל בענין זה יתן המשוייר לכהן קטן. וזה א' מהחידושים שמצאתי בס' הלז שחידש מחברו בלי טעם וריח ראיה. וזו מדה טובה שבו שלא הפסיד הנייר והדיו בחנם. אבל לא חש לקמחיה מה ענין שמטה אצל הר סיני. שלא נאמר דבר זה אלא לענין לאפות בי"ט החלה. משא"כ בנ"ד מה תועיל הנתינה לכהן קטן. אי לאו חלה היא. לפי שאינו יכול לקרות לה שם. כ"ש להפרישה דלא אפשר לדעת הרב הנ"ל דקבלה מניה. והכי הוא ודאי בחלת א"י אפי' בדמאי אסור. דדוקא בספק חשכה התירו ספ"ק דשבת. וכההיא דתנן המזמין חברו אומר מע"ש כו' הא בשבת לא. וכיון דלאו חלה היא דקיהיב ליה. נמצא אוכל טבלים למפרע ומה תיקן. ואי משום דשייר מידי. אי איתא דסגי בהכי. יריצנה לבהמתו או לתרנגולתו של כהן גדול. ל"ל לאהדורי בתר כהן קטן. מה לי אם כהן אוכלה. או לא. ואם כיון לומר שא"צ לקרות לה שם. מאחר שנותנה לכהן. ממילא קידשה מעצמה. אי בחלת א"י קמיירי טעות גדול הוא דהא ודאי לא סגי לה בלי קריאת שם. זה פשוט ומוכרח מכמה מקומות. (ועוד דא"כ אין לך הפרשה גדולה מזו ואסורה בודאי) ואל"כ לא היה צריך לקרות שם בחבר האוכל אצל ע"ה. ותנוקות וכלכלת שבת הוו תיובתיה. ונמצינו זכאין בהרמת פירות הטבולין מע"ש. וכל זה שקר. ואי סתמא בחלת ח"ל קאי. איברא לדעת רש"י השיור נמי הוי הפרשה. ואסור נמי כהפרשה עצמה כמ"ש הטור ז"ל בשמו. וכמ"ש מדעתי בס"ד. ואם איתא דשרי הדרא קושיא לדוכתה מאי איריא דיהבה לכהן לאכילה. אי בשל ח"ל עסקינן. אטו כל יומא מוכלינן חלה לכהן. מ"ש האידנא. ומ"ט נעביד הכי בשבת. דלסתם מתני' אליבא דב"ש אפי' בהורמו היום אסור להוליכה לכהן בי"ט. (ואיכא דמחמיר אפי' בביתו של ישראל) ואע"ג דלית דחש לדב"ש. מ"מ כה"ג דאית לה תיקון אחר. ותו דאיפליגו אמוראי בה ולדעת רש"י ואליבא דפסק הרי"ף והרמב"ם אסור לעשות כן. ואת"ל דלא חיישינן בכה"ג לחומרא דרש"י. הני מילי במשייר יותר משיעור חלה. מיהו במשייר כדי חלה בלבד. ודאי חיישינן היכא דאפשר. וא"ל אלא כפסק הש"ע. והא הכא נמי אפשר לפחות לתקן שלא לתת לכהן. דמיחזי כמתקן בי"ט. ועדיפא אית לן למעבד להאכילה לבהמה ולעוף דכהן כל דהו (בין גדול בין קטן) שמזונותן עליו. והרי יש לו בה היתר הנאה:
3
ד׳ומ"ש הרב במג"א בדין הנ"ל אינו מחוור במ"כ והעיקר שאין מקום להחמיר בה כלל אלא יכול לשייר כמו שירצה ואם יש כהן טהור אוכלה הוא או בהמתו אבל א"צ לחזר אחריו שאפי' הזר מבטלה ברוב ואוכלה כה"ג
