שאילת יעבץ, חלק א י״זSheilat Yaavetz, Volume I 17
א׳שאלת מי שמגדל חתול או כלב בתוך ביתו. אם אסור הוא שיאכל קודם שיתן להם לאכול:
1
ב׳תשובה
2
ג׳חתול וכלב דין בהמה י"ל לענין צב"ח
לא ידענא אי מספקא לך מי איתנהו בכלל בהמה. לפי שלא מצינו איסור זה אלא אצל הבהמה שדרשוהו מן הכתוב ונתתי עשב לבהמתך והדר ואכלת. ואי משו"ה ליכא ספיקא דהא בהדיא תנן בפרק ח' דכלאים הכלב מין חיה. וכן החתול כפי מ"ש התי"ט (וכן הוא בא"ח ס"ס שי"ו) וחיה בכלל בהמה בכל מקום. ואפילו עוף במשמע לענין האיסורין. ובפרטות לענין צער ב"ח כדתנן שילהי שור שנגח:
לא ידענא אי מספקא לך מי איתנהו בכלל בהמה. לפי שלא מצינו איסור זה אלא אצל הבהמה שדרשוהו מן הכתוב ונתתי עשב לבהמתך והדר ואכלת. ואי משו"ה ליכא ספיקא דהא בהדיא תנן בפרק ח' דכלאים הכלב מין חיה. וכן החתול כפי מ"ש התי"ט (וכן הוא בא"ח ס"ס שי"ו) וחיה בכלל בהמה בכל מקום. ואפילו עוף במשמע לענין האיסורין. ובפרטות לענין צער ב"ח כדתנן שילהי שור שנגח:
3
ד׳ואי מיבעיא לך בחתול משום ההיא דאיתא בסוף פרק מרובה דאסור לקיימו (עמ"ש בחידושי בגמרא זו) הא נמי לאו מילתא דהא ודאי האידנא סתם חתולין דידן בני תרבות הן ואסור להורגן. וכדקיי"ל בי"ד סנ"ז לענין דריסה. ולא אמרו אלא במוחזק להזיק עח"מ סרס"ו:
4
ה׳וחשיבי נמי בני מלאכה ודאי ויש ראיו' שמצוה על מי שהן שלו לפרנסן
ואי משום דמשמע לך דליכא איסורא אלא בהנהו דבני מלאכה נינהו. שאינו בדין שיעשה ולא יאכל. ומספקא עלך מילתא אי הני בני מלאכה נינהו. מסתברא דחשיבי נמי בני מלאכה קצת. דהחתול מלאכתו מרובה לצוד העכברים. ובהדיא חשיב ליה תלמודא לבעל מלאכה בהשואל (דצ"ז) גבי ההוא שונרא דחבור עליה עכברי ואכלוהו. דדיינינן ליה כמת מחמת מלאכה. וכן הכלב עבודתו גדולה. עבד נאמן לאדוניו לשמור הבית מאריא וגנבי ביום ובלילה. ואע"פ שאינו עושה מעשה. עקימת שפתיו וחריצת לשונו הוי מעשה. עכ"פ הרי הן באין בשכרן ומזונותן עליך. וקיי"ל נמי נותנין מזונות לפני כלב בשבת. וגם טורחין בשבילו לתקן מאכלו בשבת וי"ט. כדתנן מחתכין את הנבלה לפני הכלבים שמע מנה ודאי דאית בהו נמי קצת מצוה. ולא גרע מעופות דחשיבי בעלי מלאכה כדאמרינן דש באווזין ותרנגולין. ואפי' דגים חשיב להו תלמודא בני מלאכה. כדרחבה הנהיג בעיזא ושיבוטא. וה"ה שחייב להאכילן. שאפי' בי"ט מותר לטרוח ולתת לפניהם מזונות. א"ל בביברין דווקא כדאיתא התם. אבל הניצודין ועומדין. הרי מזונותן עליו כחיה ועוף. אפי' בהנהו דלא חזו למלאכה. והכי מוכח נמי מההיא דהתקדשי בככר תנהו לכלב אם היה כלב שלה מקודשת לפי שמזונותיו עליה:
ואי משום דמשמע לך דליכא איסורא אלא בהנהו דבני מלאכה נינהו. שאינו בדין שיעשה ולא יאכל. ומספקא עלך מילתא אי הני בני מלאכה נינהו. מסתברא דחשיבי נמי בני מלאכה קצת. דהחתול מלאכתו מרובה לצוד העכברים. ובהדיא חשיב ליה תלמודא לבעל מלאכה בהשואל (דצ"ז) גבי ההוא שונרא דחבור עליה עכברי ואכלוהו. דדיינינן ליה כמת מחמת מלאכה. וכן הכלב עבודתו גדולה. עבד נאמן לאדוניו לשמור הבית מאריא וגנבי ביום ובלילה. ואע"פ שאינו עושה מעשה. עקימת שפתיו וחריצת לשונו הוי מעשה. עכ"פ הרי הן באין בשכרן ומזונותן עליך. וקיי"ל נמי נותנין מזונות לפני כלב בשבת. וגם טורחין בשבילו לתקן מאכלו בשבת וי"ט. כדתנן מחתכין את הנבלה לפני הכלבים שמע מנה ודאי דאית בהו נמי קצת מצוה. ולא גרע מעופות דחשיבי בעלי מלאכה כדאמרינן דש באווזין ותרנגולין. ואפי' דגים חשיב להו תלמודא בני מלאכה. כדרחבה הנהיג בעיזא ושיבוטא. וה"ה שחייב להאכילן. שאפי' בי"ט מותר לטרוח ולתת לפניהם מזונות. א"ל בביברין דווקא כדאיתא התם. אבל הניצודין ועומדין. הרי מזונותן עליו כחיה ועוף. אפי' בהנהו דלא חזו למלאכה. והכי מוכח נמי מההיא דהתקדשי בככר תנהו לכלב אם היה כלב שלה מקודשת לפי שמזונותיו עליה:
5
ו׳מ"מ כמדומה שאין כ"כ קפיד' להקדים להם המזונות אם לא ממדת חסידות. אסו' לגדל כלב יותר מאח' כדי לשמור הבי' ואף הפופרי י"ל שלא הותר אלא הקשור בשלשלת. ואפי' מאן דשרי בכופרי בלי שלשלת מיהא טפי מחד לא. ולשחוק בהן פשיט' דאית בי' איסור מוסיף אחד אנשים ואחד נשים ביחוד אותן המשתעשעים ומגעגעים בכלבים חלקים מעשה עכו"ם הוא ר"ל
אלא שיראה לי אעפ"כ אין בהן חיוב גמור כמו בבהמה גסה. או אפילו הדקה שאינה בת מלאכה. מכל מקום ודאי שהיא בכלל דין זה. שעיקרו מפני צער ב"ח. שהרי היא סמוכה עליך. ואם לא תהא לה עת קבוע לאכילה חק ולא יעבור. תמות ברעב. כי אין מי שיאכילנה. וגם היא אינה מוצאה מאכלה מזומן לפניה. לכן הטילה תורה חובה על האדם שהן שלו. לפרנסם קודם שיאכל הוא עצמו לקנות מדת רחמנות בנפשו. ועמש"ל סק"י וקי"א לענין צב"ח ולענין סירוס משא"כ באלו שמזונותיהן מצויין תדיר בכל מקום. שכלב חוטט באשפות ומגרר העצמות וכלבא בכפנא גללי בלע. וכן החתול מזונותיו עמו בכל מקום שהולך. ולא יחסר לחמו להתפרנס משיורי מאכל וכל דבר מיאוס שמשליכין אליו. וגם ניזון מצידת העכברים. והכלב אינו צריך למזונות הרבה. כמ"ש יודע הקב"ה בכלב שמזונותיו מועטין כו'. ואף אם נותנין להם דבר מאכל. אין להרבות להם כמ"ש ז"ל משח אודניה וחוטרא אבתריה. משמע דליכא קפידא כולי האי להקדים להם המזונות (ושרי ליה מריה לפלניא שגידל מהן עדרים בתוך ביתו. שאפילו אחד לא התירו במשנה אלא א"כ קשור בשלשלת ואית ביה לטותא דרבנן ר"ל. שהמגדל כלבים כמגדל חזירים למיקם עלה בארור. ולא חילקו הפוסקים בין כלב לכלב. דלא קיי"ל כמאן דשרי בכופרים. דיחידאה הוא. ושכיחא נמי סכנתא בכולהו כמו שאירע כמה פעמים ר"ל וכל סכנתא לחומרא. ואפילו מאן דפליג בכופרים. נ"ל דאפ"ה לא שרי טפי מחד. לנטורי ביתא בלחוד. דהכי מוכח מהא דגר שנפלו לו בירושה שאין מחייבין אותו