שאילת יעבץ, חלק א קנ״בSheilat Yaavetz, Volume I 152
א׳סופר שהשמיט יו"ד בשם אלהינו מה דינו ותיקונו:
1
ב׳יו"ד אלהינו ושבשאר הנטיות שהשמיטה הסופר אין לתלותה אע"פ שבודאי אינה שרשית כב"מב ולא כבט"ז מ"מ עיקרית היא בלי ספק לענין קדושת השם ושני הרבנים הגדולים הנ"ל נסתבכו מאד בדבר פשוט הנוגע לידיעת דקדוק ל"הק בלשון אחרת ידברו בלעגי שפה רפה במ"כ נפלו במכשול ר"ל מהאי לישנא בישא דגידופא. ותוכחה מגולה מאהבה ללומדי תורה שיקפידו על לשונם כדי שתתקיים תורתם בידם כל אמרת אולה צרופה
תשובה דבר זה במחלוקת שנוי בין הרבנים האחרונים ז"ל. עיין בט"ז סרע"ו שהביא תשו' מ"ב שהסכים לתלות היו"ד משום שהיו"ד אינה שרשית אלא במשקל קדושינו יוצרינו. וכל אלהי היו"ד לסמיכות כו'. והט"ז השיב עליו שלפ"ד המוחק יו"ד של אלהי אינו לוקה מאחר שלדברי המ"ב יו"ד אלהי נטפל. ול"נ כלל מ"ש דהיו"ד היא לסמיכות ז"א כו' דמ"ש במלת קדושינו ודאי גם שם (לא כצ"ל) באה היו"ד להסמיך מלת קדוש לנ"ו שהרי מצינו כן בלא יו"ד כספנו כו' וכן במ"ש אלהי השמים כו' אלא ברור שהיו"ד אינו עושה דביקות אלא מורה על רבים כו' וכיון שהיו"ד מורה על רוב שררה היא שרשית ועיקרית עכ"ד. והאריך עוד באריכות לשון כבד מאד. וכוונתו רצויה בכל זה שבודאי זה דבר ברור שאין לספק בו שהיו"ד אלהי בציר"י היא מורה על הריבוי כמו בשם אלהים ממש אין שום חילוק. אלא ששם אלהים מופרד עומד. ואלהי סמוך לשלפניו והוקל בחסרון המ"ם. אם אמנם לשונו מגומגם מאד ומעורבב כי בלעגי שפה ידבר שלא כמנהג בעלי הדקדוק. אף אם צדק בזה שהיו"ד בעצם אינה אלא לסמיכות מ"מ במקרה הניקוד ר"ל הציר"י ודאי מורה על הסמיכות. הנחות משלים חסרון המ"ם. אבל ודאי עכ"ז לא הפסידה היו"ד עקריותה כנזכר. גם מה הרכבה זו שעושה במלות קדושינו וכספנו. כי האחד נסמך בכינוי הרבים והאחר בכינוי היחיד. ופשיטא שיש בשתיהן ענין הסמיכות הן שתבוא המלה ביו"ד או בזולתו. ויבוא הכינוי בשתי הדרכים ר"ל בין בשם הרבים כמו בנמשל קדושים בין ביחיד דהיינו קדוש. על כן לא היה לו להביא ראיה ממלת כספנו. כי שם היא מורה על כסף לשון יחיד. ואין זה הנדון. ואם היה כתוב כספינו ביו"ד אז היה לשון רבים. ומה זו ראיה על העדר יו"ד הרבים (ואמנם עדים אחרים נאמנים מצויים מאד במקרא על חסרון יו"ד הריבוי בכינוי. ואין כאן מקומם) אולי חשב הרב ז"ל שגם מלת כספנו היא לשון רבים חסר. ומשגה הוא שיצא מלפני השליט כי מלת במשקלו תוכיח. וכל זה למה והוא עזר כנגדו לאמת ולחזק דעת הרב במ"ב בענין יו"ד זו שאינה שרשית כמו שהוא האמת (אבל אינו מועיל כלל אל הדרוש) וכל זה