שאילת יעבץ, חלק א קנ״גSheilat Yaavetz, Volume I 153
א׳מ"ש הרב בש"ך בפירוש הג"ה דש"ע י"ד סרע"ה בענין קדירת אזכרה היא דרך רחוקה דחוקה וצרה במ"כ לא דק לכאורה
ולענין קדירת השם שנסתבכו האחרונים ז"ל. מחמת תשו' הרא"ש והר"י בנו שהביא הב"י סימן ער"ה. זה שנים רבות (עש"י ח"ב סי') תמהתי מאד עמ"ש הרבש"ך ז"ל שם על לשון הג"ה שאין לחתוך השם ולעשות נקבים. כלשון תשובת הרא"ש הנ"ל. שהוא ז"ל הוציא הלשון ממשמעותו לפרשו משום כבוד קדושת השם אסור לקדור. ולא כמו שנראה מפשוטו דאאיסור לעשות נקבים ביריעה לחוד הוא דקפיד (וכמ"ש גם בעט"ז) וכתב דא"א לומר כן דא"כ מאי איריא כשפוגע בשם אפי' תיבות אחרות הי"ל לאסור מטעם שגנאי לעשות נקבים ביריעה כו'. ומתוך כך נכנס בדוחק עצום לפרש לשון הג"ה דלעיל שכתב שלא לעשות נקבים. לאפוקי אם היה השם כתוב על מטלית שאז מותר להסיר המטלית דדווקא כו' אסור. אבל המטלית שרי להסיר לצורך תיקון עכ"ד. והמה נפלאו ממני ורחוקים מכליותי. כי מניין לו זה החילוק. ואני אומר שחיבור המטלית כגוף היריעה חבור גמור הוא. ונחשב המטלית כיריעה עצמה וחלק ממנה ממש. שאל"כ לא היה מותר לכתוב על המטלית שעתיד לינטל משם. אלא ודאי דיבוק מוחלט הוא. שכן בכל מקום המחובר לדבר הרי הוא כמוהו. ואם איתא דאיכא קפידא בקדירת השם מה לי חותכו מיריעה או ממטלית. או מסיר המטלית הכל דבר אחד. ואף גם זאת מי הגיד לו שיוכל להסיר בקלות המטלית בלי שיצטרך לחתוך. ובודאי אינו כן כי הסופרים האומרים לדבק טוב יחזקוהו כבמסמרים לא ימוט ולא יסור לעולם. אם לא בסכין והיינו קדירה. לכן אינני רואה ממש בחילוק זה שהוא חפץ פשוט בלי טעם. ואמנם ההכרח שהביאו להרב ז"ל לסבול כל הדוחק והלחץ הלז מחמת שא"א לומר כן דא"ה מאי איריא שחותך השם אפי' בתיבות אחרות נמי. במחילת כבודו הרב הוא כשגגה שיוצא מלפני השליט דלא דק לכאורה. והא ודאי לאו מילתא. דבתיבות אחרות. הולך ומוחק וגורד כמו שירצה. ומה לו לחתוך נקבים. אך כשפוגע בשם דלא אפשר במחיקה. ולא סגי בלא עשיית נקבים. הילכך בהכרח היה צריך לומר כך לתלות עשיית הנקבים בשם דווקא. זה פשוט מאד. א"כ נסתר כל עיקר יסודו בזה:
ולענין קדירת השם שנסתבכו האחרונים ז"ל. מחמת תשו' הרא"ש והר"י בנו שהביא הב"י סימן ער"ה. זה שנים רבות (עש"י ח"ב סי') תמהתי מאד עמ"ש הרבש"ך ז"ל שם על לשון הג"ה שאין לחתוך השם ולעשות נקבים. כלשון תשובת הרא"ש הנ"ל. שהוא ז"ל הוציא הלשון ממשמעותו לפרשו משום כבוד קדושת השם אסור לקדור. ולא כמו שנראה מפשוטו דאאיסור לעשות נקבים ביריעה לחוד הוא דקפיד (וכמ"ש גם בעט"ז) וכתב דא"א לומר כן דא"כ מאי איריא כשפוגע בשם אפי' תיבות אחרות הי"ל לאסור מטעם שגנאי לעשות נקבים ביריעה כו'. ומתוך כך נכנס בדוחק עצום לפרש לשון הג"ה דלעיל שכתב שלא לעשות נקבים. לאפוקי אם היה השם כתוב על מטלית שאז מותר להסיר המטלית דדווקא כו' אסור. אבל המטלית שרי להסיר לצורך תיקון עכ"ד. והמה נפלאו ממני ורחוקים מכליותי. כי מניין לו זה החילוק. ואני אומר שחיבור המטלית כגוף היריעה חבור גמור הוא. ונחשב המטלית כיריעה עצמה וחלק ממנה ממש. שאל"כ לא היה מותר לכתוב על המטלית שעתיד לינטל משם. אלא ודאי דיבוק מוחלט הוא. שכן בכל מקום המחובר לדבר הרי הוא כמוהו. ואם איתא דאיכא קפידא בקדירת השם מה לי חותכו מיריעה או ממטלית. או מסיר המטלית הכל דבר אחד. ואף גם זאת מי הגיד לו שיוכל להסיר בקלות המטלית בלי שיצטרך לחתוך. ובודאי אינו כן כי הסופרים האומרים לדבק טוב יחזקוהו כבמסמרים לא ימוט ולא יסור לעולם. אם לא בסכין והיינו קדירה. לכן אינני רואה ממש בחילוק זה שהוא חפץ פשוט בלי טעם. ואמנם ההכרח שהביאו להרב ז"ל לסבול כל הדוחק והלחץ הלז מחמת שא"א לומר כן דא"ה מאי איריא שחותך השם אפי' בתיבות אחרות נמי. במחילת כבודו הרב הוא כשגגה שיוצא מלפני השליט דלא דק לכאורה. והא ודאי לאו מילתא. דבתיבות אחרות. הולך ומוחק וגורד כמו שירצה. ומה לו לחתוך נקבים. אך כשפוגע בשם דלא אפשר במחיקה. ולא סגי בלא עשיית נקבים. הילכך בהכרח היה צריך לומר כך לתלות עשיית הנקבים בשם דווקא. זה פשוט מאד. א"כ נסתר כל עיקר יסודו בזה:
1
ב׳הקדירה מצד עצמה ודאי אין בה איסור במקום הצריך ע"מ לתקן אדרבה יראה שהיא מצוה והרב הנ"ל לפום ריהטא מייתי ראיה לסתור וביאור לשון ר"י בן הרא"ש דלא כוותיה
ואם אמנם יש קצת נטיה להבנתו בלשון הרא"ש דקאמר וח"ו לקדר האזכרות. וכמ"ש מהר"ל חביב. לפמ"ש הרב בשמו. בהשקפה ראשונה לא ידעתי טעמו. כי אע"פ שחשבו קדירת האזכרות בין הפשעים הרעים שעשו המלכים הרשעים. אין זו ראיה והוכחה. כי הם קדרו האזכרות הקדושות מתוך ס"ת הכשר. וכתבו במקום האזכרה שם אלילים. להכעיס ולהקניט. שהוא ודאי מרד שאין למעלה ממנו. משא"כ בקודר מפני הכרח כדי לתקן הס"ת כהלכתו ולהניח השם בקדושתו. היה נראה שמצוה היא. כך חובתנו וכך יפה לנו. למען תהיה תורת ה' תמימה בפינו. וכבוד שם שמים במקומו עומד לעולם. כי הקדירה מצד עצמה אין בה איסור. אם אין