שאילת יעבץ, חלק א ט״וSheilat Yaavetz, Volume I 15
א׳שאלת הלכה למעשה איך יש לנהוג בדין הטיל מים ב' פעמים ולא בירך אשר יצר על פעם ראשון אם צריך לברך ב"פ כנפסק בש"ע סי' ז'. או יש לסמוך על דעת האחרונים שסתרו פסק הש"ע בזה:
1
ב׳תשובה
2
ג׳מ"ש הרב בט"ז ליישב דעת הגאון בדין הטיל מים ב"פ לברך ב"פ רצופים אינו מספיק כלל
אין לי כי אם להעתיק לך מ"ש בעז"ה זה ימים רבים בחיבורי על טא"ח וזה לשוני שם סי' ז' בב"י כתב מהר"יא כו' בשם הגאון שאם הטיל מים ונמלך וחזר להטיל מים פעם אחרת צריך לברך ב' פעמים אשר יצר וראייתו מטעה ולא התפלל שמשלים. ופסק כן הרב בש"ע. אבל הרבנים האחרונים ז"ל פקפקו בפסק זה והורו לברך רק פעם א'. דכיון דברכת הודאה היא. לברכת המזון דאכילה דמיא. דסגי בחד בה"מ לאכילות הרבה זוהי דעתם ז"ל. ואם אמנם יש להחזיק טובה להרב בט"ז ז"ל שחתר ליישב דעת הגאון שכך חובתנו. אע"פ שבכל מה שטרח בזה עדיין לא עלתה ארוכה לדעת הגאון כפי עניות דעתי. כי מה שכתב דלא דמי לב"ה שקודם שנתעכל המזון בדידיה תליא מילתא שכל זמן שרוצה יכול לאכול עדיין ואין עליו חיוב ב"ה עדיין ע"כ אם אכל שנית הו"ל כאלו אכל הכל בפ"א ולמה יברך ב"פ. משא"כ באשר יצר דתכף שגמר פ"א להטיל מים חל עליו החיוב לומר אשר יצר ולאו בדידיה תליא לומר אטיל מים עוד. א"כ כל הטלת מים כ"א חשוב מעשה בפני עצמו ונסתייע מתשובת הרא"ש גבי כיסוי הדם. אלו דבריו ז"ל ואינם מוכרחים. דבבה"מ נמי בהסיח דעתו מלאכול אינו רשאי עוד לאכול שנית ועל כרחו זקוק הוא לברך המוציא לפניה כשחוזר לאכול. ואפ"ה אינו מברך תחלה בה"מ על מה שאכל. ודי במה שיברך באחרונה. אע"פ שבודאי דעת הרב בטז"ל היא דשאני אכילה שהיא בידו שאם ירצה לא היה פוסק מאכילתו ולא היה מסיח דעתו ממנה. והיה אוכל הכל באכילה אחת בלי הפסקה: שזה דבר שבידו לעשותו: ואז לא היה טעון אפילו ברכת המוציא: על כן לא נחשב גמר מעשה: משא"כ הטלת מים דלאו בדידיה תליא להפסיקה: שאחר שכלו המים אי אפשר לו להשתין עוד שנית עד אחר זמן מה. לכן נחשב למעשה אחר. וצריך לפרש כך דעתו ז"ל עם שאין לשונו מכוון יפה:
אין לי כי אם להעתיק לך מ"ש בעז"ה זה ימים רבים בחיבורי על טא"ח וזה לשוני שם סי' ז' בב"י כתב מהר"יא כו' בשם הגאון שאם הטיל מים ונמלך וחזר להטיל מים פעם אחרת צריך לברך ב' פעמים אשר יצר וראייתו מטעה ולא התפלל שמשלים. ופסק כן הרב בש"ע. אבל הרבנים האחרונים ז"ל פקפקו בפסק זה והורו לברך רק פעם א'. דכיון דברכת הודאה היא. לברכת המזון דאכילה דמיא. דסגי בחד בה"מ לאכילות הרבה זוהי דעתם ז"ל. ואם אמנם יש להחזיק טובה להרב בט"ז ז"ל שחתר ליישב דעת הגאון שכך