פשוט ליודעים מעט בל"הק (והפלא מב' רבנים גדולים כאילו. עם היותם בלתי ערומים מדקדוק הלשון. נטפלו בדברים כאילו שאין להם שחר. ומשום דלא דייקי לישני במ"כ נכשלו עוד בדמיון במלת יוצרנו שאינה במציאות. והוא גידוף ר"ל. ה' יכפר בעד. מכאן תוכחה ללומדי תורה עוזבי המקרא שא"ל ידיעה והכרה בדקדוק הלשון על בוריו. כי לא ידעו במה יכשלו. ואם בארזים נפלה שלהבת יה מה יעשו עזו"בי קיר חרש''ת יהגו אך נכאים המצפצפים ומהגים ועוסקים בתורה שלא לשמה שאין דורנו דומה יפה ואינן עושים אלא לפנים. ע"כ לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו. ואת פועל ה' לא יביטו בביטוי ל"הק תכונתו ומוצאו כי נורא הוא גדול ורם. מבלעדו לא ירים איש את ידו ואת רגלו לקרבה אל מלאכת הקודש לעשות אותה ולצאת בה י"ח כראוי וד"ב הערה בקצרה) וכל האי שקלא וטריא למאי מהני. ומאי נ"מ בין תהיה היו"ד לסמיכות או לא. כי אף שבודאי אינה שרשית. הרי מכלל יו"ד הריבוי שבשם אלהים לא יצאה. ומאחר שהכל מודים ביו"ד שבאלהים שאינה נטפלת אלא ודאי היא נחשבת מעיקר השם ולא נסתפק בכך אדם מעולם. עם היות ודאי אין היו"ד בו שרשית לפי הדקדוק. כי שורש המלה הוא אלה. ועכ"ז אין הפרש בינה ובין שאר אותיות שרשיות שבשם. לכן בלי ספק עיקרית נקראת בין בתשלומו בין בחסרון המ"ם והסמכו. זה פשוט מאד. ותמיהא רבתא אהאי גברא רבה מר קשישא במ"ב. עם שכבר הראה שהי"ל ידיעה בחכמת הדקדוק (כנראה קצת כאן וכנודע מתוך מ"ש בשמו בענין קריאת טעמי הדברות. אבל אין ספרו בידי) מ"מ ברור הוא שכל הטורח הלז שלא לצורך. ביו"ד זו הצווחת קול קורא בגרון. שאיננה פורחת באויר כמקרה טפל ויסוד הנופל והדבור בזה יתרון:
תשובה דבר זה במחלוקת שנוי בין הרבנים האחרונים ז"ל. עיין בט"ז סרע"ו שהביא תשו' מ"ב שהסכים לתלות היו"ד משום שהיו"ד אינה שרשית אלא במשקל קדושינו יוצרינו. וכל אלהי היו"ד לסמיכות כו'. והט"ז השיב עליו שלפ"ד המוחק יו"ד של אלהי אינו לוקה מאחר שלדברי המ"ב יו"ד אלהי נטפל. ול"נ כלל מ"ש דהיו"ד היא לסמיכות ז"א כו' דמ"ש במלת קדושינו ודאי גם שם (לא כצ"ל) באה היו"ד להסמיך מלת קדוש לנ"ו שהרי מצינו כן בלא יו"ד כספנו כו' וכן במ"ש אלהי השמים כו' אלא ברור שהיו"ד אינו עושה דביקות אלא מורה על רבים כו' וכיון שהיו"ד מורה על רוב שררה היא שרשית ועיקרית עכ"ד. והאריך עוד באריכות לשון כבד מאד. וכוונתו רצויה בכל זה שבודאי זה דבר ברור שאין לספק בו שהיו"ד אלהי בציר"י היא מורה על הריבוי כמו בשם אלהים ממש אין שום חילוק. אלא ששם אלהים מופרד עומד. ואלהי סמוך לשלפניו והוקל בחסרון המ"ם. אם אמנם