שאילת יעבץ, חלק א קנ״אSheilat Yaavetz, Volume I 151
א׳אשר ביקש ממני מעכ"ת לידע מה שיישבתי בלשון הגה"ה דש"ע י"ד ספ"ו בענין אפרוח שנולד מביצת טרפה ונבלה מותר שכתב בהג"ה וי"א דלא נהיגין ולכתחלה יזהר עכ"ל:
1
ב׳תשובה
2
ג׳לשון הגה"ה דש"ע י"ד ספ"ו דחוי מכל האחרונים חוזר ונראה
הך מילתא אמינא לה כי הוינא טליא וקלסוה חבירי ורבותי. ואעתיק לו מ"ש בס"ד שם בימי חרפי וז"ל. האחרונים ז"ל דחו להג"ה זו בשתי ידים. ובעט"ז השמיטה והסכים על ידו הרב המובהק בש"ך ז"ל וכתב מה לנו להחמיר בדבר שנמצא מפורש בש"ס להתיר. גם הרב בהג"ה עצמו הודה על עלבונה ולא בוש. כמ"ש בש"ך משמו שאין טעם לדבר. ועלובה עסה שנחתומה מעיד עליה. עכ"ז אני אומר לקרבה ולפרשה בדרך שתסכים להלכה ע"פ דין התלמוד. ומחזיקנא טיבותא לרישא דדהבא בט"ז ז"ל דדלי לן כספ"א. נכספה וחשקה נפשי לשום לב אליה אולי יש מקום לקיימה. אחר שגם הוא ז"ל חתר אל הקיר. להקר קצת רתיחת השגת האחרונים ז"ל. והפשירה מעט לתת ידים לישבה. אלא שלא עלתה לו ז"ל כהוגן כניכר מכותלי דבריו. כי מאין הרגלים לבדות מלבנו ולחדש גזרות אחר חתימת התלמוד. אם לא חשו חז"ל והתירו בפירוש. לא דייך במה שאסרה תורה ובאו חכמים העומדים על המשמר והוסיפו חומר במקום שראו לגדור ולהתרחק מן האיסור. אין לך אלא מה שאמרו וגזרו הם (וכבר אמרו בירו' ששמואל כפה לרב שרצה להחמיר על עצמו בשמן ש"ג. ואמר ליה אכול. ואי לא כתיבנא עליך זקן ממרא) ולזה רמז הרב בצ"ע לתרץ. ותדע שהרי הטבל ומ"ש גידוליהן מותרין בדבר שזרעו כלה. ולמה לא גזרו בהן משום ה"ט דלא ליתי לידי תקלה. וגדולה מזו שנינו בערלה אין נוטעין אגוז של ערלה. ואמרינן עלה דאם נטע והבריך מותר לר"י דקיי"ל כוותיה. ואע"ג דערלה מאיסורי הנאה היא. אפ"ה לא גזרינן בגידוליה ומותרין:
הך מילתא אמינא לה כי הוינא טליא וקלסוה חבירי ורבותי. ואעתיק לו מ"ש בס"ד שם בימי חרפי וז"ל. האחרונים ז"ל דחו להג"ה זו בשתי ידים. ובעט"ז השמיטה והסכים על ידו הרב המובהק בש"ך ז"ל וכתב מה לנו להחמיר בדבר שנמצא מפורש בש"ס להתיר. גם הרב בהג"ה עצמו הודה על עלבונה ולא בוש. כמ"ש בש"ך משמו שאין טעם לדבר. ועלובה עסה שנחתומה מעיד עליה. עכ"ז אני אומר לקרבה ולפרשה בדרך שתסכים להלכה ע"פ דין התלמוד. ומחזיקנא טיבותא לרישא דדהבא בט"ז ז"ל דדלי לן כספ"א. נכספה וחשקה נפשי לשום לב אליה אולי יש מקום לקיימה. אחר שגם הוא ז"ל חתר אל הקיר. להקר קצת רתיחת השגת האחרונים ז"ל. והפשירה מעט לתת ידים לישבה. אלא שלא עלתה לו ז"ל כהוגן כניכר מכותלי דבריו. כי מאין הרגלים לבדות מלבנו ולחדש גזרות אחר חתימת התלמוד. אם לא חשו חז"ל והתירו בפירוש. לא דייך במה שאסרה תורה ובאו חכמים העומדים על המשמר והוסיפו חומר במקום שראו לגדור ולהתרחק מן האיסור. אין לך אלא מה שאמרו וגזרו הם (וכבר אמרו בירו' ששמואל כפה לרב שרצה להחמיר על עצמו בשמן ש"ג. ואמר ליה אכול. ואי לא כתיבנא עליך זקן ממרא) ולזה רמז הרב בצ"ע לתרץ. ותדע שהרי הטבל ומ"ש גידוליהן מותרין בדבר שזרעו כלה. ולמה לא גזרו בהן משום ה"ט דלא ליתי לידי תקלה. וגדולה מזו שנינו בערלה אין נוטעין אגוז של ערלה. ואמרינן עלה דאם נטע והבריך מותר לר"י דקיי"ל כוותיה. ואע"ג דערלה מאיסורי הנאה היא. אפ"ה לא גזרינן בגידוליה ומותרין:
3
ד׳ומ"ש הט"ז אינו נראה
ודמיון התרומה שדימה בט"ז במ"כ אינו עולה יפה. דהא אית בה נמי טעמא אחרינא דמעלה עשו בה כדמסיק פכ"ש. ולא משום הך גזרה דשהייה בלחוד. וגם משום הפסד תרומה מכהן נגעו בה. על כן אני אומר בר מההיא דחידוש הוא ולא נילף מנה:
ודמיון התרומה שדימה בט"ז במ"כ אינו עולה יפה. דהא אית בה נמי טעמא אחרינא דמעלה עשו בה כדמסיק פכ"ש. ולא משום הך גזרה דשהייה בלחוד. וגם משום הפסד תרומה מכהן נגעו בה. על כן אני אומר בר מההיא דחידוש הוא ולא נילף מנה:
4
ה׳דא תהא למיקם בפירוש הגה"ה הנ"ל שלכתחלה יזהר שלא להושיב תרנגולת על ביצת טרפה לגדל אפרוחים
איברא לדידי חזי לי דדברי הגה"ה נכונים אע"פ שדחאוה האחרונים ז"ל. ואדרבה פשיטא לן שהם דברים נכוחים מאד ומוכרחים. ולא מטעמא דבט"ז ז"ל משום חששה רחוקה אשר לא שיערוה אבותינו ורבותינו ז"ל. דמשו"ה לא ניחא ליה ולדידן לק"מ בס"ד. אנן לענ"ד הש"ך והט"ז לא כיוונו יפה במ"כ בפירוש הגה"ה וכוונת האו"ה אשר ממנו לוקחה (שלדעתי אינו חולק עמ"ש בש"ע. דאפשר מרא דההיא שמעתא איהו נמי מודה בהא. ואינו אלא תוספת) שרוצה לומר אע"פ שמותר האפרוח בדיעבד. אבל לכתחלה יזהר שלא להושיב תרנגולת על ביצת טרפה. ועד"ז לק"מ מהגמרא דתמורה. דהא דמסקינן להיתירא. היינו דווקא דיעבד. אבל מ"מ אין לעשות כן לכתחלה:
איברא לדידי חזי לי דדברי הגה"ה נכונים אע"פ שדחאוה האחרונים ז"ל. ואדרבה פשיטא לן שהם דברים נכוחים מאד ומוכרחים. ולא מטעמא דבט"ז ז"ל משום חששה רחוקה אשר לא שיערוה אבותינו ורבותינו ז"ל. דמשו"ה לא ניחא ליה ולדידן לק"מ בס"ד. אנן לענ"ד הש"ך והט"ז לא כיוונו יפה במ"כ בפירוש הגה"ה וכוונת האו"ה אשר ממנו לוקחה (שלדעתי אינו חולק עמ"ש בש"ע. דאפשר מרא דההיא שמעתא איהו נמי מודה בהא. ואינו אלא תוספת) שרוצה לומר אע"פ שמותר האפרוח בדיעבד. אבל לכתחלה יזהר שלא להושיב תרנגולת על ביצת טרפה. ועד"ז לק"מ מהגמרא דתמורה. דהא דמסקינן להיתירא. היינו דווקא דיעבד. אבל מ"מ אין לעשות כן לכתחלה:
5
ו׳ולדידי איסורא נמי איכא ושמא אפי' בדיעבד אסורה באכילה למי שנעשה בשבילו
וחילי דידי לאסור לכתחלה ממתני' דערלה דאין נוטעין אגוז וכו' דאייתינן לעיל. וקיי"ל דהכי הילכתא. והרי יש לדון ק"ו. מה התם דזו"ג. אפ"ה אסור לכתחלה. כ"ש כשאין שם גורם אחר כ"א האיסור לבדו כמו בביצה ודוק. ולא זו באיסורי הנאה דקיי"ל בכל דוכתא זוז"ג אסור מיהת לכתחלה כמו בע"ז וערלה. אלא גם בשאר איסורין דקילי. דהרי בטבל שנינו ג"כ גידוליו מותרין. ואעפ"כ לכתחלה אסור לזרוע את הטבל (ועיין סי' ס' בהג"ה ובש"ך דוק) א"כ הך מותר דביצה נמי דכוותיה. דלכתחלה עכ"פ אסור לעשות כן לגרום להיות נוצר אפרוח מן הביצה כדי לאוכלו ולאו כל דכן הוא דהכא איסורא לחוד קגרים (ואולי אפי' האפרוח אסור למי שהושיב התרנגולת על הביצה האסורה. כדין המבטל איסור שאע"פ שאם