למכור כי אם על יד. ועל כרחך בכופרים מיירי דלא מזקי. דאל"ה ודאי שאסור לקיימן בביתו אפילו זמן מועט ואפילו אחד לא אם אינו קשור. ואפ"ה לא שרי אלא במי שנפלו לו בירושה להשהותן רק כדי למוכרן מעט מעט שלא יפסיד הרבה. מיהא לגדלן אצלו מ"מ אסור. ש"מ בהדיא דכלבים הרבה אסור לקיימן בביתו בכל אופן ואפילו קשורים ג"כ. ורצה להתנצל ולומר שמגדלן לצורך אשתו מפני הבטלה. וגם אלה דברים בטלים דהא לא שרינן לה לטייל בגורייתא. דאיכא למיחש נמי לזימה. והכי נמי אמרינן ארמלתא לא תרבי כלבא. משמע אפילו חד לא מהך טעמא. וליכא למידק מאי קמ"ל בהא. כיון דלכל אשה נמי אסור. דלשאר אינשי ודאי שרי לרבויי חד. אלא דלאיתתא אסור לטיולי ביה. ולארמלתא. לרבויי גרידא נמי איכא איסורא. ותו דסד"א לארמלתא שרי טפי. דלא בעיא ליה לטיול. אלא לשמור הבית מאריא וגנבי. כיון דלית לה בעל. אורחה בהכי לרבוייה. משום נטירותא דביתא. קמ"ל דאפ"ה אסור משום חשדא. ואצ"ל שאסור לנשים דעלמא. שמגדלות אותו לשעשוע בלבד. דאיכא למיחש טפי מחשדא גרידא.דמתיא לידי זימה נמי. ולעולם אפילו בחד איתא להך חששא. ביחוד באותן המיוחדים לשעשוע וטיול: מיהו בטפי מחד פשיטא דאיסור גמור הוא לכל אדם ובכל כלב כנזכר. אם לא כשיש לאדם בתים וחצרים הרבה שצריכין אחד לכל אחד או לבעל צאן ובקר הרבה דלא סגי ליה בחד אפילו לעדר אחד. עכ"פ יותר מהצורך לא הותר בשום אופן. משו"ה לא פסקוה הפוסקים. ואית ביה איסור מוסיף. ביחוד באותן כלבים חלקים וערומים שאין להן שערות וקונים אותן בדמים יקרים לשחק ולהשתעשע בהן ולגעגע עמהן. וגם משום מושב לצים אסור לשחוק עמהן. שהוא ממש מעשה ערלים בר מנן. ודי בזו הערה לאוזן שומעת):
אלא שיראה לי אעפ"כ אין בהן חיוב גמור כמו בבהמה גסה. או אפילו הדקה שאינה בת מלאכה. מכל מקום ודאי שהיא בכלל דין זה. שעיקרו מפני צער ב"ח. שהרי היא סמוכה עליך. ואם לא תהא לה עת קבוע לאכילה חק ולא יעבור. תמות ברעב. כי אין מי שיאכילנה. וגם היא אינה מוצאה מאכלה מזומן לפניה. לכן הטילה תורה חובה על האדם שהן שלו. לפרנסם קודם שיאכל הוא עצמו לקנות מדת רחמנות בנפשו. ועמש"ל סק"י וקי"א לענין צב"ח ולענין סירוס משא"כ באלו שמזונותיהן מצויין תדיר בכל מקום. שכלב חוטט באשפות ומגרר העצמות וכלבא בכפנא גללי בלע. וכן החתול מזונותיו עמו בכל מקום שהולך. ולא יחסר לחמו להתפרנס משיורי מאכל וכל דבר מיאוס שמשליכין אליו. וגם ניזון מצידת העכברים. והכלב אינו צריך למזונות הרבה. כמ"ש יודע הקב"ה בכלב שמזונותיו מועטין כו'. ואף אם נותנין להם דבר מאכל. אין להרבות להם כמ"ש ז"ל משח אודניה וחוטרא אבתריה. משמע דליכא קפידא כולי האי להקדים להם המזונות (ושרי ליה מריה לפלניא שגידל מהן עדרים בתוך ביתו. שאפילו אחד לא התירו במשנה אלא א"כ קשור בשלשלת ואית ביה לטותא דרבנן ר"ל. שהמגדל כלבים כמגדל חזירים למיקם