שאילת יעבץ, חלק א קמ״חSheilat Yaavetz, Volume I 148
א׳ו ואשר עוד שאלת אם מותר לעשיר לקבל מעות מת"ח. ולהאכילו פירותיהם דבר קצוב ה' או ו' למאה כמו שנהוג במדינות הללו. וידוע שהעשיר אינו צריך למעות הללו. ואין כוונתו רק לטובת הת"ח שאינו יודע לעסוק במעותיו להרויח בהם. וזה נהנה והלה אינו חסר מהו:
1
ב׳בענין איסור רבית אין חלוק בין עני לעשיר כל שיש ריוח והנאה למלוה
תשובה דבר ברור הוא שלא חילקה תורה ולא מצינו שחילקו חכמים באיסור ריבית בין עני לעשיר. וכמפורש בהגה דש"ע ר"ס ק"ס אע"ג דלכאורה קרא דייק בעני. לא דיבר הכתוב אלא בהווה. שאין דרך סתם עשיר ללוות. וגם עשיר הנצרך למעות. עני הוא באותה שעה (ולית הילכתא כמאן דדריש טעמא דקרא אפי' בעלמא. כ"ש הכא דלא אשכחן מאן דפליג) ותורה עשתה סייג לדבריה. שלא לתת מקום לבעלי ערמה ותחבולה. וזה פשוט מאד וידוע לכל בר בי רב דחד יומא. אע"פ שההמוניים טועים בכך ומעשים בכל יום שחושבים כשיודעים שזה הלוה מרויח עם המעות בודאי. שוב אינן חוששים לכלום ונוטלין שכר מעותיהם בלי שום פקפוק. בהלואה גמורה. ונסלח להשוגגים. אבל לת"ח ודאי אין להעלות עה"ד להתיר דבר זה ח"ו לא תהא כזאת בישראל למספי איסורא לגברא רבה. אע"ג דסברי מצוה קעבדי. הקולר תלוי בת"ח הנהנה שהי"ל ללמוד ולפרוש מן האיסור החמור. ביותר בדבר שבממון שנוהגים בו קלות ראש ונעשה כהיתר. ובקעה פרוצה צריך לגודרה. ואמנם טענה זו שאין העשיר צריך למעותיו של ת"ח זה. טענה היתה. אם אינו עוסק בהם לצרכו לגמרי. אבל מאחר שידוע שזה העשיר נושא ונותן במעות הללו גם להנאת עצמו דורש דמי''ם. שאם יותירו פירותיהם. ממה שקצב לבעל המעות. הרי הוא נוטלם לעצמו. ובההיא הנאה אשתעבד ליה. ומשו"ה קמו ליה באחריותו. ואל"ה לא הוה מקבל אחריותן עליו. וכיון דאית ליה הנאה מנייהו דאי מתרמי ליה זבינא זבין בהו. הו"ל הלואה גביה. מדקביל עליה אחריות:
תשובה דבר ברור הוא שלא חילקה תורה ולא מצינו שחילקו חכמים באיסור ריבית בין עני לעשיר. וכמפורש בהגה דש"ע ר"ס ק"ס אע"ג דלכאורה קרא דייק בעני. לא דיבר הכתוב אלא בהווה. שאין דרך סתם עשיר ללוות. וגם עשיר הנצרך למעות. עני הוא באותה שעה (ולית הילכתא כמאן דדריש טעמא דקרא אפי' בעלמא. כ"ש הכא דלא אשכחן מאן דפליג) ותורה עשתה סייג לדבריה. שלא לתת מקום לבעלי ערמה ותחבולה. וזה פשוט מאד וידוע לכל בר בי רב דחד יומא. אע"פ שההמוניים טועים בכך ומעשים בכל יום שחושבים כשיודעים שזה הלוה מרויח עם המעות בודאי. שוב אינן חוששים לכלום ונוטלין שכר מעותיהם בלי שום פקפוק. בהלואה גמורה. ונסלח להשוגגים. אבל לת"ח ודאי אין להעלות עה"ד להתיר דבר זה ח"ו לא תהא כזאת בישראל למספי איסורא לגברא רבה. אע"ג דסברי מצוה קעבדי. הקולר תלוי בת"ח הנהנה שהי"ל ללמוד ולפרוש מן האיסור החמור. ביותר