ביטלו מבוטל בכל אופן שיהיה. אעפ"כ נאסר למבטל עצמו. ה"ה הכא לא שנא. כיון דלכתחלה אסור. הו"ל בכלל מבטל איסורין. וגמרא דתמורה לא נחית אלא להיתר האפרוח מצד עצמו וק"ל. ) כנלע"ד נכון מאד. ולא אחשוב יסופק בו כלל. שלכך נתכוין באו"ה שממנו יצא לבהג"ה חידוש זה. ומשמים האירו עיני בדבר זה שלא יהא לבטלה. ולא כמו שחשבו האחרונים ז"ל. כי לאכול האפרוח ודאי לית דחש לה ולית דין ודיין דמותר לכתחלה למי שלא נעשה בשבילו. ופשיטא לדעת רש"י בתמורה דאפי' ללישנא קמא התם לא בעי למימר דאסור אלא לגבוה. אבל להדיוט שרי לכ"ע. ואפי' להתו' שם י"ל דהכא מודו וק"ל. מ"מ איך שיהא במסקנא שרי לד"ה אף לגבוה. ולאו ק"ו הוא מולד דפליגי ביה וקיי"ל כרבנן (כדאיפסיקא הילכתא בסע"ט ולא הגיה שם הרב כלום להחמיר בו לכתחלה) באפרוח דכ"ע מודו דשרי. לא כל שכן שמותר אפי' לכתחלה. אלא ע"כ פירוש הג"ה זו כדאמרן. והריני כמוסיף על דבריה שלא די באזהרה קלה (כלשון הג"ה) אבל אסור ממש הוא לכתחלה. כמ"ש משום דדמי למבטל איסור. וכאגוז של ערלה וטבל שאסור לגרום להם היתר ע"י נטיעה וזריעה. עם שגם הם מתבטלין בקרקע. זה ברור יעבץ ס"ט:
וחילי דידי לאסור לכתחלה ממתני' דערלה דאין נוטעין אגוז וכו' דאייתינן לעיל. וקיי"ל דהכי הילכתא. והרי יש לדון ק"ו. מה התם דזו"ג. אפ"ה אסור לכתחלה. כ"ש כשאין שם גורם אחר כ"א האיסור לבדו כמו בביצה ודוק. ולא זו באיסורי הנאה דקיי"ל בכל דוכתא זוז"ג אסור מיהת לכתחלה כמו בע"ז וערלה. אלא גם בשאר איסורין דקילי. דהרי בטבל שנינו ג"כ גידוליו מותרין. ואעפ"כ לכתחלה אסור לזרוע את הטבל (ועיין סי' ס' בהג"ה ובש"ך דוק) א"כ הך מותר דביצה נמי דכוותיה. דלכתחלה עכ"פ אסור לעשות כן לגרום להיות נוצר אפרוח מן הביצה כדי לאוכלו ולאו כל דכן הוא דהכא איסורא לחוד קגרים (ואולי אפי' האפרוח אסור למי שהושיב התרנגולת על הביצה האסורה. כדין המבטל איסור שאע"פ שאם ביטלו מבוטל בכל אופן שיהיה. אעפ"כ נאסר למבטל עצמו. ה"ה הכא לא שנא. כיון דלכתחלה אסור. הו"ל בכלל מבטל איסורין. וגמרא דתמורה לא נחית אלא להיתר האפרוח מצד עצמו וק"ל. ) כנלע"ד נכון מאד. ולא אחשוב יסופק בו כלל. שלכך נתכוין באו"ה שממנו יצא לבהג"ה חידוש זה. ומשמים האירו עיני בדבר זה שלא יהא לבטלה. ולא כמו שחשבו האחרונים ז"ל. כי לאכול האפרוח ודאי לית דחש לה ולית דין ודיין דמותר לכתחלה למי שלא נעשה בשבילו. ופשיטא לדעת רש"י בתמורה דאפי' ללישנא קמא התם לא בעי למימר דאסור אלא לגבוה. אבל להדיוט שרי לכ"ע. ואפי' להתו' שם י"ל דהכא מודו וק"ל. מ"מ איך שיהא במסקנא שרי לד"ה אף לגבוה. ולאו ק"ו הוא מולד דפליגי ביה וקיי"ל כרבנן (כדאיפסיקא הילכתא בסע"ט ולא הגיה שם הרב כלום להחמיר בו לכתחלה) באפרוח דכ"ע מודו דשרי. לא כל שכן שמותר אפי' לכתחלה. אלא ע"כ פירוש הג"ה זו כדאמרן. והריני כמוסיף על דבריה שלא די באזהרה קלה (כלשון הג"ה) אבל אסור ממש הוא לכתחלה. כמ"ש משום דדמי למבטל איסור. וכאגוז של ערלה וטבל שאסור לגרום להם היתר ע"י נטיעה וזריעה. עם שגם הם מתבטלין בקרקע. זה ברור יעבץ ס"ט:
6