חובתנו. אע"פ שבכל מה שטרח בזה עדיין לא עלתה ארוכה לדעת הגאון כפי עניות דעתי. כי מה שכתב דלא דמי לב"ה שקודם שנתעכל המזון בדידיה תליא מילתא שכל זמן שרוצה יכול לאכול עדיין ואין עליו חיוב ב"ה עדיין ע"כ אם אכל שנית הו"ל כאלו אכל הכל בפ"א ולמה יברך ב"פ. משא"כ באשר יצר דתכף שגמר פ"א להטיל מים חל עליו החיוב לומר אשר יצר ולאו בדידיה תליא לומר אטיל מים עוד. א"כ כל הטלת מים כ"א חשוב מעשה בפני עצמו ונסתייע מתשובת הרא"ש גבי כיסוי הדם. אלו דבריו ז"ל ואינם מוכרחים. דבבה"מ נמי בהסיח דעתו מלאכול אינו רשאי עוד לאכול שנית ועל כרחו זקוק הוא לברך המוציא לפניה כשחוזר לאכול. ואפ"ה אינו מברך תחלה בה"מ על מה שאכל. ודי במה שיברך באחרונה. אע"פ שבודאי דעת הרב בטז"ל היא דשאני אכילה שהיא בידו שאם ירצה לא היה פוסק מאכילתו ולא היה מסיח דעתו ממנה. והיה אוכל הכל באכילה אחת בלי הפסקה: שזה דבר שבידו לעשותו: ואז לא היה טעון אפילו ברכת המוציא: על כן לא נחשב גמר מעשה: משא"כ הטלת מים דלאו בדידיה תליא להפסיקה: שאחר שכלו המים אי אפשר לו להשתין עוד שנית עד אחר זמן מה. לכן נחשב למעשה אחר. וצריך לפרש כך דעתו ז"ל עם שאין לשונו מכוון יפה:
3
ד׳וכמעט שהביא ראיה לסתור
מ"מ סברא רצונית היא זו מי יכריחנו להודות בזה לחלק כן בין הפרקים הללו. כי מה חסר לנו להשוותם כיון שגם בנדון האכילה אי אפשר לו לאכול עוד עד שיברך מתחלה. דבהכי קיימינן ואיירי נמי תשובת הרא"ש ז"ל שחשב להסתייע משם. ואין ללמוד ממנה אלא למה שנחשב גמר מעשה שצריך ברכה תיכף. אבל אם תאמר שחיוב הברכה עושה גמר מעשה. אם כן נדון גם על האכילה. בשנאמר מיד שהסיח דעתו מלאכול יהא חייב להודות וייחשב גם כן לגמר מעשה: מאחר שאינו רשאי לאכול עוד עד שיברך לפניה. ומדסגי לן בהודאה אחת על שתי אכילות אפילו הפסיק ביניהן בהסח הדעת. שכבר נתחייב לברך: ועבר ואכל: ע"כ אין משם אלא ראייה לסתור סברת בט"ז:
מ"מ סברא רצונית היא זו מי יכריחנו להודות בזה לחלק כן בין הפרקים הללו. כי מה חסר לנו להשוותם כיון שגם בנדון האכילה אי אפשר לו לאכול עוד עד שיברך מתחלה. דבהכי קיימינן ואיירי נמי תשובת הרא"ש ז"ל שחשב להסתייע משם. ואין ללמוד ממנה אלא למה שנחשב גמר מעשה שצריך ברכה תיכף. אבל אם תאמר שחיוב הברכה עושה גמר מעשה. אם כן נדון גם על האכילה. בשנאמר מיד שהסיח דעתו מלאכול יהא חייב להודות וייחשב גם כן לגמר מעשה: מאחר שאינו רשאי לאכול עוד עד שיברך לפניה. ומדסגי לן בהודאה אחת על שתי אכילות אפילו הפסיק ביניהן בהסח הדעת. שכבר נתחייב לברך: ועבר ואכל: ע"כ אין משם אלא ראייה לסתור סברת בט"ז:
4