אמנם לענ"ד בשאין לו לחם אחר. משורת הדין רשאי לתקנו דרחמנא שרייה. דאפי' בטבל גמור דרשינן למען תלמד ליראה את ה' אלהיך כל הימים לרבות שבתות וי"ט. שלא יבטל מעונג שבת וי"ט בשביל תיקון הטבל כדאיתא בהאשה רבה (דצ"ג ע"ש) אע"ג דמוקמינן לקרא בד"א. היינו בדאית ליה נהמא למיכל בלא"ה ובטבל ודאי. וכן הוא בהדיא בירו' שהביאו התו' בסוכה (דכ"ג) ואע"פ שהתו' שם העמידוהו בספק חשכה. אינו מוכרח כל כך. שי"ל אפי' בשבת עצמו נמי שרי להפריש על מה שרוצה לאכול בו ביום. ושמא לא אסרו לתקן הטבל. אלא לתקן הכרי כולו שלא לצורך השבת. ופירי דטיבלן האידנא שרי לתקוני לגמרי. אף שלא לצורך היום. כך אני אומר לשטת הירו'. ויש ליישב הדבר ג"כ על פי סוגית תלמודנו בכמה מקומות. אלא שאין אחריות דבר זה עלינו. ולא הוצרכנו לו כלל בנ"ד דמיהת כי לית ליה מידי למיכל. בהדיא אמרינן שאפי' עישר במזיד מותר לאכלו בשבת. וכל זה בודאי טבל. ברם בטבל דידן. בחלת ח"ל דקילא טובא וגריעא מחלת דמאי גמור. דאפי' כהן טמא מבטלה ברוב ואוכלה בימי טומאתו. ולקצת גדולים חזיא אפי' לזר כה"ג. שאינו אלא כדי שלא תשתכח תורת חלה. פשיטא דשריא לכתחלה נמי בנ"ד כי לית ליה למיכל מידי אחרינא אלא האי. וי"ל שא"צ הפרשה ולא קריאת שם ולא בעיא אפי' קביעות מקום. אלא משייר מה שירצה ודיו. דבמילי דרבנן כה"ג לכ"ע יש ברירה. ובשעת הדחק ודאי סגי בהכי משום היכירא שלא תשתכח תורת חלה. ומה דמשייר עביד ביה מה דבעי. אי בעי אכיל לה כהן קטן או גדול שטבל. ואי בעי רמי לה לכלבו ולתרנגולתו דכהן. ואי ליכא כהן נ"ל דכה"ג סמכינן ודאי אמאן דשרי לבטלה ברוב. וקאכיל לה זר נמי ולית לן בה. ובמ"כ הרב במג"א שהפריז על המדה לאסור בכל גוונא ומשמע אע"ג דאתי לבטל עונג שבת. וגדש הסאה במנהגא דרבנן בעלמא כחלה דח"ל דקילא לה בלא"ה דכה"ג אפשר לא אסרי אף בחלה של תורה כדלעיל. ומ"ש הר"ב ז"ל שא"ל כיון שא"א לאכול ממנו בלי הפרשה מותר להפריש בשבת. ומדמי לחלת א"י. במ"כ לא דמי כלל. דחלת א"י תיקון גמור הוי. ותו התם בי"ט קאי דמצי לאפויי נהמא אחרינא. אבל בשבת דאי אפשר. לעולם א"ל דשרי. וכן בי"ט בדלא אפשר. דילמא אה"נ דשרי כה"ג אף בחלה דא"י כדאמרן. וכ"ש בדח"ל. ותו בר מכל דין הא איכא רבוותא טובא והתו' מכללן דפסקי הילכתא כרב לגבי אבוה דשמואל דמפריש חלה בי"ט אף מעסה שגלגלה מעי"ט. וכזה בודאי היה מהראוי להורות לעולם. דבדרבנן אזלינן בכל דוכתא לקולא. אף כי לפסוק כרב עדיף טפי כמבואר בפוסקים. ואצ"ל בחלת