שם מקום כבוד השם הראוי. כנדון הר"י בן הרא"ש. בזו ודאי אין איסור בעולם אם לא מחמת הנקב הנשאר. ולכן גם בזו לא ירדתי לסוף דעת הרב הנ"ל שהביא עד לחובתו. אע"פ שכתב ודוק. לא הבנתיו. נפקנא דייקנא ולא אשכחנא. ונידוק לאידך גיסא מדנקיט שנשאר נקוב. מכלל דבקדירה לחוד לא הוה איכפת ליה ולא חשיב נעשה בו עברה. אלא דווקא מחמת נקב הנשאר. הא ע"כ דעיקר קפידא אנקב לחוד. דאל"ה למאי נסיב ליה לגמרי. א"כ דיוקא דיליה מהיכא. במ"כ אזיל בתר איפכא. והפך קערת הכוונה על פיה הפך ומחה. ומדברי הר"י הללו נלמוד ודאי דהיכא דלא נשאר מקום הנקב פנוי כנדון שלו. שהיה חסרון שלא יוכל להמנות ולמלאות. משא"כ בקודר אזכרה מפני התיקון וכותב במקומה אחרת. כה"ג שפיר דמי:
ואם אמנם יש קצת נטיה להבנתו בלשון הרא"ש דקאמר וח"ו לקדר האזכרות. וכמ"ש מהר"ל חביב. לפמ"ש הרב בשמו. בהשקפה ראשונה לא ידעתי טעמו. כי אע"פ שחשבו קדירת האזכרות בין הפשעים הרעים שעשו המלכים הרשעים. אין זו ראיה והוכחה. כי הם קדרו האזכרות הקדושות מתוך ס"ת הכשר. וכתבו במקום האזכרה שם אלילים. להכעיס ולהקניט. שהוא ודאי מרד שאין למעלה ממנו. משא"כ בקודר מפני הכרח כדי לתקן הס"ת כהלכתו ולהניח השם בקדושתו. היה נראה שמצוה היא. כך חובתנו וכך יפה לנו. למען תהיה תורת ה' תמימה בפינו. וכבוד שם שמים במקומו עומד לעולם. כי הקדירה מצד עצמה אין בה איסור. אם אין שם מקום כבוד השם הראוי. כנדון הר"י בן הרא"ש. בזו ודאי אין איסור בעולם אם לא מחמת הנקב הנשאר. ולכן גם בזו לא ירדתי לסוף דעת הרב הנ"ל שהביא עד לחובתו. אע"פ שכתב ודוק. לא הבנתיו. נפקנא דייקנא ולא אשכחנא. ונידוק לאידך גיסא מדנקיט שנשאר נקוב. מכלל דבקדירה לחוד לא הוה איכפת ליה ולא חשיב נעשה בו עברה. אלא דווקא מחמת נקב הנשאר. הא ע"כ דעיקר קפידא אנקב לחוד. דאל"ה למאי נסיב ליה לגמרי. א"כ דיוקא דיליה מהיכא. במ"כ אזיל בתר איפכא. והפך קערת הכוונה על פיה הפך ומחה. ומדברי הר"י הללו נלמוד ודאי דהיכא דלא נשאר מקום הנקב פנוי כנדון שלו. שהיה חסרון שלא יוכל להמנות ולמלאות. משא"כ בקודר אזכרה מפני התיקון וכותב במקומה אחרת. כה"ג שפיר דמי:
2
ג׳וליכא למיקם אדעתיה שפיר מנ"מ מהך שקלא וטריא זיל הכי והכי מאן שריא ומשמע דאזיל נמי בתר איפכא בדעת הרא"ש דס"ל טעמא דקדירה חמירא ובקושטא אנקבים הוא דקפיד בטעמא דאיסורא ולפום הכין איכא לפלוגי בין לדיעבד ולכתחלה וקדירה לקולא