ה׳ועוד אין הנדון דומה לראייה דהתם גבי כיסוי הדם מברך בתחלה על שני הכסויים: ורק פעם אחת הוא מברך. ומי לא מודה הרא"ש שאם לא בירך על כיסוי ראשון עד שחזר וכיסה שנייה: שאינו מברך רק פעם אחת על שתיהן:
5
ו׳קצת ישוב לדבריו ז"ל
איברא אין להקשות מכח זה על הט"ז דלפ"ז אדרבה הי"ל להוכיח ההיפך משם: דמדלא מברך ב"פ גבי כיסוי כשכיסה ב"פ ולא בירך על הראשונה כדכתיבנא דבהא מיהת מודה הרא"ש. נשמע מנה אם כך בברכת המצות. לא כ"ש בהודאה. שיש סברא יותר להפטר בהודאה אחת על הנאות רבות. דאמר לך הרב בט"ז שאני ברכת המצות דבעינן לברוכה קודם לעשייתן: וכשעברה עשיית המצוה שוב אי אפשר לברך עליה (אע"פ שאין כן דעת הרב בהגהת ש"ע במוחלט כדמוכח ממה שכתב בי"ד גבי כיסוי. ועוד אף לאותה דעה תיכף לעשיית המצוה צריך לברך עליה ודוק) משא"כ בהודאה דזמנה אחר ההנאה. ועל כן יש לה תשלומין אפילו אחר זמן מופלג משעת הנאתו. וכדעת קצת לעיל בסי' ו' דהיינו טעמייהו דהמסדרים הברכות בשחר בבית הכנסת ולא בעת ההנאה. אלא שאין דעתינו כך וכמו שאני עתיד לבאר בסמוך בעז"ה: ומעתה אחר שלא הספיקו לנו דברי הרב בעל ט"ז ז"ל בזה. נחזי אנן להפוך בזכותו של דעת הגאון:
איברא אין להקשות מכח זה על הט"ז דלפ"ז אדרבה הי"ל להוכיח ההיפך משם: דמדלא מברך ב"פ גבי כיסוי כשכיסה ב"פ ולא בירך על הראשונה כדכתיבנא דבהא מיהת מודה הרא"ש. נשמע מנה אם כך בברכת המצות. לא כ"ש בהודאה. שיש סברא יותר להפטר בהודאה אחת על הנאות רבות. דאמר לך הרב בט"ז שאני ברכת המצות דבעינן לברוכה קודם לעשייתן: וכשעברה עשיית המצוה שוב אי אפשר לברך עליה (אע"פ שאין כן דעת הרב בהגהת ש"ע במוחלט כדמוכח ממה שכתב בי"ד גבי כיסוי. ועוד אף לאותה דעה תיכף לעשיית המצוה צריך לברך עליה ודוק) משא"כ בהודאה דזמנה אחר ההנאה. ועל כן יש לה תשלומין אפילו אחר זמן מופלג משעת הנאתו. וכדעת קצת לעיל בסי' ו' דהיינו טעמייהו דהמסדרים הברכות בשחר בבית הכנסת ולא בעת ההנאה. אלא שאין דעתינו כך וכמו שאני עתיד לבאר בסמוך בעז"ה: ומעתה אחר שלא הספיקו לנו דברי הרב בעל ט"ז ז"ל בזה. נחזי אנן להפוך בזכותו של דעת הגאון:
6
ז׳הנ' לייש' דעת הגאון באופן נאה
ונראה לי לפי מיעוט דעתי דהא מלתא תליא בפלוגתא דאיתא לעיל סימן ו' אם ברכת אלהי נשמה צריך להסמיכה לברכת אשר יצר. דמשום הכי אינה פותחת בברוך. או א"צ להסמיכה. משום דברכת הודאה היא חשובה. והוא הטעם שאין פתיחתה בברוך. דמסתברא לענ"ד מאן דס"ל בברכת אלהי נשמה דלא מיקריא ברכת הודאה. הכי נמי ברכת אשר יצר דבשחרית אינה נקראת ברכת הודאה. אלא סדר ברכות הוא שתקנו חז"ל ברכות הללו בבוקר. כמו תפילת י"ח דעמידה. ואפילו לא נתחייב בהן. צריך