ח"ל. ועוד דלהרמב"ן אף בחלה דא"י ס"ל לרב הכי. עכ"פ היכא דלא אפשר בלא"ה. מי ס"ד לאחמורי כולי האי. משו''ה מיחוורתא כדאמרן. ואפי' להפרישה בהדיא שרי מדינא כה"ג אף בחלה דא"י (עם שעדיין אינני מורה הלמ"ע בזו) אבל בדח"ל לית דין ודיין דאין חשש כל עיקר. ועצהי"ט עבדינן לשייר מעט בלי הפרשה בידים ובפה ובלי ברכה. וסגי בהכי משום היכירא בשעת הדחק וכנ"ל. ודוגמת זה הנ"ל מצינו בהזהב הכל מודים בהקדש בשבת שחילל ואין חומש מעכב. משום דכתיב וקראת לשבת עונג. ואע"פ שאינה ראיה גמורה. זכר לדבר מיהא איכא וק"ל. ובפ"ב דביצה (דט"ב) מוקמינן למתני' דהמעשר בשבת במזיד לא יאכל בדאית ליה פירי אחריני. הא כי לית ליה שרי למיכל אף במזיד. ואע"ג דאפ"ה לכתחלה לא שרי. היינו משום דהתם מיירי במעשר גמור של תורה. ואולי אה"נ אף לכתחלה שרי (ועמ"ש בלח"ש פ"ב דתרומות בס"ד) דהכין משמע לי מההוא עובדא דר' ינאי וכנ"ל. עם שאינני מחליט זה. ולכל זה לא הוצרכנו כאן בחלה זו הקלה שאינה אלא לזכר בעלמא. לית דחש לה. פשיטא דבשעת הדחק דלית ליה מידי למיכל דמשיירה והיינו הפרשתה. ואוכלה הכהן או כלבו. ואף הזר אחר ביטול ברוב בדליכא כהן. כך נ"ל ברור בס"ד יעב"ץ ס"ט:
אמנם לענ"ד בשאין לו לחם אחר. משורת הדין רשאי לתקנו דרחמנא שרייה. דאפי' בטבל גמור דרשינן למען תלמד ליראה את ה' אלהיך כל הימים לרבות שבתות וי"ט. שלא יבטל מעונג שבת וי"ט בשביל תיקון הטבל כדאיתא בהאשה רבה (דצ"ג ע"ש) אע"ג דמוקמינן לקרא בד"א. היינו בדאית ליה נהמא למיכל בלא"ה ובטבל ודאי. וכן הוא בהדיא בירו' שהביאו התו' בסוכה (דכ"ג) ואע"פ שהתו' שם העמידוהו בספק חשכה. אינו מוכרח כל כך. שי"ל אפי' בשבת עצמו נמי שרי להפריש על מה שרוצה לאכול בו ביום. ושמא לא אסרו לתקן הטבל. אלא לתקן הכרי כולו שלא לצורך השבת. ופירי דטיבלן האידנא שרי לתקוני לגמרי. אף שלא לצורך היום. כך אני אומר לשטת הירו'. ויש ליישב הדבר ג"כ על פי סוגית תלמודנו בכמה מקומות. אלא שאין אחריות דבר זה עלינו. ולא הוצרכנו לו כלל בנ"ד דמיהת כי לית ליה מידי למיכל. בהדיא אמרינן שאפי' עישר במזיד מותר לאכלו בשבת. וכל זה בודאי טבל. ברם בטבל דידן. בחלת ח"ל דקילא טובא וגריעא מחלת דמאי גמור. דאפי' כהן טמא מבטלה ברוב ואוכלה בימי טומאתו. ולקצת גדולים חזיא אפי' לזר כה"ג. שאינו אלא כדי שלא תשתכח תורת חלה. פשיטא דשריא לכתחלה נמי בנ"ד כי לית ליה למיכל מידי אחרינא אלא האי. וי"ל שא"צ הפרשה ולא