לשונו מגומגם מאד ומעורבב כי בלעגי שפה ידבר שלא כמנהג בעלי הדקדוק. אף אם צדק בזה שהיו"ד בעצם אינה אלא לסמיכות מ"מ במקרה הניקוד ר"ל הציר"י ודאי מורה על הסמיכות. הנחות משלים חסרון המ"ם. אבל ודאי עכ"ז לא הפסידה היו"ד עקריותה כנזכר. גם מה הרכבה זו שעושה במלות קדושינו וכספנו. כי האחד נסמך בכינוי הרבים והאחר בכינוי היחיד. ופשיטא שיש בשתיהן ענין הסמיכות הן שתבוא המלה ביו"ד או בזולתו. ויבוא הכינוי בשתי הדרכים ר"ל בין בשם הרבים כמו בנמשל קדושים בין ביחיד דהיינו קדוש. על כן לא היה לו להביא ראיה ממלת כספנו. כי שם היא מורה על כסף לשון יחיד. ואין זה הנדון. ואם היה כתוב כספינו ביו"ד אז היה לשון רבים. ומה זו ראיה על העדר יו"ד הרבים (ואמנם עדים אחרים נאמנים מצויים מאד במקרא על חסרון יו"ד הריבוי בכינוי. ואין כאן מקומם) אולי חשב הרב ז"ל שגם מלת כספנו היא לשון רבים חסר. ומשגה הוא שיצא מלפני השליט כי מלת במשקלו תוכיח. וכל זה למה והוא עזר כנגדו לאמת ולחזק דעת הרב במ"ב בענין יו"ד זו שאינה שרשית כמו שהוא האמת (אבל אינו מועיל כלל אל הדרוש) וכל זה פשוט ליודעים מעט בל"הק (והפלא מב' רבנים גדולים כאילו. עם היותם בלתי ערומים מדקדוק הלשון. נטפלו בדברים כאילו שאין להם שחר. ומשום דלא דייקי לישני במ"כ נכשלו עוד בדמיון במלת יוצרנו שאינה במציאות. והוא גידוף ר"ל. ה' יכפר בעד. מכאן תוכחה ללומדי תורה עוזבי המקרא שא"ל ידיעה והכרה בדקדוק הלשון על בוריו. כי לא ידעו במה יכשלו. ואם בארזים נפלה שלהבת יה מה יעשו עזו"בי קיר חרש''ת יהגו אך נכאים המצפצפים ומהגים ועוסקים בתורה שלא לשמה שאין דורנו דומה יפה ואינן עושים אלא לפנים. ע"כ לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו. ואת פועל ה' לא יביטו בביטוי ל"הק תכונתו ומוצאו כי נורא הוא גדול ורם. מבלעדו לא ירים איש את ידו ואת רגלו לקרבה אל מלאכת הקודש לעשות אותה ולצאת בה י"ח כראוי וד"ב הערה בקצרה) וכל האי שקלא וטריא למאי מהני. ומאי נ"מ בין תהיה היו"ד לסמיכות או לא. כי אף שבודאי אינה שרשית. הרי מכלל יו"ד הריבוי שבשם אלהים לא יצאה. ומאחר שהכל מודים ביו"ד שבאלהים שאינה נטפלת אלא ודאי היא נחשבת מעיקר השם ולא נסתפק בכך אדם מעולם. עם היות ודאי אין היו"ד בו שרשית לפי הדקדוק. כי שורש המלה הוא אלה. ועכ"ז אין הפרש בינה ובין שאר אותיות שרשיות שבשם. לכן בלי ספק עיקרית נקראת בין בתשלומו בין בחסרון המ"ם והסמכו. זה פשוט מאד. ותמיהא רבתא אהאי גברא רבה מר קשישא במ"ב. עם שכבר הראה שהי"ל ידיעה בחכמת הדקדוק (כנראה קצת כאן וכנודע מתוך מ"ש בשמו בענין קריאת טעמי הדברות. אבל אין ספרו בידי) מ"מ ברור הוא שכל הטורח הלז שלא לצורך. ביו"ד זו הצווחת קול קורא בגרון. שאיננה פורחת באויר כמקרה טפל ויסוד הנופל והדבור בזה יתרון:
2
ג׳קדושת אותיות השם ב"ה ודאי לא בקריאה ולא בצחות ולא בשרשיות הדקדוק תליא כלל כט"ז ותימה שנסתבך בהוכחה
עוד כתב בט"ז ז"ל ושוב מביא מהר"ב שם ראיה וז"ל ובירו' נמי קחשיב ליה בין שמות הנטפלים כו' לא ידענא מה ראיה דהתם אלה"י בפת"ח קאמר שזה ודאי אינו עצם אלא כאומר אלוה שלי ואח"כ המדבר על רבים שנכללו עמו כו' אבל בציר"י ודאי לשון רבים כו' והרב מהר"ב כתב שם שהיו"ד פשיטא שנמחקת לת"ק כיון שאינה נקראת והיא נחה. וחס ליה להרב לומר כן דקדושת השם לא בקריאה תליא כמו ה"א אחרונה של אהיה ויו"ד של אלהיכם כו' אלא פשוט שאינה נמחקת עכ"ל. ובהא ודאי שפיר קאמר דאף אות הנחה היא מעיקר השם. ולא היה צריך גם בזו להוכיח דעתו מה"א אהיה ויו"ד אלהיכם שהיא עדיין בספק והוא הדרוש. הלא מוכיחה בצדה בשם אלהים. שגם בו היו"ד נחה. ומי איכא דסליק אדעתיה שהיא נטפלת. ואם מפני שעומדת באמצע השם. א"ה מאי מעליותא דמ"ם שגם היא אות נוספת ואינה שרשית כלל רק סימן הרבים כמו היו"ד ששניהם יחדו מורים תמיד שם הריבוי במוכרת. ומי עדיפא מיו"ד דקדמה ואפ"ה מיקריא נטפלת לדעת המ"ב. מפני שאינה שרשית אע"פ שאינה נופלת בשום מקום. ק"ו למ"ם אלהים שהרי נופלת ונחסרת בכינוי ובסמיכות שהיא עצמה תידון כנטפלת. והא בהדיא קאמר תלמודא שהוא שם שאינו נמחק. אלא ודאי לאו מילתא היא ולא בקריאה ובשורש המדקדקים תליא קדושת השם לענין שלא למחוק ופשוט מאד. ובחנם היה נבוך הרבט"ז לבקש עד המסייע מרחוק. כי קרוב הוא אליו בפיו ובשפתיו לספר אל חוק:
עוד כתב בט"ז ז"ל ושוב מביא מהר"ב שם ראיה וז"ל ובירו' נמי קחשיב ליה בין שמות הנטפלים כו' לא ידענא מה ראיה דהתם אלה"י בפת"ח קאמר שזה ודאי אינו עצם אלא כאומר אלוה שלי ואח"כ המדבר על רבים שנכללו עמו כו' אבל בציר"י ודאי לשון רבים כו' והרב מהר"ב כתב שם שהיו"ד פשיטא שנמחקת לת"ק כיון שאינה נקראת והיא נחה. וחס ליה להרב לומר כן דקדושת השם לא בקריאה תליא כמו ה"א אחרונה של אהיה ויו"ד של אלהיכם כו' אלא פשוט שאינה נמחקת עכ"ל. ובהא ודאי שפיר קאמר דאף אות הנחה היא מעיקר השם. ולא היה צריך גם בזו להוכיח דעתו מה"א אהיה ויו"ד אלהיכם שהיא עדיין בספק והוא הדרוש. הלא מוכיחה בצדה בשם אלהים. שגם בו היו"ד נחה. ומי איכא דסליק אדעתיה שהיא נטפלת. ואם מפני שעומדת באמצע השם. א"ה מאי מעליותא דמ"ם שגם היא אות נוספת ואינה שרשית כלל רק סימן הרבים כמו היו"ד ששניהם