ואכתי פש גבאי למידק מאי דעתיה דהרב הנ"ל בפלפול זה. ומאי נ"מ אי איסורא משום נקבים הנשארים ביריעה. או משום קדירת האזכרה. בין הכי ובין הכי מי שריא. וליכא למימר דלכתחלה ודיעבד איכא בינייהו. דהא ודאי דיעבד לכ"ע בכל גוונא שרי. וליכא דאסר אלא לכתחלה. ותו דמשמע קצת דלהחמיר בא הרב למימרא דקדירה חמירא ליה. ומהדר אאיסורא. ונסיב לה להיתירא. דאיברא קדירה אפי' את"ל דחמירא טפי. מיהא בדיעבד ודאי קילא. דמאי דהוה הוה. ולא גרעא ס"ת בהכי. משא"כ נקבים ביריעה הנשארת בס"ת. ודאי גריעי דמפסדי לס"ת טובא דמיחזי כמנומר. וזוהי דעתי הקלה בכוונת הרא"ש שהחמיר בה לסלק היריעה. דס"ל אפי' עבד לא מהני. משום דמיפסיל נמי ס"ת כוליה אמטולתיה. וכדגלי דעתיה הר"י בנו. דאף בדיעבד מצריך ליה סילוק. מה"ט דהך תיקון לאו כלום הוא ומגרע גרעיה. וקם ליה רא"ש בשטת הר"מ דס"ל יגנז וא"ל תקנה. וכן עיקר לענ"ד:
ואכתי פש גבאי למידק מאי דעתיה דהרב הנ"ל בפלפול זה. ומאי נ"מ אי איסורא משום נקבים הנשארים ביריעה. או משום קדירת האזכרה. בין הכי ובין הכי מי שריא. וליכא למימר דלכתחלה ודיעבד איכא בינייהו. דהא ודאי דיעבד לכ"ע בכל גוונא שרי. וליכא דאסר אלא לכתחלה. ותו דמשמע קצת דלהחמיר בא הרב למימרא דקדירה חמירא ליה. ומהדר אאיסורא. ונסיב לה להיתירא. דאיברא קדירה אפי' את"ל דחמירא טפי. מיהא בדיעבד ודאי קילא. דמאי דהוה הוה. ולא גרעא ס"ת בהכי. משא"כ נקבים ביריעה הנשארת בס"ת. ודאי גריעי דמפסדי לס"ת טובא דמיחזי כמנומר. וזוהי דעתי הקלה בכוונת הרא"ש שהחמיר בה לסלק היריעה. דס"ל אפי' עבד לא מהני. משום דמיפסיל נמי ס"ת כוליה אמטולתיה. וכדגלי דעתיה הר"י בנו. דאף בדיעבד מצריך ליה סילוק. מה"ט דהך תיקון לאו כלום הוא ומגרע גרעיה. וקם ליה רא"ש בשטת הר"מ דס"ל יגנז וא"ל תקנה. וכן עיקר לענ"ד:
3
ד׳נמצא העולה בידינו באזכרה יתרה לית דחש לדהר"י ברא"ש אלא ודאי מקדר ומציל היריע' מגניזה וה"ה לשתים ושלש ולכל צורך תיקון השם כדלא סגי בלא"ה דשפיר דמי והארבעה אסור מתרי טעמי ולצורך תיקון הפרשיות העיקר שאין תקנה לאותה יריעה אלא מסלקה אפי' אינו פוגע בשם וכל זה לכתחלה מיהו דיעבד נראה דמהני