קריאת שם ולא בעיא אפי' קביעות מקום. אלא משייר מה שירצה ודיו. דבמילי דרבנן כה"ג לכ"ע יש ברירה. ובשעת הדחק ודאי סגי בהכי משום היכירא שלא תשתכח תורת חלה. ומה דמשייר עביד ביה מה דבעי. אי בעי אכיל לה כהן קטן או גדול שטבל. ואי בעי רמי לה לכלבו ולתרנגולתו דכהן. ואי ליכא כהן נ"ל דכה"ג סמכינן ודאי אמאן דשרי לבטלה ברוב. וקאכיל לה זר נמי ולית לן בה. ובמ"כ הרב במג"א שהפריז על המדה לאסור בכל גוונא ומשמע אע"ג דאתי לבטל עונג שבת. וגדש הסאה במנהגא דרבנן בעלמא כחלה דח"ל דקילא לה בלא"ה דכה"ג אפשר לא אסרי אף בחלה של תורה כדלעיל. ומ"ש הר"ב ז"ל שא"ל כיון שא"א לאכול ממנו בלי הפרשה מותר להפריש בשבת. ומדמי לחלת א"י. במ"כ לא דמי כלל. דחלת א"י תיקון גמור הוי. ותו התם בי"ט קאי דמצי לאפויי נהמא אחרינא. אבל בשבת דאי אפשר. לעולם א"ל דשרי. וכן בי"ט בדלא אפשר. דילמא אה"נ דשרי כה"ג אף בחלה דא"י כדאמרן. וכ"ש בדח"ל. ותו בר מכל דין הא איכא רבוותא טובא והתו' מכללן דפסקי הילכתא כרב לגבי אבוה דשמואל דמפריש חלה בי"ט אף מעסה שגלגלה מעי"ט. וכזה בודאי היה מהראוי להורות לעולם. דבדרבנן אזלינן בכל דוכתא לקולא. אף כי לפסוק כרב עדיף טפי כמבואר בפוסקים. ואצ"ל בחלת ח"ל. ועוד דלהרמב"ן אף בחלה דא"י ס"ל לרב הכי. עכ"פ היכא דלא אפשר בלא"ה. מי ס"ד לאחמורי כולי האי. משו''ה מיחוורתא כדאמרן. ואפי' להפרישה בהדיא שרי מדינא כה"ג אף בחלה דא"י (עם שעדיין אינני מורה הלמ"ע בזו) אבל בדח"ל לית דין ודיין דאין חשש כל עיקר. ועצהי"ט עבדינן לשייר מעט בלי הפרשה בידים ובפה ובלי ברכה. וסגי בהכי משום היכירא בשעת הדחק וכנ"ל. ודוגמת זה הנ"ל מצינו בהזהב הכל מודים בהקדש בשבת שחילל ואין חומש מעכב. משום דכתיב וקראת לשבת עונג. ואע"פ שאינה ראיה גמורה. זכר לדבר מיהא איכא וק"ל. ובפ"ב דביצה (דט"ב) מוקמינן למתני' דהמעשר בשבת במזיד לא יאכל בדאית ליה פירי אחריני. הא כי לית ליה שרי למיכל אף במזיד. ואע"ג דאפ"ה לכתחלה לא שרי. היינו משום דהתם מיירי במעשר גמור של תורה. ואולי אה"נ אף לכתחלה שרי (ועמ"ש בלח"ש פ"ב דתרומות בס"ד) דהכין משמע לי מההוא עובדא דר' ינאי וכנ"ל. עם שאינני מחליט זה. ולכל זה לא הוצרכנו כאן בחלה זו הקלה שאינה אלא לזכר בעלמא. לית דחש לה. פשיטא דבשעת הדחק דלית ליה מידי למיכל דמשיירה והיינו הפרשתה. ואוכלה הכהן או כלבו. ואף הזר אחר ביטול ברוב בדליכא כהן. כך נ"ל ברור בס"ד יעב"ץ ס"ט:
4