יחדו מורים תמיד שם הריבוי במוכרת. ומי עדיפא מיו"ד דקדמה ואפ"ה מיקריא נטפלת לדעת המ"ב. מפני שאינה שרשית אע"פ שאינה נופלת בשום מקום. ק"ו למ"ם אלהים שהרי נופלת ונחסרת בכינוי ובסמיכות שהיא עצמה תידון כנטפלת. והא בהדיא קאמר תלמודא שהוא שם שאינו נמחק. אלא ודאי לאו מילתא היא ולא בקריאה ובשורש המדקדקים תליא קדושת השם לענין שלא למחוק ופשוט מאד. ובחנם היה נבוך הרבט"ז לבקש עד המסייע מרחוק. כי קרוב הוא אליו בפיו ובשפתיו לספר אל חוק:
3
ד׳ולכן אף אלהי הפתוח יו"ד שלו קדוש כעיקר השם ממש מק"ו דלא כט"ז והירו' שהביא ז"ל הוא קשה הביאור ומ"ש בו הרבה הנ"ל לא מן השם הוא זה
אמנם אשר חשב הרבט"ז בביאור הירו' המובא בתוך דברי מהר"ב. צל"ע. שלפ"ד הט"ז יו"ד אלהי בפת"ח נמחקת אליבא דת"ק מיהא. ונשמע מנה לענין תלייה לכ"ע. ח"ו לומר כן ולא עמד טעמו בו. כי אחר שתפס היו"ד אלהי בציר"י לעיקרית. מפני היותה מורה על ענין הריבוי שבשם אלהים. ק"ו מעתה ליו"ד אלהי הפתוחה לכינוי המדבר בעדו. שתחשב עיקרית. שהרי היא עומדת במקום שתי יודי"ן. שהיה מהראוי להיות אלהיי האחרונה בחיר"ק סימן המדבר כמו בכינוי יחיד. ונשמטה יו"ד אחת לקושי פגישת שני יודין. והיתה הנשארת פתוחה. לזאת הסבה להוליד נח נגלה. העומד במקום יוד כפולה. ומורה הריבוי כמו אלהים ממש א"כ במה הורע כחה. האם בשביל שהיא משמשת שימוש שתי אותיות תגרע ולא יהא כח נח נראה ככח נח נסתר. זה דבר שאינו נכנס בשכל. ומ"ש הרב שהוא כאומר אלוה שלי. נ"ל דלא דק בהא. כי אלוה הוא לשון יחיד ואין בו ענין הרבוי. משא"כ באלהי הפתוח. לכן פירושו לא יתכן כלל כי לא ימצא בל"הק אלוה שם קדוש בכינוי לגמרי. אם אמנם ימצא בארמי. אלא שהוא בחיר"ק אלהי שלח מלאכה. שהוא כינוי שם אלה יחיד. משא"כ אלהי הפתוח הוא כאומר אלהים שלי בכינוי שם הריבוי. שהוא עומד בכח יו"ד זו בבירור. על כן לשון ירו' זה איני יודע לפרשו. איך הוא מנטפלות כמ"ש בט"ז בשם תשו' מ"ב. (ובעונותי לא זכיתי לראות הירו' הלז במקומו. גם ס' מ"ב איננו נמצא בידי לראותו מתוכו ולירד לסוף כוונתו) כי זה דבר שאין לו שחר שיכוין אל כינויי שם אלוה. שאין יו"ד טפלה שלו במציאות בל"הק. ותו דומיא דאלהינו ואלהיכם קאמר. וכבר הסכים הט"ז וכיון אל האמת בזה היו"ד אלהינו אלהיכם היא מעיקר שם אלהים. א"כ יו"ד אלהי נמי דכוותה. ומחמת זה ג"כ א"א לומר שנתכוין אל יו"ד אלהי שבתרגום. כי לא שייכי ביה כינויי אלהינו אלהיכם כה"ג. איך שיהא פשוט לענ"ד ששם אלהי בשתי הנקודות. שוה בביאורו והוראתו וקדושתו. אחת היא בלי הפרש לענין זה. ופשיטא שלעולם יו"ד זו לד"ה אינה נמחקת בין צרויה בין פתוחה. ומאן דאסר לתלותה אחת זו ואחת זו אסורה:
אמנם אשר חשב הרבט"ז בביאור הירו' המובא בתוך דברי מהר"ב. צל"ע. שלפ"ד הט"ז יו"ד אלהי בפת"ח נמחקת אליבא דת"ק מיהא. ונשמע מנה לענין תלייה לכ"ע. ח"ו לומר כן ולא עמד טעמו בו. כי אחר שתפס היו"ד אלהי בציר"י לעיקרית. מפני היותה מורה על ענין הריבוי שבשם אלהים. ק"ו מעתה ליו"ד אלהי הפתוחה לכינוי המדבר בעדו. שתחשב עיקרית. שהרי היא עומדת במקום שתי יודי"ן. שהיה מהראוי להיות אלהיי האחרונה בחיר"ק סימן המדבר כמו בכינוי יחיד. ונשמטה יו"ד אחת לקושי פגישת שני יודין. והיתה הנשארת פתוחה. לזאת הסבה להוליד נח נגלה. העומד במקום יוד כפולה. ומורה הריבוי כמו אלהים ממש א"כ במה הורע כחה. האם בשביל שהיא משמשת שימוש שתי אותיות תגרע ולא יהא כח נח נראה ככח נח נסתר. זה דבר שאינו נכנס בשכל. ומ"ש הרב שהוא כאומר אלוה שלי. נ"ל דלא דק בהא. כי אלוה הוא לשון יחיד ואין בו ענין הרבוי. משא"כ באלהי הפתוח. לכן פירושו לא יתכן כלל כי לא ימצא בל"הק אלוה שם קדוש בכינוי לגמרי. אם אמנם ימצא בארמי. אלא שהוא בחיר"ק אלהי שלח מלאכה. שהוא כינוי שם אלה יחיד. משא"כ אלהי הפתוח הוא כאומר אלהים שלי בכינוי שם הריבוי. שהוא עומד בכח יו"ד זו בבירור. על כן לשון ירו' זה איני יודע לפרשו. איך הוא מנטפלות כמ"ש בט"ז בשם תשו' מ"ב. (ובעונותי לא זכיתי לראות הירו' הלז במקומו. גם ס' מ"ב איננו נמצא בידי לראותו מתוכו ולירד לסוף כוונתו) כי זה דבר שאין לו שחר שיכוין אל כינויי שם אלוה. שאין יו"ד טפלה שלו במציאות בל"הק. ותו דומיא דאלהינו ואלהיכם קאמר. וכבר הסכים הט"ז וכיון אל האמת בזה היו"ד אלהינו אלהיכם היא מעיקר שם אלהים. א"כ יו"ד אלהי נמי דכוותה. ומחמת זה ג"כ א"א לומר שנתכוין אל יו"ד אלהי שבתרגום. כי לא שייכי ביה כינויי אלהינו אלהיכם כה"ג. איך שיהא פשוט לענ"ד ששם אלהי בשתי הנקודות. שוה בביאורו והוראתו וקדושתו. אחת היא בלי הפרש לענין זה. ופשיטא שלעולם יו"ד זו לד"ה אינה נמחקת בין צרויה בין פתוחה. ומאן דאסר לתלותה אחת זו ואחת זו אסורה:
4
ה׳דעת המחבר נוטה להסכים עם הט"ז בכינוי נו שבשם אלהנו שמוט היו"ד שנתקדש עם היות מ"ש הרב הנ"ל אינו מספיק ומשפט שם אלוה ע"פ מנהג ל"הק