לאמרן כי תפלה. והיינו נמי טעמא דהר"ד אבודרהם שהובא לעיל בסי' ד' דכתב שמברך אשר יצר בין עשה צרכיו בין לא. וה"ה לשאר ברכות ההודאה שבשחר. שמברכין אותן כסדרן. אפילו לא בא לידי הנאתן. לפי שעל מנהגו של עולם נתקנו. וכמ"ש הרב בעל הגהת ש"ע סי' מ"ו. ואית לי לאוקמה הך דהגאון בהטיל מים בשחר ולא בירך אשר יצר. ושוב הטיל שנית. דלא מיפטר בברכה אחת: משום דס"ל שכבר נתחייב פעם אחת אפילו לא היה מטיל כלל. מחמת סדר ברכות של שחר כנזכר ואע"ג דבמטיל מים בשחר סגי ליה נמי בברכה אחת לבד. זהו מפני שבשביל כך נתקן מתחילה לפי שדרך רוב בני אדם לעשות צרכיהם כשיעורו משנתם. מכל מקום כשהטיל מים ב"פ לא די לו בברכה אחת. כמו בתפלה דבעיא תשלומין. דלדעת הגאון הך ברכה נמי חובה היא ולתפלה דמיא לפום מאי דאמרן. ולא לברכת המזון דאכילה דהיא ברכת הנאה. דלמאי דפרישית בדעת הגאון אין לזו דין ברכת ההנאה. וממילא אזדא לה קושית האחרונים ז"ל. דלא הוי קשיא להו אלא משום דפשיטא להו דברכת הודאה היא. כך נראה לע"ד נכון והרבה יש לסייע סברא זו. אלא שאין רצונינו באריכות:
ונראה לי לפי מיעוט דעתי דהא מלתא תליא בפלוגתא דאיתא לעיל סימן ו' אם ברכת אלהי נשמה צריך להסמיכה לברכת אשר יצר. דמשום הכי אינה פותחת בברוך. או א"צ להסמיכה. משום דברכת הודאה היא חשובה. והוא הטעם שאין פתיחתה בברוך. דמסתברא לענ"ד מאן דס"ל בברכת אלהי נשמה דלא מיקריא ברכת הודאה. הכי נמי ברכת אשר יצר דבשחרית אינה נקראת ברכת הודאה. אלא סדר ברכות הוא שתקנו חז"ל ברכות הללו בבוקר. כמו תפילת י"ח דעמידה. ואפילו לא נתחייב בהן. צריך לאמרן כי תפלה. והיינו נמי טעמא דהר"ד אבודרהם שהובא לעיל בסי' ד' דכתב שמברך אשר יצר בין עשה צרכיו בין לא. וה"ה לשאר ברכות ההודאה שבשחר. שמברכין אותן כסדרן. אפילו לא בא לידי הנאתן. לפי שעל מנהגו של עולם נתקנו. וכמ"ש הרב בעל הגהת ש"ע סי' מ"ו. ואית לי לאוקמה הך דהגאון בהטיל מים בשחר ולא בירך אשר יצר. ושוב הטיל שנית. דלא מיפטר בברכה אחת: משום דס"ל שכבר נתחייב פעם אחת אפילו לא היה מטיל כלל. מחמת סדר ברכות של שחר כנזכר ואע"ג דבמטיל מים בשחר סגי ליה נמי בברכה אחת לבד. זהו מפני שבשביל כך נתקן מתחילה לפי שדרך רוב בני אדם לעשות צרכיהם כשיעורו משנתם. מכל מקום כשהטיל מים ב"פ לא די לו בברכה אחת. כמו בתפלה דבעיא תשלומין. דלדעת הגאון הך ברכה נמי חובה היא ולתפלה דמיא לפום מאי דאמרן. ולא לברכת המזון דאכילה דהיא ברכת הנאה. דלמאי דפרישית בדעת הגאון אין לזו דין ברכת ההנאה. וממילא אזדא לה קושית האחרונים ז"ל. דלא הוי קשיא להו אלא משום דפשיטא להו דברכת הודאה היא. כך נראה לע"ד נכון והרבה יש לסייע סברא זו. אלא שאין רצונינו באריכות:
7
ח׳ומתוקן ומקובל מאד ע"פ שטת הגאונים דאזדו לטעמייהו
ואם תסתכל בעין יפה בההיא דלעיל דברכת אלהי נשמה בעיא סמיכה לברכה שלפניה כדאיתא בטור משמא דגאונים: תדע דלדידהו אין לה מקום אלא אחר ברכת אשר יצר. הא על כרחך צריך אתה לומר שכבר נתחייב בברכת א"י אפילו לא עשה צרכיו. שאל"כ לא יברך גם ברכת אלהי נשמה כשלא עשה צרכיו (שהרי זמנה מיד בקומו עמש"ל בסמוך בס"ד. ולא שמענו מעולם שתסמך לברכת אחרות וק"ל) וזה לא עלה על דעת שום אדם. אלא בודאי אליבא דמ"ד הא דצריך להסמיך. דין שני אלו הברכות שוה שנתקנו לאומרם בבוקר. אע"פ שלא עשה צרכיו. וכמו שברכת אלהי נשמה אין לה תנאי. כן ברכת אשר יצר. ועל כן סמוכים הם לעד לעולם בין עשה צרכיו או לא. ואתה תחזה מישרים. דההיא נמי הגאונים אמרוה. והשתא האי גאון דנ"ד דמצריך לברך ב"פ אשר יצר. אמרה נמי לההיא דלעיל. ואזיל לשטתיה על מקומו יבוא בשלום. ולא נעלם ממני שיש דוחק קצת בפירושי זה בדברי הגאון דסתמא אמרה למילתיה. ומשמע דאפילו במטיל מים ב"פ בכל שעה מהיום אף לאחר שבירך אשר יצר בבוקר סבר נמי הכי. וכן נראה מסתימת לשון הש"ע. מכל מקום דייני שמצאתי מקום לדבריו ושיש לקיים סברתו באופן מה שלא תקשה עליו מה שהקשו. והדין עכ"פ דין אמת בהך גוונא אליבא דגאונים הנ"ל כפי מה שעשינו לו סמוכות בעז"ה.
ואם תסתכל בעין יפה בההיא דלעיל דברכת אלהי נשמה בעיא סמיכה לברכה שלפניה כדאיתא בטור משמא דגאונים: תדע דלדידהו אין לה מקום אלא אחר ברכת אשר יצר. הא על כרחך צריך אתה לומר שכבר נתחייב בברכת א"י אפילו לא עשה צרכיו. שאל"כ לא יברך גם ברכת אלהי נשמה כשלא עשה צרכיו (שהרי זמנה מיד בקומו עמש"ל בסמוך בס"ד. ולא שמענו מעולם שתסמך לברכת אחרות וק"ל) וזה לא עלה על דעת שום אדם. אלא בודאי אליבא דמ"ד הא דצריך להסמיך. דין שני אלו הברכות שוה שנתקנו לאומרם בבוקר. אע"פ שלא עשה צרכיו. וכמו שברכת אלהי נשמה אין לה תנאי. כן ברכת אשר יצר. ועל כן סמוכים הם לעד לעולם בין עשה צרכיו או לא. ואתה תחזה מישרים. דההיא נמי הגאונים אמרוה. והשתא האי גאון דנ"ד דמצריך לברך ב"פ אשר יצר. אמרה נמי לההיא דלעיל. ואזיל לשטתיה על מקומו יבוא בשלום. ולא נעלם ממני שיש דוחק קצת בפירושי זה בדברי הגאון דסתמא אמרה למילתיה. ומשמע דאפילו במטיל מים ב"פ בכל שעה מהיום אף לאחר שבירך אשר יצר בבוקר סבר נמי הכי. וכן נראה מסתימת לשון הש"ע. מכל מקום דייני שמצאתי מקום לדבריו ושיש לקיים סברתו באופן מה שלא תקשה עליו מה שהקשו. והדין עכ"פ דין אמת בהך גוונא אליבא דגאונים הנ"ל כפי מה שעשינו לו סמוכות בעז"ה.