איברא הא פשיטא לי דשאני בין היכא דהשם כתוב בקדושה במקומו הראוי. דכה"ג ודאי איכא למיחש לאיסור קדירה נמי. אע"ג דלצורך תיקון הוא. כגון שצריך לו לקדר. כדי לתקן הפרשיות שנתקלקלו ונפסדו בהנחת הריוח הראוי. כענין שאנו דנין עליו ובענין שאנו עסוקין בו בהג"ה דש"ע הנ"ל. דכיון דהשם כדינו נכתב ונתקדש שם כהלכתו. מי יאמר שמותר לעוקרו ממקום קביעותו לנהוג בו מנהג בו ביזיון דמיהא איכא. כדי לעשות הנחה לשאר הס"ת על מנת לתקן מעוותו. מאן מפיס מי נדחה מפני מי. כ"ש שבזה לא נמלט הס"ת מפיסול. מאחר שהוסיף עליו מכאוב הנימור. דכה"ג ודאי איתא להא ואיתא להא. והיינו נדון הרא"ש. מיהו באזכרה יתרה או שנתחלפה באחרת כמעשה הבא לידי שנכתבה שלא כדינה ואין זו מקומה. כנדון הר"י בן הרא"ש נלע"ד דמצוה לקדרה לגונזה (אע"ג דבודאי נתקדשה לעצמה. ובמעשה הבא לידי החמרתי לקדור איזה תיבות עמה. יע"ש מ"ש בס"ד בתשו' הנ"ל) ולא לפסול יריעה בכדי. כי גם טעם הנימור לא שייך באחת או שתים. על כן לא ידעתי טעמו של הר"י כלל. וכנראה מלשונו דלא פסיקא ליה לגמרי. ומשמע ליה נמי דלא הוה ס"ל לאבוה הכי. והוא העיקר בלי ספק. וכדאיתא בהדיא במ"ס. וכבר הורה זקן הר"מ ז"ל לקדור מפני תקנת השם והיריעה. כמ"ש הב"י בשמו. ומה שנתן הברירה לגנוז היריעה או לקדור האזכרה. נ"ל שלא מסר הדבר לבחירה. אלא הא כדאיתא והא כדאיתא. דהיכא דלא סגי בקדירה. כגון דאיכא טובא. דכה"ג לא מהני ליריעה מידי. דמיחזי כמנומר כדלעיל. אז יגנוז. וכל כמה דמצינן לאצולי ליריעה מגניזה. דהיינו בדלא הויא אלא אזכרה חדא. מחטבו וכדפרישנא בס"ד. וגם הט"ז הסכים לקדר בשם שלא נכתב כהלכתו כמ"ש סי' רע"ו. ולפי דרכנו למדנו הדרך הנכון שיש לנהוג בקדירת האזכרות לצורך זהו. באזכרה יתרה ודאי סמכינן אמ"ס והר"מ וגדולים רבים דפשיטא להו לקדר לכתחלה. ולית דחש לדר"י בן הרא"ש בהא. ואף שישאר הנקב כמות שהוא. ואם אפשר לטלותו במטלית. כל מה דאפשר לתקוני מתקנינן. ואצ"ל אם צריך לקדר לתקן השם לכותבו על המטלית שאין בכך כלום. ואם נזדמנו לו בדף ארבעה שמות שצריכין תיקון. אי אפשר לקדרם. דמיחזי כמנומר. אלא מסלק היריעה. ובשביל תיקון הפרשיות. העיקר כדברי הר"מ שאין לתקנו כלל אפי' לא יפגע בשם. מחמת מיעוט הכתב ושינויו. וסתמא דתלמודא מסייעא ליה. ואצ"ל היכא דפוגע אפי' בשם א'. דהא ודאי אית ביה תרתי לאיסורא. דהיינו קדירה שלא לכבוד השם. וגם הס"ת משתנה לגריעותא. וכ"ש בדאיכא טובא. דמנומר נמי הוי. פשיטא לא אריך לתקן ובעיא גניזה ודאי. מיהו נהי דלכתחלה א"ל תקנה. נלע"ד שאם עבר ותקנו מתוקן. בלבד שלא יהא כמנומר. זהו העולה בידי לפי חולשת עיוני. אני עני. יעב"ץ ס"ט:
איברא הא פשיטא לי דשאני בין היכא דהשם כתוב בקדושה במקומו הראוי. דכה"ג ודאי איכא למיחש לאיסור קדירה נמי. אע"ג דלצורך תיקון הוא. כגון שצריך לו לקדר. כדי לתקן הפרשיות שנתקלקלו ונפסדו בהנחת הריוח הראוי. כענין שאנו דנין עליו ובענין שאנו עסוקין בו בהג"ה דש"ע הנ"ל. דכיון דהשם כדינו נכתב ונתקדש שם כהלכתו. מי יאמר שמותר לעוקרו ממקום קביעותו לנהוג בו מנהג בו ביזיון דמיהא איכא. כדי לעשות הנחה לשאר הס"ת על מנת לתקן מעוותו. מאן מפיס מי נדחה מפני מי. כ"ש שבזה לא נמלט הס"ת מפיסול. מאחר שהוסיף עליו מכאוב הנימור. דכה"ג ודאי איתא להא ואיתא להא. והיינו נדון הרא"ש. מיהו באזכרה יתרה או שנתחלפה באחרת כמעשה הבא לידי שנכתבה שלא כדינה ואין זו מקומה. כנדון הר"י בן הרא"ש נלע"ד דמצוה לקדרה לגונזה (אע"ג דבודאי נתקדשה לעצמה. ובמעשה הבא לידי החמרתי לקדור איזה תיבות עמה. יע"ש מ"ש בס"ד בתשו' הנ"ל) ולא לפסול יריעה בכדי. כי גם טעם הנימור לא שייך באחת או שתים. על כן לא ידעתי טעמו של הר"י כלל. וכנראה מלשונו דלא פסיקא ליה לגמרי. ומשמע ליה נמי דלא הוה ס"ל לאבוה הכי. והוא העיקר בלי ספק. וכדאיתא בהדיא במ"ס. וכבר הורה זקן הר"מ ז"ל לקדור מפני תקנת השם והיריעה. כמ"ש הב"י בשמו. ומה שנתן הברירה לגנוז היריעה או לקדור האזכרה. נ"ל שלא מסר הדבר לבחירה. אלא הא כדאיתא והא כדאיתא. דהיכא דלא סגי בקדירה. כגון דאיכא טובא. דכה"ג לא מהני ליריעה מידי. דמיחזי כמנומר כדלעיל. אז יגנוז. וכל כמה דמצינן לאצולי ליריעה מגניזה. דהיינו בדלא הויא אלא אזכרה חדא. מחטבו וכדפרישנא בס"ד. וגם הט"ז הסכים לקדר בשם שלא נכתב כהלכתו כמ"ש סי' רע"ו. ולפי דרכנו למדנו הדרך הנכון שיש לנהוג בקדירת האזכרות לצורך זהו. באזכרה יתרה ודאי סמכינן אמ"ס והר"מ וגדולים רבים דפשיטא להו לקדר לכתחלה. ולית דחש לדר"י בן הרא"ש בהא. ואף שישאר הנקב כמות שהוא. ואם אפשר לטלותו במטלית. כל מה דאפשר לתקוני מתקנינן. ואצ"ל אם צריך לקדר לתקן השם לכותבו על המטלית שאין בכך כלום. ואם נזדמנו לו בדף ארבעה שמות שצריכין תיקון. אי אפשר לקדרם. דמיחזי כמנומר. אלא מסלק היריעה. ובשביל תיקון הפרשיות. העיקר כדברי הר"מ שאין לתקנו כלל אפי' לא יפגע בשם. מחמת מיעוט הכתב ושינויו. וסתמא דתלמודא מסייעא ליה. ואצ"ל היכא דפוגע אפי' בשם א'. דהא ודאי אית ביה תרתי לאיסורא. דהיינו קדירה שלא לכבוד השם. וגם הס"ת משתנה לגריעותא. וכ"ש בדאיכא טובא. דמנומר נמי הוי. פשיטא לא אריך לתקן ובעיא גניזה ודאי. מיהו נהי דלכתחלה א"ל תקנה. נלע"ד שאם עבר ותקנו מתוקן. בלבד שלא יהא כמנומר. זהו העולה בידי לפי חולשת עיוני. אני עני. יעב"ץ ס"ט:
4