עלה בארור. ולא חילקו הפוסקים בין כלב לכלב. דלא קיי"ל כמאן דשרי בכופרים. דיחידאה הוא. ושכיחא נמי סכנתא בכולהו כמו שאירע כמה פעמים ר"ל וכל סכנתא לחומרא. ואפילו מאן דפליג בכופרים. נ"ל דאפ"ה לא שרי טפי מחד. לנטורי ביתא בלחוד. דהכי מוכח מהא דגר שנפלו לו בירושה שאין מחייבין אותו למכור כי אם על יד. ועל כרחך בכופרים מיירי דלא מזקי. דאל"ה ודאי שאסור לקיימן בביתו אפילו זמן מועט ואפילו אחד לא אם אינו קשור. ואפ"ה לא שרי אלא במי שנפלו לו בירושה להשהותן רק כדי למוכרן מעט מעט שלא יפסיד הרבה. מיהא לגדלן אצלו מ"מ אסור. ש"מ בהדיא דכלבים הרבה אסור לקיימן בביתו בכל אופן ואפילו קשורים ג"כ. ורצה להתנצל ולומר שמגדלן לצורך אשתו מפני הבטלה. וגם אלה דברים בטלים דהא לא שרינן לה לטייל בגורייתא. דאיכא למיחש נמי לזימה. והכי נמי אמרינן ארמלתא לא תרבי כלבא. משמע אפילו חד לא מהך טעמא. וליכא למידק מאי קמ"ל בהא. כיון דלכל אשה נמי אסור. דלשאר אינשי ודאי שרי לרבויי חד. אלא דלאיתתא אסור לטיולי ביה. ולארמלתא. לרבויי גרידא נמי איכא איסורא. ותו דסד"א לארמלתא שרי טפי. דלא בעיא ליה לטיול. אלא לשמור הבית מאריא וגנבי. כיון דלית לה בעל. אורחה בהכי לרבוייה. משום נטירותא דביתא. קמ"ל דאפ"ה אסור משום חשדא. ואצ"ל שאסור לנשים דעלמא. שמגדלות אותו לשעשוע בלבד. דאיכא למיחש טפי מחשדא גרידא.דמתיא לידי זימה נמי. ולעולם אפילו בחד איתא להך חששא. ביחוד באותן המיוחדים לשעשוע וטיול: מיהו בטפי מחד פשיטא דאיסור גמור הוא לכל אדם ובכל כלב כנזכר. אם לא כשיש לאדם בתים וחצרים הרבה שצריכין אחד לכל אחד או לבעל צאן ובקר הרבה דלא סגי ליה בחד אפילו לעדר אחד. עכ"פ יותר מהצורך לא הותר בשום אופן. משו"ה לא פסקוה הפוסקים. ואית ביה איסור מוסיף. ביחוד באותן כלבים חלקים וערומים שאין להן שערות וקונים אותן בדמים יקרים לשחק ולהשתעשע בהן ולגעגע עמהן. וגם משום מושב לצים אסור לשחוק עמהן. שהוא ממש מעשה ערלים בר מנן. ודי בזו הערה לאוזן שומעת):
6
ז׳חידוש גדו' בדין הנ"ל נמצא בגמרא ונעלם מהרב ט"ז
מכל מקום אפשר נכון למדקדק במעשיו להקדימן ג"כ. עיין בגמרא דשילהי הנזקין יש חידוש כפול בענין זה. דמשמע אפילו מי שאינו בביתו אינו רשאי אף לטעום דבר עד שיתן לבהמתו קודם. א"כ מי שיש לו בהמה אינו יכול לטעום כלום בבית אחר. כל זמן שלא הקדים לה מזונותיה בעתם. ודבר זה נתעלם מהט"ז כמ"ש במקומו בחיבורי בס"ד. והנלע"ד כתבתי יעבץ ס"ט:
מכל מקום אפשר נכון למדקדק במעשיו להקדימן ג"כ. עיין בגמרא דשילהי הנזקין יש חידוש כפול בענין זה. דמשמע אפילו מי שאינו בביתו אינו רשאי אף לטעום דבר עד שיתן לבהמתו קודם. א"כ מי שיש לו בהמה אינו יכול לטעום כלום בבית אחר. כל זמן שלא הקדים לה מזונותיה בעתם. ודבר זה נתעלם מהט"ז כמ"ש במקומו בחיבורי בס"ד. והנלע"ד כתבתי יעבץ ס"ט:
7