כתב עוד הט"ז ז"ל הדרך השני שזכר שם לגרוד נ"ו מטעם שכאן אין אומרים שכבר קדשו השם כיון שלא נכתב כהלכתו. זה ג"כ לא יתכן דודאי גם כאן קדשו השם של אלה דהא אלה פשיטא ששם בפ"ע הוא ולמה לא יקדש ג"כ הנטפל לו ואע"פ שנעשה דילוג היו"ד מ"מ קדושת השם שנכתב לא אזלא והאריך בזה בהוכחה שאינה מוכרחת וק"ל. אבל מ"מ סברא טובה היא בעצמה מאחר שאלוה שם קדוש הוא. מדוע לא יקדש הראוי לו. אך זה צריך ראיה מנ"ל ששם אלה קדוש. כי כפי מה שאני זכור כל אלוה מלא במ"ב. וצריך עיון ובדיקה במסרה אם הם קודש. (ומדומה אני שלכן הם חסרים לביזיון. כדרך שחסר מטעם זה לאלהו דחבקוק הבלתי קדוש) ומן הסתם אין בו הבנה של קדושה בל"הק (משא"כ בארמי ודאי הוא שם קדוש אלה שמיא. ונקרא אלה האל"ף סגו"ל והלמ"ד קמ"ץ) ועוד שאפי' שהוא שם קדוש לעצמו. מ"מ לא יקדש את הנטפל דהיינו נו או כם. ואפי' היה כתוב אלוה מלא. כיון דלא שייכי ביה. כי לא יפול בו הכינוי בשום אופן (כמו שלא יכונה שם אל) כ"א דווקא בשם אלהים המרובה אלהיו אלהינו אלהיכם לא זולת. ורק פ"א נמצא לאלהו והוא אינו קודש. לכן אין לשאול ממנו הכינוי בקדושה. וכ"ש שאר נטיות הכינוי שאין ללמדם ממנו. א"כ תמה על עצמך אחר שכבר הוכרח הט"ז להודות בנטפל אשר אין לו משמעות ולא שייכות להשם. דלא אמרינן ביה שכבר קדשו השם. כדמוכח מההיא דהיה צריך לכתוב השם וכתב יהודה. א"כ הא נמי להתם דמיא. כיון דהך כינוי לא שייך בגויה. לא משמע מידי ולא איתפיס בקדושת השם. ומה יענה בזה הרב ז"ל. א"ל יחזור ויבחר במה שברח ממנו. ר"ל שאין קפידא על חסרונה של היו"ד מחמת היותה בלתי שרשית. ר"ל שכבר יסבול שם אלה כינוי נו ויקרא בחיבור אלהנו בציר"י כאילו כתוב ביו"ד מפני שדרך לחסר לפעמים היו"ד הבלתי שרשית (והוא ז"ל כבר הרחיק זה והחליט היותה שרשית בל תמוט) וזו דעתי בזה שאע"פ שאינה נעדרת שום פעם מהמכתב. ועל כן קראתיה עיקרית. מ"מ באמת אינה נקראת שרשית. ולכן לא יעכב חסרונה מלקרות השם בכינוי. ומשום זה פשטה קדושה בנטפל ודאי: וגדולה מזו מצאתי להרמ"ע סי' ל"ו (דלד"ב) שאפי' אות כפולה נוספת באמצע השם י"ל שנתקדש וצ"ע
כתב עוד הט"ז ז"ל הדרך השני שזכר שם לגרוד נ"ו מטעם שכאן אין אומרים שכבר קדשו השם כיון שלא נכתב כהלכתו. זה ג"כ לא יתכן דודאי גם כאן קדשו השם של אלה דהא אלה פשיטא ששם בפ"ע הוא ולמה לא יקדש ג"כ הנטפל לו ואע"פ שנעשה דילוג היו"ד מ"מ קדושת השם שנכתב לא אזלא והאריך בזה בהוכחה שאינה מוכרחת וק"ל. אבל מ"מ סברא טובה היא בעצמה מאחר שאלוה שם קדוש הוא. מדוע לא יקדש הראוי לו. אך זה צריך ראיה מנ"ל ששם אלה קדוש. כי כפי מה שאני זכור כל אלוה מלא במ"ב. וצריך עיון ובדיקה במסרה אם הם קודש. (ומדומה אני שלכן הם חסרים לביזיון. כדרך שחסר מטעם זה לאלהו דחבקוק הבלתי קדוש) ומן הסתם אין בו הבנה של קדושה בל"הק (משא"כ בארמי ודאי הוא שם קדוש אלה שמיא. ונקרא אלה האל"ף סגו"ל והלמ"ד קמ"ץ) ועוד שאפי' שהוא שם קדוש לעצמו. מ"מ לא