8
ט׳אבל באמת לדידן ליתא ולא קיי"ל כותייהו בהא
אמנם לא מפני זה קירבנוה לדעה זו של גאון בשתי ידים. דלדידן ליתא כיון דקיי"ל בההיא דלעיל נמי דברכת אלהי נשמה ברכת הודאה היא. ומשו"ה הוא דאינה פותחת בברוך ויכול לאומרה בפני עצמה: וגם ברכת אשר יצר אין אנו מצריכין לברך בבוקר אם לא עשה צרכיו. ממילא אידחיא לה ההיא סברא: ויש לדמותה יותר לברכת המזון. דהודאה דכוותה היא. ועולה בפעם אחת להנאות הרבה. וכדעת האחרונים ז"ל. דאליבא דידן ולפום מאי דקיי"ל. מיהת שפיר קאמרי:
אמנם לא מפני זה קירבנוה לדעה זו של גאון בשתי ידים. דלדידן ליתא כיון דקיי"ל בההיא דלעיל נמי דברכת אלהי נשמה ברכת הודאה היא. ומשו"ה הוא דאינה פותחת בברוך ויכול לאומרה בפני עצמה: וגם ברכת אשר יצר אין אנו מצריכין לברך בבוקר אם לא עשה צרכיו. ממילא אידחיא לה ההיא סברא: ויש לדמותה יותר לברכת המזון. דהודאה דכוותה היא. ועולה בפעם אחת להנאות הרבה. וכדעת האחרונים ז"ל. דאליבא דידן ולפום מאי דקיי"ל. מיהת שפיר קאמרי:
9
י׳והלכת' כהכרע' האחרונים ולא מטעמייהו
ועוד אני מוסיף בה דברים דהשתא דאתינן להכי דא"י ברכת הודאה היא. טפי מסתבר דמכי עברה לה שעתא דההיא הנאה. תו לא חזי לאודויי עלה. דהיינו נמי טעמא דברכת המזון (דאינו מברך אחר שנתעכל המזון שבמעיו) דמכי אזלא לה הנאה דשביעה. לא מבעי לאינש לברוכי עלה. ואע"ג דשל תורה היא. מיפטר מנה כד חלפא שעתא דהנאה. וכן כולהו ברכות ההודאה דבשחר. העיקר והנכון לאומרן בשעת הנאתן. וכלישנא דתלמודא כד מיתער משנתיה מברך הנותן כד משי ידיה ענט"י וכן כולהון. ומי סני לתלמודא לאשמועינן בלישנא קלילא הני ברכתא דמיבעי לברוכי בצפרא. אלא ודאי לכי מצטריך להו תקנינהו (ועיין בסי' מ"ו בב"י. ואע"ג דמייתי התם בשם הגאון שדחק עצמו ליישב זה. אינו נראה. ואיהו גופיה לא ס"ל הכי) וסמוך להנאה הודאה ואין לאחרן. אלא כמנהג בני ספרד כדלעיל. וא"כ הגאון לטעמיה דס"ל דחובה היא. לתפלה מדמי לה. ברם אנן דאית לן דהודאה היא. ועל הנאה מברכינן לה בסמוך דוקא. אבל לאחר זמן אין לה תשלומין. על כן נפטר בברכה אחת על שתי הטלות. וזה בהיפך מדעת הרבנים האחרונים ז"ל. דאינהו סבור ברכה אחת עולה לשני פעמים. ולא היא ראשונה עבר זמנה ואין לה תקנה. מכי אזיל הנאתה. מאחר שכבר הוצרך להטיל מים שנית. ששוב אינה נרגשת הנאה ראשונה. משו"ה לא איבעי ליה תו לאודויי ולברוכי עלה. כגוונא דברכת המזון דמשנתעכל המזון וחזר לרעבונו אזיל ליה חיובא דברכת המזון דו"ק. הכין מתחזי לי בס"ד ברירא דמלתא:
ועוד אני מוסיף בה דברים דהשתא דאתינן להכי דא"י ברכת הודאה היא. טפי מסתבר דמכי עברה לה שעתא דההיא הנאה. תו לא חזי לאודויי עלה. דהיינו נמי טעמא דברכת המזון (דאינו מברך אחר שנתעכל המזון שבמעיו) דמכי אזלא לה הנאה דשביעה. לא מבעי לאינש לברוכי עלה. ואע"ג דשל תורה היא. מיפטר מנה כד חלפא שעתא דהנאה. וכן כולהו ברכות ההודאה דבשחר. העיקר והנכון לאומרן בשעת הנאתן. וכלישנא דתלמודא כד מיתער משנתיה מברך הנותן כד משי ידיה ענט"י וכן כולהון. ומי סני לתלמודא לאשמועינן בלישנא קלילא הני ברכתא דמיבעי לברוכי בצפרא. אלא ודאי לכי מצטריך להו תקנינהו (ועיין בסי' מ"ו בב"י. ואע"ג דמייתי התם בשם הגאון שדחק עצמו ליישב זה. אינו נראה. ואיהו גופיה לא ס"ל הכי) וסמוך להנאה הודאה ואין לאחרן. אלא כמנהג בני ספרד כדלעיל. וא"כ הגאון לטעמיה דס"ל דחובה היא. לתפלה מדמי לה. ברם אנן דאית לן דהודאה היא. ועל הנאה מברכינן לה בסמוך דוקא. אבל לאחר זמן אין לה תשלומין. על כן נפטר בברכה אחת על שתי הטלות. וזה בהיפך מדעת הרבנים האחרונים ז"ל. דאינהו סבור ברכה אחת עולה לשני פעמים. ולא היא ראשונה עבר זמנה ואין לה תקנה. מכי אזיל הנאתה. מאחר שכבר הוצרך להטיל מים שנית. ששוב אינה נרגשת הנאה ראשונה. משו"ה לא איבעי ליה תו לאודויי ולברוכי עלה. כגוונא דברכת המזון דמשנתעכל המזון וחזר לרעבונו אזיל ליה חיובא דברכת המזון דו"ק. הכין מתחזי לי בס"ד ברירא דמלתא:
10
י״אונ"מ לדינא אם הוצרך להטיל מים פעם ב' קוד' שבירך על האחד לדברי הרבנים הנ"ל מברך תחילה על הראשונה. ולדברינו בזו ג"כ א"ל לברך אלא פ"א אחר שיטיל שנית ונראין דברינו
ומיהא מודינא אף דלכתחילה תיכף להנאה ברכה. אפ"ה בדיעבד בעי ברוכי. דכל שעתא דמרגיש בההיא הנאה. אכתי זימניה הוא. טפי לא. ונפקא. מנה. דלפי סברת הגאונים האחרונים ז"ל לעולם צריך לברך על ההנאה אפילו כבר חלף ועבר זמנה לגמרי. ובנדון דידן היכי דמי כגון שהטיל מים פעם אחת ולא בירך אשר יצר עד שנצרך להטיל פעם שניה. אומרים לזה שיברך קודם שיטיל שנית משום דעדיין לא נפטר מחיוב הברכה דרמי עליה. ואינו רשאי להמתין עד שיטיל פעם ב' לפטור עצמו בברכה אחת: כיון שתחלה לא היה דעתו על זה להטיל ב"פ ולפטור שניהם בברכה אחת. (ואפשר אפילו הוה דעתיה עלייהו מעיקרא. נמי לא מהני לכתחילה בדבר שאינו בידו לעשותו בבת אחת כי הא) דיינו אם נפטור אותו בדיעבד