בדבר שבממון שנוהגים בו קלות ראש ונעשה כהיתר. ובקעה פרוצה צריך לגודרה. ואמנם טענה זו שאין העשיר צריך למעותיו של ת"ח זה. טענה היתה. אם אינו עוסק בהם לצרכו לגמרי. אבל מאחר שידוע שזה העשיר נושא ונותן במעות הללו גם להנאת עצמו דורש דמי''ם. שאם יותירו פירותיהם. ממה שקצב לבעל המעות. הרי הוא נוטלם לעצמו. ובההיא הנאה אשתעבד ליה. ומשו"ה קמו ליה באחריותו. ואל"ה לא הוה מקבל אחריותן עליו. וכיון דאית ליה הנאה מנייהו דאי מתרמי ליה זבינא זבין בהו. הו"ל הלואה גביה. מדקביל עליה אחריות:
2
ג׳ברם היכא דכל האחריות על בעל המעות או שכל הנאה שלו אפי' האחריות על המקבל ודאי שרי דכל כה"ג לאו הלואה היא
משו"ה ליכא למישרי כלל מה"ט. אם לא היכא דאחריות המעות על הנותן לגמרי תו לא צריך. אי נמי אפי' היכא דאחריות על המקבל. ובדלא עסיק בהו לצרכו כלל. ואינו מרויח בהם מאומה. כה"ג ודאי שרי. דכיון דלית ליה הנאה. לא הויא הלואה. אלא שליח בעלמא. ומתנה בעלמא היא שהרי שנינו מתנה ש"ח להיות כשואל. וכזה הורו חכמי לוניל כמ"ש הר"ן בתשו' סע"ב:
משו"ה ליכא למישרי כלל מה"ט. אם לא היכא דאחריות המעות על הנותן לגמרי תו לא צריך. אי נמי אפי' היכא דאחריות על המקבל. ובדלא עסיק בהו לצרכו כלל. ואינו מרויח בהם מאומה. כה"ג ודאי שרי. דכיון דלית ליה הנאה. לא הויא הלואה. אלא שליח בעלמא. ומתנה בעלמא היא שהרי שנינו מתנה ש"ח להיות כשואל. וכזה הורו חכמי לוניל כמ"ש הר"ן בתשו' סע"ב:
3
ד׳ונתעלם מהרב המובהק בחו"י דבר זה עם היותו הלכה פסוקה קבועה בש"ע
ודבר זה נעלם מהרב בחו"י בתשו' סקפ"ט. שנסתבך הרב שם במעשה שהקדים הוא ז"ל מעות לעשיר על חבית יין בימי הבציר. על מנת שיסתפק ממנו לצרכו כל השנה. ולא יחסר המזג בשפיכה. ולא יחשב לו כל טרחו וטיפולו (ואחריות כמדומה שנשכח ממנו. או אחריות ט"ס והשמטת הקולמוס) וחזר ונצטער מאד שמא נכשל באיסור. ביחוד דחזא בה תיוהא ונפק מנה חורבא בא' שעשה כיוצא בו שהקדים דמי ב' חביות לחברו בחנם ע"מ שיעשה לו לצרכו ג"כ חבית א' שיקח ממנו אחת לאחת. ע"ש שהאריך מאד:
ודבר זה נעלם מהרב בחו"י בתשו' סקפ"ט. שנסתבך הרב שם במעשה שהקדים הוא ז"ל מעות לעשיר על חבית יין בימי הבציר. על מנת שיסתפק ממנו לצרכו כל השנה. ולא יחסר המזג בשפיכה. ולא יחשב לו כל טרחו וטיפולו (ואחריות כמדומה שנשכח ממנו. או אחריות ט"ס והשמטת הקולמוס) וחזר ונצטער מאד שמא נכשל באיסור. ביחוד דחזא בה תיוהא ונפק מנה חורבא בא' שעשה כיוצא בו שהקדים דמי ב' חביות לחברו בחנם ע"מ שיעשה לו לצרכו ג"כ חבית א' שיקח ממנו אחת לאחת. ע"ש שהאריך מאד:
4
ה׳ולענ"ד דברים פשוטים אני רואה שאין דמיון לזה עם זה. כי אותו ב"ב שהקדים מעות בטלות ע"מ להרוויח במעות של החבית שיעשה לצרכו ולא יקח ממנו ריוח הראוי. זהו ודאי אגר נטר. שעל מנת כן הלוהו דמי שני חביות חנם. כדי שישתכר בדמי השלישית. שבה מפסיד הלה טרחו ויציאתו ופחתו מכיסו. הרי זה בלי ספק רבית גמור של תורה:
5
ו׳וכנראה אשתמיט ליה גם תלמוד ערוך שלא זכר ולא פקד אותו כלל והוא הנדון
איברא מאי דעביד ההוא גברא קורת רוח לת"ח לעשות לו חבית יין במעותיו בלבד לצרכו להנאתו ולטובתו. ומקבל עליו אחריותו ורוצה ג"כ להפסיד ולשלם מביתו. מה שיחסר לו בשפיכה ומדידה ומה שמאבד הזמן ומתנגב ומתחסר מעצמו ככל הדברים הלחים שנחסרים בזמן מועט. את הכל קיבל עליו מרצונו הטוב. ואין לו תועלת והנאה וריוח בעולם רק כוונתו על שכר רוחני ליהנות ת"ח מנכסיו. ודאי הרי זה משובח. והרוצה ליהנות כזו יבוא ויהנה. כל כי האי ריביתא ניכול. שדבר ברור הוא וגם נפסק בש"ע סי'' קע"ז וכיוצא בזו בהגה דש"ע ס"ס קס"ו. ועמ"ש שם בס"ד דהיכא דלית למקבל הנאה כלל. אע"ג דהנותן אינו מפסיד כלום ומרוויח ג"כ פשיטא דשרי. ולית דחש לה לדראב"ד ז"ל. וגדולה מזו אמרו אפי' כל האחריות על המקבל שרי כה"ג. כ"ש בנדון הרב ז"ל דהא מיהא קביל עליה זולא. דכה"ג לכ"ע שרי. ותלמוד ערוך הוא (דס"ד ע"ש בתו' דוק) וגם נשנה (בדע"ג) בכיוצא בזו דומה לנדון הרב. ובחנם אצטער מר. והתימה שנתעלמה הלכה מהרב ז"ל שהיה אוצר בלום לתורה:
איברא מאי דעביד ההוא גברא קורת רוח לת"ח לעשות לו חבית יין במעותיו בלבד לצרכו להנאתו ולטובתו. ומקבל עליו אחריותו ורוצה ג"כ להפסיד ולשלם מביתו. מה שיחסר לו בשפיכה ומדידה ומה שמאבד הזמן ומתנגב ומתחסר מעצמו ככל הדברים הלחים שנחסרים בזמן מועט. את הכל קיבל עליו מרצונו הטוב. ואין לו תועלת והנאה וריוח בעולם רק כוונתו על שכר רוחני ליהנות ת"ח מנכסיו. ודאי הרי זה משובח. והרוצה ליהנות כזו יבוא ויהנה. כל כי האי ריביתא ניכול. שדבר ברור הוא וגם נפסק בש"ע סי'' קע"ז וכיוצא בזו בהגה דש"ע ס"ס קס"ו. ועמ"ש שם בס"ד דהיכא דלית למקבל הנאה כלל. אע"ג דהנותן אינו מפסיד כלום ומרוויח ג"כ פשיטא דשרי. ולית דחש לה לדראב"ד ז"ל. וגדולה מזו אמרו אפי' כל האחריות על המקבל שרי כה"ג. כ"ש בנדון הרב ז"ל דהא מיהא קביל עליה זולא. דכה"ג לכ"ע שרי. ותלמוד ערוך הוא (דס"ד ע"ש בתו' דוק) וגם נשנה (בדע"ג) בכיוצא בזו דומה לנדון הרב. ובחנם אצטער מר. והתימה שנתעלמה הלכה מהרב ז"ל שהיה אוצר בלום לתורה:
6
ז׳לפום ריהטיה אייתי לכאורה ראיה לחובתיה ודיחויא דיליה לא דיחויא ולכל האי לא היה צריך דודאי לא דמי לגמרי