יקדש את הנטפל דהיינו נו או כם. ואפי' היה כתוב אלוה מלא. כיון דלא שייכי ביה. כי לא יפול בו הכינוי בשום אופן (כמו שלא יכונה שם אל) כ"א דווקא בשם אלהים המרובה אלהיו אלהינו אלהיכם לא זולת. ורק פ"א נמצא לאלהו והוא אינו קודש. לכן אין לשאול ממנו הכינוי בקדושה. וכ"ש שאר נטיות הכינוי שאין ללמדם ממנו. א"כ תמה על עצמך אחר שכבר הוכרח הט"ז להודות בנטפל אשר אין לו משמעות ולא שייכות להשם. דלא אמרינן ביה שכבר קדשו השם. כדמוכח מההיא דהיה צריך לכתוב השם וכתב יהודה. א"כ הא נמי להתם דמיא. כיון דהך כינוי לא שייך בגויה. לא משמע מידי ולא איתפיס בקדושת השם. ומה יענה בזה הרב ז"ל. א"ל יחזור ויבחר במה שברח ממנו. ר"ל שאין קפידא על חסרונה של היו"ד מחמת היותה בלתי שרשית. ר"ל שכבר יסבול שם אלה כינוי נו ויקרא בחיבור אלהנו בציר"י כאילו כתוב ביו"ד מפני שדרך לחסר לפעמים היו"ד הבלתי שרשית (והוא ז"ל כבר הרחיק זה והחליט היותה שרשית בל תמוט) וזו דעתי בזה שאע"פ שאינה נעדרת שום פעם מהמכתב. ועל כן קראתיה עיקרית. מ"מ באמת אינה נקראת שרשית. ולכן לא יעכב חסרונה מלקרות השם בכינוי. ומשום זה פשטה קדושה בנטפל ודאי: וגדולה מזו מצאתי להרמ"ע סי' ל"ו (דלד"ב) שאפי' אות כפולה נוספת באמצע השם י"ל שנתקדש וצ"ע
5
ו׳ומסכים להתיר בנ"ד הקדירה וא"צ גניזה וכ"ש שאין לגרוד ולמחוק כדעת הרמ"ל בתשו'
מעתה לא נשאר כ"א דרך הברירה ששם לפנינו הרב ז"ל בשלישית ובאחרונה. דהיינו אם לסלק היריעה שהוא הדרך המובחר לדעתו ז"ל. או לקדר האזכרה שלא נכתבה כהוגן. וזה הדרך האחרון משובח הוא בעיני מכל הדרכים שאינם בחזקת תקנה. ואמנם קדירת השם ע"מ לתקן ולכתוב במקומו שם קדוש נ"ל פשוט שאין בו חשש וסכנה. כמ"ש כבר במ"א. אחר שכתבתי זאת בא לידי ס' תשו' הרמ"ל ומצאתי בסי' קי"ב שנטה למ"ש בס"ד למעלה בתחלה. דלא שייך לטפל נ"ו לאלה. ומשום כך החליט להתיר למחוק נו. ומחמיר בקדירה. והמעיין היודע להכריע לו משפט הבחירה. הנלע"ד כתבתי יעב"ץ ס"ט:
מעתה לא נשאר כ"א דרך הברירה ששם לפנינו הרב ז"ל בשלישית ובאחרונה. דהיינו אם לסלק היריעה שהוא הדרך המובחר לדעתו ז"ל. או לקדר האזכרה שלא נכתבה כהוגן. וזה הדרך האחרון משובח הוא בעיני מכל הדרכים שאינם בחזקת תקנה. ואמנם קדירת השם ע"מ לתקן ולכתוב במקומו שם קדוש נ"ל פשוט שאין בו חשש וסכנה. כמ"ש כבר במ"א. אחר שכתבתי זאת בא לידי ס' תשו' הרמ"ל ומצאתי בסי' קי"ב שנטה למ"ש בס"ד למעלה בתחלה. דלא שייך לטפל נ"ו לאלה. ומשום כך החליט להתיר למחוק נו. ומחמיר בקדירה. והמעיין היודע להכריע לו משפט הבחירה. הנלע"ד כתבתי יעב"ץ ס"ט:
6