בברכה אחת. אבל לפום מאי דאמינא בס"ד אינו רשאי לברך עוד משעה שהוצרך לנקביו שנייה. דההיא שעתא ודאי עברה לה ההנאה. וקרוב אני לומר שהיא ברכה לבטלה. וק"ו מבה"מ דאורייתא. והם דברים נכוחים למבין ומוכרחין בטעמן. אע"פ שאינני כדאי לחלוק על רבותינו ז"ל. ותו הא דידן עדיפא בלא"ה דאין לברך ולהודות לשמו יתברך בגוף מטונף כדרך שאמרו בתפלה:
ומיהא מודינא אף דלכתחילה תיכף להנאה ברכה. אפ"ה בדיעבד בעי ברוכי. דכל שעתא דמרגיש בההיא הנאה. אכתי זימניה הוא. טפי לא. ונפקא. מנה. דלפי סברת הגאונים האחרונים ז"ל לעולם צריך לברך על ההנאה אפילו כבר חלף ועבר זמנה לגמרי. ובנדון דידן היכי דמי כגון שהטיל מים פעם אחת ולא בירך אשר יצר עד שנצרך להטיל פעם שניה. אומרים לזה שיברך קודם שיטיל שנית משום דעדיין לא נפטר מחיוב הברכה דרמי עליה. ואינו רשאי להמתין עד שיטיל פעם ב' לפטור עצמו בברכה אחת: כיון שתחלה לא היה דעתו על זה להטיל ב"פ ולפטור שניהם בברכה אחת. (ואפשר אפילו הוה דעתיה עלייהו מעיקרא. נמי לא מהני לכתחילה בדבר שאינו בידו לעשותו בבת אחת כי הא) דיינו אם נפטור אותו בדיעבד בברכה אחת. אבל לפום מאי דאמינא בס"ד אינו רשאי לברך עוד משעה שהוצרך לנקביו שנייה. דההיא שעתא ודאי עברה לה ההנאה. וקרוב אני לומר שהיא ברכה לבטלה. וק"ו מבה"מ דאורייתא. והם דברים נכוחים למבין ומוכרחין בטעמן. אע"פ שאינני כדאי לחלוק על רבותינו ז"ל. ותו הא דידן עדיפא בלא"ה דאין לברך ולהודות לשמו יתברך בגוף מטונף כדרך שאמרו בתפלה:
11
י״בויצא לנו מהאמור שעכ"פ דעת רבינו בב"י בפסק זה שקבעו בש"ע להלכה פליאה נשגבה בעינינו. דארכביה אתרי ריכשי. דאיהו ז"ל פסיק ותני בברכת אלהי נשמה דהודאה היא. ולא כהגאונים. והכי ס"ל נמי בברכת אשר יצר שאם לא הוצרך לנקביו אינה מברך אותה בבוקר. א"כ מה ראה כאן לפסוק כדעת הגאון. ועוד שכתב בסתם דמשמע כל היום דינא הכי. כשהטיל מים ב' פעמים והפסיק ביניהם בהסח הדעת צריך לברך שתי פעמים. אין בידי ליישבו. ע"כ לא אבוש לומר שלא ירדתי לסוף דעתו ז"ל הרחבה והעמוקה. וגבהו דרכיו מדרכינו. ולהכריע הלכה למעשה לא הוזקקנו כי למדה זו לא באנו. ברם נראין דברי רבותינו האחרונים ז"ל והכרעתן. להקל בספק ברכות ועלינו לסור למשמעתן. ומה שהוספנו מדעתינו הקלה המעיין הנבון יראה ויבחר: עד כאן לשוני שם בחיבורי. ואתה אהו' ברור לך היפה מסלתי ומשמני. כי אתה תבחר לא אני. נאם הטרוד יעבץ ס"ט כותב בברודא התפה"ל:
12