ולכאורה מדמי נמי מילי דלא דמיין כלל. אגב שיטפיה ז"ל רהיט ליה גמרא דטרשא דר"פ. דמייתי מנה נמי ראיה מעיקרא דאין חילוק בין עשיר לעני לענין ריבית. מדא"ל מאי חזית דאזלת בתר דידך. ובמ"כ אזיל בתר איפכא וראיה לסתור היא לפום מאי דסא"ד. דהא מידי הוא טעמא אלא משום מאי חזית כו' וניזיל בתר דידהו. מכלל דכי ליכא ה"ט. כמו נדון הרב ז"ל דלא שייך לומר זיל בתר דידהו. דהא בעשיר איירי דזוזי לא צריך. א"ה נימא דכה"ג ניזיל בתר דידיה. דש"מ דמילתא היא וסברא אלימתא. ודקארי לה מאי קארי לבסוף דקהדר ביה וקדחי מה"ט דל"ד לטרשא דר"פ דהלוה מפסיד ודוק עכ"ל. ולא ידענא מאי דוקיא. אדרבה לפום ריהטא ולטעמיה איפכא מסתברא. דמשום דהכא לוה לא קפיד דלא צריכי ליה זוזי. משו"ה לשתרי כדאמרן. אבל לוה הכא נמי ודאי מפסיד טובא כדלעיל. ולית בה ספיקא. להכי לא ידענא מאי קאמר לגמרי ומאי פסקא. אבל הדבר ברור דלא דמי כי אוכלא לדנא דבטרשא ר"פ מרוויח מחמת המתנת מעותיו. ואינהו מפסדי בהכי. משום רווחא דתיפוק להו מהך טרשא. דקבלי מניה באשראי. דאי הוה להו זוזי ודאי הוו מרויחי בה טפי. משום הכי כי אזלינן בתר דידהו. אגר נטר הוי. ברם הכא בנ"ד דהמקבל אין לו ריוח בדבר וכל הנאה של נותן היא. דבין כי אזיל מר בתר דידיה. בין כי אזיל בתר נפשיה. ליכא אגר זוזי לגמרי. ואינה אלא מתנה. ושכר מצוה הוא דשקיל בדדמי הא מזיגא דחמרא לפום רבנן כמנסך נסוכי. משמיא מיהב יהבי ליה אגרא ופגרא טוביה לדזכי. והוה דר"י פת"קי דאורייתא דמהדרא ליה בלגי וצעי ומקשטא ליה תרי תכי. ומליא ליה דינרי ארנקי. מחלקו יהא חלקי:
ולכאורה מדמי נמי מילי דלא דמיין כלל. אגב שיטפיה ז"ל רהיט ליה גמרא דטרשא דר"פ. דמייתי מנה נמי ראיה מעיקרא דאין חילוק בין עשיר לעני לענין ריבית. מדא"ל מאי חזית דאזלת בתר דידך. ובמ"כ אזיל בתר איפכא וראיה לסתור היא לפום מאי דסא"ד. דהא מידי הוא טעמא אלא משום מאי חזית כו' וניזיל בתר דידהו. מכלל דכי ליכא ה"ט. כמו נדון הרב ז"ל דלא שייך לומר זיל בתר דידהו. דהא בעשיר איירי דזוזי לא צריך. א"ה נימא דכה"ג ניזיל בתר דידיה. דש"מ דמילתא היא וסברא אלימתא. ודקארי לה מאי קארי לבסוף דקהדר ביה וקדחי מה"ט דל"ד לטרשא דר"פ דהלוה מפסיד ודוק עכ"ל. ולא ידענא מאי דוקיא. אדרבה לפום ריהטא ולטעמיה איפכא מסתברא. דמשום דהכא לוה לא קפיד דלא צריכי ליה זוזי. משו"ה לשתרי כדאמרן. אבל לוה הכא נמי ודאי מפסיד טובא כדלעיל. ולית בה ספיקא. להכי לא ידענא מאי קאמר לגמרי ומאי פסקא. אבל הדבר ברור דלא דמי כי אוכלא לדנא דבטרשא ר"פ מרוויח מחמת המתנת מעותיו. ואינהו מפסדי בהכי. משום רווחא דתיפוק להו מהך טרשא. דקבלי מניה באשראי. דאי הוה להו זוזי ודאי הוו מרויחי בה טפי. משום הכי כי אזלינן בתר דידהו. אגר נטר הוי. ברם הכא בנ"ד דהמקבל אין לו ריוח בדבר וכל הנאה של נותן היא. דבין כי אזיל מר בתר דידיה. בין כי אזיל בתר נפשיה. ליכא אגר זוזי לגמרי. ואינה אלא מתנה. ושכר מצוה הוא דשקיל בדדמי הא מזיגא דחמרא לפום רבנן כמנסך נסוכי. משמיא מיהב יהבי ליה אגרא ופגרא טוביה לדזכי. והוה דר"י פת"קי דאורייתא דמהדרא ליה בלגי וצעי ומקשטא ליה תרי תכי. ומליא ליה דינרי ארנקי. מחלקו יהא חלקי:
7