שאילת יעבץ, חלק א קל״וSheilat Yaavetz, Volume I 136

א׳בעיא מצורע בז"הז מהו שיטהר בצפרים ובתגלחות להתירו בת"שה
צל"ע אם אירע בזה"ז שאנו בגלות בעו"ה. מצורע שבו סימני טומאה והיה שם כהן בקי במראות נגעים והחליטו לטומאה. אם יש לו להטהר בשני צפרים ובתגלחת ראשונה ושניה גם עתה. ותעלה לו להתירו באשתו. שהרי היא מצוה הנוהגת בכל זמן ואינה תלויה בארץ. שאע"פ שאינו יכול להביא קרבנותיו. הרי יכול שיטהר מטומאת צרעתו (וטהרתו תלויה בתגלחתו) כי אין בצפרים משום שחוטי חוץ. ונראה שיוכל לעשותה בכל מקום. וכן ראיתי שוב בפי' להר"מ בחבורו שכתב שנוהג בין בפני הבית בין שלא בפני הבית בין בא"י בין בח"ל. אמנם י"ל שאין זה אמור אלא כשיש מי חטאת בא"י. כמו שהיה עדיין בימי חכמי התלמוד כמ"ש חברייא מדכן בגלילא. וכן מ"ש שנוהג בח"ל היינו קודם שגזרו טומאה על ארץ העמים דווקא. אבל לאחר שבטלו מ"ח וגזרו טומאה על ארץ העמים מה צורך בטהרה זו:
1
ב׳חובה ודאי לא מספקא לן וכ"ש תגלחת ראשונה לחוד לא מיבעיא לגמרי דלא צריך
שבתי ואראה להר"מח נר"ו בס' אלה המצות קטן נתקשה מדוע לא יקיים המצורע המצוה של תגלחת עכשיו. ועם שהאמת כדבריו שם שאין לנו בקי ידוע במראות נגעים. מ"מ נ"ל שאין צורך לזה. דחובה לא קמיבעיא לי. שלא הטילה תורה חיוב מצוה זו אלא כדי ליטהר ולבוא אל המחנה ולביתו. ודין שילוח טמאים בלא"ה אינו נוהג אצלנו בז"הז אפי' בא"י כמ"ש התו' ריש ברכות. ואצ"ל בח"ל שעכשיו אינו מועיל לו כלום לטהרתו. שהרי מ"מ נשאר טמא בטומאת ארץ העמים. משו"ה לכתחלה ודאי לא קמיבעיא דלא צריך ליטהר עכ"פ. וכ"ש טהרה דתגלחת ראשונה וצפרים. ודאי פשיטא לי דלא קעביד האידנא לכתחלה. שאינן מועילים לו בכלום. אדרבה מוסיפין לו צער ומכאוב שמחמתן נאסר בתשמיש המטה לד"ה ומנודה מביתו. עד שיגלח שנית:
2
ג׳כי קמיבעיא דאי בעי ועבד ב' תגלחות מי מהני ליה האידנא בכהן חזקה ובלי קרבן
מיהו כי קמיבעיא לי אי איקלע דעביד טהרה ראשונה ונאסר בתשמיש. מי מהניא ליה טהרה דתגלחת שניה. וסלקא ליה למישרייה בתש"ה כדאמרן. או למ"ד מוחלט נמי אסור בתשמיש. ושוב נזקק לטהרה. מיבעיא נמי בתגלחת ראשונה אם יזקק בתחלה לתגלחת כדי להתירו בתשמיש אחר כל המעשים. וספיקא דידי משום דבעינן דווקא כהן לטהרו כמו לטמאו (וכהני דידן לא מהנו אלא בדרבנן ולחומרא) ופדיון בכורות ודאי שאני דלא סגי בלא"ה ואע"ג דמסתברא כל היכא דאיטמי ליה ע"י כהן. איהו אסר ליה ואיהו שרי. מ"מ כבר כתבתי במ"א דבסימני טומאה מובהקין אפשר דלא בעינן כהן. אלא ממילא טמא הוא (עיין מ"ש אההיא דנמצא מפסיד את אחותינו) משו"ה ספוקי מספקא לי אי מצי כהן חזקה לטהוריה מידי טומאה ודאית. גם משום דלא אפשר לו להשלים הכפרה בקרבן האידנא. איכא לספוקי דילמא הא בלא הא לא מהני ליה ולפ"ז אפי' היתה מצוה הכרחית בכ"מ ובכל זמן כמו שחשב הרמ"ח. ואף כאן היה כהן בקי או בסימני טומאה מוחלטים בכל גוונא אכתי תיבעי:
3
ד׳בתוס' משמע קצת דטהרת מצורע אינו נוהג אלא בגבולין ועם זה מתבאר יפה גמרא ריש ברכות וצ"ע מנ"ל להר"מ בפשיטות כ"כ דנוהג בח"ל אע"פ שהיא חובת הגוף וכ"ש עכשיו שבטלה טהרה בארץ העמים לגמרי ושילוח טמאים גם בא"י אינו נוהג בז"הז
גם במ"ש שנוהג בח"ל צ"ע. ובתוספתא משמע לכאורה דאינו נוהג אלא בגבולין. ואם נאמר באמת שיש חילוק בזה בין א"י לח"ל. נוכל לפרש עפ"ז הא דשנינן ריש ברכות הא לן הא להו שנדחקו בו המפרשים. והשתא הכי פירושו הא לן לבני בבל שאין למצורע שום טהרה לעולם. ודאי הם יסורין של אהבה. מאחר שאי אפשר לו ליטהר מהנגעים בתשובה והקרבה והא להו לבני א"י הוו מזבח כפרה שיתכפרו לו עונותיו בהן. שאם יזכה ישתנו לטהרה. ויוכל ליטהר מהן. ועל כן באו בסבת חטאים. והשתא ניחא נמי דלא תיקשי אההיא סוגיא דהתם. דמשמע לכאורה שהנגעים אינן באין על חטא. והא בעלמא אמרינן דהן עונש חטאים ותוכחות על עון. כדאי' בערכין ובדוכתי טובא. ולדידן אתי שפיר דודאי בא"י לעולם באין בסבת חטא ועון שקדם. והיינו נמי מזבח כפרה לכשיטהר מהן וק"ל (יעמ"ש בחלק הדרושים בענין זה בס"ד):
4